דברי הכנסת

דברי הכנסת כז / מושב רביעי / ישיבות שמ"ט–שנ"א / כ"ט באייר – ב' בסיוון התשע"ב / 21–23 במאי 2012 / 27 חוברת כ"ז ישיבה שמ"ט הישיבה השלוש-מאות-וארבעים-ותשע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"ט באייר התשע"ב (21 במאי 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי; 7 2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל 7 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 7 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 11 ניצן הורוביץ (מרצ): 14 השר מיכאל איתן: 31 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 47 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 47 הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 48 1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי; 48 2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל 48 דניאל בן-סימון (העבודה): 48 עתניאל שנלר (קדימה): 50 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 52 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 55 יצחק וקנין (ש"ס): 58 שכיב שנאן (העצמאות): 59 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 60 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 68 עפו אגבאריה (חד"ש): 71 זהבה גלאון (מרצ): 72 חנין זועבי (בל"ד): 74 איוב קרא (הליכוד): 76 השר זאב בנימין בגין: 78 הצהרת אמונים של חבר הכנסת אכרם חסון 80 אכרם חסון (קדימה): 80 הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 82 1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי; 82 2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל 82 ציון יום ירושלים 86 היו"ר ראובן ריבלין: 86 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 89 שלי יחימוביץ (העבודה): 97 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191), התשע"ב–2012 100 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 101 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 108 דב חנין (חד"ש): 109 הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2012 112 הצעת חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012 114 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 114 שלמה מולה (קדימה): 121 יעקב אדרי (קדימה): 124 החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעויות בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011 128 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 129 הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18), התשע"ב–2012 130 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 130 הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי), התשע"ב–2012 134 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 134 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 137 הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופות גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך), התשע"ב–2012 139 שר האוצר יובל שטייניץ: 139 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות), התשע"ב–2012 142 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 142 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012 145 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 146 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (קבילות פסק-דין של בית-דין צבאי לתעבורה במשפט אזרחי), התשע"ב–2012 147 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 148 הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) (ועדות חקלאיות), התשע"ב–2012 149 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 151 הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומיות בשעת-חירום) (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 153 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 154 החלטת ועדת הכספים בדבר מתן פטור ממס לפי סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975 155 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 156 החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם), התשע"ב–2012 158 ציון פיניאן (בשם ועדת הפנים והגנת הסביבה): 158 הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 2) (רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012; 159 הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012 159 עתניאל שנלר (קדימה): 161 זאב אלקין (הליכוד): 165 משה גפני (יהדות התורה): 173 אורית זוארץ (קדימה): 184 יואל חסון (קדימה): 186 שלמה מולה (קדימה): 189 נסים זאב (ש"ס): 190 נחמן שי (קדימה): 194 אורי מקלב (יהדות התורה): 201 שר החינוך גדעון סער: 204 עתניאל שנלר (קדימה): 205 משה גפני (יהדות התורה): 208 הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 20) (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע"ב–2012 212 יריב לוין (הליכוד): 213 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 214 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 216 הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012 219 ניצן הורוביץ (מרצ): 219 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 221 נסים זאב (ש"ס): 224 עתניאל שנלר (קדימה): 228 אורי מקלב (יהדות התורה): 229 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, היום יום שני, כ"ט באייר תשע"ב, 25 בחודש מאי 2012 למניינם, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת לשבוע זה. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק למניעת אלימות כלפי עובדי רווחה, התשע"ב–2012, של חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) (תיקון מס' 2) (הארכת התקופה שבמהלכה אירעה חבלה), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת משה מטלון. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק מס' פ/4315/18 וכלה בהצעת חוק מס' פ/4336/18 – הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – דיון בהשתתפות ראש הממשלה), מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – אישור חקיקה הצריכה תקציב על-פי גודל האופוזיציה), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – איסור כי מספר השרים יעלה על מספר חברי האופוזיציה), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הכנסת (תיקון – כינוס הכנסת בתקופת הפגרה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק הכנסת (מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת בתקופת כהונתה של הכנסת השמונה-עשרה) (תיקון – ייצוג הסיעות בנשיאות הכנסת), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק סיוע למוסדות התרבות והאמנות בנצרת, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – שינוי המועד להגשת בקשות לפי הוראות המעבר), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אחמד טיבי, אריה אלדד, יעקב אדרי, אורלי לוי אבקסיס, אורי מקלב, רחל אדטו, משה מטלון וזהבה גלאון; הצעת חוק עידוד השירות הלאומי בקרב צעירים בסיכון ובעלי מוגבלות, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת זבולון אורלב, משה מטלון, אורלי לוי אבקסיס, שלמה מולה ויוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הבעת אי-אמון בממשלה בעלת רוב של יותר משני-שלישים מחברי הכנסת), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הכנסת (תיקון – ראש האופוזיציה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק העברת סמכויות אגף שוק ההון באוצר לבנק ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק הקאדים (תיקון – תקופת כהונתו של נשיא בית-הדין השרעי לערעורים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת גאלב מג'אדלה, דניאל בן-סימון, עמיר פרץ, יצחק הרצוג, בנימין בן-אליעזר, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ, שכיב שנאן, שי חרמש, מאיר שטרית, מירי רגב, אילן גילאון, חיים אמסלם, עתניאל שנלר, זבולון אורלב, משה מטלון, טלב אלסאנע, עפו אגבאריה, דב חנין, דני דנון, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, דורון אביטל, אברהם מיכאלי, כרמל שאמה-הכהן, ניצן הורוביץ, אלכס מילר, נסים זאב, איתן כבל, יריב לוין, אריה אלדד, עינת וילף, ישראל חסון, רוברט טיבייב, שלמה מולה, אריה ביבי, אופיר אקוניס, זאב בילסקי, אורלי לוי אבקסיס, יצחק וקנין, אורי מקלב, זאב אלקין, ציון פיניאן, יעקב כץ, נינו אבסדזה, זהבה גלאון, רוני בר-און, דוד אזולאי, ליה שמטוב, יעקב אדרי, מרינה סולודקין, אברהם דואן, רוחמה אברהם-בלילא, חיים כץ וחנא סוייד; הצעת חוק הכנסת (תיקון – ייצוג לסיעות האופוזיציה בוועדות הכנסת), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורוביץ; הצעת חוק הגבלת פעולות אנשי דת בלתי מורשים בצבא-הגנה לישראל ובמשטרת ישראל, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון ואילן גילאון; הצעת חוק רשות השידור (תיקון – פטור מתשלום אגרת טלוויזיה לנכה הזכאי לגמלה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת משה מטלון ואופיר אקוניס; הצעת חוק התקשרות חינם לגופים ולרשויות ממשלתיים, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – מתקני חברת החדשות), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת זבולון אורלב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פטור מאגרת רשיון נהיגה ליוצא צבא ולמשרת בשירות לאומי), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת שלמה מולה; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (ביטול חובת החזקה ושימוש באפוד זוהר), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת רוני בר-און; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הסדרי בטיחות בצומת שלא מוצב בו רמזור), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, יריב לוין וליה שמטוב; הצעת חוק פטור מדמי נסיעה בתחבורה ציבורית לחיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דליה איציק, כרמל שאמה-הכהן ושלמה מולה; הצעת חוק פטור מדמי נסיעה בתחבורה ציבורית לחיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב. כמו כן אבקש להודיעכם כי עם פטירתו של חבר הכנסת גדעון עזרא ביום כ"ה באייר התשע"ב, 17 במאי 2012, הצעת חוק מס' פ/3815/18, שהוגשה מטעמו כמציע יחיד, הורדה מסדר-היום. כמו כן נמחק שמו מהצעות חוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי;> <2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להצעות האי-אמון, והפעם שתי הצעות אי-אמון לפנינו; ההצעה הראשונה, של הסיעות המרכיבות את הכוח הגדול ביותר בין מגישי הצעות האי-אמון, היא הצעת רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד, והיא בעניין כישלון הממשלה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי, וכן יש לנו הצעת אי-אמון של סיעות מרצ והעבודה. את ההצעה של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד ינמק חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה, אדוני. אתה לא המנמק? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני קורא לכם לנמק. הייתי עם חבר הכנסת טלב אלסאנע, הייתי יחד אתו במפגש עם נערות ונערים הלומדים ב"ספיר", והוא יעלה מייד לבמה כדי לנמק את הצעת האי-אמון כפי שהוקראה. אדוני, נא לנמק את הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש. בבקשה. ישיב כמובן השר אהרונוביץ. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השרים, אורחים נכבדים, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מקדם בברכה תלמידים ותלמידות ממכללת "ספיר", כולל המרצים שלהם. אהלן וסהלן, יעטיכּם אל-עאפיה. אדוני היושב-ראש, האמת היא שנושא הדיון הזה הוא – לא פעם ראשונה שאנחנו מעלים אותו, אבל חשוב להמשיך ולהעלות את הנושא, כי הנושא הזה ראוי, הנושא חשוב, והנושא הזה, מעצם העלאתו, משקף את הלך הרוח ברחוב הערבי, וזו קריאה לעזרה, זה פעמוני אזהרה, זה צלצולים ש – עד כאן. ועצם השתיקה על האלימות – זה מעודד אותה, ועצם האירועים שלא מפוענחים מזמינים את האירועים הבאים. אלימות איננה רק מלה, זה פשע. זה הפך להיות מגפה שפוגעת בכל פינה. מדי יום, אחרי שאנחנו שומעים את מצב מזג האוויר, אנחנו שומעים את הדיווח איפה היה רצח ואיפה היה מעשה החבלה או האונס, והחברה צריכה להזדעק, ואנחנו משמיעים את הזעקה. בכל פעם שאנחנו מעלים את הנושא, מייד שולחים לנו את השר לביטחון פנים. ואני רוצה לציין כאן, מעל הדוכן, שהשר לביטחון פנים עושה עבודה מצוינת בתחום הזה. אבל הסוגיה הזאת איננה סוגיה אך ורק של המשטרה. אולי המשטרה צריכה לטפל בקצה הקצה של התופעה, כאשר מתבצע מעשה רצח, אבל לפני כן צריכים הרבה גורמים להיות מעורבים, ולכן הכותרת של הצעת האי-אמון – סיבות העומק שגורמות לתופעה. האלימות איננה הבעיה, האלימות היא סימפטום של בעיה, סימפטום של מצוקות. אנחנו רואים קשר ישיר בין עוני לבין אלימות, בין אבטלה לבין אלימות, בין נשירה לבין אלימות. כל הדברים האלה גורמים ומתנקזים לאלימות ופשע, ולאחר מכן המשטרה מעורבת ומתערבת. ואני מתחיל מזה, רבותי, שלא יגידו – הציבור הערבי, אתם לא לוקחים אחריות. אנחנו קודם רואים את עצמנו אחראים. אנחנו מקבלים אחריות לתופעה, כי זה נוגע ופוגע בנו בראש ובראשונה. הילדים שנהרגים זה הילדים שלנו, והנשים שנהרגות ונרצחות אלה הנשים שלנו, כל פעם תחת שם אחר או כותרת אחרת – אם זה כבוד – ולדעתי אין שום כבוד ברצח; רצח זה פשע, ואי-אפשר למצוא שם כבוד, שם יש חוסר כבוד מוחלט – ועניין של הקטטות והאלימות, ואני רוצה להתחיל מזה, רבותי, מבית-הספר. בתחום הזה יש בעיות אמיתיות כאשר אין חינוך לזהות הערבית, אין חינוך לערכים; לא מספיק שיש הישגים בבחינות הבגרות, הבגרות לא צריכה להיות תכלית הכול, והתחרות הזאת, כאילו הכול מותר בשם התחרות, והחומריות. צריך לחנך גם לערכים, גם לסובלנות, גם לכבד את הזולת, גם אם הוא שונה, דעה שונה, שייכות לאומית אחרת, לכבד אותו כפי שהוא, בלי לדרוש ממנו להיות דומה לאחרים. לכבד את הזהות של הציבור הערבי. והגיע הזמן שהממשלה והשלטון המרכזי יתחברו לתרבות הערבית. אי-אפשר להכחיש אותה או לעשות דה-לגיטימציה לזהות הלאומית הערבית. זה לא פשע להיות ערבי במדינת ישראל. ולכן המסר הזה, כאילו אם אנחנו נזכיר "נכבה" זה קורא תיגר על מדינת ישראל או על קיומה, זה שטות, אבל לזה יש חשיבות; כאשר אתם עושים דה-לגיטימציה, כאשר אתם שוללים ממנו – להזדהות עם עצמו, עם התרבות שלו, עם ההיסטוריה שלו, הוא הופך להיות אדם ללא זהות, זר לזהות ולתרבות שלו, וזה אחת הבעיות של השלטון המרכזי. תופעות של נשירה במגזר הערבי, והתופעות של החינוך הפורמלי, היעדר מסגרות מתאימות; תחום התרבות – אין שום ספורט אחר חוץ מכדורגל במגזר הערבי. מדוע? למה? מה קרה? למה אין תיאטרון? למה אין מוסדות תרבות? למה אין מגוון סוגי הספורט השונים כדי שהצעירים במקום שיסתובבו בקניונים בהיעדר מסגרת יהיו להם מסגרות מתאימות והם ינווטו את האנרגיות שלהם לכיוון חיובי, לכיוון בונה, לא לכיוון שלילי? עניין התעסוקה – אנחנו כולנו יודעים ש-50% – וזה אחד הנתונים שציינת, כבוד השר – מעבירות הרצח – יכול להיות שאני טועה, אבל למיטב זיכרוני, היו במגזר הערבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> יותר מ-60%. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> וגם עניין של – יותר מ-80% מעבירות הירי היו במגזר הערבי, כולל עבירות שוד. זה בושה, אני מתבייש. אני מתבייש שאלה הממצאים, אבל אני תובע שינוי, ואני דורש שינוי. אני תובע שינוי גם מהמשטרה, שהיא תפעל, כי אי-אפשר בלי אכיפה, אי-אפשר בלי ענישה, אי-אפשר בלי הרתעה. זה דבר חשוב מאוד, כי אם אדם מגיע לבית-חולים במצב נואש, קודם כול מייצבים את המצב, אחר כך מטפלים בבעיה האמיתית. קודם כול צריך לתת תחושה של ביטחון אישי, לשלוט במציאות, והשליטה הזאת אפשרית אך ורק על-ידי גורמי אכיפה, אפשרית אך ורק על-ידי המשטרה, ואי-אפשר להגיד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, עם כל – ויש הרבה כבוד, אנחנו חייבים לשמור פה על השקט. חייבים לשמור על השקט. רבותי הסדרנים, אנחנו חייבים לשמור על השקט. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן, אדוני, השר לביטחון פנים, כדי לאפשר את הטיפול המערכתי, אם בחינוך ואם בתעסוקה – ואני רואה קשר ישיר; אם יש לנו 50% מהמשפחות מתחת לקו העוני ו-50% מהעבריינים מהמגזר, אז יש קשר ברור, שקוף, בין אחוזי העבריינות לאבטלה, לעוני, למצוקות. אבל כדי לטפל – ומשרדי הממשלה ייקחו אחריות, משרד החינוך בתחום התכנים ושינוי התכנים ושינוי זיקה; משרד הרווחה, משרד התעסוקה – אז קודם כול זה המשרד לביטחון הפנים שצריך לתת את האיזון, לייצב את המצב בצורה סבירה ומתקבלת, כאשר אי-אפשר להשלים עם כל מקרה של רצח, ולאפשר מדיניות משולבת מערכתית. אני נגד זה שכל פעם יזרקו את הטיפול בתופעות האלה אך ורק לפתחו של המשרד לביטחון הפנים, ואי-אפשר להגיד – המשטרה, או שזו בעיה של המגזר הערבי. הבעיות האלה במגזר הערבי לא יישארו נחלתו של היישוב הערבי. כל דבר שמתחיל ביישוב הערבי מגיע ליישובים אחרים, מה גם שזה קיים בלאו הכי גם ביישובים במגזר היהודי – האלימות בצורה מזעזעת, שכולנו צריכים להתקומם נגדה. אלא מה? אנחנו שומעים שהמשטרה קיימה פעילות, הוסיפו תקנים, אבל לא רואים מדיניות מערכתית, משולבת, של כל משרדי הממשלה ביחד, מה הולכים לעשות, כאשר רואים ארבע-חמש שנים ובוחנים לאן הגענו ועושים הערכה אם יש הצלחה או אין הצלחה. משרד ממשלתי אחד לא ייתן את המענה לתופעה. דרוש טיפול משולב, מערכתי, של משרדי הממשלה השונים. הדבר האחרון שאני רוצה להתייחס אליו, רבותי, זה האלימות של השלטון המרכזי. אי-אפשר להבחין בין אלימות לבין אלימות כאשר, אדוני השר, אנשים רואים שכוחות משטרה מגיעים והורסים בתים. לפני ימים מספר הגיעו ליישוב לקיה. הילדים שלי חזרו מבית-הספר ואמרו שהבית של ילדה בכיתה שלהם נהרס. כל פעם רואים ניידת משטרה ואומרים, איזה בית הולכים להרוס. מקשרים בין המשטרה לבין הריסת בתים. הריסת בתים זו אלימות. תופעות של איבוד אדמות, כל מיני תופעות אחרות שלדעתי מזוהות עם אלימות של השלטון המרכזי, מעבירות מסר שלילי. לא פעם, אנשים שיש להם בעיה לא מצליחים להתמודד עם מקור הבעיה, ואז מעבירים או משליכים את הבעיה לגורם אחר, חלש יותר, כמו שהמורה מרביץ לתלמיד, אז התלמיד מרביץ לתלמיד אחר, חלש יותר, והשני גורם נזק לרכוש של בית-הספר, כי הוא מעביר את הכעס והתסכול בצורה מאוד שלילית. ואם אנחנו בוחנים גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת הכדאיות הכלכלית – אם היו משקיעים, עושים את המשוואה בין התוצאה של האלימות, הנזק לחברה בכל הצורות, אם אלימות נגד גוף, אם אלימות נגד רכוש, ורואים מה היקף הנזקים שנגרמים לחברה או למדינה, ולעומת זאת מה היה נחסך אילו המדינה היתה משקיעה מבעוד מועד, אז המדינה היתה יוצאת נשכרת. הממשלה היתה עושה עבודה מצוינת. אנחנו יודעים מה העלות של אחזקת אסיר לעומת עלות של השקעה בתלמיד בבית-הספר. כולנו יודעים שאם אתה פותח בית-ספר, אתה סוגר בית-סוהר; ואם אתה סוגר בית-ספר, אתה פותח בית-סוהר. השאלה היא מה סדר העדיפויות, מה סולם העדיפויות. הגיע הזמן להציב את הסוגיה הזאת ראשונה בסולם העדיפויות. בהקשר הזה – ההתמודדות עם תופעת האלימות והפשע – יש אחדות דעים, אין מחלוקת, והתביעה והדרישה הן להציב מדיניות משולבת, מקיפה, שלא מתמקדת אך ורק בזה שהמשטרה תעשה את כל המלאכה. יש ממשלה לפני המשטרה. דורשים מדיניות של ממשלה ולא מדיניות של משטרה. דורשים שהמשטרה תהיה אולי גורם אכיפה, אבל לא הגורם שמעצב מדיניות. הוא מבצע מדיניות, אבל שואלים איפה המדיניות של הממשלה בהתמודדות עם האלימות. לאור כישלון הממשלה עד היום בהתמודדות עם התופעה הזאת, עם הפשע העולה וגואה, אנחנו מגישים אי-אמון בממשלה מתוך תקווה שיום יבוא והממשלה תבוא לכאן ותציג מדיניות משולבת, מערכתית, של משרדי הממשלה השונים בכל שלב ושלב, הן ברמה של מערכת החינוך, התעסוקה, חינוך לא פורמלי, אכיפה, בתי-משפט, ענישה, כל הדברים האלה, ואז אנחנו נשקול את המדיניות. זכותה של הכנסת לדון באותה מדיניות שלא קיימת עד היום. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מקדם בברכה את אחינו מהמגזר הדרוזי. אהלן וסהלן, יעטיכּם אל-עאפיה. מית אהלן וסהלן. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, ישיב על הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד השר אהרונוביץ, השר לביטחון הפנים. בבקשה, אדוני. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת טלב אלסאנע, לפני ימים מספר פנית אלי – זה לא סוד, אמרת את זה גם פה עכשיו – ואמרת, אני מקווה שהשר לביטחון פנים לא יעלה ולא ייתן את התשובה על האי-אמון, וקבעה מזכירות הממשלה שאני אענה. אז לקחתי את התיק, אני גם אתן תשובה, אולי לא מושלמת, אבל אני אנסה לענות על השאלה. אני חייב להסכים אתך – לא בכול אני מסכים אתך, אבל עם חלק מהדברים אני מסכים לחלוטין. הבעיות של המגזר הערבי, שהוא כ-20% ממדינת ישראל, בסוף בסוף מגיעות למשרד לביטחון הפנים – טיפול המשטרה, טיפול שירות בתי-הסוהר וגופי אכיפה נוספים – לצערי אני אומר את הדברים האלה – והממשלה כולה צריכה לתת את הדעת על הדברים האלה. מערכת הבריאות, מערכת החינוך, תחבורה, יש הרבה דברים שבסוף זה מגיע, ואותם נערים, אותם ילדים ואותם מבוגרים מגיעים לפשע, לאלימות, וזה לא טוב. זה יוצר בעיות קשות מאוד גם במגזר, גם בתוכם. אמרתי את זה גם פה. אתם, חברי הכנסת, יותר ויותר שותפים לדחיקה, לאי-הסכמה למה שקורה היום במגזר, וזה טוב וזה נכון וכך צריך להוביל את הדברים. זה עלה בישיבות ממשלה, לפחות על-ידי, פעמים מספר; זה עלה בדיון שחבר הכנסת אחמד טיבי קיים פה בכנסת עם ראש הממשלה, דיון שהשתתפתי בו וגם שם דיברו. גם שם ראש הממשלה באופן אישי שמע את הדברים והבטיח גם פתרונות. אני עושה כמיטב יכולתי ואני לא מטיל את האשמה ולא דוחק את הדברים ממני. יש לי אחריות ואני אדבר גם על הדברים האלה. אבל בהחלט, יש פה בעיה לאומית, אני אומר את זה, וזו לא בעיה של המשרד לביטחון פנים מול המגזר הערבי. לא צריך לראות את זה בצורה כזאת. לצערי, אני אומר. אני רוצה להציג נתון נוסף, שלא קשור רק למגזר הערבי, שהנזק הכלכלי למדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, כתוצאה מהפשע, האלימות, הוא מעל 13 מיליארד לשנה. הנזק מתאונות דרכים – גם רכב, גם פגיעה באנשים, פצועים .etc, הוא מעל 10 מיליארד. תראו את הכובד הזה. ואני אמרתי לא פעם, תנו לי מיליארד אחד או שניים, שימו לי מדדים, אני מודיע לכם שאני מוריד וחוסך למדינת ישראל את ההוצאה הזאת. אז אני אומר ואני עושה – עכשיו באתי גם מראש הממשלה, ישבתי בדיון על נושא לא פחות חשוב, הוא חשוב, נושא המסתננים, שדרך אגב הוא לא אצלי – אני תמיד בסוף המערכת – ועל הנושא של המגזר הערבי. גם שם השגתי עוד קצת הישגים, ולא בגלל הדיון היום. כמעט שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע יושב אתו כדי לקדם את הדברים. כך שבאמת צריך לראות את התמונה הכללית. הערה נוספת לך, חבר הכנסת אלסאנע, לגבי הריסות – המשטרה לא הורסת. אני אומר את זה כבר כמה פעמים. המשטרה מסייעת לגופי האכיפה, וזה לא משנה, שמורות הטבע או משרד הפנים. היא מסייעת. כמו שהיא מסייעת בנגב, היא מסייעת ביהודה ובשומרון, היא מסייעת בגליל ובכל מקום אחר. קל מאוד לבוא למשטרה, למה אתם נמצאים? כי המשטרה מסייעת לאותם גופי אכיפה, אבל צריך לדעת את החלוקה; לא שאני בעד ולא שאני נגד, אני רק אומר, חוק לכולם. לגבי הנושאים שהעלית, בראשית דברי אני מבקש לומר כי משטרת ישראל אינה חוסכת במשאבים ומשקיעה את מיטב היחידות והאמצעים הטכנולוגיים לפענוח מקרי האלימות במגזר הערבי. חברי חברי הכנסת מהסיעות הערביות, אני אומר לכם, הנושא של פענוח תיקי רצח הוא אחד הנושאים הקשים המונחים לפתחה של משטרת ישראל. בשבועות האחרונים נעצרו חשודים במספר תיקי רצח בעלי הד ציבורי: ביפו, בלוד, באום-אל-פחם, בבאקה-אל-ע'רביה, בג'לג'וליה, בענה ונצרת. רבותי, מגיעה גם מלה טובה למשטרה, ואני אומר אותה פה. יש פה גילויים יפים בשבועות האחרונים של תיקים מאוד קשים. עדיין לא כל התיקים הגיעו לפענוח. אציין מקרה חמור אחד בעיר טייבה; ידידי חבר הכנסת אחמד טיבי גר שם. פעלו מיטב היחידות המשטרתיות שם לשם הורדת המצלמות הבלתי-חוקיות שהוצבו בעיר, מחסומים, מחסומי עפר, רכבים שמנעו תנועה חופשית של תושבי העיר וטיפול ממוקד באחת ממשפחות הפשע. היו חילופי אש, נהרג צעיר, שבאמת היה מיותר שייהרג. מיותר כל הרוג. כאשר הוא שלף את נשקו הכוחות הגיבו בהתאם. אותם רעולי פנים באו עם נשקים שלופים אל מול השוטרים שפעלו בהתאם לחוק ולפי נוהלי המשטרה לפתיחה באש. הדברים האלה גם נחקרים בימים אלו. אבל זה מיותר. מעבר לכך, כדי להתמודד עם האלימות במגזר הערבי מוביל המשרד לביטחון הפנים כמה פרויקטים במסגרת המאמץ האזרחי, ואני אציין אותם שוב. הקמתי אגף לשיטור קהילה. בין הפרויקטים ניתן למנות את פעילות האגף "מצילה" למניעת פשיעה. פרויקט "עיר ללא אלימות", השיטור העירוני. נוסף על כל אלו, מקיים המשרד פעילות מניעה והסברה באמצעות הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול. גופים אלו פועלים, כפי שיפורט להלן, על מנת לקדם מעורבות קהילתית במניעת פשיעה – נושא המניעה מאוד חשוב – ולמזער את גורמי הסיכון בקרב ילדים ובני נוער; לעודד התנדבות, לסייע ביד הרשויות המקומיות באכיפת החוק. אגף "מצילה" – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק שנייה, כבוד השר. מה למעשה המשטרה עשתה בחודשיים האחרונים – כי אדוני כבר היה פה פעמים מספר – בקשר לאיסוף נשק לא חוקי? הקהילה עצמה זועקת את הזעקה הזו. אני שומע את זה כמעט כל שבוע ונדמה לי שאדוני ער לזה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני אגיד כמה – לא באתי היום עם המספרים. אנחנו מדברים פה על מאות כלי נשק שנאספו. נמצאו עשרות מטענים, מאות רימונים, טילי "לאו", מקלעים. להגיד לך שאנחנו מדברים באחוזים מאוד נמוכים – כי המגזר הערבי רווי בנשק וצריך להמשיך בזה. אני אגיד גם מה אני מתכונן לעשות. אבל יש לנו בעיה עם חלק קטן מהמגזר, שלוקח את החוק לידיים ופועל באמצעים אלימים מאוד. ברשותכם, אני אמשיך: לגבי החלק האזרחי, התחום המניעתי – מתוך 76 רשויות, 29 במגזר הלא-יהודי. שימו לב לפרופורציות, כמה אני נותן למגזר הזה כדי לטפל. בתוכנית הלאומית "עיר ללא אלימות", מתוך 98 רשויות, 38 רשויות במגזר הערבי. פועלים שם כרגע במודל הפעלה ייחודי למגזר הלא-יהודי ואנחנו ממשיכים לטפל. יועץ מקצועי חיצוני – בימים אלה יצא קול קורא להרחיב את הפרויקט ב-20 רשויות נוספות ב"עיר ללא אלימות" וכמובן המגזר הלא-יהודי ישולב שם. שירות לאומי – ב-2011 הגיע היקף המשרתים ל-463 שוטרים, סוהרים, כל מה שקשור לשירות הלאומי לטובת הקהילה. פיילוט השיטור העירוני – 13 ערים, בתוכן לוד, טירה, נצרת, ואני מתכונן לעבור לעוד שתי ערים, רמלה ושפרעם. בימים אלו התחיל המשרד, יחד עם משטרת ישראל, להוביל מהלך משמעותי לחיזוק שירותי המשטרה במגזר הערבי, וזאת על-ידי הקמת כוחות משימה. לזה התכוון היושב-ראש. לעבור בית-בית, חצר-חצר, לאסוף את הנשק. זה כבר נמצא בעבודה, רבותי, הכוחות האלה כבר פועלים. צריך לזכור את זה. פתחנו בטירה, כוח משימה אחד כבר פועל בטירה. טירה זה לא רק טירה, זה טייבה, ג'לג'וליה, כל המשולש. כוח שני בנצרת, כבר פועל. שני הכוחות, מעל 60 לוחמים, אנחנו מדברים, הם לא מתעסקים בעבודת המשטרה, אלא לעבור ולהתעסק בעיקר בפשיעה הקשה, בנשק הלא-חוקי, כפי שהזכיר היושב-ראש. תל-שבע, ביר-הדאג' וערוער, שחבר הכנסת אלסאנע מכיר. הוספתי עשרות תקנים שישפרו את השירות לאזרח ויתרמו לתחושת הביטחון. בימים אלו – ולכן הייתי אצל ראש הממשלה – אני מקים עוד מאחז נוסף באזור כרמיאל והאזור, באזור ואדי-עארה והאזור, ואני חושב שאנחנו, בכוחות המשימה האלה באמת בכפרים ניתן יותר נוכחות, בולטות וטיפול בפשיעה הקשה. לסיכום אני מבקש להדגיש כי המשרד לביטחון הפנים והמשטרה לבדם לא יכולים לטפל בכל הבעיות שהזכיר חבר הכנסת אלסאנע, וציינתי אותן פה. נדרשת מעורבות מלאה של כל משרדי הממשלה שהזכרתי פה, ואני מצפה גם מהם לסייע, באמת, כדי שהילדים, הנוער, המבוגרים, ארגונים, כל אלה לא יגיעו לפשע, לאלימות. חייבים לעשות את הדברים האלה. אני אמשיך כמובן ללוות את כל מה שהתחייבתי ללוות, אבל בהחלט יש פה מערכה די קשה, שבשנים האחרונות לא טופלה כראוי, ואני אמשיך ללוות את זה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר לביטחון פנים. אין אפשרות. אנחנו עוברים להצעת אי-אמון שאותה ינמק חבר הכנסת ניצן הורוביץ בשם סיעות מרצ והעבודה, שכותרתה: הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת בחיי אזרחי ישראל. בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה, אדוני. ובנוסף על "הממשלה המנופחת בתולדות המדינה", יש לנו עכשיו גם מלך. מלך. המלך ביבי הראשון. העיתון "TIME", שהוא שבועון נחשב, יש לו מיליוני קוראים, הכתיר את ראש ממשלתנו בתואר "מלך". <היו"ר ראובן ריבלין:> האי-אמון הוא ב"TIME" או בממשלה? <ניצן הורוביץ (מרצ):> האי-אמון – תראה, שבוע קודם, המגזין השני קרא לאובמה "הנשיא ההומו הראשון". אז השבוע הזה, המגזין "TIME" קרא לראש ממשלתנו "המלך ביבי הראשון". אז אתה יודע, אפשר לבחור. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא אמר "הראשון". <אילן גילאון (מרצ):> המלך דוד. <ניצן הורוביץ (מרצ):> המלך ביבי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ביבי קינג. הוא אמר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> קינג ביבי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל הוא לא אמר "הראשון". <ניצן הורוביץ (מרצ):> תשמע, אדוני היושב-ראש, כמו שהכנסת נראית, האמת, שאנחנו בסוג של דרך לאיזה מין מונרכיה כזו. הרי אתה עצמך, אדוני, אמרת שהפרלמנטריזם פה מתנוון עם כזו קואליציה ענקית. אני לא יודע אם עוד אפשר באמת, ברצינות אני אומר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עלול, עלול להתנוון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> פתחתי בבדיחותא, אבל אני באמת לא יודע אם אפשר לכנות את זה דמוקרטיה. תראה אפילו איך הקואליציה ממשיכה לבזות את הבית הזה. הרי הסיפור הזה של הוועדה לביקורת המדינה – את מי מינו? הקואליציה מינתה כנציג האופוזיציה לוועדה לביקורת המדינה את חבר הכנסת אורי אריאל מהאיחוד הלאומי, שהוא נומינלית מסיעת האופוזיציה, אבל האם הוא מייצג אותי? מייצג את מפלגת העבודה? מייצג את הסיעות האחרות באופוזיציה? הוא, אגב, אדוני, גם נציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לבחירת, לבחירת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לבחירה. אז זה היה בהצבעה חשאית. עכשיו, מה שנקרא, כבר אין בכלל, מחסום הבושה נפרץ, ואורי אריאל הוא גם – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> הוא מייצג אותך בדיוק כמו שאתה מייצג אותו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> סליחה, אבל אני לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל, צריך לדעת – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> יש איזה מינימום – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אתן לך את הזמן, אבל צריך לדעת, חבר הכנסת הורוביץ, שלא יכול להיבחר ליושב-ראש ועדה, אלא איש מהאופוזיציה. ומה אפשר לעשות כאשר בוועדה לביקורת המדינה אין נציג לאופוזיציה פרט לחבר הכנסת אורי אריאל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> למה אי-אפשר למנות נציג נוסף? <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר במאה אחוז, אבל מה קרה? התברר שהיו נציגים לסיעות שנמצאות באופוזיציה והם המירו את זה בוועדה אחרת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה יודע, אדוני, אני זוכר שכשהיא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אני חושב שצריך לתקן את זה תיכף ומייד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה לא האופוזיציה תבחר את הנציג שלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אין היגיון, אבל גם אין היגיון שסיעה שהיא היום באופוזיציה – אני אתן לך את כל הזמן – תוותר על מקומה בביקורת המדינה. <אילן גילאון (מרצ):> אין היגיון שיש קואליציה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם כול, ההיגיון של אחד יהיה האי-היגיון של השני. אבל, רבותי, עכשיו הורוביץ רק – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל, אדוני, זה נושא רציני. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי רציני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תראה, אני לא אוהב להרגיש כסוג של עלה תאנה על ערוותה האנטי-דמוקרטית של הכנסת הזאת. ואתה יודע, לכאורה אנחנו מנהלים כאן איזה דיון, אנחנו לכאורה מגישים הצעת אי-אמון, מתפקדים בתור אופוזיציה. אם אין לנו הכלים הבסיסיים להתנהל פה בתור אופוזיציה, אז אני שואל את עצמי מה הטעם במשחק הזה, מה, כדי שאלה יגידו שיש פה דמוקרטיה? שהמלך ביבי יגיד – שיבחר, או שהוא מלך או שיש פה דמוקרטיה. תראה, זה דבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אדוני מרמז שכפו על קדימה להיכנס לקואליציה? <ניצן הורוביץ (מרצ):> תראה, חברת הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרי פה באים חברי כנסת מפה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, אדוני, חברת קדימה אורית זוארץ כינתה את המהלך "סחר בבני-אדם". היא יושבת-ראש הוועדה למניעת סחר בנשים, כמדומני, והיא אמרה שמה שעשה מופז היה סחר בבני-אדם, כשלקח 28 חברי כנסת ומכר אותם לקואליציה. היא אמרה, לא אני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מכירת סוף עונה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז יותר מזה? אני, מה אני אגיד לך? כמו שנראית הכנסת וכמו שנראית הקואליציה כך נראים גם הדברים שיוצאים מתחת ידי הקואליציה הזאת. תראה במה הממשלה עסוקה, בכל מיני ניסיונות, למשל, לעקוף את בג"ץ. לא מספיק שיש מלך, ויש ממשלה כזאת מנופחת, ויש קואליציה פה מקיר לקיר, עם כוח בלתי מוגבל, עכשיו גם מנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ כדי למנוע כיבוד של פסקי-דין – ואני מתכוון כמובן לפסקי-הדין בנושא גבעת-האולפנה וגם אולי בנושא מגרון. <שי חרמש (קדימה):> אל תדאג, זה לא יהיה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה לא יהיה? <שי חרמש (קדימה):> לא יהיה. לא יהיה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא יהיה חוק עוקף – זאת אומרת, יפנו? <אילן גילאון (מרצ):> הוא יודע, הוא בקואליציה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> עכשיו אתה בקואליציה. <שי חרמש (קדימה):> לא תהיה הסכמה כזאת – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> והחבר לצדך, הוא מסכים אתך? <שי חרמש (קדימה):> לא יהיה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מסכים עם דבר אחד, שהשמחה שלך לריב, למלחמת אחים, היא גדולה ושזורה בהמון נחת שאתה עושה לנו פה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן? ואותך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, תודה רבה. רבותי, גם אני שומע את מה שהוא אומר, אני לא חייב להסכים לכל מה שהוא אומר – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> משום שהוא שאל אותי – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא, חברך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק שענית, וגם – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו לא מלחמת אחים, זו מלחמת כיסאות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חברך לסיעה אמר שלא יקום ולא יהיה חוק פה בכנסת שיבטל פסק-דין של בית-המשפט. אז עכשיו אתה אומר לי שאולי כן יהיה, כי לך אולי מבית-המשפט לא אכפת, ואולי מהרשות השיפוטית לא אכפת לך, כי אתם פה בקואליציה שלכם לא יודעים גבולות. לא יודעים גבולות. <עתניאל שנלר (קדימה):> קראת את מה שאמרה השופטת? <היו"ר ראובן ריבלין:> למה, למה, למה, חבר הכנסת הורוביץ, כל מה שאמר – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> לא, שידע, שידע. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אעזור לך, אני אעזור לך – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> כשיש מלך, למה צריך שופטים? למה צריך אופוזיציה? <עתניאל שנלר (קדימה):> השופטת כתבה שמה שעומד היום לרשות כולם זה המחוקק, הרשאי כרצונו לעשות כך או אחרת, בלי קשר בכלל אם אני בעד או נגד בהתייחסות לשאלה הזאת, אבל השופטת העבירה את זה לכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, תודה רבה. לא, גם בית-המשפט אמר שהממשלה אמרה מתי היא תהרוס, אז אם היא לא משנה את עמדתה היא צריכה לקיים את מה שהבטיחה. אבל הממשלה לא ביקשה, למשל, לקיים את – לא לקיים את פסק-הדין, אלא לאפשר להמשיך להחזיק באותו נכס, משום שהוא נבנה בתום לב. איש לא ביקש. כל מה שבית-המשפט כרגע אמר זה שהממשלה אמרה שבעוד שנה היא תהרוס, אז שתדע להרוס. וחבר הכנסת הורוביץ רשאי לפרש אותו כפי שהוא רוצה, וגם אני אתן לו את כל הזמן והדקות שאנחנו לוקחים ממנו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, זה היה עניין מספיק מביש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא עוקפים שום דבר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – מספיק מביש, שבאו נציגי הפרקליטות לבית-המשפט העליון, ובצדק זרק אותם השופט גרוניס מכל המדרגות כשביקשו לבטל פסק-דין חלוט של בית-המשפט. ואם הכנסת הזאת, או הממשלה הזאת, תעז להעביר כאן חוק שמבטל פסק-דין של בית-המשפט העליון, אני אומר לך, אדוני, זה סוף הדרך. זאת אומרת, זה באמת, אין טעם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם הכנסת תעשה? לא הממשלה? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, לא, סליחה. תאר לך אתה שאתה לא תקיים פסק-דין, כאזרח; מה תגיד כשהמדינה לא מקיימת פסק-דין? מה תגיד? <היו"ר ראובן ריבלין:> חלילה. אבל אם למשל, חבר הכנסת הורוביץ, קיים בית – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> ואתה, אדוני, היית עורך-דין, ואתה יודע, למשל, מה חשיבות הקניין הפרטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי, אין על זה ויכוח, וגם הקניין הפרטי הוא מקודש, וכל הדברים האלה הם ברורים. אבל אם למשל יש בית באום-אל-פחם, שהוא בנוי 20 שנה על תלו, והיום מבקשים להרוס אותו, ואתה חושב, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, שזה אבסורד, משום שזה אי-צדק משווע – הבעלים 20 שנה או עשר שנים שתק, ואתה אומר: אין לי ישועה, משום שבית-המשפט אין לו ברירה, אלא על-פי החוק הוא דורש. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז סליחה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה בא ואומר: החוק לא צודק, אני אשנה את החוק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אני רוצה להגיד לך שהמשוואה הזאת שכאן עשית לא מקובלת עלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. <זהבה גלאון (מרצ):> המצב לא דומה. המצב לא דומה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> קודם כול, צודקת חברתי זהבה גלאון – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שם זה ברור שזה לא צודק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – זה להשוות מחט – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> שם זה לא צודק כי שם זה הפרטי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא, אני אגיד לך למה זה לא צודק. <עתניאל שנלר (קדימה):> כאן הממשלה בנתה. שם פרטי זה לא צודק. שם משהו אחר – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> כי מה שאתה אומר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. חברי הכנסת. מרגע זה, רק הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כי מה שאתה אומר זה צביעות. אבל אני רוצה להשיב. קודם כול, אדוני, באום-אל-פחם ובכפרים הבדואיים ובכל מיני מקומות אחרים הורסים בתים; הורסים בתים שאנשים גרים בהם. הורסים אותם. <יעקב אדרי (קדימה):> אתה לא מעודכן. <זהבה גלאון (מרצ):> ולא עושים תוכניות מיתאר. לא עושים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> או, סליחה, אולי לא הורסים, אולי לא הורסים את כולם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, את רוצה לבקש מהורוביץ? חברת הכנסת גלאון מבקשת ממך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אבל אתה יודע, אני במו-עיני – הייתי באותו כפר שנקרא אל-עראקיב, ש-13 פעם הרסו אותו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> 37 עד כה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> 33. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז אני, הנה, אני מעדכן; אני יודע על 13 פעם שהרסו אותו. ודבר נוסף, אדוני, כשתושבי אום-אל-פחם, או אל-עראקיב, יבנו להם, ויממנו להם, ויסבסדו להם, וייתנו להם את מה שנותנים לאנשים שיושבים בבית-אל, או השד יודע איפה, אז נדבר. אז נדבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה זה שייך? <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה זה שייך? אז אני אומר לך שקודם כול הורסים, ודבר שני גם לא נותנים. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת הורוביץ, כשיעשו תוכניות מיתאר באום-אל-פחם ובכפרים הערביים, ויאפשרו להם לבנות, ויבנו בצורה לא חוקית, אז אני מציעה להרוס, אבל כשלא נותנים תוכניות מיתאר, ושם כל אחד עושה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שם מותר, אז שם מותר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא מותר. אבל לא מותר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם בית-המשפט יש לו פסק-דין – מוטב. זה לא צודק, לא צודק, אז תציעי חוק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני לא מבין מאיפה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אז את תציעי בוודאי חוק שיאמר: איפה שאין תוכניות מיתאר מותר לבנות ואסור להרוס. החוק – אם הכנסת תקבל, בוודאי החוק יהיה חוקי. זה לא יהיה עוקף בג"ץ. בג"ץ עוקף את החוק, ואנחנו מחויבים בפסיקותיו. כאשר הוא עוקף את החוק אנחנו יכולים לשנות את החוק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה יודע, אדוני, מה זה מזכיר לי, ההשוואות האלה? היה, ועוד יהיה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הנה, עכשיו אני נותן לך חמש דקות תמימות, ועכשיו – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא לא, אני לא צריך חמש דקות, אני אגיד את זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אבל אתה – אף אחד לא יפריע. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מאה אחוז. זה מזכיר לי – – – היה ועוד יהיו מצעדי גאווה ברחבי הארץ, שלי יש זכות – אני מאוד גאה – להשתתף בהם. למשל, מצעד גדול בירושלים. אומרים לי ואמרו לי: למה אתם עושים פה מצעד כזה פרובוקטיבי, ואתם מתנגדים שכהנא יצעדו באום-אל-פחם או ביפו? אני אגיד לך בדיוק מה ההבדל, אדוני, וזה בדיוק ההבדל בכל דבר אחר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הבדל גדול. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כשאני צועד בירושלים אני לא רוצה לגרש אף אחד מהבית, ואני לא רוצה לפגוע באף אחד, ואני לא בא להגיד שאתה אזרח סוג ב' ואתה בכלל צריך לעוף פה מהמדינה או לעוף מהבית שלך. אבל אלה שהולכים באום-אל-פחם, זה בדיוק מה שהם רוצים. הם רוצים לסלק מפה את הערבים, הם רוצים לסלק מפה אותי, הם רוצים שלא תהיה פה דמוקרטיה, הם רוצים במדינה שהיא לא דמוקרטית, ולתפיסתי גם לא יהודית. וזה בדיוק ההבדל. זה ההבדל, אדוני, בין ההתנחלויות האלה, שאנחנו עכשיו מדברים עליהן, לבין בנייה או פיתוח במקום אחר. זה בדיוק ההבדל. זה מה שמונח בשורש הדברים – איך אתה רואה את המכלול, איך אתה רואה את שכניך, איך אתה רואה את הקיום שלך פה בארץ הזאת. היה אתמול יום ירושלים. אני רוצה להגיד לך, אדוני, אתה איש ירושלים, אולי תוכל להסביר לי – אני טיילתי בשכונת אבו-תור, זה ליד הסינמטק, שכונה, לכאורה, חוברה לה יחדיו. עד היום, כשאתה הולך ברחוב – נדמה לי שהוא נקרא המפקד, אם אני לא טועה, אתה יכול לראות ממש את מספר הבית שבו עבר הקו. זאת אומרת, הקו – איך אתה יכול לראות בדיוק איפה ברחוב עבר הקו שחילק בזמנו את השכונה הזאת? מהמקום ההוא ומעלה המדרכה משובשת, יש בורות בכביש, פחי אשפה עולים על גדותיהם. עכשיו תבין, אני באמת רוצה להבין, העיר חוברה לה יחדיו, כל הססמאות האלה: סלע קיומנו, הם משלמים ארנונה, עיריית ירושלים, ניר ברקת – איך זה שעד היום בן-אדם יכול לראות בעין איפה עבר הקו לפי ההזנחה והזלזול בצד הזה, המזרחי לכאורה, שהוא כל כך יקר בעיניך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מסכים אתך במאה אחוז. דרך אגב – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה זה אומר? <היו"ר ראובן ריבלין:> יש שכונות בירושלים – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה זה אומר? <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שהן לא חלילה שיתפו פעולה, אלא הן רצו להשתלב, וכל המערכות – אתה תסתכל בראס-אל-עמוד: יש מדרכות, יש כבישים, בכל מקום שבו באמת העירייה, לפי דעתי, וממשלת ישראל היו צריכות להשקיע את כל המאמצים ליצירת תשתיות ולהשוואת תשתיות במזרחה של העיר על מנת לומר: העיר חוברה לה יחדיו. לא בססמאות, אני מסכים אתך במאה אחוז. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, אם אנחנו נבדוק את ההשקעה של העירייה והממשלה בתשתיות במזרח-ירושלים לעומת ההשקעה במערב-ירושלים, אני חושב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מסכים אתך במאה אחוז. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – אני באמת, אני – אז רגע, אז אפילו לשיטתך, אדוני, אתה אומר: בירתנו מאוחדת, בלתי מחולקת, לנצח נצחים, מה שאתה רוצה – אז מדוע לא עושים זאת כבר 45 שנה? אבל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – מה כן עושים? את כל המצעדים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עשו משהו. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – האלה עם הדגלים, עם כל – שמה מטרתם? מה מטרת הדברים אם לא לנשל שם את האנשים? אתה, אדוני, אתה באמת חושב שמטרת המצעדים האלה וכל החגיגות זה קירוב לבבות, חיבור, פיוס, שכנות טובה, או בדיוק ההיפך? אני שואל אותך. מה לדעתך? כאילו, בהכירך את העניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> כאשר מרצ והליכוד, שתיהן אחזו עד 1999 במצען, שירושלים אסור לה שתחולק פעם נוספת, באמת היו השקעות רבות במזרחה של ירושלים. אני מוכרח לומר, אני אתך במאה אחוז. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אוקיי. אני רוצה לסיים, אדוני, בנקודה אחרונה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – וזו סוגיית – הכותרת של אי-האמון שלנו: הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת – זו השורה – באזרחי המדינה. ואני רוצה להתייחס לנושא שעליו דיבר השר המכובד אהרונוביץ לפני, נושא הפשיעה. אני מאוד מעריך את השר אהרונוביץ – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ובאמת הוא אחד השרים המצטיינים, אבל אני רוצה להגיד שהשר אהרונוביץ מתמודד פה עם מצב שהוא בלתי אפשרי בגלל ההקטנה העקבית המתמדת ביחס, בחלק של התקציבים שהולכים למשטרה, בהשוואה לסך הגידול ולסך התקציב הלאומי שלנו. והעניין הזה משקף, אדוני, את מה שאנחנו אומרים גם ביחס לחינוך ולבריאות ולדיור – מה שנקרא ההוצאה הציבורית. אז כשאני אומר: ההוצאה הציבורית קטנה ביחס להוצאה הפרטית, זה נשמע ככה משעמם – "הוצאה ציבורית". הדברים האלה, אדוני, אחר כך נמדדים בחיילים, בשוטרים, בניידות, במוקדנים, בהיערכות בשטח, בכל האמצעים האלה שצריך שיהיו במשטרה, בשכר של השוטרים, בכל הדברים האלה. לכן, כשאנחנו מדברים על המדיניות הזאת של הממשלה, שהיא מקטינה את ההוצאה הציבורית, אז היא מקטינה את זה בבריאות, היא מקטינה את זה בחינוך והיא גם מקטינה את זה בביטחון, כפי שאנחנו רואים במשטרה. אמר לי ניצב בדימוס בתל-אביב – אני לא בדקתי, אבל זה מה שהוא אומר, היום גם יש לו תפקיד בכיר במקום אחר – שמבחינת מחוז תל-אביב, מבחינת הסד"כ של מחוז תל-אביב, היכולת של מחוז תל-אביב להתמודד עם האירועים במחוז תל-אביב, גם בגלל הגידול במספר התושבים, הוא אומר שהיחס רק קטן. זאת אומרת, חל גידול במספר השוטרים במחוז תל-אביב, אבל בגלל הגידול הכל-כך גדול באוכלוסייה, היחס קטן. ולכן כשמצלצלים, עד שהמשטרה מגיעה – אין מספיק כוח-אדם. לכן, אני מעריך את השר אהרונוביץ ואני יודע שהוא והמשטרה עושים מאמץ, אבל יש כאן מדיניות, יש כאן מדיניות מכוונת של הממשלה לייבוש המגזר הציבורי, שפוגעת באזרח, ובסופו של דבר על זה מתים אנשים, כי זה חיי אדם. ולכן אנחנו אמרנו שזאת ממשלה שמתעמרת באזרחיה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. ישיב השר מיכאל איתן – בבקשה, אדוני. לאחר מכן נתחיל בדיון הכללי שבו ישתתפו חברי הכנסת, שבהם ראשון הדוברים יהיה דניאל בן-סימון. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במדינה דמוקרטית, ובמיוחד במדינה שהמשטר שלה הוא פרלמנטרי, לאופוזיציה יש תפקיד חשוב מאוד והיא צריכה להיות זאת שמציגה בפני הציבור אלטרנטיבות, שמשיגה על הקו של הרוב על-ידי הצגת חלופות, מבקרת את הפעולות של הרוב, של הממשלה, על-ידי שאילתות, הצעות לסדר-היום, דיונים בכנסת וגם הצבעות אי-אמון. נכון שבמסורת שלנו הצבעות האי-אמון הפכו להיות אחת מנקודות העוצמה של הממשלה. מדוע? כל יום שני היו כאן הצבעות אי-אמון. ומה היתה התוצאה? בסופו של כל יום שני הממשלה קיבלה אמון. לא אמון סתם, אמון רחב מאוד. ובכל אופן, מפלגות האופוזיציה, כולל קדימה, שהיתה מפלגת האופוזיציה הראשית, לא הרפו מהנוהג הזה פעם אחר פעם, לבוא בכל יום שני ולאתגר את הממשלה בהצבעות אי-אמון, כאשר התוצאה היתה ברורה וידועה מראש. למה אני מכוון? אני רוצה לומר שכוחה של האופוזיציה הפרלמנטרית הוא לא בהכרח בהשגת התוצאה שבה היא רוצה, אלא ביכולת שלה לאתגר את הממשלה בחלופות איכותיות ולהתמודד כאן בכנסת על דעת הקהל, כי ידוע שלא יצא כלום מהצבעות האי-אמון, אבל אמרו: הבמה הזאת בכנסת נותנת לנו אפשרות להצליף בממשלה ולנסות לשכנע את דעת הקהל. מה לעשות? במבחן המעשה, גם בעניין הזה כנראה לא היתה הצלחה כל כך גדולה, כי על-פי הסקרים הסתבר שדווקא פעילויות הממשלה זוכות להערכה בציבור הרחב ומבשרות על ניצחון של מפלגות הקואליציה, ולאופוזיציה לא היתה כנראה עדנה ולא היתה אוזן קשובה, והם לא כל כך הצליחו להביא לאיזה שינוי בדעת הקהל. אבל אני רוצה לומר לעמיתי, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, תראה, יש לך תקווה בגלל דבר אחד, כי איפה שלא הצליחו מספרים יותר גדולים, אולי דווקא אופוזיציה ממוקדת שמציעה אלטרנטיבות תקבל משקל יותר גדול. כי בסופו של דבר מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית האופוזיציה האמיתית היא לא רק בתחום המספרים שמרכיבים כאן בכנסת את ההרכב של בית-המחוקקים, כי בית-המחוקקים עם כל היותו נציג העם כולו, הוא עדיין לא העם כולו. יש מוקדי הכרעה והשפעה נוספים שמשפיעים גם על בית-המחוקקים. ואנחנו יודעים יפה מאוד מהם המוקדים האלה: יש לנו מדינה דמוקרטית שבה התקשורת, העיתונות, היא חופשית, וכאשר היא שומעת נימוקים טובים, גם של אופוזיציה שהיא לא גדולה, אבל היא איכותית ומעלה נושאים, היא נותנת לנושאים האלה גיבוי. האופוזיציה יכולה להעלות נושאים שמגיעים לדעת הקהל דרך התקשורת, דרך גורמים באקדמיה שמשפיעים, דרך – מה שאמרתי – דעת הקהל הכוללת ודרך בתי-המשפט, שגם שם זה מוקד, שעם כל הרלוונטיות לחילופי ההערות שנשמעו פה, אי-אפשר לבטל אותו כמוקד שמשפיע גם על דעת הקהל, אבל גם משפיע על הממשל, על ההתנהגות של הממשל. כאשר בא מיעוט פרלמנטרי עם נושא צודק, שיש בו היבט שפוגע בחוק, בית-המשפט יהיה הסעד שלו, ויחד עם האופוזיציה יכול להוות אופוזיציה לעמדות הממשלה כאשר היא עוברת על החוק. אני מקבל את ההערה של יושב-ראש הכנסת בוויכוח שהיה כאן, שלכנסת יש סמכות לשנות את החוקים. אין ויכוח שבית-המשפט הוא הפרשן של החוק. הוא הפרשן של המצב המשפטי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי. <השר מיכאל איתן:> אי-אפשר שאנשי סיעות הבית כאן יגידו: החוק אומר ככה והחוק אומר ככה; כל אחד לפי העמדה הפוליטית שלו. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא הבנתי. <השר מיכאל איתן:> לצורך הפרשנות של החוק יש לנו בית-המשפט, ובית-המשפט אומר מה המצב המשפטי בכל עניין ועניין, והוא הסמכות שאי-אפשר לשנות אותה ואי-אפשר להחליף אותה. לא הכנסת, בהצבעות רוב, יש לה סמכות, ולא הממשלה. בית-המשפט קובע מה המצב המשפטי. אומר יושב-ראש הכנסת: אבל יש מצבים שכאשר הכנסת רואה שבית-המשפט העליון מפרש את החוק ואומר שהפרשנות של החוק היא כך וכך וכך – סמכותה המלאה של הכנסת לבוא ולתקן את החקיקה, על מנת שהפרשנות של בית-המשפט תשתנה. כי בית-המשפט, בסופו של דבר, אינו מייצר חוקים, הוא רק מפרש אותם. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <השר מיכאל איתן:> אבל-אבל-אבל הוא יכול לפרש והוא יכול לקבוע הלכות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא – על פי חוק – פסק-דין חלוט. <עינת וילף (העצמאות):> לא, אבל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> את יכולה – – – את החוק. <השר מיכאל איתן:> בית-המשפט יכול לפרש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – זה לא חוקתי. <השר מיכאל איתן:> – – ובכוח הפרשנות שלו הוא גם קובע תקדימים שהם חלק מהדין הנוהג כל זמן שהם קיימים והכנסת לא שינתה את החוק. אני רק רוצה לומר שההערה שהעיר יושב-ראש הכנסת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת וילף, בית-משפט – יש הבדל בין פסק-דין חלוט לאמירת בית-המשפט. בית-המשפט אמר: הממשלה אמרה שהיא תהרוס את המבנה עד תאריך זה וזה. היא לא ביקשה ממני לשנות את הודעתה, היא רק ביקשה ממני פסק זמן על מנת לשקול אם לשנות את דעתה. אני לא נותן להם פסק זמן, היה להם מספיק זמן. אתם רוצים לשנות את דעתכם – תאמרו. <השר מיכאל איתן:> אני רוצה רק להעיר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יכול להיות שגם אז היתה אומרת: לא, זה חלוט. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, אני רוצה רק להעיר הערה שאני יודע שהיא מקובלת עליך, אבל היא צריכה להיכנס לקונטקסט שאני חושב שבלעדיו ההערה שלך חסרה. אני חושב שמקובל עליך שגם הכנסת מוגבלת בחקיקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בוודאי ובוודאי. <השר מיכאל איתן:> כלומר, יכולים להיות מצבים שבהם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> איזו שאלה, הכנסת לא יכולה לחוק חוק בניגוד לחוק שלה. היא לא יכולה. <השר מיכאל איתן:> היא יכולה לחוקק חוק המתקן את החוק שלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <השר מיכאל איתן:> אבל, למשל, היא לא יכולה – נניח לרגע אחד שהכנסת תחוקק מחר חוק, ברוב של 120 חברי כנסת, שאין יותר בחירות, אלא תפקיד חבר הכנסת עובר בירושה. <היו"ר ראובן ריבלין:> היא לא יכולה. היא לא יכולה. <השר מיכאל איתן:> לכאורה, טכנית, היא מחוקקת חוק. באופן מעשי, היא פוגעת בעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, שלא כתובים בחוק אחר. אבל כולם מבינים וכולם יודעים שיש עקרונות של השיטה הדמוקרטית שאותם הכנסת לא יכולה לעקוף. ויש דברים או נהלים שקרובים מאוד לעקרונות האלו, שגם בהם הכנסת צריכה אם לא להימנע, לפחות להיזהר מאוד מלקבל החלטות. למשל, כאשר יש פסיקה ספציפית בעניין מסוים, הכנסת יכולה לשנות את החוק על-ידי יצירת תקדים מכאן ולהבא. אבל היא לא יכולה לשנות ולקבוע בחוק שינוי של פסק-דין ספציפי כזה או אחר, כי על-ידי כך היא פולשת למקום שבו הדמוקרטיה מקצה את העדיפות ואת ההגמוניה לרשות השופטת. חיסול המצב הזה של עצמאות הרשויות הוא כשלעצמו לא פחות לא דמוקרטי כמו חקיקה שמחוקקים כאן ש-120 חברי כנסת מהיום והלאה תהיה להם זכות להוריש את מקומותיהם כאן בכנסת. לכן – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> באה חברת הכנסת זהבה גלאון – אדוני השר – השאלה היא חשובה יותר מכל מה שאנחנו מדברים – גם חבר הכנסת הורוביץ – ואומרת בצורה פשוטה: כשיש חוק בלתי צודק – למשל, לא נותנים תוכניות בניין ערים, לא נותנים זה, לא נותנים זה – אנחנו מחויבים לעשות חוק שבמקרים כאלה צו הריסה לא יחול. <השר מיכאל איתן:> אני הייתי, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא אמרה – – – <השר מיכאל איתן:> אני הייתי אומר שהמלה "צודק" כאן היא מלה בעייתית מההיבט הזה שהכנסת יכולה לשנות חוקים גם כשמישהו סבור שהם לא צודקים או שהשינוי שלהם לא צודק. זה חלק מהפרקטיקה היומיומית כאן: אנחנו באים עם השקפות עולם שונות, עם רצון להגשים ערכים שונים, עם סדרי עדיפויות, וברור שכאשר יחוקקו חוק מסוים, אז חלק יגידו שהוא צודק וחלק אחר יתלוננו שהחוק הזה מאוד-מאוד לא צודק. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. הנה אני נותן לך דוגמה מוחשית. יושבים כאן ביציע אורחים רבים שהם מעוספיא או מדאלית-אל-כרמל. בעוספיא נבנו בתים שהם לכאורה בניגוד לתוכנית בניין ערים, ולא נותנים להם עד היום חשמל – – – <השר מיכאל איתן:> אני אענה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, אני אומר, באה הממשלה ואמרה: צריכים – בא שר הפנים כאן מעל הבמה ואמר: אנחנו מבינים את המצוקה. היא ניתנת לתיקון. היא ניתנת לתיקון. ומנעו את הצורך בהריסתם. היא ניתנת לתיקון. השאלה היא, האם הכנסת רשאית לבוא במצב שבו יש איזו אי-בהירות לגבי תקינותו של החוק מבחינת המקרה הספציפי – היא יכולה לבוא ולומר את דברה. יכול לומר בית-המשפט, מכאן ולהבא: אין אני רואה בחוק חוקתי מספיק. הרי יכול לבוא ולומר: הדברים האלה נוגדים את שלטון החוק. יכול לומר הרבה דברים. אבל מה שאמר בית-המשפט באותו נושא שעליו דיברנו היה שהממשלה לא ביקשה דבר. ולכן, אם היא מבקשת דחייה, אני לא מסכימה. אני יודע זאת כי קראתי את פסק-הדין. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, עם כל הכבוד, אנחנו מדברים באותו עניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> קרוב לוודאי. בלי ספק. <השר זאב בנימין בגין:> יש הבדל גדול בין בנייה ללא היתר כדין על אדמת המדינה לבין בנייה על קרקע פרטית. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין ספק. <השר זאב בנימין בגין:> יש דברים הניתנים לתיקון, ויש שגיאות, התנהגויות ומעשים שפשוט אינם ניתנים לתיקון בדרך החוקה, והם פוגעים בעקרונות אחרים יסודיים. בייחוד אחרי פסק-דין. לו לפחות היה לפני פסק-דין. אני מצטער – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הערתך היא הערה מצוינת, אלא אם כן הבעלים – שהוא אותו בעלים אפשרי של הקרקע – שתק, והוא מושתק על-ידי שתיקתו, ונתן ואפשר לבנות בתים. אני לא מדבר על המקרה הספציפי, אני מדבר על מקרים תיאורטיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> בית-המשפט – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גם בנושא הקניין יכולה הכנסת לומר: בעניין זה ישלם פי-ארבעה, פי-חמישה או פי-עשרה. זאת אומרת, כל הדברים האלה שמדברים בעניין של צדק – אני לא מדבר על פולש, אני לא מדבר על אדם שהוא מסיג גבול, אני לא מדבר על אדם שהוא גזלן מתוך כוונה, אלא אדם שבטעות קנה. הרי דברים כאלה קרו כבר מעולם. הם קרו מעולם. <השר זאב בנימין בגין:> כבוד היושב-ראש, כנסת ישראל לא חוקקה חוק בענייני מקרקעין אשר חל מחוץ לגבולות ישראל. לא חוקקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <השר מיכאל איתן:> אני אפילו הייתי מרחיק לכת – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – הצעת חוק אישית על ישראלים – כן. בענייני מקרקעין – לא הייתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא היא לא – – – <השר זאב בנימין בגין:> – – – הלוואי שיכולנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, הממשלה יכולה לעשות זאת כהרף עין על-ידי החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון. <השר זאב בנימין בגין:> – – – <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, אולי מותר גם לי להגיד משהו. לא נעים לי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ברגע זה אני קורא את יושב-ראש הכנסת לסדר, ומייד, ומאפשר לשר איתן לענות את דבריו. <השר מיכאל איתן:> אני רציתי לומר – – – <השר זאב בנימין בגין:> בכל זאת זה דיון של שלושה שמאלנים בליכוד. <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, נכון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם אתם שמאלנים, אז מה אני? <השר מיכאל איתן:> לממשלה ולכנסת, אדוני היושב-ראש, היתה פתוחה דרך מסוימת, שבמשך כל הממשלות ומאז 1967, לא משנה מי היה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מסכים אתך. אני מסכים אתך. <השר מיכאל איתן:> – – הממשלה אף פעם אחת לא תמכה בהחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק. אני חושב שהיא עשתה את זה – – – <השר מיכאל איתן:> וגם הכנסת לא עשתה את זה. כאשר הכנסת נמנעה מלעשות את זה – בגלל סיבות שאנחנו לא ניכנס אליהן כאן – אני חושב שזה היה מוצדק. לא היתה אפשרות. אולי היה רצון של כולנו, הרצון הזה לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היא לא עשתה זאת מהחוכמה הפוליטית, מהחוכמה המדינית – לא מהחוכמה המשפטית. <השר מיכאל איתן:> בסדר. מה אמרה הכנסת? <היו"ר ראובן ריבלין:> אולי, אמרתי. <השר מיכאל איתן:> מה אמרה הכנסת? מה היה המסר של הכנסת באמירה הזאת, שאנחנו שומרים את המצב המשפטי ביהודה ושומרון כפי שהוא, שאנחנו לא מחילים את החוק הישראלי שם? המשמעות היתה שהכנסת אומרת שאנחנו נמנעים מחקיקת חוקים הנוגעים לא לאנשים, כפי שנאמר כאן, אלא לטריטוריה, שעליה אנחנו לא מחילים את החוק. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כי זה שטח כבוש, זה שטח כבוש. אסור להחיל את החוק בשטחים כבושים. <השר מיכאל איתן:> בסדר, אני לא – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז תודה שזה שטח כבוש וזהו. <השר מיכאל איתן:> לך, על-פי שיטתך, לא רצוי, לא צודק. על-פי שיטה אחרת, צודק אבל אי-אפשר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל זה שטח כבוש. כל העולם נגד הכיבוש. <השר מיכאל איתן:> על-פי שיטה שלישית – – – זה לא משנה. אני לא מציג כרגע עמדה אם זה טוב או רע, או מה עמדתי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, זה רע. זה רע. זה רע. <השר מיכאל איתן:> עמדתי היתה שנים רבות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הכיבוש משחית. <השר מיכאל איתן:> "הכיבוש משחית" זה עניין פוליטי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זהו בדיוק – – – <השר מיכאל איתן:> אנחנו מדברים עכשיו – "הכיבוש משחית" זה עניין פוליטי. ההתנחלות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ציון הנכבה הוא לא לגבי מלחמת ששת הימים. <השר מיכאל איתן:> – – ההתיישבות משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם כיבוש. <השר מיכאל איתן:> זה משפט שאנחנו מאמינים בו, אבל הוא גם משפט פוליטי. אנחנו במציאות כרגע – אני מדבר על המצב המשפטי שבמסגרתו יש מגבלות על יכולת הכנסת לחוקק חקיקה אלא אם כן היא קודם תקדים ותחוקק את חוק החלת המשפט, המינהל, על אותם שטחים. בהיעדר חקיקה מוקדמת כזאת גם יכולת החקיקה של הכנסת לחוקק חוק שקודם אמרתי שיש בו בעייתיות מול פסיקת בג"ץ, אבל עכשיו יש בו גם מגבלה נוספת – היכולת הזאת כרגע אינה קיימת. ומאחר שהיא אינה קיימת אני גם שמח שיש מנגנונים כאן שמונעים את החקיקה הזאת. לסיום הנקודה הזאת אני רוצה לומר לחבר הכנסת הורוביץ, שעזב אותנו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, הוא פה. הוא פה, הוא פה. <השר מיכאל איתן:> – – חשבתי שהוא שמע שיש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, הוא נמצא במליאה. <השר מיכאל איתן:> – – משקל היום לאופוזיציה חוץ-פרלמנטרית אז הוא נסע לכיכר מלכי-ישראל אולי – הוא הסיק את המסקנה לאסוף את האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית, אבל אני רואה שהוא כאן, אז אני רוצה לומר לו – אני אעשה את זה בקצרה: חבר הכנסת הורוביץ, אנחנו מעריכים מאוד – אני אומר לו את זה בכנות, ואני חושב שאני משקף את עמדת כל חברי בקואליציה, לפחות את חברי בליכוד – אנחנו זוכרים יפה מאוד את הביטוי שטבע מנחם בגין "לשרת את העם באופוזיציה", וגם היינו פעמים רבות באופוזיציה. והיו תקופות שהיינו מיעוט די קטן גם בפרלמנט, וידענו שלאופוזיציה יש חשיבות, ואנחנו מעריכים ולא משנים את דעתנו כיום; אתם ממלאים את תפקידכם, ולא לחינם יש מעמד רשמי לראש האופוזיציה, לא חשוב גודלה. והסיכויים שלכם תלויים בדבר אחד – ביכולת שלכם לשכנע בצדקתכם את העם, שיכריע בסופו של דבר, על-ידי הבעת דעתו בקלפי ובאמצעים שעליהם אני דיברתי. אני רוצה לומר עכשיו לגבי עצם הגדלת הממשלה והצורך בקואליציה הרחבה. בואו נהיה הגונים: ראש הממשלה נטל סיכון כשהוא החליט על דחיית הבחירות. כאשר הוא הכריז על הקדמת הבחירות הוא הלך על מסלול שעל-פי הנתונים שיש לנו היום – אף אחד מאתנו לא יודע מה עומד להתפתח, אבל על-פי הנתונים שהיו לנו היום, המסלול הזה היה מסלול מקוצר של שלושה חודשים, בעוד שלושה חודשים היו אמורות להתקיים בחירות. אין טוען – לא היה אפילו טוען לכתר שהתייצב מולו. הסיכוי שהוא היה מפסיד בבחירות היה נמוך מאוד; היה זוכה בתום שלושה החודשים האלה לתקופת כהונה נוספת, עם אפשרות לטווח של יותר שנים, עם יכולות הרבה יותר נוחות לקיים את המדיניות שלו. אבל ראש הממשלה נטל סיכון. הוא נטל סיכון – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מחושב. <השר מיכאל איתן:> – – כי הוא לא יודע, הוא לא יודע ואף אחד מאתנו לא יודע, מה יקרה בעוד שנה וחצי. ולכן אני חושב שצריך לשאול את עצמנו למה הוא נטל את הסיכון, והתשובה לכך נעוצה בהסכם שהוא עשה עם סיעת קדימה, מתוך העדפה של תוכנית מסוימת, שהוא חושב שיש לו שעת כושר לבצע אותה בנסיבות הקיימות, ואנחנו נעבור במהירות על הנקודות, ואנחנו נשאל את עצמנו אם כדאי, לעת הזאת, שתהיה לנו קואליציה רחבה שתוכל לקדם את הנקודות שעליהן חתמו בהסכם שני הצדדים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הראשון – לפרק את קדימה. הראשון – לפרק את קדימה. <השר מיכאל איתן:> תראה, הוא לא היה צריך לפרק את קדימה. אם הבחירות היו בעוד שלושה חודשים יש לי רושם שהסקרים היו די אמינים בכך שקדימה היתה במצב קשה. הוא לא היה צריך את זה. הוא לא היה צריך. הוא היה יכול להגיע למטרה הזאת גם על-ידי בחירות. אבל הוא העלה כמה נושאים, ואני אומר אותם במהירות. הנושא הראשון – לא לפי הסדר; הנושא הראשון זה שינוי שיטת הממשל. דווקא הנקודה שהעלית – 64 שנה לקיום המדינה, 32 ממשלות, שנתיים לכל ממשלה. דווקא הממשלה הנוכחית היא ממשלה שתחזיק כנראה, לפי כל ההסתברויות, לפחות ארבע שנים. כפול מתקופת כהונה ממוצעת. היא יוצאת דופן בעניין הזה. ולמה היא מחזיקה מעמד? אחד הגורמים זה גם מספר רב של שרים. למה זה קורה? כי שיטת הממשל שלנו מחייבת יצירת יציבות באמצעים מלאכותיים כמו ממשלה גדולה, וזאת לא הפעם הראשונה שהתרגיל הזה מתבצע. אני יכול לומר שאני תומך, תמכתי בעבר בהגברת יכולת המשילות של הממשלה והיציבות, אבל אני רוצה בהערה אישית שלי – אני מקווה, מתפלל ואיאבק על כך שהגברת המשילות ויכולתה של הממשלה תהיה מלווה גם בהעצמת האזרח, גם בשמירה על חירויות האזרח וגם במצב שבו תהיה מגילת זכויות לאזרח. כשמצד אחד מחזקים את הממשלה, אנחנו רוצים גם לחזק את האזרחים. אם אתם מסתכלים, חברי חברי הכנסת, על מה שקורה בעולם הגדול, תראו דבר מוזר: המדינות שבהן הממשלות חזקות מאוד, ויציבות, ואין להן בעיה עם בג"ץ, ועם דעת קהל, ועם אופוזיציה פרלמנטרית, הן המדינות החלשות בעולם. ואילו המדינות שבהן לממשלות יש כל מיני בעיות, והאזרחים חזקים, ויש להם כוח, ויש להם זכויות, ויש להם עוצמה, הממשלות קצת יותר חלשות, האזרחים יותר חזקים, התוצאה – מדינות יותר חזקות. שם המדינות החזקות נמצאות. לכן אני חושב שאם הולכים לכיוון של המשילות – ויש מקום לחזק את היציבות והמשילות – אסור לנו לשכוח שבמדינת ישראל הדמוקרטית עדיין אין לנו מגילת זכויות לאזרח, והצעדים האלה צריכים ללכת בד בבד. אני רוצה להתייחס למטרות הנוספות. הרבה דובר על הנושא של שוויון בנטל, של השתתפות, של צירוף קבוצות נוספות באוכלוסייה למה שהמדינה צריכה כדי שאזרחיה גם כן יהיו מועצמים, כמו שאמרתי, ואני חושב שהמטרה הזאת, שתוביל לפתרון, היא מטרה שיש בה היבטים כלכליים, אבל יש בה, יותר חשוב מכך, היבטים של יצירת הסכמה יותר רחבה בדבר השותפות של כל אזרחי ישראל גם בנטל שהמדינה צריכה לשאת, כדי שהיא, כמדינה חזקה, תוכל להעצים את האזרחים אחד לאחד. אני רוצה לומר שבמטרות הנוספות נכלל הנושא של ביטחון הפנים, שמאוד אקטואלי, התהליך המדיני, הביטחון הכלכלי, והמטרה שאני מניח שעליה אין מחלוקת בבית הזה – קידום חלוקה שוויונית יותר של משאבי המדינה ליצירת רשת ביטחון כלכלית וחברתית לאלה שזקוקים לכך. בסופו של דבר הממשלה, והממשלה הגדולה הזאת והקואליציה הגדולה הזאת ייבחנו על-פי מבחן התוצאה. עם המטרות האלה הם יוצאים לדרך. אנחנו נופיע בפני הציבור, נופיע בפני הבוחר, ונצביע על ההישגים. ממה שאנחנו רואים היום, נדמה לי שאני משקף את עמדת רוב הציבור, אולי הרוב המכריע של הציבור, שהיתה לו איזו הסתייגות או פחד מסוים מהקואליציה הגדולה הזאת. יש לו חששות. אבל מצד שני, הרוב המכריע בציבור נותן קרדיט למהלך, לא רצה בבחירות מוקדמות כנראה, רואה בזה דרך להימנע ממהלך שאולי לא יכול היה להצדיק את ההוצאות הכרוכות בו, והכי חשוב – נותן אשראי או מנדט ללכת על הצעדים המוסכמים האלה, שלדעתי משקפים באמת את רצונו של הרוב המכריע של הציבור. מי ייתן וכל חלקי הקואליציה יתלכדו מאחורי התוכנית החדשה, הנוספת הזו, לשנה וחצי הקרובות, ועם ישראל יצא מורווח מהתהליך הזה שקרה בשבועות האחרונים, של הרחבת הממשלה, שכפי שאמרת, היא מנופחת – על כך איני יכול לומר דבר; אני רק יכול, כפי שניסיתי, לשכנע, מדוע זה קרה, ושהנזק הזה – תהיה תועלת גדולה בצד התשלום עבור הממשלה המנופחת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר איתן. חבר הכנסת מג'אדלה, אם לא הבנת – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לא, הבנתי והשתכנעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, היה חכם גרוזיני לפני 2,500 שנה – בן-סימון יספר לך – שאמר במאמר גדול, שיותר טוב לחיות עשיר ובריא מאשר למות עני וחולה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הבנתי והשתכנעתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> קשה להבין את זה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> זה לא קשה. מיקי איתן אדם ברור, חד וישר. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכיר הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי מונחים בזה על שולחן הכנסת צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 26 והוראת שעה), התשע"ב–2012, וצו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 27 והוראת שעה), התשע"ב–2012, שלגביהם הונחה החלטת ועדת הכספים ביום כ"ב באייר התשע"ב, 14 במאי 2012. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. חבר הכנסת אכרם חסון, אשר לצערנו הרב – לא שהוא מגיע; אנחנו שמחים בהגעתו – בנסיבות קשות של פטירתו של חברנו גדעון עזרא, יישבע אמונים מייד לאחר הדיון, וכאשר המליאה תהיה מלאה, ואז נשביע אותו ברוב עם, לפני שנציין גם את יום ירושלים. אדוני השר לשעבר אדרי, סגן היושב-ראש, בבקשה. <הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי;> <2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל> <היו"ר יעקב אדרי:> בבקשה, חבר הכנסת דניאל בן-סימון. <דניאל בן-סימון (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לכבוד השר על התשובה הארוכה והמפורטת ולעתים הסוחפת. קיבלנו את כל הסיבות האפשריות. ישבתי מרותק. אני רוצה לברך באותה הזדמנות את החברים שבאו לברך את אכרם חסון – ברכות לך וכל הכבוד וברוך הבא. חשבתי, אדוני, רבותי השרים, שהרחבת הקואליציה תמתן מעט את הלהט – אם לא האידיאולוגי, הצווחני של חלק מחברי הקואליציה, כפי שבא לידי ביטוי אתמול במדיניות הפה הגדול של שר הפנים וההתנהגות המופקרת של החבר מהאיחוד הלאומי, שהשתולל אתמול וגרם לנו לבושה גדולה. אדוני היושב-ראש, יש בעיה היום בחברה הישראלית, שאנחנו דנים בה, והיא קיימת כבר באירופה – זה קוקטייל רצחני, קטלני. כשאתה שם מצוקה כלכלית יחד עם מהגרים, אתה מקבל קוקטייל לא טוב, והנוף הפוליטי באירופה משתנה, הולך לימין הקיצוני הודות לקוקטייל הזה. הרבה מדינות נופלות קורבן לדמגוגיה הזאת, שבעצם, מי אשם בכל הצרות – הזרים, המהגרים וכל אלה שלא שייכים לעם. לכן אצלנו, עם כל הבעיה הזאת על 40,000–50,000 המסתננים, יש פה "עליהום" יוצא דופן שמפחיד אותי בגישה שלו, בסגנון שלו, וחשבתי שאנשי קדימה שמצטרפים לקואליציה הקיצונית הזאת, ימתנו אותה, ימתנו גם את הדיבור. לא כך מדברים. לא עם של מגורשים יכול לדבר כך על אחרים, לא עם של מנודים יכול לדבר כך על אחרים – באותו סגנון, באותה התלהמות, ואין איש שסותם את הפה לשר הפנים. מה זה הסגנון הזה? ממתי מדברים כך? במכלאות לאסור אותם, לסגור אותם. חברי בש"ס, זו לא דרכנו. <יצחק כהן (ש"ס):> קח אותם הביתה. <דניאל בן-סימון (העבודה):> לכן אני אומר, אדוני – תראה, זו לא מורשת ספרד שאני מכיר. <היו"ר יעקב אדרי:> אז מה אתה מציע? כולם: לא, לא ולא. מה אתה מציע? <יצחק כהן (ש"ס):> קח שניים הביתה, תארח אותם. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> ומה אתך? <דניאל בן-סימון (העבודה):> סגן השר הנכבד, לפני שבאים לפתרון צריך לדבר גם בסגנון מנומס ותרבותי. שר, סגן ראש ממשלה לא יכול לדבר ככה, כמו פרחח ברחוב. הנושא השני, יום ירושלים אתמול, די בוזה בידי חבר האיחוד הלאומי, האיש המופקר הזה, שקוראים לו חבר הכנסת בן-ארי, שהוביל תהלוכה מבישה, מעליבה, דווקא ביום ירושלים, שצריך לחגוג אותו באמת בצורה תרבותית, ברוב עם, ופה היתה התלהמות – שוב, הפעם כל מיני ססמאות, כל מיני קריאות גנאי וקללות נגד המיעוט הערבי. לכן, אדוני היושב-ראש, הצטרפתם לקואליציה. אני לא יודע מה עשיתם, אם יצא לכם משהו מזה, אבל תמתנו אותה, תכניסו קצת בינה באנשים האלה, תמתנו את הסגנון, ואולי הציבור יגיע למסקנה שטוב עשיתם – הגודל הזה של הקואליציה הבלתי-אפשרית הזאת, יכול להיות, ברגע שהוא מיתן, ברגע שהוא הביא למשהו חיובי, יגידו: אדרבה. תודה רבה לכם. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה לחבר הכנסת בן-סימון. יעלה חבר הכנסת עתניאל שנלר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אלכס מילר. <נסים זאב (ש"ס):> כל אחד חושב שהבינה אצלו, כל אחד ממונה על החוכמה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה קודם כול לברך את חבר הכנסת החדש, אכרם חסון – ברוך הבא. מלה אחת לדברים האחרונים ששמענו מחבר הכנסת דניאל בן-סימון – הוכחת בדיוק עכשיו איך אסור לדבר, אף שטענת שצריך סגנון דיבור. אם אתה קראת לשר פנים: כמו פרחח ברחוב, מופקר, קטלני, צרחני, קוקטייל, סתימת פיות, מכלאות, איש מופקר – על חבר כנסת אחר – הסר את הדברים, תסתכל מול המראה, ונתרסן כולנו, גם אם אנחנו נורא כועסים. הדבר נכון שבעתיים על הדברים שאמר חבר הכנסת הורוביץ באי-אמון, שטען על ממשלה מורחבת. הנה כי כן כוח הוסף לממשלה, 28 מנדטים, ובסך הכול תיק אחד, ולכן לפחות לא להגיד את זה היום. בא יושב-ראש קדימה, וויתר על הכול בשביל לא להרחיב את הממשלה, לחזק את הממשלה, והיום מעלה מרצ ממשלה מורחבת. זה פשוט לא הגון מבחינה אינטלקטואלית. לא הוסיפו לממשלה כמעט מאום עם 28 חברי כנסת. אני רוצה להתייחס לנקודה השנייה שהעלה הורוביץ בהקשר של הבנייה או החלטת בג"ץ. ובכן, אנחנו ככנסת חייבים לקבל כל החלטת בית-משפט, אחרת נהפוך להיות מדינה שאינה יכולה ומסוגלת להתקיים. אבל כשישנה החלטה, וכשהשופטת אומרת: הכדור חוזר לכנסת ישראל, נדרשת הרבה יותר תבונה מהצטדקות; נדרשת הרבה יותר תבונה משנאה עצמית, ונדמה לי, אדוני השר, שיש מקום עדיין להימנע מהצורך בחקיקה כזאת. עם קצת יותר תבונה ופחות רצון, כמו שחבר הכנסת הורוביץ רוצה לראות דם – הוא לא מבין, לא מבינים שפעילות קשה ומשבר אמון בחברה הישראלית ירחיקו את השלום יותר מכל דבר אחר. לא יהיה שלום בסגנון הזה. הסגנון הזה לא יוביל לשלום; יוביל לשלום עם הושטת יד בתוכנו פנימה, ואולי אפשר לבחון הקפאת מצב על-ידי, למשל, מגורים חלופיים באופן זמני, אולי, עד בירור הדבר על-ידי שאלת הבעלות האמיתית ובנייה חלופית באותו מקום, מקום סמוך, איכותית יותר, גדולה יותר, בהיקפים גדולים יותר, על מנת לוודא שהממשלה, שום ממשלה לא מפקירה את ערכי ההתיישבות כערך, על-פי החוק. לא מפקירה את הנכסים של המדינה – של כל המדינה – גם אם לא רוצים להיות שם בעידן של שלום, חלק מאתנו, כי זה חלק מהתפיסה הציונית שלנו. ונדמה לי, אדוני השר, שאפשר עדיין, אפשר עדיין, בתבונה, לא להיכנע ללחץ של תקשורת או אחרים, הלוחצים, בתבונה, לשמור מכל משמר את החוק, אבל לא ליצור משבר כמו שהיה בעמונה, בהתנתקות, משברים שהובילו כמעט למלחמת אחים – – <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – בגלל שנאה לשלום. כי מי שהולך למה שהיה בעבר – מרחיק את השלום. מי שמחבק את ההתיישבות, מי שמחבק את ערכי הציונות, מי שמחבק את המתנחלים, יוביל לשלום מבית, שהוא יוביל לשלום עם שכנינו. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. בבקשה, חבר הכנסת אלכס מילר, בבקשה, ואחריו – הרב יעקב אייכלר. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ישראל. <היו"ר יעקב אדרי:> ישראל אייכלר. ייקרא שמו ישראל. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בלי טעויות, אלכס. דיר באלכ. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, אדוני היושב-ראש, הצביעות כאן פשוט חוגגת. כשאני רואה את הצעת האי-אמון מאותן הסיעות הערביות, ומי שעומד בראש הצעת האי-אמון – אותו חבר הכנסת טלב אלסאנע – אדוני היושב-ראש, מצער לשמוע, כאשר אותם חברי הכנסת עוסקים יום-יום בהסתה שגורמת לאותה אלימות. כאשר אנחנו מעלים את הסוגיות של שירות לאומי, הדבר היחיד שאנחנו שומעים זה איומים על כל אותם אלו שעוסקים בדבר. זה לא הסתה? זה לא אלימות? כאשר אנחנו רואים את כל החגיגות שראינו בתל-אביב ובאוניברסיטה העברית ביום הנכבה, זה לא הסתה? זה לא אלימות? אדוני היושב-ראש, אני חושב שאנחנו באמת נמצאים במצב אבסורדי, כאשר אותם אלו מסתתרים מאחורי הכותרות של כביכול הפעילות החברתית, פעילות למען הרווחה, למען החינוך, לוקחים את הכסף של אותם המשרדים, כשכביכול אנחנו בטוחים שהכסף אמור ללכת באמת לאותן המטרות שהמשרדים – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – מתכוונים אליהן, וזה חינוך, רווחה, כל הפעילות עם אותם נערים שנמצאים במצוקה, ומה אנחנו בסופו של דבר רואים? שימוש בכספי משלמי המסים כדי לקדם הסתה, כדי לקדם גזענות, כדי לקדם שנאה, ואחר כך באים ומעלים לנו כאן הצעות אי-אמון בנושא של אלימות בחברה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שמן הראוי שאותם המנהיגים שיושבים כאן וכביכול מצהירים על עצמם כאלו שמנהיגים את החברה הערבית היו חושבים פעמיים. הנה חבר הכנסת טיבי, המסית הראשון, שכל פעם, בכל הזדמנות שיש לו, מברך על כל דבר שבא נגד המדינה שבה הוא אזרח, נגד המדינה שפועלת בכל כוחה כדי לבוא ולחזק ולהיטיב ולעשות כמה שהיא יכולה למען אותה החברה שכביכול נמצאת במצוקה, ומה שחבר הכנסת טיבי עושה – הוא עושה דבר הפוך; כל יום שאנחנו שומעים על איזה מדינה שבאה לפגוע, אם בעניין הכלכלי, אם בכל עניין אחר, במדינת ישראל, ראשון הקופצים זה חבר הכנסת טיבי. רק אתמול שמעתי אותו מברך את דרום-אפריקה על אותו החרם שהם מטילים על המוצרים שמייצרים בשטחי יו"ש. חבר הכנסת טיבי, למה, מי עובד שם? מי עובד שם? על מי אתה מברך – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> הלב היהודי הרחום ממש נוגע ללבי. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – את מי אתה מברך? שאותם האנשים – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי, תן לו, בבקשה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – שכביכול אתה מנהיג אותם יישארו מחר בלי עבודה, על זה אתה מברך? אז אולי באמת אותם האנשים שאתה כל כך רוצה לקבל מהם קולות, אולי ישמעו את האמת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא רוצה שתעסיקו פלסטינים. תצאו משם ואל תעסיקו פלסטינים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אני מברך אותך שסוף-סוף הפנים האמיתיות שלך נחשפות, על שאתה בא – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – כזה שרוצה לקדם את השוויון בחברה הערבית – – <היו"ר יעקב אדרי:> תן לו לסיים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – שרוצה שיהיו עבודות, שבא ומקים – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> וואלכ, תעסיקו ערבים בארץ, לא בשטחים. בארץ. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – ועדת חקירה על שילוב ערבים בכל המשרדים הממשלתיים, ובעצמו מברך על כך שלא תהיה עבודה באותם השטחים – – <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – שבהם האנשים האלה עובדים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – לא רוצים עבודה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת טיבי, תן לו לסיים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, הצביעות כאן חוגגת, ואני חושב שהגיע הזמן שבאמת אותם האנשים שמצביעים לאותן הסיעות ידעו את הפרצוף האמיתי שלהן. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת יעקב אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת וקנין. בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר יעקב אדרי:> ישראל אייכלר. סליחה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, היום בש"ס מדברים שניים, אני והרב וקנין. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יעקב אדרי, כתוב בתורה: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". יש לי, ברוך השם, אח יעקב, ואני גאה בו, אבל שמי ישראל. אני רואה פה את הנכבדים, בני העדה הדרוזית, שבאו לברך את חבר הכנסת החדש, ועם כל הצער על פטירתו של חבר הכנסת גדעון עזרא, אנחנו רואים כאנשים מאמינים מה זה נקרא השגחה פרטית. הכנסת הזאת לא היתה אמורה כבר להתקיים, רק לפני שבוע הלכו לפזר אותה, אבל אם נגזר על חבר הכנסת החדש, אכרם חסון – – – <היו"ר יעקב אדרי:> ד"ר אכרם חסון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – ד"ר אכרם חסון, לבוא ולשבת בכנסת, הכול יתהפך והוא יהיה פה. זאת אמונה בהשגחה פרטית. שיהיה לו בהצלחה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת נסים זאב, מה זה צריך להיות? מה זה צריך להיות? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יעקב אדרי:> סליחה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לעצם העניין. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יעקב אדרי:> מה זה מחיאות הכפיים, נסים? לאן הגענו? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מצויים כרגע בערב ראש חודש סיוון, זה החודש שבו קיבלנו את חוקת התורה מסיני. יש אנשים שאומרים היום תפילה מיוחדת להצלחה בחינוך הילדים לתורה, ליראת שמים, שהיא תכלית קיומנו בעולם, בלעדיה אין טעם לקיום האנושי בכלל, ומותר האדם מן הבהמה זה הנשמה הטהורה. התורה והמצוות מעניקות לנו את טעם החיים ונותנות משמעות לקיומו של עם ישראל, וזאת התורה היא ההצדקה המוסרית להתנחלותנו בארץ-ישראל. וכשאני מדבר על התנחלות אני מתכוון בעיקר לשכונות שיח'-מוניס, שעליה ניצבת אוניברסיטת תל-אביב, ואדמות שיח'-באדר, שעליהן עומדת הכנסת – ובג"ץ – בירושלים. זאת התורה שהוליכה אותנו במשך אלפי שנים, גם במדבר, גם בארץ-ישראל, גם בזמן שבית-המקדש היה קיים וגם בגלות בבל, גם בשיבתנו לארץ בימי בית שני, גם במשך אלפיים שנות גולה, עד ימינו אלה. כל נשמות ישראל בכל הדורות עמדו במעמד הר-סיני וכרתו ברית עם ה' אלוקי ישראל. אנחנו יודעים ששום דבר אחר לא מאחד את העם המפוזר והמפורד והמסוכסך שלנו, רק התורה, היא המאחדת את כל נשמות ישראל, כי בלי תורת ישראל אין עם ישראל ואין הצדקה מוסרית לקיומה של מדינת ישראל בארץ-ישראל. והתורה אומרת: "ועתה אם שמֹע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ועל זה אמרו ישראל: נעשה ונשמע, ורק אחר כך קיבלנו את עשרת הדיברות. כי עם ישראל לא היה ולא יהיה עם ככל העמים, ולא תהיה לו תורה אחרת וחוקים אחרים שסותרים את חוקת התורה. אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר שבפרשה הקודמת נאמר שאדם שעובר על התורה, ולא למד ולא עשה, גם מואס באחרים העושים, ושונא את החכמים ומונע את האחרים וכופר במצוות וכופר בעיקר. אני לא מכיר אנשים במדינה הזאת שאכפת להם שיש אנשים צמחונים שאוכלים חסה, אבל הם לא יכולים לסבול שילדים לומדים תורה בארץ-ישראל, שיהודים שומרים שבת, וחיים בעוני ובמסירות נפש לקיים את התורה. אבל עם ישראל שמר על התורה במסירות נפש, בעוני ובדוחק, ויותר מששמרו ישראל את התורה, שמרה התורה על ישראל. ולכן אני מאחל לעם ישראל קבלת התורה בשמחה, בחג השבועות, בשמחה ובנחת, לכל בית ישראל. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שכיב שנאן. <נסים זאב (ש"ס):> סיכמנו כל אחד דקה וחצי. <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת זאב, אני מאוד מבקש, אל תסייע לי. אני מאוד מודה לך. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת נסים זאב – מסיעתי, אתה כל שבוע מדבר, עד שאני עולה לדבר פעם אחת אתה רוצה לקחת לי דקה וחצי? <נסים זאב (ש"ס):> – – – אז תגיד לי תודה רבה. <יצחק וקנין (ש"ס):> רבותי, אחת מהצעות האי-אמון היא בנושא של הטיפול בנושא המסתננים. בשבוע האחרון, בשבועות האחרונים, אנחנו יותר ויותר – – <היו"ר יעקב אדרי:> רבותי, להירגע שמה. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אנחנו יותר ויותר מתייצבים בפני הבעיה הכאובה הזאת, לצערי הרב, שמביאה אותנו למצב בלתי אפשרי. אני שמעתי פה חבר כנסת – את ידידי חבר הכנסת דניאל בן-סימון, שתקף את שר הפנים. רבותי, אני מבין את אותם אנשים שמדברים על מדיניות הומניטרית, עד כמה אנחנו צריכים להיות אלה שקולטים את אותם אנשים, שחלקם הגדול בורחים כי יש סכנה לחיים שלהם, אבל, רבותי, אני שואל שאלה: הרי אותם אנשים לא מגיעים ישר למדינת ישראל, הם עוברים דרך איזו מדינה כדי להגיע לפה. למה הם לא נשארים במצרים? למה הם מגיעים לכאן? רבותי, אני רוצה לשבח פה את ידידי חבר הכנסת יעקב כץ, שכאשר היה יושב-ראש הוועדה לעובדים זרים הוא העלה את הבעיה הזאת כל שני וחמישי, אני חושב כבר שנתיים, והוא היה זועק וזועק וזועק. אני ישבתי בוועדה הזאת כמה פעמים; לאנשים זה עבר ליד העיניים שלהם כאילו לא ראו, לא שמעו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> היושב-ראש – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אני עד לכך, אני אומר את זה כי נכחתי בכמה ישיבות, ואני אומר לכם, רבותי, כל אלה שמדברים על מדיניות הומניטרית אינם מבינים שאנחנו יורים לעצמנו ברגליים, בידיים, וגם בראש. אי-אפשר על חשבון אותם עובדים ישראלים – ואני אומר לכם, המגזר שנפגע הכי הרבה מכניסתם של המסתננים זה מגזר המיעוטים; מגזר המיעוטים משלם מאוד ביוקר. אני אומר לכם את זה – בבתי-מלון – אני נמצא בבית-מלון פה, בירושלים – כל העובדים אריתריאים. אין עובד – כולם היו עובדים, או פלסטינים שקיבלו אשרת כניסה ועבדו פה, או ערבים ממזרח-ירושלים. מיעוטים. רבותי, הם לוקחים את העבודה, וזה החורבן הגדול ביותר, כיוון שאלה שלוקחים להם את הפרנסה – בסופו של דבר בטלה מביאה לידי חטא. אם אדם יושב בביתו, אין לו ממה להתפרנס, בא מישהו אחר ולוקח לו את העבודה, מה רוצים, שמדינת ישראל תוצף? הרי זה בלתי אפשרי. אני אומר את זה לאלה שתוקפים את שר הפנים – ההיפך, הם צריכים לעלות לפה ולשבח אותו על כך שהוא מציף את הבעיה במלוא חומרתה. רבותי, אי-אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא. עכשיו, אתם יודעים מה? אנחנו גומרים פה את הדיון, כל אחד הולך הביתה, אבל הוא לא רואה את המציאות, את הקטסטרופה שהם חיים בה, בתל-אביב, בתחנה המרכזית, איך הם ישנים. רבותי, זו סכנה שאי-אפשר לעבור עליה לסדר-היום. אנחנו צריכים לקחת אותם, ואני אומר את זה פה, בלי למצמץ אפילו, להעלות אותם למטוסים ולהעביר אותם מהמדינה. אין לזה שום הצדקה בזמן שזה בא על חשבון אזרחי מדינת ישראל, ולכן, טוב לעשות את זה שעה קודם. כל אלה שמדברים על הומניטריות – איפה ההומניטריות כלפי אזרחי מדינת ישראל? מה, אין לנו אחריות? תודה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת שכיב שנאן, בבקשה. יש לך שלוש דקות. בבקשה. <שכיב שנאן (העצמאות):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני תכננתי לדבר בנושא של האי-אמון אבל המראה המלבב של כיסויי הראש של הנשים המכובדות והשיח'ים המכובדים שנמצאים ביציע הכבוד לרגל יום חגו של חבר יקר, ד"ר אכרם חסון, שהולך להיות מושבע לחבר כנסת בעוד כמה דקות, גרם לי לשנות את הנוסח ולהגיד – מכל הלב – אני פונה לד"ר אכרם חסון, מאחל לו הרבה מאוד הצלחה, ומקדם בברכה את כל השיח'ים והגברות והחברים הנכבדים שנמצאים ביציע הכבוד, כולל כבוד הכמרים שבאו לכבד אותך – מי שמכבד אותך מכבד אותנו, וזה רגע מאוד מאוד יקר ללבנו, שאתה הופך להיות חבר הכנסת הדרוזי השישי שמצטרף למשכן. אני בטוח שהמשכן הזה והאנשים שאתה ואנחנו יחד מייצגים תמיד ירוו הרבה נחת מפועלך, מאחל לך הרבה מאוד הצלחה, מכל הלב, לאשתך, ולמשפחה, ולאחים, ולכל החברים שבאו אתך; אני שותף מלא בלבי לשמחתך, שהיא שמחתנו כולנו. ולעניינה של הצעת האי-אמון – בשביל ד"ר אכרם חסון אני מבקש, כדי שלא לקצר את תקופת כהונתו, שהיא תהיה כהונה מלאה – אנחנו, בסיעת העצמאות, כמובן דוחים את הרעיונות העולים מהצעות האי-אמון, ועדיין חושבים ומאמינים שההרכב הטוב ביותר שיכול כיום להוביל את מדינת ישראל זה ההרכב הקיים בממשלת ישראל, ואני מאחל לה שתמצה את ימיה עד יומה האחרון. והייתי רוצה לעדכן את הקהל הנכבד שנמצא פה, שהיום בבוקר התקיים דיון בוועדת הכספים בנושא של חיבור החשמל לכפרים דאלית-אל-כרמל ועוספיא, ואנחנו, בוועדת הכספים, נתנו ארכה של שבועיים בלבד למשרד הפנים ומשרד המשפטים לחזור עם תשובות מספקות, שבהן נוכל בסופו של דבר בתוך שבועיים, אני מקווה, להביא בשורה לאנשי הכרמל, שרוב הבתים שאינם מחוברים כיום לחשמל יקבלו חיבור חשמל חוקי ולגיטימי בהסדר מיוחד שנוביל בוועדת הכספים ובמליאה למען הקהילה שלנו. שוב, ברוכים אתם, שוב – הרבה הרבה איחולי הצלחה לד"ר חסון, ונשמח שהאולם הזה יתמלא תמיד בצבע לבן ויפה כפי שזה נראה כרגע. תודה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, הערה לסדר: נדמה לי שלא יעלה על הדעת שבממשלה שמספר חבריה גדול ממספר חברי האופוזיציה לא יהיה שר נוכח במליאה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> יש, יש שר. <היו"ר יעקב אדרי:> לא לא, יש. השר מיקי איתן. השר מיקי איתן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אבל זה הפרלמנט היחידי בעולם שבו מספר חברי הממשלה גדול יותר ממספר חברי האופוזיציה. אתה מכיר עוד פרלמנט כזה, חבר הקואליציה החדש? <זאב בילסקי (קדימה):> אותי? אתה מדבר אלי? <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר יעקב אדרי:> אגב, יש. אבל לא חשוב. השר מיקי איתן. השר איתן, חבר הכנסת טיבי מבקש שתשמע אותו. <השר מיכאל איתן:> אני פה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני אפתח בברכות לאחינו מהכפר עוספיא ומהמגזר הדרוזי, בית-ג'ן וכולם, וברכות לחבר הכנסת החדש אכרם חסון. אדוני היושב-ראש, הצעת האי-אמון שלנו, של סיעת רע"ם-תע"ל, מתייחסת לאלימות, לפשיעה ביישובים הערביים. זה נושא כאוב, נושא שהעלינו אותו כמעט בכל פורום אפשרי, כאן בכנסת ומחוץ לה, בתקשורת, בכנסים, בוועדות. השיא היה, אדוני היושב-ראש, בכנס מיוחד שנערך בוועדת החקירה הפרלמנטרית לקליטת ערבים, בנוכחות ראש הממשלה, בנוכחות השר לביטחון הפנים, בנוכחות המפכ"ל, שר החינוך, שר האוצר ויושב-ראש הכנסת. זאת היתה ישיבה חשובה. אני גאה על קיומה, ובעיקר בנוכחות משפחות שכולות, שבאו לשטוח את כאב המשפחות ולחפש מזור לטענות הקשות שיש להן כלפי השלטון המרכזי, ובעיקר בשל היעדר ביטחון אישי ביישובים. אני רוצה לומר בצורה ברורה ביותר: אני לא בא כאן, כמו שאמרתי בעבר, לגלגל אחריות על אחרים. חלק גדול מהבעיה הזאת נעוץ בנו, בתוך החברה הערבית. אנחנו מתווכחים, אנחנו מנהלים דיאלוג, ביקורת עצמית – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה מוכן לבלום את פיך כשאני מדבר? לבלום. <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת טיבי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לבלום, לבלום. לא לסתום, לבלום. רק לבלום. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> או לנצור את לשונך. <היו"ר יעקב אדרי:> אוה, זה נשמע יותר טוב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תודה. נדמה לי שהביטוי "לבלום את פיך" לא מעליב. לסתום – – – אדוני היושב-ראש, עשרות משפחות שכולות בגלל הבעיה של הפשיעה. אמרתי, חלק נעוץ בנו, אנחנו מנהלים ויכוח פנימי נוקב על הבעיה הזאת, על הסיבות, על המחיר הכבד שאנחנו משלמים. יש אחריות גם לשלטון המרכזי, למשטרה. אכיפת חוק. למשל, האם, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, משטרת ישראל מתייחסת למעשה רצח בטייבה או באום-אל-פחם כמו למעשה רצח ברעננה או בתל-אביב? התשובה קטגורית היא – לא. אני אתן לך דוגמה. אני גיניתי כאן, מעל הדוכן, את הרצח שהיה באיתמר. ראינו כתבה, לפני שבועיים, איזה אמצעים מתוחכמים הפעילו המשטרה ורשויות החוק כדי לפענח את המקרה, DNA של יישוב שלם. יישוב שלם, עשו לו בדיקות DNA. אמצעים אלקטרוניים, מדעיים – – <היו"ר יעקב אדרי:> יש לך עוד – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – טכניים שעוד לא היו. ובסוף אף אחד לא אמר: לא היה שיתוף פעולה של האוכלוסייה. ברור שלא היה. פה, ביישובים הערביים, תמיד התשובה: אין שיתוף פעולה של האוכלוסייה. יש רוצח, יש מקרה רצח, יש מז"פים, אבל משום מה – – <נסים זאב (ש"ס):> אחמד טיבי, אתה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – רוב מעשי הרצח לא מפוענחים. בטייבה, למשל – ואני שואל את השר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתה מוכן שבטייבה יעשו – – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת נסים זאב, תן לו לסיים את הדברים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תירגע, נסים, קח את ה"רגיעון" – – – <קריאה:> שהוא לא – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתה מוכן שבטייבה יעשו – – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת נסים זאב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> למי שחשוב הרצח, זה בכל מקום. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> למי שחשוב הרצח בכל מקום, ולא יישוב שלם – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – תעשו את הבדיקות – – – <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תגיד, אתה לא מבין עברית? אני מוכן להעביר לך קורס בעברית. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> דיברתי ברור, דיברתי ברור, מה אתה לא מבין? תשתדל להבין. <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת טיבי, הוספתי לך כבר שלוש דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי לא נגד מלחמה בפשיעה? אבל יש בעיה כאשר יורים באמצע היום ליד בתי-ספר, ליד אזרחים, מכניסים פניקה באנשים, אנשים נוטשים את היישוב. זה בעייתי. השאלה מה האמצעים ומה העניין שהמשטרה מגלה בפשיעה בתוך יישובים ערביים. אין יחס דומה, האפליה היא לא רק בתשתיות, בזכויות, בתקציבים, אלא ביחס לחיי אדם. אתם יודעים איפה יש העדפה מתקנת או ערבים שווים? לאחרונה בבג"ץ, אדוני היושב-ראש – ותקשיב, אדוני השר: בג"ץ קבע שהמדינה חייבת – חברת הכנסת גלאון, חייבת – לתת תקציב פרופורציוני עם העדפה מתקנת לבתי-הקברות של מוסלמים. מה, ערבי חייב למות כדי להיות שווה? <היו"ר יעקב אדרי:> חבר הכנסת טיבי, תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ערבי חייב למות כדי להיות שווה? מדינה מטומטמת. <היו"ר יעקב אדרי:> אני מציע לך לא לדבר בצורה כזאת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <נחמן שי (קדימה):> אבל ככה אתה לא יכול לדבר על המדינה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני יכול. <היו"ר יעקב אדרי:> טוב, אני מגנה את הדברים האלה של חבר הכנסת טיבי. מעל הדוכן, להגיד – חבר הכנסת טיבי, אני מציע שתחזור בך, תמצא את הדרך. ככה לא מדברים. חבר הכנסת אריאל. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> יש לו רשות – – – <היו"ר יעקב אדרי:> אתה אומר, בג"ץ אומר מה שהוא אומר, ואתה אומר באותה נשימה את מה שאמרת. <השר מיכאל איתן:> ברור שהטיעון שלו – – – <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> בעזה יותר חכמים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ההחלטה מטומטמת. מדינה אכזרית והחלטה מטומטמת. <היו"ר יעקב אדרי:> – – – המדינה מטומטמת כפי שאמרת. אני מקווה שתחזור בך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מה קרה? אמרתי "מדינה מטומטמת". מה קרה? <היו"ר יעקב אדרי:> טוב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מדינה מטומטמת. <היו"ר יעקב אדרי:> הציבור ישפוט אותך. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, לא חייבים לתת לחבר הכנסת טיבי הלאה במה. מספיק, שמענו. אתה יכול לעזוב את הפרלמנט. ברמאללה אמרו לי ששריינו לך מקום. כבודו ילך למדינה המתוקנת ברמאללה – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – היות שעכשיו – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – מטומטמת. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – היות שהרמקול אצלי, ממילא לא ישמעו מלה ממה שתאמר – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – מהשטח. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – ואני לא מתכוון שישמעו אף מלה ממה שאתה אומר. אתה לא נתת לאחרים קודם, עכשיו אתה תתאפק. תנצור את לשונך. חברים, ברשות היושב-ראש, השר, חברי הכנסת – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מי שבא אחרון יוצא ראשון. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – אני רוצה לדבר על חגה של ירושלים, שעוד מעט גם יצוין פה, במליאה. כיושב-ראש השדולה לירושלים, יחד עם חברי, והם כמה וכמה, ועוד רבים וטובים שיתווספו, אנחנו מזהים בסוף, בשורה התחתונה, אחרי הרבה מליצות שייאמרו פה היום – ונאמרו, דרך אגב, כבר אתמול בגבעת-התחמושת, ובהרבה מקומות, כפי שראוי לעיר בירה של כל מדינה, וכפליים נטלה ירושלים, שהיא משוש לבנו, יפה נוף משוש כל הארץ וכן הלאה וכן הלאה. בסוף, כשבוחנים את העניין בירושלים, הנתונים הם שיש דמוגרפיה שלילית; זאת אומרת, יש יותר שעוזבים מאלה שבאים. הנתון הזה הוא לא נתון של שנה אחת. הוא מדאיג כי כבר כמה שנים זאת מגמה, שאני יודע שראש העיר מר ברקת נאבק בה, ומנסה יחד עם אחרים, רבים וטובים. והסיבה המרכזית – ואין על זה מחלוקת, השר מיכאל איתן – זה שלא בונים בירושלים. תבדוק את המספרים, כפי שאני עשיתי ב-2011. במקרה הטוב – תלוי איך סופרים בדיוק – אם זה שווק, אם זה יצא למכרז – השאלה היא איפה, אתה מכיר את הדברים האלה – זה מאות יחידות במקרה הטוב. ב-2012, השנה, בינתיים כ-1,000. בשנים קודמות היו בונים אלפים רבים, בין 3,000 ל-5,000–6,000 יחידות דיור. המחירים עולים, השכירות עולה – אנשים עוזבים. פעם עוד היה מוצא – – – <השר מיכאל איתן:> – – – ביתר – – – <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> זה בדיוק מה שאני הולך להגיד, אדוני השר. פעם היה מוצא. <השר מיכאל איתן:> קריית-ספר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> לא, הם לא עוזבים היום למקומות שאתה אומר, כמו קריית-ספר וביתר. זה היה פעם, לפני הממשלה הזאת, לפני היות ראש הממשלה מר נתניהו. כי גם בביתר כל מה ששחררתם זה כ-320 יחידות. פעם היו בונים שם 1,000 ויותר. אותו הדבר בקריית-ספר, אותו הדבר בבנימין, בשומרון. אלא מה, אתם מתלחששים, איך אנחנו גונבים את האמריקנים, הם לא יודעים, בונים גם בהתיישבות הכפרית קצת, פה קצת. הסיבה המרכזית להגירה מירושלים, לדמוגרפיה השלילית, היא חוסר בנייה בירושלים ובנותיה. גם פה לא בונים מספיק, גם פה לא בונים מספיק – התוצאה היא האמרת מחירים. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> מה, "תודה"? מה קרה? התחלתי עכשיו. <היו"ר יעקב אדרי:> אורי. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מסיים, בסדר. אני אגיד עוד שני משפטים, ברשות היושב-ראש. אני מציע לשר להסתכל היום בעיתון "גלובס" ולראות את הנתונים על יהודה ושומרון, שלקוחים מהלמ"ס ומנתונים ממשלתיים, לא שלי. לצערי, אני אפילו לא רוצה להגיד אותם פה. הם קרוב למחרידים, מה קורה ביו"ש בבנייה, שלא לדבר על ההתעסקות – – – <השר מיכאל איתן:> אני מקבל את הנתונים מכצל'ה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> טוב, לא מכצל'ה, בסדר. אני מבקש ממך לראות את הנתונים ב"גלובס", גם לאחרים אני מציע. ואני מסיים בכך שלא זאת אף זאת, הם לא נותנים תשובות מניחות את הדעת, לא בגבעת-האולפנה בבית-אל ולא במקומות אחרים, ולכן אני מציע לחברי להצביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה, ולאחר מכן – חברת הכנסת זהבה גלאון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תרשה לי קודם – (אומר בשפה הערבית: אנו מברכים את האורחים. ברוכים הבאים, שיח'ים, אחים, נשים וגברים.) אדוני היושב-ראש, ברצוני לדבר על האלימות שדיברנו עליה כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים בדיוק מהמקום הזה. בכל פעם אנחנו נתקלים בתגובות של מספר רב של חברי כנסת שאומרים לנו: אתם תדאגו למגזר שלכם; מה לכם ולמה שמתרחש בשטחים? ואני בטוח שכל חברי הכנסת הערבים דיברו על העניין הזה במקום הזה. כבר שלוש שנים – שאני פה – שהם מדברים ודואגים למגזר שלהם מנקודת המבט הזאת, שהיא מאוד כואבת למגזר שלנו, ומבקשים מהממשלה: תוציאו את הנשק מהמגזר הערבי. נוכחות הנשק היא אחד הגורמים העיקריים לגאות של האלימות. אבל אנחנו שמענו שהשר לביטחון פנים אומר שהמגזר הערבי רווי בנשק. אז הוא יודע שהוא רווי בנשק, ואנחנו יודעים שהנשק, אי-אפשר להביא אותו בייבוא אישי, לא מייבאים אותו מחוץ-לארץ. והוא אומר: יש גם פצצות ויש תחמושת ויש אקדחים ויש רובים ואפילו טילי "לאו". טיל "לאו" זה ייצור ישראלי פרופר, לא מחוץ-לארץ. אז איך הוא מגיע לאנשים? איך הוא מגיע לארגוני הפשע? דרך החיילים? דרך השוטרים? האם באמת המשטרה או גורמי אכיפת החוק לא יכולים להגיע לאנשים האלה, כאשר אנחנו יודעים שכל התארגנות, אפילו של סטודנטים שמאלנים באוניברסיטה, אז מחדירים ביניהם כל מיני אנשים, אבל לארגוני הפשע הם לא יכולים להגיע? זה דבר אבסורדי. הדבר השני, אם יש הפשעים האלה שנוצרים ועוברים את העבירות האלה, מדוע האנשים האלה לא מובאים למשפט? זה כבר הצד השני של המטבע. הצד הראשון, שהם מעלימים עין, המשטרה ומוסדות הביטחון מעלימים עין מזה שיש זליגה של נשק ממקורות רשמיים למקורות בלתי רשמיים. והדבר השני, אכיפת החוק. מדוע אין אכיפת חוק? כנראה זה טוב למדינת ישראל שהאוכלוסייה הערבית תטבע בבעיות כאלה, ואז היא תשכח מהבעיות העיקריות שלה, שזה בעיית תשתיות, בעיית אפליה, בעיית בתי-ספר, בעיית בתי-חולים, כל הדברים האלה שאנחנו באמת זקוקים להם וצריכים אותם. אז את מי אנחנו נאשים? כמובן את מדיניות הממשלה. ואם המדיניות הזאת מופנית רק כלפי הערבים, תראו מה קורה. כשהאלימות גואה, גם בקרב האוכלוסייה הערבית, אנחנו רואים איך זה מחלחל גם לשאר האוכלוסיות. כולם ישלמו מחיר, כולל האוכלוסייה היהודית, וכבר השבוע היו כל כך הרבה מקרים של אלימות גם במגזר היהודי. תודה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לנצל את ההזדמנות לברך את חבר הכנסת הנכנס, ד"ר אכרם חסון. ברכות. אתה תראה פה כנסת, וואו וואו. אין רגע משעמם, תאמין לי. אתה נכנס לתקופה מעניינת. אחרי ההשבעה שלך כאן עכשיו יתקיים דיון על יום ירושלים. אתמול צוין יום ירושלים, ותיכף תוכל לשמוע את ראש הממשלה ואת יושב-ראש הכנסת ואת יושבת-ראש האופוזיציה, כולם ידברו על העיר שאוחדה לה יחדיו. כל השימוש הזה ברטוריקה הזאת במילון המושגים – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מאוחדת על הנייר. <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה. אני לא שומעת. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> מאוחדת על הנייר. <זהבה גלאון (מרצ):> מאוחדת על הנייר – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, כמה אתה צודק. ירושלים יקרה לכולנו, אנחנו אוהבים את ירושלים, אבל כל הדיבורים האלה על המאוחדת – מאוחדת על הנייר, כמו שאמר חבר הכנסת מג'אדלה. זו ממש עיר לא מאוחדת, זו עיר מפוררת, מפורקת, שיש בה כיבוש וגזענות והדרת נשים ועוני ואפליה. זו עיר שחברי הכנסת של הימין מתחרים ביניהם מי יצהיר יותר נאמנות לירושלים – אתמול עלו שבעה חברי כנסת להר-הבית במטרה להתפלל על הר-הבית. אדוני, אין ויכוח על הזכות שלנו להתפלל על הר-הבית, אבל יש ויכוח על התבונה במימוש הזכות, ומי שעולה על הר-הבית, ויש כאן קבוצה של חברי כנסת – אורי אריאל וקבוצה אחרת – שמבקשים להביא לפיצוץ בעיר הזאת. אנחנו נשמע כאן עכשיו איך העיר הזאת חוברה לה יחדיו ואיך היא שלנו לנצח נצחים. והרי כולם יודעים, חברי חברי הכנסת, שכשההורים שלנו או הסבים שלנו או הדודים שלנו שרו "נפש יהודי הומייה", הם ממש לא התכוונו לא לוולג'ה ולא לשועפאט ולא לכל המקומות האלה שאנחנו שומעים חדשות לבקרים איך ממשלת ישראל, בזה שהיא רוצה לטרפד כל סיכוי להסדר עתידי בירושלים, מאפשרת עוד ועוד היתרי בנייה, עוד ועוד היתרי בנייה, כדי לקבוע או להכתיב בירושלים את גבולות הקבע תוך יצירת עובדות בשטח. אנחנו רואים איך בונים מובלעות יהודיות בלב שכונות פלסטיניות – בשיח'-ג'ראח, בסילואן, בראס-אל-עמוד, באבו-דיס וברובע המוסלמי של העיר העתיקה. הרי כאן זה לא איזה פעילות ספוראדית רק של כל מיני מתנחלים קיצונים – אורי אריאל והחברים שלו. מדובר כאן בפעילות ממשלתית, מתוכננת, שהמטרה שלה היא לכתר את השכונות הערביות ולנתק אותן מהגדה המערבית, כי מדינת ישראל רוצה ליצור שליטה ישראלית מלאה על ירושלים המזרחית. חברי חברי הכנסת, גם ראש הממשלה וגם יושב-ראש הכנסת, שינאמו כאן תיכף, יודעים שאין ולא יהיה הסדר קבע עם הפלסטינים בלי חלוקת ריבונות בירושלים. כל ההתחייבויות האלה שאומרים: אנחנו נמשיך לחזק את ירושלים, אנחנו נשאיר אותה שלמה ומאוחדת, אנחנו נמשיך לבנות בכל חלקי העיר – כל הדיבורים האלה הרי הם דיבורים באוויר, אין להם שום היתכנות. הרי לא יהיה פתרון, לא יהיה הסדר קבע – אני מייד מסיימת, אדוני – בלי פשרה בירושלים. ואנחנו יודעים שכבר יש כל מיני פתרונות – יש מתווה קלינטון ויש מתווה ז'נבה. אני מציעה לקבל את מתווה קלינטון שקבע: מה שליהודים – ליהודים, ומה שלערבים – לערבים, ובשאלת העיר העתיקה, שזו הסוגיה הכי רגישה והכי בעייתית, יצטרך להתקבל איזה פתרון משותף ישראלי-פלסטיני וגורמים בין-לאומיים. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> הבעיה שלנו, אדוני היושב-ראש, שיש כאן קבוצה של חברי כנסת שחוששת מהסיכוי שיהיה כאן אי-פעם הסדר. ואני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת: לא יהיה הסדר ללא פשרה בירושלים. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אולי זו הפעם ה-20 ומשהו שאנחנו עולים לכאן ומדברים על אותה בעיה ועל אותה סוגיה של האלימות בחברה הערבית ומדברים אותם דיבורים וגם שומעים את אותן טענות מכבוד השר לביטחון פנים. אנחנו לא מדברים כאן, כמובן, בשם חברי הכנסת הערבים. אנחנו פה, כמו בשאר הנושאים, כן מייצגים את החברה שלנו. כאשר אנחנו מדברים על אלימות, אלימות בחברה שלנו, אלימות נגד נשים, בעיות פשע בחברה הערבית, אז אנחנו גם מדברים בשם הקורבנות. אני רוצה גם פה לדבר בשם עלאא, ועולא, יסמין, שיפא, נרמין ואמאל. כל אלה הן קורבנות של האלימות בחברה הערבית וגם אחרות. אני מודה שאולי הדברים שלנו פה לא ישנו מאומה. לא ישנו דבר. לא לגבי האלימות, לא לגבי הפשע, לא לגבי הגזענות, לא לגבי האפליה. אני מודה, דיבורים בכנסת, לבד, לא עושים כלום. גם העלאת הנושאים עשרות פעמים לא תעשה כלום. זו החברה שלנו גם שצריכה להגיב. כל החברה צריכה להגיב. זה אוהל המחאה בעכו, שהתקיים לפני עשרה ימים, כאשר אום-אדהם נרצחה והגופה שלה נשרפה והתושבים של עכו אומרים שהם לא יפסיקו את המחאה שלהם עד אשר המשטרה תתפוס את הפושע. נמאס לנו מהדיבורים, לשמוע את אותן טענות והצדקות. אולי צריכים – – – <היו"ר יעקב אדרי:> רבותי, זה מפריע. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – החברה שלנו צריכה, אנחנו צריכים, יחד עם החברה, להפגין, להתחיל ולהפגין מול תחנות המשטרה. לא פחות מזה. החברה שלנו כבר יודעת שהמשטרה היא חלק מהבעיה, אדוני היושב-ראש. תאמין לי שהזעם, לא רק אצל חברי הכנסת הערבים, גם הזעם ברחוב, נגד המשטרה, שלא מרתיעה, שסוגרת תיקים, שלא מפענחת תיקים, שלא מעמידה לדין, אינו פחות מהזעם שמופנה כלפי הפושעים עצמם. אדוני השר לביטחון פנים אינו פה, אדוני השר, היושב-ראש, אני רוצה, אנחנו רוצים, שהשר לביטחון פנים יתייחס ברצינות לטענה שאולי תחנות המשטרה עצמן, גם בעכו, גם בנצרת, גם בטייבה, מסתירות מהשר עצמו עובדות כל כך מסוכנות על אודות התנהלותה של המשטרה והתנהלות החקירות נגד הפשעים האלה. אני רוצה לפנות לשר לביטחון פנים ולבקש ממנו פעם נוספת שבעצמו, הוא צריך בעצמו לחקור את הצורה שבה המשטרה מנהלת את התיקים, ושיחקור את הסוגיה הזו של סגירת תיקים, גם בעכו – התיק של עלאא, אני מתעקשת על התיק של עלאא ופאיז מעכו והתיק של עלאא מחיפה, כי אני עקבתי אחריהם. אני רוצה שהשר לביטחון פנים ישאל את תחנת המשטרה בעכו למה נסגר התיק כאשר כולם – – – <היו"ר יעקב אדרי:> תפני אליו שאילתא, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> כן, אני פונה אליו, אני גם שלחתי אליו מכתבים, גם שלחנו למבקר הפנים, שיחקור את הסוגיה. <היו"ר יעקב אדרי:> בבקשה לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אוקיי. אני מסיימת. אני לא חושבת שהפושעים הערבים יותר מתוחכמים, יותר חכמים מהפושעים שרוצחים בחברה היהודית, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יעקב אדרי:> אותו דבר. <חנין זועבי (בל"ד):> הם, בוא נגיד, אותו IQ. אז למה את אלה שהורגים וגם שהרגו את הלן, את אולגה, את קתרינה, את תמר, למה הם נתפסו ואלה שהרגו את עלאא, יסמין ואמאל לא נתפסו? אם אנחנו מדברים על אותה משטרה, על אותם תקציבים. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> אם אנחנו מדברים על אותם תקציבים, אבל אנחנו לא מדברים על אותם תקציבים. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> אנחנו לא נרפה. לא רק מהדיבורים פה בכנסת, אלא גם מפעילות בתוך החברה שלנו. המחאה שלנו צריכה להיות כלפי המשטרה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. סגן השר איוב קרא, שגם הוא בטח יצטרף לברכות לידידנו ד"ר אכרם חסון, שכולנו מאחלים לו בלב שלם הרבה הצלחה ודרך צלחה. <איוב קרא (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית כול אני מצטרף לברכות לקרוב משפחתי, זה לא רק משפחתי, אלא קרוב משפחתי, אני שייך למשפחה הזו, ואני מאחל לו מכל הלב הצלחה גדולה, הרבה אושר, שמחה, והרבה עשייה משותפת עם כל החברים שנמצאים כאן, על אחת כמה וכמה כתושב המקום. אני רוצה לברך את השיח'ים שבאו, בראשות השיח' אבו מוחמד, וכל החברים שבאו מכל העדות, חברים שבאו, נמצאים פה הרבה מאוד חברים חשובים וטובים ואני מברך אותם אחד אחד. אני רוצה להתייחס לנושא האלימות שהעלו הסיעות הערביות בבית הזה. אדוני היושב-ראש, אין ספק שישנה אלימות בלתי נסבלת בכל מה שקשור לטיפול של המשטרה בכפרים הערביים. אבל זה לא רק אשמת המשטרה. חד-משמעית, כסגן השר לביטחון הפנים לשעבר, בכבוד, אתה בטח יודע, שיש בעיה קשה מאוד בכל מה שקשור לשיתוף פעולה עם המשטרה. אנחנו עדים, יום-יום, שעה-שעה, למצב של אלימות, וכשקורים מקרים, חלילה, קשים, יש בעיה לבוא ולשתף פעולה עם המשטרה. כך לצערי הרב נסגרים תיקים, מבלי שאיש יודע לאן בדיוק מובילה הפרשה הזו. אני רוצה לברך את חבר הכנסת החשוב אחמד טיבי, שלפני כמה שבועות יזם עם ראש הממשלה דיון מקיף, יסודי, ערכי, בכל מה שקשור לתופעת האלימות במגזר. אני אומר לכם, זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי נחת, שיש אנשים שבאמת דואגים לאוכלוסייה שממנה באו, וזה דבר מאוד חשוב. כשאני מסתכל על שתי דוגמאות במשולש, כאשר מדובר בטייבה זה משהו וכשמדובר באום-אל-פחם זה משהו. אתה רואה שיש מנהיגות באום-אל-פחם, באמת, ששמה לה למטרה למגר את תופעת האלימות, ואתה רואה חד וחלק, נושא האלימות באום-אל-פחם ירד לאין ערוך לעומת המצב בטייבה, ותקן אותי, חבר הכנסת טיבי, אם אני לא צודק. <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך לסיים. <איוב קרא (הליכוד):> אני מדבר על העיקרון. לכן, חברים, חשוב מאוד, אדוני היושב-ראש, שיהיה שיתוף פעולה בין האזרח לבין המשטרה, ואם צריך להיכנס ולדאוג, שיהיה שירות אזרחי, שישתפו פעולה עם המשמר האזרחי. זה דבר נחוץ, זו לא בושה. אנחנו רק דואגים בכך לחברה וכך יוצאים כולם נשכרים. אני מאחל שוב לידידך, חבר הכנסת החדש חסון, הרבה הצלחה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת – סגן השר איוב קרא. אני מזמין את השר זאב בנימין בגין להשיב בשם הממשלה את הערותיו. לאחר מכן, לפני ההצבעה על הצעות האי-אמון, אנחנו נשביע את חבר הכנסת החדש, אשר מצטרף אלינו, בנסיבות לא קלות לכנסת ולמשפחת עזרא. אבל יחד עם זאת, אנחנו את חובתנו נעשה. כבוד השר יעלה ויבוא. בבקשה, כבוד השר. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לו יכולתי להיות במצב שבו הדברים שאני עומד לומר הם כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, היה לי יותר נוח. אבל כידוע לכבודו, על-פי הנוהג הפרלמנטרי כנראה לא אוכל מאוד לקצר. לא אומר שתפקידי דווקא להאריך, אבל הקיצור איננו תלוי, כידוע, רק בי. אני מבקש להצטרף לברכות, המוקדמות בדקות אחדות, לחבר הכנסת החדש שהצטרף אלינו, ד"ר אכרם חסון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אכרם חסוּן. <השר זאב בנימין בגין:> חסוּן, וגם לחברים הרבים שגודשים את היציע כדי להיות נוכחים ברגע החשוב הזה. אבל כמובן, כפי שהעיר היושב-ראש, הנסיבות אינן פשוטות, ואני מבקש, אדוני, ברשותך, לומר דברים אחדים מחוץ לכל הדיון, על חברנו גדעון עזרא, שהלך לבית-עולמו לפני ימים אחדים, לאחר שנאבק בגבורה רבה במחלה קשה. היו לו תקוות, מעבר לכך, האופטימיות לא נטשה אותו, ועשה – גם בתקופות קשות, בעת מחלתו, כמיטב יכולתו. גם הרבה לשבת כאן, במליאה, אתנו, וגם לעתים, כשיכול היה, עלה על הדוכן והשמיע הצעות והערות חשובות. גדעון עזרא תרם תרומה רבת חשיבות לביטחון ישראל בעת שירותו הארוך בשירות הביטחון הכללי, בתפקידיו הרבים כאן באזור ירושלים, ועד לתפקיד סגן ראש השירות, ואחר כך, בתפקידיו הציבוריים. הוא היה חף מכל גינונים. הוא היה שר בתפקידים אחדים, ללא גינונים מיותרים. הגישה אליו היתה ישירה, וגישתו לציבור היתה ישירה. הכרנו את גדעון, אולי ראשית כול, כאיש טוב, כאדם טוב-לב, כאיש שעוזר, הכול בצניעות, ואני גם אוכל להוסיף, מתוך היכרותי, שהייתי יחד אתו חבר בוועדת המשנה לשירותים החשאיים בוועדת החוץ והביטחון, ומדי פעם התפעלתי מן העובדה שגם בדיונים לא שגרתיים הצליח להביא בפנינו מחשבה מקורית ורעיונות שלא עלו על דעת המשתתפים, אם מן הממשלה ואם חברי הכנסת קודם לכן. ועל כן אנחנו, כמובן, גם ברגעים האלה, של טרם הצטרפותו של חבר הכנסת החדש, וגם בעתיד, אנחנו את גדעון נזכור בחיבה רבה. אבקש להציג פדות, אדוני היושב-ראש, בין הדברים האלה לבין התשובה המתבקשת על דברים אחדים ששמענו כאן בעת הדיון. רוצה לומר משהו לגבי האלימות, כפי שאנחנו קוראים על אודותיה, בערים, ביישובים – אין להתעלם מן החדשות, אין להתעלם מן המספרים, אני רק מציע לחברים להיזהר בהסקת מסקנות. בסופו של דבר צריך לראות מעבר לכותרות הקשות והמרעישות, והמדאיגות, ולעתים מחרידות, את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת היא – למרות כל הביקורת – שמשטרת ישראל עושה עבודה נאמנה ומוצלחת במיגור חלקים נכבדים מן הפשע במדינת ישראל. עד כדי כך, שלמרות הבעיות האופייניות למדינת ישראל ואינן מצויות במדינות חשובות מערביות אחרות, ברישום השנתי והרב-שנתי, למשל לגבי מקרי רצח, הטבלה – כמו שאומרים, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את זאת היטב כאן מירושלים – בסופו של דבר הטבלה לא משקרת, ואם אנחנו משווים את מקרי הרצח בארצות אחרות, רבות-אזרחים מאשר מדינת ישראל, משווים על יסוד החלוקה, כמקובל, ל-10,000 נפש בשנה, מספר מקרי הרצח בישראל דומה מאוד למספרם במדינה מתוקנת ושלווה כמו קנדה, בפחות משניים. אנחנו לא יכולים להשתבח בכך, לא יכולים להסתפק בכך, צריך למגר כל פשע וכל רשע, אבל בכל זאת צריך לראות גם את המספרים ואת התמונה הכוללת. אני אתן דוגמה נוספת – אנחנו מתרשמים מדי פעם ממה שקרוי, ובצדק אולי, הקטל בדרכים. אנחנו קוראים את הכותרות – הנה, משפחה נספתה בכביש הערבה; עוד משפחה נהרסה בכביש אחר. אבל כשמסכמים במשך השנה – כשמסכמים במשך השנה – אנחנו רואים במשך העשור האחרון, למעשה ב-20 השנים האחרונות, ירידה כמעט מתמדת במספר ההרוגים בתאונות הדרכים, ודאי וודאי כאשר משווים את מספר ההרוגים למרחק המצטבר של הנהגים, על-פי המונח העברי המודרני – לנסועה. לכן אני מציע, שוב, זהירות מהתרשמות יתר מן הכותרות. אסור כמובן לנוח ולשקוט כאשר המצב הוא כפי שאנחנו רואים אותו. הערה אחרונה, לגבי אלימות; אגלה את דעתי, אין בה חידוש רב: יסודה של אלימות במידה רבה הוא בעוני, והדרך הכוללת לטפל בבעיות אלימות בחברה היא על-ידי טיפול יעיל, רחב, עמוק, בעוני. גם בעניין זה אני חושב שהממשלה עושה לא מעט, ואנחנו מקווים שהטיפול של המשטרה, בשילוב עם הגורמים האחרים, יסייע להורדה נוספת בעקומת הפשיעה בישראל. אדוני היושב-ראש, בתנאים אלה, כפי שנוצרו במליאה בדקות האחרונות, אני חושב שאוכל לקצר. אני מאוד מודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר זאב בנימין בגין, שסיכם את הדיון מטעם הממשלה. <הצהרת אמונים של חבר הכנסת אכרם חסון> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, בטרם נקיים את ההצבעות על הצעות האי-אמון, אדוני ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 43(א) לחוק-יסוד: הכנסת, עם פטירתו של חברנו חבר הכנסת והשר לשעבר גדעון עזרא, זיכרונו לברכה, יבוא במקומו חבר הכנסת אכרם חסון, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, מסיעת קדימה. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, אני מזמין את חבר הכנסת אכרם חסון לעלות לדוכן. מר חסון, חבר הכנסת, אקרא לפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואתה תשיב: "מתחייב אני". וזה נוסח ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". <אכרם חסון (קדימה):> מתחייב אני. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברכות לחבר הכנסת אכרם חסון, שהוא חבר הכנסת השישי מהעדה הדרוזית הנמצא כאן היום. רבותי, בכנסת לא מוחאים כפיים, תנו לו להתרגל להיות חבר כנסת. חבר הכנסת חסון, הבמה לרשותך לכמה מלים. <אכרם חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת המכובדים, קהל נכבד, אני גם, בהזדמנות זו, רוצה לברך את כל מי שבא אתי, מכל העדות; יש כאן אחינו היהודים, הנוצרים, המוסלמים, וכמובן לבני עדתי – הדרוזים הגיעו, במיוחד השיח'ים, כדי לברך אותי וגם לתת כבוד לכנסת. ישנו כאן גם ראש מועצת דאלית-אל-כרמל, כרמל נסראלדין, וראש מועצת בוקעאתא אוסאמה זהוה, שהגיע מרחוק יחד עם השיח'ים ועם החברים הרבים. אני רוצה גם לברך את החיילים והחיילות, וכל מי שהגיע לכאן. כמובן, אני לא יכול להגיד שאני שמח היום, כי השמחה שלי מהולה בעצב. אני איבדתי חבר יקר מאוד, חברי וידידי גדעון עזרא, זיכרונו לברכה, היה ידיד המשפחה מאז 1989, ליווה אותי כמעט בכל התפקידים הציבוריים שעשיתי, כסגן וכממלא-מקום ראש מועצת דאלית-אל-כרמל, וגם כראש עיר-הכרמל, ותרם תרומה גדולה מאוד. הכרתי אדם שמעולם לא סגר פלאפון, תמיד היה זמין, אדם שדיבר בגובה העיניים; יכול להיות שהוא לא היה פוליטיקאי, אבל היה אדם, אדם שכיבד את כולם, היה קרוב למגזר, האמין בדו-קיום ועשה למען הדו-קיום, ואין ספק, קשה לי מאוד להיכנס לנעליו. אני משתתף בצער הכנסת, בצער המשפחה ובצערנו, כי אנחנו איבדנו חבר יקר. אדוני היושב-ראש, אני התחלתי את דרכי בפוליטיקה כאשר הייתי בן 18, ונכנסתי לפוליטיקה הישראלית כישראלי גאה, בגלל שני אנשים; קודם כול בגלל מנחם בגין, עליו השלום, האיש שהאמנתי בו, הערצתי אותו ואהבתי אותו, ובגלל חבר הכנסת לשעבר יושב-ראש בית "יד לבנים" בדאלית-אל-כרמל, אמל נסראלדין, שעשה המון לשילוב בני העדה הדרוזית ולמתן זכויות, יחד עם מנחם בגין וכל האנשים שכיהנו בתקופה ההיא. מובן שהייתי ראש העיר הראשון שעזב את הליכוד, אחרי שהייתי כ-20 שנה חבר מרכז פעיל, כי לא יכולתי לסבול קיצוניות. אני גם, ככדורגלן לשעבר – שיחקתי 20 שנה בליגה – תמיד שיחקתי באמצע. אני לא אוהב קיצוניות, גם בעדה שלי, גם בכל העדות, גם במפלגות. אני אוהב להיות באמצע ולתרום לכולם. אני שמח מאוד שהצטרפתי לקדימה, והלכתי עם אריאל שרון, ואני מאחל לו חיים ארוכים, ולאחר מכן הלכתי עם אהוד אולמרט, האמנתי באיש, ולעניות דעתי הוא היה אחד מראשי הממשלה שתרמו רבות לעם ישראל ולמדינת ישראל. כיום אני מלווה כשבע שנים את שאול מופז; אני מאמין באיש, שהקריב 40 שנה למען מדינת ישראל, שהוא יוכל לתרום רבות עם החברים המכובדים. אני קטונתי, כמובן, מלדבר ציונות עם חברי הכנסת; אני יכול להגיד לכם, כאיש ציבור שעשה את כל התפקידים האפשריים בתוך היישוב שלו, כאדם שהיה מנהל מחלקת נוער, מנהל מחלקת ספורט, מנהל מתנ"ס, סגן ראש מועצה, ממלא-מקום ראש מועצה, ראש אופוזיציה, מנהל מוסד אקדמי וראש עיר – אני יכול להגיד לכם שהצעירים היום לא מתלהבים מאוד מחברי הכנסת. כנראה אנחנו צריכים לשנות את דפוס ההתנהגות שלנו. תמיד האמנתי שפוליטיקה זה חינוך, זה תרבות וזה אורח חיים, וזה גם הקרבה ויושר אישי. אני לא באתי לכאן – אני לא מבין הרבה בכיסאות – לחמם את הכיסא, אני לא באתי בשביל משכורת ולא באתי בשביל הכבוד, להגיד – חבר הכנסת. אני באתי להקריב, ואני מאמין שאני אעשה רבות. מלה אחרונה, אדוני היושב-ראש: היום הגעתי ונכנסתי לתוך הסערה של חוק טל. ואני שואל את חברי הכנסת, הרי יש עדה מלפני קום המדינה, ואחרי קום המדינה, ומאז 1956 היא נוטלת נטל גדול מאוד למען ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, כי אנחנו אחים, ואנחנו נאמנים למדינה, ואנחנו משרתים את המדינה נאמנה, ואנחנו מחנכים את הבנים שלנו שלשרת את המדינה זה זכות ולא רק חובה. אבל האם אחרי 64 שנים באים לדבר על הנטל כאשר החיילים המשוחררים שלנו בלי חשמל והרפתות והלולים במושבים עם חשמל? על מה אנחנו מדברים? אנחנו צריכים לתת סדר עדיפויות נכון. אנחנו צריכים שהעם יאמין בנו. אני מקווה שאני אתרום את תרומתי יחד אתכם. אני מודה לכולם, מאחל להם הרבה בריאות, המון כוח והמשך עשייה. תודה לכולכם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. ברכות לחבר הכנסת אכרם חסון, ואני שמח שאתה משתתף בישיבה הראשונה שנושאה: יום ירושלים. אני מאפשר לחברי הכנסת לברך אותו, ומייד נתחיל בישיבה המיוחדת לירושלים, כשעל הבמה ועל היציע, יציע האורחים, נמצא גם ראש עירנו, ראש העיר ברקת, ראש העיר ירושלים, עם ממלא-מקומו כחלון – לא כחלון, השר שלנו, אלא כחלון, ממלא-מקום ראש העיר ירושלים. טוב. לברך בבקשה, כל מי שבירך יחזור למקומו, כדי שנוכל להמשיך בסדר-היום, רבותי. כל מי שבירך יחזור למקומו, רבותי. נא לשבת במקומות. נא להוביל את חבר הכנסת חסון למקומו, ואז אנחנו נוכל להתחיל, כי עד שהוא לא ישב על מקומו, סביבו תתכנס – אדוני חבר הכנסת חסון, אבקש ממך לשבת על מקומך, ואז אנחנו נוכל להמשיך. תודה רבה. נא להוביל את חבר הכנסת חסון למקומו, בפעם הראשונה ובפעם האחרונה, כי מעתה הוא ידע בעצמו את מקומו. <הצעות סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד והעבודה–מרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי;> <2. הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה שלי – סליחה, סליחה, אני מאוד מודה למזכירת הכנסת; בלהט ההשבעה אני שכחתי להצביע על הדברים המחויבים על-פי החוק, ואנחנו נצביע על הצעות האי-אמון. הצבעת האי-אמון הראשונה – – – <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון, צודק השר אדלשטיין. הצעת האי-אמון הראשונה היא הצעה מטעם סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש ובל"ד, שנומקה על-ידי חבר הכנסת טלב אלסאנע, בנושא: כישלון הממשלה בהתמודדות עם סיבות העומק לאלימות והיעדר מדיניות מערכתית משולבת להגברת הביטחון האישי במגזר הערבי. רבותי, נא להצביע. מי בעד האי-אמון? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 16 נגד – 62 נמנעים – 1 הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 16 בעד האי-אמון, 62 נגד האי-אמון, אחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד, שנומקה על-ידי חבר הכנסת טלב אלסאנע, לא נתקבלה. חברת הכנסת זוארץ, בגלל חילופי המקומות בסיעת קדימה, הצביעה על מקומה של – – <אורית זוארץ (קדימה):> שמאלוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – של שמאלוב-ברקוביץ, בעוד שהיא היתה צריכה להצביע – אני מחשב את הקול שניתן לשמאלוב-ברקוביץ. ואותו דין – טיבייב הצביע איפה? <רוברט טיבייב (קדימה):> באינרציה, באינרציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא הצבעת? <רוברט טיבייב (קדימה):> הצבעתי בעד, אבל באינרציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, אתה הצבעת בעד? מה, אתה מודיע לי שהצבעת בעד? אין צורך להודיע כך, אנחנו ראינו שהצבעת בעד. <יואל חסון (קדימה):> לא, הוא אומר "בטעות". <מגלי והבה (קדימה):> הוא אומר "בטעות", הוא טעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אומר, טעות, שיאמר לי, אני – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אמרתי עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> טעית? <רוברט טיבייב (קדימה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה רוצה לומר שרצית להצביע נגד והצבעת בעד? <רוברט טיבייב (קדימה):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי את הערתך, לא משנה את ההצבעה כי ייתכן שלחצו עליך לומר את זה. רבותי, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-האמון של סיעות מרצ והעבודה, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בנושא: הממשלה המנופחת בתולדות המדינה רומסת את הדמוקרטיה ומתעמרת באזרחי ישראל. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 15 נגד – 62 נמנעים – 3 הצעת סיעות מרצ–העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד האי-אמון – 15, 62 נגדה ושלושה נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעות מרצ והעבודה לא נתקבלה וירדה מסדר-היום. תודה רבה. <ציון יום ירושלים> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, גברתי ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ, שרים, חברי כנסת, אדוני ראש העיר ירושלים ניר ברקת, סגני ראש העיר, אדוני ממלא-מקום ראש העיר וחברי מועצת העיר ירושלים, יקירי העיר ירושלים בעבר ובהווה, חיילים, תלמידים, וביניהם מתיכון "הרטמן" ומ"בית חינוך", אוהבי ירושלים, לוחמיה וחולמיה, גבירותי מורותי, מורי ורבותי, מכובדי כולם, אני שמח לפתוח ישיבה חגיגית זו לציון 45 שנים לשחרורה של ירושלים. התכנסנו כאן היום להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, לשוב ולהישבע לה אמונים, גם היום, גם כעת; להצהיר על אהבתנו ומחויבותנו לירושלים ביום חגה, מתוך חשבון נפש אמיתי על מיקומה של ירושלים בחיינו כלאום וכעם. מכובדי, לפני שנים מספר אמר שגריר אש"ף בלבנון עבאס זכי כי "כשהיהודים יעזבו את ירושלים, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט. הוא יגווע לתוך עצמו באופן טבעי" – כך אמר. אנחנו לא צריכים את זכי כדי לדעת את האמת ההיסטורית, התרבותית והדתית הזו, אבל אולי אנחנו זקוקים לו כדי שיזכיר לנו את האמת הזו. שכן, באופן אירוני כמעט, זכי השכיל לבטא בצורה טבעית ופשוטה כל כך את מה שאני חושש שילדינו לא יודעים לומר גם בהרבה מלים. זכי אמר: כשהיהודים יצאו מירושלים, הרעיון הציוני יגווע לתוך עצמו באופן טבעי, מהסיבה הפשוטה שאומה שמוותרת על הסמלים שלה היא אומה שמאבדת את עצמה לדעת; היא אומה שמתנתקת ממקור החמצן שלה, ממקור ההשראה שלה, מרחם החיות שלה. אותו "ויתור על ירושלים" שאליו אני מתייחס איננו חלילה ויתור טריטוריאלי או כזה שנובע מהכרעה פוליטית, אלא הוא ויתור שלא מדעת; הוא ויתור שנובע מהיעדר זיקה, מהזנחה של ביסוס הקשר החי, העכשווי והרלוונטי עם הסמלים שלנו, עם המסורת שלנו, עם הנקודה הארכימדית שלנו. צאו וראו את הקהילה האתיופית "ביתא ישראל" אשר היינו אתמול בכינוס שלה ביום ירושלים. שכן, הם בחרו לזכור את כל אותם אלה אשר עלו לארץ ונספו בדרכם ביום ירושלים, כי אל ירושלים כיוונו את כל מעייניהם וגם העפילו אליה. יום ירושלים הוא יום הזיכרון של העדה הזו לבניה שנקטפו בדרך העולה ירושלים. צאו וראו מה עשו צירי הקונגרס השישי לאחר שנודע להם על האפשרות של מקלט מדיני באוגנדה, איך קרעו בגדיהם ושמו אפר על ראשם, איך לא הניחו להרצל, עד שחזר ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". צאו וראו את ציבור חובשי הכיפות שחוגג לבדו ברחובה של עיר את חגה של ירושלים. שכן, מעל לכל המחלוקות הפוליטיות והוויכוחים האידיאולוגיים: הר-הבית של אבן השתייה והאדם הראשון; הר-הבית של אברהם אבינו ועקדת יצחק; הר-הבית של בית-המקדש והסנהדרין; הר-הבית הוא הנקודה הארכימדית שלנו – הוא הראשית של כולנו, לשם התפללנו כל הדורות. מחלוקת על ירושלים היא קשה מנשוא, אבל אדישות לגורלה של ירושלים היא כישלון של המפעל הציוני; היא פשיטת רגל של החינוך היהודי. היעדרה של ירושלים מהזהות הישראלית של בני דורנו ושל ילדינו איננה כישלון פוליטי מימין ומשמאל, אלא היא פגם מהותי בזהות שלנו. זהו כישלון שמעיד שבזמן שעסקנו בצרת היהודים, טיפחנו במו-ידינו את צרת היהדות. שכן, כפי שאמר אחד העם: עלינו לייסד "לא רק מדינת יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת". הציונות ההרצליאנית, המדינית, הביטחוניסטית, הרואה את הכול מבעד למשקפי השרידות, עוסקת בקיום שלנו, אך לא מבטיחה את הזהות שלנו. עבורה השאלה תמיד תהיה: מה מקנה לנו יותר ביטחון? עם שארם-א-שיח' או בלעדיה? עם ירושלים או בלעדיה? ובשעה, חברי, שחלילה התשובה תהיה שעדיף לנו שלום בלי ירושלים, ממילא הציונות תגווע לתוך עצמה בתהליך הטבעי, כפי שאמר זכי. לכן, רבותי, אדוני ראש העיר, פוסט-ירושלמיות היא פוסט-ציונות. מכובדי, בל נטעה, היעדר הזיקה לירושלים איננו נובע מכך שהיא עיר המצטנפת בעליבותה. להיפך, בשנים האחרונות ירושלים זוכה לפריחה, לתנופת פיתוח אדירה, משהו טוב קורה בירושלים. במהלך כהונתך, ראש העיר, החלה לפעול בירושלים הרכבת הקלה ממזרחה למערבה; אירועים תרבותיים ממלאים את העיר: פסטיבלים, מרתונים, הרצאות, ואת כל מגוון תושביה של העיר אפשר למצוא שם: יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, כל העדות אשר עלו לירושלים, התיישבו בה במשך דורות; מרכז העיר פורח, קהילות צעירות, חילוניות ודתיות מחיות מחדש את העיר. נכון, צודקת חברת הכנסת זהבה גלאון, צודקת, אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בפיתוחן של השכונות במזרח העיר ולא להסתכל עליהן כסרח העודף, שכן הן ירושלים כמו כל שאר שכונותיה. רכבת מהשפלה עומדת, אדוני שר התחבורה, לחבר את ירושלים בקרוב לתל-אביב. וניכר שיפור מסוים, אם כי לא מספיק, בחינוך, ורמת התברואה במזרחה של העיר ורמת החינוך עלו בו בשנים האחרונות בצורה מעוררת כבוד. אכן, משהו טוב קורה בירושלים גם בזכותך, ממלא-מקום ראש העיר כחלון – לא משה. אבל מיתוג מחדש, חיוני ומוצלח ככל שיהיה, איננו תחליף לחינוך, לגיבוש זהות ולהעמקת התודעה. זה איננו תחליף לצורך שלנו לחדד, לברר ולהעמיק את מקומה של ירושלים בזהות היהודית שלנו, היום בשנת 2012. קראתי לאחרונה ידיעה על פתיחתה של ישיבה חילונית חדשה בירושלים. נראה לי כי מכל המתנות שקיבלה ירושלים ליום חגה, זו היפה ביותר. אני, יהודי "מתנגד", אורתודוקסי, חושב שיפה שעולים לירושלים ופותחים בה ישיבות הנקראות ישיבות חילוניות, שכן מתוך לשמה יצא לשמה עוד יותר. אני חולם על ירושלים שבה יהודים חילונים ויהודים דתיים, יהודים ישראלים ויהודים מהעולם כולו רואים בירושלים את הליבה של הזהות שלהם; את המקום שבו הם בוחנים ומבררים את זהותם יחד ובנפרד; כמקום שבו הם מעצבים את הזהות היהודית שלהם מתוך חיבור עמוק לעבר, להווה ולעתיד. כך נוכל לשקם את יחסנו לירושלים. כך נוכל להחזיר אותו למרכיב מרכזי ודומיננטי בזהות היהודית שלנו ושל ילדינו. יום ירושלים איננו חג של דתיים, ואסור שיהיה כך. יום ירושלים גם איננו חג של ימנים, ואסור שיהיה כך. כל ניסיון לנכס את ירושלים ואת יום ירושלים לציבור מסוים או לאג'נדה פוליטית מסוימת עושה שירות דוב לירושלים ומרחיק אותה עוד יותר מליבת הזהות היהודית של כולנו. בירושלים מתלכדים האדמה עם הרוח, המקדש ובית-התפילה עם הריבונות. בירושלים נבחנות הרוח היהודית לצד האחריות הפוליטית והמוסרית. ירושלים וקיומנו חד הם. ממנה נובעת זכות השיבה של היהודי לביתו, למורשתו, לזהותו. ממנה נובעת כמיהתם ועלייתם של הורינו וזקנינו לארץ-ישראל, כי הם כיוונו פניהם לירושלים. לא נוכל להימלט ממפגש אמיץ עם זהותנו בירושלים. אדוני ראש העיר, אדוני ראש הממשלה, יום ירושלים שמח. אני מזמין את ראש הממשלה לשאת את דברו. תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, איש ירושלים, ראובן ריבלין, ידידי חברי הכנסת, ראש עיריית ירושלים וחברי הנהלת העירייה, יקירי ירושלים, חיילי צה"ל, ואני מבין שיש ביציע גם כמה תלמידים מבית-הספר "הרטמן" ובית-הספר "בית-חינוך". אני מבקש לספר לכם שב-5 ביוני 1967 התעוררתי בדירה ששכרתי אז בבית שגבל ב"בית-חינוך", ממש לפני עליית "המצורעים" – התעוררתי משום שהתפוצצו פגזים בחוץ. במקום שבו נמצא היום בית-ספרכם, בית-הספר "הרטמן", ו"בית-חינוך", היה בסיס צבאי קטן. אדוני היושב-ראש, אתה זוכר אותו היטב. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא הופגז באותו יום. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הוא הופגז. אבל גם הבית שהייתי בו הופגז, כי המרחק היה בערך – זאביק – 7 מטרים; ליד ביתך, לא רחוק, ליד מוזיאון הטבע. <זאב בילסקי (קדימה):> נכון. <רוני בר-און (קדימה):> נדמה לי שהם חיפשו את זאביק. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יכול להיות שהם חיפשו את זאביק. אבל התפזורת היתה כזאת שחשבתי שהמקום הבטוח ביותר למצוא בו מקלט היה "בית-חינוך", כי היה לו חלק תת-קרקעי, וכך הכרתי יותר מקרוב את בית-ספרכם, אף-על-פי שגבל בבית-ספרי, שנקרא אז "הדרום". הם היו גדר ליד גדר. ובכן, ירושלים של אז היתה שונה מאוד מירושלים של היום. ירושלים של ערב מלחמת ששת הימים היתה – אני לא רוצה להגיד כפר קטן, אבל היא היתה עיירה קטנה ואינטימית, לא מפותחת מדי, בלשון המעטה. ואני זוכר את השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, מה שאנחנו קוראים היום "תקופת ההמתנה". באותם ימים הייתי ערב גיוסי לצה"ל, ואני זוכר את הדאגה שעטפה את כל תושבי המדינה ואת תושבי ירושלים בפרט. אני זוכר את המצוקה הגדולה ששררה בירושלים. באותם ימים התנדבתי – ורבים אחרים עשו כמוני – למלא שקי חול להגנה מפני ירי צלפים והפגזות של האויב. באותה מידה אני רוצה לומר שלצד התחושות הקשות אני גם זוכר את הרגשת האחדות; אחדות מופלאה. אני זוכר את הערבות ההדדית ששררה בחברה הישראלית באותם ימים. אני זוכר איך שאבנו עידוד איש מרעהו, ומעל הכול אני זוכר את ההרגשה – ההתרגשות הכבירה שאחזה בי, כמו אצל כולם, כששמענו את מוטה גור מכריז שהר-הבית בידינו. מי לא חשב אז על תולדות ירושלים ותולדות עמנו – תולדות ירושלים מדוד המלך עד יהודה המכבי, ומישעיהו עד אחרון הנביאים, ונבואות החורבן, ונבואות התקומה והנחמה? זה לא רק שירושלים אוחדה, באותם ימים, ירושלים גם איחדה; במשך 3,000 שנה היא איחדה את העם היהודי, ובמשך 45 השנים שחלפו מאז היא מאחדת את אזרחי ישראל. האיחוד הפיזי הזה של העיר, בצד האחדות בעם בעניין ירושלים, הביאו להתפתחות עצומה בעיר. אני אומר "אחדות בעם" – יש בוודאי יוצאים מן הכלל, אבל רוב העם מאוחד ברצון לפתח את ירושלים, לשמור על ירושלים מאוחדת, והיא מתפתחת בקצב מדהים. אמרתי שהיא היתה אז עיירה מנמנמת, והיום היא הגדולה בערי ישראל. היא עכשיו חוצה, אם אינני טועה, 800,000 תושבים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> 802,000 תושבים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ובקרוב היא תעבור את המיליון. אנחנו – הירושלמים בינינו – יש פה די הרבה, דרך אגב: נחמן – אנחנו זוכרים את רחוב יפו הדהוי. לא רוצה להגיד מט לנפול, אבל הוא היה דהוי, והיום הוא פורח. ירושלים כבישים סביב לה, וגם רכבת קלה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה עם הבנייה בירושלים? הבנייה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש בנייה, בלי עין הרע. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. זו ישיבה מיוחדת. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תפרט על הבנייה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אל תספר לי היסטוריה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, אתה לא שומע מה אני אומר לך? זו ישיבה מיוחדת, אין קריאות ביניים. תודה. אפשר לומר מלה לשבח, אבל לא – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לשבח? – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה תוכל אחרי זה להציע אי-אמון. אתה באופוזיציה, אין לך שום בעיה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה יכול לשבח את הבנייה בהר-חומה. אני זוכר את הר הרוחות, היה ריק שם. אני זוכר את ההחלטה שקיבלתי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> זה דבר חשוב מאוד. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה מוזמן לשבח גם דברים אחרים, אבל אנחנו לא מתעקשים על כך. בכל אופן – רכבת קלה בתוך העיר, ועכשיו רכבת שנחצבת בהר, שתחבר את תל-אביב לירושלים ב-28 דקות, אוניברסיטה שהיא אחת מהטובות בעולם; חלק ניכר מהמדע בישראל, מהמחקרים המדעיים בישראל, מתבצעים בירושלים, מוזיאונים שהולכים ומתפתחים, בתי-חולים מן הטובים בעולם, רפואה, ותעשיית חיים, וטכנולוגיה, ארכיאולוגיה, עם ממצאים חדשים חדשות לבקרים, ותיירות. אתמול קיבלנו בישיבת הממשלה המיוחדת כמה וכמה החלטות, אבל אני מציין שתיים: האחת, להפוך את ירושלים לעיר התנ"ך. לפתח פה אתרים למורשת התנ"ך. למשוך מיליוני תיירים, לא פחות. ולצד זה גם החלטה לבנות את מוזיאון איינשטיין. וזה החיבור של העבר והעתיד, של המורשת והמדע. זה כל כך מתאים לירושלים, זה כל כך מבטא את המהות היסודית שלה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שכחת כמה בתי-כנסת וישיבות יש בירושלים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה צודק. לא שכחתי, אבל לא ציינתי ואתה הקדמת אותי. אבל יש מספר שיא של תלמידים שלומדים את מורשת עמנו, ומספר שיא של חוקרים שמכינים את העתיד לכולנו. אבל האיחוד הזה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> למה כל כך הרבה חילונים עוזבים את ירושלים אם זה כל כך מצוין? <זהבה גלאון (מרצ):> עסקים נסגרים – העיר הזאת ענייה – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יספר לכם ראש העיר על השינוי שמתחולל כרגע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – על מה אתם מדברים פה? איזה "מאוחדת"? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יספר לכם ראש העיר על השינוי הדרמטי שמתחולל בשנתיים האחרונות; בשנה האחרונה מספר התלמידים בבתי-הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים גדל ועבר את השקע שהוא היה בתוכו, ואנשים חוזרים, וירושלים מתפתחת. וזכרו את הישיבה הזאת, את דבריו של היושב-ראש ואת דברי שלי; ראו מה מתרחש סביבנו, באמת תנופת פיתוח בלתי רגילה. האיחוד והאחדות טובים לירושלים, אבל הם גם טובים לא רק לנו. הם טובים לשלום בין הדתות. טדי קולק היה נוהג לומר שרק – והוא צדק, דרך אגב – שרק תחת שלטון ישראל בירושלים, מאז עליית האסלאם וקודם לכן עליית הנצרות – רק תחת שלטון ישראל בירושלים הובטח חופש הפולחן לכל הדתות. ומי שמציע שאנחנו ניקח את לב לבה של ירושלים, את הר-הבית, ונוציאו מידינו, והדבר הזה יביא לשלום, אני אומר לא רק שהוא טועה, טועה טעות פטאלית, משום שהדבר הזה יביא – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> – – – את חופש הפולחן – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – הדבר הזה יביא באבחה להידרדרות, לאפשרות – ועוד בזמן של עליית האסלאם הקיצוני באזורנו ובעולם – הדבר הזה יכול להביא להידרדרות קשה מאוד של מלחמת דתות, ומה שמונע את זה, חד וחלק, בירושלים – תסתכלו מסביבנו מה קורה באזורנו במקומות אחרים, ראו את ההבדל בקילומטר הרבוע הזה, פחות מקילומטר רבוע, שיש שם המקומות הקדושים ביותר ליהדות, מקומות מקודשים לאסלאם ולנצרות – מסגד אל-אקצא, כנסיית הקבר – וראו את הפלא הזה, של השלום הבין-דתי, שנשמר הודות לאחדותה של ירושלים בריבונות ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע – ריבונות בירושלים. הרי אתה יודע את זה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הכוח של ירושלים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> איזה סיפורים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> סיפורים – כשאנחנו לא נהיה שם, כשאנחנו לא נהיה אחראים לריבונות – – <זהבה גלאון (מרצ):> צריכה להיות – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והריבונות זה קודם כול האחריות לביטחון – כשאנחנו נוציא את האחריות לביטחון מידינו, בהר-הבית, מי ישורנו? מי ישורנו – לחשוב, לנתח, לראות, לצפות. הרי זה לא שאנחנו מדברים דברים בעלמא. זה לא שאנחנו לא רואים דברים אחרים ממש ליד הבית. הר-הבית בידינו – במובן העמוק הזה הוא יישאר בידינו. ידידי, הכוח של ירושלים הוא ייחודי, כי ירושלים היא לא עוד בירה. היא כמובן בירה של מדינת ישראל – בירתה של מדינת ישראל, אבל יש בה משהו נוסף; ירושלים היא גם רעיון, אידיאה, אידיאל. היא מבטאת את הכוח של החזון, היא המעיין הנובע של ערכים נשגבים של עמנו ושל האנושות כולה. ועם כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות בירושלים, ויש עוד רבים, והתוכניות רבות, אפילו גם התקציבים מצטרפים אליהן – עם כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות בירושלים, אנחנו צריכים, לדעתי, לעצור יום אחד בשנה, ולהבין שאנחנו חוזים וחווים את התגשמות חזון הנביאים, את הכמיהה לציון, את שיבת ציון ואת תקומת ציון. אתה הזכרת, אדוני היושב-ראש, את תוכנית אוגנדה; סבי היה ציר באחד הקונגרסים היהודיים, והוא התנגד בתקיפות לתוכנית אוגנדה, מן הטעמים שאמרת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בטוח שגם הסבא של זהבה גלאון התנגד בכל תוקף. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל אנחנו צריכים להבין שהרצל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא שמעתי מה אמרת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אמרתי שאני בטוח שגם סבא שלך בווילנה התנגד לתוכנית אוגנדה, אם היה בקונגרס. <רוני בר-און (קדימה):> סבא מצד אמא. <זהבה גלאון (מרצ):> כן, אבל אני בטוחה שאם סבא שלי, עליו השלום, היה מגיע לפה, שומע את החזון של השלום של ראש הממשלה, הוא לא היה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא לא, אנחנו לא מדברים – קודם כול הוא היה בא לכאן כי זה ירושלים. תודה. נא לא להפריע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. תודה רבה. אני מצטער. <אילן גילאון (מרצ):> אתה עירבת משפחה, מה אתה רוצה? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, משפחה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה התחלת. <קריאה:> בלי הורים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד ראש הממשלה, בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> לא אמר "הורים". אמר "סבא". <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא הורים. סבים. <היו"ר ראובן ריבלין:> סבים. אמרתי. אמרתי "הסבא שלה". לא אמרתי הורים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל אני רוצה לומר, להגנתו של הרצל, שהוא הרי ראה את הבעיה, והוא ראה את הפתרון כתחנת ביניים, כמקלט לילה, אבל הוא לא ויתר על ציון. ובסיום אותו קונגרס בבאזל, ב-1903, הוא הרים את ידו הימנית, חוזה המדינה, ואמר, נשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ובכן, היום אנחנו מרימים את ידינו באותה שבועה, אנחנו נשבעים לירושלים הבנויה, העיר שחוברה לה יחדיו, בירת ישראל לנצח. חג שמח, ירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לראש הממשלה. אני מזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת אייכלר, כאשר היינו בווילנה, משלחת של הכנסת, חבר הכנסת בר-און ואני, ביקשו לשאול אם אנחנו רוצים להקים את בית-הכנסת ואת הישיבה של תלמידי הגר"א. אמרנו להם: אל תדאגו, הקמנו בירושלים – של בעלז, ושל גור, וכל המרכזים היהודיים באירופה, לתפארת במדינת ישראל. גברתי, ראש האופוזיציה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אדוני יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, שרים, חברי כנסת, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, חברי מועצת העיר, חברי מחזיק תיק קשרי החוץ ותיק התיירות, מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר, חיילים, תלמידים, בשירו "תיירים" כותב יהודה עמיחי כך: "פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד / את שני הסלים הכבדים שמתי לידי / עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך, ושימשתי להם נקודת ציון/ אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית / 'אבל הוא זז, הוא זז', אמרתי בלבי / הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? / לא חשוב, אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו". יהודה עמיחי מדבר על הערבוב הירושלמי התמידי הזה בין קודש לחול, בין המשא הכבד והעתיק של היסטוריה דתית ורוחנית, לעתים קרובות עקובה מדם, שנח על עיר הבירה הנצחית שלנו שכבה על גבי שכבה ובין החיים הנורמליים, אלה של בני-אדם רגילים שעובדים, מתפללים, לומדים, מבלים, אוהבים, קונים ירקות ופירות בשוק. זה אתגר קבוע ולא פשוט, לכבד את העבר, להכיר בכך שהוא חלק מהמבנה הנפשי שלנו כעם וכפרטים, לשאוב ממנו תעצומות נפש שהן מעבר לזמן ולמקום, אבל לא לשכוח בצלו וגם לאורו של העבר לפתח כאן חיים של שגשוג ורווחה, תרבות והשכלה, חירות, שוויון ושלום. זו משימה שרובצת תמיד על כתפיו של המפעל הציוני, אבל בירושלים היא מתחדדת ונעשית עזה יותר וחריפה יותר, כי ירושלים היא הלב הפועם והעתיק שלנו כעם וכמדינה. בגלות, כשהסבים שלנו והוריהם, והורי הוריהם, קראו בליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הם לא התכוונו רק לתחום הפיזי, שנמצא היום באחריות המוניציפלית שלך, אדוני ראש העיר, לבנייני האבן או לנוף המרהיב שנשקף מפסגת הר-הצופים. הכיסופים העזים האלה לעיר איגמו בתוכם היסטוריה ומורשת, תחושת זהות קולקטיבית וזיכרון לאומי עתיק של חיים ריבוניים במדינה משלנו, זיכרון שמקץ אלפיים שנות גלות ורדיפות ניעור מתרדמתו, קרם עור וגידים והפך לרעיון הציוני של תקומת העם היהודי בארצו, וכינונה של המדינה שלנו, שירושלים היא בירתה, כפי שהיתה מאז ומעולם וכפי שתהיה תמיד. ולא רק בירה דתית, מטאפיזית וסימבולית, לא רק עריסת מורשת מפוארת מימי המקרא עד ימינו, אלא גם עיר עם הווה ועתיד, שחשובים לא פחות מהעבר; עם בית-משפט עליון שהוא מעוזו של שלטון החוק, עם הבית הזה, הכנסת, שנבחרת שוב ושוב בבחירות דמוקרטיות, בידי ציבור מגוון ובלא הבדל גזע, דת, מין ומעמד סוציו-אקונומי, עם האוניברסיטה העברית, מהטובות בעולם, ראש חץ במחקר ובמדע, וגם – כן, חבר הכנסת אייכלר – גם עם ישיבות משובחות ומעולות, וגם עם בתי-כנסת. כיבושה של ירושלים ושחרורה מידי הירדנים, הגם שאנחנו חוגגים זאת היום, נכפו בעצם על מדינת ישראל. בתקופת ההמתנה המתוחה למלחמה, הממשלה בראשות לוי אשכול השקיעה הרבה מאוד אנרגיה ומאמצים למנוע מלחמה; לשכנע את הירדנים שפנינו לשלום, שאנחנו לא רוצים במלחמה בזירה הזאת, שלא נתקוף. אבל היום לפני 45 שנים ועוד שישה ימים רעמו התותחים הירדניים לאורך החזית כולה. הם פגעו, בין היתר, גם במשכן הכנסת, סמל הריבונות של המדינה הצעירה, ובתוך שלושה ימים של קרבות, במלחמת אין-ברירה, נכבשו הכותל המערבי, הר-הבית, ועמם ירושלים המזרחית כולה. דמעות הצנחנים בכותל לא היו רק דמעות שמחה של לוחמים צעירים שכבשו יעד אחרי קרבות קשים; אלה היו דמעות של עם שלם, שידע אימת מלחמה לא פשוטה, וכעת, בצד האבל על הנופלים, חווה הקלה עצומה, שמחת ניצחון, וגם תחושת שלמות היסטורית בין-דורית. יום ירושלים הוא יום ישראלי, יהודי וציוני באופן מובהק. ודווקא מתוך העוצמה שלנו, ומתוך הלאומיות שלנו, אנחנו מחויבים לחוש חרדת קודש כלפי העובדה שירושלים אינה קדושה רק לנו. היא קדושה למוסלמים, לנוצרים ולבני דתות רבות. ריבונותה הרוחנית היא קוסמופוליטית. מחציתה של האנושות נושאת אליה עיניים כלות ורואה בה מוקד רוחני ודתי. ומתוך העיר שבעת הקרבות הזאת, שבה מתערבבים קולות של תקיעת שופר, קריאת מואזין ונגינת עוגב, אנחנו מחויבים במסר של צדק ושל שלום. "אור לגויים" הוא ציווי, לא פריווילגיה; הוא חובה. רק אתמול שמענו ברחובות ירושלים את הקריאות הברבריות והנואלות "מוחמד מת", קריאות שהן ההיפך המוחלט מכל ציווי יהודי ומוסרי של סובלנות ושל כיבודן של דתות אחרות. ריבוי הדתות, הלאומים, התרבויות והעדות כאן, בעיר הזאת, יכול להתקיים בהרמוניה, רק אם ייסוב סביב ציר עמוק של סובלנות. מוטלת עלינו החובה להפוך את ירושלים למגדלור מוסרי של סובלנות, רדיפת צדק וחתירה לשלום. 45 השנים שחלפו מאז שחרורה של העיר ואיחודה הפכו את רוב אזרחי ישראל, למעט שוליים קיצוניים, מפוכחים יותר ורומנטיים פחות. גם אם הסיטואציה הפוליטית כרגע עלולה לתעתע, ולהציג מצג משונה ושונה מאוד מרצונו האמיתי של הבוחר, הרי שבשנים האלה התכנס רוב-רובו של הציבור בישראל סביב הבנה ופיכחון שהקיום שלנו כאן, במזרח התיכון, הוא מורכב, ודורש פתרונות מורכבים, שאינם אבסולוטיים. הוא דורש מאתנו להיות חזקים, כן, בעלי יכולת להיות אדונים לגורלנו ובעלי כושר הרתעה עצום, אבל גם דורש פרגמטיות, ופשרנות ריאלית, ולא מאפשר לנו להיות עם לבדד ישכון. דווקא על הבירה שלנו, האחת והיחידה, זו שידעה אלפי שנים קרבות עקובים מדם, מוטלת החובה להיות עיר שלא יוצרת ומלבה סכסוכים, אלא פותרת אותם בתעוזה וביצירתיות. מוסר הנביאים מחייב אותנו לעסוק לא רק בסוגיית הגבולות, אלא גם, ובעיקר, במה שבתוכם. זה היה חזונו של זכריה הנביא: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. נבואת הנביא היא על אודות עיר של חברה נורמלית ובריאה, של צדק, של לכידות חברתית ושל ערבות הדדית, חברה שבה זקנים וזקנות מזדקנים בנחת ובביטחון סוציאלי; חברה שבה ילדים זוכים לחינוך איכותי גם בלי להיוולד להורים עשירים; חברה שבה מתפרנסים בכבוד, ולא בתנאי עבדות; חברת לומדים ועובדים, חברה של לבלוב, פיתוח, יצירתיות, בריאות טובה, ביטחון תזונתי וקורת גג לכול. זה חזון של עיר שמחה ומלאת חיים, כזאת שאינה שוכחת את עברה ואינה מפקירה את עתידה. בקיץ האחרון ניטעו מאהלי המחאה לא רק בשדרות-רוטשילד בתל-אביב אלא גם בגן-הסוס הירושלמי. שוועתם של הירושלמים, שמבקשים תיקון בסדר הכלכלי-חברתי הקיים, נשמעה עד למישור החוף. בלילות ישבו המוני צעירים במעגלי שיח, לימוד ודיון, ובבוקר, בעיניים אדומות מחוסר שינה, יצאו לרחובות. בשם אהבתם לעיר, בשם רצונם העז להמשיך לחיות בה, ולהקים בה משפחות, ולא להצטרף לגל ההגירה השלילי, התריעו צעיריה מפני חומר הנפץ הכלכלי-חברתי בעירם, זה המתקתק תקתוק עיקש ומסוכן לא פחות מחומר הנפץ הדתי והפוליטי שטמון באתרי המחלוקת בין הדתות, בגשר המוגרבים או במנהרות הכותל. כן, העוני, הפערים, האי-שוויון, ההעסקה הנצלנית, זו הקיימת למרבה הבושה גם ובעיקר במשרדי הממשלה בבירה – כל אלה קיימים בכל רחבי הארץ, תוצאה של מדיניות כלכלית שמאמינה שהממלכה צריכה לצמצם את אחריותה ככל האפשר, ולהפקיר את האחריות הזאת לכוחות השוק בלבד. אבל בירושלים כמו בירושלים, הכול חריף יותר, עז יותר, כואב יותר – העוני, הפערים, המתח העז בין חילונים לחרדים, בין יהודים לערבים, בין ימין ושמאל, בין שמרנות עזה ובין הומניזם חילוני וחופשי. אתמול נפגשתי עם נשיא המדינה שמעון פרס, והוא אמר לי משפט שמאוד מצא חן בעיני; הוא אמר: אנשים מתפלגים בגלל אינטרסים ומתאחדים בגלל חזון משותף. ירושלים מועדת מעצם טיבה לשסע הזה בין הקבוצות השונות. ההיסטוריה מצווה עלינו, החתירה לחברה צודקת מחייבת אותנו, והיום-יום והנורמליות קוראים לנו לעמול כל הזמן על אותו דבק מאחד, על אותו חזון משותף, שהוא לאומי ואוניברסלי כאחד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לראש האופוזיציה. עד כאן סעיף זה בסדר-היום. אני מודה לראש העיר ניר ברקת; אני מודה לממלא-מקומו קובי כחלון; אני מודה לחברי מועצת העיר, לסגנים, לכל יקירי ירושלים, לחיילים ולתלמידים, אשר הואילו בטובם לכבד את ירושלים יחד עם הכנסת. אדוני ראש העיר. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191), התשע"ב–2012> [מס' כ/453; "דברי הכנסת", חוב' כ"א, עמ' 27646; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, ברשותכם, ראש הממשלה והשרים, אנחנו נמשיך בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191), התשע"ב–2012, קריאה שנייה ושלישית. אין הסתייגויות. מיהם מבקשי רשות הדיבור? יושב-ראש הוועדה, שהוא יושב-ראש מכובד מאוד, לא יכול להחליט אם הם ידברו או לא, אנחנו צריכים לשאול אותם. בקשות דיבור – חבר הכנסת אלקין, האם אדוני רוצה לדבר? אינו נוכח. אתה רוצה לדבר? רק תגידו לי. חבר הכנסת אורי אריאל, חבר הכנסת מוחמד ברכה, חבר הכנסת חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה. נמצא פה רק זאב אלקין. אם אתה רוצה לדבר, תדבר. טוב. יושב-ראש הוועדה הנכבד, אנא הצג את החוק לקריאה שנייה ושלישית. אני אקריא את שמות החברים אשר יימצאו באולם, ואם לא יהיו דוברים אנחנו נצביע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש לפני הכנסת הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191), התשע"ב–2012, הצעה שנדונה בקריאה הראשונה בכ"ה באדר התשע"ב, 19 במרס 2012, והועברה לוועדת הכספים. אנחנו מגישים את הצעת החוק הזאת מהוועדה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק באה לתקן את סעיף 9(2)(ב) בהגדרת "מטרה ציבורית". סעיף 46 לחוק מאפשר לעמותות שהמטרות שלהן הן חינוך, רווחה, בריאות, ספורט, דת – הגדרות שמופיעות בחוק – שתרומות שניתנות לעמותות האלה, שעומדות בכל הקריטריונים שמשרד האוצר קובע או קבע, זכאי התורם לקבל פטור ממס הכנסה עד 35% מגובה התרומה. <שלמה מולה (קדימה):> זה חוק שבא לשרת את ההתנחלויות. דיברנו על זה הרבה פעמים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, רגע, אני אסביר. רגע. באו חברי הכנסת זאב אלקין וציון פיניאן והציעו מטרה נוספת. המטרה הנוספת שהיתה כתובה בחוק המקורי היתה עידוד ההתיישבות, והוזכר שמה גם – יהודה ושומרון. משרד האוצר ביקש להרחיב את ההגדרה, שההגדרה בעצם תצמצם מאוד את מתן הפטור. אנחנו בוועדה לא הסכמנו לא לזה ולא לזה. אמרנו שיש הגדרה של חינוך. הגדרה של חינוך – זה לא משנה היכן זה. החינוך יכול להיות ביהודה ושומרון, החינוך יכול להיות בנגב, יכול להיות במרכז הארץ. אם הוא עומד במטרה שלשמה ניתן – – – <דורון אביטל (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זאת האמת. בכלל לא קשור לאינטליגנציה. <דורון אביטל (קדימה):> תשוו את התוכן, איפה ההתיישבות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עידוד ההתיישבות יכול להיות כפרי סטודנטים בגליל. <דורון אביטל (קדימה):> חינוך זה כמו תוכן. <שלמה מולה (קדימה):> אוי, נו באמת, הרב גפני – – – בגליל ובנגב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הייתם הרי יכולים להתווכח על עניין זה בוועדה – – <שלמה מולה (קדימה):> התווכחנו אתו, זה לא עזר לנו. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ולחלופין או לחלופי חלופין, להגיש הסתייגויות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כתבה לי, אדוני יושב-ראש הכנסת, כתבה לי פרופסור פרנסס רדאי. היא כתבה לי שהחוק הזה, נדמה לי שבין היתר – אני עניתי לה תשובה – החוק הזה נוגד את האמנות הבין-לאומיות, מעודד את הכיבוש או דברים מהסוג הזה. זה ממש לא נכון, ממש לא נכון. <קריאה:> זה לא מטעם זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא איש ימין. אני לא איש ימין, אני איש חרדי. <עתניאל שנלר (קדימה):> זה לא קשור לשום כיבוש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין לזה באמת, לפי דעתי – אם היה כתוב יהודה ושומרון אתם צודקים. אם היה כתוב שההגדרה היא לעודד את ההתיישבות ביהודה או לעודד את ההתיישבות בשומרון – כן. הורדנו את זה. זה עידוד ההתיישבות. שאלנו כמה פעמים גם את הייעוץ המשפטי, גם של משרד המשפטים וגם של הוועדה, ואותי משרד המשפטים פחות מעניין, אבל הייעוץ המשפטי של הוועדה כן מעניין. והם אמרו לי, פעם אחר פעם, אמרו את זה גם בוועדה: מדובר על עידוד התיישבות, שזה באמת יכול להיות גם ביהודה ושומרון. אבל ביהודה ושומרון, גם אם תהיה עמותה – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אבל למה אתה צריך להתנצל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מתנצל, מותר לי. <עתניאל שנלר (קדימה):> למה אתה מתנצל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מפני שאני עכשיו הולך עם קדימה, הם בקואליציה. <קריאה:> יש פה ויכוח על התוכן של החוק. <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה לא צריך להתנצל. <רוברט טיבייב (קדימה):> לאן אתה הולך עם קדימה? <קריאה:> – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אני יודע. גם אני הייתי שם אתמול, אבל אתה היית היום. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רוצה רק לומר לכם, שהציונות, המדיניות שלה היא מדיניות מתנחלת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> בנהלל, בכל מיני מקומות. היו פעמים שהתיישבו בנהלל – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, אני – לא, אבל – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> גם בבני-ברק. <היו"ר ראובן ריבלין:> בירושלים, נו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על כל פנים, אני עניתי לפרופסור, אני גם אמרתי את זה בוועדה, ואני מוצא לנכון להגיד את זה גם במליאה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לפעמים אומרים על אנשים "מתנחלים". לא אמרת איזה קללה. אם היו אומרים שאני מתנחל, הייתי מתגאה. לצערי הרב, לא אומרים. <שלמה מולה (קדימה):> הרב גפני, אתה אמרת שאתה הולך עם קדימה. השאלה לאן אתה הולך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, חבר הכנסת מולה, אני אסביר לך. יש שלושה כפתורים, כאשר הוא יגמור לדבר, להצביע. הירוק זה בעד החוק שהוא מציע, הצהוב זה אם אתה לא יודע, מהסס – תימנע, ובאדום, שאתה לא מכיר אותו בכלל, אתה יכול להתנגד לחוק, בזה נגמור עניין, מה קרה. <נינו אבסדזה (קדימה):> אבל הוא מתייחס אלינו מפני שאנחנו בקואליציה, אז אנחנו גם רוצים להיות נורא מנומסים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תשמעו, קודם כול קואליציה זה לא דבר שהוא – יש משמעת, זה דבר חשוב – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אבל אני בניגוד למצפוני אף פעם לא אצביע מפני שאלקין יאמר לי להצביע. אני אצביע כי אני חושב שזה נכון. אם בניגוד למצפוננו – אנחנו, מיקי ואני, לא כל דבר שאומרים לנו, מוכרחים, אנחנו מצביעים. אם אנחנו יכולים לחיות עם זה אף שאנחנו לא אוהבים, אז לפעמים נצביע. אם אנחנו לא יכולים, אנחנו אף פעם לא נצביע. אז אני מציע לכולכם להצטרף לתנועת ז'בוטינסקי ולהצביע לפי מצפונכם, זה הכול. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש, אדוני היושב-ראש, אני מעריך שייתכן שהגברת הזאת, הפרופסור, תרצה להגיש בג"ץ. אני מעריך כך, לפי תוכן המכתב, כך נראה לי. ולכן אני אומר במליאת הכנסת כמו שאמרתי בוועדה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חשוב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אין בסיס משפטי או חוקי כלשהו לטיעון במכתב שלה. אין בסיס חוקי לטיעון במכתב שלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה עוד מדבר הרבה? אז אני מחליף. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני כבר יוצא, אני כבר מסיים. ולכן אני סבור, רבותי חברי הכנסת, אני סבור שאין להגדרה הזאת הגדרה פוליטית, ימנית או שמאלית או מרכז. ההגדרה היא האם אנחנו סבורים שצריך להוסיף למטרות של חינוך ורווחה ובריאות ודת וכל מה שקיים בסעיף הזה, האם גם עידוד ההתיישבות. לא הסכמתי, לא להוסיף מלים נוספות ולא לגרוע מהן. ולכן אני, מכיוון שאין הסתייגויות, אני מבקש מחברי הכנסת – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> החוק הזה מופיע ברישא של פרשת בחוקותי. <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו השתכנענו, אדוני. חבר הכנסת גפני, אנחנו משוכנעים. תודה, תודה, תודה, זה לא דיון עכשיו. אם סיימת לשכנע אותנו, אנחנו לא בדיון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ואני הייתי מסכים, חבר הכנסת שנלר, לשים בחוק את מה שכתוב בפרשת בחוקותי, אבל אתה יודע שלא הייתי מצליח להעביר את זה פה היום. <עתניאל שנלר (קדימה):> אתי היית מעביר את זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתך כן. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. כפי שאתה אמרת, להצעה הזאת אין הסתייגויות, אבל יש בקשות לרשות דיבור. חבר הכנסת אריאל. אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אם לא יהיה פה – חבר הכנסת חנא סוייד. אם לא יהיה פה – חבר הכנסת חנין. ואחרון הדוברים – חבר הכנסת עפו אגבאריה. חמש דקות לכל דובר. בבקשה, אדוני. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> חמש דקות לכל דובר? <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, גברתי. אבל חמש, על השנייה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק היא יותר מראויה. יש הרבה חוקים שאנחנו מעבירים פה, אבל אני שמח שחברי הכנסת פיניאן ואלקין, ונוספים אולי, אני לא זוכר, מובילים את החוק הזה יחד עם יושב-ראש ועדת הכספים לעבר אישור. אני חושב ומציע לעמיתי, לחברי חברי הבית, לא להצביע נגד החוק הזה. יש דברים רבים משותפים, ולא צריך לראות צל הרים כהרים. זה לא נועד לחזק דווקא את בית-אל או ענתות או את שילה וחברון. זה חוק שנועד למטרות כלליות, שוות, אחידות לכולם, וכל מי שעונה להגדרה של החוק יוכל ליהנות מההטבות הגלומות בו. ההתיישבות היא ערך לא מימי הביל"ויים ולא מימי "השומר", ולא מימי "ההגנה" ולא מימים של "גוש אמונים". ההתיישבות היא מתחילת היות העם היהודי, מאברהם אבינו, יצחק, יעקב ובניו, עד היום הזה ועד עולם. אנחנו חלק משרשרת ארוכה של התיישבות, או כפי שכתוב בספר יהושע: התנחלות. מבחינתי המלה מתנחלים, התנחלות, היא מלה של כבוד, של הערכה, של עשייה. אצלנו, כשהייתי אומר, נניח, לידידי יושב-ראש הסיעה כצל'ה, שהוא מפא"יניק, זהו תואר כבוד; "מערכניק" זה כבר משהו אחר. אנחנו מכבדים את ההתיישבות. אנחנו תלמידים של המתיישבים במאה האחרונה, של ההוזים והחוזים והמיישבים, ובעזרת השם נמשיך להתיישב בכל חלקי ארצנו, מאילת ועד קצרין, מבית-אל ועד עמונה, ובעזרת השם עלה נעלה, בעזרת השם, ונוכל לה. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. השארת עודף לפעם – יש לנו פה חקיקה עד הלילה, אז אתה יכול – יכול להיות שנשקול לתת לך את זה בהצעת חוק אחרת. חבר הכנסת ברכה – אינו נוכח. חבר הכנסת חנא סוייד – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. חמש דקות. אחריו – אני לא רואה פה את חבר הכנסת אגבאריה. אם יהיה – ידבר, אם לא – נעבור להצבעה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אין סיבה, אין צורך ואין טעם להתחבא. חבר הכנסת אריאל אמר לנו פה בצורה פשוטה, בצורה גלויה ובעברית אמיתית: החוק הזה עוסק בהתנחלות. הוא לא מוצא טעם להסתתר, הוא לא מוצא טעם להתחבא. ואני מציע לכולנו להפסיק להסתתר ולהתחבא כי עדיף להתווכח כאשר יש ויכוח, אבל לומר בגלוי, על השולחן, על מה אנחנו מתווכחים. חבר הכנסת גפני, אני שמעתי בקשב רב את דבריך, ואתה יודע שאני מאוד מעריך אותך כפרלמנטר וגם כיושב-ראש ועדת הכספים, אבל אני רוצה לומר לך ולעמיתי חברי הכנסת שהכוונה של החקיקה הזו מתחילת הדרך היתה ברורה וגלויה. המטרה של החקיקה הזו היתה לייצר ערוץ נוסף שיאפשר לעודד העברת כספים לטובת בנייה ופיתוח של התנחלויות. ואני אומר, עמיתי חברי הכנסת – אגב, היוזמים לא הסתירו את זה בהגינותם. לא הסתירו את זה. נכון שהמבנה של החוק כפי שאושר, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, בוועדה שבראשותך, הוא כללי. לא מוזכרים שם שטחים כאלה או אחרים. אבל הכוונה היא כוונה ברורה והמהלך הפוליטי שמאחוריה הוא מהלך ברור. ואני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת: מה שמדינת ישראל השקיעה ומשקיעה בהתנחלויות בצורה ישירה ובצורה עקיפה יכול לעורר רק קנאה של מי שנמצא במדינת ישראל, כי בעצם יש פה כבר מזמן שתי מדינות לשני עמים: יש מדינה אחת שנמצאת מעבר ל"קו הירוק", בהתנחלויות, ושם יש, עמיתי חברי הכנסת, שירותי רווחה ושירותי חינוך, ושבעה עד עשרה תלמידים בכיתה, ובאמת, תנאים נפלאים מכל בחינה ואופן, ומי שעובר לגור באותן התנחלויות גם יכול לקבל דירה בזיל הזול, כמו שחבר הכנסת כץ יאשר לנו – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> סטלין גם שמש העמים, לא? <דב חנין (חד"ש):> זה לא נכון. זה לא נכון, חבר הכנסת אלדד. אבל חבר הכנסת כץ בכל זאת יכול – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> לא מתאים לך, לא מתאים לך, פרופגנדה זולה. <דב חנין (חד"ש):> למה זולה? היא דווקא יקרה. אבל הדירות הן זולות. דירות בשטחים הן זולות והסבסוד שמדינת ישראל נותנת להתנחלויות הוא סבסוד מסיבי, כאשר בתוך ישראל שירותי הרווחה מקוצצים, מערכות החינוך מופרטות ועוברות דיאטה רצחנית, הבריאות מצטמצמת. אותם אנשים שנמצאים בהתנחלויות זוכים לתנאים אחרים משופרים, מועדפים, בכל פרמטר ומכל בחינה. ועמיתי חברי הכנסת, עכשיו מציעים לנו עוד ערוץ של תגבור, עוד ערוץ שיאפשר עוד עידוד ותמיכה והעברת כספים לטובת המערך הזה של ההתנחלויות. עמיתי חברי הכנסת, הבעיה הגדולה מאחורי כל המהלך הזה איננה, כמובן, רק הבעיה המשפטית, וצדקה פרופסור רדאי שפנתה ליושב-ראש ועדת הכספים בעניין הזה, כי לתמיכה בהתנחלויות ולתמיכה כספית בהתנחלויות יש משמעות משפטית חד-משמעית וברורה. לא צריך לחזור ולומר פה מעל במת הכנסת, אבל אני אומר את זה פעם נוספת, שהתנחלויות מנוגדות לחלוטין לאמנת ז'נבה השלישית, שאוסרת לחלוטין על מפעל כמו מפעל ההתנחלויות. אבל מעבר לשאלה המשפטית, מעבר לעמדתו של המשפט הבין-לאומי בעניין הזה עומדת שאלת האינטרס – הרי למה נועדו ההתנחלויות האלה? למה עושים אותן ולמה בונים אותן? המטרה שמאחורי בניית ההתנחלויות ידועה וברורה לכולנו: המטרה היא לייצר עובדות בשטח, לשנות את המציאות, לגרום לכך שהסדר שלום ישראלי-פלסטיני שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים, על חלוקת הארץ, על מדינה פלסטינית בצדה של מדינת ישראל – הסדר כזה לא יתאפשר. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו היא לא רק הצעת חוק בלתי שוויונית מכיוון שהיא מקבעת ומחזקת את המעמד המועדף של תושבי ההתנחלויות לעומת אזרחי ישראל, הצעת החוק הזו היא לא רק בעייתית מבחינת אי-הלימתה למשפט הבין-לאומי ולהתייחסות הבסיסית שלו להתנחלויות כדבר בלתי אפשרי, בלתי מותר, מנוגד לדין הבין-לאומי של דיני המלחמה, אלא הצעת החוק הזאת מנוגדת לחלוטין לאינטרס של כל בני-האדם שחיים בארץ הזאת אם אנחנו חפצים בשלום, בשלום אמיתי, שלום של צדק והגינות לשני העמים. כי ההתנחלויות האלה, עמיתי חברי הכנסת, מוקמות בשטחים שבהם צריכה לקום אותה מדינה פלסטינית, שרק ההקמה שלה בצד מדינת ישראל תבטיח, עמיתי חברי הכנסת, שלום וביטחון אמיתי לשני העמים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> ולכן, עמיתי חברי הכנסת, בשמי ובשם סיעתי אני מציע להתנגד לתיקון המוצע, התיקון המזיק, הבעייתי, המסוכן והמיותר הזה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. משום שאין הסתייגויות לחוק אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. אני מעמיד להצבעה את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191) – בקריאה השנייה. הצבעה מס' 3 בעד סעיף 1 – 31 נגד – 13 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 31 בעד, 13 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה השנייה. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, האם לעבור לקריאה השלישית? באישורו של היושב-ראש אנחנו נעשה זאת. הצבעה מס' 4 בעד החוק – 33 נגד – 13 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 191) עברה ברוב של 33 חברי כנסת, 13 התנגדו, אין נמנעים. החוק ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל לאחר שעבר בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. <הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2012> [מס' כ/413; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 28423.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אופיר אקוניס:> לבקשתו של יושב-ראש הקואליציה אנחנו משנים לרגע את הסדר ועוברים לסעיף מס' 8 בסדר-היום. לא, אדוני. אתה רוצה להחליף את יושב-ראש הקואליציה? אין לי בעיה. אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הקואליציה, לשר האוצר יש בקשות? נא לתאם לפני. אני הודעתי שאנחנו עוברים לסעיף 8. הוא מבקש לעבור לסעיף 9. יופי. מצוין. אני מאוד מודה לשר האוצר. אדוני, אני מצטער, אנחנו בסעיף 8, הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), קריאה שנייה ושלישית. אני הודעתי, חבר הכנסת חנין, עוברים לסעיף 8 בסדר-היום. <דב חנין (חד"ש):> מה זה עוברים? מה קרה לכל הסעיפים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מייד נחזור אליהם. אל תדאג, לא נפסח על שום סעיף. ובכן, הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) – אנחנו בהשלמת הצבעה בקריאה השנייה, ואנחנו מצביעים על סעיפים 11–25 שטרם הוצבעו. נצביע עליהם בקריאה שנייה, ולאחר מכן נשלים את ההצבעה בקריאה השלישית. ובכן, אנחנו באבחת חרב מצביעים על 11–25. מי בעד? מי נגד? זו קריאה שנייה. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 11–25 – 32 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 11–25 נתקבלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 32 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק שירותי תעופה – סעיפים 11–25 עברו כנוסח הוועדה בקריאה השנייה. יושב-ראש הוועדה לא נמצא פה, אבל הוא כבר נתן את הסכמתו בסיבוב הקודם לקריאה שלישית. התקבלה הסתייגות. הוא לא נמצא אתנו, אז אנחנו נעבור עכשיו לקריאה שלישית. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 35 נגד – אין נמנעים – אין חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> 35 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) התקבלה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, והחוק ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012> [מס' מ/534, פ/1867/18, פ/1911/18, פ/2192/18; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 12226, עמ' 12227, עמ' 12228; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו חוזרים לסדר-היום – לסעיף 6 על סדר-היום: הצעת חוק הדיור המוגן. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. איפה הוא? בבקשה, אדוני. אתה כבר פה, אתה זריז מאוד, לא ראיתי שהתקדמת בינתיים. כולל לוח התיקונים. בבקשה, אדוני. קריאה שנייה וקריאה שלישית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. אנחנו עומדים פה על הדוכן ומציגים הצעות חוק, ואני רוצה להגיד לכם שהצעת חוק כזאת מורכבת לא זכורה לי הרבה מאוד זמן; הצעת חוק של 35 עמודים, עם מאות סעיפים, מעין הצעת חוק "מסחרית", בין אלה ששמים את מיטב כספם בדעה צלולה, ובוררים להם שינוי צורת חיים בדיור מוגן, לבין אלה שנותנים להם את הדיור המוגן, ואיך מבטיחים גם את הכסף וגם את תנאי החיים ואת רמת החיים אחר כך, ואת כל התנאים. הצעת החוק הזאת – שלוש שנים, אם לא יותר, לפחות בוועדה, עם שעות של דיונים, וזה לא היה קל – וזה לא היה קל, וזאת הצעת חוק ממשלתית ששולבו בה שלוש הצעות חוק פרטיות; של גדעון עזרא, זיכרונו לברכה – עדיין בשבעה – ואנחנו פה מעלים הצעת חוק שהוא היה אחד מיוזמיה, כמו כן חבר הכנסת אורי אריאל, שייבדל לחיים ארוכים, וכל אלה שאני נוקב בשמם עכשיו, שהצטרפו להצעה הזאת, שייבדלו לחיים ארוכים, זה איתן כבל, ציון פיניאן ויעקב אדרי, ואני רוצה לברך אותם על יוזמתם הברוכה. כמו כן אני רוצה לברך את חבר הכנסת בוז'י הרצוג, שהיה שר הרווחה, וגם כן דחף לכיוון הצעת החוק הזאת. בהצעת החוק הזאת, המונחת לפניכם, מוצע להסדיר בחקיקה את פעילותם של בתי הדיור המוגן, בשל המאפיינים הייחודיים של המגורים בבתי הדיור המוגן. הדיירים בהם הם אנשים מבוגרים אשר עוזבים את דירת מגוריהם ועוברים להתגורר בבית הדיור המוגן ורואים בו את ביתם. בין הדיירים למפעילי בית הדיור המוגן נכרת הסכם ארוך-טווח אשר מסדיר את ההיבטים המהותיים לגבי מגוריו של דייר בבית הדיור המוגן בעשרות השנים הבאות, ובחלק ניכר מהמקרים יכולת המיקוח של הדיירים לגבי אותם חוזים היא מעטה. כמו כן, יש צורך להבטיח כי לדיירים בבית הדיור המוגן יינתנו תנאים הולמים, שיבטיחו את שלומם ואת רווחתם. אפרט את ההוראות העיקריות שבחוק המוצע: א. חובת הרישוי – בהתאם למצב כיום, כל אדם יכול להפעיל בית דיור מוגן, ללא רשיון, ללא פיקוח ובקרה של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. בהצעת החוק מוצע לקבוע חובת קבלת רשיון כתנאי להפעלת בית דיור מוגן ואת התנאים למתן הרשיון. ב. חובת מסירת מסמך גילוי לדייר לפני חתימה על הסכם התקשרות – כדי למנוע מצב שבו הדייר חותם על הסכם בן עשרות עמודים שבו חבויים סעיפים מהותיים ללא שהדייר מבין את מהותם, מוצע לקבוע כי לדייר יימסר לפני החתימה על ההסכם מסמך גילוי, ערוך לפי טופס שקבע השר, ובגודל אותיות מסוים, שבו יפורטו כל ההסדרים המהותיים בהסדר ההתקשרות בצורה ברורה וחד-משמעית. הסכם ההתקשרות שייחתם בהמשך עם הדייר יהיה מבוסס על ההסדרים שפורטו לדייר במסמך הגילוי. במסמך הגילוי יפורטו בין היתר העניינים הבאים: התשלומים לבית הדיור המוגן, תנאים למעבר למחלקה סיעודית, אם יצטרך במהלך השנים, לרבות העלות הכרוכה בכך, השירותים שיספק בעל הרשיון לדייר בבית הדיור המוגן, הפיקדון, החזרי פיקדון, אם צריכים, וכן הלאה. ג. תשלומים לבית הדיור המוגן – בחלק מהסכמי ההתקשרות שנערכו בין הדיירים לבין בית הדיור המוגן נקבעו הוראות שמאפשרות למפעילי בית הדיור המוגן להעלות את גובה התשלומים לפי שיקול דעתם. ברור כי הדייר מפתח תלות בבית הדיור המוגן, ואינו חופשי לעוזבו, ויכולתו לעשות כן הופכת קשה יותר משנה לשנה בשל גילו וההשקעה שהוא השקיע בבית. לפיכך על ההסכם לספק לדייר את הביטחון והוודאות גם מבחינה כלכלית, כדי שהדייר ידע עם כניסתו לבית הדיור המוגן מהי עלות הדיור בבית הדיור המוגן ויוכל לכלכל את צעדיו בהתאם, כדי שלא ייאלץ לעזוב את בית הדיור המוגן בערוב ימיו בשל חוסר יכולתו לעמוד בתשלומים. כדי להבטיח זאת מוצע לקבוע בחוק את ההוראות האלה: 1. לא ייגבה מדייר תשלום שלא פורט בהסכם ההתקשרות עמו, אלא אם כן הדייר נתן את הסכמתו לכך; 2. דמי האחזקה לא יעלו מעבר לשיעור עליית המדד, אלא בהתאם לשינוי בעלויות התפעול השוטף של בית הדיור המוגן, ובכל מקרה, לא יותר מהשיעור המרבי שנקבע בהסכם ההתקשרות. ד. בטוחות להשבת כספי הפיקדון – בדרך כלל נדרש דייר להפקיד בידי בעל רשיון הפעלה, עם כניסתו לבית הדיור המוגן, תשלום חד-פעמי המכונה פיקדון, אם כתשלום שעל בית הדיור המוגן להשיבו, כולו או חלקו, על-פי מנגנון שחיקה הקבוע בהסכם, במקרה של עזיבת בית הדיור, ואם כתשלום אשר ניתן כבטוחה לעמידתו של הדייר בתנאי ההסכם. כיום אין הפיקדונות הללו מבוטחים, על-פי דין. קיים חשש כי אם בית דיור מוגן ייקלע לקשיים לא יוכלו הדיירים לקבל חזרה את הסכומים ששילמו כפיקדון. על כן מוצע לחייב את בעל רשיון ההפעלה לתת לדייר בטוחות כדי להבטיח את הכספים במקרה של חדלות פירעון, אלא אם הדייר ביקש בכתב לוותר על קבלת הבטוחות. הבטוחות המוצעות הן: ערבות בנקאית, ביטוח הדייר בחוזה ביטוח, העברת 40% מהפיקדון לנאמן או רישום משכנתה ראשונה על המקרקעין לטובת הדייר. מוצע לקבוע כי המפעיל של בית דיור מוגן יישא ב-20% מהעלות הכרוכה במתן הבטוחות וביתרת העלות יישא הדייר. ה. זכותו של דייר לשכן מטפל בדירה כפוף לתנאים הקבועים בחוק המוצע. ו. הגבלות על פינוי דייר מבית הדיור המוגן – בשל העובדה שבעבור האוכלוסייה המבוגרת המתגוררת בבתי דיור מוגן הדירה בבית הדיור המוגן מהווה בית לכל דבר ועניין, ובשל התוצאות הקשות אשר עשויות להיות לפינויו של דייר מדירתו בבית הדיור המוגן אשר עלול למצוא עצמו ללא קורת גג, מוצע להגביל את האפשרות לפנות דייר מבית הדיור המוגן לעילות הקבועות בחוק וכפוף לתנאים הקבועים בחוק, לרבות לעניין השהיית הפינוי לפי בקשת הדייר, או זכות לערעור על החלטת הפינוי בנסיבות מסוימות. ז. חובת הקמת מחלקה סיעודית בבית דיור מוגן שבו 250 דירות. אני רוצה לציין כי החוק המוצע נתקבל בוועדה, רובו ככולו, תוך הסכמות בין כל הצדדים הרלוונטיים: הדיירים, מפעילי בתי הדיור המוגן ומשרדי הממשלה, לאחר שהיו מחלוקות רבות בין הצדדים. ולפיכך אני יכול לקוות כי החוק הוא חוק מאוזן, הוא יצליח להגן כראוי – רוברט טיבייב, החוק הזה, תאמין לי – – <קריאה:> חשוב מאוד. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – הוא רשום על לפחות שלושה – – – אל תשכנעי אותו, הוא יכול להצביע נגד אם הוא רוצה. – – – על-ידי שלושה-ארבעה חברי סיעתך שבאו לישיבות והקדישו מזמנם; הקדשנו כולנו. <שלמה מולה (קדימה):> אני בין היוזמים. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה גם חוק – – – אדוני יושב-ראש הוועדה, זה גם חוק – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אמרתי את זה, שלמה מולה. אמרתי שאתה בין היוזמים, ובישיבה האחרונה, בשעה 21:00 אמרת לי: אני יכול ללכת? אמרת שאתה סומך עלי. אמרתי: אתה יכול ללכת. אתה זוכר? ואללה. <היו"ר אופיר אקוניס:> זה גם חוק שאף אחד מאתנו כמעט לא יכול – זאת אומרת, רבים מאתנו יגיעו לגיל שבו יצטרכו דיור – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> ואני מקווה שנהיה שם. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> והחוק מאוזן והוא הצליח להגן כראוי על זכויות הדיירים בבתי הדיור המוגן תוך שמירה על חופש העיסוק ויכולת הניהול של בתי הדיור המוגן. אני קורא לכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. החוק היה מורכב, ואני רוצה למסור תודה לצוות המסור של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וליועצת המשפטית של הוועדה שמרית גיטלין-שקד ששקדה ימים ולילות לקדם את החוק. ותודה גם לרינת ויגלר ונועם פליק ממשרד הרווחה, לרוני נויבואר והילה דוידוביץ ממשרד המשפטים, שגם כן ישבו וטרחו, שעמלו רבות ועשו לילות כימים בעבודה על החוק, ולכל מי שעזר בקידומו של החוק. ואם אנחנו מדברים על תודות אי-אפשר בלי יו"ר הוועדה המיתולוגית וילמה מאור והבנות – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יו"ר הוועדה? אתה יו"ר הוועדה המיתולוגי. היא מנהלת הוועדה המיתולוגית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> ואללה, היא מנהלת הוועדה והיא מנהלת אפילו את יו"ר הוועדה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אוקיי, הבנתי. מאה אחוז. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> ולבנות ענת, אתי ומעיין, וכן לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו, שהיה – – – <קריאה:> מעיין המתגבר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אילן, בוודאי. לא הבנתי, לא היה חוק בעניין הזה לפני כן? בעניין הדיור המוגן. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> מה? לא. לא, לא היה חוק. זה הצעת חוק ממשלתית. <יעקב אדרי (קדימה):> פעם ראשונה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא ייאמן. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הצעת חוק ממשלתית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חשובה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – שאני אומר לך, באה תוך כעס של כולם – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – אבל הסכמה של כולם: דיירים, מפעילים. <היו"ר אופיר אקוניס:> יפה. תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, הוא אמר, הוא אמר. הוא אמר שהיו הרבה תיקונים. ו-500 עמודים אמר? כמה אמרו? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> 35 עמודים ומאות סעיפים, מאות סעיפים בהצעת החוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> מאות סעיפים, מאות סעיפים ו-35 עמודים. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תשמע, זה מין חוק הסדרים. אם זה היה חוק הסדרים, זה היה נגמר וכולם כועסים. ופה אני אומר לך, זה היה חוק מאוזן, שבשורה התחתונה כולם שמחו – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – – מחוק ההסדרים. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – ופעם נוספת, אני לא יודע אם יצא לי להיות פה ולהגיד על הצעת חוק של גדעון עזרא, שגם כן היה רוח פעילה ובא לישיבות על הצעת החוק הזאת. אז הנה אני יכול פה לעמוד ולהגיד שהוא היה בין היוזמים ובין התורמים לעיצובו של החוק המסובך הזה, ואני מקווה שהחוק הזה יקבל תמיכה במליאה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, אדוני. לחוק הזה לא התקבלו הסתייגויות, אבל נרשמו שתי בקשות דיבור. הראשונה – של חבר הכנסת שלמה מולה; בבקשה, אדוני, חמש דקות. והשנייה – של חבר הכנסת אורי אריאל, שאם לא יהיה פה נעבור מייד להצבעה. <יעקב אדרי (קדימה):> – – – לדבר במקומו. <היו"ר אופיר אקוניס:> מה זאת אומרת? לא נרשמת. אין לך הסתייגות דיבור. <יעקב אדרי (קדימה):> לא, אני רוצה לברך אותו. זה חוק לא פשוט. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני בהחלט מצטרף לצער של משפחת עזרא. והאמת היא, גדעון הוא זה שרתם גם אותי להיות שותף להצעת החוק הזו. הצעת החוק הזאת בעצם, לפחות בצד שלנו, נולדה אחרי שאנחנו ראינו כתבה בטלוויזיה על איזה בית-אבות באחד היישובים במרכז הארץ, לא רוצה להגיד את שם היישוב, וראינו בעצם – מכיוון שאותו בית-אבות היה בית-אבות פיראטי, שלא היה לו רשיון הפעלה ואנשים בעצם שמו את מיטב כספם במקום הזה, בן-לילה גילו: לא ניתנו להם, לא שירותים, אין אף גוף שיכול להיות האחראי בכלל, ומשרד העבודה והרווחה העביר את זה למקום אחר, את האחריות. משרד אחר העביר את זה למקום אחר. בעצם התעוררנו ושאלנו שאלות: איך יכול להיות שדווקא אותם אנשים שבנו את המדינה הזאת, נתנו את כל חייהם, את זמנם, באמת באמת למען השירות של המדינה הזו, דווקא כשהם מזדקנים המדינה לא מגינה עליהם; כשהפכו להיות מחזקים ליותר חלשים המדינה בעצם התנערה מהם. אני בהחלט השתתפתי בדיון פעיל שערך יושב-ראש הוועדה, באמת כדרכך בקודש. עשית באמת, ברגישות המתבקשת, ועברת בין סעיף לסעיף. רצית להעביר הכול בהסכמה, גם עם הדיירים. הזמנת את הדיירים, את הנציגות שלהם. גם את אלה שבאמת מתכוונים להפעיל, שירגישו שהם מפעילים אבל תמורת זה בכל זאת מקבלים משהו. גם המדינה, שבאמת לא תיסוג מהאחריות הכוללנית שלה. אני רוצה להודות לך, באמת באופן אישי, על שגילית רגישות רבה כשאמרת: אנחנו נחזור, נקיים הצבעה ודיון בכל סעיף. קודם כול, בואו נלך על מה שמוסכם. ואחר כך הושבת את האנשים גם כן כדי שיגיעו להסכמה – שלא נכפה עליהם כמחוקקים אלא שהדברים יעברו באמת בהסכמה. אני רוצה להודות לך, חיים כץ, באמת מכל הלב. גם בשעות הלילה – אני יודע, אפילו באותו ערב, כשידענו שאולי הכנסת הולכת להתפזר, באותו לילה אמרת: הכנסת הזאת לא תתפזר לפני שאנחנו נעביר את החוק. אכן, הושבת – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו הבנו למה, עכשיו הבנו למה הכנסת לא התפזרה. לא הבנו איך זה, אדוני היושב-ראש. <שלמה מולה (קדימה):> אפילו באותו – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> עכשיו הבנו. כל הפרשנים הפוליטיים טעו. עכשיו הבנו למה הכנסת לא התפזרה – – <שלמה מולה (קדימה):> אפילו הזמין לנו – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> – – הודות ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. בכלל אתה – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – – הסנדוויצ'ים. <שלמה מולה (קדימה):> אפילו הזמין לנו סנדוויצ'ים בלילה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה בכלל פריווילגיה, כל הכבוד. <שלמה מולה (קדימה):> – – הזמין לנו סנדוויצ'ים כדי שבאמת נוכל גם לא להיות רעבים לפחות כשאנחנו באמת עוברים על כל סעיפי החוק, ותודה רבה לך. אבל מעל לכול, אדוני היושב-ראש, באמת באמת, בחקיקה הזאת מי שיצאו נשכרים, מי שירוויחו באמת, זה אותם אנשים קשישים. בעצם מה שהם מבקשים – שמים כסף, אבל רוצים שכספם יהיה בטוח. הוא לא יורד לטמיון אלא תמורתו הם מקבלים את השירות הטוב ביותר עד שבעצם בסופו של דבר יצטרכו. כנראה אף אחד מאתנו לא יחיה מעל 120 שנים, אבל לפחות שיהיו בטוחים שהמדינה ערבה גם לכספם, גם לשירות שמגיע להם. <היו"ר אופיר אקוניס:> אל תהיה בטוח, כי תוחלת החיים עולה בישראל כל הזמן, והיא עולה נורא – אתה יודע. אז תהיה – – – <שלמה מולה (קדימה):> אין לי בעיה שגם תוחלת החיים בישראל – אתה יודע מה? אבל הסעיפים, כשאתה עובר אחד-אחד – באמת גם ההגנה על כספם של אנשים, הרגישות, השירות שהם מקבלים. ואני חושב שהצעת החוק הזאת – ראו, אפילו אין לה מתנגדים בתוך הבית הזה. זאת אומרת, החוק עובר בקונסנזוס, בהבנה מוחלטת של כל הבית הזה. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. שוב, גם לצוות, באמת צוות הוועדה, על המסירות ועל גילוי הרגישות ועל העברת החוק. אני מוכרח להגיד: אילולא היו שתי הצעות חוק פרטיות לא בטוח שמשרד העבודה והרווחה היה רץ והיה הולך ובאמת יוזם הצעת חוק. לפעמים גם בהצעות חוק פרטיות – תמיד יש הישגים כלשהם. אנחנו הופכים להיות זרז של הממשלה. לחוקק חוק זה דבר חשוב. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת יעקב אדרי, אחד היוזמים. מותרת לו על-פי התקנון דקה להודות – בבקשה, אדוני, לפני הקריאה. אחרי? לא חשוב, הוא כבר עלה. דקה, דקה. <יעקב אדרי (קדימה):> אני לא יודע למה סגן היושב-ראש – אני לא רוצה להגיד מתנכל, אבל – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חס וחלילה, חס וחלילה. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <יעקב אדרי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נהוג אחרי, אבל אנחנו, לפנים משורת הדין, נתנו לך לפני. <יעקב אדרי (קדימה):> לא, זה לפי התקנון. <היו"ר אופיר אקוניס:> אומרת המזכירה שאחרי, אבל זה ממש לא חשוב. <יעקב אדרי (קדימה):> טוב, אני מאוד מודה לך, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, על שאפשרת לי לעלות ולדבר. אני לא מהדברנים הגדולים פה, אבל מצאתי לנכון לעלות ולומר כמה מלים. אני חושב שאם הכנסת, בסופו של דבר, חבר הכנסת חיים כץ, טוב שלא התפזרה, אז זה אולי בגלל אחד החוקים – אולי טוב שהכנסת לא התפזרה וטוב שאפשר להעלות את החוק. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גם אם היא היתה מתפזרת היינו מעבירים אותו. <יעקב אדרי (קדימה):> לא יודע, לא יודע. יכול להיות, לא יודע. <קריאות:> – – – <שלמה מולה (קדימה):> היה מוכן, דרך אגב. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, אתה צודק. <יעקב אדרי (קדימה):> אפשר? אני לא יודע. המבינים אומרים שאפשר – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ממשלתיות היה אפשר להעביר עד לבחירות. כך קבעה הנשיאות. אתה צודק. <יעקב אדרי (קדימה):> – – ואני אומר, טוב שלא נתנו לחוק הזה להיעלם, או אני לא יודע מה היו עושים בכנסת הבאה, ואני לא יודע מה היה קורה. אני רוצה לומר כבר בתחילת הדברים שלי שאני לא הייתי בהרבה דיונים. <היו"ר אופיר אקוניס:> במקרה הזה תחילת הדברים הם גם סוף הדברים, אז תשים לב. <יעקב אדרי (קדימה):> אני לא הייתי בהרבה מן הדיונים, הייתי מעט מאוד. אבל החוק הזה הוא אחד החוקים החשובים שוועדת העבודה והרווחה חוקקה, ואני הייתי ממש בשניים-שלושה דיונים וראיתי באיזה להט התווכחו, וכמה היה קשה, וכמה התווכחו על כל סעיף. אבל אני חושב שהיושב-ראש, בתבונה רבה, בנחישות רבה וביכולות המקצועיות שלו הצליח להביא היום לסיום מוצלח של העניין הזה. אני באמת רוצה להודות לך בשם אלפי אנשים. החוק הזה משרת אלפי אנשים ובעתיד ישרת גם אותנו, אם אפשר להגיד ככה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אין לנו כסף – – – <יעקב אדרי (קדימה):> כן. אני חושב שטוב עשה יושב-ראש הוועדה שהזכיר גם את חבר הכנסת גדעון עזרא, זיכרונו לברכה – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. יש לך עוד דקה. <יעקב אדרי (קדימה):> דקה? אני רוצה לסיים ולומר תודה מקרב לב לך, לצוות הנהדר שלך, שעשה עבודה חשובה והוציא מתחת ידו חוק כל כך טוב לעתיד של עם ישראל. תודה לכולם. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה השנייה, כולל לוח התיקונים, בהצעת חוק הדיור המוגן. קריאה שנייה – נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–58 – 36 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–58 נתקבלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> 36 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הדיור המוגן עברה בקריאה השנייה. אדוני היושב-ראש, בוודאי תסכים לעבור לקריאה השלישית. תודה. אנחנו נעבור לקריאה השלישית. אמרתי שזה כולל לוח התיקונים. אמרתי. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 36 נגד – אין נמנעים – אין חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 36 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012, כולל לוח התיקונים, עברה בקריאה השנייה והשלישית והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> גם אתה בין היוזמים? חבר הכנסת יעקב אדרי ביקש – אתה היית רשום, אבל אנחנו לא יכולים. <החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעויות בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011> [נספחות.] <היו"ר אופיר אקוניס:> נעבור עכשיו לבקשתו של יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. אתה רוצה להציג? בבקשה, אדוני; מציג את החלטת הוועדה בדבר תיקון טעויות בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה. מייד לאחר מכן נצביע ונאשר את בקשתך. זה סעיף 17 בסדר-היום, ואנחנו מקדימים אותו לבקשתך. בבקשה, אדוני. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם החלטה על תיקון טעויות שנפלו בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011, בנוסחו שהתקבל בכנסת ביום ט"ז בכסלו התשע"ב, 12 בדצמבר 2011. הטעויות, שוועדת העבודה, הרווחה והבריאות אישרה כי הן טעויות טכניות בלבד שנפלו בסעיף 56 לחוק, כפי שאפרט עתה: 1. בשל שיבוש העתקה, נוצרה כפילות בכותרת השוליים של סעיף 2ב לחוק עסקאות גופים ציבוריים, התשל"ו–1976, שתוקן בסעיף 56 האמור; 2. נפלה טעות של פליטת קולמוס כך שבסעיף 56 האמור סומנה פסקה (1) וכן סוכמו פסקאות המשנה בהתאם, חרף העובדה שאין באותו סעיף פסקאות נוספות. בהתאם לסעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, מוצע בהחלטה שבפניכם לתקן את הטעויות, וכן מוצע כי תחילתו של תיקון הטעויות תהיה ביום תחילתו של החוק, קרי ביום כ"ט בסיוון התשע"ב, 19 ביוני 2012. אני קורא לכם להחליט על תיקון הטעויות בהתאם להחלטה שבפניכם. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. אנא שוב למקומך ואז נצביע כנדרש. אנחנו מצביעים על החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעויות בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה. בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההחלטה – 27 נגד – אין נמנעים – אין החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעויות בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011, נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 27 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהחלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות התקבלה. <הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18), התשע"ב–2012> [מס' כ/452; "דברי הכנסת", חוב' כ"א, עמ' 27723; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעה הבאה על סדר-היום: הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18), התשע"ב–2012, קריאה השנייה והשלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבוד השרים, אני מתכבד להציג את הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18) לקראת הקריאה השנייה והשלישית. הצעת החוק נועדה לאפשר למפלגות המקיימות בחירות מקדימות, שבהן משתתפים רוב חברי המפלגה, לאמת את פרטי חברי המפלגה, שמות וכתובות, מול מרשם האוכלוסין, לשם יצירת קשר עם חברי המפלגה וניהול הבחירות המקדימות. כידוע, סעיף 39 לחוק הבחירות לכנסת מאפשר כבר היום למפלגות לקבל את פרטיהם המזהים של כל בעלי זכות הבחירה לכנסת, אולם המידע כאמור נמסר למפלגות רק בסמוך לבחירות לכנסת ואיננו מתעדכן באופן שוטף ותדיר, כאשר המפלגות נזקקות לו שוב לקראת קיום הליכי בחירות מקדימות. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא מקבלים. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> נכון. הצעת החוק מאפשרת למפלגה שמקיימת הליך פריימריז לפנות לשר המשפטים במהלך 75 הימים שלפני קיומן של אותן בחירות לצורך עדכון ואימות הפרטים המזהים של חברי המפלגה, תוך שהיא מבטיחה כי המידע יימסר בזמן קצר שיאפשר עדכון ועריכה של פנקס בוחרים מעודכן. שמנו דגש, אדוני היושב-ראש, על כך שהפרטיות והמידע בדבר חברי המפלגה יישמרו. לכן הצעת החוק קובעת כי לבקשה של המפלגה תצורף התחייבות בכתב שלפיה לא ייעשה שימוש במידע והוא לא יועבר לאחר אלא לשם יצירת קשר עם חברי המפלגה וניהול הבחירות המקדימות. שימוש במידע או העברתו בניגוד לחוק יהוו גם עבירה פלילית. יתר על כן, אנחנו קבענו שההליך יבוצע בדרך כזאת שלא יישארו בידי הרשם הנתונים והפרטים של חברי המפלגות, כך שלא יהיה מצב שבעצם השלטון מחזיק בידיו ומנהל מרשם של חברי המפלגה. אני מבקש להדגיש שההצעה איננה מפרטת את המנגנון הטכני שבאמצעותו יאומת המידע שבידי המפלגות מול מרשם האוכלוסין. העניין הזה צריך להיקבע בתקנות של שר הפנים שאמורות להיות מותקנות בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. כל זאת כמובן כפוף לכך שזהות חברי המפלגה לא תישמר ולא תהיה בחזקת ובידיעת מוסדות השלטון. אבל אני רוצה לומר כאן, אדוני היושב-ראש, אני הסכמתי להכליל את הסעיף הזה בחשש גדול, כי המציאות מלמדת שלא אחת התקנות לא מותקנות ואז החוק לא ניתן לביצוע. אני קורא מכאן לשרים הנוגעים בדבר לדאוג לכך שהתקנות תותקנה במועד ובזמן. אנחנו נשתדל לעקוב – – <היו"ר אופיר אקוניס:> האם החוק חייב את זה בלוח זמנים? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> – – גם מכיווננו. אני מקווה שכך אכן יהיה ולא נידרש – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל בחוק אין לוח זמנים לקביעת התקנות. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> יש, בתוך שנה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כמה? <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> בתוך שנה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אז זה הרבה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> נכון, זה הרבה, כי העניין מורכב טכנולוגית ולכן הוא מחייב זמן, אבל שנה זה זמן מספיק גם כדי להיערך וגם כדי לאשר את התקנות. אני מקווה שאכן כך יהיה. על כן, כאמור, החוק ייכנס לתוקפו בעוד שנה עם השלמת התקנת התקנות. בהקשר הזה חשוב לציין שהצעת החוק אושרה בהסכמה רחבה, ללא התנגדויות, מבלי שהוגשו לה הסתייגויות. אני מבקש גם להודות לשותפי ליוזמה הזאת, לחברי הכנסת איתן כבל ויוחנן פלסנר, כאשר ביחד אנחנו מייצגים את שלוש המפלגות הגדולות שבהן מתקיימים תהליכים של בחירות מקדימות בקרב מספר משתתפים גדול; להודות ליועץ המשפטי של הליכוד, עורך-דין אבי הלוי, שבעצם העלה בפני את הנושא והיה אחד הכוחות הדוחפים לקידום הצעת החוק הזאת ולאישורה; לצוות של ועדת הכנסת – אתי בן-יוסף, לנועה בירן-דדון ששבה אלינו מחופשת הלידה, לעאליה עודה. ובהזדמנות גם לומר תודה למור בן-אהרון שמילאה את מקומה של נועה; ליועצת המשפטית ארבל אסטרחן ולעוזרים שלי – לילך שלי, רועי שרעבי ומיכל גרסטלר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אני מבקש לאשר את החוק בקריאה השנייה והשלישית. <היו"ר אופיר אקוניס:> בהחלט. כפי שאמרתי, תודה. להצעת החוק אין הסתייגויות ואין גם בקשות דיבור. כשיושב-ראש ועדת הכנסת יגיע למקומו נעבור להצבעה. בבקשה, קריאה שנייה. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–2 – 21 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> בעד – 21, נגד – אין, נמנעים – אין. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. נעבור, אדוני, לקריאה שלישית, ברשותך. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 21 נגד – אין נמנעים – אין חוק המפלגות (תיקון מס' 18), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר אופיר אקוניס:> שוב, בעד – 21, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18) – מסירת פרטים מזהים של חברי מפלגה ממרשם האוכלוסין – עברה גם בקריאה השלישית והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. עכשיו רק נותר, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, לבקש מהמתפקדים, בכל המפלגות שבהן יש פריימריז, לבוא להצביע. מה שפעם היה קרוי "לכו להצביע", אז זה "בואו להצביע". עכשיו הכול בא על מקומו בשלום. <הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/687).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי). בשם שר המשפטים יעקב נאמן, שנמצא בכנס לשכת עורכי-הדין באילת, ראיתי, יציג השר יעקב מרגי. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בקצרה – זה כבר עניין שלו, אני מקווה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אם הוא יראה מה הכינו לי פה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אגב, אני חייב להגיד לך, אני רוצה להגיד משהו בעניין הזה. כאשר אני הייתי יושב-ראש ועדת הכלכלה והיו מכינים לי נאומים כאלה, אני פשוט הייתי עורך אותם לפני ומקריא שני משפטים, זאת אומרת שני עמודים, סליחה. לא חייבים להקריא את הכול. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אפשר להסתפק גם במצורף בזה לפרוטוקול, אבל זה לא רציני. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לפרוטוקול, אבל אני מסכים עם שר האוצר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> בזמן הזה הייתי מחסל עמוד אחד, בואו נתחיל. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי) של הממשלה עניינה תיקון חוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, במטרה להתאים את החוק לדרישות הבין-לאומיות העדכניות ובכך לקדם את המאבק בהלבנת הון ובמימון טרור בישראל. בהצעת חוק זו מוצע להטיל חובת זיהוי, שמירת מסמכים ודיווח על עורכי-דין, רואי-חשבון, יועצי מס ומתווכים במקרקעין וכן על מי שעיסוקו במתן שירותי נאמנות. כל זאת בהתייחס לפעולות מסוימות, בעלות אופי פיננסי. בדומה למנגנון הקבוע לגבי גורמים אחרים שעליהם מוטלות חובות לפי חוק זה, ובהם תאגידים בנקאיים, נותני שירותי מטבע, מבטחים, סוכני ביטוח ועוד, גם כאן מוצע כי פרטי החובות ודרכי מילוין ייקבעו בצווים. צווים אלה, על-פי המוצע, יוצאו על-ידי שר המשפטים, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט. מאליו מובן שהצווים יוצאו לאחר התייעצות עם הגורמים המקצועיים המייצגים את בעלי המקצוע הנכללים בהצעה. כן מוצע בהצעת החוק לקבוע חובת רישום על מי שעיסוקו במתן שירותי נאמנות אשר אינו נמנה על המקצועות שרישומם כבר מוסדר בחוק אחר. וכן, בדומה לגורמים שעליהם חלות כיום חובות לפי החוק – להסדיר את הפיקוח על נותני שירות עסקי לגבי מילוי החובות שיוטלו עליהם ולקבוע איסור על נותני שירות עסקי לקבל תשלום במזומן בסך 50,000 שקלים חדשים או יותר. אבקש להדגיש כי ההצעה חלה על פעולות פיננסיות או סמי-פיננסיות ואינה חלה על ייעוץ שניתן ללקוח או לייצוג בפני ערכאות שיפוטיות או מינהליות. כמו כן, ההצעה קובעת במפורש שהחיסיון והסודיות יגברו על חובות הדיווח שיוטלו. נוכח המאבק הבין-לאומי הגובר בהלבנת הון ומימון טרור, משכללים העבריינים את דרכי פעולתם ופונים לדרכים מתוחכמות יותר להלבנת הון, הלבנת כספים, ולמימון טרור. גם בישראל, בדומה לשאר מדינות העולם, הולך וגובר השימוש שעושים העבריינים באנשי מקצוע הנותנים שירות עסקי, במומחיותם ובמאפייניהם, על מנת להלבין הון. כך, למשל, בקשר לעורכי-דין ורואי-חשבון, ישנו ניצול של חשבונות נאמנות שלהם להסתרת רכוש אחר וניצול יכולתם להקים ישויות משפטיות מורכבות, לרבות הסדרי נאמנות, במטרה לטשטש את הבעלים והמקור של הרכוש וכן להשגת מראית עין של מכובדות. על מנת למנוע ניצול לרעה של שירותיהם של נותני שירות עסקי לצורך הלבנת הון, המליצו הגופים הבין-לאומיים, ובראשם ארגון ה-FATF, להטיל על מגזרים אלה חובות שונות. ארגון ה-FATF גיבש שורה של המלצות המוכרות כסטנדרט בין-לאומי למאבק בהלבנת הון, במימון טרור ובהפצת נשק להשמדה המונית. בהמלצות נקבע כי יש לקבוע חובת זיהוי, שמירת מסמכים ודיווח על עסקאות חשודות על מגזרים שונים, ובהם עורכי-דין, נוטריונים, בעלי מקצוע בתחום המשפטי, רואי-חשבון, נאמנויות ונותני שירות לחברות, כאשר אלו מבצעים עבור לקוחותיהם עסקאות מסוימות. חובות כאמור נקבעו בכל מדינות האיחוד האירופי וכן בכמה מדינות נוספות, בכלל זה יפן, רוסיה, אוסטרליה, שווייץ, דרום-אפריקה וניו-זילנד. בביקורת שארגן ארגון השייך למועצת אירופה בישראל בשנת 2008, נדרשה מדינת ישראל להתאים את החקיקה בתחום המלחמה בהלבנת הון ומימון טרור להמלצות ה-FATF, לרבות בדרך של הטלת חובות כמוצע בהצעת חוק זו. בראשית 2013 עתידה להיערך ביקורת מקיפה נוספת, ובה תיבחן שוב עמידת ישראל בהמלצות בתחום זה. נוסף על חשיבות הביקורת לצורך שיפור וייעול של המאבק של ישראל בתופעה זו, לביקורת זו חשיבות רבה גם לביסוס מעמדה של מדינת ישראל כמדינת חוק. נוכח כל האמור, וזאת לאחר שחסכתי לכם שני דפי A4, מתבקשת הכנסת הנכבדה לתמוך בהצעת החוק האמורה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לצורך הכנתה לקריאות שנייה ושלישית. אני מודה לחברי הבית. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני; מאוד מודה לך. אנחנו בקריאה ראשונה, שלוש דקות לכל דובר שנרשם. חבר הכנסת אייכלר. לא רבים אחריו. חבר הכנסת אורי אריאל, שלא נמצא, אחריו חבר הכנסת שלמה מולה, שלא נמצא. אחרי חבר הכנסת אייכלר נעבור להצבעה בקריאה ראשונה, והרשימה נסגרה בזה הרגע. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לבקש בקשר להצעת החוק. היא הצעת חוק טובה. בהזדמנות זו, שאנחנו בערב ראש חודש סיוון, אנחנו כבר בראש חודש עצמו, אני רוצה לציין שהיום, בחודש סיוון, בזמן קבלת התורה, כל נשמות ישראל בכל הדורות עמדו במעמד הר-סיני וכרתו ברית עם ה' אלוקי ישראל. זה היה – אשר ישנו פה היום ואשר איננו פה. וכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד. אומר רש"י ששאר כל החניות היו במחלוקת ותרעומת. ללמדך שהתורה היא התחנה היחידה שמאחדת את כל נשמות ישראל. שום דבר אחר לא יכול לאחד את עם ישראל, ולכן אנחנו צריכים לזכור, בכל ויכוח, שתורת ישראל היא זו שמאחדת את עם ישראל, כי האמונה היהודית נחרתה ב-DNA של כל נשמות ישראל ועברה מאב לבן ומאם לבתה, עד סוף כל הדורות. גם מי שנכנע ליצר הרע וגם מי שחשב שהוא התנתק ואפילו ניתק כמה חוטים ופתילים לרצף הדורות ונכנס בו הספק באמונה, אם הוא מתחזק וחוזר לקיים את התורה והמצוות, אמונתו מייד מתחזקת, הוא שייך שוב ל-DNA של עם ישראל. רבותי חברי הכנסת, זה לא טבעי שעם ישראל הצליח לשמור על התורה בכל התנאים. בכל הדורות היו לנו רודפים ושונאים, שרובם היו אולי משתפי פעולה כמו המתייוונים והמשומדים וכל מיני, אפילו הקומוניסטים, שניסו לגייס את אומות העולם לחוקק חוקים נגד החינוך היהודי, נגד הלבוש היהודי, והטילו מסים מיוחדים על הבשר הכשר ופעלו נגד ההתבדלות היהודית ורצו לבולל את היהודים בקרב אומות העולם. אבל מה שקרה, שהם הצליחו למחוק רק את עצמם ואת ילדיהם משרשרת הזהב ורצף הדורות. לא נשאר מהם ומהמונם שריד ופליט בעם ישראל. אבל אלה, שהם רצו לפגוע בהם והם התעקשו, הצליחו לשמור על הייחוד היהודי. וכל מי שנמצא היום בעולם, גם אם הוא חילוני מוחלט, הוא צאצא קרוב לאותו גרעין קשה של יהודים דתיים שמסרו את נפשם על לימוד תורה ושמירת מצוותיה. הם שילמו על אורח חייהם, בחייהם ובמותם. הם חיו במצוקה ובדוחק, הם היו שנואים ונרדפים רק בעוון היותם "מורדי אור", שסירבו ללכת אחרי ההשכלה, הרפורמה והקומוניזם. גם הם דיברו על יצרנות וקדמה ושוויון ועושר ואושר. אבל היהודים שעמדו בתוקף ולא ויתרו, אלה זכו שילדיהם וצאצאיהם ונכדיהם יבואו לארץ-ישראל, אפילו בארצות-הברית, ונשארו יהודים, גם אם הם לא דתיים. אני אסיים. והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור קמים שונאים מבית לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם. על זה נאמר שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לנו כי "לא ימושו מפיך מפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם". <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עם ישראל שמר על התורה במסירות נפש, בעוני ובדוחק. אבל יותר מששמרו ישראל את התורה, שמרה התורה על ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. ובכן, חברי הכנסת אריאל ומולה לא נמצאים, ואנחנו עוברים – תשוב למקומך, אני רוצה לעבור להצבעה, חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אייכלר, אני רוצה לעבור להצבעה ואני רוצה שתגיע למקום כדי לתת לך הזדמנות להצביע. אם אחר כך תרצה לחזור, לתת את הנאום שלך לפרוטוקול, אתה יכול בכל זמן. אני עובר להצבעה. קריאה ראשונה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה הראשונה, והוועדה המוסמכת לדון בה היא ועדת החוקה, חוק ומשפט, והיא תועבר לשם, כמובן. <הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופות גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/686).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעה הבאה, הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופות גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך). יציג את הצעת החוק שר האוצר יובל שטייניץ. בבקשה, אדוני. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול מברך על ההצעה שעברה עכשיו בקריאה ראשונה. המלחמה בהלבנת ההון היא מלחמה בפשע המאורגן. הפשע המאורגן ניזון מצינור החמצן של ההון השחור שהופך מולבן, להון לבן או הון אפור, ואם אנחנו רוצים להתגונן מפני הפשע המאורגן אנחנו חייבים לחנוק את צינור החמצן הכלכלי שמזין את הפשיעה המאורגנת בישראל, שחלק גדול ממנו הוא על-ידי מהלכים של הלבנת הון. לכן אני מברך על הצעת החוק הזו. מדינה חפצת חיים, דמוקרטיה חפצת חיים חייבת לעשות הכול כדי להילחם בפשע המאורגן, ואחת הדרכים הכי יעילות היא למנוע הלבנת הון, ואת זה אנחנו עושים היום. אז אני מברך את השר נאמן, שאינו פה, ואת השר מרגי, שכן פה, על המהלך החשוב הזה, ואני בטוח – הוא יובא לקריאה. אני רוצה להציג חוק אחר, אדוני היושב-ראש, שהוא חוק חשוב. החוק הזה בא לעודד קופות גמל להשקיע מקצת מכספן, כספנו, במימון פרויקטים של השכרה לטווח ארוך. למה החוק הזה חשוב? עד היום לא היו בישראל פרויקטים תעשייתיים של בניית השכרה לטווח ארוך. אנשים פרטיים משכירים דירות והם משכירים בדרך כלל לטווח קצר, כי הם תמיד רוצים את האופציה לממש את הדירות. יש אנשים בשוק שצריכים השכרה לטווח ארוך, יש לזה הרבה יתרונות, ויש אנשים ומשפחות שנזקקים לזה. ולכן אנחנו צריכים ליצור בישראל גם אלטרנטיבה של שכירות לטווח ארוך ולא רק קנייה. הסיבה לכך שעד היום לא היו פרויקטים של שכירות לטווח ארוך היא שגופים קבלניים לא רצו להיכנס לזה, מכיוון שהרווח, התשואה על ההון לא היתה מספיק גדולה, אנשים פרטיים נהנו מפטור מלא ממסים על השכרת דירות, לא חברות, ולכן לא נכנסו לזה. מה אנחנו עושים היום? אנחנו עושים דבר פשוט. אנחנו נותנים פטור לקופות גמל, פטור ממס, אם הן מממנות בנייה של פרויקטים, על ההכנסות מפרויקטים של שכירות לטווח ארוך, ובתנאי שהפרויקטים האלו כוללים לפחות שש דירות לדונם, או שתי דירות לדונם אם זה בגליל ובנגב. אנחנו ככה מתכוונים להשיג בנייה לשכירות לטווח ארוך בקנה-מידה משמעותי בישראל, באיכות גבוהה, פרויקטים שיתוחזקו כהלכה, ואנשים יוכלו, כשירצו בכך, לשכור דירה גם לחמש או עשר או גם 20 שנה אם יהיה להם צורך בזה. כך שזה מאוד טוב לשוק השכירות, זה יוריד מחירים בשוק השכירות, זה ייתן אופציה שלא קיימת היום בישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> החוק מגדיר טווח ארוך, החוק המוצע? <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן, כן, כן, רק לטווח ארוך. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, מהו הטווח הארוך? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני לא זוכר כבר בדיוק את הפרטים, אבל זה לטווח של כמה שנים ומעלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חמש ומעלה, למשל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> והחוק הזה טוב גם לקופות הגמל, כי הוא נותן להן עוד אפיק השקעה שבו אפשר להשקיע כספים עם תשואה סבירה בלי מס, ונותן לקופות הגמל יתרון על אפיקי השקעה אחרים, שיש להם את היתרונות שלהם. עכשיו, מה קורה? אדם חוסך לפנסיה, בין השאר חלק מהחיסכון הפנסיוני שלו הוא בקופת גמל – – <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא חייב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ואדם אומר לעצמו: אולי במקום זה אני אוציא את הכסף ואקנה דירה ואשכיר אותה. גם זאת דרך להתכונן לתקופת הפנסיה. אז כאן אנחנו מציעים בעצם גם אופציה לעשות את זה במידה מסוימת דרך קופת הגמל. אדם שם את כספו בקופת הגמל, קופת הגמל מממנת פרויקטים של שכירות לטווח ארוך, הוא לא צריך להתעסק בזה, יש לו הביטחון שהדבר הזה נעשה בצורה נאותה. המהלך הזה הוא חלק של הטיפול הכולל של ממשלת ישראל בבעיית הדיור, מחירי הדיור, מחירי השכירות, ואין ספק שאם נצליח לעודד כאן בנייה של פרויקטים להשכרה של עשרות ומאות דירות לטווח ארוך, זה טוב למשק, זה טוב להורדת מחירים, זה טוב למשפחות שנזקקות לכך, וזה טוב בסוף גם לקופות הגמל. לכן אני מבקש מהכנסת לאשר את החוק הזה כרגע בקריאה ראשונה, ואני משוכנע שבמהירות נאשר את זה גם בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא; חבר הכנסת אריאל – לא נמצא; חבר הכנסת מולה – לא נמצא. אני עובר לקריאה ראשונה. אדוני, נא לחזור למקום. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופות גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך), התשע"ב–2012, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופות גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך): 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההצעה עברה בקריאה הראשונה ותועבר להכנה לקריאה השנייה והשלישית בוועדת הכספים של הכנסת. אנחנו רק מבקשים, לפני שנעבור לסעיף הבא, הבהרה לגבי החוק הקודם שהעברנו. שמו של החוק שאושר: הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 18). <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/677).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות) – יציג שר המשפטים; לא נמצא. שוב השר מרגי – בבקשה, אדוני. "לעובדי שירות" זה נשמע כמו "לעובדי שירות ביטחון כללי". להם ודאי אין. זה לא "עובדי שירות" – לעובדי עבודות שירות. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> כל אחד והשירות שלו. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. אז זה לא זה. תבהיר, אם אפשר. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הצעת החוק הממשלתית שמונחת לפניכם מבקשת לתקן את חוק העונשין, התשל"ז–1977, ולקבוע כי ככלל, לנידון שנגזר עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות אסור לצאת מהארץ במהלך ריצוי עונשו. אנו סבורים כי אף שתנאי הריצוי של עונש מאסר בעבודות שירות שונים מתנאי הריצוי של עונש מאסר בפועל, במובן זה שחופש התנועה של עובד השירות מוגבל פחות מחופש התנועה של הנידון המרצה את עונשו בבית-כלא, הניסיון מוכיח כי יש למנוע את יציאתו מהארץ של עובד שירות במהלך ריצוי עונשו, זאת בשל החשש שעובד השירות לא ישוב לארץ – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יש דיון בנושא, אולי תקשיבו ואז תבהירו, כי זה הפריע לשר מרגי. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> נראה לי שאני הולך להיות סגן יושב-ראש הכנסת. <היו"ר אופיר אקוניס:> למה? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> להשליט סדר. <יריב לוין (הליכוד):> תעניש אותנו בעוד שני משפטים. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, יש סדר, הם פשוט הסבירו בקול. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> תקשיבו, אני אומר לכם, יש פה שישה דפי 4A. תתנהגו יפה, אני אקרא אחד. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק. לא – יקרא. בדיוק. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> זאת בשל החשש שעובד השירות לא ישוב לארץ לשם ריצוי יתרת עונשו או ישוב באיחור לאחר שהחסיר את ימי עבודות השירות. לכן מוצע לקבוע בחוק כי ברירת המחדל היא שעובד שירות יהיה מנוע מלצאת את הארץ במהלך ריצוי עונשו בעבודת השירות. עם זאת, מוצע להקנות לממונה על עבודות השירות סמכות לאשר לעובד שירות לצאת את הארץ במקרים מיוחדים וחריגים שבהם הוא סבור כי לא מתקיים החשש שעובד השירות יפר את תנאי עבודות השירות או יימלט מריצוי עונשו. הסדר חקיקתי דומה קיים בסעיף 13(ד) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001, ולפיו אסיר המשוחרר על תנאי מנוע מלצאת את הארץ אלא אם כן ועדת השחרורים קבעה אחרת. נוכח כל האמור מתבקשת הכנסת הנכבדה לתמוך בהצעת החוק האמורה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לצורך הכנתה לקריאות השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך, כבוד השר, מאוד מודה לך בשם כולנו. מי צועק פה בעד? עוד לא הזמנתי את חבר הכנסת אייכלר, שלא נמצא. ובכן, אנחנו עוברים להצבעה. <קריאה:> עכשיו בעד. <היו"ר אופיר אקוניס:> בדיוק, עכשיו תצעק מה שאתה רוצה. לא, אני לא קובע לך מה לצעוק. נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 12 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות) עברה בקריאה הראשונה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/677).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להצעה הבאה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה). אני מבין שגם אתה, השר מרגי, פה הכול כתוב – השר נאמן, גברתי. אז כל מה ש"נאמן" הפך לשר – בבקשה, אדוני. <קריאה:> לרשום: השר הנאמן. <קריאה:> כבוד השר הנאמן. <היו"ר אופיר אקוניס:> נאמן, זה נכון. <קריאה:> אדוני היושב-ראש, הם לא דומים? <היו"ר אופיר אקוניס:> הם דומים מאוד, בהחלט. דמיון מופלג. אוקיי, אז כל ההצעות עברו. בבקשה. אתה עושה את זה בצורה מאוד טלגרפית; טלגרפית, קוראים לזה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> זה הכול תלוי בהתנהגות של – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> יש פה מקל וגזר נוראי. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הצעת החוק הממשלתית שמונחת לפניכם מבקשת לתקן את – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא – – – לנסים זאב – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, ולהסמיך את בית-המשפט להטיל על נאשם התחייבות להימנע מעבירה, כאמצעי ענישה נוסף במקרים שבהם בית-המשפט חוזר בו מהרשעת הנאשם. רבותי, אני אומר לכם, אני בעצמי יודע שאדם מחויב מטבעו לא לעבור עבירה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – אז איזה אמצעי ענישה נוסף? אבל זה מה שמנוסח פה. אנו סבורים כי לאור תיקון מס' 104 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, שבמסגרתו תוקן סעיף 72 לחוק באופן שהסמיך את בית-המשפט להטיל על הנאשם התחייבות להימנע מעבירה במקרה של אי-הרשעה, ראוי לתקן את סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי ולקבוע שגם במקרה של ביטול הרשעה, בית-המשפט רשאי להטיל על הנאשם התחייבות להימנע מעבירה, נוסף על האפשרויות הקיימות כיום בסעיף להטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור. נוכח כל האמור מתבקשת הכנסת הנכבדה לתמוך בהצעת החוק האמורה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. אם הוא רוצה להימחק, אז פשוט ימחק את עצמו, כפי שעשו חברי הכנסת חנין ואריאל. חבל לקרוא לו כל פעם והוא לא נמצא. בכל מקרה, אני קורא לו והוא לא נמצא. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) עברה בקריאה הראשונה ותועבר גם היא להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (קבילות פסק-דין של בית-דין צבאי לתעבורה במשפט אזרחי), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/680).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (קבילות פסק-דין של בית-דין צבאי לתעבורה במשפט אזרחי) – כן, בבקשה, אדוני השר. השר מרגי שוב מציג בשם שר המשפטים. <קריאה:> והפעם – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אם הוא רוצה בכך. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השרים, הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (קבילות פסק-דין של בית-דין צבאי לתעבורה במשפט אזרחי), התשע"ב–2012, של הממשלה, מבקשת לתקן את סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, ולמחוק את אזכור בית-הדין הצבאי לעבירות תנועה מסעיף 42א(ב)(1) לפקודת הראיות, מאחר שערכאה זו כלל אינה קיימת כיום. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק-דין מרשיע חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, בתנאים מסוימים. בסעיף קטן (ב)(1) נקבעו חריגים לכלל זה, והם פסקי-דין שאינם משמשים ראיה לכאורה במשפט אזרחי: פסק-דין של בית-דין צבאי לעבירות תנועה ופסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום. בית-דין צבאי לעבירות תנועה היה ערכאה אשר הוקמה מכוח – היה צריך לאמור "היתה ערכאה", לא? – היתה ערכאה אשר הוקמה מכוח תקנות שעת-חירום (עבירות תנועה – דין חיילים), התש"ט–1949. על-פי תקנות אלו הוקמו בצה"ל בתי-דין לעבירות תנועה, אשר הרמטכ"ל מינה להם שופטי תנועה ודיינים מבין חיילי צה"ל. מינוי זה לא היה מותנה בהכשרה משפטית. תקנות שעת-חירום (עבירות תנועה – דין חיילים), התש"ט–1949, בוטלו בשנת 1975. לנוכח האמור, אנחנו מבקשים מהכנסת הנכבדה לתמוך בהצעת החוק האמורה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, אני מודה לך, אדוני. שוב, אייכלר שוב לא נמצא. אז נעבור לקריאה ראשונה. זה ייכנס לתוכנית של אייכלר יעקב, שהוא אח של אייכלר. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (קבילות פסק-דין של בית-דין צבאי לתעבורה במשפט אזרחי), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) עברה וגם היא תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) (ועדות חקלאיות), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/680).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) (ועדות חקלאיות) – בשם שר הפנים אלי ישי, לא תאמינו מי יציג. יולי אולי, יולי, אולי אתה רוצה? אתה בטלפון. לא, אולי אתם רוצים לגוון? אולי תציג בשם שר הפנים. מרגי, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה פה רק – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – שייקח סמכויות מידי. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה פשוט בשם השר. אתה המציג. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> איזו הצעה? <היו"ר אופיר אקוניס:> איזו הצעה? לתיקון פקודת העיריות, 129. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – אוויר לנשום – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כן, נכון. אחר כך יש לך עוד אחת. ואחר כך זהו, אחר כך ראשי ועדות. בבקשה. <שכיב שנאן (העצמאות):> – – – שהוא מוכן להתנדב כל הזמן. <היו"ר אופיר אקוניס:> מתאר לעצמי. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) (ועדות חקלאיות), לקריאה ראשונה. ועדה חקלאית הינה ועדת חובה בחלק מהעיריות, וקיומה מותנה בקיום מינימום של שטחים חקלאיים בשטח שיפוט של העיר או קיום מינימום אנשים העוסקים בחקלאות. ייחודה של ועדה זו הינו בהיותה משולבת: חלק מחבריה הינם חברי מועצה ואילו החלק האחר הם נציגיהם הנבחרים של החקלאים ברשות. תפקידה של הוועדה החקלאית הוא לייעץ למועצת העיר בכל עניין חקלאי ולבצע את החלטות המועצה בנושאים אלה. <יריב לוין (הליכוד):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> נשארו כמה פרדסים בשרון, אני יודע. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בעיר. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> עד היום היה משרד הפנים מופקד על ניהול הבחירות לנציגי החקלאים בוועדות החקלאיות. היות שלדעתנו אין מקום שהשלטון המרכזי יתערב באופן כה מובהק בביצוע הליך פנימי של השלטון המקומי – נדיבות יתר אני רואה פה – קובעת הצעת החוק המונחת בפניכם – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – כי ניהול תהליך הבחירה של נציגי החקלאים כאמור יהיה בידי העיריות עצמן. הצעת החוק העומדת להצבעה הינה פרי של עבודת מטה מעמיקה שבוצעה במשרד הפנים, ונוסחה גובש בהסכמת ארגוני החקלאים ומרכז השלטון המקומי. יובהר כי ההחלטה באיזו עיר תוקם ועדה חקלאית נותרת בידי שר הפנים, וההצעה קובעת כי השר יקבל כל מידע רלוונטי מהוועדה החקלאית היוצאת ומשר החקלאות, וזאת על מנת לוודא כי החלטת השר מתקבלת על סמך נתונים מהימנים בדבר מספר החקלאים והיקף השטח החקלאי בכל עיר. אין עורר על החשיבות בקיום בחירות הוגנות ומקצועיות, ולכן קובעת ההצעה כי הליך הבחירות לנציגי החקלאים ינוהל בידי צוות שימונה על-ידי ראש הרשות. חברי הצוות יהיו שני עובדי עירייה בכירים וכן יועץ משפטי של העירייה או נציגו. משקיפים לעבודת הצוות יהיו מבקר העירייה או נציגו וכן נציג החקלאים. אשר לתחילת החוק – הצעת החוק כוללת הוראת מעבר ולפיה הוועדות החקלאיות שייבחרו לפי החוק החדש יכהנו עד לאחר הבחירות הבאות לרשויות המקומיות – 2018, וזאת על מנת שלא ליצור תקופת כהונה קצרה מדי. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. לא תאמינו – – – <קריאה:> אייכלר. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון. לא נמצא. נעבור להצבעה. פשוט לא ביקש להימחק, אז אני לא יכול, אני חייב – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> חשבתי: לא תאמינו, הוא נמצא. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, לא נמצא. זה נראה בהצעה הבאה. ההצעה הבאה – זה כבר לא. נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) (ועדות חקלאיות), התשע"ב–2012, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 15 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 129) עברה בקריאה הראשונה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הפנים והגנת הסביבה. <הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומיות בשעת-חירום) (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/686).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> יעלה השר מרגי להציג את הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומיות בשעת-חירום) (תיקוני חקיקה), בשמו של שר הפנים אלי ישי. בבקשה, אדוני. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום), קריאה ראשונה. על-פי פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות וצווי הכינון שהוצאו על-פיה, רשות מקומית אינה מוסמכת לפעול אלא בתחומה שלה. בהתאם לתרחישים שונים שאליהם נערכת הממשלה, ובכללם מלחמה, רעידת אדמה ודליפת חומרים מסוכנים, ייתכן שרשות מקומית אחת תזדקק לסיוע מרשות אחרת בשעת-חירום, על מנת שתוכל להמשיך וליתן את השירותים הדרושים לתושביה בשעת-חירום, כאמור. סוגיה זו, הנוגעת למתן סיוע מרשות מקומית אחת לחברתה והצורך בהסדרת הנושא, הינה סוגיה שעלתה כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה. לצורך כך, מוצע לתקן את הדין הקיים ולהסמיך רשות מקומית לפעול מחוץ לתחומה בשעת-חירום, כמובן באישור שר הפנים ובתנאים שיקבע, וזאת כחריג לכלל שלפיו רשות מקומית אינה מוסמכת לפעול מחוץ לתחומה. אבקש לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לך. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ציון, נוותר לאייכלר. נא לעבור להצבעה. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אייכלר רשום? <היו"ר אופיר אקוניס:> רשום. רשום. אני לא יכול לדלג עליו, הוא לא ביקש להימחק. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום) (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> 14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום) (תיקוני חקיקה) עברה בקריאה ראשונה, והיא תעבור לקריאה שנייה וקריאה ושלישית – להכנתה לכך – בוועדת הפנים והגנת הסביבה. <החלטת ועדת הכספים בדבר מתן פטור ממס לפי סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975> [נספחות.] <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים להחלטת ועדת הכספים בדבר מתן פטור ממס לפי סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף. בבקשה, אדוני יושב-ראש הוועדה. <ציון פיניאן (הליכוד):> יש החלטת ועדת הפנים לפני, לא? <היו"ר אופיר אקוניס:> התבקשתי לא לקיים אותה. בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא נמצא. בבקשה, אדוני. <ציון פיניאן (הליכוד):> אני צריך להעלות אותה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, היא ירדה. <ציון פיניאן (הליכוד):> התבקשתי להעלות אותה. <היו"ר אופיר אקוניס:> נאזם, אתה ביקשת להוריד את החלטת ועדת הפנים בדבר – – –? הנה, ציון. מהמזכירות ביקשו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף קובע שהוראות חוק הפטור ממס עקיף לא יחולו לגבי מתן פטורים ממס ערך מוסף, אלא אם כן הכנסת קבעה אחרת בדרך של החלטה. שירותי ייעוץ שהבנק הבין-לאומי לשיקום ולפיתוח נותן לבנק ישראל פטורים ממס, לרבות מס ערך מוסף, לפי אמנת קרן המטבע הבין-לאומית. בהתאם לכך, תקנה 9 לתקנות אמנת קרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי לשיקום ולפיתוח (חסינות, זכויות יתר והסכמי חליפין), התשי"ד–1954, קובעת פטור ממס לבנק הבין-הלאומי. לנוכח הוראות סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף, פנה שר האוצר לוועדת הכספים על מנת שתציע לכנסת לקבוע, על דרך של החלטה, פטור מס ערך מוסף לשירותי הייעוץ האמורים. ועדת הכספים דנה בבקשת שר האוצר והגיעה למסקנה שהיא ממליצה לכנסת לקבל החלטה להעניק פטור ממס ערך מוסף לשירותי הייעוץ שנותן הבנק הבין-לאומי לבנק ישראל, וזאת בין היתר על מנת להימנע מהפרת הסכם בין-לאומי שמדינת ישראל כפופה אליו. לאור האמור, ועדת הכספים מציעה לכנסת לקבוע בדרך של החלטה כי שירותי הייעוץ שבנק ישראל מקבל מהבנק הבין-לאומי בנושא פיקוח על מערכות תשלומים, פטורים ממס לפי סעיף 37 האמור. לפיכך אבקשכם להצביע על ההחלטה כהצעת הוועדה שבפניכם. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. כשתשוב למקומך אנחנו נפעיל את שעוני ההצבעה, או בסמוך לחזרתך למקום. נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההחלטה – 16 נגד – אין נמנעים – אין החלטת ועדת הכספים בדבר מתן פטור ממס לפי סעיף 37 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975, נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 16 בעד, אין נגד ואין נמנעים. אני קובע שהחלטת ועדת הכספים בדבר מתן פטור ממס לפי סעיף 37 לחוק מע"מ – מס ערך מוסף, עברה. <החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם), התשע"ב–2012> [נספחות] <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו חוזרים לסעיף 16. נא לעלות, אדוני. חבר הכנסת ציון פיניאן יציג את החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה. בבקשה, אדוני. <ציון פיניאן (בשם ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם), התשע"ב–2012, התקבל בכנסת ביום כ"ה באדר התשע"ב, 19 במרס 2012, ופורסם ברשומות התשע"ב, עמוד 238. פרט 48 לתוספת השנייה לחוק מתייחס לסוג הפעילות של אחסון זמני של פסולת מסוכנת לקראת פעילות של טיפול בפסולת מסוכנת המפורטת בפרטים 47, 49, 50 או 53 לאותה תוספת. עקב טעות הדפסה, ההפניה בפרט 48 האמור היתה לפרטים שאינם רלוונטיים לעניין הזה. מוצע לתקן את הטעות. אבקש מחברי הכנסת לאשר את תיקון הטעות. תודה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. כאשר תשוב למקום אנחנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אז כן מצביעים על ההחלטה? <היו"ר אופיר אקוניס:> כן. בבקשה. הצבעה מס' 20 בעד ההחלטה – 18 נגד – אין נמנעים – אין החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר אופיר אקוניס:> ובכן, 18 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הגנת הסביבה התקבלה. <הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 2) (רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012;> <הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/453).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אופיר אקוניס:> אנחנו עוברים לדיון משולב על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 2) (רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת עתניאל שנלר, קריאה ראשונה, ולאחר מכן – של חברת הכנסת פניה קירשנבאום וקבוצת חברי הכנסת. יציג את ההצעה חבר הכנסת אלקין. זהו דיון משולב. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני לא מסכים שזה יהיה דיון משולב. <היו"ר אופיר אקוניס:> מה זאת אומרת? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> הנשיאות. הנשיאות, אדוני. נא להתחיל. הנשיאות קבעה, אדוני. כשתהיה בנשיאות תביע את עמדתך. <משה גפני (יהדות התורה):> זה שני דיונים שונים, איך אפשר דיון משולב? <היו"ר אופיר אקוניס:> הנשיאות קבעה דיון משולב, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל הנשיאות שגתה. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <עתניאל שנלר (קדימה):> לא, למה? <היו"ר אופיר אקוניס:> שלוש דקות. סליחה, אתה המציג, נכון. טעות. עשר דקות. בבקשה. צודק. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני מודה לך, אדוני. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין, העוסקת ברישום הנישואים של בני-זוג יהודים, היא פריצת דרך מהפכנית בתהליך רישום הנישואים. הצעת החוק מנסה ליצור את השילוב שבין ההלכה היהודית והמסורת היהודית לצרכיה של החברה המודרנית; חוק שבידו האחת אוחז ומחבק את הדור הצעיר המבקש להתחתן על-פי ההלכה היהודית ודקדוקיה, וידו האחרת מושטת לאווירה הישראלית, לשיח, למוטיבציה של החברה המודרנית במדינת ישראל, אבל כמדינה יהודית. על כך נאמר, חברי חברי הכנסת: אחוז בזה ומזה אל תנח ידך. <משה גפני (יהדות התורה):> מה הקשר? כל מה שאמרת לא קשור לחוק. <עתניאל שנלר (קדימה):> החוק שיזמתי, הובא לידיעתי – כשיזמתי אותו הובא לידיעתי נתון מדהים, מזעזע: מדי שנה יש מאות רבות של זוגות המוותרים על רישום נישואים ועריכתם על-פי המסורת היהודית, ומעדיפים לנדוד לקפריסין או לרישום אחר כדי לרשום אותם כזוג נשוי. חשתי שיש, שוב, פער גדול מאוד, הולך ומעמיק, בין המסורת היהודית, המבקשת באמת לחבק כל יהודי, לבין חלק ניכר מהדור הצעיר. אותו דור צעיר – חלקו כמובן – חש הסתייגות ולעתים אפילו כעס ודחייה מפני המפגש עם ההלכה וגם מפני חלקים ממייצגיה. וזה קורע את לבי, כי זה לא מוצדק וזה לא צריך להיות כך. <משה גפני (יהדות התורה):> ולכן, מה אתה מציע? <עתניאל שנלר (קדימה):> באותה תקופה שיזמתי את החוק נערך דיון ציבורי גם בשאלת פסילת הגרים – בין בגיורים של צה"ל, בין במערך הגיור הממלכתי. והתחושה בתוך הציבור – חלקו הציוני – שבתוך זמן קצר נאבד את ההסכמה הלאומית על הבסיס החשוב שגובש על ידי דוד בן-גוריון, זיכרונו לברכה – שישנה הסכמה שהמעמד האישי יהיה על-פי דין תורה, על-פי ההלכה היהודית. וזה הסטטוס-קוו ששמרו אותו מאז ועד היום. חברי הכנסת, האם אנחנו רוצים ליצור כתות-כתות במדינת היהודים? בחברה הישראלית? האם אנחנו מוותרים על הביטחון של כל אחד ואחד מאתנו? האם יבוא הילד הביתה להציג את בן-הזוג המיועד, ובמקום שנדע שכולם – על בסיס המעמד האישי היהודי, יהיו פנקסים לכל כת: איזה פנקס, מאיפה הוא בא. פנקס יוחסין? האם בקלות ניכנס ל-mode של גלות, אף שאנחנו נמצאים בארץ-ישראל? על רקע זה גיבשתי את החוק, ואני רוצה כאן לומר דברים שאולי לחלק מכם יישמעו מוזר. התייעצתי באופן אינטנסיבי עם גדולי רבני ישראל, עם פוסקי הדור ונציגיהם, אבל מצד שני ניהלתי שיחות מתמשכות עם זוגות צעירים, גרים ואחרים. החוק המונח לפניכם, חברי חברי הכנסת, מחולק לשני חלקים מרכזיים, ואני אתן סקירה קצרצרה על כל אחד מהם. החלק האחד – החוק מטיל על השר לשירותי דת, השר מרגי, שר מצוין, להקים מאגר ממוחשב המוגן על-פי כל כללי חוק מאגרי מידע, ויהיו בו כל הפרטים הרלוונטיים של אלה המבקשים להינשא, כמו למשל תעודת הנישואים, הגירושים, לא עלינו, תעודות המרה של גיור, שאר הרישומים המצויים במשרד הפנים והכול תחת חוק מאגרי מידע. זאת אף זאת, לרשם הנישואים, שיהיו לו כל הנתונים, תהיה לו, באמצעות מערכת ממוחשבת, יכולת לפנות לגורמים המוסמכים לבדוק גם בפנקסי אימוץ, שלא ייווצר מצב שבן מאומץ – יתחתן מישהו עם אחותו, לא עלינו; או לפנות למאגר הביציות או לבנק הזרע, או, כמובן, למערכת בתי-הדין הרבניים על מנת לראות שאין כאן מישהו שלא סיים תהליך גירושים או משהו לא הסתייע בנושא של דיני האישות שלו. כל זה למנוע תקלות ברישום נישואים, למנוע תקלות של נישואים לא כשרים, כי זה בעצם ההגנה שלא היתה מאז קום המדינה. וכל מי שמתנגד לחוק הזה ירצה לעודד פוטנציאל לתקלות, וכל מי שיהיה בעד החוק הזה ימנע תקלות ברישום נישואים. לא רק זה, החוק גם מבטיח או מחייב לפנות לכל רב שבתחומו בני-הזוג רשומים על מנת לפנות לרב המכיר אותם בקהילה ולשאול, אולי הוא יודע דברים על הזוג שלא מופיעים במחשב? כך נשמור שכל המידע, גם הממוחשב וגם האישי, גם שלו וגם שלה, יהיה בפני רשם הנישואים ויהיה ניתן להציג את הדברים. כך אנחנו נדע שלעולם לא תהיינה תקלות ברישום נישואים. ואני חוזר ואומר, מי שמתנגד לחוק יכול ליצור תקלות. מי שבעד החוק ימנע, בעזרת השם, לעולם תקלות ברישום נישואים. משכך, כשהבטחנו את עצמנו במאגרי מידע, ומשכך, כשפנינו לרב שבתחומו גרים בני-הזוג, אחרי שעשינו – אין משמעות היכן נרשמים. ולכן, החלק השני של החוק, ועל החלק הזה יזמה חקיקה גם פניה, חברת הכנסת פניה בהקשר הזה, החלק השני מאפשר להירשם בכל מקום מאושר, אצל רב מאושר על-ידי הרבנות הראשית, על-פי רצונו או סגנונו, עדתו או מורשתו של כל זוג ערב יומם הגדול. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לסיים. רוב רושמי הנישואים במדינת ישראל עושים הכול על מנת להעניק יחס חם, אוהב, מקרב, לזוגות הבאים אליהם. ישנם גם אחרים. ישנם גם מעזי פנים. אנחנו רוצים לדאוג שכולם יאירו פנים. תודה לאל, רוב הרבנים בישראל ורושמי הנישואים עושים זאת כמו שצריך. החוק מבטיח שיירשמו אצל אלה שמקפידים להאיר פנים בלי לוותר על ההלכה היהודית. כאמור, רוב גדולי התורה סבורים שראוי לתמוך בחוק. היו לא מעט רבנים – אני רוצה שחברי הכנסת ידעו – שמשיקולים שונים החליטו להתנגד. חלקם בגלל הבנה שונה משלי, חלקם, אולי, על-פי הספר של ג'ונסון "מי הזיז את הגבינה שלי", לא עלינו, ועוד כל מיני סיבות שאני רוצה להיזהר מלומר אותן. אני מקווה שגם המסתייגים מהחוק עושים זאת שלא משיקולים זרים, חס וחלילה, כי החוק הוא חוק של ההלכה היהודית. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו לא מסתייגים מהחוק. אנחנו לא מסתייגים מהחוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה רשום. <עתניאל שנלר (קדימה):> על כן, על-פי הצעת השר מרגי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גפני, אתה הבא בתור. <עתניאל שנלר (קדימה):> השר מרגי, השר מרגי – – <היו"ר אופיר אקוניס:> סליחה, אלקין. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – הציע שהחוק ייכנס באופן הדרגתי, להתחיל עם 15 מקומות, ואנחנו נלך בדבר הזה, ובלבד שלא נגיע, חס וחלילה, לוויכוח מיותר. חברי חברי הכנסת, החוק מצוין, החוק ראוי, החוק מהווה את האיזון הנדרש בין הפתיחות, המודרנה, המידע וההלכה היהודית, ורוב פוסקי הדור רוצים לראות את החוק הזה. שלא נתבלבל. כל הגדולים שאתם התייעצתי מסכימים לו, על אף הפתיחות הגדולה. אני מציע שטרם הדיון, טרם הדיון אני אומר מלה אחת ובזה ארד מהבמה. אין חולק, גם המתנגדים לחוק לא רואים בזה ייהרג ובל יעבור, אבל אני רוצה לבקש מאלה שמתנגדים להיות מאוד זהירים בלשונם גם בהתנגדות, שכן החוק העוסק בתפר שבין ההלכה היהודית למודרנה, וראוי שלפני שנדון בו שאצטט משפט אחד מ"החפץ חיים" וארד מהבמה: שתזכנו היום ובכל יום לשמור פינו ולשוננו מלשון הרע וניזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן לדבר על כלל ישראל או על חלק מהם דברי שקר, מחלוקת, כעס, הלבנת פנים, דברים אסורים. שיהיו כל מעשינו ודיבורינו לשם שמים. אני מקווה, חברי חברי הכנסת, שיתמכו בחוק שיעשה מהפכה לקירוב היהדות לכלל היהודים, כל אחד על-פי דרכו. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך, אדוני. מי שעדיין לא נרשם – אני מתכוון לסגור את רשימת הדוברים. מי שנרשם – נרשם, ומי שלא נרשם, שיירשם עכשיו אצל המזכיר ואנחנו מייד סוגרים, בדקה הקרובה, את רשימת הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת אלקין. גם לרשותך עשר דקות. הוא ידבר, הוא יכול עד עשר דקות. הוא יכול לדבר גם דקה אם הוא רוצה. כמה שהוא רוצה, עד עשר דקות. אני סגרתי את רשימת הדוברים. בבקשה, אדוני. <קריאה:> כמה דוברים יש? <היו"ר אופיר אקוניס:> תשעה. תשעה דוברים, מה אתה רוצה? מה זה "מה תשעה"? שאלת? קיבלת תשובה. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. חלקם הגדול. בבקשה. <זאב אלקין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי השרים וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג כאן חוק שהוא דומה ביסודו לחוק שהציג חברי חבר הכנסת עתניאל שנלר. אני גם מאמין שבסופו של דבר, בהכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית, כאשר החוקים האלה יגיעו, הם גם יתאחדו ויהפכו לחוק אחד, אבל כרגע ישנם ביניהם הבדלים. הצעת החוק שאני מציג היא בשם חברי. למעשה, היוזמת הראשית של החוק, חברת הכנסת פניה קירשנבאום, לא בארץ, ולכן היא ביקשה ממני, היות שהייתי שותף אתה, יחד עם חברי הכנסת איתן כבל ועינת וילף, בהצעת החוק, להציג בשם כולנו את הצעת החוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים). למעשה, הצעת החוק הזאת היא מאוד מאוד פשוטה. היא פחות מורכבת מהצעת החוק שהציג כאן חבר הכנסת שנלר כי היא לוקחת רק עיקרון אחד, רק נושא אחד מתוך ההצעה של חבר – – – <שלמה מולה (קדימה):> אבל אתה משלים אותה בעיקרון השני שלך. <זאב אלקין (הליכוד):> בוודאי. היא למעשה עושה את אותו דבר מה שעושה חבר הכנסת שנלר בנושא של אזורי הרישום, אבל נוסף על כך יש לו מנגנונים נוספים שהוא מציע כאן, וכפי שאמרתי, אני מאמין שגם הצעות החוק בסופו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתם עושים את זה רק על נישואין וגירושין? למה אתם לא עושים את זה על הכול? משרד הפנים, לשכת הבריאות, כל הלשכות. שיהיה אפשר, זה 15 מקומות, להירשם. למה רק על רישום נישואין? <שלמה מולה (קדימה):> בגלל המונופוליזם של – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מונופוליזם – – – <זאב אלקין (הליכוד):> קודם כול, חבר הכנסת גפני, אומנם נמצא כאן שר הפנים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם משרד הפנים זה מונופול. – – – פתרת את הבעיה? תעשו על הכול – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – חבר הכנסת גפני, אומנם נמצא כאן שר הפנים, אז הוא מכיר את זה יותר טוב ממני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תשנו את החוק, שלא צריך נישואים וגירושים. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גפני, אתה תהיה ברשות דיבור מלאה עוד כמה דקות. אז תצעק על מולה. <זאב אלקין (הליכוד):> חבר הכנסת גפני, נמצא כאן שר הפנים, והוא מבין – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כשקדימה היתה בשלטון לא היו נותנים את זה. שלא תהיה טעות. <נחמן שי (קדימה):> "קדימה" אמרת? <משה גפני (יהדות התורה):> כשקדימה היתה בשלטון לא היו נותנים חוק כזה. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> כן, אבל הוא מתחיל לאבד תקווה, שלמה. שלמה, הוא מתגעגע אבל הוא מתחיל לאבד תקווה. לכן הוא כל כך נרגש. אבל, חבר הכנסת גפני, דווקא הבאת דוגמה של משרד הפנים. אני מעריך ששר הפנים מבין בזה יותר ממני, אבל כאזרח פשוט אני מרשה לעצמי או לנסוע למשרד הפנים בירושלים או במעלה-אדומים או במקום אחר. דווקא אין עם זה שום – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מאה אחוז, בבית-דין בתל-אביב, בבית-דין תעבורה. אני רוצה אצל שופט יותר טוב בבאר-שבע, אני יכול לעבור? מה דעתך? <יצחק וקנין (ש"ס):> חס וחלילה. <משה גפני (יהדות התורה):> למה? <יצחק וקנין (ש"ס):> מי ייגע בזה? <משה גפני (יהדות התורה):> אף אחד לא ייגע בזה. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם לא רוצים רישום נישואים על-פי ההלכה. <זאב אלקין (הליכוד):> חס וחלילה. אדוני היושב-ראש, אני נהנה מזה, אבל אני מתקשה לדבר, אז אני בסתירה פנימית. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גפני. <רוברט טיבייב (קדימה):> אומרים שאני מורד? הנה המורד. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני לא מבין במורדים. חבר הכנסת גפני, מספיק. <זאב אלקין (הליכוד):> הוא מורד באישור. <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מגן עליו ואת מפריעה. גברתי, תודה רבה לך. אני מגן עליו כל הזמן, הרבה יותר ממה שאת חושבת. גם את רוצה להגן עליו? <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – חבר הכנסת גפני, שהוא לא רוצה נישואים על-פי ההלכה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אולי תיתנו לו להשלים את הצגת החוק? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> וגם אתה – אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת גילאון. אתה אל תגן על גפני, גפני לא יגן על אבסדזה ואבסדזה לא תגן על זוארץ. אלקין הוא מספיק מוכשר, הוא יגן על עצמו. <זאב אלקין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני דווקא נהנה – יש פה רגע נדיר. אני מקבל הגנה מחברים בקואליציה שאני מעריך שבטווח הקרוב – נראה לי – יהיו מעטים מאוד המקרים שבהם אני אקבל מהם הגנה וגם נצביע יחד. לכן אני נהנה מאוד ממה שקורה כאן בדקות האלה. <שלמה מולה (קדימה):> אני לא בטוח שזה יעזור לך בפריימריז. <זאב אלקין (הליכוד):> דווקא בנושא הזה זה בסדר גמור. זה לא מפריע לי בפריימריז ולא עוזר לי בפריימריז. יש כאן משהו נכון מאוד שאני עושה בלב שלם ובנפש חפצה, ואני מזוהה לחלוטין עם הצעת החוק הזאת. <היו"ר אופיר אקוניס:> זו לא מסיבת עיתונאים. אתה מציג את החוק? כולם פה מפריעים. זה לא מסיבת עיתונאים. <זאב אלקין (הליכוד):> אז מה אתה כועס עלי? <היו"ר אופיר אקוניס:> זה עליהם. <רוברט טיבייב (קדימה):> פעם ראשונה שאני מצביע עם הקואליציה, בגלל החוק הזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> כולי אושר עכשיו. בבקשה. <זאב אלקין (הליכוד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. שוב – הצעת החוק בנוסח הנוכחי שלה, של חברת הכנסת פניה קירשנבאום, שלי ושל חברי הכנסת איתן כבל ועינת וילף, עושה דבר פשוט: היא למעשה מפסיקה את המציאות הנורא-מוזרה הזאת שאנשים כפופים למקום מסוים, ששם הם מתגוררים, ונותנת להם אפשרות בחירה הרבה יותר רחבה במסגרת של לשכה ארצית לרישום נישואים בתוך רשימה של 14 יישובים, המנויים בהצעת החוק. <משה גפני (יהדות התורה):> 15. <זאב אלקין (הליכוד):> לא, בהצעת החוק הזו 14. זה הבדל מאוד משמעותי. <עתניאל שנלר (קדימה):> תעשו 18 – ח"י. <זאב אלקין (הליכוד):> זה המחלוקת הגדולה בינינו, עתניאל שנלר. למעשה, כשאני שומע את חבר הכנסת גפני מתרעם ותוקף את שתי הצעות החוק האלה, אני עומד מופתע. הרי על מה אנחנו מדברים כאן, חבר הכנסת גפני? אתה מדבר על הרבנים, שהם כולם מוסמכי הרבנות הראשית לרשום נישואים, ובמקום אחר, איפה שהם כן נמצאים, הם יכולים לעשות את זה. אז תסביר לי, למה נפגעים כאן נישואים יהודיים על-פי ההלכה? מתברר שאותו רב, כשהוא רושם את זה במקום א', זה על-פי ההלכה וזה בסדר ולא מסכן את ההלכה, אבל אם, חס וחלילה, הוא ירשום אנשים אחרים במקום ב', זה פתאום יסכן את ההלכה. אני לא שמעתי עוד אף פעם שיש רבנים על-תנאי – שבבני-ברק הם על-פי ההלכה אבל בירושלים הם מנוגדים להלכה. דבר כזה עוד לא ראיתי. אם יש לך טענה על הרבנים כאלה או אחרים, חבר הכנסת גפני, אם יש לך טענה כלפיהם, יש לך טענה לרבנות ראשית. תשאל אותם למה נתנו להם את הרשות להיות רושמי נישואים מוסמכים. <עתניאל שנלר (קדימה):> יש – – – טענה לרבנות הראשית. <זאב אלקין (הליכוד):> בשנים האחרונות הוא הפך למגן הראשי של הרבנות הראשית, הרבה יותר ממני – זה מלמד משהו על הרבנות הראשית, אבל אני כבר קטונתי מלהגן עליה כפי שחבר הכנסת גפני מגן עליה. <רוברט טיבייב (קדימה):> מה שהאופוזיציה לא הצליחה שלוש שנים לעשות, אלקין בבת-אחת עשה. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <רוברט טיבייב (קדימה):> מה שהאופוזיציה לא הצליחה שלוש שנים לעשות, אלקין בבת-אחת עשה. <זאב אלקין (הליכוד):> לכן, חבר הכנסת גפני, מדובר פה בעניין פרוצדורלי, שנובע מעובדה מאוד פשוטה – מכך שהמערכת ההלכתית כולה, כל האנשים שהוסמכו על-ידי הרבנות הראשית, לא מצליחים ליצור אחידות. במקום פלוני, אותה תעודת גיור, ירשמו לנישואים, ובמקום אלמוני – לא. זה מצב נורמלי? ככה עובדת מדינה נורמלית? הרי ברור שזה מצב אבסורדי. אבל יותר מכך, הרי אתה יודע, גפני, שהצעת החוק הזאת לא משנה כהוא-זה את המציאות, כי רבני "צהר", שהחוק הזה, בצדק או שלא בצדק, רשום על שמם, רשמו נישואים בכל מקום, דרך איזה פטנט שעבד שנים ולא הפריע לאף אחד; לא לך ולא לחבריך – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> הרי לא אני ביטלתי את מצב הקיים. שר הדתות הוא זה שביטל את המצב הקיים. לכן הצעת החוק הזאת באה להגן על סטטוס-קוו, וחשבתי שתהיה בין הראשונים, בתור מי שמגן על הסטטוס-קוו, להגן כאן על סטטוס-קוו, ותתמוך בהצעת החוק. פתאום כל הדאגה שלך לסטטוס-קוו נעלמה. אתה יוצא פה למלחמת חורמה על דבר שאין שום סיבה לצאת למלחמה נגדו. אני גם מבין שאתה מכין לנו הפתעה, ואתה רוצה להכריז על זה אי-אמון, ואז תיתן לי תענוג גדול – אולי בפעם הראשונה וכמעט אחרונה לראות כמה חברי קדימה מצביעים נגד אי-אמון ובעד החוק. רק על התענג הזה אני יכול להודות לך. כמובן, אני קורא לכנסת לאשר את הצעת החוק ולתמוך. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. הדפיקה בפטיש היתה לחבר הכנסת שי, שהתחיל להפריע. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חברת הכנסת אורית זוארץ. גפני, עכשיו אתה יכול לצעוק מפה כמה שאתה רוצה, אבל רק שלוש דקות. אחרי חברת הכנסת זוארץ – חבר הכנסת יואל חסון. לא הקראתי את שמו של חבר הכנסת אייכלר משום שהוא אינו נמצא. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לא ייאמן, כמה דברים אפשר לדבר כאן מעל הדוכן הזה. אני מבקש, מכיוון שנשפטתי בבית-משפט בחיפה, והשופט לא מצא חן בעיני, אני רוצה, חבר הכנסת שנלר, אני רוצה שופט עם מאור פנים, לכן אני רוצה להישפט בבית-המשפט בבאר-שבע. מה דעתכם? ואני, אגב, הנחתי הצעת חוק – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשוב, כל דבר – בכל משרד, דבר שאני צריך לעשות במקום מגורי או באזור מגורי – לא בכל מקום זה באותה עיר – אני רוצה, על-פי אותו עיקרון, לנסוע למקומות אחרים, איפה שיש – שנלר קורא לזה "מאור פנים" – איפה שיש מאור פנים. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מוכן על כל קריאת ביניים לענות, אבל תיתן לי – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> מולה, אתה לא מפריע כי אתה מדבר. מי שמדבר לא מפריע; מי שלא מדבר, שיפריע. <משה גפני (יהדות התורה):> מכיוון שמוציאים עם פינצטה רק את הנושא של רישום הנישואים, ואומרים, ללא שום היגיון, במאור פנים הכול, כמובן – עוד רקדת פה, תאמין לי: מוציאים 14 – לא שמתי לב, ששם זה 14 ואצלך זה 15, מה שתעלו, הכול בסדר – מוציאים יישובים מסוימים; למשל, בגוש-דן, בני-ברק, רמת-גן ותל-אביב אפשר שם לכולם להירשם לנישואין, אבל בצפון לא. רק מקום אחד כזה, מקום אחר, ללא שום היגיון. אגב, מבחינה חוקתית, זה לא נכון, אסור לעשות את זה. אבל ברור ששוהם בפנים. בדקתי למה, מה פתאום דווקא שוהם. לא מצאתי עוד סיבה. מותר ללכת ולהירשם בכל אותם מקומות רק לנישואים. אי-אפשר לשום דבר אחר. עכשיו שמישהו יגיד לי שהכוונה היא לא בסופו של דבר לקחת את רישום הנישואים – עכשיו, מה זה רישום נישואים? אדם צריך להירשם לרווקות במקום שהוא גר. אגב, יכולות להיות מזה תקלות איומות, כי אח יכול לשאת את אחותו – זה דברים שצריך לברר במקום המגורים, ויכול לקרות – בהיסטוריה קרו דברים שהם אסונות כאלה. המקום במקרה הזה הוא קריטי. צריך לברר, הרווק – אם הוא קרוב משפחה, אם הוא לא קרוב משפחה. העיקר שרבני "צהר" יוכלו לרשום, שאח יינשא עם אחותו. <נחמן שי (קדימה):> מה יש לך עם רבני "צהר"? <משה גפני (יהדות התורה):> אין לי שום דבר, הכול בסדר, רק למה לא עושים חוק שיגיד שרק רבני "צהר" יכולים לרשום בכל הארץ? למה הצביעות? למה השקר? עתניאל שנלר, אתם תגרמו, יחד עם אלקין, אתם תגרמו שרישום נישואים ונישואים במדינת ישראל יהיו כמו במדינות אחרות בעולם. אתם תגרמו, עם הריקוד הזה שרקדת פה, היה נראה כמו "ריקוד דגלים". <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מאה אחוז, מאור פנים. מאור הפנים הזה יחסל – לא יודע את מה. אני רוצה שופט עם מאור פנים. <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> על ההפרעות – דקה אחת. <נינו אבסדזה (קדימה):> פחד אלוהים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה שופט עם מאור פנים. אני רוצה פקידה עם מאור פנים. <קריאה:> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> זה הכול. יופי. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה – דווקא רב עם מאור פנים? למה שלא יהיה פקיד עם מאור פנים? למה שלא יהיה שופט עם מאור פנים? למה דווקא הרב? מספרים לנו סיפורים, מה אתם חושבים, אנחנו נולדנו אתמול? תגידו את האמת. <זאב אלקין (הליכוד):> הכול מתחיל ברב שאין לו מאור פנים. <משה גפני (יהדות התורה):> לא משנה. אני רוצה לדבר עם קדימה, לא אתך. <היו"ר אופיר אקוניס:> הוא לא – תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה לדבר עם קדימה. <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת – אדוני, נא לא להפריע, כי יש לו חצי דקה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני אומר לכם: לא כולכם הייתם בקדנציה הקודמת. <שלמה מולה (קדימה):> אני הייתי. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה כן. אני רוצה להגיד לכם, שתדעו: אנחנו לא היינו בקואליציה, אבל היו לנו סיכומים – אנחנו, ליהדות התורה – היו לנו סיכומים. <שי חרמש (קדימה):> עם מי? <משה גפני (יהדות התורה):> עם קדימה. <שי חרמש (קדימה):> כיבדו אותם? <משה גפני (יהדות התורה):> מהאות הראשונה עד האות האחרונה. <שי חרמש (קדימה):> והיום? <משה גפני (יהדות התורה):> מהמלה הראשונה עד המלה האחרונה. אני אומר לכם: אני לא יודע אם אני עושה לכם שירות טוב או שירות לא טוב, אבל תדעו – – – <שר החינוך גדעון סער:> להזיק להם אתה כבר לא יכול. <משה גפני (יהדות התורה):> תדעו את האמת. אני אומר לכם שאני עושה לכם טוב. אני אומר לכם: כתוב – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לסיום, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – כתוב בגמרא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו". <רוברט טיבייב (קדימה):> אז אם קדימה היא הטוב – – – <משה גפני (יהדות התורה):> קדימה עמדו בדיבורם, בניגוד לליכוד – – <נינו אבסדזה (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – שהליכוד, מלה וחצי מלה, מלה וחצי מלה – הם חסרי תרבות שלטון, הם לא יודעים איך שולטים. <רוברט טיבייב (קדימה):> כבוד הרב, רעיון: בוא נרכיב את הקואליציה. <משה גפני (יהדות התורה):> יש לנו הסכם כתוב וחתום, שהוביל אותו זאב אלקין, אחד ממציעי החוק. <עתניאל שנלר (קדימה):> תגיד לי, גפני, אתה מאמין למלה אחת שאמרת הערב? לאחת, אתה מאמין? <משה גפני (יהדות התורה):> אני מאמין לריקוד שלך. לריקוד שלך אני מאמין. מה זה אני מאמין? מה שאני אומר יירשם בדפי ההיסטוריה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה מלבין פנים. <משה גפני (יהדות התורה):> מה שאני אומר יירשם בדפי ההיסטוריה. אתה זה שתגרום להפרדת הדת מהמדינה עם הריקוד שלך, עם החיבור שלך עם פאינה קירשנבאום, עם החיבור שלך עם אלקין. <עתניאל שנלר (קדימה):> בינתיים הגעת לשלמות גדולה, לאהבת תורה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני הגעתי? אני לא הגעתי לשלמות. אני לא צבוע, ואני לא מאור פנים. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא מאור פנים, אני אומר את האמת. ושידעו: כאן זה לא מקום של מאור פנים. <עתניאל שנלר (קדימה):> מה רע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> צריך לדבר בנימוס, צריך לדבר בדרך ארץ, אבל צריך להגיד את האמת. ואתם לא אומרים את האמת. אתם לא אומרים את האמת. <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה יודע שהחוק הזה יתקן ולא יקלקל. <משה גפני (יהדות התורה):> והאמת היא שאין מקומך בקדימה, מקומך בליכוד. שמה נמצאים אלה שלא אומרים אמת. <עתניאל שנלר (קדימה):> או באגודה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא בקדימה. <עתניאל שנלר (קדימה):> ביהדות התורה. <משה גפני (יהדות התורה):> ביהדות התורה אומרים אמת. ואני אומר לכם, רבותי – – <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שנלר. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני אומר לכם – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון, משפט אחרון. <משה גפני (יהדות התורה):> משפט אחרון. – – אם אכן כנות כוונותיכם, אני מבקש שתצטרפו להצעת החוק שלי ושל חבר הכנסת מקלב. אני מציע, והנחנו את זה על שולחן הכנסת, כמו שאתם עושים את זה על רישום נישואים, לעשות את זה על כל השירותים במדינה. אין דבר כזה בעולם המתקדם, אין דבר כזה בעולם המודרני ולא במדינה מסודרת. אבל אם עושים מהכול פרטאץ', לעשות מהכול. למה רק מרישום נישואים? אני רוצה להישפט איפה שיש שופט עם מאור פנים. הצעת חוק. אני רוצה להוציא תעודות או לא חשוב מה, כל דבר שעל-פי החוק אני צריך לעשות במקום מגורי או באזור מגורי, אני יכול לעשות את זה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אתה יכול לעשות את זה איפה שאתה רוצה. <משה גפני (יהדות התורה):> את טועה. את טועה. הלוואי. את תתמכי בחוק הזה? את תראי איך שירוצו פה, מנשיא בית-המשפט העליון – – <אורית זוארץ (קדימה):> מה זה קשור לבית-המשפט? <משה גפני (יהדות התורה):> – – ועד – כל מגיני החוק יגידו: מה? <אורית זוארץ (קדימה):> זה הליך טכני. <משה גפני (יהדות התורה):> הנאשם הוא זה – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> את טועה, חברת הכנסת זוארץ. <אורית זוארץ (קדימה):> זה הליך פורמלי. הם לא שופטים. הם רשמים, רושמים. <משה גפני (יהדות התורה):> את יכולה להתווכח אתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, רבותי. חבר הכנסת גפני – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אבקש לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. את יכולה להתווכח אתי על השקפת עולם, אבל אל תתווכחי אתי על העובדות. אני לא יכול בשום מקרה לבחור איפה אני רוצה לקבל את השירותים, בוודאי לא בבתי-משפט. המקום היחיד שיהיה, על-פי חוק, בספר החוקים של מדינת ישראל, זה יהיה רישום נישואים. אז את יכולה להגיד – בסדר מבחינתך. אני פונה לחבר הכנסת שנלר, הוא חבר כנסת דתי ואני חבר כנסת דתי, ואני אומר לו, ואני אומר לו – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תאפשרו לו לסיים, הוא כבר עבר את הזמן. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – ואני אומר לו: תדע לך שזאת תחילת המדרון החלקלק. מכאן מתחילים בזה שרישום נישואים יהפוך להיות פרטאץ', יהפוך להיות דבר שלא מבררים את היהדות של אותם – – – <נינו אבסדזה (קדימה):> עכשיו הוא אומר את האמת. מזה הם פוחדים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה, חברת הכנסת נינו אבסדזה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים, מסיים. ולכן אני קורא לחברי הכנסת המציעים למשוך את החוק, לא להביא אותו להצבעה. והיה אם תביאו אותו להצבעה, אני, כמו רבים מחברי, אנחנו נהיה חייבים להצביע נגד. ואם בכל זאת אתם תביאו את זה להצבעה, נשקול את המחאה הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות מבחינה פרלמנטרית. ואתם בקדימה, אסור לכם להצביע בעד החוק, מפני שאתם נותנים יד – – <שי חרמש (קדימה):> דבר אליהם. מה אתה רוצה מאתנו? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – להפרת הסכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת גפני. חברת הכנסת אורית זוארץ. שלוש דקות. <אורית זוארץ (קדימה):> זה כמו שלוש הדקות שהיו לחבר הכנסת גפני? <היו"ר יצחק וקנין:> אני אאפשר לך, אם תרצי, יותר. <אורית זוארץ (קדימה):> חבר הכנסת גפני, אתם מרחיקים את הדת מהמדינה בהתנהלות שלכם. אתם מנסים להחזיק בכל הכוח בקרנות המזבח, ולא לאפשר שינויים מינוריים, טכנולוגיים, בתוך המערכות המסורבלות האלה, שמרחיקות מדי יום עשרות אם לא מאות צעירים יהודים שרוצים להינשא כדת משה וישראל, וכשהם מגיעים לפתחו של אותו משרד שאמור לרשום אותם לנישואים, קבלת הפנים להם היא מתחת לכל ביקורת. הרבה מאוד זוגות, אחרי המפגש הראשון מוותרים על כל התענוג הזה והולכים להינשא בדרך אחרת, או באמצעות טקס חלופי, אלטרנטיבי, או באמצעות נישואים מחו"ל. הצעת החוק הזו בעיני היא מהפכנית, היא הצעת חוק שמקרבת את הדת למדינה, שמפשטת את התהליכים, שמנגישה את שירותי הדת לאזרחים ולאזרחיות היהודים, שעדיין, עדיין – היהודים החילונים. ומי נתן לכם, חובשי הכיפות, את כל המונופול על הדת? גם אנחנו יהודים, וגם אנחנו רוצים להינשא כדת משה וישראל, ואנחנו רוצים להירשם לאו דווקא במקום שכתוב בתעודת הזהות, כי אם מדובר בשני סטודנטים שמתגוררים בבאר-שבע, ונמצאים שם כל השבוע, מה יעשו הצעירים הללו, יתחילו לבטל ימי לימודים כדי לנסוע להירשם? הליך טכני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> הגיע הזמן שהרבנות תתקרב ותתחבר לקדמה, לעולם הטכנולוגי, שכל מערכות המידע האלה יסונכרנו אחת ולתמיד, ואולי זה יעשה סדר גם בתחומים אחרים. גם במשרד הפנים אפשר לגשת, לרשום, להוציא תעודת זהות, אין שום בעיה. מדובר לא בהליך שיפוטי, אל תערבב את שני התחומים האלה; מדובר בהליך פורמלי. ואתם עם המהלכים הפורמליים והשליטה והמונופול על מערכות הדת בישראל מרחיקים את היהודים מהיהדות, מרחיקים את הצעירים מנישואים כהלכה, זה מה שאתם עושים. הצעת החוק הזאת באה לפשט הליך טכנולוגי, ולהנגיש את השירות לאזרחים, ולקרב אותם לדת, ולאפשר להם להינשא בדרך שבה כולנו רוצים שהם יינשאו, לפחות חלקנו, וההתנהלות שלכם עושה את ההיפך. אני רוצה לברך את חברת הכנסת פאינה – היא לא נמצאת כאן היום – את חבר הכנסת שנלר וחברים נוספים שחתומים על הצעת החוק. ההצעה הזו תקרב את הדת למדינה. המציאות כיום היא בלתי נסבלת. הרבה זוגות מרגישים כבולים בתוך ההליך הנורא והמסורבל הזה, אז בואו נפשט ונקל עליהם, בואו ננגיש את הדת לאזרחי המדינה. ולצערי הרב, אם לא נעשה כך – גם בתחומים אחרים בעולם הדת יש הרבה מאוד מהלכים שהם טכניים, שאפשר לפתור אותם ברגע אחד – אנחנו נרחיק את הצעירים האלה ונדחק אותם להינשא במסגרות אלטרנטיביות או לחלופין בחו"ל. עכשיו אני חייבת לספר על מקרה. פנו אלי זוג צעיר, האשה עם מראה אירופי, בחורה נאה, עם מבטא ישראלי, הגיעה להירשם באזור מגוריה, ומה לעשות, לא מצאה חן בעיני הרב, והוא התחיל להערים עליה קשיים: לכי ותחזרי, ולכי תחזרי, את יותר מדי יפה בשביל להיות יהודייה. ואחרי כמה פעמים של הלוך ושוב, וניסיונות להוכיח את יהדותה, והיא הביאה הוכחות, אבל זה לא הספיק וביקשו ממנה עוד ועוד ועוד, החליטה לא להינשא במערכת הדתית הרבנית, והלכה להינשא במערכת חלופית. כי כל האישורים שהיא הביאה לא הספיקו לאותו רשם, כי לא נראה לו במקרה הזה. אנחנו חייבים למנוע את זה, ואם אנחנו רוצים לשמור על הזהות של המדינה הזו – יהודית ודמוקרטית – אנחנו חייבים להנגיש את הדת למדינה. ואתם, בהתנהלות שלכם, רק מרחיקים את הדת מהמדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. יעלה חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת שלמה מולה – אחריו. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זהו בעיני דיון היסטורי, דיון שמשנה את פניה של החברה הישראלית לטובה; לטובה, לכל חלקיה של החברה הישראלית. זה לא חוק אנטי-דתי, להיפך. זה חוק שיביא יותר ויותר ישראלים להתחתן כדת משה וישראל; חד-משמעית. זה פחות ופחות ישלח אנשים למדינות גובלות להתחתן. זה פותח פתח אדיר של תקווה, של חיים בחברה אחת, של מדינה יהודית ודמוקרטית. והיום הזה הוא גם יום חשוב, חברי חברי הכנסת, מפני שכדאי שתדעו: תראו, הכניסה של קדימה לקואליציה לא היתה אירוע מלבב. בוודאי לא תואר כאירוע כזה. זה אפילו תואר כאירוע כואב וקשה, וחלק כינו אותו "מגעיל", ועוד כל מיני כינויים. לא קל. גם לא לכל החלקים מאתנו, לא קל להם היום להיות בקואליציה הזאת. אבל כדאי שידעו היום בציבור הישראלי, כי אם קדימה לא היתה היום חלק מהקואליציה, החוק הזה היום לא היה עובר, חד-משמעית. <ליה שמטוב (ישראל ביתנו):> – – – <יואל חסון (קדימה):> לא, לא היו מעלים את זה, כי היו פוחדים שהממשלה תיפול. ליה, תשאלי את החבר'ה, הם היו מסבירים. לא היה עולה החוק הזה היום להצבעה אם קדימה לא היתה חלק מהקואליציה. זה הישג משמעותי לקדימה. ואני רוצה לומר לחברי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה לא העליתם את זה כשהייתם בשלטון? <יואל חסון (קדימה):> ואני רוצה לומר לחברי החרדים, ואני באמת קורא לכם "חברי": זה לא מה שאתם צריכים לפחד ממנו. אל חשש. חבר הכנסת גפני, אתה כזה יצירתי בוועדת הכספים, איך פתאום נהיית פחות יצירתי? מה משנים פה, בסך הכול, אזורי רישום? מה זה עושה, משנה את האגרות; על זה אתה דואג? שמקום מסוים יקבל יותר אגרות ומקום מסוים יקבל פחות? מזה אתה דואג? אז ממה? תיקנת את נושא האגרות, חבר הכנסת שנלר? זה משנה משהו? על מה? אז על מה אתה דואג? <משה גפני (יהדות התורה):> אגרות זה מפני שהם רוצים לתת כסף לרבנים – – – <יואל חסון (קדימה):> על מה אתה דואג? תקשיב טוב. אני אומר לך – – – <משה גפני (יהדות התורה):> דואגים לכלכלה – – – <יואל חסון (קדימה):> אני אומר לך, אני אומר לך. חבר הכנסת גפני, אל תפריע לי. לא הפרעתי לך. <משה גפני (יהדות התורה):> לא מפריע. לא מפריע. <יואל חסון (קדימה):> ארגון "צהר" הציל את מדינת ישראל בעצם הקמתו; יצר את ההזדמנות לאנשים שהיו זונחים את הדרך הזו. הם חברי, אני מכיר אותם. חבר הכנסת גפני, אני מכיר אותם. אני, בכל מחיר הייתי מתחתן כדת משה וישראל; וכך עשיתי גם, לא מזמן. <קריאה:> מזל טוב. <יואל חסון (קדימה):> אבל הרבה מאוד מהחברים שאני מכיר, אם לא היה "צהר", לא היו עושים את זה בדרך הזו. היו נוסעים לקפריסין, היו הולכים לכל מיני מקומות. ולמה? על מה? אני מצפה שאתה, מנהיג צעיר בעדה, מול המנהיגות היותר-ותיקה שלך, אתה היית צריך לבוא אליהם ולומר להם: חבר'ה, העולם משתנה, הדברים משתנים, אין פה באמת משהו רע. לא אוטומטית לבוא להתנגד. אז תודה לאל, היום אנחנו נעזור לממשלה להעביר את זה. בסדר גמור. אנחנו חלק מהקואליציה, והנה, זה עובר עכשיו בזכות קדימה. אבל אתה לא צריך להתנגד. <משה גפני (יהדות התורה):> זה עבר בטרומית בלעדיכם. <יואל חסון (קדימה):> גפני, אל תתנגד לזה. זה לא היה מגיע להצבעה עכשיו בלעדינו, בלעדינו. גפני, אל תתנגד לזה. זה לא נגד ההלכה, זה לא נגד הדת. אנחנו לא נגד ההלכה ואנחנו לא נגד הדת. אנחנו בעד לעשות את זה הגיוני יותר, וכך עושים היום. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת שלמה מולה, ולאחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, הרב גפני, תשמע, ידידי הטוב, אני רוצה לומר לך. האמת היא – אתה אדם שאומר ישר את הדברים, בצורה הגונה, ושם לנו את הדברים בפרצוף. אני מצפה ממך שתבוא ותגיד: רבותי, בהצעה הזו אנחנו פשוט מאבדים שליטה. תגיד לנו. שליטה וכסף. זאת אומרת, הצעת החוק הזו באה לתת שירות לאזרח, לבוא ולהגיד – אנחנו, מה אתם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מולה, אני לא מתערב בדיון, אבל אני רוצה רק שתסביר לי, וגם יסביר לי ידידי הטוב: איזה שליטה בכסף יש? למי הכסף הולך? למועצה הדתית? למי? <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אם תסביר לי, אז – – – תן לי, שנייה. <היו"ר יצחק וקנין:> אולי הוא דואג לאלה שיקבלו את הכסף, לרבני "צהר". <שלמה מולה (קדימה):> אני רוצה לומר לכם שכל עוד תסבול היהדות מפוליטיזציה, הציבור יברח מהיהדות. הוא לא יחבק את היהדות. כל עוד אתם תסתגרו ולא תנהגו כבית הלל, הציבור יברח. ואני אומר לך – הציבור יברח. תפקחו את העיניים, תסתובבו בתל-אביב, תלכו בחיפה, תלכו בבאר-שבע, לא רק להסתכל על הקהילות הסגורות שבהן אתם חיים. ולכן אני רוצה לומר לכם, אני לא מתבייש לבוא ולהגיד: רבני "צהר", כל הכבוד להם. מצוין. טוב מאוד. אנחנו כולנו רוצים שבארץ יהיו נישואים על-פי דת משה וישראל, נישואים וגירושים. אנחנו רוצים. אנחנו גם לא אומרים עכשיו, אתה יודע, שמישהו יפקיע את סמכותם של הרבנים לתת להם הסמכה לנישואים. בבקשה, שיהיה על-פי דת משה וישראל. אבל תפסיקו להפחיד את הציבור. עכשיו אני רוצה להגיד לך עוד משהו. תראה, תראה מה אתם אומרים, במיוחד היהדות האורתודוקסית היותר מקצינה. שוללים את תעודות הגיור מאנשים שהתגיירו בצה"ל. כשאותו חייל, שהתגייר במעלה-אדומים, מבקש להתחתן במעלה-אדומים, אומרים לו – לא, אתה לא תתחתן פה. אז הוא הולך למקום אחר, לעיר מגורי, ראשון-לציון, אומרים לו: לא, אתה לא תתחתן פה. זאת אומרת, מצד אחד אתם שולטים בתעודות הגיור, מצד שני אתם לא נותנים חופש לאנשים לבחור באיזה מקום יירשמו ויתחתנו. אני בדרך כלל לא בעד שהמחוקק יתערב בעניינים שקשורים לנושאי דת. לא בעד. לא בדרך כלל. אבל בחלקים המינהליים רשות שלטונית חייבת להתערב. אני לא חושב שהמחוקק צריך, אתה יודע, להגיד מי יהיה רב, מי לא יהיה רב, מי ינפיק תעודת גיור, מי יאפשר נישואים, כן או לא, אבל בחלקים המינהליים שאפשר להקל – אדרבה, אדרבה. משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. אני חושב, כל דבר לבוא ולקחת לצד הקיצוני ביותר – זה רע מאוד. אני רוצה להגיד לך, הרב מרגי, השר מרגי יודע. מי שסובל היום, סובל באמת, מכל קהילות היהדות בישראל, זה עולי אתיופיה. אתם יודעים בדיוק. לעולי אתיופיה לא ניתן להתחתן בכל מקום. אתם בוחרים רק מקום אחד. אני מקווה, כולי תקווה שדווקא כשהצעת החוק הזו תעבור יוצאי אתיופיה אולי יצאו לחופש, סוף-סוף יוכלו להתחתן כמו כולם. האם יש להם ביטחון? לא בטוח. תקווה – כן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ולאחריו – חבר הכנסת נחמן שי. רבותי, אני ביטלתי כיוון שהרשימה היתה סגורה. אייכלר ביקש וגם חבר הכנסת רוברט – גם הוא, גם חבר הכנסת רוברט – גם חבר הכנסת רוברט טיבייב ביקש, אז שלושתכם לא תדברו כי לא הייתם ברשימה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוא לא היה רשום. רבותי, אם אני מוסיף אותו אני צריך להוסיף גם את טיבייב. אני לא אעשה איפה ואיפה. וגם את חבר הכנסת אלכס מילר. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אפשר להמשיך את הדיון מחר. מה, מה בוער? אפשר להמשיך את הדיון מחר. <היו"ר יצחק וקנין:> אין בעיה. אבל אתה מחוק, מחוק. <נסים זאב (ש"ס):> הוא לא מחוק. אולי השם שלו לא נכתב. אותו אי-אפשר למחוק, בן פורת יוסף. <קריאות:> – – – <אורית זוארץ (קדימה):> – – – רוצים עכשיו להכניס לרבנות. מה יהיה? <משה גפני (יהדות התורה):> נמשיך בדיון מחר, מה, אנשים רוצים – – – <נסים זאב (ש"ס):> בבקשה, חברת הכנסת זוארץ. <קריאה:> כל היום חיפשו אותו. <נסים זאב (ש"ס):> אולי תפסיקו עכשיו להפריע לי? כל פעם שאני עולה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – אם זאב עולה אתם מפריעים לו? <נסים זאב (ש"ס):> תמיד, אני לא יודע, איזה משהו מכוון פה. משהו מתוכנן. אדוני היושב-ראש, מה אתם רוצים? פותחים סופרמרקט. אתם מכירים את המסחר, את התחרות. שוק חופשי. כל מי שרוצה לפתוח את הבסטה, פותח, וכל מי שמוזיל, באים אליו. זה מה שהולך לקרות כאן. מי שלא מצליח – וזה בדיוק מה שהיא אמרה, חברת הכנסת זוארץ – מי שלא מצליח להוכיח את יהדותו בעיר מסוימת ילך לעיר שלא מכירים אותו. הוא ילך לאיזה רב "צהר" ויחפש מישהו שמקל ושעוצם עיניים ולא אכפת לו מהיהדות שלו. בבקשה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני, על-פי ההצהרה שלך, מאמין לך. מעניין שבמס הכנסה לא מאמינים לך. חוקרים אותך וטובחים אותך ועושים את הכול, וגם כשאתה משלם את הקנס יורדים לחיים שלך, עד סוף החיים לפעמים. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> את זה אתה מקבל, מה, שם זה מס הכנסה, צריך להבין אותם, צריך כסף. למה ביהדות אין עקרונות? עכשיו, אדוני היושב-ראש, צריך להבין מה שקורה כאן. הרי הרבנות נותנת שירות דת בכל עיר, בכל כפר, בכל עיירה, בכל מושב. למה צריך את העניין של רבני "צהר"? ורבני "צהר", אגב, הם משולבים בתוך הרבנות הראשית. יש לרבנות הראשית משהו נגד רבני "צהר"? זה הכול צביעות כאן. הם רוצים מונופול, רוצים לקרוע את הרבנות הראשית, רוצים להינתק מהרבנות הראשית. ולא יכול להיות שתהיה פה רשות בתוך רשות. וזה פה הוויכוח. אז למעשה, צריך לדעת גם את המספרים: יש 55 רבנים, אדוני היושב-ראש, שהם רבני "צהר", שהם עורכים נישואים, ואתה רואה אותם יום-יום, ערב-ערב בחופות וקידושים שהם עורכים. מה, מישהו אומר להם לא לערוך חופה וקידושים? מישהו שואל אותו, אתה רב ב"צהר" או לא רב ב"צהר"? הרי הוא מטעם הרבנות הראשית. אבל לבוא ולומר, היום מקימים יחידה נפרדת, רק כי זה רבני "צהר", זה פשוט לעשות קרע בעם ישראל. וזה אסור שזה יקרה. אני מאמין לך, חבר הכנסת שנלר, שלא זאת הכוונה שלך, אבל אנחנו מכירים את המציאות, אנחנו יודעים לאן זה יוביל אותנו. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> לכן, אדוני היושב-ראש, חשוב מאוד לדעת שעד היום הרבנות הראשית ריכזה את כל הנושא של היוחסין. נכון, היו מקרים שהיו יותר בדיקות, יותר חקירות, אבל בסופו של דבר עם ישראל נשאר עם מאוחד. אז מה אתם רוצים, שהיום יקימו ספרי יוחסין? שיהיה קרע בתוך העם היהודי? וזה אנחנו רוצים למנוע. את זה נעשה הכול כדי למנוע. ואין לנו שום דבר נגד רבני "צהר", שאף אחד לא יגיד לכם את הבלוף הזה, מה שאומר פה חבר הכנסת מולה, כאילו שעכשיו נפתח איזה עידן חדש של רבני "צהר", שהם יותר מודרניים, שהם יותר נאורים, יותר קרובים לעם. גם היום הם קיימים, גם היום הם נותנים שירות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> – – ואסור שהשירות הזה יהיה בנפרד, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת נחמן שי ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <נחמן שי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם צריך היה לחפש סיבות מדוע תהיה במרכז המפה הפוליטית במדינת ישראל מפלגה שתוכל לחפש את המפגש בין הקטבים הקיצוניים, שתוכל להביא פתרונות של היגיון, של פשרה, של חוכמת ישראל, כמו שתמיד היתה – הדיון הזה מחזק את אמונתנו בה. אלה לא הצעות חוק אנטי-דתיות, וההתרגשות שהיתה פה היא לא במקומה. לא על דעת ישראל מגינים פה, וחזקה על שני הדוברים שהציגו את שתי הצעות החוק, גם חבר הכנסת עתניאל שנלר וגם חבר הכנסת זאב אלקין, שהם בוודאי לא רוצים לפגוע בעם היהודי ובאמונה היהודית ובעקרונות הדת היהודית בשום פנים ואופן. לא הם, לפחות, בבית הזה. אתה תסכים אתי, הרב גפני. תסכים אתי, זה לא הם. <משה גפני (יהדות התורה):> הם נוהגים בתמימות. <נחמן שי (קדימה):> הם לא תמימים – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא תמימים – – – <נחמן שי (קדימה):> – – על שניהם הדבר האחרון שאפשר להגיד, שהם תמימים. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא – – – <נחמן שי (קדימה):> אני חושב שהם קשובים – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם אני קשוב. <נחמן שי (קדימה):> – – להלכי רוח. אתה גם קשוב, נכון. האמת, אתה מאוד קשוב, ואני עוקב אחריך ויודע. לכן אני גם מצפה ממך, כמי שקורא היטב – לא את המפה הפוליטית, אני שונא – את עם ישראל למסגרותיו, לגופיו, לחוגיו, למקורותיו, להבין שפה נגענו בנקודה מאוד עדינה, ופה אפשר לגלות גמישות. אני יודע שעם ישראל שרד את כל תולדותיו כי הוא לא גילה גמישות, כי הוא שמר על עצמו, והתורה שמרה עלינו. ואני מקבל את זה, אני לא מוכן לוותר על זה, אבל אני אומר שיש פה בחוקים האלה גמישות שהיא ביסודה גמישות טכנית, היא לא גמישות מהותית. אולי אם היו מציעים פה צורות נישואים אחרות וכן הלאה, שגם על זה אני מוכן לדבר אתך, הייתי מקבל את ההתרגשות. בסך הכול מבקשים פה איזו נוחות מסוימת לתת לזוגות הנישאים. אז אם רבני "צהר" יוצאים נשכרים מכך, ואם רבנים אחרים יוצאים נשכרים מכך, גם ניחא. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נחמן שי, האם זה הדבר היחיד במדינת ישראל שיש בו חוסר נוחות לאזרח? בוא ניקח את הכול. <נחמן שי (קדימה):> לא, לא, לא. אז בוא אני אגיד לך – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני יכול להצביע לך עכשיו על עשרות מקומות שיש חוסר נוחות. אתה רוצה שאני אגיד לך שבבתי-משפט יש אלפי ומאות תיקים שעומדים ארבע וחמש שנים? <נחמן שי (קדימה):> אבל אנחנו צריכים להקל. <עתניאל שנלר (קדימה):> היא הנותנת. <היו"ר יצחק וקנין:> היא הנותנת. אז למה לא הבאת הצעת חוק כזאת? למה נטפלת רק לנישואים? למה? למה? <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בוא נהיה אתך ביחד, נלך על הכול. <עתניאל שנלר (קדימה):> זה לא סותר את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בטח זה לא סותר, במיוחד שאתה חובש כיפה. <נחמן שי (קדימה):> אבל התפקיד שלנו זה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתה גיבור על חלשים, אתה לא מעז להתחיל עם בתי-המשפט. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יודע מה – אני רוצה להגיד לכם, רבותי, אני קצת ותיק בבית הזה, אני רק אגיד משהו. סליחה שאני מפריע. <נחמן שי (קדימה):> לא, לא. אני אחזיר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני זוכר שהעברנו חקיקה ב-1996 שהפנסיה לחברי הכנסת תהיה 2%, וגם לשרים. אתם יודעים על מי זה לא חל? כשהבאנו את זה לשופטים, כולם עמדו על הרגליים. שופטים עד היום מקבלים 7%. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא, גמרנו עם זה. <היו"ר יצחק וקנין:> מתי גמרנו עם זה? אז, רבותי, יש דברים שאנחנו גיבורים לעשות אותם, עם הרבה צביעות. <עתניאל שנלר (קדימה):> בלי לפגוע באף אחד, זה גם חל על דיינים? <משה גפני (יהדות התורה):> מה השאלה? <היו"ר יצחק וקנין:> לדיינים אף פעם לא היה 7%. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, כן. <עתניאל שנלר (קדימה):> אין? <משה גפני (יהדות התורה):> אני ביטלתי גם לדיינים. <עתניאל שנלר (קדימה):> גם לשופטים? <משה גפני (יהדות התורה):> גם לשופטים. <עתניאל שנלר (קדימה):> נו, אז הנה, זה נפתר. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אבל – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אז מתקנים. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא דיבר אז, לא העזו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא העזו אז, זה היה ב-1996. מתי תיקנו את זה – לפני שנתיים, שלוש שנים? <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – התחילו ותיקנו. נתחיל – נתקן. <אריה ביבי (קדימה):> כבוד היושב-ראש, זה ויכוח? <משה גפני (יהדות התורה):> זה מעניין מאוד. אין לנו מה ללכת הביתה אם עובר חוק כזה. <נחמן שי (קדימה):> אנחנו לא הולכים הביתה. התפקיד שלנו, לשאלתך – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, הרבה דברים צריך לתקן, אבל כשלוקחים איזה פס דק מאוד מכל האינוונטר שיש, אז זה קל מאוד. <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אם אתה מצביע בעד אתה יכול ללכת. <נחמן שי (קדימה):> לשאלתך, אדוני היושב-ראש, יש הרבה דברים שצריך לשפר, והתפקיד של הכנסת, בין היתר, זה לעשות את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> אז למה היא לא עושה בדברים אחרים? <נחמן שי (קדימה):> ואם אפשר, להקל על מאות ואולי על אלפי זוגות שנישאים, ולא להרחיק אותם מהדת, לקרב אותם. הלוא אני עומד בצד שלך ושלכם, אני מסתכל על חברי שם. אני רוצה שעם ישראל יתקרב לדת. אני חושב שהדת לא אוכלת ולא טורפת, והיא מקבלת, ואפשר לעשות את זה. אבל זאת נקודה שתאפשר להם לעשות את זה בלי לפגוע בעיקר. הלוא העיקר הוא שהם יתחתנו, נכון? אתה רוצה שהם יתחתנו. אני אומר שאפשר לחיות גם ללא נישואים, אבל אם הם מתחתנים, ואם הם רוצים להתחתן כדת משה וישראל, אז בנקודה הזאת תעשה אתה רבע צעד – הם כבר עושים שלושה צעדים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות פה – ללכת האחד לקראת השני. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב. רבותי, אני אמרתי שהיו עוד שלושה חברים שרצו לדבר ואני לא מאפשר להם, מכיוון שאם אני פותח, אני פותח לכולם. אני לא אפתח לאחד כן ולאחד לא. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא יכול לדחות. הדובר הבא יהיה השר או אחד המציעים. קודם כול יסכמו, ואחרי כן – השר גדעון סער, שיסיים את הדיון. הוא ביקש. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להבדיל בדברי בין מה שנאמר פה על-ידי המציעים ובין מה שנאמר פה על-ידי התומכים חברי הכנסת. המציעים, במיוחד המציע הראשון, הגיש כאן והציג פה מצג שווא, ועל זה אני חייב להגיד שלא האמת הצרופה היתה פה והונחה פה בכנסת. זה לא חוק אורתודוקסי, זה לא חוק שהרבנים תומכים בו. מאות רבנים התכנסו וחתמו שהם נגד החוק הזה. מועצת הרבנות נגד החוק, הרבנים הראשיים נגד החוק, ולבוא ולהציג את זה שזה רק שאלה, החוק הזה אין בו שום בעיה, ואין בו שינוי ופתיחות והקלה בהלכה, רק להציג את זה כחוק שהוא מייעל, זה הצגה לא נכונה. קודם כול מפני שבאמת זה לא נכון, מפני שאין היום שום בעיה לזוגות להתחתן באף רבנות ואצל אף רושם נישואים. למי יש בעיה? מי שיש לו בעיה, מי שיש לו בעיה וצריך בירור יהדות, או בכשרות הנישואין שלו, לו יש בעיה. להציג את זה כאן שפתאום הרבנים, רושמי הנישואים האלה הם לא נחמדים מספיק והם לא ידידותיים מספיק – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הרבנים שהם רבני "צהר" – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> תיכף אני אגיע לזה, תיכף נגיע לזה. – – שהם רבנים לא ידידותיים, זה לא נכון. הכול נעשה בכבוד, ברצון. הרי אמרתם שהם רוצים את הכסף אז ודאי שהם רוצים לחתן. איפה הם מקשים? כשיש להם שאלות וכשהם רוצים לעשות את הבירורים האלה. איזה זוגות יש להם בעיה? זוג ששוכר דירה בבאר-שבע, כפי שאחד הדוברים הציג אותו, יכול להירשם בבאר-שבע גם אם הוא רק שוכר דירה. כל כך הרבה זמן להכנות לחתונה, ורק להחליף כתובת למקום שהם גרים, זה הם לא יכולים. אין דבר כזה שיש קושי. מתקבלים ומקבלים את כל הדברים. יש קושי למי שרוצה באמת לברוח מהאמת, והרוצה לשקר ירחיק עדותו. <אריה ביבי (קדימה):> – – – אני לא מבין – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אם רבנים לא מקובלים עליך אז רבנים שגם השיאו אותך, איך אתה רוצה להוציא עליהם, להגיד להם שהם לא רבנים נכונים? <קריאה:> לא, לא, לא, לא. <אורי מקלב (יהדות התורה):> רבנים – מדברים על כולם, רבנים שהם רושמי נישואים – – – <אריה ביבי (קדימה):> לא, אני שואל שאלה. אני שואל, מי הסמיך אותם, את רבני "צהר", להיות רבנים? <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני עוד לא דיברתי על רבני "צהר", עוד דקה אני אדבר על רבני "צהר" – אחרי זה. זה באמת נכון, חבר הכנסת גפני הציג את זה. הוא הלך עם האמת. האם יכול מישהו לבחור את השופט שלו? ובמידה הזאת, האם מישהו יכול לבחור את רושם הנישואים? רושם הנישואים הוא צריך לשפוט ולהחליט האם הוא בסדר. באמת יש לו מבחן, הוא עבר את מבחן הכשרות. אבל אני שואל הרבה יותר פשוט מכך: אדם רוצה להירשם כנשוי אחרי שהוא כבר התחתן, הוא רק רוצה להירשם כנשוי בתעודת הזהות. הוא חייב להירשם במקום מגוריו – לא רחוק כל כך כמו להישפט אצל שופט. הוא לא יכול. אדם שגר בירושלים ועובד בתל-אביב וגר בתל-אביב ובסך הכול אחרי החתונה הוא רוצה להירשם כנשוי, הוא לא יכול לעשות את זה. ואני אומר למציעה פאינה, חברת הכנסת פאינה, בסך הכול לקבל ממשרד הקליטה את סל הקליטה או את ההקצבה שיש, אי-אפשר לקבל, רק במקום המגורים. אי-אפשר בהוצאה לפועל לעשות את זה. בסך הכול רישום להתנגדות, הוא בסך הכול רוצה רישום להתנגדות – לא, רק איפה שאתה גר. בביטוח לאומי אתה לא יכול להגיש, רק במקום, ולקבל את השירות רק במקום שאתה גר. אז אנחנו בכל כך הרבה מקומות – אני לא מדבר במקומות אחרים, כמו אם אתה רוצה לקבל דרכון אם אתה במדינות אחרות. אנחנו מדברים פה על מישהו שגר בירושלים, הוא יכול לקבל דרכון בתל-אביב? הוא לא יכול לקבל את זה בתל-אביב, רק פה בירושלים. לא רק אנחנו, ככה נהוג בכל העולם. ורק פתאום כאן מדברים על פתיחות – כשכל מה שמציגים זה כאילו שזה רק ייעול. זה לא ייעול, זה לפגוע במסורת – איך רושמים בישראל נישואים, וכשרות ההלכה, בזה רוצים גם לפגוע, בזה שמשדרים מתירנות וגם באמת להביא את זה לדבר הזה. <קריאה:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> ועכשיו אני רוצה להגיד לדוברים האחרים. הדוברים האחרים שדיברו, הם דיברו אמת. כנגד – הפוך מהמציעים. ואומרים: נכון, אנחנו רוצים באמת שיוכלו ללכת לרבנים מקלים. מה ההבדל ביניהם לרבנים אחרים? וזה המסר שלהם. הם אומרים את האמת: אנחנו רוצים באמת לעשות את רישום הנישואים, גם ההלכתיים וגם כשיש בעיות, הרבה יותר ידידותי ופתוח. מי שצריך, מי שלא יכול להירשם פה והוא חייב לנסוע למקום אחר, וזה מה שהוא עושה, אני לא רוצה לקבל אותו פה כי אתם פוגעים בהמשך של העם היהודי. ולהציג את זה, פתאום להגיד שההלכה פתאום צריכה להיות גם מודרנית? <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ה"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" היה נשאר אותן מלים. אם היינו רוצים כל פעם להתאים אותן לשנים האלה שעברו מאז – 5,000 שנה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו נמצאים עם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" רק מפני שלא שינו, רק מפני שהרבנים האלה עומדים על המסורת. זה לא נעים להם, הם לא עושים את זה מפני שהם רוצים לפגוע בזוג שבא להירשם אצלם לנישואים, אבל הם יודעים שזה החובה עליהם. וזה זכותם וזה חובתם, וככה אנחנו מעריכים אותם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו לא רוצים שיעשו שום שינוי בעניין הזה. ולהציג רבנים אחרים, שמי שמקל זה באמת הרב הראוי, ואם לא, אנחנו, האמת, דוחים את העם היהודי או את האחרים שיבואו לרישום במקום יותר פתוח – זה נגד. אנחנו מחזקים את אותם רבנים שעושים את זה רק מפני שהם רוצים לשמור על העם היהודי. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. ביקש להשתתף בדיון שר החינוך והתרבות השר גדעון סער. לאחריו יסכם את הדיון חבר הכנסת עתניאל שנלר. <שר החינוך גדעון סער:> רק שר החינוך, התרבות זה אצל לימור – בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אמרתי? גם "התרבות" אמרתי? הוספתי לך משהו – שיהיה. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראש הממשלה ביקש שאדבר בשם הממשלה בדיון הזה ואני אתמצת ואקצר בדברים. מדובר בשתי הצעות חוק המאפשרות לבני-זוג יהודים להירשם לנישואים גם בלשכות ארציות וגם בלשכות לרישום נישואים באזור הרישום בתעודת זהות. ועדת השרים לחקיקה החליטה לתמוך בשתי הצעות החוק. אני חושב שהכנסת תעשה נכון אם תתמוך בהצעות החוק במובן הזה שהיא תעודד נישואים כדת משה וישראל. אני חושב שכל יהודי צריך לתמוך בעניין הזה. אני מבקש לסיים בדברים מתוך פרקי אבות – של הלל: "הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אני חושב שעל-ידי השגת תכלית החוק אנחנו נקרב לתורה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר החינוך השר גדעון סער. יסכם את הדיון חבר הכנסת עתניאל שנלר. <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת גפני, זה בדיוק הסיפור. שופט זה משפט ושירות זה שירות. ומי שחושב ששירות בתחום היהדות הוא משפט, אני לא בטוח שאני חושב כמותו. מי שחושב שאדם המבקש להירשם לנישואים הוא בא בפני שופט, אני לא בדיוק אתו. אני חושב שיש הרבה שירותים שנותנים מתוך חקירת האמת, מתוך לדעת את כל הדברים, ואני חושב שגם במוסדות שחוקרים את האמת עושים שימוש בדבר המאוד-ישן הזה שקוראים לו מחשב, ואין בכך רע. ואני חושב שהעובדה ששמים מחשב לצד כל הפרוצדורה שהיתה, נדמה לי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתה מדבר ברצינות עכשיו? אתה מדבר ברצינות? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת משה גפני. <עתניאל שנלר (קדימה):> לכן, זה הערה ראשונה. הערה שנייה, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני, כפי שאתה יודע, בניחותא. קלקולים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מאור פנים, מאור פנים. <עתניאל שנלר (קדימה):> מאור פנים. לאט לאט תלמד, לאט לאט תלמד. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – ללמוד את זה. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני משוכנע שאתה מאמץ את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> אני יודע. קלקולים, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יושב-ראש ועדת הכספים, אתה מפריע. <עתניאל שנלר (קדימה):> חבר הכנסת גפני, אתה יודע, איזהו מכובד, המכבד את הבריות. האזנתי לך בקשב רב, הואל, תאזין עשר שניות. לא נורא, קצת סבלנות. ואני רוצה לומר לחבר הכנסת גפני שהעובדה, העובדה, חבר הכנסת גפני, שבדיוק שכפי שאתה בוועדת הכספים עובד מדויק מול המערכות הממוחשבות של האוצר ומבקש דוחות מדויקים וחוקר ודורש, כך גם בתחום הזה. אני אומר, אנחנו נמנע את הקלקולים. ואינני רוצה לשפוט את אלה שסוברים אחרת. אני רוצה לומר מלה אחת על "צהר" ולסכם. רבני "צהר" הם חשובים, הם מקדשי שם השם ברבים. אפשר לחלוק, לא כולם כמוהם. נכון, ישנן גישות אחרות. הם מקפידים על קלה כחמורה לא פחות מכל מי שאני מכיר באולם הזה, ואני בטוח שיש להם קצת אולי ככה נשמה יתירה בבין אדם לחברו, אולי יש להם קצת הבנה, קצת יותר בשאלת הבין אדם לחברו, ולא באצטלה אחרת. ואני רוצה לנצל את הבמה, אני רוצה לנצל את הבמה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – האחרים לא רוצים? האחרים לא רוצים? <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה לא חייב להסכים, אתה לא חייב להסכים. גם מותר לא להסכים. <משה גפני (יהדות התורה):> הרבנים האחרים שהם לא "צהר" לא רוצים? <עתניאל שנלר (קדימה):> אתה לא הקשבת. אתה יודע, אחת התכונות הטובות שלך, גפני, שאתה תמיד מקשיב. כשאני דיברתי, דיברתי רק טוב על הרבנים. זה לא בא מביקורת על רבנים, זה בא מדבר אחר. <משה גפני (יהדות התורה):> אז בשביל מה צריך את החוק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גפני, אפשרתי לך הערה אחת, הערה שנייה, אני לא אאפשר לך בלי סוף, עם כל הכבוד. <עתניאל שנלר (קדימה):> אני לא רוצה להעליב – כתוב: לא תחסום כך וכך. אני לא רוצה לחסום, באמת. אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה לבקש סליחה ומחילה בפני כל רבני "צהר", שבכנסת ישראל, ביום שני, ערב ראש חודש, לא החסירו מלה אחת של הלבנת פנים על ציבור רבנים שומרי תורה ומצוות המקפידים הן על קידוש השם – הם החרדים לדבר השם, וכל מי שרואה את הרבנים בצורה שיורדים – איננו מקדש שם השם, ואולי עושה משהו אחר. מצד שני, ברור לי שאתם תתנגדו, כי זה מה שמצופה מכם, ואנחנו נתמוך, כי זה מה שמצופה מאתנו. אנחנו נגשר בין היהדות ההלכתית האורתודוקסית לכלל היהודים, על כלל תפיסתם, ונחזק דרך זה את עולם ההלכה, ואנחנו נהיה אלה שנקדש שם השם ברבים. ולכן, חברי שדיברתם, ואני מעריך כל דבר שנאמר, הוא בוודאי חשוב מאוד, ואני הקטן לא אשפוט איש, גם אם הלבנתם את פני לא מעט – כן, חבר הכנסת גפני, ואני מוחל וסולח לכל אלה שאהבת חינם בגרונם. ואני מוחל וסולח לכם, ובלבד שהחוק יעבור לקידוש שם השם ברבים בצורה אמיתית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. אם כן, רבותי, תם הדיון המשולב בשתי הצעות החוק. אם כן, רבותי, אני עובר להצבעה בנפרד. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מכתב למזכיר. <היו"ר יצחק וקנין:> קיבלתי מכתב. כן, אני מבין שאתה מסכים להיות מועמד לראשות הממשלה, ובשם סיעתך, יהדות התורה, אתה מבקש לראות בהצבעה על החוק – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, שנייה, אולי חזרתי בי? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי. מרכזת סיעת הליכוד עליזה בראשי, לא להפריע לי. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ראשית, אני רוצה לבקש סליחה, לפני שאני מודיע. אני מבקש סליחה מכל רבני ישראל, שהחוק הזה עשה בעצם מדרג: יש רבנים עם מאור פנים, ויש רבנים ללא מאור פנים, יש רבנים יותר מדקדקים, ויש רבנים פחות. החוק הזה, כוונתו לעשות מדרג של רבנים, ולא היו מעזים לעשות את זה על שום סקטור אחר במדינת ישראל; להגיד יש שופטים כאלה ויש שופטים כאלה, יש פקידים כאלה ופקידים כאלה, יש נותני שירותים כאלה ויש פחות טובים. עשו בחוק הזה מדרג של הלבנת פנים של רבני ישראל, והמציעים צריכים ללכת לבקש מכל אחד מהרבנים סליחה. לא מספיק פה, על הדוכן. אני לא הלבנתי פניו של איש. אני בכנסת, תפקידי להיאבק על חוקים, לקבל אותם ולמנוע אותם. <היו"ר יצחק וקנין:> כל זה אמרת מעל הדוכן. מה אתה רוצה להגיד לי? <משה גפני (יהדות התורה):> בזה סיימתי. מכיוון שאנחנו רואים בזה מדרון חלקלק, אנחנו, בסיעת יהדות התורה, אנחנו סבורים שאין כוונה פשוטה בכל העניין הזה – נכון שהוא טכני; הוא מהותי במלוא מובן המלה. עושים את זה רק על רישום נישואים, כי רוצים לזלזל בעניין הזה. אנחנו רואים בהצבעה על הצעת החוק הזאת הצבעת אי-אמון בממשלה. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני. הכי מתאים. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. אדוני השר גדעון סער, שר החינוך. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אדוני, אדוני, יש מכתב? אדוני, הוא צריך להגיש את זה בכתב. <היו"ר יצחק וקנין:> יש לי בכתב, הקראתי את זה אפילו. <זהבה גלאון (מרצ):> גם מועמד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון לא היתה כשהקראתי את המכתב שלך לראות בזה הצעת אי-אמון בממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מועמד. זה לא מספיק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוא גם מועמד. כתוב שהוא מועמד. רבותי, אתם רוצים שאני אקריא את זה עוד הפעם? אני אקריא את זה. רבותי, רבותי, נא לאפשר לשר גדעון סער. באמת, זה לא מכובד. חברי הכנסת יושבים בחוץ, נכנסים לפה. אדוני השר. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, בהתאם לסעיף 44(ה)(2) לתקנון הכנסת, אני מבקש שההצבעה תתקיים מייד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר גדעון סער. אם כן, רבותי, סדרי ההצבעה: מי שמצביע בעד – הוא בעד הצעת החוק ונגד האי-אמון. מי שמצביע נגד – הוא בעד האי-אמון ונגד הצעת החוק. הדברים ברורים. רבותי, אם אתם רוצים עוד הפעם, אני אסביר. <קריאות:> לא לא לא. <היו"ר יצחק וקנין:> ברור. רבותי, נצביע על החוק הראשון – הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 2) (רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת עתניאל שנלר. רבותי, עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25 נגד – 8 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 2) (רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 25 בעד, שמונה נגד. אם כן, הצעת החוק נתקבלה, והצעת האי-אמון נדחתה. אנחנו עוברים להצעה השנייה, רבותי. רבותי, הצעת החוק של עתניאל שנלר תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <משה גפני (יהדות התורה):> בקריאה הראשונה אפשר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אי-אפשר להעביר את זה בשלב הזה, מכיוון שרק בקריאה טרומית אפשר לבקש. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל זה עבר מוועדת הפנים – לא חוקי. זה היה רק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אם זה עבר בפרוצדורה דרך ועדת הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בקריאה טרומית. בקריאה הראשונה, כאשר כבר ועדת החוקה הכינה את זה לקריאה ראשונה, זה יוחזר אליה להכנה. רבותי, הצעת החוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת פניה קירשנבאום וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – 8 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 28 בעד, שמונה נגד. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. תודה לחברי הכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 20) (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/458).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. רבותי, הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 20) (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יריב לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת. <יריב לוין (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה ראשונה את הצעת החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 20), התשע"ב–2012, הצעה משותפת לחברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב ולי. מדובר בהצעת חוק טכנית בעיקרה, המובאת כחלק ממכלול גדול יותר של תיקונים לחוקים ולתקנון הכנסת שהכינה ועדת הכנסת במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית ונוגעים בעבודת הכנסת. סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, מסדיר את ההליך לתיקון טעות טכנית שנפלה בנוסח חוק שהתקבל. לפי סעיף זה, יושב-ראש הכנסת פונה לוועדה הנוגעת בדבר, ואם היא קבעה שנפלה טעות כאמור, ההחלטה מובאת לאישור הכנסת. מוצע לקבוע כי הוועדה שדנה בחוק תוכל לנקוט הליך של תיקון טעות לפי פנייה של יושב-ראש הכנסת או לפי הצעת היועץ המשפטי של הכנסת משעה שהוא ממלא כיום את התפקיד הזה הלכה למעשה, בוחן את הצורך בתיקון טעויות בחוק ולמעשה יוזם את התהליך. השארנו כמובן את האפשרות ליושב-ראש הכנסת לנקוט את ההליך הזה במקביל, מיוזמתו. הצעת תיקון נוספת עניינה תיקון טעות בנוסח של חוק התקציב. מוצע לבטל את ההוראות המיוחדות שקיימות בעניין זה היום, שהן שריד לתקופה שבה חוק ההסדרים כלל את ההסדר הישן של כספים ייחודיים. מאחר שהדבר הזה לא קיים היום, ההצעה היא שגם תיקון טעות בחוק התקציב ייעשה בדיוק באותה דרך שהדברים נעשים ביחס לכל חוק אחר. הצעת החוק אושרה בוועדה לקריאה טרומית, אושרה בוועדת הכנסת בהכנה לקריאה ראשונה, ואני מבקש לאשר אותה היום בקריאה ראשונה כדי שיהיה אפשר להכינה בוועדת הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. רבותי, נרשמו – אני פותח את הדיון בהצעת החוק. חבר הכנסת דב חנין – איננו. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. רבותי, יש עוד חברי כנסת שמעוניינים לדבר? כן, חבר הכנסת בן-ארי רשום. אני סוגר את רשימת הדוברים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו עכשיו נמצאים ממש בערב חג השבועות, יום קבלת התורה. האמת היא שחברי חבר הכנסת הרב משה גפני ניהל פה מאבק גדול מאוד, לא למען הילדים שלו, לא למען הילדים שלי, ואני מניח שרוב חברי הכנסת אין להם ולא תהיה להם בעיה לחתן את ילדיהם ולרשום אותם כיהודים, לדורי דורות; לא תהיה להם בעיה. מה שהזעיק את חברי חבר הכנסת משה גפני – והרבה שאלו אותי, מה הוא כל כך זועק – זה הדאגה דווקא לאותם אנשים שלא יהיה ברור בעוד דור אחד אם הם יהודים אם לאו. הם עצמם לא ידעו. אז כל זמן שהם רשומים ברבנות ראשית של מדינת ישראל כיהודים, בצורה מסודרת, אצל רבנים מסודרים, לפחות הם יודעים שהם יהודים. <אורית זוארץ (קדימה):> מה זה משנה אם הם יירשמו בבאר-שבע או – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ברגע שהמגמה – אני רוצה להסביר. ברגע שהמגמה שעומדת מאחורי החוק הזה – לא החוק הזה עצמו, המגמה לשבור את המונופול של הרבנות הראשית, זה ישבור את אותן משפחות. אני רוצה לומר לכם שמדינת ישראל, כמדינה חילונית בארץ-ישראל, הולכת ומאבדת את הלגיטימציה בעולם. ביותר ויותר מדינות רואים את עצם קיומה של מדינה יהודית כגזענות. מדינה דמוקרטית איננה יכולה להיות מדינה יהודית, היא חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, כך מבין כל גוי אירופי, כך מבינים הרבה אמריקנים, וביותר ויותר מדינות מסמנים כבר את המוצרים הישראליים כגזעניים. היום עושים את זה על המוצרים בהתנחלויות, ויש אצלנו אנשים ששמחים, מחר יסמנו את המוצרים של תל-אביב ושל יפו הכבושה. קציני צבא ישראלים נתפסים בקרב מדינות שונות כפושעי מלחמה. <קריאה:> איך זה קשור לחוק של יריב לוין? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה קשור מאוד, שהתשובה היחידה שלנו לאומות העולם – לומר שאנחנו, ארץ-ישראל שייכת לנו, כי אנחנו עם עתיק יומין, ששומר על מוסריותו ומסורתו 3,000 שנה. אז אנחנו אומרים לכל העולם, עם כל הכבוד לכם, עם התיאוריות החדשות שלכם, דמוקרטיה וכל אזרחיה, לנו יש מסורת של ה"בייבל", שמקובלת על רוב מדינות אומות העולם, גם הנוצרים והמוסלמים. <אורית זוארץ (קדימה):> ואתם מסוכסכים – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ברגע שאנחנו ננסר את העץ – הגזע הזה, שנקרא הקשר בין מדינת ישראל לדת היהודית, אז מסרנו את היסוד והבסיס הלגיטימי אצל אומות העולם, כי גוי בעולם מתייחס למדינת ישראל כמדינה יהודית, הוא לא מתייחס אליה כמדינה של אוסף אנשים שהגיעו מאירופה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין ששאלו אותי עכשיו בתקשורת לגבי חרדים וערבים, נאמנות וכל זה. אני שמעתי אתמול את כלי התקשורת הישראליים – ביום ירושלים, יום השמחה הגדול, זה היה נשמע כמו יום הנכבה. אסון קרה לירושלים. עיר בשחור, עיר של חרדים, עיר של יהודים, יותר מדי ילדים יהודים. זה המסר שיוצא ממדינת ישראל, ואנחנו רוצים שדרום-אפריקה ואומות העולם יכירו במדינת ישראל? רבותי, תתעשתו, תשימו לב למה שקורה בעולם. לא רק העולם המוסלמי אומר שמדינת ישראל, אין לה זכות קיום; העולם, ברובו הגדול. אם אנחנו נתחזק עכשיו, בימי חג השבועות, נקבל את התורה כחוקת התורה, ונצא עם זה בגאון, כמו שאבא אבן בשעתו אמר שהתנ"ך הוא ה"קושאן" שלנו, כמו שבן-גוריון בשעתו התרברב על זה שסיפור יציאת מצרים קודם לכל הגילויים של אמריקה – אני לא רוצה להאריך עכשיו. אם אנחנו נלך ונאמר, תורת ישראל היא זאת שמעידה עלינו – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ובדרכה אנחנו נלך, רק כך נוכל לענות. אם ינסרו שוב מבפנים – ואני רוצה לומר משפט נוסף, כל רבני "צהר" האלה, יש ביניהם אנשים ישרים – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אבל כשהמזרחי שלטה ברבנות הראשית, הם אמרו שכולם צריכים להיות כפופים, כי זו רבנות ממלכתית; כשיותר אנשי ש"ס שולטים ברבנות הראשית הם מנסים לנסר את זה. הם חופרים בור; כתוב: "בור כרה ויחפרהו ויפֹל בשחת יפעל". תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו נקיים הצבעה מייד. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סדרי שלטון; אתמול מפכ"ל המשטרה החליט להיות שר; החליט להיות ראש הממשלה. זה איבוד של סדרי שלטון. מפכ"ל המשטרה, שהמחדל של המסתננים הוא גם עליו – הוא גם על ראש הממשלה, גם על השרים, תיכף אני אדבר עליהם גם כן – במקום לטפל בפשיעה, במקום לטפל בהפקרות של המסתננים, הוא מטיף לנו מוסר: תיתנו להם תעסוקה. ניתן להם תעסוקה, יבואו עוד 10,000, כי יש תעסוקה – – <שלמה מולה (קדימה):> צודק, אתה רוצה שיהיו רעבים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – ואז תהיה פשיעה, ויגידו: רגע, רגע, רגע, יש פשיעה, תן להם תעסוקה. לא, הם לא יהיו רעבים. יש כמה מיליונים כאלה באפריקה. תסלח לי, חבר הכנסת מולה, תסלח לי, חבר הכנסת מולה. אנחנו נביא לכאן 2 מיליון, 3 מיליון, 5 מיליון, בסוף – – <ציון פיניאן (הליכוד):> תשאל את גרמניה, מה היא עושה עם הטורקים? <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – בסוף, שלמה ידידי, חבר הכנסת מולה, אנחנו נהיה רעבים. לא יתקפו אותנו, הילדים שלנו יהיו רעבים. אני שולח אותם הביתה. <שלמה מולה (קדימה):> תשלח אותם הביתה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני שולח אותם הביתה. אני רוצה לדבר על עוד דבר אחד, אדוני. סדרי שלטון. אני יושב שם, בקצה הכי אחורי של הכנסת. אין לי שום תפקיד ביצועי, לכן התפקיד שלי הוא להזהיר, הוא להתריע, הוא לומר מה לא בסדר. לפעמים מקשיבים לי, לרוב לא מקשיבים לי. אלה שיושבים פה סביב השולחן, התפקיד שלהם הוא לבצע, לא לדבר. לצערי הרב, שר הפנים – אני התרעתי, אני הזהרתי. הגדיל לעשות השר לביטחון פנים, שפתאום התעורר – כמה פעמים אמרתי לו, אמרתי לעוזר שלו: אתה צריך שהלשכה שלך תהיה במרחב יפתח, שם אתה צריך לישון. פתאום אונס, ועוד אונס, ועוד אונס, התעורר השר אהרונוביץ מרבצו, הפסיק לשלוח יס"מ לרמת-מגרון ולגבעת-האולפנה, והלך לביקור בדרום תל-אביב: עשיתי משהו, הייתי במרחב יפתח. רבותי, זה איבוד של סדרי שלטון. מפכ"ל המשטרה, התפקיד שלו הוא לא להטיף לנו מוסר; התפקיד שלו לאכוף חוק, התפקיד שלו לא לקחת את מפקד מרחב דן – מפקד מרחב דן, לקחת אותו להיות מפקד ההרס והחורבן בגבעת-האולפנה. הוא יארגן את הכוחות. בינתיים המסתננים ימשיכו לאנוס, ימשיכו לגנוב, ימשיכו להציק. איך סיפרתי פה לפני שבוע – בא אלי אחד העוזרים של שר, אומר לי: חבר שלי שמאלן קיצוני, מתעב אותך, שונא אותך, אבל הוא הפך להיות אוהד שלך. מה קרה? הוא הלך לחוף הים, שם את הדברים שלו על החולות, נכנס למים. יצא, ראה מסתנן לוקח לו את כל הדברים. הוא אומר: בן-ארי, הוא נהיה מעריץ שלך. לא רוצה שתהיה מעריץ שלי, רוצה שנתעורר בזמן. עכשיו אני אומר לך דבר נוסף, חבר הכנסת מולה. אמרתי פה דבר שאנשים הזדעזעו ממנו, אבל, רבותי, אלה העובדות. מדברים על מעשי האונס. תסתכלו על התמונות, תסתכלו על התמונות של המסתננים שנכנסים בשיירות. כמה נשים יש בין כל 100 גברים? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת פיניאן. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כמה נשים יש בין כל 100 גברים, ארבע? חמש נשים במקרה הטוב. הרוב הם מהגרי עבודה, הם לא פליטים. פליטים באים עם הילדים, עם הנשים. הם מהגרי עבודה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אסיים. ורבותי, אי-אפשר גברים בלי נשים. אז אם לא מביאים נשים, הם צריכים נשים. אז הם אונסים, אז הם תוקפים ילדה בת 15 ואונסים אותה, עוד אחד ועוד אחד, ותוקפים נשים זקנות. מתי נתעורר? מתי יהיו פה סדרי שלטון? תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד, רבותי? הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (תיקון טעות בנוסח שנתקבל), התשע"ב–2012, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 20 בעד, אחד נגד. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה ותוחזר לוועדת הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/459).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, הצעת החוק הזאת אושרה לקריאה ראשונה בוועדת החוקה, ואני רוצה כאן להודות לחבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, שסייע באישור הצעת החוק בוועדה. הצעת החוק הזאת היא עניין של חסד. מדובר פה בהשוואת המעמד של ילדים מאומצים לילדים ביולוגיים בעת ירושה של קרובים, למשל סבא שנפטר. לא הרבה יודעים, אבל נוצרים מקרים שכאשר יש ילד מאומץ ויש ילד ביולוגי, והסבא נפטר, רק הילד הביולוגי מקבל את ירושתו, ולא הנכד המאומץ, ומדובר פה על מקרים קורעי לב. במשך שנים מנסים לתקן את החוק. נמצא כאן למשל ביציע אדם שהוא ילד ביולוגי, אחותו היתה מאומצת, נפטרה, והוא לא יכול לרשת אותה, והמדינה לוקחת את ירושתה, והוא, אחיה כל החיים, האיש הזה, האדון הזה כאן, איננו יכול לרשת אותה. ולכן אנחנו מבקשים לתקן את חוק הירושה כך שילדים מאומצים יהיו כמו ילדים ביולוגיים לעניין ירושה של קרובים. זה דבר – חברי חברי הכנסת, אני באמת – רוצה להסביר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גפני, אתה ברשימת הדוברים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> חבר הכנסת גפני, אני באמת פונה אל הלב שלכם. זה דבר שאושר על-ידי משרד המשפטים, הושקע בזה מאמץ מאוד גדול. ילדים מאומצים, הורים מאמצים, היו פעילים בעניין. אם אנחנו רוצים לעודד אימוץ, כדי שתינוקות – לא ינטשו אותם, כדי לחזק את המסגרת המשפחתית, אנחנו חייבים לאשר את התיקון הזה, שעושה צדק ברמה הכי בסיסית. אני לא אאריך בדברים, ואני רק מבקש, באמת, חברי חברי הכנסת – החרדים, במקרה הזה, זה לא הנושא, עם כל הכבוד, לעשות עליו מאבק, כי פה מדובר ממש – אדוני היושב-ראש, אני אומר לך את זה, אין הרבה חוקים כאלה שבאמת מדובר בהם בצדק בסיסי לאנשים שפתאום – תאר לך את הסיטואציה, בגיל 50, אפילו הם לא ידעו שהם מאומצים, ופתאום מנשלים אותם מירושה של דוד ואומרים: אתה ילד מאומץ. מה זה עושה לבן-אדם ולבני משפחתו? אז אני מבקש – זו קריאה ראשונה, להעביר, כדי שנוכל להמשיך את הדיון בוועדת החוקה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. רבותי, אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – מוותר; חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת שלמה מולה – בטלפון. חבר הכנסת משה גפני, אתה מוותר? <משה גפני (יהדות התורה):> אני מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> מוותר. אתה רוצה לדבר, חבר הכנסת? <שלמה מולה (קדימה):> ויתרתי, ויתרתי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <קריאה:> מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא לא מוותר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אלו שנמצאים בערוץ-99 חמש פעמים ביום שיוותרו, אותי, שלא מכניסים לשם – אני הולך לדבר. אני אדבר מפה. <אורית זוארץ (קדימה):> אתה עושה מספיק פרובוקציות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, אל – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> רק אני אוויר. רק אני אוויר. ערוץ-99 שייך לחברי כנסת מסוימים מאוד. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זוארץ, זה לא מקובל. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, תן לי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> חמישה חודשים, הייתי שם פעם אחת. יש פה חברי כנסת – פעמיים ביום הם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, תגיד לי, אתה לא שומע מה שמדברים? תן לי להגן עליך פעם אחת. רבותי, אני חושב שאנחנו מאבדים קצת את הצפון. זכותו הלגיטימית של חבר כנסת שנרשם – לדבר, גם אם יש איזו הסכמה שמישהו לא ידבר. אז אנא מכם. תודה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> טוב, קודם כול, אני לא אוותר, כי גם יש לי משהו ענייני לומר פה. אבל בהקשר של הנאום הקודם, מחר יש הפגנת הפראיירים משוק-התקווה לכיוון מרכזי הסיוע. מבקשים ממרכזי הסיוע שיחלקו את "מרק לוינסקי", יהפכו אותו ל"מרק מרכז-שוסטר". במקום "מרק לוינסקי", "מרק מרכז-שוסטר". ישפכו עליהם שם – הצפונבונים ישפכו עליהם את המרק על הראש, יעשו מהם מרק כמו שעשו בבריכת "גורדון". אז זה לדבר הזה, ועכשיו עניינית. רבותי, אין מצווה יותר גדולה בעולם מאשר עניין של אימוץ. אין מצווה יותר גדולה. כל המגדל את בן חברו, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלדו. זו זכות הכי גדולה שיכולה להיות. אימוץ זה הדבר הכי נפלא, הכי גדול. זה חסד יומיומי, של שעה-שעה, דקה-דקה, לא רק במזון גופני – לא רק בזה, אלא גם במזון נפשי, לילד שזה לא ניתן לו – הוא לא היה יכול לקבל את זה. ולכן, העניין הזה, אין עליו בכלל בכלל עוררין. אבל אני, כשבאתי לעסוק בעניין הזה, והייתי בדיונים בוועדת החוקה, גם שמעתי את הצד הזה, התקשרתי למישהו שהיה קשור אלי באוניברסיטה, פרופסור נחמד ביותר, חתן פרס ישראל – לא אזכיר את שמו כי לא ביקשתי ממנו – יש לו בעצמו עשרה ילדים, והוא אימץ ילדה שעלתה מאתיופיה ללא אב ואם; אימץ אותה. אני ראיתי את האימוץ, זה מישהו שהייתי קשור אליו מאוד, באופן הכי ברור, הכי מוחלט שיכול להיות. שאלתי אותו: מה אתה אומר? הוא אמר לי: תשמע, מיכאל, העניין הזה של ירושה הוא דבר שגורם המון המון סכסוכים בתוך המשפחות, וגם ככה יש חוק שילדים מאומצים יורשים את הוריהם. ילדים מאומצים יורשים את הוריהם. כל מי שמכיר פה סיפורי ירושה יודע שמשפחות הכי מלוכדות שבעולם, הכי אוהבות שבעולם, על פרוטות התנפצו לרסיסים. ולכן, כשדיבר אתי אותו יהודי חשוב, ודיבר אתי, אמרתי לו: אני מתחנן בפני אנשים, יש גיל שבו כותבים צוואה. יש גיל שבו כותבים צוואה, שיסדרו – תסדרו את הדברים עם הילדים שלכם, עם הנכדים שלכם, עם מי שאתם רוצים. זו לא בושה. אפשר בגיל מסוים – הרב כהנא כתב צוואה בגיל 57, חצי שנה לפני שהוא נרצח; הוא כתב: כששערו של אדם מלבין, כשהשיניים כבר לא משהו, בן-אדם מצווה לביתו. מה הוא יודע מה יהיה מחר? מה הוא יודע מה יהיה מחר? מה, מישהו פה יחיה עד גיל 300? כותב צוואה. ולכן – את הדברים האלה אפשר לסדר בצוואה. אבל ברגע שהם נכנסים לדברים האלה זה יכול לגרום – הוא אמר לי, אותו אחד, הוא איש ליברל לחלוטין, מן הסתם בחוק הזה של רבני "צהר" היה מראשוני התומכים, הוא אמר לי: תשמע, הדבר הזה הוא בעייתי. יש צד אחד, אבל יש גם צד שני, יש הצד של המשפחה, שאומר: רגע, מה הוא שייך? ואז זה לגרום ניכור אליו יותר משהיה קודם. לכן במקרים כאלה רצוי – זו לא בושה, זו לא בושה – לכתוב צוואה מסודרת. שאנחנו נכפה על המשפחות? שאנחנו נכפה עליהם לקבל? הזוג שקיבל ואימץ – חוקקנו בחוק – יורש ומוריש לילד המאומץ שלו. ללכת ולהכניס את כל המשפחה לזה, אין זאת רשותנו. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> עם כל הרגישות, ועם כל האהבה, ועם כל ההערכה למה שיש לעניין הזה, של אימוץ, יש כאן דבר לטעמי – ושוב, אני התייעצתי עם בן-אדם שהוא בעצמו מאמץ; אני עוד לא זכיתי לכזה דבר, הלוואי שאני אזכה, אבל בן-אדם כזה, וזה מה שהוא אומר, וכדאי להיות קשוב גם לצד השני. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נסים זאב. <שכיב שנאן (העצמאות):> אולי כולנו נשכנע אותו לדבר פעם אחת? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול להשתלט על נסים? נו, תנסה. שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מה שחשוב – שאני משתלט על עצמי ואני שולט בעצמי, וברוך השם – תראו, ברוב החוקים היום לא דיברתי בכלל, כי התחשבתי בחברי הכנסת, אז כל פעם שאני עולה, לא יודע, נראה פה איזה מין לחץ; נכנסים כולם ללחץ. בסך הכול אני חושב שכשאני לא מדבר אתם צריכים לדרוש ממני לדבר. אני רוצה לומר לכם, באמת, כשחבר הכנסת הורוביץ דיבר אתי על חסד – באמת, אנחנו אנשי חסד, תדע לך. אין לנו שום בעיה בעניין הזה. אבל אתה צריך לדעת שיש פה השלכות רוחב, יש אימוץ ויש אימוץ. קודם כול, מדין ירושה ברור שעל-פי ההלכה אין עניין שבן מאומץ זוכה בירושה. כמו שבעניין הבנות, זה כל כך פשוט בין זכר לנקבה, אותו הדבר לגבי העניין הזה, של תינוקות, או ילדים, או לא משנה, שהם מאומצים. אבל לא זה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אלא אם כן האבא נותן את זה. <נסים זאב (ש"ס):> נותן את זה כמתנה. מתנה אפשר לתת, אתה יודע, אתה יודע שיש – – <שלמה מולה (קדימה):> רק קצת תהיו ליברלים. <נסים זאב (ש"ס):> – – יש מישהי שהיה לה מיליונים רבים, והיא נתנה בסופו של דבר לפינת החי את כל הכסף שלה. זה זכותו של אדם מחיים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני אומר – לתת למי שהוא רוצה. יכול להיות שזה איזה מוסד מסוים שהוא אוהב אותו, לא משנה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זה עדיין לא מונע – – – לכתוב צוואה. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא סותר את זה שבן-אדם יכתוב צוואה. <נסים זאב (ש"ס):> כן, אבל אני רוצה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הוא יכול, הוא יכול. את צודקת. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אבל פה מדובר – לא, פה מדובר שלא היתה צוואה. כשיש צוואה אין פה שאלה. אדם יכול – צוואה זה בדיוק כמו מתנה, צוואה זה מחיים. ירושה היא לאחר מיתה – זה הכלל בתלמוד, בסדר? עכשיו, לא מדובר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> צודקת. כשיש צוואה אין בעיה. <נסים זאב (ש"ס):> צוואה זה מחיים. עכשיו, מה ההבדל בין צוואה ללא-צוואה מחיים? <שלמה מולה (קדימה):> בן-אדם קיבל התקף לב, לא כתב צוואה. <נסים זאב (ש"ס):> כשבצוואה את מגדירה בדיוק מה את רוצה לתת לכל אחד ואחד, ויש לך סדר עדיפויות – – – <שלמה מולה (קדימה):> בן-אדם קיבל התקף לב – לא כתב צוואה, מה קורה? <נסים זאב (ש"ס):> בסדר. <אילן גילאון (מרצ):> די, באמת, די, באמת, אם הייתי מוצא ילד כמוהו הייתי מאמץ אותו אני בעצמי. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני לא הייתי מסכים שאתה תהיה האבא שלי בכל מקרה. <אילן גילאון (מרצ):> מאומץ, מאומץ. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא אבא מאומץ ולא אבא ביולוגי, בוודאי, חלילה וחס. <אריה ביבי (קדימה):> הוא מתכוון שתהיה נכד שלו. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נו, אפשרנו קצת הערות, אבל לא להפריע. חבר הכנסת זאב, אפשר להמשיך. <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו, אני רוצה שתדע, חבר הכנסת הורוביץ, שיש בכל זאת הבדל בין ילדים מאומצים שנלקחו על-כורחם מהוריהם ועברו הליכים משפטיים, ובסופו של דבר הילד הזה הולך לאימוץ, אבל יש לו עדיין הורים. אני רוצה לשאול אותך: אז מה קורה במקרה הזה שהאבא הלא-ביולוגי שלו נפטר, האם הוא גם זוכה בירושה לפי הצעת החוק הזאת? זאת אומרת, תיאורטית, בוא נאמר שגם האבא הביולוגי שלו, יש לו כספים במקרה – לא מדובר דווקא במשפחה שאין לה. זאת אומרת, אותו אחד יכול לזכות בירושה גם מהאבא הביולוגי וגם מהאבא המאמץ; תיאורטית, לפי החוק הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> ומה יקרה אם זה יקרה? <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, יש לך עוד דקה מהרגע הזה. <נסים זאב (ש"ס):> אני יודע. <היו"ר יצחק וקנין:> תסיים, אתה כבר מדבר חמש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אני סיימתי כמעט, ואני רוצה לומר שהוועדה צריכה לתת את דעתה על המקרים החריגים, שאתה תומך בהם – אני לא יכול לתמוך, כי עניין הירושה הוא על-פי ההלכה. אבל אני אומר לך: תיתנו את דעתכם גם על מקרים החריגים האלה, ולהבדיל בין ילד מאומץ מהסוג הזה, שנלקח בכוח מהוריו, בניגוד לרצונו, ועבר הליכים משפטיים במשך שנים, ובסופו של דבר גזלו לו – זה מה שהוא חש, שגזלו לו את הילד שלו ונתנו אותו להורים אחרים, לבין תינוק שהוא יתום מאב ואם, ובאמת נעשה פה חסד גדול, ואותם ההורים אימצו את התינוק הזה וגידלו אותו; יש הבדל עצום בין ילד כזה מאומץ לילד אחר. ואני מבקש לתת את הדעת בנושא הזה בוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת עתניאל שנלר, ואחריו אנחנו מצביעים. אורי מקלב, אתה ביקשת? <עתניאל שנלר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, בקצרה רבה מאוד. אכן, דיני ירושה הם דינים שיש להם היבט הלכתי מובהק, והדברים הם לא קלים. ואכן, מתנה זו לא ירושה, וצוואה זו לא ירושה, והחוק והמחוקק – החיים והמוות ביד הלשון. ייתכן שמונחים מסוימים בתוך החוק הראוי הזה, בלשון אחרת יכולים להיות נכונים בהגדרה הלכתית. אני לא אומר את זה מתוך ידיעה, אלא מתוך השערה. כך, למשל, אני סבור שאם יהיו הסכמים קדם-אימוציים, כמו הסכם קדם-נישואים – בסופו של דבר, יש משפחות אומנה, כמו שאמר חבר הכנסת זאב, או באימוץ אחר – כדי להבטיח שלא יהיה בגדר ירושה במובן ההלכתי-תלמודי, אלא במובן האחר, המרחיב יותר, שלא רואה בזה מתנה או צוואה ועוד כיוצא באלה. דיברתי, חבר הכנסת הורוביץ – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <עתניאל שנלר (קדימה):> – – – והוא, באצילות נפשו, כשדיברנו על זה, אמר לי – וסליחה שאני אומר את זה – שאין לו שום כוונה ללכת נגד, אלא רק לחפש את הדרך איך ללכת יחד, ולכן תיאמנו שהוא יעשה מאמץ שכולנו נדע על הדיונים בוועדת החוקה, שנוכל לדאוג שיהיה מצד אחד חוק מאוד ראוי, לברך עליו, לצד דיוק, שלא חס וחלילה יהיה לנו קושי מבחינה הלכתית. אשר על כן אני סבור שראוי וחשוב מאוד לתמוך בחוק הזה, ולא פחות – ללוות את החוק בצורה שכולם יצביעו בסופו של דבר בעד, שמא לא נעבור כאן חס וחלילה על משהו שהוא לא בגדר הלכה, כפי שמתחייב מהחוק במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אורי מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אומנם היה מדובר שהחברים יוותרו על זכות הדיבור, אבל יש כאלה שלא ויתרו, אז מי שנשאר ברשימה – בכל אופן מצאתי לנכון כן להגיד כמה מלים, במיוחד כשאני ביקשתי רוויזיה בחוק הזה, שהיתה אמורה להתקיים לפני שבועיים, ובאתי בדקה של השעה, אבל לא הצלחתי, ואיחרתי את ההצבעה, אז אני אגיד – מה שרציתי להגיד אז, אגיד עכשיו בקצרה. קודם כול, זה שניסו לעשות את זה וגם להכניס את זה כחלק מהמלחמה של הציבור הדתי החרדי נגד פתיחות, נגד דברים הומניים, נגד דברים קשים שקרו – זה קל, ניסו, וגם דיברו על זה בתקשורת, וגם התראיינתי בעניין הזה, אז זה לא ככה. כפי שאמרו גם קודמי, מצוות אימוץ זו מצווה נעלה מאוד, מיוחדת מאוד וחשובה מאוד, והציבור הדתי והחרדי מאמץ הרבה יותר מהחלק היחסי שלו באוכלוסייה, ולא רק שהוא מאמץ במקרה שאין לאדם ילדים, כשלא זכו לפרי בטנם, אלא גם במקרים שיש ילדים. ורבים מהמקרים הם של משפחות שיש להן כמה וכמה ילדים, והן מאמצות עוד אחד, וגם לא מבן העדה שלהן וכו' וכו', ובאמת הן ראויות לציון. ולכן, לא לקחת את זה שאנחנו נגד המשפחות המאמצות. אמר נכון חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – הוא אמר את זה גם בוועדה, בשם פרופסור ידוע, שאולי לא רוצה להגיד את שמו, שהוא מאמץ, והוא אמר: תשמעו, החלק הזה – לא כדאי, כי ברגע שיש גם הנושא הממוני, וכשיש ילדים בוגרים, ומכניסים מישהו, והוא גם – אז החלק הזה של הכסף, הכסף מסנוור את הכול ועושה שינויים. וזה גם נכון. המקרים שהגיעו לפנינו גם לוועדה: שפתאום אחות מאומצת, שאחים שלה, שהם היו אחים ביולוגיים של הסבא הנפטר, והם נישלו אותה בסופו של דבר מהירושה, אבל צריך לחשוב שמי שנישל אותה זה לא ההלכה, זה האחים האלה, שלא רצו להתחלק אתה; היתה להם אפשרות להתחלק אתה, הרי אף אחד לא מונע מאחים שיורשים להתחלק גם עם האחות המאומצת, אבל הם בחרו לא לעשות את זה, ואנחנו עכשיו בכוח רוצים בחוק לעשות את זה. אבל אני לא מדבר על המקרים האלה. אנחנו דיברנו על מקרים הרבה יותר רחוקים. אנחנו צריכים להבין שבנושא יש הלכה, ואני לא מתבייש בהלכה. ההלכה קובעת איך עוברת נחלה. אבל ההלכה במקרה הזה היא לא משפט, היא חוק, יש בזה גם היגיון. והשאלה באמת ערכית: מה קורה עם בן-אדם שלא כתב צוואה, ולא נתן מתנה מחיים, מה ייעשה בכספו כשלא מדובר על הילדים שלו? מדובר בדוד רחוק, שגר במדינה אחרת, והאחיינים של הבנים שלו, דהיינו, כמו נכדים – לא שלו, אלא נכדים אחרים, ועכשיו הוא אפילו לא יודע, הוא לא מכיר את כולם, אבל הוא יודע שאם הוא לא כתב שום דבר, הנחלה שלו עוברת למי שיש לו קשר ביולוגי. כי בנושא הזה, אם אנחנו עושים את ההבדלים האלה, עם איפה ההיגיון, ואיפה הצדק, ואיפה הרגש, אז אנחנו גם יכולים לבוא בירושה של אבא: שני אחים, אחד תמך באבא שלו, גם כשלא היו לו האמצעים, הוא זה שטיפל בו, הוא ואשתו וילדיו, לאורך שנים רבות כשהוא היה חולה, ואח אחר, שהתנכר להורים שלו, ולא עשה שום דבר למען ההורים שלו, והוא פתאום מתחלק אתו בחצי – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – אז יש פה היגיון? למה אנחנו לא משנים את זה? <אריה ביבי (קדימה):> אולי דווקא המאומץ סבל. <אורי מקלב (יהדות התורה):> למה אנחנו לא משנים את זה? למה אנחנו לא משנים את זה? הרי זה בן ביולוגי, שמקבל גם אם התנכר. אנחנו אומרים שמגיע החלק של הירושה והנחלה, איך היא עוברת? לפעמים היא עושה היגיון ושכל, ובאמת אנחנו רואים שזה טוב, ולפעמים זה לא בדיוק עובד ככה. לכן אנחנו צריכים להגיד שזה לא מגיע מהמקרה הזה. במקרה הזה אנחנו גורמים לכך שעוד אחד מתחלק עם מישהו שהוא צאצא או קרוב ביולוגי של מישהו. אנחנו לוקחים ממישהו כסף. זה לא שאני אומר עכשיו שזה פיס, ואני מונע ממישהו להצטרף לחלוקה הזאת, או שהכסף הולך למדינה, כמו במקרה שכאן דובר עליו. לא מדברים על מקרים כאלו. יש מישהו שהוא אמור לרשת את הדוד הזקן; עכשיו מגיע עוד מישהו, שההוא בכלל לא היה מודע, ועובדה שהוא לא כתב את הצוואה, והוא מבקש גם לקחת חצי – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – מאותו קרוב משפחה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אם כן, רבותי, תם הדיון בהצעת החוק. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ – קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 24 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 7 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 20 בעד, שבעה נגד. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה ותוחזר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, א' בסיוון התשע"ב, 22 במאי 2012, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:21.>