דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ו
ישיבה קל"א
הישיבה המאה-ושלושים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, כ"ז באייר התש"ע (11 במאי 2010)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
עינת וילף (העבודה): 5
רונית תירוש (קדימה): 5
אורי אורבך (הבית היהודי): 6
מוחמד ברכה (חד"ש): 6
גאלב מג'אדלה (העבודה): 7
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 7
אורית זוארץ (קדימה): 8
יריב לוין (הליכוד): 9
זאב בוים (קדימה): 10
חנין זועבי (בל"ד): 11
אברהם מיכאלי (ש"ס): 11
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 12
נחמן שי (קדימה): 13
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 15
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 16
דניאל בן-סימון (העבודה): 19
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 20
עפו אגבאריה (חד"ש): 20
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 22
שלמה מולה (קדימה): 23
בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת 23
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 24
ישיבה מיוחדת לציון שישים-וחמש שנה לניצחון על גרמניה הנאצית 25
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 27
ציפי לבני (קדימה): 29
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 32
השר יוסי פלד: 34
מוחמד ברכה (חד"ש): 35
הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 38
דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 38
הצעות לסדר-היום 39
ציון יום הסטודנט הלאומי 39
היו"ר ראובן ריבלין: 39
אלכס מילר (ישראל ביתנו): 40
ציפי לבני (קדימה): 42
הצעות לסדר-היום 43
ציון יום הסטודנט 43
רונית תירוש (קדימה): 43
הצעה לסדר-היום 47
הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הם משאב לאומי חיוני 47
עינת וילף (העבודה): 48
הצעה לסדר-היום 50
יום הסטודנט – מצבם של הסטודנטים הערבים 50
חנין זועבי (בל"ד): 50
הצעה לסדר-היום 54
הפער שבין הצהרות הממשלה על תמיכתה בסטודנטים המשרתים במילואים ובין דפוסי פעולתה בוועדת השרים לחקיקה ובמליאת הכנסת 54
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 54
הצעה לסדר-היום 56
זכויות סטודנטים שהם חיילי מילואים – מתן פטור מקורס חוזר בשל שירות במילואים 56
מירי רגב (הליכוד): 56
שר החינוך גדעון סער: 59
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ז באייר תש"ע, 11 במאי 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הרשות לשיקום האסיר (תיקון) (החלת חוק שירות המדינה (משמעת) על עובדי הרשות לשיקום האסיר), התש"ע–2010.
דוח ביקורת שנתי של מבקר המדינה – דוח 60ב, וכן הערות ראש הממשלה לדוח זה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מבקש להזכיר לסדרנים שיאמרו לאורחינו הנכבדים והיקרים שאנחנו חייבים להמשיך בשגרת הכנסת. זה לא תיאטרון, ואנחנו לא יכולים לדבר למעלה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי חברי הכנסת, אנחנו מתחילים, כמובן, בנאומים בני דקה. אני מבקש מכל מי שרוצה להשתתף בנאומים להצביע. נא להצביע. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חברת הכנסת רונית תירוש. בבקשה, גברתי.
<עינת וילף (העבודה):>
יושב-ראש הכנסת, תודה, חברי חברי הכנסת, אתמול היה היום, בשנת 1942, שבו שמחה קז'יק רותם הציל את אחרוני המורדים במרד גטו ורשה. תוך סיכון חיים הוא אפשר להוציא את אחרוני המורדים מהגטו הבוער, שמר עליהם ואפשר להם להתקיים ביערות ובדירות מסתור עד לתום המלחמה, לשוב לארץ ולהקים את קיבוץ לוחמי-הגטאות.
בעוד יומיים ממשלת פולין תצטיין את גבורתו ותקים אנדרטה – תסיר את הלוט מעל אנדרטה ברחוב – מעל בור הביוב שממנו יצאו הלוחמים. חשוב שגם פה, במדינת ישראל, ולא רק הפולנים, יזכרו וידעו להוקיר את הגבורה של הלוחמים, את הלוחמים שעוד נותרו בחיים, ונזכור עוד שהרבה מהגבורה הזאת היתה תוצאה של היותם חניכי התנועות הציוניות – רעיונות שנתנו להם את האומץ ואת הגבורה להילחם. חשוב שהיום אנחנו, במדינת ישראל, יחד עם ממשלת פולין, נכיר תודה לשמחה קז'יק רותם, שהציל את אחרוני המורדים במרד גטו ורשה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת תירוש, ואחריה – חבר הכנסת אורי אורבך.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, קהל נכבד, ובו הווטרנים היקרים, אני בהחלט רוצה לציין בסיפוק את המראות שראינו בכיכר הקרמלין, כאשר לא רק הצבא הרוסי צעד שם לציון שחרור אירופה מגרמניה הנאצית אלא גם צבאות בריטניה ומדינות אירופה האחרות, ובאמת כולם היו שותפים – לטעמי ולטעמם של אחרים מאוחר מדי, אבל בכל זאת היו שותפים לשחרור אירופה כולה, וכמובן היהודים שנכלאו בגטאות וחלקם הגדול הושמדו.
אין ספק שחירות היא דבר שיש עליו קונסנזוס וכולנו חפצים בכך. אני, ברשותכם, רוצה להזכיר, בשניות שנותרו לי, את היום ה-1,416 מהיום שגלעד שליט, נשללה ממנו חירותו, והוא נמצא בכלא של אנשי טרור שאינם מוכנים אפילו לאפשר לצלב-האדום לממש זכות מינימלית לראות אותו בשביו. אני, יחד אתכם, רוצה לאחל שכולנו נצפה בחירותו מהר, במהרה בימינו. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמן ואמן. תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, היום הוא יום שמצוין ברחבי אירופה והעולם. אנחנו העם היהודי מחנכים ולומדים כל הזמן על שואת העם היהודי. אני חושב שאולי בגלל שזה האפיל – אנחנו לא היינו שותפים לשמחת הניצחון, כי לנו הניצחון, לרבים מאתנו, הגיע מאוחר מדי. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לחנך את עצמנו בלימודי ההיסטוריה וההיסטוריה הכללית שהעולם המערבי, העולם החופשי, ניצח את החיה הנאצית; שגם אנחנו נציין את הימים האלה בתאריך הלועזי יחד עם שאר העולם ומעבר לציון ימי השואה והגבורה של העם היהודי, ונזכור שהיתה פה מלחמה של העולם החופשי – וגם העולם הקומוניסטי, יש לציין – בחיה הנאצית.
לכן, האנשים המכובדים שמתארחים כאן בכנסת, אנחנו מכירים להם תודה וטובה לא רק על מה שהם עשו למען העם היהודי אלא גם למען מה שהם עשו להצלתו של העולם החופשי, ונזכור שהמלחמה של העם היהודי היא הרבה פעמים חלק ממלחמה גדולה וחשובה של כוחות האור והטוב נגד כוחות החושך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת ברכה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מג'אדלה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני, כבר יצא לי לברך בצורה מסודרת את האורחים הנכבדים.
אתמול ישראל התקבלה לארגון המדינות המפותחות, ה-OECD. רק לפני כמה חודשים הרגשנו בתנועה ערה בהצהרות שרי הממשלה בכל מה שקשור לשוויון וכו' וכו' על מנת לקדם את ההצטרפות של ישראל ל-OECD. אני מקווה שאחרי שההצטרפות הפכה לעובדה מוגמרת, הדיבור והמעשה למען שוויון לא ייפסקו – השוויון בין יהודים לערבים, בין גברים לנשים, בין חרדים לחילונים; שאף אחד לא ינוח על זרי הדפנה – הנה השגנו, אנחנו כבר חברים במועדון היוקרתי האקסקלוסיבי הזה, ועכשיו לא צריך לעשות שום דבר. אני חושב שמעכשיו יום-יום ממשלת ישראל, ממשלות ישראל, צריכות להוכיח שיש להן מקום במקום הזה.
אני אגיד את זה בכנות – אם היו שואלים אותי שם ב-OECD מה דעתי, הייתי אומר לעכב את קבלת ישראל עד שייעשו צעדים ממשיים. אבל אם ישראל כבר התקבלה, לפחות שהצעדים הממשיים ייעשו לאחר מכן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת מג'אדלה, ואחריו – חברת הכנסת לוי אבקסיס.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי הכנסת, מבחינתי השמחה על ההחלטה של ה-OECD היא כפולה. פעם אחת, שישראל מצטרפת לפורום מעורר כבוד וחשוב מאוד בעולם. ופעם שנייה, שאולי זו הדרך גם להבטיח את צמצום הפערים, כי ב-OECD – ומאוד שמחתי לשמוע ברדיו בדרך את דבריו של ראש הממשלה. אני רוצה לקוות, שבאותה נשימה ראש הממשלה יביא לנו את הבשורות על צמצום הפערים ועל השוויון, שהם, בין היתר, הדרך וסדר-היום של ה-OECD.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מג'אדלה, שעוד מעט יהיה סגן יושב-ראש הכנסת. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ולאחריה – חברת הכנסת זוארץ.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים נכבדים, היום הכנסת מציינת 65 שנה לניצחון של בעלות-הברית על הנאצים, על גרמניה הנאצית כמובן. כהמשך מתבקש לכך הייתי רוצה לחלוק אתכם חוויית צפייה ייחודית, מרתקת ומרשימה שחוויתי ביום ראשון וגם ביום האתמול, וכנראה גם היום. אני מדברת, כמובן, על תוכנית התעודה "אפוקליפסה", שמשודרת בערוץ הראשון. היא בעצם מביאה לנו איזשהו מסמך נדיר ויוצא דופן של קורות מלחמת העולם השנייה, בצורה נדירה וסוחפת, ואפילו בצבע; ממש ממבט עיניהם של אותם לוחמים שלחמו את המלחמות, ממש מתוך התופת, מתוך אזור הלחימה. אני חייבת להגיד שאלה פרטים שצולמו על-ידי חיילים בריטים, רוסים, אמריקנים, והייחודי בזה הוא שאנחנו יכולים לראות את הדברים גם בצבע.
בתור אחת שלמדה ועשתה בתיכון חמש יחידות בהיסטוריה, וכמי שאוהבת את המקצוע הזה, הייתי רוצה להמליץ לשר החינוך להפוך את זה לחלק מתוכנית הלימודים, שכל מי שצריך לעבור, וגם להיבחן על הנושאים הללו, שיראה את זה מהמבט הזה. כי זה ממחיש – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אז אני שמחה מאוד. אבל יש פה גם עוד משהו, איזושהי אנקדוטה קטנה שחייבים להזכיר אותה. בימים כאלה, כשאנחנו מדברים על חשיבותו של הערוץ הציבורי, אין יותר טוב מתוכנית שכזו, וגם מתוכניות תחקירים כמו "מבט שני" של קרן נויבך, שמביאות לנו מסמכי תעודה שלא תמיד העניינים הכלכליים הם אלה שמביאים אותם לפריים-טיים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. באמת יש לשבח את מה שנקרא השידור הציבורי, שמוכיח בתוכניות המיוחדות שלו, בתוכניות אלה, עד כמה חשוב השידור הציבורי. המסמך הזה של "אפוקליפסה" – צילומים מקוריים מ-1930 שעשו אנשים ותושבים בכל האזורים, אם זה היה באזור של רוסיה וברית-המועצות, אם היה בצרפת, אם היה באנגליה, אם היה בבלגיה ואם היה בפולין ובצ'כוסלובקיה של אז – כל הדברים האלה הם באמת מסמך מאלף, ואתמול כבר הוקרן הפרק השני, ובמשך השבוע הוא מוקרן אחד לאחד. מסמך באמת חשוב ביותר. תודה רבה. חברת הכנסת זוארץ, ולאחריה – חבר הכנסת יריב לוין.
<אורית זוארץ (קדימה):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, כבוד השר, השרה, אני רוצה לברך את הווטרנים שנמצאים כאן, ומה שאני הולכת לקרוא באמת קשור אליהם. המדינה דאגה להעלות הנה עולים, גמלאים, אבל לא תמיד היא מאפשרת להם להיות מוגנים, ומה שאני אקרא זה פנייה של אזרח, גמלאי, שפנה אלי.
בסוף השבוע שחלף נרצח קשיש בן 89 במהלך שוד, כאשר שני שודדים נכנסו לביתו בתל-אביב, ניסו לחסום את פיו ואת פיה של אשתו, וכשצעקו, ירו בקשיש. הוא נפצע פצעים אנושים ומת מפצעיו בבית-החולים – וכאן אני שולחת נחמה למשפחה. התופעה היא לא חדשה. זה לא דבר שקרה רק היום, גם לא רק אתמול. פשוט התרגלנו אליה, עד שאיננו רואים אותה. אנו מרגישים בה רק כשהיא מכה בנו פעם נוספת בכל עוצמתה. מכת האלימות מגיעה בארץ לשיאים חדשים מדי יום והפכה לחלק בלתי נפרד מתרבותנו. מדי יום אנו שומעים על תקיפות אלימות של אנשים, על קטטות ברחוב, דקירות ויריות, והיד על ההדק הפכה להיות קלה. קשישים רבים הם קהל היעד של אחת מתופעות הפשע החמורות ביותר: אלימות נגד קשישים חסרי ישע.
כנבחרי ציבור מוטלת עלינו אחריות לפנות ולדרוש מכל הגורמים האחראים על הנושא לעשות כל שביכולתנו להקטנת התופעה המדאיגה. אין ספק שמיגור הפשעים אינו משימה קלה. אני קוראת לשר לביטחון פנים ולשר החינוך לפעול, תוך שיתוף כל הגורמים, למען שלומם וביטחונם של תושבי המדינה בכללם ושלומם של הקשישים בפרט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת יריב לוין, ולאחריו – חבר הכנסת זאביק בוים.
<יריב לוין (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, חזרתי לפני כחצי שעה מסיור שחברת הכנסת מירי רגב ואני קיימנו בעיר-דוד וב"בית יהונתן". זו הזדמנות נוספת לשלוח ברכה חמה ונאמנה למתיישבים, שעושים שם עבודה חשובה מאוד, אבל גם לומר לעצמנו: ישנה טבעת הולכת ומתהדקת של בנייה ערבית בלתי חוקית באזורים האלה, שהתכלית שלה איננה ליצור פתרונות דיור אלא לנסות ליצור חלוקה דה-פקטו של ירושלים. הגיע הזמן שרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל ינהגו באופן שוויוני ולא סלקטיבי, ובמקום לעסוק באטימה של בית יהודי אחד יטפלו במאות הבתים הערביים סביבו, הבלתי-חוקיים, יהרסו אותם, ובכך ישמרו גם על שלטון החוק וגם על אחדות ירושלים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
למה אחדות ירושלים? של כל תושביה.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בטוח. אנחנו מדינת חוק.
<יריב לוין (הליכוד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ירושלים היא בירת ישראל, מדינת ישראל, שבה חיים יהודים וערבים ונוצרים וכו'. חבר הכנסת זאב בוים, בבקשה, ולאחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה.
<זאב בוים (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו עוד לא סיימנו את חשבון הנפש הלאומי שאנחנו נוהגים לעשות מאז חודש ניסן, פסח, יציאת מצרים, התהוותו של עם, דרך השואה והגבורה ועד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והקמת המדינה, יום העצמאות, ועוד לפנינו יום ירושלים מחר, ובתוך זה לציין את הסבל המיוחד של עולי אתיופיה במבצעים, בכמיהה שלהם לירושלים. כל חשבון הנפש הלאומי הזה, בתוכו אנחנו משבצים אירוע שהוא אירוע הניצחון הגדול של העולם החופשי על גרמניה הנאצית. ברור שזה אירוע שיש לו משמעות אנושית רחבה כללית, אבל בתוכו – תרומתו של העם היהודי בגבורה, במלחמה. נמצאים פה הווטרנים, חיילים לוחמים בצבאות בעלות-הברית, הצבא האדום והצבא האמריקני, הבריטי, הצרפתי, יהודים שנרתמו בכל מקום למאמץ האנושי הזה להדביר את החיה הנאצית. לכן אנחנו מברכים פה את הווטרנים שהתכנסו כאן, שחסמו בגופם והביאו לניצחון הזה, שהיה ניצחון גדול של העולם החופשי על העולם העריץ הפאשיסטי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת בוים. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת מיכאלי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, בצל האווירה הכללית, דיקן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה מנסה, ויש לומר מצליח, להגביל את פעילויותיהם החברתיות והתרבותיות והפוליטיות של תאי הסטודנטים הערבים. רק לפני כמה חודשים הדיקן החליט על העברת מקום הצבת תאי הסטודנטים מהרחבה המרכזית באוניברסיטה למקום אחר, שאינו נגיש לסטודנטים. תאי הסטודנטים הערבים התנגדו להחלטה זו ובחרו להפיץ כרוז נגדה, המיועד לכל הסטודנטים. אלא שהדיקן, לאחר שבועיים של עיכוב אישור הפצת הכרוז, סירב לאשר את הפצתו. הדיקן טען בפגישה עם נציגי תאי הסטודנטים שהם אינם מייצגים את הסטודנטים הערבים, אף שנבחרו על-ידם; טענה שמזכירה טענה דומה כלפי נציגים אחרים של החברה הערבית. הוא טען גם כי הם יורקים לבאר שממנה שותים, גם כן טענה ידועה בגרסאות שונות. נודע לי גם כן כי הנהלת האוניברסיטה ביטלה אתמול בערב אירוע מתוכנן על-ידי תא "אקראא", וזאת לאחר שהאישור לאירוע התקבל לפני חמישה ימים. על-פי הנמסר לסטודנטים, האירוע התבטל מאחר ששיח' כמאל ח'טיב, אחד הנואמים באירוע, מסית נגד מדינת ישראל וכי נשקפת סכנה לחיי הסטודנטים.
אדוני היושב-ראש, אין זה מכובד, ואני חושבת שאין זה דמוקרטי, למוסד אקדמי, וגם לפרלמנט, להתייחס לביקורת פוליטית כאל הסתה נגד המדינה. זה יכול להתאים למוסדות אקדמיים ולפרלמנט אנטי-דמוקרטיים, בלשון המעטה, ששמים את האידיאולוגיה מעל לאדם ומעל לזכויותיו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת מיכאלי, ולאחריו – חבר הכנסת גנאים.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית כול, אני רוצה באמת לברך את האורחים החשובים שנמצאים פה היום. אדוני היושב-ראש, זה כבוד גדול לנו ככנסת לארח את אותם גיבורי מלחמה, שניצחו בסוף את החיה הנאצית, יחד עם כוחות הברית.
לצערנו, במדינת ישראל, עד לשנים האחרונות, כנראה לא חשבו מספיק איך לתת הוקרה לגיבורים האלה שנמצאים אתנו היום, ורובם מעל גיל לא צעיר. צריך להוקיר אותם וצריך ללמוד את המורשת שהם הנחילו במלחמה שלהם לעם ישראל. שמחתי היום לשמוע בוועדת העלייה והקליטה שמשרד החינוך כבר הכין תוכנית מפורטת בעניין הזה, ואני מקווה שבני-הנוער גם ילמדו את ההיסטוריה הזאת של עם ישראל.
אני רוצה להוקיר את השרה, הגברת סופה לנדבר, שארגנה ביומיים האחרונים באמת טקסים מיוחדים לכבוד אותם וטרנים. מיום ראשון עד עכשיו קיימנו כמה וכמה טקסים. היום ישיבת ועדת הקליטה המיוחדת הוקדשה גם לעניין הזה, ובאמת זה לכבודנו, לכבוד הכנסת.
אדוני היושב-ראש, אני גם רוצה לציין את ערב יום ירושלים. אנחנו עומדים היום לקראת כ"ח באייר, בעוד כמה שעות, ואני רוצה שנזכור את ירושלים. "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו", "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" – ושנהיה שומרים על כבוד ירושלים, ושלא נשכח את ירושלים לעד ולעולמי עולמים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ירושלים לא צריכה רק דברי נביאים, אלא גם עשייה ולובי מעשי, שיאחד אותה הלכה למעשה.
רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת גנאים, ולאחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אני מברך על עצם קיום היום הזה לציון הניצחון על גרמניה הנאצית.
אדוני היושב-ראש, יש חקלאי מסח'נין בשם אבו עלי, סעיד עלי גנאים – גם הוא גנאים. הוא חקלאי שעבד עשרות שנים באדמות יהודים וביישובים יהודיים בעמק החולה, כמו איילת-השחר, ראש-פינה. אבו עלי העז לפני כמה שנים וקנה כמה דונמים אדמה פרטית מיהודים באזור ראש-פינה. ומאז, אש גיהינום נפתחה עליו. פתאום אבו עלי, שעבד באדמה והיה פלאח צייתן באדמתם של היהודים, מצא את עצמו סוכן סעודי, פעם, קטארי פעם שנייה, סוכן של "חיזבאללה", והכסף שהוא קנה בו הוא ממדינות עוינות ואויבי ישראל.
כל זה כי מסלול הקנייה והרכישה של האדמות השתבש קצת, ושינה כיוון, שהוא מאוד מזערי. כל ה"עליהום" על אבו עלי, וההתקפות, ההשמצות וההסתה, זה כי יש כאלה במדינה, והם הרוב, שחושבים שקניית האדמות היא חד-סטרית, מהערבים ליהודים, ואינה דו-סטרית. כאילו לא מספיק שכל אדמות הערבים הופקעו על-ידי המדינה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. ברוך השם, אצלנו אין חוק שמטיל עונש מוות על מי שמוכר לערבי אזרח ישראל את האדמה, והקנייה שלו היא קנייה חוקית לעילא ולעילא. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תמיד יש לך – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כן, כן. בכל זאת לא, כי אני יודע שאנחנו עתידים להיות בח'ליפות האסלאמית, אז אני רציתי רק לומר לכם שאצלנו, לעת עתה – לעת עתה אין פסק-דין כזה. יכולה להיות ביקורת, יכולה להיות ביקורת מהצד הזה, יכולה להיות ביקורת מהצד הזה, אבל אצלנו – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אצלנו, יכול להיות שזה בתורת הציונות, אבל זה לא בתורה היהודית. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבותי, כל הדברים – חבר הכנסת כץ, חבר הכנסת עפו אגבאריה. עוד רגע אתה – חבר הכנסת אגבאריה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל אסור לו לחשוב או לחלום? יש כאלה שחולמים על כל מיני דברים. כל אחד רשאי, במדינה דמוקרטית, לחלום את חלומו, ובלבד שהוא לא פוגע בדמוקרטיה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, השר הראשון בח'ליפות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בבקשה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה רבה. תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הייתי לאחרונה ימים אחדים בארצות-הברית, הסתובבתי בקהילות והתרשמתי משני נושאים וחשבתי שכדאי לחלוק זאת אתכם. דאגה – יהודים דואגים מטבעם, וזה בסדר גמור – דאגה אחת שלהם מופנית אל היחסים בין ארצות-הברית לבין ישראל, ולהם זה חשוב במיוחד, מפני שזה מעורר בצורה גלויה או סמויה את הדילמה של נאמנות כפולה, שהם מאמינים שלא קיימת ושאסור שתעלה על סדר-היום; אבל הם בהחלט מרגישים שנוצרו בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקני חיכוך ושיבוש ביחסים, ואני אומר את זה כי כדאי שגם ממשלת ישראל, שמנווטת את מדיניות החוץ שלנו בצורה כזו או אחרת, תזכור את זה.
הדבר השני שהם ביקשו, ואני הבטחתי להביא אותו אל הבית הזה, זה נושא הגיור. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אתם יודעים, חברי, שהגיור הוא סוגיה מרכזית. הרבה שנים לא נגענו בעניין של הגיור, מפני שהבנו שזה אומר דברים אחרים ליהודים אחרים במקומות אחרים. גם הקהל הטוב שיושב פה מסביב מכיר את הסוגיה הזאת, ומי שיתחיל לחפור בשורשים ובשורשי השורשים, יתחיל להטיל דופי גם – אולי לא ביהדותם, אבל ביהדות קרוביהם וקרובי קרוביהם, דבר שהוא לחלוטין לא מקובל.
מה שאמר לי בשעתו אריאל שרון, כשהיינו באים אליו עם הפנייה הזאת של יהדות ארצות-הברית, הוא אמר: יש מספיק צרות לעם ישראל בימים האלה, וכנראה גם לימים הבאים. לא נעסוק בנושא הגיור.
ולכן, אני מביא גם בפניך ובפניכם את הפנייה הזאת. בואו נניח היום לנושא הגיור, באמת אין לו מקום, ולא ראוי שיפלג בין עם ישראל פה ושם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת נחמן שי, היו פניות רבות אלי. הכנסת תמלא את תפקידה. הממשלה תחליט אם היא רוצה לחזור, הכנסת גם תצביע. תרצה, תצביע בעד, תרצה, תצביע נגד. אנחנו נקיים דיון ממצה בוועדות. דיון ממצה. אני רואה את ועדות הכנסת יותר ויותר לא אומרות "אמן" על כל החלטות הממשלה. אבל לא מפסיקים את עבודת הכנסת, אלא אם כן הממשלה מבקשת להשעות את ההצעה משום שהיא מבקשת לחזור בה. לא רוצה לחזור בה – הכנסת תביע את דעתה בהצבעתה. חבר הכנסת אורי אריאל, ולאחריו – חבר הכנסת זחאלקה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אדוני היושב-ראש, כמנהגנו נזכיר שבעוד 139 ימים יהיה יום חג. זה יהיה בי"ט בתשרי, 26 בספטמבר. חברי הכנסת, בטח כל אחד מהם יבחר לו אחד מהיישובים ביהודה ושומרון לבוא אליו ולהצטרף לחגיגת הבנייה, שכן אז נגמר הצו. כולם יהיו שם, כולנו נבנה בעזרת השם.
מכאן נעבור לבניין ירושלים, שהרי גם בירושלים, מכובדי חבר הכנסת יריב לוין, מכובדי יושב-ראש הכנסת, לא בונים. נאמר את האמת, לא נכחד; אמר את זה השר אריאל אטיאס, שממונה על מינהל מקרקעי ישראל. אנחנו נשיר לירושלים, נחגוג עם ירושלים ונדרוש בשלום ירושלים. אני קורא מפה לראש הממשלה: נתניהו, בנה. בנה את ירושלים. אל תרים את ידך על עיר הקודש.
ואני מסיים בהצדעה לאחינו הווטרנים, לוחמי החופש, שהורידו את המפלצת הנאצית מעל העולם החופשי. תודה רבה לכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. חבר הכנסת זחאלקה, ולאחריו – חבר הכנסת בן-סימון.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מעצרם של ד"ר עומר סעיד ואמיר מח'ול הוא מעשה של רדיפה פוליטית. יש כאן ניסיון לתת לפעילות פוליטית לגיטימית ממד פלילי או ממד ביטחוני, וזו בדיוק הרדיפה הפוליטית. זה צעד פוליטי, המניע פוליטי והמטרה פוליטית. המטרה היא לא רק אמיר ועומר, אלא כלל הציבור הערבי, שמנסים להכניס אותו לגטו פוליטי.
<רונית תירוש (קדימה):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
עשו את זה בעבר, ניסו את זה בעבר, זה נכשל. אנחנו נכשיל את זה – –
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – גם הפעם. – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורי אריאל, לא להפריע לחבר הכנסת זחאלקה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורי אריאל, אני לא ראיתי שחבר הכנסת זחאלקה הפריע לך, חלילה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אלדד, אתה מקבל את כל הדקה מהתחלה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורי אריאל. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני מבקש. חבר הכנסת אריאל, אין בנאומים בני דקה – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אגבאריה. חבר הכנסת אגבאריה, אתה רוצה, אני אלך כדי לא להפריע לכם לדבר. אני מבקש מכם עכשיו. אין הפרעות בנאומים בני דקה. חבר הכנסת זחאלקה, אתה מתחיל את הדקה עכשיו. בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, הגטו הפוליטי שניסו להכניס אותנו אליו, אנחנו פרצנו את חומותיו, ואנחנו לא נחזור בנו מהדבר הזה. הציבור הערבי, כל המפלגות, כל המנהיגות הערבית, בחר בחירה אסטרטגית ברורה וחד-משמעית של פעילות פוליטית לגיטימית במסגרת החוק. זה בסיס הפעילות שלנו, ובכלל זה מר אמיר מח'ול, שהוא מנכ"ל רשת העמותות הערבית "אתיג'אה", וגם מר עומר סעיד, שהוא חבר בתנועת בל"ד. הניסיון לתת לפעילות הפוליטית שלנו ממד ביטחוני ייכשל, כי אנחנו ממשיכים במאבק שלנו ללא לאות.
אני קורא לשחרר גם את עומר סעיד וגם את אמיר מח'ול ולהפסיק את שלטון השב"כ, שלטון המשטרה, שלטון כוחות הדיכוי – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – ושלטון החושך. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה.
<רוני בר-און (קדימה):>
שיעשו עסקה. שיחזירו את בשארה וייתנו להם את מח'ול.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא לקרוא קריאות ביניים. תודה רבה. אמרתי שהבא אחריו הוא חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי.
<רוני בר-און (קדימה):>
תביאו את בשארה, תקבלו את מח'ול.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה רגע לחלוק כבוד – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
קח את חברון ותביא את – – –
<רוני בר-און (קדימה):>
בשמחה.
<דניאל בן-סימון (העבודה):>
– – לשני אירועים היום: הראשון הוא האנשים שיושבים מאחורינו, שרשמו פרק מפואר בהיסטוריה וראוי שהוא יירשם בדפים הפתוחים של ההיסטוריה הישראלית, וטוב שהיא עדיין פתוחה. יש מקום להרבה מאוד סיפורי גבורה, והסיפור שלהם הוא אחד מהם; ולציין גם כן, מכיוון שזה יום הסטודנט הלאומי, את השינוי הענק שהתחולל במעמד של הסטודנט מהמעבר הזה מאוניברסיטה למכללות אזוריות, ששינו את כל הנוף הפריפריאלי בישראל; איפה שקמה מכללה היא הרימה את היישוב, היא שינתה דרכי חיים. במובן הזה, זו חגיגה כפולה. באתי לציין את החג הזה גם לסטודנטים וגם לווטרנים. תודה רבה לכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת בן-ארי הוא הדובר אחרי חבר הכנסת בן-סימון. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחריו – חבר הכנסת אלדד, ואחרון הדוברים הוא חבר הכנסת מולה. בבקשה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר, המתארת את המסע המהיר והמאורגן של עם ישראל לארץ-ישראל במדבר, מתארת גם את פירוק המשכן והרכבתו, והפסוק החותם את הפרשה אומר: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" – פסוק מאוד מוזר ומאוד תמוה, שפרשני ימי-הביניים ניסו לתאר אותו ולהסביר אותו בצורות ובאופנים שונים. לפני כ-65 שנה התגלה במדבר יהודה ספר נפלא שנכתב לפני קצת יותר מ-2,000 שנה, שנקרא "מגילת המקדש". ההדיר אותו אחד מחברי הכנסת, הרמטכ"ל השני של מדינת ישראל, יגאל ידין. שם אנחנו מוצאים כתוב באופן הזה: "ועשית חיל סביב למקדש רחב מאה באמה אשר יהיה מבדיל בין מקדש הקודש לעיר ולא יהיו באים בלע אל תוך מקדשי", כשהפירוש פה של "בלע" הוא שלא יבואו באופן פתאומי.
יש כאן תיאור של אחד מתחומי המקדש שהקיף את המקדש, מין סוג של רצועת ביטחון, שמנע מזרים להיכנס, והוא מתואר בספרו של יוסף בן מתתיהו ובממצא ארכיאולוגי קשיח – באנו עכשיו מחפירות ארכיאולוגיות – שנמצא ברחוב שיורד משער האריות: על קיר של בית-ספר כתוב "הזר אל ייכנס פנימה".
מה טוב להזכיר את ימי המקדש, את הכבוד הגדול שהיה לעם ישראל ולאומות העולם. גם לרומאים, שאומרים: "אנחנו ציווינו שאיש זר לא ייכנס פנימה. רק יהודים ייכנסו פנימה". לצערנו הרב, כ-43 שנים אחרי שחרורו של הר-הבית, עדיין יהודים נשארים בחוץ וזרים נכנסים פנימה.
אני מציע שיעצרו את זחאלקה, ואז אנחנו גם נפתור את הבעיה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת בן-ארי, תודה רבה. יעלה ויבוא חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחריו – חבר הכנסת אריה אלדד.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מברך על זה שהתחילו לחגוג במדינת ישראל גם את יום הניצחון על הפאשיזם, למרות שהיה צריך לעשות את זה לפני הרבה שנים, ואנחנו עשינו את זה. דבר שני, אני רוצה לברך את הווטרנים שהגיעו היום לכאן.
אבל אני רוצה לציין שמלחמת העולם התחילה ב-1939 והיא היתה מברלין ומזרחה, והחזית המערבית נפתחה רק ב-1943. אני חושב שהיות שהיום שר החינוך יהיה פה בנוכחות מסיבית, אני רוצה לפנות אליו – צריך לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לאנשים האלה; האנשים האלה שנתנו את מרבית הכוח שלהם והם היו הגורם המכריע בניצחון במלחמה הזאת – שיוכר שזה העם הסובייטי על כל העמים שלו. כל העם הסובייטי – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברית-המועצות.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – ברית-המועצות על כל העמים שלה – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא כל מי שהיה בברית-המועצות היה סובייטי.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – הם שניצחו באופן חוקי את המלחמה. אני מבקש שזה באמת יהיה.
דבר שני – אני רוצה להגיד כמה מלים ברוסית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אתה בנאום בן דקה. אנחנו נסתפק בנאום הראשון. ביום שלישי הבא תזמין את כולם. נא לסיים.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני רוצה להגיד להם ברוסית – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, אתה לא יכול. או בערבית או בעברית.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
למה? ברוסית אסור?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא אסור. שתי השפות הרשמיות בכנסת ישראל הן – אתה יכול לומר משפט קצר עד שאני אפסיק אותך.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
קצר? אמרתי. (אומר דברים בשפה הרוסית.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, לא. לא מוחאים כפיים בכנסת.
חבר הכנסת עפו אגבאריה, מספר שנים די רב הכנסת מציינת את יום ה-9 במאי, אם לא באותו יום אז באותו שבוע, ואנחנו מציינים את יום הניצחון על הפאשיזם, גם בעזרת הקומוניזם, כיום מיוחד במינו. חבר הכנסת אלדד, בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, כפי שהזכיר חברי חבר הכנסת אריאל, בעוד 188 יום מסתיימת ההקפאה, כפי שהבטיחו ראש הממשלה ומרבית שריו. בעוד 188 יום מתחילים בתנופת בנייה ביהודה ושומרון. אני ממליץ לחברי הכנסת להשקיע בחומרי בניין, בברזל, במלט ובכל מה שנחוץ. המחירים יעלו בגלל העלייה בביקוש.
בהזדמנות זו אני מבקש לדווח לחברי הכנסת שמצאתי מסמר ברזל, והוא טרם תוארך. אנחנו חוזרים עכשיו, שמונה חברי כנסת, מסינון העפר שהוצא מהר-הבית על-ידי 400 משאיות ווקף שהרסו עתיקות באופן יזום, במזיד, ניסו להשמיד את עברנו. עשרות אלפי אנשים השתתפו עד כה בסינון הממצאים מהר-הבית בעמק-צורים. תלכו. אין לזה שום דבר מקביל – לנגוע בממצאים מהר-הבית, לזהות אותם ולהניח אותם לאור השמש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אלדד. אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, חבר הכנסת מולה, בבקשה.
<שלמה מולה (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מחר אנחנו עולים אל ירושלים עוד פעם לחגוג את יום ירושלים. אנחנו קיימנו היום, בשדולה למען ירושלים, דיון על אופיה ותרבותה של ירושלים, על העתיד של ירושלים; לא על הסכסוך שבה, אלא על עתידה היהודי של ירושלים. אנחנו מדברים על אופיה, על העוני שבה.
אדוני היושב-ראש, ממשלות ישראל מבטיחות מדורי-דורות שיסייעו לירושלים, אבל אלה שבאו אליה מרחוק-רחוק, ואף ברגל – אנחנו לא רואים שהממשלות משקיעות מספיק כספים. אנחנו לא רואים שהחינוך הממלכתי מתחזק והעוני מתרחק מאתנו. אני מקווה, דווקא ירושלים המאוחדת, שמאחדת את הבית הזה – אנחנו יחד כולנו נוציא אותה מהעוני שלה, שתהיה ירושלים של מעלה-מעלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מולה. תמו נאומים בני דקה. אני מודה לכל חברי הכנסת, 24 במספר, שהשתתפו בנאומים בני דקה.
<בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת, על מנת להכריז על בחירתו של אחד מחברינו לסגן יושב-ראש הכנסת. בבקשה, אדוני. בהתאם לקבוע בתקנון כמובן. ומייד לאחר מכן נעבור לציון יום הניצחון על כוחות הרשע.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד המשנה לראש הממשלה וכבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את המלצתה של ועדת הכנסת, שכמובן, אדוני, מחייבת הצבעה ואישור כאן של המליאה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מחייב הצבעה, אז אנחנו נצביע מייד.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
בוודאי.
עם התפטרותה של חברת הכנסת לשעבר והשרה לשעבר יולי תמיר, התפנה מקומה בנשיאות הכנסת. נשיאות הכנסת הנוכחית מונה תשעה חברים – תשעה סגנים ליושב-ראש, ולמעשה עשרה, בראשה יושב-ראש הכנסת עצמו – כאשר הכוונה היתה לאפשר הקמת נשיאות רחבה, שיש בה ייצוג רחב של הסיעות השונות.
כתוצאה מהתפטרותה של חברת הכנסת לשעבר תמיר, נותרה סיעת העבודה, שהיא בת 13 חברי כנסת, ללא נציג בנשיאות, ולכן מן הראוי ומן הדין שגם סיעת העבודה תוכל להיות מיוצגת ויתאפשר לה לבחור או למנות נציג מטעמה. סיעת העבודה הודיעה לוועדת הכנסת כי המועמד מטעמה לכהן כסגן יושב-ראש הכנסת הוא חבר הכנסת והשר לשעבר גאלב מג'אדלה.
בהתאם לסעיף 2(א) לתקנון הכנסת החליטה ועדת הכנסת להמליץ לכנסת לבחור בחבר הכנסת מג'אדלה לכהן כסגן ליושב-ראש הכנסת. ועל כן אני מבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה, רבותי, הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת מחייבת הצבעה, לכן אני מזמין את חברי הכנסת, מאפשר ליושב-ראש הוועדה להגיע למקומו ומאפשר לחברי הכנסת להביא את דעתם על-ידי הצבעה.
מי בעד, מי נגד, מינוי של חברנו, השר לשעבר וחבר הכנסת גאלב מג'אדלה, לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת מטעמה ועל-פי המלצתה של מפלגת העבודה בוועדת הכנסת – יצביע. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת ועדת הכנסת – 28
נגד – 2
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכנסת לבחור את חבר הכנסת גאלב מג'אדלה לסגן ליושב-ראש הכנסת נתקבלה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
28 בעד, שניים נגד, אין נמנעים. אני קובע שהודעת ועדת הכנסת אושרה, וכתוצאה מכך אני מברך את חברנו, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, השר לשעבר, על התמנותו לסגן יושב-ראש הכנסת בכנסת השמונה-עשרה. תודה רבה, רבותי.
<ישיבה מיוחדת לציון שישים-וחמש שנה לניצחון על גרמניה הנאצית>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני ומכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, חברי הממשלה, אדוני המשנה לראש הממשלה, חברי הכנסת וחברות הכנסת, חברי הנהלת "יד-ושם", חברי העמותה הפרלמנטרית לזכר השואה וסיוע לניצוליה, נציגי המשרד לקליטת העלייה, ואחרונים יקרים – ותיקי מלחמת העולם השנייה מכל הארגונים, אורחות ואורחים יקרים; האורחים הנמצאים אתנו כאן, חברי הכנסת, ותיקי הלוחמים נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, הפרטיזנים ולוחמי המחתרות, כולם, ברוכים תהיו. כמדי שנה במעמד זה אנו מקבלים את פניכם היום בחיבה ובהערצה גלויה – ביום שבו אנו מציינים מלאות 65 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית.
מכובדי, בשנת 1936, שלוש שנים לאחר הקמת הרייך השלישי, זכתה ברלין בכבוד מלכים כאשר אירחה בשטחה את האולימפיאדה, לראשונה כאירוע ספורט עולמי. נפילת רפובליקת ויימאר ועליית הנאצים לשלטון גרמו אומנם לפקפוקים והיסוסים מסוימים בקרב מדינות המערב אם לשתף פעולה עם משטר שסימל יותר מכול את הרודנות, את הטוטליטריות והפאשיזם, אך לבסוף גברו שיקולים "הגיוניים" אחרים, ואף מדינה, אף מדינה לא החרימה את גרמניה הנאצית. כפי שכולנו יודעים, האולימפיאדה התקיימה והיא היתה גם למפגן תעמולה גרמני. המשטר הנאצי ניצל את ההזדמנות עד תום והפגין, הרחק ממחנות הריכוז, את עוצמתו ואת מתינותו כביכול. בחסות האולימפיאדה המשיך המשטר הנאצי, המשיך הרוע המוחלט להרוויח זמן, ואף זכה להכרה וכבוד ממי ששנים ספורות לאחר מכן יהיו קורבנותיו.
היום, במבט לאחור – היו לאותן מדינות שעקבו בדאגה אחרי גרמניה סיבות רבות, ואולי גם משכנעות, להעלים עין ממה שחולל הרייך השלישי ולתת לגיטימציה למשטר בעצם ההשתתפות באולימפיאדה. המעצמות הדמוקרטיות הרי לא רצו להרגיז את היטלר ולדחוק אותו למעשים קיצוניים ומטורפים, המשטרים הדיקטטוריים האחרים ראו בגרמניה סמל ומופת, ואילו מדינות אחרות העדיפו לשמור על נייטרליות, לשבת על הגדר, ולהמתין ולראות לאן נושבת הרוח.
מה שברור היום הוא שהלקח לא נלמד במלוא עוצמתו וחריפותו. כיום חוזרות מדינות בעולם החופשי על אותה הטעות, והנימוקים נשמעים דומים להפליא: אף מדינה איננה רוצה להרגיז את הרודן התורן; אף מדינה אינה רוצה לדחוק אותו למעשים קיצוניים; אף מדינה אינה רוצה לפעול באופן אמיתי ואפקטיבי, מחשש שזה יפגע בנתיני המדינה במקום במשטר; ועוד כהנה וכהנה תגובות רפות, שמזכירות את אותם נימוקים "הגיוניים" שנשמעו סביב אולימפיאדת ברלין.
חמור מכך, גם היום מבקש המשטר האירני להפגין את עוצמתו ואת חוסנו בוועידות ובכינוסים בין-לאומיים תחת מעטה של מתינות וסובלנות לכאורה, בדיוק כפי שהפגינה גרמניה של היטלר באמצעות אולימפיאדת ברלין. והנה גם היום עדיין ישנן מדינות שהכריעו שעדיף ליטול חלק ב"אולימפיאדות" הללו, ובכך לתת לפאשיזם של 2010 הכרה ולגיטימציה במקום לדחוק אותו לפינה. עדיין ישנן דמוקרטיות, כמו רוסיה ומדינות אחרות באירופה, שמראות לכולנו שהן לא למדו מאומה אפילו מהכוויות והפצעים שלהן עצמן, שאותם ספגו רק לפני 65 שנים, בריקוד דומה עם השטן הנאצי.
היום, 65 שנים אחרי, אסור, אסור לעולם החופשי לחזור על אותה טעות, אסור למדינות שמובילות את המאבק נגד הרוע הצרוף של היום לתת הכרה עקיפה למעשיה של טהרן, אסור להן להתעלם מקולה של ההיסטוריה ומהפצעים שטרם הגלידו ב-65 השנים האחרונות, מאז הוכרעה המערכה נגד הצורר הנאצי.
היום, למרבה הצער, מקבל המשטר בטהרן הכרה ולגיטימציה מסוג אחר, בדמותן של רמיזות מצד מדינות בעולם החופשי שעל ישראל להתרגל למציאות עולמית חדשה, מציאות שבה מחזיק משטר האייטולות הפונדמנטליסטי בנשק להשמדה המונית. אם אכן כך יקרה, ואם אכן ייעשה חלילה שימוש בנשק כזה כלפי אחת ממדינות העולם, אזי יהיו הלקחים ההיסטוריים והמוסריים של מלחמת העולם השנייה נכונים ורלוונטיים בדיוק באותה מידה גם לטרגדיה אפשרית כזאת, חס וחלילה, בתקווה שלא תקרה לעולם.
תפקידנו כיהודים וכישראלים יהיה אז, בדיוק כמו עכשיו, להזכיר לעולם ולדורות הבאים מי היה לצדם של בני האור מן הרגע הראשון, ומי כרת ברית עם בני החושך, כשנדמה היה לו שיועיל לו הדבר; מי רקד עם השטן ומי נלחם בו מהרגע הראשון, מי שיתף פעולה ומי נמנע משיתוף פעולה, מי ישב על הגדר והמתין ומי צפה את הסכנה ונחלץ נגדה.
מכובדי, ב-22 ביוני 1941 נשא מולוטוב, שר החוץ הרוסי דאז, נאום לאזרחי ברית-המועצות, שבו ניכרו היטב ההלם והתדהמה מכך שבחסות ההסכם עם הגרמנים התכונן היטלר לפלישה האכזרית לברית-המועצות. בנאומו גינה מולוטוב את השליטים הפאשיסטים של גרמניה והדגיש פעם אחר פעם שהממשלה הסובייטית מילאה בנאמנות את כל תנאיו של הסכם זה, שנעשה בין ריבנטרופ ומולוטוב. אך כל זה, רבותי, כבר לא היה חשוב נוכח השמדתם של מיליון חיילים רוסים בפלישה, ובהינתן האות לפרוץ אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, שבה הושמדו עשרות מיליוני בני-אדם.
עלינו, היהודים והישראלים, כמי שמהווים חלק מהעולם החופשי, לעשות הכול כדי שאף אחד לא יתפתה שוב לכרות הסכם כלשהו עם השטן או לתת לו לגיטימציה בדרך אחרת. תפקידנו להציב מראה בפני אי-אלו מדינות הססניות כדי שהעולם כולו לא יחזור לאותה טרגדיה נוראה שפקדה אותו רק לפני 65 שנה.
אני מזמין את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לשאת דברים לכבודם של אורחינו באולם ולציון 65 שנה לנפילתו של משטר הרשע, המשטר הנאצי. אדוני ראש הממשלה. תודה; אין מוחאים כפיים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, תודה לכם, יקירינו הווטרנים, לוחמות ולוחמי מלחמת העולם השנייה, ידידי חברי הכנסת, יונה דגן נולד בכפר אוקראיני שבשנת 1941 מחצית מתושביו היו יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה יונה ברח מן הבית – הוא היה בסך הכול בן 16 וחצי – והצטרף לשורות הצבא האדום. הוא מייד הרשים את מפקדיו, הוא היה אמיץ מאוד, ולאחר כמה ימים בקרב, בגלל עוז רוחו, הם מינו אותו למפקד מחלקה. אנחנו כולנו, רבים מאתנו שירתנו בצה"ל, ואנחנו יודעים מה המשמעות של מינוי כזה של נער, של ילד. ויונה המשיך לטפס בסולם הדרגות. הוא סיים קורס קציני שריון בצבא האדום, יש לו שורה של מדליות שתלויות על חזהו, והן ניתנו לו, בין היתר, על שהשמיד 16 טנקים של הוורמאכט. באחד הקרבות במזרח רוסיה יונה נפצע קשה ורסיסים חדרו למוחו ורגליו, שבעה כדורים ניקבו את ידיו, ועל כן הוא נותר נכה לכל חייו.
המלחמה הסתיימה, אבל יונה לא סיים את לימודיו. הוא החליט לחזור ללמוד – הוא לא סיים בית-ספר תיכון. הוא חזר ללמוד, והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת קייב. לימים הוא סיפר שהוא בחר להתמחות באורטופדיה "בגלל הנכות שלי", כך הוא אמר, כדי לעזור לאנשים אחרים להתמודד עם נכויות. הוא הוכר כפרופסור לרפואה.
אבל לאט-לאט הוא התחיל לטעום את טעמה של האנטישמיות, ולכן גם התחיל להתעניין ביהדותו. הוא חיפש ספר תנ"ך שבו יוכל לקרוא ולהכיר את תולדות עמו, אבל היה קשה מאוד למצוא ספר תנ"ך באותה תקופה בברית-המועצות לשעבר. ובכן, יונה פנה בסתר לחבר נוצרי בפטיסט. הוא אמר לו: אני רוצה לדעת את תולדות העם שלי, אולי תוכל לעזור לי להשיג ספר תנ"ך? ובדרך חשאית הוגנב ספר תנ"ך לידיו של יונה.
בשנת 1977 הוא עלה לישראל והשתלב בקופת-חולים "לאומית" כאורתופד מומחה. היום יונה הוא בן 85, הוא כותב ספרי רפואה בצד היותו סבא – סב לשלושה נכדים, ואחד מהם הולך בעקבות סבו, הוא משרת ביחידה מובחרת של צבא-הגנה לישראל.
הסיפור של יונה הוא תמצית סיפורם של כל מי שיושב פה, גיבורי מלחמת העולם השנייה, משחררי אירופה, מצילי עמנו. זהו סיפור של מאבק והקרבה, של גבורה ותקומה. אתם, יקירינו, עטורי המדליות, כסופי השיער, אתם הגיבורים האמיתיים של היום הזה. וכל אחד מכם, המדליות שלו, סיפורי הגבורה שלו, ואני לפעמים משתאה, כשאנחנו נפגשים באירועים שונים, אני תמיד רוצה לדעת מה זאת המדליה הזאת, על מה קיבלת את המדליה הזאת. בדרך כלל לא נוהגים לספר, אבל כשמספרים אנחנו עומדים נפעמים, כי אנחנו יודעים מה היה גודל המעמד, מה נדרש באותה עת; ואנחנו יודעים שרבבות רבבות של לוחמים יהודים נפלו בשדות הקטל של אירופה בטרם זכו לראות את הקמת ביתו הלאומי של העם היהודי. אבל היא התאפשרה בגלל ההקרבה שלכם ושל חבריכם שלא שבו משדות הקטל. אתם שחררתם את שארית עמנו ממוראות מחנות ההשמדה ועצרתם את ההרג ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה ואת הקטסטרופה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי.
אנחנו זוכרים שעשיתם זאת בשורות הצבא האדום, ובצד התרומה הגדולה של לוחמים יהודים לניצחון, אנחנו זוכרים ומעריכים את תרומתם של הלוחמים הלא-יהודים. לאחרונה כשהייתי במוסקבה, אמרתי לראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין, שאנחנו מתכוונים להקים בישראל אתר הנצחה לאומי לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
יש, אדוני.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לאומי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
יש פה בירושלים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
האנדרטה תוקם בנתניה. יש אנדרטאות ברחבי הארץ, זה נכון, אבל אנחנו מקימים אתר במימון ממשלתי, גדול, נרחב, ראוי, כדי לבטא את התודה ואת ההערכה שהעם היהודי רוחש להקרבה ולגבורה שלכם, הווטרנים, ושל חיילי הצבא האדום, על השגת הניצחון על הנאצים.
אנחנו נזכור ביום הזה את אחינו ואחיותינו שהושמדו בידי הצורר הנאצי. אנחנו נכיר תודה והערכה מעומק הלב לכם, לוחמי הצבא האדום, וגם ללוחמי הבריגדה והמחתרות, אלה שלחמו בצבאות שהביאו את התבוסה של החיה הנאצית.
אנחנו נמשיך לפעול לרווחתכם ולשיפור חייכם, ואנחנו נעריך את העובדה שהנכדים שלכם ממשיכים את הדרך שציינתם אתם בניצחון הגדול לפני 65 שנה. היום, בדיוק כמוכם, הם מבטיחים את המשך קיומו ואת עתידו של העם היהודי, ואנחנו יודעים שהעתיד הזה והקיום שלנו תלויים בלקח הגדול של השואה, ביכולתם של היהודים להגן על עצמם. ביום הזה אני מבקש לברך את כולכם בחג ניצחון שמח. התאמנתי על זה הרבה זמן, קיבלתי שיעורים מחברי דוברי הרוסית: סְניוֹם פּאבְּיֶדֶה – חג ניצחון שמח. תודה רבה לכם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הואיל ונתתי לך, חבר הכנסת עפו אגבאריה, לדבר ברוסית, אתה רואה, גם ראש הממשלה מנצל את זה מייד. תודה רבה לראש הממשלה, אני מתכבד להזמין את יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני לשאת את דברה.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי ממשלת ישראל וכמובן הווטרנים ותיקי לוחמי מלחמת העולם השנייה, ישראל מציינת את ה-9 במאי כיום הניצחון על גרמניה הנאצית, ניצחון בעלות-הברית – כל כוחות האור חברו אז נגד כוחות הרשע.
בעלות-הברית הניחו בצד את התפיסות האידיאולוגיות והמחלוקות המפרידות ביניהן, שעומקן היה לעתים כרוחב וכגודל האוקיינוס המפריד ביניהן, ויצאו לקרב על חייו של העולם ועל ערכיו, והם עצרו בגופם ממש את הרוע הגדול ביותר שיצר המין האנושי, ובכך גם אתם, שהייתם שם, בקרבות האלה, הצלתם את יתרת העם היהודי מכליה.
ב-8 במאי 1945, ב-9 במאי שעון רוסיה, מציין העולם את יום הניצחון שבו נחתם המסמך המאשרר את כניעתה ללא תנאי של גרמניה, אם כי רק משהושלם הניצחון בהחלטה דרמטית גם על יפן יכול היה העולם לנשום לרווחה.
ציון יום ה-9 במאי בישראל כאירוע ממלכתי נעשה שנים רבות לאחר הניצחון ולאחר הקמת המדינה, וזאת בזכות העלייה הגדולה מברית-המועצות לשעבר, שהביאה עמה לישראל לא רק את המנהג אלא גם את גיבורי המלחמה עצמם – אתכם, הווטרנים, עמוסי המדליות – שבתחילה הם ופועלם לא היו מובנים מספיק לדור הצעיר בישראל, והיום יותר מתמיד ברורה תרומתם האישית לעצירת הצורר הנאצי. אתם עזבתם בית ומשפחה ויצאתם לקרב על עתידו של העולם. זה נכון שאנחנו נוטים לעתים לדבר בססמאות גבוהות, אבל המלחמה ההיא, הקרב ההוא היה ממש, פשוטו כמשמעו, קרב על עתידו של העולם.
וחובת העם היהודי כולו, ומדינת ישראל, שהיא ביתו הלאומי, ללמד את הדור הצעיר על גבורתכם, לחנך על הערכים שבשמם יצאתם להגן על העולם, וגם במובן הפשוט ביותר – לכבד אתכם ואת תרומתכם, הן בספרי הלימוד, ותהליך כזה התחיל לקרות, והן במוזיאון שלו אתם כל כך מחכים. אדוני ראש הממשלה, יש התחלת תהליך בלטרון, צריך פשוט להשלים אותו.
חיילי צה"ל של היום, הנכדים שלכם, הם ממשיכי הדרך; מורשת הקרב שלכם היא הדבר שהם מיישמים בקרבות על המשך קיומה של המדינה.
לא פחות חשוב, חובתנו כלפיכם היא לא רק להצדיע לכם ביום הזה, ואת זה אנחנו עושים, אלא גם לאפשר לכם לחיות בכבוד בישראל, במובן הפשוט ביותר, בחיי היום-יום שלכם כאן אתנו.
נשאלתי בימים האלה למה ישראל בעצם לא ציינה את יום הניצחון קודם. ייתכן שמשום שבעינינו מלחמת העולם השנייה היא שואת יהודי אירופה, שנעצרה עם יום הניצחון אך המשיכה ללוות את הניצולים שהגיעו הנה. אולי יותר משיש בנו שמחת הניצחון, מלווה אותנו העצבות הקבועה הקשורה למלחמה הזאת. לכן זיכרונה הוא יום השואה יותר מיום הניצחון.
אבל היום אנחנו מבינים, יותר מתמיד, שיום הניצחון הוא גם ראשית תחילת הגאולה, במובן של אבן דרך היסטורית בדרך להקמת המדינה. הניצחון ההוא הפך את המגן-דוד, את הטלאי הצהוב על בגד האסיר היהודי, למגן-דוד כחול על דגלה של מדינת ישראל, שקמה לאחר הניצחון ההוא. לכן, באופן סמלי, גם יום הכרזת המדינה הוא יום הניצחון האמיתי של כל המאבקים שהיו עד אז.
אבל מאז הוחלט לציין את יום הזיכרון באופן ממלכתי גם בכנסת, אנחנו, נציגי אלה ששרדו והקימו מדינה, מודים למצילים בני עמים זרים, ובני העם היהודי בתוכם, שעצרו את הרוע בגופם.
אלה גם ימים שבהם מנהיגות צריכה לשאול את עצמה מהי הנקודה שבה נדרשת החלטה – האם אנחנו מזהים את התהליכים המתרחשים לנגד עינינו, לעמנו או לעמים אחרים? האם אנחנו נחושים מספיק ומוסריים מספיק לנקוט פעולה? בעניין זה החלטה יכולה להיות לשלוח כוחות או להסיגם, לפתוח במלחמה או לשלם את מחיר ההסדר.
העולם החופשי של אז, בעלות-הברית, הבינו בנקודת זמן מסוימת ששוב אינן יכולות לעצום עין, שלא מדובר בעניין שמתרחש במקום שאיננו נוגע להן, אלא שעליהן לצאת למאבק על עתיד העולם. גם היום מנהל העולם החופשי מאבק, מסוג אחר, שכן אין בעיני שום השוואה ראויה לנאציזם של אז.
יש עדיין מאבקים של העולם החופשי שאסור לו להרים בהם ידיים, כי זהו מאבק על ערכיו ועל המשך קיומו. לעתים הסימנים מתחת לפני השטח: תופעות של אנטישמיות ותנועות ניאו-נאציות שמרימות את ראשן המכוער, כן, גם באותם מקומות שבהם אז הן חטפו את המכה; מדינות וארגונים המפיצים את אידיאולוגיית השנאה ומשתמשים בטרור, חלק מתמקדים שוב נגד העם היהודי ויש אלה המכוונים נגד העולם החופשי כולו.
נציגי בעלות-הברית צועדים, 65 שנה אחרי, את מצעד הניצחון בכיכר האדומה, וגרמניה של היום מתייחסת לכניעתה אז כאל שחרור, ובצדק. אבל עדיין ניצב העולם החופשי בפני אתגרים אלה, לא מספיק לציין את ניצחון העבר. עדיין יש אלה שמנצלים את הדמוקרטיה על מנת לתפוס מקום של כבוד במסגרת הנהגות העולם, ובפועל מביאים הרבה אי-כבוד למקומות שבהם הם נמצאים.
זאת האחריות של ההנהגות שבהן מופיעות התופעות האלה, באחריות מדינות העולם החופשי כולו להילחם בהן. ישיבה על הגדר היא בפועל הרמת דגל לבן. המאבק הזה אינו רק של מדינת ישראל, אם כי היא מטבע הדברים לעולם נעמוד בחזיתו.
ישראל של היום היא מדינה חזקה, חלק מאותו עולם חופשי שצריך, בכל נקודת זמן, לזכור איך הרוע הבלתי מתקבל על הדעת ועל הלב יכול לקרות. על כולנו לחבור לאותם ערכים שעליהם נלחמו בעלות-הברית אז ולהמשיך להילחם עליהם היום. יום הניצחון הוא לא רק חלק מההיסטוריה אלא צריך להיות גם מורה דרך לעתיד. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה ליושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, אני מתכבד להזמין את השרה סופה לנדבר.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, יושבת-ראש האופוזיציה, חברי כנסת, חברי ממשלה, יקירינו הווטרנים, פרטיזנים ונכים, לוחמי מלחמת העולם השנייה. חלפו 65 שנים מאז ניצחו בעלות-הברית את גרמניה הנאצית, המפלצת שנולדה מתוך פאשיזם, מתוך שנאה, איימה על העולם כולו, והתחילה מכונת השמדה נגד העם היהודי.
לא נמצא בית ומשפחה שלא ידעו כאב, אבל, סבל, שלא ראו כיצד ילדים ונשים, גברים וזקנים, מובלים כצאן לטבח, למשרפות, לתאי הגזים, לגיא ההריגה.
מכובדי, היום כשאני רואה אתכם, הווטרנים, עטורי מדליות, יושבים ביציע הכבוד של כנסת ישראל, לבי נודד לבית אבי, שהיה לוחם בצבא האדום מגיל 17 וחצי. אבי, גירש קוכין, התנדב לשירות הצבאי ולחם בנאצים, המשיך בשירות הצבאי, היה בוגר האקדמיה הצבאית ברוסיה והשתחרר בדרגת אלוף-משנה. כאן באולם הזה יושב חבר שלו, שלמד יחד אתו באקדמיה, והגיע ליום הזה בגיל 85.
מאחורי כל מדליה שהיתה לו – היו לו רבות – הסתתר סיפור גבורה, אומץ והקרבה למען המדינה. ביום הזה גם אבי יכול היה לשבת אתכם ולהיות גאה במדינת ישראל, שקמה הרבה בזכותכם, וקצת בזכותו.
כנסת נכבדה, היו אלה הימים החשוכים בהיסטוריה של העם הנאור, העולם הנאור, שבהם מנהיג מטורף הפך מדינה למכונת השמדה, והעולם שתק. מסך חשוך ירד על אירופה כולה, ומתוך החושך הנוראי מנצנץ אור. אתם הווטרנים, הפרטיזנים, מתנדבי היישוב בארץ, שפעלתם ולחמתם שכם אחד עם בעלות-הברית, אתם שהתייצבתם לדגל, אתם הייתם הלפיד ואבוקת האור שהאירה את החשכה. יותר ממיליון וחצי לוחמים יהודים, חיילים, פרטיזנים, יוצאי מדינות אירופה וצפון אפריקה, ורבבות מבני היישוב היהודי בארץ-ישראל, יצאו למלחמה באויב האכזרי. כך נכתב בהמנון המלחמה: "אמא, לא כולנו חזרנו, חצינו את כל אירופה, את חצי כדור הארץ, כדי להגיע ליום הזה, יום הניצחון".
אני יכולה מלה ברוסית? (נושאת דברים בשפה הרוסית.)
<השר מיכאל איתן:>
ברוסית יש מלים ארוכות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היא הבטיחה לי מלה, אבל הבטיחה שיהיה תרגום.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
אמרתי את זה קודם בעברית ועכשיו תרגמתי לרוסית.
אתם שהגעתם לכאן היום, בשורות חסרות, אלמנות ויתומים, בשיער לבן אך בקומה זקופה, אתם הווטרנים, גאים ועטורי מדליות – אני עומדת כאן ופונה אליכם: אתם שנלחמתם, אתם שהבאתם את הניצחון, אתם גיבורי המלחמה, אתם מגש הכסף שעליו קמה מדינת ישראל. כאן, במדינת ישראל, המנון הניצחון נשמע חזק יותר. כאן יודעים אנחנו מהן המלחמות, מהו מחיר הניצחון.
רבותי, מתוך השואה וזוועות המלחמה נולדה הגבורה. המדליות על החזה מעידות על מעשי הגבורה והאומץ שהפגנתם. מהגבורה נולדה התקומה. מדינת ישראל קמה בזכות המאבק והניצחון שהייתם שותפים לו.
שלשום צעדנו יחד בחוצות ירושלים, בירת הנצח של מדינת ישראל. בגאווה הפגנו ביום הזיכרון לניצחון. ביום זה, שבו אנו מציינים את יום הניצחון, עלינו לזכור את אלה שאינם אתנו, שלא זכו לראות את שמחת הניצחון. עלינו לזכור היטב שתותחי המלחמה טרם נדמו. גם בימים אלה ממש חותרים אויבינו להשמדה, להרס ולחורבן. אירן, סוריה, ארגוני טרור ותנועות פאשיסטיות-אנטישמיות מרימות ראש ומאיימות בהשמדת מדינת ישראל.
אבל לא עוד. עכשיו עומדת נגדם מדינת ישראל, מדינה ריבונית, בעלת צבא מהטובים בעולם, צבא שנבנה על מורשת הלוחמה והניסיון שלכם; מדינה שקמה בזכות גבורתכם, בזכות אומץ לבכם והרצון להכות באויב ולנצחו. אתם, שהבאתם להתמוטטות משטר הרשע, אתם הייתם המאיץ לבנייתה של מדינה יהודית שבכוחה לעמוד בשער. ממשלת ישראל ערה לאיומים ועושה כל שביכולתה לעורר את מדינות העולם ולהתריע מפני הסכנות על העולם הנאור כולו.
ביום זה ומכאן אני קוראת לכל יהודי העולם להיות ערים לסכנות המתחדשות, העלולות להשמיד ולהרוס, ואני אומרת: בואו וראו במדינת ישראל את ביתכם. ראו במדינת ישראל את ביתו של העם היהודי ודלת פתוחה לקליטת כל יהודי באשר הוא.
רק לפני כמה שנים הוחלט בממשלת ישראל לחוקק את חוק הווטרנים ולהכריז על 9 במאי כיום הניצחון. היתה לי הזכות להיות בין יוזמי החוק אשר חשבו שזה המעט, פיצוי-מה לכם, הלוחמים הגיבורים. ביום זה עלינו לזכור שגם אנחנו כאן, במדינת ישראל, טרם פרענו את מלוא חובנו לניצולי השואה ולכם הווטרנים, גיבורי העם היהודי. עלינו לעשות כל מאמץ על מנת שתמשיכו לחיות עמנו בכבוד את שארית חייכם.
אתם הגיבורים, לכם חייבים אנחנו כל כך הרבה, לכם נצדיע ונאמר מעומק הלב: תודה, אחי גיבורי התהילה.
ומשפט, באמת משפט, ברוסית. (נושאת דברים בשפה הרוסית.) תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה בטח היה חזק, אני רק לא מבין. תודה רבה לשרה סופה לנדבר, שרת העלייה והקליטה. רבותי, אני מזמין את השר יוסי פלד, שאי-אפשר ביום זה לא לציין שהוא כתינוק וכפעוט מניצולי השואה עלה לארץ אחרי שהצלתם אותו, והוא היה לאלוף בצבא-הגנה לישראל, אלוף פיקוד צפון. תודה, אדוני. בבקשה.
<השר יוסי פלד:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד הווטרנים, אני מדבר אליכם כחייל אל חייל, כלוחם אל לוחמים. אני חושב שציון היום הזה, שהוא יום מאוד מאוד – אני לא חושב שאני אגזים אם אומר שהוא דרמטי בעת החדשה של האנושות, בוודאי הוא דרמטי בהיבט של תולדות העם שלנו.
יצא לי לא מזמן להיות עם ראש הממשלה במקום נורא בעיני, ואנזה, שבו הוחלט על "הפתרון הסופי", מה שהם קראו "הפתרון הסופי לבעיית היהודים". הציגו לנו על הקיר את היעד – 11 מיליון – מחולק לפי מדינות, בצורה מסודרת: בלגיה, צרפת, הולנד, והמספר למטה היה 11 מיליון. אינני יודע, במסגרת ציון היום הזה, שבעצם זו היתה תבוסה, ברוך השם, לחיה הנאצית – אינני יודע אם מותר להגיד שמתוך ה-11 הם הצליחו רק 6 מיליון, אבל היעד היה 11 מיליון. אני אומר לכם, כשעומדים שם במקום היפהפה הזה על האגם – והוא המקום, אחד הנוראיים שרגלי דרכו בו – כשאתה עומד שם במקום הזה, אתה מסתכל לירושלים משם, לתל-אביב, לקריית-שמונה, למדינת היהודים, אתה מבין לפתע, בעוצמות גדולות, מה המשמעות של להיות עם ללא מולדת. ובאותה עת אתה גם מרגיש בעוצמות גדולות את החשיבות והמשמעות של להיות עם עם מולדת, ומהמקום הזה אתה מרגיש את זה בעוצמות מאוד מאוד גדולות.
אני יודע מניסיון אישי, ואני אומר את זה בעיקר ללוחמים הוותיקים שיושבים פה – איפה שישנה לחימה ישנה גבורה, ובוודאי כל אחד מכם במעשיו ובמעשי חבריו נתקל באין-ספור מעשי גבורה. ראיתי בחיי גבורה. לחמתי כמפקד פלוגה במלחמה, כמפקד גדוד במלחמה, כמפקד חטיבה במלחמה, כמפקד אוגדה במלחמה, וראיתי מעשי גבורה של לוחמים. מצאתי לעצמי חובה מוסרית לאחרונה, בכל אירוע שקשור לתקופה הקשה, האפלה והנוראית הזאת בדברי ימי העמים, בדברי ימי העם שלנו, אני מוצא לאחרונה צו מוסרי עליון לדבר על גבורה של האמא היהודייה.
אני רוצה לומר לכם: אלפי האמהות היהודיות, שבניגוד לכל חוקי הטבע, בניגוד לאינסטינקט הבסיסי של כל אמא – אותן אלפי אמהות שהיה להן הכוח לעטוף את התינוק בן החודשים בשמיכה דקה, למסור אותו למשמורת לכנסיות, מנזרים, משפחות נוצריות, ודרך זה להבטיח לאלפי תינוקות יהודים סיכוי לשרוד, לגדול, להתבגר, להקים משפחות, ואולי שלא במודע להבטיח את המשך קיום העם היהודי. חברים וחברות, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כחייל אני אומר לכם, הגבורה של האמא היהודייה, הגבורה של האמהות היהודיות, ראויה לציון. אין גבוהה ממנה. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אחרון הדוברים, חבר הכנסת מוחמד ברכה – אדוני, בבקשה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי חברי הכנסת, תחילה אני רוצה כמובן לברך את הווטרנים הגיבורים ולהרכין ראש בפני הגבורה שלכם באותם ימים חשוכים בהיסטוריה האנושית, אבל גם להרכין ראש בפני הקורבן שנותר מאחוריכם באותם מחוזות חשוכים.
יש במפלגה שלי, המפלגה הקומוניסטית, חבר שהכרתי לפני שנים רבות, הייתי פוגש אותו בהפגנות – שנושאן הוא חיינו, עניינים של שלום, עניינים של צדק חברתי וכו'. כשפורסם שאני נענה להזמנתו או לבקשתו, להצעתו של יושב-ראש הכנסת להצטרף למשלחת הכנסת לאושוויץ, הוא התקשר אלי ואמר לי: אני מבקש שתיסע לשם גם בשמי.
החבר, קוראים לו מרדכי פרוינד מפתח-תקווה, אחד מניצולי מחנה ההשמדה באושוויץ, והוא סיפר לי שהוא בן למשפחת רבנים. שאלתי אותו: איך אתה, כבן למשפחת רבנים, מגיע למפלגה הקומוניסטית? הוא אמר לי משפט פשוט: אני יודע מי הכניס אותי לאושוויץ, אבל בעיקר אני יודע מי הוציא אותי משם. אני יודע מי הוציא אותי משם.
שלשום, ביום א', השתתפתי בחגיגה של חברי בוגרי ברית-המועצות בארץ, חגיגה שהיתה בחיפה, בהשתתפות הקונסול הרוסי בחיפה ונספח התרבות של שגרירות רוסיה בישראל. זה היה אחד הרגעים של הכרת תודה לעם הסובייטי – גם על הניצחון וגם על מה שתרמו הסובייטים לחינוך שלנו, לפחות של האוכלוסייה הערבית בישראל.
יום קודם לכן, בשבת, חגגו, אדוני ראש הממשלה, ביער הצבא האדום במבואות ירושלים את יום הניצחון על הנאציזם, בטקס שחוזר על עצמו – אני לא רוצה לומר 65 שנה, אבל כמה שנים אחרי קום מדינת ישראל מקפידים על העניין הזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
למעלה מ-50 שנה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
60 שנה בדיוק.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
60 שנה. 60 שנה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שם גם האנדרטה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הוותיק ביותר, נדמה לי, בבית הזה בציון חגיגות יום הניצחון על הנאציזם כאן בישראל זה חבר הכנסת ד"ר עפו אגבאריה, שמילדותו נמצא שם.
הניצחון על גרמניה הנאצית ב-9 במאי הוא יום כניסת הצבא האדום הסובייטי לברלין, כאות למיגורה הסופי של החיה הנאצית. לקח שנים, אדוני ראש הממשלה, לישראל הרשמית להכיר בתפקידו המכריע של הצבא האדום. גם אתה, בפתח ישיבת הממשלה שלשום, ציינת זאת, וגם נשיא המדינה בביקורו ברוסיה ציין זאת. הניצחון הזה, יש לזכור, הוא ניצחון של הערכים של פטריוטיזם אמיתי חף מקנאות להגנת המולדת הסובייטית, ובאותו זמן ביטוי של ערכים של אינטרנציונליזם אמיתי שלא הפקיר ולא יפקיר את העמים ואת האנושות כטרף בידי החיה הנאצית.
האמת היא שמתלווה אלי מאותו יום ועד היום החוויה המכוננת והנוראית של הביקור באושוויץ, אדוני יושב-ראש הכנסת, ביום הבין-לאומי לציון השואה. אני עדיין רואה בעיני רוחי את ערימות הנעליים של הילדים הקטנים ורואה כמה פרצופו של האדם יכול להיות מכוער, ואני בא כאן ועומד על הדוכן הזה בכנסת ישראל ורואה את הלוחמים הווטרנים, ואני אומר כמה יפים יכולים להיות בני-אדם.
אבל אנחנו צריכים גם כן לזכור: היטלר הגיע לשלטון בבחירות ואישר חוקים בפרלמנט. הוא טען שהוא מגן על האומה הגרמנית מפני אויביה ואלה שרוצים למוטט אותה. הוא עמד בראש מפלגה שקראה לעצמה לא פחות ולא יותר מאשר המפלגה הלאומית-סוציאלית. ואחרי שוך המלחמה ותבוסת הנאצים התגלגלו מטבעות לשון באירופה: לא ראינו, לא שמענו, לא הבנו, ואפילו היו שאמרו שבסך הכול אנחנו מילאנו פקודות.
צריך, אדוני היושב-ראש, לציין את יום הניצחון, אבל זה יהיה חסר משמעות אם לא נפיק את הלקח. אני לא בעניינים של אנלוגיות; אנלוגיות הן גם לא נכונות וגם לא נחוצות. השאלה היא, לצד הלקח שאנחנו דורשים מאחרים, אנחנו בבית הזה, על כל מרכיביו, על כל גווניו, על כל זרמיו, ואנחנו יכולים – אני, אתה, הוא – לדרוש מהעולם להפיק איזה לקח מאותו ניצחון ומאותה התנסות נוראה של האנושות; אני חושב שלא פחות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה לקחים אנחנו צריכים להפיק כאן ועכשיו.
הדמוקרטיה אינה זכות הרוב לשלוט – אינה רק – כי הרוב שולט בלאו הכי. מבחנה של הדמוקרטיה הוא בעיקר ביכולתה להגן על החלש ועל המיעוט, ויכולתה לתפקד גם בימים קשים. המשטר הפוליטי הנאור בן-זמננו נבחן ביחסו למיעוט, נבחן בריסון תאוות הרוב לדכא את המיעוט ולחוקק חוקים של גזענות ושל הדרה. מדינה אינה יכולה להיות דמוקרטית ובאותו זמן להיות כובשת ומטילה מצור על עם שלם. היא לא יכולה. והיא אינה יכולה להיות נאורה, ושיתקיימו בה שני משטרים לאזרחיה, שני משטרים כביכול אזרחיים לאזרחיה, אחד למיעוט ואחד לרוב.
אני קורא היום ועכשיו לשיתוף פעולה של יהודים וערבים להגנת הדמוקרטיה ולמאבק למען שלום ושוויון. השלום – למרבה הצער, על אף השיחות שכנראה מתחילות, השלום נראה מתרחק, אבל הוא בנפשנו. הדמוקרטיה נראית מקרטעת, אבל היא צריכה להיות סם חיינו. אם אנחנו לא נפנים את הלקחים האלה, אנחנו נעשה טקסים ועוד טקסים ונחכה לטקס בשנה הבאה. אני חושב שהגיעה העת לעשות מעשה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מודה לכל האורחים שהיו אתנו כאן היום. אני מודה לראש הממשלה, אני מודה ליושבת-ראש האופוזיציה ולחברי וחברות הכנסת.
אני עושה הפסקה לדקה, ומייד לאחר מכן אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הפסקה לדקה. בינתיים האורחים יכולים לצאת על מנת להיות שותפים לצילום עם ראש הממשלה.
(הישיבה נפסקה בשעה 16:31 ונתחדשה בשעה 16:32.)
<הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק>
[מס' כ/268; "דברי הכנסת", הכנסת ה-17, מושב רביעי, חוב' ב', עמ' 20244.]
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מתכבד לחדש את הישיבה. הנושא הבא בסדר-היום הוא הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 7). אדוני יושב-ראש הוועדה, ומייד לאחר מכן אנחנו מתארגנים ומייד עוברים להצעה שלך, חבר הכנסת אלכס מילר. בבקשה.
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הכנסת השבע-עשרה החלה בדיון בהצעת חוק לתיקון חוק האימוץ, שהוגשה על-ידי חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל וחבר הכנסת זבולון אורלב. הוועדה קיימה שבע ישיבות והכינה את החוק. לצערנו, הוא עבר בקריאה הראשונה, ולא היה סיפק בידי הוועדה להכינו לקריאה שנייה ושלישית.
מדובר בנושא מאוד רגיש, שבעצם נוגע למהותו של האימוץ, האפשרות לחזור מאימוץ, האפשרות להיות מיוצג באימוץ. הממשלה הסכימה, ועדת השרים הסכימה, להחלת דין רציפות בתנאים שהמציע, חבר הכנסת אורלב, קיבל. לכן אני מבקש מהכנסת לאפשר לנו להמשיך ולהכין את החוק החשוב הזה לקריאה שנייה ושלישית. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת רותם. ובכן, חברי הכנסת וראשי הסיעות, כל סיעה רשאית להגיש התנגדות להודעת הוועדה על כוונתה להחיל דין רציפות. בתום השבועיים, אם לא תהיינה התנגדויות, נצביע לאישור; תהיינה התנגדויות, נצביע אם אנחנו מוכנים לקבל את ההתנגדות או שאנחנו מבקשים לאשר את דין הרציפות.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הסטודנט הלאומי>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברות וחברי הכנסת, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, אנחנו מציינים היום בדיון מיוחד את יום הסטודנט.
לפעמים נדמה שאנחנו לוקחים את הסטודנטים שלנו כמובנים מאליהם, כאילו מי שזכה והגיע ללימודים אקדמיים, די לו שיאמר תודה על כך ששפר עליו גורלו. אלא שאם תשאלו את הסטודנטים, שאחדים מהם נמצאים כאן אתנו ביציע, תשמעו דברים אחרים לחלוטין. הם מתמודדים עם קשיים ואתגרים, הן בעת לימודיהם וגם לאחריהם. על פניה, האקדמיזציה במקומותינו מצויה בשיא פריחתה. זה נכון אולי מבחינה מספרית, אבל אסור לנו לטעות.
דרישת התואר הפכה היום כמעט לחם חוק בחלק מכריע של מקומות העבודה. מי שפעם ראה בהשלמת תואר מותרות, הבין זה כבר שאיננו יכול לפגר אחרי חבריו. אלא שהסטודנט הממוצע בישראל נאלץ לעבוד קשה מאוד כדי לממן את לימודיו ואת מחייתו. רבים מעדיפים להיסמך על שולחן ההורים וגם לגור אצלם, אם צריך.
ועוד, גם ראשי האוניברסיטאות שעמם נפגשתי מסרטטים תמונת מצב לא פשוטה של ההשכלה הגבוהה מנקודת ראותם. ההשקעה הלאומית במחקר ובפיתוח היא כקומץ שאינו משביע את הארי. אנחנו יודעים להריע למדענים שמביאים לנו כבוד בארץ ובעולם, אבל כנראה יודעים הרבה פחות להפנות את המשאבים המתאימים כדי שגם בעוד 10 או 20 שנה נוכל לקטוף פירות של מצוינות.
בד בבד עלינו להוסיף ולדאוג שההשכלה הגבוהה לא תיוותר נחלתם של בני העלייה – עלייה מבחינת עילית או של מי שהפרוטה מצויה במיוחד בכיסם. יש לפתוח את שערי האקדמיה לרווחה לכל מי שמסוגל ורוצה לעמוד באתגריה. יש לברך על יוזמות מצוינות, כמו הרחבת הקמפוס האוניברסיטאי באילת או הכוונה לפעול לשילובם של אלפי סטודנטים מהמגזר החרדי. השכלה גבוהה היא זכות יסוד, ויש להוסיף ולהנגיש אותה לכול.
יוזם היום הזה, חבר הכנסת אלכס מילר, אני קורא לו על מנת שיפתח הדיון, ולאחריו ניאותה יושבת-ראש האופוזיציה לדבר אל ציבור הסטודנטים בנאום מיוחד שהיא גם תישא לרגל ציון יום הסטודנט בישראל ובעולם. תודה. הצעות לסדר-היום מס' 3102, 3104 ו-3090. חבר הכנסת אלכס מילר, בבקשה.
<אלכס מילר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, חברי חברי הכנסת, אתה יודע, אדוני היושב-ראש, זה מאוד סמלי לציין את יום הסטודנט, שזה בעצם היום של הצעירים של מדינת ישראל, ישר אחרי יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אנחנו הצעירים מצדיעים לגבורה של הווטרנים – על כל מה שהם עשו למען העולם כולו ולמען מדינת ישראל בפרט. כמובן שללא הגבורה שלהם אנחנו לא היינו כאן, וכמובן שאנחנו נעביר הלאה לדורות הבאים את כל מה שהם עשו.
אדוני היושב-ראש, כמי שמוביל את שדולת הסטודנטים כבר קדנציה שנייה בכנסת, אני מאוד מתרגש מזה שהצלחנו קודם כול להעביר את החוק, חוק יום הסטודנט הלאומי, ובזמן קצר מאוד מאז שהוא הוגש. כבר בכנסת הקודמת, עם כמה חברי כנסת, גם כאלה שהיום הם חלק מהאופוזיציה, חלק מהם כבר בקואליציה, יזמנו הצעת חוק של זכויות הסטודנט במדינת ישראל. הנושא הזה היה חלק מהחוק הזה. החלטנו אז לבחון את הנושא בוועדת שרים לסמלים, ולאחר מכן, כשיצאנו לבחירות, ראינו לנכון לחוקק חוק, מכמה סיבות.
קודם כול, העולם הסטודנטיאלי הפך להיות לא רק איזשהו עולם שמתעסק בדברים שקשורים אך ורק לנושאים האקדמיים, אך ורק לנושאים הסטודנטיאליים – שכר לימוד וכל מה שקשור לחיים הפנימיים של הסטודנטים – אלא הפך להיות עולם חברתי שמתעסק במאבקים שקשורים לבעיות המאוד קשות שיש לנו במדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה, ברשותך, לברך את ראשי אגודות הסטודנטים, את יושב-ראש התאחדות הסטודנטים, שהגיעו לכאן היום לציין את היום הזה אתנו. זה יום שלהם, זה יום של אותם סטודנטים שהם מייצגים היום, שהם עובדים, חלקם יותר כמתנדבים, חלקם יותר מהמנוע שנמצא בלב שלהם ומניע אותם להתקדם הלאה ולהעלות את תחושת החשיבות של המעורבות, גם בהיבט המנהיגותי וגם בהיבט החברתי.
אני יכול להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שהעולם הסטודנטיאלי הפך להיות בית-הספר הכי טוב למנהיגות שיש לנו היום במדינת ישראל. יושבים כאן בכנסת הרבה מאוד שרים וחברי כנסת שצמחו מהעולם הזה. אני בטוח שכאשר הם יושבים ונזכרים באותם ימים שהם היו ראשי אגודות הסטודנטים, כשהם היו חלק מצוות אגודת הסטודנטים, הם נזכרים באותם מאבקים שניהלו אגודות למען ייצוג הסטודנטים במדינת ישראל. אני בטוח שכשהם מסתכלים היום על מה שהם הצליחו לבנות ועל מה שהחבר'ה האלה היום מצליחים לקדם, הם מאוד גאים במה שנעשה בארץ.
אני חושב שאנחנו במדינת ישראל יודעים גם להוקיר וגם להוביל את אותם דברים שקשורים למשאב העיקרי של מדינת ישראל, שזה המשאב האנושי. אין דרך אחרת לבוא ולשלב את כל כוחותינו כדי לחזק את המשאב הזה.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לברך, כמובן, את כל אותם אלו שהיום לוקחים חלק בפעילות הסטודנטיאלית, בפעילות האקדמית, אם זה נשיאי האוניברסיטאות והמכללות, אם זה המועצה להשכלה גבוהה, שבראשה עומד שר החינוך גדעון סער. כמובן, יש אתגרים רבים, ואתה נכנסת לתפקיד כאשר כל המערכת הזאת היתה בפני קריסה. רק לפני שנה וחצי היינו עדים לאין-סוף הפגנות, לאין-סוף השבתות לימודים. הקיצוצים שהיו בשנים האחרונות בתקציב מערכת ההשכלה הגבוהה הביאו למצב שאותם פרופסורים חדשים, סגל ההוראה שאמור להיכנס לתקנים מחכה ומחכה ולא מצליח להתקדם. יש לנו פה בישראל בריחת מוחות שאנחנו צריכים להילחם בה.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, שיש לנו פה כוח ויש פה קונסנזוס, אני חושב, גם באופוזיציה וגם בקואליציה. כאשר אנחנו מדברים על ההשכלה, כולנו יודעים שאם אנחנו מחפשים צמיחה כלכלית במדינה, ההשכלה היא הפתרון. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תמשיך לצמוח, תמשיך להגיע לאותם הישגים שהיא הגיעה אליהם ב-60 השנים האחרונות, הפתרון היחיד הוא השקעה בהשכלה הגבוהה, השקעה בצעירים שיושבים כאן ובאותם צעירים שהם מייצגים. רק כך אנחנו באמת יכולים להגיע למצב שאנחנו ממשיכים לעמוד בשורה של אותן מדינות גדולות שהיום קובעות את סדר-היום הכלכלי והתרבותי בעולם.
לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד שאנחנו התארגנו ממש בזמן קצר מאוד. חוק יום הסטודנט הלאומי עבר, אני חושב, ביום האחרון של מושב החורף, והיום הצלחנו לקיים בוועדת החינוך דיון מאוד מעמיק על כל הנושא של חוק זכויות סטודנט שחוקקנו לפני שנתיים ועל אותם הנושאים שהעלו הסטודנטים שקשורים לחוק הזה. אנחנו ביקשנו מהמועצה להשכלה גבוהה לבחון שוב את יישום החוק, כי אין מה לעשות, זה הכלי החשוב ביותר שיש היום לאגודות, לאותם סטודנטים, מבחינת הייצוג שלהם.
אחד הנושאים החשובים ביותר שעלו בוועדת החינוך הוא כמובן נושא הטיפול בסטודנטים המשרתים במילואים. אני, כמובן, רוצה לברך את ממשלת ישראל על החוק שיגיע לכאן, אני מקווה מאוד, בזמן הקרוב, בעוד שבוע-שבועיים, שנותן לחיילים שמשתחררים ורוצים להיכנס למערכת ההשכלה הגבוהה שנת לימודים ראשונה חינם במוסדות, במכללות בפריפריה. אני רוצה להודות על כך גם לממשלת ישראל, שתקצבה את החוק הזה, וכמובן לאותן סיעות ולאותם חברי כנסת שלוקחים חלק בפעילות של שדולת הסטודנטים, אם זה חברי כנסת מהאופוזיציה, אם זה חברי כנסת מהקואליציה; הנושא הזה בקונסנזוס. אנחנו מברכים על הדרך, אבל בסופו של דבר המטרה אחידה אצל כולם: כמה שיותר צמיחה בהשכלה הגבוהה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אלכס מילר, שפתח את ציון יום הסטודנט. אני מזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. באולם נוכח, כמובן, שר החינוך, אשר רוצה לשמוע וגם להתייחס לעניינים, אם יבקש זאת. גברתי חברת כנסת ציפי לבני, יושבת-ראש האופוזיציה.
<ציפי לבני (קדימה):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, שר החינוך, חברי הכנסת וכמובן הסטודנטים הצעירים שנמצאים כאן, מטבע הדברים כאן כולנו שותפים היום ומאוחדים סביב הצורך לחזק את ההשכלה הגבוהה. השכלה גבוהה היא בוודאי קריטית לעתידה של מדינת ישראל. מדינת ישראל שנכנסת ל-OECD בעצם מתענגת על הישגי העבר. ההשכלה הגבוהה לא מתחילה – או היכולת או העתיד של מדינת ישראל לא נבנים רק במה שנבנה באוניברסיטה או במכללה, אלא הם תלויים בכלים שניתנים לאותם סטודנטים עוד במערכת החינוך, החל מהגן, כיתה א', עבור לבתי-הספר התיכוניים. בסופו של דבר יש צורך בוודאי לחזק.
אני מודה – אני לא רוצה להפוך את זה לאיזה עניין פוליטי במסגרת החגיגות האלה, אבל אני קצת תמהה על הברכה המוקדמת לממשלה על חקיקה שתאפשר לבוגרי צבא מיחידות קרביות לקבל שנת לימודים חינם, לאור העובדה שהגשנו את ההצעה הזאת רק לפני כמה ימים והממשלה התנגדה. אבל בואו נקווה שבאמת בזמן הקרוב תובא הצעה ממשלתית. אנחנו בוודאי נתמוך בה.
אבל מעבר לכל העניינים שבהם אתם עסוקים והשדולה עוסקת בהם, כל זה – אנחנו נהיה חלק מזה. יש דבר שהייתי רוצה פשוט לומר לאנשים צעירים במדינה הזאת. הבית הזה מחויב לחוקק, או בעצם הוא מחוקק את העתיד שלכם. המחויבות שלנו כאן בבניין הזה צריכה לראות את העתיד שלכם ושל הילדים שלכם. זה כבר פחות עלינו – זה עליכם. המאבק שלכם צריך להיות – או אתם צריכים להיות חלק מהמאבק הזה. המאבק הזה לא רק עוסק בשאלות של השכלה גבוהה, שכר לימוד, מכללות, תכנים, אלא הוא עוסק באיך תיראה המדינה הזאת ואיך היא תיראה עבורכם ועבור הילדים שלכם.
זה לא משנה בעיני באיזו פלטפורמה תבחרו על מנת לשנות את המסלול שבו המדינה הולכת עכשיו. אני יודעת שיש צעירים מדהימים וסטודנטים באוניברסיטאות שתורמים ומלמדים ילדים ונמצאים בערים בפריפריה וחיים שם ותורמים, כפרי סטודנטים – לכל אלה אני מצדיעה. זה רק חלק ממה שאפשר לעשות. תצטרפו לעשייה שהיא עשייה במובן העמוק יותר, לטווח הארוך יותר. חלקה נעשה כאן. אנחנו צריכים גם את העזרה שלכם מבחוץ על מנת שהבית הזה לא יראה רק את כותרת העיתון של מחר או של האינטרנט בעוד שתי דקות, אלא יראה אתכם מול העיניים. בשביל זה אנחנו צריכים לעבוד ביחד. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני. אדוני שר החינוך, תרצה להתייחס?
<שר החינוך גדעון סער:>
אני אשמח להתייחס. השאלה, אם לא כדאי שאתייחס אחרי כל ההצעות, אחרת אני אעלה פה לדוכן חמש או שש פעמים.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הסטודנט>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם כן, רבותי, אנחנו נמשיך בסדר-היום. הנושא הבא: הצעה לסדר-היום מס' 3020, של חברת הכנסת עינת וילף. אני רואה שהיא איננה. גם חנין זועבי לא נמצאת פה. רונית, את תהיה הדוברת הראשונה. הצעה לסדר-היום מס' 3090 בנושא: ציון יום הסטודנט, של חברת הכנסת רונית תירוש.
<רונית תירוש (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, סטודנטים, נציגי הסטודנטים מכל מוסדות החינוך להשכלה גבוהה בארץ, ברוך בואכם. היום השתתפתי בדיון בוועדת החינוך וציינתי את מה שאני עומדת לומר פעם נוספת כאן.
כשאנחנו מסתכלים על אירועים, על מחאות בעולם, בדרך כלל אנחנו רואים את ציבור הסטודנטים ברחבי העולם יוצא בראש חוצות, מפגין, שורף צמיגים; באמת מאוד דומיננטי. אני חושבת שה-DNA של הסטודנטים במדינת ישראל הוא קצת שונה, ואני דווקא שמחה שהוא קצת שונה, משום שלפחות בשנים האחרונות, ככל שיש לי מגע או משא-ומתן אתם – עקיף או ישיר – אני חושבת שהשכילה הנהלת התאחדות הסטודנטים, על כל איגודי הסטודנטים – אני אזכיר כאן את בועז טופורובסקי, אבל בוודאי נוספים רבים וטובים לצדו עושים עבודה מאוד ראויה, לא מתלהמת, ובדרך מאוד נכונה משיגים ומקדמים את מעמד הסטודנטים במדינת ישראל.
אני רואה את הסטודנטים יותר ויותר חברים בוועדות כאלה ואחרות. גם במועצה להשכלה גבוהה הם לוקחים חלק. בדיונים על מעמד או שכר או תנאי עבודה של סגל זוטר או סגל בכיר דעתם נשמעת. האוצר מבין שהוא צריך לשמוע גם אותם, משום שלכל החלטה שכזאת יש השלכות ישירות על חייהם ועל איכות חייהם האקדמיים של הסטודנטים במדינת ישראל.
אני רוצה לומר שסאגת הקיצוצים שפגעה בשנים האחרונות במוסדות להשכלה גבוהה, בתקציבים שלהם, פגעה באופן ישיר באיכות ההוראה, משום שאנחנו מוצאים כיתות לימוד יותר עמוסות. אנחנו מוצאים, אולי – אני אומרת בזהירות רבה – איכויות שונות, אולי לפעמים מתפשרות, של מרצים.
דבר אחד ברור לי, ופה אדוני שר החינוך, לאוזניך. יש תעשייה שמתפתחת, תעשיית קורסים חלופיים לאותם קורסים שמתקיימים כבדרך שגרה במוסדות להשכלה גבוהה. את הקורסים החלופיים, או את התחליפים הללו, מעניקה התאחדות הסטודנטים בכל מוסד שהוא. רק תבחר, ותמצא הרבה מאוד קורסים, ומשום מה הסטודנטים מעדיפים לבוא לקורסים האלה בתשלום נוסף. אם תיקח את כל התשלומים שמשלמים, בסופו של דבר יוצא שהם משלמים כמעט שכר לימוד כפול: אחד לאוניברסיטה ואחד עבור שיעורי העזר או הקורסים, או התרגולים, או שיעורי הכנה, או מרתונים לקראת מבחנים. אני כבר לא מדברת על שיעורים פרטיים ממש שלוקחים סטודנטים אצל סטודנטים בוגרים יותר שעשו את הקורס, ובבתיהם או בדרך אחרת מסייעים בידם לעבור את הבחינה. זה עולה הון תועפות כשזה מצטבר. זאת מגמה לא ראויה, משום שזה מעיד על כך שאיכות ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה פגומה, בין אם זה קשור לשיעור שניתן על-ידי המרצה ובין אם זה קשור לכך שיש פחות מתרגלים כדי שיאפשרו לתלמידים להפנים ולהטמיע את מה שלמדו בשיעור של המרצה.
אם אגודות הסטודנטים יודעות לעשות את זה כל כך טוב, למה לא תיקח לתשומת לבה הנהלת האוניברסיטה בכל מקום שהוא, ותראה איך הם באמת מונעים מהסטודנטים בזבוז זמן כפול, כי הם משקיעים בזה זמן, ובוודאי בזבוז כספים, שזאת כפילות.
חופש אקדמי. נהוג לומר או לייחס או לנכס את החופש האקדמי למרצים, למוסדות להשכלה גבוהה, להנהלות. אבל אני דווקא רוצה לגעת, בהקשר של היום הזה, בחופש אקדמי שנוגע לסטודנטים עצמם. פה יש עוד איזו מגמה – אני לא יודעת לומר מתפתחת, אבל יש תופעה שבעיני היא מאוד לא ראויה. מרצים, בדרך כלל מהשמאל הקיצוני כנראה, או שמשקפים את ההוויה הזאת, מנצלים את הבמה האקדמית שניתנה להם לצורך תעמולה של דעותיהם האישיות, הפוליטיות, יש לומר, לעתים השנויות במחלוקת; אמרתי לעתים והייתי עדינה – בדרך כלל שנויות במחלוקת.
אני חושבת שכשבא סטודנט ללמוד נושא מסוים – אגב, זה נכון לא רק למדעי המדינה, אולי שם זאת איזו פלטפורמה שמזמנת השמעת דעות שכאלה. ואני לא מדברת על השמעת דעות פשוטה – אני תיכף אומר מה הסיכון שבעניין – אלא אני מדברת על קורסים שניתנים גם בכלכלה, בראיית-חשבון, חשבונאות, בכל מיני קורסים שלכאורה אין להם ולא כלום עם הפוליטיקה. עומד מרצה ומנצל את הזמן הנתון בידיו לדבר נכוחה נגד מדינת ישראל, נגד חיילי צה"ל, נגד מבצע כזה, נגד מבצע אחר.
עכשיו אני רוצה שתדמיינו, שערו בנפשכם מה עובר על הסטודנט. נניח שהוא ממש כופר במה שאומר המרצה, אבל הוא לא יעז. אין פה עניין להתחיל דיון על הנושא, כי זה לא מהות השיעור. אבל גם אם כן, המעמד של המרצה, היכולת שלו, הלגיטימית, לתת לך את הציון בסוף הקורס – אני רוצה לראות את הסטודנט שיעז לעמוד ולומר דברים אחרים נכוחה כביקורת.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
אין מרצים שאומרים להם: תהיו דתיים?
<רונית תירוש (קדימה):>
אני לא סתם בודה מלבי את הדברים. יש מרצה, פרופסור נירה חטיבה, שעשתה סקר. היא אחראית באוניברסיטת תל-אביב לסקרי משוב – אתם יודעים, לתת ציונים למרצים. היא בדקה את המשוב, וראה זה פלא: לצד הציון שנותנים למרצה יש מקום להערות, ובהערות, באופן חופשי, כל אחד כותב מה שעל לבו. היא קיבלה יותר ויותר תלונות בנושא הזה. כשהיא נשאלה היא אמרה קצת, היא דיברה על זה וכמובן שדברים יצאו החוצה; זה היה פנימי. כמובן היא אמרה: זאת ההתרשמות שלי מהתלונות, זה לא משהו מדעי שעשיתי.
אז אנא בטובך, אדוני שר החינוך, יושב-ראש המל"ג, תבקש סקר מדויק בכל המוסדות ותבדוק. לפי הנתונים שהגיעו לידי, המצב הוא בערך 80%–20%, לשאלתך. דהיינו, שהדעות שתוקפות את מדינת ישראל, את ההתנהלות שלה, את הצבא שלה, זה בהיקף בערך של 80%, לעומת 20% שמעזים לומר דברים קצת שונים.
<יעקב כץ (האיחוד הלאומי):>
שמדינת ישראל היא טובה.
<רונית תירוש (קדימה):>
שמדינת ישראל טובה, היא לגיטימית, שהצבא הוא הומני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רונית, רונית.
<רונית תירוש (קדימה):>
יש לי הגבלת זמן? אז אני אסיים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני חושב שאת דיברת שבע דקות. אני לא רוצה שייווצר מצב שאני אצטרך – – –
<רונית תירוש (קדימה):>
אתה צודק, ואני אסיים. אני פשוט נסחפתי.
אני רק רוצה לומר לסיום שאם הזכרתי נושא של חופש – חופש אקדמי – אז רציתי גם לדבר על הנושא של חופש או היכולת להתקבל לאוניברסיטה, על כל הנושא של פסיכומטרי והמגבלות שזה מכתיב, אבל זה לדיון הבא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לאור חשיבות הנושא לא הפסקתי אותך.
<רונית תירוש (קדימה):>
אני מכבדת את ההערה שלך. לסיום דברי אני רוצה לומר חג שמח לכם, סטודנטים יקרים, ובהצלחה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת רונית תירוש. אני חוזר אחורה. מכיוון שחברת הכנסת עינת וילף לא היתה פה – – –
<רונית תירוש (קדימה):>
אני ביקשתי להתחלף אתה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא משנה, גם חנין זועבי לא היתה. אני אאפשר לך, ומייד אחרייך היא תדבר. אני מאפשר לכולם, בגלל הנושא החשוב שבו מדובר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
מה אתי?
<היו"ר יצחק וקנין:>
את אחריה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
הן התחלפו, עכשיו התור שלי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא משנה. אנחנו פה בנשיאות לא יודעים מי מתחלף עם מי. זה היה סידור ביניהן. אני הולך לפי סדר-היום כפי שמוכתב לי. אף אחד לא אמר לנו שהן מתחלפות. תודה.
<הצעה לסדר-היום>
<הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הם משאב לאומי חיוני>
<היו"ר יצחק וקנין:>
הנושא הבא: הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הם משאב לאומי חיוני – הצעה לסדר-היום שמספרה 3020.
<עינת וילף (העבודה):>
תודה רבה לך, סגן היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, אדוני השר, סטודנטים יקרים, חג שמח.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
השרים.
<עינת וילף (העבודה):>
נכון, נכון, כבוד השרים.
רציתי לדבר היום על הנושא של סטודנטים כמשאב. כולנו מכירים את הנתונים, שהשכלה ועבודה של שני הורים הן כמעט הבטחה מוחלטת שהאדם ומשפחתו לא יהיו עניים. כלומר, אם אנחנו רוצים להבטיח חברה שוויונית יותר, מתקדמת יותר, אנחנו רוצים להגיע למצב שכמה שיותר מהבוגרים שלנו יהיו בעלי השכלה גבוהה וששני ההורים במשפחות יצאו לעבוד. כך נצליח לצאת מהעוני באופן שאינו תלוי בקצבאות ובעזרה שהיא קצרת טווח. זה אומר שאנחנו צריכים להסתכל על הסטודנטים כמשאב ועל ההשכלה שלהם כמשאב לאומי שיש לנו אינטרס של ממש להשקיע בו.
בפועל, בגלל המבנה המיוחד של החברה הישראלית – הלימודים שהם לאחר הצבא, לפעמים לאחר טיול – הסטודנטים הם גדולי השורדים. הם נדרשים לא רק ללמוד. כמעט כולם עובדים, ומנסים לעשות את שני הדברים במקביל, ובדרך כלל בעבודות במשרה מלאה. וזו אוכלוסייה שכמעט אינה זוכה להטבות כתוצאה ממעמדם.
התפרסם גם בעזרתכם מחקר שהראה ששכר הלימוד מהווה רק חלק קטן בסך הכול, בשלל ההוצאות והתשלומים שסטודנטים נדרשים להם כדי ללמוד. יכול להיות שהגיע הזמן, לאחר תקופות ארוכות של מאבקים על שכר לימוד – וגם אם פה ושם יהיו שינויים בו, בסופו של דבר לא שם יהיה השינוי הגדול – להפנות את תשומת הלב לתשלומים שסטודנטים נדרשים להם, לשכר הדירה, לתחבורה, ולבחון את האפשרויות להגיע להישגים שם, למשל בשיתוף עם העיריות. הובא לידיעתי, למשל, שסטודנטים שאינם עובדים זוכים להנחה בארנונה, ואילו סטודנטים שכן עובדים אינם זוכים להנחה בארנונה. זה לא צריך להיות המצב, ובדרך כלל זה דווקא עוזר לסטודנטים שהכי לא צריכים את זה ושיכולים להרשות לעצמם לא לעבוד. צריך לבדוק אפשרויות, למשל, אולי לזיכוי במס לסטודנטים על עבודתם, וכמובן לסייע בתחבורה ציבורית.
נושא נוסף, שעולה יותר ויותר בפגישות שלי עם סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, הוא כל הנושא של סטודנטיות הרות. גם זה נושא שנצטרך להתחיל להפנות אליו את תשומת הלב, כי מדובר הרבה פעמים בשאלות של מלגות – הזכאות שלהן – ביטוח לאומי. כל אוניברסיטה יש לה מדיניות אחרת כיצד להתייחס לסטודנטית שנמצאת בחופשת לידה, לבחינות שלה.
אלה דברים שצריך להסתכל עליהם מתוך התפיסה הכוללת שיש לנו אינטרס מובהק כמדינה שכמה שיותר מהאנשים הבוגרים שלנו יהיו בעלי השכלה גבוהה.
כמובן, צריך להסתכל לא רק על הצד של ההטבות, אלא גם איך לעודד למשל חסכונות ולקיחת הלוואות. ידוע שיש מדינות שבהן התרבות היא שמייד כשילד נולד, הוריו פותחים חיסכון להשכלה גבוהה. רצוי לעודד תרבות כזאת בישראל באמצעות הטבות לחסכונות שיועדו להשכלה גבוהה, כאלה שנפתחים מייד עם לידתו של הרך הנולד. זו דרך להבטיח גם שלא רק מדובר בהטבות, אלא גם מדובר בתרומה של המשפחה עצמה לנושא הזה. וכמובן, לאפשר הלוואות בתנאים נוחים, שתלויות גם ביכולת ההשתכרות מאוחר יותר, כדי לאפשר לסטודנטים להתרכז בלימודים. כי המעגל הזה שבו סטודנטים עובדים – הרבה פעמים כתוצאה מזה הם לא מגיעים לכיתות.
ההנחה היא שהרבה פעמים סטודנטים לא קוראים את חומר הלימוד. כתוצאה מזה, המרצים יודעים שהם מלמדים הרבה פעמים את מי שלא קראו ולא הכינו. יש נטייה להתייחס אך ורק לבחינות, לשים דגש על הבחינות, וכמעט לא להיות נוכחים בקורסים. כולם יודעים שכשיש ההזדמנות להקדיש את עצמך ללימודים כל הזמן – זו חוויה אדירה. לימודים זה לא רק רכישת מקצוע; זה הרחבת אופקים, זו השכלה. לכן חשוב שלסטודנטים תהיה הזדמנות לא רק לרכוש את המקצוע ואת התואר, אלא באמת לקחת כמה שנים מהחיים ולהיחשף לניסיון ולאווירה הזאת של לימודים לשם לימודים, כי זה דבר שאנחנו לפעמים שוכחים במירוץ הזה.
ברור שכל הדברים האלה כרוכים בכסף, אבל בניגוד לנושאים אחרים בתחום החינוך שאני עוסקת בהם, בעיני אין ספק שכל מה שקשור להשכלה הגבוהה – כאן הכסף הוא הכרחי.
אני גם רוצה לברך את שר החינוך על המאמצים שהוא עושה כדי להחזיר לישראל את כל המוחות שחונים כרגע בחו"ל. המשבר הכלכלי, במיוחד בארצות-הברית אבל גם באירופה, יצר הזדמנות בלתי רגילה – בגלל שמצבו של המשק הישראלי יחסית נוח – להחזיר את המוחות האלה לישראל. זה יעזור גם לסגל האקדמי, לסגל הזוטר, לסגל הבכיר. צריך להחזיר מוחות בכל הגילים, גם כאלה שהם כבר כוכבים בחו"ל וגם כאלה שהם כוכבים בדרך. זו באמת ההזדמנות, דווקא כשמצבה של ישראל היום טוב יחסית למדינות אחרות. זו ההזדמנות להחזיר אותם הביתה לטובת המדינה כולה. אז חג שמח ובהצלחה לכולנו. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עינת וילף.
<הצעה לסדר-היום>
<יום הסטודנט – מצבם של הסטודנטים הערבים>
<היו"ר יצחק וקנין:>
תעלה חברת הכנסת חנין זועבי – הצעה לסדר-היום מס' 3070, ואחריה – חבר הכנסת אריה אלדד.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ברצוני להעלות סוגיה שאינה מוגדרת כאקדמית בלבד, אלא גם סוגיה חברתית וגם כלכלית, והיא בעיית חסימת המוסדות האקדמיים בפני הסטודנטים הערבים ופנייתם של סטודנטים אלה ללימודים גבוהים בחו"ל, בעיקר בירדן.
אני מבססת את הנתונים שאני מציגה פה על מחקרם של ד"ר קוסאי חאג' יחיא וחאלד עראר, שהתפרסם לא מזמן, ואני אתחיל מהנתון הכי בסיסי וגם הבעייתי, שאומר שאחוז הסטודנטים הערבים באקדמיה הישראלית לא עלה אף פעם על 9%, ועכשיו הוא בסביבות 7.6%. כלומר, הוא אחוז יציב, שהיציבות שלו כשלעצמה היא נתון תמוה, מדאיג ומצריך הסבר, והוא גם אחוז נמוך יחסית לאחוז האוכלוסייה הערבית בקבוצת הגיל הזאת.
הנתונים מלמדים שבשנת 2004 החזיקו כמעט 11% מכלל הבוגרים הערבים בתעודות ממוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל. לעומתם 33% סיימו את לימודיהם באוניברסיטאות בישראל, 11% היו בוגרי מכללות אקדמיות ו-45% היו ממכללות אחרות.
משנת 1994 נעשתה ירדן ליעד העיקרי לסטודנטים הערבים שביקשו ללמוד מקצועות יוקרתיים, אם אפשר להגיד. לא היתה שאיפה ואין שאיפה כללית ללמוד בירדן דווקא. מי שיצליח לעבור בהצלחה את מסלול המכשולים שמציבה האקדמיה בישראל, יעדיף ללמוד כאן.
מגמה זו, גם אם אפשר להסתכל עליה כעל פתרון – ואי-אפשר ואסור להסתכל עליה כעל פתרון – יש לה השלכות עכשוויות וגם עתידיות, גם על תעסוקתם של סטודנטים אלה, כבוד השר, וגם על המציאות הכללית בבתי-הספר הערביים, כך שהסטודנטים שיודעים מלכתחילה שאינם יכולים להתקבל למוסדות האקדמיים בישראל לא מתאמצים דיים להשיג ציוני בגרות גבוהים.
כמובן, הטענה הראשונה שאני מצפה לשמוע היא, שאנחנו לא ננמיך את רמת הלימודים וגם לא את תנאי הקבלה. טענה כזאת יכולה להישמע גם הגיונית וגם הגונה, אבל יש תנאי להגיוניות שלה וגם להגינות שלה. התנאי הוא שאנחנו מדברים על שתי מערכות חינוך, עברית וערבית, שאינן נבדלות זו מזו בתשומות, ורק אז אפשר לסמוך על התפוקות של שתי מערכות אלה כמבחן וכקריטריון לכניסה למוסד האקדמי.
יש עוד מחסומים שהם מוטים מבחינה תרבותית לאי-קבלה לאוניברסיטה: הצבת גיל מינימום למקצועות מסוימים, כאשר הנוער הערבי, שלא משרת בצבא, אין לו מה לעשות מגיל 18 עד גיל 21; הריאיון האישי, כאשר הסטודנט או הסטודנטית הערבים לא מרגישים בטוחים מבחינת השפה, שמשפיעה מאוד על ההופעה שלהם, וגם הקושי של השפה האנגלית, שהיא שפה שלישית ולפעמים רביעית, אם מחשיבים את הערבית המדוברת והספרותית לשתי שפות שונות, וגם בעייתיות השפה העברית, כפי שאמרתי, כשלעצמה.
ויש הבעיה, בה"א הידיעה, אדוני השר, של הבחינה הפסיכומטרית. השפעתו של תנאי סף זה על סיכויי הקבלה של הצעירים הערבים היא מכריעה. מחקרים מצאו שלאורך שנים נשמר פער של יותר מ-100 נקודות בציוני המבחנים בין הנבחנים היהודים לערבים. שמירה על פער בצורה יציבה לאורך השנים היא עדות מדעית שמצביעה על הטיה תרבותית ניכרת בבחינה עצמה.
בנוסף לזה, אין בקריטריוני הקבלה משקל, למשל, למרכיב כל כך חשוב, שהוא מרכיב המוטיבציה, שנחשב למרכיב מכריע דווקא אצל הערבים, מסיבה פשוטה שהמסלול האקדמי הוא כמעט מסלול המוביליות החברתית-כלכלית היחיד שפתוח יחסית לערבים, כאשר המסלול הפוליטי הוא כמעט חסום, המסלול הצבאי הוא מחוץ לתמונה, כמובן, המסלול הדיפלומטי לא בא בחשבון, המסלול העסקי חסום. אז שמים את כובד המשקל על המסלול האקדמי כאפשרות היחידה, כמעט היחידה, להתפתחות האישית והכלכלית.
בסופו של דבר, אין קריטריון אחד שתחשוב עליו, אדוני השר, מבחינת הקבלה לאוניברסיטה, שאינו מוטה מבחינה תרבותית. פשוט אין. לכן, קריטריונים אלה לאמיתו של דבר מתפקדים כחסמים. הם לא מתפקדים כקריטריוני סינון, אלא כחסמים, בעיקר לכניסה למקצועות כמו רפואה, רפואת שיניים, סיעוד, ריפוי בעיסוק, רוקחות ומקצועות פארה-רפואיים אחרים.
אדוני היושב-ראש, עוד פעם, אני לא מדברת על הנמכת קריטריוני הקבלה. אדרבה, אני מאמינה בלימוד אקדמי איכותי, אני מאמינה במערכת חינוך איכותית, מהגן ועד לתואר שלישי. לא על הקושי בתנאי הקבלה אני מדברת אלא על חוסר ההגינות בתנאי הקבלה, בין הסטודנטים הערבים לבין אלה היהודים.
אין זמן להציג פה כמה מהמלצות המועצה להשכלה גבוהה אשר – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אין זמן. הזמן כבר מזמן עבר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני השר, אתה סופר לי את הזמן?
<שר החינוך גדעון סער:>
אם הייתי סופר, הייתי מעיר קודם. אבל לכל אחד מאתנו יש, אני מניח, לוח זמנים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
דקה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מאפשר לה עוד דקה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אתה יכול לספור דקה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בתוך הדקה היא תסיים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כן.
<היו"ר יצחק וקנין:>
את יכולה להמשיך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
יש עוד פסקה, פסקה אחרונה. אני חושבת שההשכלה הגבוהה בישראל צריכה, מבחינה מוסרית ואקדמית, לעשות חשבון נפש מעמיק ורציני, על מנת קודם כול להציב את הנתון של אחוז הסטודנטים הערבים כנתון מדאיג – הנתון כשלעצמו הוא נתון מדאיג ולא הגון, ושנית, על מנת לאתר את הסיבות והנסיבות לתת-ייצוג זה. וכן, יש לפעול ולתכנן מדיניות של שוויון מערכתי בהנגשת האוניברסיטאות והאקדמיה בכלל לסטודנטים הערבים.
אדוני השר, אני אומרת שוב: ההשכלה הגבוהה היא ההון האנושי הכמעט יחיד בנסיבות הפוליטיות שלנו, של החברה הערבית. מכאן, ואני מכירה את הדעה שלך בנושא, בכל זאת אני צריכה לומר שיש חשיבות עליונה בהקמתה של אוניברסיטה ערבית לצד, ולא במקום, הנגשה שוויונית של המערכת הכללית. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת חנין זועבי.
<הצעה לסדר-היום>
<הפער שבין הצהרות הממשלה על תמיכתה בסטודנטים המשרתים במילואים ובין דפוסי פעולתה בוועדת השרים לחקיקה ובמליאת הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
יעלה חבר הכנסת אריה אלדד – הצעה לסדר-היום מס' 3092. אחרונת הדוברים היא חברת הכנסת מירי רגב. ישיב על כל ההצעות שר החינוך.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הערה למה ששמענו זה עתה מפי חברת הכנסת זועבי: כשהיו סטודנטים יהודים בגולה, גם בארצות שבהן היתה אנטישמיות בוטה והיה נומרוס קלאוזוס לגבי מספר הסטודנטים היהודים, ונלחמו בהם, כולם, האנטישמים, האשימו אותם שהם הסטודנטים המצטיינים ביותר בכל הפקולטות. הצעה לסדר: אולי תפסיקו להתבכיין ותתחילו ללמוד?
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אבל אני רוצה להפנות את דברי לסטודנטים שבקהל. סטודנטים לומדים באוניברסיטה לא רק לשנן חומר. הם אמורים ללמוד גם לקרוא חומר, ללמוד אותו בצורה ביקורתית – ללמוד לקרוא לא רק מה שמלעיטים אותם, לא רק מה שמאכילים אותם, אלא לדעת לשאול שאלות, לתהות, לקרוא טקסטים באופן ביקורתי.
אנחנו שומעים מפי הממשלה פעמים רבות כמה היא רוצה להיטיב עם הסטודנטים, וביתר שאת בשבועות האחרונים – כמה היא רוצה להיטיב עם חיילים משוחררים ההולכים ללמוד באוניברסיטה. אז אני מציע ללמוד קריאה ביקורתית או שמיעה ביקורתית של הדברים שנאמרים, וגם שמענו אותם כאן היום.
לפני שבוע האולם הזה סער מאוד, כי חברי חבר הכנסת יוחנן פלסנר ואני, עם הצעת חוק צמודה להצעה שלו, הצענו הצעות דומות שאומרות לתת לסטודנטים בוגרי צבא, מי שהשתחרר משירות צבאי, שנת לימוד חינם או שנה במכינה הקדם-אקדמית. באה הממשלה וענתה לנו שיש להם הצעת חוק דומה מאוד שהם מכינים עכשיו, ולכן הם מציעים להצביע נגד ההצעה שלנו. כללי המשחק השכיחים בבית הזה הם שאם חבר כנסת מציע הצעה שהממשלה תומכת בעיקרון שלה, היא אומרת: אנחנו תומכים בעיקרון, אנחנו נצביע בעד או נתמוך בהצעה, אם תתחייב, למשל, להמתין או לתאם את פעולותיך עם המשרד המקביל או לא לקדם את ההצעה שלך לפני הצעת החוק הממשלתית. זה לא קרה. כלומר, מה שהיה חשוב לממשלה באותה עת היה לקדם הצעת חוק ממשלתית, ואם מישהו ייטיב עם הסטודנטים זו תהיה הממשלה ואם מישהו ייטיב עם החיילים זו תהיה הקואליציה – לא עצם העניין ולא ההטבה לחייל המשוחרר, לא ההטבה לסטודנט, אלא מי מחלק אותה. הירושה של סבתא שלהם. זה כסף שלנו. אבל חשוב מאוד מי מיטיב עם העם.
אז הפילו הצעת חוק, ובאים היום ואומרים: בעוד שבועיים נגיש לכם בדיוק אותה הצעת חוק. תלמדו לשמוע ביקורתית, משום שמה שמחלקים זה את מס ההכנסה שכולנו משלמים, ולא איזו גבהות לב או רחבות לב מיוחדת של ממשלה כזו או אחרת. אם חברי כנסת מציעים הצעות חוק שיש עליהן רוב בבית הזה, תמיכה, אז זה בכלל לא חשוב אם מציעים אותן מהקואליציה או מהאופוזיציה.
דוגמה שנייה: חברי, שלא נוכח כאן, חבר הכנסת דוד רותם, העלה לוועדת שרים לחקיקה, לפני שבוע או שבועיים, הצעת חוק שבאה להיטיב עם חיילים משוחררים ובוגרי שירות לאומי. שוב, הנחות בשכר לימוד, הקלות בדיור. באה הממשלה, והפעם כבר לא קואליציה ואופוזיציה, ואמרה לו: תחכה. עכשיו, אומרים לו עוד פעם: תחכה. שר החינוך יושב כאן, ואפשר יהיה להפנות אליו שאלה ישירה: האם הוא מתכוון לתמוך בהצעת החוק של חבר הכנסת דודו רותם שבאה לעזור לחיילים משוחררים ולסטודנטים, או ששוב יגידו להם: תחכה, תחכה? אבל, פה, במליאה, ביום הסטודנט החגיגי, יפזרו הבטחות.
מה שאני מציע: שמיעה ביקורתית, קריאה ביקורתית, ולדעת מי באמת רוצה להבטיח הבטחות ומי באמת מתכוון, ולממשלה יש כוחות ויש כלים ולפעמים היא עושה את זה, בלחץ מתאים, ביצירת דעת קהל מתאימה, בגיוס מתאים של קואליציה ואופוזיציה. כן, אפשר יהיה לתמוך בחיילים משוחררים, אפשר יהיה לתמוך בסטודנטים, ולקדם את העניין ולא את מי שמביא את העניין. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד.
<הצעה לסדר-היום>
<זכויות סטודנטים שהם חיילי מילואים – מתן פטור מקורס חוזר בשל שירות במילואים>
<היו"ר יצחק וקנין:>
תעלה חברת הכנסת מירי רגב – הצעה מס' 3099, אחרונה לסדר-היום.
<מירי רגב (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, שר החינוך, השר פלד, חברי הכנסת, סטודנטים יקרים, חזרתי לפני כמה שעות מביקור בעיר-דוד, ב"בית יהונתן", בירושלים. בביקור לקחו חלק פעילים רבים, וביניהם סטודנטים מאוניברסיטת ירושלים – סטודנטים שרוצים להיות מעורבים, לקחת חלק ולהשפיע, כמו רוב הסטודנטים שאנחנו מכירים. סטודנטים שרק השתחררו מהצבא, שרוצים לבנות את חייהם באופן עצמאי ללא תלות בהורים – חלום רטוב של רובם. וזאת למה? כי החיים קשים, לא ברמת ססמה אלא בכלל, ולסטודנטים בפרט. הכול יקר יותר: הלימודים, הדיור, התרבות, התחבורה. בתוך כל זה צריך גם לשרת את המדינה ולצאת למילואים 21 יום בשנה. הם, הסטודנטים, מוכנים לשרת את המדינה. השאלה היא האם המדינה מחזירה להם.
החלטתי להקריא אחד מהרבה מאוד מכתבים שאני מקבלת כיושבת-ראש ועדת המשנה לכוח-אדם ומילואים בוועדת החוץ והביטחון – מכתבו של חי, סטודנט שנה ג' בחוג להיסטוריה כללית ולימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון.
אני מקריאה חלקים קטנים ממנו: לפי חוק המילואים, סטודנט יכול לשרת עד 21 ימי מילואים בשנה אקדמית. במקרים רבים השירות הוא תקופה ממושכת, ולעתים לא רחוקות הקריאה למילואים היא 21 ימים רצופים, במקרה של תעסוקה מבצעית. הקריאה למילואים יכולה להיות בתחילת סמסטר, באמצע סמסטר, בסוף הסמסטר ובתקופת המבחנים. מובן שלכל תקופה ישנן משמעויות אחרות, אך המשותף לכולן הוא הפגיעה בסטודנט.
שירות המילואים בתחילת הסמסטר משפיע על תקופת ההרשמה לקורסים ומאלץ אותם הלכה למעשה – את הסטודנטים שנקראים למילואים – להירשם לקורסים אשר נשאר בהם מקום פנוי, ולאו דווקא לקורסים שהם חפצים בהם. בנוסף, הסטודנט מפסיד חלק ניכר מתקופת השינויים של תחילת הסמסטר – עוד סיבה אשר כופה עליו הרשמה לקורסים שבהם הוא לא חפץ. אם נקרא הסטודנט לשירות מילואים בתקופת הבחינות, הוא נאלץ למעשה לוותר על מבחני מועד א', אשר הם הקרובים ביותר למועד הלימודים, ולגשת למבחנים במועד ב' וג', אשר מועברים לסטודנטים במהלך סמסטר הלימודים העוקב. פער זה פוגע באופציה של הסטודנט להיבחן סמוך לסיום לימודי הקורס שעליו נבחן. רוב הסטודנטים אשר נפגעים בציוניהם מגיעים למצב שבו הם נכשלים בקורסים לא מעטים בלימודיהם. על מנת להשלים את הקורסים נאלצים הסטודנטים לחזור על קורסים בסמסטרים עוקבים.
כל סטודנט אשר נקרא לשירות מילואים בעת לימודיו נקרע בין ערכיו לבין הפגיעה במהלך לימודיו ובחייו. הסטודנטים המילואימניקים מבצעים את עבודתם בצורה הטובה ביותר ומשתדלים לתת מעל ומעבר לנדרש מהם. עם זאת, אין ספק כי הסטודנטים המילואימניקים נפגעים לא מעט הן במישור האקדמי והן במישור הכלכלי, ואני יודעת שאמירותיו של חי מייצגות רבים אחרים.
ביום א' הפילו בוועדת השרים הצעת חוק שלי ושל חבר הכנסת אלכס מילר – ומגיעות לך הרבה מאוד ברכות על היום הזה – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
– – –
<מירי רגב (הליכוד):>
רגע, תן לי לסיים.
<שר החינוך גדעון סער:>
למען הפרוטוקול – היא לא נדונה בכלל.
<מירי רגב (הליכוד):>
היא עלתה. היא עלתה בוועדת השרים.
<שר החינוך גדעון סער:>
לא, סליחה.
<מירי רגב (הליכוד):>
תן לי רגע. שר החינוך, אני רוצה סוף-סוף להחמיא לך.
<שר החינוך גדעון סער:>
להחמיא לי זה יפה, יש לי סבלנות גם לחכות עוד חצי דקה. על מנת שלא תהיה טעות בפרוטוקול אני אומר: ההצעה כלל לא נדונה בוועדת השרים לחקיקה.
<מירי רגב (הליכוד):>
ההצעה עלתה לוועדת השרים לחקיקה. היא לא נדונה.
<שר החינוך גדעון סער:>
יושב פה גם השר פלד, הוא יכול להעיד.
<מירי רגב (הליכוד):>
ההצעה עלתה לוועדת השרים לחקיקה. התשובה שקיבלתי – שההצעה לא נדונה. מבחינתי אני גם לא יכולה להעלות את ההצעה הזאת שוב – כאילו ההצעה הזאת בעצם נפלה.
מה ההצעה אומרת? זה חוק שמבקש למנוע מצב שבו סטודנט יצטרך לשלם על קורס נוסף משום שפספס את מועד ג'. ומדוע הוא פספס את מועד ג'? משום שהוא נקרא למילואים. זאת אומרת, אותו סטודנט צריך לשלם על קורס נוסף משום שהוא נקרא למילואים.
מובן שהתעצבנתי ורציתי לדבר היום רעות, רעות מאוד, על שר החינוך, אבל לא הולך לי, הוא הפתיע אותי, כי השר הודיע לי שהבוקר המל"ג אישר את הכללים בעניין ההטבות לחיילי המילואים, ובין היתר הסדר לפטור מתשלום על קורס נוסף. ועל כך אני מודה לך, שר החינוך. אני מקווה שבתקופה הקרובה גם נפתור את סוגיית פר"ח בקרב אנשי המילואים שהם סטודנטים.
שר החינוך ומשרד החינוך הולכים לקראת הסטודנטים, אבל לצערי רוב משרדי הממשלה אינם מיישמים את חוק המילואים ואת כל ההטבות הנגזרות מכך. אני יודעת שלמרות זאת ועם זאת סטודנטים ימשיכו לשרת במילואים, כפי שאמר חבר בפורום החפ"שים, שאנשי המילואים יבואו למילואים גם אם יצטרכו לשלם מכיסם. המילואימניקים הם מיעוט קיצוני במדינה. הם מביטים ורואים כיצד המדינה דואגת למגזרים שלמים בזמן שאותם היא מקפחת בתחומים לא מעטים.
בהזדמנות זו אני קוראת לראש הממשלה ולשר הביטחון להתעשת. זאת לא בושה לתגמל יותר – לתגמל יותר את מי שעושה יותר, והסטודנטים שיוצאים למילואים ועושים יותר, מגיע להם, והם צריכים לקבל יותר.
אני מבקשת לסיים את דברי ולהביע הערכה ליושב-ראש פורום המג"דים והמח"טים במילואים, אלוף-משנה אבי סייג, שמשתף אתי פעולה במהלך השנה האחרונה, לפורום החפ"שים, לשר החינוך על ההחלטה שקיבלו היום במל"ג, ולכם, הסטודנטים, שממשיכים ללכת לשמור על המדינה ולבצע מילואים בתנאים לא פשוטים. אני מודה לכם ומצדיעה לכם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת מירי רגב. ישיב על כל ההצעות לסדר-היום שר החינוך, השר גדעון סער.
<שר החינוך גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמובן ציבור הסטודנטים או נציגי ציבור הסטודנטים שנמצאים אתנו כאן, המציעים פרסו יריעה מאוד רחבה של נושאים, ואני אשתדל להתייחס לנקודות העיקריות שהעלו.
חבר הכנסת מילר, שמרבה לפעול בנושא סטודנטים – היתה לי הזכות לסייע לו בהעברה מהירה של חוק יום הסטודנט, שהאירוע הזה בעצם מצוין מכוחו – התייחס למכלול הבעיות של מערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות, והייתי אומר שמבחינת הדברים שהם העיקריים לסטודנטים ולמדינה. הוא התייחס לקיצוצים, הוא התייחס לשביתות, הוא התייחס לירידה בתקנים, שגרמה לכך שהיחס מרצה–סטודנטים השתנה לרעה, דבר שגרם גם לבריחת מוחות. כל הנקודות הללו אלה הנקודות שאותן מצאנו, כשנכנסתי לתפקידי, כמחייבות שינוי מגמה – שינוי מגמה בהשכלה הגבוהה אחרי עשור של שחיקה תקציבית, ומותר להגיד לא רק תקציבית.
ודאי שמכל הדוברים בדיון הזה, ובכלל, קשה למצוא מישהו שיחלוק על כך שעתיד המדינה תלוי היום בשינוי המגמה הזאת. אני חושב שבשנה האחרונה נוצרו תנאים שנותנים לנו את ההזדמנות הזאת: 1. ההנהגה החדשה של כל המערכת של ההשכלה הגבוהה; 2. גישה שונה ושיתוף פעולה מצד המוסדות. אני מזכיר כמה מהמהלכים שעשינו יחד בשנה האחרונה: שקיפות מצד המוסדות לגבי נתוני שכר, כשבמשך שנים ארוכות היו התקוטטויות על כך עם האוצר, והדבר השתנה בקיץ האחרון; הסכמים, כמו באוניברסיטה העברית, שבהם מרצים היו מוכנים לוותר באופן זמני על תוספת שכר תמורת סיוע מוגדל של המדינה, כדי להתמודד עם מצב תקציבי מאוד מאוד קשה; שיתוף פעולה שבא לידי ביטוי גם מצד המוסדות, אני חייב להגיד, וגם מצד הסטודנטים.
אחת הטעויות שהיו בעבר היא שניסו לבצע מהלכים בשדה ההשכלה הגבוהה ללא שיתוף של ציבור הסטודנטים, גם מהלכים שגילמו בתוכם הרבה מאוד נקודות נכונות. השיתוף הוא חלק מתפיסה שהסטודנטים הם לא רק, לצורך העניין, הצרכנים או מקבלי השירות במוסדות להשכלה גבוהה – אם כי זה נכון, וככל שהאיכות של השירות עולה, הם הנהנים. הם גם העתיד של המוסדות, הם עתידים להשתלב במוסדות בתפקידים אקדמיים, בוודאי חלקם, והם בוודאי מי שכאנשים צעירים, האיכות של מערכת ההשכלה במדינת ישראל היא קריטית בראייתם. זה נכון במובן האישי, זה נכון במובן היותר כללי.
אני חייב לומר שקיימנו שיחות והגענו לפני כמה שבועות להסכם עקרונות, הסכם כללי, עם הנהגת ציבור הסטודנטים. במסגרת אותו הסכם גם סגרנו פרק של מחלוקות שהיו משנים קודמות. במסגרת הפרק הזה יקבלו הסטודנטים החזר כספי שהיה שנוי במחלוקת במשך תקופה די ארוכה. הדבר הזה הוא בתהליכי ביצוע בימים האלה.
אבל גם קבענו שניכנס לשיחות מפורטות לגבי תוכנית החומש. ותוכנית החומש, ההצלחה שלה היא לא הצלחת מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל, היא הצלחת המדינה. אם אנחנו לא נוכל להגיע לתוכנית שיש בה מענה לבעיות היסוד, שיש בה שינוי כיוון מבחינת עידוד המצוינות ועידוד המחקר – קודם כול על-ידי מודל תקציבי שונה, שנית, עידוד נגישות של הציבור הערבי, גם של הציבור החרדי, להשכלה הגבוהה במדינת ישראל. אלה חלק מהיעדים שלנו. אם לא נוכל להביא תוספת משאבים להשכלה הגבוהה, שיאפשרו לנו גם להחזיר מוחות אבל גם להצמיח בתוך הכוחות הנוכחיים, לתת עתיד לצעירים כאן ולעבור מצמצומים להתרחבות ההשקעה במחקר ובהוראה – אינני יודע מתי תהיה הזדמנות כזאת. ואני אומר, ההזדמנות היא של כולנו, האחריות היא על כולנו, כולנו צריכים בוודאי לייצג, כל אחד יש לו תפקיד ואחריות ספציפית, אבל גם לראות את האינטרס הרחב יותר, היותר כללי.
אני רוצה לשבח את יושב-ראש התאחדות הסטודנטים הארצית, בועז טופורובסקי, שעד היום, בכל השיחות שהתקיימו, גם הגיע להישגים עבור הציבור שהוא מייצג אבל גם גילה אותה גישה אחראית שהיא מעבר לגישה שאפיינה – אגב, זה לא אפיין רק את ציבור הסטודנטים, כל המערכת הזאת, מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל, הסגל, הסגל הבכיר, הסגל הזוטר, המוסדות עצמם, האוניברסיטאות נגד המכללות, האוצר והסטודנטים, כולם נאבקו אחד נגד השני. במקום לקדם את המערכת נסוגונו בצורה מאוד משמעותית. לא היה אמון, גם לא היה אמון של הממשלה, של האוצר, במוסדות. מוסדות נפגעו בזה. אני גם יכול לומר יותר מכך, אבל מעדיף שלא לומר יותר מכך.
היום אנחנו צריכים לחולל את השינוי הזה, וזה דבר קריטי. אני מקווה מאוד שעד סוף חודש הבא, עד לסוף חודש יוני, נוכל להשלים מהלך רחב. זה לא מותנה רק בהסכמה עם הסטודנטים, ואנחנו חייבים להגיע להסכמה עם הסטודנטים – אנחנו חייבים להגיע להסכמה עם האוצר, והאוצר חייב לגלות גישה שמבטאת את הרחבת ההשקעה בהשכלה הגבוהה במדינת ישראל. אני חייב לומר, לפחות עד היום, כולל בהצהרות פומביות, אבל לא רק, אני רואה בראש אגף התקציבים החדש, ד"ר אודי ניסן, גם אצל שר האוצר יובל שטייניץ, גישה שונה, שמכירה בחשיבות ורוצה להשקיע. ואנחנו ניבחן, פעם ראשונה בתוכנית החומש, ופעם שנייה כאן בעוד מספר חודשים, בתקציב 2011–2012, אם אכן נצליח לבטא את השינוי הזה.
התייחסו חברי הכנסת אלכס מילר וחברת הכנסת מירי רגב לנושא הטיפול בסטודנטים המשרתים במילואים. אני רוצה לומר – בעצם ציינה את זה חברת הכנסת רגב – שהיום המועצה להשכלה גבוהה קיימה דיון בהמלצות ועדת משנה, שנועדו לעגן בכללים מחייבים לכלל המוסדות את הזכויות של הסטודנטים המשרתים במילואים. בוועדה הזאת ישבו גם נציגי סטודנטים, בוועדה הזאת ישבו גם נציגי המוסדות, ובסופו של דבר התקבלו החלטות. קיבלנו היום החלטות רחבות שנוגעות למכלול הסוגיות שנוגעות גם למקרים שבהם הם מפסידים קורס כתוצאה משירות מילואים, שנוגעות למועדי בחינות, שנוגעות להרבה מאוד היבטים. בסופו של דבר עוד נצטרך לעשות ניסוח או ליטוש סופי מול משרד המשפטים. ההחלטה התקבלה, הכללים האלה יפורסמו, הם יחייבו את המוסדות, ובוודאי הם ימלאו את המחויבות שלנו כמדינה לאותם סטודנטים שמשרתים בצה"ל ושומרים על ביטחון המדינה.
אני רואה חשיבות גדולה בנושא הזה, ומודה גם לחברת הכנסת רגב, ששוחחה אתי, וגם ליושב-ראש התאחדות הסטודנטים ששוחח אתי בנושא הזה. הדבר הזה אפשר לנו להציב את הנושא על סדר-היום כבר בישיבת המועצה להשכלה גבוהה היום ולקבל את ההחלטה.
השנה גם הגדלנו את היקף המלגות שלנו לחיילי מילואים שעושים פר"ח. בעניין הזה עשינו שינוי, אני לא זוכר ברגע זה את היקף התקציב שהוספנו, אבל הוספנו כבר משנת הלימודים הנוכחית, תש"ע, לסטודנטים חיילי מילואים שעושים פר"ח.
חבר הכנסת אלדד, בצורה יותר ישירה, ויושבת-ראש האופוזיציה, בצורה עקיפה יותר, ניסו לטעון לגישה פוליטית מטעם הממשלה. אני התרשמתי יותר מגישה פוליטית מצדם. בסופו של דבר, ההחלטה של הממשלה לקדם הצעת חוק ממשלתית שהחל משנת הלימודים הבאה תוענק מלגת שכר לימוד לשנה הראשונה לתואר ראשון לחיילים משוחררים, כאלה שהשלימו שירות סדיר וכאלה שהשלימו שירות במסגרת שירות לאומי, במוסדות להשכלה גבוהה באזורי הנגב, הגליל ויהודה ושומרון, היא החלטה שהממשלה קיבלה הרבה לפני שהוגשה הצעת החוק הפרטית. הממשלה קיבלה את ההחלטה בחודש ספטמבר.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
ההצעה שלי היא מהכנסת השש-עשרה והכנסת השבע-עשרה.
<שר החינוך גדעון סער:>
בסדר, אז אני מדבר על הכנסת השמונה-עשרה. הרי הממשלה הזאת צריכה להיות אחראית למה שקרה בתקופת כהונתה. אני מזכיר שהממשלה קמה ב-31 במרס. ב-13 בספטמבר היא קיבלה את ההחלטה הזאת. היא נכנסה לדיונים בשלב מאוד מוקדם בקדנציה, וטיפלה בכך הרבה מאוד, גם עם סגנית השר גילה גמליאל, שלא נמצאת כאן היום, אבל אני מוצא לנכון לומר את זה, מגיע לה.
הצעת החוק הממשלתית מוכנה, למיטב ידיעתי, וגם תובא לוועדת שרים לחקיקה ביום ראשון הקרוב.
לטעמי, היה נראה, לכאורה, אני אומר את זה בזהירות, שהיה ניסיון לתפוס טרמפ על המהלך הזה, ואחר כך עוד באים – – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
הגשתי את הצעת החוק ביום שהכנסת התכנסה, איך זה יכול להיות טרמפ על מה שהממשלה החליטה שישה חודשים אחר כך?
<שר החינוך גדעון סער:>
סליחה, אני ברשות דיבור.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אלדד, אל תפריע לשר.
<שר החינוך גדעון סער:>
תשמע, אתה יודע מה, חבר הכנסת אלדד, מאחר שאתה רוצה קרדיט על הרעיון, אני מודיע: הרעיון הוא של חבר הכנסת אלדד ולא רק מהכנסת השמונה-עשרה, מקדמת דנא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אלדד, הערת.
<שר החינוך גדעון סער:>
הרעיון הוא של חבר הכנסת אלדד ולא רק מהכנסת השמונה-עשרה, מקדמת דנא.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
ממש לא.
<שר החינוך גדעון סער:>
אבל יש ממשלה שיש לה היכולות לבצע. ידוע לכולם שיותר קל, כאשר אתה עוסק בהליכי חקיקה, לשלוט בהליכי חקיקה שהיא חקיקה ממשלתית ולא בחקיקה פרטית, בוודאי בנושא כל כך כבד, אשר גם יכולים להיות לו סיבוכים במהלך הליכי החקיקה. ההחלטה היא החלטה מאוד מדודה, אגב, מאוד משמעותית, ההערכה התקציבית שלה היא 60 מיליון שקלים.
לכן, קודם כול יישר כוח על האכפתיות, אני אומר את זה במלוא הרצינות. הממשלה תביא לכנסת הצעת חוק, היא מחויבת, היא תביא את זה בכנס הזה, בכנס הקיץ של הכנסת, היא תשלים את זה בכנס הזה, בכנס הקיץ של הכנסת, כדי שהיא תחול על שנת הלימודים הבאה, התשע"א. כל שאר הוויכוח הוא ויכוח שאין בו טעם. צריך לברך את הממשלה בנסיבות כאלה, כך אני למדתי כאשר הייתי באופוזיציה והממשלה עשתה משהו שנראה לי חיובי.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
כשהיית באופוזיציה היית קורע את הממשלה לגזרים אם היא היתה מעזה להצביע נגד הצעת חוק שאתה תומך בה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת אלדד. חבר הכנסת אלדד, אני אפשרתי לכבודו להעיר הערה, לא צריך לעשות מזה איזה – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
אני מקבל את שבע המלים הראשונות של קריאת הביניים שלך, אבל לא את הסיפא. חברת הכנסת תירוש – נאלצה בינתיים לצאת לאירוע.
קודם כול אני מוצא הזדמנות בפני המליאה, מאחר שזה קרה אתמול בפני המליאה, להתנצל בפני חברת הכנסת תירוש על ביטוי שהוא ביטוי לא פרלמנטרי, שבלהט הדיון שהתקיים אתמול בהצעת האי-אמון של סיעתה הטחתי בה. היית פה, אדוני היושב-ראש, ראית כיצד לא נתנו לי לומר משפט, והיו קצת קצרי סבלנות, אבל גם בנסיבות כאלה צריך להקפיד. מאחר שלא עשיתי את זה, אמרתי אתמול בערב – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני חושב שאורך הרוח שלך אתמול היה גדול מאוד.
<שר החינוך גדעון סער:>
אורך רוח?
<היו"ר יצחק וקנין:>
גם של היושב-ראש. לו אני ישבתי פה, לא הייתי נותן למצב הזה בשום פנים ואופן – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
כן, בסדר, אבל בכל זאת יכול להיות שחרגתי פעם אחת מאורך הרוח, אז אני רוצה להתנצל. אני נוהג – אם אני עושה משהו לא בסדר ברבים, אז אני נוהג לתקן את זה גם כן ברבים. זה לעניין של אתמול.
לעניין תופעות של קיצוניות שקיימות באוניברסיטאות, אני לא רוצה להיכנס לכל הנושא. אני רוצה לומר רק דבר אחד, שאנחנו קיבלנו במועצה להשכלה גבוהה החלטה מנחה בחודש יוני בשנה שעברה. נדמה לי שזה היה בעקבות ההופעות של ראאד סלאח בשתי אוניברסיטאות. קבענו עקרונות שכאשר קיים חשש להסתה נגד המדינה, להסתה לגזענות, להסתה לאלימות, על בסיס השכל הישר, על בסיס שיקול הדעת, מותר למוסדות להשכלה גבוהה לשקול לפני שהן נותנות במה.
אני חייב לומר שהמוסדות עושים בזה שימוש. הפעם האחרונה היתה השבוע. אני מברך על כך, ואני חושב שניתן לשמור על חופש הביטוי ועל חופש הרעיונות בלי לגלוש להסתה, וככל שהאוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה או המכללות יעשו זאת, הן בסופו של דבר יזכו ליותר אמון והערכה מהציבור הרחב.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אתה יודע – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
את לא רוצה להפריע לי, חברת הכנסת זועבי, זמן קצר לפני שאני צריך לענות על הצעה לסדר-היום שלך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
דווקא אני לוקחת ברצינות את מה שאתה אומר.
<שר החינוך גדעון סער:>
אתם בוודאי לא הקורבן כאשר מונעים – אני לא רוצה להגיד "אתם", כי אני אינני נוהג לדבר בלשון מכלילה. אבל אם יש אדם מסוים שיש לו רקורד של הסתה והוא מסית, מוסדות לא חייבים להעניק לו במה להסתה. זו היתה עמדתי, ואני חושב שהאוניברסיטאות בישראל הן מהליברליות ביותר, גם בעולם הדמוקרטי המערבי, בנושא הזה.
חברת הכנסת וילף העלתה עניין של סטודנטיות בחופשת לידה. גם הנושא הזה עלה היום במועצה להשכלה גבוהה. הוחלט להקים ועדה שתבחן את הנושא הזה, ואנחנו נטפל בו. ברגע שיהיו לנו מסקנות אני אביא זאת לידיעת הבית. זה עלה אגב הדיון בנושא הסטודנטים שמשרתים במילואים, והחלטנו להיכנס בעובי הקורה.
הזדמנות להחזרת מוחות – הממשלה אישרה את התוכנית שהבאנו לה להקמת 30 מרכזי מצוינות. חמישה מרכזי מצוינות ראשונים אמורים לקום כבר בשנת הלימודים הקרובה. הממשלה אמורה על פני תוכנית החומש להשקיע בכך קרוב לחצי מיליארד שקלים. כסכום הזה צריכים להשקיע עוד גם המוסדות, ובנוסף גם גורמים או קרנות שעוסקים בחינוך, וזו בוודאי ההזדמנות גם להחזרת מוחות וגם לכוחות שלא עזבו את הארץ אבל הם כוחות חזקים.
אנחנו נקים את מרכזי המצוינות איפה שיש בסיס ראשוני של מצוינות. כלומר, ההתחלה מבחינת התשתית המחקרית והאנושית הקיימת חייבת להיות מספיק חזקה, עם ידיעה על אנשים מאוד רציניים, שיהיו לנו מכתבי כוונה שהם מוכנים לחזור. הדבר הזה כבר נמצא בתחילת הליכי היערכות אליו, וזו באמת הזדמנות. את ציינת את הסיבות הגלובליות שמעצימות את ההזדמנות, ואנחנו איננו מתכוונים להחמיץ את ההזדמנות הזאת.
חברת כנסת זועבי התייחסה לנושא של הציבור הערבי, או חסמים בפני סטודנטים ערבים. קודם כול, נקודת המוצא שהצגת, אמרת: בוא נאמר קודם כול שזה נתון מדאיג – אני מקבל את נקודת המוצא. אני חושב שבהתחשב בגודל האוכלוסייה, אנחנו צריכים לחתור לכך שיהיו יותר סטודנטים וגם יותר מרצים, כלומר יותר ייצוג גם בסגלים וגם בקרב הסטודנטים – לא ייצוג אבל נוכחות והשתתפות של הציבור הערבי בהיקפים אחרים.
אני לא רוצה לתאר את כל מה שמתבצע בלאו הכי בתוכנית מעו"ף, במתן מלגות, בנושא ועדת היגוי שעוסקת בזה. אני רוצה לציין את הדבר הבא: אנחנו נציג בתוכנית החומש שמתגבשת בימים האלה, אחד היעדים של התוכנית – ולא יהיו יעדים רבים, יהיה מספר מצומצם של יעדים – הוא הגדלת הנגישות של המוסדות להשכלה גבוהה לציבור החרדי ולציבור הערבי. הכוונה שלנו היא לקלוט אלפי סטודנטים מהמגזר הערבי נוסף על אלה שלומדים היום. לכך אנחנו מכוונים, בסופו של דבר מתוך ראייה שזה דבר חיוני למוביליות חברתית, למוביליות כלכלית, לאינטגרציה יותר טובה במדינה וכדומה.
כמובן, התפיסה מתבססת על תפיסה שוויונית, על תפיסה אזרחית. אמרתי את זה באחת ההצעות לסדר-היום שהיו כאן לפני שבוע: אני הייתי – למיטב ידיעתי, אבל אף אחד עוד לא סתר אותי עד היום, אדוני היושב-ראש, אז אני מניח שהידיעה הזאת מבוססת – השר הראשון שמינה חבר ות"ת מהמגזר הערבי, את פרופסור פייסל עזאיזה, שמונה בזכות כישוריו. הוא אדם רציני, מוכשר ומוערך, והוא מונה לאותו מועדון שהוא מועדון אקסקלוסיבי של שבעה אנשים שהוא הגוף המרכזי בתכנון ותקצוב מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל. בשביל זה לא הייתי צריך לקבל מכתבים לא של "מוסאוא" ולא של "עדאלה" – אני לא אומר שום דבר נגד אף אחד מהם – אלא זה נעשה מתוך תפיסה שמבוססת על תפיסת עולם שוויונית. היום, אם יסתכלו היום על הרכב ות"ת מבחינת הציבורים שמיוצגים בו, יראו שזה הות"ת, לפי דעתי, הכי מגוון והטרוגני שהיה בתולדות ישראל.
חבר הכנסת אלדד – התייחסתי; חברת הכנסת רגב – התייחסתי גם כן. אני רוצה לסכם ולומר, מעבר לנוסטלגיה שיש לכל אחד מאתנו כשהוא נזכר בימים שהוא היה סטודנט, שזה דבר בלתי נמנע וכנראה גם בלתי חולף, שאנחנו היום צריכים להסתכל על החודשים הקרובים כחודשים קריטיים לעתיד המדינה במובן של היכולת שלנו לגבש תוכנית לאומית, תוכנית חומש להשכלה הגבוהה.
אני פונה אל ציבור הסטודנטים, שאני רואה בו ציבור אחראי, רציני, אכפתי לגבי עתיד המדינה, מבין את סדרי העדיפויות הנכונים כפי שצריכים להיות למדינה, להירתם יחד אתנו, כפי שזה התבצע עד היום, לנסות להתמודד עם גודל האתגר הזה על בסיס תפיסה רחבה. אני חושב שזה ייתן לנו עוצמות הרבה יותר גדולות כאשר נבוא מול הממשלה, מול האוצר, ונתבע את מה שמגיע להשכלה הגבוהה. אני חושב שהדבר הזה אפשרי, ואם נצליח בדבר הזה, סטודנטים במדינת ישראל בשנים הבאות ילמדו במערכת השכלה גבוהה יותר טובה, יותר איכותית, יותר משתפת את הסטודנטים בקבלת החלטות במוסדות עצמם – דבר שמעוגן גם בהסכם שחתמנו עם הסטודנטים – יותר מבטיחה לסטודנטים שלומדים לתארים השונים עתיד והשתלבות בתפקידים באקדמיה במוסדות עצמם, ויותר מהכול, מבטיחה עתיד למדינה ולדור הצעיר שיצטרף בתורו, והזמן מגיע מהר מאוד, לשאת את המדינה על כתפיו. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר החינוך גדעון סער. תודה לחברי הכנסת המציעים. תודה לראשי ארגוני הסטודנטים.
תם הדיון ביום הסטודנט הלאומי, גם תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, כ"ח באייר התש"ע, 12 במאי 2010, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:50.