דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ב
ישיבה צ"א
הישיבה התשעים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, י"ב בטבת התש"ע (29 בדצמבר 2009)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכיר הכנסת איל ינון: 5
נאומים בני דקה 6
גדעון עזרא (קדימה): 6
עמיר פרץ (העבודה): 6
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 7
אילן גילאון (מרצ): 8
דניאל בן-סימון (העבודה): 8
דב חנין (חד"ש): 9
אריה ביבי (קדימה): 9
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 10
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 10
איתן כבל (העבודה): 11
אורי אורבך (הבית היהודי): 12
שלמה מולה (קדימה): 12
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 13
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 14
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 15
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 16
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 16
עפו אגבאריה (חד"ש): 17
רונית תירוש (קדימה): 17
אברהם מיכאלי (ש"ס): 19
נסים זאב (ש"ס): 19
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 20
הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009 24
אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 25
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009 27
אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 28
הצעות לסדר-היום 30
יום הסובלנות הבין-לאומי 30
היו"ר ראובן ריבלין: 30
אורית זוארץ (קדימה): 32
עפו אגבאריה (חד"ש): 33
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 36
סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 36
הצעות לסדר-היום 36
יום הסובלנות הבין-לאומי 36
אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 37
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 38
הצעה לסדר-היום 39
גזענות בכניסה למקומות בילוי 39
שלי יחימוביץ (העבודה): 39
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 42
הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8) (איסור הפקה, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק של פרוות), התש"ע–2009 44
רונית תירוש (קדימה): 44
איתן כבל (העבודה): 46
זבולון אורלב (הבית היהודי): 46
הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009 48
אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 48
שעת שאלות 50
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): 50
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 51
מרינה סולודקין (קדימה): 52
איתן כבל (העבודה): 53
אורית זוארץ (קדימה): 55
חנין זועבי (בל"ד): 57
אופיר פינס-פז (העבודה): 62
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 65
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 66
דוד רותם (ישראל ביתנו): 68
נחמן שי (קדימה): 69
הצעה לסדר-היום 70
איומים על חיי מפכ"ל המשטרה 70
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 70
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 75
הצעה לסדר-היום 77
תושבים חרדים באשדוד מותקפים ונפצעים על-ידי בריונים בלי תגובה של המשטרה 77
אורי מקלב (יהדות התורה): 78
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 80
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 81
נחמן שי (קדימה): 82
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גבירותי ורבותי חברי הכנסת, היום יום שלישי, י"ב בטבת תש"ע, 29 בחודש דצמבר 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
בראשיתה – הודעה למזכיר הכנסת.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 15) (תשלום למודיע על השלכת פסולת בניין שלא כדין), התש"ע–2009, של חבר הכנסת גדעון עזרא.
החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר חלוקת הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת.
אשרור הסכם מסגרת השותפות בין מדינת ישראל לבין תוכנית הפיתוח של האומות המאוחדות; אשרור הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קניה בדבר ניהול משאבי מים, טכנולוגיות השקיה ובניית יכולת; אשרור הסכם בדבר שיתוף פעולה בתחומי טכנולוגיות המידע והתקשורת בין ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של אזרבייג'ן; אשרור הסכם לשיתוף פעולה תיירותי עם ממשלת ברזיל; אשרור הסכם לשיתוף פעולה תיירותי עם ממשלת מונגוליה; אשרור הסכם לשיתוף פעולה תיירותי עם ממשלת האיים המלדיביים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הראשון בסדר-היום. כבכל יום שלישי אנחנו מקדמים בברכה את נציגה של הממשלה, חבר עמית בכנסת ונאמן המליאה, השר אהרונוביץ, אשר יאזין לדבריכם ואולי אפילו ירצה להשיב עליהם.
אני מבקש ממי שרוצה להשתתף בנאומים בני דקה להצביע. ראשון הדוברים, חבר הכנסת גדעון עזרא.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום היה דיון בוועדת הפנים בנושא האפשרות להוסיף סגנים לראשי עיריות, וזה פשוט הזוי: הרשויות סובלות מחוסר תקציבים, ומאידך גיסא מוסיפים עומס על רשויות. במקום לקחת מקצוענים על מנת שימלאו את התפקיד מוסיפים סגנים נוספים. נדמה לי שבצורה כזאת או אחרת, לא רק נציג האוצר צריך להגיד את דברו, אלא כדאי שגם אתה תגיד את דבריך, כפי שאמרת באומץ רב לגבי הצעות חוק שאמה וחוק מופז וכיוצא בזה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גדעון עזרא. חבר הכנסת עמיר פרץ. אני מזהיר את עצמי שהקואליציה הענישה אותך ובכל זאת הכנסת פתוחה בפניך. אחריו – חבר הכנסת זחאלקה.
<עמיר פרץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, היום התפרסמו דוחות של כמה ארגונים. במהלך השבוע הזה ראינו את דוח "מרכז אדוה", והיום ראינו את דוח ארגון "לתת". הדוחות מציינים את הפערים שהולכים ומתרחבים בישראל. בעיקר הם מדגישים את העובדה שאנשים רבים ומשפחות רבות באמת נזקקות – מה שנקרא להתייצב לפתחן של העמותות כדי להצליח להתקיים בתחומים שונים.
אחד הדברים המדאיגים הוא, שדווקא הקבוצה של עובדים שהם מתחת לקו העוני הולכת וגדלה. אני פונה לממשלה. במהלך 2006–2007 גם אני כיהנתי כחבר ממשלה. הצלחנו להעלות את שכר המינימום כמעט ב-20%, מסכום של 3,230 שקלים ל-3,850 שקלים. לצערי הרב, כאילו באופן בלתי מובן, מהחודש שבו עזבתי את הממשלה שכר המינימום לא עלה – במשך שלוש שנים – ולו בשקל אחד, אף-על-פי שההסכם שמחייב, שנחתם ביני ובין ראש הממשלה דאז, היה להעלות אותו ל-4,600 שקלים.
לכן אני פונה לממשלה הנוכחית לאמץ את ההסכם הזה ולחדש את הפעימות החברתיות, כי זאת הדרך היחידה להתמודד עם ממדי העוני ועם הפערים בחברה הישראלית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. מי שהיה אחרון בשבוע שעבר יהיה ראשון בשבוע זה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראש עיריית נצרת היה נתון לזריקת פצצה על הבית שלו. נפצע השומר שלו, נביל ע'אנם, אנחנו מאחלים לו החלמה. זהו מעשה נתעב, נפשע, ראוי לכל גינוי. ראוי שתהיה הרתעה חברתית נגד מעשים כאלה, במיוחד נגד נבחרי ציבור. אבל ההרתעה המשטרתית היא חלשה וכמעט שאיננה. יש תחושה של הפקרות. כל אלימות היא רעה, היא מרושעת, היא מגונה, אבל אלימות נגד אנשי ציבור יש לה משמעות מיוחדת, כי היא לא רק פגיעה באדם עצמו אלא בציבור שהוא מייצג. המשטרה לא עושה די. אין הרתעה. פשוט, הפושעים נעשו – הם לא חשים שמישהו מרתיע אותם. יורים באמצע היום, זורקים פצצות, והמשטרה איננה. המשטרה רק מציגה דוחות שיש הרבה נבחרי ציבור שנתונים לאיומים. לא דוחות – אתם לא מבקרים, אתם לא עיתונאים. אתם צריכים להרתיע, ולא לספור 19 או 20 שנתונים לאיומים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. השר אהרונוביץ נמצא כאן. נדמה לי שלא היתה התרעה או איזה דבר לגבי ראש העיר נצרת. יכול להיות שכנראה היתה התפרצות על רקע שאי-אפשר לדעת. המשטרה בוודאי תחקור. לפעמים, אתה יודע – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יכול להיות מצב שבו אני אסתובב שלוש שנים ואף אחד לא יתקרב אלי ופתאום הם באים – נבחר ציבור, או כל אחד מאתנו. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת דניאל בן-סימון.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, במידותי המאופקות אני אומר את הדברים קצת ב-understatement, אבל אני הייתי אומר שאני חש אי-נוחות מהתזמון ומההתנהלות של המשטרה בנוהל מעצרים, ואדוני יודע שאני בעד זכות הציבור לדעת והתקשורת לחקור. טוב שהשר לביטחון פנים נמצא פה, כי אולי הוא יוכל בהמשך גם להתייחס לנושא.
אני חושב שמשטרת ישראל, בעקבת פרשת לחיאני – אבל זאת לא הפרשייה היחידה שמתבטאת בכך – הביאה את העניין של "יהללוך זרים ולא פיך", ולא התקשורת, למקומות באמת רחוקים ורחוקים לגמרי, עד כדי כך שיש לי הרגשה, שאו שמטה משטרת ישראל נמצא בנווה-אילן או שההיפך – אולפן ההקלטות של הטלוויזיה נמצא במשטרה. כמובן, לכל אחד יש את זכות החפות. אני לא אומר את הדברים היום בפעם הראשונה, אבל אני אומר אותם היום כי הם התרחשו אתמול.
האופן שבו סוקר המעצר של שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים, נדמה לי שהוא אומר משהו שיש בו טעם לפגם לגבי משטרת ישראל ולגבי האופן שבו היא עושה שימוש בתקשורת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. הזמנתי את חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, בשורה לא גדולה לתושבי ישראל, אבל לתושבי דימונה שחונכים היום מרכז רפואי אצלם, שישרת את האוכלוסייה המקומית, ועוד יוצא בימים האלה מכרז לבית-חולים באשדוד, שישרת את התושבים בדרום.
זה מזכיר לי סטטיסטיקה שמתפרסמת כל שנה, שהתושבים העניים ותושבי הפריפריה מתים יותר מהר, חולים יותר, ואיכות החיים שלהם נמוכה. יכול להיות שלתת להם אפשרות להגיע לבית-חולים או למרכז רפואי ולהיבדק בתנאים טובים, בלי שיצטרכו לנסוע למרכז הארץ או ל"סורוקה" – יכול להיות שזה יוריד את שיעור התמותה ואת שיעור המחלות. ולכן זו אולי בשורה קטנה למדינה, אבל לאנשים האלה, שנמצאים הרחק מהעין שלנו, זו בשורה חשובה. רציתי רק לציין את זה, כדי שכולנו נדע שהיום, שזה יום הסובלנות, קרה משהו טוב בדימונה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת דני בן-סימון. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אריה ביבי.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, וברכות לאורחים שלנו ביציע, פעילים למען הידברות בין יהודים לערבים, נושא חשוב וחיוני.
אדוני היושב-ראש, אתמול התפרסם דוח הוועד נגד עינויים, ובו ממצאים מאוד מדאיגים וחמורים. לפי הדוח, מתוך 600 תלונות שהגישו נחקרים בגין עינויים שעברו לכאורה על-ידי אנשי השב"כ בתשע השנים האחרונות, אף תלונה אחת לא הועברה למחלקה לחקירות שוטרים. המדינה לא מפעילה מנגנון חקירה רציני של בדיקת התלונות האלה. ישנו גורם שנקרא "מבקר תלונות הנחקרים", שהוא בעצמו איש שב"כ, שלא מעביר את התלונות לחקירה פלילית, וגם החקירות האלה פטורות מתיעוד חזותי או קולי. יש מערכת כפולה של רישום התנהלות החקירה ומניעת מפגשים בין הנחקרים לבין עורכי-הדין. טענות קשות מאוד, אדוני היושב-ראש. מאוד מטריד, מאוד מציק, מאוד מסוכן. אני מקווה שהנושא הזה יגיע לבירור רציני בכנסת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אריה ביבי, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. האריות יהיו ברצף.
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום עלה בוועדת העבודה נושא המתנ"סים. אני חושב שהמתנ"סים מחליפים את תנועות הנוער, הם מחליפים את נושא שעות הפנאי והם נותנים שעות פנאי לכל האנשים שנמצאים גם בפריפריה וגם בערים שהן במצב סוציו-אקונומי נמוך. אנחנו צריכים לעודד את נושא המתנ"סים. מעבר לכך הם גם נותנים מענה לכל האנשים שהם מוגבלים והם לא יכולים להגיע למקומות אחרים. המתנ"סים נותנים פתרון לשעות הפנאי לאנשים האלה, רק מה? לא בכל המתנ"סים נמצאים מקומות שהמוגבלים יכולים להגיע אליהם, לכל מתנ"ס ולכל קומה. אני הייתי רוצה שמדינת ישראל, שהבטיחה להם משהו כמו 3 מיליוני שקלים – עד היום לא קיבלו את 3 מיליוני השקלים, אם אפשר לדאוג שיקבלו את הכספים האלה. אני גם רוצה לציין דבר אחד אחרון, שאילן ניהל את הוועדה ביד רמה ומכובדת מאוד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה ביבי. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה. אחד מהרוצחים של הרב מאיר חי, שחוסלו בסוף השבוע בשכם, היה כלול בעסקת המבוקשים, או בהסכם המבוקשים. כשהזהרנו בשעתו שמישהו ישלם את המחיר על כך שישראל לא ממצה את הדין עם אלה שידיהם טבולות בדם, ידענו מה אנחנו אומרים. כאשר ביקשנו שוב ושוב לא לפתוח את המחסומים ביהודה ושומרון בצורה מופקרת וחסרת אחריות, שתאפשר לרוצחים לנוע באופן חופשי בכבישים, ידענו מה אנחנו אומרים. ידענו שמישהו ישלם את המחיר על פתיחת המחסומים הזאת. לא ידענו איך קוראים לו, לא ידענו כמה יתומים הוא ישאיר.
אבל עכשיו אנחנו שומעים שבג"ץ הורה לפתוח גם את כביש 443 לתנועה חופשית של פלסטינים. אינני יודע, וגם בג"ץ כנראה אינו יודע, מה שמות הנרצחים בעקבות ההחלטה הזאת וכמה יתומים הם ישאירו. מה שאינני מבין זה, האם יש איזשהו סף של דמים שרק אחריו מתחיל השכל הישר לפעול, או שמחיר דמם של המתיישבים ביהודה ושומרון הוא זול הרבה יותר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת כבל.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת", שהתפרסם היום, ועולים ממנו נתונים מזעזעים; אני אקרא רק חלק מהם: ילדים נזקקים סובלים ממצוקה חברתית בבתי-הספר. רוב הנזקקים אינם מסוגלים לתת לילדיהם תזונה מאוזנת. רפואת שיניים נחשבת כבר למותרות. רבע מהילדים במשפחות הנזקקות נאלצים לעבוד כדי לתמוך במשפחה. 6% מהילדים באותן המשפחות נאלצים לגנוב אוכל כדי להתקיים. ילדים נוהגים באלימות בעקבות מצוקה כלכלית. העוני גורם ללעג ודחייה כלפי הילדים במצוקה. והעוני אינו מנת חלקם של מובטלים בלבד. ישנן משפחות של עובדים שחיים מתחת לקו העוני. 80% מהנסקרים סבורים שמדיניות הממשלה אינה מסייעת לפתור את בעיית העוני בישראל, וגרוע מכך, 40% מהם חושבים שהמדיניות של הממשלה מחריפה אותו.
אנחנו צריכים לתת להם תשובות. אנחנו, גם כקואליציה, ובכלל כחברי הכנסת, צריכים להיות פה לא רק הפה הדובר של אותם דברים – אני חושבת שזה מופיע מפעם לפעם ואנחנו כולנו מהנהנים בראש ומצקצקים, אוי כמה זה נורא – אנחנו צריכים לעשות מעשה. ואני מאמינה שגם תהיה קואליציה די גדולה לדבר הזה. אבל צריך לעשות עם זה משהו ולתת את הדעת. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת כבל, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מדי יום אנחנו פותחים עיתון ונתקלים בכל מיני עניינים אבסורדיים ומקוממים. היום פתחתי את העיתון "ידיעות אחרונות", והיתה שם כתבה של ראובן וייס, שפשוט לא יכולתי לעמוד בזה יותר ומצאתי לנכון להעלות את זה היום כאן.
נכה צה"ל לא מקבל קצבה כי שכל את בנו החייל. אין פיצוי לאסון כפול. בכתבה נאמר שאהרן נעים מכפר-מונש שבשרון נפצע ב-1969 בכתפו בהיתקלות עם מחבלים, והפך לנכה צה"ל. למרות נכותו הוא היה שנים ארוכות מנהל עבודה בחברת בנייה ועבד עבודה פיזית קשה. בשנה האחרונה החמיר מצב הכתף ורופא מחוזי מטעם משרד הביטחון קבע שהוא אינו כשיר לעבודתו. נעים נאלץ להתפטר ונותר מחוסר עבודה. נכי צה"ל שנאלצים לפרוש מעבודתם בשל פציעתם זכאים לקבל ממשרד הביטחון השלמה לקצבת הנכות שלהם עד לגובה משכורתם. נעים פנה אפוא ללשכת השיקום של משרד הביטחון וביקש לממש את זכאותו, אלא שלתדהמתו נאמר לו שהוא אינו זכאי לכך, משום שיש לו מקור הכנסה נוסף: מאז 2003 הוא מקבל ממשרד הביטחון קצבת הורים שכולים, לאחר שבנו, סמל ראשון יעקב, קובי, נעים, שהיה בן 20, זיכרונו לברכה, לוחם בגדוד לביא, נהרג בפיגוע ירי בצומת-הכבשים בדרום חברון. אדוני היושב-ראש, אני מסיים. הדברים מדברים בעד עצמם. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – חבר הכנסת שלמה מולה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, בימים אלה מציין בית-הספר "מעלה" לקולנוע ולטלוויזיה 20 שנה לקיומו. 20 שנה שעשו שינוי בחברה הציונית-דתית, ואולי גם, במידה פחותה, בעולם הטלוויזיה והקולנוע.
ויש הרבה פעמים ויכוחים, כי התוצרים, הסרטים שבית-הספר הזה מפיק, לא תמיד נעימים לעין של אנשים שרוצים שלא נכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, וכל הביטויים האלה, כי מטבע הדברים חושפים בעיות וסוגיות שאולי במקומות אחרים, שמרניים יותר, לא מעזים לעסוק בהן.
אני רוצה לברך קודם כול את בית-הספר "מעלה" על האומץ ועל הכשרון ועל השינוי שהם עושים, ובעזרת השם עוד יעשו, ולהגיד גם לעניין הזה וגם בנושאים אחרים הקשורים בסוגיות אחרות בחברה, שבדרך כלל אלו שאומרים: הבה לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, הם אלה שגם לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפנים. הם פוטרים את עצמם מאחריות לטפל בבעיות. אז יישר כוח לבית-הספר "מעלה" ולכל מי שלפעמים בענווה, בצניעות ובאומץ לב מכבס את הכביסה שראוי לכבס. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת שלמה מולה, ואחריו – חבר הכנסת כץ, כצל'ה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו דנו היום בוועדה לפניות הציבור בבעיה מיוחדת, והתברר לנו שארץ-ישראל היפה פתוחה לכניסה לעשירים ולא לעניים ולא למעוטי יכולת. מה שהתברר לנו, אדוני היושב-ראש, בדיון שהיה – ניתנת הנחה מסוימת לנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. אבל נכים שנפגעו בתאונת עבודה, וכאלה שהגורל התאכזר אליהם – הם נכים קשישים, עולים, ואפילו לא יכולים להיכנס לשבעה חופים בארץ.
ואני שואל את עצמי, איפה רשות הגנים הלאומיים? למה לא מייצרים איזושהי דיפרנציאציה שהיא באמת סבירה, שמאפשרת לכל אחד שרוצה לגשת לארץ-ישראל היפה? גם אדם קשה-יום רוצה ללכת לטייל, אבל הוא לא יכול להיכנס לאותם מקומות שהם פשוט ארץ-ישראל היפה.
ואני אומר לך, ואדוני היושב-ראש, אני מאוד מצטער: דווקא הבעיה הזאת לא מוצאת את פתרונה. השר להגנת הסביבה לא מתקין תקנות. גם כשהוא מתקין, אפילו הכנסת לא מפקחת עליו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת יעקב כץ, ואחריו – חבר הכנסת גנאים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
כבוד היושב-ראש, תודה. כנסת נכבדה, אני לא פותח עיתון כל יום, ודאי לא את עיתון "הארץ". אבל הובאה לידיעתי אתמול כתבה, ואני מאמין – כתבה שנכתבה – שביילין אומר, וכבוד היושב-ראש, אני פונה פה אליך לא כיושב-ראש אלא כחבר תנועת הליכוד וכאחד המנהיגים האחרונים האידיאליסטיים הנאמנים בעלי החזון שנשארו במפלגה הזאת. ופה נאמר: נתניהו מסכים למשא-ומתן על בסיס גבולות 1967. אני לא יודע אם היושב-ראש ראה את הכתבה הזאת. אבל זו כתבה בולטת – דיון על ירושלים, הסכמתו לנושא דיון על הפליטים וכדומה, דברים שוודאי לא הופיעו במצע הליכוד.
ופה אני רוצה לשאול את היושב-ראש, כחבר כנסת מטעם הליכוד שבא במצע, שהיה בעניינו של המצע – אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו: עד היכן יכולה להגיע הציניות, שעומדים מנהיגים ומבטיחים הבטחות לפני הבחירות לעם ישראל, וכשמגיעים לשלטון, ללא נדנוד עפעף, ללא התחשבות בחברי הכנסת, ללא שאלת חברי הכנסת לדעתם, ללא הבאת הנושא למרכז הליכוד, יכול אדם לבוא ולאמץ תוכנית שהיא הקיצונית ביותר של השמאל הקיצוני הישראלי פה בבית זה, כאשר הוא לא חושש משום דבר. היכן אתה, יושב-ראש הכנסת, איש אידיאלים, חזון ואמיץ?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
עדיין לא הגיעה העת למה שאמרו בפרשת השבוע, שלא יכול היה יוסף עוד להתאפק. אני לא ניזון אף פעם מהעיתון – מה אומרים חברי. אני מקווה שהם לא ניזונים משם – מה אני אומר, כי אני אומר בצורה ברורה. אני לא – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אבל אתה יודע שאני אומר אמת.
<קריאה:>
היושב-ראש, זה מהפרשה שעברה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
של שבת שעברה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני יכול לומר לכבודו, לכבוד היושב-ראש, שיש בזה יותר אמת מכל האמיתות האחרות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אחיכם אני.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
כבר היה לנו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברים, אני פה לא נמצא – אין שעת שאלות ליושב-ראש כנסת, אני מצטער. יש לו פריווילגיה להתערב בדיון מתי שהוא רוצה, ואני אפילו לא שומר על זכות השתיקה. חברים, אני הזמנתי את חבר הכנסת גנאים – בוודאי. ואחריו – את חבר הכנסת בן-ארי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול בלילה נזרק רימון על ביתו של ראש עיריית נצרת וראש הוועד הארצי לרשויות הערביות, ראמז ג'ראיסי. זריקת הרימון גרמה לפציעתו של המאבטח. מעשה חמור כזה הוא עליית מדרגה וחציית קווים אדומים בכל הקשור לאלימות ולחגיגת הנשק בחברה הערבית.
בצפון יש כמה ראשי ערים ומועצות שמאוימים על-ידי גורמים עברייניים ופושעים. לפני ימים היה גם מקרה דומה בכפר ראמה, ושמה נורתה אש לעבר בתים של חברי מועצה מקומית.
לפי דעתי, אסור למשטרה ולשלטונות ולרשויות להפקיר הזירה לארגוני הפשע, אסור להרשות לאלה שרוצים לכפות עלינו סדר-יום של טרור והפחדה שיצליחו. על המשטרה להגיע במהירות לפושעים. וככל שהמשטרה תציג כנות ותתפוס אנשים כאלה, ככל שהיא תרכוש את האמון של הציבור הערבי, משום שיש בעיית אמון בין הציבור הערבי לבין המשטרה – אז בהצלחתה של המשטרה בתפיסת פושעים כאלה, בלחימה כנה בפשיעה ובסמים, היא תרכוש את האמון של הציבור הערבי, תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
למלחמה בפשיעה ובסמים אין גבולות. ודאי השר אהרונוביץ ער מאוד לרחשי לבה של הכנסת, והוא נמצא כאן. אם ירצה לענות בסוף הדיונים של נאומים בני דקה, הוא יבקש לעלות, ונאפשר לו. חבר הכנסת בן-ארי – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בפרשת השבוע שלנו מפצה יעקב את בנו יוסף על שנות הפרידה הרבות, ומברך את שני בניו, אפרים ומנשה: כראובן ושמעון יהיו לי. אלא כאן ישנה תקרית. הבן יוסף מעמיד את מנשה בצד ימין של יעקב ואת אפרים הצעיר בצד שמאל, ואילו יעקב משכל את ידיו. זה לא טעה וזה לא טעה, כך אומר הרבי מלובביץ'. זו שאלה עקרונית, אם הבכור תמיד חשוב או המסר הוא חשוב. מנשה שמו, כי נשני אלוקים את כל בית אבי. זה מין צער על העבר, התמודדות כל הזמן עם מציאות מאוד מאוד קשה. אפרים, לעומתו – הפרני השם בארץ עוניי. הוא לוקח את החושך הגדול והופך אותו לאור. יוסף – כל אשר עושה יוסף השם מצליח בידו. מעביר מסר יעקב אבינו לבנו, ואומר לו: תשמע, הדרך היא לא לבכות ולעסוק במשהו שאתה קשה לך להתמודד אתו, אלא לקחת את החושך הגדול ולהפוך אותו לאור.
לו נזכה לקחת את כל האתגרים הגדולים שלנו ולא לברוח מהם, אלא להפוך את החושך לאור גדול. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – אברהים צרצור. יסיים חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אני רוצה לגנות את הפשע שהיה היום, כאשר חבורה של פושעים זרקו רימון על ביתו של ראמז ג'ראיסי. אני קורא לשר לביטחון הפנים להכריז מלחמת חורמה נגד האלימות והירי והתופעה של הפשע המשתולל – בכלל ובמגזר הערבי בפרט. אני סבור שצריך להכריז על מבצע לאיסוף הנשק הבלתי-חוקי, אחרת המשטרה, בעצימת עין, היא נותנת אור ירוק להמשך התופעה.
הדבר השני, היושב-ראש, היום ביקרתי בעיר לוד. שם יש 26,000 תושבים ערבים, ואין בית-ספר תיכון אחד. הצורך שם הוא בשלושה בתי-ספר תיכוניים. אבל מאחר שהרשות המקומית לא דאגה לבית-ספר – היה בית-ספר משותף רמלה-לוד שעבר לאחריותה של עיריית רמלה – אז תושבי לוד אין להם בית-ספר תיכון. דאגו לעצמם, פנו לקבל את האישורים, קיבלו את האישור ממשרד הבריאות, הבטיחות, וכל הגורמים הרלוונטיים, אלא שראש העיר מתנכל ומתעלל, ולא מאפשר לבית-הספר שבו לומדים התלמידים – ללמוד. ולכן, אני יוצא בקריאה למשרד החינוך לדאוג להעניק את ההיתר, את האישורים והרשיונות הדרושים לבית-הספר בלוד. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם היית מגיש שאילתא דחופה הייתי מאשר אותה. בשבוע הבא זה יהיה דחוף בדיוק – הרי לפני שנה הבאה לא נצליח. אבל בהחלט הייתי. שאלה רצינית ביותר, מה זה? תודה רבה. חבר הכנסת אברהים צרצור – בבקשה, אדוני.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, לרגל יום הסובלנות הבין-לאומי מצאתי לנכון להזכיר לכולנו פסוק מהקוראן, שמזכיר יותר מאשר כל דבר אחר בעולם את קדושת הערך הזה בעיני האסלאם. ומה אומר הפסוק הזה בתרגום לעברית? הו, בני-אדם, אנו בראנו אתכם מזוג אחד של זכר ונקבה, ועשינוכם לשבטים ואומות כדי שתכירו אחד את רעהו. הצדיק מביניכם בעיני אלוהים הוא הירא אותו יותר.
תחושת שוויון, תחושת אחווה ושותפות מלאה בין כל אומות העולם, למען רווחתה ושגשוגה של החברה האנושית הבין-לאומית, ותחושת שחרור מלחצים מכל הסוגים ומכל הגוונים, הן עמודי התווך של הערך הזה, שנקרא סובלנות. מאוד מקווה, מאוד מתפלל, ואני פונה לכולנו, שכל אחד יתפלל בדרך שלו, שאכן הערכים האלה, עמודי התווך האלה של הסובלנות, הם אלה שישלטו, כדי שלא נראה בעתיד פעולות אלימות כאלה, שאנחנו באמת עדים להן כל שני וחמישי. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אינשאללה. רבותי, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חברת הכנסת רונית תירוש. ואם יש מישהו מחברי הכנסת הנמצא – מיכאלי, בבקשה, כי יש לנו עדיין כמה דקות.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לרגל יום הסובלנות, לצערי הרב אני מוצא את עצמי שוב פעם מדבר על אלימות. האלימות שהיתה אתמול נגד ראש ראשי הרשויות המקומיות הערביות, ראש עיריית נצרת ראמז ג'ראיסי, עברה כל גבול.
אני רוצה להמחיש את הדברים בכמה נקודות: לפני חודשיים ירו לביתו של ממלא-מקומו עלי סלאם – טרם נמצא איש; לפני כחודש וחצי ירו לכיוון ראש עיריית כפר-קאסם, נאדר צרצור – טרם נמצאו; לפני כחודשיים נשרף ביתו של ממלא-מקום ראש עיריית טירה, סאמח עיראקי – טרם נמצאו. לשם המחשה, לפני שבועיים נורו יריות על הממונה על הוועדה הקרואה בטורעאן, יעקב זוהר, והאנשים כבר נמצאים, לא רק בחקירה אלא כנראה יוגש נגדם כתב-אישום.
אני חושב שאוזלת ידה של המשטרה במקום מסוים, זה אומר דורשני. ולכן אני פונה שוב לשר לביטחון פנים לעשות את הדברים כפי שצריך, ולנקוט את הפעולה שאנחנו ביקשנו – להוציא את כל הנשקים, עם רשיון ובלי רישוי, מהכפרים שלנו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חברת הכנסת רונית תירוש, ואחריה – חבר הכנסת מיכאלי. ואם לא יהיו אחריו עוד נואמים, נשאל את השר אם הוא רוצה להשיב, ואם לא, נמשיך בסדר-היום.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני לא יודעת אם צפית במקרה בפרומו ל"ארץ נהדרת". ואם לא, אז הרווחת, משום שכשאני צפיתי, אני חייבת לומר, ראיתי בכך משום פגיעה ברגשות הציבור. ואני לא מדברת במליצה, אני מדברת במלוא הרצינות והכוונה. גם כאשת חינוך וגם כאזרח מן השורה, לראות מראות שכאלה, של חשיפה מוחלטת של הגוף – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא להפריע, חבר הכנסת מיכאלי. מייד אתה מקבל את הרשות.
<רונית תירוש (קדימה):>
– – של אותן נגיעות, אותן מריחות, אותן התערטלויות, בכל שעה של היום – אגב, זה לא בשעה 24:00, בלילה, כשאולי הילדים הרכים אינם צופים בטלוויזיה. חשוף לעיני כול. אני חייבת לומר שמיצגים כאלה יוצרים אצלי מין חשיבה נוספת, אולי צריך איזו צנזורה. קצת קווים אדומים. קצת קווים אדומים.
"ארץ נהדרת", אגב, היא תוכנית מדהימה, וטוב שהיא קיימת, והיא משרתת את הציבור בדרך מאוד ראויה, בדרך של ביקורת, גם על דרך ההלצה, וטוב שהיא קיימת. באמת טוב שהיא קיימת, ואני חושבת שהיא גם לא צריכה פרומו כזה, מספיק שהיא אומרת שהיא חוזרת בעוד שבועיים. האמן לי, הרייטינג יהיה גבוה ממילא. הם לא זקוקים לזה, וגם אם הם היו זקוקים לזה, אני חושבת שראוי היה לשים קווים אדומים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הואיל ובתי קשורה לתוכנית הזאת, אני לא יכול לומר לך כמה אני מסכים אתך.
<רונית תירוש (קדימה):>
תרשה לי רק לומר שגם בענייני חינוך אני עוסקת, ודיברנו לא אחת על השפעה של מיצגים, של הופעות בטלוויזיה, במדיה, באינטרנט, על בני-נוער. אני חושבת שזה פשוט מיצג אלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו נשאל את הנוער בכנסת הזאת, בט"ו בשבט, ביום חגיגת 61 השנה לקיומה של הכנסת, את השאלה הזאת, והם יענו לנו פה מעל הבמה. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאלי. בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מודה לחברת הכנסת רונית תירוש על שהיא העלתה את הנושא, כי לפעמים יש איזו תחושה שאם צד מסוים של הבית מעלה נושא מסוים, ישר יגידו שזה שייך רק לאותו צד. ואני באמת מעריך אותך על זה. כי אותם פרומואים באמת – הרבה אנשים התקשרו והתלוננו: איך אפשר בטלוויזיה ציבורית להעלות דברים כאלה. באמת הגיע הזמן שאולי נעשה קצת ביקורת עצמית על הדברים האלה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס גם לאיזה נושא כאוב שראיתי אתמול בחדשות, וכאב לי שמצד אחד עצרו ראש עיר מכובד בישראל, ראש עיריית בת-ים, אבל מה שהפריע לי, אדוני היושב-ראש – בשעה 06:00 עוצרים ראש עיר במדינת ישראל מול כלי תקשורת, שכנראה זומנו לשם, והיו נוכחים שם במקום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה רק מקרה...
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
במקרה. במקרה טלוויזיה עברה שם, במקרה צלמים חיכו לו שם. אדוני, איך יכול להיות דבר כזה, שמשטרת ישראל מתאמת עם כלי תקשורת מעצר של ראש עיר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברי הכנסת, לא נוכל לסיים איזה סעיף בסדר-היום בלי שהדובר האחרון יהיה חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, חבר הכנסת זאב. נאום בן דקה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר באותו עניין. אני רוצה להבין, אם היו מזמנים את ראש העירייה של בת-ים, הוא לא היה מגיע? הוא היה בורח מהמדינה? אין טיפת יחס וכבוד לראש עיר? מסתכלים עליו כמו איזה עבריין של העולם התחתון? צריך לשנות את הכללים, המשטרה צריכה לשנות את הכללים. לא הכול בשביל הסרט ובשביל ההצגה החיצונית. את מי הם רוצים להשביע, את רצונם של מי, של העיתונות? אז נדע מה תפקידה של המשטרה בעניין הזה.
אני רואה את זה מאוד בחומרה, אדוני היושב-ראש, והמשטרה צריכה להבין שהיא צריכה להיות מקצועית בלבד ולא פרסומית. אם רוצים פרסומת, לא בקטע הזה. גם למה צריך להגיע לפנות בוקר? הוא אומר 06:00, אני שמעתי ב-04:00, לפנות בוקר. מדוע? צריך להוציא אותו מהמיטה שלו? אדוני היושב-ראש, שר המשטרה נמצא פה כרגע, השר לביטחון פנים, אני מצפה לקבל איזו תגובה לעניין הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. לפני שאשאל את השר אם הוא רוצה להשיב, ואיננו חייב להשיב, אני רוצה רק לומר לך, חבר הכנסת נסים, פעמים רבות יכול להיות שכצורך חקירה צריך להגיע בשעה שבה לא יכולים לתאם עדויות, או רוצים להפתיע את החשוד, והדברים האלה מותרים, והם דברים שמתקבלים על הדעת, מבחינת בתחבולות תעשה לך חקירה. עם זאת, לא יכול להיות מצב שנוכל להסביר איך זה יכול להיות שבמקריות כזאת, בשעה כזאת, כל כך מוקדמת, שבה בדרך כלל אנשי הטלוויזיה הולכים לישון, לא קמים בבוקר, אנחנו מוצאים צוותים באותו מקום כאילו תואם הדבר מראש, ולא יעלה על הדעת שדברים כאלה יתואמו, בעיקר כאשר מדובר באיש ציבור אשר טרם נחרץ דינו, הוא רק חשוד.
בעניין זה אני חושב שהמחאה היא מחאה שצריכה להישמע. בעניין דרכי חקירה – מתי שהמשטרה חושבת שצריך לעצור, ובלבד שלא יעשו שימוש במעצר זה לצורך איזשהי הוקעת אדם, אל עמוד הקלון, בטרם בכלל התבררה אשמתו. גם חומר חקירה שהוא מאוד מסובך או מאוד מורכב, הוא מאפשר חקירה בתחבולה, והדבר הזה הוא בהחלט דבר שבו אנחנו יכולים להבין זאת גם אם לפעמים זה צורם לעין כאשר מדובר באיש ציבור. אבל לא יכול להיות מצב כזה שבו תהיה התאמה כזאת בין תקשורת לבין חקירה, כאשר תפקידה לשמור על כבוד האדם ולשמור גם על זכויות האזרח.
אני מכיר את השר לביטחון פנים, הוא לא אוהב לדבר על דברים, אלא אם כן הוא בקי בעובדות. אם ירצה, אדוני השר, לענות – או, אתם רואים – השר בינתיים הלך וביקש פרטים ואפשרתי לו זאת, ואני מאוד שמח שבמקרה הוא נמצא כאן, והמקריות שלו היא באמת לא כדי לענות על השאלות, אלא כשהוא נמצא כאן כתורן הוא יענה על השאלות המתייחסות לשני נושאים שהעלו חברי הכנסת: האחד זה הנושא של מעצרו התקשורתי של ראש העיר, והנושא השני זה נושא ההיתקלויות, הפגיעות והניסיון לפגוע בנבחרי ציבור ערבים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תודה, היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שיש לי היום יום גדוש ושאלות ותשובות שנתבקשתי לענות על תחום עבודתי במשרד, על חלק מהדברים כבר הכנתי את המענה, כך שאני באמת בא עם נתונים די מדויקים.
לחברי חברי הכנסת הערבים, יותר מפעם אחת עניתי תשובות, חלקן – הסתפקתם בזה, חלקן – ביקשתם השלמות. אני אנסה למקד את הדברים.
קודם כול אני רוצה להביע שאט נפש ומלים חריפות מאוד לעבר אותו פושע שזרק את הרימון אל ראש העיר מר ג'ראיסי, וכמובן לאחל החלמה מהירה למאבטח שנפצע. אין ספק שזריקת רימונים או ירי או כל דבר אחד לעבר ראש רשות מקומית, אזורית או חבר כנסת שממלא תפקידו מתוקף תפקידו, זה חציית קווים אדומים, אלה דברים שמשטרת ישראל, ואני כשר לביטחון הפנים, רואים את בחומרה רבה. שוחחתי עם מר ג'ראיסי הבוקר, חיזקתי את ידיו, אמרתי לו שנעשה הכול כדי להביא למעצרו של אותו פושע, אותו אדם שרצה לגרום גם לאובדן של חיי אדם.
זו לא הפעם הראשונה. מי שזוכר, בהיסטוריה היו כמה מקרים, הוזכרו פה חברי מועצה, היה ראש עיר באשדוד שנזרק לעברו, היו עוד ראשי רשויות. הדברים האלה הם חצייה של קווים אדומים. התופעה היא חמורה, מסוכנת, וניתן לה עדיפות חקירתית, מודיעינית, כדי להביא את האשמים לדין.
כמה דברים לגבי הנתונים שהוזכרו פה. לגבי אירועי ירי – ישנה עלייה של 34% במספר אירועי הירי בשנת 2009. אנחנו מדברים מינואר עד ספטמבר. בוצעו 741 אירועי ירי, כאשר 584 בוצעו בתחומי המגזר הערבי. כלומר, אנחנו מדברים על 78% במגזר הערבי. בולטים בעיקר האירועים במחוז הצפון, מרכז. במהלך השנה נאסף נשק במבצעים של משטרת ישראל: 426 אקדחים, 101 רובים ועוד 72 רוס"רים, אותם M-16, "גליל" או כל דבר אחר.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
זה טיפה בים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אין פה ויכוח. בוצעו 907 מבצעי אמל"ח, וכמובן נעצרו 624 חשודים. הוגשו 351 כתבי אישום. זה מהלך של שנה. במסגרת האמצעים הלא-חוקיים במגזר – 85 אירועים של מטעני חבלה, לעומת 65 אירועים ב-2008. 80 אירועים של זריקות רימונים, רימוני רסס, לעומת 68 אירועים ב-2008. אנחנו רואים כל הזמן עלייה. נתפסו 99 מטעני חבלה, לעומת 44 בשנה הקודמת. 177 רימונים נתפסו, לעומת 99 בתקופה המקבילה בשנה שעברה. כלומר, אנחנו רואים עלייה.
יש האומרים טיפה בים, אני אמרתי ואני חוזר ואומר: התופעה של ירי, התופעה של שימוש בנשק, באמצעי לחימה, וברובם הם לא חוקיים, היא תופעה חמורה. לכן כינסתי את סגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל, את המפקח הכללי, את שירות הביטחון הכללי. כולם הונחו על-ידי – בשנת 2010 המצב לא יימשך. אמרתי, אנחנו נצמצם, אנחנו נילחם בתופעה שמביאה לפגיעה, לזריקה. אנשים נפגעים, חפים מפשע נפגעים; חייבים לעשות מהלכים נוספים על המהלכים שבוצעו, והם בוצעו. ואלה הם הנתונים. אבל יש עוד הרבה מאוד מה לעשות, וזה יהיה אחד מהיעדים שקבעתי ל-2010 כדי לטפל בתופעה.
לגבי מקרי רצח שהוזכרו במגזר – ב-2009 אירעו 121 מקרי רצח, מתוכם 64 מקרים במגזר הערבי. צפון – 32, דרום – שישה מקרים, ירושלים – חמישה, מרכז – 18, תל-אביב – שניים, ויהודה ושומרון – אחד. שישה מקרים היו במגזר הדרוזי. ניסיון רצח – היו 167 תיקים, מתוכם 45 תיקים במגזר הערבי. שוב, אנחנו רואים את היחס הגבוה מאוד של אירועים. עד אוקטובר 2009 התרחשו 97 מקרי רצח, מתוכם 33 קורבנות במגזר הערבי. ניסיון רצח: מתוך 167 – 45 תיקים, כפי שציינתי.
מה כן צריך לעשות, מעבר להנחיה לגבי האיסוף: לגבי הגברת הנוכחות, צריך להרחיב את פריסת המש"קים, שהוריתי. ישנם עשרות מרכזי שיטור קהילתי. צריך להמשיך לטפל בנושא, זה גם מתוכנן. צריך להכניס כוחות, פלוגות, יחידות מיוחדות, כדי לטפל בתופעה, בעיקר בנשק הלא-חוקי. צריך לבצע שם מעצרים, יש הרבה פעולות, כולל הקמת תחנות ונקודות של משטרה.
אני אמרתי ואני חוזר ואומר שהדברים האלה יבואו בתוכנית שהכנתי לקראת 2010. בתוכנית אנחנו הולכים לצמצם את נגע האלימות בכל הארץ ובדגש על המגזר הערבי, או הלא-יהודי. מתוך 66 ערים חדשות שייכנסו לפרויקט הזה במהלך השנה, שנת 2010, מעל 20 רשויות הן במגזר הלא-יהודי. אני חושב שאנחנו הולכים למהלכים רציניים כדי להתמודד עם התופעה. ארוכה הדרך, אבל אנחנו רואים את הכיוון כדי שנוכל להתעסק עם זה.
לנושא הבא, נושא החשיפה או הראייה או הצילומים המכוערים שנראו מעל מסכי הטלוויזיה, בעיקר בדגש לערוץ-2, הוצאתי מכתב למפכ"ל ואני מקריא אותו פה בכנסת:
הריני להביא לידיעתך את עמדתי בנושא. המעצר המתוקשר של ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני היה מיותר, מביך ולא אנושי. לא כך הייתי רוצה לראות את דבר מעצרו, לא בנוכחות מצלמות ומיקרופונים, לא במסירת הודעה על מעצרו ולא בלקיחת הטלפון הנייד שלו בשידור ישיר. להזכירך, אין זו הפעם הראשונה שמתבצע מעצר או חיפוש בנוכחות מצלמות – תופעה מכוערת, דורשת גינוי חריף; וגיניתי אותה.
בהודעתי זו איני מפנה אצבע מאשימה למשטרת ישראל; כפי שידוע לכם, משטרת ישראל היא אחת מהפועלים באותו מעצר, יש שם עוד גורמי אכיפה. לדוגמה – אני יכול לתת לכם – רשות המסים. אני לא מפנה אצבע לאף אחד, אבל אני אומר, אני לא יודע מאיפה זה בא; שמעתי את ההכחשות של כולם ואני אומר, אני לא מטיל אשמה במשטרת ישראל, אלא רוצה להביע את הסתייגותי המוחלטת מהתופעה המכוערת הזאת. לאור הדברים הנ"ל, הריני לבקשך לערוך בדיקה בנושא ולהימנע מהישנות מקרים כאלה ולהורות על רענון הנהלים.
הדברים ברורים, חדים, לא כך הייתי רוצה לראות את זה, גיניתי בכל הזדמנות את הדבר, ואני חוזר מעל בימת הכנסת: לא כך הייתי רוצה לראות מעצר ראש רשות, ולא משנה מה סוג העבירה ומה סוג האשמה. צריך לזכור שכרגע אנחנו מדברים רק בחשדות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מברך את השר על תשובתו המפורטת ועל גילוי הלב. יחד עם זה, ברור דבר אחד: צוותי הטלוויזיה – ואני לא נכנס איזה ערוץ – ידעו על המעצר מההדלפה שנמסרה להם. המעצר הוא מעצר סודי, ואם אכן הדלפות יכולות להיות, היו ודאי מדליפים גם לחשודים. הדליפו את זה לטלוויזיה; אלא אם כן היא באמת היתה שם במקרה – רק המשטרה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני לא הייתי שם את האצבע רק על המשטרה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מי יכול היה אחרת? או הפרקליטות. או הפרקליטות המלווה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני לא אמרתי. אמרתי, מאחר שהמשטרה היא תחת אחריותי, הוצאתי את המכתב וגיניתי. אני לא יודע, יש שם גורמים נוספים. לקראת ביצוע המשימה היו מעורבים שם קרוב ל-150 או 200 איש. 200 איש זה גם חוקרים, זה גם בלשים, זה גם פרקליטים, זה גם רשות המסים. כולם ידעו על המבצע ערב לפני כן.
<אילן גילאון (מרצ):>
200 איש לשלומי לחיאני?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני מדבר על כל החקירה, לא על המעצר. גילאון, תשאיר את המעצר של שני אנשים – אני מדבר גם על הכניסה לעירייה, גם על החומרים. יש כאן דברים רציניים מאוד, החשדות הם כבדים מאוד. אני אומר, התופעה של הצילומים לא מצאה חן בעיני, הבעתי את ההסתייגות שלי ואני מגנה אותה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה. דרך אגב, בארצות אחרות מצב כזה יכול גם לזכות נאשם, אני מוכרח לומר. בארצות-הברית יש מדינות, שכאשר אתה יוצר דעת קהל – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
צריך לעגן את זה בחקיקה פעם אחת ולתמיד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים, בשמך אני רוצה להודות לשר לביטחון הפנים, אשר בא לכאן בכל עת ועונה תשובות רציניות, וגם לא מפחד לקחת אחריות.
<הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009>
[נספחות.]
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני רוצה לבקש מחברי הכנסת את תשומת לבם. יש דבר דחוף ביותר בכל הקשור לתוכנית ויסקונסין, הואיל וביום שישי מסתיים תוקפה: על מנת לאפשר את המשכה במתכונת הקיימת, בהתאם להסכמת ועדת העבודה והרווחה, אנחנו צריכים לפצל את החוק לפי סעיף 121. תעלה ותבוא ממלאת-מקום יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, על מנת להציג את החלטת הוועדה על-פי סעיף 121, ועליה אנחנו צריכים להצביע.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, הוצעו בסעיפים 109–112, תיקונים שונים לפרק ז' שבחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 – להלן: חוק המדיניות הכלכלית – בעניין שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, הידוע בשם "אורות לתעסוקה" או תוכנית ויסקונסין.
כן הוצע, בין היתר, להפוך את תוכנית "אורות לתעסוקה" מתוכנית ניסיונית המופעלת כהוראת שעה בארבעה יישובים בארץ לתוכנית קבועה בפריסה ארצית וכמו כן לערוך שינויים רבים ומהותיים בתוכנית.
סעיפים 109–112 האמורים פוצלו מחוק ההתייעלות הכלכלית. לאור העובדה שהוראת השעה שמכוחה פועלת התוכנית אמורה היתה להסתיים ביום י' באב התשס"ט, 31 ביולי 2009, האריכה הכנסת בחודש יולי את הוראת השעה עד ל-31 בדצמבר 2009.
עתה, הוראת השעה, שהוארכה כאמור עד ליום 31 בדצמבר 2009, עומדת לפקוע, וכדי שהדיון הציבורי החשוב בעניין מתכונת תוכנית "אורות לתעסוקה" ימוצה במסגרת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, מתבקשת הכנסת לאשר את בקשת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לחלק את הצעת החוק, כך שבחלק הראשון יובא תיקון לסעיף 65 לחוק המדיניות הכלכלית ותוארך הוראת השעה לעניין שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, כתוכנית ניסיונית, לתקופה נוספת, עד ליום ט"ו באייר התש"ע, 29 באפריל 2010.
לפני שאבקש את הבקשה, רוב – או אולי פה אחד – חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לא ראו בעין יפה את הפריסה הארצית שהיתה אמורה להיות, לפחות לא במתכונת הנוכחית. בכוונתנו להכניס שינויים, שינויים מתבקשים – אם וכאשר. על מנת שנוכל לעשות זאת, אנחנו מבקשים להאריך את התוקף.
הכנסת מתבקשת לאשר את חלוקת הצעת החוק בהתאם לסעיף 121 לתקנון.
בנימה אישית, הייתי שמחה אם זה היה בכלל נעלם מהעולם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. את יכולה לעמוד על הבמה, אני אוסיף את קולך, את מצביעה בעד, כן? רבותי חברי הכנסת, אחריות רבה מוטלת על האנשים הנמצאים כאן באולם. תרדי להצביע, אני אקרא לך חזרה. רבותי חברי הכנסת, אנשים לא מבינים מה יכול לקרות פה. רבותי, נא לשבת.
<נסים זאב (ש"ס):>
רעידת אדמה לא תהיה פה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רעידת אדמה, לא, אני יודע, אבל פה יש איזשהו דבר שחושבים שאנחנו עובדים של איזה מערכת, זה דבר בלתי אחראי, אני מוכרח לומר. אני מקווה שהחברים שיושבים פה יגלו אחריות.
<אורית זוארץ (קדימה):>
האופוזיציה עניינית. האופוזיציה אחראית.
<חיים אורון (מרצ):>
היות שהממשלה בלתי אחראית, אנחנו נגלה אחריות.
<קריאה:>
אנחנו גם נגלה אחריות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה לא דבר שהוא נפוץ במחוזותינו, חבר הכנסת אורון.
רבותי חברי הכנסת, החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת. נא להצביע – מי בעד, מי נגד, מי נמנע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר חלוקת הצעת חוק המדיניות הכלכלית
לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודיע לכם שהממשלה והקואליציה נהגו פה דבר לא אחראי, שכן אין זה מחובתה של האופוזיציה לשמש את הממשלה כדי להעביר דברים שהיא מבקשת. אם החברים לא היו מצביעים בעד – הבעד הוא 14, נגד אין, אין נמנעים. יש אנשים שנוכחים אבל לא משתתפים, אני רואה חמישה שנוכחים אבל לא משתתפים. אני מוכרח לומר שאם ההצעה היתה נופלת פה, החוק היה מתבטל ביום שישי בבוקר. תודה רבה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה בדיוק העניין, שהופעל שיקול דעת מהותי.
<קריאה:>
– – – ועדה אחרת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם כך, יכול להיות שהממשלה רצתה שזה ייפול, אני לא יודע. על כל פנים, הוועדה עשתה את דברה.
<הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009>
[מס' כ/269; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ז, עמ' 2506; מושב שני, חוברת זו, עמ' 6600; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מזמין את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס להציג את הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון) לקריאה שנייה ושלישית. אין הסתייגויות לחוק זה.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אני יכולה לומר שתי מלים בנוגע למה שהעברנו הרגע? בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ראינו לנכון ולקחנו בחשבון שאם אנחנו לא עושים את הפיצול הזה, יש אפשרות שמשרד התמ"ת או מי מטעם הממשלה ייקח את הצעת החוק במתכונתה ויעביר את זה לוועדה אחרת, ואולי יעביר את זה בפריסה ארצית, בלי התיקונים המתבקשים. אנחנו גילינו אחריות, אמרנו שאנחנו מוכנים לקחת ארבעה חודשים, לא שלושה, כפי שהציע שר התמ"ת – לקחת ארבעה חודשים שבהם נדון בכל סעיף וסעיף לעומקו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, התמ"ת הציע שלושה חודשים. ארבעה חודשים באו בגלל העובדה שנכנסים בדיוק לפגרה.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אז בכלל יהיה לנו עוד זמן גם לרדת לעומקם של דברים ולתקן את כל העיוותים הדרושים תיקון.
כעת להצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009.
הצעת חוק זו מבקשת לתקן את חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח–2008, המסדיר את העיסוק במקצועות ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול בהפרעות תקשורת וכן תזונה ודיאטנות. החוק האמור נכנס לתוקף שישה חודשים מיום פרסומו, ואולם הוראות סעיפים 4–7, 16, 47, 50–52, 54 ו-56 שבו, המטילות הגבלות על העיסוק במקצועות הבריאות על-ידי מי שאינו בעל תעודה, לרבות איסורי העסקה של מי שאינו בעל תעודה, אמורות להיכנס לתוקף בתוך שנה מיום כניסת החוק העיקרי לתוקף, דהיינו ביום 30 בינואר 2010.
בפרק הזמן שעד כניסת הוראות אלו לתוקפן היה אמור משרד הבריאות לערוך בחינות למבקשים לקבל תעודות במקצועות הבריאות וכן להעניק תעודות זמניות וקבועות לזכאים להן. מאחר שטרם נערכו בחינות לפי החוק העיקרי וטרם הושלמה הענקת תעודות זמניות לפי אותו חוק, מוצע לדחות את תחילתן של ההוראות האמורות בשנה אחת נוספת, שבה תושלם ההיערכות לכניסתן לתוקף.
יצוין שחלק מהצעת החוק, בעניין הסדרת העיסוק במקצועות קרימינולוגיה קלינית, פודיאטריה, פודיאטריה ניתוחית, כירופרקטיקה ותיקונים בהוראות המעבר, יבוא במועד מאוחר יותר לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.
אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אגיד לכם שזה יותר עניין טכני – לתקן. מאחר שלא נעשו כל הסידורים וכל ההכנות לקראת אותה בחינה, יכולנו להיתקל במצב שבו אנשים שכבר עובדים יידרשו להפסיק את עבודתם מאחר שלא יהיו בעלי תעודה. על מנת להסדיר את הלקונה הזאת, אנחנו מבקשים את ההארכה של השנה הזו. שוב, אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כוותיקה ורגילה, את משמשת כיושבת-ראש ועדה לעילא ולעילא. תודה רבה, הסברת גם היטב לחברים.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009 – דחיית מועד תחילתן של ההוראות האיסוריות. ובכן, רבותי חברי הכנסת, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד סעיף 1 – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ממלאת-מקום יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, האם להצביע בקריאה שלישית?
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
כן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
ובכן, בהתאם להסכמת ממלאת-מקום יושב-ראש הוועדה, אני מצביע על הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון) בקריאה שלישית. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון), התש"ע–2009, נתקבל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
13 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון) עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
<הצעות לסדר-היום>
<יום הסובלנות הבין-לאומי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: יום הסובלנות הבין-לאומי, שמספרן 1910, 1993, 2039 ו-2044.
אדוני השר, חברי הכנסת, הכנסת מציינת היום את יום הסובלנות הבין-לאומי שנקבע על-ידי האו"ם.
ציון יום הסובלנות רק כאירוע פורמלי או רק מתוך מחויבות בין-לאומית כלשהי, אשר מדינת ישראל נטלה על עצמה, עלול להתברר כמעשה ריק מתוכן.
אני יודע שישנם רבים בחברה הישראלית שההטפה לסובלנות – ואולי גם הסובלנות כערך – נתפסת בעיניהם כמושג מנותק, כזה שהוא נחלתם של מה שקרוי יפי-נפש בלבד, מין מדרגה בסולם הערכים שאינו רלוונטי למציאות החיים הישראלית הקשוחה והמדממת. על אף זאת, אני סבור שהחברה הישראלית עומדת יום-יום ושעה-שעה במבחן הסובלנות. אני מאמין שעבורנו, הישראלים, אשר חיים בחברה מקוטבת ומרובת שסעים, צו הסובלנות במובנו האקטואלי איננו רעיון מופשט; הוא במידה רבה סם חיים שבלעדיו לא נוכל לשמר לאורך זמן את רקמת החיים העדינה של הקיום הישראלי.
עבורנו הישראלים, חבר הכנסת אברהים צרצור – יהודים וערבים – הנכונות להתבונן ביום זה, בלי למצמץ ובלי להסיט מבט, בטיב היחסים בין האוכלוסייה היהודית לערבית כאן, היא שמעניקה לציון יום זה פן רלוונטי, פן מעשי. אכן, גם אם אף אחד מאתנו לא ביקש זאת לעצמו, ויש אף אומרים נגזר עלינו – אנו, יהודים וערבים, חיים זה לצד זה, זה עם זה, אנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנחנו חולקים. אנחנו חולקים כלכלה אחת, מערכת רווחה אחת, מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, אנחנו נופשים יחד באתרי החמדה של ארצנו, משחקים יחד באיצטדיוני הכדורגל. במידה רבה אנו תלויים זה בזה.
ואולם, למרות זאת, איננו רק שכנים שיש להסדיר התנהלות תקינה של יחסיהם. עתידה של האוכלוסייה הערבית ועתידה של האוכלוסייה היהודית לעולם, לעולם, יהיו שלובים זה בזה, ולמרות זאת נדמה שעד היום שתי האוכלוסיות כאחת לא באמת הישירו מבט למשמעות של הדבר, לא באמת לקחו אחריות על עיצוב משותף של דרכן, לא עשו את כל הדרוש כדי לנווט נכונה את ספינת יחסיהן המשותפים. במקום זה היחסים מוסדרים היום בתיווכם הנמרץ של פחד, חשדנות, אפילו של שנאה ושל שיח משפטי מנוכר.
חברי הכנסת, ביום הזה עלינו להקדיש מחשבה בדיוק למוקד המתח הזה. עלינו להקדיש לו תשומת לב, משום שהוא אחד האתגרים החשובים והמסובכים ביותר הרובצים לפתחה של הדמוקרטיה ושל החברה הישראלית כיום – אתגר שאני, באופן אישי, עסוק בו ומוטרד ממנו מאוד.
ביום הזה אני חושב שראוי שנזכיר לעצמנו ולו את העיקרון היסודי, שהימצאותן של שתי האוכלוסיות כאן, בין הים לירדן, היא עובדה מוגמרת שאף אחד לא יוכל לשנות, ואם יצליח לשנות – יטיל על עצמו כתם מוסרי בל יימחק, לדיראון עולם.
ולכן הצו הזה מופנה לכולנו, לרוב ולמיעוטים כאחד. הוא מוטל על כל אזרח ואזרח, ערבי, יהודי, נוצרי, דרוזי ובדואי, והוא גם מטיל על כל השותפים בו חובות נוקשות, שלא אוכל לפרטן כאן מפאת הזמן.
ביום הזה ראוי שהחברה הישראלית תאמין – מתוך ראייה מפוכחת ופרגמטית, של מחויבות אמיתית לבניית העתיד – כי ניתן לבסס שותפות בין יהודים לערבים במדינת ישראל, פשוט משום שלאף אחד מאתנו אין דרך אחרת.
אני מזמין את חברת הכנסת אורית זוארץ להיות הפותחת בהצעות לסדר-היום שנושאן: יום הסובלנות הבין-לאומי. בבקשה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, בראשית דברי ברצוני להודות לך, כבוד היושב-ראש, שנענית לפנייתנו, של ד"ר עפו אגבאריה ושלי, לקיים דיון ביום החשוב הזה, וכמובן לנציגי פורום ההסכמה האזרחית, שאף הם שותפים לארגון היום ולהוצאתו לפועל – ארגון שפועל לקידום הסובלנות והחיים המשותפים בין יהודים לערבים בישראל. לשמחתי הרבה, יש מודלים נוספים שאימצו את הסובלנות כדרך חיים, כתרבות ארגונית. מתארחים אתנו כאן היום עובדי בית-החולים "בית רבקה". הם מייצגים את הפלורליזם, את השילוב של יהודים וערבים במערכת ארגונית אחת, מבוגרים וצעירים, ותיקים ועולים, שעובדים באחווה, לכידות ושיתוף.
מדינת ישראל הוקמה על יסודות הדמוקרטיה – דמוקרטיה שנבחנת באופן שבו מתייחסות המדינה והחברה לקבוצות ומיעוטים באוכלוסייה. בואו נשים יד על הלב ונשאל את עצמנו: האם בחברה הישראלית הדמוקרטית יש התייחסות שוויונית לקבוצות ולמגזרים באוכלוסייה? האם שוויון ההזדמנויות הוא שוויון הזדמנויות אמיתי? האם ילד מרהט או מדימונה זוכה לאותה הזדמנות כמו ילד ברעננה – איפה בילסקי חברי? הוא תמיד נותן את רעננה בתור דוגמה – או ביישובים אחרים? האם חלוקת המשאבים שנקבעת כאן, סביב השולחן הריק הזה, היא חלוקת משאבים המאפשרת את השוויון המיוחל?
חובה עלינו, כנבחרי ציבור, לעסוק בסוגיה מדי יום, ולא רק ביום שיוחד לדיון בכנסת. המודל לחברה ישראלית שוויונית, פלורליסטית, מקבלת, מתחיל בבית הזה. עיני האזרחים במדינת ישראל נשואות לבית הזה. רק התבוננות פנימית של כל אחד ואחת מאתנו תוכל לקדם את המטרה, כדי לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים למציאות של קבלת השונה, האחר, שחושב ומאמין שהדרך הנכונה היא לא בדיוק הדרך שלי או שלך או שלך.
אסור שאמירות מסוג זה יישארו מס שפתיים. עלינו, כנבחרים ומחוקקים, לאמץ דפוסי התנהגות של סובלנות, הקשבה, פלורליזם וקבלת דעתו של האחר. עלינו לכבד איש את רעהו. הוויכוח הוא לגיטימי, אפשר גם לא להסכים. לצערי הרב גם בבית הזה אנו עדים לעתים להתפרצויות זעם ולחוסר סובלנות, לאלימות בין החברים בתוך הבית הזה – הבית שעיני כל מדינת ישראל נשואות אליו.
המציאות הזאת מחלחלת לכל חלקי החברה הישראלית. חוסר הסובלנות בא לידי ביטוי לעתים גם בפגיעה בקבוצות ובסמלים, בחוסר סובלנות כלפי האחר, כלפי העולה, כלפי הערבי, כלפי החלש, כלפי הנכה. לצערי הרב, עדיין בחברה הישראלית לא הפנמנו את היכולת הזאת לקבל ולתת מקום לכל אחד ואחד.
הפסיפס של החברה הישראלית מורכב, הוא רבגוני. לצערי הרב, בחברה הישראלית יש בורות רבה, אין היכרות מעמיקה עם הקבוצות והעדות השונות באוכלוסייה הישראלית. לכן, אני פונה מכאן בקריאה לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר החינוך, לממשלת ישראל, לחברי כנסת ישראל, לשים בסדר העדיפויות הלאומי את קידום החינוך הדמוקרטי, את קידום הפלורליזם, באמצעות הכרת העדות, התרבויות, הקבוצות והדתות בישראל. חיבור ומפגשים בין יהודים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, עולים וותיקים – לכל קבוצה תרבות ענפה ועשירה עם מאפיינים ייחודיים.
על כן, כדי לחיות כאן על האדמה הקדושה הזאת, עלינו לפתוח את הלב ולאפשר כניסה לכל אדם ואשה באשר הם, ליהנות מהשפע התרבותי והחברתי, "ואהבת לרעך כמוך".
אסיים בברכת חג שמח לחברינו הנוצרים, שחוגגים את ראש השנה האזרחית, ובערבית – כול עאם ואנתום בח'יר. Happy New Year גם לחברינו ברחבי העולם.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחברת הכנסת אורית זוארץ. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום הסובלנות – אני עם חברתי אורית זוארץ בשדולה לקידום יחסי יהודים וערבים – אני קודם כול רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת, שכיבד את העניין הזה ונתן לנו את האפשרות לדבר על יום הסובלנות, כשבאמת אני לא רואה הרבה סובלנות בכל העניין שאנחנו הולכים לדבר עליו.
אני רוצה להודות גם לאנשים ולחברים מהפורום להסכמה אזרחית, שעמלו קשות להצלחת היום הזה, ובאמת היה יום מוצלח והיו דיונים פוריים. אני מקווה שגם בעתיד אנחנו נמשיך את הדיאלוג הזה ונמשיך את הפגישות לקידום היחסים בין יהודים לערבים. אני חושב שאנחנו לקחנו על עצמנו בדבר הזה משימה מאוד קשה במציאות הקשה שאנחנו חיים בה במדינת ישראל.
אנחנו מהווים מיעוט של כ-20% מאזרחי מדינת ישראל, והתחושה היא מאוד קשה, שאנחנו לא מוצאים את הדברים המשותפים ואת הדיאלוג הנכון עם הרוב היהודי במדינת ישראל.
אני מכיר גם את התחושה בצד היהודי, שגם הוא יש לו את הפחד והוא חושב שהוא מיעוט באזור כולו במזרח התיכון. אבל בשביל זה – ואמר את זה יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין – אנחנו חיים באזור הזה ביחד, ולא רק בגלל שנגזר עלינו אנחנו נחיה ביחד וחיינו ביחד הרבה שנים לפני. ובאמת, כאשר היו היהודים מיעוט, הם חיו בין האנשים, בין הפלסטינים, במצב – לצערי, אני מוכרח להגיד – יותר טוב מהמצב שאנחנו היום מדברים עליו.
לצערי הרב, בתהום הגדולה שחלה ביחסים, במיוחד בשנים האחרונות – וזה בגלל החוקים, סל החוקים הגזעניים שבזמן האחרון התחילו לחוקק, כאילו יש מירוץ מרתון בין האנשים שרוצים לחוקק חוקים כאלה גזעניים, מחוק הנאמנות לחוק האחרון של יישובים קהילתיים ומניעה של אנשים שונים מלהיכנס.
אני מבין שבפסיפס הישראלי שהזכירה חברת הכנסת אורית זוארץ, שבאמת זה דבר קשה. חוץ מהבעיה של הלאום הערבי והלאום היהודי במדינה הזאת, קיים גם חוסר סובלנות בתוך האוכלוסייה היהודית, ואנחנו ראינו שיש איזשהן נטיות גזעניות נגד האחרים, אם זה נגד האתיופים או נגד ההומואים והלסביות, ואנחנו אפילו ראינו בפתח-תקווה ילדים אתיופים שעד עכשיו לא יכולים להיכנס ללמוד, ובנות מזרחיות שלא יכולות להיכנס אפילו בחינוך דתי. זה רק מראה עד כמה הקיטוב הוא גדול וכמה הקיטוב הוא רחב באוכלוסייה בישראל.
בואו נדבר איך באמת לדבר בגובה העיניים. אני חושב שהחינוך צריך להתחיל ממשרד החינוך – לחנך את הילדים לשלום, שהערבים הם חלק בלתי נפרד מהמדינה והם לא אויב. ואנחנו צריכים לדבר על הדברים האלה לא רק במסגרת השלום, אלא שבית-המחוקקים הזה ייתן את הדוגמה הנכונה, ואני תמיד נותן דוגמאות, אפילו של מנהיגים, גם ימנים, שהיו בבית-המחוקקים הזה, אבל אני מוכרח לציין שהם התנהגו אולי בצורה יותר דמוקרטית מאשר ההתנהגות היום. את זה אנחנו ראינו גם בסקר שנעשה אצל תלמידי י"ב, וראו שהמקום האחרון שהילדים רוצים להגיע אליו זה הכנסת, ובמקום הראשון – הרופא.
אז יש עדיין מקום לשפר, יש עדיין אפשרות לחנך לסובלנות בין האנשים, ולא רק בשביל להיפגש פעם אחת וזהו. לפעמים אני חושב שיש אפשרות, ואנחנו ראינו דוגמה – למשל, יש דוגמה של איזה שיתוף תרבותי, ואני ראיתי את ההופעה של אחינועם ניני ומירה עוואד. אני חושב שזה יכול לשמש גם דוגמה טובה וגם דוגמה יפה וגם דוגמה למופת, אבל בשביל להגיע לדברים האלה – זה לא רק מלמעלה, מה שצף על השטח. אנחנו צריכים לשנות מהיסוד את היחס של החברה כלפי המיעוט הזה.
יש הרבה חברות בכל העולם, גם באירופה וגם באמריקה וגם באמריקה הלטינית, שבאמת יצרו חברה שיודעת אחת על השנייה ויודעים בכל האוכלוסייה הכול על מה שמתרחש בתוך האוכלוסייה השנייה.
במדינת ישראל יש גם ערים מעורבות מאז 1948, אבל האם באמת האוכלוסיות משתלבות אחת בשנייה? האם באמת האוכלוסיות ברמלה, ביפו, בלוד, בחיפה, בעכו – האם הם באמת מרגישים שהם אנשים שווי ערך, אפילו לשלטון המקומי? אז גם זה לא.
אני חושב שיש באפשרותנו לעשות על מנת שיהיה באמת שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לאנשים בערים המעורבות, ולא למנוע הקמת יישובים מעורבים, ולעודד את העניין הזה שיישובים מעורבים כמו נצרת-עילית וכמו כרמיאל – באמת אפשר יהיה לפתור את הבעיות שיש שם. זה דורש מאתנו לראות את הצד השני, את הצרכים שלו, לראות בו באמת בן-אדם שווה-ערך לי ולאנשים שסביבי.
לכן אני פונה ביום הסובלנות הזה לכל חברי הכנסת, להיות לא רק סובלניים היום, אלא כל הזמן להיות סובלניים ולתת דוגמה ומופת למי שבחוץ, דבר ראשון. דבר שני, לעזור, להיפטר מהחוקים הגזעניים ולהתחיל לחשוב קדימה שאנחנו לכל החיים ולעולם נחיה ביחד, ולא תהיה אפשרות שמישהו יחסל את השני. אז בואו נחשוב קצת אחרת ונתחיל לתת עתיד לילדינו ולנכדינו בקטע של האזור הזה בעולם. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת עפו אגבאריה. שמת לב שהיינו סבלנים עם הזמן. את זה כבר הפנמנו.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר אורי מקלב:>
הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן חברי הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2009, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; וכן, הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2009, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה למזכיר הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<יום הסובלנות הבין-לאומי>
<היו"ר אורי מקלב:>
הדוברת הבאה – חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא סתם יש דמיון בין המלים סבלנות וסובלנות. סבלנות היא השקט הנפשי שמאפשר לנו להקשיב, וסובלנות היא הפתיחות לזולת שמאפשרת לנו להבין, ושתיהן הולכות יחד. דומה שבעולמנו הממוחשב והממותג, עולם של סיפוקים מיידיים, של תקשורת ללא גבולות ושל עומס מידע שלא נגמר, משהו נעלם בסבלנות שלנו ומכאן גם בסובלנות.
אלה לא רק מלים. כשאנחנו מסתכלים על נורמות ההתנהגות המשתרשות, על שפת הדיבור, ויותר מכך – על צליל הדיבור של היום, על הרדיפה אחרי הפרסום ולא חשוב מאיזה סוג, על התנערות מערכים וסגידה למותגים, על יצר הרכילות והמציצנות הגוברים – כל אלה הם תולדה של סבלנות שנעלמת וסובלנות שאיננה.
הצעירים של היום, המזפזפים בין הערוצים, ספק מאוד גדול אם ייהנו עוד מקונצרט ואפילו מהצגה וספק גדול מאוד אם יקראו אי-פעם ספרים. ספק אם יוכלו להעמיק במשהו. קשר בלתי נפרד קיים בין תרבות המדיה היום לבין בעיות קשב וריכוז ונורמות ההתנהגות של היום, אלימות, שתייה, פשיעה, השתמטות מצה"ל וחומרנות שמעבירה אנשים על דעתם.
עם פעילות החקיקה בנושא האלימות בטלוויזיה, שעליה אני עמלה בימים אלה, אני מוצאת לנכון לציין ביום זה, יום הסובלנות: מטרת החקיקה הזו תהיה לבלום במדיה את ההשפעות השליליות מהטלוויזיה ולהפוך אותה לגורם שמחזק את הערכים של מדינת ישראל, מעודד התנהגות ראויה, מקדם סבלנות וסובלנות בין קבוצות שונות ובין אדם לחברו.
אני מאמינה שאם נפעל – יש הרבה מה להציל – עוד נראה את התוצאות; אבל העיקר, חברי חברי הכנסת, עם קצת סבלנות. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחברת הכנסת מיכאלי. אדוני השר לביטחון פנים, דברי תשובה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יושבי-ראש השדולה ליחסי יהודים וערבים, חברי הכנסת אורית זוארץ ועפו אגבאריה, ביקשו לדון בנושא הסובלנות והחיים המשותפים, וכמובן חברת הכנסת מיכאלי.
בתאריך 16 בנובמבר 1995 אישרה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות את הצהרת עקרונות הסובלנות. בהחלטה נקבע כי כדי לחולל מודעות ציבורית, להדגיש את הסכנות שבאי-סובלנות, אנו מתחייבים לקדם סובלנות ואי-אלימות באמצעות תוכניות ומוסדות בתחומי החינוך, המדע, התרבות והתקשורת.
בשנת 2004, במסגרת אימוץ המלצות ועדת-לפיד, שהייתי חבר בה – ועדת השרים שמונתה לעניין דוח ועדת החקירה הממלכתית, ועדת-אור – ממשלת ישראל קיבלה החלטה שלפיה היא רואה בחיוב ציון יום שבו יובאו לידי ביטוי סממנים של שותפות אזרחית, ביטוי לרב-תרבותיות של כלל מרכיבי החברה הישראלית והגברת הסובלנות והסולידריות בין כל המגזרים במדינת ישראל.
היום מציינת מליאת הכנסת יום חשוב זה בסימן החיים המשותפים בין יהודים וערבים. סובלנות ברמת המדינה מחייבת חקיקה צודקת, אכיפת חוק שוויונית והליכים משפטיים הוגנים וחסרי משוא פנים. היא גם מחייבת שהזדמנויות כלכליות וחברתיות תהיינה זמינות לכל אדם ללא אפליה. הרחקה ודחיקה לשוליים של קבוצות מיעוט עלולות להוליך לתסכול, עוינות וקנאות.
כשר לביטחון פנים אני פועל על מנת לשלב את מגזרי המיעוטים בכלל גופי המשרד המצויים תחת סמכותי. בשנה הקרובה אני מתכוון לפעול כדי לגייס מאות בני מיעוטים למשטרה באמצעות הקמת מכינות לימוד שיסייעו למועמדים לעבור את מבחני הגיוס.
כמו כן, בכוונתי לעשות כל שניתן כדי להרחיב את מעגל המצטרפים לשירות הלאומי-אזרחי, ליצור הזדמנויות חדשות לצעירים המעוניינים לתרום לקהילתם. במסגרת זו ייפתחו אפשרויות תעסוקה ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול ובאגף "מצילה", שעוסק במניעת פשיעה.
בנוסף, הורחבה תוכנית "עיר ללא אלימות" לעוד 78 רשויות ומועצות אזוריות, בהן 20 מהמגזר הלא-יהודי.
כולי תקווה כי מהלך זה יתרום ליצירת שותפות בין כלל האזרחים לבין מדינת ישראל.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, אדוני השר לביטחון פנים, מר יצחק אהרונוביץ. תודה רבה לחברי השדולה, ראשי השדולה, חברת הכנסת אורית זוארץ, חבר הכנסת עפו אגבאריה, וחברת הכנסת מיכאלי על הדברים.
<הצעה לסדר-היום>
<גזענות בכניסה למקומות בילוי>
<היו"ר אורי מקלב:>
זה מביא אותנו להצעה הבאה על סדר-היום: גזענות בכניסה למקומות בילוי, הצעה לסדר-היום שמספרה 1966, של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ישיב השר לביטחון הפנים בשם שר הפנים.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על סדר-יומה של ועדת הכלכלה של הכנסת מונחת הצעת חוק משותפת שלי ושל חבר הכנסת מולה מקדימה, ועניינה אפליה בכניסה בפתחיהם של מועדונים.
בחרתי לדבר היום על הצעת החוק הזאת ועל המניעים להגשתה, כיוון שדווקא ביום הזה, שבו אנחנו מציינים את יום הסובלנות הבין-לאומי, אני מבקשת לדבר על דבר שנראה לעין, והוא בוטה, ברור וגלוי. זו אפילו לא הגזענות שבלב, אלא הגזענות הכעורה והמוחצנת שאנחנו סופגים כאן, במדינת ישראל, והיא הגזענות בשל צבע עורם של בני-האדם. אין כאן שום דבר נסתר מהעין, הדברים גלויים, בוטים וברורים, ובכל פעם מכים אותנו בתדהמה מחדש. אבל הם מושרשים עמוק מאוד, למרבה הצער, בחברה הישראלית.
הצעת החוק הספציפית הזאת באה להפסיק את המנהג המגונה שבו מגיעים צעירים מכל קצוות החברה הישראלית כדי לבלות במועדונים, במקומות בילוי, והם עומדים בתור לפי תומם, ולפתע מוצא עצמו אדם שעורו כהה משל חברו מועבר לטור אחר או מסולק מהמקום בתירוצים מתירוצים שונים: האירוע הוא למוזמנים בלבד, המקום מלא, וכן הלאה וכן הלאה. אותם בעלי מועדונים כבר יראים מפני החוק הקיים, שאוסר עליהם אפליה בשל צבע עור, אבל בלי שום בושה הם מוצאים מסלולים עוקפים לאותו איסור בחוק בתואנות שקריות כאילו המקום מלא או כאילו הוא נועד למוזמנים בלבד או כאילו יש להמתין בצד.
לעתים מאוד קרובות, בפתחם של מועדונים כאלה אנחנו רואים תור צדדי נוסף של אנשים שלא הורשו להיכנס, והצטוו לחכות שעה שהם רואים אחרים, שמעמדם בדיוק כמעמדם שלהם – גם הם לא מוזמנים והמקום אמור להיות סגור בפניהם באותה מידה – נכנסים בזה אחר זה באין מפריע. ומה הגורם המבדל בין אלה שנכנסים ובין אלה שלא נכנסים? המראה שלהם. ומה במראה שלהם עושה אותם שונה? צבע עורם החום יותר, הכהה יותר. מי שעורם בהיר נכנסים בקלות, ומי שעורו כהה – לא נכנס. זה נשמע מפלצתי, זה נשמע בלתי אפשרי בישראל בפתחה של שנת 2010, אבל זאת עובדה קיימת, שחוזרת וטופחת על פנינו שוב ושוב.
עיסוקי הקודם, חברי חברי הכנסת, היה בעבודה בטלוויזיה. יום אחד בחדר האיפור ראיתי את המאפרת מחפשת בקדחתנות אחרי המייק-אפ המתאים בשבילי. שאלתי אותה: למה את מחפשת דווקא מייק-אפ כל כך ספציפי? והיא אמרה לי: אני מחפשת בשבילך את המייק-אפ הכהה יותר. שאלתי: למה צריך בשבילי מייק-אפ כהה? הרי בסופו של דבר הורי הם יוצאי אירופה, אני לא כהת עור באופן מיוחד. היא אמרה לי: לא, יחסית לחבר'ה האחרים בחדשות ערוץ-2 את מאוד מאוד כהה. אולי יש שניים, שלושה יותר כהים ממך, אולי רוני דניאל, אולי גל גבאי, סלימאן א-שאפי וזהו. ואז היא מנתה רשימה ארוכה של שמות של מגישים וכתבים אחרים שאכן עורם מאוד מאוד לבן.
ואז, ואני מודה שבפעם הראשונה, חשבתי על כך שבפריים-טיים הטלוויזיוני, הדוגמאות שמהן ניזונים הנוער בפרט והציבור הרחב בכלל הן באמת מודלים של מי שעורם לבן באופן מיוחד ואינו משקף בכלל את הצבע השולט בחברה הישראלית, שהיא חברה רב-תרבותית ורבגונית, ויש בה יהודים וערבים ואשכנזים ומזרחים, ובאמת כל מגוון הצבעים האפשרי. יכול להיות שבין היתר, אחת הסיבות להנצחתה של אותה תופעה כעורה של הסלקציה – ומייד אתייחס לשם הזה, סלקציה – היא באמת העובדה שהמודלים התרבותיים שלנו הם לבני עור יותר מאחרים. ולא ברור כאן מה הביצה ומה התרנגולת, אבל אין ספק שהסיטואציה הגזענית הזאת מנציחה את עצמה.
המלה "סלקציה" מעבירה בי צמרמורת. גם למי שעומד בפתחו של המועדון ומבצע את המיון בין כהי ולבני העור קוראים "סלקטור". אני בת לניצולי השואה. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה. הם היו קורבן של הגזענות הרצחנית ביותר בתולדות כל הזמנים, והם נשלחו לתאי הגזים או נורו בגטאות כיוון שהיו בני דת אחרת ולאום אחר, בין היתר תוך סימבולים גזעניים של צבע ומראה, שליוו את התעמולה הנאצית של ערב מלחמת העולם השנייה. וכבת להורים שהם ניצולי שואה שנותרו בודדים ממשפחות ענפות ביותר שהוכחדו בהמוניהן, אני לא יכולה להבין איך אנחנו מרשים לעצמנו, בחברה הישראלית, שמאכלסים אותה דור שני ושלישי ואותם אודים מוצלים עצמם, איך אנחנו מרשים לעצמנו לסבול גילויים כל כך בוטים ואכזריים של גזענות שוב ושוב, בין אם בפתחם של מועדונים, בין אם בבתי-ספר שאינם מאפשרים ליוצאי אתיופיה להיכנס.
הרי אנחנו מדינת מהגרים, ותמיד יש עלייה חדשה שסופגת את הגזענות עוד יותר מקודמתה; עכשיו הקורבן הבוטה ביותר הוא עולים יוצאי אתיופיה, שהם כעת הקורבן הקשה ביותר והנראה לעין ביותר של אותה גזענות שאני מדברת עליה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
נכון, חברת הכנסת לוי. ההפרדה הזאת קיימת בבתי-ספר פרטיים, בבתי-ספר מגזריים שונים.
באופן כללי, יחסה של החברה למי שעורו אינו עונה על הסטנדרט של אותו לובן שדיברתי עליו – חייו של אדם כזה קשים יותר. יש לי חברים כאלה, חברה שנהגתי לבוא אתה בקביעות פעם בשבוע בחבורה גדולה למקום מסוים כדי לבלות, אחרי שידורה של תוכנית טלוויזיה שעשינו ביחד; עורכת של התוכנית, אשה מוכשרת, כהת עור, תימנייה במוצאה. יום אחד היא הגיעה לבדה לאותו מקום שאליו נכנסנו כקבוצה פעם אחר פעם, ולא הורשתה להיכנס. אבל אני מגיעה תמיד עם החברים שלי, היא אמרה לסלקטור בחוסר אמון, ובכל זאת הדלת נחסמה בפניה. או חבר שלי, גם הוא ממוצא תימני, אדם שומר חוק באופן יוצא דופן, ששוב ושוב המשטרה עוצרת אותו סתם, לבדיקה. שוטרים, שאגב לפעמים צבע עורם כצבע עורו אבל משום מה הוא נראה חשוד אפריורי בגלל מראהו. מייד, כמובן, משחררים אותו לדרכו, כי בודקים תעודת זהות והכול בסדר, אבל הוא חשוף לאותם מעשים שבאמת אדם אחר לא יהיה חשוף אליהם בשל אותה – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – חזות מזרחית; אותה אמירה כללית שהופכת אותך לחשוד בפוטנציה באופן אוטומטי, בין אם אתה ערבי או בין אם אתה יהודי בן לעדות המזרח.
את הצעת החוק הספציפית הזאת, שבה פתחתי את דברי, ניסיתי להעביר גם בכנסת הקודמת ובלא הצלחה, בין היתר בגלל התנגדות המשרד לביטחון פנים. בכנסת הזאת, לשמחתי הרבה, השר לביטחון פנים הסיר את התנגדות משרדו מהקדנציה הקודמת להצעת החוק הזאת ותמך בה, ואני מודה לו על כך.
סיבה נוספת לכך שהצעת החוק מתקדמת היא העובדה ששני חבר'ה צעירים ונחמדים, מוטי ואריה, נפלו בעצמם קורבן לתופעה כזאת. מוטי ואריה, שניהם בני 29, שניהם רואי-חשבון במשרדים מאוד מצליחים, שניהם בוגרי סיירות מובחרות בצה"ל ולשניהם יש ביוגרפיה דומה להדהים והם גם חברים, אבל אחד ממוצא אשכנזי ואחד ממוצא אתיופי. השניים נפלו קורבן באופן בוטה ביותר לאותה גזענות בפתחו של מועדון והחליטו שלא להבליע את העלבון ושלא לתפוס אותו כעלבון אישי, אלא לצאת למאבק, והם שותפים בקידומו של החוק הזה. הם מגיעים לישיבות הוועדה, ואף שוחחו עם השרים לפני שוועדת שרים לחקיקה החליטה לתמוך בחוק. יש להם חלק גדול מאוד בקידומו של החוק. הם מאוד מודעים לעצמם, הם עדים לזה שה"טייפ-קאסט" שלהם כבוגרי סיירות, כאנשים שמעורים בחברה הישראלית, כרואי-חשבון, כמשכילים, מסייע להם "לשווק" את המאבק, והם מוכנים לקחת את הדבר הזה על גבם ולקדם אותו.
אני לא שוגה לרגע אחד באשליות שהצעת חוק אחת, מקומית וממוקדת כזאת, תשים קץ לגזענות במדינת ישראל, אבל כל אחד מאתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו בחלקת אלוהים הקטנה שלו כדי להילחם בתופעה הזאת, שאומנם המאפיינים שלה חיצוניים, אבל בסופו של דבר היא שוכנת, למרבה הצער, עמוק עמוק בלב. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. השר לביטחון פנים, בבקשה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת שלי יחימוביץ ביקשה לדון בגזענות, באפליה בכניסה למקומות בילוי. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים נועד למגר את האפליה הפסולה בחברה הישראלית, אשר מהווה תופעה חמורה מאין כמותה. בחוק נקבע כי אין להפלות מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות.
לאחרונה ניתן למצוא יותר ויותר מקרים – כפי שהזכירה חברת הכנסת שלי יחימוביץ – שבהם עוקפים מקומות בילוי את איסור החוק באמצעות שיטת ה"סלקציה". באופן זה מקומות הבילוי לא מונעים כניסת חברי קבוצות מופלות באופן מוצהר, מחשש שתוגשנה נגדם תביעות, אלא מבקשים מהם להמתין בעוד שקבוצות אחרות נכנסות ללא שיהוי. מטרת ההמתנה היא לגרום לחלק מהמבקשים להיכנס למקום הבילוי להתייאש ולעזוב, ללא צורך לסרב לכניסתם באופן רשמי. יש להפסיק מייד תופעה זו, שבאה, חד-משמעית, למדר אדם בכניסה למקום בילוי.
עקב חומרת התופעה והרצון למגר קביעת תנאים שלא ממין העניין על-ידי מקומות הבילוי, עלתה הצעת חוק בנושא בוועדת השרים לענייני חקיקה ב-18 באוקטובר 2009, הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת יחימוביץ, הקובעת חזקה – – –
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אולי, כבוד השר – – –
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אם תגיש הצעה אנחנו נדון בזה.
– – – הקובעת חזקה שאדם ביצע אפליה במצב שבו לא אפשר כניסה למקום בילוי לפי סדר הגעה של המבקשים להיכנס. הצעת החוק קיבלה את תמיכת הממשלה. למיטב ידיעתי, הצעת החוק נדונה כעת בוועדת הכלכלה של הכנסת, והיא כבר קיימה דיון אחד לפחות.
לסיכום, השינוי המוצע יביא לשיפור יישומו של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
אדוני, מה אתה מציע מטעם הממשלה? להסתפק בתשובה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני מסתפקת בתשובה.
<היו"ר אלכס מילר:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. מי שמצביע בעד, מצביע – חברים, אין צורך בהצבעה, המזכירות תיקנה אותי.
<הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8)
(איסור הפקה, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק של פרוות), התש"ע–2009>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/296).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אלכס מילר:>
אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8) (איסור הפקה, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק של פרוות), התש"ע–2009, של חברת הכנסת רונית תירוש – קריאה ראשונה. תציג את ההצעה חברת הכנסת רונית תירוש. בבקשה, גברתי. למען הפרוטוקול – הצעת חוק פ/469.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בהחלט להודות לך, אדוני השר, על שאפשרת לנו להעלות את ההצעה תוך כדי הדיון בנושא חשוב מאוד גם הוא – נושא הסובלנות, או האי-סובלנות, הקיימת בחברה הישראלית.
אולי אני אפילו אוכל לקשור את הצעת החוק הזאת לנושא של סובלנות ופתיחות ורצון לגשר על פני זרמים שונים בחברה הישראלית שלנו. אני מייחדת את דברי להצעת חוק שעולה לקריאה ראשונה בדבר איסור שימוש בפרוות שהן תוצר של בעלי-חיים, נלקחות מבעלי-חיים. החוק שלי כרגע מתייחד רק לנושא כלבים וחתולים, וזאת בהסכמה, תוך כדי דיונים מאוד מאוד מורכבים בוועדת החינוך של הכנסת.
ברור לחלוטין שזאת רק התחלה של תהליך של חקיקה בנושא ייצוא, ייבוא, ייצור, הפקה, שיווק, מכירה וכל מה שקשור לנושא הפרוות של כלל בעלי-החיים.
בדיונים בהצעת החוק אנחנו גם נתבקשנו על-ידי משרד המשפטים לוודא שהחוק יהיה חוק שמתייחס לכלל מדינות העולם, ולא רק – כפי שאני ציינתי במתכונתו המקורית – שימוש בפרוות שמיובאות מהמזרח. על שום מה כתבתי מהמזרח? משום שנחשפתי לתוכנית טלוויזיה – ולפעמים הטלוויזיה בהחלט עושה שירות טוב, חושפת נושאים שיש לטפל בהם. באותה תוכנית נחשפנו לסרט מאוד קשה לצפייה שבו הראו באופן מאוד מאוד מוחשי ומציאותי כיצד פושטים את עורם של בעלי-החיים. שוב, זאת תעשייה שנעשית במזרח, בצורות מאוד לא הומניות – אני גם מרשה לעצמי לומר שבוודאי לא מוסריות, אבל בשיטות של מה שנקרא צער בעלי-חיים. באמת יוצרים אצלם כאב וצער נוראי בעודם בחיים בשיטות שונות ומשונות, ואני אחסוך מכם את התיאור המדויק.
חשבתי שבזכות ציפייה למוסר ציבורי במדינת ישראל, בזכות ציפייה שלי לכך שמדינת ישראל תהיה חלק ממדינות העמים החופשיים, התרבותיים, ראוי שגם לנו תהיה אמירה בנושא. הופתעתי לראות שלמדינת ישראל אין חקיקה בכלל בנושא, ולכן מצאתי לנכון להתחיל בחקיקה. אני כבר אומרת שנחתור לחקיקה רחבה יותר.
אני רוצה לציין שיש מדינות שבאמת לא נמנעו מלתחום את עצמן אלא עשו את זה באופן מאוד רחב, על כלל בעלי-החיים ועל כלל המדינות, ועמן נמנות מדינות כמו בריטניה, אוסטריה, שווייץ וקרואטיה. אני חושבת שיש מקום גם להשתייך למדינות האלה, ולהרחיב את זה אף למקומות נוספים.
אני רוצה לציין – ואני אשתדל שלא להרחיב בדיבור, בשל טוב לבו של השר, שנענה לבקשתו של יושב-ראש ועדת החינוך, זבולון אורלב. אני רק רוצה לומר שבדיונים הבאים אני בהחלט, כמו שנהגנו, בגיבוי יושב-ראש הוועדה – לעשות את זה בהלימה לרגשותיהם של ציבורים נוספים בחברה שלנו. אני רוצה לומר שיש מקום – ויש בידי הרבה חוות דעת משפטיות שאומרות שגם בהתאם להסכמי סחר ולהסכמים בין-לאומיים – יש מקום להחריג מחקיקה מסוימת או מתחולתה של חקיקה מסוימת סקטור מסוים כשמדובר מטעמי מסורת או תרבות. אני חושבת שזה בהחלט המקרה שמונח לפתחנו, ואני אשמח מאוד להמשך שיתוף פעולה עם יושב-ראש הוועדה, כדי להרחיב בבוא היום את החקיקה הזאת לעוד בעלי-חיים כדי שניישר קו עם מדינות מפותחות של המערב. תודה רבה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, גברתי. חברי חברי הכנסת, יש לנו רשימת דוברים. אני פותח את הדיון על הצעת החוק לחברי הכנסת. חבר הכנסת יעקב כץ . דרך אגב, הרשימה סגורה.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אני מוותר.
<היו"ר אלכס מילר:>
אתה מוותר? חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חבר הכנסת נסים זאב – גם אותו אני לא רואה במליאה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת החינוך, זבולון אורלב.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, ביקשתי לדבר גם כראש השדולה. קודם כול, ברכותי לחברת הכנסת רונית תירוש על הצעת החוק. תודה מיוחדת לחבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, שבזכותו – אני אומר את זה כי הוא הצליח לשכנע אותי להסיר את התנגדותי, במובן הזה שסברתי שמן הראוי שהצעת החוק שהציגה רונית תירוש צריכה להיות רחבה הרבה יותר, אבל החלטנו שתפסת מרובה לא תפסת בעניין הזה, וכדאי בנסיבות האלה ללכת על הממד הצר של ההצעה, ובעזרת השם, בבוא היום, אולי נצליח להגיע למצב שבו ההצעה תורחב. גם יושב-ראש הישיבה היה שותף להחלטה הזו. אני מברך על כך.
<היו"ר אלכס מילר:>
אתה יודע, אומרים: סע לאט, תגיע רחוק.
<איתן כבל (העבודה):>
אני מקווה. יפה. אני מאוד מקווה שחוקים מן הסוג הזה ילכו וירבו בכנסת, ובעזרת השם נדע שהגנה על זכויות בעלי-החיים, יש לה חשיבות מאוד גדולה בתרבות שלנו. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה לאדוני. אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת זבולון אורלב, אחרון הדוברים.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני מבקש קודם כול להודות לשר לביטחון פנים, השר יצחק אהרונוביץ, והבטחתי שלושה דוברים, ואני האחרון. ראשית כול לומר שהחוק הזה הוא צעד נוסף, חשוב, של הכנסת בכל מה שקשור בהגנה על בעלי-חיים ובשמירת הערך של צער בעלי-חיים.
אני מנצל כל הזדמנות לומר שהערך של צער בעלי-חיים הוא מהערכים היסודיים והבסיסיים שהיהדות ידעה כבר בראשיתה להנחיל לעולם כולו. ועדת החינוך והתרבות גם ידעה להפסיק את פיטום האווזים. היא גם ידעה להפסיק את הפגיעות בחיתוך אוזניים וזנבות לצורך תערוכות נוי, ועוד רבה המלאכה לפנינו. אלא שאנחנו משתדלים לעשות את כל המהלכים האלה בהבנה. חבר הכנסת כץ, חבר הכנסת מקלב תמיד מצטט את מה שאנחנו אומרים בקריאת שמע בבוקר ובערב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" – קודם אדם צריך לתת אוכל לבהמה, ולאחר מכן שהוא יאכל. תורתנו מלאה במצוות שקשורות בצער בעלי-חיים, ולכן ראיתי מצווה מן המובחר לעודד, לחזק ולאפשר את העברת החוק הזה של חברת הכנסת רונית תירוש, שמגיעה לה בהחלט הערכה על קידום החוק הזה.
הואיל ואנחנו רוצים לחוקק את החוק הזה בהסכמה, בשלב הזה הקריאה הראשונה היא על איסור גידול, ייבוא: לא יגדל אדם לצורכי הפקה של פרווה או לצורכי ייצוא ולא יפיק ולא ייצר ולא ייבא ולא ייצא פרווה שעשויה משיער של כלבים וחתולים. אבל לקראת הקריאה השנייה והשלישית, וכך נאמר בדברי ההסבר, וחשוב לומר, שלא תיטען טענה של נושא חדש, אנחנו בהחלט נבדוק את האפשרות להרחיב, בהסכמה עם הממשלה. כיוון שמציעת החוק התחייבה, ואני כחבר קואליציה גם אעשה זאת, שהכול יהיה בהסכמה עם הממשלה, בינתיים משרד המשפטים ומשרד התמ"ת בודקים את האפשרות, גם של הרחבה, וגם בודקים את האפשרות של החרגה לענייני שמירת דת ומסורת, שהרי חלקים במגזר החרדי נוהגים שימוש בכובעי פרווה – לא מכלבים ולא מחתולים, ולטענתם הם גם לא באים מצורך של הריגת בעלי-חיים. אבל בנושא הזה רצינו לשמור לעצמנו אופציה.
אותו הדבר בסוגיית הענישה, תתברר גם היא – לעשות איזשהו מדרג ולא עונש אחד לכולם, שהרי לא מי שמגדל בעל-חיים אחד כמי שמגדל עדר שלם של בעלי-חיים. גם פה צריכים לעשות מדרג. וביתר דברי ההסבר מובאות אופציות נוספות.
לכן אני אומר לחברי הכנסת שנמצאים פה, תרגישו גאווה בכך שאתם שותפים לקדם את ישראל לעוד חוק מתקדם, גם יחסית לעולם, בהגנה על בעלי-חיים. תודה רבה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה לאדוני. אנחנו נאפשר לחבר הכנסת אורלב להגיע למקומו, וישר נצביע על החוק בקריאה ראשונה.
חברי חברי הכנסת, אני מפעיל את ההצבעה.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8)
(איסור הפקה, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק של פרוות), התש"ע–2009, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר אלכס מילר:>
בעד – 15 חברי כנסת, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה – הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון מס' 8) (איסור הפקה, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק של פרוות), התש"ע–2009 – ותמשיך לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט, לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009>
[מס' מ/436; "דברי הכנסת, חוברת זו, עמ' 6622; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר אלכס מילר:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009. תציג את הצעת החוק ממלאת-מקום יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. בבקשה, גברתי. הצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית.
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
חברי, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת להביא בפניכם לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009. הצעת החוק מבקשת לתקן את סעיף 65 ולהאריך את הוראת השעה של פרק ז' לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), שעניינו שילוב מקבלי גמלאות בעבודה כתוכנית ניסיונית בארבעה יישובים בארץ, עד ליום ט"ו באייר התש"ע, 29 באפריל 2010.
אני פונה לחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק, המוגשת ללא הסתייגויות, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
להזכירכם, מדובר רק על התוכנית הניסיונית, רק על הפיילוט. בזמן הזה אנחנו נדון בכל הסעיפים הרלוונטיים ונתקן אותם, אני מקווה. ואם לא נראה לנכון, אז גם ניעצר כאן.
אני רוצה לבקש מכם לעבור להצבעה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, גברתי. כמו שנאמר על-ידי ממלאת-מקום יושב-ראש הוועדה, אין הסתייגויות לחוק, ואנחנו נצביע על החוק בקריאה שנייה.
הצבעה.
הצבעה מס' 6
בעד סעיף 1 – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר אלכס מילר:>
בעד – 10, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה.
גברתי, אפשר להצביע בקריאה שלישית?
<אורלי לוי אבקסיס (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
כן.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה.
אנחנו נצביע בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, נתקבל.
<היו"ר אלכס מילר:>
בעד – 10, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית. הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 7), התש"ע–2009, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל.
<שעת שאלות>
<היו"ר אלכס מילר:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: שעת שאלות לשר לביטחון הפנים. אדוני, אני מזמין אותך לדוכן הכנסת, בבקשה. חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, גלי האלימות בחברה הערבית הולכים וגואים מיום ליום. האוכלוסייה הערבית מנסה להתמודד עם תופעה זו בכל הדרכים החוקיות העומדות לרשותה, ללא תועלת. ברצוני לשאול את השר כדלקמן: למה לא מאפשרים הקמת מחלקות ביטחון פנים ברשויות המקומיות, כמתחייב מהמצב, על כל הכרוך בכך? אני מדגיש, מחלקות ביטחון פנים ולא משטרה עירונית, שלגביה יש ויכוח קשה שלא יסתיים בעתיד הקרוב. שאלה שנייה: מה בכוונת המשטרה לעשות כדי לעזור לראשי הרשויות הערביות לבלום את התופעה ולמגרה במידת האפשר? שאלה שלישית: מהן ההנחיות המערכתיות והמעשיות שהמשטרה מיישמת בסקטור הערבי, שמטרתן לייבש את ביצת האלימות הזאת? תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתשובה לשאלה של חבר הכנסת אברהים צרצור: מיגור תופעת האלימות הינו אחד מיעדי המשטרה. מדיניות אגף החקירות והמודיעין הינה מבחינת כל המגזרים השונים, ונאכפת באופן שוויוני בכל שטחי המדינה, ללא הבדלי דת, גזע או מין.
באשר לשאלתך בנוגע להקמת מחלקת ביטחון פנים ברשויות, הרי שהנושא נמצא בתחום אחריותו של משרד הפנים. באשר לתופעת האלימות, הרי שהמשרד לביטחון הפנים מגבש בהנחייתי תוכנית לשיפור האכיפה, השירות והקשר עם המגזר הלא-יהודי. הנושא נקבע, כפי שאמרתי גם במהלך היום, כיעד מרכזי במדיניות המשרד ל-2010–2011.
בפן המשטרתי, הכוונה היא להגביר את הנוכחות ולחזק את השירות לאזרח, על-ידי תגבור כוחות, גיוס בני מיעוטים לשירות האזרחי-הלאומי, ובהמשך אף בינוי תחנות חדשות. בנוסף, מתוכננת הרחבה של מרכזי שיטור קהילתי. ישנם כיום 82, ואני מתכונן להרחיב אותם.
תופעה מדאיגה נוספת היא הצטברות אמצעי הלחימה. גם על זה דיברתי במהלך היום. ב-2009 בוצעו 907 מבצעים; נתפסו 426 כלים, אקדחים, 101 רובים, 72 רימוני רסס, 99 מטעני חבלה ו-177 רימוני רסס; נעצרו 624 חשודים; הוגשו 351 כתבי אישום. על זה דיווחתי גם בתחילת המושב.
ההתמודדות באה לידי ביטוי גם במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות" – גם על זה דיווחתי – שמתרחבת לעשרות רשויות בכל המגזר. הרשויות שייכנסו לתוכנית: חורה, כסייפה, ערערה, עראבה, נצרת, שפרעם, מע'אר, ג'דיידה, עיר-הכרמל, בית-ג'ן, טירה, זרזיר, בסמת-טבעון, ביר-אל-מכסור, דבורייה, דיר-חנא, אל-בטוף, וכפר-כמא.
יחד עם זאת, ההתמודדות צריכה להגיע גם ממנהיגי המגזר וראשי הרשויות, אשר עליהם לקרוא להפסקת האלימות, להרגעת הרוחות בציבור, ולא להשאיר רק את המשטרה בחזית, ללא סיוע של ראשי הרשויות, חברי הכנסת ויתר משרדי הממשלה. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חברת הכנסת מרינה סולודקין.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
כבוד השר, לפני כמה חודשים אני הייתי בפגישה במשרד לביטחון הפנים, ואני מאוד מודה. קיבלתי הרבה תשובות מאוד מאוד חשובות למגזר שאני מייצגת, וגם היו שאלות שאני חושבת – חייבים להמשיך.
אני מדברת עכשיו על הרמה ההשכלתית של משטרת ישראל, והשאלה הראשונה שלי היא, מהו שיעור החוקרים בעלי השכלה אקדמית בתחומי המשפטים והקרימינולוגיה המשרתים היום במשטרת ישראל? שאלה שנייה: מתי יתחיל לפעול המרכז האקדמי לחוקרי המשטרה בבית-שמש? איזה קורסים יהיו ובאיזו מתכונת הוא יעביר אותם לחוקרי המשטרה? תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חברת הכנסת מרינה סולודקין, כפי שאמרה, היתה במשרדי וקיימנו דיון בתחום הזה. אני אתייחס לשאלתה.
מבדיקת שיעור החוקרים בעלי ההשכלה האקדמית עולה כי 30% מכלל החוקרים הם בעלי תואר ראשון בתחום המשפט; 30% מתחום המשפט והקרימינולוגיה. 470 שוטרים, ומתוכם 205 נגדים ו-265 קצינים, בעלי תואר ראשון במשפטים; 413 שוטרים, ומתוכם 308 נגדים ו-105 קצינים, בעלי תואר ראשון בקרימינולוגיה. מספר מכובד ויפה. כמו כן, אני מדגיש שיש כ-400 תובעים – שוטרים-תובעים – שנמצאים במחלקת התביעות של משטרת ישראל, והם כולם בעלי תואר ראשון ותואר שני. הם מתווספים כמובן לאותם מספרים.
משטרת ישראל נוקטת כמה צעדים במטרה להעלות את שיעור החוקרים בעלי ההשכלה. תגמול שכרי – כאשר תוכנית שכר נגדים תאושר, צפויים חוקרים לקבל תוספות שכר. זה יהיה בקרוב. רק לידיעתנו, לידיעתך, אנחנו מטפלים פה גם בתמריץ, וגם בתחום העבודה וגם בתחום ההצמדה יש פה באמת תוספות שאמורות להיכנס. כל הדברים האלה נמצאים כרגע בעבודה.
<מרינה סולודקין (קדימה):>
שאלה נוספת, אדוני השר. אתמול הייתי בחיפה במפגש עם ציבור, והיתה קבוצה של ישראלים שהתלוננו על יחסים מאוד מאוד גרועים באזור הדר. אני מתכננת את המכתב אליך, אבל היום אני רוצה לומר לך מה ששמעתי – היחסים בין המשטרה לאזרחי מדינת ישראל באזור הדר מאוד מאוד מסובכים וקשים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
לא הבנתי, בהדר – מה קרה שם?
<מרינה סולודקין (קדימה):>
היתה שם תצוגה, איזה פסטיבל, ובזמן הפסטיבל היה איזה מקרה אלים, והגיעו אלי אזרחים עם מסמכים ועם זה שקיבלו מכות – אזרחים תמימים, לא שיכורים כמו שכתבו, וזה וזה. אבל אני מתכננת מכתב, ואני מאוד מבקשת להיכנס לנושא הזה, בגלל שהיחסים קשים מאוד. שכונת הדר – שם גרים עולים חדשים, סטודנטים וגם ערבים. תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, גברתי.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חברת הכנסת מרינה סולודקין, אני מבטיח שכשאני אקבל את המכתב אני אשיב לך. אני אעשה בדיקה ונשמע גם את הצד השני. אני מקווה שאנחנו נברר את זה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת איתן כבל.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני השר, כיושב-ראש השדולה למען בעלי-החיים הופנו ומופנות אלי גם בימים אלה תלונות רבות של אזרחים שלפיהו יומנאים מסרבים לרשום תלונות בגין עבירות התעללות בבעלי-חיים, וגם כשאלו נרשמות – הטיפול בהן נמשך זמן רב. כמו כן, נודע לי כי תיקי חקירה רבים בנושא שבנדון נסגרים בנימוק של חוסר עניין לציבור. לנוכח האמור ברצוני לשאול: כיצד בכוונתך לטפל בטענות קשות אלו?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. התעללות בבעלי-חיים היא תופעה קשה ביותר, שעל הרשויות האמונות על החוק לפעול בתוקף כדי למגרה. משטרת ישראל מייחסת לנושא חשיבות רבה, כדי להגן על בעלי-החיים, שהם קורבנות חסרי ישע.
באשר לטענה הכללית שיומנאים מסרבים לרשום תלונות של אזרחים, למען הדיוק, אם אזרחים מגיעים לתחנת המשטרה, הרי שתלונותיהם נרשמות על-ידי חוקרים במרכז לשירות לאזרח – אנחנו קוראים לזה בקיצור מש"ל. כאמור, על-פי המידע המצוי בידי, כל התלונות מטופלות. אם ישנו מקרה אחר ספציפי שאתה חושב שלא מטופל, תעביר את זה אלי, כי אני לא מכיר פניות כאלה.
לעניין סגירת תיקים, הנתונים מראים כי 25% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור. על-פי הנהלים, לא ניתן לסגור תיק ללא התייעצות עם ראש מדור איכות הסביבה או קצין מטה מצער בעלי-חיים.
בשנת 2007 נפתחו 304 תיקים בעבירות בעלי-חיים, ומתוכם נסגרו 79. ב-2008 נפתחו 276 תיקים ונסגרו 69 תיקים. רוב התיקים נמצאים בעבודה. בשנת 2009 נפתחו 245 תיקים, ו-61 נסגרו מחוסר עניין. הוגשו בין 20 ל-25 כתבי אישום, ואנחנו כרגע ממיינים אותם בשנת 2009. תודה.
<איתן כבל (העבודה):>
שאלה נוספת. ברשותך, אני רוצה להסב את תשומת לבך, שלפחות ממה שנאמר לי על-ידי הפעילים בשטח, ברוב המקומות החוקרים בתחנות המשטרה אינם מודעים בכלל לשינוי שהיה בחוק ושהיום צריך לפעול על-פי חוק צער בעלי-חיים, ולא החוק הקודם. אני אודה לך אם העניין הזה ייבדק, ואני אומר את זה על סמך מידע, לא שמועה. תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
א. אני מתחייב; ב. גם פה, בתשובה של צער בעלי-חיים ושל ראש מדור איכות הסביבה אצלי במטה הארצי – הוא אמר שזה קיים. אבל אני אוודא מה שאתה אומר, לסגור את זה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת יוחנן פלסנר – אינו נוכח. חברת הכנסת אורית זוארץ – בבקשה, גברתי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות של מקרי אלימות ושוד המופנים כלפי קשישים. ברצוני לשאול: מהו נוהל הטיפול במקרים של תקיפת קשישים? האם הטיפול באוכלוסייה הזאת הוא ייחודי לצרכים ולבעיות העולות כתוצאה מהתקיפה? האם בעקבות מקרים אלו הציג המשרד תוכנית ייחודית עבור אוכלוסייה זו? האם נשקלה הפעלת תוכנית "לחצני מצוקה" בעבור קשישים ככלל ובייחוד עבור קשישים עריריים? האם ניתן לצייד קשישים בגז מדמיע או באמצעים דומים להגנה? והשאלה האחרונה, האם יש תוכנית לשיקום לאחר טראומה בשיתוף משרד הרווחה והביטוח הלאומי עבור אותם קשישים שהותקפו?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תודה. חברת הכנסת אורית זוארץ, במחצית השנייה של 2007 אירעו כמה מקרי תקיפה חמורים כנגד קשישים, שקיבלו הד ציבורי נרחב. לאור זאת הוצאה הנחיה לתת עדיפות בחקירת עבירות אלימות כלפי זקנים ולפעול בנחישות עד להגשת כתבי אישום. במקביל, אגף קהילה ומשטרה פועל עם כלל הגורמים המעורבים – הרשות המקומית, מינהלת השכונה ועובדי מתנ"ס – ובין היתר: 1. מיפוי אוכלוסיית הקשישים; 2. איתור מתנדבים לסיוע; 3. הסרת מפגעים; 4. הימצאות שוטר ליד בנק בתשלום דמי ביטוח לאומי; 5. הרצאות בנושאי בטיחות.
מעבר לכך, מתחילת 2008 נערכו בקרות על-ידי קציני נפגעי עבירות מחוזיים בתיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור שבהם הנפגע הוא מעל גיל 65. הבקרות העלו שמרבית התיקים נסגרו כנדרש – ריב בין זקנים, דחיפות קלות או ויכוח על הדרך – ובמידת הצורך הוחזרו התיקים לצורך השלמה, חקירה והמשך טיפול בחלק מהתיקים.
באשר ללחצני המצוקה, בעבר הוגשו כמה הצעות חוק בנושא הפעלת לחצי מצוקה לזקנים. הנושא נבחן במסגרת פיילוט שבוצע בתחנת נתניה. תוצאות המחקר העלו כי מרבית הקריאות היו לשם בדיקת המכשיר וקריאה לתשומת לב, ורק חלקן הקטן הצדיק פנייה למוקדי המשטרה. מכאן שיש צורך במענה אנושי שיסנן את הקריאות ויפנה את מקרי האמת למשטרה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חברת הכנסת חנין זועבי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
לא קיבלתי תשובות על כל השאלות.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
על מה לא עניתי?
<אורית זוארץ (קדימה):>
על ציוד בגז מדמיע, אמצעי הגנה ותוכנית שיקום לאחר חוויה טראומטית, והאם מפעילים איזו תוכנית שיקום, בשיתוף הרווחה אולי.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
שנייה, נראה אם יש עוד משהו. לא. אני מתחייב להעביר לך. בסדר, אורית? אני אעביר לך.
<אורית זוארץ (קדימה):>
סליחה, כבוד השר, יש לך נתונים לגבי מספר התיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור? יש נתונים?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
מספר תיקים? לא, אין לי נתונים. אני אנסה למצוא את זה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
יש מקרים שבהם קשישים נמנעים מלהגיש תלונות מחשש – – –
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אמרתי, החשש שלהם הוא קיים, וחלק מהתיקים נסגרים. ציינתי פה שנערכו בקרות על-ידי קציני נפגעי עבירות מחוזיים בתיקים שנסגרו מחוסר עניין, וכל התיקים שנסגרו מעל גיל 65 הם בדרך כלל ריב בין זקנים, דחיפות קלות או ויכוח על הדרך, ובמידת הצורך חלק מהתיקים הוחזרו להשלמה. אבל אם את רוצה מספר, אני אשלים לך את זה.
<אורית זוארץ (קדימה):>
תודה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. השאילתא הבאה – של חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה, גברתי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני השר, שירות בתי-הסוהר מסווג את האסירים היהודים המרצים עונש מאסר בגין עבירות המבוצעות על רקע לאומי כאסירים פליליים, ובשל כך הם מקבלים את מלוא הזכויות המוענקות לאסירים פליליים, כגון חופשות מהכלא, ביקורי משפחה, ניכוי שליש, קציבת עונש. ידוע לנו, למשל, כי האסיר עמי פופר, שרצח שבעה פלסטינים, התחתן פעמיים בכלא, הביא ילדים ויצא ל-160 חופשות מהכלא, בעוד שהאסירים הביטחוניים הערבים מנועים מכל הזכויות הנ"ל. מדוע ההבחנה הזאת בין האסירים המרצים עונש מאסר בגין אותן עבירות? האין זו פגיעה בשוויון בין האסירים? ומהי עמדת השר ומה עשה בנדון?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
נחליף אותם בעסקת שבויים יותר בקרוב – – –
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת בן-ארי, תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
עסקת שבויים – – –
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. זו שאילתא שהוגשה ואושרה, והשר עונה עליה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
במענה לחברת הכנסת חנין זועבי, לגבי אסירים ביטחוניים: מיונם של אסירים וסיווגם כאסירים ביטחוניים נעשים על יסוד מבחנים מהותיים, ובכל מקרה נבחן טיבה וטבעה של העבירה שבגינה הורשע האסיר. לצורך מיון האסיר אין כל קשר לשאלת האזרחות, דתו ולאומיותו של האסיר.
פקודת הנציבות, שבה מעוגנים הכללים החלים על אסירים ביטחוניים, קובעת כי ככלל יוטלו על אסירים אלו בעיקר מגבלות על קשר עם החוץ. הפקודה מאפשרת להימנע מהגבלות אלו על אסירים ביטחוניים אם התמלאו שני תנאים, שהם מצטברים: האחד, האסיר לא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עוין טרם ביצוע העבירה או שהשב"כ אישר שהאסיר ניתק מגע עם הארגון. השני, ניתנה חוות דעת מהשב"כ כי הסרת המגבלות לא מהווה סכנה לביטחון המדינה. על בסיס האמור לעיל פועל שב"ס הן לעניין סיווג האסיר והן לעניין תנאי החזקתו. לגבי האסיר עמי פופר, אשר הוזכר בשאלה, ניתנה חוות דעת של גורמי הביטחון אשר מאפשרת את יציאתו לחופשה.
באשר לסוגיות כגון ניכוי שליש וקציבת עונשים – קבלת החלטה לגביהן אינה בתחום סמכותו של שירות בתי-הסוהר. עם זאת, כל אסיר, ובכלל זה אסיר ביטחוני, זכאי להביא את עניינו בפני ועדת השחרורים בתום ריצוי שני-שלישים מתקופת מאסרו, וההחלטה תתקבל בהתאם לחוות הדעת המוגשות בעניינו של האסיר.
לגבי שידורי ערוצי הטלוויזיה, אסירי בתי-הסוהר הביטחוניים יכולים לצפות באמצעות המקלטים שבאגפי הכליאה השונים במגוון ערוצים: ערוץ-10, ערוץ-2, ערוץ-1, ערוצי ספורט, לבנון, ירדן, מצרים, פלסטין, "אל-ערבייה". ערוץ "אל-ג'זירה", חדשות, אותר כבר לפני יותר משנה כערוץ אשר בעקבות תכניו אינו מתאים לשידור לאסירים, ועל כן שירות בתי-הסוהר אינו מכליל אותו בחבילת הערוצים. טענת האסירים בדבר מניעת הכללת הערוץ הועלתה בעתירה אשר הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. כבוד השופט רוזן קבע כי אין מקום להתערב בשיקולי שירות בתי-הסוהר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
יש נימוק למה השידורים של "אל-ג'זירה" אינם מתאימים לאסירים?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני אמרתי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
שאינם מתאימים. אבל למה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני חוזר: ערוץ "אל-ג'זירה", חדשות, אשר אותר לפני יותר משנה כערוץ אשר בעקבות תכניו אינו מתאים לשידור לאסירים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
למה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אמרתי את זה. התכנים לא מתאימים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
למה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני גם אגיד לך מה זה תכנים?
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא. למה?
<היו"ר אלכס מילר:>
גברתי, זה לא דיון. אנחנו לא פותחים פה דיון. שאלת שאלה, הוא עונה לך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא דיון, זו שאלה. שאלה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חברת הכנסת חנין, זה הובא לפני בית-המשפט המחוזי – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
מה זאת אומרת "לא מתאים", "שידורים לא מתאימים"?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תקראי את פסק-הדין.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, גברתי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
ברשותך, שאלה נוספת.
<היו"ר אלכס מילר:>
לא, שאלת שאלה נוספת. שאלת למה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא נכון, זו לא שאלה נוספת. שאלה נוספת בנושאים שאושרו.
<היו"ר אלכס מילר:>
גברתי, תקשיבי, לפי התקנון אין דבר כזה שאלה נוספת. אני מאפשר, אפשרתי לכל חברי הכנסת. מי שרצה שאל שאלה נוספת. את שאלת שאלה נוספת, שאלת למה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
זו לא שאלה נוספת. זו היתה שאלה של הבהרה, זו לא היתה שאלה נוספת שלי. יש מגוון נושאים שבהם הרשיתם שאלה נוספת, אני רוצה לשאול על הנושאים האלה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תשאלי את השאלה שלך, ואני מבקש לשבת אחרי השאלה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
למה האפליה בין "אל-ג'זירה" וערוץ-2?
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה. כבוד השר, זה בנושא של הפשיעה במגזר הערבי. האם קיים מערך בקרה על עבודת תחנות המשטרה? ידוע למשל כי אירועי האלימות באזור שגור – שעליו אחראית תחנת כרמיאל; אזור טייבה – שעליו אחראית תחנת טייבה; אזור ואדי-עארה, באקה, ג'ת, כפר-קרע – שעליו אחראית תחנת ואדי-עארה, ואזור כפר-קאסם, ג'לג'וליה, כפר-ברא – שעליו אחראית תחנת ראש-העין, הם אזורים מועדים למעשי אלימות רבים. האם מקיים השר או המשרד בירור למפקדי התחנות, או האם קיים מערך בקרה ובדיקה לכמות המעצרים, תפיסת חשודים או הגשת כתבי אישום כנגדם?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חברת הכנסת חנין, אני חושב שאמרתי את זה גם במהלך הדיון היום. דיברתי על כל נושא תופעות הפשיעה, האלימות, הנשק הלא-חוקי, כל האירועים עצמם. חברת הכנסת חנין, את מציינת תחנות. אני יכול להגיד לך באופן כללי, אני לא יכול ספציפית, כי אין לי את הנתון שאת מבקשת. באופן כללי, מתבצעת בקרה שלמה של המפקח הכללי של המשטרה, מפקדי המחוזות, מפקדי המרחבים, על אותן תחנות שציינת. אם את רוצה שאלה ספציפית, אני מוכן לקבל את החומר ואענה. לא באתי מוכן לגבי אותן תחנות ספציפיות.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חבר הכנסת אופיר פינס-פז.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מקריא את השאלה כפי שנוסחה: לנוכח המקרים החוזרים של אלימות מתנחלים כנגד פלסטינים במסגרת מדיניות "תג מחיר", ולנוכח העובדה ששרי הממשלה כולם הביעו דעה נחרצת בדבר הצורך לעצור ולטפל בעבריינים, אילו צעדים עושה המשטרה כדי לעצור את העבריינים וכדי למנוע את הישנות המקרים? כמה מעצרים וכמה כתבי אישום הוגשו מאז ההתנתקות בגין פעולות של יהודים נגד פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון? האם נעשים מאמצים מודיעיניים מתואמים עם גופי ביטחון נוספים כדי למנוע את הישנות המקרים?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, נדמה לי ששאלה כזאת היתה צריכה להיפסל, משום שיש בה חריצת דין כאילו יהודים ומתנחלים הם התוקפים.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
במקרים מסוימים כן, במקרים מסוימים לא.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אתה יכול להוכיח שכן? אתה קובע אלימות מתנחלים, אתה קובע פעולות של יהודים נגד פלסטינים. זה חריצת דין כשאין לזה שום ראיה, וזו שאלה שעל-פי התקנון צריך לפסול אותה.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
תפנה אל יושב-ראש הכנסת.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אני פונה אל יושב-ראש הישיבה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת אופיר פינס-פז, אכיפת החוק ביהודה ושומרון היא מורכבת ודינמית. המשטרה מתמודדת, בין היתר, עם אירועים של הפרת סדר הבאים לידי ביטוי בפגיעה בפלסטינים על-ידי תקיפות, הצתות וגרימות נזק, ומנגד, במקרים שבהם מעורבים פעילי שמאל, באירועים של הפרות סדר.
משטרת ישראל, תחת פיקודו של צה"ל כריבון בשטח, ובשיתוף פעולה עם שירות הביטחון הכללי, פועלת במוקדי החיכוך לשם אכיפת החוק כדי למנוע פגיעה בנפש וברכוש, תוך שמירה על שגרת חיים תקינה לכלל התושבים, וזאת בצורה אפקטיבית, שוויונית ומרתיעה. בין היתר, המשטרה נוקטת פעילות יזומה כדי למנוע אירועי הפרות סדר טרם התרחשותם, ונעשות הערכות מצב בשיתוף, מודיעינית, עם גופי הביטחון האחרים.
באשר למספרי התיקים אשר נפתחו וכתבי האישום שהוגשו בשנים האחרונות בגין עבירות הפרות סדר של ישראלים – בשנת 2006 נפתחו 587 תיקים והוגשו 142 כתבי אישום; בשנת 2007 נפתחו 545 תיקים והוגשו 66 כתבי אישום; בשנת 2008 נפתחו 685 תיקים כנגד 792 חשודים, ומהם נכלאו 239 והוגשו 122 כתבי אישום; בשנת 2009 נפתחו 477 תיקים כנגד 494 חשודים, ומהם נכלאו 123 והוגשו 75 כתבי אישום.
על-פי נתוני המשטרה, בתחילת חודש דצמבר החלה חלוקת צווי הקפאת בנייה ביישובי יהודה ושומרון. עד כה נערכו 340 ביקורים ביישובים ונמסרו בהם 145 צווים. עקב חלוקת הצווים החלו המתיישבים בפעילות "תג מחיר" – אנחנו קוראים לזה.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
הם קוראים לזה "תג מחיר".
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
עד היום נרשמו 12 אירועים כאלה שכללו עקירה והשחתה של עצים, ניקוב צמיגי מכוניות, וכן שרפת המסגד בכפר יאסוף. בנוסף, הושלכו אבנים והותקפו שוטרים ופקחים. עקב ההתפרעויות נעצרו 18 חשודים, ומתוכם עוכבו שישה.
החקירה היא חקירה אינטנסיבית, והיא חקירה משולבת של שירות הביטחון הכללי ושל המשטרה. תודה.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
אפשר שאלה נוספת?
<היו"ר אלכס מילר:>
כן. חבר הכנסת פינס, שאלה נוספת.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני רוצה להודות לשר על התשובה הממצה. תראה, אדוני השר, לא במקרה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו קם וגינה את שרפת המסגד; שר הביטחון, כל השרים, ונדמה לי שגם אתה בכבודך ובעצמך גינית בכל פה את העניין הזה, כי כולם מבינים מה המשמעות של הדבר הזה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
השאלה היא – לכולם ברור שדבר כזה יכול להצית את כל האזור, לגרום לאינתיפאדה שלישית, לגרום לנזקים. השאלה היא, האם אתה, אדוני השר, קיימת אצלך דיון מסודר עם מפכ"ל המשטרה, עם ראש השב"כ, עם כל הגורמים, כדי למגר את תופעת "תג מחיר"? האם אתה, כמי שמוביל את מערכת אכיפת החוק בעניין הזה – כולל עם צה"ל – האם אתם מגבשים מדיניות שלמה, עם כלים, עם תקציבים, עם כוח-אדם, עם סדרי עדיפויות, כדי לעקור את תופעת "תג מחיר" מהשורש, או שכולנו נהיה שבויים בידי אחרון המחבלים היהודים, שבסוף ימיט על כולנו אסון?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
שבויים בידי המחבלים השמאלנים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
לשאלתך, חבר הכנסת אופיר פינס-פז, שוב אני חוזר: האחריות היא בידי אלוף הפיקוד, האחריות היא בידי צה"ל – ריכוז וכמובן פיקוח.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
הם טוענים שהאחריות עליכם.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני יודע בדיוק את תחומי האחריות, הייתי מפקד מחוז יהודה ושומרון. האחריות הכוללת שם היא של הצבא – על הכול; הוא הריבון. במסגרת אכיפת החוק, האחריות נגזרת מתוך הריבון, ולמעשה המשטרה מטפלת באותם אירועים. לשאלתך אם קיימתי דיון – קיימתי דיון.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. שאילתא נוספת, לחבר הכנסת אריה אלדד.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שתי שאלות: 1. למה המשטרה לא מסייעת לרשויות האכיפה להרוס את תוספות הבנייה על גג בית-הכנסת בכפר-התימנים בסילואן? 2. מדוע המשטרה אינה אוכפת את הסדר הציבורי בשכונת שמעון-הצדיק בירושלים, כשאנרכיסטים, אנשי שמאל וערבים מקומיים מתנכלים לתושבים היהודים בשכונה, שחזרו לבתים יהודיים בצו בית-המשפט?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תודה. חבר הכנסת אריה אלדד, תופעת הבנייה הלא-חוקית היא חמורה ובעלת השלכות על קיום שלטון החוק. אבקש להדגיש כי משטרת ישראל אינה המוציאה לפועל של צווי ההריסה, אלא נדרשת לסיוע לרשויות בעת הצורך, ואת זה אתה יודע.
לעניין הריסת תוספת הבנייה על גג בית-הכנסת בכפר-התימנים, הרי שהביצוע מותנה בבקשת הסיוע של עיריית ירושלים ובתיאום מועד מתאים למשטרת מחוז ירושלים, בהתאם לנתוני מודיעין. כלומר, מי שצריך להוביל את זה הוא למעשה עיריית ירושלים.
לעניין אכיפת הסדר בשכונת שמעון-הצדיק – אני גם ביקרתי שם, ראיתי את הפרובלמטיות של הדברים. המשטרה אוכפת את הסדר הציבורי במתחם, ובכל עת שהיו אירועי התקהלות בלתי חוקית או התפרעויות פעלה המשטרה לפיזור ההתקהלות ולמעצר המתפרעים שהיו במקום.
במהלך השבועיים האחרונים נערכו בימי שישי תהלוכות לעבר שכונת שמעון-הצדיק. ההפגנות הן ללא אישור משטרתי, והסתיימו בהתפרעות ובמעצרים של יותר מ-50 מפירי סדר שהמשטרה ביצעה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
תודה, אדוני השר. אכן, פעולת המשטרה בימי שישי ראויה לשבח. אני רק ביקרתי באחד מימי השבוע שלא היה יום שישי, ולי אישית התנכלו – הטרידו, איימו, צעקו עלי באופן בוטה לגמרי. היה שם אוהל מחאה בלתי חוקי שעומד על המדרכה.
השאלה היא ביחס לבית-הכנסת בסילואן. ככל הידוע לי, העירייה פנתה, ההוצאה לפועל מוכנה, והדברים תלויים היום באותו תיאום שדיברת עליו בין הגורמים הללו, כי המשטרה אומרת: בינתיים אין לנו כוח-אדם. להערכתך, מתי יהיה למשטרה כוח-אדם להרוס את תוספת הבנייה על גג בית-הכנסת?
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
לגבי שמעון-הצדיק, ראיתי את האוהל. אני יודע על הביקור שלך שם ואני ביקרתי שם כמה ימים לאחר מכן. דרך אגב, היום הייתי פעם נוספת במרחב, ביקרתי את הכוחות שם, ויש תגבור על מה שראית ומה שאני ראיתי לפני שבועיים-שלושה.
לגבי הסיוע לביצוע צווי ההריסה, אני אומר שוב: משטרת ישראל תעמיד את הסיוע לעיריית ירושלים. כל ניסיון, אלא אם כן יש אירוע חריג או מודיעין – לא לבוא בטענות למשטרה שאין לה כוחות. אם צריך, אנחנו נביא את הכוחות מכל הארץ. לא זאת הסיבה שצריכה להיות. משטרת ישראל תסייע, אבל מי שצריך להוביל את המהלך זה עיריית ירושלים. ברגע שהם יחליטו להוביל את זה, המשטרה תעמיד את הכוחות המתאימים.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
תודה רבה. אדוני השר, ביום רביעי, א' בכסלו – כבר יותר מחודש – ענה השר על שאילתא של חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ שעסקה בהפגנה של האופנוענים. במסגרת התשובה על השאלה הנוספת שלי מדוע זוכים האחרונים, האופנוענים, ליחס סלחני בעוד מפגיני ההתנתקות זכו ליחס קשה, הבטיח השר שלא תהיה איפה ואיפה בין המפגינים. צירפנו לשאילתא את הפרוטוקול שבו כבוד השר אומר את הדברים.
יש לפני מידע ועובדות שב-7 בדצמבר נעצרו שמונה נערים מפגיני ימין ל-24 שעות, בעקבות חסימת כביש מס' 1. מדוע נמשכת האפליה בין המפגינים? כשמדובר באנשי ימין אז חייבים לעצור, אפילו כשמדובר בנערים, ואילו כשמדובר באופנוענים אז ישנה סלחנות.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, התשובה קצרה. לשאלתך, עד היום לא נסגר אף דוח אחד נגד המשתתפים בהפגנת האופנוענים. מכאן שטענתך בעניין האפליה בין המפגינים אינה במקומה. תודה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
שאלה נוספת. לא שאלתי על דוח, שאלתי על מעצר. שאלתי על מעצר, וזה העניין.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תקרא את השאלה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
השאלה היתה למה אלה לא נעצרים ואלה נעצרים. אין לי בעיה שלא עצרו את האופנוענים, זה בסדר, אבל למה את הימין תמיד עוצרים? שיגישו להם דוח.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
לא, אתה טענת לאפליה בין מפגין למפגין. אנחנו הגשנו את הדוחות ולא ביטלנו שום דוח לגבי האופנוענים. זה מה שאמרתי.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה לאדוני. חבר הכנסת דודו רותם ביקש לשאול שאלה בתום הדיון של שעת השאלות. אני מאפשר לחבר הכנסת רותם לשאול את שאלתו. לאחר מכן אנחנו נעבור לסעיף הבא בסדר-היום.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני השר, אדוני היושב-ראש, מתחם הר-הבית הוא אחד המקומות הקדושים בדת היהודית. אני לא רוצה להקים בית-כנסת בהר-הבית, אבל אני רוצה לשאול אותך: מדוע משטרת ישראל מונעת ממני לעלות להר-הבית ולשאת שם תפילה תוך כדי הליכה? אם אני מנענע את השפתיים כשאני נמצא בהר-הבית, אני מוצא מהמתחם. השאלה שלי היא, מתי משטרת ישראל תפעיל את ריבונות מדינת ישראל גם בהר-הבית?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, אתה יודע כמוני שהנושא של הר-הבית הוא נושא רגיש, נפיץ, וישנם כל מיני גורמים שמעוניינים להצית אש ולהבה בהר-הבית.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
בעיקר מוסלמים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אמרתי כולם, לא אמרתי אם זה קיצונים מהימין או מהשמאל, יהודי או ערבי.
לנושא של הנחיות לביקורים על הר-הבית – כשהר-הבית נפתח לפני כמה שנים, נקבע שאפשר לעלות, גם יהודים וגם תיירים, שעולים כמעט יום-יום, ויש הוראות מתאימות מה מותר ומה אסור. אם כבודו רוצה לשנות את ההוראות, את הנהלים, ואתה חושב שיש מקום לשנות, אפשר לבדוק את זה. אני לא אשנה את הנהלים, כי אלה נהלים שכבר קיימים כמה שנים, והם נכתבו בעקבות אירועים שהיו לצערי בהר-הבית. אם אדוני חושב שיש מקום להתפלל או כל דבר אחר, לטעמי, אני חושב שזה שווה בדיקה, ולא לסגור כרגע את הדברים האלה במליאת הכנסת.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
– – – ריבונות.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. שאלה נוספת, של חבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. חשבתי שיהיה נכון להעלות את הנושא הזה כהצעה לסדר-היום, אבל הדבר לא עבר והופניתי אליך. אני עוקב תקופה ארוכה אחר התופעה של עליית הפשיעה במגזר הערבי. בסוף השבוע הזה היו כמה מעשי רצח. דווח – על-פי מפקד המחוז הצפוני של המשטרה – על עלייה גדולה במספר כלי הנשק שמוחזקים בידי תושבים ערבים. נדמה לי שאנחנו נמצאים במצב שבו המגזר הערבי גם מטופל פחות על-ידי משטרת ישראל וגם הפשיעה והאלימות בו גוברות. האם ישנה איזו תוכנית כוללת לטיפול בנושא הזה? האם אתה, במסגרת העדיפויות שאתה מקצה, רואה בזה נושא חשוב או בעל חשיבות גבוהה?
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
זה לא חדש שהמגזר הערבי הוא עבריין.
<נחמן שי (קדימה):>
לא זה מה שאמרתי. זה לא יפה – – –
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת נחמן שי, למעשה היום אני מהשעה 16:00 על הדוכן, רוב הזמן, ואני עונה בדיוק על הדברים שאתה כיוונת אליהם כרגע בדבריך. אם אתה מבקש ממני לפרוט עוד פעם את כל הדברים – דיברנו על המגזר הערבי; דיברנו על עליית המדרגה; גיניתי את זריקת הרימון על ראש עיריית נצרת ואמרתי שזה יקבל תעדוף בחקירה; דיברתי על כמויות הנשק והרימונים שנמצאים ופירטתי. הדבר היותר חשוב – וזה לשאלתך, חבר הכנסת שי – זה מה כן צריך לעשות, כי נעשות פעולות. אני אגיד את הדברים בשורה אחת – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אני אקרא את דבריך, ואם יהיו לי הערות נוספות אני אחזור אליך.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
מאה אחוז. תודה רבה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה לשר לביטחון הפנים.
<הצעה לסדר-היום>
<איומים על חיי מפכ"ל המשטרה>
<היו"ר אלכס מילר:>
חברים, אנחנו עוברים להמשך סדר-היום, להצעות לסדר-היום מס' 2027 ו-2041 בנושא: איומים על חיי מפכ"ל המשטרה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – בבקשה, אדוני. הצעה רגילה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אנחנו מתנצלים בפניך, אתה השר הכי מועסק פה במליאת הכנסת, זאת התחושה שלי. אני משער שאתה חש את זה על בשרך, מה שנקרא, אבל אין לנו בפני מי לבוא בטענות, ומבחינתנו אתה הכתובת ואנחנו מודים לך על זה.
השבוע התפרסם בתקשורת, בראש מהדורת החדשות של הערוץ השני, ביום ראשון – יום שבו אירעו כמה אירועים קשים במדינת ישראל, כמו לדוגמה נערה מנגוהות שהוצתה על-ידי בקבוק תבערה. דרך אגב, לא ראיתי שורה של גינויים על בקבוק התבערה, לפחות לבג"ץ, שהתיר את הפתיחה של הציר הזה לגורמים עוינים לנסוע בו, למרות אזהרות של גורמי הביטחון. לא היתה שום שורה של גינויים. כששאלו אותי לעניין הזה של המסגד, אם אני מגנה, אמרתי שאני לא מגנה, אני לא גננת. אני לא מגנה לא כי אני בעד – אני נגד – אבל לא יכול להיות שיש דברים שכולם עומדים בשורה אחת ומגנים ויש דברים שהם מובנים מאליהם. ילדה הוצתה, מה זה חשוב? מסגד נשרף? שוד ושבר, העולם כולו נחרב. חמור מאוד, אבל חמור מאוד שנשרפים בתי-כנסת, שמחולל בית-העלמין בהר-הזיתים, שנשרפו שני בתים לפני חודשיים ימים בחוות-גלעד – עד היסוד, לאנשים לא נשארו לא לבנים ולא חיתולים לילדים. על זה אין שורה של גינויים.
אבל פה אני סטיתי מן העניין. העניין הזה, שזה תופס את ראש מהדורת החדשות, ומייד הודעה – שאני לא יודע ממי היא יצאה: גורמי ימין הם אלה שאיימו על המפכ"ל. ההשתלחות האולטימטיבית מייד בקבוצת אוכלוסייה מסוימת, שהיא הופכת להיות שק האגרוף של החברה הישראלית – שמה נמצאים העבריינים, שמה נמצאים הפושעים, שמה נמצאים המאיימים. בוודאי ובוודאי אפשר להגיד כזה דבר בראש מהדורת החדשות של ערוץ-2. וכמו שאני אומר לכם, באותו יום היו כמה התרחשויות, ובכל זאת הכול זז לצדדים – שמירה ואבטחה על המפכ"ל.
אני הייתי הולך לכמה כיוונים אחרים לבדוק. אגב, הייתי עושה סקר ביהודה ושומרון, בקרב גורמי ימין, מי יודע איך קוראים לו למפכ"ל; אני מבטיח לכם שמעטים בכלל יודעים מי זה המפכ"ל. יש כאלה שאם היו אומרים, הייתי אומר: אולי. אבל אני רוצה להתייחס למשהו אחר, אדוני השר – כן, להתנכלות, כן להתנכלות של המשטרה למה שנקרא ההתיישבות ומפגיני ימין, ואני רוצה להביא כמה דוגמאות.
אבל לפני הדוגמאות, היה משהו שהייתי שמח מאוד אם בזמן תפקידך כשר היית מרעיד את אמות הספים לגביו. יש משהו שמציק לי המון שנים, וזה הסיפור של רצח החייל אולג שייחט. החייל הזה נרצח בנסיבות קשות. נתפסו הרוצחים, נשפטו, וכמובן על רצח קיבלו מאסר עולם. הוכחו כל ההוכחות בבית-המשפט, אדוני היושב-ראש, כל העדויות. ומדובר באוכלוסייה של בני-מיעוטים, ואני רוצה להגיד לכם – אתם מכירים את העמדות שלי – אני מהסיפור הזה לא ישן בלילות. אנשים ישבו במאסר עולם – אני מקווה שאתה מכיר את הסיפור הזה, מכובדי חבר הכנסת נחמן שי – – –
<נחמן שי (קדימה):>
אני מנסה להיזכר, אם תוכל להזכיר לי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני אזכיר את הסיפור. ונמצאו הרוצחים האמיתיים. אנשים נשפטו למאסר עולם, לא היה להם יד ורגל ברצח הזה, לא קשר ישיר ולא קשר עקיף – זה היה לפני כמה שנים – ונתפסו הרוצחים האמיתיים.
כמובן, פתחו להם את הדלת מהר, אני משער שגם פיצו אותם, אבל מי יפצה חברה שמעוותת דין? יש פה ספק למישהו שהיה שם בידוי ראיות? יש פה ספק למישהו שהיתה שם תפירת תיק? הבית הזה היה צריך להזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
אבל אולי אני לא יודע – איזה בדק-בית נעשה במשטרה? אני רוצה לומר משהו לשר לביטחון פנים, משהו שהוא עקרוני: לא פעם יוצא שאנחנו מבקרים את המשטרה – לא כי אנחנו מבקרים את המשטרה ככלל. אדם ומוסד וחברה נידונים על-פי רובם – ואני חושב שיש פה הסכמה של כל חלקי הבית שרובו ככולו טוב; לא טוב, טוב מאוד. אבל אם לא נטפל בפינות, אם נטשטש את הפינות שאנחנו צריכים לתקן אותן, בסופו של דבר אנחנו נגרום לריקבון של החברה כולה.
לקחת מישהו ולתפוס אותו בפינה מסוימת ולהאשים את כולם, זו טעות. אדם נידון על-פי רובו, מוסד נידון על-פי רובו, ארגון נידון על-פי רובו. אבל הטיעון הזה שלי – אני מביא אותו דווקא מאוכלוסיית בני-המיעוטים, ואני חרד, אני חרד מכזה אירוע. ואני משער שעכשיו אתה שומע ונזכר, ואתה מבין, והייתי שמח מאוד שהיית נותן לי תשובה: היו כאלה מסקנות, היתה כזאת הפקת לקחים בצוותי החקירה ובפרקליטות – איך יכול להיות כזה דבר? איך נוצרה כזאת מציאות?
ואני רוצה עכשיו לעבור לדברים הרבה יותר פעוטים. לפני כמה זמן התפרסם – יום שלישי, 22 בדצמבר: נער בן 16 מיצהר נעצר לאחר שעלה חשד כי עמד – כי עמד, שימו לב איזה פשע, איזה פשע – בארגון מחאה שהפיץ כרוזים בגנות ראש שלוחת תביעות במשטרת ש"י, רב-פקד – משטרת ש"י. הנער מכחיש והיום יוגש נגדו כתב אישום.
כמובן, הדברים שמתפרסמים – נער בן 16 מההתנחלות יצהר. יצהר זה עבריינים; אם הוא מיצהר הוא בטח עבריין, הוא בטח "תג מחיר". אולטימטיבית, ישר הארכת מעצר: נעצר בחשד לאיומים והעלבת עובד ציבור; הקטין נחקר בחשד לארגון מחאה נגד ראש שלוחת תביעות במשטרת ש"י, רב-פקד וכו', ובתליית כרוזים בעלי אופי מאיים בסביבת ביתה – שוד ושבר. מהחקירה שניהל ראש משרד חקירות מודיעין במשטרת פתח-תקווה, רב-פקד – אני נמנע מלומר את השם – עולה כי במהלך החודשים האחרונים הגיעו פעילי ימין מספר פעמים סמוך לביתה – של אותה רב-פקד – חילקו במקום כרוזים בגנותה ותלו אותם בבתי מגורים סמוכים. מהמשטרה נמסר כי יש במקרה משום חציית גבולות ברורים בין עובד מדינה הבא לאכוף את חוקיה לבין דריסת רגל גסה בחייו הפרטיים. דבר זה אנו רואים בחומרה, כפי שעולה מנסיבות החשדות המיוחסים.
הדבר התפרסם בעוד כמה מקומות, אבל למזלנו, אדוני היושב-ראש, יש גם בית-משפט. ושם ההתלהמות וההתלהבות והוצאת השם רע, ומעצרי השווא, לעתים נעצרים. וככה היה במקרה הזה.
כותרת: מכה לפרקליטות ולמשטרה. אחרי ההכפשה, מי יתקן את העוול? מי יתקן את העוול של המעצר? שום דבר לא היה בו, ארגון מחאה. אני רוצה לקרוא לכם מפסק-הדין: שופטת בית-המשפט השלום בפתח-תקווה – אני נמנע מלומר שמות כשאין צורך – שחררה אתמול ממעצר בית קטין מיצהר המואשם באיומים והעלבת עובד ציבור. השופטת מתחה ביקורת נוקבת על המשטרה והפרקליטות, וקבעה כי תוכן הכרוזים שחילק נגד תובעת משטרתית הוא קריאה לגיטימית.
רבותי, אנחנו מדינה דמוקרטית ויש גם דבר כזה שנקרא חופש ביטוי. למי שלא זוכר, בזמן מלחמת "עופרת יצוקה" עמדה בתו של איש ציבור מאוד מאוד בכיר – כשאין צורך אני לא מזכיר שמות – עמדה והפגינה נגד הרמטכ"ל בהפגנה מאוד מאוד קשה ונוקבת. לא נעשה לה כלום – לא נעצרה ולא הוגש כתב אישום.
לפי כתב האישום, הקטין חילק את הכרוזים מחוץ לביתה של – בשתי הזדמנויות – חזר על הפשע – ביוני ובנובמבר האחרון. בכרוז נכתב כי היא הספיקה לרדוף יהודים רבים מתושבי האזור, היא ומחלקתה מגבות משפטית את מלחמת השלטון במאחזים הבלתי-חוקיים שהשלטון מעדיף למסור – את הקרקע לערבים. מי שמשתף פעולה עם השלטון וכו'.
ועכשיו דברי השופטת: השופטת מתחה ביקורת נוקבת על התנהלות המשטרה. לגבי הכרוז נכתב כי לא נמצאה ראיה כלשהי הקושרת בין הקטין לחלוקה – אומרת השופטת. לגבי תוכן הכרוז – נגיד כן, שהוא כן חילק – נכתב כי זוהי קריאה לגיטימית. גם הדברים שעליהם שמה התביעה את הדגש, אין בהם דבר מן האיומים. קריאה חוזרת ונשנית בכרוז אינה מעלה כי יש בו איומים מפורשים. ברי שדעתם של כותבי הכרוז אינה נוחה מהמתלוננת – אני בטוח שחבר הכנסת נחמן שי מאוד לא אוהב את הכרוז הזה, כמו שמן הסתם כרוז מסוים שיכתוב חבר הכנסת נחמן שי מאוד לא ימצא חן בעיני. ובכל זאת אנחנו נמצאים בסוג של מדינה דמוקרטית.
<היו"ר אלכס מילר:>
ולסיכום.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
נגמר לי הזמן?
<היו"ר אלכס מילר:>
כן.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני רק התחלתי לדבר.
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת בן-ארי, אני מבקש ממך משפט אחרון ואנחנו נאפשר לשר לענות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא, לא. תן לי בבקשה עוד דקה אחת. רבותי, אני רוצה לומר כמה סיפורים. סיפור החומצה על הגג בכפר-דרום – משטרת ישראל הוציאה את זה; לא היה ולא נברא. ב"בית השלום" אמרו: יש שם אמל"ח, איזה איומים היו שם; לא היה ולא נברא. כרוזי הסתה נגד שי ניצן – שוב פעם הלכו, ומעצר עד תום ההליכים וכן הלאה, דברים שהם סוג של התנכלות, סוג שמזכיר מדינה טוטליטרית, שלא מבקרת את עצמה.
ומשפט אחרון: בשבוע שעבר אני שמעתי את כבוד השר במה שהכתיבו לו בעניינה של צביה שריאל. שום דבר ממה שנאמר שמה, אין לו קשר לאמת, אין לו קשר לעובדות. מכתיבים את הדברים, כאילו אתה תקריא ואף אחד לא יוכל לענות לך. מכובדי השר, הדברים הוכחו, גם לגבי הבדיקה הגופנית וההפשטה של הבנות. היתה פה ועדה, היתה פה ועדה בראשות חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ניתנו שם עדויות קשות ביותר. ורצוי שהמשטרה תחשוב פעמיים לפני שהיא מוציאה דברים לתקשורת, לפני שהיא מכפישה ציבור שלם ולפני שהיא עושה דברים שקשה לאחר מכן לחזור מהם. תודה רבה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. אדוני השר, אני מזמין אותך לדוכן לענות לחבר הכנסת בן-ארי, ואנחנו נמשיך בסדר-היום.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מענה על הצעה לסדר-היום בנושא איומים על חיי המפכ"ל. חבר הכנסת ניצן הורוביץ – שלא נמצא פה – וחבר הכנסת בן-ארי ביקשו לדון באיומים על חיי המפכ"ל והתגברות האלימות בחברה הישראלית. אבל בטרם אני אשיב על ההצעה, אני לא יכול שלא לגנות את הדברים שאתה משמיע פעם אחר פעם בגנות משטרת ישראל ושירות בתי-הסוהר. הדברים שלך, חבר הכנסת בן-ארי, לא ראויים. אני מגנה אותם, אני דוחה אותם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
את מה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
את כל ההאשמות שהעלית פה מעל הבמה הזאת. דבר כזה לא עושים בכנסת ישראל. גופי האכיפה הם גופים ששומרים עליך ועל החברה בישראל. יש טענות – תעלה אותן. אתה נפגש אתי לעתים קרובות. לבוא לפה, ובמסגרת עשר דקות לגדף ולומר דברים לא ראויים – אני מגנה אותם, אני דוחה אותם, ואני לא מוכן לעבור לסדר-היום בעניין אותם גופים שאני מופקד עליהם.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
תתייחס לדברים – – –
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת בן-ארי, השר הקשיב לך בשקט.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני רוצה את זכות התגובה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
בתאריכים 23–24 בדצמבר התקבלו שני מכתבי איום אנונימיים זהים בלשכת המפכ"ל בירושלים הממוענים למפכ"ל המשטרה. במכתבים רשומים גידופים כלפי המפכ"ל וכלפי שר הביטחון, ובהם אמירה ש"שניכם מסתתרים עם אבטחה". המכתבים מסתיימים במשפט איום: "יום הדין שלך קרוב מאוד, כי אתה סומנת לעולם הבא". בעקבות המכתבים בוצעה הערכת מצב והוחלט לעבות את סל האבטחה הקיים. הנושא נמצא בחקירה במחוז ירושלים ושירות הביטחון הכללי. טרם נעצרו חשודים.
ללא קשר לתוצאות החקירה, אני רוצה להבהיר מעל במה זו שלא אתן לאף גורם לאיים על אנשי רשויות האכיפה, לא על אחרון השוטרים והסוהרים ולא על העומד בראשות המשטרה. אעמוד חוצץ בין המאיימים לבין אנשי רשויות האכיפה ואשמש כמגן אנושי עליהם. אני מגנה בכל תוקף את חציית הקו האדום הזה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אנחנו כולנו אתך בזה, לא זו השאלה. אני רוצה לומר משפט.
<היו"ר אלכס מילר:>
אין דבר כזה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
מה זה אין דבר כזה? למה אין דבר כזה?
<היו"ר אלכס מילר:>
אין דבר כזה, אתה לא יכול. אנחנו לא פותחים פה דיון.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, זה כן מקובל. אני רוצה לענות לשר. הוא פגע בי ואני רוצה לענות לו. לא ענית לי עניינית, אדוני השר. אני רוצה לענות.
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת בן-ארי, אני מפנה אותך לתקנון. אם יש לך הודעה אישית, אתה חייב להגיש את זה בכתב ליושב-ראש הכנסת, ואז אנחנו נחליט אם לאשר או לא, ובמסגרת הזאת יש לך חמש דקות. אם לא הוגשה בקשה בכתב, אנחנו צריכים להצביע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
זה קרה עכשיו.
<היו"ר אלכס מילר:>
ככה זה בניהול המליאה. דברים שקורים עכשיו וחברי הכנסת רוצים להגיב – כותבים בכתב בקשה להודעה אישית, ובזה סיימנו.
חברי חברי הכנסת, אנחנו נצביע. מי שמצביע בעד – זה בעד דיון במליאה. מי שמצביע נגד – להסיר, כי הציעה הממשלה להסיר את הנושא מסדר-היום. חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת אורי מקלב, אני עובר להצבעה. אני מבקש מכם לשבת. הצבעה.
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 1
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 4
נמנעים – אין
ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר אלכס מילר:>
בעד – 1, נגד – 4, נמנעים – אין. הנושא הוסר מסדר-היום.
<הצעה לסדר-היום>
<תושבים חרדים באשדוד מותקפים ונפצעים על-ידי בריונים בלי תגובה של המשטרה>
<היו"ר אלכס מילר:>
אנחנו עוברים להצעה אחרונה, הצעה לסדר-היום מס' 2035, של חבר הכנסת אורי מקלב: תושבים חרדים באשדוד מותקפים ונפצעים על-ידי בריונים בלי תגובה של המשטרה. בבקשה, חבר הכנסת מקלב, יש לך שלוש דקות.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני לוקח בחשבון שהכותרת של ההצעה לסדר-היום שלי נראית אולי משהו שהוא נושא מקומי וקטן, שאולי לא שווה הצעה לסדר-היום בכנסת, וודאי לא הצעה לסדר-היום דחופה. אבל אני רוצה להגיד לכם, חברי, שהנושא הוא הרבה יותר רחב. הוא הרבה יותר מעמיק ועקרוני וקשה, ומקיף הרבה יותר מאשר בעיר אשדוד.
בתקופה האחרונה גם כאן, גם מעל במת הכנסת, שמענו על התקפות על ציבור חרדי באשדוד. אבל יש כמה מאפיינים למותקפות הזאת ולהתקפות האלה. קודם כול, שהן נעשות ביום מסוים. הן לא נעשות בכל ימי השבוע, יש יום מסוים שבו זה נעשה – זה נעשה ביום שבת. בשבת – אז נעשות ההתקפות. אני מניח שהמשטרה, וגם לא דווקא החוקרים, מבינים שיש איזה קו מאפיין, ובאים לראות למה זה קורה. כשרואים שזה קורה ביום אחד בשבוע – למה זה קורה דווקא ביום הזה? ואני גם רוצה להגיד לכם – ותיכף נגיע לכך – זו לא התנכלות אחת וזו לא איזו בריונות לשם בריונות, אלא זה קורה באזור חרדי.
אותו איש חרדי שיעבור ברובע לא חרדי לא יקרה לו שום דבר, חוץ מאשר – יכולה לקרות התנכלות בריונית בארץ באחוז מסוים. אבל בשכונה שהוא גר, שם, בבית שלו, זה קורה לו, וההשלכות הן השלכות קשות: ילדים מפוחדים, הורים מפוחדים, אף אחד לא יודע איך הוא חוזר הביתה; הילד לא יכול ללכת לתנועת הנוער שלו, האבא לא יכול ללכת למרכז הרוחני שלו, הוא לא יודע מה יקרה לו. וזה קורה בשבת מסיבה אחת – בגלל שהוא ללא שום אמצעי הגנה, אין לו שום כלי תקשורת, אין לו פלאפון, וגם אי-אפשר לקחת אותו ברכב.
לכן גם לא נמצאים אלה שמתקיפים, ככה שלשמור – יש אפשרות להתגבר על זה. אבל לא שזה לאט-לאט נהיה יותר שקט, כמו שחושבים – בטח המשטרה מטפלת, בטח הגופים העירוניים מטפלים, בטח זה מתמעט, עוד יש תופעה פה ושם – התופעה מתגברת והולכת. אפשר להגיד שהיא החריפה מאוד, ואני יכול להגיד שיש כנופיות רחוב ששולטות על הרחוב. זה לא רק נעשה היום בגוף, אלא נעשה היום גם בפריצה לחנויות לאור יום. אנשים פורצים לפני אנשים.
אני גר ברמות, ויש תופעה שמאוד זעזעה אותי, שאומרים לי: תראה, יש כאן גנבי רכב, גנבו את הרכב, נמצאים מתחת לאף, המשטרה הכחולה נמצאת, והיא לא יכולה להגיע, מכיוון שמאחורי זה זה כבר אזור B, והיא צריכה להיכנס לשם. אני הבנתי את התסכול הרב. התסכול הזה נמצא אצל תושבים שאומרים: איפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים במקומות שבהם לאור היום פורצים, גונבים, מתעללים, מכים, מתקיפים, מאיימים. אנשים שמתלוננים ספציפית, בגלל שמכירים אותם, אחרי זה מתקיפים אותם קשות. אני יכול להגיד לכם יותר מזה. רק בתקופה האחרונה – אני אקרא לכם שתיים, שלוש כותרות של העיתון.
<היו"ר אלכס מילר:>
אבל זמנך תם.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
לא שמתי לב. זה קיים לא רק באשדוד, התופעה הזאת קיימת בירושלים, ברמות. אני מדבר רק על השבועות האחרונים. כשאני מדבר על השבועות האחרונים, הפירוש הוא שבסך הכול זה כמה ימים, כי דיברנו על שבת. זה קיים בבני-ברק, זה קיים בחיפה. רק בשבת האחרונה הותקפה בחיפה ישיבת חב"ד. ביפו רק לפני שבועיים הותקף אדמו"ר בדרכו לבית-הכנסת.
אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הנושאים האלה, שיהודי חרדי או יהודי בכלל מותקף בגלל שהוא חרדי, והוא מותקף גם בשבת, שאין לו ביטחון, בגלל שהוא מנוע בשבת, הוא שומר שבת – הוא לא הולך עם פלאפון והוא לא מטלפן למשטרה והוא לא הולך עם כלים אלקטרוניים כאלה וכלים פיזיים אחרים. האדם הזה מותקף, ואומר שר המשטרה מעל הבמה הזאת, ובצדק – ואני יודע שהוא טיפל בעניין ושזה כאב לו – הוא אומר: תשמע, עצרנו נער, ומה הוא אומר? אני שונא אשכנזים. שאלו את הנער הזה: למה התקפת? למה התנפלת עליו? הוא אומר: אני שונא אשכנזים. אז אני רוצה להאמין שהוא לא שונא אשכנזי כי הוא אשכנזי ולא מזרחי, אלא אשכנזי – הפירוש אצלו הוא אולי חרדי.
גם אם נלך לקולא בעניין הזה, אין לי ספק שאנחנו צריכים לטפל בעניין הזה, בגלל שהתופעה הזאת היא קודם כול לא מקומית, היא הרבה הרבה יותר רחבה, היא נוגעת לאלפי איש, להרבה אנשים שהילדים שלהם נמצאים במקומות כאלה. והרבה יותר מכך – הוא מותקף בגלל שהוא חרדי. הוא ממוקד. הם מסתובבים רעולי פנים ברחובות, באמצע היום. השאלה היא מי שולט.
אני יודע שהדבר האחרון שהמשטרה רוצה, אבל אין ברירה לתושבים, זה הקמת משטרה עצמאית להגנה עצמית. אני יודע שהמשטרה לא אוהבת את זה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת, ואני קורא מכאן, ההצעה לסדר-היום שלי, הקריאה האחרונה, לטפל בתופעות האלה בצורה מקיפה ורחבה של העניין, ולא עוד פעם לטפל בצורה מקומית.
התשובה האחרונה שאמרתי לך, כשאמרת שתוגברו הסיורים אמרתי שברגע שהמשטרה תצא, אתה תראה שכל העכברים יצאו מחוריהם. וזה כך קרה, לא הרבה זמן, באותו שבוע. התופעה הזאת לא היתה רק במקום אחד. תודה, אדוני. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. כבוד השר.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב ביקש לדון באירועי תקיפות קשות של תושבים חרדים בעיר אשדוד על-ידי בריונים. בתאריך 1 בדצמבר השבתי לשאילתא דחופה של חבר הכנסת מקלב לעניין אירוע ספציפי, שבו הותקף תושב העיר אשדוד. בהצעה שבענייננו לא צוינו מקרים ספציפיים, אלא הועלתה טענה שלפיה היו אירועי אלימות קשים בימים האחרונים ברובע החרדי באשדוד. על-פי בדיקה שערכתי עם תחנת אשדוד ועם המטה הארצי, לא מוכרים אירועי אלימות קשים שאירעו במהלך הימים האחרונים ושקשורים במגזר החרדי.
אמרתי יותר מפעם אחת, גם לחברי חבר הכנסת מקלב: אני אומר לך, אין תלונות במשטרה. אתה מצייר לי פה אירועים, אני קורא את העיתונות החרדית שפורסמה, אבל אין אירועים. הדברים האלה הם תחושות, ועל התחושות האלה אין ויכוח בינינו, יכול להיות שהן מוצדקות ויכול להיות שהן לא.
אני גם אמרתי לך שנעשות פעולות, אמרתי שאם מישהו מתלונן, אפשר לפתוח בחקירה. הדברים האלה קיימים, אבל לבוא ולהגיד שיש שם אירועים – לא מצאנו. יש לציין שמספר האירועים הפליליים שלהם נדרש מענה משטרתי ברובע החרדי בעיר נמוך יחסית, ובעבר ניתן מענה לאירועי אלימות נקודתיים, אשר טופלו היטב, ובמהלכם נחקרו חשודים ונאספו ראיות, דוגמת המקרה האמור בשאילתא הדחופה שהגיש חבר הכנסת.
תחנת אשדוד תמשיך להשקיע מאמץ רב כדי להשיב את הסדר ולחזק את תחושת הביטחון האישי של התושבים. מפקד התחנה קיים כמה מפגשים עם רבני הרובע, הרבנים המשפיעים בעיר, כדי למצוא פתרונות יצירתיים וכדי לצמצם את רמת המתיחות הקיימת במקום.
ברובע החרדי הוקמה נקודת שיטור קהילתי והוצב בה שוטר קהילתי. בנקודת השיטור פועלים למעלה מ-100 מתנדבים מהרובע החרדי, וכל אירוע מטופל במהירות האפשרית וברגישות הנדרשת.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. מה אדוני מציע?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני מוכן לשמוע מה חבר הכנסת מקלב רוצה. אם אתה רוצה דיון, אין לי בעיה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני מציע להעביר לוועדת הפנים.
<נחמן שי (קדימה):>
הוא לא יכול להציע לוועדת הפנים.
<היו"ר אלכס מילר:>
השר מסתפק בבקשה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אני מצטרף, אם הוא רוצה דיון אין לי בעיה.
<היו"ר אלכס מילר:>
חבר הכנסת בן-ארי ביקש הצעה אחרת, ואני אאפשר לו לנמק את הצעתו. לאחר מכן אנחנו נצביע.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני השר, אני מנצל את הבמה הזו כדי למחות על הדברים שלך נגדי. אני הקדמתי בראשית דברי ושיבחתי את עבודת המשטרה. אמרתי שמוסד נידון על-פי רובו, ורובו טוב ואפילו טוב מאוד. כל מי שנכח כאן במליאה שמע. הערתי הערות ענייניות, אבל משום מה, כששואלים בחיטים אתה עונה בשעורים. שאלתי על מעצרים, ענית לי על דוחות. נתתי פה עובדות שהיו כאן, בתוך הוועדה למעמד האשה, והשר אומר לי שאני מכפיש. אולי במקום להשתלח בחבר כנסת, אדוני השר, תענה עניינית, או תבקש מהגורמים האחראים לראות מה ניתן לתקן.
אני חוזר להערה שלי בתחילת הדברים. הארגון הוא חשוב, הוא טוב, הוא טוב מאוד, אבל אם לא יטופלו הנקודות הטעונות תיקון על-ידך, איש לא יעשה את זה, וכשיש נמק במקום אחד והוא לא מטופל, אחריתו מי ישורנה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חבר הכנסת נחמן שי, יש לו גם הצעה.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שיש כאן הסכמה כללית שאפשר יהיה להעביר את זה לוועדה. אני מבין שטכנית, מי שהציע הצעה לסדר-היום צריך לבקש דיון במליאה, אבל זה לא חיוני. חשוב מאוד שהוועדה תדון. מאוד התרשמתי מדברי חבר הכנסת, אבל גם מדברי השר, כי אם אין תלונות, אז אין אירועים. איכשהו זו תופעה שקשה לקבל אותה. בואו נדון בזה בוועדה.
<היו"ר אלכס מילר:>
תודה. חברי חברי הכנסת, נעבור להצבעה. מי שמצביע בעד, הוא בעד שהנושא יידון בוועדת הפנים. מי שמצביע נגד, מצביע על הסרת הנושא מסדר-היום. לפי מה שהבנתי, השר מסכים עם ההצעה לדיון בוועדת הפנים.
אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 9
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר אלכס מילר:>
בעד – 5, נגד – אין, נמנעים – אין. ההצעה עברה לוועדת הפנים.
חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, י"ג בטבת תש"ע, 30 בדצמבר 2009, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:06.