דברי הכנסת

דברי הכנסת יז / מושב ראשון / ישיבות מ"ד–מ"ו / י"ד–ט"ז בתמוז התשס"ט / 6–8 ביולי 2009 / 17 חוברת י"ז ישיבה מ"ד הישיבה הארבעים-וארבע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י"ד בתמוז התשס"ט (6 ביולי 2009) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכיר הכנסת איל ינון: 4 הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים; 2. המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה 6 ציפי לבני (קדימה): 7 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 15 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 35 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 48 ישראל חסון (קדימה): 50 דניאל אילון (ישראל ביתנו): 56 דניאל בן-סימון (העבודה): 58 נסים זאב (ש"ס): 61 אורי מקלב (יהדות התורה): 65 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 67 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 70 דב חנין (חד"ש): 74 ניצן הורוביץ (מרצ): 78 חנין זועבי (בל"ד): 81 דני דנון (הליכוד): 83 הצהרת אמונים של חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ 90 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 91 הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים; 2. המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה 92 הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009 94 אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה): 94 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 98 מזכיר הכנסת איל ינון: 98 הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק 99 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 99 הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009 100 שר החינוך גדעון סער: 100 דב חנין (חד"ש): 105 רונית תירוש (קדימה): 107 נחמן שי (קדימה): 108 שלמה מולה (קדימה): 109 חיים אורון (מרצ): 110 מגלי והבה (קדימה): 113 עתניאל שנלר (קדימה): 114 דליה איציק (קדימה): 118 מאיר שטרית (קדימה): 120 זבולון אורלב (הבית היהודי): 123 שר החינוך גדעון סער: 125 הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009 129 שלי יחימוביץ (העבודה): 129 דב חנין (חד"ש): 130 שאילתות ותשובות 131 4, 137, 146. חילול מצבות בהר-הזיתים בירושלים 131 105. אכיפת חוק ההונאה בכשרות 134 108. פעילות מיסיונרית בחיפה 136 110. בית-כנסת לעדה האתיופית בראשון-לציון 137 197. התניית מתן תעודות הכשר לגני-אירועים 137 202. אכיפת חוק ההונאה בכשרות 138 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גבירותי ורבותי חברי הכנסת, אדוני השר, היום יום שני, י"ד בתמוז התשס"ט, 6 בחודש יולי 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על תנאי ממאסר (הוראת שעה), התשס"ט–2009, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת המדע והטכנולוגיה ולוועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1388/18 וכלה בהצעת חוק פ/1406/18 – הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות שיפוט בהסכמה בעניין אזרחי), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות שיפוט בהסכמה בעניין אזרחי), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ביטול עמלות על שירותים בסיסיים בחשבון עו"ש), התשס”ט–2009, מאת חברי הכנסת דני דנון וכרמל שאמה; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הכללת תרופות מצילות חיים במסגרת שירותי בריאות נוספים), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה בשל ניסיון עודף או כישורים עודפים), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת אורי אריאל; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תוספת קבועה לסל שירותי הבריאות – טכנולוגיות רפואיות חדשות, תרופות, מכשור ושיטות טיפול), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירות בחירת רופא), התשס”ט–2009, מאת חברי הכנסת רחל אדטו, דוד רותם, דניאל בן-סימון ודוד אזולאי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לבני זוג), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת טלב אלסאנע וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מתן טיפול שיניים ושיקום הפה לילדים שעוברים טיפולים אונקולוגיים), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת עפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – נכס שהוא רכב במשפחה בעלת ילדים), התשס”ט–2009, מאת חברי הכנסת חיים אמסלם ואברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – השתתפות הרשויות המקומיות בתקצוב ואחזקת מוסדות החינוך של רשתות "מרכז החינוך העצמאי" ו"מרכז מעיין החינוך התורני בארץ-ישראל"), התשס”ט–2009, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי ונסים זאב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון – רוב מיוחס), מאת חברי הכנסת זאב אלקין, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי, זבולון אורלב, אורי אריאל ועתניאל שנלר; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – הוצאה אסורה), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת אלכס מילר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק תיעול עודפי ייצור חקלאי המיועדים להשמדה למפעלי ההזנה ולנזקקים, התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק רשות שדות התעופה (תיקון – הנחה בתעריפי אגרות לסטודנטים הלומדים בירדן), התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת מסעוד גנאים וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות הכבאות והחילוץ, התשס”ט–2009, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי. החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס”ט–2009, ובהצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010, קריאה שנייה וקריאה השלישית. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בנושא: סכנת סגירת עמותת ער"ן, הצעת חברי הכנסת רחל אדטו וחיים אורון. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים; 2. המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להצעות אי-אמון. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, האם בגלל התקציב הנורא גם הקואליציה מחרימה את דיוני הכנסת? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יכול לדבר בשם הקואליציה, כפי שאינני יכול לדבר בשם האופוזיציה. אבל בהחלט תנסה לשנות את התקנון שאפשר יהיה להגיש שאילתות. יכול להיות שהם בישיבת סיעה עדיין. <יואל חסון (קדימה):> בסדר, אולי עדיף שלא יהיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני זוכר כבר דברים אחרים גם כן. הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה בנושא: מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים. תציג את הצעת האי-אמון יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה. כבוד השר המתאם, כתוב שהמשיב הוא השר. אתה המשיב? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בסדר-היום שאני קיבלתי לא מופיע האי-אמון הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק מודיע לכבוד השר, שהשר המיועד להשיב הוא שר האוצר. תמוה בעיני איך הוא ישיב אם הוא לא שומע את יושבת-ראש האופוזיציה. <ציפי לבני (קדימה):> אני יכולה להרגיע את כבוד היושב-ראש. על מה שיש לי להגיד, מי שצריך להשיב זה ראש הממשלה קודם כול. תשובות אין. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה לא חייב לענות. <ציפי לבני (קדימה):> הוא לא מוכרח, אבל האי-אמון שלי מתייחס אליו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בדרך כלל העימות בין יושב-ראש האופוזיציה לראש הממשלה vis-a-vis – הוא נעשה כשראש הממשלה מדבר. <ציפי לבני (קדימה):> אני אשמח לעשות את זה כשייקבע דיון ב-40 חברי כנסת, אבל אני לעומתו מכבדת את הכנסת והחלטתי לומר את מה שיש לי בפני המוסד המכובד הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל והשר המשיב אינו נמצא, אני לא מפעיל את השעון. גברתי תדבר, כשהוא יגיע נתחיל להפעיל את השעון. <ציפי לבני (קדימה):> מאה אחוז. <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי הרי תסיים כשהיא תרצה לסיים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה תשיב? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, אני לא יודע. אם לא יהיה מי שישיב, אני אשיב. אני רק אומר לך שהאי-אמון של קדימה לא מופיע בסדר-יומה של הכנסת. מה שאנחנו קיבלנו, מה שהיה בנשיאות לא הופיע. אני לא ידעתי עד לרגע זה שאני צריך להשיב היום, שיש אי-אמון של סיעת קדימה. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> להיפך, ודאי שכן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הופיעה הצעה לסדר-היום של מחר על מאה ימים לממשלה, זה מה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל וברמה המינהלית אני אחראי לסדר-היום – המזכיר כמובן מנפק אותו – אני מודיע לך שבסדר-היום המופיע אצלי ואשר הופץ בין כל סיעות הבית וגם על גבי המסך, יש הצעות קדימה, רע"ם-תע"ל, חד"ש, בל"ד להביע אי-אמון בממשלה, וזאת ההצעה הראשונה. גברתי, לרשותך. <ציפי לבני (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כך או כך, אכן האי-אמון מתייחס ל-100 ימיה של הממשלה, שמצוינים בימים אלה. 100 ימים לממשלה, הם לא ימים שבהם הממשלה מבקשת חסד מהתקשורת על כישלונותיה, גמגומיה וניסיונותיה, אלא אמורים להיות, אלא יכולים להיות הימים שבהם הממשלה היא שעושה חסד עם הציבור, מתחילה לקיים את מה שהבטיחה ערב הבחירות. זאת יכולה להיות תקופה של תקווה ושל התחלות חדשות. ככה זה נראה במדינות אחרות מעבר לים, וכך זה לא נראה בישראל – לא הממשלה הזאת. 100 ימי הממשלה בישראל, והציבור הולך ופניו כבושים בקרקע בייאוש. בעצם אין צורך באופוזיציה על מנת לחשוף את כשלי הממשלה, אלה חשופים לעיני כול. אבל כששמעתי את ראש הממשלה אמש מונה את הישגי ממשלתו, החלטתי לבקש את רשות הדיבור כאן בכנסת. כי כשאני רואה את החלטות הממשלה הזאת בתחום המדיני והכלכלי, אפשר לסכם אותם גם במשפט אחד – שהישגי ראש הממשלה בעצם הם בנושאים שבהם הוא נסוג מכל מה שהוא הבטיח קודם. אבל ההישג העיקרי שמונה ראש הממשלה לעצמו – אומנם ייאמר שתוך תזוזת אי-נוחות כלשהי על הכיסא – זה בתחום המדיני. וכך אמר נתניהו אמש: בפעם הראשונה הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים. מזל טוב. זאת אומרת, עוד כשהיינו צעירים היה איזה מין משחק כזה, כמעט בדיחה, שהיינו שואלים מה זה שיא החוצפה. דברי ראש הממשלה אמש היו שיא הציניות, אם לא שיא החוצפה. הבאנו הסכמה לאומית – אומר האדם שעד עכשיו היה המכשול לכל הסכמה בעניין זה. האדם שהוביל את מרכז הליכוד בצעקות: לא למדינה פלסטינית, זה אסון לישראל. האדם שקיבל קולות ערב הבחירות, רק עכשיו, לא לפני הרבה שנות דור, עכשיו, בטענת שווא שאין דבר כזה שתי מדינות, ולא יהיה. ששלח את דובריו וחברי סיעתו לומר שמדובר בססמה הזויה. רבותי, למכשול בדרך לקונסנזוס לאומי, מי שהתעקש לקרוע את העם הזה ללא סיבה, קוראים נתניהו, והוא היום ראש ממשלת ישראל, שאמור כראש ממשלה להוביל דרך, להאמין בה וליישם אותה, ולא רק לומר מלים של קונסנזוס כדי לספק את רצון כולם. שמעתי כמו כולם את נאום בר-אילן ולא ידעתי אם לשמוח. בהתחלה שמחתי שנתניהו אמר את המלים שאותן אני זועקת שנים כביטוי לאינטרס לאומי ישראלי ראשון במעלה. אם כי רק בישראל הפוליטיקה יכולה ליצור מצב – והציבור לצערי משלים אתו – שבו מועמדים לראשות ממשלה מפריחים ססמאות בחירות, טוענים לניצחון הדרך, מרכיבים ממשלה על-פיה, וזורקים את כל המצע שעליו נבחרו לפח האשפה של ההיסטוריה, פחות מ-100 ימים לאחר הבחירות. אבל האמת היא גם ששביעות הרצון מוקדמת, צעד בכיוון, אבל רק צעד, וזה ההבדל האמיתי שבינינו. ראש ממשלת ישראל עדיין לא מאמין באופן אמיתי ועמוק שזהו הדבר הנכון לישראל. אבל הוא מבין שזה הדבר הנכון להגיד. כפי שהסביר: העולם דורש, אז הייתי צריך להגיד משהו; כך הסביר לחברי סיעתו. נתניהו לא באמת מאמין ששתי מדינות, יהודית ופלסטינית, ולו מפורזת, הן אינטרס ישראלי. אבל ראש הממשלה נתקל להפתעתו בעולם הגדול. אני מוכרחה לומר שזה עדיין מפתיע אותי כמה שזה הפתיע אותו; העמיד את ישראל למרבה הצער כסרבנית, והבין מאוחר שבשלב הזה הוא צריך להגיד לשיטתו את המלים – שתי מדינות לאום. וכך, ראש ממשלה שאמר, ובצדק, שממשלה בישראל צריכה לפעול מתוך עוצמה, פועל מתוך חולשה. מסביר שנאלץ להגיד את זה בגלל לחץ. אבל זה היה צפוי – אמרתי את זה כאן, מעל הדוכן הזה, ביום הרכבת הממשלה – צפוי, אבל מיותר להפליא. נתניהו אמר ונשאר בחיים, או מה שיותר חשוב לו – הקואליציה נשארה בחיים, כי ראש ממשלת ישראל פועל רק מתוך רצון הישרדות פוליטית, ותו-לא. 100 ימים, ואיזה נזק מדיני. ובואו נדבר על קונסנזוס. ראש הממשלה שבר כל קונסנזוס והסכמה בין-לאומית סביב האינטרסים היסודיים של מדינת ישראל – והיה קונסנזוס כזה. ראש הממשלה רוצה לקחת קרדיט, וזה טבעי, אבל בדרך הוא מעוות את העובדות, ואלה הדברים שצריכים להיאמר. האמת, העובדות ההיסטוריות לאשורן: עד הקמת הממשלה הזאת היה קונסנזוס בין-לאומי ששתי מדינות לאום משמען שישראל היא המדינה היהודית, והמדינה הפלסטינית היא הפתרון הלאומי לעם הפלסטיני כולו, כולל הפליטים, ולא ישראל; עד הקמת הממשלה הזאת היה ברור בעולם כולו שלא ניתן למדינה פלסטינית להיות מדינת טרור, ותנאי הפירוז נדונו במשא-ומתן, בהסכמה; עד הקמת הממשלה הזאת היה גם ברור שבקביעת הגבול העתידי צריך להביא בחשבון את גושי ההתיישבות שבהם חיים היום רוב האזרחים הישראלים ביהודה ושומרון; עד הקמת הממשלה הזאת הקונסנזוס הזה היה קונסנזוס בין-לאומי, ובכתב, גם על-ידי ארצות-הברית, במסמך רשמי, לא בהבנות מעורפלות, והדברים נאמרו גם בצרפתית ובאיטלקית ובגרמנית, רבותי, הרבה לפני שראש הממשלה נתניהו נסע לביקור באירופה. את הקונסנזוס הזה יצרנו אנחנו, אחרי ולמרות העובדה שאהוד ברק, היום נציג ראש הממשלה לענייני בנייה, הסכים בקמפ-דייוויד 2000 לעיקרון של כניסת פליטים לישראל. את כל זה עשינו כשנתניהו היה עסוק בלצעוק לא למדינה פלסטינית ולא לייצר שום פתרון. אנחנו, בממשלות הקודמות, יצרנו את הקונסנזוס הבין-לאומי בחוכמה, בשקט, בלי לחץ מבחוץ, כשהעולם מאמין בנו ויודע שכשאני אומרת שפתרון הסכסוך על דרך שתי מדינות לאום הוא אינטרס ישראלי, וקיפאון לא משרת את האינטרס הישראלי הזה – אני מתכוונת לזה. כי כשישראל מציגה עמדה ברורה, כשאנחנו אומרים גם מה כן, העולם לא לוחץ על ישראל, וישראל יכולה להיאבק, גם בחדר המשא-ומתן, וישראל יכולה לומר לא לדברים שמסכנים את ביטחונה. הוכחנו את זה. ב-100 הימים שעברו הצליחה הממשלה הזאת לייצר קונסנזוס בין-לאומי אחד ומצער: יש היום קונסנזוס – – – <רוני בר-און (קדימה):> מרפסות. <ציפי לבני (קדימה):> נדבר גם על זה. יש היום קונסנזוס בין-לאומי שממשלת נתניהו לא מאמינה ביישום עקרון שתי המדינות, שראש ממשלת ישראל הוא חלש ולכן צריך ללחוץ. כל זה במקום המצב שבו היינו קודם. ישראל בראשותנו ניהלה משא-ומתן לשלום על כל הנושאים, תוך שמירה קפדנית על כל עקרונות הביטחון; אותה רשימה ביטחונית שמנפנפים בה עכשיו, משא-ומתן שסיומו – סיום הסכסוך בלי פליטים בישראל, ובעיקר עשינו את זה בלי לחץ של העולם. זה ההבדל בין מי שרוצה הסדר בתנאים שלנו, שטובים לישראל, ובין מי ששם תנאים בפומבי, כדי לקבל תשואות בעברית, ואולי גם, תוך כדי, לדחות את הצורך בהסדר ובהכרעות דרמטיות שנדרשות לטובתה של ישראל. ראש ממשלת ישראל נאלץ לומר את המלים, אבל מי שלא משוכנע שזה הדבר הנכון לא יגיע להסדר. דיאלוג לשם דיאלוג לא יספיק, ובמקום לשמור על הנושאים החשובים-באמת לישראל, נושא הביטחון, והפליטים, וגושי ההתיישבות, וירושלים, ישראל כנראה תנהל מאבקים שוליים, על הטפל, וכך אנחנו עוד עלולים לאבד את העיקר. כי הסדר לא קורה במקרה; הוא קורה רק אם מאמינים באמונה שלמה שצריך לעשות אותו, שקיפאון לא משרת את האינטרס של ישראל, ואפשר להגן על האינטרסים של ישראל מעמדת כוח. להבנה העמוקה הזאת ראש הממשלה עדיין לא הגיע. אבל בכל זאת קרה דבר טוב: הסכמה – אומנם מתוך חולשה, אבל הסכמה – על העיקרון שהממשלה הזאת, בהרכב הזה שלה, נאלצה לומר את הדברים, כי לא היה את מי להאשים ואת מי לשים בחזית המדינית כעלה תאנה – לא אותי ולא את קדימה – הממשלה הזאת, בהרכב הזה, נתקלה במציאות, ונאלצה, אומנם למגינת לבם של חלק מחבריה, לומר את המלים, ומעכשיו לא תהיה דרך חזרה. כי גם אם אנחנו נעשה את ההסדר בלי לחץ בין-לאומי ולא בגללו, אלא מתוך אמונה ומתוך שמירה על העקרונות, כל אותם אלה – גם חברי כנסת מהליכוד – לא יוכלו עוד לצעוק "נגד", "נגד", "נגד" כמנהג הליכוד מימים ימימה. ודיברנו על מדינה יהודית, ועברו 100 ימים, ומה עשתה הממשלה הזאת למען המדינה היהודית חוץ מאשר לשים אותה כססמה, אולי בתקווה שימנע – או לקבל תשואות? מה עשתה הממשלה הזאת למען המדינה היהודית? למען חיזוק ההבנה – בתוכנו פנימה – מה אומרות צמד המלים "מדינה יהודית", או המלים "בית לאומי לעם היהודי"? איך אנחנו מחזקים את המכנה המשותף שצריך להיות קיים בתוך החברה הישראלית? מה עשתה הממשלה הזאת? הפרטת קרקעות הלאום. ואני בעד להקל בסגירת מרפסות, ואני בעד להקל בביורוקרטיה ולשנות את כל מה שקורה במינהל מקרקעי ישראל מן היסוד, ולאפשר לבעלי דירות לקבל את הזכויות בהן – דירות מגורים, בנייה רוויה, אבל לא מכירת כל נכסי הלאום בקרקעות, בלי הבחנה ובלי סדר עדיפויות לאומי. ההחלטה הזאת אין בה ולא כלום עם קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי, עם סדרי עדיפויותיה. היא עובדת בדיוק בניגוד לזה. עוד תקציבים למוסדות חרדיים בלי לימודי ליבה – לא מחזק את הזהות היהודית של מדינת ישראל, אלא רק מרבה מחלוקות, מגדיל פערים, ובעיקר אי-הסכמה ביחס למושג "מדינה יהודית", ועוד רתיעה, נוספת, של הציבור, גם החילוני וגם המסורתי, מייצוג העניין הלאומי היהודי על-ידי מפלגות דתיות דווקא. ביטול גיורים של עולים לא עושה את המדינה יהודית יותר, אלא מרחיק את ציבור העולים מהעם היהודי. חוקי הענישה הפלילית על מחשבות, חוקי ה"נכבה", לא מחזקים את זהותה של המדינה, אלא את הניכור של המיעוט ממנה, ואני זאת שאומרת כל זמן שעקרון שתי מדינות הלאום משמעותו שהפתרון הלאומי לעם היהודי כאן והפתרון לעם הפלסטיני במקום אחר, אבל אין לפגוע בעקרון השוויון, שגם נותן ביטוי לקיום שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. ומה עשתה הממשלה הזאת למען החברה בישראל ב-100 הימים שעברו? אתם יודעים, לפני הבחירות היתה כותרת שנתניהו מבטיח להוריד מסים באופן דרמטי. היינו בקמפיין, והיה מי שיעץ לי: תגידי גם את, זה לא עולה, ערב בחירות. אמרתי: אני לא יכולה להגיד את זה. אנחנו נמצאים במשבר כלכלי, אני יודעת עם מה אנחנו צריכים להתמודד, עם מה הממשלה העתידית צריכה להתמודד, אני יודעת מה אני אצטרך לעשות, במי נצטרך לתמוך, האבטלה תגדל, נצטרך לתת רשתות ביטחון, גם תעסוקתיות, גם לעזור למפעלים קטנים, נצטרך לעזור לשכבות החלשות, העמותות יאבדו את כל מקורות המימון שלהן, וייווצר ואקום. איך אני אבוא לפני בחירות ואפריח מין ססמה כזאת לחלל האוויר? אבל הוא עשה את זה. והיום, 100 ימים אחרי, באידיאולוגיה לא מובנת, מתעקש ראש הממשלה להקל עם מי שיש לו ולהכביד על מי שאין לו. מגדילים את המע"מ על ירקות ופירות ועל שירותי תיירות, משנים את הקריטריונים למס בריאות באופן שמכביד על השכבות החלשות, וכך גם ביטוח לאומי, מתנגדים התנגדות עיקשת להכרה בהוצאות מס למטפלת שיכולה לאפשר – ולהקל על נשים עובדות, מטילים נטל בלתי נסבל על השכבות החלשות, דרך כל המסים העקיפים, ועל מעמד הביניים. בקיצור, מוסיפים למי שיש לו ולוקחים ממי שאין לו. תקציב אכזרי, שאמור להיות מובא כאן, לכנסת הזאת. וקדימה מציעה להחליף בין כל אלה. יש ברירה אחרת. הגירעון ודרך ההתמודדות הם בחירה, קודם כול, וסדר עדיפויות של ראש ממשלת ישראל. ועל ההסכמים הקואליציוניים כבר עייפנו מלדבר; על המיליארדים והמיליארדים והמיליארדים שנשפכו שם, על תשלומים שערורייתיים, על ממשלה מנופחת, על התחייבות לכל דורש. אולי בעצם אפשר לסכם ולומר שהתקציב הנוכחי הוא תוצאה של ראש ממשלה חלש, שפוגע בשכבות החלשות. ושמעתי שההישג השני שציין ראש הממשלה אמש הוא התקציב לשנתיים. נדמה לי גם שהוא אמר: לא היה כזה דבר מעולם, ובעולם כולו. צודק. בעולם כולו יש אנשים אחראיים. יש משבר כלכלי בין-לאומי, אין בעולם מישהו שחושב שבמצב של אי-ודאות מעבירים תקציב לשנתיים, כי צריך להתנהל בהתאם למצב, וצריך לעשות את התיקונים תוך כדי, ולקבל החלטות כשרואים את ההתנהלות התקציבית ומה קורה עם המשבר. אבל האמת היא שהתקציב לשנתיים לא נועד להתמודד עם המשבר, אלא הוא עוד אחד מחוקי ההישרדות הפוליטיים שנתניהו כל כך מצטיין בהם, כי שם המשחק בממשלה הזאת הוא הישרדות בכל מחיר; על חשבון הציבור, על חשבון כל ערך שיקר לנו במדינה הזאת. חוקי הישרדות והתנהלות של הישרדות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ממשלת הישרדות בלי חזון ובלי עמוד שדרה במקומות הנכונים. הממשלה הזאת לא זוכה לאמון הציבור, ואת האמון הזמני של הכנסת היא משמרת באמצעות תקציבים, הבטחות וחוקים בלתי דמוקרטיים בעליל. טוב, אז זהו ששמעתי גם שראש הממשלה עומד להשקיע עוד בהסברה, כי יש לנו ראש ממשלה שחושב שהסברה היא חזות הכול, והוא כבר יסביר לנו שהכול בסדר. אני מציעה שהממשלה תחסוך לפחות את הכסף הזה, כי הציבור רואה בדיוק מה הממשלה הזאת, והציבור לא אוהב את מה שהוא רואה, ובצדק רב. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ימתין סגן השר, אדוני השר המתאם. על-פי תוכן האי-אמון, כפי שהוגש בנייר, דובר בנושא הכלכלי. הואיל וראש הממשלה אתמול דיבר בישיבת הממשלה, בהחלט מבחינה פרלמנטרית ראתה יושבת-ראש קדימה ויושבת-ראש האופוזיציה מקום להתייחס גם לדבריו אתמול בממשלה, אבל אני משאיר לשיקול דעתך מיהו זה אשר ישיב, כי מדובר פה בשני נושאים. שר האוצר – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא חושב. יחליט השר מי הוא רוצה שיענה. כבוד השר, אתם תחליטו. אני נותן לכם שניות. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אפשר לענות במשולב. <היו"ר ראובן ריבלין:> תראה, במשולב ודאי שלא. הנושא הוא נושא אחר. רבותי, יש כבוד. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> – – – זה המצב. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי. אין ספק. חבל, למה לעזור? מה קרה? אני רואה שכולכם פתאום עוזרים לי. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם, אל תעזרו לי. כבוד השר, מי ישיב על הצעת קדימה? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כמו בכל שבוע גם היום, אותן טענות, ולצערי גם יהיו אותן תגובות. <יואל חסון (קדימה):> השר מוכן להגן על דברי ראש הממשלה בממשלה אתמול? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני שמעתי, בתור אדם שנוכח באולם, בקשב רב את דבריה של נציגת סיעתך. תן לשר להשיב, הוא עוד לא התחיל לדבר, כבר – אולי הוא רוצה בדיוק לומר מה שאתה אמרת? אולי. תן לו הזדמנות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, אבל את התשובה הזאת אנחנו כבר מכירים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ואת השאלות אנחנו לא מכירים? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אבל אולי בסוף תשתכנע. <היו"ר ראובן ריבלין:> גילאון, את השאלות אנחנו לא מכירים? אנחנו מכירים הכול. אפילו אלה שבאו רק לפני שלושה חודשים כבר מכירים. <אורית זוארץ (קדימה):> בסדר, לאט-לאט יש אדפטציה של המצע של קדימה, אז זה בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, באמת. בבקשה, כבוד השר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תראה, כל עוד האופוזיציה לא מחרימה ולא שרה שירים ומנצלת את זכותה, אני דווקא מקדם בברכה את זה שקדימה הבינה שהיא צריכה להיות אופוזיציה לוחמת – – – <נחמן שי (קדימה):> לשיר זה כמו להיות ארדן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אתה רואה, אפילו הם מצליחים להגיע לשיאים של שנינות שלא ידענו כמותם. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, מרגע זה אני מתחיל להוציא אנשים. צריך שיהיה מצב שבו – אדם עוד לא עלה לדוכן, כבר המקהלה מתחילה. זה כבר לא אחד אחד. זה כבר מקהלה. <רוני בר-און (קדימה):> איזה סגנון פנייה זה על שירים ואופוזיציה רצינית. ידבר לעניין. שידבר לעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אני מעולם לא עשיתי איזו צנזורה לדברים שלך – – – <רוני בר-און (קדימה):> זו פרובוקציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אומנם היו אנשים שהציעו לי כן לעשות צנזורה לדברים שלך – – <רוני בר-און (קדימה):> שלא יתלונן. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ובכל זאת, אני לא עושה צנזורה. אתה מציע לו. תבקש להיות יועץ אישי של השר, ותציע לו מה לומר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יהיו לו סיכויים גבוהים, דרך אגב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא היית עושה עסק רע. בתור יועץ הוא מצוין. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תודה, אדוני היושב-ראש. <רוני בר-און (קדימה):> מה עם להבין את העצות? מה עם זה? <דליה איציק (קדימה):> אדוני, גברתי תצא, כי יש לה פגישה עם שר החוץ הגרמני. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא נעלב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט, בהחלט. אבל יפה, אני מאוד מודה לך שהתנצלת, כי זה באולם. בהחלט ראוי. בבקשה. <ציפי לבני (קדימה):> תודה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אבל חשוב להתעדכן. אני האזנתי באמת רוב קשב לדבריה של יושבת-ראש האופוזיציה, ולפני שאני אתייחס עניינית לדברים שהיא אמרה, אי-אפשר פשוט בלי להתייחס גם למי שמביא לפנינו את הדברים. כי באמת, הטענה המרכזית – ואין ספק שהיא ראויה לדיון מעמיק – הטענה המרכזית של יושבת-ראש האופוזיציה היתה: מה שבעצם ראש הממשלה אמר, שיש היום קונסנזוס – לא נעשה עכשיו הרחבה, יהיה אפשר לעשות את זה בהמשך – – <יואל חסון (קדימה):> לא. תגיד מה הוא אמר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – מה שאמר בעצם ראש הממשלה: אמרנו את זה – אני מצטט אותה – אמרנו את זה בקדימה הרבה לפניו. והדבר החמור ביותר, שזעזע את כל נימי נפשה של יושבת-ראש האופוזיציה, זה שראש הממשלה אמר דברים שונים בעבר, והנה, כמה שבועות אחרי הבחירות, הוא משנה את עמדתו האידיאולוגית. זה באמת, בעיני יושבת-ראש האופוזיציה, דבר כל כך חמור, כל כך מקומם, כל כך אנטי-דמוקרטי, שהיא פשוט – אומנם סיעת קדימה ביקשה להציע אי-אמון בשל מדיניות המסים, אבל היא החליטה להקדיש את רוב נאומה, לנצל את הפרלמנטריזם הצרוף שלה, לעלות לכאן, ובמקום להתמקד במדיניות המסים – על זה היא דיברה חצי דקה בסוף – היא התמקדה בשינוי דרכו המדינית של ראש הממשלה – – <דליה איציק (קדימה):> היא התכוונה למס שפתיים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – ואני, באמת, אני יכול להבין את הטענות שלה, כי גם אני טענתי אותן בעבר – – <רוני בר-און (קדימה):> תקרא ליושבת-ראש, הוא לא הבין את הנאום שלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אבל כשאני מנסה להיזכר, ונזכר, במי מדובר בעצם – מדובר באותה פוליטיקאית, שכאשר ראש הממשלה שרון השתמש בקולות הבוחרים כדי לעשות בדיוק את מה שהיא תיארה – להשתמש בקולות הבוחרים תחילה ולשנות את הדרך האידיאולוגית – – <יואל חסון (קדימה):> במערכת הבחירות היא אמרה את האמת. אתם לא אמרתם את האמת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – לא לשנות אותה כרגע – – – <יואל חסון (קדימה):> במערכת הבחירות היא אמרה את האמת. אתם לא אמרתם את האמת. אתה יודע שהוא לא אמר את האמת. עכשיו הוא אומר מה שנוח לו להגיד. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אחרי שדחק את ישראל לפינה. שילמנו את כל המחירים. <יואל חסון (קדימה):> אנחנו אמרנו את האמת לציבור, גם ב-2006 וגם – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חסון, אתה שמעת מישהו מפריע לראש האופוזיציה? לא, גם אני לא שמעתי. <יואל חסון (קדימה):> אני לא מאשים אותו, אני מאשים את ראש הממשלה. <דליה איציק (קדימה):> לא היה מי שיפריע – – – <קריאות:> – – – <היו"ר אלכס מילר:> בואו ניתן לשר לדבר. חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> השר ארדן יודע את זה. הרי כבוד השר ארדן לא היה יכול לשבת בכיסאו בנוחות כשהוא שמע את ראש הממשלה מספר ומתהלל על הסכמה לאומית למדינה פלסטינית. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בקיצור, מי שטענה כאן בשם האנטי-דמוקרטיה, וכמה זה לא מוסרי לשנות עמדות אידיאולוגיות, מתוך התמודדות עם המציאות הקיימת, זאת בדיוק אותה פוליטיקאית – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – את הדברים שלה. היא אמרה שהוא דחק את מדינת ישראל לפינה, שילמנו על זה – – – <שלמה מולה (קדימה):> היא לא אמרה שזה אנטי-דמוקרטי – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> למה אתם מייתרים את שמוליק דהן? תנו לו, הוא יתדרך אחר כך מה היא אמרה בדיוק. מה זה נותן עכשיו להפריע לי? סתם להאריך את הזמן. <קריאות:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תאמינו לי, הוא עושה את זה יותר טוב מכם, שמוליק. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו עובדים יעיל. <דליה איציק (קדימה):> אנחנו חוסכים – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תנו לשמוליק אשר לשמוליק. אני מבקש. בדיוק אותה פוליטיקאית, שברגע שזיהתה איפה מוקד הכוח הציבורי, ואיפה העמדה שנכון לאותו זמן היתה הפופולרית ביותר והנתמכת ביותר, שינתה את כל מה שהבטיחה ואת כל מה שטענה בכל אותם כנסי פריימריס שבהם היא התגאתה במורשת ביתה – המפוארת באמת – מורשת משפחתה המפוארת, והיא עשתה מעשה הרבה הרבה יותר קיצוני. בא ראש הממשלה, אומר: אני מכיר בכך שנוצרה מציאות בין-לאומית, יש היום מנהיגות, אם אירופית, אם אמריקנית, שהיום לאור העמדות שלה, לאור מה שנוצר בשטח, לאור ההתחייבויות הבין-לאומיות שניתנו, אני מכיר בכך שבסופו של תהליך מדיני, אם יהיה פרטנר פלסטיני, ואם יכיר בעמדות שאתם והיא מעולם לא עמדתם עליהן באמת, הפתרון בסופו של דבר, כנראה, שיהיה – מדינה פלסטינית מפורזת – – – <יואל חסון (קדימה):> אתה מסכים לזה? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אלא מה? ראש הממשלה אומר את זה היום, כשאין שום דבר על השולחן, אין שום פעולות בשטח, מיידיות, חד-צדדיות, שאמורות ליצור מציאות בניגוד לעמדת הבוחרים – – – <יואל חסון (קדימה):> זה אינטרס ישראלי, לא אינטרס שלהם. <היו"ר אלכס מילר:> אתה מתייחס? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא מתייחס, אני עונה ליושבת-ראש האופוזיציה. אם אתה רוצה שאני אענה, אני אענה. אם אתה רוצה לאפשר שוק – שוק. איך שאתה רוצה. <דליה איציק (קדימה):> אדוני השר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כמו שיואל אומר, ציפי-שוק זה גם ציפי-שוק. אמרת את זה על מקום אחר, אבל אתם עושים פה אותו דבר. אין לי בעיה להתמודד עם זה, אבל זה לא לעניין. לא שומעים מה אתם אומרים ממילא. <שלמה מולה (קדימה):> אנחנו רק שואלים אם אתה בעד מדינה פלסטינית, אתה אישית, כשר במדינת ישראל. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תגיש שאילתא. <היו"ר אלכס מילר:> נתנו לך פתרון. אתה יכול להגיש שאילתא. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אותה פוליטיקאית, שהלכה בעקבות העמדות שהיא מעולם לא סיפרה לנו שקיימות אצלה, או שהיא שוקלת אותן, והלכה – לא תיאורטית, לא כשעדיין ניתן להוביל תהליכים כלשהם כדי להתמודד עם הטענות הללו, הלכה וסייעה בידו של ראש הממשלה לשעבר שרון לעקור אנשים מבתיהם, בניגוד להבטחת הבחירות כאילו דין נצרים כדין תל-אביב, ולא רק זה – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת מולה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ולא רק זה, אלא שכאשר היה משאל מתפקדים בליכוד, כשכל הנהגת הליכוד דאז והיא בתוכם התחייבה לכבד אותו, היא היתה זו שבאה לראש הממשלה שרון ואמרה לו: בוא, אני אמצא לך דרך לרדת מהעץ, ואני אנצל את הלחץ התקשורתי, את הלחץ הבין-לאומי, כדי למצוא את הנוסחה איך להפר את משאל מתפקדי הליכוד. <זאב בוים (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יש לי ביקורת גם עליהם בעניין הזה, חברי חבר הכנסת בוים. אתה צודק. אבל אנחנו מדברים אך ורק על הטענה הכאילו-מוסרית שלה, שמזדעקת כנגד שינוי עמדות מלפני הבחירות, כאשר היא היתה השושבינה העיקרית של תיאוריית הדברים שרואים משם לא רואים מכאן. ולא רק זאת, אתם כולכם הלכתם עם המנדט שקיבלתם מבוחרי הליכוד, והקמתם מפלגה שבעצם אחת המטרות שלה היא גם לחסל את הליכוד. אז בכל הכבוד הראוי, לבוא ולספר כאן – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> נתניהו עבד על ציבור הבוחרים שלו – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> הוא היה מצביע עבורו? <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חסון, פעם ראשונה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא מציע הצעה פרקטית, שנתניהו יחזיר את המנדט. <נחמן שי (קדימה):> מתי הוא ייתן שלוש מדינות לשני עמים, זו הבעיה שלי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אותה סיעה של יושבת-ראש האופוזיציה, הגברת ציפי לבני, שבעצם הוקמה על יסוד מעילה בקולות הבוחרים ששלחו אותה לכנסת, היא זו שמובילה את הטענות הכאילו-מוסריות על שינוי דרך אידיאולוגי, על חקיקת חוקים שמאפשרים אולי לסיעה שלה עצמה להתפלג. אני חושב שזה כל כך מקומם וכל כך מבייש, שאולי אני אפילו צריך לשמוח שזה בא מכם, כי הרי זה לא באמת משכנע ולו אזרח אחד מקרב אזרחי מדינת ישראל. ועכשיו אנסה להתמודד גם עניינית עם הטענות שהעלתה יושבת-ראש האופוזיציה, וגם הן לא ממש מעוררות אמון או כבוד. אז באה יושבת-ראש האופוזיציה – נכון שהתקבע מושג בין-לאומי של מאה ימי חסד, והמושג הזה אומר שב-100 הימים הראשונים של הממשלה, נותנים לה חסד כלשהו, כי מבינים שקודם כול ממשלה נכנסת צריכה ללמוד את העובדות. אנחנו היינו רוצים שהפוליטיקאים ינהגו באחריות ולא מייד ישלפו החלטות, לפני שהם לומדים את המצב לאשורו, ואז, לאחר שמסתיימים מאה ימי החסד, הממשלה אמורה להתחיל ולפעול ולשנות – או במקרה שלכם, לשקם את ההריסות שהותירה לה הממשלה הקודמת. מה אתם עשיתם מהביטוי הזה, מאה ימי חסד? וכדאי שגם התקשורת אולי תיזכר, מה זה מאה ימי חסד. אתם הרי לא נתתם יום אחד של חסד, כי אתיקה זה לא מהעניינים שקדימה מצטיינת בהם; גם לא שמירת החוק, אבל בטח לא אתיקה, שזה עוד רף גבוה יותר. מהיום הראשון תליתם בנו את כל ההרס והחורבן, בין המדיני ובין הכלכלי והחברתי שאתם עצמכם הותרתם, ותיכף נזכיר שוב, כמדי יום שני, מה הותרתם כאן, וברגע שמסתיים היום ה-100, עולה כאן יושבת-ראש האופוזיציה ואומרת: אה, איך לא תיקנתם עד עכשיו את כל המחדלים של רוני בר-און? איך לא התמודדתם בתוך 100 ימים – גם למדתם את החורבן שהותרנו וגם ביום ה-100 עוד אין צמיחה, לא נעצר גל הפיטורים שהותרנו לכם, לא תיקנתם את חוק נהרי שאתם חוקקתם, ממשלת קדימה – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> אני מבקש, חברי הכנסת, לשמור על השקט, אם אתם לא רוצים שאני אתחיל להוציא אתכם מכאן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא הטמעתם את הצורך בזה שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. <נחמן שי (קדימה):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת נחמן שי, אתה מפריע לשר לדבר. אני לא זוכר שהפריעו ליושבת-ראש האופוזיציה – – – <נחמן שי (קדימה):> אתה ישבת בשיחה עם נשיא צרפת ושמעת מה הוא אמר? <יואל חסון (קדימה):> כמה אפשר להרוס בשלושה חודשים? <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חסון, כבר הזהרתי אותך, פעם ראשונה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אפילו מים לא השארתם לנו. לא התמודדתם אפילו עם משבר המים. בקושי נשארו מים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה עם המלצות 100 הימים? למה זנחתם אותן? <יואל חסון (קדימה):> אני מציע לך לשתות, כי אתה רק בתחילת הקדנציה. ונחמן שי אומר לנו כל הזמן: תשתו מים, תשתו מים, יהיה בסדר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> חבר הכנסת חסון, עוד יש לכם לשמוע את כל מה שהשר שטייניץ הכין לי על התוכנית הכלכלית, אני מציע לכם לאפשר לי להתקדם בנאום. <יואל חסון (קדימה):> אנחנו נהנים ממך, אדוני השר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> המלצות צוות 100 הימים – למה לא יושם? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> יושבת-ראש האופוזיציה באמת הסבירה כאן בכושר דמגוגי לא מבוטל, כאילו בעצם המצב המדיני למעשה היה מצוין. הכול קיים, התובנות קיימות, הפלסטינים מוכנים להיות מפורזים בעתיד, אחרי שהיא שכנעה אותם שהדבר הנכון זה מדינה מפורזת, הפלסטינים מצפים כבר להכריז על מדינת ישראל כמדינתו של היהודי, והם נכספים כבר להתחיל ולבנות לפליטים גורדי שחקים בכל מדינות ערב. והנה הגיעה ממשלת נתניהו והפכה את הקערה על פיה. פתאום, בגלל העמדות הכל-כך מוזרות שאנחנו מציגים, העולם לא מוכן לקבל את זה. אבו מאזן ואבו עלא, פתאום, עם כל הסיכומים הנהדרים שהגיעו עם הגברת לבני באותם חדרי מלון שבהם היא ניהלה אתם את עשרות הפגישות שבהן הציעה להם את כל הוויתורים המפליגים, וכמובן, בהן הם ויתרו כבר על זכות השיבה, הכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ופתרו את בעיית הפליטים, הנה פתאום נבחר נתניהו, ובגלל אי-הסכמתו הראשונית למדינה פלסטינית, מייד כל הסיכומים המעולים שהגברת לבני השיגה, הנה הם כאינם, עפו להם עם הרוח כאבק, ועכשיו צריך, אחרי שלושה חודשי הרס לכאורה, לשקם ולהתחיל הכול מחדש. חברותי חברות הכנסת וחברי, אתם הרי לא מאמינים לעצמכם בעניין הזה, אז איך הציבור יאמין לכם? איך? הרי מי שאפשרה ל"חמאס" – יחד עם ראש הממשלה אולמרט, אחרי ששרון לצערנו חלה – מי שאפשרה ל"חמאס" להתמודד בבחירות האחרונות בניגוד להסכמי אוסלו, והיום יש לנו "חמאס" – דרך אגב, דיכטר, אז כראש השב"כ, הסביר למה לעולם ה"חמאס" לא יתפוס את השלטון – והביאה למצב – בהתנהלות שלה, המדינית – שהיום אין אפשרות לפרטנר אמיתי, שמסוגל לספק סחורה, בצד הפלסטיני, זאת הגברת לבני. היא שכנעה את הפלסטינים, בעשרות הפגישות שלה, שיהיה אפשר לקבל מהעם פה רק נסיגות ונסיגות, בלי להתחייב למינימום, כלומר לומר שאם מדברים על שתי מדינות לשני עמים, חוץ מהעם הפלסטיני, איפה העם השני שרוצים לתת לו מדינה. למה אתם לא מוצאים את המנהיג הפלסטיני? למה אתם לא מוצאים את המנהיג הערבי הישראלי, עזבו פלסטיני; תביאו ערבי ישראלי שמוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. <יואל חסון (קדימה):> השר ארדן, זה אינטרס שלנו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אתם אופוזיציה אחראית? אתם מדברים על אחריות – אז התחלף ממשל בארצות-הברית, נכון, והממשל הזה, בלי שום קשר אליכם או אלינו, יש לו עמדות אחרות, שבחלקן יש אי-הסכמה מוחלטת עם ממשלת ישראל. אופוזיציה אחראית לא היתה מנסה לרמות את הציבור, לעוור ולסמא את עיניו; היא היתה מותחת ביקורת במקום שהיא חושבת שיש טעויות. גם אנחנו עושים טעויות, אני לא אגיד שאנחנו חפים מטעויות, אבל בדברים שרלוונטיים לקונסנזוס, לעתיד המדינה היהודית, לבנייה בגושי ההתיישבות – אתם מספרים לי פה שזה קיים במצע קדימה, מי חוץ מכם יודע שזה קיים במצע קדימה? <יואל חסון (קדימה):> תיכנס לאינטרנט. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> שלחתם מכתב לנשיא אובמה? הודעתם את זה לאיחוד האירופי? אופוזיציה זה לא רק ביקורת דמגוגית חסרת בסיס. <יואל חסון (קדימה):> אגב, מדינה מפורזת לא נתניהו המציא. זה נמצא במצע קדימה עוד מ-2006; גם מדינה מפורזת אנחנו המצאנו, לא אתם. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כמה מכם זוכרים את ההמצאה על שום דבר? אנחנו גם המשכנו ליישם את הסכמי אוסלו ב-1996, ומעולם לא אמרנו שהמצאנו את הסכמי אוסלו. <יואל חסון (קדימה):> נתניהו אומר: אנחנו המצאנו מדינה מפורזת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לצערנו, מי שהמציא את זה וכבל אותנו לזה לא עשה מעשה מי-יודע-מה טוב. הוא התכוון לטוב, אבל זה לא יצא טוב. <יואל חסון (קדימה):> בזה אתה צודק. על אוסלו אני מסכים אתך. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> וגם מי שהמציאה את ההתנתקות ועזרה לראש הממשלה שרון – אני לא אגיד לך שזה אנחנו. בלית ברירה – אנחנו היום כלואים באיזה מצב מדיני-ביטחוני. הדברים שעשיתם אכן כלאו את מדינת ישראל לתוכם, וצריך למזער את נזקיהם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא נשכח שנתניהו היה בעד ההתנתקות. <היו"ר אלכס מילר:> שלום, חבר הכנסת בן-ארי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ראש הממשלה לא לוקח בעלות על חזון המדינה הפלסטינית, גם הרצל לא לקח עליו בעלות. רק הגברת לבני אחראית לחזון הזה. <יואל חסון (קדימה):> השר ארדן, הוא טוען שהוא השיג לזה הסכמה לאומית. מה יותר גאווה מזה? איזו גאווה. איך הוא אמר אתמול בפאסון – אני השגתי הסכמה לאומית למושג של שתי מדינות. אני מתאר לעצמי איך הרגשת שם בחדר, אני מתאר לעצמי איך הרגיש השר בגין, איך השר יעלון – טוב, השר יעלון כותב נאומים, יום אחד כאלה, יום אחד אחרים, אבל אתה, אתה איש עקרונות, אני חושב לעצמי איך עבר עליך יום אתמול. <נחמן שי (קדימה):> יום טוב היה לו. <יואל חסון (קדימה):> יום קשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני נראה לך סובל? <יואל חסון (קדימה):> היום אתה נראה קצת יותר טוב. <נחמן שי (קדימה):> אני מוטרד מזה שאתה כל כך נהנה. אני מוטרד. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריך לאפשר לנאום להתקדם, חברי הכנסת עושים לי סימנים של אי-נחת מהזמן. חברי חברי הכנסת, יושבת-ראש האופוזיציה בכל זאת התייחסה בדבריה גם לנושא הכלכלי-החברתי, ולכן גם אני אתייחס אליו, ולא אמנע בכל זאת מלהזכיר שאף-על-פי שיושבת-ראש האופוזיציה תמיד מנסה להתהדר באיזו טהרנות מיוחדת, או יושר, כפי שתיארתי בעניין שינוי עמדות אידיאולוגיות, אפילו – אפילו בנושאים שהם הרבה יותר בסיסיים משינוי עמדות אידיאולוגיות, כמו לדוגמה המאבק בשחיתות, אני לא זכרתי שכאשר היא היתה בעמדות שהיה נוח לה להישאר בהן ולא להיאבק בכל כוחה על ערכי הצדק והמוסר, מלבד איזה מלמול רפה פעם נגד ראש הממשלה אולמרט, שמינה אותה לתפקידה, אני לא זוכר אף פעם שזה מנע ממנה לשרת או לכהן יחד ותחת מנהיגים פוליטיים שלצערנו היום נמצאים במצבים מאוד מאוד לא נעימים תחת רשויות החוק. אני חושב שלפני שבאים ומטיפים מוסר בנושאים ערכיים, שאפילו בהם לא הצטיינת, צריך לעשות חושבים וקצת לקחת את הזמן להבין מדוע הציבור עדיין לא רואה בך מישהי שראויה להוביל את מדינת ישראל. ואשר לנושא הכלכלי-החברתי. גם בנושא הזה – – – <יואל חסון (קדימה):> הוא ראה בה יותר ראויה מנתניהו. עובדה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – גם בנושא הזה, שרת החוץ לשעבר, יושבת-ראש האופוזיציה, שהיתה אחד הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר בממשלה הקודמת, היתה אטומה לחלוטין לכל הטענות שבאו מארגוני המעסיקים, מהתאחדות התעשיינים, מכל הכלכלנים והמומחים שהתריעו שהצונאמי, שהמשבר הכלכלי העולמי מתגלגל לפתחה של ישראל, ויביא גלים עצומים של אבטלה ועשרות אלפי מפוטרים. פוליטית היה הרבה יותר נוח לגבות את שר האוצר לשעבר בר-און, שהיה מבכירי תומכיה; היה עדיף לטמון את הראש בחול ולגלגל את כל האחריות לההתמודדות עם המשבר הכלכלי-חברתי אל הממשלה הבאה. והנה, כעת, באה יושבת-ראש האופוזיציה – שוב – ואומרת לציבור: תראו, עברו 100 ימים, והממשלה עוד לא שיקמה את כל החורבן שהותרנו לה בתחום הכלכלי-חברתי, וכל אותם עשרות אלפי מפוטרים שמחפשים היום עבודה עדיין לא מצאו עבודה, ועוד לא ייצרנו להם 200,000 מקומות עבודה – בשלושה חודשים. ממש מדהים, ממש מזעזע. חבל שזה לא באמת משכנע אף לא אזרח אחד במדינת ישראל, וגם אתם עצמכם, כפי שאמרתי, הרי לא מאמינים, אלא פשוט מקריאים מסרים, כשיש אנשים שחושבים שאם תחזרו על השקרים האלה בכל שבוע מישהו ישתכנע מהם. ואני רוצה להזכיר ולציין את החשיבות האדירה של התוכנית הכלכלית-החברתית שהושגה בהסכמה עם ההסתדרות – ואני לא זוכר דבר כזה עשרות שנים – וההסתדרות יודעת קצת יותר טוב מסיעת קדימה, חברי חברי הכנסת, לדאוג לציבור העובדים. ההסתדרות דאגה, ועל כך יש לשבח אותה, שבמסגרת התוכנית הזאת יחוזק משמעותית מעמדו של העובד הישראלי, ואנחנו מקדמים כמה חוקים שיחזקו את יכולת הארגונים של העובדים להגן על זכויותיהם. אני חושב שלשולחן העגול הזה, ולהשגת שיתוף הפעולה וההבנה בין ארגוני מעסיקים לארגוני עובדים, יש חשיבות אדירה. נוסף על כך אני רוצה לציין שבתוכנית הכלכלית, למרות מה שאמרה יושבת-ראש האופוזיציה, יש מתווה של הפחתות – גם של מס הכנסה ושל מס החברות. <אורית זוארץ (קדימה):> לעשירים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ברור שהרבה יותר פופוליסטי להוריד מסים על דברים ברורים, או להגדיל קצבאות, אבל אנחנו מסתכלים על פיתוח המשק גם לטווח הבינוני וגם לטווח הארוך, ולא מסתכלים רק על פופוליזם צרוף. לכן, כשבכל העולם יש משקיעים שמחפשים איפה לשים את כספם בהתמודדות על שווקים, אנחנו מבינים שיש חשיבות אדירה למשוך את ההשקעות הבין-לאומיות האלה אלינו. ראיתם דוגמה, דרך אגב, אפילו אתמול, בחברה שנקנתה על-ידי חברה בין-לאומית, ולכן נמשיך את מתווה הפחתות המסים, שהתחיל עוד ב-2003, כפי שאמרתי, כדי למשוך חברות זרות, נמשיך להפחית גם מס הכנסה וגם מס חברות, כדי לעודד תעסוקה, ובתוכנית יש יצירת תמריצים גם לשכבות הביניים. אני רוצה להבהיר, שלמרות מה שאמרה כאן יושבת-ראש האופוזיציה, מרבית עלות ההפחתה ממוקדת בשכבות הביניים, באותן שכבות שמרוויחות בין 10,000 שקלים ל-25,000 שקלים. אין שום תמיכה במאיון העליון, כמו שמנסים לטעון חברי באופוזיציה, אלא בדיוק להיפך; יש הכבדה משמעותית על השכבות החזקות, לרבות, דרך אגב, גביית מסים על צריכה מוגברת של דלקים, לדוגמה, או על מכוניות שבעיקר מזהמות את הסביבה וגורמות נזקים לציבור. אני רוצה לציין לדוגמה כמה תוספות עיקריות שקיימות בתקציב בתחומים החברתיים, וזאת, שוב, בהתאם להחלטות הממשלה הנוכחית: הכשרה והסבה מקצועית – 100 מיליון שקלים; תוספת למעונות-יום ולצהרונים לעידוד תעסוקה – 200 מיליון שקלים. תוספת ללשכה לשיקום נכים שמטפלת בניצולי השואה – 500 מיליון שקלים. מגיע קרדיט בעניין הזה לממשלה הקודמת, אבל אנחנו ממשיכים ומיישמים את המתווה שהוכן בממשלה הקודמת, למרות המשבר הכלכלי; תוספת לקצבאות זיקנה בפריסה של 1.3 מיליארד בארבע השנים הקרובות; תוספת לקצבאות הילדים – לא למשפחות של חמישה ילדים ומעלה, אלא למשפחות של שניים, שלושה וארבעה ילדים, ומדובר ביותר מ-600,000 משפחות, 1.5 מיליארד שקלים, ועוד ועוד, תוספות חברתיות רבות. לכן – בזה אני מסיים, חברי חברי הכנסת – שוב, כמדי יום שני, הייתי מציע לאופוזיציה לנהוג כבוד בבית הזה, להתייחס בכבוד גם לאופוזיציה, וכשהביקורת תהיה עניינית – אנחנו נתמודד אתה עניינית. כשהביקורת היא דמגוגית, היא לא מבוססת על עובדות, ובעיקר היא מבוססת על החורבן שאתם עצמכם הותרתם כממשלה היוצאת, קשה מאוד לשכנע, גם את חברי הבית וגם את הציבור, ולכן אני מבקש מחברי הבית לדחות את הצעת האי-אמון. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה: המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה, הצעה של סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אחמד טיבי. יציג את ההצעה חבר הכנסת אחמד טיבי. ישיב על ההצעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת גלעד ארדן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מודה ומתוודה שמאז מונה שר החוץ אביגדור ליברמן לתפקיד, אני הרביתי – גם כאן בארץ, אבל בעיקר בעיתונות באירופה, בחוץ-לארץ – לנסות להסביר לאירופים מי זה האיש – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא נראה לי שכף רגלו תדרוך שם בקרוב. – – ומה השקפתו, מה הקמפיין שלו בבחירות, למה אנחנו מכנים אותו אדם בעל משנה פאשיסטית. אני רוצה לומר לכם שהעיתונות האירופית גמעה בשקיקה את המאמרים שלנו – ה"ניו-יורק טיימס", ה"הרלד טריביון", ה"ליברסיון", ה"דיילי טלגרף" – כולם פרסמו את המאמרים, כולם רצו לשמוע מה אנחנו חושבים על המינוי הזה. אין כמעט עיתון שמכבד את עצמו שלא רצה לשמוע מה אנחנו אומרים על המינוי הזה, של אדם עם משנה כזאת, עם קמפיין אנטי-ערבי מובהק, לתפקיד שר חוץ וסגן ראש ממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה לא נכון. קמפיין בעד ארץ-ישראל ומדינת ישראל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני זוכר שכיניתי אותו "המודל הישראלי של לה-פן הצרפתי". זה מה שאני אמרתי אז. היו כאלה שאמרו: לא צריך להגזים, אולי הוא ככה, אולי הוא ככה, אבל האמת היא, ובהכנעה ובצניעות, הייתי הראשון שעשה את ההשוואה עם היידר ולה-פן, עד שבא נשיא מדינה מאוד ידידותית לישראל, סרקוזי. סרקוזי אמר, בפגישה עם ראש הממשלה, בדיוק את מה שאמרתי. אני מודה בצניעות שזה גרם לי ליותר משביעות רצון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> בוודאי, כי אתם דומים, כי שניכם אוהבים את מדינת ישראל ואת העם היהודי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מילא לגבי, אבל לגבי סרקוזי אתה אומר את זה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני אומר שאתם דומים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> האמת היא, הוא הטיח בפניו של ראש הממשלה ושל עוד 1,000 איש שהיו בחדר, שצריך להעיף את האיש הזה מהתפקיד, צריך להוציא אותו מהממשלה ולהכניס אחרים. ואז מה ענה לו ראש הממשלה? שהוא נחמד בפגישות פרטיות, בחדרי חדרים. מה ענה סרקוזי? גם לה-פן שלנו נחמד בחדרי חדרים; לה-פן, הפאשיסט הצרפתי. זה מה שאמר סרקוזי. מה עוד אמר סרקוזי – שלא התפרסם? הוא אמר לו: אדוני ראש הממשלה, בושה למדינת ישראל שהאיש הזה הוא שר החוץ שלה. אני מוכן להתערב עם כל מי שהיה בחדר אז, שהמשפט הזה נאמר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הוא לא נאמר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> המשפט הזה נאמר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני הייתי בחדר. הוא לא נאמר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה היית בחדר ואתה יודע שהוא נאמר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני יודע שהוא לא נאמר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה יודע שהוא נאמר. טוב שענית כך, ועכשיו תצטרכו לבדוק את הגרסה שלך מול הגרסה שלי. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל איך אתה יודע? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מודה שלא הייתי. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל אם לא היית, איך אתה יודע? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אחר כך הם יצאו. ביציאה מהחדר ראש הממשלה אוסף אותם, הוא אומר להם: חבר'ה, אף מלה, כי אתם יודעים מה המשמעות. וכולם השתתקו. לכן זה החזיק מעמד כמה ימים עד שזה דלף. האמת היא שלא ההדלפה חשובה, אלא עצם העובדה, שנשיא של מדינה כל כך חשובה כמו צרפת חושב כך על שר החוץ של מדינת ישראל. ולא רק שהוא חושב כך, אלא שהוא אומר את זה. עכשיו, מה אמרו מצטדקים ישראלים למיניהם? זאת התערבות בוטה בעניינים פנים-ישראליים. עלק התערבות בוטה. מי אומר את זה? ישראלים. 24 שעות ביממה מנהיגי ישראל מתערבים בעניינים של אחרים. הם המציאו את ההתערבות. המציאו. הם מתערבים מי יהיה נשיא ארצות-הברית. יש להם איפא"ק – השדולה האמריקנית למען ישראל – הם מפעילים פה ושם אנשים כדי שחבר קונגרס זה או מועמד אחר – – – <ישראל חסון (קדימה):> זה "הפרוטוקולים", ד"ר טיבי. בוא הנה, אתה מתחיל עם "הפרוטוקולים". <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> או, באמת, זה נמוך. איפא"ק לא מתערבת? איפא"ק לא מתערבת? <ישראל חסון (קדימה):> זה "הפרוטוקולים". גלשת. הם אזרחי ארצות-הברית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי מפעיל את איפא"ק? יש חבורה – – – <ישראל חסון (קדימה):> זה "הפרוטוקולים". <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יש חבורה שמפעילה את איפא"ק מפה? מה, כל ראש ממשלה יש לו שתדלנים גם בקונגרס. מה, אתה נולדת היום? נולדת אתמול? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תשמע, משהו למדת מערפאת. ערפאת מחזיק פה נציגים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן, האמת היא שצריך לחשוב על הדברים של סרקוזי. מה אני אומר – בואו נחשוב על הדברים של סרקוזי, אם הוא צודק או לא צודק. אם הוא לא צודק, היה צריך להגיד לו: אתה לא צודק. אף אחד לא אמר לו. מישהו בחדר אמר לו שהוא לא צודק? אף אחד לא אמר לו: אדוני הנשיא, אתה טועה. הנה, יושבים פה שני אנשים שהיו בחדר. מישהו היסה את נשיא צרפת, אמר לו: בכל זאת, ידידי סרקוזי, זה לא יפה? אף אחד. לכן, אדוני היושב-ראש, סיבות נוספות להבעת אי-אמון, מלבד העובדה שהאיש הזה ממשיך להיות שר החוץ – אגב, מבחינתי הוא שר חוץ נכה; לא עם מצרים, לא עם ירדן, הוא לא יכול לבקר לא כאן ולא שם. בצרפת סרקוזי סירב לקבל את פניו ואמר את מה שאמר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת טיבי, אני מוכרח לשאול אותך שאלה. אני נכה – אני לא מבקר לא במצרים ולא בירדן, וזה לא כל כך נורא. מספיק שאתה מבקר שם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני דיברתי על נכות פונקציונלית, כשר החוץ. אני מכבד אנשים נכים. לא לזה התכוונתי. אפילו למיטשל, לארצות-הברית, ראש הממשלה שולח את היועץ שלו לענייני התנחלויות, אהוד ברק, ולא את השר ליברמן. אהוד ברק, מי שאיתן כבל כינה אותו "המלבין הלאומי של ההתנחלויות". <שלמה מולה (קדימה):> זה שר ההתנחלויות החדש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> השר לענייני ריבוי טבעי. הוא שולח אותו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הוא רוצה להיות ראש הממשלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בשלב זה, בנאום הזה, אני מועמד לראשות הממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אפילו אתה יכול להיות ראש ממשלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אחרי זילות כזאת של תפקיד שר החוץ, אתה לא מצפה שארוץ לתפקיד הזה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אפילו אתה יכול להיות ראש ממשלה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ולכן, לא עם הערבים הוא יכול לנהל משא-ומתן ומגעים. אפילו פוטו-אופ הוא לא יכול. לא עם האירופים, לא עם האמריקנים. איזה מין שר חוץ זה? ובסוף הוא אומר: טוב, אני לא מנהל משא-ומתן עם האמריקנים על התנחלות, כי יש לי ניגודי עניינים, כי אני גר בהתנחלויות. עכשיו הוא אמר את זה. אני גר בהתנחלות קטנה מעבר לגדר, זה מה שהוא אמר. תאר לעצמך ששר החוץ ליברמן לא יטפל בשום נושא שיש לו ניגוד עניינים בו – הוא לא יישאר פה. ואני לא רוצה לשטוח את זה לפניכם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, אבל אולי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן, מה היושרה הזאת שנפלה על שר החוץ? הוא לא רוצה לנהל משא-ומתן עם מיטשל כי הוא גר בהתנחלויות. עלק הגינות – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זאת לא הגינות, זה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – וניגוד עניינים. לא רק זה, הסכנה של לה-פן הישראלי, על-פי סרקוזי, היא שהוא גם ישתלט על צמתים רגישים וחשובים במערכת המשפט. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> או... <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הנה, יושב-ראש ועדת החוקה, אחראי למינוי שופטים בישראל – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – אחראי למינוי יועץ משפטי לכנסת – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – האיש שמינה שר משפטים – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – נציג הפנאטיות השקטה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה הבעיה שלך בזה? מה מפריע לך – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הבעיה היא של מערכת המשפט. יש בפרקליטות אנשים שבגללך לא ישנים בלילה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה לא – – – בעצמך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – זה לא בריא. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – זה סימן טוב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> זה לא בריא. חוס על הבריאות של אנשי הפרקליטות – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני לא רוצה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – שומרי המשמר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תגיד, למה אתה לא חס על הבריאות שלי? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – מועמדים מתנחלים. אנשים פנאטים לתפקיד שופטי בית-המשפט העליון. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת טיבי, תודה. זמנך תם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הם הפריעו לי לפחות שלוש דקות. <היו"ר אלכס מילר:> אתה פונה אליהם, הם עונים לך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה זה פונה? הנושא הוא נושא בילטרלי. <היו"ר אלכס מילר:> אל תפנה לחברי כנסת, הם לא יענו לך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם, חבר הכנסת טיבי סיים וזמנו תם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> נכון, סיימתי עשר דקות, אבל הפריעו לי שתי דקות לפני. כמו שאני נוהג בך. <כרמל שאמה (הליכוד):> אתה גינקולוג או מומחה לחקר השינה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני עבדתי שנה במחלקה לפסיכיאטריה ב"הדסה עין-כרם" כסטודנט. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת טיבי, אני מציע לך שתסיים במשפט אחרון את דבריך, ואנחנו נמשיך בדיון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני אסיים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם, בוא ניתן לחבר הכנסת טיבי לסיים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – המחלקה הסגורה שהוא עבד בה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> עוד נושא שמצריך אי-אמון, רבותי חברי הכנסת, זה התבטאויות של שרים שמתחרים ביניהם מי אנטי-ערבי, מי גזעני יותר. תראה מה אמר אהרונוביץ על "ערבוש"; אטיאס, שאמור להיות סמל השפיות של ש"ס, אומר שהערבים האזרחים בישראל הם דבר מאיים, הם גרים בתוך יהודים, לכן צריך להקים להם יישוב בתוך ואדי-עארה. חבר הכנסת דני בן-סימון, אתה חוקר פריפריה ואנשי שכבות מצוקה, תשמע, זה מקומם שהגזענות באה בדרך כלל ממהגרים על אנשים מקומיים, שנולדו כאן. זה מקומם. זה כואב יותר. צריך לחקור את שורשי האנטי-ערביות של מהגרים שהיחס אליהם במקומות המוצא היה יחס סובלני. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> היה יחס סובלני. הגזענות הזאת היא גזענות מאוסה. במקום ששר יגיד – אני אחראי לכל אזרחי ישראל, אני מחלק את משאבי המדינה באופן שוויוני – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – הוא אומר שהאזרחים הערבים מאיימים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – תקבל זכויות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, מתוך כבוד לנשיא סרקוזי, שעמד כאן על הדוכן – אגב, כמעט בכל פגישה מדינית באירופה, בחדרי חדרים זה מה שאמרו לראש הממשלה. הזכירו לו את ליברמן – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> איך הוא יודע את כל הדברים האלה? <היו"ר אלכס מילר:> אתה מסיים? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תשאל את האיטלקים. כל עיתונאי איטלקי יגיד לך שזה מה שהיה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – תשאל את כל מי שהיו וחזרו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> בכל ישיבה יש נציג של אש"ף שמדווח לך? חבר הכנסת טיבי, בכל ישיבה כזאת יושב נציג ה"חמאס" שמדווח לך? <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם, תן לחבר הכנסת לדבר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת היא ממשלת כישלונות. 100 ימים של כישלון טוטלי, קריסת מערכות – בריאות, תעשייה, חקלאות, יחסי יהודים-ערבים – אין הישגים, חוץ מתקציב דו-שנתי. חוץ מעוד תקציב לאיכות הסביבה שהשר הנחמד שלה מנסה להביא ובשלב זה ידו אינה משגת. יש לעמוד לצדו ולהביע אי-אמון בממשלה. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. השר ארדן, אתה יכול להשיב על הצעת האי-אמון. בבקשה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת טיבי, הייתי רוצה לעדכן אותך בהישג חדש של הממשלה מאתמול אחר-הצהריים: הממשלה החליטה לתמוך בהצעת חוק מאוד צרכנית שהגיש אחד, חבר הכנסת טיבי – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ההישג היחידי של הממשלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – לתת פיצוי על עיכוב ואיחור בטיסות. זה אומנם הישג חשוב, אבל אני חושב, שלא כמוך, שלממשלה היו עוד הישגים רבים ומשמעותיים בזמן הקצר שהיא מכהנת. כמי שהשתתף באופן אישי בפגישה עם נשיא צרפת, אני אגיד בצורה הכי חדה וברורה, שהדברים שאמרת כאן אינם נכונים. אבל פה, כשנשבעים, הרי לא נשבעים להגיד מעל הדוכן את כל האמת. נחיה גם עם אמירת האי-אמת הזאת שלך. <ישראל חסון (קדימה):> כל הדברים שהוא אמר לא נכונים? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אין לי עניין, וגם לא חובה, להתייחס לכל אמירה ואמירה שהוא אמר. אני מקווה שלא תיפגע, חבר הכנסת טיבי. ברמה האישית, כבן-אדם, לרבים מאתנו יש חיבה לחבר הכנסת טיבי; אבל חבר הכנסת טיבי, בעיני, לא נחשב אדם שטובתה של מדינת ישראל, כמדינת לאום יהודית, היא לנגד עיניו. כלומר, מי שכיהן בתפקיד יועץ של רב-מרצחים שפעל כדי להשמיד את מדינת ישראל, אני לא בדיוק לוקח את מה שהוא אומר ואומר – אולי אני אחשוב על זה, אולי זה לא טוב למדינת ישראל. בכל מקרה, כך גם הציבור. אבל זכותו. העובדה שחבר הכנסת טיבי וחבריו מתמודדים פעם אחר פעם, גם אם הם לא מצדדים בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בסך הכול זה עוזר מאוד למדינת ישראל להראות את פניה הדמוקרטיות. כי הרי הם מנסים לקחת את שר החוץ, להדביק לו עמדות שאין לו, וכך לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אבל הדבר שהם שוכחים הוא שעצם קיומם כאן, בתוך הבית הזה, עם העמדות האנטי-ישראליות שהם כל היום מטיפים, נגד מדינת ישראל, הוא אחד הגורמים שמחזקים את התדמית הדמוקרטית של מדינת ישראל. אני רואה את זה תמיד בארגונים בין-לאומיים. לכן אולי צריך גם להודות לחברי הכנסת הערבים בסך הכול. אף-על-פי שאני בטוח שהציבור שלהם היה שמח הרבה יותר אם במקום לעסוק בנושא המדיני, שההשפעה היחידה שלהם בו היא לעכב הגעה לפשרות, או לסכסך, היה עדיף שיתמקדו, לדוגמה, בלקדם אתי פתרון של סוגיות סביבתיות, כי באמת יש בעיות קשות ביישובים הערביים. אסיים ואומר שלראש הממשלה יש אמון מלא בשר החוץ שלו. אנחנו חושבים ששר החוץ ממלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר. לא לכל דבר שנאמר בשיחה שולית זו או אחרת יש צורך להתייחס ולא מכל דבר כזה צריך להפיק לקחים או להסיק מסקנות. אני יכול לומר אמירה אישית שלי – ובאמירה הזאת אני לא מייצג כלל לא את ראש הממשלה ולא את הממשלה, כיוון שאני יודע הרי מה תנסו לעשות מזה – אני אומר את עמדתי האישית כפוליטיקאי, שלפעמים גם פוליטיקאים במדינות אחרות, לא רק במדינת ישראל, אומרים דברים מתוך נקודת ההתייחסות של הציבור שלהם. לדוגמה, דמיין לעצמך מקרה דמיוני, שיש מדינה דמיונית שיש בה ציבור מוסלמי גדול שבוחר; יכול להיות שלו הייתי פוליטיקאי – ואני לא מקיש מזה על אף אחד אחר – הייתי אומר גם דברים שיישמעו טוב אצלם. שר החוץ ליברמן פועל למען מדינת ישראל, למען העם היהודי ולמען כל אזרחי מדינת ישראל. אני רוצה להזכיר לך ולחבריך שאתם עדיין – ותישארו – אזרחי מדינת ישראל, כי אתם הרי לא מעוניינים לקבל את תוכניתו של ליברמן ולעבור להיות אזרחי הרשות הפלסטינית, כי פה, כנראה, טוב מדי, ואתם יודעים בדיוק מה יהיה ברשות הפלסטינית. לכן דבריך, לצערי, לא ישכנעו את הבית הזה, ואני מבקש מהבית לדחות את הצעת האי-אמון. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, השר גלעד ארדן. <איתן כבל (העבודה):> איזו אהבה, איזו אהבה. <היו"ר כרמל שאמה:> הדובר הראשון בדיון הסיעתי, חבר הכנסת ישראל חסון, בבקשה. חמש דקות לרשותך. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שרים, כנסת נכבדה, אני התבקשתי לדבר באי-אמון בנושא התקציב. אני מוכרח להודות שכשישבתי וחשבתי מה אני הולך להגיד, ציינתי לעצמי שכנראה את הפרק הזה לא אספר לנכדים בחיים שלי, על הקטע הזה של דיוני התקציב של השנה. עשיתי חשבון – עד לרגע זה השקעתי באופן ישיר בדיוני התקציב למעלה מ-48 שעות. אדוני היושב-ראש, אתך ישבתי בדיונים על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, ואתה זוכר שלא קמנו מהכיסא וישבנו ודיברנו שעות על שעות. ישבנו 12 שעות בוועדת הכנסת. ישבתי ואמרתי לעצמי: אין לי שום בעיה שיתווכחו אתי, שיקיימו אתי דיון, שיוכיחו לי שאני טועה. אתה יודע מה, אולי אני אפילו אשתכנע, במקרים מסוימים גם הייתי מסוגל להשתכנע. אבל אני מודה שהתחושה להיות קול קורא במדבר היא לא נעימה לי. אני יושב עם חברים טובים מהקואליציה, שאני מאוד מעריך אותם – לא רק מעריך אותם, מאוד – אנחנו מדברים, אנחנו מנסים לשכנע, אנחנו מנסים לפנות להיגיון בראייה המצטברת של כל מה שמתרחש, ושום דבר. אתה לא מקבל תשובה, אתה מקבל משמעת – אני לא רוצה לקרוא לזה קואליציונית, משום שזה חורג בעיני מהמשמעת. בעיני זה גובל בביטול עצמי אפילו, משום שאנחנו באמת לא מתעסקים עכשיו בקוצו של יו"ד. אדוני היושב-ראש, כשאתה יושב בתור יושב-ראש ועדת הכלכלה, או ממלא-מקום בעניין של מינהל מקרקעי ישראל, אתה יודע שאנחנו נוגעים פה בעצבים שהם חשופים מאוד, אתה יודע שאנחנו נוגעים בהחלטות שהן לטווח ארוך, ואתה יודע שכמעט כל אחד מהמתדיינים, אם היו אומרים לו, לך תקנה סלון לבית שלך או תחליף את האוטו, היה משקיע יותר זמן מהזמן שאנחנו משקיעים באמת, ביושר, בדיון ישר, בעניין של מינהל מקרקעי ישראל. אני בא היום מהעניין של שידורי ישראל, רשות השידור. באמת, אתה מסתכל עליו, דבר אדיר. אנחנו יושבים, ובתוך שעה אנחנו צריכים לשבת ולקבוע במידה מסוימת האם אנחנו הולכים לרסק את השידור הציבורי בארץ, או שאנחנו באמת יודעים לבנות מסד כלשהו לדבר הזה. ואנחנו בתוך שעה צריכים לגמור. ואנחנו ממשיכים לרשות החשמל, ואני בכוונה מדבר רק על דברים ששנינו שותפים להם. וברשות החשמל מציעים לנו סנקציה, במידה שחברת החשמל לא תאפשר או לא יהיה פתרון ארוך טווח לאספקת החשמל, לשלול – אדוני השר, אני רוצה שתשמע – הציעו לנו בחוק לשלול את הרשיון של חברת החשמל. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> נקנה ממזרח-ירושלים. <ישראל חסון (קדימה):> כן, נקנה ממזרח-ירושלים, נקנה מהרשות הפלסטינית, נקנה מהרבה גורמים. חבר'ה, אלה הדיונים שמתנהלים. על זה אנחנו הולכים להצביע, את זה אנחנו הולכים להחליט. תגיד, את זה אתה תספר לנכדים? לא, אני לא אספר לנכדים שכך קיבלתי החלטות. אני אומר לכם מעבר לדיון הפוליטי. יש שיר נפלא של נתן אלתרמן, שאומר "לאן נוליך את החרפה". אני אומר לכם, אני מציע לחלק אותו. אנחנו פה עושים מעשה, עוטפים 280 חוקים באריזה אחת, מעבירים אותם בתהליך של שלושה שבועות. יש לי הצעת ייעול לנשיאות הכנסת: בואו ניקח את כל תהליך החקיקה הפרטית שיש בכנסת, אפשר לגמור את זה בשבוע דיונים ונצא לפגרה ארוכה. אותו דבר. אם ממילא מפעילים משמעת קואליציונית, אם ממילא אין שיקול דעת, אם ממילא אף אחד פה לא נדרש לקבל החלטה שהיא רצינית לטווח ארוך, בואו נגמור את העונה. אפשר לגמור שנה וחצי עכשיו בשבועיים עבודה. בא לי להגיש הצעת חוק כזאת. <היו"ר כרמל שאמה:> אל תתחייב, אל תתחייב על זה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גם בוועדות אפשר לשנות כל מיני עדכונים. <ישראל חסון (קדימה):> חברת הכנסת לוי, אני אומר לך, יש נושאים – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני גם לא אוהבת את האריזה של כל החוקים האלה בתור – – – <ישראל חסון (קדימה):> אני אתן לך דוגמה. תרשה לי חצי דקה. <היו"ר כרמל שאמה:> קיבלת. <ישראל חסון (קדימה):> אני אתן לך דוגמה. היום נדונה בוועדת הפנים הצעת חוק שמדברת על מתן סמכויות לפקחים עירוניים – מתן סמכות של מאבטח, קרי יש לו סמכות לעכב אותך, יש לו סמכות עיכוב. <זאב בילסקי (קדימה):> עיכוב וזיהוי. <אברהם דיכטר (קדימה):> עיכוב בכוח. <ישראל חסון (קדימה):> אני באמת חושב שצריך לעזור למשרד לביטחון פנים בחקיקה שתעזור לו במיגור הפשיעה. אבל תגידי, את רוצה לראות את התנועה האסלאמית באום-אל-פחם עם פקחים עירוניים מטעם התנועה האסלאמית, עם סמכויות עיכוב של שוטר? את רוצה לראות בעיריית טייבה את משפחת חרירי או משפחת עבד אל-קאדר, שחלקם הם פקחים עירוניים, עם סמכות עיכוב של שוטר? מישהו מוכן לתת את הדעת על זה? אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): בטוח שיסדרו אותם. <ישראל חסון (קדימה):> זה נדמה לך שזה בטוח שיסדרו אותם. אומרים שפסימי זה אופטימי עם ניסיון חיים, ולשם אנחנו חותרים. <היו"ר כרמל שאמה:> אני מבין, חבר הכנסת חסון, שהגשת בקשה לעוד חצי דקה, ואישרנו לך. <ישראל חסון (קדימה):> אני מוכן לעצור כאן. אני פונה בזה באמת לחברי, שאני מעריך ומוקיר, מהקואליציה. אנחנו הולכים פה לחתום על דבר שבסופו של דבר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – בממשלה. <ישראל חסון (קדימה):> נהדר. חברת הכנסת לוי, נהדר. בשנה הראשונה להיותי חבר כנסת, לפני שלוש שנים, ישבתי פה והסתכלתי סביב. הסתכלתי על חבר הכנסת עזרא, שאני מכיר אותו שנים והיה מפקדי, הסתכלתי על דיכטר, היו פה עמי אילון, ואמרתי: תגיד, מה אנחנו עושים פה? שנה אחרי זה חברת הכנסת דליה איציק וחברת הכנסת רוחמה אברהם, שהיתה יושבת-ראש ועדת הכנסת, עשו יד אחת ובחוק ההסדרים השני שהונח היו כבר 25 חוקים בלבד, עם התחייבות של האוצר שהשנה זה יהיה מינימום שבמינימום שבמינימום, זה פחות מעשרה חוקים. הגענו ל-280. אמרנו: איזה תהליך אתם עושים פה? מה אמרו לנו בוועדת הכנסת כתשובה את יודעת? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני לא בוועדת הכנסת. <ישראל חסון (קדימה):> את יודעת מה היתה התשובה? כמו התשובות שאנחנו מקבלים בחלק גדול מאוד מהוועדות, להוציא – אני אומר לך ביושר – דיונים שהיושב-ראש מנהל בוועדת הכלכלה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> עכשיו קיבלת עוד שתי דקות. <ישראל חסון (קדימה):> שום תשובה עניינית. אני התחלתי מזה – תנו לי תשובה עניינית שאני לא אסכים אתה. אל תיתנו לי תשובה של ביטול עצמי ומשמעת סיעתית. זו התשובה. ובסוף אנחנו יוצרים פה דבר נורא. זה מה שקורה לנו, וזה התהליך הנורא שכדאי שנעצור, נסתכל לאן אנחנו מובילים את העניין הזה. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, חבר הכנסת חסון. באמת נשאלת השאלה מה מוביל למה, האם משמעת אופוזיציונית מוחלטת מובילה למשמעת קואליציונית או ההיפך. <ישראל חסון (קדימה):> אם אתה שואל, אני חוזר לענות. <היו"ר כרמל שאמה:> אתה מתחייב לחצי דקה? <ישראל חסון (קדימה):> אני מתחייב לפחות. אני רוצה לומר לך, שקיימת לך אחריות מסוימת כאחריות סיעתית. זה לא דבר שאתה יכול לזרוק. אבל האחריות הראשונית שלך היא שיקול דעת. האחריות הראשונית שלך היא שיקול הדעת שלך. בסוף יכול להיות שאתה תכפה את זה, בסוף יכול להיות שיכפו את זה עליך, אבל תקיים את התהליך. גם אתה מקיים תהליך שבסוף יכול להיות שיכפו עליך משמעת, אבל אתה מקיים תהליך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> או שידיחו אותו. <ישראל חסון (קדימה):> יכול להיות, אז הוא ייבחר במקום אחר. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> הדובר הבא, חבר הכנסת דני אילון, בבקשה; מטעם ישראל ביתנו. תודה רבה לך, חבר הכנסת כבל. סליחה, חבר הכנסת זאב? <נסים זאב (ש"ס):> ואחריו? <היו"ר כרמל שאמה:> אחריו – חבר הכנסת דניאל בן-סימון ממפלגת העבודה המאוחדת. בבקשה. חמש דקות לרשותך. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר מרגי, אני מתכבד להשיב בשם ישראל ביתנו על שאילתא של חבר הכנסת אחמד טיבי. לצערי הוא לא נמצא כאן כדי לכבד את התשובה, וזה אולי גם מעיד על חלק מהתרבות הקלוקלת. ואולי הוא עשה מה שעשה רק כדי לקבל כותרות ולא באמת כדי לקיים כאן דיון ענייני. <ישראל חסון (קדימה):> לא יכול להיות, סגן השר. לא יכול להיות. <דניאל אילון (ישראל ביתנו):> כן, אני בטוח שזה לא יכול להיות, אבל בוא נתמקד בנושאים. חבר הכנסת גנאים, אתה תשמח לשמוע את התשובה שלי, ואם תיתן לי לסיים אני אשמח גם לשמוע אם יש לך הערות. אז קודם כול, אני רוצה שיירשם כאן שאני רוצה באמת להודות לחבר הכנסת אחמד טיבי על הבעת האי-אמון בשר החוץ ליברמן. מכיוון שאם עד עכשיו היה עוד למישהו ספק ששר החוץ ליברמן ממלא באמונה את תפקידו, מייצג בכבוד את ישראל, שומר על האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל נגד כל עוכריה ונגד כל מקטרגיה, אז אם היה ספק כלשהו, בא אחמד טיבי, שהוא שומר החותם של האינטרסים הישראליים, ומביע אי-אמון בו. הייתי אומר שהבעת אי-אמון מחבר הכנסת טיבי היא מבחינתי האמון הרציני ביותר, הגדול ביותר, בשר החוץ ליברמן, שהוא ממלא את תפקידו בהצלחה רבה. הרי את מי חבר הכנסת טיבי מייצג? הרי בשם מי הוא מטיל דופי ואי-אמון בשר החוץ ליברמן? בשם אלה שרומסים את דגל ישראל? שמניפים דגל שחור ביום העצמאות של ישראל ולמעשה מקוננים על הקמת המדינה? בשם אלה שלא מעלים על דל שפתיהם את ההמנון של ישראל? בשם אלה שלא רוצים לשרת אפילו שירות אזרחי כאן, במדינה, כדי להגביר את הסולידריות? בשם אלה שקוראים לחיסול המדינה היהודית? ובכן, בשם כל אותם אינטרסים שכרגע הזכרתי, אכן, שר החוץ ליברמן לא מייצג את אותם אינטרסים, מכיוון ששר החוץ ליברמן הוא קודם כול יהודי גאה, וציוני גאה, וישראלי גאה, שכמו שהוא מדבר בירושלים הוא מדבר בבריסל, בלוקסמבורג, בפריס, בוושינגטון ובכל מקום אחר. והוא עומד מול מנהיגים, ומול דעת קהל, בכל מקום, ואומר את האמת כמו שהיא. אז לצערי יש כאן אנשים שמשום מה זה לא נוח להם, אבל מסתבר שאלה אותם אנשים שלא רק רוצים להביא לחיסולה של ישראל כמדינת ישראל, או לחיסולה של ישראל כמדינת הלאום היהודי; הם אותם אלה שמייעצים לעוכרי ישראל הגדולים ביותר. ואני חושב שזה היה אותו אחמד טיבי – כן? – שהיה היועץ האסטרטגי הקרוב, אולי הקרוב ביותר, לאותו צורר גדול, יאסר ערפאת, שמאז הצורר הנאצי לא היה אחד ששפך דם יהודים חפים מפשע כמו אותו ערפאת. אז אותו אחד, חבר הכנסת טיבי, ששוב לצערי לא נמצא כאן כדי לשמוע את הדברים האמיתיים, אותו אחד מביע אי-אמון בשר החוץ ליברמן. אני רואה בכך את הבעת האמון הרצינית ביותר בשר ליברמן. ומלה אחרונה, אני רוצה לדבר על השר ליברמן. מכיוון שאני ראיתי, בתוקף היותי איש משרד החוץ שנים רבות, גם כאיש מקצוע, וגם היום כאיש פוליטי, ראיתי רבים וטובים שמילאו את תפקיד שר החוץ. לא היה שר חוץ כליברמן, שר חוץ מצוין, שגם מתווה מדיניות, וגם מתכנן אסטרטגיה, וגם מנהל את המשרד. שר החוץ ליברמן מייצג את ישראל בגאווה, תוך העלאת כבודנו הלאומי ושמירה על האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל. ומכאן, אין להתפלא שדווקא אלה שהם עוכרי ישראל, שהם נגד המדינה היהודית, הם אלה שמביעים בו אי-אמון. מבחינתי, אדוני היושב-ראש, זו הבעת האמון החשובה ביותר בשר החוץ ליברמן. תודה רבה. <היו"ר כראמל שאמה:> תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת דני אילון. הדובר הבא הוא חבר הכנסת דניאל בן-סימון. בבקשה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, דני אילון השאיר 30 שניות ככה spare – – <היו"ר כרמל שאמה:> קיבלת. הוספתי לך אותן. <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – שאני אגנוב אותן. אני לא אתייחס לסוגיה השנייה, המדינית. אני אדבר במיוחד על האי-אמון הכלכלי. אני חייב לומר – וזאב בילסקי עוקב כל שבוע – שבכל שבוע אני מתייצב כדי להשיב על האי-אמון, ואני שמח שהפעם הוא כלכלי-חברתי, כי אז אפשר למצוא מכנה משותף יותר גדול. הצעתי את זה, ואני שמח בזה, ולכן רציתי לומר כמה מלים. זה לא רק לגבי הממשלה הזאת. אני חייב לומר שכמי שעוקב שנים אחרי השינויים שמתחוללים בחברה הישראלית, אני חייב לומר שכל הממשלות בגדו בעיקרון הראשון שעליו הוקמה המדינה – הערבות ההדדית הזאת, הערבות ההדדית בין ישראלי אחד לרעהו, וכשהתפתחה, כמובן, למדינת רווחה – – – <יואל חסון (קדימה):> מה עם הערבות ההדדית בין אהוד ברק למפלגת העבודה? <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני חייב לומר שבצד הזה אני לא כל כך שומע טוב, ולכן אני אתעלם. אתה שמעת משהו? <היו"ר כרמל שאמה:> גם אני לא. <דניאל בן-סימון (העבודה):> גם אני לא. יפה. ולכן – – <יואל חסון (קדימה):> יש לי הרגשה שגם בצד השני אתה לא שומע כל כך טוב. <דניאל בן-סימון (העבודה):> – – אני אתמקד בצד שנסים זאב לפחות שומע אותי. <קריאה:> הוא קורא שפתיים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> נסים זאב שומע אותי, וזה הכי חשוב, כי הוא עולה אחרי. <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת בן-סימון, יש פתרון. אתה יודע, יש פתרון לסוסים, ששמים להם ככה, אז הם לא רואים מימין ולא רואים משמאל. הם הולכים ישר, עד אתה יודע – לסוף. <היו"ר כרמל שאמה:> מה אדוני מרמז? <יואל חסון (קדימה):> בדיוק מה שקורה למפלגת העבודה, אדוני היושב-ראש. פשוט חשוב שייכתב בדברי הימים. <דניאל בן-סימון (העבודה):> ולכן אני אומר, התקציב הזה הוא המשך לתקציבים שהיו כשישבתי ביציע העיתונאים, ועקבתי, והחברה לאוטומציה עבדה, וכולם הצביעו, וראיתי את האנשים מצביעים כאיש אחד. אבל בסופו של דבר, מהישיבה שלי כחבר הכנסת בוועדות – ועדת הכספים, ועדת הכנסת, ועדת החינוך – זה קו ליניארי עולה בעניין של התנתקות ממדינת הרווחה והפיכת מדינת ישראל למדינה קפיטליסטית בסגנון האמריקני יותר מאשר האירופי. קיבלתי לפני כמה דקות את הדוח השנתי של המוסד לביטוח לאומי, וכמובן – לא צריך לקרוא – חשכו עיני על איך נראית החברה שלנו ב-2009. שוב, אני לא רוצה להאשים את הממשלה הזאת. אני חבר בקואליציה הזאת. אבל בסופו של דבר זה תהליך שפוגע בצורה קשה ביותר בשכבות החלשות, ובישראלים שאיתרע מזלם ולא מצאו מקום במרכז הארץ, או לא למדו מקצוע ראוי. לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מאשה צעירה, שסיפרה לי: מר בן-סימון, החינוך הוא אומנם המפתח לעתיד. אני בוגרת שני תארים, אחד מהם מהטכניון. בעלי בוגר תואר שני בארכיטקטורה. אני מרוויחה 3,600 שקל לחודש, הוא מרוויח 4,000 שקל. בקושי 9,000 שקל לזוג עם ארבעה תארים אקדמיים. היא אומרת לי: איזה מין חברה – היא כותבת לי: איזה מין חברה אנחנו מגדלים פה, אנחנו מפתחים פה? ולכן, גם מעמד הביניים, המעמד שרוכש חינוך ותארים אוניברסיטאיים, לא מוצא את מקומו. ואני אומר לכם, המהפכה הכלכלית הכי גדולה היא התפתחות מעמד הביניים. היתה תקופה שהיו מעמד עליון – ומעמד תחתון. ההתקדמות הכי גדולה, לדעתי, מאז המהפכה הצרפתית, זה שרוב האנשים הצליחו להתקדם מלמטה ולתפוס מקום במעמד הביניים. ואנחנו, לצערי, שוחקים את המעמד הזה, ושוב מחזירים את המשוואה הראשונה של העשירים מאוד – אלה שנפגשים אצל "הרנטגן" אחת לשנה או פעמיים בשנה, ורוב האנשים האחרים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי שנסים זאב מכיר מקרוב, נכון? ואלה אנשים שבעצם נזקקים למדינה כדי לשמור על כבודם האנושי, והמדינה הולכת ונסוגה כל הזמן, והתקציב האחרון מראה את השחיקה בדברים הכי קטנים – באמת לקחת עוד קצת מפה, עוד קצת מפה, עוד קצת מפה, וזה שוחק את המעמד הנמוך, ופוגע – מעלים כמעט את מעמד הביניים, שהוא קרש ההצלה שלנו. אם אנחנו מגיעים למצב שבו 45% מהציבור הישראלי לא משלמים מס, כי הם לא מגיעים לסף המס, אז אנחנו חברה של בסיס חברתי רעוע מאוד רחב, וקצה פירמידה שעשיר בקנה מידה יותר מאירופי – עם קנה מידה אמריקני. ולכן אני אומר, אם יש מקום לדון – ושוב, זה לא קשור לממשלה הזאת. אני עקבתי אחרי ממשלות קודמות, וכבר 20–25 שנה המדינה הולכת לכיוון מסוים. הלוואי שש"ס – מכיוון שלא נשארו מפלגות סוציאליסטיות בארץ, הלוואי שש"ס תחזור לתפקיד שאליו היא ייעדה את עצמה, לעזור לשכבות החלשות, כי אם אתם תיעלמו, יכול להיות שלא יהיה מי שיעזור. לכן אני מציע שבמקום להתמקד בסילוק הערבים ובהגברת ההתנחלויות, תחזרו למסרים הראשונים שלכם: לעזור לשכבות החלשות. אני אומר לכם שהממשלה הזאת וכל ממשלה אחרת פנו עורף לשכבות החלשות. תודה רבה. <יואל חסון (קדימה):> מה עם זה שאתם תחזרו לשורשים שלכם עצמכם? <דניאל בן-סימון (העבודה):> אנחנו נושא נפרד. <יואל חסון (קדימה):> אתה אומר לאנשים לחזור לשורשים של עצמם? <דניאל בן-סימון (העבודה):> תגיש אי-אמון נגד מפלגת העבודה ואני מבטיח לך שתשמע דברים כמו שצריך. <יואל חסון (קדימה):> אני לא מתעסק בדברים מתים. אני רק עם החיים, לא עם המתים. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה, חבר הכנסת דניאל בן-סימון. הדובר הבא, חבר הכנסת נסים זאב, מוזמן בכבוד לשאת את דבריו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אפתח בנושא התקציב. <אריה ביבי (קדימה):> תפתח במסכת אבות. <נסים זאב (ש"ס):> אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שיש שני נושאים שש"ס תיאבק עליהם ולא תוותר. הראשון הוא נושא המע"מ על פירות וירקות. <אילן גילאון (מרצ):> חשבתי על טיפול שיניים. <נסים זאב (ש"ס):> לא, כבר לא נשארו לנו שיניים, אין לנו עם מה לאכול בכלל אז לא צריך טיפול. הנושא השני, אדוני היושב-ראש, הוא מס בצורת. מה המשמעות של מס בצורת? ייתכן מאוד שבגלל המס הזה הקדוש-ברוך-הוא יפתח לנו שערי שמים, בעזרת השם, ונראה גשם עד בלי די. הרי הגשמים לא תלויים בנו ולא בממשלת ישראל. אנחנו יודעים שיש שנים של ברכה ושפע, האם המס הזה יישאר? בואו נחכה עד החורף הבא. אני חושב שצריך להמתין עם זה ובוודאי לא לדבר במונחים של מסים. אפשר אפילו להכפיל, אפשר להכפיל כל קוב, אבל לא לדבר במונחים של מסים. אין פה מס, אף אחד פה לא אשם בכך שמדינת ישראל לא היתה ערוכה לשנות בצורת. במשך שנים פה, בכנסת הזאת, למעלה מעשר שנים מדברים כל פעם על התפלת מים, מדברים על תוכניות, מדברים על תקציבים, ובפועל שום דבר לא נעשה. עכשיו האזרחים צריכים לשלם על הפשלות של ממשלת ישראל? זה לא יכול להיות, אדוני היושב-ראש. אלה נושאים חשובים, ואגב, אם מישהו חושב שבמס בצורת מדובר בכסף קטן – זה הרבה יותר מהמע"מ על פירות וירקות בסופו של דבר. אני כבר לא מדבר על החקלאים. הם ממש בוכים, אדוני. אני שומע חקלאים שאומרים: מה הם רוצים? לייבש אותנו? לא רוצים שיהיה בכלל? אולי כי יש מע"מ לא צריך פירות וירקות ולא צריך גם להשקות את הפירות האלה כי הכול עולה. אי-אפשר להכות כפליים את הציבור. חבל שהזמן עובר כל כך מהר, אדוני היושב-ראש, אפילו עוד לא התחלתי לדבר. <היו"ר כרמל שאמה:> כמה אתה צריך? <נסים זאב (ש"ס):> עד שאני אגמור, אם אפשר. אני רוצה להתחיל במשפט שאמר אתמול שר החוץ של לונדון. <היו"ר כרמל שאמה:> מה זה שר החוץ של לונדון? <נסים זאב (ש"ס):> של אנגליה. דייוויד מיליבנד. הוא נשאל: האם טעינו בכך שהמוסלמים באנגליה הגיעו לכך שהם עשו טרור באנגליה, כולל הפצצת הרכבות שבה נהרגו עשרות? איך יכול להיות שאנגליה מגדלת אזרחים שבסופו של דבר הם טרוריסטים? באנגליה, באירופה. הוא אמר: כן, טעינו, אנחנו באמת אוהבים אותם, אנחנו רוצים אותם, אבל לא חינכנו אותם. אנחנו נותנים אזרחות אוטומטית לכל מי שבא ודורש. ידוע שכל מי שהיה רוצה לברוח מהארץ אז, אולי גם היום, קל ביותר היה להגיע לאנגליה ולקבל אזרחות. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שאת השאלה הזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אנחנו טועים או לא טועים? איזה דור אנחנו מגדלים פה? לא ירחק היום, במצב הזה של הסתה יומיומית נגד מדינת ישראל, ונמצא את עצמנו – אנחנו כבר לא צריכים לייבא טרוריסטים מהרשות הפלסטינית. הם צומחים לנו פה, מתחת לאף שלנו. יושבת-ראש קדימה דיברה על הרעיון הנפלא שלה ובעצם גנבו לה את רעיון שתי מדינות לשני עמים. ביבי אימץ, בסופו של דבר, את מה שהיא חשבה. אני רוצה לומר שההבדל בין שני הצדדים מאוד ברור וחד. יש הבדל בין הסכמה לבין כניעה לאומית. אני לא חושב שיש הסכמה לאומית. ביבי אמר את מה שאמר ואני לא חושב שיש לו הסכמה לאומית, אבל נניח שכרגע יש לו שקט קואליציוני ולא מעבר לכך, אבל זאת לא הסכמה לאומית. בוודאי לא כניעה לאומית. ואם בכל זאת ביבי לקח ממנה את הרעיון, אדרבה, זאת גאווה והיא צריכה לומר: אני גאה בכך. למה להתעסק בחתרנות ולהוציא דיבתנו רעה? בשביל מה זה? אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי שתישמר המחויבות של הסנאט ובית-הנבחרים של ארצות-הברית כלפי מדינת ישראל ולחזור על המכתב של הנשיא בוש מ-14 באפריל 2004, שבו הנשיא בוש אמר באופן מפורש שניתן להגיע לפתרון בדרכי שלום. הוא ציין גם תנאים נוספים ולא סתם אמר שניתן להגיע למדינה זו בצד זו. קודם כול, הוא דיבר על המחויבות של ארצות-הברית שמדינת ישראל תהיה חזקה ואמר שביטחון ישראל חשוב. הוא גם דיבר על מדינה יהודית, אדוני היושב-ראש. הנשיא בוש מכיר בכך שעם ישראל צריך לחיות במדינה הזאת כמדינה יהודית. אנחנו יכולים לוותר על כך שהרשות הפלסטינית לא תכיר בנו כמדינה יהודית? אומרים: מה ההבדל? אנחנו צריכים להכיר בעצמנו. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שתדע לך שאם אנחנו לא נכיר במדינה שלנו כמדינה יהודית, אנחנו נמצא את עצמנו במצב שבו בעוד שנים מספר הערבים במדינת ישראל ירצו אוטונומיה משלהם. הגליל לבד והנגב לבד. אתה לא יכול למנוע את זה מהם. <היו"ר כרמל שאמה:> מה זאת אומרת אי-אפשר למנוע את זה מהם? <נסים זאב (ש"ס):> אי-אפשר. אם אתה אומר מדינת כל אזרחיה וזה יהיה היסוד של הקמת המדינה הזאת בניגוד לאותה ההצהרה המפורשת שלנו שאנחנו מכריזים, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במציאות שאנחנו אולי לא חולמים עליה. אני יודע שאין לי זמן, אבל אני רוצה לומר שאנחנו צריכים לחשוב טוב טוב ובצורה רצינית ביותר. כשמדברים על מדינה פלסטינית, ורק לפני מספר ימים אמר שר החוץ של אבו מאזן שמדובר על יהודה ושומרון יחד עם עזה, לראות אותם בטריטוריה אחת. אני רוצה להבין, האם אנחנו כבר ויתרנו על הנגב? איך מחברים את יהודה ושומרון לעזה? באיזו מציאות? אלא אם כן אנחנו מכריזים פה על התאבדות, על ויתור על חלק מארץ-ישראל, ואנחנו רוצים לצרף ולחבר מדינה טרוריסטית, שנכון להיום היא גם חורתת על דגלה את השמדתה של מדינת ישראל, לצד יהודה ושומרון. גם שם הרחוב הפלסטיני הוא "חמאסניק". אי-אפשר להתעלם מזה. ה"חמאס" שולט שם, ואם היום יהיו בחירות, אדוני היושב-ראש, שיהיה ברור שה"חמאס" לוקח את השלטון. לכן חייבים להיות זהירים יותר, לא להפריח הרבה אשליות, לא לעצמנו וודאי לא לעם הפלסטיני. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. הדובר הבא, חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. ראית, חבר הכנסת זאב, שלא היה חסר לך זמן? <נסים זאב (ש"ס):> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון בניסוחה: מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה והענשת העניים ומתן הטבות לעשירים – לדעתי זו התנסחות נסחפת ומוגזמת, אבל אני כן מסכים שמדיניות המסים הנהוגה בישראל מקפחת את העניים לעומת העשירים, שכן כל מס המוטל באופן שוויוני יחסי על האזרחים פוגע תמיד בשכבות החלשות; כל הפחתה משכרם משמעותית הרבה יותר לעניים מאשר לעשירים, ותמיד תמיד ההשלכות כלפיהם קשות הרבה יותר. הדברים נכונים היום, אבל הם היו נכונים גם בממשלה הקודמת, בימיה של הממשלה שלפניה וכן בכל הממשלות. מדובר תמיד במדיניות – בשיטה – של תשלום מסים הנהוגה משנים קודמות, ותמיד החלשים נפגעים יותר. לכן אי-אפשר לתמוך בהצעת האי-אמון. <אילן גילאון (מרצ):> למה אי-אפשר לתמוך באי-אמון? <אורי מקלב (יהדות התורה):> כי זאת לא הממשלה הזאת. זאת מדיניות של מסים שקשורה לממשלה הזאת ולממשלות הקודמות. <אילן גילאון (מרצ):> אם לחם מתייקר, ומים מתייקרים, ואוויר אי-אפשר לנשום, למה אי-אפשר להצביע אי-אמון? <אורי מקלב (יהדות התורה):> תמיד היו התייקרויות, ותמיד היתה הטלת מסים כאלה ומסים אחרים. זאת תמיד היתה המדיניות, פעם בצורה כזאת ופעם בצורה אחרת, אבל תמיד השכבות החלשות נפגעו ראשונות. אדוני היושב-ראש, דיבר חבר הכנסת גילאון על הצעת אי-אמון, ואם מדברים על מדיניות, המדיניות של הגשת הצעות אי-אמון שחוזרות על עצמן בכל שבוע בנוסח כזה או בנוסח אחר, ולמרבית הפלא אף פעם אין שינויים בעניין הזה, גורמת לזילות בהצעות האי-אמון. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה הכלי של האופוזיציה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כשלא הייתי בבית הזה, כשהייתי רחוק מהבית הזה, והיתה הצעת אי-אמון – – – <היו"ר כרמל שאמה:> זה כלי שחוק. גם כלי יכול להישחק. <אורי מקלב (יהדות התורה):> הנושאים חוזרים על עצמם, אותם נושאים באותה צורה. כשאני הייתי רחוק מהבית הזה, והיתה הצעת אי-אמון, היתה היערכות מסוימת להצעה, להשלכות שלה, מה יהיה עם זה, יצליחו להעביר? אבל כשזאת עוד הצעה לסדר-היום על מדיניות כזאת או על מדיניות אחרת, זה חבל. גם מי שמגיש חוזר על עצמו – פעם הקואליציה נמצאת פה והאופוזיציה עונה, ובפעמים קודמות ענתה האופוזיציה והקואליציה הגישה. לכן אני חושב שלהתייחס באופן רציני די קשה. בכל אופן, כן צריך להתייחס לפגיעה בעניים. אין ספק, המצב הכספי הקשה של המדינה ושל העולם כולו דורש צעדים. אי-אפשר להישאר אדיש, וכל ממשלה, וכל מי שממונה על מדיניות כלכלית, צריך לעשות צעדים כאלה ואחרים, בהתנהלות כזאת או אחרת. יש בעיה אחת מרכזית – שאין מי שמייצג את השכבות החלשות, את המשפחות ברוכות הילדים, את הקשישים, את הנכים, את החולים, את הילדים שחיים מתחת לקו העוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> למה אין? אתם מייצגים אותם. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אין מישהו – בשולחן הממשלה ובאוצר, שקובעים את המדיניות, אין מי שמייצג אותם. מהאנשים החזקים במשק מפחדים, וראינו את זה באופן בולט בגזירה של מס הבצורת. הצריכה הפרטית והביתית היא פחות משליש מהצריכה הכוללת של המים. הצריכה הביתית היא פחות מ-30%, ואיפה נגעו? על מי הטילו את מס הבצורת? רק על הצריכה הביתית. מי ייצג אותם? <אילן גילאון (מרצ):> שר הבצורת. ראש הממשלה הוא שר הבצורת. <אורי מקלב (יהדות התורה):> היו יכולים להטיל משהו על התעשיינים. למה? מדוע? מכיוון שלא היה מי שאמר ומי שצעק וזעק – למה פוגעים בהם. שום מעשה של חסכנות לא הוטל על אף מגזר אחר במשק. זאת גזירה שאי-אפשר לעמוד בה, גם אם יטילו בצורה מופחתת ממה שחשבו, וגם אם יגדילו את המכסות, בסופו של דבר האנשים האלה ישלמו, והמשמעות תהיה שאנשים ישלמו יותר, אבל תועלת מהחיסכון במים ודאי לא תהיה כמו שחשבו. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים ולומר שהמספרים של האנשים שחיים מתחת לקו העוני ושל המשפחות החלשות רק גדלים. הם גדלים בכל חודש יותר ויותר, ולכן אני חושב שצריך לתקן את המצב, למצוא את הדרך המתאימה ולדאוג שהשכבות האלה לא יהיו כאסקופה הנדרסת תמיד. כשבאים לשולחן הדיונים, ואנחנו, שצריכים לקבל את ההחלטות, הרבה יותר נשמע – גם קולם וגם המצוקה של העניים והחלשים משכבות המצוקה צריכים לבוא לידי ביטוי. תודה רבה לך. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת מקלב. הדובר הבא, חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא מבין. כאשר מעלים ביקורת או איזו דעה אחרת, האזרחים הערבים אזרחי מדינת ישראל הם שונים, הם לא ציונים, אבל הם אזרחי המדינה; כאשר מעלים איזו ביקורת, או על שר החוץ או על דבר אחר, מערערים כאילו על הכוונות שלהם? כאילו השמים ייפלו? כאילו הערבים רוצים להחריב את מדינת ישראל? חוזרים מחדש לעניין הנאמנות ולכל הדברים האלה? מה קרה? יש לי דעה אחרת, אסור? יש לי ביקורת, אסור? יש פתגם שאגיד בערבית ואתרגם. אומרים: הטוב זה מי שגורם לך לבכות, ולא מי שגורם לך לצחוק. אני בטוח שיש משהו כזה גם במסורת היהודית. הכוונה היא שמי שמבקר אותי בצורה חזקה רוצה בטובתי, ולא להיפך. הנשיא סרקוזי העלה ביקורת. נכון, אני לא כמו השר ארדן ולא כמו חברי טיבי. לא הייתי שם. הם היו שם, אני לא יודע. אני לא הייתי כאשר דיבר סרקוזי על ליברמן. סרקוזי העלה את הביקורת הזאת על ליברמן, וזה לא חדש. כולם במדינות אירופה מעלים את הביקורת הזאת, והם לא רואים בליברמן את הכתובת של קשרי החוץ או של יחסי החוץ של ישראל. בואו נבדוק את זה. ליברמן רצה להיות מי שמקשר – השר האחראי לקשר עם ארצות-הברית. האם הוא כך? לא; היום ברק הוא שעושה את כל העבודה. מול מיטשל, מי שנושא ונותן על ההתנחלויות זה ברק. שנית, הוא רצה לפתח יחסים אסטרטגיים עם רוסיה, ועד עכשיו הוא נכשל. הרוסים לא רואים את זה בעין יפה ולא מעודדים את זה. גם בזה הוא נכשל. בקשר עם מדינות אירופה הוא נכשל ברכישת אמונן, והנה סרקוזי מבטא את זה ומשווה אותו ללה-פן. אלא מה? אילו היה אביגדור ליברמן בצרפת – לה-פן הוא נגד המהגרים בצרפת – אם ליברמן היה שם הוא בטח היה שמאלני ונגד לה-פן, משום שהוא היה נגד מהגרים. בואו נבחן צד שני ביחסי החוץ של ישראל – עם העולם הערבי והמוסלמי. המצב קטסטרופה. האם ליברמן הצליח לרכוש את אמונם של מצרים ושל אחרים? לא. הנשיא ממלא תפקיד חשוב ביחסיה של ישראל עם המדינות הערביות ועם המדינות המוסלמיות. אני חושב שהדרישה לסילוקו של אביגדור ליברמן ממשרד החוץ מתבצעת באופן מעשי על-ידי ראש הממשלה, שלא נותן לו – – – <משה מטלון (ישראל ביתנו):> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני רק רוצה להבהיר את זה, חברי מטלון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> באופן מעשי ובשטח ראש הממשלה הולך אחר עצתו של סרקוזי ולא נותן לליברמן לנהל את יחסי החוץ של ישראל. אולי הוא נותן לו לנהל את יחסי ישראל במקומות שלא כל כך נראים לעין, אבל בקשרים החשובים יש ברק, יש נשיא המדינה ויש מר נתניהו עצמו. אז לפי דעתי צריך להגיד לסרקוזי: Merci beaucoup, Monsieur le Président. <משה מטלון (ישראל ביתנו):> בממשלה שאתם מציעים בראשות אחמד טיבי, אתה מועמד לשר החוץ? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> עדיין לא חילקנו את כל הדברים האלה. תודה לך על השאלה. <היו"ר כרמל שאמה:> הוא לא פסל, דרך אגב. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אם אחמד טיבי ראש הממשלה, בטח לא פוסל. <היו"ר כרמל שאמה:> מה עם שר הביטחון? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> למה לא? <היו"ר כרמל שאמה:> אתה מוכן לפקד על – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> בתנאי שהשקפת עולמי היא שתתבצע ולא אחרת. אם יש הצעות אחרות, אני מוכן. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת טיבי, הוא אומר שבממשלתך הוא מועמד לשר החוץ. הוא מוכן להיות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אם אתה ראש ממשלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה שר החינוך. <היו"ר כרמל שאמה:> יש לו תוכניות אחרות לראש הממשלה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה על ההצעות. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת גנאים. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב כץ, מטעם סיעת האיחוד הלאומי, בבקשה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם לנו יש הרבה לומר על מדיניות המסים והערכתנו לשר החוץ ליברמן. אנחנו רק חושבים שלפני שלושה חודשים, כמו שדיברו פה היום – אמר פה היום השר ארדן שעברו מאה ימי החסד. ממשלת ישראל שנבחרה נבחרה לייצג בקונסנזוס לאומי את החושבים שארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, פחות או יותר על-פי תורת ישראל. על זה היה קונסנזוס. <השר משולם נהרי:> לא פחות ולא יותר. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> לא פחות ולא יותר, כ-65 חברי כנסת. חכמינו זיכרונם לברכה דיברו רבות בשבח השותק ודיברו בגנותו של המדבר. נאמר כך: גם אוויל מחריש חכם ייחשב. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: חכמים, היזהרו בדבריכם. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: אמור מעט ועשה הרבה. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: כל חיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה, וכל המרבה בדברים, מביא חטא. <זאב בילסקי (קדימה):> נאמר גם: מעולם לא הצטערתי על דברים שלא אמרתי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ואמרו: טוב לו לאדם שלא יידור משיידור ולא ישלם. וגם אמרו: דיבור בסלע, שתיקה בתרי. <השר משולם נהרי:> יפה שתיקה לחכמים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן, אמור מעט ועשה הרבה, ועוד כהנה וכהנה רבות במעלת השתיקה. אבל מה נעשה שראש הממשלה, מאז שנבחר, הדבר היחידי שהוא הצליח לעשות זה לדבר. ומדבר, ומדבר, ולא מפסיק לדבר, ואומר הכול הפוך ממה שאמר לפני שלושה חודשים. אז על זה אומרים: גם אוויל מחריש חכם ייחשב. ראש הממשלה נבחר על-ידי עם ישראל שפשוט האמין לו. האמין לו עם הכריזמה שלו, האמין לו עם התסרוקת היפה שלו, האמין לו עם הדיבור העמוק שלו, האמין לו עם הביטחון שלו, האמין לו, כי נראה תמיד כשראש הממשלה נתניהו מדבר, שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. ובאמת, לפני שלושה חודשים, אף שאנחנו צעקנו ואמרנו שיש לנו ניסיון עם האיש הזה, כי כל חייו הם מסכת של רמייה, הוא תמיד מרמה, הוא לא אומר אמת, הוא תמיד מבטיח ולא מקיים – ואני לא רוצה להיכנס לחיים הפרטיים שלו, אני רוצה לדבר על החיים הלאומיים, כי זה כבר קרה פעם לפני 13–14 שנים ועם ישראל נכווה. <השר משולם נהרי:> מה המלצתם לנשיא? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כשנפגשנו עם ראש הממשלה בפגישה הראשונה הוא שאל: על מי אתם ממליצים? אז אני אמרתי לו: אנחנו לך לא מאמינים. והתברר שצדקנו. אני אמרתי לו את המלים: אני לא מאמין למלה אחת שלך, אז אל תבטיח לנו שנהיה בממשלה כי זה לא יהיה. אבל כן אמרתי לו: אנחנו נמליץ עליך מסיבה פשוטה: כי הציבור שלנו לא יבין אם לא נמליץ עליך. הציבור שלנו לא מכיר אותך כמו שכצל'ה מכיר אותך. ולכן אמרתי לו: אני אמליץ עליך לא בגללך, אלא בגלל הציבור שלנו. האיש הזה עומד אתמול בממשלת ישראל ואומר: יש קונסנזוס לאומי לשתי מדינות לשני עמים. <זאב בילסקי (קדימה):> הוא לא אמר יש, הוא אמר: אני יצרתי קונסנזוס לאומי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני יצרתי קונסנזוס לאומי. איפה כל הציבור שבחר בו רק לפני שבוע כשהוא אמר: אסור שתהיינה שתי מדינות לשני עמים, נגד מדינה פלסטינית – רק בעוצמה שלו ובדיבור שלו ובכריזמה שלו וביופי שלו ובחתיכיות שלו ובתסרוקת היפה שלו ובקול העמוק שלו, הוא שכנע ציבור כזה גדול בישראל, כשאנחנו ראינו אותו וידענו שהוא אומר לא-אמת, שהוא לא מתכוון למלה אחת שהוא אומר. עוד לא עברו שלושה חודשים – אז הוא לא רק אומר שהוא חוזר בו, הוא אומר שזה הקונסנזוס. לא רק אני נוכל, כולכם נוכלים. אני רוצה לומר שהליכוד מפלגה ישרה. אני לא יודע מה יגידו בקדימה, אבל הליכוד מורכב מאנשים ישרים. אני מתכוון לכל מלה שאני אומר. בוגי יעלון, רמטכ"ל ישראל לשעבר, הוא איש ישר; בני בגין הוא איש ישר; גלעד ארדן הוא איש ישר; וגדעון סער, וכהנה וכהנה. אני אומר שכל מי שאמר לפני הבחירות שאסור שתהיינה שתי מדינות לשני עמים בארץ-ישראל האמין במה שהוא אומר. הגמרא אומרת: "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא". כשהרועה רוגז על העדר, הוא מוצא את המשכוכית העיוורת. וכשהמשכוכית עיוורת – העדר הולך אחריו ומפיל אותו לתוך הבור. וביבי נתניהו, בשיטתיות, בחוסר שליטה, בפחד מעצמו, רואה את עצמו בראי ורועד, מפחד, מפחד, מפחד, מפחד, ואין לו כוח להנהיג. מי שמנהל את המדינה בפועל הוא אהוד ברק, כבוד היושב-ראש, זה לא בנימין נתניהו. <זאב בילסקי (קדימה):> אנחנו אמרנו לך את זה ולא רצית – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ולכן אנחנו רוצים לומר לליכוד: הליכוד נבחר, זו לא היתה הצבעה אישית, לא נבחר ראש ממשלה בהצבעה אישית. לא היו שני פתקים, היה פתק אחד, והפתק הזה נתן לליכוד את האפשרות עם 27 מנדטים – אומנם מנדט אחד פחות מקדימה, אבל אפשרות במבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל להרכיב ממשלה. והליכוד צריך להחליף את ראש הממשלה ולהעמיד בראשו אדם נאמן, ישר דרך, אמיתי, שמלה שלו היא מלה, ואמירה שלו היא אמירה, והביטחון שלו זה ביטחון, ולא רק שהוא יפה מבחוץ וכל כך כל כך מכוער מבפנים. תודה. <זאב בילסקי (קדימה):> כאילו אמרת ציפי לבני עכשיו. <היו"ר כרמל שאמה:> אני לא יודע, התחלנו את הנאום הזה בכל כך הרבה אמירות יפות לגבי לא להגיד מלים – חבר הכנסת כץ, אני מקווה שלא תצטער על חלק מהמלים שאמרת בנאום הזה. <השר משולם נהרי:> זה נשמע כמו "כל נדרי". <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> בכל אופן, אני חושב שלקרוא לראש הממשלה רמאי מעל הדוכן – – – יעקב כץ (האיחוד הלאומי): כשהוא יצטרך אותנו בקואליציה, תאמין לי שאנחנו נהיה הכי חשובים לו. <היו"ר כרמל שאמה:> אבל אין לך ראש ממשלה אלטרנטיבי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש משיח. <היו"ר כרמל שאמה:> אז עד שמשיח יבוא ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. ומכאן נמשיך לדובר הבא – חבר הכנסת דב חנין מסיעת חד"ש. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אתה התחלת עם אמירה שמאוד הדאיגה אותי, שעד שהמשיח יבוא ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו. זה ממש נשמע מפחיד. <היו"ר כרמל שאמה:> זה מה שחבר הכנסת כץ אמר. שאלתי אותו מה האלטרנטיבה, אז הוא אמר לי משיח. אז אמרתי שעד שמשיח יגיע יש לנו ראש ממשלה מצוין, בנימין נתניהו. <דב חנין (חד"ש):> תראה, לחבר הכנסת כץ ולך יש הסכמה שאתם בהחלט מעדיפים את ביבי נתניהו, אף שחבר הכנסת כץ מדי פעם נהנה קצת להראות שיש לממשלה הזאת, שהיא ממשלה ימנית מובהקת, כביכול גם אופוזיציה מימין. אבל, אדוני היושב-ראש, בכל זאת אני חושב שאסור להפחיד את עם ישראל, וצריך להגיד לו שעוד הרבה הרבה הרבה לפני ביאת המשיח אנחנו נזכה לראש ממשלה הרבה יותר טוב, שמגיע לנו, כי אחרת מצבנו מאוד קשה, וגם למשיח תהיה עבודה מאוד מאוד קשה לשקם את כל מה שייהרס פה בתקופה שביבי נתניהו יהיה ראש הממשלה. <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת חנין, שים לב שהתחלתי את זמנך רק כרגע. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז, אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לשאול אתכם שאלה. אקריא לכם רשימה של אירועים שמתרחשים אצלנו בכנסת, ואשאל אתכם בסוף הרשימה – זוהי רשימה חלקית כמובן – אשאל אתכם שאלה, ולכן אני מבקש את תשומת לבכם ואת הקשבתכם הדרוכה. אירוע ראשון, שלילת זכויות של עובדים בחוק של הכנסת. אני מדבר על חוק דמי הבראה, שהכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית. לא מדובר על עובדים שמיוצגים על-ידי עופר עיני, שוויתר בשם העובדים של ההסתדרות על דמי הבראה; מדובר על עובדים שאינם מיוצגים על-ידי עופר עיני ועל-ידי ההסתדרות, והכנסת, בחקיקה ראשית, שללה מהם זכויות מוקנות שהם זכו להן והקנו אותן לעצמם. דבר ראשון. דבר שני, יצירת מיליציות עירוניות בעלות סמכויות מעצר. זה נושא שמועלה היום במסגרת חוק ההסדרים, כאשר נותנים לפקחים עירוניים סמכויות לבצע מעצרים, כולל כבילה של עצירים – דברים מרחיקי לכת. אירוע שלישי – הצעה להטיל עונש מאסר של עד 20 שנה על פליטים, ובמקרים מסוימים גם למי שמסייע לפליטים. אירוע רביעי – הצעות להגביל באופן דרמטי את חופש הביטוי, לקבוע שאנשים שיש להם הצעות לגבי אופיה של מדינת ישראל, שלא מקובלות על אנשי הימין הקיצוני, יזכו לעונשי מאסר משנה עד שלוש שנים. הצעה נוספת: העלאת הרוב הדרוש להפלת ממשלה באי-אמון ל-65 חברי כנסת – רק 65 בשלב זה; לא דורשים רוב של 120, מסתפקים במועט – 65 חברי כנסת. הרשימה, עמיתי חברי הכנסת, היא רשימה ארוכה. אני לא רוצה לכלות את כל זמני ברשימת הדוגמאות הזאת, אבל אני רוצה לשאול: מהו המכנה המשותף לכל המחלות והרעות האלה, והתשובה היא מאוד פשוטה. כל הדברים האלה, ועוד רבים רבים רבים, שנמצאים ברשימה שלפני, מבטאים התקפה מאוד מסוכנת על המרחב הדמוקרטי שקיים בישראל, התקפה שהיא מערכתית, היא כוללת, היא רב-ממדית, היא מתבצעת במקביל במישורים הקונסטיטוציוניים, במישורים הפרלמנטריים, במישורים של זכויות אזרחיות, במישורים של זכויות חברתיות ובמישורים של זכויות אדם ליברליות. עמיתי חברי הכנסת, כמו תמיד, התקפות על המרחב הדמוקרטי מתחילות בהתקפות על המיעוט. זה קרה בעולם כאשר התקיפו את הדמוקרטיה, וקודם כול התקיפו את היהודים, וזה קורה גם אצלנו, כאשר מתקיפים את הדמוקרטיה, וקודם כול התחילו בהתקפה הזאת בהתקפה על זכויות המיעוט הערבי. אני רוצה להזכיר לכולנו איך התחיל הגל העכור הזה של מתקפה כוללת על המרחב הדמוקרטי. הוא התחיל בשורה של יוזמות חוק, עמיתי חברי הכנסת, שנועדו לפגוע במיעוט הערבי, נועדו לפגוע במייצגי הציבור הערבי, נועדו לפגוע ביכולת של הציבור הערבי להתבטא באופן חופשי, לבטא את רגשותיו, את עמדותיו, את ביקורתו, שלא נראית לממשלת ישראל ולרוב בכנסת. זה היה הגל הראשון, ואחרי הגל הזה מגיעים גלים נוספים. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים היום להבין שדמוקרטיה איננה ניתנת לחלוקה. אנחנו צריכים להבין שהמרחב הדמוקרטי בחברה הישראלית אומנם נמצא בסכנה, ואם לא נדע להתגייס כולנו להגנת המרחב הזה, בסופו של דבר המתקפה הזאת תגיע אלינו הביתה, אל כל אחד ואחת מאתנו. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לסיים, בחצי הדקה שנותרה לי, באמירה על שר החוץ ליברמן. אני דווקא חושב ששר החוץ ליברמן מאוד מתאים לממשלה הזאת. הוא מתאים לממשלה, והממשלה מתאימה לו, אבל אני קורא – בדיוק לפני שעליתי לדוכן הנואמים – ששר החוץ ליברמן הודיע שהוא פוסל את עצמו מהידברות עם האמריקנים בנושא ההתנחלויות, בשל ניגוד עניינים, כי הוא תושב התנחלות ויש לו השקפה מוצקה בענייני התנחלויות. אני קורא לשר החוץ ליברמן ולממשלת ישראל הנוכחית לפסול את עצמה בכלל, בשל ניגוד עניינים, מכיוון שהשקפותיה בעניין ההתנחלויות ומעשיה בעניין ההתנחלויות מנוגדים לחלוטין לאינטרס הישראלי בהתקדמות אמיתית לשלום, לפתרון הסכסוך באזור הזה, להוצאת ישראל ממעגל הבידוד בעולם. לכן, אדוני היושב-ראש, זאת לא רק בעיה של שר החוץ ליברמן; זאת בעיה של ממשלת נתניהו, והתשובה – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת חנין, הבעיה היא שנגמר לנו הזמן. <דב חנין (חד"ש):> לכן, אדוני, אני אומר במשפט אחרון: התשובה היחידה לבעיה הזו היא שאנחנו ניפטר מממשלת ניגוד העניינים הזאת, שנמצאת בניגוד עניינים אמיתי עם מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת חנין. אני חושב שראש הממשלה יכול להיות רגוע, כי ברגע שאתה תוקף אותו משמאל וחבר הכנסת כץ מימין, הוא איפה שהוא באמצע. <דב חנין (חד"ש):> לכן כץ תוקף אותו מימין, כדי שהוא יוכל ליהנות. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. לרשותך חמש דקות. חברי הכנסת מסיעת קדימה, עם נציגות הליכוד והממשלה, אתם מתבקשים לשמור קצת על השקט. <דני דנון (הליכוד):> הוא לא מקדימה, הוא רק יושב שם. <היו"ר כרמל שאמה:> אמרתי: נציגות. <אורית זוארץ (קדימה):> הוא עבר הנה, אולי – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כותרת הצעת האי-אמון הפעם היא "מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה". כשאני קורא כותרת כזאת, זה נראה לי קצת מוזר, ונשמע משהו כמו טעות בכותרת – מדיניות המסים של ראש הממשלה. מדיניות. איזה מדיניות יש פה? זה תקציב שכולו טלאים וקרעים; קיבצו מפה, קיצצו משם, נתנו קצת פה, לקחו משם, זה לחץ, זה דחף, זה צעק, ובקיצור "מסחרה" אחת גדולה שהגיעה כאן אל הכנסת. אפילו אנחנו, בתור אופוזיציה, אני חושב שנתנו יותר מדי קרדיט לעניין הזה כשהכתרנו אותו בשם "מדיניות". אין פה שום מדיניות. זאת ערימה של בבל"ת, אוסף הזוי של החלטות ושל סעיפים, גזירות מכל הבא ליד, ואם מישהו יוכל לנסח מה המדיניות שעולה מהתפזורת הזאת, אני חושב שמגיע לו איזה פרס, בלי שום ספק פרס נובל, כי מדיניות, או קו, בין שיהיה מפה בין שיהיה משם, אין בכל הסיפור הזה. יש עניין אחד שבכל זאת בולט באחידותו, הייתי אומר, בערימה הזאת שנקראת חוקי התקציב וחוק ההסדרים, וזה טירוף המסים. טירוף המסים – עסק מאוד תמוה, אפילו אליבא דהשקפתו האידיאולוגית של ראש הממשלה נתניהו. שימו לב, מצד אחד מעלים את המע"מ – זה כולל גם פירות וירקות – ומצד שני מורידים את מס ההכנסה לעשירים ביותר. ומה בדיוק זה אומר? הרי מע"מ הוא מס עקיף, מס אנטי-חברתי, כי הוא מגביר את הפערים, מגביר את האי-שוויון בחברה. כשמטילים מע"מ על עגבניות ועל מלפפונים ועל קישואים ועל תפוחים, במקום 80 שקל נשלם 100 שקל. העשיר משלם בדיוק את אותה תוספת שמשלם העני, אלא שעבור העשיר זה כמובן חלק הרבה יותר קטן מהכנסתו, ובעבור העני זה חלק הרבה הרבה יותר גדול. <היו"ר כרמל שאמה:> אז אנחנו חיים במדינה טובה, שהעשירים והעניים בה קונים אותה כמות של ירקות ופירות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. אם אתה מביא בחשבון שהעניים קונים אולי יותר פירות וירקות, כי הם מבשלים בבית, אתה מבין את העיוות החברתי שבהצעה הזאת. אז העניים, לא רק שהם משלמים את אותו תשלום, אלא שהקנייה ומה שהם מוציאים זה הרבה יותר. המע"מ הרי משולם מהכנסה פנויה, כלומר אחרי ששילמנו מס הכנסה נשארה לנו הכנסה פנויה, ומזה אנו משלמים מע"מ על מוצרים שאנו קונים. לכן זה נחשב מס עקיף. אלא שפה, שימו לב, נוצר מצב מעניין שביבי יצר – את מס ההכנסה לעשירים ביותר הוא מוריד, כלומר מגדיל את הכנסתם הפנויה של העשירים, ובכך הוא מגדיל עוד יותר את הפער בין האזרחים במדינה הזאת, ועל זה תוסיפו את מס המים, ואת הקיצוצים בחינוך, ואת הקיצוצים ברשויות המקומיות, ואת כל שאר הגזירות, ותקבלו עיוות אחד גדול, שעוד מעזים ומכנים אותו בשם או בכותרת "תקציב המדינה". ומה יצא מזה, גבירותי ורבותי, הרי את זה כולכם יודעים, ומי ישלם את המחיר של זה, גם את זה אתם יודעים, ולאנשים האלה אתם צריכים למסור דין-וחשבון, ולהם תצטרכו להסביר למה אתם עושים את זה, למה אתם מעלים את המע"מ על מזון – על פירות וירקות, ומורידים את מס ההכנסה בדרגה הגבוהה ביותר. איזה הסבר יש לזה? איזה היגיון כלכלי אפילו יש לזה? אפילו לו הייתי בא מבית-מדרשו האידיאולוגי הקפיטליסטי של ראש הממשלה לא הייתי מבין את המדיניות הזאת. מה הטעם בזה? <יואל חסון (קדימה):> אבל חכה, הוא משנה את המדיניות שלו ממש בדקות אלה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל לאיזה כיוון? <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת חסון, אל תבנה על זה. כבר דיווחו בבוקר שהוא ביטל את המע"מ. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> היא לא עשתה את מסיבת העיתונאים בסוף? <יואל חסון (קדימה):> חבר הכנסת הורוביץ, הוא נד ונע. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זיג וזג. כשאתם רואים מדיניות כלכלית כזאת – זאת אפילו לא מדיניות כלכלית – הנה, אני שוב שגיתי – זה מין אוסף הזוי של החלטות וצעדים שאף אחד לא יכול להסביר, גם לא אנשיו של ראש הממשלה עצמם. אני שואל את חברי הקואליציה, למה רבים מכם, שמתנגדים לצעדים האלה, הולכים כמו עדר עזים עיוורות אחר התקציב המשונה הזה? וכשאנשים מתוך הליכוד, ומתוך ש"ס, ומתוך ישראל ביתנו, אומרים שלהם באופן אישי קשה לחיות עם הצעדים האלה, אני מצפה מהם שיגלו אומץ – יש להם מנדט פה בכנסת – ויצביעו נגד התקציב ונגד חוק ההסדרים – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת הורוביץ, אתה בחריגה מהחריגה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> סיימתי. אני חושב שעל רקע תקציב כזה ומדיניות כלכלית כזאת הממשלה הזאת אינה ראויה לאמון. תודה רבה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת הורוביץ. אני חייב רק להעיר הערה לגבי הפירות והירקות: האבוקדו על הסושי שהעשירים קונים הרבה יותר יקר מהמלפפון ותפוח האדמה שהעניים קונים. <יואל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> הוא אמר שהם אוכלים במסעדות, אז אני אומר: במסעדות זה הרבה יותר יקר. הדוברת הבאה היא חברת הכנסת חנין זועבי מסיעת בל"ד. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להיות קצת הגונה עם שר החוץ ליברמן. אני רוצה להיות הגונה עם שר פאשיסטי, ולא משכיל אפילו, כמו שר החוץ, שר שאין לו שום קשר לא רק עם המוסר ועם זכויות אדם, ועם חוש הצדק, אלא גם שר איגנורנט בענייני ההיסטוריה של הארץ הזאת. ומה זאת אומרת, שאני רוצה להיות הגונה? <קריאה:> איך היא מדברת? <היו"ר כרמל שאמה:> אני יכול להגיד לדובר מה להגיד? <חנין זועבי (בל"ד):> אין בושה למדינת ישראל, שתמנה שר כזה? לא, אני לא חושבת. אני באמת לא חושבת שמדינת ישראל מתביישת להיות גזענית, ואני לא חושבת שמדינת ישראל מתביישת להפר זכויות אדם, ואני לא חושבת שמדינת ישראל, שמבצעת פשעי מלחמה, מתביישת למנות שר חוץ פאשיסטי וגזען. <היו"ר כרמל שאמה:> אני חושב שפעם אחת "פאשיסטי" זה היה מספיק. העירו לי להעיר לך, ואמרתי שאני לא מוצא לנכון להעיר לך. פעם אחת "פאשיסטי" היה מספיק. <חנין זועבי (בל"ד):> למה? <היו"ר כרמל שאמה:> כי פעם אחת זה מספיק. <חנין זועבי (בל"ד):> לא. אני לא חושבת. אבל אני כן חושבת שיש בעיה למדינת ישראל עם ליברמן. לא כי היא מינתה שר גזען, אלא כי היא מינתה אותו לשר החוץ. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> הבעיה של המדינה ושלכם, אולי, עם תיאוריות השנאה הלא-כל-כך מתוחכמות של ליברמן – אין שום בעיה עם הדעות של ליברמן; יש לכם קושי להסתיר את הדעות של ליברמן בגלל המעמד שלו כשר החוץ. כלומר הבעייתיות אינה עם השקפותיו של ליברמן, אלא עם מעמדו של ליברמן. לא עצם דעותיו הן אלה שמביכות אתכם ואת הממשלה, אלא מעמדו הרגיש, הוא זה שאולי מביך את הממשלה. אני חושבת שהניסיון לפטור את הממשלה ואת שאר שריה מהגזענות ולצמצם אותה בשר החוץ הוא תעודת יושר לממשלה, ולא מגיע לממשלה הזאת תעודת יושר. ליברמן לא יכול לנכס את תיאוריית הנאמנות שלו לעצמו. הוא לא כל כך מתוחכם. תיאוריית הנאמנות היא חלק לא רק מהמדיניות הרשמית של המדינה, לאורך כל ממשלותיה, אלא היא גם חלק מהאידיאולוגיה של המדינה. מה עשה ליברמן? הוא רק ניסה לתרגם את מדיניות הנאמנות הזאת לספירה של החוק, לעגן בחוק את המחויבות של הנאמנות הזאת, ואת העונש שחייבים להטיל על כל אלה שמפירים את התיאוריה הזאת. ליברמן עשה צעד קדימה בגזענות הישראלית. אדוני היושב-ראש, האיום על החברה הזאת הוא בדיוק ממדיניותה של הממשלה בנושא השלום, וליברמן בתפקידו כשר החוץ מבהיר לנו בדיוק מהי עמדת ישראל בעניין השלום ובעניין מדיניות החוץ של המדינה. ליברמן הוא שר החוץ, ויש בזה אמירה לא פשוטה; אמירה שהמדינה לא מנסה להתייפייף. ליברמן, המזוהה עם הצהרות על מלחמה, על הפצצות גרעיניות על עזה, יכול רק לקדם מדיניות של מלחמה, והוא לא מנסה להסתיר את זה, והמדינה לא יכולה להסתיר את זה, ואפילו לא מעוניינת להסתיר את זה. וראש הממשלה לא צריך להפתיע אתכם – – – <היו"ר כרמל שאמה:> סליחה, חברת הכנסת זועבי. חברות וחברי הכנסת, מפלס הרעש פה עובר כל גבול. אני לא רוצה להעיר לאף אחד באופן אישי. חברי הכנסת כץ ואדטו, בבקשה. חבר הכנסת אורבך, בבקשה ממך. יושב-ראש הקואליציה אלקין. כל אחד צריך פה הזמנה אישית לשקט? בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> ראש הממשלה לא צריך להפתיע אתכם כשהוא מדבר על מדינה פלסטינית. הרי שר החוץ שלו אמור להיות אחראי ליחסים עם המדינה הזאת. שר החוץ יכול בנקל להסביר לכם איזו מדינה פלסטינית תהיה זו שהוא האיש שיהיה אחראי ליחסים אתה. ליברמן אינו יותר מסוכן לחברה מאשר מדיניות הכלום של נתניהו. ההכרזה על הכיבוש כעל מדינה פלסטינית היא הכרזה על המלחמה, והיא הכרזה מסוכנת עליכם. ואנחנו צריכים להפוך את הצעות האי-אמון האלה מפרקסיס ריטואלי – מריטואל – לפרקסיס פוליטי. אנחנו צריכים לנצל את הצעות האי-אמון האלה בשביל להכריח את נתניהו להכיר בכך שאין לו שום מדיניות ביחס לשלום וביחס למשא-ומתן. אדוני היושב-ראש, חוסר האופק של מדיניות נתניהו כבר התבהר. אין לממשלה שום הצעה למשא-ומתן עם הפלסטינים ושום הצעה לשלום צודק, וזה הנושא שצריך להעסיק אתכם. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה, חברת הכנסת זועבי. הדובר הבא, חבר הכנסת דני דנון, בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, חבר הכנסת דנון, חמש דקות לרשותך. <דני דנון (הליכוד):> אם יהיה לי קצת שקט מהמליאה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נדאג שיהיה לך שקט, אבל כדובר האחרון, דע לך, בדרך כלל הדובר האחרון הוא הדובר שבזמנו כולם מתכנסים לתוך האולם, אז יש בעיה לא קלה. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית אני רוצה למחות בצורה ברורה נגד דבריה של הדוברת האחרונה, אני לא יודע אם היא נמצאת פה במליאה, חברת הכנסת חנין זועבי, שבחרה לכנות את שר החוץ של מדינת ישראל "פאשיסט". אני לא חושב שהמלה הזאת, מקומה פה במשכן, אבל אי-אפשר לעבור לסדר-היום על מלים כאלה. יש מיקרופון, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, ואתה נשמע ברור וחזק. נא להגביר את הרמקול של הדובר, חבר הכנסת סגן יושב-ראש הכנסת דנון. <דני דנון (הליכוד):> אני חוזר ואומר לחברת הכנסת חנין זועבי שהמלה "פאשיסט" לשר חוץ במדינת ישראל, מקומה לא במשכן פה. אפשר להתווכח, אפשר לחלוק, אפשר אפילו להציע את חבר הכנסת אחמד טיבי להיות מועמד לראש ממשלה היום. כן, זו הדמוקרטיה שלנו, זה לגיטימי, חוקי. אבל לקרוא "פאשיסט" זה דבר שלא ייעשה ולא ייאמר. אני רוצה לומר מפה לחברי הכנסת הערבים, שראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, דיבר על שוויון זכויות, והוא אמר: שם ירווה לו מאושר ונחת, בן ערב, בן נצרת ובני. כדי שתזכו בשוויון זכויות מלא, עליכם גם להכיר בכללים הדמוקרטיים. <יואל חסון (קדימה):> אולי תצהיר אם אתה תומך בעמדת נתניהו – – – <דני דנון (הליכוד):> אני אגע גם בנושא הזה, חבר הכנסת חסון. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת דנון, אתה חפץ שחבר הכנסת חסון יקרא קריאות ביניים? <דני דנון (הליכוד):> היום לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא ביקש שלא תקרא. <יואל חסון (קדימה):> מחר כן? <דני דנון (הליכוד):> בשבוע הבא. <היו"ר ראובן ריבלין:> בשבוע הבא הוא יישאל, ונשקול את זה. <דני דנון (הליכוד):> לחברי הכנסת מהסיעות הערביות, שמציעים היום את חבר הכנסת טיבי כמועמד לראשות הממשלה, אני אומר: תכבדו את הדמוקרטיה, תכבדו את שרי הממשלה, כך אולי נגיע לשוויון זכויות מלא. כמדי שבוע חברי מסיעת קדימה באים ומציעים הצעות אי-אמון בראש הממשלה, ואני שואל אותם: אתם מסכמים 100 ימים של שלטון הליכוד – – – <יואל חסון (קדימה):> 100 ימים של סיוט. <דני דנון (הליכוד):> 100 ימים של סיוט, אומר חבר הכנסת חסון. אני שואל: מה עשיתם שלוש שנים? <יואל חסון (קדימה):> יותר ממה שאתם עשיתם בשלושה חודשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם תפנה לחבר הכנסת חסון, הוא יענה לך. תדע את זה. <דני דנון (הליכוד):> שלוש שנים שהטיפול בנושא האירני, אפשר לקרוא לו הזנחה. שלוש שנים שבהן הזנחתם את נושא ה"קסאמים" ביישובי ישראל. שלוש שנים שהכלכלה בישראל הוזנחה על-ידיכם. כמדי שבוע אנחנו מתכנסים פה ושומעים את הקולות שאתם אומרים כנגד ראש הממשלה, אבל היום, אחרי 100 ימים, אני מציע לכם להסתכל פנימה ולבוא ולומר – – <יואל חסון (קדימה):> תסתכל על הנאום שלך. שלמה מולה (קדימה): ראש הממשלה מזגזג. <דני דנון (הליכוד):> – – האם מה שהממשלה עושה בנושא האירני טוב למדינת ישראל, האם הטיפול ב"קסאמים", מאז נבחרה הממשלה, ממשלת ליכוד – תסתכלו על המספרים – האם הוא טוב, וגם – בנושא הכלכלי. כולכם מבקרים, אבל בסופו של דבר הנושא הכלכלי, שעליו אנחנו נבחנים, הוא מהותי. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> דני. דני. <דני דנון (הליכוד):> קראתי את ההצעה שאתם מציעים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה קרה בדקה האחרונה? <דני דנון (הליכוד):> קראתי מה שאתם מציעים. <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה קרה בדקה האחרונה? <דני דנון (הליכוד):> אתם מציעים מועמדת אחרת לראשות הממשלה, ואני רוצה לקרוא לכם מה אתם אומרים למועמדת לראשות הממשלה, שאתם מציעים היום בפני הכנסת – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה קרה בדקה האחרונה? <דני דנון (הליכוד):> אני רק קורא את מה שאתם אמרתם. ראשית, אומר חבר הכנסת – – – <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> אתה יודע מה קרה בדקה האחרונה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רוחמה אברהם-בלילא, חבר הכנסת מולה, הסתיימה מכסת קריאות הביניים. <דני דנון (הליכוד):> ראשית, אומר חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, אני מקריא: "אלה העקרונות שעמדו לנגד עיני ציפי לבני כשהיא ניהלה את המשא-ומתן על-פי מפת הדרכים באנאפוליס – עמידה איתנה בסוגיית זכות השיבה, בנושא ירושלים, כמובן בנושאי הביטחון. וישנם אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל– – – ". אותם דברים שהיום ראש הממשלה מקדם, אומר צחי הנגבי, חבר הכנסת, שגם ציפי לבני ראתה לנכון לקדם. בואו נלך צעד אחד נוסף ונשמע מה אומר על המועמדת לראשות הממשלה חבר הכנסת שאול מופז, על המועמדת שאתם מציעים להיות ראש ממשלה היום. אני מצטט מדבריו של חבר הכנסת מופז: "היא אדם נחמד" – – – <יואל חסון (קדימה):> אולי תצטט מה סילבן שלום חושב על נתניהו. תצטט את זה. <דני דנון (הליכוד):> אתה מוזמן, חבר הכנסת חסון, לבוא לפה ולצטט כל דבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (קדימה):> אדוני, הוא מדבר על קדימה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה ודאי תעלה בהזדמנות. <יואל חסון (קדימה):> – – תהיה פה הודעה אישית. תהיה פה הודעה אישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> זו לא הודעה אישית. אתה תעלה בהזדמנות ותקרא מה שאחרים חושבים על מי שאתה רוצה. <יואל חסון (קדימה):> לגופו של אדם? <היו"ר ראובן ריבלין:> בשביל מה? מה זה הודעה אישית? <דני דנון (הליכוד):> אני מבין ללבכם, זה לא נוח, אבל אני רוצה לקרוא, ברשותך, אדוני היושב-ראש, מה אומר חבר הכנסת שאול מופז על המועמדת להרכבת הממשלה היום על-ידי סיעת קדימה: "היא אדם נחמד, אפשר לשבת ולשתות אתה, אבל היכולת לקבל החלטות קשות אינה קיימת אצלה". את זה לא אומרים מספסלי הליכוד ולא מספסלי ישראל ביתנו, אומרים את זה מספסלי קדימה. ולכן אני אומר לכם, חברי לאופוזיציה: טלו קורה מבין עיניכם לפני שאתם באים לתקוף ולהציע מועמדים אחרים לראשות ממשלת ישראל, לתפקיד חשוב זה. עם כל הכבוד וההערכה לחבר הכנסת אחמד טיבי ועם כל הכבוד וההערכה לחברת הכנסת ציפי לבני, אני חושב שדינן של הצעות האי-אמון שלכם היום, כמו כל שאר הצעות האי-אמון, להידחות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לסגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת דני דנון. אני אבקש מחברי הכנסת, מהשרים, אדוני ראש הממשלה, לתפוס את מקומותיכם, שכן בעוד דקות מספר אנחנו צריכים להצביע אי-אמון, ולשם כך צריך שיהיו 120 חברי כנסת שיכולים להצביע, וכרגע יש לנו רק 119 חברי כנסת שיכולים להצביע, שכן התפטרותו של חבר הכנסת חיים רמון נכנסה לתוקפה ביום חמישי שעבר בשעה 17:25, ועדיין לא הושבעה חברת הכנסת החדשה. ולכן אני מבקש מכולם לשבת, על מנת לאפשר לתת את הכבוד לחברה החדשה. חברי השרים, חברי השרים, נא לשבת, אני מבקש. חבר הכנסת אפללו, חברת סיעתך החדשה מבקשת את תשומת לבך. <הצהרת אמונים של חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ> <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, בשמכם ובשמי, אני מקדם בברכה חמה את יוליה שמאלוב-ברקוביץ, שתצהיר בדקות הקרובות אמונים כחברת הכנסת מטעם סיעת קדימה. יוליה עלתה לארץ לפני 30 שנה, כנערה בת 14. את שני תאריה במדעי החברה ובמינהל עסקים קיבלה מאוניברסיטת תל-אביב. יוליה עוסקת בתקשורת, היא נמנית עם מקימי ערוץ-9 בשפה הרוסית – היתה לי הזכות להיות שר התקשורת בשעה שהיא קיבלה מידי את הרשיון להפעלת ערוץ-9 – ובעבר גם היתה מנכ"לית העיתון היומי בשפה הרוסית "וסטי". שמחתי להיווכח שהדמוקרטיה הישראלית עומדת גם היא בראש מעייניה, והיא בחרה בדרך הזאת כאתגר חדש. אני בטוח, יוליה, שתתרמי לנו ולציבור מכשרונך ומניסיונך. אני מאחל לך, גברתי, הצלחה רבה במילוי תפקידך כחברת הכנסת. אדוני ראש הממשלה, המשנים והסגנים, השרים וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 43(א) לחוק-יסוד: הכנסת, עם התפטרותו של חבר הכנסת חיים רמון, שנכנסה לתוקפה ביום חמישי, י' בתמוז התשס"ט, 2 ביולי 2009 למניינם, באה במקומו חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ מסיעת קדימה. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, אני מזמין את חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ לעלות לדוכן. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אקרא בפנייך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואת תשיבי לי: "מתחייבת אני". וזה נוסח ההצהרה: "אני מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> מתחייבת אני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יוליה, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, בדרך כלל – כשראש הממשלה, צחי הנגבי, אני, בני בגין, נבחרנו לכנסת לראשונה – ג'ומס, חבר כנסת היה מדבר אחרי ארבעה-חמישה חודשים. היום הנוהג הוא שחברי הכנסת יכולים לדבר עם השבעתם, ואני בטוח שאת תאמרי דברי טעם. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> שלום. יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, ב-1979 עליתי לכאן עם משפחתי – אחי, אחיותי והורי – הורי, זיכרונם לברכה – וכשירדנו מהמטוס פתאום איבדתי את אבא שלי. הסתובבתי, ראיתי שהוא מנשק את אדמת ארץ-ישראל. באותו רגע היה לי ברור שאשרת את המדינה הזאת ואת אזרחי המדינה הזאת עד סוף חיי. תרשו לי בבקשה לקרוא פרק קטן מתהילים, שמשקף איך אני רוצה לנהוג כאן. פרק ט"ו: מזמור לדוד ה' מי יגור באוהלך מי ישכון בהר קודשך; הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו; לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו; נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימר; כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא יימוט לעולם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו יש לנו 120 חברי כנסת שיכולים להצביע. אני מאפשר לחברי הכנסת לברך את חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, ולאחר מכן ניגש להצבעות. חברי הכנסת, אני מבקש להזדרז בברכות ולתפוס את המקום כדי שנוכל להצביע על הצעות האי-אמון ולהמשיך בסדר-היום. כבוד שר האוצר, חבר הכנסת אדלשטיין, חבר הכנסת איוב קרא, נא לתפוס את מקומותיכם. <הצעות סיעות קדימה ורע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים; 2. המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, שתי הצעות אי-אמון נדונו היום בכנסת, ואנחנו עוברים להצבעה. חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ – הסדרן, בבקשה להביא אותה למקומה, להראות לחברת הכנסת שמאלוב את מקומה. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. הצעת האי-אמון הראשונה היתה הצעתה של סיעת קדימה בנושא מדיניות המסים האכזרית של ראש הממשלה בתקציב המדינה – הענשת העניים ומתן הטבות לעשירים. בכך ביקשה סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה. חברי הכנסת, בעוד דקה נצביע, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חברת הכנסת זוארץ, נא להראות לחברת הכנסת ברקוביץ איך מצביעים. תודה רבה. רבותי, ובכן, אני מפעיל את ההצבעה. נא להצביע. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 58 נמנעים – 1 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 38, נגד – 58, ונמנע אחד. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, יש בעיה בהצבעה – משבר ראשון בליכוד, מירי רגב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הצעת סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא המשך כהונתו של אביגדור ליברמן כשר החוץ בממשלה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 8 נגד – 61 נמנעים – 18 הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 8, נמנעים – 18, ו-61 הצביעו נגד. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה. חבר הכנסת טיבי, תצטרך להמתין. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יום שחור לכנסת. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת מירי רגב מודיעה שבהצבעה הקודמת היא לחצה על "נמנע" אבל רצתה להצביע נגד. אני לא משנה את ההצבעה, אבל רשמנו את הערתך. <הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009> [מס' מ/438; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2282 ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> הצעת חוק התקשורת (הוראת שעה) (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה), התשס"ט–2009, קריאה שנייה ושלישית. רבותי חברי הכנסת, אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אקוניס, להציג את ההצעה לקריאה שנייה ושלישית. בבקשה. רבותי, מייד לאחר דבריו של יושב-ראש ועדת הכלכלה אנחנו מצביעים. <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. מטרת הצעת החוק היא לאפשר את המשך שידורי החדשות המקומיות והתוכניות המקומיות בענייני היום במסגרת שידורי הטלוויזיה בכבלים. חשיבותה של הצעת החוק נובעת מכך שהיא מקנה במה לאירועים החדשותיים והחברתיים המתרחשים באזורי הארץ השונים, ובכלל זה בפריפריה. אירועים אלה אינם זוכים לסיקור או לטיפול מקיף, לא במהדורות החדשות הארציות ולא בתוכניות הטלוויזיה הארציות. כיוון שכך, תוקן בשנת 1996 חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982, בתיקון מס' 13, ונקבע בו כי בעל זיכיון – שהפך מאוחר יותר לבעל רשיון כללי לשידורי כבלים – ישדר חדשות ותוכניות בענייני היום הנוגעים לעניינים מקומיים. הסדר זה עמד בתוקפו עד ליום 31 בדצמבר 2006. תוקפו של הסדר זה הוארך בשנה, עם קבלת תיקון מס' 35 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשס"ז–2006. במסגרת התיקון נקבע גם כי בעל רשיון כללי לשידורי כבלים רשאי לנכות מהתמלוגים שהוא משלם לפי הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), סכומים שהוציא לשם מימון ההפקה והשידור של שידורים מקומיים, ובלבד שהסכומים שינכו בעלי הרשיונות לא יעלו על 25.5 מיליון ש"ח בשנה. חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה), התשס"ח–2007, האריך את תוקפו של הסדר זה בשנה נוספת, ובסיומה של תקופה זו, במסגרת תיקון נוסף לחוק זה, הוארך תוקף ההסדר בשישה חודשים נוספים, עד ליום 30 ביוני 2009. לצערי, התנהלות הממשלות בעניין זה, ואני מדבר על ההתנהלות מאז שלהי שנת 2006, אינה מתקבלת על הדעת. איפה שר התקשורת? הוא לא נמצא. למרות הצהרות נציגי הממשלה בדיונים שנערכו בוועדה בכל אחד מהתיקונים האמורים, כי יגובש בנושא הסדר של קבע, טרם גובש הסדר, דבר המחייב תיקוני חוק לעתים תכופות, כשכל פעם מחדש מתנהל ויכוח, כיצד ומי יממן את משדרי החדשות המקומיות. בנוסף לכך, הצעת החוק הנוכחית פורסמה והתקבלה בקריאה ראשונה רק ב-29 ביוני, כך שהדיונים בוועדה נערכו בצל האיום של הפסקת משדרים, אם הוועדה לא תסיימם עד 30 ביוני, למרות שבדיון הסתבר לנו, שגם הפעם לא גובש פתרון מוסכם וראוי לשאלת מימון המשדרים, נושא שמייד אגע בו. לאור חשיבות המשך שידורי החדשות המקומיות והתוכניות המקומיות בענייני היום, מוצע עתה להאריך את תקופת השידורים בשנה נוספת, עד ליום י"ח בתמוז התש"ע, 30 ביוני 2010. ולעניין מימון המשדרים, אדוני היושב-ראש, כפי שהזכרתי קודם, החל בשנת 2007 ממומנים המשדרים מקיזוז התמלוגים שעל בעלת הרשיון לשידורי כבלים, קרי חברת "הוט", לשלם לפי החוק, וזאת עד לתקרה הקבועה בחוק של 25.5 מיליון שקלים. הסכום נקבע בזמנו בשל כך שזה הסכום להפקת משדרים אלה, בהיקף ובמתכונת הנדרשים לפי החוק. ואולם, מאחר שצפויה הפחתה בכספי התמלוגים שמשלם בעל רשיון לשידורי כבלים, הסתבר כי ייתכן שסכום התמלוגים יהיה נמוך מהסכום הנדרש לשם הפקת שידורי החדשות המקומיות כאמור. לכן, על מנת שלא לפגוע באיכות שידורים אלה, ומכיוון שנדרשנו למצוא בדחיפות פתרון לנושא, החלטנו לתקן את החוק כך שככל שסכום כספי התמלוגים המקוזזים מחברת "הוט" יהיה נמוך מהסכום הנדרש בחוק להפקה ולמימון של שידורים מקומיים, תושלם היתרה מקיזוז כספי התמלוגים שמשלם בעל רשיון כללי לשידורי לוויין, דהיינו חברת yes. בהקשר זה אני מבקש לציין, כי כיום לא מוטלת חובה מכוח חוק על בעל רשיון לשידורי לוויין לשדר את השידורים בעניינים המקומיים, והפצת שידורים אלה נעשית על-ידם מכוח הסכמה בין חברת yes לבין המועצה לשידורי כבלים ולוויין. הפתרון שגיבשנו יבטיח, כך אני מקווה, המשך רמת שידורים נאותה של משדרים אלה, שכאמור, כמעט שאינם באים לידי ביטוי בדרך אחרת בערוצי הטלוויזיה. אני פונה מכאן לממשלה בבקשה להקדים ולגבש הסדר קבע בנושא המשדרים האמורים ומימונם. כדי למנוע דיון חוזר וחוזר וחוזר בוועדת הכלכלה ברגע האחרון, ללא שניתנה הדעת מראש להסדר הקבע שראוי שייקבע, ועדת הכלכלה דורשת דיווח על ההסדר שיגובש עד סוף השנה הנוכחית, למרות שתוקף החוק המונח לפניכם, אדוני היושב-ראש, הוא עד 30 ביוני 2010. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכם להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, אבל יש פה סכנה בשיבוש כל פלטפורמות השידור, ובהוראות חוקיות שאנחנו קבענו ובתנאים להפעלת שידורים מסחריים, שידורים בכבלים, שידורי אגרה. אלה הם דברים שהוועדה – – – <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> אנחנו נתייחס לכל שוק התקשורת, אדוני היושב-ראש, בנושא הרפורמה בתקשורת, בכל שוק התקשורת, בערוצים המסחריים וגם בערוצים הציבוריים, וגם בשידורי הלוויין ובשידורי הכבלים. אתה מוזמן, אדוני היושב-ראש, לדיוני הוועדה; אולי נשמע את דעתך גם כשר התקשורת לשעבר בנושא. אני בטוח שתתרום לנו, וכל מי מחברי הכנסת שרוצה להביע את דעתו בנושא הרפורמה מוזמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אחרת, עוד מעט לא יהיה כסף גם ליצור יצירה מקומית ראויה וחשובה, שאחרת, אנה תלך הטלוויזיה שלנו? <אופיר אקוניס (יו"ר ועדת הכלכלה):> תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, אשר הציג בפנינו את הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2). רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. לא לרוץ כדי שלא תיפלו. טוב, רבותי, הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2), קריאה שנייה, כי אין הסתייגויות – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–4 – 80 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 80 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. רבותי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, אני עובר להצביע בקריאה שלישית. נא להצביע. רבותי, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2). הצבעה מס' 4 בעד החוק – 69 נגד – אין נמנעים – אין חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 69 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים כהוראת שעה. תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, כך שחלק ההצעה שהובאה בפני הכנסת בשלב זה לא יכלול את סעיף 31 להצעת החוק. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכיר הכנסת. אני מזמין את יושב-ראש ועדת הפנים – השרים וחברי הכנסת, רואים אתכם מדברים ומבחינים שאתם מדברים בפלאפון. חברת הכנסת יחימוביץ, את מדברת בטלפון. את יכולה לדבר אתו ישירות, למה דרך הטלפון? רבותי, התקנון מחייב אותי להוציא אנשים מהבית. <הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק> [כ/240, כ/159; "דברי הכנסת" ה-17, מושב שלישי, חוב' ל"ח, עמ' 18774; מושב שני, חוב' ל"ד, עמ' 10113 ומושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 19041.] <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הפנים, בכבוד, על מנת להביא בפני הכנסת את בקשת ועדת הפנים והגנת הסביבה להחיל דין רציפות על הצעות החוק הבאות: הצעת חוק אזור התעשייה קיסריה (שיפוט וניהול) והצעת חוק איכות הסביבה (המזהם משלם) (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה). בבקשה. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק לפי חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993. בהתאם לסעיף 2 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ולאחר שקוימו התנאים המוקדמים לכך הקבועים בסעיפים 3 ו-4 לחוק האמור, הנני מתכבד להודיעכם, כי בישיבתה ביום א' בתמוז התשס"ט, 23 ביוני 2009, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק הבאות: הצעת חוק אזור התעשייה קיסריה (שיפוט וניהול), התשס"ח–2008 – כ/240; הצעת חוק איכות הסביבה (המזהם משלם) (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), התשס"ז–2007 – כ/159 – איך אפשר? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא קל. כבוד השר הרצוג ויושב-ראש ועדת הכלכלה. יושבת-ראש ועדת האתיקה. בבקשה. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אבקש להבהיר כי לעניין הצעת חוק איכות הסביבה (המזהם משלם) (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), התשס"ז–2007, החליטה הכנסת לפי סעיף 121 לתקנון על פיצול נושא האחריות של נושאי משרה בתאגיד ושל עובדי הציבור, ולכן החלת דין הרציפות מתבקשת לעניין נושא זה בלבד. כל סיעה מסיעות הבית או הממשלה רשאיות בתוך 14 יום ממועד הודעה זו, להציע לכנסת שדין הרציפות לא יחול על הצעות החוק הנזכרות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, מי מסיעות הבית שרוצה להתנגד להחלת דין רציפות תודיע תוך 14 יום – עם זכות דיבור ועם נימוק מהותי. בתום 14 יום אנחנו נקיים דיון על התנגדות ונצביע – אם לא תהיינה התנגדויות – בעד או נגד החלת דין רציפות. <הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/441).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> היום מצאה ועדת הכנסת לנכון לפטור מחובת הנחה את הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009. אני מזמין את שר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער, לעלות לדוכן הנואמים ולנמק את הצעת החוק. לאחר מכן יתקיים דיון בקריאה ראשונה. חברי הכנסת, מי שרוצה להירשם לדיון, יש לו עוד שלוש דקות. בתום שלוש דקות אני סוגר את הרשימה. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מביא היום לכנסת בשם הממשלה תיקון לחוק זכויות התלמיד, תיקון חקיקתי שהוא חלק ממהלך יותר רחב, שתחילתו תהא בשנת הלימודים הקרובה, ב-1 בספטמבר הקרוב, ומטרתו לפעול לאפשר אקלים לימודי וקביעת גבולות במערכת החינוך שלנו. אין מדובר, כפי שזה מתואר לפעמים, מפי דוברים כאלה ואחרים, באיזו מערכת משוכללת של עונשים וסנקציות; להיפך, אנחנו חושבים שיש צורך לחזק ממדים נוספים במערכת החינוך שלנו, של הקהילה הבית-ספרית, של תחושת השותפות של התלמיד, של שיתוף התלמידים בקבלת החלטות עד גבולות מסוימים. אבל אין ספק, כל מי שעוקב, אפילו בכתבות עיתונאיות שפורסמו לאחרונה – בפעם האחרונה, נדמה לי, ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות", ולפני זה בעיתון "הארץ" – כל מי שיש לו ילדים במערכת החינוך, וגם לי יש, אדוני היושב-ראש, ולפני שאני שר החינוך אני הורה – ילדה שסיימה כיתה ו', בית-ספר יסודי, וילדה שעולה משביעית לשמינית – כל אחד מכיר את התמונה ואת הקריסה המוחלטת של מערכת החינוך ביכולת לקיים לימודים כסדרם, פשוטו כמשמעו. אם ניקח את הנתון הבסיסי ביותר, כמה זמן משעת לימודים מוקדש ללימודים עצמם – יש כאלה שסבורים שזה לא יותר משליש מהשיעור. אינני רוצה להפליג בכך ולהרחיב בכך בהזדמנות הזאת; תהיה הזדמנות כאשר הנושא יועבר לוועדת החינוך. אני רוצה להסביר בתמצית את שתי הנקודות שכלולות בהצעת החוק הנוכחית. ההצעה הראשונה נוגעת באותם מקרים מעטים שהם מקרים של הרחקה לצמיתות. אלה הם מקרי קצה, הם צריכים להישאר מקרי קצה, המערכת לא צריכה להגזים במהלכים כאלה, אבל בהחלט יש מקרים שבהם מתחייבת הרחקה לצמיתות של תלמיד, שהוא מאוד אלים, או עבר עבירות מין, ואפשר למצוא עוד דוגמאות. המהלך הזה ננקט במשורה. ביקשתי אתמול נתונים כדי לדעת באילו מספרים אנחנו מדברים. אני נותן נתון שקיבלתי אתמול ומתייחס לכלל המחוזות של מערכת החינוך: מדובר ב-39 תלמידים בשנת הלימודים תשס"ט, מתוך ציבור של קרוב ל-1.5 מיליון תלמידים במערכת היסודית, חטיבת הביניים והתיכון. יש מקרים – זאת אומרת, אנחנו מדברים על כמה מקרים מתוך עשרות בודדות, ועל כך המנהלים מזדעקים – אני תיכף אקרא משהו שקיבלתי, ואולי גם חברי כנסת אחרים קיבלו, מאיגוד המנהלים של בתי-הספר – באותם מקרים הוראת החוק שתקפה היום היא שאי-אפשר לבצע את המהלך הזה עד תום מועד הגשת הערעור, ולאחר מכן עד תום ההחלטה בערעור. הדבר הזה יכול כמובן להתארך זמן די ניכר. ביום רביעי, בהופעתי כאן על הבמה הזאת, נתתי דוגמה אמיתית, של תלמיד שנחשד באונס תלמידה בכיתה ט', בת כיתתו, מקרה שבו על-פי הוראת החוק הקיים המערכת מחויבת לקבל את העובדה שהוא חייב לחזור לכיתת הלימודים לאותה תקופת ביניים, ואותה תלמידה בינתיים יושבת בבית, מפחדת. יש מקרים שבהם חייבים לבצע את המהלך הזה באופן מיידי. אני רוצה להבהיר – ואני מבהיר את זה לאחר שיחה שהיתה לי עם יושבת-ראש סיעת קדימה ועם חברת הכנסת תירוש: לא מדובר בשלילת זכות הערר. אם מתקבל הערר של אותו תלמיד בפני מנהל המחוז או מנהלת המחוז, הוא יחזור למוסד החינוכי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> הרחקה לצמיתות – סליחה על האנלוגיה – זה כמו שנגזר עליך משהו בבית-משפט מחוזי. השאלה היא אם אתה מקבל צו עיכוב ביצוע עד להחלטה בערעור או לא מקבל צו עיכוב ביצוע – – – <קריאות:> – – – <שר החינוך גדעון סער:> רבותי, תהיו סובלנים, אני אסביר לכם הכול. <נחמן שי (קדימה):> האם זה הפיך? <שר החינוך גדעון סער:> בוודאי שזה הפיך. קודם כול, יש חובה, שעומדת בעינה, למצוא לכל תלמיד פתרון אלטרנטיבי במוסד חינוכי אחר. שנית, זכות הערעור עומדת בעינה. השאלה היא מה קורה בתקופת הביניים – ביום שאחרי, בשבוע שאחרי. קבענו בהצעת החוק מסלול מיוחד – לא רק החלטת מנהל, לא רק אישור מועצה פדגוגית, אלא גם אישור מפקח – שבו הדבר הזה יתבצע לאלתר. באותם מקרים יתבצע הדבר הזה לאלתר. אלה מקרים מועטים מתוך מקרים מועטים, אבל מקרים הכרחיים, אם אנחנו רוצים לשמר מינימום יכולת של המערכת לקבוע גבולות, לשמור על הגבולות, להגן על קורבנות של אלימות ולהגן על ילדים. אני רוצה להגיד לכם, יש היום רטוריקה חדשה, ובעיני, הזכויות של התלמיד הן הזכות להיות מוגן מאלימות במערכת החינוך, ויש היום אלימות רבה ומדאיגה, והזכות ללמוד – אלה הזכויות העיקריות שאנחנו צריכים לשרת אותן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה עם לחנך? <שר החינוך גדעון סער:> בוודאי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> הזכות ללמוד והזכות לקבל חינוך, חברת הכנסת לוי. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני השר, אתה שר מכובד ומגיע לך שכל אלה שמפריעים שם – נא לשבת, השר הרצוג. מדבר שר בכיר, וחשוב שתאזינו לו. נא לשבת. <שר החינוך גדעון סער:> אני מציע להחיל את זה על כל השרים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מגלי והבה:> אוקיי, אני לא עושה אפליה, אבל אני מעריך אותך. <שר החינוך גדעון סער:> אני מודה לך. <היו"ר מגלי והבה:> נא לשבת. בבקשה. <שר החינוך גדעון סער:> ההצעה השנייה היא לאפשר למנהל או למפקח הכולל של בית-הספר להופיע לפני אותה ועדה שדנה בשימוע ולהגיב, ולהתייחס גם לטענות של ההורים או של התלמיד, כדי שתהיה אפשרות התייחסות – כדי שיהיה דיון מאוזן. אלה, בכל הכבוד, שני תיקונים מאוד מינוריים והכרחיים. התאגדות המנהלים של בתי-הספר העל-יסודיים פונה אלינו ומפצירה בחברי הכנסת לקבל את הצעת החוק שהממשלה מציעה היום, מתוך החשיבות שהם רואים בה מנקודת המבט שלהם. הפנייה שהיתה אלי וההצעות שהועלו אלי לתיקון החוק היו הרבה יותר רבות. אני בחרתי באמת בדברים שנראו לי מעל לכל ספק, ואני אומר עוד פעם – יכול להיות שאפשר להגיע לאותן תוצאות בדרך קצת שונה. הציעה לי למשל חברת הכנסת תירוש – אני לא יודע אם זה אפשרי – ללכת למהלך של הארכת תקופת ההשעיה וקיצור מועדי הערר. יכול להיות, זאת אפשרות שאפשר לשקול אותה. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת חסון. <שר החינוך גדעון סער:> מה שחשוב – מה שחשוב – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> – – – שיש – – – <שר החינוך גדעון סער:> לא, לא, ההשעיה היום היא מוגבלת בימים, והתקופה של הערעור – הגשת הערעור והדיון בערעור – היא הרבה יותר רחבה. לכן אני לא יכול להגיע לזה. וגם השעיה זה לא דבר שצריך להשתמש בו בקלות דעת, אבל בכל הדברים האלה אני מציע לאפשר לוועדת החינוך לדון בהכנה של הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הנושא הזה חיוני בעיני. אני התייעצתי גם עם יושב-ראש ועדת החינוך, עוד לפני שניגשנו למהלך החקיקתי, התייעצתי עם הרבה מאוד גורמים בשדה החינוך. המהלכים שנדרשים כדי להחזיר את המערכת למסלול הם הרבה יותר רחבים מהמהלך הזה, אבל אני חושב שחשוב שגם הכנסת תעשה את הצעד הראשון הזה היום. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר החינוך. אנחנו ממשיכים לפי סדר הדוברים. ראשון הדוברים – אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. לא מכאן, אדוני. אדוני, לא עושים את זה. בפעם הבאה אל תעשה את זה. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> תודה, אדוני. סליחה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, החוק הזה הוא חוק ראוי, הוא חוק חשוב, ואין מנוס אלא לחוקק חוק כזה, כיוון – – – <היו"ר מגלי והבה:> השר המכובד, לא נותנים את הגב לנואם. <דב חנין (חד"ש):> אם כן, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי השרים, החוק הזה הוא חוק ראוי, כי אין מנוס. מערכת החינוך הגיעה למצב שבו רמת האלימות פוגעת ביכולת של המערכת לתפקד. היא פוגעת לא רק ביכולת ללמד בבתי-הספר, אלא בכלל לקיים את בתי-הספר כמקום שאפשר להיות בו, שבטוח להיות בו, שנעים להיות בו. ולכן, אין ספק שצריך לתת למערכת החינוך כלים נוספים כדי להתמודד עם אלימות. במסגרת הדיונים בוועדה בהצעת החוק אנחנו נשקול – אני משוכנע – את האיזונים הנכונים והמתאימים בין זכויות התלמיד ובין החובה להגן על התלמידים בכללותם, על המורים ועל בית-הספר, מאלימות שהופכת את החיים בבית-הספר לבלתי אפשריים. אבל, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להזהיר מפתרונות פלא, כי אין פתרונות פלא, וגם הרחקה של תלמידים אלימים לא תהיה פתרון לבעיה של אלימות בבתי-ספר. אלימות בבתי-ספר היא תופעה שמקורותיה הרבה יותר רבים והרבה יותר עמוקים. האלימות בבתי-הספר קשורה למסר הכללי שקיים בחברה הישראלית לגבי אלימות ולגבי מקומה של האלימות. וכאשר המסר הזה הוא מסר אלים, וכל דאלים גבר, זה המסר שגם הילדים מקבלים. לכן, אם אנחנו מדברים על מערכת החינוך, התמודדות עם בעיותיה של מערכת החינוך חייבת להתחיל מהתמודדות עם בעיותיה של החברה. התמודדות עם אלימות בבית-הספר צריכה להתחיל מהתמודדות עם האלימות בחברה, ועם המסר האלים של החברה הישראלית – מסר שמגיע מלמעלה. מלמעלה ועד למטה. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שעם כל החשיבות של הצעת החוק הזאת – ואני רואה בה חשיבות – אנחנו צריכים להבין שהבעיה שאנחנו מתמודדים אתה היא הרבה יותר רחבה. הבעיה היא בעיית המסרים והערכים ששולטים בחברה הישראלית, וההתמודדות עם מה שקורה בבית-הספר חייבת להיות דרך התמודדות עם הערכים האלה. בית-הספר, במובנים רבים, הוא ראי של החברה. התנהגות הילדים והנערים היא ביטוי של המסרים שהם קולטים מסביבתם. ולכן, עם כל החשיבות של ההתמודדות עם האלימות הצעירה, אלימות הילדים והנערים, חשוב לא פחות להתמודד עם המסר הכללי שמועבר בחברה הישראלית בכל הקשור לאלימות. אדוני היושב-ראש, אני רוצה – – – <היו"ר מגלי והבה:> משפט סיום, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> משפט סיום, אז אני אומר אותו בקצרה. או אם זה רק משפט סיום, אדוני, אז אני אסתפק בדברים האלה. את יתר הדברים אני כבר אומר בדיוני הוועדה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חברת הכנסת רונית תירוש. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <קריאה:> ואחריו? <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת שלמה מולה. אני מבקש בצדדים שם – אני שומע אתכם עד כאן. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בתיקון לחוק זכויות התלמיד יש שתי הצעות. האחת אומרת שמנהל מוסד יהיה נוכח בעת דיוני הערר, ואני בהחלט חושבת שזה דבר נכון. אינני יודעת אפילו מדוע זה לא הוכנס, זאת היתה טעות מלכתחילה, ולכן טוב שזה הוכנס כרגע בתיקון. אולם הסעיף השני, שבו מבקשים לאפשר הרחקה מיידית – הרחקה לצמיתות לאלתר – הוא סעיף מאוד מאוד בעייתי, והייתי מבקשת להסביר את זה לכלל היושבים כאן במליאה. כוונתנו של שר החינוך, וכוונת כולנו, אני מעריכה, היא אותה כוונה. במקרה של אלימות חריגה צריך לטפל מיידית, ולהרחיק מיידית את התלמיד מאותם בני נוער שהוכו על-ידיו, שנפגעו על-ידיו. ולכן יש למשרד החינוך שני כלים: האחד זה השעיה, ואחד זה הרחקה לצמיתות. אגב, אני לא נגד הרחקה לצמיתות. אלא מאי? במקרה של התיקון הזה מבקשים להרחיק לצמיתות לאלתר, ואחר כך לאפשר את המשך התהליך של ערר. אני טוענת שיש פה סתירה פנימית, כי ברגע שהרחיקו תלמיד לצמיתות, והעבירו אותו לבית-ספר אחר – כך כתוב בתיקון – מה הטעם? זה מעקר את נושא הערר. מה הטעם בערר? מה יקרה בתום הערר? פתאום יגידו: רגע, הוא צדק, הילד, בטיעוניו, אז בואו נחזיר את הגלגל לאחור? נחזיר אותו לבית-ספרו? הרי זה לא נראה רציני, לא נראה שקול ולא נראה נכון. ולכן, אני מציעה שבמקרה הזה ישתמשו בכלי שיש להם, דהיינו השעיה. אם ההשעיה מוגבלת בזמן, והערר נמשך תקופה יותר ארוכה, יעשו מעשה – יאפשרו את הארכת ההשעיה, ויש אפשרות לעשות השעיה ארוכה, שמעבר לעשרה ימים, ובד בבד יקצרו את תהליך הערר ויאלצו את הגורמים הרלוונטיים לשבת תוך ימים – תוך יומיים, תוך שבוע – לא חודש ימים. אין שום סיבה. אני טוענת שהתיקון, שכוונתו נכונה ורצויה, הוא תיקון לא נכון בנוסח שלו. אני אתקשה מאוד להצביע בעד הנוסח המסוים הזה. מספיק שתוריד את המלה "לצמיתות", ואז יהיה ברור שיש פה אפשרות הפיכה. זאת אומרת, אפשר להרחיק אותו – זה בסדר – מיידית, ולאלתר, בדיוק כפי שאתם רוצים, ובצדק, אבל זה לא יהיה לצמיתות. תאפשרו את תהליך הערר. אם בתום הערר יוכח שהתלמיד עדיין לא בסדר, וצריך להרחיק אותו, תפעילו את ה"לצמיתות" ותרחיקו אותו לצמיתות; תמצאו לו בית-ספר אחר. אבל אם יוברר ויובהר שטעיתם, וצריך להחזיר את התלמיד לבית-הספר, איך אפשר להחזיר אותו אחרי שכבר רשמתם אותו לבית-ספר אחר, ואחרי חודש אמרתם: טוב, טעינו, נחזיר אותו לבית-הספר המקורי? זה בדיוק הנוסח המוצע. רבותי, אני לא נגד. תבינו, גם אני בעד אפס סובלנות לאלימות. אבל כשמביאים חוק, יש לי חשש שיקראו אותו as is, בדיוק כפי שהוא, וייצמדו למלים כפי שהן, ואז, בעצם, גם אם נכיר בטעות בתום הליך הערר, לא נוכל לתקן את הטעות הזאת, כי הילד כבר הועבר לבית-ספר אחר, ושם הוא יישאר. אני רוצה להפנות את תשומת לבו – ותרשה לי, אדוני היושב-ראש, מאוד חשוב שנשמיע את זה גם לשר: אין בתהליך הזה קריטריונים להחליט בכלל מהי אלימות חריגה. אתם בעצם נותנים לכל מנהל להחליט על כל דבר שזה המקרה שבו הוא צריך להפעיל לאלתר את ההרחקה לצמיתות. זה חמור מאוד. יתירה מזאת, לא עשיתם הבחנה בין תלמיד בכיתה א', תלמיד בגן-ילדים ותלמיד בכיתה י"ב. בעצם נתתם יד חופשית. אני מבינה את הרצון של המשרד לתת למנהלים הרגשה: הנה נתנו לכם גיבוי, הנה הרחבנו את סמכויותיכם. ודאי זה מה שהשר רוצה. אבל אנחנו לא הולכים פה לאקט פופוליסטי רק כדי להגיד למנהלים: הנה, עשינו. מדובר בחוק בישראל, וצריך להבטיח שהחוק הזה ינוסח בצורה ראויה. אני מבטיחה לך, אדוני שר החינוך, תקן את הדברים על-פי ההערות הבונות שלי, ואנחנו נצביע בעד הצעת החוק. ככל שתקדים להכיר בניסוחים המוצעים כאן על-ידי, שהם באמת ניסוחים מקצועיים, אני מבטיחה כבר היום ועכשיו שאני מצביעה בעד. אם לא, נעשה תהליך בוועדות ונצביע לאחר מכן בעד. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת רונית תירוש. אני מבקש משאר הדוברים להקפיד על עמידה בלוחות הזמנים. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך את דבריה של חברת הכנסת רונית תירוש. נדמה לי שיש בהחלט הסכמה רחבה על כך שצריך להילחם באלימות בבתי-הספר, כי זאת מכה קשה. כל מי שמסתובב בבתי-ספר ומדבר עם הורים ומנהלים יודע שהנוער מתנהל בצורה אלימה, וחייבים לצייד את בתי-הספר באמצעים כדי לרסן את ההתנהלות הזאת ואת ההתנהגות הזאת, וגם לשדר מסר מאוד ברור. לכן אמצעי הענישה הזה הוא בהחלט חשוב, וטוב שהוא ירחף באוויר כל הזמן, ואולי יצליח להרתיע בני נוער מלפעול בצורה אלימה בינם לבין עצמם. הנקודה שעליה לצערי הרב השר לא ענה, היא אם יש דרך חזרה, כלומר אם הסנקציה שננקטת על-ידי הנהלת בית-הספר היא בעלת כיוון אחד בלבד, או שיש גם דרך חזרה ממנה. אני מוכרח לציין שמדברי השר לא הבנתי איך הופכים את ההחלטה הזאת על פיה ואיך מחזירים – אם נמצא שהנער או הנערה בכל זאת רשאים לקבל הזדמנות נוספת ולחזור לבית-הספר. את המלה "לאלתר" מצאתי, ואת המלה "לצמיתות" מצאתי ולא מצאתי. <שר החינוך גדעון סער:> כנראה לא קראת את החוק המקורי. אי-אפשר לקרוא הצעת חוק ולהבין אותה בלי לקרוא את החוק המקורי כדי להבין מה הקשר. <נחמן שי (קדימה):> אדוני שר החינוך, אני מוכרח לציין שאתה מקבל מאתנו הרבה רצון טוב ונכונות לעזור לך, גם בעניין זה וגם בעניינים אחרים. אם תניח את דעתנו, אני יכול להבטיח לך שתקבל את תמיכתנו, כי כולנו רוצים שלא תהיה אלימות בבתי-הספר ושמערכת החינוך תהיה מצוידת בכלים חדים וברורים כדי להילחם בה. אם תסביר את זה, כפי שאמרתי, נעזור לך. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> יושב-ראש ועדת החינוך, אתה מחנך דורות. תודה. אנחנו ממשיכים בסדר הדוברים. חבר הכנסת שלמה מולה, ואחריו – חבר הכנסת חיים אורון. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, האמת היא שאנחנו רוחשים לך כבוד גדול מאוד, ואני חושב שאפשר להגיד שאתה בין השרים בממשלת ישראל – אולי אחד השרים שכל אחד מאתנו מתגאה בו, שר החינוך. אני חושב ששר החינוך הוא איש ראוי. החשש שלנו בהצעת החוק הוא ממתן סמכויות יתר למנהלי בתי-הספר, שעלולים לעשות שימוש רע מאוד בסמכויות שניתנות להם. אני לא איש חינוך כמו חברת הכנסת רונית תירוש, ודאי לא כמו זבולון אורלב, שהיה מנכ"ל משרד החינוך. אנחנו לא רוצים להתנגח עם הצעת החוק משום שהיא מגיעה מהממשלה, אלא אנחנו מפחדים שמי שישלם על זה בעיקר יהיה האוכלוסיות היותר חלשות – עולים ואנשים שמגיעים ממגזרים קצת בעייתיים. לתלמיד צריכה להינתן הזדמנות, איזו רשת ביטחון, כדי שגם אם תלמיד מעד ועשה בעיות, תינתן לו אפשרות לחזור לבית-הספר ולמערכת החינוך. מערכת החינוך היא לא מערכת ענישה; מערכת החינוך היא מערכת מחנכת, ובמערכת מחנכת אתה צריך ליצור איזו רשת ביטחון, כדי שגם אם תלמיד עשה דברים שלא ייעשו, צריך להיות איזה מנגנון שמבטיח את זה בצורה כזאת. החשש שלנו הוא בעצם שעל-פי הצעת החוק המקורית, וגם על-פי הצעת החוק המוצעת כרגע, הרחקת תלמיד, או מתן סמכות שלכאורה יכולה להתפרש כהרחקה לצמיתות, יכולה לשמש נגד התלמיד גם כשמביאים אותו לוועדה. הוועדה יכולה לפרש את החוק כך שיש לה סמכות או יכולת לגרום לכך שהתלמיד לא יחזור, ולכן ידחפו אותו הצדה. דבריה של חברת הכנסת רונית תירוש מדברים בעד עצמם, ואני חושב שאם תאפשרו את התיקון הזה, בהחלט נתמוך בהצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון, ואחריו – חבר הכנסת עתניאל שנלר. אחריהם – חברת הכנסת דליה איציק, ואני הדובר שלפני האחרון. הדובר האחרון הוא חבר הכנסת זבולון אורלב. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, גם אנחנו – אני מדבר בשם סיעת מרצ – כמו קודמינו שדיברו כאן, תומכים במגמה הבסיסית שמופיעה בחוק הזה. אם יש לנו הערות או תיקונים, אני מתאר לעצמי שנעסוק בהם – או יעסוק בהם מי שיעסוק בהם – בוועדת החינוך. החוק הוא חוק זכויות התלמיד, ואני פונה אליך עכשיו, אדוני השר, בחוק זכויות חברי הכנסת, במעמדך לא כיושב-ראש האופוזיציה בכנסת הקודמת, אלא כמנהל האופוזיציה בכנסת הקודמת. <יעקב אדרי (קדימה):> כמנכ"ל. <חיים אורון (מרצ):> אני משחזר מעמדים דומים לשבוע-שבועיים האחרונים שאנחנו עוברים פה, ומה לעשות, נמצאנו באותו צד של המתרס. אדוני השר, אני מצפה להקשבתך בכל זאת. <שר החינוך גדעון סער:> אני מקשיב כל הזמן. <חיים אורון (מרצ):> נמצאנו באותו צד של המתרס, ואני יודע שיחד אתי היית שותף לוועדת הסכמה, ויחד ניסינו לא להגיע לשימוש ב-131 המפורסם, שאולי לא כל חברי הכנסת כבר מודעים לו, אבל אתה מכיר אותו טוב מאוד, וקראנו לו פעם נשק יום הדין. וראה זה פלא, בקואליציה – שאתה גורם מרכזי בה, אף-על-פי שאני יודע שאתה מדיר את רגליך ממה שקורה פה, ואולי חבל, אין בעיה – השתמשו בנשק הזה, טראח – בשביל להרוג זבוב. עוד לא התחילו הדיונים, עוד לא התחיל התקציב, עוד לא נכנסו ללחץ, וכבר התכנסה ועדת הכנסת, היושב-ראש הסביר מה זה 131, וקבעו את סדרי הדיון, כולל כמות ההצבעות השמיות, שמא נגרור אתכם לבחירות בתרגילים של הצבעות שמיות. אלוהים אדירים, אני משחזר – – – <שר החינוך גדעון סער:> לפי הסקר שפורסם ביום שישי האחרון בעיתון "הארץ", לא אנחנו צריכים לחשוש. <חיים אורון (מרצ):> קל וחומר. <שר החינוך גדעון סער:> – – – רק חמישה מחברינו לבית-המחוקקים. <חיים אורון (מרצ):> גדעון סער, אני הרי טוען שראש הממשלה – והוא הכתובת העיקרית לטענותי – הוא רדוף פחדים גם כשאין לו ממה לפחוד. הוא פוחד מהנשיא האמריקני, הוא פוחד מהכנסת, הוא פוחד מכולם – הוא פוחד מכם. אני מתאר לעצמי מה אתה היית עושה בוועדת הכנסת אם עשרה ימים – אגב, זה הוגש כבר לפני שבועיים – לפני שהתחיל הדיון היו מפעילים את 131. היית אומר: געוואלד, יש תקנון, תפעלו על-פיו, תראו מה קורה. <דליה איציק (קדימה):> היה אומר? <חיים אורון (מרצ):> לא היה אומר, היה רוקע, היה דופק והיה צועק. אין לי את הטמפרמנט שלך, אני מודה. לפעמים אני מצטער, לפעמים אני שמח, אבל אין לי את זה. ואתם כולכם עומדים, חלקכם במין קריצה כזאת – מה אכפת לכם שמישהו יעשה את העבודה השחורה. האמן לי, זה שיעור מחנך מאוד-מאוד גרוע, משני טעמים: א. בהבדל מבית-הספר, פה פעם אתה מחנך ופעם אתה תלמיד. בבית-ספר בדרך כלל המחנך הוא מחנך והתלמיד הוא תלמיד; ב. זה משדר מסר נורא החוצה, כי אם את הכול אפשר בכוח – וזה לא במקרה בהקשר של החוק הזה. יש מקום להגביל אלימות וכוח, אבל כאשר מישהו משתמש בכוח באופן אלים, הוא יותר מסוכן מהאדם האלים. ופה יש שימוש בכוח של הרוב באופן אלים, ואני לא אומר את האמירה הזאת בקלות. הנפגעת העיקרית היא הכנסת כולה, ואתם חלק ממנה. אני מציע לך, למרות שאתה מתרחק מהנושאים הללו, תשבו כמה חברי כנסת מתוך הקואליציה, כאלה שכבר השתפשפו פה, ותגידו: עצרו, שום דבר לא קורה, אין ממה לפחוד. גם אני לא חושב שהולכים לבחירות בהליך טכני של הרמה והורדת ידיים. בכל זאת, עד כדי כך אנחנו לא לא-רציניים. אז רגע אחד. אבל אל תשבשו את הכול, אל תהפכו את 131 לסעיף בתקנון שיכול להיות שמחר יפעילו אותו על כל דבר. אין בעיה. אגב, תדווח להם שיש סעיף 148, יותר טוב. ב-148 אפשר להגיד שהדיון כולו מסתיים בשעה אחת ונגמר העניין. אז לכן, אדוני שר החינוך, תפעיל את כישוריך החינוכיים, תעשה קצת סדר בבית, כי הדבר הזה שעולה מתוך הבית שלכם פוגע בכנסת כולה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שר החינוך, חברי חברי הכנסת, בנושא זכויות התלמידים אני לא מוטרד, בסופו של דבר נגיע לעמק השווה. מה שמטריד אותי, אדוני שר החינוך, כאחד שעמל קשות בכנסת הקודמת לעשות את הפירוק בדאליה-עוספיא, והיית בין האנשים הרבים ששכנעו לפרק את האיחוד הזה. לצערי לאחר שנקבע מועד לבחירות, שהוא 18 באוגוסט, היום יש שמועות או רצונות של חלק מחברי הקואליציה לנסות לדחות את הבחירות בשנה או יותר, אני לא יודע. <שר החינוך גדעון סער:> יכול להיות שמדובר באותם חברים שגם אז – – – <מגלי והבה (קדימה):> אתה בטוח, אדוני, שאותם חברים שתמיד אוהבים לבחוש בקדירה מנסים עכשיו לעשות אותו הדבר. לא יכול להיות שזכויותיהם של קרוב ל-20,000 תושבים, שכבר שישה חודשים יודעים על מועד הבחירות, ויש מועמדים משני היישובים שמייצגים את מגוון הדעות, לא יכול להיות שעסקנים מפלגתיים – ואני שמח, אדוני שר החינוך, שאתה נמצא פה ומקשיב, כי חשובה ההקשבה וגם חשובה ההשפעה שלך איפה שצריך, על מנת שהבחירות האלה יתקיימו במועדן. לא יכול להיות שהיום ישתמשו בטיעונים שהם לא ראויים, לנסות ולשכנע, אדוני היושב-ראש, להגיד שיש ועדה קרואה, שהיא כמעט שנה שם, שלא הצליחה לעשות בנושא של עוספיא ודאלית אל-כרמל ולשנות את המצב, ולתת להם עוד מתנה, עוד שנה על מנת שהעסקנים המפלגתיים, שמנצלים את הרוב הדורסני, ינצלו את הדמוקרטיה שמגיעה לכל אזרח ואזרח. לכן הפנייה שלי היא גם לשר החינוך, גם לחברי הקואליציה, כי עמדתנו כאופוזיציה ברורה, לא להרשות לעסקנים – ואני לא אוהב להשתמש מעל הבמה הזאת בביטויים שלא ראויים – לכפות על אוכלוסייה שלמה, שגם ככה סובלת, שגם ככה בשנה האחרונה לא מקבלת שירותים מינימליים של רשות מקומית, לנסות לכפות עליה מועד אחר, לא כפי שקבע החוק, לא כפי שקבעו התקנות. גם חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ששומעת אותי, עמלה קשה על פירוק האיחוד וצריך לעזור שהבחירות האלה יתקיימו במועדן ואל לנו לשחק משחקים פוליטיים לא ראויים, לא לממשלה ולא לאופוזיציה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת עתניאל שנלר, ואחריו – חברת הכנסת דליה איציק. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום חווינו שיעור – בוודאי שר החינוך ישמע, אולי נמתין. אני פשוט ממתין ששר החינוך ישמע, כי אני רוצה לדבר אליו. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה. נא לא להפריע. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מחכה לשר החינוך. <היו"ר מגלי והבה:> שר החינוך מאזין לנו. <עתניאל שנלר (קדימה):> האם להתחיל, אדוני היושב-ראש, או לחכות לשר החינוך? הרי זה החינוך, ברגע זה אנחנו בחינוך. <שר החינוך גדעון סער:> יש לי מנהג מגונה. ישבתי פה ושמעתי את כל הדברים ואני מתכוון – – – במשך כל הדיון. אני מתכוון להתייחס לדברים של כל אחד. אבל אם יש איזה דבר קטן שאני צריך – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> לכן הלכת כשאני התחלתי לדבר, אדוני השר? <שר החינוך גדעון סער:> זה יצטרך לקרות בדברי אחד מהדוברים. שני הדוברים הבאים הם – אני בדקתי את זה קודם – יושבת-ראש הכנסת הקודמת – – <עתניאל שנלר (קדימה):> הכנסת עכשיו בעיה של מעמדות בין חברי הכנסת. אנא תמשיך. <שר החינוך גדעון סער:> – – ואחריה זה יושב-ראש ועדת החינוך. הייתי צריך לעשות שיקול קר – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> הבנתי. זאת אומרת, דעתם חשובה מדעתי. <שר החינוך גדעון סער:> חלילה, חלילה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש ממך להחליף בבקשה את סדר הדוברים, אני אעלה אחרי הבאים בתור. האם זה מקובל עליך, אדוני? אני מאוד מודה לך, אדוני . <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר החינוך. גם הזמן שלך נשמר, חבר הכנסת שנלר. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מאוד מודה לך. ובכן, היום עברנו שיעור חינוכי מאוד חשוב. עמדה כאן חברת כנסת חדשה, שאני רוצה לברך אותה על השבעתה. היא נתנה כאן נאום קצר שהיו בו המון אהבת הארץ, המון כיבוד הורים, ופרק מתהילים, מתורת ישראל. זה בעיני חינוך, הרבה יותר מתוכנית סנקציות כזאת או אחרת. אדוני שר החינוך, אני רוצה להצטרף לבקשה של חברתי חברת הכנסת תירוש. אנא, תורידו את המלה "לצמיתות". הצמיתות יהיה רק לאחר מיצוי תהליך הערעור, ואז נוכל לתמוך. אבל החינוך מתחיל מבית, והחינוך האמיתי, אדוני שר החינוך, זה לריסון עצמי, לאיפוק, להתחשבות בזולת, לנתינה. הדוגמה הבולטת שיש לך ביד זה החינוך התעבורתי. יש לך כלי חינוכי כדי ללמד מהו ריסון עצמי דרך החינוך לבטיחות בדרכים. יש לך כלי כדי ללמד מהו האיפוק בכביש, את ההתחשבות בזולת, את הנתינה, דרך החינוך התעבורתי, הציות לחוק. אני קורא לך, מבקש ממך, אדוני השר, תעשה את ה"מצ'ינג" התקציבי הזה, על מנת שניתן יהיה לחנך לריסון עצמי במשרדך. <שר החינוך גדעון סער:> התשובה היא לא. <עתניאל שנלר (קדימה):> הבנתי, הבנתי, אני יודע שלא, כי הדוגמה הבאה זה מה שדיבר עליו חבר הכנסת אורון, כי במה שלא מתאים ונוח הולכים לאלימות, או מילולית או עניינית, כמו עכשיו, כאשר אני מדבר אליך ואתה יודע לומר לי רק מלה אחת: לא. מדוע, אדוני שר החינוך? <שר החינוך גדעון סער:> אני אענה לך על הדוכן. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מאוד מודה לך על כך שתענה לי על הדוכן. אני חושב שכאשר מסתכלים עלינו עכשיו אזרחי ישראל ומדברים על מהו חינוך, הם מדברים על מהו האיפוק, על היכולת להקשיב, לתת תשובה ראויה, לא להשתמש ב-131 ולכפות איך לא לנהל דיון על תקציב. חינוך הוא איפוק – גם של פוליטיקאי, אדוני שר החינוך. חינוך זה האיפוק העצמי, גם כשאתה לא מסכים. אינני מסכים לתשובה שנתת לי, "לא", אבל אני אמשיך לכבד אותך על התשובה הזאת. אני גם אמשיך לראות ולהביט אליך כשאתה לא מסתכל בעיני, כי זה לא נוח לך – מתוך כבוד, מתוך איפוק, מתוך הערכה אליך, אדוני שר החינוך, כאשר ילדי ישראל מסתכלים עלינו עכשיו ואומרים: מה קורה כאן? הכנסת מדברת על חינוך? על איפוק? ושר החינוך לא נותן את תשומת הלב הראויה. אני אמשיך לכבד אותך, אף שהתפרצת כלפי – – <שר החינוך גדעון סער:> למה התפרצתי? – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> – – אני אמשיך לכבד אותך על אף התשובה "לא" בצורה מאוד טוטלית, לאחר שהיתה לי הזכות, אדוני השר – אני, היתה לי הזכות להכניס את נושא החינוך התעבורתי למערכת החינוך. לי היתה הזכות לעסוק בבטיחות בדרכים הרבה שנים. <שר החינוך גדעון סער:> לא מתקציב משרד החינוך. <עתניאל שנלר (קדימה):> ותמיד זה היה "מצ'ינג". <שר החינוך גדעון סער:> לא. <עתניאל שנלר (קדימה):> תמיד. <שר החינוך גדעון סער:> לא. <עתניאל שנלר (קדימה):> תמיד היה "מצ'ינג". גם כשהייתי ראש המינהל לבטיחות בדרכים, ואדוני היושב-ראש – סגן יושב-ראש הכנסת עכשיו – שנמצא כאן, עבד אתי על העניין הזה. איש לא יספר לנו איך יצרנו את הדברים. יצרנו אותם ב"מצ'ינג", כי חינוך הוא של אבא ואמא. הוא לא "אבא, אתה תחנך, אמא, את תחנכי". לא, זה היחד. החינוך התעבורתי, החינוך לבטיחות, החינוך לאיפוק, החינוך להקשבה, למתן זכות קדימה – הוא חינוך של האבא, שהוא משרד התחבורה, ושל האמא, שהיא משרד החינוך. רק יחד, עם המון איפוק – גם אנחנו, כפוליטיקאים – רק כך מחנכים. לא בצעקה "לא", ולא בהפניית עורף בפינה. תודה רבה, אדוני השר. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר, ואני מזמין את יושבת-ראש הכנסת לשעבר, חברת הכנסת דליה איציק. אחריה – חבר הכנסת מאיר שטרית, וחבר הכנסת אורלב יחתום את הרשימה. בבקשה. <דליה איציק (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, מי כמוך, אדוני יושב-ראש הוועדה, שהיה מנכ"ל משרד החינוך – צריך להגיד האולטימטיבי, אפילו שרבתי אתך בלי הפסקה; אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת יכול ללמד אותך, כי ראית את כל צדי השולחן החינוכי. ואדוני השר, נכון שהחוק הזה הוא למקרים קיצוניים. במקרים קיצוניים, במקרים של דרמות – במצבים קיצוניים גם צריך פתרונות קיצוניים. אני מבינה מה אתה אומר. אתה גם אומר: מדובר על 37 תלמידים כאלה. נכון? <שר החינוך גדעון סער:> סך הכול. סך הכול 39 בתשס"ט. זה לא בהכרח מופעל על כולם. מתוכם. <דליה איציק (קדימה):> אומרת חברת הכנסת רונית תירוש – ולית מאן דפליג שיש לה הרבה מאוד ניסיון, וגם היא מכירה את המערכת מאוד טוב – מה שהיא אומרת לא נורא שונה ממה שאתה אומר; ההבדלים פה לא מאוד גדולים. אבל מכיוון שאתה והיא בעצם מדברים על מצבי קיצון, היא אומרת: אבל גם במצבי קיצון אני רוצה שמי שיהיה שם, היד שלו תרעד, כי הרחקה לצמיתות אומרת – מחנך בהגדרה, אם הוא אומר על תלמיד שלו "הוא מקרה אבוד", הוא לא מחנך. מחנך הוא סוכן שינוי. מחנך שלא מאמין ביכולתו של תלמיד להשתנות, בהגדרה הוא לא יכול להיות מחנך. עכשיו אתה אומר: טוב, יופי, מלים יפות, אבל מה אני עושה במציאות שבה יש לי באמת אלימות קשה ביותר, ואני צריך שם למצוא פתרונות? אומרת חברת הכנסת רונית תירוש: אני רוצה לעזור, חשוב לי שזה יהיה, אבל אני רוצה ומבקשת ממך שהניסוח, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, יהיה כזה שיאפשר את אותה הרחקה רק במקרים באמת – ואיפה הקריטריונים? ונניח שהרחקת לצמיתות, מה זה אומר, "לצמיתות", כל החיים? האם אין דרך להחזיר? והאם הפרוצדורה היא אחרי שעשית לו שימוע? בעצם, היא מדברת על שלושה נושאים: מה זה צמיתות, מי קובע את הקריטריונים – בשבילי, אלימות קשה אינה בהכרח אלימות קשה כמו שאתה חושב. אני למשל חושבת שהכנסת פה מתנהלת באלימות בלתי נסבלת, ואני חושבת שמה שקורה כאן לאחרונה הוא בלתי אפשרי. כמי שניהלה אתך את הבית בקדנציה הקודמת, במשמרת שלי, אתה יודע שלא הופעל סעיף 131 – אוי, אוי, אוי, מה היה קורה אם הייתי מפעילה אותו – ואתה גם יודע שלהעביר חוקים מהסוג הזה זה שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. ולכן, זאת אלימות. בשבילכם זה משום-מה לא אלימות, ולכן אומרת חברת הכנסת רונית תירוש: צריך לברר מי מוסמך. אני מציעה, אדוני השר – אנחנו רוצים מאוד להצביע היום יחד אתך. אני מציעה שתקבל את ההצעה שלה, האומרת שבקריאה שנייה ובקריאה שלישית תביא בחשבון את הניסוחים הללו. יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, בלעדיו, מה לעשות, הצעת החוק לא תקודם, ובא לציון גואל. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת דליה איציק. אני מזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית, ובסוף הרשימה – חבר הכנסת אורלב. <רונית תירוש (קדימה):> אנחנו רוצים – – – <שר החינוך גדעון סער:> תאמיני לי, אם הייתי מתפלמס אתכם – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני שר החינוך, אין לי שום ספק שאיש לא מתנגד לכך שיוחלו משמעת וסדר בתוך בתי-הספר. אף אחד לא מתנגד לזה, זה אפילו נחוץ ודרוש לנוכח העובדה שמורים עומדים לא אחת בהתקפות ופגיעות, גם פיזיות ממש, וגם תלמידים בבתי-הספר. ואני באמת מציע שרמת הדיונים בתוך הכנסת לפחות תהיה פתוחה, כי כרגע, גם אם יאשרו את החוק בקריאה ראשונה זה עובר לוועדת החינוך לדיון, וצריך לתת הזדמנות לאנשים שיש להם ניסיון בכך, וידע, כמו רונית תירוש, להעלות את השגותיהם, לדון בהן באחריות וברצינות ולהגיע לסיכום, ואין שום סיבה להתחיל מראש בניגוח על דבר שהוא מוסכם בעיקרון, רק הפרטים שלו לא מוסכמים. את הפרטים אני מאמין שאפשר לסכם במערכת החינוך. עד כאן בנושא החוק הזה, אדוני היושב-ראש, אבל אני עליתי לומר, פשוט לנוכח העובדה שאנחנו עומדים ביום שבו עברנו זיגזג מאוד גדול של ראש הממשלה, מפעם אחת – נגד, לא; בבוקר הודיעו: יסירו את המע"מ על פירות וירקות; אחרי-הצהריים אמרו: לא מסירים את המע"מ על פירות וירקות. האוצר כן יודע, הוא לא יודע, פקידי האוצר קיבלו הוראה כזאת, קיבלו למחרת הוראה הפוכה, ועכשיו, הערב, נודע לנו סוף-סוף שמירי רגב כופפה את ראש הממשלה – לא יהיה מע"מ על פירות וירקות. אני מוכרח להגיד לך שכל הזיגזג הזה בדיוני התקציב הוא פשוט מחריד – – – <זבולון אורלב (הבית היהודי):> מה אתה רוצה, ציפי לבני ביקשה שהוא יהיה גבר. <מאיר שטרית (קדימה):> כן, מאה אחוז. בדיוק, הוא נהיה גבר, ביטל את המע"מ. השאלה שלי היא מה בא בעקבות הביטול של המע"מ על פירות וירקות, אם הוא אומנם בוטל. אני חושש שאם הדברים נכונים, הכוונה של האוצר היא להוריד – איך אומרים? כמו חכם מימון – אתה מכיר את הגשש עם חכם מימון? תכניס את היד לכיס בלי שנרגיש ותיקח 10 שקלים, ותכניס בכיס השני 100 שקל. כי אם הכוונה של האוצר היא להעלות את המע"מ מעבר ל-1% שכבר העלו – – – <חיים אורון (מרצ):> אבל ביטלו את ההורדה במס הכנסה. <מאיר שטרית (קדימה):> ביטלו את ההורדה במס הכנסה? <יוחנן פלסנר (קדימה):> מ-46 ל-45, במקום ל-44. <מאיר שטרית (קדימה):> טוב, אז אני שמח שלפחות מקבלים סוף-סוף משהו. משהו. לא את כל מה שאנחנו הצענו – – – <חיים אורון (מרצ):> תשמע, את זה הם קיבלו מייד אחרי שהם קיבלו שתי מדינות לשני עמים. <מאיר שטרית (קדימה):> כן. משהו מתוך העצות שלנו. אני רוצה להגיד לך, אדוני שר החינוך, תשמע, הרי זה קצת אבסורדי, אבל אני מוכרח להגיד את זה, המדיניות הכלכלית של הממשלה בתחום המיסוי. ממה נפשך? ההפחתות של המסים לפי תוכנית הממשלה אמורות לגרום לכך שהממשלה תפסיד בשש השנים הקרובות הכנסה של 70 מיליארד שקל, והממשלה אמורה לקבל החזרים דרך המע"מ שרצו להעלות – גם מע"מ על פירות וירקות וגם 1% מע"מ – במשך שש השנים, בערך 20 מיליארד שקל. זאת אומרת, הממשלה יוצאת נפסדת ב-50 מיליארד ש"ח בשש שנים. מי מקבל את הכסף הזה, את 70 מיליארד השקלים? רק אנשים חזקים. מי שמשכורתו מ-8,000 שקל ומטה לא רואה שקל מהטבות המס האלה, וככל שהמשכורת יותר גבוהה – ההטבה יותר גדולה. ולעומת זאת, מי משלם את המחיר? המסכנים. אלה שבחרו את אנשי הליכוד – רבים מאוד מהם תמכו בליכוד. אלה שבחרו את ש"ס ואת אגודה, שאמרו שיילחמו בשביל העניים. על מפלגת העבודה אני בכלל לא מדבר – מפלגה סוציאליסטית, דורשת שוויון, נותנת ידה לגזירות כאלה על הציבור? זה מחריד. איך אמר שר החינוך, חבר הכנסת יושב-ראש הקואליציה לשעבר? סמרטוטים. כן, אתה עכשיו, חבר הכנסת גדעון סער, השר גדעון סער, אתה יושב בממשלה עם הסמרטוטים שדיברת עליהם. זה פשוט לא יאומן. מילא, אני יכול להבין מישהו שהמדיניות הכלכלית שלו היא כזאת שהוא אומר: אני בעד לדפוק את החלשים ולתת יותר לעשירים. אבל זאת לא תפיסתה של מפלגת העבודה, להבנתי, זאת לא התפיסה של ש"ס, וזאת לא התפיסה של הליכוד. לכן, אדוני היושב-ראש, אני תמה – ועדיין, אגב, לא מאוחר; הממשלה יכולה במחי-יד, אדוני שר החינוך, כי ראיתי גם מה עושים עם תקציב החינוך – הממשלה יכולה במחי-יד לפתור את רוב הבעיות, לבטל את כל הפחתות מס הכנסה ולבטל את כל ההעלאות של המע"מ. הממשלה נשארת בעודף של 50 מיליארד שקל. אפשר לבטל את כל הקיצוצים – בחינוך, בבריאות וברווחה. למה לא לעשות את זה, שמישהו יסביר לי? כי ביבי אמר ערב הבחירות: אני אפחית מס הכנסה? <חיים אורון (מרצ):> חזרת פעם בתשובה? <מאיר שטרית (קדימה):> כן. <חיים אורון (מרצ):> הוא עוד לא. <מאיר שטרית (קדימה):> חבר הכנסת אורון, אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מספרים שפעם בא בחור אחד, שד"ר, לאיזו קהילה, והתארח אצל הרב, ואמר לו: יש לי כסף שאספתי למען הישיבה, אני מבקש ממך לשמור לי את הכסף אצלך. והוא רואה את הרב עולה על כיסא ושם אותו – זה רב של ישיבת בעלי תשובה – שם אותו בארון למעלה, ויושב אתו. ואחרי כמה זמן, הולך ומביא שולחן, מוציא את הכסף משם, שם אותו מעל הארון, ליד התקרה. הוא אומר לו: אני תמה, למה החלפת את המקום של הכסף? הוא אומר: כששמתי אותו, חשבתי שאני אשמור לך במקום. אחר כך נזכרתי שיש לי פה בעלי תשובה, אני צריך לשים אותו במקום שגם בעלי תשובה לא יכולים להגיע אליו. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. אני מזמין את חבר הכנסת זבולון אורלב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, והשר כמובן ביקש להתייחס לכמה מהנושאים. בבקשה. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אף ששר החינוך לא התמחה ולא פעל בחייו הפרלמנטריים המוצלחים כאן בכנסת בתחום החינוך, אני חושב שעם כניסתו למשרד החינוך הוא זיהה בעיה ראויה ונכונה להתייחסות, והיא בעיית המשמעת במוסדות החינוך. אני הייתי יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות בכנסת החמש-עשרה, כשהצעת חוק פרטית של חבר הכנסת סילבן שלום הובאה לדיון, וממנה נולד חוק זכויות התלמיד, והדיון היה באמת לאזן בין הרצון של כולנו שבית-הספר ידע להתמודד עם כל תלמיד, ולא יפתור את בעיותיו על-ידי יד קלה על ההדק, שירחיק מייד תלמידים על כל הפרעה קטנה, ומאידך לשמור על זכויותיהם של יתר הילדים, שיוכלו ללמוד בצורה תקינה. כי ילד אחד יכול לשגע את הכיתה, ולעתים גם את בתי-הספר. חלפו שמונה שנים או תשע שנים מאז חקיקת החוק, ואנו היום ניצבים לפני מציאות מאוד בעייתית במוסדות החינוך, וזיהה שר החינוך ביוזמתו, והתייעץ, בין היתר גם אתי, איך מתמודדים עם השאלה הזו. חברת הכנסת רונית תירוש, התחושה של תלמיד, שיעשה כל מה שהוא יעשה ושבכל מקרה אין איש בעולם שיכול להגיד לו: אתה לא תחזור יותר לבית-הספר הזה, החסינות הזו היא פסולה מבחינה פדגוגית. ראשית כול, מפני שתסכימי אתי שלא כל תלמיד מתאים לכל בית-ספר. <רונית תירוש (קדימה):> אף אחד לא מנע את זה בחוק. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לצערנו, המציאות שנוצרה היא כזו שתלמידים פשוט צפצפו, ומעטים – הכול אנחנו מדברים על תלמידים מאוד בודדים, ותמיד אנחנו מדברים על המקרים הקיצוניים ביותר, של אלימות קשה, לאו דווקא כלפי תלמידים, גם כלפי מורים. <רונית תירוש (קדימה):> גם היום. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> לא. היותו עדיין תלמיד בבית-הספר, גם אם הוא מושעה, עד שמסתיימים כל הליכי ערר, ואת יודעת כמוני שהם לוקחים זמן, היא עושה לצחוק ולצנינים. לכן יש מקרים קיצוניים, אני מדגיש, שבהם צריך לאפשר למערכת קודם כול את הידיעה, גם לתלמיד – לא תהיה מוגן בכל מקרה. תדע. לעולם המבוגרים יש גם קווים אדומים, ואם תחצה קווים אדומים, מקומך במקום אחר. מאחר שאת בקיאה כמוני בחוק חינוך חובה, קודם כול, במה שקשור עד סוף כיתה י', או באותם מקומות שכבר החלנו את החובה, גם בכיתות י"א–י"ב, המערכת של הביקור הסדיר חייבת על-פי החוק למצוא לילד הזה מסגרת מתאימה יותר. כאן אין מדובר שאנחנו לוקחים ילד וזורקים אותו לרחוב. חס וחלילה. ונעמוד על זה בהליכי החקיקה, כדי שנבהיר את זה. אבל הביטחון הזה והחסינות הזו זה מוקש שלא התכוונו אליו מלכתחילה. אדוני, הואיל ומדובר בנושא – אני מבקש עוד דקה אחת. הדבר השני שאני מציע שנוסיף כן לחוק, ואני בטוח שהשר יסכים לו, דיברתי אתו על כך, זה אותם מקרים קיצוניים – היינו רוצים שידווחו לוועדה. בסוף כל שנה אפשר להגיש דוח ולראות כיצד המערכת מתמודדת עם השאלה. האם משתמשים בזה חמש פעמים בשנה או 500 פעמים בשנה? אם משתמשים בזה 500 פעמים בשנה, משהו כאן לא בסדר. לכן אני חושב שניתן יהיה לקיים דיון פתוח בוועדת החינוך, ולהעלות את כל השאלות הנוקבות של שאלת הצמיתות. אגב, הצמיתות לא כתובה. מה שכתוב כאן בחוק, אני לא יודע למה נצמדתם למלה הזאת, צמיתות, היא למצוא פתרון – צריכים למצוא את הפתרון הפדגוגי החינוכי לכל תלמיד, והיום זה לא נעשה בגלל הכבלים שהושתו על המערכת. ההערה האחרונה, סעיף 2, אני שמח שאין עליו מחלוקת. היתה לקונה בחוק, שבית-הספר או המפקח לא היה שותף לתהליך הערעור; כלומר, התלמיד מערער בפני מנהל המחוז, ובית-הספר – יוק, לא קיים. אז כאן גם יש תיקון נכון. אני קורא לחברי – חברת הכנסת רונית תירוש, כולנו קואליציה של חינוך – להעביר את החוק בקריאה ראשונה ולהתייחס בוועדה ברצינות ובכובד ראש לכל הערה עניינית, ויש כבר ניסיון טוב. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורלב. אני מזמין את שר החינוך, שרצה להתייחס לכמה נושאים שהדוברים העלו. יש לי בקשה מחברי הכנסת ששומעים את קולותיהם עד כאן. חבר הכנסת מולה. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנתון הבסיסי – שהימנעות מפולמוס מחייבת להידרש, איך הגענו למצב הזה, מי אחראי למצב שהגענו אליו – הוא שהמערכת במצב קשה, ואין מושג של סמכות במערכת. אם 50% מהתלמידים במדינת ישראל מדווחים שבחודש האחרון הם חוו תופעות של אלימות פיזית או מילולית, זה הדבר המרכזי שהיה אמור להיות במוקד הדיון הזה, עם כל החשיבות שאני רואה בדקדוקים לגבי הדיון באותם עשרות אשר לגביהם ננקטים ההליכים לפי סעיף 6 לחוק. אני מודע לזה שאם לא עושים אז לא קורה שום דבר, ואין ביקורת ואין התקפות. כי לא עושים. כשאתה לא עושה, אתה מוגן. כשאומרים לי להאריך את תקופת ההשעיה, אני אומר: למה זה לא קרה עד היום? <רונית תירוש (קדימה):> כנגד התיקון – – – <שר החינוך גדעון סער:> הרי הבעיה הזאת היא לא בעיה חדשה. לא שומעים אותה פה היום בפעם הראשונה. אני משוכנע ששמעת אותה מפי מנהלים בתקופת כהונתך כמנכ"לית משרד החינוך אין-ספור פעמים. <רונית תירוש (קדימה):> לא היתה בעיה של השעיה. <שר החינוך גדעון סער:> אבל אתייחס להערות. חבר הכנסת דב חנין אמר דברים כדרבונות, ונכון שאין פתרונות פלא, וגם אני לא מצפה לאיזשהו מגע של קסם פה. זו עבודה מאוד קשה נגד הזרם. בצדק הוא אמר שמערכת החינוך היא ראי של החברה הישראלית, ולהטמיע בכלל גישה שונה או איזון שונה זו עבודה שתהיה מאוד קשה, ותחייב גם מתן גיבוי, לא אוטומטי, אבל מתן גיבוי למי שעושים את העבודה בשליחותנו, שזה המורים והמנהלים, שהיום מרגישים מופקרים במערכה הזו. וקחו את זה בחשבון כשמדברים – אני מדבר עם המורים האלה, אני מקבל את המכתבים שלהם, של אנשים שבאו מתוך תחושת שליחות לשנה, לכמה חודשים של מילוי מקום, ונסו על נפשם. מה צריך לעשות בשביל לשנות? נכון, חשוב מאוד להביא מורים טובים למערכת וחשוב להשאיר את הכוחות הטובים שיש היום במערכת, ויש. אבל אי-אפשר יהיה להביא כוחות טובים למערכת אם לא תהיה אווירה שמשהו הולך להשתנות במצב הנוכחי. חברת הכנסת רונית תירוש, הבהרתי שהליך הערר קיים, לא מתבטל, המצב הוא הפיך. השימוש במלה לאלתר נובע מההוראה הקיימת בסעיף 6(ד) לחוק, וזו לשונה: "לא יורחק תלמיד, כאמור בסעיף קטן (א), עד להגשת ערר; הוגש ערר, לא יורחק תלמיד אלא לאחר קבלת ההחלטה בערר". אני לא אמנה את כל השלבים שיש, שבהם צריך להודיע בכתב, ויש זמן להגשת ערר, זמן להכרעה בערר, ולפעמים ההורים מבקשים דחייה. בסך הכול מדובר על הכרעה לתקופת הביניים, ואני אגלה גישה פרגמטית מה תהיה הכותרת, האם היא תהיה הרחקה או תהיה השעיה, בתקופת ביניים באותם מקרים שצריך לבחור במשורה, שהם מקרי הקיצון, שבהם כולנו נסכים שלא יכול להיות שלמחרת התלמיד חוזר לכיתה. אבל באותם המקרים חייב שיהיה כלי, ועל זה דיברתי. חבר הכנסת מולה, אין כאן סמכויות יתר למנהלי בתי-הספר, אני גם לא נותן סמכות בלבדית, ברגע שהוא הולך למסלול הזה שבתקופת הביניים, התלמיד לא נשאר במוסד בתקופת הביניים, אף-על-פי שהערר יכול להחזיר אותו. אני חוזר ומדגיש את זה, זה חייב להיות לא רק באישור המועצה הפדגוגית, אלא גם באישור המפקח; זאת אומרת, זה עובר כמה אינסטנציות כדי שלא יהיה גורם אחד שיגיע לתוצאה הזאת. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת מולה, האוכלוסיות החלשות הן האוכלוסיות שמשלמות את המחיר על האלימות ועל זה שאי-אפשר ללמוד. האוכלוסיות החזקות הן האוכלוסיות שבאמצעות שיעורים פרטיים ובאמצעים אחרים יכולות להתגבר על הכשלים של מערכת החינוך. מי שסובל מהתופעות האלה זה האוכלוסיות החלשות, ובשבילי זה כלל התלמידים שלא לומדים, כלל התלמידים שסובלים מאלימות והמורים והמנהלים שמרגישים מופקרים. חבר הכנסת שנלר דיבר על הנושא של החינוך התעבורתי. נכון, זה לא נשוא הדיון, אבל אני אתייחס לדברים. זה תמיד בוצע – מעולם זה לא היה כתקנה תקציבית אצלנו במשרד. בדקתי את הדבר הזה. זה בוצע מתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. פעם אחת בשנה שעברה, נוכח הקיצוץ, קיבלה השרה הקודמת החלטה פר-שנה, כי היא לא יכלה באמצע שנת הלימודים לפטר מורים, והיא קיבלה החלטה על "מצ'ינג". בלי שתהיה תקנה תקציבית, כשאני סובל ב-2009–2010 קיצוץ – תשמעו מה אני אומר – של 30% בתקציבי הפעולות של משרד החינוך, 30%, 30%. ביקשתי בוועדת הכספים, זה חשוב בעיניכם, זה חשוב גם בעיני, זה לא בית-הספר היסודי שהנטל הוא על מערכת החינוך. אני לא מקל ראש בנושא הזה. זו מטלה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ומערכת החינוך מעמידה את הכלים – אין לי תקציב לבצע את זה. אני אראה לך מה מקוצץ השנה, אתה תראה שאין לי מאיפה. וביקשתי מחברי ועדת הכספים: תוסיפו לא למשרדי, תוסיפו לרשות לבטיחות בדרכים את הסכום החסר, ולא, אנחנו נבוא ונעשה את זה באותו כסף שיועמד לרשותנו. אני לא אכנס ל"מצ'ינג". יש המון פעולות של משרדים אחרים שגולגלו על משרד החינוך, כי תמיד אומרים שתקציב משרד החינוך יכול לספוג את זה. חברת הכנסת תירוש מכירה את זה. זה דבר שגורם לכך שפעולות שהן ה-hardcore, שהן הגרעין הקשה של המערכת, אנחנו לא מצליחים לבצע. ולכן לא אמרתי את מה שאמרתי לך בקלות דעת, בשרירות לב ומתוך חוסר הכרה של הנושא, אלא מתוך ראייה חד-משמעית שמשרד החינוך בתקופתי לא ייקח על עצמו מטלות של משרדים אחרים. אם זה חשוב – המשרדים הרלוונטיים. ואנחנו נדאג למקצועות החשובים, לפעולות החשובות. זה מה שאנחנו נעשה. <עתניאל שנלר (קדימה):> למה זה לא בבסיס התקציב, אדוני השר? להיפך, אני רוצה ללכת אתך. למה זה לא בבסיס התקציב? <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, לאחר שסיימתי להתייחס לכל ההערות – – <רונית תירוש (קדימה):> התיקון חל גם על העל-יסודי? <שר החינוך גדעון סער:> – – אני רק רוצה להתנצל בפני חברי הכנסת והבה ואורון, שהעלו סוגיות שאינן קשורות לתחום משרדי – האחת בנוגע לסעיף 131 לתקנון הכנסת והשנייה לגבי עוספיא-דאליה – שלצערי מצב מערכת החינוך, כפי שמצאתי אותה, איננו מאפשר לי את הפריווילגיה להתייחס בשלב זה לסוגיות הללו. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר החינוך. אנחנו מאמינים שהאוזן שלך קשבת, ותעביר את הנושאים למי שצריך. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק. נא לשבת במקומות. אלה שעושים רעש – אני אתן לכולם להגיע למקומות. אנחנו עוברים להצבעה. לא מפריעים בשעת הצבעה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 37, נגד – 1. אם כך, אני קובע שהצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, עברה בקריאה הראשונה, ותועבר לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנה לקריאה השנייה והקריאה השלישית. לא שחררתי את חברי הכנסת להפריע. <הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/273).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום, חברי חברי הכנסת. אנחנו עוברים להצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009, של חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחייים כץ – קריאה הראשונה. אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ להציג את הצעת החוק. חברי, גם אילטוב, נא לשבת, תדברו בחוץ. תודה. בבקשה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (מסירת הודעה לנער עובד) עוסקת בזכויותיהם של נערים עובדים. אלפי, אם לא עשרות אלפי נערות ונערים שנמצאים כעת בחופשה מועסקים במקומות עבודה שונים. מדובר בעובדים מאוד פגיעים, שלא מודעים לזכויותיהם. הם להוטים מאוד למצוא עבודה, וכשהם מוצאים עבודה כזאת הם מוכנים לעשות אותה לפעמים בכל מחיר, בלי לדעת לעמוד על זכויותיהם. החוק מחייב את המעסיק למסור בתוך 30 יום הודעה לעובד בוגר על תנאי העבודה שלו, תנאי ההעסקה, כמה ירוויח, מה תנאי העבודה. הצעת החוק הזאת מקצרת את זמן ההודעה הנדרש, ככל שזה נוגע לבני נוער, ותטיל על המעסיק את החובה להודיע לעובד על תנאי עבודתו בתוך שבעה ימים. החוק הזה נחוץ כיוון שנערות ונערים מחליפים מקומות עבודה לעתים קרובות, הם לא נמצאים זמן רב באותו מקום עבודה, ועל כן ההמתנה הארוכה להודעה לעובד אינה רלוונטית לגביהם. כך יוכלו לדעת מה זכויותיהם. לחוק הזה יש גם ערך חינוכי: נער שיקבל הודעה כזאת יספר לחבריו שקיבל, והדבר יאפשר להם לעקוב אחר מילוי זכויותיהם ולעמוד על זכויותיהם כאנשים עובדים, מה שיכשיר אותם גם לעמוד בעתיד על זכויותיהם כמועסקים. ההצעה הזאת מועברת בהסכמת הממשלה, ואני מבקשת מחברי לתמוך בה. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יש לנו כאן שני דוברים: חבר הכנסת דב חנין וחבר הכנסת נחמן שי, ואם הוא לא יהיה כאן אנחנו נעבור ישר להצבעה. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק חשובה. החשיבות שלה היא לא רק בצעד הזה של מסירת ההודעה לנער העובד על זכויותיו. החשיבות של הצעת החוק היא לא רק בכך שלפי החוק הזה את ההודעה הזאת צריך למסור במהלך שבעה ימים, כי תקופות העבודה של נערים עובדים, בחלק גדול מהמקרים, הן תקופות קצרות, ולכן אם ההודעה איננה נמסרת במהלך זמן קצר, אין לה משמעות אמיתית. אבל החשיבות של הצעת החוק איננה רק בעצם מסירת ההודעה. אנחנו יודעים שלמסירת הודעה על תנאי העבודה יש השפעה בשני מישורים – יש לה השפעה על מי שמקבל את ההודעה ועל סביבתו, כמו שאמרה בצדק חברת הכנסת יחימוביץ, אבל יש לה השפעה גם על מי שמוסר את ההודעה. מי שמוסר את ההודעה, המעביד עצמו, ברגע שהוא יודע שהוא צריך להודיע לנער העובד על תנאי העבודה, הוא בעצם – הצורך הזה משנה את התייחסותו לתנאי העבודה הבסיסיים שהנער שעובד אצלו צריך לקבל. לכן, עמיתי חברי הכנסת, ההצעה היא חשובה, הצעה שכמובן אתמוך בה, ואני קורא לכולנו לתמוך בה. אני רוצה לציין שהצעת החוק הזאת היא דוגמה של איזו נקודת אור במציאות שהיא בסך הכול מאוד אפלה, מבחינת החקיקה שהכנסת הנוכחית מקדמת בנושאים של זכויות, בנושאים של דמוקרטיה, בנושאים של המרחב שבו אנחנו מנהלים את חיינו החברתיים. דווקא מכיוון שכך, אני חושב שראוי לציין את הצעת החוק הזאת, גם כאשר המציאות החברתית היא קודרת, גם כאשר יש מתקפה על החירויות הדמוקרטיות, על הזכויות הבסיסיות, על המרחב הדמוקרטי. גם במצב כזה הצעת החוק הזאת מראה שיש אפשרויות להתקדם, ומבחינה זו אני חושב שהיא מעבירה מסר מאוד מאוד חשוב. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת נחמן שי איננו כאן, ולכן אנחנו הולכים להצבעה. נא לשבת. אנחנו מצביעים. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מגלי והבה:> בעד – 16, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת החוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 3) (מסירת הודעה לנער עובד), התשס"ט–2009, של חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים כץ, התקבלה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <שאילתות ותשובות> <היו"ר מגלי והבה:> חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. השאילתות היום הן לחברי השר לשירותי דת – ככה זה מוגדר. אדוני, אם כן, ישיב על השאילתות, שאילתא מס' 4 של חבר הכנסת דוד אזולאי, שאילתא מס' 137 של חבר הכנסת חיים אמסלם ושאילתא מס' 146 של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, הדנות באותו נושא ולכן כללנו אותן יחד: חילול מצבות בהר-הזיתים בירושלים. התשובה של אדוני השר תהיה לשלושת השואלים. <4, 137, 146. חילול מצבות בהר-הזיתים בירושלים> חבר הכנסת דוד אזולאי שאל את השר לשירותי דת ביום כ"ט באדר התשס"ט (25 במרס 2009): בעיתון "המבשר" מ-20 בינואר 2009 פורסם כי "בחסות המלחמה" חוללו עשרות מצבות בהר-הזיתים. בתגובה פורסם כי הוקצו כספים לאבטחת האתר. רצוני לשאול: 1. מה נעשה כדי למנוע פגיעה בקברים? 2. מה הוא הסכום שהוקצב לנושא, ומתי? 3. האם המקום שמור כעת? חבר הכנסת חיים אמסלם שאל את השר לשירותי דת ביום י"א בסיוון התשס"ט (3 ביוני 2009): פורסם כי בראשית השבוע שעבר חולל קברו של האדמו"ר מנדבורנא בהר-הזיתים בירושלים, ספרי קודש הועלו באש ומצבות ניזוקו. רצוני לשאול: 1. מה ידוע למשרדך על כך? 2. מה נעשה כדי למנוע את המשך הפגיעה בקברים בהר-הזיתים והפגיעה בעולים להר? חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס שאל את השר לשירותי דת ביום י"א בסיוון התשס"ט (3 ביוני 2009): לאחרונה אנו עדים למקרי אלימות, ונדליזם והשחתה של קברי יהודים בהר-הזיתים. רק בשבוע שעבר חוללו קבריהם של צדיקי בית נדבורנא והמתפללים הותקפו באבנים. רצוני לשאול: מה ייעשה כדי להגביר את רמת הביטחון במקום וכדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המשרד לשירותי דת מודע לחלוטין למעשי הוונדליזם, החילול וההשחתה של קברי יהודים בהר-הזיתים, ורואה זאת בחומרה רבה. המשרד לשירותי דת, בשיתוף מועצת בתי-העלמין והרשות לפיתוח מזרח-ירושלים, גייס מאמצים רבים בדיונים, בסיורים ובתקציבים, כדי להוציא לפועל ולקדם את החלטות הממשלה בנושא שיקום, פיתוח ותחזוקה בהר-הזיתים. בהקשר זה מושקעים משאבים כספיים רבים, במקביל לעבודות המתקיימות במקום מדי יום ביומו. עד היום נעשו הפעולות הבאות: מבצע ניקיון של כל הר-הזיתים, כל שטחי המצבות, הושלם; שיקום 2,000 מצבות בחלקות ותיקות הסתיים; נבחר זכיין להתקנת מערך מצלמות אבטחה למתחם ההר כולו, כולל מוקד מעקב 24 שעות בשיתוף משטרת ישראל – הביצוע מתוכנן לזמן הקרוב. אני יכול לבשר שהגענו להבנות גם עם משרד השיכון, שיש לו מערך אבטחה במזרח-ירושלים, ויצרף את מערך האבטחה שלו לדלתא שלנו לאותו שטח של הר-הזיתים. נעשה מבצע אבטחה פלוס המצלמות. אני חושב שזה נותן מענה לבעיית הוונדליזם, שאני מקווה שלא יהיה יותר, ואם יהיו עוד מעשים ודאי שנתכנס לסוגיה הזאת ונשתדל להביא את זה למצב של אפס פעולות. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני השר. שאלה נוספת לחבר הכנסת אמסלם, אם יש. <חיים אמסלם (ש"ס):> תודה, אדוני השר. ידוע שהר-הזיתים הוא אחד המקומות המקודשים, כנאמר: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר-הזיתים. האם משרדך עושה מספיק על מנתה להביא את המידע אודות החשיבות של המקום הקדוש הזה ליתר המשרדים, כדי שהיחס יהיה כראוי ובהתאם? <היו"ר מגלי והבה:> האומנם? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> זה שיש החלטת ממשלה שמקצה 50 מיליון שקל לפיתוח הר-הזיתים והסביבה, שיתוף פעולה עם משרד השיכון בנושא אבטחה, ועיריית ירושלים, אני חושב שזה נותן את האמירה הברורה שהר-הזיתים – תראה, המזל שיש גם אמירה ריבונית במקום. לכן כולם מגויסים, כולם מתגייסים. אין לנו את הלוקסוס הזה להתעלם משטח כזה או אחר, ואני שמח שזה כך. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני השר. שאילתא מס' 105 של חבר הכנסת חיים אמסלם: אכיפת חוק ההונאה בכשרות. <105. אכיפת חוק ההונאה בכשרות> חבר הכנסת חיים אמסלם שאל את השר לשירותי דת ביום ד' בסיוון התשס"ט (27 במאי 2009): ברבנות הראשית פועלת יחידה שתפקידה לאתר מזייפי תעודות כשרות, להעמידם לדין או לקנוס אותם. רצוני לשאול: 1. כמה זייפני כשרות נתפסו על-ידי היחידה בשנים 2006, 2007, 2008 ו-2009? 2. כמה ממקרים אלה הועברו לטיפול המשטרה וכמה טופלו במישור המינהלי? 3. כמה מהמקרים שהועברו למשטרה הסתיימו בכתבי-אישום? 4. במקרים שבהם הוטלו קנסות, כמה מפעלים או זייפנים נקנסו, ובכמה? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, נושא אכיפת חוק ההונאה בכשרות, לצערי הרב, אינו נמצא בתחום טיפול משרדי. סמכות המשרד לענייני דתות בתחום הזה מצומצמת. הסמכות המלאה בנושא חוק הונאה בכשרות נמצא בתחומה של הרבנות הראשית לישראל, שהיא יחידת סמך של משרד ראש הממשלה. הייתי שמח אם המזכירות, אחת ולתמיד, תהיה ערה לכך. לכן יש להפנות את השאילתא הזאת אל ראש הממשלה. אבל בלי שום קשר אני יכול לומר לך, מידיעה אישית, שהנושא הזה אכן פרוץ, כאוב. אין אכיפה של חוק ההונאה בכשרות, והייתי מציע לחבר הכנסת השואל להגיש את השאילתא הזאת למשרד ראש הממשלה, או לקיים דיונים פה באחת מוועדות הכנסת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. חבר הכנסת אמסלם. אתה מתעקש לשאול, למרות שהשר המכובד ענה שהשאילתא הזאת היא לא – – – <חיים אמסלם (ש"ס):> יש לי את השאלה הנכונה. <היו"ר מגלי והבה:> רגע, אדוני. הוא אומר לך, הסמכות והטיפול בסוגיה – – – <חיים אמסלם (ש"ס):> ועל זה אני שואל, אדוני, האם אדוני השר לא חושב שמן הראוי שהוא ייתן את דעתו להילחם על כך שסוף כל סוף הרבנות הראשית תהיה קשורה כיחידה-בת של משרד הדתות, ולא של משרדים אחרים. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> ברשות היושב-ראש אני אענה, ואומר לך: אפשרות כזאת עומדת, אני לא מוכן לבצע אותה היום. כשנדע שהעמדנו את המשרד על תלו, עם כל התקנים, ואדע שאני מסוגל לתת את השירות, אבקש להעביר את היחידה לתחום האחריות המיניסטריאלית. אני מקווה שזה יהיה בקרוב. <היו"ר מגלי והבה:> תודה. שאילתא מס' 108 של חבר הכנסת חיים אמסלם – אני רואה שהיה לו מרץ וחשוב לענות גם בנושא פעילות מיסיונרית בנווה-שאנן. בבקשה, אדוני. <108. פעילות מיסיונרית בחיפה> חבר הכנסת חיים אמסלם שאל את השר לשירותי דת ביום ד' בסיוון התשס"ט (27 במאי 2009): פורסם כי בשכונת נווה-שאנן בחיפה נשים מיסיונריות מנסות לשכנע משפחות, גם דתיות, להצטרף לכת נוצרית. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – האם נערך מעקב אחר הפעילות המיסיונרית ההולכת וגוברת ברחבי הארץ? 3. האם נערכת בדיקה אם המיסיונרים עוברים על החוק? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי הרב פעילות מיסיונרית אינה נחשבת לעבירה על החוק, אך עם זאת, מתן הטבות כפיתוי להמרת דת, או המרת דת של קטין נחשבות כעבירה פלילית לפי סעיף 174א לחוק העונשין, 1977. אנוכי, עבדך הנאמן, בכנסת הקודמת הגשתי הצעת חוק שמונחת על שולחנה של הכנסת הנוכחית על-ידי חברי מהסיעה, ואף קיבלה את אישור הלשכה המשפטית. הצעת החוק מדברת על איסור שידול להמרת דת. הצעת החוק קובעת כי שידול אדם להמרת דת יהווה עבירה פלילית וכן מחמירה את הסנקציות הקבועות בחוק העונשין כמוזכר לעיל. אני תקווה כי צעד זה יהווה פתרון לעצירת מגפת ההטפה למיסיון בישראל. אדרבה ואדרבה, חברי חברי הסיעה בכנסת, יאיצו את הליך החקיקה, שזה ייכנס לספר החוקים. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני השר. אנחנו כמובן עוברים לשאילתות שיהיו לפרוטוקול מכיוון שחברי הכנסת ששאלו אינם נמצאים באולם. שאילתא מס' 110 של חבר הכנסת אברהם מיכאלי – לפרוטוקול. <110. בית-כנסת לעדה האתיופית בראשון-לציון> חבר הכנסת אברהם מיכאלי שאל את השר לשירותי דת ביום ד' בסיוון התשס"ט (27 במאי 2009): פורסם כי 6,000 בני העדה האתיופית בראשון-לציון נאלצים להתפלל באוהל. העירייה הבהירה כי עניין זה מצוי בעדיפות בתוכנית הפיתוח לשנים 2009–2012. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה ייעשה כדי לסייע לקהילה האתיופית לבנות בית-כנסת ועד שייבנה? <תשובת השר לשירותי דת יעקב מרגי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) בהעדר תקציב המדינה במשרד לענייני דתות טרם גובשו הקריטריונים לחלוקת תקציב לבניית בתי-כנסת לשנת 2009. מייד עם גיבוש הקריטריונים הנ"ל יישלחו לכל רשות מקומית טפסים להגשת בקשה לקבלת תקציב לבניית בתי-כנסת, ואז תוכל עיריית ראשון-לציון להגיש בקשה לבניית בית-כנסת עבור בני העדה האתיופית. יצוין כי המשרד לשירותי דת רואה עדיפות עליונה בקידום נושא חשוב זה. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא מס' 197 של חבר הכנסת ניצן הורוביץ – לפרוטוקול. <197. התניית מתן תעודות הכשר לגני-אירועים> חבר הכנסת ניצן הורוביץ שאל את השר לשירותי דת ביום ב' בתמוז התשס"ט (24 ביוני 2009): על אף קביעת בג"ץ כי התניית תעודות הכשר בתוכני הטקס אסורה, יש גני-אירועים המסרבים לערוך אירועים שאינם על-פי ההלכה המקובלת ברבנות, על אף שהמזון בהם כשר, בשל חשש כי תישלל מהם תעודת הכשרות על-ידי נציגי הרבנות. רצוני לשאול: 1. מה ייעשה כדי למנוע הישנות של מקרים אלו? 2. מה נעשה כדי לפקח על פקחי הכשרות? תשובת השר לשירותי דת יעקב מרגי: (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) נושא אכיפת חוק הכשרות אינו נמצא בתחום הטיפול והסמכות של המשרד לענייני דתות אלא בסמכות הרבנות הראשית לישראל, שהיא יחידת סמך של משרד ראש הממשלה. על כן, יש להפנות את השאילתא לראש הממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> גם שאילתא מס' 202 של חבר הכנסת יצחק וקנין – לפרוטוקול. <202. אכיפת חוק ההונאה בכשרות> חבר הכנסת יצחק וקנין שאל את שר לשירותי דת ביום ב' בתמוז תשס"ט (24 ביוני 2009): ברבנות הראשית קיימת מחלקה שתפקידה לפקח על זייפני הכשרים ולהטיל עליהם קנסות או להגיש תלונות למשטרה. רצוני לשאול: 1. מתי מוטלים קנסות ומתי מוגשות תלונות למשטרה? 2. כמה תלונות הגיש הפיקוח למשטרה בכל אחת מחמש השנים האחרונות? 3. כמה קנסות ובאילו סכומים הוטלו בכל אחת מחמש השנים האחרונות? <תשובת השר לשירותי דת יעקב מרגי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) נושא אכיפת חוק ההונאה בכשרות אינו נמצא בתחום הטיפול והסמכות של המשרד לענייני דתות אלא בסמכות הרבנות הראשית לישראל, שהיא יחידת סמך של משרד ראש הממשלה. על כן, יש להפנות את השאילתא לראש הממשלה. <היו"ר מגלי והבה:> בהזדמנות זו, אני מודה לך, אדוני השר. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ט"ו בתמוז התשס"ט, 7 ביולי 2009 בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 20:12.