דברי הכנסת

דברי הכנסת לו / מושב רביעי / ישיבות שע"ד–שע"ו / ד'–ו' באב התשע"ב / 23–25 ביולי 2012 / 36 חוברת ל"ו ישיבה שע"ד הישיבה השלוש-מאות-ושבעים-וארבע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, ד' באב התשע"ב (23 ביולי 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 14:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, חד"ש, מרצ ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל; 7 2. הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר; 7 3. ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים; 7 4. כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים; 7 5. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 7 6. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 7 7. ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכה ממשלתית 7 יואל חסון (קדימה): 9 יצחק הרצוג (העבודה): 16 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 19 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 24 חנא סוייד (חד"ש): 30 זהבה גלאון (מרצ): 34 השר מיכאל איתן: 37 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 44 שר החינוך גדעון סער: 47 רונית תירוש (קדימה): 60 אלכס מילר (ישראל ביתנו): 62 נסים זאב (ש"ס): 64 אבישי ברוורמן (העבודה): 68 עינת וילף (העצמאות): 69 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 70 אורי מקלב (יהדות התורה): 71 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 73 דב חנין (חד"ש): 76 אילן גילאון (מרצ): 78 אורי אורבך (הבית היהודי): 80 חנין זועבי (בל"ד): 81 איוב קרא (הליכוד): 83 שר החינוך גדעון סער: 84 דברי יושב-ראש הכנסת לרגל חודש הרמדאן 86 היו"ר ראובן ריבלין: 86 הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, חד"ש, מרצ ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 88 1. משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל; 88 2. הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר; 88 3. ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים; 88 4. כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים; 88 5. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 88 6. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 88 7. ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכה ממשלתית 88 אזכרה לי"א חללי אולימפיאדת מינכן 94 היו"ר ראובן ריבלין: 94 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 95 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 95 הודעת יושב-ראש הכנסת על קביעת ראש האופוזיציה 96 שאול מופז (קדימה): 96 הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 54) (עיצומים כספיים), התשע"ב–2012 99 רוברט אילטוב (בשם ועדת הכלכלה): 99 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 12) (שינוי תוואי הפחתת הגירעון), התשע"ב–2012 101 שר האוצר יובל שטייניץ: 102 דב חנין (חד"ש): 105 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 106 אבישי ברוורמן (העבודה): 107 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 109 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 112 שלמה מולה (קדימה): 114 רוני בר-און (קדימה): 115 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 118 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 118 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השר בגין, רבותי חברי הכנסת, היום יום שני, ד' בחודש אב תשע"ב, 23 בחודש יולי 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת בשבוע האחרון לפני צאתנו לפגרה, לפגרת הקיץ. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 51), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכספים. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/4493/18 וכלה בהצעת חוק פ/4544/18 – הצעת חוק נציבות זכויות הילד, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס ומשה מטלון; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – שיעור ריבית פיגורים), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות לביטול הסכם בעקבות איחור ניכר במסירת הדירה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – פיצוי מוסכם), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – הצמדה דו-כיוונית של מחיר הדירה למס ערך מוסף), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת תשלום בעד חנייה בחניון הסמוך למוסד רפואי), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – חובת קבלת אישור רפואי להשתתפות בשידורים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, נסים זאב, אברהם דואן, רונית תירוש ומיכאל בן-ארי; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – חובת מסירת מחירון עבור ביצוע שינויים בדירה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (תיקון – תנאי לגביית אגרה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – סמכות הממשלה בערר על החלטת המועצה בדבר הכרה במוסד), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, ציפי חוטובלי, רוברט אילטוב, אברהם מיכאלי, כרמל שאמה-הכהן, יובל צלנר, יריב לוין וזאב אלקין; הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון – כשירות לתואר רב), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (מס' 5) (תיקון – חובת פרסום לציבור על-ידי הצבת שלט), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, אילן גילאון, רחל אדטו, נחמן שי ושי חרמש; הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכות פקחים) (תיקון – סמכויות רשות מקומית החברה באיגוד ערים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין וזאב בילסקי; הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש חובה למצית נכס ציבורי), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת יעקב כץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – סיעוד על-ידי בן משפחה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, שכיב שנאן, אורי מקלב, אריה אלדד, דב חנין, אורי אריאל, יואל חסון, איתן כבל, דוד אזולאי ואורלי לוי אבקסיס וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק נציב תלונות הציבור על בתי-החולים, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת זאב בילסקי ודב חנין; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – פטור מדמי טיפול מקצועי-ארגוני), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת שלמה מולה, רוברט טיבייב, אורית זוארץ, שכיב שנאן, אורי מקלב, אחמד טיבי ועפו אגבאריה; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (פקידי יערות ברשות מקומית), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, אילן גילאון, נחמן שי, רחל אדטו ושי חרמש; הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – חוות דעת רפואית על-ידי רופא שאינו פסיכיאטר), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק שירות התעסוקה (תיקון – מאגר עבודות לנוער), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת ציפי חוטובלי; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – טיפול מקל), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת רחל אדטו, אריה אלדד ודב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס על הכנסות גבוהות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – זכות טיעון לפני שלילת גמלה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת בתחום החינוך), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אורית זוארץ ומשה מטלון; הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – רצון החולה), התשע"ב–2012, מאת חברות הכנסת זהבה גלאון ונינו אבסדזה; הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מניעת הטרדה מינית), התשע"ב–2012, מאת חברות הכנסת שלי יחימוביץ, אורית זוארץ, אורלי לוי אבקסיס וציפי חוטובלי; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון – הוספת נפגעים אשר אינם זכאים לפי החוק), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ריבית על יתרת זכות), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ריבית על יתרת זכות), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק הדיור הציבורי (זכות לדירה ציבורית), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – מימון הנחות בדמי כניסה למופעים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, שלמה מולה, מירי רגב, אריה ביבי ומרינה סולודקין; הצעת חוק דיור בר-השגה, התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת פניה קירשנבאום; הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה בדבר משלוח דואר רשום), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, יואל חסון, שלמה מולה, יובל צלנר, מירי רגב, אורי אורבך, שכיב שנאן ודוד אזולאי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת הצגת מחיר מומלץ של ירקות), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור נקיבת מחירים שלא ניתן לשלמם במעות שבמחזור), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק ברית הזוגיות לבני אותו מין, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דניאל בן-סימון, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, בנימין בן-אליעזר, איתן כבל, אבישי ברוורמן, נינו אבסדזה, שלמה מולה, אורית זוארץ ואילן גילאון; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת תשלום דמי חנייה בעד חנייה בחניון הסמוך למוסד רפואי), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הצבת חיישני ויסות תנועה), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת סימון קסדת מגן ברכיבה על אופנוע או אופניים), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת זאב בילסקי; הצעת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (תיקון – פטור מאגרה לתחבורה ציבורית), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יריב לוין, דוד אזולאי, ישראל אייכלר ויוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – הגבלת מספר התלמידים בגן חובה ובכיתה בבית-ספר יסודי), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל (תיקון – ייחוד המענק השנתי), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, אכרם חסון, זאב בילסקי, דב חנין, אברהם דואן, זאב אלקין ומרינה סולודקין; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – משך חקירה), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת יעקב כץ, אריה ביבי, שכיב שנאן וציפי חוטובלי; הצעת חוק תרופות חינם לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת אורית זוארץ; הצעת חוק דיור סוציאלי, התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל, התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (יועץ הנציב לזכויות אדם), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי ודב חנין; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון – השתמטות משירות ביטחון), התשע"ב–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק מטה ההסברה הלאומי, התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דניאל בן-סימון, מירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ, יואל חסון ועינת וילף; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – שירות משולב), התשע"ב–2012, מאת חבר הכנסת זאב אלקין; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (בירור קבילות אסירים), התשע"ב–2012, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי ודב חנין. נוסח מתוקן להצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון – התאמת תוכניות ישנות), התשע"ב–2012, שמספרה היה פ/4463/18. מסקנות ועדת החוץ והביטחון בנושא: היענות משרד החוץ לדרישת הוותיקן לבעלות על אתרים קדושים בירושלים, בעקבות הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת נסים זאב; מסקנות ועדת החוץ והביטחון בנושא: התגברות ירי הרקטות על יישובי הדרום והשארת למעלה מ-1,600 משפחות ללא מיגון, בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת יואל חסון, עמיר פרץ ואורי מקלב; מסקנות ועדת החוץ והביטחון בנושא: הקמת ערי אוהלים ביו"ש ובבקעת-הירדן, בעקבות דיון מהיר בהצעות של חברי הכנסת יעקב כץ ומיכאל בן-ארי. מסקנות הוועדה המיוחדת לפניות הציבור בנושא: פרויקט "שחף" להגבלת זכויות הטלפון של האסירים מוכן להפעלה, בעקבות הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת דוד אזולאי. לוח תיקונים להצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב–2012. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של פרו בדבר העסקה בשכר של בני משפחה של חברי משלחת דיפלומטית או נציגות קונסולרית. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה למזכירת הכנסת. רבותי, בתום הדיון וההצבעה על הצעות האי-אמון, כפי שמצווה החוק כסעיף ראשון בסדר-היום, אנחנו נקיים אזכרה לי"א חללי מינכן, כאשר חלק מהמשפחות יהיו נוכחות כאן במליאה – דקה דומייה ואזכרה לי"א חללי מינכן בהתאם ליוזמתו – וליוזמת פרלמנטים רבים – על-פי יוזמתו של סגן השר דני אילון. כמו כן אנחנו נכריז על ראש האופוזיציה המתחדש והוא גם יבקש לשאת דברים. לאחר מכן, נמשיך בסדר-היום. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, חד"ש, מרצ ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל;> <2. הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר;> <3. ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים;> <4. כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים;> <5. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <6. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <7. ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכה ממשלתית> <היו"ר ראובן ריבלין:> כמובן, בהתאם למצוות החוק, אנחנו קודם כול מתחילים עם הצעות האי-אמון היום, והיום יש לנו שבע הצעות אי-אמון; שש הצעות שעליהן ישיב במשולב השר מיכאל איתן והצעת אי-אמון אחת שעליה ישיב השר גדעון סער. כל שש ההצעות הראשונות הן הצעות של סיעת קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, חד"ש, מרצ ובל"ד להציע אי-אמון בממשלה; וכן, הצעת בל"ד שתישמע בנפרד. ואנחנו נתחיל בהצעתה של סיעת קדימה. יעלה ויבוא חבר הכנסת יואל חסון על מנת לנמק את הצעת הסיעה שלו לאי-אמון בממשלה בנושא: משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל. חבר הכנסת חסון. להזכירכם, אנחנו מסיימים היום את הישיבה ב-18:00. ב-18:30 תתקיים הצגה של "הקאמרי" כאן באודיטוריום; ההצגה "הילכו שניים יחדיו" של הסופר א.ב. יהושע, סופר ומחזאי. לכן, אנחנו כולנו נתכנס באודיטוריום ב-18:30. הישיבה הזאת תתקיים עד השעה 18:00. כל סדר-היום יידחה להמשך השבוע – מה שלא נספיק היום. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – מופז וביבי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה במקרה בן-גוריון וז'בוטינסקי – הם היו מתווכחים – – – <יואל חסון (קדימה):> דומה, דומה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, לא, חס ושלום. <היו"ר ראובן ריבלין:> בין המצרים אנחנו – – <יואל חסון (קדימה):> חשבתי שאתה מתיימר להשוות ביניהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אומרים שיש מחלוקת שמתקיימת ומחלוקת שאינה מתקיימת; המחלוקת שעליה כותב א.ב. יהושע היא מחלוקת שמתקיימת. היא היתה מחלוקת חריפה, אבל מחלוקת מתקיימת. כן. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני קודם כול חייב לומר שאני שמח לחזור למקומי הטבעי בקדנציה הזאת, וזה לאופוזיציה. מהרגע הראשון אומנם נתתי צ'אנס למהלך, אבל אחרי כמה ימים, ובוודאי שבועות, הבנתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שרים, אתם מדברים פה – – – <יואל חסון (קדימה):> אולי עושים דברים חשובים, אולי עוסקים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד השרים. <יואל חסון (קדימה):> – – בפילוג של מפלגות נוספות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם לא שומעים. כבוד השרים. השר איתן. <יואל חסון (קדימה):> אתה לא מקשיב ליושב-ראש, אדוני? <היו"ר ראובן ריבלין:> פה הוא מדבר, ואתה צריך להשיב. כן, תודה רבה. <יואל חסון (קדימה):> אולי תקשיב לי, אדוני השר, כי נראה לי שגם תסכים לרוב דברי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, אדוני. <יואל חסון (קדימה):> אבל בכל אופן אני שמח לחזור לעמדה הזאת של האופוזיציה מתוך מקום שהאמנתי, ולצערי המציאות הוכחה ככזאת, שעם נתניהו – אין באמת היכולת לחבור אליו. אין יכולת לעשות עם נתניהו את הדברים הגדולים באמת, ההיסטוריים האמיתיים. נתניהו פשוט לא יודע להיות שם. אדוני היושב-ראש, יש לך ראש ממשלה שלא יודע לזהות הזדמנויות היסטוריות, אבל כן יודע לזהות הזדמנויות פוליטיות, ותיכף גם על זה נדבר. אבל העובדה שחזרנו לאופוזיציה היא דבר חשוב. אני שמח שאני היום לפחות נמצא בעמדת אופוזיציה. אני מקווה מאוד שהדבר הזה יוביל בסופו של דבר, וכן, אני אומר את זה בצורה ברורה וחדה, אני לא מפחד מזה, אנחנו לא צריכים לפחד מזה, מדינת ישראל – במיוחד לאור האירועים של הלילה האחרון – צריכה ללכת לבחירות. אי-אפשר להמשיך לקיים את הכנסת הזאת בדרך הזאת, בצורה הזאת, באווירה הזאת, בבזאר הטורקי הזה. אי-אפשר. פשוט אי-אפשר. אתם יודעים – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למה אתה מעליב את הבזאר הטורקי – בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אתם יודעים – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> למה לפגוע בבזאר הטורקי? <יואל חסון (קדימה):> תן לי, הנה, בסדר, אמרת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, חבר הכנסת טלב אלסאנע, הערתך נכונה. תודה. <רונית תירוש (קדימה):> שוק הכרמל. <יואל חסון (קדימה):> עכשיו, אני רוצה לומר לכם משהו. תראו, לא סתם הכנסת ותקנון הכנסת מאפשרים התפלגות של סיעה; זה לא דבר נורא, אפשר להתפלג. יש כללים, יש דברים ברורים, יש גם סך מסוים שצריך לעמוד בו – פילוג כפילוג הוא לא דבר נורא. אם חבורה של אנשים חושבת שהדרך של המפלגה, של הסיעה, היא לא הדרך שהם מאמינים בה, והם הולכים כדי להילחם על הדרך, כדי להילחם על הדרך ולא תמורת תפקידים, ולא תמורת כל מיני תופינים, ולא תמורת תמורות כאלה ואחרות, ובסופו של דבר גם אם הם עושים את זה מאידיאל גדול, מה לעשות, מטשטשים את האידיאל – אז זה פסול בעיני. אם אדם קם ואומר: דרכי האידיאולוגית שונה, והנה יש קבוצת אנשים שחושבים כמוני, ואני הולך להילחם עליה במדבר, בקושי, עומד בפיתויים – אפשר לקבל את זה. אם אתם שואלים אותי, לכך התכוון המחוקק. אולי לא בתיקון חוק מופז האחרון, שמכונה "חוק מופז", אבל בוודאי במקור רצו לאפשר פילוג כאשר יש מחלוקת אידיאולוגית בתוך סיעה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> יש מחסור בשרים וסגני שרים היום. <יואל חסון (קדימה):> כן, בהחלט מחסור. ואנחנו עומדים מול סיטואציה, היום, שבאים בטענות – ואני חייב לומר, אני לא בא בטענות לחברי בסיעת קדימה – אולי הם כבר לא חברי בסיעה, אני לא יודע – שמה נגיד, יש להם חולשות מסוימות: הם לא עמדו בפיתויים. הם לא עמדו בפיתויים. אם היו קמים ועוזבים ואומרים, דרכה של קדימה היום היא לא דרכי, ואני הולך להילחם עליה בחוץ, כי בקדימה אני לא – מה שנקרא, יש לי מחלוקת סיעתית – הייתי מכבד את זה. זה בסדר, זה הגיוני שבתוך סיעות יהיו מחלוקות אידיאולוגיות עקרוניות, ודאי בסיעות גדולות, ודאי בסיעה שעברה כל כך הרבה טלטלות בשלוש השנים האחרונות. אבל כאשר אנשים עושים את זה תמורת פיתויים ותפקידים, קשה לי לקבל את זה. אבל אני גם לא בא אליהם בטענות, כין אין מה לעשות – יש אנשים חזקים יותר ויש אנשים חלשים יותר. לא כולם עומדים בפיתויים. יש לי טענה לאדם אחד, שפשוט אין לו גבולות, אין לו אלוהים, אין לו בושה, משתמש בכספי ציבור כאילו זה כספו – וקוראים לו בנימין נתניהו. עד מתי הכנסת הזאת תסבול ראש ממשלה כזה חסר גבולות, ועד מתי הציבור – – <השר מיכאל איתן:> אתה עוד לפני שבוע היית בקואליציה. <יואל חסון (קדימה):> – – יסבול ראש ממשלה כזה ללא גבולות? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבל אתה היית בקואליציה שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, תודה, רבותי, היום אנחנו מקפידים על הזמן. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו הסקנו את המסקנות. הוא מבין עם מי יש לו עסק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת פלסנר – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – אני ואתה היינו שמחים אם זה לא היו המפלגות שלנו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אנחנו היחידים שלא היינו – – – <יואל חסון (קדימה):> חשובה לי כל דקה, אדוני, ממש כל דקה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אני אומר לכם: אנחנו חייבים לסיים היום בזמן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אנחנו לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הבאתי בחשבון. בבקשה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – כסף לאולפנה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <יואל חסון (קדימה):> אותו ראש ממשלה שבלי מצמוץ, ובאמת, מהקטנים שקיימים בכלל, ככה, מוציא צ'ק של יותר מ-10 מיליון שקלים בשנה כדי לקנות לו עוד כמה אצבעות אבודות בכנסת, עוד כמה נשמות תועות שיסתובבו כאן ולא יבינו מה הם עושים כאן בכלל, שהתפלגו לא כי יש להם איזה סכסוך אידיאולוגי, או מחלוקת אידיאולוגית, שהיא לגיטימית אם היא קיימת, אלא פרשו כי נתניהו, ראש הממשלה, הוציא להם צ'ק. על הצ'ק, חברים, לא כתוב "שרה ובנימין נתניהו, לפקודת כך וכך"; על הצ'ק הזה כתוב "מדינת ישראל משלמת לפקודת כך וכך, לטובת הישרדותו האישית של נתניהו". חבר'ה, המתמטיקה הזאת פשוטה. כמה זמן הציבור יסבול את זה, אני לא יודע. מתי זה יחלחל לציבור? אני לא יודע. אבל העובדות כאן על השולחן: נתניהו חצה, או שבר, שני שיאים משמעותיים בשבועות האחרונים. האחד, היתה לו קואליציה מהגדולות שהיו כאן בהיסטוריה, קואליציה חלומית, 94 חברי כנסת; תוריד 15 חברי כנסת שהם – נקרא להם "מהדתיים", שלא היו מוכנים ללכת את כל הדרך. היה יכול לעשות פה היסטוריה אמיתית. היה לו את זה ביד, שלח את קדימה החוצה. והיום הגדיל ועשה, ועוד הפעם עבר גבול, של קניית אנשים, שאגב, אני מעריך שהיא תצא לפועל בסוף. היא תצא לפועל בסוף, אין לי ספק בזה, זה בסוף יקרה, כי נתניהו מוכן לשלם. ועכשיו על אחת כמה וכמה הוא מוכן לשלם. וכדי שאנחנו – תקשיבו לי טוב, אני אומר את זה לציבור הישראלי – כדי שאנחנו נעצור את שעשועי נתניהו, וכדי שאנחנו נעצור את האיש הזה, יש דרך אחת, וזה שסוף-סוף יראו כאן אופוזיציה אחת גדולה ומאוחדת, שתעמוד, לא פה בכנסת, כי פה אין לי ציפיות, שתעמוד בציבור, כשתהיינה הבחירות, ויעמדו מול הציבור כל מי שחושבים שנתניהו הוא ראש ממשלה רע למדינת ישראל. יעמדו כולם וייבחנו במבחן האגו, ויבדקו ויראו כיצד אפשר לנצח את נתניהו ולהחליף אותו. כי אם אנחנו נמשיך להיות מחנה מפולג, מרוסק, שכל אחד מושך את השמיכה לצד שלו, נתניהו יקבל פה קדנציה שלישית, והציבור ישלם מחיר יקר. אני לא מתיימר להיות מועמד לראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, לפחות לא בעת הזאת. אני גם – – – <שלמה מולה (קדימה):> כן בעתיד. יש לך עתיד אבל. <יואל חסון (קדימה):> תודה רבה, חבר הכנסת מולה, אבל אני לא. לא בעת הזאת. אני לא מתיימר אפילו להנהיג מפלגה בבחירות. אני אבל כן מתיימר – אני מתיימר לדבר אחד: אני מתיימר מהיום והלאה להיות הקול הקורא של המחנה השפוי במדינת ישראל, שיכפה על המנהיגים שלו לקום ולהתאחד ולהחליף את נתניהו אחת ולתמיד, כי מדובר כאן בראש ממשלה חסר גבולות, שאיבד את הבושה, שמוכן לשלם הכול כדי להישאר כאן ראש הממשלה, ובעיקר לשחק בנו, בתוכנו, ללא שום בושה. אני יודע – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מי לוקח את הצ'קים? מי לוקח את הצ'קים? <יואל חסון (קדימה):> ברור, חברי – אני לא יודע אם הם עדיין חברי לסיעה. אמרתי את זה, התייחסתי לזה, אני מתבייש בהם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – שנבחרים. <יואל חסון (קדימה):> אמרתי לך, אם הפרישה שלהם היתה פרישה אידיאולוגית, מתוך ויכוח עם דרכה של קדימה, הייתי מקבל את זה. אבל ברור שזאת לא פרישה אידיאולוגית, זאת פרישה אינטרסנטית, נקודתית, של קניות ושל בזבוזים ושל גועל נפש אחד גדול. ראש הממשלה נתניהו, אדוני היושב-ראש, הוא זה שנושא באחריות. לא החלשים, לא אלה שלא עמדו בפיתוי, אלא מי ששילם ומי שנתן. וכולי תקווה, ואני מאמין, ואני עדיין אופטימי, שהציבור מבין, הדברים מחלחלים, יקומו הכוחות הנכונים, ובסופו של דבר נתניהו יהיה, בעזרת השם, ראש הממשלה לשעבר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון, שגם סיים, אפילו שעמדתי לתת לו עוד שתי דקות. אדוני ראש האופוזיציה, אנחנו נכריז – כי אתה רוצה לדבר – אחרי האי-אמון. אני רק רוצה להודיע שהממשלה הודיעה לי, בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, כי חבר הכנסת שאול מופז חדל מלכהן כחבר בממשלה ביום 19 ביולי, בשעה 08:25, ולכן אנחנו נוכל להכריז עליו, ונעשה זאת מייד לאחר האי-אמון, כדי לאפשר לאדוני לדבר. חבר הכנסת יצחק הרצוג יעלה ויבוא ויציג את האי-אמון מטעם סיעת העבודה, בכותרת: הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, קודם כול לחבר הכנסת שאול מופז: אנחנו מאחלים לך הצלחה עם שובך לכהונת יושב-ראש האופוזיציה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש האופוזיציה. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – ראש האופוזיציה בכנסת. אני חושב, אבל, שכאדם עם רקורד מרשים, צריך לעשות הפקת לקחים ממה שקרה בחודשים האחרונים. קו השבר היה ללא ספק המהלך הנואל של הצטרפותך והצטרפות חבריך לממשלה. מה שקרה, שבאותה תקופה היתה קבוצה של חברי כנסת מאוד ערכיים במפלגתך, שדרשה להישאר באופוזיציה, ואנחנו אמרנו שאנחנו ניתן לה אפילו רשת ביטחון פרלמנטרית להגשת חוקים, מכיוון שהם לא הרגישו, מצפונית וערכית, יכולת לשתף פעולה עם הליכוד. אני חושב שברטרוספקטיבה היסטורית ברור שאי-אפשר, לא היה אפשר, וזה לא היה מהלך נכון בכלל, אלא זה היה מהלך שבעצם יצר קווי שבר חדשים בפוליטיקה הישראלית. קווי השבר החדשים הללו בפוליטיקה הישראלית יוכרעו בסופו של דבר רק בהליך אחד: לתת לאזרח את הזכות ואת היכולת להצביע ולקבוע מי יוביל את העם הזה, והכרעות בסוגיות הערכיות העמוקות ביותר שעל סדר-יומנו. הרי אם נסתכל בצורה מאוד אובייקטיבית על המערכת, אנחנו ניכנס בתקופת הפגרה לכמה וכמה מסלולים שיכולים להשפיע דרמטית על חיינו. קודם כול, כמובן, ישנה הסוגיה הביטחונית, הסוגיה האירנית – סוגיה בעלת משמעות אמיתית, היסטורית, הרת גורל, שברור לכולנו שיהיו לה השלכות אזוריות וכלל-עולמיות. והמסלול השני הוא כמובן הסוגיה של הצדק החברתי, בניית התקציב, כל מה שקשור לחלוקת ההון בחברה הישראלית בצורה צודקת, אמיתית ומאוזנת יותר, כאשר אנחנו מדברים על צדק חברתי במובן הצר והרחב. במובן הצר אנחנו מדברים על דוגמאות מול עינינו. היום, באזור הדרום, נתיבות כמדומני, ניסה אדם להצית את עצמו. אתמול ניסה אדם – הצית את עצמו, והוא פצוע קשה מאוד, ביהוד. ואתמול הובא למנוחות משה סילמן, זיכרונו לברכה. כלומר, הנושא הזה הוא נושא ענק, משמעותי, שבפני עם ישראל ישנה תפיסת העולם של נתניהו ותפיסת העולם של מפלגת העבודה. הא, ותו לא. אלה שתי החלופות שיש בפני הציבור. ובמובן הרחב של צדק חברתי אנחנו מדברים על סוגיות כמו השוויון בנטל, על היחס למיעוטים, לגר הגר בתוכך, לעובדים הזרים – סוגיות ענקיות, שכל אלה ואחרות הן המערך שיקבע את חיינו בארץ הזאת. והגיעה העת – ובוא נאמר את האמת, הכנסת הזאת היא בתת-תפקוד, היא לא מסוגלת לתפקד כאשר סיעת האופוזיציה הגדולה מפורקת, מפולגת, ולא מסוגלת לתפקד במרקם הפנימי שלה לנוכח היותה בסימן שאלה גדול מבחינת מהו הגודל האמיתי ומיהם השחקנים בתוכה, ולא יעזרו גם אירועי 24 השעות האחרונות, אלא רק כדי לשכנע ביתר שאת שעל עם ישראל, אדוני היושב-ראש, ללכת לבחירות. עכשיו, יש לי הצעה: יש לנו שבוע, בעצם, של עבודה, או יומיים נוספים, שלושה ימי עבודה בכנסת. הצעת החוק לפיזור הכנסת – חבר הכנסת יואל חסון, אני מזכיר לאדוני, ליואל חסון, שיש לו רוויזיה על פיזור הכנסת, שאם הוא ימשוך אותה אפשר ללכת לפיזור הכנסת. אני מזכיר את זה ליואל חסון ושב ומציע שימשוך את הרוויזיה לפיזור הכנסת. <יואל חסון (קדימה):> תבקש גם מעינת וילף. <יצחק הרצוג (העבודה):> וכמובן לד"ר עינת וילף. הוא ועינת וילף. <השר מיכאל איתן:> הוא לא יכול. <יצחק הרצוג (העבודה):> למה לא? <השר מיכאל איתן:> הוא לא מזגזג, הוא עקבי – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> כי אנחנו מדברים על קריאה שנייה ושלישית, הכול מוכן. ברגע שיואל חסון ועינת וילף מושכים את הרוויזיה, אין רוויזיה, החוק עובר ומגיע להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. <יואל חסון (קדימה):> אבל הוועדה יכולה להצביע – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> ואני עדיין מציע לאדוני, ליושב-ראש האופוזיציה החדש, לראש האופוזיציה, וגם לך, חבר הכנסת חסון, עם כל הכבוד, אפילו האקט הסמלי הזה, של למשוך את הרוויזיה, כדי לאפשר בסוף שכל הנטל יהיה על כתפיה של חברת הכנסת וילף, ועם ישראל ידע שהיא זאת שבולמת בגופה ובכוחה של אצבע אחת את היכולת לפזר את הכנסת וללכת לבחירות, דבר שהוא התהליך הנכון, המוצדק, האמיתי והערכי ביותר לעשותו בכנסת מפולגת, מפוררת, מכוסחת, לא אמיתית ולא כנה עם עצמה. אדוני היושב-ראש, אני מקווה שהבזבזנות של ממשלת נתניהו לפני הבחירות, כפי שאנחנו רואים אותה כבר כעת, והעובדה שהיא לא קיימה דיון אחד לקראת תקציב 2013, כשאנחנו יודעים שהיא מכניסה את מדינת ישראל לגירעון קשה יותר, היא המצביעה על כך שהיא בעצמה יודעת, וראש הממשלה יודע, שאין לו יכולת להעביר תקציב. ומכאן, שיחסוך לעם ישראל את הבזבוז, את החידלון, בחודשים הקרובים, ויחליט ללכת עכשיו לבחירות, ובואו נלך לבחירות ב-27 בנובמבר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג. <עמיר פרץ (העבודה):> בוז'י, עוד פעם אתה – – – מה יהיה? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצעת אי-אמון של סיעת רע"ם-תע"ל, ואני מזמין את חבר הכנסת טלב אלסאנע לבוא ולעלות להציג את הצעת האי-אמון של סיעתו, שכותרתה: ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים. בבקשה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – נכנסתי היום בבוקר, התחלתי לחפש איפה אני צריך לשבת. ולכן, לעתיד, כאשר פוגעים במעמדם, משנים מעמדם, צריך לשאול את דעתם, לשאול חברי כנסת, מסכימים, לא מסכימים; יש לנו זכות להשמיע את הטענות שלנו לגבי חילופי המקומות התדירים. אומנם אמרתי לחבר הכנסת חברי מסעוד גנאים, אני רגיל בנגב, מחליפים מקומות, אבל בכנסת עוד לא התרגלתי לקצב המסחרר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה כבר מן אל-בלד, אתה כבר לא בדואי. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולגבי מה שמתרחש, משפט אחד, אדוני היושב-ראש – לדעתי, מה שמתנהל בימים האחרונים הוא ביזיון, גם לכנסת, וגם – במיוחד – לממשלה. כאשר מעמידים כביכול – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> תשאל, יש מודיעין בכניסה, מפנה כל חבר כנסת איפה לשבת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> על העיקרון כבר הסכמנו. עכשיו זה רק המחיר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת טיבי, אנחנו במזכירות הכנסת לוקחים את הכנסת ברצינות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> ולכן – יש גבול לכל תעלול. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> באמת? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אבל כנראה אין גבול לממשלה הנוכחית. כאשר יום אחד יש בחירות, שעה לאחר מכן יש קואליציה, ושומעים על ניהול משא-ומתן של תפוס ככל יכולתך. יש היום – מי שרוצה לקבל שר, מי שרוצה לקבל סגן שר, מי שרוצה לקבל יושב-ראש ועדה, רק תבוא, תבקש ותקבל. סחר-מכר שהכול מותר. הפרטה של כל המערכת, אפילו יושבי-ראש של ועדות, הרשות המבצעת מנהלת, וזה לדעתי איננו מוסיף כבוד לכנסת או לממשלה, וחשוב לציין זאת. אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת, כאשר הוקמה, בקווי היסוד יש פרק שהתייחס – אומנם קצר מאוד, אבל היתה התייחסות לאוכלוסייה הערבית. ואנחנו האמנו שיכול להיות שהממשלה בראשות הליכוד, שהיא ממשיכת דרכו של ז'בוטינסקי, כפי שאומרים מדי פעם, התכוונה למה שכתבו – התכוונו למה שהניחו על שולחן הכנסת לקראת ייסוד הממשלה. אבל כאשר אנחנו רואים מה הממשלה הזאת עוללה לציבור הערבי, אז במקום אותו פרק שיש בו בשורה, יש רק גזירות רעות ורעות מאוד. בשום תחום, רבותי, אי-אפשר לציין שהממשלה הזאת היטיבה, או אפילו שמרה על המצב שהיה קיים קודם לכן. יודעים לבוא בטענות לציבור הערבי, יודעים לבוא בטענות לחברי הכנסת הערבים. הם האחראים – הם מתעסקים אך ורק בנושא הפלסטיני, הם לא מייצגים את הציבור הערבי. כביכול – כאילו חברי הכנסת הערבים יושבים בממשלה. חברי הכנסת הערבים הם שמוציאים צווי הריסה או שלא מאשרים תוכניות מיתאר. הם אשר נושאים בנטל של כישלון הממשלה. הם אשר נושאים באחריות למדיניות הממשלה. זה ממש להאשים את הקורבן, כמו שמאשימים את משה סילמן, זה שהצית את עצמו. תארו לעצמכם, עד כמה אדם צריך להגיע, לאיזה מצב צריך להגיע כדי להצית את עצמו, ולא מאשימים את הממשלה, לא מאשימים, ואומרים, זה כישלון של הממשלה; אומרים, זו טרגדיה אישית שלו, הוא אשם במה שהוא עולל לעצמו. זה גלגול אחריות, זה חוסר אחריות, כאשר מאשימים את הציבור הערבי במציאות, או מאשימים את ההנהגה שלו במחדל של הממשלה. מי שנכשל, מי שנושא בכישלון, זה לא חברי הכנסת הערבים, לא הנהגת הציבור הערבי, שכל זמנם – אפשר לעקוב, מבחינת הצעות לסדר-יום, שאילתות, אפילו הצעות האי-אמון שמעלים הן אך ורק בנוגע לציבור הערבי. זו אחריות הממשלה, היא המושלת, היא מובילה מדיניות, היא צריכה להעניק את התשובות לשאלות ולסוגיות. ומה עשו? לגבי שלטון החוק, הממשלה הזאת חוקקה באופן שיטתי חוקים שפוגעים בדמוקרטיה. אבל כאשר מדברים על דמוקרטיה, לא פוגעים בממד היהודי של המדינה, הם מרחיבים את הממד הזה, ופוגעים באלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, כי הם מוצאים את עצמם בתוך המדינה לא במסגרת ההגדרה "יהודית", אלא במסגרת ההגדרה "דמוקרטית". וכאשר מצמצמים את ההגדרה, יש ציבור אחד נפגע, הוא הציבור הערבי. כל החקיקה שהוביל אומנם – היא פגעה בדמוקרטיה, אבל היא גם היתה אנטי-דמוקרטית ואנטי-ערבית. יש חוקים במיוחד נגד הציבור הערבי, שאף אחד לא העלה על דעתו. העניין של לאסור לקיים תהלוכה או אירועים ביום הנכבה, או העניין של ועדות הסינון, או ועדות לאישור חוות מתיישבים בודדים. כל החקיקה הזאת, עם מי היא היטיבה? במי היא פגעה? וכאשר, אדוני היושב-ראש, מדברים על החלטות בג"ץ שלא מכבדים, מאיימים – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני, כאן לא מבינים מה זה חוות בודדים. תרחיב קצת. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יש, חברי גאלב מג'אדלה – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני יודע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> יש אנשים שנתנו יד, ויש אנשים שניסו לעצור, והיושב-ראש, למיטב זיכרוני, גם ניסה להכניס שיפור כלשהו כדי לאזן באחד החוקים, זה היה עניין ועדות הקבלה. זה, חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, להפוך את האשכנזים לבדואים, ואת הבדואים לאשכנזים. מה זאת אומרת – מביאים יהודי אשכנזי, חבר כנסת חנא סוייד, שמומחה לתכנון, ואומרים לאותו אשכנזי: קח 3,000 דונם, תגדל עזים, ותהיה בדואי. ובאים לבדואי ואומרים לו, אתה תגור ברב-קומות ברהט. מה קרה? הגיע הזמן שערבים יגורו ברב-קומות. למה? מה יש? הרי הבדואים, כל אחד ברהט, יש לו האוהל ליד, כי פשוט מאוד, יש אנשים, יש להם מסורת, מורשת, ורוצים לעבור באופן טבעי, באופן מסודר – אני רוצה לגור בווילה, אמא שלי רוצה לגור באוהל, אז יש המעבר. אומרים: לא, אין. תעברו כולכם לרב-קומות. היהודים שמגדלים עזים בחוות של מתיישבים בודדים, אדוני היושב-ראש, הם מעולם לא גידלו לא עזים ולא כלום – נותנים להם 3,000 דונם, נותנים להם חשמל, כבישי גישה; ויישובים של 5,000 תושבים כמו אל-פורעה, כמו אבו-תלול – יש שני בתי-ספר שם. אתה מתאר לעצמך אותם יישובים, אין להם כבישי גישה, אין להם חשמל, אפילו לבתי-הספר? ללול העופות בקיבוץ או מושב דואגים, צער בעלי-חיים, לחבר אותם למים, חשמל. יישוב בדואי, יישוב ערבי, באבו-תלול יש 5,000, באל-פורעה יש יותר מזה, אין להם כבישי גישה. ואני רואה שמאחזים בלתי חוקיים שצריך לפנות אותם – כולם מחוברים לרשת חשמל, גני-ילדים – מי דאג לזה שם? יש שתי מדינות? יש שני חוקים? יש מדינה ליהודים, יש חוקים ליהודים, ויש מדינה לערבים, יש עולם שלישי, מקופחים ומופלים, אין כבישי גישה ואין חשמל ואין תעסוקה, יש רק אבטלה? זו גזירה משמים? מי אחראי לזה? מי הכתובת? אפשר לגלגל את האחריות לקורבן, אפשר לגלגל את האחריות אלינו, אבל אנחנו אומרים: אנחנו לא אחראים. אנחנו בעד ומושיטים יד לשיתוף פעולה, לשינוי המציאות הזאת. בשום תחום – התחום של התחבורה הציבורית – ועדת-טרכטנברג אמרו שכדי לעודד תעסוקה צריך לשפר את התחבורה הציבורית, צריך להעניק הנחות לסטודנטים. ביישובים רבים פנו אלי סטודנטים: הקו שעובר מדימונה לבאר-שבע, מדימונה לאוניברסיטת בן-גוריון, עובר דרך שלושה יישובים בדואיים – צריך לאסוף את הסטודנטים. הוא לא עוצר, לא אוסף את הסטודנטים לאוניברסיטאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לך שאילתא על זה מחר. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן. מדוע? גם מכסייפה לבאר-שבע. מדוע? מעונות-יום, כדי לאפשר לנשים לצאת למעגל העבודה. עניין החקלאות – אתה יכול לברר עם שרת החקלאות, מהי מכסת המים לחקלאים הערבים במדינה, מה שטח האדמות שמוקצה לעיבוד וחקלאות במגזר הערבי, מה מכסת לול או רפת שיש ליישובים הערביים. אומנם אין אזורי תעשייה – דיברנו על חקלאות, אבל אין חקלאות. אתה יודע, אדוני השר, מי היום מפתח את התיירות הכפרית, מי היום מפתח את התיירות הכפרית הבדואית אפילו? לאורך כל הכבישים תמצא יהודים. מקימים אוהלים. אפילו בכפר-הנוקדים יש גמלים וחמורים, אבל רק יהודים. למה אי-אפשר לתקצב תוכנית-אב לפיתוח תיירות במגזר הערבי? זה גם תעסוקה, האוכלוסייה הערבית, שמהווה 20% מאזרחי המדינה – זו תרומה ענקית, משאב ענקי לכלכלה. למה לא מפתחים? במקום להביא עובדים מחו"ל, למה אי-אפשר לפתח תעסוקה, תיירות, חקלאות בקרב הציבור הערבי? אנחנו 20% – אנחנו פחות מ-8% מהתרומה לתוצר הלאומי במדינת ישראל. ממוצע ההכנסה – פחות מ-50%, השכר הממוצע במשק, ההכנסה ממוצעת לעובדים הערבים. הכול פחות ממה שצריך, כאילו מדובר במדינה אחרת, באזרחים אחרים. והדבר האחרון שאני רוצה להתייחס אליו הוא עניין מצוקת הדיור. האם מצוקת הדיור היא גזירה משמים? הרי משנת 1948 עד היום הציבור הערבי גדל פי-שבעה, וכמה יישובים ערביים הוקמו? מי אחראי לכך שאין תוכניות מיתאר? מדוע תחום השיפוט הוא תחום תוכנית המיתאר ביישובים הערביים? מדוע יודעים אך ורק לצאת במדיניות של להרוס בתים, ועוד להרוס בתים, כאשר הפתרון הפשוט הוא לתת לאנשים את האפשרות לבנות בתים ולבנות בתים? הרי חוק התכנון והבנייה לא יצר את הזכות לבנות; חוק התכנון והבנייה בא להסדיר את הזכות הזו. היום משתמשים בזה שימוש פוליטי, כאשר משתמשים בחוק הזה כדי להרוס את הבתים, במקום לאפשר לאנשים לבנות כדין. לאור המחדל והכישלון של הממשלה בכל התחומים בנוגע לציבור הערבי, אזרחי המדינה בכלל והציבור הערבי בפרט, ולא נגעתי בשום דבר בנושא המדיני אלא אך ורק בסוגיות אזרחיות וחברתיות, אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת האיחוד הלאומי, שאותה ינמק חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בנושא: כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים. בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כל אחד יודע, שכשיש חור קטן באיזה סכר, יש צורך לעשות ולהשקיע את כל המאמצים כדי לסתום את החור הקטן, כי חור קטן תמיד הופך להיות יותר גדול, וככל שעובר הזמן זה מתעצם והולך, ובסופו של דבר הסכר מתמוטט. התחושה שלי בשעה הזאת, שאנחנו נמצאים על הסף של התמוטטות הסכר. משני מקומות שונים – הן בגבול, כשאני מדבר על תופעת המסתננים, והן בבחינת נקודת אל-חזור שהגענו אליה בשכונות רבות במדינת ישראל, בערים, אם אני מדבר על אילת, אם אני מדבר על שכונות באשדוד, אם אני מדבר על שכונות הדרום בדרום תל-אביב, ואני כבר ממש לא מדבר על התחנה המרכזית – לבנדה. אני בכלל לא מדבר על רחוב לוינסקי – שם זה כבר אבוד, שם אנחנו, מה שנקרא, זה מקום נקי מתושביה האזרחיים של מדינת ישראל. שם זה אפריקה-טאון. זו נקודת אל-חזור שהגענו אליה. אתמול כתבתי בסטטוס, שאני מבקש שאנשים יעירו לי הערות לגבי הנאום הזה היום, ואני רוצה להקריא לכם – שי טוביאן כותב לי: שלום, זו תגובה של ידידה שלי ב"פייס" מלפני מספר ימים – זה הקיצור של "פייסבוק" – הם הגיעו לאבן-גבירול, זה יעורר את האליטות; ציטוט של אותו חבר: במו-עיני ראיתי הערב, 23:15, בחור צעיר ממוצא אפריקאי חוטף אייפון מידה של בחורה ברחוב שמעון התרסי פינת אבן-גבירול, וחומק בריצת אמוק לאחת החצרות באבן-גבירול. הבחורה שאגה בהיסטריה. זו חוויה קשה, ובאמת שמסוכן ברחובות. אבל אני רוצה לומר לכם, שהסכנה היא לא ברחובות; הסכנה היא דווקא השאננות שנכנסה אליה ממשלת ישראל במשך שלוש שנים וחצי. מן הסתם יעלה פה השר ויגיד לאחר מכן: מה זאת אומרת, שאננות? אנחנו בונים גדר, הגדר הולכת להסתיים, אנחנו בונים מתקני שהייה, גם זה הולך להסתיים. וכאן אני רוצה לשאול שתי שאלות: כמה זמן לקח לממשלת נתניהו להתעורר כדי לבנות את הגדר, שלטעמי היא לא תועיל בשום דבר? זה בזבוז כספי ציבור, ואם מעלים היום את החוק של הגירעון בתקציב, הגירעון הוא בדיוק פה. מי שייקח את ההוצאות שמדינת ישראל מוציאה על תופעת המסתננים – אם הגדר, אם מתקני השהייה, אם בתי-החולים, אם כל הדברים שמקיפים את העניין הזה, היינו יכולים לחסוך את הגירעון בתקציב. אבל לקח לממשלה הזאת כמעט שנתיים להתעורר כדי לעשות את הגדר. נתניהו טוען שהגדר תעצור. יש אפילו כאלה שבימים האלה טוענים שהגדר עוצרת. ואני אומר לכם: היא לא עוצרת, היא לא תעצור. מדברים על מתקני שהייה. מתקני שהייה, יש להם יכולת קיבולת. אם יש לך 1,000 איש, אתה צריך מתקן שהייה ראוי ל-1,000 איש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, נדמה לי שהמספרים החדשים מוכיחים אולי, אולי זה מקרה, בגלל החום אולי – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל היו לפני חודשיים 2,000 – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> בחודש מאי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – והיום יש עשרות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא. זה לא עשרות. מדברים על בודדים ועשרות ביום. אם פעם היו נכנסים בין 150 ל-200 בלילה, היום המציאות שונה, ותיכף אני אענה לך. אני אענה לך. הנתונים הספורים לחודש מאי, שזה חודש לפני האחרון. צריך לזכור שאנחנו ביולי, וליולי עדיין אין לנו נתונים – הנתונים לחודש מאי – – <השר מיכאל איתן:> יש. יש נתונים. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש. יש נתונים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – הם 2,031. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ראיתי אותם הבוקר. <השר מיכאל איתן:> יש. יש נתונים. אני תיכף אעלה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אשמח לקבל את הנתונים, רק השאלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראיתי אותם הבוקר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> השאלה שלי היא האם באמת הנתונים האלה הם נתוני האמת. הרי המציאות היתה כזאת, מכיוון שממשלת ישראל – אני אגיד לך, אני אענה לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יכול לענות לך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני אענה לך. אני אענה לך. הלוואי שאלה נתוני האמת, ואנחנו מגיעים במצב של לפחות ירידה במספרים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> משמעותית. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – משמעותית, ואני מודה ומברך על כך, רק יש לי ספק גדול בזה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה יכול להיות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – ואני אסביר לך למה. אני אסביר לך למה. אני אסביר, אני אסביר את עצמי. מרגע שממשלת ישראל אמרה שהיא תכלא את האנשים, המציאות השתנתה. עד עכשיו הם חיכו לעבור את הגבול, ואז הם התחילו לשיר "הבה נגילה", חיכו שיבואו פקידות הקבלה של משרד הקליטה של צה"ל. חיילות שלנו באו, עשו להם את הרישום, הלכו ל"סהרונים", קיבלו את הטיפול הרפואי על חשבון שירות בתי-הסוהר, כמו שתיאר פה רב-גונדר פרנקו. הוא אמר שעולה לו בדיקה של כל אחד מהם, אם אני לא טועה – אני לא זוכר בדיוק את המספרים – סכומי עתק, סכומי עתק על בדיקה רפואית של כל אחד מהם. אתה צריך לתת להם בדיקה רפואית. אם מישהו זקוק לטיפול, לכאורה אנחנו צריכים לתת לו טיפול. זה עולה לנו, על חשבון שירות בתי-הסוהר. לאחר מכן הם מקבלים את ההתאקלמות, אם בביגוד, אם בדמי כיס, ומשם האוטובוסים מובילים אותם לדרום תל-אביב. באיזה שלב סוף-סוף מדינת ישראל התעשתה – זה דבר שצריך לברך עליו – ואמרה: רבותי, נגמרה החגיגה. מי שנכנס, נכנס לכלא, דבר שצעקנו פה כבר לפני שנים. אם היינו מתחילים לפני שנתיים להתנהג כך, היום היינו במצב אחר לחלוטין, היום היינו במצב שבו 70,000–80,000, אנחנו אפילו לא יודעים כמה, שנמצאים כאן, אני לא אצטרך להילחם בהם, אני לא אצטרך לרקוד "מה יפית" שרוקד שר הפנים בשדה התעופה – תראו כמה אנחנו יפים, אנחנו משלמים 1,000 יורו, יוצאים כאן מרצון, הנה מתחילים לצאת. אני באמת אשמח לשמוע את הנתונים, כמה יצאו, כמה יצאו ברכבת האווירית הזאת. יצאו יותר משלושה מטוסים? יצאו יותר מ-500 איש במשך החודש וחצי האחרונים של הקמפיין הזה? אנחנו נשמח לשמוע. האם יש מישהו שהוצא מחוץ לרצונו? האם יש מישהו אחד כזה? אנחנו באמת נשמח לשמוע. אבל, רבותי, אני, ברשותכם, רוצה להעיר, להעיר לממשלה, להעיר לממשלה לא רק על האיחור. ופה כדאי, השר איתן, שתשב בישיבת ממשלה להעיר על זה. יש לנו במדינת ישראל בעיות מאוד קשות, שכל התקשורת הישראלית – וכשהתקשורת מתעסקת בזה, אז כולם פה נסחפים, כולם עסוקים בזה – השוויון בנטל. אני בעד, שאף אחד לא יתבלבל, שלא יתבלבל – עם כל הקשר שלי לציבור החרדי אני בעד שוויון בנטל. אני קורא לזה "לשאת בעול עם חברו", לא שוויון בנטל. כך אני חונכתי, כך אני ביצעתי, כך אני מחנך את ילדי. התחושה, לא רק שלי, גם של רבים אחרים, שלא היה פה רצון לשוויון בנטל, אלא רצון לעשות סוג של רווח פוליטי. היה פה הפרופסור ראובן גל והיה פה האלוף דוד עברי, והם אומרים: רבותי, יש תהליך של אמון בציבור החרדי. מה עשו עם כל הדבר הזה? עשו דבר אחד. מי מוביל היום את הציבור החרדי? מי שהיה בפינה – "תולדות אהרן". הפלג הכי-הכי אנטי מדינת ישראל שיכול להיות, היום הוא מוביל. אין להם ברירה. זו התוצאה. מי שרצה שהחרדים ישתלבו וזה יקרה רק בעוד 500 שנה, השיג את מבוקשו עם כל הדבר הזה. ויושבים בוועדות ונכנסים לממשלה ויוצאים מהממשלה. יש לנו פה ראש ממשלה שמעסיק את עצמו עם עוד כמה שרים לידו במשך שלוש שנים וחצי בעניין האירני. יש כאן פצצה בתוך מדינת ישראל. רבותי, הפצצה הזאת היא יומיומית, היא שעה-שעה. כבר לא נעים לי לספר על הטלפונים, על המכתבים, על הפגישות עם האנשים. עכשיו שיחת טלפון: אני לא יכולה לנשום יותר, אני לא יכולה לנשום יותר, אומרת לי סימה נסים משכונת-התקווה. אני לא יכולה לנשום יותר. למה ראש העיר לא עושה כלום נגד העסקים שלהם? אם אני הייתי פותחת עסק, כבר מזמן היו סוגרים לי. היא אומרת: אני תושבת עולה – איך קוראים למי שעולה בחזרה לארץ, ירד מהארץ וחוזר? <זאב בילסקי (קדימה):> תושב חוזר. תושב חוזר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> תושב חוזר. אני תושבת חוזרת, הבטיחו לי כל היום הבטחות, שום דבר לא נותנים לי, הם מקבלים יותר ממני. אנחנו מפחדים להסתובב ברחובות, מפחדים לשלוח את הילדים לחוגים. התחושה היא תחושה של זרות. אנשים בארצם מרגישים זרות. אנשים איבדו את הביטחון שלהם, איבדו את הקיום היומיומי שלהם. דיברו פה כמה פעמים על עבודת נוער. רבותי, אין יותר היום עבודות נוער במדינת ישראל. ילד שפעם היה משיג עבודה, אם בניקיון בעירייה, אם בגינון, אם בסופרמרקטים כאורזים, כמנקים – היה מקבל בקיץ. כולנו היינו פה נערים, וגם אני, כשהייתי נער, בחופשת הקיץ היתה לשכת עבודה, הלכתי, הרווחתי כמה שקלים, ובמשך השנה זה קצת סיפק לי את דמי הכיס שלי. היום בני-נוער לא יכולים. תלמידים שלי – כשעבדתי בבית-ספר תיכון מקיף – היו עובדים. ב-14:00–15:00 היו הולכים לשוק בפתח-תקווה, לוקחים קצת ארגזים, מקיימים את עצמם, את דמי הכיס שלהם. היום אין את זה, אין את זה. לא רק זה. סיפור, לא מזמן שמעתי. בא אלי בחור, אומר לי: אני משכונת-התקווה, גדלתי פה, נולדתי פה. אבא לשלושה ילדים. הוא אומר: אני עובד, אני מרוויח, אבל בערב הייתי בא, עובד פה במסעדה, שוטף צלחות, שוטף כלים, מרוויח עוד כמה שקלים. כבוד. הכבוד שלו. הכבוד שלו זה להביא עוד כמה שקלים הביתה כדי שהוא יוכל לתת לילדים שלו עוד משהו. האמת היא, זה לא לתת עוד, זה למלא את המחסור. זה למלא את המחסור, כי הצרכים הם כל כך גדולים, והצרור – צרור נקוב. אנשים, באמת שכרם מועט, הם לא יכולים לעמוד בהוצאות הגדולות. זה לא סתם. הטענות הן לא סתם. מי שנמצא ברחוב יודע, הטענות הן לא סתם. הוא אומר: אני לא יכול לקבל את העבודה הזאת. הפצצה הזאת זו פצצה חברתית שלא באה מאליה, היא באה מסוג של אטימות. איפה היה ראש הממשלה? איפה היה ראש הממשלה? איפה היתה ועדת השרים? איפה יש שר לעניינים אסטרטגיים? <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם הפסקתי אותך, אני נותן לך עוד דקה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אני מצטער, אני רואה שהזמן עובר ועשירית מהדברים שהתכוונתי לומר לא אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> מה אני יכול לעשות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מכל מקום, אני אסכם את דברי. התחושה היא תחושה של מחדל, התחושה היא תחושה של איחור בשעה, התחושה היא תחושה שהגיעו למציאות של נקודת אל-חזור. במציאות כזאת זה רק – אני אשתמש בביטוי חמור, אבל אני חושב שאין משהו אחר, ואם מישהו ימצא משהו אחר, שימצא את המשהו האחר הזה, כי אם כרגע לא יהיה סוג של תקנות לשעת-חירום לטיפול בבעיה הזאת, סוג של דברים שלא נרקוד "מה יפית", יכול להיות שעכשיו אנחנו ניראה נורא ואיום; ניראה נורא ואיום בעיני נציבות האו"ם ובעיני "מרק" – איך קוראים להם? "מרק לוינסקי". בעיניהם ניראה לא טוב, אבל בסופו של דבר, המחויבות של מדינה היא כלפי אזרחיה, כלפי השיטפון הזה. ואם אנחנו נעמוד באדישות, השיטפון הזה יקבור אותנו, לא רק מאפריקה – סוריה בדרך וכל אסיה. כל אסיה שמחים לראות שפה יש רפואה מתקדמת, יש פה רווחה שאין כדוגמתה, ואם התל"ג באריתריאה הוא מקסימום 600 דולר לאיש, פה זה 30,000 דולר לשנה לאיש, אז למה שהוא לא יעשה כל מאמץ ויגיע לכאן? תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד לבוא ולהציג את הצעת האי-אמון מטעם סיעתו, סיעת חד"ש, בנושא: כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. בבקשה, חבר הכנסת סוייד. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה לגנות את מתקפת הטרור שהיתה על התיירים הישראלים, להשתתף בצער המשפחות של הנספים, גם כמובן על ההרוגים הישראלים, גם על הזרים, ולאחל החלמה מהירה לפצועים. אני חושב שטרור צריך לגנות, רצח צריך לגנות, גם אם הוא מתבצע בבורגס או מתבצע בכל מקום אחר, לא חשוב מי הרוצח, מי הנרצח או מה כלי הרצח – רצח צריך לגנות. ומפורענות לפורענות אני רוצה להזכיר אולי נשכחות, אדוני היושב-ראש. בשבוע שעבר חבר כנסת מן המניין בכנסת קרע את הברית החדשה בלשכתו בכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> קרע. <חנא סוייד (חד"ש):> כן, הלוואי שהוא קרא. הוא קרע כשהוא מצולם והוא דאג שיצלמו אותו. ואני חושב שזה מעשה חמור. אני כמובן מודע לכך שהיושב-ראש גינה את המעשה הזה, אבל מעבר לזה אני רוצה להגיד כמה דברים, אדוני היושב-ראש. אני בכמה מקרים נפגש עם חברים של אותו חבר כנסת, כשבאות משלחות מחוץ-לארץ ורוצים להסביר להם את ההווי הישראלי. אנחנו מדברים, מתארים את המצב, כל אחד מנקודת מבטו. חברי כנסת מאותו איחוד לאומי אומרים לאורחים, במיוחד מארצות-הברית: תראו, אין פה בעיה של כיבוש, אין בעיה של עם שרוצה את העצמאות שלו, יש כאן מאבק דתי. מצד אחד ה-Judeo-Christian Culture, התרבות שלנו, של היהודים והנוצרים, נגד המוסלמים הטרוריסטים. אומרים את זה בצורה הברורה ביותר. אני נזכרתי בדברים האלו – מובן שזה שקר, זה בנוי על התיאוריה של מלחמת תרבויות שהעולם הולך להיחרב כתוצאה מזה. אני נזכרתי בזה כשאחד, דווקא מהמחנה הזה, קורע את הברית החדשה, כשבעצם הוא טוען מצד אחד שכל הבעיה זה מאבק בין ה- Judeo-Christianityלבין האסלאם, שזה בעצם שקר אחד גדול. הגדיל לעשות עוד חבר כנסת כמעט מאותו מחנה שרוצה כאילו להצדיק את זה. הוא אומר: כן, התופעה המיסיונרית, כבר אי-אפשר לסבול אותה, באים ודופקים בדלת. כאילו הוא אומר, אז תהרוג גם את השליח הזה שבא אליך. מה, הוא בא להילחם בך? מה אנחנו כאן בכנסת? כל שבוע שמים לי על השולחן שלי את "חכימא", את פרשת השבוע. אדוני היושב-ראש, אני קורא את זה בכבוד גדול, אני לומד מזה. אפילו חברי אחמד טיבי דאג גם לכתוב על זה. אני למדתי תנ"ך, תורה, נביאים, כתובים, גמרא, משנה, תלמוד. אני מחפש, היום ביקשתי מחבר כנסת שמקורב לרב אלישיב, אמרתי לו: תביא לי דברים, אני רוצה לקרוא אותם. אדם חכם, כפי שאני קראתי עליו. איזה מין תרבות? מה האנשים האלו, אדוני היושב-ראש, עושים כאן בכנסת? ואם אומרים לי שזה נבחר, מסביבו, נושאי הכלים שלו, מה הם עושים כאן בכנסת? הם מקור למטרד, הם מטרד בפני עצמם. מה הם עושים בכנסת, אדוני היושב-ראש? בכל מקום שיש בו פורענות בארץ, אתה מוצא אותם שמה. אני חושב שצריך לעשות דבר בעניין הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת סוייד, רק אני מזהיר שהכנסת לא תקבע מי יכול להיות פה ומי לא יכול להיות פה. הבוחרים יקבעו. <חנא סוייד (חד"ש):> אני לא מדבר – אני אמרתי: חבר הכנסת נבחר, אבל נושאי הכלים שלו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הבנתי. <חנא סוייד (חד"ש):> – – הכנסת בוחרת אותם; הכנסת מאפשרת להם. ואני חושב שהגיע הזמן לעשות מעשה בעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה בסמכותו הישירה של חבר הכנסת. אם נתערב בעניין זה, מתערבים בשיקול דעתו. אבל אני ער למה שאתה אומר. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, התקשרו אלי, בהיותי הנוצרי היחידי כאן בכנסת, ראשי העדה הנוצרית. הם רצו לבוא אליך, לבוא להודות לך על העמדה שלך בעניין הזה. אמרתי שאני בטוח שהדלת שלך פתוחה, הם לא צריכים פרוטקציה בשביל זה, הם יכולים להרים טלפון. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא אמרתי את זה בגללם, אמרתי את זה בגללי. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני גם רוצה קצת להעיר על מה שאמרת, שאני כמובן מברך ותומך. דברים כאלו צריך להוקיע כי אסור לעשות אותם, לא מכיוון שהם פוגעים במדינת ישראל – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <חנא סוייד (חד"ש):> – – מכיוון שדאונטולוגית, כמו שהפילוסוף קאנט אומר, אלו דברים שערכית אסור לעשות אותם. פוגעים, לא פוגעים, זה כבר חישוב אחר, זה מה שנקרא consequential, זה כבר מבחן התוצאה. אבל מעבר למבחן התוצאה אלו דברים שצריך להוקיע אותם, הם לא מתקבלים על הדעת. במיוחד בתנאים שלנו, חברה של פסיפס, של סובלנות, מה שצריך להיות, וזה לא מתקבל על הדעת בשום פנים ואופן. אבל כפי שאני שומע, כפי שאתה רומז, אדוני היושב-ראש, אנחנו פוגשים בתקופה האחרונה הרבה דברים שהם חוקיים אבל לא מוסריים. זו בעיה, זו צרה של חברה, שהרבה דברים שהם לא מוסריים הופכים להיות חוקיים וחלק מהמטעמים שאנחנו אוכלים כל יום. אני אומר את הדברים האלו גם באנלוגיה, אדוני היושב-ראש, מבחינה מדינית, לדוח של ועדת-לוי, הוועדה שאני קורא לה "ושהד שאהד מן אהלה" בערבית, כאילו העיד עד מאותה חבורה. עם כל הכבוד לשופט לוי ולאנשים האחרים שבאו לתת לגיטימציה לכיבוש, והם אמרו דבר נכון בעצם, שכל ההתנחלויות האלו נבנו בקריצת עין של כל ממשלות ישראל. וכאילו רצו להגיד שהכיבוש הוא לא כיבוש. כיבוש זה מקום שאתה נמצא בו על-כורחם של האזרחים. לא חשוב, אתה כבשת את זה מירדן או מאף אחד, העיקר שהאוכלוסייה שנמצאת שמה רוצה אותך או לא רוצה אותך. זה המבחן הערכי של כיבוש, והם כשלו במדידת המבחן הפשוט הזה, הערכי, שבעצם יש כאן כיבוש וזה אסור. וזה כמובן מתקשר לפעולות של הממשלה הנוכחית, שבעצם ממשיכה בכיבוש וממשיכה בבניית ההתנחלויות, ולא מתקדמת ולו צעד אחד לכיוון השלום. אני רואה שזמני הולך ותם. אני רוצה להגיד כמה מלים על העניין של הבעיות החברתיות-כלכליות, ובמיוחד על התחום של הדיור, אדוני היושב-ראש, שאני מרבה לדבר עליו. מזה שנים מספר יש לנו בעיה של עלייה מטאורית במחירי הדיור במדינת ישראל והממשלה כאילו עושה צעדים בשביל לפתור את הבעיה הזו, ואני אומר לך שהצעדים האלו לא הועילו בדבר. עכשיו אנחנו חזרנו לעוד נאגלה אחת, לעוד מהלך אחד של עלייה במחירי הדיור, כלומר כל מה שהממשלה עשתה לא צלח. לי יש כמה רעיונות בעניין הזה. אני אומר לך, כשהיו בעיות של דיור במדינת ישראל המחוקק נתן בידי הממשלה כלי איך להתמודד עם בעיות כאלו. כשרצו ליישב יהודים בגליל, אז באו לאזור כרמיאל, הפקיעו את כל האדמות, ובנו שמה עיר. כי הגדירו שיש כאן פרויקט לאומי. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אחת הדרכים להתמודד – אני רואה שזו הדרך המיידית להתמודד עם בעיית הדיור, זה שהממשלה תפעיל את הסמכות שלה, שהיא יכולה להפקיע. כל אחד שיש לו יותר משתי דירות, הממשלה תפקיע לו את יתר הדירות שמעל שתיים, ותיתן לו פיצוי נאות ותציע את יחידות הדיור האלו בשוק. הרי מה שקורה בשוק זה שיש לך 100,000 ביקוש ו-40,000 היצע. איך אפשר לסגור את הפערים האלו? רק בדרך הזו, שאתה מפעיל כלים שהם לא כלים רגילים. אתה מקפיא את השוק, אתה מקפיא את המחירים, ובמקביל אתה מפשיר יותר קרקעות ובונה יותר ונותן לממשלה לבנות. אנשים יגידו: מה פתאום, זה כלכלה חופשית. ברגע שהממשלה הציעה את חוק הריכוזיות, כל מה שנאמר על השוק החופשי בישראל, הוא כבר פאסה. ה-pillar, העמוד הראשון של אדם סמית', Invisible Hand, של קפיטליזם, זה שוק חופשי. שוק חופשי מי שנכנס, חופשי מי שיוצא. אם מתחילים כבר להגביל, שזה בעצם הכרה בכך שהשיטה נכשלה; אם אתה כבר קובע מי נכנס ומי יוצא, אז אין גבול לכלים שהממשלה יכולה לנקוט, במיוחד שאתה בא לפתור בעיה. וכאן הדרך, שבדרך כלל כמובן דוברי הממשלה אומרים: מה, אתם רק מעבירים ביקורת, ביקורת. פתרונות. זה פתרון. אפילו בארצות-הברית, שגם שמה יש בעיה אבל מסוג אחר בתחום הדיור, כבר חושבים להפעיל שיטות וצעדים שהם דרסטיים, אבל הם כבר בלתי נמנעים. כל הדרכים בשיטה הכאילו קפיטליסטית, השוק החופשי, כבר לא פועלים בשום פנים ואופן. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון על מנת שהיא תבוא ותנמק את הצעת האי-אמון של סיעת מרצ בכותרת: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. בבקשה, גברתי, גם לרשותך עשר דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, היום בבוקר התעוררנו לעוד אחד מהימים השפלים של הפוליטיקה הישראלית. ראינו מהלך של ניסיון לפרק מפלגה או לגנוב חברי כנסת ממפלגה. אני מודה שכשאני רואה את המהלך הזה של ראש הממשלה מתברר לנו שבנימין נתניהו אינו בוחל בשום תרגיל מלוכלך, בשום מהלך מלוכלך, כדי לשמר את השלטון שלו, כדי להעביר תקציב, ובעיקר כדי לברוח מבחירות. ודבר נוסף שראינו – לא רק את ראש הממשלה נתניהו שמנסה לגנוב חברי כנסת, ראינו גם מפלגה; מפלגה שאני מודה שכבר מזמן, בעיני, נפחה את נשמתה, וחלק ממנה ניסו לעשות מהלך כדי להפיח בה רוח חיים או כדי לעשות לה הנשמה מלאכותית. אבל מי יתפלא כשהוא ראה מה היה היום בקדימה? מי יתפלא? אבל זאת כרוניקה ידועה מראש של מפלגות מרכז. חברי חברי הכנסת, אני מזכירה לכם את ד"ש; אתם זוכרים את ההתפצלות של ד"ש, את ההתפצלות של מפלגת המרכז, את ההתפצלות של שינוי. ועכשיו – אז היום זה לא צלח, אז זה יקרה השבוע, זה יקרה בשבוע הבא. קדימה תתפצל. אין בה שום דבר שמחזיק אותה, אין בה שום דבק אידיאולוגי. חברי חברי הכנסת, במפלגות מרכז במקום עקרונות יש רק כיסאות. וכששמעתי היום מי המועמדים, אדוני השר, לחבור אליכם, למפלגת הליכוד – בין היתר שמעתי על שני חברי כנסת, עתניאל שנלר ויוליה שמאלוב-ברקוביץ. וככה חשבתי לעצמי, אתם יודעים, בבחירות 2009 מרצ חטפה מכה בבחירות וקיבלה רק שלושה מנדטים, וקדימה, אותה מפלגת מרכז שהתחפשה להיות שמאל, אבל היא מפלגת מרכז חסרת עקרונות – בקדימה, במקומות האחרונים נכנסו יוליה שמאלוב-ברקוביץ ועתניאל שנלר. אז שמאלנים שהצביעו קדימה, אני חושב שהתרגיל של היום צריך להוות להם תמרור אזהרה. מי שחושב שהוא הולך להצביע למפלגות מרכז – מפלגות מרכז שאין בהן כלום, לא עיקרון ולא שום דבר, אלא הדבר היחיד שמנחה אותן זה ניסיון הישרדות וכיסאולוגיה – מי שמצביע למפלגת מרכז צריך לדעת שהוא ימצא את הקול שלו בממשלת נתניהו. זה מה שקרה היום למצביעי קדימה. הם התעוררו בבוקר – אני מודה ששמעתי את זה כבר ב-06:00 – וגילו שהקול שלהם מתגלגל לביבי נתניהו. אני רוצה לומר, אני אומרת דברים מאוד חריפים על מפלגת קדימה – יש בקדימה ברמה האישית אנשים מצוינים. חברי חברי הכנסת, אל תטעו. ואני הייתי שמחה שחברי כנסת מקדימה היו מוצאים במרצ את ביתם הפוליטי – באים, מתמודדים, חוברים למפלגה אידיאולוגית, עקרונית, ערכית. ולא כל אחד מחפש איזו משרה של סגן שר או שר או משרה כזאת או אחרת. אני מודה שהדבר הכי מקומם, חברי חברי הכנסת, המחשבה הזאת שחברי כנסת יכולים להיות שכירי חרב פוליטיים. אפשר לקנות אותם, זאת רק שאלה של מחיר. המחיר, אני לא יודעת כמה היה צריך לעלות כל המהלך הזה. אבל אני רוצה לומר לכם שאנחנו רואים את ניסיונות ההתאבדות האחרונים הקשים כל כך. כשאין תקצוב ראוי למערכת הרווחה הישראלית, כשאין תקצוב לשיקום המגזר הציבורי, אין כסף לדיור ציבורי, אין כסף לזה שאנשים יוכלו לרכוש דירה בכבוד; כשכדי לקלוט עובדי קבלן בשירות המדינה אין כסף, ואין כסף לתקנים, לרופאים מתמחים ולעדכון קצבאות זיקנה ולניצולי שואה ולעובדי מקצועות הסיעוד ולטיפול בנפגעות תקיפה מינית – לכל אלה אין כסף. אבל פתאום, להרחיב את הממשלה ולתת תפקידים חדשים – אני מודה שהדבר הזה גורם לאנשים סלידה מהמערכת הפוליטית. איזה מסר בדיוק כנסת ישראל, מפלגת המרכז קדימה וראש הממשלה נתניהו משדרים לציבור? שזאת רק שאלה של מחיר? אם לעשות פרפראזה על דבריו של סופר ידוע. זאת רק שאלה של מחיר? חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם, מרצ היא מפלגת שמאל. אנחנו לא נבחרנו כדי ללטף לאנשים את האוזניים או כדי להרטיב את האצבע ולראות לאן נושבת הרוח. אנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו גם כשזה לא פופולרי. אנחנו יושבים כאן במליאה, אנחנו אומנם שלושה חברי כנסת, אבל אני חושבת שההישגים שלנו יותר גדולים מכל ההישגים גם יחד של אותם 28 חברי כנסת של קדימה, שישבו כאן בשלוש השנים האחרונות, ומעבר לזה, כשהם כל הזמן ניסו למצוא את המשאבה שתפמפם אוויר בריאותיהם כדי להפיח בהם איזו רוח חיים. הם לא עשו דבר וחצי דבר, והם משדרים לציבור שהכול ניתן לקנייה. איזו זילות של המערכת הפוליטית. חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בשבוע האחרון, בתום מושב הקיץ של הכנסת. לא על מושב הקיץ תהיה תפארתו של הבית הזה. זה מושב שבו גם הפוליטיקה ירדה לשפל, לביב, לאיזו מדמנה שאנחנו לא זוכרים כמותה בפוליטיקה הישראלית. ומרצ מביעה אי-אמון בממשלה. אתם יודעים, לא צריך ללכת שלוש שנים אחורה כדי להביע אי-אמון בממשלה – מספיק לראות את ההתנהלות של הממשלה בשלושת הימים האחרונים, החל מהמשא-ומתן הקואליציוני שנתפר בתפרים גסים כל כך וכשל והתאדה עוד לפני שהוא נרשם על הנייר; החל מההחלטה של הממשלה לפעול בניגוד להחלטת הוות"ת והמל"ג ולהקים אוניברסיטה באריאל. 50 מיליון שקלים, 100 מיליון שקלים – פתאום יש 100 מיליון שקלים. אין כסף לניצולי שואה, אין כסף לרווחה, אין כסף לדיור ציבורי, אבל 50 מיליון שקלים כדי להפוך את אריאל לאוניברסיטה. חברי חברי הכנסת, אתם יודעים, אנחנו היינו עדים לניסיון התאבדות קשה מאוד של נכה צה"ל, וכמה ימים קודם לכן נפטר משה סילמן. באמת, אין מלים לתאר את הזוועה. אנשים מחליטים שהם לא מתים יותר בד' אמותיהם, אלא מוכנים להתאבד. זה דבר שכמובן חברה מתוקנת לא יכולה לתת לו יד, אבל היא צריכה להבין את הייאוש. במקום שתוקם כאן תוכנית רווחה דחופה, במקום שידברו על החזרת התקצוב הראוי למערכת הרווחה הציבורית, לעשות איזו רשת ביטחון חברתית כדי שאנשים יוכלו לחזור ולחיות בכבוד – אנחנו שומעים, אתמול בבית-המשפט העליון בדיון על מגרון – אתם יודעים, יש דברים כל כך מופרכים שלעתים צריך לקרוא אותם פעמיים כדי להאמין. שמענו אתמול שהמדינה ביקשה לדחות בחודש את פינוי מגרון כדי שהוא לא ייעשה בחג הרמדאן. ומה הטיעון של הממשלה? של המדינה? "כדי שפעולות הטרור הצפויות של פעילי ימין נגד תושבי האזור בתגובה לפינוי" – אני מצטטת – "לא יתחוללו בתקופה הרגישה הזאת". חברי חברי הכנסת, אני מצטטת, אני לא צוחקת. ככה בדיוק נראית הבקשה הגרוטסקית שהעבירה אתמול פרקליטות המדינה לבית-המשפט. אם לממשלה היה כל כך אכפת מקדושת החג של הפלסטינים, שלא לדבר על הזכויות הבסיסיות שלהם, הרי היא היתה כבר מפנה את מגרון ב-31 במרס – זה התאריך שבית-המשפט העליון הורה לה לעשות את זה, ולא להגיע לרמדאן שמתחיל בקיץ. אבל אם לממשלה באמת אכפת משלטון החוק היא לא היתה מכשירה כל בנייה פרטית על אדמה פרטית בשטחים, ואחר כך מפצה בעשרות מיליונים את מי שבנו ביודעין על אדמה שנגנבה; אם לממשלה היה שמץ של כבוד, חברי חברי הכנסת – שמץ של כבוד עצמי – היא לא היתה מעזה לטעון בפני בית-המשפט שצפויה אלימות של מחבלי הגבעות, אלא היתה פועלת כדי לסכל את האלימות. ואנחנו יודעים, חברי חברי הכנסת, אנחנו יודעים את האמת. אם הממשלה היתה משקיעה במטרות אחרות את הזמן ואת הכסף שהיא מבזבזת באובססיביות על טיפוח מפעל הכיבוש המשיחי והמשחית, היא פשוט לא היתה ממשלת נתניהו. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. ישיב לכל הצעות האי-אמון השר מיכאל איתן. <השר מיכאל איתן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעוד זמן קצר יעלה כאן על הדוכן חבר הכנסת שאול מופז ויקבל את תפקיד יושב-ראש האופוזיציה. למען האמת, הנציג של סיעתו שהעלה כאן את הצעת האי-אמון פתח בדבריו ואמר שהוא שמח לחזור לאופוזיציה, ויכול להיות שבאמת חבר הכנסת יואל חסון שמח לחזור לאופוזיציה. השאלה כרגע היא לא יואל חסון, אלא השאלה היא מה קורה עם האופוזיציה. וחבר הכנסת שאול מופז, יושב-ראש סיעת קדימה, היום החליט באופן דרמטי מאוד לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע בשידור חי על מכתב שהוא שיגר לוועדת הכנסת במסגרת בקשה שלו לנקוט צעדים וסנקציות נגד חברי כנסת. אני רוצה להשתמש בדוגמה הזאת למשהו שאולי מדגים איך לא צריך לפעול איש ציבור מוערך כמו שאול מופז, בעל ניסיון, בעל שלל תפקידים, ואולי הכניסה הזאת לתפקיד יושב-ראש האופוזיציה ברגל שמאל, כפי שהוא ביצע היום באיזה תרגיל וירטואוזי, צריכה לעשות בדיוק את ההיפך ולומר לו: אדוני, תיקח את הדברים ברצינות הראויה. אל תעשה צחוק מעצמך ומתפקיד יושב-ראש האופוזיציה. אל תעשה צחוק מתפקידך כמי שמוביל סיעה גדולה. אני שואל את עצמי, מה זה המהלך שהיום ראינו? מה המשמעות שלו? הולך אדם, יושב-ראש סיעה, מול חברי כנסת מסיעתו מוציא מכתב שבעצם התוצאה שלו היא סנקציות קשות מאוד על חברי הכנסת. עכשיו – איך הוא עושה את זה? הוא לא קורא להם, הוא לא מברר, הוא לא מקיים איזה הליך. הוא שולח מכתב. ומה המשמעות של המכתב הזה? לו לפחות היה בודק. החוק קובע שאדם ייחשב כפורש מסיעה אם הוא נקט פעולות כמו הצבעת אי-אמון בתמורה, לרבות הצבעות של אי-אמון בתמורה. כלומר, היא צריכה להיות בניגוד לעמדת סיעתו, צריכה להיות עבירה קשה מאוד מבחינת ההתנהגות של חבר כנסת על מנת שסיעה תוכל ללכת לוועדת הכנסת ולבקש מוועדת הכנסת להוציא אותו. צריך לזכור שאם ועדת הכנסת אכן עושה וממלאה את הבקשה, אותו חבר כנסת לא יכול, הוא לא חבר כנסת מלא. הוא לא יכול להתמודד בבחירות הבאות בשום סיעה אחרת. כלומר, מוטלות פה סנקציות. עכשיו, איפה אנחנו נמצאים? במדינה דמוקרטית שבה למעמד חבר הכנסת יש משמעות? שימו לב, גם חבר כנסת שמצביע אי-אמון בניגוד לדעת סיעתו אבל לא קיבל תמורה, אי-אפשר להכריז עליו כפורש מסיעתו, כי הסנקציה היא חמורה. עכשיו, שואלים אותי מה זה לרבות בהצבעת אי-אמון. כלומר, יש גם מקרים אחרים שאין בהם הצבעת אי-אמון והם מצדיקים החלטה של ועדת הכנסת על פרישה. למשל, יכול חבר כנסת לעמוד על הדוכן פעם אחר פעם לדבר נגד סיעתו, להצביע בהצבעת שאינן אי-אמון נגד סיעתו. מכוח התנהגותו ועדת הכנסת יכולה באמת להגיע למסקנה שהוא פרש מסיעתו, לא באיזה אירוע חד-פעמי, לא בהבעת עמדה חולקת, לא – אפילו אתם יודעים מה? התפלגות זה דבר מוכר על-ידי החוק. חבר כנסת פועל עם חברים, רוצה להגיע למצב שהוא יוכל להתפלג. זה לא לגיטימי? אפשר להגיד שהוא פרש רק על רקע המצב שהוא רוצה להביא לפילוג בתוך סיעתו? אם הפילוג מותר, מדוע הכוונה להגיע לפילוג יכולה להיות בסיס מספיק על מנת להביא אדם להיות מוחזק כמי שפורש מסיעתו? אני יכול לתת דוגמאות נוספות. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שבה חברי כנסת הולכים ומעבירים ביקורת ופועלים מתוך מניעים שבינם לבין הקדוש-ברוך-הוא, אבל באמירתם יש לגיטימיות, בפועל החיצוני יש לגיטימיות. אנחנו לא רוצים שחברי כנסת יפחדו להגיד איזו מילת ביקורת על ראש המפלגה שלהם, כי מחר בבוקר יפנו לוועדת הכנסת ויגידו שהם פעלו נגד המפלגה ופרשו נגד המפלגה. אז מה יש לנו היום אחרי שאמרתי את כל זה – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <השר מיכאל איתן:> – – מה יש לנו היום נגד שמועות כאלה או אחרות שאיש לא בדק אותן, שאיש לא קרא לחברי הכנסת הנוגעים בדבר, ארבעה חברי כנסת? לא שאל אותם, לא ביקש מהם הסברים, והם עכשיו ישר צריכים להיות בוועדת הכנסת. אני מקווה שוועדת הכנסת תעשה את עבודתה ותאמר ליושב-ראש קדימה: אדוני, הבקשה שלך מוקדמת ומוגזמת. ואני לא מגן על התנהגות כזאת או אחרת, אני מגן על תפיסה דמוקרטית בסיסית של אדם שרוצה להוביל את העם כולו, שיהיה לו משהו באינסטינקטים, שהוא יגיד: רגע אחד, אני לא יכול כהרף עין להעיף מכתבים לוועדת הכנסת ולפטר ארבעה חברי כנסת ממפלגתי. הם, גם יש להם זכויות. בוא נשמע אותם, בוא נקשיב להם. מאיפה הפזיזות הזאת? איזה חוסר רצינות זה, איזה חוסר מחשבה? וככה פותחים ברגל שמאל את תפקיד יושב-ראש האופוזיציה. ואני לא מקל ראש, אני לא אומר את זה בציניות. אני בא ממפלגה שבמשך שנות דור היתה באופוזיציה, ומנהיגה ומייסדה מנחם בגין, זיכרונו לברכה, אמר: אני אמלא את חובתי לשרת את העם באופוזיציה, ואמר את זה מתוך כוונה ורצינות. ויש מקום לשרת. אבל יש הבדל כנראה בין גישה בסיסית והבנת הדמוקרטיה של מנחם בגין להבנתו של שאול מופז, וחבל. כי אני אומר עוד הפעם, עם כל היריבות ועם כל הוויכוח, אני מעריך אותו כאיש ציבור, אני מעריך אותו כרמטכ"ל לשעבר, אני מעריך אותו כאיש צבא, ואני גם אתן לו כבוד כיושב-ראש אופוזיציה, ואפילו מוכן לאחל לו הצלחה אם הוא אכן יפיק את הלקחים וירסן את עצמו ולא ימהר, לא ימהר בהחלטות מהיום למחר. אנחנו זוכרים איך הוא בעצמו פרש מהליכוד בהחלטה מהיום למחר. איך אני יודע שזה מהיום למחר? כי המכתב שבו הוא מסביר לחברי הליכוד מדוע הוא לא פורש ואומר, לא עוזבים את הבית, עוד המכתב היה בדואר והוא הודיע שהוא פורש מהליכוד ועובר לקדימה. זה נדמה לי נמצא בשיא השיאים של גינס. המכתב בדרך, לא עוזבים את הבית, וברדיו הם שומעים. הם לא התבלבלו, הם חשבו שאולי זה לא מופז, ברדיו. אבל זה עניין של העבר ודנו בו רבות. אני רוצה לדבר גם על הצעד עכשיו. שאול מופז, ואני שמחתי, הוביל את קדימה להליכה, להסכמה, עם ממשלת הליכוד בראשות נתניהו, וראש הממשלה נתניהו, שעל-פי כל הסקרים והתחזיות יכול היה ללכת לבחירות ולנצח בהן, אמר שהוא מוכן ללכת למהלך משותף על מנת לעשות שינוי בדבר משמעותי מאוד, בכמה נקודות, אבל נקודה משמעותית שעליה גם התפוצצה הקואליציה הזאת, הנושא של שינוי המדיניות בכל מה שקרוי השוויון בנטל. עכשיו, התקבלה החלטה, החלטה אסטרטגית. לא יכול להיות שראש מפלגה לוקח החלטה וההחלטה עוד לא מיצתה את כל האפשרויות שנובעות ממנה, וזה לא משנה כרגע אם ההחלטה היתה נכונה או לא נכונה מבחינתו או מבחינת המפלגה שלו או מבחינת המדינה; משנה שהוא לא נתן לה שום סיכוי. ואני רוצה לומר כאן כציוני, כאיש מפלגה ציונית, כמי שמאמין בציונות, כמי שרוצה שציונות תמשיך להיות החוט המלכד והמקשר בין כל אזרחי המדינה, גם אלה שמגדירים את עצמם לא-ציונים אבל חיים כאן בתוך מערכת שהעקרונות החוקתיים שלה, הליבה שלה, היא ליבה ציונית, אני מאוד שמחתי ששאול מופז וקדימה מצטרפים לקואליציה על מנת לעשות את השינוי הזה, כי הקואליציה, בנושא של השוויון בנטל, לא בהכרח קואליציה של הממשלה הנוכחית כמו שהיא, היא לא זהה, היו דעות שונות, והיתה כאן נכונות ללכת לשינויים. שאול מופז, שהוביל את קדימה, רצה יותר. אולי אני יכול גם כן לרצות יותר. שאול מופז וחבר הכנסת פלסנר חשבו שאם מפגינים ברחוב אז למחרת אפשר לכתוב חוק לפי הפגנה ברחוב. ואני אמרתי את זה מלכתחילה, איך שהתכנסנו לוועדה: מחוקקים, היזהרו בחקיקתכם. לא כל דבר שאנחנו רוצים מאוד אנחנו יכולים להביא אותו לידי ביטוי על-פי רצונותינו בחקיקה. וצריך לזכור שגם כל חוק שאנחנו מחוקקים כאן לא בהכרח יחזיק מעמד אם לא תהיה למחוקקים זהירות במלאכת החקיקה ויכולת לכתוב חוקים שישפיעו, שתהיה סנקציה בצדם אבל שתהיה גם הבנה של המציאות עד היכן אפשר ללכת עם הסנקציות ועם כוח החקיקה. אין דבר כזה במדינה דמוקרטית, וגם במדינות לא דמוקרטיות, שפרלמנט כותב חוקים לפי הרוב בפרלמנט בלי להתחשב במציאות, והוא מצפה שהדברים האלה יוגשמו בכל מאת האחוזים, מלה במלה לפי החוק. ואצלנו כבר נאמר: אין מתקינים תקנות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. ונכון, אפשר להעביר ביקורת, אבל יש מגמה מסוימת שאנחנו רוצים ללכת אתה. המגמה של השוויון בנטל היא מגמה שאפשר להאיץ אותה, אבל אי-אפשר ללכת בעוצמות שיכשילו אותה. אנחנו רואים יותר ויותר אנשים בציבור החרדי, גם מתגייסים, גם הולכים לשירות הלאומי; אנחנו רואים גם במגזר הלא-יהודי יותר ויותר אנשים מצטרפים לשירות האזרחי-לאומי – ואנחנו רוצים כן להאיץ את המגמות האלה. אנחנו רוצים לא פחות מכך שהמגמות האלה תשפענה על דבר נוסף מיידי – לא מיידי אבל משמעותי, מעשי – זה העניין של השילוב הכלכלי. אנחנו מבינים שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים כאשר שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא נמוך, ואנחנו מעוניינים לשלב יותר ויותר אוכלוסיות שהיום לא נושאות, לא בנטל הביטחוני ולא בנטל הלאומי, אלא בנטל הכלכלי, שאולי הוא חלק גם מהנטל הלאומי. אבל השאלה היא איך לעשות את המהלכים האלה בצורה שהם יצליחו. המגמה קיימת כפי שהיא קיימת היום ואנחנו אמרנו לפרוס אותם קצת יותר שנים, נאריך את גיל ההכרעה לציבור החרדי, ננקוט מהלכים יותר מדודים, שגם כך גרמו לקרע בינינו לבין שותפינו החרדים ולוויכוחים ולדברים שעוד היינו צריכים לעמוד בפניהם. אז מה מוצא לעצמו שאול מופז, שהוביל את המהלך, לצאת באמצע ולא להסתפק במה שאנחנו יכולים לעשות ביחד? כי אני יודע, אני מאמין שהוא רוצה יותר. אני מאמין שהוא גם חושב שאפשר יותר. אבל עם כל הכבוד, כמה הוא יכול לעשות עכשיו? כמה הוא יוכל לעשות מחוץ לקואליציה? עכשיו יהיה לו את הגיוס כפי שהוא רוצה? לא יהיה. מה לעשות? בפוליטיקה הבחירות הן בין אלטרנטיבות בנות קיימא ולא בין משאלות לב. האמינו לי, לא פעם אני עומד ושואל את עצמי איך אני יכול להצביע עבור דבר א', ב', ג' או ד' שעומד בניגוד מוחלט למה שאני חושב, אבל זאת המציאות הפוליטית. אם אני מעריך שאני יכול לתרום בתחום מסוים אני צריך לעשות ויתור בתחום אחר, ואם אני יכול לתרום בתחום מסוים, לקדם קצת, אני מעדיף את זה על פני לא לקדם כלום, ואם אני יכול לקדם מעט, קצת יותר, אז אני מעדיף את זה על פני הרבה יותר. זאת הגישה שמגלמת את הפוליטיקה וזה מה שאני הייתי מצפה ממנהיג אחראי כמו שאול מופז, כשהחליט להצטרף, להמשיך. אבל הוא פתאום, בסוויץ' כל כך מהיר, קצת יותר אטי מהסוויץ' הקודם שעליו דיברתי, אבל בסוויץ' מהיר, עבר פתאום למהלך אופוזיציוני, כאשר הוא מקווה אולי שבתחום הזה הוא יוכל לזכות בקולות, אבל ברור לו שהוא לא יכול לעשות אתו שום שינוי. את השינוי אנחנו נצטרך לעשות דרך היכולות שלנו כליכוד, בעזרת הרוב, אני מקווה, שאנחנו נצליח להשיג בנושא בעל חשיבות עצומה. אני רוצה עוד הערה אחת להעיר. כיושב-ראש ועדת החוקה אני ניסיתי לא מעט, הקדשתי מאמצים עצומים לנסות ולקדם חוקה לישראל, ו-90% מהגורמים האופוזיציוניים לעניין של החוקה היו הציבור הערבי והחרדים. המהלך של שוויון בנטל הוא מהלך להסדרת חוקה במידה רבה, משום שחוקה קובעת כללי עקרונות בסיסיים של מערכות היחסים שבין הפרט לבין הממשל, בין זרועות הממשל בינן לבין עצמן ובין קבוצות שמרכיבות את המדינה. והסוגיה של יצירת חוקה, יצירת מסגרות מאחדות ומלכדות לא כדי ביטול הזהות, אבל יצירת מסגרות שבהן אנחנו יכולים לקיים מדינה משותפת, עוברת דרך חוקה, דרך כללים בסיסיים, ואחד היישומים שלה זה באמת עקרונות לשוויון בנטל. ואני יודע את הקשיים. אני חושב שאסור לנו להרפות מניסיונות שייכשלו אולי עוד פעם ועוד פעם, אבל מוכרחים בסופו של דבר להגיע. ואני פונה לחברי הכנסת הערבים שדיברו כאן על הפערים הקיימים במדינה בין הציבור או בין המצב שבו חיות אוכלוסיות של מיעוטים לאוכלוסיות של הרוב. צריך להסדיר את הדברים האלה אבל זה צריך לבוא, וזה בא, אני גם מאמין שהשינויים, כמו שאמרתי על המגמות ברחוב החרדי, אני, מההתרשמות שלי, אני לא בדקתי בשיטות מדעיות, אבל בהתרשמות שלי בשיחות, במפגשים, אני מרגיש שיש תהליך של הבשלה ונכונות של יותר ויותר פתיחות להשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, ואני מרגיש שכדאי להשקיע מאמצים בתחום הזה. עוד פעם, כמו שאמרתי בנושא הטיפול בסוגיה של שילוב החרדים, לא בכוח, בהידברות. ואתם, שאתם עולים פעם אחר פעם כאן על הדוכן, אני גם משוכנע שאתם יודעים על מה אני מדבר. אתם צריכים לעודד את המגמות האלה, תוך כדי ויכוח, תוך כדי עמידה על זכויות, על צורך בשוויון, על צמצום הפערים, ויש פערים. אבל אני חוזר לבסיס: צמצום הפערים – אחת הסיבות לפערים זה התחושה שאין גם שוויון בנטל, שאין שוויון באחריות, שאין שוויון בהזדהות. אני לא מבקש חוק נאמנות, אבל אני כן מבקש שתהיה תחושה של שותפות, ושל יכולת שלכם להילחם מצד אחד על זכויות ועל תיקון עיוותים וקיפוחים שקיימים בשדרות רחבות של האוכלוסייה – בעניין הזה יש טענות צודקות לקבוצות אחרות שמקופחות, אבל מנקודת בסיס שהמדינה הזאת היא מדינה שבה אתם שותפים, שבה אתם חברי כנסת, שבה אתם מייצגים גם דברים שעל בסיסם אתם חיים ונמצאים כאן. וזאת מדינת ישראל שאתם נשבעים לה אמונים כאשר אתם מקבלים את התפקיד של חברי הכנסת. במה זה בא לידי ביטוי? זה צריך לבוא לידי ביטוי בדברים כאלה ואחרים – אני משאיר את זה לפרשנות שלכם. אני רוצה לגעת בנקודה נוספת, שנוגעת באותה מסיבת עיתונאים: גם אני לא אהבתי, ואני חושב שזה היה לא לעניין, שפתאום, בתוך מסיבת העיתונאים שנוגעת בנושא של פרישה, ונוגעת בעניין של שוויון בנטל, יוצאת פתאום איזו הודעה – או רמז – בעניין אי-הסכמתה של קדימה ליציאה לפעולות מבצעיות שתסכנה את הילדים. אני לא מבין על מה – עוד פעם, אמירה כזאת של יושב-ראש אופוזיציה, שהיה עד לפני כמה ימים המשנה לראש הממשלה וחבר בכל הפורומים הביטחוניים – אני לא מבין מה הרלוונטיות; אם יש עניין שעומד על סדר-יומנו, בעל חשיבות, האם הוא צריך להיכנס כאיזה נושא, הערת אגב? לצורך מה? הייתי מצפה להרבה יותר אחריות ולהרבה יותר רצינות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז למה הוא מתכוון, אדוני השר? <השר מיכאל איתן:> אני מניח שכל אחד מאתנו יודע למה הוא מתכוון, ואני יכול גם לומר את דעתי, איך הדברים צריכים להתגלגל. מדינת ישראל נמצאת בסיטואציה לא פשוטה, מול איום של מדינות, של אירן, ומול מעשים של רצון לחסל את קיומה של מדינת ישראל; טרור – אבל בטרור אי-אפשר לחסל – הצטיידות בנשק גרעיני. האירנים נמצאים במתקפה דיפלומטית מול כל העולם, אבל הם מצליחים לשטות, למשוך זמן. ישראל מבקשת שבמשא-ומתן עם האירנים יושגו שלוש דרישות: 1. הפסקת כל העשרות האורניום; 2. הוצאת כל החומר המועשר; ו-3. פירוק המתקן התת-קרקעי בקום. שאול מופז שותף לדברים האלה. שאול מופז תומך בדברים האלה. נכון שישראל צריכה לעמוד במאבק בעניין הזה יותר מכל מדינה אחרת, משום שהיא המאוימת הראשונה ואולי הבלבדית, ברמת האיום של הנשק וההצהרות המושמעות נגדה. ישראל מעדיפה פתרון בדרכים דיפלומטיות, אבל ההתנהלות של אירן מותירה אותנו סקפטיים ובדילמות קשות. אני חושב שהדברים שאמרתי כאן הם דברים ששאול מופז, כיושב-ראש האופוזיציה, שותף להם. כיושב-ראש האופוזיציה הוא ממשיך לשאת בחלק מהנטל – לא באחריות, אבל בחלק מהנטל הביטחוני, כשותף להתייעצויות ולעדכונים, ואני בהחלט הייתי מצפה ממנו שהוא יישא בנטל הזה בצורה ממלכתית. אם מותר לי להציע לו ללמוד מראש הממשלה בנימין נתניהו, שחלק נכבד מהקרדיט שהוא קיבל כדי לחזור לשלטון, כשהיה באופוזיציה, היה ההתגייסות שלו לעמדות הביטחוניות של ישראל, של הממשלה שבה הוא לא היה חבר – העמיד את עצמו כמי שעומד להסביר את העמדות, להיאבק למען העמדות, ונתן גיבוי מלא כאשר היינו במצב של מלחמה, במלחמת לבנון השנייה. הרצון לשלב בתוך נאום בחירות כזה – לא מוצלח, כפי שהסברתי – לשלב את הנושא האירני, אני חושב שהוא לא יוסיף לו נקודות, יגרום לנזקים, וחבל שאנחנו נידרדר למצב שגם על נושאים כאלה אנחנו ננהל את הוויכוח – ואפשר לנהל ויכוח במקומות שבהם צריך לנהל אותו, ולא נוכח פני כל העולם, במיוחד כל אלה שהם שותפי סוד לנושאים שבהם מדובר. לסיום, אני לא רוצה לחזור על כל הנקודות שהזכרנו כאן. אני חושב – ואני לא רוצה להתחמק – אני חושב שהממשלה נמצאת בסיטואציה שבה ראש הממשלה מנסה לקדם את הנושא של השוויון בנטל, והנושא הזה מחייב חוק. לצערנו הרב, החקיקה הזאת דורשת – קשה לגבש סביבה הסכמה, ההסכמה לקידום החקיקה הזאת אינה בהכרח שוות-ערך לקואליציה במתכונתה הנוכחית. הממשלה ניצבת בפני אתגרים גם בנושא התקציב; אתגרים לא פשוטים. מצד אחד יש כמיהה ויש רצון לתקן תיקונים חברתיים, מצד שני אנחנו יודעים יפה מאוד שאם הכלכלה שלנו לא תהיה כלכלה יציבה, שאם הכלכלה שלנו לא תוכל לייצר ולעלות בתוצר, שאם הכלכלה שלנו לא תניב רווחים והכנסות למדינה עקב גידול הפעילות הכלכלית – אז מה יקרה? אז מאיפה ניקח את התקציבים – אם המסים ירדו, אם תהיה האטה כלכלית, אם יהיה חנק כלכלי – אז מה אנחנו נצטרך לעשות? לצמצם עוד יותר בפעולות הרווחה שאנחנו רוצים לעשות? הדרך להגדלת הרווחה עוברת בראש ובראשונה דרך הגדלת הייצור, הפעילות הכלכלית. וזהו האתגר של הממשלה, שמצד אחד צריכה לחיות בעידן שבו היינו בירידה בתחזית גביית המסים והתאמת המשק לתחזית כזאת, ומצד שני, רצון לשמור על הצמיחה, ולהגיע באיזה מהלך משולב של הגדלה מסוימת של הגירעון, וגידול במסים, אף שהממשלה בהחלט לא אוהבת את המהלך הזה, אבל נוקטת אותו כמידת הצורך. התקציב שייבנה עקב המהלך הזה יהיה תקציב לא פשוט, אבל זהו אתגר שהממשלה תעמוד בו, אני מקווה ומאחל לה. אני מאחל לממשלה, בסופו של דבר, שתמשיך, כפי שהיא הצליחה עד עכשיו, לשמור על ביטחון יחסי – אני כמובן לא יכול לעבור לסדר-היום על הפיגוע המזעזע, ועל הדם שאנחנו ממשיכים לשלם כנגד פיגועים, ועל העובדה שאנחנו, גם במצב הנוכחי, פעם אחר פעם, מסכלים איומים וניסיונות פיגועים, אבל אני לא יכול שלא לומר – ואני חושב שהממשלה הזאת רשאית לומר את זה – שתקופת כהונתה, עד עכשיו, היתה אחת התקופות השקטות ביותר בתולדות מדינת ישראל מבחינת תשלום הדמים שאנחנו משלמים פה מאז קום המדינה; גם תשלום דמים שלנו, וגם תשלום דמים של אויבינו. ואנחנו מקווים, ונפעל בכל דרך, בלי לפגוע בביטחוננו, להמשיך לקיים את אותו מצב שבמסגרתו אנחנו נדבר, ולא נירה, נחפש דיאלוג, נשתדל לנוע, ככל שניתן, כדי להגיע להסדרים, אבל כל זה כמובן בשמירה על ביטחוננו ועל קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שירושלים בירתה. תודה רבה. <היו"ר יעקב אדרי:> תודה לשר מיכאל איתן. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה: ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכה ממשלתית. בבקשה. ישיב שר החינוך גדעון סער. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לישראל ביתנו כלל סעיף שאנשים לא שמו לב אליו כל כך – הכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה. אני, יש לומר, לא האמנתי כאשר שמעתי את היושב-ראש לשעבר של ועדת החינוך, חבר הכנסת אלכס מילר, שכל הזמן מדבר – להכיר באוניברסיטה – בהודעות לעיתונות, בוועדה, מכנס ישיבות לנושא הזה. והנה, התקבלה ההחלטה בעיתוי הפוליטי הנכון, כאשר יש משברים קואליציוניים, יש פחד על הממשלה. לא ששר החינוך ושר האוצר מתנגדים, אבל יש הרבה דברים שהם היו רוצים ולא עושים אותם פה; הם נקטו את הצעד הזה כחלק מהפוליטיקה הפנימית, כדי לקבע את ישראל ביתנו בתוך הקואליציה. יכול להיות, אדוני היושב-ראש, שזה חלק מעסקה להשארת ישראל ביתנו בתוך הקואליציה. בכל מקרה, כל המהלך הזה הוא מהלך לא לגיטימי, בניגוד לחוק הבין-לאומי, בניגוד להיגיון של האקדמיה מימי אפלטון, 387 לפני הספירה, בהקמת האוניברסיטה המפורסמת שלימדה פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. עד היום יש היגיון בהקמת אוניברסיטאות. גם החוק הישראלי, כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אני רוצה להקריא מה אומר החוק הישראלי בנדון. חוק מ-1958 אומר: "הטיפול בהשכלה גבוהה יימסר באופן בלעדי" – כך כתוב – "לשיקול דעתו של גוף עצמאי, בלתי תלוי, המגבש את מדיניותו, מקבל את החלטותיו לאחר דיון ענייני ומקצועי". לא היה כאן לא עצמאי, לא בלתי תלוי, לא ענייני ולא מקצועי; הכול פוליטיקה בגרוש. זה מהלך אידיאולוגי, זה מהלך שבה לקבע את הכיבוש, זה מהלך כחלק מההתנחלויות. דין האוניברסיטה או מה שקרוי אוניברסיטה או מכללה באריאל, כדין כל מאחז בלתי חוקי בגדה המערבית, אין שום הבדל מבחינת האפקט שלו ומבחינת מעמדו על-פי החוק הבין-לאומי ומבחינת פגיעתו בעם הפלסטיני. זו אוניברסיטת אפרטהייד. אם היינו היום מעמידים שאלון אמריקאי באוניברסיטת קולורדו, מקום מרוחק, אוניברסיטה, מתארים מה זה אוניברסיטת אריאל, שלומדים בה רק ישראלים ולצדם פלסטינים הם לא חלק מהעניין; הגוף המנהל אותה הוא גוף שכולם מתנחלים, אנשים שכבשו שטחים וכו'; שהיא באה לקבע על חשבונו של עם אחר וכו', הוא היה אומר לך, איזה אוניברסיטה? האם היא אוניברסיטה חופשית? האם מישהו היה שם עיגול על אפשרות במבחן אמריקאי שזו אוניברסיטה חופשית? שזו אוניברסיטה שמטרתה מדע טהור? שזו אוניברסיטה שבאה לענות על צרכים של ציבור, או שזה אוניברסיטת אפרטהייד? אני חושב ש-90% מהסטודנטים הישרים היו אומרים: אוניברסיטת אפרטהייד. אם הצורך הוא מקצועי, הוא ענייני, הוא בלתי תלוי, הוא בא מתוך יושרה של למה צריך בכלל אקדמיה, היה אפשר להקים את האוניברסיטה בראש-העין, למשל, אם זה עניין של מיקום, או בכפר-קאסם. למה באריאל? אפשר היה לעשות את זה בכפר-קאסם, אפשר היה לעשות את זה בראש-העין, והממוצע של הסטודנטים שאנחנו יודעים שלומדים שם היה מגיע באותו מרחק. לא היתה שום בעיה, לא היה משנה שום דבר, אם זה עניין פריסה ארצית של מכללות. הולכים על אריאל מסיבות פוליטיות. שר החינוך קיבל החלטה פוליטית אידיאולוגית. יש לו אומנם דימוי של אדם מתון, נעים הליכות, זה בסדר, נכון, אני מאוד מכבד אותו, אבל הוא איש ימין קיצוני, והיו דברים מעולם. גם מנחם בגין היה כזה, הוא היה אדם מאוד קיצוני. גם יושב-ראש הכנסת הוא אדם מאוד קיצוני. אידיאולוגית הוא רוצה בכיבוש כל השטחים, הוא רוצה שלילת זכויותיו של העם הפלסטיני; הוא רוצה לשמור על הדינמיקה, מה שקרוי דמוקרטיה בישראל, זה משהו אחר. אבל מדובר בהחלטה פוליטית קיצונית ביותר, קיצונית ביותר. ההבדל בין גדעון סער לבין כצל'ה הוא הבדל בסגנון ולא במהות. אין שום הבדל במהות, זו אותה אידיאולוגיה. גם ראש הממשלה – הם עדיין מאמינים במה שקרוי ארץ-ישראל השלמה, הם עדיין מאמינים בשלילת זכויותיו של העם הפלסטיני, וככה קמה האוניברסיטה באריאל. אין לזה קשר לא לחינוך – זה אקט אנטי-חינוכי. זה פוגע באקדמיה, אם כבר; במקום שיועברו תקציבים של מחקר לאוניברסיטאות הקיימות בארץ, יועבר חלק גדול מהם לאוניברסיטה באריאל. הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים לא השאיר מאחוריו שום דבר בעל ערך. נהפוך הוא. אם היום אנחנו הולכים למקום, חבר הכנסת שאמה, אם אתה נוסע לעיר רודוס, ואתה מסתובב, ואני רוצה שעינת וילף שמתהדרת, איך אומרים, נותנת לנו קורסים בגלגול עיניים למתקדמים, או למתחילים – – – <עינת וילף (העצמאות):> אתה רוצה שאשיב לך? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תלכי לרודוס. אתה הולך ברודוס – את הבניין הזה בנו האיטלקים בזמן הכיבוש האיטלקי; את הבניין הזה בנו העות'מאנים בזמן הכיבוש. מה השאירה ישראל בשטחים הכבושים? את הבניין הזה הרסו הישראלים. אתם רק הרסתם, לא בניתם שום דבר. <נסים זאב (ש"ס):> – – – למה אתה צועק? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה היה כיבוש ברברי שלא השאיר דבר בעל ערך, לא סלל, לא פיתח, לא סלל כבישים, לא בנה בניינים, לא בנה בתי-ספר, רק דיכא, רק חנק את החינוך הפלסטיני. אתם סגרתם אוניברסיטאות פלסטיניות למשך חודשים ארוכים. את אלבר קאמי למדו בבתים פרטיים – למי שמכיר מי זה אלבר קאמי. את אלבר קאמי למדו בבתים פרטיים, ולא באוניברסיטה, כי חודשים ארוכים היו סוגרים את האוניברסיטאות, מימי מנחם מילסון מהאוניברסיטה העברית. החוק הקובע של הלימוד הפלסטיני בגדה המערבית הוא צו 804 מ-1980. הוא קבע שכל מרצה זר, וזר לעניינו הוא מי שלא גר בשטחים הכבושים, צריך לחתום על הצהרה שהוא אינו תומך באש"ף או בכל ארגון עוין אחר. ישראל הגדירה את כולם כמעט כארגונים עוינים. ישראל גירשה עשרות מרצים. ישראל עד היום מונעת גישה של התלמידים מעזה לאוניברסיטאות בגדה המערבית. על איזה חופש אקדמיה ועל איזה חופש אקדמי אתם מדברים? ההחלטה הזאת היא החלטה פוליטית, היא החלטה שלא באה לפתח את החינוך הגבוה בארץ, היא באה לקבע את הכיבוש ובאה כדי לבסס את מפעל ההתנחלות שהוא המכשול הגדול ביותר לשלום באזורנו. ולכן, זו מלחמה שהעמים באזור ישלמו את מחירה בדמים. זו אוניברסיטה לא חופשית, בהגדרתה, על-פי המבנה שלה – איך בנויה האוניברסיטה הזאת בכלל? יש בה מו"פ – מה המו"פ? המו"פ מטרתו לבסס את ההתנחלויות, את מפעל ההתנחלויות במה שקרוי "יהודה ושומרון", בגדה המערבית הכבושה. זה המו"פ של האוניברסיטה הזאת. מי ילך ללמד שם? מה ההרכב של הוועד המנהל שלה? כולם מתנחלים; תשעה ראשי רשויות, ארבעה נציגי המוסד ושני אנשי ציבור. זה המבנה שלהם. לכן זו אוניברסיטה של מתנחלים. לא יתקיים בה ולא מתקיים בה חופש אקדמי, כי בהגדרתה, כל מי שמתנגד לכיבוש לא יתקרב לשם. ולכן זו תהיה אוניברסיטה של ימין קיצוני, שאין בה המינימום של החופש האקדמי. העולם מחרים – יש היום החלטות של – – – <היו"ר יעקב אדרי:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רק רוצה להגיד משפט סיום. ההחלטה לא יצאה אל הפועל, אני קורא לשר שיחזור בו ברגע האחרון מהמעשה הזה, שהוא אנטי-חינוכי ואנטי-אקדמי, והצעד הזה, כולנו נשלם את מחירו, בכך שזה יבסס עוד יותר את המצב הקיים, שבו הסכסוך נמשך, והכיבוש נמשך, והעמים משלמים בדמם את הדבר הזה. אני מקווה שהאוניברסיטה הזאת לא תקום. אני מקווה שיקומו אוניברסיטאות בארץ – אוניברסיטה ערבית בנצרת, אוניברסיטה בראש-העין, במקומות אחרים, ולא לשפוך כסף לריק בגדה המערבית, שאין לזה כל קשר ללימודים ולאקדמיה. שר החינוך צריך לדאוג לחינוך, ולא לכיבוש. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ישיב שר החינוך, השר גדעון סער. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר – עדיין לא הסתיים, אבל עברנו שלב חשוב ביותר בתהליך הפיכתה או הפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה לכל דבר ועניין, בעקבות ההחלטה של מל"ג יו"ש ברוב ברור מאוד, גורף, ועל בסיס ממצאים של ועדת הבדיקה האקדמית. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לא ועד אקדמי, אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אתה אמרת את דבריך – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – כיבוש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אמרת את דבריך, תאפשר לשר להשיב לך – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אחרת, אם אתה תקטע אותו כל רגע, חבל על הזמן שהוא משיב לך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תגיד מי – – – <שר החינוך גדעון סער:> חבר הכנסת זחאלקה, אני לא יודע כמה חתני פרס נובל יצא לו לפגוש בחייו – אבל פרופסור אומן – בשוטטות שלך בדיקטטורות הערביות, כמה חתני פרס נובל פגשת שם – אבל פרופסור ישראל אומן, אחד מששת הפרופסורים שהיו חברים בוועדת הבדיקה, הוא חתן פרס נובל, ואחרים זכו בפרסים היוקרתיים ביותר בעולם המדעי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא משנה. <שר החינוך גדעון סער:> הרי כלום לא משנה – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אני מדבר על הרמה המוסרית. <שר החינוך גדעון סער:> – – מכיוון שההתקפה שלך היא התקפה פוליטית. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> נכון. <שר החינוך גדעון סער:> הסיבה היחידה שאתה רוצה לשלול את המוסד היא המיקום של המוסד. אין לה שום קשר – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> גם כאשר יהיו – ויהיו – חתני פרס נובל שיצאו מאוניברסיטת אריאל – ויהיו – אתה תמשיך לשלול את המוסד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לא יהיו באריאל, לא יהיו. <שר החינוך גדעון סער:> חבר הכנסת אחמד טיבי, תרשה לי – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> באריאל לא – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – מאחר ששנינו עדיין צעירים – אני קצת יותר, אבל גם אתה עדיין צעיר – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה טועה. <שר החינוך גדעון סער:> – – אתה תיאלץ לראות את זה במו-עיניך. אתה תיאלץ לראות את זה במו-עיניך. <נסים זאב (ש"ס):> אם יצא דוקטור מטייבה, יכול לצאת פרופסור מאריאל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> האיש הזה הוזה. מטייבה – – – <שר החינוך גדעון סער:> אני מבקש, אדוני היושב-ראש, קודם כול כמה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אתם לא מאפשרים לשר להשיב לכם. <שר החינוך גדעון סער:> – – – כמה דברים לגבי התהליך – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> עכשיו אחמד טיבי קורא את המספרים, הוא מבסוט לאללה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – שהתחיל בהחלטה משנת 2005, של הממשלה בראשות אריאל שרון, בתקופת שר האוצר אהוד אולמרט ושרת החינוך לימור לבנת, שביקשה להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה, והתקופה שבה קידום העניין הזה הוקפא היתה, לצערי, תקופת כהונתה של שרת החינוך הקודמת, פרופסור יולי תמיר. היא מנעה בעצם את אותו מימוש – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> סיבות אקדמיות. <שר החינוך גדעון סער:> – – מסיבות – כן. אצלנו, כשעבדתי במשרד המשפטים, היו קוראים לזה "לבר-מקצועיות" – לבר-מקצועיות. ואנחנו, מייד כאשר התחלפה הממשלה ונכנסתי לתפקידי, פעלנו כדי להמשיך את אותו תהליך שהשלב הראשון שלו היה מעבר של המכללה לסטטוס של מרכז אוניברסיטאי, שקרה לפני כשנתיים וחצי, אחרי הדוח הזה של ועדת הבדיקה. ועדת הבדיקה קבעה – נתנה את המעמד הזמני ב-2007 לחמש שנים, וקבעה קריטריונים מסוימים שהמוסד היה צריך לעמוד בהם כדי להגיע למעמד של אוניברסיטה. ובדוח שהוגש בחודש ינואר השנה היא קבעה בצורה הברורה ביותר, פה-אחד – אני מזכיר שהיו חברים בה פרופסורים משש מתוך שבע אוניברסיטאות המחקר בישראל, שנשיאיהן התנגדו להכרה באריאל כאוניברסיטה, והם קבעו את מה שקבעו פה-אחד – הם קבעו שהמרכז האוניברסיטאי יותר מאשר עמד באותם יעדים שהוצבו לו, וגם אמרו שהוא מתפקד למעשה כאוניברסיטה. וזה היה הדוח שביסוד ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר. אבל אני קבעתי כלל נוסף, או עיקרון נוסף כתנאי; אמרתי: אני אינני מוכן שהקמת האוניברסיטה השמינית בישראל תפגע באוניברסיטאות הקיימות. ולכן קבעתי את אותו עיקרון, של אי-פגיעה באוניברסיטאות הקיימות, שלפיו קיבלתי, לבקשתי ביום ראשון שעבר, מכתב משר האוצר ד"ר יובל שטייניץ ידידי, שמתחייב לתת תקציב תוספתי לצורך הזה – תקציב תוספתי למערכת ההשכלה הגבוהה מעבר לתקציבים הנתונים לידה כיום. בשנתיים הראשונות, בשנות התקציב 2013–2014 – 50 מיליון שקלים, בתוואי הדרגתי עולה שיימשך גם בשנת 2015 ואילך. אני רוצה להזכיר, שבניגוד לתקופת הממשלות הקודמות, גם הממשלה הקודמת, בתקופת הממשלה הנוכחית הוגדלו בצורה משמעותית תקציבי מערכת ההשכלה הגבוהה – תקציבי האוניברסיטאות, תקציבי המכללות. אנחנו אלה שחוללו את המפנה בהשכלה הגבוהה. אבל כאשר אנחנו יודעים שהמוסד עומד בסטנדרטים, וההכרה בו כאוניברסיטה רק תוסיף משאבים להשכלה הגבוהה, תאפשר לקלוט יותר חוקרים – נו, זה מצב מצוין, זה ברכה בוודאי למוסד ולסטודנטים שלומדים בו, אבל גם למערכת ההשכלה הגבוהה כולה בישראל. והדברים שנאמרו על-ידי מציע הצעת האי-אמון – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה הקשר לפוליטיקה? אתה לא פוליטיקאי בכלל. אין לך מניעים פוליטיים, אתה נקי. <שר החינוך גדעון סער:> קודם כול, אני מציע לך – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אף-על-פי שאתה מתנגד לכיבוש, אתה רוצה את האוניברסיטה הזאת – ככה אתה רוצה להגיד. <שר החינוך גדעון סער:> – – חבר הכנסת זחאלקה – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – אנחנו – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – אני רוצה קודם כול שתצטייד – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אל תזלזל באינטליגנציה שלך. <שר החינוך גדעון סער:> – – בסבלנות, בסבלנות, בסבלנות. כי אמרת שההחלטה התקבלה בעיתוי הפוליטי הנכון. ההחלטה התקבלה בדיוק בעיתוי הפוליטי שהיא היתה צריכה להתקבל. הוא לא עיתוי פוליטי, הוא עיתוי שנבע מאותה החלטה ב-2007: שב-15 ביולי, בשבוע שעבר, ב-15 ביולי 2012, פג מועד ההכרה הזמנית לחמש שנים, ועל כן היה צריך לקבל את ההחלטה על-ידי המוסדות המוסמכים, לכאן או לכאן. זה נגזר מתהליך של קבלת החלטות שלמעשה התחיל לפני שבע שנים, בהחלטת הממשלה בראשות אריאל שרון, אבל שפִּרְקוֹ נבע מחמש השנים שהוקצבו בהחלטה שציינתי עכשיו. זה לא קשור לנושאים פוליטיים. ציינת סיעה מסוימת בקואליציה. אותה סיעה לא היתה חברה אפילו בממשלה בשנת 2005, כשהיא קיבלה את ההחלטה המקורית בעניין הזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בהסכם הקואליציוני – – – <שר החינוך גדעון סער:> אתה מדבר. שמעתי אותך – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – בהסכם הקואליציוני לא קיימים. <שר החינוך גדעון סער:> שמעתי אותך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה – – – <שר החינוך גדעון סער:> כבוד היושב-ראש – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני יכול לאפשר פעם אחת, פעמיים, אבל על כל מלה שנייה של השר אתה קורא קריאת ביניים. אי-אפשר לנהל דיון ככה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שההכרה הזאת – יש או אין. אתה לא יכול להגיד שאין. <שר החינוך גדעון סער:> אני קודם כול אומר, אנחנו חושבים שתהיה אוניברסיטה באריאל. זה חשוב שתהיה אוניברסיטה באריאל. לא היינו מאפשרים הכרה באוניברסיטת אריאל אם היא לא היתה עומדת בסטנדרטים האקדמיים כפי שנקבעו על-ידי הגופים המוסמכים. מיהם הגופים המוסמכים? זה דבר שנקבע בחוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מ-2005. על-פיה התנהל התהליך הזה. אבל החלק הקומי בדבריך – בהתחשב באירועים, הייתי אומר הטרגי-קומי – זה לשמוע אותך מלהג על המשפט הבין-לאומי. איך אתם לא מתביישים? דַּבֵּר על המשפט הבין-לאומי לגבי מה שקורה בסוריה. אחרי ששנים אתם בבל"ד, שנים, הייתם משועבדים מרצון, ליקקתם את סוליות נעליו של אסד האב הרוצח ושל אסד הבן הרוצח. שנים עליתם לשם לרגל. עבדים נרצעים עוד מהטבח של עשרות-אלפים בחאמה של אסד האב. ואת היחס הזה של הערצה והתבטלות וסגידה העברתם גם לדור הבא. אם היית עומד פה ומדבר על החוק הבין-לאומי לגבי הפשעים שמתבצעים בסוריה – ניחא. אגב, לא הייתי מופתע, כי אני עוקב הרי אחרי הצביעות שלכם. אי-אפשר היה לא לשים לב שמאז – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה לא שמעת אותי מדבר על זה אף פעם. לא, אתה לא שומע. <שר החינוך גדעון סער:> – – שמנהיגך עזמי בשארה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני לא צריך תעודת יושר ממך. <שר החינוך גדעון סער:> אתה לא יכול לקבל תעודת יושר מאף אחד. לא ממני ולא מאף אחד. אתם אחראים לתמיכה במשטרים הרצחניים ביותר. ברוצחים אתם תומכים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> האוניברסיטה שלך לא – – – בעולם. כל העולם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, תן – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני עוד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין אוניברסיטה אחת בעולם שתכיר באוניברסיטה שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר – – – <שר החינוך גדעון סער:> הדיון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, רק דקה. <שר החינוך גדעון סער:> איך הם ליקקו לאסד במשך שנים. לאב ולבן. <נסים זאב (ש"ס):> ולקדאפי, מה הם עשו לקדאפי? <איוב קרא (הליכוד):> אמרו לו: נשיא הנשיאים. <נסים זאב (ש"ס):> אחמד טיבי אמר שזה מלך העולם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, אל תוסיף אש למדורה. <שר החינוך גדעון סער:> ומה קרה עכשיו, אדוני היושב-ראש? מכיוון שמנהיגו עזמי בשארה קיבל מקלט ופטרו-דולרים בקטאר, הם התחילו להתפתל. שליט השליטים החדש זה נסיך קטאר. הם העבירו את הנאמנות בהתאם, וכבר יש איזה משטר חדש שהוא ראוי להערצה. למה לא דיברת על מאות הסטודנטים הערבים, ערביי ישראל, שלומדים באוניברסיטה באריאל כשווים בין שווים? ואולי זה לא מפתיע כשאני חושב על מה אתה וחברתך חנין זועבי, מה עשיתם פה למען מי ששלח אתכם. איזה חוקים חוקקתם? במה הועלתם לציבור הזה? במה הועלתם? מה נתתם לו? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כל חוק טוב אתה מפיל. אפילו חוק הכבאות אתם הפלתם. חוק למען שלטון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – אתם הפלתם. חוקים הכי פשוטים אתם הפלתם. אתה עוד מתבכיין? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני הרי לא יכול לקרוא אותך לסדר, מכיוון שהצעת האי-אמון היא שלך ואני רוצה שאתה תשמע את הדברים. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, בדברי הליצנות שנשמעו פה, אני על כבודי מוחל, מכיוון שאינני חושב שחבר הכנסת זחאלקה יכול לפגוע בי. אבל הוא כינה את יושב-ראש הבית קיצוני, את ראש הממשלה מנחם בגין, זיכרונו לברכה, הוא כינה קיצוני. מי המתון? אתה המתון? אתה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בטח. <שר החינוך גדעון סער:> אתה שפוט של אסד האב ואסד הבן. אתה עבד של הרוצחים הגדולים ביותר בדורנו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה נגד השלום. אתה אויב השלום. אתה ומפלגתך – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, אל תנצל את זה שאני סבלני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה שקורא לה אוניברסיטה. – – – היא בית-קברות לשלום. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <שר החינוך גדעון סער:> אנחנו נשמור על המדינה היהודית מפני טיפוסים כמוך. נשאיר אתכם בדיוק מה שאתם. נגיד עליכם בדיוק מה שאתם: עבדים נרצעים של – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הילדים של כולנו – – – <שר החינוך גדעון סער:> – – – עבדים נרצעים של משטרים רצחניים, שבוגדים בציבור הערבי ששלח אתכם לכנסת, ולמענו לא עושים דבר. ואם היה ספק למישהו, אני מבקש להבהיר: באריאל תהיה אוניברסיטה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תוחרם על-ידי כל העולם. – – – לדיראון עולם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <שר החינוך גדעון סער:> היא כבר מקיימת קשרים ושיתופי פעולה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <שר החינוך גדעון סער:> אדוני מסוגל בדרכים פרלמנטריות לבלום את פיו של – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נשארה לי עוד רק פעם אחת. לא נשארו לי הרבה ברירות. <שר החינוך גדעון סער:> באמת, אף שלא אהבתי את דבריו, לא התפרצתי אפילו פעם אחת. הוא אמר דברי שטות, הוא אמר דברי הבל, אבל לא הפרעתי לו. הקשבתי. ועכשיו אני אומר שאוניברסיטת אריאל מקיימת קשרים ושיתופי פעולה עם מוסדות מחקריים מהמעולים בעולם, והיא תוסיף לקיימם על אפכם ועל חמתכם. וכל הניסיונות למלחמות מאסף בדרכים כאלה ובדרכים אחרות לא יצלחו. כי אנחנו מצוידים באותם סובלנות ואורך רוח ונחישות להגשים דבר שהוא נכון ודבר שהוא צודק. ולמליאת הכנסת אני מציע לדחות את הצעת האי-אמון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר החינוך, השר גדעון סער. אנחנו עוברים, רבותי, לדיון הסיעתי. ראשונת הדוברים – מסיעת קדימה, חברת הכנסת רונית תירוש, ואחריה – חבר הכנסת אלכס מילר. רבותי, אני אקפיד על הזמנים. שלוש דקות, בגלל סדר-היום העמוס שיש לנו. אנא, כל חבר כנסת, שיקפיד על הזמן. שלוש דקות לרשותך, חברת הכנסת רונית תירוש. <רונית תירוש (קדימה):> כבר התחלת? אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לברך את הציבור המוסלמי במדינת ישראל לרגל חג הרמדאן, צום הרמדאן. לקוות שיעברו את הימים החמים הללו בשלום. זה לא קל. אי-אפשר להתעלם ממה שהתחולל ב-24 השעות האחרונות סביב הקואליציה, הממשלה – קדימה, שהיתה חלק מהממשלה, עוזבת את הממשלה ועברה לספסלי האופוזיציה. אני רוצה דווקא להעלות על נס את המדיניות שנקט שאול מופז, חבר הכנסת מופז, יושב-ראש תנועת קדימה, ולחדד את ההבדלים ואת הסיבות מדוע המהלך, שבעיני הוא מהלך שיכול היה להיחשב כהיסטורי, כמוצלח, כראוי, כנכון, כנדרש, מדוע המהלך הזה לא צלח. הייתי, כמו רבים בינינו בבית הזה, מופתעת מההחלטה של מופז לחבור לקואליציה, וכשהסביר שהסיבה היא אך ורק – לא כיסאות, ולא תיקים, והוא עצמו נאלץ לבחור להיות שר כי הוא היה חייב להיות בממשלה, אז הוא בחר להיות שר בלי תיק, אבל הוא עמד על כך, וקיבלנו את זה בהבנה, שקדימה, על אף גודלה, כחברה בקואליציה לא תקבל אף תיק עד שנביא לציבור את הבטחתנו, עד שנממש אותה. וההבטחה והתנאי היו שאנחנו נכנסים לקואליציה כדי להעביר חקיקה כחלופה לחוק טל, חקיקה הגיונית, חקיקה שתאפשר שוויון בנטל, דבר שמתבקש לא כמהלך דווקאי נגד האוכלוסייה החרדית במדינת ישראל, אלא משום שקורה משהו במציאות שלנו, והנטל שהיה מונח על כתפי הזרם המרכזי, הלא-חרדי, בעם, האיזון הזה הולך ומתפוגג לו, והנתונים ידועים; הנתונים על הגידול הטבעי מחד – ועל חוסר של גידול טבעי, או עצירה של גידול טבעי, בצד השני, מביאים לכך שלא יהיה אפשר יותר לתמוך באוכלוסייה החרדית ולאפשר לה, לכולה, לשבת באוהלה של תורה וללמוד תורה – ואני לא מקלה ראש בחשיבות של לימוד התורה, ממש לא. אבל האיזונים התערערו, והיינו חייבים לעשות מהלך, והיינו חייבים לקבוע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <רונית תירוש (קדימה):> איך נגמר לי? אתה תיתן לי עוד דקה, ברשותך, רק לסיים את הרציונל. – – – והיינו חייבים לקבוע מסמרות, יעדים ומכסות, דהיינו כמה מחויב המציאות שיתגייסו כל שנה וכמה אפשר לתת להם פטור בכל שנה. לצערי הרב, ראש הממשלה בחר במתווה – הוא לא מתווה יעלון, הוא מתווה, לדעתי, מתווה ש"ס – שבו הוא אומר, גיל 26 זה גיל המקסימום שאפשר להתגייס בו, לא תיקבע אחריות אישית – סנקציות אישיות, ולא תיקבענה מכסות. רבותי, זה מתווה שבדיוק דומה לחוק טל, שבג"ץ אמר את מה שאמר עליו, ולכן לא נותרה ברירה לשאול מופז – לעזוב את הקואליציה. ואני אומרת לכם שמה שקרה בתוך קדימה הלילה, אני לא מסכימה אתו, אבל הוא לגיטימי בשעה היסטורית כזאת. בתוך קדימה יש חילוקי דעות אידיאולוגיים לגיטימיים; יש מי שלא חושב שהמתווה שלנו הוא המתווה – זכותו לקום וללכת. ולכן אני חושבת שצריך – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <רונית תירוש (קדימה):> ובזה אני אסיים – אני אומרת לכם, אני לא נשמעת אובייקטיבית, אני חלק מסיעת קדימה, אבל אני מסירה את הכובע בפני מופז; הוא עקבי במדיניות שלו. אני יכולה רק להצטער שראש הממשלה לא נתן גיבוי להסכם הקואליציוני, למתווה שיכול היה להביא למהפך היסטורי במדינת ישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רונית תירוש. יעלה חבר הכנסת אלכס מילר, ואחריו ­– חבר הכנסת נסים זאב. שלוש דקות. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה להתייחס לאי-אמון האחרון, של חבר הכנסת זחאלקה, בעניין של ההכרה במוסד האקדמיה באריאל כאוניברסיטה. אני חושב שהמהלך הזה הוא מהלך מבורך, מהלך היסטורי, אחרי קרוב ל-40 שנה, שמדינת ישראל מקימה אוניברסיטה חדשה, אוניברסיטת מחקר, זה מהלך שהולך להבטיח את הצמיחה האקדמית והמחקרית של מדינת ישראל, ואני חושב שטוב עשינו שגם הבטחנו את המהלך הזה על-ידי הסכמים קואליציוניים בין ישראל ביתנו לליכוד, ולא בגלל העניין הפוליטי, אדוני היושב-ראש, אין שום קשר לעניין הפוליטי, דווקא בגלל אותן הבלימות שראינו בשנים האחרונות, גם אם היתה זו שרת החינוך לשעבר, חברת הכנסת יולי תמיר, שבעצם עשתה הכול – דרך אגב, מל"ג יו"ש זה פרי יצירה של אותה שרת חינוך דאז, יולי תמיר, אף אחד לא הכריח אותה לעשות את הדבר הזה, וגם אין לי שום ספק שמל"ג ירושלים היום היה מקבל את ההחלטה, כמו שקיבלו במל"ג יו"ש, לתת מעמד אוניברסיטה למרכז האוניברסיטאי באריאל. ושוב, אנחנו מדברים על אותן הוועדות, על אותן הבדיקות שנעשו במשך חמש שנים על-ידי ועדות מקצועיות, ועדות אקדמיות של אותם אנשים מהאקדמיה שקיבלו פרסי ישראל, פרסי נובל, ואני כן חושב שהעבודה שנעשתה, העבודה המקצועית, הוכיחה שגם ההיבט הזה צריך להיות ההיבט הבלעדי בעת קבלת ההחלטות. ברגע שראינו שיש התערבות פוליטית מאוד מכוערת גם על-ידי ראשי האוניברסיטאות, שניסו בכל דרך לבלום את המהלך הזה – ודרך אגב, התחרות הזאת, האולימפוס, המועדון הסגור הזה, שנכנסו, שהקימו אותו, שחס וחלילה מישהו ייכנס לשם, ובעצם גרם למצב שיש לנו בריחת מוחות גדולה ממדינת ישראל, כי האוניברסיטאות נכנסו לגירעון מאוד גדול ואין מוסד חדש שיכול לקלוט את אותם הדוקטורים מהסגל הזוטר, וכולם נתקעו, ומי שיש לו הזדמנות יוצא לחו"ל. זה בעניין הזה. אז כמובן אני לא מקבל שום דבר שאמר חבר הכנסת זחאלקה. כמובן, הטפת מוסר מסיעה שאחד מחבריה כיוון טילים בזמן מלחמת לבנון השנייה, וחברת הכנסת החברה בסיעה הזאת פותרת את בעיות השלום על-ידי השתתפותה ב"מרמרה" – זה לא האנשים שצריכים לבוא וללמד אותנו איך לעשות שלום. ואולי בקצרה, התייחסות לסוגיה האחרונה, שכולם יודעים עליה – כל אותם הפינג-פונגים בסיעת קדימה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שאחת מהבעיות הכי גדולות בכל ההסכמים שעושים זה ועדת הכלכלה; כל פעם ששמים את הוועדה הזאת – – <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> מה יש לך עם ועדת הכלכלה? <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> – – בהסכם הקואליציוני, שום הסכם לא יוצא לפועל. אז אני חושב שהרמז כאן, מלמעלה, ברור מאוד. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> יש אלוהים. <אלכס מילר (ישראל ביתנו):> יש אלוהים, חבר הכנסת שאמה אומר, כמובן, הכהן, ואני חושב שאולי העצה לליכוד – אתם ידעתם לעשות הסכמים שיעבדו, ואולי לעתיד תחשבו היטב מה להכניס לשם ומה לא. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלכס מילר. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. לרשותך, חבר הכנסת נסים זאב, שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כדי שלא ישעמם אני רק אספר סיפור קטן. היה איזה פיסח שישב בצד הכביש וחיכה בצד הדרך לאיזה מישהו שייקח אותו טרמפ למחוז חפצו, לעירו. והנה עבר איזה עגלון הדור בלבושו, ראה את הפיסח יושב על הקרקע, אמר לו, למה אתה יושב על הקרקע? אמר לו, תשמע, אני לא יכול לעמוד, קשה לי, אני פיסח. עזר לו – קם העגלון, ירד מהעגלה ושם אותו על הסוס, הרכיב אותו. מכיוון שהיו לו קצת בעיות והיה כבד משקל, אמר לו, תשב בכיסא שלי, אדוני, תרגיש בנוח, וככה עד שהגיעו לעיר. כאשר הגיעו לעיר, מה קרה? הפיסח החליט שהוא בכלל – הוא העגלון, הוא בעל העגלה. אומר לו, תשמע, אתה עכשיו תרד, הבאתי אותך לעיר, אתה יכול לרדת. אומר לו, אדוני, זה העגלה שלי, אני עשיתי לך טובה, הבאתי אותך לפה. התחילו להתווכח. במהלך הוויכוח – ותיהום העיר – באו אנשים לראות על מה הוויכוח פה. הלכו לבית-המשפט. השופט אמר, שאל, מי מושך במושכות – מי מושך פה את העגלה? אמרו, הפיסח. השופט אמר, נכון, אני מאמין לעגלון, הוא נראה אדם מכובד, שהוא בעל העגלה, אבל כרגע מי שמושך במושכות זה הפיסח, ומכיוון שהפיסח הזה מושך במושכות, העגלה והסוס שייכים לו. חשבתי, מה זה פיסח? יש בזה ראשי תיבות – פלסנר, סנקציות וחרדים. זה היה כל המהלך של יוחנן פלסנר. צריך סנקציות, פה היה הוויכוח, איך אפשר לעשות סנקציות. ועל זה, תדעו לכם, הוא היה מוכן לפרק את קדימה, לרסק אותה, אבל להמשיך באג'נדה שלו. הלוא אני הייתי שנתיים בוועדה הזאת – – – <רונית תירוש (קדימה):> – – – להתגייס בכלל, רק מי שרוצה, רק בהתנדבות. <נסים זאב (ש"ס):> תחכי רגע, אני אגיד לך, אני אסביר לך, רק שייתנו לי קצת, עוד דקה אחת זמן, אדוני היושב-ראש. <רונית תירוש (קדימה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> את לא מחלקת את הזמן, זה היושב-ראש – – – <רונית תירוש (קדימה):> מה אכפת לך שאני נותנת לך? <נסים זאב (ש"ס):> תודה רבה לך, באמת, את אדיבה מאוד. אני רק רוצה לומר ששנתיים ישבתי בוועדה שקוראים לה ועדת-טל. בסוף כל דיון, חוץ מהסתה והודעה לתקשורת נגד החרדים, שום דבר לא נעשה. ואגב, פלסנר הודה לי, אמר: ישבנו שנתיים – לא עשינו כלום. עכשיו, מה קרה בעצם? אני רוצה לומר לך, הרי הפיסח הזה, שזה במקרה הזה גם שאול מופז, התחנן לראש הממשלה שירים אותו על הסוס. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> הרכיב אותו על הסוס, הביא אותו לעיר, בסוף אומר לו: אדוני, אני בעל העגלה. כאשר ראש הממשלה עשה חסד – והוא עשה אתכם חסד, ואל תזלזלו בזה – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – נתן לכם אפשרות קצת לזנק – הרי עליתם משלושה מנדטים לשבעה – איפה הכרת הטוב? מה קרה? אי-אפשר להמשיך מהלך של משא-ומתן עוד שבועיים? מה, את רואה מחר את חסידות ברסלב, כולם בהמונים, אלפים בהמוניהם מתגייסים? מה, את רוצה שירקדו לך במחנה, בבקו"ם? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת, נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> את רוצה שכל מי שהולך לטבילה, קודם כול יטבול שבע פעמים, ואחר כך ילך לבית-כנסת, אחר כך הוא יחליט באיזה נשק הוא יורה? תגידו, השתגעתם? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> יש לנו, ברוך השם, צבא טוב – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – אתם רוצים להרוס אותו? אתם רוצים להרוס את הצבא בחוק הזה? אתם הזויים. אתם לא יודעים מה זה עולם של תורה בכלל. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, תסיים לפני שאני מנתק את המיקרופון. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני אומר – תעשו חשבון נפש; קודם כול תבקשו סליחה מראש הממשלה, תתנצלו בפניו על זה שעשיתם לו עוול. פעמיים עשיתם לו עוול. <היו"ר יצחק וקנין:> נסים. <נסים זאב (ש"ס):> בזה אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני ממש מסיים. אני רק רוצה להזכיר – מי שבגד בציפי לבני זה היה מופז, ומי שבגד בראש הממשלה הקודם זה ציפי לבני, כלומר אצלכם הנושא של הבגידה ביושב-ראש זה דבר סטנדרטי, אז למי אתם נותנים פה מוסר עכשיו? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני כבר מסיים. מופז החליט להעיף – לערוף את ראשיהם של חברי קדימה, על מה ולמה? אני מקווה שהבנתם. <היו"ר יצחק וקנין:> לא הבנו. יעלה חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, השר מרידור, חברי הכנסת, אנחנו, כנסת ישראל, יורדים לרמות הנמוכות ביותר שפרלמנט דמוקרטי יכול להגיע אליהן; מה שראינו בתקופה האחרונה, ואתמול – שבעבור כיבודים קטנים, בקומבינציה מושחתת, מנסים להציג את הצלת וקיום העם היהודי. רבותי, הקומבינה הזאת של מר נתניהו עם אותם פליטים עלובים מקדימה נגמרה. ברור לחלוטין שלנתניהו היתה הזדמנות – אכן היתה לו הזדמנות; העניין של שוויון בנטל – הציבור כולו מעוניין לראות פתרון, והנה מר נתניהו מציג לנו, באמצעות המשנה לראש הממשלה, פתרון שבו גברים חרדים יתגייסו בגיל 26, זאת אומרת כשיש להם כבר שבעה או שמונה ילדים, והעלות לצבא, כשהם יקבלו תפקידים שוליים, תהיה כמו של רב-סרן. הלוא אין בזה שום היגיון, הלוא הכול פה זה – לזרוק בציבור כדי למכור לו הבל הבלים. ולכן, אין פה שום דבר חוץ מקומבינה. לכן, אדוני ראש הממשלה, ברור לחלוטין שאתה מיצית את היכולת שלך להוביל את מדינת ישראל. הכלכלה שאתה מוביל היא כלכלה שאינה צודקת; שר האוצר שלך אינו יודע לנהל, מדבר על כך שאין לו גירעון, ולפתע את הגירעון הזה משליך על המעמד הבינוני והקבוצות החלשות. לכן זה הזמן, כמו שלפני שהתחלת את הקומבינה עם מופז, כשקדימה מחפשת איזה מפלט – לך לבחירות. אנחנו, מפלגת העבודה בראשות ידידתי שלי יחימוביץ, מוכנים לבחירות שבהן תהיינה שתי אלטרנטיבות, כמו שהיה בעבר: העבודה כמובילת המרכז-שמאל, הליכוד האידיאולוגי מימין, ולא איזה הצגות מכאן ומשם. ולכן – זה הזמן ללכת לבחירות, וישפוט העם, האם מדינה שמובלת על-ידי כלכלה שפוגעת במעמד הבינוני והקבוצות החלשות – האם הכלכלה הזאת, ניתן לה להמשיך. האם התנהלות מחפירה כלפי מערכת המשפט, כלפי הכנסת, שבה מורידים את הרמה, כשראש הממשלה מוביל באמצעות שוחד ושלמונים; אנשים שיום אחד אמרו שהם עם מופז, ומחר, כשיהיו סגני שר הרווחה, הם יביאו בשורה לכל העולם היהודי ולאלפי המסכנים שכרגע מתחננים, שאין להם דבר. לכן – אני מסיים – אדוני ראש הממשלה, זמנך עבר. קרא לבחירות, והעם יחליט. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. תעלה חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. שלוש דקות לרשותך. <עינת וילף (העצמאות):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, השר וחברי חברי הכנסת, כנראה אין ברירה, ובכל שאלת גיוס החרדים נמצה את כל הרעיונות הגרועים, בטרם נעשה את הדבר הנכון. כל הדיון הזה שבין מתווה פלסנר למתווה יעלון זה דיון שלם, שכולו עוסק בשאלה האם נבחר אדום בהיר או אדום כהה, כשהתשובה היא בכלל כחול. אנחנו עוסקים במתווים האלה בסוגים שונים של שוחד, אם המתווה הזה או המתווה האחר, כולם בנויים על העיקרון שכדי לגייס את החרדים צריך לשחד אותם; בין שזה במשכורות גבוהות, בגיל מאוחר, בשירות שאינו שירות, ובינתיים מלגות לימודים, בין שזה במסלולי שירות שהם סטריליים מנשים. אני יכולה לספר לכם שבדיוני הוועדה הקלות שבה דיברו על מסלולים שבהם לא יהיו נשים בכל מקום היתה מזעזעת בעיני. כל הדברים האלה – אסור ללכת לאף אחד מהדברים האלה, וגם אתה ודאי תסכים אתי, שאי-אפשר לשחד אנשים לעשות את הדבר הנכון. ולכן, הדבר העיקרי, והדיון שהיה צריך להתקיים בכל השבועות והחודשים האחרונים, הוא איך לנתק את הקשר הלא-קדוש שבין השירות הצבאי לבין הרישום בישיבה. עכשיו, לא סתם אני אומרת "הרישום בישיבה", ולא "לימוד תורה". אתה יודע היטב – כולנו יודעים זאת; מזמן הישיבות הפכו למקלטי השתמטות. אנשים רשומים שם כדי לא להתגייס, ואת הקשר הזה חייבים לנתק, וזה העיקר. ולשם כך לא צריך חוק. כולי תקווה – ואני קוראת מכאן גם ליושב-ראש הכנסת – אל תקיים דיונים, כדי שלא יהיה חוק. הדבר הטוב ביותר הוא שלא יהיה חוק. מרגע שאין חוק, חוזרים לחוק שירות ביטחון. הסמכויות נמצאות בידי שר הביטחון וצה"ל. כל החרדים יזומנו לבקו"ם. מי שמוכן להתגייס, ואפשר לגייס אותו, בלי הטבות, בלי הקלות, בלי תנאים מיוחדים ובלי שוחד, מה שבאמת תורם לביטחון המדינה – יגויס; כל האחרים יקבלו פטור מלא. לא תורתו-אומנותו, לא רישום בישיבה – לצאת לעבוד בעולם העבודה החוקי במדינת ישראל, להפסיק את הקשר הזה שבין הרישום בישיבה לבין השירות בצה"ל. במקביל צריך לפעול לתגמל את המשרתים – לתגמל אותם באופן שמי שמשרת יצא עם יתרון משמעותי לחיים – שכר מינימום על פני 24, 36 חודשים; בין 100,000 ל-150,000 שקל כשהוא משתחרר. זו הדרך הנכונה לפעול. אני גם בדקתי את הנושא הזה, זה עומד בבג"ץ; ברגע שכל אחד מזומן באופן אישי, כל אחד מקבל פטור באופן אישי, על כך שהשירות שלו יהיה יותר נטל מאשר נכס למדינה, ובעיקר נטל על החיילות בצה"ל, הדבר הזה יעמוד. ולכן, ההזדמנות ההיסטורית היא לא גיוס החרדים; לא את זה פספסנו. ההזדמנות ההיסטורית היא לנתק את הקשר הלא-קדוש שבין השירות בצה"ל לבין הרישום בישיבות, ואת ההזדמנות הזאת לא פספסנו. כדי שתהיה לנו ההזדמנות הזאת צריך שלא יהיה חוק, ואני קוראת לכל חברי, שלא יהיה חוק. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עינת וילף. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. לרשותך שלוש דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, מכובדי חברי הכנסת, הקשבתי היום לדבריו של השר מופז על החלק המתייחס לאפשרות של מלחמה באירן. היה יותר מאשר רמז, יותר מאשר אזהרה. קראתי את מאמרו של איתן הבר ב"ידיעות אחרונות" אתמול, שם הוא אומר שישראל – ואני לא מצטט במדויק, אבל המובן – שישראל עלולה לצאת למלחמה אם לא בתוך שעות, אז בתוך ימים בסוריה. ואני שומע את הדברים האלה ואני מודאג. אני בהחלט אומר שאלה דברים מדאיגים. האם יש מי שמחרחר מלחמה? חושב שמלחמה היא מפלט כדי לייצא בעיות, לכסות על בעיות פנימיות? אז אני מזהיר מכאן – לעצור את ההרפתקה הזאת כל עוד היא נדונה שם בלשכת ראש הממשלה, אם בכלל. לא בכדי השר לשעבר מופז הזהיר היום, כי הוא יודע, הוא היה בדיונים לאחרונה, בתשיעייה. אני קורא פרשנים רבים, גם ב"ידיעות" וגם ב"הארץ", כולם מדברים על האפשרות שניאלץ להפציץ מחסנים בסוריה. כל כך קל? הרי מדובר על אפשרות של מלחמה אזורית שתמיט אסון על כולם. אם לא מצליחים עם שמאלוב-ברקוביץ מתעסקים עם אסד? יש גבול. פרופורציה לפחות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש כמה ערבים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> רשמתי לפני את הערתך. יש גבול. לא יוצאים למלחמה בגלל מחאות חברתיות, אפילו בגלל אנשים נואשים שמציתים את עצמם, או בגלל האקסיומה שצריכה להיות מלחמה כל כמה שנים – בכל זאת, מזמן לא היתה מלחמה – זה נורא. ואני לא יכול, אדוני היושב-ראש, שלא לסיים בריח המסריח שממלא את מסדרונות הכנסת היום. איפה שאתה הולך אתה חייב כדור "פראמין", שני כדורים, או מדבקה שיצאה לאחרונה שמטפלת בחולי סרטן למשך חמישה ימים, היא יותר חזקה מ"פראמין", ובכל זאת אתה ממשיך להרגיש סירחון ולהרגיש בחילה עד כדי הקאה, הקאות חוזרות. ממה? תשאלו את ברנרד שו, הרי הוא אמר: על העיקרון כבר הסכמנו, המשא-ומתן הוא רק על המחיר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ. שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, דרמות פוליטיות כפי שהמדינה יודעת לספק, לא כמו מדינה של 7 מיליון אלא כמו מדינה של 200 מיליון, כמו מדינה אולי של מיליארד אנשים, שלא מצליחים לספק דרמות פוליטיות כמו שכאן קורה במדינה. כאן נשאלת השאלה, איך זה קורה? איך אפשר? איך יכול להיות שכעת תהפוכות קורות בכזאת במהירות? התשובה היא אחת – מפני שכל התהפוכות לא רציניות, והכול דברים לא רציניים. כשאין דברים רציניים, כשהכול רדוד והכול ספינים והכול רק מלחמות של הישרדות והכול יחסי ציבור והכול קומבינציות וקומבינות מכוערות מלאות שנאה, צריך כדי לתחזק את זה – אי-אפשר לתחזק הרבה זמן, האמת תמיד תנצח, אז צריך כל הזמן להחליף את זה, ולהחליף כמו הקיקיון של יונה, שבן-לילה היה ובן-לילה הלך. דברים קיקיוניים, כך זה עובד. ולכן זה מה שקורה, ולכן כך אנחנו נראים, והדברים האמיתיים שנמצאים על השולחן של מדינת ישראל, על השולחן של הממשלה, כל הנושאים הביטחוניים שעומדים לפתחנו בכל הגבולות שלנו מסביב, כל הנושאים המדיניים שיש לנו בעיה, כל הנושאים הכלכליים שיש לנו בעיה, שלא נדבר על בעיות של יוקר המחיה ובעיות של המסתננים ועוד ועוד בעיות ופיגועים שעומדים לפתחנו – כל זה מחזיק מעמד יום אחד בכותרות. באמת לא פעם אני חושב איך יכול להיות – אני מרגיש בנקיפות מצפון שראש הממשלה וכל הצוות, ואני יודע שמתעסקים ושרים רבים מתעסקים עם מה, כשיש כל כך הרבה דברים? יש האיום האירני, יש התפתחויות ויש פיגועים במדינות אירופה והם צריכים להתעסק עם הדבר הזה, כשהכול מתחיל עם אג'נדה של מישהו שנמצא במדבר של האופוזיציה וחיפש בגיבוי של רפורמים, חיפש משהו להתגדר בו והצליח לסחוב מדינה שלמה באף. זה אולי לגיטימי שמישהו עושה את זה בשביל זה, אבל איך זה קורה שכולנו, כולנו נגררים אחרי זה, מפלגות גדולות? והשאלה המרכזית שאני שואל, האם דקה אחת אנשים לא עשו חשבון נפש? מפלגה שהיתה אמורה להיות המפלגה האלטרנטיבית, מפלגה חדשה, מפלגה חזקה ביותר עם אנשים באמת ראויים, כל אחד מגיע עם רקע ורקורד ציבורי וביטחוני, איך מפלגה כזאת מתפוררת? לא בגלל אנשים, כל אחד בעצמו הוא איש ראוי, אלא יש מסר אחד. איך קורה דבר כזה? כשהכול לא רציני, לא מתעסקים עם האמת, מתעסקים עם השקר ועם זה מנסים להיבנות ומרבים שנאה. ולאורך כל ההיסטוריה – אף אחד – כל המפלגות וכל מי שהתעסק במלחמה בלומדי התורה התפורר והתפוגג לגמרי. ואת זה צריך ללמוד. אני רק רוצה להביא את הדוגמה שלא צריך ללכת למרחקים להיסטוריה היהודית, נסתכל בימינו. שתי מפלגות הלכו בפגרה הזאת של הקיץ לבחירות פנימיות: מפלגת העבודה ומפלגת קדימה. מפלגת העבודה התחזקה מבחירות פנימיות – בחרו יושבת-ראש, הלכו עם אג'נדה, יכלו בהחלט להיסחף לדברים אחרים, זה היה נשמע טוב בתקשורת וזה הולך, לא חרדים, לא מתעסקים עם ערבים שיש מי שמגן עליהם, לא צריך להתעסק עם מישהו אחר, אפשר להתעסק עם החרדים – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – אף אחד לא מגן. תראו איפה העבודה נוסקת בסקרים ואיפה נמצאים קדימה. איפה העבודה נוסקת בסקרים, איפה הם נמצאים בלי כל השנאה הזאת, מנסים לדבר, להעלות על סדר-היום דברים אמיתיים, הציבור יודע, ואיפה נמצאים קדימה. איפה חשבון הנפש? איך אנשים רואים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – איך רואים יושבת-ראש. ואני רוצה להגיד: גם היושבת-ראש הקודמת, האג'נדה היחידה לכל נאום היה נושא אחד של לומדי התורה. גם כשכבר היו בסוף. ואותו מופז, שהצליח בבחירות ועלה עם מסר חדש וניסה כל הזמן – – – <קריאה:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – וניסה לשדר את הדברים האלה, ובן לילה הלך לרבנים קודם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מסכים אתו, דרך אגב. <רחל אדטו (קדימה):> בסדר, אבל מה הוא בוחש בענייני קדימה? מה זה כל כך מעניין אותו? <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> בסדר. מרגי, תן לו לדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתם מובילים רק את קדימה? אתם מובילים את כולנו למה שאתם מובילים. רק את קדימה? תראו איך שהם נראים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. יעלה חבר הכנסת יעקב כץ, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, באין חזון ייפרע עם – שבע שנים, חבר הכנסת אביטל, שבע שנים לגירוש היהודים מגוש-קטיף, עכשיו בימים אלו. וראו זה פלא, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר דן מרידור, ראו זה פלא, אנחנו הלוא לפחות מאמינים בהשם ורואים את יד השם – איך שמסתיימות שבע השנים, ממש לקראת תשעה באב, פעם ראשונה בתולדות – חברת הכנסת יחימוביץ, חבר הכנסת מקלב, תקשיב, קדימה לא פגעה רק בתורה, היא פגעה גם בארץ-ישראל. והנה, שבע שנים, חבר הכנסת מקלב, עכשיו שבע שנים לגירוש היהודים מגוש-קטיף, 10,000 יהודים, עשרות יישובים, והנה לקראת שבע השנים מפלגת קדימה מתפוררת ומתפרקת. באין חזון ייפרע עם. ואני אמרתי לחברת הכנסת שלי יחימוביץ שיכול להיות שגם אנחנו, שאנחנו מפלגה עקרונית ובעלת פרינציפים, כמו ששמעתי שאתם בש"ס ואתם באגודה, בהחלט יכול להיות, לפי ההתנהגות של ראש הממשלה נתניהו, בבחירות הקרובות, שיהיו עוד השנה, אנחנו גם כן נמליץ על יחימוביץ, על שלי, שהיא תהיה ראש הממשלה, ואני בכלל לא בטוח שנמליץ על נתניהו. ואני רוצה לומר שלפי כל הסקרים האיחוד הלאומי והבית היהודי – כל הסקרים – כשרצים בנפרד אנחנו מקבלים כעשרה מנדטים, אבל לפי כל סקרי העומק שעשינו, אם אנחנו רצים יחד אנחנו מקבלים 30% ו-40% יותר. ובעזרת השם, האיחוד הלאומי והבית היהודי, אחרי החתימה של חבר הכנסת אורי אורבך ושלי, כראשי הסיעות, על החלטה של הליכה משותפת לבחירות הבאות – והנה הוא פה והוא מהנהן – אנחנו יכולים להגיע לא רק למספרים דו-ספרתיים, אלא למספרים שיעשו אותנו המפלגה השנייה בגודלה בישראל. אולי נתחרה עם שלי. שלי תגיד אחר כך שהיא גם תמליץ עלי לראשות הממשלה, אם אנחנו נהיה השניים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> עד כאן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> על כל פנים, אני רק רוצה לומר שאני מחזיק בידי – ובזה אני אסיים – מסמך שמאוד ישמח אתכם. אני כתבתי פה מסמך שחילקתי לכמה חברי כנסת, ואני אתן אותו בהמשך – למרות הגזירות שגזרו עלינו, וגם בשלוש השנים האחרונות – השר דן מרידור, אתה מודע להקפאה ההולכת ונמשכת – מספר מתיישבי יהודה ושומרון, לפי יישובים, חלוקה לפי גושים, מנתונים שנלקחו ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים – כל בית ישראל ישמע – 30 ביוני 2012 – 350,143 יהודים. אני חוזר על המספר: שלוש מאות וחמישים אלף – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בלי עין הרע. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – כן ירבו. <היו"ר יצחק וקנין:> אין הברכה שרויה אלא בדבר – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, לא כולל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – הסמוי מן העין. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> כן. – – – לא כולל ה-300 – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חולק על מה שאתה עושה עכשיו. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> מה? – – – לא כולל ה-300 – וזה לעומת 334,000 לפני שנה. גדלנו בשנה האחרונה ב-15,579 מתיישבים יהודים, וזה למרות העובדה שהממשלה מקפיאה, שהממשלה לא בונה, הכול בעזרת ראשי המועצות, זמביש, המתיישבים – – <היו"ר יצחק וקנין:> הכול בעזרת השם. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – הנשים היהודיות שיולדות – "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ". <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין. לרשותך שלוש דקות, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זה היה שבוע נוסף במסע ההונאות של ממשלת נתניהו. הממשלה הזאת מייצרת סוגים רבים של הונאה. סוג אחד הוא כמובן תרגילי השוחד הפוליטי המבישים שהממשלה הזאת שוברת בהם שיאים מפעם לפעם. זה התחיל בחמשת אנשי העצמאות, זה ממשיך בארבעת פרשי האחריות, וזה עוד בוודאי יימשך; תיזהרו אפילו בסיעת ש"ס, אולי גם אליכם יגיעו. <היו"ר יצחק וקנין:> מה יגיעו? <דב חנין (חד"ש):> הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, מורידים את הפוליטיקה לשפל. כשאנחנו מסתכלים על אנשים שמדברים על בושה בפוליטיקה, אנחנו צריכים להבין שבדיוק זה גורם את הבושה לפוליטיקה, ולאנשים האלה צריך לומר היום: מול פוליטיקה מושחתת ושקרית צריך להציב פוליטיקה ערכית ואמיתית. סוג אחר של הונאה שהממשלה הזאת מקדמת זה כל אותם ספינים של גיוס לכולם, מסעים מתוקשרים ומתוזמרים של בלבול מוח והצבת ברווזים באוויר כדי להסיח את דעתו של הציבור מהנושאים החברתיים ומהמאבקים החברתיים. סוג שלישי של הונאה שהממשלה הזאת מקדמת הוא מסוכן במיוחד, וכאן אנחנו מדברים על הונאה שאיננה רק ספין, היא הונאה שהיא עמוקה יותר ובעייתית יותר, ואני מתכוון לסכנת המלחמה באירן שהממשלה הזאת עלולה לסבך אותנו בה. ההונאה הזאת היא הונאה שמאחוריה עומדת אמת מסוימת, כי בסופו של דבר זו ממשלה של מלחמה, ממשלה שסוגרת כל אופציה לשלום, וממשלה שעלולה לסבך את ישראל באסון של מלחמה אזורית איומה מקודמותיה. כן, כי מאחורי ההונאות של הממשלה נחשפת מדי פעם גם אמת. ויש לממשלה הזאת אמת. אמרנו: אמת אחת היא אמת המלחמה, אמת שנייה היא האמת שהתגלתה בפרשת האוניברסיטה באריאל. אומרים שאין כסף? יש כסף, יש עשרות מיליונים להשקיע באוניברסיטה באריאל. חבר הכנסת כץ לפני הזכיר 15,600 מתנחלים נוספים בשנה. לזה יש לממשלה הזאת הרבה כסף. אבל לנושאים חברתיים אין לה כסף, ואין לה גם פתרונות לבעיות החברתיות. והמצוקות, אדוני היושב-ראש, הולכות ומתגברות, ומגיעות לרמה קיצונית ונוראה שלא ידענו אותה בעבר. השבוע, אדוני היושב-ראש, אדם חמישי הצית את עצמו. ואני מנצל את ההזדמנות כדי להפנות קריאה לציבור הישראלי, גם לאנשים שמגיעים למצב שבו הם מרגישים שכל הדלתות סגורות בפניהם: אל תפגעו בעצמכם; הממשלה היא זו שצריכה לסיים את דרכה, ולא בני-האדם שנפגעים מהמדיניות ההרסנית שלה. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת צריכה ללכת, הגיע הזמן שהיא תלך, הגיע הזמן שנלך לבחירות. ככל שיקדם – כך הנזק לציבור הישראלי יצטמצם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <משה גפני (יהדות התורה):> למה שינו את המקומות שוב? <היו"ר יצחק וקנין:> החזירו את האופוזיציה למקומה. החזירו את האופוזיציה למקומה. <משה גפני (יהדות התורה):> מי החליט ללכת לאופוזיציה? <היו"ר יצחק וקנין:> מה שהכי חשוב – שהחזירו אותך ליד נסים זאב. שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> ואתה יודע כמה שזה – – – <אילן גילאון (מרצ):> גפני, זה יכול להשתנות בתוך כמה שעות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שמנו אותו ביני לבינך, זה הכי חשוב. כן, אדוני, שלוש דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, בשבוע שעבר היה כאן כנס על הדיור הציבורי, והיה כנס סוער מאוד. אתה שמעת אנשים זועקים שם, בלי – כבר – להבחין מי אתם ומי נגדם, מתוך ייאוש מוחלט, ייאוש שכבר לא היה אפשר לשמוע אותו. במציאות הישראלית של ארץ המשואות האנושיות, אתה חושב לעצמך, אדוני, מה עובר בראשו של אדם שממית את עצמו בהצתה באותם רגעים שהוא עושה את המעשה הזה. כמה אדם צריך להיות מיואש כדי להגיע לדרגה כזאת של ייאוש ושל מעשה. ובהחלט, מכאן אני רוצה לקרוא קודם כול לאנשים, שאין לאבד את התקווה, ובמקום שבו אנשים חיים עוד אפשר את הכול לתקן. שמרו על נפשותיכם, ואל לכם ללכת בדרך המיואשת הזאת. יש עדיין סיכוי, ובקיץ האחרון קרה דבר – בקיץ הקודם קרה דבר, וקם לו דור שיעשה מעשה. ורק אם הוא יצליח לעמוד כדי שלא יפרידו אותו ולא ימשלו בו, הוא יעשה מעשה, והוא ישנה את חלוקת העושר הלאומי במדינת ישראל. ראש הממשלה, אדוני, שאגב לא ראיתי אותו – שלום, כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, לא ראיתיו הרבה זמן במליאה. הבנתי שהוא מתבייש משום שהוא צולע ברגלו. אין צורך בכך. אני צולע ברגלי כבר יותר מ-50 שנה, אין לי שום בושה, ואין גם שום בושה בדבר הזה. זו רק בעיה אסתטית, שכנראה לראש הממשלה היא מאוד חשובה. אבל אם ראש הממשלה צריך להתבייש במשהו, זה לא בכך שהוא צולע, אלא בכך שהוא מוביל ממשלה צולעת, והוא מוביל אותה ומדרדר אותה לתוך תהום, במדינה שכאמור הצדק שלה הוא צדק של מעטים ביותר. נדמה לי שכבר אמרתי פעם אחת שאני לפעמים מרגיש בתוך תעתוע. אולי אני לא מספיק מתוחכם כדי להבין את הקצב של האירועים כאן, אבל במהלך חודשיים – תסתכל, אדוני, מה מתרחש כאן, ואני לא יודע מה צפוי בשעה הקרובה לקרות מבחינת מבנה הקואליציה, אופוזיציה, ממשלה. יש סיבה טובה, אדוני, ללכת לבחירות בזמן הקרוב ביותר שאפשר ללכת, ולהחליט פעם אחת ולתמיד – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הכי קרוב זה 100 יום מהרגע שתחליטו. <אילן גילאון (מרצ):> הכי קרוב זה מהיום, אם זה מה שצריך לעשות. מהרגע שנחליט. <היו"ר ראובן ריבלין:> 100 יום. לא מהרגע שתוגש הצעה או שיתחילו לדון בה, אלא מהרגע שיחליטו, 100 יום. <אילן גילאון (מרצ):> מהרגע שיחליטו, 100 יום. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי לפעמים אנחנו מגישים הצעה ובטוחים שזה נגמר, אבל זה לא נגמר. <אילן גילאון (מרצ):> whatever. ובלבד שזה יהיה בזמן קריב. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת אורי אורבך, חברת הכנסת חנין זועבי, איוב קרא. יש לנו לפני ההצבעה עוד ברכה לרמדאן; יש לנו לאחר ההצבעה האזכרה לחללי מינכן, אזכרה שבה ישתתפו המשפחות אשר נכנסות ברגע זה ליציע האורחים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר לך, ידידי, חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה: מי שעקר את יישובי גוש-קטיף זה לא קדימה. זה הליכוד עקר את יישובי גוש-קטיף. אם קדימה היתה בשלטון אז, הליכוד אולי לא היה נותן להם, מאפשר להם לעקור את יישובי גוש-קטיף. אבל כשהליכוד בשלטון הוא מסוגל לעקור יישובים; הליכוד בשלטון מסוגל לתת הכרה כאוניברסיטה לאריאל, אבל הליכוד בשלטון גם יהיה מסוגל, חלילה, לראשונה בתולדותינו לעקור אוניברסיטה. ולכן כל מי שמשליך את יהבו על הליכוד שלא נמצא כאן כמעט, עלול להיכזב. ולכן צריך ללכת למקומות אחרים, אמיתיים. עכשיו, נורא קל, ובא לי ממש לסנוט בקדימה, על מה ששמענו בימים האחרונים, שבאמת, להגיד שהגענו לשפל חדש כי היינו במספיק שפלים, ולא אשווה ביניהם – אבל באמת זה חלק מתרבות קלוקלת הן של המשחד והן של המשוחד. מספרים בירושלים, אדוני היושב-ראש, שהיה שופט אחד שלא עלינו היה חירש. אמרו לו, הרי כתוב במקורות שהשוחד יעוור עיני פיקחים – אתה, אדוני השופט, איך התחרשת? אמר להם השופט, לי רק הציעו. אנחנו ראינו בימים האחרונים בסיעת קדימה חלק עיוורים וחלק חירשים – – <קריאה:> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – חלק שנתנו להם או כמעט נתנו להם וחלק שרק הציעו, וכבר הם מסתובבים וניחוח מהביל של סגנות שר לענייני כלום נוגה עליהם. והם הולכים, והם יהיו סגן שר. אני לא מזלזל בתפקיד סגן שר, אדוני סגן השר, אבל אנשים שעוד לא היו מספיק חברי כנסת, וכבר זה לא מספיק להם; הקילומטרז' שלהם כל כך גדול שהם צריכים להיות סגן של מיניסטר, ואולי המיניסטר יהיה, חלילה, פתאום חולה, והם יהיו המיניסטר בעצמו. כבוד, יומרות. אדם קופץ מלהיות סֶגן לאלוף פיקוד; עובד סוציאלי ומחר הוא סגן שר הרווחה; אתמול ניהלה ערוץ, ומחר היא סגנית שר התקשורת. לאט לכם. אבל זה קדימה. והליכוד, הוא פטור. הוא בסך הכול מחלק מתנות. האם צריך כל כך הרבה סגני שרים, והאם צריך כל כך הרבה שרים? והאם אנחנו צריכים את התרבות הזאת שאפשר לקנות את כולם כל הזמן ובלבד שנפרק את היריב? אני אומר לכם כאן לא בהתחייבות: אני רואה איך אנחנו כסיעה קטנה, חברה בקואליציה, הבית היהודי, נתקשה לתמוך בהסכם קואליציוני עם פורשים – בין שזה כחוק, מובן שזה יהיה כחוק – נתקשה מאוד לתמוך בהסכמים שהם פזרניים, שהם בזבזניים, שמרוקנים את הכנסת מתוכן ומעבודה, ושכולנו פה נהיה שרים וסגני שרים וסגני סגני שרים, ואתם תראו שלא ירחק היום שגם לשר בלי תיק ימנו סגן שר בלי תיק לשר בלי תיק כדי שאחד לשני יוכלו לבזבז את זמננו ואת כספנו יחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אנחנו היום מקפידים על הזמן שכן אנחנו במצוקת זמן. חברת הכנסת חנין זועבי, שלוש דקות עומדות לרשותך. בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת וסגן השר איוב קרא. יסכם שר החינוך. נא לצלצל, כי לפני כן אני צריך לברך את אזרחי ישראל המוסלמים ואת חברי הכנסת לפני ההצבעה. לאחר מכן ההצבעה, ולאחר מכן נקיים את האזכרה לי"א חללי מינכן. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, כאשר טועים אז צריכים להודות שטעינו, נכון? אף שזה לא נהוג אני אעשה זאת. כל הזמן התלוננו בכנסת שיש כיבוש, וכל הזמן השתמשנו במלה כיבוש; וכל הזמן מחיתם בפנינו שאין כיבוש, שהכיבוש לא קיים, ושאתם סתם משתמשים בביטוי, ותפסיקו לדבר על כיבוש. אז טעינו, נכון. אדוני היושב-ראש, אף שהתעקשנו – אין כיבוש. מה שקורה בגדה המערבית, לפי החוק הבין-לאומי הוא לא מצב של כיבוש. כי המצב של כיבוש צריך להיות מצב זמני. בכנסת יודעים שהכיבוש שמנהלים בגדה המערבית הוא לא מצב זמני, אלא מצב קבע שבו המדינה מתנהגת על מנת לספח בצורה קבועה את השטחים שכבשה. למצב הזה קוראים "קולוניאליות", לא כיבוש. קולוניאליות בעברית זאת התיישבות. כלומר מלכתחילה מתיישבים ומתייחסים להתיישבות – גם המלה התיישבות בלקסיקון העברי היא מלה נורמטיבית, היא מלה נורמלית. אפילו בשפה מתייחסים למלה התיישבות, קולוניאליות, כאל מצב טבעי, למרות שהוא הפרה של החוק הבין-לאומי. ההפרה היא חלק מהמציאות בישראל, היא חלק מהשפה העברית. המלה התיישבות היא מלה טבעית. אפילו אומרים "מתיישבים בגליל", אפילו אומרים "מתיישבים בנגב". אבל כאשר משתמשים בשטח שברשותנו, כאשר משתמשים באדמות, בקרקעות שהן שלנו, אז אומרים "גרים בשטח", לא אומרים "מתיישבים בשטח". משתמשים במלה מתיישבים כאשר השטח לא נמצא בשליטתנו; כאשר השטח והקרקע אינו חלק מהבעלות שלנו, אבל אנחנו צריכים לגזול אדמות בשביל להתיישב. ישראל, לאמיתו של דבר, היא לא כובש, היא כוח קולוניאלי: מנסה לשלוט בשטחים כאילו הם חלק מהמדינה. זה מה שהמדינה עשתה בירושלים; זה מה שהמדינה עושה במאחזים, שנותנת מעמד לגיטימי לשטחים, נותנת לגיטימציה למאחזים על-ידי הדוח ועל-ידי קבוצה של חוקים, ועכשיו זה מה שהיא עשתה באריאל. קובעים עובדות בשטח, בונים אוניברסיטה, ואחר כך מכשירים את האוניברסיטה, מסבכים. עכשיו באמת, אני צריכה להודות, עכשיו אני מבינה למה בכנסת ולמה מחוץ לכנסת התנגדתם למלה כיבוש. אתם רוצים לספח את השטח; אז גם תפסיקו לדבר על שתי מדינות. אתם לא מתייחסים לפשע של הכיבוש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> משפט אחרון. – – אתם לא מסכימים לפשע זמני, אתם רוצים פשע והפרות של החוק הבין-לאומי כמצב קבע, אתם רוצים להמשיך עם זה, ולזה גם קוראים אפרטהייד, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – בחוק הבין-לאומי כאשר בונים כבישים רק למתנחלים, כאשר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גברתי, אנחנו סיימנו שלוש דקות. <חנין זועבי (בל"ד):> – – מונעים מהסטודנטים הפלסטינים ללמוד, אז קוראים לזה גם מצב של אפרטהייד. אז עוד פעם – סליחה, זה לא כיבוש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת איוב קרא – כאן בתור חבר כנסת ולא בתור סגן שר – בשם הליכוד. אחריו יעלה השר גדעון סער. נא לצלצל כי השר סער לא יכביר מלים. <שר החינוך גדעון סער:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. אבל בכל זאת יש לנו היום זמן מוגבל. אז פשוט שהקואליציה תתחיל לפעול לפני שאתה עולה. <איוב קרא (הליכוד):> שמעתי בקשב, אדוני היושב-ראש, את האנשים שעלו כאן, את התהיות על מה שקורה היום מבחינה פוליטית, וכאילו הליכוד הוא שהמציא את השיטה הזאת. אנחנו היינו יחד עם כבודו, אדוני היושב-ראש, כאשר ראינו את האתננים שהחלו בנושא ההתנתקות וההבטחות שהיו אז. ומי שהתחיל אתם זה אותם אנשים שהיום מכפישים את ראש הממשלה ומכפישים את הממשלה. אנחנו לא יכולים לשכוח את התגנבות היחידים לאריק שרון ואת ההבטחות שהיו, למיניהן, בתקופה ההיא, ואי-אפשר לשכוח את האנשים שהובטחו להם תפקידי שרים כדי שיעזבו, כדי שיקימו מפלגה חדשה, כדי שיהיו בפרונט של המפלגה החדשה. מי המציא את השיטה הזאת? זה אותם אנשים שזורקים רפש, שהיו אתנו וברחו מאתנו, ואי-אפשר לזרות – או לזרוק – חול בעיני אנשים. הממשלה הזאת, רק ב-2009 קיבלה מדינה בפשיטת רגל מכל הבחינות: מדינית, ביטחונית, כלכלית. אפשר להוציא את העיתונות ולהסתכל בארכיון ולראות איזה מצב קשה; רשויות קרסו, אדוני היושב-ראש, והיום אנחנו רואים ראשי רשויות דווקא לא מהליכוד – אומרים בריש גלי, ומתגאים בכך, על מצבם שהשתפר לאין ערוך לעומת מה שהיה לפני שלוש-ארבע שנים. רשויות שכמעט היו בפשיטת רגל עומדות חזק על הרגליים, ולרבות מהן אפילו יש כסף בפק"מ. יש כל התשתיות, תנופת תשתיות למיניהן. בכל מקום כמעט נמצא הדבר הזה. ומה, באים ומטיפים שקמה האוניברסיטה באריאל? באוניברסיטה הזאת נמצאים לפחות 20% לא יהודים. מתגאים שהם נמצאים באוניברסיטה הזאת. מה הסיבה שצריך לא לכבד החלטה דמוקרטית, החלטה של המל"ג? למה צריך לבקר דבר כזה? ומה יקרה אם תהיה עוד אוניברסיטה? זה רק יכול להוסיף לאותם צעירים. לכן אני גאה על כך שמשרד החינוך הכיר באוניברסיטה הזאת, שהיא לכל הדעות דבר אדיר, ויש כוונה של האוניברסיטה, אדוני היושב-ראש, לפתוח שלוחה בגליל, שתשרת את המגזר הלא-יהודי כולו, ודבר כזה לא עשו כמעט אוניברסיטאות קיימות. ולכן הגיע הזמן שנתגאה בכך שיש לנו ממשלה יציבה, ממשלה ראויה, שזוכה לאמון רחב, ותזכה לאמון זה עד יומה האחרון של הכנסת הנוכחית. <היו"ר ראובן ריבלין:> שוכראן. על השנייה. תודה רבה. כבוד השר גדעון סער יעלה ויבוא לסכם. נא לצלצל. <שר החינוך גדעון סער:> אני רוצה לברך בברכת ברוכים הבאים את משפחות החללים ממינכן. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא להגביר את הרמקול. <שר החינוך גדעון סער:> אם לא שומעים אותי אפשר להגביר את הרמקולים. זה בוודאי בידיכם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן, ודאי, ודאי, ודאי. נא להגביר את הרמקולים. <שר החינוך גדעון סער:> אני רוצה לברך בברכת ברוכים הבאים את משפחות החללים ממינכן שנמצאות אתנו. גם לומר בהזדמנות הזאת שקיבלתי פנייה שבעקבותיה הנחיתי את מנכ"לית משרדי לפני ימים אחדים לקיים בשבוע הראשון לשנת הלימודים, בסוף חודש אוגוסט – להנחות את בתי-הספר לעסוק באותו פיגוע רצחני ובאותו אירוע טרגי שאנחנו זוכרים אותו, ומלאו לו 40 שנים, והוא לנו, כמדינה – תמיד יישאר ברקע ההשתתפות שלנו באולימפיאדה אותו טעם מר של אותן שעות במינכן 1972. אני, אדוני היושב-ראש, מבקש להתייחס בכמה מלים לסוגיה שעלתה כאן אגב הדיון; הסוגיה שעניינה הפיכת המרכז האוניברסיטאי אריאל לאוניברסיטה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, נא לשבת, כי מייד השר מסיים ואנחנו עוברים להצבעות, אז כדאי שכבר תשבו. <שר החינוך גדעון סער:> – – החלטה שהתקבלה בשבוע שעבר. היא התקבלה בתום מסלול שלמעשה נמשך שבע שנים. ראשיתו בהחלטת הממשלה בראשות אריאל שרון משנת 2005 בנושא הזה, והמשכו בהחלטות של מל"ג יו"ש, אשר הוא, על-פי חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, הפורום המוסמך לקבלת הכרעה בנושא הזה, ואותו פורום קיבל את החלטתו, אני חייב לציין, ברוב מכריע, ברוב גורף של 11 חברים נגד שני חברים – אנחנו מדברים על חברים שכולם ללא יוצא מן הכלל היו או הינם חברים במועצה להשכלה גבוהה שלנו, רובם אנשים בעלי שם מהשדה האקדמי, והוא הסתמך על המלצות של ועדה בודקת שהיו חברים בה פרופסורים משש מתוך שבע אוניברסיטאות המחקר הקיימות, שקבעו פה-אחד שהמוסד, על-פי הסטנדרטים שהציבה הוועדה הבודקת – והיא קבעה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא נהוג, השר מרידור, לעמוד עם הגב לנואם. <שר החינוך גדעון סער:> – – בדוח מסכם מחודש ינואר שנה זו שהמוסד עמד בכל אותם קריטריונים, ומעבר לכך. ועל יסוד אותן המלצות, ועל יסוד התחייבות של ידידי שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ ליתן תקציב תוספתי למערכת ההשכלה הגבוהה כדי שלא לפגוע באוניברסיטאות המחקר הקיימות, בתוואי שנקבע מראש לשנתיים הקרובות, 2013 ו-2014, ונקבע גם כתוואי הדרגתי עולה להמשך הדרך, אני חושב שנוצר המסד הנכון לא רק מבחינת המוסד באריאל – הסטודנטים שבו, אלא גם דבר שהוא בבחינת ברכה למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בכללותה. את ההתנגדויות, אשר נובעות ממיקומו של המוסד גרידא, אנחנו חייבים לדחות. איננו יכולים לקבל אותן. אדרבה, מי שבא ואומר שזוהי החלטה פוליטית מעיד על כך שהתנגדותו היא התנגדות פוליטית. אנחנו מחויבים להשלים את המהלך. אני מקווה שבעזרת השם המהלך הזה יושלם בתוך זמן קצר. לשם כך נדרש אישורו של אלוף הפיקוד, אשר בא בנעליה של הממשלה, אשר היא הגוף המוסמך לגבי מכללות, אוניברסיטאות, בשטחי ישראל, עקב המצב המשפטי המיוחד בשטחי יהודה ושומרון, ואני מאמין שהדבר הזה יסתיים בתוך ימים אחדים, וכולנו נוכל לראות בכך ברכה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לשבת, רבותי. נא לשבת. רבותי השרים, רבותי חברי הכנסת, נא לשבת. אבקש להישאר במקומות גם לאחר ההצבעה, שכן נקיים טקס קצר לזכר י"א חללי מינכן, שהמשפחות שלהם נמצאת כאן, ביציע האורחים, אתנו. אני מבקש לכבד את – – – <דברי יושב-ראש הכנסת לרגל חודש הרמדאן> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי השרים המשנים לראש הממשלה, סגני ראש הממשלה, השרים, רבותי חברי הכנסת וחברות הכנסת, שלשום לפנות בוקר החלו מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם את צום חודש הרמדאן, ובתוכם אתם, חברי הכנסת המוסלמים ואזרחי מדינת ישראל המוסלמים. אני מאמין שהחברה הישראלית כולה יכולה להרוויח מהערכים המנחים את החג הזה, שמחנך לסובלנות ולהזדהות עם האחר, עם גורלו ומצוקתו. היום, כמו בעבר, אנו כולנו, ערבים ויהודים, זקוקים מאוד לסובלנות הזאת, לכבוד ההדדי, כדי להתחיל לבסס את האמון בינינו, בין ערבים ויהודים, במדינת ישראל. אני תמיד אומר שלא נגזר עלינו לחיות כאן יחד, אלא נועדנו לחיות כאן יחד, כבניו של אברהם. אין לנו דרך אחרת מלבד הדרך של שותפות, שותפות גורל אמיצה, שמכירה בכך שאם נרצה, וגם אם לא, אנו חולקים את אותם כבישים, כלכלה אחת, מערכת פוליטית אחת ואדמה אחת. ככל שנשכיל להבין זאת מוקדם יותר כך נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. השנה תחילת חודש הרמדאן חלה בימי בין המצרים של לוח השנה העברי. ימים אלה של אבל על חורבנה של ירושלים – מתקופת בית ראשון – שסופם בצום תשעה באב, ביום ראשון הבא, צום שנדחה משבת, כך שהשנה, ב-29 ביולי, יצומו יחד ברחבי הארץ הזאת אלפי מוסלמים ויהודים, כל אחד לפי אמונתו. בואו ננצל את הימים האלה בלוח השנה, המשמעותיים כל כך למוסלמים וליהודים, כדי ללמוד יותר האחד על השני, על המסורת הדתית של הצד השני ועל אמונותיו. אני מאחל לכל בני אברהם, שהחודש הקרוב יסמל את ראשיתו של המפנה לטובה ביחסים בין נוצרים, מוסלמים ויהודים, חבר הכנסת חנא סוייד, לתושבי הארץ הזאת. יחד אתכם, חברי הכנסת המוסלמים, אני מתפלל כי נשוב במהרה אל הדרך שבה מצווים אותנו התנ"ך והקוראן, דרך ההבנה והכבוד ההדדי. בשמי ובשם כנסת ישראל אני מאחל לכם צום קל ומבורך. רמדאן כארים, כול עאם ואנתום בח'יר. תודה רבה. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל, האיחוד הלאומי, חד"ש, מרצ ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל;> <2. הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר;> <3. ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים;> <4. כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים;> <5. כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <6. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <7. ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכה ממשלתית> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו עוברים להצעות האי-אמון, ולאחר מכן, מייד, לטקס הזיכרון לחללי מינכן, להבדיל אלף אלפי הבדלות. רבותי חברי הכנסת, לפנינו כמה הצעות אי-אמון – שבע הצעות במספר, והראשונה שבהן היא הצעת אי-אמון של סיעת קדימה, שנומקה על-ידי חבר הכנסת יואל חסון, בנושא: משבר הגיוס – נתניהו הפקיר את הנושאים בנטל. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. נא לא להפריע בזמן ההצבעה, רבותי. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – 51 נמנעים – 3 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 51 נגד, שלושה נמנעים. יושב-ראש הקואליציה, אתה מצליח להחזיק את אותו מספר מצביעים בכל מספר של קואליציה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כשהיו לך 93 גם היו 51. בשבוע שעבר. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת העבודה, שנומקה על-ידי חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, בכותרת: הבזבזנות וחוסר האחריות – או, סליחה. הצעת קדימה, חבר הכנסת יואל חסון, לא נתקבלה. הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה: הבזבזנות וחוסר האחריות של ממשלת נתניהו בשנת בחירות והצורך ללכת לבחירות לאלתר, שנומקה על-ידי חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. <קריאה:> – – – מספיק לבזבז. <קריאה:> בוז'י, הצליח – – – <עמיר פרץ (העבודה):> די לבזבוזים. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא להפריע בזמן ההצבעה, רבותי. <קריאה:> די לבזבוזים. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 50 נמנעים – 1 הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, אולם 50 נגד, ואחד נמנע. ולכן – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ואחד נמנע. לכן אני קובע שהצעת האי-אמון, יצחק הרצוג, לא נתקבלה. השר ברק מודיע שהוא בטעות הצביע נמנע במקום להצביע – בעד או נגד? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> במקום להצביע בעד או נגד, השר ברק? <קריאה:> – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> – – – נגד. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא משנה את ההצבעה, בין שאתה רוצה נגד ובין שבעד. תודה רבה. אני לא משנה את ההצבעה, שכן יכול להיות שמישהו מפעיל עליך לחץ. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת רע"ם-תע"ל, שנומקה על-ידי חבר הכנסת טלב אלסאנע, בכותרת: ממשלת הימין הקיצוני מפקירה את האזרחים הערבים בכל התחומים. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הנה, חבר הכנסת ברק, השר ברק הצביע, וזה נדלק בסדר, כך שלא היתה טעות. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת רע"ם-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה – 31 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת רע"ם-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד, אולם 54 נגד; אין נמנעים. אני קובע, חבר הכנסת טלב אלסאנע, שהצעת רע"ם-תע"ל לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון מטעם סיעת האיחוד הלאומי, בכותרת: כישלונה של הממשלה מול תופעת המסתננים, שנומקה על-ידי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. נא להצביע, השר בגין. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה – 18 נגד – 54 נמנעים – 7 הצעת סיעת האיחוד הלאומי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 18 בעד, 54 נגד, שבעה נמנעים. אני קובע, חבר הכנסת בן-ארי, שהצעת האיחוד הלאומי לא נתקבלה. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון מטעם סיעת חד"ש, שנומקה על-ידי חבר הכנסת חנא סוייד, בכותרת: כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. <עמיר פרץ (העבודה):> בוז'י, מה עם הבזבוזים? מספיק עם הבזבוזים. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 30 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 30 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. אני קובע, חבר הכנסת חנא סוייד, שהצעת האי-אמון של סיעת חד"ש לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, שנומקה על-ידי חברת הכנסת זהבה גלאון. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 35 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. הצעת סיעת מרצ, חברת הכנסת גלאון, לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה האחרונה. אני מבקש מכולם להישאר במקומותיהם אחרי ההצבעה, שכן נקיים טקס מיוחד וקצר לזכרם של י"א חללי מינכן, שמשפחותיהם נמצאות כאן ביציע האורחים. רבותי, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון האחרונה, של חבר הכנסת זחאלקה, בשם סיעת בל"ד, בנושא: ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה בתמיכת הממשלה. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא לשבת. הצבעה מס' 7 בעד הצעת סיעת בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 28 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 נגד, 28 בעד, אין נמנעים. חברת הכנסת חנין, הצעת האי-אמון של סיעת בל"ד לא נתקבלה. תודה רבה. תמו הצעות האי-אמון, רבותי חברי הכנסת. <אזכרה לי"א חללי אולימפיאדת מינכן> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, תשומת לבכם. משפחתו של יוסף גוטפרוינד, זיכרונו לברכה, בנותיו יעל ויהודית, נכדתו ליהיא; משפחתו של אליעזר חלפין, זיכרונו לברכה, אחותו רימה; משפחתו של מרק סלבין, זיכרונו לברכה, האחיות מיקה וטלי; משפחתו של אנדרי שפיצר, זיכרונו לברכה, אלמנתו אנקי; משפחתו של יוסף רומנו, זיכרונו לברכה, אלמנתו אילנה; משפחתו של עמיצור שפירא, זיכרונו לברכה, אלמנתו שושנה, ילדיו שירלי, שי ואיל ונכדיו עופר, נטלי, ליאור ומיכאל. מכובדי השרים, חברי הכנסת ומשפחות קורבנות מינכן, השנה ימלאו 40 שנה לטבח י"א הספורטאים במינכן. אבקש מחברי הכנסת לקום לדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכר י"א חללי אולימפיאדת מינכן.) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לשבת. מכובדי, אתמול שמענו בצער רב שגם אחרי הפיגוע בבולגריה יש מי שחושב שעם טרור ניתן להתמודד בהכחשה. יש מי שחושב בוועד האולימפי העולמי שציון זכרם של קורבנות הטרור עלול "לקלקל את החגיגה", או עלול להרגיז מדינות התומכות בטרור. החלטת הוועד האולימפי העולמי איננה מפתיעה. היא המשך טבעי לאותה החלטה מבישה, מפחדת, שהתקבלה באולימפיאדת מינכן, אז בשנת 1972, לפני 40 שנה, על-ידי נשיא הוועד האולימפי העולמי, שקבע כי יש להמשיך את האולימפיאדה למרות הטבח, בנימוק "שהמשחקים חייבים להמשיך". מכובדי, עם טרור לא מתמודדים בהכחשה, אלא במאבק בלתי מתפשר ובזיכרון, זיכרון מתמיד ומכאיב לכן, משפחות יקרות, לכל העם. אני זוכר זאת כמו היום, את אותם הרגעים שבהם נודע לנו על השתלשלות האירועים במינכן. הכאב על רצח הספורטאים על אדמת גרמניה היה צורב שבעתיים. בקשותיה של ישראל להפסיק את האולימפיאדה נפלו על אוזניים ערלות. "אל דוכן המנצחים הבאנו את המתים", כך כתב חיים חפר. לצערנו, גם כיום, 40 שנה מאז, אזרחי ישראל עדיין מאוימים במדינות אחרות ומשמשים מטרה לטרור. בשם הכנסת, אני שולח תנחומים למשפחות הנרצחים בבורגס ומאחל החלמה מהירה לפצועים. לא נשכח ולא נשכיח את הטרור. רודפינו אז שילמו בדמם על מעשיהם, ורודפינו היום ישלמו את מחיר פשעיהם בכל מקום שבו הם מסתתרים. היום, ביוזמתו של סגן השר דני אילון, מציינת הכנסת את מעשי הטרור הללו, יחד עם פרלמנטים אחרים בעולם – באוסטרליה, בארצות-הברית, בבריטניה ובגרמניה – שנקטו עמדה ברורה נגד הטרור. יהי זכרם של נטבחי מינכן צרוב בתודעת העולם כולו ובתודעתנו אזרחי ישראל. יהי זכרם ברוך. תודה רבה. תודה רבה למשפחות. אני עושה הפסקה של חצי דקה. <(הישיבה נפסקה בשעה 17:22 ונתחדשה בשעה 17:23.)> <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעה מטעם ועדת הכנסת. ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – שינוי אופן בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה) – פ/4351/18, הצעת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יוחנן פלסנר, אברהם מיכאלי ויריב לוין, וזאת לשם הכנתה לקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת. <הודעת יושב-ראש הכנסת על קביעת ראש האופוזיציה> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, עם התפטרותה של ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ, ולאחר שהודע לי על-ידי סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר שחבר הכנסת שאול מופז יהיה לראש האופוזיציה, אני מודיע לפי סעיף 11(א) לחוק הכנסת, שחבר הכנסת שאול מופז הוא ראש האופוזיציה על-פי החוק. אני מזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז, לעלות ולשאת את דבריו. בבקשה, אדוני. <שאול מופז (קדימה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, במהלך 24 השעות האחרונות התנהל מסע חתרנות וניסיון מתן שוחד פוליטי לחברי כנסת מסיעת קדימה. זהו מהלך מביש, חסר כבוד וערכים שהוביל לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבמו ידיו בחר במשתמטים על פני המשרתים, ניסה להכשיר את החרפה בעבור שוחד פוליטי נלוז. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מצפה ממך לגנות בכל לשון את המעשה הבלתי ראוי הזה, מעשה שפוגע באמון הציבור בנבחריו ומערער את בסיס הלגיטימציה של כנסת זו. כנסת נכבדה, הבנות והבנים שלנו הנושאים בנטל ציפו מראש הממשלה להביא בשורה חדשה בנושא השוויון בנטל. הם קיוו שראש הממשלה יעמוד באתגר, ינצל את קואליציית הענק שלו ויביא לשינוי היסטורי לאחר 64 שנים של עוול מוסרי. אדוני ראש הממשלה, הם לא ציפו ממך לסחור באצבעות על מנת להכשיר את ההשתמטות, חרפה במסווה של שוויון. מי שמציע לגייס את המגזר החרדי בגיל 26 אינו מבקש שינוי היסטורי, כי אם קיפאון חברתי. ללא שוויון בנטל, לא יהיה צדק חברתי. מי שמבקש לגייס את המגזר ללא אחריות אישית וללא חובת שירות, אינו מעוניין באמת בשינוי. לאחר שהבין כי לחרפה אין רוב בכנסת, הגביר ראש הממשלה והוסיף חרפה נוספת בדמות שוחד פוליטי, אתנן זול ותוספת רעועה לממשלתו המנופחת. חברות וחברים, שוחד הוא שוחד הוא שוחד. שוחד הוא עניין דו-סטרי. יש הצד הנותן ויש הצד המקבל. הנותן והמקבל גרועים באותה מידה, ואיזו מידה מוסרית נחותה זאת. כנסת נכבדה, אזרחי ישראל, יש לנו ראש ממשלה שלא מפספס הזדמנות לפספס הזדמנות. יש לנו ראש ממשלה שמפחד מהכרעות היסטוריות. יש לנו ראש ממשלה שקופא מול הזדמנות, שבורח מאחריות ומפחד להכריע, כי המוטו בלשכת ראש הממשלה קובע שאת מה שניתן לדחות למחר, עדיף לדחות למחרתיים. אחרי שוויתר על ההזדמנות לפשרה היסטורית שתביא לחלוקה שוויונית יותר בנטל השירות, החליט ראש הממשלה לחתור לחרפה שתכשיר את ההשתמטות, ואיזו חרפה נלוזה זו. קדימה חוזרת לאופוזיציה בראש מורם כדי להזכיר ולהמחיש לך, אדוני ראש הממשלה, ולציבור את גודל החידלון וחוסר המעש שלך ושל ממשלתך. אדוני ראש הממשלה, במהלכיך האחרונים הוכחת כי אין בך היכולת המנהיגותית הנדרשת בעת הזאת. במקום להנהיג, ברחת מהכרעה. במקום להוביל, נגררת אחרי סקטורים בדלניים. במקום לעשות את הדבר הראוי והמתבקש, אתה עסוק כל כולך בלהכשיר את שלא ניתן להכשיר, בלפלג במקום לאחד, בפוליטיקה קטנה במקום במנהיגות. אדוני ראש הממשלה, חוק ההשתמטות שלך אינו עובר בציבור הישראלי ואינו עומד במבחן בג"ץ. מבחן בג"ץ מעולם לא עניין אותך יתר על המידה. מבחינתך כל האמצעים כשרים, ומהו שוחד פוליטי בעבור שימור הברית עם הציבור המשתמט, המתבדל והמתבטל? וכמה רעוע וקרוע עלה התאנה שבעזרתו ביקשת לכסות על ערוות חוסר השוויון. אדוני ראש הממשלה, אני מבטיח לך במעמד הזה, חוק ההשתמטות שלך לא יעבור בכנסת ישראל. ניאבק בו משורות האופוזיציה בכל כוחנו. לא נאפשר לך להכשיר את ההשתמטות. אנחנו לעולם לא נפנה עורף למשרתים – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> איפה היית בהצבעה על החוק – – – איפה ברחת? <שאול מופז (קדימה):> – – למעמד היצרני ומשלם המסים. אותנו לא תצליח לקנות בתפקידים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, חבר הכנסת רותם. <שאול מופז (קדימה):> מדינת ישראל ניצבת בפני איומים גדולים מבחוץ, וזעקה חברתית מבית, ואתה ראש הממשלה, אתה עסוק במתן שוחד פוליטי. כיצד יש לך זמן, אדוני ראש הממשלה, בשעה שעל שולחנך נערמים עניינים שברומו של עולם? כיצד, במקום לעסוק בהם, אתה משחית את זמנך היקר במשא-ומתן עם חברי כנסת מהספסלים האחוריים של קדימה? אדוני ראש הממשלה, בנית מגדל של קלפים, והקלפים קרסו עליך. אדוני ראש הממשלה, אנא הסבר לנו מהם סדרי העדיפויות שלך. בלילה האחרון הוכחת שניתן לספסר בחברי כנסת בעבור כיסאות, אבל בבנים ובבנות שלנו לא נאפשר לך לספסר. הם אינם שלך לעשות בהם כרצונך. הם לא צריכים, לא הבטחות, לא קריצות, הם דורשים החלטות ומעשים. הם לא מבקשים את טובתם האישית אלא את טובת המדינה, ומה אתה מבקש, אדוני ראש הממשלה? את טובתו של מי אתה מבקש? של עם ישראל או של הקואליציה שלך, את טובת המשרתים או את טובת המשתמטים? מר נתניהו, של מי אתה ראש הממשלה? ציבור המשרתים והנושאים בנטל אומר בהמוניו: כן. כן לשירות, לא להשתמטות. קדימה אומרת כן למשרתים ותמשיך להיות להם קול בבית הזה. היום המציאות ברורה וחדה: קדימה זה לשרת, נתניהו זה להשתמט. ידעו היום בנותינו ובנינו המועמדות והמועמדים לשירות צבאי, המשרתות והמשרתים בצה"ל, הבנות והבנים המשרתים במילואים כי ראש הממשלה הפלה בין דם לדם וקבע כי דמם של אלה המוכנים לשים נפשם מנגד, הפקר. ניאבק בו בכל כוחנו משורות האופוזיציה ומכל מקום שבו מידת האמת קיימת. שולחן השבת שלי, אדוני ראש הממשלה, הוא שולחן השבת של הרוב הדומם בישראל, של הרוב המשרת, משלם המסים, מגדל הילדים, אלה שעל כתפיהם עיקר העול ולהם אתה מפנה עורף. יש כאלה שהייאוש כילה אצלם כל חלקה טובה. לראשונה הגיע הייאוש לממדים מדכאים כל כך שיש כאלה שמוכנים לעשות מעשים איומים ונוראים, כי איבדו את שארית התקווה והכבוד האנושי תחת ממשלתך. אני אומר בקול צלול וברור: לא ניכנע לייאוש, נושיט יד איש לרעהו, נתמוך איש באחיו, נישא ביחד את האלונקה הממלכתית והחברתית שלנו עד אשר יימצא מזור, עד אשר תעבור הממשלה הרעה מן הארץ, עד אשר יבוא לידי ביטוי קולו של הרוב, קולו הנרמס של הרוב, קולם של מי שבחרו בציונות, בהשתייכות ובנשיאת הנטל. אתה, אדוני ראש הממשלה, הפקרת אותם ואנחנו נהיה להם לפה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז. חבר הכנסת אורבך מתכבד לעלות ולחנוך את היותו סגן יושב-ראש הכנסת, ואני בטוח שהוא יעשה זאת מצוין. <הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 54) (עיצומים כספיים), התשע"ב–2012> [נספחות.] <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה – אישור החלטת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק התקשורת. אה, ממלא-מקום יושב-ראש ועדת הכלכלה, ראש הסיעה, אילטוב. <רוברט אילטוב (בשם ועדת הכלכלה):> כבוד היושב-ראש, כרגע ישבת לידי, ברכות. אני התבקשתי על-ידי יושב-ראש הוועדה להקריא את החלטת הוועדה בדבר פיצול הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 54) (עיצומים כספיים), התשע"ב–2012 – מ/665, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת. אני לא שומע את עצמי, כבוד היושב-ראש. <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה, רבותי, נא לשמור על השקט. הישיבה עוד נמשכת. <רוברט אילטוב (בשם ועדת הכלכלה):> על-פי הצעת ועדת הכלכלה, מחליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת הכלכלה לפצל את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 54) (עיצומים כספיים), התשע"ב–2012, להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את ההוראות ההתייחסות להטלת עיצומים כספיים על בעל רשיון לשידורי כבלים או שידורי לוויין, וחלק אחר מההצעה – – – <היו"ר אורי אורבך:> רבותי, סליחה, הספתח שלי – כבר לנזוף בחברי כנסת, אני מרגיש לא נוח. רבותי השרים והשרים לעתיד, כולם פה שרים וסגני שרים לעתיד ולהווה, חברת הכנסת חוטובלי. <רוברט אילטוב (בשם ועדת הכלכלה):> כבוד היושב-ראש, כנראה אנחנו מפריעים להם בשיחה נינוחה שיש פה. <היו"ר אורי אורבך:> אם אפשר להנמיך את המיקרופונים של הנואמים כדי לא להפריע לשיחות באולם. חברת הכנסת חוטובלי, אדוני שר הביטחון, זה מפריע. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> ברכות. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. בבקשה, אדוני. <רוברט אילטוב (בשם ועדת הכלכלה):> אני ממשיך מהנקודה שהפסקתי. – – – וחלק אחר מההצעה יכלול את יתר ההוראות הכלולות בהצעת החוק המקורית, שעיקרן הטלת עיצומים כספיים על בעלי רשיונות לביצוע פעולות בזק ולמתן שירותי בזק על מי שקיבל אישור לדגם של ציוד קצה לשם חיבורו לרשת הבזק וכן על מי שפועל ללא רשיון היתר או אישור. תודה. <היו"ר אורי אורבך:> טוב, אנחנו עוברים להצבעה. תודה, חבר הכנסת אילטוב. תגיע למקומך, בבקשה. בעד ונגד אישור הודעת ועדת הכלכלה – נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה – 22 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 54) (עיצומים כספיים), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר אורי אורבך:> בעד – 22, נגד – 1. החלטת ועדת הכלכלה אושרה. <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 12) (שינוי תוואי הפחתת הגירעון), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/710).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום שלנו. הסעיף הבא: הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 12) (שינוי תוואי הפחתת הגירעון), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר האוצר, חבר הכנסת יובל שטייניץ. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> זה בושה לקרוא לזה "חוק הפחתת הגירעון", הם מכפילים את הגירעון. <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו צמודים לטקסט. <רוני בר-און (קדימה):> אבל צריך קצת שכל ישר פה. החוק המקורי נקרא "חוק הפחתת הגירעון" אבל הוא מכפיל את הגירעון פה. <היו"ר אורי אורבך:> שכל ישר זאת המלצה, זה לא החלטה של – – – <רוני בר-און (קדימה):> זה נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מביא היום חוק יעד הגירעון לשנת 2013 – החוק קובע את יעד הגירעון על 3%. אני רוצה להסביר. <עינת וילף (העצמאות):> מי אמר את זה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רוצה להסביר. יש האטה מסוימת במשק – – – <רוני בר-און (קדימה):> בכמה אתה מפחית את הגירעון, תגיד לי? <שר האוצר יובל שטייניץ:> חבר הכנסת בר-און, אם יהיו לך שאלות תשאל בסוף. יש האטה עולמית, אירופה מתרסקת, האטה מסוימת בסין והודו, גם בארצות-הברית ההתאוששות יותר אטית ממה שחשבנו, אנחנו חלק מהעולם וזה משפיע עלינו. לכן, מתחילת השנה עד היום יש לנו ירידה מהתחזית בהכנסות ממסים של 2.8 מיליארד שקלים. הדבר הזה – – – <רוני בר-און (קדימה):> זה אחרי שהפחתת את התחזית בינואר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> רוני, בבקשה ממך, לא הפרעתי לך מעולם כשהיית שר האוצר. <רוני בר-און (קדימה):> תספר לכנסת את האמת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> תרצה, תעלה אחר כך ותדבר. לכן החלטנו להתאים את יעד הגירעון למציאות הלא-קלה שמתהווה ולקבוע את היעד על 3%. אני רוצה להדגיש, לא היה גורם מקצועי אחד שחשב שצריך להשאיר את היעד על מה שנקבע ב-2009, על 1.5%. אפילו אחד לא היה. ולא היה גורם מקצועי אחד שחשב שצריך להעלות את יעד הגירעון מעבר לגבול של 3%, 3 נקודה משהו אחוז. הוויכוח המקצוע היחידי היה בין 2.5% ל-3%, ואני רוצה להסביר איך קבענו את היעד החדש. <רוני בר-און (קדימה):> כמה היה היעד לשנה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> קבענו אותו כששני שיקולים מרכזיים לנגד עינינו. מצד אחד, קבענו 3% לאחר התייעצות עם המון גורמים בין-לאומיים, עם נגידים, עם שרי אוצר, עם אנחל גורייה, יו"ר ה-OECD. זה גם היעד של מסטריכט, זה היעד החדש באירופה. לכן קבענו את הגבול של 3% – קודם כול מפני שיש למספר הזה איזו חשיבות בין-לאומית – – <רוני בר-און (קדימה):> אבל כמה היעד – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ושנית, מכיוון שבתוואי החדש שקבענו, היעד הסופי של ירידת היחס חוב–תוצר של ישראל ל-60% בשנת 2020, ירידה לאזור ה-60% נשמר. דהיינו, יחס החוב–תוצר ימשיך לרדת יותר לאט אומנם גם ב-2013, אבל ימשיך לפי התוואי שקבענו וירד ל-60% ב-2020, שזה יעד שהכרזנו עליו גם קודם. מצד שני, רצינו גם להגביל את הטלת המסים, את הגדלת נטל המס על אזרחי ישראל. נטל מס מוגזם פוגע בכלכלה וגם באזרחים. לכן קבענו את היעד של 3%. היתה גם דעה שדגלה ב-2.5%, אני רוצה להדגיש, זו גם עמדה לגיטימית מבחינת מוכנות למשבר, החרפת המשבר. אין ההבדל בין 2.5% ל-3%, כיוון שאם פתאום הגירעון קופץ ב-5%, אז ההבדל בין 7.5% ל-8% הוא לא מהותי. עכשיו אני רוצה לומר לכנסת וגם לאזרחי ישראל ביושר: אנחנו מתכוונים לעמוד ביעד הזה, וזה לא פשוט גם כן, למרות ההגדלה. אנחנו נצטרך להטיל מסים. אומנם העלייה מ-1.5% ל-3% מקטינה ב-15 מיליארד – היינו צריכים להוסיף עוד 15 מיליארד נטל מס ללא העלייה ל-3%, אבל גם העמידה ב-3% מחייבת הטלת מסים. ואנחנו נצטרך לקבל החלטות קשות. אנחנו בימים אלה מגבשים – זה עניין של ימים ושבועות – הצעת מחליטים שיש בה גם צעדים של מיסוי, כדי להראות לעולם כולו שממשלת ישראל מתכוונת למה שהיא אומרת, ותעמוד ביעד החדש של 3%. אנחנו אמרנו את זה לכל הגורמים הבין-לאומיים, ואנחנו מתכוונים לעמוד בדבר הזה. ולכן, בכוונתי כשר האוצר – על זה אנחנו שוקדים ממש בימים האחרונים, בשבועות האחרונים – להביא בקרוב חבילת צעדים שתאפשר לישראל לעמוד ביעד – אלה צעדים של מיסוי, גם קיצוץ מסוים – שתאפשר לישראל לעמוד ביעד ותקרין אמינות ויציבות לכל העולם, וזה עוד לפני – אני מדגיש – לפני אישור התקציב החדש, שאני מניח שיתבצע בממשלה במהלך המחצית השנייה של חודש אוגוסט. לכן, אני מבקש מהכנסת לאשר את זה. זה עניין מקרו-כלכלי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה למדינת ישראל, ואני משוכנע שאם אנחנו נמשיך להקרין משמעת תקציבית וכלכלית – וזה לא פשוט, זה דורש לפעמים גם החלטות קשות, לא פופולריות – אדוני היושב-ראש, נוכל להמשיך לשמור על מדינת ישראל, על כלכלת ישראל ועל אזרחי ישראל מפני הקטסטרופה של המשבר העולמי הגלובלי שמשתולל באירופה, בארצות-הברית ובשאר העולם. עשינו את זה עד היום, אנחנו נמשיך לשמור על אזרחי ישראל וכלכלת ישראל מהמשבר. ולכן, אישור יעד הגירעון וגם הצעדים שיבואו בעקבותיו הם מתבקשים והכרחיים. תודה רבה. <רוני בר-און (קדימה):> לא נתת אף נתון חוץ מססמאות. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה, אדוני. ראשון הדוברים בדיון, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. לרשותך שלוש דקות מהרגע שתגיע. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע, עמיתי חברי הכנסת, להתנגד להצעת החוק הזו, אף שלכאורה ממשלת נתניהו חוזרת בה מאחת הפרות הקדושות של יעד הגירעון – בוודאי לא צריך להיות פרה קדושה וגם לא עגל זהב. וכפי שהחוק הזה מראה, אפשר לשנות את יעד הגירעון; הוא לא חייב להיות 2%, הוא יכול להיות 3%, והוא יכול להשתנות משנה לשנה. ובפעם הבאה שינסו, עמיתי חברי הכנסת, למכור לכם את הפרה הקדושה או את עגל הזהב הזה של יעד הגירעון, תיזכרו בהצעת החוק הזו. אבל, עמיתי חברי הכנסת, צריך לומר כאן באופן ברור, השמאל איננו תומך בתקציב גירעוני, השמאל תומך ביצירת הכנסות חדשות למדינה, שתבואנה קודם כול מאלה שיש להם, ממיסוי אמיתי של העשירים, משינוי סדר העדיפויות הלאומי, מהורדת ההשקעות הצבאיות וההוצאות הצבאיות, מהפסקת ההשקעות בהתנחלויות. ואם עושים את זה, אפשר, עמיתי חברי הכנסת, גם לנהל תקציב מאוזן לחלוטין, וגם להעלות בצורה ניכרת, ניכרת מאוד אפילו, את ההוצאות לחינוך, לבריאות, לרווחה, לכל הנושאים החברתיים שצריך להשקיע בהם, לנושא הדיור שצריך בנייה תקציבית בהיקפים גדולים. עמיתי חברי הכנסת, מי שחושב שהשמאל הוא זה שצריך לנופף בדגל הגירעון התקציבי, חי בבלבול מושגים. מי שהוביל את הגירעון התקציבי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית היה הממשל של הנשיא בוש. וכאשר הובילו לגירעון תקציבי קיצוני, אחר כך גם יכלו בקלות לבוא ולהגיד, צריך להקטין את ההוצאות, כי מה אתם רוצים, הקופה ריקה, אנחנו במשבר. לכן, לא דגל הגירעון הוא הדגל של השמאל. הדגל האמיתי של השמאל הוא דגל שינוי סדר העדיפויות, ההשקעה במה שצריך והפסקת ההשקעה במה שלא צריך, מיסוי אמיתי על אלה שיש להם, מיסוי על העשירים, מיסוי על הטייקונים, מיסוי על ההכנסות הכלואות, מיסוי אמיתי על כל אלה. יש כסף, הכסף הזה צריך להיכנס גם לקופתה של המדינה, ובכסף הזה, עמיתי חברי הכנסת, אפשר לממן את ההוצאות החברתיות, אפשר לממן את החברה הישראלית, אפשר לממן את ההתמודדות עם הבעיות החברתיות הקשות, גם בלי גירעון בכלל. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורי אריאל – אני לא רואה אותו, אז חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. אני מבקש להקפיד על הזמנים. ב-18:00 אנחנו מסיימים את הישיבה ואנחנו רוצים להספיק, ככל הניתן, גם לערוך את ההצבעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אפשר – – – את ההצבעה, אפשר להצביע את זה – – – עד 18:10. <היו"ר אורי אורבך:> בסדר, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת יעקב כץ, שלוש דקות לרשותך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, א. ברכותי לך, ידידי אורי, על מינויך ליושב-ראש הכנסת – – – <היו"ר אורי אורבך:> תודה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת. <היו"ר אורי אורבך:> סגן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> רציתי לומר, הגדלת היעד, אדוני שר האוצר – אדבר בקצרה, כי ביקשו ממני לדבר בקצרה, אבל יש תקציב. חבר הכנסת גפני, אתה מפריע לי, אתה יכול לדבר אתו כל השנה. אדוני שר האוצר, אני היית אצלך פעמים מספר בקשר לנושא הבנייה, לפני שלוש שנים וחצי, לפני שנתיים וחצי, נדמה לי שלוש פגישות במשרדך, בנושא של הבנייה במדינת ישראל. ואני חושב שאני צדקתי – מחירי הדירות עולים, למרות התחלות בנייה רבות, ואין בתים לתושבים רבים במדינת ישראל. אם אנחנו מדברים על הגדלת הגירעון ל-3%, ואני לא קיצוני כמו דב, אבל אני כן חברתי, ואולי יותר ממנו – גביית מסים צריכה להיעשות בצורה אחראית, לא להוציא מפה את כל העשירים, כדי שיהיו אנשים שיקימו מפעלים במדינת ישראל. מצד שני, הגדלת הגירעון היא הכרחית, אבל היא צריכה להיות מופנית, אדוני השר, לבנייה תקציבית, כפי שעשינו בזמנו של אריק שרון, כשבנינו 120,000 יחידות דיור, ופתרנו את הבעיה של התושבים במדינת ישראל, וכל העולים למדינת ישראל באותן שנים היו להם דירות. לכן אני אומר: הגדלת הגירעון כן, אבל לכוון אותה לבנייה תקציבית, כדי לאפשר לציבורים רבים שאין להם היום דירות לקבל דירות בתוך שנתיים ימים. תודה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה לך, חבר הכנסת כץ, על התמצות. חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני שר האוצר, היושב-ראש – – – <היו"ר אורי אורבך:> סליחה רגע. – – ואני סוגר את הרשימה, כי אנחנו חייבים לסיים בזמן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני שר האוצר, יושב-ראש ועדת הכספים, חברי, אני רוצה לדבר על ניהול, כי כרגע מציגים לנו כאן שהיה יעד גירעון של 1.5%, והוויכוח – 2.5% או 3%, ועל זה ייפול דבר. אני מאשים את שר האוצר שמצד אחד, כשהיתה צמיחה, הצמיחה הזאת לא חלחלה לרוב הציבור; יוקר המחיה כאן הוא הגבוה בעולם המערבי, וזו המדינה האי-שוויונית ביותר. ואז, לפני שנתיים, מעל דוכן זה – זוכר, חברי חבר הכנסת איתן כבל? – אני התרעתי בפני שר האוצר שהולכת להיות התרסקות באירופה, מה שהוא אמר עכשיו. אמרתי לו: מאיפה התחזיות שלך לצמיחה הגדולה? אבל שר האוצר, שלא מנהל את משרד האוצר, אמר לכולם: 4%, כשאנחנו יודעים שאין 4%. וכשהיה לגבי תקציב הביטחון – גם כאן אמרתי: אתה לא שולט בתקציב הביטחון, והוא התפרץ, הוא אמר: שר הביטחון בשליטה שלי. ושר הביטחון אמר כאן: גירעון של 3%. כך אמר שר הביטחון. כי שר הביטחון לא סופר אפילו את שר האוצר. ומול מה אנחנו עומדים עכשיו? שפתאום יש גירעון גדול, והגירעון הזה יהיה – באמצעות מסים עקיפים. לא תהיה ברירה – מי שיהיה שר האוצר הבא – ברור שיהיה בסופו של דבר גירעון של 3%. לא רק זאת הבעיה; הבעיה שהניהול הכושל הזה, שבו פקידי משרד האוצר מנהלים את השרים עם בזבוזים אדירים בהוצאות – לא בהוצאות שהולכות לשכר המורים, לא בהוצאות שבסופו של דבר מגיעות לאוכלוסיות החלשות, לא בניהול שנאבק בריכוזיות. ולכן, אדוני שר האוצר, כשלת לחלוטין. המדיניות של הגירעון, הזאת, לא היתה מתוכננת, ואי-אפשר להגיד שזה קרה באירופה, ואי-אפשר להגיד שזה תקציב הביטחון, כי אמרנו לך את זה. ומכיוון שאתה לא מנהל את משרד האוצר, משרד האוצר לא מנוהל. הגירעון הזה ימומן עוד הפעם על גב הקבוצות החלשות. ואני מסכם, אדוני היושב-ראש. אני מציע לכם להצביע נגד, לא כי בסופו של דבר נאשר גירעון של 3% – מכיוון שהניהול הזה יימשך. לא יהיו שום רפורמות באוצר. אותם הפקידים – וראינו מה שהיה בדוח הכרמל – ימשיכו להיות אחראים לשרים, כין אין שרים בישראל. אנחנו, חבר הכנסת אייכלר, צריכים לזעזע את הניהול הזה. נזעזע את הניהול הזה – תתחיל להיות פה כלכלה צודקת. ולכן, אדוני שר האוצר, הניהול שלך כושל, ולכן אי-אפשר לתמוך במדיניות הכושלת שלך. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני? <היו"ר אורי אורבך:> אחריו, אחריו. אבל אתה יכול להקשיב גם לנאום שלו, הוא ייתן לך רעיונות. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר, לרשותך שלוש דקות; אפשר גם פחות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ברכות להתמנותך לסגן יושב-ראש הכנסת. <היו"ר אורי אורבך:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יהי רצון שתוכל להנחותנו בדרך הנכונה. חברי הכנסת, בערב ימי החורבן אני חייב למחות על דברי הבלע והזדון שהושמעו כאן נגד לומדי התורה, שנקראים על-ידי הרשעים במלה "משתמטים". מי שקורא למאות-אלפי משתתפי ההלוויה של מרן הרי"ש אלישיב, אנשים שמוסרים את נפשם ימים ולילות בתורה, בתואר המשוקץ "משתמטים", נחשבים כאויבי ומשנאי השם. ואלוקי ישראל לא ישתוק למי שמחרף ומגדף את מי שדבקים בתורתו. דווקא אנשים שמשתמטים ממצוות התורה קוראים לעם השם בציון בימי תשעת הימים, בערב ימי החורבן, במלה הגסה "משתמטים", וזה כולל ראשי ממשלה וראשי אופוזיציה, ואחר כך אנחנו קוראים באתרי האינטרנט דברי נאצה של אנשים שקוראים להשמיד את החרדים. מי אשם בטוקבקים האלה? אלה המנהיגים שקוראים לילדינו משתמטים. אלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה, עליהם הכתוב אומר, בעמוס הנביא: "הנה עיני השם אלוקים בממלכה החטאה", והקדוש-ברוך-הוא אומר: "והשמדתי אֹתה מעל פני האדמה אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאֻם השם... בחרב ימותו כל חטאי עמי האמרים לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה ביום ההוא אקים את סֻכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסֹתיו אקים ובניתיה כימי עולם". והנביא מבטיח שלא יעזור לכל אלה שמנסים להסית נגד התורה ולומדיה: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים – – – וישבו ונטעו כרמים – – – ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר השם אלוקיך". הקטרוג הגדול והנורא, אמר לי מרן ר' חיים קנייבסקי שליט"א לפני כמה חודשים, שבדור שבן דוד בא – קטגוריה על תלמידי חכמים. מי מילל ומי פילל שיקימו מדינה יהודית בארץ-ישראל בשביל לקרוא לילדים ולנערים ולזקנים שלומדים תורה בתואר הזה, משתמטים. בושה וחרפה. <שלמה מולה (קדימה):> שילכו לצבא. שילכו לצבא. שיתגייסו לצבא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מי ביקש מכם להיות בארץ-ישראל? אנחנו בארץ-ישראל לפניכם ונהיה פה אחריכם. <נחמן שי (קדימה):> מה זה "אחריכם"? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה זאת המלה הזאת "משתמטים"? אני מדבר על אלו שקוראים לנו משתמטים. אני לא, חס וחלילה – אני אוהב כל יהודי, בין שהוא דתי ובין שהוא חילוני, או כל אזרח. אבל מי שקורא לי משתמט, מי ששולל את זכות הילדים שלנו להיוולד ומי שקורא לילדים שלנו שיש יותר מדי ילדים חרדים בארץ וזו סכנה – הוא האיש אשר הקדוש-ברוך-הוא יילחם – ונאמר: "השם יילחם לכם ואתם תחרִשון". אני שוב מסייג ואומר: רוב רובם – 99% של אזרחי ישראל היהודים, כולל החילונים, הם אוהבי תורה, מכבדי תורה ומעריצים את אלו שלומדים תורה, גם אם יש להם ויכוח בעניין השירות הצבאי – – <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אבל מי שקורא לנו משתמט ידע שאנחנו נקרא לו אויב. ואנחנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא לפני ימי החורבן, שישלח רוח טהרה ממרום, וכולם יחזרו בתשובה, כולל אלה שקראו לנו פה היום משתמטים. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה, חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. <רוני בר-און (קדימה):> אמרת שאתה סוגר, לא? <היו"ר אורי אורבך:> סגרתי. אתה אחרון. אתה אחריו, אחרון חביב. שלמה מולה, ואתה אחרון. אתה רוצה להקדים? לא להיות אחרון? <רוני בר-און (קדימה):> אני רוצה שהישיבה תיסגר. <היו"ר אורי אורבך:> אחרון, אחרון. <קריאה:> היושב-ראש ב-18:00 – – – <היו"ר אורי אורבך:> היושב-ראש ינעל ב-18:00, אבל אצלנו 18:00 זה 18:10. אם יהיה צורך, כדי להספיק להצביע ולהודיע – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אורי אורבך:> אתה יודע, פְּחת. <רוני בר-און (קדימה):> מתי מתחילה ההצגה? <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה, חבר הכנסת טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אורי אורבך:> אני יודע, אני נותן לך עוד זמן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – אני מברך אותך בשבתך כיושב-ראש הישיבה – – <היו"ר אורי אורבך:> תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – אני מאחל לך הצלחה, ושתנהל אותה גם בכנסת הבאה, כי אתה אדם מוכשר. אדוני היושב-ראש, אני לא מתלהב מהניסיון להציג את הגדלת הגירעון כהישג. הבעיה היא סדר עדיפות כלכלי, סדר עדיפות של הממשלה בתקציב. כאשר אני קורא שהשקעה במועצות מקומיות – התנחלויות מעבר ל"קו הירוק", היא פי-שניים מאשר במועצות מקומיות בארץ, פי-שניים – אז אני אומר: יש בעיה בסדר העדיפויות. כאשר שר החינוך, שר האוצר, מזדרזים לתרום מהכסף הציבורי עשרות מיליוני שקלים למכללה בשטח כבוש, מכללת אריאל, זה בטוח בא על חשבון משהו אחר. כאשר מעבירים הון תועפות לתשתיות מעבר ל"קו הירוק", בשטחים הכבושים, זה בטוח בא על חשבון דברים אחרים. סדר העדיפויות הממשלתי של תקציב המדינה הוא סדר לקוי. אם מאות המיליונים האלה היו מושקעים במדיניות רווחה אמיתית, שתשמש רשת ביטחון לאלה הנזקקים, כדי שלא ייאלצו להעלות את עצמם באש – תופעה שאנחנו קוראים לחדול ממנה, למרות הקושי, למרות הסבל בחיי היום-יום והמצוקה. הממשלה אחראית לסבל הנורא של האנשים האלה. הדבר הנורא ביותר, שאנשי ימין, שמתנגדים למחאה החברתית, רצו להדביק לדפני ליף את האחריות למוות. הם קראו: הרוצחת דפני ליף. לא מתביישים, אין בושה. המדיניות של הממשלה שבחרתם היא שהובילה אנשים לשים קץ לחייהם בצורה הטרגית, הקשה, הבוטה, הכואבת. זה הזמן לומר שאפשר להפנות לתשתיות – שוחחתי עם חברי, חבר הכנסת אכרם חסון, עכשיו, על בעיה כואבת, של מס רכוש. אנשים הולכים למס רכוש ויש עסקה, 50,000 שקל, 70,000 שקל, חותמים, משלמים. בא הפקיד, אומר, שילמת 50? לא, אני כותב 100,000, זה המחיר. מה זה השרירות הזו? ומי הנפגע העיקרי מהדברים האלה, מהשרירות? האוכלוסייה הערבית, אלה שנשארו להם 3% מהקרקע הפרטית במדינה. <היו"ר אורי אורבך:> נא לסיים, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> ולכן, סדר העדיפויות, אדוני היושב-ראש, הוא מה שחשוב. תשקיעו זמן בפיתוח תשתיות, במערכת חינוך, ברווחה, ברשת חברתית, בהעברת תקציבים לתוך מדינת ישראל, לתוך "הקו הירוק", ולא לבזבז מאות מיליונים על שטחים כבושים. תודה רבה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת שלמה מולה, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת רוני בר-און. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, אני מניח שאת הנימוק הכלכלי יעשה חבר הכנסת רוני בר-און, מי שהיה שר האוצר, טוב יותר מכל אחד מאתנו. אבל אני רוצה לדבר, אדוני, על סדר העדיפויות של הממשלה הזאת בתחום הכלכלי-חברתי. אנחנו באנו ואמרנו: התקציב הדו-שנתי בעצם לא משרת את המדיניות הכלכלית של הממשלה, בטח לא את הנושאים החברתיים. סיפרתם לנו, אמרתם, יש, אפשר לעשות יותר, אפשר לעשות תיקוני תקציב כדי לסייע לאותם אנשים. בשנה שעברה היתה כאן מחאה חברתית שהתחילה בנושא של הדיור, אדוני היושב-ראש. סיפרו לנו, הביאו לנו חוקים, אמרו, הנה, יש לנו עכשיו כלכלה טובה, אנחנו ניתן כסף, נקנה דירות, יהיו דירות זמינות, אלפי אנשים בעצם יצאו מהמצוקה החברתית של הדיור. מה שאנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, בפועל בעצם המצוקה נשארת אותה מצוקה. אני זוכר את הדיונים שהיו ימים ולילות על חוק הווד"לים. מה יצא מזה בעצם, אדוני היושב-ראש? שום דבר, גורנישט, כלום, אפס. זאת אומרת, עכשיו באים ואומרים לנו, אנחנו רוצים להגדיל את הגירעון. יכול להיות, האמת היא, אין לי דעה חותכת אם זה נכון או לא נכון. אבל יכולתי אולי לתמוך בזה אם הייתי יודע שהממשלה הזאת יש לה יעדים חברתיים, יש לה יעדים שהיא קבעה לצמצום פערים חברתיים, אם היתה משקיעה בתחום החינוך, הרווחה, והייתי אומר כן. אבל בשביל מה עכשיו להגדיל את הגירעון? גם לא להשקיע בנושאים חברתיים, גם להכניס לאיזה מינוס גבוה את הדורות הבאים. בשביל מה? אני חושב, אדוני, שר האוצר, האמת היא, יש לו סגן ממולח, הוא מש"ס, איציק, בעצם הוא המלבין של שר האוצר – – – <היו"ר אורי אורבך:> איציק כהן, חבר הכנסת יצחק כהן. <שלמה מולה (קדימה):> איציק כהן הוא המלבין של שר האוצר. כאשר תוקפים את שר האוצר הוא שולף את האיש החברתי הזה, איציק כהן, הוא בא – שולח אותו לתת דין-וחשבון. האמת היא, סגן שר האוצר, אתה יודע איזה מצוקות חברתיות יש. הרי אני לא מעלה על דעתי, כשאתה עולה פה על הדוכן בכנסת, נותן לנו נימוקים כלכליים-חברתיים, הרי אתה לא מאמין למה שאתה עושה. הרי שר האוצר שלח אותך להיות דוברו. עכשיו תשמע, מה שקורה בסופו של דבר, בשנה שעברה ראש הממשלה הקים את הוועדה הזאת, ועדת-טרכטנברג, סיבן אותנו, בסוף לא יצא שום דבר. יצר ייאוש של אנשים. אני מגנה כל תופעה קיצונית שאנשים פרטיים עושים על עצמם. אבל התוצאה של הייאוש הזה – זה אותה מדיניות קלוקלת שלא מגלה שום חמלה לאנשים. לכן אני חושב, שר האוצר הזה והמדיניות שלו, הממשלה הזאת, לא ראויים לאמון כלל וכלל. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. אחרון הדוברים, חבר הכנסת רוני בר-און, בבקשה. אני מזכיר את מגבלות הזמן שלנו, אבל אני בטוח שאדוני יתמצת כדרכו. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, ברכות לכס, ברכות לבריאות טובה. היה כאן שר האוצר, ולבד מססמאות לא אמר שום דבר. דיבר על הצעת חוק להפחתת הגירעון – הוא יותר ממכפיל אותו. סיפר שהוא התייעץ עם נגידים וה-OECD, כך דרכו – הנה אני אומר לכם, השרים שישבו בממשלה שמעו, אמר הנגיד, הממשלה התנהלה באחריות – בזה אני חולק על הנגיד – אבל מכאן ואילך היא מפקירה את האחריות שלה. את זה לא אמר לכם שר האוצר. אני רוצה להגיד לכם שלא קיבלתם אף נתון. אני מציע לכם שורה של נתונים; תבדקו אותם. יעד הגירעון השנה היה צריך לעמוד על 1.5%, מעמידים אותו על 3%. תרשמו את מה שאני אומר לכם, היום הגירעון הוא – – – <היו"ר אורי אורבך:> סליחה, סליחה, שנייה, גברתי שרת הקליטה, אין קליטה של סלולרי באולם. היא לא קולטת גם מה שאני אומר. <רוני בר-און (קדימה):> לא על הזמן שלי, כן? <היו"ר אורי אורבך:> הכול על הזמן שלך. <רוני בר-און (קדימה):> יש לי שתי דקות, כן? <קריאות:> – – – <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה, אפשר להמשיך. <רוני בר-און (קדימה):> יעד הגירעון היה אמור להיות 1.5%, מעלים אותו עכשיו ל-3%. אני אומר לכם, היום הוא עומד על 3.8%, 3.7%. הוא יגיע ל-4%. אלוהים שישמור אם הוא יעבור את זה. הממשלה הזאת הניחה הנחות שמרניות. כל הצהרה מונחת בתקציב הדו-שנתי שאי-אפשר לעקוב אחריו, ובמקום לתקן את הגירעון פעם בשנה, מתקנים פעם בשנתיים. ההנחות השמרניות – בזה אתה טועה, פרופסור ברוורמן, עם כל הכבוד וההערכה – במדינת ישראל אין משבר. הניחו צמיחה 4% ל-2011, נגמר 4.8. מניחים 4% ל-2012, יהיה 3.2. בממוצע זה 4% צמיחה בשנה. כל מדינות העולם חולמות על זה. הניחו הנחה שמרנית בגביית מסים. מה הוא אמר לכם? השנה נגבה 2 מיליארד פחות. הלו, שר האוצר, ההנחה לשנת 2012 בתקציב הדו-שנתי היתה 232.3 מיליארד שקל גבייה ממסים. מה נגבה? לא נגבה. תיקנו השנה בינואר ל-221. מה נגבה? לא נגבה. תיקנו ל-216, יגמרו ב-214. עכשיו באים עם המספר הזה של יחס חוב–תוצר. זה הבלוף הכי גדול שיש. מה שקובע זה יחס תשלומי הריבית על החוב ביחס לתמ"ג. מדינת ישראל משלמת 4%. היותר-גבוהים מאתנו בכל מדינות ה-OECD, זה יוון, רחמנא ליצלן, ואיטליה, רחמנא ליצלן. יפן, שיש לה 200% יחס חוב–תוצר, משלמת 1% החזר חובות ביחס לתוצר שלה. עכשיו, חברים – – – <היו"ר אורי אורבך:> משפט לסיום, בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> אני מסיים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> רוני, תקציב הביטחון. <רוני בר-און (קדימה):> ב-2003 הניח שר האוצר אז, בנימין נתניהו, את התשתית לעשור שייחשב כעשור של המשמעת התקציבית. אני מודיע לכם ששר האוצר שטייניץ – אני מקווה שראש הממשלה שמבין את הדבר הזה יתעשת – מוביל אותנו לעשור של, איך אני אקרא לזה, השתוללות תקציבית. החוק הפיסקלי של טרכטנברג מחד גיסא והגדלת יעד הגירעון הפראי הזה מאידך גיסא, יכניסו אותנו לעשור של השתוללות תקציבית. העשור האבוד של כלכלת ישראל התחיל ב-1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. גורו לכם, אתם הולכים באותו תלם. כלל פיסקלי מופקר והתנהלות מופקרת ביעד הגירעון יביאו אותנו לשואה כלכלית. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. שב נא במקומך. אנחנו עוברים להצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 36 נגד – 13 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 12) (שינוי תוואי הפחתת הגירעון), התשע"ב–2012, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר אורי אורבך:> בעד – 36, נגד – 13. הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 12), כשמה, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורי אורבך:> הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 66), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 74), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון), התשע"ב-2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הספנות (ימאים) (תיקון מס' 5), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 11), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 55), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק המים (תיקון מס' 25), התשע"ב–2012; הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 72) (שופט תעבורה), התשע"ב–2012; הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012; הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012; הצעת חוק חשיפת זהותו של מפרסם תוכן ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע"ב–2012. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת הטלגרף האלחוטי (מס' 6) (הפחתת אגרות בעד הועדת תדרים והקצאתם), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת ציון פיניאן ונחמן שי; הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 28) (תקצוב שידורי רשת מורשת), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת דוד אזולאי וישראל אייכלר; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון מס' 28) (התפטרות בשל לימודים במכינה קדם-צבאית), התשע"ב–2012, של חברת הכנסת דליה איציק. החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 188) (תרומה למוסד ציבורי), התשע"ב–2012, סעיפים 1(2), (3) ו-(5). לבסוף, בהתאם להוראת סעיף 89 לתקנון הכנסת, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה לחדש את דיוניה בהצעת חוק הרשות הלאומית למלחמה בסמים (תיקון מס' 3), התשע"ב–2012 – מ/658, שהונחה על שולחן הכנסת ביום ח' בסיוון התשע"ב, 26 במאי 2012. תודה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה, אדוני. נשמעו הדברים כמשניות בסוף אזכרה, שגם אם אתה לא מספיק לקלוט את כל המלים, אתה מודע לחשיבותן ונהנה מהסאונד. תודה רבה. ישיבה זו נעולה, ומחר נמשיך לדון בשעה 16:00 – המשך סדר-היום שלא הספקנו היום, המשך עבודת החקיקה של הכנסת. תודה רבה לכם. הישיבה תתחדש מחר בשעה 16:00. תודה. ישיבה זו נעולה; תודה שהייתם אתנו. <הישיבה ננעלה בשעה 18:14.>