דברי הכנסת

דברי הכנסת י"ט / מושב שני / ישיבות ק"י–קי"ב / א'–ג' באדר התש"ע / 15–17 בפברואר 2010 / 19 חוברת י"ט ישיבה ק"י הישיבה המאה-ועשר של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, א' באדר התש"ע (15 בפברואר 2010) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעה לסדר-היום 7 כוונת ראש הממשלה לאפשר לאנשים שלא חיים בישראל להצביע בבחירות ולקבוע את גורלם של אלה החיים בה 7 מאיר שטרית (קדימה): 10 הצעה לסדר-היום 24 המשך המצור על רצועת-עזה 24 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 25 הצעה לסדר-היום 30 שנה לכישלון ממשלת נתניהו 30 חיים אורון (מרצ): 30 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 44 יוחנן פלסנר (קדימה): 54 רוני בר-און (קדימה): 55 דוד רותם (ישראל ביתנו): 56 שלמה מולה (קדימה): 58 הצעה לסדר-היום 62 המוסר הכפול והאכיפה הבלתי-שוויונית של חוקי הבנייה על-ידי ממשלת נתניהו, המעלימה עין מהשתוללות הבנייה הבלתי-חוקית של המגזר הערבי בירושלים, בנגב, בגליל, בערים המעורבות וביו"ש 62 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 63 סגן שר האוצר יצחק כהן: 65 דב חנין (חד"ש): 67 הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010 68 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 68 זבולון אורלב (הבית היהודי): 70 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 70 סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 71 הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16), התש"ע–2010 71 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 71 אורי אורבך (הבית היהודי): 73 הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010 74 דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 75 מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: פיצוי נפגעי הקפאת הבנייה 76 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 76 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 79 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 80 זבולון אורלב (הבית היהודי): 81 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 82 דב חנין (חד"ש): 85 חיים אורון (מרצ): 88 עתניאל שנלר (קדימה): 90 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 92 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 95 שלמה מולה (קדימה): 98 נחמן שי (קדימה): 101 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת – עדיין אין שר מהממשלה – היום ראש חודש אדר, א' באדר התש"ע – משנכנס אדר מרבים בשמחה – 15 בחודש פברואר 2010 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה לסגנית מזכיר הכנסת. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התש"ע–2010. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 4) (ביטול ההגבלה על מספר החברים בשותפות מקצועית), התש"ע–2010 – כ/307, פ/1445/18, של חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 48) (הרחבות הטיפולים הפארה-רפואיים לילדים המצויים בספקטרום האוטיסטי), התש"ע–2010 – פ/1801/18, כ/308, של חברי הכנסת רחל אדטו, זאב בילסקי ודני דנון. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2093/18 וכלה בהצעת חוק פ/2137/18 – הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – העברת האשפוז הסיעודי לאחריות קופות-החולים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת חיים אורון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החלת החוק על פליט וחוסה מדיני זמני), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת דב חנין וניצן הורוביץ; הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון – יורשים במקרה שאין שאירים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת ישראל חסון ויריב לוין; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הארכת חופשת הלידה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – איסור פיצול מרשמים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת רחל אדטו, חיים אורון ואמנון כהן; הצעת חוק תגמול למאבטח הנפגע בהצלת חיי הזולת, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – ביטול עסקה בשל מוצר פגום), התש"ע–2009, מאת חברי הכנסת חיים אורון, אורית זוארץ ומאיר שטרית וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המים (תיקון – עידוד חיסכון במים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת רונית תירוש וציון פיניאן; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – מצרכים כשרים לפסח), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (ציון הסבר לשמות רחובות), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (סמכות השר להגנת הסביבה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פינוי התיישבות מאזור טווח הסיכון ברמת-חובב, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הנצחת אישים שהורשעו בפלילים (תיקוני חקיקה), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – תקופת צינון לאנשי תקשורת), מאת חברת הכנסת רונית תירוש וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון – עבירות פרסומי תועבה שבהם מופיעים קטינים), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת יריב לוין ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני-אדם, התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת חברי ועדת הקלפי), התש"ע–2010, מאת חברי הכנסת דליה איציק, יריב לוין וזאב אלקין; הצעת חוק העונשין (תיקון – החזרת הסעיף הסוציאלי), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – העדפת תאגידים המעסיקים חיילי מילואים), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול להמרת דת), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – אמצעי מגן בטלפון נייד), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – אמצעי תשלום), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – זכאות לפיצויים החל מיום העבודה הראשון), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, חיים כץ ומרינה סולודקין; הצעת חוק הירושה (תיקון – פסלות לרשת והקפאת נכסים), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – סיוע במימון אימוץ בין-ארצי), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הארכת תקופת ההתיישנות), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – ביטול התניית מזונות ביציאה לחו"ל), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לקידום ההתיישבות בנגב (תיקוני חקיקה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון – הוראות בדבר סיוג השלכות הרשעה פלילית בבתי-דין צבאיים), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – דין יוצא צבא שנמצא בלתי כשר לשירות), התש"ע–2010, מאת חבר הכנסת דני דנון; הצעת חוק לעידוד ההתיישבות בקו עימות גזרת לבנון ובעוטף-עזה, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת יצחק וקנין ושלמה מולה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון – קביעת אחוזים ליתרת ההכנסות), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק חנייה לנכים (תיקון – תג חנייה אישי לנכה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק חנייה לנכים (תיקון – תג חנייה אישי לנכה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון ערך תזונתי למנה על מוצרי מזון), התש"ע–2010, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת מראות צד ברכב המשמש להסעות תלמידים), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק הקצאת קרקעות לנכים בנגב (תיקוני חקיקה), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת משה מטלון; הצעת חוק הביטחון בדרכים, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת יריב לוין, אורי אורבך, זבולון אורלב, דוד אזולאי, רוברט אילטוב, אריה אלדד, זאב אלקין, חיים אמסלם, אופיר אקוניס, אורי אריאל, אריה ביבי, משה גפני, דני דנון, יצחק וקנין, נסים זאב, ציפי חוטובלי, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, אמנון כהן, חיים כץ, יעקב כץ, אורלי לוי אבקסיס, מנחם אליעזר מוזס, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, אורי מקלב, מרינה סולודקין, חמד עמאר, ציון פיניאן, פניה קירשנבאום, מירי רגב, כרמל שאמה, דוד רותם, כרמל שאמה, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, ליה שמטוב ועתניאל שנלר; הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון – העלאת גיל הנישואין), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת חנין זועבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – ייצוג הולם לעולים חדשים), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת אלכס מילר; הצעת חוק חובת הזדהות רשות ציבורית בהתקשרות טלפונית, התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת מסעוד גנאים, אורי מקלב, דב חנין וטלב אלסאנע; הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור מעקב של מעביד אחר עובדיו), התש”ע–2010, מאת חברי הכנסת דב חנין ויריב לוין; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – מינוי רשם), התש”ע–2010, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – ייצוג הולם לנשים בבחירות לרשויות המקומיות), התש”ע–2010, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי. החלטת הוועדה המשותפת לוועדת המדע והטכנולוגיה ולוועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <רוני בר-און (קדימה):> אולי אפשר לקרוא את תוכן החוקים עד ששר בממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. סגנית המזכיר לא עשתה שום דבר על מנת למשוך זמן – פיליבסטר. <רוני בר-און (קדימה):> לא. – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל מה שהיא עשתה הוא על-פי התקנון, שבלעדיו אין. <רוני בר-און (קדימה):> להיפך. להחמיא לה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אני יכול לסדר שהיא תעשה שעת הקראה לחברי כנסת, אבל זה לא תפקידה. <הצעה לסדר-היום > <כוונת ראש הממשלה לאפשר לאנשים שלא חיים בישראל להצביע בבחירות ולקבוע את גורלם של אלה החיים בה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, היו לפנינו ארבע הצעות אי-אמון שהאופוזיציה, באדיבותה ובאחריותה, החליטה להמיר אותן להצעות לסדר-יום. יחד עם זאת, בנשיאות היום פניתי למשרד ראש הממשלה ולראש הממשלה, לממשלה כולה, וביקשתי שלא ירבו בהיעדרות ראש הממשלה מהבית לפחות בימי שני. גם נסיעות יכולות להתחיל ביום שני בלילה או ביום שלישי, והדבר מן הראוי שייאמר גם כאן מעל במת הכנסת. <רוני בר-און (קדימה):> הוא לקח אתו את כל הממשלה ואת כל הליכוד? – – – רוסיה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. הממשלה, רבים מחבריה, ראיתי אותם במשך היום בנושאים שונים שטיפלה בהם הכנסת, בכל מיני התכנסויות וועדות. הממשלה נמצאת כאן. עם זה, נציג הממשלה – – – <רוני בר-און (קדימה):> אולי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת רוני בר-און, אם תבקש מחבר הכנסת מגלי להחליף אותו, תוכל לדבר כל הזמן. <רוני בר-און (קדימה):> יש לי שאיפה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אדוני בא מהכפור – לא של מוסקבה. <קריאה:> בביזנס. <היו"ר ראובן ריבלין:> אל תדאג. עוד מעט ידאגו, משום שזה כבר הועבר במטה קסמים. לאחר שמתחילים לטפל בדברים, כאשר אתה לא נמצא בפוזיציה אתה מתחיל לטפל בדברים – זה עבר עכשיו לגרונאו. עוד מעט גרונאו יחליט באמת – – – <רוני בר-און (קדימה):> שגרונאו ייסע – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. בלילה נסע חבר הכנסת אלקין במחלקת תיירים, כאשר מזכיר הממשלה נוסע במחלקת עסקים. עכשיו, השאלה שלי היא רק: האם מזכיר הממשלה חשוב יותר מחבר כנסת? <רוני בר-און (קדימה):> By all means. איזו שאלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> ואידך זיל גמור, וכך יהיה, רבותי. <רוני בר-און (קדימה):> אני רק הצעתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> וכך יהיה. לעיתון "ידיעות אחרונות", הנושא של המניעים שמובילים את יושב-ראש הכנסת לקבל החלטות, הם לא באו מהמצאה של העיתון. הוא לא יכול לחשוב כל כך עמוק. רבותי חברי הכנסת, אנחנו – להצעה לסדר-יום. שר הביטחון נמצא פה. אנחנו רוצים לשמוע את ההצעה לסדר-היום בנושא: כוונת ראש הממשלה לאפשר לאנשים שלא חיים בישראל להצביע בבחירות ולקבוע את גורלם של אלה החיים בה – של חבר הכנסת מאיר שטרית. אני מזמין את חבר הכנסת שטרית. ישיב על ההצעה – אם שר הביטחון לא ירצה להשיב, אז השר ארדן אמור להיות כאן. <אורית זוארץ (קדימה):> יש לנו הרבה סטודנטים במדינות – – – אולי שר הביטחון ישיב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אומר לך שלפי התקנון אסור לקרוא קריאות ביניים. זה עלול לעלות לנו. אם אני אאפשר לך לקרוא קריאת ביניים, אני עלול להיחשד בכך שאני מסביר לך פנים מסיבות לא ענייניות. כבוד שר הביטחון, האם אדוני מתכוון להשיב? <שר הביטחון אהוד ברק:> אני תמיד אמצא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> הוא מסכים אתנו. <קריאה:> יש לי הצעה: שהוא ישיב לפני – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> – – – מה קורה אחרי כן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי. אתה יכול להתחיל לדבר; אני לא סופר את הזמן עד שהשר המשיב יהיה פה. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, האמת היא שעמדתי פה היום להציע הצעת אי-אמון, והסרנו את ההצעה לאור פנייתו של יושב-ראש הכנסת. אבל צריך לומר: הרי ראש הממשלה נוסע לחוץ-לארץ לא בהפתעות. מתאמים אתו את הנסיעה מראש. אם זה הפך להיות כלל שכל יום שני הוא נוסע כדי שלא יהיה אי-אמון – אנחנו נבין את זה מהר מאוד ובכל זאת נגיש הצעות אי-אמון, כי ממילא אף אחד לא בא מהממשלה: לא להקשיב ולא לענות. הם באים רק להצבעה. אני מציע לראש הממשלה לעשות את אותו שיקול שעשו לפניו אחרים ולהימנע מנסיעות ביום שני, אלא אם זה באמת כורח. אחרת, בעצם, זה משתק את היכולת שלנו להגיש הצעות אי-אמון בכנסת. אז אנחנו הופכים את זה להצעה לסדר-היום כדי לדבר, והדיבורים הם אותם דיבורים, ואני מתייחס כאילו זו באמת לא הצעה לסדר-היום אלא אי-אמון. אני שואל את הממשלה: מה? השתגעתם? אני לא מבין כמה שנים צריכות לעבור וכמה ניסיונות צריך עוד לעבור כדי להבין שהרעיון האווילי הזה, לתת אפשרות למצביעים, לישראלים בחוץ-לארץ להצביע, הוא לא רק לא ציוני אלא הוא ציני. אין פה ציונות. יש פה ציניות. יש פה חשבון פוליטי קר של מישהו שחושב שאם הוא ייתן זכות הצבעה למאות אלפי ישראלים בחוץ-לארץ, שלא חיים פה, שחלקם עזבו את הארץ לפני עשרות שנים, והם יקבעו מי יהיו חברי הכנסת שלנו, אז אולי יש סיכוי שהוא יקבל עוד כמה קולות או כמה מנדטים מאותם תושבי חוץ. אדוני היושב-ראש, אתה עד כמוני. אני גאה לומר את זה, כיוון שאני התנגדתי כל השנים, גם כשהייתי חבר בליכוד, והפלתי את ההצעות שמשה ארנס הביא לוועדת חוקה פעם אחר פעם, וגם בכנסת, כי חשבתי שזה סקנדל לתת לאנשים שלא חיים פה לקבוע את גורלנו בארץ. יש הבדל גדול בין ישראלי שחי פה למי שאיננו חי פה. מי שחי פה שותף לחיי היום-יום במדינת ישראל. ילדיו הולכים לצבא, ואם יש מלחמה – הוא נמצא תחת התקפה של טילים. הוא נמצא באותו לחץ ובאותו כורח, והוא רשאי כמובן לקבוע את גורלו במו-ידיו כשהוא הולך לבחור את נציגיו שיחליטו את ההחלטות הללו. מישהו מציע להעביר לכמעט 20% מהמצביעים בישראל את הזכות להחליט מי יהיו חברי הכנסת פה? הרי אם זה יקרה, תחשבו רגע מה יקרה בעולם. יסתובבו בחוץ-לארץ מועמדים מטעמם. למה שיהיו רק פה? אם הם ייבחרו, הם יעלו לארץ. הרי הם אזרחי ישראל. <רוני בר-און (קדימה):> פריימריס שם. <מאיר שטרית (קדימה):> הם יכולים לרוץ שם, לעשות קלפיות שם, לעשות תעמולה בארצות-הברית, ואולי גם אנחנו נרוץ לארצות-הברית לרוץ אצל היורדים. <יעקב אדרי (קדימה):> מחלקת עסקים. <מאיר שטרית (קדימה):> כנראה השלמנו עם עניין הירידה. זו עובדה. אף אחד לא מדבר נגד היורדים. אבל, חברים, עד כאן. הרעיונות – בוא נבדוק, מתי, מי עזב את הארץ עד לפני חמש שנים, מי סטודנט, מי עבד, מי לא עבד – תגידו: זה נורמלי? יש לכם עודף כסף? נראה לכם שאפשר להקים מנגנון שיבדוק כל אדם בחוץ-לארץ מתי הוא יצא מהארץ ומתי הוא חזר, מתי הוא ביקר, מתי הוא לא ביקר, איפה הוא למד ואיפה הוא לא למד? <קריאה:> למה לא? <מאיר שטרית (קדימה):> אחד התירוצים הכי אידיוטיים ששמעתי: למה צריך לתת לאנשים לבחור בחוץ-לארץ – כי אסירים בוחרים, אז למה שהם לא יבחרו. אז בבקשה, גם גרסה של הטיעון הזה – תבטלו את זכות הבחירה לאסירים; אם מישהו טוען שזו הסיבה לתת לתושבי חוץ-לארץ לבחור. חברים, מדינת ישראל נמצאת במצב ביטחוני מיוחד. הוא שונה מהמצב של מדינות רבות בעולם שכולם רוצים ללמוד מהן. אין מדינה שנמצאת במצב כמו שלנו, שהכרעות שנופלות פה, ויכולות ליפול בכנסת ובממשלה, הן קריטיות לחיים של המדינה הזו. אנחנו נעביר אותן לתושבי חוץ? אולי ניתן את זה לתאילנדים גם כן? בואו נביא תאילנדים, שיהיו יותר קולות. זה פשוט מטורף לחלוטין, אין לי מלה אחרת לומר. לא רק זאת. הטענה היא, עוד טענה שמעלים – מה יש? הנה, במדינות אחרות מצביעים, ולא קורה שום אסון. נכון. במדינות אחרות, אם בארצות-הברית חיים 240 מיליון איש, ויש, נגיד, 2 מיליוני אמריקנים בחו"ל, היחס הוא שולי. אם אצלנו חיים מיליון בחו"ל ויש פה 6–7 מיליוני אזרחים, יש לזה משמעות גדולה מאוד. אז אני לא מבין למי החשבון. מישהו באמת בטוח שיקבל את הקולות בקלפי? יכול להיות שמצב הרוח היום הוא כזה. מצב הרוח יכול להשתנות מחר, בדיוק להיפך. וכבר היינו בסרט הזה וראינו אנשים שפעם רצו להצביע ימין, וראינו אותם פעם שתמכו דווקא בשמאל, ולא בימין. אסור לתת לאנשים שאינם חיים פה להחליט על גורל המדינה הזו. מי שרוצה להחליט על מה שיהיה במדינה הזו, שיתכבד ויבוא. ואני שמח שבתוך הממשלה יש מפלגות שמתנגדות לזה. מפלגת העבודה, אני שומע, וגם ש"ס, מסיבותיה שלה. אני מברך אתכם על ההתנגדות הזו. נמאס, אני אומר לך, נמאס לראות שמפלגת העבודה, אדוני שר הביטחון, יושב-ראש מפלגת העבודה, סלח לי, מה שאני מכנה "מתסמרטטת" מול הממשלה הזו. אתם מוותרים להם על כל דבר. מקבלים כאילו גזירה משמים. אתם לא צריכים להיות שם. אתם לא אמורים להיות שם מההתחלה, אבל אתם לא צריכים להיות שם עכשיו ובטח לא לתת יד למהלכים כאלה, ואני מברך אתכם שאתם סוף-סוף מתעוררים ואומרים: לזה – לא, עד כאן. ואני מקווה שאם באמת החוק הרע הזה יוגש, גם החברים בתוך הממשלה שמתנגדים לחוק הזה אכן יהיו פה, יתייצבו, ונשים קץ לרעיון העוועים הזה שמתנוסס פה לפתחנו. זה לא ציונות; זה ציניות, הרעיון הזה, ואני מציע להפסיק אותו. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעשות משהו שהוא חריג; לא חריג, אולי חסר תקדים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו בהצעת אי-אמון, אז אני אומר למה אנחנו לא מאמינים לממשלה הזו. אני רוצה לעשות משהו חסר תקדים – ולקרוא מתוך עיתון, לא גדול, לא "ידיעות אחרונות" דווקא, אלא מתוך עיתון "מעריב", כתבה שכתב בן כספית ביום ראשון שעבר, במלאות שנה לבחירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא עיתון גדול אבל הוא עיתון של המדינה. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא עיתון של המדינה, זה היה העיתון של המדינה, פעם. ובכן, הוא כותב, בן כספית – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל אחד בעיני עצמו. <מאיר שטרית (קדימה):> – – "מה הביאה לנו עד עכשיו הקדנציה של נתניהו?" אני מקריא, כי הרבה אנשים אולי לא קוראים "מעריב", הנה, יש להם הזדמנות לשמוע, בשידור ישיר. אני קריין לא רע ואני חושב שאני יכול לקרוא את זה בסדר: "הנה רשימה חלקית", הוא כותב, ואני לא מדלג על שום דבר: "חברי הכנסת ייסעו סוף-סוף במחלקת עסקים". אפרופו הוויכוח הקודם אני רוצה לומר לך שהמתחסדים והצבועים בין חברי הכנסת שיצאו חוצץ נגד נסיעה במחלקת עסקים, זו פשוט בושה לכנסת; אתם מביישים את עצמכם. בעיקר שהם כולם נסעו במחלקת עסקים. הצעתי, אדוני היושב-ראש – אתה לא צריך להיבהל משום ועדה ומשום אדם. זו החלטה נכונה; הרי עד עכשיו נסעו כולם במחלקת עסקים, רק בלי החלטה. אתה קיבלת החלטה, אל תיסוג ממנה. ותן חופש בחירה: מי שרוצה לנסוע במחלקת תיירים, שייסע. אנחנו לא מכריחים אף אחד. לא ראיתי שלקחו חבר כנסת בכוח והעלו אותו במדרגות למחלקת עסקים, את זה עוד לא ראיתי. ואדרבה, שהציבור ישפוט אותם – מי שרוצה לנסוע בעסקים שייסע, מי שרוצה לנסוע בתיירים – שייסע. ההתחסדות והצביעות הזו. מה, מעמדו של חבר כנסת פחות מאשר של פקיד ממשלה? זה נשמע לכם נורמלי? מה החשש הגדול הזה מעיתונות? הנה, אני עומד על הבמה, אדוני היושב-ראש, כחבר הכנסת, ועשיתי בכנסת כמה שינויים גדולים לטובתם של חברי הכנסת. לא חששתי מעיתונות. נכון, הפסקתי את העיסוק הנוסף של חברי הכנסת, בחוק; אסרתי עיסוק נוסף של חברי הכנסת. אבל העליתי את שכר חברי הכנסת, זה אני – ב-33%. אני דאגתי לכך שיהיו שני עוזרים פרלמנטריים. אני אחראי לזה שיש תקציב לקשר עם הציבור. כי זה יותר זול למדינה שהיא תשלם על אותו משרד של חבר כנסת, ולא שאיזה קבלן או אינטרסנט ייתן משרד לחבר כנסת שמחר הוא ישרת אותו בכנסת; הרבה יותר נקי, הרבה יותר צודק שהכנסת והמדינה משלמות את ההוצאות של חבר הכנסת ולא מישהו אחר, חיצוני. ואני חושב שהדבר הזה צריך להיות על השולחן, ולא צריך לחשוש כל כך מעיתונות. לא ראיתי שהעיתונאים הם מזי רעב. ואני מציע לבדוק איפה הם נוסעים. אבל זה לא הנושא. אני מצטט את הציטוט הזה. הוא אומר: "הנה רשימה חלקית – חברי הכנסת ייסעו סוף-סוף במחלקת עסקים. מי שלא רצה לתת לראש המטה של שר הביטחון תנאי מנכ"ל, ייתן עכשיו תנאי מנכ"ל לכל ראשי המטות של השרים. הישראלים החיים בחוץ-לארץ, בלי טילים ומסים ומילואים ופיגועים, יקבלו בקרוב זכות הצבעה והכרעה על גורלם כאן. ישראל עומדת להשקיע 50–70 מיליארד שקל ברשת רכבות גרנדיוזית – –" <ציפי לבני (קדימה):> אז זהו, כבר לא. <מאיר שטרית (קדימה):> בינתיים שמעתי שזה ירד. "– – שאף אחד לא צריך באמת. קודם שיהפכו את הרכבת הקיימת ליעילה ומועילה. סמכויות בתי-הדין הרבניים יורחבו. קווי המהדרין המפרידים בין גברים לנשים יישארו, נשים המעזות להתעטף בתפילין ברחבת הכותל המערבי ייעצרו. חוק החמץ יורחב, חוק הסגנים שש"ס יזמה, ואמור היה לאפשר להגדיל עוד את מספר סגני ראש עיר, בשכר, נבלם ברגע האחרון". ואפרופו זה, היום מונח לפנינו לקריאה ראשונה חוק שהוא שערורייה, פשוט בושה. החוק שמציע שכל עמותה תוכל להביא עד 2 מיליוני שקלים לשנה פטור ממע"מ ופטור ממכס, יעני תרומות לנזקקים. תגידו, אתם השתגעתם? והממשלה תומכת בזה? יש בארץ 36,000 עמותות. נגיד שכל אחד מביא רק 2 מיליונים. אתם מגיעים ל-60 מיליארד שקל. תגידו, אתם השתגעתם לגמרי? ולמה שלא יקימו עוד 100,000 עמותות? אני גם אקים עמותה לנצרכים, ונתחיל להקים עמותות ונבקש להביא דברים פטורים ממכס, פטורים ממע"מ, יעני – שמישהו אחר תרם. תגידו, זה נראה לכם נורמלי? אני לא מסוגל להבין, אדוני היושב-ראש, איך ממשלה רצינית או שר אוצר רציני יכול לתת יד ולא להגיש ערעור לממשלה על זה, ולהפוך עולמות, שדבר כזה לא יקום ולא יהיה. עוד לא ראיתי שפטרו ממע"מ שום דבר – אפילו לא על פירות וירקות. <רחל אדטו (קדימה):> תרופות מצילות חיים לא פטורות ממע"מ. <היו"ר ראובן ריבלין:> החוק הזה עבר קריאה טרומית, הוא בא היום לקריאה ראשונה. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא בא לקריאה ראשונה היום. היום הוא בא לקריאה ראשונה, וצריך להפיל את החוק הרע הזה כי זו פשוט שערורייה ובושה. זו מכבסה של כסף ושחיתות, שחיתות לשמה. ומי שלא מבין את זה, לא מבין את האלף-בית בכלכלה, ולא את האלף-בית ביבוא ויצוא. ואני מתפלא שאנשים שותקים. נהיו, באמת, עדר כבשים. "לפעמים נדמה שלאף אחד כבר לא ממש אכפת. קהות חושים מוחלטת משתלטת על הציבוריות הישראלית. כל עוד הבורסה בסדר, הביטחון בסדר, ו'האח הגדול' בסדר – הכול בסדר. מי שמעיין במתרחש בחצר האחורית שלנו, יכול להתפלץ. כדי לשרוד ממשכן בנימין נתניהו את העתיד הציוני שלנו כאן בלי חשבון. את יחסי החוץ הוא מפקיד בידיו הלא-אחראיות של אביגדור ליברמן; את ענייני הפנים בידיו החרוצות של אלי ישי. הם לא צריכים יותר מזה. כשהחתול לא בבית, העכברים משתוללים. ליברמן עושה את זה ביד רמה ובזרוע נטויה. ישי – בשקט ובחדרי חדרים. זה לא אומר שהוא יעיל פחות, לפעמים עושה רושם שהוא יעיל יותר. "הנה רשימה חלקית של הישגי ש"ס בשנה האחרונה: חוק נהרי התקבל עוד בקדנציה הקודמת, חוק נורא לכל מי שהמדינה הזו יקרה לו. הופך את מוסדות החינוך המוכרים אך הלא-רשמיים לאימפריות המתוקצבות ביד רחבה בידי המדינה. זה פשוט מחליש את החינוך הממלכתי, מפרק אותו, הופך אותו לאנדרדוג, שיהיה, לא בעוד הרבה זמן, מיעוט. מה זה 'מוכר אך לא רשמי' – זה חרדי או אסלאמי? ועכשיו, עם האוכל מגיע גם התיאבון. לפני חודש יצא חוזר מנכ"ל משרד הפנים שמעניק לחוק נהרי פרשנות מחוצפת, שלא תיאמן ממש. על-פי הפרשנות הזו, רכיבים שלא היו כלולים מעולם בכיסוי התקציבי של מוסדות אלה, נמצאים עכשיו בפנים. על הרשויות המקומיות המבוססות הוטל לשאת בעול התקציבים". ואגב, אדוני היושב-ראש, כמי שהיה שר הפנים – אני הוצאתי בחוזר מנכ"ל הוראות ברורות בדיוק נגד העניין הזה, כדי שלא ייתנו כסף לדברים שלא צריכים, בחוק חינוך חובה, וכל הניסיונות של נהרי וש"ס לקבל את זה לא הצליחו. עכשיו נפרצה הדלת. מותר. שהרשויות ישלמו את כל ההסעות והבניינים והשכירויות של כל מבני ש"ס בארץ. זה פשוט הגיוני – אני לא מבין, אדוני שר הביטחון, למה אתם מסכימים לזה. זה הרי סקנדל. ואגב, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לחברי הכנסת איזו נקודה אחת, מזעזעת, שלא תיאמן, במערכת החינוך: היום במדינת ישראל, בכיתות א' של מדינת ישראל, 62% מילדי ישראל לא מקבלים שום חינוך ציוני, שום חינוך לעבודה, שום חינוך לשירות בצה"ל, שום חינוך למורשת, שום מורשת קרב. למה? כי הם לומדים בחינוך החרדי או הערבי, ושם הדברים האלה לא קיימים. 62% מכיתות א', ו-52% מכיתות ב', והמספר ילך ויעלה. אנחנו מגדלים דור שלא יהיה ישראלי, וגם הם יצביעו; שהם לא יהיו ישראלים. בואו טפלו בסוגיה הזאת. חברים, הדבר הזה של חינוך מוכר ולא רשמי שמרחיבים את אפשרויותיו, רק מושך עוד יותר תלמידים לשם. ואת מי הוא מושך? את האוכלוסיות החלשות שאין להן ברירה, שאין להן לאן ללכת. אז אתם לא מבינים שזה פשוט סכנה בעיני? אדוני היושב-ראש, אם מותר לי לספר – בדיון בממשלה שדנו בעניין הזה של שירות לאומי – אדוני שר הביטחון בטח זוכר את זה – אני אמרתי את מה שאני אומר פה על הבמה והתנגדתי לעניין הזה. כשניסו לכרוך בעניין איזה דבר, אמרתי שהחינוך הזה הוא לא ציוני – לא החינוך של ש"ס ולא החינוך של הערבים. אמר לי השר אריאל אטיאס בממשלה: אתה אומר שאני לא ציוני? אמרתי לו: כן, אני אומר שאתם לא ציונים. ולמה? יש הבדל אחד: הילדים שלך לא הולכים לצבא, שלי – כן הולכים. זה ההבדל הגדול. ולא צריך לשים את זה מתחת לשטיח. צריך לשים את זה על השולחן ולדאוג לכך שאנשים יקבלו חינוך ממלכתי, לא חינוך מוכר בלתי רשמי או חינוך רשמי שלא מוכר או חינוך מוכר שאיננו רשמי. זה הרי בדיחה הדבר הזה. אני רוצה לומר לך, אדוני, כשר פנים וכשר שיכון וכשר חינוך, אני ראיתי, לצערי – במגזר הערבי – הנה, יושבים פה חברי הכנסת הערבים, יעידו אם מה שאני אומר איננו נכון – רוב גני-הילדים הממלכתיים נסגרו מזמן. היום רוב הגנים במגזר הערבי מופעלים בידי עמותות פרטיות שאלוהים יודע למה הם מחנכים את הילדים. למה? כי זה יותר זול; סוגרים את קומת העמודים בבית, מקבלים אישור לפתוח גן-ילדים פרטי, מביאים את הילדים של כל הסביבה, משלמים לגננת חצי מחיר, החינוך לא בדיוק אותו דבר – אבל מה זה משנה? אף אחד לא מעז. קצת ראשי ערים באו אלי אז כשר חינוך להגיד, תעשו משהו. סוגרים את כל גני-הילדים בחינוך הממלכתי. ואני אומר, ריבונו של עולם, הרי זאת ממשלה לאומית לכאורה – תפסיקו את זה, תגידו שאתם לא מתקצבים אף גן פרטי. נכון שזה בעיה גם מול חינוך תלמודי-התורה וגם החינוך החרדי – גם שם אל תתקצבו. ואז תראו שהכול הופך להיות ממלכתי, ואז אפשר לפקח על זה. אם אנחנו רוצים לראות מדינה באיזה מקום – מה, לא אכפת לכם? לי אכפת. אני משתגע מזה שהמדינה פשוט יורדת לטמיון. אני אומר את זה בצער, כי אני רואה את זה על כל צעד ושעל שאנחנו הולכים – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – והממשלה הזאת לא מתקנת – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני לפחות מנסה לתקן, כן. אני מתקן את זה – הרבה דברים אני מתקן – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> מה עשית? שלטת עשרות שנים. זה רק מעיד שאתה לא יודע – – – <מאיר שטרית (קדימה):> הרבה דברים אנחנו מתקנים. הרבה דברים – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> זה דבר צודק, זה קיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אזולאי, אדוני יכול להציע הצעה אחרת. <מאיר שטרית (קדימה):> על כן, אדוני היושב-ראש, אני קראתי רק חלק קטן מהרשימה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה סיימת? <מאיר שטרית (קדימה):> אני כבר מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר גמור. <מאיר שטרית (קדימה):> אני קראתי רק חלק קטן מהרשימה, אני לא יכול לסיים בגלל הזמן, אבל אני אקרא, אדוני, רק את הסוף – זה יהיה יותר מעניין. אני קורא רק את הקטע האחרון: "באותה נשימה הוספה תוספת שכר שמנמנה לעובדי בנק ישראל, שמרוויחים עשרות אלפי שקלים גם ככה, והורד המס השולי לעשירים, שמרוויחים מיליונים בכל מקרה". כמו שאתם יודעים, השנה הממשלה מוותרת על 5 מיליארדי שקלים בהטבות מס ובהורדת מס הכנסה ליחידים ולחברות – 5 מיליארדי שקלים. כשהמדע מתחנן לעוד 10–20 מיליון דולר; כשבית-ספר לרפואת שיניים עומד להיסגר בגלל 15 מיליון שקל, ולא יהיה בית-ספר לרפואת שיניים בתל-אביב". <רוני בר-און (קדימה):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> "בכל החגיגות האלה המשק יכול לעמוד בהעלאה מוסרית קטנה לעובדי הניקיון – לא ולא. אלה הם עניי עירך, מר נתניהו. אין להם סיגרים, גם לא חברים עשירים, יש להם לא מעט ילדים בבית, וחלק מהם רעבים. נשאלת השאלה: בשביל מה הוא שורד, נתניהו? מה המטרה שלו? מה האג'נדה שלו? לאן הוא חותר? מה הוא מנסה להשיג? לטובת מה או מי הוא פועל? כבר שנה חלפה ואין זכר לאג'נדה אמיתית, מטלטלת, אמיצה. ביד אחת מקפיא את ההתנחלויות כמו שאף אחד לפניו לא הקפיא, וביד השנייה בולם כל ניסיון להתקדמות מדינית אמיתית. הכול קפוא, הכול תקוע – העיקר שהוא שם, בלשכת ראש הממשלה – – " <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> "– – עושה את עצמו מנהל את העניינים שמתנהלים מעצמם. אין דין ואין דיין – –" <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> "– – אין יוצא, ואין בא." <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא כבר מעבר לזמן. <מאיר שטרית (קדימה):> "כשנתעורר ונבין לאן זה הולך יהיה מאוחר מדי, העיקר שהח"כים ייסעו בינתיים במחלקת עסקים וליוני קורן, ראש מטה שר הביטחון, יהיו תנאי מנכ"ל". <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, אני רציתי פשוט כשאתה עוד עומד על הדוכן – כי השר ארדן ישיב לך על כל שאר הדברים עוד מעט. שאלה אחת שאלת אותי. אינני חושב שפוליטיקאי צריך לעסוק באפולוגטיקה, כי ברגע שהוא עוסק בהסברה ובאפולוגטיקה הוא נכשל בתפקידו. אני רק רוצה לומר לך בעניין ובנושא חברי הכנסת: כשאני חזרתי לשמש כיושב-ראש הכנסת התברר לי שאין נוהל, כפי שלא היה בעבר נוהל, בקשר לנסיעות חברי כנסת, אבל יש נוהל שהתמסד כאן: חברות כנסת נוסעות בעסקים, שרים לשעבר נוסעים בעסקים, יושבי-ראש ועדה נוסעים בעסקים. <ציפי לבני (קדימה):> חברות כנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> נוצר מצב שרק פלסנר ועוד ארבעה חברים לא היו נוסעים בעסקים. מה אני יכול לעשות שחבר הכנסת פלסנר הוא מתנדב בעם? הוא מתנדב בעם בנכונותו להיות יחד עם השר לשעבר בחזית הראשית שלנו באירופה בנושא הסברה? הוא עושה זאת לתפארת מדינת ישראל יחד עם נחמן שי ויחד אתך ויחד עם בילסקי ויחד עם זאב בוים ועוד רבים אחרים. <אורית זוארץ (קדימה):> מזל שיש קדימה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. אני לתומי חשבתי שטוב למסד זאת בנהלים. לא ידעתי עד כמה ההתנגדות רבה בתוך הכנסת עצמה, או כי אני לא הבחנתי בזה. אבל ברגע שהתברר לי שבכנסת עצמה יש התנגדות כל כך גדולה לנושא זה, מי אני אשר אבוא ואומר לחברי הכנסת, הרף לכם? אני מחזק ומאמץ את ידיהם. <מאיר שטרית (קדימה):> יש לי הצעה, אדוני היושב-ראש: תוציא מכתב לכל חבר כנסת – שיכתוב במה הוא רוצה לנסוע. תפרסם את הרשימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו, תאמינו לי, אנחנו מבינים את רחשי לבו של הציבור ואת רחשי לבה של הכנסת שהרי הכנסת היא בבואה של הציבור. לכן נפעל בהתאם לרחשי הלב של הציבור. <רוני בר-און (קדימה):> – – – תמיד אפשר לנסוע – – – שיהיה יותר גרוע. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אתה חזרת אתמול מארצות-הברית, אבל אני רוצה לומר לכם שמעכשיו כל חברי הכנסת שנוסעים על-ידי כך שהם מוזמנים לחו"ל, תקבע ועדה חיצונית האם הסעתם בנסיעה בביזנס אינה מהווה איזה פיתוי או איזה תגמול שאינו ראוי. <רוני בר-און (קדימה):> הוועדה תיסע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בלאו הכי לא נוסע. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תבינו, חברי הכנסת – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אתמול נסע ראש הממשלה למוסקבה, וחבר הכנסת אלקין, מטעמנו, כפי שחבר הכנסת שטרית העומד לטוס לווינה בשליחותנו, נוסעים במחלקת תיירים. אבל במחלקת עסקים נסע מזכיר הממשלה. צא ולמד, מזכיר ממשלה עדיף בהרבה על חבר כנסת. <מאיר שטרית (קדימה):> אז תשנו את זה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני ראיתי רבים מחברי חברי הכנסת שהיו מזכירי ממשלה, וכל מה שהם רצו וייחלו זה להיות חבר כנסת. <רוני בר-און (קדימה):> גם הוא, גם הוא. <מאיר שטרית (קדימה):> רבים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ביילין, הרצוג, סער ומרידור וטובי בנינו – כולם היו. <רוני בר-און (קדימה):> בוז'י. בוז'י הגדול. <היו"ר ראובן ריבלין:> היחידה שלא הסכימה להיות מזכירת ממשלה היתה ציפי לבני. <מאיר שטרית (קדימה):> אני סיימתי, אדוני היושב-ראש. אני רק רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אל תיכנע להלך הרוח הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא נכנע. קול ההמון כקול שדי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> תביאו את זה לוועדה של הכנסת שתדון ותחליט, זה נורא פשוט. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא הייתי מודע. שמעתי רבים מחבריכם, ואני מעריך זאת מאוד. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל מה שאני עושה זה רק מתוך שלמות – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר ארדן, אנחנו מאריכים היום את הדיון כי הזמן נתון בידינו, כי אין הצעות אי-אמון, ואנחנו יכולים לסיים כל יום שני, חלילה, בגלל הנסיעות הדחופות של הממשלה, את הדיונים ב-17:30, ואינני רוצה שכך יהיה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אם קדימה – – – לג'ומס. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין לי בעיה. <רוני בר-און (קדימה):> אז אני מבקש הצעה נוספת לסדר-היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> תבוא למזכיר. בסדר, שב, רשמו אותך. <רוני בר-און (קדימה):> תרשום אותי בביזנס. <הצעה לסדר-היום> <המשך המצור על רצועת-עזה> <היו"ר ראובן ריבלין:> הצעה נוספת לסדר-היום היא של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בנושא: המשך המצור על רצועת-עזה. בבקשה, אדוני, גם לרשותך עשר דקות. אדוני שר הביטחון, אתה רואה שיש עניין פה, בכנסת. שר הביטחון, יש עניין בכנסת, אתה רואה. הביקורת היא לא קלה. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, במקרה או לא במקרה לפני כשעה וחצי קיבלתי טלפון מאזרח מרצועת-עזה; הוא אדם עיוור, נפגע תאונת עבודה, ומאז מבצע "עופרת יצוקה", מאז המלחמה על עזה, הוא ו-763 נפגעי תאונות עבודה מרצועת-עזה לא מקבלים את הקצבה שהם קיבלו בשנים האחרונות מהביטוח הלאומי. אני התפלאתי. אמרתי לו שב-24 בינואר – כי אני טיפלתי בנושא גם קודם, אבל ב-24 בינואר הכותרת הראשית של עיתון "הארץ", גם בעברית וגם באנגלית, מאת עקיבא אלדר, שהוא כתב מהימן, כשהוא מביא ידיעות בוודאי, בישרה ששר הביטחון אהוד ברק החליט לאפשר לאנשים האלה לקבל את הקצבה. עד עכשיו הם לא קיבלו את הקצבה. דיברתי עם העיתונאי – הידיעה היתה מהימנה, הוא קיבל אותה מגורם רשמי, הוא גם בדק, ואמרו לו: אנחנו מעבירים את הכסף. עד עכשיו הם לא קיבלו, אף-על-פי שאלה אנשים קשי-יום, נכים ונכים קשים – קטועי רגליים, עיוורים, אנשים שנפגעו בתאונות עבודה ומגיע להם בדין פיצוי, קצבה חודשית. עד עכשיו הבעיה הזאת לא נפתרה, משום שיש מצור מוניטרי על רצועת-עזה, נוסף על המצור ההומניטרי על הרצועה. אני מקווה – ומר אהוד ברק שומע אותי – שהבעיה תיפתר, כי פשוט היתה כותרת ענק: אהוד ברק החליט להעביר 25 מיליון שקל למקבלי קצבת נכות מתאונות עבודה ברצועת-עזה. אלה אנשים שמדברים אתי כל יום-יומיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מתכוון לאלה שעבדו בישראל? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> עבדו בישראל, בוודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי אלה שעובדים ברצועת-עזה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אלה שעבדו בישראל בעבר. למשל האדם שדיבר אתי, הוא הפך לעיוור – עבד באשקלון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עיקר תאונות העבודה בעזה הן מחומר נפץ. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הוא התעוור בעבודתו באשקלון לפני כעשר שנים, ומאז הוא מקבל קצבה, והביטוח הלאומי מעביר, אבל משרד הביטחון עצר את העברת הכסף. זו דוגמה עד להיכן מגיע המצור על רצועת-עזה. קודם כול, בהחלטה של הכנסת, שהחליטה על ההתנתקות, היה סעיף שהסתיים הכיבוש; סעיף מפורש: הסתיים הכיבוש של רצועת-עזה. כמובן, לא רק ההתנתקות היתה חד-צדדית, גם ההצהרה הזאת חד-צדדית. אפילו במשרד המשפטים בישראל לא קיבלו את הקביעה הזאת, וחוברו דוחות שקובעים שעדיין יש אחריות של ממשלת ישראל ושל מדינת ישראל למצב ברצועת-עזה, בגלל המצור ובגלל השליטה במים הטריטוריאליים, במתחם האווירי ובכל המעברים לרצועת-עזה. הכיבוש לא הסתיים, וכל מה שקורה ברצועת-עזה – ועל-פי הדין הבין-לאומי, על-פי דוחות של ארגונים בין-לאומיים, בהם ארגונים המסונפים לאו"ם, הקביעה היא שהכיבוש לא הסתיים וישראל נושאת באחריות למצב ברצועת-עזה. מצור על כל כך הרבה אנשים, 1.5 מיליון או 1.4 מיליון, הוא דבר שלא קיים בשום מקום בעולם היום. אין לזה אח ורע. ואני מעז להגיד שאין לזה אח ורע כמעט בהיסטוריה – כשצבאות היו צרים על עיר מבוצרת, והיינו קוראים בספרי ההיסטוריה, כבוד היושב-ראש, שהיה מצור על העיר במשך חודשיים, שלושה חודשים, אנחנו, כתלמידים, היינו אומרים: איך הם הסתדרו כל כך הרבה זמן – חודשיים, שלושה חודשים, ארבעה חודשים? בספרי ההיסטוריה מצור של שישה חודשים נתפס כדבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תשאל אותי, הייתי במצור בירושלים שישה חודשים. הייתי במצור במלחמת השחרור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> הייתי במצור. חייתי במצור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אבל היו פתחים למצור הזה. הוא לא היה הרמטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל כל פתח שאנחנו פרצנו היה פתח – אבל היינו במצור הרבה זמן. ואללה, אכלנו ח'וביזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ח'בז, אני יודע. <היו"ר ראובן ריבלין:> בכיף. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה רוצה לדעת שאני יודע? ברדיו שדרית בשם בן-צבי הסבירה לאנשים איך עושים ח'וביזה, ואחר כך אמרו שזה ייתן איתות של ייאוש או של מצב קשה, ולכן עברו מן הדיבורים אל הכתב. אני מעורה קצת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> נעים להיזכר ממש, זה נשמע חוויות – איזה כיף היה במצור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בעתיד, כשכל האנשים יחיו בחירות, בכבוד, בשוויון ובשלום – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אינשאללה. אינשאללה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – זה הדבר הנעים. את זה ארצנו לא ידעה, ואני נלחם בכל כוחי שזה יהיה המצב. אבל המצור על עזה הוא מכשול אדיר, כי דבר כזה, האמת, אין לו אח ורע לא בגיאוגרפיה של היום ולא בהיסטוריה של העבר, שכל כך הרבה אנשים היו בבית-סוהר תקופה כל כך ממושכת. לא רק המבצע על עזה, המלחמה על עזה, היתה מלחמה; התוקפנות – עצם המצב הזה של מצור יומיומי, 24 שעות, הוא תוקפנות נגד כלל האזרחים ברצועת-עזה, שלא לדבר על זה שזה עונש קולקטיבי, תרתי משמע, כלומר כל אזרח ואזרחית, כל איש ואשה, כל ילד וילדה, נפגעים ישירות מהמצור הזה. הפגיעה היא כללית. אומרים: יש מצור ביטחוני על רצועת-עזה. זה לא נכון. זה פשוט לא נכון. המצור הוא מצור כלכלי. המטרה של המצור היא מטרה פוליטית – היא הענשה של התושבים ברצועת-עזה. איזה מצור או איזה תירוץ ביטחוני יכול להסביר מדוע מונעים הכנסת חומרי בנייה לרצועת-עזה? איך אפשר לשקם – אני מדבר על 15 בתי-חולים, מתוך 27 ברצועת-עזה, שנפגעו מההפצצות; אי-אפשר לשקם אותם. בית-החולים "שיפא" מנסה להשלים הקמת אגפים חדשים כדי לקלוט את החולים ברצועת-עזה, ולא מאפשרים לו זאת בגלל ההגבלה החמורה על חומרי בנייה. זה מצור על החקלאות – הארגונים הבין-לאומיים מעריכים שההפסד של החקלאות בגלל המצור ובעקבות המלחמה, רק בשנה האחרונה, הוא 200 מיליון דולר. אפילו הדיג – בשנה שעברה, או בשנת 2008, היבול של הדיג היה 2,800 טונות. 2009 – 1,800 טונות בלבד. מי אמר שהסתיימה המלחמה? 76 אזרחים נהרגו ברצועת-עזה, 154 אנשים נפצעו ברצועת-עזה אחרי שהסתיימה המלחמה ב-18 בינואר 2009. הפגיעה בחולים אדירה. קודם כול, הצוות הרפואי – איך הוא יכול לתפקד ולעבוד בצורה נורמלית כאשר הוא מנותק מהעולם? איך הוא יכול להתעדכן? היום אי-אפשר לתאר שום בית-חולים או צוות רפואי ראוי לשמו אם הוא לא מתעדכן במה שקורה בעולם, עוקב אחרי החידושים, מנסה להכניס טכנולוגיות חדשות וכו' וכו'. סגירת המעברים – חופש התנועה – היא פגיעה לא רק בחופש התנועה, אלא היא פגיעה בשלל זכויות. מונעים מאנשים לקבל סעד רפואי, ללכת ללמוד, לבקר בני משפחה, אפילו להתחתן בצורה נורמלית. כל יום, אדוני היושב-ראש, אני מקבל פניות מאנשים – האשה בעזה, בעלה ברמאללה, וזה כמעט כמו לנסוע מכאן, אני לא יודע מה זה סוף העולם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תציע להם גם שיפסיקו לאפשר לטרוריסטים לפגוע בשדרות. אני חושב שהכול יסתדר. תציע להם. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, גם בתקופה שבה היתה הפסקת אש, המצור נמשך. זה לא עצר את המצור. <היו"ר ראובן ריבלין:> המצור הוא בגלל הטרור. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> המצור הוא מצור פוליטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. הפריעו לך קשות, אני נותן לך עוד שתי דקות. נא לסיים בשתי דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, המצור על עזה הוא הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות. הנפגעים העיקריים מהמצור על עזה, כמעט היחידים, הם אזרחים קשי-יום שמנסים לחיות, ללמוד, לקבל סעד רפואי. לא מאפשרים להם זאת. עד שאתה מקבל אישור לצאת מרצועת-עזה לקבל סיוע רפואי, לקבל מזור למחלתך, במיוחד אם זו מחלה קשה – הרבה אנשים מתו בדרך, כלומר לפני שהם קיבלו את האישור. בשנה האחרונה מתו 27 אנשים, בשנתיים האחרונות – 88, מאז 2005 – יותר מ-200. אי-אפשר להמשיך ככה. המצור על עזה יוצר מצב נפיץ. ממשלת ישראל נושאת באחריות למה שקורה בעזה. יש להפסיק את המצור על עזה ולפתוח דף חדש. אני יודע שהפסקת המצור לא תביא שלום למחרת, אבל צריך להיות מהפך במדיניות ממשלת ישראל שתכריז על קבלת החלטות האו"ם בנושא הפלסטיני ומחרתיים יהיה שלום. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <הצעה לסדר-היום> <שנה לכישלון ממשלת נתניהו > <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון, גם הוא להציע הצעה לסדר-היום. על כל ההצעות יחד ישיב השר ארדן, כולל ההצעה הבאה, של חבר הכנסת כץ. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הביטחון, יצא לי לפני כעשרה ימים, בירידה מדיון בכנסת בירושלים, לשמוע שני נאומים ששודרו בשידור ישיר ב"גלי צה"ל". הנאום האחד היה נאום של שר הביטחון. אחריו, על-פי מה ששמעתי, לא באופן לגמרי מתוכנן, אמר ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד – הוא חשב שהוא בא לפאנל, ופתאום הוא מצא את עצמו נואם נאום פרוגרמטי. הקשבתי וקראתי אחר כך את שני הנאומים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ממנו לקחו כסף בעד הנאום? <חיים אורון (מרצ):> – – ואני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, מדובר בשני נאומים חשובים מאוד. אני רוצה דווקא להתייחס – ואני שמח ששר הביטחון יצא מהאס.אמ.אס ואולי הוא גם יקשיב לי – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> אני מסתכל על המפה – – – <חיים אורון (מרצ):> אני אעדכן אותך במפה. שר הביטחון קבע קביעות מאוד-מאוד מרחיקות לכת, שאני מסכים אתן. הכותרת של הדיון היא "שנה לממשלת נתניהו". ממשלת נתניהו היא לא רק ממשלתו של ראש הממשלה, היא ממשלה שיש לה שותפים. בצהריים, אדוני שר הביטחון, בדרך מכנס שלום הילד באוניברסיטת באר-שבע, שמעתי קטעים מדבריו של שר החוץ. ואני שואל אותך, אדוני שר הביטחון: הילכו שניים יחדיו? ולאן הם הולכים בדיוק ולאן הם רוצים להגיע? <רוני בר-און (קדימה):> סלח לי, הפסוק "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו". הם נועדו. <חיים אורון (מרצ):> אני יודע. אני יודע ולכן עצרתי בנקודה הזאת. <שר הביטחון אהוד ברק:> מה הוא אמר? <חיים אורון (מרצ):> אני אקריא לך, אדוני שר הביטחון, אם אתה ממש לא יודע: "הפלסטינים משתמשים בכספים שאנו מעבירים להם כדי לתבוע אותנו". נניח. אני חושב שלא, אלה כספים שלהם, אבל נעזוב את זה. "מי שמדבר על פשרה טריטוריאלית ומי שמדבר על חלוקת הארץ משלה את הציבור; אין עם מי לדבר, אין על מה לדבר, לא צריך לדבר". אין הבדל – אומר שר אחר בממשלתו – בין אבו מאזן וערפאת. אגב, בכמה דברים אין הבדל. אבל אני שואל אותך, אדוני שר הביטחון, תעזוב אותי מליברמן. אם אתה אומר שאנחנו צפויים לאפרטהייד – אני מודה שבסט שלי אין אמירה יותר קשה מהאמירה הזאת, כי אפרטהייד המשמעות שלה סופו של הפרויקט הציוני. ואתה אומר שזה מונח על כפות המאזניים, ולא בטווחים של דורות, ולא בניתוח לתקופות ארוכות, זה מונח עכשיו – אז מה בדיוק אתה עושה עם ליברמן? הוא רוצה את זה בדיוק. הוא פועל יום-יום כדי לסכל כל אפשרות שתהיה פה מציאות אחרת. אז אתה אומר כל הזמן: אנחנו מנסים להשפיע על ראש הממשלה. יפה מאוד. <רוני בר-און (קדימה):> ליברמן אמר את זה גם לפני הבחירות, חבר הכנסת אורון. ליברמן – מה שאתה רואה זה מה יש. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בגלל זה רמון כל כך חיזר אחריו – – – להיכנס לממשלה – – – בוודאי הוא אמר את זה לפני הבחירות, ציפי שלחה אותו – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> לשבחו של ג'ומס ייאמר שהוא אף פעם לא חיזר אחרי ליברמן. <חיים אורון (מרצ):> אפילו כשידידי – באמת ידידי – יוסי ביילין, משום מה נפל פעם לאכול איזה ארוחת בוקר ולעשות מזה סיפור בעיתונות – אתם זוכרים את זה? גם אז לא הבנתי את זה עד הסוף. לא חיזרתי. אבל בכל זאת, אדוני שר הביטחון. אתם פועלים באותה ממשלה ביחד. זה לא איזה ויכוח על ניואנס. זה לא איזה ויכוח שאני חושב שאפשר בירושלים לוותר יותר והוא חושב שאפשר בירושלים לוותר פחות. יכול להיות שהמחלוקת הזאת קיימת גם כאשר אני מקיים את הוויכוח עם רוני בר-און. זאת בעצם שאלה, אדוני שר הביטחון, אדוני השר פלד, שמעמידה בסימן שאלה את אפשרות קיומו של הפרויקט הציוני ושום דבר לא פחות מזה, ואתה אמרת את זה, כי מי שאומר לנו שהאלטרנטיבה היא אפרטהייד יודע בביטחון שהציבור שהוא נמצא בתוכו – "הוא" זה שר הביטחון – והציבור שאני חי בתוכו לא יחיה פה במדינת אפרטהייד. לא יחיה פה. זו תהיה התפרקות טוטלית של הפרויקט הציוני. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אני נותן לכם להצביע. <חיים אורון (מרצ):> ואז, אדוני שר הביטחון, אם זאת התחזית, מה עושים? אם אלה האפשרויות – ומדובר בשנה – עברה שנה. הממשלה אמרה – ראש הממשלה אמר: אני הולך למשא-ומתן על בסיס של שתי מדינות לשני עמים, אז למה אתם לא הולכים למשא-ומתן הזה? אמר ראש הממשלה לשעבר אתמול, שהוא חושב שיש פרטנר. זה אותו פרטנר שאתם רוצים לדבר אתו עכשיו. אני אומר לך, ואתה יודע שמה שאני אומר מדויק: סלאם פיאד, מה שאמר בהרצלייה אחריך, דיבר בשמו, ודיבר בשם אבו מאזן, ודיבר בשם אנשים נוספים, שיושבים בכלא, והם מאמינים באותו דבר. ואתה יודע שזאת האמת, אבל אתם בורחים ממנה, כי אתם רוצים לצייר לציבור אפשרות שאין עם מי לדבר, וכשאין עם מי לדבר לא צריך לעשות שום ויתורים, ואז אפשר לקיים את הקואליציה – כי התכלית של הכול היא קיום הקואליציה. אז גלעד ארדן יכול להגיד לי – אז אני אדאג לך לזכות בחירה בחוץ-לארץ. הוא אפילו לא מבין מה המשמעות של האמירה הזאת בדיון רציני – לא בקריאות ביניים כאלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מבין בדיוק כמו האיום שלכם שלא תחיו פה תמיד; שהאיום הזה עולה רק כשמישהו נמצא בשלטון מצד מסוים. <חיים אורון (מרצ):> תסלח לי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה איום לגיטימי – – – <חיים אורון (מרצ):> תסלח לי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אל תחיו פה. <חיים אורון (מרצ):> תסלח לי, גלעד ארדן. מי שהשמיע את האיום הזה הוא שר הביטחון שלך. נוח לך לא לשמוע את זה. מי שהשמיע את האיום הזה – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הרגע אתה איימת, לא הוא איים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אורון מעולם, מעולם לא אמר שהוא יעזוב את הארץ. בכל מקרה ובכל מצב. מעולם לא אמר דבר כזה. <חיים אורון (מרצ):> זה לא הדיון. הדיון כרגע הוא לא מה כל אחד באופן אישי יעשה. אבל אי-אפשר לטעון בנאום פומבי שאנחנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא הוא, לא אתה ולא אני. <חיים אורון (מרצ):> אי-אפשר לטעון בנאום פומבי שאנחנו צפויים – בתהליך מתקדם לאפרטהייד, ואחר כך להסביר – נחכה ונראה מה ביבי יעשה – זה לא הולך יחד – ולשמוע מליברמן שבכלל אין על מה לדבר ואין עם מי לדבר. ואתה בא ואומר לראש הממשלה – אפשר וצריך לדבר עם הסורים, ואתה יודע כשמדברים עם הסורים על מה מדברים – אתה יודע את זה, אני יודע שאתה יודע – ושום דבר לא קורה. ושום דבר לא קורה. כאילו שכולכם פרשנים, שמדובר בילדים של הטורקים, ובנכדים של הירדנים, ובנשים של הסעודים – – – <רוני בר-און (קדימה):> תזכיר לו מה ליברמן אמר לסורים. <חיים אורון (מרצ):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני לא באתי לפה לעשות סיכום שנה לביבי נתניהו ולבחון אותו, מה הוא אמר לפני הבחירות ומה הוא אמר אחרי הבחירות. על הבחינה הזאת כבר מזמן ויתרתי. אני יודע שאין שום קשר בין מה שאומרים לפני ומה שאומרים אחרי, ואפילו אין לזה מחירים. אני רוצה דווקא לבחון את מה שאומרים חברים בממשלה עכשיו, כאשר כנראה רואים את תמונת המצב באותה חומרה שאנחנו רואים אותה, בהבדל אחד – שהאחריות עליכם; או אחריות להגיד: אנחנו עושים שינוי, או אחריות לצאת ולעזוב את כל הדבר הזה, ואז יהיה ברור לציבור שכשהולכים לשום מקום, הולכים לשום מקום. תפקיד עלה התאנה שאתם ממלאים בהתלהבות כזאת גדולה, ומרגיעים אותנו כל הזמן – שאנחנו רגועים בנושא הביטחון – אני לא רגוע דקה בנושא הביטחון, כי כל המבנה הזה – שר הביטחון, ואתה יודע את זה יותר טוב ממני – יתמוטט בחודש אם תחול התמוטטות ברשות הפלסטינית, ואתה יודע יותר טוב ממני מה יהיו הדרגות בהתמוטטות הזאת. הכול בנוי על כך – על כך שאולי – אולי אבו מאזן לא יתפטר, אולי סלאם פיאד ימשיך, אולי לא תיפתח אינתיפאדה נוספת. כל זה מונח על השולחן היום. ואנחנו, כאילו מדובר במקום אחר, מחכים. גם השיח הזה, בן 20 השנה – שיחות קרבה. אלוהים אדירים. במדריד היו שיחות קרבה. אתה יודע את זה, שר הביטחון. הם ישבו במדריד, פייסל חוסייני ישב בניו-יורק, כי אמרו: לא מדברים עם ה"פתח". אז פייסל חוסייני ישב בניו-יורק, עברו מאולם לאולם ואמרו: בסדר, בסדר, בסדר. עברנו 20 שנה מאז. אנחנו במקום אחר. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש בורא עולם. <חיים אורון (מרצ):> פעם אתה ידעת שלא צריך שום קרבה ושום דבר. אתה מרים טלפון ואתה הולך ונפגש עם סלאם פיאד, עם אבו מאזן, ומנהל משא-ומתן. אתה, או קודמך, ראש הממשלה. מה קורה עכשיו? אז עכשיו אני מבין שהפלסטינים מחכים לתשובה מהאמריקנים, עד כמה האמריקנים ייתנו להם חבל, שביבי לא יברח. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל ערפאת נתן תשובה לשר הביטחון, שהיה ראש הממשלה בקמפ-דייוויד, והיו דיבורים – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה לא חשוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – והיו צ'פחות, והיו – תפאדל, ותפאדל. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> למה היושב-ראש מתעסק בקטנות. <חיים אורון (מרצ):> אני לא יודע, אדוני היושב-ראש – אני לא יודע, אדוני היושב-ראש – שכשערפאת נתן תשובה לא טובה – אגב, גם אבו מאזן נתן תשובה מאוד גרועה, לטעמי, לאהוד אולמרט – שלא תהיה טעות, אז אנחנו אומרים: אין ברירה, אנחנו צריכים לדבר עוד פעם. למה הכלל הזה, שאתה מטיח בי, לא קיים כשאנחנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם כול, אני לא מטיח. <חיים אורון (מרצ):> לא, לא, למה הכלל הזה, שאתה מטיח בי, לא קיים – כשעשינו סיבוב אחד ולא קרה כלום – הגענו לאותו מקום. עשינו סיבוב שני – לא קרה כלום. הגענו לאותו מקום – – <היו"ר ראובן ריבלין:> באו עוד 2 מיליוני יהודים לארץ – – <חיים אורון (מרצ):> – – עשינו סיבוב שלישי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – בנינו עוד ערים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <חיים אורון (מרצ):> אתה יודע, אדוני – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – את הכלכלה, שר האוצר. <חיים אורון (מרצ):> – – אדוני יושב-ראש הכנסת – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – יהודים ביש"ע, ג'ומס. <חיים אורון (מרצ):> – – אתה יודע בדיוק שבאו אומנם 2 מיליוני יהודים, אבל מה שיכולנו להגיע – להסכם – לפני עשר שנים כבר אין היום. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ברוך השם. <חיים אורון (מרצ):> כבר אין היום. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ברוך השם. <חיים אורון (מרצ):> ומה שנוכל אולי – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ברוך השם. <חיים אורון (מרצ):> – – להגיע להסכם עכשיו, לא יהיה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בעוד עשר שנים. <חיים אורון (מרצ):> – – לא יהיה בעוד עשר שנים. אבל עכשיו יש אופציה שהיא הרבה יותר חמורה מהיעדר הסכם בעוד עשר שנים, וזו האופציה שלא אחר, אלא שר הביטחון, שם אותה על השולחן. זה האופציה של היעדר מוצא בכלל, של היעדר אופציה בכלל, ואז יש אפרטהייד. איך נראה אפרטהייד? שאנחנו לא מוותרים, אנחנו החזקים. אני ראיתי חלק מהאפרטהייד הזה רק ביום שישי האחרון, אדוני שר הביטחון. הסתובבתי במזרח-ירושלים – אני אומר מעל דוכן הכנסת: התביישתי להיות אזרח ישראל – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש ריבונות בירושלים, ג'ומס. <חיים אורון (מרצ):> – – התביישתי להיות יהודי – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש חוק בירושלים – – – <חיים אורון (מרצ):> – – כשאני ראיתי איך אנחנו מתנהגים, מעבירים – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש חוק בירושלים – – – <חיים אורון (מרצ):> אתם מבלבלים את הראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כצל'ה, אתה – – – <קריאות:> – – – <חיים אורון (מרצ):> אתם מבלבלים את הראש על חוק בירושלים. אתה רוצה שיבואו עם הקושאן של המגרש הזה? אתה רוצה שיבואו עם הקושאן של הבית שלי בלהב? <היו"ר ראובן ריבלין:> יבואו, יבואו. <חיים אורון (מרצ):> אתה רוצה שיבואו עם הקושאן – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יבואו, יבואו. <חיים אורון (מרצ):> – – של הבית שלו בשיח'-מוניס? <היו"ר ראובן ריבלין:> יבואו, יבואו. <שר הביטחון אהוד ברק:> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> נו אז מה אם יבואו, אז מה אם יבואו. <חיים אורון (מרצ):> לא מתווכח אתך. לא מתווכח אתך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – קיבוץ להב. <חיים אורון (מרצ):> לא מתווכח אתך. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא שינה את דעתו ואתה לא שינית את דעתך, ברוך השם. יש עוד כאלה שלא שינו את דעתם. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – קיבוץ להב, המדינה. 6 מיליונים – – – <חיים אורון (מרצ):> נכון. הטירוף עולה לשמים, ומעבירים את זה עכשיו לדיון נדל"ני. <היו"ר ראובן ריבלין:> המוסר הוא "הקו הירוק". מעבר לו יש – – – <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, הופכים את זה לדיון נדל"ני. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. <חיים אורון (מרצ):> אז בא הבחור הזה, המשפחה הזאת שסילקו אותה מהבית בשיח'-ג'ראח, הוא מביא קושאן מיפו. הוא הראה לי אותו בעיניים. הוא מביא קושאן מיפו. הוא אומר: רגע, אם פה – בסדר גמור. אני פליט מיפו, שמו אותי פה – – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – <חיים אורון (מרצ):> – – – שמו אותי פה הירדנים כי היה לי קושאן מיפו, תן לי את הבית ביפו. אתם מטורפים. הם לא מטורפים. שר הביטחון, הם לא מטורפים. הם רוצים בדיוק את זה, אבל אני שואל אותך מה אתה עושה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם מאמינים. <חיים אורון (מרצ):> מה אתה עושה? אם אתה מאמין להם, אז בסדר גמור, אז הבנתי, אבל אתה אומר שאתה לא מאמין להם. אתה לא בעמדת פרשן. אתה לא בעמדה להסביר מה יקרה אם. בידיכם לבוא ולומר היום – תעצרו את הטירוף הזה. לא בגלל הפלסטינים. הפעם מונח על כפות המאזניים – שנה אחרי קיומה של הממשלה הזאת – הסיכוי להגשים את הפרויקט הציוני, קטן מאשר לפני שנה, והאחריות כולה עליכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת – לא, לא, לכם הוא יענה באופן נפרד. <רוני בר-און (קדימה):> אז רגע, יש הצעה אחרת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> עוד לא. אחרי התשובה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, ייתכן מאוד שחבר הכנסת שטרית, חבר הכנסת זחאלקה וחבר הכנסת אורון יסתפקו בהודעת השר, אז אין הודעה נוספת. יכול להיות. אתה מאמין שהם יסכימו? לא, אז חכה, תמתין. <רוני בר-און (קדימה):> מאיר שטרית, יהיה לו עסק אתי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> זה לא ייקח יותר מ-40 דקות, התשובה. <רוני בר-און (קדימה):> כמה? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> 30–40. פה שלוש הצעות נפרדות. אני צריך לפרט את הישגי הממשלה, צריך להשיב לחבר הכנסת זחאלקה, להשיב על זכות ההצבעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רואה שזה בוער בעצמותיו של חבר הכנסת בר-און. אולי אתה מסכים לשמוע הצעה אחרת לפני שאתה מדבר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, העצמות שלי בוערות לא פחות. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הוא לא מסכים, אז אני לא יכול לאפשר לך. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אני לא יכול לאפשר לך. זה התקנון שאתה כתבת אותו. <יוחנן פלסנר (קדימה):> זה הכול הסבר אחד שקשור לג'ומס. מה צריך שלושה הסברים שונים? <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <רוני בר-און (קדימה):> זה בנקודות – – –? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא, הכול טקסט. אני יודע רק להקריא, חבר הכנסת בר-און. כשאני אגיע למעלתך יספיקו לי נקודות. כרגע אני צריך טקסט מלא. <היו"ר ראובן ריבלין:> דווקא אדוני לא פגע באיש הנכון – אני לא מדבר בשר הנכון. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אנסה להשיב לשלושת ההצעות ולנושאים שעלו כאן. הנושא הראשון, שהוצג בעיקר על-ידי חבר הכנסת שטרית, בנושא של הטיסות לחו"ל ומחלקת עסקים – אני, ברשותך, לא אתייחס. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא. בשביל זה אני השבתי, כדי לפטור אותך. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כן, אני חושב שאתם מיציתם את הדיון, ואני חושב שהוותק שלי עוד לא מאפשר לי אפילו ידע מספיק בנושא הזה, אבל בנושא של המדיניות בנוגע להענקת זכות הצבעה לכנסת לאזרחים ששוהים בחוץ-לארץ, כמובן, הנושא הזה, חבר הכנסת שטרית, הוא לא נושא חדש. אין ספק שיש לו יתרונות, יש לו חסרונות, ואני חושב שהכול תלוי, כמובן, במודל שיוצג בסופו של דבר, והביקורת שלך, עם כל הלהט שהיה בה, היא קצת מוקדמת מדי. כי בסך הכול מדובר על עיקרון – דרך אגב, שגם במפלגתך, אתה הצגת מה היה כשהיית בליכוד, אבל אם אני אקח את המסמך שהוצג בכנס הרצלייה ב-2009 על-ידי המועצה הציונית בישראל, הפורום האסטרטגי, שיש שם אנשים כמו גליה אלבין, שולמית אלוני, פרופסור סרג'יו דלה פרגולה, תת-אלוף אפרים לפיד, תת-אלוף עזריאל נבו, אז הקביעה שם של הפורום הזה – וכמובן, אני לא אומר שהיא כזה ראה וקדש, היא שיש להעניק זכות הצבעה לישראלים השוהים בחו"ל. מדיניות זו מצביעה על רצון כן של מדינת ישראל לקרב את אזרחי ישראל למולדתם ויש בה אמירה ציבורית ומוסרית. אני גם לא מתרשם מכל האמירות המתלהמות על כך שמדינת ישראל, יש בה איזו ייחודיות אחת ויחידה שאין בלתה, שרק כאן שולחים חיילים למלחמה ורק כאן עושים דברים שלא נעשים בשום מקום אחר בעולם. זה נכון שלא פשוט לחיות כאן ויש כאן איומים קיומיים, אבל הנה – היו ממשלות, דווקא בשנים האחרונות, שמצטיינות במדיניות הרבה יותר ותרנית, והן אלו שהובילו מלחמות ושלחו חיילים לקרב. <רוני בר-און (קדימה):> מה זה שייך? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בדיוק. זה בדיוק מה – היא הנותנת, חבר הכנסת בר-און, שאין שום שייכות בין ההשתייכות למחנה מסוים ומי מצביע ובעד מי מצביע, ולאן ההחלטות בסופו – – – <רוני בר-און (קדימה):> לא, לא היא הנותנת. לא מדברים על מחנה, מדברים על דבר ערכי. מי שלא משתתף לא יכול לקבוע. זה הערך שאנחנו מבקשים לדון בו. זה לא אם יהיו מצביעים לימין, או מצביעים לשמאל. תתעלם מזה. זה לא הוכח, זה לא – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> תן לי מינימום קרדיט, חבר הכנסת בר-און, שאני מבין, ואני אגיע – תראה, אי-אפשר, אתה יודע – רק לחמור מראים רבע נאום, ואתה הרי אדם מאוד פיקח. תן לי. אולי אני אתמודד גם עם הטיעון הזה. <רוני בר-און (קדימה):> האידיוט האחרון שאמר חמור השעה את עצמו. אתה רוצה להשעות את עצמך – תשעה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא הבנתי את הקשר. <רוני בר-און (קדימה):> לא הבנת. אתה – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת בר-און, אני מציע – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לא כל ניב שמשתמשים בו צריך לקחת אותו אחד לאחד מול הדמות שמציגים את הניב בפניה. אני מאוד מצטער. אם אתה נפגע מזה אישית אני מתנצל, אבל זו לא הכוונה. בכל אופן, אדוני חבר הכנסת בר-און וחברי חברי הכנסת, הטענה כאילו רק מי שמשתתף באיזה סוג של נשיאה בנטל הוא זה שזכאי להצביע בבחירות, הרי גם היא לא מחזיקה מים במדינת ישראל, כי אם זאת היתה הטענה אז אפשר היה לומר שערביי ישראל, או חלק ניכר מהחרדים, גם הם לא זכאים להשתתף בהצבעה. והטענה הזו לא מחזיקה בשום מקום או בשום מדינה מערבית, כי הזכות לבחור והזכות להיבחר היא זכות יסוד, ומה שצריך לבחון זה קודם כול מי באמת מקיים איזו זיקה שמלמדת על כך שאכפת לו ממדינת ישראל, שהזיקה הזו לא התנתקה. הרי אפשר לתת, אדוני חבר הכנסת שטרית, שלל דוגמאות לעיוותים שנוצרים היום כתוצאה מכך שאנשים שיש לנו עניין שייסעו להתמקצע באקדמיה לכמה שנים ויחזרו לאחר מכן ויתרמו את הידע הזה פה, במדינת ישראל, מהם תישלל זכות ההצבעה אף שמשפחתם בישראל – וגם אם משפחתם לא בישראל – אבל שליחים של המדינה ומוסדותיה כן יקבלו זכות הצבעה. אז כל מה שאני מנסה לומר – ולא ננתח פה את כל הדיון הזה, כי אפשר לדון בזה ארוכות – גם אני לא חושב שצריכה להינתן זכות הצבעה לכל מי שעזב אי-פעם את ישראל, לא מקיים שום זיקה אליה, עברו שנים רבות. בהחלט, המבחן צריך להיות בסופו של דבר, אחרי קביעת פרמטרים – וגם אני מוטרד מהיכולת לוודא, לבדוק, לאכוף אותם, מסכים אתך – ויכול מאוד להיות שאחרי שנראה את כל הפרמטרים ואת כל הקשיים, נגיד: אתה צודק, הסיכונים רבים מהסיכויים. ההתחייבות הקואליציונית שניתנה היתה לקדם את זה בתיאום עם מרכיבי הקואליציה, וזה מה שאנחנו מתכוונים לעשות. לכן גם הצעת החוק של חבר הכנסת מילר עברה לבחינה מעמיקה, על כל היתרונות והחסרונות בפורום המשילות שהוקם, ולעת עתה הממשלה לא קבעה עדיין – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני מציע שצוות השרים שמטפל בזה או הממשלה, תשמע את המפקח על הבחירות במשרד הפנים, כי מי שמכיר את הפרטים הטכניים – זה באמת בלתי אפשרי. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מאה אחוז. מאה אחוז. וכמובן, צריך לזכור עוד דבר: בסופו של דבר – הדברים האלו גם נבדקו פעמים מספר בעבר – ההשלכות בחתכים של ימין ושמאל הן השלכות מינוריות. לעומת זה, אין ספק שכשהעולם הופך להיות כפר גלובלי, ואנחנו רוצים לשמר קשר עם קהילות יהודיות ולחזק את הזיקה לישראל, יש גם יתרונות לצעד הזה. ושוב, אני חוזר עוד פעם לתחילת דברי: הכול ייבחן באותו פורום משילות שהוקם, והממשלה עדיין לא קבעה את עמדתה הסופית בנוגע לנושא הזה. אני רוצה להתייחס לטענות של חבר הכנסת זחאלקה לגבי המשך המצור – כפי שמכנה אותו חבר הכנסת זחאלקה – על רצועת-עזה. אז קודם כול נבהיר: לא מוטל שום מצור על רצועת-עזה. השימוש ב"מצור" בשפה העברית זה שימוש עתיק יומין, שהתיאורים שלו – לתאר מציאות – היו כבר בטקסט המקראי. אבל צר לי, חבר הכנסת זחאלקה, זה סוג של לעג לקרוא למה שקורא מצור, ולהשוות את זה לדברים שעברו בעבר אולי תושבי ירושלים היהודים בעיר העתיקה והחדשה, במלחמת הקוממיות ובעוד אירועים היסטוריים. למה? קודם כול, כי משאיות מזון נכנסות לרצועת-עזה מדי יום ומתאפשרת אספקה של מצרכי היסוד. שנית, אושרה גם כניסה של חומרי בניין במגבלות המתחייבות. הוסדר ייצואם של מוצרים חקלאיים – אפילו, לדוגמה, תות שדה לצרכנים באירופה. וזה עוד לפני שאנחנו מביאים בחשבון את כל האספקה שזורמת יום-יום במנהרות הבלתי-חוקיות שהפכו בפועל למקור הכנסה עבור החמולות ששולטות בעזה. מדינת ישראל, צריך לזכור, לא התכוונה להטיל מצור על עזה, ובפועל גם לא עשתה זאת. נהפוך הוא; הושקעו משאבים רבים בבניית תשתיות כמו המסוף בארז, מסוף המטענים בקרני ובכרם-שלום, והכול כדי לאפשר תנועה סדירה של אנשים וסחורות, בכפוף לצורכי הביטחון. דבר שני, מעבר לכך שלא מוטל מצור, ההגבלות שאכן מוטלות על סוגים מסוימים של אספקה לרצועת-עזה – לא קמנו יום אחד בבוקר, ממשלות ישראל, והחלטנו באופן שרירותי להטיל מגבלות על האספקה לרצועת-עזה. היתה פה תגובה, והתגובה הזאת מתחייבת מטיבו של המשטר בעזה, מכוונותיו, וגם ממעשיו בפועל. טיבו – ונוח לי אולי להשתמש במונחים של הרשות הפלסטינית בעניין הזה, כי היא מגדירה את המשטר בעזה משטר הפיכה, נדמה לי שבערבית זה "אינקלב", משהו כזה, שלטון שתפס את השלטון בכוח הזרוע ביוני 2007 – כזכור לך, תוך שימוש במעשי זוועה רבים וקשים לדיכוי מתנגדיו. כוונותיו של השלטון בעזה, חבר הכנסת זחאלקה, גלומות במסמך המכונן של תנועת ה"חמאס", שמגדיר את מהותה לא כגילום של הלאומיות הפלסטינית, אלא כסניף המקומי של "האחים המוסלמים". הרי אמנת ה"חמאס" היא המסמך המכונן, וסעיף 7 באמנה כולל מרכיבים אנטישמיים מובהקים, שהיו יכולים להיות עילה לפעולה משפטית ברבות ממדינות העולם. והדבר האחרון, ואולי הכי חשוב – כי בסופו של דבר, לצערנו הרב, כשאזרחים ברצועת-עזה – וברור שהם משלמים גם מחיר פיזי יומיומי, ועל כך אני באמת יכול להביע צער רב גם בשם ממשלת ישראל ובשמי ברמה האישית – אבל לממשלת ישראל לא נותרת שום ברירה אל מול המעשים של השלטון בעזה. לאחר תקופה ארוכה של פעילות אלימה, שלוחת רסן, בעיקר ירי תלול-מסלול על אזרחים, שדעכה רק לאחר שפעולת צה"ל שינתה את מאזן ההרתעה, וגם עכשיו ראשי "חמאס" בדמשק ובעזה מעדיפים להשקיע משאבים בהצטיידות צבאית שמציבה איום על העורף הישראלי, והם מעדיפים את זה במוצהר על פני השקעת המשאבים הללו ברווחת תושבי הרצועה, שמאז ההתנתקות – עם כל הביקורת שיש לי עליה, ודאי שההתנתקות הזאת היתה יכולה לאפשר הזדמנות נדירה לבנות מחדש את חייהם של תושבי רצועת-עזה, להשקיע בתשתיות, בחינוך, ברפואה. אבל מובן שכל עוד הערכים שהשלטון בעזה מוביל זה המאבק המזוין ופגיעה בחפים מפשע, הדברים הללו באים בהכרח על-חשבון רווחתם – כפי שאמרתי, לצערנו – של תושבי רצועת-עזה, ומובן שלא נשכח גם את מעשה האכזריות המתמשך זה למעלה משלוש שנים של שלילת זכויותיו הבסיסיות של החייל החטוף גלעד שליט. דבר אחרון, בתשובה על הצעתך לסדר-היום אני רק אציין שהמדיניות של שלילת הדיאלוג עם "חמאס" מגובה בדרישות של הקהילה הבין-לאומית הגלומות בשלושת תנאי הקוורטט: נטישת הטרור, הכרה בזכות קיומה של ישראל והכרה בהסכמים הקיימים. ולכן, לסיכום, אין כאן שום מצור ואין שום ענישה קולקטיבית של תושבי עזה, אלא יישום בלית ברירה, כתגובה, של אמצעי ביטחון וצעדים מבוקרים מול משטר עוין. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> יש או אין מצור על עזה? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אין מצור על עזה. השימוש בביטוי "מצור" הוא שימוש פוליטי מניפולטיבי שאתה עושה בו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> עברית אני מבין. אני יודע מה זה מצור. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> כל הטענות שיש לתושבי רצועת-עזה על מגבלות סחר כלשהן, שקיימות בצמצום המקסימלי שניתן לעשות בהתאם לצורכי הביטחון של ישראל, הן על כתפיו של שלטון הטרור של ה"חמאס", שטבח ורצח גם את תושבי הרצועה כדי להשתלט על הרצועה, והמשיך בפעולות טרור שהוא מנסה להמשיך בהן עד עצם היום נגד אזרחים חפים מפשע בתוך מדינת ישראל. ואסיים בתשובה שאקצר אותה ואפרט בקצרה את עיקר הישגי הממשלה. מובן שצריך לזכור, אומנם העיתונות אוהבת מייד לעשות שמחות וההיפך משמחות באופן מקדים, הממשלה הושבעה ב-31 במרס, ואנחנו כמעט חודשיים עוד לפני שנה לכהונת הממשלה – חודש וחצי – האופוזיציה והעיתונות רוצות לסכם בתום עשרה חודשים, כי אנחנו חיים בעידן הפריים-טיים ו-15 השניות, אז צריך לבנות ולשקם דברים שקרו לאורך עשרות שנים בימים וחודשים, אז אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לתהליכים שאנחנו מובילים. אני יכול לציין היום מקצת הישגי הממשלה. יכול להיות שהדברים הללו הם לצנינים בעיניהם של חלק מחברי הכנסת. הם בהחלט מבטאים, כפי שמשתקף גם בסקרים – אזרחי מדינת ישראל אינם אטומים, ורואים היטב מה התהליכים שהממשלה מובילה. אני יכול רק לצטט, כי חבר הכנסת שטרית הקריא מעיתון אחד, אפשר גם להקריא לדוגמה מעיתון "הארץ", ב-5 בפברואר, אלוף בן: ישראל נהנתה בשנה החולפת מרגיעה ביטחונית שכמוה לא היתה בעשור האחרון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> נו, ומה ההמשך? <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> חבר הכנסת שטרית, אי-אפשר כל מה שטוב עכשיו לייחס לדברים שנעשו בעבר, אבל לדוגמה על חוק נהרי, שאתה ישבת בממשלה כשהוא חוקק, לזעוק פה בפתוס – – – <מאיר שטרית (קדימה):> הממשלה גם עשתה טעויות – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אבל איך אתה מביא שורה ממאמר שאלוף בן, אני כמעט בטוח, במאמר הזה אומר: ממשלה שלא עושה כלום, והשקט הזה הוא מדומה? <רוני בר-און (קדימה):> לא כתבו לו את זה. הקלדנית התבלבלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אז תקרא את המאמר, הוא מ-5 בפברואר, וכל אחד מצטט מה שנוח לו לצטט, וכיוון שאנחנו שמים את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל בראש מעיינינו אני מצטט את מה שכתב הפרשן המדיני של "הארץ": ישראל נהנתה בשנה החולפת מרגיעה ביטחונית שכמוה לא היתה בעשור האחרון. <רוני בר-און (קדימה):> לא הממשלה הזאת הביאה את זה. <היו"ר אלכס מילר:> חברי הכנסת בר-און ופלסנר, שניכם רשומים להצעה נוספת. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> בעניין האיום הקיומי הדחוף והמיידי ביותר שקיים על ישראל, והוא האיום האירני, הרי שבשנה האחרונה הממשלה העלתה את נושא האיום האירני פעם אחר פעם, והצליחה להביא למודעות הרבה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בעבר; אתם רואים שראשי מדינות וחברי קונגרס שמבקרים בישראל, וגם שלא, מדברים אחרת לגבי הבנתם את החשיבות והדחיפות של הטיפול בנושא. גם בנושא התהליך המדיני – ואני לא חושב שאני אצליח לשכנע, לא את חבר הכנסת אורון ולא חברים אחרים, אבל מובן שכל מי שמלווה את התהליך המדיני באופן כן מודע לכך – ואני לא חולק על מה שהצעת, חבר הכנסת אורון; העובדה שההצעות של ממשלות ישראל בעבר – נדיבות, מטורפות, כל אחד יגדיר אותן כפי שהוא מוצא לנכון, אבל בהחלט היו הצעות מרחיקות לכת – נענו בשלילה על-ידי הרשות הפלסטינית אינה פוטרת את הממשלה מלנסות לחדש את התהליך המדיני, אבל היא גם לא פוטרת חברי כנסת כנים מלשאול את עצמם אם הטלת האחריות פעם אחר פעם אך ורק על כתפי הממשלה הישראלית מועילה לקידום התהליך המדיני או ההיפך, היא גורמת לצד הפלסטיני להמשיך להתחפר בעמדותיו, להמשיך בדיוק בקו מאז הוקם אש"ף ב-1964 – ועד היום לא קם מנהיג פלסטיני אחד ששינה בסנטימטר את העמדות של אש"ף, ואילו ממשלת ישראל זזה שמאלה, ועוד שמאלה, ועוד שמאלה, ועוד שמאלה, והתהליך הזה, אנחנו לא רואים את סופו. לטעמי, זה קורה בדיוק בגלל שהשמאל הישראלי, פעם אחר פעם, במקום לדרוש מהרשות הפלסטינית גם היא להתפשר, במקום לדרוש מהרשות הפלסטינית להכיר בזכותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ממשיכים בעניין הזה לסייע לטענות הפלסטיניות ולהמשיך ולהטיל את האחריות על מדינת ישראל, כאילו רק עוד ועוד ויתורים טריטוריאליים הם הבעיה להגעה להסכם מדיני, כשלפחות אפילו רוב האופוזיציה כבר התנסתה בכך בעצמה. כי אתם, חברי מקדימה, הובלתם את התהליך המדיני, אם בממשלת קדימה ואם עוד לפניה, וראיתם במו-עיניכם שהבעיה לא נעוצה בהיקף הוויתורים שמציע מנהיג מדינת ישראל, אם הוא בא מהליכוד, אם הוא בא מהעבודה ואם הוא בא מקדימה. <שלמה מולה (קדימה):> אתם הייתם בממשלה. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הבעיה היא שורשית, ועד שהקהילה הבין-לאומית ועד שהפלסטינים לא יבינו שזה קו אדום התחלתי כדי לקדם הסכם מדיני – כי הציבור בישראל לא ייתן אמון בשום הסכם שכרוך בוויתורים ובפינוי אנשים מבתיהם בלי שיהיה ברור לו שיש כאן סיום אמיתי של הסכסוך, וכדי לסיים את הסכסוך צריך לוותר על דרישת השיבה וצריך להכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. אני חושב שעל ההישגים של הממשלה בתחום שיקום הכלכלה כבר עמדתי כאן פעמים רבות, בין שהנושא הוא גיבוש עסקת החבילה עם ההסתדרות, העברת התקציב הדו-שנתי, הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, הרפורמה בתחבורה, שגם היא תעבור – – <רוני בר-און (קדימה):> בלוף, בלוף. <יוחנן פלסנר (קדימה):> הוא חזר בו. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מאה אחוז. – – תהליך ההצטרפות ל-OECD, שראש הממשלה נתניהו התחיל בו עוד בכהונתו הראשונה, ובעזרת השם יביא להשלמתו בחצי הראשון של שנת 2010, ועוד צעדים רבים ומגוונים בכל תחומי החיים שאנחנו נפרט אותם כאשר באמת תמלא שנה לכהונת הממשלה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה עם שנה חינם לסטודנטים שאתה הבטחת? <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת פלסנר, אתה מפריע שיטתי פה, אתה יודע את זה? <יוחנן פלסנר (קדימה):> לא מפריע, הוא הציע. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> לכן, אדוני היושב-ראש, אני מקבל את הצעות המציעים, כיוון שאני חושב שיש לנו הרבה מאוד מה להציג במליאה, ואני בשמחה רבה אעביר את כל ההצעות לדיון במליאה, בשאיפה שהיושב-ראש יקבע אותן ליום השנה האמיתי לכהונת הממשלה. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה לשר. יש לנו שתי הצעות אחרות. חבר הכנסת פלסנר, אתה הראשון. בבקשה. הצעה, לא נאום. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה זה, מרכז הליכוד, בלי מיקרופונים? <היו"ר אלכס מילר:> באמת, חבר הכנסת פלסנר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אומנם השר יצא, אבל המסרים שלו נשארו כאן. אין מענה בשום תחום שאנחנו העלינו, לא בנושא חוק היורדים – ירד השר, נשאר החוק – לא בנושאים האחרים. אנחנו רוצים לקיים דיון רציני בוועדה, להביא את הממשלה, לראות, להמשיך לעקוב, לראות שראש הממשלה נתניהו, שמזגזג וחוזר בו, והיום כבר לא ברור מה עמדתו בנושא חוק היורדים, לא ברור מה עמדתו בנושא הרפורמה בתחבורה שהציג השר ארדן ולא בשום נושא מהנושאים האחרים שהוא הציג במהלך מערכת הבחירות. אנחנו רוצים לקיים על זה דיון בוועדה, שבו יבואו כל גורמי הממשלה ויציגו הם את הטענות שלהם, כולל אנשי משרד הפנים שהסבירו שטכנית זה לא אפשרי לקיים כזה חוק. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. הצעה נוספת לחבר הכנסת בר-און. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מצטער שההצעה לסדר-היום לא התמקדה רק בשאלת חוק היורדים, אלא עסקה גם בדברים אחרים, בדרך שבה חברי כנסת טסים לחוץ-לארץ וכל כיוצא באלה. נדמה לי שהגיע הזמן לומר די לחלוקה הצודקת בנשיאה בנטל. כשאני אומר שהחלוקה צודקת בנשיאה בנטל, אני מתכוון לזה שיש אצלנו כאלה שמחליטים על הנטל ויש כאלה שנושאים בנטל, וזו החלוקה הצודקת. וזה בדיוק מה שרוצים לעשות בחוק היורדים. בדיוק כמו שפה בארץ יש אנשים שיש להם הזכות לקבל החלטות שחלות על אחרים, שהולכים למילואים ושמשלמים את המסים, זה בדיוק מה שרוצה עכשיו ראש הממשלה להרחיב, שאנחנו פה והילדים שלנו – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> סיעת קדימה, אפשר לא להפריע לחבר הכנסת בר-און? <רוני בר-און (קדימה):> אפשר, אבל הם לא רוצים לא להפריע. לא יכול להיות מצב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שאנשים שיושבים פה הם אלה שישלחו את הילדים שלהם או ילכו עדיין בעצמם, ישלחו את הילדים שלהם ואת הנכדים שלהם, ואותם צעירים, חלילה וחס, חלילה וחס, גם ישלמו את המחיר בבריאותם, בגופם, ולפעמים – עוד פעם נגיד חלילה וחס – בחייהם, ואת ההחלטות איך תיראה הממשלה או איך תיראה הכנסת שתקבל את אותן החלטות הרות גורל, יקבלו בלוס-אנג'לס ובסנט-פטרסבורג ובמקומות אחרים על פני הגלובוס. אבל זה לא הולך, אדוני היושב-ראש, רק בדרמה של הצבא. זה הולך גם בדברים טריוויאליים. אתה מבין, הם ישבו להם שם, והם יבחרו ממשלה שתמשיך לחלק קצבאות לפרזיטים, שלא עובדים ורק לוקחים, לא משלמים מסים ורק מקבלים מהממשלה. תפסיקו עם החלוקה השוויונית של הנטל: אלה מחליטים ואנחנו מבצעים. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. מה אדוני מציע? <רוני בר-און (קדימה):> אני מציע שראש הממשלה יתעכב עוד שבועיים ברוסיה. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת רותם. <אורית זוארץ (קדימה):> או לחלופין יעשה עוד כוכב בארצות-הברית. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אלכס מילר:> צהריים טובים, חברת הכנסת זוארץ, שלום. <אורית זוארץ (קדימה):> שלום. <היו"ר אלכס מילר:> אבל, כידוע לך, לא קוראים באמצע כשאת הולכת. תתיישבי, את יכולה להגיד בקצרה את מה שיש לך להגיד. בבקשה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כמה צביעות אפשר לשמוע בשלוש הצעות אחרות, כמה צביעות. אזרח ישראלי, שהיה שותף לפעולת חבלה ונידון ל-25 שנות מאסר, יצביע בכלא, כי הוא משתתף במלחמה, הוא משתתף בצבא והוא עושה הכול. אזרח ישראלי שנסע ללמוד בחוץ-לארץ – – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> לא על זה מדברים, נו. <נחמן שי (קדימה):> אתה יודע שלא זה העניין. <היו"ר אלכס מילר:> חברים, אתם לא מתווכחים אתו עכשיו. חברי סיעת קדימה, אני לא שמעתי אף אחד מדבר – אני מבקש לשמור על השקט ולתת לחבר הכנסת רותם לסיים את דבריו. <יוחנן פלסנר (קדימה):> מדברים על אלה שהיו שנה בארץ. <נחמן שי (קדימה):> זה לא העניין. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אזרח ישראלי ששירת בצבא ואחר כך לא השיג עבודה ונסע לחוץ-לארץ למצוא את פרנסתו, הוא לא יוכל להצביע. אבל אם במקרה יש לו כסף, אז הוא יבוא יום לפני הבחירות, יצביע וייסע יום אחרי הבחירות. תחליטו פעם אחת ולתמיד. אתם מוכנים להצטרף לגישה האומרת שאין נאמנות – אין אזרחות; אין שירות צבאי – אין אזרחות? בואו נשלול את זכות הבחירה. אבל זה אתם לא מוכנים, כי אתם צבועים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> נאמנות לפלורידה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני מציע, אדוני היושב-ראש, להסיר את הנושא מסדר-היום. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת מולה – בבקשה, אדוני, אחרון המציעים, ואנחנו נעבור להצבעות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת היא, כל הצעת חוק שיוצאת מבית-מדרשם של ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן – אלה הצעות חוק שמדליקות נורה אדומה אצל כל אחד מאתנו. אחרי שאתם אמרתם: נאמנות, אזרחות – אתם מביאים דווקא הצעת חוק אנטי-ציונית, אנטי-נאמנות למדינת ישראל. אין לזה גבול. לאן אתם רוצים להוביל את המדינה הזאת? אף אחד לא בא ואומר שאזרחי ישראל לא יצביעו. אבל שיצביעו במדינת ישראל. זה ביתם. זו הצעת חוק אנטי-ציונית. במקום שיעודדו עלייה, עכשיו מעודדים הגירה ממדינת ישראל. תגידו, אתם נפלתם על הראש? מנהיגי הציונות – תאמין לי, בראשם הרצל – מתהפכים בקברם היום כשאתם מביאים הצעת חוק כזאת. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מציע שיהיה דיון במליאה בנושא הזה. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> רבותי חברי הכנסת, יש לנו הצעה של חבר הכנסת פלסנר, להעביר את הנושא לוועדה. אני חושב שדיברת על העניין של ההצעה לסדר-היום של סיעת קדימה, נכון? לא את כל השאר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> חוק היורדים. <רוני בר-און (קדימה):> חוק ביבי והיורדים. <אורית זוארץ (קדימה):> חוק עידוד הירידה. <קריאות:> – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת פלסנר, אתה, מרוב שאתה צועק, אתה לא שומע את השאלה. אני שאלתי, האם אתה התכוונת להצעה לסדר-היום שהגשתם אתם, להעביר את זה לוועדה? לאיזה ועדה? <יוחנן פלסנר (קדימה):> אני התכוונתי לחוק היורדים והנאמנות לפלורידה. המטרה היא ועדת הפנים. <היו"ר אלכס מילר:> ועדת הפנים. חבר הכנסת שטרית, השר הציע מליאה. אתה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> מליאה, אני מסכים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אני מליאה, מליאה. <רוני בר-און (קדימה):> עוד עשר שנים זה יהיה במליאה. <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו נצביע. מי שמצביע בעד – הנושא יעבור למליאת הכנסת. מי שמצביע נגד, מסיר. <רוני בר-און (קדימה):> עוד עשר שנים במליאה. מליאה זה עוד עשר שנים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ועדה, ועדה. <קריאות:> – – – <היו"ר אלכס מילר:> בעד – מליאה, נגד – הסרה. יש פה הצעה של המציע יחד עם השר. <קריאה:> הצעתי ועדה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 19 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר אלכס מילר:> בעד – 19, נגד – 2, נמנעים – אין. ההצעה תידון במליאת הכנסת. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רק תרשום, אני הייתי בעד, לא הספקתי להגיע לכיסא. <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו נוסיף את קולך, אבל לא נשנה את התוצאה. <רחל אדטו (קדימה):> גם אני. <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום הבאה. חבר הכנסת זחאלקה – אני לא רואה אותו. חבר הכנסת זחאלקה. איפה חבר הכנסת זחאלקה? הוא לא כאן, אז אנחנו לא יכולים להצביע כי הוא צריך לקבל את הצעת השר. אנחנו נעבור להצעה לסדר-היום הבאה, של חבר הכנסת אורון. האם אתה מקבל את הצעת השר לדון במליאה? <חיים אורון (מרצ):> מה אתם החלטתם? <מאיר שטרית (קדימה):> מליאה. <היו"ר אלכס מילר:> מליאה. אנחנו עוברים להצבעה. מי שמצביע בעד – בעד המליאה, ומי שמצביע נגד – הסרה. כל ההצעות כבר – אנחנו באמצע ההצבעה, חבר הכנסת חנין. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 20 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר אלכס מילר:> בעד – 20, נמנע אחד, נגד – אין. ההצעה תידון במליאת הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <המוסר הכפול והאכיפה הבלתי-שוויונית של חוקי הבנייה על-ידי ממשלת נתניהו, המעלימה עין מהשתוללות הבנייה הבלתי-חוקית של המגזר הערבי בירושלים, בנגב, בגליל, בערים המעורבות וביו"ש> <היו"ר אלכס מילר:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום של חבר הכנסת אורי אריאל: המוסר הכפול והאכיפה הבלתי-שוויונית של חוקי הבנייה על-ידי ממשלת נתניהו, המעלימה עין מהשתוללות הבנייה הבלתי-חוקית של המגזר הערבי בירושלים, בנגב, בגליל, בערים המעורבות וביו"ש. יענה על ההצעה לסדר-היום השר יצחק כהן. בבקשה, אדוני, יש לך עשר דקות. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים והשר יצחק כהן שתיכף יענה; בטח התשובה כבר מוכנה, כך שהוא לא חייב להקשיב לכל דבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה? – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה יודע מה? נשאיר את זה עם סימן שאלה. ההצעה הזאת היתה אמורה להיות הצעת אי-אמון בממשלה, אלא שהסכמנו כמו הסיעות האחרות להפוך אותה להצעה לסדר-היום, היות שראש הממשלה נמצא ברוסיה בשליחות לאומית. אני מאחל לו, בטח עם שאר חברי הבית, הצלחה במסעו. <קריאה:> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> המציאות שבה פרקליטות המדינה עושה איפה ואיפה כנגד ציבורים שונים שיש כלפיהם האשמות על בנייה בלתי חוקית היא אסון למדינת ישראל, אבל לא פחות מזה, היא אסון לפרקליטות. אם פרקליטות המדינה, מר לדור, עורך-דין לדור, לא מבין למה יש פרקליטים שקוראים לשופטים חמורים – ואני לא מסכים לאמירה הזאת, ואני מוחה על האמירה הזאת – ואם הוא לא מבין למה זורקים נעל על נשיאת בית-המשפט העליון; ואם שר המשפטים, שאיננו אתנו פה, לא מבין למה הציבור איננו נותן אמון במערכת בתי-המשפט – זה לא בגלל שצריך להחליף את העם הזה, זה בגלל שהמערכת לא מתפקדת כראוי. ואם מישהו חשב שאפשר לוותר על התפילה הידועה "והשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", לצערנו, לא הגענו ליום הזה. אומנם קראנו השבת את פרשת משפטים שמלאה בדברי משפט יהודי, ועם כל הכבוד לכנסת הזאת שאני חבר בה, עדיין לא הגענו לכל המשפטים החכמים והנבונים, דברי אלוקים חיים שיש בפרשת משפטים ובתורה כולה. לפני דיבר חבר הכנסת אורון, ואני רוצה להגיד בצורה ברורה, חד-משמעית: אני גאה להיות יהודי, אני גאה להיות ישראלי, אני גאה שאנחנו יושבים בכל ארץ-ישראל; ודאי שאני גאה שאנחנו ריבוניים בירושלים, בהר-הבית. ולבי שמח, מתרונן, לא רק מפני שהיום ראש חודש אדר וצריך להרבות בשמחה, אלא בגלל המציאות שהקדוש-ברוך-הוא זיכה אותנו בה, להיות במרחבי ארצנו כולם, ולהיות שליטים; גם אם נעשו פגמים, והיתה הסכמה מצד הממשלה, אני יכול להתבייש בממשלה, אינני מתבייש במדינת ישראל. אני גאה בארץ-ישראל. נכון, אני לא גאה בממשלה הזאת שעושה דברים קשים מאוד. הדבר שהיא עשתה בתחום הבנייה ביהודה ושומרון שנקרא הקפאה, מכובדי השר פלד, לא היה כדבר הזה בכל תולדות עם ישראל. כן, יצרתם תקדים, אבל תקדים שלילי שלא היה כמותו בכל ימי עם ישראל יותר מ-3,000 שנה. ואתם באתם במצח נחושה כנגד ארץ-ישראל ועם ישראל, והחלטתם את ההחלטה האומללה הזאת, שלצערי תיזכר לכם לדיראון עולם. לא הבאתם עמה ברכה בשום צורה, גם לא במה שאתם השליתם את עצמכם, ואולי חשבתם שתוכלו להשלות את העם הזה. בינתיים לא מאפשרים לבנות כיתות. כל ההודעות על סיכומים בין משרד הביטחון לחינוך, הכול אשליות, סידורים קטנים, תסלחו לי, לא של ממשלה, אלא של שטיבלך, מסדרים דברים. מסדרים עניינים בין החבר'ה. פותרים פה בעיה, שם בעיה. הממשלה הקודמת ברחה מעזה, והתוצאות ידועות: בא עלינו ה"חמאס". ואני אומר לידידי, חבר הכנסת אורון, ואני אומר לערבים שיושבים פה ולכל אחד: נכון, אין היום מצור על עזה, וזאת טעות של הממשלה, כי הייתם צריכים להטיל מצור מלא על עזה בכל המובנים, ושיסתדרו עם עצמם. רצו עצמאות – קיבלו אותה. מה החובה שלנו לספק להם את כל הדברים שאתם מספקים להם? מדוע ראש הממשלה מתיר להכניס עגלים? כי השר שמחון דואג לאנשי שלומו. מה הקשר בין זה לבין ביטחון? ההתנהלות של הממשלה הזאת בענייני ביטחון, לצערי הרב, לא מביאה את הביטחון שכולנו מייחלים לו, ואני חושש מניסיון העבר, שהורדת המחסומים וההתנהלות וההנחיות של שר הביטחון בעניין הן ההיפך של הביטחון, ונכונים לנו, לצערי, ימים קשים. אם הממשלה לא תתעשת, ולא תדע לטפל בנושא, אנחנו נספוג אבדות קשות, שלצערי אולי אחר כך יחייבו מעשים הרבה יותר קיצוניים כנגד האוכלוסייה הערבית. הממשלה הזאת, לאחר תשעה חודשים, שחררה כ-900 יחידות דיור בירושלים. למעשה ראש הממשלה בפועל החל את ההקפאה בירושלים. נכון, בעת האחרונה שוחררו עוד 900 יחידות, אבל מי שיבחן את זה, מכובדי סגן השר ויושב-ראש הכנסת, שמקפיד על עניין ירושלים קלה כחמורה, יבין למה המחירים בירושלים – דרך אגב, בכל הארץ – כל הזמן עולים. לצערי הרב אתם אינכם מצליחים, לא ברפורמת הקרקעות, לא בהפניית קרקעות לדיור, לא לתעשייה ולא לשום דבר מהדברים האלה. כל המחירים עולים, ואנחנו מדברים שנה או עשרה חודשים וחצי לאחר כינון הממשלה והבטחות ראש הממשלה לרפורמה. לא פחות מכל אלה עומד נושא החינוך. הממשלה הזאת, הקואליציה הזאת, ראש הממשלה שלנו הבטיח מהפכה בחינוך: תגבור התקציבים, שינוי מקצה לקצה. מה יצא לנו מזה? אפס, כלום, נאדה, זירו, שום דבר. במקרה הטוב לא קיצצו בתקציב החינוך כמו שקיצצו בתקציבים אחרים. זו המהפכה שנתניהו הבטיח לנו? זה מה שאתם נותנים לילדינו? מדוע? מדוע אפשר למצוא מיליארד וחצי שקל לגדר על גבול מצרים ואין מיליארד שקל לחינוך? מדוע אפשר למצוא תקציבים לדברים נוספים שמגיעים לחינוך, במקרה הטוב – זאת גם אשליה, אבל במקרה הטוב לא מקצצים. אתם אינכם נותנים את מה שמגיע לכל ילדי ישראל – בעניין הזה אין שוני בין יהודים לערבים, מגיע לכולם, ואתם לא עומדים בהבטחותיכם, ואין שום סימן שתעמדו. לא רק זאת, לצערנו, בנושאים מסוימים בתחום החינוך יש הידרדרות, כולל בתחום ההתנהגות של התלמידים, שכרות ושאר דברים רעים שאינני רוצה להזכיר מעל במה זו. אני קובע שיש אפליה בפרקליטות כלפי הבנייה הערבית הבלתי-חוקית מול בנייה יהודית שנחשבת לא חוקית. אנחנו מחר נראה את זה בכפר-התימנים בירושלים, נעשה שם סיור ונראה איך ממשלת ישראל, יחד עם הפרקליטות, לא הורסת 250 בתים שיש עליהם צווים סופיים להריסה, אבל אף אחד לא קם, אף אחד לא מדבר, אף אחד לא פועל. רק בדבר אחד לדור עסוק היום – איך לאטום בית אחד בירושלים. זהו. בשביל כל הדברים האחרים אין לו זמן. בשביל זה הוא עסוק יומם ולילה. אני חושב שראוי לשנות את הדברים מהיסוד ולעשות מדיניות ציונית שנותנת כבוד לעם הזה ולמדינה הזאת. תודה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. השר כהן, אנחנו נשמח לשמוע את תשובתך בשם שר הפנים. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האחריות לאכיפה כלפי בנייה לא חוקית מוטלת על 161 ועדות תכנון ובנייה. יש בארץ המון – המון – חריגות בנייה, בכל המגזרים. בכל המגזרים. הממשלה, כממשלה, אין לה מדיניות אכיפה סלקטיבית. היא מתייחסת לכל המגזרים במידה שווה. אני מבין, אורי, שאתה מתייחס לנקודה הכואבת בסילואן, בבית-יונתן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זו דוגמה אחת, ו-250 מבנים שיש עליהם צווי הריסה ולא קורה דבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הממשלה מבצעת ואוכפת את החוק בהרבה מקומות. יש הרבה חריגות בנייה. רבים בתהליכים משפטיים כאלה ואחרים, או תהליכי ביצוע כאלה ואחרים, אבל לשאלתך, אין אכיפה סלקטיבית. תודה רבה. <היו”ר אלכס מילר:> מה אתה מציע? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מציע להסתפק בתשובת שר הפנים ולהוריד את זה מסדר-היום. <היו”ר אלכס מילר:> חבר הכנסת חנין, יש לך הצעה אחרת? שנייה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת אריאל, אתה מסתפק בתשובת השר? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא. למליאה. <היו"ר אלכס מילר:> בבקשה, חבר הכנסת חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, עמיתי חברי הכנסת, יש בעיה של סלקטיביות באכיפה, אבל הבעיה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, היא בדיוק הפוכה; מי שבעצם לא יכול לבנות באופן חוקי, מי שבעצם צפוי לצווי הריסה ולהריסת בתים בפועל אלה הם קודם כול האזרחים הערבים של מדינת ישראל. אנחנו קיימנו, אדוני היושב-ראש, דיון בוועדת הפנים של הכנסת, ושמענו טענות קשות מכל רחבי הארץ, מיישובים ערביים בצפון, בנגב, במשולש, ומכולם עולה וחוזרת הטענה: אי-אפשר לבנות באופן חוקי, וכאשר אנשים נאלצים לבנות ללא היתר הבתים שלהם צפויים לסכנת הריסה ואפילו להריסה בפועל. לעומת זאת, אדוני היושב-ראש, מה שקורה בשטחים הכבושים זו מציאות שבה כל אותה בנייה בלתי חוקית נעשית לא רק בהכשר של המדינה, אלא במקרים רבים מאוד בסיוע בפועל של המדינה. יש כביכול מדיניות של הקפאת בנייה, אבל במציאות לא רק שאין הקפאת בנייה אלא שהבנייה נמשכת, בקצב ממשי, בגיבוי של המדינה, בכספים של המדינה, במערכות לוגיסטיות של צבא-הגנה לישראל, והדברים האלה נעשים כולם בגלוי ולעין כול. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהגיע הזמן לקבוע שלא ייתכן שבמקום שבו אי-אפשר לבנות בתים בהיתר, כי אין תוכניות מיתאר בתוקף, שם הורסים בתים, ובמקביל, בשטחים הכבושים, ששם המדינה התחייבה שלא לבנות, ממשיכים לבנות בקצב ובכספי המדינה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה. חברי חברי הכנסת, אנחנו נצביע. מי שמצביע בעד – על-פי הבקשה של המציע נדון על הנושא הזה במליאה. מי שמצביע נגד הוא בעד הסרת הנושא מסדר-היום, כפי שהציע השר. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 8 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 6 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו”ר אלכס מילר:> בעד – 8, נגד – 6, אין נמנעים. הנושא יידון במליאת הכנסת. <הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010> [מס' כ/262; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 5518; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו”ר אלכס מילר:> אנו עוברים להצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חיים כץ. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפניכם, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010, הצעתו של חבר הכנסת זבולון אורלב. תיקון מס' 25 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שהתקבל בכנסת הקודמת, קבע הוראות בדבר תגמולים ומענקים ליתומים ששני הוריהם נפטרו כתוצאה מפגיעת איבה, וזאת לאור המציאות הקשה שיתומים צעירים אלה נאלצים להתמודד עמה, כשהמסגרת המשפחתית המגוננת חדלה להתקיים לפתע בנסיבות של פעולות איבה. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת לתת מענה גם למי שהוא יתום משני הוריו ואחד מהם נפטר כתוצאה מפעולת איבה. מוצע כי כל אחד מהיתומים במשפחה שהתייתמה כאמור משני הוריה יהיה זכאי לתגמולים חודשיים מלאים. זאת בעוד שלגבי יתומים מהורה אחד שנפטר מפגיעת איבה ושולם תגמול מלא רק בעד אחד מהיתומים ובעד שאר היתומים באותה משפחה משולם תגמול חלקי בלבד. מוצע, בנוסף, כי הזכאות של היתומים כאמור לתגמול המלא תחול עד שימלאו להם 25 שנה. מוצע לתקן באופן דומה גם את חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) ולזכות גם את יתומי צה"ל שהפכו ליתומים משני הוריהם בתגמול מלא שישולם עד שימלאו להם 25 שנה. הכוונה היא ליתומים שאחד מהוריהם נספה והתייתמו מההורה האחר בנסיבות השונות. ברצוני להודות לצוות המשפטי של הוועדה בראשות ג'ודי וסרמן ולצוות הוועדה בראשות וילמה מאור שעבדו וטרחו בקידומה של הצעת חוק זו. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכם לאשר אותה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שהכינה הוועדה. תודה רבה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חברי חברי הכנסת אנחנו נעבור להצבעה, מייד אחרי שחבר הכנסת כץ יגיע למקומו. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–3 – 16 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו”ר אלכס מילר:> בעד – 16, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השלישית. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 16 נגד – אין נמנעים – אין חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010, נתקבל. <היו”ר אלכס מילר:> בעד – 16, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 28), התש"ע–2010, התקבלה. חבר הכנסת אורלב, אתה יכול להגיע ולהודות. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראש ובראשונה אני רוצה להודות מאוד לחברי חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שידע להשלים את החקיקה המורכבת הזו ברגישות רבה כמתחייב מהנושא, באחריות ובעיקר במהירות, וגם להודות למנהלת הוועדה וילמה מאור וליועצת המשפטית המאוד מסורה והמקצועית, ג'ודי וסרמן. בעזרתו של חבר הכנסת חיים כץ אני מרגיש היום שהצלחנו להשלים חוב מוסרי וכספי ליתומים משני הורים נפגעי פעולות איבה, בין ששניהם נרצחו יחד בפעולות איבה בין שרק אחד מהם נרצח על-ידי מחבלים והשני נפטר מכל סיבה שהיא. מדינת ישראל יודעת לתת רשת ביטחון חברתית וכלכלית ליתומים אלה, כדי להשלים את החסר, לפחות מהבחינה הכספית, לאחר ששני ההורים אינם עוד בין החיים. נתפלל שיבולע המוות לנצח, ולא נדע עוד, ולא נצטרך עוד לעסוק בנפגעי מחבלים פלסטינים ארורים. תודה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו”ר אלכס מילר:> גברתי, סגנית מזכיר הכנסת, יש לך הכרזה. <סגנית מזכיר הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010 – מ/480. תודה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה, גברתי. <הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16), התש"ע–2010> [מס' כ/281; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' 4847; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו”ר אלכס מילר:> הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16), התש"ע–2010, קריאה שנייה וקריאה שלישית – יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16), התש"ע–2010, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. מקורה של הצעת חוק זו בהצעות חוק פרטיות שיזמו חברי הכנסת אורי אורבך ודני דנון; נדמה לי שזו הצעת החוק הראשונה של חבר הכנסת אורי אורבך, ואני רוצה לברך אותו בברכת הצלחה בהעברת הצעת חוק ראשונה בקדנציה הזו. חוק כלי הירייה, התש"ט–1949, קובע הגבלות לעניין שימוש ואחזקה של כלי ירייה, אולם אינו קובע את הגיל המינימלי לשימוש ולנשיאה של כלי ירייה ולאימון במטווח קליעה. הצעת החוק באה להסדיר נושאים אלו. בהצעת החוק מוצעות הוראות לעניין הגבלת השימוש של קטינים בכלי נשק. הוראות אלה חיוניות על מנת לצמצם את נגישותם של כלי הנשק לילדים ולנוער, ובכך להבטיח את ביטחונם האישי ואת חייהם. מוצע לקבוע כי מנהל מטווח קליעה לא יתיר ולא יאפשר הפעלת כלי ירייה ואימון במטווח קליעה שבניהולו למי שטרם מלאו לו 18 שנים. להוראה זו מוצע לקבוע מספר חריגים – מתן אפשרות להתאמן או להפעיל כלי ירייה למי שמלאו לו 16 שנים בסוגי פעילויות שיקבע שר הפנים לאחר התייעצות עם השר לביטחון פנים, מתן אפשרות כאמור למי שמלאו לו 14 שנים והוא נמנה עם יחידות הגדנ"ע, וכן למי שמלאו לו 12 שנים והוא ספורטאי רשום בענף הקליעה או מועמד לרישום בענף, ולבסוף – מתן אפשרות להתאמן או להפעיל כלי ירייה למי שמלאו לו עשר שנים והוא ספורטאי בענף הקליעה אשר ניתן לו היתר מיוחד לעשות כן מידי שר התרבות והספורט, או מנכ"ל המשרד כאמור. עוד מוצע לקבוע כי כל אדם המגיע למטווח קליעה ימציא למנהל המטווח אישור על גילו, ואם הוא צעיר מגיל 18 ימציא אישור על היותו כלול במסגרת המקרים החריגים, ויצרף הסכמה בכתב של הורה או אפוטרופוס המאשר את הפעלת כלי הירייה או האימון בו. עוד מוצע לקבוע כי במטווח קליעה יוצב שלט המפרט את ההוראות שנקבעו בהצעת החוק לעניין זה, וכן לקבוע כי ביצוע הוראות אלו יהיו תנאי ברשיון למטווח קליעה, ואי-ביצוען יאפשר הטלת סנקציות כנגד מנהל המטווח עד כדי שלילת רשיונו. בחלקה השני של הצעת החוק מוצע לעגן בחוק את נוהלי משרד הפנים בדבר הגבלת גיל למתן רשיונות לכלי ירייה למי שטרם מלאו לו 21 ולהסמיך את שר הפנים לקבוע בתקנות, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה, מקרים או נסיבות שבהם ניתן יהיה לתת רשיונות למי שמלאו לו 18 אך טרם מלאו לו 21 שנים. להצעת חוק זו, אדוני היושב-ראש, לא הוגשו הסתייגויות, ולכן אבקש כי הכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. תודה רבה. <היו”ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. נחכה עד שתגיע למקומך, ונעבור להצבעה. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–4 – 13 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו”ר אלכס מילר:> בעד – 13, נגד – אין, נמנע – אין. הצעת החוק התקבלה בקריאה השנייה. אדוני, יושב-ראש הוועדה, אפשר להצביע בקריאה השלישית? אנחנו נעבור להצבעה בקריאה השלישית. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 14 נגד – אין נמנעים – אין חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16), התש"ע–2010, נתקבל. <היו”ר אלכס מילר:> בעד – 14, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 16) התקבלה בקריאה שלישית. חבר הכנסת אורבך, אתה רוצה להתייחס? להודות? בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תודה רבה על אישור החוק הראשון שלי בשלמותו בכנסת הזאת. אני רוצה להודות לעמיתי יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דוד אזולאי ולחברי ועדת הפנים המסורים, לתומר רוזנר היועץ המשפטי, לוורד, ליפה שפירא מנהלת הוועדה, לשוש אזולאי. למרות הקשיים והמעקשים הגענו לפשרות הראויות, ואני חושב שזה דבר שעושה סדר, כדי שילדים לא יסתובבו במטווחים ויתייחסו לכלי ירייה ולירי כאל שעשוע וצעצוע, אלא ברצינות הראויה. תודה גם לשרת התרבות לימור לבנת שהאירה את עינינו בעניין ספורט הקליעה, כדי שלא נכרית את הענף הזה מישראל. חן חן. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר חלוקת הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010> [נספחות.] <היו"ר אלכס מילר:> חברי חברי הכנסת, הסעיף הבא בסדר-היום: החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה, לפי סעיף 121 לתקנון הכנסת, בדבר חלוקת הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010. יציג את ההחלטה יושב-ראש הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני. לאחר הצגת ההחלטה אנחנו נצביע. <דוד אזולאי (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, הצעת חוק להגנת עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010 – מ/480, נדונה בכנסת בקריאה ראשונה ביום א' באדר התש"ע, 15 בפברואר 2010, והועברה לוועדת הפנים והגנת הסביבה. הצעת החוק עוסקת בהרחבת סמכויותיהם של מאבטחי הרשות להגנת עדים, המאבטחים עדים מוגנים, ושל שוטרים המאבטחים עדים מאוימים. בוועדה נתגלעו חילוקי דעות בדבר סמכויות השוטרים. עם זאת, נוכח הדחיפות באישור הסעיפים העוסקים בסמכויות מאבטחי הרשות החליטה הוועדה להביא בשלב זה לאישור הכנסת רק את הסעיפים העוסקים בכך. הוועדה תמשיך לדון בסעיף 2(3) להצעת החוק שעניינו סמכויות השוטרים, והיא תביאו לקריאה שנייה ולקריאה שלישית במועד מאוחר יותר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. אני אחכה עד שתגיע למקומך ונעבור להצבעה. חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה – 16 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הפנים בדבר חלוקת הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון) (סמכויות מאבטחים), התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר אלכס מילר:> בעד – 16, נגד – אין, נמנעים – אין. ההחלטה התקבלה. <מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: פיצוי נפגעי הקפאת הבנייה> ["דברי הכנסת", חוב' ט"ז, נספחות, עמ' 7586.] <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: פיצוי נפגעי הקפאת הבנייה, בהתאם לסעיף 97א(ד) לתקנון הכנסת. יציג את הנושא יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. לאחר מכן נעבור לדיון. ההצבעה תהיה במועד אחר – יום רביעי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הממשלה קיבלה החלטה להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של עשרה חודשים. אני ביקשתי, כיושב-ראש הוועדה, לקיים דיון בוועדת הכספים על הפיצויים שיקבל מי שנפגע עקב ההחלטה הזאת, של הקפאת הבנייה. כמו כן הועברו לוועדה החלטות על דיונים מהירים שהציעו חברי הכנסת עתניאל שנלר, כרמל שאמה, אורי אריאל, זאב אלקין, חיים אמסלם, מיכאל בן-ארי, דוד אזולאי, רונית תירוש, אורי אורבך וזבולון אורלב. הוועדה דנה בבעיות הכלכליות שנוצרו מהקפאת הבנייה. ועדת הכספים בחנה כמה עניינים. הראשון שבהם הוא נושא הפיצויים לכל מי שנפגע מצו הקפאת הבנייה. במקור, לפי נוסח צו הקפאת הבנייה שהוציאה הממשלה, רק בעל היתר בנייה היה רשאי לדרוש פיצויים. המשמעות היא שכל מי שהיה מצוי רק בתהליך לקבלת היתר בנייה למעשה לא זכאי לפיצויים. הנושא השני שבו דנה הוועדה היה: הקמתה של ועדת תובענות וקביעתם של קריטריונים לפיצויים הן לאזרחים פרטיים והן לרשויות המקומיות על הנזק שנגרם להם בשל הקפאת היתרי הבנייה. זה היה הנושא השני שהוועדה דנה בו. והנושא השלישי הוא: ניסיונה של ועדת הכספים להביא לקביעת מקור תקציבי לפיצוי. ועדת הכספים קיימה שלושה דיונים בנושא זה. תוך כדי הדיונים התברר לנו שהוקמה ועדת תובענות לטיפול בנושא הפיצויים, בת שלושה חברים, אך לא נקבעו לוועדת התובענות קריטריונים והיא לא פורסמה בציבור. חברי הוועדה ואנוכי עמדנו על כך שישולם פיצוי לכל מי שנפגע מהקפאת הבנייה, לרבות מי שנפגע בעקיפין מהצו ולרבות מי שלא היה לו היתר בנייה. כמו כן עמדנו על כך שיפורסמו קריטריונים מסודרים לגבי הפיצויים ושדבר הקמתה של ועדת התובענות יפורסם בציבור. על הדיון הראשון שהוועדה קיימה לא היה בכלל פרסום – שאפשר לפנות לוועדת התובענות. עוד התברר בדיונים שאין תיאום בין משרדי הממשלה השונים, בין משרד הבינוי והשיכון לבין משרד הביטחון ומשרד המשפטים. ועדת הכספים יצרה את הקישורים והחיבורים בין המשרדים והביאה לכך שהאינפורמציה והנתונים יועברו למשרד הבינוי והשיכון כדי שיינתן מענה לאזרחים. עניין נוסף שהתברר בדיוני הוועדה הוא שהוקפאה הבנייה של מבני חינוך, ומ-116 מבני חינוך אושרו רק 28, וכל היתר הוקפאו. זאת החלטה שאין לה שום בסיס, לא בהחלטה על ההקפאה – מכיוון שאם מדובר על הקפאה לעשרה חודשים – ילדים נולדים בינתיים, וילדים גדלים, ויצטרכו מבני חינוך – או גן-ילדים, או בית-ספר, או בית-ספר תיכון. אם תוקפא הבנייה הכול יידחה בעשרה חודשים, ובוודאי לא זאת היתה הכוונה בהחלטת הממשלה. בישיבתה האחרונה של ועדת הכספים לגבי הקפאת הבנייה, ביום 20 בינואר 2010, דווח לוועדה שטופסי התביעה וההודעות פורסמו בעיתונות כמו שביקשנו, אך עדיין לא נקבעו קריטריונים מסודרים ועדיין לא נפתרה שאלת הנזק העקיף. אין עדיין קריטריונים שעל-פיהם מי שנפגע יהיה זכאי לפיצוי, וכמה. כמו כן דווח לוועדה שהוקצו 30 מיליון ש"ח לצורך פיצויים, אך עמדת ועדת הכספים היא שאין זה מספיק. בדיון הזה קראה ועדת הכספים למשרדי הממשלה – ונתנה להם זמן – לתקן את כל הטעון תיקון, כפי שפירטתי, אך זה עדיין לא נעשה. לכן מה שביקשתי, באופן חריג – אני לא מכיר הרבה מקרים כאלה – ביקשתי מיושב-ראש הכנסת לקיים דיון במליאת הכנסת, על-פי סעיף 97א(ד) לתקנון הכנסת, שלפיו סמכותו של יושב-ראש הכנסת לאשר דיון ולהגיע למסקנות על-ידי מליאת הכנסת. אני מודה ליושב-ראש הכנסת שמאפשר את הדיון הזה. אני רוצה לומר למה לפי דעתי זה נושא שאכן מליאת הכנסת חייבת לדון בו, והיא גם צריכה להגיע למסקנות ולסיכומים שאני מקווה שהממשלה תיישם. החלטת הממשלה על הקפאת הבנייה היא החלטה שיש לה גם משמעות פוליטית, גם משמעות מדינית, יש לגביה גם השקפות עולם כאלה ואחרות, אם אנחנו צריכים להקפיא את הבנייה או לא להקפיא את הבנייה. אנחנו נזהרנו, בדיונים בוועדת הכספים, שלא להיכנס – לחלוטין – לשאלה הזאת. יכול להיות חבר ועדה או חבר כנסת שלדעתו היה צורך בהקפאת הבנייה, ויכול להיות חבר ועדה או חבר כנסת שעמדתו היא שהיה אסור בשום פנים ואופן להקפיא את הבנייה. זה לא רלוונטי מבחינת שלושת הדיונים שקיימה ועדת הכספים, ולא רלוונטי לגבי הדיון כאן במליאה. הדיון הוא אחד ויחיד: הממשלה קיבלה החלטה, והיא ממשלה ריבונית וזכותה לקבל החלטה. אבל אותם תושבים או אותם קבלנים או אותן רשויות מקומיות או אותם ילדים לא חטאו, לא פשעו, לא עשו דבר שבגללו הם צריכים להפסיד כלכלית, או להפסיד מבני חינוך, או להפסיד כל מיני דברים עקב ההחלטה על ההקפאה. ודאי שהממשלה היתה צריכה מייד, עם קבלת ההחלטה על ההקפאה, להקים מנגנון לפיצוי של אלה שנפגעים כתוצאה מכך. הובאו בפנינו מקרים מאוד מזעזעים של משפחות צעירות, שאחת מהן אמרה בוודאות: עמדתי בעד ההקפאה; כך היא אמרה. אבל היא נפגעת במישרין, מכיוון שהקפאת הבנייה תוך כדי תהליך שהיא עוברת מול הקבלן, או שהיא עוברת מול היזם, או שהיא עוברת בעצמה, כשהיא לקחה פועלים והיא צריכה להפסיק באמצע את העבודה שלהם, או שהיא צריכה בכל מיני וריאציות שבהן אדם שעשה את כל ההליכים והוא בתהליך של קבלת היתר בנייה – לא צריך להאריך בעניין איזה נזק כספי יכול להיות לזוג צעיר שאלה כל חסכונותיו, שלזה הוא חסך. לכן הדיון הזה במליאה הוא דיון חשוב מאוד. מדינה מוסרית, מדינה שההחלטות שלה הן ציבוריות ופתוחות לכול, מדינה שחייבת, גם כשהיא מקבלת החלטה שכתוצאה ממנה – והיא יכולה להיות החלטה נכונה, אני לא מביע עמדה, את העמדה בעניין הזה שכל אחד יביע בדיון אחר – כאשר הממשלה מקבלת החלטה כזאת, היה מתחייב שתהיה מייד, לצד ההחלטה הזאת, החלטה נוספת, מה קורה לאזרחים שנפגעו כתוצאה מן ההחלטה הזאת. ומכיוון שאנחנו הגענו למסקנה שהממשלה, נכון להיום, למיטב ידיעתנו – אני אומר את זה בהסתייגות, יכול להיות שנקבל תשובות אחרות – למיטב ידיעתנו, נכון לרגע זה, הממשלה כשלה במנגנון הפיצוי, היא משאירה אזרחים באי-ודאות מוחלטת לגבי מצבם הכלכלי בנושא הכי קריטי, שזה הדיור. ולכן ביקשתי את הדיון הזה במליאה. אני מבקש שיוצעו הצעות סיכום, ואני מקווה שהן יובאו ביום רביעי להצבעה. אנחנו נקיים היום את הדיון, ואני מאוד מבקש שמליאת הכנסת תקבל החלטה בהתאם לרוח הדברים שקיבלה ועדת הכספים ושהונחה גם על שולחן הכנסת, ועל זה מתקיים היום הדיון. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. אנחנו נפתח בדיון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אריה אלדד. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני סגן השר, חברי חברי הכנסת, כשממשלת ישראל מחליטה להקים גדר בגבול מצרים, ההחלטה הזאת צריכה להיות מלווה בתקצוב, כי ברור שהשאלה המיידית שעולה היא, כמה זה עולה לנו. אם ממשלת ישראל, לצורך העניין, התחילה להקים גדר בגבול מצרים, ואחר כך החליטה להפסיק לבנות את הגדר, גם אז צריכה מייד לעלות השאלה כמה זה עולה לנו. ברור שיש חוזים עם קבלנים, ברור שהושקעו השקעות שאי-אפשר לעצור בשריקה ולצפות שהן לא ימשיכו לעלות כסף תקופה מסוימת. לכן אפילו החלטה על הפסקת הקמת גדר היא החלטה שצריכה תקצוב בצדה. כשהקבינט החליט להקפיא את הבנייה, ואני בצדק לא מתעסק כאן כרגע בתבונה שהיתה מאחורי ההחלטה הזאת, האם התכלית היתה ראויה, האם היא הושגה, האם לא הגענו למצב שבו אפשר להודיע שהתכלית לתת לפלסטינים תירוץ להצטרף למשא-ומתן, כיוון שזה לא הושג, אפשר להסיר את ההקפאה – נעזוב את העניין המדיני, פוליטי, אזרחי, מוסרי, ציוני – כשמקבלים החלטה כזאת, אי-אפשר לקבל אותה באופן רשלני כל כך בלי לשים סכומי כסף בצדה. גם ההחלטה להפסיק לעשות משהו עולה כסף. אנחנו מכירים במערכת הביטחון פרויקטים ביטחוניים של שנים רבות, ואנחנו יודעים שכשמחליטים מטעמים שונים לקצץ תקציב פיתוח של משהו – אנחנו יודעים כמה עולה לסגור פיתוח. אנחנו צריכים להבין שסגירה, הקפאת בנייה ביהודה ושומרון, זאת החלטה שהפסדה בצדה. ואי-אפשר, מדינה מתוקנת לא יכולה להתעמר פעמיים באזרחים שלה; פעם בזה שהיא אומרת: הושבתי אתכם במקום שמותר לכם להיות בו, על-פי החלטות ממשלה, ואנחנו חושבים שמותר לכם לגור שם ולגדל שם ילדים, אבל פתאום החלטתי שאסור לכם לבנות בית חדש – גם לעשות את זה וגם להגיד להם "ולא נפצה אתכם", זה בלתי אפשרי. כשאומרים להם: כן, נפצה אתכם, אבל ברור לכול שאלה דיבורים ריקים, שאין מאחוריהם תקציב, שאין מאחוריהם מנגנונים, שאין מאחוריהם מספר טלפון למי האזרח הפגוע פונה – וישבנו בדיוני ועדת משנה לענייני איו"ש בעניין הזה והסתבר שבאמת אין עם מי לדבר, אין את מי לתבוע, אין למי להגיש תביעה, אין ממי לקבל את הכסף – זו החלטה חסרת אחריות. אני מקווה שהכנסת בדיון היום תקבל החלטה שתחייב את הממשלה להעמיד בצדה של החלטת ההקפאה גם מנגנון ראוי לפיצוי למי שנפגע ממנה. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת אורי אריאל – בבקשה, אדוני. שלוש דקות גם לרשותך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לעדכן שאחרי בדיקה הסתבר לי שהחלטת הקבינט, שהיא החלטת ממשלה לכל דבר ועניין – כידוע החלטה אומללה מאין כמותה, אבל בהתייחס לדברי יושב-ראש ועדת הכספים לא נעסוק כרגע בעניין הפוליטי אלא בהתייחסות לאזרחים שנפגעו – מזכיר הממשלה וראש הממשלה לא הכינו שום הערכת תקציב לפני קבלת ההחלטה הזאת, דבר שמנוגד תכלית ההיגיון ומנוגד לתקנון הקבינט והממשלה שמחייב בכל החלטה להביע הערכה אם זה משפיע על התקציב, כמה ואיך. האם זה משפיע על תקנים? מובן שבעניין הזה הממשלה לא רואה את עצמה מחויבת לתקנון עבודתה, וזו החלטה קשה מאוד מכל בחינה וגם מהבחינה הזאת. לא היתה שום היערכות לצד של פיצוי הנפגעים, אזרחי מדינת ישראל, שנושאים בכל החוקים, בכל נטל אפשרי. הכינו במשך חודשים את הצווים, אבל לא את מה שמשתמע מהם, קרי הפיצוי לאזרחים. היות שהממשלה כמו בפעמים רבות התרשלה התרשלות חמורה בתפקידה, הייתי אומר "מעלה באזרחיה", חבר הכנסת דני דנון, אנוכי ועוד כמה חברים הגשנו הצעת חוק בעניין הזה שבאה להסדיר את כל נושא הפיצויים. אחרי שעבר חודש ולא זכינו למענה ממשרד הביטחון וממשרד המשפטים וממשרד ראש הממשלה, ואחרי שהיו דיונים בוועדת הכספים, ולא היתה שום התקדמות, כפי שכבר ציין יושב-ראש הוועדה, הגיע חבר הכנסת דנון לראש הממשלה לפני שלושה שבועות, והוא הבטיח לו שבתוך שבוע העניין יתוקן ויצא צו של אלוף הפיקוד שמסדיר את כל נושא הפיצויים. האם קרה משהו? לא. האם התכוונו שיקרה משהו? לא. כך זה מתנהל. מתעמרים באזרחים, לא נותנים תשובות, גם כאשר ראש הממשלה מכנה את האנשים "מלח הארץ", "טובי בנינו", המון דברים מפליגים, באותו זמן הוא לא דואג למה שצריך לדאוג. היות שכך, החלטנו להגיש את הצעת החוק ביום ראשון. העניין נדון בוועדת שרים לחקיקה, ושם אחרי דיון הכנה שהיה אצל ראש הממשלה, ולפי בקשת ועדת השרים, שביקשה עוד שבועיים לקיים את ההצבעה על הצעת החוק ולא ביום רביעי הקרוב, מתוך הבטחה שבתוך שבועיים כל הבעיות שעלו, חבר הכנסת גפני, תינתן להן תשובה מחייבת, לא תשובות בערך כאלה עם הידיים, אלא תשובות של צווים וחקיקה מחייבת, חבר הכנסת דנון ואני הסכמנו לדחות את ההצבעה. החוק יעלה לדיון ביום רביעי הקרוב. אנחנו נמתין שבועיים; אם במשך השבועיים הללו הדברים יסודרו לפי הבנתנו – מה טוב, ואם לא – החוק יעלה בעוד שלושה שבועות להצבעה, ואני משוכנע שחברי הכנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה יתאחדו כדי לתת תשובות מניחות את הדעת, ולא יהיה מצב שגם מקפיאים את הבנייה וגם הממשלה גוזלת את כספם של האזרחים. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת זבולון אורלב. <חיים אורון (מרצ):> מי אחריו? <היו"ר אלכס מילר:> דב חנין. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ג'ומס, אני יודע שתילחם על זכויותינו – – – <חיים אורון (מרצ):> בטח – – – <היו"ר אלכס מילר:> קודם בן-ארי ואחריו דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> לפי הרשימה שלי אני לפני בן-ארי. <היו"ר אלכס מילר:> כן, אבל אנחנו עובדים לפי הרשימה שלי. <זבולון אורלב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שני פותחי הדיון, גם חבר הכנסת בן-ארי וגם חבר הכנסת אריאל, כידוע נמנים עם האופוזיציה, ואפשר לחשוב שמדובר בנאום אופוזיציוני. אז הנה, עומד לפניכם חבר קואליציה ומבקר באופן קשה מאוד את הממשלה על כך שהיא עשתה מעשה מחפיר ומעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי בעליל. לא מתקבל על הדעת, אדוני השר, במדינה מתוקנת, שממשלה תקבל החלטות בלי לפצות אזרחים פיצוי על זכויות בסיסיות. אנשים נכנסו להתחייבויות, אנשים לקחו משכנתאות, אנשים שכרו דירות, ומדובר גם בזוגות צעירים, שאין מי שיפצה אותם. מילא יש ויכוחים פוליטיים, כן הקפאה לא הקפאה – אני לא הייתי מצביע בעד הקפאה אם הייתי צריך להצביע, וכידוע איננו תומכים בהקפאה הזאת, אבל זו זכותה של הממשלה לקבל החלטה. יש משטר דמוקרטי, ממשלה ברוב, אבל למה לעשות מעשה? אני אומר בגלוי, אדוני השר, שזה מזכיר לי את הגירוש מגוש-קטיף. ממש מזכיר לי. לצערי, כיושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה ליוויתי את העניין הזה, וגם יזמתי את הקמת הוועדה הממלכתית לבדיקת תפקוד הממשלה בכל הבושה הזה שנקראת "שיקום מגורשי גוש-קטיף", וכאיש מדינה אני עומד בוש ונכלם כלפי אזרחים שבאים בצדק ואומרים: מילא גירשתם – גירשתם; הרסתם את הבית – הרסתם; הרסתם את החממות – למה אתם לא משקמים אותנו? אני יודע שאדוני מטפל במשת"פים, ושאדוני גם רגיש מאוד לצד"לניקים, שחבים להם חוב מוסרי. זה איום ונורא שהמדינה לפעמים מקבלת החלטות, שיכולות להיות טובות או לא טובות, אבל למה לפגוע פגיעה כלכלית? למה אי-אפשר – הרי בסוף, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יסדרו את זה. הרי בסוף יסדרו את זה, כי יהיה חוק ויהיו תביעות ויהיו בג"צים. למה במדינה מתוקנת הכול צריך ללכת עקום, הכול צריך ללכת בקושי, הכול צריך ללכת בכאב לב והכול צריך ללכת תחת איבוד אמון של אזרחים בתפקוד תקין של מערכות השלטון? לכן אני אומר שאותם בעלי מצפון, גם בממשלה, בעיקר בממשלה, חייבים לדפוק על השולחן, חייבים להעלות את הנושא הזה לסדר-היום בממשלה ולתבוע פתרון מסודר, כדי שאותם אזרחים שנפגעו מההחלטה האומללה על ההקפאה יוכלו לקבל את הפיצוי הכספי ולפחות לא יישאו בנזק כספי שההחלטה הזאת גרמה להם. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פעמים רבות אני שומע פה חברי כנסת שמדברים על חזון הנביאים, חזון הנביאים, ופעמים יש לי הרצון לדגדג על הלשון, לשאול את אותם דוברים כמה הם יודעים מחזון הנביאים. ברשותכם, אני רוצה לעסוק בחזונו של אחד הנביאים, הנביא ירמיהו, שמעביר ביקורת קשה ביותר על אחד ממלכי ישראל האחרונים, מבניו של יאשיהו המלך, המלך יהויקים. וככה כותב עליו הנביא ירמיהו: "הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו. האמר אבנה לי בית מדות ועליות מרוחים וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר". בקיצור, הוא בא בטרוניה אל המלך שרואה רק את עצמו ולא רואה אף אחד ממטר. הוא רוצה לבנות בית בגובה של ארז, גבוה, שמכל מקום יראו אותו, כמה הוא חזק, וכמה הוא עשיר, וכמה הוא בעל יכולת. הפרטים הקטנים לא מעניינים אותו. לשלם לפועלים זה דבר פעוט, זה דבר שהוא לא כל כך חשוב. אם בדרך הוא יצטרך להרוס כמה בתים של אחרים, של כמה עניים ואומללים, גם זה לא חשוב – "בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט". בא אליו הנביא ואומר: "התמלך כי אתה מתחרה בארז". הוא אומר לו: אתה רוצה למלוך? אתה מתחרה בארז אמיתי. אבא שלך, המלך יאשיהו, היה ארז אמיתי, היה צדיק – "הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו". גם אכל ושתה מה שהוא צריך וגם עשה משפט וצדקה. אבל אתה, איפה אתה? אתה רק בונה בתים כמו ארז, אתה רק מרשים כמו ארז, אבל בתוכך אתה מתנהג בצורה הכי רקובה והכי רקבובית שיכולה להיות. רבותי, הדברים אמורים כלפי אותה הוראה, אותה קבלת החלטה של הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. באישון לילה, במחטף. מה זה חשוב? אני צריך להיראות טוב כלפי העולם, אני צריך לשמר את הקואליציה. מה זה חשוב אם אני בונה את ביתי, את בית הקואליציה, את מעמדי כביכול בעולם – כביכול, כן, ראינו לאן – – – <שלמה מולה (קדימה):> אתם המלצתם שהוא יהיה ראש ממשלה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> סליחה, אל תפריע לי באמצע שיעור תנ"ך. <שלמה מולה (קדימה):> אתם המלצתם שהוא יהיה ראש ממשלה. אתה דיברת – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> שלמה, אתה יודע את תשובתי הרגילה בעניין הזה, ואני מבקש ממך לא להפריע לי באמצע שיעור תנ"ך. <שלמה מולה (קדימה):> רק הערתי לך על זה – – – <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת מולה, אתה ברשימת הדוברים. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> טוב, כשאני אסיים. זה הזמן שלי. לפחות אני אומר את עיקרי הדברים. הדורסנות של ההחלטה על ההקפאה מאפיינת את ההתנהגות הקבועה כלפי המתיישבים. הם אזרחים סוג ד'. אפשר לגזול את המשפחה הזאת ואת המשפחה הזאת ואת המשפחה הזאת, שכבר הזמינו ומכרו את הבית ולקחו משכנתה, ועכשיו – שיחפשו את החברים שלהם, כי החליטו שאפשר לאכוף רק אם הם יוכלו לבדוק את זה. אולי הייתם עושים רק מי שהגיש תוכניות או משהו כזה? זה לא עניין אותם – רק מה שנוכל לצלם באישון לילה, כדי שלאחר מכן נצליח לאכוף. כאילו יש אכיפה של איזה חוק אחר במדינת ישראל כמו שנעשה בדבר הזה. ועל זה אומר הנביא: "בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט". הורס את בתי ישראל, את בתי ההתיישבות, בלא צדק, ובונה כביכול את ביתו. ועליו אומר הנביא: אתה מתחרה בארז אביך? הדבר הזה הביא בסופו של דבר לחורבן הבית. אני מקווה שאנחנו נדע קודם כול לפצות את הנפגעים, והכי חשוב זה לבנות את הבית; לבנות את הבית בארץ-ישראל, זה חזון הציונות, ולא החזון של חס ושלום הקפאה וחורבן. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת דב חנין, גם לרשותך שלוש דקות. חבר הכנסת אורון, אתה אחריו. אחריו חבר הכנסת שנלר ואחריו חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, יש כנראה מי שחושב שאם נדבר הרבה על הקפאה בסוף נצליח לשכנע שיש הקפאה, ואולי אפילו אחרי שנצליח לשכנע שיש הקפאה – אולי גם נצליח להשתכנע בעצמנו שיש הקפאה. אז, עמיתי חברי הכנסת, כדאי קודם כול להתעורר ולראות את המציאות כפי שהיא. ישנם כמובן גימיקים, ישנה חלוקה מאוד מתוקשרת של צווים, אבל במציאות, עמיתי חברי הכנסת, מי שמסתובב בשטח – ויש כאן כמה כאלה שדווקא מסתובבים בשטח – יודע היטב שבשטחים תנופת הבנייה בהתנחלויות קיימת, מואצת, דרמטית, מהירה – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> נולדה לי אפילו נכדה השבוע. <דב חנין (חד"ש):> אני מברך אותך, חבר הכנסת כץ. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אנחנו מחכים לעוד מתנחלת. <דב חנין (חד"ש):> יפה. <היו"ר אלכס מילר:> מזל טוב. <דב חנין (חד"ש):> אז אני מברך אותך על שנולדה לך נכדה, אבל אנחנו ממש לא מחכים לעוד מתנחלים, כי ככל שיש יותר ויותר מתנחלים, הבעיות שלנו בארץ רק הולכות ומסתבכות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ואנחנו מחכים. <דב חנין (חד"ש):> ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני אומר לכם בצער רב, שכל אותם דיבורים על הקפאה לא יוכלו להיות אלטרנטיבה לעשייה מדינית; לעשייה מדינית אמיתית שצריכה בהחלט להתחיל בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, אבל הקפאה אמיתית, לא הקפאה בכאילו, לא הקפאה בקריצת עין, לא הקפאה שבמקביל לה נעשית בנייה ביישובים, בהתנחלויות, במאחזים, בכל שטחי הגדה המערבית. עמיתי חברי הכנסת, מה שאנחנו יודעים, שהבנייה בהתנחלויות נמשכת – יודעים גם השכנים הפלסטינים שלנו. הם רואים את זה במו עיניהם יום-יום. מה שהם רואים ואנחנו רואים, רואים גם בעולם כולו – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> טוב, הם בונים. הם בונים. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת כץ. <דב חנין (חד"ש):> מה שהם יודעים ומה שאנחנו יודעים, יודעים גם בעולם כולו. לכן, אדוני היושב-ראש, כיוון שאני יודע שבעוד כמה שבועות או כמה חודשים, מן הסתם בוודאי גם יתפרסם איזה דוח בין-לאומי שיצביע על הבנייה הנמשכת של ישראל בהתנחלויות, בניגוד מוחלט להתחייבויותיה של ממשלת ישראל, בהחלטתה ההיסטורית על קבלת מפת הדרכים – – <עתניאל שנלר (קדימה):> דוח – – – <דב חנין (חד"ש):> – – שם נאמר, חבר הכנסת שנלר, בסעיף – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> לא, לא שמעתי. באמת לא שמעתי. <דב חנין (חד"ש):> אני אומר: הבנייה בהתנחלויות נעשית בסתירה מוחלטת להתחייבותה המפורשת של ממשלת ישראל בהחלטה על קבלת מפת הדרכים. באותה החלטה נאמר: בשלב א' לביצוע מיידי תהיה הקפאה מוחלטת של כל פעילות בהתנחלות – אגב, כתוב שם בנוסח: כולל ריבוי טבעי. זה כתוב במפת הדרכים. ממשלת ישראל קיבלה את זה, אבל בפועל מאז, גם בימי ממשלת שרון, הממשלה הקודמת, וגם בימי הממשלה הנוכחית, ממשלת נתניהו, מתעלמים מזה ומצפצפים על זה. לכן אני אומר, עמיתי חברי הכנסת, בוודאי עוד יהיה איזה דוח בין-לאומי שיתפרסם – עוד חודש או חודשיים או שלושה – ויבקר את מדיניות הממשלה בעניין הזה ויוקיע את השקרים של ממשלת נתניהו – דיבורים על הקפאה ומציאות של חום רב מאוד של בנייה – – <היו"ר אלכס מילר:> נא לסכם. <דב חנין (חד"ש):> – – ואז כמו כרגיל אצלנו, יבואו בטענות על המראה ויבואו בטענות על הדוח, אבל מי שצריך לבוא בטענות אמיתיות עליו, עמיתי חברי הכנסת, זה על המציאות; על המציאות ועל הממשלה שאחראית למציאות כזאת. המשמעות של המשך הבנייה בהתנחלויות היא שאין תהליך מדיני, שהאזור הזה לא הולך בכיוון חיובי, אלא הוא הולך ומידרדר לסכנה של מלחמה נוספת – ישראלית–פלסטינית, ישראלית–אזורית. זו הסכנה הגדולה, שאם לא נעלה על דרך השלום, כולנו נשלם עליה, ונשלם עליה ביוקר. תודה רבה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת חיים אורון, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, חבר הכנסת יעקב כץ, שלמה מולה; ונחמן שי – אחרון הדוברים. בזה הרשימה נעולה, ויסכם את הדיון סגן השר כהן. <חיים אורון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, מבחינה מסוימת, מה שאני הולך לומר עכשיו הוא המשך של מה שאמרתי פה לפני כשעה וחצי בדיון על סיום שנה לממשלה. הממשלה הזאת בוחרת בין שני מסלולים אפשריים: האחד – לא להחליט, וזה ברוב הדברים, והשני – כשהיא מחליטה, בלי לשלם את המחיר. החליטו על הקפאה; עשרה חודשים. לחלק קורצים שזה לא ברצינות; לחלק אומרים שזה מאוד ברצינות. אני רוצה לומר באופן מאוד פשוט: אם ישנם אנשים שנפגעו פגיעה בלתי הפיכה בגלל ההחלטה הזאת, צריך למצוא מנגנון. איפה הממשלה? מה הפטנט הזה, אדוני היושב-ראש, חבר הנשיאות, של החוק הזה? נער הייתי וגם בגרתי – גברתי סגנית מזכיר הכנסת – סעיף שהיה בוועדת הכספים בשלוש ישיבות, ולא הוסכם, הפך להצעה במליאה, בשביל מה? מה יצמח מהדיון הזה? חוק? מה בדיוק יצמח ממנו? "בלה בלה". זאת אומרת, ככה. אורי אריאל יגיד: מה אתם רוצים, נאמתי בכנסת; דני דנון, שהוא חבר הקואליציה, יגיד: מה אתם רוצים, עשיתי דיון במליאה. שקל לא יזוז פה. אחד. גם אף אחד לא אמר אם צריך להזיז שקל. אולי מיליארד. אולי מיליון. שום דבר. ככה זה נראה הכול. זה הכול כל כך לא רציני. כל כך לא עד הסוף. אם התכוונתם להקפיא, אז ככה – גם לא מקפיאים עד הסוף, אז אין התועלת הפוליטית. הנזקים קיימים מצד אחד. חבר הכנסת כץ, הוא מסכים אתי לגמרי, הוא מחייך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> המתנחלים תמיד מרוויחים. <חיים אורון (מרצ):> זהו. זהו, אבל מסבנים את כולם. אבל אותי – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ברכת שמים. ברכת שמים, ג'ומס. ברכת שמים. <חיים אורון (מרצ):> תראה, היות שברכת שמים שורה עליכם כל הזמן, בלי הפסקה – גם כשאין גשם, גם כשיש גשם יש ברכת שמים עליכם; ככה אלוהים סידר את העולם: עליך ברכת שמים, ועל כל עם ישראל צרות. ככה מתחלק העולם. אבל אני רוצה טיפה לחזור בכל זאת למסלול של הדיון עצמו. חברים מתוך הקואליציה עולים לכאן לקיים דיון במליאה; על מה? על מה בדיוק אתם רוצים שיהיה דיון במליאה? ירדנה, אני יודע שהכול לפי התקנון – – – <היו"ר אלכס מילר:> לא, היה לנו משהו אחר. <חיים אורון (מרצ):> אני יודע שהכול לפי התקנון, אבל תאמינו, לפעמים אוויר חם – לפחות תעשו את זה ביום שאין בו שרב כזה; כשקצת קר בחוץ, מעלים אוויר חם במליאה. עושים פקה-פקה, אין לזה שום משמעות משום כיוון שהוא. הממשלה – איך אמר קודם אורי אריאל? דעו לכם, אם בעוד שבועיים לא תיתנו לנו הצעת חוק, אנחנו נביא לפה ביום רביעי בצהריים הצעת חוק לקריאה טרומית, ומייד אחריה ייפתחו תורים בשלושה מקומות, ואנשים יתחילו לקבל צ'קים. לפחות אל תרמו אותם. ויכול להיות שיש אנשים שצריכים לעזור להם, כי הם חטפו מכה מאוד קשה. אבל לא ככה. זה הכול כזה חארטה ברטה, כמו שאומרים עכשיו הילדים. כל כך לא רציני, כל כך כלום. אז בסדר גמור, נצביע – גברתי סגנית המזכיר – אני מבין שצריך להביא הצעות סיכום ביום שלקואליציה יהיה רוב, כי יש סכנה שתעבור הצעת סיכום בלי שלקואליציה יש רוב. זאת אומרת – הנה בא יושב-ראש הכנסת – יש סכנה, למשל, שאני אציע הצעת סיכום בשם מרצ, להעביר מיליארד וחצי שקלים לפיצויים, ויש סכנה שמחר מביאים את הכסף. אז תדאגו לקואליציה שתציע הצעה טובה. אני כבר אומר לך מה יהיה כתוב בה. יהיה כתוב בה שהממשלה צריכה בהקדם האפשרי לגבש הצעה מסודרת, הוגנת ומהירה, לפצות את מי שנפגע, והכול בתוך עשרה חודשים. די. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת עתניאל שנלר, גם לך יש שלוש דקות. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש חילוקי דעות לגבי העתיד המדיני של יהודה ושומרון – זה לא סוד. הממשלה החליטה להקפיא, ואני חושב שהיא החליטה להקפיא כי היא הבינה את הצורך המדיני, בשביל לנסות לצאת מההקפאה – אני לא מחדש מאומה – ההקפאה המדינית. היא ביקשה להקפיא כי היא רצתה למנוע פעילות של "חמאס" ביהודה ושומרון ואחרים, וליצור איזה מין תשובה ביטחונית לעניין. הממשלה גם רצתה ליצור קואליציה בין-לאומית רחבה כנגד משימות חשובות מאוד, קיומיות, בין השאר סביב השאלה האירנית. אז זו הנקודה הראויה. כי הממשלה החליטה: לצורך דברים לאומיים, שמים, ומשלמים מחיר בתחומים מסוימים. וזה הדבר – ההקפאה הזאת. אבל איך אנחנו מייד מקלקלים? באים חברים מתוך המערכת כאן, מתוך הבית הזה, מתוך התנועות הציוניות, ומסבירים לעולם שאנחנו משקרים לעולם. אה, תרומה מצוינת לביטחון ישראל. באמת, כל הכבוד. אותם חברים שעומדים כאן ומסבירים כמה הכול פארסה, או לא חשוב, אז – תראו מה עשינו? באמת, דיבורים חשובים; חיזקנו את מעמדה של ישראל בעולם, עוד קצת, ככה, ירדנו על החברים, ומי בסוף אוכל אותה מכל הצדדים? אנחנו המתנחלים. הרי גם יש הקפאה, וגם, בעצם, התרומה שלנו לחיזוק המדינה, שאנחנו שותפים לעניין, כאילו אנחנו – גם את זה – אנחנו משלמים מחיר. גם לא תרמנו למדינה, וגם אומרים ש-. בקיצור, הפארסה זה לא מה שאמר חבר הכנסת אורון. זו העובדה שתמיד אנחנו – אני אומר "אנחנו" כמתנחל, שמסכים להקפאה, כי היא נכונה לחוסנה של מדינת ישראל – בסוף גם נקפיא וגם לא תרמנו לביטחונה, כי יש – אתם יודעים, ככה, מהאלה של פרשת "שלח לך" – והיינו בעיניהם כחגבים, וגם בעינינו. אני רוצה לומר שהתובנה שתצמח מהדיון הזה, לשאלתו של חבר הכנסת אורון, בעיני היא אחת – היא נגעה גם להצבעה אחרת שהיתה כאן בכנסת בשבוע שעבר – התובנה היא שאם רוצים להתקדם בתהליך מדיני כלשהו, אי-אפשר ללכת בתהליך מדיני בכוח נגד כלל הציבור. רוצים לדבר על רמת-הגולן – חבקו את תושבי רמת-הגולן. רוצים לדבר על יהודה ושומרון – חבקו את תושבי יהודה ושומרון. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> תקפיאו. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני לא יודע אם להקפיא. אני רוצה לחבק מתוך אהבה, לא מתוך שנאה. כי אם אני רוצה להקפיא ביהודה ושומרון, אני לא רוצה שתפסיד. אני רוצה ליצור מצב שתהיה הבנה עמוקה – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל אתה מקפיא. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – שמהלכים מדיניים, כצל'ה, עושים – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> עתני, אבל אתה מקפיא. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – מתוך תובנה – – <נחמן שי (קדימה):> באופן עקרוני אנחנו בעד ההקפאה. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – שבלי אהבה לא יצא כלום. לכן אני חושב שצריכים לתמוך היום באותם תושבים שלדידם יש הקפאה, צריכים לסייע בצפון, בגליל, באזורי פיתוח וברמת-הגולן, כי מדברים על עתיד רמת-הגולן. כל מי שאומר אחרת לא רוצה שלום אלא רוצה לא לאהוב את מי שעל גביו רוצים לעשות שלום. אני אוהב את החברים גם אם הם לא יוכלו להישאר בביתם. <נחמן שי (קדימה):> עשו אהבה ולא מלחמה, זה מה שאתה אומר. <עתניאל שנלר (קדימה):> זה תמיד נכון. <נחמן שי (קדימה):> אוקיי. בסדר גמור. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ. אתה אחרי יעקב כץ, ואחריך חבר הכנסת שי. תשובת הממשלה והצבעה ביום רביעי. <קריאה:> על מה ההצבעה? <היו"ר אלכס מילר:> ביום רביעי ההצבעה על הצעות הסיעות, כולל תשובת הממשלה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי כנסת נכבדים, אני מעדיף, לכל הנושא הזה, להקריא מכתב שקיבלתי מראש עיריית ביתר היום: "לכבוד חבר הכנסת מוזס" – את כל התארים אני אשאיר בצד – "עדים רבים יש לנו, ביניהם גם כבודו, כי עשינו ככל אשר היה לאל ידנו כדי למנוע, לגדוע, ולכל הפחות לצמצם את גזירת ההקפאה האומללה שהומטה על עירנו. קשה, קשה לנו עד מאוד לראות בצערם של יהודים יקרים המבקשים בסך הכול קורת גג לילדיהם הנישאים, בכסף מלא, ואין בידינו להושיעם. וכך, בלית ברירה, ותוך נשיכת שפתיים, נאלצים ההורים לאתר פתרונות דיור חלופיים, פתרונות של בדיעבד בשאר אזורי הארץ, אם בכלל ישנם כאלה" – ואני מוסיף שבכלל אין. המצב הוא היום שאנשים, זוגות צעירים, הולכים לגור בדירות תת-קרקעיות ובמחסנים, וכדברי רבי יהודה הלוי בשירו המפורסם: איך אוכל אכול ושתות בעת אשר בת הגבירה נהפכת לבת השפחה? ואני חושב שעל המשקל הזה קורה היום: בת מלך יוצאת מהחופה, מהכלולות, לאן? למחסן – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל אתה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – לבית – לבית שאין בו אור יום, אין אוויר. אני מציע שתבואו לראות אתי איך גרים בחניונים בבית-שמש. אני יכול להעיד לכם שהבת שלי והנכדה שלי, והנכדים, ברוך השם, גם עם הנינה שנולדה באחרונה, גרים בבית ללא אור יום וללא אוויר. למה? כי לא בונים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל אתם בקואליציה. אבל אתם בקואליציה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רגע, אני רוצה להגיע לזה. ועכשיו המצב הוא – רבותי, זה לא פשוט. זה – שותת הדם לראות את הדברים האלה. כצל'ה, אני שותף אתך בהחלט בדרישה הזאת, אבל אני לא מאמין שאני אוכל לעשות משהו בחוץ, אני מנסה אולי מבפנים משהו. ידידי יושב-ראש ועדת הכספים – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – מוישה, מי כמוך מכיר את המצוקה. מה אנחנו נעשה עם אנשי ביתר? מה עושים אתם, עם כל אלה שחתמו חוזים והיו צריכים להיכנס לדירות? לא נותנים להם לבנות, צריכים להאריך את שכירת הדירה, נמצאים אצל ההורים, אי-אפשר לצאת משם. לאן נוליך חרפתנו? מילא אם היו מדברים למשל על פיצוי על שכר הדירה שמשלמים, או על זה שצריכים להאריך את השכירות. גם על זה לא שומעים חצי מלה. שום דבר. מי מדבר כאן על פיצויים? מדברים על פיצוי על הפרט. אפשר להשיג פיצוי על הפרט? שכל אחד – תהיה תחנה, שמי שנפגע שיוכל לבוא ולבקש: אנא, אני נפגעתי, אני משלם משכנתה כי לקחתי הלוואה על הדירה החדשה. 1,000 משפחות נכנסו לאזור התמר, אדוני היושב-ראש יודע מזה, בשכונת ביתר. אין להם אף מבנה ציבורי. אפילו ממ"דים לא נותנים לבנות. אין שום מבנה ציבורי. אישרו סך הכול 28 מוסדות ציבור לכל רחבי יו"ש. אני חושב שביתר לבד צריכה יותר מ-28 מוסדות. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לאן נוליך חרפתנו? זה כבר מוסדות ציבור. הרי דיברו שבמוסדות חינוך וציבור לא תהיה שום הקפאה. ומישהו מאמין עוד שההקפאה הזאת תיקח רק עשרה חודשים? אני רוצה לשאול את כבוד השר מה יהיה אם בחודש התשיעי – ידידי חברי הכנסת – יבוא אבו מאזן ויגיד: או, אני כן רוצה לבוא למשא-ומתן, לשבת; אז מה תהיה ההקפאה, לעוד עשר שנים? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אז אגודה תעזוב את הממשלה. <היו"ר אלכס מילר:> חבר הכנסת מוזס, זמנך תם. תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תודה רבה, אבל כואב הלב. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אולי יש ליושב-ראש פתרון? <היו"ר אלכס מילר:> אנחנו ניקח את הפתרון שמציעה הממשלה, ואנחנו ניישם אותו בסופו של דבר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> נשמח לשמוע פתרון כזה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת יעקב כץ – בבקשה, אדוני. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, קודם כול, תמיד כשאני רואה את חבר הכנסת מולה, אני מקבל כוח. אני יודע שהאיש הזה הלך 700 ק"מ כדי לבוא לארץ-ישראל. וגם אם הוא בקדימה, אני בטוח שהוא כולו מבואס ומבועת מהעובדה שפתאום הוא רואה שבארץ-ישראל, לא עלינו, ממשלה מקפיאה בנייה. אבל אני רוצה לומר כך: אנחנו, לימדונו חז"ל – הרב גפני, הרב מוזס, אני הקשבתי לך ברוב קשב, אז אני רוצה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – אני מתקרב. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – כן, אז אני רוצה רק – בכמה וכמה מלים – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני ממלא את מקומך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> בבקשה. א. אני רוצה לומר ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", וגם זו לטובה, ואנחנו שיודעים שהיה אומר הרב צבי יהודה, זכר צדיק לברכה, כשהמכונית היתה נעצרת קצת קדימה, הוא היה אומר לנהג: "תתקדם אחורה". אנחנו בעולמו של השם יתברך, הרב גפני, אנחנו תמיד מתקדמים. אבל מה נעשה שהקדוש-ברוך-הוא גלגל לידך זכות, ומגלגלים זכות על-ידי זכאי – כל הכסף של המדינה בידיים שלך. אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. הלוא אם אתה תחליט מחר, כמו שהחלטת לגבי הישיבות, שתיפסק ההקפאה, אין לו ברירה, לראש הממשלה, הוא חייב לשמוע לך. הרב גפני, ללכת לרב שטיינמן, ללכת לרב אלישיב, להגיד לו שהביזיון וההשפלה הזאת לא יכולים להימשך. אז אתה תראה פתאום שנתניהו ישנה בהחלטתו. הוא עוד יחזיר את הימים קדימה. כיוון שדיבר לפני – לפני כמה דוברים – ג'ומס, חבר הכנסת אורון, הוא דיבר על כך – לגבי התושבים ביהודה ושומרון – אני רק רוצה לקרוא איזשהו קטע. היום נוהגים להקריא, כבוד השר פלד, אז אני רוצה להקריא. זה קטע שישמח אותך. זה באתר של "גלי צה"ל", ושם כתוב כך: "חיילים חובשי כיפות" – תקשיב טוב, חבר הכנסת מולה – "חיילים חובשי כיפות מתפרסמים בתקופה האחרונה בעיקר בהקשרים לא מחמיאים של סרבנות ומחאה על פינוי יישובים. עם זאת, מסתבר שבשקט בשקט, בלי לעשות עניין, הצעירים שומרי המצוות כובשים דווקא את יחידות העילית". אחרי חטיבת גולני ובה"ד 1 גם ביחידה המיוחדת של חיל האוויר שלדג נרשם רוב מוחלט, כבוד השר פלד, של קצינים דתיים. נתון מעניין נוסף, כבוד השר מולה – חבר הכנסת מולה, שתחיה; חבר הכנסת גפני, תקשיב – שרוב הצוערים הטריים היום בבה"ד 1 מתגוררים ביהודה ושומרון. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> נתון מעניין נוסף הוא, שרוב הצוערים הטריים היום בבה"ד 1 מתגוררים ביהודה ושומרון. אותם מקפיאים, וכשלהם צריך לשלם כולם זועקים וצועקים. איפה היחס של הכבוד לגיבורי החיל, אנשי אמת, שונאי בצע? <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני רוצה לספר לכם סיפור, כבוד השר פלד. גפני, תקשיב לי, אני רוצה לומר פה משהו שישמח אותך. הציבור הדתי, בלי עין הרע, אתם יודעים שיש לו הרבה ילדים, ברוך השם, אבל הציבור החרדי, בלי עין הרע, יש לו עוד יותר ילדים. אני אומר: בקצב הזה שהם יולדים ובקצב שאחרים לא יולדים, עוד מעט נראה את הטייסים, את הקצינים, את כל הלוחמים מהציבור החרדי. אני רוצה לומר שגם בין הקצינים שהיום נמצאים בצה"ל יש הרבה מהציבור החרדי, מהחבר'ה שמשרתים בנח"ל החרדי. אז, ברוך השם, זו זכות גדולה, שאנחנו רואים היום שאתם מולידים הרבה ילדים. צריך לקחת יותר חלק בהתיישבות, ואתם כבר לוקחים. ברוך השם, ביהודה ושומרון יש הרבה תושבים חרדים. צריך שגם בתחום הצבא. כמו שאמרתי, השבוע זכיתי שנולדה לי נכדה אחת – – <היו"ר אלכס מילר:> מזל טוב. <קריאה:> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – ואני מחכה כל שנייה לשמוע על הנכדה השנייה, כבוד השר פלד. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, מה אתה – – – כיפה סרוגה? מה – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אני אומר: כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. גם בילדים באמת לא יעזור – צודק ג'ומס, צודק מולה: אנחנו בונים, מתקדמים, הולכים קדימה. הערבים בונים, והערבים, שעכשיו לא יכולים לבנות בגלל ההקפאה, מתלוננים. אבל אנחנו צריכים להוציא את החרדים ואת האנשים מהמקלטים ומהמחסנים. אז אני מבטיח לך, חבר הכנסת מוזס, שכשאנחנו נהיה בממשלה וננהל אותה, הדברים יהיו אחרת, אבל בינתיים זה תלוי בכם. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת כץ, אתה מוכשר לא רק בלהביא נכדים, כן ירבו, אתה מוכשר מאוד גם לבנות התנחלויות, זה יפה מאוד. אין לי ויכוח אתך. אני דווקא אוהב את החבר'ה, מלח הארץ, את בוניה, את אוהביה. אין לי ספק שאתה מאוהבי ארץ-ישראל. הוויכוח שלנו אתך לא על הזכות שלנו לארץ-ישראל; הוויכוח הוא על המימוש של הזכות על ארץ-ישראל השלמה. גם אחרי שאני צעדתי ברגליים, הגעתי לארץ האהובה הזאת, אני רוצה להבטיח לדורי דורות, שנכדי וניני יהיו לעד פה, וחס וחלילה לא יטבעו בבעיה הדמוגרפית. אין לנו ויכוח על אהבת הארץ. אין ספק שכל מי שעושה הקשר, אפילו בצורה לועגת, שאומרים: חובשי הכיפות כבשו את צבא-הגנה לישראל. אני גאה. להיפך, יש לי בעיה עם אלה שלא משרתים בצה"ל. יש לי בעיה עם אלה שיושבים בישיבות, רק חולבים את המדינה. כשאתה שואל אותם על החובה לשרת במדינה – הם לא עושים את זה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> הם העתיד של המדינה שלנו. <שלמה מולה (קדימה):> אולי זה הסיפור – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מה זה חולבים? <שלמה מולה (קדימה):> חולבים, הכוונה היא: יושבים בישיבות, דורשים מהמדינה עוד קצבאות ועוד כסף. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אבל כשאני רואה אותם חובשי כיפות סרוגות, גם מדענים, גם משרתים בצבא, גם מלמדים באוניברסיטת בר-אילן, אני מלא גאווה, גם באלה שמתנחלים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> יש להם מספיק – – – גם להיות – – – גם חיילים וגם קצינים. <שלמה מולה (קדימה):> אבל על אחת כמה וכמה אלה, גם מתנחלים, גם חובשי כיפות שחורות, גם אלה שלא הולכים לצבא – הבעיה גדולה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אבל בואו, לא באנו לעסוק בעניין הזה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – שרודפים אותם. <שלמה מולה (קדימה):> אנחנו באנו לעסוק היום דווקא בהחלטה החלמאית של הממשלה הזאת. האמת היא שסיפור ההקפאה כולו קשור אך ורק להתנהלותו והתנהגותו של ראש הממשלה. ראש הממשלה ידוע בלחיצות שלו. אובמה התקשר אליו, ואמר לו: הבעיה של ההקפאה היא דחופה – שלא נוכל להיכנס למשא-ומתן. מנהיג לאומי, כמו שהוא מגדיר את עצמו, לא היה צריך להיות לחוץ. קודם כול, למרות הוויכוח שלי עם כצל'ה, היה צריך לשאול אותו: מה ההשלכות של ההקפאה? האם אני מדבר אתם כדי לתת להם פיצויים? כן מגיע להם פיצויים, לאלה שנפגעו. וקודם כול, היה צריך לחשוב על ההשלכות, על הפגיעה באותם אנשים. רשות שלטונית שבאה לפגוע באזרחים – קודם כול צריך לעצור, לחשוב. לא קרה כלום. ממילא מאז שהוא הקפיא – אגב, אבו מאזן אפילו לא עונה לו לטלפון. אז מה? זה היה שווה באמת שיקפיא ויפגע באזרחים? לא. לכן, קודם כול היה צריך לחשוב. <קריאה:> – – – <שלמה מולה (קדימה):> קודם כול, סוף מעשה במחשבה תחילה – לחשוב מה ההשלכות של זה. כצל'ה, אתם יודעים, ראש הממשלה הזה, בגלל הלחץ שבו הוא מצוי, לא רק לא בונה במקומות שיש עליהם קונסנזוס. ממשלת קדימה בנתה וגם ניהלה משא-ומתן; לא היה שום ויתור טריטוריאלי – גם בירושלים, גם בגילה. תראה מה ראש הממשלה הזה עושה. קודם כול, פוגע באזרחים ביהודה ושומרון, לא בונה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> לא רק שהוא לא נותן לכם לבנות, הוא נכנס בהם בכיס שלהם. מה אתה חושב? הוא הולך לשלם את הפיצוי על הפרת חוזה? לא. לכן כל הסיפור הזה הוא התנהלותו של ראש הממשלה. אתם צריכים, במידה רבה, גם לבוא בטענות אל עצמכם, כי אתם המלצתם עליו שיהיה ראש ממשלה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה. חבר הכנסת נחמן שי. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> על זה אין לי תשובה. <שלמה מולה (קדימה):> מה? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> על זה אין לי תשובה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> איך נכנסו – – – בישיבות – אני לא – – – <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השר יוסי פלד, שהוא מאחר לשבת במליאה היום, הנושא שעומד על סדר-היום הוא הפיצוי לנפגעי הקפאת הבנייה, דבר שאני חושב שיש בו היגיון. אנשים שהחלו לבנות והבנייה נדחית והולכת, והם חייבים במחויבויות, לפי דעתי צריך לסייע להם. בכלל אני אומר, מתוך הערכה שיגיע יום שאנשים יצטרכו לפנות את בתיהם בהסכמים כאלה ואחרים, מוטב שנבין שלפחות את ההשקעות הכספיות שהם השקיעו צריך להחזיר להם. אני לא יודע על נזקים אחרים, עברנו את זה פעם אחת, גם הם כבדים. אבל קודם כול מי שהשקיע יפוצה, וזה החלק הקל בכך. אני רק חושב שההקפאה היא לא הקפאה, כי היום קראתי בעיתון שסגן שר הביטחון הודה שיש מספר רב של מקרים שבהם הבנייה נמשכת למרות ההקפאה לכאורה. זה דבר שצריך לבחון אותו. יש כאלה שיעשו מזה שמחה גדולה. זה אחריותה של הממשלה, כי היא נתנה לאמריקנים ולפלסטינים את ההבטחה שהיא מקפיאה כרגע את הבנייה. אבל אני רוצה לדבר על דבר יותר חמור בעיני, והוא החמצת חלון ההזדמנויות שנפתח פה. הלוא בסופו של דבר הממשלה הזאת הלכה שני צעדים קדימה, צריך להודות. האחד – בהצהרה על שתי מדינות לשני עמים, דבר שלא היה החזון הפוליטי הברור של בנימין נתניהו וממשלתו, והוא הצהיר. מה שזה שווה זה שווה, הוא הצהיר. אחר כך הוא גם נכנס לעניין ההקפאה, והוא הקפיא – אני אומר: הקפיא חלקית – זו הקפאה defroze ו-froze, שניים ביחד, ככה שיהיה בסדר. אבל גם זה נעשה. אבל מה הוא עושה ביום שאחרי? למה הוא לא מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקדם את היחסים עם הפלסטינים? כדי לנסות לשבת אתם למשא-ומתן? למה הוא עושה את זה? הלוא בעוד כמה חדשים התקופה תעבור, הלחץ לבנות מחדש יגבר, ארצות-הברית תלחץ עלינו להמשיך בהקפאה, בזה אני מבטיח לכם שהם יפעלו מאוד בנחישות, הוא יהיה בדילמה עצומה. קח את הזמן הזה, את החודשים האלה שיש לך, ותנצל אותם. תקרא לפלסטינים, תשכנע את הפלסטינים שאתה בר-שיח, תשב אתם ליד השולחן ונראה אם יש על מה לדבר אתם. חבל. הזמן הזה לא יחזור. החודשים האלה, שהם חודשים של, נגיד, הקפאה חלקית, ודאי של איזושהי תחושה שצריך לזוז קדימה – הממשלה הזו מחמיצה את רגע החסד הזה שעומד בפניה. יש נושאים חשובים אחרים: אירן ברקע, זה ברקע, ויש גם שטויות כמו חוק היורדים שהממשלה מבזבזת עליהם אנרגיה. המאמץ העיקרי, רגע החסד הזה קיים, עומד לפנינו, החלון פתוח, קחו את זה. כשהחלון הזה ייסגר, אני לא יודע מה יבוא אחר כך. תודה. <היו"ר אלכס מילר:> תודה, אדוני. חברי חברי הכנסת, כבוד השר, הודעת הממשלה והצבעה על סיכום הסיעות יתקיימו ביום רביעי. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ב' באדר תש"ע, 16 בפברואר 2010, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 19:00.