דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ד ישיבה ל"ו הישיבה השלושים-ושש של הכנסת השמונה-עשרה יום רביעי, כ"ה בסיוון התשס"ט (17 ביוני 2009) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכיר הכנסת איל ינון: 4 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), התשס"ט–2009 4 אורי מקלב (יהדות התורה): 7 הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מסירת הודעה לנערים עובדים בתוך שבעה ימים), התשס"ט–2009 9 שלי יחימוביץ (העבודה): 9 זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת): 12 הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשס"ט–2009 13 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 14 אופיר פינס-פז (העבודה): 16 פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): 18 הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשס"ט–2009 19 זבולון אורלב (הבית היהודי): 19 שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: 21 הצעות לסדר-היום 23 תוצאות הבחירות באירן 23 אופיר פינס-פז (העבודה): 24 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 25 נסים זאב (ש"ס): 27 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 29 כרמל שאמה (הליכוד): 30 הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס”ט–2009 32 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 32 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 38 מזכיר הכנסת איל ינון: 38 הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009; 39 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009; 39 שר האוצר יובל שטייניץ: 39 אופיר פינס-פז (העבודה): 46 השר אבישי ברוורמן: 51 עמיר פרץ (העבודה): 56 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 60 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 60 הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009; 60 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 60 איתן כבל (העבודה): 60 יצחק וקנין (ש"ס): 63 אורית נוקד (העבודה): 64 אמנון כהן (ש"ס): 68 מירי רגב (הליכוד): 71 נסים זאב (ש"ס): 73 אורי מקלב (יהדות התורה): 75 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 77 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 80 יצחק וקנין (ש"ס): 88 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 90 סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 90 הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009; 91 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009 91 משה גפני (יהדות התורה): 91 אורי אורבך (הבית היהודי): 96 אופיר אקוניס (הליכוד): 100 שר האוצר יובל שטייניץ: 109 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> היו"ר ראובן ריבלין: כבוד השר, חברי חברי הכנסת, היום יום רביעי, כ"ה בסיוון התשס"ט, 17 בחודש יוני 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. בבקשה, הודעה למזכיר. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת דוח נציב תלונות הציבור לשנת 2008. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. רבותי חברי הכנסת, הואיל ויושב-ראש הקואליציה עדיין לא נמצא כאן, נדמה לי שלנוכח התפתחות העניינים, אם הדיון בתקציב – למגינת לבי ולמגינת לבה של הדמוקרטיה – ייערך כאשר מספר המשתתפים בדיון יהיה קטן יותר, ייתכן מאוד שכדאי לשנות את ההחלטה הקובעת שרק ב-24:00, בלילה, אנחנו נצביע על התקציב, משום שסתם להכריז על הפסקה ולכנס את הכנסת ב-24:00, כאשר אין צורך חוקי – הדבר לא מתקבל על הדעת מבחינת ההיגיון הציבורי. ולכן, אני מבקש לשקול בוועדת הכנסת – אם אכן חברי כנסת יחליטו שלא להשתתף בדיון, והדיון יתקצר – לקבוע את ההצבעות לזמן שהדיון יסתיים. הדבר הרבה יותר הגיוני. הרי אנחנו לא נמצאים פה באיזה משחק ילדים שבו אנחנו קובעים שעות ונותנים לגן – – – אנחנו נמצאים במשבר חמור, והמשבר החמור – צריך לתת עליו את הדעת כל אחד מחברי הכנסת וכל אחד מראשי המחנות כאן, אם מדובר על הקואליציה ואם מדובר על האופוזיציה. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/412/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת אורי מקלב) <היו"ר ראובן ריבלין:> על כל פנים, אנחנו ממשיכים בסדר-היום, ומתחילים אותו בהצעות חוק פרטיות. רבותי חברי הכנסת, כמובן, כל אותם חברים אשר מנימוקים שונים לא נמצאים במליאה, אנחנו לא נקריא את שמם כדי לא להביך. אני מזמין את חבר הכנסת אורי מקלב, ומבקש להאיר את תשומת לבה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ שהיא הבאה בתור, ואחריה – פניה קירשנבאום, שיציגו את עמדתן. כבוד שר החקלאות יהיה המשיב מטעם הממשלה, או שהוא רק תורן? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תורן. <היו"ר ראובן ריבלין:> להצעת חוק צער בעלי-חיים – הצעת חוק הגנת הצרכן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> צער בעלי-חיים זה ממילא אני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> השאר, אתה לא משיב עליהן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, הואיל והחוק הראשון שהיה על סדר-היום – המשיב צריך להיות השר שמחון, והואיל והצעה זו יורדת מסדר-היום, אני בינתיים מאפשר למי מהחברים הרוצה לומר כמה מלים בזכות היום לומר את דבריו. חבר הכנסת אורי מקלב, כן, אבל מי ישיב? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו צריכים לחכות. הממשלה אומרת: אנחנו מסכימים, כי זה הנמקה מהמקום, כבוד השר. אם רק תוכל אתה, בשם הממשלה, לומר: הממשלה מסכימה, אנחנו נצביע כהרף עין. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק אני צריך לדעת אם הממשלה מסכימה. חבר הכנסת מקלב, בבקשה, להציג את החוק שלך מהמקום, ואחר כך נראה איך אנחנו מתקדמים. <השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:> מה עם החוק שלי? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הראשון הוא לא פיתוח הנגב, כבודו. החוק לא עולה, כבוד השר. כבוד המשנה, אנחנו פוטרים אותך מתשובה. בבקשה, חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה). מוצע לתקן את חוק הגנת הצרכן במטרה להגן על הציבור הנזקק לשירותי רפואה דחופה. מוצע לחייב עוסק ליידע צרכן על פרטים מהותיים בעסקה, על תנאי התקשרות, על אופן ביטול העסקה ועל סיום ההתקשרות. כמו כן, מוצע לקבוע כי עסקה מתמשכת בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה לא תעלה על תקופה של שנה. כל זאת, מפני שאנחנו יודעים שאנשים במצוקה – מחתימים אותם על חוזים, ולפעמים, במיוחד בנושאים של רפואה דחופה מדובר באנשים קשישים וחולים. יוצא לפעמים שאנשים מחויבים בחוזים אף שהם כבר נפטרו מן העולם, ועדיין מחייבים אותם על סמך אותה התקשרות. לכן מוצע תיקון שאמור לשפר את החוק בעניין הזה ולהוסיף על חוק הגנת הצרכן, שנושא זה לא בא בו לידי ביטוי. תודה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת מקלב. אדוני, האם הממשלה הודיעה לכבודו שהיא מסכימה להצעת החוק? <אורי מקלב (יהדות התורה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר הודיע שהממשלה מסכימה להצעת החוק, ולכן אנחנו עוברים להצבעה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), של חבר הכנסת אורי מקלב. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, רבותי, ההצבעה החלה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), התשס"ט–2009, לדיון מוקדם בוועדת הכלכלה נתקבלה. היו"ר ראובן ריבלין: שמונה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עסקה בעניין רכישת שירותי רפואה דחופה), התשס"ט–2009, עברה בקריאה טרומית ותועבר להכנתה לקריאה ראשונה בוועדת – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> הכלכלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוועדת הכלכלה של הכנסת. אני מברך את חבר הכנסת אורי מקלב. נדמה לי שזאת הצעת החוק הראשונה שהוא מעביר. אני מברך אותך. תודה רבה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ראשונה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שנייה? <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא. ראשונה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בקדנציה הזאת. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> הצעה ראשונה שלו לבד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו הולכים מחיל אל חיל, ואני מברך אותך. <הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מסירת הודעה לנערים עובדים בתוך שבעה ימים), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/909/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שתתארגן ותציג את הצעת החוק שלה, הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מסירת הודעה לנערים עובדים בתוך שבעה ימים), התשס"ט–2009. גברתי, נא להציג. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל וההצעה שלך היא מאוד מעניינת, אני מרשה לך לבוא ולהרחיב עליה את הדיבור מעל הדוכן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> יש עליה הסכמה של כל הגורמים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל זה לא על מכסה. אני פשוט חושב שהדיון יהיה יותר – גם יש לנו זמן. אני מודה שאנחנו עושים זאת כחריג. אם חבר הכנסת מקלב ירצה להוסיף כהנה וכהנה אחר כך, אאפשר גם לו. אני מבקש גם להפנות את תשומת לבה של חברת הכנסת פניה קירשנבאום שהיא באה אחרי חברת הכנסת יחימוביץ. <דני דנון (הליכוד):> אדוני היושב-ראש – – – חברי האופוזיציה לא נמצאים – – – ולא בוועדות, אבל במזנון כולם יושבים. אולי צריך להוציא החלטה שגם את המזנון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם לא ידוע לך, חבר הכנסת דנון, אז אני רוצה להבהיר לך שחסינותך כחבר הכנסת מלאה ואתה יכול לשבת היכן שאתה רוצה, איפה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה. כמובן, הציבור מביט עליך ורואה אם אתה ממלא את שליחותך או לא, זה הכול. תודה רבה לך על הערתך, וזו תשובתי. גברתי חברת הכנסת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מדובר בהצעת חוק משותפת לי ולחבר הכנסת חיים כץ מן הליכוד, והיא נוגעת לתנאי העסקתם של בני-נוער עובדים. הדבר נעשה רלוונטי במיוחד עכשיו, עם תחילתו של החופש הגדול, שעה שבני-נוער רבים להוטים מאוד לעבוד ולהשתכר כסף ולפרנס את עצמם והם מוכנים לקחת על עצמם כמעט כל עבודה, והם לא מספיק מיומנים בשוק העבודה כדי לברר את זכויותיהם. החוק מחייב מעסיק לעדכן את העובד בדבר זכויותיו ובדבר תנאי ההעסקה שלו בתוך 30 יום מיום תחילת העבודה, אבל תלמידים, בני-נוער, שעובדים בעיקר בתקופת החופש, לפעמים לא מגיעים אפילו לתקופת עבודה של 30 יום, והם נמצאים יומיים, שלושה, ארבעה ימים, שבוע או שבועיים במקום העבודה. תכלית החוק הזה היא לקצר את הזמן למסירת ההודעה כשמדובר בנערות ונערים עובדים, וכך למנוע ניצול – שלצערי קיים בממדים מאוד גדולים – של בני-נוער אלה, שכאמור, אינם מודעים לזכויות שלהם. הצעת החוק הזאת היא ביוזמת הנוער העובד והלומד, שמשמש האיגוד המקצועי של בני-הנוער. היא קיבלה את הסכמת כל משרדי הממשלה, היא בתמיכה מלאה של הממשלה, ועל כן אני מבקשת לאשר אותה בקריאה טרומית. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. סגנית השר אורית נוקד, האם הממשלה מסכימה? אם את רוצה, את יכולה לעלות לבמה, אבל אם את מסכימה, אנחנו נעבור להצבעה. כרצונך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, גם אם תקצר את המליאה, נקיים הפסקה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, לא תהיה הפסקה. הפסקות זה בבית-ספר, לא בכנסת, אלא אם כן אנחנו מחויבים. אני עובר להצבעה. לאחר מכן, יושב ראש הקואליציה – ראיתי אותו פה, והייתי רוצה להפנות אליו דברים. רבותי, אני מפעיל את ההצבעה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מסירת הודעה לנערים עובדים בתוך שבעה ימים), התשס"ט–2009. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מסירת הודעה לנערים עובדים בתוך שבעה ימים), התשס"ט–2009, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 14, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. אני מברך את גברתי, חברת הכנסת יחימוביץ. הברכות שקיבלת הן כל כך רבות, שאני רק רוצה להוסיף ולהצטרף בברכה נוספת. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני יודע שוועדת הכנסת החליטה – כאשר היינו ועוד נחזור להיות בימים כתיקונם – שההצבעה תהיה בשעה 24:00, משום שבהערכת ההצבעה חישבנו ומצאנו שהיא יכולה להיות בשעה כזאת. נדמה לי שאם ישתתפו היום פחות אנשים בדיון על התקציב, לא נראה לי שהכנסת תעשה הפסקה כדי להגיע ל-24:00. אין כאן שום צורך, לא טקסי ולא מהותי, ואם הכנסת מסיימת את תפקידה והיא יכולה להצביע – היא מצביעה. אני חושב שהדבר הזה מחייב שינוי בהחלטת הוועדה. מה דעתך, אדוני? <זאב אלקין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, אני אשתף אותך ואת המליאה בשיקולים שעמדו על שולחן ועדת הכנסת כשהיא החליטה את מה שהחליטה – אגב, החליטה בהסכמה פה-אחד בין כל הגורמים, קואליציה ואופוזיציה, רק ביום שני האחרון. נקודה אחת שעמדה על שולחננו, כמובן, היתה הערכה של לוחות הזמנים, אף שגם אז הבאנו בחשבון שיצטרכו לנעול את המליאה לכמה שעות אם הדיון יסתיים קודם. לא חשבנו שההפסקה תהיה כל כך ארוכה, אבל הבאנו בחשבון שאולי תהיה הפסקה של כמה שעות. הנקודה השנייה – כזכור לאדוני היושב-ראש, נתנו פטור מחובת הנחה – שוב בהסכמה – אבל הבקשה של האופוזיציה אז בדיון היתה שההצבעה לא תתקיים לפני השעה 24:00, כי ברגע שהיא מתקיימת אחרי 24:00, למעשה זה כבר יום המחרת ועוברים היומיים, לפחות בהצבעה, ולא בדיון בהנחה. הנקודה השלישית, אדוני היושב-ראש, ההחלטה התקבלה בהסכמה, ואני מרגיש אי-נוחות רבה לכנס היום מחדש את ועדת הכנסת כאשר אני מניח שחברינו מהאופוזיציה לא ירצו לקחת חלק ולשנות – באופן חד-צדדי – דבר שהיה בהסכמה. לכן, אבקש ממך, אם אפשר – לפחות נכון לעת עתה, אני גם מקווה שבמשך היום הבעיה תיפתר והאופוזיציה תחזור למלא את תפקידה – לשמור את לוחות הזמנים שנקבעו בוועדת הכנסת ואושרו, נדמה לי שגם בנשיאות, פה-אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה להפנות את תשומת לבך לניסיוני כחבר כנסת, לשורת ההיגיון. common sense הוא אחד מהדברים שצריכים להביא לשיקול דעת, ולכן גם נותנים הסכמה מלאה. מובן שאם תכנס את הוועדה ויהיה אחד, אחד מחברי הוועדה שלא יסכים להצעתי שבגמר הדיון אנחנו נצביע, אנחנו נצביע בשעה 24:00 ולא נשנה החלטה שהתקבלה – לא בהסכמה. עכשיו חברי הכנסת נמצאים בבית, בין שהם בגופם ובין שאינם נמצאים, משום שיש חזקה שאינה ניתנת לסתירה שבימים שני, שלישי ורביעי חברי הכנסת, כל זמן שהכנסת פועלת, נמצאים בבית. לכן, אדוני יפרסם שתכנס, נגיד בשעה 15:00, את הוועדה, ואז תחליט – אני כבר אומר לך, אני נותן לך עצה ואני עומד מאחוריה. אם אחד מהחברים לא יסכים שההצבעה תתקיים לפני 24:00, נקיים אותה ב-24:00. אבל מה יאמר הציבור כאשר הוא יראה שהכנסת נועלת את ישיבתה, משאירה את האורות דלוקים והולכת עד 24:00 משום שמישהו החליט החלטה שהיא לא רלוונטית יותר? לכן, אני מציע לך לשקול את שיקול דעתך. אינני מחליף את ועדת הכנסת, כל מה שעתרתי – זאת עתירה מצדי. אני מאוד שמח שאדוני חרד להסכמות בבית הזה, אני מציע לו שגם יימצאו הסכמות בבית הזה. יש מקומות שאנחנו יכולים למצוא הסכמות גם במקומות שאנחנו לא כל כך מסכימים. תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אני חושב שאמרתי זאת על דעת חברי הבית, שכן אני מתאר לעצמי שלא המצאתי את ההיגיון, ואם ההיגיון המכווץ שלי אומר ככה, אז בוודאי גם ההיגיון שלכם. לא להתרגש, רבותי, הוועדה תתכנס. אם נסים זאב יאמר לא, ב-24:00 "ראס בין עינו" אנחנו נצביע. כמי שמכיר את חבר הכנסת זאב, הוא בהחלט יכול לומר שצריך לשקול את העניין הזה. <הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/971/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר ראובן ריבלין:> חברי הכנסת, אנחנו חוזרים לסדר-היום. אני מזמין את חברת הכנסת פניה קירשנבאום, באופן יוצא דופן – אף-על-פי שהממשלה הסכימה – לעלות לדוכן ולהציג את הצעת החוק שלה. מי המשיב מטעם הממשלה? שר הפנים משיב. שר הפנים הודיע שהוא מסכים. <נסים זאב (ש"ס):> מה עם צער בעלי-חיים, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> ירד מסדר-היום. קריאה: לא היו מתנגדים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא היו מתנגדים, אתה יכול לומר בשם הממשלה: מסכימים. אופיר פינס קנה לעצמו זכות להתנגד. בבקשה, רבותי. אני רק מזכיר לחבר הכנסת פינס, הואיל ואני לא יודע על מה מדובר, שההתנגדות צריכה להיות לגופו של עניין ולא התנגדות סרק. אני אומר את המובן מאליו. חברת הכנסת קירשנבאום, בבקשה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> אדוני יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בתקופה האחרונה השתתפתי בלא-מעט דיונים בוועדת הכספים, בוועדת הפנים, בנושא המשבר ברשויות המקומיות. אני מרגישה קצת שאולי זאת מכבסת מלים, מכיוון שאני הייתי אומרת שהשלטון המקומי נמצא בקריסה ולא במשבר. על-פי הנתונים שהוצגו בפני הוועדות, 87 מהרשויות נמצאות כיום בתוכנית הבראה; 81 רשויות עם חשב מלווה; 22 רשויות מנוהלות על-ידי ועדה קרואה. מדי פעם אנחנו שומעים על הבעיות ועל האיום של ראשי הרשויות שהם לא יכולים לשאת יותר בעול. הצפי של מרכז השלטון המקומי הוא שבעיות אלה רק עתידות להחריף. משרד האוצר מקצץ באופן קבוע במענקי איזון של הרשויות המקומיות, נוסף על הקיצוצים הרוחביים. משנת 2003, כשהיה הקיצוץ הראשון – – – <אופיר פינס-פז (העבודה):> את צודקת בכל מלה. מה זה קשור להצעת החוק שלך? <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> תן לי שתי דקות ואסביר בדיוק. מה שאני רוצה להגיד – לא ארחיב, אבל בשתי מלים אני רוצה להדגיש את הבעיות בשלטון המקומי, כי מעבר לקיצוצים במענקי איזון, כשאנחנו מדברים על קיצוץ רוחבי, זה נטל נוסף על הרשויות, כשהן לא יכולות לספק לא הסעות לחינוך מיוחד ולא שירותי רווחה וכדומה. בנובמבר 2008 היו בחירות ברשויות המקומיות. חלק מהרשימות, בגלל בעיה ביורוקרטית, הגישו את הבקשה למימון הרשימות – אני לא יודעת אם באיחור או שהיתה תקלה, כי יש כמה סוגי תקלות בהגשת הרשימות. החוק הוא לא תקציבי, מכיוון שהכסף למימון הבחירות האלה נמצא בוועדת הבחירות. מה שאנחנו מבקשים – אתם יודעים שבמהלך הבחירות, בקמפיין עצמו יש גם ספקים שמספקים שירותים וגם אנשים שעובדים. בזה שאנחנו לא מעבירים מימון לבחירות של הרשימות, אנחנו הופכים את ראשי הרשימות לעבריינים, מכיוון שאז כל השירות שהם קיבלו הופך לעבודה ללא קבלת תמורה. במקום שראשי הרשויות האלה יתעסקו בשוטף ויתמודדו עם בעיות היום-יום, הם נאלצים להתמודד עם הפניות של הציבור שעדיין לא קיבל תשלום על העבודה שנעשתה במערכת הבחירות ועם הקבלנים שסיפקו להם שירותים ולא קיבלו שירות. בבחירות הקודמות כבר היתה תקלה דומה, ובזמנו מאיר שטרית עשה הוראת שעה ונתן אפשרות לתקן את זה בהוראת שעה ולשלם לרשימות שלא הגישו את זה במועד. אני מבקשת שני דברים. דבר ראשון – בהצעת חוק הזאת אני מבקשת לתקן הוראת שעה ולתת אפשרות לרשימות האלה אכן לקבל את המגיע להן לפי התוצאות של הבחירות. נוסף על כך, אני חושבת שהגיע הזמן לשקול ולבדוק, וייתכן שצריך לשנות את החקיקה, כדי שלא נצטרך לחוקק בכל פעם את הוראת השעה – לשנות את החקיקה, כדי שתהיה להם אפשרות להגיש את המסמכים שלהם בזמן. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת קירשנבאום. הואיל והממשלה מסכימה, השר נהרי, קמה הזכות לחבר הכנסת אופיר פינס להתנגד להצעת החוק, והוא ינמק את התנגדותו. חברת הכנסת קירשנבאום תוכל להשיב על טענתו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת פינס הוא חבר בקואליציה, והוא לא יכול לדבר נגד עמדת ועדת שרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אדוני חושב שהתקנון מדבר על קואליציה ואופוזיציה או על חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת חוקה? יסתכל בתקנון – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, לגבי חבר הכנסת, אני רוצה להזכיר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה, אני מקווה, גם בכנסת. אנחנו מתעסקים בתקנון הכנסת. הצרה היא שאנחנו מאמצים כמה דברים מהפוליטיקה, וזה לא טוב. <אופיר פינס-פז (העבודה):> אדוני היושב-ראש, קיבלת דוגמית בדבריו של חבר הכנסת רותם למשמעות עריצות הרוב. אני רוצה להתייחס, על-פי התקנון, להצעת החוק של חברת הכנסת קירשנבאום ואחרים. זו הצעת חוק מאוד מאוד בעייתית, חברת הכנסת קירשנבאום, ואני מתנגד לה ואני רוצה להגיד לך למה. קודם כול זאת חקיקה רטרואקטיבית. את מבקשת כאן לחוקק לא קדימה. את יודעת, הכללים קובעים שהכנסת תמיד מחוקקת מעתה ואילך, ואת מבקשת לחוקק מעתה ואחורה. <השר משולם נהרי:> גם הביצוע היה רטרואקטיבי, אין לך בעיה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> לא הבנתי מה אתה אומר, אבל תסביר לי אחרי זה. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> – – – <אופיר פינס-פז (העבודה):> רגע, אתם טועים, חברים. קודם כול, זאת חקיקה רטרואקטיבית. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת קירשנבאום, עומדת לזכותך או לזכות כל אחד מהמציעים האפשרות להשיב לחבר הכנסת פינס, המתנגד לגופו של עניין. <אופיר פינס-פז (העבודה):> קודם כול, זו חקיקה רטרואקטיבית; 2. אל תפילי את זה על הממשלה, יקירתי, את צריכה להפיל את זה על המתמודדים שלא נרשמו ולא הגישו בקשות למימון. לא הממשלה אשמה. את אומנם חברה בקואליציה, אבל את צריכה להגן על הממשלה. הממשלה לא אשמה שאדם לא מתמודד ולא מבקש מימון על-פי לוחות הזמנים. 3. כבר תיקנו את החוק, אדוני היושב-ראש, כבר נדרשנו לסוגיה הזאת. הרי הבחירות היו כבר לפני שבעה חודשים. אלוהים ישמור, כבר תיקנו את החוק וכבר סידרנו את זה ועדיין אנשים לא הגישו? הרחבנו את המועדים ועדיין אנשים לא הגישו? יש גבול לכל הדבר הזה, טירוף הדעת. כבר סידרנו את העניין, היתה הצעת חוק של חבר הכנסת אורלב וחבר הכנסת שי חרמש, טיפלנו בה בוועדת הפנים כשאני הייתי יושב-ראש. אף-על-פי שזו היתה חקיקה רטרואקטיבית, עשינו וטיפלנו בזה – על דעת שר הפנים, כפי שאמר מאיר שטרית, שר הפנים לשעבר. אז עדיין אחרי התיקון אנשים לא הגישו? מה אני אגיד לך, זה פשוט לא מתקבל על הדעת, לטפל בדבר הזה בחקיקה פרטית שבעה חודשים אחרי שהתקיימו הבחירות. זה נראה לי דבר מאוד מאוד לא תקין, ואני גם אומר לך – החוק תוקן והחוק היה אמור להסדיר את הבעיה הזאת, ואני לא מצליח להבין מדוע הכנסת שבה ונדרשת לטפל בסוגיה שמזמן היתה אמורה להיות פתורה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת אופיר פינס. האם חברת הכנסת קירשנבאום מבקשת להשיב? בוודאי. נא לעלות על הבמה. את יכולה להשיב מהיכן שאת רוצה. בבקשה, מהמקום. <פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):> רק שתי מלים. קודם כול, אומנם עברו שבעה חודשים אבל לא היה אפשר היה לטפל בזה כי כל המדינה היתה בבחירות ולא היה למי להגיש. שנית, אתה אומר שהיתה הוראת שעה, ואני עדיין אומרת שזה לא תקציבי, כי הכסף בינתיים נמצא במשרד הפנים שרק מחכה שיגישו רשימות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ובכן, חברי הכנסת, נימוקיו של פינס היו ברורים לחלוטין, ואנחנו יכולים לעבור להצבעה. רבותי, מי בעד, מי נגד ומי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 13 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשס"ט–2009, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 13 בעד, אחד מתנגד ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשס"ט–2009, עברה בקריאה טרומית ותעבור לוועדת הפנים על מנת להכינה לקריאה ראשונה. תודה רבה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> ועדת העבודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אופיר פינס ביקש ועדת העבודה והרווחה, ולכן הדבר יועבר לוועדת הכנסת על מנת שהיא תחליט מי היא הוועדה המוסמכת. חבר הכנסת אורלב, זאת זכותו המלאה של חבר הכנסת פינס. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אבל מותר לי לגנות זכות זו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה יכול לגנות מתי שאתה רוצה, ועשית זאת. <הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשס"ט–2009> [הצעת חוק פ/240/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת זבולון אורלב) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הנושא הבא הוא הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), של חבר הכנסת זבולון אורלב, הנמקה מהמקום. בבקשה, אדוני. גם אתה יכול לעלות לדוכן. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר הרווחה – מכובדי שר הרווחה, בוא תקשיב לי. בינך לביני לא היה שר רווחה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מכובדי שר הרווחה, עדיין חבר הכנסת אורלב מבקש מהממשלה, ולכן הוא פונה – ונכון, השר מכבד אותו ונמצא גם באולם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> ואני גם משיב. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> והשר גם משיב, כן. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מבקש מהכנסת לאשר בקריאה טרומית את הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע). במדינת ישראל, נוסף על מערכת בתי-המשפט הרגילים יש ארבעה בתי-דין דתיים: בתי-הדין הרבניים, העוסקים במעמד האישי של העם היהודי, בתי-הדין הדרוזיים, העוסקים באותו נושא בעדה הדרוזית, בתי-הדין השרעיים, העוסקים באותו עניין בעדה המוסלמית, ובתי-הדין של העדות הנוצריות, העוסקים באזרחי המדינה שהם נוצרים. הצעת החוק שלי אומרת שיוקמו יחידות סיוע ליד ארבעת בתי-הדין הדתיים, שבהן יפעלו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שייתנו לבעלי-הדין בעצמם, או באמצעות אחרים, שירותי אבחון, שירותי ייעוץ, טיפול וגישור, לרבות העמדת מומחים לרשות בית-הדין. יחידות סיוע כאלה כבר פועלות כיום ליד בתי-המשפט לענייני משפחה, וההיגיון ביחידות הסיוע – לבתי-המשפט לענייני משפחה ולבתי-הדין הרבניים באים אנשים במשבר משפחתי. בדרך כלל מדובר בפירוק המשפחה, בדרך כלל מדובר בגירושין, ובדרך כלל לזוגות המתגרשים ולזוגות שבמשבר יש גם ילדים, יש גם הורים, יש גם משפחה, והמשבר הזה יש לו השלכה קשה. הוא מכניס לטראומה את כל המשפחה כולה. בית-המשפט עוסק במשפט עצמו לפי הדין שמחייב את אותו בית-דין או בית-משפט. אבל מי עוסק באנשים עצמם? מי עוסק במשבר הנפשי, במשבר האישי, במשבר המשפחתי, במשבר הפסיכולוגי, שמשליך על הילדים ועל המתדיינים עצמם? לצורך כך הוקמו יחידות הסיוע. הנושא הזה כבר נדון פעמים רבות, ויש הסכמה רחבה שיחידות הסיוע האלה יקומו. אלא, תשאלו מדוע לא הוקמו עד היום, אם העניין כל כך פשוט. זה בגלל עניין זעיר, והוא – תקנים. היתה בעיה של השגת תקנים שבהם יועסקו יחידות הסיוע, כלומר עניין תקציבי, שבגללו אנשים ממש סובלים כי אין מי שמסייע בידם ועוזר להם בשעת משבר. אגב, יחידות הסיוע ליד בתי-המשפט למשפחה כבר פועלות כעשר שנים, לאמור, אדוני היושב-ראש, ניסיון מצוין מיחידות הסיוע האלה, שהן מסייעות לאותם אנשים שמתדיינים ועוזרות להם בפתרון הסכסוכים המשפחתיים בדרכי שלום. על-פי הצעת החוק, שר המשפטים ושר הרווחה יוסמכו להקים בבתי-הדין הרבניים יחידות סיוע, ואלה יהיו כפופות לממונה על יחידות הסיוע שקיימות כיום בבתי-המשפט האזרחיים. ההפניה ליחידות הסיוע, כמובן, תהיה באמצעות בתי-הדין, ובית-הדין יהיה גם רשאי להורות ליחידה להגיש חוות דעת לגבי המתדיינים ולגבי משפחתם, כדי שבבואו להחליט את ההחלטה ידע את המצב המשפחתי לאשורו, על כל המשמעויות – מה החלטתו עומדת לעשות להם. בנוסף, כמובן, יחידת הסיוע, שעוסקת בעניינים רגישים מאוד, תהיה מחויבת לא להדליף, לא למסור מידע שאינה רשאית למסור, והוא יטופל כמידע שנמסר במהלך דיון בבית-משפט בדלתיים סגורות. הסוגיות המטופלות ביחידות הסיוע יראו אור ויועברו לידיעת השופטים הדנים בתיק, ורק במקרים שבהם היחידה תידרש לתת חוות דעת למתדיינים משני הצדדים, יוכלו לתת את המידע. אדוני היושב-ראש, התבקשתי על-ידי שר הרווחה – שר הרווחה, עכשיו המשפטים הם אליך – נתבקשתי על-ידי שר הרווחה, ונעניתי לכתחילה ברצון, שאחרי שהכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה טרומית אני אעכב את הדיון עד אשר תוגש הצעת חוק ממשלתית, שהובטח לי שתוגש בשבועות הקרובים או לפחות עד תחילת כנס החורף, שזה עוד שלושה או ארבעה חודשים, וגם המשך החקיקה יהיה בתיאום ובהסכמה עם הממשלה. אדוני השר, תודה לך על תמיכתך בחוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. כבוד השר, בבקשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, קודם כול, אני מברך את מציע החוק, שכרגיל בצקלונו ערימת חוקים תמיד טובה ותמיד רצינית. החוק הזה מגיע לאחר שוועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק ממשלתית שעבדנו עליה שנים רבות. הצעת החוק הממשלתית מכוננת יחידות סיוע לבתי-הדין הרבניים ובתי-הדין הדתיים, וזה צורך חיוני – לתת רכיב של עולם העבודה הסוציאלית בתוך תהליכי הגירושים והעימותים בין בני-זוג והעימותים במשפחה בבתי-הדין הרבניים. יחידות הסיוע פועלות בצורה יוצאת מן הכלל – זה אחד ממקורות הגאווה הגדולים שלנו בבתי-הדין למשפחה – והן עוזרות בצורה מהותית מאוד להגיע לגישור ולפישור ולהסכמים בין בני-זוג, תוך ראיית טובת הילד ועקרון העל של טובת הילדים. כמו שציין חבר הכנסת אורלב, ההסכמות שלנו הן בתוקפן. אציין שהצעת החוק לא הועלתה עדיין על כחול – הצעת החוק הממשלתית – משום שוועדת השרים הקציבה זמן מסוים להשלמת סוגיית התקצוב והתקנים, שנמצאת בוויכוח עם משרד האוצר. בגדול, הראייה שלנו היא שכניסת החוק תהיה על פני שנים מספר והתקנים יתחלקו בין הגופים השונים, היות שאנו מורידים עומסים אחר כך מבתי-הדין. יש דיון של מנכ"ל משרד המשפטים, מנכ"ל משרד הרווחה ונציגי אגף התקציבים כדי לנסות ולסכם את הנוסחה, ולאחר מכן החוק הממשלתי יצא לדרך, בעזרת השם, בקרוב. תודה רבה ובהצלחה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לכבוד השר. הואיל ויש הסכמה ואין מי שמתנגד, אני אתן לשר להגיע למקום מושבו ואז אתחיל את תהליך ההצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשס”ט–2009. רבותי חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשס”ט–2009, לדיון מוקדם בוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 8, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשס”ט–2009, עברה בקריאה טרומית, והיא תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט על מנת שתכינה לקריאה ראשונה, כפוף להסכמת חבר הכנסת אורלב לתאם את נושא הקריאה הראשונה עם הממשלה. תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו סיימנו את הדיון בהצעות חוק פרטיות. <הצעות לסדר-היום> <תוצאות הבחירות באירן> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מודה לחבר הכנסת אופיר פינס-פז שהפנה את תשומת לבי לחשיבות הרבה של נושא ההצעה הדחופה, שנתקבלה על-ידי נשיאות הכנסת. חבר הכנסת פינס-פז, גם אני העליתי אותה. אם היה מתקיים הדיון היום כסדרו, גם אז היית עולה עכשיו לבמה ומנמק את ההצעה הדחופה לסדר-היום. חבר הכנסת פינס-פז, בבקשה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> השאלה היא האם יש שר. מי ישיב? <היו"ר ראובן ריבלין:> נמצא פה השר שמחון כתורן. <אופיר פינס-פז (העבודה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז ישיב השר במועד מאוחר יותר. אני חושב שיותר חשובות האמירה שלך וההתייחסות שלכם, כי אני מתאר לעצמי שהדבר, בסופו של דבר, יועבר לדיון או במליאה או בוועדה. אין לי ספק. האם כבוד השר הרצוג מוכן להשיב על הנושא: תוצאות הבחירות באירן? <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> – – – אני אשיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. השר הרצוג ישיב על הצעות לסדר-היום שמספרן 710, 720, 723, 725, 730, 747, 760 ו-761. <אופיר פינס-פז (העבודה):> מאה אחוז. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, המשטר האירני הכריז מלחמת חורמה על מדינת ישראל, אבל אנחנו – מדינת ישראל והחברה הישראלית בשום פנים ואופן אינן אויבות של העם האירני. אנחנו עושים הבחנה בין המשטר האירני הפונדמנטליסטי הקיצוני והדיקטטורי לבין העם האירני. אנחנו עוקבים בימים האחרונים, העולם כולו עוקב בימים האחרונים אחרי הדרמה שמתרחשת באירן – דרמה מדהימה שבאה מלמטה. אנשים, נשים וטף מסכנים את חייהם, חושפים את פרצופם, מפגינים במיליונים, נאבקים על נשמת אפה של כל דמוקרטיה: זכות ההצבעה החשאית והערך שלא מזייפים בחירות. הם עושים את זה בתנאים בלתי אפשריים של טרור, ירי על אנשים, מעצרים וחיסולים, ובלי עיתונות חופשית. אני מצדיע לעם האירני על יכולת העמידה ועל האי-נכונות להמשיך ולחיות תחת משטר דיקטטורי, רודני, פונדמנטליסטי, אסלאמי קיצוני. העם האירני רוצה לחיות. הוא רוצה להיות עם חופשי בארצו. הוא רוצה להשתמש באינטרנט. הוא רוצה לקבל חינוך מודרני. הוא רוצה להיות בקשר עם המערב. הוא לא רוצה להיות כל היום במלחמות. לצערי, חלק מהדוברים של מדינת ישראל לא מגיבים נכון על מה שקורה שם. מספרים לנו שמוסאווי הוא כמו אחמדינג'אד. יופי, זו היום הבעיה של העולם? האם מוסאווי הוא אחמדינג'אד? אני אומר לכם: אם מוסאווי היה אחמדינג'אד, העם האירני לא היה מסכן את חייו כדי להילחם בעד מוסאווי. אני לא מאמין בזה. אז, זה לא כל כך נוח לנו בהסברה הישראלית. אנחנו רוצים להראות שכל האירנים הם שחור משחור ונורא ואיום. לא יודע. אני יודע דבר אחד: שאנחנו צריכים להתייצב לצדו של העם הזה, שרוצה חופש, שרוצה דמוקרטיה אמיתית. ונהרגים היום אנשים. אדוני היושב-ראש, אנחנו לא רואים אפילו אפס קצהו של התמונות. לדעתי, רוצחים שם – והדברים האלה ייוודעו בעוד זמן – עשרות ומאות אנשים, ואני מקווה שלא אלפים. זה שאנחנו רואים פה תמונה ושם תמונה זה כי אי-אפשר לצלם את זה. הרי מתרחש רצח עם באירן; הם רוצחים את מתנגדי המשטר. הם יעשו הכול כדי לחסל כל זיק של תקווה לעם האירני. ואני אומר: העולם צריך להתערב. אסור לעולם לשתוק על מה שקורה היום באירן. העולם צריך להתייצב לטובת העם האירני – בלי חשש, בלי מורא, בלי פחד. נכון, זאת התערבות בענייניה של מדינה אחרת, אבל איזו מדינה זו? מדינה שמהלכת אימים על כל העולם, מדינה שרוצה לפתח נשק אטומי, נשק גרעיני. מדינה קיצונית, מדינה שמחרחרת מלחמה, שמאיימת על כל המזרח התיכון, על כל אירופה, על כל העולם החופשי. אז למה העולם החופשי נאלם דום ושותק? למה העולם החופשי, מהנשיא אובמה ועד אחרוני המנהיגים – אני כבר לא מדבר על מנהיגי ישראל – לא מתייצבים עם העם האירני ומחזקים אותו? אנשים באירן מעבירים ברדיו האירני, גם לרדיו בישראל, מסכנים את עצמם. שואל אותו איש הרדיו הישראלי: למה אתם מעבירים לנו ידיעות, הרי אתם יודעים שיתפסו אתכם, יפגעו בכם? אז הם אומרים, אוקיי, אנחנו מוכנים להסתכן, אנחנו מוכנים גם שיהרגו אותנו, העיקר שהעולם ידע מה קורה כאן. העולם ידע ויאטום את אוזניו? העולם ידע וישים מחסום לפיו? אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כנסת ישראל צריכה היום לקבל הצעת החלטה שאומרת: אנחנו מתייצבים עם העם האירני, אנחנו מייחלים לכך שתהיה דמוקרטיה באירן, שיהיה חופש ביטוי באירן, שתהיה מודרניות באירן. ואני אומר לכם: אם כל הדברים האלה יהיו, אני משוכנע גם שאירן לא תפיק פצצות אטום. אירן תלך למקומות אחרים ואירן תתפתח ותרצה השכלה וחינוך לילדים ורווחה כלכלית, ולא עימות עם כל העולם. לכן אני היום עם העם האירני. אני מקווה מאוד שהמרי האזרחי שם יישא פרי, ומשטר החושך של האייטולות ושל חמינאי ושל אחמדינג'אד ייפול. אמן, כן יהי רצון. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת פינס. חבר הכנסת מנחם מוזס, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> כמה זמן יש לי? <היו"ר ראובן ריבלין:> בגלל חשיבות הנושא אנחנו לא מגבילים אותך, ובלבד שנוכל להתפלל מנחה בזמן. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אומר: ובלבד שנוכל להתפלל מנחה בזמן, אני לא מגביל. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> כל הכבוד. זה יהודי שיודע מה זה מנחה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, צירוף המקרים הזה, שבדיוק מבקר כאן ג'ימי קרטר, באותה תקופה שבה נערכות ההפגנות האדירות באירן, בא ללמד אותנו משהו. זה לא צירוף מקרים סתם, אלא אני רואה את זה בהשגחה העליונה, שבדיוק בזמן הזה הוא הגיע על מנת שניזכר מה היה בתקופתו, כשארצות-הברית לחצה לחצים מתמשכים על השאה האירני הפרו-מערבי, מוחמד ראזה פהלווי, להפסיק את משטר הדיכוי שהנהיג בארצו כדי להגיע לפלורליזם ולקדמה מערבית שאליהם שאף ולהיכנע לדרישות ארצות-הברית. מי שזוכר את התקופה ההיא זוכר שתוצאות הבחישה האמריקנית באירן הביאו בסופו של דבר, ב-1979, למהפכה האסלאמית, שזו המהפכה שהיום עומד בראשה אחמדינג'אד; אנחנו עומדים בפני סכנת הגרעין הנוראי – כפי שמסר אתמול ראש המוסד, שחלילה ב-2014 צפוי שיהיה להם נשק גרעיני, אם לא נדע לטפל בזה לפני זה. אני חושב שחלק מההיסטוריה האירנית חייב לעמוד מול עינינו גם כיום. אנו עומדים שוב בפני לחצים אמריקניים, במיוחד מהנשיא – המנסים להתערב בפוליטיקה הישראלית, ללחוץ עלינו להגיע להסדרים מדיניים שלא מקובלים על רוב שכבות העם, שהלך לבחירות ואמר את דברו, ולוויתורים מרחיקי לכת, שיאיימו חלילה על המשך קיומנו בבטחה בארץ-ישראל. אנחנו חייבים להתמקד בנקודות שלנו, שלא נוכל להתקדם לשום הסכם אם לא נעמוד בהכרה בהן – מדינה יהודית, ביטול זכות השיבה והפסקת ההסתה במערכות החינוך הפלסטיניות. מי יודע, אם חלילה שוב ניכשל, שלא נהיה כמו אירן, חלילה, שלאחר המהפכה, שהולכה שולל אז על-ידי ג'ימי קרטר, שלחץ כל כך את השאה האירני והביא בסוף להגלייתו. ולעצם היבחרו שוב של אחמדינג'אד לנשיאות אירן, אין לי אלא אולי אפילו לשמוח על היבחרו מחדש. ומדוע כך? כי עדיף לנו שונא ישראל גלוי, שאנו מכירים ויודעים את עמדותיו וכיצד להתמודד אתו, מאשר שונא ישראל בסתר בדמותו של הרפורמיסט מוסאווי, שאנחנו לא מכירים אותו עדיין, והוא מתחבא מאחורי אצטלה של קדמה כביכול, אבל אנחנו יודעים שהוא לא יותר טוב מהראשון, אחמדינג'אד, בקשר לישראל. דוד המלך אמר: ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. יש המפרשים: תעזור לי, ה', שאני אראה את השונאים, שיהיו גלויים ולא נסתרים, ואז אני אדע איך לטפל בהם. זה שאחמדינג'אד נבחר, זה השונא הגלוי שלנו. מה שיש לי לומר על כל מה שקורה באירן, על שני הצדדים הרבים והנצים – אף אחד מהם לא אוהב אותנו, ואני מאחל הצלחה לשני הצדדים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כולם חושבים שאחמדינג'אד נולד היום או לפני כמה שנים. אולי שכחנו את פורים. אחמדינג'אד זה המן שהיה בדורו. ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אז כל שנה, כל דור, יש חידוש. היטלר לא היה אחמדינג'אד? למעשה, חשבתי, מה כבר אפשר לדבר על אירן? מה ההשפעה שלי בכלל בלדבר על האירנים? <אופיר פינס-פז (העבודה):> שלך אישית? <נסים זאב (ש"ס):> שלי אישית. <אופיר פינס-פז (העבודה):> גדולה מאוד. <נסים זאב (ש"ס):> אני אגיד לך מה ההשפעה שלי: האם אנחנו מסוגלים ללמוד לקח, ללמוד את המציאות, או שנמשיך בעיוורון מוחלט? אחמדינג'אד – זאת בדיוק התמונה של המציאות שלנו, של מה שקורה בעזה, של מה שקורה ביהודה ושומרון. מי זה ה"חמאס"? זאת השלוחה של אחמדינג'אד. אנחנו רואים שהשלטון העריץ, השלטון הרדיקלי, כפי שאמרת, שולט בשטח, גם אם רוב הציבור חושב אחרת. כי אחרת – אחת דתו: להמית. אין פה חוכמות. מי שלא מסכים אתי, צריכים לכרות לו את הראש. הממשלה הזאת, ברוך השם, התחילה קצת להבין שיש קשר בין אחמדינג'אד ל"חיזבאללה", ל"חמאס", שזאת הזרוע הארוכה של אירן. אם אנחנו נמשיך להשלות את עצמנו שהיום יש איזה פרטנר לדבר אתו, וה"חמאס" הולך להשתנות, זה בדיוק כמו שאחמדינג'אד הולך להשתנות. הוא לא משתנה. גם מוסאווי הזה, שארצות-הברית חשבה שאולי עכשיו, בעקבות בחירתו – ואני רוצה לומר לכם, לא היה ספק לאיש שהוא עומד להיבחר, אף-על-פי שזה לא נאמר כל כך בפומבי לפני הבחירות, בגלל שהחוק לא מאפשר לעשות מדגם עשרה ימים או שבועיים קודם לכן. אבל לפי האנשים, לפי המצביעים ולפי המכוניות – כמו שאנחנו יודעים שיש מכוניות של ליכוד ושל קדימה ורואים את השטח, להבדיל אלפי הבדלות, הלוא כמעט שמונה מכוניות מתוך כל עשר היו של מוסאווי, האווירה היתה מוסאווי, וארצות-הברית לא סתם טעתה. אנחנו צריכים ללמוד מהטעות הזאת, האופטית, שלפעמים נראית לעין, ובמציאות אנחנו מקבלים תוצאה שונה. כך קיבלנו את זה בבחירות כשהיתה החלטה לאפשר לתושבי מזרח-ירושלים להצביע; כך היתה אותה טעות כאשר היתה לנו אשליה שאם יהיו בחירות דמוקרטיות בעזה אז הרשות הפלסטינית תנצח. אני רוצה לומר לכם שבבחירות הקרובות – אני מקווה שהן לא יהיו, כי אם הן יהיו, אבוי לנו מה שיהיה, מה התוצאה – בינואר 2010 ברשות הפלסטינית, בין הנייה לבין המועמד שיהיה, אני אומר לכם שאין סיכוי ל"פתח", אף שהיום ברמה הצבאית הוא שולט. אבל ברמה של ההסברה, של הרחוב, עדיין השלטון הקודם של ה"פתח" מצטייר כשלטון מושחת, והציבור לא ייתן לו גיבוי. הרחוב שם עדיין מורעל. לכן, אני רוצה לומר שאנחנו צריכים לנקוט משנה זהירות. עכשיו משפט אחד לגבי האשליה של אובמה, שחשב שאולי בעקבות הבחירות האלה תהיה הידברות, שאולי יוכל לשנות את המדיניות בנושא הגרעין. היטלר הזה, אחמדינג'אד, שהשכם והערב מכריז על השמדתה של מדינת ישראל – לקח זמן לאובמה להבין שהאיום הזה הוא לא רק כלפי ישראל. העולם הערבי זועק הרבה יותר ממדינת ישראל, הוא מאוים יותר ממדינת ישראל. ממשל אובמה לא היה פועל לולא פנו אליו אותן מדינות ערביות מתונות. אני רוצה לומר – היא שעמדה לאבותינו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. חבר הכנסת אלכס מילר, בבקשה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר היום על האיום הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל זה שנים רבות, האיום של המשטר האירני. האיום, חברי, נחלק לשניים: האיום הגרעיני ואיום הטרור. האיום הגרעיני – אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים להבין שמדובר פה בקרב על הזמן. ההנהגה האירנית עושה הכול כדי להרוויח זמן, כדי לייצב את עצמה כלכלית, בשביל להגיע לפצצת אטום בסופו של דבר. את זה אנחנו חייבים לעצור. כאשר סנקציות כלכליות לא יאיימו על המשטר האירני אנחנו נראה – ולא רק אנחנו, אדוני היושב-ראש, כל העולם כולו יהיה תחת האיום הכי גדול שידעה ההיסטוריה של העולם כולו: איום של נשק גרעיני בידי משטר טרוריסטי. כאשר אנחנו מדברים על הטרור, צריך להבין שאירן עומדת בראש ציר הרשע. אירן מממנת טרור ברחבי העולם; אירן מממנת את אותם אנשים קיצוניים שמתמודדים במדינות ערב ומשתלטת על השלטון באותן מדינות. ראינו מה קרה בלבנון, איך הם ניסו לממן את הבחירות של "חיזבאללה" לראשות המדינה. ראינו מה הם עושים כאן, באזור שלנו, ואת הכסף שהוזרם ל"חמאס". צריכים לפעול בכל המישורים כדי לעצור את אירן, כדי לעצור את האיום, לא רק על ישראל – על כל העולם. אדוני היושב-ראש, כאשר אנחנו מדברים על הבחירות ואנחנו רואים מה קורה עכשיו, ומה המנהיג של האומה האירנית עושה לעם שלו, אז אני חושב שלאף אחד אין ספק מה הוא יכול לעשות לעם אחר. רואים מה הוא עושה לעם שלו בזמן שיש מחאות לא אלימות: הוא משתמש בנשק חם והורג אנשים. אנחנו צריכים להבין – לא רק צריכים, חייבים להבין – שאי-אפשר לפתור את העניין הזה ללא הרחבה של סנקציות כלכליות על אירן. אירן נמצאת היום בבעיה מאוד קשה, בעיה כלכלית קשה מאוד. מחיר הנפט יורד והמצב הגלובלי הכלכלי בעולם מקשה על אירן להתנהל כלכלית. אנחנו חייבים לנצל את המצב הזה, חייבים לפעול בכל המישורים – מדיניים וביטחוניים – ללחוץ את אירן להפסיק את המירוץ שלהם להשגת פצצת אטום. אני מאמין, אדוני היושב-ראש – אני רואה שממשלת ישראל עושה מאמצים רבים כדי לפעול במישורים האלה. אני מברך את ראש ממשלת ישראל, את שר החוץ ואת שר הביטחון על מאבקם למען מדינת ישראל. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, חבר הכנסת אלכס מילר. חבר הכנסת כרמל שאמה – בבקשה, אדוני. <כרמל שאמה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנושא שעל סדר-היום הוא תוצאות הבחירות באירן. לשמחתי, לתוצאות הבחירות באירן אין שום השלכה על מדינת ישראל. גם גורמי המקצוע בארץ ומחוצה לה מבינים שאין הבדל בין אחד לשני; לא מוסאווי ולא אחמדינג'אד. אין ביניהם שום הבדל בכל מה שקשור לישראל. יכולים להיות הבדלים ביניהם בנושא הפנימי, בתוך מדינת אירן, אבל בכל מה שקשור למדיניות הגרעין, למדיניות הטרור, למגמה האירנית להפוך למעצמת טרור אזורית עם שלוחות בלבנון, דרך ה"חיזבאללה", ה"חמאס" ברצועת-עזה ובמדינות נוספות מסביב לישראל, כדי לערער את השלטון ולגרום לאי-יציבות באזור – ברורה הסכנה שמרחפת מעל מדינת ישראל. נושא הגרעין האירני, אדוני היושב-ראש, אינו תלוי בבחירות ולא בשום מהפך, אם היה קורה בבחירות. יכול להיות שהוא יהיה תלוי אם תתרחש היום המהפכה שבה השלטון הדתי, הקיצוני, של האסלאם הרדיקלי יוחלף בשלטון דמוקרטי של אזרחי מדינת אירן, שיובילו למשהו יותר שפוי ויותר מתון. אבל משהו אחר באירן הוא האיום הכי גדול שאפשר לראות על מדינת ישראל. יכול להיות שאת נושא הגרעין אפשר לבלום בדרכים מדיניות ויכול להיות שאפשר לעשות זאת בדרכים צבאיות, אם אנחנו ואם מדינות אחרות בעולם. אבל יש דבר אחר, והוא היתרון שהולך ומתגבש של התלמידים האירנים, של הילדים האירנים, במקצועות המתמטיקה והמדעים על תלמידי ישראל. מבחנים בין-לאומיים מוכיחים, אדוני היושב-ראש, שתלמידי אירן מקבלים במבחני מתמטיקה תוצאות יותר טובות מתלמידי ישראל. ומבחני מתמטיקה ומדעים, אדוני היושב-ראש, אלה טילי ה"חץ" הבאים, אלה מערכות הקרב הכי מתוחכמות, שמאפשרות לנו להסיר איומים מעלינו. אבל הכי גרוע, שאת היתרון הזה, בניגוד ליתרון של השגת פצצת אטום על-ידי האירנים, או של מוטת טרור שהיא יכולה להפעיל באזור, את היתרון של החינוך במדעים שיש לילדי אירן אי-אפשר למחוק על-ידי שום מטוס. שום מטוס קרב, הכי מתוחכם שלא יהיה, גם אם תשלח אותו לאירן, לא ימחק את היתרון הזה. והיתרון הזה יגיע יום אחד למצב שגם לא נוכל לשלוח לשם מטוסי קרב, גם אם נרצה. ולכך כנסת ישראל וממשלת ישראל צריכות לתת את הדעת, ולהפנות את המשאבים הנכונים ואת היוזמה, שהיתרון האיכותי – לא רק היתרון הצבאי – שהוא בסיסו של היתרון הצבאי, יחזור, ונשלוט גם בנושא הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים עכשיו להצבעה. אין תשובת שר. אין הצעה אחרת, אלא לדון במליאה בשבוע הבא, וזה מקובל על כולם. אז אנחנו באמת נעבור להצבעה. <נסים זאב (ש"ס):> מסתפקים בדברי היושב-ראש. <קריאה:> לא, לא. מליאה. מליאה. <היו"ר אורי מקלב:> כן. אז מי שבעד – זה בעד דיון במליאה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 9, אין נגד, אין נמנעים. אנחנו קובעים שהנושא, תוצאות הבחירות באירן, יידון במליאה. <הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס”ט–2009> [מס' מ/434; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 1677; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> ועכשיו נעבור, חברי חברי הכנסת, להצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס”ט–2009, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> לא, זה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. לא ידוע על הסתייגויות. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לא ידוע על הסתייגויות, ואם יש הסתייגויות הן לא מהותיות. נדמה לי שדב חנין הגיש הסתייגויות, נכון? דב חנין הגיש והוא לא נמצא. אדוני היושב-ראש, נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני עולה לדוכן ואדוני מנהל את הישיבה, אז אני רוצה לנצל את ההזדמנות לברך אותך בברכת ברכה והצלחה. לברך אף פעם לא מאוחר. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. ברכת הדרך זה כל יום. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים נכבדים, הנני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס”ט–2009, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. ביוני בשנה שעברה התקבל בכנסת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים), התשס”ח–2008. במסגרת חוק זה הוחלט, בין היתר, להסמיך את פקחי הרשויות המקומיות לאכוף חיקוקים שונים שעניינם הגנת הסביבה. במסגרת החוק נקבע מנגנון להסמכה ולהכשרה של פקחי הרשויות המקומיות, ובין היתר נקבע כי תוכנית ההכשרה שיכין משרד הפנים תיקבע בתיאום עם השר לביטחון פנים והשר הממונה על ביצוע כל חוק, וזאת כדי להבטיח פיקוח על-ידי פקחים מיומנים ובעלי הכשרה מקצועית נאותה. על מנת לאפשר למשרדי הממשלה ולרשויות המקומיות להתארגן כראוי ליישום החוק ולהשלים את מנגנון הסמכת הפקחים, נקבע כי החוק ייכנס לתוקף רק לאחר שנה, כלומר ביוני שנה זו. הצעת החוק המובאת בפניכם, שיזמה הממשלה, מציעה לדחות את תחילת תוקפו של החוק בחצי שנה נוספת, בטענה כי הליך הכשרת הפקחים טרם הסתיים, ולכן לא ניתן ליישם את החוק כעת – דבר שיפגע, לפי הנטען, ביכולת האכיפה של הרשויות המקומיות בנושא השמירה על הגנת הסביבה. בעת הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית התברר לוועדה כי צוות ההיגוי ליישום החוק הוקם במשרד הפנים רק בנובמבר אשתקד, כלומר, רק כחמישה חודשים לאחר פרסום החוק. יתירה מכך, עד היום טרם אושרה באופן סופי תוכנית הכשרת הפקחים. מכאן יוצא שלא החלה הכשרתו של אף פקח. כאן המקום לציין, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, כי מדובר בפעם השנייה בשבועיים האחרונים – אדוני היושב-ראש, אני מבקש את תשומת לבך בעניין, כי הנושא נוגע גם לאדוני – הפעם השנייה בשבועיים האחרונים שבה מגיעה לוועדת הפנים בקשה ממשלתית לדחיית יישומו של חוק אשר במשרדי הממשלה לא נערכו כראוי להפעלתו. ועדת הפנים והגנת הסביבה הבהירה במהלך הדיון כי היא רואה בחומרה רבה את הזלזול מצד משרדי הממשלה השונים ביישום חוקי המדינה, וכי לא תאפשר בעתיד דחייה מסוג זה. בנוסף, הוועדה רואה בחומרה את העובדה כי הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת פחות משבוע לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף, אף-על-פי שהיה ברור למשרדי הממשלה כבר לפני חודשים מספר כי לא יספיקו להשלים את ההיערכות ליישומו. על מנת להבטיח את יישומו של החוק בטווח הזמן המוצע כעת, החליטה הוועדה להוסיף להצעת החוק סעיף המחייב את שר הפנים והשר לביטחון פנים להגיש לוועדה מדי חודש דיווח על ההיערכות ליישומו של החוק. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אף-על-פי שאיננו מרוצים מהצורך בדחיית יישומו של חוק זה, אין מנוס מדחייה זו במצב המצער שנוצר, ולכן אבקש שתצביעו בעד הצעת החוק כנוסח הוועדה, תוך דחיית ההסתייגות. אדוני היושב-ראש, אני, ברשותך, רוצה להגיד בנושא הזה כמה מלים בעל-פה. זו הפעם השנייה שהוועדה מקבלת חוקים שהממשלה מבקשת לדחות חוקים כי לא הספיקו ליישם אותם. והיה מספיק זמן. במקרה אחד היה זה קרוב לשנה, במקרה שני – חצי שנה. ויתירה מכך, יש מה שנקרא חטא – זה החטא, ויש פשע. הפשע הוא שעוד מביאים אלינו את זה בדקה התשעים ומלחיצים את כל המערכות, ואנחנו צריכים לפנות ליושב-ראש, לבקש להזיז את הכול כדי להביא את זה על סדר-היום, ואותו דבר בוועדה – ואני לא צריך להגיד לאדוני כמה הוועדה עמוסה. אני חושב שמן הראוי שהממשלה תיקח לתשומת לבה את הנושא הזה, ואי-אפשר לתת להם להמשיך ככה. פשוט הם צריכים לדעת. יש חוק שחוקקה כנסת ישראל – זה מחייב את ממשלת ישראל ליישם אותו לאלתר ולא להמתין לכל מיני אלתורים אחר כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה להפנות את תשומת לבך, אדוני יושב-ראש ועדת הפנים, שבג"ץ אמר את דברו. כאשר בחוק – הצבא לא העביר כספים על מנת לממן הסעת ילדי בתי-ספר, בא בית-המשפט הגבוה וחייב את הממשלה. כמובן הממשלה, בסופו של דבר, היתה צריכה לשאול אותו רק מאין יהיה התקציב – האם יילקח מהרווחה, האם יילקח מהביטחון? אבל אלה הן בעיות – בהחלט, אנחנו הקמנו היום תצפית ומעקב אחרי חקיקת הכנסת, על מנת שלא יהיה מצב כזה שבו הממשלה לא מיישמת. גם אנחנו צריכים, בחקיקתנו, להיזהר ולא להטיל על הממשלה מטלות שלא תוכל לקיים אותן בסופו של דבר – – <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> זאת הצעת חוק ממשלתית. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – כי שר אוצר מסיים את תפקידו הפיננסי ברגע שהוא חילק את התקציב. אחרי זה – זה בכל משרד ומשרד. כל חריגה מתקציב מחייבת קיצוצים במשרדים. אז אנחנו צריכים להיות אחראיים בחקיקה שלנו. ובהחלט הממשלה מחויבת – והיא, דרך אגב, נאמרת גם בהשבעתם של השרים. כאשר אתה נשבע, לא כשר – ובעזרת השם אתה עוד תישבע כשר – – – <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה רבה על האיחולים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כשאתה נשבע כחבר כנסת, אתה לא מתחייב על חוקי מדינת ישראל. כי אתה המחוקק, אז על מה תתחייב, על חוקי מדינת ישראל? שר שנשבע, גם אם הוא חבר כנסת כאשר משביעים אותו כשר, הוא מתחייב לכבד את חוקי הכנסת. הוא מתחייב, זו חובתו. זאת אומרת: הוא מפר הפרה חמורה, חוקית, ולא רק מוסרית. אני מאוד מודה ליושב-ראש ועדת – – – <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, כשמדובר על החוק הזה, לא מדובר על עלויות כספיות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור. ברור לי. עוד יותר, קל וחומר – – – <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> חוק של אכיפה סביבתית – לא מדובר על עלויות כספיות. זה פשוט עניין טכני. מדובר בתקציב של 40,000 שקל. זה בושה אפילו לדבר על זה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. כל חוק פיקוח הוא גם חוק – אבל נקווה, אתם הייתם צריכים לתת להם, לומר להם בוועדה: לא תינתן ארכה נוספת. תודה רבה. כבוד השרים, חברי הכנסת, יש מסתייג אחד להצעה זו, וגם היא, נדמה לי, הסתייגות דיבור. היא הסתייגותו של חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח, לכן הסתייגותו נופלת. לסעיף 2 אין הסתייגויות, ולכן, בהיות החוק ללא הסתייגויות בשלב זה, אני מעלה את ההצעה להצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 13 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 13 בעד, אין מתנגדים אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2) עברה בקריאה שנייה. האם להמשיך בקריאה שלישית, אדוני יושב-ראש הוועדה? <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. לפי בקשת יושב-ראש הוועדה, עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 7 בעד החוק – 12 נגד – אין נמנעים – אין חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 12 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון מס' 2), התשס"ט–2009, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל כתיקון לחוק. אני מברך את יושב-ראש הוועדה. האם אדוני רוצה לומר דברים? הוא יכול לעלות. רבותי, מייד לאחר סעיף זה אנחנו עוברים לדיון בחוק התקציב, בחוק ההסדרים, כאשר ראשון הנואמים ומציג החוק הוא שר האוצר, כך שכל מי שרוצה להזמין את מי שצריך להיות כאן, מוזמן לעשות זאת. כמובן, אנחנו נדון באופן רצוף. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה פשוט לנצל את ההזדמנות ולברך את צוות הוועדה, היועץ המשפטי תומר רוזנר ויפה מנהלת הוועדה וכל הצוות המשפטי – באמת, זאת הזדמנות להגיד להם מלה טובה. הם עושים מלאכת קודש. אני תמיד אומר, בהזדמנויות שונות: אנחנו, חברי הכנסת, צריכים לדעת להעריך את עבודתם של עובדי הכנסת שעובדים במסירות ובנאמנות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הפנים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיע, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: סקר בין-לאומי הקובע כי הצפיפות בכיתות בישראל היא מן הגבוהות ביותר, של חבר הכנסת אחמד טיבי; מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון מהיר בנושא: 86% מהישראלים – המאבק של הממשלה בשחיתות אינו יעיל, של חבר הכנסת אופיר פינס-פז. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה למזכיר הכנסת. <הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/436).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> יעלה ויבוא שר האוצר על מנת להציג לקריאה ראשונה את הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009; הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 7), התשס"ט–2009; הצעת חוק הגנת השכר (עיצום כספי ועונשין), התשס"ט–2009. בכולן יהיה דיון משולב. שר האוצר יציג את כולן כמקשה אחת. תודה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי חברי הכנסת, אזרחי ישראל, אתמול חזרנו והתבשרנו כי המשבר הכלכלי עדיין בעיצומו. הנתונים שפורסמו אתמול בבוקר על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדאיגים מאוד. הם מספרים לנו על המשך עליית שיעור האבטלה בישראל לרמה של 7.8%. הם מספרים לנו על צמיחה שלילית של 3.9% ברבעון הראשון לשנת 2009, במונחים שנתיים. אדוני היושב-ראש, חוסנם של המשק ושל החברה בישראל עומד בימים אלו בפני מבחן גדול. המשבר העולמי חסר התקדים, שמקיף את הגלובוס כולו ומאיים על גדולים כקטנים, על מדינות גדולות כקטנות, יוצר איומים של ממש על המשק הישראלי. הוא מאיים להגדיל את שיעורי האבטלה. הוא מאיים לפגוע ביצוא שלנו, הוא מאיים לפגוע בכושר התחרות של ישראל בעולם, והוא מאיים, אדוני היושב-ראש, להוריד לטמיון רבים מהתהליכים החיוביים ומההישגים של המשק והכלכלה שבהם חזינו ומהם נהנינו בשנים האחרונות. חברי הכנסת, חברי הבית כולם, מימין ומשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה, חייבים להבין ולהפנים, יחד עם אזרחי ישראל כולם, שאנחנו עומדים בפני משבר חמור; משבר עולמי שלא היה כדוגמתו בדורות האחרונים, עם השלכות חמורות על שוק העבודה, על התעשיות ועל העסקים בישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני שר האוצר, נדמה לי שאנחנו בעיצומו של משבר, לא עומדים בפני משבר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אנחנו עומדים מול משבר חמור, אנחנו נמצאים בעיצומו ואנחנו נצא ממנו, בעזרת השם, אם ננקוט את המהלכים הנכונים. אנחנו חייבים למתן את השפעת המשבר, לבלום את הגידול באבטלה, ואנחנו מתכוונים לבלום את הגידול באבטלה לקראת סוף 2009 וליצור אדני זינוק לצמיחה מחודשת בעתיד. אנחנו מתכוונים לבלום את הגידול באבטלה כבר במחצית השנייה של 2009 ולהניע התחלת צמיחה, בעזרת השם, כבר במחצית 2010. רבותי חברי הכנסת, מיום הקמת הממשלה חלפו בסך הכול חודשיים וחצי. באותם חודשיים וחצי ביצענו שלושה צעדים חריגים ויוצאי דופן. נקטנו שלושה מהלכים שאינם מהלכים של יום ביומו. בשלושה מהלכים חריגים במשק ובכלכלה, שהשילוב שלהם בלוחות זמנים כל כך קצר איננו זכור זה עשורים רבים. הצעד הראשון והחשוב ביותר היה גיבושה של התוכנית הכלכלית "בלימה ותנופה" והתחלת ביצועה. זוהי תוכנית כלכלית שגובשה באוצר, בשיתוף פעולה עם משרד ראש הממשלה ויתר משרדי הממשלה; תוכנית כלכלית שעוד אחזור אליה, שנסמכת במידה רבה גם על העקרונות שהונחו בצוות 100 הימים, בחודשיים שקדמו להקמת הממשלה. אני מנצל הזדמנות זאת להודות לחברי בצוות 100 הימים, שהניחו את העקרונות שעל בסיסם גובשה התוכנית הכלכלית בממשלה בכלל ובמשרד האוצר בפרט. המהלך השני, חריג ויוצא דופן גם הוא – השלמת עסקת החבילה במשק עם נציגי העובדים והמעסיקים. עסקת חבילה ראשונה זה 26 שנים. אין זה סוד שבימים האחרונים, בשבוע האחרון התגלו כמה פערים וחזינו כמה משברונים. קיימתי, אדוני היושב-ראש, סדרה של ישיבות מרתוניות, מתחילת השבוע לתוך הלילה, ולשמחתי הצלחנו לגשר סופית על כל הפערים והמשברים בצורה שתאפשר חתימה חגיגית על עסקת החבילה ושילוב הידיים במשק כבר בראשית השבוע הבא. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לשותפים לאותה עסקת חבילה – לשולחן העגול לעסקת חבילה – להסתדרות העובדים בראשותו של עופר עיני, למעסיקים בראשותו של שרגא ברוש. אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, ההסתדרות והמעסיקים הבינו את גודל השעה, הבינו את הצורך בשילוב ידיים כולל במשק ובחברה, ועל כך ברכותי. הצעד השלישי – חריג מאוד גם הוא, לא שגרתי כלל וכלל – הוא הכנת התקציב הדו-שנתי 2009–2010, התקציב הדו-שנתי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל; אתו – חוק ההתייעלות הכלכלית. זהו מהלך חסר תקדים, זוהי החלטה אמיצה, בגלל המשבר ובגלל הנסיבות, ללכת לתקציב דו-שנתי, בלוחות זמנים בלתי אפשריים, החלטה אמיצה שהתקבלה על-ידי הממשלה ועל-ידי ראש הממשלה, והטילה על כולנו משימה קשה ומאומצת בלוחות זמנים קצרים ביותר. שלוש המשימות הללו יחדיו, השילוב של שלושתן – תוכנית כלכלית מחושבת ונועזת והתמודדות עם המשבר עם תקציב דו-שנתי, עם עסקת חבילה ראשונה זה עשרות שנים, יצרו יחד שילוב נדיר, מעמסה אדירה על הממשלה, ואני מוכרח להודות ביושר, בלוחות הזמנים הללו – גם על הכנסת, גם על הכנסת. לוחות הזמנים המקוצרים המתחייבים מהמשבר מחייבים את הממשלה וגם את הכנסת. המשמעת התקציבית, הפיסקלית, מחייבת את הממשלה ואת הכנסת, כי הזמנים, אדוני היושב-ראש, אינם כתיקונם. התוכנית הכלכלית – שהיא העיקר, עיקר העיקרים, היא שאמורה להתמודד עם המשבר ולהוביל אותנו לצמיחה מחודשת – ידועה בשם "בלימה ותנופה". היא נועדה לבלום את גל הפיטורים, להדוף את עליית האבטלה, לרכך את ההשפעות השליליות של הירידה בביקושים ליצוא הישראלי בעולם, ההשפעות השליליות על תעשיות היצוא של ישראל. התוכנית הזאת גובשה כשאנחנו שואלים את עצמנו כבר היום את השאלות הבאות: מהן הדרכים שיזניקו את המשק הישראלי לצמיחה בת-קיימא בשנים שלאחר המשבר? מהן התשתיות ההכרחיות להתפתחות מחודשת של צמיחה? מהם החסמים שעלולים לעכב את אותה צמיחה, וכיצד ניתן להסירם? מהם היתרונות המיוחדים של המשק, הכלכלה והתעשייה הישראלית שניתן להמשיך לפתח, להמשיך להעצים? כיצד לפתח ענפים שימשיכו להוות מנועים לתעשייה וצמיחה? האם נזהה יחד חלק מהשווקים המתפתחים של העתיד שיקלטו את היצוא הישראלי העתידי? אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי הכנסת, בתוכנית הכלכלית, בתקציב ובחוק ההתייעלות הכלכלית יש שורה של צעדים כלכליים וחברתיים שיסייעו לחלץ את המשק מהמשבר. אנחנו מגדילים את התקציב בשנה-שנתיים הקרובות, אבל התוספת של 1.35% כל שנה מיועדת כולה – שתי הקופסאות הללו של תוספת של 1.35% מעבר לגידול הטבעי הקבוע של 1.7% מוקדשות כולן להתמודדות עם המשבר. אתן כמה דוגמאות: עידוד תעסוקה, הכשרת עובדים ומאבק חורמה להקטנת מספר העובדים הזרים בישראל, בראש ובראשונה העובדים הזרים הבלתי-חוקיים, המועסקים בצורה בלתי חוקית בישראל. אני חוזר ואומר: בישראל מעל 400,000 פועלים זרים, רובם המכריע בלתי חוקיים – מעל 300,000 – ואנחנו במקום הראשון בעולם ביחס לגודל המשק וגודל אוכלוסיית המדינה במספרם של עובדים זרים הנוטים ללון במדינה, שוהים שהות קבע במדינה. אנחנו נרתיע את מי שעוברים על החוק, אנחנו נרתיע את העבריינים, נצמצם באופן דרמטי את מספר העובדים הזרים בשנתיים הקרובות ונפנה מקומות עבודה לעובדי ישראל, למובטלי ישראל, לפי הססמה "עניי עירך קודמים" – מובטלי עירך קודמים. התקציב הוא לא רק סופר-כלכלי, הוא גם סופר-חברתי. הגדלנו את קצבאות הזיקנה ואת קצבאות הילדים במיליארד וחצי שקלים כבר בתקציב הקרוב, מה שיסייע בעיקר לקבוצות החלשות בחברה להתמודד טוב יותר עם המצוקה והמשבר. אנחנו מקצים, במסגרת התוכנית הכלכלית, חבילת ערבויות מדינה לאשראי ולביטוח של סיכוני סחר-חוץ של 26 מיליארד שקלים ישראלים – חבילת ערבויות כזאת לאשראי, גם דרך הבנקים, גם לעסקים קטנים ובינוניים, גם להיי-טק, ו-6 מיליארדי שקלים לביטוח להגדלה והרחבה של ביטוח יצוא, סיכוני סחר-חוץ. לא היתה בתולדות ישראל חבילה כזאת או אפילו חבילת ערבויות שהתקרבה אליה. אנחנו פועלים לשחרור חסמים כלכליים במשק ולקידומן של רפורמות מבניות חשובות, ובראשן הרפורמה החשובה והמתבקשת במינהל מקרקעי ישראל, רפורמת-בזק, בראש ובראשונה בקרקעיות העירוניות, שתתרום לכלכלה ותצמצם את הביורוקרטיה כבר בשנים הקרובות. יש בתקציב השקעה נוספת בתשתיות פיזיות ואנושיות. יש בתקציב תוספת חסרת תקדים של כמיליארד שקלים למדען הראשי, ועוד סכום קרוב לזה, כמעט מיליארד שקלים, להשקעות הון. מדוע? כדי לתמוך בתעשיות היצוא של ישראל. אנחנו פועלים לשמור את היתרון היחסי של היצוא הישראלי בתקופה הקשה הזאת של ירידה בביקושים בשלוש דרכים, אדוני היושב-ראש: האחת – הקצאת ערבויות לאשראי כדי שתעשיות היצוא יוכלו "לנשום" גם בתקופה קשה של ירידה בתקבולים. עידוד היצוא על-ידי אשראי ליצוא, ציינתי את זה קודם; בנק ישראל מצדו פועל לשמירה על שער דולר סביר, וגם היא תומכת ביצוא. הפן השני, אדוני היושב-ראש, זה תמיכה מסיבית בהשקעות במחקר ופיתוח, תמיכה הנדרשת בגלל הירידה הזמנית בזרימת כספים בעולם כולו וגם לתוך מדינת ישראל בתחומים של מחקר ופיתוח בהיי-טק במובן הרחב של המלה – וכשאני אומר היי-טק אני לא מתכוון רק למחשבים ותוכנות וחומרות אלא גם לתעשיות ביטחוניות, גם לתעשיות רפואיות, לביו-מד וגם לחלק מהתעשיות החקלאיות; להיי-טק במובן הרחב של המלה. כדי לשמור על המובילות והמצוינות הישראלית במחקר ופיתוח, החלטנו להקצות סכומים גדולים אלה כדי שקווי המחקר והפיתוח – וגם הייצור, אבל קודם כול מרכזי המחקר והפיתוח – ימשיכו לעבוד. וכך, כאשר נצא מהמשבר, בשעה שבעולם כולו מצמצמים את המחקר והפיתוח, נצא מהמשבר בריאים, מחוזקים, ונחזק את עמדת ההובלה של התעשיות המתקדמות של ישראל. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות לראש הממשלה ולחברי בממשלה על שיתוף הפעולה עד כה ולהוסיף תודה מיוחדת לאנשי משרד האוצר – נציגות שלהם יושבת כאן: המנכ"ל, חלק מראשי האגפים. אנשי האוצר עבדו לילות כימים, פשוטו כמשמעו, כדי לבצע יחד, במשולב, בלוחות זמנים בלתי אפשריים את שלוש המשימות החריגות והיוצאות דופן הללו: לגבש תוכנית כלכלית, לגבש תקציב דו-שנתי ראשון בהיסטוריה ולגבש עסקת חבילה, וכמובן את חוק ההסדרים. תודה מיוחדת לאנשי אגף התקציבים, ללשכה המשפטית, לרשות המסים, לחשב הכללי ולכל יתר האגפים במשרד. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים ולומר לכנסת ולאזרחי ישראל: המשבר קשה, האיום רציני. כנגדם אנחנו מניחים היום תקציב טוב ואחראי, חוק התייעלות כלכלית חשוב מאין כמותו, עסקת חבילה שנכללת בתקציב ובחוק ההתייעלות הכלכלית, וכל אלה נועדו לתת רוח גבית לתוכנית הכלכלית, שתחלץ אותנו מהמשבר, ולאפשר לה לצאת לדרך. אני פונה אל הכנסת, אדוני היושב-ראש, לקואליציה ולאופוזיציה. אני חוזר על פנייתי להסתכל על העובדים והמעסיקים, ששילבו ידיים עם הממשלה, התגברו על מחלוקות, הבינו את גודל השעה. אני קורא גם לכנסת: יש עת חירום ביטחונית, שבה ישראל מותקפת על-ידי טילים, כמו ב-2006, ויש עת חירום כלכלית בעולם כולו וגם אצלנו. אני קורא לקואליציה, לאופוזיציה ולכל חברי הכנסת לשלב ידיים, לגבות, לתמוך בתקציב, לתמוך בתוכנית הכלכלית. הממשלה, הקואליציה, האופוזיציה, העובדים והמעסיקים, נשלב ידיים, נשים את המחלוקות בצד, נתמודד עם המשבר ונוכל לו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד שר האוצר, לפני שאני אשחרר אותך למקומך ונתחיל את הדיון – – – <השר מיכאל איתן:> הערה לשר, אין קריאות ביניים. <היו"ר ראובן ריבלין:> הממשלה – יכולים גם בכנסת להעיר אחד לשני. <השר מיכאל איתן:> אדוני השר, כאלה חילקתם פה בהוצאה של עשרות אלפי שקלים בהדפסה. למה לא לתת דיסקט עם כל זה, ואז אפשר גם לעשות את החיתוכים? זה הרבה יותר יעיל, אפשר ללמוד יותר, ועולה 10% מזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הצעה כזאת שלך אני מסכים להכניס מייד לחוק ההסדרים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> נשקול את זה לקראת הפעם הבאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, כשאתה על הדוכן אני רוצה לומר כמה מלים, כי אני צריך את אישורך. קודם כול, כנסת ישראל במצוקת זמן בידיעה שנערכו בחירות ושממשלה נכנסה לתפקידה ולמטלות המוטלות עליה לא כזכות, אלא חובתה לשלוט. אנחנו מבינים את מצוקת הזמן, ולא היה תקדים שבו ספר חוקים כה עב כרס נעשה ב-19 יום של עבודה ומחייב את הכנסת למלא אחר חובתה לדאוג לכך שיהיה תקציב למדינה. חברי הכנסת קיבלו אתמול חוק עב כרס וצריכים היום לדבר על הנושא ולהביע את דעתם בזמן קצר. כל הדברים האלה מובנים לנו בעת קשה, עת מצוקה לעם ישראל. יותר מכך, אנחנו ערים ושמענו היום כולנו כמעט דבר שהוא כמו פעמי משיח – את יושב-ראש ההסתדרות אומר בצורה חד-משמעית: אני לא בא וקובע לממשלה מנין היא תביא את הכסף, זו חובתה של הממשלה. אני יודע מה הסכמתי אתה ואני עומד מאחורי ההסכמים. אנחנו ערים לכך גם בכנסת ישראל, כמו כל אזרחי ישראל, שמדובר בעת שבה יש הסכם חבילה שעליו יש להתפאר כאילו ימי המשיח הגיעו. גם את זה נביא בחשבון. עם זאת, ישבנו עם נציגיך באוצר, לפי מצוותך ועל-פי שליחותך, וסיכמנו בין הכנסת לבין המערכת שאנחנו מעבירים בקריאה ראשונה את החוק מקשה אחת, ולאחר מכן – אני לא רוצה להיכנס לפירוט – יפוצלו כמה סעיפים בדרך כזאת או אחרת. אני מברך את ירום אריאב, מנכ"ל המשרד, ולעת זו גם ראש אגף תקציבים, ואני מבקש שאדוני יאשר שההסכמים שהוסכמו בין האוצר לבין הכנסת אכן מקובלים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, קודם כול, ציינת בצדק שהחוברת עבה. עוביה נובע מהמשבר, עוביה נובע מעובדת היותו של התקציב וגם של החוק דו-שנתי, ועוביה נובע מעסקת החבילה, שחייבה אותנו למהלכי חקיקה רבים מאוד, שמהווים כשליש או רבע – לא בדקתי בדיוק – מהחוברת הזאת. אדוני היושב-ראש, מה שסיכמנו כמובן וכמובן מקובל עלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אנחנו עומדים בהסכמים ובסיכומים עם כל אחד, בוודאי עם יושב-ראש הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, אני מאוד מעריך זאת. אני מאוד מודה לך. היה אומר מנחם בגין, ראש ממשלתנו האהוב: המובן מאליו טוב שייאמר. אנחנו אומרים: המובן מאליו טוב שגם ייכתב בפרוטוקול. ברור שאנחנו אומרים זאת כדי שלא תהיה איזו אמירה מצד גורם זה או אחר כאילו אנחנו עשינו איזה מעשה שבו ביקשנו שלא להביא דברים כהווייתם. מבקש השר ברוורמן להשתתף בדיון, אבל כרגע שמתי לב שבתקנון נאמר שכל שר יכול להיות שותף בכל רגע בדיון שנערך, אבל כדי שדיון ייפתח אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת אופיר פינס, לשאת את דברו. אחרי שהדיון ייפתח על-ידי חבר הכנסת אופיר פינס, ראשון הדוברים, מייד אני אתן לשר ברוורמן. לאחר מכן, אם יש שרים שרוצים לדבר, אני אתן פעם לחבר כנסת ופעם לשר. שרים יכולים לדבר יותר מפעם אחת, אני מוכרח לומר. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, ההצבעה עדיין ב-24:00? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני חושב שוועדת הכנסת מתכנסת בשעה זו ותקבע שעה אחרת, שכן אני לא רואה מקום לעמוד על החלטות כלשהן, שהן לא רלוונטיות עוד. אם הדיון מתקצר, אני מתאר לעצמי שההצבעה תהיה, על-פי התחשיבים שלי, חבר הכנסת אמנון כהן, בסביבות 15:00–16:00 ובא לציון גואל. לא נשב פה או נסגור אולם לשעה עד 24:00 כדי לקיים איזו מצווה שלא כתובה בעשרת הדיברות ולא בתקנון הכנסת, להבדיל אלף אלפי הבדלות. חברי הכנסת, אין שלוש דקות. אני חושב שבדיון כל כך ממצה כל חבר כנסת יקבל שבע דקות לפחות. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, המובן מאליו טוב שייאמר גם בזה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, חברי חברי הכנסת, השרים, מטבע הדברים אני לא יכול להתייחס לסעיפי התקציב ולסעיפי חוק ההסדרים אחד לאחד. התחלתי לקרוא אותם, אבל כמובן זו לא משימה אפשרית. אפילו אם היינו מקבלים דיסקט זו לא היתה משימה אפשרית בשלב הזה, ולכן אני אסתפק בכמה הערות מקרו, הערות כלליות. קודם כול, אדוני שר האוצר, אני מאוד מחשיב את האופטימיות שלך. אני חושב ששר אוצר צריך להיות אופטימי, ואני חושב שאופטימיות – יגיד גם ידידי השר ברוורמן, שיש לו ניסיון בדברים האלה – היא חלק מכלכלה. אין מה לעשות, כלכלה זה לא רק מתמטיקה ולא רק מספרים אלא גם אווירה. מצד שני, האופטימיות הזאת תמיד חייבת להיות מבוססת על מציאות, וכשאני קורא בעיתונים של היום את הנתונים הפסימיים, האופטימיות שלך לא הולמת את הנתונים. הנתונים קשים. אני קורא את העיתונות הכלכלית של היום, שמדברת על כך שלהיפך, האבטלה עוד מעמיקה. אין מה לעשות, יש מספרים. האווירה שלך, בצדק, היא אווירה חיובית. היא צריכה להיות כזאת, כי כולנו רוצים להיחלץ מהמשבר הכלכלי. אבל בסופו של דבר הנתונים ממשיכים להיות נתונים קשים, ולצערי לא מעודדים. בסופו של דבר הנתונים האלה קובעים איך נראית הכלכלה הישראלית. הערה שנייה – אני חושב שכשממשלה באה עם הצעת תקציב לכנסת, היא חייבת לבוא בידיים נקיות. למה אני מתכוון? אני מצטער שדווקא בתקופה של משבר כלכלי כל כך חריף, שפוגע באופן קשה באזרחי ישראל, רבים איבדו את מקור פרנסתם, רבים איבדו חלק מחסכונותיהם, אנשים מצטמצמים באורחות חייהם – הממשלה בזבזנית. אין מה לעשות, זו הממשלה הבזבזנית בתולדות ישראל; הכי הרבה שרים, הכי הרבה שרים בלי תיק, הכי הרבה סגני שרים. אתם לא באים בידיים נקיות, וזו בעיה, כי בסופו של יום, כדי לשכנע את הציבור שהוא צריך לשלם מחיר, כשאתה לוקח את דמי ההבראה של הציבור במסגרת הסכמי ההבראה, אתה צריך להראות דוגמה אישית. הממשלה צריכה להראות דוגמה אישית, שהיא קיצצה לעצמה, שהיא נוהגת צניעות, ולצערי לא אלה פני הדברים. הערה שלישית – התקציב הדו-שנתי. אני יודע שאתה גאה על כך, אבל אני חושש מכך. זה ניסיון שלא נוסה בשום מקום בעולם, ואתה לוקח על עצמך, כשר האוצר של ישראל, סיכון לא קטן. אולי הוא מחושב, אבל הוא לא קטן, כי בסופו של דבר אתה סוגר את עצמך, את ידיך ואת רגליך, למקום שבו אתה עלול לרצות לבצע שינויים מרחיקי לכת בתקציב, ואין לך את השנה הבאה. בעצם אתה עם שתי שנות תקציב יחד. אם הכול יתנהל כשורה, הכול נהדר. ואם לא? תצטרך להציג תוכנית תקציבית חדשה לשנת 2010, או לחזור בך מהתוכנית הדו-שנתית. נדמה לי שדווקא במצב של משבר כלכלי לא נכון היה להזדרז ולעשות תקציב דו-שנתי, להיות המדינה הראשונה בעולם שעושה תקציב דו-שנתי. אני מבין את המוטיבציה – יציבות ומשילות, שהן ערכים חשובים – אבל מצד שני לדעתי הסיכון גדול מאוד. הדבר הבא – חוק ההסדרים. דיברת על כך בעקבות ההערה של יושב-ראש הכנסת. תראה, לא היה כדבר הזה בכנסת ישראל. גם העובדה שיש תקציב דו-שנתי לא מצדיקה ולא מסבירה ולא מתרצת חוק הסדרים כל כך מנופח. אני רואה בזה ממש פועל יוצא או דוגמה מוחשית ומובהקת לעניין עריצות הרוב או דורסנות השלטון. קראתי את הנייר שהכינה היועצת המשפטית של הכנסת – שזה לא תורה מסיני, אבל עדיין נייר. אי-אפשר להתעלם קודם כול מהעובדה שחוק ההסדרים הנוכחי – אני קורא מדברים שלה – יש בו 170 עמודים יותר מאשר בחוק ההסדרים הכי מנופח שהיה אי-פעם בכנסת. 170 עמודים יותר. זה לא ייאמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> חשבתי שהיועץ הכלכלי צריך להפנות את תשומת לבנו, לא היועץ המשפטי. <אופיר פינס-פז (העבודה):> זה ממש ברמה של יועץ כלכלי לעשות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספר העמודים יכול להיות פי-אלף והוא לא נוגע לעניין. יכולים להיות שני עמודים שאף אחד מהם לא נוגע לעניין. <אופיר פינס-פז (העבודה):> נכון, אבל זה גם מבטא משהו. דבר אחר – אתה מסתכל על מספר הסעיפים – 268 סעיפים בחוק ההסדרים. בחוק ההסדרים של 2008 היו רק 136 סעיפים. <קריאה:> דו-שנתי. <אופיר פינס-פז (העבודה):> כן, בסדר. אני מסתכל על ההצעה של היועצת המשפטית של הכנסת לפיצולים לוועדות כתוצאה מהבנה שמדובר בחוקים שלא קשורים לוועדת הכספים או לא קשורים בקשר ישיר לתקציב. אין-סוף סעיפים בחוק ההסדרים שאין להם קשר ישיר לתקציב המדינה וברור שהם צריכים להתברר בוועדות הכנסת. יש שם רפורמות מרחיקות לכת שאי-אפשר לחוקק אותן; זה פשוט לא אחראי לחוקק אותן במהירות הזאת. זה לא אחראי מבחינתך, לא רק מבחינתנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד חבר הכנסת פינס, אני מקבל את הערתך וגם שר האוצר מקבל את הערתך. עם זה, נדמה שכאשר העסק יתבהר לאחר הקריאה הראשונה ויראו מה הפיצולים, אתה תראה שהדברים לא כצעקתה. נכון שעדיין יימצאו סעיפים שנויים במחלוקת על-פי עצה משפטית כזאת או אחרת, כי אין סוף. <אופיר פינס-פז (העבודה):> זה לגיטימי ואני מקבל את דבריך, אבל אני מבקש שגם כשאתם מפצלים את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל לוועדת הכלכלה, גם אם תחליטו על כך – נדמה לי שהודעת על זה, בהסכמה עם שר האוצר – עדיין נשאלת השאלה אם הולכת להיות מגבלת זמן שצריך לסיים בוועדת הכלכלה את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל עד אמצע יולי, שזה אבסורד מוחלט, או שיתאפשר לוועדת הכנסת לעשות את עבודתה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה שחשוב הוא שאי-הצבעה בעד החוק הזה לא מחייבת אותנו ללכת לבחירות מבחינה משפטית. כפרלמנטר ותיק, כשר בממשלה, רציתי לומר, כי לפעמים, אתה יודע, זועקים זעקה. ברגע שפיצלנו – מובן שהממשלה יכולה לבוא ולומר: אני אמשוך את החוק אם לא יגיע, ואם ועדת הכלכלה תשכיל לעשות זאת, אין לנו התנגדות. הכנסת תעבוד בצורה הראויה, רק היא לא תוצבע כדבר שמחייב הליכה לבחירות. <אופיר פינס-פז (העבודה):> הערה אחרונה – הצעת התקציב, אני מקווה שהיא נותנת מענה לצרכים כאלה ואחרים של המשק כתוצאה מהמשבר, אבל היא לא יורדת לשורשי המשבר, גם לא חוק ההסדרים. למה אני מתכוון? אני אתן לכם דוגמה קטנה, שדרך אגב כבר נעשית בארצות-הברית, שהיא אם הקפיטליזם, ובהרבה מדינות באירופה. הרי אין כאן חשבון נפש אמיתי מה קרה בעצם, אם השיטה פשטה את הרגל. למשל, בארצות-הברית אין שום ספק, וכך גם במקומות אחרים. יש פועל יוצא לדברים האלה, למשל דבר שדיברתי אתך עליו קודם בארבע עיניים, אבל חשוב לומר אותו: המשק העסקי מתנהל כאילו דבר לא קרה. אני ממשיך לראות את אותם "מצנחי זהב" לכל מי שפורש, בלי לראות באמת אם החברה הרוויחה או הפסידה, בלי לראות באמת שיש איזו קורלציה לרמת ההישגיות, לכושר הפיננסי של החברה, ליכולת האמיתית שלה; שלא לדבר על פערי השכר העצומים. אני עדיין רואה בונוסים וכל הדברים האלה ופערי שכר עצומים בישראל והמשך הגישה שאני חושב שבהרבה מאוד מובנים היא הביאה אותנו אל פי התהום הכלכלי ואל המשבר הכלכלי. בארצות-הברית יש כבר חשבון נפש, כבר יש היום חקיקה רגולטיבית שקובעת שיש כללים ויש סייגים ואי-אפשר למשוך אין-סוף כספים, ואי-אפשר לקבל בונוסים אין-סופיים, ואי-אפשר לקבל "מצנחי זהב" בהיקפים שמקבלים, ובישראל – כלום. אני לא רואה קצה קצהו, בכל חוק ההסדרים הזה – יכול להיות שלא ראיתי את הכול, אני מודה – אבל אני לא רואה חקיקה או יוזמה ממשלתית שהיא פועל יוצא של איזה חשבון נפש שאומר: סליחה, עד כאן, הגזמנו. הגזמנו עם משכורות העתק, הגזמנו עם הבונוסים, הגזמנו עם "מצנחי הזהב". אנחנו רוצים מערכת הרבה יותר מסודרת, הרבה יותר צנועה, שיש בה קשר בין ההישגים והתוצאות הכלכליות לבין המשכורות, הבניפיטים, הדיבידנדים וכדומה וכדומה, בו-בזמן שהציבור בעצם משלם את המחיר. אני מדבר כמובן על חברות ממשלתיות, על חברות ציבוריות, ואני לא מדבר על מה שהוא לא חברה ציבורית. הרי בסופו של דבר הציבור הפסיד. הציבור הפסיד, אם באמצעות הבורסה ואם באמצעות ההכנסות שלו – קופות הגמל וקרנות הפנסיה שנמצאות בבורסה. הציבור הפסיד, והמנהלים ממשיכים להרוויח כאילו אנחנו לא במשבר. זה לא סביר בעיני שהממשלה לא תאמר את דברה בעניין הזה, אם כוחות השוק לא עושים את שלהם. כוחות השוק יכולים וצריכים לעשות את שלהם, אבל כוחות השוק גם צריכים לדעת שיש רגולציה ויש שלטון, וכשהדברים מקבלים עיוותים בלתי מתקבלים על הדעת, אז יש מי שרוצה לתקן אותם. הדבר הזה חסר לי בחוק ההסדרים ובתקציב המדינה. אני מקווה מאוד – את זה אפשר להשלים גם מחוץ לחוק ההסדרים, גם מחוץ לתקציב המדינה – שהדבר הזה ידריך אותך גם במסגרת תהליך קבלת ההחלטות שלך ושל הממשלה בהמשך הדרך. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת אופיר פינס-פז. עכשיו יכול להשתתף בדיון השר ברוורמן. <עמיר פרץ (העבודה):> חשבתי לעלות עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> רצינו לתת לך לדבר ראשון, חבר הכנסת פרץ. אתה תהיה מייד לאחר השר. <עמיר פרץ (העבודה):> אין לי בעיה, פשוט קיבלתי פתק. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אתה, כשר, יודע ששר יכול להתערב בכל שלב משלבי הדיון. <עמיר פרץ (העבודה):> אני אשמח לשמוע את השר ברוורמן. <השר אבישי ברוורמן:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, שר האוצר, שר המשפטים, השר פלד, יש לי רק שלוש הערות. מכיוון שכשאני נואם אני תמיד מסתכל על חבר הכנסת וקנין, שאני לומד ממנו דבר תורה מפעם לפעם, אני תמיד שואל את עצמי מה אני הייתי עושה כאן אם הייתי עומד במקום שר האוצר. יש חוק שחברי הכנסת כמובן לא מקיימים אותו, כי הוא חלק מכללי המשחק הקואליציוני: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואני חושב גם על התקציב. כאשר אני עמדתי כאן ונאבקתי מול שר האוצר הקודם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק. <השר אבישי ברוורמן:> – – וישב פה ידידי יושב-ראש הכנסת, שהיה אתי בוועדת הכספים, ואנחנו דיברנו על הרחבה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ואני תמכתי בשר האוצר הקודם. <השר אבישי ברוורמן:> נכון, ולגבי הרחבה – כי אמרנו שיהיה פה מיתון כבד ולכן תהיה אבטלה – אותם אלה שיש להם ביקורת היום מהצד הזה, הלוא עשו את אותו דבר מהצד השני. ולכן, טול קורה מבין עיניך. לגבי התקציב עצמו אני רוצה להעיר הערה גלובלית, הערה לגבי מדינת ישראל והערה – אם יורשה לי, אדוני שר האוצר. הלוא יש פה נורמות שהיום שוברים אותן, אדוני יושב-ראש הכנסת, שבקריאה ראשונה מקבלים את הדבר כמו שהוא ומעבירים, אבל בין קריאה ראשונה לקריאה שנייה ושלישית – זה המקום לתיקונים ושיפורים. ותרשה לי, אדוני שר האוצר, לתת לך עצה, שגם אמרתי לך בארבע עיניים, שזה לדעתי דבר שעשוי לפתור את המחלוקות כאן בצורה שגם עונה על חלק מהצרכים החברתיים הבוערים במדינת ישראל. הערה גלובלית. אין ספק, כמו שאמר שר האוצר, שבמשבר העולמי, ישראל עשתה נכונה כשהרחיבה את התקציב, כי יש סכנה גדולה ביותר למשטרים במערב היום, אם בארצות-הברית ואם באירופה, עם אבטלה מתמשכת של כמה שנים, לנוכח הכעס של כל הציבור על אותם דברים שגם עליהם רמז חבר הכנסת פינס; על אותה קבוצה של נסיכי העולם שלקחו משכורות עתק, מנכ"לים ואחרים, ואמרו שהם נביאי הצמיחה, והם בעצם הונו את כל הציבור. הכעס הזה בחברות המערביות הוא כעס שמסכן את המשטרים. אני מזכיר לכולנו את מה שהיה בשנות ה-30 כאשר אותם כלכלנים שמרנים אמרו: קדוש קדוש השוק צבאות, והאבטלה תתוקן. התוצאה היתה משבר ענק: השפל הגדול בארצות-הברית ועליית הפאשיזם באירופה. ולכן, גם בארצות-הברית, גם באירופה וגם בישראל הקטנה, ישנה הרחבה תקציבית מתבקשת, כי כמו שאמר ידידי שר האוצר, המלחמה באבטלה – זה האויב מספר אחת, כי לא ישראל ולא ארצות-הברית ולא מדינות אירופה יכולות לעשות מה שעושה יפן. יפן יכולה לעבור, אדוני היושב-ראש, שבע שנות דפלציה מכיוון ששם יש דיסציפלינה וגם חברה מאוד הומוגנית, אבל דבר נוסף: הפערים בין שכר המנכ"לים לשכר העובדים הם נמוכים מאוד. בארצות-הברית, שבשנים הראשונות שאנחנו גדלנו – יוסי, אתה ואני, השר פלד – הפער היה 1 ל-45 בין עובד למנכ"ל; היום זה 1 ל-450. גם בישראל הפערים האלה מזעזעים. הם בסכומים האלה שאמרתי, ואין להם לא צידוק, לא מוסר, ולצערי גם כאן לא הביאו את הסחורה ואין קשר בין שכר לעונש. ולכן, הרחבת התקציב שנעשתה מ-1.7% ל-3% – או ל-3.05%, כמו שהסברת, שר האוצר – לשנתיים הבאות, מתבקשת כדי להילחם באבטלה, וציין שר האוצר, יש פה סעיפים מרכזיים לגבי התעסוקה ודברים אחרים. לכן, הדבר הזה נכון. מה ההבדל בין ישראל לבין מדינות העולם? שני הבדלים. דבר אחד – ההפקרות שבשוק הדלא-ניידי שהיתה בארצות-הברית ובחלק מאירופה לא קרתה כאן. בארצות-הברית, 75% מהתוצר הלאומי זה משכנתאות. הגודל של המשכנתאות בתוצר הלאומי הוא 75%. כל אחד לקח משכנתה שנייה ומשכנתה שלישית, פשוט "אמריקן בלוף". כאן זה 25%, ולכן המשבר פה הוא קטן יותר. לגבי הבנקים, תודה לאל שלא התבוללנו בארצות-הברית, כי הסרט הזה "אמריקה אמריקה" כשהייתי ילד, של איליה קאזאן – מישהו אמר: חזר יווני מאמריקה ואמר: הייתי באמריקה אבל אין אמריקה. אנחנו צריכים לקחת מאמריקה את הקונסטיטוציה, חלק מבסיסי התחרות, אבל לא לקחת מאמריקה את ההתבוללות בתאוות הבצע, את הדרך שהובילה אותה כמעט לקריסה, שהיום ברק אובמה מנסה לתקן. תודה לאל, לא הגזמנו בהפרטה של כל שוק ההון; שתהיה תחרות שתהיה בנויה על הרבעונים בטווח הקצר, שהם כולם מביאים את המנהלים לקחת סיכונים – כי הם בסופו של דבר מקבלים את המחירים שלהם, את התשואות שלהם ואת המשכורות שלהם, על התנהגות לא יעילה ולא אחראית. במקרה הזה לא לפום צערא אגרא, אלא לפי הרבעון – השכר. ולכן, תודה לאל שכאן ההתבוללות הזאת בבנקי ההשקעות האמריקניים, היתה אטית. פה, הביורוקרטיה דווקא היתה חיובית. לכן, שני הנתונים האלה לא קיימים בישראל, אבל כמו שהסביר שר האוצר, ישראל כולה בנויה על סחר בין-לאומי, יצוא ויבוא. גם אני התרעתי פה לפני שנתיים שהמשק העולמי נכנס למיתון ותהיה כאן אבטלה ותהיה כאן בעיה – היינו צריכים להרחיב. אני שמח שהרחבנו, והצעת דגש בתעסוקה, אבל פה הבעיה האמיתית הישראלית: כבלי הביורוקרטיה והמשילות. יש הרבה הצהרות, אבל יכולת המשילות של ישראל היא מהחלשות במערב. ולכן, חלק מהפעולות האלה, אם לא ירדו לביצוע, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בשנתיים הבאות – כי אין לי ספק, גם אם תהיה התאוששות בארצות-הברית, באירופה, לא נחזור כבר שנים ארוכות לצמיחה משמעותית. אנחנו נלך גם במערב לצמיחה מאוד נמוכה, ולכן אנחנו מגיעים לבעיה האמיתית בישראל, כי כאן, אדוני שר האוצר – לפני הערה אחרונה – שורש הבעיה הישראלית. אתה מבין אותה, ואנשי האוצר שלא יושבים פה מבינים אותה, ובנק ישראל מבין אותה. ישראל נמצאת במצב שאין לה סיכוי יותר אם לא תשתנה בצורה דרסטית לצמיחה בת-קיימא משמעותית. ברשותך, היושב-ראש, אתן רק סקירה היסטורית של 30 שניות. ישראל, בין 1949 ל-1973 – מלחמת יום כיפור – צמחה בשנה בממוצע 5.5% לנפש, מהמדינות המובילות בעולם; היא התחילה אפילו עם 10% לנפש, כמו גרמניה ויפן. מ-1974 עד 1985 צמיחה מזערית לנפש – 1.2% בממוצע לנפש בשנים האלה. מ-1986 ועד הלום, ידידי שר האוצר – 2% בלבד. אני טענתי גם בעבר, שמה שקרה בשנים האלה היה "בלימפ" של היי-טק, בועה. זה לא יכול להחזיק מעמד. ולכן, מדינה שהיא האי-שוויונית ביותר, עם רמת העוני הגבוהה ביותר במערב – נכון שזה "אקס-אנטה", אנחנו משלמים את זה באמצעות מסים "אקס-פוסט" – שלא יכולה להיכנס לצמיחה, שיש בה תוואי חדש של 4% לנפש על פני זמן, שזו הדרך היחידה להדביק חלק מהמערב – להיפך, זה נמצא בשקיעה – יש לה בעצם שני פתרונות: אחד זה השקעה בהון האנושי, בחינוך המידרדר ובהשכלה הגבוהה, שפשוט מתייפחת. ופה אני אומר ואמרתי לך, ידידי שר האוצר: לך אתה, תוביל עם ראש הממשלה ושר החינוך, והוא ייתן לכם את הגיבוי. קח 100 מיליון דולר, חצי מיליארד שקל, ותגיד: אני מחזיר הביתה 300 מדענים מצטיינים מפרינסטון והרווארד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שזאת הממשלה הכי אקדמית שהיתה. <השר אבישי ברוורמן:> אני לא יודע. אני לא יודע אם הממשלה הכי אקדמית. <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי. <השר אבישי ברוורמן:> לא יודע, לא חושב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל נדמה לי שגם הפרופסורים צריכים ללמוד שיש בעיות. <השר אבישי ברוורמן:> בהחלט. אבל פה אני מגיע לנקודה המרכזית – הון אנושי. מה שגורם לישראל – ופה אני אומר, השר נאמן, את ההערה הזאת חשוב לי שגם אתה תשמע – מה שמונע מישראל לעשות קפיצת מדרגה, להגיע לצמיחה בת-קיימא של 3%–4% לנפש, זה הקשר הגורדי, הפלונטר הביורוקרטי-הפוליטי-התחיקתי-המשילותי. אם ישראל לא תפשט את התהליכים הביורוקרטיים, שבהם יועץ משפטי א' אומר ליועץ משפטי ב', פקיד א' לפקיד ג', שר ב' לשר י"ז – לא תהיה פה צמיחה משמעותית. אם הגירעון הוא 6% או 6.25% או 6.5%, לא על זה נופלים השמים, אבל הדבר החשוב ביותר בכלכלה זה מערכת התמריצים ליצרנים, למשקיעים. ובישראל יש המשטר, לצערי, הגרוע ביותר בחברה המערבית, ועל זה אנחנו משלמים ב-3%-2% צמיחה בת-קיימא. ולכן אני מגיע להערה לפני אחרונה. אם אנחנו נגמור את התקציב הזה – ואדוני שר האוצר, אם לא ניקח לנו יחד כמה משימות של רפורמות אמיתיות, עם כל הקשיים, אנחנו לא נהיה בצמיחה בת-קיימא ולא נוכל להדביק, כי כל המלים היפות, תוספת פה ושם, לא יכולות להעלות אותנו על תוואי חדש. מלה אחרונה, אדוני היושב-ראש, לגבי התקציב. קשה להעביר תקציב במדינת ישראל, במשטר שלה, בדרך שלה, ואין אדם שאמון כידידי יושב-ראש הכנסת, שישב בוועדת הכספים, היה גם יושב-ראש שלה, כמדומני. <היו"ר ראובן ריבלין:> לשעה קלה. <השר אבישי ברוורמן:> לשעה קלה, בין השמשות, ביני לבין גפני. <היו"ר ראובן ריבלין:> היה מעניין, שקלתי להישאר שם. <השר אבישי ברוורמן:> יש פתרון, לא פתרון דרסטי, אני חושב שיש הסכמה – גם פניתי אישית לראש הממשלה – הירידה בגבייה ממסים היא אדירה, היא מעבר למה שציפינו. חברות, עם הרווחים שלהן, ברגע שהרווחים האלה ניתנים לבודדים, לבעלי שליטה – לקחנו בתור דגל, ידידי ראש הממשלה שאיננו נמצא כאן – להוריד אותם מ-46% ל-44% – א. גם במערב זה נע בסכומים האלה, זה אותם סכומים; ב. ממילא לא תהיה לזה שום השפעה על הצמיחה בשנתיים הבאות. אם נבטל זאת, לידידי שר האוצר באמתחתו 4 מיליארדי שקלים; מאותם 4 מיליארדי שקלים הוא יכול להקצות לדבר זה ולדבר אחר כדי שאותן קבוצות חלשות שניזוקות – ואת הדוגמאות אני משאיר פה ולא אפרט – יעברו לכאן או לכאן, ובזה התקציב הזה יעבור בקלות. ברור, יהיו כאלה שיתפלמסו, אבל כשאני מדבר אני תמיד מסתכל על ידידי, חבר הכנסת וקנין, שכל מה שהוא אומר הוא גם חושב. עם 4 מיליארדי השקלים האלה יש לך מספיק כסף לחלק ולגמור את זה באהבה ולא בטרוניות. לכן, אף שראש הממשלה לקח את זה בתור איזו מדיניות, אני חושב שאת השיחה הזאת אפשר לדחות בשנתיים; 4 מיליארדי השקלים האלה ייכנסו לאמתחתך, ובין שנייה לשלישית יבוא לציון גואל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר ברוורמן. אני מזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שאנחנו מתמודדים היום באחת משנות התקציב אולי החשובות ביותר והמשמעותיות ביותר. אינני רוצה היום להקדיש את כל זמני רק לשאלות המקרו, כיוון שאני עברתי מספיק שנות תקציב, יחד עם ידידי היושב-ראש; נכנסנו יחד לכנסת ובילינו הרבה זמן בכנסת ואנחנו יודעים עד כמה הדיון הזה היום הוא דיון בהחלט חשוב, אבל עם זאת, הסיכוי לשנות דבר מה בקריאה הראשונה עצמה הוא סיכוי קלוש ביותר. אבל בהחלט מדובר באתגר לא פשוט. ואני אומר שאין לי ספק, שכאשר אני שומע את השר אבישי ברוורמן, אני בהחלט מעריך ומכבד את מה שהוא אומר. אבל, כבוד השר, הרי ברור לך שאם לא הצלחת לשכנע בממשלה, הרי אין סיכוי שתשכנע מישהו מיושבי השולחן הקטן, גדול, שהוא אכן ישתכנע, שהנה עכשיו, מכיוון שהנאום נשמע מעל במת הכנסת, ישנו עמדה. זה ברור לחלוטין שאותו מרכיב סותר, של מצד אחד המשך המתווה של הורדת המסים לבעלי השכבות החזקות יותר – אין שום סיבה שבעולם שאתה ואני וכל יושבי הבית כאן יקבלו תוספת בנטו, אולי כ-1,000 שקלים; שום סיבה שבעולם, ובאותה עת ילכו למקומות החלשים ביותר, ששם בעצם יפגעו בהם, בוודאי כאשר אנחנו מדברים על שאלת המע"מ – היא שאלה חשובה ביותר. שתי נקודות הייתי רוצה להדגיש בפני שר האוצר, אולי לפני כן גם לומר לך, כבוד השר אבישי ברוורמן, שגם להציג את העלאת תקרת ההוצאה כאיזה דבר שהוא מפנה, הוא דבר לא נכון. כי הרי כשאנחנו דרשנו את העלאת תקרת ההוצאה ל-2.5%, זה היה בשנים שבהן היה עודף הכנסות, שהיה לך תקציב שרצית לקחת ממנו כדי להקדיש לנושאים חדשים. העלאת תקרת ההוצאה היום מתמודדת בעיקר עם השאלה של חוסר בהכנסות, היא לא תיצור תהליכים חדשים, היא לא תיצור פרויקטים חדשים. יש שני נושאים שהייתי רוצה – חבל ששר האוצר איננו, הייתי רוצה שישמע אותם כי בוודאי מדובר בנושאים שאולי הם שייכים למיקרו, אבל חשובים ביותר; קודם כול שאלת העסקים הקטנים. אני חושב, אם יש מנוף מיידי, פרט לתוכניות הגדולות שהן חשובות, לייצר מקומות תעסוקה, הרי זה העסקים הקטנים. מדברים פה על ממשלה שמדברת על לשחרר את כבלי הביורוקרטיה. אם יש מקום שבו ממשלה ממציאה תקציב ועושה הכול כדי שהוא לא ימומש – זו לא הממשלה הראשונה שעושה זאת, דרך אגב – זה העסקים הקטנים. כי איפה הבעיה? בתקופת שר האוצר ספיר, כשרצו לסייע לעסקים קטנים, היה סגן שר המסחר והתעשייה, לובה אליאב, הטילו עליו את המשימה. הממשלה ידעה מראש שלפחות שליש מהכסף לא יחזור. כלומר, הלכו מיישוב ליישוב – בא עסק קטן ואמר, אני צריך 100,000 שקל, אני מתחייב להביא שני עובדים; 70% מהעסקים האלה עמדו בהתחייבות שלהם והחזירו גם את ההלוואות, 30% לא עמדו בהתחייבות והכסף ירד לטמיון. כי כשאתה שולח היום לבנק מישהו מעסק קטן ואומר לו, הממשלה נתנה לך אישור לקבל אשראי, הבנק אומר לו, מאה אחוז, תביא לי ערבויות. ואז הוא אומר, אם היו לי ערבויות, לא הייתי צריך את הממשלה. הוא עובר שם מסע שאינו שונה בשום דבר אם הוא מגיע עם הוויזה מהממשלה או מגיע בלי הוויזה מהממשלה. לכן בעניין הזה, אני אומר לכם, חרף העובדה שמביטים על יזמים בישראל ככאלה שינצלו את תקציבי הממשלה, אני חושב שבעניין של העסקים הקטנים, תהיו הרבה יותר פתוחים, כי זאת הדרך לייצר מקומות עבודה. לגבי מע"מ – חבל ששר האוצר לא כאן, הייתי רוצה לדבר אתו אולי קצת בדרך היתולית, גם לסייע לו לרדת מהסעיף הזה. שר האוצר ודובריו מסבירים באותות ובמופתים כמה חוק התקציב וחוק ההסדרים, שעכשיו שמו החדש הוא חוק ההתייעלות, אבל חוק התקציב הוא חוק המפנה, לכן אני אומר, בוא נדבר רק על המע"מ שהופך להיות אולי אחת מהתוויות הכי קשות שידבקו לתקציב הזה. הרי אם יש משהו שאפשר להגדיר אותו ככבשת הרש, זה הסעיף הזה – שגם מעלים את המע"מ כולו וגם מתמקדים במע"מ על הפירות והירקות. שמעתי את שר האוצר מתבטא באמירות לא פשוטות לגבי המע"מ; איך הוא אמר? – מדובר באחד ממקלטי המס, ומנצלים אותו, ואולי דרך המקלט הזה, דרך הפירות והירקות, מתבצעות העלמות מס לא פשוטות. אבל באחד הראיונות שלו אמר שר האוצר דבר מדהים – הוא אמר: תגידו, אננס, לדעתכם אננס צריך לקבל פטור? למה אננס צריך לקבל פטור ממע"מ? זה דווקא מעניין. אז אני אמרתי, אתה יודע מה, אני הולך להתמודד עם האתגר הזה של שר האוצר. לבדוק, מה יכולים להיות הקריטריונים לפירות וירקות, ואולי ניצור טבלאות – פירות וירקות לעניים; פירות וירקות לעשירים. ותתפלאו, העניין לא פשוט, די מורכב, דרך אגב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני כבר מוסיף לך שתי דקות. <עמיר פרץ (העבודה):> אז דבר ראשון, כמובן צריך לבדוק את הנושא המרכזי שבדרך כלל כל אדם בודק כשהוא אוכל משהו. אז בודקים את הקלוריות. ברור שקלוריות זה בדרך כלל קו שיכול להבחין בין עשירים לעניים, כי העשירים תמיד מעדיפים מעט קלוריות, כי הם בדרך כלל בדיאטה, והעניים רוצים יותר קלוריות, כי הם עובדים יותר קשה. אחר כך אמרתי, אולי נבדוק את ההשלכה של הפחמימות, כי הרי הפחמימות זה שוב דבר שעשירים לא בדיוק אוהבים, כי פחמימות זה דבר משמין, ועניים אוהבים פחמימות, כי פחמימות זה גם דבר משביע. אז זה קריטריון נוסף. אבל מסתבר שבפירות וירקות יש מרכיבים רבים – יש חלבונים, יש שומן ויש סיבים תזונתיים. בקיצור, המחקר הולך והופך למורכב יותר ויותר, כי צריך לבדוק כמובן גם את ההשלכות הרפואיות – ויטמינים, הרכב של ויטמינים. אבל יש דברים מובנים מאליהם. יש דברים שאתה לא יכול להתעלם מהם. לדוגמה, תפוחי-אדמה: תדעו לכם שבתפוחי-אדמה יש כ-30 גרם פחמימות ל-100 גרם. לעומת זאת, גם בשעועית מבושלת 30 גרם פחמימות ל-100 גרם, אבל לשעועית המבושלת יש יתרון, כי יש בה גם הרבה קלוריות, אז היא בהחלט יכולה להיות חלק, מרכיב בתזונה של המשפחות החלשות. אם נניח היינו רוצים להוסיף ולהוסיף כדי להרכיב את אותו סל מצרכים למשפחה החלשה, ודאי היינו צריכים להוסיף את החסה, השום, הפלפל האדום, הפלפל הצהוב ושאר ירקות. בוודאי יש גם פירות מסוימים ששר האוצר יסכים שהחלשים יאכלו – כמו אולי תפוחים, אפרסקים, אשכוליות ואולי תפוזים; יכול להיות – מלונים ואבטיחים בעונה. בתפריט לחזקים, לשיטתו של שר האוצר כפי שאמר – אננס בראש ובראשונה. הוא צודק. מחיר האננס היום הוא למעלה מ-20 שקל לק"ג. אבל דעו לכם שבאננס יש גם מעט פחמימות, כלומר זה מרכיב בהחלט מתאים. יש פירות אחרים, כמו דובדבנים. גם זה מוצר מתאים לקריטריונים, כי הוא גם טעים, גם יקר וגם עם מעט קלוריות, אבל, אם נניח ניקח לדוגמה את האנונה, אדוני שר האוצר – האנונה היא בעיה. דע לך שהאנונה יקרה וטעימה, אבל יש בה המון פחמימות, והיא לא יכולה לענות על הקריטריונים שלך של פרי שהוא פרי לעשירים בלבד. אדוני שר האוצר, אני יכול להמשיך ולתאר לך פרי אחר פרי, כי אני חושב שאתה לקחת את נושא המע"מ לפירות ולירקות והפכת אותו כמעט לבעיה המרכזית של כלכלת ישראל. אני אומר לך, אני חושב שהלכת רחוק מדי. אני מציע לך הצעה, ואולי דרך האבסורד שבהצעה תרד מהעניין כולו. בוא ונקים צוות מומחים. כפי שאמרתי לכם, העניין מורכב מאוד. יש לי פה ממש ניתוח שלם של העניין, אבל אני מוכרח לא להיות כזה שמנצל את טוב לבו של היושב-ראש ולקחת זמן מיותר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, פשוט אתה מעניין. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני שר האוצר, יכול להיות שכדאי שנקים צוות מומחים, כי צוות המומחים הוא באמת, כפי שאתה אמרת, צריך להתמודד עם זה שהמע"מ על פירות וירקות הפך למקלט לעבריינים ורמאים. אמרת שה"פיצוציות" עושות תרגילים של הסתרת מס. אבל, הדבר החשוב הוא באמת באמת, אדוני שר האוצר – הרי מה יקרה? תאמין לי שבחוק ההסדרים אנחנו נביא הצעות: ביטול המע"מ על פירות והירקות למעט תפוחי-אדמה; ביטול מע"מ על פירות וירקות למעט העגבניות; ביטול מע"מ על פירות וירקות למעט הגזר. אדוני שר האוצר, הרי אין לזה גבול. לכן, אני מציע לך: קח את ההצעה הזאת. אתה לא יכול באותה נשימה גם לתמוך בהתלהבות בהמשך הורדת המס לעשירים וגם להמשיך ולהיות כל כך ידען וכל כך יורד לשורש העניין רק כדי להסביר כמה מוכרחים ללכת ולהמשיך ולבטל את היכולת לתת איזה משהו. אם יש משהו שהוא סמל והוא כבשת הרש במדינה הזאת, זה המע"מ על הפירות והירקות. החלשים בישראל מרגישים שזה הנכס ההיסטורי שלהם, שאיש לפניך לא הסכים לקחת אותו, ואני מציע גם לך, אדוני: תשאיר את שולחן הבית גם עם הפירות וגם עם שאר הירקות. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה להסביר על המקרו באמצעות המיקרו שבמיקרו. <השר אבישי ברוורמן:> חבר הכנסת עמיר פרץ ייזכר בנאום – – – של עמיר פרץ. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מאוד מודים לחבר הכנסת עמיר פרץ. מובן שיש גם תשובות לכך. רבותי חברי הכנסת, אני ממשיך עם חברי הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה לסגן מזכיר הכנסת. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת, הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 42 והוראת שעה) (תיקון מס' 2) (דיין עמית), התשס"ט–2009. תודה. <הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009; > <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אתן לך שש דקות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, לכאורה, אני חבר בקואליציה ואני צריך לבוא ולדבר בשבחי התקציב, אבל בלי קשר להצבעה שתתקיים מאוחר יותר, אני רוצה לומר לך כמה דברים. לפני הכול, אנחנו אזרחים במדינה הזאת. התקופה היא תקופה קשה – עת צרה היא ליעקב – ולא רק בארץ, התקופה הכלכלית קשה בכל העולם. אני אומר לך, עוד לפני הכול, שאם היה משהו שהוא הפספוס הגדול של התקציב, זה העובדה שיותר מבכל תקופה אחרת – שזכורה לי לפחות – אזרחי מדינת ישראל, הציבור, היו מוכנים להיות שותפים מרכזיים בנשיאה בנטל, וכולם רואים את אשר קורה בעולם, ואין כמעט בית היום שלא מחובר לכבלים וללוויין, וקוראים עיתונים. הציבור קשוב לאשר קורה. הפספוס הגדול הוא שהציבור, שהיה מוכן להירתם, לא נרתם על-ידי הממשלה למאבק האמיתי כדי להציל את כלכלת מדינת ישראל. כי איך יכולה ממשלה לבוא ולתבוע מהציבור להיות שותף כשראש הממשלה מקים ממשלה של 30 שרים, ונדמה לי שתשעה או שמונה מהם הם שרים בלי תיק ושבעה הם סגני שרים? קשוט עצמך בטרם תקשוט אחרים. איך אתה יכול לבוא ולתבוע ממישהו כשאתה, העומד בראש, אדוני ראש הממשלה, לא יודע ולא יכול להוות דוגמה? אתה יודע, אנחנו היהודים – והשתפרנו כשהגענו לישראל – לא אוהבים להיות פראיירים. אדוני שר האוצר, אני אפליג ואומר: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר? איך אתה יכול לבוא ולבקש ולתבוע מהאזרחים להיות שותפים בנשיאה בנטל? יותר מכך, בתקופה כזאת, כשאתה מדבר על כך שאמות הספים הכלכליות רועדות, כשמסתכלים פנימה לתוך התקציב – היו בו דברים מעניינים. אבל בגדול, אדוני שר הרווחה שהחליף את שר האוצר עכשיו, כשאנחנו באים ומדברים על תקציב לשנתיים בתקופה כל כך קשה, אם אני מנסה לדמיין או לדמות את הכלכלה הישראלית לספינה גדולה ששטה והקברניט אמור לתת פקודות כי יש בעיות, מהסתכלות פנימה אנחנו רואים שהפתרונות נמצאו בתוך האונייה – פה להזיז ימינה ושם שמאלה – ובסך הכול הכללי האונייה הזאת ממשיכה לשוט. אין שום בשורה בתקציב. בשורה התחתונה – ויודו גם חברי בסיעת העבודה, גם אלה שמהללים ומשבחים את התקציב – בעת הזאת ציפינו למשהו אחר: לנצל את ההזדמנות ולתת בשורה כלכלית, בשורה חברתית. אלא מה קרה? מי שהיה לו יותר כוח חטף יותר. זה הכול. שלא נטעה ולא נתבלבל. אם אנחנו מסתכלים באמת ולרגע שמים את הסופרלטיבים שאנחנו נותנים ומנסים לחשוב מהי הבשורה של התקציב לאזרחי מדינת ישראל, מה התחדש מעבר לעובדה שמתברר שמי שאין לו ימשיך ולא יהיה לו – כשבסופו של עניין, כשאנחנו מדברים כאן, ונצביע כאן הערב, ולקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית נצביע שוב, לציבור זה ייתפס כדברים כאלה אמורפיים. ובשורה התחתונה, מאחורי כל מספר יש אנשים, יש בני-אדם. על מה אנחנו מדברים? בסופו של עניין, כשמדברים על לעשות flat – "flat" זו כזו מלה יפהפיה – מי עומד מאחורי ה-flat הזה? זה בני-אדם. בסופו של עניין, אין כמעט יישוב, ובעיקר, אדוני שר הרווחה, זה מגיע לאנשים שאתה מופקד יותר מכל אחד אחר עליהם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> אצלי אין קיצוץ. <איתן כבל (העבודה):> בוודאי. אצלך אין קיצוץ, אבל הקיצוץ בא בדרכים אחרות, ואתה יודע את זה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:> תוספת. <איתן כבל (העבודה):> אדוני שר הרווחה, אני לא עובר עכשיו על מה כל אחד קיבל. אני מסתכל על זה בסך-הכול הכללי. בסך-הכול הכללי היה כאן פספוס גדול מאוד. הדבר האחרון זה העניין של חוק ההסדרים. אני אומר את זה לכולנו, חברי הכנסת: אי-אפשר להמשיך עם הקלישאה הזאת שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. כשאתה באופוזיציה אתה מתנגד לחוק ההסדרים, וכשאתה בקואליציה אתה אומר שאי-אפשר בלעדיו. מתברר איך כששרי אוצר יושבים באופוזיציה – חותמים על עצומות ועל חוקים שמבטלים את חוק ההסדרים, וכשהם נהיים שרים – אי-אפשר בלי חוק ההסדרים. חוק ההסדרים זה חוק שצריך לצאת מספר החוקים של מדינת ישראל. אני לא רוצה לתת פה את הנאום, ואני מניח שחברים אחרים ייתנו את הנאומים האלה בעניין הזה. חוק ההסדרים – ראיתי את הספר השלם. גם אם הוא יקוצץ, ואני מאמין שהוא יקוצץ, עצם העובדה שעדיין, אחרי כל הדיונים שקיימנו כאן בבית הזה, אופוזיציה וקואליציה – ולא חשוב מתי אתה באופוזיציה או בקואליציה – הוא מובא בתחילת הדרך כל כך עבה, בנושאים כל כך קריטיים, זה אומר דורשני. אני מאוד מקווה שיושב-ראש הכנסת ואנחנו, כל סיעות הבית, אופוזיציה כקואליציה, נדע לעמוד מול האתגר הזה שנקרא חוק ההסדרים ולקצץ אותו למינימום. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> אדוני, תודה. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, אני שמח שנכנסת ברגע זה. חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני לא רוצה להיות במקומך בעת הזאת. אני חושב שהנטל שמוטל על כתפיך כבד מאוד. המצב של המשק באמת קשה, וכולנו צריכים לגלות אחריות. אבל, אני חייב להציג פה נתונים שאני בטוח שאו שלא הראו אותם לשר או שיש התעלמות מהם והם חשובים לעצם הדיון. אחד הדברים, שרוב חברי הכנסת העירו עליהם, וגם שרים – השר ברוורמן בנאום לפני כמה דקות אמר אותם – דיבר על כך שהפחתת מס החברות מְפנה כ-4 מיליארדי שקל לערך. הוא דיבר על המע"מ על הירקות באותה נשימה, והייתי רוצה להציג את הנתון יותר מדויק, בדיוק הרבה יותר רב. רבותי, אני רוצה שתשמעו את הנתון הזה. אדוני השר, אני רוצה שתשמע את הנתון. במדינת ישראל יש כ-93,000 חברות בשנת 2004, ואנחנו עומדים כיום על כ-100,000 חברות. שיעור המס שמשלמות מתוך כלל החברות המרוויחות הוא כ-42% – חברות מרוויחות לערך. מתוכן במאיון או בעשירון הראשון הם משלמים כ-81% מכלל המס של כל החברות. לאלה, בעצם, אם הייתי נותן מספר מדויק – אני מדבר על בין 40 ל-400 חברות שמשלמות את המס, את רוב המס. להם אתה רוצה להפחית 4 מיליארדי שקלים, 3.5–4 מיליארדים? באותה נשימה אתה הולך ומה אתה עושה? הייתי אולי שר את השיר ששרים בערב חג הפסח: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אוכלין שאר ירקות ובלילה הזה אנחנו אוכלים מרור. בתקציב הזה אוכלים מרור. מה אנחנו נגיד לעקרת-בית, שאתה מטיל עליה מס אגרסיבי ברגע אחד של עוד 16%–17% במע"מ, עם שכר מינימום של 4,000 שקל? מה אתה תגיד לה? שאני מתחשב באותם עשירים? אותן חברות שאני מאחל להן רק הצלחה? האם הפחתת המס מ-46% ל-44% – בתקרה הגבוהה אתה מפחית מ-46% ל-44% – היא מה שיציל את החברות הללו? האם החברות האלו מחר יקפלו את הציוד ויעזבו את המדינה? הרי כל החברות האלה הן בטבור של מדינת ישראל. זה חברות דלק, זה בנקים וזה הכול. להם אתה רוצה לעשות הפחתה. אני הייתי נותן לך עצה. אדוני השר, לדעתי, בגלל ההיכרות האישית שלי אתך, הייתי אומר אפילו בגלל החברות שלי אתך, לא כדאי להמשיך בקו ובמתווה של המע"מ על הירקות, מכיוון שהוא באיזה מקום יוביל אותנו לכך שאנחנו נצטרך להתנצח ולהתנגח בוועדת הכספים בנושא הזה בצורה הכי קשה שיכולה להיות. כי אני לא מסוגל להרים את היד שלי על פגיעה כל כך קשה בעקרת-בית. הרי אני חקלאי. אמרתי שדווקא עבור הקטע שלי בחקלאות אני משלם מס. אני משווק ביצים, ואני משלם מס על הביצים. אבל זה לא חקלאים ולא סיטונאים ולא סוחרים. בסופו של דבר, זה יגיע לעקרת-הבית. היא תשלם את המחיר. את ה-16% או את ה-17% עקרת-הבית תשלם. אז מה אני משית מס? זה מס ישיר על עקרת-בית. מישהו צריך להבין. זה כל אזרחית שמרוויחה שכר מינימום או אפילו השכר הממוצע במשק – ואני אומר לך שאני הולך להגיש הצעת חוק, שהיא כבר בקנה, שלא תהיה העלאת שכר לפי-שלושה מהשכר הממוצע במשק; כל מי שמרוויח מעל 24,000-23,000, ולא מעניין אותי מה ההסתדרות תגיד. אני אחתים פה את רוב חברי הכנסת. פה אנחנו צריכים לעשות פעולה. תקפיאו לי את השכר. אין לי בעיה עם הדבר הזה. תפחית לי 5% מהשכר, וזו לא דמגוגיה. אני אומר לך את מה שאני חש עם הציבור, הציבור החלש. בלתי אפשרי להעביר דבר כזה. אתה מטיל מס שהוא בלתי אפשרי. אז מה אנחנו נשיר להם? מה אנחנו נגיד להם? הלילה הזה התקציב הזה כולו מרור? מה יאכלו? זה לא אננס ולא כל מה שאמר פה חבר הכנסת עמיר פרץ. זו בעיה קשה מאוד. זו בעיה שלא תעבור. לכן, אדוני השר, אני לא רוצה להיכנס לכל חוק ההסדרים, אבל הסעיף הזה חייב לרדת, וטוב שירד לפני שנגיע להתנצחות שאין בה שום דבר. אני חושב שלדבר הזה אין מקום בחוק ההסדרים בוודאי, וגם בתקציב המדינה. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> אדוני, תודה. סגנית שר התמ"ת, חברת הכנסת אורית נוקד, בבקשה. <מירי רגב (הליכוד):> בלי ללחוץ את היד, אבל יישר כוח. <קריאה:> מי אחריה? <היו"ר אלכס מילר:> אחריה אתה. <אורית נוקד (העבודה):> אדוני היושב-ראש, שר האוצר, חברי חברי הכנסת, בחודש האחרון, מאז אישור התקציב בממשלה, הפך הדיון הציבורי, התקשורתי והפרלמנטרי בנושא התקציב לדיון בססמאות של "מנצחים" ו"מפסידים", ודובר גם על הכוח הפוליטי של ההסתדרות, של האוצר, של ראש הממשלה ושל שאר המעורבים. בעיני, הדיון הזה הוא לא אחראי ולא רציני. כנראה יש כאלה שמרגישים יותר נוח לדבר על כל נושא רק במונחים פוליטיים. אני מציעה לכולנו, במיוחד בנושא הזה של התקציב, ובוודאי בעיתוי הזה של משבר כלכלי, לנסות להתרכז בדיון – במטרה. במטרה שצריכה להיות חשובה לכולנו – להחזיר את המשק לפסים של צמיחה. התקציב שעבר בממשלה הוא תקציב בכיוון הנכון. התקציב הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא בכיוון הנכון. שני היתרונות המרכזיים של התקציב הזה, בעיני, הם שהוא תקציב שעוצב באופן מעוגל ומוסכם על השחקנים המרכזיים במשק, והשני הוא הרחבת מסגרות התקציב. הגעה להסכמות במסגרת דיוני השולחן העגול מהווה שינוי תקדימי ומבורך, שמאפשר לקיים שקט תעשייתי, לאחד את כלל הגורמים במשק ולהפנות את כל הכוח לטובת יציאה מהמשבר הכלכלי. בעזרת יושב-ראש ההסתדרות ונשיא התאחדות התעשיינים ושר האוצר גובשה עסקת חבילה אשר מבטיחה הגנה על זכויות עובדים והשקעה מסיבית של תקציבים בעידוד התעסוקה ובמגוון של יוזמות והשקעות על מנת להבטיח יציאה הדרגתית מהמשבר וחזרה לצמיחת המשק. זה הרי העניין. כאן אני לא יכולה שלא לומר שהרחבת מסגרות התקציב בתקופה של האטה מהווה אחד מעקרונות היסוד שמפלגת העבודה – שמעתם קודם את השר ברוורמן – ואני בתוכה מנסים להוביל בשנים האחרונות. זה בעינינו המפתח להתמודדות נכונה עם המשבר הכלכלי. המחשה מרכזית לדברים אפשר למצוא בתקציב משרדי, משרד התמ"ת; תקציב שעוצב בעקבות עבודה אינטנסיבית של שר התמ"ת שהוביל את דיוני התקציב בשיתוף הנהלת המשרד. בכל הנוגע למימון התעשייה והתמריצים לעידוד התעסוקה הצלחנו לעצב חבילה מגוונת של השקעות שיתוקצבו במאות מיליוני שקלים: השקעות במחקר ופיתוח במסגרת מסלולי המדען הראשי, עידוד השקעות הון, מסלולי העסקת עובדים חדשים, הקמה והרחבה של מפעלים מחוללי שינוי בפריפריה במסגרת מרכז ההשקעות, תמיכה וליווי בעסקים הקטנים והפעלת מסלול מעבר לשבוע עבודה בן ארבעה ימים, סבסוד מעונות-היום לאמהות עובדות ועוד ועוד. שורה ארוכה של גזירות ורעות חולות הוצאו מחוק ההסדרים – גזירות שהיו אמורות לפגוע בקשישים ובשכבות החלשות ובחברה הישראלית בכללותה. אני שמחה שהרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, ככל הנראה, לא תיכלל בחוק ההסדרים, שכן הרפורמה הזאת מחייבת דיון מעמיק. אני חייבת כאן להעיר: נוכח העובדה שחוק ההסדרים השנה הוא גדול בהיקפו מחוקי ההסדרים שהיו לנו בשנים הקודמות, על הכנסת, לדעתי, לפצל את הדיונים בחוק ולהעבירם לוועדות הכנסת הרלוונטיות. בוודאי נכונים הדברים לכל מה שקשור ברפורמות ולנושאים שאין להם זיקה ישירה לתקציב. אבל בתוך עמי אני יושבת, ובכל זאת אנחנו צריכים שתהיה התקדמות בנושאים. לכן על הכנסת, לאחר שתפצל את אותם נושאים, לתחום את מועד סיום הדיונים בוועדות בזמן קצוב. כך גם יתקיים דיון מעמיק וגם לא ייתקעו רפורמות וצעדים שדרושים על מנת להוביל את המשק לצמיחה. בכל זאת אני סבורה שיש שתי טעויות בתקציב ובחוק ההסדרים שהונח היום לפנינו – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> רק שתיים? <אורית נוקד (העבודה):> באלה אני בחרתי להתמקד, שלי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> רק שתיים? <אורית נוקד (העבודה):> לא, יש גם דברים טובים. צריך להגיד את האמת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הספר נכון גם אם יש בו טעויות – – – <אורית נוקד (העבודה):> אני בחרתי לציין את הכוונה לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות. הביטול הזה פוגע בחקלאים, והוא פגיעה כפולה, בעיני, בכלל החברה גם כנטל כלכלי וגם כצעד שמזיק תזונתית. מעבר לכל השאר הצעד הזה הוא באמת פגיעה כפולה ומכופלת באוכלוסיות החלשות, מפני שזה מהלך רגרסיבי שמכרסם בפירורי ההוצאה הפנויה של העשירונים התחתונים. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת פלסנר, אתה מפריע. <אורית נוקד (העבודה):> הטעות השנייה בעיני – – – <היו"ר אלכס מילר:> אני לא מאפשר את הדיון הזה פה. ממש לא. חבר הכנסת פלסנר, אם אתה רוצה לדבר עם אנשים, אתה יכול להוציא אותם החוצה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – – <היו"ר אלכס מילר:> אתה לא מפסיד שום דבר, עם כל הכבוד. <אורית נוקד (העבודה):> הטעות השנייה היא הכוונה לבטל את הפטור ממע"מ על שירותי התיירות. הביטול הזה יפגע בענף ויביא לאובדן מקומות עבודה. בעיני עצירת הרפורמה במיסוי היתה נכונה יותר וצודקת יותר. הפחתת המיסוי היתה מכניסה 3 מיליארדי שקלים, והיתה מהווה תחליף נכון יותר. אני מקווה שנוכל למצוא מוצא טוב יותר לקראת הכנת התקציב לאישורו בקריאה השנייה והשלישית. אני קוראת לכל חברי הכנסת, התקציב השנה הוא לא תקציב רגיל. אנחנו בימים של חוסר יציבות כלכלית, ועדיין לא ברור לאן המשק הולך. אנחנו בנקודה חשובה ורגישה ביותר. אני רואה שכיסאות האופוזיציה ריקים, ולמרות שהם בחרו לשחק את משחק הכיסאות הריקים אני קוראת להם לעשות צעד אמיץ, יוצא דופן ואחראי ולהעביר מסר של אחדות, רצינות וממלכתיות. אני מצפה מהם לתמוך בתקציב. בנימה אישית יותר אני מבקשת לקרוא לחברי סיעתי. חלק היה, חלק נמצא – בואו ננצל את התקציב הזה, אתם יודעים בדיוק כמוני שהשגנו בו חלק גדול מהדברים שאתם ואני נאבקנו עבורם שנים ארוכות. בואו ננצל את התקציב הזה לאחות את הגשרים, לבנות גשר לפיוס ולאחדות בסיעה. בואו נבסס ונשקם את הקשר בינינו על הדברים שעליהם כולנו מסכימים ורוצים: זכויות עובדים, הרחבת מסגרות התקציב ועוד. אל תחמיצו את ההזדמנות הזאת. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. חבר הכנסת אמנון כהן. <אמנון כהן (ש"ס):> שלום, אדוני. ברכות לך. עוד לא דיברתי כשאתה היית כאן. בהצלחה בתפקיד. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, שר החקלאות, סגן שר האוצר, חברי חברי הכנסת, כבוד שר האוצר, אני הייתי בוועדת הכספים גם בקדנציה הקודמת, ועם פרוץ המשבר העולמי ביקשתי משר האוצר הקודם שיעשו פעילות כבר – אנחנו נמצאים באי-ודאות, העסקים נמצאים באי-ודאות, המשק נמצא באי-ודאות. ביקשנו שיעשו איזו תוכנית לפחות כדי להרגיע את הציבור שהנה, הממשלה מתכנסת ועושה פעולות. אני אומר לך, אדוני שר האוצר, היה מספר רב של דיונים גם אצל שר האוצר בלשכתו – אנחנו עובדים, ושום דבר לא היה. והנה, באה ממשלה חדשה ומינו אותך, ואנחנו רואים שבתוך כמה שבועות הגשתם תוכנית מגובשת לשנתיים, ולא לבד. כי אם הייתם מגיעים עם התקציב לבד, בלי לשתף את המעסיקים ואת העובדים, היינו רואים למחרת את כל ההפגנות. אף אחד לא מבין איך עשינו פה עבודה. יכולנו להביא תקציב הכי טוב בעולם, אבל לא מתואם. ואתה פתאום רואה הפגנות, רואה את כל החוליות החלשות בחברה הישראלית שבאות אליך ללשכה, עושות לך הפגנות. בצדק, בצדק רב, כמובן. אבל לעשות שכל, לשבת עם כולם, לשבת עם כל הארגונים, עם כל הגופים, אי-אפשר כמובן לרצות את כולם, אבל לרתום אותם למשימה לאומית. עצם העבודה הזו – יישר כוח. עצם זה שעשית את הגיבוש הזה, וזכית לסגן שר מסיעתנו, יצחק הכוהן, שהוא איש נעים הליכות, מכיר את המשרד, גם מכיר את עבודת הכנסת ועושה את זה באחריות רבה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> גם חכם וגם מלומד. <אמנון כהן (ש"ס):> מסכים. אני חושב, אדוני, יש אתגר משותף לנו, להציל את המשק הזה ולהוציא אותו לאזור אחר. אדוני השר, חוק ההסדרים שקיבלנו – ואנחנו כל פעם מעלים את זה מחדש, והיום זה עבור שנתיים – מאוד מאוד עבה. אני חושב שכמו שאתה עושה את העבודה בלמידה ובחוכמה, אין ספק שצריך להיות משהו בחוק ההסדרים. הוא חייב להיות מינימום שבמינימום, כעשרה חוקים שקשורים בתקציב המיידי של המדינה, שיש ההשפעות האלה. אני מבקש – היית חדש, לא יכולת לטפל בכול, אבל חייבים לפעם הבאה, באופן מושכל להביא כמה חוקים חשובים ביותר, לא רפורמות חשובות שצריכות לעבור. יש לך אותן במהלך כל השנה, אדוני. אם יש לך נושאים ורפורמות שאתה רוצה להעביר בוועדות הכנסת, אנחנו נעשה את זה באופן אחראי, כשנשמע את כל הגופים, את כל הארגונים, שנוציא. אני מבטיח לך שבשיתוף פעולה נפצל חלק מהחוקים ונדחה אותם. במהלך השנה נעביר אותם, לא מייד עם התקציב, שצריך לעבור עד 15 ביולי. אדוני השר, עשיתם עוד מהלך חשוב, הנושא של אשראי לעסקים קטנים ובינוניים. דיברתי עם שוקי אורן, שהוא ת"פ שלך בנושא הכנת קריטריונים. הקריטריונים עדיין קשיחים ביותר. לא כולם זוכים לקבל את האשראי. מאוד רוצים, ובסך הכול אנחנו לא מגיעים למטרה, כי עסקים קטנים ובינוניים למעשה מעסיקים לפחות 60% מהמשק. אם אנחנו רוצים שהם לא יתמוטטו, אנחנו צריכים איכשהו לתת להם את האפשרות שהסיוע הזה כן יגיע אליהם. נושא אחרון, שדיברו עליו הרבה מחברי הכנסת, נושא של הטלת מע"מ על פירות וירקות. צריך למצוא מנגנון כלשהו. כולנו מתנגדים כאן, ואני חושב בצדק, כי זה ממש מס אגרסיבי על המשפחות שהכי נמצאות במצוקה. אבל חייבים למצוא איזה מנגנון פיצוי כזה או אחר, אני עוד לא יודע. כרגע כולנו נגד; השרים שלנו, הסיעה שלנו נגד. אמרת בוועדת הכספים שנהיה פתוחים באיזו הצעה משכילה שתבוא, אבל לא ראיתי את זה. האנשים שלך, כשהיו בוועדת הכספים, אמרו את המשנה שלכם אבל לא הביאו שום פתרון אחר. על פניו נראה שזה מאוד פוגע במשקי-הבית, בעיקר החלשים ביותר, לכן את זה צריך אולי להוריד מסדר-היום של הכנסת, מחוק ההסדרים, ולמצוא אולי חלופות אחרות. אולי נשב יחד, נמצא חלופות אחרות – איך את המשבצת הזאת, שחסרה, שנוציא אותה מחוק ההסדרים, נמלא בדרך אחרת. יש לי עוד דברים, מה אתה – – – <היו"ר אלכס מילר:> אני מחכה שתסיים. נתתי לך פי-שניים זמן ממה שהיה מגיע. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני, עוד נושא חשוב – – <היו"ר אלכס מילר:> אחרון. <אמנון כהן (ש"ס):> אחרון. – – שלא נתנו עליו את הדעת. אזרחי מדינת ישראל משלמים כ-2% דמי ניהול בקרנות וקופות הגמל. אין לי בעיה שהגופים ירוויחו, אבל שיביאו תשואות. ברגע שהשוק נופל, התשואות נופלות והנתונים הם לרעת האזרחים, הם לא יכולים להמשיך לגבות את ה-2% האלה. לא יכול להיות דבר כזה. אם אני, כאזרח, הרווחתי 3% ומזה 2% הוא לוקח, מה עשיתי? כל שכן כשאני מפסיד. אם אני מפסיד, איפה הפיצוי שלי, כאזרח? לכן, בנושא הזה צריך איזושהי רפורמה, שיהיה משהו של מינימום שבמינימום, ואם יש איזו תשואה אז שמהתשואה ייקחו; בזה יכול להיות שכל, יכול להיות היגיון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> העניין של ה-2% נגמר מזמן, נגמר ברפורמה הקודמת. היחידים שנשארו אלה הגמלאים, הם נשארו עם איזה הסכם שצריך – – – <אמנון כהן (ש"ס):> אבל עדיין דמי הניהול מאוד גבוהים. על זה צריך לעשות שכל, לעשות איזו חשיבה, כי זה חיסכון לטווח ארוך לאזרחים ובזה צריך לטפל. יישר כוח והמשך עשייה, בעזרת השם. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. אני מזמין את חברת הכנסת מירי רגב, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <מירי רגב (הליכוד):> בדיוק יוצא השר. זה אומר משהו? <שר האוצר יובל שטייניץ:> השר יוצא לאכול, ברשותך. <מירי רגב (הליכוד):> אם תוכל לחכות שלוש דקות אשמח. <שר האוצר יובל שטייניץ:> חברת הכנסת רגב, סגן שר האוצר, שהוא סגן שר מצוין, יושב כאן ויעביר לי את כל הדברים. <מירי רגב (הליכוד):> אין לי ספק. אני מציעה לך לאכול הרבה פירות וירקות. אדוני היושב-ראש, שר האוצר, היוצא לצערי, ידידי השר שמחון, חברי הכנסת, ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו ובהנהגתו הכלכלית של שר האוצר יובל שטייניץ, השכילו לגבש את עסקת החבילה עם יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני. עסקת החבילה מעניקה את האפשרות לחולל צמיחה בישראל מבלי להיכנס לפיטורי אלפי עובדים במשק, לסחרור של מאבקי שכר וזכויות עובדים, ועל כך יש לברך. זה מקרוב באתי לכנסת. אני חברה בקואליציה, אך איני יכולה לעשות שקר בלבי. הצעת התקציב טומנת בחובה גם גזירות שפוגעות באלה שידם אינה משגת. הטלת מס ערך מוסף על פירות וירקות נדחתה במשך שנים רבות מנימוקים אשר רלוונטיים גם היום, ואפילו ביתר שאת לאור המצב הכלכלי העולמי. חברי הכנסת, שימו לב: משפחות שמרוויחות 2,891 שקלים בחודש מוציאות 335 שקלים על פירות וירקות. התקציב השנתי מגיע לכ-4,000 שקלים. מכאן עולה שהטלת המס תפגע בעיקר במשפחות מהמעמד הנמוך. העלאת המס יוצרת תמריץ שלילי לצרכן, פוגעת בבריאות העניים, פוגעת בתעשיית המזון, מהווה פתח ותמריץ להעלמת מס ואינה מעשית משום הקושי הטמון בגביית המס. ה"יתרון" היחידי הוא הוספה של עוד ועוד ביורוקרטיה, כאילו שאנו חסרים בה. לטענת משרד האוצר, אומדן הטבות המס שניתן היה לגבות על פירות וירקות הינו 1.6 מיליארד שקלים. אולם בחישובי משרד האוצר לא נלקחו בחשבון השינויים האפשריים בהתנהגותם הכלכלית של משלמי המס כתוצאה מביטול ההטבה. אזרחים פשוט יצרכו פחות ירקות ופירות, כך שסך ההכנסה לקופת המדינה יהיה קטן בהרבה מהמשוער. שמעתי אתמול את דבריו של שר האוצר, שטען כי רק 150 מיליון שקלים ישולמו על-ידי השכבות החלשות וכ-1.6 מיליארד שקלים ישולמו על-ידי בתי-מלון, גני-אירועים, מסעדות וכו'. לצערי, או שמדובר בחוסר הבנה של שר האוצר או בחוסר חמלה. הרי כל העסקים שהוזכרו יקזזו את המס ששולם על-ידם ולכן המס מעסקים לא יגיע בכלל לקופת האוצר, כי הרי שיטת המס מבוססת על עקרון השרשור. הנפגע העיקרי שמשלם את המס הוא הצרכן הקטן. האיום שנשמע מדברי שר האוצר כי יעלה את המע"מ ל-17% אם יבוטל המע"מ על הפירות והירקות הוא איום סרק שמזיק לכלכלה ונובע, כנראה, מתסכול. האוצר חוזר וטוען שהפחתת המס על עבודה תעודד עוד עבודה. אולי, אבל הם לא מציינים שהעלאת המס על צריכה, המע"מ, תקטין את הצריכה, ובתקופה של משבר כלכלי, שנובע ישירות מכך שבחו"ל קונים פחות מוצרים ישראליים, חייבים לעודד את הצריכה בישראל. כלומר, העלאת המע"מ לא יעילה כלכלית, מעבר להיותה לא שוויונית ומגדילה פערים חברתיים. אם כך, אני מציעה לשר האוצר להקפיא את הורדת מס ההכנסה ב-1%. המהלך יכניס לקופת האוצר את 2 מיליארדי השקלים החסרים, ואם עדיין יהיה חסר כסף, אני מציעה לשר האוצר, סגן שר האוצר – אני מציעה לכם להטיל מס על העניים. זה מס "לא רע". כמובן, במירכאות אני מתכוונת, אבל אולי תיקחו את זה ברצינות. בואו נטיל מס על העניים, אולי יש להעניש אותם על כך שהם עניים. סבתא שלי תמיד אמרה לי שאנשים שבעים לא יודעים מה זה רעב ולא יכולים להבין מה מרגישים אנשים רעבים. אני מבקשת לנצל את הבמה הזאת ולקרוא לשר האוצר: עדיין לא מאוחר, תסיר מעל סדר-היום של הכנסת את הכוונה להעלות את המע"מ על הפירות והירקות. מדובר בגזירה של ממש, שתפגע קודם כול באלה שידם אינה משגת. חברי כנסת יקרים, שמעתי הבוקר את עופר עיני מדבר ברדיו על עסקת החבילה במשק. שאלו אותו: מה דעתך על המע"מ על הפירות והירקות? תשובתו: אני חושב שזאת טעות להטיל את המע"מ על הפירות והירקות. את המלחמה שלי למען העובדים עשיתי, את הקרב על המע"מ תעשו אתם. חברי הכנסת, אני פונה אליכם במעמד לא פשוט, כחברה בקואליציה: אל תיתנו יד לגזירה שמגדילה פערים חברתיים, שמגדילה אי-שוויון, שפוגעת בעוצמתה של החברה. אל תיתנו יד להטלת מע"מ על פירות וירקות. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. חבר הכנסת נסים זאב. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. אם הוא לא יגיע, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס תעלה אחרי חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה לברך את חברי האופוזיציה, שהחליטו לעזוב את האולם, לא להשתתף. אולי הם בחרו לעשות לעצמם חיים הרבה יותר קלים, במקום להתמודד, במקום אולי לשכנע פה יותר ולעשות את תפקידם הראוי, כאופוזיציה לוחמת שהכריזה על עצמה בראשית הדרך: אנחנו נהיה לוחמים, אנחנו נילחם. איזה סוג של מלחמה זאת? אם קודם כול מרימים דגל כניעה ובורחים מהאולם, וזה נקרא לשכנע או להביע מחאה או צד של לחימה, זה דבר שלדעתי הוא טעות ביסוד. אפשר לעשות מחאה חד-פעמית, כמו שעשו אתמול; זה יצא לתקשורת, זה היה נשמע אולי בומבסטי, משהו שיכול להשפיע משהו. אבל לעשות את זה בדיוני תקציב, בדיון כזה שנקבע עד 24:00 מינימום, לבוא ולברוח – אני חושב שהם החליטו להזיר את עצמם. אז זה עניינם. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות, אדוני היושב-ראש. קודם כול אני רוצה לומר, שאת הצעת התקציב, הצעת החוק, קיבלנו אמש. אני לא חושב שיש פה מישהו חכם שיכול להבין מה כתוב בספרים, בסעיפים הרבים למאות ולאלפים. אני קורא וקורא, וכמה שאני מנסה להתעמק אני רואה את עצמי כאילו שוחה בים, ויש הרבה הערות, אבל הן לא יהיו מקצועיות אם אתה לא יושב באמת ברצינות כמה ימים כדי להבין את הנושאים. אלא אם כן אתה יושב בוועדת הכספים, ואז שם מנתחים כמעט כל סעיף וסעיף, כמו שבוועדת חוקה דנים בדיני חוקים, ומי שחבר הוועדה יכול לדעת ולהבין כשמדברים על סעיפים כאלה ואחרים. אני רוצה לדבר על הצד החיובי ועל הצד השלילי שבהצעת החוק ובהצעת התקציב. נכון, זו ברכה שההסתדרות והמעסיקים הגיעו להבנה ביניהם ומביאים פה תקציב דו-שנתי, ולדעתי זה דבר חשוב. אגב, לא מפני שזו שנת בחירות – צריכים לעשות את זה גם שנה לפני שנת בחירות. אם רוצים שהממשלה תתפקד ושזה לא יהווה איום, שנושא התקציב לא יהווה איום על הממשלה, ורוצים יציבות של הממשלה, לדעתי אולי גם בשנים 11' ו-12', שזו שנת בחירות, אולי כדאי לעשות גם כן תקציב דו-שנתי, שכך הממשלה הזאת, לפחות בנושא התקציבי, לא תצטרך למצוא את עצמה מאוימת. ואם יש נושאים רציניים, אלה הנושאים המדיניים, הנושאים הביטחוניים, הנושאים שבאמת עומדים על הפרק. אדוני היושב-ראש, בארצות-הברית, למשל, יש מושג של מע"מ, 8%. אם היו אומרים: מה שהיה מקובל עד היום, 16% ו-17% במוצרים כאלה ואחרים, בסדר. אבל פירות וירקות – אני חושש מאוד שיתפתח פה שוק שחור, כי אנשים ילכו ויקנו במקומות אחרים, בדיוק כמו שקונים היום ביצים. היתה תקופה ארוכה מאוד שאנשים לא קנו אפילו ביצי "תנובה", ורק בגלל החששות, אנשים מעדיפים את "תנובה" שעושה את הבדיקה שהביצים כשרות וראויות לאכילה. אבל בפירות וירקות, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצא את עצמנו במצב שאנשים יקנו בכל מיני מקומות, העיקר לא בשוק, כדי להרוויח את המע"מ. דבר נוסף, אדוני היושב-ראש, בלי שום קשר לעניין, ראינו שפירות וירקות הגיעו למחירים שהם ממש בלתי נסבלים. קילו לימונים הגיע בשנה שעברה ל-25 שקלים. זה דבר שלא היה שנים רבות. עגבניות הגיעו ל-14 ו-15 שקלים. על זה צריך פה להילחם. צריכה להיות מדיניות. אם כבר אני בא להטיל מע"מ על פירות וירקות, אני צריך להיות פרופורציונלי גם לגבי הפיקוח על המחירים. אנחנו נילחם בסופו של דבר על אותו המע"מ, אבל כשהעגבניות יגיעו ל-15 שקלים, כפי שזה היה בשנה שעברה, אז אין לזה שום משמעות אם אתה מוריד שקל או שקל וחצי, כי עדיין 13 שקלים זה יקר מאוד, מעל ומעבר. לכן המדיניות צריכה להיות – אם רוצים לעשות בקרה, ואני מאמין שהממשלה תעשה הכול כדי שאותם עניים ואותן שכבות חלשות, כפי שזה בא לידי ביטוי בתוספת של מיליארד וחצי לקשישים ולמשפחות ברוכות ילדים, ואני לא חושב שזה עונה באמת על הדרישות של המע"מ, אפילו של הפירות והירקות בלבד, אגב. כי הפירות והירקות – היום התעריף שלהם גבוה מאוד. אני כבר לא מדבר בתקופות רגילות, אני מדבר גם בתקופות שהעונה היא זולה, עדיין המחירים הם גבוהים. זה לא יבוא לידי ביטוי, ואני לא חושב שזה ייתן מענה. צריך באמת למצוא את הפתרונות לאותן משפחות ברוכות ילדים, ויכול להיות שתהיה השלמה בסופו של דבר עם המע"מ. או לחלופין להוריד את המע"מ על פירות וירקות ל-8% בלבד. גם בארצות-הברית עושים מע"מ כזה ומע"מ אחר, והמע"מ על פירות וירקות צריך להיות כמו מע"מ עירוני. אפשר להגיע להחלטה כזאת. גם מעשר שאנחנו מפרישים הוא לא מעל 10%. גם אדם שנותן כספי צדקה, גם אדם שמפריש תרומות ומעשרות, הוא מפריש עד 10% ולא יותר. לתת מע"מ בגובה של 16.5% – אני חושב שזה מוגזם ובלתי נסבל. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סגן שר האוצר, דרך שר האוצר אני פונה גם אליך. לא באתי למלא את המקום של האופוזיציה בהסתכלות שלהם ובהצבעה שלהם ובצורת ההתנהלות שלהם מול הגשת התקציב. הם בדרכם אופוזיציה, לא משנה מי יושב בספסלים, בכיסאות, כל אחד בדרכו, פעם כאלה פעם אחרים. יש צורת תגובה ידועה ומסורה מתמיד. אני כן מדבר כחבר מהקואליציה, שרוצה להצביע בעד תקציב, שמרגיש אחריות לתקציב, יודע שלהגיש תקציב לשנה או לשנתיים בתקופה הקשה הזו זה לא דבר קל, זה דבר קשה. המצב הכלכלי בעולם, המצב הכלכלי הקשה בארץ. צריך להגיש תקציב מאוזן, אי-אפשר להתנהל כמו בשנה רגילה, בשנים רגילות, ויש אחריות. וכשיש אחריות, צריך לצמצם בדברים, צריך לחזק דברים. אבל אני חושב שבאוכלוסייה, האזרחים היום, במדינה, מחולקים לשני חלקים. רוב האזרחים, רוב רובם של האזרחים, מודאגים מהמצב הכלכלי. כל אחד – משפיע עליו אחרת. גם לקבוצה החזקה והבינונית, המצב הכלכלי הזה, חוסר המודעות, המצב הכלכלי הקשה, משפיע עליהם בדרך כזו או בדרך אחרת. אבל הם לא מודאגים מתקציב המדינה. הם מודאגים מכל המצב הכלכלי בארץ, בעולם, ממצב הבורסה, היצוא, היבוא. אבל ישנם אזרחים רבים שעיקר הדאגה שלהם – והם מסתובבים באמת בדאגה – זה התקציב שהנחנו היום, ואנחנו רוצים אולי לאשר אותו. הם יודעים שהשפעת התקציב הזה תהיה ישירות עליהם, והשפעה קשה, והשלכות קשות על ההתנהלות היומיומית וההתמודדות היומיומית בניהול משק הבית שלהם. לאו דווקא מקבלי השלמת הכנסה, ולאו דווקא מקבלי הבטחת הכנסה, ואפילו לא רק אלה שמקבלים השלמת הכנסה לשכר מינימום. אנשים שגם מרוויחים, עובדים ומנסים, בכל אופן, לכלכל את צעדיהם ואת כלכלתם הפרטית בצורה מינימלית, יודעים שהגזירות האלה וההשלכות של אישור התקציב הזה ישפיעו עליהם מאוד קשה. כולם מדברים, באמת, כדוגמה, על המע"מ על ירקות. אמרה קודם חברת הכנסת רונית תירוש, שהאמא שלה היתה אומרת שהשבע לא מבין את הרעב. אבל גם בין הרעבים – – – <קריאות:> רגב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> סליחה, שמעתי מבחוץ. חברת הכנסת רגב. שהשבע לא מרגיש את הרעב. אבל גם בתוך הרעבים, לא כל אחד מהרעבים מרגיש כמה יש יותר רעבים. יש אנשים שכל מה שמעשיר את המרק שהם עושים זה תפוח-אדמה. כל תוספת אחרת – הם לא יכולים להגיע לזה. וישנם רבים כאלה. זה נשמע דמיוני, אבל נתקלתי ברבים כאלה, שמתנהלים כאנשים נורמטיביים, הם אפילו לא מקבלי הבטחת הכנסה, אבל גם זה אצלם חשבון. קל וחומר שתוספת של 15% על ירקות – ההשפעה היא רבה וההשלכה היא גדולה, על ההתנהלות. אבל ישנם עוד דברים, זה לא הדבר היחיד. הרפורמה במים תשפיע גם כן רבות ותקשה על ההתנהלות היומיומית. את זה אנשים פחות יודעים, פחות מבינים מה ההשלכה הצפויה של הרפורמה במים על משפחות ועל ערים שלמות – שמחיר המים יתייקר ב-30%, ב-40%, ועוד כמה רפורמות שישליכו על חשבון המים הרגיל. ומס הבצורת. גם את זה אנשים עוד לא מבינים, אבל היודעים מודאגים מההשלכות החמורות שיהיו ממס כזה. במיוחד למי? לשכבות החלשות, לאלה שהם מעוטי הכנסה, שהם צרכנים יותר גדולים של מים. רבע מההוצאה של החמישון הנמוך במדינה מוצא על אוכל, על מזון. רבע מההוצאות שלהם זה על אוכל בלבד. צא ולמד מה ההשפעה שתהיה מכל הגזירות האלה. צריך לקצץ, אבל צריך להפעיל יותר יצירתיות. צריך לחשוב איך לא פוגעים במשפחות האלה. היום, אדוני היושב-ראש, קיימנו דיון בוועדה לפניות הציבור בנושא של תעריף כיבוי אש שמוטל על משפחה שקרתה שרפה אצלה בבית. לכאורה, התעריף הוא אחיד לכולם. מתברר שמשפחה שהיה לה עשן במרפסת של האמבטיה והזמינה כיבוי אש, קיבלה חשבון של 2,000 שקל. מעבר להוצאות הרבות שיש למשפחות כאלה, אפילו אם נשרפה הדירה כליל. מתברר שיש אפליה מובנית בחשבון, בתעריף כיבוי האש. אני לא אאריך בזה. מדוע? כי כיבוי אש, כשיוצאים לכיבוי שרפה, הם מביאים בחשבון: אולי השרפה תתרחב, יש בית מגורים, יש רכב עם סולם – התעריף של רכב עם סולם הוא כך וכך – אם האנשים האלה גרים רחוק מתחנת כיבוי האש, משלמים על כל קילומטר, וכן הלאה וכן הלאה. יוצא שמשפחה שגרה בווילה וקרתה לה שרפה תשלם רבע מהתעריף שתשלם משפחה שגרה בבניין מגורים, בבניין רב-קומות. מדוע? מכיוון שצריך להביא בחשבון עוד תרחישים שיכולים להיות בעקבות השרפה. באופן אוטומטי – אף אחד לא יראה את האפליה שקורית ואת ההשלכה שקורית, אבל באופן אוטומטי – מי גר בבתים רבי-קומות? מי גר בבתים שהם רבי-שכנים? המשפחות החלשות יותר. באופן אוטומטי עליהן הגזירה. ואנחנו לא מדברים על כל הקיצוץ הרוחבי שיהיה בכל המשרדים הממשלתיים. מי סמוך על שולחנם של המשרדים הממשלתיים? שוב המשפחות האלה. יהיה ייקור דלק, תחבורה ציבורית, וכן הלאה וכן הלאה. איפה תהיה ההשלכה? שוב, המשפחות האלה, אנשים שכן סמוכים על תקציב המדינה, יוצא מאלה שמשתכרים והם לא סמוכים על שולחנה של הממשלה. אדוני סגן שר האוצר – אני כבר מסיים – מרגישים שהמשפחות האלה והציבור הזה אין להם מי שייצג אותם. אני לא יודע מה היום יושב-ראש ההסתדרות – את מי הוא מייצג. יכול להיות שגם בתוך ההסתדרות מייצגים את הגופים החזקים, המאוגדים בתוך ההסתדרות, ולא את אותם רבבות ואותם מאות אלפים שאין מי שייצג אותם, ואחרי זה אומרים שהם יסתדרו. כל אלה מסתובבים היום מודאגים ובצדק, לא סתם מודאגים. אנחנו צריכים לראות איך בתקציב הזה אנחנו לא פוגעים בהם. צריכים למצוא פתרונות אחרים שלא יפגעו במשפחות האלה. תודה רבה. היו"ר אלכס מילר: תודה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, מרוב השיח והדיבורים על המע"מ על הפירות והירקות, על הקנסות של המים, עכשיו מסתברים גם המחירים המוגבהים, אולי אפילו המופקעים שנדרשת משפחה לשלם אם חלילה אירע בדירתה אסון, פרצה שרפה. ושוב, כמו שאומר חבר הכנסת אורי מקלב, מדובר על משפחות שבדרך כלל חיות בבניינים בקומה זו או אחרת, הן שנדרשות לשלם יותר. אני רוצה דווקא להעלות לסדר-היום נושא שמופיע בחוק ההסדרים, שהוא מבחינתי עוול, ואולי איזה סוג של תפיסה שהבסיס שלה הוא – כולנו יודעים – לשמצה קצת. לפחות אני חייבת להודות – התקציב של שנת 2003. ועל מה אני מדברת? אני מדברת על השחיקה המתמדת במעמדן של האמהות החד-הוריות, של המשפחות החד-הוריות. עכשיו אני רוצה לשים בזה דגש ולספר לכם מה מופיע בחוק התקציב, בחוק ההסדרים שמונח על שולחננו. זה מופיע ככה, במלים קטנות, ממש כמו שאנחנו באים לחתום על חוזה בבנק, או בחברות תקשורת כאלה ואחרות, ויש הסעיפים הקטנים שעד שאתה לא ממש יורד לשורש העניין, אתה אפילו לא יודע שהם נמצאים שם. אז אני אספר לכם: חוק ההסדרים לשנים 2009–2010 מחמיר בתנאי הזכאות להבטחת הכנסה וקובע כי אמהות והורים יחידים לא יקבלו פטור ממבחן תעסוקה מרגע הגיע ילדם לגיל ארבעה חודשים. מה קרה? עד שנת 2003 אמהות לילדים, הורה יחיד, קיבלו קצבת הבטחת הכנסה, היו פטורים ממבחן תעסוקה אם לילד טרם מלאו שבע שנים. משנת 2003 הפטור ניתן רק למי שלילדו טרם מלאו שנתיים. כעת, כאמור, מבקש משרד האוצר להוריד את הסף לארבעה חודשים בלבד. חברים, זה אבסורד, והאבסורד הולך וגדל. ולמה הוא הולך וגדל? כי אותם המעונות שאמורים להיות מסובסדים בעבור האמהות החד-הוריות, אותם המעונות שמסבסד משרד התמ"ת בעבורן, מקבלים ילדים מגיל שישה חודשים. אתם מבינים? מגיל שישה חודשים. זאת אומרת, שאם את אם חד-הורית, בלי עורף כלכלי או בלי עורף משפחתי, ואת נדרשת לקבל כל עבודה שמציעים לך, את נמצאת במבחן התעסוקה, מה תעשי עם הילד הזה חודשיים? לאן תשלחי אותו? כמה תשלמי? ואני בתור אמא, אני יודעת. מעון לילדים בגיל ארבעה חודשים לא עולה פחות מ-2,500-2,000 שקל. מה אמורה לעשות אותה אם? מדובר פה על שעות שבין 07:00 ל-17:00. היא צריכה לתפוס משרה מלאה. חברים, זה אבסורד. האבסורד הזה הולך ונמשך. אנחנו גם התרגלנו לקבל באיזה מובן את האמהות החד-הוריות – אני חייבת להודות שזה בעידוד של משרד האוצר, לאורך השנים – כבטלניות, ככאלו שרוצות שהמדינה תסבסד אותן, ככאלה שרוצות שמישהו ידאג להן להכנסה, הן רוצות לשבת בבית. לא מדובר על מי שרוצה לשבת בבית. מדובר על אוכלוסייה שיש ביניהן מורות, אחיות. אני אספר לכם סיפור. היום השתתפתי בדיון ברדיו. שם דובר על אמהות חד-הוריות, חלקן אחיות, חלקן מורות, שבאמת עשו איזו יוזמה. דובר על העיר מודיעין ועל עוד כמה ערים חזקות, שפשוט לא נותנות, לא הנחות בקייטנות, לא סבסוד ולא תנאים מועדפים לאמהות חד-הוריות. כי זה היום הפך להיות הפקר, מותר לפגוע באמהות האלה, מותר לפגוע במשפחות קשות-היום הללו. שם דובר על הנחה בסך של 200 שקל לקייטנה לילדים. אני מדברת על קייטנות מתנ"ס, לא חלילה על איזה "סאמר סקול" בארצות-הברית או משהו כזה. באמת קייטנות מתנ"ס בערים המסוימות. ממה זה נובע? ממה זה נובע ולמה זה נמצא? העיירות העשירות, החזקות, לא רוצות את האוכלוסייה הזאת. הן חושבות שהאוכלוסייה הזאת תחליש את המעמד של העיר, תפגע בחיים הסוציו-אקונומיים. הם לא רוצים לעודד את האוכלוסייה הזאת להגיע לערים החזקות. זאת תופעה כלל-ארצית. מה קורה? לאט-לאט דוחקים אותם לשולי החברה, דוחקים אותם לפריפריה, לעיירות הפיתוח. שהם יתמודדו. בואו נחליש עוד יותר את הפריפריה, בואו נחליש עוד יותר את העיירות האלה. והאבסורד הולך וגדל כי אז העירייה המקומית צריכה לסבסד ב-25% את שירותי הרווחה. אם היא לא מצליחה לסבסד ב-25% את שירותי הרווחה, היא גם לא תקבל את ה-75% הנותרים. ה-75% הנותרים הללו הולכים לאן? לעיירות שמצליחות לעמוד, לעיירות החזקות, אלה שלא רוצות את האוכלוסייה החלשה. זה אבסורד שהוא פשוט לא מתקבל על הדעת. אני חייבת לומר לכם, אנחנו, מתפקידנו דווקא לשים לב לאותיות הקטנות. דווקא לבדוק בציציות, להסתכל בתוך השורות. אני קוראת לך, סגן שר האוצר – הייתי רוצה לדבר עם שר האוצר, עם שר התמ"ת, אבל הם לא נמצאים, אז אני מצטערת, אני פונה אליך. אנחנו באמת צריכים להגיד די לאבסורד הזה כי אנחנו מחלישים אוכלוסיות חלשות. אנחנו מחלישים את האוכלוסיות שאתה מייצג, את עיירות הפיתוח, את העיירות החלשות, את העיירות שמשלמות את המחיר מאז הקמת המדינה, שזרקו אותן באזורים נחשלים כאלה ואחרים ואיפה שהוא המדינה שכחה, או הממשלה שכחה שהם שם באיזו פקודה, באיזו שליחות. הם שם כי הם פשוט לא מספיק חזקים. אז אני באמת רוצה לספר לכם שמה שנותר הוא שאותם אנשים, אותן אמהות חד-הוריות, אותם ילדים, פשוט יצטרכו להחליט. מה קורה? הילד ייזרק לאנשהו. הרי אם היא תצטרך לצאת לעבוד והוא רק בן ארבעה חודשים, והמעונות המסובסדים מקבלים מגיל שישה חודשים, וגם זה רק אם בתחילת שנת לימודים הוא בן שישה חודשים. זאת אומרת, שאם מלאו לו שישה חודשים באמצע השנה, הוא פשוט לא יתקבל לשום מקום אחר. מה עם העניין הרגשי, עם מה שקורה בין אם לילד, עם הנוכחות? אני שמעתי היום על אמהות וירטואליות. אמהות חד-הוריות שאומרות שבעצם האימהות שלהן היא אימהות וירטואלית. הקשר הרגשי הזה שמתנתק – ישנם מבחנים פסיכולוגים ואחרים ומחקרים שמעידים שהפגיעה אחר כך בילדים היא פגיעה שפוגעת בחברה. הילדים האלה אולי קהים יותר רגשית. יש להם חסכים. על זה אני אומרת, אתם יודעים מה? לא מתפקיד המדינה להתעסק בזה. תפקיד המדינה לדעת שכשהיא נותנת גזירה, יש לה חלופה לאותה גזירה. לא יכול להיות שאנחנו אומרים להן: תצאו לעבוד ותעבדו בכל עבודה שמציעים לכן, כשהילד מלאו לו ארבעה חודשים, ומצד שני אין שום מסגרת תומכת; מצד שני אין שום מעון מסובסד או איזו אפשרות, איפה לשים את הילדים האלה. לעזאזל, אנחנו מדברים על משפחות שאין אבא, שאין מישהו אחר שימלא את מקומה של האמא כשהיא תצא לעבוד. מה קורה אתם? אני באמת חושבת שבנושא הזה חשוב לדון בדיון הרבה יותר מקיף, אם בוועדת העבודה והרווחה, אם בדיון רציני פה בכנסת בהצעה לסדר-היום. אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק את זה וצריכים לדעת שפה אנחנו בעצם חורצים גורלות. אנחנו חורצים את גורלם לא רק של ההורים אלא של הילדים האלו. אנחנו קובעים שהילדים הללו או שישבו על ברזלים – אבל הפעם אנחנו מדברים על גיל ארבעה חודשים, חברים. אחר כך יגידו שיש הזנחה כי אנחנו משאירים ילד בן שש או שבע להשגיח על ילד בן ארבעה חודשים. אבל ההזנחה הזאת נובעת מזה שאנחנו דוחפים אותם לשם. לא משאירים שם ברירות. אז יש הורים שהם לא ממש כשירים אבל אנחנו דוחפים אותם להגיע להתנהגות – ואחר כך אנחנו מזועזעים איך קורה כדבר הזה. הילדים האלו הם הילדים של החברה שלנו, הם דור העתיד. אם לא נדאג להם היום, מחר נצטרך לשלם כפול וכפליים. משנת 2003 בכלל חלה הרעה במצב האמהות החד-הוריות, חלה הרעה במצב הילדים בסיכון. האמהות החד-הוריות, חלקן היום – אני חייבת לתת לכם נתון שהוא די מזעזע, אני די הופתעתי לראות אותו. 30% מהן נמצאות מתחת לקו העוני. יש ירידה תלולה במעמדן הסוציו-אקונומי משנת 2003, שנת הגזירות הגדולות. אני באמת לא הייתי רוצה לחשוב ששר האוצר החדש נושא את אותה אג'נדה של השר הקודם, דאז, ולא צריך להכביר מלים. אבל, חברים, יש לנו פה מחויבות, מחויבות כלפי דור העתיד, ולא משנה אם אנחנו מהאופוזיציה או מהקואליציה. את העיוות הזה, לפחות אחד מני רבים, עלינו לתקן ולעשות כל שניתן בשביל להפסיק את האיוולת. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> לפני שאנחנו עוברים לדיון סיעתי – הודעה למליאה. חבר הכנסת יוחנן פלסנר הפנה את תשומת לבנו לכך שעל סדר-היום של הכנסת נרשם כי הדיון המתקיים כעת נוגע לארבע הצעות חוק: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2009–2010; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010). ובנוסף: הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 7) והצעת חוק הגנת השכר (עיצום כספי ועונשין). כל הצעות החוק הונחו על שולחן הכנסת אתמול, יום שלישי, אולם רק לגבי שתיים מהן אישרה ועדת הכנסת פטור מחובת הנחה כדי לאפשר את קיום הדיון היום. לפיכך אבקש להבהיר, כי שתי הצעות החוק האחרונות שציינתי נכללו בסדר-היום בטעות, וכי הדיון כעת מתקיים רק בנוגע להצעת חוק התקציב ולהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית. גם ההצבעה שתתקיים היום תהיה רק לגבי שתי הצעות חוק אלה. אנחנו נעבור לדיון סיעתי. חבר הכנסת רוברט אילטוב מטעם סיעת ישראל ביתנו – בבקשה, אדוני. יש לך עשר דקות. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה להגיד שאני יכול רק להצטער על ההחלטה של האופוזיציה שהם לא משתתפים בדיונים ובהצבעות על תקציב המדינה. אני חושב שזוהי טעות חמורה מבחינתכם לא להשפיע. זה לא דין הבוחר וזאת לא קביעת הבוחר. הם נבחרו בדיוק למטרה הזאת, להשפיע ולהתנגד, ואנחנו גם יודעים שכשיש טענות הכרחיות, חשובות, צודקות, הן גם מתקבלות, גם כשהן באות מהאופוזיציה. העבודה החשובה ביותר היא בוועדות, ואי-השתתפות בוועדות, חברי חברי הכנסת, היא בעצם פגיעה במוסד הדמוקרטי, פגיעה חמורה, ואנחנו יכולים רק להצטער על כך. אבל בואו נראה למה זה קורה. זה קורה מכיוון שהמצב של יציבות השלטון, כל הנושא של משילות, כל הנושא של החזקת השלטון – הם בעייתיים במדינת ישראל. גם הם, יש להם האחריות בנושא הזה. ללא ספק, את הדבר הזה היו צריכים לתקן ואנחנו קוראים להם לבוא ולתקן. הטענות שהתקציב הדו-שנתי פוגע – יש האומרים כך ויש האומרים אחרת ויש האומרים שהתקציב הדו-שנתי נותן את טווח הנשימה לכל ממשלה לקבוע דברים, לתכנן אותם מראש וללכת בצורה מסודרת על קביעה מסודרת. ולכן, כל נושא המשילות, ניתן לדבר עליו, ניתן להתווכח עליו, אבל אין ספק שבמדינת ישראל, היום, הנושא של יציבות השלטון הוא נושא חשוב. לא ניתן ללכת לבחירות כל שנה, כל שנה וחצי, ולזעזע את המערכת ואת המערכת הכלכלית ואת המערכת הפוליטית. עכשיו, לגופו של התקציב. אין ספק שהתקציב קשה. אנחנו הגענו למצב של משבר עולמי, שאנחנו נקלענו אליו לא כי רצינו או כי ממשלות ישראל התנהלו בצורה לא ראויה או לא נכונה. דווקא ישראל עבדה נכון, וראוי לציין שממשלות קודמות עשו את הדברים ההכרחיים כדי שכלכלת ישראל תהיה חזקה ואיתנה. נכון להיום, אנחנו עדים לכך שהבנקים בישראל והמשק הישראלי פחות או יותר החזיקו מעמד, והבנקים הישראליים הצליחו לעבור את המשוכה הקשה ביותר, אבל המשבר עדיין לא הסתיים והוא קשה. לכן, התקציב לא יהיה קל, אבל אנחנו נילחם על כל סעיף וסעיף וכל הצעת חוק. על כל שקל אנחנו הולכים להילחם בתקציב הזה, כבוד היושב-ראש. בהזדמנות זאת אני חוזר וקורא לאופוזיציה לחזור לדיונים, לבוא בצורה הגיונית ולהעלות את הדברים שהם חושבים שנכון להעלות אותם. סיעת ישראל ביתנו הצליחה, נכון להיום, להחזיר חלק מהתקציבים הנוגעים למשרדי הממשלה שאנחנו מחזיקים בידינו, וזאת למטרות שהן קידום הכלכלה הישראלית, קידום קליטת עולים בישראל וקידום נושאים שמקדמים את ביטחון הפנים של תושבי מדינת ישראל. בנושאים אלה אנחנו יכולים לבוא ולהגיד שהצלחנו לא רק להחזיק את המצב כפי שהיה אלא גם להוסיף תקציבים, ואנחנו חושבים שבמקרים האלה חשוב שהתקציבים האלה ייכנסו למשרדים האלה, כי זה מוסיף, לדוגמה בתיירות, ידיים עובדות למשק, ופיתוח התיירות זה הדבר ההכרחי והראשוני שצריך לעשות. ההשקעה בתיירות היא מצד אחד השקעה יחסית לא יקרה, ומצד שני, רואים את זה מייד. לכן, דווקא עכשיו, בזמן המשבר, זה הזמן להשקיע כסף בתשתיות, בפיתוח בתיירות כשיש שפל, כדי שהשפל הזה ייגמר כמה שיותר מהר. רצוי להדגיש שכל 100,000 תיירים שמגיעים לישראל מביאים ל-4,000 איש שמועסקים באופן ישיר, וכ-12,000 באופן עקיף. לכן, נושא התיירות זה נושא שמביא לתוצאות מיידיות. מובן שקליטת העלייה ועידוד קליטת העלייה זה דבר הכרחי למדינת ישראל. זה מוסיף לתל"ג. כל 1,000 עולים מוסיפים מיליונים של שקלים לתל"ג הישראלי, ואנחנו עדים לכך שקליטת העלייה הברוכה שהיתה הביאה לפיתוח כלכלי מסיבי מאוד במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. אנחנו עדיין רואים שיש פוטנציאל רחב מאוד להביא עולים למדינת ישראל, ובעצם לבוא ולקדם בדרך עקיפה גם את הכלכלה וגם את הנושא הדמוגרפי, ללא ספק. הנושא של המשרד לביטחון פנים – ללא ספק, שמענו בכמה מקומות, גם מבקר המדינה התייחס לנושאים של הלוחמה בארגוני הפשע ובפשע עצמו. אין ספק שבמקום הזה מחויב שתהיה תוספת תקציבית ללוחמה בלתי פוסקת בפשע, ולכן אנחנו חושבים שההישג הזה הוא הישג חשוב לביטחונם של תושבי מדינת ישראל. כמה נקודות שאנחנו הולכים להתמקד ולנסות לעמוד על כך שירדו מסדר-היום של הדיונים בתקציב המדינה ובחוק ההסדרים. אחד הדברים זה הטלת מע"מ על התיירות. אני חושב שבמצב שהתיירות הישראלית נמצאת בו היום, בתחרות שיש לנו עם השכנות שלנו, שמשקיעות הון עתק בפיתוח התיירות – לא ייתכן שאנחנו דווקא בשלב של היום, שיש בו משבר חריף מאוד גם בתיירות, לא ייתכן שדווקא היום נפגע ונטיל מע"מ בכל נושא התיירות. זו פגיעה קשה בתיירות, ולדעתי זה יוריד עשרות אלפים אם לא מאות אלפים מהתיירים שמתכוונים להגיע. יש הרבה מהם שהם לא תיירים עשירים, הם תיירים שבאים על בסיס דתי ולפעמים שנים על שנים הם אוספים כסף כדי לבקר בארץ הקודש. לא ייתכן שבמקרה הזה נפגע ונמנע מהתיירים האלה להגיע לישראל. אין ספק שהנושא של תוכנית ויסקונסין – נדרוש להוריד את זה מסדר-היום באופן מוחלט. אנחנו חושבים שתוכנית ויסקונסין פוגעת באנשים באופן חריף מאוד, ובכל אופן, כפי שהיא מגיעה היום לדיונים בוועדות, אנחנו לא מקבלים את זה, ואנחנו ניאבק על כך שהדבר הזה ירד מסדר-יומה של הכנסת לחלוטין. הנושא של ערוץ-9 והחבילה הדיגיטלית – אין ספק שנדרוש שערוץ-9 ייכלל בחבילה הדיגיטלית. אנחנו חושבים שקבוצה גדולה של כמעט מיליון וחצי איש, שהם דוברי רוסית במדינת ישראל, לא יקבלו את השירות. אנחנו לא מתנגדים שזה יורחב גם לדוברי ערבית, אבל ללא ספק, ערוץ-9 קיים, ונדרוש את הכללתו בחבילה הדיגיטלית שתינתן חינם לתושבי מדינת ישראל. מה גם שיש שם תוכניות מאוד מעניינות ויש שם תרגום לעברית. בנושא ההיי-טק – אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכלכלה שהסכים להקים ועדה לקידום טכנולוגיות מתקדמות בישראל; תת-ועדה של ועדת הכלכלה, ואני עומד בראשה. אין ספק שנושא ההיי-טק לא בא לידי ביטוי בתקציב הזה בצורה שהיינו רוצים לראות אותו. היום מועסקים בהיי-טק כ-70,000 איש, ופוטרו יותר מ-10,000 איש בחצי השנה האחרונה. אני רוצה להגיד שההיי-טק מהווה היום מעל 50% מהיצוא הישראלי. הקבוצה הקטנה של האנשים האלה לא מקבלת היום את האוזן הקשבת של הממשלה, לצערי, ואנחנו נילחם על כך שלתקציבים למדען הראשי ולפיתוח טכנולוגי בישראל יתווספו עוד כמה מיליוני שקלים – אני רואה שאתה מסתכל על השעון. אבקש להציג עוד כמה נקודות בנושא ההיי-טק. <היו"ר אלכס מילר:> אתה יכול להמשיך, אין שום בעיה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אין ספק שהקבוצה הזאת לא רק מביאה באופן ישיר להרבה מאוד הכנסות וידיים עובדות, אלא זה הקטר הישראלי שנותן לנו תחליף לכל נושא הגז והנפט. זה הגז והנפט שלנו. הכוח האנושי והמוח שיש לנו, זה מה שיש לנו, אין לנו שום דבר אחר. אם היום לא נוסיף תקציבים לנושא הזה, אין ספק שמאות חברות קטנות, סטארט-אפים, פשוט יימחקו מהמפה והידע הזה ילך לטמיון. אין ספק שהדבר היחיד הזה, הידע שיש לנו בראש, זה הידע היחיד שיש לנו, וזה מה שאנחנו צריכים לטפח וזה מה שאנחנו צריכים לקדם. לידע של חברי הכנסת באופן כללי – כל איש היי-טק מתחיל להעסיק מסביבו ארבעה, חמישה אנשים, שהם נותני שירות, וכמו שאמרתי, 50% מהיצוא הישראלי היום זה לא פירות וירקות – זה ידע טכנולוגי. אנחנו מדברים על הרבה מאוד כסף, על הרבה מאוד רווחה למדינת ישראל; אלה אנשים שמשלמים הרבה מאוד מס. ההחזר שהמדינה תקבל על כל שקל – בתוך חמש שנים תגיע להחזר של 5 עד 10 שקלים. לכן, כל השקעה בתחום הזה חשובה. בכך אני רוצה לסיים את דברי. תודה רבה. כמובן שאנחנו תומכים בתקציב, עם שינויים שנדרוש לבצע. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ מסיעת העבודה. יש לך עשר דקות. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, אם היית יושב לידו זה היה יותר נעים, כי הגב שלך יותר מדי זמן כלפי הנואמים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, באין אופוזיציה באולם אני מרגישה שחלה עלי חובה כפולה ומכופלת להיות האופוזיציה שבתוך הקואליציה. אשתדל לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר. חבל שחברתי, סגנית השר אורית נוקד, לא נמצאת כאן, מכיוון ששמעתי את נאומה שבו היא קראה לחברי הכנסת, בעיקר לחברי סיעתה, להצביע בעד החוברת השמנה הזאת כמפגן אחדות פנימי של סיעת העבודה. אני תוהה על הקריאה הזאת, מכיוון שחברת הכנסת נוקד, סגנית השר, היתה מראשי הלוחמים נגד חוק ההסדרים. היא אף הגישה הצעת חוק לצמצומו של חוק ההסדרים, ואני תוהה איך מתיישב המאבק הנחוש לצמצומו של חוק ההסדרים עם הבקשה הנרגשת להצביע בעד החוק עב הכרס ביותר בתולדות המדינה שהוגש אי-פעם. לא היה עוד חוק הסדרים כל כך רחב היקף וכל כך חצוף מבחינת התביעה שלו מחברי הכנסת לומר: מודה אני, רוצה אני, אצביע על כך גם אם לא קראתי אף מלה. מי שמצביע בעד החוק הזה, בעד הספר העבה הזה – ואחת היא אם הוא מהאופוזיציה או מהקואליציה – עושה צחוק מעצמו כחבר כנסת, ובעיקר עושה צחוק מהציבור ששלח אותו. כשאדם קונה דירה, למשל, הוא נוהג לקרוא את החוזה שהוא מתחייב עליו. כך עושה האדם הסביר תמיד – הוא קורא את ההסכם שהוא חותם עליו. ודווקא כאן, בהסכם הכי חשוב, הכי מהותי בינינו ובין הציבור כשליחיו של הציבור, באים חברי הכנסת ומצביעים על חוק ההסדרים מבלי שהם יודעים מה כתוב בו? אני רוצה שיקום חבר כנסת אחד שיגיד לי שהוא יכול להסביר לי כל שורה שהוא מצביע עליה. לא מצביעים על דברים שלא מבינים בהם כל שורה, וכאן יצביעו על חוק שלא מבינים בו אף שורה. אני רוצה לומר, שכמי שקראה וחזרה וקראה את החוק הזה, כולל טיוטותיו הראשוניות, וקראה ניתוחים על החוק, גם אני היום לא יודעת בדיוק מה כתוב בכל עמוד. אני מרשה לעצמי לומר שגם אחרים לא. 378 עמודים, חברים. 378 עמודים עם אין-סוף סעיפים ותת-סעיפים, שמוכתבים עלינו מלמעלה: כזאת ראה וקדש. מה זאת אומרת? מה זה, זה ספר קדוש? לא, זה מעשה ידי אדם. ככה להרכין ראש ולהצביע עבור ערימה של סעיפים תמוהים, שאין קשר בינם ובין התקציב? ואת כל זאת אני אומרת מבלי שנכנסתי עדיין לתוכן. יש, אני חייבת לומר, מתוך 378 עמודים, 20 עמודים שגורמים לי קורת רוח רבה, פנינים ששזורות כנזם באף חזיר. הפנינים האלה הן חקיקת העבודה שהביאה ההסתדרות, ועל כך אני אפילו נרגשת. יש שם חוקים שמקומם היה מזמן בספר החוקים של מדינת ישראל, כמו חובת ניהול משא-ומתן על הסכם קיבוצי, כמו עיצום כספי על הלנת שכר – דברים בסיסיים. חוק ההסדרים מאופיין בדרך כלל בשפה כוזבת ומשובשת. אתם יודעים, כשכתוב שיפור השירות, למשל, הכוונה להפרטת השירות, קיצוצים בו והפחתת מספר העובדים הנותנים שירות לציבור. הפעם, לשם שינוי, בכל מה שקשור לחוקי העבודה שהכניסה ההסתדרות, כשכתוב: שיפור זכויות עובדים, הכוונה באמת ובתמים לשיפור זכויות עובדים. גם זאת נחמה פורתא, אבל אין בה כדי להצדיק את עוצמתו, את הרודנות ואת העדר ההיגיון של הספר הזה, שעכשיו בחרו לו עוד שם, חדש. ראש הממשלה שלנו מאוד יצירתי בהמצאת שמות. הוא קורא לזה "חוק ההתייעלות". מה בין זה ובין התייעלות? אלוהים יודע. אין דבר בין זה לבין התייעלות. השם הקודם היה "בלימה ותנופה", ולתוכנית הקשה, שהותירה בנו צלקות רבות, של 2003–2004, שהוביל מר נתניהו כשר האוצר, קראו "התוכנית להבראת ישראל", אדוני השר? זה היה השם? שמות יפים שמאחוריהם לא מסתתרת אלא פגיעה עמוקה ואנושה בציבור בישראל. ובכל זאת, ההתעסקות בחוק ההסדרים קצת מטרידה אותי, כי בסופו של דבר, עם כל הביקורת העזה והנוקבת שיש לנו עליו, הספר האמיתי שמונח לפנינו נמצא בקופסה הזאת המונחת על שולחנם של חברי הכנסת. הדפים האלה, הספר הענק הזה שמונח בתוך קופסת קרטון על השולחנות הוא – יסלחו לי שומרי המצוות שבינינו – ספר התנ"ך של החברה הישראלית, נייר הלקמוס שלה, העדות הברורה והנהירה ביותר לְמה שחושב השלטון על הציבור שלו, מה סדרי העדיפויות שלו. אין ספר יותר אמיתי מספר התקציב, שיכול להעיד מה באמת כוונות השלטון מעבר למלים, מעבר למסיבות העיתונאים, מעבר לסלוגנים היפים. שם מונחת האמת, והאמת היא במספרים במקרה הזה. קיצוץ רוחבי של 3.2 מיליארדי שקלים. מה המשמעות של המלים קיצוץ רוחבי, flat, המכובסות כל כך, שהציבור בתמימותו מתקשה להבין אותן ואף לא מבין עד כמה הוא משלם את המחיר בשל מה שעומד מאחוריהן? מה משמעות הקיצוץ הרוחבי? אתן לכם רק דוגמה אחת: מענקי איזון ברשויות המקומיות. האם השלטון המקומי הוא סקטור במדינת ישראל? לא, השלטון המקומי הוא כל אזרחי מדינת ישראל כולם. ראו את הפגיעה במענקי האיזון בתקציב הזה. מענקי איזון הם אותם מענקים שניתנים לרוב הרשויות במדינת ישראל שאינן יכולות ליהנות מהכנסות מארנונה שיכסו את הוצאותיהן. הם באו ליצור מידה של שוויון מינימלי בין רשויות עניות לבין רשויות עשירות שבשטחן יש עסקים שמאפשרים להן גביית ארנונה גבוהה. מענקי האיזון הם נשמת אפו ותנאי לקיומו של השלטון המקומי, כלומר של אזרחי מדינת ישראל ביישובים המעט יותר חלשים. חשבנו בטעות שהגענו לשיא הפגיעה במענקי האיזון, לשיא השפלות, בשנים 2003–2004, השנים שבהן נתניהו היה שר האוצר ואברהם פורז היה שר הפנים. אבל לא, מתברר שיש שפל חדש, והשפל החדש הוא בתקציב הזה. יש מי שמעזים בחוצפתם לקרוא לו תקציב חברתי. ממענקי איזון של 3.5 מיליארדי שקלים בשנת 2001, ובשנה שאחר כך מספר מעט גבוה יותר, ירדנו ירידה דרמטית ב-2003–2004, תחת ניצוחו של שר האוצר דאז בנימין נתניהו. והפעם, ב-2009–2010, אנחנו שוברים שיא חדש בהזנחת הרשויות המקומיות ובהזנחת הציבור בפריפריה. שיא חדש. זה נייר הלקמוס של החברה הישראלית, זה מה שאנחנו חושבים על הפריפריה שלנו, זה מה שאנחנו חושבים על תושבי הפריפריה שלנו. ב-2010 יגיעו מענקי האיזון לפחות מ-2 מיליארדי שקלים. זה הקיצוץ העמוק והמסיבי ביותר, שמשמעותו פיטורים ברשויות המקומיות, פגיעה בשירותים הבסיסיים ביותר, הזנחה מוחלטת והתפשטות המדינה מאחריות כלפי אזרחיה. אומרים לי: אין ברירה, המצב קשה, מוכרחים לחתוך בבשר החי. איך זה משתלב עם הסעיף בחוק ההסדרים שממשיך את הרפורמה במס? תגידו לי, איך זה משתלב? מהי הרפורמה במס? מי ייהנה מהרפורמה במס? אנחנו ניהנה מהרפורמה במס. השכר שלנו, חברי הכנסת, יעלה בעקבות הרפורמה במס. אבל אותה רפורמה לא תיטיב כהוא-זה עם שכרם של רוב אזרחי ישראל, שלא מגיעים בכלל לסף המס או עוברים אותו במעט. רק שתבינו על אילו סכומים אנחנו מדברים. אומרים שאין ברירה וצריך לקצץ בבשר החי, אז בואו ותראו על מה מדובר: אם רק נקפיא את הרפורמה במס, לא ניקח שקל מאיש, לא נרע את מצבו של איש, נמשיך לדאוג לכך שמי שמקבל שכר גבוה ימשיך לקבל את אותו שכר גבוה, נשאיר את המצב כמו שהוא, רק אז ייחסכו ב-2009 יותר מ-3 מיליארדי שקלים וב-2010 – 3 מיליארדי שקלים נוספים. מי החצוף שבא ואומר לי שאין ברירה אלא לקצץ במענקי האיזון לרשויות המקומיות כי מוכרחים לקצץ בבשר החי? הנה לכם דוגמה לסדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המדינה – לתת למי שיש להם עוד ולקחת עוד ממי שאין לו. זו תמצית הדבר, אין שום דרך אחרת לקרוא את הסעיפים האלה. וגם אין בזה היגיון, שום היגיון כלכלי. הרי אדם שיש לו הכנסה פנויה גדולה והוא מקבל עוד, לא ישתמש בכסף לקניות. הוא ימצא לעצמו אפיקי חיסכון. אבל אם לא נפגע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים, וכושר השתכרות השכר שלהם יעלה במקום כושר ההשתכרות של החזקים ממילא, הם יוציאו את ההכנסה הפנויה שלהם על קניות, על מוצרים בסיסיים, על הנעת המשק, על הוצאתו מהמיתון. כך שאין כאן לא היגיון כלכלי ולא היגיון מוסרי, והעדר ההיגיון הזה משתקף ועולה מתוך ספר התקציב. והדוגמאות הן רבות כמובן, הרי אין לזה סוף. הנה דוגמה להשקפת עולם של ממשלה: פריסה ארצית של תוכנית ויסקונסין. מה זה אומר בקליפת אגוז? – לבטל לחלוטין את אחריות המדינה למובטליה, לאנשים החלשים ביותר, ולכרסם עוד בשירות התעסוקה, שאגב עושה עבודה מצוינת. למרות ניסיונות הייבוש, ולמרות ההתנכלויות ולמרות ההשמצות, שירות התעסוקה עושה עבודה נפלאה. אומרים: לא. בואו נפקיד את הדאגה למובטלים החלשים בידי כוחות השוק. בואו נפריט את שירות התעסוקה, בואו ניתן את הליך מציאת העבודה וההשמה בעבודה לחברות פרטיות, וגם נשלם להן המון כסף. לטובת השקפת העולם הזאת הסוגדת להפרטות עד כדי הפרטת הדבר הבסיסי שהוא מציאת עבודה לאנשים, על זה מוכנים לשפוך כסף. וכבר לא ויסקונסין פה וויסקונסין שם, אלא ויסקונסין בפריסה ארצית לדורי דורות. אגב, אני מאוד מקווה שהבית הזה יתאחד בהתנגדות לפריסה ארצית של תוכנית ויסקונסין ונשים קץ לבושה הזאת. וכדאי לזכור שתוכנית ויסקונסין לא מייצרת ולו מקום עבודה אחד. לא מדובר כאן בייצור מקומות עבודה למובטלי המשק. מדובר בתוכנית שלוקחת מובטלים, מעבירה אותם אלף מדורי השפלה, ובסוף מוצאת להם עבודה. היא לא נבחנת על-פי טיב העבודה ועל-פי איכות העבודה. הם מסוגלים להעביר אם חד-הורית דרך של ייסורים, סדנאות והשפלות, עד שידאגו לה להשמה בעבודה כעובדת ניקיון של קבלן, ועל כך הם יקבלו כסף. אז תודה רבה, את הכסף הזה בואו ניקח ונשקיע בשירות התעסוקה או ביצירת מקומות עבודה, הרי אין היגיון בדבר. אבל שוב, זו האידיאולוגיה, להפריט הכול. אסיים בעניין הטלת המע"מ על פירות וירקות. באמת נאמר כבר הכול ואין לי מה להוסיף, וחברי דיברו מאוד יפה בגנות הקיצוץ הזה. אבל אני רוצה לקרוא לכם את דברי ההסבר של האוצר להטלת מע"מ על פירות וירקות. בדברי ההסבר כתוב: "יש להבהיר כי החיוב במס ערך מוסף על פירות וירקות לא פוגע בשכבות החלשות יותר מאשר המס על מוצרי צריכה בסיסיים אחרים, כגון לחם, חלב ותרופות. מכאן שאין כל הצדקה להבחנה בין מוצרים אלה". זה ההיגיון – אם אנחנו מתעללים בעניים בכך שאנחנו מטילים מע"מ על לחם, על חלב ועל תרופות – שימו לב לדוגמאות שהם מוצאים – אז בואו נתעלל בהם גם בפירות וירקות. ולמה לחסוך התעללות כשאפשר להתעלל? השורות המקולקלות והמעוותות האלה נכתבו בידי אנשים שאינם יודעים מציאות חיים מה היא. אני גרה בכרם-התימנים, בשולי שוק הכרמל, ונוהגת לעשות שם את הקניות שלי על בסיס יומיומי, ככל שמותיר לי הזמן. לפעמים אני רואה נשים מבוגרות מגיעות עם ארנק ובו כמה מעות ומפשפשות בארנק, ושואלות כמה עולה קילו עגבניות. הן בודקות את המחיר שוב ושוב, ואם קילו עגבניות עולה מעט יותר ממה שהן יכולות, הן לא קונות קילו עגבניות. מאוד פשוט. אני רואה פשפוש בארנק, ספירת השקלים, רגע של היסוס, החלטה: לא אקנה את זה. במי אנחנו מתעמרים כאן? באלה שכבר התעמרנו בהם בחלב, בלחם ובתרופות? אז עכשיו נוסיף להם גם את זה? חברים יקרים, אני יודעת שיש סוג של התכנסות כזאת לקראת אישור התקציב וחוק ההסדרים, אין ברירה וכן הלאה. יש ברירה. כבר אמרתי, לא מדובר בלוחות הברית שירדו מהר-סיני, מדובר במעשה ידי אדם, ומעשי ידי אדם יכולים גם להוריד את הספר הזה וגם את הגזירות שבקופסאות שמונחות לפניכם מסדר-היום של החברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, גברתי, תודה על דברייך. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין מטעם סיעת ש"ס. יש לך עשר דקות, אדוני. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, זו הפעם השנייה שאני עולה על הדוכן בשעה האחרונה. בפעם הקודמת זה היה בדיון הסיעתי ועכשיו אני מדבר מטעם הסיעה כעשר דקות. נגעתי בנושא שכל חברי נגעו בו ואני הייתי רוצה לחדד אותו. למה אני מחדד אותו? מכיוון שכשאני יוצא למזנון חברי הכנסת אני שומע מאנשי האוצר שלא יעזור כלום והמע"מ על הפירות עבור יעבור. יעבור. כנראה שיש מין הרגשה, לא רק שלי כחבר בקואליציה, אני חושב של כל הסיעות, גם לליכוד וגם למפלגת העבודה וגם לכל הסיעות, שמישהו חושב שאנחנו חותמת גומי. אני יכול להגיד לכם: במקרה הזה אנחנו לא נהיה חותמת גומי. אנחנו נעמוד על הדברים במלוא חומרתם. אם לא, אם לא – אנחנו, כאנשים שבאים מתוך הפריפריה, שמכירים את אותן מצוקות, כמו שאמרה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, היא הולכת לשוק הכרמל, אנחנו רואים את זה ביום-יום. והאמינו לי, זה כל כך נכון מה שהיא אמרה, שאשה עומדת מול מה שנקרא בסלנג הבסטה של הירקות, והיא שואלת כמה זה וכמה זה וכמה זה, כי זה בדיוק מה שיש לה וגם מה שאין לה. אני מנסה להבין, רבותי, איך אותה גברת, כשאתה משית עליה מס ברגע מסוים, תוכל לעמוד בדבר הזה? הרי היא בקושי גומרת היום את החודש. מה היא תעשה? הרי גם אם היא תזעק אף אחד לא ישמע אותה. היחידים שיכולים לעמוד ולדבר, זה אנחנו, אנחנו שמכירים את זה ביום-יום, שמכירים את המצוקות. הרי יש פתרון. זה זועק לשמים שמפחיתים מס בשיעור כל כך גבוה לעשירים ולחברות הגדולות, ובבת-אחת אנחנו מטילים אותו, על מי? על המסכן. אני לא מדבר על הקיצוצים במשרדים, על ה-flat, שהוא בעצם מין כדור חוזר. הרי הרשות המוניציפלית, הרשות המקומית, העירייה, היא הזרוע הארוכה של השלטון המרכזי. היא בעצם מוציאה לפועל את כל מה שצריך, היא בעצם היד הארוכה שצריכה להפעיל את כל מערכות החינוך והרווחה וכל הדברים. כולנו צריכים להבין שכאשר הקיצוץ הזה נוחת על משרד הפנים והוא משית אותו מייד על הרשויות, רבותי, זה נוגע בראש ובראשונה בפעולות. לפחות במשרדי ממשלה אי-אפשר לגעת באותם פקידים, במשכורות, בשכר, במרכיבי השכר. בשום פנים ואופן אי-אפשר לפגוע בהם. אז אתה פוגע במה? באותן פעולות שהן גם מנוע צמיחה של המשק. הרי באותם כספים הרשויות מבצעות עבודות פיתוח ועבודות תשתית, מוציאים את אותן עבודות לקבלנים. הקבלנים הם בעצם המנוע של המשק. אתה בא ואומר: לא, אנחנו עושים flat. ה-flat הזה, כמו שכולם אמרו, הוא מין גזירה שאי-אפשר לדבר ואי-אפשר לעמוד. אנחנו מקבלים את זה כתורה מסיני, להבדיל, ואין מה להגיד. רבותי, אנחנו חייבים לשנות את הדיסקט של כולם. אני אומר את זה לכל הצוות של שר האוצר, שישבו אתי לפחות פעם אחת על נושא המע"מ על הפירות ועל נושאים אחרים, ואמרתי להם בצורה ברורה: לא יהיו חיים קלים בנושא הזה. ולא כדי להקשות על הממשלה. רבותי, מישהו צריך להבין. אין לנו כל רצון. להיפך, הרצון שלנו שהתקציב יעבור והמסגרת תישמר ושהדברים ייעשו, אבל אנחנו כחברי כנסת חייבים לעמוד על סדרי עדיפויות, סדר עדיפות ברור. אם אני צריך לקבל החלטה אם אני פוגע בחלש, בד בבד אני אתן חיזוק לחזק – אני לא המצאתי שום תורה פה כדי לעמוד על האמת שלי. אני פה אומר דברים שהם ברומו של עולם. הרי אי-אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד: אנחנו לא רואים ולא שומעים. והדבר הזה, רבותי, חוזר על עצמו; אני לפחות מכיר את זה כבר כמה שנים בהצבעות על התקציב. ונוצר מצב כביכול, שחברי הקואליציה מפריעים למהלכים של הממשלה. תראו, רבותי, אני לא יודע איך הממשלה קיבלה את ההחלטות. לא יודע עד כמה התעמקו בדיונים. אני שומע היום שר – לא אנקוב בשמו – שאומר לי: תשמע, אני לא מאמין למה שאני רואה, איזה דברים השיתו על המשרד שלי. איפה היית? מה, לא ראית את הדברים? שר, רבותי, שר, אומר לי: תשמע, אני רואה סעיפים פה בחוק ההסדרים שאני לא מאמין שהם כתובים על המשרד שלי, אף אחד לא דיבר אתי עליהם. ברור שאף אחד לא דיבר אתו עליהם, אבל הוא היה צריך לקרוא את זה, הוא היה צריך לעיין, לדפדף. אני אתמול דפדפתי ברוב הסעיפים. אני אומר לכם: אני פשוט לא מאמין איך הדברים האלה עוברים את הממשלה. זה לא חוכמה שזה נוחת עלינו פה ואנחנו זועקים. הממשלה היתה צריכה לעצור, השרים היו צריכים לעצור את זה. לא אנחנו. לא אנחנו צריכים להיות הרמזור האדום של הממשלה. אנחנו צריכים לאזן את הדברים, לאזן אותם, אבל הדברים האלה לא היו צריכים להגיע בשום פנים ואופן לפה, לשולחן הכנסת. אני לא הייתי מניח את זה כך. לא הייתי מניח את חוק ההסדרים בצורה כזאת, והשרים היו צריכים לשבת ולעמוד. רבותי, נכון, המצב קשה, והמצב של המשק קשה, ויש פיטורים ויש הכול, אבל חובתנו כנבחרי ציבור לראות, גם לעשות את הבאלאנס ולקבוע את סדרי העדיפויות. וזה, רבותי, לא נעשה, אני אומר את זה באחריות. וכשאתה יוצא, עוד אומרים לך: תשמע, על אפך ועל חמתך אנחנו נעביר את זה. מה זאת אומרת אתם תעבירו את זה? הרי בסופו של דבר כולנו צריכים להרים את היד, גם בוועדת הכספים וגם במליאה בסופו של דבר. וזה לא עניין של לאיים על מישהו. רבותי, באמת זה לא הכיוון. הכיוון צריך להיות שאנחנו צריכים לפעול בהיגיון, בהיגיון בריא – האם אותו אזרח בקצה, שחי משכר מינימום, יכול לספוג את המעמסה הזאת, רבותי? כי גם ככה הוא קורס מהמעמסה, ואנחנו אומרים לו בעצם: אתה עכשיו לא רק תקרוס, אתה תשב ולא תקום יותר – כי זו, רבותי, גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה, בשום פנים ואופן. הרי אתה מייקר לו את סל המוצרים שלו, ברגע אחד אתה מייקר לו אותו – ב-17%, 18%, 16%, לא משנה; זה ייקור סל הקניות שלו. מה, אין לנו מה להגיד בדבר הזה? אני חושב שטוב יהיה – טוב יהיה, אני אומר – אם יהיו חלקים שהאוצר יבוא ויגיד: רבותי, אני מבין שזה בלתי אפשרי ואני מושך זאת בחזרה, וכך אני חושב שגם הדיון על התקציב בחלקים מסוימים של חוק ההסדרים – שאני בטוח שיפוצלו ממנו – יהיה דיון מעמיק, דיון שגופים וחברות וגורמים שייפגעו מחוק ההסדרים הזה, ולי אין ספק שהרבה גורמים פה הולכים להיפגע, יביעו את דעתם, יהיה שיקול-דעת, יישמעו כל הצדדים. יהיו נושאים שכן, רבותי, אנחנו צריכים לתמוך בהם ולדחוף אותם קדימה – כל מה ששייך להאצת המשק. אין ספק שצריך לעשות את זה, אבל יש דברים שחובתנו – וחובתנו, ואני אומר את זה עוד פעם – לעמוד על כך שהם לא יעברו. ואני בכל אופן אומר את זה פה מעל הדוכן: אעשה כל מה שביכולתי, בדרכי נועם, בדרך הנכונה, כדי שלא יהיה מצב שבסיומו של התקציב אנחנו נראה את הדברים האלה. כולי תקווה שבסופו של דבר השכל הישר יגבר וכל העם הזה, על מקומו יבוא בשלום. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אלכס מילר:> הודעה לסגן מזכיר הכנסת. <סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת מס' 2 בדבר סדרי הדיון וההצבעה בקריאה ראשונה בהצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009, ובהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, כמובן בקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009> (קריאה ראשונה) <היו"ר אלכס מילר:> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, מטעם יהדות התורה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר, מדינת ישראל, כמו העולם כולו, נמצאת במצב כלכלי קשה, משבר עמוק, שקרה – אה, יפה – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אני מלמד אותה להיות פרלמנטרית. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל היא תהיה במליאה. – – – משבר כלכלי – שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם – אנחנו מאמינים בזה – מי היה מעלה בדעתו לפני כמה חודשים שיש דיונים על הורדת הדירוג של ארצות-הברית, של אנגליה. אם מישהו היה אומר דבר כזה, היו אומרים שהוא לא שפוי. וזה קורה, קורה, לצערנו, וזה לא פסח על מדינת ישראל. האמת היא שחייבים לציין שאנחנו נפגעים – אנחנו נפגעים קשה. הנתונים שהתפרסמו אתמול על נתוני האבטלה הם נתונים מאוד קשים, אבל אי-אפשר שלא לראות גם את נקודות האור. המערכת הבנקאית של מדינת ישראל היא מערכת יציבה, היא עוברת את המשבר, ואנחנו מתפללים שזה יימשך גם הלאה, כאשר במדינות אחרות, מדינות חזקות מאתנו, היו קריסות של בנקים, היו מצבים שאם חס וחלילה הם היו קורים כאן, היום היינו מדברים אחרת. קרה עוד משהו. מדינת ישראל, חודשים ארוכים לא טיפלה במשבר הכלכלי, מסיבות אובייקטיביות. הממשלה הקודמת נפלה, הלכו למערכת בחירות די ארוכה, עד שהורכבה קואליציה, לא היה תקציב, ועד היום – אנחנו נמצאים באמצע שנת התקציב ועדיין אין תקציב למדינה. המשמעות היא עם השלכות רבות מאוד, גם על תפקוד המשק הכלכלי, גם פעילות הממשלה, הוצאותיה, החוזים שהיא צריכה לעשות, נושאים שהיא צריכה לטפל בהם; ועד לרגע זה עדיין אין תקציב מאושר למדינה. אלה נתונים קשים מאוד, ועכשיו ומכאן ואילך אנחנו צריכים לטפל בבעיה. אז נכון שנעשו כמה צעדים, גם ערבויות שניתנו לתעשיינים כדי לעודד את הפעילות המשקית, וכו', ועכשיו אנחנו דנים על התקציב – על תקציב שהוא דו-שנתי, והוא צריך להיות דו-שנתי. אני מצר על כך שהאופוזיציה – ואני מכבד את הפעילות שלה לגבי הנושא של חוקי המשילות; זה בסדר, אין לי טענות נגד האופוזיציה – אבל אנחנו היינו חייבים להביא תקציב דו-שנתי, עם תוכנית כלכלית נלווית שקשורה לתקציב עצמו. נתאר לעצמנו שאנחנו היינו דנים היום, או לפני כמה שבועות – היינו דנים על תקציב 2009, ומייד אחרי זה מתחילים לדון על תקציב 2010, דבר שהוא בלתי מציאותי לחלוטין, ולכן אנחנו חייבים שיהיה תקציב דו-שנתי, עם כל מה שנלווה לזה, ומכאן ואילך מתחיל הוויכוח. והוויכוח הזה יימשך לאחר שהתקציב יאושר בקריאה ראשונה, והוויכוח הזה יימשך בתוך הקואליציה, יימשך בוועדת הכספים ובוועדות השונות שבהן יידונו חלקים מהתוכנית הכלכלית. ואני רוצה להגיד לכם: היום היה בוועדת הכספים דיון על הכנסות המדינה. אני רוצה לתאר לכם, מבחינת המציאות של חלוקת התקציב, עם הגזירות הנלוות לו. ניקח את האיש – אני עכשיו לא אומר טבריה, חבר הכנסת פיניאן; בוועדה אמרתי טבריה – האיש שמשתכר 7,000 שקל. הוא אדם שעושה את עבודתו, הולך בבוקר לעבודה, כמובן אחרי שהוא מתפלל תפילת שחרית. מה עושה לו התקציב ומה הוא עושה לאחרים? התברר לנו ככה – התברר שבנתוני המס, במס שמשלם האזרח הרגיל ב-OECD, אנחנו, מדינת ישראל, נמצאים היום מתחת לממוצע של ה-OECD, אנחנו משלמים עוד פחות, פחות מס. זאת אומרת, אין לנו בעיה תחרותית עם הנושא של מס הכנסה, ואנחנו מתנהגים כמו הגביר של העיירה. אנחנו באים ואומרים, לא רק שאנחנו פחות מ-OECD בנושא של מס הכנסה, בואו נפחית עוד 2% ממס הכנסה, שזה למעלה מ-1.5 מיליארד שקל הכנסות. ובמקביל אנחנו אומרים, בוא נטיל מע"מ על פירות וירקות, שזה גם סכום דומה. מי יקבל את המיליארד וחצי שקל כאן ומי יפסיד את המיליארד וחצי שם? את המיליארד וחצי כאן לא יקבלו השכבות החלשות, ההפחתה במס של 2% – אחת הדוגמאות היא, שאשה עובדת עם שני ילדים לא מגיעה לסף המס עד 7,700 שקל. אין מציאות כזאת שבה מישהו מאלה שאנחנו רוצים לסייע להם ירוויח מהנושא של הפחתה במס הכנסה. והתוכנית של הפחתה במס הכנסה היא תוכנית טובה כאשר אתה מבוסס במעמדך, אתה מבוסס בדרך שבה אתה נמצא. אנחנו נמצאים במצב כלכלי קשה. הרי אין ויכוח שצריך לעשות פעולות כדי לפתור את הבעיה של ההפחתה בהכנסות ממסים – ואגב היום התברר בוועדה שזה לא בדיוק 86 מיליארד שקל, זה כנראה פחות, אבל אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה, נניח שזה נכון – צריך לפתור את הבעיה הזאת. אגב, התברר עוד דבר – בזה יכול להיות שאני אפילו מסכים עם האוצר – הנושא של החלטת בג"ץ על המטפלות, להכיר בזה לצורכי מס, מי שייהנו מזה הן אולי 20% מהאמהות העובדות, זה לא יעודד אמהות לצאת לעבודה, מכיוון שבין 75% ל-80% לא מגיעות לזה בכלל. זה לא מעודד נשים לצאת לעבודה. באמת, מדינת ישראל היא אחת המדינות, כפי שהתפרסם אתמול בסקר של התמ"ת, ששיעור הנשים היוצאות בה לעבודה הוא מהגבוהים בעולם; מדינת ישראל היא מדינה שמפלה נשים באופן חמור. תמיד יודעים להגיד לנו, למה יהדות התורה וש"ס לא שמים חברת כנסת. זה כיסוי על הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שאשה שעובדת באותו תפקיד שגבר עובד, עם אותה השכלה, עם אותם נתונים, עם אותו ותק, מקבלת משכורת נמוכה משל גבר. אני אומר לך, הרב נהרי, אם היה ראש ממשלה חרדי, זה לא היה קורה, אבל נניח את העניין הזה לדיון אחר. אבל, זאת אפליה שאותה חייבים לתקן. החלטת בג"ץ בעניין הזה של הכרה בהוצאות למטפלות לצורכי מס, היא לשני העשירונים העליונים, זה לא פותר את הבעיה עצמה. עכשיו תראו, מפחיתים מס חברות, נותנים לבנקים, שזאת אחת הדוגמאות, נותנים להם עכשיו תוספת תקציב בעצם העובדה שמפחיתים מס חברות, עם משכורות עתק של מנהלים, וראינו היום בוועדה ש-66% מהעובדים במדינת ישראל לא מגיעים לשכר הממוצע במשק. שלא לדבר על כך שהנתונים האלה לא היו, כאלה שלא עובדים -– נכים, קשישים, מובטלים, אחרים. 66%. 2% מהעובדים במדינת ישראל מקבלים משכורת של למעלה מ-37,500 שקל לחודש. 2% – פער מעמדות, סכנה חברתית, פצצה שיכולה להתפוצץ לנו בפנים. מה צריך לעשות? מה צריכה לעשות הכנסת, מה צריכה לעשות הממשלה עם הנתונים האלה? היא צריכה לדאוג יותר לחלשים במצב הנתון ולקחת יותר מהעשירים. בתקציב אנחנו עושים את ההיפך, אנחנו מפחיתים מס על חברות, אנחנו מפחיתים מס הכנסה, אנחנו מעלים את המע"מ, אנחנו משיתים מע"מ על פירות וירקות. אנחנו לא עושים דבר נכון. נפגשתי אתמול עם נשיא המדינה ביוזמתו והוא אומר לי: למה צריך לקצץ בתקציב? למה? למה אי-אפשר למכור נכסים של המדינה? למה אי-אפשר להעביר את מחנה צריפין לנגב? <היו"ר דני דנון:> שדה-דב, קראתי. <משה גפני (יהדות התורה):> שדה-דב, מחנה צריפין, השלישות ברמת-גן, נמל יפו, נמל תל-אביב. 50 מיליארד דולר נכסים שאין בהם שימוש. להיפך. אבל אם היו מעבירים את מחנה צריפין למקום מרוחק יותר, היו מגבירים שם את התעסוקה, היו מחיים יותר את המקום, והיום אין בעיה של מעבר, הכבישים מפותחים והרכבת שתהיה בעתיד מקצרת את הדרך מאוד. 50 מיליארד דולר. אני לא יודע, אנשי האוצר נדרשים לעבוד, לא להביא תוכניות. הנשיא אמר לי – הוא אמר לי, אתה יכול להגיד בשמי, ומי אני שאגיד אחרת, אני חושב כמוהו. עושים את הדברים שהיה צריך לעשות בצורה שונה לחלוטין. הפחתת דמי הבראה שהעברנו אתמול – אני נושא באחריות כיושב-ראש הוועדה, אני ביקשתי להעביר את זה כי חייבת להיות עסקת חבילה. אבל אין בזה צדק, זה לא דבר צודק. אני שמח שהגענו להסכמה, לפחות לגבי המורים, ששם לא תהיה הפחתה מדמי הבראה אלא יוקפא חלק מהתוספות שאמורות להיות ב-2009 ו-2010, יוקפא לסוף 2010. וזה כבר צודק, מכיוון שאז המשמעות היא, שמי שמשתכר יותר משלם יותר ומי שמשתכר פחות משלם פחות. וזה יחול על כל המורים ביסודי. רן ארז עוד מתלבט, אני מקווה שגם הוא יחליט כך. לפחות את החלק הזה הכנסנו פנימה. נכון שהמצב הכלכלי קשה, נכון שחייבים להשית גזירות או חוקים שהם קשים לציבור, אבל צריך לעשות את זה כמו שמדינה יהודית צריכה לעשות, כמו שמדינה שבאמת רוצה לעזור לאנשים שלהם צריך לעזור. החובה המוטלת – גם התורה קובעת את זה, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אומרת התורה, על כן פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך. ככה אומרת התורה. בתקציב הזה אנחנו עושים את ההיפך, בחלקים ממנו. אני איש קואליציה, ככה אמרו לי, אני גם נושא באחריות ואני לא בורח ממנה – – – <היו"ר דני דנון:> גם יושב-ראש ועדה חשובה מאוד. <משה גפני (יהדות התורה):> אמרתי. לא בורח מאחריות ובעזרת השם נעביר את התקציב ונעביר את החוקים הספציפיים שנוגעים לתקציב. מה שלא נוגע, לא יהיה בחוק ההסדרים. הגענו, פחות או יותר, לסיכומים, אנחנו גם נרחיב אותם מעט. אבל אנחנו – ואני פונה לחברי בקואליציה ואני פונה גם לשר האוצר וגם לראש הממשלה – לאפשר לנו להישאר במסגרת הזאת שחייבים להישאר מפני שאין ברירה. אגב, אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, היה דבר מצחיק אתמול בוועדה. היה חוק אזורי עדיפות לאומית, קם מישהו מהקואליציה – לא אומר את שמו – ואמר: מה זה, איזה חוק זה? אני רוצה לספר לכם, חוק אזורי עדיפות לאומית נמצא בשתי וריאציות, הוא נמצא בחוק ההסדרים והוא נמצא בחוק שחלה עליו רציפות מהקדנציה הקודמת. אני בוועדת הכספים התחלתי אתמול את הדיון, לא על חוק ההסדרים, לא מסכים שזה יהיה בחוק ההסדרים, אלא במה שחל עליו דין רציפות מהקדנציה הקודמת, שעליו אמר איש האופוזיציה, מה זה, זה לא בסדר, אני לא זוכר אם הוא אמר את המלה חוק מושחת. <היו"ר דני דנון:> הוא לא היה חתום עליו, אני מקווה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, זה חוק שהביאה ממשלת קדימה, הרי חלה עליו רציפות. אנחנו דנים בוועדת הכספים עכשיו בחוק שהכינה הממשלה הקודמת. צריך לדעת לעשות הבחנות, סתם, חברי כנסת חדשים, אפילו גם ותיקים, צריכים לדעת, גם כשרוצים לתקוף – פה צריך להתרגל מהר לקואליציה-אופוזיציה, אני עושה כל הזמן תרגילים עם זה – צריך לדעת לא לתקוף את מה שעשית בעצמך. הרי חלק גדול ממה שמופיע כאן זה חוק שהכין רוני בר-און כשר האוצר; חלק גדול ממה שאנחנו רואים עכשיו. אין לי ספק שאם כל ממשלה אחרת היתה מביאה את סדרי הגודל – תוכנית כלכלית וחוק תקציב – היא היתה מביאה משהו כזה. אנחנו צריכים להיות יותר רגישים. זו קואליציה שהיא יותר חברתית מהקואליציה הקודמת, ויותר צריכה להיות קשובה – מעבר לנושא של הכלכלה והמקרו-כלכלה, והנושאים שקשורים בעניין הזה, ההפרטות והכול – צריכים להיות קשובים לעם, צריכים להיות קשובים לצרכים שלא פוגעים בכלכלה ולא פוגעים במערכת התקציבית ומאפשרים לצאת מתנופה לצמיחה. אבל צריך לדעת בתוך הדברים – ואנחנו עומדים בפני חודש קשה מבחינת העברת התקציב, מבחינת העברת חוק ההסדרים. צריכים לעשות בו את השינויים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. חבר הכנסת גפני, יש לך תפקיד חשוב כיושב-ראש ועדת הכספים: גם לשמור על הנושא החברתי וגם לסייע לקואליציה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אורי אורבך מהבית היהודי. אחריו – חבר הכנסת ציון פיניאן מהליכוד. <משה גפני (יהדות התורה):> ואחרי זה הצבעה? <היו"ר דני דנון:> לא לפני 15:30 תהיה הצבעה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, את חטאי אני מזכיר: עוד לא הספקתי לקרוא את כל ספר התקציב. <היו"ר דני דנון:> זה היה בלתי אפשרי. לא היית יכול לישון בלילה אם היית קורא. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לפעמים, אתה יודע – ביטולה זהו קיומה. כתוב במקורותינו. לפעמים ביטול שינה זה קיום דברים חשובים יותר. אומרים את זה על ביטול תורה, בדרך כלל. אבל אני מבטיח להשתדל לקרוא ככל שהשגתי מגיעה, ויש שם המון דברים מטרידים ומדאיגים מאוד. אני רק חושש שאם אני אצא פה בתוקף רב נגד כל כך הרבה סעיפים, ובסופו של דבר בוועדת הכספים וגם במליאת הכנסת אני אצביע בעד, אז תתקיים בי המימרה העממית: נלחמו כאריות ונפלו כזבובים. אז אני מתלבט אם להילחם כאריה עכשיו כשאני יודע שיש חשש שאני אפול כזבוב אחר כך, או להגיד ש"מצד אחד" ו"מצד שני" ו"יחד עם זאת". <קריאה:> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> שמאל דוחה וימין מקרבת, אני חושב שזה יהיה במקרה הזה. אני חושש גם שאם, חלילה, עשרת הדיברות בתורתנו הקדושה היו נכתבים, חס ושלום, על-ידי ממשלת ישראל, אז היה, באותיות קטנות, בקובץ מצורף של חוק ההסדרים לעשרת הדיברות, כתוב שכל הדברים האלה: "לא תרצח", ו"לא תנאף", ו"שמור את יום השבת" ו"אנוכי השם" וכך הדברים – הם החל מ-2015. או להוסיף את המלה "לא", להוריד את המלה "כן", וכן הלאה. אבל בהחלט, התקציב הזה הוא מעשה ידי אדם, והוא מדאיג בהמון אספקטים, ואני רוצה להתרכז ממש בשתיים-שלוש נקודות בבחינת מעט המחזיק את המרובה. ובאמת – רק ברמה העקרונית ואפילו בלי לרדת למספרים עצמם, הדברים שמדאיגים אותי בעיקר הם הרפורמה העתידית במינהל מקרקעי ישראל, בין שתהיה בחוק ההסדרים ובין שתוצא מחוק ההסדרים, משום שזה דבר עקרוני ומשמעותי מאוד, גם לכלכלה וגם למדינת ישראל ולפניה העתידיות כמדינתו של העם היהודי. זאת משום שהרפורמה הזו בצורתה הנוכחית, עוד לפני הדיון בה, היא במידה רבה פגיעה בתוכנית החיסכון של העם היהודי. והקרקעות של העם היהודי, קרקעות של מדינת ישראל – זו תוכנית החיסכון. ובשלב הראשון זה בשם המלחמה בביורוקרטיה ובשם פתיחת חסמים, ואחר כך זה בשם חופש הקניין, ואנשים עשירים ובעלי אמצעים יקנו את זה ויקימו מגדלים ומשרדים, אבל בסופו של דבר אנחנו לא יודעים בידי מי הקרקעות האלה יכולות ליפול בשלב מאוחר יותר, בעוד חמש, עשר ו-50 שנה; שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות המשמעותיות והחמורות מאוד שבמכירת הארץ לצמיתות. אני מקווה שאנחנו נוכל, בואו נגיד, לעצור את כל הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, משום שאומנם יש בה אלמנטים מאוד משמעותיים, אבל אי-אפשר בשם המלחמה החשובה מאוד בביורוקרטיה ולמען שיפור המשק, לפגוע בדברים שהם חשובים אפילו יותר מהמלחמה בביורוקרטיה. אז זו נקודה אחת שאנחנו, כסיעה, הולכים בהחלט לעשות חיים קשים לממשלה – בקרב על הקרקעות של ארץ-ישראל, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. אנחנו נשים דגש חזק וחשוב מאוד בכל הנושאים שהכותרת שלהם – רבותי בקואליציה וחברי הנעדרים מהאופוזיציה, שבוודאי עכשיו יושבים בחדרים בזמן שהתפנה להם וקוראים את ספר התקציב שורה אחרי שורה – אנחנו נדגיש יותר את העניינים שהכותרת שלהם היא חזרה לממלכתיות. בשם ההפרטה שיש בה ערך אנחנו מרבים לשכוח שלממלכתיות גם יש ערך, והמחויבות של הממשלה לאזרחים זו לא איזו טובה שהממשלה או המדינה עושה לאזרחים, אלא זו חובתה. יש חמשת המ"מים הידועים של ז'בוטינסקי. החרותניקים שפה ובניהם יודעים במה מדובר: המחויבות למורה, מעון, מרפא וכו', ואנחנו היום בשם המלחמה בביורוקרטיה, ובשם תחרות חופשית, ובשם מדינה מודרנית, שוכחים שיש לנו מחויבות שלכל ילד ולכל תלמיד יהיה חינוך חובה חינם במשך 12 שנות בית-ספר יסודי ותיכון וגן-חובה. אנחנו רוצים לאפשר – גם אם לא חינם, אבל בתנאים נוחים – לימודים אקדמיים ולימודים גבוהים, וגם לימודי תורה למי שבוחר בהם. אנחנו רוצים ששירותי הבריאות יהיו שירותים סבירים, ולא שנזדקק כל הזמן לביטוח משלים, ומושלם, ומשלים-מושלם, ומשלים-מושלם פלוס, כי כל פעם שצריך משלים ומושלם, זה אומר שביטוח הבריאות הבסיסי שלך הוא לא מספיק, לא מושלם ולא משלים שום דבר. מדינה, מה לעשות, זה לא עסק. צריך לנהל אותה מתוך שיקולים כלכליים, מתוך מחשבה הגיונית של מינוס ושל פלוס, אבל מדינה זה לא עסק. יכול להיות שיש עסקים יותר טובים. למדינה יש לפני שיקולים עסקיים – מחויבות. ואם אנחנו קראנו השבוע מחקר שאומר שבפריפריה אנשים חיים שבע, שמונה או אפילו עד עשר שנים פחות בממוצע מאשר באזורים הדשנים יותר בארץ, זה לא במקרה. זה לא שהאוויר שם פחות טוב, אם כי בחלק מהמקומות גם זה קשור לכלכלה, שהאוויר פחות טוב. זה אומר שיש לך פחות השכלה, כי השקיעו פחות בהשכלה שלך, ואז יש לך פחות מודעות לזכויותיך, ואז, כשאתה נזקק לשירותי בריאות או לטיפול רפואי, אבל מפני שאין לך השכלה יש לך פרנסה פחות מכניסה ומניבה ויש לך פחות כסף ופחות מודעות לזה, ובתי-החולים והמרכזים הרפואיים הם יותר רחוקים, ואלה שישנם נמצאים כל הזמן בסכנת סגירה, או שהם לא מספקים את השירות, והנסיעות הן נסיעות. וגם עשר השנים פחות, הייתי אומר על דרך ההגזמה, שאתה חי, אם אתה חי בפריפריה, גם מתוכם – חלק מהחיים זה הנסיעות למרכז הארץ ולערים שבהן יש שירותי הבריאות והשירותים האחרים הנחוצים. עניין אחר שהוא פחות חשוב אבל גם הוא עקרוני, ממש בשולי הדברים – זה הרפורמה ברשות השידור, שמדובר בה רבות, וגם זה חלק מההתנערות של המדינה מהמחויבות שלה לתרבות, להשכלה, לתת לנו תקשורת שהיא לא רק תקשורת מסחרית ולא רק תקשורת ממוסחרת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני מקווה שתעמדו מאחורי הרפורמה, אבל שתעמדו ולא תדחפו אותה לתהום, אלא תעמדו מאחוריה כדי לתת לה את הגב עד הסוף, ולהתגבר על כל הקשיים. והמתפטרים – אני אומר את זה בהמשך הדברים הקודמים שאמרתי, כבוד שר האוצר, של התנערות מהממלכתיות. אני אומר: מעבר לעניינים הכלכליים עכשיו, לרשות שידור ממלכתית יש משמעות לא רק לחופש העיתונות ולחופש היצירה, וליוצרים, ולכל הדברים שהם חשובים בפני עצמם; לאנשים רבים שיהיה להם קשה בשנים הקרובות בגלל התוכנית הכלכלית המוצדקת או הלא-מוצדקת – זה ויכוח שאנחנו מתווכחים – הטלוויזיה, הטלוויזיה היא הבילוי הזול ביותר והעיקרי, בביתם. וכיוון שהם כבולי טלוויזיה, אנחנו מחויבים לתת להם טלוויזיה ברמה יותר גבוהה, עם תרבות, ולא רק תחרויות ריאליטי ורק שעשועונים מהדיוטה התחתונה יותר. ולכן, גם לרפורמה ברשות השידור צריך להתייחס כאל חלק מהמחויבות שלנו לממלכתיות. הוא הדין לגבי תוכניות לנוער בסיכון ולנוער נושר בתיכונים. אי-אפשר במלים, הרבה פעמים, לתקן בעיות ועוולות שיש בתקציב. ונראה לי מדיונים בוועדת הכספים וגם פה – שלפעמים בוחרים איזו נקודה אחת והיא הופכת להיות הדגל והסמל של התקציב. בשנים עברו זה היה בעיקר הרעיון לבטל את הפטור ממע"מ באילת. נראה לי שהכוכב של 2009–2010 זה המע"מ על הפירות. כל הארץ כולה עומדת על השפיץ של השזיף – יהיה עליו מע"מ או לא יהיה עליו מע"מ, כשמדובר גם במקרים החמורים על 60–80 שקלים שאינני מקל ראש בהם. אבל יש דברים שהם חמורים ומסוכנים וחריפים הרבה יותר, וכאילו יש לכולם מין אינטרס לצאת להגנת החלשים, גם לאלו שבאמת רוצים להגן על החלשים – ובמידה מסוימת טוב לאוצר ולממשלה להגיד, אז בואו נעבור נושא, אז בואו נתווכח, אז מה אתם אומרים על המע"מ? בסוף הם ימצאו איזו פשרה, ויהיה מע"מ מופחת – אני מניח שזה לא מה שיהיה – או שיוותרו בכלל על המע"מ על הפירות והירקות ויוסיפו לנו מחצית האחוז על המע"מ הכללי. אבל כרגע כולם עסוקים כאילו זה הנושא החשוב ביותר. והוא לא הנושא החשוב ביותר. יש שורה שלמה של נושאים. אני חושש שבתקציב 2009–2010 מי שחלש יהיה חלש יותר, ולו לשנים האלה; מי שקשה לו, יהיה לו קשה יותר. גם הקיצוצים הרוחביים האלה שאנחנו רואים אותם – טוב, במכה אחת, במקום שנתווכח על כל דבר בנפרד, על המע"מ פה ועל תוספת שם ועל ביטול הכשרה מקצועית ועל ויסקונסין – בואו נוריד 5% flat ורוחבי ו-6%, ו-6.5%, וזורקים פה מספרים. הקיצוצים הרוחביים האלה הם פצצות המצרר של התקציב, והם חוזרים אלינו במשך שנה שלמה, רבותי חברי הכנסת, וכל חודשיים מהקיצוצים הרוחביים האלה תהיה לנו תקרית חדשה בשוק העבודה, שביתה חדשה ברשות המקומית, בבתי-החולים – בכל המקומות שהקיצוץ הרוחבי יחתוך בהם אנחנו נקבל את פצצות המצרר הכלכליות הקטנות האלה במשך השנה. אחרי כל הדברים האלה – אמרתי בראשית דברי, ואני אומר גם בסופם: כחברי קואליציה יש לנו נטייה להילחם כאריות וליפול כזבובים. אני מקווה שאנחנו כחברי קואליציה נבין שהאחריות שלנו זה לא רק להגן על החלשים בסעיף כזה ובסעיף אחר, האחריות שלנו היא לעזור לממשלה להציל את מדינת ישראל ממשבר כלכלי שאנחנו כבר בעיצומו. משבר כלכלי זה לא משהו פיננסי באיזה גרף אלכסון, באיזה ספר תקציב של בנק בין-לאומי. כמו שהמע"מ משפיע על החלש גם המשבר הכלכלי הגדול – גם הוא מגיע לבן-אדם בשכונת-התקווה ובקריית-גת ובקריית-שמונה ובכל מקום ומקום. לכן, אם הוויכוח הזה של "מה חשוב יותר ומה חשוב פחות" מתוך השקפת העולם הכלכלית והאידיאולוגית של כל אחד שנוגעת החל בקרקע של ארץ-ישראל ועד למלפפון שגדל על אדמתה, כל דבר צריך לדעת שיש לו השפעה על העני, גם על העשיר – שזה אולי פחות חשוב – גם על מעמד הביניים. אני חושב שהדיונים פה צריכים להיות רציניים. אני מקווה שהאופוזיציה תשתתף לשם שינוי בדיונים הכלכליים העתידיים וגם בוועדות. בעזרת השם, נביא בשורה טובה למשק מתוך זכירה שאנחנו מחויבים לאזרחים שלנו כולם. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. הדובר הבא – חבר הכנסת ציון פיניאן. מחליף אותו חבר הכנסת אופיר אקוניס. בכבוד רב, יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, שר האוצר, חברי הכנסת, היו חילופי גברי גם משמאלי וגם מימיני וגם באמצע וגם פה. אדוני היושב-ראש, זה אחד הימים העצובים ביותר שידעה כנסת ישראל מאז יום הקמתה. שלא לדבר, כמובן, מאז החלה הכנסת השמונה-עשרה בפעילותה ב-24 בפברואר שנה זו. זה יום עצוב. <חיים כץ (הליכוד):> וכל זה למה? <אופיר אקוניס (הליכוד):> שלום לך, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. אני אספר לך למה. ימי התקציב הם בדרך כלל הימים הגדולים של האופוזיציה. הם מגישים הסתייגויות, הם מכינים פיליבסטרים. אנחנו היינו שם – – – <חיים כץ (הליכוד):> לקריאה שנייה ושלישית. <אופיר אקוניס (הליכוד):> גם בקריאה ראשונה. <חיים כץ (הליכוד):> אין הסתייגויות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> לא על ההסתייגויות, בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותה של האופוזיציה. והנה, אני רואה פה, אני יכול גם להקריא את השמות: הגברת לבני, מר מופז, חבר הכנסת בר-און, חבר הכנסת אורון, חבר הכנסת שטרית שהיה פעם שר האוצר – חברי כנסת שהיו שרים בממשלות ישראל. במקום לנצל את הכלי הפרלמנטרי של הישיבה הארוכה כאן וההארות הנכונות פחות או נכונות יותר על התקציב – הארות באל"ף, בוא נעשה את זה ככה, לא בעי"ן, שיאירו את עינינו – אנחנו מוצאים מליאה ריקה, ועדות כמעט ריקות. אני לא יודע מה קורה במזנון, כי לא הייתי שם מזמן, אבל אולי הם מתרכזים שם – – – <היו"ר כרמל שאמה:> מלא, מלא, מלא. <אופיר אקוניס (הליכוד):> גם בחברי האופוזיציה? <היו"ר כרמל שאמה:> גם. <חיים כץ (הליכוד):> דרך אגב, זה לא פעם ראשונה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> המצב הזה? <היו"ר כרמל שאמה:> רגע, דבר ההיסטוריה. <חיים כץ (הליכוד):> בזמן דיוני התקציב האופוזיציה עזבה את ההצבעה ב-02:00 והשאירה את הקואליציה לבד, וההצבעות היו מהירות מאוד. <היו"ר כרמל שאמה:> אבל השתתפה בכל הדיונים. <חיים כץ (הליכוד):> בחלק. <מתן וילנאי (העבודה):> אכן כך היה, חיים. <חיים כץ (הליכוד):> קמו והלכו והשאירו את המליאה ככה, ואז גמרנו את ההצבעה מהר מאוד. <היו"ר כרמל שאמה:> מי זה היה? <חיים כץ (הליכוד):> מי היה אז באופוזיציה? לא היתה אז קדימה, אבל היתה מפלגת העבודה – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> תמיד טוב לשמוע מה היה פה בעבר, אבל אני חושב, חבר הכנסת כץ – – – <חיים כץ (הליכוד):> חבר הכנסת פינס היה בין הנוטשים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> בין הנוטשים? <חיים כץ (הליכוד):> גם עכשיו הוא לא יודע אם הוא יצביע. <אופיר אקוניס (הליכוד):> המצב שאנחנו נתקלים בו היום הוא חסר תקדים בצורה יוצאת דופן – – – <מתן וילנאי (העבודה):> רובי היה יושב-ראש כנסת. <חיים כץ (הליכוד):> רובי ריבלין היה יושב-ראש הכנסת. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אוה, יפה. <חיים כץ (הליכוד):> הוא עושה להם את זה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני מבין. ובכל זאת, חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אני באמת מתקשה להבין את האופוזיציה, שפשוט משחקת בסוג של משחק, הייתי אומר, ילדותי ולא אחראי, ומבטלת כל כלל יסוד של דמוקרטיה. כי בדמוקרטיה – כך לימדו אותי, חבר הכנסת כץ וחברת הכנסת חוטובלי – נבחרים גם לאופוזיציה. זוהי משנתו של מנחם בגין. הוא אמר הרבה פעמים – דרך אגב, בפעם הראשונה זה היה 29 שנים ברציפות – הוא אמר: נבחרנו לאופוזיציה ונשרת את העם באופוזיציה. אמר זאת. אנחנו ב-2006 לא קיבלנו הרבה קולות – – – <היו"ר כרמל שאמה:> כלומר גם באופוזיציה ניתן לשנות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> ודאי. שליחות באופוזיציה. אנחנו, סיעת הליכוד, לא קיבלנו ב-2006 הרבה קולות בקלפי. הלכו האזרחים, שלשלו את פתקיהם – קיבלנו 12 מנדטים. היו במדינת ישראל מצבים מאוד לא פשוטים בשלוש השנים הללו, וכדי שלא יהיו אי-הבנות, אני לא מאשים אף אחת מממשלות ישראל – לעולם לא אעשה זאת – בהידרדרות במצב הביטחוני. אני תמיד מאשים את הצד השני. אבל היו כאן 12 חברי כנסת שנתנו גיבוי מלא לממשלה בתנאים שלא מאוד רצינו בהם. עכשיו פשוט לא נותר לי, אדוני היושב-ראש, אם אפשר להשתמש בבמה הזאת – פשוט לגנות את האופוזיציה. בדרך כלל מגנים את הממשלה, אדוני שר האוצר, וזה בסדר גמור, לכן קיימת אופוזיציה. היא צריכה לבקר את הממשלה, לגנות את הממשלה, לדבר נגדה, וזה בסדר, זה תפקידה. אבל אנחנו נהפוך עכשיו את היוצרות: אנחנו נגנה את האופוזיציה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אפשר לגנות את הממשלה גם במצבי חירום – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> בדיוק מה שאמרתי. אגב, יש לאופוזיציה, אדוני היושב-ראש, השגות לגבי חוקי המשילות, חבר הכנסת פיניאן. זה בסדר, מותר להם להשיג את השגותיהם, אלא מאי? אנחנו נמצאים במרכזה של הדמוקרטיה הישראלית. באולם הזה בעצם מתכנסת כל הדמוקרטיה הישראלית, למקום הלא-גדול הזה, ופה אמורות להתקבל החלטות; אמורות להתקבל החלטות בוועדות הכנסת או פה או מכאן לוועדות הכנסת. אבל האופוזיציה מעדיפה, חברי חברי הכנסת, לבעוט בדמוקרטיה הישראלית, ולא פחות ולא יותר – לסכן אותה. עכשיו נשמע, ברשותך, אדוני שר האוצר, כמה דברים על תקציב המדינה. <היו"ר כרמל שאמה:> חברים, עומד חבר כנסת ונואם. אדוני שר האוצר. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני שר האוצר, אתה קיבלת לפני כארבעה חודשים תפקיד כבד משקל בממשל שלנו, את תפקיד שר האוצר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לפני חודשיים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חודשיים וחצי? <היו"ר כרמל שאמה:> זה נראה כמו ארבעה חודשים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> נכון, סליחה, אדוני שר האוצר, אתה צודק, אני בלבלתי בין התאריכים של התכנסות הכנסת השמונה-עשרה בסוף פברואר והשבעת השרים והממשלה ב-31 במרס. אני מקבל את התיקון שלך. ובכן, לפני חודשיים וחצי. אתה קיבלת משק בתנאי פתיחה, הייתי אומר, קשים מאוד, וזו תהיה לשון המעטה. עיי חורבות יהיה ביטוי יותר מדויק. כך אנחנו קיבלנו את המשק. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להזכיר לך ולציבור בישראל שהמשבר הכלכלי, באופן מפתיע דרך אגב, לא פרץ ב-1 באפריל 2009, כאשר שר האוצר נכנס לתפקידו או השר יעלון נכנס לתפקידו או ראש הממשלה נכנס לתפקידו לאחר שקיבלו את אמון הכנסת. לא, הוא לא פרץ ב-1 באפריל. מה אפשר לעשות? הוא פרץ הרבה לפני כן. כשהוא פרץ והיה בעיצומו, אם אינני טועה, במחצית 2008 או לפני כן, היתה ממשלה אחרת בישראל. היא קיבלה את אמון הציבור והיא קיבלה את אמון הכנסת, והיא יכלה לעשות ככל העולה על רוחה. היא יכלה להציג תוכניות והיא יכלה להביא חקיקה. למרות פגרת הבחירות, היא יכלה להשתמש בכלים הפרלמנטריים כדי לבלום את המפולת. היא יכלה לעשות משהו. אלא מאי? ממשלת קדימה, שהחלה את פעילותה, אם אינני טועה, בחודש מאי 2006 – או בערך משהו כזה, ואם אינני מדייק בתאריך אתה בוודאי תסלח לי – – <היו"ר כרמל שאמה:> מדויק. מדויק. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – כהרגלה בשלוש השנים שבהן היא משלה, היא לא משלה. היא בעצם לא משלה. אדוני היושב-ראש, על מה הוויכוח בינינו לבין קדימה למשל בנושא המשילות? האם ממשלה תפקידה למשול או האופוזיציה תפקידה למשול? אני חושב שהתבלבלו היוצרות בבית הזה. כשהאופוזיציה היתה ממשלה – היא לא משלה, וכשהאופוזיציה היא אופוזיציה – היא מנסה למשול. אני חושב שבשיעור ראשון באזרחות מלמדים כל ילד בתיכון – ואני לא רואה כאן את שר החינוך אבל הוא ודאי יסכים אתי – מהם התפקידים של כולם בבית הזה, גם של הרשות השופטת; מלמדים, ואני למדתי את תפקיד הרשות השופטת והפרדת רשויות – הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בתוך הרשות המחוקקת יש כמובן קואליציה ויש עמדת הממשלה והיא מביאה חוקים, ויש האופוזיציה שתפקידה להתנגד לעמדות הממשלה. אבל הם הפכו את כל סדרי העולם, את כל סדרי הדמוקרטיה. אז, אדוני היושב-ראש, לפחות אם כשהם היו ממשלה הם היו מושלים – בסדר, היינו אומרים: אוקיי, אז משלתם כשהייתם ממשלה. עכשיו, חבר הכנסת זאב, כשהם אופוזיציה, הם רוצים למשול. חבר הכנסת וקנין, באמת בלי להיכנס לפרטי התקציב – – – <היו"ר כרמל שאמה:> חבר הכנסת אקוניס, צריך להשאיר זמן גם לחברי האופוזיציה להתייחס לדבריך. אני מציע שתעמוד בזמנים. <אופיר אקוניס (הליכוד):> עכשיו, אני אשאל אותך, ואולי את מזכיר הכנסת, מה קורה כשאין חברי אופוזיציה. מה קורה פה במצב הזה? האם אני יכול להשתמש בזמן שהועמד לרשותם – דרך אגב, הזמן הארוך? המזכיר, אני יודע שוודאי התשובה היא שלילית, אבל אני שואל שאלה רטורית. כשהם מוותרים על הכלי העיקרי שלהם, שעות הדיבור בבית הזה, כנגד הממשלה – – – <דני דנון (הליכוד):> – – – במזנון. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חבר הכנסת דנון, זה מה ששאלתי. <דני דנון (הליכוד):> – – – <היו"ר כרמל שאמה:> אני חושב שההגדרה "כלי" היא הגדרה ממעיטה. זו חובה. חובתה של האופוזיציה – זה היום שהם צריכים להיות פה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> טוב. אם כן, אפילו את החובה המינימלית שלהם הם לא מבצעים. אדוני היושב-ראש, התחלתי לומר איך התהפכו היוצרות. כשהממשלה היתה ממשלת קדימה והיתה צריכה למשול, היא לא משלה ולא עשתה כלום בעניין הכלכלי. עכשיו, כשהם אופוזיציה, הם רוצים למשול. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, נדמה לי שהדבר הזה לא יכול להתקיים בבית הזה ולא יכול להתקיים בדמוקרטיה הישראלית. אדוני היושב-ראש, אני אפילו לא הגעתי לדבר בנושא התקציב. אני רק רוצה לומר שאנחנו מעבירים תקציב בשעת-חירום לכלכלה הישראלית. אני בטוח שהקואליציה כולה מתייצבת כאיש אחד. אנחנו, בעזרת השם, נעביר אותו בזמן הקרוב בקריאה ראשונה, על מנת שהצמיחה והשגשוג שהיו מנת חלקה של המדינה הזאת בשנים 2003, 2004 ו-2005 – אגב, אדוני היושב-ראש, נאמר בהגינות שגם ב-2007 עוד היה שגשוג, עד תחילת המשבר. מדוע? הוא נבע מהמדיניות שלנו בשנת 2003. אותו מעגל קסמים שלא נסגר: כאשר הם בשלטון – הם לא מושלים, אבל הם נהנים בחלק הראשון של הקדנציה שלהם מהרוח הגבית של התוכניות הכלכליות של ממשלתנו ב-2003. כשהם באופוזיציה, הם אפילו לא ממלאים את המינימום שהם צריכים לעשות. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מודה לך על הזמן שניתן לי. אני מאמין שאנחנו נשמש, הייתי אומר, אופוזיציה ממלכתית. אדוני שר האוצר, אולי אנחנו כבר גם נשנה את מונחי היסוד, כקואליציה ממלכתית, ונעביר את התקציב הזה היום בקריאה ראשונה. אני מאוד מודה לך. תודה. <היו"ר כרמל שאמה:> תודה רבה לחבר הכנסת אופיר אקוניס. אני מתכבד להזמין את שר האוצר יובל שטייניץ. בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מודה לכל הדוברים בדיון על תקציב 2009–2010. לפני שאני עונה על חלק מהדברים שהושמעו כאן, אני רוצה להצטרף לדברי הדובר האחרון, היושב-ראש הצעיר והנמרץ של ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אקוניס. אני רוצה לשוב ולקרוא לאופוזיציה לגלות רצינות ואחריות. אופוזיציה רצינית איננה קמה ונוטשת את הכנסת סתם כך כאילו מדובר באיזה צעד מחאה שגרתי. קל וחומר כשמדובר בחוקי משילות מהסוג שחלק גדול מחברי האופוזיציה בכנסת הקודמת ובזו שלפניה היו שותפים לחקיקתם – ובאופן מיידי. אני זוכר, למשל, איך ראש הממשלה אריאל שרון, האיש שהקים את תנועת קדימה, התנועה הראשית היום באופוזיציה, נכנס לתפקידו וביום או יומיים הוא ביטל חוק-יסוד, חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, באופן מיידי שיחול כבר על הבחירות הבאות, ולא במערכת אחת ובפאזה אחת יותר מאוחרת. זה היה ראש הממשלה אריאל שרון. הוא ביטל חוק-יסוד בעניין משילות מרכזי – שיטת הבחירות, שיטת המינוי של ראש הממשלה. רוב החברים בתנועת קדימה תמכו בו אז, ולא עזבו את ספסלי הכנסת ולא טענו שזה חוק משילות בלתי סביר שאי-אפשר להעביר ביום או ביומיים, או שאם מעבירים אותו אז אריאל שרון צריך להעביר אותו לא למערכת הבחירות הקרובה אלא לזו שאחריה. אני זוכר חלק מחברי בתנועת קדימה מעבירים אתנו ביחד חוקים אחרים של משילות שחלקם באמת חיכו לפאזה מאוחרת יותר וחלקם היו מיידיים. אבל נתתי את הדוגמה המובהקת ביותר. לכן, אני מתפלא ומתעצב לראות את אותם אנשים שתמכו אז בחקיקה של אריאל שרון, בחוק שאין חוק משילות חשוב ומכריע ממנו, חוק הבחירה הישירה לראשות ממשלה, ביטול החוק, וההחלה היתה מיידית, כלומר לבחירות הבאות ולא לאלה שאחריהן. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אתה טועה. <השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא. – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד שר האוצר, פשוט נעשו בחירות באמצע קדנציה רק לראש ממשלה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפני שראש הממשלה הלך להישבע אמונים יחד עם ממשלתו אצל נשיא המדינה, אנחנו שינינו פה את חוק הבחירה הישירה שתוקפו יחל רק מהכנסת השבע-עשרה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> נכון מאוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> סליחה, מהכנסת השש-עשרה. לכן זה לא היה לאותה קדנציה. אז פשוט לדייק. אני לא בא ואומר. תגיד לי: מה היה קורה אם, למשל, אנחנו היינו עומדים בפני מצב שבו שבעה חברי כנסת יכולים לפרוש מתנועתנו? היינו אומרים: אנחנו בחרנו בשיטה שבה יש רשימה ארצית ויש רשימה מקומית. אם היינו יודעים ששבעה יכולים, יכול להיות שהיינו מפזרים כך שהמקומיים לא יוכלו לבוא ולעשות פתאום איזה שינוי ברצונו של הבוחר. כלומר, לפעמים יש שינוי – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אתה צודק מאין כמותך. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אבל זה בדיוק מה שקרה לתנועתנו. תנועת קדימה התפלגה מתנועתנו בהתבססה על חוק מאוד דומה ורק בפרופורציות אחרות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. השאירה לנו את החובות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – והשאירו לנו את החובות. <היו"ר ראובן ריבלין:> היא התפלגה אידיאולוגית, והיא הלכה לבחירות אחרות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן, כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> היא עזבה את הליכוד. זה לא – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, הפילוג היה מבוסס על חוק דומה – בפרופורציות אחרות, אבל חוק מאוד דומה מבחינת המתכונת לחוק שבו מדובר היום. אני לא אומר שאין זכותה של האופוזיציה להיאבק ולהתווכח. זו זכותה וזו חובתה. אבל היום הם מועלים בזכותם וחובתם ועוזבים על עניין כאילו עקרוני – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה עניין אחר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – בשעה שהם היו שותפים לעניינים עקרוניים כאלה בעבר, ואפילו הקימו את תנועתם על בסיס חוקים דומים, או שינויי חקיקה דומים, בעבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד שר האוצר, אין לי ספק שאתה שר האוצר כי האומה חשבה שאתה יותר טוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רק אומר, אדוני היושב-ראש, כדאי להשתדל – זה לא תמיד אפשרי, אבל אני אומר לאופוזיציה: כדאי להשתדל לקיים את הכלל "נאה דורש נאה מקיים". אדוני היושב-ראש, הושמעו פה דברים רבים ומעניינים לגבי חוק התקציב והתוכנית הכלכלית וחוק ההסדרים, המכונה השנה חוק ההתייעלות. אני רוצה לחזור במשפט אחד, כי לא כולם שמעו, ולהסביר מדוע חוברת חוק ההתייעלות רחבה יותר השנה מהממוצע, ואני מודה שהיא רחבה יותר. האופוזיציה צודקת – גם סדרי הדיון מהירים יותר, גם בממשלה גם בכנסת. הסיבה מאוד פשוטה. אין מדובר בזלזול של הממשלה בכנסת, מדובר בגורמים הבאים: ראשית, זה תקציב דו-שנתי, ולכן צירפנו לחוק ההתייעלות חלקים נרחבים מחוק ההתייעלות שהגתה הממשלה הקודמת לשנת 2009 ולא הספיקה להעביר. נתנו בכך כבוד לאופוזיציה בכך שצירפנו חלק מחוק ההתייעלות שתוכנן על-ידי ממשלת קדימה, והוא היה טוב ונכון – אותו חלק טוב ונכון – וצירפנו אותו לחוק ההתייעלות שלנו. במקום לקבל קרדיט, הכרת תודה על כך מתנועת האופוזיציה הראשית, שלא זלזלנו וכיבדנו את הדברים שהם עשו בהיותם בממשלה, הם מתלוננים על גודל החוברת, שחלקו נובע מכך שלקחנו את מעשה ידיהם ובמקום לבטלו צירפנו אותו למעשה ידינו. הסיבה השנייה היא עסקת החבילה במשק. כל בר-דעת יברך על כך שעובדים, מעסיקים, ממשלה וכנסת משלבים ידיים בעת חירום. עסקת החבילה דורשת חקיקה, וחלק מהחוברת הכחולה הזו נובע מתוספות שנובעות מעסקת החבילה במשק. לכן, אדוני היושב-ראש, כשמביאים בחשבון תקציב דו-שנתי, התחשבות אמיתית – לא זלזול, אלא בחינה אמיתית של מעשי הממשלה הקודמת ולקיחת חלקם לתוך התקציב הנוכחי, לתוך חוק ההתייעלות הנוכחי, ואת מצב החירום שבו אנחנו נמצאים, אז החוברת הכחולה הזו אכן מקשה גם על הממשלה ועל הכנסת, אבל איך אמר היועץ המשפטי לממשלה? אם יש הצדקה לחוק ההסדרים ולנוהל מזורז של דיון ברפורמות כלכליות או משפיעות על הכלכלה, זה בעת חירום כזו, בשנת חירום כזו. אין לי ספק שאפשר לחלוק על סעיף כזה או אחר, ויכול כל חבר כנסת – דרך אגב, גם מהקואליציה – לחשוב שיש בידו אלטרנטיבה ראויה יותר. אבל צריך במקרים כאלה לראות את המכלול, כי בסוף כאנשים בוגרים אנחנו נאלצים להצביע על המכלול, והמכלול הוא ברור. יש לנו כאן תקציב דו-שנתי נועז, ראשון בהיסטוריה, תקציב טוב למדינת ישראל. יש לנו כאן חוק התייעלות נכון וחיוני למשבר שבו אנחנו נמצאים. יש לנו כאן עסקת חבילה, עובדים-מעסיקים-ממשלה, חיונית וחיובית מאין כמותה, ויש לנו כאן תוכנית כלכלית "בלימה ותנופה", תוכנית כלכלית תפורה למידותיה של ישראל, שיש לה סיכוי מצוין להוביל אותנו עוד לקראת סוף 2009 לבלימת הגידול באבטלה, וכבר במהלך 2010, אני מקווה אפילו באמצע שנת 2010, להתחיל להוביל אותנו לצמיחה מחודשת. אני קורא לכנסת לשים את הוויכוחים והקנטרנות בצד. אני קורא לחברי הכנסת לשים בצד את הרצון של כל חבר כנסת להשיג הישג כזה או אחר ולהכניס שינוי כזה או אחר, לשפוט את החבילה כולה, להזדרז ולאשרה ולסייע לממשלת ישראל להציל את כלכלת ישראל ולהצעידה קדימה לצמיחה מחודשת, בריאה וטובה יותר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לשר האוצר. אדוני ראש הממשלה, חברותי וחברי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, חברת הכנסת תמיר, בכל הטלוויזיות רואים אותך מדברת, ואחר כך שואלים אותנו שאלות, על מה דיברה חברת הכנסת תמיר. רבותי חברי הכנסת, הממשלה משכה ברגע זה את שני החוקים, שהם הצעת חוק ההסכמים הקיבוציים והצעת חוק הגנת השכר, שכן בטעות הכללנו אותם במקשה אחת עם חוקים שעברו אתמול והם לא קיבלו פטור מחובת הנחה, וגם הממשלה לא מבקשת פטור מחובת הנחה. לכן בשבוע הבא נעלה את החוקים האלה ונקרא אותם בקריאה ראשונה, על-פי רצון הכנסת, כדי שלא ליצור מצבים שבהם אנחנו נמצא את עצמנו פועלים בניגוד לתקנון. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. קודם הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010 בקריאה ראשונה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 61 נגד – אין נמנעים – 4 ההצעה להעביר את הצעת חוק תקציב המדינה לשנות הכספים 2009–2010, התשס"ט-2009, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, 61 בעד, ארבעה נמנעים, אין מתנגדים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הכספים על מנת שהיא תכינה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו נעבור לקריאה ראשונה של הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009. אני קורא לכם להצביע בקריאה ראשונה. רבותי, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 4 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ובכן, 60 בעד, ארבעה נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט–2009, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכנסת על מנת שתקבע את הוועדות אשר ידונו, כל אחת בעניינה בחוק זה או בחוקים אשר יופרדו מחוק זה. סגן ראש הממשלה, השר אלי ישי, הודיע לי שהוא ניסה להצביע אבל הצבעתו לא נקלטה. אני מקבל את הודעתו ולא משנה את ההצבעה. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ל' בסיוון התשס"ט, 22 ביוני 2009, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 15:50.