דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה ס"ג
הישיבה השישים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, ט' בחשוון התש"ע (27 באוקטובר 2009)
יום שלישי, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכיר הכנסת איל ינון: 4
נאומים בני דקה 4
נחמן שי (קדימה): 4
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 6
דני דנון (הליכוד): 7
דליה איציק (קדימה): 8
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 8
אופיר פינס-פז (העבודה): 9
אורי אורבך (הבית היהודי): 9
אופיר אקוניס (הליכוד): 10
עתניאל שנלר (קדימה): 11
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 12
חיים אמסלם (ש"ס): 12
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 13
יואל חסון (קדימה): 13
ציון פיניאן (הליכוד): 14
חנין זועבי (בל"ד): 15
רחל אדטו (קדימה): 15
סעיד נפאע (בל"ד): 17
שלי יחימוביץ (העבודה): 18
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 20
אברהם מיכאלי (ש"ס): 21
רונית תירוש (קדימה): 22
השר אבישי ברוורמן: 23
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), התש"ע–2009 27
זבולון אורלב (הבית היהודי): 28
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 33
נסים זאב (ש"ס): 35
רונית תירוש (קדימה): 37
הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 13) (הפסקה בעבודה – שימוש בחדר שירותים), התש"ע–2009 38
שלי יחימוביץ (העבודה): 38
גדעון עזרא (קדימה): 40
נסים זאב (ש"ס): 41
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 43
נחמן שי (קדימה): 45
הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) (הגבלת גיל), התש"ע–2009 46
אורי אורבך (הבית היהודי): 47
גדעון עזרא (קדימה): 48
אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 50
נסים זאב (ש"ס): 51
דני דנון (הליכוד): 53
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 55
יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 55
הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק 56
דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 57
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 57
סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 57
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברות וחברי הכנסת, ובהעדר ממשלה עדיין, היום יום שלישי, ט' בחשוון תש"ע, 27 באוקטובר 2009 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה, אדוני.
<מזכיר הכנסת איל ינון:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה אתמול, יום שני, ח' בחשוון התש"ע, 26 באוקטובר 2009, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (ערר, ערעור ועתירה על החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע–2009. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה למזכיר הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כמדי יום שלישי אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. אני מבקש מכל המבקשים להשתתף בדיון להצביע כדי שנוכל אחר כך לקבוע את סדר הדיבור. בבקשה, חברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת בן-ארי.
<נחמן שי (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק רגע, אבקש להזכיר לחברים שאנחנו בנאומים בני דקה. בבקשה, אדוני.
<נחמן שי (קדימה):>
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לבקש מכל הבית, וגם מהממשלה, לשקול מינוי של ועדה לחקור את מצבו של הספורט בישראל. אני חושב שהגילויים האחרונים – – –
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
מה עשיתי?
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
– – –
<נחמן שי (קדימה):>
אז אני קלעתי לאילן מאוד גבוה. אני חושב שהגילויים האחרונים של המתרחש בתחום הכדורסל, ובמיוחד ב"מכבי תל-אביב", שנשארה קבוצת הכדורסל המובילה בישראל, ובעקבותיה גם בכדורגל הישראלי, כך נודע, פשה הנגע. אתמול שוב, מה שקרוי הקומץ המפורסם של שחקני "בית"ר", שניסה לפגוע בשחקן כדורגל ערבי-ישראלי מ"מכבי חיפה", ותודה לאל, הוא ובני משפחתו ניצלו מהאבנים האלה של הקומץ. אני גם לא יודע מה גודלו של הקומץ.
כל הדברים האלה מעידים שהספורט בישראל חולה. אני חושב שמאחר שמדובר בתחום כל כך מרכזי, שנוגע להרבה אנשים בישראל וחייב להתנהל בשקיפות ובאופן גלוי – גם מתגלגל שם הרבה כסף. ייתכן מאוד שהבית הזה, ואני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, כי אתה, בלבך, היית ונשארת קרוב לספורט, אולי מפה תצא היוזמה לחקירה ממלכתית של הספורט בישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה לא מתפקידי לענות לך, רק אני רוצה לומר לך שהיום, כאוהד "בית"ר", לא כיושב-ראש הכנסת, טלפנתי למשפחת כיאל והבעתי את הזדעזעותי; ולא רוצה להתחבא מאחורי קומץ. הדבר הזה היה על רקע לאומני, חרפה ובושה. אני מוכרח לומר שהלוואי ששחקן כמו כיאל, ביכולותיו המקצועיות, היה משחק ב"בית"ר ירושלים". היתה לי הרבה יותר נחת מהקבוצה, אבל זה לא העניין. הדבר שהיה אתמול הוא דבר שאינו מתקבל על הדעת. תודה רבה.
חבר הכנסת בן-ארי.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מה שאני הולך לומר עכשיו אני לא בטוח שיחזור פעם נוספת. מה שאני הולך לומר זה שאני מסכים עם דבריו של חבר הכנסת טלב אלסאנע השבוע, שהחפירות סביב הר-הבית פוגעות, בהחלט פוגעות, במסגד אל-אקצא, כי כל פעם שחופרים קצת אנחנו מגיעים אל השורשים שמוכיחים שאין שום ספק שהערבים, אף פעם לא היתה להם אחיזה אמיתית בירושלים. כל חפירה הכי קטנה מגלה את השורשים העמוקים של עם ישראל, בימי בית ראשון, בימי בית שני. אם נוציא קצת את המבנים הצלבניים והשרידים הצלבניים והאחרים שבונים את אל-אקצא, נגלה שבעצם אל-אקצא עומד על אולם הכניסה של עולי הרגלים לבית-המקדש.
לכן אני מברך את שר החינוך, שהיום הכריז בעיר-דוד – המקום שממנו הכול התחיל – הכריז שכל ילדי ישראל יעלו לירושלים, יעלו גם להר-הבית, להעמיק את השורשים כדי שהאילנות שלנו יהיו גבוהים מאוד וחזקים מאוד. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום היינו בבית-שערים, יכולת להצטרף. גם שם, בזמן יוחנן בן זכאי, כשלא יכולנו להיות בירושלים – – –
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא הזמנת אותי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא הזמנתי אותך? הזמנתי את כל חברי הכנסת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
בית-שערים זה רבי יהודה הנשיא, אדוני.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רבי יהודה הנשיא, אבל יוחנן בן זכאי אמר שסלע קיומנו – אני הערתי היום בבית-שערים, שהוא אמר "סלע קיומנו" אז, משום שירושלים לא היתה בידינו ועל כך בכינו אלפיים שנה.
בבקשה, חבר הכנסת דנון, ואחריו – יושבת-ראש הכנסת השבע-עשרה, חברת הכנסת דליה איציק.
<דני דנון (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתנצל על שלא הצטרפתי אליך. הייתי שמח מאוד לבוא, אבל ניהלתי דיון חשוב בוועדה לזכויות הילד בנושא בעיית האלכוהול של הילדים.
אני רוצה לדבר על מה שקרה אתמול במליאה. היתה צריכה לבוא להצבעה הצעת רציפות בנושא חוק משאל עם בנושא רמת-הגולן. ברגע האחרון גילינו שיש ערר שהתגלה מאוחר. נראה לי בעייתי מאוד. פנו אלי אזרחים רבים. אני רוצה להבהיר שעמדת הליכוד בעניין הזה היא עמדה ברורה, שאנחנו מתנגדים לכל רעיון של נסיגה ופשרה שכוללת פינוי יישובים או יהודים מרמת-הגולן, והנושא הזה יובא להכרעה כאן בבית הזה בקרוב. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת דליה איציק, ואחריה – חבר הכנסת זחאלקה.
<דליה איציק (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מעניין לעניין באותו עניין, המכה האחרונה. "על אף היותי בן 20 לא זכורה לי מימי תקופה כה אלימה במדינתנו הקטנה" – דוד מלול: "תקופה מוכת אלימות מהזן הרעיל ביותר, תקופה חשוכה, שחורה ומביישת לעמנו. תקופה בה שולטת האלימות על רחובות מדינתנו, על אזרחינו, על קיומנו כמדינה. קיץ 2009 ייזכר כקיץ מוכה אלימות גואה, קיץ בו אנחנו צריכים להתבייש שהגענו למצב כה מביש. מדי יום אנחנו מתבשרים על גלי רציחות ברחבי ארצנו, על אלימות ברחובות, על איומים ותופעת סכינאות בלתי נגמרת. קיץ 2009 הינו הזמן בו המדינה הרימה את ידיה לפושעים מולה. זה התחיל ברצח ילדה, נועה גולדרינג, בידי אדם נטול מצפון ולב. המשיך לטבח מזעזע במועדון 'בר נוער' בלב תל-אביב, בו נרצחו שני נערים על רקע העדפותיהם המיניות. נקלענו לרציחות נוספות במסגרת חיסול חשבונות של העולם התחתון".
יותר ויותר גם אני מקבלת מכתבים מאזרחים שמרגישים שאינם בטוחים בביתם, ובסוף המדינה תתפרק מנשקה ותקום משטרה פרטית, זאת הסכנה. זה המשך שלי. תודה. -
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. חבר הכנסת זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת אופיר פינס. הכול לפי סיעות, היה דנון. רבותי, בחצי שעה כולם ידברו, מה אתם דואגים? אתה ממהר לאיזה מקום, חבר הכנסת אקוניס? לא נקום מפה לפני שאתה תאמר את דבריך. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אופיר פינס.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, התחזיות אומרות שהשנה הבאה תהיה שנה ברוכת גשמים. זה כמובן ברכה לכולם, אך הדבר הזה יכול להפוך לקללה גדולה מאוד לתושבי אחת השכונות ביישוב מג'דל-שמס בגולן הכבושה. במרכז אותה שכונה יש שדה מוקשים על תל עפר. בזמן של גשמים יש סחף של אדמה וגם של מוקשים. היו דברים מעולם שמוקשים אפילו נכנסו אל תוך הבתים. שדה המוקשים קרוב מאוד לבתים ויש חשש כבד שעם גשמים חזקים יהיה סחף גדול ויקרה אסון גדול.
עשרות ואפילו מאות פניות לפתור בעיה זאת, לפנות את שדה המוקשים, נענו באטימות או בחוסר היענות בכלל. ישראל לא יכולה לפנות את שדה המוקשים? שתפנה את כל הגולן. הסורים יפנו את שדה המוקשים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו נפנה את המוקשים. חבר הכנסת זחאלקה, אני מבטיח לך, אנחנו נפנה את המוקשים.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
גם זה לא יעזור.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אופיר פינס, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך.
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, היום אני מוכרח לומר שמשרד התחבורה הפתיע אותי לטובה. סוף-סוף הוא קיבל החלטה שאני יכול להתגאות שיש משרד תחבורה. עכשיו נראה מה השר יחליט. משרד התחבורה החליט שהנהיגה באוטובוסים שבהם הישיבה לגברים ולנשים נפרדת היא דבר בלתי חוקי, וזו באמת חרפה, פשוט חרפה. זו בושה וחרפה, ואני מקווה מאוד שהדבר הזה ייעלם מתחת – בקיצור שזה לא יהיה במדינת ישראל.
אבל עכשיו זה תלוי בשר כץ, בשר ישראל כץ שביקש ללמוד את הדוח של אנשי משרדו. אני מקווה שהוא יאמץ אותו ואני באמת מקווה שהתופעה הזאת שנשים צריכות לשבת מאחור, כמו אזרחיות סוג ב', וכל הטירוף הזה וההקצנה הזאת, שלפעמים אני לא יודע אם אני נמצא בירושלים, באירן, באפגניסטן – אז בואו באמת נלך עם הדברים שלנו, נהיה קצת יותר מודרניים, יותר סובלניים, יותר שוויוניים, ושהתחבורה הציבורית תהיה תחבורה ראויה שנוכל גם להתברך בה וגם להתגאות בה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת פינס, חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו – חבר הכנסת אופיר אקוניס.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חדשות טובות קראתי ביממה האחרונה. יש אנשים רבים בשירות הציבורי שמרוויחים מצוין. קודם כול, שמחתי לראות שחברי הכנסת לא מרוויחים כל כך הרבה; אולי עכשיו ירדו מאתנו ויעברו לאלו שמרוויחים קצת יותר. אני חושב שצריך להיפטר מהקנאה הצהובה הזאת באנשים בשירות הציבורי, בעיקר פרופסורים ומנתחים שמרוויחים טוב, כי טוב שבשירות הציבורי מרוויחים טוב.
יש איזו טעות נפוצה כשאומרים שהשכר הממוצע בשירות הציבורי הוא 12,000 ש"ח. זאת כמובן אגדה אורבנית מפוקפקת ביותר, משום שבשירות הציבורי, לצערנו, יש המון אנשים שהם לא חלק מהשירות הציבורי – הם עובדי קבלן, הם עובדים מחוץ למערכת והם כמובן לא באים בחישוב של הממוצע, כך שלצערנו הממוצע איננו 12,000 ש"ח לעובד בשירות הציבורי אלא הרבה פחות.
אני מקווה שכן ירבו עובדים שמגיע להם שכר גבוה, שירבו כמותם בשירות הציבורי בפרט ובישראל בכלל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואחריו – חבר הכנסת עתניאל שנלר. אני לא יודע על מה זעקת, שניים ממפלגתך היו, הוא השני עכשיו מהליכוד – – –
<אופיר פינס-פז (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו לא טוענים לקיפוח.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת עתניאל שנלר, אני יודע שאתה אף פעם לא מקופח.
<אופיר אקוניס (הליכוד):>
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפנות אל חברי הכנסת הערבים. תגידו, לא נמאס לכם? כל שבוע אתם מתסיסים את האווירה בהר-הבית, גם כאשר הגזרה היא שקטה. אתם מגיעים לשם, אתם נוקטים לשון אלימה, אתם מתסיסים את האווירה, ואתם יודעים את האמת. מעולם לא היה חופש פולחן בירושלים, במקומות הקדושים בירושלים, כמו בזמן שממשלת ישראל, שמדינת ישראל שולטת בעיר הזאת.
אנחנו מציינים השבוע – אם אינני טועה אתמול, אדוני היושב-ראש – 15 שנה לשלום עם ממלכת ירדן. מפלגתי תמכה בו, השלום הזה הוא חשוב, הוא אסטרטגי. אבל גם בימי שליטתה של ירדן בירושלים, בין 1948 ל-1967, לא היה חופש פולחן כמו בימיה של ישראל כשולטת וכריבון בירושלים.
אני מציע לכם להרגיע את הרוחות, להפסיק עם ההסתה ולהפסיק עם ההתססה כי אתם יודעים שאין שום פגיעה ביסודות והר-הבית בידינו.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
נפסיק עם הכיבוש – הכול ייפתר.
<דני דנון (הליכוד):>
אז על מה תדבר?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הכיבוש של ירושלים כמובן. בבקשה, חבר הכנסת עתניאל שנלר.
<עתניאל שנלר (קדימה):>
אני מודה ליושב-ראש על ההערה מקודם, כי עד עכשיו לא פתחתי את פי ואדוני שמע אותי. כנראה קולה של שתיקה חזק מצעקה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני נותן לך עוד עשר שניות לכבוד זה, בבקשה.
<עתניאל שנלר (קדימה):>
תודה רבה.
בשבת הזעיקה את מתאמת ההשתלות הארצית משפחה אחת שאחד מבניה עבר אירוע מוחי חמור והיא מבקשת לתרום את איבריו. בירור קצר הוביל לכך שבן המשפחה איננו במוות מוחי, ולכן לא הופעלה מתאמת ההשתלות. בהמשך, כאשר הידרדר מצבו של האדם והופיעו סימנים של מוות מוחי, בדיקות הדם הראו תפקוד לקוי של האיברים ולא ניתן היה להשתיל אותם באדם אחר. אכן, יש משפחות שמבקשות להחיות את האחר באיברי יקיריהן.
משרד הבריאות מארגן השבוע או בשבוע הבא הכשרה לרופאים שכל תפקידם להתמחות איך קובעים מוות מוחי על מנת שיהיה מקצועי מאוד ותואם את ההלכה היהודית, שזה תואם את החוק שהבית הזה חוקק.
חברי חברי הכנסת, 1,256 אנשים מחכים היום להשתלה. 1,256 אנשים, חייהם עומדים מנגד, וכל המקיים נפש אחת בעולם כאילו קיים עולם מלא. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חבר הכנסת גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אמסלם.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע, תמיד חבר הכנסת אקוניס רוצה להטיף לנו מוסר. אם להילחם בכיבוש זוהי התססה, אז אנחנו מתסיסים. אם הקריאה לאנשים לבוא לאל-אקצא ולהתפלל כמוסלמי – זו זכות של כל מוסלמי. אם זו התססה אז גם אני מתסיס.
<דני דנון (הליכוד):>
גם ליהודי מותר לבוא ולהתפלל?
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):>
אני חושב שלא רק הספורט הישראלי חולה אלא כל החברה הישראלית חולה, והיא נגועה בנגיף הגזענות. אתמול שידרו בערוץ-2 על מנהלת ברשת הלבשה "קרוקר" בהרצלייה. היא הוקלטה כאשר היא אומרת שהיא לא רוצה להעסיק בחורים או אנשים מטייבה או מטירה – היא השיבה לאחד הפקידים שאמר לה שיש לו קורות חיים של בחורה מטירה שמוכנה לעבוד ברשת. אז היא בתשובתה פרסה את משנתה הגזענית ואמרה: אל תשלח לי את קורות החיים שלה, של אנשים כאלה, שהם לא טבעיים ולא ישראלים. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת אמסלם – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אלדד.
<חיים אמסלם (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך אותך, אדוני היושב-ראש, על היוזמה להזמין את חברי הכנסת לביקור היום בבית-שערים, שם נחשפה מנורה קדומה חצובה בסלע ששוחזרה ושופצה מחדש – ביקור שבו השתתפתי. הביקור היה מרגש ביותר, ונחשפנו בו בפועל למקורותינו העתיקים. לעמוד במקום שבו עמדו רבי יהודה הנשיא וחכמי המשנה, במתחם אשר שם מקום מנוחתו, זו זכות גדולה, ותבורך על כך.
לכל מסלפי ומעוותי ההיסטוריה המנסים לטעון לבעלות על מקומות קדושים להם, במקומות שהם שלנו מאז ומעולם ואשר ההוכחות בשטח מדברות בעד עצמן, אם זה בגליל התחתון והעליון ואם זה בהר-הבית – חשיפתם של שרידים אלו מחזקת בלי ספק את אחיזתנו בארץ-ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני רק מוכרח לומר ולציין ששיח'-אברק הוקמה מעל בית-שערים. זאת אומרת היא לא היתה לפני אלא היא הוקמה מעל בית-שערים, ויפה. בהחלט היא שמורה שם עד היום, אבל באמת היה ביקור. שם מנורת הכנסת שכולנו מתהדרים בה והיא סמל מדינת ישראל, ושם אחד הקשרים היותר מובהקים של ישיבתנו בארץ גם כאשר גורשנו מירושלים. שם גם נחתמה המשנה, והכנסת קיבלה היום מתנה – שישה סדרי משנה. חבר הכנסת אלדד – בבקשה, אדוני.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לפני חמש שנים ירד שלג בירושלים ומעלה-המוגרבים קרס. הממשלה החליטה לבנות גשר חדש במקומו, אבל גשר, כידוע לכם, טעון יסודות. אז בשביל לחפור יסודות היה צריך לעשות חפירת הצלה, כי זה אזור שיש בו עתיקות רבות. אולי בניגוד למה שאמר חברי חבר הכנסת בן-ארי, דווקא נחשף שם ארמון גדול מהתקופה האומיית. אבל הערבים חוללו מהומות ואמרו שאנחנו חופרים מתחת לאל-אקצא, אז הגיעה משלחת טורקית והראינו להם שלא חופרים מתחת לאל-אקצא. הם באמת חזרו הביתה ואמרו שאנחנו חופרים מתחת לאל-אקצא, וגם רוצים לזרוק פצצת אטום על עזה. כעבור שלוש שנים החליטה ממשלת אולמרט לזרז את הקמת הגשר החדש, והיום שמעתי שממשלת נתניהו החליטה שלא להשלים את בניית הגשר, ובכך יש תשובה לחבר הכנסת אקוניס למה חברי הכנסת הערבים מתסיסים – כי הם רואים שזה עובד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אלדד. חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חבר הכנסת ציון פיניאן.
<יואל חסון (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לדוח השכר שפורסם, שבאמת מעלה דוגמאות לתנאי שכר מופלגים ומוגזמים בשירות הציבורי. אבל אני חושב שצריך לשים לב לדבר שאולי פחות דובר בו, והוא המשמעותי.
כשאני רואה מנהל בית-חולים, כשאני רואה מנכ"לים בגופים מסוימים שמרוויחים את תנאי השכר שהוצגו, גם אם הם נראים בעינינו גבוהים, הם לא לגמרי גבוהים. אם אנחנו משווים לבתי-חולים בעולם, לפחות במדינות שמקבילות אלינו, תנאי השכר של מנהלי בתי-החולים בארץ הם אפילו נמוכים, ביחס אליהם.
אני לא חושב שזאת הנקודה שצריך לדבוק בה. הנקודה המעניינת היא חוסר ההבנה לגבי תפקידים מסוימים שבהם השכר הוא לא נורמלי. כאשר אנחנו רואים עובדים בנמל חיפה, בחברת החשמל, אנשים שמגיעים לשכר יותר גבוה משכר של מנהלי בתי-החולים, של מנכ"לים, של אנשים שלמדו וצברו ניסיון מקצועי וכדומה, זה דבר, אדוני היושב-ראש, שלא ניתן לקבל אותו. ועל זה, לדעתי, צריך לשים את הזרקור. מי שהוא, בעיני, מקצועי, והוא למד, ומנהל בית-חולים, או אפילו עומד בראש אוניברסיטה, תנאי השכר שלו, בעיני, הם לא מופלגים אם הוא ראוי לכך, והם עדיין סבירים כשמשווים את זה למדינות אחרות. מה שלא צריך לקבל זה תנאי שכר של עובדים שמגיעים לתנאי שכר מופלגים בזכות הסכמי שכר, בזכות הטבות מופלגות, בזכות שעות נוספות שלא באמת קיימות, וכל מיני תנאי שכר נלווים שמעוותים את עולם השכר במגזר הציבורי בישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת פיניאן, ולאחר מכן – חברת הכנסת זועבי.
<ציון פיניאן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כשבוע ימים כולנו הוכינו בהלם עם היוודע הידיעה על התאבדותו הטרגית של מוני פנאן, זיכרונו לברכה – המנהל המיתולוגי של "מכבי תל-אביב". התאבדותו הביאה עמה גל של שמועות ומחול שדים לגבי הסיבות שגרמו להתאבדות. אחת הסיבות, על-פי התקשורת, היא הסתבכותו של מוני בבנק פרטי שהקים, שבמסגרתו ניתנה ריבית גבוהה למשקיעים.
חברי חברי הכנסת, ברצוני להביא לידיעתכם כי תופעת הבנקים הפרטיים גואה בארצנו, והיא צומחת כפטריות אחרי הגשם. מדי יום אנו שומעים שוב ושוב על עוד בנק פרטי שקרס והותיר אחריו מאות משקיעים שנשארו בלא שקל וכל הונם ירד לטמיון. רק נזכיר שבצפון הארץ נידונו לתקופת מאסר שלושה ראשי בנקים פרטיים שקרסו, והותירו אחריהם מאות משקיעים חסרי כול שהפכו לנטל על המדינה. אגב, אחד מהשלושה התאבד.
אני קורא לרשויות החוק לתת את הדעת לנושא ולא להקל בו ראש. זו תופעה שמפילה אזרחים רבים, שחלקם תמימים, ויש למגר אותה, גם אם הנושא מצריך חקיקה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת זועבי, ואחריה – חבר הכנסת נפאע. אבל הוא מאותה סיעה, אז חברת הכנסת רחל אדטו. לאחר מכן יהיה חבר הכנסת נפאע. בבקשה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה לא מרפה זה תקופת מה מסוגיית בריחת המוחות לחוץ-לארץ. בתקשורת דנים במטרה הלאומית העליונה של החזרת מדענים יהודים מחוץ-לארץ. תוכניות כאלו לא רואות, לא מזהות, את עשרות המוחות הערבים שלא מצאו להם מקומות תעסוקה בשוק העבודה. מדברים על קליטת מהנדסים יהודים, בזמן שיש אלפי מהנדסים ערבים שאינם מועסקים בתחום התמחותם. מדברים אפילו על קליטת מורים, בזמן ש-9,000 מורים ומורות ערבים מחכים כבר שנים להיקלט במערכת.
זה אולי הכרחי שמדינה יהודית תחפש אחרי מוחות יהודים. חיפוש מוח מסתיר בהכרח מדיניות אחרת של התעלמות, אפילו מקיומו של מוח ערבי. מדינה שחושבת למען היהודים, מדינה שדואגת ליהודים, מדינה שמתכננת ליהודים, זוהי המדינה היהודית, ובלית ברירה זוהי מדינה אנטי-דמוקרטית.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת אדטו.
<רחל אדטו (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קדם לי חבר הכנסת יואל חסון ודיבר על הפערים במגזר הציבורי. אני רוצה לחדד את זה קצת יותר. הדגש כמובן בולט, שכרם של הרופאים המנתחים בבית-החולים "סורוקה", סדרי גודל שהם באמת גבוהים. אבל אנחנו צריכים לזכור כמה דברים. מעבר לשנות הלימוד, מעבר לכך שהוא הגיע להיות מנהל מחלקה בכירורגית לב או בכירורגית כלי דם, האנשים האלה הם אנשים שעובדים בבית-החולים "סורוקה". האנשים האלה היו יכולים לקבל פי כמה וכמה אם הם היו עובדים בבית-חולים במרכז הארץ ומנתחים בבית-החולים "אסותא", או לחלופין אם הם היו בכלל באמריקה. האנשים האלה באו ממרכז הארץ, עברו לפריפריה. שכר היסוד שלהם זהה לזה של כל הרופאים. על שכר היסוד הם מקבלים תגמול בעבור השעות הנוספות, בעבור התורניות, בעבור הכוננויות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני עוצר כדי שלא יילקח מזמנך. האם רופא בשירות הציבורי משתכר – ועיני לא צרה בו – שעבר לבאר-שבע, יכול לעשות גם רפואה פרטית?
<רחל אדטו (קדימה):>
התשובה היא לא, אלא אם כן יתקבל חוק השר"פ שלי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה הציבור לא יודע, חשוב שתאמרי את זה. יפה, הציבור לא יודע. חשוב שתאמרי את זה.
<רחל אדטו (קדימה):>
במפורש התשובה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אם הרופא הזה היה נשאר במרכז הארץ, מקבל שכר פחות אבל היה יכול לעסוק ברפואה פרטית, הוא היה מקבל הרבה יותר ממה שהוא מקבל. הוא הולך ומשרת את הפריפריה באמת.
<רחל אדטו (קדימה):>
חד-משמעית. גם לא על זמני, תרשה לי רק לענות לך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מסכים אתך במאה אחוז. נמצא פה גם נשיא האוניברסיטה בבאר-שבע. אנחנו צריכים להצדיע לאנשים האלה.
<רחל אדטו (קדימה):>
זו ציונות לשמה. תרשה לי רק, במסגרת התשובה אליך, לא על הדקה שלי, לענות לך שמה שקורה היום במרכז הארץ – רופאים ממרכז הארץ עוברים לנתח בבית-החולים החדש הפרטי ב"אסותא", והשכר ההתחלתי שלהם מתחיל ב-80,000 שקל – ההתחלתי, כי זה בית-חולים פרטי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו מדברים על השכר הציבורי.
<רחל אדטו (קדימה):>
ולכן, אם אני חוזרת לשכר הציבורי, העמדת רופאים בראש הרשימה כאשר הם למעשה עושים את הציונות במיטבה ומקרבים את הפריפריה למרכז, היא עוול, כאשר משווים אותם לרב-חובל בגוררת בנמל אשדוד, שמרוויח 68,000 שקל, או לספרנית בבנק ישראל שמקבלת 41,000 שקל. צריך להיות מידתי, וצריך לראות את התרומה של כל אחד למערכת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. חברת הכנסת זועבי, אני רוצה לומר לך שיש לנו מוח ערבי מצוין כאן בנשיאות של הכנסת, מזכירות הכנסת.
<רונית תירוש (קדימה):>
נאזם.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני לא רוצה לומר אנשים, אני רק אומר שיש לנו. אבל הערתך היא הערה לתשומת לב כולנו. חבר הכנסת נפאע, ואחריו – חברת הכנסת יחימוביץ.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
תודה, כבודו. השבוע קיבלנו לידינו את הדוח השנתי של האגודה לזכויות האזרח, שדן בסוגיות מספר, בין היתר להקים גן-ילדים ברכמה. הכפר רכמה הוא כפר בלתי מוכר הנמצא בתוך שטח השיפוט של המועצה המקומית ירוחם. מדינת ישראל מעולם לא הכירה בכפר, אף שהיא עצמה העבירה למקום את תושביו בשנות ה-50 ממקום מושבם הקודם. כיישוב בלתי מוכר לא ניתנים לתושבי הכפר שירותים בסיסיים, ואין אפשרות להקים בו מבני ציבור כגון גן-ילדים ובתי-ספר.
לאחרונה, המליצה ועדת-גולדברג להכיר בכפר במקום הימצאו.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
הילדים לא לומדים?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, לא. לא להפריע בדקה.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
סליחה. אני אמשיך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני עכשיו נותן לך, אני מחזיר לך.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
בסדר, תהיה תשובה בהמשך. ברכמה מתגוררים מעל 100 ילדים וילדות בגיל הרך, בני שלוש-שש. ילדים אלה לא זוכים לחינוך בגיל הרך, שלו הם זכאים כחוק, מכיוון שלא קיים גן-ילדים ביישוב. המועצה המקומית ירוחם תמכה בהקמת הגן, ואף קידמה תוכנית שעברה את אישור הוועדה המקומית. אך התוכנית הוקפאה בשל לחצים פוליטיים, ופתרון – אין. נדמה לי שפוליטיקאי דגול אמר פעם מעל הדוכן הזה, אם זיכרוני לא מטעני, שנקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. אני חושב שהילדים האלה לא צריכים להיות קורבנות של מדיניות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
משורר דגול אמר את זה.
<סעיד נפאע (בל"ד):>
משורר דגול. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
"בעיר ההרגה". בבקשה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי. תסיים חברת הכנסת תירוש. אם יש מישהו כאן באולם שרוצה לדבר, כי אנחנו לא סיימנו. אחריו משיב השר, כנהוג. בבקשה, חברת הכנסת יחימוביץ.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, גם אני מבקשת לדבר על דוח הממונה על השכר באוצר. אני חושבת שמדובר בדוח מעוות, שאינו מביא את המידע הראוי לציבור, וזאת כיוון שהוא מטפל רק ב-4% מהמשתכרים בשירות הציבורי, 4%, הגבוהים ביותר, של משכורות נדירות, יוצאות דופן, שאינן משקפות כלל את רמות השכר בשירות הציבורי.
רוב העובדים המועסקים בשירות הציבורי משתכרים או שכר ממוצע במשק או שכר מינימום, ולעתים קרובות הם נזקקים להשלמה לשכר מינימום. לעתים הם מועסקים בחלקיות משרה, לפעמים במשרות שעתיות, לעתים קרובות מאוד על-ידי חברות כוח-אדם, קבלני שירותים וכן הלאה. מדובר ברוב המכריע. בדוח הממונה על השכר אני רוצה לדעת כמה מרוויחה עובדת סוציאלית אחרי 17 שנות ותק, כמה מרוויחה מורה בבית-ספר עם תואר שני אחרי 20 שנות ותק, כמה מרוויחה אחות בבית-חולים ממשלתי. אלה הנתונים שעל הציבור לדעת ולראות, ולא להפוך את פרסום הדוח למסע שיסוי נגד המגזר הציבורי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
האם סיימת?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
לא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אבל לצערי הרב נסתיימה הדקה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אני יכולה עוד מלה, ברשותך, אדוני?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני רוצה לנצל את הדקה שיש לי כדי לתת לך אותה לא בעניין זה, אלא בעניין אחר. בבקשה, משפט אחרון.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
משפט אחרון. לשמחתי חוק שלי, שמשנה את דוח הממונה על השכר, עבר בקריאה שנייה ושלישית. הדוח הבא של הממונה יהיה שונה, ישקף את הנתונים האלה וגם בצדו ייצור בפעם הראשונה שקיפות בשכר בצה"ל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה. שמעתי שהגשת הצעה לנשיאות הכנסת, שקיבלה מעמד של דיון דחוף בוועדת הכלכלה. רציתי לשאול אותך ולנצל את הדקה שלי, כי גם אני הצבעתי וביקשתי רשות. אני שומע מהצעה לסדר-היום שאת הגשת ושתידון בוועדת הכלכלה שאנשים נכנסים לבתי-שעשועים או לבתי-קפה ומסעדות משלמים 2 שקלים עבור ביטחון, ואת הדמים האלה מקבל בעל המסעדה, והשומרים אפילו לא מקבלים. זאת אומרת, אני לא משלם לשומר, אלא אני משלם למעשה לאותו בעל בית-קפה המוסיף על ארוחתי ולא נותן את זה לאותם אנשים השומרים עלי. אולי את מוכנה רק להרחיב את הדיבור בעניין זה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. מדובר בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת כרמל שאמה ושלי, שהפכה לדיון מהיר בוועדת כלכלה, כפי שהסברת, והיא באה בעקבות כתבת תחקיר שעשו גיא מרוז ואורלי וילנאי, ובה הם חשפו שאותם כספים שהסועדים משלמים במסעדות לאבטחה – רשום במפורש אבטחה – ועוברים לבעלי המסעדות, לכאורה כדי לשלם למאבטחים שעומדים בפתחן של המסעדות או מקומות בידור אחרים, הכספים האלה ברובם לא מגיעים כלל לאותו מאבטח, שומר, עובד קבלן שעומד בפתח ומאבטח. הוא מקבל מן הסתם 20 שקלים ו-70 אגורות לשעה, ופער גדול נוצר. בעצם יש כאן שתי קבוצות מנוצלות כתוצאה מגביית היתר הזאת: מצד אחד הלקוח, שסבור לפי תומו שהוא משלם עבור אבטחה, ומצד שני אותו מאבטח שלא מקבל את השכר שבגללו גובים אותו מהלקוח. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. זה דבר שצריכים לתת את דעתנו הציבורית עליו. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להזכיר לכולם את האחריות העצומה לחיי אדם שנושא בה כל נהג בכבישי הארץ, בעקבות כתבה שראיתי אתמול בערוץ-2, שנהג משאית יוצא מהבית ל-36 שעות על הכביש; את המנוחה שלו הוא עושה בצד הכביש – שזו גם סכנת חיים לכל הנהגים שעוברים שם – ואחרי 36 שעות הוא חוזר הביתה. אני בטוח, ואני חושב שרוב חברי הכנסת כאן בטוחים, שהוא לא עושה את זה כי הוא אוהב להיות 36 שעות מחוץ לבית ולעבוד, אלא בגלל המשכורת הנמוכה שהוא מקבל. בגלל שכר המינימום שהוא מקבל הוא נאלץ להיות 36 שעות על הכבישים. זו סכנה לכולם. אני חושב שמי שצריך לשאת באחריות זה המעסיק של אותם נהגים, ואנחנו רואים כל הזמן נהגי משאיות שעומדים בצדי הכביש ומסכנים את כולם.
על כן, אני פונה למשרד התחבורה, למשטרת ישראל, לנקוט יד חזקה מאוד לא רק נגד הנהגים – נגד המעסיקים, כי הם בעלי הבית. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי, ואחרונה חביבה – חברת הכנסת רונית תירוש. Last but not least.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה לברך אותך על היוזמה הברוכה של היום, לבקר בבית-שערים. כל מי שמבקר שם, אדוני היושב-ראש – אנחנו חוזרים משם טעונים בגאווה היהודית שלנו על השורשים שלנו במדינת ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בארץ-ישראל.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
בארץ-ישראל. ואם אני מחבר את זה לביקור של הרמטכ"ל שלנו בברלין והנאום שקראתי שהוא נשא שם, באמת צריכים להגיד בגאווה שאנחנו שייכים לעם שעבר הרבה תלאות, יש לנו היסטוריה עתיקה מאוד ועשירה מאוד, אבל אם אנחנו לא נבליט את ההיסטוריה שלנו כלפי כל העולם, כלפי כל מיני דוחות שמתפרסמים נגדנו, ואם יביאו בשבוע הבא את דוח גולדסטון באו"ם, כן או לא – אנחנו צריכים להאמין שלנו יש שורשים עמוקים בארץ-ישראל, והארץ הזאת שייכת לנו. הביקור שלנו היום בבית-שערים מתחבר גם לביקור של הרמטכ"ל בברלין ולחורבן הגדול של עם ישראל בשואה, וגם לכך שאנחנו יכולים לבוא ולהגיד לכל העולם, לכל האומות, שאנחנו שורשיים פה ויש לנו פה אחיזה אמיתית, ולא צריך להוכיח את אחיזתנו פה בארץ-ישראל.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
רק הייתי רוצה לומר לך, חבר הכנסת מיכאלי, שמשפחתי הגיעה 150 שנה לפני השואה, בלי שום קשר אליה, משום שהם חזרו לארצם ולמולדתם ולעירם ירושלים. זאת אומרת, המדינה היא לא איזה פיצוי על השואה, אלא זו חזרת עם ישראל לארץ-ישראל. כמובן, יש כאן אזרחים שנולדו בארץ הזאת, שמולדתם היא ארץ-ישראל, אבל העם היהודי – זאת מולדתו מאז ומתמיד. תודה רבה, אני מאוד מודה לך.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תודה גם לך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חברת הכנסת תירוש, בבקשה.
<רונית תירוש (קדימה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ראשית, אני רוצה לבקש מכבודך אולי לארגן סיור נוסף, כי שמעתי הדים מאוד חיוביים על הסיור הזה, ובתנאי שאתה מצטרף אליו, כי דברי ההסבר שלך, מסתבר, היו מאוד משמעותיים והוסיפו והעשירו.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני רק רוצה לומר לך, חברת הכנסת תירוש, שאשתי הצטרפה לסיור הזה, ולא ביקשתי עדיין את רשותה של היועצת המשפטית. אז אם צירופה לסיור, על-פי בקשתם, כי הם רואים ביושב-ראש הכנסת סמל לאומי והזמינו גם אותה – אבל אם חלילה הדבר נעשה לא ברשות ולא בסמכות, חלק מהדלק שאשתי השתמשה בו כשהיא נסעה אתי יוחזר לכנסת.
<רונית תירוש (קדימה):>
טוב. אנחנו נשמח לראות את שניכם שוב. אני הייתי מאוד מבקשת להצטרף לסיור שכזה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם ביקורי באום-אל-פחם. בבקשה, אני נותן לך את כל הדקה מההתחלה.
<רונית תירוש (קדימה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני התלבטתי אם לדבר שוב על הפרשייה הזאת של מותו הטרגי של מוני פנאן. גם כיושבת-ראש שדולת הספורט בכנסת, חשבתי לנכון לבקש קצת להירגע וקצת פחות התלהמות, ולא לחפש מייד את הכותרות. אלה ממילא כנראה תגענה. כל מה שרציתי לבקש, שנישאר בני-אדם, שנהיה בני-אדם, שקצת נהיה רגישים למשפחה שזה עתה נחתה עליה טרגדיה בלתי צפויה. עוד לא עברו שבעה ימים, עוד לא הותקנה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מתה מוטל לפניהם.
<רונית תירוש (קדימה):>
כן, נכון. עוד לא יבשו רגבי העפר על קברו, עוד לא הותקנה מצבה, וכבר הפכו אדם שהיה כל כך אהוד ואהוב – אני לא רוצה אפילו לחזור על מלים כל כך שליליות. לכן, כל מה שאני מבקשת – תניחו. יש רשויות חקירה במדינת ישראל, יש משטרה ויש רשות המסים, והן בוודאי יעשו את מלאכתן נאמנה. אבל לא צריך למהר, בטח לא צריך ועדת חקירה פרלמנטרית וכל מיני עצות נוספות שניתנו בכותרת כזאת או אחרת. זה כל מה שרציתי לבקש. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. אני מזמין את כבוד השר אבישי ברוורמן להשיב על הדברים ששמע כאן באיזה נושא שהוא רוצה להתייחס אליו. אני מודה לו על שישב כל זמן השאלות וגם מוכן להשתתף בדיון על מנת להתייחס.
<השר אבישי ברוורמן:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לשני נושאים: לנושא השכר הציבורי ולמעמדם של ערביי ישראל. לגבי השכר הציבורי היו פה הערות מאוד-מאוד חשובות. 16 שנה הייתי נשיא אוניברסיטה, וידעתי שכל שנה יוציאו דוחות, והדוחות האלה זורקים אנשים לציבור. אמר את זה חבר הכנסת אורבך, שמעתי, ואמרו את זה גם אחרים. אתן דוגמה. אני זוכר – בעבר היה פרופסור עזאי אפלבאום. עזאי אפלבאום עזב את ירושלים, ויתר גם על המרכז ובא להיות מנתח לב, להקים את המחלקה ב"סורוקה". ובאמת, הוא קיבל משכורת. הוא ויתר על כל העבודה הפרטית שיכול היה לעשות. עשו אותו שיאן המשכורת, לקחו את הבן-אדם הזה, שהוא ציוני, מכיוון שאין שום קשר לעניין, ועשו אותו פושע. הוא היה מסתובב – חגגו עליו שבועיים ימים.
רבותי, למדתי דבר אחד לגבי השכר הציבורי. היו שתי ועדות, האחת בארצות-הברית והאחת בישראל. בארצות-הברית, נגיד הבנק בעבר פול ווקר – הוקמה ועדה לגבי השכר הציבורי, ולגבי השכר הציבורי ההמלצה שלו היתה לצמצם את גודל הסקטור הציבורי, אבל דווקא בתפקידים חשובים בסקטור הציבורי יש לתת לאנשים שכר ראוי, כי אחרת כולם יהיו בשוק הפרטי. אותו דבר פרופסור צבי זוסמן המנוח, שאתה זוכר, עשה לגבי ישראל.
מה שקורה, ואני אומר את זה לאותם אנשים שמוציאים את הדוחות: הפסטיבל הזה, שמערבבים בו יקר וזולל, שזורקים אנשים – מין בשאינו מינו – הוא פשוט משחק לא מתאים, מכיוון שאנשים לא מבינים את האינפורמציה. הם רואים שכר ואומרים: האיש הזה קיבל 90,000 שקל, הוא פושע, בשעה שיש אנשים שמקבלים שלא כדין. צריך להפסיק עם הדבר הזה. אמרה גם חברת הכנסת יחימוביץ שיש להציג את הדברים האלה בצורה מושכלת.
ראשי האוניברסיטאות לדוגמה. ראשי האוניברסיטאות עד היום מקבלים לפי החוזה את משכורתם כל השנה. היו אומרים: מקבלים 40,000 או 50,000, אבל זה היה החוזה שהיה חתום עם הממונה על השכר.
אני בכלל אומר שצריך להפסיק עם הפסטיבל הזה. הגיע הזמן שהממונה על השכר, שמוציא את הדוחות, יציג את הדברים – מה נכון, מה חוקי, גם להבדיל בין יקר וזולל, וגם לגבי אותם אלה שאינם מקבלים.
<נחמן שי (קדימה):>
לא כדאי להפסיק עם זה, כי אז לא ידעו איפה חברי הכנסת ממוקמים, זה שם אותנו במקום טוב.
<השר אבישי ברוורמן:>
עזוב. נחמן, ידידי, זו לא הנקודה, הנקודה היא שהפסטיבל הזה הוא חלק מהזילות שקיימת פה, וצריך להפסיק את זה, כי הוא לא משרת והוא פוגע בדרך כלל באנשים הראויים ביותר, שאחרי זה אומרים: מה לנו בשירות הציבורי.
הנקודה השנייה שלי היא לגבי האוכלוסייה הערבית. חבר הכנסת גנאים ציין זאת, וציינו אחרים. אני כבר לא מזועזע, כי אני יודע לגבי האפליה המשמעותית שקיימת במדינת ישראל כלפי אזרחי ישראל הערבים. אני זוכר שאמי זיכרונה לברכה עלתה ארצה. היא סיימה תיכון במריאמפול, אביו של פרופסור ליבאי היה מורה שלה, והיא רצתה להתקבל לאוניברסיטה בליטא, אבל היה נומרוס קלאוזוס, לא קיבלו יהודים. כשאני שמעתי אתמול – זה לא המקרה היחיד בחברת "קרוקר" הזאת – שאומרת מנהלת: ערבים מטייבה, מטירה, ערביי ישראל, האזרחים, הם לא יקבלו פה עבודה, הם אחרים – כשאנחנו היינו שומעים את זה, וגם היום כשאתה שומע במדינה מסוימת – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מי שאומר את זה עובר עבירה פלילית, אדוני.
<השר אבישי ברוורמן:>
אני חושב שהמשטרה צריכה לחקור את זה ולהעמיד לדין. כשאנחנו שומעים בארץ זו או אחרת שליהודי לא נותנים להיכנס, אנחנו זועקים. רבותי, משהו לא טוב קורה במדינת ישראל.
ציין גם חבר הכנסת נחמן שי, שגבו אלי, את העובדה לגבי שחקן הכדורגל שאתמול זכה בניצחון על קבוצתו של רובי – – –
<נחמן שי (קדימה):>
היושב-ראש דיבר על זה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שחקן מצוין.
<השר אבישי ברוורמן:>
גם היושב-ראש דיבר. שחקן מצוין.
רבותי, לכן אני חושב שאחד הדברים שחשובים – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אדוני, הוא שחקן מצוין וספורטאי.
<השר אבישי ברוורמן:>
וספורטאי מצוין. הדבר הזה חייב להיפסק, משום שאנחנו צריכים להעניש אנשים שכאלה. ופה אני מגיע לנושא השלישי, שהממשלה הזאת מבחינתי תיבחן בו בשנה הבאה, ממשלת נתניהו, לא רק בשתי מדינות לשני עמים, לא רק בשיפורים, אלא בהתייחסות שלה לאזרחי ישראל הערבים.
אחלק אתכם דבר אחד. הופעתי בארגון של המדינות המפותחות בפריס. הרצון הוא שישראל תתקבל במאי 2010 לארגון. הביקורת בארגון היתה לא על שלישראל יש תוצר לאומי לנפש – נכון שיכול להיות יותר גבוה – 24,000 דולר לנפש, לא על שיש לה הסטארט-אפים מספר אחת בעולם; הביקורת על ישראל היתה שהיא המדינה האי-שוויונית הענייה ביותר במערב, לפני מסים וסובסידיות, ובמיוחד מה אנחנו עושים לגבי שתי אוכלוסיות: הערבים והחרדים.
בהסבר שנתנו אמרנו את האמת, שאכן היתה פה ממשלה שניסתה – אני מדבר לגבי הערבים – ממשלת רבין, אבל אנחנו לא נותנים את ההזדמנות השווה. הבטחנו, ואני הבטחתי בשם ראש הממשלה ובשם ממשלת ישראל, שלפני שיהיה הביקור של מנכ"ל ה-OECD כאן, בחלק השני של ינואר, אנחנו נקיים ישיבת ממשלה.
אני מכין עכשיו לראש הממשלה הצעה לתוכנית שהיא מאוד רלוונטית, בין השאר בתחום התעסוקה, כולל תעסוקת נשים. וכאשר הצגתי את הנושא ב-OECD עם השר בן-אליעזר, ואמרתי שהפוטנציאל הכלכלי של ישראל – בעבר היתה אוכלוסייה רוסית, ולא תהיה עלייה רוסית גדולה; לפני זה היו עליות אחרות – הפוטנציאל הגדול ביותר היום לפיתוח כלכלי בישראל, שגם יצמצם פערים, זה האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית. כי הביקוש שקיים לא ממוצה, והפרויקטים – ואמרה חברת הכנסת זועבי: הלוא אפשר להקים עכשיו, אנחנו מנסים. בגליל יש מהנדסים ערבים ותוכניתנים ערבים, והחברות הישראליות מוציאות עכשיו את מרכזי המחקר והפיתוח להודו, למקומות אחרים, בואו ניקח את מה שקיים כאן, נעשה אותו, זה גם יוסיף לתוצר הלאומי וזה גם יתקן פערים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
וגם יקדם את השלום. כשיהיה שלום בין יהודים לערבים בישראל, אחר כך נמשיך הלאה.
<השר אבישי ברוורמן:>
אדוני, אני אגיד את המלה האחרונה. אתה בן מסדר ז'בוטינסקי ואני מהמסדר של ברל כצנלסון ובן-גוריון. שני המסדרים האלה אמרו שכאן צריך להיות שוויון בארץ הזאת – שנינו ציונים – לכל אזרחי ישראל, זה כתוב במגילת העצמאות שכתב בן-גוריון, ולכן כל אותם אלה בממשלה, בכנסת ובחברה הישראלית שאינם מבינים זאת, לא רק שהם חוטאים למהותה של מדינת ישראל, הם גם פוגעים בה, כי זה לא רק צודק, זה גם חכם. זה לא רק טוב לערבים, זה טוב מאוד ליהודים. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מאוד מודה לשר ברוורמן על הערותיו. תם חלק הנאומים בני דקה. השתתפו בו היום 21 חברים, הזמן שארך היה קצת יותר רב, אבל היו נושאים מעניינים. אני מודה לכל המשתתפים.
<הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), התש"ע–2009>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/279).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אנחנו עוברים לסדר-היום האחר. בראש סדר-היום לאחר נאומים בני דקה, שהם חובת התקנון, אני מזמין את חבר הכנסת זבולון אורלב בשמו ובשם חברת הכנסת רונית תירוש, להציג את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה) לקריאה הראשונה. חבר הכנסת אורלב יכול להציג עשר דקות. חברת הכנסת רונית תירוש תהיה הדוברת הראשונה לאחריו. היא תוכל לדבר שלוש דקות, אבל היא תוכל לדבר בגמר הדיון חמש דקות, את יכולה לחבר את זה, אז את יכולה לקבל שמונה דקות אחריו, אם תרצי.
<רונית תירוש (קדימה):>
אם יהיה לי משהו להשלים.
<נחמן שי (קדימה):>
היא מכפילה את זה, יצא לה 16– – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
לא, היא לא יכולה להכפיל שום דבר שלא כתוב בתקנון. אין אצלנו פרשנויות שלא נובעות מהאמור בחוק כפי שהוא. בבקשה, אדוני.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אני מתכבד להביא לאישור מליאת הכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), הצעת חוק מאוחדת משתי הצעות חוק פרטיות נפרדות של חברת הכנסת רונית תירוש ושלי עוד מהכנסת הקודמת.
עניינו של החוק הוא כך, אדוני היושב-ראש: הרי בשפה העברית המלה אונס היתה תמיד מיוחסת לפשע מיני חמור שנעשה על-ידי גבר באשה. וכך ידענו כל השנים, וכמובן החוק הפלילי התייחס אומנם לשפה העברית המדוברת. לצערנו, אדוני היושב-ראש, התמעטו הדורות, ולאחרונה, יותר נכון בשלוש השנים האחרונות, אירעו כמה מקרים מאוד-מאוד מזעזעים, שנשים אנסו גברים על-ידי כך שגרמו להם לבעול נשים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אונס סטטוטורי או אונס – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אונס על-ידי כך שהם גרמו לאותם גברים לבעול אותן.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
זה אונס סטטוטורי או כפייה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
גם וגם.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
גם וגם, תיכף אני אבהיר את הדבר הזה. גם וגם. שני מקרים שהתפרסמו מאוד – היה מקרה בעיירה בדרום שאם אנסה את ילדיה. מקרה מאוד-מאוד מזעזע. מקרה נוסף הוא של מורה שאנסה את תלמידה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
האם אתה חושב שמה שמפריע, בדרך כלל, לאם לאנוס את ילדיה זה שאין חוק?
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
קודם כול, השאלה שלך היא שאלה נכונה, אבל היא לא נכונה רק לגבי המקרה הזה. אסביר.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
היום אי-אפשר להרשיע אותה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יש אונס סטטוטורי, שלא לדבר על עריות. שלא לדבר על עריות, שיש גם – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
חבר הכנסת אלדד, השאלה שלך יכולה להישאל, והחוק לא נועד לעניין אשה זו או אחרת. החוק נועד לקבוע נורמה שלפיה אנחנו מחנכים ומבהירים מהן הנורמות החברתיות. העובדה היא שבאותם מקרים שהגיעו לבית-המשפט, הן לא הואשמו על-ידי הפרקליטות בעבירות אינוס אלא בהפרדה של הטרדה מינית, אלא בהפרדה של פגיעה או חבלה ודברים מהסוג הזה, ועל-ידי כך המסר החברתי, חבר הכנסת אלדד וחברים נוספים, היה שזה אפשרי ושזה לא כל כך נורא.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היו כתבי אישום על אונס סטטוטורי.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
יכול להיות.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
שזה אינוס.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
יכול להיות, למרות – אדוני היושב-ראש, שהוא גם משפטן טוב – שסעיף 350 לחוק העונשין קובע לעניין עבירות מין: "אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר", ולכאורה ניתן לפרש שזה לא משנה מי עושה, אם גבר או אשה. אבל גם הפרקליטות וגם בתי-המשפט לא פירשו בפירוש המרחיב, ודנו והאשימו והרשיעו אנשים רק אם מדובר בכך שגבר אנס אשה, ולא אשה אנסה גבר.
על כן, אנחנו מציעים את התיקון שבא להשוות את החובות ואת הזכויות של גברים ושל נשים גם לעניין עבירות אונס, כלומר לא תהיה יותר הבחנה מי עשה את המעשה – אם עשה את המעשה גבר או אם עשתה את המעשה אשה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
החוק הפלילי מתייחס לגבר? הוא מתייחס לגבר באופן מפורש? כי פקודת הפרשנות אומרת שבכל מקום שכתוב גבר זה גם אשה. בבקשה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
הסעיף הוא קצר מאוד, ואני מקריא. סעיף 350 לחוק קובע לעניין עבירות מין: "אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר". זה נכון שמבחינת העברית אין הבחנה, אבל לצערנו הפרקליטות ובתי-המשפט לא פירשו כך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת אורלב, אני רוצה להקשות עליך לקראת קריאה ראשונה. הרי גם אני רוצה להצביע, ובכל זאת אני אחד מ-120 האצבעות המורמות כאן.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אנחנו מכירים בזכויותיך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
ברגע שאתה תקבע את הדברים האלה, בכל מקום שבו נאמר זכר ולא נאמרת נקבה ופקודת הפרשנות חלה עליו, יבואו ויאמרו: לא. פקודת הפרשנות לא חלה, כי עובדה שהמחוקק הבחין בהבחנה יתירה בין גבר לאשה כאשר הוא דן באינוס. זאת אומרת שהדבר הזה מחייב אותנו: בכל מקום שאנחנו רוצים לראות "העושה" שזה גם "העושה", בהתאם לסעיף מסוים בפקודת הפרשנות, נדמה לי שזה סעיף 19 – חבל שחבר הכנסת בן-ארי הוא לא חכם משפט, שכן אחרת ודאי היית עוזר לי, כי הוא בקי בפרטים. אני לא זוכר את הסעיפים, ואף פעם לא ידעתי מה הסעיפים – אני יודע איפה למצוא אותם – אבל נדמה לי שיש פה קושי.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
אדוני, קודם כול, ועדת החוקה, חוק ומשפט עמדה על הקושי הזה, ואנשי משרד המשפטים נשאלו שאלות נוקבות מאוד, כי אם אדוני היושב-ראש צודק – מדוע כתבי האישום לא הוגשו על עבירות אונס ומדוע בית-המשפט לא העיר את ההערות? להיפך, בית-המשפט בבאר-שבע העיר את ההערה ואמר שהוא מנוע מלדון בסוגיית אונס מכיוון שאין חוק, וזאת, אדוני, מפני שהמלה "אונס" בשפה המדוברת העברית המקובלת – תשאל כל סטודנט – היא מעשה גבר באשה, לא באופן הפוך. לכן, שים לב, אדוני, שהצעת התיקון מדברת ופותחת: "בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א)", כלומר בלי לפגוע בכך – מה שאדוני אומר זה נכון, על מנת להבהיר – קְרא את התיקון הזה כהבהרה: בעניין הזה כאונס. אף-על-פי שבדרך כלל אונס הוא פשע מיני של גבר באשה, מעתה ואילך הוא יהיה גם פשע מיני חמור של אשה בגבר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
משרד המשפטים תומך בחוק?
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
הוא תומך תמיכה מלאה. אדוני, לא רק זאת – כשהגשתי את הצעת החוק עוד בכנסת הקודמת, הגשתי אותה רק לגבי קטינים.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מה ייכתב כדי להסיר ספק?
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
כדי להסיר ספק? אני אביא את ההערות של אדוני גם לישיבת הוועדה.
אני הגשתי את ההצעה המקורית שלי לגבי קטינים, מכיוון שמי שפנה אלי, אדוני, היה המועצה הלאומית לשלום הילד בראשות ד"ר קדמן, שיש לו זכויות רבות בקידום חוקים להגנת קטינים. ואז בא משרד המשפטים ואמר: לא. זו לא בעיה רק עם קטינים, וגם לא נעשה הבחנה בין קטינים למבוגרים. להיפך, אדוני היושב-ראש, אני משיב לך: בא משרד המשפטים ועוד הרחיב. משרד המשפטים תומך, והנוסח של החוק הזה מתואם עם משרד המשפטים, ולא רק זה, גם בקביעת העניין כאן, ניתן להרחיב את ההגנה על קטינים מפני ביצוע עבירות מין כלפיהם בין היתר גם מסיבות של יחסי תלות, וגם אם היתה הסכמה. גם בהסכמה זה אסור. קטין צריך לקבל את ההגנה המלאה עליו בכל סיטואציה שתהיה. אין שום תירוץ של מילוט לומר: זה היה בהסכמה, זה היה סיפור כזה או סיפור אחר. בכל מצב יש כאן הגנה טוטלית ומלאה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מורי ורבי מנחם בגין אמר: המובן מאליו טוב שיירשם, ייכתב וייאמר מפעם לפעם.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
זו התשובה המוחצת מדוע צריך את תיקון החוק הזה. כפי שזה עבר – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודיע לך שהפרקליטות היתה יכולה להגיש, על-פי נוסח החוק המקורי, בכל פעם שבה היה דבר שהוא בבחינת כפייה של אשה על גבר, וודאי על קטין – היא היתה יכולה להשתמש בחוק הזה. אם משרד המשפטים אומר – – –
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
לצערי, זאת המציאות המשפטית שהתבררה לנו. שוב אני אומר: בגלל המציאות המשפטית שנוצרה בבתי-המשפט בעקבות מקרים שקרו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני אצביע בעד בקריאה ראשונה.
<זבולון אורלב (הבית היהודי):>
– – – על כן, אנחנו נדרשים. אני מבטיח לאדוני שאני אביא את הערותיו, ואציג גם את הפרוטוקול ואת הערות אדוני בדיון לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית. תודה על התמיכה בחוק.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה. רבותי, נרשמו – החברים הנוכחים כאן הם חברי הכנסת מיכאל בן-ארי ונסים זאב. האם יש עוד מישהו שרוצה לדבר? תסכם חברת הכנסת תירוש, ועוד חמש דקות תחליף אותי גם. חבר הכנסת בן-ארי, יש לך מה שנותר ועוד שלוש דקות. יש לך ארבע דקות, כי הוא השאיר לך.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הטיפול בנושא הזה של יחסי אישות בכפייה הוא בעצם צודק, ואנחנו בהחלט תומכים בחקיקה הזאת. הוא אחד הנושאים הקשים, והלשון העברית בחרה למלה הזאת – המלה המקורית שמופיעה בתנ"ך פעם אחר פעם למלה "אינוס" היא המלה "עינוי" – "לא תתעמר בה תחת אשר עינית". מדובר באשה יפת תואר.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם אצל דינה.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
גם אצל דינה נאמר: "עינה את אחותנו". המלה "עינוי" מופיעה בכל פעם שיש יחסי אישות בכפייה. בעצם, זו אמירה משמעותית מאוד, שאם מישהו נדמה לו שהיה פה משהו אחר, אז ברגע שהדבר הזה נעשה בכפייה, הדבר הזה הוא עינוי. על כן, אני מברך את חבר הכנסת אורלב, שמעלה את הדבר ונותן לו בעצם את כל ההיקף שלו – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
וגם את חברת הכנסת תירוש.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
גם חברת הכנסת תירוש. סליחה, לא ידעתי שגם היא בחקיקה הזאת.
<רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):>
– – – לא ידעת.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
– – – את שני חברי הכנסת האלו, שבעצם מציבים – גם אם אי-אפשר לאכוף את החוק, אנחנו צריכים לומר לציבור שלנו את האמירה המאוד-מאוד ברורה מבחינתנו. יש חוקים מסוימים שהם אמירה יותר מאשר יהיה אפשר לאכוף אותם, וזו תשובתי על מה שנשאל כאן.
אבל אני רוצה לדבר כרגע על אונס אחר – על דוח גולדסטון – בזמן שנותר לי, בשתי דקות וחצי; אני צריך זמן רב הרבה יותר. אני רוצה לומר שאני חדש פה, כמו שאתם מבינים, וכשאני יושב בוועדות או בכנסת, לא פעם אני לא מבין על מה מדברים. אבל אני רואה מי מדבר, ואז אני יודע מה העמדה שלי. אמרו לי שזו תחושת בטן ושזה לא תמיד נכון, אבל לצערי, ברוב הפעמים זה לא מטעה אותי.
אני אתן דוגמה. ישבתי באחת הוועדות שתפסה פה כותרות ענקיות בנושא של קליטת יהדות אתיופיה. אני עסקתי בקליטת יהדות אתיופיה, ופגשתי פה השבוע את אחד מעוזריו של השר בוגי יעלון, המשנה, שהיה תלמידי – תלמיד אתיופי, מבכירי תלמידי שליוויתי – בחיבוק ונשיקה. אז אף אחד לא יכול לומר לי שלא עסקתי בקליטת יהדות אתיופיה, המון שנים, מאז שאני בחור ישיבת הסדר, ואני לא אכנס לעניין הזה כרגע. כשאני רואה מולי את נציג התנועה הרפורמית עומד מול הדבר הזה, אני מבין מה המגמה. אני מבין מה המגמה, לכן אני עומד ישר ממול. היו לי סיבות נוספות אז.
גם בעניין הזה של דוח גולדסטון אני רוצה לומר אמירה, בגלל שהזמן שלי קצר אני רוצה לומר אמירה מאוד ברורה בעניין של דוח גולדסטון, וגם לתת הצעה אחרת. יש פרשה שנקראת פרשת הקנטוניסטים. בתקופה של הצאר יהודים היו מוכרחים לתת מכסה של ילדיהם לטובת צבא הצאר, וכמו שאתם יודעים, לצבא הצאר מתגייסים לא לשלוש שנות חובה אלא ל-25 שנים, ולא פוגשים את המשפחה 25 שנים. הילדים האלה, בני שמונה, תשע, עשר, רובם מתו בכפור, במחלות, וודאי שרובם המכריע עברו שמד מוחלט – שמד אני מתכוון מבחינה דתית.
אז החברה היהודית בגלות הבינה שאין ברירה: אם אנחנו לא נתפוס כמה ילדים ונקריב אותם למולך הזה, אז יתפסו את כולנו. זה ממש נגד ההלכה. ההלכה אומרת שסיעה של בני-אדם שאמרו לה: תנו לנו אחד מכם או שנהרוג את כולם – ימותו כולם ולא ייהרג אחד מהם. זה נושא להרצאה שלמה, איזה רציונל עומד מאחורי הדבר הזה. רציונל, אגב, שהרבה פעמים כשהיה צריך לעמוד למבחן לא עמדו בו במבחן – מסרו אחד, ובסופו של דבר הוכח שאחרי שמסרו אחד מסרו עוד אחד ועוד אחד, ובסופו של דבר הרגו את כולם. לכן התפיסה של הקנטוניסטים היא תפיסה גלותית, היא תפיסה שאחזה אותנו בגלות – שם מסרנו חלק כדי להציל את השאר.
יש לי תחושה שדוח גולדסטון – חלק מהאנשים שלא מבינים את העניין, לא מבינים את המוקד של הסיפור, השורה התחתונה או השורה המרכזית של דוח גולדסטון: זה לא מידתי. נהרגו מעט חיילים שלנו, השם ייקום דמם, לעומת האויב, לעומת חללי האויב. זה דבר שהוא לא מידתי, זה דבר שהוא בלתי נסבל. אני חושב שגולדסטון היה מאוד רגוע אם היתה תמונה מאוזנת, אם האיומים שתיכנסו לעזה – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נגמר הזמן.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני אשלים במשפט, ואת ההצעה שלי אומר בפעם אחרת. אני רוצה לומר שבמדינה יהודית לא נקריב שערת ראשו של חייל צה"ל; לא תהיה לנו יותר פרשת הקנטוניסטים. כל ילד שלנו, כל חייל שלנו, חייו יקרים כמו עולם מלא, ושום דוח גולדסטון לא יזיז אותנו מזה. כל התקפלות היא בסופו של דבר להרתיע אותנו במלחמה הבאה ולגרום, חס וחלילה, לשפיכות דמים של הילדים שלנו, ולא ניתן את זה. תודה רבה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
גם אני רואה אנשים ויודע מה הדעה ההפוכה שלי. אני מסכים אתך לפעמים, אתה רואה. אני מציע לך תמיד להתחשב בדעתך בלי לחשוב מה אחרים אומרים. אל תגבש את דעתך בהתאם לאחרים.
<נחמן שי (קדימה):>
אני יכול לחלוק על דברי חבר הכנסת בן-ארי.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
בוודאי ובוודאי. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. אני מבקש מסגנית היושב-ראש להחליף אותי. בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
תמיד כשאני מדבר אדוני מבקש לעזוב?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני יורד כדי לראות אותך מלפנים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" – זה היה בדור המבול – כתוב במדרש שגם הבהמות נזדווגו במין שאינו מינם. השחיתות, ההשחתה, היתה לא רק בבני-אדם, אחד מול השני, אלא גם בבהמות. לכאורה נשאלת השאלה: מה אני דורש מהבהמות? האם הבהמה אחראית למעשיה? אני יכול לדרוש ממנה שתתנהג התנהגות נאותה? מדוע הבהמה נענשה בכלל, מה היא אשמה? הרי היא בהמה בסך הכול, ולא מחויבת בשום דבר, אין עניין של מוסריות אצלה. רבותינו אומרים שהשחתת האדם משפיעה אפילו על הבהמה.
לפעמים אדם, מתוך הרגל של דבר, הוא חש שזה כבר דבר של מה בכך. תשאלו אנשים שרגילים לעשות דברים לא רק נגד החוק אלא נגד המוסר של עצמם – הם יגידו שזה דבר נורמלי אצלם. לגנוב – מה יש בזה? צריך להתפרנס, אין ברירה, זה חלק מהווי החיים. אדם לא מרגיש שהוא מושחת; הוא מרגיש שזה צורך והוא מתייחס לזה כצורך אישי. לכן, ההשפעה של האדם הגיעה גם לבהמה. אם הבהמה הגיעה לשלב הזה – זה בגלל האדם.
לצערנו הרב, כשאנחנו דנים בסוגיה כזאת, אני מרגיש שאנחנו נאנסים לדון בסוגיה מהסוג הזה, שהיא לא נעימה. מי פעם שמע שאשה רוצחת את בעלה? שמענו פעם דבר כזה? שאשה יכולה להטביע את הילדים שלה במים? מקרה אחרי מקרה, הפרשיות המזעזעות. מישהו חלם שאשה תהרוג את פרי בטנה? זה דבר שלא היה בעבר, לא שמענו את ההיסטוריה הזאת. לצערנו הרב, בכל סוגיית האלימות, דברים שלא ידענו אותם בעבר, אנחנו חשים אותם יום-יום על בשרנו, וקשה להתמודד אתם. כשאנחנו רואים שגם אשה הגיעה למצב של עזות מצח מהסוג הזה, הבעיה היא אצלנו, אצל הגברים, שההשפעה היא של האדם. אם האשה מגיעה לבהמיות כזאת, אפילו שהיא חלק מהאדם – ברור זה לעומת זה.
אנחנו צריכים לעשות את חשבון הנפש שלנו, ואני בהחלט תומך בעניין הזה בחוק, אבל אני פשוט יכול להגיד לך שאני מתבייש להצביע על החוק הזה, שאנחנו בכלל נאלצים להגיע למצב שהנושא הזה עולה על דל שפתינו. אם אתה שם לב, אני אפילו לא יכול לומר את המלים, או את מה שכתוב בהצעת החוק שלך, כי הדברים מובנים לכל שומע. הרצון שלא נגיע לעניין הזה ברור כשזה בא על-ידי זבולון, לחוף ימים ישכון, שהוא תמיד רואה דברים יותר למרחקים, אז יש לו הרבה סייעתא דשמיא, בהצעות החוק שלו בוודאי.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לחבר הכנסת נסים זאב, גם על העמידה בזמנים וגם על התמיכה שלו. תעלה ותבוא חברת הכנסת רונית תירוש ותסכם את הדיון.
<רונית תירוש (קדימה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת ועמיתי יושב-ראש ועדת החינוך ושותפי ואני שותפתו להצעת החוק, אני חייבת לומר בהמשך לדבריו של חבר הכנסת נסים זאב, שגם אני קצת התביישתי לקדם את החוק. הצעת החוק הזאת היתה מונחת לנגד עיני כבר ב-2006, כמדומני, ונראה לי, במלים מאוד פשוטות, קצת הזוי לקדם הצעה שכזאת. לצערי, מאז חלו כמה מקרים מאוד לא נעימים, גם במערכת החינוך שלנו – לפחות שני מקרים ידועים ואולי יש עוד כמה לא ידועים – וגם במסגרת משפחות.
גם לי היתה נטייה להגן על הקטינים, משום שלא מדובר רק בעניין של בכפייה. ברור שההשתמעות הראשונית של אינוס זה מעשים בכפייה, אבל יש גם מעשים שבין מטפל למטופל – במקרה הזה בין מטפלת למטופל: יחסי תלות, ניצול יחסי קרבה של קטינים שלעתים אפילו לא מבינים את המשמעות, שזה דבר לא נכון, לא ראוי ואסור.
שאל חבר הכנסת אלדד קצת בציניות – אז מה? אז אם יהיה חוק כזה, מי שרוצה לקיים יחסי מין בכפייה עם קטינים או עם כל גורם אחר, זה מה שימנע ממנה? אותה שאלה אפשר לשאול גם על רוצח ועל כל מי שהוא פושע, ולא משנה באיזה שטח.
חשיבות הצעת החוק הזאת היא קודם כול – להעלות למודעות. יש מצבים שבני-נוער, באוכלוסיות מסוימות, לא מודעים. אני חייבת לומר שמערכת החינוך עושה כמיטב יכולתה על מנת להעביר תוכניות, אפילו כבר בגני-הילדים, של מה מותר ומה אסור. כמובן, במידת הבשלות הקוגניטיבית והרגשית של הילדים בגילים השונים. יש ילדים שגדלים לתוך אווירה וחושבים שמה שקורה שם הוא דבר שהוא מותר, שהוא כמעט נורמה, שהוא נורמטיבי. אם אין מי שקצת מעלה למודעות שהנורמה הזאת היא פסולה, אז החיים מתנהלים כסדרם. לכן גם מהטעם הזה יש חשיבות להצעת החוק הזאת. ומשרד המשפטים ביקש להחיל את זה על גילאים נוספים בלי לתחום את זה רק לנושא של קטינים – אז כנראה יש באמתחתם דוגמאות נוספות שהמקרים הללו קורים גם בקרב גילאים גדולים ובוגרים הרבה יותר.
זהו, מעבר לזה אין לי הרבה מה להוסיף על דברי חבר הכנסת זבולון אורלב, שפתח והסביר את הסיבות להצעת החוק. אני מקווה שלא נזדקק להפעיל את החוק הזה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לך, גברתי, זה חוק חשוב מאוד.
אני רוצה לעבור להצבעה, ברשותכם.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), התש"ע–2009, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
ובכן, בעד הצביעו 11, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 106) (אינוס על-ידי אשה), התש"ע–2009, תועבר לוועדת חוקה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 13)
(הפסקה בעבודה – שימוש בחדר שירותים), התש"ע–2009>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/281).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני עוברת לנושא הבא בסדר-היום, חברי חברי הכנסת: הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 13) (הפסקה בעבודה – שימוש בחדר שירותים), התש"ע–2009, של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה. להצעת החוק הזאת נרשמו ארבעה דוברים: חבר הכנסת יצחק וקנין, חבר הכנסת שלמה מולה, חבר הכנסת גדעון עזרא וחבר הכנסת אורי אריאל. אני מבינה שחבר הכנסת נסים זאב רוצה, ולכן אני אוסיף גם אותו, וכן את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק זו מוגשת בשיתוף עם חבר הכנסת שלמה מולה וחבר הכנסת יצחק וקנין. מדובר על תיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה (הפסקה בעבודה – שימוש בחדר שירותים). מדובר בהצעת חוק שבעולם רגיל ומוסרי לא היה צורך לחוקק אותה. היא נולדה אחרי תלונות חוזרות ונשנות, הן בטלפון, הן במיילים, במכתבים וגם פנים אל פנים, במקומות העבודה עצמם, מעובדים בצורות העסקה מסוימות ששטחו את התלונה הבלתי-נתפסת, שפשוט לא נותנים להם לצאת לשירותים.
מדובר באופן המוני בקופאיות שעובדות במרכולים גדולים ובמרכולים קטנים. יש כל הזמן לקוחות וכדי להחליף אותן צריך קופאית אחרת. להעסיק קופאית אחרת שתחליף אותן עולה כסף, ועל כן הן יושבות שעות על גבי שעות ופשוט אינן יוצאות לשירותים במשך משמרת שלמה. רבות מהן נמנעות מלשתות קפה בבוקר ומים במהלך העבודה, כדי שלא יזדקקו לצאת לשירותים. מאבטחים שאין מי שיחליף אותם במשמרת, קלדניות, טלפנים שצריכים להרים את היד כדי לצאת לשירותים והיד מורמת ומורמת ואין מי שיחליף אותם בעמדה, כי הרי אנחנו צריכים להשיג תפוקה. כשמשתמשים באדם כיחידת תפוקה בלבד, בלי להיות ערים לזכויות יסוד בסיסיות שלו, שמבדילות בין אדם לבהמה, כי אז אנחנו מגיעים למצבים אבסורדיים, כאלה שבהם לא מרשים לאדם עובד לצאת לשירותים.
מדובר גם במקומות עבודה כמו אתרי בנייה, שבהם אין בכלל מתקן שירותים. וכך מצפים מפועלים שנמצאים שם משעת בוקר מוקדמת ועד שעת ערב מאוחרת לעשות את צורכיהם באופן מאולתר ומביש, שאינו יאה לאדם עובד ואינו יאה לאדם בכלל.
החוק הזה בא להיכנס למקום שבו אין בני-אדם, כי במקום שיש בו בני-אדם לא היה צורך לחוקק את החוק הזה. אנחנו מדברים פה על זכויות יסוד. הזכות לצאת לשירותים היא זכות שבכלל לדבר עליה נשמע מופרך. אבל כשעולם העבודה הולך ונעשה אפל וזכויות עובדים הופכות למרמס, וכבר אמרתי שאדם הופך ליחידת תפוקה בלבד, שאותה יש לנצל עד המקסימום במחיר מינימום – עולם עבודה כזה שבו זכויות עובדים מקופחות חדשות לבקרים מייצר גם תופעות מעוותות שכאלה, ושומה עלינו כמחוקקים להתמודד אתן, בלית ברירה ובצער.
החוק מחייב את המעסיק לאפשר הפסקות סבירות לשירותים, הוא מציע לחייב את המעביד לוודא שיש שירותים בקרבת מקום, הוא מטיל סנקציות על מעביד שמפר את החוק, לרבות פיצויים בסך 20,000 שקלים גם אם לא נגרם כל נזק לעובד.
החוק עובר בהסכמת הממשלה, ואני מקווה שלכשייכנס לספר החוקים, יתקן עוולה אחת מעוולות רבות שעובדים סופגים על בשרם. תודה רבה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. הדובר הראשון, חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה. אתה מוותר על זכות הדיבור. הדובר הבא, חבר הכנסת שלמה מולה – אינו נוכח. חבר הכנסת גדעון עזרא, השר לשעבר, בבקשה.
<יואל חסון (קדימה):>
מי יחליף אותנו בהצבעות כשאנחנו נצטרך לצאת לשירותים?
<גדעון עזרא (קדימה):>
גברתי היושבת בראש, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח לשבח אותך על הצעות החוק שלך. גם דאגת שהעובדים ישבו וגם שיוכלו ללכת למקומות חשובים, חסר לי רק דבר אחד – מה עם הסיגריות? אני באמת-באמת-באמת מציע שכאשר יהיו הדיונים בוועדה – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אתה שואל אם אפשר יהיה ללכת להפסקת שירותים עם סיגריה?
<יצחק וקנין (ש"ס):>
כל אחד מדבר מהרהורי לבו.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אפשר לעשן בשירותים.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
השאלה היא אם הוא מתכוון, אם אפשר בהפסקת השירותים לעשן בשירותים.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אני חושב שצריך לאפשר לעובדים, לכל אחד שמעשן צריך לתת את האפשרות הזאת גם כן. אני חושב שאנחנו לא דואגים לציבור הזה בכלל. טוב שאנחנו דואגים לציבור כולו, אבל צריך להתחשב גם בעובדים הללו. אני מאוד מקווה שמישהו ייתן כתף גם לאוכלוסייה הזאת. תודה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני יכול לחוקק חוק כזה.
<גדעון עזרא (קדימה):>
לא צריך חוק מיוחד, אפשר להכניס את זה גם לחוק שלך. תחשבי על זה. תודה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
הוא רומז לשינוי בחקיקה לקראת קריאה שנייה ושלישית. תודה לך, אדוני חבר הכנסת. יעלה ויבוא חבר הכנסת אורי אריאל – אינו נוכח. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות, בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, זה הרבה מאוד בשביל חוק כזה. לא הבנתי מה קרה שביום שלישי מביאים הצעות חוק על אינוס, על שירותים. נראה לי שזה משהו משעמם, כי את כל הצעות החוק הרציניות כנראה משאירים ליום רביעי וליום שני, אבל גם זה מעניין.
הגמרא אומרת שכל מי שמאריך בבית-הכיסא מאריכין לו ימיו ושנותיו. לא הבנתי מה הקשר בין חוק שעות מנוחה לעניין של כיסא ושירותים. איזה מנוחה? אני יודע שהרבה אנשים שבאמת רוצים לנוח מהעבודה נכנסים לשירותים, נחים שם 20 דקות. בוודאי אצל תלמידים זה דבר שבשגרה כשהם רוצים לצאת מהכיתה ורוצים לנוח.
<יואל חסון (קדימה):>
גם חיילים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אז הם מרגישים שעות מנוחה, כי זה באמת להתפרק, לצאת. אני רוצה לומר לך שיש כאלה שאפילו מביאים סרטון ויושבים אולי שעה – שעה, אני לא מגזים – רואים את כל הסרט ואחר כך יוצאים מהשירותים. כשהם נשאלים: מה קרה לכם, למה אתם עושים את זה בשירותים? הם אומרים: זה המקום הכי בטוח, שלא מטרידים אותנו.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני חושבת שקצת הגזמת.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני לא אומר את זה בהומור. זה אומנם דבר שנראה שנאמר בהומור, אבל אני מספר עובדות, אני לא מספר סיפורים הזויים. ומותר לשמוע גם דברים שלא שמעת בעבר, לא נורא, זה לא הופך את זה רק לבדיחה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
מזל שהוא לוקח סרט בן שעה ולא בן שלוש שעות.
<נסים זאב (ש"ס):>
לא, אני אומר לך סרט של שעה, אני לא מגזים.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
יכול מאוד להיות שגם יש איזושהי בעיה בריאותית שהוא סובל ממנה, שהוא זקוק גם לסרט.
<נסים זאב (ש"ס):>
בואו נדבר על החוק עצמו, הוא מאוד חשוב. שלכולם יהיו שירותים ומקום, בפרט בעבודה. אבל יש לי שתי הערות: החוק הזה מתפצל לשניים, לשני נושאים. הוא מדבר גם על האוויר שצריך להיות בשירותים, ואני לא בטוח שבכנסת, בשירותים של הכנסת, יש אוויר. כל פעם שאני נכנס לשירותים של הכנסת אני ממש נגעל. אז אם אנחנו מציעים הצעת חוק, קודם כול הייתי אומר שנתקן את הבית שלנו, את השירותים שלנו – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אדוני אמר פה אמירה לגבי השירותים של הכנסת. אני חושבת שהמקום די נקי, אז לא צריך להשמיץ רק את השירותים של הכנסת. השירותים באופן כללי.
<נסים זאב (ש"ס):>
הוא נקי. מדברים בחוק גם על אוויר. אז החליפו דלתות, החליפו ריצוף, אבל זה לא נתן יותר אוורור. זה לא אוורר יותר את המקום. אני חושב שהאוורור, בכל מה שקשור בחדרי השירותים, הוא דבר מאוד חיוני וצריך לתת עליו את הדעת. אם חברת הכנסת יחימוביץ מעלה הצעה כל כך חשובה, שאני בוודאי תומך בה, אז "שמני נטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי". אנחנו רוצים לשמור כרמים של אחרים ובכרם שלנו, המקום שאנחנו נמצאים בו בעבודה, אנחנו לא עושים את המיטב, את המירב.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
יש הרבה עובדים שהיו מתחלפים אתנו בשירותים פה. תאמין לי.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
חבר הכנסת בן-ארי, זמנך מייד אחריו.
<נסים זאב (ש"ס):>
לכן, עוד דבר ונקודה מאוד חשובה: מכיוון שהגברת יחימוביץ אמרה על נושא של מקומות של בנייה, צריכים לתת את הדעת שזה לא יחייב גם בקשה למתן רשיון, כדי לשים שירותים ניידים, כי זה הופך את הדבר לבלתי נסבל, ועד שיאשרו את השירותים במקום, הבנייה תסתיים.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לך, חבר הכנסת נסים זאב. יעלה ויבוא חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו יסכם את הדיון חבר הכנסת נחמן שי. עומדות לרשותך שלוש דקות.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה. אני אתייחס במלה אחת לחוק של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מן הסתם, החוק הזה עולה מתוך מצוקה. לא פעם אני מקבל את הפניות של רבים רבים מהאנשים, שהם הצווארון הכחול למינהו, שאין חמלה מצדם של המעסיקים שלהם, שעוברים חדשים לבקרים על "לא תחמוד", וחוסכים בממונם ולא חוסכים בצער של העובדים שלהם ובמצוקות שלהם. זה דבר מבורך.
אני חייב להשלים דברים שדיברתי קודם על דוח גולדסטון. הצגתי את דוח גולדסטון קודם, עם המטרה המאוד ברורה שלו, לפגוע בנו במלחמה הבאה. אני לא חושש מזה שיעצרו – – –
<נחמן שי (קדימה):>
עכשיו כל נושא שנעלה, נדבר על גולדסטון?
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
ידידי היקר והחביב, אני מתנהל לפי תקנון הכנסת. אנא אל תגזול את זמני.
<נחמן שי (קדימה):>
לא, אני שואל – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
חבר הכנסת שי, אתה אחרון הדוברים בדיון הזה, אז אני מניחה שתוכל להשיב לו.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אתה תוכל לחלוק עלי גם כן.
<השר אבישי ברוורמן:>
נחמן, אתה זוכר – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אתה יכול להמשיך. תאמר את אשר אתה חושב.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
אני אומר: מה שאני מציע, וצריך קצת דיפלומטיה, הייתי מציע למדינת ישראל לקחת גוף אובייקטיבי לחלוטין, ואני מדבר בצורה כנה, ולהציג בפניו כמה שאלות מחקר. ומי שלמד מחקר – וזה בעצה אחת עם מזכ"ל תנועת "ארץ-ישראל שלנו", ברוך מרזל, שהציע את הדברים. כלומר, מחקר השוואתי על התנהגות של צבאות אחרים. יש כל מיני צבאות אחרים שב-20 השנים האחרונות התמודדו עם פעילות גרילה, פעילות טרור. בואו נבדוק איך עשו, ואז נדרג את עצמנו באיזה מקום אנחנו עומדים מול רוסיה בצ'צ'ניה, מול ארצות-הברית באפגניסטן, מול בריטניה ומול אחרים, איך הם התנהגו, מול טורקיה. לאחר שנבדוק את כולם נראה איפה אנחנו ואיפה הם.
מחקר רציני ביותר על פשעי המלחמה של ה"חמאס", לא בשבע שנים, לא בשמונה שנים, אלא מאז הקמתו. ראיתי השבוע, הגיע לפה חבר הכנסת צרצור על שלוש פעמים שנפגעו ערביי ישראל. כמה פעמים נפגעו אזרחי ישראל על-ידי ערביי ישראל? גם את זה צריך להכניס לפשעי ה"חמאס". תחקיר יסודי על חברי ועדת גולדסטון, מי זה האנטישמים שיושבים שם, כולל הגולדסטון הזה בעצמו. תחקיר יסודי על העדים, על העדויות אצל גולדסטון.
רבותי, צריך לעבור אחד אחד כדי להפריך את הפרשיות הללו. אנחנו נציג את הדוח הזה כדוח חלופי לדוח גולדסטון. לא אנחנו נבדוק את עצמנו אלא נבדוק את העולם, נציב מראה בפניהם ונראה להם איפה אנחנו ואיפה הם.
ושוב, בלי להפיל שערה משערות ראשם של חיילי צה"ל במלחמה הבאה. נתנהג יותר בזהירות, ומי שיהיה החשש הכי קטן שיפגע בחיילי צה"ל, הוא ייפגע קודם, לפני חיילינו. תודה רבה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לך, אדוני. יעלה ויבוא חבר הכנסת נחמן שי, אחרון הדוברים. בבקשה. לרשותך שלוש דקות.
<נחמן שי (קדימה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, תודה לחברי הכנסת. האמת היא שאני באתי הנה לומר כמה דברים לא על דוח גולדסטון. החשיבות של הצעת החוק הזאת, שאני אדרש אליה ממש בקצרה, היא שהיא דווקא לא עוסקת בדוח גולדסטון. היא לא עוסקת לכאורה בנושאים העומדים ברומו של עולם, שהכנסת מדי פעם נדרשת להם. היא עוסקת דווקא בנושא מאוד קטן, מאוד אישי, מאוד חשוב, וזאת גדולתה, זאת חשיבותה. נורא נוח לדבר על גולדסטון ועל עוד נושאים, תאמינו לי. אין שום דבר כמעט יותר פשוט מזה. גם בדיון הזה החברים התפתו לדבר, ומאחר שמדובר בחדר שירותים, זה ממש הזמין כמה התייחסויות די לא מכובדות, אני לא רוצה לחזור על ביטויים מגן-הילדים.
אני חושב שבמסגרת חקיקה שהכנסת הזאת נדרשת לה, חקיקה שעוסקת בחיי היום-יום של אנשים בארץ היקרה הזאת; חקיקה שעוסקת בדברים שחשובים להם, שמדברים אליהם, כמו שעשתה בעבר חברת הכנסת יחימוביץ לגבי השאלה של הקופאיות והישיבה שלהן – לאחרונה, הזדמן לי להיות בארצות-הברית ולראות קופאיות שאינן יושבות שמונה שעות. הן צדות לקוחות בחנות, מביאות אותם לקופה ולא יושבות, ואסור להם לנוח. גם שירותים לא נותנים להן. אז אני חושב שבמדינה שרוצה להתייחס בכבוד לאנשים שעובדים קשה מאוד, הם ראויים להפסקות בכלל ולהפסקות שירותים, ולכל דרך שהיא כדי להצדיע בפניהם ולומר שהם אלה שמריצים את גלגלי המכונה הזאת, והם ראויים לכל הערכה, ואם צריך, גם הפסקות בעבודה.
אני מודה לחברי הכנסת שהביאו את הצעת החוק הזאת. תודה, גברתי.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי.
אני רוצה לעבור להצבעה. נחכה לך.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 13) (הפסקה בעבודה –
שימוש בחדר שירותים), התש"ע–2009, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
בעד הצביעו תשעה. חבר הכנסת גדעון עזרא לא הספיק ולא אוכל להוסיף אותך, אבל בעד – 9, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת החוק תועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) (הגבלת גיל), התש"ע–2009>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/281).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני עוברת לנושא הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) (הגבלת גיל), התש"ע–2009, של חברי הכנסת אורי אורבך ודני דנון – קריאה ראשונה. יציג את ההצעה חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. רשימת הדוברים: חבר הכנסת דני דנון, אחריו – חבר הכנסת גדעון עזרא, חבר הכנסת אורי אריאל, חבר הכנסת אריה אלדד ואחרון הדוברים חבר הכנסת נסים זאב.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) עוסקת בשני עניינים מרכזיים. הפחות מרכזי הוא קביעה בחוק של מה שעד כה היה בתקנה, שגיל החזקת הנשק ברשיון יהיה גיל 21, למעט פעמים ששר הפנים יכול להתיר לשאת אקדח ברשיון בגיל 18, זה בסמכותו. זה חוק שבפועל כבר מתקיים היום, אבל אנחנו מעגנים אותו, הופכים אותו מתקנה לחוק.
עיקרו של החוק זה הגבלה על ההשתתפות של ילדים במטווחים. מסתבר שבמסיבות יום-הולדת, באירועי כיף, חלק מהמסלול זה לקחת ילדים – לא נגזים בני-יומם – ילדים גילאי 8, 10, 12 למטווחים, ושם הם יורים להנאתם.
מטרת החוק היא להפריד נשק מהנאה, אלא אם כן זה ענף ספורט אולימפי, והחוק מתייחס גם לזה. ילד שרוצה להיות קלע אולימפי או קלע לא אולימפי יכול להירשם לאגודת קליעה, ואז מגיל 14 הוא יכול, גם על-פי החוק החדש, להשתתף במטווח כזה. זה על-פי הסכמת משרד התרבות והספורט, שלא רצה להכרית את ענף הספורט החשוב הזה, שלא רבים עוסקים בו אבל ודאי שיש לו מקום.
כוונת החוק היא למנוע את השימוש בנשק כשעשוע. אנחנו יודעים ביהדות על אבק לשון הרע ואבק עריות. אני חושב שמשחק בכלי נשק, גם בהיתר, יש בזה לא נגיד אבק רצח, אבל אבק דמים, ונשק צריך להיות למטרות של הגנה עצמית. במלחמה משתמשים בנשק, ולא במשחק ילדים, כי אנחנו נחשפנו לאסונות שקרו בגלל נגישות רבה מדי לנשק, וחלק מהנגישות הזאת, במעט מקרים – בארץ ובוודאי בעולם – היתה בגלל שילדים באו למקומות וירו במטווחים בלי השגחה מספקת, לא בגיל המתאים. המטרה של החוק היא שנער מגיל 16 עד 18 יוכל להשתתף במטווח בהסכמת ההורים, באישור האפוטרופוס שלו, ובגיל נמוך מזה הוא לא יוכל בגלל הדברים האלה שתיארתי.
אני חושב שזה יהפוך את החברה שלנו לטיפה פחות אלימה. החובה תהיה גם על בעלי המטווחים, שיהיו חייבים להציג במקום בולט במטווח שלהם את מגבלות החוק – מי רשאי, מי לא רשאי ובאילו תנאים.
החוק הזה הוגש על-ידי חבר הכנסת דני דנון ועל-ידי, והיוזמה באה מהמועצה לשלום הילד, שיחד אתם דנו בפרטי החוק. גם בוועדת הפנים, בראשות חבר הכנסת אזולאי, עסקנו בו רבות כדי לסתום פרצות, כדי שכאמור לא ייפגע לא ענף ספורט, לא הגדנ"ע, לא ארגונים שונים, ואנחנו נמשיך את התהליך אחרי שכבודכם תאשרו אותו כדי שהחוק הזה ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. יעלה ויבוא חבר הכנסת השר לשעבר גדעון עזרא. בבקשה.
<גדעון עזרא (קדימה):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת אורי אורבך, אני מוכרח להגיד שאני מבין את המועצה לשלום הילד, אני רק לא מבין מדוע אנחנו מסכימים להגיש את ההצעה – על חלקים שלה.
כאן אני רוצה לומר שני דברים. ראשית, בתולדות מדינת ישראל – אם אתה זוכר, במלחמת השחרור ילדים צעירים מאוד השתתפו במלחמות, מתחת לגיל 16, מתחת לגיל הזה. אני חושב, לצערי, שאנחנו עדיין נזקקים לנושא הזה של ירי, ואני לא רואה פגם בעובדה שאנשים מוכשרים ילכו וילמדו את המקצוע הזה בגיל מתאים, ויכול להיות גם בגיל 15.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<גדעון עזרא (קדימה):>
אני חושב שהנוער שלנו התבגר מאז ועד היום. אחד.
שנית, נדמה לי שיש נקודות מרוחקות ברחבי מדינת ישראל, שהיה רצוי מאוד שצעירים בגילים 18–21 יוכלו לשאת נשק כאשר הם נוסעים למקומות הללו. כל נושא הגדנ"ע וכל נושא הצורך שלנו אל מול האויבים שלנו. אינני בטוח שזה חוק – זה חוק טוב בשביל דנמרק ונורבגיה – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
לא, הוא אמר שהחוק הוא רק במתחם שבו נעשה מטווח, לא בכלל.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אבל אי-אפשר לשאת נשק בלי ללכת למטווח.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
כתוב בחוק. החוק מאפשר אימוני גדנ"ע בגילים – – –
<גדעון עזרא (קדימה):>
לא, לא, תסלח לי. אתה אומר שעד גיל 16 בכלל לא, נכון?
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
החוק אומר שבין גיל 16 ל-18, למטווח צריך אישור הורים.
<גדעון עזרא (קדימה):>
כן, כן. גיל 15 – אתה בכלל מוציא אותו.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
הוא יכול ללכת לאגודת קליעה ולהשתתף שם, ללמוד קליעה, ללמוד ירי. הוא לא יכול לבוא ביום-הולדת שלו באופן פרטי ולירות. זאת הכוונה.
<גדעון עזרא (קדימה):>
הדבר השני – אני מכיר את התבחינים של משרד הפנים. אני מכיר אותם, והתבחינים של משרד הפנים כמעט לא מאפשרים סתם למישהו שרוצה לשאת נשק בין גיל 18 ל-21, אלא אם כן הוא גר ביישובים בעייתיים כאלה ואחרים, או שהוא משמש כנהג מונית – ואגב, יכול להיות נהג מונית גם בגיל 19, ואז גם הוא יקבל נשק.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני חושב שנהג מונית לא יכול להיות בן פחות מ-21.
<גדעון עזרא (קדימה):>
על כל פנים, אני חושב שבמדינת ישראל, לצערי, אנחנו עדיין צריכים לעודד את מי שרוצה ואת מי שיכול.
בסוף בסוף, עוד שאלה אחת קטנה. היו אסונות עם כלי נשק והיו פליטות של כדורים. אני שואל את עצמי אם במקרים האלה שקרו, באסונות האלה שקרו, היה מי מהם שירה בימי חייו, למד לירות בימי חייו ועשה את האסון הזה.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
כן.
<גדעון עזרא (קדימה):>
כן? אני לא יודע. אני אשמח מאוד – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אני כן יודע.
<גדעון עזרא (קדימה):>
אני יודע על מקרים של אסונות כאלה, ולילד לא היה מושג איך מפעילים את כלי הנשק, אז אני לא יודע מה יש יותר.
ולכן, אני חושב שצריך להיזהר מאוד בחקיקה של החוק הזה. הכוונה שלו רצויה וטובה, אבל לצערי, במדינת ישראל אנחנו עדיין זקוקים לעידוד דברים מהסוג הזה. תודה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. יעלה ויבוא חבר הכנסת אורי אריאל – הוא לא נמצא. חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה.
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אצטרף לשורה התחתונה של דברי קודמי, חבר הכנסת גדעון עזרא. נדמה לי שכוונתו של החוק רצויה, ובוודאי איננו רוצים לעודד משחק בכלי נשק או שעשוע סתם, אבל יש אבסורד אחד שמקופל דווקא במשפטים הראשונים שאמר חבר הכנסת אורבך, שאנחנו רוצים בחוק הזה גם לעגן משהו שנמצא היום בתקנות, וזה שבגילים 18–21 רשאי שר הפנים לאשר במקרים מיוחדים נשיאת כלי נשק.
בגילים 18–21 אנחנו מתירים לצעירים לשאת M-16, וכשהם יוצאים לחופשה הם נדרשים לקחת אותו הביתה. לפעמים, כשאין להם שני מנעולים לנעול את הנשק מאחוריו, הם צריכים לקחת אותו למקום הבילוי אתם. אז M-16 מותר להם לשאת; ובגיל 19, כשהוא גמר קורס מט"קים יש לו רשיון על "מרכבה-4"; ובגיל 20, כשהוא גמר קורס טיס, יש לו רשיון על F-16, אבל אקדח – הוא צריך רשיון של שר הפנים כדי לשאת אותו.
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
– – –
<אריה אלדד (האיחוד הלאומי):>
בהזדמנות זו שהחבר אוסישקין נפטר, כמו שאמרו פעם, אני מציע שתהפוך את התקנות, שתגיד שכל חייל יהיה רשאי אוטומטית גם לשאת אקדח, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת למנוע זאת ממנו. תודה רבה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה, חבר הכנסת אריה אלדד. יעלה ויבוא חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה, ויסכם את הדיון חבר הכנסת דני דנון.
<נסים זאב (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אין לי ספק שכוונת החוק לא יכולה לחול על חיילים, שבעצם מתאמנים, וכפי שאני יודע, היו מעדיפים – במקום לקחת רומ"ט, בזמנו, או M-16 – היו מעדיפים לקחת "עוזי", שזה קצת יותר קל ויותר קטן ופחות כבד. אז לא ייתכן שאקדח בקוטר 9 מילימטר אי-אפשר לשאת, והוא יכול לשאת M-16. זה דבר שהוא בלתי נתפס בהיגיון. ולכן, החוק הזה פשוט לא יכול לחול על חיילים נושאי נשק, אלא אם כן הם חיילים ג'ובניקים שבאמת לא נותנים להם או לא אימנו אותם בנשק, או לא מאפשרים להם לשאת נשק, והתפקיד שלהם הוא יותר של ג'ובניק.
לכן צריך להגדיר באמת למי מותר ולמי אסור. אני רוצה לומר, מאידך גיסא – האסונות הרבים שהתרחשו על-ידי ילדים שמצאו את הנשק בארון, טעון או לא טעון, דרכו אותו והיו אסונות. מדי פעם אנחנו שומעים: האם האבא היה אשם והוא עומד בפני משפט, האם הוא נהג ברשלנות כזאת או אחרת.
לי אין ספק שזה לא יכול להיות שפתאום ילד החליט מתוך סקרנות לקחת את האקדח ופעם ראשונה לטעון אותו, לדרוך אותו ולירות. אלא אם כן הוא למד משהו מאבא שלו או שאביו אפילו נתן לו באיזו צורה אולי להתאמן, ואז הוא אמר: אני כבר פחות או יותר יודע. זה כמו שילדים אולי לקחו כמה שיעורים במסגרת המשפחתית ובסוף חושבים שהם נוהגים טוב, הם אפילו לא צריכים לעבור טסט.
לכן כאן צריך משנה זהירות. אני חושב שהחוק הוא טוב, שנגביל אנשים, ילדים הכוונה, לשאת נשק. רק מה קורה, למשל, עם רובה אוויר, שזה לא כדורים חיים? אני יודע שילדים אוהבים לצאת ולהתאמן ויש כדורי גומי, שאם זה נכנס לעין זה קצת פוצע, זה קצת מכאיב, תלוי – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אתה יכול גם לאבד את העין.
<נסים זאב (ש"ס):>
נכון, אבל אני אומר שילדים – – –
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
גם רובה אוויר חייב ברשיון.
<נסים זאב (ש"ס):>
יש דווקא טיפות עיניים היום מאוד משוכללות – מבחינה תרופתית זה היום – – –
<השר אבישי ברוורמן:>
חבר הכנסת זאב, היום אתה פואטי בצורה בלתי רגילה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
לא רק היום, זה כל הזמן. אתה צריך לבוא לפה ולשמוע אותו.
<נסים זאב (ש"ס):>
עכשיו אני רוצה להבין מה קורה עם כל החתונות שיש בכפרים וביישובים ערביים, כל הג'ונגל שקורה שם כאשר ה"ערוסה" מגיעה וכולם משתגעים ועולה להם היין לראש, כמו שאומרים, והם שותים, אני לא יודע אם יין או משהו אחר, ואז הם יורים.
<נחמן שי (קדימה):>
אי-אפשר להשתלט על זה.
<נסים זאב (ש"ס):>
באמת, אני רוצה לומר לכם, פה יש סכנה לאותם שנושאים נשק והם לא בגיל של ילדות, 18–21, הם הרבה יותר גדולים והרבה מהם נושאים נשק, ועושים את זה בתוך הילולה. הרבה פעמים אנחנו רואים אסונות. אני יודע שגם חברי הכנסת הערבים התריעו בעניין הזה, ואני לא חושב שנעשה די, מספיק. אז צריך להגביל גם את העניין הזה כי בסופו של דבר האחריות היא על כל אזרחי מדינת ישראל.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה. אני מודה לך, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני ממש מודה על ההודיה של גברתי הנכבדה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
יסכם את הדיון חבר הכנסת דני דנון, אחד ממציעי החוק. בבקשה.
<דני דנון (הליכוד):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק חשוב מאוד.
קיבלנו, אני והמציע הנוסף, חבר הכנסת אורבך, עשרות פניות מאנשים מודאגים שמא החוק הזה יעצור פעילות של ספורט אולימפי, או שמא החוק הזה לא יאפשר אימוני גדנ"ע, או שמא החוק הזה יפגע באנשים שזו באמת משאת נפשם. אנחנו מודיעים פה שזאת לא מטרת החוק. החוק הזה לא ייגע במי שמתאמן למטרות ספורט או למטרות גדנ"ע.
החוק הזה בא למנוע מצב מעוות שבו מתקיימות היום מסיבות במטווחים, כי החוק היום מאפשר לילדים ולבני-נוער להיכנס למטווח ולהתאמן באופן חופשי. זה קורה במדינת ישראל בכמה מקומות. עושים בר-מצווה במטווח – אני לא יודע אם זה גם בת-מצווה אבל בר-מצווה אני יודע. ההורים מעודדים את זה, הילדים באים, יורים בנשק חם במטווח. זה חלק מהספורט. זה בא לעצור את הפרצה הזאת.
גם כמו שאמרו פה חברי כנסת נוספים, יש הורים בישראל שחושבים שחלק מהחינוך לבגרות, או חלק מהחינוך, לקחת ילדים ובני-נוער בגיל מאוד צעיר למטווח, והם יורים יחד אתם. זה דבר שהוא תופעה מסוכנת, כמו שקרה המקרה המצער לפני כמה חודשים. ילד שהיה במטווח עם אביו חזר הביתה, הראה לחבר שלו איך הנשק עובד והרג את החבר שלו. זה קרה כמה ימים אחרי שהוא היה עם אביו, שלימד אותו איך לתפעל את הנשק במטווח. החוק הזה ימנע את הפרצות האלה, ואני חושב שהוא ישפר את המצב במדינת ישראל.
<מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):>
לא הבנתי איך זה ימנע את הפרצות האלה.
<דני דנון (הליכוד):>
החוק הזה לא יאפשר לילדים להגיע למטווח ולירות בנשק, אלא אם כן זה יהיה מוסדר. בדיוני הוועדה אנחנו נסדיר את זה לגבי אימוני גדנ"ע, אימונים אולימפיים עם מדריך מוסמך, אחרי שיש אישור של ההורים. יהיו כמה תקנות ספציפיות, אבל זה לא יהיה למסיבות. אי-אפשר יהיה לבוא עם האב ולירות בשביל הכיף או בשביל שאני רוצה להתאמן בגיל צעיר עם אבי. זה לא יהיה אפשרי. חכה עד גיל מתאים ותוכל לבצע את זה.
לכן אני מבקש את תמיכת חברי הכנסת בחוק חשוב זה, ומתחייב שוב בפני אותם ספורטאים וספורטאיות שמוטרדים מכך, שהחוק הזה לא יפגע בהם.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה, חבר הכנסת דני דנון.
אני רוצה לעבור להצבעה.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) (הגבלת גיל), התש"ע–2009,
לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
ובכן, בעד הצביעו עשרה, מתנגד אחד, לא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת החוק תועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת הפנים והגנת הסביבה.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. האם נדרשת הצבעה על ההודעה הזאת, אדוני?
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אוקיי.
<יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, ברשותך, שלוש הודעות.
ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעה לסדר-היום ובהצעת חוק כדלקמן: ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעה לסדר-היום בנושא הטבח בעם הארמני, של חבר הכנסת חיים אורון; הוועדה המיוחדת לזכויות הילד תדון בהצעת חוק מסירת מידע להורה, התשס"ח–2009 – פ/806/18, של חברי הכנסת דב חנין, אורית זוארץ, יריב לוין וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה.
הכנסת החליטה בישיבתה ביום רביעי, כ"ו בתשרי התש"ע, 14 באוקטובר 2009, להעביר לוועדה משותפת של ועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת העבודה, הרווחה והבריאות הצעות לסדר-היום בנושא זיהום האוויר באזור חיפה ואחוזי התחלואה הגבוהים בקרב תושבים באזור ובמיוחד בקרב ילדים – של חברי הכנסת רחל אדטו, דב חנין, דוד אזולאי, משה גפני סעיד נפאע. בכפוף להוראות סעיף 16(א) ו-16(ב) לתקנון הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי הוועדה תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, בראשות ועדת הפנים והגנת הסביבה. מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה: חברי הכנסת דב חנין, אורי מקלב, ניצן הורוביץ, ציון פיניאן, פניה קירשנבאום; מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות: חברי הכנסת משה מטלון, עפו אגבאריה, רחל אדטו, אורלי לוי אבקסיס, חיים אמסלם. חבר הכנסת דב חנין יהיה יושב-ראש הוועדה המשותפת.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק>
[מס' כ/217; "דברי הכנסת", הכנסת ה-17, מושב שלישי, חוב' כ"ד, עמ' 15996.]
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
יעלה ויבוא יושב-ראש ועדת הפנים.
הנושא הבא על סדר-היום, חברי חברי הכנסת: בקשת ועדת הפנים והגנת הסביבה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 6) (הטלת תפקידים), התשס"ח–2008. בבקשה. אני אומר שלהודעה הזאת לא נדרשת הצבעה ובפני סיעות הבית עומדים כ-14 יום להגיש ערעורים. בבקשה.
<דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה. הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 6) (הטלת תפקידים), התשס"ח–2008 – כ/217, לפי חוק רציפות הדיון בהצעות החוק, התשנ"ג–1993.
בהתאם לסעיף 2 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993 ולאחר שקוימו התנאים המוקדמים לכך הקבועים בסעיף 3 ו-4 לחוק האמור, הנני מתכבד להודיעכם כי בישיבתה מיום ג' בחשוון תש"ע, 21 באוקטובר 2009, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 6) (הטלת תפקידים), התשס"ח–2008.
כל סיעה מסיעות הבית או הממשלה רשאיות בתוך 14 יום ממועד הודעה זאת להציע לכנסת שדין הרציפות לא יחול על הצעת החוק הנזכרת. תודה רבה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה לך, אדוני יושב-ראש ועדת הפנים.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיע, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 28), התשס"ט–2009. ההחלטה האמורה תקבל תוקף בתום שבעה ימים מיום הנחתה כאמור, אם לא יודיע חבר הכנסת לפני כן על רצונו שהכנסת תבטל אותה. תודה.
<היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:>
תודה רבה.
חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, י' בחשוון תש"ע, 28 באוקטובר 2009, בשעה 11:00, מחר. ישיבה זאת נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:52.