דברי הכנסת

דברי הכנסת י"ג / מושב שני / ישיבות צ"ג–צ"ה / י"ח–כ' בטבת התש"ע / 4–6 בינואר 2010 / 13 חוברת י"ג ישיבה צ"ג הישיבה התשעים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י"ח בטבת התש"ע (4 בינואר 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 16:02 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכיר הכנסת איל ינון: 4 הצעות סיעות קדימה וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5 1. היותה ממשלה בלי דרך – ללא מדיניות עקבית בנושאים המדיניים, החברתים והכלכליים; 6 2. מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה הערבים 6 רונית תירוש (קדימה): 6 עפו אגבאריה (חד"ש): 15 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 18 אורית זוארץ (קדימה): 29 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 30 דניאל בן-סימון (העבודה): 33 נסים זאב (ש"ס): 36 אורי מקלב (יהדות התורה): 37 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 40 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 44 מוחמד ברכה (חד"ש): 46 ניצן הורוביץ (מרצ): 47 אורי אורבך (הבית היהודי): 49 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 51 ציפי חוטובלי (הליכוד): 53 השר אבישי ברוורמן: 55 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אליהו שפייזר, זיכרונו לברכה 57 היו"ר ראובן ריבלין: 57 איתן כבל (העבודה): 58 הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010 60 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 60 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 64 מזכיר הכנסת איל ינון: 64 הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010 64 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 64 הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010 65 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 65 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 67 שאילתות ותשובות 68 209. שימוש בנשק חי בפיזור הפגנות 68 226. אספקת נשק אמריקני ללבנון 69 374. חידוש צוות אישורי בנייה בגדה 70 סגן שר הביטחון מתן וילנאי: 72 475. פעילות צה"ל באזור מודיעין-עילית 72 218. מינויי בכירים בצה"ל 73 399. מטרדי ריח קשים מתחנת הסגר לבעלי-חיים 76 שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון: 76 417. חיסון נגד זן חדש של נגיף מחלת "כחול הלשון" 78 427. היטל מועצת הצמחים 79 500. מינוי מנכ"ל מועצת הזיתים 82 546. השאלת פקחים למינהל האזרחי 86 548. פגיעה בדגה בנמל יפו 88 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי וחברי חברי הכנסת, היום יום שני, י"ח בטבת תש"ע, 4 בחודש ינואר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבות הכנסת. אין עדיין ממשלה שתשיב על הצעות האי-אמון. הממשלה הגיעה. חברת הכנסת תירוש תבוא ותנמק את הצעת האי-אמון. לא כתוב לי שיש הודעה. הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה, אדוני. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר (תיקון מס' 3) (הרחבת ההגדרה מדינה אחרת), התש"ע–2010. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 4) (ריבית מיוחדת), התש"ע–2010, של חבר הכנסת אמנון כהן. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1937/18 וכלה בהצעת חוק פ/1951/18 – הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות הציבור (מזון) (חובת סימון סוכרים ושומנים במזון), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת אורי אורבך; הצעת חוק איסור הפליה של תלמידים במערכת החינוך (תיקוני חקיקה), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חובת מסירת הודעה בדבר כניסה, יציאה ושחרור של נידון ממעון נעול), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק העונשין (תיקון – משחקים אסורים, הגרלות והימורים ברשת האינטרנט), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת רונית תירוש וזבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק יסודות המשפט (תיקון – מורשת המיעוט הערבי), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – הגבלת גובה דמי הניהול), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים כץ; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בעד פוליסה לביטוח סיעודי), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – שיתוף העמיתים בניהול הקרן), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ וחיים כץ; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור למוסד ציבור על הכנסה מדיבידנד מחברה-בת), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, מאת חברי הכנסת יריב לוין ודוד רותם; הצעת חוק הגבלת פיטורים עקב היריון של נשים בשירות קבע, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת מירי רגב וחיים כץ; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – הגבלת מספר התלמידים בגן חובה ובכיתה בבית-ספר יסודי), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת דליה איציק, רונית תירוש ואחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור רוכלות רוחנית בקרבת מוסדות חינוך, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ ויולי תמיר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – הגדלת היקף השידורים בשפה הערבית), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת חנא סוייד וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שוויון הזדמנויות בספורט, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב. נוסח מתוקן של הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – שינוי שם החוק), התש"ע–2009, של חבר הכנסת יואל חסון, שמספרה פ/1775/18. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: היערכות רשות השידור לאירוויזיון 2010, של חבר הכנסת אלכס מילר; מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון מהיר בנושא: התייחסות הרשויות לדוח מבקר המדינה בנוגע לתוכנית התיירות המתוכננת בחוף פלמחים, של חברי הכנסת דב חנין, רחל אדטו וניצן הורוביץ. עוד אודיעכם כי הונחו על שולחן הכנסת בתאריך כ"ח בכסלו התש"ע, 15 בדצמבר 2009 – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק המים (תיקון מס' 26) (התקנת אביזרים לחיסכון במים בגופים ציבוריים), התש"ע–2009, של חבר הכנסת יוחנן פלסנר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 27) (היעדרות קרוב משפחה מעבודה), התש"ע–2009, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעות סיעות קדימה וחד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. היותה ממשלה בלי דרך – ללא מדיניות עקבית בנושאים המדיניים, החברתים והכלכליים;> <2. מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה הערבים> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מתחילים עם הצעות האי-אמון. ההצעה הראשונה היא של סיעת קדימה, שתנמק אותה חברת הכנסת רונית תירוש, המבקשת להביע אי-אמון בממשלה על היותה ממשלה בלי דרך, ללא מדיניות עקבית בנושאים המדיניים, החברתיים והכלכליים. השר ארדן, השר המשיב והמקשר בין הממשלה לכנסת, ישיב על שתי ההצעות, אבל נדמה לי שתשובתו תהיה כפולה – או שאדוני יבקש להשיב על שתי ההצעות יחד? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> נראה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני גם שומר לעצמו את האפשרות לסכם את הדיון. בהחלט, הדבר קבוע בתקנון ובהחלט כך יהיה. בבקשה, גברתי. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, ברשותכם, ביקשתי גם מסיעתי להתמקד באמצעות הצעת האי-אמון בנושאים כלכליים בעלי השלכות חברתיות. עם זה אני מזדהה לחלוטין. באשר לנושאים מדיניים, מדיניות חוץ, אני בהחלט חושבת שהממשלה עשתה צעד אחד גדול קדימה באמצעות נאום בר-אילן וגם באמצעות הקפאת ההתנחלויות מעבר ל"קו הירוק"; היא בהחלט מממשת ומתקדמת במלוא התנופה לעבר המצע המדיני של קדימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי מבקשת להביע אמון בעניין זה? <רונית תירוש (קדימה):> לא, להיפך. לכן אני מסייגת את דברי רק לנושאים החברתיים-הכלכליים. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם גברתי מבקשת לשנות את הכותרת, שכן ההצבעה תיערך על הכותרת עצמה? <רונית תירוש (קדימה):> לא, לא, אני לא ביקשתי זאת, אני רק מבקשת להבהיר, כי בדרך כלל אני לא אוהבת לעלות ולא להשיב בנושא שלשמו התבקשתי. אני מאלה שנשאלות שאלות ועונות על השאלות עצמן באומץ וביושר. לכן ראיתי לנכון להסתייג מסעיף מסוים, כי אין לי ויכוח; נהפוך הוא, אני חושבת שהמדיניות היא – אני חוזרת – תואמת את המצע של קדימה ולכן אני רק יכולה לברך עליה. מה שכן, יש לי הרבה מאוד תרעומת והרבה מאוד ביקורת בנושאים הכלכליים, ליתר דיוק: על הגזירות הכלכליות, שיש להן השלכות חברתיות מאוד קשות על הציבור הרחב במדינת ישראל. אני חייבת לומר בפתח דברי שהגישה שלי לנושאים כלכליים היא לא סוציאל-דמוקרטית. נהפוך הוא. אני חושבת שבעניין הזה הדרך של הממשלה בגדול היא גם דרכי, אבל האמצעים הננקטים הלכו יותר מדי קדימה או אחורה; אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה. יש פה פגיעה קשה באזרחים, ובעיקר בשכבות החלשות של האוכלוסייה, הן בפריפריה והן בקרב המיעוטים. כשהכנתי את עצמי לדברים מניתי לפחות 12 גזירות, וזה מביא אותנו לממוצע של גזירה אחת כל חודש במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית. אני אמנה אחת לאחת, אולי לא לפי הסדר הכרונולוגי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אנחנו רק תשעה חודשים. <רונית תירוש (קדימה):> אני יכולה לאחד כמה ביחד ולהגיע לתשע. זה יותר מגזירה אחת לחודש וזה חמור עוד יותר, אבל נניח לזה. אני לא הולכת לפי הסדר הכרונולוגי של הגזירות, אבל אני רוצה להזכיר לנו ולציבור מדוע יש לי ביקורת קשה מאוד על הגישה הכלכלית או על הפתרונות שמובאים בפנינו על-ידי משרד האוצר ויוצרים גזירות בקרב הציבור הרחב. אני מתחילה בהעלאת מחירי הסיגריות בתחילת שנת 2009. יכול להיות שרצו למנוע מבני-נוער חסרי אמצעים לרכוש סיגריות, שהרי עלותן נעשית גבוהה יותר. לא ראיתי מחקר בעניין, אבל לא נראה לי שאדם שהוא כל-כולו מכור לסיגריה יפסיק לעשן רק בגלל המחיר. כך נמצאים אנשים ניזוקים. אני באמת לא מרחמת על מעשני הסיגריות, אבל זו גזירה כלכלית שאי-אפשר להתעלם ממנה. גזירה קשה יותר, לדעתי, היא העלאת מחירי הדלק, וגם היא, לצערי, הובאה על-ידי הממשלה הנוכחית. אני עוברת להורדה, שהיא גזירה הפוכה – הורדת מס חברות. אולי הייתי צריכה להביא את זה בסוף, כי יש כמה גזירות שהן לא בדיוק גזירה, אבל עצם ההטבה לסקטור מסוים זו גזירה לסקטור אחר. מייד אני אחזור לזה. העלאת הארנונה – בימים אלו אנחנו מתבשרים על הפקרות מוחלטת של הרשויות המקומיות. אני תושבת העיר רמת-גן והמסים הרבים שאנחנו משלמים כנגד מתן שירותים מצד הרשות המקומית – זה הפקרות מוחלטת. אני לא חושבת שיש מדד כלשהו שיוכיח שסך הארנונה שאדם משלם אכן מביא לו את התמורה בשירותים שהוא אמור לקבל מהרשות המקומית, מהעירייה. ואלה מסים שאנחנו לא יכולים להתחמק מהם. העלאת תעריפי תחבורה ציבורית – אני מדברת על עלויות של כרטיס נסיעה באוטובוס ואני מדברת על כרטיס נסיעה ברכבת, שזו הסעת המונים, שמי שאין ביכולתו לרכוש רכב, או לחלופין רוצה להישמע להמלצות של נגישות – נאמר אחרת: עומסים כבדים בדרכי התחבורה, ולכן מומלץ בפני הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית. אז איך מעודדים את זה? בדיוק בדרך הפוכה. הממשלה מטילה גזירה, מעלה את מחירי הנסיעה, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים למכונית הפרטית, אבל אז יש לנו את הגזירה מצד מסים על הדלק. זאת אומרת: לאן שלא נסתכל על זה, אנחנו מחושקים, ונדרשים לשלם את המס הגבוה. הזכרתי את הסיגריות, אז היתה הוזלה של משקאות אלכוהוליים – אגב, משקאות אלכוהוליים יוקרתיים – אני רואה בכך גם כן דבר שלא נכון לעשות אותו משום בחינה שהיא. פה אני רוצה לחדד דווקא את הפן החינוכי, או האנטי-חינוכי. אני חושבת שכשמוזילים את העלויות דווקא מאפשרים לציבורים נוספים, כמו בני-נוער, שיכולים בקלות רבה יותר לרכוש את אותו אלכוהול – ראינו מה קרה לנו בתחילת השבוע, כאשר אפילו העזו תלמידים, דרך אמצעי מדיה שונים, לרתום אליהם את כל מי שהם רק יכלו, כדי להוכיח שכל עוד שאין חוק שאוסר עליהם לשתות, אז הם ישתו. ישתו אלכוהול, ויבואו שיכורים אפילו לבתי-הספר. זו היתה הקריאה, וזו לא רק חוצפה; אני חושבת שאם אנחנו מדברים על ירידה חדה בערכים, בהתנהלות לפי ערכים, אני לא חושבת שהיתה קריאת תיגר כל כך גסה שנעשתה מצד ציבור כה רחב של בני-נוער. הנושא של השתתפות ברכב ליסינג – זה גם כן נטל שנגזר במסגרת עובדים של חברות שונות שמשתמשות ברכב ליסינג. מטילים את ההשתתפות העצמית של אותם עובדים בחברות השונות – זאת אומרת, התוספת נופלת עליהם. באוצר התעלמו לחלוטין מהעובדה שזה חלק מהסכמי השכר של אותו עובד, כאשר מסיבות כאלה ואחרות המשכורת תועלה, חלקה, בזה שניתנה לעובד כביכול, או לא כביכול, הטבה של אחזקת רכב. והנה, העובדים נדרשים לשלם את ההשתתפות הגבוהה יותר. אגב, כשדיברו על כך, היה קל מאוד למכור את זה לציבור, שזה מעשה נכון, שהרי מדברים בעובדי חברות היי-טק. ועינינו צרה בעובדי חברות היי-טק משום שהם מרוויחים הרבה, ויש להם כל מיני אקזיטים למיניהם, והם מרוויחים המון, ולכן, בואו נפגע בהם. אני אומרת: לא מדובר באנשים הללו. אלה, אגב, יוכלו לשאת את הגזירה ואת ההשתתפות הנוספת שהוטלה עליהם. מדובר על עובדים פשוטים יותר, שזה חלק מהשכר שלהם ולאו דווקא חלק מהטבה. אני עוברת לגזירה של מסים, מס חובה לאופנוענים, לבעלי רכב דו-גלגלי – זה לא רק אופנועים, כל מה שדומה לזה. וגם כאן – על מי אנחנו מדברים? על מי שמחזיק BMW עם נפח – אני לא יודעת להגיד, אפילו, את הנפח של BMW – – – <זאב בוים (קדימה):> 1,200. <רונית תירוש (קדימה):> 1,200 – לא מדובר עליהם. מי שמסוגל להחזיק את האופנוע הזה הוא בעל אמצעים, וזה סמל סטטוס עבורו. אבל אני מדברת, חברי לסיעה – חברי לסיעה, אני מדברת – חבל שלא נשארתם למעלה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <שי חרמש (קדימה):> – – – <אריה ביבי (קדימה):> אנחנו מדברים על מה שאת מדברת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל, חברים, אני – אני, יש גבול למה שאני יכול – אתה, חבר הכנסת ביבי, מדבר עם מולה, שניכם בעלי קול, ברוך השם – הנה, חבר הכנסת בוים, שהקול שלו הולך ונישא מקצה הארץ ועד קצה, הוא יודע שהוא יושב והוא לא מדבר עם אף אחד, כי קולו נשמע ברמה. <אריה ביבי (קדימה):> אדוני, פעם ראשונה במשך עשרה חודשים שאתה מעיר לי, ואני מקבל את זה לתשומת לבי. <רונית תירוש (קדימה):> תשעה חודשים, אמרו לי – הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז כאשר חברים מסיעות אחרות, אז אני – – – <אריה ביבי (קדימה):> מעכשיו אני אדבר יותר בשקט. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל טוב. <רונית תירוש (קדימה):> טוב, אז אני חוזרת לבעלי רכב דו-גלגלי, שמרביתם הם אנשים צעירים, שמשמשים כשליחים, בחברות שליחים למיניהן, בפיצריות למיניהן, ובעצם מנסים להרוויח את פת לחמם על מנת שיוכלו להחזיק את עצמם, לשלם אולי את שכר הלימוד שלהם, וגם פה חולקים על כך – הנה עוד גזירה ששכחתי לרשום, משום שהיתה ועדה שדיברה על כך שירד שכר הלימוד והנושא הזה מתעכב ולא ממוצה דיו, וגם כאן יש נטל נוסף על סטודנטים. לפיכך אני רואה בכל הדברים הללו גזירות כלכליות שאין בהן משום לא רק חמלה, אלא אין בהן רגישות חברתית. אבל עכשיו אני באמת רוצה לייחד את דברי לשלוש גזירות, או שתי גזירות והטבה אחת שבעיני היא גזירה, שפגעו קשות בציבור הרחב. ואני מדברת על כל מה שקשור למים. זה נושא שהוא רלוונטי מאוד, עומד עוד על סדר-היום לוויכוח, למיקוח. בשבוע שעבר עמדתי כאן על הדוכן הזה ופניתי לשר האוצר. החמאתי לו – בצדק; חשבו שהוא ינוהל על-ידי שר-על, ובאמת חשבתי שהגיע הזמן להחמיא לו, שהוא אכן מנווט בעצמו את המשרד. אלא מאי? הוא באמת אכזב, הוא אכזב קשות, משום שהוא לכאורה נשמע לי כאדם שמקשיב, אבל מייד כשסיימתי הוא עלה ונאם את נאומו שהוכן קודם לכן, בלי לקחת שהות לעצמו לשקול את הדברים שאמרתי ולחשוב על הדברים שאמרתי, ולא שאני מייחסת לעצמי חוכמה כלכלית גבוהה כל כך, אבל צריך שכל ישר, לא צריך יותר מזה. ומה שאמרתי ומה שניבאתי אז, זה מה שקרה. ועל מה אני מדברת? הוטל עלינו מס בצורת; מס שהוא מס לכל דבר, ואין לו ולא כלום עם נושא הבצורת ומשבר המים בישראל. ואמרתי: הראיה – אני לא אחזור על כל טיעוני בכל הנאומים הקודמים שלי בנושא – אמרתי דבר פשוט: אם רצינו שהציבור יחסוך, והוכח שהוא חסך, תחזירו לו את הכסף. הרי את המטרה שלשמה השתתם עלינו את המס, את מס הבצורת, השגתם. חסכנו. תחזירו את הכסף לאנשים. זה כסף גדול וזה מציק להם והם זקוקים לו לצרכים אחרים. ולא כך הוא, וברור לחלוטין שהכסף הזה בא לטובת האוצר. יתירה מזו, אמרתי: לפחות שהכסף הזה – והיתה לי הצעת חוק, וגם פה היא לא עברה את ועדת שרים – שאם כבר לוקחים את הכסף, התקבולים של מס הבצורת, לפחות שיופנו לרשות המים, שכל כך זקוקה לתקציב על מנת לממן מתקני התפלה, מאגרי מים, וכל מה שנדרש על מנת לפתור את המשבר. ושוב נענינו בשלילה, והכסף נשאר באוצר. וראה זה פלא, הגיע חודש ינואר וגם מעדכנים את תעריפי המים. אין לי ויכוח על הצורך שאדם ישלם עבור מה שהוא צורך, אף-על-פי שאמרו, בצדק, אחרים, שגם ברכבת שאני נוסעת, או באוטובוס, המדינה מסבסדת לי את העלות של הנסיעה, לפחות בכל מה שקשור לתשתיות. כשסוללים כביש או כשמקימים מסילת ברזל, אלה עלויות שהציבור לא נדרש לממן בעצמו. לכן גם הטענה היא שבהקשר של עדכון תעריפי המים לא צריך להטיל או להשית על האזרח את העלות של התשתיות. עלות של הפקת המים – בסדר, אבל לא עצם התשתיות; לא מתקני התפלה, לא מאגרי המים. אבל נניח שגם כן. האוצר הופתע כאשר לפתע התגלה לו בשבוע שעבר שיש לו תוספת של 5 מיליארדי שקל לתקציב, מבלי שהוא צפה או ציפה לה. אני מניחה שלפחות מיליארד וחצי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הופתע לטובה. <רונית תירוש (קדימה):> הופתע לטובה. גם אנחנו מופתעים לטובה. אני חושבת שמתוך 5 מיליארדים, לפחות מיליארד וחצי זה מהיטל הבצורת. אני ביקשתי דבר פשוט בשבוע שעבר משר האוצר, ואמרתי לו: לפני שאתה עולה פה ומכריז שאתה מחזיר לציבור 0.5% מהמע"מ, דהיינו מקטין את המע"מ ל-16% במקום 16.5% – ביקשתי ואמרתי: הציבור לא ירגיש בהטבה הזאת, משום שראינו כבר למחרת בעיתונים, שהם כותבים כך, שעלות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי מסיימת את הפרק או מתחילה בו מחדש? <רונית תירוש (קדימה):> לא, אני ממש מסיימת. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור. <רונית תירוש (קדימה):> וגם לקחו לי קצת זמן דיבור. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. אני שואל. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. בסדר, בסדר. אם גברתי מסיימת, אז אני – – – <רונית תירוש (קדימה):> אני ממש מסיימת בטיעון הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם לא, אני אומר לך כמה אני מקציב לך תוספת. את רוצה? ככה? <רונית תירוש (קדימה):> כן. ברשותך, זה יהיה לי נוח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני מקציב לך שתי דקות תוספת מלאות – – <רונית תירוש (קדימה):> אני מודה לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – על כך שהפריעו לך. בבקשה, גברתי. <רונית תירוש (קדימה):> אני מודה לך. למחרת היום הודיעו, למשל עורכי העיתונים, שעלות העיתון – וזה דבר שאפשר לבדוק, אם אכן הוזל המע"מ – הם מודיעים שהם לא מוזילים, משום שזה בדיוק מאזן את עלות התצרוכת של הנייר, אינני יודעת מה; רבותי, וזה במקרה שעוד אפשר לבדוק. שערו בנפשכם שאנחנו הולכים לסופרמרקטים, או לכל מקום אחר, ומנסים לראות איפה המע"מ ירד, בהתאם להנחיית האוצר, ולא ראינו שום שינוי. ההטבה הזאת נבלעה אצל בעלי האמצעים. כלומר, הצרכן הקטן והפשוט לא זכה לשום הטבה. מה אני הצעתי? אני הצעתי שאת אותו כסף, שאגב נאמד ב-1.8 מיליארד – קחו, תיתנו את זה לרשות המים ותבטלו את הגזירה הזאת של עדכון תעריפי המים, תחזירו את המסים ששילמנו תחת הכותרת מס בצורת, ובא לציון גואל. לפחות נחוש שהממשלה אכן מחזירה לנו כספים, שהיא אכן מיטיבה עמנו. אבל אני אומרת לכם: אין החזר כספים, אין רגישות חברתית, אין רגישות כלכלית. יש שאיפה לדחוף את היד עמוק ככל שניתן לתוך כיסו של האזרח. אני פשוט מופתעת מראש הממשלה, לא על חוסר החמלה שהוא מגלה. אבל הוא כבר פעם ניזוק ולא נבחר משום שהטיל גזירות קשות שבסופו של דבר נחתו והושתו על הפריפריה, על האוכלוסיות החלשות; הם לא שכחו לו את זה. נכון שקרו עם הזמן דברים, ויש קהות חושים ואנשים נוטים לשכוח. אנחנו נהיה כאן לפחות בהקשר הזה הכלכלי, כדי להזכיר שוב ושוב, כדי שביום הדין, ביום הבחירות, יזכור הציבור כולו מי הקשה עליו בגזירות הכל-כך קשות האלו, על חייהם ועל היום-יום שלהם ועל השגרה שלהם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת רונית תירוש. האם אדוני השר מבקש לענות באופן נפרד? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא. – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם כך, אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני הבנתי, לכן לא כעסתי, כי חשבת שעתותך בידיך. חבר הכנסת עפו אגבאריה יעלה ויבוא ויציע את הצעת האי-האמון השנייה, שהיא הצעתן של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להגיש אי-אמון בממשלה בשל מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה הערבים. אני רוצה לומר ששר הפנים, אשר עמד מול הצעה דומה בשבועיים האחרונים, ביקש להודיע שמי שצריך לענות על נושא זה הוא שר המשפטים, שכן אמצעי האכיפה אינם בידי משרד הפנים, כי הפיקוח צריך להיעשות בצמוד למשטרה ולמשרד המשפטים, שהוא זה שקובע את המדיניות. לכן הוא ביקש ששר המשפטים יופיע. הואיל ושר המשפטים היה בטוח ששר הפנים מופיע, אני שחררתי את שר הפנים, והסכים לענות בשם הממשלה כולה השר המקשר השר ארדן. אבל בהחלט, בשבוע הבא, אם תחזור שאלה כזו, שר המשפטים ישיב עליה. אלא אם כן הממשלה תורה לסגן ראש הממשלה ושר הפנים שהוא ישיב. בבקשה, אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני נתבקשתי לדבר על עניין הריסת הבתים במגזר הערבי. לצערי הרב, אנחנו כמעט כל יום עדים להריסת בית פה ובית שם. רק היום נהרס ביתה של משפחת קוראעין מטייבה, כאשר הבית היה בשלבי בנייה, והוא אפילו עוד לא מקורה, היה גג של סיקורית. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התופעה הזאת היא לא רק ילידת היום. אני חושב שזו מדיניות מתמשכת של משרד הפנים ושל הממשלה, אשר קיבלה יתר תוקף בממשלה האחרונה, שהנטיות שלה ברורות, שהן ימניות. אם ניזכר, רק לפני שבוע שר החוץ – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> רק הנטיות שלה. לא בפועל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מוכרח לומר שלא הבחנתי בכך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> רק הנטיות. לא בפועל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא בפועל. אם אתה אומר, כץ, שזה לא בפועל, אז זאת אומרת שהיא מאוד ימנית. רק לפני כשבוע שר החוץ אביגדור ליברמן הצהיר שאחרי שתיגמר ההקפאה, ואחרי שעניין ההקפאה יעבור – שהוא לא מאמין בו – הוא יטפל בעניין הבנייה הבלתי-חוקית של האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל, וזה מעל 90,000 – עד 100,000 – בתים בלתי חוקיים במגזר הערבי שלדבריו צריך להרוס. אני רק רוצה לציין, לשר ליברמן, שעוד לפני שהוא הגיע למדינה, עוד בזמן שהוא היה קומסומולץ, היו פה ערבים, והערבים שלטו אולי על יותר מ-80% מאדמות המדינה, ולציין שהיום הערבים הם כ-20% מכלל אזרחי מדינת ישראל, אבל לצערי הרב רוב האדמות שלהם הופקעו, והיום הערבים שולטים רק ב-3.5% מאדמות המדינה; כאילו האדמות פרטיות, זה אדמות שלהם – השאר הופקע. כאשר הרשויות המקומיות במגזר הערבי שולטות על אזור שיפוט של 2.5%, אז כל מה שמעבר ל-2.5% האלה נראה בעיני המדינה כבנייה בלתי חוקית. לצערי הרב, לא משרד הפנים ולא ועדות התכנון והבנייה לא רואים באוכלוסייה הערבית אוכלוסייה שיש לה צרכים לריבוי טבעי או לדברים ציבוריים שיכולים להיבנות במגזר הערבי. יש לציין שה-1% שנשאר מהאדמות הערביות, הן אפילו לא בתחום השיפוט של הוועדות המקומיות וגם לא ברשויות המקומיות. הערבים בונים בדרך כלל על השטח שלהם, על האדמות הפרטיות שלהם, וזה מה שמבדיל בינם לבין הבנייה במגזר היהודי, שהיא כאילו בנייה על אדמות מדינה. ומה זה אדמות מדינה? זה בעצם אדמות שהופקעו מערבים וניתנו למדינה. לשם המחשה, אני רוצה להביא דוגמה – למשל, העיר נצרת מונה כ-70,000 תושבים, ו-70,000 התושבים מתפרסים על 14,000 דונם בלבד, כאשר נצרת-עילית מונה בסך הכול 45,000 תושבים, ושטח השיפוט שלה הוא 40,000 דונם. האדמות האלה הופקעו גם מנצרת, מעין-מאהל, מריינה, ממשהד. בגלל זה העיר נצרת – וזו דוגמה לגבי שאר הערים הערביות, אין להן אזורי התפתחות, אין להן אזורי תעשייה, אין להן אפשרות גם לריבוי הטבעי, כשהרבה אנשים והרבה חברי כנסת פה צעקו שאפילו בהתנחלויות, שהם בעליל בלתי חוקיות, מגיע להם לריבוי טבעי. השאלה: האם באמת לנו לא מגיע גם לריבוי טבעי? יש כאלה שצועקים: למה אתם לא בונים למעלה? אני רוצה לציין – כמה יישובים קהילתיים בסדר-גודל של הכפרים הערביים הם עם בתים משותפים גבוהים? אנחנו לא תל-אביב, אנחנו לא חיפה, אנחנו לא פתח-תקווה. אנחנו בסך הכול כפרים ערביים קטנים שלרוב זה כמו יישובים קהילתיים, ואין אפשרות לעשות את הדברים האלה. השאלה השנייה: האם באמת הממשלה, כאשר עשתה את כל התוכניות, כמו תמ"א, תוכנית מיתאר ארצית, ואפילו כמו התמ"מ, תוכניות מיתאר מחוזיות – האם הביאו בחשבון איך לעשות ולפתח את היישובים הערביים, או לתת פתרון כפי שנבנו כל כך הרבה יישובים קהילתיים יהודיים וערים יהודיות במדינה? מאז קום המדינה ועד היום האוכלוסייה הערבית גדלה 14 פעם – פי-14, ולא נבנה אפילו יישוב אחד חדש, פרט לכמה יישובים בנגב, ששם גם כן הבעיה כפולה ומכופלת, כאשר הפקיעו את האדמות של האנשים וריכזו אותם בכמה יישובים על קרקעות מוגבלות. בעיית תוכניות המיתאר ליישובים הערביים שלא עונות על צורכי הציבור – הן שוכבות שנים על גבי שנים במגירות של משרד הפנים, ואף אחד לא טורח אפילו להסתכל אם באמת התוכניות האלה ראויות להיום או שהתוכניות שכבר הוגשו לפני כעשר שנים לא עונות על דרישות ההתפתחות של התושבים היום. בגלל זה אומרים: אתם לא בונים לפי החוק. אין בנייה חוקית, התוכניות נשארו, והגבולות של הערים ושל היישובים הערביים נשארו כפי שהיו לפני עשרות שנים, והאנשים מתרבים ומתפתחים ואין להם איפה לבנות. הולכים להגיש תוכנית, אין תוכנית אז אין רישוי. אין רישוי, אז יש בתי-משפט – עברת על החוק אז יש קנסות. והבן-אדם, עד שהוא מגיע לבית שהוא צריך לבנות, הוא כבר משלם גם את הבית וגם את הקנסות, ובסוף ההלוך-וחזור הזה הוא גם מוענש וחייב להרוס את ביתו במו ידיו, ואם הוא לא הורס את הבית במו ידיו אז הוא עבר על החוק, אז הורסים את הבית וגם מחייבים אותו. איך אפשר לצפות מאנשים כאלה, שהורסים להם את הבית – באיזה מצב – כשאתה הרסת לו את החיים, את העתיד – באיזה מצב נפשי הבן-אדם נשאר בעניין הזה? איך הוא יכול להסתכל למדינה – והמדינה יכולה להסתכל לאזרח שלה בעיניים? אני לא חושב שקיימת עוד מדינה שהורסת לאזרחים שלה – אולי המדינה היחידה היא ישראל. אני חושב. אולי יש עוד, אבל אני לא יודע; אני חושב שכנראה המדינה היחידה היא מדינת ישראל – שהורסת את הבתים של האזרחים שלה, ולא בונה, ולא נותנת להם את האפשרות להתפתח – ולהסתכל לאוכלוסייה הזאת, שהיא המיעוט במדינה – להשוות אותה, ואיך אומרים – לא צריך לפרגן לאוכלוסיות החלשות או למיעוטים כפי שזה נעשה במדינות מתוקנות – שישראל צופה לזה שהיא מדינה מתוקנת ומדינה דמוקרטית, ואני יודע שבמדינות האלה המדינה מפרגנת לאוכלוסיות החלשות ולמיעוטים שיש בה, מה שלא קיים במדינת ישראל. מה שקורה בזמן – אפילו הולכים ומחליטים על הריסה, פה גם מתחילה ההתנגשות. באים בצורה כזאת, כל כך הרבה יחידות יס"מ וימ"מ ומשטרה, במצב אדיר של תוקפנות, אדיר ביותר, דבר שאי-אפשר לתאר אותו, כאשר אתה נמצא בשטח, ומתחילים לא רק בכוח – גם להשתמש בדברים אסורים, אפילו שנאסרו לפי החלטות של ועדות – ועדת-אור, שאפילו המליצה לאסור את הדברים האלה, והממשלה לא שמעה. מתחילים אחרי זה גם מאסרים, שאם בן-אדם רוצה להגן על הבית שלו – וזאת זכותו הלגיטימית של כל בן-אדם להגן על הבית שלו; אין לו לאן ללכת, אין לו איפה לחיות, אין לו העתיד של הילדים שלו – אז באה המשטרה וגם אוסרת אותו, וגם קונסת אותו, וגם פותחת תיק פלילי, והדבר גורר אלימות על-ידי עוד אלימות ועוד אלימות. אנחנו רק שמענו לא מזמן שהמשטרה הקימה יחידה של מסתערבים במגזר הערבי, וזה במיוחד לדברים האלה. אפילו הצבא הקים, או רוצה להקים, יחידה נגד ההתפרעות באזור ואדי-עארה. אז אני אומר שהדברים האלה – האם באמת הממשלה רוצה לגרור את האוכלוסייה הערבית להתנגשות יותר קשה מההתנגשות של יום האדמה, או יום אדמה חדש, או מה שהיו ההתנגשויות האלימות באוקטובר 2000? אני חושב שהממשלה הזאת אינה מסתכלת בעין אובייקטיבית על הדרישות של האוכלוסייה הערבית, ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותיתן את הכבוד הראוי, ותתחיל לראות באזרחים הערבים אזרחים שווי ערך. עד אז אנחנו, אין לנו אמון בממשלה הזאת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אגבאריה. כבוד השר ישיב על הצעות האי-אמון – שתיהן יחד – ושומר לו את הזכות גם לסכם את הדיון. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כיוון שסיעת קדימה, באמצעות נציגתה, למעשה הביעה אמון בדרכה המדינית של הממשלה, ייתכן שבאופן אישי הייתי יכול לחלוק עמה על העניין הזה, אבל אני רואה את עצמי כפטור מלהשיב על הנושא הזה, לכן אתייחס רק לנושאים הכלכליים והחברתיים שחברת הכנסת תירוש העלתה בדבריה, בהתחלה באופן פרטני יותר ולאחר מכן קצת באופן כללי על הישגי הממשלה בתחום הכלכלי. אני חושב שהמשפט הידוע: אל תאמרו לי מה העם רוצה, אלא אני אומר לכם מה העם צריך, מעולם לא היה נכון יותר, ומעולם לא הודגש בצורה הפוכה על-ידי חברת הכנסת תירוש. שכן מה אומרת לנו חברת הכנסת תירוש בשם סיעת קדימה? האזרחים משלמים יותר על סיגריות, האזרחים משלמים יותר על דלק, האזרחים משלמים יותר על מים, ואלו גזירות שהן בעצם לא בסדר. זה באמת לא בסדר שאזרחים נאלצים לשלם יותר על מוצרים שבעבר הם שילמו עליהם פחות. ואני אומר – את צודקת, אבל השאלה, חברת הכנסת תירוש, היא לא מה האזרחים אוהבים או צריכים; השאלה מה נכון לכלכלת המדינה. וכאשר אנחנו כהנהגה או ממשלה שואלים את עצמנו את השאלות הללו יום-יום, אי-אפשר להתנתק מהמצב שאנחנו מקבלים, כי – מה לעשות, ואת זה כל אזרח ואזרחית יודעים – הכסף איננו צומח על העצים. זה לא משהו שמלמדים את הילדים כשהם גדלים, זו מציאות. אפשר כמובן להדפיס כסף כמה שרוצים, אבל לכך יהיו השלכות אינפלציוניות שלא היינו רוצים להתמודד עמן. ואף שעברו רק תשעה חודשים מאז כינונה של הממשלה, זה המקום בדיוק להזכיר מה היה המצב בקופת המדינה כשאנחנו ירשנו אותה בעצם מממשלת קדימה הקודמת. המצב היה – ואני לא אפתח שוב – האם נערכו או לא נערכו – אין ספק שלמשבר הכלכלי העולמי היתה התרומה העיקרית למצב של הצניחה בהכנסות המדינה, אבל כאשר יש צניחה בהכנסות המדינה, אם כתוצאה של הירידה ברכישת רכבים חדשים, או של גביית מסים, או בכלל של פעילות כלכלית, ואתה מגיע לפרמטרים כלכליים מעוררי דאגה גם בארץ וגם בגופי הדירוג העולמי – והנה נכנס גם שר האוצר שיכול לאשר את דברי – אתה כממשלה צריך לחשוב – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אפילו שלא שמעתי, אני מאשר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – מאיפה אתה ממלא את הבור האדיר הזה בקופת המדינה שהותירה הממשלה הקודמת. הרי אם הממשלה הקודמת היתה כבר ממלאת את הגירעון האדיר הזה – אני מניח שאף פוליטיקאי לא אוהב להעלות מסים או מחירים. כולנו רוצים שהעם יאהב אותנו. הרי בסופו של דבר הכנסות לקופת המדינה אף אחד מאתנו, ואפילו לא פקידי האוצר "הנוראים" – את הצגת את זה שהכסף מייקור המים הולך לקופת האוצר. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – לממן 39 שרים וסגני שרים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> נו, וקופת האוצר לאן הולכת? מה, הם לוקחים אותה הביתה?האם הרפרנטים משכורתם גדלה? בסופו של דבר, אותו כסף שנכנס לקופת המדינה, משתמשים בו כדי להגדיל את תקציב סל התרופות, או לבנות את גדר הביטחון, או להגדיל את תקציב החינוך. מאיפה בא הכסף? הכסף בא בסופו של דבר מהאזרחים – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אם על-ידי תשלום מסים ישירים ואם על-ידי תשלום מסים עקיפים. ולכן – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא צריך. תודה, אדוני שר האוצר. תן לי ליהנות פעם גם מהבמה שיש לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני שר האוצר, השר המקשר מבקש ממני להגן עליו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אם יושב-ראש הכנסת יגיד שלא מילאתי את המשימה כנדרש, אני מבקש שיזמין מייד את שר האוצר להשלים מה שהחסרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. רק אל תשכח שהיום פורסם על 2% פחות אבטלה מאשר בחודש הקודם. בערכים מלאים, זאת אומרת 2% מתוך 11%. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני לא בא כאן כבר לחגוג או לעשות איזו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כאשר מנהלים כלכלה של מדינה, בטח מדינה כמו ישראל, שחשופה לכל כך הרבה סיכונים ואתגרים, ודאי שהמעקב צריך להיות יום-יום ושעה-שעה. אבל שוב, אני רוצה לחזור אחורה חודשים מספר, כאשר אנחנו קיבלנו את ניהולה של המדינה והרכבנו קואליציה, ורואים גירעון כל כך גדול בהכנסות המדינה, אז ודאי שכאשר צריך לשקול מהיכן להשלים את ההכנסות החסרות, מקבלים החלטות. נכון, הן לא פופוליסטיות, אבל אם לחבר את זה לתפקידי כשר להגנת סביבה, אני בהחלט חושב – ואני יודע שאני כבר אקבל על בסיס האמירה הזו הרבה פניות ופקסים נזעמים מהציבור – אני בהחלט חושב שלייקר מוצרים כמו סיגריות, שפוגעות בבריאות ולאחר מכן גורמות לתחלואה, אם של המעשן עצמו ואם של מי שבסביבתו; לייקר מוצרים כמו דלקים – – – <רונית תירוש (קדימה):> מים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – לייקר מוצרים כמו דלקים לתחבורה, שזה דרך אגב גם מבוסס על מחלקת המחקר של בנק ישראל, וזאת מגמה כלל-עולמית, כאשר אתה רוצה לעודד את – – <רונית תירוש (קדימה):> אז למה העלו באוטובוסים? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – האזרחים לעבור מנהיגה בכלי-רכב פרטיים לשימוש בתחבורה – – – <רונית תירוש (קדימה):> למה העלו את מחיר הנסיעה באוטובוסים? <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה לך כרגע. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – לשימוש בתחבורה ציבורית, ואני אפילו עכשיו אעז ואלך שלב אחד נוסף – – <רונית תירוש (קדימה):> העלו בתחבורה הציבורית. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – אפילו ייקור תעריפי המים – אני רוצה שננתח פעם אחת ולתמיד את האמירה של המתנגדים. אומרים המתנגדים: זה לא הוגן להטיל את המחדלים של הממשלות הקודמות על התעריפים של הציבור. טוב, אז בוא נחפש עכשיו על מי להטיל את זה. הרי הממשלות אולי אשמות שלא התחילו בזמן את ההתפלה, ואז הומלחו עוד מאגרי מים שהיום אי-אפשר להשתמש בהם. אבל הממשלות בוודאי לא אשמות שלא ירדו גשמים. אפשר להאשים את הציבור שלא קיים מצוות, ולכן נענשנו ולא ירד גשם משמים. גם לא כולם יסכימו עם הניתוח הזה שלי, אבל בוודאי לא כל הממשלות אשמות בכך שהיו לנו חמש שנות בצורת. ועכשיו אני שואל את כל המתנגדים: נגיד שעכשיו כולם מסכימים להתפיל ולהיות אחת המדינות המתפילות ביותר בעולם, עד כדי מיליארד מטר קוב בשנה, וזה בוודאי מייקר את ייצור המים. נו, אז מי אמור לשלם את זה? <רונית תירוש (קדימה):> ה-0.5% של המע"מ שהחזירו לאזרחים. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הבנתי. אז אם הממשלה היא זו שצריכה לשלם את זה, מאיפה מממנים את הפעילות של הממשלה? בסופו של דבר האזרחים הם אלו שמממנים אותה. אז אם תייקר את זה ישירות על-ידי תמחור עלות המים בתעריף שלהם, שזה לדעתי דבר נכון, כי זה בכל מדינות ה-OECD – ואני מוכן להציג לכם את כל הסקרים שהמשרד להגנת הסביבה אסף ממדינות ה-OECD – הוכח, שמה לעשות, על-ידי ייקור המוצרים הבסיסיים, הציבור מסגל לעצמו אורח חיים חסכוני יותר. הרי כולנו יודעים שאפשר לחסוך הרבה הרבה יותר ממה שהיום הציבור חוסך, אם בגילוח ואם בצחצוח ואם בהשקיה ואם בשטיפת הכלים. זה לא נעים לדרוש את זה מהציבור, הציבור לא אוהב לחשוב על הדברים האלו. אני אפילו הזדעזעתי פעם לראות מועמד לראשות ממשלה שמספר אצל יאיר לפיד שהוא נרגע על-ידי מקלחת שעה וחצי. טוב, אז זה היה מועמד לראשות ממשלה. אז הוא נבחר אבל מאז כבר לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד ודרכי הרגיעה שלו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בסדר. אז כנראה לפעמים צריך לשלב גם כלים של הסברה וגם – – – <רונית תירוש (קדימה):> לא ענית לי על 0.5% המע"מ. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בזה אני מסכים אתך. אני חושב שהפחתת 0.5% המע"מ לא תגיע לכיסם של הצרכנים, ואני חושב שבעניין הזה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> לכיסם של השרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זוארץ, אגב, אחרי השר – את. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> דרך אגב, אני אגיד לך עוד משהו, אני לא בטוח שזאת עמדת האוצר, אוקיי? אני לא ממש בטוח שזאת עמדת האוצר. יכול להיות שזאת עמדתו של הראשון בין השווים, במסגרת מדיניות הורדת המסים. אבל תשמעי, לא על כל דבר צריך להפיל ממשלה. בכל מקרה, אני רוצה להתייחס גם לפרמטרים הכלליים. ממשלת ישראל אימצה לפני חצי שנה מתווה מסים ארוך טווח, המפחית את מס הכנסה ומס החברות, במטרה לעודד תעסוקה וצמיחה. העלאת המע"מ בחודש יולי 2009, שאותה כבר שכחנו – אבל ההפחתה הנוכחית באה כדי לתקן אותה – היתה זמנית כדי להתמודד עם בעיות המשבר. כולנו חשבנו, וטוב שהתבדינו, שנהיה במשבר עמוק יותר. הצמיחה החזויה היתה נמוכה הרבה יותר. היא היתה אמורה להיות צמיחה שלילית של 1%–1.5%. בפועל סיימנו את השנה עם צמיחה חיובית, אומנם מאוד קטנה, ועדיין יש אי-ודאות; אומנם תנאי האי-ודאות הם לא נמוכים, אבל הם בהחלט שונים ממה שהיה לפני חצי שנה. ברגע שאנחנו נראה שההשלכות המקרו-כלכליות של המשבר הגלובלי על כלכלת ישראל מתונות וגביית המסים השנה אכן תסתכם ב-4 מיליארדי שקלים יותר, וכי הצמיחה בשנה הבאה צפויה להיות גם היא גבוהה יותר, אז בהחלט מתווה הפחתת המסים שהתחיל כבר כעת, בשאיפה יוגדל יותר. מדובר – אני מדבר על הפחחת המע"מ – בצעד מדוד, שמצד אחד מאפשר באמת המשך של שיפור מגמת הצמיחה, ומצד שני – וכפי שאמרתי לך, עמדתי האישית שונה – מגיע לכוח הקנייה של שכבות חלשות, שרוב ההכנסה שלהן הולכת לצריכה ולצמצום פערים. כרגע הממשלה הפחיתה רק ב-0.5%, מתוך ראייה שנחזור ונבטל את העלאת המע"מ הקודמת לחלוטין כבר בחודשים הקרובים. ההחלטה להפחית את המע"מ נבעה משלוש סיבות מרכזיות: 1. ההפחתה תיתן סיוע נוסף לצמיחה במשק; 2. יחד עם הגידול הצפוי בשנת 2010 של קצבאות הקשישים וקצבאות הילדים, ההפחתה תגדיל את כוח הקנייה של השכבות החלשות ותצמצם פערים חברתיים. אני הייתי ממליץ – חברת הכנסת תירוש, פה אני חוזר לתשובתי האישית – שוועדת הכלכלה, ודומני שאת העלית את הנושא הזה בעבר, תחזור לעסוק בחקיקה שיכולה לגרום לכך שהפחתות כגון אלו אכן בוודאות יגיעו לכיסם של הצרכנים, ולא רק לכיסם של בעלי עיתונים או היצרנים. כמובן, ההיבט השלישי הוא שההפחתה גם תתרום לריסון הלחצים האינפלציוניים. אני רוצה להזכיר שכבר בחודש נובמבר חל שיפור במרבית האינדיקטורים במשק. בתחום הפעילות הריאלית נרשם שיפור במדד פדיון ענפי המסחר והשירותים ובמדד המכירות ברשתות השיווק. בשוק העבודה נמשך השיפור שהתאפיין בהמשך הירידה בסך התביעות לדמי אבטלה וכן בירידה במספר דורשי העבודה. אתה הבאת לתשומת לבי – זה נתון שהתפרסם היום? <היו"ר ראובן ריבלין:> היום. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> טוב, אז הנתונים שלי לא מעודכנים כמו של אדוני, של ירידה של 2%. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול לתת פרסום לעיתון שקראתי, אני אומר לך שקראתי את זה ב"דה-מרקר" בבוקר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> 2%? <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> ובמקביל עלתה גביית המסים וחל שיפור נוסף בשוק ההון, שהתבטא בעליות שערים בשוק המניות והאג"ח. בפעילות הריאלית – נתוני הפעילות הריאלית שפורסמו בנובמבר מצביעים על המשך ההתאוששות במשק. נרשמה עלייה מתונה במדד פדיון ענפי המסחר והשירותים במהלך חודש אוקטובר. ההכנסות ממסים עלו באופן חד במהלך חודש נובמבר. עלייה נרשמה הן בגביית המסים הישירים והן בגביית המסים העקיפים. יציבות מחירים: מדד המחירים לצרכן עלה בחודש נובמבר בשיעור קל. העלייה במדד הובלה על-ידי התייקרות במחירי הדלק והדיור, ובחודש נובמבר נמשך גם הגידול בכמות הכסף במשק. אני חושב, כפי שפתחתי ואמרתי, חברת הכנסת תירוש, שכשאת מסתכלת על הניהול הכלכלי-חברתי של המשק בתשעה חודשים, כשמדובר על העברת תקציב דו-שנתי שנותן יציבות ואפשרות לתכנון ארוך טווח, כשאתה רואה את הפרמטרים של המשק הישראלי מול פרמטרים במדינות אחרות בעולם המערבי, אני חושב שהיית צריכה לתקן את הצעת האי-אמון שלך לא רק בנושא המדיני, אלא להיפך, להביע אמון רב בפעילות הממשלה גם בנושא הכלכלי, ולכן אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון של סיעת קדימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה אמר אדוני, התפלה של כמה מיליוני קוב? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מדינת ישראל, לפי התוכנית המלאה של מתקני ההתפלה, צפויה להגיע להתפלה של מיליארד מטר קוב בשנה. רק אדגיש ואומר שוב – כי אני מנצל כל במה כדי לומר את זה: מי שחושב שהתפלה זה פתרון קסם למחסור במים גם טועה וגם מטעה, ולו משתי סיבות: האחת, שהתפלה, כל עוד לא נפתח טכנולוגיות שגורמות לה להיות חסכונית באנרגיה, היא אחד התחומים הבזבזניים ביותר בחשמל. כדי להקים תחנת התפלה צריך להקים לצדה תחנה ייצור אנרגיה – תחנת כוח. לפי תמהיל הדלקים היום זה אומר שכל תחנת התפלה גם גורמת לעלייה בזיהום אוויר ובתחלואה. דבר שני, גם מומחים גדולים בעולם וגם בארץ לא יודעים עדיין לאמוד מה יהיו ההשלכות הסביבתיות – על הים התיכון – של התפלה קבועה של מיליארד מטר קוב. כי מה זה התפלה? זה לקחת מיליארד מטר קוב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי תסביר, כמה סנטימטר זה בכינרת? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מטר קוב זה 1,000 ליטר מים. מיליארד מטר קוב זה מיליארד פעמים 1,000 ליטר. את כל זה לוקחים מהים התיכון, מנקים, ואת הרכז – מה שמכונה בעברית הלא-יפה "הגי'פה" – מחזירים לים התיכון מאותם מתקני התפלה. וזה כל שנה באופן קבוע, מהיום ולעולמי עד. את ההשלכות הסביבתיות שיהיו על המגוון הביולוגי בים התיכון, על הצמחים ובכלל, עדיין אי-אפשר לקבוע. לכן, חיסכון במים הוא עדיין צו השעה, וצריך לעשות הכול גם כדי לבקש רחמי שמים ולבקש גשם, וגם לחסוך במים, יחד עם ההיערכות האחרת. אשר להצעתו של חבר הכנסת אגבאריה, אני התעקשתי שמשרד הפנים ייתן תשובה עניינית, וקיבלתי את תשובתו של הממונה על הפיקוח במחוז חיפה, כי הרבה מדבריו של חבר הכנסת התבססו על ההריסות בוואדי-עארה – שהרי על ההריסות במרחב ירושלים כבר דיברתי כאן בשבועות האחרונים. אני אקריא את תשובתו המפורטת: לאחרונה נהרסו שלושה בתים לא מאוכלסים, במצב שלד, על-פי צווים שניתנו כחוק. היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה אמונה על ביצוע החוק בכל המגזרים, ללא יוצא מן הכלל – ופה הנתון המעניין: בשנה זו, מ-2009, נהרסו במחוז חיפה הרבה יותר מבנים במגזר היהודי מאשר במגזר הערבי. כלל ההריסות שבוצעו בוואדי-עארה היו במבנים שהבנייה בהם בוצעה בשטחים חקלאיים תוך הפרת צווים והתעלמות מהתראות להפסקת הבנייה, ועל-פי רוב המבנים היו מרוחקים בצורה משמעותית מהיישוב. כלל המבנים נהרסו בהתאם לצווים תקפים ולא הוצגו שום עיכובים או התליות על-ידי הרשות השופטת. דבר אחרון: אכיפת החוק הינה חיונית, ומשמשת, מעבר להרתעה ולקיום החוק, גם אלמנט הבא לשמור על התכנון המקומי והלאומי, העכשווי והעתידי, וזאת לטובת כל הסקטורים באוכלוסייה במדינת ישראל. לא אוכל לסיים בלי להסכים לפחות עם חלק מדבריך; אמרתי את זה גם בסיעת הליכוד: אין ספק שמצב התשתיות – גם הבינוי – ביישובים הלא-יהודיים לוקה בפיגור רב-שנים. לצערי, כל אחד מאתנו מטיל את האחריות לפיגור הזה על הצד האחר, אבל בהחלט כולנו בממשלה נושאים באחריות לכך שילדים, דור צעיר ונוער שגדל היום ביישובים הלא-יהודיים, זה לא ממש אמור לעניין אותם אם האבא או הסבא פעלו בצורה שאנחנו חושבים שהיתה נכונה או לא נכונה. אני חושב שזו היום האחריות של ממשלת ישראל להדביק את הפיגור הזה, בעיקר ביישובים הלא-יהודיים, ואני מרגיש את זה גם בתשתיות – מה שקורה בתשתיות הביוב. אני לא יכול שלא לנצל את ההזדמנות גם לקרוא למשרד האוצר ולראש הממשלה בעניין הזה להכין תוכנית לאומית, שבעבר דיברו עליה הרבה, דיברו דיברו, אבל התוצאות בינתיים לא נראות בשטח. כי גם כאשר אנחנו רוצים לתת העדפה מתקנת, לתת אפילו 90% מהמימון, לבקש אפילו "מצ'ינג" של 10% – גם 10% חלק מהיישובים הללו לא מסוגלים לתת. מי שמשלם את המחיר זה לא ראש העיר או המנהיגות; מי שמשלם את המחיר זה האזרחים, ובמקרים של הגנת הסביבה כל האזרחים מסביב. כי כשביוב לא מטופל, זה לא הולך רק למי התהום של היישוב הערבי, זה הולך למי התהום שכולנו שותים מהם. לכן אני בהחלט אנסה, ונמשיך לנסות לקדם תוכנית כוללת לשדרוג התשתיות במגזר הלא-יהודי, אבל בעניין האכיפה אני לא חושב שיש כאן איפה ואיפה, אלא אנחנו נוהגים בצורה שוויונית כלפי כל המגזרים. לכן אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני השר, נדמה לי שצריך להעיר לפרוטוקול כי חבר הכנסת אגבאריה טען שבמדינות אחרות לא הורסים בתים – אפשר לבקש מהממ"מ של הכנסת איזה מבחן השוואתי. אין מדינת חוק שאפשר לבנות בה ללא רשיון. השאלה היא – הביקורת שלך, שהשר גם הצדיק אותה, היא על כך שאין תכנון. זו הביקורת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> על זה גם הוויכוח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין מקום שבו לפי החוק – ומדינה מתנהלת על-פי מדיניות חוק – לא יהרסו בית שהוקם ללא רשיון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לתת את האפשרות לקבל את הרשיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לפרוטוקול: אני מבקש מהממ"מ להביא לי חומר השוואתי ממדינות אחרות לגבי הריסת בניינים שנבנו שלא על-פי החוק. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, אני בהחלט אברך אם תהיה עבודה כזאת מטעם הממ"מ, שהוא גוף אובייקטיבי. אפשר רק לסכם ולומר: ובבניין כל ציון, בהתאם לקצב הילודה בכל אחד ממגזריה, ננוחם. <היו"ר ראובן ריבלין:> שכן ביום כיפור אנחנו אומרים: ועל אנשי השרון ייאמר, שלא יהיו בתיהם קבריהם. כך היה אומר כוהן גדול. רבותי, עד כאן הנמקות לאי-אמון ותשובת השר, המפורטת, על שתי ההצעות. אנחנו מתחילים בדיון הכללי. ראשונת הדוברים היא נציגת קדימה, חברת הכנסת אורית זוארץ. הואיל ונתנו שלוש דקות לכל אחד, וכדי שלא יצטרכו לתת עוד בגלל הפרעות, אני מייד נותן ארבע דקות, גם הבאים אחרי ייתנו לכל אחד ארבע דקות. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, מר נתניהו – אנחנו חוזרים בכל שבוע לשולחן הריק הזה – שאתה לא נמצא – ושואלים את עצמנו, האם לעד נוביל או נובל? התעוררנו כביכול לבוקר חדש, לשבוע חדש, כשיש איזה ניצוץ של תקווה, אלטרנטיבה שהממשל האמריקני מציג ומוביל, יחד עם מובארק, אפילו הנשיא פרס משלב ידיים כדי להביא את אבו מאזן לשולחן המשא-ומתן – המטרה ברורה לכולנו ועומדת לנגד עינינו, וראש הממשלה אף אמר: שתי מדינות לשני עמים – – <היו"ר מגלי והבה:> שר האוצר והשר המקשר, תודה לכם. <אורית זוארץ (קדימה):> – – פתיחה מיידית של השיחות בין הצדדים והגעה להסדר קבע בתוך שנתיים. הצהרה אופטימית, היא מותירה אותנו עם איזה תחושה שאולי באמת משהו קורה כאן, אצל מר נתניהו וממשלתו. אבל רגע לאחר מכן המציאות הסכיזופרנית בממשלת נתניהו מתעוררת במלוא העוז; לצד ההצהרות על נכונות ורצון לקדם משא-ומתן ושיתוף פעולה בוקע איזה קול מהספסלים הקדמיים של הקואליציה: שר החוץ נפגש עם טוני בלייר, שליח הקוורטט, דוחה את התוכנית וטוען: אין אפשרות להגיע להסדר על גבולות הקבע. ואני שואלת את עצמי, האם אין תיאום ליד שולחן הממשלה? האם ראש הממשלה איבד את השליטה על שריו? האם הוא מתפזר והולך לאיבוד בתוך ממשלת האין-סוף שלו? את המחיר הכבד בזירה הבין-לאומית כולנו משלמים, מדינת ישראל בכלל ואנחנו כאזרחים בפרט. במקום שנמקד את האנרגיות שלנו בקידום פיתוח צמיחה, פיתוח המזרח התיכון כאזור כלכלה גלובלית, אנחנו מתמודדים עם חרם בין-לאומי ועם חרב שמונפת מעל ראשנו. הפרדוקס מתעצם בהיעדר מדיניות. מצד אחד סוללים כבישים, שופכים מיליונים, ולאחר מכן סוגרים אותם ולא מאפשרים לנסוע בהם. יד אחת מאפשרת בנייה בגושים הגדולים – ואגב, חברי ממשלת נתניהו, קדימה מעולם לא הפסיקה את הבנייה בגושים הגדולים, קדימה מעולם לא הפסיקה את הבנייה בירושלים. מה עשה נתניהו? עם הרוח הקפואה שהוא הביא עמו ועם הממשלה המנופחת, הוא הקפיא את הכול – גם את הגושים הגדולים, שבינינו יש עליהם הסכמה מלאה, וגם על ירושלים. הקפאה מוחלטת ושיתוק טוטלי של כל מה שקורה ביהודה ושומרון. מכאן הכלכלה הישראלית חיה בפרדוקס. מצד אחד אנחנו נמצאים במצב הכי קשה שהיינו בו מעולם. אנחנו נתפסים כמדינה השנואה והמוחרמת עלי אדמות. יש חרם אקדמי בהרבה מאוד מסגרות אקדמיות, גם חרם שלא נאמר בקול, חרם שנאמר בחדרי חדרים ופעילות שמופעלת כנגד ישראל. חרם של איגודים מקצועיים, ארגונים ואנשים פרטיים, החרמה של תעשיות ישראליות ועלילות שווא של עיתונאים באירופה. איך אנחנו מתמודדים עם זה? סכיזופרניה של ממשלה שאין לה דרך, אין לה מדיניות, אין לה כיוון, לא בנושאים המדיניים, לא בנושאים החברתיים וגם לא בנושאים הכלכליים. השר ארדן יצא, ואני רוצה לומר במשפט אחד: את הצמיחה לא מרגישים ברהט, את הצמיחה לא מרגישים בדימונה, את הצמיחה לא מרגישים בקריית-שמונה וגם לא באשקלון. אולי סביב השולחן הזה מישהו מרגיש צמיחה עם 30 שרים מיותרים ותשעה סגני שרים שמחפשים את עצמם בכל יום מחדש. שוב אנחנו אומרים לך, מר נתניהו: תתעורר. אם לא תוביל – תובל, ולא על-ידי הכוחות שיושבים פה בבית הזה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה, אני מזמין את חבר הכנסת רוברט אילטוב. אחריו – נציג מפלגת העבודה, דניאל בן-סימון. אדוני מקבל ארבע דקות, בבקשה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השרים, חברי כנסת נכבדים, היתה הערה של הדוברת הקודמת, חברת הכנסת זוארץ, שראש הממשלה לא נמצא פה באי-אמון. אבל גם אלה, כמעט כל אלה שהגישו את הצעות האי-אמון לא נמצאים. לכן אולי זה תיקו. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> זה לא תיקו, אנחנו ביתרון מספרי. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אבל עדיין, לבוא ולהגיד שראש הממשלה לא נמצא ולזלזל בהצעות האי-אמון שאתם מגישים, חברי הכנסת מהאופוזיציה – – – <היו"ר מגלי והבה:> יושבת-ראש הסיעה יושבת שם, חברת הכנסת דליה איציק, וגם זו שהיתה קודם. יושבים באולם ומאזינים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה על חשבון הזמן שלי. <היו"ר מגלי והבה:> תקבל את זמנך, רציתי לומר לשם ההגינות. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אין בעיה. באופוזיציה יש כ-40 חברי כנסת אם אני לא טועה, לכן חשוב שכשהאופוזיציה מגישה הצעת אי-אמון – – – <דליה איציק (קדימה):> בוא נדבר על זה, בוא נדבר על הקואליציה והאופוזיציה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אני אשמח מאוד, כי אני בא להגיב על דברים, לדבר, וחלק גדול מאופוזיציה פשוט לא נמצא. <נחמן שי (קדימה):> אני שומע אותך. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו מקשיבות. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> ההערה הזו גם חשובה, שברגע שהאופוזיציה מגישה את הצעות האי-אמון, אז לפחות שהנוכחות תהיה יותר ערה. <קריאות:> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> בנוגע למדיניות ועקביות וכל הדברים האלה, שמענו לא פעם את הנושאים האלה שעולים לסדר-היום ובאי-אמון של המפלגה. אני חושב שגם פה צריך לעשות סדר, כי המדיניות של העקביות – מה שקרה בשבוע שעבר – דרך אגב, לא הייתי בכנסת, אבל מה שקרה בשבוע שעבר מראה לא על אחידות ולא על עקביות. חשוב לעשות גם סדר באופוזיציה, לא על כל דבר שנותנים צריך לקפוץ. זה גם לימד חלק מחברי הכנסת לא למהר בהחלטות לקובעי המדיניות. מובן שאנחנו מבקשים לדחות את הצעות האי-אמון – – – <אורית זוארץ (קדימה):> זה אומר שאתה מבקר את ההתנהלות של נתניהו בניסיון לפרק את קדימה? לא הבנתי. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> לא, אני מבקר את ההתנהלות של קדימה בניסיון להתפרק מעצמה. את כרגע דיברת ולא הפרעתי לך, אנחנו יכולים גם לדבר אחרי זה. בכל אופן, בהצעת האי-אמון השנייה, בנוגע להריסת הבתים של אזרחי המדינה הערבים, אני חושב שגם פה יש צביעות. מה מבקשים חברי הכנסת שהעלו את הצעת החוק הזו? להמשיך להפר את החוק במדינת ישראל. האם מקובל בכלל בפרלמנט בעולם לקדם הצעות מעל דוכן הכנסת כדי להפר חוק במדינה ולהמשיך להפר את החוק במדינה? כשאתה מנסה לעשות את הסדר, הם אומרים: לא, מה פתאום, אתם נוהגים לא בשוויוניות. אני אומר לכם שאם אנחנו, במגזר היהודי, בונים ללא חוק, באים עם בולדוזרים ומורידים את הדבר שבנו. מעבר לזה, כל הנושא של הבנייה הבלתי-חוקית פוסל את אותן רשויות ערביות שטוענות שאין להן כסף ותקציבים לתשתיות ולביוב ולמים. הרי מאיפה זה בא, זה בא בדיוק מאותם מסים, אגרות שמשלמים לפיתוח והשבחה, כשהם באים ומפתחים את התשתיות. כשבונים ללא רשיונות ולא משלמים מסים, ככה נראות גם התשתיות, ואי-אפשר לבוא גם במקרה הזה למדינה ולהגיד שהיא מזניחה את הרשויות הערביות וגם לא לשלם את המסים. אני חושב ששתי ההצעות לא מקובלות מבחינת הקואליציה, אנחנו כמובן לא תומכים בהן ומבקשים לדחות אותן. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אילטוב. אני מזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לרגע חששתי שנסים זאב לא ידבר אחרי, נחרדתי והלכתי לשאול אותו. היתה טעות, הוא כן מדבר אחרי ולכן אני מרגיש יציבות. אני תוקף פה ושם, אתה מגן פה ושם כשאתה יכול. <נחמן שי (קדימה):> אתה מרגיש יציבות, זו ממש ברכה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> יציבות בין חבר כנסת מש"ס וחבר כנסת מהעבודה שיש להם רקע – – – <קריאה:> שניכם בקואליציה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> שנינו מהקואליציה, נכון. האמת היא שלא קל בקואליציה הזאת, בהרבה מאוד נושאים. קשה מאוד, ואני אומר כחבר קואליציה, לשמוע את שר החוץ מתבטא כפי שהוא מתבטא – – <נחמן שי (קדימה):> למי אתה מאמין, לשר החוץ או לראש הממשלה? <דניאל בן-סימון (העבודה):> אני עושה את העבודה שלך, תן לי. – – בעידון הלא ראוי-הזה. הייתי מבקש מראש הממשלה לעדן את הבחור הזה, כי בלאו הכי מצבנו לא הכי טוב בעולם, ולכן האיש שאמון על – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> מצבנו משתפר מיום ליום. <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת אילטוב, היית פה ודיברת, תשב ותעיר מהמקום. <דניאל בן-סימון (העבודה):> זה לא אישי, אלא מי שנושא בתפקיד הזה חייב להיזהר מכל משמר כי זה פרצופה של המדינה. לכן להעליב מדינות, להעליב מנהיגים, אני אומר לכם, זה לא מקובל; זה לא מקובל, זה לא תרבותי, זה לא פוליטי, זה לא יוביל אותנו לשום מקום. יש גם בעיות עם חוקי הנאמנות למיניהם, שהם בעייתיים מאוד, לכן זה לא מצב פשוט. אבל דווקא בנושא הזה, מכיוון שזו הצעת אי-אמון מדינית, אני חייב לומר שכשראש הממשלה נותן כיוון או נותן תקווה שאכן השיחות עשויות להתחדש, צריך להיאחז בזה ולתת אמון. אומרים לי כל הזמן, תגיד לי, כמה אתה יכול להיות נאיבי? אתה מאמין לו? אני כבר חודשים עובר את מסכת הייסורים הזאת – איך אתה יכול להאמין לבנימין נתניהו? אולי אני, אגב, המאמין האחרון. יכול להיות שזה לא להרבה זמן. נחמן, צריך להאמין. <נחמן שי (קדימה):> באנו לפה כדי להאמין שיש עתיד. <דניאל בן-סימון (העבודה):> אם אכן אחרי ההקפאה יהיה תהליך ויהיה מפגש, אני אומר לכם: זו הגלולה הטובה ביותר נגד המצב של ישראל בעולם היום, שהתחיל מהמלחמה בעזה ונגמר בגולדסטון ודרדר את מצבנו. לכן, תהליך שלום, בלי קשר לעבודה, קדימה וכל המפלגות, זה טוב לכולנו, ואם יש אכן התקדמות לקראת מה ששני הצדדים מדברים עליו, להגיע לדמותה של מדינה פלסטינית, סוף כל סוף נוכל לעלות על המסלול הנכון. לגבי הצעת האי-אמון השנייה, לגבי התשתית במגזר הערבי, עפו אגבאריה, אני האחרון שיכול להגן על כל ממשלות ישראל לדורותיהן על העוולות, שלא לומר יותר מזה, שעוללו ליישובים הערביים ולמגזר הערבי. קשה מאוד לעבור ממקום למקום, מהיישוב הזה, שבו גרים אנשי צבא, ליד טייבה, שכחתי את שמו, שר הביטחון בזמנו גר בו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> כוכב-יאיר. <דניאל בן-סימון (העבודה):> כוכב-יאיר – זה על שם יאיר. – – – ומשם לעבור לטייבה, והתחושה היא שעוברים מהעולם הראשון לעולם השלישי. כולם צריכים לעמוד פה ולהתבייש. בגלל הפוליטיקה פה, של ימין, שמאל, ערבים, יהודים. אף אחד לא מעז לומר את זה, אבל באמת, כשמדברים על שלום ועל לפנות משאבים, לפנות אנרגיות, זה כדי לתקן את החברה – היהודית והערבית, כדי לאפשר יותר משאבים, כדי באמת לתת תקווה. המצב היום לא טוב, בלשון עדינה, ולכן כשאדם דוחף לשלום, לנורמליות, זה כדי לאפשר למדינה להתרכז בעיקר, לתקן את העוולות שקיימות בתוכה – ויש הרבה מאוד עוולות, לכן לא באתי להגן פה, בשלוש השניות האחרונות, על הממשלה בנושאים האלה, אלא רק לעודד את הדרך שבה ראש הממשלה מתכוון ללכת ולהמשיך לתת אמון בו כל עוד הוא מציב את הדרך הזאת. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קשה לי כבר לשכנע – אני כל שבוע חוזר ומנסה, אבל אני רואה שהאופוזיציה נשארת בעינה, כפי שהיא, אז החלטתי אולי דרך התנ"ך – פסוקים – להסביר לכם, בדרך של ראש הממשלה, ודרכו שהוא מנסה, מתחנן, מתרפס בפני ציפי לבני, עושה את הכול כדי לשתף אותה בממשלה הזאת, להיות שותפת אמת, אבל בכל הדרכים שראש הממשלה מנסה, לצערי הרב, יש מי שמונע את זה ממנה ומסביר את זה בדיוק להיפך, וחשבתי איפה זה רמוז בתנ"ך. אז אני אקרא לכם את הפסוקים. כתוב: ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו – חנון מלך במקום בנו של מלך בני עמון – ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד – ומתי עשה אביו, מלך בני עמון, חסד? אבא של חנון – בזמן שהוא ברח מפני שאול. וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו – שלח עבדים, קבוצת אנשים נכבדים, לנחם את חנון – ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון – ניסו לפייס אותו, לנחם אותו על מות אביו. ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם, המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים – אתה מאמין שהוא שלח לנחם אותך? הלוא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהופכה שלח דוד את עבדיו אליך – הוא בא לרגל את העיר הזאת, הוא בא להפוך אותה ולהחריב אותה. אין לו שום כוונת אמת, כוונת פיוס. וייקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדוויהם בחצי עד שתותיהם. וישלחם – גילח להם את הזקן וחתך להם את הבגדים מאחורה, עד המקום של הישבנים שלהם – סליחה שאני אומר את הביטוי הזה. ואז שילח אותם. ויגידו לדוד, וישלח לקראתם, כי היו אנשים נכלמים מאוד – התביישו, איך יכול להיות שכך עשה להם, כאילו משלמי רעה תחת טובה; הלך לנחם אותו. ויאמר המלך שבו ביריחו עד יצמח זקנכם ושבתם – תישארו ביריחו עד שהזקן שלכם יגדל. תראו, שני דברים אני רוצה לומר לכם בעניין הזה. קודם כול, ציפי לבני בעצם אומרת לאנשי המפלגה שלה: גילחתי לכם את הזקן. אני משתקת אתכם מכל פעילות בממשלת ישראל עד שיצמח זקנכם. אחר כך אתם יכולים לחזור להיות בממשלה הזאת. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> הזקן שלה לא יצמח. <נסים זאב (ש"ס):> לא הזקן שלה. את זה אני אומר בלשון משל. ודבר נוסף – זה בדיוק מה שקרה פה; הוא שלח לנחם, לפייס את חנון בן עמון, ובאו אנשים – מהאנשים המכובדים ביותר, מהשרים של חנון, שהיה מלך, ואמרו לו: תשמע, אין לו שום כוונת אמת, הכול חתרנות. זה מה שעושים לראש הממשלה בפועל; כמה שהוא מנסה לפייס, אומר לה: עד חצי המלכות ותיעש – אתן לך כל מה שתרצי. ראש הממשלה הסכים להגדיל את מספר השרים – אני לא יודע איפה היו שמים את השרים פה – אבל בעוד ארבעה שרים, 34–35 שרים. <היו"ר מגלי והבה:> תודה, אדוני. מזל שאתה לא מנהל את המשא-ומתן מטעם ש"ס. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריכים באמת לחשוב בצורה נכונה ורצינית, אם בעת הזאת אנחנו לפלגנות או לאחדות, ואני חושב שצריכים – עם ישראל – היום להתאחד, ויש, כן, מקום לקדימה להשתלב בממשלה הזאת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת זאב. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחריו אמור להיות חבר הכנסת אחמד טיבי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אסור להפסיק בדברי תורה, נתעסק במשהו שדומה לזה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הנושא שעליו יש היום דיון באי-אמון הוא נושא חשוב – ממשלה עם דרך, ממשלה בלי דרך, ללא מדיניות עקבית, בנושאים מדיניים, חברתיים וכלכליים, אבל אני דווקא רוצה להעלות נושא שוודאי צריך להיות דרך של הממשלה – לשמור על חיי תושביה. אם אנחנו השבוע היינו ערים, ושמענו על פסיקת בג"ץ על פתיחת כביש 443 לנסיעה חופשית של כולם, אנחנו יודעים שזאת לא רק שאלה של חירות האדם, של חופש תנועה בכל מקום. אנחנו יודעים שהמשמעות של הדבר הזה היא משמעות עמוקה ורחבה, משמעות קשה – שעשרות אלפים לא יוכלו לנסוע בכביש הזה, והם נכנסים לסכנת חיים, ועל הממשלה מייד לתת את הדעת איך פותרים את הבעיה הזאת, שהיום הכביש הזה הוא לא כביש אקסטרה – כביש שיכול להיות עוד דרך עוקפת. זאת דרך שמשמשת קודם כול בין השפלה לירושלים, שמשתמשים בה, אם אני לא טועה, כ-40,000 איש כל יום, אבל המשמעות, מה יהיה אם יפסיקו להשתמש בו, לגבי הכביש – – – <היו"ר מגלי והבה:> חברי הכנסת, גם מירי רגב וגם סגן היושב-ראש – – – <יואל חסון (קדימה):> הם רוצים לעבור לקדימה. תבואו אחד-אחד. <היו"ר מגלי והבה:> בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה, אדוני היושב-ראש. גם כיום הנסיעה בכביש הזה כרוכה בסיכון – בסיכון לא קטן. חדשים לבקרים אנחנו שומעים על זריקת אבנים ועל פציעות של נהגים ונוסעים, אפילו על מטעני נפץ, על בקבוקי תבערה, אבל היום זה עוד לא בחזקת פיקוח נפש ממש, אתה אומר שאולי זה עוד אחוז נמוך. אבל אנחנו יודעים מה היתה המשמעות כשהכביש הזה נפתח, ואנחנו יודעים מה תהיה המשמעות אם הכביש הזה ייפתח. אנחנו יודעים שהמשמעות היא – האחריות שלנו כלפי האנשים, עשרות אלפים שקבעו את מקום מגוריהם באזור מודיעין, במודיעין-עילית, על סמך זה שהם יכולים להגיע לעבודה, למקום הלימודים, כל זה מתבסס על דבר אחד: שיש ממשלה אחראית, שיודעת שהכביש הזה הוא חלק מעורק תחבורה בטוח לתושבים. ואם אנחנו היום, בקלות דעת, אם אנחנו לא ניתן את הדעת על זה, איך אנחנו גורמים לכך שהכביש הזה יהיה כביש שאפשר לנסוע בו בבטחה, בלי לסכן חיים, בלי לסכן ילדים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מה אכפת לבית-המשפט העליון, הם לא נושאים באחריות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> במקרה הזה לא באתי לדבר על החלטות של בית-המשפט. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – היא לא אומרת שהיא אחראית. היא לא אומרת: אני אחראית. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני רוצה להגיד לך שבאותו בית-משפט השופט אשר גרוניס דחה באוגוסט 2009 את העתירה של תושבים של דולב וגוש-טלמונים שביקשו להשתמש בכביש – הוא אמר להם שהוא לא נותן להם לנסוע בכביש שמיועד לנסיעה רק של פלסטינים. הוא דחה את העתירה שלהם ואמר שהוא לא נותן להם לנסוע. ב-2009 אותו בית-משפט פסק עכשיו שהם כן יכולים לנסוע. אז יש הפכפכות בפסיקה של בג"ץ – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת כץ, נדמה לי שאתה הולך לדבר במקום אורי אריאל. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מה שאני כן דורש – אומנם יש יוזמה של חברי כנסת, וגם אני אחד מהיוזמים – לחוקק חוק לגבי 443, אף שאני חושב שזה לא צריך להיות יוזמה פרטית של חברי כנסת, אלא חקיקה ממשלתית, או פתרון ממשלתי; הממשלה לא צריכה חוק כדי לאפשר חיים ולמנוע סכנת חיים מהתושבים. אי-אפשר להגיד שלכביש הזה יש אלטרנטיבה. לכביש הזה אין אלטרנטיבה, צריך לעמוד על כך, וצריך לדמיין את הכביש הזה כאילו היינו אומרים שכביש 1, יש סכנת חיים בנסיעה בו. על הממשלה לפעול בתוכנית חירום כזאת או אחרת, ויש תוכנית חירום, והיא צריכה להתבצע. מעבר לזה – אולי הזמן קצר – גם הנושאים שהיו בשבועיים האחרונים בנושא התרופות; ההשפעה של חברות מסחריות על סל התרופות. אנחנו מדברים על שאלת חיים, על תרופות מצילות חיים, מתקיפים את שר הבריאות על שהוא חשב להכניס לסל גם רפואת שיניים לילדים, וכנגד זה אנחנו שומעים שחברות מסחריות מארגנות הפגנות של חולים כדי להשפיע בשאלה איזה תרופות צריך להכניס לסל. לאחר מכן אנחנו שומעים שקופות-חולים – את הכסף שהן מקבלות, את העודף – מגיעות להסכמים זולים מאוד על תרופות, אבל את העודף הן לא מכניסות לעוד תרופות מצילות חיים. גם פה, על הממשלה לנער את כל הטיפול בנושא התרופות, כי גם זה הצלת חיים. תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל, ואם לא – חבר הכנסת כץ ידבר במקומו. יש לך ארבע דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> כמה? <היו"ר מגלי והבה:> היושב-ראש החליט שהיום הוא ייתן כך, ואנחנו נמשיך בנוהל הזה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אין ספק שהאזור הזה חייב בפתרון מדיני שיביא לקץ הכיבוש והקמת שתי מדינות, אך כל יום שעובר מקשה על מימוש החזון הזה בשל העובדות הנוצרות בשטח. היתה החלטה שתוארה כאן, בארץ, כהחלטה אמיצה, אבל רבים השכילו לקרוא את ההחלטה הזאת כהחלטה שיש בה יותר מניפולציה מאשר מעשה. הבנייה בהתנחלויות נמשכת, ובימים האחרונים, אדוני היושב-ראש, אני קורא בעיתונות הישראלית – כולנו קוראים – שאו-טו-טו התהליך המדיני מתחדש ותהיה פסגה משולשת, מצרית-ישראלית-פלסטינית, לפני תום החודש. ובכן, אדוני היושב-ראש, תמה לה פגישת ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא מובארק לפני כמה ימים, והיום היתה פגישת הנשיא מובארק עם הנשיא אבו מאזן, ואני יכול לומר, אדוני היושב-ראש, שלא צפויה פגישת פסגה משולשת לפני תום החודש. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> חבר הכנסת טיבי, הערבים מצילים אותנו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> העמדות שמציג ראש הממשלה לא השתנו – – <כרמל שאמה (הליכוד):> וטוב שכך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – וכל עוד ראש הממשלה ומדיניותו לא מוכנים להכיר כמקור סמכות בהסכמים הכתובים, ולדון בנושא ירושלים המזרחית, פליטים והקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, לא יהיה אפשרי לחדש את התהליך המדיני. לכן אני לא צופה חידוש קרוב של התהליך המדיני או פסגה משולשת, אלא אם ראש הממשלה ישכיל לשנות את עמדותיו ולשנות כיוון. <כרמל שאמה (הליכוד):> חבר הכנסת טיבי, קדימה הגישה אי-אמון בטענה שראש הממשלה לא עקבי במדיניותו, ואתה מתלונן – – – <היו"ר מגלי והבה:> חבר הכנסת שאמה. <כרמל שאמה (הליכוד):> רגע, אתה מתלונן שהוא עקבי במדיניותו. <היו"ר מגלי והבה:> מה זה "רגע", חבר הכנסת שאמה. אתה לא יושב במקום שלך ואתה מפריע למי שנואם. אחר כך, כשתרצה לדבר, יפריעו לך. <כרמל שאמה (הליכוד):> אני רוצה הבהרה. <היו"ר מגלי והבה:> אם תרצה, והנואם יסכים, נחשוב על זה. בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה, אדוני. גם מה שהציג ראש הממשלה נתניהו בפגישה עם מובארק לא היה חידוש. ראש הממשלה אומר לכל מי שהוא פוגש, גם מהאזור וגם מחוץ לו: רק תנו לי להיפגש עם אבו מאזן, ואז אני אפתיע. כך מנהלים משא-ומתן מדיני על גורל עמים? לפחות תן כיוון. אתה יודע מה, אתה לא רוצה להגיד את זה ישירות למישהו? תלחש לנשיא מובארק מה הכיוון שלך, מה השינוי. הוא אפילו לא אומר לשרים, לא אומר לנשיא מובארק, לא אומר למיטשל, לא אומר לאובמה. כל מה שהוא רוצה: רק תנו לי להיפגש. נו, פגישה היא חזות הכול? פגישה היא כלי, וכך לא מנהלים משא-ומתן. מי שרוצה להגיע למשא-ומתן – שחייב להתבסס על תום הכיבוש וקץ הכיבוש – יודע לאן זה מוביל. יש אנשים שההישרדות של השלטון, של הממשלה, זה מה שמוליך אותם. זו קואליציה חזקה. לצערי הרב זו קואליציה חזקה, חזקה מאוד אפילו, ואתם שותפים לחוזק הזה, כבוד השר ברוורמן. אתם מחזקים ממשלה שלא הולכת לשום מקום – לשום מקום – באפיק המדיני. <השר אבישי ברוורמן:> המבחן הוא – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הרי כל הזמן, מאז קום הממשלה, אמרתם שהמבחן הוא החודשים הקרובים. כמה חודשים עברו? עברו הרבה חודשים. מים רבים עברו – – – <השר אבישי ברוורמן:> – – – <היו"ר מגלי והבה:> כנראה אדוני לא שמע מה שאמר חבר הכנסת טיבי קודם. הוא יודע על מה הוא מדבר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני, אני אומר לך, אתה אומר כל הזמן שיהיה תהליך מדיני. אין תהליך מדיני. למה אתה יושב בממשלה? <השר אבישי ברוורמן:> – – – עכשיו הוא המבחן. עכשיו המבחן האמיתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה זוכר פעם בקשר לתהליך המדיני שלא צדקתי ואתה צדקת? <השר אבישי ברוורמן:> הרבה פעמים צדקת, אבל עם ערפאת לא צדקת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> צדקתי ועוד איך. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים במשהו אחר, שיעניין גם אותך וחלק מחברי הכנסת – מה שקרוי "יחידת הכלבנים של צה"ל". שמעת על זה, אדוני השר? יש בצה"ל יחידת כלבנים. חבר הכנסת מסעוד גנאים, תשמע את זה; אתמול הם עשו טקס, ולפי העדויות של אנשים שהשתתפו בטקס – הורים, הם ראו מופע אימים, שבו כלבים מאומנים על-ידי צה"ל עטים על כל ערבי שצועק "אללהו אכבר". אימנו אותם. אימנו את הכלבים של צה"ל להתנפל ולתקוף כל ערבי שצועק את המלים "אללהו אכבר" – תגובה פבלובית. אני אומר לכם "אללהו אכבר", יש כמה כלבים שיעוטו עלי? לאן הגעתם? אתם מתגאים שאתם סמל המוסר. יש אנשים שמחייכים ומליטים את ידיהם בבושה כאן – אני רואה אותם. מה זה? אם מעבירים את היחידה הזאת ליד מסגד, הם יתנפלו על כל המסגד וכל האנשים שיושבים, או על אדם פשוט שאומר "אללהו אכבר" ברחוב. "אללהו אכבר עליכום". <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אורי אריאל, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <קריאות:> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים – – <מירי רגב (הליכוד):> הוא לא סתם צעק – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – פרופסור ברוורמן, אתך הסליחה, אני מצטער שאני מפריע בשיחה עם חברת הכנסת רגב. <היו"ר מגלי והבה:> חברת הכנסת רגב, יש אחד ברשות דיבור. בבקשה. <השר אבישי ברוורמן:> לא שמתי לב שאתה על הדוכן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> פרשות השבוע שאנחנו קוראים – פרשת ויחי שקראנו, פרשת שמות שנקרא – כולה ארץ-ישראל. כולה הבטחה, ליעקב, לאברהם, ליצחק, ואפשר להגיד שאלוהים הוא גדול, בעברית. והוא גדול. אכן, אחרי אלפיים שנה – אלפיים שנות גלות – העם היחידי שחזר למולדתו זה עם ישראל, ובצדק ובדין. לא אדמה כבושה לקחנו, לא גירשנו. זו ארצנו. אבל לצערנו, בימים האלה יש ראש ממשלה בישראל, מר נתניהו, שמצא פטנט איך הוא יסדר את הגויים – שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן. אבל יש אומרים, ואני ביניהם, שזה כבר לא פטנט, הוא התאהב בעניין, והוא מוכן אכן היום לחלק את ארץ-ישראל – להוציא את שכם, יריחו, שילה ובית-אל וכן הלאה, חברון וקריית-ארבע, מתחומי ארצנו. ואני אומר לנאמנים שבתוכנו: אל תיתנו. אני אומר לחברת הכנסת ציפי חוטובלי, אני אומר לידידי חבר הכנסת אורי אורבך, אני אומר לחברת הכנסת מירי רגב ולעשרות שכמותכם: לא אתם המיעוט. ואני לא פונה אליכם לעזוב את הממשלה ברגע הזה, ואינני אומר לכם: תפילו את ראש הממשלה. אני אומר לכם: יש לכל אחד מאתנו קווים אדומים, ואל תיתנו לו לשחק באש, כי סופו של דבר, חס וחלילה, שהאצבעות והמדינה עלולות להישרף. ואתם – בכוחכם, בכוחנו, בעזרת השם, לעצור את התהליך הזה. לא רק זאת. הגדיל גם ראש הממשלה להקפיא את בני עמו – גם לזה, מן הסתם, אתם לא מסכימים. ואני פונה אל חבר הכנסת ידידי דוד רותם, כמו גם לאחרים, ואומר: אל תיתנו, בידכם הדבר לעשותו. אם ישראל ביתנו, הבית היהודי, חברים מהליכוד יגידו לראש הממשלה, עד כאן, הוא יעצור, כי הוא איננו יכול להעביר את זה. אינני מבקש שתצביעו אי-אמון בראש הממשלה. אני מבקש שתעשו את הישר והטוב לפני השם אלוקים. ואתם יכולים, בידכם הדבר. לא זאת אף זאת – גם מקפיא וגם שודד את האנשים. אנשים מפסידים מאות, מיליוני שקלים, ואתם – אף אחד לא קם. <קריאה:> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כן, היה דיון, אני יודע. היה דיון בוועדת חוקה, היה דיון בוועדת חוץ וביטחון, היו דיונים. ואני מציע לכם, כמו גם לנו, לעבור מדיונים למעשים. לכל אחד בבית הזה יש אצבע אחת – לכל חבר כנסת, כמו לראש הממשלה – לא יותר, גם לא פחות, ואתם יכולים להשתמש באצבעות שלכם ולא לאפשר את העוולה הזאת. אני מאלה, ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש, שבניגוד לבודדים – אני מדגיש: בודדים – שחושבים שלא צריך להגיד תפילה לשלום המדינה בשבת, אני מאלה שחושב שהמצב כל כך חמור, שצריך להגיד פעמיים ביום תפילה לשלום המדינה. אני מעריך שחבר הכנסת בן-סימון מהצד שלו חושב אותו הדבר. אולי הבית הזה יתאחד על זה ונגיד כל יום שיש ישיבת מליאה פעם אחת תפילה לשלום המדינה: השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום. <יואל חסון (קדימה):> אמן. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <קריאה:> לא. ניצן הורוביץ. <היו"ר מגלי והבה:> אני חוזר בי. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, אדוני, ארבע דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, שרים אחרים, אדוני השר ברוורמן, שמילאו את התפקיד שלך, מילאו אותו כחלטורה ליד משרד אחר. אתה ממלא את תפקיד השר לענייני מיעוטים – מה שקרוי בלקסיקון של הממשלה שלך – כמשרה מלאה. והאמת, אני מלכתחילה חשבתי וגם היום חושב שאין שום נחיצות במשרד שלך ובתפקיד שאתה ממלא. אני חושב ששרים, כל אחד בתחומו, צריכים לספק לאזרחים, כל האזרחים, את השירות הטוב ביותר, כל אחד בתחומו, ולא לייצר תפקיד של נציב עליון לענייני מיעוטים. אבל היות שהכרתי קצת – עליך, על יושרך ועל פועלך, גם כנשיא אוניברסיטה וגם הקרדיט הבין-לאומי שלך בנושאים הכלכליים – אמרתי, אולי יצא מזה משהו. ולכן, לא שלא ביקרנו – ביקרנו, אמרנו את הדברים, אבל הצנענו את הביקורת במידה מסוימת. היום, כשאני עומד על הדוכן, ואתה עדיין יושב סביב שולחן הממשלה, מה אתה חושב שהאזרחים שאתה כביכול ממונה עליהם, איך הם מתייחסים לממשלה שלך? המחזה היחיד והקבוע שעובר מיישוב ליישוב, מכפר לכפר, הוא הבולדוזרים של ההריסות של הממשלה ההורסת שלך. זה כל מה שאנחנו רואים. שום דבר לא השתנה ונעשה אחרת, אלא שההריסה, מבצעי ההריסה, נעשים ביתר שאת וביתר עקביות, ולא חסים על שום דבר, על שום תכנון, על שום כלום. זה היה אתמול בטייבה, היה לפני כמה ימים בוואדי-עארה, היה לפני כן בכפרי עמק יזרעאל, וכו' וכו'. והיום אנחנו מתבשרים – 17 בתים מאוימים בהריסה בלוד, בית נוסף במג'ד-אל-כרום, הבתים בנגב, היישובים בנגב. אני היום חוזר משם, המקום שחביב עליך להתייחס אליו בדרך כלל. מה אתה עושה בממשלה, אדוני השר ברוורמן? באמת, מה אתה עושה? איך אתה – אדם שטוען, ואני מאמין, שיש לו מצפון, שהוא מרגיש שיש לו שליחות – מה אתה עושה בנדון, מה אתה יושב כאן? הממשלה הזו, בשביל הציבור הערבי שאתה ממונה עליו מטעם הממשלה שלך, הממשלה הזו רק הורסת, ואם יום אחד עובר שהיא לא הורסת, למחרת היא הורסת, ושוב הורסת והורסת. זו הממשלה ההרסנית, תרתי משמע. זה מה שהיא עושה. ואני אומר: הממשלה אומרת שהיא רוצה לאכוף את החוק. אוקיי. אבל ממשלה צריכה להציע פתרונות, על אחת כמה וכמה כשהדברים נוגעים למוצר הכי חיוני של בן-אדם לקיומו, לצד פת הלחם, והוא קורת הגג. הצורך הבסיסי, הטבעי, הזכות הטבעית לקורת גג – אין שום חוק שתחוקק הכנסת הזו או כל פרלמנט אחר שעולה על הזכות הטבעית שלאדם תהיה קורת גג. כל חוק שתחוקק הכנסת הזאת וכל תקנה שתתקין הממשלה בטלים בשישים לעומת הזכות הטבעית שלאדם תהיה קורת גג. אדם שאין לו קורת גג, זכותו הטבעית לבנות ולחיות, גם אם הוא יעבור על החוק שקבעה הכנסת וקבעה הממשלה, כל עוד הממשלה אינה מספקת פתרונות, כל עוד הממשלה אינה מספקת תוכניות לקיום בסיסי. אני אומר לך, אדוני השר ברוורמן, אתה עוד תירשם, למרבה הצער, לא כשר לענייני מיעוטים – השר הממונה על הרס חייהם של המיעוטים. אני מציע לך, קום ותצא מהממשלה הזאת. אני לא תולה הרבה תקוות בממשלה ובפנייה לראש הממשלה שיהיה עם גישה אזרחית וכו' וכו', אבל לפחות, אם אתה ממונה על העניין הזה, ואתה רואה שהממשלה הזאת רק עוסקת בהרס החיים תרתי משמע, קום ולך. קום ולך, אדוני. אין לך מה לעשות שם. תודה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברים, לאחרונה אני מזדמן ליותר ויותר מקומות יישוב בארץ, שאליהם אני מוזמן על-ידי ועדים וקבוצות של הורים שמוחים על תופעה של סגירת בתי-ספר ממלכתיים והעברת כיתות ותקציבים על-ידי הרשות המקומית או משרד החינוך לבתי-ספר סקטוריאליים ופרטיים. התופעה הזאת קיימת בכל הארץ, בכל המגזרים, והיא פוגעת בראש ובראשונה בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ומיטיבה עם סקטורים – אם החינוך החרדי ואם חינוך פרטי. היום, לצערי הגדול, יש כרסום של 5%–6% בשנה בחינוך הממלכתי, ועלייה של 6%–7% בשנה בחינוך הסקטוריאלי. המדינה הזאת מתאבדת, המדינה הזאת שומטת מתחת ידיה את הנכס החשוב ביותר שלה, שזה החינוך הממלכתי, ומוסרת אותו לידי גורמים סקטוריאליים, לפעמים אנטי-ציוניים, לפעמים פרטיים, לפעמים כאלה ולפעמים אחרים, שמצפצפים ודורכים ברגל גסה על תוכנית הלימודים של משרד החינוך. אני רוצה להגיד לכם, אנחנו אומנם מדינה שמחולקת לשבטים ולקבוצות ולעדות ולדתות, אבל אם החינוך לא יהיה, ככל האפשר, משותף, אם תוכנית הלימודים של הילדים לא תהיה אחידה, ככל האפשר, אם בתי-הספר שלנו לא יהיו מקום שבו הילדים נפגשים אחד עם השני, אנחנו יכולים להגיד שלום למדינת ישראל. השבוע, אני יכול לספר, הייתי בבית-שמש, מקום שבו התושבים החילונים מתארגנים, בגלל פעילות של ראש העיר ומשרד החינוך, שסוגר בתי-ספר ממלכתיים ופותח בתי-ספר חרדיים. עד כדי כך, שחילונים בבית-שמש אומרים לי – היתה שם הפגנה גדולה, של מאות אנשים – אנחנו נלחמים כאן על הבית. העיר שלנו, שאמורה להיות עיר חופשית, הופכת לעיר קנאית, קיצונית, עיר שבה משפילים ומקללים נשים אם הן עולות לאוטובוסים מסוימים, שורפים תחנות אוטובוסים, ובחוצותיה רואים מראות שבימים האלה רואים באפגניסטן, מבחינת נשות ה"טליבאן". דבר כזה, שיקרה בעיר ישראלית, בעיר חופשית, הוא דבר בלתי נסבל. בשבועות האחרונים אנחנו נדרשים ליותר ויותר מקרים של אפליה בוטה וקשה במערכת החינוך, בין היתר במערכת החינוך החרדית. למשל, מקרה בעיר עמנואל, שבה הוקמה גדר בחצר בית-הספר, כדי שתלמידות מזרחיות חלילה לא יתרועעו בהפסקה עם תלמידות אשכנזיות. בעיר בית-שמש הושבתו הלימודים על-ידי ההורים, משום שלא רצו שיקבלו תלמידים מזרחיים לבית-הספר החרדי. כשישבתי כאן וחיכיתי לתורי ראיתי הצעת חוק של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שאני מברך עליה, ובה היא כותבת שהריטואל שהפך קבוע – שתלמידים יוצאי אתיופיה, למשל, מתקשים למצוא מסגרת לימודית עקב התנגדות בלתי עניינית של מוסדות חינוך לקבלם – מתנוסס כדגל שחור מעל מערכת החינוך הישראלית והוא אות קין על מצחה של החברה הישראלית. אנחנו עומדים כאן בפני דבר קשה מאוד, ובו המדינה נותנת יד, באמצעות תקציבים וחוקים, לאפליה בוטה וגזענית, על רקע עדתי, במערכות החינוך במדינת ישראל. זה דבר שמקומם את הציבור ומוציא את האנשים שלנו לרחובות. האנשים שלנו ילכו ורק יצאו יותר ויצעקו יותר על העוול הזה, כי מי שחושב שיוכל לפצל ולפלג את החברה הישראלית על רקע גזעני, לעשות גדר בחצר, כדי שתלמידים מעדה מסוימת לא ישחקו עם תלמידים מעדה אחרת, לא לקבל תלמידים לבית-הספר בגלל צבע העור, כי הם שחורים מדי – טועה ומטעה. אנחנו נילחם נגד הדבר הזה, ונילחם בממשלה שמתירה זאת, ונילחם במשרד החינוך שלא עושה מספיק כדי לעצור את התופעות המכוערות האלה. שבמדינת ישראל – וכאן אני מסיים – יהיו אוטובוסים נפרדים, שבהם אשה צריכה לעלות מאחורה, ולשבת מאחורה כמו מוקצית ומושפלת, כמו ששחורים בארצות-הברית בשנות ה-50 היו עולים מאחורה, והמאבק הגדול לזכויות האזרח של השחורים התחיל מהסיפור הזה. <חיים אורון (מרצ):> מאחור. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מאחור. תראה איזה מין דבר – בקווים האלה רוצים לשים גם מכונה מיוחדת לכרטיסים, כדי שהאשה שעולה מאחור גם תוכל לקנות את הכרטיס מאחור, וחלילה לא תצטרך לקנות את הכרטיס מקדימה ולעבור בין הגברים שיושבים מקדימה, לטמא אותם וללכלך אותם, ואז היא מתיישבת מאחור. לא. יעשו בשבילה, בהסכמת משרד התחבורה, מכונה מיוחדת לכרטיסים, כדי שהאשה המסכנה והעלובה תעלה מאחור, ותשב מאחור, כמו אשה נחותה ומושפלת. דבר כזה אסור שיעבור במדינת ישראל. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אורבך. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אמר פה חבר הכנסת אחמד טיבי שמאמנים כלבי משטרה וכלבים בצה"ל שהם קופצים על כל ערבי שקורא "אללהו אכבר". <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתם מעודדים את אלה שבטהרן עכשיו אומרים "אללהו אכבר". <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני מניח שלא את כולם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> את אלה שעכשיו אומרים אתם מעודדים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> בוא אני אתן לך משהו מז'בוטינסקי, חבר הכנסת אגבאריה. הוא אמר משפט מאוד יפה. הוא אמר: אם אני עומד ושר "התקווה", וכייס מכייס אותי, אני לא ממשיך לעמוד דום. והנמשל – אם בן-אדם קורא: אלוהים הוא גדול – בערבית – אף אחד לא קופץ עליו. אבל אם ביד יש לו סכין או רימון, וזה בא בסט, אז צריך לקפוץ עליו, בין שאתה אדם, בין שאתה בעל-חיים, משום שזה אדם מסוכן. לא הקריאה עצמה היא המסוכנת, אלא הקריאה כפי שאנחנו בדרך כלל שומעים ברחובותינו – בזמן האחרון, למרבה השמחה ובעזרת השם וצבא-הגנה לישראל, פחות – כשהקריאה הזאת נשמעת ברחובותיהם של היהודים היא באה עם סכין, היא באה עם מטען תופת, היא באה עם חגורת נפץ. לא להיתמם – מאמנים כלבים שקופצים על ערבים שקוראים בשם אלוהיהם – להרגיע. המצב של הערבים מספיק גרוע, אתם לא צריכים להוסיף דוגמאות על דברים שלא היו ולא נבראו. אני קורא פה את הטענות, שחלקן ודאי צודקות, של אוכלוסייה ערבית-ישראלית – אזרחים ישראלים ערבים – תבחרו לעצמכם איך אתם רוצים שיכנו אתכם – על מדיניות הריסת הבתים. מצד אחד, כאזרחים ישראלים שצריכים להיות שווי זכויות, הלב יוצא אל הטענות, אבל היום הייתי בוועדת חוקה, ופה ושם, כשאנחנו מסתובבים בוועדות, אני רואה אתכם, חברי הכנסת הערבים, מדברים בסגנון כזה, שגם אם למישהו יש איזו אמפתיה לטענות, אי-אפשר לבטא את האמפתיה הזאת. כשחבר הכנסת זחאלקה באולפן טלוויזיה קורא ליהודים "מהגרים", כשחבר הכנסת טלב אלסאנע קורא היום למתנחלים "סרטן ממאיר", נותן – מקיא את הדברים שלו ויוצא, כי הוא כבר נכנס לאתרי האינטרנט – אל תצפו ליותר מדי סימפתיה. כי גם אני יכול להגיד לכם משפטים כמו שהבנייה הבלתי-חוקית ביישובים הערביים בנגב ובגליל היא סרטן ממאיר בגוף האומה – בגוף המדינה. אגב, היו שני אישי צבא בעבר שהשתמשו בביטויים קשים כאלה; אחד לא בדיוק ככה, הוא אמר: הסתובבו כמו ג'וקים בבקבוק. באיזה הקשר. זה זכה לביקורות נוראיות פה. אלוף פיקוד לשעבר השתמש בביטוי "סרטן" על ערבים בגליל – זה ביטוי מגונה. ואצלכם, ככה, טיול של אחר-הצהריים – אלה סרטן, אלה מחלה ממארת. שוויון זכויות שמגיע לערבים אזרחי ישראל – לא רק שוויון חובות, שזה ויכוח נוסף – אלו כללים, שאצלכם זה נתפס כאילו – אתם עושים לעצמכם, חברי הכנסת הערבים, הנחה מסוימת, שנובעת מכך שיהודים רבים חושבים שאתם לא בני תרבות. ולכן מותר לכם, לחלקכם, להגיד הכול: הוא יכול להגיד סרטן, הוא יכול לקלל, הוא יכול לגדף, הוא יכול לתת לראש הטרוריסטים של האויב לדבר בפומבי ולהתבטא בגסות, כי אצלכם זו תופעת טבע. אין לכם מחויבות לדבר כבני תרבות, להתייחס בכבוד לשותפים שלכם באזרחות. וכיוון שאני מתייחס אליכם כאל בני תרבות, לרובכם, ובוודאי לרוב מוחלט של האוכלוסייה הערבית בישראל – תחילו עליכם את הנימוסים ואת הכללים שאני דורש מחברי היהודים ושאתם דורשים מחברי היהודים, ואל תנבלו את פיכם, מפני שאתם אזרחים שווי זכויות, ולא מפני שאתם מקופחים, ואכלו לכם, ודרכו לכם ושתו לכם. זו המחויבות שלכם וזו דרישה שלי מיהודים ומערבים כאחד, ותבואו לתביעות שלכם בידיים נקיות ובפה נקי. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת ציפי חוטובלי. יש לך ארבע דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת אורבך, אני לא יודע אם הוא מכיר את האמרה, שמאחורי עדות של תרבות, קיימת עדות על ברבריזם. פעמים רבות הגסות של התרבות מסתירה מאחוריה עדות על ברבריזם. כשאתה מדבר על תרבות, אני לא בטוח מה אתה מסתיר בתור תומך מתנחלים, נישול הפלסטינים – זה לא בדיוק עניין של תרבות. דרך אגב, ישנה – – – <רוני בר-און (קדימה):> ערב חדש טוב, אדוני. ערב חדש טוב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני מציע לך ללכת ללמוד ולקרוא. הצעת האי-אמון של קדימה אומרת בעצם שזו ממשלה ללא מצפן. אני לא מסכים. זו ממשלה ללא מצפון. מצפן יש לה, אבל המצפן שלה הוא חוסר המצפון. כאשר פעם ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין – בממשלתו היה שר השיכון דוד לוי – והוא נהג להגיד: כל יום ראשון אני מזמין את מר דוד לוי אלי למשרד ושואל אותו: כמה בתים בנית השבוע, דוד? <אופיר אקוניס (הליכוד):> דוד. דוד שלנו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> דוד. סליחה. כבוד לשפה צריך לתת. דוד. בנימין נתניהו מזמן את אלי ישי, ושואל אותו: כמה בתים הרסת השבוע, אלי? ותמיד, ובמיוחד בשבועות האחרונים, אלי ישי יכול לבוא אל ראש הממשלה עם רשימת ההרס השבועית שלו, ועם רשימת כוונת ההרס לשבוע הבא. היום התבשרנו שרוצים להרוס 30 בתים בלוד, חמישה בתים חדשים בוואדי-עארה – חוץ מהרשימה הקודמת. הרסו בתים במוסמוס, במושרייפה, בטייבה, בטייבה אל-זועבי, במג'ד-אל-כרום, בנגב. זו ממשלה של הרס. השר ארדן עולה לבמה, ומה הוא אומר? אנחנו, יש לנו מדיניות הריסת בתים שוויונית. הוא לא צודק, כמובן, אבל נניח. אם ביישוב מסוים יש תוכנית מיתאר מתאימה, יש מגרשים מאושרים, יש אפשרות לקבל רשיון בקלי קלות, יש עודף של קרקעות לבנייה, וביישוב אחר אין תוכנית מיתאר מתאימה, השטח אינו מספיק, 30 שנה שתוכנית המיתאר קבורה ברשויות התכנון, השטח מספק בערך 20% מצורכי האוכלוסייה, אז איך אתה יכול להגיד? בטח, אתה יכול להגיד: יש לנו מדיניות הריסת בתים שוויונית. זה שיש לו אפשרות לבנות ואין צורך לבנות ללא רשיון, ואלה שאתה מאלץ אותם לבנות ללא שוויון. זה שוויון זה? זה שוויון? קודם כול שיהיה שוויון בתכנון, קודם כול שיהיה שוויון בהקצאת הקרקעות, קודם כול שיהיה שוויון בעידוד הבנייה הציבורית, קודם כול שייתנו משכנתאות כמו שצריך, קודם כול שיהיו שטחי שיפוט – אחר כך תבואו בטענות. תעשו שוויון בזה, ואחר כך יש לכם זכות להגיד שיש שוויון במדיניות הריסת הבתים. זה שקר, זה גלגול עיניים, זה צחוק וזה זלזול באינטליגנציה של האזרחים ושל חברי הכנסת. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אני מזמין את אחרונת הדוברים, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמחה להזדמנות לנאום כאן אחרי חבר הכנסת זחאלקה. בסוף השבוע שעבר פרץ עימות טלוויזיוני סוער בין חבר הכנסת זחאלקה לבין העיתונאי דן מרגלית. ויש לנו כאן הזדמנות אמיתית לדון בדרישות של אותם אנשים שיושבים כאן, בכנסת ישראל, שטוענים במשך שנים שהם רוצים לחיות אתנו בצוותא, וכנראה הדרישות שלהם לא כל כך הולמות את מה שהם באמת רוצים. כי מה שקרה בריאיון הזה, זה שחבר הכנסת זחאלקה קם ומחה על מיקומם של האולפנים ברמת-אביב, הלוא היא שיח'-מוניס ההיסטורית. כשהוא מדבר על שיח'-מוניס בתל-אביב, כנראה הדרישה הזאת, ששגורה בפי כול כססמת "שתי מדינות לשני עמים", היא לא באמת השאיפה של הציבור הערבי במדינת ישראל. אולי יותר נכון לקרוא לה: מדינה אחת. מדינה אחת לעם הפלסטיני. בלי שום הכרה בזכויות של העם היהודי. הדבר הזה, לצערי, הוא המשך של התנהגות חוזרת ונשנית של הרבה מאוד נבחרי ציבור כאן, שמרשים לעצמם מה שבאף משטר דמוקרטי לא היה מקובל. מי שמע כדבר הזה, שקם כאן חבר כנסת, חבר הכנסת טלב אלסאנע, ונותן במה ציבורית לדבריו של אסמאעיל הנייה, ראש ארגון ה"חמאס"? האם היינו רואים סנטור אמריקני שנותן במה אידיאולוגית ערכית מתוך הזדהות לאוסאמה בן-לאדן? אתם רואים דבר כזה מתרחש בדמוקרטיה הגדולה בעולם? רק במדינת ישראל זה לגיטימי. יש חסינות לחברי כנסת, חסינות שגורמת לנו לאבד את הדעת שלנו מבחינה לאומית. חברים, שוויון כן, אנטי-ישראליות לא. והמהלכים האלה, שהולכים אחורה יחד עם התנהגויות של חברי כנסת כמו עזמי בשארה, שהולכים אחורה עם התנהלות שהיא פשוט חותרת תחת אושיות השלטון הישראלי שלנו, המעשים האלה הם מעשים לא לגיטימיים, והגיע הזמן שבית-המחוקקים לא יגרום לפעולות כאלה לחסות תחת השם "חופש ביטוי". הצטרף אלינו השר לאיומים אסטרטגיים, השר בוגי יעלון. כבוד השר, אני מרשה לעצמי לצטט מדבריך בישיבת הסיעה: כשאנחנו מאפשרים לחבר הכנסת אחמד טיבי לשמש כיועצו של יאסר ערפאת, כשאנחנו באופן שיטתי מאפשרים לחברי כנסת ערבים במדינת ישראל להיות בקשר הדוק עם ראשי ארגוני טרור, אנשים שקוראים באופן גלוי להשמדת מדינת ישראל, אנחנו מועלים בזהות של מדינת ישראל גם כמדינה יהודית וגם כמדינה דמוקרטית. לא לכך התכוון המשורר – והמחוקק – שאפשר חסינות לחברי הכנסת, כשדיבר על חופש ביטוי. הדברים האלה מנוגדים לעקרונות היסוד שלנו. אנחנו חייבים להגן על עצמנו מפני התנהגות כזאת, שיש לה מסר אחד חד-משמעי; לא יעלה על הדעת שחבר כנסת, חבר פרלמנט בכל מקום שהוא, יהיה מחובר לארגונים שחותרים תחת קיומה של המדינה שבה הוא מכהן כחבר פרלמנט. האמת הפשוטה, הבסיסית הזאת, שנכונה בכל מדינה בעולם, צריכה רענון במדינת ישראל, ואם צריך לשם כך לתקן את החוק – אנחנו נתקן את החוק. אנחנו נתקלים פעם אחר פעם, שבוע אחר שבוע, בהצעות אי-אמון. לפני שמציעים כאן הצעות אי-אמון, כדאי אולי שאותם חברי כנסת יזכרו שגם להם יש חובת אמון; חובת אמון למדינה הזאת – לא חובת אמון של הצהרות, חובת אמון של מעשים, חובת אמון שבאה לידי ביטוי בכך שהם לא עושים את הדבר שנראה מובן מאליו – דבר שכל אזרח במדינת ישראל היה נשפט עליו ומועמד עליו לדין, מותר כאן לנבחרי ציבור, כי הם ערביי ישראל. חברים, הדבר הזה, צריך לשים לו סוף. נבחרי ציבור אינם מורמים מעם גם בנושא זה, ובמובן מסוים חלה עליהם חובה כי הם מנהיגי ציבור, ואם הם מסמנים את השוליים הקיצוניים של אותה חברה, כדאי מאוד לשקול מחדש את האפשרות שלהם לקיים את אותם מגעים עם אותם ארגוני טרור – אם החוק לא מספיק ברור, צריך להבהיר אותו. אנחנו לא נקבל התנהגות כזאת. אנחנו לא נקבל התבטאויות שמשוות את שר הביטחון לקצינים נאצים. אנחנו לא נקבל התבטאויות שקוראות לתל-אביב ורמת-אביב "שיח'-מוניס" ובעצם מצהירות – או אולי בעצם נכון, וכדאי להתמודד עם הטענות העקרוניות של ציבור ערביי ישראל שמדבר היום על תל-אביב כעל דרישה לגיטימית שלהם, אולי כדאי להתמודד עם האמת, אבל בסופו של יום יש אחריות למנהיגי הציבור, והיינו סלחנים מדי לאורך כל השנים האלה. התוצאות הן – עזמי בשארה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני נותן לך עוד דקה, כי הפריעו לך. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני מודה לך, כבוד היושב-ראש. אמרתי את דברי. אני רק באמת חושבת שחופש הביטוי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא צריך לחזור עליהם. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> הדברים האלה לא צריכים לחסות תחת אותם עקרונות של משטר דמוקרטי. משטר דמוקרטי צריך קודם כול כיבוד של עקרונות הלאום, של המשטר, ואנחנו מדינה יהודית. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת חוטובלי. רבותי חברי הכנסת – כבוד השר ארדן, האם אדוני מבקש? לא מבקש. השר ברוורמן, בבקשה, הואיל והחלטתו של סגן יושב-ראש הכנסת ויושב-ראש הישיבה, חבר הכנסת מגלי והבה, היא שיש לך הזכות לומר דברים – בבקשה. <השר אבישי ברוורמן:> אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לעכב את כל הציבור הגדול והנורא הזה שנכנס להצביע ולצאת, אני רק רוצה להתייחס לשתי הערות, של חבר הכנסת טיבי ושל חבר הכנסת ברכה. לגבי חבר הכנסת טיבי, אני בהחלט מסכים שהמבחן של הממשלה הזאת ב-2010 הוא אם המנהיגות כאן ומהצד השני יחצו את הרוביקון; על זה המבחן. המבחן האמיתי הוא גם הפתרון המאוד-ברור. לכן, חבר הכנסת טיבי, בוא נראה עכשיו – המנהיגות הישראלית במבחן, גם המנהיגות הפלסטינית, המעשים קובעים, ולא הדיבורים. לגבי חבר הכנסת ברכה, אתה בעצם העלית את הנקודה, ואני מכבד אותה, לגבי בעיות של הציבור הערבי בנושא הבינוי. בנושא הריסת הבתים יש בעיה קשה, משום שמדינת ישראל לדורותיה, להוציא אולי ממשלה אחת, ממשלת רבין, לא סיפקה פתרונות. אני התחייבתי לפני הבית הזה – בחודש הזה, בינואר, תהיה ישיבת ממשלה, שבה אנחנו נתחיל להציג חלק מהפתרונות – חלק, חבר הכנסת ברכה, לא את כולם – גם בנושא הבינוי וגם בנושא התעסוקה, ונבחן את כולנו, לגבי המעשים, מה היה בעבר, מה יהיה בעתיד. 2010 היא שנת מבחן לכולנו. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר ברוורמן. רבותי חברי הכנסת, השרים הנכבדים, נא לשבת על מקומכם, כדי שלא ירוצו אנשים להצביע וחלילה – – – הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה בנושא: ממשלה בלי דרך – ללא מדיניות עקבית בנושאים מדיניים חברתיים וכלכליים; של סיעת קדימה. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 30, נגד – 57, נמנעים – אין. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת קדימה לא עברה. מדיניות הריסת בתים של אזרחי המדינה הערבים – הצעת אי-אמון מטעם סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד: מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 9 נגד – 61 נמנעים – 9 הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 9, נגד – 61, נמנעים – 9. אני קובע שהצעת האי-אמון לא עברה. <דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אליהו שפייזר, זיכרונו לברכה > <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי הכנסת, אנחנו מעלים היום את זכרו של חבר הכנסת לשעבר אליהו שפייזר, זיכרונו לברכה. נכבד את זכרו בדקת דומייה. נא לקום. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. נא לשבת. ד"ר אורה שפייזר, אלמנתו של המנוח, הבנות דפנה ונילי ובני-זוגן, הנכדים – נועה, דרור, תום, מור, טל, דר, רחל ואביגיל, חברי הכנסת, שרי הממשלה, אליהו שפייזר היה חבר סיעת המערך בשלוש כנסות – התשיעית, העשירית והאחת-עשרה. לכנסת נבחר בשנת 1977, שנת המהפך הפוליטי ששם קץ להגמוניה של מפלגת העבודה והביא להחלפת שלטונה בשלטון הליכוד. שלא כמקובל במקומותינו, במשך שבע שנותיו הראשונות כחבר האופוזיציה שמר שפייזר על פרופיל נמוך יחסית. הוא העדיף להאזין, ללמוד ולקלוט ולמעט להשמיע קולו. נדמה לי שיש לנו מעט מה ללמוד מתכונה זו ומהתנהלות מעוררת הערכה מסוג זה. בשנת 1984 השתנתה התמונה, כשאליהו שפייזר נבחר לעמוד בראש ועדת הכלכלה של הכנסת, ועד מהרה נשמע קולו, שהביא לידי ביטוי את ניסיונו הציבורי הרב בתחומי המשק והכלכלה. במישור הביטחוני שלל שפייזר בחריפות את הגילויים בתקשורת על עסקת נשק של התעשייה הביטחונית הישראלית עם מדינות זרות. ללא לאות חזר והזהיר כי ההרגל הקיים בישראל להפיץ סודות, להדליף ולפרסם ברבים, מסב למדינה נזק כבד. "אולי חשיפת עסקאות שהשתיקה יפה להן תוסיף יוקרה וכבוד לגורם המפרסם", כך אמר, "אולם התועלת האישית פוגעת באינטרס הלאומי המובהק – שמירה על סודיות." וגם מהדברים האלה אנחנו יכולים להפיק לא מעט לקח באשר לקלות הבלתי-נסבלת לעתים שבה אנחנו מפטפטים עצמנו לדעת גם כשהדבר גורם נזק. חברי הכנסת, באוזני עמיתיו למפלגת העבודה שהתקשו לשבת באופוזיציה ורצו לחזור לשלטון טען כי אין קיצורי דרך. הוא היה מעורה בחיי מפלגתו, שבה צמח, וכיהן מטעמה כסגן ראש עיריית תל-אביב. במאמריו בנושא המנהיגות, שכינס בספר בשם "פוליטיקה שימושית", הוא מסרטט בכשרון רב ובציניות-מה את דיוקנו של הפוליטיקאי הישראלי המצוי. הוא מתגלה כמבקר מושחז שלו, ואולי מכוון את חציו השנונים בין היתר גם כלפי עצמו. האיש התוסס והחכם הזה נפרד מאתנו לא מכבר, ולנו לא נותר אלא להצטער על לכתו. בשם הכנסת כולה, אני שולח ניחומים למשפחתו ולידידיו. יהי זכרו ברוך. אני מזמין את חבר הכנסת איתן כבל לומר דברים לזכרו של שפייזר, זיכרונו לברכה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, ד"ר אורה שפייזר, הרעיה, בני המשפחה היקרים, בראשית דברי אני מבקש להודות לכם, בני משפחת שפייזר, על שביקשתם שאשא דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אליהו שפייזר שהלך לעולמו ב-11 בנובמבר 2009. לא בכדי אני מודה לכם על כך. מדובר בכבוד גדול עבורי. שפייזר היה שם שכל אחד שהתעניין בפוליטיקה הכיר והוקיר. הוא היה אחד הבולטים בדור הנפילים של מפלגת העבודה של שנות ה-60 וה-70, כשזו היתה בשיא כוחה. יש האומרים כי גם היה זה שחזה את מה שאנו רואים לנגד עינינו בימים אלו – את הגעתה לסוף דרכה. שפייזר נולד בחיפה בשנת 1930, ובשנת 1951 נישא לאורה שנמצאת כאן היום. נולדו להם שלושה ילדים: ארנון, נילי ודפנה. בגיל 35, אחרי שסיים את לימודיו בירושלים ובפריס, הצטרף למפא"י. שלוש שנים אחר כך כבר שימש כמזכיר המפלגה במחוז תל-אביב. אומנם, תל-אביב לא היתה עיר אדומה, אלא עיר שדווקא הבורגנות שלטה בה, אך עדיין מדובר היה באחד החשובים ממחוזות המפלגה, אם לא החשוב שבהם. שפייזר היה גם מזכיר בין-לאומי של תנועת העבודה, ונבחר כנציג המערך לתפקידו כסגן ראש עיריית תל-אביב. שם, בין השאר, יזם את הקמתם של דברים שאנו רואים אותם כמובנים מאליהם – איצטדיון יד-אליהו והסינמטק. לכנסת נכנס שפייזר לראשונה דווקא באותה שנה רעה למפלגה, שנת 1977. הוא כיהן בכנסת עד סוף שנת 1988, ובכנסת האחת-עשרה שימש כיושב-ראש ועדת הכלכלה בימים הסוערים ביותר של התוכנית לייצוב המשק והמלחמה באינפלציה. בדרכו המיוחדת, במשא-ומתן מתוך רגישות לשני הצדדים, עזר לתווך בין המעסיקים להסתדרות ובין הרגולטורים ליצרנים, כדי לסייע לאותה עסקת חבילה שהוציאה את המשק מהבוץ העמוק שאליו הוכנס על-ידי שרי אוצר שהתעקשו על תפיסה קפיטליסטית רדיקלית – תפיסה ששוב ושוב נכשלה במבחן המציאות, בדיוק כפי ששפייזר חזה. שפייזר היה שם דבר במפלגת העבודה. כשרצית משהו במחוז תל-אביב היו אומרים לך: לך דבר עם שפייזר. הוא היה המוציא והמביא, הוא היה חבר בוועדות המסדרות השונות שקבעו מי יכהן בכנסת ובמועצות העיר. הוא היה האיש החזק ביותר בתל-אביב. השמועות דיברו על כך שהוא החזיק בכיסו הבטחה לתפקיד המזכ"ל מטעמם של בכירי המפלגה. כשלא התמנה, מספרים תמיד הוותיקים, שפייזר המשיך להיות לויאלי כתמיד. בחר שלא לזרוק אבנים על הבית. היתה בו אותה גדלות רוח שיש במנהיגים אמיתיים, כאלו המבינים שיש דברים גדולים יותר מהפרט: אידיאולוגיה, מהות, רעיון משותף, חברות – תכונות שהיום, ואני אומר זאת בצער, קשה למצוא. מעניין לדעת מה היה חושב שפייזר על אלו היום המבכרים את הכיבודים, השררה והתואר על פני כל דבר אחר. שפייזר שייך לדור שהבין שהשררה היא אמצעי ולא המטרה, שהרעיון הוא החשוב ולא הפלטפורמה שבה הרעיון מוזכר, שהמהות איננה האני והכבוד, אלא המדינה, האידיאולוגיה, הדרך. כמה שזה חסר היום במפלגת העבודה ובמדינה. הוא כתב בספרו "פוליטיקה שימושית", ספר כמעט נבואי, את המלים הבאות: "התגמול, השררה והכיבודים ניתנים דווקא לכאלה שמעולם לא טרחו למען המפלגה, לא הפיצו את בשורתה ברבים, ולא שפכו זיעה ודם במאבקיה. בקיצור, לא נקפו אצבע למענה. הללו מופיעים כמעין אצני פלא על קו הסיום כדי לקבל את גביע הכסף והזהב". המלים האלה, שנכתבו לפני שני עשורים, מתאימות היום, לצערי, אפילו יותר מתמיד. האינסטנט-מנהיג הפך להיות הנורמה. שפייזר היה אחד מאותם אנשים שפיהם ולבם שווים. איש שהאמין באידיאולוגיה, ולא כאמצעי לקידום עצמי. איש שלו היו לה למפלגת העבודה עוד כמה עשרות כמותו – שפייזרים אמיתיים – ייתכן שמצבה לא היה עגום כל כך. יהי זכרו ברוך. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. המשפחה – תם טקס הזיכרון לחבר הכנסת אליהו שפייזר, זיכרונו לברכה. ואנחנו מייד נעבור ונמשיך בסדר-היום. <הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010> [מס' מ/459; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 5638; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), קריאה שנייה ושלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני. להצעת חוק זו אין הסתייגויות, ולכן אנחנו נעבור לאחר הרצאת הדברים על-ידי יושב-ראש הוועדה לקריאה שנייה ושלישית. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, אדוני ראש הממשלה, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, שיזמה הממשלה. בהצעת החוק מוצע לעגן את סמכותה של המשטרה להקצות שוטרים לגופים ציבוריים תמורת תשלום לשם סיוע בפעולות אכיפה וגבייה. סמכות זו קבועה כהוראת שעה מאז שנת 2006. הסמכות להקצות שוטרים בתשלום לגופים פרטיים נקבעה עוד בפקודת המשטרה המנדטורית, ובה נקבע גם כי התשלומים שיתקבלו יתווספו לתקציב משטרת ישראל וישמשו לתשלום לשוטרים, לכיסוי הוצאות המשטרה בהעסקת השוטרים ולרווחת כלל השוטרים ובני משפחותיהם לפי כללים שיקבע השר. סמכות זו של המשטרה נדונה גם בבית-המשפט העליון בפסק-הדין בעניין "מולטימדיה", שבו הותווה שיקול דעתה של המשטרה בבואה לחייב גוף פרטי להציב שוטרים ולממן את שכרם. בשנת 2005, עם חקיקתו של חוק המשטרה, ביקשה הממשלה להמיר את סעיף 36 בפקודת המשטרה בסעיף חדש, שיסמיך את המשטרה להקצות שוטרים בתשלום גם לרשויות הציבוריות, לשם סיוע בהפעלת סמכויותיהן. המשטרה טענה כי במסגרת שגרת עבודתה ועומס המטלות המוטלות עליה אין היא יכולה להקצות שוטרים במסגרת מילוי תפקידם השוטף. חברי הוועדה סברו כי ההסדר שבו רשויות ציבוריות שונות משלמות למשטרה בתמורה לביצוע עבודתה אינו ראוי, אך אישרו את הסעיף כהוראת שעה למשך שנה וחצי, במטרה לאפשר מציאת חלופות אחרות. בשנת 2007, עם פקיעתה של הוראת השעה, שבה הממשלה וביקשה לאפשר למשטרה לגבות תשלום מרשויות ציבוריות עבור הסתייעותן בשוטרים. הוועדה אישרה את הבקשה כהוראת שעה לשנתיים נוספות על מנת שתתבצע עבודת מטה לבחינת חלופות נוספות להסדר זה. כן נקבעו בתוספת לחוק הרשויות הציבוריות הכלולות בהסדר בעל תפקיד כמשמעותו בחוק ההוצאה לפועל, כונס נכסים, גובה ארנונה, גובה מסים, הנהלת בתי-משפט, חברת החשמל, "מקורות", נתיבי הגז הטבעי לישראל, המוסד לביטוח לאומי, משרדי הממשלה למעט משרד הפנים, הרשויות המקומיות, רשות המסים בישראל, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות והמועצה לענף הלול. בתוך כך נקבעו בחוק הוראות נוספות, החלות על הקצאת שוטרים בתשלום, הן לגופים פרטיים והן לרשויות הציבוריות. ראשית, עוגנו בחוק שיקולים שאותם התווה השופט חשין בפרשת "מולטימדיה". שנית, נקבע כי לא יהיה ניתן להשתמש בסמכות לגבי אירועים ממלכתיים בעלי חשיבות לאומית – אספות, תהלוכות, משמרות מחאה או הפגנות בעלות אופי מדיני או ציבורי, וכן משימות שלצורך ביצוען לא נדרשת הפעלת סמכות שוטר. שלישית, נקבע כי ניתן יהיה לבקש עיון חוזר בהחלטת הקצין המוסמך על הפעלת הסמכות, שיידון בפני מפקד המחוז או סגנו. על החלטה בעיון חוזר ניתן יהיה להגיש ערר לוועדה שבראשה עומד ראש אגף מבצעים במשטרה, וחברים בה נציג לשכת עורכי-הדין הכשיר לשמש כשופט בבית-משפט השלום, וכן אדם בעל ניסיון בניהול של חמש שנים שהוא בעל תואר אקדמי במינהל עסקים, בכלכלה או בחשבונאות. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. הוראת השעה שנקבעה עומדת לפוג ביום כ"א בטבת התש"ע, 7 בינואר 2010. לקראת תום תקופת תוקפה ביקשה המשטרה להופכה להוראת קבע. לפי דרישת ועדת הפנים והגנת הסביבה, הוצגו בפני הוועדה חלופות נוספות שבחנה המשטרה: הקמת יחידה ייעודית והעברת הסמכויות למאבטחים אזרחיים, וכן השיקולים לחיוב ולשלילה של כל אחת מהחלופות. בסופו של דבר, כאמור, העדיפה המשטרה את המשך ההסדר הקיים. אדוני היושב-ראש, הוועדה הביעה את מורת רוחה מהמשך ההסדר. פעולות האכיפה והגבייה הן פעולות שהן אינטרס מובהק של המדינה. סיוע בקיום פעולות אלה הוא מתפקידי הליבה של המשטרה, שהיא זרועה הארוכה של המדינה וממונה על אכיפת החוק במדינה. אין חולק כי לו היה למשטרה כוח-האדם הדרוש לה לשם ביצוע כלל משימותיה, לא היינו נדרשים כלל למציאת פתרון מעין זה. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק שאני מציג בפניכם אינה אלא התפשרות על הרצוי לטובת המצוי, אך נוכח המצב המצוי והשאיפה להימנע ממצב שבו הסיוע לפעולות האכיפה והגבייה יידחק לתחתית סדר העדיפויות המשטרתי אם יהיו בין גדרי פעולות המשטרה השגרתיות, החליטה הוועדה לקבל את עמדת המשטרה ולהפוך את הוראת השעה להוראת קבע. אני רוצה לנצל בימה זו, אדוני היושב-ראש, ולקרוא לממשלה להגדיל את כוח-האדם במשטרה לממדים ראויים יותר, כדי שלא נזדקק עוד לפתרונות מעין אלו. בנוסף להפיכת הוראת השעה להוראת קבע, מוצע בהצעת החוק תיקון נוסף, הנוגע לשימוש בשוטרים בתשלום במערכת ההוצאה לפועל. תיקון זה נדרש כתוצאה מהרפורמה שנעשתה במערכת בשנת 2008, ולפיו לא רק בעל תפקיד כהגדרתו בחוק ההוצאה לפועל יוכל להסתייע בשוטרים בתשלום לשם ביצוע פעולות אכיפה או גבייה, אלא גם גורמים אחרים במערכת, כגון מנהל ההוצאה לפועל. ההסתייעות בשוטרים בתשלום תסויג כך שלא ישתמשו בהם לשם ביצוע צווי מעצר וצווי הבאה, תפקידים המיועדים על-פי החוק ליחידה מיוחדת במשטרת ישראל. אדוני היושב-ראש, להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ובכן, רבותי, להצעת חוק זאת אין הסתייגויות, לכן אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), בקריאה שנייה – מי בעד נוסח החוק כהצעת הוועדה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–2 – 53 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 53, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. חבר הכנסת אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים, להצביע קריאה שלישית? <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. נא להצביע בקריאה שלישית. הצעת חוק המשטרה – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 4 בעד החוק – 49 נגד – אין נמנעים – אין חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 49, אין מתנגדים, אין נמנעים. השר הרצוג הודיע שהוא הצביע אבל לא נקלט. אני לא משנה את ההצבעה. אם בפעם הבאה יתברר שזה עוד פעם חוזר, אני אוסיף אותו גם להצבעה הזאת. חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010, עבר בקריאה שלישית, וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. האם יש תודות? בבקשה, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> עד התודות, הודעה למזכיר הכנסת. <מזכיר הכנסת איל ינון:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 116), התש"ע–2010, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. החלטת ועדת האתיקה מיום ה' בטבת התש"ע, 22 בדצמבר 2009, בדבר קובלנתו של חבר הכנסת אורי אריאל נגד שר הביטחון חבר הכנסת אהוד ברק בעניין שדרוג כרטיס טיסה לו ולרעייתו ממחלקת עסקים למחלקה ראשונה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכיר הכנסת. <הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (תיקון מס' 6), התש"ע–2010> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת הפנים. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לחברי הוועדה שנתנו את ידם לאישור החוק הזה, וכמובן לממשלה שיזמה, ובראשה השר לביטחון פנים, שפעל לקידום החקיקה. לצוות הוועדה – למנהלת הוועדה, יפה שפירא, ליועצת המשפטית מירי פרנקל-שור ולעידו ולכל הצוות, שבאמת טרחו ועמלו על מנת להביא את זה בהקדם, כדי שנעמוד בלוח הזמנים לפני תום תקופת הוראת השעה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת אזולאי, יושב-ראש ועדת הפנים. <הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010> [מס' כ/284; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 5458; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. גם לחוק זה אין הסתייגויות, ולכן אנחנו נעבור להצביע עליו בקריאה שנייה ושלישית מייד אחר הצגתו. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010, הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אריה אלדד, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק המונחת לפניכם באה לקבוע פטור מתשלום דמי ביטוח בריאות לאדם שתרם בישראל איבר בחייו לנתרם שהוא תושב ישראל, לתקופה שקבע שר הבריאות בהסכמת שר האוצר, וזאת מתוך ראייה חברתית רחבה לעודד אנשים לתרום איבר מרצונם החופשי ולהציל את חייו של אדם אחר שלא בדרך של סחר. במהלך דיוני ההכנה של הצעת החוק התייחסה הוועדה שבראשותי לסוגיה אם מתן פטור לתורם איבר כאמור מתשלום דמי ביטוח בריאות מהווה עידוד לסחר איברים במקום הקלה וסיוע למי שתרם מרצונו החופשי איבר לנתרם. מסקנתה של הוועדה, לה שותף גם משרד הבריאות, היא שהפטור המוצע אינו מהווה תמורה שתעודד סחר אסור באיברים, ולפיכך עולה בקנה אחד עם הוראות חוק השתלת אברים, התשס"ח–2008. אציין כי עמדה זו תואמת את עמדת ועדת המשנה שהכינה את חוק השתלת אברים ודנה בסוגיה זו גם כן. אני פונה אל חברי הכנסת בבקשה לאשר את הצעת החוק בנוסח שאישרה הוועדה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. רבותי חברי הכנסת, השרים, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2009 – רבותי, נא להצביע בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 48 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 48, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ, להצביע בקריאה שלישית? תודה. נא להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 6 בעד החוק – 48 נגד – אין נמנעים – אין חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 48, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע שחוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 47), התש"ע–2010, עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים. אני מזמין את חבר הכנסת אלדד לברך על המוגמר. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להודות לצוות הוועדה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לעוזרי הפרלמנטריים נעמה כהן ורועי וולף, לצוות המשפטי של משרד הבריאות, ואחרון, חוב של כבוד, לחבר הכנסת המנוח הרב רביץ, נוחו עדן, שהתיקון של החוק היה על-פי הרוח שניסה להפיח בחוק השתלת איברים. התיקון שהעברנו היום היה קיים בחוק המקורי, אך הוסר ממנו אז בהתערבות האוצר ברגע האחרון. אני מודה לפיכך גם לשר האוצר הנוכחי, שהפעם קיבל את התיקון ותמך בחוק. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אלדד, אתה מקדש באמת את שמו של הרב רביץ המנוח. <שאילתות ותשובות> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים לשאילתות לשר הביטחון, שעליהן ישיב השר וילנאי, סגן שר הביטחון. בבקשה. <היו"ר מגלי והבה:> אדוני סגן שר הביטחון ישיב על שאילתא 209, של חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; לפרוטוקול. <209. שימוש בנשק חי בפיזור הפגנות> <חבר הכנסת דב חנין שאל את שר הביטחון> ביום ט' בתמוז התשס"ט (1 ביולי 2009): גורמי ביטחון טענו באמצעי תקשורת שונים שהמפגין שנורה לאחרונה למוות בהפגנה בנעלין נורה מנשק חי בקוטר 0.22 מילימטר. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם לא – באיזה סוג נשק הוא נורה? 3. האם השימוש בנשק זה מותר בפיזור הפגנות? 4. אם לא – האם נפתחה חקירה בעניין? <תשובת סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) 1–4. בהפגנה בנעלין אכן בוצע ירי מנשק 0.22, אשר השימוש בו בפיזור הפגנות מותר על-פי הפקודות. מאחר שמדובר במג"ב, העניין נחקר על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים ולא על-ידי צה"ל. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא 218, של חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. שאילתא 226 – חברת הכנסת מירי רגב. <226. אספקת נשק אמריקני ללבנון> חברת הכנסת מירי רגב שאלה את שר הביטחון ביום ט"ז בתמוז התשס"ט (8 ביולי 2009): בנאום שנשא שר הביטחון אהוד ברק במפגש עם המועצה לשלום ולביטחון ברמת-גן הוא הביע את חששו מאספקת הנשק של ארצות-הברית ללבנון. רצוני לשאול: 1. איזה סוג נשק תספק ארצות-הברית ללבנון? 2. האם יש תיאום או הבנות עם ממשלת ישראל? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> 1–2. חברת הכנסת רגב שאלה בנושא אספקת נשק אמריקני ללבנון. השאלה המרכזית – האם יש תיאום או הבנות עם ממשלת ישראל. אכן, הנושא של אספקת נשק אמריקני מודרני ללבנון מטריד אותנו מאוד והוא בעייתי מאוד, כי כפי שזה שיושב לצדך יודע, כשזה מגיע ללבנון לידי המשטר, אתה אף פעם לא יודע לאן זה יגיע בסופו של דבר. וזה הרי מקור השאלה. כל שאני יכול להגיד הוא שבמפגשים אסטרטגיים קבועים שלנו עם ארצות-הברית, שמתנהלים הן כאן והן בוושינגטון, נדונים ההיבטים השונים של מדיניות ארצות-הברית באזור. כולנו מבינים שלא אנחנו מנהלים אותה, זה אינטרסים אמריקניים וראייה אמריקנית. קיימת תמימות דעים עם הממשל האמריקני על חיזוק הגורמים המתונים בלבנון, אבל יחד עם זאת, אנחנו דורשים כל הזמן להימנע מאספקת אמל"ח, שבסופו של דבר יכול לסכן גם את חיילי צבא-הגנה לישראל. באותה נשימה צריך לזכור שיש גם גורמים אחרים – הרוסים – שגם הם עוסקים בהעברת נשק ללבנון. לכן, השאלה היא בסוף בין נשק אמריקני – שאנחנו יכולים לדבר אתם – לבין הרוסים, שזה עולם קצת יותר מורכב. <מירי רגב (הליכוד):> אני יכולה לשאול שאלה נוספת? <היו"ר מגלי והבה:> כן, בוודאי. שאלה נוספת לחברת הכנסת רגב, מהמיקרופון בצד. <מירי רגב (הליכוד):> סגן השר, תודה לך על התשובה. הרי ה"חיזבאללה" היום הוא חלק מממשלת לבנון. האם עצם הצטרפות ה"חיזבאללה" לממשלה לא גורם לנו, למדינת ישראל, לשנות את השיח בינינו לבין האמריקנים לגבי סוג הנשק שמגיע ללבנון? הרי ה"חיזבאללה" מוגדר ארגון טרור. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת רגב. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> כולם מבינים היטב את ההשלכות של אספקת הנשק. במקרה הייתי גם בדו-שיח בקנדה עם שרי הגנה אירופים והנושא הזה עלה מכיוון אירופה. אין לנו שליטה על מה שהם עושים, לא האירופים ולא האמריקנים. הכלי היחיד הוא הדו-שיח שמתקיים עם כולם, וארצות-הברית היא בלי ספק ידידה שלנו, שמבינה את זה היטב. מעבר לזה אין לנו שליטה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן שר הביטחון. שאילתא 374, של חבר הכנסת אופיר פינס-פז – בבקשה. <374. חידוש צוות אישורי בנייה בגדה> חבר הכנסת אופיר פינס-פז שאל את שר הביטחון ביום י"ז בחשוון התש"ע (4 בנובמבר 2009): ב-20 באוקטובר פורסם שתחודש פעילות צוות שיקל על מתן אישורי בנייה בגדה, שלא פעל בשלוש השנים האחרונות. רצוני לשאול: 1. האם הדברים מדויקים? 2. אם כן – מדוע הוחלט כך כעת? 3. האם לאור האמור צפויה התגברות הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים? 4. האם הדבר תואם את ההבנות עם ארצות-הברית? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת אופיר פינס-פז שואל לגבי חידוש פעולה של צוות שיקל על מתן אישורי בנייה בגדה, שלא פעל בשלוש השנים האחרונות. חבר הכנסת פז היה יחד אתי היום בישיבת ועדת החוקה, וראה את ההתמודדות סביב נושא הבנייה וההקפאה ביהודה ושומרון. כל שאני יכול להגיד לך הוא, שהצוות שיחדש פעילות הוא צוות שהכינוי שלו זה צוות "קו כחול", שקובע את התיחום של אדמות מדינה במסגרת העבודה של המינהל האזרחי. מיפוי אדמות המדינה באיו"ש נסמך על עזרים גרפיים סכמתיים שהתגלו בהם טעויות רבות, ולכן נדרשת בדיקה חוזרת של סטטוס המקרקעין כאדמות המדינה. את הבדיקה הזאת עורך הצוות, שכאמור לא היה פעיל בתקופה האחרונה. מטרת הבדיקה הינה מניעת בנייה על קרקע פרטית או קרקע שהבעלות עליה אינה מוסדרת. אין קשר בין זה לבין הקפאת הבנייה. אם בבוא היום יינתנו אישורים, הם יינתנו על קרקע בטוחה יותר מכפי שהיה עד עכשיו. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת אופיר פינס-פז. בבקשה. <אופיר פינס-פז (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש. השאלה, אדוני סגן שר הביטחון, היא כיצד הצוות הזה, שהוא חדש יחסית, עולה בקנה אחד עם ההחלטה על ההקפאה, כי לכאורה הצוות הזה, של משרד הביטחון ומשרד הפנים, אמור לייצר יותר בנייה, וההחלטה על ההקפאה אמורה להקפיא את הבנייה. אז האם לא נכון היום לבטל את הצוות הזה שהוקם, מה שאתה קורא צוות "קו כחול"? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> אלה תהליכים שנפגשו במקרה, כי הצורך לחדש את צוות "קו כחול" הוא ישן, עבדנו עליו. במקביל הגיעה ההקפאה. מכיוון שאנחנו עדיין בשטחי יהודה ושומרון, יש צורך למפות יותר במדויק את הקרקעות, כדי שהיה ובבוא היום יינתנו אישורים, הם יהיו על קרקע מוצקה ולא על קרקע שהיו בה יותר טעויות מאשר דברים נכונים – דבר שייצור בעיות בפעם הבאה, בעיקר של בנייה על קרקע פרטית; והיה ויינתנו אישורים לזה. כך שהשאלה היחידה הנכונה אלינו זה לוודא שחידוש הפעולה שלו לא יוצר תהליך בנייה, ותהיה סמוך ובטוח שזה לא יקרה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לסגן הביטחון. שאילתא 475 של חבר הכנסת אמנון כהן. <475. פעילות צה"ל באזור מודיעין-עילית> חבר הכנסת אמנון כהן שאל את שר הביטחון ביום ט"ו בכסלו התש"ע (2 בדצמבר 2009): מתושבי שכונת ברכפלד שבעיר מודיעין-עילית נודע לי כי צה"ל מתאמן דרך קבע באזור, כנראה על גבולות גדר הביטחון. רעש הירי, בעיקר בשעות הלילה, מעורר לעתים בהלה. רצוני לשאול: 1. האם חיילי צה"ל מתאמנים סמוך לשכונת ברכפלד? 2. האם החיילים, במסגרת האימונים, יורים מכלי נשק? 3. אם כן – האם ניתן להרחיקם מעט מבתי השכונה? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת אמנון כהן שואל לגבי אימונים ליד מודיעין-עילית. כל מה שאני יכול להגיד זה שבאזור המדובר לא קיים שטח אש. שטח האש הקרוב ביותר לאזור נמצא במרחק של כ-5 קילומטרים משם. במידה שיש אימונים באזור מודיעין-עילית, הרי שהם "יבשים" בלבד. יכול להיות, וזה הספק שיש לי, שבאימונים על קו גדר הביטחון עוסקים גם באש חיה, כתרגול הכוחות שעושים שם פעילות מבצעית. זה הדבר היחיד שאני מעלה בדעתי. זה לא צריך להיות דבר כזה שמפריע את שלוותם של תושבי מודיעין-עילית, ואת זה אנחנו נוודא. אין שם שטח אש מוסדר. יכול להיות שאלה תרגולים של הכוחות שממילא פועלים לאורך הקו, ומעת לעת מתרגלים אותם גם באש. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת? <אמנון כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. אדוני סגן השר, ברשותך, חבר הכנסת נחמן שי, אנחנו חוזרים לשאילתא 218. אנחנו בדרך כלל באים בטענות לאלה שלא נמצאים, אבל כיוון שכל חברי הכנסת שהיו להם שאילתות נמצאו וסגן השר טרח ובא עם תשובה, אנחנו נשמע. <218. מינויי בכירים בצה"ל> חבר הכנסת נחמן שי שאל את שר הביטחון ביום ט"ז בתמוז התשס"ט (8 ביולי 2009): נודע כי הליך המינויים בצה"ל מתעכב וכתוצאה מכך אין מתמנים בעלי תפקידים בכירים ואלופים. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. למרות הבטחת הרמטכ"ל למנות שני סגנים במהלך כהונתו, הדבר אינו מתבצע – מדוע? מה היא ההשלכה על מינוי סגן הרמטכ"ל? 3. האם אין מחובתו של השר להבטיח רצף מינויים בצה"ל, כנדרש מפעילותו השוטפת? <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת נחמן שי, אני לא חייב לענות; אני אענה בגלל שזה אתה, אבל אני לא חייב לענות. <נחמן שי (קדימה):> אני מודה לך. זה בגלל חסד נעורים. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> הופתעתי שאתה לא כאן, באתי מוכן עם התשובה. חבר הכנסת נחמן שי שאל שאלה שהיא פשוט כנראה קצת ישנה, שעוסקת בשיבוצים בצבא בדרג הבכיר של האלופים; הוא שאל לגבי הבטחת הרמטכ"ל למנות שני סגנים במהלך כהונתו, והאם אין מחובתו של השר, שר הביטחון, להבטיח רצף מינויים כנדרש מפעילותו השוטפת. השאלה הזאת היא אכן ותיקה, היא מיולי – – – <נחמן שי (קדימה):> היא מיוני. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> אצלי זה מיולי, בלמ"ד, אבל יכול להיות שזה מיוני. <נחמן שי (קדימה):> היא מיוני, חוגגת חצי שנה. <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> לא משנה. העובדות הן אותן עובדות. בחודשים האחרונים התחלפו תפקידי אלופים, סגן רמטכ"ל שני בקדנציה של הרמטכ"ל, מפקד פקמ"ז, מפקד מז"י, נספח צבאי בארצות-הברית כתוצאה מהשינויים האלה, מתפ"ש, התחלפו בעלי תפקידים בכירים נוספים בתקשוב, ביוהל"ן, זו יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים וכדומה. הדברים האלה מתנהלים מעת לעת. זה עולה גם בצורה של רכילות בדרך כלל במדור כזה או אחר בתקשורת. הם מתנהלים כיאות. השר, בהתייעצות עם הרמטכ"ל, מנהל אותם. רק עכשיו הסתיים סבב גדול כפי שציינתי. יש יתרון בלענות על שאילתא אחרי חצי שנה. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. <נחמן שי (קדימה):> אדוני סגן השר, א. תודה; ב. אתה מזכיר לי את הסיפור על אותו רמטכ"ל שנהג להכניס את הדואר שהגיע אליו לתוך מגירה. אחר כך, אחרי חצי שנה, הוא היה פותח את זה. היו שואלים אותו למה, והוא היה אומר: הנה בינתיים – – –. אתה כבר יודע במי מדובר. נכון שהשאילתא היא מ-28 ביוני, ממש עכשיו שישה חודשים. הדברים האלה נעשו וטוב שנעשו. כאן אולי צריך להאיץ את מגוון השיטות. בכל מקרה, אני רוצה לשאול אותך אם יש איזשהו סדר אחת לשלושה חודשים, לשישה חודשים או לתקופה, האם יש איזושהי חוקיות לזה או שזה איכשהו – – – <סגן שר הביטחון מתן וילנאי:> חבר הכנסת נחמן שי, בהיותי ראש אכ"א, לפני 24 שנים – זה ממש מתחיל להפחיד אותי – נקבעה שיטה על מנת לתת מענה לשאילתא ששאלת. ידעתי אז שתשאל את זה. נקבעה שיטה מלמטה למעלה עם התרעות ראויות לקצינים, לא מהיום למחר. יש מערכת מאוד יעילה שמנוהלת על-ידי מינהל הסגל. הרמטכ"ל מנהל אותה, מציג לשר בתאריכים קבועים את הדברים אשר דורשים את אישורו. אני חושב שבעניין הזה הצבא קפץ קפיצת מדרגה ניכרת לעומת תקופה קודמת, שהכול היה בצורה שונה לחלוטין. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לאדוני סגן שר הביטחון. אנחנו עוברים לשאילתות לשר החקלאות ופיתוח הכפר. אני מזמין את שר החקלאות ופיתוח הכפר, השר שמחון, להשיב לשאילתא 399 של חבר הכנסת גדעון עזרא. בבקשה, אדוני. <399. מטרדי ריח קשים מתחנת הסגר לבעלי-חיים> חבר הכנסת גדעון עזרא שאל את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום י"ז בחשוון התש"ע (4 בנובמבר 2009): תחנת ההסגר הארצית לבעלי-חיים, בסמוך לשכונת קריית-מנחם ברמלה, גורמת למטרדי ריח בלתי סבירים. באפריל 2002 הוחלט להעביר את תחנת ההסגר לחוות המרכז עד לסוף דצמבר 2003. רצוני לשאול: 1. מדוע לא קוימה ההחלטה משנת 2002? 2. מה נעשה למציאת אתר חלופי, שאינו סמוך לשכונת מגורים, לתחנה? 3. מה ייעשה בינתיים לניקוי יסודי של התחנה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> חבר הכנסת גדעון עזרא שאל בנושא מטרדי ריח קשים מתחנת ההסגר לבעלי-חיים ברמלה. נושא העתקת תחנת ההסגר לבעלי-חיים נדון כבר בשנת 2003, לאחר הקמת השכונה החדשה הסמוכה לתחנה. מינהל מקרקעי ישראל, אשר שיווק את הקרקע לבניית השכונה החדשה, הוא אשר צריך לאתר את הקרקע להעתקת התחנה ולשאת בעלויות ההעתקה הגבוהות. משרד החקלאות ופיתוח הכפר ישתף פעולה עם מינהל מקרקעי ישראל לצורך ביצוע ההעתקה. למותר לציין כי השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות ופיתוח הכפר משקיעים כספים רבים בתחזוקה, בניקוי ובשיפוץ התחנה כך שתעמוד בסטנדרטים ראויים להפעלה. בהמשך לפנייתך, הורה מנכ"ל המשרד למנהל השירותים הווטרינריים להקפיד הקפדה יתירה על ניקיון התחנה. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת גדעון עזרא, בבקשה. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני השר, אני מקווה שהסיפא בדבריך אומנם תביא להפסקת הריחות במקום. אני לא שמעתי מהשטח על שינוי כלשהו במה שקורה שם במקום. אני מאוד מקווה שאומנם כך יהיה, ואני אעקוב אחרי העניין. לפי דעתי, זה לקח הרבה שנים, וגם המשרד להגנת הסביבה עשה שם בדיקות וראה שהטיפול במקום אינו נאות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אני מציע לך, חבר הכנסת גדעון עזרא, להפנות שאילתא דומה לשר השיכון, שהוא יושב-ראש מועצת מינהל מקרקעי ישראל, ולשאול אותו מתי הוא מתכוון להקצות את השטח כדי שנעביר את תחנת ההסגר הזו. תעשה את זה בשאילתא נפרדת. <היו"ר מגלי והבה:> אבל, אדוני שר החקלאות, תפקידו של חבר כנסת להתריע ולטפל בסוגיות ולא לתאם בין שרים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> איזו הגנה מרחבית... <היו"ר מגלי והבה:> תפקידו של היושב-ראש להגיד לממשלה שיתאמו ביניהם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אמרתי שיש שני דברים: אנחנו נעביר את תחנת ההסגר ברגע שמינהל מקרקעי ישראל יקצה שטח ויקצה את המשאבים הדרושים להעתקה. עד אז נשמור על זה נקי ומסודר. <גדעון עזרא (קדימה):> הוקצה שטח. זו סחבת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תעביר לי אותו. אמרתי: הקצאת שטח פלוס תקציב. <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו תומכים בדרישותו של שר החקלאות שיקצו לו חלקת קרקע, מינהל מקרקעי ישראל ושר השיכון. שאילתא 417 של חבר הכנסת ישראל חסון – לפרוטוקול. <417. חיסון נגד זן חדש של נגיף מחלת "כחול הלשון"> חבר הכנסת ישראל חסון שאל את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום כ"ד בחשוון התש"ע (11 בנובמבר 2009): לפני שנתיים נוצר זן חדש של נגיף מחלת "כחול הלשון", והעדרים בארץ אינם מחוסנים נגדו. למרות הבטחה לחיסון, טרם חוסנו העדרים; הם מתים כתוצאה מחנק. ידוע כי הנגיף בודד, ומעבדה של השירותים הווטרינריים מוכנה להכין את החיסון; הידע והמכשור קיימים. רצוני לשאול: 1. מדוע חל עיכוב בהכנת החיסון? 2. האם זאת משום שחסר תקן לעובדים שיכינו את החיסון וחסרה הוראת ביצוע של מנהל השירותים הווטרינריים? <תשובת שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> (לא נקראה, נמסרה לפרוטוקול) בשנת 2008 אובחנו בישראל מספר זנים חדשים של נגיפי מחלת "כחול הלשון" – למחלה זו 25 זנים/טיפוסים שונים – אשר לא היו מוכרים עד כה. חלק מזנים חדשים אלה לא מופיעים בארצות המערב ואין כנגדם חיסונים לרכישה מן המוכן. השירותים הווטרינריים ניהלו בתקופה האחרונה מגעים להתקשרות עם חברה מסחרית אשר תפתח עבור משק הבקר והצאן בישראל חיסון נגד הנגיף בשיתוף עם השירותים הווטרינריים. לצערנו, בשל העובדה שמדובר בזני נגיף שאינם נפוצים בארצות המחסנות ובהיקף ייצור קטן יחסית, לא נמצאה חברה מסחרית שתפתח את החיסון. לאור האמור, מתארגנים השירותים הווטרינריים לייצור עצמי של החיסון, במשותף עם מעבדה המתמחה במחלות אקזוטיות באיטליה, זאת כמובן בכפוף למציאת המקורות התקציביים לכך. <היו"ר מגלי והבה:> שאילתא 427 של חברת הכנסת מירי רגב, שאכן נמצאת כאן. בבקשה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> לדעתי, דילגת על חבר הכנסת פינס-פז. <היו"ר מגלי והבה:> לא. הוא יבוא אחרי כן. חברת הכנסת רגב, השר ישיב לך. שבי. תתכונני לשאלה נוספת. <427. היטל מועצת הצמחים> חברת הכנסת מירי רגב שאלה את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום א' בכסלו התש"ע (18 בנובמבר 2009): בשנת 2007 נקבע בחוק כי מועצת הצמחים תגבה מהמגדלים היטל בגובה של 0.25–0.8 מהפדיון לדונם. רצוני לשאול: 1. מדוע נקבע היטל המועצה מגובה הפדיון לדונם ולא מהרווח לדונם? 2. האם ההיטל שנלקח מהמגדלים מיועד לטובת המגדלים ואיך? 3. מדוע הוטל על המגדלים היטל זה, שלדעת רבים מהם עלול להביא לקריסת החקלאות? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מועצת הצמחים מיישמת מטרות מקצועיות, תשתיתיות וציבוריות שקבע לה החוק, לקידום ענפי החקלאות ופיתוחם לתועלת המגדלים והצרכנים. בנובמבר 2006 אימצתי מסקנות והמלצות של ועדת מומחים שמיניתי בראשות המנכ"לית דאז, הגברת יעל שאלתיאלי, כדי לערוך רה-ארגון משמעותי בפעילות המועצה. עיקרן היה: לצמצם ולייעל את המועצה, להחזיר למגדלים את סמכויותיהם ולהגביל את ההיטל על החקלאים. מהלך זה יושם בצורה מרשימה; תקציב המועצה וכוח-האדם צומצמו בעשרות אחוזים, והוצאות המינהל קטנו ביותר מ-50%. המועצה מתפקדת באופן יעיל ואפקטיבי בשיתוף הממשלה והמגדלים בתחומים רבים, לתועלת ציבור המגדלים והאוכלוסייה כולה. בהתייחס לשאלות עצמן: 1. קביעת היטל בהתאם לנתוני רווח של כל מגדל ומגדל, תחייב מנגנון מינהלי שיאסוף ויעבד נתונים לפי סוגי הגידולים והזנים השונים ובדיקתם על-ידי כוח-אדם מקצועי מדי שנה, מנגנון שיגדיל את עלויות התפעול במידה רבה. לכן נכון להתבסס על נתונים זמינים ואמינים כמו פדיון או גודל השטח שמדווח ומצוי ברשות המועצה, מרוכז ביעילות על-ידי גורמי המסחר ומשמש את המועצה לצרכים רבים. גם שיטת הערכה נורמטיבית של הרווח נחותה, בהיעדר קשר ישיר למציאות אצל החקלאי הפרטני. בחינה לאורך שנים מצביעה על כך שמודל זה סביר, פשוט, ואינו מעוות בין החקלאים. 2. כספי ההיטלים מיועדים כולם לביצוע פעולות לקידום ופיתוח הענפים ולתועלת המגדלים על-פי החלטתם. עיקרי השימוש בהיטל הם: א. כ-35% להדברת מזיקים במרוכז על-ידי המועצה, להבטיח ביעילות את איכות התוצרת. לאחרונה מושקע רבות בפיתוח שיטות הדברה ירוקות וידידותיות לאדם ולסביבה; ב. כ-26% לפעילות מרוכזת של מחקר ופיתוח, טיפוח ואקלום זנים חדשים, מחקרים לשיפור השימוש במי ביוב מטוהרים, טכנולוגיות לחיסכון במים ובכוח-אדם ושיפור איכות המוצר לצרכן; ג. כ-18% לפעילויות מקצועיות, לדוגמה: תגבור הדרכה, קידום מכירות, פיתוח שווקים, עידוד ותמרוץ נישות שיווקיות חדשות בחו"ל. 3. על המגדלים הוטל היטל זה, שלדעת רבים מהם עלול להביא לקריסת החקלאות, ואני אומר לך – ההיפך הוא הנכון. חקלאות מתקדמת ומודרנית כשלנו זקוקה להשקעות תשתית עתידיות כאלה שהוזכרו לעיל כדי להבטיח את איתנותה ורווחיותה. ההיטל מהווה כאמור מקור למימון פעילות מקצועית תשתיתית לרוב המכריע של המגדלים. ההיטל מוגבל על-פי חוק לרמה סבירה של 0.8% מהפדיון – שרחוקה מאוד מלסכן את רווחיותו של החקלאי, שלא לומר "להביא לקריסת החקלאות". כדי לסבר את האוזן, זה מקביל להיטל בשיעור 3%–6% בלבד מהתמורה שנותרת בידי החקלאי למחייתו לאחר כיסוי הוצאות הייצור. זה לא היטל שמסכן את קיום החקלאות, אלא להיפך. ראוי לציין כי כמה מגדלי פירות פנו לבג"ץ בסוגיה זו, ובג"ץ פסק באומרו: "ההיטלים הנגבים מהחקלאים הם מידתיים ומאזנים בין המטרות של המועצה לבין העומס המוטל על החקלאי". <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחברת הכנסת רגב. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד השר, הרי השאילתא הזאת נובעת מכך שיש הרבה מאוד חקלאים שחושבים שההיטלים האלה מכבידים עליהם, והמועצה לא מבצעת את מה שהם חושבים שהיא צריכה לבצע. השאלה שלי היא כזאת: האם אתה מוכן להיפגש עם אותה קבוצה של אנשים כדי לדון אתם ולמצוא פתרון לנושא הזה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> רק אם זה יחד אתך. <מירי רגב (הליכוד):> רק אתי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> סגרנו. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחברת הכנסת רגב. שאילתא 500, של חבר הכנסת אופיר פינס-פז – אדוני השר, הוא נמצא כאן. בבקשה. <500. מינוי מנכ"ל מועצת הזיתים> חבר הכנסת אופיר פינס-פז שאל את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום ט"ו בכסלו התש"ע (2 בדצמבר 2009): פורסם ב-14 בנובמבר, כי הינך מעכב חתימה על מינוי המנכ"ל למועצת הזיתים, וכי בכוונתך להכפיף את המועצה כענף במועצת הצמחים. רצוני לשאול: 1. האם אתה מתנגד למינוי מועמד זה? 2. מדוע חתימתך מתעכבת? 3. האם יש שיקולים מגזריים במינוי לתפקיד? 4. האם אתה מתנגד למעמד עצמאי לענף הזיתים? 5. מדוע יש צורך בשינוי המבני? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> 1–2. אינני מעכב את מינוי מנכ"ל מועצת הזיתים. מינויו לא אושר על-ידי ועדת המינויים ברשות החברות, ולכן לא נדרשת חתימתי. 3. מאחר שרוב רובו של  השטח המשמש לגידול זיתי שמן זית הוא במגזר המיעוטים, נהוג היה למנות מנכ"ל למועצה מהמגזר. יתר על כן, במכרז למינוי המנכ"ל הוצהר בפירוש כי "בעת בחירת המועמד תינתן עדיפות למועמד מבני המיעוטים". 4–5. בשל תהליך ארוך של חקיקה, פעלה מועצת הזיתים באופן לא חוקי, והיה לי קושי רב להפעיל את סמכותי המיניסטריאלית לפיקוח וקביעת מדיניות. לאחר השלמת התהליך ומינוי המועצה התברר מפי היושב-ראש הממונה כי המועצה אינה יכולה להתנהל באופן עצמאי ויידרש תקציב מדינה קבוע לניהולה. קיימתי כמה ישיבות עם הנהלת המשרד, ובעקבותיהן החלטתי לצרף את מועצת הזיתים כענף במועצת הצמחים, בהתאם לסמכותי הקבועה בחוק מועצת הצמחים. בהמשך להחלטתי נחתם הסכם בין משרד החקלאות ומשרד האוצר ליישומו. מהלך זה משתלב אסטרטגית עם מדיניות המשרד לשלב שיקולי יעילות כלכלית ותועלות אקולוגיות לשימור שטחים פתוחים ו"ריאות ירוקות", והוא יקדם באופן מהותי את יכולתה של מועצת הזיתים לפעול, בהתבססות על המערך הלוגיסטי של מועצת הצמחים, שהינה גוף גדול ומבוסס. בעבר איחדתי את מועצות הייצור – פירות, פרחים, ירקות והדרים, ומהלך זה הינו המשך טבעי למדיניות זו. עצמאותו של ענף הזיתים תישמר במסגרת מועצת הצמחים, כפי שנהוג בענפים האחרים. שינוי מבני זה הינו הכרחי לניהולה התקין של המועצה וליכולתה לבצע פעולות על-פי המטרות והיעדים. ענף הזיתים נחשב בעל תרומה נכבדת לסביבה; עצי הזיתים משמשים כשומרים על השטחים הפתוחים, ולכן יש בכוונת המשרד לתמוך באמצעות תקציביים ממשלתיים לעידוד החזקת השטחים בשותפות עם מגדלי הזיתים, כפי שנהוג בענפים הצמחיים האחרים. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת פינס-פז. <אופיר פינס-פז (העבודה):> קודם כול, אני רוצה להודות לך, אדוני השר, על התשובה הממצה, אבל אני רוצה לשאול אותך: אדם נבחר לתפקיד, עבר מכרז במאי 2009 – אנחנו בינואר 2010. אני מגדיר את זה התעללות; איך אתה היית מגדיר את זה? גם אם זה רשות החברות. הכול זה אותה ממשלה. אני חושב שאי-אפשר למשוך מינוי כל כך הרבה זמן. זו שאלה ראשונה. שאלה שנייה, אני לא מומחה גדול בחקלאות, כידוע לך, אבל ממה שבדקתי, יש שני תחומים, תחום היין ותחום הזית, שבכל העולם מקובל לשמור על עצמאותם ולא להכפיף אותם למסגרות אחרות, אפילו אם יש מסגרת שמאגדת את כל נושא הצמחים, קל וחומר בישראל, שאנחנו יודעים שענף הזית, יש בו רגישות מיוחדת, כי יש בו, כאמור, הרבה מאוד ערבים, מיעוטים בישראל, שמתפרנסים מהענף הזה, שגם כך הוא מאוד-מאוד רגיש, גם בהיבטים אחרים, של מסיק, של השטחים – לא קשור בדיוק לעניין, אבל הכול – בקיצור, זה עסק עם הרבה מאוד רגישות. השאלה היא אם כל הדברים האלה לא יכולים לגרום לך לחשוב על העניין הזה שוב ולשמור על עצמאותו, ולא להכפיף אותו למועצת הצמחים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> על השאלה הראשונה אני אענה ברגישות כדי לא לפגוע במועמד. אני יכול להניח שאם בין החודשים מאי עד אוגוסט או ספטמבר כישוריו של המועמד היו מספקים את רשות החברות, סביר להניח שהמינוי שלו היה מגיע לחתימתי קודם שהחלטנו יחד עם אגף התקציבים על שינוי מבני בענף – ואמרתי קצת יותר מדי. אני לא בטוח שהיה מגיע אלי מינוי חיובי בסופו של דבר. צריך לזכור שהמכרז לא קובע דבר עד שהוא לא מאושר ברשות החברות על-פי כל הכללים, כפי שנהוג. להיפך, בשלב מסוים – אני רוצה שתדע – הועברה שאילתא על-ידי רשות החברות למחלקה המשפטית במשרדי, בעיקר בגלל פחות כישורים ניהוליים, ולהיפך: ניסינו לשכנע את רשות החברות, בשלב ההוא, כן לקבל את המועמד. זה בלי שום קשר לתהליך שנעשה אחר כך. אני מודע לעובדה שיש איזשהו ניסיון להוביל את זה למישור פוליטי, שנוגע בעיקר לנושא המגזרי ולא הענייני. אני יכול לומר באחריות שאם בחודשים האלה זה היה מגיע לחתימתי – וגם אמרתי את זה למועמד עצמו – הייתי חותם על זה ללא היסוס. זה לא היה משנה את ההחלטה שלי למזג אחר כך את מועצת הזיתים במועצת הצמחים. זה לא היה משנה את ההחלטה, אבל על המינוי שלו הייתי חותם ולא מעכב אותו לרגע, ובכל זאת זה לא מינוי שהגיע. בינתיים נחתם הסכם בין אגף התקציבים לבין משרד החקלאות, שאני פועל על-פיו. אני רוצה לומר – שאתה תדע – שחוק מועצת הצמחים כולל בתוכו את ענף הזיתים, כולל את מועצת הזית. מועצת הזית היא לא גוף שפועל מטעם חוק של עצמו, אלא פועל מטעם חוק מועצת הצמחים, והשר יכול, ברצותו, לצרף את הענף הזה כענף במועצה, כפי שענף זיתי המאכל הוא חלק ממועצת הזיתים, ופועל בנפרד. ענף שמן הזית, גם בגלל הסיבות המגזריות בעבר, כאשר הענף הזה היה כל כולו בידי מגזר המיעוטים, אכן פעל באופן דומה. מאחר שעומד להתפרסם דוח מבקר המדינה, שכרגע לא צריך לדבר עליו, כיוון שהוא עדיין בגדר של טיוטה, שהוא דוח מאוד-מאוד קשה, מאוד-מאוד קשה, שמצביע בין היתר על כשלים שנמשכים כבר הרבה שנים, אי-אפשר היה להמשיך במתכונת הזאת. צריך לזכור שמגזר המיעוטים מחזיק ב-150,000 דונם בעל, שהם כמעט לא מסוגלים לשלם את ההיטל של החזקת המועצה. מי שמתחזק את המועצות זה – בהמשך לשאלה קודמת של חברת הכנסת מירי רגב – המגדלים עצמם. המשרד יכול לעזור קצת, אבל לא הרבה יותר מזה. בשנים האחרונות ענף שמן הזית השתנה לבלי הכר, והועבר ליחידות גדולות מאוד שמושקות במים שפירים ובמי קולחין, ואכן הוא משנה ידיים. עיקר צריכת השמן וייצור השמן במגזר המיעוטים הוא פחות או יותר לצריכה עצמית, ולכן ממילא יש קושי לגבות מתוכו את ההיטלים. השינוי המבני הזה הוא שינוי מתבקש. יקום ענף זית בתוך מועצת הצמחים, הוא יכלול גם את ענף זיתי המאכל וגם את ענף זיתי השמן, וגם אז המדיניות שלי, כשר החקלאות, תהיה לתת עדיפות לבן מיעוטים שיעמוד בראש הענף הזה במועצת הצמחים. המדיניות הזאת לא משתנה, וגם המועמד הזה רשאי ללכת – מובן שיש לו יתרון – לאותו הליך, ברגע שהמועצה הזאת תקום, ולהיות ראש ענף הזיתים במועצת הצמחים, יחד עם מועמדים אחרים כמובן, כיוון שזה מכרז חדש של תאגיד אחר. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר החקלאות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> רגע, אני חושב שעוד לא השלמתי את התשובה. יש מדינות בעולם שמקובל בהן שהענף הזה הוא ענף נפרד, אבל סדרי הגודל שלהם הם סדרי גודל אחרים משלנו. ספרד ואיטליה הן מעצמות בתחום שמן הזית. אצלנו, למרות ההתפתחות המאוד-גדולה שתהיה ושקורית בשנים האחרונות, הוא לא מצדיק קיומה של מועצה סקטוריאלית קטנה ונפרדת שלא מסוגלת לתחזק את עצמה ולתת את השירותים לאזרחי מדינת ישראל במה שקשור לשמן זית ישראלי. תהיה לך הזדמנות, כאשר תקרא את דוח הביקורת, כחבר בוועדת הביקורת של הכנסת, לתת את דעתך למה שקרה שם בשנים האחרונות. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לשר החקלאות. אנחנו עוברים לשאילתא 546, של חבר הכנסת יעקב כץ: השאלת פקחים למינהל האזרחי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אז מה, עשית פרוטקציה לגדעון? <היו"ר מגלי והבה:> לא. לחבר הכנסת גדעון עזרא היו שתי שאילתות. ענית לשאילתא אחת ועכשיו לשנייה. אתה צריך להודות שיש לך חברי כנסת, שרים לשעבר, חרוצים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אמת. <546. השאלת פקחים למינהל האזרחי> חבר הכנסת יעקב כץ שאל את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום כ"ט בכסלו התש"ע (16 בדצמבר 2009): נתבשרנו כי משרדך השאיל 20 פקחים למינהל האזרחי. רצוני לשאול: 1. אם הפקחים נצרכים לפעילות המשרד, כיצד הושאלו למשרד אחר? 2. אם הפקחים מיותרים, מדוע המדינה מבזבזת כסף בהחזקתם? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> 1–2. השאלה של חבר הכנסת יעקב כץ היא בנושא השאלת פקחים למינהל האזרחי. ייעודה של יחידת הפיצו"ח – הפיקוח על הצומח והחי – הוא ביצוע פעולות שיטור ופיקוח בהתאם להנחיות הנהלת משרד החקלאות בנושאים חקלאיים שונים, ובכלל זה הפעילות החקלאית ברשות הפלסטינית, ברצועת-עזה, ביהודה ושומרון, מעבר סחורות חקלאיות מרצועת-עזה ויהודה ושומרון, פיקוח על המעברים לרצועת-עזה וליהודה ושומרון וכן מתן שירותי פיקוח עבור השירותים הווטרינריים והגנת הצומח. פעולותיה של היחידה ביהודה ושומרון הינן בהתאם לסמכויותיה, יעדיה והוראות הנהלת המשרד על-פי מדיניות הממשלה. הממשלה, על-פי מדיניותה, מטילה על יחידותיה מדי פעם, על-פי הצורך, משימות לאומיות אד-הוק, וחובתו של המשרד לבצען נוסף על פעילותו השוטפת. היחידה מבצעת את המשימות הנוספות ביעילות ובמסירות, ואלו אינן פוגעות באופן משמעותי במשימותיה השוטפות. בימים אלה סיימה היחידה את המטלה המיוחדת הזאת ושבה לפעילות הרגילה שלה. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת יעקב כץ. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, רציתי לדעת אם הפקחים שהושאלו על-ידי משרד החקלאות למינהל האזרחי טיפלו גם בבנייה ערבית שלא כחוק, או רק בבנייה יהודית, בגלל שאנחנו כת הטמאים? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> שמע, טרם סיכמתי את הפעילות שלהם ביהודה ושומרון ולא קיבלתי דוח מסכם על הפעילות שלהם בתקופה הזאת, מאז הוחלט על ההקפאה ביהודה ושומרון. כשנסכם אני אשמח להעביר לך דוח בכתב על הפעילות שהם ביצעו במהלך התקופה הזאת, וממילא אמרתי שהמטלה שלהם הסתיימה. אבל אני רוצה שתדע שבראשית 2006, לא בעת כהונתי כשר החקלאות, פרצה שפעת העופות, שהיתה מגפה מאוד-מאוד קשה באזור הדרום. באותה עת משרד הביטחון, על יחידותיו השונות, התגייס כדי לבצע את המטלה הזאת כמטלה לאומית, למרות ששר הביטחון דאז, שאול מופז, לא בדיוק היה שר החקלאות, או שהוא היה מהמסגרת המפלגתית שלי או של מישהו אחר. נהוג שכאשר פורצות מגפות כאלה, או שכאשר מתקבלות החלטות – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מגפת המתנחלים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> לא, לא, די, למה לך? למה אתה הולך למקום הזה? אתה לא תגרור אותי לשם. אני לא נמצא שם. השאלה שלך היתה במקום, גם אני הייתי שואל אותה כחבר הכנסת. דיברתי על מגפת שפעת העופות ועל ההתגייסות של משרד הביטחון. באופן טבעי, כאשר מתקבלת החלטה ומתבקשת עזרת משרד החקלאות, הוא ייתן כתף להחלטות הממשלה, גם אם השר העומד בראשו לא אוהב את ההחלטה. אני משאיר לשיקול דעתך לשקול את שיתוף הפעולה שלי במהלך הזמן, לא רק באופן נקודתי, כמו במקרה המסוים הזה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני רק רוצה להבטיח לשר שבעזרת השם המקומות האלה יהיו מלאים ביהודים, במיליוני יהודים, והתקופה הזאת תימחק מהזיכרון הלאומי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> בעזרת השם. <היו"ר מגלי והבה:> אנחנו עוברים לשאילתא האחרונה, שאילתא 548, של חבר הכנסת גדעון עזרא. בבקשה. <548. פגיעה בדגה בנמל יפו> חבר הכנסת גדעון עזרא שאל את שר החקלאות ופיתוח הכפר ביום כ"ט בכסלו התש"ע (16 בדצמבר 2009): יש תופעה מדאיגה, שדייגים רבים דגים בנמל יפו את הדגה בתקופת ההשרצה – שלושה חודשים – ובכך מונעים מדגים להשריץ ולהתרבות ופוגעים בדגה. רצוני לשאול: מה נעשה כדי למגר תופעה זו? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> תשובה על שאילתא מס' 548, של חבר הכנסת גדעון עזרא, בנושא פגיעה בדגה בנמל יפו: בישראל פועלים 500 כלי שיט המורשים – על-ידי האגף לדיג – לעסוק בדיג, מהם 28 ספינות העוסקות בדיג מכמורת. השלל השנתי של הדיג הימי על שלוחותיו נאמד ב-4,000–5,000 טון דגים. הענף מפרנס באופן ישיר כ-1,000 משפחות בהיקף הכנסה של כ-100 מיליון שקלים בממוצע לשנה. משרד החקלאות פועל לניהול משק דיג בר-קיימא לצורך השגת המטרות הבאות: א. שמירה על הדגה כמשאב לאומי המתחדש משנה לשנה ולדורות הבאים; ב. ניצול המשאב בצורה מיטבית, כך שהצרכנים יוכלו ליהנות מדגים טריים ואיכותיים שמקורם בים התיכון, בכינרת ובמפרץ אילת. במסגרת מדיניות משק הדיג שמנהל משרד החקלאות להגבלת מאמץ הדיג הוטלו מגבלות על מספר העוסקים בדיג, בכל הענפים, ועל כושר הדיג של הספינות. מ-1990 הוקפא צי ספינות המכמורת, ומ-1995 הוקפא כל צי הדיג. לאחרונה הטיל משרד החקלאות איסור דיג בעונת הרבייה של דגי הדקר – מה שאנחנו קוראים "לוקוס" – המהווים מטרה לדיג בצלילה. מדיניות זו מנעה את קריסת ענף הדיג בישראל. ההשבתה לתקופה של שלושה חודשים בעונת הרבייה תסייע בהתאוששות משאב הדגה, כמדיניות רב-שנתית. עם זאת, השבתה כזו תמנע מהדייגים להתפרנס, ויידרש תקציב לאפשר להם להתקיים בתקופות ההשבתה. <היו"ר מגלי והבה:> שאלה נוספת לחבר הכנסת גדעון עזרא. <גדעון עזרא (קדימה):> אדוני השר, אני שמעתי את מה שאתה אומר. השאלה היא: כאשר אתה דג בתקופת ההשרצה אתה גורם נזק לשאר החודשים במשך השנה, ולכן הדגה הולכת ופוחתת. אם זה מקובל עליך, מה הפיקוח שקיים בכלל – אם קיים – על מניעת דיג בחודשים הנ"ל שאתה נקבת בהם? מה עושים בעניין הזה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> פירטתי בפניך את הפעולות. <גדעון עזרא (קדימה):> אני לא שמעתי פירוט. מה נעשה בשלושת החודשים הנ"ל? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> בשלושת החודשים הנ"ל אין אפשרות לדוג. לכן אנחנו מגבירים את האכיפה, כדי שלא יתקיים דיג, ומי שנתפס מועמד לדין. <גדעון עזרא (קדימה):> השאלה היא מה היקף האכיפה, איזה אכיפה קיימת בעניין הזה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> אנחנו משלבים כוחות במקרה הזה – זה גם טוב לשאלה הקודמת – כוחות משולבים, גם עם היחידה הקודמת שהיית ממונה עליה, רשות שמורות הטבע והגנים, וגם עם היחידות האחרות, וכמובן פקחי משרד החקלאות, כולל יחידת הפיצו"ח, שהוזכרה פה קודם. לא משתלם לדייגים לעלות בתקופה הזאת, גם בגלל שהם פוגעים לעצמם בפרנסה, אבל גם בגלל שהם יודעים שרשיון הדיג יישלל מהם והם ייכנסו להליך משפטי שלצדו יש עונש כספי כבד. <גדעון עזרא (קדימה):> ואתה מרוצה מהפיקוח? <שר החקלאות ופיתוח הכפר שלום שמחון:> מה זה "מרוצה"? אנחנו עושים את המקסימום כדי לאטום את זה ככל הניתן. זה לא אומר שאין פרצות גם בדבר הזה, אבל אנחנו נעשה את מירב המאמצים כדי שהדבר הזה יתקיים. בתקופה האחרונה אני אישרתי תוכנית להשקעה בענף הדיג החופי – גם בים התיכון וגם בכינרת – בשווי של עשרות מיליוני שקלים, בין היתר כדי להשבית, כדי לעודד כניסה של ציוד חדש וכדי לערב יותר את הדייגים במהלך הכולל, על מנת שלא יפגעו בפרנסה שלהם. צריך לזכור שהתמעטות הדגה היא לא רק באזור שלנו, היא בכל העולם – זאת בעיה שכל העולם סובל ממנה – ואנחנו מקווים בדרכנו להתמודד אתה יותר ויותר בשנים הבאות. <גדעון עזרא (קדימה):> תודה רבה. <היו"ר מגלי והבה:> תודה לחבר הכנסת גדעון עזרא. אולי תסיירו שם ואז זו ההזדמנות שלנו, גם עם שר החקלאות, לאכול מדגי הים התיכון ונמל יפו. תודה לכם, רבותי. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, י"ט בטבת התש"ע, 5 בינואר 2010, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 19:13.