דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ס"ה
הישיבה השישים-וחמש של הכנסת השמונה-עשרה
יום חמישי, י"א בחשוון התש"ע (29 באוקטובר 2009)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות ארבע-עשרה שנים להירצחו 3
מזכיר הכנסת איל ינון: 3
היו"ר ראובן ריבלין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 7
ציפי לבני (קדימה): 9
שר הביטחון אהוד ברק: 11
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה,
במלאות ארבע-עשרה שנים להירצחו >
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום לכניסת כבוד הנשיא. נא לקום. בבקשה.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום, יום חמישי, י"א במרחשוון תש"ע, 29 באוקטובר 2009 למניינם, הנני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 14 שנים להירצחו. אבקש מהקהל לקום לדקת דומייה לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נא לשבת.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, הנשיא החמישי למדינת ישראל יצחק נבון, משפחת רבין היקרה – הילדים דליה ויובל, האחות רחל רבין-יעקב ובעלה רפי יעקב, כל בני המשפחה, הנכדות, הנכדים והנינים – אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש ובעלה יחזקאל בייניש, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט בדימוס מאיר שמגר ושופטי בית-המשפט העליון כולם, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון, יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה חברת הכנסת דליה איציק, חברי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מבקרת המדינה לשעבר השופטת בדימוס מרים בן-פורת, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות בישראל וכל מכובדי סגל א' של המדינה, חיילים, שוטרים, חניכי תנועות הנוער, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, 14 שנה חלפו כבר מאז הלילה ההוא בכיכר, מאז שלוש היריות, מאז איבדנו כולנו את שרידי תמימותנו.
14 שנה, במונחים ישראליים, הן כבר חתיכת היסטוריה. עבור מאות אלפי ישראלים צעירים שנולדו מאז, שבגרו מאז, שכמובן למדו "על אודות", אבל לא חוו "את", שבנפשם הצעירה לא צרוב לעד הרגע ההוא, שבו שמענו אנו את איתן הבר "מודיע בתדהמה" – עבורם, עבור כל אותם צעירים, יצחק רבין הוא רק עוד שם, שם כמו דוד בן-גוריון, כמו מנחם בגין, כמו גולדה, כמו אשכול, כמו יצחק שמיר, ייבדל לחיים.
אולי אנו, היושבים כאן, לא מבינים זאת, אבל כל הורה לילדים צעירים יודע זאת היטב: רצח רבין הפך, לאחר 14 שנה, לדף בהיסטוריה; לאירוע שלומדים עליו בבית-הספר, לאוסף של תמונות, נרטיבים ומסרים מעובדים. ומי ששולט בעיצוב המסר שולט כמובן – או מקווה לשלוט – גם בנרטיב ההיסטורי, ובאופן שבו הנרטיב הזה שוקע בתודעה, יחד עם שכבות שכבות של מידע, של מסרים ושל נרטיבים – חינוכיים או היסטוריים – אחרים.
בשנים הראשונות אחרי הרצח הייתי מאלו שזעקו, גם מעל במה זו, כי מי שכופר בכל עקרונות תהליך אוסלו, כמוני, לא רצח את יצחק רבין, אלא בוכה מרה על הירצחו. בשנים הראשונות אחרי הרצח הייתי מאלו שזעקו – אל מול צונאמי של דה-לגיטימציה; אל מול הוקעה גורפת של הימין כולו, אל מול האשמת חצי העם ביצירת התנאים לרצח, אם לא ברצח עצמו – כי לא רצחנו את יצחק רבין. הייתי מאלו שמחו מחאה נמרצת על הנחת יסוד תרבותית-פוליטית שניסו אחדים להשליט כאן – בהתנגדות המשפחה – ולפיה רק מי שמקבל את אוסלו, רק מי ששב מדרכו הימנית והכיר באמת האחרת, שאין בלתה, רק הוא רשאי לבוא בשעריה של מלכות שמים; רק הוא רשאי בכלל להתאבל על רצח יצחק רבין; רק הוא רשאי להיות מזועזע מן הרצח, מחיוכו המבעית של הרוצח ומהעובדה שזוועה כזאת היתה יכולה להתרחש אצלנו בכלל.
אבל מדוע אני שב לדברים האלו גם השנה, גם במלאות 14 שנה לרצח? הרי לכאורה גווע מסע הדה-לגיטימציה; הרי לכאורה הותר לנו כבר להצטרף אל מדורת השבט האבל, אז מדוע אני נדרש לכל זה שוב גם השנה? ובכן, מכובדי, השנה נפל לי האסימון; השנה, 14 שנה אחרי הרצח, אחרי שכל הגבולות בין שמאל לימין נמחקו, אחרי מערכת בחירות אשר טרפה את כל קלפי הפוליטיקה הישראלית, פתאום הבנתי – באיחור אומנם – שרצח רבין חלחל סוף-סוף אל זרמי המעמקים של החברה והשפיע – סוף-סוף – על כל חלקיה.
זה קרה באופנים שאיש לא יכול היה לחזותם. זה קרה למרות – ואולי אפילו בגלל – השימוש הפוליטי, המכוון, ברצח ובזכרו של יצחק רבין, האיש והמנהיג.
קחו למשל את סיפור ההפגנה ההיא בכיכר-ציון, עם הנואמים במרפסת, עם פרובוקציית שלט ההסתה, עם מדי האס-אס. אנחנו הרי זוכרים היטב מי היה על המרפסת בכיכר, ואנחנו גם זוכרים היטב אילו כוונות זדון איומות יוחסו – למפרע, לאחר הרצח – לכל אחד ואחד מהם. ובכלל, אנחנו זוכרים היטב אילו האשמות הוטחו לא רק בראש הממשלה דהיום ודאז, בנימין נתניהו, אלא גם באריאל שרון ובאהוד אולמרט, ורשימת הנאשמים דאז עוד ארוכה ארוכה. כל מתנגדי אוסלו, כל מבקריו של יצחק רבין האמיתי, בשר ודם, כולם סומנו למפרע כשותפים ברצח, כאחראים להתרחשותו.
והנה, חלפו רק כמה שנים, והמאשימים הבוטים ביותר הפכו לחבריהם הטובים ביותר של הנאשמים. מה קרה? האם לפתע הכיר מאן דהוא בעוול שנעשה למחנה פוליטי שלם? האם זכו מי שהואשמו בהסתה לרצח למחילה? ובכלל, לאן נעלמו כל הססמאות על כך שהכדורים נורים תמיד מימין לשמאל?
ובכן, יקירי, מכובדי, מה שקרה כאן, תודעתית, דומה לתופעה האורווליאנית המוכרת, הזכורה מברית-המועצות, להבדיל אלף אלפי הבדלות – כפי שפניהם של חברי הפוליטבירו שסר חנם היו נמחקות, רטרואקטיבית, מתמונות המנהיגות הסובייטית על מרפסת הקרמלין, כך נעשה כאן, בישראל, שימוש מופלא ב"פוטו-שופ" תודעתי, אשר הצליח למחוק, רטרואקטיבית, מן התודעה הציבורית כמה מן הדמויות המרכזיות שהיו על המרפסת בכיכר-ציון או בלטו במחאתן נגד רבין ומדיניותו.
מי שהתנער, באמת או רק למראית עין, מנאמנותו הפוליטית הקודמת, מי שחצה את הקווים הפוליטיים, וכמובן מי שהוכיח במעשים את "התפכחותו" מערכיו הקודמים – זכה למחילה; זכה להימנות, רטרואקטיבית, עם מחנה בני האור; זכה, רטרואקטיבית, לשכתוב כל מורשתו. נשכחו לו כל הפרקים שהיו בעיני רבים אפלים ומביכים-כביכול פוליטית בביוגרפיה האישית; נמחקו מקורות חייו כל תפיסות העולם הבעייתיות, הבלתי-מעודכנות, כביכול, שבשמן נשבע ואותן ייצג במשך עשרות בשנים.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
והעיקר, נשכחה אשמתו כמסית, כרוקד על הדם וכמי שאשם ברצח עצמו. וראו זה פלא: דווקא המציאות הצינית הזאת, דווקא תופעה זו, פתחה פתח ראשוני, אמיתי, שלא היה קיים לפני כן, להפיכת רצח רבין לאירוע היסטורי, לסמל, ללקח מהדהד שכולם שותפים בו, שכולם לומדים ממנו וכולם מסוגלים להזדהות עמו.
העובדה שהתברר כי על מנהיג פוליטי לשאת את אות הקלון רק כל עוד הוא ממשיך, בעקשנותו, לאחוז בדעותיו הפוליטיות הנפסדות כביכול; העובדה שהתברר כי מי שמתפכח, רואה את האור ועובר אל המחנה הפוליטי האחר, נמחלים לו כל עוונותיו ונפתחים לפניו שערי מלכות שמים; העובדה שהתברר כי הכול – ההאשמות, השנאה, הדה-לגיטימציה, ההדרה ממדורת השבט ושלילת הזכות להתאבל על רצח יצחק רבין – הכול רק פוליטיקה – העובדה הזאת היא שאפשרה, לראשונה, למאות אלפי ישראלים לחוש שגם להם מותר להתאבל, שגם להם מותר להזדעזע, שבעצם הם אינם אשמים ברצח, שזה בסדר לכאוב את הירצחו של ראש ממשלת ישראל אפילו אם אתה מאמין בזכותנו על כל ארץ-ישראל, שזה בסדר להזדעזע מחילול השם הנורא שממשיך לחולל הרוצח בחיוכו, הבז לכולנו, אפילו אם אתה משוכנע עד היום שהסכם אוסלו הוא אסון.
פתאום – ואולי זה קרה לנו, מבלי משים, דווקא בימים הרעים של קיץ 2005, בימי ההתנתקות, אשר בהם הבינו רבים כל כך מה עמוק השבר שחולל הרצח בתוך כל אחד ואחד מאתנו. פתאום הבינו רבים כל כך מה נורא חילול השם שגרם הרצח. פתאום – משעה שנדם קולה הזדוני של הדה-לגיטימציה, התברר לנו, לכולנו, שרוצח רבין אינו צריך להיות קריאת קרב שנועדה לגייס מחנה פוליטי לעמדות קרב נגד המחנה האחר, אלא צפירת אזעקה לאומית, המהפכת את קרביו של כל אזרח בעל מצפון, מימין או משמאל, וקוראת לו לפשפש במעשיו. פתאום – ואולי זה בכלל לא פתאום; אולי זה חלק מתהליך הריפוי של החברה – התברר לכולנו כי הותרת רצח רבין, שהיה כמובן רצח פוליטי, בתוך ההקשר הפוליטי הצר, המגביל, המקטב, היא שאפשרה לפוליטיקאים לעשות קריירה פוליטית על גביו – ועל גבנו.
התברר לכולנו כי לקחיו המהדהדים של רצח רבין רלוונטיים תמיד לכל אחד ואחד מאתנו, אזרחי ישראל. ככל שאנחנו מתקדמים על ציר הזמן, ומתרחקים מאותו לילה, כך, מסתבר, הולכים ומתחדדים לקחיו. ככל שמתפוררות שכבות הצביעות הפוליטית מעל הרצח כמותג תודעתי, כך מתאפשר ליותר ויותר ישראלים להזדהות עם המותג הזה ועם המשמעויות שלו. ככל שנחלשת התחושה שכל מה שקשור בתרבות הזיכרון לא נועד אלא לכלוא ציבור שלם על ספסל הנאשמים, כך מצליח הציבור הזה עצמו להשתחרר מן הצורך להתגונן כל העת מפני קמפיין הדה-לגיטימציה, והוא מצליח, בשנים האחרונות, להתחבר יותר ויותר ללקחים ההיסטוריים העולים מרצח יצחק רבין, לקחים שחובה על כל הישראלים לשנן היטב.
יצחק רבין האיש, המנהיג הפוליטי, חסר לנו מאוד; חסרה לנו צניעותו, חסרה לנו יושרתו, חסרה לנו יכולתו להבחין בין עיקר לטפל. חסרות לי אישית פתיחותו ונכונותו לשמוע גם את דבריהם של מבקריו החריפים ביותר. חסר לנו חוש האחריות האישי שלו. חסר לנו הבוז שלו לחלומות באספמיה. חסר לנו הריאל-פוליטיק שלו. כל זה חשוב לנו, למי שזכו להכירו אישית, לאלה הזוכרים את יצחק רבין החי, הבשר-ודם. אבל כל זה מתגמד אל מול הזיכרון ההיסטורי שייחקק כאן לדורות, אל מול זיכרון כתם רציחתו של ראש ממשלה בישראל.
השנה אני מתיר לעצמי אופטימיות מה, לנוכח מה שאני מזהה כחלחול ראשון של הזיכרון ולקחו אל יסודות החברה הישראלית כולה. יהי רצון שלקח מהדהד זה יעמוד לנגד עיני כולנו, על מנת שלא נידרש, חלילה, לשוב וללומדו לעולם.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל לשאת את דברו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
נכבדי, נשיא המדינה שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת דורית בייניש, נשיא המדינה החמישי יצחק נבון, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון, מבקרת המדינה לשעבר מרים בן-פורת, שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, ובראשם בני משפחת רבין – דליה, יובל, רחל והנכדים, נדמה לי שיש כבר גם נין – אורחים נכבדים, יצחק רבין היה הצבר האולטימטיבי. מפקדה הנערץ של חטיבת הראל במלחמת השחרור, קברניטו המנצח של צה"ל במלחמת ששת הימים, שגריר מוערך בארצות-הברית, הצבר הראשון בראשות הממשלה, מנהיג שחתר לשלום, וגם השיג הסכם שלום עם ירדן, מר ביטחון.
מאז קשר יצחק רבין את גורלו עם העשייה למען עמנו וארצנו, והוא עדיין עלם צעיר, התגלו סגולותיו כמארג שנחשף אט-אט; יפי תוארו, השקט שאפף אותו, חיוכו הביישני וחשיבתו החדה. היו בו צניעות, הגינות ומנהיגות, היו בו שיקול דעת, מעשיות ותכליתיות.
התכונות והסגולות שמניתי הן חשובות, אני חושב שהן גם מרשימות, אבל לבדן הן אינן מסבירות את סוד קסמו של יצחק רבין. בעיני, סוד קסמו היה בזה שהוא היה מעל לכול פטריוט ישראלי.
בעניינים העיקריים ברומה של המדינה, לעתים לאחר התלבטות, רבין הכריע הכרעות שהוא האמין בהן, שהוא חשב שהן חיוניות להבטחת עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. כשצריך היה להילחם, הוא נלחם בעוז. כשהאמין שצריך לפלס דרך לשלום, הוא הלך בה. לכל אורך חייו, בכל צעדיו, בכל דרכיו. יצחק רבין שקל, החליט ופעל על-פי מה שהאמין כי יבטיח את ביטחוננו ואת עתידנו.
אני חושב שכל מי שעבד עם רבין, כל מי שנפגש עמו, כל מי ששמע אותו, מי שהסכים עם דרכו וגם מי שחלק עליה, ידע שדרכו היא אמונתו. בכל תחנות חייו, מהלוחם הצעיר על המדינה שבדרך ועד ראשות הממשלה, הוא החליט לפי מה שהיה בעיניו טובת הכלל. גם בימים של אי-הסכמה רחשתי לו הערכה עמוקה. ידעתי שגם כשלא ראינו עין בעין את הדברים, שיקוליו והחלטותיו היו על-פי בחינה מעמיקה, פנימית, של אמונתו על טובת המדינה.
חברי חברי הכנסת, בלילה ההוא, שאיש מאתנו לא ישכח עד סוף ימי חייו, ושאני מאמין שלא יישכח לעולם בתולדות עמנו, ליל 4 בנובמבר, כיוון מרצח שפל את אקדחו אל גבו החשוף של ראש הממשלה. בלילה ההוא הוכרע פטריוט ישראלי גדול בידי רוצח שירה כדור בלב האומה. 14 שנים חלפו מאז. אני מאמין שלקח הסובלנות והאיפוק הופנם אצל רובו המכריע של הציבור, על כל חלקיו. עברנו דברים קשים מאוד בשנים האחרונות, שמוכיחים את אמיתות הדברים שאמרתי עכשיו, אך עדיין קיימים בקרבנו מעטים שאינם מוכנים לקבל הכרעה דמוקרטית ואינם מוכנים לקבל את עליונות החוק. הם אינם מייצגים את רוב העם על כל פלגיו. הם מהווים מיעוט קטן בשוליים, אבל כבר ראינו מה כוחו ונזקו של רוצח אחד. עלינו להוקיע ולחזור ולהוקיע כל שימוש באלימות, ולהפעיל את כל כובד משקלם של החוק ושל גורמי האכיפה מול כל ניסיון להשתמש באלימות.
משפחת רבין – דליה, יובל, רחל והנכדים, אתם, בני המשפחה, נושאים מדי יום את הכאב של האובדן והשכול. אתם מכירים טוב מכולנו את האדם שמאחורי הדמות, את האב הדואג, את הסב המחבק, ואתם גם מכירים טוב יותר מכל אדם את המנהיג שפעל בכל לבו ואמונתו למען העם והמדינה. אני נושא בלבי תפילה שכולנו, מנהיגי העם ונבחריו, ננהג על-פי העיקר שהדריך את יצחק רבין: לעשות את מה שטוב לעמנו, ואני נושא בלבי תפילה שבהכרעות הגדולות שעוד לפנינו, הכרעות גורליות, נכבד תמיד איש את רעהו, וגם את חוקי מדינתנו.
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מתכבד להזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, לשאת את דברה.
<ציפי לבני (קדימה):>
מכובדי, נשיא מדינת ישראל, יושב-ראש הכנסת, נשיאת בית-המשפט העליון ונשיאה בעבר, ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, משפחת רבין, 14 שנה מאז נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בידי אזרח ישראלי.
למשפחת רבין המחשבה הראשונה היתה ודאי כאב נורא על מות הבעל, האב, הסבא. אני מניחה שהמחשבה הראשונה שעברה בלב תומכיו דאז – ולא הייתי ביניהם – היתה שברו של החלום על השלום. חשוב לדעת ולהבין כי בלב כולם – אוהדיו ומתנגדיו, ברגע הישמע הבשורה, ברגע שבו הודיעה ממשלת ישראל בתדהמה, עברה מחשבה אחת נוראה שחצתה מחנות, עדות ומפלגות: מה קרה לנו. לא ידענו אפילו איך לתרגם למלים את תחושת השבר – תחושת האסון הלאומי. נקודת שפל איומה ומבישה. התחושה הנוראה הזאת לא היתה מיוחדת למשפחה, ולא למפלגה, אלא לכל אזרח ישראלי; כן, גם לאלו שהתנגדו להסכמי אוסלו, כמוני. בכינו יחד, לא בשל מה שהיה כאדם – למשפחתו, לא בשל מה שהיה כמנהיג למפלגתו, ואפילו לא בשל אופיו או יתרונותיו שאנו מדברים בהם היום. כל זה בכלל לא משנה, ולא צריך לשנות. בכינו כי נרצח ראש ממשלה בישראל, המדינה שאנחנו כה גאים בה ובערכיה, ובצדק; המדינה שלנו, ראש הממשלה שלנו. משהו קרה לנו, לכולנו. וביום הזה אנחנו מדברים עליו – ועלינו.
עברנו כמה שלבים מאז: התדהמה והשוק, ההתכנסות של כל מחנה בעצמו, האשמות מצד אחד, מגננה מצד שני, תסכול, כעס הדדי, ויכוח על המורשת, דיונים על הלקח שנלמד, והכול מאוד טעון ומאוד רגיש. 14 שנה עברו, והיום ההוא ולקחיו מלווים אותנו עד היום.
הלקח הברור, שאין עליו מחלוקת, הוא שאנו יכולים לחלוק על דעתו של האחר, אך לעולם לא להשתיק אותו, ודאי שלא לנצח ביריות אקדח. אבל נעשה לעצמנו חיים קלים אם לא נבין את עומק הוויכוח הפוליטי של אז, שעדיין לא הסתיים, ורק כך נוכל אולי להבין את האחר בהכרעות שעוד יבואו. צריך גם לחשוב היום על מה היה – ועדיין – לגיטימי בוויכוח, ואיפה התחילה ההידרדרות המסוכנת, כדי שנדע איפה לעצור לקראת ההכרעות שבדרך, לא חשוב מה תהיה ההכרעה.
ותחילת ההידרדרות בשלילת הזכות להחזיק בדעה אחרת ולפעול בהתאם לה, וזה התחיל לקרות כשהמלה "בגידה" נשמעה בחלל האוויר, וכשנטען – במפורש או במשתמע – שתומכי ההסדר מייצגים את האויב, ואסור שהכעס והתסכול על ההאשמה הקולקטיבית ביום שאחרי ישכיחו מאתנו, גם אם לא נוח להיזכר, את המלים ההן, שנאמרו אז.
נכון שהמלים "ויכוח פוליטי" לא נותנות ביטוי מלא לעומק הוויכוח, שכן בראייה של כל אחד מדובר בתמצית זהותנו ומהותנו בקיומנו כאן, אבל חשוב לחזור ולומר שכל אחד בדרכו ובעמדותיו הוא פטריוט ישראלי שמבין אחרת איך לשמור את עתידה של ישראל.
14 שנים עברו, והארץ נחלקה אז לשניים – למה שנקרא "מחנות": מחנה השלום ומחנה ארץ-ישראל. מחנה ארץ-ישראל ביכה את אובדנה של הארץ הזאת בהסכם, חזר והתחבר להיסטוריה היהודית בת אלפי השנים בארץ, זעק את הזכות ההיסטורית. מחנה השלום שר את התקווה לשלום, את הכמיהה לשקט, את האמונה שזה אפשרי. בימים ההם, ביום הכיפורים שלפני הרצח, החלטתי להיכנס לפוליטיקה, כדי לומר את הדברים שלא נאמרו אז – הדברים שהובנו לאחר מכן.
המחלוקת היא לא בשאלת הזכות על הארץ הזאת. כולנו, ודאי רובנו, מאמינים בזכות ההיסטורית, התנ"כית, המוסרית והמשפטית על חלקי הארץ כולה; גם אותם חלקים שאליהם שבנו ב-1967, שהיו אז בתחושת הכלל חזרה הביתה יותר משהיו השתלטות על ביתו של אחר. המחלוקת היא גם לא בשאלה אם רוצים אנחנו לחיות בשלום; הרי אין ספק שכל אדם, כל ישראלי, יעדיף לחיות בשלום, לגדל את ילדיו בלי שיסתכל עליהם בחשש בצאתם לגן – בשדרות או בכפר-עזה – ובלי שייפרד מהם כשלבו כבד בבסיס הקליטה והמיון בידיעה שאין ברירה, וכל אחד צריך לתרום במלחמת הקיום של העם, אך תמיד בדאגה אין קץ.
המחלוקת היא בשאלה אם אפשר גם וגם – גם לקיים את ישראל כמדינה יהודית, וגם לשמור על הארץ כולה. ואפשר, אדוני יושב-ראש הכנסת, לאהוב את הארץ הזאת, להכיר בזכות ההיסטורית והלאומית על כל חלקיה, אך להסכים לחלוקתה כדי לשמור על היותה מדינה יהודית, כפי שאפשר להתנגד להסדר בטענה של שלמות הארץ, התנגדות שאני חולקת עליה, אבל כן, היא נשארה התנגדות לגיטימית גם אחרי הרצח, והזעזוע מהרצח ודאי שלא יכול למחוק דעה, גם אם רוצח שפל החזיק בה. מחלוקת תהיה גם אם הסדר מסוים נותן מענה לצרכים לאומיים, לצורכי ביטחון, אם מסוכן יותר לחתום עליו או שהסכנה היא בזה שלא חותמים עליו. כל אלה אינם בגידה בערך, אלא שילובם של ערכים שונים.
רבין, ראש ממשלת ישראל, הכריע והפתיע; מר ביטחון, רמטכ"ל צה"ל, בחר בשלום כאסטרטגיה, בעת שנדמה היה שאולי הבחירה היא בין שלום לבין ביטחון – או-או. את הבחירה הזאת עשה ראש ממשלה כל כך מחובר לקרקע, ריאלי. הוא קיבל את ההחלטה לא כחולם חלום מנותק מהמציאות, אלא כמבין – הבנה עמוקה, ואולי עגומה – את האלטרנטיבות, את ברירת המחדל, את ברירת האי-עשייה.
אני חושבת על רבין ארוכות – על מנת להבין מהי הנקודה בזמן שבה מנהיג מבין שאם לא יעשה מעשה, המחיר שישלמו בני עמו יהיה גבוה יותר ממחיר המעשה, קשה ככל שיהיה. הרי רבין יכול היה להסתפק במה שעשה – שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים הפנימיים, השקעה בחינוך ובתשתית; יכול היה להישאר במקום הנוח, שאינו שנוי במחלוקת, ולהיזכר כמי שהיה – גם בלי ההחלטה הגורלית – כאדם, כמנהיג ישר, בעל ערכים, ראש ממשלה שרואה את החברה מול עיניו. אבל הוא החליט להכריע, כי גם זה חלק מהיותו מנהיג בעל חוט שדרה ערכי. הוא לא יכול היה לראות את מחיר האי-עשייה, גם אם העמיד את עצמו באופן אישי ופוליטי במקום שנוי במחלוקת פנימית.
ההכרעה של אז היתה האחרונה שלו כמנהיג, זאת שבגללה איבד את חייו. היא היתה הראשונה בשורת החלטות שבאו אחריה, כמו גם אלה שעוד לא נפלו. עברנו מאז ימים קשים – ההתנתקות מרצועת-עזה, פינוי של ישראלים, יהודים, מבתיהם, והעם שוב נקרע. והעובדה שהרצח ניער וזעזע אותנו כחברה אז אינה מרככת את משמעות ההכרעות שהתקבלו ועוד יצטרכו לקבל. וכבר עתה, יש לפעול בקרב הציבור כולו, גם על מנת לשתף בחזון, אבל גם על מנת לאכוף את אותם נורמות וערכים וחוק שקיימים בה, במדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית.
הלקח שאי-אפשר לשנות תהליכים בירייה ושאי-אפשר לרצוח את הדמוקרטיה נלמד, אך שלא יקל עלינו בהבנת התחושות של כל צד בחברה הישראלית – כל עוד נזכור את השותפות, לא רק שותפות גורל, לא רק שותפות מול איום, אלא שותפות בחזון הציוני שלא מת עם הקמתה של מדינת ישראל. ונדע שהיה בישראל ראש ממשלה פטריוט, מצביא צבאי ומנהיג אזרחי, ששילם בחייו כדי לייצר פה עתיד של תקווה סביב חזון משותף.
יהיה זכרו של רבין ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמן. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון, ראש הממשלה לשעבר, יושב-ראש תנועת העבודה, אהוד ברק. בבקשה.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
נשיא המדינה שמעון פרס, אדוני היושב-ראש, משפחת רבין היקרה, ראש הממשלה, נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש, חברי הסגל הדיפלומטי, עמיתי השרים, חברי הכנסת, אורחים, לא היתה שעה קשה יותר ולא היה אסון מטלטל יותר למדינת ישראל בכל שנותיה מרצח יצחק רבין. אין נשימה שלא נעתקה ואין לב בישראל שלא החסיר פעימה בהיוודע דבר ההתנקשות.
בלילה ההוא, ייקחהו אופל, ובימים שאחריו נעו אמות הספים. הזעזוע, חשבנו, יוביל לחשבון נפש פנימי נוקב ולתיקון יסודי של תרבות הוויכוח והפולמוס הפוליטי בחברה הישראלית. זו היתה, למרבה הצער, אשליה. אווירת האיפוק והריסון היתה קצרת מועד. עד מהרה התגלע שוב הקיטוב במלוא חריפותו, וסגנון המחלוקת המשתלח ונעדר הסובלנות התלהט מחדש; כמו לא נרצח בישראל ראש ממשלה וכמו לא עמדה מדינת ישראל על סף התהום.
מצד אחד, המשיכו בעלי חזיונות משיחיים להטיף במשהו מאותה רוח תעתועים שהעניקה לרוצח הנתעב צידוק כוזב. מן הצד השני, היו מי שנחפזו לתלות את אשמת הרצח במחנה שלם באופן גורף. השבר הנורא, שחוו במשותף רוב אזרחי המדינה, ללא הבדל השקפה, לא הניב התלכדות ואחדות ולא רקם גשרי אחווה, אלא השאיר פעורים לרווחה קרעים והותיר ניכור בין יריבים משני קצות הקשת הפוליטית.
בליל י"א בחשוון תשנ"ו, לפני 14 שנה, נרצח יצחק רבין האדם, האב והסב, איש המשפחה, הבעל. נרצח יצחק רבין איש חטיבת הפלמ"ח הראל, שפיקד על לוחמי תש"ח שהצילו את ירושלים מרעב ומתבוסה. נרצח יצחק רבין ממכונני צה"ל וממעצבי תורת הלחימה, מפקד נערץ ורמטכ"ל מזהיר, מצביא הניצחון במלחמת ששת הימים. נרצח יצחק רבין השגריר בוושינגטון שביסס וביצר את היחסים המיוחדים עם ארצות-הברית של אמריקה. נרצח יצחק רבין, מר ביטחון – מאנטבה ועד "דין וחשבון" – ויצחק רבין ראש הממשלה ואיש השלום, המדינאי של הסכמי הביניים עם המצרים, השיחות עם סוריה וחוזה השלום עם ממלכת ירדן. אבל סיבת הרצח הישירה היתה מאבקו הנחרץ על המשך תהליך השלום והסכם הביניים עם הפלסטינים. נרצח האדם, הלוחם, המפקד והמנהיג, ראש הממשלה ושר הביטחון של ממשלה נבחרת בישראל. ועמו נפגעה קשות הדמוקרטיה הישראלית, חולל שמה הטוב ונסדק האמון בה. היא נותרה מאז נכה במשהו, ועדיין לא השלימה תהליך שיקום והבראה.
יצחק רבין חתר להביא את מדינת ישראל אל היעד הציוני האולטימטיבי: מדינה יהודית השוכנת לבטח בשלום עם כל שכניה, צומחת בתנופת עשייה עם סדר עדיפויות חדש – נגב וגליל, חינוך ותשתיות; מדינה המעניקה לבנותיה ולבניה הבטחה לעתיד ואופק מלהיב, ומהווה אבן שואבת ומקור הזדהות וגאווה לעם היהודי כולו.
היעדים האלה שאליהם ביקש רבין להוביל חייבים לעמוד לנגד עינינו גם היום, ובדחיפות יתר. הדרך לשלום קשה ורצופת מכשולים, אך היא חייבת להיות בחירתה הדמוקרטית של האומה ומוקד לניווט נמרץ של קברניטיה. שעת ההכרעה ההיסטורית הגדולה של מדינת ישראל קרובה מאוד, אין עוד זמן לבזבז. יש לעבור את פרוזדור ההתלבטות ולהיכנס בשער ההחלטות שהמציאות מחייבת. רצח רבין עיכב את התהליך עד כאן.
יש להכריע בשאלת חלוקת הארץ בינינו ובין הפלסטינים. יצחק רבין עשה את מהלך ההבקעה. בשנת 2000 יזמה ממשלת ישראל בראשותי מהלך המשך כדי לסיים את הסכסוך, מהלך שקירב אותנו אל מפתן ההכרעה מול הפלסטינים וגם מול סוריה. למרבה הצער, לא הבשיל אז התהליך עקב העדר נכונות מקבילה בצד השני. גם בתקופתה של הממשלה הקודמת נתקלה נכונות ישראלית מרחיקת לכת לוויתורים מפליגים למען השלום בהתחמקות ובחוסר אומץ. אבל, זמנה של ההכרעה הגיע. שוגה מי שמשלה את עצמו שהמצב הקיים יימשך עד אין קץ. עמדתנו, ממשיכי דרכו של יצחק רבין, ברורה: תהליך שלום נחרץ, נועז ומסקני, הן מול הפלסטינים, והן בעיתוי נכון מול הסורים עד שתושלם המשימה.
אין חלופה לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. כל השתהות בהגעה להסכם עלולה לפגוע בביסוסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לצד מדינה פלסטינית, ולהעלות אותנו על מדרון חלקלק שיריבינו רוצים לדחוק אותנו עליו לכיוון מדינה דו-לאומית.
שלום עושים מעמדה של כוח, זהו הבסיס שעליו חייבים לפעול. האיומים על ישראל לא פסקו. במובנים מסוימים, במעגלים רחוקים האיומים האלה אף גברו. עלינו לשקוד ללא לאות על המענה לאיומים, להבטיח ללא ערעור וללא מצמוץ את ביטחון ישראל, אבל מעמדה של ביטחון וביטחון עצמי לעשות שלום, להביא לקץ הסכסוך ולסיום התביעות ההדדיות בין הצדדים.
יצחק רבין היה מנהיג לאומי אחראי, מפוכח ומוסרי, שביטחון ישראל היה נר לרגליו. דרכו היתה שביל הזהב של ישראל, רחוקה מאוד מקצוות. כשם שהתנגד בתוקף והתבטא בחריפות רבה נגד מתלהמים החושבים שלישראל מותר הכול, כך סלד מאלה התולים תמיד את האשמה במדינת ישראל והשוללים במשתמע גם את זכותה להגנה עצמית. הוא מעולם לא חמק מאחריות, והעניק תמיד לכפופים לו – ובראש ובראשונה לחיילי צה"ל ומפקדיו – גיבוי מלא ללא סייג. יצחק רבין היה מופת למנהיגות ואומץ, למדינאות, לשיקול דעת, ליושרה ולמסירות מוחלטת לעם ולמדינה. אני מאמין שהדרך שהתווה רבין היא דרך המלך לשלום עם ביטחון, היא דרך המלך לעתידה של מדינת ישראל, ועל כן סופה לנצח.
אני מכבד את כל מי שחושב אחרת, ובלבד שדין ההכרעה הדמוקרטית ומרות המדינה על אזרחיה, ולא שום סמכות אחרת, יכובדו בידי כולנו כדרך הבלעדית ליישוב מחלוקת בינינו. חוששני שלקח הרצח עדיין לא הופנם במלואו. כל מי שעיניו בראשו יודע שסכנת האלימות הפנימית לא פגה, והיא חמורה לא פחות מכל איום חיצוני. שעת המבחן, שעת ההכרעה הכואבת, תגיע ללא ספק. ראוי שרצח רבין ייזכר אז היטב, כדי שמדינת ישראל תצלח את המבחן בכבוד, בגאון ובאחדות דמוקרטית.
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך וחקוק לעד בלב ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני המזכיר.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תמה הישיבה המיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 14 שנים להירצחו. ישיבה זו נעולה.
הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ט"ו בחשוון תש"ע, 2 בנובמבר 2009 למניינם, בשעה 16:00.
הישיבה ננעלה בשעה 17:45.