דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ב
ישיבה קי"ט
הישיבה המאה-ותשע-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ג באדר התש"ע (9 במרס 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 4
אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): 5
עינת וילף (העבודה): 5
אברהם מיכאלי (ש"ס): 6
נחמן שי (קדימה): 6
דוד רותם (ישראל ביתנו): 7
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 7
מגלי והבה (קדימה): 8
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 8
סעיד נפאע (בל"ד): 9
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 10
זאב בילסקי (קדימה): 10
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 11
דניאל בן-סימון (העבודה): 11
אריה ביבי (קדימה): 12
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 13
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 13
השר יוסי פלד: 14
השר זאב בנימין בגין: 15
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 16
מזכיר הכנסת איל ינון: 16
ישיבה מיוחדת לזכרם של י"ב עולי הגרדום 16
היו"ר ראובן ריבלין: 16
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 18
ציפי לבני (קדימה): 24
שר החינוך גדעון סער: 26
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 28
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 32
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 33
מזכיר הכנסת איל ינון: 33
הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010 34
צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 34
הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010 36
צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 36
הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010 38
צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 39
הצעת ועדת החוץ והביטחון להסיר מסדר-היום של הכנסת את הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009 41
צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 41
הצעת ועדת הכנסת לתיקונים בתקנון הכנסת 43
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 43
הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010 51
דני דנון (יו"ר הוועדה לזכויות הילד): 51
יריב לוין (הליכוד): 54
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 56
סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 56
הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010 56
זבולון אורלב (יו"ר הוועדה המשותפת): 57
שלי יחימוביץ (העבודה): 60
הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010 60
זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 61
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 65
הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010 65
זבולון אורלב (הבית היהודי): 66
שאילתות ותשובות 68
369. הקמת אוניברסיטה בגליל 68
672. ציון "הקו הירוק" בספרי הלימוד 70
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 70
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 70
681. חטיבות הביניים במגזר הערבי 71
762. היערכות בתי-ספר לרעידות אדמה 72
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 73
סעיד נפאע (בל"ד): 73
השר זאב בנימין בגין: 75
769. בטיחות הסעות תלמידים 76
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברות וחברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ג בחודש אדר תש"ע, 9 בחודש מרס 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
כל המבקש, בהתאם למצוות התקנון, להשתתף בנאומים בני דקה, אנא יואיל להפעיל את שעון ההצבעה על מנת שיהיה לי איזה אישור למי שרוצה להשתתף. ראשון הנואמים הוא חבר הכנסת יעקב כץ. בבקשה, אדוני. עוד לא הפעלתי, נא להפעיל. זה בסדר, הצביעו בנחת. חבר הכנסת כץ, הינך מוכן ומזומן, ואכן כך נעשה. בבקשה, אדוני.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
תודה ליושב-ראש. כנסת נכבדה, רציתי להביא לידיעת חברי הכנסת, ומתוך כך לעם ישראל כולו – כבוד היושב-ראש, יש לנו בעיה קשה עם כמות אדירה של מסתננים מאריתריאה ומסודן, שמגיעים היום לכמויות של בין 1,000 ל-2,000 איש בחודש. אני אומר את הדברים האלה משום שאני יושב-ראש הוועדה. לא כולם מודעים לכמויות של האנשים שכבר נכנסו. יש כיום בין 22,000 ל-25,000 מסתננים שנכנסו, מהגרי ומחפשי עבודה, שרובם – כ-20,000 – גרים היום בתל-אביב. בשנה הבאה יהיו 30,000, בעוד שנתיים 40,000, ובטור חשבוני עולה אנחנו מגיעים בתוך שש, שבע שנים ל-70,000 מסתנני עבודה באזור תל-אביב בלבד.
אני באתי להתריע על כך, כי אנחנו יודעים שראש הממשלה מתכנן בנייה של גדר. זאת צריכה להיות עכשיו ממשלת חירום לאומית – לעצור את ההסתננות שהולכת ומתגברת ויכולה להגיע גם ל-3,000 איש לחודש, כי הם יודעים שהולכים להקים את הגדר.
יש לי שני בנים שמשרתים במילואים בדרום. הם אומרים: אבא, זה הפסיק להיות 1,000 לחודש או 1,500, הם מגיעים בכמויות של 100–150 ביום. תעשו את החשבונות.
עם ישראל בנה מדינה יהודית פה, לא בנינו מדינה אריתריאית, ואת הדבר הזה צריך להביא לידיעת הציבור. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כץ. אחריו – גברת אנסטסיה מיכאלי, חברת הכנסת הנכבדה, ואחריה – חברת הכנסת עינת וילף. חבר הכנסת כץ, סיימת. עכשיו חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני מבקשת להקדיש את הדקה שעומדת לרשותי לוורוניקה, מריה, רחלי ואלונה. אלה ארבע הבנות שייצגו את מדינת ישראל בהצלחה רבה בתחרויות התעמלות אמנותית ברחבי העולם. לפני כשנתיים הן ייצגו את מדינת ישראל באליפות – הן הגיעו למקום השישי בגמר האליפות בסין. לפני כחצי שנה הן זכו במקום החמישי באליפות העולם בהתעמלות אמנותית ביפן.
הנערות האלה, לאחר שנים של אורח חיים קפדני ואימונים קשים, לאחר שנים של ויתור על חיים נורמליים של לימודים, חברים ובילויים, מוצאות את עצמן בתוך סערה פוליטית, שכל קשר בינה לבין הספורט מקרי בהחלט. העצוב ביותר הוא שסיפורו של הספורט הישראלי – ידענו כבר פרשיות במקצועות הסיף, הגלישה, הכדורעף, השחייה, וכמובן כדורגל וכדורסל, ואנו רגילים לריטואל שבו עסקנים ורודפי כבוד וסמכויות רבים בינם לבין עצמם, והקורבן הוא הספורטאים וחובבי הספורט.
אני רוצה, חברי חברי הכנסת, לחזק את ידיהן של ארבע בנות, שכיום, על לא עוול, עומדות מול שברו של מפעל החיים. אני מאוד מבקשת התייחסות של שרת הספורט – להתערב באופן מיידי כדי לנסות לתקן את הנזק ולתת לספורט לנצח את העסקנות. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חברת הכנסת אורלי – לא, זה מאותה סיעה. מייד אני מסדיר את העניין. בבקשה.
<עינת וילף (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני מבקשת להתייחס לתופעה מאוד חמורה שדווחה לנו באחרונה ורק שלשום קיבלתי אימייל פרטי לגביה, של פתיחת קבוצות ב"פייסבוק" על-ידי תלמידים נגד מורים. יש שימוש בכלי הזה כדי להתעמר במורים, להשפיל אותם, להתעלל בהם, וההתייחסות לזה היא כאל מעשה קונדס. אלה דברים מאוד קשים. שמעתי ממורים שעוברים את זה, וזאת חוויה קשה ביותר.
בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מספטמבר הובהר ששימוש באינטרנט כדי להשפיל אדם הוא מעשה אלימות קשה. צריך להתייחס לזה באופן כזה. צריך להבהיר לתלמידים שלא מדובר פה במשהו קליל ובמעשה קונדס. אפשר לראות מי הקים את הקבוצות האלה, צריך לפעול בעניין הזה, ובעיקר – תלמידים שלאחר שהובהר להם שאסור להקים את הקבוצות האלה הם עדיין ממשיכים לקיים קבוצות כאלה ב"פייסבוק", מקומם אינו בבית-הספר. זהו מעשה אלימות מסוג קשה, ותלמיד כזה לא צריך להישאר בבית-הספר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום, אדוני היושב-ראש, ביוזמתך, צוין יום הצדעה לעולי הגרדום, לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י, בטקס שהתקיים באודיטוריום לפני כשעה. אני מבין שיש לנו עוד מעט דיון מיוחד בכנסת. אני באמת רוצה שאנחנו כחברי הכנסת נעלה את זכרם של אותם קדושים, שהיו שרשרת של גיבורים ולוחמים למען עם ישראל. הם לחמו ומסרו את נפשם למען ארץ-ישראל. 12 גרדומים העמיד השלטון הבריטי ל-12 לוחמי חירות עבריים, חברי מחתרות אצ"ל ולח"י, שנלחמו לסלק את המנדט מארץ-ישראל ולכונן בה את מדינת היהודים.
צריך לזכור את שמותיהם: שלמה בן-יוסף, אליהו בית-צורי, אליהו חכים, דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. הם צעדו אל עמוד התלייה בגאון ושירת "התקווה" בפיהם. שני לוחמים נוספים, מאיר פיינשטיין איש אצ"ל ומשה ברזני איש לח"י, הצמידו רימון נפץ בין חזותיהם ופוצצו את עצמם למוות בכלא בירושלים לפני בוא התליין.
אנחנו כעם ישראל מצדיעים להם כל הזמן, ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דוד רותם.
<נחמן שי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, הסרט "עג'מי" לא זכה, כידוע לך, בפרס האוסקר, אבל הוא משאיר אותנו עם טעם מר מאוד. דווקא סרט שנועד להראות כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם החיים המשותפים והנפרדים של יהודים וערבים הפך להיות במה למיצג שנראה לי אנטי-ישראלי, דווקא על-ידי הבמאי של הסרט, שבחר לומר את הדברים האלה מחוץ לגבולות הארץ, בלוס-אנג'לס.
אני חסיד של זכותם של אנשים לומר את דעתם, ואני אלחם על זכותם לומר את זה בתוך הבית שאנחנו חיים בו. אבל יחד עם זאת אני מתקשה לראות כיצד בסופו של דבר הוא בחר לירוק בפרצופה של החברה הישראלית, שאותה הוא נבחר לייצג. אנחנו נצטרך כולנו לחשוב על האירועים הללו, מפני שהם משקפים ללא ספק משבר בתוך החברה הישראלית, והמשבר הזה מחייב התמודדות. יחד עם זאת, האירוע הזה, המסוים, ראוי לכל גינוי. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת רותם, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביומיים האחרונים נרצחו בכבישי ישראל אנשים, נשים וילדים, והבעיה איננה נפתרת. אין אפשרות שכאשר מפילים את מיטב ילדינו ואת מיטב בנינו בתאונות דרכים, אנחנו נשתוק. אילו היו הדברים האלה קורים בפעולות טרור, המדינה היתה סוערת. הגיע הזמן, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שאנחנו נדע שתאונות הדרכים הן פעולות חבלה, שצריך להתייחס אליהן בצורה רצינית. הטרור בכבישים חייב להיפסק. הכנסת חייבת לומר, הן לרשויות האכיפה והן לבתי-המשפט: היד הקלה שאתם נוהגים בה כלפי אותם רוצחים המסתובבים בכבישים גורמת לתקלה רצינית. הגיע הזמן שאנשים ידעו שכאשר אנחנו נוהגים בכביש והולכים ברחוב, זכותנו להגיע הביתה בשלום. הגיע הזמן שיוחמרו העונשים, וכל מי שהיה בתאונת דרכים, יישלל רשיונו לתקופה ארוכה. אולי כך נציל את הדור הבא. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לדוד רותם על דבריו. חבר הכנסת גנאים, ואחריו – חבר הכנסת סגן היושב-ראש מגלי והבה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת העולם הוא רחב מאוד ומורכב מאוד, אבל הוא גם מאוד צר. בצל הגלובליזציה – מאוד מאוד צר. ואם מישהו חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לפי תפיסתו הדתית, ההיסטורית, ולסכן את השלום האזורי והעולמי, הוא טועה. העולם כבר אינו כפר קטן אלא אפילו חדר קטן, ובזה נוכחתי לדעת היום בוועדת החינוך, בדיון על חוק הפרווה.
אדוני היושב-ראש, היה שם כל העולם. אני הופתעתי. בן-סימון, היית שם גם. מכתבים – לא רק מכתבים, נציגים מקנדה, סין מכחישה, איחוד אירופי, יפן, אפילו מבריז'יט ברדו הגיעו מכתבים אלינו, אל חברי הוועדה. נציגים מחו"ל היו, שמייצגים את תעשיית הפרווה באירופה, בקנדה. החדר הפך לזירה עולמית בגלל חוק. זה איתות לממשלת ישראל, לפי דעתי, שמה שהיה לא יהיה, ומה שנעשה לא ייעשה, ויש חדש תחת השמש. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גנאים. אני קראתי לחבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי.
<מגלי והבה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להעלות נושא שהעלינו יותר מפעם אחת, ודנו עליו יותר מפעם אחת – הקטל בדרכים. לצערי הרב, הרבה תאונות מתרחשות בזמן האחרון. משפחות שלמות נקטלות, אם זה בדרום ואם זה בצפון ואם זה בכל הארץ. משרד התחבורה וכל העוסקים בבטיחות בדרכים אמרו לנו: 300 הרוגים זה המספר שישראל צריכה לעמוד בו. אני פונה כאן לכל הנהגים, לכל המחנכים, לכל מי שנמצא ויכול להשפיע, לפנות למצפונם של הנוהגים בכבישים: אנא מכם, תשמרו על חייכם, תשמרו על חיי בני המשפחה. את הקטל בדרכים צריך להוריד, ולהוריד אותו למינימום. מי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. תודה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מגלי והבה, סגן יושב-ראש הכנסת. אני אמרתי כבר: חברת הכנסת אורלי לוי, ואחריה – חבר הכנסת סעיד נפאע.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו התעוררנו היום לאיזושהי כתבה די מזעזעת בעיתון; כן, גם נשים יכולות להטריד מינית ולאנוס ילדים. מסתבר שצעירה בת 27 באחת מהערים בארץ הטרידה מינית נערים וילדים. ואני רוצה לומר ולהזכיר פה, שבוועדה לזכויות הילד דיברנו היום על החינוך המיני בבתי-הספר. חברים, אין מספיק, וגם כאשר כבר יש, אז זה בתוך איזשהו סל של "כישורי חיים", שיש שם עוד המון דברים אחרים, ולא מגיעים לזה. וגם כאשר מגיעים לזה, מי שמעביר את השיעורים האלו, אלה לא יועצות שיש להן העניין הפדגוגי והן יכולות – או יכולים, אם זה יועץ – להעביר את זה בצורה הנגישה ביותר לילדים.
אבל אני חייבת להגיד לכם כמה נתונים שהם מבחינתי מזעזעים, מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית: אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. אחת מכל ארבע תיאנס. אחת מכל שש בנות עוברת גילוי עריות. אחד מכל שישה בנים עובר תקיפה מינית. ב-95% מהמקרים התקיפה היא של גבר. ב-85% מהם הנפגעות הן ילדה, נערה, אשה. מעל 85% התקיפות נעשות על-ידי אדם מוכר.
אני חייבת להגיד שאנחנו צריכים להכשיר את הילדים שלנו ולתת להם את הכלים לזהות, ומתי להיזהר ואיך לעשות, ואיש מקצוע צריך לעשות את זה. הגשתי היום גם הצעת חוק שמדברת על כך שלא תיפתח שנת לימודים ללא יועצת חינוכית בתוך הסגל של בתי-הספר, ואני מקווה שכך יהיה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי. חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה.
בשבוע שעבר, כבוד היושב-ראש, קיבלנו לידנו את "סטטיסטיקל 101", שנושאו האוכלוסייה הערבית ב-2008, והנתונים אשר מופיעים צריכים להדאיג את כולנו. אני אקרא בקצרה: ל-53% מהתושבים הערבים בני ה-20 ומעלה לא היה ביטוח רפואי משלים, בהשוואה ל-18% מהיהודים. בענייני השכלה, זכאים לתעודות בגרות 33%, לעומת 48% בקרב היהודים. בעניין עבודה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הנשים הערביות – 21%, נמוך במידה רבה מזה שבקרב הנשים היהודיות – 57%. ובעניין רמת החיים, ההכנסה הממוצעת ברוטו לשעת עבודה של שכיר ערבי היא 61%; בקרב גברים היא 58%. וההכנסה ברוטו למשק-בית ערבי היתה 8,151 שקלים, לעומת 14,500 שקלים למשק-בית יהודי.
אני אסיים ואומר שאם לא טוב לאוכלוסייה הזו, אז לא טוב לכולם, וצריך לשים לב לעובדה הזו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נפאע. חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת בילסקי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משפחות הגיבורים ואורחים של האירוע המכובד והחשוב שנערך היום לזכרם ולזכר גבורתם של עולי הגרדום, השבוע אנחנו הולכים לקראת סיום חומש שמות, שמכונה על-ידי הרמב"ן "חומש הגלות והגאולה" – הגלות שמתחילה בשעבוד הנורא במצרים, בהשלכת הילדים הרכים אל היאור, וממשיכה ביציאת מצרים ההירואית, המכות למצרים, מתן תורה ובניית המשכן.
מי שמכיר את הסרט שנעשה בצורה מקצועית, שנקרא "נסיך מצרים" – שם שמים בפה של משה רבנו, כשהוא בא לפני פרעה הוא אומר: גם לעם הזה מגיעה אפשרות להיות אדונים לגורלם, להיות בעלי חירות. אבל זה לא מה שכתוב בחומש. שם אומר משה לפרעה שהקדוש-ברוך-הוא ציווה אותו: שלח עמי ויעבדוני. גאולת ישראל לא תלויה אך ורק בזה שאני יצאתי לחירות, בזה שאני חופשי מכל עול, אלא כמו שאומרים חכמים: חרות על הלוחות, חירות בלוחות. לוחות הברית. התורה שלנו היא החופש האמיתי שלנו, היא יציאת מצרים האמיתית. בעוד שלושה שבועות, כשנסב סביב השולחן ונזכיר את המורשת האמיתית שלנו, המורשת היסודית שלנו, שהיא יציאת מצרים, ניזכר שבעצם גאולת ישראל אינה שלמה אלא בזה שאנחנו גם מקבלים את התורה, וכמו שאנחנו אומרים ב"דיינו": "והביאנו לבית הבחירה", שזהו בעצם השיא של גאולת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בילסקי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע.
<זאב בילסקי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, יום שחור כמו שהיה לנו לפני יומיים, שתשעה אנשים מקפחים את חייהם ביום אחד, שמשפחות שלמות נמחות בשנייה אחת – ואנחנו עוברים על כך לסדר-היום. חס וחלילה, אם אותו מספר של נפגעים היה כתוצאה מפעולות טרור של ארגוני הטרור, הממשלה היתה מתכנסת, הקבינט היה מזומן, הצבא היה מקבל מייד הנחיות לפעולה. בשנים האחרונות אנחנו יצאנו למלחמות ולמבצעים על הרבה פחות ממה שנהרגו בכבישים מתחילת השנה, ושום דבר לא קורה.
ואני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, ודרכך מממשלת ישראל – להתעורר. חבל על האנשים האלה. אפשר למנוע את ההרג הזה בכבישים, ניתן לעשות את זה. צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. יהי זכרם ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בילסקי על דבריו החשובים. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – את חבר הכנסת בן-סימון. בבקשה, אדוני.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שני נושאים. הראשון הוא ששלשום פורסם ב"ידיעות אחרונות" שבקהיר שופץ בית-הכנסת הגדול – של הרמב"ם. זה נעשה על-ידי מצרים, והיו שם אנשי חב"ד שהשתתפו בטקס. וראה איזה פלא, כבוד היושב-ראש, במצרים, שלא מתיימרת להיות – לא מכריזים כלפי העולם שהם מדינה דמוקרטית – שומרים על מקומות קדושים ליהודים, משפצים אותם, משקיעים בהם, למרות המצב הכלכלי שלהם, שהוא לא הכי טוב. בישראל הרבה מסגדים, הפכו אותם לבארים או מוזיאונים. הגיע הזמן ללמוד גם מהמצרים איך להתייחס למקומות הקדושים למוסלמים.
הדבר השני, מה שאמר סכנדר קובטי, כבוד היושב-ראש. מה שהוא אמר – לא צריך לבוא אליו בטענות אלא צריך לעשות חשבון נפש מדוע הוא הגיע למסקנה הזאת. כאשר עושים מדיניות ניכור ומידור ושוליות – ראינו את הנתונים שהביא חבר הכנסת סעיד נפאע, בכל התחומים: מבחינת תעסוקה, מבחינת הכנסה, מבחינת אבטלה. ולכן, זו המסקנה. כדי שלא יחזרו הדברים האלה צריך לשנות מדיניות. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת אריה ביבי.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לברך קודם כול את הקהל שיושב כאן על תרומתו להקמת המדינה, ולברך באותה הזדמנות את מפקד האצ"ל, הלוא הוא ראש הממשלה מנחם בגין, על היותו המנהיג הראשון שעשה שלום עם מדינה ערבית, וזה יירשם באותיות זהב בתולדות המדינה ובתולדות הציונות.
(מחיאות כפיים)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. אין מוחאים כפיים. אין מוחאים כפיים בכנסת, בבקשה מכל האורחים.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
כל זה גם כדי לברך את ראש הממשלה ושר הביטחון, ושר החוץ, על כך שהם הצליחו ליזום או להתחיל שיחות קרבה עם הפלסטינים. ואני אומר לך בלי ציניות, אדוני היושב-ראש, זה הישג יוצא דופן אחרי שנה מבוזבזת, שנה שבה לא נעשה כלום, ואחרי ממשלת קדימה, שהצליחה להביא את הפלסטינים לירושלים לשוחח, להגיע, כמעט לסיים את הארוחה. ומה ההישג שלנו היום? שאנחנו הולכים לעשות היכרות מחדש, וקצת לגעת, וקצת להציץ, וקצת להכיר את הפלסטינים.
ואני רק חושב שלמרות חומרת העניין ואף-על-פי שחזרנו אחורה, לאור המבנה הזה של הקואליציה, אני חייב גם בהישג העלוב הזה להתפאר ולהגיד: הלוואי שמשיחות הקרבה האלה נגיע בעוד שלוש, ארבע שנים למה שהגעתם לפני כמה שנים, ואולי בא לציון גואל, והממשלה הזאת סוף כל סוף תגשים את מה שהיא התחייבה לעשות לציבור הישראלי. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת אריה ביבי. ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. תור האריות הגיע.
<אריה ביבי (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קהל נכבד, אני אגע בשני נושאים בקצרה. אחד – לא ידעתי שאנחנו כאלה נאיביים, ולא מבינים כלום. איך אפשר לתת 2 מיליוני שקלים לסרט שנקרא "עג'מי", ובמאי הסרט משמיץ את היד שנתנה לו את הכסף. לדעתי, הכסף הזה יכול היה ללכת למה שנקרא עניי עירך, לאנשים שביום שישי אתה רואה אותם מחטטים בפחי זבל בשביל למצוא אוכל.
והנושא הבא הוא תאונות דרכים. היות שלא נשאר הרבה זמן, אלא כמה שניות, אדוני היושב-ראש, אני, מכל הנושאים אני בוחר דווקא את הנושא הזה. אני חושב שהמדינה השתגעה. מישהו צריך לשים יד על הנושא הזה. לא יכול להיות שאנחנו נקבור משפחות שלמות במחי יד. תאונות אינן קורות, הן נגרמות. זה נושא של חינוך, זה נושא של בתי-משפט, זה נושא של אכיפה. אנחנו צריכים להתמיד בזה, ואנחנו צריכים להראות לכולם שאנחנו מסוגלים לעשות את הדברים האלה, ועשינו את זה בשנה שעברה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה ביבי. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת אלכס מילר.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שבוע הלך לעולמו, והוא בן 94, אפרים בן-חיים – איש המוסד, מהפעילים הראשונים והעיקריים להעלאת יהודי צפון-אפריקה. עוד ב-1942, במדי קצין צרפתי, הגיע לתוניס להתחיל לארגן שם את היהודים. מאנשי תנועת העבודה, מאנשי טבנקין, ממייסדי קיבוץ בית-אורן, שבו חי עד מותו. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. הוא סימל את הקשר בין תנועת ההתיישבות הקיבוצית לחידוש ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון – שבה תמך עד יומו האחרון. היה ממייסדי תנועת התחיה.
לא פעם נשאל מה לקיבוצניק כמותו עם אנשי הימין, והיה משיב: אני איש ארץ-ישראל, המפלגה שלי הלכה שמאלה, אני נשארתי במקומי. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת אלכס מילר, סגן יושב-ראש הכנסת – בבקשה, אדוני.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס בקצרה לנושא שהיום גם פורסם בעיתון, ב"ידיעות אחרונות" – ב-"24" – הסיפור באיגוד ההתעמלות. רק לפני שבועיים טיפלתי בנושא הזה בוועדת הספורט, בוועדת החינוך. מה שקורה שם, אדוני היושב-ראש, זה פשוט שערורייה אחת גדולה. יושב-ראש האיגוד, בצורה שיטתית, פוגע בספורטאים. המאבק הפוליטי שמתנהל בתוך האיגוד עובר כל גבול. אני יודע, אדוני היושב-ראש, שאנחנו כחברי כנסת וכממשלה מוגבלים מבחינת ההתערבות באיגודי הספורט. אבל מה שקורה באיגוד הזה – אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נטפל בכל העניין של הפוליטיקה באיגודים, וההשלכות של ההשפעה של יושבי-ראש האיגודים על הספורטאים; בפגיעה בקריירה שלהם בצורה שיטתית אך ורק משום שהם עלולים, בצורה כזאת או אחרת, להשפיע על המעמד של יושב-ראש האיגוד.
אני מתכוון, אדוני היושב-ראש, להחזיר את הנושא הזה לוועדת החינוך. אנחנו נדון בהזדמנות הראשונה בעניין של איגוד ההתעמלות וביושב-ראש האיגוד רענן ורשביאק, שפועל בצורה שיטתית כדי לפגוע בספורטאים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שרים מדברים רק מהבמה. ביקש גם השר פלד להשתתף בנאומים בני דקה בנושא שהוא נמצא בו, לא כשר בממשלה אלא כאדם אשר עוקב אחרי ניצולי השואה – שהרי גם חברנו חבר הכנסת פלד הוא ילד אשר הגיע אלינו, ממש מהאודים המוצלים, מהשואה. בבקשה, חבר הכנסת פלד, הואיל ואתה שר, גם נאומים בני דקה שלך הם מעל הבמה. בבקשה.
<השר יוסי פלד:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים מכובדים, אני חושב שצריך לדווח לכנסת שקרה היום מעשה, שבעיני הוא ערכי-מוסרי ממדרגה ראשונה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תרים את הרמקולים אליך. כן. יפה.
<השר יוסי פלד:>
אני חושב שצריך לדווח שהיום קרה אירוע שבעיני הוא ערכי, מוסרי, שהוא צו מצפוני. היום הוקמה שדולה של חברי כנסת – ואני החלטתי להצטרף אליה – כדי למסד סוף-סוף בצורה ראויה למדינת היהודים – זאת שדולה שמטפלת באנשי השואה. אני החלטתי להירתם לעניין הזה, כי נדמה לי שאנחנו מדינה מספיק מבוגרת כדי שאת הנושא הזה נביא סוף-סוף לידי פתרון מכובד ויעיל. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת השר בני בגין גם הוא מוזמן לעלות על מנת להשיב לאותם אנשים אשר דיברו בנאומים בני דקה על הנושאים אשר הם העלו, וכמובן הוא יכול, כשר המשיב, שכן הוא היום השר התורן, לדבר על כל דבר שהוא רוצה לעסוק בו. בבקשה.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, תודה, אחד הנושאים החשובים העומדים היום על סדר-היום הציבורי הוא האפשרות לחידוש של משא-ומתן – או תחילתו של משא-ומתן – בינינו לבין ההנהגה של השכנים שלנו בשומרון וביהודה. אני חושב שהיה קצת מוקדם אולי לציין את ההתחלה הזאת, מפני שעל-פי מיטב הבנתי, אדוני היושב-ראש, עדיין אלה שהיינו רוצים אולי להגיע אתם למשא-ומתן מתנים תנאים נוספים, שכמובן אינם יכולים להתקבל על דעתנו. משא-ומתן עקיף הקרוי "שיחות קרבה" לא יכול להיות בשום פנים תחליף למשא-ומתן ישיר, ואי-אפשר לצפות שיידונו נושאי מהות במהלך שיחות כאלה.
אמרו חכמינו בהקשר אחר: התקן עצמך בפרוזדור לפני שתיכנס לטרקלין. וכפי שהגדיר ראש הממשלה פעמים אחדות בחודשים האחרונים, שיחות קרבה כאלה אינן יכולות אלא להיחשב לשיחות פרוזדור. בפרוזדור אנשים מתקינים את עצמם. גם אם נפגשים בפרוזדור אנשים שאמורים להיכנס בסופו של דבר לטרקלין ולהידבר, הם אינם מעלים את נושאי המהות – זה תולה את המעיל, השני תולה את הכובע, מדברים על דברים כלליים, על ההסדרים, על הסידורים, על הנהלים.
אני חושב שיש ציפייה גבוהה מדי בקרב השכנים שלנו, ואני מאוד מקווה שבשבועות האלה לא נשתלים עצים חדשים כפי שנהגו בעבר – טיפסו עליהם על מנת לפגוש את המציאות, והיא קצת שונה.
תרשה לי, אדוני היושב-ראש, להציב פדות בין הדברים האלה לבין הדברים היותר חשובים שעומדים להישמע כאן בעוד דקות אחדות. אני מבקש, אדוני היושב-ראש, להודות לך, כיושב-ראש הכנסת, על שקיבלת על עצמך את הזכות הזאת, ביוזמתה של הלוחמת גאולה כהן, וכינסת כאן אחר הצהריים, בשעות הצהריים המוקדמות, כינוס מרגש ביותר, חשוב ביותר, חינוכי מאין כמוהו.
אני חושב שזה אחד הצעדים היותר נאים שהכנסת עשתה זה עשרות שנים – פורעת חוב לאנשים שלגבורתם אין שיעור. אבל לא הייתי רוצה להקדים את המאוחר ולהקדים את הנואמים הראשיים, המכובדים, שידברו כאן בפני המליאה. אני מודה לך, אדוני, מקרב לב.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר בני בגין על כך שהואיל לשמוע את הנאומים בני דקה ועל כך שבחר להשיב על כמה נושאים שהועלו כאן.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני מזכיר הכנסת, הודעה.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע–2010, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<ישיבה מיוחדת לזכרם של י"ב עולי הגרדום>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, ראש הממשלה הודיעני שבגלל נושאים לאומיים חשובים הוא יתעכב כמה דקות, ועם כולם הסליחה.
גברתי נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, כבוד נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, השרים, השר לשעבר חיים קורפו, אדוני מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, ורעייתו, חברי הכנסת בהווה ובעבר, יושבת-ראש בית מורשת אורי צבי גרינברג, חברת הכנסת וסגנית השר לשעבר גאולה כהן, יוזמת הנושא שאנחנו מתכוונים להזכירו בשעה הקרובה, ראש מרכז מורשת מנחם בגין, מר הרצל מקוב, המוביל את מכון ז'בוטינסקי, חבר הכנסת לשעבר יוסי אחימאיר, ואחרונים יקרים, ותיקי המחתרות ומשפחות י"ב עולי הגרדום, מורותי, מורי ורבותי.
אנחנו מעלים היום את זכרם של 12 עולי הגרדום, אותם לוחמי אצ"ל ולח"י שבתקופת המדינה שבדרך הקריבו את חייהם למען חירותו של העם היהודי השב למולדתו. הם חירפו את נפשם במאבק נגד הכובש הבריטי. לא נחו, לא שתקו ולא שקטו כדי להשיב את כבוד האומה הזאת שגלה ממקומו ומבית-חייו, ושילמו על כך בחייהם ממש. הם נידונו למוות בתלייה בידי שלטונות המנדט.
אחד מהם, דב גרונר, הכריז עם הישמע גזר-דינו בבית-המשפט: בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום. הכרזה זו, לוחמנית ללא ספק, שהיתה גם ססמתו של ארגון "השומר", נשמעת אולי חריפה מדי לאוזניים בנות זמננו, המשוועות להידברות ולפיוס, ולרבים שקצו – ואולי אף בצדק – במאבק ובמלחמה, אך היום אנחנו מוקירים וגם מבינים את מי שלחמו את מלחמתנו, שלא מעט בזכותם אנחנו כאן, בזכות היותם מגש הכסף שעליו והודות לו קוממנו מחדש ריבונות ישראלית במולדתנו ההיסטורית.
אבל, חברי הכנסת, לטעמי אין זו רק אזכרה, אלא גם ובעיקר תזכורת, שכן אנחנו עדיין מדינה הנתונה במאבק מתמיד וקיומי על חירותה, על ביטחונה ועל עצם זכותה הלגיטימית פשוט להתקיים. לכן אף-על-פי שהסגנון והאמצעים השתנו – כן, הם השתנו מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת – לא כך לגבי המהות. לצערי הרב אינני משוכנע שחל מאז שינוי של ממש ביחסים החשדניים השוררים בינינו לבין שכנינו הערבים, בעיקר הקרובים יותר, הפלסטינים. המאבק עצמו נותר אפוא כשהיה, גם אם הוא לובש אופי מודרני. אנחנו עדיין חותרים להידברות ולשלום, אבל עד אז חייבים להתגונן מתוך נחישות והבנה עמוקה בדבר מהותו של מאבק זה לעצמאות ולבית לאומי.
אך לפני שעה קלה מי שהיה באודיטוריום שמע את סיפורו המופלא של אולי אחד מסמלי הציונות, בן זמננו ובן דורנו, יושב-ראש הסוכנות דהיום, השר לשעבר וחבר הכנסת לשעבר נתן שרנסקי, שביקש לשחזר בפנינו את הרגשותיו בסיביר, שם, במקום שלא ידע מה ילד יום ומה יהיה גורלו, והנכונות שלו להקרבה, כדי לתת הסבר לנכונותם של עולי הגרדום למות ולא לבקש חנינה, בהבינם כי קורבנם הוא בבחינת שליחות עמם, בבחינה ראייה לאחור וראייה קדימה 2,000 ו-3,000 שנה לכאן ולכאן.
ביום הזה איננו מבקשים להעלות את סיפורם של עולי הגרדום רק כדי לחלוק כבוד. אלו הן "אבני דרך" שאנחנו מבקשים להפוך ל"סימני דרך" עבורנו ועבור בנינו, שיוסיפו לזכור לשם מה אנחנו כאן, על מה אנחנו מתעקשים, על מה הם ואנחנו נלחמים. זוהי אותה רוח שהיטיב לבטא אחד מהם, אליהו חכים, במכתב ששלח להוריו מתא הנידונים למוות בקהיר, וכך כתב: "צריך לדעת לא רק איך להילחם, אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה, מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי, מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת, וסוף האמת לנצח". וכמה אקטואליות נותרו גם היום מילותיו אלה: "אני מקווה כי קרוב היום", כך חתם, "כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים, החופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חירות ודרור".
יהי זכרם ברוך.
יש לי הכבוד להזמין את ראש ממשלת ישראל לשאת את דבריו. אדוני ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדנו רובי ריבלין, מכובדי היקרים, לרבות ראשי מכון בגין והגברת חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, בני משפחותיהם של 12 עולי הגרדום, ידידי חברי הכנסת, אנו מצדיעים היום לאלה שהשליכו נפשם מנגד במאבק למען חירותו של העם היהודי בארצו – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
ירו על אוטובוס של ערבים, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אין זו – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
הם הרגו שר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
זה בסדר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני, זה לא הזמן עכשיו. אנחנו מקיימים – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
אני רוצה להבין.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. פשוט לא ייתכן.
<קריאות:>
– – –
<קריאה:>
הוא רוצה שתוציא אותו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבקש, אף אחד לא יעזור לי לנהל את הישיבה הזאת, לא מתוך הבניין ולא מחוצה לו.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, האם אתה מתכוון להפר כלל מאוד חשוב בכנסת זו, שאין מפריעים בזמן שאנחנו דנים בנושא חגיגי או בנושא אשר שייך לכבוד אדם אשר אינו אתנו היום?
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
אבל – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת טיבי, אני קורא לך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת טיבי. נא להוציא את חבר הכנסת טיבי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):>
– – – אלה גיבורים או טרוריסטים?
(חבר הכנסת אחמד טיבי יוצא מאולם המליאה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבקש מכל הקהל להפסיק את מחיאות הכפיים. להפסיק מייד את מחיאות הכפיים.
חבר הכנסת אלסאנע, אני מבקש ממך להתייחס בכבוד לכנסת.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<קריאה:>
צריך להוציא גם אותו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני קורא לך לסדר פעם שלישית. להוציא אותו. להוציא אותו. להוציא אותו.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. להוציא אותו.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
– – – מה תעשו?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
להוציא אותו. רבותי הסדרנים.
<טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):>
ככה מתחילים משא-ומתן?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הסדרנים, מה המצב?
(חבר הכנסת טלב אלסאנע יוצא מאולם המליאה.)
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – מחכה לך בעזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב. רבותי, אני מצר. אני חושב שזכות הביטוי היא דבר ראשון במעלה בכנסת, אבל יש לכנסת גם כללים כלשהם כאשר אנו עורכים אזכרה לאנשים אשר מסרו נפשם. בבקשה, כבוד ראש הממשלה, נא להמשיך.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא להתאפק. חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנו מציינים היום את זכרם של תשעה מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י, שנשפטו ונידונו למוות בתלייה, והיו נכונים לשלם את המחיר הכבד מכול על פעילות שאכן היתה, לעתים, שנויה במחלוקת. יש ויכוח על אופיין של המחתרות היהודיות. מי שטוען לסימטריה בינם לבין המחתרות, או יותר נכון ארגוני הטרור הערביים, צריך לבחון לְמה כיוונו, לְמה מכוונים, המחבלים הערבים, שבדרך כלל וכמעט תמיד פוגעים באזרחים או מכוונים באופן שיטתי, באלפי פעולות – פגיעה מכוונת באזרחים, בעוד שבמחתרות, גם באצ"ל וגם בלח"י, הדברים הללו היו יוצאים מן הכלל, ובדרך כלל המטרות היו מטרות צבאיות, מטרות שאין עליהן ויכוח. על כן, אין היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, אלא להיפך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
זה בעד יהודים, וזה נגד יהודים. מה?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מבקש.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנו מצדיעים היום לגבורתם של 12 מלוחמי מחתרות ישראל, 12 אנשים שגם כשקרבה שעתם להיקרא אל חבל התלייה לא נמצא בהם ייאוש, אלא רק אמונה גדולה בשליחותם – לשחרר את המולדת.
מנחם בגין כתב על י"ב עולי הגרדום את השורות הבאות: "עשרה הרוגי מלכות במולדת ושניים בארץ מצרים ידע דורנו, וכולם עמדו עד נשימתם האחרונה עלי אדמות בגבורת רוח שכמוה מעטות בתולדות כל העמים ועילאית ממנה לא היתה ואף לא תיתכן". ואומנם שלמה בן-יוסף, אליה חכים, אליהו בית-צורי, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, מאיר פיינשטיין, משה ברזני, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר – גבורתם של אלו ממשיכה להוות סמל להקרבה שאין עמוקה ממנה, גם בחלוף עשרות שנים מאז שילמו בעבורה בחייהם.
חברי חברי הכנסת, קצרים היו חייהם של 12 עולי הגרדום, אבל מעשיהם קנו להם מקום של כבוד בתולדות המאבק לקוממיות ושמותיהם חקוקים לעד בלב כולנו. מי מאתנו לא זוכר את סיפורם הכמעט-דמיוני של שניים מהם, משה ברזני ומאיר פיינשטיין. אל התא שלהם בבית-הכלא הוברחו רימונים בתוך סלסילת תפוזים. תוכניתם המקורית היתה להתפוצץ יחד עם תלייניהם, אולם אז התברר להם שאחד מרבני היישוב מתכוון להיות נוכח בהוצאתם להורג. כדי שלא לסכנו החליטו השניים, לאחר ביקורו, ליטול את גורלם בידיהם. הם חיבקו איש את רעהו בחוזקה ופוצצו בין לבותיהם את הרימונים.
ספק אם יש מישהו שהיה מסוגל להמציא סיפור כזה בדמיונו, סיפור שמבטא גבורה עילאית ואהבה עילאית לארץ ולעם. כן, אהבה לארץ, אהבת המולדת, אהבה לעם, ואין לי ספק שבשל כך, עשרות שנים לאחר מכן, נקבר מנחם בגין, זיכרונו לברכה, על-פי בקשתו, למראשותיהם של ברזני ופיינשטיין, בהר-הזיתים.
מי שנדרש להוכחה נוספת לסוג הכוחות הרוחניים שהניעו אותם יכול למצוא אותה במלים הנחרצות שכתב דב גרונר שתי יממות בלבד לפני שהובא אל הגרדום: "אני כותב את השורות הללו 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלו אין משקרים" – וגרונר מוסיף: "והנני נשבע שלו היתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה".
חברי הכנסת, גבורתם של עולי הגרדום ומסירות הנפש שלהם הותירו בידי כל אחד ואחת מאתנו ציווי חשוב: לזכור את הנופלים, את תעצומות רוחם, משום שהאמונה הזאת בעם ובארץ והנכונות להקריב את החיים הן המפתח לקיום חיינו הלאומיים. ולכן, אני מברך על התוכנית שיזם שר החינוך, שעוסקת בערכים של גבורה והקרבה סביב דמותם של עולי הגרדום.
לא נשכח שקורבנם לא היה לשווא. נחנך את בנינו ובנותינו לקדושת החיים ולאהבת הארץ, ובה בעת נזכור ונדע כי מסירות זו מגעת עד כדי הנכונות למסור בעת הצורך את נפשנו למען ארצנו. מעולי הגרדום ועד ימינו אנו, משנות ה-30 ועד למציאות חיינו, מסר ההקרבה והגבורה לא נדם.
העם בישראל מרכין ראשו לזכרם של 12 עולי הגרדום. יהי זכרם ברוך לעולמי עד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש הממשלה. אני מתכבד להזמין את יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני. בבקשה, גברתי.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש, מבקר המדינה, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, חברת הכנסת לשעבר והלוחמת תמיד גאולה כהן, משפחות י"ב עולי הגרדום, ותיקי המחתרות, חברי הממשלה וחברי הכנסת, זו השנה הראשונה, למיטב ידיעתי, שמציינים בכנסת בדרך הזו את זכרם של י"ב עולי הגרדום: שלמה בן-יוסף, אליהו חכים, אליהו בית-צורי, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, מאיר פיינשטיין, משה ברזני, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר – אותם לוחמים, תשעה מהאצ"ל ושלושה מהלח"י, שנידונו למוות בתלייה על-ידי הבריטים, טרם קום המדינה ולמען הקמתה.
במשך שנים נתפס סיפורם של עולי הגרדום כשייך לאותה קבוצה נפלאה שהיו שקראו לה פורשים, ואנחנו קראנו לה וראינו בה משפחה, או בהרחבה: המשפחה הלוחמת. שנים היה סיפורם, למרבה הצער, הסיפור שסופר במשפחה הלוחמת, בבית"ר, ולא סופר, בוודאי לא מספיק וכפי המגיע להם, בבתי-הספר. ואני מברכת את שר החינוך על יוזמתו להרחיב ולחנך את תלמידי ישראל על גבורתם.
סיפורם של עולי הגרדום, גבורתם, מסמלים לא רק את תמצית המאבק על הקמתה של מדינת ישראל, אלא את אותם ערכים לאומיים שאנו גאים בהם – גם אם נאלצים להילחם עבורם עד היום – ואת אותה גבורה אישית של הנכונות למסור נפשך למען רעיון, הרעיון הציוני, מעבר לאותה פעולה שגרמה למאסר ולמשפט: העמידה הנחרצת בראש מורם מול השופט הבריטי; הרמת הראש שלהם, שמרחיבה את לבנו עד היום; האומץ למות בכבוד, בשירת "התקווה", מתוך אמונה שעשו את המעשה הנכון – למען אותה מטרה של הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל גם במחיר חייהם.
אנו מדינה שעדיין נלחמת על קיומה, ואנחנו רגילים, לצערנו, במעשים הירואיים של גבורה בעת קרב. קשה לדמיין את התחושה של מי שדינו נחרץ, התחושה של אותם ימים טרם ההוצאה להורג. מעט מן המעט של אותם ימים לפני מצאתי בספרו של אבי איתן, זיכרונו לברכה, שישב בכלא עכו יחד עם הנידונים למוות. והוא מספר איך יום לפני שהוצאו חלקם להורג הוא נכנס לכלא, לאותו תא שבו התכנסו ביחד דב גרונר, דרזנר, אלקחי וקשאני. הוא מדבר על דב גרונר ומספר: רק החל לדבר, התרשמתי מייד משלוותו ומעוז נפשו, כלל לא ראה את עצמו כעומד במרכז העולם אלא התעניין בגורלם של האחרים. פתחתי את הסידור – כותב אבא – ועשיתי עצמי קורא, רציתי לעודד את רוחם. הוא מספר אחר כך שהוא לא סיפר להם על הפריצה המתוכננת לכלא עכו, הוא אומר: טוב עשיתי שלא נטעתי בהם תקוות שווא.
למחרת היום שוב נפגש אתם, ושאל באופן ישיר את דב גרונר אם החלטתו שלא לבקש חנינה היא שלמה ומלאה, וממה היא נובעת – דב השיב לי נחרצות, כי לאחר שהכריז בפני בית-הדין הצבאי שאינו מכיר בסמכותו לשפוט ולדון אותו, הוא לא יבקש חנינה משלטון הכיבוש הזר והבלתי חוקי. עתה – כותב אבא – היה ברור לי מעל לכל ספק כי לפני ניצב אדם ולוחם בעל שיעור קומה ואומץ לב בלתי רגיל, שלא עזב אותו גם בצל הגרדום והמוות.
ואז הוא מספר: בעוד האסירים נחים, חלקם ישנים, ב-05:30 לערך טלטל אותי זלמן ברגמן והעירני משנתי. חיים – שזה היה השם שבו נאסר – כפי הנראה תלו את החבר'ה. צמרמורת קרה עברה בגופי. על סמך מה אתה אומר את זה? – וזה משפט שלי קשה לשכוח: שמעתי כעין נפילת מדף, אמר לי, ונשמעה שירה חלושה של "התקווה". מייד קמו כולם, כל שאר האסירים, וכולם עמדו מאחורי הסורגים ושרו את "התקווה" כאיש אחד. ואפשר – כך הם חשבו – ששירתם, שחדרה בעד קירות האבן ועברה את דלתות הברזל, היו המלים האחרונות ששמעו הנידונים למוות שנכרך חבל התלייה סביב צווארם, וכי שירתם שלהם, של האסירים שנותרו, התערבבה בשירת "התקווה" שבפיהם.
רבותי, החוסן הלאומי שלנו, גם היום, עובר דרך ההיכרות, הכמעט פיזית, עם סיפורי הגבורה של פעם. כילדה לקח אותי אבי לבית-הכלא. אז עוד היינו צריכים לעבור בדרך לתא הגרדום ולתאי האסירים את צעקות חולי הנפש שמדינת ישראל של אז אכסנה בבית-הכלא. היינו מגיעים לתאים, רואים את מדי האסיר האדומים שמשמעותם מוות, ואחר כך את חדר הגרדום. ובאותו מקום, כילדה, כמעט שיכולתי לשמוע את שירת "התקווה" ואת רעש הדלתות הנטרקות ברצפת חדר הגרדום, שמשמעותם אובדן הקרקע המוצקה וההוצאה להורג.
לצערי, כל כך הרבה שנים היו צריכות לחלוף, ומאבק בלתי נלאה של קבוצת אנשים – ארגון אסירי עכו וירושלים ועוד אנשים – שנלחמו שנים אחרי שקמה המדינה הזאת, כדי שמשרד הביטחון יהפוך את כלא עכו ואת חדר הגרדום למקום רשמי שאליו לוקחים תלמידים ומספרים להם את סיפור הגבורה הזה. רק בשנת 1991, סוף 1991, הושלם המהלך הזה.
המסר מההיסטוריה הזאת יכול להיות סיפור הגבורה. מנחם בגין בחר לקחת כמשל, גם מעל במה זו בשנות ה-60, את פיינשטיין וברזני, השניים ששמו את הרימון בין לבותיהם, כדוגמה לחברה הישראלית – לא כפי שהיא, לא כפי שהיתה, אלא כפי שהיתה צריכה להיות בעיניו. כדבריו, פיינשטיין האשכנזי וברזני שהוריו באו מבבל – הספרדי – איש אצ"ל ואיש לח"י, שבחרו לא ללכת לתליין אלא לפוצץ את הרימון לאחר ששרו את "אדון עולם", סמל לאהבת ישראל, ללא הבדל מוצא וללא הבדל עדה – אחים.
אלו ימים לא פשוטים למדינת ישראל, מדינה שעדיין נלחמת על קיומה ונלחמת בטרור. יש מי שמנסה לקחת מישראל את זכות ההגנה העצמית דרך ההשוואה בין המלחמה בטרור לבין הטרוריסט, דרך המשפט שאותו צריך לקעקע: לוחם החירות של האחד הוא הטרוריסט של האחר – והדברים האלה נכתבו עוד טרם האירוע המבזה שהיה כאן קודם. אלה שמדינת ישראל נלחמת מולם הם טרוריסטים, ואלה שאנו עדיין מבכים את לכתם ומזכירים את גבורתם היום היו לוחמי חירות, נקודה. אנו מצווים לזכור אותם ואת מה שייצגו כסיפור גבורה מדהים, כביטוי לערכים, כסיפור חברתי, ולא פחות חשוב – להמשיך כעם וכמדינה את שירת "התקווה" ההיא, שנגדעה על-ידי התליין. יהי זכרם ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה ליושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. אני מתכבד להזמין את שר החינוך גדעון סער, ואחריו – את חברנו שר הרווחה ונכדו של הרב הראשי באותה עת, יצחק הרצוג.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, גברתי נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר, מכובדי מבקר המדינה השופט לינדנשטראוס, ותיקי המחתרות הלוחמות, משפחות עולי הגרדום.
שלמה בן-יוסף, אליהו בית-צורי, אליהו חכים, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, יעקב וייס, אבשלום חביב, מאיר נקר – שמות קסומים ונוראי-הוד. שמות הגיבורים שמסרו את נפשם, ובכל זאת בני-אלמוות הם. שמות שהם אגדות שעליהן גדלנו. שמות הלוחמים שהתוו את הדרך לתקומת ישראל והדהימו את הכובש הזר ואת העולם כולו באומץ לבם. במעמד זה, אדוני היושב-ראש, פורעת כנסת ישראל חוב של כבוד לנפילי המאבק לעצמאות עמנו, שבמשך שנים רבות הוצנע חלקם במערכה לקוממיות ישראל.
סיפורם של עולי הגרדום אינו סיפור גבורה או תעוזה של רגע. אמת, הם היו לוחמים שביצעו משימות נועזות כנגד הכובש הזר. הם עמדו בגאווה מול שופטיהם, התריסו מולם ונשבעו מחדש אמונים לדרך שבה הלכו. הם סירבו לבקש חנינה. קריאת התיגר הזאת סימלה את נחישות הרוח להביס את השלטון הזר ולהקים מדינה יהודית. במשפט השלטון הזר הם הורשעו ונידונו למוות; במשפט ההיסטוריה של תולדות ישראל רקומים שמותיהם באותיות זהב.
על הנחשון שביניהם, שלמה בן-יוסף, אמר ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי: "הוא היה בית"רי פשוט, שאלוקים הוציא מן השורה בעיניים עצומות. אין אני ראוי לדבר על אודותיו. ורק זאת אומַר לכם, שהעולם הבריטי כולו הזדעזע והחל להבין מה תוכנו של המושג 'הדר'. בן-יוסף קיים את נדרו. בתא המוות שלו הוא כתב על הכותל: 'למות או לכבוש את ההר'".
אדוני היושב-ראש, לראשונה ציינה מערכת החינוך את גבורתם של 12 עולי הגרדום לוחמי המחתרות במסגרת תוכנית ייחודית לתלמידי כיתות ח'-ט', שכללה שיעורים המתייחסים לדמויות ולאירועים מכוננים מתקופת התקומה, כמו גם דיון בערכים של חירות, הקרבה, שליחות ואהבת הארץ.
במהלך משותף עם בית מורשת אורי צבי גרינברג – ואני רוצה להודות במיוחד למורתי, כלת פרס ישראל וחברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שבלי האנרגיות האדירות שלה המפעל הזה לא היה יוצא לדרך ומצליח באופן שהוא הצליח. התוכנית הזאת, אדוני היושב-ראש, כללה תחרות של עבודות תלמידים שעסקו בסיפורם של עולי הגרדום. במשך תקופה קצרה, אדוני ראש הממשלה, של פחות מחודש ימים, הוגשו 750 עבודות בתחומים של מלל, אמנות פלסטית ומדיה. אתמול, במרכז מורשת בגין, חילקנו את הפרסים לזוכים.
אבל הדבר המעניין ביותר היה להיווכח פעם נוספת בצמא שקיים בנוער שלנו לחיבור לשורשים שלנו ולמאבק של התנועה הלאומית להקמת מדינה יהודית. היקף ההשתתפות בתחרות מלמד שאין מקום לקטרוג על הנוער שלנו. עלינו – על החברה הישראלית, על ההנהגה הישראלית – לבחון כיצד היא נותנת כלים לחיים שיש בהם תוכן, משמעות, ערכים ואידיאלים לדור העתיד שלנו. זה הכיוון שבו נתמיד להוביל את מערכת החינוך – העמקת החינוך לערכים.
חברות וחברי הכנסת, זהו סיפורה של יציאת עם ישראל מעבדות לחירות. החירות לא היתה מושגת בלי תעוזת הנפש של יחידים שהשליכו, פשוטו כמשמעו, חיים מנגד. מסירות הנפש לא היתה קמה אלא על יסודות של אמונה עזה ובלתי מתפשרת גם בזכותנו לחיים של חירות וגם בזכותנו על הארץ הזאת.
עלינו, שזכינו בזכות אותה הקרבה לחיות במדינה יהודית בארצנו, מוטלות שלוש חובות: האחת, לזכור את הגיבורים ואת הגבורה; השנייה, לספר לבנותינו ולבנינו פרקי זהב אלה בתולדות עמנו, וכל המרבה הרי זה משובח; השלישית, לשאת את הרעיון והאידיאלים שלמענם היו מוכנים למסור את חייהם: אהבת המולדת, אהבת ישראל ואהבת החירות.
הם חיו חיים קצרים ועלו לגרדום צעירים, אבל הם קנו לעצמם מקום בנצח, תהילת עם לעולם. מתוך "שיר לעֲדֵי עַד" של אורי צבי גרינברג: "בוכים למת – ושוכחים. זה דינו של המת לעולם;/ אבל שקידש את השם, שהמוקד בלב שרפו והוא חי,/ נוטף דם לאפרו והוא עוד בעורו ולבושיו.../ חז חזון אל מעבר גוף החוזה בעולם/ – – – בוכים למת – ושוכחים. זהו דינו של מת בעולם;/ אבל שקם בעם כקם עמוד השחר בלב העם/ ונודע שלא מאתמול שמו קורן באדיר,/ הרוג מלכות – דינו דין-חי-לעולם./ אין לשכוח דם-זה-הגוף. אין שוכחים. השוכח – בוגד".
יהי זכרם ברוך וצרוב לעד בזיכרון האומה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לשר החינוך. אני מזמין את השר יצחק הרצוג, שהוא בנו של הנשיא החמישי ונכדו של הרב הראשי לישראל בה בעת. ולאחריו – יסיים חבר הכנסת אריה אלדד.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, גברתי ראש האופוזיציה, גברתי נשיאת בית-המשפט העליון, שופטי בית-המשפט העליון, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אדוני מבקר המדינה, שרים, חברי כנסת, ותיקי המחתרות, ראשי המוסדות וארגוני ההנצחה, גברתי חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, בני משפחה ומוקירי זכרם של עולי הגרדום, השם ייקום דמם.
בראשית דברי הרשו לי לברך את יוזמיו של היום הזה בכנסת להנצחתם של י"ב עולי הגרדום. אני מברך אותך, אדוני היושב-ראש, שאתה, כרגיל, מטמיע תכנים היסטוריים רלוונטיים כל כך בהיכל הדמוקרטיה. אני מברך אותך, ידידתנו, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שמעשי ידייך בהנצחת הסאגה החשובה הזאת בתולדות עמנו הם לתפארת לכולנו. אני מברך את כל העוסקים במלאכה, לרבות הנהלת בית אורי צבי גרינברג, בית ז'בוטינסקי, מרכז מנחם בגין ומוסדות ההנצחה של האצ"ל והלח"י וגורמים אחרים. תודה לכולכם.
אדוני היושב-ראש, עומד אני כאן היום בכנסת ישראל, בין היתר כנציגה של תנועת העבודה, התנועה שהובילה להקמת המדינה והקימה את "ההגנה" ואת הפלמ"ח, הובילה את המוסדות הלאומיים שלנו באותה עת, בימים קשים ומרים, ימי המרי והסער. זו גם התנועה שהתפלמסה עם תנועתו של זאב ז'בוטינסקי, ולעתים התעמתה עם תנועות המרי האחיות, האצ"ל והלח"י, שמהן יצאו אותם י"ב הבנים שעלו אלי הגרדום ושאת זכרם אנו מעלים במושב זה, תנועות שתרמו תרומה מכרעת לקוממיות עמנו בארצו.
מרתקת בעיני העובדה שניצבים כאן היום כמה נואמים בני דור ההמשך, שלמרות המחלוקות ביניהם הם מרגישים במובנים רבים קרובים אחד לשני בדעותיהם הרבה יותר מדורות המייסדים והלוחמים של אותה התקופה. אולי זה אומר הרבה על היכן אנו נמצאים כחברה וכאומה, ובמיוחד על כך שבחלוף הזמנים, גם פרספקטיבות ונקודות מבט משתנות ומתעמעמות, ובמקומן מתפתחות תובנות חדשות המתאימות לתקופתן.
אבל במיוחד אני גאה על כך שאני ניצב כאן היום, במעמד הזה, גם כנכדו של הרב הראשי לארץ-ישראל באותה העת, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, אשר כל אחד מאותם הבנים האהובים שהועלו אלי הגרדום ורבים אחרים מבני היישוב שנידונו למוות ולמאסרי עולם היו כבניו, אדם שהוביל מאבק אדירים להצלתם ולהוותו לא צלח, וכמי שבכל זאת הצליח להסיר מחבל התלייה, בזכות מנהיגותו הרוחנית וכושר השכנוע ומסירות הנפש וההתמדה שלו.
התקופה ההיא ללא ספק היתה מהסוערות והקשות שידע עמנו. הפרעות כנגד היישוב, הלאומיות וההסתה של המופתי, חשרת העננים באירופה, השואה הנוראה והקשחת מדיניות העלייה על-ידי הבריטים למול שאיפתנו לבית לאומי ולגאולת הארץ, הציבו אתגרים עצומים.
הרב הרצוג ראה בעולי הגרדום כאילו היו בניו. לצדו, בכל מקרה ומקרה, יומם וליל, שקד עמו במערכה רעו, אהובו ומוקירו, הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, רב האסירים, שדמותו המופלאה לא תמוש מזיכרוננו לעד. הם פעלו בצוותא-חדא, נושאים תפילה יחדיו באומרם אלפי פעמים את פרק תהילים, פרק ע"ט: "תבוא לפניך אנקת אסיר כגדל זרועך הותר בני תמותה".
הרב אריה לוין כיהן אז כרב בתי-הסוהר ומחנות המעצר ופגש מרבית מאותם בנים יקרים טרם הליכתם אל המוות. לא פעם ליווה אותו הרב הרצוג במפגש עם האסירים ויחד ליוו אותם למנוחת עולמים. הוצאתו להורג של ראשון עולי הגרדום, שלמה בן-יוסף, השם ייקום דמו, היתה קו פרשת המים. עצם התביעה והפסיקה זעזעו את הרב הרצוג, ובגינן הפך עולמות, הכריז ימים של צום, תענית ותפילה בכל רחבי הארץ, גייס את ראשי התנועה הציונית, השתדל בזעקה אל מול הממשלה הבריטית, שר המושבות, יהדות בריטניה, הארכיבישוף מקנטרברי והארכיבישוף מיורק, וכמובן הנציב העליון, מפקדי הצבא ואפילו הפקידים בדרג הנמוך ביותר של הממשל המנדטורי. הוא גייס לצדו, כמובן, את עמיתו הרב הספרדי הראשון לציון ואישי ציבור מובילים, ובהם ד"ר מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית ואחרים, ועד מלך אנגליה הגיע בדרישה לדחיית גזר-הדין וגם לחנינה.
כאן כבר ניתן לגלות שעד כדי כך הרחיק לכת, שהפעיל תכסיס שלעניין הפעלתו התלבט כאיש הלכה ומורה הדור. הוא העלה טענה, יום לפני עלייתו לגרדום של שלמה בן-יוסף, ב-26 ביוני 1938, שלפיה לא ניתן להוציא להורג אדם יהודי בראש חודש, מאחר שאמירת וידוי אסורה ביום זה. בפועל, האיסור הזה חל רק בשבת וביום טוב. אך הרב הרחיבו באותו המקרה למען הצלת נפש יקרה מאוד בישראל. בסופו של דבר שלמה בן-יוסף ז"ל הוצא, למרבה צערו ולמרבה הכאב של כולם, להורג, בלי שאמר וידוי. הוא הסתפק באמירת תהילים.
תלייתו של שלמה בן-יוסף שברה ממש את לבו של הרב הרצוג.
במקרה אחר הוא ניסה לדחות את רוע הגזירה על-ידי מניעת הגעתו של רב לכלא עכו לשעה שנקבעה לתלייה על-ידי הבריטים, אך הללו התאכזרו לנידונים למוות וביצעו את גזר-הדין ללא נוכחות איש דת, כנהוג תמיד.
מערכה קשה ביותר ניהל הרב הרצוג בפרשת דב גרונר, עד כדי כך שבעצם יום השבת עצמו יצא עם יצחק בן-צבי והרב אריה לוין לבית הנציב העליון, לבקש על חייו של דב גרונר. ואילו בלוויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שנטלו נפשם בכפם, השתתף הרב והורה לקוברם, אף-על-פי שנתנו נפשם בכפם, בקבר ישראל, יחד עם קדושי תרפ"ט.
כאן המקום להזכיר שפעמים רבות נשאה הפעולה האסרטיבית שלו פרי והעציר שוחרר או גזר-דינו הומתק טרם ביצועו, וברבות השנים פגשנו, אני ובני משפחתי, ברבים מהנידונים למוות שזכו בחייהם במתנה. כך, למשל, כתב מתי שמואלביץ, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שפנייתו של הרב לנציב העליון הורידה אותו ממש מחבל התלייה, כי את "תפילתו שמעתי בשעות שחשבתי שהיו השעות האחרונות בחיי".
פעולתו של הרב נעשתה לא אחת בעימותים קולניים וקשים שלו עם השלטונות, עם קציני הבולשת והתובעים ולעתים בקשרים אישיים, אפילו עד כדי הפעלת הרקע האירי המשותף, כדי לחלץ אנשי מחתרות מרוע הגזירה. ברמה הנפשית העמוקה ביותר התחבר לאותם צעירים נחושים והפך לכותל המזרח ואף לשכת סעד של ממש להם ולבני משפחותיהם. מכאן חיבורו האמיץ עם מנחם בגין, שהתפתח אתו ועם דודי יעקב הרצוג ז"ל באותם הימים.
אדוני היושב-ראש, בחלוף עשורים רבים לא נוכל, אנו, בני הדור שנולד וגדל בארץ הזו, במדינתנו העצמאית, להבין לגמרי את סערת הרגשות, את מסירות הנפש, את עוצמת נחישותם של בני היישוב ואת הלך הרוח והמשטמה שחשו כלפי השלטון הבריטי של אותם הימים. הם היו בניה של מדינה בהתהוות ורצו בעצמאותה בכל מחיר, כולל במחיר חייהם-הם. אין ספק שסיפורם של צעירים אלה היווה דוגמה לאלפי אלפים של בני המחתרות והתנועות שנאבקו למען תקומתנו וללוחמי תש"ח, והם דוגמה ומופת לאהבת העם והארץ לדורות של לוחמים עד עצם היום הזה. וטוב עשה ידידי שר החינוך בנושא הזה.
אך מעל לכל אלה, מעבר לכאב על אובדנם האכזרי, שאנו מזכירים וחשים גם היום כאילו היה זה אך היום, אי-אפשר להתעלם מהוויכוח שהתנהל בין התנועות אז ביישוב בין הבלגה לאי-הבלגה, בין הפעלת כוח לפעילות מדינית. לא כאן המקום לפתוח זאת באופן מלא. ברור רק שבדיעבד יש שאלות שההיסטוריה תיתן עליהן מענה ביום מן הימים. האומנם כל פעולה בכוח היא מוצדקת? האומנם היא משיגה את התוצאה המבוקשת? האם לא שילמנו מחירים שניתן היה למונעם? מהו המחיר של שבירת הסכמה לאומית ורצון הרוב? ומהו מחיר המעשה אצל ידידי עמנו ודורשי טובתו, לרבות מנהיגי אומות שאת תמיכתם אנו מבקשים?
דבר אחד ברור: לאלה שמנסים לעשות השוואה ומשווים את שאלת הלגיטימיות של צעדים אלימים והעדפתם על פני הבלגה והידברות בתוך עמנו, גם היום, יש להשיב שהיא צריכה להיבחן אחרת בין אז לבין היום. הנסיבות כמובן שונות בתכלית ואין כל השוואה ביניהן. כאשר בחור צעיר בן 17 התגייס אז למחתרת – אין הדבר דומה ולו במעט להתגייסותם של צעירים פורקי עול למעשים של המרדה ושבירת החוק כשאנו חיים היום במדינתנו הריבונית והעצמאית עם צבא ההגנה שלנו, צה"ל שלנו.
מכל מקום, לא זה המקום לסכם את הדיון והוויכוח ההיסטורי והעכשווי. אומר רק זאת: בד בבד עם הובלת המאבק העצום למניעת העלאת הבנים לגרדום, גרס הרב הרצוג ותבע הימנעות מכל פעולה אלימה ומנטילת חיים. במיוחד דרש להימנע משבירת השורה והאחדות של העם.
ברשותכם, לקראת סיום, אצטט מדבריו בפני ראשי המוסדות הלאומיים ב-1938, בוויכוח בין תגובה להבלגה – דברים כדרבונות, שמתאימים כל כך לנסיבות ימינו אלה, בהתאמה לוויכוחים הפנימיים בתוכנו. אוסיף רק שדברים אלה צוטטו גם על-ידי אבי, חיים הרצוג ז"ל, בוויכוח שנסב בזמנו על המחתרת היהודית, וכה אמר:
"היו דברים כאלה באירלנד. הייתי שם במשך התקופה השחורה בתוך הסבך. יד אכזרית השתלטה שם, אף-על-פי שאירלנד היא ארץ תרבותית. ופה בארץ-ישראל הראה היישוב רוח טהורה, וזהו הישג גדול. אין זאת אומרת שאם איננו יוצאים להרוג ערבים נקיים מפשע, עלינו לשתוק. הבלגה איננה שתיקה. הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. ידיים – ידי ההגנה, להגן על עצמנו, להגן על חיינו, להילחם בעד מולדתנו. לקרוא בקול בפני כל העולם. לגייס את דעת הקהל. מה שנחוץ לנו ביותר ברגע זה זוהי אחדות. 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כך צריך להיות כל ישראל ברגע הזה – לב אחד, וּשְמע, שצריך שתהיה משמעת, שלא תהיה הפקרות.
"חלילה למישהו אף להעלות על רוחו מחשבת פיגוע, מחשבת נקם בלא משפט. מחשבות רצח, מחשבות דמים נקיים, ויהיו מאיזו אומה שיהיו. זוהי גדולתנו, זוהי תפארתנו, לשמור על ידינו מתועבות אכזריות כאלה. אפילו בשעות קשות ומורת-רוח נישא ידינו לשמים ונמסור דיננו לשופט כל הארץ, אשר לו נקם ושילם."
בימים אלו, לקראת חג הפסח, המסמל את יציאתו של עמנו מעבדות לחירות, חשוב לציין את זכרם הנאצל של עולי הגרדום ולומר כי סיפורם ותרומתם בבניין תקומתנו ועצמאותנו ייזכרו לתמיד ולקחם לא ימוש ממנו לעד. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר יצחק הרצוג. אני מזמין את חבר הכנסת אריה אלדד, שהוא בנו של ישראל אלדד, הלוא הוא שייב, שיחד עם יאיר – שבנו יאיר שטרן נמצא כאן ביציע האורחים – היו ממפקדי הלח"י. בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, כל נכבדי ישראל אשר ביציע, ועמם אהובי גיבורי המחתרות ובני משפחותיהם.
בסוף שנת תרצ"ו ותחילת שנת תרצ"ז, למעלה משנה לפני שראשון הרוגי המלכות בדור התקומה, שלמה בן-יוסף, עלה לגרדום, כותב אורי צבי גרינברג, משורר ונביא, את "ספר הקטרוג והאמונה". אני קורא מתוך "יהודה היום יהודה מחר / משא דווי ומשא גיל": "ולי יש משיח ואם עודנו רחוק,/ הוא חבוי כחרבו של דוד בנדנו.// אני רואה עינויים שיבואו עלי:/ איומים מאלה אשר בהווי.// אני שומע הרבה יללות באוזני./ אני רואה הרוגים וטבוחים ובערוֹת.// אני רואה בתי-כלא עבים, תליות –/ בירושלים, ביפו, בעכו – ופני/ סיקריקין יהודים נידונים למיתה.// אני רואה איך הללו הולכים לתלייה/ ושחרית-ירושלים בשעוות פניהם./ ואני רואה כבר סיעת-אווירונַי במחוג/ על פני הר הבית חגה ביום חג.// אני רואה המוני חוגגים, עת יורים/ אל נחל קדרון אלפי יריות,/ כמספר שני הענוּת.// אני רואה הר הבית כסיני בוער/ ורוכב שותת-אש בחצוצרה מחצצר.// ודגל דוד – במגדלו של דוד".
נביא ומשורר השומע את חריקת המנוף ורעם הרצפה הנשמטת מתחת רגלי עולי הגרדום, הרבה לפני שאלו התרחשו בפועל, אבל הוא ראה גם מעבר להם. הוא גם מבין כי כאשר גיבורי ישראל אלו עולים לגרדום כהרוגי מלכות זרה, הם מנצחים אותה. הם מקימים את מלכות ישראל בארץ-ישראל.
אנו היום מצווים לזכור את "שחרית-ירושלים בשעוות פניהם". לחנך על גבורתם ועל הקרבתם – לא כקידוש המוות, לא כפולחן המוות. עולי הגרדום לא רצו למות. הם רצו לחיות כיהודים חופשיים במולדתם, וכל כך חשוב היה הדבר בעיניהם, שהיו מוכנים למסור את חייהם על הדבר הגדול הזה. על המסירות, על ההקרבה – על אלו אנחנו רוצים לחנך את ילדינו. ואז, ממרחק השנים, נוכל לראות אותם, את עולי הגרדום, מחייכים כשהם רואים את דגלו של דוד במגדלו של דוד, ואת סיעת-אווירוני במחוג, על פני הר-הבית, ביום חג. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תם הסעיף הזה בסדר-היום. אנחנו נעשה הפסקה לדקה, ולאחר מכן יעלה יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. דקה הפסקה.
(הישיבה נפסקה בשעה 17:28 ונתחדשה בשעה 17:30.)
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הודעה למזכיר הכנסת.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש"ע–2010, של חבר הכנסת אלכס מילר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מרשם תורמי מוח עצם, התש"ע–2010, של חברי הכנסת עמיר פרץ, זבולון אורלב וזאב בילסקי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 9) (זכאות של אזרחים ותיקים להטבות), התש"ע–2010, של חברי הכנסת רוברט אילטוב, ליה שמטוב וזאב אלקין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 14) (נטל ההוכחה), התש"ע–2010, של חברות הכנסת מרינה סולודקין ושלי יחימוביץ; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 94) (דרך גישה לאנשים עם מוגבלות), התש"ע–2010, של חברי הכנסת חיים אמסלם ואברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה למזכיר הכנסת.
<הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010>
[מס' מ/468; "דברי הכנסת", חוב' י"ב, עמ' 6611; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי. אני מזמין אותך, אדוני יושב-ראש הוועדה.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):>
אדוני היושב-ראש, תודה. אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), שיזמה הממשלה. עניינה של הצעת החוק הוא ביטול חזקת הגילים הקבועה בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986.
לפי חזקת הגילים הקבועה כיום בחוק מחולקת השנה העברית לשני חצאים. מי שנולד בין תשרי לאדר רואים אותו כאילו נולד בא' בתשרי, ומי שנולד בין ניסן לאלול רואים אותו כאילו נולד בא' בניסן. למשל, מי שיום הולדתו ה-17 חל בי"ד באדר, ניתן היה לקרוא לו לצו ראשון החל מיום א' בתשרי שקדם ליום הולדתו ה-17. מאחר שהמגבלות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שהיו בעבר הוסרו, הוועדה מבקשת לבטל את חזקת הגילים, ומעתה ואילך יחושבו הגילים לפי תאריך הולדתו העברי המדויק של המיועד לשירות ביטחון או של יוצא הצבא, לפי העניין. בהתאם לכך, מוצע לקבוע כי הגיל שבו ניתן יהיה לקרוא לצו ראשון יהיה 16.5.
נוסף על שינוי זה מוצע לקבוע הוראות שונות הנוגעות לגיל הפטור ממילואים. בעבר היה גיל הפטור ממילואים בתום השנה הקלנדרית שבה הגיע חייל המילואים לגיל הפטור. עם חקיקת חוק שירות המילואים בשנת 2008 הורד גיל הפטור ממילואים והועמד על 40 לחייל שאינו קצין, 45 לקצין ו-49 בתפקידים מסוימים שוועדת החוץ והביטחון של הכנסת מאשרת על-פי החלטת שר הביטחון.
כשנחקק החוק לא עוגן בו ההסדר הנוהג, מה שהציב בפני הצבא קושי למלא את מצבת כוח-האדם הדרוש לו, ונתונים בעניין הזה הוצגו בפני חברי הוועדה. על כן, בהצעת החוק שמונחת על שולחן הכנסת מוצע לעגן את ההוראות שהיו נהוגות בעבר ולקבוע כי גיל הפטור ייקבע בתום השנה הקלנדרית שבה הגיע חייל המילואים לגיל הפטור, ולא ביום הולדתו ממש, כפי שנקבע לצורך חישוב יתר הגילים בחוק שירות ביטחון.
פירושו המעשי של הדבר שלעתים – למעשה על-פי שרירות סטטיסטית – יהיו מי שישוחררו משירות מילואים ימים ספורים לאחר יום הולדתם, יהיו כאלה שישוחררו מן השירות במהלך השנה שבה חל יום הולדתם, ויהיו חלק – חלק קטן, אני מניח – מן המקרים שבהם אנשים עדיין ייקראו למילואים כמעט שנה לאחר יום הולדתם.
נציגי אגף כוח-אדם שהופיעו בוועדת חוץ וביטחון התחייבו בפני הוועדה ליידע את אנשי המילואים בשינוי הזה, כדי שלא יהיה מי שיופתע מכך שגם לאחר שיום הולדתו חל עדיין יקראו לו, במהלך אותה שנה, לשירות מילואים.
אין, אדוני היושב-ראש, הסתייגויות להצעת החוק הזאת, ולפיכך אבקש מחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
<היו"ר מגלי והבה:>
אתן לאדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון להגיע למקומו ונצביע, חברי חברי הכנסת, בקריאה שנייה, על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010, לפי הצעת הוועדה.
אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–5 – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–5 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 7, נגד – אין, ונמנעים – אין.
חברי חברי הכנסת – אדוני היושב-ראש, גם בקריאה שלישית נצביע.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית כהצעת הוועדה.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 7, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17), התש"ע–2010, התקבלה בקריאה שלישית.
<הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010>
[מס' מ/247; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ב, עמ' 1543; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010, גם כן קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי. אני מזמין אותך, אדוני.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):>
אדוני היושב-ראש, תודה. אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), שגם הוא ביוזמת הממשלה, עוד בכנסת הקודמת, הכנסת השבע-עשרה. הכנסת השמונה-עשרה החילה על ההצעה את דין הרציפות.
אתמצת את עיקר הדברים. בסעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי נקבע כי הסמכות לבטל כתב אישום שהוגש לבית-דין צבאי נתונה לפרקליט הצבאי הראשי. לפי סעיף 178א לחוק, הפרקליט הצבאי רשאי לאצול את הסמכות הזאת לסגנו. בפרקליטות הצבאית סברו שאין צורך להטריח את הפרקליט הצבאי או את סגנו בכל ביטול כתב אישום, ולפיכך יזמו תיקון לחוק השיפוט הצבאי שלפיו הפרקליטים הצבאיים במחוזות השונים יהיו רשאים להורות על ביטול כתבי אישום שהם עצמם הגישו.
אנחנו קיימנו, אדוני היושב-ראש, דיונים בסוגיה הזאת גם במהלך כהונתה של הכנסת הקודמת וגם בכנסת הנוכחית, וחברי הוועדה סברו כי מן הראוי לוודא שבעבירות חמורות תהיה יד מכוונת ותהיה מדיניות אחידה, לכן ביקשנו מן הפרקליטות הצבאית להכין רשימה של מקרים שבהם הסמכות להורות על ביטול כתב אישום תישאר בידי הפרקליט הצבאי הראשי או בידי סגנו.
מקרים אלה כוללים כתבי אישום שהוגשו בעקבות אירוע שבו נגרם מותו של אדם, בעניין תאונת אימונים או תאונה מבצעית, או אם הם כוללים עבירות ביטחוניות, עבירות מין או עבירות שעונשן עשר שנות מאסר. בנוסף, יהיה רשאי הפרקליט הצבאי הראשי לקבוע מקרים נוספים שבהם תיוותר הסמכות בידו. כמו כן, תיוותר הסמכות בידו במקרים שבהם הוא עצמו היה זה שהגיש את כתב האישום.
הפרקליטות הגישה הצעה מעודכנת, היא הונחה בפני הוועדה, הוועדה דנה בה, ולמעשה, נחה דעתנו שההצעה המשודרגת, מעודכנת, משופצת, אכן ראוי להביא אותה לפני המליאה. זאת עשינו, ואנחנו מבקשים מן הכנסת לאשר את ההצעה. לא הוגשו להצעת החוק הסתייגויות, ואנחנו, כמובן, מגישים אותה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לאדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון. ניתן לך להגיע למקום.
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כהצעת הוועדה, על הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010.
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1 – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 5, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010, כהצעת הוועדה, עברה בקריאה שנייה.
אדוני מרשה לנו הצבעה גם בקריאה שלישית.
אם כך, כהצעת הוועדה – הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010, קריאה שלישית.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 5, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע כי הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 61), התש"ע–2010, נתקבלה.
חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים לפי סדר-היום. אדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, יש לך הרבה עבודה היום, אבל אני יודע שאתה לא נבהל מזה, ואתה אוהב את זה.
<הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010>
[מס' כ/309; "דברי הכנסת", חוברת כ', עמ' 8382; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק מכובדי יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):>
אדוני, תודה, כנסת נכבדה, שזה אבי דיכטר ועינת וילף ואנסטסיה מיכאלי וכבוד היושב-ראש, אני מתכבד הפעם להביא הצעה שאנחנו יזמנו, לא הממשלה. יזמנו אותה בוועדה, אישרנו אותה, עם אבי דיכטר, רק לפני כמה ימים.
מדובר בחוק תשלומים לפדויי שבי, אלה שנפלו בשבי האויב בעת שירותם בצבא-הגנה לישראל, בכוחות הביטחון או בארגונים שפעלו טרם קום המדינה. מטרת החקיקה, כמובן, לבטא את החוב שמדינת ישראל חבה למי שחווה סבל רפואי ונפשי בעת שלחם למען המדינה. למעשה ההצעה הזאת היא תיקון להצעת חוק שכבר אושרה במליאה בעבר בכל הקריאות.
יש לוחמים שנפלו בשבי לפני קום המדינה, כבר במהלך מלחמת העצמאות. כיום מדובר בכך שהם אנשים מבוגרים, לא עוקבים באופן שוטף אחר החקיקה שיש בכנסת וחלקם לא היו מודעים לכך שהם זכאים להגיש בקשה להכרה כפדויי שבי לפי החוק שעבר כאן בכנסת הקודמת. לפיכך, משעמדנו על קיומה של הבעיה הזאת, הצענו לבטל את תקופת ההתיישנות ולאפשר הגשה של בקשה שתוגש על-ידי מי שלא הגיש בעבר והוא אכן זכאי להכרה כפדוי שבי, ולבקש אותה בכל עת.
הגענו, כמובן, להסכמות עם הממשלה, ובהן נקבע כי מי שמועד ההתיישנות הרלוונטי לגביו לפי הוראות החוק דהיום פקע, ניתן יהיה להכיר בו לפי הוראות החוק המוצע, והוא יהיה זכאי לתגמול למפרע בעבור השנתיים שקדמו להכרה בו כפדוי שבי. בניגוד לכך – מי שהגישו את הבקשה במועד היו זכאים לקבל את התגמול כבר מינואר 2004. הוועדה דנה בעניין הזה. היינו ששים, כמובן, אילולא היה הסייג הזה, אבל היה צורך לגבש הסכמה עם הממשלה, עם משרד האוצר, משרד הביטחון, וכך הוחלט.
אין הסתייגויות, אדוני היושב-ראש, להצעת החוק. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לאדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון.
אנחנו נצביע על הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2) (ביטול התיישנות), התש"ע–2010, בקריאה שנייה; בלי הסתייגויות, כהצעת הוועדה.
הצבעה מס' 6
בעד סעיפים 1–3 – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים.
אדוני מרשה לנו להצביע בהצבעה לקריאה שלישית.
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, כהצעת הוועדה, על הצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, נתקבל.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ההצבעה שלי לא נקלטה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 8. מה אמרת, חברת הכנסת יחימוביץ?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ההצבעה שלי לא נקלטה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אם לא נקלטה הצבעתה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ אנחנו מוסיפים אותה, כי היא הודיעה על התקלה לפני שהקראנו את התוצאות ועל כן אנחנו מקבלים את הבקשה שלה.
אנחנו, כמובן, מכריזים בזאת שהצעת חוק תשלומים לפדויי שבי (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, התקבלה.
<הצעת ועדת החוץ והביטחון להסיר מסדר-היום של הכנסת את הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009>
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מזמין שוב את יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת צחי הנגבי: הצעת ועדת חוץ וביטחון בדבר הסרה מסדר-היום של הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009. בבקשה, אדוני.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):>
אדוני היושב-ראש, תודה, ועדת החוץ והביטחון, מתוקף סמכותה, החליטה להסיר מסדר-יומה את הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה). ההוראה הזאת נחקקה בשנת 2001 ומעת לעת היא הוארכה כדי לאפשר קריאה לשירות מילואים של קצינים מעל גיל 41 למטרות תעסוקה מבצעית, תוך מתן תגמול מיוחד לקצינים אלה.
לאחר שחוקקנו בוועדה, ולאחר מכן במליאה, את חוק שירות המילואים לשנת 2008, נקבע הסדר מקיף לעניין הוראות הקריאה לשירות מילואים, לרבות לעניין גיל השירות, מטרות השירות והתגמולים שמוענקים לחיילי המילואים בגין השירות.
בשל טעות, הוראת השעה נותרה על כנה אף-על-פי שכבר אין בה צורך. לפיכך הממשלה ביקשה לבטל הוראת שעה זאת באמצעות הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת. הצעה זאת הונחה שבועות ספורים לפני שהוראת השעה ממילא עמדה לפקוע, והיא פקעה ב-31 בדצמבר 2009, ומשפקעה לא נותר עוד צורך בהצעה לבטלה.
לכן ההחלטה של הוועדה היא לבקש מהכנסת להסיר את הצעת החוק מסדר-היום, בהתאם להוראות סעיף 123א לתקנון הכנסת. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת הוועדה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה ליושב-ראש.
אנחנו עוברים לאישור ההצעה, הצעת ועדת החוץ והביטחון להסיר מסדר-היום את הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009. אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת החוץ והביטחון להסיר מסדר-היום של הכנסת את הצעת חוק שירות ביטחון
(הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009, נתקבלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 6, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, הצעת ועדת החוץ והביטחון בדבר הסרה מסדר-היום של הצעת חוק שירות ביטחון (הגבלות קריאה לשירות מילואים של קצין – הוראת שעה) (ביטול), התשס"ט–2009, התקבלה. אני מודה לך, אדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון.
חברי חברי הכנסת, אני מנצל את ההזדמנות הזאת לברך את חיילי צה"ל מבה"ד מג"ב. אומנם בלבוש אתם נראים כמו חיילי צה"ל, אבל אתם מבה"ד מג"ב, ואני מברך אתכם כאן: ברוכים הבאים לכנסת ישראל.
<הצעת ועדת הכנסת לתיקונים בתקנון הכנסת>
[נספחות.]
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהצעת ועדת הכנסת לתיקון תקנון הכנסת על-פי סעיף 151 לתקנון – מחיקת כותרות וביטול סעיפים 31–33, 34, 35, 46–49, 50, 52, 53, 54, 56 ו-57; תיקון סעיפים 10, 49א, 59, 86 ו-94; סימון סעיפים 28, 29, 33א, 36, 36א, 38–45, 49א ו-55; הוספת "פרק שני: סדר-היום" ו"פרק שלישי: סדרי הדיון" בחלק ג'; החלפת סעיף 94. אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת לוין, ששוקד על העבודה הזאת ונמרץ בעבודתו. בבקשה, אדוני.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, שוב, לצערי, נדמה לי שאין כאן שר, או שאני טועה?
<היו"ר מגלי והבה:>
אתה לא טועה. אני רק רוצה להגיד לך, אדוני – אנחנו ממשלה קטנה. מדברים רק על 39 שרים וסגני שרים. אנחנו הממשלה הכי קטנה שהיתה במדינת ישראל, כך שאין זמן לאף שר להגיע לתורנויות. אני לא רוצה להפסיק את הישיבה, אז אני מבקש – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אבל יש שרים לשעבר.
<היו"ר מגלי והבה:>
הם תמיד נוכחים, גם – – –
<אברהם דיכטר (קדימה):>
– – – תצביע לכיוון הזה – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אני כבר שכחתי.
<היו"ר מגלי והבה:>
טוב, אנחנו מבקשים שיהיה שר במליאה. אדוני, זכותך להמשיך – או זה בדיוק הסנקציות נגד שרים שלא – – –
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
נכון, נכון. אני יכול לומר, אדוני היושב-ראש, שאנחנו בדיוק תיקנו את העניין הזה והתייחסנו. היום התקנון מחייב נוכחות של שר לכל אורך הישיבה, ונדמה לי שחשוב שנקפיד על זה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מסכים אתך.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
ואני מקווה שהנושא הזה באמת יזכה להתייחסות כלשהי מצד נשיאות הכנסת.
דבר נוסף, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מוכרח, אני חושב שלא ניתן אלא לגנות את ההתנהגות המבישה של שני חברי כנסת בישיבה שקיימנו כאן בנושא י"ב עולי הגרדום. אני חושב – לא מכובד, לא ראוי. אין מקומו באף פרלמנט, בטח לא בכנסת ישראל.
לגופו של העניין, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, זו הפעם הרביעית שאני מתכבד להציג את הצעת ועדת הכנסת לגיבושו של נוסח חדש ועדכני לתקנון הכנסת. אנחנו התחלנו כזכור בתהליך של תיקון התקנון, ואנחנו מבצעים אותו בשלבים. בכל פעם אנחנו מסיימים פרק ומביאים אותו לאישור. זה למעשה הפרק או חבילת התיקונים הרביעית שאנחנו מביאים.
הנוסח המובא היום מהווה המשך של החלק השלישי העוסק בעבודת הכנסת. הנוסח כולל הוראות לעניין סדר-היום ופרסומו. במסגרת זו מוצע לעגן את העובדה שימים שני ושלישי מוקדשים לבקשות הממשלה, ויום רביעי – להצעות חברי הכנסת. מוצע להעניק ליושב-ראש הכנסת סמכות לקבוע סדר-יום החורג מהוראות אלה בנסיבות שבהן הדבר מתחייב.
פרק נוסף המונח בפניכם כולל הוראות הנוגעות לסדרי הדיון – מתי הדיון יהיה סיעתי ומתי אישי ומהו הנוהל בכל אחד מהדיונים. כמו כן כולל התיקון הוראות הנוגעות לרשות הדיבור של שר המדבר בכנסת בשם הממשלה ומתערב במהלך הדיון, וכן הוראות לעניין הודעות הממשלה, הודעת סיעה והודעה אישית.
החלק המונח בפניכם מתקן גם את סעיף 10 לתקנון הכנסת, שכבר אושר לאחרונה על-ידי הכנסת, וקובע הוראות לעניין השתייכותו הסיעתית של חבר כנסת שהחל לכהן בכנסת לאחר שהתפלגה הסיעה שבה היה אמור לכהן.
להצעה זו הוגשה השגה אחת. ועדת הכנסת דנה ואישרה אותה, והיא נכללת בנוסח שהונח על שולחן הכנסת לאחר שוועדת הכנסת – כפי שעשתה בכל התיקונים הקודמים, עשתה את הדברים בהסכמה רחבה וכללית על דעת כולם.
על כן, אני מבקש מהכנסת לאשר את הנוסח שהציעה ועדת הכנסת. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אנחנו נמתין עד שיגיע למקום ההצבעה שלו.
הצבעה מס' 9
בעד הצעת ועדת הכנסת – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכנסת למחיקת כותרות וביטול סעיפים 31–33, 34, 35, 46–49, 50, 52, 53, 54, 56 ו-57; לתיקון סעיפים 10, 49א, 59, 86 ו-94; לסימון סעיפים 28, 29, 33א, 36, 36א, 38–45, 49א ו-55; להוספת "פרק שני: סדר-היום" ו"פרק שלישי: סדרי הדיון" בחלק ג'; ולהחלפת סעיף 94 בתקנון הכנסת נתקבלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 6, נגד – אין, ונמנעים – אין. אם כך, הצעת ועדת הכנסת לתיקון תקנון הכנסת נתקבלה.
חברי חברי הכנסת, בין השאר, חובת נוכחות שר לפי התקנון היא דבר שמחייב אותנו, ומחייב אותו, קודם כול, במיוחד שאנחנו לפני הצעת חוק. אז אנחנו נעשה הפסקה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אולי אפשר – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אפשר להעביר חוקים, אבל – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
יש פה שני חוקים – 10 ו-11.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
רגע, למה לא – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
שאלת, חברת הכנסת יחימוביץ, למה אין. אני – – –
<אברהם דיכטר (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אני אומר לך, זה נראה פשוט ביזיון הכנסת שהממשלה מרשה לעצמה לא לשלוח לכאן שר תורן, שלא לומר שר רלוונטי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
למה אנחנו צריכים שר כדי לאשר חוקים?
<היו"ר מגלי והבה:>
יש תקנון שיושב-ראש ועדת הכנסת רק – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אבל הם לא עומדים בתקנון.
<היו"ר מגלי והבה:>
נכון, הם לא עומדים. אנחנו צריכים – – –
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אין מניעה, אנחנו יכול לדון, רק – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, אבל הפסקת את חבר הכנסת – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אנחנו יכולים להעביר את – – – בהסכמה, קריאה שלישית בהסכמה.
<אברהם דיכטר (קדימה):>
המגמה הזאת של ביזיון הכנסת היא לא מגמה חדשה, רק כשעוברים על זה לסדר-היום, אדוני היושב-ראש, המגמה הזאת מתחזקת, ואני מציע שהנושא הזה, נשים לו אחת ולתמיד סוף, כי – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
אני רק יכול להגיד לך, אדוני – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אי-אפשר. אנחנו צריכים לפעול לפי התקנון. אני מבין את התלונה של – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
התקנון מחייב שר?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, זה נתון להחלטתך.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני יודע. אני אומר לכם, יש פה יותר ממחאה שהביא חבר הכנסת אבי דיכטר.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
לא הבנתי, אתה רוצה שר?
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא, אין שום סיבה שנפסיק את הדיון.
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, אני אעביר את המחאה של אלה שמחו, ואני מניח שכולם מבטאים דבר – שאי-אפשר לנהל כנסת ומליאה כשחברי הכנסת רוצים להביא ולפעול בהתאם למה שנשלחו והצביעו בעדם, בשביל להיות פה, וממשלת ישראל, זה לא נוגע לה. אני – לשיקול דעתי, אני מתחשב בפנייה של חברי הכנסת. אבל אני מוחה בתוקף, ואני אעביר את זה לנשיאות, וגם נעביר את זה למזכירות הממשלה במכתב חריף נגד ההתנהלות הזאת.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
ברשותך, לא יכול להיות שנהיה שבויים בידיהם של שרי הממשלה שמתעצלים לבוא לכאן. לכן, אני לא בטוחה שמתחייב מהתקנון שיהיה שר נוכח.
<קריאה:>
מתחייב, מתחייב. התשובה היא כן.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אולי נשאל את נאזם.
<קריאה:>
לא, לא.
<נסים זאב (ש"ס):>
צריכים לשנות את התקנון. יותר קל לפעול כשאין שרים – – –
<קריאה:>
הממשלה יכולה לעכב.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא, זה לא – – – את הדיון.
<היו"ר מגלי והבה:>
לא, השיקול הוא באמת של מנהל הישיבה אם לעכב את הדיון או לא. שר חייב להיות נוכח בדיוני המליאה, במיוחד על הצעות חוק.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
יש לשעבר.
<היו"ר מגלי והבה:>
יש שניים לשעבר. חברת הכנסת יחימוביץ, אנחנו רוצים להתחשב בחברי הכנסת, אבל זה לא תקין – אני חוזר על זה בפעם השנייה, כפי שאמרתי, אולי לא הבינו – שהממשלה, הממשלה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא תדאג שיהיה תורן עם חברי הכנסת.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
כל כך הרבה שרים, כל כך הרבה שרים, ולא נמצא אחד, אחד שיהיה – –
<קריאה:>
במפלגה שלך יש חמישה, מה את רוצה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – כדי שאנחנו נוכל לעשות את העבודה שלנו ולהעביר חוקים.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מסכים אתך.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה בדיוק מעיד על האופן שבו הממשלה מתנהלת.
<היו"ר מגלי והבה:>
לדעתי, המחאה נקלטה היטב. אני – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
צריך להיות רשום לכם, אצל המזכיר.
<היו"ר מגלי והבה:>
בואו נמשיך. יבוא השר – אז נדע.
<הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010>
[מס' כ/300; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 7464; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום, חברי חברי הכנסת: הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יושב-ראש הוועדה לזכויות הילד, חבר הכנסת דני דנון, שכבר נמצא כאן, יציג את הצעת החוק. בבקשה.
<דני דנון (יו"ר הוועדה לזכויות הילד):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, שאינו במליאה אבל הוא יגיע בדקות הקרובות, אני מתכבד להציג הצעת חוק של חברי הכנסת דב חנין ויריב לוין, הצעת חוק חשובה, הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14).
לצערנו הרב, זוגות רבים נפרדים ומתגרשים, ונוצר מצב שבו אחד מההורים אינו חי עם הקטין. המצב הזה הוא מצב מורכב, מצב בעייתי, ולצערי, אחוז גדול באוכלוסייה מתמודד עם התופעה הזאת.
הצעת החוק באה לסייע לאותו הורה שהוא אינו משמורן, אותו הורה שלא מחזיק את הילד בביתו, והיא מאפשרת להורה השני לקבל מידע. לעתים רבות מתנהלים מאבקים, גם משפטיים, לגבי איזה מידע מותר להעביר להורה השני ואיזה מידע אסור להעביר. הצעת החוק בעצם מתקנת את המצב הקיים ומאפשרת להורה שאינו המשמורן לקבל פרטים חשובים מבית-הספר, ממוסדות בריאותיים ואחרים, ואני אפרט בדקות הקרובות.
ההצעה היא הצעה קצרה, והיא באה להוסיף סעיף לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. החוק מאפשר להורה לפנות ולקבל את המידע. אנחנו מדברים על גופים פיננסיים כמו בנקים, קרנות ניהול השקעות, המוסד לביטוח לאומי, מוסד חינוך – שזה מוסד שפעמים רבות נושא הרישום אליו הוא נושא מהותי – רשות מקומית ומועצה אזורית, וכן מוסדות רפואיים שהם קופות-חולים, בתי-חולים, מרפאות מכל הסוגים.
אני חושב שההצעה הזאת היא הצעה מאוד חשובה. היא יוצרת מנגנון מאוזן כדי לשמור על זכויות הורה שלא מתגורר עם הקטין, ומאפשרת לו לממש את ההורות שלו. במקרים בעייתיים, כמובן, בית-המשפט יתערב ויחליט איזה מידע יועבר ואיזה לא יועבר.
למותר לציין שהורדת המתח הקיים בין ההורים משפיעה גם על ילדים, וכיושב-ראש הוועדה לזכויות הילד אנחנו עושים כל דבר שאנחנו מסוגלים כדי להקל על הילדים, וחוק זה יוריד את המתח ויאפשר לילדים, גם של הורים פרודים, חיים יותר קלים.
אני רוצה להודות – לפני שאבקש את תמיכת חברי הכנסת – למנהלת הוועדה רחל סעדה, ליועצת המשפטית נירה, לעוזרים שלי שסייעו בחוק הזה, שי ויפעת, וכמובן ליוזמים, חבר הכנסת לוין וחבר הכנסת חנין, שבעבודה יעילה, בשיתוף כל הגורמים – ושמענו את כל הארגונים הנוגעים בדבר – הגענו לתיקון חשוב שיקל על החיים של הורים פרודים. אבקש לקבל את תמיכת חברי הכנסת ולאשר את הצעת החוק. אבקש גם להודות ליועצים המשפטיים של משרד הרווחה, לעורכת-דין בתיה ארטמן, ולעורך-דין פרץ סגל ממשרד המשפטים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה ליושב-ראש הוועדה לזכויות הילד. להצעת חוק הכשרות המשפטית נרשמו הסתייגויות – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אין שרים, אין הסתייגויות.
<היו"ר מגלי והבה:>
זה מקל על המלאכה.
<דני דנון (יו"ר הוועדה לזכויות הילד):>
של מי ההסתייגות, אדוני היושב-ראש?
<היו"ר מגלי והבה:>
יש הסתייגות אחת של חבר הכנסת דב חנין, שלא נמצא כאן. אבל חבר הכנסת יריב לוין – – –
<יריב לוין (הליכוד):>
אני את ההסתייגות שלי מושך. אני אומר דברי תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
אם כך, חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010, כהצעת הוועדה.
הצבעה מס' 10
בעד סעיפים 1–3 – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 12, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14) עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה, להצביע בקריאה שלישית?
<דני דנון (יו"ר הוועדה לזכויות הילד):>
כן.
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. כהצעת הוועדה.
הצבעה מס' 11
בעד החוק – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 13, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 14), התש"ע–2010, נתקבלה.
אני מבין שחבר הכנסת לוין רוצה להודות, והוא ממציעי הצעת החוק. בבקשה.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני באמת רוצה להודות לכנסת ולחברים שהשתתפו גם בדיונים ובהצבעות שנערכו בעניין החוק הזה בקריאה הטרומית, בקריאה הראשונה, וכמובן בוועדה לזכויות הילד, על התמיכה בחוק הזה, שהוא, אגב, פרי יוזמה של אזרח, גיא רווה, שפנה בפניית ציבור באמצעות המייל לכמה חברי כנסת, העלה את הנושא הכל-כך נכון וכל-כך צודק הזה, ואפשר לנו בסופו של דבר להתחיל תהליך שמגיע היום לסיומו.
אני רוצה להודות מאוד ליושב-ראש הוועדה לזכויות הילד, חבר הכנסת דני דנון, שנרתם לעניין הזה, הוביל אותו באמת בצורה יעילה ונמרצת בוועדה והוציא מתחת ידיו בסופו של דבר הצעת חוק שאני חושב שרבים מאוד ייהנו ממנה לאורך שנים. אני רוצה להודות לצוות של הוועדה לזכויות הילד, כמובן בראשותה של מנהלת הוועדה רחל סעדה; לנירה לאמעי-רכלבסקי, היועצת המשפטית, שעשתה גם היא עבודה מסורה מאוד בעניין הזה; להודות לחברי להצעת החוק הזו, שהיו שותפים אתי, ובפרט ובאופן מיוחד לחבר הכנסת דב חנין, שהיה שותף מלא לכל התהליך, סייע, הוביל, דחף, ובלי שום ספק יש לו חלק נכבד בכך שאנחנו אכן הבאנו את החוק הזה לידי גמר. תודה אחרונה וחשובה מאוד לעורכת-הדין בתיה ארטמן, היועצת המשפטית של משרד הרווחה, שאף היא נרתמה לעניין הזה, דחפה את הנושא קדימה, ובמידה רבה מאוד התרומה המיוחדת והמקצועית שלה אפשרה לנו לסיים את החוק.
בכל זאת אני אומר עוד משפט אחד, אני חושב, לסיום. החוק הזה הוא צעד ראשון, הוא לא צעד אחרון, במובן הזה שעדיין לא הלכנו את כל כברת הדרך בהכרה בזכות העקרונית הבסיסית של שני ההורים לקבל את מלוא המידע על ילדיהם על מנת שיהיו מעורבים בגידולם. הדבר הזה הוא דבר נכון קודם כול מבחינת הילד, הוא נכון מבחינת ההורים והוא נכון גם מבחינה חברתית. אבל הצעת החוק הזו היא בהחלט פריצת דרך חשובה מאוד בנושא הזה, עושה כברת דרך משמעותית, ועל כך אני באמת מברך ומודה לכל מי שהיה לו חלק בכך. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת לוין. אדוני השר בגין, היה לנו פרק זמן שלא היה שר במליאה, ועמדה בפני האפשרות להפסיק את הישיבה או להמשיך אותה, בגלל מחאתם של כמה מחברי הכנסת, ובצדק, בהתאם לתקנון. אני מקווה, קודם כול, שמקרים כאלה לא יישנו. אנחנו גם מעירים לחברי כנסת שלפעמים שואלים שאילתות ולא מגיעים, אז על אחת כמה וכמה שממשלה שיש לה, ברוך השם, מספיק שרים, שידאגו להיות בזמן בתורנויות שלהם.
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מודה לך על ההערה, אדוני היושב-ראש. אני מקווה שהדבר לא יישנה, אבל אני בעצמי כבר מחליף של אחד השרים, ואני הייתי עכשיו בדיון שלא יכולתי לדחות אותו. אני מאוד מצטער. אני מתנצל ואני מאוד מודה לחברים שהסכימו בכל זאת להמשיך ולהמתין לנוכחות של שר. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
באמצעותך, אדוני, רק להעביר את זה באחת מהישיבות למזכיר הממשלה, שיקפידו, ולא ניתקל כל פעם באותה תופעה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני השר, תכננו לעשות לשר שלא היה לינץ', ואז שמענו שזה אתה והאנרגיות ירדו מייד.
<היו"ר מגלי והבה:>
טוב. נזכור לך את זה, אדוני.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מגלי והבה:>
הודעה למזכיר הכנסת.
<סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו אתמול על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק מוזיאון הכנסת, התש"ע–2010, של חבר הכנסת זבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המוסד העליון ללשון העברית (תיקון מס' 4) (פטור ממסים), התש"ע–2010, של חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 17) (פטור מארנונה לבתי-כנסת), התש"ע–2010, של חבר הכנסת נסים זאב. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לסגן המזכיר.
<הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010>
[מס' כ/300; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 7439; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים, חברי חברי הכנסת, להצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החינוך והכספים להצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין), יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת זבולון אורלב. בבקשה, אדוני.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אתמול הצעתי שכשיש במליאה כל כך מעט חברי כנסת, שיעמעמו את האורות.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה.
<זבולון אורלב (יו"ר הוועדה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010, שיזמה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. עוד חוק אחד ראוי וטוב. החוק כאמור נדון בוועדה משותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת הכספים ומובא בפני מליאת הכנסת.
<היו"ר מגלי והבה:>
חבר הכנסת דוד, יושב-ראש ועדה מכובדת, לא מפנים את הגב לנואמים ולא למי שנמצא כאן. בבקשה, אדוני.
<זבולון אורלב (יו"ר הוועדה המשותפת):>
חברי חברי הכנסת, בחוק ההסדרים במשק המדינה, התשס"ג–2002, תוקנה פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה והוסף לה סעיף 5ג, ובו סעיף קטן (ה)(3), שבו ניתן פטור מארנונה למוסדות חינוך שלומדים בהם ילדים עד גיל 18. עם זאת, בתי-ספר מקצועיים שאושרו לפי חוק החניכות, התשי"ג–1953, שהם בדרך כלל באחריות משרד התמ"ת והיו זכאים בעבר לפטור מארנונה, עד לאותה שנה – תשס"ג–2002 – לא נכללו בין מוסדות חינוך אלה, אף-על-פי שגם בהם לומדים ילדים כאמור והלימודים בהם מוכרים לעניין חוק לימוד חובה, התש"ט–1949. לדעתי, חלק מהקלקולים של חוק הסדרים, שמחוקקים אותו בפזיזות, דנים בו בפזיזות, והנה פרי באושים.
ההבחנה בין מוסדות חינוך שבאחריות משרד החינוך ובין בתי-הספר המקצועיים שתחת חסותו של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה אינה מוצדקת כלל ועיקר. כמו כן, מתן הפטור לבתי-ספר מקצועיים יקל על פעילותם ויאפשר הפניית משאבים לחינוך התלמידים, וכך תינתן הזדמנות טובה יותר לתלמידים – שבמקרים רבים לא השתלבו במסגרות חינוכיות אחרות, כאשר גם מסיבה זו יש חשיבות להענקת הפטור למוסדות אלה – לרכוש השכלה ומקצוע.
יצוין שבעת הכנת הצעת החוק בוועדה המשותפת עלה, באותה הזדמנות של שינויים בחוק ההסדרים שהזכרתי, התשס"ג–2002, כי קיימות מסגרות חינוך נוספות – כגון פנימיות חינוכיות: כפר-הנוער בן-שמן, "בויאר" בירושלים, וכן בתי-ספר מקצועיים לכיתות י"ג–י"ד, טכנאים והנדסאים – שבעקבות אותו תיקון בחוק ההסדרים נדרשות על-ידי רשויות מקומיות מסוימות לשלם ארנונה, והדבר מקשה מאוד על פעילותן, ואין לכך כל הצדקה. עם זאת, על מנת לא לעכב את החקיקה בעניין הפטור לבתי-הספר המקצועיים לתלמידים עד גיל 18, אשר קודמה בהסכמת הממשלה, והתחייבות יוזמת החוק וגם התחייבותי היא לפעול אך ורק במסגרת הסכמת הממשלה, אנו מביאים היום בפני הכנסת הצעת חוק זו, החלה אך ורק על בתי-ספר מקצועיים שפועלים תחת חוק החניכות.
עם זאת, חשוב לציין שבכוונת חברי כנסת, כמובן אני בתוכם, להמשיך ולפעול בכל הכלים העומדים לרשותם גם בעניין הפטור למוסדות חינוך נוספים אלה.
אני מבקש מחברי הבית לאשר את הצעת החוק שהביאה הוועדה, והמוגשת ללא הסתייגויות לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.
וכבר אנצל את ההזדמנות להודות למנהלת הוועדה יהודית גידלי, ליועצת המשפטית, שנמצאת אתנו, מירב ישראלי, ולמרכזת הוועדה רבקה מושיץ-וידר. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אני אתן לך, אדוני, להגיע למקומך, ולאחר מכן אנחנו נצביע בקריאה השנייה.
הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010.
הצבעה מס' 12
בעד סעיפים 1–2 – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 10, כולל הוספת היושב-ראש, שלא הספיק ללחוץ, כי הייתי עסוק בניירות, אבל אני בעד הצעת החוק.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
ראינו אותך רץ.
<היו"ר מגלי והבה:>
מה אתה אומר, אדוני?
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
ראינו אותך רץ.
<היו"ר מגלי והבה:>
הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010, עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה מאפשר לנו לעבור להצבעה בקריאה השלישית?
<זבולון אורלב (יו"ר הוועדה המשותפת):>
בהחלט.
<היו"ר מגלי והבה:>
אכן, חברי חברי הכנסת, נעבור להצבעה בקריאה השלישית – כהצעת הוועדה.
הצבעה מס' 13
בעד החוק – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 16, נגד – אין, ונמנעים – אין. אם כך, אני קובע, הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 16), התש"ע–2010, התקבלה.
אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהיא יוזמת החוק, להודות, וגם אנחנו מודים לה על הצעת החוק, שאכן עברה בקריאה השלישית. בבקשה, גברתי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת להודות בראש ובראשונה ליושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת זבולון אורלב, שליווה בנאמנות ובמסירות את הצעת החוק הזאת.
אני חייבת להגיד, זאת הצעת חוק שלי, ה-25 במספר, ומעולם לא נתקלתי בתופעה שבה אני מגישה הצעת חוק ואני רואה קבוצות אין-ספור עטות עליה ומבקשות להצטרף אליה, ואת רובן גם הבנתי. הבנתי ללבבן – באמת, למה לא פנימיות, ולמה לא בתי-ספר שדה, ולמה לא עוד הרבה מאוד מוסדות ראויים טובים? אבל מדובר באמת בחוק תקציבי, ויושב-ראש הוועדה עמד בפרץ מפני כל ההסתייגויות והלחצים, והקפיד לשמור על הסיכומים שהיו ביני ובין האוצר ובין משרד הפנים ובין משרד התמ"ת, ואני מאוד מודה לך על כך, חבר הכנסת אורלב.
תודה לעמית בן-צור, העוזר הפרלמנטרי שלי, שבלעדיו לא הייתי מחוקקת אפילו חצי מהחוקים שלי, ובמיוחד אני רוצה להודות לחבר'ה הנפלאים של תנועת הבוגרים של "הנוער העובד והלומד", שהסבו את תשומת לבי לעוול הגדול מאוד שמתרחש כלפי בתי-הספר המקצועיים, שבאמת נותנים מזור, בית, טיפול, תקווה, לנערים ולנערות החלשים ביותר בחברה הישראלית, שאותם בוגרי "הנוער העובד והלומד" מלווים בתוך בתי-הספר. ואני שמחה שיכולתי להיענות לבקשתם. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010>
[מס' כ/283; "דברי הכנסת", חוב' ד', עמ' 5053; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מגלי והבה:>
אנחנו עוברים, חברי חברי הכנסת, להצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת זבולון אורלב. בבקשה.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, שיזמו חברי הכנסת אלכס מילר, רוברט אילטוב, אנסטסיה מיכאלי, משה מטלון, דוד רותם, פניה קירשנבאום, אורלי לוי אבקסיס – כולם מישראל ביתנו, אבל לא כולם באו להצביע בשביל החוק, אני רואה.
<אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):>
יש נציגות.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אבל אל תצביעו כמה פעמים.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
הרוב המכריע.
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
מי שהוביל את זה והופיע בכל הישיבות – חבר הכנסת אלכס מילר.
מטרתו של החוק לעגן בחקיקה את יום הסטודנט כיום לאומי, המבטא הכרה בחשיבות ההשכלה הגבוהה ובתרומת הסטודנטים להתפתחותה ועיצובה של החברה הישראלית כחברה מודרנית ומתקדמת. יום הסטודנט הלאומי יצוין מדי שנה ביום חמישי האחרון שלפני חג השבועות. בין היתר יצוין יום הסטודנט בכנסת, בצה"ל, במוסדות להשכלה גבוהה ובפעילויות נוספות שהממשלה תחליט עליהן.
נושא נוסף שעלה בדיוני הוועדה בעת הכנת הצעת החוק הוא אפשרות החרגתו של יום הסטודנט מהוראות לפי חוק מניעת מפגעים, התשכ"א–1961, לעניין השעות שבהן ניתן להקים רעש באמצעות מכשירי קול, שהרי בידוע שכשמקיימים את יום הסטודנט הסטודנטים גם שרים, רוקדים ועושים הרבה מאוד רעש, ויש חוקים שמסדירים מתי מותר להרעיש ומתי צריכים לשתוק. עת להרעיש ועת לשתוק. אך מאחר שבסעיף 6 לחוק האמור – חוק מניעת מפגעים – ניתנה לרשויות המקומיות סמכות לקבוע בחוק עזר הוראות מיוחדות גם בעניין זה, יימצא הפתרון לעניין זה במסגרת הדין הכללי כאמור, לאמור: כל אוניברסיטה ומכללה שירצו לחרוג מן השעות – תהיה פנייה במועד לרשות המקומית, והרשות המקומית תחוקק חוק עזר מיוחד לעניין יום הסטודנט על-פי מקומו של הקמפוס במרקם העירוני, האם צריכים להפסיק בשעה 23:00 או שאפשר עד אור הבוקר.
אני מבקש מחברי הבית לאשר את הצעת החוק שהביאה הוועדה, המוגשת ללא הסתייגויות, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
אף כאן אני רוצה להודות למנהלת הוועדה יהודית גידלי, ליועצת המשפטית שלנו מירב ישראלי ולמרכזת הוועדה רבקה וידר. תודה רבה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010.
הצבעה מס' 14
בעד סעיף 1 – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 11, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה מרשה לי?
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אפשר להצביע בקריאה שלישית.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010.
הצבעה מס' 15
בעד החוק – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, נתקבל.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 13, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 2), התש"ע–2010, עברה.
אני מזמין את היוזם או את אחד היוזמים – –
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
היוזם – היוזם הראשי.
<היו"ר מגלי והבה:>
– – חבר הכנסת אלכס מילר. אדוני, בבקשה. אני רק צריך לעשות צדק עם חברי הכנסת מהאופוזיציה, שמגישים הרבה הצעות חוק, ובוועדת השרים ברוב המקרים הן לא מאושרות, כך שצריך לעשות את האיזון. אני מברך את חברתי שלי: תמשיכי לחוקק חוקים לטובת כל בית ישראל וכל אזרחי ישראל, וגם החברים האחרים.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
היא מהקואליציה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
כנראה ממשלת ישראל – – –
<זבולון אורלב (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):>
אולי היא חושבת שאני באופוזיציה. לא מאשרים לי – – –
<היו"ר מגלי והבה:>
חברים, אני אמרתי את הדברים, ואני יודע על מה אני מדבר. במקרה, אני לא הדוגמה הטובה, כי יושב-ראש הקואליציה נמצא כאן וכן אישרו לי הצעת חוק.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
רק לחזק את דבריך, שכנראה ממשלת ישראל הנוכחית למדה מהממשלה הקודמת, אבל לא תמיד את הדברים הטובים.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מקווה שיום אחד נגיע רק לדון עניינית, ולא לפי השתייכות לאופוזיציה או לקואליציה. אני מסכים אתך. חבר הכנסת מילר, בבקשה.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, ראשית אני רוצה, כמובן, להודות ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת זבולון אורלב, על כך שקידם את הצעת החוק, ליועצת המשפטית של הוועדה, מירב ישראלי, למנהלת הוועדה, יהודית, ולכל מי שהיה שותף לקידום הצעת החוק, ולאותם חברי כנסת שהגיעו והביעו את עמדתם בעניין זה.
אני חושב שכאשר אנחנו מדברים על יום הסטודנט, כולנו – רובנו לפחות – היינו שם. מדובר על קרוב ל-300,000 איש שכל שנה מציינים את יום הסטודנט במסגרת האירועים במוסדות שלהם. אני חושב שכאשר אנחנו מסתכלים על כל העולם, אנחנו רואים שברוב המדינות היום הזה מצוין כיום הלאומי. כך, אני חושב שלאחר 60 שנות אקדמיה ישראלית הגיע הזמן שגם במדינת ישראל יצוין יום הסטודנט כיום לאומי. אני מאמין שכאשר אנחנו נגיע גם לדיוני הכנסת ולדיונים בממשלת ישראל, יוספו דברים ליום זה.
אני מברך כמובן את התאחדות הסטודנטים ואת חברי שדולת הסטודנטים בכנסת, שהיו שותפים לקידום הצעת החוק. מובן שהמשאב העיקרי של מדינת ישראל הוא המשאב האנושי, וברכות למערכת ההשכלה הגבוהה. תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת אלכס מילר.
<הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/311).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010, כמובן, של חבר הכנסת זאב אלקין, אבל מי שיציג את החוק הוא חבר הכנסת זבולון אורלב. חבר הכנסת אלקין, יושב-ראש הקואליציה, אנחנו מאחלים בריאות ושהקול שלך יחזור מהר.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
– – –
<היו"ר מגלי והבה:>
זו, כמובן, הצעה לקריאה ראשונה. מי שנרשם ורוצה לדבר – הרשימה עדיין פתוחה. אדוני, בבקשה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה ראשונה את הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010.
השר בגין, היום, יש לנו רק חוקים של נחת. זו ועדת החינוך, זו מהותה וזה טיבה.
<השר זאב בנימין בגין:>
לברך את היוזמים ואת יושב-ראש הוועדה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
הצעת החוק הזאת היא יוזמה של שלושה חברי כנסת – זאב אלקין, זבולון אורלב ודניאל בן-סימון. בדרך הטבע קבענו שחבר הכנסת אלקין יציג את החוק, ואנוכי, גם כיוזם, אסכם, אבל מאחר שחבר הכנסת אלקין איבד את קולו ומיתרי קולו צריכים כרגע מנוחה – זה נותן קצת נחת לחברים בקואליציה עכשיו שקולו הרועם לא עובד עלינו – התבקשתי על-ידו, וגם בשמו ובשמי ובשם חבר הכנסת בן-סימון, להציג את החוק.
בהצעת החוק מוצע להקים מרכז על שמו של זלמן שזר, נשיאה שלישי של מדינת ישראל, ושהמרכז הזה יפעל לחקר ולהפצה של תולדות העם היהודי בארץ ובעולם. הקמת המרכז תתרום הן למחקר בתחום האמור – תולדות העם היהודי – והן לטיפוח התודעה ההיסטורית היהודית ברוח מורשתו ופועלו של הנשיא המנוח זלמן שזר, שכידוע נוסף על פעילותו הפוליטית והציבורית, עד כדי היותו נשיא המדינה, עסק בחקר תולדות עם ישראל – תורה, עם, דרך ארץ.
הצעת החוק באה ליתן ביטוי לחשיבות שבהקמת מרכז כאמור בחוק, ולהקים רשות שתהיה תאגיד ותמלא תפקידים למימוש מטרות המרכז. זאת, בדומה למוסדות שהוקמו לזכרם של אישים אחרים, כגון חוק יד יצחק בן-צבי – להכרת הארץ, להכרת ירושלים ולחקר הקהילות בגולה – התשכ"ט–1969, חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין, התשנ"ז–1997, והחוק להנצחת זכרו של מנחם בגין, התשנ"ח–1998.
מרכז זלמן שזר הוקם בשנת 1973 על-ידי החברה ההיסטורית הישראלית, בסיוע של ממשלת ישראל, ופועל כיום כעמותה רשומה. מוצע לשנות את הסטטוס המשפטי, ובמקום עמותה רשומה לעגן את מעמדו בחוק. לשם כך מוצעים הסדרים לעניין המעבר מפעילותו כעמותה לפעילות כתאגיד שמוצע להקימו, לרבות מעמד העובדים. מובן שהואיל ומדובר בתאגיד על-פי חוק, מוצע לקבוע כמובן את מבנה המרכז ואת מוסדותיו, ובמתכונת הכללית של התאגידים שהוקמו לאחרונה על-פי חוק. הצעת החוק גם מציינת את מספר החברים במועצה, את תפקידם והוראות הנוגעות לכהונתם, את אופן מינוי המנהל הכללי של המרכז ואת תפקידיו, והוראות בדבר תקציב המרכז ומימונו והעסקת עובדים בו, והכול במתכונת המקובלת, כפי שאמרתי, של תאגידים על-פי חוק שהוקמו לאחרונה. השתדלנו מאוד להיצמד לדברים הקיימים.
בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית תדון ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בהסדרים שיחולו במעבר מפעילותו של המרכז כעמותה לפעילותו כתאגיד. לא הספקנו עדיין להשלים את כל המרקם, כי צריכה להיות הידברות, גם עם העובדים. בהמשך הליכי החקיקה הוועדה תידרש גם לעניין העלות התקציבית – איך מסדירים גם את הסוגיה התקציבית – שהרי אין כוונתנו להפוך אותה מעמותה לתאגיד על מנת שיחזרו המחזות המבישים כל פעם, כעני המחזר על הפתחים – הגוף הלאומי העיקרי שלנו שמאגד בתוכו את מיטב ההיסטוריונים בעלי המוניטין האקדמי מחזר על הפתחים ובקושי יכול לקיים את העניין. צריכים להסדיר גם את עניין העלות התקציבית. על כל פנים, מכיוון שהממשלה נתנה את הסכמתה להצעת החוק, לא מדובר בהצעת חוק תקציבית כהגדרתה בסעיף 3ג לחוק-יסוד: משק המדינה.
כאמור, חברי הכנסת זאב אלקין, בן-סימון ואנוכי, כיוזמים, התחייבנו גם לקדם את הצעת החוק אך ורק בתיאום עם הממשלה, וכך אנחנו גם מביאים את הצעת החוק לקריאה הראשונה. כמובן, נעשה כך גם לקראת הקריאה השנייה והשלישית. אנחנו מאמינים שהחוק הזה ייתן תנופה ערכית אקדמית חשובה לקידום החקר וההפצה של תולדות העם היהודי בארץ ובעולם.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. חברי חברי הכנסת, נרשמו לדיון על הצעת החוק שני דוברים – חבר הכנסת דניאל בן-סימון, שלא נמצא כאן, וחבר הכנסת יעקב כץ. לא נרשמו נוספים.
אם כך, נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת החוק.
הצבעה מס' 16
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010,
לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר מגלי והבה:>
בעד – 10, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, התש"ע–2010, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר מגלי והבה:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לשאילתות לסגן שר החינוך. אני מזמין את חבר הכנסת פרוש, סגן שר החינוך, להשיב על שאילתות של חברי הכנסת. בבקשה, אדוני. על-פי סדר-היום שנמצא אצלי: שאילתא מס' 369, של חבר הכנסת רוברט טיבייב – אינו נוכח; לפרוטוקול.
<369. הקמת אוניברסיטה בגליל>
חבר הכנסת רוברט טיבייב שאל את שר החינוך
ביום י' בחשוון התש"ע (28 באוקטובר 2009):
בשנים האחרונות גדל מספר הסטודנטים. בעקבות זאת התקבלה בשנת 2005 החלטת ממשלה להקים אוניברסיטה בגליל, שתאחד בתוכה את המכללות באזור לגוף אחד ותהפוך למנוף המרכזי לפיתוח הגליל.
רצוני לשאול:
האם יש התקדמות כלשהי בעניין ההקמה?
<תשובת סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
החלטת הממשלה מס' 3578 מיום 2 במאי 2005 הטילה על שרת החינוך, התרבות והספורט דאז לפעול לבדיקת האפשרות להקמת אוניברסיטה בגליל, בתיאום עם המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ותקצוב, במסגרת סמכויותיהן, תוך התייחסות לבחינת ההיבטים הלאומיים, האקדמיים, התכנוניים, התקציביים והאחרים של הנושא.
מאז כניסתי לתפקיד יושב-ראש מל"ג ומינוים של יושב-ראש ות"ת חדש ומנכ"ל חדש למל"ג – שמינויו נכנס לתוקף בתחילת חודש מרס 2010 – אנו בוחנים יחד עם אוניברסיטת חיפה את האפשרות לפתיחת קמפוס אוניברסיטאי בגליל על-ידי אוניברסיטת חיפה.
יתירה מזו, ברצוני לעדכנך כי ביום 12 בינואר 2010 קיבלה המל"ג בראשותי החלטה לקדם את הפרויקט להקמת בית-ספר לרפואה בצפת. בית-הספר יוקם ויפעל כקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן ויהווה קמפוס אוניברסיטאי בגליל ואבן שואבת לחיזוק הגליל ולמשיכת אוכלוסייה חזקה להתיישב בו.
בהקשר זה ראוי לציין את הנתונים הבאים: בצפון פועלים מספר רב של מוסדות מוכרים להשכלה גבוהה, ובהם המכללה האקדמית תל-חי בקריית-שמונה, מכללת "הגליל המערבי" בעכו, מכללת "עמק יזרעאל" בעפולה, "אורט בראודה" בכרמיאל, מכללת "אוהלו" בקצרין והמכללה להוראה בסח'נין. לאחרונה אישרה המועצה להשכלה גבוהה את פתיחתה של מכללת "מאר אליאס", הממוקמת כיום באעבלין ועתידה לעבור לנצרת. פריסה זו אפשרה את הנגשת מערכת ההשכלה הגבוהה לציבורים חדשים.
בסופו של יום, פריסת המוסדות להשכלה גבוהה מעמידה את ישראל כמדינה המובילה בעולם ביחס בין מספר המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה לבין קילומטרים רבועים. היחס בישראל הוא מוסד אחד להשכלה גבוהה על כל 357 קמ"ר.
<היו"ר מגלי והבה:>
שאילתא מס' 672, של חבר הכנסת אלכס מילר: הכנסת "הקו הירוק" לספרי הלימוד. בבקשה, אדוני סגן השר.
<672. ציון "הקו הירוק" בספרי הלימוד>
חבר הכנסת אלכס מילר שאל את שר החינוך
ביום ה' בשבט התש"ע (20 בינואר 2010):
בשנת 2006 החליטה שרת החינוך להכניס את "הקו הירוק" לכל ספרי הלימוד – החלטה פוליטית גרידא – ומאז התחלף השלטון בישראל.
רצוני לשאול:
1. באיזה היקף באה לידי ביטוי בשטח ההחלטה האמורה?
2. מה ייעשה בנושא?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת מילר, מבדיקה מקיפה שערכה המפקחת המרכזת על לימודי הגיאוגרפיה במשרד החינוך, דליה פניג, עולה כי בספרי הלימוד שנכתבו בשנים האחרונות ועוסקים בנושא הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל מפת ישראל מופיעה בגבולותיה הנוכחיים, כפי שהיא מסורטטת על-ידי המרכז למיפוי ישראל, שהוא הגוף הממשלתי שכפוף למשרד הבינוי והשיכון והוא שמוסמך לסרטוט מפות ישראל. משרד החינוך מקפיד ומחויב להצגת המפות בספרי הלימוד על-פי מקור זה. החלטת שרת החינוך לשעבר, הגברת יולי תמיר, להכניס את "הקו הירוק" לכל ספרי הלימוד היתה בעצם בגדר הצהרה שלא יושמה הלכה למעשה.
עם זאת, בפרק על עיצוב גבולות הארץ לאורך השנים מופיעה מפה עם סימון "הקו הירוק" – קו שביתת הנשק הידוע – תחת הכותרת "הגבולות בעקבות מלחמת העצמאות – 1949–1967", כפי שמופיעות מפות נוספות המציגות את גבולות ארץ-ישראל בתקופות שונות, החל מתקופת התנ"ך.
לאור האמור, לא נמצא הצורך לבצע שינויים בספרי הלימוד.
<היו"ר מגלי והבה:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת מילר, בבקשה.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
כבוד סגן השר, אני זוכר שהנושא הזה עלה בדיונים של ועדת החינוך, והובהר לנו שבמסגרת תקציב מיוחד במשרד החינוך עומדת להיות הדפסה של ספרים חדשים. השאלה שרציתי לשאול, נוסף על כל מה שענית לי, היא האם היתה בקשה לתקציב מול ההצהרה של שרת החינוך לשעבר, או שזה היה במסגרת הצהרה ללא תקציב. אם כן היה תקציב כלשהו – האם העניין הזה טופל במסגרת של העברת תקציב לנושאים אחרים?
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
מכובדי חבר הכנסת מילר, אתה לא מצפה ממני שאני אשלוט בכל ספרי התקציב ובכל הפרטים שיש בתקציב הגדול – ואחרי משרד הביטחון זה התקציב הכי גדול שיש – ושאדע בדיוק כל פרט ופרט, ועוד סכום שלכאורה הוא גדול אבל הוא מזערי, על דרישה שבאה לידי ביטוי בהצהרה של השרה הקודמת.
אני יכול רק לחזור ולומר מה שאמרתי בתשובה על השאילתא. היתה הצהרה כזאת של השרה יולי תמיר, אבל זה לא בא לידי מימוש, כך שלמשרד ידוע על הצהרה גרידא ולא מעבר לכך. אני עונה בשם השר, והוא חתום על התשובה שאני נתתי פה כעת מעל במת הכנסת.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לאדוני. אנחנו עוברים לשאילתא מס' 681, של חבר הכנסת עפו אגבאריה – אינו נוכח; לפרוטוקול.
<681. חטיבות הביניים במגזר הערבי>
חבר הכנסת עפו אגבאריה שאל את שר החינוך
ביום י"ב בשבט התש"ע (27 בינואר 2010):
במגזר הערבי עדיין קיימות חטיבות הביניים, לעומת היעלמות התוכנית במגזר היהודי, לאחר שהוכח שהן נכשלו.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – האם קיימת תוכנית לאיחוד חטיבות הביניים והתיכונים?
3. מה ייעשה לביטול חטיבות הביניים במגזר הערבי?
<תשובת סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1. הקביעה המופיעה ברישא של השאילתא, שלפיה במגזר היהודי נעלמות חטיבות הביניים כיוון שהוכח שכשלו, אין לה אחיזה במציאות. חטיבות ביניים קיימות בכל המגזרים, אם כחטיבות ביניים עצמאיות ואם כחלק מבתי-ספר שש-שנתיים. מחקרית לא הוכח כי המסגרת של חטיבות הביניים כשלה, אף שגם לי יש ספקות בנושא.
2. משרד החינוך רואה בחיוב את קיומו של רצף חינוכי שש-שנתי, ותוכניות הלימודים בתחומי הדעת, וכן התוכניות לחינוך חברתי ולקידום אקלים מיטבי, מתבססות על קיומו של רצף שש-שנתי. עם זאת, המשרד אינו מוביל בדרך כלל מהלך לאיחוד מינהלי של חטיבות הביניים והחטיבות העליונות מסיבות שונות: השוני בבעלויות, המשמעויות התקציביות, השלכות על העסקת המורים ועוד.
3. לא התקבלה במשרד החינוך כל החלטה על ביטולן של חטיבות הביניים, לא במגזר היהודי ולא במגזר הערבי.
<היו"ר מגלי והבה:>
שאילתא מס' 762, של חבר הכנסת סעיד נפאע: עמידות בתי-ספר בפני רעידות אדמה. בבקשה, אדוני.
<762. היערכות בתי-ספר לרעידות אדמה>
חבר הכנסת סעיד נפאע שאל את שר החינוך
ביום ג' באדר התש"ע (17 בפברואר 2010):
פורסם כי יש 1,800 בתי-ספר ישנים שאינם עומדים בפני רעידות אדמה. ראש ועדת ההיגוי להיערכות לרעידת אדמה אמר בפני ועדת הפנים: "בישראל תתרחש בוודאות רעידת אדמה חזקה שיכולה להיות כמו זו שהתרחשה בהאיטי, ואף יותר חזקה – – – בניינים ייהפכו למלכודות".
רצוני לשאול:
1. האם יש נתונים על בתי-ספר אלה?
2. מה נעשה לחיזוק בתי-הספר?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
1. מינהל הפיתוח במשרד החינוך פועל זה כמה שנים בתיאום עם הוועדה הבין-משרדית להיערכות מוסדות ציבור לרעידת אדמה, ובכלל זה מוסדות חינוך.
המשרד מממן שני סקרים שעורך בנושא המכון הגיאולוגי, בעלות של 2 מיליוני ש"ח, לאיתור מוסדות החינוך הנמצאים באזור של סיכון גבוה להתרחשות רעידות אדמה, וכן לבדיקת האפשרויות המיטביות לחיזוק מוסדות אלו.
2. נערך ניסוי – שהוכתר בהצלחה – להתקנת סוככים בכיתות לימוד לחיזוקן בפני רעידות אדמה. כמו כן יצאה הנחיה לכל הרשויות המקומיות להתקין במוסדות החינוך מערכת התרעה קולית לפני התרחשות רעידת אדמה.
<היו"ר מגלי והבה:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת סעיד נפאע.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה לסגן השר, תודה לכבוד היושב-ראש. האם יש ציפייה של משרד החינוך שסקר כזה אכן יסתיים? מדאיג אותי, ואני בטוח שגם מדאיג את זה שיושב לידך, כבוד היושב-ראש – בבית-ג'ן יש בית-ספר שלא מזמן ביקרתי בו, שמצבו – גם בלי רעידות אדמה הוא מסוכן. לכן, הזמן לסקר הזה, כדי שנגיע לאיזשהן בשורות בעניין חשוב מאוד. האם כבודו יכול לבשר לנו מתי סקר כזה אכן יסתיים?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
ברשותך, אני לא יכול לומר בדיוק מתי הסקר יסתיים. אני כן יכול לומר שבתקציב 2009 ובתקציב 2010, הנהלת המשרד, בראשותו של השר, חידשנו מסורת ישנה שהיתה במשרד החינוך. עם תקציב של מאות מיליוני שקלים, בשנתיים הללו משקיע המשרד בשיפוצים עמוקים בבתי-ספר, בעיקר ישנים. אני לא יודע אם בסופו של דבר דבר כזה יכול להועיל ברעידת אדמה, אבל הזכרת בדבריך שבבית-ג'ן יש בית-ספר שגם בלי רעידת אדמה מצבו קשה. הייתי מציע שתעבירו את המידע לראש המועצה שם בבית-ג'ן, או בכל מקום שאתם יודעים, כי זה הזמן לפנות כרשות מקומית אל המשרד, אל מינהל הפיתוח. בחלק מהסכומים יצאו גם הרשאות והודעות לרשויות המקומיות, אבל זה הזמן לפעול.
<היו"ר מגלי והבה:>
אדוני סגן השר, לפני שאתן את זכות הדיבור לשר בגין, שהרים את ידו, מכיוון שאני מכיר מקרוב את מה שאמר שחבר הכנסת נפאע, אני מניח שראש המועצה פנה – כי היו בסיור עם חבר הכנסת נפאע ועם נציג מהמכון לרעידות אדמה של ד"ר שפירא.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
הם סיירו בבית-ג'ן?
<היו"ר מגלי והבה:>
כן, בבית-ספר א' בבית-ג'ן, לכן אנחנו מנצלים את הבמה הזאת, כשאני סמוך ובטוח – כמי שהיה סגן שר הבינוי והשיכון ותרם ליישוב גם בפיתוח כבישים וגם בנושא שיקום שכונות, כך מצפים שאדוני יסייע בידנו שבית-הספר הזה, שגם כך הוא רעוע – תוכל לסייע בידנו או שייבנה מחדש או שיימצא לו פתרון, לבית-הספר הזה, בית-ספר א' בבית-ג'ן.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני רושם את הפרטים ואני אחזור אליך.
<היו"ר מגלי והבה:>
בבקשה, אדוני השר.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש לתרום לדיון רק במובן הבא, היות שמקצועי בכך, ועסקתי ואני עוסק בנושא זה שנים רבות: בשאילתא חבר הכנסת נפאע מצטט את יושב-ראש ועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה, ועל-פיו בישראל תתרחש בוודאות רעידת אדמה חזקה שיכולה להיות כמו זו שהתרחשה בהאיטי ואף יותר חזקה.
שמעתי תגובות לאמירה הזו, ואני מבקש להבחין בין שני דברים. כשאמר חברי הוותיק, ידידי ד"ר אבי שפירא, את הדברים האלה, והוא סיסמולוג מומחה לרעידות אדמה, הוא התכוון לדרגת רעידת האדמה במובן המדעי, במובן הטכני, במובן האנרגיה המשתחררת. אנשים שאין מקצועם בכך, לא מעטים, הבינו שהוא מתכוון לרעידת אדמה שתוצאותיה יהיו כמו רעידת האדמה בהאיטי. אין שום תחזית כזו, זה לא בנמצא, זה לא כאן, ומספר הבניינים, או אחוז הבניינים – במספרים האחרונים שנמסרו, אחוז הבניינים בישראל שנבנו לפני שנכנס לתוקפו תקן נגד רעידות אדמה, הוא בסך הכול – זה לא מעט, אבל בסך הכול פחות מ-20%. לכן איננו מצפים בשום פנים לתוצאה כזו, גם אם תהיה רעידת אדמה קצת יותר חזקה בעוצמתה הטכנית, בשחרור האנרגיה, מזו שהתחוללה בהאיטי. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה, אדוני, על ההבהרה, גם כעדות של איש מקצוע שמכיר את התחום.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
בכל רעידה באה גם ההרגעה. אדוני הרגיע.
<היו"ר מגלי והבה:>
רציתי להעיר לחברי חברי הכנסת, שרצוי לשאול בנושא. מקובל אצלנו בכנסת שיהיו מדי פעם שאילתות לשר הספציפי או לסגן השר הספציפי. אז אם יש שאלות, תפנו אותן לנשיאות ואנחנו נטפל, על מנת שאדוני – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – שאת השר בגין נזמין באיזה יום לשאילתות בנושא.
<היו"ר מגלי והבה:>
תפנה אליו בשאילתא, ואני בטוח שהשר בגין יענה בחיוב, והמידע הזה חשוב, שכל אזרח ישמע ויהיה ערוך ומוכן לכל מצב.
חברי חברי הכנסת, שאילתא 769, של חבר הכנסת נחמן שי – לפרוטוקול.
<769. בטיחות הסעות תלמידים>
חבר הכנסת נחמן שי שאל את שר החינוך
ביום ג' באדר התש"ע (17 בפברואר 2010):
מדי יום נוסעים בישראל לבית-הספר ובחזרה כ-280,000 ילדים בהסעות תלמידים. במקרה של תאונה התוצאות יכולות להיות קטלניות, בין היתר מאחר שמדובר במספר גדול של ילדים בכלי-רכב אחד.
רצוני לשאול:
1. מה נעשה כדי להבטיח את בטיחות התלמידים בהסעות?
2. אילו גופים אחראים לנושא?
3. היכן ובאיזה היקף מותקנות מצלמות באוטובוסי הסעות תלמידים?
<תשובת סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
(לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול)
1. משרד החינוך רואה בהבטחת שלומם וביטחונם של התלמידים, לרבות בהסעות, נושא חשוב מהמעלה הראשונה. המשרד מחייב את כל הרשויות המקומיות בהתקשרות עם חברות ההסעה על-פי מכרז וחוזה בנוסח אחיד שהמשרד גיבש והמהווה תנאי לקבלת השתתפות של המשרד בהוצאות ההסעה. לחוזה מצורף נספח ביטחון ובטיחות מפורט, וכלולים בו תנאים המחייבים את כל חברות ההסעה בכל הקשור לביטחון ולבטיחות של התלמידים. בין יתר התנאים, המשרד אוסר שימוש ברכב שגילו למעלה מעשר שנים. המשרד מחייב שימוש ברכב המצויד בחגורות בטיחות ופנסים מהבהבים, העסקת קצין בטיחות בתעבורה וכן ציות לכל חוקי המדינה ותקנות התעבורה הנקבעות מעת לעת.
2. הרשויות המקומיות הן הגוף האחראי על בטיחות הנסיעה של התלמידים והן המארגנות ומבצעות את ההסעות. עובדי הרשויות – מנהלי מחלקות חינוך, מנהלי מחלקות תחבורה, קציני בטיחות – אמורים לפקח על ביצוע ההסעות ולבקר אותו, כמתחייב מההנחיות. משרד החינוך עורך ביקורות בשטח באמצעות חברה חיצונית ובאמצעות עובדי אגף ההסעות של המשרד במטה ובמחוזות.
3. מצלמות ברכבים המסיעים תלמידים מותקנות במספר לא גדול של אוטובוסים של המועצות האזוריות, אשר רכשו והתקינו אותן ביוזמתן ועל-חשבונן. למשרד החינוך אין מידע מדויק לגבי מספר המצלמות המותקנות ברכבי ההסעות.
<היו"ר מגלי והבה:>
אני מודה לאדוני, סגן שר החינוך, שהשיב על כל השאילתות.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תודה.
<היו"ר מגלי והבה:>
תודה לך.
חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה – ביום רביעי, מחר, כ"ד באדר התש"ע, 10 במרס 2010, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה, תודה לכם.
הישיבה ננעלה בשעה 18:44.