דברי הכנסת

דברי הכנסת יד / מושב רביעי / ישיבות שט"ו–שי"ז / ו'–ח' בשבט התשע"ב / 30 בינואר – 1 בפברואר 2012 / 14 חוברת י"ד ישיבה שט"ו הישיבה השלוש-מאות-וחמש-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ו' בשבט התשע"ב (30 בינואר 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. פגיעתה בזכותו הבסיסית של מעמד הביניים לדיור בכלל ולדיור בר-השגה בפרט; 7 2. מחדל הדיור – הפקרת הזוגות הצעירים, הרס הדיור הציבורי וההתאכזרות למחוסרי הדיור; 7 3. מצוקת הדיור החריפה בחברה הערבית והקפאת תוכניות המיתאר 7 שלמה מולה (קדימה): 7 אילן גילאון (מרצ): 17 שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: 23 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 43 שר הפנים אליהו ישי: 50 מרינה סולודקין (קדימה): 52 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 53 נסים זאב (ש"ס): 56 אבישי ברוורמן (העבודה): 58 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 59 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 61 דב חנין (חד"ש): 64 אורי אורבך (הבית היהודי): 65 חנין זועבי (בל"ד): 67 דני דנון (הליכוד): 69 השר לענייני מודיעין דן מרידור: 72 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 77 שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון: 77 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 78 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 79 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 81 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 81 הצעת חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012 82 שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו: 82 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 82 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 84 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 86 הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012 87 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 87 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 88 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 91 הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), התשע"ב–2012 93 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 93 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 95 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 96 נסים זאב (ש"ס): 97 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012 100 ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה): 100 שאילתות ותשובות 106 1694. ביטול התשלום לאונסק"ו 107 דורון אביטל (קדימה): 107 סגן שר החוץ דניאל אילון: 108 1712. משקיפי או"ם 110 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 110 סגן שר החוץ דניאל אילון: 110 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, היום יום שני, ו' בשבט התשע"ב, 30 בחודש ינואר 2012 למניינם, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, הישיבה הראשונה לשבוע זה. רבותי, הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע”ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים (מס' 6), התשע”ב–2012; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 43) (תנאי מאסר), התשע”ב–2012. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3967/18 וכלה בהצעת חוק פ/3999/18 – הצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון – בוררות חובה בשירות הציבורי), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת אריה אלדד; הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון – תגמול לחייל שנפצע לאחר תום שירותו), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת אריה ביבי, איתן כבל, יואל חסון, מירי רגב ואורי אורבך וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על אביזרי בטיחות לרוכבי אופנועים), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת איתן כבל, רוברט אילטוב, זאב בילסקי, יריב לוין, כרמל שאמה-הכהן, אברהם מיכאלי, אורי מקלב, נחמן שי ואריה ביבי; הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון – שינוי אופן עדכון הגמלה), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, אורית זוארץ ורוברט טיבייב; הצעת חוק הגנת הסביבה (טיפול מקיים בפסולת אורגנית), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, אמנון כהן, משה גפני, מירי רגב, זאב בילסקי, גאלב מג'אדלה, דוד אזולאי, איתן כבל, ניצן הורוביץ, דוד רותם, רוברט טיבייב ויואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס על הכנסות גבוהות), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – הצמדת שכר הלימוד לשכר המינימום במשק), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי; הצעת חוק הכנסת (תיקון – התפלגות שליש מסיעה), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת סעיד נפאע; הצעת חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (תיקון – יום חסידי אומות העולם), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת מרינה סולודקין ומיכאל בן-ארי; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הזכות לקבל מידע על ההליך הפלילי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק קרן לסיוע לעסקים במצוקה, התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת משה גפני, יעקב אדרי, זבולון אורלב, דוד אזולאי, אורי אריאל, רוחמה אברהם-בלילא, זהבה גלאון, עינת וילף, יצחק וקנין, שי חרמש, אמנון כהן, גאלב מג'אדלה, ציון פיניאן, פניה קירשנבאום, מירי רגב, ליה שמטוב ורונית תירוש; הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי בטיחות בדרכים), התשע”ב–2012, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה למוסד ציבורי), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת ציון פיניאן ויעקב אדרי; הצעת חוק דיווח ממשלה לאחר פיגוע טרור, התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק יהודה והשומרון, התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, דני דנון ויריב לוין; הצעת חוק איסור כריתת הסכם ויתור על שטחים עם מדינות בעלות משטר טוטליטרי, התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת מיכאל בן-ארי; הצעת חוק החזרתם של תושבי אקרית ובירעם לכפריהם, התשע”ב–2012, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שירות קבע בתקופת העבודה המועדפת), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת אורי אורבך, רוברט אילטוב ואיתן כבל; הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון – איסור על התקשרות קבלנית להעסקת עובדים), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הקרן לפיתוח שירותים לילדים ולבני-נוער בסיכון), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת חיים כץ ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – המועד לתביעת גמלה והתקופה שבעדה תשולם), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – מענק ביטוח פנסיוני), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ריבית על יתרת זכות), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת אופיר אקוניס, ציון פיניאן ומשה גפני; הצעת חוק לתיקון פקודת הבטיחות בעבודה (התקנת שלט אזהרה במעלית), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דב חנין, אברהים צרצור, איתן כבל, נחמן שי וזאב בילסקי; הצעת חוק זכויות יוצרים ומבצעים (שיפוט בענייני תמלוגים), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב וכרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובה להחזיק בהגה או בכידון), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת רוברט טיבייב, ציון פיניאן, מירי רגב ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת שליחת דוח תאונה לרשויות), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי, יריב לוין, רוברט טיבייב ודב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הרחבת סמכויות האכיפה של פקחי רשות מקומית), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי, דב חנין וחמד עמאר; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (התראה מפני מצלמות ומכמונות מהירות), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק גיל פרישה (תיקון – תיקונים שונים), התשע”ב–2012, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – מניעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי), התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, ציפי לבני, נחמן שי, אורית זוארץ, דורון אביטל, רחל אדטו ורונית תירוש; הצעת חוק הקרן לעידוד תעשייה נקייה, התשע”ב–2012, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, עמיר פרץ, רוני בר-און ואורי אריאל וקבוצת חברי הכנסת. התייחסות המשרד לביטחון פנים למסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: שביתה בבית-הספר הבדואי "אל תראבין", הצעתם של חברי הכנסת טלב אלסאנע ומסעוד גנאים. עוד אודיעכם כי עם התפטרותו מהכנסת של חבר הכנסת אלי אפללו, שנכנסה לתוקפה ביום רביעי, א' בשבט התשע"ב, 25 בינואר 2012, הצעות חוק שמספרן פ/1076/18, פ/1095/18, פ/1196/18, פ/2379/18 ו-פ/2393/18 שהוגשו מטעמו כמציע יחיד, הורדו מסדר-היום. כמו כן, נמחק שמו מהצעות חוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכירת הכנסת. חבר הכנסת בילסקי, אתה מתקדם. <זאב בילסקי (קדימה):> הבעיה היא שחברי יואל חסון אמר – – – אפשר לכל מיני כיוונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – אנחנו רואים בצורה חיובית. אם כי גם כיוונים אחרים, הם יכולים להיות מאוד חיוביים. <יואל חסון (קדימה):> הכול פתוח היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> יכול להיות שתהיה מועמד לנשיאות עוד מעט. <זאב בילסקי (קדימה):> ולא ידעתי. <הצעות סיעות קדימה, העבודה–מרצ ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. פגיעתה בזכותו הבסיסית של מעמד הביניים לדיור בכלל ולדיור בר-השגה בפרט;> <2. מחדל הדיור – הפקרת הזוגות הצעירים, הרס הדיור הציבורי וההתאכזרות למחוסרי הדיור;> <3. מצוקת הדיור החריפה בחברה הערבית והקפאת תוכניות המיתאר> <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי. רבותי, כבוד השר נמצא פה אבל הוא לא המשיב על הצעות האי-אמון. לכן אני מודיע שיש לנו היום שלוש הצעות אי-אמון. האחת, של סיעת קדימה; השנייה, של סיעות העבודה ומרצ; והשלישית, של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. ראשון המנמקים את הצעת אי-האמון מטעם סיעת קדימה הוא חבר הכנסת שלמה מולה – השר המשיב הוא השר אריאל אטיאס, שר השיכון והבינוי; ואתה תדבר עכשיו לעם אם אתה חפץ, אם אתה רוצה הפסקה אני אכריז על הפסקה. איך שאתה רוצה. <שלמה מולה (קדימה):> איך שאתה רוצה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אני מעדיף שנמשיך. למה אנחנו צריכים, בגלל היעדרותו של שר זה או אחר – אני הסברתי פעם לממשלה, אני לא יכול לבוא ולטעון לשר מתן וילנאי איזו טענה, כי הוא תמיד נמצא בזמן ברגע שהוא נקרא. אבל כמובן, השרים כנראה חושבים שהכנסת היא במובן מסוים תוכנית כבקשתך. זאת אומרת, מזמינים אותם, זה אופציה לבוא בזמן. הוא צריך לענות על האי-אמון, אם רוצים אני אצביע את האי-אמון עכשיו. אם הם לא באים – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע, אני יודע. אבל הדברים האלה לא יכולים להתקיים. אבל, אדוני, לרשותך הציבור, המערכת של הפרוטוקול המתוקשר, ואתה יכול לדבר. אני לא אפעיל את השעון עד בואו של השר. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, יש כל כך הרבה שרים, הרבה סגני שרים, אני לא מבין – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, לא. השר נמצא פה. <שלמה מולה (קדימה):> אני אמרתי, אני אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> השר נמצא פה. מי שצריך להשיב זה השר אריאל אטיאס. <שלמה מולה (קדימה):> לא, הממשלה היא באוברדרפט פשוט, אבל לפחות השר שיהיה נוכח. וזה לא רק, אדוני, בעניינים שקשורים להצעות האי-אמון. גם בהצעות לסדר-היום שאנחנו מגישים, שדנים בהן בימי רביעי, בימי שלישי, השרים לא באים, או שיש שר אחד שהוא שר הממונה על כל המשרדים. זה נראה מאוד משונה, זה לא טוב, זה לא מכבד אותנו. <אריה ביבי (קדימה):> תאמין לי, שלמה, מה שאתה רוצה להגיד להם הם יודעים מראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם אם הם יודעים מראש, גם המובן מאליו חשוב שייאמר, והתקנון, הוא מחייב את כולנו. אין אפשרות בכלל – – – <שלמה מולה (קדימה):> הנה עכשיו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השר הגיע אז אנחנו יכולים להתחיל, גם באופן פורמלי. <שלמה מולה (קדימה):> מאה אחוז. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל כמובן – – – <שלמה מולה (קדימה):> ובכן, אדוני היושב-ראש, אדוני שר השיכון, טוב שבאת, טוב שחזרת לשולחן הממשלה. אנחנו יודעים – לפחות את הצהרותיך אנחנו שומעים כל הזמן, כמה שאתה שר שיכון מצוין ואתה מיטיב עם האזרח, עם האוכלוסיות שזקוקות לדיור זמין. אבל אני רוצה לומר לך, אדוני שר השיכון, ורוצה גם לרענן את זיכרונֵך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זיכרונְך. <שלמה מולה (קדימה):> – – – זיכרונך, ושל השרים: בקיץ האחרון המחאה החברתית פרצה, אדוני היושב-ראש, הטריגר האמיתי – אומנם היו הרבה בעיות חברתיות – אבל הסיבה שהדליקה את הסיפור זה מחירי הדיור והקושי להשיג דירה – שלום, יושבת-ראש הסיעה דליה איציק; והסיפור שהצית את התבערה ואלפי אזרחים יצאו, ובהמוניהם, לכיכרות בתל-אביב ובירושלים, כמעט בכל המדינה הזאת, היה סיפור הדיור. אנחנו לתומנו חשבנו שיש ממשלה, תוקם ועדה, הוועדה הזאת תייצר אפשרויות של פתרונות דיור נאותים מאוד, וחלקנו, אולי אפילו אף-על-פי שגמגמנו, חשבנו אולי גם שזה לא יישאר בגדר יחסי ציבור בלבד ואולי סוף-סוף העניין ייפול, והממשלה והכנסת הזאת יציעו פתרונות ראויים ונאותים ביותר. כך קיווינו כולנו. אבל כשאנחנו בעצם היום יודעים, בימים האחרונים, אדוני שר השיכון, בין ההצעה שלך לדיור בר-השגה, לדיור למשתכן, ולהוזלת הדיור, לבין הקריטריונים שאתם מציעים בעצם – כל האנשים האלה שבאו ומחו, זה עלבון לאינטליגנציה של כל אדם שבא ומחה. ולא רק הם. גם היושבים כאן בבית הזה. איך אפשר להציע פתרון דיור או דיור מוזל, או למשתכן, ללא כושר השתכרות? והאם בזה בעצם אנחנו באים ואומרים יהיה קריטריון? הרי ועדת-טרכטנברג באה ואמרה, אדם שיש לו יכולת השתכרות גבוהה מאוד צריך לבוא אתו יותר, לתת לו, במיוחד מעמד הביניים. ואז בעצם, אדוני שר השיכון, ברגע שאתה הוצאת מהמושג הזה, "דיור למשתכן", או "דיור בר-השגה", הוצאת מתוך זה אך ורק את שאלת כושר ההשתכרות, בעצם אתה קטלגת את הפתרון לזרם אחד, לקבוצה אחת. ועוד פעם על אותו דבר, עוד פעם אנחנו חוזרים, אדוני היושב-ראש, דרך הקריטריונים האלה בעצם, אל הישרדותה של הממשלה, אל הקואליציה; כל מה שמעניין אותם, איך לשמור על הקואליציה ולא איך למצוא פתרונות. האמת היא, אני משתוקק – ואני רוצה לראות מה אביגדור ליברמן יעשה באמת – האם זה יישאר באמת בגדר הצהרה בחדרי-חדרים של ישיבת סיעת ישראל ביתנו, או שיבואו ויגידו, רבותי, אנחנו מספיק חזקים, נייצר את הפתרון הזה שנקרא כושר השתכרות. אדוני היושב-ראש, הסיפור הזה של כושר השתכרות, ועליו אני באמת מתעקש במיוחד, הוא לאו דווקא – הוא לא רק סיפור של דיור בלבד. זה סיפור כלכלתה של מדינת ישראל, סיפור של שוויון חברתי, שוויון בנטל, הצבא, האפשרות של אותם אנשים שיכולים להשתכר וללכת להביא שכר הביתה, ובעצם גם לקנות דירה – זה הסיפור. זה הסיפור של מעמד הביניים, שלא יכול לשאת את הנטל על גבו כל הזמן. ולא רק זה, אדוני היושב-ראש, המציאו עוד קריטריון מיטיב עם עוד אוכלוסייה או מגזר מסוים – של שנות נישואין. אז מה אתם רוצים, להיטיב עם אלה שבאים – הולכים למילואים, לעשות, לשרת ולשלם מסים, מסים ישירים, מסים עקיפים? או אלה שרק יושבים, רק לוקחים מהמדינה, ממעמד הביניים? והאמת היא, אני פשוט לא מבין מה ראש הממשלה הזה רוצה לעשות מהמדינה הזאת, מה ראש הממשלה והשרים שלו רוצים לעשות. האם הכול מקודש אך ורק כדי לשבת על כס ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש? או שאפשר להסתכל בעיניים אל האזרח, לבוא ולהגיד לו: אנחנו מסתכלים עליכם? ולכן, אדוני היושב-ראש, יש היום קשר ישיר, קשר רצוף, בין המוחים, היום, של "מאהל הפראיירים" בתל-אביב, לבין הקריטריונים ששר השיכון מציע. זה בדיוק אותו הדבר. אין שום הבדל, אדוני היושב-ראש. בדיוק אותו הדבר. מי שרוצה לבוא ולהגיד לנו אחרת, הוא פשוט לא אומר אמת. ואנחנו לא נוכל, בתעתועי מלים להסתפק, לבוא ולהגיד: יש שר השיכון, הנה עכשיו יש פתרונות. גם מחר הולכים לדון בחוק אחר בוועדה המשותפת על דיור בר-השגה, גם הקריטריונים שמציעים – עוד פעם, זה בדיוק אותה הצעה, שמיטיבה עוד פעם עם מגזרים מסוימים. אדוני היושב-ראש, אני אומר לך, אין לי ציפיות משר השיכון. למה? אתה יודע למה? כי הוא פשוט מייצג סקטור מסוים. יש לי מחאה דווקא לשולחן הריק הזה – היושב כאן. קוראים לו הליכוד. איפה? שמעתי את שר הרווחה, הוא בא ואומר: אני לא אתמוך בקריטריונים ששר השיכון מציע. נו, באמת, אמרת. איך אתה תצביע? אני רוצה לראות אותך, איך אתה מצביע. ואני אומר לך, אדוני, זה כבר לא עניין של קואליציה ואופוזיציה. זה כבר לא העניין של – האם מגישים אי-אמון על הקריטריונים האלה, כן או לא. זה לא רק רוטינה קבועה שכל יום שני אנחנו מגישים אי-אמון בממשלה. מדובר על מהותה ודמותה של החברה שלנו, איזה חברה אנחנו רוצים שתהיה. האם אנחנו רוצים כל הזמן לעבוד על הציבור באמצעות יחסי ציבור, באמצעות ספינים של ראש הממשלה, העיקר שהכול יסתדר, העיקר שלא יהיה? הנה, שמענו על הסיפור של חוק טל. ראש הממשלה התכוון לקיים אתמול דיון בממשלה; ראה שיש מחאה ציבורית, העביר את זה לכנסת. הכנסת עכשיו צריכה לקיים דיון. ועוד סיפור ששמעתי היום – זה הרי בסוף הכול אותו הדבר; דרך אגב, זה בדיוק אותם תרגילים. שמענו על חוק מגרון. שמעתם על זה? הקואליציה היום קיבלה החלטה – חופש הצבעה. לממשלה פתאום אין איזו החלטה מסוימת. העבירו עוד הפעם את תפוח האדמה הלוהט לכאן. למה? ראש הממשלה רוצה להישאר על כיסאו. חס וחלילה שהוא יוכל – בימין ושמאלה. העיקר, להסתכל. איך יכול להיות שכשאתה רוצה בעצם להעביר חוק, כמעט לא חוקתי, חוק לא חוקתי כמעט; אחרי שבג"ץ הוציא צו הריסה על מגרון, ועכשיו צריך פשוט להרוס את הבתים האלה, ועכשיו יש קואליציה של עוקף-בג"ץ, רוצים לחוקק – ראש הממשלה, אין לו מה להגיד. כשאתה מחבר את הכול, גם את ההחלטה הזאת, גם את הקריטריונים של שר השיכון, גם כשאתה רואה את חוק הפראיירים של חוק טל, את המחאה הציבורית, את הזיגזגיות של ראש הממשלה בקבלה החלטות, אתה באה ואומר: ואללה, איזה ממשלה לתפארת יש לנו. כל מה שמקדש ראש הממשלה – העיקר ישלח מסרונים למתפקדי הליכוד מול פייגלין, יגיד להם: תבואו להצביע לי. זאת אומרת, שנוכל לסבול אותו עוד כמה שנים. האמת היא שזה לא יעזור לו כל כך. הציבור הרבה יותר מפוקח, פיקח יותר מראש הממשלה שלו. אבל, אדוני היושב-ראש, יש לי טענות לא רק למפלגות סקטוריאליות כמו ש"ס. אין לי הרבה ציפיות מאביגדור ליברמן, שהוא רק אלוף ביחסי ציבור. האמת היא, היום בא לי לדבר על מתן וילנאי, השר וילנאי. האמת היא, מה הקשר ביניכם, בין מפלגת העצמאות לבין ש"ס? הרי אתם גנבתם את הקולות ממפלגת העבודה, מפלגה שבאה ונתנה – בדיוק את אותם הדברים שאני מדבר אליכם אתם הבטחתם. ישבתם על הכיסאות, נדבקתם בכיסאות שלכם. העיקר שאתם לא תעשו רעה לראש הממשלה, אולי יצא לכם שריון בליכוד. אי-אפשר, הציבור לא מוחל לכם, איך יכול להיות שאתם ימים ולילות רק תייצרו לנו איזה כותרות שכאילו שרי העצמאות עושים. שמענו את שר הביטחון על הסיפור של חוק טל. יש לו רעיון גאוני. ראש הממשלה אמר – הוא רוצה לדחות את זה לחמש שנים. ברק אמר: בוא נדחה בעוד שנה. למה בעוד שנה? כי במשך השנה הוא יודע שישב על כס שר הביטחון. ואז, שנה אחרי זה, מי שיבוא – שיפתור את הבעיה שלו. שר הביטחון, בעצם, שהוא שולח את הילדים האלה להגן על המדינה, היה – הראשון להתייצב, לבוא ולהגיד: חוק טל נכשל, אנחנו צריכים לשנות את החוק. לכן, לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך, הממשלה הזאת, וראש הממשלה, שר השיכון ושרים אחרים, לא סופרים את האזרחים. כל מה שמעניין אותם – אך ורק לייצר כאילו תוכניות ל"נדמה לי", פתרונות ל"נדמה לי". שר השיכון מצטיין בזה. לא יכול להיות שמשאביה של מדינת ישראל יוקצו ויינתנו אך ורק לסקטורים בלבד, והציבור הדומם, החזק, הנותן, המשרת, המשלם מסים, הוא יישאר בצד. רק סקטורים שלא תורמים שום דבר למדינה – הם יהיו הראשונים ליהנות. לכן, בסופו של דבר, לא יעזור לכם. אדוני היושב-ראש, אנחנו בטוחים ומשוכנעים: הציבור לא יסכים אתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אדוני סגן-יושב ראש הכנסת, רק הערה אחת, כי אחרים לא יעירו, וזה גם לא תפקידם – נדמה לי שעניין מגרון הוא עניין מדיני יותר מאשר עניין משפטי, שכן ממשלה וכנסת יכולות לשנות חוק, כי אין דבר כזה, להערכתי – – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, היה בג"ץ כבר. יש כבר החלטת בג"ץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע. לא, אני אסביר לך. <שלמה מולה (קדימה):> ברגע שיש החלטת בג"ץ, פסק-דין חלוט, צריך פשוט לפנות את מגרון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אני אתן לך להשיב לי. אני אתן לך להשיב לי. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אני אתן לך להשיב לי כמובן. היתה החלטת בג"ץ, ואין מעל בג"ץ אלא החוק, והחוק נקבע גם על-ידי הכנסת. גם הפרקליטה טליה ששון אמרה בזמנו: אם הממשלה היתה מחליטה אחרת, יכול להיות – – – <ציפי לבני (קדימה):> אם לממשלה היתה מדיניות, אולי היינו יודעים. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרי מגרון לא קמה – – – <ציפי לבני (קדימה):> אפסותה המדינית של הממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יהיה עניין מדיני. אין על זה ויכוח, רק הדברים הם – גם הגבעה בבית-אל, גם יישובים אחרים, הוקמו בתקופתן של ממשלות רבות. לפחות בעשר השנים האחרונות היו שלוש ממשלות בישראל. לכן, אני אומר, בלי כל ספק, בית-המשפט – אנחנו מחויבים לכל מה שהוא אומר. <קריאה:> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אין חוק עוקף-בג"ץ, במובן זה – – – <ציפי לבני (קדימה):> ובינתיים זה לא חוקי. אדוני היושב-ראש, כל עוד לא – – – אחרת זה לא חוקי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אמרתי, זה עניין מדיני. אין על זה ויכוח. אני אפילו לא מתווכח אתך בעניין זה. רק אמרתי, באה הכנסת ואומרת: היא רוצה. אני לא מדבר כרגע על חופש הצבעה ותעלולים פוליטיים כאלה או אחרים. כל אחד יכול לומר את דבריו ולחשוב כפי שהוא רוצה, אבל בסך הכול אנחנו ריבונים להחליט; טועים, לא טועים, מפחדים מהעולם, לא מפחדים, צריכים לשמוע לעולם, לא צריכים – אלו הן שאלות שהן במחלוקת בתולדות הציונות – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אבל כדאי פשוט להבין שהכנסת יכולה בהחלט לבוא ולומר – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני דיברתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – למשל – אדם שישב על מקומו עשר שנים, אז יש חזקה נוגדת. זה 25 שנה. יכולים לבוא ולומר: אנחנו נפצה את אותם אנשים פרטיים פי-שלושה ופי-ארבעה. השאלה היא שאלה מדינית רצינית, אם יש לממשלה יכולת לעמוד בפני לחצים כאלה או אחרים. <ציפי לבני (קדימה):> אבל בינתיים זה לא חוקי. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. אני לא מתווכח אתך. בינתיים זה בניגוד לצו של בית-המשפט שהוא חוקי לחלוטין. אין לי ויכוח אתך – – <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אבל אפשר להתגבר. גם בעשרת הדיברות אפשרו כמה דברים. עכשיו אתה יכול לענות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה – לגבי מגרון. תראה, אני דיברתי בהקשר של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מסכים עם יושב-ראש האופוזיציה – עם ראש האופוזיציה. יושב-ראש זה – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני מדבר על כושר החלטה של ראש הממשלה והקואליציה שלו. אני אמרתי במה הם מתעסקים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה. <שלמה מולה (קדימה):> כי כל מה שהם מתעסקים בו זה הישרדות פוליטית. זאת אומרת, אם בוועדת השרים לענייני חקיקה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה לא דיברתי. <שלמה מולה (קדימה):> רק רגע. אמרתי, אם ההישרדות הפוליטית שלהם בעצם אפילו מאפשרת להם גם לחוקק חוק עוקף בג"ץ או פסיקת בג"ץ, בעצם, לתת חופש הצבעה, בתקווה שאולי אולי ימצאו רוב בכנסת. לכן – אני דיברתי על ועדת השרים לחקיקה, אני דיברתי על שר המשפטים, דיברתי על ראש הממשלה, דיברתי על הממשלה. דיברתי על סקטורים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא, אני לא – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – דיברתי על הממשלה, שאין לה דרך. לכן, זאת ממשלה שצריכה ללכת הביתה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, אדוני, אנחנו נשקול את טענותיך. כבוד השר ישיב על שתי ההצעות. השר אטיאס, אתה תשיב על שתי ההצעות יחד, שכן התשובה היא אותה תשובה. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון מטעם סיעות מרצ והעבודה, שכן אתה מייצג את מרצ, ואתה מייצג את שתי הסיעות בהצעת האי-אמון. עומדות לרשותך עשר דקות מלאות ותמימות על מנת להציג את עמדתך ואת טיעוניך. השר, שר השיכון, ישיב לאחר מכן על שתי הצעות האי-אמון. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אמשיך, אדוני היושב-ראש, בדיוק במקום שחברי חבר הכנסת שלמה מולה סיים. הממשלה צריכה ללכת הביתה לתמיד. הייתי רוצה גם שהדרים באוהלים – במאהלים בתל-אביב, ובירושלים, ובבת-ים, ובקריית-שמונה – גם הם ילכו הביתה. וראוי היה לומר להם: לכו הביתה. הבעיה היא, אדוני היושב-ראש, שלהם אין בית ללכת אליו, לעומת הממשלה שיש לה. אני יודע שהיום נמצא בקושי המאהל בירושלים. לא רק מפאת החורף, אלא משום שצריך להיות מרתון בירושלים, וזה לא נעים במסלול המרתון לראות אנשים שאין להם קורת גג בחורף הזה. וראש העיר עושה מאמצים לפנות את האנשים ממסלול המרתון. אולי בסוף הוא ינסה לשנות את המסלול. אגב, כבר ראינו כמה ערים כאלה שהזיזו הצדה בתקופות האחרונות, בשנים האחרונות, לטובת אולימפיאדות – לבריאות, חבר הכנסת חסון – ומרתונים. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> זו אמת צרופה, אמת דיברת. זה היה בדיוק עכשיו, אדוני, לפני 47 שנים – ממש עכשיו, סוף ינואר, תחילת פברואר, בחורף – הגיעה משפחה, אמא, אבא, סבא, ילד. אני הילד, כדי שלא תהיה במתח. מגיעים לאשדוד, בדיוק בתקופה המקבילה לכך שפירקו את המעברה. אנשים עברו באותה תקופה לשיכון. זה שיכון מתועש, בונים מהר, מבלוקים טרומיים, כדי שתהיינה הרבה מאוד דירות. אנחנו מגיעים אל מקום באשדוד – לא היה לו שם, הוא נקרא 2503. אני נכנסתי על 10. לאבי נתנו קומת קרקע כי הוא אמר שהבן שלו מתקשה ללכת, ונתנו לו למטה. לא היתה ממש נגישות, כפי שאתה יכול לחשוב. ואז פתחנו את הדלת ונכנסתי למקום קטן, כולו היה בלטות, ואני אומר לאמי: תראי, אמא, יש כאן אמבטיה. אני ניגש הצדה ורואה עוד חדר שגם בו יש בלטות, ואני אומר: תסתכלי מה זה, עוד אמבטיה. ועוד אמבטיה – כי אני באתי ממקום שכולו היה פרקט, היתה רצפה מעץ, ורק באמבטיה היו בלטות כאלו. וזה היה בית קטנטן, אדוני – לסבא, ואמא, לאבא ולי – שבו היו סלון קטן, ושני חדרים קטנים, ומרפסת קטנה, ומטבח קטן. הכול היה קטן. והסוכנות גם הביאה לנו שולחן עם שלושה כיסאות. ולא הבנתי למה, כי היינו ארבעה, אז כנראה – גם הם לא היו מושלמים, אתה יודע, אז הם חשבו אולי – בשוביניזם הידוע באותה תקופה – שאמא בטח מגישה את האוכל והאחרים יושבים לצד השולחן. למה אני מספר את כל הסיפור הזה, של תקופה שבה היה מחסור גדול? כי לפני שאני אבוא, אדוני, להשוות את עצמנו לחוץ-לארץ – או כמו שאנחנו אומרים: לארצות ה-OECD – אני אפילו מוכן להשוות את עצמנו – לפחות ברמת הכוונה – למדינת ישראל, מדינתנו שלנו לפני 47 שנים, כשהיה מובן מאליו שאדם זכותו לקבל קורת גג. אנשים נטלו את קורת הגג מבין עיניהם. ואני רוצה לעשות קו ישיר מאותה תקופה מאוד נאיבית, שבה מדינת ישראל היתה חסרה בהרבה – 1965, מיתון קשה – שבה אנשים קיבלו דירות ב-26 לירות לחודש. המשכורת הממוצעת אז היתה כ-200 לירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה עלייה מרומניה ב-1965? <אילן גילאון (מרצ):> כן, כן. אנחנו שייכים לקבוצה שנקראת "היהודים היקרים" כי קנו אותנו ב-5,000 דולר לראש. אתה מבין מה היה קורה? כך שילמו עלינו באותה תקופה. היתה עלייה מרומניה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היתה ב-1946 וב-1947 עלייה גדולה. <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו הגענו ב-1965. מייד אחרי בואי לארץ צ'אושסקו עלה לשלטון. הוא המתין עד שאני אסע, והוא השתלט על העניינים. אני רוצה לעשות מין קביעת קו בין 1965 לבין עכשיו; בין עידן שלטון מוחלט, שכל אדם מקבל – ללא הבדל של, אדוני, ותק בנישואין – כל אדם שידו אינה משגת, מקבל דיור ציבורי. בכלל, זה אפילו לא היה מונח של אנשים עניים. "עמידר", "עמיגור", "פרזות", "עזרה וביצרון" – כמה גאווה לאומית יש בדבר הזה, אדוני. כמה ביטחון יש בדבר הזה. כמה "חומה ומגדל" יש בדבר הזה. עד להיום, שאנשים גרים במאהלים כי אין להם קורת גג, והם לא הומלסים. לא אנשים שבחרו לתאוותם לגור על ספסלים. אנשים בעלי משפחות, אנשים שעובדים, אנשים משתכרים, ומשום שהם משתכרים טיפה יותר ממה שצריך כדי לקבל השלמת הכנסה, אין להם זכאות לדיור. ואנחנו מביאים ברפורמה בנייה של 5,000 דירות, אדוני, שזה באמת לא מספיק, אבל זה גם כן משהו, ואז אנחנו מתחילים לבחון את הקריטריונים הכאילו ממלכתיים, הכאילו לא סקטוריאליים. דבר ראשון: יוצאי צבא – איזה יופי. כלומר, זה עוד סקטור – יוצאי צבא, אף שיוצאי צבא ושירות לאומי – ודאי שאת הערבים אנחנו משאירים בחוץ. הרי דיור ציבורי לערבים – מה זה שייך בכלל? ולא סתם ככה, אלא שבכלל, השר אטיאס, אין הבדל בין משפחה עם שישה ילדים למשפחה עם שמונה ילדים. תראו מה זה, זה לא מכוון הרי למשפחה חרדית. אבל יש משהו שאצלנו בשכונה היינו קוראים לו, כשהיינו רוצים לכפכף איזה ילד, היינו אומרים לו: שוב באת בלי כובע? כשהוא היה שם כובע, היינו אומרים לו: שוב באת בלי "מרלבורו"? ותמיד היינו מכפכפים אותו. ותק בשנות נישואים – חבל שזה לא קרה בתקופה שלי, כי אז הם היו אוכלים אותה; אני התחתנתי בגיל 19, אז היה לי הרבה מאוד ותק. אבל זה קורה היום. ואין להם, לא תוכנית, ואין להם מתווה של עורמה, של קונדסות, של נכלוליות, של צורה פתלתלה מאוד לירוק בפניהם של אותם אנשים שמחו בקיץ האחרון. של הציבור הישראלי בכלל. לירוק שוב מחדש בתוך התפיסה הממלכתית של מדינת ישראל. מה עם החד-הוריות, השר אטיאס, שגם הן מפרנסות קצת מאותה עזרה שצריכים לקבל בדיור? לכן אני לא ממש מבין מהי התוכנית. הבנתי שקצת שונו הקריטריונים ונתנו גם לאמא שמשרתת בצבא. ושוב אנחנו – – – <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> כן, אתה ודאי תסביר את זה. אבל האמת היא שאני בכלל לא באתי כאן לנגח. הרי כשאני מצביע אי-אמון בממשלה, אני מצביע אי-אמון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש את סליחתך לדקה, שנייה. רבותי השרים, חברות וחברי הכנסת, אנחנו מברכים משלחת של פרלמנטרים מסרי-לנקה, שמבקרים בארץ, בראשות שר המים של סרי-לנקה, השר דה-סילבה, הנמצא אתנו כאן, שהוא גם נשיא ה-WHO – ארגון הבריאות העולמי. (מחיאות כפיים) Welcome to Israel, welcome to Jerusalem, the capital of Israel. Welcome to our shrine of democracy – our parliament, the Knesset of Israel. You are most welcome, Mister Minister. Parliamentarians – welcome. תודה רבה. נא להמשיך. <אילן גילאון (מרצ):> כן, באמת ברוכים הבאים. אדוני, סרי-לנקה זה מקום מצוין – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> We are dealing with non-confidence motion toward the government. It is a usual motion of every Monday. It is the option of the opposition. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> כן, סרי-לנקה זה אתר מצוין לצלילות וגם ל-surfing, עד כמה שאני יודע. אני מקווה שמצב הדיור הציבורי בסרי-לנקה יותר טוב, כי אני יודע שלמשל באתיופיה, באריתריאה, המצב הרבה יותר טוב מאשר אנחנו מוצאים כאן בארץ. אבל אני לא באתי לנגח את הממשלה הזאת באופן מיוחד, משום שזה שייך לממשלות קודמות, וקודמות של קודמות, וקודמות של קודמות, מן אותו יום שהחלטנו להתפרק מאחריותנו כמדינה לתת את הדיור כקורת גג. ואני רוצה להבהיר כאן מהו דיור ציבורי, אדוני. דיור ציבורי איננו חסד, איננו דיור לעניים. דיור ציבורי צריך לעמוד בסטנדרטים של כל מדינה, ויש כמה מדינות – שעוד מעט אציין אותן – שבהן אנשים יכולים להשיג את הדיור הזה. שם אם הוא לא רוצה לקבור את עצמו בד' אמות של משכנתה, והוא רוצה דיור להשכרה, הוא יכול לעשות את הדבר הזה. והדירה הזאת לא צריכה לעלות לו יותר מכפי רבע מן ההכנסה שלו. אלו הממדים שצריכים לקבוע אותם. ושום פתרון לא יהיה. אם אנחנו לא נבטל קודם כול את ההקפאה של חוק הדיור הציבורי ונחזיר את הכסף, נחזיר אבדה לבעליה, במקרה הזה, לא אבדה, גזלה לבעליה, של אותו כסף שנצבר ממכירת הדירות בדיור הציבורי, להחזיר אותו לבעליו החוקיים, הלוא הם האזרחים הזכאים – ולבנות דירות. וצריך לבנות דירות לדיור ציבורי, ודירות להשכרה, ודירות בנות-השגה בתוך הבניינים במרכזי הערים, הבניינים הגדולים, לצד הדירות המאוד-גדולות שראשי עיר לא מעוניינים שיבנו אותן שם, כי הם לא רוצים את הכוח הזה, כי זה כוח חלש לגבי דידם ולפי דעתם. אלה הדברים שצריכים להיות בכל רפורמה שאנחנו מדברים עליה, מתוך קביעה, אדוני, פעם אחת ולתמיד, של מרחב מינימום לנפש שצריך להיקבע במדינת ישראל. הרי אין לנו בכלל הגדרה שכזאת, בשום מקרה. אני רוצה להגיד לך שבארצות-הברית, למשל, כל אדם מעל גיל 18 שהכנסתו היא פחות מ-14,000 דולר בשנה, זכאי לדיור ציבורי. ארצות-הברית הקפיטליסטית. אגב, 20% מן הדיור בארצות-הברית הוא דיור ציבורי; כמו באנגליה – חמישית מן הדיור הוא דיור ציבורי. צרפת – שליש מן הדיור הוא דיור ציבורי. במדינת ישראל 1 חלקי 20, 5% בלבד. אולי המצב אצלנו הרבה יותר טוב. יש הרבה דירות, אדוני, שאפשר להשמיש אותן, שנמצאות בכל מיני מקומות אצל החברות המשכנות ובתיקונים קטנים וקטנטנים אפשר להחזיר אותן לקדמותן ולהשמיש אותן לצורך הדיור. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא יכולים לנצל תקציבים שנועדו לדיור הציבורי, אדוני, ולהטיל על משרד השיכון – כאן אני בא לטובת משרד השיכון ומתייצב לצדו של משרד השיכון – ולהטיל עליו חובה לאבטח התנחלויות במזרח-ירושלים על חשבון של דיור ודיור ציבורי. הוויכוח בין האוצר שטוען לא היו דברים מעולם, לבין משרד השיכון שאומר שהשנה הושתה עליו חובה של 5 מיליוני שקלים – זה הדבר הקיים, ואני מאמין למשרד השיכון, ואני לא מאמין למשרד האוצר במקרה הזה. אבל הנה, אמרתי שבאריתריאה או בבהוטן, או במקומות כאלה, מצב הדיור הציבורי הוא הרבה יותר טוב. דיור ציבורי, אגב, זה לא חסד. לא כולו צריך להיות על חשבון המדינה, אבל המדינה צריכה לדעת שכדי שתהיה קורת גג, צריך לבנות. אבא שלי תמיד היה אומר שכדי שלא תהיה אבטלה, היה אומר – צריך עבַדה. הוא היה אומר ככה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עבַדה, "רבּוֹטָה". <אילן גילאון (מרצ):> עבַדה – הוא צדק. וכדי שלא יהיו לנו חסרי דיור, צריך לבנות קורת גג, זה מאוד חשוב. צריך לבנות דירות, אין מה לעשות, צריך לבנות דירות. בניגוד למסלול המרכזי שהכול מופרט כאן, אני אומר להיפך, פה, בדבר הזה, בואו נעלים כמה מזכויות היסוד, ניקח את זה על עצמנו, ולא בלבד – אני בעד משק מעורב בעניין הזה. אני חושב שעל היזמים יש להטיל הרבה מאוד חובות; מלבד רפורמת המרפסת שעליה דיברנו, אולי צריך ללכת על רפורמות שבתוכן אנחנו מטילים על יזמים של פרויקטים מטלות רבות ומשונות גם כאשר אנחנו מדברים על סביבה ציבורית, על דיור ציבורי ועל דברים אחרים, כשאנחנו מדברים על סטנדרטים – אדוני היושב-ראש, שלום לך. <היו"ר יצחק וקנין:> שלום וברכה. <אילן גילאון (מרצ):> הסטנדרטים גבוהים. לא, הדיור הציבורי אין הפירוש שזה צריך להיות דיור בסטנדרטים נמוכים או ברמה נמוכה, אלא להיפך, בסטנדרטים גבוהים וברמה גבוהה. אבל הדברים האלה חייבים לקרות, ובראש ובראשונה, אדוני היושב-ראש, ואני מתקרב כאן לסיום, צריך לבטל את הקפאת חוק הדיור הציבורי, אותו דיור שנקרא "דיור רן כהן", ולהשיב שוב, אני אומר פעם שנייה, את האבדה לבעליה. אני מציע לממשלה לאשר את הביטול של ההקפאה הזאת, להתארגן עם תקציב הולם, לפחות אותו תקציב שנגזל מחוק הדיור הציבורי – מדובר ב-3 מיליארד שקלים. תפסיקו – תיטלו קורת גג מבין עיניכם. היושבים של המאהלים, אדוני, אני מאוד רוצה להגיד – לכו הביתה, לכולם, אבל צריך שיהיה להם בית בשביל הדבר הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. ישיב, במשולב אני מבין – השר משיב גם לחבר הכנסת שלמה מולה וגם לחבר הכנסת אילן גילאון. ישיב שר הבינוי והשיכון, השר אריאל אטיאס. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן נושא הדיור הוא נושא שבממשלה הזו ובשנים האלה תופס את סדר-היום הציבורי בצדק. העסקה הגדולה ביותר שעושה זוג צעיר בחייו, המשפחה, שיכולה להשפיע על כל החיים שלה, זה רכישת הדירה. ככל שעושים את העסקה עם יכולות כלכליות יותר טובות, ככל שהתחייבויות הן יותר קטנות לאורך השנים, כך זה מקל על חיי המשפחה. מחירי הדירות בישראל עלו בשנים האחרונות בין היתר בגלל מחסור חמור בהיצע הקרקעות שנמשך על פני עשור שנים. לא שיווקו מספיק יחידות דיור. זה אחד מהנושאים המרכזיים שבגללם עלו מחירי הדירות, בצמוד לריבית נמוכה היסטורית שהיתה כאן מאז 2009, בהרכב של 0.5%, אחרי זה עלינו קצת, אבל בסוף היצע נמוך שפגש ריבית נמוכה, שהתנגשו ביחד, גרמו להתלקחות ולעליית המחירים. הדבר המשפיע ביותר, יותר מכל התוכניות, ויותר מכל המסלולים, ויותר מכל הקריטריונים למחירי הדירות, זה הגדלת היצע הקרקעות. כשמחירי הדירות התחילו לרדת במחצית 2011, בעקבות הגדלה מסיבית בהיצע הקרקעות, כשלפי נתוני הלמ"ס אנחנו נמצאים בקירוב ל-50% גידול בהתחלות בנייה, כשיש לנו כאן יותר התחלות בנייה מאשר ביקוש שנתי, כשבונים פה היום בישראל קרוב ל-80,000 יחידות דיור בבנייה פעילה, יש לנו ירידה ממוצעת של 7%, ויש מקומות שיש ירידה גם של 12%, זה שווה יותר מההטבה שאנחנו מדברים עליה. ככל שנמשיך להגדיל את היצע הקרקעות, כך אנחנו נמשיך לאזן, להוריד אותה לחצי מהביקושים ואתם את המחירים, זה הדבר המשפיע ביותר לאורך זמן, והוא מאוד רחב על פני כל האוכלוסייה. אבל במקביל, כשאנחנו מגדילים את היצע הקרקעות, אנחנו צריכים לשים את עינינו על המדיניות הקרקעית של המדינה. המדיניות הקרקעית נקבעת על-פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שהיא הגוף שעל-פי החוק קובע את המדיניות. יושב-ראש המועצה אחראי לפקח עליה לטובת כלל האוכלוסייה. ולכן אנחנו מדברים על שלוש השנים האחרונות שבהן שיווקנו למעלה מ-100,000 יחידות דיור. אלה המספרים הגבוהים ביותר שהיו כאן מאז שנות ה-90. 100,000 יחידות הדיור האלה, רובן המכריע, אני לא רוצה לדייק באחוזים אם זה 85% או 90%, אבל רובן המכריע שווקו לכלל המגזרים והאוכלוסיות בישראל, לא למגזר שכולכם עכשיו מנסים לתקוף אותו ולהגיד שהכול מכוון אליו. 100,000 יחידות דיור שווקו לכלל המגזרים במדינה. מחירי הדירות שהתחילו לרדת, ירדו לכלל האזרחים במדינה. המבצעים שעשינו במענקי המקום הם לכלל האזרחים במדינה. יש מענקים בהיקף של כ-100,000 שקל, סבסוד פיתוח ומענק ב-28 יישובים בפריפריה לכלל אזרחי המדינה. אנחנו העברנו אתמול החלטות באזורי עדיפות, 550 יישובים כפריים ולמעלה מ-160 יישובים עירוניים, סבסוד פיתוח בהיקף שנע בין 150,000 שקל בבנייה כפרית בצמודי קרקע ל-70,000–80,000 שקל לבנייה רוויה בכל המגזרים מכל האוכלוסיות בכל הארץ. עכשיו אנחנו צריכים גם להתמקד במדיניות – איך המדינה סוחרת או משתמשת בקרקעות שלה. למעלה משנתיים, גם מעל הדוכן הזה, פעם אחר פעם רובכם תמכתם בזה שמינהל מקרקעי ישראל צריך להפסיק לפעול בשיטת כל המרבה במחיר. אמרתי יותר מפעם אחת קצת אחרי שנכנסתי לתפקידי, שמינהל מקרקעי ישראל אסור לו לראות רק את הרווחים מול העיניים, הוא צריך גם לראות את האזרחים. אבל כשעושים מכרז של כל המרבה במחיר ויש מחסור בהיצע, זה מתדלק עליות מחירים. אלא מה – אם אתה מוכר במחיר נמוך את הקרקע, אבל אתה לא דואג שההטבה תגיע לצרכן, היא יכולה להגיע ליזם, וזו לא המטרה שלנו. אנחנו רואים מול עינינו את הצרכנים ולא את היזמים ולא את הקבלנים. ולכן, השיטה של המחיר למשתכן – אגב, יש כאן בלבול, אדוני היושב-ראש, זה דיור בר-השגה, התבלבלתם במושגים. אני שומע גם ערבובים בין דיור ציבורי לדיור בר-השגה לדיור להשכרה ומחיר למשתכן. אנחנו מדברים על מחיר למשתכן. זו שיטת מכרז הפוכה, שבה היזם שמציע את המחיר הסופי למשתכן שזה הצרכן – הנמוך ביותר זוכה. זה לא דיור בר-השגה, זה נושא אחר, זה מושג אחר, אני אדבר עליו עוד מעט; חקיקה נפרדת שכבר הגיעה כאן לקריאה טרומית, שמובלת על-ידי משרדי השיכון והפנים, נכתבה אצלנו, ומוביל אותה בכנסת עכשיו חבר הכנסת אמנון כהן יחד עם ועדת הפנים. זה דיור בר-השגה, תרצו – אני אתייחס לזה יותר בהרחבה, והתייחסתי לזה בהגשת החוק. מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו זה מחיר למשתכן, מכרז הפוך, שבו מחיר הקרקע נקבע מראש, הפיתוח נקבע מראש, היזם שמתחייב להציע את ההצעה הנמוכה ביותר למטר בנייה – הוא זוכה. זאת אומרת שההטבה בוודאות מגיעה לצרכן, כי היזם מתחייב על המחיר, מפוקח למטר בנייה, זה מה שקובע, ואנחנו דואגים שההוזלה תהיה לצרכן. אלא מה? עד אוגוסט האחרון משרד האוצר לא אפשר לנו לתת הנחה בקרקע. בא השמאי, אומר את המחיר, מה שהוא אמר – עשרת הדיברות. עכשיו – זה המחיר שהוא קבע, עכשיו פיתוח, עכשיו תציע את המחיר הנמוך ביותר. זאת אומרת, הכריחו אותנו לגבות 100% השומה על הקרקע, ועוד בזמן של עליות מחירים. אנחנו מקבלים הצעות מהשמאי, 300,000, 400,000 שקלים ליחידה, איך תעשה מחיר למשתכן? אז מה הבשורה של המדינה? היא רוצה להרוויח מקסימום על הקרקע, ועכשיו היא מציעה את המחיר הנמוך ביותר לצרכן, במה? במיליון שקלים? ב-1.2 מיליון? ב-1.4 מיליון שקלים? זה הבשורה שלנו? הרי מרכיב הקרקע הוא המרכיב המרכזי. קרקע, פיתוח ומסים באזורי הביקוש זה יותר מ-50% מערך הדירה, אמרתי את זה עשרות פעמים; מטר בנייה בדימונה ומטר בנייה בתל-אביב עולים אותו דבר. הפער ביניהם זה מחיר הקרקע, ומחיר הקרקע, ככל שאנחנו שולטים בו אנחנו יודעים להוריד אותו, בתנאי שזה מגיע לצרכן ולא ליזם. אם זה מכרז חופשי, ואם הוא מוכר למי שהוא רוצה, זה מגיע ליזם, כי מחירי הדירות נקבעים על-פי היצע וביקוש, אבל כשאנחנו מכריחים את היזם מראש לקבוע את המחיר במכרז, והפרמטר לזכייה זה המציע של ההצעה הנמוכה ביותר זוכה, זה מושך את המחיר כלפי מטה, בעצם יש תחרות על הרווח היזמי. ואז באוגוסט האחרון אמרנו: טוב, יש עכשיו הטבה – עד היום היה 100% מחיר הקרקע, עכשיו זה 50% ממחיר הקרקע – איך אנחנו יודעים מי מקבל את ההטבה הזאת, איזה ציבורים יקבלו אותה? אז אני רוצה לספר לכם קצת, גם לאלה שקצת שמעתי אותם, חלק בכלי התקשורת, חלק מגלגלי-עיניים, מה היה עד היום שהחלטנו, מה קרה, מה זה מחיר למשתכן, מתי זה נקבע – אתם יודעים? ממשלת רבין – שר הבינוי והשיכון שאני מאוד מעריך אותו, חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, בממשלת רבין – שם נקבע המושג הזה, של מחיר למשתכן, לפי 100% מחיר קרקע. ושם הפרמטר היה שככל שלמשפחה יש יותר ילדים, כנראה היא יותר זקוקה. אמר לי מישהו: תשמע, אז לא היה שר חרדי, היה שר אחר, שהיה כנראה ממגזרים אחרים שיש להם הרבה ילדים, שרצו לדאוג להם. לא יודע, אני לא מקבל את העובדה הזאת, אני חושב שהשיקולים תמיד היו ענייניים. לא השר מחליט לבד, אני רוצה להגיד לכם שיש צוות מקצועי במשרד הבינוי והשיכון, שמאמין בעמדה הזאת, האמין בה אז, חשב שזה נכון, וחלק מאלה שהגישו פה אי-אמון, חלק מאלה שדיברו בכלי התקשורת, וגם מעל דוכן הכנסת הזה השבוע הזה, ביום רביעי, כשאני לא הייתי כאן, היו גם במשרד הבינוי והשיכון, ולא עשו דבר וחצי דבר לשנות את הקריטריונים האלה. היו בשנים האלה: שר הבינוי והשיכון בוז'י הרצוג, שלא שינה את הקריטריונים; שרת הבינוי והשיכון ציפי לבני לא שינתה את הקריטריונים; בנימין בן-אליעזר, הוא המציא את הקריטריונים; נתן שרנסקי לא שינה את הקריטריונים; יצחק לוי לא שינה את הקריטריונים, וכן על זה הדרך, אני לא אלאה אתכם, יותר מעשרה שרי שיכון, איש מהם לא שינה את הקריטריונים, אבל גם איש מהם לא נאבק שיורידו את מחיר הקרקע ל-50%. ואנחנו נאבקנו שמחיר הקרקע ירד ב-50% לטובת הזוגות הצעירים. אחרי שהורדנו את מחיר הקרקע היתה הבנה עם משרד האוצר שהקריטריונים – ככל שעכשיו המדינה נותנת הטבה שיכולה להגיע למאות אלפי שקלים, ראוי לעשות שינוי ובחינה מחדש של הקריטריונים, הסכמתי עם זה מייד. אמרו לי: אם אין שינוי, אין הנחה. אמרתי: אין בעיה. תהיה הנחה, ויהיה שינוי. ומה שעמד מול עינינו זה לתת את הרובד הכי רחב של החברה בישראל שייהנו מהקריטריונים האלה. אנחנו – אני רוצה שתדעו, גם באופן כללי וגם באופן בסיסי, אני מייצג את תנועת ש"ס, ותנועת ש"ס מייצגת את כל פלחי החברה. אנחנו לא מייצגים רק סקטור מסוים; הסקטור שלנו זה העם. יש לש"ס מצביעים שעושים צבא, ומצביעים שעובדים, ומצביעים שנמצאים בכלל החברה וגרים בכל אזורי הארץ, אבל יש עוד דבר לש"ס, הם דואגים לשכבות החלשות, אכפת להם מהשכבות החלשות, הם מוכנים לשלם על זה מחיר – – <אילן גילאון (מרצ):> דואגים שיהיו שכבות חלשות – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – הם מוכנים שישפילו אותם על זה, אבל הם מוכנים להיאבק, והם מצליחים להיאבק, למען השכבות החלשות. וכשאנחנו מדברים עכשיו על הקריטריונים – עשינו שינויים מאוד משמעותיים, ויש הרבה פופוליזם בעניין הזה, וגם הרבה סקטוריאליות, ואולי קצת האווירה של הבחירות, שככה נתפסה בבניין הזה, חידדה קצת את העמדות. אנחנו מדברים על זה שאנחנו בונים את הכול לפי קבוצות. 20% מיחידות הדיור שישווקו במסגרת מחיר למשתכן יחולקו לפי הקריטריון – זוגות שאין להם ילדים. שמעתי את הססמה הזאת, ששנות נישואים זה עוזר לחרדים, למה? כי הם מתחתנים מוקדם. מי שלא מבין חשבון או לא רוצה להבין חשבון, רק, יכול להגיד כזה דבר, כי אנחנו בונים את זה לפי קבוצה: בקבוצה של ה"לא ילדים", למשל, אתה נמצא במצב נתון שאין לך ילדים, רק אז אתה מתמודד ב-20%. עכשיו אתה צריך לצבור שנות נישואים. מי צובר שנות נישואים ללא ילדים, חרדים או לא חרדים? בוא נעבור לקבוצה הבאה – ילד אחד ושני ילדים, 35% מהדירות לילד אחד או שניים. מי צובר שנות נישואים ועוצר בשני ילדים, חרדים או לא חרדים? בוא נעבור לקבוצה השלישית – 35%, שלושה ילדים ומעלה. מי מבזבז את שנות הנישואים – – <אילן גילאון (מרצ):> 8% לשנה – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – מי צובר שנות נישואים ועוצר בשלושה ילדים? <אילן גילאון (מרצ):> איזה מין דיבור זה? הרי אתה מציע 8% לשנה, 8% לשנה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אבל אתה עובר קבוצה, חבר הכנסת גלאון – – <אילן גילאון (מרצ):> גילאון, לא גלאון. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – זה הבעיה בחשבון. חבר הכנסת – ? <אילן גילאון (מרצ):> גילאון. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> גילאון. אתה עובר קבוצה, חבר הכנסת גילאון. אתה עובר קבוצה. צברת שנות נישואים. אם אתה חרדי וילדת ילדים או אתה לא חרדי וילדת ילדים, עברת קבוצה, אתה כבר לא באפס. אתה כבר לא בקבוצה של ה"בלי ילדים". צברת שנות נישואים, גם צברת ילדים, עברת קבוצות. זו הטעות שחלקם עושים אותה בכוונה – – – <אילן גילאון (מרצ):> תסביר לי למה צריך נישואים. רק תסביר למה צריך את הקריטריון של ותק בנישואים, מה הוא אומר? מה הוא אומר? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אגיד לך מה הוא אומר. <שלמה מולה (קדימה):> למה אתה לא מדבר על כושר השתכרות? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אענה לך. אני אגיד לך מה הוא אומר. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אתם שאלתם שאלה חשובה, אז תנו לו להשיב לכם. <שלמה מולה (קדימה):> כושר השתכרות. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם רוצים לדבר במקומו? <שלמה מולה (קדימה):> כושר השתכרות. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> תקבל גם על זה תשובה. <היו"ר יצחק וקנין:> תנו לו, שאלתם שאלה טובה, תנו לו להסביר. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אגיד לך, חבר הכנסת מולה, את מי זה הכי דופק, איזה מגזר, כושר השתכרות. לא מי שאתה חושב – מי שאתה קשור אליו. <אילן גילאון (מרצ):> ותק בשנות נישואים – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אענה לך עוד רגע. <שלמה מולה (קדימה):> מה זה קשור? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אענה לך. <אילן גילאון (מרצ):> – – ותק בשנות נישואים, מה הוא נותן לחד-הוריות? מה הוא נותן לאנשים גרושים? מה הוא נותן? <שלמה מולה (קדימה):> מה זה קשור? לאתיופים יש דירות משלהם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אתם רוצים תשובות, ברצינות, נו. אילן, אתה אמרת את הדברים, תן לו להשיב, אבל אתה רוצה לקבל תשובה, לא? אם אתה לא רוצה לקבל תשובה, אז בוא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני לא אקבל תשובה. למה פסולי חיתון לא יכולים לגור? למה אלה שלא רוצים להתחתן לא יכולים לגור? – – <שלמה מולה (קדימה):> נכון, נכון, למה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – למה אלה שגרושים לא יכולים לגור? – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – למה לא יכולים גרושים? <אילן גילאון (מרצ):> – – למה הומואים לא יכולים לגור? למה חד-הוריות לא יכולות לגור? למה? רוצה לדעת. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> עכשיו יהיו תשובות. נעשה ניסיון בין – היו הרבה דיונים על זה – גם עם משרד ראש הממשלה, גם האוצר, גם אנחנו, עם פרקליטות המדינה ועם היועץ המשפטי לממשלה, כדי שלראשונה – הזכרתי פה את כל השרים שדיברו, לשעבר, ולא נקפו אצבע לטובת יוצאי צבא, ולא היה קריטריון כזה בכלל – מעולם לא היה קריטריון שנותן עדיפות ליוצאי צבא בבנייה רוויה במגזר העירוני – ונעשה ניסיון לעשות את זה. כן, זה גם הופיע בדוח-טרכטנברג, להכניס יוצאי צבא. ונאמר על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שהוא עשה את המאמץ שלו, וגם על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הגברת שרית דנה, שאנחנו צריכים לבנות משקל שלא יעלה בממוצע על 20% מסך הנקודות. אם אתה מוריד את שנות הנישואים, ומשאיר רק את הצבא, המשמעות – שאם לא עשית צבא יש לך אפס נקודות, ואת זה היועץ המשפטי לממשלה לא מאשר. <מרינה סולודקין (קדימה):> מה עם שירות לאומי? למה הוא לא – – –? <אילן גילאון (מרצ):> אתה לא עונה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זה בנושא של שנות הנישואים. דבר נוסף, מאחר שהיועץ קבע ש-50% מהפרויקטים בכלל המדינה, פרויקטים של מחיר למשתכן, יהיו עם ניקוד נוסף ליוצאי צבא, אז אנחנו לראשונה – לאלה שחושבים שאנחנו נותנים עדיפות למגזר מסוים – מכניסים קריטריון משמעותי, שמגיע עכשיו ל-30 נקודות מסך כל הנקודות, שנותן עדיפות ליוצאי צבא. זה למי שדואג רק למגזרים שאתם לא רוצים שידאגו להם. עכשיו אני רוצה להתייחס לממוצע הארצי. הממוצע הארצי בישראל – 50% מהזוגות הצעירים יש להם מלוא הנקודות לשנות הנישואים, חבר הכנסת גילאון. בממוצע, לזוג נשוי בישראל לוקח שבע שנים – נשוי – עד שהוא קונה דירה. זה הממוצע. <אילן גילאון (מרצ):> מה זה זוג, אדוני? מה זה זוג? על זה אתה לא עונה. אני שואל אותך מה זה זוג. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זוג זה משפחה – – <אילן גילאון (מרצ):> שהיא נשואה במובן – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> – – שהיא נשואה. זה רוב המדינה. אנחנו לא נגד החד-הוריות, גם הן בפנים. <אילן גילאון (מרצ):> זה ממש סקטוריאלי. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> החד-הוריות בפנים כמובן. כל מי שצובר את הנקודות – כשבונים תעדוף, הוא עושה את זה, והוא נכנס לתוך התהליך הזה. עכשיו אני רוצה להתייחס לכושר השתכרות, שזה נהיה עשרת הדיברות. אני רוצה להגיד לכם משהו: מחאת הקיץ עוררה התרגשות רבה בבית הזה וגם בכלל האוכלוסייה. הזדהו – וגם אנחנו, גם אני באופן אישי, גם תנועת ש"ס התייחסה לזה, שאנחנו מזדהים ותומכים בעקרונות של המאבק ביוקר המחיה. יוקר המחיה פגע ברבדים רחבים מאוד של האוכלוסייה, גם במעמד הביניים, אבל גם בשכבות החלשות. הוא פגע במי שיש לו דירה, והוא בוודאי פגע במי שאין לו דירה. יוקר המחיה קשור לסל רחב של נושאים, של חינוך, של מחירי דלק, מחירי מים, מחירי מזון, וגם של מחירי דיור, שחשוב מאוד לטפל בהם. וכפי שאמרתי בתחילת דברי, הטיפול המרכזי הגדול והמשפיע ביותר על מחירי הדירות זה הגדלת היצע הקרקעות. עם כל הכבוד לכל המבצעים על כמה אלפי יחידות דיור או אפילו על 10,000 יחידות דיור – הדבר המשפיע ביותר לאורך זמן על מחירי הדירות הוא הגדלת היצע הקרקעות. מה שאנחנו עושים עכשיו זה שילוב של כלים נוספים, שחשוב מאוד לעשות אותם, אבל להפוך את זה לחזות הכול, לפתרון של מצוקת הדיור – או שמי שאומר את זה לא מבין בנושא הזה ובתחום הזה, או שהוא מאחז עיניים. עכשיו, כשאתה בא ועושה את החלוקה של המשאב הציבורי – האם המחאה אמרה: נדפוק את החלשים? המחאה אמרה: נדאג למעמד הביניים, בסדר, האם מעמד הביניים והשכבות החלשות לא יכולים לדור בכפיפה אחת? האם זה חייב להיות אחד על חשבון השני? האם כשנותנים למעמד הביניים צריך להגיד: לא, עכשיו אנחנו מתעדפים את הביניים, ואת החלשים אנחנו דופקים? מי אלה החלשים? אני מחזיק בידי מסמך של הביטוח הלאומי. <אילן גילאון (מרצ):> – – – דיור בר-השגה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> חבר הכנסת גילאון, אני מחזיק בידי מסמך של הביטוח הלאומי. חבר הכנסת מולה, אתה שאלת כמה שאלות על כושר השתכרות. אני משוכנע שגם חבר הכנסת רוני בר-און, שהיה שר האוצר, יסכים עם חלק ממה שאני אומר. יש פה מסמך של הביטוח הלאומי – לא אני המצאתי אותו. אנחנו ביקשנו מהם שייתנו לנו נתונים, אם אנחנו מכניסים את מיצוי כושר ההשתכרות על שני בני-הזוג – – – <שלמה מולה (קדימה):> הקריטריון. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> הקריטריון, בהיקף של 125% משרה, כפי שביקש טרכטנברג – אגב, אין דבר כזה בשום נושא, בשום פרמטר במדינה, חוץ מההמצאה החדשה הזאת. כשאנחנו מסייעים לדיור בהשכרה, אין 125% – צריך לעבוד; כשאנחנו מסייעים בדיור ציבורי – צריך לעבוד. הפטנט הזה, של שני בני-הזוג, 125% משרה, ואם לא הם עפים החוצה ואין להם אפילו מצב ביניים – זו המצאה חדשה, שהתפקיד שלה בכלל היה למקומות אחרים. עכשיו, אנחנו אומרים דבר אחד: כשמועצת מקרקעי ישראל קובעת מדיניות, היא צריכה לבנות מדיניות אחידה, שלא מפלה אוכלוסיות, בטח לא החלשות. להלן המספרים, אתם יכולים לקבל את זה אם זה מעניין אתכם: 30% מכלל אוכלוסיית הזכאים שאין ברשותם דירה – לא שני בני-הזוג עובדים. מה לעשות, שמעתם שיש פיטורים במדינה לפעמים? שאנשים לא מוצאים עבודה? שאחד עובד והשני מוציא תואר שני? לידיעת הסטודנטים. יש גם כאלה. הם לא רבים, הם קיימים. מדוע ייגרע חלקם? מדוע נעניש אותם? המדינה לא מחלקת דירות חינם. המדינה לא נותנת לאנשים צ'קים. מה שהמדינה עושה – היא פשוט מרוויחה עליך פחות. זה מה שהיא עושה. במקום לקחת 100% הקרקע היא לוקחת 50% מהקרקע. 160,000 זוגות צעירים בישראל שאין ברשותם דירה לא נופלים בקריטריון של טרכטנברג. 46% מהם חיים מתחת לקו העוני. תגידו לי, מה זה צדק חברתי? שמעמד הביניים לא יודע לגור בכפיפה אחת עם המעמד החלש יותר? צדק חברתי אומר: ביניים כן, חלשים לא? זה יחד. איננו מוגבלים במספר יחידות הדיור שאנחנו צריכים להוציא במחיר למשתכן. המספר – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> צדק חברתי זה לעבוד. זה לעבוד. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> נכון. נכון. המספר 5,000 הוא פיקציה, אין מספר כזה. <אילן גילאון (מרצ):> השר אטיאס, אנחנו לא תמכנו בדוח-טרכטנברג, זה אתה תמכת. <מרינה סולודקין (קדימה):> "רבוטה". <שלמה מולה (קדימה):> "רבוטה". "רבוטה". <אילן גילאון (מרצ):> אתה תמכת, לא אנחנו. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אנחנו אמרנו, כשדוח-טרכטנברג התפרסם, שחשוב לעזור למעמד הביניים, אבל אסור לשכוח בצדי הדרך את החלשים שלא יודעים להתחיל את החודש. זה מה שהדוח הזה עשה. זה בסדר לעזור למעמד הביניים, זה חשוב, זה חובה – לא במקום החלשים. מה זה הדבר הזה? <מרינה סולודקין (קדימה):> אבל – – – שאתה לא בונה גם כן. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אנחנו לא מתביישים בזה שאנחנו היחידים בבניין הזה שצועקים; שאנחנו נאבקים למען השכבות החלשות. <מרינה סולודקין (קדימה):> ולא בונים דיור ציבורי. רק במלים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> זו הבעיה שלנו עם הקריטריון של כושר ההשתכרות. <אילן גילאון (מרצ):> תבנה דירות. זה דיור ציבורי, אז תבנה דירות. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> עכשיו אני אתייחס גם לדיור ציבורי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אתייחס גם לדיור ציבורי, אבל, חבר הכנסת מולה, כשאתה נתת לי פה נאום על כושר השתכרות, וכשחברת הכנסת ציפי לבני הסבירה לנו שצריך לשנות את הקריטריונים – היא היתה שרת השיכון ולא נגעה בהם. <שלמה מולה (קדימה):> עזוב אותך עכשיו ממנה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> למה "עזוב אותך ממנה", אתה תומך במופז? אז מה? מה זה "עזוב אותך ממנה"? <שלמה מולה (קדימה):> – – – זה חלק מהביזיון. הוא לא עומד בפני עצמו. ראש ההסתדרות, אם אתה מכניס את – – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> יש לי חדשות בשבילך: בכל סימולציה שעשינו – ובסוף, אנחנו בעולם המעשה, ולא בעולם הווירטואלי ולא בעולם התקשורת – אם אתה מכניס את התנאי הזה, ששני בני-הזוג צריכים לעבוד בהיקף של 125% משרה, זה אומר שמי שפוטר חצי שנה אחרי שהוא גמר לקבל דמי אבטלה – כשהוא מקבל דמי אבטלה, הוא בפנים; כשהוא גמר לקבל דמי אבטלה ולא מוצא עבודה, הוא בחוץ. מי – – – <שלמה מולה (קדימה):> אז תן לו תקופה – – – <אילן גילאון (מרצ):> מי אומר את זה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> מי אומר את זה? הקריטריונים של כושר השתכרות. <אילן גילאון (מרצ):> אבל בסדר, מי תומך בקריטריונים – – –? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> מי תומך? זו חזות הכול פתאום. <אילן גילאון (מרצ):> שמעת אותנו מדברים על זה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אתם נגד כושר השתכרות? תגיד, אתם נגד? <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו בעד – – <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> הנה עוד אחד נגד. <אילן גילאון (מרצ):> – – שלכל אחד תהיה קורת גג. זה מה שאנחנו בעדו. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> הנה מכנה משותף, חבר הכנסת גילאון. קורת גג זה דבר בסיסי – המדינה צריכה לדאוג למשפחות ולזוגות צעירים שמקיימים את חייהם, ללא קשר לדברים אחרים. כמו שהמדינה דואגת לחינוך, המדינה צריכה לדאוג גם לזה. אני אגיד לכם במה אנחנו הסכמנו ב"כושר השתכרות", למי שלא עקב אחרי החלטות הממשלה. הממשלה הביאה החלטה, שנותנים חינוך חינם לילדים מגיל שלוש. אמר היועץ המשפטי לממשלה – וזה שווה גם פה – החינוך ניתן לילד, הוא לא ניתן להורים שלו, והחינוך הזה לא יהיה מותנה במצבם האקראי של ההורים – אם פיטרו אותם מהעבודה, אם יש להם כסף, אם הכסף שלהם הולך עכשיו לרפואה או לא. רוצים צהרונים? בייבי-סיטר? אתה רוצה לעבוד? המדינה תעזור לך – אם אתה תעבוד, היא תשמור לך על הילד בצהרון. אנחנו, תנועת ש"ס, תמכנו בזה שמי שלא מממש את כושר ההשתכרות, מי שלא עובד – לא יקבל צהרון. זה עושה שכל, זה מעודד יציאה לעבודה, זה תומך באנשים עובדים. אבל קורת גג? לתת לאנשים קורת גג בסיסית במדינה מותנית במצב, גורל או מזל של בן-אדם? אם הוא מצא עובדה או לא מצא עבודה? אם פיטרו אותו או לא פיטרו אותו? צדק חברתי אומר שמעמד הביניים ושכבות חלשות חיים תחת קורת גג אחת, ולא האחד על חשבון השני או האחד נגד השני. השמיכה הזאת יכולה להיות לכולם. משפט אחרון אני אגיד לכם, למי שדואג שהדיור הזה יכול ללכת בעיקר לחרדים: אני עמדתי מעל דוכן הכנסת הזה עשרות פעמים ואמרתי שהחרדים והחילונים גרים במדינה אחת, ונכון שיגורו יחד – רב המאחד על המפריד ביניהם, אבל יש להם אורח חיים שונה; החילונים לא רוצים שהחרדים יגורו בשכונות שלהם, והחרדים מעדיפים שהחילונים לא יגורו בשכונות שלהם. לא צריך לעגל פינות בעניין הזה, לכל אחד יש אורח החיים שלו. אלה רוצים כבישים סגורים בשבת, אלה רוצים פתוחים, אלה יש להם בניינים 16, 17, 18 קומות, חרדים לא משתמשים במעלית שבת, ולכן המציאות – כוחות השוק חזקים מכל קריטריון, הם מייצרים את הקבוצות באוכלוסייה, הם מייצרים את השכונות הנפרדות, הם מייצרים את הערים, שחלקן נפרדות. ולכן, כשאנחנו משווקים יחידות דיור, באופן כללי יש כוחות שוק; אני יכול להגיד לכם שאחרי ההחלטות האלה שהעברנו היום – הקריטריונים – אנחנו סוגרים מכרזים. יש מכרזים שכבר נמצאים באוויר. אני אגיד לכם איפה זה: במודיעין, ביבנה, ביוקנעם, בראש-העין – שעדיין לא פתחנו אותו. שם מדובר בבניינים, בבנייה לגובה, בשכונות. <נסים זאב (ש"ס):> וזה כולם לחרדים? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> של המגזר הכללי. <נסים זאב (ש"ס):> כולם לחרדים? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> יחידה אחת אין שם לחרדים. אחת לא. <נסים זאב (ש"ס):> תאמר את זה, שלא ייבהלו פשוט. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אמרתי לכם, שיווקנו 100,000 יחידות דיור בשלוש שנים. רוב מוחץ של היחידות האלה – זה רוב חלקי הארץ. צריך להפסיק, אדוני היושב-ראש, עם הדיון – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אבקש לסיים. בינתיים התחלף. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לא משנה, גם אתה יושב-ראש. יושב-ראש הישיבה. – – – עם הדיון הפופוליסטי הזה. אני מבין שקצת שורה על הבניין הזה ועל האווירה הפוליטית איזו ארומה של בחירות או משהו שקרוב לזה, וכולם מחדדים עמדות, אבל אחרי שנגמרות הכותרות ונגמרות ההתקפות, כולנו בני עם אחד, כולנו בני איש אחד נחנו. אנחנו צריכים לחפש את המאחד ולא את המפריד. ממילא אנחנו גרים בשכונות נפרדות, אבל כשהאויבים שלנו קמים עלינו לכלותנו הם לא מפרידים בין דתיים לחילונים לחרדים, וכשיש יוקר מחיה הוא לא מפריד, וכשיש בעיות בבריאות, במערכת הבריאות, היא לא מפרידה. ולכן, בשביל הדברים האלה צריך לדעת להתאחד בינינו, ולהבין שמה שעשינו היום זה דברים שלא נעשו – על פני כל אלה שדיברו; הוספנו קריטריונים ליוצאי צבא, נתנו עדיפות למשרתי מילואים, הורדנו את הקריטריון שנתן באופן עקרוני העדפה למשפחות גדולות, אבל הדבר הכי חשוב – שאנחנו משווקים בכל אזורי הארץ. <נסים זאב (ש"ס):> עוד שאלה אחת. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> לְמה שמשווקים לחרדים לא מגיעים חילונים, לְמה שמשווקים לחילונים לא מגיעים חרדים, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. <נסים זאב (ש"ס):> סליחה, שאלה נוספת. <יעקב אדרי (קדימה):> אל תפריע, אל תפריע לשר, נסים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה זה, מה זה "שאלה נוספת"? סליחה. <נסים זאב (ש"ס):> כמה מ-80,000 יחידות הדיור – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סליחה, הרב נסים זאב, מה זה "שאלה נוספת"? לא הבנתי. <נסים זאב (ש"ס):> כמה לחרדים וכמה למגזר הכללי מה-80,000? <אילן גילאון (מרצ):> מה זה – אנחנו אין לנו בעיה עם החרדים. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא, אני יודע שאין לך, לא, אבל מי שיש לו בעיה – שישמע את התשובה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> גמרנו, אין להם בעיה. חבר הכנסת זאב, הכול בסדר. <נסים זאב (ש"ס):> כמה מה-80,000 זה לחרדים? אדוני השר, אני רוצה להבין, מ-80,000 יחידות הדיור – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מה השאלה? מה השאלה? <נסים זאב (ש"ס):> – – – בנייה, כמה זה לחרדים? כמה מהפרויקט זה לחרדים? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אין פרויקטים משולבים, מר נסים זאב. כוחות השוק קובעים. אנחנו לא מחליטים מראש מה חרדים, מה חילונים. בית-משפט, בצדק, לא מאפשר לנו להחליט מראש. יש מכרז, הוא מכרז לקבלנים, הוא לא לדיירים. <אילן גילאון (מרצ):> אתה לא יכול כל הזמן להמשיך להתבכיין. אף אחד לא תקף פה חרדים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אין בעיה. הוא שאל שאלה, חבר הכנסת גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> החרדים שבויים בתוך המציאות שאתם – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז אתה לא שמעת את השאלה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אבל אתה לא שמעת את השאלה. תשמע את השאלה, תבין את התשובה. חבר הכנסת גילאון, הוא רצה תמונת מצב בסך הכול, והוא יקבל אותה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חברים, נא לא להפריע לשר. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> מי שאומר משהו הוא נגד החרדים. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> כולם בעד, הכול בסדר. אני חושב שאפשר להסתפק בתשובה הזאת. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. סעיף 3: מצוקת הדיור החריפה בחברה הערבית והקפאת תוכניות המיתאר – רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, האמת, הצעת האי-אמון שלנו, של הסיעות הערביות, לא מתמקדת בדיור, אף-על-פי שהיא גם – שר השיכון משיב, או מי? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> שר הפנים. כבוד שר הפנים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> שר הפנים. אני לא רואה אותו. מי בשמו? כי ההצעה היא יותר על הרחבת שטחי שיפוט ותחום שיפוט ועל תוכניות מיתאר, והיא כרוכה במצוקת הדיור, מאחר שמצוקת הדיור במגזר הערבי, בחברה הערבית, היא מיוחדת. יש לה הייחוד הזה שהיא כרוכה באמת באי-הרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים, אם הם ערים או כפרים, וגם באי-אישור תוכניות המיתאר. לכן הגיוני ששר הפנים הוא שישיב, ולא שר השיכון. אז אני לא יודע מי ישיב בשמו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, לא, שר הפנים משיב. שר הפנים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> איפה הוא? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> מנסים לאתר אותו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בסדר, אז אני מתחיל, אדוני היושב-ראש, ואני מקווה שהשר או מי מטעמו יבוא כדי להשיב. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה מוזמן לצאת לדרך. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה. אדוני היושב-ראש, זאת לא הפעם הראשונה, וכנראה, לצערי הרב, לא תהיה האחרונה, שאנחנו מעלים את מצוקת הדיור ובעיית הרחבת שטחי ותחומי השיפוט ותוכניות המיתאר ביישובים הערביים, אם כהצעה וכנושא לאי-אמון בממשלה ואם כנושא על סדר-יום הכנסת. כי פשוט המצוקה והבעיה הולכת ומתעצמת ונהפכת ליותר קשה, ולא רואים שמתחילים לפתור אותה בצורה הנכונה. המדינה עסקה לפני ימים במה שמכונה "הגבלת המרחב הציבורי לנשים", וראש הממשלה הצהיר ואמר כי לא נאפשר הגבלת המרחב הציבורי, לא לנשים ולא לכל מגזר או אוכלוסייה אחרת, אבל מה שקורה בתחום האדמות והדיור, ובמיוחד אי-הרחבת שטחי השיפוט ואישור תוכניות המיתאר, ביישובים הערביים, אין לו שם אחר אלא הגבלת המרחב והדרה – דרך הפקעה, כיתור וחניקה – של היישובים הערביים. בעבר משרד הפנים וועדות התכנון טענו שהמועצות והעיריות הערביות לא מגישות תוכניות מיתאר. הטענה הזאת היום היא מופרכת ולא נכונה. משרד הפנים יודע שרוב היישובים הערביים או המועצות הערביות הגישו תוכניות, והבקשות שלהם – כבר עשרות שנים, ואני עכשיו אזכיר דוגמאות. היסטורית משרד הפנים המעיט מאוד באישור תוכניות אלה, ולפי מחקרים, משרד הפנים, משנת 2000 עד היום, נענה או אישר רק 18% מתוכניות אלה. אדוני היושב-ראש, האוכלוסייה הערבית, כמו שידוע, מהווה כ-20%. כל שטח השיפוט של היישובים הערביים הוא כ-3%, או פחות, משטחה של המדינה. זו חלוקה לא צודקת ומפלה. ואם מוסיפים לזה את העובדה שמדיניות ההפקעה שהיתה מאז קום המדינה הפחיתה את כמות האדמות בצורה דרסטית, ובמקביל מספר התושבים גדל, והצורך בהרחבה עלה, בגלל הריבוי הטבעי וצורכי החיים – יכולים לדעת את גודל הבעיה. תחומי השיפוט לא הורחבו, ובו בזמן גדל השטח הבנוי בתוכם פי-16, ומכאן – הצפיפות ביישובים הערביים גדלה פי-12. אין יותר טוב, אדוני היושב-ראש, מהדוח של ועדת-אור, שהוקמה כדי לחקור את ההתנגשויות של אוקטובר 2000 ואת הריגת 13 צעירים ערבים. היא גם התייחסה לנושא הזה. וזה לא חבר כנסת ערבי שכתב, ולא מועצה מקומית, ואני מצטט – זה מהדוח של ועדת-אור. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כבוד השופט אור. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כבוד השופט אור. בטח. הוא אומר: "אחת התוצאות של הפעולות שבוצעו בנושא המקרקעין היתה צמצום דרסטי בשטחי היישובים הערביים. יישובים ערביים רבים הוקפו בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד. עם גידול האוכלוסייה ביישובים הערביים גבר הצורך בשטחים לצורכי מלאכה ותעשייה, אזורי מסחר ומבני ציבור. ביישובים רבים לא נמצאו עתודות הקרקע הנחוצות לשם כך". הוא מוסיף: "ב-50 השנים הראשונות למדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי-שבעה לערך. במקביל נשאר השטח המאפשר בנייה למגורים בעיקרו כמעט ללא שינוי. כתוצאה מכך גדלה הצפיפות ביישובים הערביים במידה ניכרת". זה לפי דוח-אור. אדוני היושב-ראש, מה שקורה בתחום האדמות ואי-הרחבת שטחי השיפוט הערביים ומדיניות ההפקעה סותר – לא רוצה להגיד את האמנות הבין-לאומיות – הוא סותר את מגילת העצמאות. הרי על זה, אדוני היושב-ראש – אני רוצה גם שישמעו, כי יש כאלה – וזה מה שחידד את הבעיה. כי אנחנו, האוכלוסייה הערבית, כאשר יצאנו, מחינו, יצאנו בהפגנות נגד המצוקה הזאת, נגד החניקה הזאת, אף אחד לא הבין אותנו. הם חשבו שזה איום לאומי, זו מחאה לאומית, כאילו אנחנו מאיימים על המדינה, ולא לקחו את זה כמחאה אזרחית, כי אני, כאזרח, מגיע לי לחיות, לבנות, יש לי צורכי חיים, מגיע לי להתרחב. הלוא כל מה שקורה, אדוני היושב-ראש, מנוגד לכמה סעיפים במגילת העצמאות, שיש כאלה מהמפלגות היהודיות שרוצים להתעלם מהם. רוצים לראות רק שזאת מדינה יהודית, וזהו, הפן היהודי, הצבע היהודי. הוא לא רוצה לראות שבמגילת העצמאות כתבו על פיתוח הארץ לכל תושביה, ועל שוויון זכויות חברתי ומדיני בלי הבדל דת, גזע ומין. איפה הזכויות הבסיסיות לבנות בית ולהתרחב? זה נוגד אפילו – כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש – את מגילת העצמאות. לאחרונה היה כנס בנצרת, ועידת הנדל"ן הערבית הראשונה, ושם היה מחקר, ולפי המחקר, בעשור הבא האוכלוסייה הערבית צריכה 100,000 יחידות דיור. זאת אומרת, 10,000 יחידות דיור כל שנה. כל שנה חסרות בחברה הערבית יותר מ-4,000 יחידות דיור. זה לפי הכנס שהזכרתי, אדוני היושב-ראש. בקשות להרחבת שטח שיפוט ואישור תוכניות מיתאר מונחות, כפי שאמרתי, עשרות שנים בוועדות השונות ובמשרד הפנים, אבל, לצערי, עד עכשיו לא אושרו. הבעיה הולכת וגדלה, ויש הרבה דוגמאות: העיר סח'נין, שפרעם, עראבה, תמרה, ריינה, משהד, ג'לג'וליה, עשרות כפרים וערים שיש להם בקשות להרחבה של שטח השיפוט או של תוכניות המיתאר, ועד היום הן תקועות, ואף אחד – לא מזיז לו. לצערי, אדוני היושב-ראש, משרד הפנים בורח גם מאחריות לפעמים – ואני יודע לפחות על המקרה של סח'נין – ומכוון את האנשים, תלכו לשכנים שלכם במועצה אזורית משגב למשא-ומתן, כדי שהם, בכבודם, "יוותרו" על אדמות בשטח השיפוט שלהם, לתת לסח'נין או לכפרים והערים המקיפים את מועצה אזורית משגב, אף-על-פי שרוב האדמות של מועצה אזורית משגב הן אדמות שהופקעו מאז קום המדינה, או משנות ה-60 וה-70 – הופקעו מהכפרים והערים האלה, מסח'נין, עראבה, דיר-חנא והשאר, וזו הבעיה. המדינה אין לה הרגישות הזאת, לדעת כמה זה מכעיס את האנשים, כי היא רואה – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> חבר הכנסת גנאים, כבודו יודע מה שטח השיפוט של מועצה אזורית משגב? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> השאלה בשבילי? כן, כ-180,000 או יותר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> 183,000 דונם. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן, על 17,000 או 16,000 תושבים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> זה מגיע עד הרשות הפלסטינית. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> נכון, נכון. הנה, יש לי – באזור משגב, שטח השיפוט של 21 היישובים הערביים יחד הוא 206,000 דונם. מועצה אזורית משגב לבד, שהיא רק, כפי שהזכרתי, כ-17,000 היום, היא 180,000 – 180,000 דונם. איפה הצדק? זה מה שאומרים. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא מגיע ל-17,000. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> מגיע להם? אפילו לא מגיע, נכון, אפילו לא מגיע. זאת אומרת שיש להם 12 דונם לנפש, ושאר הכפרים הערביים – דונם לכל אחד. אדוני היושב-ראש, יש לי הרבה דוגמאות. ג'לג'וליה למשל; ג'לג'וליה היא כפר של 9,500 נפש, שטח השיפוט כ-1,900. משנת 1965 לא הורחב שטח השיפוט שלה, והיא נחנקת בין מועצות אזוריות סביבה, ולא יודעים איך לפתור את הבעיה הזאת, והשלטונות – לצערי הרב, משרד הפנים לא נותן להם. מג'ד-אל-כרום, הכפר הכי צפוף בישראל. שטח תחום המיתאר שלו – 1,400 דונם. זה משנת 1979, כאשר מספר התושבים היה 1,400. היום יש 14,000 במג'ד-אל-כרום, ועד היום הם בונים ומתכננים לפי 1,400 הדונם, לפי תוכנית מיתאר משנת 1979. איפה הצדק? אחר כך, כאשר האנשים מוחים, יוצאים, אומרים: למה יוצאים הערבים? כאילו זה פיצוץ לאומי, איום לאומי. לא יודעים שהאנשים שם נחנקים. גם סח'נין, אדוני היושב-ראש, שהיא גם דוגמה. 27,000 תושבים, שטח השיפוט שלה 9,400 רק, ושטח המיתאר, תחום המיתאר, 4,500 דונם בלבד. עיריית סח'נין הגישה בקשה משנת 1999 להרחיב את שטח השיפוט שלה. עד היום לא נעשה כלום. אני חושב, אדוני היושב-ראש – אדוני היושב-ראש, אני יכול להמשיך? כי אני רואה שהזמן – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה תמשיך – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אין שר, יש שר? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה ממשיך עד שאתה מתבקש לסיים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בִּאל-צַ'בְּט שהוא הולך. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כל זמן שאתה מדבר דברי טעם, אתה ממשיך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> עד מתי? <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עד אשר יגיע כבוד שר השיכון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כבוד השר, אתה משיב על ההצעה? <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> אני אענה לך, יש ברירה? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בסדר גמור, אומנם אתה דיברת על כל המגזרים, אבל לא הזכרת את המגזר הערבי בתוכנית החדשה שלך. אדוני היושב-ראש, לסוף. אם שר השיכון רוצה להשיב, אני חותם בזה. אי-אפשר, אדוני היושב-ראש – תמיד כאשר אנחנו מדברים על הרחבת שטחי שיפוט של האוכלוסייה הערבית או אישור תוכניות המיתאר, אומרים: הבעיה שלכם בתרבות הבנייה, יאללה, תבנו לגובה, בנייה רוויה. <שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:> הנה הוא בא, שר הפנים בא. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> יכולים שניכם – יש מצוקת הדיור ויש שטחי השיפוט. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה מדבר כל כך דברי טעם ששני שרים רוצים להשיב לך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> לפי התשובה – אם תשובת שר הפנים היא היותר-יעילה ונותנת – אז השר. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אז אני מסיים בזה, אדוני היושב-ראש, אין היגיון בזה שכאשר יש אדמה שלנו – רוב האדמה שלנו, למשל סח'נין, היתה משנת 1948, כ-80,000 דונם – הרוב הופקעו, היום רק 9,000 דונם, ומתוך אלה לא נותנים לנו להתרחב, ולא נותנים לנו ולא מאשרים תוכנית מיתאר כדי שנתרחב ונבנה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> והם מבקשים – בסוף – והם מבקשים, וכבוד שר השיכון אמר שהם מכבדים את אורח החיים של כל המגזרים, אז למה לא מכבדים את אורח החיים של הערבים, ולא תמיד להגיד להם: יאללה, תבנו לגובה או בנייה רוויה? יש להם אדמה, אז תרחיבו את שטחי השיפוט ותוכניות המיתאר. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. יבוא ויעלה להשיב על ההצעה לסדר – על הצעת האי-אמון, סליחה – כבוד שר הפנים, הרב חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה. <שר הפנים אליהו ישי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בדו-שיח הזה כבר כמה שנים, אבל לפחות אני יכול לומר, בשנים האחרונות ממשלות ישראל – משרד הפנים במיוחד מוביל עשרות תוכניות מיתאר במגזר הערבי, במועצות אזוריות, ל-21, מהן יש תוכניות גם מאושרות ועדכניות – הפזורה בנגב – תשע מהן כבר עדכניות, חלקן בהכנה לקראת אישור. יש, הייתי אומר, רצון גדול מאוד של משרד הפנים, של ממשלת ישראל, לקדם תוכניות מיתאר ביישובים, ברשויות המקומיות, במועצות האזוריות במגזר הלא-יהודי. זה באמת אינטרס חשוב מאוד שלנו, שלא לדבר על האינטרס גם של המגזר. הדרישה כל פעם להרחיב גבולות בשיטה – לא נבנה לגובה, ותרחיבו גבולות כי אנחנו רוצים לבנות, זו שיטה שלא תעבוד. כולנו בונים לגובה. גם אני גר בקומות. זה לא עניין של תרבות. אני לא מקבל, אגב, את העניין של תרבות, זה לא נכון. בעזה יש בניינים לגובה, ברמאללה – בניינים לגובה, בכל המגזר הערבי בארץ ובעולם – בניינים לגובה. אם יש שטח, בבקשה. כשאין מקום ואין שטח והאוכלוסייה גדלה, מטבע הדברים צריך גם לבנות לגובה. יש איכות חיים גם בבנייה לגובה, לא רק בבנייה רוויה, לא רק בבנייה על עתודות קרקע. ולכן חבל מאוד, חבל מאוד שהאוכלוסייה סובלת כתוצאה מכך שלא מקדמים בחלק מהמקומות תוכניות מיתאר. אני אפילו אמרתי, אני מוכן להיות הכי נדיב במסגרת החוק, על-פי מה שבאמת מותר לי, וכך הוריתי והנחיתי את אגף התכנון במשרד, לתת אחוזי בנייה בצורה מאוד מכובדת, מה שאין בשום מקום, ובלבד שתהיה כדאיות וישתלם לבעלי קרקעות פרטיים לבנות לגובה. יהיה מזה רווח גדול לכולם, יהיה פתרון למצוקת הדיור לכולנו. ולכן אני חוזר ואומר: אדרבה, בואו תשתפו פעולה. תאמינו לי שאם ישתפו אתנו פעולה, אתם תראו פתרונות מיוחדים מאוד, עם רצון עז, עם עשייה אמיתית ומיוחדת. תקציבים רבים שהשקענו בעניין ועוד נשקיע על מנת באמת לקדם את הליכי התכנון והבנייה במגזר הלא-יהודי, גם בערים, גם במועצות המקומיות וגם במועצות האזוריות. אנחנו נמשיך בתוכניות האלה. אני מברך גם את ראשי הרשויות, שעם חלקם לפחות יש שיתוף פעולה יוצא מן הכלל, יוצא מגדר הרגיל, עם אחריות אמיתית, עם אומץ לב ולטובת התושבים והאוכלוסייה. לצערנו הרב בחלק מהמקומות מתקשים מאוד כתוצאה ממאבקים של קבוצות שחלקן גם נמצאות במועצת העיר או המועצה המקומית, והם מתקשים להעביר את התוכניות הללו. אני יכול באמת רק לברך, אגב, את כל ממשלות ישראל בשנים האחרונות במקרה הזה. לפחות שתיים, שלוש, ארבע ממשלות לאחרונה עשו מאמצים אדירים בדחיפה קדימה של תוכניות מיתאר במגזר הערבי, וגם הממשלה הזאת עושה רבות בעניין, ואני מברך על כך. לכן כל ההצעה חשובה, אבל היא מיותרת מבחינת האמון. אני ממתין לשיתוף פעולה גם מצד הנהגת המגזר. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני השר. אנחנו עוברים לדיון הסיעתי. ראשונת המתדיינים – נציגת סיעת קדימה, חברת הכנסת מרינה סולודקין. בבקשה, גברתי. לרשות כבודה שלוש דקות. אחריה תבוא ותעלה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כתבתי את הנאום, אבל אני צריכה להתייחס למה ששמענו משר הבינוי והשיכון שאמר: הכול בסדר, העניינים הם טכניים, אין מספיק היצע של אדמות, ובגלל זה אין לנו דיור או שהדיור מאוד מאוד יקר. הוא גם מתייחס לשרי הבינוי והשיכון שהיו לפניו. אני חושבת שהוא עשה עוול לחלק מהשרים האלה. הכרתי את נתן שרנסקי, שהיה, כראש מפלגת ישראל בעלייה, שר השיכון, ובזמנו בנו 20,000 יחידות דיור ציבורי. אדוני השר אטיאס, בשלוש שנים אתה לא בנית כלום, אתה רק מדבר, ומדבר על דברים טכניים לא על דברים איכותיים. אני זוכרת שציפי לבני היתה שרת הבינוי והשיכון ושרת הקליטה, ואני צריכה לומר שהשר לא יודע ששכירות ארוכת טווח – זה גם שרנסקי וגם ציפי לבני. קודם כול היו קודמיו שעשו משהו, ולא צריכים לומר שלא היה כלום עד שהוא הגיע ושהוא מייצג את השכבות החלשות. עכשיו נדבר איך השר מייצג את השכבות החלשות בזמן של משבר בדיור. אני לא חושבת שהוא מייצג אותן נאמנה, כי קודם כול לאנשים שאין להם כסף מספיק לקנות או לשכור דירות הוא צריך לחשוב על דיור ציבורי. ומה אנחנו רואים? המפלגה שלו לא עושה תוכניות לדיור ציבורי. הוא אפילו לוקח ומעתיק חוקים של אחרים, ולצערי הרב, גם לא מסוגל להעביר את החוקים האלה דרך הממשלה. בנושא של דיור בר-השגה ודיור למשתכן, מה שאנחנו שומעים זה שערורייה. השר מיסז'ניקוב היה הראשון שתפס את שר הבינוי והשיכון על חם, שהוא משנה את הקריטריונים ובדלת האחורית מכניס את קריטריון הנישואים במקום משפחות ברוכות ילדים. אני בטוחה שאנחנו חייבים לתת גם למשפחות ברוכות ילדים ולחשוב על זה ברצינות, וזו בעיה ומשימה מאוד גדולה שהממשלה צריכה לעשות, אבל היתה מחאה והמעמד הבינוני אמר "עד כאן", שזה בלתי אפשרי גם לשרת, גם לעבוד, גם לשלם מסים וגם שיש קושי לשכור דירה או לקנות דבר. בגלל זה אני חושבת שזה לא רק שר הפנים שנכשל באסון הכרמל, לצערי הרב, גם שר הבינוי והשיכון נכשל במשימה המאוד גדולה. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת הרב נסים זאב. נא להתכונן. בבקשה, שלוש דקות לכבודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, נציגות הנערות מנתיבות, בדומה למפולת שלגים המתחילה בכדור שלג המתגלגל לו במדרון, כך הקיפאון המתמשך בהתחלת הבנייה הביא למשבר החמור בתחום הדיור על תוצאותיו ההרסניות, הן החברתיות והן הכלכליות. בניגוד לתופעות טבע המתרחשות לפתע פתאום ללא התראה מוקדמת כמו במפולת שלגים או ברעידת אדמה, המשבר החמור בענף הבנייה היה צפוי לכל מי שעיניו בראשו, והוא תוצאה ישירה של ההזנחה ושל הקיפאון שאפיינו את מדיניות השיכון של ממשלות ישראל למעלה מעשור שנים. את מחירה של מדיניות בת היענה, שבוחרת לטמון את ראשה בחול כדי לא לראות את המציאות, משלמות היום שכבות רבות בחברה הישראלית – מעמד הביניים קורס, זוגות צעירים אינם מסוגלים לעמוד בנטל ולרבים מהם קורת גג הפכה לפטה מורגנה; השכירות גוזלת מהם את חלק הארי משכרם, והשכבות החלשות זועקות חמס, מחוסרי הדיור על ילדיהם מתגוררים ברחוב. תמונת המצב החברתית של ישראל היום כוללת הומלסים עם תעודת זכאות. מצב כאוב זה לא נוצר היום ולוואי שמגישי הצעת האי-אמון היום היו מגלים אותה רגישות כאשר הם כיהנו בממשלות האחראיות להיווצרותה של בעיה כאובה זו. הטלת אשם ודופי בממשלה הנוכחית על-ידי הגשת האי-אמון על מצב שהתחיל והתרחב תחת ממשלותיכם, חברי באופוזיציה, משולה או לגנבת דעת או להלקאה עצמית, ותחליטו אתם. אדוני היושב-ראש, כפי שמסתבר, שורש הבעיה הוא לא העיקר פה, ונדמה כי בעיני האופוזיציה אף לא הפתרון. יותר ויותר מתברר כי מה שמנחה את חברי האופוזיציה הוא מטען של תסכול שנפרק אחת לשבוע בהגשת אי-אמון ובגלגול האחריות לעבר הממשלה הנוכחית על דברים שנעשו או שלא נעשו עת כיהנו הם בממשלות ישראל. חברי הכנסת מהאופוזיציה, תקנו אותי אם אני טועה, אבל לכול ידוע היום כי בזמנכם המצב בתחום הדיור הלך והחריף ואיש מכם לא שם לב או לא רצה – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני שמתי לב. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני מסכימה אתך, ראש העיר לשעבר של רעננה. – – – או שהוא באמת לא רצה לשים לב לכך. במשך למעלה מעשור מלאי הדירות הלך וקטן, ואילו מחירי הדירות טיפסו והרקיעו שחקים. מספר הנזקקים הלך וגדל והבנייה הציבורית נעצרה כליל, כי כנראה מישהו החליט כי אין נזקקים יותר במדינת ישראל. לדידו הבעיה תיפתר מאליה אם מתעלמים מקיומה. ב-1998 חוקק חוק הדיור הציבורי ושנה אחריו התקבלה החלטה שלפיה כל ההכנסה ממכירת הנכסים, הנאמדת ב-2.7 מיליארד שקלים, תנותב לחידוש מלאי הדיור הציבורי. אך מסתבר כי הכנסה זו נלקחה מהשיכון לאוצר ולסוכנות היהודית במקום שתושקע בבנייה ובפתרון בעיות סוציאליות, כמו שהתחייבה הממשלה בשנת 1999. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תיכף. כמו רבים מחברי, מאז כניסתי לכנסת טיפול בנושאים חברתיים היה לחם חוקי. נושאים כגון דיור ציבורי, מחוסרי דיור ודיור בר-השגה, ילדים בסיכון, בעלי מוגבלויות – ומה לא, מדירים לא מעט שינה מעיני. לא עובר יום בלי שלשכתי מטפלת באזרחים שידם אינה משגת קורת גג, במשפחות שלמות המתגוררות ברחוב, ובשאר מקרים מחרידים שלצערי הפכו לשגרת חיים עבור רבים מאזרחי המדינה. במאמץ רב, ביוזמה ובשתדלנות, לפעמים גדלה השמחה עם פתרון בעיה כזאת או אחרת, אך כך גם העצבות והתסכול כאשר הדבר לא מתאפשר – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. יש לנו סדר-יום – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני ראיתי שהוסף גם זמן לאחרים, אני מבקשת ממך עוד – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא לא, לאף אחד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – סיכום ואני מסיימת. הממשלה עושה מאמצים לשינוי המצב, אך אינני משלה את עצמי – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אתה רוצה להעביר לה את הזמן שלך? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, הדרך עודנה ארוכה, ויש עוד אין-סוף עיוותים בלתי פתורים, וכנראה יחלוף עוד זמן עד אשר יימצא הפתרון שישנה את התמונה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זאת התוצאה, חברים, של אי-עשייה – ההצטברות של הבעיות כאשר דוחים את הפתרון. אנחנו נלמד מן המצב. ואם למאן דהוא יש נוסחת הקסם שתפתור את מצוקת הדיור – אדרבה, יואיל נא להציג אותה כאן, כי בהטחת טונה של האשמות אין אפילו גרם התורם לפתרון הבעיה. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. רק לידיעתך, חברת הכנסת אורלי, אני לא מוסיף לאף אחד דקה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא שמת לב – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> לא, שמתי לב לכולם, רק חבר הכנסת גנאים, לא היה שר שישיב. היחידי – כי אנחנו בלחץ זמנים מאוד לוחץ. כבוד הרב נסים זאב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שקראת לי רב, אני אתחיל בפסוק. כתוב בשיר השירים: "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו", אבל אני רוצה לומר לך פסוק קצת שונה, מה שאני רואה מבחינת הכנסת שלנו: הליצנים נראו בארץ, עת הפריימריס הגיעה וקול הסתה נשמע בארצנו. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, כשאני שומע את הרעלים פה, את ההסתה – פשוט – כולם כאחד: חרדים עליך ישראל. מה אתם נבהלים מהחרדים? הבעיה של מדינת ישראל זה דיור לחרדים? שמעתם את שר השיכון – יש לכולם מקום, יש לכולם בבית הזה, וחרדים, משפחות ברוכות ילדים, גם הם זכאים. כן, גם הם בני-אדם. יש להם צלם אנוש. וחרדים עם עשרה ילדים, שהוא זקוק לפת לחם, גם הוא זכאי לדיור, מה לעשות. אבל זה בא על חשבון החילונים? על חשבון מי שנותן את המסים? מה, החילונים מאכילים את החרדים? תאמינו לי, רבותי, אף אחד לא מקבל את דברי ההשמצות האלה. ואני רוצה לומר, הבעיה שלנו – שעד היום לא היה מספיק שיווק של קרקעות לבנייה. סוף-סוף הממשלה התחילה לעשות מעשה. אני לא סתם שאלתי את שר השיכון – 80,000 יחידות דיור בבנייה, למי? האם זה מיועד למגזר החרדי? לא. אני רוצה לומר לכם, יותר מ-90% לכלל הציבור, אולי גם 95%. יש קריטריונים ברורים. אז יש כאן בעיה, אדוני היושב-ראש, במחיר הבסיסי של הקרקע. נכון שהמדינה עושה הנחות עכשיו, דיור למשתכן, השאלה היא מהו הבסיס. אם המדינה היא האחראית לקרקעות, והיא קובעת את העלויות, וגובה מחיר הקרקע נקבע מראש פי-300 או פי-400 – גם כשאתה עושה הנחה של 50%, עדיין זה גבוה. אז זה יכול להוריד אולי משהו, אבל בשוק זה לא אומר דבר. לכן, אדוני היושב-ראש, אם אפשר היה להחזיר את מה שהיה לפני 40-35 שנה, שלא היה מע"מ על דירות לזוגות צעירים ולזכאים – הרי היום אין דיור ציבורי. אנחנו כולנו יודעים שמדינת ישראל חיסלה את הדירות, מכרה את כל המשאבים שהיו לה לאותם בעלי משפחות, שנכון, בהיסטוריה ההורים היו זכאים, ומכרו את הדירות האלה ב-25%. בסך הכול כמעט 2 מיליארד שקלים קופת המדינה קיבלה מאותן דירות. לאן הלכו הכספים האלה? – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – למה לא נקנו דירות לאותם זכאים ובעלי משפחות? כאן צריכים לתת את הדעת – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – ותפסיקו לחשוב שחרדים הם כל כך מסוכנים למדינת ישראל. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת פרופסור אבישי ברוורמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. בבקשה, אדוני. זמננו היום יקר, כי סדר-היום מאוד עמוס. תודה לאדוני. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, השר וילנאי, חברי חברי הכנסת, אני הולך אחורה, להקמת מדינת ישראל. בשנים הראשונות למדינת ישראל היתה מטרה מאוד ברורה, לבנות חברת מופת. היא היתה בנויה מצד אחד על עבודה – הבטלה היא אם כל חטאת – ומצד שני למדינה היה מקום שבו היא נותנת את שירותי הבריאות, את שירותי החינוך, נותנת את השירותים לאזרח. האזרח עבד, והאזרח קיבל. לאחר תקופה התחילו להגזים בסובסידיות, ואז דברים תוקנו. אבל איפה אנחנו נמצאים היום? אנחנו נמצאים במצב שאין תמריץ לעבודה, ומצד שני כל השירותים הבסיסיים שהאזרחים מקבלים הם ברמה יותר נמוכה מאשר במדינות ה-OECD, מאשר באירופה, ויוקר המחיה עולה. ההצעה הזאת, של השר אטיאס – והשר אטיאס הוא אדם מוכשר, הוא אדם רציני, שאני מאוד מעריך – ההצעה הזאת לא מתמרצת עבודה. מה שהיא עושה – היא פוגעת בראש ובראשונה גם בחברה החרדית. אבי אמר לי תמיד: פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק למתנת בשר ודם. הפגיעה בחוק הזה בשוויון בנטל היא תמריץ להשתמט, להתחתן בגיל מוקדם, במקום לשרת את המדינה. לכן החשש שלי – ופה אני לא פונה לשר אטיאס, אני פונה לבנימין נתניהו: אנחנו חלוקים – אני חושב שצריך לתת יותר לאזרחים בחינוך ובבריאות, ולהעלות מסים לעשירים. פה אנחנו חלוקים. אבל בנושא הזה אתה אמרת גם כשר האוצר – תמריץ לעבודה, ולא לבטלה. וכאן מה שאתה עושה – אתה נותן גיבוי לדיור. מה עם אותם צעירים שעובדים? הם לא יקבלו, כי הם עוד לא כל כך עם הרבה ילדים, ונשואים. אתה שומט את האושיות של המדינה הזאת, שהבסיס שלה היה עבודה, ומצד שני גיבוי לבריאות, לחינוך – חברה שהיא חברת מופת. לכן, רבותי, ההצעה הזאת תחזק את ההשתמטות; ההצעה הזאת, לדיור בר-השגה, של אטיאס, היא המשך ישיר לחוק טל; זוהי פגיעה קשה בעקרון השוויון בנטל, אשר מעודדת השתמטות במקום שירות ועבודה. מיצוי כושר השתכרות חייב להיכנס כקריטריון סף לקבלת דיור בר-השגה, כך שבמהירות, יחד, כעם אחד, נתעורר – וגם ידידי הרב אייכלר, ונגיע למצב, בעוד חמש, שבע, שמונה שנים, שאחוז ההשתתפות בכוח העבודה של יהודים חרדים יהיה 80%-75%, כמו בברוקלין, וכמו של יהודים מסורתיים וחילונים, וכמו של ערבים שאינם חרדים. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. הרב חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לכבודו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר וילנאי, חברי הכנסת, חבר הכנסת פרופסור ברוורמן, קלקלת לי את הפתיח, כי דיברת בצורה כל כך ידידותית אלי, שאני חייב לענות לך בידידות. פרופסור ברוורמן, תדע לך, אילו מדינת ישראל היתה רוצה בציבור החרדי, גם בצבא, גם בתעסוקה, ובלי לחייב אותו להתבולל בתרבות החילונית, להשאיר את דרך החיים שלו, את אורחות החיים שלו, כבר מזמן מזמן היינו מגיעים להבנות בכל מיני נושאים ודברים. אני לא רוצה להאריך בזמן הקצר שיש לי כמה הזדמנויות היו שהוכח שלא רוצים את החרדים, אלא כשק חבטות. חוסמים בפניהם את כל מקומות העבודה. ישבתי עם נציב שירות המדינה והוכחתי לו איך כמעט כל תפקיד חסום, כולל תפקידים קטנים ונמוכים, שלא צריכים שם תארים גדולים. ולא זה הנושא. הבעיה היא, אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת, שמדינת ישראל איננה נשלטת על-ידי הכנסת והממשלה הנבחרת. זאת הבעיה שלנו. אני רואה עכשיו מה קורה בסוריה, במצרים, כל ההתקוממויות וכל השליטים שנופלים בעירק, ואני חושב על הדיקטטורה הישראלית, בהבדל אחד. שם הדיקטטור הוא השליט – אסד, מובארק. פה יש דיקטטורים אחרים, ההיפך. פה הדיקטטורה איננה השלטון הנבחר בכנסת ובממשלה, אלא מי ששולט באמת בחברי הכנסת ובשרי הממשלה ובראש הממשלה, שמסתכלים כל הזמן מה אומרים, מה כתוב בעיתון, מה אמרו ברדיו, מה הראו בטלוויזיה. הכוח להשחית שיש בידי התקשורת – ואני בעד תקשורת פתוחה – מנוצל בידי דיקטטורים ושליטים בלתי נבחרים, חלקם נושאי משרות, חלקם אפילו לא נושאי משרות אלא יושבים בכל מיני משרדי פרסום, ויחצנים, וקובעים מה תהיה האג'נדה על סדר-היום היום, והם מעצבים דעת קהל, והם מארגנים הפגנות, והם מסקרים אירועים, והחמור יותר, הם מסתירים אירועים אחרים. דוגמה, אדוני היושב-ראש, מישהו שמע שנשרף בית-כנסת בחריש בליל שבת – השבת הזאת? לא שמעתם, ואתם לא אשמים. אבל אם מישהו מ"תג מחיר" היה מצית איזה שטיח בשער של מסגד – ואני נגד הדבר הזה – 24 שעות הייתם שומעים על הדבר הזה, ויושב-ראש הכנסת היה מגנה את זה, ובצדק; וגם אני. אבל שנשרף בית-כנסת בחריש בליל שבת – תקראו רק ב"המודיע", בעיתונות החרדית. למה? כי התקשורת איננה פתוחה, היא סגורה וחסומה. ראיתי שחבר הכנסת נחמן שי התלונן על ה-CNN שלא מעסיק, או שפיטר ישראלים. רציתי לשאול את נחמן שי כמה אנשים חרדים הוא מכיר ב"קול ישראל", בטלוויזיה הישראלית. הוא טוען נגד ה-CNN? אני רוצה להגיד לך, אדוני השר לביטחון העורף – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן. – – אני מאוד מודאג מזה שהממשלה חלשה. כי זה שאין ממשלה חזקה וכנסת חזקה, זה מזכיר לי את ממשלת ויימאר, זה מזכיר לי את ממשלת קרנסקי ברוסיה, כי הרחוב הולך לפי המסיתים הקיצוניים ביותר, שלא רוצים שום דו-קיום עם הציבור החרדי. המלים הנוראיות ביותר נכתבות באתרי האינטרנט, בטוקבקים. אגב, שלא תחשבו שהטוקבקים לא מכוונים. יש לי אנשים שמכניסים טוקבקים, ולא מכניסים אותם, והם מעידים לי, ואני בוחן את זה. רק טוקבקים אנטישמיים, עם מלים נוראיות כמו השמדת חרדים, יכולים להיכנס באתרים הישראליים, והם יוצרים דעת קהל נוראה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לגבי העניין – ובזה אני מסיים – של מיצוי כושר השתכרות, פרופסור ברוורמן. יש הבדל אם אדם בא ומבקש שכר דירה, שהמדינה רשאית וחייבת לומר לו: אדוני, קודם תמצה את כושר ההשתכרות שלך, לך לעבוד, כמה שאתה לא יכול. אבל כשאדם הולך לקנות דירה ועושים לו מחיר למשתכן, בסך הכול קורת גג מגיעה לכל אחד, גם אם הוא לומד תורה, וגם אם מישהו חושב שלימוד תורה זה בטלנות. אז צריך להבין שאנחנו חושבים שלימוד תורה זה עבודה קשה מאוד. אני לומד בקושי שעה-שעתיים ביום. מאוד קשה לי וזו עבודה קשה וזה המיצוי של המיצוי של כושר ההשתכרות. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. אני בטוח שתמצה אותן במתן ביטוי לעמדתך. בבקשה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, הצעות האי-אמון הן כולן על נושא הדיור, בעיקר על חוסר הדיור. זאת אומרת, על מצוקת הדיור. ואתם מדברים על זה, כי יש כנראה מתוככם, לאו דווקא השר שאני מכיר אותו שהוא איש מעשי מאוד, שחושבים שאם מדברים אז הבעיות נפתרות. בדרך כלל מייחסים את זה לליכודניקים, שהם אוהבים לדבר על הדברים באופן גדול ונרחב, וכשאתה בוחן כה וכה אז מה יצא מזה – כלום. נאדה. אפס. זירו. אתם יכולים להמשיך את זה, יש 120 לשון ולשון. <אבישי ברוורמן (העבודה):> גורנישט. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> גורנישט, כן. בערבית אומרים גורנישט, נכון, היושב-ראש? ואנחנו נצביע – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> עוד לא התחלתי ללמוד, אבל יש לי סיכוי. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ואנחנו נצביע בעד הצעות האי-אמון, כי באמת אין לכם תשובה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אם יעקב כץ התחיל ללמוד ערבית, יש סיכוי שאני אתחיל ללמוד. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> יושב-ראש הסיעה שלי, חבר הכנסת יעקב כץ, המכונה כצל'ה, לומד ערבית, והוא יכול לנאום מעל הבמה הזו בערבית. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> יש לו התקדמות מהירה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זו שפה רשמית, ואני מציע לו בהזדמנות הקרובה שהוא ידבר מפה, כדי שכולם יוכלו להבין. כולם, זאת אומרת 20%. <אורי אורבך (הבית היהודי):> חשבתי שרק ליברמן מבין ערבית, לא? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כן, ליברמן מבין ערבית, ואני יכול לחדש לך, חבר הכנסת אורי אורבך ידידי, חבר הכנסת כץ כבר למד רוסית, הוא יכול לדבר עם ליברמן ברוסית. רק זו לא שפה שמדברים אותה בבית פה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אבל היושב-ראש – ברשותך, זמן הפציעות שלי נגמר. תראו, אין דיור במגזר הערבי. דרך אגב, הממשלה לא מפלה אף אחד, השר וילנאי. אין דיור במגזר הערבי, אין פתרון לבדואים, אין דיור לחרדים, חבל על הזמן. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> (אומר דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: כולנו באוויר ללא הבדל.) <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אין דיור כללי, ואין דירות למתנחלים ביהודה ושומרון. למה שמישהו ילין על זה? זאת אומרת, כולם שווים. כולם, סליחה על הביטוי, דפוקים. מה זאת אומרת דפוקים? ראש הממשלה והממשלה דופקים אותם. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> כולם סובלים. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זו לא גזירה משמים. השבת קוראים פרשת בשלח, לא כתוב שם שהכול יהיה רע. אבל לא יודע למה אתם משתדלים כל כך שיהיה רע, כי באמת, תסלחו לי על הביטוי, רק שלימזלים כמו הממשלה הזאת מסוגלת ליצור לכל כך הרבה אזרחים כל כך הרבה רוע. אתם לא מביאים תשובות. בטח יעלה שר ויגיד משהו ויענה שהכול נהדר. עכשיו אני רוצה לומר על האמינות של ראש הממשלה, גם בענייני הדיור וגם בעניינים אחרים. ראש הממשלה, חבר הכנסת אורבך, בזמן האחרון מסביר שתיכף תוקם הוועדה לענייני הקרקעות, שאתה ואני ואחרים ביקשו והוא נענה. עכשיו, אני אזכיר לך. זה היה לפני שלושה חודשים, ראש הממשלה מכר את התשובה הזאת כבר תשע פעמים, כל פעם – השבוע זה יוקם. הפעם האחרונה שהוא אמר זה היתה ביום ראשון, אתמול, לשרי הליכוד. ואני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, אתה יודע שזה לא נכון. היא לא תוקם השבוע, כי אין עדיין הרכב. אבל אתה מוכן להגיד פעם אחרי פעם דברים שהם לא אמיתיים, ולא חשוב אם שרים, אם חברי כנסת, גם בעניין הזה אתה לא מפלה. לכולם אתה אומר דברי כזב. מדברים על חוק ההסדרה, שאולי יעלה השבוע, חבר הכנסת אורבך, של חבר הכנסת אורלב, חברנו. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> אדוני, נא לסיים. נתנו לך את שש השניות שלקחנו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מסיים. תן לי עוד שש שניות, ואני מסיים. הרי ראש הממשלה לא מאפשר לדון על זה בוועדת שרים לחקיקה, בשם הדמוקרטיה. אתם יודעים מה? הוא צודק. לפי החוק זה נכון. הוא יכול לאסור את זה. על זה אמרו חכמים: נבלה ברשות התורה. זה ברשות התורה, אבל זה נבלה. מה, אתה לא מאפשר לוועדת שרים לדון על איזה חוק, כדי ליצור איזה מין דמיון של קואליציה שמתנגדת לחוק? אני חושב שבמציאות הזאת מה שנשאר לציין באופן ברור, שאין כלום. לא מפלים אף אחד, לאף אחד לא נותנים פתרונות, והגיע הזמן שהממשלה הזאת תתחלף בממשלה שיודעת לעשות כמה דברים. תודה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – מרצ. אחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לכבודו. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך. אנחנו ממשיכים, אדוני היושב-ראש, מסורת בכנסת – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> ממשיכים. <דב חנין (חד"ש):> – – שבדיונים על דיור הליכוד מקפיד לא להשתתף; לא רק שאין שרים, אלא גם אין חברי כנסת. זו מסורת שבכנסת לא מפירים אותה: ברגע שהסוגיה היא סוגיית הדיור – אין ליכוד. מצוקת הדיור, עמיתי חברי הכנסת, היתה העילה לגל המחאה החברתית העצומה שאנחנו ראינו בקיץ. למצוקה הזאת יש מופעים שונים: סובלים ממנה הצעירים בתל-אביב, שאינם מסוגלים לשכור דירה במחיר סביר; סובלים ממנה תושבי כפר-שלם, שמאיימים לסלק אותם מבתיהם; סובלים ממנה חסרי הדיור שממתינים שנים בתור הבלתי-נגמר לדיור ציבורי; סובלים ממנה בני הכפרים הערביים, שלא מסוגלים לבנות לעצמם בית ביישוב שלהם בהיעדר תוכניות מיתאר; סובלים ממנה דיירי הדיור הציבורי, שחברות הדיור הציבורי מתעללות בהם במקום לסייע – אנשים שונים מאוד זה מזה. אבל, עמיתי חברי הכנסת, בין השונים האלה יש מכנה משותף, והמכנה המשותף הוא מדינה שנסוגה מאחריותה לאזרחיה. המכנה המשותף הוא אידיאולגיית השוק החופשי, שעובדת מצוין, אבל רק לטובת מי שיש לו הרבה כסף. עמיתי חברי הכנסת, ברור לכולנו שהממשלה הזאת לא מתכוונת לשנות את דרכה. עכשיו היא מציעה כמה פירורים חסרי חשיבות לחלוטין, כדי שאנחנו נתקוטט בינינו. כל פרשת הקריטריונים והדיון של היומיים האחרונים הם דוגמה מעולה להסחת דעת. מתקוטטים על כלום. במקום קריטריונים בעייתיים ישנים מציעים לנו קריטריונים בעייתיים חדשים. עמיתי חברי הכנסת, מה צריך לעשות היום? ראשית, חייבת להיות בנייה ציבורית גדולה על קרקעות המדינה. מדינת ישראל ידעה לעשות את זה בעבר, ואין שום סיבה – חוץ מאותה אידיאולוגיה קלוקלת של קפיטליזם חזירי שבה הממשלה הזאת דוגלת – אין שום סיבה לא לחזור לבנייה ציבורית כזאת. וכאשר תהיה בנייה ציבורית בהיקף גדול על קרקעות המדינה, תוכל המדינה להציע, במישרין ובעקיפין, מגוון פתרונות של דיור חברתי לרצף של אוכלוסיות שצריכות סיוע וצריכות עזרה מהמדינה. כך, אדוני היושב-ראש, נייצר פתרונות גם לאלה שהם חסרי דיור וגם לאלה שעוד מעט יהיו חסרי דיור, ככל שהמדיניות הקלוקלת הזאת תימשך. תודה רבה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה לאדוני. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. בבקשה, אדוני. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת דב חנין, אם היית משאיר את הנאום שלך פה, הייתי קורא אותו בעצמי שוב, הייתי חוסך פשוט את הטרחה. אני מסכים עם כל מלה. יש פה דיון גדול על קריטריונים, ואפשר באמת לדון: מיצוי כושר השתכרות או לא מיצוי כושר השתכרות, כמה שנות נישואים, האם הקריטריונים מתאימים לחרדים או שמא החרדים יתאימו את עצמם לקריטריונים; אלו דיונים גדולים, אבל אני בהחלט מסכים שהממשלה זורקת איזה עצם גרומה, צפודה, אפילו לא להמונים, להמונים הדלים, כי מדובר הרי באנשים – זה לא לכלל הציבור, הקריטריונים האלה, אלא לאלו שיש להם פחות. וכדי שהם יתקוטטו איש עם רעהו: יוצאי צבא נגד חרדים, ערבים יגידו: למה לא אנחנו, כי לא היינו בצבא? המתנחלים יגידו: האם זה כולל את יהודה ושומרון? ריבו אחים, ריבו, ואנחנו את נפשנו הצלנו. כשהפתרון – מבין אפילו מי שלא מבין בכלכלה – הוא: יש מחסור בדירות, הבה נעשה שלא יהיה מחסור בדירות. לא בכל מחיר, אבל במאמצים גדולים מאוד. שהדרך הזאת היא דרך מסוימת: הפשירו קרקעות, בנו בתים – ציבורי, פרטי, אבל כמות גדולה של קרקעות מופשרות מוזילות – זאת הוזלה משמעותית ביותר של מחיר הדירה. ברגע שיהיו הרבה דירות, מחיר הדירות ממילא ירד, וגם לעניים, וגם למעמד הבינוני, אפילו לעשירים, יהיה יותר קל לקנות דירות. זו הדרך, ולא, נעבעך, לזרוק עצם ביבנה, וקצת במודיעין, ו-1,000 דירות באשדוד. זה חלק מהפתרון, ולא כל הפתרון, ובינתיים אנחנו עסוקים במריבה של עניים בעניים, למי מגיע יותר. אלה יאשימו את השר מש"ס, והשר מש"ס יגיד: אני פוגע בכלל באנשים שלי. אני לא מאמין לאף אחד מאלה. הפתרון הוא, בידי המדינה יש המשאב הכלכלי היקר ביותר, וזוהי האדמה. שחררו יותר אדמות יותר במהירות, עם כל הרפורמות הנפלאות שעברו פה בשלוש השנים האחרונות; לבצע אותן במהירות זה הדבר אשר יוריד את המחיר יותר מכל דבר אחר. והערה קצרה אחרונה: אמר שר השיכון אטיאס שהמבחן הוא איפה בונים. הוא אומר: אם אני בונה בקריית-ספר או בביתר, חילונים לא יבואו, ואם אני בונה במודיעין – חרדים לא יבואו, וככה: לא כצעקתה. טועה השר אטיאס. נכון שחילונים לא יבואו לגור בעיר חרדית, אבל חרדים, בגלל מצוקתם, יבואו גם יבואו לגור באשדוד, וביבנה, ואפילו במודיעין. ויבורכו כל מי שרוצה לגור איפה שהוא רוצה, אבל יזכור השר אטיאס שברגע ש-20% או 30% מהזוכים מקבלים את הניקוד הגבוה, יהיו חרדים במודיעין ובמקומות אחרים – אל תספרו לאף אחד: אחרים לא יגיעו. אדם משקיע בדירה, זה כל אוצרו – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – והוא לא רוצה לגור בשכונה חרדית או מתחרדת מראש – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה לאדוני. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – ועל כן גם האחרים יהיו חרדים. ולכן, גם אם כוונתו לטובה, מעשיו בקטע הזה עלולים לצמוח לנו לרעה, ולתגרה מתמשכת בין קבוצות אוכלוסייה. <היו"ר גאלב מג'אדלה:> תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. שלוש דקות. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חושבת שמספיק נתון אחד מהנתונים שמדברים עליהם כל יום, שמתארים את מצב הקרקע ואת מצב הדיור של הערבים, כדי להפיל ממשלה אחרי ממשלה. מספיק הנתון הבא, ש-20% מהאוכלוסייה גרה בשטח שיפוט שלא מגיע ל-3% משטח המדינה. זה מספיק להוכיח אפליה, נישול, זה מספיק גם להוכיח זלזול, וכאשר התהליך התכנוני נמשך לאורך זמן, כאשר יש הקפאה תמידית של תוכניות מיתאר, גם אין חיים. כאשר אין קרקע, כאשר אין אדמה, אין חיים, אין מרחב ציבורי, אין איפה לגור, אין איך לבנות, אין איפה להקים פארק, אזור תעשייה, בית-ספר, מפעל, וכאשר אין מרחב ציבורי ולא נותנים רישוי לבנות – יש ועוד יש צפיפות, בנייה בלי אישורים, שקוראים לה בלקסיקון הישראלי "בנייה לא חוקית". אדוני היושב-ראש, אפילו לפני שנדבר על תקציבים לבנייה, או לתעשייה, או לפיתוח, כאשר אין קרקע, גם אם יש תקציב, הרי אנחנו לא יכולים לנצל את התקציבים. כלומר, למשל, גם אם משרד החינוך מקצה תקציב לבית-ספר, או מוכן להקצות תקציב לבית-ספר, אבל אין קרקע, אז אין בית-ספר. כאשר התמ"ת מתקצב מעונות-יום ואין קרקע, התקציב לא מנוצל, ואז השלטון המקומי הערבי מחזיר את התקציב למשרד התמ"ת, ומשרד התמ"ת מעביר את התקציב הזה, שלא מנוצל, ליישובים היהודיים, ואז הפער בין היישובים היהודיים לערביים גדל. האמת שדיברנו, ומדברים וחוזרים על אותם דברים כל יום, כל שבוע, ויש הסוגיה של הכפרים הלא-מוכרים. תוכנית פראוור החדשה מוחקת 30 כפרים מעל האדמה, משתלטת על האחוז האחרון שעוד נמצא בבעלותם של הערבים. היעדר תוכניות מיתאר עדכניות, היעדר תוכניות דיור ממשלתיות, היעדר דיור ציבורי שמותאם לצורכי האוכלוסייה – מדברים על זה כל יום. אפילו מה שנעשה לעיר ערבית אחת שהיא העיר שלי, נצרת, זה מספיק להפיל ממשלה. אם היתה חברה מתוקנת, אם יש – – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> סליחה, חבר הכנסת חרמש, אני מאוד מעריך את מה שאתה עושה, אבל לא להפריע. <חנין זועבי (בל"ד):> שטח השיפוט, חברי הכנסת, של העיר נצרת, שבה חיים 75,000 תושבים – – <היו"ר גאלב מג'אדלה:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> חצי דקה? – – הוא כ-14,000 דונם. לעומת זאת, שטחה של נצרת-עילית שהוקמה על אדמותינו, אנחנו תושבי נצרת והכפרים הסמוכים – נצרת עילית מונה 52,000 תושבים; שטח השיפוט – 35,000 דונם. אנחנו בעצם עומדים במציאות של שתי מדינות לשני עמים באותה מדינה. ואין מציאות יותר מכוערת מאשר זו של הפרדה אתנית שמובילה לאפליה בזכויות. וחברי הכנסת, על מדיניות התכנון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – חדש, אז אני נותן לך עוד דקה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה רבה. אני מסיימת. – – – על מדיניות התכנון והקרקעות אתם יכולים לקרוא בספרו של בן ווייט. זה הפרק השני בספר שעיתונאים כתבו עליו בלי לקרוא אותו. אז מה שאנחנו אומרים פה יום-יום נמצא בספרו של בן ווייט, בפרק השני. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. אחרון הדוברים – נציג הליכוד, חבר הכנסת דני דנון. בבקשה, אדוני. לרשותך גם כן שלוש דקות. ואחריו – השר, סגן ראש הממשלה השר דן מרידור יסכם את הדיון. הוא יסכם אותו בקצרה, ומייד לאחר סיכומו אנחנו נעבור להצבעה. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שמעתי את חברת הכנסת חנין זועבי מדברת על מצוקת הדיור החריפה בחברה הערבית, והקפאת תוכניות המיתאר, יחד עם שאר חברי הכנסת הערבים. ואני שואל את עצמי, עכשיו אתם מתעוררים? למה אתם, במקום להתעסק בבעיות האמיתיות שיש במגזר הערבי – ואני מסכים אתכם שיש בעיות בתוכניות מיתאר, בעיות של ניהול, של קידום תב"עות. אבל למה ביום-יום לא רואים אתכם מתעסקים בזה בוועדות בהצעות חוק? ובמקום זה אתם בוחרים נושאים הרבה יותר פופוליסטיים. חברת הכנסת זועבי, את בחרת לנסוע לספינת ה"מרמרה", וחבר כנסת גנאים בחר לנסוע ולהצטלם עם המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, וחבר הכנסת טיבי בחר ללכת ולדבר על השהידים. והרשימה כל כך ארוכה. ואני שואל את עצמי, איך אתם יכולים לבוא לפה ולהגיד: לא מטפלים. ואני לא רואה אתכם ביום-יום, בעבודה הפרלמנטרית שלשמה נבחרתם, לקדם את התב"עות, לקדם תוכניות מיתאר, לקדם תקציבים למגזר שבחר בכם. זו המהות שבשבילה אתם צריכים לבוא ולשמש. אבל הרבה יותר קל, חבר הכנסת גנאים, לבוא ולהצטלם עם מחבל של ה"חמאס", והרבה יותר קל, חברת הכנסת חנין זועבי, לכתוב הקדמה לספר אנטישמי, או לעלות על סירה או ספינה, "מרמרה" כזו ואחרת. אבל הרבה יותר קשה, אדוני היושב-ראש, הרבה יותר סיזיפי להתעסק בבעיות של תשתיות, של ביוב, של חינוך, כי זו עבודה קשה, עבודה קשה. אבל, הבוחרים שבחרו בכם, הבוחרים שבחרו, חבר הכנסת בר-און – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – מה זה, אנחנו רוצים להבין – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סיזיפוס זה גם בעברית, זה גם באנגלית. זה שמו. <רוני בר-און (קדימה):> אני רוצה להבין – – – <דני דנון (הליכוד):> סיזיפית – היא באה לתאר תהליך קשה וארוך שלא תמיד יש תמורה מיידית בצדו. <רוני בר-און (קדימה):> להיפך, שתמיד הוא לא מצליח. תמיד הוא לא מצליח. <דני דנון (הליכוד):> נקבל זאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> שהוא חסר תוחלת. <דני דנון (הליכוד):> ופה אני אומר לחברת הכנסת זועבי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סיזיפוס העלה את האבן הגדולה, את הסלע לראש ההר. וכשהיה מגיע עד כמעט הסוף, היה מתגלגל הסלע לתחתית. <דני דנון (הליכוד):> נכון, אדוני היושב-ראש. אבל היום השימוש בשפה העברית הוא גם – משתמשים בזה לדברים שלא תמיד אתה רואה את התוצאה מייד בחלון. ואני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, יכול להיות שיותר קל לעלות על ספינת ה"מרמרה" או יותר קל ללכת ולהשמיץ את מדינת ישראל, אבל הציבור שבחר בכם והציבור שמסתכל עליכם צריך דירות. זה בעיה במגזר הערבי, זה בעיה במגזר החרדי. זה בעיה גם במגזר הערבי. אותו ציבור בא ומצפה מכם להתעסק בנושאים האלה. ואני אפתיע אותך, חבר הכנסת גנאים, אם תביאו נושאים כאלו, אני אהיה הראשון, הראשון שיצעד אתך יד ביד וילך אתך ביחד למשרדים על מנת לקדם את התוכנית של שינויים במגזר הערבי. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> למה, למה – – – <דני דנון (הליכוד):> אבל כשאתה תלך יחד עם אויבינו, ותצטלם עם מחבלים, אני אהיה הראשון שיילחם בכם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך עוד דקה. אני נותן לך עוד דקה, כי הפרעתי לך. בבקשה. אבל לא יותר. <שי חרמש (קדימה):> – – – <דני דנון (הליכוד):> – – – ואני אהיה הראשון שיילחם בכם ויפעל להוציא אתכם מכנסת ישראל, ושהציבור שבחר בכם יוציא אתכם מפה, ולהוכיח את זה שאתם לא משרתים את הציבור הזה. <רוני בר-און (קדימה):> יש מהלכים – – – <דני דנון (הליכוד):> חבר הכנסת בר-און, יש לי מהלכים. לא נחשוף אותם פה. כרגע אתם עסוקים בפריימריס, ושם אין לי מהלכים. אבל אני אומר לחברי, חברי הכנסת הערבים, תסתכלו פעם אחת באמת בסדר-יומכם, ובמה אתם עוסקים, מה אתם מקדמים, ולשם מה נבחרתם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דנון. כבוד סגן ראש הממשלה השר דן מרידור יסכם בקצרה או בתמציתיות את הנושא, ומייד לאחר שהוא יבחר לרדת מהבמה כמובן אנחנו נעבור להצבעה. אדוני סגן ראש הממשלה – בבקשה, חבר הכנסת מרידור. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שוב אנחנו ניצבים כאן ביום שני כדי להשיב על הצעות אי-אמון שמגישות כמסורת בשנתיים וחצי האחרונות סיעות האופוזיציה – – <רוני בר-און (קדימה):> תסקור את מה שבית"ר – – – תתחיל בז'בוטינסקי. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> – – והפעם הנושא הוא דיור, שיכון. אין ספק שאחת מחובותיה של המדינה לאזרחיה היא להבטיח שיכון, מעון בלשונו של זאב ז'בוטינסקי. היא אחת מחמשת מהמ"מים שהמדינה צריכה להבטיח לאזרחיה. עדיין נשאלת השאלה, כיצד עושים זאת. אנחנו לא רוצים להיות במצב שהמדינה תבנה בתים ותושיב את האנשים בתוכם. היינו בעולם הזה, וראינו כי הוא רע. לכן, השאלה היא איך אנחנו יכולים לייצר מנגנון של שוק חופשי שהוא מטבעו יותר יעיל, ובכל זאת אנשים לא יישארו ללא מעון. נדמה לי שההתבוננות במהלך שוק דיור, במחירי שוק הדיור, מלמדת את הבעייתיות המיוחדת של השוק הזה, בגלל הזמן החולף בין הרגע שבו מזהים שיש צורך בדירות, שיש ביקוש, ועד שהדירה נבנית, שנתיים, שלוש שנים, אולי יותר. נוצר מעגל של התייקרות הולכת וגוברת, ככה שאנחנו נמצאים במחזוריות שבה מחירי הדיור עולים הרבה מאוד, מגיעים לשיא, מתחילים לרדת וחוזר חלילה. והיינו בשנה האחרונה בשיא של מהלך כזה. אני מציע לחברים לקרוא מחקר של בנק ישראל – אפשר למצוא אותו באתר של בנק ישראל – על התנהגות מחירי הדיור עד לפני שנה וחצי. ותראו שעם העלייה הגדולה באה בנייה גדולה מאוד. מחירי הדיור עלו עד שהגיע הרגע שהעלייה ירדה בממדיה, ונוצר מלאי דירות גדול. ואז במשך כעשר שנים היתה ירידה קבועה של מחירי הדיור. כשמחירי הדיור יורדים, אנשים ממהרים למכור כדי שלא ירדו יותר, וזה עוד מגביר את ירידת המחירים. והגענו לשפל כזה, ואז התחילה שוב עלייה. ואנחנו היינו בקפיצה של עלייה כזו בשנה האחרונה, ונדמה לי שכולם רואים גם בנתונים המתפרסמים, שיש תחילת ירידה של מחירי הדירות. השאלה האחרת היא איך הממשלה יכולה לעזור, למי צריך לעזור. הנושא הזה מעורר מחלוקת. אני רוצה לומר משהו מוסרי. למדינה אין יכולת לעזור לכולם במחירי הדירות. אבל נדמה לי שזה לא נכון לבוא אל המדינה, כלומר אלינו, משלמי המסים, ולבקש שנעזור כאשר המבקש איננו, קודם כול, מנסה לעזור לעצמו. לכן, זו לא אמירה מוסרית, לא אמירה בעלת תוקף מוסרי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אעזור לך. רבותי, מייד כשסגן ראש הממשלה מסיים את דבריו אנחנו עוברים להצבעה. לכן, כדי שלא תרוצו, נא לשבת. נא לשבת, כי אני יודע שהשר מאוד מקצר בדבריו, ומייד שהוא יסיים אנחנו נעבור להצבעה. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אני אומר, אדוני היושב-ראש, הזכאות לדיור היא לכל אזרחי המדינה ותושביה, יהודים כערבים, משרתים בצבא, ולא משרתים בצבא. כולם זכאים לעזרה; אני חושב שזה נכון לומר, כדי למנוע תחושה של אפליה, או של הדרה, של חלקי אוכלוסייה – דתיים או חילונים, יהודים ושאינם יהודים. יחד עם זה, הנכונות של המדינה להירתם – בין בדירות ממש, בין בסיוע בשכר דירה – מותנית, לתפיסתי, בכך שהמבקש את העזרה, מכלל ישראל, עושה קודם מה שהוא יכול, במלים אחרות, ממצה את כושר השתכרותו. לא נכון בעיני שאדם יאמר: אני לא אעבוד, יהיו לי ילדים, ואתם, במחילה, תעבדו בשבילי. לכן נדמה לי שנכון יהיה שהקריטריונים שלפיהם המדינה מסייעת לחסרי הדיור יכללו את התביעה המוסרית הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השרים הנכבדים, סגן ראש הממשלה משיב בשם הממשלה. הנה, כולם שבו, כי ברגע שהוא מסיים אנחנו נצביע. בבקשה, אדוני. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> בשלוש השנים האחרונות, שבהן הממשלה הזאת משרתת את הציבור, עשינו לא מעט כדי למתן את עליית המחירים ולהביא לתחילת ירידתם. הרפורמה שנעשתה במינהל מקרקעי ישראל אמורה להביא, כך אני מקווה, להגברת היצע הקרקעות. זה לוקח זמן, זה אמור להגיע. אני חושב שמדיניות בנק ישראל תרמה גם היא משלה למצב כלכלי שיאפשר לנו לצאת מהר יותר לצמיחה יותר גדולה, כדי להקל גם בדרך זאת על אנשים לרכוש דירות. בסופו של דבר המדינה צריכה במשאביה לנהוג בשוויון ובהגינות. לא שוויוני הוא לתת לאדם לפי מוצאו; לא שוויוני הוא לתת לאדם לפי קרבתו לשלטון; לא הגון לקחת מן הכלל ולתת לפרט, אם הפרט איננו מוכן להשתדל בעצמו. אני מקווה שהקריטריונים שיתגבשו בזמן הקרוב ייתנו ביטוי לעקרונות האלה, שקבעתי כאן, שהם העקרונות שלפיהם נכון יהיה לחלק את הסובסידיה הממשלתית לדיור. הממשלה עשתה מאמצים, ותמשיך לפעול בהם בתקופה הנותרת – קרוב לשנתיים, עד הבחירות הבאות – כדי להקל עוד את מצוקת הדיור. אני עוד זוכר מימים עברו מצוקות דיור שבהן היינו עם שלושה וארבעה ילדים בחדר. אני זוכר מצוקות דיור שהיום נשמעות כחלום רע רחוק. נעשתה קפיצת מדרגה גדולה במשך שנים לא מעטות, ובסך הכול רכישת דיור בארץ – גם על-ידי ותיקים וגם על-ידי אלה שמקרוב באו, עולים חדשים – הביאה לכך שחלק עצום מן האוכלוסייה הוא בעל דירה, משלם את המשכנתה, ועדיין מנהל את חייו בצורה ראויה, ותעיד על כך רמת החיים הקיימת והעולה; יעיד על כך מצב הדיור בארץ. זה לא משחרר אותנו מן הצורך לדאוג לחלשים, לאלה שלא הצליחו, אבל לדאוג להם כך שנעשה את זה בהגינות, ותוך שמירה על התקציב, שאם לא נעשה כן, כולנו ניפגע. אני מציע, אדוני היושב-ראש, לחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון שהוגשו נגד הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפי דעתי אתה ממצה – – <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אבל יש לך עוד כמה דברים, אתה יכול – לא יושב-ראש הקואליציה יקבע לראש הממשלה ולסגנו מתי להפסיק את הדיבור. <השר לענייני מודיעין דן מרידור:> אני סיימתי את דברי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם סיימת את דבריך ודאי שאני אסכים. רבותי, נא לשבת כל אחד במקומו. אני מודיע – אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון השונות. ישב כל אחד בניחותא על מקומו, ואנחנו נעבור להצביע על הצעת האי-אמון הראשונה משלוש, שנושאה: ממשלת נתניהו פוגעת בזכותו הבסיסית של מעמד הביניים לדיור בכלל ולדיור בר-השגה בפרט, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מולה; הצעה של סיעת קדימה. נא להצביע. מי בעד אי-האמון? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 31 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד האי-אמון, אין נמנעים, אבל 49 נגד. הצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא נתקבלה. אנחנו נעבור להצעת האי-אמון של מרצ והעבודה, שנומקה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון, ונושאה: מחדל הדיור של ממשלת נתניהו – הפקרת הזוגות הצעירים, הרס הדיור הציבורי וההתאכזרות למחוסרי הדיור. הצעת אי-אמון – מי בעדה? מי נגדה? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 32 נגד – 51 נמנעים – אין הצעת סיעות העבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד ההצעה – 32, נגדה – 51, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת סיעת מרצ והעבודה, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת אילן גילאון, לא נתקבלה. ואנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית, שהיא הצעת אי-אמון מטעם סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, בנושא: מצוקת הדיור החריפה בחברה הערבית והקפאת תוכניות המיתאר, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 23 נגד – 52 נמנעים – אין הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד הצעת האי-אמון – 23 חברי כנסת, נגדה – 52 חברי כנסת, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים, לא נתקבלה. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, חברי הכנסת, ועל סדר-היום: החלטת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר העברת הסמכות הנתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה בסעיף 29(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו–2005, להתקין תקנות בנושא ייבוא כלים תחרותיים וחלקי חילוף להם, לשרת התרבות והספורט. אנחנו מצביעים על הצעה זו. נא לשבת, כי מי שרוצה להצביע – אנחנו מצביעים על הצעה זו, שכן – סליחה, חשבתי שזה רק הצבעה. הבנתי. הבנתי. יציג את הבקשה שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> שמע, זה די נדיר אצלי שאני מעביר סמכויות, אז תיתן לי את ההזדמנות הזאת. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט. ונרשמו לדיון בעניין זה שלושה חברי כנסת, ואני סוגר את הרשימה. בבקשה, אדוני. <שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את הסמכות הנתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה בסעיף 29(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו–2005, להתקין תקנות בנושא ייבוא כלים תחרותיים וחלקי חילוף להם – לאחר היוועצות בשרת התרבות והספורט ושר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים – לשרת התרבות והספורט, שתתקינן לאחר היוועצות בשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, אני מבקש את אישורה של הכנסת להחלטה הזאת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. אורי אריאל – בבקשה, אדוני. מי שאינו נוכח, זמנו עבר. אחריו – אחרון הדוברים, מיכאל בן-ארי, אם אכן יהיה. הוא נוכח. חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני, אני פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורי אריאל, אתה ויתרת על דברך. תודה רבה. אתה פה, זה בסדר, אבל לא היית קודם. מייד אחרי בן-ארי אתה תוכל לדבר, כי בן-ארי כבר בדרכו. חבר הכנסת אייכלר, כמי שמקפיד על זמנים ועל מועד, אתה צריך להיות באולם כשאני קורא בשמך, אבל אתה דיברת, פשוט לא שמעת אותי. היית באולם, איך שלא יהיה. שלוש דקות לכל אחד. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על החלטת הממשלה בדבר העברת הסמכות הנתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה בסעיף 29(א), וכמובן מדובר בנושא מאוד מאוד חשוב. אבל יש נושא שמסעיר בימים האחרונים את מדינת ישראל, והוא משום מה גם כן טורד שינה מעיני, ואני מדבר על פרשת התאומים וההתעללות, לכאורה, של הוריהם. הסיפור הזה, אני רוצה לומר לכם – אינני מכיר, שאף אחד לא יחשוב, אני לא מכיר את ההורים מקרוב, אני לא מכיר את הפרשה מקרוב, רק מרחוק, רק כאבא – ואני רוצה להביע קצת עמדה שונה מה"עליהום" שאני רואה שבא לידי ביטוי בכל מיני כיוונים, הן אצל הטוקבקיסטים, מה שנקרא, והן בהתנהלות המשטרתית והמשפטית בעניין הזה. אני שואל את עצמי, חזקתם של הורים שמרחמים על ילדיהם, חזקתם של הורים שמטפלים בילדיהם, שנותנים להם את כל מה שהם יכולים לתת להם. לקחו זוג הורים, שיכול להיות, ב-97% מהסיכויים, שהם פגעו בילדיהם, אבל יכול להיות גם כן 3% שלא, ויכול להיות גם כן שאם הם פגעו בילדיהם זה לא היה בזדון, אלא מתוך חוסר ניסיון, מתוך חוסר הבנה, ועשו את מה שעשו, שזה נורא ואיום, והתוצאות הן מרות, מרות מאוד. כל מי ששמע בסוף השבוע על פטירתו של אחד הילדים, לא היו העיניים שלו יכולות להישאר יבשות. אבל יחד עם זה, לוקחים את זוג הורים האלה, שילדיהם נמצאים בכזה מצב, ויש סיכוי של לפחות אחד למאה, חבר הכנסת זאב, שהם לא הפוגעים, אז איזה סדום זאת? איזה סדום? גם הילדים שלהם נמצאים בכזה מצב קשה – האם זה מצב רגיל? האם זה מצב פלילי רגיל? האם אי-אפשר היה לנהל את כל החקירה הזאת ללא כל הטררם הזה של מעצרים של אב ואם, ושל ילד שנמצא בכזה מצב קשה ולא נותנים לאמא שלו להיות לידו בשעות האלה? יש לי תחושה שאנחנו איבדנו פה משהו, איבדנו פה איזה סוג של רגישות מינימלית ביחס שלנו לקשר שבין הורים לילדיהם. הכול משפטי; הם התעללו בילדיהם – יכול להיות, הדברים יכולים להתברר, ואם כן, ראוי שייענשו, אבל הדברים לא התבררו, ובשעות הכי קשות הם כבר נענשים. הם באים להיפרד מילדם בשעה שמנתקים אותו מהמכשירים. אני רוצה לומר לכם שלי היה קשה מאוד להחליט; התלבטתי אם להוציא מכתב, התלבטתי בכל מיני דברים, אבל אמרו לי, שמע, היו דברים מעולם. אני אומר לעצמי, גם אם היו דברים מעולם, בגלל הסיכוי שלא – זה סדום – זה סדום לקחת – בגלל סיכוי אחד שלא. תארו לעצמכם איפה נשים את עצמנו כממסד, איפה נשים את עצמנו כאומה, כחברה, אם יתברר שכל הסיפור הזה לא היה ולא נברא, ומה שהיה שם או לא היה או לא היה בזדון, וכך התעללנו בהורים. מי ייתן את הדין על התעללות בהורים? היה ראוי להתנהלות – חבל שהשר לביטחון פנים לא פה – היה ראוי להתנהלות יותר רחמנית, התנהלות יותר מתחשבת, התנהלות יותר מורכבת, זאת אומרת, אפשר לאחוז בשני הקצוות לעתים; אפשר להמשיך בחקירה בלי לקחת אמא מבנה הגוסס ומבתה שנמצאת במצב קשה. אפשר למצוא את הדרך לזה, אבל משום מה הכול אצלנו קשה, נוקשה, וגם ביחס של הורים לילדיהם. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, היושב-ראש נתן לך את האפשרות לחזור ולדבר על החלטת הממשלה. שלוש דקות לרשותך, אחר כך נעבור מייד להצבעה. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, השרים, חברי הכנסת, בפרשת השבוע, בסוף פרשת השבוע, אנחנו לומדים: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם"; עמלק בגימטריה – ספק. עמלק זה מי שרוצה לקרר את האמבטיה, את האמונה, את הרצון הטוב. ופה מסופר על המלחמה בעמלק, וכתוב דבר מדהים: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". שואלת המשנה במסכת ראש השנה, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? הרי יש חיילים, יש יהושע, וכולם יצאו – אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו נוצחים, ואם לאו, היו נופלים. והמשנה ממשיכה לגבי נחש הנחושת: וכי נחש נחושת מרפא, ממית או מחיה? אלא בזמן ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו נרפאים, ואם לאו, היו נמוגים. הדבר הזה, המלחמה הזאת היא מלחמה שלא היתה רק אז, אחרת היא לא היתה כתובה בתורה – תורתנו היא נצחית. עד היום הזה יש מאבק בין הטוב לרע, בין יצר הטוב ליצר הרע. המלחמה הזאת מתנהלת בגופו של כל אדם, במעשה של כל אדם, בכל רגע ובכל עת. הגמרא אומרת: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומנסה להפילו. והדרך היחידה שגם היחיד וגם הרבים יתמודדו מולו היא בתורה ובאמונה. היה פה רמטכ"ל צבא ארצות-הברית – השר וילנאי שומע? אני זוכר את אביך, זיכרונו לברכה, החוקר הגדול, אוהב ארץ-ישראל, פרופסור וילנאי, זאב וילנאי, אמר לי: אה, אני הייתי ילד בקישינב, עליתי לארץ-ישראל בתקופות הכי קשות, והיום הבן שלי מייעץ לצבא האמריקני איך להתמודד עם המלחמות בעולם. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אז נזכרתי בזה עכשיו, כי הרמטכ"ל האמריקני הגיע עכשיו לארץ, והוא יודע יותר מכל אחד מאתנו מה עוצמתו של הצבא האמריקני האדיר, כמה טנקים יש לו, כמה מטוסים, כמה פצצות חכמות, כמה – דברים שאני אפילו לא יודע שיש לו. ומה הוא אומר כשהוא הגיע פה ל"יד ושם"? ה' אלוקי ישראל, יושב בשמים, הוא יגן על עם ישראל. הוא אמר – אנחנו כמובן נתמוך, אבל בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה הזאת. אני מייחל ליום שבו רמטכ"ל ישראלי, שבו שר ביטחון ישראל, יקומו ויאמרו: אנחנו נעשה את הכול, אבל ה' אלוקי ישראל, הוא יציל אותנו מידי האירנים, הוא יציל אותנו. אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, אבל – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מנצחים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אם כך, אנחנו נוכל לעבור להצבעה על החלטת הממשלה שהציג שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון, החלטת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר העברת הסמכות הנתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה בסעיף 29(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו–2005, להתקין תקנות בנושא ייבוא כלים תחרותיים וחלקי חילוף להם, לשרת התרבות והספורט. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד ההחלטה – 23 נגד – אין נמנעים – אין ההחלטה בדבר העברת הסמכות הנתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה בסעיף 29(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו–2005, להתקין תקנות בנושא ייבוא כלים תחרותיים וחלקי חילוף להם, לשרת התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> 23 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו של – הצעת ההחלטה של הממשלה התקבלה. אני מוסיף את הצבעתו של חבר הכנסת מאיר שטרית בלי לשנות את תוצאות ההצבעה. אנחנו נעבור להצעת חוק הבאה: הצעת חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורי מקלב:> בינתיים הודעה לסגן מזכיר הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 7 והוראת שעה) (שירות במשטרה ושירות מוכר) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. תודה. <הצעת חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/647).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה, אדוני השר. <שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מטרת החוק היא להגביר את הפיקוח על התאמת כל סוגי הדלקים הנמכרים בתחנה לדרישות לפי החוק. נכון להיום, כל תחנת דלק מחויבת בהתקשרות עם מעבדה שתבצע שש בדיקות בכל שנה, בלי קשר למספר סוגי הדלק הנמכרים בתחנה, וזאת כאשר קיימים מקרים שבהם תחנות מוכרות שלושה סוגי דלק שונים, לדוגמה, בנזין, סולר או גפ"מ, ואחרות מוכרות סוג דלק אחד בלבד. לכן, ועל מנת להסדיר את הנושא, מוצע בהצעת החוק כי מכל תחנת תדלוק יינטלו מדי שנה שלוש דגימות דלק מכל סוג דלק הנמכר בתחנה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, אדוני השר. רשימת הדוברים: חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, שלוש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השרים, אני לא רציתי לדבר עכשיו מהנייר אלא לדבר בעל-פה, ואם נצליח גם מהלב. אני שומע בשבועות האחרונים זעקות שבר וזעקות אימים נגד שר השיכון, הרב אריאל אטיאס, שהוא מפלה לטובה את הציבור החרדי. אני רוצה לגלות לכם שיש עיתון בשם "יתד נאמן", שהיושב-ראש יודע, מכיר אותו, שיצא דווקא בהתקפה שהציבור החרדי יצא ניזוק מהקריטריונים. אבל אני שואל שאלה, חברי הכנסת: למה המשחק צריך להיות או אנחנו או אתם, או מפסיד או מרוויח, או מנצח או מובס? למה, ריבונו של עולם, למה? אי-אפשר שתהיה פה מדינה דמוקרטית ששם כולם מרוויחים, משחק win-win? שיהיה גם לדתיים, שיהיה גם לחילונים, גם לערבים, גם לחרדים? <קריאה:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> למה מישהו צריך לחנך את הציבור שכבר 3,300 שנה שומר באדיקות על דתו – לחנך אותו, לשנות אותו, לכפות עליו אורחות חיים אחרים? כדי שהוא יזכה לקורת גג בכיתה הוא צריך ללמוד א', ב' וג'? יש לנו כיהודים דתיים שחיים בארץ-ישראל, יש לנו העוז או הרצון או הכוח ללכת להכתיב לבתי-ספר ממלכתיים, להגיד להם מה ללמוד, איך ללמוד, שתהיה שם הפרדה או משהו כזה? סיפר לי עכשיו עוזרו של חבר הכנסת בן-ארי, שאתמול הביאו ילדים מבית-הספר ליד האוניברסיטה, למערת המכפלה, ואמרו להם, סיפורי אגדה – אומרים שכאן טמונים אברהם, יצחק, יעקב, אבל זה כאילו הכניסו בהם את עמלק הספק הזה. מי שרוצה שהילדים האלה ירצו לחיות בארץ הזאת יגיד להם שכל הסיפור של מערת המכפלה זה סיפור אגדה? אז אני בא לבית-הספר של ליד"ה להכתיב להם איך ללמד – ואני בבואי מפדן – איך ללמד אותם אהבת ארץ-ישראל? לא. בקושי אני יכול לחנך את הילדים שלנו, הלוואי שנצליח. אבל כשבאים לעניין של דיור, ואני אחזור בפעם אני לא יודע כמה, על העובדה שכשאני התחתנתי היתה פה ממשלת מפא"י, ואגודת ישראל לא היתה בקואליציה, ולא עלה על דעת אף אחד לעשות קריטריונים שיפלו לרעה אנשים חרדים או אחרים. ההיפך, ידענו שמשפחה ברוכת ילדים – זה היה ניקוד ברור במשרד השיכון בימי מפא"י. היה ניקוד לפי כמה ילדים שיש במשפחות בני-הזוג מלפני הנישואין – ההיגיון הפשוט אמר שאדם שיש לו יותר ילדים או שיש לו יותר מצוקת דיור, צריך לעזור לו יותר; אדם יש לו פחות כסף, צריך לעזור לו יותר; יש לו יותר, צריך לעזור לו פחות. התהפכו היוצרות. רק שלהוא לא יהיה. ומתי מדברים? בתקופה שהציבור החרדי, כבר שנים אין לו קורת גג, אלפי אנשים גרים במחסנים, וכולם יודעים את זה. אז זה הדרך להילחם? ועוד מבקשים מאתנו להשתלב בחברה שמשדרת כל כך הרבה איבה ועוינות ושנאה. ואיפה אנחנו רואים את זה? לא ברחוב. ברחוב אנשים אוהבים אותנו. רואים את זה בתקשורת. ומה הבעיה? שראש הממשלה ושריו קוראים בתקשורת ועושים לפי מה שהתקשורת מצווה עליהם. ולכן, אדוני היושב-ראש, צריך לעשות פה משחק win-win שכולם ירוויחו ולא משחק כוחות של מי ינצח את מי ומי יביס את מי, ומי ייקח את מי בכוח לבתי-הסוהר. אם חלילה – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אנחנו נידרדר למלחמת כוח, אף אחד לא יודע לאן אנחנו נגיע. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. למען דעת – הרשימה סגורה. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מי לא ביקר ב"מאהל הפראיירים"? אתה לא ביקרת ב"מאהל הפראיירים"? מהר-מהר תיסע לעיר שאחוזי הגיוס בה מרקיעים שחקים. <קריאה:> בשבוע הבא. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> יש להם שם כמעט 50% גיוס בתל-אביב, אתה יודע? כמעט 50% גיוס יש להם בתל-אביב. איפה עשו את "מאהל הפראיירים"? איפה שיש לאנשים זמן, כי הם לא מתגייסים לצבא. אני חייב לספר סיפור אמיתי – חברי ועדת חוץ וביטחון יעידו ביחד אתי – לפני שנה היינו, סיור של ועדת חוץ וביטחון בבקו"ם, היו שם מאות חיילים שעמדו באותו יום להתגייס, הם כבר באותו יום היו שם, הם היו עדיין על אזרחי. שאל אותם אחד מחברי הכנסת: מי כאן מתל-אביב? אתם יודעים כמה קמו? איך אומר השיר של "הגשש"? – "אף אחד לא קם". אף אחד לא קם. היו שם מאשדוד, היו שם מחדרה, היו שם מקריית-ארבע, היו שם מכל מיני מקומות, אבל מתל-אביב – אף אחד. אבל אני רוצה לומר לכם, אני מעודד. משנה שעברה לשנה, עלייה עצומה באחוזים – אני לא יודע איך סופרים מאפס למשהו – ומכל מקום, השנה היינו שם שוב עם יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון מופז, אבל לא שאלו את השאלה. שוב היו מאות של חיילים, ואני שאלתי שאלה, אדוני השר: מי כאן מתל-אביב? היתה התפתחות חיובית – אחד קם, אחד קם. אומר לי קצין בכיר – לא אזכיר את שמו כי זה לא לעניין, קצין בכיר באכ"א – הוא אומר לי: יש בתי-ספר תיכוניים בתל-אביב, תקשיבו היטב, בתי-ספר תיכוניים בתל-אביב שלא נותנים לקציני צה"ל לשים את כף רגלם בתוך בתי-הספר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אז מה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה זה אז מה? זאת אומרת, אלה החבר'ה, זה בתי-הספר האלה שלאחר מכן הם באים שם להילחם בחרדים, שהם לא מתגייסים. לפי הנתונים שאנחנו קיבלנו פה בשבוע שעבר, מהר מאוד יגיע היום שאלה בתל-אביב – לא מדבר על – גם אני גדלתי בתל-אביב, אבל אלה – – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גם אתה גדלת, מוץ? גם מוץ. גם מוץ גדל בתל-אביב, יש פה עוד כמה – אפילו, לא נעים לו שאומרים לו את זה, חבר הכנסת אלדד, אם אני לא טועה, אפילו גם הוא נולד בתל-אביב, ובכל זאת תת-אלוף, בכל זאת תת-אלוף במילואים; לא מזכירים עבירות ראשונים, אבל לטובת העניין. אבל אלה החצופים, איפה הם עושים את "מאהל הפראיירים"? איפה שאנחנו פראיירים שלהם. לכו ליהודה ושומרון, שם יש 70%, שם שניים מכל שלושה חיילים בקרבי, אחד מכל שישה קצין. אז, רבותי, מי פה פראייר? אנחנו פראיירים של החצופים האלה שאוהבים להסית נגד החרדים, להסית נגד הדתיים, בזמן שהם מכירים את חיילי צה"ל, רק – אתה שומע, חבר הכנסת כבל, ואתה מכיר את העובדות – רק כשהם צריכים לבוא ולהתלונן על החרדים. הם בעצמם לא מתגייסים. ויותר מעזים בחוצפתם מנהלי בתי-ספר של משרד החינוך – לא להכניס קציני צה"ל כדי לדבר עם חיילים על גיוס משמעותי ועל שירות משמעותי. אז, רבותי, יש גבול לצביעות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד, ולאחר מכן אנחנו עוברים להצבעה. חבר הכנסת אריה אלדד, לרשותך שלוש דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לא שחברי מיכאל בן-ארי לא דיבר דברי טעם, אבל אני מתנצל מראש, אני אדבר על הדלק. השר ביקש שיינתנו סמכויות לבצע יותר בדיקות בתחנות הדלק לגבי איכות הדלק, והדבר בוודאי ראוי. יש כנראה במדינת ישראל שלושה סוגים של תחנות דלק. הרוב המכריע, אני מניח, מוכרים דלק כשר למהדרין, מזוקק, טהור כהלכה. יש תחנות דלק שבהן נמצאו מים בדלק, ויש תחנות דלק שבהן נמצאו עקבות דלק במים. זה רק עניין כמותי. החוק הקיים היום מאפשר ביצוע שש בדיקות בשנה, והחוק הקיים היום, ואני מצטט, אומר: "המנהל" – מנהל מינהל הדלק, "יפרסם רשימה של תחנות תדלוק שנמצא בהן דלק לא תקין". כך ראוי – שהציבור ידע איפה לקנות דלק, איפה לקנות מים – מה שהוא צריך באותו יום. נכנסתי לאתר של מינהל הדלק – יש שם רשימה של 1,083 "תחנות תקינות". אין רשימה של תחנות לא תקינות. אז אם המצב כל כך טוב, וכל התחנות מוכרות דלק כשר למהדרין, למה צריך עוד בדיקות? אלא שמינהל הדלק נמנע, כנראה באופן עקבי, מלפרסם את שמן של התחנות שמוכרות דלק מהול במים, כי זה לא נעים, כי יתבעו אותו, כי מחר יגידו לו: ניקינו את המכל כפי שאנחנו מחויבים ועכשיו הדלק תקין – תמחק. למה לטרוח? ולמה לעזור לציבור כדי להראות לו איפה לקנות ואיפה לא לקנות? אז אינני מבין מדוע מבקשים להוסיף עוד בדיקות, אם ממילא לא מתכוונים לעשות אתן שום דבר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 22 בעד, אין מתנגדים, רבותי, ואין נמנעים. אם כן, ההצעה הזאת תובא להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית בוועדת הכלכלה של הכנסת. <הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/649).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק במקום שר המשפטים השר מתן וילנאי. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מציג את החוק בשם שר המשפטים פרופסור יעקב נאמן. הצעת החוק מבקשת להגדיל את מספר השופטים והדיינים במערכת בלי להוסיף תקנים חדשים, ובכך לייעל ולזרז את שמיעת המשפטים ולהפחית במידת מה את העומס המוטל על בתי-המשפט, וזאת באמצעות האפשרות למנות שופט עמית לכהונה בבית-המשפט המחוזי, בית-משפט השלום, בית-דין רבני אזורי, בית-דין לעבודה, בית-משפט לעניינים מקומיים ובתי-המשפט לתביעות קטנות. תרומתם של השופטים העמיתים הוכיחה את עצמה במהלך תקופה של ארבע שנים שבה חלה הוראת שעה שבה מונו לפרקי זמן שונים ארבעה שופטים בבתי-המשפט לתביעות קטנות בנצרת, רחובות, אשקלון, נתניה ופתח-תקווה, ונסגרו יותר מ-6,500 תיקים. על-פי הצעת החוק יש לקבוע את הוראת השעה כהוראת קבע לפי ההסדר המוצע, כאשר לבית-משפט שלום ולבית-משפט מחוזי שר המשפטים ימנה, לפי בחירת הוועדה לבחירת שופטים, שופט בית-משפט שלא במחוזי, שיצא לקצבאות, לכהן כשופט עמית שדרגתו אינה גבוהה מדרגת בית-המשפט שבה כיהן ערב יציאתו לקצבה, לתקופה אחת שלא תעלה על ארבע שנים, ובלבד שלא יכהן כשופט עמית מי שמלאו לו 75 שנה. מוצע להפוך את הוראת השעה שנקבעה בסעיף 9(א) לחוק הדיינים, התשט"ו–1955, המאפשרת מינוי דיין עמית לכהונה בבית-דין רבני אזורי, להוראת קבע. היא מראה שגם ביחס לדיינים עמיתים מוכח על-פי נתונים ההסדר כמוצלח, ותרומתו למערכת בתי-הדין היא רבה. כמו כן מוצע להחיל את ההסדר של שופט עמית גם בבתי-דין לעבודה, בית-משפט לעניינים מקומיים ובית-משפט לתביעות קטנות. על כן הממשלה מבקשת כי הכנסת תתמוך בהצעת חוק זו. אני מניח שההצעה צריכה להגיע לדיון בוועדת החוקה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר מתן וילנאי. אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני סוגר את רשימת הדוברים. חבר הכנסת הרב אייכלר, לרשותך שלוש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כל הטענות שמדובר עליהן, אי-אפשר להכניס אותן בשלוש דקות, ולכן אני מתנצל שאני עולה כמה וכמה פעמים כדי להשלים את דברי כנאום אחד, שלא תחשבו שכל רגע אני רוצה עוד פעם לדבר. העניין הזה של מיצוי כושר ההשתכרות והטענות נגד הקריטריונים של משרד השיכון עושה פה כזה עוול כפול. אני מנסה לשכנע את חברי הכנסת ואת הצופים שלנו שיבינו פה את הבעיה. מדינת ישראל במשך שנים, במקום לקחת את כל קרקעות המדינה ולהוציא אותן למכרזים – לא לפי המרבה במחיר, כמו שהיה כל השנים, שקרן קיימת ומינהל מקרקעי ישראל היו כדי שאנשים יוכלו לבנות קורת גג. יש כל כך הרבה שטחים, יש כל כך הרבה מקומות, שאפשר היה לחלק לכולם במחירים סבירים. מה עשה השלטון הקפיטליסטי – ואני יודע גם איך השתלטו עליו הטייקונים. הם ישבו במשך שנים עם אנשי האוצר לשכנע אותם שהצמיחה תהיה על-ידי זה שהם יתעשרו וכל הרכבת תנוע. אני זוכר את שר האוצר נתניהו מסביר פה בטוב טעם ודעת שכשהקטר יהיה מלא דלק הוא יסחב אחריו את כל הקרונות, אבל מה לעשות שהצ'ופצ'יק שם, שבין הקרונות, היה תלוש, והקטר רץ קדימה וכל הקרונות נשארו למטה מאחור. זה מה שקרה גם בעניין הקרקעות. אמרו להם: בואו תעשו ביזנס מהקרקעות. מינהל מקרקעי ישראל הרוויח – כבוד היושב-ראש יודע את זה הרבה יותר טוב ממני, הרב יצחק וקנין כבר שפך דם לבו בעניין של הדיור – זה הפך לביזנס. נותנים לספסרים ולכל מיני עשירים, משקיעים, מכרזים, למי שמרבה במחיר. במקום לתת לעם ישראל קרקעות, הלכו ונתנו את זה לטייקונים, וככה העלו את המחירים. מה שרוצה לעשות שר השיכון עכשיו זה בדיוק הפוך: לעשות מחיר למשתכן, פשוט כדי להוריד את המחיר – שתהיה תחרות בין הקבלנים מי ייתן בפחות. לכאורה היו צריכים לתת לכל אזרח בישראל – שכל הבנייה תהיה במחיר למשתכן; להפסיק עם הספסרות. וכך היו מספיק דירות לחרדים, לחילונים, לצעירים, לזקנים, למשפחות ברוכות ילדים ולכולם. כשעשו את זה ממש בצמצום, כולם זועקים: גם לי גם לך לא יהיה. אני שואל את הזוג הצעיר החילוני: עד היום היתה לך דירה? לא; את הזוג הצעיר החרדי: עד היום היתה לך דירה? לא. עכשיו באה הממשלה ואומרת: בואו נהפוך קצת את הסדרים, כדי שיהיו לכולם דירות. לא – גם לי גם לך לא יהיה. זו ממש מידת סדום. אז אני מבין שהצבא רוצה שייתנו ליוצאי צבא. מקובל בכל העולם שצריך לצ'פר אנשי צבא – אם הייתי מעז לדבר בנושא הייתי בכלל מבטל את גיוס החובה, והצבא היה לוקח רק אנשים מוכשרים, ומצ'פר אותם, ומשלם להם כהוגן, ולא לוקחים את כל אלה שלא תורמים שום דבר בצבא – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אבל קטונתי מלשנות סדרי בראשית. יש אנשים שמאמינים שצריך להיות גיוס לכולם. לא נכנס לוויכוח. לא נכנס לוויכוח שהצבא צריך לתת נקודת זיכוי לאדם ששירת. אבל כל הסיפור הזה של מיצוי כושר השתכרות וכל התנאים האחרים האלה – פשוט רשעות לשם רשעות, כדי שליהודי החרדי לא תהיה דירה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא נכון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה שאני אומר זה אמת ויציב ונכון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יכול להביע דעה אחרת. זכותך להביע דעה אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, זה לא ויכוח. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בדיוק, בפרט שהזמן שלי הסתיים. אני חוזר על מה שאמרתי קודם: המיצוי שבמיצוי זה מי שיושב ולומד תורה. זו העבודה הקשה ביותר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – אחרון הדוברים. רבותי, מייד אחרי כן הצבעה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעניין בתי-המשפט אולי נדבר בהזדמנות אחרת. יותר בוער לי לדבר על פעולה טובה שעשה משרד החינוך בהנהגתו של השר גדעון סער, והיא העניין של ביקורי תלמידים באתרי מורשת יהודית כמו חברון. אלא מה? בתחילת השבוע למדנו שהדבר הזה הופך להיות לא להנחלת מורשת, אלא להנחלת שנאה – להנחלת שנאה למורשת היהודית, להנחלת שנאה לחיילי צה"ל, להנחלת שנאה למדינת ישראל, כי מי שילווה את הסיורים של תלמידי הליד"ה – "ליד האוניברסיטה" – יהיו לא אחרים מאשר ארגון "שוברים שתיקה". ועכשיו 30 שניות, אדוני השר, על ארגון "שוברים שתיקה". ארגון "שוברים שתיקה", ארגון ישראלי עוין למדינת ישראל, אבל יותר עוין לחיילי צה"ל; מככב בדוח-גולדסטון, עוסק בהסתה נגד מדינת ישראל וצה"ל בכל רחבי העולם. ארגונים אנטישמיים מאוד אוהבים להזמין את המרצים שלהם. אני אקריא לכם דבר אחד לדוגמה שאומר אחד מהמרצים ומהמנהיגים של "שוברים שתיקה": "אנו המדכאים, אנו אלה שמפירים את זכויות האדם על בסיס יומיומי. למעשה, אנו יוצרים את הטרור נגדנו". אנחנו אשמים שרוצחים אותנו. כשהם הגיעו לחברון, אמרו: פה ד"ר גולדשטיין עשה ככה וככה, אבל הם דילגו, משום מה, על הטבח הנורא בתרפ"ט, שבו נרצחו 66 יהודים שחיו שם בשלווה ובהרמוניה, עד שיום אחד החליטו לשרוף אותם חיים תחת פרימוסים, לאנוס ילדות לעיני הוריהן ולאחר מכן לשחוט אותן. זה שכחו. שכחו את הרצח ב"בית הדסה", שכחו את הרצח של מרדכי ושלום לפיד, שכחו את הרצח של יהושע סלומה, שכחו את הרצח של אהרן גרוס, ועוד רשימה, לצערנו, כל כך ארוכה, כואבת וכואבת. אבל מה? לוקחים את הארגון הזה של "שוברים שתיקה", שמאשימים את ישראל – ישראל עוסקת ברצח-עם בעזה. זה הארגון, זה הארגון, אומר שאנחנו עושים רצח עם בעזה. תקשיבו. יורים עלינו "קסאמים", יורים עלינו פצמ"רים, מדינת ישראל כולה מתמגנת מפני עזה, וארגון "שוברים שתיקה", שתיכף נדבר על המימון שלו, אומר שאנחנו עושים רצח-עם בעזה. שר החינוך מאוד כעס אתמול על התגובה שלי בעניין הזה, אבל כדאי שיתייחס עניינית. לא יכול להיות שארגון עוין למדינת ישראל יהיה שותף בשם האיזון הקדוש. האיזון הזה לא קדוש. אין איזון בינינו לבין אויבינו. לא יכול להיות שניתן להרעיל את הבארות של הילדים שלנו. אנחנו צריכים להעניק להם מוסר, צריכים להעניק לילדים שלנו ערכים. אנחנו לא צריכים להגיד להם: תשמעו, לגנוב זה לא טוב, אבל יש פה כמה גנבים שרוצים ללמד אתכם שלגנוב זה לפעמים מוצלח. האם יעלה על הדעת כזה דבר? איפה ההיגיון הבריא? ורק נקדיש 20 שניות למימון. רבותי, מדובר במיליונים על מיליונים הן מהקרן החדשה לחיסול מדינת ישראל, שכולנו מכירים אותה ואת מטרותיה. ועוד משפט אחד – ובמיוחד במיוחד מהאיחוד האירופי, שם המרצים שלהם הולכים, מסיתים נגד מדינת ישראל וחוזרים עם תקציבים של מיליונים להמשיך להסית, להרעיל בארות. חבל מאוד ששר החינוך, שעשה פעולה טובה בהחלטה להביא תלמידים לשם, נסחף אחרי הגורמים העוינים למדינת ישראל. איזון? שילכו לעזה לעשות איזון. פה ננחיל לילדים שלנו ערכים – אהבת הארץ, אהבת עם ישראל, בלי פשרות, בלי היסוסים ובלי גמגומים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה – הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 70) (שופט עמית), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 19 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/648).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), התשע"ב–2012 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר מתן וילנאי בשם שר הביטחון. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לאישור מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק השיפוט הצבאי בעניין הסדרי טיעון. כל המהות של ההצעה – איתן, לאה, אני מבקש – כל המהות של ההצעה זה להביא הצעה שמתאימה להצעה שמקודמת במקביל על-ידי משרד המשפטים ונמצאת בוועדת החוקה, שעוסקת באותו תחום במשפט האזרחי. הצעת החוק של משרד המשפטים באה להסדיר בחוק סדר הדין הפלילי את השימוש בהסדרי הטיעון במערכת אכיפת החוק כדי לעצב אמות מידה שקופות וברורות להפעלת הסדר זה. מרבית הסעיפים המוצעים במסגרת הצעת החוק זהים להצעת החוק מטעם משרד המשפטים, אבל לנוכח ייחודה של מערכת השיפוט הצבאית התעורר הצורך לעשות כמה שינויים בלשון הסעיפים. אני מציע כי הצעת החוק תאושר בקריאה ראשונה, תועבר לוועדת החוקה, כך ששתי ההצעות, האזרחית והצבאית, תידונה על-ידי אותה ועדה במקביל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר מתן וילנאי. רבותי, אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> שידבר על החוק לשם שינוי. <היו"ר יצחק וקנין:> – – – חבר הכנסת אריה אלדד. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מזל שאת המשכורת אני לא מקבל ממך. אני אדבר על מה שאני רוצה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, השר מתן וילנאי, אני חושב שכמי שוותיק קצת בכנסת, גם כבודו ותיק, יודע שחבר כנסת רשאי לדבר אפילו על הירח אם הוא רוצה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני השר, אולי זה לא נוח, אבל אלה הכללים. זכותי לדבר ואני אדבר על מה שאני רוצה. <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> והפעם אני רוצה לדבר על מפלגה גזענית שנמצאת פה בכנסת. המפלגה הזאת קוראים לה מרצ, אחת המפלגות הגזעניות ביותר שכל הזמן מטיפה לאחרים שהם גזענים. היום היה דיון הזוי ביותר בוועדת הפנים; דיון שלא יעלה על הדעת עצם הקיום שלו, עצם הקיום שלו. אם אני הייתי מבקש דיון על כניסת ערבים לצפת, היו פוסלים לי את זה, היו אומרים: גזענות. אבל אם מדברים על מתנחלים שבאים לערים המעורבות ומנסים לכבוש אותן, זה כבר לגיטימי. רבותי, אני רוצה לומר לכם, לא מזמן הייתי בנצרת-עילית, אחת מהערים שאנחנו מקווים מאוד שתשמור על צביונה היהודי כעיר יהודית, יחידה שם באזור שהולכת ונכבשת, לצערנו. ואומרים לנו אנשים שהם יוצאים מהמרפסות: תבואו לפה, תבואו לפה, תבואו לגור פה. אנשים מתחננים. אותו דבר ביפו, אותו דבר בלוד, אותו דבר ברמלה. רבותי, יש לנו מאבק על הארץ הזאת, ובאה המפלגה הזאת, כל פעם שבאים אויבים שלנו, מוחאים להם כפיים. אם מישהו יגיד מלה על זה שעושים לו חגיגות עד אמצע הלילה, על זה שכל השכונה משנה מצביונה, יגידו: זאת גזענות. הרב של צפת הוא גזעני, אבל הם מרשים לעצמם לבוא לכאן ולהשתלח ביהודים. ויש להם שם קוד ושם הקוד הוא "מתנחלים". נכון, אני מודה, לא באשמה, אני מודה בזכות להיות ממתנחלים בארץ הזאת בכל מקום, בכל אתר; ביהודה ושומרון, בגבעות, בהרים וגם בתל-אביב וגם בלוד וגם ברמלה וגם בנצרת-עילית וגם בחדרה וגם בכל מקום, כי אנחנו אוהבים את הארץ הזאת. ואני רוצה לגלות לכם סוד, אנשי מרצ: אוהבים אותנו, מקבלים אותנו. בתי-הכנסת הריקים מתמלאים. יש תוכן יהודי שחוזר אל הרחובות; מה שרציתם להשמיט, מה שרציתם להשמיד, מה שרציתם להכרית, זה חוזר. אני יודע, זה למורת רוחכם. אתם הולכים ומצטמצמים, אנשי מרצ, אתם נעלמים מן העולם. אם תיכנסו לתא טלפון יישאר כבר המון מקום. אפשר להכניס את מפלגת העבודה כמעט בפנים. אבל אין מה לעשות. אנחנו מתנחלים ויש לנו כיפות ויש לנו זקנים ויש לנו גם אהבת הארץ הזאת ויש לנו גם כן ערכים ואנחנו נמשיך למרות הקריאות הגזעניות שלכם. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב; אחרון הדוברים לחוק זה, כמובן. בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אינני מתלהב בכלל מהסדרי טיעון, גם לא בחוק האזרחי, אבל אפשר להבין שכשהעומס הוא בלתי נסבל, אין ברירה אלא להנהיג הסדרי טיעון. אבל ודאי אינני מתלהב מהסדרי טיעון בחוק השיפוט הצבאי, החלים על אלה הכפופים לחוק שירות ביטחון, או בקיצור, הסדרי ביטחון. לפני כחודשיים או שלושה החלה ישראל לקיים שיחות עם הרשות הפלסטינית בירדן, בין השאר כדי לחזק את עבדאללה, אבל גם כדי לרצות את העולם, שרצה שנקיים שיחות עם הרש"פ. מה עושה המלך עבדאללה כתגובה? הוא מארח אתמול את ח'אלד משעל כדי לחזק את ה"חמאס" וכדי לחזק את קשריו עם ה"חמאס", כתגובה על כך שישראל מנסה לחזק אותו. אם היו מחר בחירות ברשות הפלסטינית, יש להניח ש"חמאס" היה מנצח בבחירות ברשות הפלסטינית, אפשר לומר – שוב מנצח בבחירות ברשות הפלסטינית. אז למה לאבו מאזן לחכות? הרשות הפלסטינית כבר מתנהגת בהרבה היבטים כמו ה"חמאס". שמענו את המופתי ואת קריאותיו לרצח יהודים כדי לזרז את תחיית המתים של המוסלמים. שמענו בטלוויזיה הפלסטינית לפני יום או יומיים את שבחי "הגיבורים" רוצחי משפחת פוגל. ואיך מגיב ראש הממשלה? מה התגובה הציונית ההולמת לכך שהמלך עבדאללה יוצר קשרים מחודשים עם ה"חמאס", שבטלוויזיה של הרשות הפלסטינית המופתי קורא לרצח יהודים ומהללים את רוצחי משפחת פוגל? היום נמסר בתקשורת כי עורך-דין מולכו, שליחו של ראש הממשלה, כבר העביר לפלסטינים בשיחות – לסאיב עריקאת – העביר להם כבר ויתור עקרוני על בקעת-הירדן, ויתור עקרוני על הריבונות, ואנחנו נסתפק, כך נאמר לו, בסידורי ביטחון. אבל לא היינו צריכים את ההדלפה הזאת. ראש הממשלה עצמו, מעל הדוכן הזה, כשדיבר על מיתאר ההסדרים העתידיים שלו, אמר: נעמוד על האינטרסים הביטחוניים של ישראל בבקעת-הירדן, ומכלל הן שמענו לאו. לא בהכרח יעמוד ראש הממשלה על מה שעמדו ראשי ממשלה לפניו, על נוכחות אזרחית והמשך ההתיישבות היהודית בבקעת-הירדן. להבנתי, לא לחינם הוא אמר: נעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלנו. אנחנו יודעים להבדיל – מה ההבדל בין התיישבות והסדרים ביטחוניים. ואם זו התגובה של ראש הממשלה להסתה ברשות הפלסטינית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סיום. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – לקשרים של המלך עבדאללה עם ה"חמאס", נדמה לי שהסדרי הביטחון הראויים הללו לא יכולים להיות פתרון לבעיה המדינית ולבעיה הביטחונית של ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> עוד משפט אחד. ראיתי היום איך ועדת החוץ והביטחון נוהגת ביחס לחוק שירות ביטחון. אני מבקש שאם החוק שאנו דנים בו עכשיו יתקבל, שהוא יעבור לטיפולה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ולא לוועדת החוץ והביטחון. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כך נמסר לי שגם ביקשה הממשלה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת נסים זאב. אחריו נעבור להצבעה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כפי שאמר חבר הכנסת אלדד, עניין של עסקת טיעון זה דבר שמקל על מערכת המשפט, וטוב להגיע לעסקת טיעון. גם השופט פחות שובר את הראש, הפרקליטות פחות מתאמצת, ומגיעים לעסקת טיעון. זה צריך לחול גם בעסקת טיעון במסגרת הצבאית כלפי חשודים, גם בשירות האזרחי, ודינם שווה. באחד הסעיפים כתוב שהתובע הצבאי רשאי לערוך הסדר טיעון אם הדבר עולה בקנה אחד עם טובת הציבור. היום, אדוני היושב-ראש, נפל דבר. יש ביקורת קשה כלפי שר האוצר ושר הפנים, הדלפה מכוונת, שבאה ממשרד מבקר המדינה, זדונית. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הניסיון להטיל עליהם אחריות אישית גובל באבסורד מוחלט, הזוי, מכוער וקיצוני. אני רוצה להבין מדוע, אדוני היושב-ראש, אין המלצות למשל בכל אירוע חריג, בכל תאונה קשה, כנגד שר התחבורה. למה לא להטיל אחריות אישית על שר התחבורה? אותם כבישים אדומים, רוויים בדם, אין להם מענה. יש מספיק חולים שאין להם מיטות אשפוז, אז להאשים גם כן את שר הבריאות. אפשר להאשים גם את השר המכובד שיושב לידנו כשאין ערכות מגן, מסכות. יש מגבלה תקציבית, ואם יש תקציב, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אין בעיה. אפשר לתת מענה לכל דבר שהוא נצרך במדינת ישראל. כולנו יודעים שהכישלון הוא של ממשלות ישראל לדורותיהן. לזרוק את האחריות על שר הפנים, שעשה הרבה יותר מקודמיו – גם התריע, גם תקצב – זה פשוט לזרוק אש זרה בשדה קוצים. לגרום לתסיסה אישית, להסתה פרועה, כנגד השרים, זה מעשה שלא ייעשה. אין ספק, אדוני היושב-ראש, היתה פה תקלה חמורה בשיקול דעת. <היו"ר אופיר אקוניס:> לסיום, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> כאשר האירוע הטרגי הזה שהתרחש – אין ספק שהדבר יכול היה להיות אחרת. אין שום קשר אם היו יותר – או מערכת הכבאות היתה, הייתי אומר, בשיפור לאין ערוך באותה תקופה, ייתכן שהאסון הזה לא היה נמנע. <היו"ר אופיר אקוניס:> טוב. <נסים זאב (ש"ס):> אז לכן לבוא להטיל את הרפש, את ההסתה הזאת, כאילו המבקר – הוא לא יודע איך זה הודלף, הוא פשוט לא יודע, והוא אומר מפורש שהוא – לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שיש פה מקום לחשבון-נפש. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> תודה לך, אדוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. נחכה שתחזור למקומך, חבר הכנסת זאב, ונעבור להצבעה. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), קריאה ראשונה – אני מפעיל את מערכת ההצבעה. בבקשה, נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון) תעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012> [מס' כ/433; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 25496; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) – קריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. אין מסתייגים להצעת החוק, ולכן לאחר הצגת החוק על-ידי יושבת-ראש הוועדה אנחנו נעבור להצבעה. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> אדוני היושב-ראש, שלום, חברי חברי הכנסת, אני שמחה להביא בפניכם תיקון שהוא לא פחות ממהפכה בנוגע לחוק למניעת הטרדה מינית. החוק הזה, שהוא חוק חדש במחוזותינו ומקומותינו, חוק שעדיין עובר תהליכי הפנמה בחברה הישראלית, קיבל על-ידי המחוקק המקורי תקופת התיישנות קצרה, תקופה של שלוש שנים, בעוד תקופת ההתיישנות האזרחית עומדת על שבע שנים. אמר המחוקק: זה חוק ניסיוני, בוא נראה איך בכלל אנשים יטמיעו אותו במערכות שלהם, נראה בכלל אם גברים יפנימו מהי הטרדה, מהי לא הטרדה. וכשהגיע המחוקק לפשרות הסופיות, בסוגיית ההתיישנות, התפשרו על שלוש שנים. אין דבר מקומם יותר מאשר לזלזל ברגשות של אשה, או ילד, או נער, או כל אדם שהטרידו אותו, ולומר לו: רגשותיך, הפגיעה הנפשית החמורה שחווית בעקבות אותה הטרדה, הם פחות חשובים מאיזה חוב אזרחי על סך של 1,000 שקל, שאני יכול לתבוע אותו אחרי שבע שנים. לעומת זאת, כאן מירוץ ההתיישנות נפסק אחרי שלוש שנים. הוועדה לקידום מעמד האשה החליטה – בעצם הגשתי הצעת חוק בנושא הזה של הארכת תקופת ההתיישנות, ובשילוב ידיים עם ארגוני הנשים רצינו להאריך את תקופת ההתיישנות לשבע שנים. היה מאבק לא פשוט, מאבק לא פשוט שעובר אותו כל מחוקק בדרך אל החקיקה, אל השלב של הקריאה השנייה והקריאה השלישית. ואני רוצה לבשר לכם בכנסת הזאת, שהצלחנו לקבל את דרישותינו, בעצם נוסח הצעת החוק המקורי, במלואן, כלומר שההתיישנות תעמוד על שבע שנים, ממש כפי שהיא היום בהתיישנות האזרחית. ואני חייבת להגיד שהצלחנו בזכות אדם אחד בעיקר – ואני תיכף אתן קרדיטים לכל מי שהיה שותף בעשייה המבורכת הזאת – תודה אישית מיוחדת לשר יעקב נאמן, שר המשפטים, שהטיל את כל כובד משקלו, באמת, על החוק הזה, שאמר: זה חוק ראוי, זה חוק חשוב, ואני רוצה לתת לזה גיבוי. אמר את זה שר המשפטים, וסייע לנו מאוד גם גלעד סממה, שהוא העוזר שלו. ואחרי שהודיתי בעצם לפורום שקידם לנו את זה במסגרת הממשלה, אני חייבת לומר שאין יושב-ראש ועדה שלא יודע שהחקיקה – הפעילות של הוועדה – מתבצעת בעיקר בזכות שני גורמים, למעשה: הגורם הראשון הוא הצוות המקצועי, והגורם השני הוא כמובן הגורם המחוקק, חברי הכנסת, ואני רוצה להודות לשני הגורמים האלה. אני רוצה להודות תודה אישית לצוות האישי שלי, ליעל פולק, שהיא עוזרת החקיקה שלי, לעופר מעוז ולדוד בן-גיגי; אני רוצה להודות תודה שחוזרת על עצמה תמיד כאן, בכל חוק של הוועדה, למנהלת הוועדה שלי, דלית אזולאי, וליד ימינה אריאלה אהרון, ולדוברת הוועדה רבקה. אני רוצה לומר שהיועצת המשפטית של הוועדה עמלה מאוד יחד אתנו למצוא ניסוח שישביע את רצונו של שר המשפטים ויעלה בקנה אחד עם רצוננו, ולכן תודה מיוחדת גם לתמי סלע. כעת כל מה שנותר זה לעגן את המהפכה הזאת בחוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, בואי רק תסבירי לטובת הצופים, אולי, משום שפה – גם מי שנמצא פה, לא כולם האזינו – כדי שנבין בדיוק. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> מצוין. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, הצופים – שלא יהיו לך אי-הבנות – צופים רבים מאוד בערוץ הכנסת. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> אני יודעת, כמה מבני משפחתי הקרובים. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. את יודע, אני מגיע השבוע לכל מיני מקומות ברחבי הארץ, מנתיבות ועד בית-שאן, וזה מדהים – בתווך כולם רואים, אז למען מי שרואה. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> אני מסכימה, ולמען ציבור האזרחים ששמח שאנחנו מחוקקים עבורו חוקים. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. זה היה שלוש שנים ועולה לשבע שנים. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> וכעת זה יהיה שבע שנים בתביעה אזרחית. אני אסביר את המשמעות: כשאשה עובדת אצל אדם מסוים, והיא מרגישה שמרותו – יכול להיות מורה, יכול להיות בוס, יכול להיות מפקד בצבא, יכול להיות כל אדם שהוא בעל סמכות כלפי אותה אשה. <היו"ר אופיר אקוניס:> מרגע הסיום, שבע שנים? <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> מרגע שהתבצעה העבירה עד הרגע שבו היא יכולה להגיש את התביעה האזרחית, שבע שנים. מהערב. <היו"ר אופיר אקוניס:> יפה מאוד. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> מרגע שבו נאשר את החוק. זה שולח מסר לציבור הנשים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כשיתפרסם. <היו"ר אופיר אקוניס:> צודק. צודק. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט מתקן: מרגע שיתפרסם ברשומות, לא מהערב. אבל זה לוקח זמן קצר יחסית. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> ברור לכולנו שהמסר שאנחנו שולחים מעל הדוכן הזה היום הוא מסר לכל הנשים שמפחדות להתלונן, לכל הנשים שמרגישות איזה איום על מקום התעסוקה שלהן, מפחדות שיתנכלו להן בדרך כזאת או אחרת: אתן יכולות לתבוע גם אחרי שבע שנים; כשיכול להיות שתרגישו בטוחות יותר, יכול להיות שכבר תהיו במקום עבודה אחר, תוכלו לתבוע את מה שמגיע לכן מאותו אדם שרצה להטריד אתכן. וזה גם מסר, כמובן, לכל אדם, שלא יעלה בדעתו להטריד – במחשבה האווילית, במחשבה הרעה, שתגיד: כרגע היא תחת מרותי, והיא לא תלך להתלונן, כי היא מפחדת. <היו"ר אופיר אקוניס:> יפה מאוד. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> לכן אני מבקשת מכל חברי חברי הכנסת, מהשרים שנמצאים כאן, לתמוך בהצעת החוק הזאת, שמוגשת ללא הסתייגויות. אני קוראת לכם לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. בהחלט חוק שהיינו חושבים שייצר יותר דרמות, אבל יחסית אנחנו מעבירים אותו ללא הדרמות – תקשורתיות כמובן. אני עובר להצבעה. <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> אני מעדיפה חוקים טובים על דרמות. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה נכון. לפעמים יש חוקים טובים שהם גם עם דרמות. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה כרגע. הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7). הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 13 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) עברה בקריאה שנייה. גברתי, האם להמשיך לקריאה השלישית? חברת הכנסת חוטובלי? <ציפי חוטובלי (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה):> כן, בוודאי. <היו"ר אופיר אקוניס:> בלי אישור שלך זה לא יכול היה לקרות. <יצחק הרצוג (העבודה):> גם בליכוד אומרים את זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתם תתעסקו בענייניכם ואנחנו נתעסק בעניינינו. כל אחד בעניינים הפנימיים שלו. קריאה שלישית. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 8 נגד – אין נמנעים – אין חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> רגע, לא הספקתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אם לא הספקת, נוסיף את הצבעתך. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס מצטרפת להצבעה. במקרה הזה, מבחינתי, אין לי בעיה להוסיף – תשעה בעד, עם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהחוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) עבר בקריאה שנייה ובקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אנחנו סיימנו את פרק החקיקה ליום זה, ואנחנו עוברים לשאילתות לשר החוץ. כבוד הסגן. <יצחק הרצוג (העבודה):> תקלה. אפשר לרשום שתמכתי בחוק וההצבעה לא נקלטה? <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> אם אפשר, בבקשה גם – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא נקלטה. ובכן, לא נקלטו הצבעותיהם של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וחבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, ואנחנו כמובן לא נשנה את התוצאות – בלאו הכי החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית. לפרוטוקול. <שאילתות ותשובות> <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני הסגן, בבקשה, בשם שר החוץ. נא לענות על שאילתות. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כך כתוב: שאילתות לשר החוץ. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה צריך להיות כאן. הוא ישאל. השואל הראשון – נפתח לו מיקרופון מן הצד – חבר הכנסת דורון אביטל. לאחר מכן – חבר הכנסת אריה אלדד. הנה הוא פה. ואחרון השואלים – חבר הכנסת יצחק וקנין. אם יהיה פה, ישאל; אם לא יהיה פה, לא ישאל מן הסתם. בבקשה, תעלה, תפוס את מקומך. כבוד סגן שר החוץ. בבקשה, נא לפתוח מיקרופון לחבר הכנסת אביטל. מספר השאילתא של חבר הכנסת אביטל 1694, וכותרתה: ביטול התשלום לאונסק"ו. בבקשה, אדוני. <1694. ביטול התשלום לאונסק"ו> <דורון אביטל (קדימה):> אני מאמין גדול בתזמון, והשאילתא הזאת, הגשתי אותה כבר לפני כמה שבועות, אבל בשטרסבורג בשבוע שעבר גם ישבתי במשך חצי שעה עם המזכ"לית של אונסק"ו, אז השאילתא הזאת מקבלת משנה תוקף. אני קורא פה מהדף, אני אשמח להרחיב – החלטת ממשלת ישראל להקפיא את התשלום לארגון, או: מה המשמעות של ההחלטה ומה בדיוק הפרטים שקשורים להחלטה הזאת. רצוני לשאול: 1. מה היא המדיניות העתידית ביחס להמשך חברותנו בארגון והתשלומים? 2. מה היא התבונה המדינית הגלומה בהחלטה שלא לשלם את התשלומים האלו? עמדתי ברורה. אני אשמח אחרי דבריך להגיד מה אני חושב. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – עכשיו הוא ייתן להם את הכסף, מה הבעיה – – – <דורון אביטל (קדימה):> אנחנו חייבים לשלם, לדעתי. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. חבר הכנסת רותם, נדמה לי שחבר הכנסת אביטל, אף שקצת חרג מן הטקסט שהוא שאל בשאילתא, הבהיר בעברית רהוטה את שאלותיו, וניתן לסגן לענות. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, מכובדי המשנה לראש הממשלה השר בוגי יעלון, חבר הכנסת אביטל, תראה, ההיגיון הוא מאוד פשוט. כמו שאנחנו יודעים, בניגוד לכל נורמה בין-לאומית מקובלת, ארגון אונסק"ו – נכפה עליו, אני חייב להגיד – קיבל את הישות שנקראת "רשות פלסטינית" כמדינה חברה, כחברה בגוף שרק מדינות חברות יכולות להיות בו. לכן מניעת התשלום כרגע לאונסק"ו, מבחינת ישראל, זה ביטוי של מחאה תקיפה על מה שנעשה. אין באי-התשלום שאנחנו מבצעים עכשיו לערער על מעמדנו, מכיוון שאנחנו בדקנו, ולפי תקנון הארגון גם אם אתה לא משלם את מסי החבר יש לפחות שנתיים-שלוש עד שמתבררים העניינים האלה. אנחנו פה גם נתלינו באילן מאוד גבוה – ארצות-הברית גם היא הקפיאה את התשלומים שלה לאונסק"ו, גם מתוך העברה של מסר מדיני תקיף, גם לפלסטינים וגם לקהילה הבין-לאומית. עכשיו, גם כשמדברים על ארגון אונסק"ו, כמו כל ארגון או כמו כל סוכנות או"ם, צריך להבחין בין המזכירות המקצועית – שאתה יש לנו קשרים ונמשיך להיות אתם בקשרים טובים, והם בהחלט מקדמים דברים שחשובים לנו, כמו למשל לימודי השואה בכל העולם, וימשיכו לעשות את זה; אבל לצערנו יש הגוף של המליאה, או הוועד המנהל, שמורכב מכל המדינות החברות באו"ם, וזה כמובן גוף פוליטי. הפלסטינים פה ניצלו את הרוב האוטומטי שיש להם באו"ם לכפות דבר חמור ביותר, שהוא בניגוד לכל ההסכמים אתם, בניגוד לכל היגיון – הייתי אומר גם מדיני, או היגיון שמצביע על פיוס או כוונה טובה להתקדם. לכן לממשלת ישראל לא היתה שום ברירה אלא להעביר את המחאה שלנו בצורה הברורה ביותר על-ידי עיכוב התשלומים, על-ידי מסר חמור ומחאה, למזכ"לית הארגון ולוועד המנהל, כמו שעשו ארצות-הברית ומדינות נוספות. כרגע אין שום פגיעה בקשרים שלנו עם אונסק"ו, במעמדנו באונסק"ו ובחברות שלנו שם. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. שאלה נוספת, חבר הכנסת אביטל? בבקשה. <דורון אביטל (קדימה):> התייחסות לשאלה. אני מבין את המורכבות, אני מבין מה זה אקט מחאה, אני גם מבין את המורכבות שקשורה להחלטת הקונגרס האמריקני ול-waiver – כל המבנה הזה ברור. עדיין נראה לי חשוב להבין – לוגיקה מאוד פשוטה – אני יכול להיות חבר במועדון גולף או לא להיות חבר במועדון גולף, אבל אם אני חבר אני צריך לשלם את מסי החבר. לדעתי – אני מדבר עכשיו על מדיניות עתידית – אקט מחאה, יפה מאוד. אם אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות חברים באונסק"ו, לדעתי מן הראוי שנשלם. אנחנו אומה אמיצה וגאה ולא צריך לעשות מהלכים פיננסיים וכיפופי ידיים פיננסיים בדרך. אני חושב שזה גם יכול, כמו שאומרים באנגלית – to backfire. אונסק"ו זה ארגון חשוב מאוד במדינות עולם שלישי. מן הראוי שברגע מסוים נסתנכרן עם האמריקנים. מה שהמליאה של אונסק"ו החליטה, החליטה – זה עדיין ארגון חשוב מאוד של האו"ם, והייתי שמח מאוד שבסופו של דבר נשלם את מסי החבר. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> תודה. הדבר הזה נמצא כל הזמן במעקב. אנחנו גם בתיאום עם ידידינו מארצות-הברית. אנחנו הפסקנו את העברת התשלום באופן אוטומטי. אנחנו נבחן כל דבר לגופו, ודרך אגב, זה דבר די מקובל מבחינת הקהילה, כי הרי אין איזו סנקציה שאנחנו יכולים לנקוט, למעט הקפאה של דמי החבר. ושוב, זה דבר מקובל, ואין פה שום דבר – לא המצאנו פה את הגלגל. דרך אגב, מבחינת מוסר התשלומים של ישראל לגבי כל דמי החברות שלה, לא רק באונסק"ו – בכל ארגוני האו"ם ובעצרת הכללית ובכוחות שלום – אנחנו תמיד מקפידים לשלם בזמן. לפעמים אנחנו משלמים אפילו מראש, ואני יכול להגיד לך כאן שגם במקרה של אונסק"ו, למשל, לשנת 2011 שילמנו מראש. אז ככה שכל מה שמדובר זה רק לגבי השנה הזאת והלאה. האמריקנים, למשל, שנמצאים בפיגור של כשנתיים חייבים כבר לארגון למעלה מ-25 מיליון, וזה באמת מעיק על הארגון ופוגע בו. אני מניח שיש שם איזו חשיבה מחדש, וודאי שהחשיבות מבחינת האקט המדיני שעשינו היא גם לסמל את הגבולות ואת ההשלכות החמורות שיהיו מניסיון פלסטיני להתקבל כחברה גם בסוכנויות או"ם רבות. אז זה כל ההיגיון כולו, וכמו שאמרתי, זה לא דבר שהוא סופני מבחינה זו שאין דרך חזרה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. שאילתא 1712 של חבר הכנסת אריה אלדד שכותרתה: משקיפי או"ם. בבקשה, אדוני. <1712. משקיפי או"ם> <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני סגן השר, ב-9 בנובמבר 2011 הגיע צוות משקיפי או"ם לנצר, בין אלעזר לאלון-שבות, כדי להתערב בסכסוך קרקעות בין יהודים לערבים בחלקה המוגדרת אדמת מדינה. רצוני לשאול: 1. האם הפרטים נכונים? 2. אם כן – מה ייעשה מול האו"ם בירושלים כדי למנוע התערבות כזאת בעתיד? תודה. <סגן שר החוץ דניאל אילון:> תודה, חבר הכנסת אלדד. אנחנו ביררנו את העניין. לא היינו מודעים לעניין הזה, ביררנו אותו, ומסתבר שהפרטים לא מדויקים מהבחינה הזאת שלא היו שם משקיפי או"ם. למשקיפי או"ם יש הרי מנדט – לא היו שם משקיפי או"ם, כי לא נתנו לאף משקיף או"ם מנדט להסתובב באזור הזה. מסתבר שמדובר בחברי ה-UNDP. ה-UNDP זה סוכנות האו"ם לפיתוח שלמעשה המנדט שלהם זה מנדט הומניטרי כלכלי בלבד, והם פועלים מהבחינה הזאת בסמכות, כמובן, ללא שום השלכות לבירורים פוליטיים, לדיווחים פוליטיים. לכן הם לא היו משקיפים ואסור להם גם לעשות דוח; גם דוח שלהם לא היה מתקבל. בכל אופן, מה שהם דיווחו זה שלא נוצר, או לפחות לא דיווחו על כל מגע עם המתיישבים, לא היתה התערבות קולית או אחרת בסכסוך. אנחנו גם לא קיבלנו ולא נקבל מ-UNDP שום תלונה לגבי קרקעות, כי שוב, זה לא המנדט שלהם, זאת לא הסמכות שלהם, ומהבחינה הזאת האירוע הסתכם בכך שאנשי ה-UNDP הגיעו לאזור הזה, ומסתבר שהם ערכו שם צילומים. אנחנו הודענו להם שכל דבר כזה שיכול להתפרש כפרובוקציה או חריגה מהמנדט, יכולות להיות לו השלכות. הבטיחו לא לחזור על זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> שאלה נוספת ואחרונה, בבקשה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אני מודה לך על התשובה, היא תשובה חשובה. פעם ישב בארמון הנציב בירושלים הנציב הבריטי ל"פלסטיין"; אחר כך התיישב שם כוח משקיפי או"ם להשגיח על הפסקת האש עם ירדן. אחר כך גירשנו את הירדנים כשהבסנו אותם בששת הימים, והאו"ם בארמון הנציב התחיל לחפש עבודה. באמת אין לו מה לעשות בארמון הנציב בירושלים. אין לו הפסקת אש. האם תשקלו להמליץ להם לעבור לסוריה ולנסות להשיג שם הפסקת אש? <סגן שר החוץ דניאל אילון:> אתה צודק. מבחינה היסטורית אני לא חולק עליך, זה עובדות שהן עובדות. בהחלט עכשיו הנציג, מזכיר האו"ם לאזור, יושב שם. דרך אגב, הוא אחראי גם לכוח אונדו"ף שהוא כוח המשקיפים ברמת-הגולן. על יוניפי"ל – לא. יוניפי"ל זה מישהו אחר – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – – <סגן שר החוץ דניאל אילון:> נכון, UNSTO, עדיין – אותם משקיפים ידועים, אחד מפירות שביתת הנשק מ-1949. נכון, עדיין קיים בצורה מאוד ארכאית. אבל הם הסבו את העניין הזה כרגע לנושאים כלכליים וכו'. אני מעריך שכרגע – ואולי נקיים על זה דיון, אבל אני מעריך שכרגע, לפחות אני, המלצה אישית שלי, אין טעם כרגע לדון בזה כיוון שזה יכול להיתפס כאיזו פרובוקציה מול האו"ם בתקופה שכרגע אולי לא כל כך נוחה לנו מבחינה מדינית. כרגע אנחנו לא רואים נזקים בשטח מהעניין הזה, אבל בהחלט, אני מעריך שכשיגיע סוף-סוף הסכם הקבע, אני בטוח שארמון הנציב, כמו שהוא, יחזור לחיק המדינה היהודית. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. תודה לך, סגן שר החוץ. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ז' בשבט התשע"ב, 31 בינואר 2012, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:25.>