דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ז ישיבה שכ"ד הישיבה השלוש-מאות-ועשרים-וארבע של הכנסת השמונה-עשרה יום שלישי, כ"ח בשבט התשע"ב (21 בפברואר 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 5 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 5 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 6 שלמה מולה (קדימה): 10 דניאל בן-סימון (העבודה): 10 זאב בילסקי (קדימה): 12 גאלב מג'אדלה (העבודה): 14 חנין זועבי (בל"ד): 14 שכיב שנאן (העצמאות): 15 דורון אביטל (קדימה): 16 חיים אמסלם (ש"ס): 17 שלי יחימוביץ (העבודה): 17 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 18 זהבה גלאון (מרצ): 18 נחמן שי (קדימה): 19 עינת וילף (העצמאות): 19 רחל אדטו (קדימה): 20 אורי אורבך (הבית היהודי): 21 אברהם מיכאלי (ש"ס): 22 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 22 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 23 הצעות לסדר-היום 23 ציון יום תמורות במעמדה של הכנסת 23 היו"ר ראובן ריבלין: 23 שלי יחימוביץ (העבודה): 25 דב חנין (חד"ש): 28 עינת וילף (העצמאות): 30 אורי אורבך (הבית היהודי): 32 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 34 דניאל אילון (ישראל ביתנו): 35 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 46 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 46 הצעות לסדר-היום 46 ציון שבעים שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה" 46 היו"ר אורלי לוי אבקסיס: 46 דני דנון (הליכוד): 47 דניאל בן-סימון (העבודה): 49 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 51 עינת וילף (העצמאות): 53 שלמה מולה (קדימה): 54 אילן גילאון (מרצ): 55 השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 56 הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 21) (איסור הפליה בשל גיל), התשע"ב–2012 57 זאב בילסקי (קדימה): 58 הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012 64 כרמל שאמה-הכהן (הליכוד): 64 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 68 שאילתות ותשובות 71 1538. אי-הזמנת מקבלי צל"שים ועיטורים לאירועים ממלכתיים 71 דניאל בן-סימון (העבודה): 71 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 71 חיים אמסלם (ש"ס): 73 1526. ערכות-מגן לחולים מונשמים 74 חיים אמסלם (ש"ס): 74 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 74 1580. טענה על קצין צה"ל שעודד את חייליו לזרוק אבנים על מתיישבים 75 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 75 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 75 1619. טענה על ירי גז מדמיע לעבר ילדים משחקים 78 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 78 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 79 1746. ידיעה שלפיה לא יחולקו ערכות מגן ל-40% מתושבי העורף 79 אברהם מיכאלי (ש"ס): 79 השר להגנת העורף מתן וילנאי: 80 הצעה לסדר-היום 82 קביעת קריטריונים ברורים לאישור ספרי לימוד בשפה הערבית תוך הבטחת תוכן חינוכי ולשון ערבית תקינה 83 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 83 סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס: 86 נסים זאב (ש"ס): 89 שאילתות ותשובות 92 1748. ידיעה על תלמידי תיכון בירושלים המשחקים בקלפים בהפסקות 92 נסים זאב (ש"ס): 92 סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס: 92 1814. שעון נוכחות בחדרי המורים בישראל 93 עינת וילף (העצמאות): 93 סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס: 93 <נאומים בני דקה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת – השר עדיין איננו כאן – היום יום שלישי, כ"ח בחודש שבט תשע"ב, 21 בחודש פברואר 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. נאומים בני דקה. מי שרוצה להשתתף יצביע, למרות שאין רבים. חבר הכנסת אייכלר, אתה ראשון הדוברים, ואחריו – יעקב כץ. כבוד השרה הנכבדה. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לפני למעלה מ-30 שנה החליטה הכנסת על חוק ניתוחי המתים, שלפיו אדם, צריך לבקש את רשותו לנתח אותו אחרי מותו. זה היה לאחר שנים רבות של מאבק קשה מאוד. אנשים פחדו ללכת לבתי-חולים כי איבריהם נותחו והושארו במכונים הפתולוגיים, ואף היו מחקרים וסחר באיברים. היה מצב קשה מאוד. היום נדהמתי לשמוע שבוועדת החוקה היה היום דיון על איברים, 8,000 איברים ודגימות שמוסתרים ונמצאים במכון הפתולוגי. הובטח שהאיברים האלו יובאו לקבורה. ביקשתי מפרקליט המדינה, ואני מבקש גם במליאת הכנסת: במקום שאנשים יצטרכו לדאוג שמא חלילה יחללו את איבריהם לאחר מותם, צריכה להיות הנחיה ברורה, שכאשר יש חשד לעבירה פלילית במותו של אדם, המשטרה תבוא אל בית-המשפט ותבקש חקירה. וכולנו רוצים שכל חקירה כזאת תמוצה עד תום, שאדם שרצח או שיש איזושהי אפשרות לחשוף מי, איך נוצרה סיבת המוות, אנחנו רוצים שזה יהיה. אבל לא חייבים לעשות את זה בניתוח המת, וודאי שלא ניתוח כולל. יש היום MRI, וצריכות להיות הנחיות ברורות: לבקש מלכתחילה מבית-המשפט לחקור את הדברים בלי ניתוח, על-ידי MRI. אם יש צורך בניתוח מקומי – אז גם נציג המשפחה, רופא מטעם המשפחה או רב שיהיה נוכח בזמן הניתוח, ומייד אחרי הביצוע של החקירה והניתוח הנדרש המקומי, להביא את האיברים כולם לקבר ישראל, בקברו של אדם, למען כבוד האדם וכבוד המת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת כץ, הלוא הוא כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת מולה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, זה עובד? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. עוד רגע יעבוד. בסדר, רק קודם תני לו רמקול. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, מכובדי, חברי חברי הכנסת, אני יודע, אדוני היושב-ראש, שאתה מאוד נזהר בכבודם של שופטי בית-המשפט העליון ובמיוחד בנשיאיו ובנשיאותיו. ואני גם מנסה לדבר מאוד-מאוד בזהירות, אבל ירשה לי כבודו להעיר הערה, הארה באל"ף והערה בעי"ן. לא לכבודו. אתמול התראיין בערוץ הכנסת הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, כבוד השופט אהרן ברק, ובדבריו, בהתייחסותו ליישובים ביהודה ושומרון, הוא אמר: היישובים אינם חוקיים, אם כי האנשים אינם הפקר. אז על הנקודה הזו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אמר: בהתאם למשפט הבין-לאומי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, בסדר. אני אומר שנשיא בית-המשפט העליון יכול להתבטא בביטוי על יישוב יהודי – אנחנו מדברים, כבוד היושב-ראש, על למעלה מ-170, 180 יישובים שנמצאים באופן חוקי ביהודה ושומרון, שילדיהם משרתים בצה"ל ארבעה דורות. רק לפני כמה ימים חגגתי לנכדתי שנולדה לבתי – שהיתה הבת הראשונה של בית-אל – בת-מצווה בבית-אל. יש מקומות של ארבעה דורות במקומות האלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שנזכה לחופה ולמעשים טובים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אמן. מעלה-אדומים, גוש-עציון, ביתר, אורנית, שערי-תקווה. אדוני היושב-ראש, אנחנו קוראים לך לעזרה: גם את הנשיאים צריך להעמיד במקומם. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, אבל הנשיא לשעבר ברק אמר, אומר: צריכים להתייחס לאנשים וצריכים לדאוג להם. יחד עם זה, מי שטוען שהם לא חוקיים לפי המשפט הבין-לאומי, הוא אמר – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> 400,000 יהודים ביש"ע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> 300,000 יהודים אינם חוקיים בפועל לפי דבריו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – יכולות להיות להם תוצאות נוראות לגבי 700,000 יהודים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ייתכן מאוד שהשופט, ייתכן מאוד – אני לא בקי בדיוק – אבל רבים מהאנשים שהגיעו עם השופט ברק לארץ, עלו בעלייה בלתי חוקית לארץ. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> נכון. גם הם נמצאים. גם תל-אביב, שהוא גר בה, היא ההתנחלות שלדעת הערבים היא ההתנחלות הכי לא חוקית בארץ-ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא פה והוא לא נשיא בית-המשפט העליון. אבל כל מה שהוא דיבר על מצב כזה או אחר, הוא להיפך, דיבר בשבחם של האנשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אני רק אמרתי, כי קשה לי לשמוע עלינו שאנחנו לא חוקיים, כי נולדתי לאבא ואמא בצורה חוקית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם תשאל רבים, לא מעט מחברי הכנסת, הם יאמרו לך שאנחנו לא חוקיים גם ביפו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן. אז אני לכן ביקשתי את עזרתו של היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד אומר את דעתו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – של היושב-ראש שהוא כל כך ממלכתי, דמוקרט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם למשל – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – יהודי, ירושלמי, עדין והגון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם למשל הוא היה אומר שהם לא הגונים, הייתי מתערב מייד. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, אנחנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אומר, אומר דברים לפי – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אנחנו חוקיים לגמרי. נגדל ונהיה שמה מיליונים, ובעזרת השם הוא יזכה לראות אותנו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הטורקים אמרו שאנחנו לא חוקיים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – ואולי גם נכדיו וניניו יבואו לגור אתנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הטורקים אמרו שאנחנו לא חוקיים, הבריטים אמרו שאנחנו לא חוקיים, ואנחנו ברוך השם נמצאים פה, יש לנו נשיאי בתי-משפט, ברוך השם. בבקשה, חבר הכנסת מולה. כל זמן שאדם מדבר בצורה מכובדת – הוא יכול להביע את דעתו, מה – כן. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני נזהרתי מאוד לא לומר דבר על פרשת נתן אשל שהיתה אצלנו בשבוע-שבועיים האחרונים, אדוני היושב-ראש. אני חושב שברגע שהפרשה הזאת הגיעה לפחות למיצוי או לזה שאין הסדרי טיעון, ראש הממשלה, היה עליו לומר בקול צלול שההתנהלות של נתן אשל מבחינה ציבורית לא מקובלת עליו. הוא היה צריך לתת גיבוי לאלה שלקחו ועשו צעד ומעשה נבון ונכון וערכי, שהגישו והמליצו להתלונן אל היועץ המשפטי לממשלה. לא יעלה על הדעת. גם ראש לשכתו של ראש הממשלה הוא אדם ציבורי; ראוי לבקר אותו ציבורית, כי הוא יושב על משרה ציבורית כמנהל לשכתו של ראש הממשלה. אבל ראש הממשלה בחר באמת לא לגבות את שלושת הבכירים. זאת תעודת עניות להתנהגותו של ראש הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נדמה לי רק, חבר הכנסת מולה, אני לא סניגור של ראש הממשלה; לא שאני, ולא הוא ביקש ממני. אבל נדמה לי שכל מה שהוא אמר, כאשר הפרשה פרצה, שנחכה לתוצאות החקירה. זה מה שהוא אמר לי. <שלמה מולה (קדימה):> אחרי שהחקירה הסתיימה. רק אחרי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי אותך. תודה רבה. חבר הכנסת, בבקשה. אני כבר קראתי לחבר הכנסת בן-סימון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת בילסקי. ידוע לי, ידוע לי. אה, מג'אדלה גם? יפה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני יודע שזה זמן לחגיגות בבנק לאומי. החליפו יושבת-ראש. נכנסה אשה חדשה, צעירה, וגם היא נכנסה למועדון האלפיון העליון והיא תרוויח ביום הראשון כמעט 400,000 שקל לחודש. ועכשיו אני קורא שהם הולכים לעשות איזה משתה בלונדון עם מאות אנשים, ואתה יודע, עיני לא צרה, לא בבנק לאומי. אף-על-פי-כן, 80% מהבעלות של הבנק היא בידי הציבור. אני ציפיתי, דווקא בימים האלה, שאנחנו דנים בכנסת בנושאים של האדם הפשוט והאיש הקטן שנאנק כדי להשלים, אתה יודע, להחזיק שבוע-שבועיים, 40% מתחת לקו העוני והכול – ואתה קורא את הדיווחים האלה ואתה אומר: אלוהים אדירים, איפה הרגישות? איפה הצניעות? איפה הדרך-ארץ? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מקווה רק שחברי הכנסת מטעמנו לא ייסעו. כי יש חברי כנסת שמבקשים לתקן את חוק האתיקה, רק לידיעתך: לא רק לא לקבל את ועדת-זמיר, אלא לתקן את חוק האתיקה במובן זה שהם יוכלו לנסוע על-פי הזמנה, יחד עם עוזר פרלמנטרי ואחד מהקרובים בדרגה ראשונה; לאו דווקא הבעל או האשה, אלא אחד הקרובים מדרגה ראשונה. זאת הצעה של חברי כנסת לתקנון אתי, כשאתה מטיף לכל העולם על דברים. רק שתדע. זאת אומרת, אני לא אומר לך שכשהולכים בשמש, לא טוב ללכת בלי כובע כשיש חמאה על הראש. <דניאל בן-סימון (העבודה):> למה אתה קושר את זה למה שאני אומר, ולמה אתה מפנה את הדברים האלה אלי? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. אני – להיפך, הואיל ואני מכבד אותך כל כך ויודע שלא דובים ולא יער בינך לבין הנושאים האלה, אני רק מפנה את תשומת לבך. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני מקבל מה שאתה אומר, ואני מקווה שהשינויים האלה לא יתחוללו. רק אני אומר שבעולם, במשבר שהיה – והמערכת הבנקאית, שהיא באמת החמצן של כל מדינה, כשהיא מסתאבת וכשהיא לא רגישה מספיק לציבור והיא מעלה משכורת, מבנק ישראל דרך כל המערכת הבנקאית, הם כאילו מנותקים. בנק זקוק לאמון הציבור, במיוחד כשהוא שייך לציבור. ולכן אני אומר מפה למנכ"לית החדשה: תשמרי על הצניעות הזאת, כי תזדקקי לה עוד בהמשך כדי לא רק לרכוש אלא לשמור על האמון של הציבור. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. היה אדם חכם בירושלים, במקרה הוא היה אבא שלי, היה אומר: בדרך למעלה אל תבעט באנשים, כי תפגוש את כולם בדרך בחזרה. חבר הכנסת בילסקי, כמובן, אתה מתנגד להצעה הזאת לוועדת האתיקה, נכון? <זאב בילסקי (קדימה):> אני מתנגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני רק רוצה לומר לך שההסתייגות היא מטעם היועץ המשפטי של סיעתך. <זאב בילסקי (קדימה):> אוקיי. אדוני היושב-ראש, אני חושב שאנחנו צריכים לבקש סליחה, ומכיוון שיש לי נגיעה אישית בעניין, אז אני מרשה לעצמי, בשם ממשלת ישראל, לבקש סליחה מאדם שהוא אלוף בצה"ל, אדם שיש לו קריירה עשירה; אדם שלפני כשנה הטילה עליו ממשלת ישראל להקים משרד להגנת העורף, שודרג מרמה של סגן שר לשר, עם כל הכוונות הטובות, נכנס לעבודה במרץ רב. ואדוני יודע שאני יושב-ראש ועדת משנה בוועדת חוץ וביטחון, והוא בא אלינו כל כך הרבה פעמים לישיבות. לא היתה רשות מקומית אחת שהשר מתן וילנאי לא ביקר וניסה לעשות. ואותה ממשלת ישראל, אדוני היושב-ראש, שמינתה אותו, שאמרה לו שהוא יעמוד בראש משרד, לא נתנה לו סמכויות, לא נתנה לו תקציבים, ובסופו של דבר המשרד הזה נשאר מיותם, כאשר עד היום אנחנו לא יודעים אם בכלל יבוא מישהו במקומו. אני יודע שכשהתפטר שר הרווחה, 24 שעות לאחר מכן לקחו את שר התקשורת, והוא גם שר רווחה. פה המשרד נשאר מיותם, ולא נותר לי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, חבר הכנסת בילסקי, השר וילנאי ממלא את תפקידו. הוא התפטר מהכנסת, לא התפטר מהממשלה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא עדיין שר. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לכולם על מה שמעירים. לפי דעתי מתן וילנאי לומד עכשיו במרץ רב סינית ומתכנן את נסיעתו לשם. ולכן אני חושב שאם הגנת העורף חשובה למדינת ישראל, שתחליט ממשלת ישראל אם צריך משרד. אם כן – להקים אותו ולתת סמכויות לשר. ומה שלא יהיה, אני רוצה לאחל לשר מתן וילנאי הרבה מאוד הצלחה ולהודות לו, במידה שהוא אכן פורש; ואם לא – אני אשמח לשתף אתו פעולה. <היו"ר ראובן ריבלין:> שנינו כירושלמים מכירים את וילנאי מהימים שהיה מסתובב לפני הפנימייה הצבאית. וילנאי, שום עניין הקשור בביטחון ישראל לא יסיח את דעתו, אפילו לא לימוד סינית. <זאב בילסקי (קדימה):> אני מסכים עם אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> וכל זמן שהוא שר, אני בטוח בתפקודו ובתפקידו, ואני בטוח שגם אתה – באותה מידה. <זאב בילסקי (קדימה):> אני בהחלט מסכים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, עכשיו – חבר הכנסת מג'אדלה, בבקשה. כבוד השר לשעבר. פה יש לי היום, בנאומים בני דקה, רק שרים לשעבר. זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בקרוב, אינשאללה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אהלן וסהלן. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מודיע מראש שאני מצטרף לבקשתך בעניין האתיקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בטוח. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> העיתונאי עקיבא אלדר, שיאריך ימים ובריאות טובה, כותב לנו היום ב"הארץ", אדוני היושב-ראש: המינהל האזרחי הרס צריף ודיר צאן בדרום הר-חברון, למרות הוראת בג"ץ. ליוסף עוואד ניתנה דקה לעזוב את הצריף. 15 טלאים שהיו לו, כבשים, נקברו בהריסות. זה קרה ביום רביעי שעבר, אדוני היושב-ראש. קצין מינהל אזרחי – לא אומר את שמו, מופיע כאן – הגיע לצריפו של יוסף עוואד, מלווה בדחפור, והרס לו כליל את הצריף, את הדיר, ונקברו תחתיו 14 כבשים, שעמל בעמל רב-שנים לגדל אותן. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מג'אדלה. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – שכיב שנאן. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבקש ממך אולי בקשה אישית, לא יודעת, אבל היא גם פוליטית, ללכת ולבקר בחברון. אני יודעת שיש לך שורשים שם, בני 200 שנה. אז אני מבקשת ממך ללכת לחברון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה בגאווה באשמה. <חנין זועבי (בל"ד):> זו לא אשמה. לבקר את החלק הערבי. שמה יש אפרטהייד. יש חלק ערבי, יש חלק יהודי. לבקר בחלק הערבי, וגם לפגוש את האנשים שם. משפחת ריבלין השקיעה בלרכוש בתים שם, אבל עכשיו המתנחלים לא משקיעים בלרכוש בתים, הם פשוט משתלטים בעזרת הצבא. ואולי המטרה משותפת – הודעת הזדהות עם המורשת הרוחנית, הוקרת מעשה האבות ומוכנות להמשיך את המאבק הקיומי בהשראת האבות, אבל האמצעים – יש לנו ויכוח על המטרות, אבל אני חושבת שצריכים גם לבחון את האמצעים. הם משתלטים על בתים, הם סוגרים חנויות, הם הורסים שווקים, אוטמים את השווקים שם. אני לא חושבת שמשפחת ריבלין עשתה את זה, אבל, אדוני היושב-ראש, יש לך אחריות גם כלפי אותם מתנחלים. היא אינה פחותה מהאחריות שלך כלפי המעשים של המשפחה האישית שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת שכיב שנאן, ו"בעדין" – חבר הכנסת אביטל. <שכיב שנאן (העצמאות):> אדוני היושב-ראש, זהו בעצם נאומי הראשון במליאה מאז חזרתי לכנסת, ואני מבקש לנצל את ההזדמנות להודות למאות ואלפי המברכים מכלל רובדי האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד. ואני תקווה כי בפועלי בכנסת אצליח להמשיך לזכות באמונם, בעשייה האמיתית למען כלל הציבור. תרשה לי לייחד את המגזר הלא-יהודי באומרי כי כאזרחים נאמנים, וכאלה שמתכוונים להיות אזרחים ישראלים לתמיד, עלינו להיות שותפים בהליך הממשל והליך קבלת ההחלטות. כך מחייב הקיום המשותף שלנו עם כלל אזרחי ישראל, והדבר אומר שותפות מלאה, כולל קבלת הנתח היחסי שלנו בעוגה הלאומית. ואני מתכוון להוביל מהלך זה, למען השוויון ולמען הדורות הבאים ולמען שינוי מצב אי-השוויון שממנו אנו סובלים מאז קום המדינה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ולא הכנתי את אביטל, הבא אחריו יברך אותך. חבר הכנסת אביטל, אתה יכול לברך את שכיב שנאן, כי נהוג בכנסת שהראשון שמדבר אחרי הנאום הראשון של חבר כנסת – שהוא לא חבר כנסת חדש, הוא חבר כנסת מתחדש. אבל אני לא הכנתי אותך, אז אני לא יכול – – – <דורון אביטל (קדימה):> זה כבוד גדול, שכיב, לברך אותך בתור חבר כנסת צעיר בכנסת לחבר כנסת ותיק ממני. בהצלחה בתפקיד, איפה שזה לא יהיה, אופוזיציה או קואליציה. בשבוע שעבר דיברתי על שעון הנוכחות של הרופאים, והיום אני לא יכול להתאפק ולא לדבר על שעון הנוכחות של המורים. שוב אותו היגיון מונחה מדידה של משרד האוצר, שבו מנסים, תחום של חינוך, לכמת אותו בשעון. הרופא או המורה, אם תרצו, הוא נאשם עד שלא יוכיח השעון את חפותו, בבחינת בטלן עד שלא יוכיח השעון שהוא אכן עובד. כבן למורה שנשאה את הספרים בשבתות ועבדה שעות שלא כומתו בשום שעון, אני רוצה למחות באופן חד ונמרץ על אותו היגיון. זה היגיון שלא שונה מהיגיון של קולחוז. רק לאחרונה, בדיון של השלטון המקומי – בדיחה נפלאה שאני רוצה לשתף אתכם בה, זה על הפרות שנותנים להן את מכסות התפוקה שלהן, וכמובן, ככל שמגדילים את המכסות, ברגע הקריטי הן לא מייצרות חלב, הן מייצרות מים. אז אותו היגיון, לא משנה אם הוא מונחה שוק או מונחה קומיסרים, זה אותו היגיון שכעת מופעל בכזו עוצמה גם על הרפואה וגם על מערכת ההוראה, ולבי עם המורים שמוחים. ובאותה הזדמנות, אם כבר בחינוך עסקינן, אז אני לא יכול שלא למחות על ערכות הקלפים שבהן מלמדים מהו מעשה ציוני, למי שלא קרא. קשה לי לחשוב על משהו יותר מגוחך. זה אותו היגיון מכומת. ואני רוצה לומר שככה לא נייצר תפוקות, לא ברפואה, לא בחינוך ולא בעשייה הציונית, ולבי עם כל מי שמתמרד נגד ההיגיון הזה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אביטל. חבר הכנסת אמסלם – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ולא רחוק ממנה, זהבה גלאון תגיע גם. יש לי היום יושבי-ראש תנועות, שבאות ליום שלישי. זה דבר שצריך לציין לשבח. בדרך כלל יושבי-ראש תנועה לא באים ביום שלישי. <שלמה מולה (קדימה):> יש שלוש ראשי תנועות. <היו"ר ראובן ריבלין:> לעת עתה, אמרתי ששתיים נוכחות. חבר הכנסת אמסלם, בבקשה. <חיים אמסלם (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להתייחס היום להחלטת מועצת עיריית תל-אביב–יפו מאמש, להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. השבת היא אחת מאושיות האומה. אמר אחד העם אמירה שגם רבנים גדולים מצטטים ולעתים אינם יודעים שהוא שהגה אותה, שיותר מששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה על ישראל. במסגרת הסטטוס-קוו הוסכם מאז הקמת המדינה, שלא תופעל תחבורה ציבורית בשבת, לשמור על הפרהסיה היהודית. אך בהחלטה הזו, אותה החלטה של הסטטוס-קוו, אין שום דבר עם כפייה דתית. נהפוך הוא, היא סימלה כבוד הדדי וסובלנות. לצערנו, הקצנה גוררת הקצנה, ואין משנה מי מתחיל ומי ממשיך. ולכן אני קורא מכאן להתעשת ולהיות קשובים לרצון רוב העם לחיות בכבוד הדדי. אולי הסטטוס-קוו אינו כל כך קדוש ואף אינו הכי מוצלח, אבל בינתיים זהו פתרון שאפשר דו-קיום בכבוד הדדי, ולעת כזאת הבה ננמיך את להבות האיבה וההקצנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אמסלם. חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אחריה – חבר הכנסת זחאלקה, ואחריו – זהבה גלאון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, בתחילת השבוע נודע לנו כי בכיר מאוד במשרדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתן אשל, מודח בעצם מהשירות הציבורי בבושת פנים ויוצא בעור שיניו עם עסקה שנרקמה עם שירות המדינה, שבה הוא מודה במעשים לא נאותים ומתחייב שלא לשוב לשירות הציבורי לעולם. כך בעצם נחסך בירור האמת המלא ונחסך הליך פלילי, שאולי הוא היה צפוי לו, אבל זה סוף סביר, אם כי מעורר חמיצות-מה, לסיפור הזה. מה שמדהים ומעורר התקוממות הוא התנהגותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמוצא לנכון לברך את האיש שעוזב את השירות הציבורי בבושת פנים ומפנה כתף קרה לשלושת הבכירים במשרדו, שנהגו על-פי החוק, על-פי המוסר, על-פי החברות, על-פי המצופה מהם, והלכו ודיווחו ליועץ המשפטי לממשלה את שראו עיניהם. זאת התנהגות רעה כלפי ציבור הנשים בעולם העבודה, כלפי שלטון החוק וכלפי כל אותם גברים הגונים שיבקשו מעתה ואילך לגונן על נשים במשרדים, שעובדות לצדם שכם אל שכם, אבל יהססו לעשות זאת כי ידעו שגם הם יקבלו מהממונים עליהם – כפי שעובדי לשכתו של ראש הממשלה קיבלו מראש הממשלה – כתף קרה וצוננת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נדמה לי שמה שאמרו זה שהציבור ישפוט, והוא שופט. חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ברצוני לברך את ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שהוא מינה בזמנו את אביגדור ליברמן לשר חוץ. זה חסך לי הרבה עבודה. הייתי צריך להסביר על המדיניות ועל המעשים וההתבטאויות הגזעניות נגד הציבור הערבי. אני עכשיו צריך רק לתרגם מעברית לאנגלית, לשלוח לכל העולם, וכולם ישתכנעו שלא מדובר באדם שולי, לא מדובר במה שקרוי עשבים שוטים, אלא באמא של המערכת הפוליטית, במרכז המערכת הפוליטית, ב"מיינסטרים" של הפוליטיקה הישראלית. אני בדרך כלל נוטה לזלזל באנשים גזעניים קטנים ופאשיסטים גמדים, אבל אי-אפשר לזלזל במר ליברמן. הוא מקים ומפיל ממשלות. לכן אני חושב שכל אדם יכול להרוויח את יושרו אם הוא מגנה את ליברמן. מי שלא מגנה אותו, בעצם הוא שתק על דבר גזענות ועל צמיחתו של פאשיזם ישראלי למהדרין. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אתמול תמי זנדברג, חברת מועצת מרצ בעיריית תל-אביב, העבירה החלטה צודקת, נכונה, להפעלת תחבורה ציבורית בשבת ברחבי תל-אביב. אני רוצה לומר, אדוני, שאני יודעת שיש מי שמתקומם מטעמים של צדק חברתי, מטעמים של כפייה דתית או כפייה על ציבור דתי. אני רוצה לומר שזו הצעה צודקת מהמעלה הראשונה. לא ייתכן שאני שומעת היום את שר התחבורה אומר, שמטעמים של סטטוס-קוו, מטעמים פוליטיים ולא מקצועיים, הוא יחליט שהוא לא מכבד את החלטת מועצת עיריית תל-אביב. אדוני היושב-ראש, צדק חברתי לא יכול להיות משועבד לסטטוס-קוו. אני בכלל חסידת התפיסה של איש באמונתו יחיה. אני לא רוצה לכפות דבר וחצי דבר על ציבור דתי, ואין לי דבר וחצי דבר עם אנשים דתיים. אבל יש לי נגד אלה שעושים בדת שימוש של קרדום לחפור בו, ומבקשים לכפות עלינו אורח חיים. אני חושבת שלאנשים בתל-אביב שאין להם כלי רכב, לאנשים שידם אינה משגת לקחת מונית, לאנשים קשישים, מובטלים, ההצעה הזו יכולה לפתור את הבעיה, להתנהל ברחבי העיר. אם אתה שואל אותי, זו צריכה להיות הצעה שתהיה ישימה בכל הארץ, בוודאי לא בשכונות דתיות. לאף אחד אין עניין לפגוע ברגשות אנשים דתיים, ובוודאי אין עניין לפגוע בעובדים. אבל זו הצעה שבאה לעשות צדק. היא נכונה, ואני מאוד מקווה ששר התחבורה יתעשת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. נחמן שי, ואחריו – עינת וילף. אחריה – אדטו, ולבסוף – אורי אורבך. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לונדון כנראה מחכה להנהלת בנק לאומי, אבל היא לא מחכה ל-800 עובדי הבנק שאמורים להיות מפוטרים בזמן הקרוב. 800 עובדי הבנק, זו המשימה הראשונה שמוטלת על המנכ"לית החדשה של הבנק, שאני מאחל לה כל טוב ובהצלחה. אילו היה הבנק נוהג – כפי שחוזה המדינה, שהגה אותו וראה אותו לפניו – עושה כהלכה, היה עליו לקיים את חגיגת 110 השנים שלו על אדמת המדינה שהרצל רצה לראות קמה, אדמת ישראל. יש בה מקומות נפלאים, יש בה אוכל נהדר, יש בה תרבות פורחת, ולא היה דבר יותר נכון כדי לציין 110 שנים לבנק לאומי. הרעיון לקחת את הנהלת הבנק ועוד 300 מלקוחותיו הגדולים ללונדון, הוא מעשה חמור, מיותר. אני פניתי הבוקר למפקח על הבנקים בבנק ישראל – הבנק, אגב, הוא של כולנו, למי שלא יודע, כי הוא טרם הופרט – וביקשתי ממנו לעצור את החגיגה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת ד"ר נחמן שי. חברת הכנסת וילף, גם ד"ר. <עינת וילף (העצמאות):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, עמיתי שכיב שנאן – אני רוצה לברך אותו על ההצטרפות לסיעתי ועל כך שהוא חולק אתי סוף-סוף את עול עבודת הכנסת. אני שמחה גם על כך. רציתי לדבר היום על הנושא של השעיית תלמידים במערכת החינוך, ודווקא רוב התלמידים. לפני מספר ימים התפרסמה כתבה שעסקה בכך שבשנים האחרונות יש יותר השעיה, ושלמעשה מורים, לדברי הכתבה, נוקטים יד קלה על ההדק. דווקא כמי שמאוד תמכה בקידום הרעיון הזה, בהחזרת האפשרות להרחיק תלמיד משיעור לסל הכלים והסמכויות של מורים, חשוב לי להדגיש שני דברים. בכתבה עסקו רבות בשאלה האם להרחיק תלמיד משיעור זה עונש או פרס, ואיך התלמיד מגיב לזה, אבל שכחו קבוצה אחת בכתבה הזאת, וזה כל התלמידים האחרים. וזו היתה הבעיה במשך תקופה במערכת החינוך, ששכחנו את כל התלמידים האחרים שבאים ללמוד, רוצים ללמוד, ולפעמים רק בגלל תלמיד אחד הדבר הזה נגזל מהם. ולכן צריך לזכור, שלמורים, בראש ובראשונה, יש אחריות לרוב המכריע של התלמידים, שבאים ללמוד, רוצים ללמוד, ולפעמים זה לא ניתן להם. דבר נוסף שצריך לזכור הוא שדווקא כשיש הכלי הזה לא צריך להשתמש בו, כי התלמידים יודעים כיצד להתנהג לטובת כולם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, חברת הכנסת אדטו, גם היא דוקטור, רצף של דוקטורים יש לנו. אורי, אני מקווה שלא עשית דוקטורט בשבוע האחרון. בבקשה. <רחל אדטו (קדימה):> טוב שהוספת את ה"דוקטור" כי זה בדיוק נושא הנאום שלי כרגע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק מציין עובדות, חברת הכנסת אדטו. <רחל אדטו (קדימה):> אני יודעת. אני באופן מפתיע רוצה לציין שהגיע החורף, ובאופן מפתיע בתי-החולים עמוסים. כאילו אף אחד לא ידע שבחודשים ינואר, פברואר ומרס בתי-החולים עמוסים ואין מיטות ואין מקומות לאשפז, ובנוסף לכך, גם אין כוח-אדם. היום ראינו ששוב בבתי-חולים מחלקות ננטשות על-ידי אחיות, וחולים שמאושפזים לא עולים למחלקות כי אין אחיות. ואני שואלת, הרי מלפני שנה, שאז נחתם ההסכם עם האחיות – וזה הסכם נכון וצודק – שלא תעלה תפוסה במחלקה מעל 120%, למה לא קרה שום דבר במהלך השנה האחרונה? למה לא נעשו ניסיונות לפתור את זה? למה היה צריך להגיע עכשיו למצבים שחולים נשארים בחדר מיון שלושה, ארבעה, חמישה ימים על אלונקות ולא עולים למחלקות? ולא די בכך, אלא גם האחיות נוטשות את המחלקות כשיש מעל 120% תפוסה. הרי ניתן למצוא את הפתרונות היצירתיים. זה לא דבר שבא בהפתעה. ולכן, אני, מצד אחד, מאוד תומכת באחיות ומבינה את המצוקה שלהן; מצד שני, אני מבינה שצריך לתת מענה לדברים האלו, ויש פתרונות יצירתיים שבאמת צריך לשבת ולחשוב עליהם, ולא בשעת האפס. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. חבר הכנסת אורבך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מקווה שאחרי שראש העירייה רון חולדאי ישלים את התחבורה הציבורית בשבת, אם זה יצליח אולי גם תהיה תחבורה ציבורית נאותה בימי חול בתל-אביב. הרפורמה המהוללת לא בדיוק מצליחה, והעגלה הריקה, שאתמול באה לביטוי במועצת עיריית תל-אביב, יצאה לדרכה כשהיא עמוסה בחנופה ובפופוליזם זול, פופוליזם זול שלא יוביל אף אחד מהכא להתם. סתם חנופה חילונית יחד עם התגרה של שעון הקיץ, כי ראש העירייה חולדאי מתחיל להאמין בססמאות שמוכרים. הוא מאמין ש"העולם שייך לצעירים", כי ככה אמרו בפרסומת, והוא אפילו מאמין שתל-אביב זו "עיר בלי הפסקה". ואני אומר לראש העירייה חולדאי: קצת הפסקה בעיר שלך, גם הפסקה ממך, אבל הפסקה בכלל לא תזיק לאף אחד, כי החילוניות זה לא רק לקנות ולצרוך ולנסוע ולבלות ולהפוך את השבת ליום חול. תל-אביב זה לא רק בילויים וזה לא רק עבודה ולא רק עוד אלפי אנשים שעכשיו שבתם תהפוך כאילו זה יום ראשון, שני ושלישי. ולכן, תרגיע קצת. הרי לא תסיע אף אחד לשום דבר. זה לא שירות לנוסעים, זה שירות לנושאים לוויכוח, שנוכל להתקוטט שוב, שתשים אצבע בעין לדתיים ולמסורתיים, שהם אלו שיצטרכו לעבוד בשבת. פשוט עלוב. עליבות חילונית. במקום לדאוג לאינטרסים החילוניים האמיתיים, מעצבנים כמה דתיים. טוב, עצבנתם אותנו, הדתיים, לא נגור בתל-אביב, נישאר בירושלים, תהיו מאושרים ותעבדו בלי הפסקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לאורי אורבך. חברים, תדברו קצת יותר רחוק מהמיקרופון אז לא יהיו איזשהם קולות לוואי. עד כאן נאומים בני דקה. כבוד סגן השר לא יכול לנאום נאומים בני דקה כי הוא שר, הוא לא חבר הכנסת. מיכאלי, אתה ביקשת לדבר? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אתה אחרון הדוברים, מיכאלי, כדי לא לקפח איש. ואנחנו מייד נעבור לנושא הבא. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, אחרי חברי, חבר הכנסת אורי אורבך, אני חושב שלא צריך להרחיב הרבה כמה הקיצוניות, אדוני היושב-ראש, מעוררת מהומות. נגמר נושא הדרת נשים בבית-שמש, כנראה עכשיו מחפשים איזה אקשן בתקשורת, שיהיה משהו בתל-אביב, שיריבו. הפעם מערבבים את כולם ביחד, חרדים, דתיים. אדוני היושב-ראש, לא חסרים נושאים כנראה לריב. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין משהו חיובי דווקא. אתמול אני וחברי, חבר הכנסת מולה, ביקרנו במוסד, כפר-נוער של עליית הנוער בכפר-הרא"ה, שבו לומדים ילדים שרובם ילדים יוצאי אתיופיה, שבעצם מקבלים שם חינוך, במוסד שקיים עשרות שנים. מתמודדים עם חינוך של ילדים שבאים, אדוני היושב-ראש, ממשפחות קשות יום. הילדים האלה גדלים שם בתנאים – המדינה כנראה לא מבינה שזה לא ילדים של עליית הנוער והסוכנות היהודית בלבד, אלא גם המדינה כנראה צריכה להתגייס לתקצוב המערכת החינוכית שם. אנחנו, אני מבין, בוועדת העלייה שמענו את התלונות ואת הבעיות שלהם. אני מקווה – וחבר הכנסת בילסקי מכיר את הנושא הזה בעל-פה, כי הוא אחד מתומכיו הגדולים בסוכנות היהודית – ואני מקווה שאנחנו ככנסת גם נעזור להם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. תמו נאומים בני דקה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון מס' 31), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכנסת; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 23), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום תמורות במעמדה של הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום תמורות במעמדה של הכנסת, מס' 6955, 7032, 7624, 7668, 7689 ו-7703, ביוזמתו של סגן השר דניאל אילון. אני מבקש להתחיל את הדיון בדברים שאומר אני. מכובדתי השרה אורית נוקד, חברי וחברותי חברי הכנסת, אנו מרבים לדון לאחרונה באובדן אמון הציבור בכנסת וכתוצאה מכך מעלים חדשות לבקרים הצעות לשינוי שיטת הממשל. אינני מקל ראש בממצאים המצביעים על אובדן אמון הציבור בכנסת ולכן אינני חוסך, יחד עם רבים מחברי, במאמצים לקדם את הקוד האתי של הכנסת, ולכל הפחות, לעגן בחוק את הפרק המסדיר את מערכות היחסים בין שדלנים לבין הכנסת. עם זאת, אני מזהה היום גם תופעות אחרות, שעיקרן אמון מחדש בפרלמנטריזם. בתקופה האחרונה, ואני אומר זאת בזהירות, אני חש שהכנסת עוברת "רנסנס" בקרב הציבור; "רנסנס" של ההשתתפות הפוליטית בישראל בכלל, אך בעיקר של ההבנה שגם אם יש ביקורת, הכנסת היא זירת ההכרעה והדיון בישראל, ושאין בלתה. "הלידה מחדש" הזו מגיעה לאחר שנים שבהן היה נראה שאנשים איכותיים חשים רתיעה, ואולי אף סלידה, מהמחשבה על הצטרפות לחיים הפוליטיים בכלל ועל עבודת הכנסת בפרט. היתה תחושה שהם אינם מוכנים ללכלך את הידיים ולצלול לעבודה הקשה והלא-בהכרח מתגמלת בבית-המחוקקים הישראלי. ואולם, רגע לפני שעברנו לעידן הפוסט-פוליטי, הפיצה המחאה החברתית את החיידק הפוליטי בין אזרחי ישראל. מאז הקיץ האחרון עברה תנועת המחאה מפעילות של דמוקרטיה ישירה, מהכיכרות ומהשדרות, לפעילות המכוונת את יהבה ואת אנשיה לזירה הפרלמנטרית. מאז ומעולם היה ברור לי שאין מסלול עוקף-פוליטיקה או מסלול עוקף-כנסת בניסיון להשפיע השפעה של ממש על המציאות בישראל. אך נוכחותם של פעילי המחאה בכנסת, ובעקבותיה כניסתם לחיים הפוליטיים של אנשי ציבור – אדון בילסקי, אנשי תקשורת – חברי הכנסת אורבך, בן-סימון, ראש תנועת העבודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ – ובעקבותיה גם אקדמאים ואנשי אקדמיה ואחרים, הם סימנו לכך שההבנה הזו חלחלה גם לכל שדרות החברה. המגמות הללו חזקות יותר, לדעתי, מכל סקר כזה או אחר המעיד על מידת האמון הירודה לכאורה של הציבור בכנסת. הן מהוות סימן לכך שמעמדה של הכנסת היום איתן, אולי איתן יותר מתמיד. אומר זאת בכנות – ואני מעריך מאוד את האנשים המבקשים לשנות מתוך כוונה שהם רוצים להביא למצב יותר טוב; הם אינם באים נגד הפרלמנטריזם, אבל רוצים לשנות. אבל אני אומר גם לאותם אנשים טובים, כמו סגן השר דני אילון, שעייפנו במידה רבה מהניסיונות הבלתי פוסקים להחליף את השיטה הפרלמנטרית. ניסינו זאת, ניסינו בבחירה ישירה לראש ממשלה, שיצרה שני ראשי חץ לנציגיו של הריבון כאשר למעשה היו שלושה – שכן באותה עת הודיע נשיא בית-המשפט העליון שגם בית-המשפט העליון הוא נציגו של הציבור. ואנחנו מדברים, מיהו נציגו של הריבון? העם, שהוא הריבון האמיתי, המקנה ובוחר בדרך ישירה רק את חברי הכנסת, הבוחרים את שאר המרכיבים של השלטון. הגיעה השעה לחזק את הפרלמנטריזם הישראלי. הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא נשמת אפנו, ולדעתי אין לה תחליף, בכל צורת ממשל כזו או אחרת. אני מאמין שכדי לקיים חברה משוסעת ומפולגת כל כך, המצויה תחת אילוצים כל כך קשים כמו בישראל – על הקונפליקט הלאומי, על הקונפליקט החברתי, על הקונפליקט התרבותי, על הקונפליקט שבין עשירים ועניים, על הקונפליקט החברתי בתוך ישראל – יש צורך בשיטה פרלמנטרית שמטבעה חותרת להשגת קונסנזוס. אבל יש לי הכבוד הגדול לקיים היום בכנסת, ביוזמתך, אדוני סגן השר, כחבר כנסת ולאו דווקא כנציג משרד החוץ, את הדיון בנושאים הקשורים בשיטת הממשל בישראל, ואני מברך אותך על יוזמתך. השר אילון יהיה השר שישיב לכל הדוברים. ראשונת הדוברים – שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, שלי, חברת הכנסת יחימוביץ, ראש תנועת העבודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש סוגיות רבות בעניין תמורות בחייה של הכנסת שהייתי רוצה לייחד להן את הדיבור. אתרכז באחת, אולי אחת וחצי. אנחנו משופעים בתקופה האחרונה בהצעות בומבסטיות על שינוי שיטת הממשל. זה גם נורא פופולרי. בכל מקום שאליו אני מגיעה ומדברת עם ציבורים, אומרים לי: מתי תשנו את שיטת הממשל? כי לא יכול להיות שיהיה כך וכך וכך וכך. ואז מגיעה שורה של תחלואים שלכאורה הדבר היחיד שחוצץ בינינו לבין ריפוים המלא הוא שינוי שיטת הממשל. ואז לפעמים לשם הספורט אני שואלת: למה אתה מתכוון? למה את מתכוונת? ואני מקבלת מגוון של תשובות כמגוון היושבים לפני – כל אחד וחזונו על שינוי שיטת הממשל. ועכשיו אני אשים את נפשי בכפי, ואני אומר את הדבר הכי לא פופולרי שאפשר: אני מתנגדת לשינוי שיטת הממשל. אני חושבת שהעיסוק האובססיבי בשינוי שיטת הממשל מעיד על ריקנות מתוכן ומערכים. ובמקום לעסוק בערכים ובמהות ובחזון ובעשייה ובַּפְּנים, אנחנו עוסקים בקופסה, בכלי. אם רק נשנה את הכלי, הכול יהיה בסדר. והדיון כל כך ער שם, ומכוני מחקר לאין סוף כבר מתפרנסים מהדבר הזה, ובעלי הון כבר תורמים מכספם לאותם מכונים, והם באים אלינו עם מסמכים כתובים שהם ישבו עליהם שעות לאין קץ, ומכתיבים לנו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – לוביסטים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ולוביסטים, נכון. עכשיו, תראו, אני לא אומרת ששיטת הממשל שלנו מושלמת. יש לה – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – זה שיש הרבה מכוני מחקר זה טוב. – – – להפסיק להתפרנס, לא יהיה שינוי בשיטת הממשל. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא. יכול להיות, חבר הכנסת רותם, שאותם מכונים יעסקו בעניינים אחרים. אבל זה הטרנד הלוהט ביותר. ניירות עמדה מציפים אותי מכל עבר, עם מאות שעות שהושקעו בהם ומאות מיליוני שקלים, ואני חושבת שאני לא מגזימה, אולי קצת. שלא יהיו אי-הבנות. אני לא חושבת ששיטת הממשל שלנו היא אידיאלית. יש בה פגמים. אבל גם בכל שיטה אחרת יימצאו פגמים. והעיסוק הזה, אני חייבת להגיד לכם על זה משהו. זה לא שהרצפה עקומה, זה הרקדנים שהם לא משהו. זה לא המבנה, שאם הוא ישתנה כך או אחרת הכול כבר ישתנה לטובה, זה דברים אחרים. זה חזרה לתשתית ערכית, זה להפסיק להסתכל על המדינה כאילו היא היתה עסק כלכלי, רק במונחים של רווח והפסד ושל מקסום רווחים, תוך זילותם של בני-אדם ותוך התפרקות מהכוח שלנו כריבון, והפרטת המדינה והעברת נתחים ממנה לבעלי ההון. זה שיח ערכי, שיח ציוני, שיח דמוקרטי, שיח עם תכנים. זה אחריות, זה חזון. זה קבלת החלטות שאולי אנחנו נראה את הדיבידנד שלהן רק בעוד עשר ו-20 שנה, ולא מחר את הגרוש שמתחת לפנס. זה המהות, זה התוכן. זה לא השיטה. תפסיקו להתעסק באובססיביות כזאת בשיטה. זה מראה על ריקנות, זה מראה על ריקנות ועל איזשהו ייאוש – טוב, אולי נשנה את השיטה והכול יסתדר. אז זאת עמדתי הבלתי פופולרית, וצר לי אם אני – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> פופולרית כן? טוב, נו אז התבדיתי לטובה. זה לא שאני נגד דיון בסוגיות האלה, אבל, גבירותי ורבותי, חברות וחברים, קצת פרופורציות, קצת פרופורציות. כמה זמן עוד יש לי, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא מוגבלים בנושא הזה, אנחנו יודעים שכל אחד מגביל את עצמו. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני רק אומר עוד מלה אחת על סוגיית הלוביסטים, ולא אומר את המובן מאליו, שמדובר בתופעה שמאיימת על הדמוקרטיה, כי היא מכניסה לכאן, למשכן הזה, ייצוג יתר לקומץ אינטרסנטים בעלי הון ומזניחה את הציבור הרחב, וכן הלאה, וכן הלאה. אתם מכירים את עמדתי. אני רק רוצה דווקא לומר דבר ביום הזה, שהוא קצת חגיגי, לשבחה של הכנסת ולשבחן של רוחות חדשות, שהיושב-ראש קצת דיבר עליהן. העובדה שאנחנו דנים באינטנסיביות כה רבה בסוגיית הלוביסטים, העובדה שיש חוקים – חוק אחד כבר נחקק, שלי ושל השר גדעון סער כשהיה חבר כנסת, חוקים אחרים כבר נמצאים על המדוכה – העובדה שהתופעה המגונה והפסולה הזאת זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, מדובר בשינוי לטובה. כי היו ימים בתולדות הכנסת שבהם לא היו מצלמות בחדרי הישיבות, ולא היה דיון ציבורי, והדברים לא היו שקופים, והלוביסטים והאינטרסנטים השפיעו אפילו יותר, מבלי שהיתה ביקורת ציבורית על עצם ההשפעה הזאת. כך למשל, בשנת 2001, אם אני לא טועה, לא עבר החוק לחלוקה מחדש, צודקת יותר, של רווחי הגז בגלל שהחקיקה הזאת טורפדה בידי אינטרסנטים, לוביסטים ובעלי עניין למיניהם. ועשר שנים אחרי כן עברו מסקנות ששינסקי כחקיקה, למרות הפעילות הענפה של הלוביסטים והאינטרסנטים, משום שהיה דיון על הסוגיה הזאת. לכן גם מה שנראה שהוא לא לטובה, בסופו של דבר יהיה לטובה. ואני מאמינה שתפקידנו כאן בבית-המחוקקים הוא תפקיד חשוב לאין ערוך. אני מרגישה בכל רגע ורגע שכבוד גדול נפל בחלקי על כך שזכיתי לשרת את הציבור מהבית הזה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. הבא אחריה – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. אחריה – אורי אורבך, נחמן שי, ואחרון הדוברים יהיה מיכאל בן-ארי. אז יעלה ויבוא השר אילון. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אפתח ואומר שאני מצטרף במלואם, אדוני היושב-ראש, לדבריך ולדברי חברתי חברת הכנסת יחימוביץ, שקראה לכולנו להיזהר עם הרעיונות ועם הססמאות, שלעתים הן פופולריות, של שינוי שיטה והחלפת שיטת הממשל הפרלמנטרית או שינויים ותיקונים בה שבעצם יקהו אותה, יקהו את עוקצה ויקהו את יכולותיה. אדוני היושב-ראש, כדי להציע פתרונות חשוב מאוד להגדיר את הבעיה ולהגדיר את הבעיה בצורה מדויקת. אני שומע לאחרונה יותר ויותר על כך שהבעיה שאנחנו מתמודדים אתה היא בעיה של משילות. אני כופר בטענה הזאת מכול וכול. במדינת ישראל אין שום בעיה של משילות. אנחנו חיים, אדוני היושב-ראש, במדינה שבה ראש ממשלה ושר ביטחון יכולים להחליט ביניהם לצאת למלחמה, וזה כבר קרה בהיסטוריה, זה גם יכול לקרות בעתיד. אנחנו, אדוני היושב-ראש, חיים במדינה שבה ראש ממשלה נבחר יכול להחליט ביום אחד לפנות מיושביו חבל ארץ שלם ולהעביר את ההחלטה הזאת בממשלה ובכנסת כי הוא החליט, הוא וצוות יועציו ועוזריו. לכן, כשהממשלה וראש הממשלה יודעים מה הם רוצים ולאן הם הולכים, הם יכולים את ההחלטות האלה להעביר. אין בעיית משילות בישראל. אין גם, אדוני היושב-ראש, בעיית יציבות בישראל. יחסית לעוצמת הלחצים הפנטסטיים שיש על המערכת הפוליטית בישראל ועל החברה הישראלית – חברה שיש בה אחת לכמה שנים מלחמה, חברה שיש בה ויכוחים ועימותים פנימיים קשים ביותר – יחסית לכל אלה, אנחנו חיים, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, במערכת פוליטית מאוד יציבה. מספר הכנסות שנבחרו לא גדול. כל שלוש-ארבע שנים הולכים לבחירות, לא נורא, סביר מאוד בכל מערכת דמוקרטית ובוודאי תעודת הצטיינות ליציבות המערכת נוכח כמות האתגרים שעומדים בפניה. איפה הבעיה האמיתית נמצאת? הבעיה האמיתית נמצאת לא במערכת של המשילות. הבעיה העיקרית נמצאת בצד של ההשתתפות. אני עוקב בדאגה, אדוני היושב-ראש, אחרי המגמה המתמשכת של ירידה בשיעורי ההצבעה, אם אנחנו משווים – בוודאי לכנסת הראשונה והשנייה, אבל גם בהשוואה ללפני 15 או 20 שנה. כשהשתתפתי, אני חייב לומר בהנאה גדולה, במחאה החברתית ובהפגנות הגדולות של הקיץ, אני גם שמעתי בדאגה את הקולות שביטאו אי-אמון ביכולת של הפרלמנט, ברמה העקרונית, להוות תשובה ולהיות המסגרת שדרכה האינטרסים, הלחצים, הרצונות, הערכים שהציבור מעוניין בהם יוכלו לקבל מענה. לכן, אם הבעיה היא בעיה של השתתפות, התשובה לא נמצאת במישורים של חיזוק משילות והחלשת השתתפות, אלא דווקא במישורים של הגדלת הייצוגיות, הורדת חסמים, פתיחת ערוצים נוספים שבהם אזרחי ישראל יוכלו להשפיע בתוך הפוליטיקה ועל הפוליטיקה. היום אנחנו חיים, אדוני היושב-ראש, במערכת שהצליחה ליצור חסמי כניסה מאוד גבוהים להשתתפות בפוליטיקה. מאוד קשה לאזרח שרוצה היום להיבחר לכנסת למצוא את הדרך ולהצטרף למפלגה קיימת או אולי להקים כוח חדש ובאמת להגיע לכנסת בפועל. שאלת חסמי הכניסה היא שאלה שצריכה להטריד את כולנו, גם חסמי הכניסה בהצטרפות למפלגות קיימות וגם חסמי הכניסה לכוחות חדשים שרוצים להצטרף לזירה הפוליטית. בהקשר הזה הייתי מציע, אדוני היושב-ראש, להוריד את אחוז החסימה. אני חושב שאין שום סיבה שקבוצה ש-1% מהישראלים חפץ ביקרה לא תהיה מיוצגת בכנסת. אבל לצערי מועלות אצלנו הצעות בדיוק בכיוון ההפוך, שמציעות להעלות עוד יותר את הרף, מתוך ססמה שרואה את הבעיה במפלגות הקטנות. אני לא הצלחתי עדיין להשתכנע מהטיעונים האמפיריים שביסוד הטענה הזאת. אני לא רואה את המפלגות הקטנות, לא בכנסת הנוכחית ולא בכנסות קודמות, כמקור של בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> למשל, בסיעות הערביות יש פלורליזם מחשבתי. שלוש סיעות, כל אחת חושבת אחרת. אם אנחנו נעלה את אחוז החסימה, כל מה שנעשה, אנחנו נגרום להן לאחדות, משום שהן יצטרכו לבוא ולהתמודד בבחירות יחד, ואז ניצור דווקא דבר שהוא מנוגד למה שאנחנו רוצים. <דב חנין (חד"ש):> אכן. לא בטוח שיוכלו ליצור – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא הדין, מהצד האחר, בקבוצות שהן קבוצות יותר מצומצמות אך מגובשות מאוד בעמדותיהן, ושהן מאמינות בעמדותיהן בצורה בעלת משמעות ביותר, מבחינת התפיסה הלאומית, מבחינת התפיסה הפוליטית, מבחינת התפיסה האידיאולוגית. לכן אני בהחלט חושב שזה דבר, ראוי שאנשים אשר חושבים שהעלאת אחוז החסימה תביא לפתרון – הפוליטיקאים יסתדרו בכל מקרה. <דב חנין (חד"ש):> כן. אכן זה ייצור באמת חסמים בפני מפלגות אידיאולוגיות, אבל ייצר כל מיני איחודים מלאכותיים שאין להם בסיס וימנע מהציבור לבטא באמת את העדפותיו באופן דמוקרטי ובאופן ראוי. אם אנחנו מדברים על חיזוק ההשתתפות במערכת הפוליטית, חוליה מרכזית פה היא החוליה של השקיפות: שקיפות של הממשלה כלפי הכנסת, שקיפות של הכנסת כלפי הציבור. בהקשר הזה אני רוצה לברך על יוזמות כמו "כנסת פתוחה", "המשמר החברתי", אבל אלה יוזמות שגם הכנסת כולה, כמערכת, צריכה ללכת בדרך הזאת וליצור יותר פתיחות ושקיפות, גם באתר הכנסת ובמנגנונים שבהם אנחנו משתפים את הציבור במה שקורה אצלנו בבית. עד היום, גברתי היושבת-ראש, אנחנו נמצאים במצב שאם אזרח נכנס לאתר הכנסת ורוצה לדעת מה עושה למענו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – והיא עושה הרבה, אגב, אני אומר את זה כמי שיכול להעיד מהצד – אין לו דרך אמיתית לדעת את זה. הוא לא יכול, בהקלקה על שמה, למצוא איזה הצעות חוק היא קידמה, איפה כל אחת מההצעות האלה נמצאת, מה היא אמרה בדיונים, מה היו עמדותיה, בעד איזה דברים היא הופיעה, נגד איזה דברים היא הופיעה. המנגנונים האלה של השקיפות הם הדרך ליצור קשר אמיתי בין הכנסת וחברי הכנסת הנבחרים לבין הציבור הרחב. נקודה אחרונה, גברתי היושבת-ראש: כל שינוי במערכת צריך להיעשות בזהירות עצומה. אנחנו זוכרים את הניסיון של הבחירה הישירה, שהובילה בעיקר להחלשה דרמטית של המפלגות הגדולות ולחיזוק מאוד גדול של מפלגות קטנות. גם ההצעה הדרמטית שמציעים היום, להטיל על ראש המפלגה הגדולה את הרכבת הממשלה, היא הצעה שההשלכות שלה עשויות להיות או עלולות להיות מרחיקות לכת. ניתוחים קטנים במערכת הפוליטית יכולים ליצור בעיות קשות. מותר לעשות ניתוח לב פתוח, אבל כדאי לקבל הרבה ייעוץ מקצועי לפני כן. נדמה לי שניתוח הלב הפתוח שמציעים לעשות למערכת הפוליטית בישראל, מציעים לעשות אותו לפעמים בחיפזון ולא על-ידי רופאים מומחים. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. הבאה בתור ברשימת הדוברים היא חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <עינת וילף (העצמאות):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, השר, חברי חברי הכנסת, השרה, אני רוצה לברך על מה שנאמר כאן. במשך שנים אני מדברת על העובדה שאין מקום לשינוי שיטת משטר בישראל אל מול אופנות חולפות; לא בגלל שהשיטה שלנו כל כך נפלאה, אבל היא פשוט לא יותר גרועה מאחרות. דיברתי על כך באריכות היום בוועדת הכנסת, ואני שמחה לראות שבסך הכול יש הצטרפות רחבה. לשמחתי, גם אלה שכן רוצים שינוי שיטת משטר, הם כל כך שונים בפרטים של התוכניות שלהם שבסוף לא יקרה כלום, וזאת גם התוצאה הרצויה. אני רוצה להתייחס לתמורות במעמד הכנסת והדיבורים על ירידה באמון והתחושות של הירידה באמון. צריך קודם כול לזכור שאנחנו לא לבד. יש כאן מגמות בין-לאומיות. לאחרונה התפרסם סקר שדיבר על כך של-14% מהאזרחים האמריקנים יש אמון בקונגרס האמריקני. תוכנית הסאטירה האמריקנית, ה"דיילי שואו", יצאה לרחוב לראות מיהם אותם 14% שעדיין יש להם אמון בקונגרס האמריקני, כי לנקודת מבטם גם זה כבר היה יותר מדי. אנחנו, אגב, ביחס הזה במקום הרבה הרבה יותר טוב. צריך לזכור שאלה מגמות חברתיות, מגמות עולמיות, שבהן יש ירידה באמון במבוגרים, באמון במוסדות בכלל. אין ספק שגם תקשורת חושפנית משחקת תפקיד כאן. אי-אפשר להיות גיבורים גדולים כשכל דבר מועצם וכל דבר מדווח. פרסונליזציה של הפוליטיקה הפכה להיות הרבה יותר פוליטיקה של אישים מאשר של אידיאולוגיות. ויש גם בעיה אמיתית, יותר ויותר מהבעיות שלנו בעולם הן בעיות גלובליות, אבל הפרלמנטים והממשלות הם לאומיים, והיכולת שלהם להתמודד עם הבעיות האלה הולכת ומתמעטת כשהבעיות הן בעצם בעיות חוצות מדינות. הדבר מייצר פער בלתי נסבל מבחינת הציבור בין הכוונות הטובות של כל אחד מאתנו – ואין ספק שכל מי שיושב כאן הוא עם כוונות טובות. אבל היכולת לבצע את מה שאנחנו רוצים היא בהגדרה מוגבלת, כי כולנו מסכימים לשבת כאן אחד עם השני, וגם אם העמדות שונות לחלוטין, בכל זאת הסכמנו לשבת כאן ביחד ולהסכים איך לא להסכים. ולכן כל אחד מאתנו סובל מהפער בין הכוונות שלנו ובין הרצון שלנו לממש במלואו את מה שאנחנו מאמינים בו לבין יכולת הביצוע המוגבלת על-ידי כל אחד מהאחרים היושבים פה. וכך ראוי וכך צריך במדינה דמוקרטית. אבל אולי בכל זאת רצוי שלמרות כל המגמות האלה, כן ננסה לעשות דברים כדי לסגור את הפער. אותי עדיין מפתיע שלמרות כל החשיפה וכל התקשורת יש פערי דימוי אדירים. מפלגות שמשום מה יש להן דימויים מאוד שליליים בתקשורת, אבל אני רואה את חבריהן נמצאים כאן יום יום ושעה שעה, עושים נאמנה את עבודת הציבור שאינה מדווחת כלל. ולעומת זאת יש מי שנהנים לפעמים מדימויים חיוביים אך תורמים תרומה מכרעת לזילות הכנסת, לגימיקים זולים ולדברים שאינם מקדמים את הדיון הציבורי. בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים לשפר במשהו את מעמד הכנסת, את הקשר שבין הכנסת והציבור, עלינו לעשות זאת על-ידי שיתוף פעולה של גורמים רבים. יש את האחריות שלנו, אולי נצליח ביחד להסכים לחוקק פחות, להגיש פחות הצעות חוק, הרי אנחנו יודעים שהסיכוי שלהן להתקבל מועט. הרבה פעמים אלה רק הצהרות, ויכול להיות שאנחנו צריכים להסכים למצוא דרך להגביל את זה, כי זה לא לטובתנו ולא לכבודנו. גם לבקש מהתקשורת לא לתת במה להצעות חוק שהן חסרות סיכוי, להעצים דברים יותר ממה שנדרש, וגם קריאה לאזרחים – אנחנו תמיד לוקחים את כל האחריות עלינו וזה בסדר, אבל ביחסי שלטון אזרח יש גם אחריות לאזרח, להכיר יותר, ללמוד יותר, להיות יותר מעורבים, ללכת מעל ומעבר. חברי דב חנין בירך יוזמות כמו "המשמר החברתי" ו"כנסת פתוחה", אבל גם הם לא תמיד הולכים עד הסוף, נסמכים על מה שיש, לא בודקים, מעוותים מציאות מאחר שלא בודקים אותה, כך שיש כאן אחריות מאוד גדולה אם רוצים לסגור את הפער הזה בדימוי שבין הכנסת לבין האזרחים. בסופו של דבר, המשטר שלנו הוא המשטר הראוי לנו; הוא לא גרוע מאחרים. עלינו ללמוד להגיע להישגים כפי שהגענו עד עכשיו במסגרתו, והאמון של הציבור בכנסת – האחריות חלקה עלינו, חלקה על התקשורת, חלקה על האזרחים, ואנחנו צריכים לעבוד כולם יחד כדי להקטין במשהו את הפער הזה שבין הדימוי לבין המציאות. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת עינת וילף. והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה, חבר הכנסת אורבך, לרשותך שלוש דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא אהיה מקורי אם אני אגיד שכן, גם התקשורת אשמה – לא עכברא גנב, חורא גנב – והיא גורמת לנו לשסות איש ברעהו, להתחרות על תשומת לבו של הציבור, ועל כן אנחנו, חברי הכנסת, נגררים לכל מיני פעלולים ותעלולים וגם להצעות חוק. פעם זממתי לחקוק חוק, להציע הצעת חוק – יש כמובן הבדל בין להציע הצעת חוק לבין לחוקק חוק. תקשיבו, רבותי, איזה חוק אני מציע – שכל הרחובות בירושלים שקרויים על שמות של רבנים, יהיו סגורים בשבת. ואפילו היה לי איזה רציונל: היעלה על דעתכם שמישהו נורא חילוני שיהיה על שמו רחוב, שיסגרו אותו בשבת? לא עולה על הדעת, נכון? אותו הדבר להיפך. כמובן שזה הבל הבלים, אבל אני מבטיח לכם שלו הייתי מציע את הצעת החוק הזאת, זאת כפולה מחר בכל העיתונים. ויתחיל דיון בעד ויתחיל דיון נגד ויציירו את מפת ירושלים מחדש בעקבות הצעתו של ח"כ אורבך. אז אני לא הצעתי את זה, התאפקתי. אבל תאמינו לי, יש לנו חוקים דומים לזה. כל מקום בחוק בו יש ו, יהפוך לו/או. או כל מקום שבו או, יהפוך לאו/ו ו/או, או/ו. חוקים, בשביל להיכנס לסטטיסטיקות, בשביל לא לשנות כלום או בשביל לעצבן ופה ושם גם בשביל להגיד את עמדתנו. אני לא איזה איסטניס שאומר, שום דבר, לא להשתמש אף פעם בהצהרת חוק כדי להגיד את השקפת עולמנו, אבל נדרש מאתנו קצת יותר ריסון במסגרת התחרות על תשומת הלב של הציבור וקצת פחות חוקים פרטיים. עוד דבר שאני חושב שראוי לחשוב עליו. הכנסת קצת אצה רצה, מין מועדון חברים פתחנו לנו, שלא יבואו עוד. אנחנו משולים לאנשים באוטובוס, כשהם בפנים הם אומרים: לא לעלות יותר; אבל כשהם למטה הם אומרים: תיכנסו פנימה. כל פעם שאנחנו שומעים על אנשים אטרקטיביים שזוממים לבוא פה במקומנו, קצינים בצה"ל, פקידים בכירים, עיתונאים, השם ירחם, אנחנו ישר קמים וצועקים "צינון", "לא לעלות יותר". <שלמה מולה (קדימה):> גם פקידי הסוכנות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> פקידי סוכנות, בכירים כמובן בסוכנות – אל תבואו, אין מקום. זה ניגוד אינטרסים. בוודאי שזה ניגוד אינטרסים. אנשים חדשים שיבואו לכאן זה מנוגד לאינטרסים שלנו, כאן יש כבר מספיק אנשים מוכשרים. <שלמה מולה (קדימה):> הם לא יודעים לנאום בעברית. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אל תבואו, אלופים בצה"ל; אל תבואו, מגישים בכירים; לא מנכ"לים, לא צריך, יש לנו מהכול, אנחנו משק אוטרקי של כשרונות. יש גם חשש. אם אתם, הבלתי מצוננים, כולכם תבואו, לאן אנחנו נלך? לא תהיה ברירה אלא לחוקק חוק אולי להגדיל את הכנסת. מה, רק בגלל שאנשים חדשים יותר מוכשרים מאתנו, רק בגלל זה אנחנו נצטרך ללכת? ולכן אנחנו עוסקים בכל מיני יוזמות שנועדו לעצור ולהגביל ולא לאפשר. לכן אני אומר, גם בעניין החוקים הפרטיים, העודפים, הבלתי נסבלים, וגם בעניין של החשש הזה כל הזמן שאחרים לא יעוטו על חופנו, צריך למתן אותם, קצת יותר סבלנות ואורך רוח, יש מקום לכולם, וגם אם אין מקום לכולם, זה לא כל כך נורא. אני חושב ששני הדברים הקטנים האלה שהם בידינו, יועילו קצת לדימוי של הכנסת, לא כמועדון חברים שעסוק כל היום בתחרות אלא כמקום פתוח, כבית העם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אורי אורבך. מאחר שחבר הכנסת נחמן שי לא פה, נפנה לסגן שר החוץ, חבר הכנסת דני אילון, שישיב. <שלמה מולה (קדימה):> יש קודם את חבר הכנסת בן-ארי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אה, אוקיי. שנייה, סגן שר החוץ, יש לנו דובר נוסף, ואני תיכף אתקן את הטעות. חבר הכנסת בן-ארי, אתה פשוט היית כתוב בתחילת הנואמים, אבל עכשיו אני רואה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ביקשתי להיות בסוף – לפי בקשתי. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> התחלפו יושבי-הראש במהלך ההצעה לסדר-היום, וכשאני מסתכלת ברגע זה אני מבינה שהעבירו אותך לסוף הרשימה. סלח לי ותודה על תיקון הטעות. בבקשה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לרשותך שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, אני מודה לך, חברי חברי הכנסת, תמורות במעמדה של הכנסת. היום יום שבו התחלפו ובעצם מינו שופטים בבית-המשפט העליון. יש לנו גם חילופין בבית-המשפט העליון בין כבוד הנשיאה, השופטת דורית בייניש, לבין כבוד הנשיא הנכנס, השופט אשר גרוניס. אני חושב שראוי להתייחס גם למערכת היחסים שבין בית-המחוקקים לבין בית-המשפט העליון. זה נושא שמשום מה כל פעם שנדרשים אליו אז יוצאים קולות זעקה ושבר: רוצים לפגוע בבית-המשפט העליון, רוצים לפגוע בקדושת בית-המשפט העליון. מי אתם חברי הכנסת שתחליטו משהו בשבילנו? אנחנו נמנה את עצמנו, אנחנו נשבט את עצמנו לדעת, אנחנו גם נחליט איזה חוקים שאתם תחוקקו יהיו חוקים שהם ראויים ואיזה חוקים הם לא חוקיים. ועומדים פה ורועדים מפחד ראשי ממשלה וחברי כנסת, החוק הזה בגיץ או לא בגיץ? החוק הזה יעבור בג"ץ או לא יעבור בג"ץ? אז לא פעם כשאני יושב פה בספסלים האחוריים, אני שואל את עצמי את השאלה המאוד-תמימה: מה זה פה, "ישחקו הנערים לפנינו", אומרים הבחורים והבחורות הטובות שמה בבית-המשפט העליון, שנמצא קצת מעלינו, שלא במקרה? ואי-אפשר שלא להידרש למה שנעשה היום, ההסכמה כביכול על שחרורו של ארכי-מחבל, איש "הג'יהאד האסלאמי" – אין אצלי שום הבחנה בין ה"פתח" ל"ג'יהאד האסלאמי", "חמאס", מבחינתי כולם אותם מחבלים – – – מתרגש, "הג'יהאד האסלאמי", כולם אותו דבר מבחינתי. רוצים לראות אותנו שחוטים, וכמה שיותר מאתנו, ומשתדלים לבצע את זה. והיתה פה החלטה להשאיר אותו במעצר מינהלי. אגב, אני אישית נגד מעצר מינהלי. אני חושב שאחד כזה, היה אפשר לשפוט אותו בבית-משפט על חברות בארגון טרור, ולא חסר על מה. אבל אז ידעו שילכו לבית-המשפט ובית-המשפט יכניע, כי בית-המשפט מתערב. כל פעם שמדובר בעניינים שקשורים לצד השמאלי של המפה, בג"ץ מתערב, אין לו שום בעיה. מי יכול לשכוח את הגירוש של המחבלים מעזה – 400 מחבלים שהם החזירו לפה, בג"ץ. היתה החלטה של ממשלה. אני אסיים, גברתי. אבל כשבאים ומערערים מצד ימין – אנחנו לא מתערבים בהחלטות מדיניות. אז, רבותי, כשאנחנו מדברים על תמורות במעמדה של הכנסת, נזכור גם כן את האיום על מעמדה של הכנסת שבא משם. לא אנחנו מאיימים עליהם, הם מאיימים עלינו. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בן-ארי. ואכן עכשיו יעלה וישיב סגן שר החוץ חבר הכנסת דני אילון. בבקשה, סגן שר החוץ חבר הכנסת דני אילון. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ותרשה לי להודות לך על היום המעניין, עם ההרצאות המעניינות שהיו היום בכנס, יחד עם חברנו יריב לוין. היה מלמד. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> תודה רבה. תודה לך, גברתי סגנית יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת אורלי לוי, מכובדותי, השרה סופה לנדבר, השרה אורית נוקד, חברי חברי הכנסת, אני שמעתי פה בעניין רב את הדברים שהשמיעו כאן הדוברים הקודמים, ואני חייב להגיד שכולם דיברו באופן מאוד-מאוד כללי, אולי אפילו בססמאות, מבלי להתייחס לדברים המהותיים, לדברים שבאמת נוגעים כאן לחיינו בתחומים הכי יסודיים – אם זה מערכת כיבוי אש ואם זה מערכת חינוך, שלא לדבר כמובן על מערכת הביטחון, ומה קשרי הגומלין והזיקה בין שיטת הממשל הנהוגה אצלנו לבין המערכות האלה; האם אפשר לייעל אותן, האם אפשר לייעל את חיינו כאן, האם אפשר לייעל את חלוקת הנטל בחברה הישראלית, האם השיטה הישראלית עד היום נתנה תשובות. ואני אנסה לגעת בדברים הרבה יותר מהותיים, קונקרטיים, אבל לפני הכול אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת ראובן רובי ריבלין, שלא נמצא כאן, על ההיענות שלו ליום המיוחד הזה, מבחינתי, שהוא ציון תמורות במעמדה של הכנסת, ומעמדה של הכנסת קשור ישירות לשיטת הממשל. אני רוצה גם, בהזדמנות זאת, להודות מאוד-מאוד לחברי הלשכה – חברות הלשכה כמעט, אבל גם חברים יש שם – הלשכה שלי, המסורה והחרוצה מאוד והיעילה מאוד, שאפשרו את היום הזה. בדרך כלל, דיונים כאלה על תפקוד הכנסת, מעמדה, שינוי שיטת ממשל, שמורים לאנשי אקדמיה, מגדל השן, אולי קצת תקשורת, אולי קצת פופוליסטים שמתעסקים עם זה. המקום הנכון והראוי ביותר לקיים בו דיון אמיתי, אופרטיבי ותכליתי הוא כאן, בבית העם, בבית-הנבחרים, בכנסת ישראל, ועד היום לא היתה התגייסות אמיתית לדיון, ואני חושב שהדיון הזה הוא נחוץ וחשוב. גם אם בסופו של דבר, גברתי היושבת-ראש, גם אם בסופו של דבר נגיע למסקנה שלא צריך לשנות את השיטה – ואני לא מאמין – חשוב שהדיון הזה יתקיים כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר. במשך יותר מדי שנים הדיון החשוב הזה נעשה ללא דיון מעמיק ותכליתי. הדיון על שינוי שיטת הממשל בישראל הוא קריטי, דחוף ביותר לישראל ולעתידה. שיטת הממשל בישראל נכשלה ומכשילה. הכתובת היא על הקיר, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי לשנות. בשנותיה הראשונות של המדינה השיטה אולי עבדה, בגלל הנסיבות המיוחדות, אך יותר מדי שנים השיטה פשוט נכשלת. בישראל אין הפרדת רשויות אמיתית. כיום לדוגמה, כשליש מחברי הכנסת מכהנים כשרים ואינם מורשים להציע הצעות חוק, להשתתף בוועדות, שלא לדבר על פיקוח על עבודת הממשלה. אין איזונים ובלמים ראויים. אחוז החסימה נמוך מדי, ומפלגות המייצגות אינטרסים צרים הופכות ללשון מאזניים. כתוצאה מהשיטה, בממוצע מתחלפת ממשלה בישראל כל שנתיים. במשך 64 שנות קיומה של ישראל המודרנית כיהנו כאן 32 ממשלות – תקופת זמן שלא מאפשרת גיבוש מדיניות, בוודאי לא ביצוע שלה. אבל אלו הם רק חלק מחסרונות השיטה הגוררים את ישראל לשיתוק מערכתי ואפילו לקראת קריסה. צריך רק לבחון את האתגרים והמשברים שמולם אנו מתמודדים בשנים האחרונות כדי להבין שמקור הבעיה והיעדר הפתרונות נעוצים בשיטת הממשל. מצוקת הדיור ויוקר המחיה, שהסעירו את העם בישראל, ובצדק, בקיץ האחרון, הם תוצאה של היעדר מדיניות חברתית-כלכלית ארוכת טווח, של כל ממשלות ישראל. אין מדיניות שיכון עקבית והוגנת המתכננת מראש את המענה לאוכלוסייה הגדלה ולצרכים המשתנים. אינטרסים קצרי טווח גברו על טובת הציבור, והפערים החברתיים הלכו וגדלו. אסון יערות הכרמל הפך לחמור ונורא הרבה יותר, כי כספים שהיו אמורים להגיע לתחזוקה ולשיפור מערך הכבאות וההצלה של ישראל הוזרמו למימון אינטרסים פוליטיים צרים. ידידותינו בעולם הגישו לנו עזרה גדולה בכיבוי האש, ואנחנו מודים להן על כך, אך טוב היה אם גם בכיבוי אש היינו מגינים על עצמנו בכוחות עצמנו, ועם מדיניות נכונה וביצועה של מדיניות כזאת לאורך שנים, יכול היה וצריך היה להיות אחרת. הדה-לגיטימציה היא חזית המאבק החדשה של ישראל בעולם. אל מול הנרטיב הפלסטיני המגובש, הקוהרנטי, החוזר על עצמו שוב ושוב כמנטרה, מגומגמים בו בזמן מסרים שונים ומתחרים של ישראל – לא רק על-ידי הממשלות המתחלפות אלא גם על-ידי חברי אותה ממשלה המשתייכים למפלגות שונות. לא פעם אני נשאל על-ידי עמיתי המבולבלים בקהילה הבין-לאומית מהי עמדת ישראל הרשמית. בשבועות האחרונים אנו עדים לפארסה ברכבת ישראל. אזרחים רבים נתקעו ללא יכולת להגיע למקומות העבודה. יושב-ראש ועד העובדים של רכבת ישראל, הגברת גילה אדרעי, החליפה 12 שרי תחבורה ב-22 השנים שהיא עובדת ברכבת. שימו לב, 12 שרי תחבורה – – <אילן גילאון (מרצ):> בצדק. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> – – ב-22 השנים שהגברת אדרעי עובדת ברכבת. פלא, חבר הכנסת גילאון, פלא שהיא חושבת שהיא אחראית על הרכבת? שהיא בעלת הרכבת? – – <אילן גילאון (מרצ):> היא לא פחות אחראית מאשר השר – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> – – ואת התוצאה כולנו סובלים, את התוצאה כולנו סובלים. אין מצב כזה שיהיו 12 שרים שמתחלפים ב-22 שנה, אין מצב כזה, ואתה לא יכול לקבוע מדיניות ואתה לא יכול לבצע אותה. <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת אילון, הרבה מאוד מנוסעי הרכבת הולכים לאבד את מקום עבודתם בדיוק כמו עובדי הרכבת כשהם לא שמים לב לזה שאומנם נגרמת – – – את הקרונות, את המסילות, את הקטרים – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> עם כל הכבוד, עם כל הכבוד לעובדי הרכבת – ויש לי כבוד רב אליהם וחשוב שישמרו על מקומות העבודה – יותר חשוב שתהיה לעם ישראל רכבת אמינה ובטוחה, וכדי לעשות את זה – – <אילן גילאון (מרצ):> גם זה וגם עבודה – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> – – צריך שתהיה הנהגה פוליטית עם המשכיות, שיכולה לבצע וגם לאכוף מדיניות ולוודא את הביצוע שלה. <אילן גילאון (מרצ):> זה לא סותר, אדוני. <זאב בילסקי (קדימה):> סגן השר אילון, אני חייב לספר לך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רק אם השר מאשר, כי – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> בוודאי, לא, לא, אני שמח. <אילן גילאון (מרצ):> – – – נרמסת ברגליו של כל אחד. <זאב בילסקי (קדימה):> אני רוצה לחזק את דבריו של סגן השר. גברתי היושבת-ראש, אני זוכר כשנבחרתי פעם ראשונה ברעננה הזמנו את שר התחבורה, כי יש הרבה מה לעשות. הוא בא, ישבנו, סיכמנו, אחרי שלושה חודשים אני מתקשר: מה עם הפרוטוקול? אמרו לי: התחלף השר. הזמנו את השר החדש, עוד פעם שלושה חודשים, אני מתקשר – התחלף השר. אחרי שלוש פעמים אמרתי לצוות: בואו נפסיק, כי זה עולה לנו בבורקסים, שתייה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ברשותך, אדוני סגן השר, אני חושבת שאחת הטענות שמועלות פה היא בעצם עצם זה שיש חילופי שלטון וחילופי נושאי תפקיד, במקום של משרדי הממשלה, דווקא של שרים, אבל פקידים שנשארים, ואני ואתה יודעים את הקטסטרופה של הדיור הציבורי, שהיתה החלטת ממשלה, אבל בגלל ששרים התחלפו, אותם פקידים לא לקחו אחריות ולא עקבו אחרי קיום מדיניות ממשלתית. <אילן גילאון (מרצ):> אין דבר כזה פקידים, יש רק שרים. עוד לא ראיתי שר שכובלים אותו ומכים אותו הפקידים ואומרים לו: כזה ראה וקדש. עוד לא ראיתי שר כזה. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> אז אני יכול להגיד לך משהו? חבר הכנסת גילאון, אני רוצה להגיד לך שאין שום ביסוס לדברים שאתה אומר, מכיוון שאני בדקתי את העניין – – – <אילן גילאון (מרצ):> אז כן מרביצים לשרים? <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> רגע, אני אתן לך את הנתונים הרלוונטיים. הנתונים הרלוונטיים הם ש-70% – שים לב, 70% מהחלטות ממשלה לא מיושמות. למה הן לא מיושמות? מי צריך ליישם אותן? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כי התחלפו הממשלות. <עינת וילף (העצמאות):> זה לא נכון, אני הלכתי לאדם שפרסם את הנתון הזה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> אבל איך שר יכול לבצע ולבדוק וידוא כשהוא כל שנתיים צריך להתחלף וצריך ללכת למרכז מפלגה וצריך לרוץ בפריימריס מושחתים? אדוני, הדברים האלה בסופו של דבר מצטברים, ולכן אני חושב שכדאי שהדברים האלה קודם כול יועלו לדיון, ילובנו כאן, ולא לפטור אותם, כמו ששמעתי כל מיני אנשים אומרים – – – <עינת וילף (העצמאות):> דני, הנתון לא נכון, אני הלכתי לאדם שפרסם אותו, כולם מצטטים אותו – – – <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> את יודעת מה, גם אם 50%. <עינת וילף (העצמאות):> לא, לא, 100% – – – מיושם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חברת הכנסת עינת וילף, לא 100% החלטות ממשלה מיושמות. אם אנחנו יודעים שהממשלה החליטה למשל לאמץ את עיריית לוד, והיום אנחנו רואים באיזה מצב קטסטרופלי היא נמצאת; כאשר אנחנו מקבלים החלטות ממשלה לטפל בפריפריה, לדוגמה הצפונית או הדרומית, וזה לא מיושם – כי הממשלות התחלפו, השרים התחלפו, ולא תמיד נוח לשרים לקיים מדיניות של מישהו אחר, ולפעמים הפקידים גם לא מעירים להם כאשר תוכנית לא ממוצית. <אילן גילאון (מרצ):> לו אני הייתי נציג הממשלה הייתי בוש ונכלם אם הייתי צריך להגיד ש-70% מהחלטות הממשלה לא מיושמות. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> זו לא ממשלה אחת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לא רק הממשלה הזו, לדורותיהן. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> זו לא ממשלה אחת, זה כל ממשלות ישראל. <אילן גילאון (מרצ):> לא רק זו צריכה ללכת, גם הקודמת צריכה ללכת וגם הקודמת. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> אתה יכול ללכת עד בן-גוריון. <אילן גילאון (מרצ):> נכון. כמעט. עד לוי אשכול, כן. <עינת וילף (העצמאות):> אבל זה פשוט לא נכון – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם להגיד ש-100% מיושם זה לא נכון. <עינת וילף (העצמאות):> – – – אני בדקתי את כל החלטות הממשלה מינואר 2004, לדוגמה, כולן מומשו. <אילן גילאון (מרצ):> אבל סגן השר רוצה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כן, גם הקמת מרכזי סיוע לנפגעים ילדים הוקמו – לא הוקמו, ואנחנו נדרשנו פה בכנסת להצביע על דחיית החוק בעוד שש שנים. אני בעצמי גם נסחפת. תסלחו לי, בואו נחזור לדיון ורשות הדיבור לסגן שר החוץ, בבקשה. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> כן, תודה. אני רוצה, בכל זאת, כיוון שהנושא עלה והוא חשוב, והעלה אותו חבר הכנסת גילאון בכמה צורות: תראה, יש לי כבוד רב לפקידות, לביורוקרטיה – בלעדיה, היא נשמת אפה, הייתי אומר, של שיטת ממשל, בוודאי של דמוקרטיה. יש לי כבוד רב, אני גם הייתי חלק מהפקידות הזו במשך 20 שנה. אז אני יודע מה הם יכולים לעשות ומה הם לא יכולים לעשות. ובהחלט יש מצבים, שבהם הביורוקרטים, לא כולם, אומרים: הגיע שר, עוד שלושה חודשים יתחלף, אנחנו נשרוד; שרדנו את פרעה, נשרוד גם את השר, כזה או אחר. אז באמת מה שקורה זה שאנשים שהם אינם נבחרים, וזה גם לא תפקידם, הם אלה שמנהלים את המדיניות, וצריך להיות בדיוק הפוך. צריכה להיות הסימביוזה המתאימה, היחסים המתאימים, בין הנהגה פוליטית לבין ביורוקרטיה, בין פקידות חזקה. ואני מעריך – וחשוב שתהיה פקידות חזקה ומקצועית, אבל צריך להיות גם חלק יותר משמעותי של הנהגות פוליטיות שהן נבחרות העם. במשך עשורים, גברתי היושבת-ראש, ידוע על שאיפות הגרעין למטרות צבאיות של אירן. במשך 20 השנה האחרונות, כשתוכניות הגרעין האירניות התקדמו והפכו לאיום ממשי, חבר הכנסת גילאון, החלפנו עשרה שרי ביטחון. זה כבר לא שרי תחבורה. החלפנו עשרה שרי ביטחון. בזמן שהאירנים רצו לגרעין אנחנו רצים פה לבחירות. ההגנה על ישראל, על עם ישראל, היא לא משחק של כיסאות מוזיקליים. האיום ארוך הטווח על המדינה – וכאן אני בטוח שחבר הכנסת גילאון יסכים אתי ואני בטוח שאתה תתחבר אל זה היטב – האיום ארוך הטווח על המדינה הוא היחס הבלתי נסבל, שהולך וגדל, בין שתי אוכלוסיות בישראל: הנותנים והמקבלים. בשיטת הממשל הנכשלת כיום, שעל-פיה, כדי להקים קואליציה צריך לחזר אחרי המפלגות הקטנות, ויתרו המפלגות הגדולות בממשלה על הדרישות המינימליות של השתתפות בנטל ובחובות כדי לקבל גם את הזכויות. בשנת 1948 רוב האוכלוסייה נתנה למדינה. עבדה, שילמה מסים, שירתה בצבא והרגישה חלק מהחברה. המקבלים ללא תמורה היו מעטים. בעתיד הקרוב, כמחצית מהחברה בישראל יהיו המקבלים. הנותנים קורסים תחת נטל המסים, העבודה ודרישות הביטחון. אלו מאפיינים של חברה לא יציבה וללא עתיד חיובי נראה לעין. בשיטה הקיימת לא חשוב מיהם השחקנים במערכת הפוליטית, המבנה הוא המכתיב לאן הולך הכסף. זו השיטה, לא האנשים. גורמים מעטים מדי במערכת הפוליטית קוראים בקול רם וברור, כמו שישראל ביתנו עושה, לשינוי שיטת הממשל. התלות של המפלגות הגדולות בקטנות, ההולכות ומתרבות גם, חוסמת את העלאת הנושא לסדר-היום. ישראל ביתנו דגלה בשינוי השיטה גם כשהיתה מפלגה קטנה וגם כשהפכה למפלגה השלישית בגודלה. אתם בוודאי כולם יודעים, וכבר דיברו על זה, עם היוודע תוצאות הבחירות האחרונות, בפברואר 2009, הציע יושב-ראש ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לשתי המפלגות הגדולות, ליכוד וקדימה, להקים קואליציה על בסיס של שלוש המפלגות הגדולות, על בסיס שינוי שיטת הממשל, בתקווה כי הבחירות הבאות יהיו בשיטה החלופית. לצערנו, שתי המפלגות סירבו. יש המקווים כי הנושא יישאר נושא אקדמי, או ייעלם, אך הבעיה הולכת ומחריפה וחייבים למצוא דרך חדשה. בניסיוני המקצועי, כיועץ מדיני לשלושה ראשי ממשלה, למדתי מקרוב על חסרונות שיטת הממשל בישראל. כדיפלומט וכסגן שר החוץ נחשפתי למשטרים שונים, שיטות ממשל שונות. החוויה המשמעותית ביותר היתה כששימשתי כשגריר ישראל בוושינגטון. שם למדתי מקרוב איך השיטה הפכה את ארצות-הברית לדמוקרטיה החזקה והמשגשגת והמצליחה ביותר עלי אדמות, לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית. אז מי שיגיד לי כאן שהשיטה האמריקנית – ואני לא מאמץ את השיטה האמריקנית אחת לאחת, אבל בהחלט יש דברים נבחרים שאפשר להוציא משם – מי שיגיד לי שהשיטה שם לא בהכרח מתאימה לכאן, כי אנחנו נמצאים תחת איום קיומי מצד אחד, יש שסעים שונים בחברה, אני רוצה להגיד לכם, החברה האמריקנית לא פחות מפולגת מהחברה הישראלית, ואולי אפילו יותר. כשלוחי הציבור וכמנהיגים אנו חייבים לנהוג באחריות ולשנות את השיטה. ישראל חייבת לאמץ את השיטה הנשיאותית, המבטיחה הפרדת רשויות, איזונים, בלמים ואחריות. נדרש ראש רשות מבצעת שיוכל לבחור את חברי ממשלתו על-פי מיומנותם ומומחיותם, לא לפי לחצים קואליציוניים, וללא חלוקת שלל קואליציונית. במקום ממשלת פוליטיקאים, או ממשלה שמורכבת מתוקף אילוצים פוליטיים, תוקם ממשלה על בסיס כישורים. כדי שכל רשות תוכל להתמקד בתפקידה ובסמכותה, יש לעגן את החוק הנורבגי, שעל-פיו חבר כנסת שהתמנה לשר או לסגן שר לא יוכל לכהן כחבר הכנסת, ובמקומו יבוא חבר אחר ממפלגתו. חייבים להעלות את אחוז החסימה, כפי שיוזמת הצעת החוק מטעם ישראל ביתנו, חברת הכנסת פניה קירשנבאום, הסבירה בכנסת הנוכחית. העלאת אחוז החסימה תמנע את פיצול הכנסת, תחזק את היציבות השלטונית, את כושר המשילות ואת איכות השלטון. יש לכונן חוקה לישראל, חוקה ברוח מגילת העצמאות, שתחליף את קובץ חוקי-היסוד הקיים. החוקה תגדיר את אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. <שלמה מולה (קדימה):> דרך אגב, יו"ר ועדת החוקה דודו רותם אפילו יום אחד לא קיים דיון על כינון חוקה. רק לידיעה ותשומת הלב. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> אני מקווה שזה ייעשה. אני חייב להגיד כאן להגנתו, הוא לא נמצא כאן, שאנחנו, ישראל ביתנו, הכנסנו להסכם הקואליציוני דיון בנושא הזה, והוחלט על הקמת ועדת משילות, שבראשה עמד בהתחלה השר נאמן, אחר כך השר כץ. אנחנו לא רואים שדברים זזים שם. יכול להיות שאתה צודק וצריך להעביר את הנושא הזה לוועדת החוקה. <שלמה מולה (קדימה):> נכון. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> יש, אמרנו, לכונן חוקה, חוקה ברוח מגילת העצמאות, כמו שאני אומר, שתגדיר את אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תכיר בערכי יסוד של המדינה ותקבע במפורש את חובות המדינה לאזרחיה וגם את חובות האזרחים למדינה. החוקה תתקבל תוך הידברות, כמסמך מאחד ולא כמסמך מפלג. יוקם בית-משפט לחוקה, שיהיה בעל סמכות בלעדית בפרשנות החוקה – ולהכריע אם חוק חוקתי, מתאים או לא. לסיום, אני רוצה להגיד לכולם, הרי יגידו: תשמע, אם הדברים כל כך גרועים, איך הגענו לאיפה שהגענו? אז לישראל יש הישגים רבים, עצומים, אבל זה לא בזכות השיטה אלא למרות השיטה. יש לנו עם נפלא עם יכולות מוסריות, כלכליות ויצירתיות רבות. העם שלנו ראוי לשיטה שתדאג לאינטרסים שלו ותוביל אותו לעתיד בטוח וטוב יותר. לכן אני מאוד מקווה שהיום הזה, שאני יזמתי כבר לפני כמה חודשים – ושוב אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת ראובן רובי ריבלין על הסכמתו לקיים את היום הזה. אני מקווה שהיום הזה הוא רק תחילתו של מהלך, והמהלך הזה צריך להיות כאן, בבית הזה, לא מחוץ לבית הזה, כי הבית הזה – וכמובן גם בשיתוף הציבור. ואני מאוד מקווה שליום הזה יהיה המשך מעשי. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, סגן שר החוץ חבר הכנסת דני אילון. אני רוצה לציין שביציע המיוחד שלנו נמצאים אתנו נציגי המשפחות של המעפילים שנספו באונייה "סטרומה", והם אורחיו של חבר הכנסת דני דנון, שהוא גם סגן יושב-ראש הכנסת, ואנו בכנסת מקדמים אתכם בברכה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לפני שאנחנו נתחיל את הנושא של ציון 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 189), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך. <הצעות לסדר-היום> <ציון שבעים שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה"> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו פותחים עכשיו את הדיון לציון היום המיוחד הזה: ציון 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", הצעות לסדר-היום מס' 7549, 7555, 7556, 7667, 7704 ו-7709. לכבוד הוא לי להתחיל את הנושא הזה בדברים שהכין יושב-ראש הכנסת. מכובדי, אנו מציינים היום 70 שנה לטביעתה של האונייה "סטרומה". אני מבקשת לקרוא דברים קצרים של יושב-ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי, שאותם הזכיר יושב-ראש הכנסת בדבריו בוועדת העלייה והקליטה מוקדם יותר היום: דב פתח ישיבת כנסת מיוחדת לזכרה של הספינה לפני כשני עשורים, ותיאר את מה שאירע עם טביעת האונייה, וכך הוא אמר: "כאשר היתה 'סטרומה' במרחק של כ-2 קילומטרים מן החוף, נשמע קול נפץ, נראו אש ועשן, האונייה התרסקה וטבעה. מאונייה טרופה נאבקים אנשים בגלים, מושיטים ידיים וזועקים לעזרה, אך העזרה מתמהמהת לבוא. למי זה אכפת? אומנם אלה יצורי אנוש, אך יהודים, וחיי יהודים בזמן ההוא לא היו שווים ולא כלום. חיי יהודים היו אז הפקר", כך הוא אמר. הטרגדיה של טביעת האונייה "סטרומה" מזכירה לנו כי בהיעדר נמל לשוב אליו, בהיעדר בית לאומי המהווה מקלט לעם היהודי, חיי יהודים היו הפקר ויהיו הפקר. אך מעל לכול היא ממחישה את אטימות הלב המזעזעת של מדינות אירופה, שהכשילו במכוון וביודעין את ניסיון הימלטותם של פליטים חסרי ישע. חלק מהאחריות המוסרית שלנו כבני-אדם, כיהודים, הוא גם להפיק לקחים מההיסטוריה הקשה והכואבת. והפקת לקחים פירושה בראש ובראשונה לוודא כי אנו לא ננהג כך, כי אנו לא ננהג באטימות לב כזאת, אנו לא נפנה את גבנו לנידונים למוות המתדפקים על דלתותינו. איננו יכולים להתבצר בגבולות הטראומות הלאומיות שלנו, ואיננו יכולים לעסוק מבוקר עד ערב בהשוואות, בכך שאין עוד אסון שמתקרב או מזכיר בממדיו ובהיקפיו את שאירע לנו. כך, גם כאשר רבבות ממדינות אפריקה מסתננים לגבולותיה של מדינת ישראל בכל שנה, וגם כאשר הדבר מעמיס עלינו קשיים ומורכבויות, עדיין מוטלת עלינו חובה אנושית ומוסרית לערוך בירור מקיף ומעמיק, כך שחלילה לא נסגור את שערינו בפני מי שנמצא שחייו בסכנה, בפני מי שהוא נרדף וחסר ישע, חסר נמל להפליג אליו. פתיחת שערי לבנו בפני חסרי הישע, זהו צוום של נספי האונייה "סטרומה" אלינו. יהי זכרם ברוך. אלה היו דבריו של יושב-ראש הכנסת מר רובי ראובן ריבלין. וכעת אני עוברת לראשון הדוברים בהצעה לסדר-היום, חבר הכנסת והיוזם, וגם סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת דני דנון. בבקשה. <דני דנון (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, חבר הפרלמנט הנכבד שהגיע במיוחד לדיון מרומניה, ברוך טרקטין, יוזם הדיון בכנסת ביום חשוב זה, נציגי ארגונים, אורחים יקרים, היום אנחנו מציינים 70 שנה לאסון "סטרומה". למדנו על זה בבית-הספר, כולנו מכירים את הסיפור, שמוכיח שאנחנו נמצאים לבד ותלויים אך ורק בנו; שאונייה של מעפילים הושלכה, נזרקה ללב ים; שאף מדינה באירופה ובארצות-הברית – כן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו כולנו נתלים בקשר המצוין שיש לנו עם ארצות-הברית, אבל בואו לא נשכח את האדישות שהיתה בארצות-הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה, וגם ב-1942, שאפשרה להשליך את האונייה עם מבוגרים, עם נשים, ללב ים. ובלב הים האונייה הזאת, גם במצב הרעוע שלה, עם מנוע כושל, ללא ציוד, הוטבעה על-ידי טיל טורפדו סובייטי. עד היום בספרי ההיסטוריה בברית-המועצות רושמים את הישגי חיל הים הסובייטי במלחמת העולם השנייה ומציינים את ההישגים של חיל הים הסובייטי בים השחור, ובין אותם הישגים מונים ארבעה שילוחי טורפדו מוצלחים, אחד מהם הוא חיסולה של האונייה "סטרומה". לא אוניית קרב, לא חיילים, אף אחד לא חשב שזה היה. וזו המציאות שלנו היום, שעדיין קיימת בספרי ההיסטוריה. ואי-אפשר לשכוח את חלקה של טורקיה בנושא, מדינה מפוארת. כשכבר הגיעו להסכמה שאת הילדים, הילדים של "סטרומה", אפשר יהיה לשלח לארץ-ישראל, והמנדט הבריטי האדיש, המנוכר, הקשה, עם הספרים הלבנים, הסכים, גילה רגישות: את הילדים תורידו, תעבירו אותם לישראל – הבריטים הסכימו, למרות שזה היה תקדים – מה אמרו הטורקים באותו רגע? אנחנו לא מוכנים, כי אם יעברו בדרך היבשה, הילדים, זה תקדים מסוכן, ואנחנו לא מוכנים לכך. ולכן, הרעיון להוציא את הילדים ירד מסדר-היום. האונייה יצאה לדרכה האחרונה בלב ים והוטבעה. ולכן, אני רוצה לומר למשפחות שנמצאות פה אתנו, והיום בוועדה קיימנו דיון מעמיק, חשוב, בהשתתפות חברי הכנסת אילן גילאון, יעקב כץ, ושמענו את העדויות של בני המשפחה. והמסר שלנו היום הוא לא לזכור רק את הקורבנות של "סטרומה". זה חשוב, אני מצדיע לכם, לאח שלך, ברוך, שסיפרת את הסיפור המרגש שלו, לאחיות, לאחים. אני מצדיע להם. אבל המסר שלנו היום הוא לזכור גם את האדישות, את האדישות של מדינות העולם, שעמדו והסתכלו. ולכן, המסר שלנו היום, שאל לנו לסמוך על אף אחד אלא אך ורק על עצמנו. והיום יש את אירן, מחר יהיה מישהו אחר, תמיד היה מי שהיה נגדנו. והמסר העיקרי שאנחנו צריכים להטמיע במערכת החינוך – ואני רוצה מפה לפנות לידידי חבר הפרלמנט, ולהודות על הפעילות שנעשית היום ברומניה, על כך שמלמדים ברומניה את הלקח של אוניית המעפילים "סטרומה". אנחנו רוצים לראות עוד פעילות כזאת נעשית ברומניה. אבל גם אנחנו, גברתי השרה – מפה אני פונה גם לשר החינוך, גם אנחנו צריכים לעשות עוד. כי היום, הרבה מאוד מקומות – אם תשאלו ילדים מהי "סטרומה"? יגידו לכם: זה כיכר, זה רחוב. לא ידעו את הסיפור שמאחורי הגיבורים. ולכן אנחנו מחויבים, והוועדה החליטה לפנות לממשלת ישראל, להעמיק את הפעילות החינוכית ולציין בכל מוסד חינוך, מכיתה א' עד האוניברסיטה, לציין את החשיבות של היום הזה ואת הלקח ההיסטורי שאנחנו כולנו צריכים ללמוד אותו: שאסור שגורל עם ישראל יהיה בידיים זרות, אסור שנהיה נתונים לחסדים של אומה כזו או אחרת. גם אם יש לנו אומות ידידותיות וגם אם יש לנו תמיכה, צריך לשמור על גורלנו בידינו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דני דנון, שגם יזם את היום המיוחד הזה לציון 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה". והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת דניאל בן-סימון. בבקשה, חבר הכנסת בן-סימון. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כחבר ועדת העלייה והקליטה התבקשתי לומר דברים על האונייה "סטרומה", וכתוצאה מכך פניתי למקורות כדי ללמוד, מעבר לידע המינימלי שהיה לי על אוניית המעפילים הזאת. וככל שקראתי וככל שהעמקתי – נחרדתי. כי פתאום, גם 70 שנה אחרי, ראיתי את מהלך האונייה הזו כמו סרט שאני רואה, קורא ורואה – את המהלך הזה של אונייה שטובעת, ואותם אנשים ששהו בתוכה כמעט חודשיים, בחורף, שאני קורא עליו שהיה הכי קר בטורקיה, חורף 1942 – וחשבתי על אותם 100 ומשהו ילדים. וככל שקראתי, אמרתי: אלוהים אדירים, זה אירוע שהוא בעל עוצמה אדירה. ולכן אני אומר שבלי להפיק, בלי לנסות להפיק לקח היסטורי, אלא להתמקד בטרגדיה האנושית של 735 או 800 איש שצוללים למצולות, ואי-אפשר – הזמן, אגב, לא משחרר או לא מקל במובן הזה, ואני באמת משתף את האנשים שיושבים כאן; הם שייכים לסיפור הזה, אני רק קראתי עליו ודמיינתי אותו כמו סרט שחולף מול העיניים, והצטמררתי. במיוחד אותם ילדים שעוד לא הספיקו להתבגר, שעוד לא הספיקו לאהוב ולהתאהב, וכבר צללו למטה במים הקפואים האלה. לכן אני אומר: זה אירוע חשוב, 70 שנה אחרי. אני ידעתי, אני עליתי לארץ במטוס, נָחַתִּי במטוס, בצרפת – ממרוקו לצרפת ומצרפת לישראל. לא הכרתי את תקופת המעפילים. ואני אומר שהיו גם רגעי שיא, כמו "אקסודוס", מי ידע – הרי כולנו גדלנו על אוניית המעפילים שכן הצליחה, כמו "אקסודוס", וראינו את פול ניומן. מי יכול לשכוח את ארי בן-כנען הזה בדמותו של פול ניומן? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> היתה גם "אגוז". <דניאל בן-סימון (העבודה):> וגם "אגוז", כמי שבא – ב-1960, חבר הכנסת כץ, אוניית מעפילים יצאה מחופי מרוקו, ממקום שנקרא אל-חוסיימה, והיא טבעה כעבור כמה קילומטרים בתוך הלילה, אגב, בחורף כזה. וזה השאיר צלקת טראומטית בקרב העלייה במרוקו. "בסך הכול" – ואני אומר בסך הכול במירכאות – 45 צללו לתוך הים, המים הקפואים האלה, לעומת 800 של "סטרומה". ולכן, זה נכון שמטרגדיה לטרגדיה ההיסטוריה שלנו מסורטטת, ואני באופן אישי חושב שצריך לקיים את האירוע הזה ולזכור אותו. ואני, שוב, כל אחד רשאי להפיק את הלקח שלו. בסך הכול, מי שהעפיל לארץ, חבר הכנסת דנון – ותני לי רק חצי דקה, ברשותך – רצה להקים מדינה כדי לא להיות תלוי באחרים; ולהקים מדינה כי הציונות רצתה בעצם להשתלב בהיסטוריה האנושית. הקמת מדינה – אתה הופך להיות חלק מהעולם. ולכן, זה לא להתנתק מהעולם אלא להתחבר אל העולם, ואתה חזק היום כי אתה מחובר לכל העולם. ולכן, הייתי אומר: זה לא אובדן אמון אלא זה אנשים ששילמו בחייהם כדי להיכנס להיסטוריה האנושית. במובן הזה הם הקריבו קורבן יוצא דופן. ומפה אני אומר למשפחות: אני משתתף בצערכם גם 70 שנה אחרי. וגם ליהודי רומניה – ואילן גילאון בטח ידבר בשמם – אני באמת משתתף בכל עומק לבי. ככל שקראתי, שוב, הכאב נשאר והמחשבה לא מרפה. תודה רבה לכם. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. והצלחת להעביר את זה בצורה ציורית, אותם רגעים קשים ביותר ואחרונים של אותם מעפילים. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> הידוע בכינויו כצל'ה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. בבקשה, חבר הכנסת כץ, לרשותך שלוש דקות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בטביעה של "סטרומה", האונייה, היו שותפים עמים רבים שלקחו חלק בטרגדיה הנוראה הזו. בטביעה שלה, הם היו שותפים כולם ב"קום ועשה", לא ב"שב ואל תעשה". לצערנו הרב, במלחמת העולם השנייה יהודים רבים נרצחו, כאשר יש מדינות רבות שנוהגות ב"קום ועשה" – הורגות את אחינו, את אחיותינו, את סבינו וסבותינו, דודינו ודודותינו. ויש עמים רבים שהשתתפו במלחמה ב"שב ואל תעשה". במקרה של "סטרומה", כל הנוגעים בדבר, מהסובייטים, שהם היו אחרונים שכילו זעמם והורידו את האונייה שאולה, והטורקים, והבריטים, והרומנים, שכפי שסופר היום – סיפר הרב וסיפרו אחרים על הזוועות ועל ההתנהגות הברוטלית של המשטר הנאצי, שהיה ניאו-נאצי, באותן שנים ברומניה, על הפוגרומים, על השחיטות וההוצאות להורג שהכריחו רבים – דווקא את העשירים שבהם – לעלות על האונייה העלובה הזו ולנסות להגיע לחופי ישראל. החוקים שהובילו את העם הטורקי ואת העם הבריטי שלא לקבל את היהודים בארץ-ישראל – לצערנו הרב, מדינת ישראל, רבים מחוקיה מבוססים עד היום לא על המשפט העברי, לא על החוקים העבריים של אלפי שנים של העם היהודי אלא על חוקים טורקיים ועל חוקים בריטיים. אז קודם כול, אני קורא פה לממשלת ישראל לחזור – אני דיברתי אחרי שלושה דניאלים: דניאל אילון, דניאל דנון ודניאל בן-סימון – דניאל היה גיבור, מנהיג, היה ספר דניאל, ואני רק יעקב, יעקב הקטן. אבל זה טוב שנחזור, חבר הכנסת זאב בילסקי, למורשת אבותינו ונפסיק להסתמך על חוקים טורקיים ועל חוקים בריטיים שהרעו לנו כל כך במהלך חיינו. אחדותנו – "ויחן ישראל כנגד ההר", אומר רש"י במקום: "כאיש אחד בלב אחד" – – <זאב בילסקי (קדימה):> בלב אחד. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. יש לנו היום, אני אומר לאנשי "סטרומה", יש לנו היום בארץ-ישראל 6 מיליון יהודים. זה פחות או יותר, חבר הכנסת מולה, כמות היהודים שאיבדנו רק לפני 70 שנה. זה נותן לנו קצת פרופורציות, ומחייב אותנו, כמה אנחנו מחויבים להיות כאיש אחד בלב אחד. והנה מצרים רודף אחריהם, שהם גם היו אחד, אומר רש"י במקום – הוא לא אומר "כאיש אחד בלב אחד", הוא הופך את המלים, הוא אומר: "בלב אחד כאיש אחד". יש לפעמים שהטורקים, הבריטים, הקומוניסטים הסובייטים והרומנים, בלב אחד עשו אותם לאיש אחד, להשמיד, להרוג ולאבד קרוב ל-800 יהודים. אנחנו מקווים, כמו שאמר חריש – גם הטביעה של האונייה "אגוז", והוא הזכיר אותה כשהוא היה שר המסחר והתעשייה, איש מפלגת העבודה, והוא דיבר היום; במפגש שהיה אז הוא הזכיר בנאומו בכנסת, כשמלאו 50 שנה לטביעתה של "סטרומה", הוא הזכיר גם את האונייה "אגוז", שגם אז בעלייתם וגבורתם של יהודי מרוקו, הם מסרו את נפשם על ארץ-ישראל. אנחנו מחויבים כולנו – הרומנים, יוצאי רומניה, יוצאי טורקיה ויוצאי מרוקו ויוצאי כל המקומות – לפעמים החוקים קצת עושים אותנו אנטי, אלא להיות דבקים קודם כול באחדות שלנו, ולפי זה להתייחס לחוקים. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יעקב כץ. והבאה בתור ברשימת הדוברים, חברת הכנסת עינת וילף. <זאב בילסקי (קדימה):> עינת, היום את פעילה. <עינת וילף (העצמאות):> כמה חברי כנסת כבר יש לנו? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> היא עושה את התורנות של כולם, ועושה את זה טוב. בבקשה, חברת הכנסת עינת וילף. לרשותך שלוש דקות. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת ואורחים נכבדים, אני רוצה לברך את עמיתי חבר הכנסת דני דנון על קיום היום הזה. ההיסטוריון הנוצרי הקתולי פול ג'ונסון סיפר שהוא החליט לכתוב את ספרו "ההיסטוריה של היהודים" אחרי שהוא הגיע למסקנה שכהיסטוריון, להסתכל על היהודים נותן נקודת מבט מאוד חריגה, לראות את ההיסטוריה מנקודת מבטם של החלשים, של המפסידים. אומרים שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים, והוא אמר: הנה הזדמנות להסתכל דווקא על הצד החלש והמפסיד פעמים רבות. סיפור האונייה "סטרומה" הוא בעצם הסיפור של כוחות אדירים שפועלים, ובסוף מגיעים לידי טרגדיה אנושית, אבל כל אחד מהכוחות האלה פועל מעל ומעבר לסיפור עצמו. הרי בסוף מה ההבדל בין "סטרומה" ל"אקסודוס"? ההבדל הוא תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה. בעת שאוניית המעפילים הזו ניסתה להגיע לחופי ישראל, בריטניה היתה נואשת, ברית-המועצות היתה נואשת. עוד לא ידעו שינצחו במלחמה. בריטניה, שהיתה אחראית לאפשר עלייה לארץ-ישראל כחלק מהצהרת בלפור, כחלק מקבלת המנדט הבריטי מליגת האומות, היא היתה מחויבת הרי לאפשר ליהודים להגיע לכאן. אנחנו תמיד זוכרים את הספר הלבן, אבל לא זוכרים שבבסיס המנדט ניתן לבריטניה על מנת לאפשר עלייה יהודית ולהקים בית לאומי לעם היהודי. הרי הם הקשיחו את לבם בגלל התנגדותם של הערבים. אנחנו הרבה פעמים פוטרים את הערבים, את מדינות ערב, מהאחריות לגורלם של היהודים בשואה; הם ודאי פוטרים את עצמם. אבל הם אלה שלחצו כל העת כדי למנוע עלייה יהודית, כדי למנוע מבריטניה לאפשר לה למלא את המנדט שהוטל עליה על-ידי האומות. ועל כן בסופו של דבר בריטניה הנואשת קיבלה על עצמה – כדי שמדינות ערב יהיו אתה – קיבלה על עצמה להקשיח את עמדתה כנגד היהודים ולבגוד במנדט שהיא קיבלה. לאחר המלחמה בריטניה המוחלשת וארצות-הברית החזקה אפשרו בעצם לאונייה "אקסודוס" להגיע בתהליך ארוך בסוף לחופי ישראל, לפני כן לקפריסין, אבל להקים גם את מדינת ישראל. ברית-המועצות, צריך לזכור שבאותה תקופה היא נלחמת למען שלום העולם, וגם את זה אסור לשכוח אל מול הטרגדיה שקרתה. אני אסיים בזה שלפני כמה חודשים הייתי במפגש בבריטניה וניסיתי לשאול בריטים מדוע הם אחת המדינות שבהן הסנטימנט האנטי-ישראלי הוא החזק ביותר. ניתנו לי כל מיני הסברים, דיברו על ה-BBC, על התקשורת. אבל היה הסבר אחד שהיה מעניין יותר מכולם. הם אמרו: בריטניה, מכל מדינות אירופה, יש לה הכי פחות אשמה בנושא השואה והכי הרבה אשמה בנושא הקולוניאליזם. ולכן דווקא היום חשוב שנזכיר שבריטניה צריכה להרגיש אשמה הרבה יותר ממה שהיא מרשה לעצמה, כי היא בגדה במנדט שניתן לה לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי, לאפשר עלייה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה. ואז היינו נמצאים במקום אחר. וקולוניאליזם – אין לו דבר וחצי דבר עם הציונות, ולכן אין המקום פה. ולכן אנחנו זוכרים היום שהטרגדיה היהודית היא הרבה פעמים טרגדיה של מי שכוחות ההיסטוריה פועלים עליו מבלי לדעת מה הם גורמים. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חברת הכנסת עינת וילף. והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה. מייד אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, אדוני השר וילנאי, לפני שאני מגיע לנושא שעליו אני מבקש לדבר – אתמול, בדיון שהיה כאן בהצעת האי-אמון, אני יודע שאתה מאוד נפגעת. אני יודע שהשיח היה שיח מאוד קולני. אני באופן אישי הרגשתי להתנצל לפניך. אני חושב שאם אתה הבנת בעצם שהדיון היה כדי לפגוע בך – אני לא חושב שמישהו התכוון לכך. אני מתנצל. לעצם הנושא, גברתי היושבת-ראש, עם ישראל בעצם קנה את המדינה הזאת בייסורים רבים, ואותם אנשים גיבורי העלייה שעלו על אותה אונייה, מה הם בעצם ביקשו? ביקשו חופש, ביקשו ורצו להגיע לארץ-ישראל, רצו לצאת מהתופת של אנטישמיות ושנאה שהיו, בעצם מאותם דיקטטורים שלא נתנו להם לחיות כיהודים חופשיים. ובעצם בהיותם גיבורים – לנו, לכולנו, סללו את האפשרות שעם ישראל יקים את ביתו, למרות אותם אנשים אכזרים שלא אפשרו להם לממש את חירותם, והם נשארו בלב ים שם, על יד טורקיה. האמת היא, כשאני למדתי על ההיסטוריה הזאת של אותה אונייה, חשבתי על אותם 103 ילדים, על 272 נשים, על 363 גברים שטבעו בים. רק ניצול אחד בלבד. כשחשבתי על זה, האמת היא – גם אני כנער שהגיע לכאן דרך סודן, כשאני חשבתי מה היה יכול להיות לי אילולא מדינת ישראל היתה קיימת, נזכרתי בסיפור של אחי הצעיר שנשאר בסודן. ביוני 1984 עלו על משאית, ממחנה הפליטים למקום שבו היה צריך להיות מפגש עם אנשי המוסד בסודן, 250 ילדים ומבוגרים, על משאית אחת. רצו להגיע לשם לאזור שנמצא, קאסֶלה. מה שקרה, אותה משאית נשברה, והאנשים האלה נלקחו אל מחנה פליטים אחר, שהסודנים לקחו אותם אליו. מתוך אותה קבוצה, שלושה אנשים לא שרדו, כי נשארו, היו חייבים להישאר עוד שנה, ביניהם אחי הצעיר. אבל היתר, חוץ מהשלושה שמתו, הצליחו להגיע לישראל במבצע נועז שנקרא "מבצע משה". בעצם הסיפור הזה הוא סיפור המעשה של מדינת ישראל. מדינת ישראל בעצם קמה להיות ביתו של העם היהודי. ואנחנו, החובה המוסרית שלנו כל הזמן היא לזכור שהמדינה הזאת קמה על עפרם ומותם של אותם אנשים, אלה שנשארו בים, ולכן קנינו את המדינה הזאת בייסורים. לא נוכל לסמוך על אף אחד, אבל אנחנו יכולים תמיד להזכיר את ההיסטוריה שלנו, ואותם גיבורי העלייה הציונים לא נשארו לחינם אלא יש לנו היום את המדינה החשובה הזאת, שאנחנו כולנו צריכים לשמור עליה. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. אני חייבת להודות שזה ריגש אותי מאוד. ועכשיו אחרון הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון, ומייד אחריו תשיב השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר. בבקשה, חבר הכנסת גילאון, לרשותך שלוש דקות. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת בראש, גברתי שרת הקליטה, חברי, כבוד השר שגרירנו בסין בעתיד, חברי הכנסת וחברותי, חברי הטוב, חבר הפרלמנט הרומני, אאורל ויינר, שאני מכיר אותו מקודם, ומר ברוך טרקטין, יוזם הכנס, חברי הקהילות והארגונים של העלייה מרומניה שנמצאים אתנו ואת מרביתם אני מכיר באופן אישי, כבוד רב הקהילה הרומנית, הרב גוטמן, גברתי, 70 שנה עברו מאז טובעה אל מצולות הים האונייה "סטרומה" ובתוכה 769 נוסעים אשר נסעו בקליפת אגוז וצללו במצולות כאילו יישוב שלם של אנשים. 769 איש ואשה וילד, שלא צעדו בשדותינו, ולא בנו במקומותינו, והילדים שלהם לא היו בגנים שלנו, ונכדים לא נולדו להם כאן. קהילה שלמה, גברתי, יישוב שלם במצולות הים. ו"סטרומה" היא סמל, היא מיתוס, כמו ש"אגוז" היא סמל והיא מיתוס. ומי שרוצה לחנך, גברתי, מחנך על סמלים ועל מיתוסים. כי השמות של "סטרומה" ו"מפקורה" ו"אגוז" ו"פאטריה" ו"אקסודוס", האוניות שבדרך הביתה, גברתי, הן בעצם מספרות סיפור של זיכרון קולקטיבי שלם של עם, של ימים ושל אנשים שחזרו הביתה וחירפו את נפשם עבור חזרתם הביתה. ולכן מה שיש לשאול מדי שנה בשנה, גברתי, אנחנו את עצמנו – וזה הדבר החשוב ביותר לשאול אותו: האם הבית הזה הוא בדיוק הבית שאליו הם רצו לחזור? בכל שנה ובכל פעם אני שואל את עצמי אם האנשים האלה, שנמצאים במצולות, היו – אם יש ממד כזה שהם יכולים להביע בו את רצונם, האם אנחנו מקיימים את הבית הטוב שאליו הם כמהו והם חירפו את נפשם כדי להגיע אליו. היה לי הכבוד, גברתי, להגיע מתוך קהילה, מתוך עדה, העלייה השביעית בגודלה במדינת ישראל, שקטה יחסית, מעורבת בכל מערכות החיים במדינת ישראל, מתוך אותה קהילה שממנה יצאה האונייה "סטרומה". אני יודע שהקהילה שממנה אני בא – ואומנם הגעתי לכאן במטוס, גברתי, ולא באונייה, כי בתקופה שלי כבר היו מטוסים – מרגישה במהלך כל שנות קיומה של מדינת ישראל כאילו ההיסטוריה הציונית קיפחה את הקהילה הזו ואת תרומתה. היא לא רשמה אותה נכון. יש אפילו נתונים שהקונגרס הציוני הראשון, גברתי, בכלל לא היה בבאזל, אלא היה בעיר פוקשאן ברומניה, ויש על זה תיעוד ונתונים. אבל אני תמיד אומר לאחי ואחיותי, בני קהילתי, על מה לבכם? הרי מה שחשוב הוא שאתם לא קיפחתם את ההיסטוריה הציונית. זה באמת הדבר החשוב. אני בא, גברתי, כפי שאת יודעת, מהעיר אשדוד, שהיא בעצם הסינתזה, המעבדה, הפאזל של הציונות כולה. ובעיר שממנה אני בא יש אנדרטה מפוארת לאונייה "אגוז" ואנדרטה מפוארת לאונייה "סטרומה" ולאונייה "מפקורה" ביחד. והאנדרטה הזו, שהיא אנדרטת ברונזה מדהימה ביופיה, שם מתקיים מדי שנה, ביום השואה, טקס הזיכרון של האוניות "סטרומה" ו"מפקורה". היא מצטלבת עם קו ההישק של השמים והים, והאגדה מספרת שכאשר השקיעה יורדת, בדמדומים, דרך החור הפעור בתוך האנדרטה, כביכול בתוך האונייה של הברונזה, שיוצרה על-ידי האמן ברוך וינד, דרך החור הזה אפשר להסתכל לתוך הים, ואפילו האגדה מספרת שאפשר לשמוע את הקולות. והקולות, גברתי, אינם ברורים כל כך. הם נשמעים אך אינם ברורים, האם באמת האנשים שבמצולות מרוצים מן הבית שבדרך אליו הם חירפו את נפשם. ועל כן, יש לעשות כל מאמץ, גברתי, כדי להיות בדיוק אותה חברה שאליה שאפו האנשים האלה וחתרו להגיע, ועליה הם חירפו את נפשם. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון. תשיב למציעים השרה לקליטת עלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר. <השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:> גברתי היושבת בראש, גברתי השרה, אדוני השר, חברי הכנסת, משפחות הנספים, ארגוני עולים, רבותי, אנחנו מציינים היום 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", אשר יצאה עם 769 יהודים מרומניה בדרכה לארץ-ישראל. יהודים שקיוו להגיע לארץ-ישראל, אבל המציאות טפחה על פניהם. עשרה שבועות עגנה האונייה בנמל איסטנבול כאשר עליה נוסעים בלי מזון, בתנאי מחיה לא אנושיים, מגפת דיזנטריה פרצה באונייה ומצבם הוחמר. כל הניסיונות לשכנע את הבריטים או את הטורקים כי השארת הנוסעים במצב זה פירושה גזר-דין מוות, ניסיונות נואשים, לא הועילו למנוע את רוע הגזירה. הם כתבו על סדינים SOS ו"הצילו אותנו", כדי שאזרחי טורקיה בחוף יבינו את מצבם. הטורקים נתנו הוראה והאונייה נגררה מהנמל אל מי הים השחור. כעבור כמה שעות נקלטה האונייה על מסכי הרדאר של צוללת רוסית שעברה באזור וראתה באונייה איום, ירתה פגז אשר פגע, והאונייה "סטרומה" טבעה תוך זמן קצר. חללי "סטרומה" הם חלק משישה מיליוני בני עמנו שנהרגו ונשרפו על קידוש השם על-ידי הנאצים אך ורק כיוון שהם היו יהודים. עלינו לדעת כי בעולם כולו השנאה הזאת קיימת היום, והיא באה להזכיר לנו שלא נשב שאננים. עלינו, על כולנו בעולם כולו, לזכור שמדינת ישראל היא חוף המבטחים, היא הבית הלאומי ליהודים. מי שחשב שאחרי השואה נעלם הנאציזם, ושום ניאו-נאצי לא ירהיב עוז בנפשו לצאת בגלוי ולהכריז על כך, טעה. אלפים ורבבות בעולם כולו מזדהים בגלוי עם מפלגות ניאו-נאציות, מקיימים טקסים מיוחדים, מחקים את הנאציזם ומנסים להחיות את הנאציזם – אותה תופעה של חיות אדם עלי אדמות. היום, כאשר אנו מעלים את זכר הנספים באונייה "סטרומה", יהודים שנרדפו רק בגלל יהדותם, נקים קול מחאה וזעקה קבל עולם ומלואו. נילחם ככל יכולתנו נגד הנאציזם, נגד אנטישמיות. תהיה נשמת הנספים צרורה בצרור החיים, אמן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אמן. תודה רבה לך, השרה לקליטת העלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר. <הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 21) (איסור הפליה בשל גיל), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/440).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ואנחנו עוברים כעת לנושא הבא בסדר-היום, והוא הצעת חוק חובת המכרזים, במעבר די חד למרות שאני בטוחה שלכולנו קצת קשה לעשות את זה, אבל זה כוח החיים כנראה. אז הנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 21) (איסור הפליה בשל גיל), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת זאב בילסקי ודב חנין – לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת זאב בילסקי, בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, השרים, מזכירת הכנסת, את שמה לב שתמיד כשאת יושבת-ראש יש לי הצעות חוק, ובדרך כלל תמיד אני גם מעביר את זה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אולי זה קארמה. <זאב בילסקי (קדימה):> את מביאה לי משהו טוב. בכל אופן, הפעם אנחנו מביאים לפה הצעת חוק לקריאה ראשונה, הצעת חוק ערכית מאוד, חשובה מאוד, הצעת חוק חובת המכרזים (איסור הפליה בשל גיל). ואני רוצה לספר לכם שאני שמעתי הרבה מאוד סיפורים מאנשים נחמדים וטובים שבאו לבקש עבודה. ויש להם כל הכישורים, והם מביאים את קורות החיים שלהם, ומסתכלים עליהם, ובסופו של דבר הם לא נבחרים. ולפעמים יש מישהו שלוחש לו באוזן, אומר לו: תשמע, הגיל. אומר: אבל אני בגיל 50, 55. מה זה הגיל? לא, תשמע אתה צריך להבין, אתה צריך לראות, אתה צריך זה. ואני חושב שהכנסת צריכה לשלוח מסר ברור, חד-משמעי. אומנם אנחנו מדברים פה על חובת המכרזים, אבל גם לשוק הפרטי, גם לאנשים. ואני רוצה לספר להם שדווקא אנשים בגיל מסוים לפעמים מביאים אתם כל כך הרבה – קודם כול, ניסיון. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. <זאב בילסקי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, את יודעת כמה חשוב ניסיון בחיים. אני מסתכל על עצמי, אני היום מעריך שאני עושה פחות טעויות ממה שעשיתי לפני 20 שנה. ככה זה, אתה מקבל ניסיון. אני הרבה פעמים רואה אנשים, אני אומר להם: תשמע, שלמה, כדאי זה. למה אתה אומר ככה? כי על בשרי עברתי את זה כבר. גם שילמתי את המחירים, אז למה שאתה תשלם את המחירים האלה? בוא, תסתייע בניסיון של אנשים. שנית, ידע. היום העולם כולו, אתה צריך לרכוש ידע, והרבה פעמים אנשים בגיל מסוים יש להם הידע. ולכן מהרבה מאוד סיבות – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה יודע גם עוד משהו? כי אם כבר, למשל, אם הוא בגיל מבוגר יותר אז הוא גם ישמור על מקום העבודה הזה וישתדל לעשות תפוקה הרבה יותר גדולה, כי הוא ידע שבחוץ הרבה יותר קשה לו להשיג עבודה מאשר אותו צעיר. <זאב בילסקי (קדימה):> זה נכון, וגם למדנו – – – <שלמה מולה (קדימה):> בדרך כלל למבוגרים יש יותר ניסיון. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם, בוודאי. <זאב בילסקי (קדימה):> נכון. וחוץ מזה, גם למדנו שבדרך כלל אנשים, את יודעת, הם מקדישים הרבה מאוד זמן באמת לעבודה. לא בגלל שהצעירים לא, אבל הצעירים, מה אפשר לעשות? פה הוא צריך לעשות ככה, ופה הוא צריך, וכאן היא צריכה, ומה אתה יכול לעשות? וזה הכול טוב, וזה חשוב. אז למעשה מתגלים הרבה מאוד יתרונות. ומכיוון שאנחנו ניסינו במשך שנים להביא את היתרונות האלה לממשלה, למעסיקים, לאלה שמפרסמים מכרזים, אבל לא כל כך הצלחנו, אז חשבנו – ידידי הטוב דב חנין ואנוכי – שאם לא הצלחנו לשכנע בצורה נחמדה, ובצורה מושכלת, יכול להיות שכדאי שנעשה חוק. ואני שמח מאוד שוועדת השרים מצאה לנכון לאשר את הצעת החוק שלנו. אני גם שמח שיושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, ידידי הטוב דודו – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> דודו רותם. <זאב בילסקי (קדימה):> – – דודו רותם – לא, אין עוד דודו אחד פה – דודו רותם, דודו יש רק אחד וזה דודו רותם, ומנהלת הוועדה גם, דורית ואג, נתנו לנושא הזה עדיפות רבה, כמו שהצעות החוק שלי בדרך כלל מתקבלות גם בוועדת הכלכלה ובוועדות אחרות שלא נזכיר את שמן כעת. ולכן, אנחנו באמת במהירות יחסית, בייחוד לחבר כנסת מן האופוזיציה, אנחנו מגיעים היום לכך שהחוק יאושר, בעזרת השם. ומכיוון שהסטטיסטיקה שלי עם היושבת-ראש הנוכחית היא שיש לי 100% הצלחה בהצעות חוק אתך, אז אני לא רואה שום סיבה מדוע עכשיו הסטטיסטיקה תשתנה, בטח לא לרעה. ולכן, אני מעריך שהצעת החוק הזאת תאושר. והמסר שאנחנו רוצים לשלוח מפה הוא: בואו, תיתנו גם צ'אנס לאנשים שהם בני 55, אולי אפילו 60. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> זקנים. <זאב בילסקי (קדימה):> זקנים, אתה יודע. פשוט צריך גם להסביר לאותם מעסיקים שתוחלת החיים עולה פה פלאים. תוחלת החיים מגיעה לגיל 81 כבר. ברעננה היא מגיעה ל-83. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בפריפריה פחות. <זאב בילסקי (קדימה):> סליחה? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בפריפריה פחות. <זאב בילסקי (קדימה):> בפריפריה פחות, אבל אנחנו עובדים על זה. נשים, אגב, תוחלת החיים שלהן יותר גבוהה מהתוחלת של גברים, שמתעצבנים יותר, מתלהמים יותר. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תיכף אנחנו נגיע להעלאת גיל הפנסיה. <זאב בילסקי (קדימה):> ולכן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שאם אנחנו נאשר את הצעת החוק הזאת, אנחנו בכך נשלח מסר לכולם, נדגיש את היתרונות, ונסביר גם לכולם שבמידה שמישהו חושב אחרת, אז לא רק שהוא עושה נזק לעצמו, לא רק שהוא פוגע באנשים בעלי ניסיון ויכולות, אלא הוא גם עובר על החוק. ואנחנו בוודאי לא היינו רוצים שאנשים טובים יעברו על חוקי מדינת ישראל. אי לכך, אני מבקש מהכנסת הנכבדה לאשר. ואני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת-ראש, שאני שמח מאוד שבזמן האחרון אני מוצא את עצמי מחוקק לא רע בכלל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ועוד חבר באופוזיציה. <זאב בילסקי (קדימה):> ועוד חבר באופוזיציה. לא חשבתי אף פעם שאני אגיע לפה ואני בכזאת קנאות אנסה לחוקק חוקים, אמצא חוקים שהם גם ערכיים וטובים. רוב החוקים שלי גם לא עולים כסף. אתה יודע, אני כל פעם – בהתחלה הייתי רואה חוק, זה עולה 500 מיליון, 700 מיליון. יאללה, נו, לאשר. למה לא להיות טוב ומיטיב? אני משתדל לעשות חוקים שלא עולים כסף. ואפילו כשוועדת השרים מאשרת – אגב, לפעמים הם גם לא מאשרים. את יודעת, השבוע היתה לי הצעת חוק כל כך – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני חברה בקואליציה, ותאמין לי, נראה לי שגם לי פוסלים לא מעט חוקים בוועדת שרים, וחלקם גם לא עולים הרבה. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> – – – למה אתה – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני, ברשותך, היושבת-ראש, רוצה לחזור בי מהמשפט שהתחלתי בו, בגלל שקיבלתי הצעה מאדם עם קצת ניסיון, אבל כנראה שכל טוב, ולא אמרתי שום דבר. אני רוצה להודות לכם, ואני מבקש להצביע בעד הצעת החוק. תודה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> יפה. תודה רבה. ועד שתגיע למקומך אנחנו נגיד שכנראה, יכול להיות שוועדת שרים לענייני חקיקה לא תמיד מסתכלת מאיזה מגדר או מאיזה צד של המפה הפוליטית מגיעה הצעת החוק. כשהיא טובה אז היא טובה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 21) (איסור הפליה בשל גיל), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת זאב בילסקי ודב חנין. עוברים להצבעה – הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 7 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 21) (איסור הפליה בשל גיל), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לא מופיע אצלי בעד – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אינך ח"כ יותר. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לא מופיע. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אדוני, השר מתן וילנאי, אתה הינך שר עדיין, אבל ח"כ כבר לא. <קריאה:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> כנראה עובדים פה מהר, מדי, אפילו. אבל אנחנו נציין שהיית רוצה להצביע בעד. עצם זה שאמרת שלא מופיע בעד, רצונך. אז בילסקי, אנחנו לא הרסנו את הסטטיסטיקה כי אנחנו עוברים לתוצאות: בעד – 7, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ושיהיה בהצלחה ובמהירות, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <זאב בילסקי (קדימה):> – – – שהשר מתן וילנאי רצה גם להצביע. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו אמרנו לפרוטוקול. נחזור שוב, השר מתן וילנאי רצה להצביע בעד, אך איננו יכול יותר מאחר שהוא כבר איננו ח"כ. <הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/441).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> ואנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן, בבקשה. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> כבוד היושבת בראש, השרה, השר, חברת הכנסת וילף וחברי הכנסת – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם חבר הכנסת דניאל בן-סימון עדיין כאן אתנו. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> בן-סימון לא נמצא בתוך המליאה. בן-סימון, תתכבד ותשב. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הוא בתוך המליאה. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> עכשיו הוא בתוך המליאה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה קטנוני. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב העמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012. בעברית פשוטה – הכנסת נמצאת בעיצומו של מהלך של תיקון עיוות שהחל בסוף שנת 2009. אז האוצר החליט להעלות באופן חד וללא אישור הכנסת את תעריפי ביטוח החובה של רוכבי הדו-גלגלי: אופנועים, קטנועים, כך שבחור צעיר או בחורה צעירה, בין אם הוא עובד, בין אם הוא סטודנט או סטודנטית, צריכים לשלם על אופנוע, קטנוע, קטן, פשוט, ביטוח חובה – חבר כנסת בילסקי, אל תהנהן, כי עוד רגע ההנהון ייעצר – של פי-ארבעה מביטוח חובה של רכב "מזדה" חדש. פי-שלושה ופי-ארבעה, פי-ארבעה מרכב. יותר מזה, פי-שלושה, אם אינני טועה, או פי-שניים ממשאית. אלה נתונים שאי-אפשר לדבר עליהם מצד אחד – שהממשלה יכולה לדבר – ומצד שני לדבר על צדק חברתי. אופנועים לא משרתים את החזקים ואת העשירים, הם משרתים את הצעירים ואת אלה שבתחילת דרכם ואת אלה שגם באמצע דרכם כנראה לא יכולים לאפשר לעצמם רכב עם מיזוג ועם כל הנוחות, וגם הבטיחות. אבל בכל העולם אופנועים זה דבר מקובל ופי כמה וכמה מקובל מאשר בישראל, רמת השימוש היא גבוהה פי כמה. יותר מכך, אופנועים – דו-גלגלי זה ענף כלכלי שמעסיק ונותן פרנסה להמון המון אנשים בתחום השירות, בתחום המכירות, בתחום ההדרכה, בתחום הלמידה. יותר מכך, הוא חוסך בגודש תנועה, במקומות חנייה. יש לו יתרונות רבים. לבוא ולעשות חישוב קר ולהקפיץ את מחירי הביטוח בצורה כזאת חסרת רסן, זה דבר שעורר צעקה וזעקה בכנסת, ואכן ישיבה היסטורית משותפת, בהרכב מלא כמעט של ועדת כספים וכלכלה, גם זה לא שכנע אז את האוצר לעצור את המהלך. לאחר מכן, לאחר מאבק ארוך, מספר רב של פגישות בין כמה חברי כנסת, בראשותה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום ושלי כיו"ר ועדת הכלכלה וכראש השדולה למען הדו-גלגלי בכנסת, הצלחנו להגיע להסכמה עם האוצר והונחה הצעת חוק פרטית והתחילה להתקדם. בסופו של דבר, נקצר את הכול, אחרי המון-המון ויכוחים הגענו למספר חדש, שרכיב ההעמסה, שזה מגלם את ההנחה או את הסבסוד שיקבלו רוכבי האופנועים, יעמוד על 6%. מרוב שהיינו מרוכזים במאבק על המספר הזה – אנחנו רצינו 8, האוצר רצה אפס, נפגשנו איפשהו יותר קרוב אלינו – בלי שנשים לב, האוצר כנראה יותר מנוסה ויותר מתוחכם, ואנחנו קיבלנו את האחוזים שרצינו אבל את העוגה הקטינו. כלומר, מאיפה שגוזרים את האחוזים, שינו לנו משהו בהגדרה, הורידו שם מיליארד שקלים, ואז בעצם ההנחה שציפינו להביא ושהיינו בטוחים שכבר הבאנו לרוכבי הדו-גלגלי, הסתברה כקטנה יותר. במקום בערך 20% הנחה, בממוצע אני מדבר, חלק יותר, קיבלנו בערך 10% הנחה. כמובן, גם זה טוב ומבורך, אבל לא בשביל זה עבדו לא מעט ח"כים למעלה משנה במאבק ציבורי. לכן התחלנו שוב לדבר עם האוצר. האוצר אמר: אנחנו עמדנו בסיכומים. זה חוק שאתם רציתם. ה"טעות" הכי גדולה שעשינו – טעות במירכאות – מאחר שלא סמכנו על האוצר גם לעתיד, אמרנו שאנחנו רוצים שרכיב ההעמסה יהיה קבוע, לא נתון לשינוי, לא באישור ועדה ולא באישור שר, 6% בדיוק. ואז, כשרצינו לתקן עם האוצר ושכנענו אותם שאו "הטעו" אותנו או הניחו לנו לטעות, אז אמרו: אתם הגבלתם את שיקול הדעת שלנו, יש לנו רק 6%. כלומר, גם אם בעתיד הנתונים ישתנו ורמת הסיכון של האופנועים תרד או מספר הרכבים יפחת או כל מיני פרמטרים שמשפיעים על רמת הביטוח, ולא רק הציפיות שלנו, גם אז הם לא יוכלו לשנות. אז אמרנו: אוקיי, אז בואו נלך וניצור לכם גמישות. רכיב ההעמסה הוא אומנם 6%, אבל יהיה מותר לשנות אותו ב-0.5% לכל כיוון. 0.5% לכל כיוון זה יכול לנוע 15% בהנחה של רוכבי הדו-גלגלי. זה בעצם מה שהצעת החוק הזאת עושה – משנה במקום 6% קבוע, קשיח ללא שיקול דעת לא של הממשלה ולא של הכנסת, פותחת מרווח של גמישות מהיום והלאה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> רק שלא תקבלו את זה ב-0.5% לצד השני, שיוסיף לכם 15% במחיר. עם האוצר אי-אפשר לדעת. אם עשו תרגיל ליושב-ראש ועדת הכלכלה – – – <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> אנחנו פה היום אחרי שהסברנו להם ולשר שהטעות הזאת לא תעבור בסדר-היום. קיצרו לנו קצת את תוחלת החיים, אני חייב לומר, חבר הכנסת בילסקי, וזה לא קשור לאיפה אתה גר. לא יעזור לי אם אני אעבור לגור ברעננה, אחרי מה שעברתי עם האוצר בסיפור הזה. אבל הנה, כמו שאומרים: לקראת הסוף טוב הכול טוב. היום זה כנראה, בעזרת השם, יעבור בקריאה ראשונה כאן במליאה. מחר כבר קבענו דיון בבוקר, ב-09:00, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. ביום שני נחזור לפה לקריאה שנייה ושלישית. ופה אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת כלכלה שנותן עדיפות גבוהה להצעת החוק. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> גם על זה שהוא קבע לך נורא מוקדם את הישיבות והדיונים להכנת החוק. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> תודה גם לכם מראש, וכמובן לצוות הוועדה, ליועצת המשפטית אתי בנדלר, שגם נרתמה והבינה את המשמעות. כל יום שעובר – כי אנחנו בהסכמה מול האוצר אמרנו: אל תפעילו את ההנחה שהשגנו עד היום. עד שלא נראה מה קורה לא נקבע דברים. לכן, אפילו החוק שהעברנו, שהיה צריך לחול מ-1 בינואר, היישום שלו נדחה, וכל יום עולה חצי מיליון שקלים לכלל ציבור האופנועים, ישיר בביטוח, שלא לדבר על הנזק של ירידת מכירות בענף והפעילות בענף. לכן אני מודה לעורכת-הדין אתי בנדלר ולמנהלת הוועדה הגברת לאה ורון, לצוות שלי ולעוזרים אלעד, לבנת ודרור. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני מאמינה שתעשה את זה גם ביום שני בקריאה השנייה והשלישית. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> ברור. גם, כמובן, לנציגי ענף הדו-גלגלי בכנסת, שפה מי שמכיר יודע שהם משקיעים. יש להם נוכחות יותר מללא-מעט חברי כנסת. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה גם חלק מהם, לא? <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> לא, אני מדבר על אנשים שהם לא חברי כנסת. יש אנשים שמגיעים לפה ועושים את עבודת הלובי. אלה לא לוביסטים מקצועיים, לא "אויבי העם", כפי שבמירכאות מתוארים היום הלוביסטים, אלא אנשים שמייצגים את הענף באיגוד לשכות המסחר וגם להם מגיעה הברכה על כל הפעילות. נקווה שמחר נסיים את זה בוועדה וביום שני נסיים את זה באופן סופי במליאה. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן. נרשמו לדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. בבקשה, יהיו לך שלוש דקות, ומייד לאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, אשתדל לעמוד גם כן בשלוש הדקות. כשאנחנו מדברים על העמסה, אני רוצה לדבר על עוד העמסה, על העמסה על האוכלוסייה בדרום תל-אביב, באשקלון, באשדוד, של התופעה הקשה, שאני זועק אותה כמעט פה מדי יום, של תופעת המסתננים הבלתי-חוקיים. אני תוהה במה להתחיל. אתמול, לתוך מוסד חינוכי של בנות, אולפנת "צביה" באשקלון, הסתער מסתנן אריתריאי על אחת הבנות ותקף אותה. למזלה של הנערה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מתי זה קרה? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אתמול או שלשום, זה התפרסם; נדמה לי שאתמול. נערה בת 15 – תקיפה. למזלה של הנערה רדפו אחריו, הוא קפץ, נפגע אנושות בראשו, והוא מאושפז כרגע בבית-החולים "ברזילי". בבית-החולים "ברזילי" הוא לא מאושפז לבד. יש עשרות רבות, ובבתי-חולים אחרים מאות רבות, של אנשים שבאו מאפריקה שזקוקים לסיוע רפואי, הם חולים במחלות מאוד קשות. השבוע שמעתי את חבר הכנסת שלמה מולה עם המון רחמים שהוא מביע כלפי אותם אנשים. אני מציע, לפי מה שאמר חבר הכנסת שלמה מולה, שמעכשיו את כל תקציב המדינה – נבנה פה בתי-חולים לכל החולים והאומללים שנמצאים באפריקה. יש שם הרבה חולי שחפת, הרבה חולים במחלות קשות וחשוכות מרפא וגם מחלות מידבקות. בתי-החולים מלאים. וגם בתי-החולים ליולדות. זו העמסה. זו העמסה, זה לא חסד, זה לא רחמים. העמסה כזו היא אכזריות. אם אני, יש לי להאכיל בבית חמישה ילדים, ואני מכניס 15 אנשים אחרים רעבים ואני חוסך פת לחם מהילדים שלי שאני מחויב אליהם, זה לא רחמים, זו אכזריות. זה חוסר הבנה מה זה רחמים. זה חוסר הבנה של המושג של משקל החסידות. אם היה מדובר במשהו מידתי אפשר היה להבין. אבל מדובר במשהו מפלצתי, מדובר בממדים מפלצתיים. רבותי, אפשר לדבר על זה כמה שרוצים פה. פשוט צריך לטייל – לטייל – לנסות להיכנס לרחוב לבנדה בתל-אביב, ולעבור ממנו לרחוב נווה-שאנן, ולהיכנס משם בסיבוב לכיוון רחוב העלייה, ולחצות את רחוב צ'לנוב בתל-אביב, ולראות באיזה עולם אנחנו חיים. באיזו העמסה אנחנו נמצאים. בלתי אפשרית. ולסיום, בשבוע שעבר נתפס סודני, לא אריתריאי הפעם, יש לנו מבחר מכל אפריקה – מנסה להכניס חפץ חשוד דמה. זאת אומרת, הוא רצה להיתפס. פתחו את התיק, תפסו אותו. עצרו את כל התחבורה, את כל התנועה של הכניסה והיציאה בתחנה המרכזית בתל-אביב. אתם יכולים לשער לעצמכם כמה שעות עבודה. תפסו את הבן-אדם, הכניסו אותו לכלא. הוא אומר, זה התפרסם היום בעיתון: אני רוצה לחזור לסודן, לא נותנים לי. אתם מאמינים? אני רוצה לחזור לסודן, לא נותנים לי. זאת אומרת, ממשלת ישראל של נתניהו, בשלוש שנים, עשתה לפה עלייה של 40,000, לפחות, מסתננים, שמחריבים היום את העיר תל-אביב, מחריבים את העיר תל-אביב, ואשקלון בדרך, ואשדוד בפתח, ואין קול זעקה מכאן? רק אני? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> איפה אתם? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. וכדי להזכיר, אנחנו עדיין בנושא של הצעת החוק – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אתה יכול לזרוק איזה מלה על אופנועים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אופנועים זה רכב מסוכן מאוד. אל תיסעו עליו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עדיין בהצעת החוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת החוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 20) (שינוי מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ב–2012, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הצעת החוק עברה. בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת שהצעת החוק עברה את הקריאה הראשונה, וחוזרת לוועדת הכלכלה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <שאילתות ותשובות> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו בנושא הבא בסדר-היום: שאילתות לשר הביטחון. יענה השר להגנת העורף. ראשון השואלים – חבר הכנסת דניאל בן-סימון. אני מזמינה את השר מתן וילנאי לעלות. <1538. אי-הזמנת מקבלי צל"שים ועיטורים לאירועים ממלכתיים> <דניאל בן-סימון (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, זו פנייה שקיבלתי מאדם מעוטר בעצמו שאומר כך: את העיטורים המופת, העוז והגבורה ניתן לענוד רק באירועים ממלכתיים כגון יום העצמאות והזיכרון, מצעדים ומפגנים צבאיים וכל אירוע נוסף שנקבע על-ידי שר הביטחון. זו ההזדמנות היחידה של מקבלי האותות להפגין את מעשי גבורתם למען המדינה. ברצוני לשאול: מדוע מקבלי האותות אינם מוזמנים לאירועים ממלכתיים על-ידי רשויות המדינה? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לחברי הכנסת שלא נמצאים פה, שלמה מולה וזאב בילסקי, על זה שבדברים שלהם הם תיקנו את הצעת האי-אמון ההזויה שהסיעה שלהם העלתה אתמול. הממשלה כנראה במצב כזה שכבר אין סיבות להגיש אי-אמון. דבר בפני עצמו. לחבר הכנסת דניאל בן-סימון, אני מופתע, כי אתה, את השאילתא הזו – ממש במקום. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לא במקום? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> ממש במקום. מופתע לחיוב. ממש במקום, מכיוון שלצערי, עד הרגע הזה, ושירתי שנים ארוכות במערכת, כראש אכ"א לא הייתי ער לזה – רק מקבלי אות הגבורה, זה האות הגבוה ביותר – זה 12 גיבורי מלחמת העצמאות, שרובם כבר לא אתנו, לצערי, ועוד כמה בודדים, אולי קצת יותר מעשרה, בעלי האות הצהוב, אות הגבורה, הם היחידים שמוזמנים לטקסים. ההערה שלך מאירה מדוע אחרים לא. אני הולך להביא את זה לוועדת השרים לסמלים וטקסים שפעם הייתי היושב-ראש שלה גם כן, ובעוונותי לא שמתי לב לזה, על מנת לתקן את זה ולאפשר לאנשים האלה להופיע בטקסים הרשמיים עם האות שראוי שהם יישאו אותו בגאון. אני מקבל את השאילתא הזו. אין הרבה שאילתות שהן יעילות כאלה, דני, זו בהחלט אחת טובה. וזה יטופל. זה יטופל. <דניאל בן-סימון (העבודה):> תודה. בהצלחה בתפקיד הבא. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. אני לא חושבת שהיתה שאילתא שקיבלה כל כך הרבה בזמן כל כך מהיר, וכבר תוקנה, בלי צורך – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לא, זה יתוקן. זה יתוקן מהר מאוד. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אני מאמינה לאדוני השר ומודה לו על כך. גם אני נחשפתי לזה לראשונה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אצלי כתוב חבר הכנסת חיים אמסלם ראשון. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אצלנו רשום אחרת, אבל חבר הכנסת חיים אמסלם מבקש שאלה נוספת. הוא ישאל את השאלה הנוספת, ומאחר שאתה כבר עומד שם, אז אני נותנת לך לשאול גם את השאילתא שלך מייד לאחר השאלה הנוספת. <חיים אמסלם (ש"ס):> תודה, אדוני השר, על תשובתך הקצרה ובמקום, מה שנקרא. אבל אני רוצה לחזור לשאלה שלא נשאלה על-ידי חברי, חבר הכנסת בן סימון. מכיוון שבניסוח שאלתו הוא אומר שדווקא באירועים מסוימים הם רשאים לענוד את אותות הכבוד המסוימים, ואני יודע, למשל בצרפת – יש את אחד האותות המפורסמים, זה chevalier de la légion d'honneur מפורסם. כל מי שמקבל את האות הזה, כבוד הוא לו לענוד בכל ימות השנה, והוא מעביר את האות מחליפה לחליפה כי זה כבוד. אני חושב להיפך. נהפוך הוא. לא צריך להגביל את המעמדות או את ההזדמנויות, ואדרבה, זה יכול רק להוסיף ולתרום ולעודד. במסגרת הבחינה שאתה הולך לבחון, אדוני השר, הייתי ממליץ לבחון גם את הנקודה – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אין מה לבחון, אתה אמרת נכון. הם רשאים לענוד את האות בכל מקום. דני העיר בצדק על טקסים מרכזיים, רשמיים, שהם לא מוזמנים אליהם בכלל. ואז אני אומר שגם יזמינו אותם וגם יענדו את האות במקום שבו הם נמצאים. <חיים אמסלם (ש"ס):> זאת אומרת, מעבר להזמנה שאנחנו מדברים עליה, להיות מוזמנים, כאן כתוב שניתן לענוד רק באירועים ממלכתיים. זאת אומרת, צריך לאפשר, או לומר בצורה גלויה – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> בהחלט. <חיים אמסלם (ש"ס):> – – שהם רשאים בכל אירוע. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אין לי ספק בזה. בהחלט כן. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, השר מתן וילנאי. ומאחר ששאלת וציינת שחבר הכנסת חיים אמסלם הוא הראשון בין השואלים, אז אנחנו רק נציין ונסביר שחבר הכנסת דניאל בן-סימון התחיל את השאלות בתור השאילתות שהופנו אל שר הביטחון שעליהן אתה משיב בשם שר הביטחון וחבר הכנסת חיים אמסלם שואל אותך בתור השר לפיקוד העורף, ומאחר שהוא כבר עומד – יסיים חבר הכנסת חיים אמסלם, ומייד נחזור לסדר הבא. אני כבר יכולה לומר שמייד לאחר חבר הכנסת חיים אמסלם ישאל חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחר כך, אם יהיה כאן – חבר הכנסת יואל חסון, אחר כך חבר הכנסת אברהם מיכאלי, חברת הכנסת חנין זועבי וחבר הכנסת איתן כבל. כמובן, מי שיהיה כאן. בבקשה, חבר הכנסת אמסלם. <1526. ערכות מגן לחולים מונשמים> <חיים אמסלם (ש"ס):> אדוני השר, מפנייה של חולים מונשמים אלי עולה כי בעבר היתה ברשותם ערכת מגן שנקראת "תיבת נח", המתאימה להגנה על חולה מונשם, בכך שהיא יכולה לעטוף אותו ואת ציוד ההנשמה. הערכה נלקחה מהם לרענון אך טרם הוחזרה. רצוני לשאול: 1. האם יוחזרו הערכות הללו לחולים המונשמים? 2. אם כן – מתי? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני אענה אחרי זה באריכות על כלל נושא ערכות המגן ששאל עליו חבר הכנסת מיכאלי ותיכף אני אתייחס לזה, אבל לגבי הקטע של "תיבת נח", שזה מסכות מיוחדות שנתרמו על-ידי ה"ג'וינט" למונשמים, הן נאספו מכיוון שתוקף השימוש בהן הסתיים. אנחנו נמצאים עכשיו בעבודת מטה, פיקוד העורף, למפות עוד פעם את אוכלוסיית המונשמים שצריכים מסכות כאלה. הם יקבלו ערכות של ברדס רפואי "סופר קיסר", משהו שמכיל גם את "תיבת נח" בתוכו, וברגע שהעבודה הזו תסתיים – אני לא יודע להגיד מתי זה, זה יהיה בזמן הקרוב – הם יצוידו במסכות ראויות לאנשים שיש להם צרכים מיוחדים בנושא הנשמה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה. הבא בתור ברשימת השואלים, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <1580. טענה על קצין צה"ל שעודד את חייליו לזרוק אבנים על מתיישבים> <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, בתאריך 3 ביוני – זו כמובן שאלה שנשאלה לפני שמונה חודשים, אפילו מעט יותר, שמונה חודשים – במהלך הריסת מבנים בעלי-עין, נשמע קצין צה"ל כאשר הוא אומר לחייליו לזרוק אבנים על מתיישבים. אני הייתי בצה"ל הרבה שנים, לא זכורה לי כזאת פקודה בחיים. הדברים הוקלטו ושודרו, וצירפנו גם תיעוד של זה בשאילתא. רצוני לשאול: 1. האם זוהי רוח המפקד בצה"ל? 2. אילו צעדים ננקטו נגד מי שאמר את מה שאמר? תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> ב-2 ביוני 2011 הרסו כוחות הביטחון מבנה בלתי חוקי במאחז עלי-עין. ההריסה לוותה בהתנגדות רבה של המתיישבים, שהתבטאה בחסימת צירים, זריקת אבנים לעבר כלי רכב צבאיים ומשטרתיים ואף הצתת כלי רכב משטרתי. 1–2. בעקבות תלונות המתיישבים אף נערכה בדיקה האם נזרקו אבנים על-ידי כוחות הביטחון, והתקבלה תשובה שלילית. בנסיבות אלה לא נמצא מקום לנקיטת צעדים כלשהם כנגד הסמח"ט. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> שאלה נוספת, בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זו תשובה נהדרת להפוך את היוצרות, התיעוד מראה אחרת. התיעוד מראה שיכול להיות שהיו שם דברים קשים, ואם כן, מישהו עושה משהו, צריך לעצור אותו, וכן הלאה. אבל זריקת אבנים על-ידי חיילים, אלה דברים שאני הייתי בצבא – ואתה היית יותר ממני – לא שמענו עליהם מעולם, ויש תיעוד של זה. זה לא דבר שאנחנו המצאנו אותו. יש תיעוד, היה באתר Ynet סרטון, והתשובה נשמעת לי תמוהה ביותר. תודה רבה. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> גם לא שמענו בצבא אף פעם את מה שקרה במפח"ט אפרים, שנינו יודעים על מה מדובר. גם זה לא שמענו. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> ושנינו מגנים את זה. ושנינו מגנים את זה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> הערה אחרונה, חבר הכנסת בן-ארי. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> לא, לא, גם זה לא שמענו. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה שאתה הולך לשם אומר שאתה במצוקה ואתה לא יודע לענות תשובה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני שאלתי עניינית. אני שאלתי עניינית, אז אני ידעתי שתלך לכל מיני מקומות אחרים – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – המתנחלים כולם פושעים, האם מותר לזרוק עליהם אבנים? <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> חבר הכנסת בן-ארי, בזה הסתיימה רשות הדיבור שלך. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> קיבלת תשובה ברורה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> התשובה היא לא ברורה – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אתה יכול לא להיות מסופק מהתשובה, אבל זו התשובה שבחר השר לתת. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אתה יכול – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא יכול לענות לי כבר בסינית, זה אותו דבר, זה התשובות שלו. כל התשובות בסינית – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> – – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> בסדר גמור. תודה רבה לחבר הכנסת בן-ארי. אנחנו עוברים לשואל הבא. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <1619. טענה על ירי גז מדמיע לעבר ילדים משחקים> <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד השר, ב-24 ביוני ירו חיילים גז מדמיע וכדורי גומי על ילדים שהעיפו עפיפונים בכפר נבי-סאלח. ישנו קישור לאינטרנט: http://www.youtube.com/watch?v=QCjibZ-7b-o רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – האם נבדק העניין וננקטו הליכים כלשהם נגד האחראים? 3. אם לא – האם יינקטו הליכים כלשהם בעניין? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> 1–3. האירוע נבדק על-ידי קציני פיקוד המרכז, ומההתייחסות עולה שהמקרה המוצג בסרטון לא היה, אלא מדובר בפרובוקציה. זו לא פעם ראשונה של "בישול" סרטים כאלה ואחרים. הסרט מציג בתחילתו התכנסות ומשחק של ילדים, אולם במשך האירוע התקיימה מול צעירים שיידו אבנים לעבר כוחות צה"ל הפעלה של אמצעים שעוסקים במקרה הזה. אנחנו לא פעם ראשונה נתקלים בזה, חבר הכנסת זחאלקה, אתה לדעתי גם מכיר את זה. יש לנו הנחיות ברורות לא לירות לעבר ילדים, לא להתעסק עם ילדים, למרות שלעתים הם עושים לנו גם צרות לא פשוטות, ואנחנו לצערי גם ערים להרבה מקרים של "בישול" דברים. רק עכשיו מתברר, בפעם המי-יודע-כמה, המשפט הקשה הזה על אירוע צומת נצרים עם הילד הזה, דורה, שמתברר בבית-משפט בצרפת עכשיו – גם כן דוגמה לדברים שמנצלים בצורה כזו או אחרת. המקרה הזה נחקר, ולא היה ולא נברא. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה. אין שאלה נוספת. אנחנו עוברים לשואל הבא. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. <1746. ידיעה שלפיה לא יחולקו ערכות מגן ל-40% מתושבי העורף> <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, פורסם בשם אלוף פיקוד העורף כי בידי פיקוד העורף יש ערכות מגן רק ל-60% מאזרחי המדינה. רצוני לשאול, אדוני השר: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה היא רמת הנחיצות של ערכות מגן לעת הזו? 3. מדוע יש מחסור? 4. איזו אוכלוסייה תועדף בחלוקת הערכות ואיזו תמתין, ועד מתי? <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> 1–2. לצערי, אלוף פיקוד העורף אמר דבר נכון. הייתי שמח לו היה אחרת אבל לצערי אנחנו נמצאים עם יכולת לחלק מסכות ל-65% מהאוכלוסייה. לקרוב ל-60% מחלקים כבר עכשיו, זה מסתיים תוך חודש. רק תקציב מונע את ה-100%, שלדעתי זה מה שנדרש. מבחינתי, ההמלצה היא 100% בידי האזרחים. 3. יש פער של 1.4 מיליארד שקלים כדי להגיע ל-100% האלה. כרגע אנחנו עם קרוב ל-60%. יש לנו מיליון ערכות במחסנים שיפוג תוקפן תוך שנה-שנתיים, ולכן אותן אנחנו לא מחלקים. בהינתן מצב חירום, יש לנו תוכנית מיוחדת כיצד לחלק אותן בזמן קצר ביותר. אין טעם לחלק אותן סתם ולאסוף אותן אחרי זה, זה עולה כסף – גם זה וגם זה – ולכן החלטנו, כל מה שפג, תוקף קצר, יכול להיות שחלקן, התוקף פג עכשיו, בחודש הקרוב, לא נחלק אותן, והיה ויהיה חירום נחלק אותן בצורה מהירה למקומות שאנחנו חושבים שצריך לחלק אותן. לשמחתי, ה-60 וכמה אחוזים נמצאים בעיקר בלב המדינה, שם זה האיום העיקרי, והיה ויקרה דבר כזה. 4. אנחנו מניחים שהאיום העיקרי להפעלת חל"כ – דבר שהוא לא מקובל בהיסטוריה ולא קרה אף פעם, למעט מלחמות מסוימות בתחילת המאה הקודמת, מאז זה כבר לא קרה; על אזרחים אני מדבר, כי במלחמות אחרות השתמשו בגז של צבא מול צבא, בעיקר בין אירן לבין עירק – ואנחנו מניחים שהבעיה המרכזית היא בגוש-דן. שם כ-60% קיבלו, וכשנרכז את המאמץ, במידה ונידרש, נרכז אותו לאותו מקום. אני חוזר ואומר עוד פעם. אני מחר נפגש בפעם המי-יודע-כמה עם ראש המל"ל על העניין הזה. אני מבקש להביא את זה לישיבת קבינט – עוד פעם, בפעם המי-יודע-כמה – על מנת לסגור את הפער הזה ולהגיע ל-100% בידי 100% אזרחי המדינה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> מה הבסיס של הפער? אין מספיק ערכות, לא רכשתם מספיק או – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> הבסיס של הפער מתחיל בפתיחה חפוזה של הערכות האלה במלחמת המפרץ השנייה – שנפתחו שלא כדין, בצורה לא ראויה. תיקנו את התהליך הזה, אני מקווה שיותר לא יקרה דבר כזה. הדבר השני זה יכולת ייצור. את המסכות מייצרים בארץ. הפער האמיתי הוא בערכות ילדים. שום מדינה בעולם לא מייצרת ערכות לילדים, רק אנחנו, ואנחנו במהלך השנתיים האחרונות סגרנו את הפער בערכות ילדים על-ידי מפעלי "סופרגום" בברקן ו"שלאון" בקריית-גת. אלה מפעלים שעבדו בקצב גבוה. לדעתי, במרס הם יעצרו את הקו. נחזיק את הקו עד לסוף השנה, בתקווה לקבל תקציב נוסף. אני מניח שבתחילת 2013 ניאלץ לעצור את הקווים האלה לחלוטין. הבעיה היא לא יכולת ייצור, היא קיימת. הבעיה היא תקציב. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה. שאלה נוספת – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ראשית כול, תודה לך, אדוני השר, ואני אגיד משהו אישי. אני חושב, קשה יהיה למנות מישהו, תחליף לך, שכל כך דאג בשנים האחרונות לעניין הזה – – <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> נכון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – ולא פעם אחת ולא כמה פעמים עלית פה ובכנות רבה אמרת שיש בעיה, ואתה התרעת כבר על העניין הזה שיש מחסור בתקציב. ולצערנו, אני כרגע דואג מי יהיה הממשיך שלך בממשלה שיטריד את כל המערכות, כי אנחנו מוטרדים, אדוני השר, אזרחי המדינה מוטרדים. כי המחסור הזה, אתה מודה שהוא קיים – וזה לא רק תקציבי, אני הבנתי מאלוף פיקוד העורף בהצהרה שלו שגם אם יהיה מחר בבוקר כסף עדיין זה ייקח שנתיים כדי לייצר – – – <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> זה ברור. נו מה, צריך לייצר. זה לא נופל, זה לא מן מהשמים. צריך לייצר אותו, בהחלט. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני השר, בנדנדה של המזרח התיכון – והלוואי שכולנו נתבדה לטובה ולא יקרה כלום – אזרחים ששומעים את הדבר הזה הם אזרחים מוטרדים. אני לא מבין את האוצר, איפה החשיבה שלהם. זה לא רעידות אדמה, שאדוני השר, שכנעו אותנו – חבל להיערך לזה, כי ממילא לא נוכל למנוע שום דבר; השר בגין אמר באופן נוקב בוועדות הכנסת: אני לא מתכוון להמליץ לממשלה להתכונן לרעידות אדמה בתקציבים הגדולים שנדרשים. אבל לגבי זה שמדובר פה במיליארד שקל או 1.5 מיליארד, זה לא בשמים, שמדינת ישראל לא יכולה לגייס. לכן, אדוני השר, הקטע הזה, שזה לוקח אפילו שנתיים ברגע שיהיה תקציב. והדבר השני, אדוני השר כבר יודע על זה, יש קבוצה של בעלי זקנים, ובזמנו לא הבנתי מה הפתרון לכל אלה. הם לאו דווקא דתיים – מדובר בבעלי זקנים שבשבילם, אני הבנתי, אין כרגע פתרון של ערכות אב"כ. אני לא יודע כבר מה לעשות אתם. <השר להגנת העורף מתן וילנאי:> אני מקבל את מה שאתה אומר. ולצערי, אוהבים הרבה לדבר על האיומים בעורף; כשצריך להכניס את היד לכיס, הדיבורים נשכחים. זה מאבק קבוע, יומיומי. אתה כמו כל אזרחי המדינה ער לדיונים על תקציב הביטחון, שנזרקים הרבה דברים לאוויר, אבל בסוף זה משפיע גם בנושא הגנת העורף. מבחינת בעלי הזקנים, אנחנו היחידים בעולם שיודעים להתמודד עם זה. זה לא כבוד כזה גדול, זו מציאות שצריך להתמודד אתה, ויש לנו ערכות, ברדס כאלה, שמתאימות לבעלי זקנים, אתם מכירים אותן. קבענו שהן מחולקות בעדיפות לכאלה שהם עם קשיי נשימה – מה שעלה בשאילתא קודם. כי קשיי נשימה, אי-אפשר לגלח אותם; בעלי זקנים, והיה ונידרש, ייאלצו לגלח את הזקנים. בתוכנית הרב-שנתית שלנו ניתן מענה גם לנושאי בעלי זקנים, עם ערכות ברדס שעליהן דיברתי קודם. תודה רבה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> תודה רבה לך, אדוני השר להגנת העורף, השר מתן וילנאי. אני רק אציין שהיו עוד שואלים, כמו חבר הכנסת יואל חסון וחברת הכנסת חנין זועבי וגם חבר הכנסת איתן כבל, אך מאחר שהם אינם כאן – מחובתי להקריא את שמם – הם פספסו את ההזדמנות שלהם לקבל את התשובות. <הצעה לסדר-היום> <קביעת קריטריונים ברורים לאישור ספרי לימוד בשפה הערבית תוך הבטחת תוכן חינוכי ולשון ערבית תקינה> <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: קביעת קריטריונים ברורים לאישור ספרי לימוד בשפה הערבית תוך הבטחת תוכן חינוכי ולשון ערבית תקינה – הצעה לסדר-היום מס' 7686, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ישיב לו סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס. בבקשה, לרשותך שלוש דקות. סליחה, זו הצעה רגילה, לרשותך עשר דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תודה, גברתי. גברתי היושבת-ראש, רבותי וגבירותי, חברי וחברות הכנסת, זה הנושא האחרון או לפני האחרון בסדר-היום. הנושא עלה כמה פעמים בכנסת, העליתי אותו בישיבות של ועדת החינוך, העליתי אותו כאן. ולמרות שהנושא עלה מספר רב של פעמים ולמרות שמשרד החינוך גם הבטיח כמה פעמים שהשגיאות שבהן מדובר יתוקנו, העניין לא טופל בצורה רצינית. מדובר, גברתי היושבת-ראש, במחקר שעשתה האגודה לתרבות ערבית. זה המחקר השני על השגיאות בלשון, בכתיב, בתחביר, בספרי הלימוד בשפה הערבית לכיתות ג'–ט', ונמצאו לא פחות מאשר 16,225 שגיאות. זה מספר מדהים, כי את השגיאות האלה כל תלמיד רואה. אנחנו חונכנו על כך שצריך ללמוד את הספר. נכון, לא מדובר בכל מקרה – דרך אגב, הספרים שבהם מדובר הם לא ספרים ללימוד השפה הערבית, אבל אנחנו יודעים שהלימוד כדרך אגב הוא לפעמים יותר חזק מהלימוד הישיר. כאשר אתה רואה את ז'אן-פול בלמונדו מעשן "גולואז" בסרט צרפתי, זה נכנס לתודעה יותר מאשר פרסומת ל"גולואז", או אלה שמעשנים – אני לא רוצה לעשות פרסומת לעישון; או משקה קל ידוע שרואים אותו בסרט, זה משפיע, במיוחד אם שחקנית או שחקן, איך אומרים, שיש להם מראה יפה או שיש להם פופולריות בקרב בני-נוער או מבוגרים – תמיד מדברים על פופולריות אצל בני-נוער, לפעמים יש פופולריות גם אצל מבוגרים – אז אתה מושפע מזה. במיוחד אותן שגיאות שחוזרות על עצמן. אם התלמיד רואה מלה שנכתבת בצורה מסוימת שגויה בספר מתמטיקה וגם בספר היסטוריה, אז הוא חושב שזה הנכון. הוא חושב שזה הנכון, ואחר כך, בלימודי השפה הערבית, גם אם זה נעשה בצורה חיובית, דידקטית, ללמד אותם מה נכון, לא תמיד נותנים תשובה לשגיאות הקיימות. ולפעמים גם הספרים ללימוד השפה הערבית, גם הם מלאי שגיאות. זה מעורר את השאלה מי שומר על השומר, כאילו התלמיד היה צריך ללמוד בספר בערבית ולראות אם יש שגיאות. אנחנו במצב לא טוב בכלל, אדוני סגן השר. הבעיה, אני זוכר שבשנת 2010 נעשה מחקר, ואנחנו העלינו את זה בכנסת, בוועדה. נדמה לי שהמחקר ההוא היה על ספרים של כיתה ב' – נמצאו 4,000 שגיאות. משרד החינוך, בישיבה חגיגית: אנחנו הולכים לבדוק את כל הספרים, ואותם ספרים שיש בהם שגיאות, אנחנו נתקן או נפסול וייעשה הליך מסודר ואחריות של צוות פדגוגי. איך אומרים, מלים יפות, אבל המעשה היה דל מאוד. עובדה, שנה לאחר מכן – דרך אגב, הובטח לנו בוועדת החינוך ב-2010 שכל הספרים ייבדקו, לא רק הספרים לכיתה ב' שנמצאו בהם שגיאות במחקר של אגודת התרבות הערבית. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> את הספרים של כיתה ב' כבר הספיקו לתקן? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תיכף אסביר לך מה קרה. ואז השנה מצאו אותו הדבר. ממה שידוע לי, משרד החינוך עשה תיקונים קלים, לא מלאים – אחד, שניים, חלק מהספרים נפסלו, פשוט אינם, הוציאו אותם מהמדף, הביאו ספרים חדשים במקומם. וראי איזה פלא, גברתי היושבת-ראש, לא יאומן כי יסופר – גם הספרים החדשים מלאי שגיאות. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> אותן שגיאות או שגיאות חדשות? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שגיאות חדשות. ריבונו של עולם, זה לא שהמשרד לא משקיע כסף. אני רואה את הספר, אני פותח את הספר, אני רואה: עריכה לשונית פלוני אלמוני. לבן-אדם הזה שילמו כסף בשביל שיעשה בדיקה, עריכה כזאת. אי-אפשר לתת לאותם אנשים שעושים את אותן שגיאות, פעם אחר פעם אחר פעם לעשות את אותן שגיאות. לא מעניין אותי אם הם מקבלים כסף, שישבו בבית, שלא יעבדו, זה יותר מועיל. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לפחות לא יקלקלו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שלא יקלקלו. אני חושב שהגיע הזמן – ישנה עצומה של אלפי מורים, מנהלים, אנשי ציבור, תלמידים, סטודנטים, שנשלחה למשרד החינוך. אנחנו שלחנו אותה למשרדו של השר. ישנה קריאה וזעקה של הציבור הערבי למשרד החינוך: בבקשה תקנו את השגיאות, תורידו מהמדפים ספרים שאין מה לתקן בהם – צריך לכתוב אותם מחדש, ושהספרים שמגיעים לשולחנו של התלמיד יהיו ברמה נאותה. אני מקווה שבעברית, אני לא בדקתי, אני לא יודע אם הם ככה. <היו"ר אורלי לוי אבקסיס:> לך תדע. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אבל אני יודע, במקומות אחרים בעולם, אני לא יודע איזו מדינה, אפילו לפעמים מקימים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדוק את השגיאות בספרי הלימוד. לא מדובר במשהו אזוטרי, בצד, מדובר בעניין המרכזי, בחינוך המרכזי, בדבר שכל הילדים חשופים לו, בספרים הרשמיים. איך יכול משרד החינוך לתת אישור? הרי כתוב: הספר יצא באישור משרד החינוך. אין ערך למשפט הזה? אני מגיע למסקנה, גברתי היושבת-ראש, שלא מדובר בטעויות הקטנות האלה, שהן, כשאתה שם אותן אחת מעל השנייה הופכות לטעות ענקית, אלא מאחורי זה ישנה טעות גדולה, סיסטמטית, משהו רקוב. משהו, במלים יותר עדינות, פגום בהליך של אישור ספרי לימוד בשפה הערבית. אני רוצה להדגיש, אדוני היושב-ראש, כבר התחלפו היושבים בראש, שלא מדובר רק בטעויות לשוניות. כלומר, גם בענייני התוכן, הספרים מלאים בטעויות וגם בגישות מוטעות. ספרי הלימוד, למשל בעברית, מלמדים את התלמיד הערבי שהוא בא משום מקום, בא מהמדבר לכאן, לארץ, שאין לו קיום. הלשון שמשתמשים בה היא לשון שמנכרת את התלמיד הערבי מחומר הלימוד, שמתכחשת לתרבותו, לקיומו ולזכות הקיום שלו בארץ. אני חושב שגם את זה צריך לשנות ולתקן. אנחנו, בסופו של דבר, אדוני סגן השר, רוצים ספרי לימוד תקניים מבחינה לשונית וגם מבחינת המראה, איך הם נראים. לא יכול להיות שהתמונות בספרים הן רק צילומים, לפעמים זולים, ולא רואים את התמונה כמו שצריך. <היו"ר אורי מקלב:> לא איכותיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא איכותיים בכלל. גם מבחינת התוכן, התוכן חייב לכבד את התלמידים שלנו, את התרבות שלהם, את ההיסטוריה שלהם ואת הזהות הלאומית שלהם. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. סגן השר חבר הכנסת מוזס, בבקשה. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דברי תשובה להצעה רגילה של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה: קביעת קריטריונים ברורים לאישור ספרי לימוד בשפה הערבית תוך הבטחת תוכן חינוכי ולשון ערבית תקינה. אכן, בתאריך 8 בדצמבר 2009 התכנסה ועדת החינוך של הכנסת ודנה בנושא החשוב הזה. באותה העת הובהרו בפני גורמי המקצוע במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ממצאי המחקר אשר ערכה האגודה לתרבות ערבית. בפני גורמי המקצוע במשרד החינוך לא הובא מחקר נוסף. כך שאדון זחאלקה, למה אתה מתכוון במחקר על כיתות ב' שהזכרת קודם? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה המחקר משנת 2009. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> של 2009. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> המחקר השני, יש את התמצית שלו, הוא פורסם בערבית. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> אבל זה לא היה בוועדת החינוך. בוועדת החינוך היה ב-2009, דצמבר 2009. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> היתה עוד ישיבה אחת. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> כפי שנאמר באותה עת בוועדה, חומרי הלימוד לכלל המגזרים נכתבים על סמך תוכניות לימודים הנכתבות במזכירות הפדגוגית. ספרי הלימוד כולם, עבור כלל המגזרים, עוברים תהליך אישור באגף ספרי לימוד, תוך הקפדה על קריטריונים של התאמה לתוכניות הלימודים, תקפות אקדמית, דרישות פדגוגיות, דידקטיות, עמידה בסטנדרטים מגדריים, עריכה לשונית ובדיקת שגיאות כתיב והגהה. אנו מודים לאגודה לתרבות ערבית על עריכת המחקר ואנו ערים לנושא. משרד החינוך, בקדנציה הנוכחית, שם דגל של חיזוק שפת האם התקנית במגמה לשפר הישגים בכלל המקצועות. הוכח, כפי שהזכרת גם בדבריך, אדון זחאלקה, כי חיזוק השפה בשלבים מוקדמים של החינוך הינו ערובה להצלחתם של תלמידים. במגזר הערבי פותחו והוטמעו תוכניות לימודים לחינוך לשוני וניתנה תוספת שעות משמעותית לתגבור לימודי השפה. כמו כן הוחלט, אדוני היושב-ראש, על ביצוע מבחן בשפה הערבית למועמדים להוראה במגזר הערבי, על מנת להקפיד על הוראה בשפה הערבית התקנית בכל מקצועות הדעת. בשנת הלימודים תשע"א ותשע"ב נבחנו כ-7,000 מורים מועמדים להוראה. בעקבות הצגת הממצאים על-ידי האגודה לתרבות ערבית לפני כשנתיים ננקטו במשרד החינוך כמה מהלכים, ואלו הם: ראשית, אדוני היושב-ראש – חבר הכנסת זחאלקה, אתה מקשיב לי? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מקשיב לכל מלה. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> המהלכים שננקטו – ראשית, נבדקו מרבית הספרים שבהם נתגלו שגיאות, אבל יש לציין כי חלק מהספרים היו ספרים לא מאושרים כלל. ספרים מאושרים נשלחו לתיקון על-ידי המחברים והמו"לים ועברו בדיקה לשונית נוספת על-ידי המשרד. מו"לים שלא תיקנו את השגיאות, ספריהם נפסלו; ב. החל משנת הלימודים תשע"א, כל ספר לימוד המיועד לתלמידי המגזר הערבי נבדק על-ידי מעריך לשוני נוסף, לשם הימנעות משגיאות בתחום הלשון הערבית; ג. לאחרונה התמנה מעריך מהמגזר הערבי בתקן מיוחד למטרה זו. הנ"ל אחראי במסגרת תפקידו על תקינותה של הלשון הערבית בספרי הלימוד; ד. ספרי הלימוד בערבית עוברים כיום תהליך בדיקה קפדני, ולשם כך הוקצו משאבים מיוחדים. כל ספר לימוד אשר יגיע לשלב של חמש שנים מיום הוצאת האישור עבורו, יעבור מחדש את הליך הבדיקה. באופן הזה, כל המערכת תותאם לדרישות הקפדניות שהונהגו בשנים האחרונות. לבסוף, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת המציע, המשרד רואה בחשיבות גבוהה את הסוגיה שבנדון ופועל על מנת לשמור על לשון תקינה ותוכן חינוכי העומדים בהלימה לדרישות ולנהלים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, סגן השר. אני מבקש – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> הצעה לסדר. מה ההצעה שלך? להסתפק או להעביר לוועדה? <נסים זאב (ש"ס):> אם הוא מסתפק אני גם מסתפק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני חושב שצריך לדון בזה, כי השגיאות לא תוקנו. יש לנו מלא, גם בספרים החדשים. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> ועדת החינוך. <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, השר מסכים שההצעה לסדר-היום תידון בוועדת החינוך. אם כך, אנחנו נקיים הצבעה. אתה רוצה? אוקיי, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני סגן השר, אני מדבר ברמת העיקרון. אם אנחנו מדברים על ספרי לימוד של התכנים שמשרד החינוך מחייב אותם, למה צריך בכלל ללמד בשפה הערבית? למה צריך שיהיו ספרים בערבית? אז תיתן לאשכנזים ביידיש, לכל אחד והשפה שלו, ולרוסים ברוסית. לא הבנתי. למה לא לחייב קודם כול שיהיו ספרי לימוד אך ורק בעברית. מי שרוצה תוספות, תפאדל, יש לו אפשרות. אבל לשנות סדרי בראשית? אני חושב שזו טעות של משרד החינוך. כפי שאדוני אמר, ברור שיש שגיאות בסיסיות ולשוניות שצריכות תיקונים. אני אומר לך שאם זה בעברית לא יצטרכו שום תיקון. ידברו בשפה העברית, ילַמדו בעברית וילְמדו עברית, ואחר כך כל אחד והשפה שלו שהוא מדבר, השפה השנייה. אני גם בבית שלי דיברתי ערבית, אבל זה לא נהפך להיות שפת האם שלי. <היו"ר אורי מקלב:> זה במסגרת הצעה לסדר-היום או במסגרת הצעת צחוק? <נסים זאב (ש"ס):> לא. הצעת צחוק – יש לזה מונופול לאדם מסוים, ואני לא אקח לו את הקרדיט. <היו"ר אורי מקלב:> אוקיי. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר שזה שווה דיון. <קריאה:> – – – <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. העיקר זה הרי התוכן. את המסגרת – כל אחד נהרא נהרא ופשטיה, כל אחד נוהג כמו – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה. אנחנו נעבור להצבעה. <נסים זאב (ש"ס):> לא דיון – – –. דיון – – – <היו"ר אורי מקלב:> דיון בוועדה. סגן השר מסכים לדיון בוועדה. <נסים זאב (ש"ס):> חינוך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – ועדת חינוך. <היו"ר אורי מקלב:> מי שבעד – הוא בעד דיון בוועדת – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – היתה החלטת ועדה גם לבדוק את זה עוד פעם. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> בעד ועדת חינוך. בסדר. <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> בעד. בעד. בעד ועדת החינוך. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 6. אני גם אוסיף את קולו של סגן השר, שהוא אמור לענות עכשיו על שאילתות ולא ירד למקומו להצביע. בעד – 6 גם בתוספת קולו של סגן השר, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שההצעה לסדר-היום תועבר לדיון בוועדת החינוך. <שאילתות ותשובות> <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור לנושא האחרון על סדר-היום, שאילתות לשר החינוך, וישיב סגן שר החינוך חבר הכנסת מוזס. ברשימה שיש לנו כאן – חבר הכנסת נסים זאב, שאילתא מס' 1748: תלמידי תיכון בירושלים משחקים בקלפים בהפסקות. אדוני, בבקשה, אתה יכול לשאול את שאלתך מן הצד. <1748. ידיעה על תלמידי תיכון בירושלים המשחקים בקלפים בהפסקות> <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, עיתון "כל העיר", רחמנא ליצלן, חושף השבוע תופעה: תלמידי תיכון בירושלים משחקים פוקר בהפסקות, "על סכומים קטנים". רצוני לשאול: 1. האם הדבר ידוע לך במשרדך? האם אלה דברים נכונים? 2. האם תופעה זו קיימת במוסדות חינוך אחרים בארץ? 3. אם כן – מה נעשה בנושא? <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> חבר הכנסת נסים זאב, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לשאלה 1 – המקרה אינו מוכר לגורמי המקצוע במחוז ירושלים ובמנח"י. עם זאת, נשלחה פנייה מהפיקוח במחוז ירושלים לכלל מנהלי בתי-הספר העל-יסודיים בעיר ירושלים, על מנת לבדוק האם התופעה מוכרת להם. מנהלי בתי-הספר הודיעו באופן חד-משמעי שלא נתקלו בתופעה. מנהלי בתי-הספר נדרשו על-ידי הפיקוח להגביר את הערנות על מנת למנוע תופעות מסוג זה. לשאלות 2 ו-3 – מפקחי משרד החינוך מגבירים את המודעות לנושא בהזדמנויות רבות במסגרת תוכניות מניעה ובתהליכי הקניית כישורי חיים. לאחרונה הועברו הנחיות למנהלי בתי-הספר וליועצות בתי-הספר, הכוללות הצעות למערכי שיעור והתמודדות חינוכית עם תופעות ההימורים למיניהן. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. יש לך שאלה נוספת? מסתפק? <נסים זאב (ש"ס):> כן. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אם כך, נעבור לשאילתא הבאה, שהיא השאילתא האחרונה, מס' 1814, של חברת הכנסת עינת וילף, שכותרתה: שעון נוכחות בחדרי המורים בישראל. גברתי, בבקשה. <1814. שעון נוכחות בחדרי המורים בישראל> <עינת וילף (העצמאות):> בעקבות הצעתה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ להציב שעון נוכחות לכלל עובדי המשק, לרבות המורים, קבע משרד האוצר כי אין אפשרות לשלם לעובד במשק ללא הוכחת נוכחות באמצעות השעון. רצוני לשאול: מה ייעשה לתגמול המורים בעד שעות עבודתם מחוץ לכותלי בית-הספר? <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> אדוני היושב-ראש, ברשותך, דברי תשובה: התגמול עבור שעות עבודה למורה העובד מחוץ לבית-הספר ישולם במלואו אם נדרש לעשות כן על-ידי מנהל בית-הספר, לדוגמה: טיולים וסיורים, הופעה בוועדת השמה וכדומה. מורה זה יכתוב על טופס הנוכחות שלו את סיבת אי-ההחתמה בשעון, מנהל בית-הספר יאשר זאת והמורה יתוגמל בהתאם לשעות שעליהן הצהיר. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה. <עינת וילף (העצמאות):> רק שאני אבין, כי זה נשמע מצוין, האם המשמעות היא למשל רק במקרים מיוחדים, כמו שציינת, של טיולים, או שזה גם עבודה אחר-הצהריים, מענה לשיחות טלפון עם הורים, לשבת עם תלמידים אחר-הצהריים, להכין מערכי שיעור וכל אחד מהדברים האלה שמורים עושים בשעות הערב בביתם? <סגן שר החינוך מנחם אליעזר מוזס:> הרי ידוע לך שב"אופק חדש" וב"עוז לתמורה", כל התוכניות החדשות, יש באמת מענה לדברים האלה שעכשיו מנית, אבל הכלל הבסיסי הוא שמנהל בית-הספר צריך לאשר את הפעילות הזאת, וזה התחליף לשעון. כי אי-אפשר לחייב שעון נוכחות כשעובדים מחוץ למשרד. אבל מנהל בית-הספר הוא הקובע. תודה רבה. תודה רבה לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך. תודה רבה לשואלים. תודה רבה לך, אדוני סגן השר חבר הכנסת מוזס. אם כך, אנחנו מגיעים לסוף סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ט בשבט התשע"ב, 22 בפברואר 2012, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:16.>