דברי הכנסת

דברי הכנסת לז / מושב רביעי / ישיבה שע"ז / י"ח באב התשע"ב / 6 באוגוסט 2012 / 37 חוברת ל"ז ישיבה שע"ז כנס מיוחד הישיבה השלוש-מאות-ושבעים-ושבע של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, י"ח באב התשע"ב (6 באוגוסט 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 12:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 7 סגן שר האוצר יצחק כהן: 7 זהבה גלאון (מרצ): 13 אילן גילאון (מרצ): 18 שלי יחימוביץ (העבודה): 21 חנא סוייד (חד"ש): 23 דב חנין (חד"ש): 25 יצחק הרצוג (העבודה): 27 עמיר פרץ (העבודה): 29 אבישי ברוורמן (העבודה): 31 גאלב מג'אדלה (העבודה): 34 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 35 מאיר שטרית (קדימה): 37 אורית זוארץ (קדימה): 39 יובל צלנר (קדימה): 41 שלמה מולה (קדימה): 43 זאב בילסקי (קדימה): 46 מגלי והבה (קדימה): 47 רוברט טיבייב (קדימה): 49 יוחנן פלסנר (קדימה): 50 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 52 ישראל חסון (קדימה): 53 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 55 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 59 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 59 הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 60 אורי אורבך (הבית היהודי): 60 מרינה סולודקין (קדימה): 61 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 63 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 65 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 67 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 68 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 70 שי חרמש (קדימה): 72 עפו אגבאריה (חד"ש): 74 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 76 נסים זאב (ש"ס): 80 שר האוצר יובל שטייניץ: 81 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר עמוס דגני, זיכרונו לברכה 92 היו"ר ראובן ריבלין: 92 אבישי ברוורמן (העבודה): 94 הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 95 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012 96 השר לשירותי דת יעקב מרגי: 96 זהבה גלאון (מרצ): 97 דב חנין (חד"ש): 100 מאיר שטרית (קדימה): 103 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 105 רוברט טיבייב (קדימה): 107 זאב בילסקי (קדימה): 109 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 113 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 115 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 116 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 118 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 118 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012 118 זאב אלקין (הליכוד): 118 השר זאב בנימין בגין: 122 הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 125 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 126 מאיר שטרית (קדימה): 130 דב חנין (חד"ש): 136 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 137 הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), התשע"ב–2012 139 סגן שר האוצר יצחק כהן: 140 זהבה גלאון (מרצ): 146 אילן גילאון (מרצ): 148 שלי יחימוביץ (העבודה): 149 חנא סוייד (חד"ש): 151 דב חנין (חד"ש): 153 עפו אגבאריה (חד"ש): 154 מאיר שטרית (קדימה): 155 שלמה מולה (קדימה): 157 זאב בילסקי (קדימה): 158 מגלי והבה (קדימה): 161 רוברט טיבייב (קדימה): 163 שר האוצר יובל שטייניץ: 165 הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012 185 השר זאב בנימין בגין: 185 זהבה גלאון (מרצ): 188 דב חנין (חד"ש): 189 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 191 שלמה מולה (קדימה): 192 זאב בילסקי (קדימה): 193 רוברט טיבייב (קדימה): 194 מירי רגב (הליכוד): 196 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 197 השר זאב בנימין בגין: 198 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 200 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 200 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012 201 יצחק וקנין (בשם ועדת הכלכלה): 201 החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים 204 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 204 דב חנין (חד"ש): 218 מירי רגב (הליכוד): 220 מאיר שטרית (קדימה): 222 יובל צלנר (קדימה): 224 שלמה מולה (קדימה): 225 זאב בילסקי (קדימה): 228 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 230 נסים זאב (ש"ס): 231 אורי אורבך (הבית היהודי): 231 שר האוצר יובל שטייניץ: 241 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 243 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 243 הצעה לסדר-היום 243 הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו 243 שאול מופז (קדימה): 243 הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 246 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 248 זהבה גלאון (מרצ): 267 אבישי ברוורמן (העבודה): 272 דב חנין (חד"ש): 275 רוני בר-און (קדימה): 277 שר האוצר יובל שטייניץ: 281 הצעות לסדר-היום 285 הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו 285 סגן שר האוצר יצחק כהן: 285 הצעות לסדר-היום 288 ראש הממשלה מפקיר את הנושאים בנטל 288 אורית זוארץ (קדימה): 288 רוברט טיבייב (קדימה): 294 הצעה לסדר-היום 298 פקיעת תוקפו של חוק טל והצורך בגיוס 298 דוד רותם (ישראל ביתנו): 298 השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון: 312 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום, י"ח באב התשע"ב, 6 באוגוסט 2012 למניינם, אני מתכבד לפתוח ישיבת פגרה מיוחדת של הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), התשע"ב–2012; הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012. בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012; וכן, בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012. אמנה בין מדינת ישראל לבין מלטה בדבר מניעת כפל מס ומניעת התחמקות ממסים בזיקה למסים על הכנסה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, הלך לעולמו חבר הכנסת לשעבר דגני, עמוס דגני, זיכרונו לברכה. אנחנו נאמר מלים לזכרו לפני ההצבעה על החוק הראשון שיובא לפנינו. אני אומר דברים, ובשם מפלגתו יאמר חבר הכנסת פרופסור ברוורמן, אבישי ברוורמן, גם הוא כמה מלים. תודה רבה. <הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/723).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מתחילים בסדר-יום שהוא סדר-יום עמוס, גם הצעות חוק של הממשלה המחייבות דיון גם בפגרה, מהטעם הפשוט שמדובר בפעולות ובנושאים אשר מחויבים בהכרעה, ואני מזמין את השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, לבוא ולעלות ולהציג את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 – קריאה ראשונה, כפי שהזכירה מזכירת הכנסת. הצעת חוק זו קיבלה פטור מחובת הנחה, וכמובן הונחה על שולחן הכנסת. תודה רבה. אדוני השר, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <זהבה גלאון (מרצ):> למה ראש הממשלה לא טרח להתייצב – – – הגזירות הכלכליות האיומות האלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת, השאלות האלה צריכות להישאר אצל העיתונות, לא אצלנו. השר המשיב בשם הממשלה הוא השר יצחק כהן. סגן שר האוצר יציג את החוק, וישיב על טענות חברי הכנסת בדיון הכללי על הצעת החוק שר האוצר עצמו. אין מחובתו של ראש הממשלה להציג כל הצעת חוק. אם גברתי חושבת שהוא צריך, היא יכולה להגיש הצעות כאלה ואחרות המחייבות אותו. אין לו שום חובה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, קודם כול, גם אם אתה רוצה להעיר הערה, נא לשבת, כי אנשים אשר לא שומעים את דבריך חושבים כאילו אתה מאיים על סגן השר, והדבר – כשאתה עומד ככה ועושה – יש מראית עין כזאת שיכולה להבהיל אנשים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חס ושלום, חס ושלום. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה, השר כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, כפי שציינת, אני מתכבד להציע את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, לקריאה ראשונה. מורי ורבותי, כלכלת העולם, כפי שאתם יודעים ודאי, נמצאת בימים אלה במצב של משבר מתמשך וניצבת בפני אתגרים כלכליים משמעותיים, כפי ששמענו השבוע לא פעם מפרופסור אבישי ברוורמן. בתגובה על המשבר נקטו מדינות רבות צעדים חסרי תקדים בהיקפם אשר ייצבו את המערכת הפיננסית העולמית ומנעו מיתון עמוק הרבה יותר, אך בו בזמן הובילו לגידול חד בחובות של מדינות אלה, שנאלצו להתמודד עם ירידה תלולה בהכנסות עקב המיתון ועלויות הצלת המוסדות הפיננסיים. כמה מדינות הגיעו לחדלות פירעון ונאלצו לפנות לסיוע חיצוני. בין המדינות האלה אפשר למנות את איסלנד, יוון, פורטוגל, אירלנד. אדוני היושב-ראש, מוקד הסיכון העיקרי כיום הוא המדינות בגוש היורו. כאמור לעיל, כמה מדינות בגוש היורו כבר הגיעו למשברים עמוקים ונדרשו לחילוץ. כניסתה של ספרד לקבוצה זו והחשש כי איטליה תזדקק לחילוץ בהמשך מגבירים את הסיכון להתפשטות המשבר למדינות נוספות בגוש היורו ואת החשש מהגעה למצב שבו היקף החילוץ הנדרש יהיה כה גדול עד שלא יהיה אפשר לעמוד בו, ותתרחש קריסה כוללת. מהאמור לעיל עולה כי הצמיחה העולמית בשנים הבאות תהיה אטית וחלשה בהרבה מזו שנרשמה בשנים שקדמו למשבר. ייתכן כי מדינות רבות חוזרות בימים אלה למיתון נוסף, שהוא למעשה המשך של המשבר בשנת 2008, אך עם מגוון כלים מצומצם בהרבה להתמודדות עמו. בתרחיש האמור, אדוני היושב-ראש, המצב חמור הרבה יותר ממצב – שאותו אין אפשרות לפסול – שיקרוס גוש היורו עם גלי הדף שישפיעו על שאר כלכלות העולם. בדומה לשאר מדינות העולם, כלכלת ישראל נמצאת בתקופה של חוסר ודאות גבוה במיוחד. כאמור לעיל, המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל במחצית השנייה של 2008 הכה בצורה קשה בכלכלות המפותחות, אך ישראל, שנכנסה למשבר זה מנקודת פתיחה מצוינת, עקב ניהול מדיניות כלכלית שתרמה ליציבות של המשק ולצבירת אמינות גבוהה בשנים שקדמו לו, בסייעתא דשמיא צלחה אותו באופן מרשים. ההתאוששות של כלכלת ישראל שהחלה ברבעון השני של 2009 נמשכה לאורך שנת 2010, אך מאז תחילת שנת 2011 נרשמה האטה מתמדת בקצב הצמיחה. האטה זו מתרחשת בהשפעת ההתפתחויות השליליות בכלכלה העולמית ועל רקע חוסר הוודאות הקיצוני בגוש היורו. על אף ההאטה, מצבה של כלכלת ישראל טוב יחסית, עם צמיחה סבירה ואבטלה נמוכה. מנגד, יכולתו של המשק הישראלי להתמודד עם זעזועים נוספים, חיצוניים או מקומיים, מצומצמת. מציאות זו מחייבת נקיטת מדיניות פיסקלית אחראית, שתחזק את אמינות הממשלה ותאפשר התמודדות עם התפתחויות כלכליות שליליות. אדוני היושב-ראש, ברשותך, כמה מלים על המדיניות הפיסקלית. בעשור האחרון נרשם שיפור משמעותי ביציבות ובאמינות הפיסקלית של ישראל. הירידה בגירעון הביאה לכך שבשנת 2007 הגיעה ישראל לאיזון תקציבי וצברה אמינות רבה אל מול השווקים בעולם. בשל נקודת פתיחה זו ערב המשבר נהנתה ישראל ממרווח פעולה רחב שאפשר לבנק ישראל גמישות מלאה בהפעלת מדיניות מוניטרית אנטי-מחזורית. שילוב זה, יחד עם מדיניות הממשלה, אשר אימצה את תוכנית הבלימה והתנופה של ראש הממשלה ושל שר האוצר, והמדיניות שננקטה מאז, היו מהגורמים המרכזיים להתמודדות המוצלחת של ישראל עם המשבר. עם זאת, בשל המשבר ירדו הכנסות המדינה ממסים, וכפועל יוצא מכך זינק הגירעון התקציבי ל-5.2% מהתוצר בשנת 2009. ההתאוששות המהירה של הכלכלה הביאה לגידול מהיר בהכנסות ממסים ואפשרה ירידה של הגירעון בשנת 2010 ל-3.7%, אולם ההאטה בגידול ההכנסות ממסים שהחלה ברבעון השני של שנת 2011, עם ההאטה בצמיחה של המשק, הובילה לירידה שולית בלבד בגירעון בשנת 2011, ל-3.3%. בשנת 2012, לנוכח המשך הצמיחה המתונה בהכנסות ממסים, קיים חשש שללא פעולה אקטיבית מצד הממשלה עלול הגירעון לחזור, ואף לחצות את שיעור 4% מהתוצר – רחוק מיעד הגירעון – של 2% מהתוצר – שנקבע לשנת 2012. עקב ההכנסות הנמוכות ממסים והגירעון הגבוה בשנת 2012 החליטו ראש הממשלה ושר האוצר לתקן את תוואי הפחתת הגירעון ולקבוע כי תקרת הגירעון לשנת 2013 תהיה 3% במקום 1.5%, ותרד בהדרגה ל-1.5% מהתוצר בשנת 2019. לאור המחסור בהכנסות המדינה ממסים בשנת 2012 והמחסור הצפוי בשנת 2013, ולשם שמירה על יציבות הכלכלה הישראלית והאמינות הפיסקלית של ממשלת ישראל, נדרשת הממשלה לפעול באחריות ולהגדיל את היקף הכנסותיה לשם צמצום הגירעון בשנת 2012 ולשם עמידה בתקרת הגירעון שנקבעה לשנת 2013. אם לא יתבצעו הפעולות כאמור, קיים חשש שרמות הגירעון יגבילו את יכולת התגובה של הממשלה במקרה של משבר כלכלי נוסף. לצורך צמצום החריגה מיעד הגירעון בשנת 2012 ולצורך עמידה בתקרת הגירעון לשנת 2013, כאמור, מוצע במסגרת הצעת חוק זו לבצע צעדים מספר שיגדילו את היקף הכנסות המדינה ממסים. הצעד הראשון, אדוני היושב-ראש – מוצע כי החל בשנת המס 2013 יוגדלו ב-1% שיעורי מס ההכנסה על שלוש מדרגות המס מהכנסה של 106,561 שקלים חדשים לשנה ועד להכנסה של 501,960 שקלים חדשים לשנה. צעד שני – פרופסור ברוורמן, כדאי שתקשיב – מוצע להטיל מס מיוחד של 2% על הכנסות גבוהות, למי שהכנסתו החייבת עלתה על 800,000 שקלים חדשים. הצעד השלישי, אדוני היושב-ראש – מוצע להצמיד למדד בשנת 2013 רק את שלוש מדרגות המס התחתונות. הצעד הרביעי – מוצע להאריך את הוראת השעה הקובעת מס רכישה מוגדל – של 5%, 6%, 7%, במקום 3.5%, 5% – עד ליום 31 בדצמבר 2013, וזאת כחלק ממדיניות הממשלה להביא לצמצום נתח השוק של רוכשי דירות להשקעה. לצד זאת, מוצע גם להאריך את הוראת השעה הקובעת שיעורי מס רכישה מופחתים ליחיד שרכש דירת מגורים יחידה. הצעד החמישי – בהחלטת הממשלה מס' 3783 מיום 30 באוקטובר 2011, שעניינה שינויים במערכת המס, נקבע מתווה לשנים 2014–2016 להעלאת שיעור דמי הביטוח הלאומי שנגבים ממעסיק על חלק השכר העולה על 60% מהשכר הממוצע. במטרה לצמצם את הגירעון ולהתמודד עם השלכות המשבר הכלכלי בעולם, החליטה הממשלה ביום 30 ביולי 2012 להקדים בשנה את המתווה שנקבע בהחלטה האמורה, כך שמתווה ההעלאה יחל ביום 1 בינואר 2013. בשל תוספת ההכנסה הצפויה למוסד לביטוח לאומי כתוצאה מהגדלת הגבייה מהמעבידים, מוצע לשנות את הקצבות אוצר המדינה למוסד, כך שהקצבות האוצר למוסד לא יגדלו, על אף הגדלת הגבייה. על כן, חברי חברי הכנסת, אחרי שהצלחתי לשכנע את כולכם כמעט, מלבד בודדים, אבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> האם הצעה זו כבר באה בעקבות הערות ועדות הכספים או שהיא עדיין ההצעה של – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מציע שהיא תרד לוועדת הכספים וידונו בה – הנה, יושב-ראש הוועדה נמצא פה – אחר כך היא תחזור לכאן. <היו"ר ראובן ריבלין:> יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – אני אענה לך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גפני – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> – – האם הצעת החוק הממשלתית המוגשת לנו היא כבר בדעה אחת עם ועדת הכספים בדיון המקדמי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, בטח. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, אבל אני מניח – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רציתי רק לדעת את גבולות הגזרה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מניח שבוועדת הכספים ודאי יידונו עוד נושאים רבים בנוסף. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> דנו על זה שלוש ישיבות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעתי, אני רק רציתי לדעת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה על תמיכתכם; אני מאוד מודה לכם. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, לפני שאני מזמין אותך לנאום ראשונה, הרי הדיון הוא דיון אישי ולכן כל המקדים מבין חברי הכנסת – בין שיהיה ראש סיעה ובין שיהיה בן מפלגה, חבר במפלגה היותר גדולה – כמובן הולך לפי היכולת של מנהלי הסיעות להיות מהזריזים ולהקדים את כולם. חשבתי מדוע ראש הממשלה בחר שלא להציג. הוא לא רצה לפגוע בך, חברת הכנסת גלאון, שכן אם ראש הממשלה היה מציג את הצעת החוק, מייד היתה קמה הזכות ליושב-ראש האופוזיציה להשיב על דבריו ואת היית מקופחת, אף שמנהלת סיעתך המצטיינת הביאה אותך להיות הראשונה – את ראשונה, חבר הכנסת גילאון שני, וחברת הכנסת יחימוביץ שלישית. רבותי, הרשימה סגורה. נרשמו כ-30 חברי כנסת – כן, 30 חברי כנסת – הרשימה נעולה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, מנהלת סיעת מרצ עשתה את עבודתה נאמנה, אבל אני חושבת שבנסיבות כאלה של ניסיון לחסל את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות, ראש הממשלה נתניהו היה צריך להתייצב כאן במליאת הכנסת, להסתכל נכוחה בעיני חברי הכנסת ולהסביר. עם כל ההערכה שיש לי והחיבה שיש לי לסגן השר יצחק כהן, אני חושבת שלא הוא היה צריך לעמוד כאן, ודאי שלא היה צריך לעשות את זה כשהכנסת יוצאת לפגרה. ראוי היה שראש הממשלה יעמוד כאן ויצדיק את התוכנית האכזרית שלו בפני הציבור כולו ובפני חברי הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> ועכשיו לגופו של עניין, מרגע זה אני סופר שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> ולגופו של עניין, אדוני היושב-ראש, שמעתי את סגן השר כהן מתאר. כל פעם אני גם שומעת את ראש הממשלה ואת שר האוצר כאילו אנחנו עומדים על סִפה של מלחמת עולם כלכלית – עוד רגע תהיה כאן מלחמת עולם. שמענו את זה גם בוועדת הכספים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת גלאון, אני החלטתי שכל ראש סיעה יקבל במקום שלוש דקות, חמש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> מצוין, אדוני – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי? בסדר? <זהבה גלאון (מרצ):> – – תודה רבה לך. וראש הממשלה נתניהו מסביר לנו שאין ארוחות חינם ושהתוכנית היא הכרחית כדי לשמור על היציבות התקציבית. חברי חברי הכנסת, זו זריית חול בעיניים. סגן השר כהן מדבר על מדיניות פיסקלית אחראית. אחראית, אתם אומרים, חברי חברי הכנסת? אין ויכוח שצריך לסגור את הגירעון, צריך לצמצם אותו, אבל הגירעון הרי לא נוצר מהאוויר, הוא בוודאי לא קשור לשירותי הכבאות, גם לא לחוק חינוך חינם וגם לא לספרד, יוון, פורטוגל – עוד פעם יביאו לנו את ספרד ופורטוגל. אנחנו עומדים כאן היום ומנסים להתמודד עם הגירעון בגלל מדיניות של הורדת מסים ישירים, הפחתת מס חברות, הורדת מדרגות מס לעשירים, מתן פטורים מופקרים על הרווחים הכלואים, והכול זה תוצאה של מדיניות ממשלתית שמשרתת את האינטרסים של שתי קבוצות מרכזיות בקואליציה של נתניהו: האחת – החרדים, השנייה – המתנחלים, והקבוצה השלישית – בעלי ההון בישראל, אותם פרוטקציונרים שהולכים לקבל הנחה מופקרת, שהולכים לשדוד את כספי הציבור. הם הולכים לשלם עכשיו, אדוני היושב-ראש, 3 מיליארד שקלים במקום 30 מיליארד שקלים. אותם אלה שיש להם גישה לשר האוצר ולראש הממשלה מצליחים לבוא בדברים, ובמקום שישיתו עליהם שומות וישלמו מס כפי שהחוק קובע, הולכים לאפשר להם לגזול את הקופה הציבורית. חברי חברי הכנסת, זה לא הסיפור היחיד שהממשלה מנסה למכור לנו. שטייניץ ונתניהו – ושמעתי גם עכשיו את סגן השר – מציגים את התוכנית שלהם כאילו לא קיימות אלטרנטיבות אחרות לסגירת הגירעון. ואני רוצה, ברשותכם, חברי חברי הכנסת, לספר לכם על כמה אלטרנטיבות, שבעיני הן אפשריות לחלוטין, במקום התוכנית הרעה הזאת שמוצגת. למשל, אני חושבת שאפשר להציג רפורמה צודקת שמגדילה את חלקם של המסים הישירים בישראל, ובו-זמנית גם מיטיבה עם בעלי העסקים הקטנים ובעלי ההכנסות הנמוכות. יש רפורמה שיכולה לסייע להקטנת האי-שוויון, להמריץ את הפעילות הכלכלית. אני רוצה לתת דוגמה. אני שמעתי שחבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, מציע להעלות את מס החברות ב-1%. למה? למה לא לנקוט כאן מהלך של מס חברות דיפרנציאלי? למה לא לסדר את זה באופן הזה שאפשר באמצעות מס החברות הדיפרנציאלי לגבות 3 מיליארד? זה פי-שניים מהקיצוץ הרוחבי שרוצים להשית עכשיו. מס חברות דיפרנציאלי – הוא לא מקשיב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גפני, קודם כול מדברים רובם אליך, אבל גם הפרלמנט-זוטא – אני עצרתי את השעון – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני עוזב – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הפרלמנט-זוטא, הוא גם כן מפריע. החברים באו הנה על מנת לדון ולקיים דיון רציני בנושאים. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים מציע להעלות את מס החברות ב-1%. אני אומרת שאם יהיה כאן מס חברות דיפרנציאלי, כמו במדינות המערב – בהולנד ובמדינות אחרות – זה יפחית את נטל המס שמשלמים יותר מ-90% מהחברות בישראל. אני יכולה לתת הצעה נוספת, למשל להוסיף מדרגת מס שמינית בגובה 55% על הכנסות מעבודה של אנשים שמרוויחים מעל 60,000 שקלים בחודש. זה יכול להכניס משהו כמו רבע מיליון שקלים. ובעיקר, חברי חברי הכנסת, אפשר להפסיק לחלק הנחות ופטורים ממס לטייקונים ולחברות הענק. אף שמס החברות שנקבע בחוק הוא 25%, העשירון העליון – שימו לב – של החברות משלמים פחות מ-20%, וכשאנחנו מדברים על המאיון העליון, יש כמה חברות שנהנות מהטבות ומשלמות, אדוני היושב-ראש, כמו ששמענו כאן במליאה רק בשבוע שעבר, שיעור מס מגוחך בגובה של 3.3%. אנחנו הרי מדברים על מתנות של עשרות מיליארדים, שניתנות לפרוטקציונרים, מתנות שמגיעות לאנשים העשירים ביותר במדינת ישראל, וזה מה שמבקשים מהכנסת לאשר היום. או למשל, אדוני – למשל, אדוני – אפשר לבטל פטורים שונים שההסתדרות בראשות עופר עיני מגינה עליהם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, חבר הכנסת ברוורמן, לא נהוג לעמוד עם הגב. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אפשר למשל לבטל את הפטור ממס על קרנות השתלמות, שעולה למדינה 4 מיליארדי שקל בשנה, ש-80% – מהאנשים שנהנים מהם – מגיעים לידי העשירון העליון. ואפשר, אדוני, גם – למשל עוד אלטרנטיבה לסגירת הגירעון: להפסיק לתת יד לכך שכל שנה תקציב הביטחון המנופח גדול ב-20% ממה שהממשלה מאשרת בתחילת השנה. כמעט כל שבוע מעבירים בוועדת הכספים מאות מיליוני שקלים לתקציב הביטחון – 20% יותר ממה שמאשרים בתחילת השנה. ואפשר, חברי חברי הכנסת, גם להפסיק להזרים עשרות ומאות מיליונים לשטחים; לפי נתוני הלמ"ס, חברי חברי הכנסת, בשנת 2011 גדלה ההשקעה בשטחים ב-38%. <מירי רגב (הליכוד):> מה יש? הם לא בני-אדם? <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <מירי רגב (הליכוד):> הם לא בני-אדם? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רגב, היא מסיימת. נא לאפשר. <שלמה מולה (קדימה):> – – – 1.3 מיליארדים. <זהבה גלאון (מרצ):> 38%. חברי חברי הכנסת, הקיצוץ הרוחבי שראש הממשלה מציע יפגע בבריאות, בשיטור, ברשת הביטחון הסוציאלי הפרומה והקרועה גם כך, בחינוך, ובמה לא. לכן אנחנו נתנגד להצעה הזאת, חברי חברי הכנסת. כדי לסגור גירעון תקציבי לא צריך ליצור גירעון מוסרי. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה. רבותי, אני מבקש מהסיעות: כל ראש סיעה מקבל חמש דקות במקום שלוש דקות. חבר הכנסת גילאון, בבקשה, אדוני יעלה. ויכולה סיעה לקבוע, חבר הכנסת פלסנר, אם ראש הסיעה לא רוצה לדבר, תאמר לי הסיעה מי מחבריה יקבל חמש דקות. חבר הכנסת חנין, אותו הדבר. כל הסיעות, נא להודיע לי מי חבר הכנסת שידבר מטעמן. <יצחק הרצוג (העבודה):> שנינו זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הסיעה, כשהוא מדבר, הוא מקבל חמש דקות. <קריאה:> ראש מפלגה. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש המפלגה, אני מדבר. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אם תחליטו כולכם שאתה ראש הסיעה, אז אתה ראש הסיעה. שיאמר לי יושב-ראש הסיעה מי הוא האדם מסיעתו שיקבל שתי דקות נוספות. <קריאה:> הוא יושב-ראש הסיעה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יושב-ראש הסיעה? בסדר. כל אחד יגיע. חבר הכנסת אילן גילאון, בכבוד רב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אם ראש הסיעה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כל סיעה בוחרת את ראשה. חבר הכנסת גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, איך קראו לבחור הזה שאמר שאם המצב הכלכלי לא כל כך טוב ויש אי-שביעות רצון בממלכה, כדאי לחפש מישהו לצאת נגדו למלחמה? נדמה לי שזה היה מקיאוולי. המוטיב הזה ודאי חוזר. אנחנו מוצאים אותו יומם וליל, כי – לפני כמה ימים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הרבה אמרו את זה, אבל מקיאוולי – – – <אילן גילאון (מרצ):> הרבה אמרו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרבה אמרו; מקיאוולי כתב את זה. <אילן גילאון (מרצ):> מקיאוולי אמר את זה, וראש הממשלה חשב את זה. לפני כמה ימים אמר אפרים הלוי – התפלאתי על האמירה הזאת, אבל האמת, שלא ירדתי לסוף דעתו – אמר שאם הוא היה אירני הוא היה מודאג בחודשים הקרובים. ומה אתנו, אדוני? אנחנו לא אירנים, אנחנו לא צריכים להיות מודאגים? אני בטוח שראש הממשלה חיכך ידיים ופשק שפתיים למראה מוצאי השבת האחרונה, כי לדידו ודאי מה שכל כך הפחיד אותו, המחאה של הקיץ הקודם, של השנה הקודמת, הולכת כביכול ומתפוגגת, והוא רואה את האנשים האלה עייפים. וכל כך חבל שהוא לא מבין שהאנשים האלה הם העוצמה הטבעית של מדינת ישראל, והם היו יכולים להיות הסיכוי הבא. אבל הוא בחר בדרך שבכל מונרכיה, אפילו לא קונסטיטוציונית – בוחרים וסוגרים את הדברים בבית ומצפצפים על הציבור, אדוני. כמה פעמים צריך להגיד במקום הזה שמסים עקיפים זה רע ומסים ישירים זה טוב, מסים עקיפים זה לא צודק ומסים ישירים זה צודק, מסים עקיפים זה רגרסיבי ומסים ישירים זה פרוגרסיבי? כמה פעמים צריך להגיד את זה? לכן, גם נמאס – חברתי זהבה גלאון נתנה כמה טיפים לממשלת ישראל, ואת מדברת כמובן לאוזניים אטומות ולב ערל. אנשים לא רוצים לשמוע את זה, כי אפשר לסגור את הדברים, חברת הכנסת גלאון, פה בבית, בתוך הקואליציה. משלמים לפלוני ומשלמים לאלמוני וגומרים את העניין. וחבל. אבל יש דבר שלא מובן לראש הממשלה: מחאה איננה תכלית בפני עצמה; היא צריכה להבשיל ולהגיע למיצוי פוליטי. ואני רוצה להזכיר לממשלה הזאת, ואל תשכחו לעולם, את מרגרט תאצ'ר בשנות ה-80 בבריטניה, כשהתנהלו בדיוק, על חוט השערה, אותה התנהלות שהקואליציה הזאת מתנהלת בה. בסופו של דבר, הציבור סילק את זאת שרצתה להטיל מס גולגולת על הציבור, שעשתה הכול נגד הרוב ולטובת המיעוט הקטן, אותו מיעוט שחברתי כינתה אותו "הפרוטקציוניסטים", "הטייקונים", מי שמושל בכיפה באופן לעומתי לשאר הציבור. ומי שלא יזכור את זה, הוא ייווכח בפעם הבאה שהמחאה הזאת תבשיל ותגיע לתכליתה הפוליטית, והדבר הזה בדמוקרטיה מתבטא בתוך קלפיות. בדמוקרטיה כיכר תחריר, תודה לאל, בינתיים, יש כל שלוש וחצי, ארבע שנים, רק שהציבור ישכיל הפעם למצות את תחריר שלו. והתחריר שלו הבא זה לסלק ולהוריד את הממשלה הבאה, הקיימת היום, ולהביא לעצמו ממשלה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לסכם. <אילן גילאון (מרצ):> אני מסכם – – שתוכל להיות כזאת שמשרתת אותו, ולא ציבור קטן. כל פעם אני מסיים את הנאום שלי כאן על הבמה ואני אומר, אדוני, שבמציאות הכלכלית הישראלית כל הזמן פחות אנשים מקבלים יותר, ויותר מקבלים פחות. אז מקיאוולי כנראה מבקר הרבה במקומותינו, אבל בסופו של דבר זה יגיע לפתרונו, תאמין לי. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מזמין את יושבת-ראש מפלגת העבודה, אשר לה חמש דקות, ואחריה חבר הכנסת חנא סוייד, אשר – אתה יכול לדבר חמש דקות – – <חנא סוייד (חד"ש):> כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – או מי מסיעתך? אתה תודיע לי. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ודאי, ודאי. גברתי, בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מי מהצופים בערוץ הכנסת, שצופים בנו עכשיו, אכל ארוחת חינם ולא שילם? אני רוצה לדעת. מי בדיוק אכל ארוחת חינם ולא שילם? כמה מאזרחי מדינת ישראל אכלו ארוחות חינם ולא שילמו? אני רוצה לקרוא לכם קטע שכתבה בחורה עצמאית, שמפרנסת את משפחתה בקושי רב – מעמד ביניים קלאסי, למדה באוניברסיטה – טלי עוז-אלבו, קוראים לה. היא העלתה סטטוס ל"פייסבוק" שזכה לאלפי שיתופים, ולא בכדי. אני אקרא רק את ההתחלה: "היי, ביבי, מה שלומך? אני האזרח הקטן. מלבד היותי אזרח קטן אני גם מנהלת עסק לשיווק באינטרנט. אני פה רק כדי להגיד לך משהו קטן לגבי מה שאמרת אתמול – על אין ארוחות חינם. אז רק רציתי להגיד לך שמיום שסיימתי צבא, שזה בערך לפני 18 שנה, ותרמתי את חובתי למדינה באהבה, אני פשוט יושבת רגל על רגל ומחכה כל יום לשעה 13:00. למה? כי אני יודעת שאז תדפוק לי בדלת, ואני אפתח, ואתה תגיש לי את ארוחת החינם שלי". באמת, כמה אפשר ללעוג לציבור ולירוק בפניו? כמה אפשר? אחר כך בא כמובן הפירוט של הקושי להחזיק עסק קטן ובינוני, של הקושי להחזיק קורת גג, להחזיק רכב זול למשפחה אחת שמקיימת את צרכיה הבסיסיים בקושי רב עם שתי משכורות. מי לא מכיר את זה? מי לא מכיר את זה? עכשיו, בזמן הקצר שנותר לי אני רוצה להוסיף על עמיתי שדיברו כאן קודם ולהסביר מה זה מס צודק ומה זה מס לא צודק, מה זה מס חכם ומה זה מס טיפש. להלן מס צודק: מס צודק הוא מס פרוגרסיבי, שמוטל – שמטילים הרבה מס על מי שיש לו הרבה, מעט מס על מי שיש לו מעט, וכלום מס על מי שיש לו כלום. זה מס צודק וחכם, אותו מנגנון נפלא שהמציאה החברה האנושית כדי לקיים את עצמה, כדי לסלול כבישים, להקים בתי-חולים, לתת חינוך חינם, לתת בריאות לכול, ביטחון בגבולות, ביטחון פנים. בשביל זה יש מסים צודקים, שאיכשהו יחלקו את ההון לא לגמרי מחדש – העשיר יוכל להמשיך להיות עשיר מאוד מאוד – אבל יהיה איזה צדק בסיסי לכול. זה מס צודק. מס הכנסה, בעיקרון – בעיקרון – אמור להיות מס צודק. מה זה מס לא צודק? מע"מ הוא מס לא צודק, רגרסיבי, עקיף – הוא מוטל על כולם באותה צורה בדיוק; על אותו גביע "קוטג'", על אותו מכשיר טלוויזיה, ישלמו אותו מס גם שרי אריסון וגם טלי עוז-אלבו, שקראתי עכשיו את הסטטוס שלה ב"פייסבוק". ולא רק זה, לא רק שהם ישלמו אותו מס, אלא ככל שאתה עני יותר אתה תשלם יותר מס; ההיפך המוחלט ממס צודק. ככל שהכנסתה של משפחה קטנה יותר, כך היא תצרוך את כל הכנסתה, ותקנה בזה טובין בסיסיים כמו מזון, כמו דברים בסיסיים לילדים לבית-הספר וכן הלאה. ככל שאתה מרוויח יותר, אחוז יותר קטן מההכנסה שלך ילך להוצאות ולקניות. ולכן, ככל שתרוויחו פחות ככה תשלמו יותר מע"מ. זו דרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו – וצריך לשבח אותו על העקביות שלו – לקחת מעט ממי שיש לו הרבה, ולקחת הרבה ממי שיש לו מעט. איך הגענו אל הבור הזה בהכנסות, שראש הממשלה עומד עכשיו על ספו ואומר: תראו, יש בור; עד עכשיו הכול היה נפלא, אבל פתאום גיליתי בור ענק שנפער. איך נפער הבור הזה? באמצעות מתווה הרפורמה במס הכנסה, שיש לו אבא אחד ויחיד, וקוראים לו בנימין נתניהו. הוא המציא את המתווה הזה, הוא הגה אותו, הוא ייסד אותו, הוא העמיק אותו ביתר שאת בשלוש השנים האחרונות. וכולם אמרו לו להפסיק. לא אני, לא הסוציאל-דמוקרטים. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר אמר לו, כלכלני ה-OECD ישבו בוועדת הכספים ואמרו: אתם השתגעתם? מה זה המתווה הזה ברפורמה במס? אתם פוגעים בהכנסות המדינה. והנה, הפלא ופלא – בור, הוא גילה בור. 30 מיליארד שקלים עלה המתווה ברפורמה במס. מי נהנה ממנו? 50% מהשכירים לא נהנו ממנו כי הם לא מגיעים לסף המס, מעמד הביניים נהנה ממנו בכמה עשרות שקלים אבל שילם את זה בריבית דריבית על תשלומי בריאות שעלו ביותר מ-100% – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <שלי יחימוביץ (העבודה):> על חינוך. ועכשיו יש בור. מי ימלא אותו? האם מי שקיבלו ארוחות חינם ימלאו אותו? חס וחלילה. חס וחלילה. מי ששילמו את ארוחות החינם מתבקשים שוב לבוא ולמלא את הבור. זה צודק? זה כלכלי? זה מוסרי? יש לזה איזו תכלית חוץ מלהעמיק פערים עד אין-סוף ולפורר את החברה הישראלית? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זהו? נגמר לי הזמן? <היו"ר ראובן ריבלין:> הזמן המוגבר נגמר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אז משפט סיום אחד, ברשותך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. נא לסכם. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתמול בערב היתה תקרית קשה, שבה לשמחתנו ולגאוותנו צה"ל וכוחות הביטחון הפגינו יכולות מדהימות וסיכלו אותה כליל בלי אבדות בנפש לכוחותינו. מאיפה באות התעצומות האלה, של אנשי השב"כ, של טייסי חיל האוויר, של חיילי השריון והחי"ר? מאיפה הן מגיעות? יש קשר ישיר בין הדבר הזה לבין הביטחון שלנו. מאיפה מגיעה הנכונות לחרף את נפשם? מאיפה מגיעה המצוינות? היא מגיעה ממערכת חינוך שמגדלת את ילדיה; היא מגיעה מהורים שמוכנים שהילדים שלהם ילכו לצבא. היא מגיעה מחיילים שמוכנים לחרף את נפשם בגלל ערבות הדדית, בגלל תחושת סולידריות. כל הדברים האלה מפוררים את תחושת הסולידריות, את הערבות ההדדית, ולכן גם פוגעים מאוד במדינה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. תודה רבה. חבר הכנסת חנא סוייד, גם לו חמש דקות, על-פי החלטת סיעתו, ואחריו – דב חנין. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, התוכנית הכלכלית של הממשלה, שהוצגה בפנינו כאן, היא אופיינית לחשיבה ולאידיאולוגיה ולדוקטרינה הניאו-ליברלית, שבה כאשר יש האטה, המשמעות היא צעדי צנע. וזה בניגוד, כמובן, לגישה החכמה, שדווקא בתקופה הזאת צריך הרחבה וצריך להשקיע יותר; צריך שהממשלה תהיה נדיבה יותר כדי לעורר גל הדף ותגובה אפקטיבית ובונה לבעייתיות ולהאטה. במיוחד כשהתוכנית שהוצגה בפנינו מדברת בעיקר על צעדים רגרסיביים, שיפגעו כמעט אך ורק בשכבות החלשות וייטיבו – או לא יפגעו כלל – עם השכבות החזקות. זו המשמעות הפשוטה ביותר של התוכנית הכלכלית שהוצעה כאן. העלאת מע"מ של 1% לכולם זה מס רגרסיבי, זה מס טיפש, זה מס לא חכם, שיפגע בעיקר בשכבות החלשות. אדוני היושב-ראש, מה שר האוצר חסך מאתנו כשעמד כאן על הפודיום והתפאר כל הזמן בחוכמה של המדיניות הכלכלית של הממשלה? אפילו תקציב דו-שנתי, שאמרו שזה יפתור בעצם את כל הבעיות של התקציב במדינה. אחריות פיסקלית ומוניטרית. קופה – אמרו שתהיה קופה בצד לזמן שתהיה האטה. עכשיו, כשהגיעה סכנה של האטה – ודיבר כאן סגן השר על חשש ממה שיקרה באירופה; לא על דברים שקרו, אלא על חשש של מה שיקרה באירופה, וכבר הקופה האלטרנטיבית הזאת התאדתה והוא דורש מהציבור שישלם את המחיר. טענות על פרויקטים מרעידי אדמות שעדיין לא התחילו – חינוך חובה וטרום-חובה ופרויקטים של תחבורה שיסתיימו ב-2017 ו-2018. עוד לא התחילו להשקיע בהם, הממשלה מתפארת כל הזמן בפרויקטים האלה, וכבר בדפיקה הראשונה – כבר רוצים מהציבור שיממן את כל הדברים האלה. הממשלה בעצם סיפקה מטריות כאשר היה יבש, כאשר היתה שמש. כשעכשיו התחיל לטפטף אז אומרים: תביאו את המטריות, תביאו את המטריות. זו מדיניות כלכלית טיפשית. ואנחנו, כשדרשנו תקציבים כל הזמן, אדוני היושב-ראש, אמרו: תשבו בשקט, תראו מה שקורה באירופה. תשבו בשקט, מה אתם מדברים? אנחנו לא משוגעים כמו האירופים. עכשיו אומרים לנו: או, כמו אירופה, כולנו כמו אירופה. אני רוצה לנצל את הזמן שלי, אדוני היושב-ראש, ובקצרה להצביע על שלושה מחדלים של המדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת. דבר ראשון שמדובר הרבה זה להיטיב עם העשירים ולהכות בשכבות החלשות. הממשלה הזאת המשיכה במדיניות הזאת. היא לא התחילה בה, אבל היא המשיכה בה. הנקודה השנייה – בעצם זה מחדל אסטרטגי, הייתי אומר: שליש מכוח העבודה במדינת ישראל מובטל, מנוטרל. הוא מחוץ לאופק. איך אפשר באמת לבנות כלכלה שמתפתחת כל הזמן, בת-קיימא, מה שנקרא, כשיש לך שליש של כוח העבודה מחוץ למעגל העבודה? ואני מדבר על הערבים, ואני מדבר על החרדים. אי-אפשר. מה, כל יהודי הוא סופרמן? הוא יכול לייצר במקום עוד שניים-שלושה? הוא לא יכול. אם אתה לא נוקט צעדים בשביל להכניס 20% מהאוכלוסייה, כמו האוכלוסייה הערבית, שמשוועת לעבוד, אם אתה לא עושה צעדים להכניס אותם למעגל העבודה, אתה טיפש כלכלי. זה לא יכול להיות. זה לא יעבוד. ונקודה שלישית, אדוני היושב-ראש, זה העניין של להוציא 8%–10% מהתל"ג על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל מלחמה. זה דבר לא בר-קיימא. עכשיו, אני אומר לכל חברי הכנסת – יבואו יגידו כאן: יש כסף, וזה – כל מי שלא יגיד את המשפט הזה, שעם הוצאות ביטחון כאלה אי-אפשר להמשיך ככה, הוא בעצם משחק אותה. שר האוצר לפעמים אומר: צריך לקצץ בביטחון, אבל הוא דווקא דוגל במדיניות ובצעדים שהם ההיפך הגמור מכך: המשך כיבוש, המשך התנחלויות. הוא נותן כסף איפה שלא צריך את הכסף הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <חנא סוייד (חד"ש):> ולכן אני חושב שבמחדלים האלה יש בעיה מבנית בכלכלה הישראלית, שאי-אפשר לצאת ממנה, והתוכנית הכלכלית הזאת לא תועיל. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין את דב חנין, שלרשותו רק שלוש דקות, ואחריו – עפו אגבאריה, ואם לא יהיה – חבר הכנסת יצחק הרצוג. מי שלא יהיה נוכח, זכות הדיבור שלו מתבטלת. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני שר המשפטים, עמיתי חברי הכנסת, שתי מלים שגורות לאחרונה בפיו של ראש הממשלה: יוון ואירן. על אירן עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר היום, אדוני היושב-ראש, אבל אני רוצה קצת לדבר על יוון, כי כנראה ראש הממשלה התקנא בדוגמה של יוון והחליט להעתיק אותה לישראל. הרי מה קרה ביוון? ביוון היתה ממשלה שהונתה את האזרחים, שיחקה עם המספרים ובסופו של דבר הובילה את המדינה לגירעון מאוד עמוק. זה מה שקרה. והגירעון הזה בסופו של דבר התגלה, וראש הממשלה אכן, באמת בצדק, מפנה אותנו לדוגמה היוונית, רק – כשהוא מפנה אותנו לדוגמה היוונית הוא צריך להסתכל היטב במראה, ולראות את דמותו שלו, כי מי שייצר את הגירעון, מי ששיחק עם המספרים, מי שבמשך שלוש שנים סיפר לנו שהמצב נפלא וישראל היא פשוט יוצא מן הכלל מעולה בתוך עולם של כאוס כלכלי, זה ראש הממשלה ושר האוצר בממשלתו. ועמיתי חברי הכנסת, התמונה שמתגלה לעינינו היא באמת תמונה מדאיגה. יש גירעון גדול שהממשלה יצרה; היא יצרה אותו בהתלהבות, אפילו הביאה לנו לכנסת חוק העמקת גירעון וניסתה לשכנע אותנו שאולי אימצה אג'נדה שמאלית, מתוך ניסיון לבלבל את הציבור. השמאל כמובן לא תומך בהגדלת גירעון, השמאל תומך בשינוי סדר העדיפויות ובהוצאת הכספים למטרות חברתיות ולא למטרות אחרות. הממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהטבות מס חסרות תקדים שהיא לאורך שנים נתנה לעשירים ולאמידים ולטייקונים – – <מאיר שטרית (קדימה):> דב, אתה כנראה לא תמכת, אבל פה כן תמכו. <דב חנין (חד"ש):> אני לא תמכתי, ודאי. אני לא תמכתי. אני מדבר בשם השמאל שאני מכיר. <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <דב חנין (חד"ש):> – – והממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהטבות כספיות חסרות תקדים – הטבעה בפועל של ההתנחלויות בכספים בצורות שונות ומגוונות. הממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהגדלת התקציבים הצבאיים, ואכן, כשלא הולכים לשלום וכשלא מייצרים תהליך שלום, ודאי שמגדילים את התקציבים הצבאיים. ולכן הממשלה הזאת מציעה לנו היום מהלך אחר. ומה היא מציעה לנו? היא מציעה לנו את אותם דברים: להמשיך להטביע את ההתנחלויות בכספים – הנה, אנחנו שומעים על כל כך הרבה כסף שאפשר להשקיע באוניברסיטה החדשה באריאל. אני שומע שאפשר אפילו לתת כספים חדשים למלונות בהתנחלויות – שאין כל כך, אבל יבנו אותם וישקיעו בהם הרבה כספים, ואז יהיו גם מלונות בהתנחלויות. הממשלה מציעה גם הטבות חדשות לטייקונים – הרווחים הכלואים; אנחנו נדבר על כך בהמשך היום. היא מציעה בכל זאת איזו התמודדות עם הגירעון, וההתמודדות עם הגירעון היא על חשבון העם בישראל. העם בישראל יצטרך לשלם יותר מע"מ. כל קולות המחאה החברתית נשכחו כבר מהם לחלוטין; הם שכחו, או אולי לא שמעו או אולי לא הקשיבו מלכתחילה למסר החזק והברור שאמר: להוריד מסים עקיפים שבאופן רגרסיבי מכים בכולם ולהעלות מסים ישירים שמכוונים לאוכלוסיות עשירות ואמידות. הממשלה הזאת מתעקשת להראות לציבור בישראל שהיא הולכת בדיוק בכיוון ההפוך ממה שהעם דורש. העם דרש צדק חברתי, ביבי נתניהו ישכנע אותנו שצדק חברתי יהיה כאן רק אחרי שהוא ילך. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין, שעמד בזמן. חבר הכנסת אגבאריה – אינו נוכח. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – אבישי ברוורמן. זמנך, חבר הכנסת שטרית, הולך ומתקדם. <מאיר שטרית (קדימה):> הזמן שלי הולך ונגמר. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אין ספק שהממשלה יודעת לחזור על אותה מנגינה בדיוק, ולחזור על מנגינה בדיוק – בסופו של דבר אתה מרדים את הקהל. זה בדיוק מה שקרה כאן. המנגינה היתה לא המנגינה של השבוע, אלא מנגינה של חודשים שאמרה שהכול טוב, יש הרבה כסף, מלאו אסמינו בר, שבע השנים הטובות, וכל מיני סופרלטיבים נפלאים אחרים על ה-OECD ועל דירוג האשראי, וכל כיוצא בזה, כאשר היום אנחנו יודעים, ויועציו של שר האוצר לא מכחישים את זה, שכבר לפני ארבעה חודשים הם ידעו שיגיע הרגע שהם יצטרכו להגיע עם קיצוץ תקציבי, אבל הם העדיפו, ברשלנות, באטימות ובחוסר אחריות, להתעלם מהמידע הזה, להתעלם מהעובדות האלה, מכיוון שהם רצו לחצות את מחאת הקיץ, אדוני היושב-ראש; הם רצו לחצות אותה בשלום ופחדו לפתוח את הנושא לדיון ציבורי. עכשיו, זה כמו רופא; שר אוצר וראש ממשלה הם כמו רופאים, אם הם רואים גידול, חס וחלילה, או מחלה שמתחילה להתפשט, הם צריכים לטפל בה לאלתר, ולא לתת לדבר הזה לדמם במשך חודשים שלמים. וכך הגענו עד הלום, לחבילת גזירות שבסופו של דבר לא מציגה אלטרנטיבה אמיתית הגיונית למצוקות הכלכליות והחברתיות של מדינת ישראל. ראשית לכול היא משיתה מעמסה ניכרת, מכבידה ביותר, על סל ההוצאות המשפחתי, כשזה ברור שסל ההוצאות המשפחתי אצל משפחה עם הכנסות נמוכות יותר – העובדה שאתה משית מיסוי עקיף על סל ההוצאות הזה מעלה את ההשתתפות של המיסוי בסל ההוצאות המשפחתי. צעד אנטי-חברתי בעליל. אני די מופתע מסגן שר האוצר, שהוא נותן למהלך הזה ברכה, ממפלגה שלכאורה נתפסת חברתית. אני חושב שגלגול העיניים הזה לשמים, הגיע הזמן שיסתיים. זה לא יכול להימשך כך. זאת אגדה. לאחר מכן, כמובן, באופן מתעלם לחלוטין מכללים בסיסיים של כלכלה ומשק וחברה בריאה – משיתה הממשלה כאן שורת החלטות נוספות שיש בהן כדי לעקר, א. את היכולת לקחת עובדים לעבודה, בניגוד למגמה של עליית האבטלה, שאנחנו קוראים עליה ושומעים עליה כבר כמה זמן; ב. את היכולת לעודד עסקים לצמוח. להיפך, כל ההכבדה בכל מה שקשור למיסוי המעסיקים היא בלתי אפשרית, ולחלופין, מבחינה זאת, היה נכון הרבה יותר להטיל מס חברות, אדוני היושב-ראש. מס חברות בא אחרי שהחברה מרוויחה. היה אפשר להעלות את מס החברות בכמה אחוזים במקום החבילה המוצבת כאן בפנינו, אבל יש אמונה, שמוביל אותה בנימין נתניהו, בתפיסת עולם כלכלית-חברתית שנמצאת במחלוקת אידיאולוגית ופילוסופית קשה מאוד בכל העולם, ומגיעה עד הלום, והטענה השטחית הפופוליסטית שנועדה אך ורק להפחיד, שנקראת "יוון", היא טענה שרחוקה מן המציאות, והיא איננה הטענה הנכונה, עובדתית ומעשית, כשזה בא למשבר שאנו נמצאים בתוכו. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <יצחק הרצוג (העבודה):> קודם כול, הכלכלה הישראלית, אדוני היושב-ראש, במצב סביר, אבל מה שעושים כאן היום זה פגיעה בוטה, חריפה וחמורה גם במעמד הבינוני, גם באנשים העובדים וגם באלה שידם אינה משגת, והגיע הזמן שהכנסת תדע לומר לא לממשלה הזאת, לשלוח אותה הביתה וללכת לבחירות. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, הלוא הוא בוז'י. עמיר פרץ, אני רוצה להזכיר לו מראש שכמה שאני אהיה ליברלי עם השעון, אתה במסגרת של שלוש דקות, גם אם הן שלוש דקות של עמיר פרץ. זה לא קל. לא קל. <עמיר פרץ (העבודה):> הערת אזהרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הערת אזהרה. ואותה הערה כבר לברוורמן באופן אוטומטי. <עמיר פרץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, א. אני מצטער על כך שסגן השר איננו; בכל זאת הוא הציג פה את העניין. אבל – מה קורה פה? <שלמה מולה (קדימה):> דרך אגב, למה שר האוצר או סגן שר האוצר לא נמצאים? <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא לא מחויב. מה אני יכול לעשות, חבר הכנסת? <עמיר פרץ (העבודה):> תוריד לי את זה. זה לא על חשבוני, מה שאתה מפריע לי. <שלמה מולה (קדימה):> אני אתן לך את הדקה שלי. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. רבותי, אני מתחיל את השעון מההתחלה. <עמיר פרץ (העבודה):> שימו לב מה קורה פה, במדינת ישראל, ולמה הממשלה כל כך זחוחה ומרגישה שהיא יכולה לצפצף. למה הדבר דומה? אדוני היושב-ראש, אבא שלי, זיכרונו לברכה, סיפר לי סיפור; הוא סיפר לי על מלך שמלך במדינה מסוימת, שהחליט לעשות כמה פרויקטים, איזה ארמון פה, ארמון שם, לתת קצת למקורבים. הוא אמר לשר האוצר שלו: לך תגזור מסים על העם. הוא הטיל עליהם מסים. חזר, הוא שואל אותו: איך הציבור מגיב? הוא אומר לו: הם מפגינים, הם צועקים. אומר לו: באמת? לך תגזור עליהם מסים נוספים. חזר, אמר לו: נו, איך הם מגיבים? אומר לו: הם עוד פעם צועקים, הם עוד פעם מפגינים. אמר לו, לך תגזור עליהם שוב הפעם מסים. חזר, אומר לו: נו, פתאום הם שקטים, והם אפילו מחייכים. הוא אומר לו: זה מצב מסוכן. זה המצב שאין להם מה להפסיד. אין להם מה להפסיד, ולכן אני עכשיו צריך להיזהר מהעם. בוא נראה מה אנחנו עושים, לתקן את אותן גזירות שאנחנו מטילים על הציבור. באמת, באמת אני אומר לכם, אל תפרשו את העובדה שההפגנות במוצאי-שבת היו כל כך קטנות. אל תפרשו את העובדה שאין לכם, בפתחי הכנסת עכשיו, אנשים ששובתים רעב ומאהלים על כל תרופה שחסרה. הפרשנות שלכם איננה נכונה. התגובה הזו של הציבור, יש לה רק שתי אפשרויות: האחת, שהציבור מאס בכם ואיננו מאמין שאתם מתכוונים לתקן; או שבאמת הציבור הגיע לכדי ייאוש כל כך גדול, כל כך גדול, שאין לו הכוחות, ברגעים האלה, לבוא ולהפגין. אבל, חברי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בירושלים היו אומרים: תלו אדם – פִּרפר, פִּרפר, עד שהתרגל.  <עמיר פרץ (העבודה):> אוי ואבוי. אני אפילו לא מעז ללכת כל כך רחוק עם הממשלה הזו. אבל אני פונה לראש הממשלה ולשר האוצר, אולי לשר המשפטים, שהוא איש נאמן – כשמו כן הוא – אדוני שר המשפטים, אולי הוא יעביר את הדברים כלשונם. אני פונה אליכם ואומר לכם: העובדה שהיו רק מעט אנשים בכיכר במוצאי-שבת, זה לא מפני שנוספו דירות; העובדה שהיה מספר אנשים מצומצם, זה לא מפני שנוספו תרופות – בדיוק ההיפך. אני פונה ואומר, אין דבר מקומם יותר מאשר המשפט הזה של ארוחות חינם. חוזרים עליו ונחזור עליו, כי הוא מבטא משהו. אדוני ראש הממשלה, אילו היית מזמין אותי ואת תושבי שדרות ותושבי אופקים ותושבי קריית-שמונה להשתתף אתך בארוחה הזו, שאתה מדבר עליה, היינו מוכנים גם לשלם. אבל לא ייתכן. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> גם באקה. <עמיר פרץ (העבודה):> גם באקה-אל-ע'רביה לא השתתפו. גם אנשי שכונת הקטמונים לא השתתפו. לא ייתכן שיש קבוצה מסוימת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <עמיר פרץ (העבודה):> – – שמשתתפת, אני מסיים, משתתפת בארוחה בכל שלוש המנות, במנה הראשונה, העיקרית, ובסופו של דבר גם מקבלת את הקינוח. כשמגישים את החשבון, מגישים את זה לאוכלוסייה, שכלל וכלל לא היתה בסביבת החדר. לכן, הגיע הזמן, אם חלוקת הנטל – חלוקת נטל צודקת על אלה שמסוגלים לשאת בנטל. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת, פרופסור אבישי ברוורמן – גם לרשותו עומדות שלוש דקות. אחריו – גאלב מג'אדלה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר לשעבר שר המשפטים יעקב נאמן, צר לי שמדינת ישראל היום מובלת על-ידי ראש הממשלה ושר האוצר באידיאולוגיה לא נכונה. אבל מה קרה? האידיאולוגיה הזו – – – <שלמה מולה (קדימה):> לא שומעים אותך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תעלה את זה. אני אוסיף לך את הדקות. <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה רבה. אני חושב שראש הממשלה, האידיאולוגיה שלו פשוטה מאוד – להוריד מסים לעשירים; זה יביא את המשק לצמיחה. לצערי, זה לא קרה בארצות-הברית, זה לא קרה בעולם, וזה לא קרה בישראל. לכן אנחנו המדינה האי-שוויונית ביותר במערב. לצערי, ארצות-הברית יותר אי-שוויונית, אבל אצלנו יוקר המחיה גבוה מיוקר המחיה בארצות-הברית ואירופה. לכן פרצה המחאה החברתית, וזה לא משנה – כמו שאמר חבר הכנסת פרץ ואמרו אחרים – המספרים. הציבור מבין, סוף כל סוף, שהוא לא מקבל את פירות הצמיחה. ואז אמר ראש הממשלה, אני אתקן, אעשה תיקון. את ההגה הזה, שהוא הוביל, הוא אמר, אני אשנה אותו. אז באה המכה השנייה – הניהול הכושל, יחד עם האי-רצון לשנות את האידיאולוגיה. אמרנו, כן, בכל זאת אנחנו נדאג שוועדת-טרכטנברג – ועדת-טרכטנברג מציעה לנו פתרונות מסוימים למען העם, ואז בא הניהול הכושל ביותר של שר האוצר מזה שנים. כאן ישבנו והתווכחנו, ואמרתי לשר האוצר אז, תקציב דו-שנתי, יש מכאן ויש מכאן. אבל בא שר האוצר, דוקטור לפילוסופיה, ואמר: ישראל היא המדינה היחידה בעולם, היא אור לגויים, ואנחנו נאמץ, יחידים בדורנו, תקציב דו-שנתי. מדוע? כי בכך נלמד את העולם, והם מתדפקים על דלתנו. לא יהיה לנו גירעון, אנחנו נשלוט בדיוק בכל דבר, מפני שאותם חברי כנסת הם לא אחראים, אבל אני אשלוט בשרים. מה קרה? הם נרדמו בשמירה. אם היינו מאמצים, ידידי היושב-ראש, את אותו חוק שאתה זוכר, אשר גדליה גל ניסה להעביר, שגם יהיה דיווח רבע-שנתי, כל ארבעה חודשים, בוועדת הכספים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק אולי במה שאתה אומר, אבל היית שר באותה ממשלה שאישרה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> עכשיו אני אומר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אה, בסדר. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני רוצה לציין את העובדה הזו, אדוני היושב-ראש. אמרתי לו אז, ניתן לזה גיבוי, אבל אתה תבין, יש פה סכנה גדולה; אתה תשלוט בקופה? ושר האוצר אמר, סמוך עלי. הניהול הכושל ביותר הביא בשני תחומים, דבר אחד – תחזיות. אמרנו לו כאן, אמרנו לו בוועדה: אירופה הולכת להתפרק. אנא אל תיתן ל-2012, 2013 תחזיות של גידול כזה, לא יהיו לך הכנסות ממסים. סמוך עלי, אני מנהל. תקציב הביטחון, כשבא טרכטנברג ושאלנו: מאיפה הכסף? אמר לנו שר האוצר, אני מקצץ בתקציב הביטחון, והיתה פה דרמה בין שר האוצר ושר הביטחון; לא אתייחס איך שני השרים הבכירים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – דיברו האחד על השני. אבל מה היה? שר הביטחון לא סופר את שר האוצר, וההוצאות האלה גדלו. עכשיו קרה – האידיאולוגיה עם הניהול הכושל. מכיוון שראש הממשלה לא מאמין בשינוי ההגה ב-180 מעלות, הוא אמר ליושב-ראש ועדת הכספים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – בוא נעשה תיקונים קטנים; אבל אני לא אשנה את האידיאולוגיה שלי, המעמד הבינוני ישלם מסים עקיפים, הקבוצות החזקות לא יקבלו את המסים, כי הן מובילות את המשק. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אנחנו בעד עסקים, אנחנו בעד עסקים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – אנחנו בעד שינוי, ועל זה, על זה, תהיה מערכת הבחירות הברורה, כשהעבודה יש לה עמדה אחת ברורה והליכוד – עמדה שנייה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, גם לרשותך שלוש דקות, ואחריו – לאורי אריאל, ואם לא יהיה נוכח – לחברת הכנסת מירי רגב, ואם לא תהיה נוכחת – חבר הכנסת מאיר שטרית. למה, עפו, לא היית פה בזמן? מה אני אעשה? לא אשאיר את אום-אל-פחם בלי שיהיה לה נציג בדיון הזה, אבל יחד עם זה, חברים, תהיו באולם, אל תבואו אחרי זה. באופן חד-פעמי אני – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אדוני השר, חברי פרופסור אבישי ברוורמן, אני מציע לך שנדבר ישירות אל שר האוצר-על, שזה ראש הממשלה. אמרתי את זה כאן פעם אחת, אני לא אוהב לחזור על הדברים: אִלְלִי בְּיִקְדַרְש לִלְגַ'מַל בּיעֻצְ' אל-בַּרְדַעַה – צריך לקרוא לילד בשמו. זו מדיניות של ראש הממשלה מאז ומתמיד, הוא עקבי בה – איך אמרה היושבת-ראש לפניך? שלזכותו ייאמר, הוא עקבי באידיאולוגיה שלו. לכן, בוא נקרא לילד בשמו, זו מדיניות של ראש הממשלה. עכשיו אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, וצר לי שלא שר האוצר כאן ולא סגנו, שמצטיין לאחרונה בהופעה בכנסת. אפשר היה להביא לצמיחה, אדוני היושב-ראש. אולי תטיל – תבקש מהממ"מ שיביאו לנו, לכנסת, נייר: מאיזה שיעור צמיחה תיהנה החברה הישראלית אם השר-על, ראש הממשלה, יבנה 8,000 כיתות לימוד ביישוב הערבי, החסרות היום, והן נמצאות בשכירות בבניינים לא ראויים. לא צריך להסביר לך, אתה בא מתוך הכפר – כל מעגל העובדים בתחום הבנייה מקבל תנופה אדירה. אחרי זה, איזה שיעור צמיחה יהיה לחברה הישראלית ולמדינה כאשר לפי מדיניות הממשלה, חס וחלילה, יקלטו 11,384 מורים ומורות בכירים, מחזיקים ב-.Ed.B ביד, יושבים בבית יותר משש ושבע שנים, על לא עוול בכפם – למה למדו ארבע שנים, עבדו קשה, למדו קשה בשביל התעודה. 11,384, לפי נתון של משרד החינוך. איזה צמיחה, אדוני היושב-ראש – אין כאן מישהו מהאוצר, לכן אני פונה אליך – מאיזה צמיחה ייהנו החברה הישראלית והמדינה מכך שנכנסים למעגל העבודה 11,384 מורים ומורות. אני עכשיו לא מדבר על החינוך, לא מדבר על כל הדברים מסביב, מדבר כלכלית נטו – איזה צמיחה יביאו. ועשרות אלפי אקדמאים שלא נמצאים במעגל העבודה. הממשלה רוצה צמיחה? רוצה להתמודד עם האבטלה? הנה, בבקשה, יש לה אתגר. אנחנו אומרים לה את זה כבר שלוש שנים. אבל זאת ממשלה אטומה, זאת ממשלה שמגדילה את הפערים, זאת ממשלה שעובדת בניגוד ל-OECD, זאת ממשלה שלא סופרת ואין בסדר-יומה האוכלוסייה הענייה; כמעט 40% מאוכלוסיית המדינה מתחת לקו העוני, אדוני היושב-ראש. כמעט 40% מאוכלוסיית המדינה מתחת לקו העוני. זאת ממשלה עשירה עם עם עני; ממשלה חזקה עם חוסן חברתי רעוע מאוד. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר – תראו, סגן היושב-ראש, איך מדייק בזמנים בדיוק. תודה רבה. מהסיעה הודיעו לי שאריה אלדד יחליף את אורי אריאל, לכן אני מקדם אותו. מי מסיעתכם מדבר חמש דקות? כי אורי אריאל היה רשום. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אורי אריאל אמור להגיע, אני לא אגזול את מקומו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. הכנסתי אותו לסוף כי אתה היית בסוף. בבקשה, חבר הכנסת אלדד, שלוש דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, באה הממשלה ואומרת לנו: יש חור שחור, יש בור בתקציב, חייבים למלא אותו. אני מבין את הממשלה, אני בעד תקציב מאוזן, אני לא חושב שצריך לחיות בגירעון. אבל באה הממשלה ואומרת לנו: נוסיף 1% למס הכנסה, נוסיף 1% למע"מ, בקושי תרגישו. 1%, מה יקרה? אבל לפני שבאים להטיל מסים על אלה שמשלמים, אולי ראוי להעמיק את הגבייה אצל אלה שאינם משלמים. מן המקובלות והידועות שגביית המסים במגזר הערבי ירודה מאוד, גם בארנונה, גם בביטוח לאומי, גם במס הכנסה. מחקר של ד"ר רפיק חאג' מאוניברסיטת בן-גוריון מדבר על ארנונה, מדבר על כך שגביית המסים הנמוכה הזאת איננה צעד נגד המדינה, כי הם מתנגדים למדינת ישראל ולכן לא משלמים מס; זה לא צעד של התרסה – גם לצורכיהם שלהם, בעיריות, ברשויות המקומיות, רק 19% משלמים ארנונה במגזר הערבי, לעומת 54% במגזר היהודי. 52% מתקבולי הביטוח הלאומי משולמים לערבים, כשהם כ-20% מהאוכלוסייה, אבל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדמה לי שאחוז הגבייה של הארנונה בציבור הערבי בשנה הזאת ובשנה הקודמת עלה בצורה – – – <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> יכול להיות, אני מקווה. אני ראיתי את המחקר של ד"ר רפיק חאג', וזה היה ההסבר שלו. יש לו גם צעדים: הוא מדבר על חינוך, על הסברה. אם תאמרו, באמת, שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, עניים מרודים – אפשר להציע לממשלה לעשות צילום אוויר בכמה רשויות מקומיות, ללכת רק על בתים מעל 500 מ"ר, ולראות אם בעליהם משלמים מס. טיעון אחר להסברת הגבייה הנמוכה היה: אין כתובת. שולחים מכתב מביטוח לאומי, ממס הכנסה, מהעירייה – אין כתובת לבתים. שמעתי את הטענה הזאת לפני שלוש שנים, ולפני שנתיים תיקנו תיקון לחוק, לפקודת הרשויות המקומיות, שאומר: לכל רחוב יש שם ולכל בית יש מספר. מה קרה עם זה? שאלתי את שר הפנים, קיבלתי תשובה לפני שבוע, אחרי שנתיים שהחוק נכנס – הוא אומר: באמת הוריתי עכשיו את המנכ"ל לתקן תקנות כדי לאכוף את החוק הזה. שנתיים היתה הממשלה יכולה לוודא שיש כתובת ויש למי לשלוח. מס הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים – לא מצליחה לגבות. אבל פרופסור דן גלאי – בוועידת הנשיא דיבר פרופסור גלאי, שהוא דיקן בית-הספר לכלכלה באוניברסיטה העברית, והוא קורא להעמיק את הגבייה במגזר הערבי ובמגזר החרדי. הוא אומר כך: אני חושב שהם משתתפים יותר בעבודה, והסטטיסטיקה מסלפת. היא מסלפת כי לא גובים מסים ולא יודעים מה ההכנסה האמיתית. במס הכנסה נטשו את המגזר. אמר לי פעם מי שהיה נציב מס הכנסה: אנחנו לא גובים שם. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> הם מפחדים שיקבלו מכות. צריך להעמיק את הגבייה, עם כל הבעיות הגופניות שכרוכות בכך. זו לא סיבה לוותר, ולבוא למגזר האחר ולהגיד: אנחנו צריכים מכם יותר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לאריה אלדד. חבר הכנסת מאיר שטרית, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת אורית זוארץ. אחריה – יובל צלנר. יובל צלנר – – <יובל צלנר (קדימה):> פה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – גם נוכח. בסדר. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין ספק שהמדיניות של הממשלה, הכלכלית, קרסה טוטלית. כל מה שעמדתי על הבמה הזאת וצרחתי עד שיבש גרוני, על המדיניות העקומה, הקלוקלת, של הממשלה בתחום המסים – מוכיחה כי מה שאמרתי לפני ארבע שנים כמעט, אדוני, הכול נהיה אמת ונכון; העניים נהיו יותר עניים, העשירים נהיו יותר עשירים, והממשלה ממשיכה בשלה. עכשיו, כשהממשלה רוצה – החוק נקרא: חוק לצמצום הגירעון. הממשלה הגדילה את הגירעון, רק לפני פיזורה של הכנסת, ל-3.5% בשנה הבאה. אני התנגדתי להגדלת הגירעון הזה, אני מתנגד להגדלת הגירעון. כשמגדילים גירעון ל-3.5%, המעבר בין 3.5% ל-5% או 6% הוא הרבה יותר קל, הרבה יותר פשוט, ואני חושב שהממשלה לא צריכה להגדיל את הגירעון. מצד שני, היא לא צריכה להטיל על הציבור – כשהיא רוצה לצמצם את הגירעון היא עכשיו מטילה את כל הגזירות על הציבור. ואני שואל: ריבונו של עולם, מה, טחו עיניכם מראות? אתם לא רואים מה קורה בארץ? אתם לא רואים שאנשים בקושי גומרים את החודש, רוב האוכלוסייה? שכבות הביניים מתקשות לגמור את החודש, אני לא מדבר על העניים. ממדי העוני במדינת ישראל הגיעו ל-29% – ממדי העוני הגדולים ביותר ב-OECD. מדובר על אנשים עובדים; 34% מהאנשים מתחת לקו העוני הם אנשים שעובדים ולא מרוויחים מספיק כדי להתקיים. והממשלה עכשיו מטילה עליהם עול נוסף. נתניהו והממשלה מטילים מסים על האזרח, מגדילים את מדרגות המס גם לשכבות הביניים וגם לשכבות החלשות. לעומת זאת, לחברות – יוק. ואני שואל: ריבונו של עולם, במה דמן של החברות סמוק יותר? הממשלה הורידה את מס החברות, שעמד ב-1986, אדוני היושב-ראש, על 46%, ועומד היום על 25%. אני שואל, מה ההצדקה לזה? מה אסון יקרה אם יעלו את מס החברות – לא את המס על היחידים, את מס החברות – בעוד 3%-2%? זה נותן לממשלה הכנסה של 2.5 מיליארד שקל בשנה. למה לא להעלות את מס החברות ב-2%? אדוני היושב-ראש, אני אתן לך דוגמאות נוספות – שהממשלה יכולה לקחת משם כסף. המס על יצואנים. החברות היצואניות הן באמת מסכנות, רחמנות עליהן; הן משלמות מס הכנסה, אדוני – חברות ייצוא – בין 6% ל-12% – מקסימום. אם אתה מפעל ישראלי שלא מייצא, אתה מייצר תחליף יצוא, אתה מייצר משהו במקום להביא אותו מחוץ-לארץ – אתה משלם מס חברות רגיל. מה ההצדקה לזה? מה אסון יקרה אם יגדילו את מס החברות גם ליצואנים בעוד 5%? בעוד 10%? ייתן עוד 2.5 מיליארד שקל. עוד לא נגעתי באזרחים. והממשלה, לצערי, עושה צעדים ממש מזעזעים. מעלים את מס ערך מוסף ב-1%. מי ישלם את זה? חמשת העשירונים התחתונים משלמים כמעט 50% מהמס הזה. כל 1% מס זה 4.5 מיליארד שקל; חמשת העשירונים התחתונים ישלמו 2 מיליארד שקל. מה, עליהם מטילים את זה? הרי מדינת ישראל, במס ערך מוסף, במסים העקיפים שלה, הכי גבוהים, הכי גבוהים ב-OECD, ומס הכנסה שלה בין הנמוכים ביותר ב-OECD. הנכון ביותר הוא להפוך את הקערה, להעלות את מס ההכנסה ולהוריד את המע"מ. והממשלה הזו הפילה – אדוני, אתה היית פה – הפילו הצעת חוק שלי שהציעה לעשות מע"מ דיפרנציאלי לפחות על מוצרי יסוד, להוריד מע"מ ב-8%, כדי שלאנשים תהיה אפשרות לגמור את החודש. הממשלה הזאת, שאומרת שאין לה כסף ורוצה לגבות מהציבור מיליארדים – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מאיר שטרית (קדימה):> – – הממשלה הזאת, אדוני, יש לה 100 מיליון שקל לנסר בתים בגבעת-האולפנה. אני שואל, את הטמטום הזה, מה זה לנסר בתים? אנשים שפינו אותם מגיע להם פיצוי, צריך לבנות להם בית חדש, מה זה לנסר בתים? הממשלה הזו מנופחת, עם כמעט 40 שרים וסגני שרים; שהממשלה תיקח על עצמה חלק מהנטל, שתצמצם. שכל ישר, ושר ללא תיק מחזיק צוות של עשרות תקנים. בשביל מה? הממשלה הזו משלמת תשלומים קואליציוניים כל שנה, לשותפים קואליציוניים, של 2–3 מיליארד שקל לשנה – שיורידו את התשלומים האלה, זה פחות מס על הציבור. אבל כנראה הממשלה לא תעשה את זה, ברוב הקואליציוני יעבירו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> לכן אני אומר לציבור, חברים, תזכרו את זה, הבחירות מתקרבות. זה לא יעזור, אף אחד לא יכול לעצור את השעון, אדוני. אם הבחירות לא יהיו בפברואר-מרס, הן יהיו באוקטובר, והציבור יזכור את זה. ואם הציבור באמת רוצה לבחור ממשלה שתמשיך לענות אותו, אז אדרבה, איך אומרים? שייהנו ולא יבואו בטענות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. תעלה חברת הכנסת אורית זוארץ – רבותי, נא להקפיד על הזמן; שלוש דקות. ואחריה – יובל צלנר. <אורית זוארץ (קדימה):> אני אעשה את כל המאמצים לעמוד בלוחות הזמנים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חבר הכנסת, מר נתניהו, אני פונה אליך ושואלת: למה לא הגעת לכאן היום? למה לא מצאת לנכון להביא לכאן – ואני מאוד מכבדת את שר המשפטים, אבל אי-אפשר להטיל על כתפיך ואחריותך את כל הנושאים הכלכליים. ראש הממשלה, השר-על לכלכלה, כולנו מצפים ממך להגיע לכאן היום ולא רק כשאתה רוצה להתפאר בהישגיך ואתה עומד כאן על הפודיום ומדבר על תנופה והמראה ובלימה, אלא בעיקר כשאתה רוצה לקצץ; לבוא לעמוד מול הציבור, להישיר מבט ולומר בגלוי: נכשלתי. נכשלתי. כן, שר האוצר והשר-על לכלכלה, נכשלתם. אתם לא זקוקים לי שאבוא ואומר ואחדד זאת בפניכם. אני בטוחה ומקווה כי אוזניכם קשובות לחברי הקואליציה שלכם, הממשלה שלכם, שיוצאים בראש חוצות ומודיעים שהאחריות לכישלון היא שלכם, זועקים חמס כי גם אותם הצלחתם להוליך שולל. רק לפני שבוע – יש כאן ציטוטים של שר בכיר בליכוד: שלוש שנים אמרו שטוב, מה קרה? איך הגענו למצב שהוצג כל הזמן כטוב, טוב, טוב, טוב, ופתאום הוא רע מאוד? הגענו למצב שבו אנו נאלצים לעשות קיצוצים, להעלות מסים ולקבל מכה קשה בדעת הקהל והציבור. אני מצטטת את אחד השרים שלא הזדהה בשמו. כבוד השר, כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, האצבע המאשימה מופנית כלפי שר האוצר וראש הממשלה שהתפארו לאורך שלוש השנים האחרונות שמצבנו מצוין, והמשבר הזה לא היה צפוי, ונחת עלינו פתאום ביום בהיר אחד. התמונה, כבוד השר, כבוד היושב-ראש, שאני רואה, שונה במקצת. בשבוע שעבר, בדיון שהתקיים במעמד שר האוצר בוועדת הכספים של הכנסת על הגזירות שאתם מבקשים להטיל על הציבור ומבקשים מאתנו בכנסת הזו לאשר, נתתם הסברים מעוררי חרדה, מסמרי שיער, על כלכלות באירופה שהולכות ומתרסקות, למשל יוון וספרד. בדיון זה שר האוצר ובכירי משרדו הציגו תחזית עגומה ועננת משבר קשה וסערה שאנחנו עומדים בפתחה כתוצאה מהגירעון. היתה לי תחושת דז'ה-וו, נזכרתי בישיבה שהתקיימה בוועדת הכספים לפני כמעט שנה, בשלהי אוקטובר 2011, במעמד שר האוצר וצוות משרדו – זה היה בעיצומה של המחאה החברתית, ועדת-טרכטנברג ישבה על המדוכה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אורית זוארץ (קדימה):> וכך אמרת, מר שטייניץ, שר האוצר, ואני מצטטת מדבריך מהפרוטוקול: אני רוצה לומר לחברי הוועדה, כך אמר שר האוצר, בלי כחל ושרק, שהצלחנו בעקבות המשבר לחזור לצמיחה ולכן האבטלה נמוכה, אבל אנחנו מסתכלים קדימה לשנת 2012 – זה היה לפני שנה – בדאגה. אנחנו רואים סימנים בהחלט מדאיגים גם בכלכלת העולם ואנחנו רואים כבר השלכות על כלכלת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורית זוארץ (קדימה):> ספינת הכלכלה שלנו – פסקה אחרונה – וספינת התעסוקה שלנו לא התרסקה כמו שהיא התרסקה במדינות המערב בתוך המשבר. זה הצד החיובי, אמר שר האוצר, אבל אנחנו רואים את התעצמות העננים השחורים של הסערה מסביבנו – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אורית זוארץ (קדימה):> – – לא הגענו לחוף מבטחים, ההיפך מזה הוא נכון. ואני שאלתי – מתוך הפרוטוקול: האם תוכל לפרט את הצעדים? כבוד השר, עד עצם היום נותרתי ללא מענה. התוכנית הכלכלית שלכם קרסה והתמוטטה לנגד עינינו. אתם משיתים את מחיר הכישלון שלכם עלינו ועל אזרחי מדינת ישראל. אנחנו נתנגד לזה בתוקף ונילחם עד הרגע האחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. יעלה חבר הכנסת יובל צלנר, ולאחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. שלוש דקות. <יובל צלנר (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום שבת האחרון ראינו את הייאוש שפשה בעם בישראל. רק מעטים הגיעו לכיכר, ולצערי גם מעטים מהבית הזה. אבל, חברים, בואו לא נטעה, מיעוט המשתתפים לא מעיד על הקבלה של הגזירות הנוכחיות, הוא מעיד בעיקר על חוסר האונים ותחושת המיאוס מהבטחות. אנחנו במשכן לא יכולים להמשיך ולהיות מנותקים מרחשי העם. הבטחנו שוויון בנטל, וועדת קש"ב פורקה עוד לפני שפרסמה את המלצותיה. הבטחנו פתרונות דיור לצעירים – מחירי הדיור ממשיכים להאמיר. הבטחנו למצוא מזור ליוקר המחיה, והיום אנחנו מתבקשים לאשר העלאת מע"מ שתצמצם עוד יותר את ההכנסה הפנויה. חברים, הרזה לא יכול להמשיך לשאת את השמן, ואנחנו לא יכולים להמשיך לממן את מי שלא תורם. מעמד הביניים לא יכול לחפות על טעויות של הטייקונים חסרי האחריות והוא לא יכול לעבוד כפליים – עבור כאלה שלא משתתפים בכוח העבודה. הגזירות החדשות הן מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים לשאת, ואין בהן בשורה. אדוני שר האוצר לא נמצא פה, אז אני אקרא לו מפה ואני מקווה שהוא ישמע, אולי אדוני שר המשפטים יעביר את דברי. שר האוצר חייב להפגין מנהיגות מול תפיסות ניהול התקציב של פקידי המשרד. הגישה הנהוגה זה שנים של ניהול תקציב המדינה דרך החור של הגרוש, ולא מתוך משנה כלכלית סדורה ארוכת טווח, חייבת להשתנות. חייבים להיות יצירתיים לנוכח המציאות, חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, חייבים לשנות את סדרי העדיפויות. שאלו אותי לאחרונה: מה אתה היית עושה? כאילו הגזירות הן משמים, ואז הפתרונות שנזרקו לאוויר העולם הם נכונים. דיברו פה על מס העשירים, מיסוי קרנות ההשתלמות, העלאת מס החברות, מיסוי רווחי הון פרוגרסיבי. חברים, לא די בכך. חברי מאיר שטרית דיבר על הדיפרנציאציה במע"מ. מע"מ דיפרנציאלי יכול להיות גם בין חברות ליחידים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דב חנין. שי חרמש. שי חרמש, אתה עובר לסיעת בל"ד? <יובל צלנר (קדימה):> חברים, אני רוצה לדבר אתכם על אופציה של מע"מ דיפרנציאלי. שי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שי, אתה מפריע לחבר שלך, שי. <שי חרמש (קדימה):> סליחה. <יובל צלנר (קדימה):> אמרו לי שלעשות מע"מ דיפרנציאלי בין חברות ליחידים זה בלתי אפשרי. האם זה כך? תחשבו שניתן להטיל מע"מ דיפרנציאלי כאשר אנחנו מכירים רק ב-90% ממע"מ התשומות, באותו רגע מימשנו מע"מ דיפרנציאלי על חברות. זה פתרון פשוט ליישום ונכון למניעת פגיעה נוספת ומיותרת במעמד הביניים, כי צמצום האי-שוויון החברתי וצמצום האי-שוויון המוסרי בנטל הם צו השעה והם אלה שצריכים לעמוד לנגד עינינו גם בצוק העתים. זוהי המחויבות שלנו לאלה ששלחו אותנו לפה, זאת המחויבות שלנו לדורות הבאים. חוששני שהגזירות הנוכחיות, אלה שאנחנו מתבקשים לאשר, ומובן שאנחנו נתנגד להן בכל תוקף, הן רק קצה הקרחון, ואנחנו עוד נתגעגע לגזירות של ממשלת נתניהו הראשונה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יובל צלנר. יעלה חבר הכנסת שלמה מולה, ולאחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי. חבר הכנסת מולה, לך, לפי בקשת הסיעה, חמש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, שני השרים הנוכחים כאן וחברי הכנסת, אני רוצה דווקא לפנות מכאן, מהבמה הזאת, לראש הממשלה, להגיד לו, אתה התבשמת יותר מדי ממה שכתבו עליך ב"ניו-יורק טיימס". הכתירו את ראש הממשלה – הוא המלך, מלך ישראל, אבל אני רוצה להגיד לראש הממשלה ולמלך ישראל: המלך הוא עירום, פשוט אין לו שום דבר. ראש הממשלה הזה הוא הגזלן הידוע משנת 2003, וחזר אלינו ובגדול. ראש הממשלה הוא המלך של – המלך העירום הזה הוא המלך של סקטורים שהם בעצם שותפיו הטבעיים, רק אותם הוא מטפח. הוא שכח את אזרחי ישראל משלמי המסים, אזרחי ישראל העובדים, וכפי שאמר שר האוצר לשעבר מאיר שטרית, חבר הכנסת שטרית, רוב העניים במדינת ישראל הם אנשים שעובדים. ראש הממשלה, בשביל לשרוד, מוכן שאנשים ימשיכו להיות עניים. במי הוא בעצם פוגע, ראש הממשלה, כשהוא מעלה את המע"מ? הוא פוגע באותן השכבות החלשות. כשאנחנו שאלנו השבוע בוועדת הכספים את פקידי האוצרו: למה אתם לא מנהיגים, בעצם, נוהג של מע"מ דיפרנציאלי, כפי שמקובל במדינות – פקידי האוצר לא רצו לענות, שלחו את הנגיד שיענה. הנגיד בא ואמר: מע"מ דיפרנציאלי בעצם מזמין צרות של גבייה, כי יקומו סקטורים שיבקשו לתת להם פטור. נו, באמת, זאת תוכנית העבודה? זו בעצם דאגה לחלשים? <מאיר שטרית (קדימה):> ברבות ממדינות אירופה יש מע"מ דיפרנציאלי. <שלמה מולה (קדימה):> נכון, רבות ממדינות אירופה. עכשיו, אדוני היושב-ראש, האמת היא – ראש הממשלה אמר לנו שאין ארוחות חינם. חיפשתי גם, באמת, כפי שחברת הכנסת שלי יחימוביץ אמרה, מי אלה שאכלו ארוחות חינם. יש כאלה שאוכלים חינם – זה השרים וסגני השרים, שהם לא יודעים – הם לא עושים שום דבר; הם רובוטים של ראש הממשלה, באים רק להצביע, להרים את ידיהם; הם לא שואלים את השאלות. גם 3 מיליון שקל, גם 10 מיליון שקלים, אדוני היושב-ראש, זה כסף. הייתי רוצה לראות שהשרים שיש להם טיפת כבוד יתפטרו; יבואו ויגידו, יש בעיה, יש גירעון, אנחנו בזבזנו את כספי הציבור, אנחנו מוכנים להחזיר את המפתחות, שיבואו לשבת בכיסאות של חברי הכנסת. מה קרה? לא קרה שום דבר. אבל הם יודעים לבזבז את כספי הציבור, הם צוחקים עלינו, מתל-אביב עד ירושלים; מירושלים, מכאן, עד משרד ראש הממשלה. כל אחד עם עוד עוזר ועוד עוזר ועוד עוזר. חבר הכנסת בילסקי, תשאל את הרשויות המקומיות כמה מקצצים להן, לאן הלך הכסף של אותה גברת שמגיעה לשירותי הרווחה לקבל שירותי רווחה. לקבל שיחה מהעובדת הסוציאלית, היא ממתינה חודשים, אבל אותם השרים, זה לא מעניין אותם. מצאו צדיק אחד בסדום, שקוראים לו השר כחלון, שהוא הצביע, אבל מה עשו? מייד אחר כך הם כבר הצליחו לתדרך עיתונאים להיות נגד כחלון, למה? כי הוא הצביע. זאת ממשלה צינית, הציניקנים שולטים עליה. ראש הממשלה הוא בעצם בראשם. בואו נשאל שאלה פשוטה. שאלנו השבוע בוועדת הכספים, למה אתם לא מעלים את מס החברות אפילו ב-0.5%, כפי שביקש יושב-ראש הוועדה גפני – – – <מאיר שטרית (קדימה):> 2%–3%. <שלמה מולה (קדימה):> לא, הוא ביקש 0.5%. ואמרו לו, יש חברות, יש מיתון, אין להם באמת הכנסות, ולכן אנחנו לא רוצים. אז שאלנו שאלה פשוטה, למה אתם לא עושים מס דיפרנציאלי לחברות שמרוויחות? בסוף השבוע קראתי שאחת החברות הגדולות בארץ, לא רוצה לציין את שמה – – <מאיר שטרית (קדימה):> שלמה – – – <שלמה מולה (קדימה):> – – הרוויחה 14 מיליארד שקל. מה קרה אם החברה הזאת תשלם עוד קצת כסף? מה קרה? <מאיר שטרית (קדימה):> חברה שלא מרוויחה לא משלמת מס. <שלמה מולה (קדימה):> נכון, נכון. לכן אפשר לעשות בעצם – למסות אותן חברות בעוד 0.5%, בעוד 1%. שום דבר לא יקרה. אבל תראה, אני חיפשתי, אדוני, דבר פשוט, אולי נשמע – אבל פשוט ביותר: ראש הממשלה, כדי לרצות את הימין, הודיע – באותו יום שבו המועצה להשכלה גבוהה לא אפשרה לו לתת מעמד של אוניברסיטה לאריאל – הלך בדרך עקיפין, בא ואמר, אני נותן לכם 70 מיליון שקל; אז מה קרה בסוף? אבל בצד השני הוא לוקח בעצם מהתל"ג עוד 70 מיליון שקל. מי משלם? שוב אנחנו משלמים. אני חושב, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה הזה, והשרים האלה, חלקם שרים ללא שום דבר, ללא כלום – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <שלמה מולה (קדימה):> – – שרים בלי תיק, האמת היא, הם ראויים ללכת הביתה. אנחנו נצביע נגד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. יעלה חבר הכנסת זאב בילסקי. אחריו – חבר הכנסת מגלי והבה. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ידידי ומכובדי שר המשפטים, נער הייתי וגם זקנתי – בגרתי – לא ראיתי צדיק נעזב, לא ראיתי את זרעו מבקש לחם, אבל אני ראיתי פה את הכנסת הזאת כשאני עמדתי כאן וניסיתי לסנגר על הצעת חוק שתחסוך הרבה מאוד כסף למדינה ותרכז את הטיפול בניצולי השואה ברשות אחת. יש היום עשרה גופים שמטפלים, כל אחד יש לו מנגנונים, יש לו מזכירות, יש לו משרדים, כולם מטפלים בניצולי השואה, ורחמנא ליצלן, מסכנים ניצולי השואה, נופלים בתוך אלה שמטפלים בהם. וניסיתי, בכוחותי הדלים, אז אמרתי, דבר ראשון, יש 120 חברי כנסת, יש 40 שלא יכולים לחתום, כי הם שרים וסגני שרים, נשארים בערך 80. אם אני אחתים את כל ה-80, בטוח תהיה הצעת חוק. אז טרחתי במשך שבוע, אדוני היושב-ראש, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי הולך כל פעם, מבקש, חבר כנסת עפו אגבאריה תחתום, אומר, בילסקי, מה החוק? אמרתי לו ניצולי השואה, אומר: יאללה, בסדר, אני אתך, באמת מגיע להם – חתם עפו אגבאריה, חתמו כולם, חתם אדוני היושב-ראש, כולנו. אמרתי, נחסוך כסף נוסף להטבת הטיפול בניצולי השואה, הממשלה בטח לא יהיה לה כסף, כי אז אמרו שיש, הכול בסדר, לא צריך לדאוג, מסכנים אירלנד, מסכנים יוון, אנחנו ברוך השם בסדר. אבל אמרתי אולי יבוא יום גשום כזה, לא יהיה, נחסוך כסף. 80 חברי כנסת חתמו, אבל כשהיה צריך להצביע, אתה יודע, עמד פה אחד, קוראים לו נדמה לי אלקין, נכון? אם אני לא טועה, חבר הכנסת אלקין, הסתכל להם בעיניים, כולם מייד, לא חשוב ניצולי השואה, לא חשוב – ואללה, הנה אלקין בא, תאמין לי, יהיו לך חיים ארוכים, חבר כנסת אלקין, זה עתה הזכרתי את שמך. <זאב אלקין (הליכוד):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אבל אז הבנתי מזה שני דברים. קודם כול – שחברי הכנסת בקואליציה פחות מעוניינים בניצולי השואה, יש להם דברים יותר חשובים, והצעת החוק נפלה. אבל עוד דבר הבנתי, ואז אני בא לענייננו שלנו, שלממשלה יש כל כך הרבה כסף, שלְמה צריך לקחת עשרה גופים ולעשות מהם גוף אחד? יש כל כך הרבה, לא צריך לדאוג. ובאמת לא דאגתי. אחרי כמה חודשים – אני חבר בוועדת החוץ והביטחון, ואני שומע שהממשלה הולכת להעביר עוד כסף לביטחון, אבל מיליארדים. אמרתי, אתה יודע מה, שאלתי אנשים שמבינים, תגיד לי, מאיפה יש כל כך הרבה כסף? אמרו לי, בילסקי, אל תדאג, לממשלה יש, ראש הממשלה אמר שבסדר. אחר כך אני ראיתי שפתאום החלום של כל ראשי הממשלה ושרי חינוך לעשות חוק חינוך חינם מגיל שלוש – יוצא לדרך. אמרתי, יא אללה, זה עולה מיליארדים, הלוא אני בתור ראש רשות זוכר – לבנות כל גן-ילדים, אתה יודע, היינו צריכים לחפש כסף. עכשיו הממשלה שולחת לרעננה, כפר-סבא, הרצלייה, תל-אביב, תיקחו, תבנו גני-ילדים. אז בונים מהר. טוב, לא טוב – בונים. הממשלה, הדוד העשיר נותן לך לבנות גני-ילדים במקומות שיכול להיות שהרשות המקומית – יכול להיות שהיתה יכולה להסתדר לבד, אבל נותנים לכולם, כי יש. וברוך השם – מחלפים וכבישים ורכבות. עכשיו הרכבת תגיע ב-55 דקות; רק שכחו להגיד שיש שלוש תחנות בדרך, לוקח שעה וחצי, אבל לא משנה. נוסעים וחונכים. אדוני היושב-ראש, בעיני זאת התנהלות כל כך כושלת, שהביאה לכך שכל אותן מתנות שהממשלה הזאת חילקה בשלוש שנים האחרונות, היא עכשיו מפילה אותן על אלה שאין להם – בצורת מע"מ, בצורת קיצוץ לרשויות המקומיות, וחבל שדווקא אלה – אותם גופים, אותם אנשים מוחלשים – הם צריכים לשלם את חוסר התכנון של הממשלה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. יעלה חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת נסים זאב, ואם גם הוא לא יהיה – חבר הכנסת – – – <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שר המשפטים, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שכל אזרחי ישראל יודעים שהממשלה הזאת קיימת שלוש וחצי שנים, אפילו לא יום אחד פחות, עם הקואליציה הנוכחית. אני רוצה להקריא לכם מה אמר ראש הממשלה בדיוק ב-3 ביולי, לפני חודש וארבעה ימים, ותשמעו איך הוא מתהדר: ממשלת ישראל בראשותי עשתה רפורמות שסייעו לצמיחת המשק ועזרו לישראל לצלוח את המשבר הכלכלי הגלובלי הקשה ואת ההאטה הכלכלית בצורה טובה יותר ממרבית מדינות העולם המפותח. זה בנימין נתניהו, בדיוק לפני חודש. זו ההצהרה שלו. לא הכנסתי אפילו מלה אחת. זה מה שראש ממשלת ישראל חשב לפני חודש על המשבר הכלכלי העולמי. שמענו את נימוקי סגן שר האוצר – כמעט מחצית מהנאום שלו הוא דיבר על המשבר העולמי. ושוב אנחנו באים לקיצוצים, או – הייתי אומר שאנחנו מדברים על הגזירות הכלכליות האלה. שר האוצר, ראש הממשלה, כל הממשלה הזאת – אני לא מנקה גם את הקואליציה הזאת, שעכשיו מנסה לייפות – יודעים על הגזירות האלה, ואומרים לנו שחסר בקופה הציבורית – מ-30 מיליארד שקל ירדו ל-14.5 מיליארד. לא צריך שר אוצר בשביל להגיד מאיפה אפשר להביא את הכסף הזה, אבל כל אחד מהם מטיל על האחרים. מי אלה האחרים שהם נושאים בנטל? אלה השכבות החלשות ושכבות הביניים. כשדיברו על הטלת מס הכנסה, 1% ל-8,800, אז התאמצו חברים מחברי הכנסת שהם בקואליציה, עם שר האוצר ועם ראש הממשלה, ואמרו: לא, אנחנו נעשה את זה מ-14,000. זאת אומרת, השכבות החלשות, שהן מתחת לקו העוני, עכשיו שכבות הביניים, עם הכסף שהן יצטרכו לשלם – זה יפתור להם את הבעיה. אלה בדיוק הגזירות שאנחנו רואים כל הזמן על-ידי הממשלה הזאת. ומה שכואב לי – אלה שבפריפריה יודעים – המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה הזאת שנקראת ליכוד – מאיפה הם באים. עכשיו הם יודעים את האמת על הממשלה הזאת: שהיא רק מטילה עליהם מסים, שהיא מטפחת קואליציה שיודעת רק לדרוש. מישהו יכול להגיד לי את המספרים של הקואליציה, כמה כסף קיבלו המפלגות הדתיות, המפלגות החרדיות, ליברמן? כבר יש לנו קרוב ל-3 מיליארד, אפשר להוריד מה-14. ההתנחלויות – אתם יודעים כמה כסף הושקע בהתנחלויות רק עכשיו, לאחרונה? קרוב למיליארד שקל. למה? יש אזרחים אחרים שעושים את כל החובות שלהם, את כל המוטל עליהם, ולא קיבלו תקציבים. שלא לדבר על הקיצוצים במשרדי הממשלה השונים, ואנחנו רואים את זה. צר לי להגיד לכם – יש כאלה שחושבים: אם יקצצו בשיכון, אז פתרו את בעיית השיכון. הרי אנשים לא מסוגלים. אדוני היושב-ראש, אתה יודע היטב מה המשמעות של הקיצוצים בנושא השיכון. אז ככה אנשים לא יצטרכו באמת לבוא ולקנות דירות ב-4 מיליון – מי יכול על זה? – או 2 מיליון. אבל תראו איפה הפתרונות ולאן הלך הכסף. אני אומר לממשלה הזאת: הגיע הזמן שתתביישו לכם, ומהר מאוד האזרחים הישראלים יעיפו אתכם. אותו ראש ממשלה, אותו שר אוצר, עם הבלופים שלהם, עם כל האמירות שלהם שהן לא מבוססות, וככה אנחנו נראים, ככה אנחנו נמצאים, ולצערי הרב אותה קואליציה היא חותמת גומי. אני מבין אותם, כי אם מקבלים שוחד מראש הממשלה, אז למה שלא להצביע? והאזרחים, גם שכבות הביניים והשכבות החלשות, ימשיכו לסבול. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. יעלה חבר הכנסת רוברט טיבייב, ויעלה אחריו חבר הכנסת יוחנן פלסנר. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כשנכנסתי לאולם ראיתי את הנוכחות של חברי הקואליציה, וברור למה. כי הדבר באמת כואב לחברי הקואליציה גם כן. כנראה הם מתביישים להיות פה ולדון בהצעת החוק הזאת, הספציפית. אני כבר לא רוצה להתייחס, ואמרו פה דברים קשים על המס האגרסיבי הזה. ראש הממשלה אמר דבר אחד פשוט: שאנחנו צריכים להתייחס לתקציב באחריות. הוא באמת התייחס לזה באחריות. שמענו על זה שהוא רצה לפני הבחירות להוריד מסים. הוא לא מוריד, כנראה הוא טעה. אני לא בטוח שמישהו באולם הזה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לפני שנתיים, 5 מיליארד שקל רק מס הכנסה – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> נכון, נכון, נכון, מאיר שטרית. אני לא בטוח, חבר הכנסת מאיר שטרית, שאתה לא חושב שבנימין נתניהו הוא גאון כלכלי. אתה מסכים לזה, נכון? אני לא חושב שיש מישהו באולם שלא מסכים לביטוי הזה. הוא באמת גאון. השאלה מי משלם על הגאונות הזאת; כנראה הציבור. אמר פה חבר הכנסת חנא סוייד, ששליש מהאוכלוסייה לא מביאים בחשבון. מי השליש הזה? זה חרדים וערבים. אני חושב שחבר הכנסת חנא סוייד טעה. יש גם מגזר בפריפריה שמשלם את המחיר של הטעויות – או לא טעויות – של הממשלה הנוכחית. אמרו לנו שבאמת אנחנו עברנו – לפני שנתיים ראש הממשלה אמר שאנחנו צריכים להתייחס לתקציב באחריות, ואנחנו עברנו את המשבר ואנחנו אור לגויים. כנראה הוא צדק. השאלה היא האם ידע ראש הממשלה שהגל הזה ממשיך ומתגבר. ואם הוא ידע, למה אנחנו קיבלנו תקציב דו-שנתי? למה לא עשינו את הצעדים לפני שנתיים, לפני שנה, לפני שלוש שנים? למה על הטעויות עכשיו המגזר, המגזר החלש, צריך לשלם את המחיר? יש המון שאלות, ולצערי הרב, לא ראש הממשלה ולא שר האוצר ולא חברי הקואליציה נמצאים פה, ולא נותנים לנו את התשובות. למה? שאלה פשוטה, והתשובה גם פשוטה: כי הם לא צריכים לתת את התשובות, הכול ברור. כי החוק הזה יעבור והתקציב הזה יעבור. כי מישהו כבר אמר פה: שילמו שוחד למפלגות של הקואליציה, שוחד פוליטי, ולא רק פוליטי כנראה, והתקציב יעבור. הם לא צריכים להיות פה ולהסתכל לציבור בעיניים ולתת את התשובות. הם פשוט לא צריכים את זה. זו פשוט חוצפה של הממשלה הנוכחית, ופשוט חוצפה של חברי הקואליציה, ואני מסתכל לכם בעיניים ואומר: רבותי, תתעוררו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת רוברט טיבייב. יעלה חבר הכנסת יוחנן פלסנר, ואחריו – חבר הכנסת רוני בר-און. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברים, אנחנו נכנסים כנראה לתקופה לא פשוטה של גידול באבטלה. אנחנו כבר רואים עכשיו את המגמות הקיימות. אני קראתי את הצעת החוק שמונחת לפנינו והגעתי למסקנה שלפחות לאדם אחד לא תהיה בעיית פרנסה; אדם אחד – ראש הממשלה שלנו, שהוא מסבירן מצוין, הוא אדם שבאמת יש לו כישורי הסברה יוצאים מגדר הרגיל. אני קורא כאן על המדיניות הפיסקלית. מתברר שהכול מצוין; שילוב זה, יחד עם מדיניות הממשלה, שאימצה את תוכנית "בלימה ותנופה" – בכלל, מצבנו המצוין הוא תוצאה של התוכנית "בלימה ותנופה", ועכשיו אנחנו מצביעים על זה. חברים, יש לנו ראש ממשלה שהיה מסבירן מצוין לפני 20 שנה, כשהוא נכנס כאדם צעיר ומלא שאיפות ומלא כוונות טובות לפוליטיקה. הוא נשאר מסבירן מצוין. מסבירן נשאר מסבירן, אבל זה לא מקבל החלטות. ודאי שלא מדובר במנהיג לאומי. היום, חברים, אין מדיניות כלכלית לישראל, אין מנהיג כלכלי, אין חזון כלכלי. הדיון הכלכלי הרציני האחרון שהתקיים כאן היה בראשית או באמצע שנת 2010. אנחנו נמצאים בתקציב דו-שנתי שהוא בתוקף בשנים 2011 ו-2012. הדיון בממשלה על התקציב התקיים ביולי 2010, כלומר הדיון באוצר, עבודת המטה שעל בסיסה מדינת ישראל היום פועלת ומתוקצבת, הדיון הכלכלי הרציני, דיון המקרו הפיסקלי, התקיים בשנת 2010, באביב של 2010; כלומר, סדר-גודל של אפריל 2010. זה על בסיס ההנחות האלה, עוד לפני המחאה החברתית, לפני כל מה שקרה באירופה. ואחר כך באים – לא קיימו דיון כלכלי מאז, היתה כלכלה בשיטת "נתניהו יש לי". צריכים לכאן? אני משלם. יש דרישה כזאת? הסקטור הזה מבקש ארוחת חינם? ודאי. אם צריך, נחמם אותה גם. צריך להרחיב את הממשלה, ושרים וסגני שרים? ושלא יגידו לכם שאתם עוסקים בזוטות. זה מאות מיליוני שקלים. אני הייתי לאחרונה במשרדים של המשנה לראש הממשלה, השר יעלון. נדהמתי. כל כך הרבה מומחים ותתי-מומחים. איזה תחום אחריות יש לו בכלל? למה הוא אחראי? השר לעניינים אסטרטגיים. סידר לעצמו ג'ובים כאלה וג'ובים כאלה, וראש תחום כזה וראש תחום כזה. הרי כל הגופים המקצועיים בתחום קבלת ההחלטות, בתחום מדיניות הביטחון הלאומי – אני רוצה לראות החלטה אחת שהם השפיעו עליה. אבל ג'ובים? יש. ואני לא רוצה להגיד – אנחנו עשינו, כשהכנו תקציב אלטרנטיבי למשרדים, אני לא זוכר אם זה היה מעל 100 מיליון או עשרות מיליונים; אני לא רוצה לזרוק מעל הדוכן כאן מספר, אבל מדובר במספרים גדולים. וכמובן, הציגו כאן את הגדלת התקציבים להתנחלויות ולסקטורים שמתחזקים את ראש הממשלה. יש כסף במדינת ישראל, השאלה היא סדרי עדיפויות. אנחנו לא אומרים לא לנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אנחנו לא אומרים לא לנהל מדיניות פיסקלית אחראית. אנחנו אומרים לקיים מדיניות כלכלית שמנווטת באחריות, עם סדרי עדיפויות. וכדי שהדבר הזה יתבצע – ומכיוון שלא היה דיון כלכלי – ואני מגיע לסיכום דברי, אדוני היושב-ראש – אנחנו קוראים לראש הממשלה מכאן לעצור. להקפיא. לרדת במקום. אנחנו רוצים לקיים דיון כלכלי רציני, לא איזו שורת גזירות. דיון אמיתי על סדרי עדיפויות, לשם כך הבניין הזה קיים. יש כאן ועדות, יש כאן צוות מקצועי. אפשר לדון על כל הפרטים, כדי שהציבור הישראלי שעכשיו נדרש לשלם את המחיר של האין-עדיפויות של מר נתניהו, של ההעדפה של הסקטורים, כדי שהציבור הזה, שעכשיו נכנסים לו עוד פעם לכיס, שמרוויח פחות מממוצע ה-OECD ומשלם הרבה יותר בכל אחד מהפרמטרים – כדי שלציבור הישראלי הזה נוכל להסתכל בעיניים, אנחנו אומרים בואו נעצור, בואו נקיים את כל הדיון הזה במסגרת של דיון רציני, כלכלי, אחראי. ואותו אדם – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> – – שהיה מסבירן מצוין, אולי יחזור להיות מסבירן אחרי שאנחנו נדיח אותו מראשות הממשלה. אותו אדם, לא צריך לתת לו ולאפשר לו את כל מה שהוא מבקש אם אין בכך שום היגיון. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת בר-און איננו, אז בן-ארי עולה עכשיו, ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. שלוש דקות לרשותך. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני פוגש אנשים כל הזמן; המצוקה היא אמיתית, אבל אני הייתי יכול לבוא ולהגיד להם: תשמעו, יש מצוקה למדינה, ואז הם באים ואומרים לי: חבר הכנסת בן-ארי, לפני חודש העליתם לעצמכם את המשכורת. יש לכם פה שולחן ממשלה של 30 שרים. סגני שרים. לפני שבוע ראש הממשלה רצה להוסיף עוד סגני שרים. ואז הראש שלי ברצפה ואין לי מה להגיד. אין לי מה להגיד. כשלי מוסיפים למשכורת, אני לא יכול להגיד לבן-אדם שיש מצוקה ואני צריך להוסיף 1% במע"מ ו-1% במס הכנסה. אני לא יכול להגיד. אין לי פֶה להשיב ולא מצח להרים ראש. אם אין פה דוגמה אישית – – – <מרינה סולודקין (קדימה):> צודק. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אם אין פה דוגמה אישית, איך נבוא לציבור? איך נבוא לקחת להם את פת הלחם? איך אני יכול להרים את ראשי בפני הציבור אם אנחנו לא מתחילים מפה, אם אין פה איזה קיצוץ? אם פה אין מעצור בפיתוח של הבניין? עכשיו מחליפים לנו את כל הלשכות. תפסיקו, לא רוצים לשכות. נסתדר בלי זה. יש מצוקה. יש מצוקה אמיתית, ככה אומרים. אני מאמין, אני לא כלכלן. אבל בואו נקצץ קודם כול לעצמנו, נראה דוגמה אישית, נוריד את השכר שלנו ב-20%. לא נרעב ללחם. אני מגדל שמונה ילדים, תאמינו לי, לא ארעב ללחם. אבל איפה הדוגמה האישית? הדוגמה האישית זה לקחת לחלפון, ולקחת לסויסה, ולקחת למירצברג? למי? למי אנחנו לוקחים את פת הלחם? רבותי, איפה הדוגמה האישית שלנו? אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. אורי אריאל? חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא. אם הוא לא יהיה – חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. אם היא לא תהיה – חבר הכנסת אורי אורבך. <ישראל חסון (קדימה):> תודה לך. <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני תמיד שואל את עצמי כמה אנחנו משקפים את דעת הציבור. ומאחר שאמרו כבר שהאומר דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם, אני רוצה לשתף את הכנסת ואת הציבור במכתב ששלחה גברת בשם מרב ברונשטיין, ירושלמית ותיקה, שנשואה לספי, שעובדים מאוד קשה, שגידלו שתי בנות לתפארת, האחת קצינה בחיל האוויר, שנשואה לטייס, והשנייה, ששירתה בחמ"ל של "עופרת יצוקה". והיא שלחה לי את המכתב הבא, ובעצם הוא יגיד, בעיני, כמעט את הכול. היא כותבת הגיגים. "ראיתי אותנו, את כולנו, במראה. ראיתי אותנו, המכונים בימים אלה של הגדרות יתר, כמי שנושאים בנטל. עושים בגאון צבא ומילואים, בדרך כלל גם יותר ממה שצריך, עדיין עובדים מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, פותחים בכל פעם את הכיס רחב יותר, ליד הארוכה של מס הכנסה, מע"מ, מס מימון השוחד הפוליטי התורן, מתגלחים על-כורחנו מכספי הקיום העתידי עם נפילה של כל טייקון תורן, חרדים מהאפשרות שנגיע לגיל פנסיה, או-טו-טו, רק כדי לגלות שהשאירו לנו קופה ריקה, מתרגלים לשלם יותר על הכול, כל הזמן, ולקבל פחות ופחות. כן כן, הנושאים בנטל מתרגלים, זו מהותם. על כך בונים בחלונות הגבוהים, האיכר והחמור. "ראיתי אותנו משתאים בכל פעם לגלות שאנחנו מתגעגעים לראש הממשלה הקודם, כי הנוכחי גרוע ממנו. ראיתי אותנו מגיעים לגיל שכבר פרענו את המשכנתה, מוצאים זמן להתנדב למען האחר, שלחנו את הילדים לצבא, ליווינו אותם לחופה, שכיום הם מממנים לבד, לא הצלחנו לעזור להם ברכישת הדירה, שילמנו לאוניברסיטה אבל לא לשכר דירה, כי זה גם כך יקר גם לנו. ראינו גם אותם נשאבים ללופ של הנץ החמה עד צאת הנשמה. התחלנו לטפל בהורים שלנו, שהקדמה מביאה אותם לשיבה מופלגת אבל אין לה מענה לאיכות חייהם, לזיקנה שלעתים מביישת. למדנו להילחם בעבורם עם הביטוח הלאומי, והפטור ממס הכנסה, וקופות-החולים, והוועדות האין-סופיות, ועם המענה הקולי הארור. "למדנו שהאותיות הקטנות דפקו אותנו בביטוחי הבריאות, בפנסיה, באחוזי הסלולר, אבל עדיין לא למדנו לקרוא אותן, חרף משקפי הקריאה שכבר אימצנו. יצאנו לראשונה בחיינו להפגנה או שתיים, מונעים באש הכורח בשינוי. השינוי, נו, זה, בחלוקה צודקת של הנטל, בסדר עדיפויות לאומי – חברה, כלכלה, חינוך, בריאות – הדברים הזניחים האלה. אבל שוב הצליחו לייאש אותנו, וחזרנו לראות את האמיצים על גבי המרקע. "הפנמנו השבוע ביטוי שלטוני חדש ומכונן של שר המשתה: 'זה לא כיפי להטיל מסים'. אנחנו מכירים גם את הריטואל: כלכלני העולם ישבחו את כלכלתנו החזקה והיציבה, ביבי יתמוגג, ואנחנו לא נדע שאנחנו כאלה. כלכלתנו. שמענו שביבי וברק קוראים לזה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לקצר. <ישראל חסון (קדימה):> שלושה משפטים, לכבודה של מרב, לא לי. "שמענו שביבי וברק קוראים לזה 'תקיפה באירן' כדי שלא נחשוב שזאת מלחמה וחלילה נבין. ראינו את התחרות של מי גדול יותר ואיזה דרג יכריע אם כן ולא, ומי בסוף קשקש, הזנב או הכלב. "ואנחנו מכירים את הקלישאה, של 'תתעודד, זה יכול להיות יותר גרוע', כי התעודדנו וזה אכן נהיה יותר גרוע. כל פעם מחדש. כי התרגלנו להתעודד כל פעם מחדש." משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. "אבל מה, מה אם אנחנו הפעם באמת על סף שבר? מה אם הרעש העמום הזה הוא הבקע המתרחב עד אימה בכנפי עוף החול שאנחנו? מה אם הפניקס כבר לא יצליח להתרומם? מה אם הקונספציה תקרוס, ויש לה מנהג מגונה שכזה, ובאמת יהיה יותר גרוע?" סליחה על הפסימיות או הריאליות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. יעלה חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, ואחריה – חבר הכנסת אורי אורבך. שלוש דקות לרשותך. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> צהריים טובים, אני שמחה שנמצא כאן שר האוצר, וגם שר המשפטים, ואני רוצה להגיד לכם – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> וסגן שר האוצר. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> וסגן שר האוצר, לא ראיתי אותו, אני שמחה תמיד לראות אותו. אני רוצה להגיד לכם משהו שאולי יהיה לכם קשה להאמין, אבל כבר כמה פעמים אני מגיעה לכנסת ישראל תוך כדי שאני מחזיקה בידי תינוק בן חצי שנה אצלי באוטו, נותנת לו את הבקבוק, נותנת לו את השתייה, ומקדימה נוהג העוזר הנאמן שלי, נריה מעודה. התינוק הוא לא שלי, התינוק הוא שלו. ולמה אני עושה את זה? כי אשתו התחילה לעבוד ואין לה כסף למטפלת, אדוני היושב-ראש. הם עשו חשבון שלשלם למטפלת 40 שקל לשעה זה יותר ממה שאשתו מרוויחה, שזה 25 שקל לשעה – אולי, אני לא יודעת, אולי אני לא מדייקת בכמה היא מרוויחה. ואני נאלצת או להגיד לו: שב בבית, ואז לא להגיע לכנסת כי אני זקוקה לעוזר שלי, או פשוט לעזור לו, ולמשך 40 דקות, שעה וחצי, להיות שמרטפית; ואני מאוד נהנית כי יש לו ילד מקסים. אבל מה שקורה פה – – – <נסים זאב (ש"ס):> צריכים לפתוח גם מעון בכנסת, מה קרה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> יופי. הנה, פתרת את הבעיה. אז קודם כול, אדוני חבר הכנסת נסים זאב, אני מבינה שההמלצה לטרכטנברג צריכה להיות להקים מעון לכל ילדי ישראל בכנסת. זה יכול להיות רעיון יוצא מן הכלל. אני גם חושבת שאולי אם אנחנו, חברי הכנסת, נשמור על הילדים, אולי נלמד מהם משהו. יכול להיות. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, היו לי דמעות בעיניים היום כשנסעתי אתו ברכב. כבר יש כאלה שראו פה שאני מזילה דמעה מדי פעם על דוכן הכנסת. כאב לי נורא. כאב לי נורא לשמוע את הבחור הזה שהתחתן לפני שנה, ואני יודעת שאין לו סיכוי לרכוש דירה, כנראה לא בעשר השנים הקרובות, אלא אם כן אראלה ממפעל הפיס תתקשר אליו, אבל גם מינוי הוא לא עושה כי זה עולה כסף. אני לא רוצה לדבר עכשיו על המע"מ או על מס הכנסה. אני – חבל מאוד, אדוני שר האוצר, שאתה הולך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא, לא הולך. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> יכול להיות שתשכיל, שאולי משהו יעשה לך, יזיז לך משהו, כי אני לא רוצה לדבר אתך על אותו 1% של מע"מ, שבעיני זה נורא. אני רוצה לשאול, חברים יקרים, איך אנחנו – יושבים פה 120 חברי כנסת, ולא מצליחים לעשות שום דבר עם יוקר המחיה, אדוני היושב-ראש? מדוע משפחה שרוצה לנסוע עכשיו, בשיא הקיץ, לנפוש שלושה-ארבעה ימים, צריכה לשלם 1,600 שקל בקיבוץ? למה? מה קרה? מה זה, ברזים מזהב, המיטה שם היא מיטה מיוחדת? מה קרה בכמה שנים האחרונות, שמשפחה לא יכולה לצאת, לנפוש? ואני, קשה לי לנפוש. כן, אני חברת כנסת, ברוך השם, מרוויחה יותר טוב מ-8,000 שקל שמנסים להעלות להם את המע"מ עכשיו. אני – כבר, אדוני, ממש שנייה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אפילו לא מעיר לך. אם אפשר – – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> למה צריך להיות מצב, אדוני היושב-ראש, שמשפחה עם שלושה ילדים – אני עוד פעם חוזרת לקיץ – הולכים לקיסריה, ומבקשים מהם 38 שקל לכרטיס כניסה לקיסריה. מה קרה? למי זה שייך, קיסריה הזאת? שלושה ילדים פלוס אבא ואמא זה 200 שקל, לפני שהם קנו בקבוק מים ב-12 שקל. השתגענו? ואני רוצה להגיד שהגיע הזמן להפסיק עם הפיקציה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – שמדינת ישראל נמצאת במצב הזה – שנייה, אתה תאהב לשמוע את זה, אדוני – בגלל חרדים – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת יוליה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – או בגלל התנחלויות. זה שקר, שקר אחד גדול. הבעיה היא בעיה ערכית – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – שהגענו למצב שהיום משפחה במדינת ישראל, משפחה נורמטיבית, בחורים צעירים, בחורות צעירות – 70% בתל-אביב רווקים. למה, אתם חושבים שהם אוהבים את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> כי אין להם אפשרות לרכוש דירה, אין להם אפשרות להקים משפחה. אז אני חושבת שהגיע הזמן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת שמאלוב. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני מסיימת, משפט אחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבין, אני מבין את ההתרגשות שלך, אבל את חייבת לסיים. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> זאת התרגשות באמת. אני רוצה להגיד לך שזאת רק ההתחלה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> את רואה שאני מאפשר לך, אבל – – <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> רגע, אתה כבר סיימת? <היו"ר יצחק וקנין:> – – את צריכה לסיים פעם, לא? <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אה, סיימת את השעון? חשבתי שעוד לא הדלקת אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> כבר עברו חמש דקות נוספות. אם אפשר, משפט אחרון. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני, אני מסיימת במשפט אחרון, בבקשה. אני חושבת שהגיע הזמן, חברי חברי הכנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, אנחנו 120 איש שחיים כאן, חיים פה – סליחה, שנמצאים כאן, שבאנו בתור שליחות לשרת את אזרחי מדינת ישראל. אני חושבת שאם אנחנו לא נתחיל לטפל ביוקר המחיה פה, פשוט בנס, בנס, המדינה הזאת מתקיימת – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – והגיע הזמן שנתעורר כולנו ונעשה משהו עם הדבר הזה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת, ואחריה – אורי אורבך. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות היושב-ראש, הנני מתכבדת להודיעכם, כי מונחות בזה על שולחן הכנסת – החלטת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012. הצו האמור טעון אישור הכנסת; החלטת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012. הצו האמור טעון אישור הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורי אורבך, שלוש דקות, ואחריך – חברת הכנסת מרינה סולודקין. <אורי אורבך (הבית היהודי):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא יכול לגייס את הלהט ששמענו פה עכשיו, כיוון שבסופו של דבר, כחבר בקואליציה, אני צריך להצביע בעד הגזירות. אז אם אני נורא מתלהב בצעקות שלי נגד הממשלה, אחר כך השאלה על ההצבעה שלי היא שאלה עם סימן שאלה הרבה יותר גדול. לכן אני ממתן את הטון, לא את התוכן, כדי שלא יהיה פער גדול מההצבעה שלי. הרבה פעמים העברית פה לא מובנת לי. כשמדברים פה על הצעת החוק לצמצום הגירעון, אני מבין שיעד הגירעון עולה, ל-3% או ל3.5%. זאת מין עברית הפוכה כזאת. צמצום הגירעון – הכוונה שלוקחים מהמינוס ומוסיפים לתקציב, ואז הגירעון – אבל זה בסוף מאותו כיס, אין הבור מתמלא מחולייתו. אבל מעבר להערה הלשונית, אני רוצה להעיר שתי הערות קטנות של סגנון. אחת מהן לגבי הערתו של ראש הממשלה שאין ארוחות חינם, כאילו ראש הממשלה נוזף בנו, האזרחים: תראו, נתנו לכם כסף לרופאים ולמורים ולהשכלה הגבוהה, ואת כל הטוב הזה. ועכשיו מישהו צריך לשלם את החשבון, כאילו אנחנו אשמים. רבותי, אדוני ראש הממשלה, הדברים שעשית הם דברים טובים, הם לא דברים שצריך להתנצל עליהם, והביטוי "אין ארוחות חינם", הוא כאילו אומר לנו שאנחנו מבזבזים את כספי המדינה ועכשיו נגזר עלינו לשלם. זה ביטוי, אני חושב, שלא ראוי שראש הממשלה יאמר לנתיניו, אלא צריך להציג את זה בצורה קצת שונה, אני חושב, ולא באמצעות הביטוי הזה. אבל אני רוצה, במעט הזמן שנותר לי, להביא משהו שקשור לימים אלה. אנחנו ציינו לא מזמן את ימי האבל על חורבן בית-המקדש. אנשים שקשורים לחורבן – לא המקדש, אבל תקופה מאוד סמוכה לזה – הם אספסיאנוס קיסר וטיטוס קיסר. אספסיאנוס, שלימים, אחרי שהוא שלט ביהודה, היה גם קיסר רומי, ידוע כמי שהטיל מס על השירותים הציבוריים, על הלטרינות, שמצויים דוגמתם ברחבי ארץ-ישראל ובכל האימפריה הרומית. טיטוס בנו, שניהם רשעים מרושעים, שם רשעים ירקב, לא מצא חן בעיניו המס הזה שמטילים על העניים הפשוטים ביותר שנזקקים לשירותים הציבוריים. ואז, מהמטבע הראשון שהגיע מהמסים הגיש אספסיאנוס לטיטוס ואמר לו: תריח, יש לזה ריח? לא, אמר טיטוס. ומכאן נולד הביטוי בלטינית, שאני אומר אותו בעברית: לכסף אין ריח. אבל יש משפט פחות ידוע שאספסיאנוס אמר לטיטוס אחרי שגם הוא ראה שלכסף אין ריח, כלומר, שאפשר לקחת כסף מהכול. אמר אספסיאנוס קיסר עוד משפט. הוא אמר: אבל בכל זאת יש לזה ריח של שתן, במחילה מכבודכם. זאת אומרת שכן, לוקחים מהעניים המרודים ביותר, לוקחים כסף מכל דבר. מה זה, בסך הכול עוד 1% ממע"מ, עוד מס על השירותים הציבוריים – אני מקווה שאני לא נותן פה רעיונות לממשלה. אבל בכל זאת יש לזה ריח רע, מבין גם השליט. לכן אני אומר: גם אם תרבו מסים, ומע"מ, ומכסים, ועוד דברים, כי צריך, כי מוכרחים, זכרו שני דברים יחד: כשאתם מטילים את המסים תפנקו את עצמכם במשפט: לכסף אין ריח ומותר לקחת מכל דבר. אבל תדעו שבסוף, מהמסים שאתם לוקחים מהעניים – קוראים לזה רגרסיבי, קוראים לזה מע"מ, לא משנה – תדעו שבסוף כסף שלוקחים מהעניים המרודים ביותר, בכל זאת יש לזה ריח רע, ויש לזה מחירים. והיזהרו מאוד מהמסים שאתם מטילים על העניים המרודים ביותר, כפי שאספסיאנוס, להבדיל, ידע שהוא חייב אולי לקחת מסים, אבל ידע שיש לזה ריח רע מאוד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. תעלה חברת הכנסת מרינה סולודקין, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <מרינה סולודקין (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, הרבה דברים אמרו היום, וחבל מאוד שהאנשים שצריכים לשמוע את מה שאנחנו אומרים כאן, שר האוצר וסגן שר האוצר ואנשים אחרים, הם לא כאן. שר האוצר, לצערי הרב, לא למד פיננסים וכלכלה באוניברסיטה, הוא בתחום אחר, אז אולי כדאי היה לשמוע חברי כנסת אחרי שנים של ניסיון מדברים כאן. אני לא רוצה לחזור על דברים שאמרו כאן, ואמרו הרבה הרבה דברים נכונים. אני קצת מודאגת, כי לפני תשע שנים אני הבנתי את ראש הממשלה, כשהוא עשה את התוכנית שלו ב-2003, תוכנית כלכלית, תוכנית חירום. קיצץ בכל דבר. הוא היה אז מעריץ של תומס פרידמן ווילהלם האייק, ניאו-ליברלים מובהקים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> מילטון פרידמן. <מרינה סולודקין (קדימה):> מילטון פרידמן ופרידריך האייק. הוא היה מעריץ שלהם. הוא קיצץ – משפחות חד-הוריות, וזה, ואחר כך הוא שילם; הוא וגם ממשלת הליכוד שילמו בבחירות 2006. עכשיו, כשראש הממשלה ושר האוצר מזגזגים, את זה אני לא מבינה. למה? אז – לפני כמה חודשים אמרו לנו שלהגדיל גירעון זה בסדר. לא, זה מאוד לא בסדר להגדיל את הגירעון. בשלוש וחצי השנים של הקדנציה הזאת היו העלאות שכר של הרבה אנשים, וכל כלכלן אחראי וכל פיננסיסט אחראי, הם מבינים שזקוקים למקורות מימון, ולא היו. וזה לא אתמול וזה לא לפני חודש שהבינו את זה. כשאנחנו היינו בוועדת הכספים אנחנו שמענו את פישר אומר: איפה מקורות המימון לדברים האלה? והוא צדק. לא כל דבר רע, מה שעשו עכשיו, כי אני מאוד משבחת את מס היסף. אנחנו שנים דיברנו כאן שחייבים מס יסף במדינה. אמרו לנו אלף סיבות למה זה בלתי אפשרי לקחת מס יסף. עכשיו זה אפשרי. אז אני אומרת לאוצר ולראש הממשלה: אם מס יסף אפשרי, אולי אנחנו גם צריכים לקחת מס עיזבון על ירושות גדולות, ירושות כמו 10 מיליון ומעלה. זה, אני חושבת, צודק, ולפני שיש מיסוי של חלשים במדינה שלנו. הצעדים שנקטה הממשלה כדי לצמצם את הגירעון הנוכחי הם צעדים לא עקביים, וחלקית הם צעדים שגויים. אני מברכת את משרד האוצר שאזר סוף-סוף אומץ כדי להטיל מס יסף על אנשים שמרוויחים 67,000 ש"ח לחודש ויותר, אך איני מבינה מדוע אי-אפשר להגדיל את המיסוי על רווחי החברות הגדולות. חבר הכנסת שטרית דיבר כאן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסיים, זה יהיה טוב. <מרינה סולודקין (קדימה):> אני רוצה לומר שאני לא מבינה למה "טבע" משלמת רק 3% מסים; למה לא להוסיף 1% או 2%? אני מאוד מברכת על הדבר שגילינו היום, שלא יתחילו את המיסוי מ-8,800 שקלים, אלא מ-14,000. אני מברכת את ועדת הכספים, את יושב-ראש הוועדה, וגם את האופוזיציה, שהציעה את הדבר הזה, כי זה נכון ויותר צודק. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרינה סולודקין. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. שלוש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אולי לפניכם מונחת רשימה אחרת. אצלי רשום בכתב ידו של היושב-ראש הקודם מה שהוא אישר. אז מסעוד גנאים, אתה גם מופיע ברשימה, וגם עפו אגבאריה. טלב אלסאנע, גם אתה מופיע. זה בכתב יד וכנראה זה לא מופיע במחשב. אדוני, אני לא אגזול את זמנך. שלוש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, נדמה לי שמגיעות לי חמש דקות, לפי – נראה, יכול להיות שאני אנצל פחות. בעולם הזה, כך אמר בנימין פרנקלין, אין דבר בטוח חוץ ממוות ומסים – In this world nothing is certain but death and taxes. האמת היא שממשלת בנימין נתניהו – ובנימין נתניהו האיש מנסה להשתמש כל השנים במכשיר של המסים כדי להעביר או לממש את האידיאולוגיה הערכית שלו, והכלכלית שלו, והחברתית שלו, שמתמצית בכך שכלכלה וחברה יכולות לשגשג, על-פי תפיסת עולמו, אם נותנים לחזקים לדהור קדימה, אם נותנים ומאפשרים לעשירים להתעשר, אם מאפשרים לבעלי ההון לפעול ביתר חופשיות, וכל מיני מלים – בסופו של דבר, תפקידה של הממשלה הוא לאפשר להון לפעול – לפעול בחופשיות, לממש את רווחיהם, לעשות עוד יותר הון, כך שבעלי ההון בישראל יכולים לישון בשקט. לא רק שיש להם נציג בממשלה, לא רק שיש להם שר בממשלה – יש להם ראש ממשלה. הוא נציג שלהם לא פחות מאחד מהם. כלומר, יכול איש – יכולים בעלי הבנקים, מחזיקי המניות הגדולים בבנקים, מנהלי הבנקים, מנהלי החברות הגדולות, המונופולים הגדולים, לישון בשקט; יש מי שדואג לאינטרסים שלהם. בנימין נתניהו ניסה לשכנע את כולם שהוא דואג גם לאחרים, והאמת היא שהוא עשה כמה צעדים בעניין חינוך לגיל הרך, בעניין חינוך פה ושם, הוספת תקציבים. אבל שים לב – תמיד כאשר בנימין נתניהו נתן לאזרח הקטן 100 שקל ביד ימין, הוא הכניס תמיד אחר כך את ידו לכיסו של האזרח ולקח 200. תמיד. אפשר להביא את זה משנת 2003, מאז התוכנית הכלכלית המפורסמת. אני על התוכנית הזאת רוצה להעיר כמה הערות, כבוד היושב-ראש. אני לא יודע מה זמני. <היו"ר יצחק וקנין:> הוספתי לך דקה, ואני מוסיף לך עוד דקה, כי אתה צריך עוד חמש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> דווקא כאשר הוא מגיש את הגזירות הכלכליות שלו, הוא מחמם את הגזרה עם אירן. הוא בא ומקצץ בתקציבים החברתיים, פועל נגד האזרחים על-ידי העלאת המע"מ ועל-ידי צעדים נוספים, גם צעדים שהוא מתכנן לעשות בהם פגיעה רצינית בהסכמי העבודה במשק. נשקלות הצעות היום – מדברים על הצעות, חבר הכנסת טלב אלסאנע, להוריד דמי הבראה בחצי; נשקלת הצעה להקפיא את ההעלאה בדרגות במשק בכלל; נשקלות הצעות כמו לא לעדכן שכר מינימום – כולן הפרה של הסכמי העבודה במשק. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לכן אנחנו רואים שיש כאן מגמה. בנימין נתניהו מנצל את המשבר הכלכלי כדי להעביר שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובמדיניות החברתית-כלכלית. זה מה שהוא עשה בשנת 2003, וזה מה שהוא עושה הפעם. הדמגוגיה שלו פועלת – בצורה דמגוגית – הוא מעביר את הגזירות, ובאותו זמן מדבר על סכנה אירנית ועל חימום הגזרה כדי שהאנשים ישבו בבית, יראו שיש סכנה ביטחונית, וכשמדברים ביטחון, אף אחד לא מדבר על ביטחון סוציאלי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. רשום אצלי אריה אלדד, אבל אני מבין שאתה מתחלף אתו. אתה תדבר אחרי מסעוד גנאים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, עד לפני כמה שבועות, תמיד שמענו מראש הממשלה, וגם משר האוצר, שכלכלת ישראל היא כלכלה יציבה, המצב טוב. זה היה כלי גם בקידום או בשיווק מדיניות הממשלה, בעיקר המדיניות הכלכלית. עד שהתבשרנו לפני כמה ימים, שכנראה כל מה שנאמר קודם היה מסך עשן, שהכלכלה בכי רע: יש ירידה בהכנסות, ולכן צריך לעשות גזירות כלכליות. מילת הקוד של העלאת מסים – העלאת המס בשיעור של 1% היא לכאורה שוויונית, אבל מי בסופו של דבר ניזוק ממנה? מעמד הביניים והשכבות החלשות. העלאת המע"מ – אני רוצה לגעת בתחום הבריאות, כי העלאת המע"מ תביא בסופו של דבר להעלאת מחיר התרופות. הגזירות גם יביאו לכך שיותר אנשים לא ילכו לביקורים אצל הרופאים. מה חושבת לה הממשלה שרוב מצביעיה, רוב מוחץ של מצביעיה, הם לא מאיון עליון, אלא עמך, הציבור? ובכל זאת – מכה, אחר מכה, אחר מכה. אני מתנגד לעישון, בעיקר כרופא, אבל יש אנשים שמעשנים. הגזירות האחרונות גורמות לעלייה של 3 שקלים במחיר החפיסה. למי שמשתכר פחות מ-5,800 שקל – אגב, אם נוציא את בעלי המשכורות הגבוהות, אז כמעט 50% מהציבור בארץ נופלים בקטגוריה הזאת – יש כאן קיצוץ, למעשה, יש כאן הוצאה של 100 שקל יותר בחודש, וקיצוץ של 1.7% בהכנסה של האנשים האלה, שכל שקל חשוב להם. עד איפה יימשכו הגזירות האלה? אבל, הוא אומר, אין ארוחות חינם. אני אגיד לכם איפה יש ארוחות חינם: בהתנחלויות. ההשקעה בתחום המוניציפלי ברשות מקומית בהתנחלויות היא פי-שניים בממוצע מההשקעה כאן בארץ. יש יותר – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> תיכף אגיע אליך. יש שם 38% יותר השקעות. איפה אין עוני במדינת ישראל, חבר הכנסת כץ? בתוך מדינת ישראל יש עוני. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת כץ, אתה תיכף עולה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת כץ, הוא סיים את הזמן. אתה תענה לו כאשר תעלה. אתה תעלה אחרי כן ותענה לו מה שאתה רוצה. אדוני ימשיך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בתוך מדינת ישראל יש עוני בכל מקום. יש עוני בתל-אביב, יש עוני בחדרה, יש עוני בטייבה, באום-אל-פחם. איפה אין עוני? בתפוח, באריאל, בגוש-עציון,so called, אין עוני. שמעתם פעם, ראיתם כתבה על פריג'ידר של משפחת מתנחלים שאין בו כלום? בשלומי יש כתבות כאלה, בטייבה יש, בכפר-מנדא יש; בהתנחלויות אין עוני. אתם אוכלי חינם בתמיכת ראש הממשלה. זו גזלת הכסף הציבורי. <אורי אורבך (הבית היהודי):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> לכן השקעה בכם מביאה להעמקת העוני בתוך גבולות "הקו הירוק". <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, אחריו – חבר הכנסת יעקב כץ, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה אתה רוצה, לפניו או אחריו? לא משנה. דרך אגב, את אותה שאלה אני יכול לשאול עליך, כי גם אתה לא היית ברשימת הדוברים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש אמרה של אלברט איינשטיין, שהמדינה נוצרה למען האדם, ולא האדם למען המדינה. בנימין נתניהו, במשנתו, הופך את כל הדברים האלה, הופך את הכלל ומשעבד את האדם ואת האזרח למדינה שהוא רואה לפי ראייתו. אדוני היושב-ראש, אני לא יודע. מה שקורה – בנימין נתניהו השתמש בהרבה דברים כדי להצדיק את המדיניות שלו: בחוץ, את האירן-פוביה – הכניס את העולם להיסטריה מאירן, ועכשיו בפנים, כדי להצדיק את הגזירות שלו, יש יוון-פוביה, יש ספרד-פוביה. אני חושב שזאת לא יוון-פוביה, אלא זאת טרגדיה יוונית שראש הממשלה מכניס אליה את כל המדינה. לכן היום מבקשת הממשלה את הסכמתנו לחוק צמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית. למה? מה קרה? שר האוצר ושר-העל תמיד הודיעו לנו פה מעל בימת הכנסת שכלכלת ישראל חסינה, שהיא התגברה על המשבר העולמי, והיא אפילו גוברת על כל הכלכלות באירופה. מה קרה עכשיו? למה הצמיחה נעצרה? למה יש גירעון? ראש הממשלה מוכן להאשים את כל העולם, אבל הוא לא מאשים את עצמו. מה שקורה עכשיו, אדוני היושב-ראש, הוא בדיוק מימוש משנתו של ראש הממשלה, הקפיטליסטית, הניאו-ליברלית. אבל בעלי המשנה הזאת לא מאשימים את עצמם, לא את המדיניות שלהם ולא את האידיאולוגיה שלהם, אלא הם מאשימים את האזרח הפשוט, את כיסו של האזרח, משום שהפתרון טמון באפשרות ללכת ולגזול כל מה שיש לאזרח הפשוט בכיס שלו, ובסוף, כדי שראש הממשלה יגיד: אני לא אשם אלא אתם אשמים. אדוני היושב-ראש, אני חושב שממשלה שבמשמרת שלה אנשים מציתים את עצמם מאכזבה ומייאוש, מוטל עליה לא להתעסק בכיבוי שרפות ובהאשמות כזב ושווא, אלא במניעת האזרחים מלשרוף את עצמם דרך ראייה וכיוון חדש, שיהפוך את המדינה למדינת רווחה למען אזרחיה, ולא שעבוד האזרחים למדיניות הקפיטליסטית של ראש הממשלה, שגם תומכת בכיבוש ובהתנחלויות. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת יעקב כץ, ואחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע. שלוש דקות לרשותך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> תודה לאדוני היושב-ראש על שאפשרת לי לדבר, תודה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, א. אני שמח לשבת פה בכנסת כל היום ולשמוע את אחינו הערבים מדברים בשבח ההתנחלויות, שהפריג'ידרים מלאים. תדעו לכם שגם אצלנו, אחמד טיבי, חברי חברי הכנסת, יש, לצערנו הרב – לא יחדל אביון מקרב הארץ. גם אצלנו יש אנשים שקשה להם. יש להם הרבה ילדים, החינוך עולה הרבה כסף, האוכל עולה הרבה כסף, וכמו בכל קהילה – גם אצלנו. אבל אצלנו, היהודים – שלא כמו אצל הסורים, ששוחטים האחד את השני, מוסלמים – מוסלמים, עלאווים – מוסלמים, ילדים, תינוקות, מפציצים – אצלנו עוזרים. תלך לקהילה של זה שיושב מאחוריך, חבר הכנסת אייכלר, או של זה שיושב מימינך, ותראה איך מסייעים לזה שהפריג'ידר שלו באמת ריק שהפריג'ידר יהיה מלא. לא תשמע שיהודים הולכים ושוחטים, כמו אתמול בסיני – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – שמוסלמים סונים הולכים ושוחטים את האחים שלהם בערב, ברמדאן. 16 אחים. שוחטים אותם. שוחטים. אחים שוחטים אחים. לא תשמע שמדינת ישראל מפציצה במטוסים את תל-אביב או את חיפה והורגת ילדים ופוגעת במסגדים. לא תשמע, כי אצלנו היהודים, גם כשיש עניים, גם כשיש אנשים שאין להם אחמד טיבי, עוזרים האחד לשני. אצלכם – שוחטים. מטוסים, תותחים, ילדים, תינוקות, ערים. הורגים האחד את השני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> מה הקשר? מה הקשר? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אתמול בערב, בסעודת הרמדאן, מוסלמים סונים נכנסים לתוך מחנה צבאי ושוחטים מוסלמים סונים. איפה שמענו על דבר כזה בעולם? איפה השמעת מלה אחת נגד הרצח הזה? איפה השמעת מלה נגד הרצח של הילדים והתינוקות בסוריה, יום-יום, שעה-שעה? בדקה זו, כמה ילדים מוסלמים נרצחים על-ידי מוסלמים? לכן, ברוך השם, עם ישראל – – – <קריאה:> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> היא לא מדינה. המדינה היהודית העתידית. יש פה השר נאמן, שהוא איש תורה, איש חסד, איש שלומד דף יומי, איש שכל החיים שלו מקושר למצוות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – אתה לא מקשיב. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> המדינה היהודית בסופו של יום תהיה מדינת הלכה, אבל הלכה יהודית – לא קומוניסטית, לא סוציאליסטית, לא קפיטליסטית. תורת ישראל. נכון, השר נאמן? תורת ישראל, כמו בזמן דוד המלך, כמו בעידן שלמה המלך. כשנלך על-פי תורת ישראל ונלך על-פי ההלכה היהודית, אז הכלכלה היהודית תפרח, מדינת ישראל תפרח – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – והכול, בעזרת השם, יבוא על מקומו בשלום. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת שי חרמש. עפו אגבאריה גם הוא רשום. כולם רשומים בכתב. כבודו ידבר. אחרי שי חרמש – עפו אגבאריה, ואחרי עפו אגבאריה – ישראל אייכלר, הרב ישראל אייכלר, ואחריו – נסים זאב, אחרון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמעתי מחבר הכנסת, קודמי, שמדבר על "אתם" ועל הערבים, בהכללה, כאילו זה חלק מההתנהגות. אני רק רוצה להזכיר לך שיהודה המכבי שאתה מרומם – מה בסך הכול הוא עשה? כפרים של יהודים הוא חיסל כאשר הרומים נכנסו, לפי הגרסה שלכם, לבית-המקדש, וגם תוך כדי, היהודים חיסלו האחד את השני. ההיסטוריה של היהודים נגד המתייוונים ונגד המתבוללים ידועה לכולנו, ואפילו בעידן החדש, בין התנועות, כאשר נלחמו האחד נגד השני. לכן, זה לא רלוונטי. אבל הגישה שבה אתה מדבר, על-ידי הכללות, כאשר יש כל מיני טרוריסטים, יש אנשים משתפי פעולה – אף אחד לא יודע מי שילם להם, מי שלח אותם, אבל כאלה תמיד יש, נמצאים בכל עם. אבל אתה האחרון שצריך לדבר. הממשלה שאתה שותף לה, שאתם מקדמים אותה, גרמה לכך שאזרחים בתל-אביב ובמקומות אחרים מציתים את עצמם, שורפים את עצמם. איפה קרה? מה הייעוד של מדינה? למה קמה מדינה? למה אנשים ויתרו על החירות שלהם כדי להתאגד בתוך מדינה? כדי שתשמור על רווחתם, ביטחונם. וכאשר מדינה לא מספקת את הדברים הבסיסיים האלה, היא איבדה את זכות הקיום שלה. אנשים שמציתים את עצמם אלה אנשים שזעקו ואף אחד לא הקשיב להם; ניסו ואף אחד לא התעניין בהם. הדבר האחרון שנותר להם זה לשרוף את עצמם, כי אולי מישהו יקשיב. הוא לא יחזיר אותם לחיים, אבל אולי הוא יכול למנוע אסון ויכול למנוע מצב שאנשים חיים ללא כבוד. אנשים שחיים בעוני, באבטלה, הם אנשים שחיים בלא כבוד. ומי שאחראי למצב הזה הוא מי ששולט בהגה. הוא צריך לתת את הדין. אם יש שומר שביום בהיר אחד התעורר ויש חוב של 30 מיליארד – לא 100 מיליון, לא מיליארד, לא 2 – 30 מיליארד שקל. מה קרה? איפה היו? מה עשו? מי שנכשל צריך לתת את הדין, ולא להטיל את האחריות על הקורבן. הגישה הזאת, להלך אימים על האזרחים, יום אחד להגיד להם: אירן, להפחיד אותם. למה? כדי לזעזע את הביטחון העצמי שלהם. להגיד: אנחנו צריכים להחזיק באנשים האלה שמחזיקים את ההגה. רק הם יושיעו אותנו, רק הם יצילו אותנו. או יוון, או ספרד. העם הפך להיות פרנואיד מרוב איומים. האנשים איבדו את הביטחון העצמי שלהם. מה אחוז הצמיחה במדינת ישראל? אחרי שיש לנו, אומרים, האטה, זה 2.7%. גרמניה הגדולה זה כמעט 1%, אמריקה – כמעט 1%, אירופה, צרפת – 0.5%. אז 2.5%, לדבר על מצוקה וכבר להגיד לאנשים שצריך להתכונן לגזירות כלכליות; לראות צל הרים כהרים? לראות שיש בעיה, יש אסון? להתחיל להטיל את הקנס הזה של מע"מ? זה לא מס, זה קנס, כי פשוט מאוד מענישים את האנשים. על איזו הכנסה? זה שהוא קנה לחם, צריך להטיל עליו קנס? אז מה, לוותר על הלחם? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> חמש דקות מגיע לי. ולכן, המדיניות הזאת היא מדיניות שמגלה אטימות, חוסר רגישות, חוסר אחריות. אבל הדבר המזעזע, רבותי – באוקטובר 2010 צעיר תוניסאי – שעבד, הוא לא היה מובטל, עובד, אבל ההכנסה שלו לא הבטיחה את הקיום המכובד – כאשר מנעו ממנו את האפשרות להתקיים בכבוד הוא הצית את עצמו, והדבר הזה גרם לתוצאות שאנחנו עדים להן עד היום. במדינת ישראל, לפני שאנשים יצאו בהפגנות בקריאה לצדק חברתי, מה הממשלה עושה? במקום להיענות לקריאות שלהם היא מטילה עוד גזירות. היא מצפצפת עליהם. יורקים לאנשים בפנים ואנשים ממשיכים לתמוך בממשלה. אז למה לבוא בטענות לבנימין נתניהו, שאפילו לא טרח לבוא להציג את הדבר, ולהגיד לאנשים: בכאב רב אנחנו הולכים לגזירות האלה; אני חש את המצוקה, אני משתתף אתכם. אבל תקשיבו, הוא אפילו מצפצף על הכנסת. הוא לא מגיע לדיון כאן. אם היה לנו טיפת כבוד, לא היינו מוכנים לקיים דיון. למה שהכנסת תקיים דיון בהיעדר ראש הממשלה שהביא את הגזירות האלה? והדבר השני, כאשר הוא מטיל גזירות ורואים את התוצאות בסקרים, אז הוא יגיד: ככל שאני אתעלל יותר באזרחים, אני אקבל יותר תמיכה. כמו שאשה התמכרה לאלימות של בעלה – ככל שהוא מכה אותה יותר, היא תלויה בו יותר. היא חושבת שהעולם שלה ייחרב אם היא תתגרש ממנו, אם היא תיפרד ממנו. זה לא המצב. יום אחד אנשים יתעשתו ויגידו לו: ביי-ביי ולא להתראות למדיניות האומללה הזאת בכל תחום ותחום. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת שי חרמש, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – על סוריה – – – <שי חרמש (קדימה):> כן, אני רוצה לדבר על סוריה, ואני אתחיל, ד"ר טיבי. מכובדי היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, תביטו, אני מוכרח לומר שאני עשרות שנים עוסק בתחום הכלכלה ומעולם לא הצליחו לבלבל אותי כמו שבלבלו אותי בשבועיים האחרונים. אנחנו יושבים בוועדת הכספים, מקבלים נתונים שמתחלפים חדשות לבקרים. רגע, מה פתאום חדשות לבקרים? מהרגע להרגע. מספרים הולכים קדימה, מספרים הולכים אחורה. אני עוד לא רואה איך המספרים האלה נסגרים. אני אתן כמה דוגמאות. קודם כול, כל תפיסת הכלכלה של ממשלת נתניהו נבנתה על שלושה יסודות שקרסו האחד אחרי השני. הראשון הוא המצאת המאה – התקציב הדו-שנתי, שהדבר היחיד שהוא עשה, הוא הצליח לסמא את עיני כולנו. כולנו זה גם את האופוזיציה, גם את הקואליציה, גם את בעלי המקצוע. מעת שתקציב במציאות משתנה – כמו שאנו חיים בה כרגע – איננו ניתן לבדיקה תקופתית קצרה וכל מה שנקבע לפני שנתיים טוב היום, אז לא פלא שמתעוררים בוקר אחד ומגלים שהבור עומקו מכאן ועד לקצה כדור-הארץ, ואז לך תמצא דרך לסתום את הבור. הדבר השני הוא מיתוס מתווה המס היורד. מה שנכון היה לעשות בתקופה של רווחה, בתקופה של שגשוג, בתקופה של פרוספריטי, בתקופה של רגיעה, בתקופה של קיפאון, בתקופה של סטגנציה, בתקופה שבה השווקים העולמיים מאותתים מצוקה – מתווה מס יורד הוא אֵם אבות הכישלון ליצור גירעון תקציבי. והדבר השלישי – פטנט נוסף שקראנו לו הכלל הפיסקלי החדש. אנחנו יודעים היום מראש, מרגע זה, מרגע הינתן האות, שכל שנה יש נתון קבוע; לוקח את עשר השנים האחרונות, קובע את הממוצע שממלא את תקרת ההוצאה. יש הכנסות, אין הכנסות, תקרת ההוצאה עולה. באשר לבלבול הגדול, מכובדי – 2010 ו-2011, ותנו לי, זו תהיה המחמאה הראשונה והאחרונה שאני מעניק לממשלה הזאת – 2010–2011 היו שנות פרוספריטי. התוצר גדל ב-4.8% בשנה אחת, 4.6% בשנה השנייה. היתה אפשרות ליצור רזרבה וכרי ביטחון. השכילה הממשלה בשנתיים האלה חרף הצמיחה הגדולה לגמור את שתי שנות התקציב עם גירעון של 3%. 3% גירעון בכל שנה, משמעותו יצירת חוב נוסף של 30 מיליארד שקל. מה אנו מלינים היום, איך אומרים – שהמשבר והקיפאון והגלים מחוף הים הרחוק מתחילים להתקרב אלינו, כשבשנתיים שאפשר היה לעשות את המעשה, הדברים האלה לא נעשו? ועכשיו נרוץ מהר כדי להספיק עוד לומר עוד כמה מלים. בחודש מאי הורידו את המסים על אלקטרוניקה בידורית ב-700 מיליון שקל. חודשיים אחרי זה התברר שחסר כסף, אז עשו קיצוץ רוחבי במה? ב-700 מיליון שקל. אבל אז התברר שש"ס וסיעת העצמאות אינן מרוצות, אז ביטלו את הקיצוץ ב-540 מיליון שקל. אבל אז היה צריך להעניש את שר הביטחון, שהענישו אותו ב-100 מיליון שקל. מ-100 מיליון השקל לקחו 50 ל"ברזילי" – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <שי חרמש (קדימה):> – – אבל יומיים אחרי זה החזירו את 100 המיליון, ושאלתי איפה "ברזילי". רבותי, אני מבולבל. אם מישהו פה לא מבולבל – שיקום. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שי חרמש. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב, אחרון הדוברים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <שי חרמש (קדימה):> – – – יובל המבולבל, הצלחת לבלבל אותי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – נשפכו המים. <היו"ר יצחק וקנין:> אה, סדרן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נגעתי לא בזמן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ידוע – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> ד"ר עפו, שר האוצר מכבד אותך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – כבוד שר האוצר והשרים הנוכחים, ברצוני כמובן לדבר על המדיניות של התקציב, שפתאום יש איזה חור בתקציב, יש איזה גירעון, ובסופו של דבר מי שהולך לשלם את החור הזה ואת הגירעון הזה זה בעיקר השכבות החלשות. וכנראה זה באופנה שכולם או מספר חברי כנסת התחילו לדבר על זה שהאוכלוסייה הערבית לא משלמת מסים ולא ארנונה, ולא כפי שאמרו עכשיו, ולא ביטוח לאומי ולא מס הכנסה, וצריך להביא גדוד של חיילים לאבטח את גובי מס הכנסה. אני חושב, כבוד השר וחברי הכנסת, זו שערורייה שאין כמוה. הרי כולכם יודעים שהאוכלוסייה הערבית, יותר מ-50% ממנה נחשבת לאוכלוסיית עוני, מתחת לקו העוני. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז כשאתם מדברים על דברים כאלה, זה רק להדיר את תשומת הלב מהעיקר. וכולנו יודעים שהכתובת על הקיר. איפה נמצא החור התקציבי? הן בביטחון – ועכשיו מפחידים את כולם מהעניין האירני. זה הרי עובד, עובד טוב. תראה איך זה עבד על מסמוס המחאה החברתית, כאשר מדברים על הבעיה האירנית, ההפחדה מאירן, וכולם יודעים בתוך תוכם שהכול שקר אחד גדול. אף אחד לא משתמש בפצצת אטום בעולם הזה. גם האירנים, אם הם בכלל חושבים ואם בכלל תהיה להם פצצת אטום, אף אחד לא ישתמש בזה. אף אחד לא ישתמש בזה. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו תהיה התאבדות לכל מי שהולך להשתמש. היחידים שהשתמשו בפצצת אטום – הדמוקרטיה הגדולה ביותר, ארצות-הברית, ועכשיו, עכשיו, מציינים את נגסקי והירושימה. הם שהשתמשו בפצצות האלה. אז מספיק להפחיד את האנשים ולהגיד להם: בגלל זה תהדקו את החגורות, בגלל זה לא ניתן לכם כסף לבריאות, בגלל זה לא ניתן לכם כסף לרווחה. והחור השני נמצא מעבר ל"קו הירוק", בשטחים הכבושים. ידוע שהכספים של ההתנחלויות אף פעם לא הצטמצמו, ההיפך הוא הנכון. כל פעם, ותראו, בשנים האחרונות רק מגדילים את התקציבים. מדוע? בשביל מה? ראש הממשלה מדבר על שתי מדינות, מצד אחד; ומצד שני, הוא מחזק את ההתנחלויות. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הרי בסופו של דבר אם זה יהיה, לא יהיה שלום ולא תהיה רווחה. הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה באמת האוכלוסייה הערבית. מספיק כבר להאשים את הקורבן. לא רק האוכלוסייה הערבית, גם הפריפריה של מדינת ישראל, האנשים העניים הם שמשלמים את הגירעון הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, ברצוני רק להביא לתשומת לבכם שתסתכלו, ממדיניות הרווחה, שגם האוכלוסייה הערבית וגם הפריפריה – תוחלת החיים שלהם פחותה בארבע שנים מבמרכז העשיר. אז מדוע אתם גוזרים עליהם עוד גזירות ולא נותנים להם לחיות בכבוד? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אני מודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב, אחרון הדוברים, ואחריו – שר האוצר יסכם את הדיון בהצעת החוק. שלוש דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כבוד השרים, חברי הכנסת, לפני שאפתח בדברי – אני שמעתי את חבר הכנסת עפו אגבאריה אומר שכל הסיפור האירני הוא שקר ואף אחד לא מתכוון להטיל פצצת אטום ולהשמיד את ישראל. אם כבודו יכול להביא לי משהו בכתב או בעל-פה בפומבי של עלי חמינאי ואחמדינג'אד שיגידו שכל מה שאמר עפו אגבאריה זה נכון, כולנו נירגע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – לי אישור, אני אסע ואביא את זה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני יכול לדבר עם ראש הממשלה שייתן לך אישור. תביא פתק כזה בכתב, בהתחייבות – אנחנו לא יכולים להיות כל כך רגועים, אבל לפחות לא נוכל להגיד לממשלה: אתם לא יכולים לקחת כסף בשביל העניין הזה – – – <קריאה:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל כל זמן שאתה לא מביא אישור כזה יש בעיה. אבל זה רק כפתיחה. רבותי, אני יודע שמאוד קל ומאוד נוח, וגם לי, להאשים את שר האוצר ואת ראש הממשלה. אבל לדאבוני אני יודע שמי שקובע, ועל זה אני מדבר הרבה, זה לא שר האוצר ולא ראש הממשלה. אתם לא מסוגלים אפילו לדעת ב-400 מיליארד שקל שיוצאים מהאוצר איזה סעיף בדיוק ואיזה קריטריונים הפקידים עושים לכם ומכינים לכם תקציב. רוני בר-און היה פעם שר האוצר, אני מקווה שגם הוא יודה בדבר הזה, ששר האוצר לא יכול לדעת לאן הולכים 400 מיליארד שקלים בשנה. ופה קבור הכלב של הכלכלה הישראלית. יושבים פקידים ומשפטנים, ושנים רבות ידענו שפקיד ממשלה יושב 30 שנה, אי-אפשר להיפטר ממנו. משרד האוצר הוא המשרד הצעיר ביותר. איך זה קורה? כי יושבים פקידים שמתואמים עם אנשי ההון והשלטון, יושבים כמה שנים, משרתים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית – להעשיר את העשירים ולרושש את העניים, ואחרי כמה שנים – הופ, קפיצה, התפנה מקום – בחור צעיר מתקבל אצל איזה טייקון באיזה מפעל תעשייה, יועצים בהון עתק. רבותי, במדינה שמעמידה לדין ראשי ממשלה על שני ניקובים בכרטיס טיסה לארצות-הברית לא בודקים מה קורה בקשר בין הון לשלטון במשרדי הממשלה. זה דבר הכי חמור שקורה. ולכן, העניין הזה של השוחד הגלוי, וגם החוקי, בין הון לשלטון בהעסקת פקידי האוצר במגזר הפרטי, והם מייד הופכים מפקידים לאנשי העשירון העליון, זאת הבעיה של רוב האזרחים. היתה כאן פעם מדינה, היו פה פקידים שראו את עצמם אנשי המגזר הציבורי, הם לא היו רואים את עצמם סוכני העולם המסחרי. אני לא אומר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני רק הרגע התחלתי, וכבודו אמר חמש דקות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הרגע התחלת, וחמש דקות עברו, אתה רואה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בכל מקרה, אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, הגזירות של היום, באופן אובייקטיבי – חוץ מהמע"מ, ש-1% לעניים זה מאוד קשה – מס היסף אין בעיה. לזכותם של חברי הרב משה גפני ושר האוצר, שביטלו את הגזירה של מס הכנסה על אלה שמרוויחים עד 14,000 שקלים – זה דבר חשוב. אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, אבל אני חייב לומר פה – טוב, יש לי הרבה דברים לומר, אבל אתה תרשה לי רק את הפסוקים שהכנתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברצון רב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> חלק מהפסוקים. בפרשת השבוע אנחנו מוזהרים – קראנו על "קינג ביבי" – הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום – ואני מדלג – ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. כי ראש הממשלה כבר היה קינג ביבי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> גמרת לצטט? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הפסוקים גמרתי. הוא כבר היה כאילו קינג ביבי – כוחי ועוצם ידי – הנה הוכחה לשיטת הקפיטליזם שלי, שהצליחה. עכשיו הם באים כעניים בפתח ואומרים: חסר לי 40 מיליארד שקלים ואני רוצה לקחת את זה שוב מהעניים, ולכן זה עוול גדול שעושים את הדבר הזה. ואני רוצה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא, אתה מצטט. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, גמרתי לצטט. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז גמרת גם את דבריך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אה, בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> מסיימים בדבר תורה, לא מוסיפים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז זהו, אז לכבוד התורה אני מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר, ואני מזמין את אחרון הדוברים, את חבר הכנסת נסים זאב. אחריו יעלה שר האוצר להשיב. לאחר מכן, ובטרם הצבעה, נקיים אזכרה לחבר הכנסת המנוח דגני, שהלך לעולמו – שהיה עוד מהכנסת השלישית, הרביעית, והחמישית, מלח הארץ – ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אתה יכול להמשיך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תיבדל לחיים ארוכים, וטובים ונעימים. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אתה יכול להמשיך לשים את הכיפה על הראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי. <נסים זאב (ש"ס):> – – אני אמשיך את הפסוקים של ר' ישראל אייכלר, אבל אני אומַר מהצד החיובי – בפרשת השבוע, בהמשך הפסוקים – כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה – יש שבעת המינים – וגפן ותאנה ורימון, ארץ זֵית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל, ברוך השם, היא מדינה של שפע. ארץ-ישראל, יש בה שפע כלכלי, ואנחנו צריכים לדעת איך להשתמש בשפע הזה, שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני לא חושב שאין משבר גלובלי; יש משבר כלכלי בעולם, ובוודאי צריך לנקוט צעדים, אבל אי-אפשר שאותם הצעדים יפגעו בחלשים. ואני בדקתי מה קורה בעולם; למשל בארצות-הברית יש מע"מ, על מזון, יש מוצרים שאין עליהם מע"מ. בכלל. יש מוצרים עם 8%, יש מוצרים עם 10% ו-12%. אין בעיה, אפשר באופן דיפרנציאלי לבוא ולומר – על מוצרים x, y, אפשר להעלות את המע"מ, במוצרים אחרים להוריד את המע"מ, וזה בעצם להתחשב באותן שכבות חלשות. אני רוצה לדבר בשתי נקודות חשובות, אדוני היושב-ראש. אין ספק שמה שהממשלה עשתה לגבי אותם שמרוויחים מעל 800,000 שקל בשנה – להעלות עוד 2% מס מיוחד בשנה – זה דבר טוב; על העשירים שמשכורתם מעל 14,000 או 15,000 שקלים, זה בסדר, אבל בוודאי אנחנו חייבים להתחשב באותן שכבות חלשות. ואני רוצה להתייחס לדירה השנייה, שהממשלה, יש לה אולי איזו אשליה. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מתוך ידיעה: אנשים רוכשים, כחיסכון – את כל רכושם, את כל כספם שמים בדירה השנייה. בעצם מה אתה עושה? אתה מונע, בגלל המסים שאתה מטיל על אותן משפחות, לקנות דירה שנייה. אני חושב שזוהי טעות. אני שמעתי את הבקשה הזאת מפי משפחות רבות, ואומרים – תנסו להתחשב גם בדירה השנייה, אדוני שר האוצר, כי בסופו של דבר יש אנשים שאת כספם שמים בבנקים, אולי לקבל איזה 0.5% ריבית – אם במקרה, אם יש בכלל דבר כזה – אבל רובם המכריע, יש להם תרבות של לקנות דירה כדי לחיות ולהתפרנס. ואני אומר לך, בדרך כלל תמצא את זה אצל משפחות לא עשירות במיוחד, אולי בשכבות הביניים, במקסימום, ואפילו משפחות חלשות, כי זו התוכנית היחידה שהם חושבים שאולי אפשר להתפרנס ולהשאיר איזו הכנסה. לכן אני אומר – להביא את זה בחשבון, אולי בכל זאת להיטיב עמם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. אני מתכבד להזמין את שר האוצר יובל שטייניץ כדי שיסכם את הדיון. לאחר מכן אנחנו נזכיר את המנוח עמוס דגני אשר הלך לעולמו, זיכרונו לברכה, ואנחנו נעבור להצבעות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עברנו ביממה האחרונה פיגוע קשה מאוד, חמור מאוד, בגבול ישראל–מצרים. אומנם, תודה לאל, לא היו נפגעים בצד הישראלי, לצערנו הרב היו הרוגים בצד המצרי, אבל אי-אפשר להמעיט בחומרת הפיגוע, כי אינני זוכר בשנים האחרונות מקרה של חוליית מחבלים שמנתה 15 מחבלים, שמנסה לפרוץ לתוככי מדינת ישראל – חוליה כל כך גדולה, עם השריוניות שהיא הצליחה להשתלט עליהן. ולכן, גם כשהפיגוע הזה נגמר באין נפגעים בצד הישראלי, זה פיגוע חמור ביותר, ואמר ראש הממשלה – נכון שעם כל חשיבות הסיוע והתיאום, בסוף בסוף, כשמדובר בביטחוננו, בהגנת מדינת ישראל, בהגנת אזרחי ישראל, אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו, על צה"ל ועל זרועות הביטחון. אותו דבר, אדוני היושב-ראש, נכון גם בתחום הכלכלי. כמו בתחום הביטחוני, גם בתחום הכלכלי, בעת משבר אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, וכמובן גם על אבינו שבשמים, אבל – שייתן לנו חוכמה לנהוג נכון בתקופה הזאת. אנחנו מחויבים להגן על מדינת ישראל בפני איומים חיצוניים ביטחוניים ובפני איומים חיצוניים כלכליים. אנחנו מאוימים גם ביטחונית, כפי שראינו בגבול הדרום אתמול, וגם כלכלית, כפי שאנחנו רואים בארבע השנים האחרונות, כשכל מדינות העולם, אבל ישראל בתוכן, מאוימות על-ידי המשבר הגלובלי. אדוני היושב-ראש, אני מדגיש את הנקודה, כי אנחנו תמיד מודים, ובצדק, על הסיוע הצבאי מארצות-הברית, על 70 מיליון הדולר הנוספים ל"כיפת ברזל", על הערבויות שחודשו, שזה בהחלט תמיכה וגיבוי כלכלי, רק לאחרונה. אבל בחשבון אחרון, גם מבחינה כלכלית, איננו חלק מגוש היורו ומהאיחוד האירופי, בדיוק כמו שאיננו חלק מנאט"ו. לכן, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה כלכלית אין לנו לא את נאט"ו ולא את האיחוד האירופי ואת גוש היורו. שלא כמו אירלנד ופורטוגל, ושלא כמו ספרד, יוון ואיטליה, אין לנו רשת ביטחון של מאות מיליארדי דולרים במקרה שחלילה וחס ניקלע למצוקה כלכלית ופיננסית ולהורדות דירוג משמעותיות ורבות כפי שנקלעו אותן מדינות מערביות ואירופיות. מכיוון שגם מבחינה כלכלית אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, אנחנו כבר ארבע שנים מנהלים קרב מגן על כלכלת ישראל ועל אזרחי ישראל. כמו בביטחון, כך בכלכלה אנחנו שומרים על אזרחי ישראל מפני הסכנה הכבדה והחמורה של צמיחה שלילית ואבטלה המונית. הצלחנו למנוע את זה עד הלום, וכעת, כדי להמשיך להגן על כלכלת ישראל, על הצמיחה ועל התעסוקה, אנחנו מחויבים באחריות ורצינות. אדוני היושב-ראש, לפני שלושה שבועות, כמעט ארבעה שבועות, בכנס קיסריה, הודעתי שאינני מתכוון להמתין, ובתוך כמה שבועות אביא לממשלה ולכנסת חבילת צעדים כדי לעמוד ביעד הגירעון. אני מקיים את ההתחייבות הזאת כלפי העולם כולו. <רוני בר-און (קדימה):> העולם כולו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אפשר להתווכח על צעד כזה או אחר, אפשר להכניס שינויים כאלה או אחרים בתוך החבילה, אבל המסגרת כולה נשמרת. אנחנו הבאנו לממשלה, ואנחנו מביאים היום לכנסת, עם כמה שינויים פנימיים, חבילה של 14 מיליארד שקל בהכנסות המדינה ל-2013 שתאפשר לנו לעמוד ביעד הגירעון שנקבע על 3%. אדוני היושב-ראש, אני זוכר שהיו המון ויכוחים וחששות לגבי הדיון בממשלה, ואחר כך בוועדת הכספים של הכנסת. העובדה שהחבילה הבסיסית הזאת בסך 14 מיליארד שקלים פלוס עברה ברוב גדול בממשלה ובוועדת הכספים בשבוע שעבר מצביעה על דבר אחד: – – <שלמה מולה (קדימה):> אחרי ששיחדתם את ש"ס ואחרים. <רוני בר-און (קדימה):> העולם כולו. כולו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – יש בישראל משילות כלכלית. אני חוזר על זה כאן, כשראש הממשלה נמצא. אדוני ראש הממשלה, הרי זה דבר חשוב מאין כמותו. אנחנו הוכחנו בממשלה, ואנחנו מוכיחים היום בכנסת, ובשבוע שעבר, שיש בישראל משילות כלכלית, ועושים את מה שצריך. <שלמה מולה (קדימה):> אבל איך נוצר בור של 30 מיליארד שקל? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. תודה. <שלמה מולה (קדימה):> משילות – – – זה בור? <היו"ר ראובן ריבלין:> מספיק. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אנחנו לא עוסקים בכלכלת בחירות, אדוני היושב-ראש. <שלמה מולה (קדימה):> זו לא כלכלת בחירות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני חושב שזה ברור לכל בר-דעת. אין פה פופוליזם ואין פה כלכלת בחירות. יש פה צעדים מדודים, נכונים ואמיצים – – <שלמה מולה (קדימה):> 30 מיליארד זה משילות? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – שישמרו על כלכלת ישראל ועל אזרחי ישראל מפני המשבר הגלובלי. למה אני מדגיש זאת, אדוני? אני מדגיש זאת – – – <רוני בר-און (קדימה):> שר הביטחון – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה קורה פה בממשלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת גלאון, את לא יכולה להיות אחראית לכל הממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מנסה. <היו"ר ראובן ריבלין:> את לא יכולה להיות אחראית לכל הממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> מה קורה פה? <קריאה:> אי-אפשר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ההתנדבות היא חשובה, אבל את לא יכולה להיות אחראית. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אין יותר קריאות ביניים. <זהבה גלאון (מרצ):> שר הביטחון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. גם אין יותר הערות. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, צריך להדגיש את זה שוב ושוב: – – <רוני בר-און (קדימה):> ושוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – אין בישראל פופוליזם וכלכלת בחירות; יש בישראל משילות כלכלית. אנחנו ראינו מה קרה לחלק ממדינות אירופה כשבשעת המשבר לא הצליחו להגיע למשילות כלכלית, ואנחנו מקיימים כאן משילות כלכלית. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להדגיש שבהסכמה, בתיאום, הכנסנו כמה שינויים בחבילה שמוגשת היום לכנסת, והם יעובדו בדיונים בוועדת הכספים. היו פגישות של אנשי עם חבר הכנסת חיים כץ וחבר הכנסת משה גפני. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם אדוני מבקש מהכנסת לקיים את ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית לאחר סיום הדיונים בוועדה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> בהחלט. אני חושב שזה חשוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני מציע שנזדרז, כי אחרת – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני אזדרז. <שלמה מולה (קדימה):> הוא מחפש את 30 מיליארד השקל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא להעיר הערות. <קריאה:> – – – לשר האוצר. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לא להעיר הערות על הערותי. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> לצחוק מותר? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני, אנחנו הסכמנו שה-1% במס הכנסה יועלה רק מארבע-עשרה אלף שקל, זאת אומרת עד ארבע-עשרה אלף שקל לא יהיה שינוי במס – – – <רוני בר-און (קדימה):> ארבעה-עשר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> ארבעה-עשר. תודה, רוני. עד ארבעה-עשר. השכבות החלשות ומעמד הביניים הנמוך – לגביו לא יהיה שינוי במס הכנסה. זה יתאזן על-ידי תיקונים במדרגות המס בין ארבע-עשרה אלף – – – <רוני בר-און (קדימה):> ארבעה-עשר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> ארבעה-עשר, 14,430, ובין 20,000 ל-21,800. <רוני בר-און (קדימה):> מקיים הבטחות לעולם כולו. <היו"ר ראובן ריבלין:> שר האוצר לשעבר, להירגע. <יוחנן פלסנר (קדימה):> קשה לו עם המספרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, התיקונים הללו מביאים לאותה תוצאה בדיוק מבחינה כלכלית, מבחינת החבילה כולה. הם מקלים על מעמד הביניים הנמוך והחלשים תמורת תוספת קלה בנטל למעמד הגבוה ומעמד הביניים העליון. לכן הם תיקונים סבירים ואפילו נכונים. אני רוצה – – <רוני בר-און (קדימה):> להגיד שוב ושוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – לסיים, אדוני היושב-ראש, ולומר שאני חושב שממשלת ישראל וכנסת ישראל יכולות להיות גאות בעובדה שאנחנו הוכחנו כאן בשנים האחרונות – – <מרינה סולודקין (קדימה):> תקציב דו-שנתי. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – שאנחנו מגלים שוב ושוב לא רק תעוזה כלכלית – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> כמו בחריין. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – אלא גם משילות כלכלית – – <רוני בר-און (קדימה):> ויצירתיות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ויצירתיות. תודה רבה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, מספיק. מספיק. אתה לא יכול להיות – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אתה יודע שכשהוא היה שר אוצר שנה וחצי לא קראתי לו קריאת ביניים אחת. לכן, עכשיו הוא מחזיר לי כגמולי. אבל זה בסדר גמור. <רוני בר-און (קדימה):> לא כגמולך – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> דבר אחד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הייתי באופוזיציה יחד אתך. אני עזרתי לו כאשר היינו צריכים לייצב את כלכלת ישראל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כך ראוי. כך נוהגת אופוזיציה אחראית. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהנחייתו של ראש האופוזיציה דאז, ראש הממשלה. <רוני בר-און (קדימה):> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, במבחן התוצאה, מזה שלוש וחצי שנים, לאחר אבטלה גבוהה וצמיחה שלילית, הצלחנו לחזור לצמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה. <רוני בר-און (קדימה):> אבטלה גבוהה כבר שבע – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> במבחן התוצאה ממשלת ישראל, ומדינת ישראל, השכילה להתמודד עם המשבר הגלובלי: – – <שלמה מולה (קדימה):> לא. יסודות הצמיחה – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – עלייה גדולה בהשתתפות בכוח העבודה, עלייה בצמיחה ועלייה בהשקעות. <שלמה מולה (קדימה):> יסודות הצמיחה – מהממשלה הקודמת. <מגלי והבה (קדימה):> הישג היסטורי. <שלמה מולה (קדימה):> – – – היסטורית של 30 מיליארד שקל. <שר האוצר יובל שטייניץ:> ההחלטה של הכנסת היום משרתת את כלכלת ישראל ושומרת על אזרחי ישראל. היא מופת להימנעות מכלכלת בחירות – – <שלמה מולה (קדימה):> – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> איפה הכסף? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ולמשילות כלכלית ראויה ונכונה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – משילות כלכלית אמיתית לטובת כלכלת ישראל ואזרחי ישראל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. לא, לא, לא. לא למחוא כפיים בשום אופן. <דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר עמוס דגני, זיכרונו לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי הכנסת, חברי מפלגת העבודה, מפא"י לשעבר, לפני כשבוע הלך לעולמו חבר הכנסת לשעבר, מבני האבות המייסדים, חבר הכנסת עמוס דגני, זיכרונו לברכה. נקום לכבד את זכרו בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לשבת. עמוס נבחר לכנסת השלישית מטעם מפא"י כצעיר חברי הכנסת, ומאז נבחר לכהונות נוספות בכנסת הרביעית, החמישית והשישית. לעמוס זכויות היסטוריות רבות, והוא אחראי במידה רבה להבאתה המהירה של גולת בולגריה לארץ-ישראל בימים שלאחר קום המדינה. עמוס לקח חלק פעיל בהנהגת תנועת בני המושבים, היה מדריך נוער ואחד מרבים שיצאו בשמה של תנועה זו להדרכת מושבי העולים החדשים בחבל תאשור שבנגב. למרות היותו איש ציבור שהתמחה בכלכלה, תקציב ומדיניות ציבורית, עמוס דגני נשאר בנשמתו מושבניק בן כפר-ויתקין, אדם הקשור יותר מכול לעבודת האדמה, לקרקע, לפרדסים ולחקלאות הארץ-ישראלית. השבוע ב"יומן השבוע" בערוץ הראשון היתה אולי באופן סמלי הכתבה האחרונה של פרדי גרובר, שבה הוא צילם, תיאר ושר שיר לזורעים בדמעה וקוצרים ברינה, אחד הדברים אולי היותר-יפים שהיו בטלוויזיה הישראלית. אולי הם לא קשורים בעבודתו, באישיותו של עמוס דגני, אבל בהחלט הם מתקשרים. בכל שנות פעילותו הציבורית הוא החזיק משק פעיל וראה את עצמו מושבניק מן השורה. במשך שנים ארוכות, 20 שנה, שימש עמוס כיושב-ראש מועצת עמק-חפר, תפקיד שהוא, בחוש הפוליטי המיוחד שלו, הגדיר כראש ממשלת עמק-חפר. אני, שאשתי היא בת המושב בית-חרות, הקרוב למקום מגוריו של עמוס, כפר-ויתקין – אשתי היא מחרות ולא מבית-חרות – יצא לי להיפגש אתו בהזדמנויות כאלה ואחרות ולשתף אתו פעולה בדאגתו הכנה לתושבי עמק-חפר, למושבניקים ולחקלאים. כנסת ישראל שולחת את תנחומיה למשפחתו, לאשתו יהודית, לבנותיו, נכדיו, ניניו ואחיו. יהי זכרו של איש זה ברוך. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מלים לתיאור דמותו יאמר חבר הכנסת עמוס ברוורמן בשם מפא"י לדורותיה. <מאיר שטרית (קדימה):> אבישי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבישי ברוורמן. <מאיר שטרית (קדימה):> ייבדל לחיים ארוכים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ייבדל לחיים ארוכים, כמו פרדי גרובר, שאם לא אמרתי זאת, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, שכן היתה איזו מחשבה שהיא מחשבה מוטעית. בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> פרדי גרובר, פרדי גרובר. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – משפחת דגני עדיין יושבת שבעה. בתור נער צעיר ברמת-גן זכיתי להכיר את עמוס דגני, אבל הסתכלתי עליו מלמעלה למטה בהערכה. לפני כ-20 שנה, חותנתי, שהיא חברה של עמוס כבר 50 שנה, חיברה אותי בקשר הרבה יותר עמוק. אני רוצה להגיד מלה אישית ומלה בשם מפלגת העבודה המתחדשת. עמוס דגני, כמו שאמר כבוד יושב-ראש הכנסת, היה משרת ציבור במובן האמיתי של המלה. איש צנוע. כל מי שפגש אותו היה מסתכל על אור עיניו. אדם שבכנסת עשה את שלו. בהעפלה פעל למען יהדות בולגריה. היה הולך אחרי בן-גוריון, וכשבן-גוריון קרא לו לרדת לתאשור – ירד, עלה לנגב, ולאחר מכן גם בכנסת. כשעזב אותה, כמו שאמר היושב-ראש, שירת את עמק-חפר והיה לדוגמה. אבל היה משהו מאוד מיוחד בדרך שלו, שהיום במחאה החברתית אנחנו מנסים – הילדים הצעירים שלנו מחפשים למצוא דמויות שיש בהן צניעות, שיש בהן דרך ארץ ושיש בהן אהבת הארץ. עמוס דגני הוא איש שכזה. אנחנו מספידים גם כאן וגם במקומות אחרים רבים. כהרגלנו, מפריזים. אחרי מות קדושים אמור, ואנחנו מפריזים – מפריזים בתכונות החיוביות, מקטינים במגרעות. עמוס דגני הוא אחר מיחידי סגולה שמה שאמרו עליו בחייו אומרים בדיוק אחרי מותו. בשבילי הוא דוגמה למשרת ציבור ולדרך שכל אחד מאתנו צריך ללמוד. יהי זכרו ברוך. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. רבותי, עד כאן אזכרתו. <הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו חוזרים לסדר-היום. על סדר-היום, לאחר דיון כללי של כל חברי הכנסת שבו השתתפו למעלה מ-40 חברי כנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), כפי שהוצגה על-ידי השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, וסוכמה על-ידי שר האוצר יובל שטייניץ. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 40 נגד – 27 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 40 בעד, 27 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת מייד לוועדת הכספים על מנת להכינה לקריאה שנייה ושלישית. אם יש עכבות כלשהן, נא להודיעני. הישיבה תימשך, וברגע שאתם תסיימו, אנחנו בתום סדר-היום נקרא את ההצעה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/724).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום, והוא הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב-2012, שיציג בפנינו השר יעקב מרגי. בבקשה, יעלה ויבוא. רבותי, נרשמו רבים להצעה הזאת. הנושא הוא אומנם במסגרת פקודת התעבורה, אבל הוא שייך לאוצר לחלוטין. חבר הכנסת מרגי מציג אותו במקום שר התחבורה, אבל למעשה מדובר באגרת הרדיו של רשות השידור – אגרת רדיו במכוניות, ולכן זה שייך לפקודת התעבורה. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת והשרים, הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012, לקריאה ראשונה. הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה בעניין העלאת הסכום הנוסף לאגרת הרכב המיועד לרשות השידור אושרה בממשלה ובוועדת שרים לענייני חקיקה. מטרת העברת החוק היא לאפשר יציאה לדרך של הרפורמה ברשות השידור, שמטרתה לחזק ולשדרג את השידור הציבורי. החוק משקף את המלצות הוועדה לבחינת חלופות לאגרת רשות השידור ולאופן גבייתה, שבה לקחו חלק כל גורמי המקצוע הרלוונטיים, לאחר שנבחנו כמה אלטרנטיבות. יישום החוק יפחית את סך התשלומים שישלם האזרח בגין אגרת רשות השידור, שכוללת טלוויזיה פלוס רדיו. אזרח בעל רכב ובעל מקלט טלוויזיה משלם היום 483 ש"ח לשנה. בעקבות השינויים המוצעים ישלם האזרח רק 474 ש"ח לשנה בשנת 2013 ו-465 ש"ח בשנת 2014. כיום אגרת הטלוויזיה מסתכמת ב-369 ש"ח לשנה. אגרת הרדיו מסתכמת ב-114 ש"ח לשנה. אגרת הטלוויזיה תפחת ב-5%, ומנגד אגרת הרדיו תעלה רק במחצית הסכום. לאור העובדה שבסיס הגבייה באמצעות אגרת הרדיו רחב יותר, אפשר להפחית את הגבייה ועדיין לשמור על ההכנסות הנדרשות לרשות לצורך פעולותיה. בשנות הרפורמה, שהן 2013–2018, תופחת אגרת הטלוויזיה ב-98 ש"ח, ומנגד אגרת הרדיו תעלה ב-54 ש"ח במצטבר. יישום החוק יאפשר לצאת לדרך עם תוכנית כלכלית מאוזנת לרשות השידור. על כן אבקש לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, אני סוגר את הרשימה בעוד חצי דקה ולא אאפשר לאנשים נוספים לדבר. ראשונת הדוברות – חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – אילן גילאון; מוותר. אחרי זהבה גלאון – שלי יחימוביץ. רבותי, נרשמו חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן, גאלב מג'אדלה, אורי אריאל, מאיר שטרית, יובל צלנר, שלמה מולה, זאב בילסקי, מגלי והבה, רוברט טיבייב, יוחנן פלסנר, רוני בר-און, מיכאל בן-ארי, ישראל חסון, אריה אלדד, אורי אורבך, ג'מאל זחאלקה, ישראל אייכלר, נסים זאב, מסעוד גנאים ואחמד טיבי. הרשימה סגורה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אחד מכל סיעה מדבר חמש דקות. <מאיר שטרית (קדימה):> היושב-ראש, כדאי להוסיף שמי שלא נמצא מאבד את זכות הדיבור. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה ברור. ברור כשמש. <מאיר שטרית (קדימה):> יש כאלה שלא מקיימים את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה בקלות קובע את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא, אני קובע ואני גם מכריז על המובן מאליו. כן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות, בדיון על אגרת רשות השידור, על ההסדרים ברשות השידור, כדי לדבר על שלטון הטרור והפחד ברשות השידור. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם את מדברת על רשות השידור – ויש לנו ביקורת על רשות השידור, אם היא רשות ממלכתית, או ציבורית, או בעלת עמדות כאלה או אחרות – אני רוצה לומר שמגיע צל"ש לרשות השידור על הכתבה של פרדי גרובר, ואנחנו מאחלים לו הצלחה. אנחנו מצטערים שזאת היתה הכתבה האחרונה שלו, אבל באמת, בהקשרו של המנוח, דגני, ציינו אותו, אבל נדמה לי שאוהבי הארץ הזאת, אוהבי אדמתה ושמיה, ואוהבי העבודה, ואוהבי החיים – באמת – הנאורים, הטובים והזכים ביותר, ראו בחרדת קודש ובהנאה מרובה את הכתבה של פרדי גרובר ביום שישי. תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להצטרף לדבריך המרגשים, אני מסכימה אתך, לכן כל כך חשוב שידור ציבורי, כל כך חשוב שתהיה רשות שמאפשרת לשדר בדיוק כתבות מהסוג הזה שאתה תיארת, כמו הכתבה האחרונה של פרדי גרובר. אנחנו יודעים שכתבות כאלה אי-אפשר למצוא בערוץ המסחרי, ולכן כל כך נורא בעיני מה שמתחולל בתקופה האחרונה ברשות השידור. אנחנו רואים שלטון של טרור, של פחד, של איזונים שאין להם מקום, של משגיחי כשרות שממנים לקרן נויבך, לענת דוידוב, שמשעים את מיקי שושן; מה קורה שם, ברשות השידור, אדוני? מה הפוליטיזציה הזאת של רשות השידור? אני חושבת שהממשלה הזאת קצת התבלבלה – רשות השידור צריכה לשרת את האינטרסים של הציבור, ולא את האינטרסים של ראש הממשלה. אני רוצה לנצל את העובדה שאני עומדת כאן על הבמה ולקרוא לראש הממשלה, באמצעות שלוחיו מול רשות השידור, להפסיק להשתמש ברשות השידור ככלי להעברת מסרים פוליטיים ולמנוע מהאופוזיציה ביקורת לגיטימית. אדוני, אני מתראיינת לעתים ברשות השידור, ואני חושבת שהדבר הזה של השלטון הזה, שבודק בציציות, אם יש איזון כזה או כזה וכמה פעמים לקחו מישהי ממרצ לעומת כמה פעמים לקחו מישהו מהליכוד, או קדימה, או במפלגת העבודה – לא היה כדבר הזה; הפוליטיזציה השתלטה על רשות השידור. אני חוזרת ואומרת: משגיחי כשרות אין להם מקום – אין להם מקום ברשות ממלכתית. עכשיו יש עיצומים, חברי חברי הכנסת, בתוכניות הבוקר ברשת ב'. יש עיצומים כי עיתונאים לא מוכנים לבלוע את הדבר הזה ששמים להם משגיחים מטעם. ואני פונה לראש הממשלה: תסיר את ידיך מהרשות הממלכתית, מהרשות הציבורית, כי השידור הממלכתי הוא של כולם. תודה רבה, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת דב חנין – אז לרשותך חמש דקות. כנראה הרשימה מתקצרת בהרבה – מאיר שטרית הוא הבא אחריו כנראה. <מאיר שטרית (קדימה):> כל האחרים ירדו? <היו"ר ראובן ריבלין:> ירדו. כן. לא לא, יש עוד אחד שלא ירד, אבל הוא לא נמצא. <מאיר שטרית (קדימה):> רווח נקי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לכן אני אתן לך לדבר חמש דקות, כראשון הסיעה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, הממשלה, אני מבין, נעדרת מהדיון הזה? <מאיר שטרית (קדימה):> הממשלה נעדרת בכלל. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא לא, בכלל לא עולה על הדעת. השר בגין, נדמה לי, הוא – לא, השר יעלון. אני אפסיק את הדיון עד – זו הצעה של הממשלה. השר איתן נמצא פה? רבותי, אני אפסיק אם – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> השר בגין בחוץ. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – שרים. <דב חנין (חד"ש):> הז'קט של השרים נוכח. הז'קט של השרים נוכח. יש גם פתקאות, חבר הכנסת שטרית – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית, ברגע שהז'קט יוכל להצביע – – <דב חנין (חד"ש):> – – יש תיקים, אבל הם לא באים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – נראה בו שר. אני אראה בו שר. אנחנו חייבים – כבוד השר בגין, אומנם אדוני לא התורן, אבל אני רק רוצה לומר: יוזמה של הממשלה, חברי כנסת מדברים, ואין נוכח ולו שר? ואדוני מקפיד בכבודה של הכנסת ובכבודה של הממלכה בישראל. תודה רבה. <השר זאב בנימין בגין:> אבקש להסיר טעות. אני לא מתנדב, אכן אני התורן. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> מכובדי השר בגין, אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, משהו רקוב בממלכת דנמרק. אני אומר את הדברים בצער ובכאב, מכיוון שממלכת דנמרק שאני מדבר עליה נמצאת במזרח התיכון, ושוכנת על חוף הים התיכון, ומכל ממלכת דנמרק, הסימבולי ביותר למשהו הרקוב הזה זה מה שקורה ברשות השידור. וצריך להתחיל באמת בשאלת החירויות והמרחב של הדיון והדיבור, וכל אותם דיבורים פסולים והזויים על איזונים, שנועדו בעצם להשתיק ולדומם סדר-יום חברתי, העלאה לדיון של נושאים שהציבור מעוניין לדון בהם אבל אולי יש מישהו שמפחד מהם – אולי יש מישהו שמפחד מהם, אולי יש מישהו שהדברים האלה אינם נוחים לו, ולכן תוכנית כל כך משמעותית, כל כך מעניינת, כל כך לא דורשת איזון, כי היא מאוזנת מעצם טיבה, כמו תוכניתה של קרן נויבך, נמצאת כיעד למתקפה שיטתית ומאורגנת, שבה בכל פעם ממציאים המצאה חדשה למישהו אחר שאולי יאזן את קרן נויבך, אם זה גיבור של תוכנית ריאליטי לשעבר, או איזה בדרן שלא נמצאה לו תעסוקה בזמן האחרון, או אנשים אחרים, שלכל אחד מהם יש בוודאי זכויותיו; שמעתי גם שאיש אקדמיה שמתמחה בענייני המזרח התיכון התבקש להתגייס למערכה הזאת. כולם כמובן אנשים שאין להם שום ניסיון בשידור, שום ידע בשידור, שום יכולת להוביל תוכנית רדיו רצינית ומקצועית. והדברים, אדוני היושב-ראש, מעוררים לא רק דאגה, אלא חשש עמוק שמישהו לחלוטין לא מבין את ההבדל הגדול שאתה, אדוני היושב-ראש, חוזר ומדגיש אותו, בין שידור ציבורי לבין שידור ממשלתי. לממשלה יש בהחלט מעמד, ויש לה זכויות גם בשידור הציבורי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך גם להבחין בין שידור ציבורי לשידור דוקטרינרי. <דב חנין (חד"ש):> בוודאי. בוודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> גם כשמדברים בשידור ציבורי צריך לזכור שהדוקטרינה היא במקום אחר. <דב חנין (חד"ש):> בהחלט. שידור ציבורי לא צריך להיות דוקטרינרי, ולא צריך להיות ממשלתי, הוא צריך להעלות לסדר-היום שאלות, נושאים, אינפורמציה, לפעמים ביקורת נוקבת, לפעמים תשובות לביקורות הנוקבות, וזה מה שנעשה. אבל רוח רעה נושבת שם, במסדרונות רוממה, והרוח הרעה הזו לא מגיעה רק לקרן נויבך אלא נושבת בחוזקה ומאיימת על יכולתם של אנשי השידור הציבורי, אותם עיתונאים, אותן עיתונאיות, לעשות את מלאכתם בצורה אמיתית ונאמנה. כאשר סדר-היום הזה נדחק הצדה, באופן טבעי אנחנו חוזרים לאותו סדר-יום, שהוא אולי ישן וחבוט ומוכר, ואולי מישהו רוצה שרק בזה נעסוק, בשאלות של איומים מבחוץ ואויבים שבהם צריך להילחם, ואז לא נצטרף לעסוק, לא בצדק חברתי ולא בתיקון החברה ולא בהתמודדות עם העוולות ועם הליקויים ועם הדרישות של העם לצדק חברתי. נתעסק במלחמה, הנה, נמצא לנו אויב, נסמן לעצמנו אויב, נטען גם שהוא מאיים על עצם קיומנו ונתארגן למלחמה. כשמתארגנים למלחמה לא צריך לא דיבור חופשי ולא דיון ביקורתי, אלא צריך רק דברים ודוברים של הממשלה. אדוני היושב-ראש, אנחנו נצביע נגד ההצעה הזאת. אנחנו נצביע נגד ההצעה הזאת שהממשלה מביאה היום בפנינו – הצעת החוק שהממשלה מציעה היום בפנינו – כצעד של מחאה ביחס למדיניותה ההרסנית של הממשלה וביחס להתנהלותו הבלתי דמוקרטית של ראש הממשלה בכל הנוגע לרשות השידור. זה התחיל, אדוני היושב-ראש, מאותה פרשה של השר יולי אדלשטיין, שלזמן קצר היה השר הממונה, עד שהבין שהוא לא יהיה ממונה באמת, וזה נמשך היום בשדרים, בשדרות, בעיתונאים ובעיתונאיות הטובים ביותר שיש לנו. על השתקת השידור הציבורי אנחנו נאמר – אסור. לא נעבור על זה לסדר-היום ולא נאפשר את זה במציאות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הואיל וקראתי כבר לחבר הכנסת שטרית, אז הוא יהיה, אף שאריה אלדד מחליף. חבר הכנסת שטרית, ולאחר מכן חבר הכנסת אריה אלדד, כי כבר הכרזתי על חבר הכנסת שטרית. גם לו, כנציג קדימה, וגם לך, יהיו חמש דקות. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתייחס להצעת החוק עצמה, שהממשלה מביאה. אני מוכן להגיד, אדוני היושב-ראש, שאני אינני מבין, הממשלה גם לא מסבירה, מדוע היא מביאה את החוק הזה. אני מבין את ההיגיון הכלכלי שבהצעה. אבל אני שואל, אדוני היושב-ראש, למה לא להרחיק לכת וללכת עם המהלך הזה עד הסוף? אני רוצה לציין בפני חברי הכנסת, כי הנחתי הצעת חוק על שולחן הכנסת, בכנסת הקודמת, שלצערי לא עברה, במושב הקודם, זה לא עבר, שמציעה את מה שהממשלה מציעה, רק ללכת עד הסוף. דהיינו, לבטל לחלוטין את אגרת הטלוויזיה, להפחית את גודל האגרה בשליש ולגבות את האגרה הזו דרך אגרת הרכב. הממשלה עושה את זה פה בצעדים קטנים. אני לא מבין למה. אני אומר לכם, בדקתי את זה. אם מקטינים את אגרת הטלוויזיה בשליש במכה אחת וגובים אותה דרך אגרת הרכב, זה עושה כמה פעולות ביחד. ראשית, רשות השידור תקבל יותר כסף ממה שהיא מקבלת היום דרך אגרת הטלוויזיה. למה? כי אז כולם ישלמו. רבותי, זה לא סוד, ידוע שסקטורים שלמים לא משלמים גרוש אגרת טלוויזיה, ויכולת האכיפה של מערכת הגבייה של רשות השידור עליהם היא נמוכה ביותר. לכן הם בעצם פטורים מאגרה. שנית, זה עושה צדק חברתי, כיוון שמי לא ישלם אגרת טלוויזיה? מי שאין לו רכב. מי שאין לו רכב, כידוע, לא נמנה בדיוק בין העשירים. דווקא האוכלוסיות החלשות, שאין להם רכב, יהיו פטורים מאגרת הטלוויזיה, כי אז הם לא ישלמו דרך אגרת הרכב. אז כולם יוצאים מרוויחים. אגרת הטלוויזיה תפחת לאפס. הציבור לא יצטרך לשלם פעמיים אגרה. מי שיש לו רכב ישלם את זה יחד עם הרשיון, פעם אחת כל שנה, ובזה נגמר העניין. שלישית, רשות השידור תוכל לחסוך 60 עובדים, שעובדים במחלקת הגבייה, כי לא יהיה צורך בה. גם רשות השידור תחסוך הרבה מאוד זמן שידור. במקום השידור הזה "שלם את האגרה בזמן", שמשדרים אותו חזור ושדר, יכולים להיות שידורי חסות, שיכניסו עוד כסף לרשות השידור. מכל הבחינות ההצעה הזו היא בעיני הצעה סבירה, שהיתה פותרת את העניין לחלוטין. אני לא יודע לאיזה ועדה מתכוונים להעביר את הצעת החוק הזו, אולי כלכלה, אני מניח. אני מציע לוועדת הכלכלה, שדנה עכשיו בקריאה הראשונה, לשנות את החוק למתכונת שאני מציע: לבטל לחלוטין את האגרה, להקטין אותה בשליש, לגבות אותה דרך אגרת הרכב. בזה, לדעתי תבוא הישועה לישראל. אני חושב, הרי הציבור נורא מרוגז מאגרת הטלוויזיה. משום מה, קשה להסביר – אני אגב מגן על כך שתהיה אגרת רשות שידור. אני חושב שחייבים לקיים את רשות השידור. חייבים לקיים ערוץ ציבורי שממומן על-ידי הציבור, כדי שהוא לא ירד לתת-רמה שקיימת בכל השידורים, של הריאליזם, של מה שנקרא ה"ריאל פוליטיק" בכל הערוצים, שיורדים פשוט למכנה המשותף הנמוך ביותר. אני בעד שהציבור ישלם אגרה. קשה להסביר לציבור למה הוא משלם אגרה. בעיקר אותו ציבור שמשלם לכבלים בלי לצייץ, 250–300 שקל לחודש, מי שיש לו אגרת הכבלים; אגב, מוגזם ביותר. באירופה משלמים על חבילה של 500 ערוצים פחות מחצי ממה שהישראלי הרגיל משלם. אז אני אומר את זה לשר התקשורת, שטיפל בתקשורת האלחוטית, זו סוגיה שצריך לטפל בה גם כן, שאין לה שום הצדקה. אבל הציבור, שמשלם מאות שקלים לחודש, לא מבין למה הוא צריך לשלם אגרת טלוויזיה. בדרך שאני מציע, הבעיה הזו נפתרת מאליה. לא פוגעים ברשות השידור. רשות השידור תקבל, אדוני, יותר כסף ממה שהיא מקבלת היום, וגם כולם ישלמו, כי מי שמוציא רשיון רכב יהיה חייב לשלם את האגרה. אז יימצא שכל פעולת הגבייה אומנם נעשית דרך אגרת הרכב, והיא לא צריכה את כל המהלך הזה. בזמנה, אדוני היושב-ראש, הממשלה שללה את הצעת החוק שלי. מה היתה הטענה שלהם? מה פתאום יגבו את האגרה דרך אגרת הרכב? היא הנותנת, הנה עכשיו עושים את זה רק חלקית, כל שנה מגדילים קצת את אגרת הרכב ומורידים קצת בטלוויזיה. כבר עשינו את המהלך הזה לפני שנים באגרת הרדיו. כזכור לך, פעם היו משלמים אגרת רדיו נוסף על אגרת הטלוויזיה, העבירו את זה באמת לאגרת הרכב, ואז הציבור אכן משלם את זה דרך הרשיון, כולם משלמים. הנימוק של הממשלה, שהיה אז, לא תקף עכשיו, כי היא בעצמה עושה את זה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – לא הבאת את זה כשהיית שר המשפטים. <מאיר שטרית (קדימה):> לא, לא, הבאתי את זה כחבר כנסת, ולצערי הממשלה הפילה את זה. אני חושב שזה לא היה נכון. ניתן עכשיו בוועדה לתקן את זה עכשיו ולהפוך את זה באמת, לחסל את הסוגיה הזו אחת ולתמיד. אני מקווה שיהיה שכל שם בוועדה לבצע את זה. תודה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת אריה אלדד, בבקשה. שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לדבר על האולימפיאדה ועל הסיבה להישגים הנמוכים שלנו שם, והכול כתוב פה בחוק הזה; הכול מהחוק הזה. בדרך כלל נוטים להאשים את האנטישמיות בהישגים הנמוכים שלנו באולימפיאדה, אבל אני רוצה להציע הסבר אחר. הסיבה היא שפשוט מתחרים במקצועות הלא-נכונים. לו היו מוסיפים את האקרובטיקה לאחד מהמקצועות המוכרים באולימפיאדה, היינו מנצחים. עכשיו אני אקרא לכם את דברי ההסבר בחוק ותבינו למה אנחנו אלופי העולם באולימפיאדה באקרובטיקה, עוד לפני שהתחלנו להתמודד: "מטרת הצעת החוק היא לבצע את המלצות ועדת החלופות ולהגשים את עמדת הממשלה לגבי הצורך בהקטנת סך התשלומים הכולל שמוטל כיום על האזרח הממוצע". א-בראבו, יישר כוח, הממשלה רוצה לקחת מאתנו פחות כסף. אני ממשיך: "ועם זאת, לשמור על האיזון בהכנסות הרשות בדרך של הגדלת הסכום הנוסף". כלומר, אנחנו רוצים לקחת ממך פחות, אבל בינתיים אנחנו לוקחים ממך יותר – היפוך ראשון: "כך שבמהלך השנים 2013–2018 ירד סכום האגרה המשולמת כיום בסך הכול ב-111 שקלים". א-בראבו, מחיאות כפיים, מדליה. מדליה. הם מורידים לאזרח את הכסף שהוא צריך לשלם בתור עונש על זה שהוא צריך לראות את הערוץ הראשון בטלוויזיה. אבל "ואילו הסכום הנוסף יעלה בסך הכול ב-54 שקלים חדשים בלבד". עוד פעם, לפי החשבון שלי, 111 פחות 54 – הרווחנו. ממש הרווחנו. רבותי, האקרובטיקה נמשכת. "יובהר, כי סכומים אלה כפופים לשינויים במדד המחירים לצרכן", וכו', "הצעת החוק נדרשת בדחיפות". אדוני היושב-ראש, אחת מהססמאות הידועות של האולימפיאדה היא: מהר יותר, רחוק יותר, דחוף יותר. החוק הזה דחוף מאוד כדי שהממשלה תוכל מהר מאוד לתת לאזרח עוד כסף שדרוש לו להוצאות ריפוי, כשהוא מסתכל בערוץ הראשון, שדרוש לו כשהוא מקשיב לערוץ השני או לרשת ב'. ממש הוא צריך ריפוי בשביל כל הדברים האלה, ולכן הממשלה מזדרזת. החוק דרוש בדחיפות כדי לתת לנו את הכסף. אלא מה מסתבר? לא נותנים לנו יותר כסף; לוקחים לנו יותר כסף. סעיף קטן (ג) קובע ברישא שבו את ההפחתה לגבי הסכום הנוסף, ובסיפא שבו את עדכונו של הסכום הנוסף, כאמור. חברים, אורתופד מוצלח לא יוציא אתכם מהאקרובטיקה הזאת שהממשלה הכניסה אותנו לתוכה עם התעבורה ועם הטלוויזיה. לא פשוט יותר לבטל את האגרה המיותרת הזאת וגמרנו? אבל אז גם באקרובטיקה לא נקבל מדליה. תודה רבה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת שלמה מולה – לא נמצא; חבר הכנסת זאב בילסקי – לא רואים אותו כאן; מגלי והבה – גם לא. <מאיר שטרית (קדימה):> הצבעה. <היו"ר אורי אורבך:> לאט לך, לאט לך. אנחנו נעשה את זה יותר לאט ממה שאתה רוצה ויותר מהר ממה שאני יכול. חבר הכנסת רוברט טיבייב – איננו. <רוברט טיבייב (קדימה):> פה. <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה. אתה שקט מדי. יש לך שלוש דקות, תנצל אותן עד תום. <רוברט טיבייב (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, העניין של רשות השידור – אתם יודעים מה זה מזכיר, לי לפחות? הגעתי מברית-המועצות לשעבר. <מאיר שטרית (קדימה):> "פראבדה". <רוברט טיבייב (קדימה):> הרבה יותר גרוע. ב"פראבדה" לפחות היה איזה צל שאפשר להכניס משהו. <היו"ר אורי אורבך:> "איזבסטיה". <רוברט טיבייב (קדימה):> פה ממש הכניסו קומיסרים לרשות השידור. אי-אפשר להגיד עלי שאני מכוכבי רשות השידור ואני משתתף בתוכנית של קרן נויבך. אי-אפשר להגיד את זה. אני אגיד לכם יותר מזה: אף פעם לא השתתפתי שם. אף פעם קרן נויבך לא הזמינה אותי. למה? סיפור אחר. יכול להיות שבגלל המבטא, יכול להיות שבגלל אוצר המלים הצנוע. לא יודע. <היו"ר אורי אורבך:> שומרים אותך לטלוויזיה, יפים כמוך. <רוברט טיבייב (קדימה):> יכול להיות. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה לא מספיק אופוזיציה. <אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו):> – – – מתקשרים אלי – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> מאוד יכול להיות. אבל, יש "אבל" אחד גדול: אי-אפשר להגיד שמהתוכנית הזאת, במיוחד אם מדברים כבר על קרן נויבך, אי-אפשר לקבל איזה מידע. אני, כחבר הכנסת, בשביל להרחיב את האופקים שלי באיזה נושא, הייתי שומע והייתי מרחיב את הידע, את התפיסות. יושב-ראש הכנסת אמר פה שיכול להיות שיש שם דוקטרינות. מאוד יכול להיות, אבל הציבור רצה את זה. הציבור כנראה מקבל את הדוקטרינות. יכול להיות שקרן נויבך – גם אני קיבלתי את זה. יכול להיות שלא תמיד הסכמתי עם זה, אבל היה משהו בנוי ויפה. פתאום הממשלה החליטה להצמיד קומיסרים. אני כמעט בטוח שיבוא הזמן שמשרד ראש הממשלה יביא לשם מפסק של המיקרופון, לרשות השידור. למי שהם רוצים לשמוע הם ישימו on, ולמי שלא – ישימו off. זה עכשיו המשחק של הממשלה הנוכחית, ולא סתם אמרתי שזה מזכיר לי שמות מהזמן של הקומוניסטים, שהכול בשליטה טוטלית. גם פה, במקרה הזה, הממשלה רוצה לשלוט שליטה טוטלית, ולא פלא, עוד הפעם, ששר בורח לנו בנושאים החשובים, וכל הקואליציה, חוץ מישראל ביתנו, כן – אני לא יודע מה העמדות שלהם – בורחת היום מהמשימה, באמת דברים חשובים שעומדים על סדר-היום. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אל תדאג – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל, לדעתי, הממשלה צריכה לשקול את דברי, ויכול להיות שאם כבר אנחנו מתגעגעים לדמוקרטיה במדינת ישראל, אז לא צריך להרוג את הדמוקרטיה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת רוברט טיבייב. חבר הכנסת זאב בילסקי, הגעת באיחור, אבל אנחנו לא נוותר על הזכות לשמוע את דבריך. אחריו – חבר הכנסת מגלי והבה, אם הוא נמצא. <זאב בילסקי (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, זה שניסחת "לא נוותר – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא רוצה לפגוע באדוני זאב בילסקי – – – לפי תקנון הכנסת, מי שלא נמצא בזמן שהוא אמור לדבר – זכותו לדבר בטלה. היושב-ראש הודיע על כך בתחילת דברי – – – ויש להקפיד על זה. מי שלא היה פה, לא מדבר. אין לזה סוף. אנשים שנמצאים פה כל הזמן – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת שטרית, אתה לא יכול – – – <היו"ר דני דנון:> תודה. הזכות הזאת נתונה ליושב-ראש הישיבה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> היושב-ראש הודיע – – – <היו"ר דני דנון:> יושב-ראש הישיבה, וכרגע אני יושב-ראש הישיבה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> יש סעיף בתקנון. <היו"ר דני דנון:> לא, לא, לא. אני לא מכיר את הסעיף בתקנון. אני אשמח אם תפנה אותי לסעיף הרלוונטי בתקנון. אני מכיר שהזכות נתונה ליושב-ראש הישיבה ולא ליושב-ראש הכנסת, וכרגע אני יושב-ראש הישיבה, ומכיוון שהוא איחר בכמה שניות – אני אפשרתי לחבר הכנסת בילסקי להגיע. בבקשה, חבר הכנסת – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אם אתה רוצה רק יותר לפרט – "אני שמח שהוא עולה לדבר". מרוב שאתה שמח אתה עכשיו – היושב-ראש, איך אומרים? מסדר לי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר דני דנון:> אתה מאלץ אותי להגן על חבר כנסת מקדימה שיכול לדבר, חבר הכנסת שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תעזור – – – <היו"ר דני דנון:> בבקשה, חבר הכנסת בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה. אני נמצא כאן כדי לחשוב יחד אתכם על כל מה שקרה פה בחודשים האחרונים, וטוב שיושב-ראש המפלגה ויושב-ראש האופוזיציה נמצא כאן, כי אני זוכר שלפני כמה חודשים, בהיותי חבר בוועדת חוץ וביטחון, שאלתי את חבר הכנסת מופז: תגיד לי, מאיפה יש להם כל כך הרבה כסף? לא, אתה יודע, פתאום – הוא סיפר לי שהם רוצים לביטחון ככה ולביטחון ככה ועוד לביטחון, וחוץ מזה, יום לפני כן – לכבישים, וגם למחלפים, ואחר כך גם לחינוך מגיל שלוש. אתה יודע, חלומם של כל ראשי ממשלה ושרי החינוך לדורותיהם היה להוריד לגיל שלוש. הצעות חוק שוכבות פה. שאלתי אותו – בכל אופן, יש לו יותר ניסיון: אולי אתה יודע מאיפה יש לו הכסף? מה, יש משהו שהוא יודע ואנחנו לא יודעים? ומה אני אגיד לך, לא פיללתי שזה יהיה מצב כל כך קשה, כשאנחנו עכשיו עומדים עכשיו בפני שוקת שבורה ואותו בור – ולא מדובר על הבור שיושבים בו אנשים שמנהלים מלחמות, אלא בור כספי שאף אחד כבר לא יודע אפילו כמה זה. יש כאלה אומרים 30 מיליארד, יש כאלה – 40 מיליארד. כשאתה שומע את הסכומים אתה אומר: כל הגזירות, שביום אחד, פתאום, הכול נוחת עלינו – מילא אם זה היה מרפא את כל התחלואים וסוגר את הבור, מילא, אבל כנראה זה אפילו לא חצי מהבור שנפער. ואני אומר לעצמי, הלוא בסך הכול אנחנו נתנו את המנדט לראש הממשלה כדי לנהל בשביל כולנו – אלה שהצביעו בשבילו, אלה שלא הצביעו בשבילו – את העניינים שלנו, בטח בנושאים הכלכליים, ומן המפורסמות הוא – והוא גם דואג להזכיר את זה – שהוא היה שר אוצר שדאג לכלכלת מדינת ישראל. מה היה לפני שישה חודשים, שלושה חודשים, שלא קורה היום? איזה דבר פתאומי קרה שלא ידענו אותו? לצערי הרב, אני נאלץ להגיד לכם, ידידי חברי הכנסת, ידידי השר, שכנראה פשוט כשאנשים לא מתכננים ולא בודקים ולא נוהגים באחריות, אחר כך מגיעים למצב שהגענו אליו. והטרגדיה היא שמי שמשלמים את המחיר הזה הם אותם אנשים שאין להם, אותם אנשים שצריכים לשלם את המע"מ עכשיו, אותם אנשים שיקצצו להם דרך הרשויות המקומיות, שיהיו להם פחות רווחה ופחות חינוך. כואב הלב באמת שהגענו למצב כזה שאותו ראש ממשלה שהפקדנו בידיו את ניהול המדינה עושה את זה בחוסר אחריות, ואנחנו מגיעים היום לכך שאותם אנשים שבטח אף אחד לא התכוון שהם ישלמו את המחיר של חוסר התכנון צריכים לשלם אותו. אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על כך שמצאת לנכון לאפשר לי לדבר, למרות האיחור ולמרות ההערות שנשמעו מכל מיני חברי כנסת, ואני לא יודע למה דווקא בדיוק כשאני עולה הם נזכרים. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. חבר הכנסת בילסקי, כל פעם שיהיו בעיות פנימיות בקדימה תקרא לי, אני אהיה האינסטלטור. אנחנו בהחלט, חבר הכנסת שטרית, נקפיד עכשיו להקריא את שמות הח"כים, ואם הם לא נמצאים נמחק אותם מהרשימה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר דני דנון:> חבר הכנסת יוחנן פלסנר – אינו נמצא; חבר הכנסת רוני בר-און – אינו נמצא; חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – אינו נמצא; חבר הכנסת ישראל חסון – אינו נמצא; חבר הכנסת אריה אלדד – אינו נמצא. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אלדד דיבר כבר. <היו"ר דני דנון:> אז אנחנו נמחק אותו מהרשימה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אני מקריא מהרשימה, אדוני. אחריו יש בסך הכול עוד ארבעה דוברים רשומים: חברי הכנסת אייכלר, זאב, גנאים וטיבי. בבקשה, לרשותך שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, במסיבת התה המקורית בבוסטון נאמר – או הססמה שלה היתה – אין מסים בלי ייצוג. וכאן, כבוד היושב-ראש, אני חושב שלא ראוי לגבות מס על שירות כשאתה לא מקבל את השירות הזה. ההיגיון של המס בכל העולם – והמס הזה לא קיים רק בישראל, הוא קיים בכל העולם – הוא שירות שידור ציבורי. וכאן נשאלות שתי שאלות. האחת – האם אכן קיים בארץ שירות שידור ציבורי? לפי ההתנהגות של הממשלה כלפי רשות השידור בתקופה האחרונה, מדובר בשירות שידור ממשלתי. הוא יותר ממשלתי ופחות ציבורי. יכול להיות שיתעורר אפילו על הנושא הזה ויכוח, אבל, חבר הכנסת גנאים, אין ויכוח שאין שירות שידור ציבורי בשפה הערבית. מה שיש זה שירות שידור, או רשות שידור, שירות לשידור ממלכתי ממשלתי, לא ציבורי. הציבור הערבי אינו חלק בניהול, בהתוויית מדיניות, בתכנון, בקביעת תוכן של השירות או השידור בשפה הערבית. ועל כן, אין זכות לממשלה – אני חושב שצריך להתנגד בכלל למדיניות הממשלה בנושא הזה, אבל כלפי הציבור הערבי כאן קיים משבר עמוק; לא שירות ציבורי שפוגעים בו, אין בכלל, לא היה מעולם – מעולם לא קיבלנו. לא שהיה משהו טוב ופוגעים בו עכשיו. מעולם לא היה לציבור הערבי שידור ציבורי. ולכן, אני מציע לפטור את כל הציבור הערבי מתשלום אגרה, עד שיהיה – אני בעד שיהיה, ואנחנו נהיה מוכנים לשלם כאשר אכן יהיה שידור ציבורי בשפה הערבית. אני חושב שכל ציבור בעולם, לא רק בארץ, צריך לשלם עבור שידור ציבורי, אבל מה לעשות כשאין לך? אני חושב – לא לעשות: תשלם עכשיו ואנחנו נדון. כבר 30-20 שנה אומרים לנו: יהיה שידור ציבורי בשפה הערבית. מה שיש זה שידור מטעם. <היו"ר דני דנון:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה שידור שמנוהל על-ידי השב"כ, על-ידי מזרחנים, על-ידי כל מיני אנשים שאין להם – מסתובב פה כתב טלוויזיה בערבית שמעולם לא ראיין חבר כנסת ערבי, פעם בשלושה חודשים מראיין חבר כנסת ערבי, והוא מראיין את חברי הכנסת דוברי הערבית שהיו בשב"כ עשר פעמים בשבוע. על איזה שידור ציבורי אתם מדברים? <היו"ר דני דנון:> נא לסיים. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני חושב שצריכים – יש היום קריאות בציבור הערבי לעשות מרד אגרה, כי אנחנו לא מקבלים שידור ציבורי. מגיע לנו. תודה רבה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה. אני לא מסכים לדבריך, חבר הכנסת זחאלקה, אבל אחוזי הגבייה במגזר הערבי, למיטב ידיעתי, הם נמוכים ביותר – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, משלמים אגרת רכב – – – <היו"ר דני דנון:> – – אחוזי הגבייה נמוכים ביותר, אז – אני לא יודע אם זה בעקבות דבריך או בגלל דבריך. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> – – – אגרת רכב. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הם רואים את ירדן, רואים את מצרים, "אל-ג'זירה", לא רואים את ישראל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הנושא של השידור הציבורי הוא אחת הפיקציות הגדולות ביותר במדינת ישראל. כאשר מדברים על עם, על מדינה, יש פה אוסף של שבטים ועמים, ואף אחד לא ידבר על הציבור – אף אחד לא מייצג את הציבור. יש 20% של הציבור הערבי, כפי שאמר חבר הכנסת זחאלקה, שאין להם שום ביטוי בשידור הציבורי, אז שאף אחד לא ידבר על שידור ציבורי. יש ציבורים נוספים, למשל חלק גדול מהציבור הרוסי לא מרגיש מיוצג בשידור הציבורי. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> יש להם ערוץ לבד, יש להם ערוץ משלהם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יש ערוץ-9, אבל הם היו רוצים להיות בערוץ הכללי, הם לא היו רוצים להיות דווקא בגטו הסגור של ערוץ-9. אני רוצה לומר לכם, בשבוע שעבר – ביום שישי זה שמעתי פתיח של "קול ישראל" – ולפני שאני מדבר על "קול ישראל" אני חייב לומר שיש שיפור שם, זה כבר לא אותו מעוז של שמאל קיצוני מרחביה ששולט בכולו; יש כבר קצת פלורליזם שם. שומעים כבר לפעמים גם קולות אחרים. אבל הפתיח היה שהיו השבוע כמה אירועים: האירוע המרכזי כמובן באנגליה, ספורט; האירוע השני היה מצעד גאווה של כמה אלפי – אני לא רוצה אפילו להזכיר אותם בשמם כפי שהם קרויים בתורה; והיה עוד משהו, ביטול חוק טל. אף חצי מלה על מאות אלפי יהודים בארץ ובעולם שסיימו את לימוד הש"ס, הדף היומי, במשך שבע וחצי שנים. ואני לא בא בטענה למה לא הזכרתם, אני בטוח שמי שכתב את הפתיח לא זכר את זה בכלל. אז שלא יספרו לנו שזה שידור ציבורי. אין פה שידור ציבורי. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא לא יודע מה זה ש"ס, הוא חושב שש"ס זו מפלגה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, יש אנשים שאומרים: מה זה סיום הש"ס, סוגרים את המפלגה? האמת היא שבחוק רשות השידור יש סעיף הנחלת ערכי היהדות והמורשת, וכל הסיפור הזה, אבל בפועל ולמעשה – אני לא נכנס עכשיו אם צריכה להיות שדרנית כזאת ויביאו איזה סהרורי ממקום אחר ולאזן בתוך אותה תוכנית. אני לא בעד המשקולות האלה. צריך כן לאפשר שידורים רבגוניים, פלורליסטיים, שיהיו לכל המגזרים, גם יהודים, גם ערבים, גם חרדים וגם חילונים, שהאנשים ירגישו. אבל העוול שנעשה היום, עם החוק הזה, שהולכים להעלות את האגרה לבעלי הרכב כדי לממן את בעלי הטלוויזיות, כי יש הרבה אנשים שאינם משתמשים בטלוויזיה, זה מעשה עוול ועושק וגזל, אומנם של כסף קטן, אבל אדם שאין לו טלוויזיה לא צריך לשלם אגרת טלוויזיה, ואדם שיש לו רדיו צריך לשלם אגרת רדיו. ללכת ולהעלות את אגרת הרדיו ברכב כדי לממן את אגרת הטלוויזיה זה עוול גדול מאוד, ואנחנו צריכים להתנגד לו. תודה. <היו"ר דני דנון:> תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת נסים זאב – אינו נמצא. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת טיבי. <מאיר שטרית (קדימה):> כמה דוברים יש? <היו"ר דני דנון:> עוד שניים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> זה יכול להטעות, אנחנו בצום, אי-אפשר לשתות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, אני רציתי לדבר על מהלך שאתמול היה, ושר החינוך היה, אבל הוא יצא, וזה פיטוריו של המרכז או המפקח על מקצוע האזרחות, מר אדר כהן. אתמול הוא פוטר מתפקידו – – – <היו"ר דני דנון:> אתה מברך על כך? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אני בכלל לא מברך, אני חושב שזו טעות, זו שגיאה של משרד החינוך, שלא היה צריך ליפול בה. תראה מי מברך, חבר הכנסת דנון, תראה מי מברך. אתמול היתה שמחה, צהלה, באתרי הימין, שם כתבו: זה ניצחון גדול למחנה הציוני. אני לא יודע מה, אדר כהן – מהו? מאיפה הוא? מה, הוא אויב של מדינת ישראל? אויב של הציונות? כתבו שם גם: אסור – אחרי פיטוריו – אסור שיישמע קולם של אנשים שרואים באדמתם קללה. למה כל זה? כי הם רואים באדר כהן כאילו הוא לא פטריוט יהודי ציוני מספיק. כל אשמתו שהוא מאמין בדמוקרטיה, מאמין בפלורליזם, רוצה שהשקפת עולמן של כל השכבות בישראל תהיה בתוכנית האזרחות ובספר האזרחות. והיה מסע – ומשרד החינוך יודעים את זה, היה דיון בוועדת החינוך – היה מסע מגורמים בימין, כאשר ראש ועדת החינוך בכנסת היה אלכס מילר. הוא קיים דיון לפני הפגרה, כדי רק לערוך לו בית-משפט שדה, למר אדר כהן. אני חושב – ושר החינוך גם שומע אותי – ומתוך ידיעה מהשטח, יש מורים, יש מרכזים שהם מאוד זועמים, מאוד ממורמרים, אלפים, כי דעתם לא נשמעה, וביקשו להשמיע את קולם למנכ"לית, למשרד החינוך, אבל הם נדחו. נכון, הם עשו הפגנה, הם עשו הרבה דברים, אבל הם רצו להביע דעתם, שאסור לפטר בן-אדם שהוא מאוד מוערך, שעשה רבות לתוכנית האזרחות ולמקצוע האזרחות ולספר האזרחות, וכל זה בגלל – או העילה כאילו הוא עשה טעויות ושגיאות מקצועיות באישור הספר "יוצאים לדרך אזרחית", אף שידוע שלא רק המפקח או מרכז המקצוע הוא שמאשר. יש שם ועדה, יש שרשרת של מקבלי החלטות, וגם הם אולי צריכים להיענש, אם העונש שלו הוא רק על אישור ספר כזה. אני חושב שמה שקרה הוא כניעה למסע של הימין הציוני, וזה תקדים, אדוני היושב-ראש וכבוד השר. זה תקדים שקורה רק במדינות עם משטרים פאשיסטיים. אני מתכוון לזה שאסור לתת לגורמים בימין, גורמים פוליטיים, להתערב בתוכניות החינוכיות, משום שלרוחם – ואמר את זה לפני כן ד"ר צבי צמרת; אמר על התוכנית שאישר אדר כהן, שכאילו היא דמוקרטית יותר מדי, והוא רוצה שבתוך ספר האזרחות או מקצוע האזרחות יודגש הפן היהודי והציוני. האם זה מה שאנחנו רוצים, אדוני היושב-ראש וכבוד השר? אני חושב שזאת היתה שגיאה. תודה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ליה שמטוב:> הודעה של סגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות היושבת-ראש, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012. תודה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012> (קריאה ראשונה) <היו"ר ליה שמטוב:> חבר הכנסת זאב אלקין. יסכם את הדיון השר זאב בגין. <זאב אלקין (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, שמעתי כאן בדברי הדוברים שהיו לפני לא מעט כעס על עצם המושג "האגרה של רשות השידור", ואני חייב להגיד שאני מבין אותו. דווקא השר שטרית היה חריג, היה יוצא מן הכלל. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אני יודע. אני חייב להגיד שאני מבין את הכעס הזה, כי באמת יש לא מעט שאלות גם על עצם העלות של רשות השידור והניצול הנכון של המשאבים, והשאלה אם צריך לחייב את האזרח לעמוד בתשלום הזה. השר שטרית הזכיר תשלומים אחרים של האזרחים לערוצי טלוויזיה אחרים, ואני רוצה להזכיר לכבוד השר, שבשונה מאגרת רשות השידור, שם זה מעשה וולונטרי, מי שרוצה – מזמין, מי שלא – לא – – – <מאיר שטרית (קדימה):> נכון. <זאב אלקין (הליכוד):> – – – וברשות השידור זה שונה מאוד. ולכן ישנה כמובן בעיה מסוימת גם עם עצם קיום האגרה, בוודאי בעיה עם הגובה שלה. אבל בואו נשאל את עצמנו מה יקרה אם החוק שכאן מובא לעיון הכנסת לא יעבור. נניח, הממשלה לא היתה מעבירה את החוק. הרי בחקיקה הקיימת היום ישנה אפשרות לממשלה לא לבצע ברגע שנחתם ההסכם, וזה לא סוד שנחתם ההסכם לגבי הבראת רשות השידור. רק אתמול היתה חגיגה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אתה כן, הסיעה שלך לא. אני מנסה לשכנע את שאר חבריך – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אני לא בטוח שהם – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אולי תעזור לי לשכנע אותם. הרי מה יקרה אם החוק לא יאושר – הממשלה תשתמש בסעיף שקיים בחוק לגבי ההפחתה המתוכננת בגובה של אגרת רשות השידור, ואז כמובן היא לא תקזז חלק מהסכום מאגרת רשיון הרכב. עם מה יצאו האזרחים אם החוק לא יאושר? ברור – ישלמו יותר כסף. כי בגדול אנחנו מדברים כאן על מתווה שלמשל אם מדברים על השנה הקרובה, יורידו לאזרח כ-20 שקל מתשלום האגרה, ומצד שני ייקחו ממנו כ-9 שקלים לאגרת הרדיו. אז אלה שאינם בעלי מכוניות ירוויחו 20 שקלים, ואלה שהם בעלי מכוניות ירוויחו 11 שקל. אבל במידה שהחוק לא יאושר כולם ישלמו את 20 השקלים האלה, כי ברור שהממשלה לא תשאיר את רשות השידור בלי משאבים לקיום. ואם אנחנו מדברים על החוק בהיקף המלא שלו, כפי שמסבירים דברי ההסבר לחוק, הסכומים מאוד פשוטים: החוק מאפשר לממשלה להוריד סך הכול בתוך חמש שנים כ-111 שקל מהעלות של אגרת רשות השידור ולהוסיף לאגרת הרדיו 54 שקלים, כחצי מהסכום הזה. זאת אומרת שאם אנחנו לא מאשרים את החוק, למעשה, כמעט בוודאות אוטומטית אנחנו הטלנו על האזרח לשלם כ-60 שקלים, שהוא ממש לא היה מחויב לשלם. <מגלי והבה (קדימה):> איזה רחמנים, אלקין, איזה רחמנים אתם. <זאב אלקין (הליכוד):> לא, זו המציאות. כי זה לא עניין של רחמנים או לא רחמנים, מגלי; אתה יכול להגיד, אני רוצה שאגרת רשות השידור לא תפחת, אין בעיה. <מגלי והבה (קדימה):> דבר על הקיצוצים. <זאב אלקין (הליכוד):> אבל אם אתה רוצה לדבר בהיגיון, אם אתה – – <שלמה מולה (קדימה):> שלא תהיה אגרת רשות השידור. <זאב אלקין (הליכוד):> – – רוצה לדבר – – – <מגלי והבה (קדימה):> דבר על הגזירות. <זאב אלקין (הליכוד):> אם אתה רוצה לדבר בהיגיון – – – <שלמה מולה (קדימה):> במס העקיף – – – <זאב אלקין (הליכוד):> ההיגיון הפשוט – אבל זה לא החוק להשתת אגרת רשות השידור, זה חוק להפחתה של אגרת רשות השידור. אני מבין שהרבה פעמים ההיגיון לא עובד בבית הזה ואנשים מצביעים לפי הכותרות. <מגלי והבה (קדימה):> מדבר אתך על הגזירות. <זאב אלקין (הליכוד):> אבל אני מציע באמת לחברי מסיעת קדימה לפנות – – <שלמה מולה (קדימה):> אלקין, למה אתה מדבר רק על ההפחתה? <זאב אלקין (הליכוד):> – – לחבר הכנסת מאיר שטרית שדיבר כאן כמה דקות לפני, וגם אמר עכשיו כאן כקריאת ביניים לדברים שלי, שהוא תומך בחוק. הוא חושב שהחוק אולי לא מספיק, שצריך לחזק אותו – זה בסדר, אני יכול להבין אותו, אבל אם החוק הזה לא עובר האזרח ישלם רק יותר. <שלמה מולה (קדימה):> עוד יחסי ציבור. <זאב אלקין (הליכוד):> ולכן, כל מי שמעוניין שהפחתה של אגרת רשות השידור תתבצע, ברור לי שחובתו לתמוך בחוק הזה, אחרת בסוף אנחנו נשלח את האזרחים לבוא אליו בטענות. תודה רבה, גברתי. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה. בבקשה, השר בני בגין יסכם את הדיון. <מגלי והבה (קדימה):> אלקין, אנחנו אתך, אבל מה עם הגזירות? רצינו לשמוע. <שלמה מולה (קדימה):> רגע, השר בגין, אתה ממונה על רשות השידור פה, או שאתה משיב בשם הממשלה? <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אנחנו משוכנעים, השר בגין. אנחנו משוכנעים. <השר זאב בנימין בגין:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, חברי, אני חושב שכולנו צריכים לברך על השינוי, על חתימת ההסכם לגבי השידור הציבורי, אין ערוך לחשיבותו. אם מישהו חשב לפני שנים אחדות שניתן יהיה להחליף שידור ציבורי בריבוי של ערוצים, והשלה את עצמו שריבוי של ערוצים פירושו ריבוי דעות, וריבוי דעות המשוחררות מאינטרסים או של קבוצות או של בעלי-הבית – אז השלה את עצמו. אנחנו מבינים היום ששידור ציבורי שיכול בתנאים טובים, בתנאים שהם אחרי ההבראה, בתנאים בריאים, להביא ערך מוסף לציבור על-ידי שידורים שהם חינוכיים ביסודם, שהם מוצר ציבורי במובן הכלכלי, כלומר, מוצר כזה שהשוק החופשי, הפרטי, איננו יכול מסיבות כלכליות, מסיבות הקרויות בלעז רייטינג, כלומר מספר הצופים, הגורר כמובן את ריבוי הפרסומת ומחזיק באופן כלכלי את אותם ערוצים – אני חושב שאנחנו נוכל בעקבות ההבראה של השידור הציבורי שלנו, החשוב כל כך, להגיע למצב הזה. יש דוגמאות כאלה בעולם. <השר מיכאל איתן:> אני חושב שזה הכול עניין של רייטינג. גם הרייטינג של חברי הכנסת משפיע על אורך הנאום שלהם. <השר זאב בנימין בגין:> כן, בסדר, אוקיי. אני מוגבל, אני מבין שאני מוגבל גם – אני מקווה שאני מוגבל גם בלוח הזמנים. אבל בסדר – יש לי תפקיד מסוים כידוע לוותיקי הבית. ואנחנו שומעים מדי פעם – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> זה חיוך של הערכה הדדית, לא כמו החיוך שהיה קודם. <השר זאב בנימין בגין:> אם שר הביטחון פה, אנחנו כבר קרובים ליכולת של הצבעה והכרעה – להשתמש בכל כוח ההכרעה העומד לרשותו כדי – – <קריאה:> הוא פה. הוא פה. <השר זאב בנימין בגין:> פה, פה. – – להביא לשינוי המיוחל בסדר הכוחות של המצביעים משני או משלושת עברי הבית. לכן, אסור להיוואש. היו תקופות קשות שבהן ההנחה היתה שאין החבוש מתיר עצמו מבית-האסורים, לא יהיה אפשר להביא לידי הבראה את הגוף החולה הזה, שעובדיו, עובדים רבים בו, מסכימים שאין בו עודף של בריאות לפחות. הוא איננו מאפשר – גם בגלל תנאי העבודה, גם בגלל תנאים מגבילים אחרים וגם בגלל התנאים הטכניים, הוא איננו מאפשר לעשות את מלאכתו כפי שאנחנו היינו רוצים וכפי שדוגמאות לא מעטות בעולם מצביעות על כך שהדבר הוא אכן אפשרי; כפי שאומרים אצלנו בהדלקת המשואות ביום העצמאות, כדי שיהיה שידור ציבורי, "לתפארת מדינת ישראל", ועל-פי החוק, לכל מרכיביה ולהשקפות השונות. אני ער לוויכוח שפרץ לאחרונה בדבר איזון. כמובן שאיזון דרוש לכל גוף עיתונאי, לכל גוף שעוסק בהפצת ידע להמונים, אבל כמובן, באופן טכני היום, עם האמצעים העומדים לרשות הפצת הידע, קשה לצפות לאיזון מיידי מיניה וביה. תישמע דעה כזאת, גם הפוכה. כמובן, בסוף השידור או בסוף היום או בסוף השבוע צריכה להיות התחושה שאותו שידור ציבורי משקף נכונה את מגוון הדעות בציבור. על כן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שמכיוון שההצעה שלפנינו נועדה לסייע בהבראת השידור הציבורי וביישום ההסכמים שנחתמו לא מכבר – אולי אפילו לא יבשה עדיין הדיו על החתימות האלה – אני חושב שכדאי שאכן ניגש להצבעה, נצביע בעד ונקבל את הרעיון שהצעת החוק הזאת מביאה לביטוי בהצבעה כאן במליאת הכנסת. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר בגין. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת, כדי שלא יתחילו לרוץ פה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012, בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – 18 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 31 בעד, 18 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 109), התשע"ב–2012, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכלכלה על מנת להכינה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> [נספחות.] <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, היתה הכרזה לפני דקות מספר על כך שוועדת הכנסת החליטה לפצל את החוק שעבר בקריאה ראשונה לפני שעה קלה, את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה) – לפצל לשתי מערכות הצבעה. החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה) – אנחנו עוברים להצבעה. <מאיר שטרית (קדימה):> רגע, נשמע הסבר למה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בהחלט. חשבתי שאתה הולך לומר לי עוד דבר יותר קשה. אני רק רציתי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה צודק, אני רציתי לראות אם אני – אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, נא להציג את הנושא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי השרים, חברי – – – <שלמה מולה (קדימה):> אפשר להירשם אחרי ההודעה שלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא אמרתי לך, אפשר להירשם. ברגע שפורסם, אפשר להירשם. הנרשם היחידי היה מאיר שטרית. אם אתם רוצים עוד – לא, לא, לא להוסיף עכשיו. אלא אם כן אתם רוצים שנישאר פה עד 24:00, אין לי בעיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאיר, יש אחרי זה הסתייגויות. <רוני בר-און (קדימה):> אתה מבין מה קרה שם, מי שילם ולמי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נו, בחייך. תעשו לי טובה. אני היחיד פה שעובד ממלכתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעת? הוא עובד ממלכתי, הוא לא עובד – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. אתה יודע מה, אני – – – <רוני בר-און (קדימה):> 10% מזה ו-10% מזה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאה אחוז. אני יכול להביא את זה עכשיו לאישור, שיעלו את מס הרכישה בחקיקה מהירה. אתם רוצים? בניגוד לעובדה הזאת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, כבוד יושב-ראש ועדת הכספים, אתה מבקש שיצביעו, וזכותם ללכת לפי התקנון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש אישור להחלטה בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012. אגב, אנחנו נשנה את השם הזה, הוא שם ארוך מדי. אנחנו כבר החלטנו על שינוי השם. אני, בהסכמה עם הממשלה, בהסכמה עם משרד האוצר, כדי להשלים את החקיקה היום, אני מבקש לפצל את סעיף 2 מהחוק. הנושא של מס רכישה, אני חושב שצריך דיון יותר ארוך. הוא יתקיים מייד אחרי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> סעיף 2 מפוצל – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מפצלים אותו מהחוק, ואני מבקש, אדוני יושב-ראש הכנסת – – – <קריאה:> במה הוא עוסק? <היו"ר ראובן ריבלין:> במס הרכישה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על מס רכישה. אנחנו נאשר אותו בספטמבר, בעזרת השם. יש שם כמה דברים שצריך לעשות. אין לנו הזמן לעניין הזה, אנחנו רוצים להביא את החוק היום לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד שר האוצר, האם אתם תמשכו את החוק בגלל זה, או אתם מסכימים? <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא, סיכמנו את זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> מצוין. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש הסכמה של הממשלה, יש הסכמה של השר. <היו"ר ראובן ריבלין:> כדי להסיר כל ספק. <שר האוצר יובל שטייניץ:> הוסכם, אבל יש סיכום שלא אושר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> מס רכישה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה סעיף 2 לחוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם רוצים לפצל את סעיף 2. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אני מבקש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, רבותי. הדבר ברור. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <רוני בר-און (קדימה):> לא בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה רוצה שאני אתחיל לדבר על מה שלא בסדר? בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, מה נשתנה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש את אישור המליאה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. יפה. עכשיו כך, הדבר פורסם – אתה נרשמת, חבר הכנסת שטרית – הדבר פורסם לפני כחצי שעה. עד עכשיו ביקש להירשם אדם אחד. הואיל ולא נרשמו, אני סוגר את הרשימה. אבל אם רוצים עוד שלושה אנשים, אחד מפה ושניים מפה, אני ארשה. מאיר שטרית, בבקשה לעלות. חנין, אתה רוצה? אחד מכל סיעה, בילסקי. אתה רוצה, חנין? בבקשה. אני רק שואל כדי למנוע כל – אתם רוצים? לא רוצים. ברור שלא. חברים, חבל למשוך זמן על דבר שהוא – – – <שלמה מולה (קדימה):> זה בסדר, אנחנו סיכמנו בוועדת כספים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יודע. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו כידוע התנגדנו להצעת החוק הזו והצבענו נגדה, בגלל העובדה, כפי שסקרתי מעל הבמה, שלדעתנו המדיניות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא הצביע בעד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב, חבר הכנסת גפני. הם מצביעים מתוך מחאה עכשיו. מה אתה רוצה? <מאיר שטרית (קדימה):> חבר הכנסת גפני, הסיעה שלי הצביעה נגד החוק הזה כולו. <היו"ר ראובן ריבלין:> או. <מאיר שטרית (קדימה):> זה מה שאמרתי, הצבענו נגד החוק כולו, כי אנחנו חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה היא לא נכונה. היא לא רק לא נכונה, היא פוגעת בחלשים, בשכבות הביניים. ואני לא מבין איך חברי לשעבר בליכוד נותנים יד למהלך כזה, שאני יודע שיפגע בהם פוליטית. פשוט, אני לא מסוגל להבין מה קרה לכם. מה, אתם כבר שכחתם מהאוכלוסיות החלשות, מהעוני? הולכים לדפוק את החלשים עוד פעם, ממשיכים לתת צ'ופרים לעשירים? מה קרה לחברי הליכוד? מה נהייתם כולכם שותקים, עדר כבשים? פעם היו אומרים עדר כבשים של שרון, עכשיו עדר כבשים של ביבי. מה קרה? מותר לכם להתווכח אתו. שרים בממשלה לא חייבים לקבל כל דבר מוכתב מאליו. המדיניות שאתם הולכים בה, ואנחנו צועקים את זה כמה שנים, היא מדיניות מוטעית. הורדת המסים לחברות היא טעות איומה. לא צריך לעשות את זה. אתם עכשיו מעלים מסים עוד פעם לאזרחים, ממשיכים לתת הטבות לחברות. תגדילו את מס החברות, תגדילו את המס על יצואנים. במקום שישלמו מס הכנסה 6%–12%, שישלמו 15%–20%. מה, מסכנים היצואנים. אני ממש בוכה בלילה כשאני רואה את המסכנות שלהם. הם הרי משלמים על הרווחים. אתם יכולים רק דרך זה לספוג מהיצואנים ולספוג מהחברות סדר-גודל של 5 מיליארד שקל. תילחמו בהון השחור. ההון השחור, על-פי הנתונים הבין-לאומיים, במדינת ישראל עומד על 23%. בארצות-הברית הוא עומד על 9%; בבריטניה – 13%. אני לא רוצה להגיע לארצות-הברית; בריטניה – 13%. 23% הון שחור פירושו ש-200 מיליארד שקל לא מדווחים. פירושו הפסד הכנסות למדינת ישראל, סדר גודל של 100 מיליארד. אני לא מגזים ואני אומר: נרד ל-13%. אז נגבה, אתה יודע מה, לא 100 מיליארד, 20 מיליארד, חצי מהחצי. אתה לא צריך את כל הקיצוצים האלה. אני יכול להביא, אדוני היושב-ראש, ועוד נדבר על זה בהמשך בהצעה לסדר-היום, שורה של נושאים שבהם אפשר לגבות את כל הכסף מהציבור בצורה צודקת יותר מאנשים שיש להם, במקום לגבות את זה מאנשים שאין להם. אתם מטילים מס, מגדילים את המס על בירה, אבל על אלכוהול לא. תגידו לי, מה, אתם השתגעתם? אתם רוצים שיעברו לשתות אלכוהול חריף במקום בירה? מי שותה בירה? הצעירים, אנשים, חבר'ה רגילים. מעלים מס על סיגריות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם רוצים שישתו מים. <מאיר שטרית (קדימה):> הוא שותה בירה, מה אתם מעלים לו את המס? הוא לא יכול לשלם על הבירה. סיגריות וסיגרים – על סיגרים אין העלאה, על סיגריות כן. למה? כי שם יש יותר מסים? <שלמה מולה (קדימה):> על וודקה. <מאיר שטרית (קדימה):> על וודקה אין העלאה. חברים, אני מזכיר לחבר הכנסת גפני – הוא פה? אתה זוכר את הוויכוח שלי על הבמה על המסים על הבשר והשרצים? שעל השרצים אפס ועל הבשר 190%? הממשלה סוף-סוף החליטה להוריד את זה ל-90%. זאת אומרת, אפשר היה לעשות את זה גם קודם. חברים, אתם נותנים יד – אני אומר את זה לחברי בליכוד, שבאמת, חברים שהייתי אתם המון שנים – איך אתם נותנים יד למהלכים האלה? תצעקו. <רוני בר-און (קדימה):> ועוד תהיה. <מאיר שטרית (קדימה):> חברים – מיקי, אתה היית אתי במחנה שלי, נלחמנו תמיד נגד כולם על השלום, נכון? לא פחדת, לא קרה לך כלום, לא קרה לי כלום – – <רוני בר-און (קדימה):> אמרתי שאתה תהיה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – למרות עמדות הליכוד. וגם עכשיו, תילחמו על נושאים חברתיים. מה יש לחשוש? אתם עושים טעות. אני עומד על הבמה הזאת ואומר לכם, חברי, אתם טועים בגדול. בגדול. טוב לי כאופוזיציה שתטעו – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – טוב לי שתגיעו לבחירות ותתרסקו, כי הציבור ישלם לכם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> – – וישלם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <מאיר שטרית (קדימה):> ואני אומר לכם כאופוזיציה, בכל זאת יש מדינה בדרך, יש עם – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת שטרית – – <מאיר שטרית (קדימה):> – – אל תעשו את הטעויות האלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – סיימת את הזמן. <מאיר שטרית (קדימה):> לכן, אדוני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, אני – אתה – – – לכן אתה מתנגד. <מאיר שטרית (קדימה):> משפט אחרון, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <מאיר שטרית (קדימה):> מה עוד שהחוק הזה שאתם מפצלים, תחליטו, אתם עושים זיגזג, פעם מעלים, פעם מורידים. החוק, מה שמפצלים, מציע להגדיל את מס הרכישה ל-6% במקום 5% על דירה מעל מיליון שקל. אני מוכרח להגיד לך, אדוני שר האוצר – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מתחיל עכשיו נאום חדש. <מאיר שטרית (קדימה):> – – אתם מגזימים גם בזה. בסוף אנשים לא קונים דירות. אנשים משקיעים בדברים אחרים, מחפשים אלטרנטיבות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מאיר שטרית (קדימה):> המסים מגיעים לרמה לא סבירה, אנשים לא ישלמו אותם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת שטרית, אתה בזבזת את כל שלוש הדקות להסביר לנו למה היינו צריכים להתנגד בקריאה ראשונה לחוק. כל מה שעשה חבר הכנסת גפני, יושב-ראש הוועדה, הביא את ועדתו לבוא ולומר שסעיף 2 מוציאים מה – זאת אומרת, כל מי שרוצה להתייחס מדוע לא צריך להוציא את סעיף 2, אם כי אינני יכול להיות צנזור על האומרים. לכן אני נותן, אף שעבר הזמן, לנציגי סיעות – חבר הכנסת דב חנין? כן – דב חנין וחבר הכנסת זחאלקה ביקשו. העבודה, אם אתם רוצים – והקואליציה לא רוצה. <קריאה:> יש 13 סיעות באופוזיציה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל יש לנו כמה בקואליציה, ברוך השם. אם אתה רוצה, אתה יכול לדבר – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש, רבותי, אנחנו נמצאים פה על הזמן של כולנו. עכשיו אני מודיע לכם, אנחנו נקיים את הדיון לפי התקנון, רק אני יכול להפעיל את התקנון כי רק מאיר שטרית נרשם. השני שהיה זה בילסקי – כבר – אבל אמרתי, עבר זמנו. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשאול שאלה, ברשותך. למה אנחנו כולם לחוצים? אפשר להמשיך את הדיון מחר. למה, מה קרה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו לא לחוצים לשום דבר. אני – חבר הכנסת מולה, נדמה לי שגם אתה – נמצא פה כל יום, לי אין בעיה. אין לי בעיה. <שלמה מולה (קדימה):> גם אני נמצא פה כל יום. אין לי בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין. ואחריו – חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני הקשבתי בקשב רב לדברי חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, ואני דווקא השתכנעתי מהטעם המרכזי שהוא הביא לפיצול הצעת החוק. אומר לנו חבר הכנסת גפני: סעיף 2 ראוי לדיון יותר מעמיק, יותר רציני ויותר כולל; ואני מסכים אתו. אבל לדעתי, זה בדיוק המצב גם ביחס לסעיף 1, וזה המצב גם ביחס לסעיף 3 ו-4. כל החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא חוק שראוי לדיון יותר רציני. אנחנו, המוסד המחוקק – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> היה לנו מפקד בתותחנים, חבר הכנסת חנין, שהיה אומר לנו: יריתם לאט, ולעומת זאת, לא מדויק. <דב חנין (חד"ש):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר יש פה טעם לפגם בצורת העבודה של הממשלה. אנחנו עוסקים בשאלות של מדיניות כלכלית, והשאלות האלה ראויות לדיון, ראויות לבחינה, ראויות להתלבטות, לשמיעת חוות דעת מקצועיות. אפשר לשמוע גם כלכלנים, אפשר לשמוע אנשים נוספים שידעו לסייע לנו. כל ההליך המהיר הזה שהממשלה מציעה לנו – פתאום נזכרו במשבר הכלכלי. ופתאום מביאים אותו לכנסת. וחייבים לגמור את כל המשבר הכלכלי ביום אחד, לחסל את כל המשבר הכלכלי, חברים, חבר הכנסת ברוורמן, ביום אחד. כי אם לא נחסל אותו היום, אוי ואבוי מה יהיה מחר. עמיתי חברי הכנסת, זו לא דרך התנהלות ראויה של ממשלה. ואני אומר לכם במלוא הצער והכנות, זו גם לא דרך התנהלות ראויה של כנסת. אם היינו מכבדים את עצמנו, היינו מבקשים ודורשים – לעצמנו לפחות – את מסגרת הזמן הראויה, את מסגרת ההתלבטות הראויה כדי שנכבד את עצמנו, גם אם הממשלה לא מכבדת אותנו. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. מפלגת העבודה הודיעה וממרצ הודיעו שאינם מבקשים להשתתף בדיון זה. אפשר להתכונן להצבעה, נא לצלצל. בבקשה, שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בדיון הקודם אני ציטטתי את בנימין פרנקלין, שאמר – – – <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בנימין פרנקלין. "Nothing in our world is certain but death and taxes" – בעולמנו אין דבר בטוח חוץ ממוות ומסים. שר האוצר וממשלת נתניהו עושים את המוות לאזרחים במסים. יש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה לא צריך – הם לא צריכים להפריע. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ואכן, השר שטייניץ, ומר בנימין נתניהו, וחברי הממשלה כולם, עושים את המוות לאזרחים בענייני מסים. ככה, תוך דמגוגיה וצעקות שיש משבר, ויש סכנה מאירן, ויש – יוצרים אנדרלמוסיה בתקשורת, ומעלים את המע"מ ב-1%, שזה מס עקיף, רגרסיבי לחלוטין. הם יכלו לעשות – עניין המיסוי הוא עניין של בחירה. שלא יספרו לנו שזה מס אין ברירה. זה מס ברירה. כי כשיש לך בחירה, יש לך ברירה. אתה יכול לבחור ב-a או ב-b. ואם אתה בחרת, אז סימן שיש לך במה. ואם עושים את זה, אז סימן שזה לא עניין של להציל את הכלכלה, וסכנה עולמית, וסכנת קריסת הכלכלה של העולם, וזה יגיע לכאן, ואנחנו נשלם על זה וכו', וכו' וכו'. הממשלה יכלה להשיג את אותו כסף בדרכים אחרות. מראים לנו טבלאות של כמה משלמים מס הכנסה, למשל. והאזרחים – וכמה חברי כנסת – שואלים כמה משלמים בפועל; לא כמה רשום בספר. כמה החברה שמרוויחה מיליארדים, מה האחוז שהיא משלמת בפועל? ועל זה צריכה לקום ועדת חקירה. איך יכול להיות שחברה שמגלגלת מיליארדים משלמת 3%, 4%, 5%, 6%? איך יכול להיות דבר כזה? האזרח שמשלם 20%, ו-30% ו-40%; הרופא שעובד משמרות, שעובד 70 שעות בשבוע; האדם, עורך-הדין, פועל הבניין, המהנדס, פועל המפעל – כולם שואלים למה אנחנו צריכים לשלם 30% ו-40% והחברות האלה שמגלגלות מיליארדים משלמות רק 3% ו-4% ו-5%. כי נתנו להם נתיבי מילוט. כי הכניסו הרבה סעיפים בחוקים שאפשרו להם להימלט מתשלום מס. כי נתנו פתח לעבריין. ברשות. על זה צריך לדבר. ואני חוזר – לא, אני לא מסכים עם בנימין פרנקלין, יש דברים אחרים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – קבועים בחיים חוץ ממוות וממסים, אבל בטוח מדיניות המסים של הממשלה עושה את המוות לרוב האזרחים. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. נא לשבת, רבותי. אנחנו מצביעים על החלטת ועדת הכספים לפצל את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד הפיצול? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת ועדת הכספים – 39 נגד – 8 נמנעים – אין הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השפעות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד, שמונה נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת הפיצול של ועדת הכספים – אדוני יושב-ראש הוועדה, אתם יכולים לחזור לעבודתכם. תודה רבה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חברת הכנסת ליה שמטוב, סגנית היושב-ראש. <הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/722).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), שקיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה כבוד השר יצחק כהן, סגן שר האוצר. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זהבה גלאון, אני מציע שתקשיבי טוב, זה בהמשך לשאילתות שלך. <ישראל חסון (קדימה):> חבר הכנסת כהן, אל תיקח את זה אישית, אנחנו הולכים לוועדת – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל זה – אה, אוקיי. אדוני היושב-ראש, כבוד השר – נאזם, אפשר? <היו"ר ליה שמטוב:> כן כן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חוק לעידוד השקעות הון (תיקון), התשע"ב–2012, לקריאה ראשונה. חוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט–1959, טרם תיקונו בתיקון מס' 68 מיום 1 בינואר 2011, קבע תקופות שונות של פטור מתשלום מס חברות לחברה בעלת מפעל מאושר או מוטב, בהתאם לאזור הפיתוח ולשיעור השקעת החוץ בחברה. יחד עם זאת, החוק קבע כי אם חולק דיבידנד מתוך הכנסה של מפעל שהושגה בתקופה שבה היתה החברה פטורה ממס חברות, החברה תהיה חייבת בשנת המס שבה חולק הדיבידנד במס חברות על סכום הדיבידנד המחולק בשיעור מס החברות שהיתה חייבת בו אילולא היתה פטורה ממס חברות. שיעור מס החברות, חבר הכנסת מאיר שטרית, שר האוצר לשעבר, שחל על החברות במועד חלוקת דיבידנד נע בין 10% – – <מאיר שטרית (קדימה):> 25%. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – 25% – יפה – לפי שיעור השקעת החוץ בחברה, בעוד ששיעור המס החל על דיבידנד הינו 15%, קרי מס אפקטיבי מקסימלי של 36%, בחישוב של 25% מס חברות ו-15% מס על דיבידנד לאחר ניכוי מס החברות. מורי ורבותי, המצב המתואר לעיל גרם לכך שחברות שקיבלו פטור ממס לפי החוק נמנעו מחלוקת דיבידנד, כדי שלא לשאת במס האפקטיבי, שהוא גבוה בעת החלוקה. כך למעשה במהלך תקופה ארוכה, ארוכה מאוד, לא נגבו כלל מסים בגין ההכנסות הפטורות בתקופה של עשר שנים, זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> מי אשם בזה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יושב לידך שר האוצר לשעבר, תשאלי אותו. <מאיר שטרית (קדימה):> הם לא משכו דיבידנדים? <זהבה גלאון (מרצ):> רשות המסים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בתקופה של עשר שנים, זהבה. <זהבה גלאון (מרצ):> עשר שנים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מול רווחים של 120 מיליארד, כמה גבינו? כמה הממשלה גבתה, לדורותיה, בעשר השנים האחרונות? <מאיר שטרית (קדימה):> אפס. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כמעט, כמעט. <זהבה גלאון (מרצ):> 5.3%. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כמעט. 500 מיליון ש"ח – 120 מיליארד. אשר על כן, אנחנו רואים פה אירוע מס שהוא כמעט אפס מס, צריכים להפוך אותו לאירוע של מס, צריכים לחשוב יצירתית, לחשוב מה עושים. מה עושים, זהבה? ב-6 בינואר 2011 פורסם תיקון מס' 68 אשר שינה משמעותית את הוראת החוק, כדי שיחולו שיעורי מס קבועים בין 6% ל-12%, וזאת בהתאם לאזורי הפיתוח שבהם נמצאים המפעלים: אזור פיתוח א', אזור פיתוח ב' – זה החוק החדש, וללא קשר לשיעור השקעת החוץ בחברה. זה תיקון חשוב מאוד, חשוב מאוד. בנוסף נקבע כי בעת חלוקת הדיבידנד יחול שיעור מס של 15% בלבד. כלומר, ההסדר החדש אינו מקנה פטור ממס אלא שיעורי מס מופחתים, ובמקביל אינו קובע הוראות בדבר מיסוי מיוחד בעת חלוקת הדיבידנד. תיקון מס' 68 לא חייב את החברות לעבור למסלול הקבוע בו, ואף לא קבע הוראות מעבר לגבי הרווחים הצבורים של החברות שיבחרו לעבור למסלול זה. על כל פנים, גברתי היושבת-ראש, מטרת החוק המוצע, לנסות ולהתגבר על בעיית הרווחים הפטורים שנצברו בחברות, ושכאמור אינם מחולקים ולא משולם מס בגינם. עד כאן? <מאיר שטרית (קדימה):> מה התיקון? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> או. <זהבה גלאון (מרצ):> 3 מיליארד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> או. קודם כול, זהבה, 3 במקום אפס – עדיף 3. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 3 במקום אפס – עדיף 3. ההסדר האמור, שלפיו ניתן פטור ממס מותנה ולאחר מכן חל מס בשיעור גבוה, אינו משיג את מטרתו ואף יוצר תמריץ שלילי לשלם מס בגין הרווחים הפטורים. <מאיר שטרית (קדימה):> סגן השר, יש לי הצעה בשבילך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יצוין – אני מסיים. אני מסיים. <מאיר שטרית (קדימה):> הצעה קטנה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו. <מאיר שטרית (קדימה):> תציעו לחברות ישראליות לשלם דיבידנד 15% במקום 25%. אתם תקבלו לא 3 מיליארד, אתם תקבלו 30 מיליארד. אני מוכן להתערב אתך. תציעו לשנה אחת, כמו שאתם עושים פה, לחברות ישראליות, מי שרוצה לשלם דיבידנד עכשיו, יקבל 15% במקום 25%. אני מבטיח לך שאתה תקבל לא 3 מיליארד – 30 מיליארד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> קודם כול, אני בטוח שנקבל יותר מ-3 מיליארד. לי אין ספק, אני חולק על חברי – – – <מאיר שטרית (קדימה):> בסדר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני חולק על חברי המקצוענים שטוענים – אבל הם לוקחים מספר מאוד זהיר. אבל אני אומר, מאיר, שאין לי ספק שיהיה יותר מ-3 מיליארד. על כל מקרה, אמרנו שמס בשיעור גבוה אינו משיג מטרתו ואף יוצר תמריץ שלילי לשלם מס בגין הרווחים הפטורים. יצוין, חברי, כי מצב שבו לא משולם מס בגין הרווחים הצבורים במשך תקופה ארוכה, יוצר שחיקה של הכסף, שכן בתקופה זו מממנת המדינה למעשה את מחיר האשראי של השארת המס המגיע לה מידי החברות. החוק המוצע יביא לגביית מס מיידית. בנוסף – מאיר, חבל שאתה לא מקשיב, אתה מפריע גם לזהבה להקשיב. מאיר, תן לה, היא כבר שואלת את השאלה הזאת כבר כמה שבועות רצוף. בנוסף, בשל העובדה כי תיקון מס' 68 נכנס לתוקף לאחרונה, יש לשאוף למצב שבו החברות יעברו להסדר הקבוע על-פיו, ללא שהן גוררות אחריהן את הרווחים מההסדר הישן. לאור האמור, מוצע בהצעת חוק זו לקבוע שיעורי מס מופחתים בהתאם לאחוז הרווחים שתפשיר החברה מתוך כלל ההכנסה הפטורה, אשר ינועו בין 40% ל-70% בשיעור המס המקורי שהיה חל על החברות. בכל מקרה לא יפחת מ-6% שיעור המס המינימלי לפי החוק החדש למפעל מועדף רגיל. אני צופה שתהיה גבייה של יותר מ-3 מיליארד. המקצוענים במשרד האוצר קבעו את המספר 3 מיליארד מתוך זהירות, אבל לי אין ספק שהמספר יהיה הרבה יותר גבוה. לאחר ששכנעתי אתכם, חברי, אבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לשנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה לסגן השר יצחק כהן. להצעת החוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה) נרשמו מספר דוברים. הראשונה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה, אני ראשונה. <היו"ר ליה שמטוב:> אה, את – – – <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה, אני ראשונת הדוברים בכל ההצעות היום. <היו"ר ליה שמטוב:> בסדר. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <זהבה גלאון (מרצ):> אחרי אילן גילאון. <היו"ר ליה שמטוב:> בסדר. מחוק פשוט. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אצלנו כתוב: זהבה גלאון, אילן גילאון – – – <היו"ר ליה שמטוב:> הרשימה סגורה. יש לנו פה 25 דוברים. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את דברי סגן השר יצחק כהן – חבר הכנסת מאיר שטרית מפריע גם לסגן השר כהן – חברי חברי הכנסת, זו זריית חול בעיניים. החוק לעידוד השקעות הון, צריך לשנות לו את השם לחוק השוד הגדול, ככה צריך לקרוא לו. חוק השוד הגדול, גזל של הקופה הציבורית, זה מה שאתם עושים. הולכים לתת הטבות מופקרות בכ-30 מיליארד דולר; אתם נותנים פרוטקציות בחסות החוק החדש לחברות הכי עשירות במשק. וחברי חברי הכנסת, אני בכלל רוצה לדבר כאן על כל ההתפלפלות החשבונאית הזאת שעשה כאן סגן השר כהן. אני מסתכלת על זה – תתרכז בי, כן כן, תתרכז בי, אדוני – אני מסתכלת על זה מהפריזמה של צדק ושוויון בפני החוק, ואני אומרת לכם שהחוק החדש שמובא כאן היום למליאה הולך לשנות את כללי המשחק, ושלא יבלבלו לכם את המוח. זה כן פטור, חברי חברי הכנסת, ולא הגדלת הגבייה כמו שאמר סגן השר כהן. זה לא אפס או 3 מיליארד, זה פטור, קוראים לזה פטור, זה לא שפתאום אתה גובה 3 מיליארד. זה פתאום אתה מוותר, אדוני סגן השר, על הכנסות לקופת המדינה, של בין 20 ל-30 מיליארד שקל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> ועל זה שאתה מוותר, אנחנו, הציבור ישלם מהכיס שלו. תעזוב כבר את כל ההתפלפלויות האלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> תעזוב, תעזוב. הסיפור הוא על השוויון בפני החוק. הסיפור הוא, שאצל ראש הממשלה נתניהו ואצל שר האוצר שטייניץ יש אנשים שיש להם זכות לנהל משא-ומתן עם המדינה על כמה מס הם משלמים. יש כאלה, חברי חברי הכנסת, שאין להם הזכות הזאת. מה שאתה עושה כאן, סגן השר כהן, אתה עושה דיל פסול; דיל פסול של מי שמקורב לשלטון ויכול להנדס לעצמו פטורים ממס ללא הגבלה. עכשיו אני רוצה להגיד לכם: אם אני, או לצורך העניין, אדם מן היישוב ילך למס הכנסה ויבקש הנחה, הרי הפקידים יצחקו עליו. תראו, חברי חברי הכנסת, מה עשו למשה סילמן בגין חוב של כמה אלפי שקלים לביטוח הלאומי. רדפו אותו, שלחו אליו את ההוצאה לפועל. אבל החברות האלו שאנחנו מדברים עליהן עכשיו חייבות מיליארדים למדינה, אבל מכיוון שהן עשירות ויש להן מיטב עורכי-הדין ורואי-החשבון ומכיוון ששטייניץ ונתניהו עומדים בפני גירעון משתולל שהם אלו שאחראים לו; הם אחראים לגירעון הזה והם מוכנים עכשיו – עומד כאן סגן השר על הדוכן, הם מוכנים להיענות לדרישות של החברות האלה ולקוות לקושש עוד איזה 3 מיליארד שקלים במקום סכום הגדול פי אני לא יודעת כמה, פי-עשרה ממה שהן חייבות. חברי חברי הכנסת, אדוני השר, זאת לא מדיניות כלכלית, זה שוד לאור היום של הקופה הציבורית. זאת יריקה בפרצוף של כל מי שמצפה שיהיה בישראל שוויון בפני החוק. אין שוויון בפני החוק. אני רוצה לתת לכם נתונים שנתן לי סגן השר כהן – חבר הכנסת שטרית, תקשיב – נתונים שנתן לי סגן השר כהן בשבוע שעבר במליאה; אלה נתונים של מינהל הכנסות המדינה. בשנת 2006 שיעור המס הממוצע שהחברות האלה שילמו ירד מ-10.5% בשנת 2006, ובשנת 2010 – ל-3.3%. 3.3%, שימו לב. לסיכום, גברתי, ההצעה שמובאת לכאן היום, אני קוראת לכם להצביע נגדה. ההצעה הזאת שאומרת שנותנים פרס לחברות שלא גבו מהן שומות. השערורייה שרשות המסים לא גבתה מהן שומות עד היום והפכה למשת"פית של החברות האלה – השערורייה הזאת צריכה להיפסק. לא צריך לתת להם פרס, צריך לגבות מהם, אדוני סגן השר. אנחנו, חברי חברי הכנסת, צריכים להצביע נגד. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. שלוש דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני השר בגין, חברי חברי הכנסת, כספים כלואים – חשבתי, גברתי, בהתחלה שאלה כספים שקולעים אותם כמו צמות. יש כל כך הרבה כסף, אפשר לעשות מהם צמות של כסף, אפשר לקלות אותם בתנור כמו גרעינים קלויים. אבל הכספים האלה כלואים כי הם בבית-הכלא. אבל בית-הכלא, גברתי, זה מי שקבע אותו, זה לשמור בפנים – אדון סגן השר, הסכת ושמע; מאשדודי לאשקלוני אני רוצה לדבר אתך. אם היינו עושים חשבון, כבוד סגן השר, נדמה לי שמדובר ב-100 מיליארד שקלים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 120. <אילן גילאון (מרצ):> אתה יודע, אני מהממעיטים, מהצנועים. אני לא אוהב להתלהם, אני אומר 100. נניח שהמס היה צריך להיות 25%. הרי על מה מדובר כאן? אנחנו באופן חוקי מאפשרים העלמת מס, כאילו. באופן חוקי אנחנו אומרים לאנשים: תשמרו את הכסף בפנים, רק שאר הכסף הולך ונערם לערימות כדי לעשות ממנו כסף כלוא. ואז אנחנו באים אומרים: אבל כדאי לנו לקבל לפחות 3.7% לעומת לא לקבל שום דבר. או, במלים אחרות, תעצרו, זה שוד ברשיון. לו היו עושים את החשבון באופן הגון היינו צריכים לקבל 25%. נגיד שהיינו הולכים לקראתם ועושים להם מחיר, גברתי, אז היינו לכל הפחות צריכים לדבר על 15 מיליארד שקלים שיוספו בכסף הזה. בהנחה הגורפת ביותר, מתוך תפיסת עולם שאומרת: תנו לעשירים כי בסוף העשירים ייתנו לעניים. חבר הכנסת יצחק כהן, התפיסה שאומרת, תנו לעשירים כי בסוף משהו מהפירורים האלה ייקחו וייתנו לעניים – הדוגמה שחברתי זהבה גלאון הביאה לנו, של סילמן ז"ל, היא אחת מתוך אלפי דוגמאות שאנחנו מקבלים וקובעים כל יום, על אנשים שקצה נפשם, שהם מגיעים לייאוש מוחלט. אני מתפלא על אדוני, לפחות, שאני יודע, עד כמה שאני מכיר אותו ומוקיר אותו ומעריך אותו, הוא מסתובב בסביבה הזאת יותר מאשר באותם כנסים של קיסריה, שרק המבנה של ארמונות החמאה בקרח עולה יותר ממה שמשפחה ממוצעת יכולה להשתכר במשך אולי חודשים רבים. איך יכול להיות שאתם אין לכם בושה אפילו ואתה בא ומעלה פה דברים שבא לי להגיד לך: אדוני, מה קרה לך, אתה בלעת נפט? אתה בסדר? משהו לא בסדר אצלכם? עד איפה אפשר להגיע עם החוצפה הזאת? זה כסף, גברתי, שממנו אפשר לבנות 2,000 דירות. אפשר היה להכניס מאות מיטות חדשות בבתי-חולים, מאות שוטרים, מאות שעות לסייעות. מאות ומאות ואלפים של דברים. למי אנחנו נותנים את הכסף הזה? למי שכל כך יש לו? לכן, גברתי, אני אומר שכספים כלואים ואזרחים כלואים – באותה מדיניות שנותנת תמיד למיעוט וחומסת תמיד את הרוב. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת חנא סוייד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, תגידו, אתם יצאתם מדעתכם? יצאתם מדעתכם? יצאתם מדעתכם? תארו לעצמכם עכשיו בעל חנות מכולת, המכולת ליד הבית שלי, של האחים אבי ואורן. תארו לעצמכם שהם היו משלמים מס של 3% במשך שנה אחרי שנה, והיו מגיעים להסכם עם שלטונות המס שביום שהם יחלקו את הרווחים הם יחזירו וישלימו ל-25%. אז מגיע יום התשלום וראש הממשלה בנימין נתניהו מחוקק במיוחד בשביל אבי ואורן חוק מיוחד שבו הוא מוחל להם על כל חובותיהם ושומט אותם רטרואקטיבית. עכשיו, הם כבר חייבים. על-פי חוק הם כבר צברו חוב למס הכנסה, הם צריכים לשלם את הכסף. באופן לא חוקתי ולא חוקי מחוקקים חוק רטרואקטיבי כדי לפטור אותם בדיעבד מהחובות שהם כבר חייבים למס הכנסה. לא יהיו חייבים בעתיד; חייבים כי הם לא שילמו במשך שנים. אתה יודע מה? אני מתפלאת עליך. אתה מייצג אוכלוסייה חלשה. הבוחרים שלך הם אנשים עניים, חלקים גדולים מהם, או מעמד ביניים נמוך. עומד ראש הממשלה, הוא צריך לבחור במה למלא את הבור. האם למלא את הבור בהטלת מע"מ על מצרכי מזון, על מצרכי בסיס, או אולי להגיש שומה ולגבות חובות שמגיעים כחוק למדינה? במה יבחר ראש הממשלה? הבה ונתלבט ונתחבט במה הוא יבחר. האם לגבות את עשרות המיליארדים שמגיעים למדינה על-פי חוק, או להטיל עוד 1% מע"מ על המשפחות העניות ביותר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא נכון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> במה הוא בוחר? אתם לא מתביישים? זאת טעות כלכלית, זאת טעות חברתית, זאת טעות מוסרית. זה לא שוויוני, זה לא חוקתי. איך אתם מעזים לפטור רטרואקטיבית את החברות העשירות והמבוססות ביותר? אתה יודע מה? אני דיברתי עם מנכ"ל אחת החברות האלה. הוא אמר לי: חיכינו להזדמנות, הכסף ישב. חיכינו להזדמנות. חשבנו, הוא אמר בגילוי לב, היינו מוכנים להתפשר וחשבנו שיגידו לנו: תשלמו 10% מס. היינו מסכימים. פתאום מביאים לנו את המתנה הזאת, למה שנגיד לא? עכשיו אתה אומר: נגיד שהייתם פוטרים רטרואקטיבית מתשלום מס שמגיע כחוק ומחוקקים חוק מיוחד רטרואקטיבי לא חוקתי, אבל מתנים שהכסף ישוחרר בהשקעה בארץ, בתעשייה כחול-לבן שתעסיק אנשים, שתסייע לצמיחה. לא, אפילו את זה אתם לא עושים. אתם פשוט יצאתם מדעתכם. הייתי אומרת, מילא, גם מתנות לעשירים, לחגורת השומן, אבל בכל זאת, ייקחו את הכסף, ישקיעו אותו בתעשייה הישראלית. אפילו את הדבר הזה אתם לא עושים. מה עובר בראשיכם, אני שואלת את עצמי, איך אתם מעזים בכלל? איך לא יבשה בוועדת שרים לחקיקה ידם של כל השרים החברתיים שהצביעו שם בעד החוק הזה שנחקק במיוחד לטובת העשירים והחזקים במיוחד? עכשיו תראו, קוראים לזה רווחים כלואים. כן, 120 מיליארד שקל רווחים כלואים. הם כלואים? לא כלואים? מה, הם כלואים בכלא? מה גם שחלק מהם כבר הוצאו. החוק אומר – החוק לעידוד השקעות הון מגדיר מפורשות מה המשמעות של דיבידנד, והגדרת החוק היא מאוד רחבה. על-פי הגדרת החוק הרחבה, בעצם חלק גדול מהכסף הזה כבר בכלל לא כלוא, הוא שוחרר. הוא חולק על-ידי החברות האלה לחברות בנות, ולחברות אמהות, והוא הושקע, ואפשר להוציא עליו כאן ועכשיו שומה – כאן ועכשיו שומת מס הכנסה ולגבות את הכסף. אני לא מדברת על החובות ששוכבים ומחכים לאותה מתנה מופלאה, שהם משפשפים את עיניהם ולא מאמינים למזלם הטוב. אני מדברת על מה שכבר יצא, ועל מה שבמשמעות המרחיבה של החוק אפשר להוציא עליו שומה ולגבות את הכסף. מה אמורים לחשוב בני תמותה רגילים, שמשלמים מס הכנסה רגיל, שמשלמים מס חברות רגיל של 25%? מה הם אמורים לחשוב? <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> משפט אחד, ברשותך, לסיום. כבר אמרתי הרי מה צורם כאן במיוחד, כי זה היה צורם בכל מקרה – שאתם עומדים על שפתות בור ותוהים: במה נמלא את הבור, בכסף של העניים או בכסף של העשירים? ברור שבכסף של העניים, וגם נחלק את המתנה הזאת לחברות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> עכשיו, הטיעון הזה שאין ארוחות חינם – מתברר שיש ארוחות חינם. אבל לא רק שהציבור הרחב לא נהנה מהסעודה הזאת, הוא ממשיך לממן מכספו הדל ארוחות חינם של עשירים. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – דב חנין, ואחריו – עפו אגבאריה. לרשותך שלוש דקות. <חנא סוייד (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, מעניין אותי חוסר הסנכרון והמתאם בין הדיון שמתקיים כאן בכנסת לבין הדיון הציבורי, במיוחד בכלי התקשורת לפחות בשבוע האחרון. כאן אנחנו מדברים על הנושאים התקציביים, אבל כל כלי התקשורת – הדיון הציבורי נסוב סביב הגרעין האירני: מתקיפים, לא מתקיפים; החלטה ישראלית, החלטה אמריקנית; החלטה משותפת. אני לא רוצה לטעון שהדיון שלנו כאן הוא לא חשוב, הוא חשוב מאוד. אבל אנחנו צריכים להסכים גם שהדיון על הנושא האירני וההחלטה הסופית לגבי הנושא האירני, היא פי כמה יותר חשובה מהדיון שאנחנו מדברים כאן. עוד 1% על המע"מ, זה קשה, זה פוגע בשכבות החלשות, אבל מי יודע מה התוצאות של ההתפתחות בנושא האירני. כמובן יש ויכוח – הנושא האירני, באיזו מידה הוא מהווה סיכון, אם בכלל, כמובן; האם בכלל אירן תבשיל לשלב הגרעיני, האם זה באמת יהווה סיכון במדינת ישראל או לא? אנחנו יודעים שיש מחלוקת בין הדרג המדיני לבין הדרג הביטחוני; אפילו בשמינייה יש מחנות, יש ויכוחים בתוך הממשלה על העניין הזה. ואם הממסד הביטחוני והממסד המדיני חלוקים, אז ברור שחשוב שגם כאן, בכנסת, אנחנו נדון בעניין הזה, ושראש הממשלה יעלה את הנושא הזה לדיון ציבורי. אני חושב שיש שתי עמדות בקשר לוויכוח הזה סביב העניין האירני. או שהגרעין האירני מהווה סכנה לעצם קיום ישראל כמדינה – זו אפשרות אחת, ואז אני לא הייתי חושב שמערכות הביטחון בישראל היו באמת נוטות לא להגיב ולא לענות על האיום הזה, כי בכל זאת מדובר בסכנה קיומית. אני הייתי מאמין גם שארצות-הברית, גם אובמה "אויב ישראל", בעזרת ובלחץ הלובי לא היה נותן לדבר הזה לעבור. אבל אני לא חושב שהדבר הזה נכון. אני חושב שהגרעין האירני הוא game changer . הוא משנה את כללי המשחק והוא מסכן את המדיניות שיש כאילו מעצמה אזורית אחת, היא רוצה לכבוש, היא רוצה להתנחל, היא רוצה להעביר כל מדיניות שהיא רוצה, ואין מי שיעצור בעד זה. הגרעין האירני, נכון, הואgame changer , הוא ישנה, הוא יכריח את המעצמות ואת מדינות המזרח התיכון להתייחס לבעיה הפלסטינית ולמצוא פתרון, כי לא יכול להיות – – – <מאיר שטרית (קדימה):> אתה אומר שאירן מפתחת גרעין בגלל הבעיה הפלסטינית? <חנא סוייד (חד"ש):> לא, אני לא אומר את זה, להיפך, הם מנצלים את הבעיה הפלסטינית בשביל לפתח נשק גרעיני למטרות שלהם. אבל זה בעצם נכנס לתוך המשחק המזרח-תיכוני, ועדיף כמובן לפתור את הבעיה הפלסטינית ללא האיום של הגרעין האירני, כי זה צורך של כולנו. תאמין לי, אדוני שר האוצר לשעבר, זה יותר חשוב מ-1% מע"מ שאנחנו מתקוטטים עליו כאן. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מסכים אתך. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחריו – אורי אריאל. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, ראש הממשלה אמר בשבוע שעבר – אין ארוחות חינם. החוק הזה מלמד אותנו שארוחות חינם ישנן, וראש הממשלה, אגב, צריך לדעת היטב שיש ארוחות חינם כי הוא ממלא בארוחות החינם האלה את תפקיד המלצר, הוא זה שמגיש את המנות, הוא זה שעורך את השולחן, הוא זה שמגיש את האוכל לאותם בעלי הון שהוא משרת. עמיתי חברי הכנסת, לחוק הזה צריך לקרוא חוק ארוחות החינם. מה החוק הזה בעצם אומר? החוק הזה בעצם אומר שרווחי עתק של גורמים שהרוויחו כסף – אנחנו מדברים על 120 מיליארד, אבל יש מספרים שאומרים שהמספרים הם אפילו יותר גדולים. אבל בואו נדבר על 120 מיליארד. 120 מיליארד האלה, במקום לשלם עליהם מסים, כמו שכל אחד ואחת מאתנו משלם ואמור לשלם, על הכסף הזה לא ישלמו מסים. הכסף הזה בעצם יזכה להקלות פנטסטיות, ולשיעור מס מזערי במיוחד. לזה, עמיתי חברי הכנסת, קוראים ארוחות חינם. מי שמקבל את ארוחות החינם האלה זה אותם בעלי הון ענקי שממילא, אגב, נהנים מכל מיני מנגנונים של עידוד והקלות והטבות מסוגים שונים ומשונים. הם ימשיכו לקבל את ההטבות ואת ההנחות. גברתי היושבת-ראש, אין לומר לגבי הממשלה הזו אלא שזו ממשלה שלחלוטין איבדה את הבושה. מה שאחרים היו עושים לפעמים בשקט ובמחבוא, הממשלה הזו עושה בריש גלי ומעל המקפצה. היא ללא שום היסוס וללא שום פקפוק מעזה להביא לכנסת הצעת חוק שמשמעותה היא ההיפך הגמור מצדק חברתי, ההיפך הגמור מהתייחסות לבעיות החברתיות, ההיפך הגמור מפתרון בעיות של עניים, של שכבות מוחלשות, של שכבות ביניים בחברה הישראלית. הממשלה הזאת, גברתי היושבת-ראש, מוכיחה פעם נוספת שהיא קמה כדי לשרת את בעלי ההון, אין לה מעצורים בדרך הזאת, היא תמשיך בדרך הזאת, כל עוד נאפשר לה. ולכן, גברתי היושבת-ראש, אני פונה לציבור הישראלי שצופה בנו בחלקו ברגעים אלה ואומר לעם בישראל: אם אנחנו רוצים צדק חברתי, אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים להעביר את ממשלת הזדון הזו מן הארץ, אנחנו צריכים להפסיק את ההפקרות הזו של מתן הטבות ומתנות לבעלי ההון, אנחנו צריכים מדיניות אחרת והפוכה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. בבקשה, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. אם הוא לא יהיה, אחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית. לרשותך שלוש דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לדבר על האולימפיאדה. <מאיר שטרית (קדימה):> או-אה. – – – ריצת 100 מטר – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, גם זה, אבל אני רוצה לדבר על זה, על עידוד ההשקעות של ההון, ואנחנו לא רואים שממשלת ישראל אפילו מעודדת את ההשקעה בספורט. רוב המאמץ של ממשלת ישראל היה להציג מבחינה פוליטית את מדינת ישראל באולימפיאדה, ולא מבחינה ספורטיבית, כי רוב הספורטאים שאנחנו ראינו שהם בעלי שיעור קומה, שהצליחו להגיע לאולימפיאדה, הם יוצאי ברית-המועצות – מה לעשות? איוואנוב, פטרוב, מי עוד? שטילוב? כולם. אז הם השקיעו ובאו מוכנים לכאן. אני מסתכל על מדינות אחרות ועל הספורטאים שמייצגים את המדינות האלה. הספורטאים שמייצגים את צרפת, איטליה, שבדיה, נורבגיה, אנגליה, לא ראיתי שכולם אנגלים, איטלקים, שבדים. ראיתי שהם יוצאים גם כן ממדינות מאפריקה. אז זה מראה על ההשקעות של המדינות האלה בבן-אדם. <מאיר שטרית (קדימה):> אפריקה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא. הספורטאים מאירופה, שהם אפריקנים, ממוצא אפריקני, אבל הם מייצגים מדינות באירופה. אז אני רואה איך המדינות האלה משקיעות באזרחים שלהן, שהם לא לגמרי שבדים ונורבגים ואנגלים, אבל הם אזרחים. <שלמה מולה (קדימה):> יש כאלה שבאו מאפריקה וגם לא משקיעים בהם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש כאלה. אבל הם אזרחים שלהם, אז הם השקיעו בהם. ואם אנחנו ניקח מהו האחוז של האוכלוסיות האלה במדינות האלה – הוא הרבה פחות מ-20%, מה שהאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אז איפה ההשקעה של המדינה לפחות באזרחים שלה? לא רק באזרחים הערבים, גם באזרחים המתגוררים בפריפריה ומהעדות המוחלשות, שיכול להיות שמבניהן באמת יש אפשרות להוציא אנשים עם רקורד אולימפי הרבה יותר טוב מההשקעות היקרות בייצוג המדינה, וכאילו היא משקיעה. והאמת? היא לא משקיעה. אם אנחנו נשווה את ההשקעות האלה שהמדינה הולכת להשקיע בחברות הון לעשירים, מדוע לא להשקיע בחברה, בתלמידים, בבתי-הספר, כדי שמתוכם נוכל לחנך גם נוער ספורטיבי, גם נוער טוב, וגם שהוא יתרחק מהאלימות. זו הדרך הנכונה, ולא לעודד את הניצול הקפיטליסטי הנורא גם של השכבות החלשות. וזה מה שמעודדת התוכנית הזו, וזה מה שמעודדת המדינה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא. חבר הכנסת מאיר שטרית, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יובל צלנר. <מאיר שטרית (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, צריך לומר, אני מוכרח לומר את זה בתחילת דברי לשבחו של שר האוצר הנוכחי. זה מוזר שאני, כאיש אופוזיציה, אומר את זה, שהוא הראשון שהחליט לטפל בסוגיה הזו של רווחים כלואים. עובדה היא שלפניו היו באמת הרבה ממשלות, אף אחד לא נגע בסוגיה, והחברות האלה קיבלו פטור ממס, כמעט מלא, לאורך כל הדרך. אבל לדעתי, כוונתו טובה, אני לא בטוח שמעשיו נכונים. הגשת הצעת חוק שעכשיו פוטרת את החברות האלה כמעט ממס, אחרי צבירה של רווחים של 100 מיליארד שקל, אני לא בטוח שהיא מעשה נכון. ייתכן שהחשבון של שר האוצר אומר: שווה לי לגבות 3 מיליארד שקל במקום אפס, וכך, כאילו, להקטין את הקיצוץ בתקציב. השאלה אם זה נכון. אני לא בטוח שזה נכון משתי סיבות. האחת, גברתי היושבת-ראש, נדמה לי שאם שר האוצר רצה להשיג את 3 המיליארד, הוא יכול היה לנהל אתם משא-ומתן ולהגיע להסכמה, ללא חוק שפוטר אותם; לנסות לקבל את הכסף, כמה שהוא יכול יותר, תוך משא-ומתן, כאשר הוא יכול להניח על השולחן את האיום בחקיקה, שבמידה שהם לא ישלמו, הוא יפעל להגשת הצעת חוק שתגבה מהם מסים כחוק. אני רוצה להזכיר את הפרשה של ועדת-ששינסקי לגבי הרווחים הגלומים מהנפט, ששם הוא כן העז והקים ועדה שדנה בכל העניין מחדש והציעה לשנות רטרואקטיבית את החקיקה לגבי המיסוי של רווחי הגז. יכול להיות, ואני אומר את זה לשר האוצר, שגם המקרה הזה היה מצדיק הקמת ועדה ציבורית שתבחן את הסוגיה הזו לעומק ואולי תגיע למסקנות אחרות שיחייבו גביית כסף הרבה יותר גדול. הדבר השני, גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, הוא שאני מתפלא על משרד האוצר למה הוא מוכן עכשיו, כדי להרוויח 3 מיליארד שקל, לפטור חברות של 100 מיליארד שקל רווחים – לפטור אותן לחלוטין, כמעט, ממס. אם אתה כל כך נדיב, והמטרה שלך היא רק לגבות כסף – אמרתי את זה קודם בקריאת ביניים לסגן שר האוצר; אני מציע למשרד האוצר הצעה אלטרנטיבית: תציע לחברות הישראליות, החברות הרווחיות הישראליות, שמי שמושך דיבידנד – כהוראת שעה לשנה, יש שנת מצוקה ב-2013? – מי שמושך דיבידנד בשנת 2013 ישלם במקום 25% מס או במקום 30%, 15% מס. אני בטוח שהאוצר יקבל במקרה הזה לא 3 מיליארד – 20 או 30 מיליארד. אני יודע לומר כמה חברות במשק, ישראליות, מחזיקות כספים רבים מאוד בחברות, והם לא מושכים אותם בגלל המיסוי הגבוה על דיבידנדים. אילו היו מורידים את הדיבידנד לחברות ישראליות, אני בטוח ששר האוצר – המדינה היתה מקבלת עשרות מיליארדים. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, מאחר שהחוק מגיע אליך אני מבקש שתשמע את ההערה הזו שלי, היא חשובה. קודם כול, שתדע – אני שיבחתי את שר האוצר על זה שהוא בכלל מטפל בסוגיה. אבל הפתרון שלו, בעיני, הוא לא נכון, כי לבוא ולעשות חוק שפוטר את החברות האלה ממס זה מעשה לא נכון. יכול להיות שצריך להקים ועדה ציבורית נוסח ששינסקי, שתדון בעניין הזה. והצעתי דבר אחר: שר האוצר עושה את זה כדי לגבות 3 מיליארד שקל. אני אומר: ריבונו של עולם, אני אומר לך, משה, ידידי, חבר הכנסת משה גפני: בחברות הישראליות יש רווחים עצומים שאנשים לא מושכים בגלל תשלום הדיבידנד של 30%. הצעתי שאם שר האוצר רוצה להיות נדיב, ואני מציע לך – אתה יכול להוביל את המהלך הזה. תקבעו – אגב, עשו את זה בשנת 2012. תעשו ב-2013 הוראת שעה של שנה, שמי שמושך דיבידנד מהחברות הישראליות ב-2013 ישלם 15% דיבידנד במקום 30%. אני בטוח שהאוצר יקבל אז 20 מיליארד שקל לפחות, לשנה. אתם יכולים לקבל הרבה מאוד כסף. הנה, שמע אותי גם סגן שר האוצר. עשו את זה כבר. סגן שר האוצר אמר לי שעשו את זה לפני כמה שנים. תעשו את זה עכשיו. אתם תקבלו עשרות מיליארדים. למה להסתפק ב-3 מיליארד ולעשות חוק שפוטר אותם ממסים? זה לא דבר נכון. זהו, גברתי. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת יובל צלנר, בבקשה. יובל? אז חבר הכנסת שלמה מולה. אחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי. לרשותך שלוש דקות. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, קודם כול אני מברך אותך. פעם ראשונה אני נואם כשאת נמצאת כאן. אדוני השר בגין, אני רוצה לפנות אליך ולומר לך: כשאני שומע את ראש הממשלה מדבר על הנושאים המדיניים – כדי לא להתקדם בנושא השלום הוא שולף לנו את אירן. הוא מפחיד את אזרחי ישראל ימים ולילות: הנה, או-טו-טו יש לאירן נשק גרעיני, אנחנו עומדים להיות כאילו מושמדים. כשאנחנו שומעים את ראש הממשלה, הציבור הישראלי זועק. בעיקר אלה שנושאים בנטל, אלה שמשרתים, אלה שהם משלמי המסים, מעמד הביניים, האוכלוסיות החלשות שמגיעות לשירותי הרווחה ברשויות, שמבקשים עזרה, וראש הממשלה בוחר להטיל עליהם מסים. למה? במשך שלוש וחצי שנים ראש הממשלה ניהל את כלכלת ישראל בצורה לא נכונה. יצרו בור של 30 מיליארד שקל. כשמדברים אתו על כך שהוא פוגע באוכלוסיות החלשות הוא מזכיר לנו, יש לו עכשיו פוקר חדש, שנקרא: יוון-ספרד. ראש הממשלה הזה בונה את מנהיגותו בעצם על הפחדה של הציבור הישראלי, שהציבור הישראלי יהיה כל הזמן מפוחד כדי שהוא יוכל להמשיך להנהיג, ולא להנהיג אלא לשרוד – הישרדות בלבד. האמת היא – כשאנחנו דיברנו בוועדת הכספים על הכספים הכלואים בהתחלה אמרו לנו: יש 100 מיליארד שקל, חלקו הגדול של הכסף בעצם מדינת ישראל נתנה כסיוע לאותן חברות, ואז החברות האלה לא מושכות את הכסף, לא מוציאות את הכסף לחוץ-לארץ כדי שלא לשלם מס. אנחנו חשבנו שהוא באמת יוליך מהלך. לא רק שהוא ייקח 3 מיליארד שקל, אלא יעשה 6%, 7%–10%, ייצר איזה תהליך שבו הוא יוכל לקבל את הכסף. אבל מה? ראש הממשלה מתקשה, בעצם בעיקר שר האוצר. האמת היא, אני מעדיף לדבר על ראש הממשלה. הרי הוא אמר לנו הוא שר-על, הוא מעל שר האוצר. הוא עושה את הכול מעל ראשו של שר האוצר. חשבנו שהוא ימצא דרך אולי נאותה יותר שתקל על השכבות החלשות. במקום זה הוא מטיל עליהן גזירות, גזירות כלכליות, והציבור מאס בממשלת הליכוד-ש"ס. האמת היא, ש"ס בכלל היא מפלגה אנטיתזה, אנטי-חברתית, שהיתה אמורה לייצג את האוכלוסיות החלשות, אבל היא מייצגת סקטור אחד שנקרא חרדים. לא עובדים, לא משרתים, לא משלמים מסים. אבל הם בונים את התזה שלהם, ללכת אל הבוחר עוד הפעם בדמגוגיה זולה, יבואו ויגידו: אנחנו מצפון-אפריקה. בעצם מזכירים לכם את מה שעשו אבות אבותינו. לכן, כדאי לכם שנחזיר עטרה ליושנה ותבחרו בנו. איזה דמגוגיה זולה, כפי שהליכוד נוהג לעשות כל הזמן. אני רוצה לבוא ולהגיד לספסלים הריקים של הליכוד: הציבור הישראלי הרבה יותר מפוכח משר האוצר שלו שמטיל עליו גזירות כלכליות; בוודאי מראש הממשלה שאינו מנהיג, אלא שרדן פוליטי. תמיד בוחר את שותפיו הטבעיים, ולכן הוא הצליח אפילו בתקופה קצרה להוציא את קדימה, כי הוא לא עשה שום דבר. האמת היא, ראש הממשלה הזה, אף אחד לא מאמין לו. אנחנו לא מאמינים לו, הציבור גם לא יאמין לו. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. תודה, חבר הכנסת שלמה מולה. חבר הכנסת זאב בילסקי, בבקשה. ואחריו – מגלי והבה. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, משום מה בשיח עד עכשיו, ואני מתייחס לדברייך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ; דיברת על כך, אמרת: אתה יודע, אילו לפחות היינו מצליחים לשכנע אותם להשקיע את הכסף בישראל, לבנות עוד, להשקיע, ליצור מקומות תעסוקה, יש בזה מן ההיגיון. יש בזה הרבה מאוד. אבל האמת היא שהכסף שהם הולכים להוציא לא רק שלא מושקע בארץ, הוא נוסע לחוץ-לארץ. הוא אפילו לא יישאר פה. מילא, את יודעת מה? אם לא בתעשייה, לפחות תשקיעו בבנקים. נו, בוא נניח. תשקיעו את הכסף בארץ. תחכו להזדמנויות עסקיות, ניצור בשבילכם הזדמנויות עסקיות. הרבה מאוד מתקדם פה במדינה, יכול להיות שתהיה לכם אפשרות. אבל הכסף הזה לא רק שלא משולם עליו מס אמת, אלא הוא עוזב וכנראה גם לא יחזור. לכן, יש היגיון מסוים. אם יצרנו פה תנאים לחברה להצליח, ואנחנו שמחים שהחברה מצליחה, אנחנו שמחים שהיא מרוויחה, אבל לפחות שיהיה איזה איזון מול ההצלחה הכספית שלך. נכון שבאת למדינת ישראל, נכון שהשקעת, לקחת סיכונים. אבל בכל אופן, איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? ולכן, כנראה המצוקה של האוצר כל כך כל כך קשה שאנחנו באמת מגיעים לרגע הזה. ופה בדקה וחצי שעוד נותרה לי, ידידי היושב-ראש – אני כל הזמן יושב וחושב, ואני אומר, איך יכול להיות שאנחנו – אומרים עלינו העם נבחר, אומרים עלינו שאנחנו עם בחירה, אומרים עלינו – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – אנחנו אומרים לעצמנו – – – <זאב בילסקי (קדימה):> זה נכון, אבל מרוב שאמרנו לעצמנו – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> נכון, אבל מרוב שאמרנו לעצמנו התרגלנו והתחלנו גם להאמין בזה. עכשיו, איך יכול להיות שאנחנו, עם שכביכול חכם כל כך הגיע לבור של 30–40 מיליארד שקל ואין לנו מושג מאיפה נכסה את זה. עכשיו, זה אם התנאים בשנה-שנתיים הקרובות יהיו אותו דבר – הלוואי, אני חותם היום. אבל תראו מה קרה אתמול. תראו איזה אירוע ביטחוני קרה אתמול, וזאת הזדמנות באמת מעל הבמה הזאת לברך את שירות הביטחון ואת צה"ל על ההצלחה הבלתי רגילה. ותראו מה יש כאן. עכשיו, אירוע כזה או אירוע אחר יכול ברגע אחד להדליק פה את כל האזור. עכשיו, אם מישהו לא יודע, בואו אני אגיד לכם. כל יום של מלחמה, מלבד כל ההרג והצער שכרוך בזה, גם עולה הרבה כסף. אתם רוצים לדעת כמה? מיליארד שקל ליום. תעשו חשבון. לא הרבה זמן, עשרה ימים, שבועיים, עוד 14 מיליארד נוסף על ה-40 הקיימים. מאיפה תכסה את זה? <דב חנין (חד"ש):> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> יכול להיות. ולכן, חוסר האחריות בכך שממשלת ישראל הביאה אותנו למצב כזה שאנחנו צריכים לכסות היום בור של 30–40 מיליארד שקל ולקוות, א. שלא יהיה פה שום עימות כולל, אדוני שר האוצר; וב. שהמצב באירופה לפחות יישאר כמו היום, כי גם זה אתה יודע, ושנינו יודעים, שאין ברירה. לכן, אדוני שר האוצר – פשוט נכנסת ואני – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אמרו לי שאתה מדבר אז נכנסתי. <זאב בילסקי (קדימה):> אני מודה לך. <היו"ר אורי אורבך:> – – – למשפט הסיום שלו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – <זאב בילסקי (קדימה):> עד עכשיו זה היה דברי טעם. עכשיו, ברגע שנכנסת, בגלל הידידות העמוקה קשה לי להתבטא פעם נוספת. <היו"ר אורי אורבך:> אתם יכולים לצאת להתחבק בחוץ. בבקשה. <זאב בילסקי (קדימה):> אבל היושב-ראש אפשר לי משפט סיום אז רק אני אגיד לך דבר אחד, ידידי שר האוצר. אני מתפלל בשביל כולנו שכל התנאים שנמצאים היום לא יורעו, כי אנחנו לא הבאנו בחשבון את הבור הקיים, ואתה לא מביא בחשבון גם אירועים עתידיים שעלולים להשפיע לרעה על מצבנו כמדינה. ולכן, בוא נתפלל כולנו שהמהלך הזה יצליח. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה – שא מדברותיך. ואחריו – חבר הכנסת טיבייב. בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תרשה לי לברך אותך כי זו לי הפעם הראשונה שאתה יושב בכס היושב-ראש. <היו"ר אורי אורבך:> העונג שלי. <מגלי והבה (קדימה):> וגם להזכירך, עכשיו תרגיש מה זה לשבת פה ולעשות סדר לאלה שיושבים למטה. <היו"ר אורי אורבך:> אני אשמח להוציא אותך בהזדמנות הראשונה. <מגלי והבה (קדימה):> – – – תחזיר קצת ממה שהיה. אבל אני מברך אותך, וגם שתצליח. <היו"ר אורי אורבך:> תודה. <מגלי והבה (קדימה):> חברי חברי הכנסת, שר האוצר, אין ספק, אני זוכר את המלחמות שלנו החל מ-2003 בנושא חוק לעידוד השקעות הון. היתה לו מטרה מאוד חשובה, והוא סייע באמת, אחרי שחוקק וטופל, סייע להמון חברות, ובמיוחד בפריפריה ובמקומות שונים. אומנם בחלקים ממנו החוק התבצע וחלקים לא הצלחנו. ובסופו של דבר, ראינו בעצם שמטרת הפטור בחוק, שבא לעודד בעצם חברות – היתה תמיד הבעיה הזאת בנושא חלוקת דיבידנדים. אם בשנתיים שיש לך הפטור אתה מחלק את הדיבידנדים, אז אתה על זה צריך לשלם את המס. והיה חוסר סדרים שונים, וידעו אלה שבעצם רצו להתחמק מתשלומים, ידעו לעשות את זה. וגם, בוא נגיד את זה, ונגיד את האמת, שגם בהרבה מקרים גם האוצר או משרדי ממשלה השונים שיתפו פעולה בנושא בשביל לעודד. ואם החוק הזה בא לעשות סדר והיגיון – אז אני מקווה, אני מקווה. אבל אם אני רוצה להתייחס באמת לגזירות הכלכליות, וזו הזדמנות ששר האוצר כאן. נכון שנעשו כל מיני עסקות שהאחוז היה מוטל על אלה שמרוויחים 8,800 שקל ועכשיו העלו את זה ל-14,000 שקל שזה הפרש מכובד. אבל צריך לזכור, בסופו של דבר, כמה אותן שכבות חלשות כתוצאה מהגזירות יסבלו מחוסר הכנסה. ואני אזכיר לשר האוצר, אנחנו מדברים על 730,000 שעובדים במגזר הציבורי ושליש מהם משתכרים פחות מהממוצע במשק, ושליש שני שבעצם משתכרים, או בעצם אפשר להגיד משתכרים, שני בני-הזוג עובדים, אבל הם נחשבים עניים. ובאים ומטילים עליהם את הגזירות האלה במקום לעשות את הגזירות על החברות שיש להן. ושמענו היום על חברות בכלל ענקיות, שמשלמות פחות מ-3%, או 3%. עד מתי תימשך החגיגה הזאת? מדוע הממשלה הזאת צריכה להתנפל על החלשים, על המשתכרים, על שכבות הביניים, ולהתעלם מהעשירים? וזה דבר שחוזר כל הזמן בכל המדיניות הזאת. אדוני שר האוצר, אתה צריך לעשות את המדיניות הזאת של ראש הממשלה, אבל מישהו חשב מה ההשלכות של קיצוצים במשרדי הממשלה? נוסף על המסים הנוספים העקיפים, זה עוד מסים ועוד מטלות על האוכלוסייה. אתה דמיינת לעצמך, אדוני שר האוצר, בריאות בלי שירותי בריאות? אתה דמיינת לעצמך – אמרת, פתרנו את משבר הדיור – אין לנו פתרון למשבר הדיור, מישהו מחברי הכנסת שיקום ויגיד איפה אפשר לרכוש דירה ומי יש לו היכולת לרכוש דירה מאותן אוכלוסיות שאנחנו כאן כולנו בשביל להגן עליהן. <היו"ר אורי אורבך:> ולכן – משפט הסיום. <מגלי והבה (קדימה):> ולמשפט הסיום אני אומר גם כן – כשאני מדבר על עסקות שנעשו מול משרדי הממשלה השונים, שהחזרנו להם חלק מהכסף והחזרנו להם בשביל שיצביעו, ראינו את העזים שהכנסתם גם כן בחוקים והשיפורים האלה, זה לא יפטור אתכם מאחריות של הטלת גזירות קשות מאוד על אוכלוסייה חלשה, על שכבות הביניים, ועל כך תשלמו מחיר יקר ביום הבחירות, אני מקווה. תודה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. חבר הכנסת רוברט טיבייב, ואחריו – חבר הכנסת יוחנן פלסנר. אם הוא לא נמצא, אז רוני בר-און – לא נמצא, ואז מיכאל בן-ארי וישראל חסון וג'מאל זחאלקה. יש לנו אי-נוכחות מלאה של הבאים. <זאב בילסקי (קדימה):> הם יבואו. <היו"ר אורי אורבך:> בעזרת השם. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, יושב-ראש האופוזיציה, למה אנחנו יושבים פה היום? ועובדה, אף אחד, חוץ מכבוד השר, מחברי הקואליציה – ודיברנו על זה היום – לא נוכחים פה. למה? כי לא טוב להם, לא נוח להם, לא רוצים לשמוע את זה, ואני כמעט בטוח, הם פשוט מתביישים להיות פה ולשמוע את זה. <היו"ר אורי אורבך:> הם ודאי צופים בערוץ-99, הם לא רוצים להפסיד בריצה לכאן. הם יבואו אחרי הנאום של אדוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> כמובן וכמובן, הם פשוט לא רוצים להיות חלק מהגזירות האלה. <היו"ר אורי אורבך:> ההערה שלך נכונה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אנחנו יודעים את זה, אדוני היושב-ראש, אבל אין מה לעשות, זה הקואליציה, זאת הממשלה – ממשלה הכי כבדה, הכי גדולה, 39 שרים וסגנים. ויש שרים כנראה, אני תמיד צוחק, אני אומר, יש שר התקשורת – ואני מכבד אותו באופן אישי – אבל כנראה יש אפשרות גם להכניס את שר התקשורת האלחוטית, אולי שר התקשורת התת-קרקעית, יש המון אופציות. אני פשוט רוצה לייעץ לראש הממשלה להכפיל את הממשלה בכל מיני תיקים. אבל הדבר הכי חשוב, כי בסופו של דבר אני גר באופקים, ושר האוצר – באופן אישי אני באמת מכבד אותו – ואמרו פה, וגם שר האוצר, שאנחנו עברנו, אנחנו מעל המשבר, מעכשיו אנחנו נתייחס למחאות ולחברות ולבעיות. אדוני שר האוצר, אני גר באופקים – לא מרגישים את זה. באופקים, בפריפריה, לא מרגישים את ההקלות. אנחנו לא מרגישים שיותר קל לנו. לא יודע למה. יכול להיות שבמקום אחר, בפריפריה אחרת, באוכלוסייה אחרת, מרגישים את זה, אני באופקים – והשכנים שלי ובשכונה שלי ובעיר שלי – כלום. למה? זאת שאלה ששואלים אותי גם כן, ואין לי תשובה לתת להם. יכול להיות שאדוני השר ייתן את התשובה, אני מאוד מקווה, אבל לצערי הרב, יכול להיות שאני עכשיו אגיד דברים קשים – כנראה הפקידים במשרד שלך כל כך שולטים בכל מיני דברים, ולא מתייחסים לאדם הפשוט, פשוט לא מתייחסים. מה זה הדבר הזה לחברה ענקית מס 3%? איך זה נשמע? זה פשוט לא מוסרי, זה פשוט בעניין של מוסר – לא יודע, אין לי מלים איך להסביר את התופעה. איך אני יכול להסביר לאותו תושב אופקים שאחוז האבטלה אצלו גבוה, שדירה הוא לא יכול לקנות ואין לו כסף; מה אני אסביר לו? תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. בואו נראה מי נמצא. חבר הכנסת פלסנר לא נמצא, חבר הכנסת רוני בר-און איננו, מיכאל בן-ארי לא נמצא, ישראל חסון גם נעדר, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה לא כאן, הרב ישראל אייכלר לא כאן, נסים זאב לא כאן – – – <זאב בילסקי (קדימה):> הם ביקשו שאני אדבר בשמם. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אין דבר כזה נסים זאב – – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה נס שזאב איננו – – – <היו"ר אורי אורבך:> אם הסדרנים יכולים לגרור את נסים זאב פנימה, וגם זאב אלקין לא נמצא כאן, אז אדוני השר צריך לתת את תשובתו. <קריאות:> – – – <קריאה:> הצבעה. הצבעה, היושב-ראש. <היו"ר אורי אורבך:> השר יסכם, והקואליציה תדדה פנימה. <מגלי והבה (קדימה):> או שנצביע, אדוני, בלעדיהם. <היו"ר אורי אורבך:> יכול להיות. מייד כשהשר יסיים את דברו אנחנו נעבור להצבעה, לא נעכב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> באמת, אני כבר לא זוכר את עצמי מתי הייתי פה רק בחברת אנשי האופוזיציה – – <היו"ר אורי אורבך:> מזל שהיושב-ראש הוא מהקואליציה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – אבל הם לא פחות נחמדים מאנשי הקואליציה, ברמה האישית אני מחבב את כולם, ככה שזה בהחלט במקום. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאני אגע בסוגיה שלפנינו, שאלת הדיבידנדים הכלואים, אני רוצה להשיב כאן על שני דברים שנאמרו. ראשית, שמעתי מכמה דוברים, לא אנקוב בשמותיהם, התקפה חריפה על אנשי האוצר ועל פקידי האוצר. דובר אחד אפילו אמר שאנשי האוצר באופן מסורתי דואגים לבעלי ההון – הוא כינה אותם טייקונים – מתוך הנחה שלאחר מכן הם ימצאו עבודה אצל אותם בעלי הון. אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, לציבור וגם לכנסת הנכבדה – די עם ההתקפות הפרועות הללו, ההסתה הקיצונית הזו נגד אנשי האוצר. אני לא מכיר שום ציבור עובדים במדינת ישראל שמשתלחים בו – וזה כאילו נתפס כלגיטימי – כמו עובדי האוצר, כאילו בכלל הם לא עובדים, לא אזרחים נאמנים של מדינת ישראל. ביקורת כן, אבל השתלחות חסרת בסיס, שלוחת רסן בפקידי האוצר, בעובדי האוצר המסורים, אנשים שמסורים מאין כמותם לכלכלת ישראל, לאזרחי ישראל, למדינת ישראל, מהעובדים המסורים ביותר והמקצועיים ביותר שקיימים במדינת ישראל – ההשתלחות שלוחת הרסן הזו, פעם אחרי פעם, נגד אנשי האוצר או פקידי האוצר, אין לה מקום. אין לה מקום בבית-הנבחרים, אין לה מקום בתקשורת – אני לא אנקוב בשמות אבל מי שעולה כאן על הבמה הזו ומכנה את אנשי האוצר "רשעים" או שמות גנאי דומים לזה, אין לזה מקום. זה אנשי מדינה, פקידי מדינה, עובדי מדינה מסורים מאין כמותם, ואדוני היושב-ראש, אני חושב שהגיע הזמן לשים קץ להשתלחות הזאת בפקידים, בעובדים, במנהלים, מהטובים ביותר שיש למדינת ישראל. <רוני בר-און (קדימה):> אתה אשם בזה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> בתקופתך זה לא היה, רוני. <רוני בר-און (קדימה):> לא היו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא השתלחו באנשי האוצר. <רוני בר-און (קדימה):> לא היה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> באנשי האוצר, לצערי הרב, השתלחו פעמים רבות – – <רוני בר-און (קדימה):> אתה אשם בזה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – וזו תופעה שלא התחילה היום ולא אתמול, והתופעה הזו ראויה לכל גנאי, ואני מגנה אותה כאן בתוקף. אין סיבה להשתלח בשום ציבור מסור של עובדים במדינת ישראל, ודאי ודאי לא בציבור העובדים המקצועיים והמסורים באוצר – – <רוני בר-און (קדימה):> דרך אגב, גם אצל נתניהו כשר אוצר זה לא היה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – שתרם ותורם תרומה בלתי רגילה לכלכלת ישראל. דרך אגב, בלי קשר לשאלה מי הממשלה המכהנת. יש כאן אנשים מקצועיים, פקידים מקצועיים, שראויים לשבח, ובמקום זה, לפעמים, במקום שבח מקבלים השתלחות. אני רואה פה את ראש רשות המסים, אבל הוא לא היחידי שעושה עבודה מקצועית ומסורה אלא רבים-רבים כמותו באוצר על כל אגפיו. אני מבקש מחברי הכנסת, למרות הוויכוחים הפוליטיים, לשמור על כבודם של עובדי ציבור ולשמור על כבודם של אנשי האוצר ופקידי האוצר. <רוני בר-און (קדימה):> – – – ראש רשות המסים. אתה – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני רוצה – – – <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת בר-און. <רוני בר-און (קדימה):> אתה הלכת לבג"ץ כדי למנות איש פוליטי לראש רשות המסים – – <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת בר-און. <רוני בר-און (קדימה):> – – ואתה רוצה לשמור על כבודו. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת בר-און, היתה לך הזדמנות לדבר והחמצת אותה לפני עשר דקות. אז אל תכפר על זה בקריאות ביניים. <רוני בר-און (קדימה):> זו לא החמצה ראשונה – – – <היו"ר אורי אורבך:> נכון, ולא הגדולה – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, הדבר השני – אני ישבתי באולם, אדוני ראש האופוזיציה, ושמעתי חלק מאנשי האופוזיציה, כולל ממפלגתך שלך, מדברים נגד הגזירות הקשות ונגד הבור שנוצר בתקציב. הם מתכוונים, כמובן, לגירעון שמחייב כעת את התיקון הזה בהכנסות המדינה. אומר מייד במאמר מוסגר שהפשרה שהושגה היום היא לא פשרה אלא שינוי כיוון שחבילת ההכנסות נשארת בדיוק כפי שהיתה, ואולי תזוזה של כמה עשרות מיליונים לכאן או לכאן. אבל החבילה של מעל 14 מיליארד שקלים נשארת בדיוק כמו שהיתה ותישאר בדיוק כמו שהיתה. יושב-ראש ועדת הכספים וחבר הכנסת חיים כץ – – – <רוני בר-און (קדימה):> אתה יודע שזה לא נכון. לא נשאר מהחלטת הממשלה כלום. כלום. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא העזו גם – – – <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה שם, קצת יותר בשקט. לצעוק בשקט יותר. <רוני בר-און (קדימה):> אבל זה נכון להיות אחראי – – – האמת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מתוך תחושת האחריות שלהם איש גם לא הציע לקצץ באותה חבילה, אלא נערכו בה שינויים פנימיים. אני אומר את זה כדי לחדד חוסר בהירות מסוים שראיתי באמצעי התקשורת. <רוני בר-און (קדימה):> לא נשאר כלום. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אבל, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, חברי סיעתך, חלקם לפחות, עמדו כאן וטענו שהחבילה של חמש-עשרה מיליארד, ארבע-עשרה מיליארד, היא חבילה גדולה וקשה. אני רוצה להזכיר לכבודו ולאנשי מפלגתו שכבודו בעצם, בהיותו חבר ממשלה, רק לפני שבועיים-שלושה, הצביע למעשה בעד חבילה או בעד צורך במסים גדול בחמש-עשרה מיליארד. <רוני בר-און (קדימה):> – – – העלאת הגירעון. למה אתה – – –? <רוברט טיבייב (קדימה):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אורי אורבך:> רבותי, אנחנו לא מתערבים בתוכן של הנואמים ולא מתקנים להם גם את העברית. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה מתחת לחגורה. <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו שומרים פה על סדר. אז, בבקשה. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה מתחת – – – <היו"ר אורי אורבך:> – – – הוא נר לרגלי כאן. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מי שהצביע נגד הגדלת הגירעון הצביע בעצם בעד השארת הגירעון על 1.5% ונגד הגדלת הגירעון ל-3%. ההצבעה הזאת היתה מחייבת חבילת מסים לא של ארבע-עשרה מיליארד אלא של 29 מיליארד, כי 1.5% בגירעון שווה חמש-עשרה מיליארד. לכן ידעו אזרחי המדינה – – <שאול מופז (קדימה):> איך הגעת – – –? <רוני בר-און (קדימה):> חמישה-עשר, חמישה-עשר. אי-אפשר לשמוע את העברית הזאת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – וחברי קדימה שיושב-ראש האופוזיציה – – <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – חבר הכנסת שאול מופז, הצביע בממשלה בעד חבילה גדולה יותר של 29 מיליארדי שקלים – – <מרינה סולודקין (קדימה):> הכול בגלל מופז. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה לא יפה. <רוני בר-און (קדימה):> אתה גם לא מבין וגם לא – – – <היו"ר אורי אורבך:> רבותי, קדימה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – כי ככל שהגירעון נמוך יותר הפער בהכנסות גדול יותר, וזה מחייב חבילת מסים כמעט כפולה. אחד השיקולים בוויכוח בין 2.5% ל-3% היה בדיוק השאלה האם להטיל עוד 5 מיליארד שקלים מסים, שזה מה שהיה קורה אם הגירעון היה נשאר ב-2.5%. <רוני בר-און (קדימה):> למה שלא תקצץ בהוצאות הממשלה? למה – – – ההבל האלה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> לעומת זה, 1.5% היו מחייבים עכשיו את הממשלה – – <מרינה סולודקין (קדימה):> מה עם החרדים? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – להביא חבילה של 30 מיליארד או 29 מיליארד. לכן אני חייב לומר ליושב-ראש האופוזיציה, שכאשר כבודו הצביע נגד הגדלת הגירעון, כבודו הצביע, למעשה, בעד חבילה כפולה מחבילת המסים הנוכחית. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אבל אתה דיברת – – – <היו"ר אורי אורבך:> רבותי, שר האוצר מדבר עכשיו, ואחר כך – כל אחד בתורו, וגם קודם. <שלמה מולה (קדימה):> אבל אמרת שהכלכלה מצוינת ושיש עודף גבייה. מה חדש עכשיו? <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת מולה. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אני רק אומר לשר – – – <היו"ר אורי אורבך:> אני רק מעיר לך. אתה רק אומר, ואני רק מעיר. בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> אמרתם שהכלכלה מצוינת, אין בעיה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אנחנו הסברנו את הירידה בהכנסות המדינה. אתה היית בוועדת הכספים כשהסברתי את זה – – <שלמה מולה (קדימה):> נכון. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ואני בטוח שהבנת. אדוני היושב-ראש, אני אגע עכשיו בנושא הדיבידנדים הכלואים. אני רוצה לפתוח בדברים שאמר פה חבר כנסת מהאופוזיציה, שר אוצר לשעבר, מאיר שטרית. עמד כאן חבר הכנסת מאיר שטרית ואמר ביושר: במשך שנים לא נעשה דבר כדי לגבות את אותם מיליארדים מאותן חברות גדולות ובינוניות – – <רוני בר-און (קדימה):> עוד פעם תקדים עולמי. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ושום שר אוצר לא ביצע מהלך כלשהו להביא לאותה גבייה של מיליארדים מהדיבידנדים הכלואים. והנה, בפעם הראשונה – – – <רוני בר-און (קדימה):> תקדים עולמי. <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת רוני בר-און, אני לא רוצה לקרוא אותך קריאה ראשונה בפעם הראשונה. אז – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אתה יודע, אמרתי את זה כבר קודם אבל אני אחזור על זה. מר רוני בר-און כיהן כשר אוצר – לשעבר – שנה וחצי. אני חושב שלא קראתי לו קריאת ביניים אחת – – – <קריאה:> – – – <רוני בר-און (קדימה):> ככה אתה סופר גם את הגירעון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – כלכלה פשוט. <היו"ר אורי אורבך:> אולי המדיניות שלו היתה מושלמת פשוט. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אבל מאחר שהוא סמל לעדינות ונימוסים אז הוא קורא לי הרבה קריאות ביניים. אני לא יכול להתנגד לזה. זכותו. <היו"ר אורי אורבך:> בגבולות המותר, כן. <שר האוצר יובל שטייניץ:> זו שאלה של היושב-ראש להגביל פה את קריאות הביניים. <היו"ר אורי אורבך:> אני ליברל בינתיים, אבל גם הסבלנות של ליברלים פוקעת לפעמים. <רוני בר-און (קדימה):> אוה, כך – – – <שר הביטחון אהוד ברק:> איך שאני נכנס – – – <היו"ר אורי אורבך:> זה לא קומזיץ. סליחה, אדוני שר הביטחון. חבר הכנסת רוני בר-און, תקרא קריאות ביניים לנאום שאתה מקשיב לו ולא רק לקרוא קריאות ביניים. בבקשה, שר האוצר. <רוני בר-און (קדימה):> אדוני היושב-ראש, סליחה, איך שאני מקשיב – – – <היו"ר אורי אורבך:> לא. רוב הנאום שלו זה קריאות ביניים שלך. <קריאה:> אדוני היושב-ראש, זו – – – מוקדמת. <מרינה סולודקין (קדימה):> – – – <רוני בר-און (קדימה):> אני לא יכול להיות אחראי גם לנאום שלו. <היו"ר אורי אורבך:> נכון. גם אני לא אחראי לנאום שלו. אני אחראי לזה שאפשר יהיה להקשיב לנאום שלו. יותר מזה – קצרה ידי. <רוני בר-און (קדימה):> והשומע ייהנה. <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לאחר שנים שבהן מדינת ישראל לא ראתה כספים מאותם דיבידנדים כלואים – אני יכול לומר לכנסת שבשמונה השנים האחרונות, למשל, לא נכנסו כספים לקופת המדינה מאותם דיבידנדים כלואים – החלטתי לעשות הכול כדי לגבות את הסכום המקסימלי האפשרי מהרווחים של אותן חברות. הדרך היחידה לגבות סכומים של מיליארדים מאותן חברות היא הדרך שמוצעת כעת לכנסת, והיא חקיקת חוק בהוראת שעה שיאפשר לאותן חברות לשלם מס מופחת, אבל סוף-סוף לאחר שנים שלא שילמו דבר והכספים הללו הלכו ונשחקו בעקבות הריבית, אנחנו מקווים לגבות מאותן חברות מיליארדי שקלים בשנה הבאה. <רוני בר-און (קדימה):> מה יהיה יותר – מהגז מיליארדים או מזה מיליארדים? <שר האוצר יובל שטייניץ:> נדמה לי שאתה הצבעת בעד ההצעה שהבאתי כאן לגבי תמלוגי הגז והנפט. <רוני בר-און (קדימה):> ממש לא, ממש לא, ממש לא. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא? אני לא זוכר שהצבעת נגד. <רוני בר-און (קדימה):> מזה לא תביא ומזה לא תביא. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא זוכר שהצבעת נגד. <רוני בר-און (קדימה):> אתה לא זוכר הרבה דברים – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> על כל פנים, אני גאה ולא אבוש בזה שכשר אוצר פעלתי כדי שמדינת ישראל תקבל מאות מיליארדי שקלים תוספת ב-30 השנים הקרובות מתמלוגי הגז והנפט באמצעות הקמת ועדת-ששינסקי, באמצעות הובלת החקיקה הזאת בכנסת. נכון, גם שר האוצר שלפני היה יכול לעשות את זה, אבל עלי הוטלה המלאכה ואכן השלמתי אותה. <רוני בר-און (קדימה):> תקדים עולמי. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אני גאה שהיום אני ניצב כאן, לאחר שמונה שנים – – – <רוני בר-און (קדימה):> כמה שנים – – – <היו"ר אורי אורבך:> רק שנייה. השר שמחון, בבקשה לא להפנות אלינו את גבך אף כי מראהו נאה. בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לאחר שמונה שנים שבהן מדינת ישראל ואזרחיה לא ראו פרוטה מאותם דיבידנדים כלואים, אנחנו פועלים סוף-סוף על מנת לגבות מיליארדים של שקלים. <זהבה גלאון (מרצ):> איזה מיליארדים? שלושה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> 3 מיליארד ומעלה, אנחנו מקווים. <אורית זוארץ (קדימה):> 4.5 מיליארד – – – <רוני בר-און (קדימה):> מה אתה רוצה מהציבור? יש לך מאות מיליארדים מהחברות – – – מה אתה רוצה מהאומללים האלה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, תדריך אותי מתי להמשיך ואני אמתין. <היו"ר אורי אורבך:> חבר הכנסת בר-און, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> למה להעלות את המע"מ ב-1%? אפשר עוד מיליארד. <היו"ר אורי אורבך:> בבקשה, שר האוצר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אתה רואה, אני גם מתרגז, לכן אני מפסיק. <היו"ר אורי אורבך:> לא צריך להתייחס לכל קריאת ביניים. חלק זה יהיה להקשיב לסאונד. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא, אתה תיתן לי לדבר בצורה מסודרת – – – <היו"ר אורי אורבך:> טוב, בסדר, רק שנייה. בוא נעשה פה סדר. אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, אתה רוצה לשוחח אתם? חבר הכנסת וקנין, אז שב לידם ותשוחח. גם בצדדים קצת שקט, בבקשה. קריאות ביניים במשורה. <זהבה גלאון (מרצ):> שר הביטחון הוא הגורם הכי מפריע פה. <היו"ר אורי אורבך:> שר הביטחון מוזמן להסתכל אל הנואם. <שר הביטחון אהוד ברק:> – – – אני רגיל להסתכל לכיוון – – – <היו"ר אורי אורבך:> לא, לא, זה מפאת כבודו של הנואם וכבודה של הכנסת. בבקשה, אדוני שר האוצר. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אני יכול להמשיך? <היו"ר אורי אורבך:> כן. חבר הכנסת פלסנר, בבקשה, בלי הסלולרי. טוב, בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> תודה. אדוני היושב-ראש, כשנודע לי לפני יותר משנה על סיפור הדיבידנדים הכלואים, שאלתי כיצד אפשר לגבות את הכספים האלה למען מדינת ישראל. נאמר לי על-ידי רשות המסים וכל הייעוץ המשפטי ברשות המסים שאין שום דרך חוקית, כיוון שהחברות שבהן מדובר לא עברו על החוק. דרך אגב, מדובר בחוק עידוד השקעות הון הישן שפג תוקפו ב-2010, והגיבנת הזו של דיבידנדים כלואים זו גיבנת מהעבר. לא השלמתי עם זה. אמרתי: אני מבקש לראות, תציעו הצעות איך אפשר לגבות ולו לפחות מקצת מהכסף הזה לטובת מדינת ישראל ואזרחיה. והסתבר שהדרך היחידה שבאה בחשבון היא לעשות מבצע מס לאותן חברות כדי שישלמו מיליארדי שקלים מסים. עכשיו אני רוצה לומר, ודאי שאם היינו יכולים לאלץ את אותן חברות למשוך את כל הרווחים והדיבידנדים שלהן, להשקיע אותם בחו"ל – לפי חוק המסים שהיה פה, חוק עידוד השקעות הון, עד לפני שלוש שנים, הן צריכות להשקיע את הרווחים בחו"ל ואז אפשר לגבות מהן מס מלא, כל חברה לפי המחויבות שלה והמסלול שלה. אם אפשר היה לחייב את אותן חברות להשקיע את הכספים בחו"ל ולגבות מס מלא – – <היו"ר אורי אורבך:> רק שנייה. ספסלי קדימה, בבקשה להירגע. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – מוטב – – – <היו"ר אורי אורבך:> יושב-ראש הקואליציה, הניסיונות לצרף עוד מפלגות לא צריכים להיערך במליאת הכנסת. חבר הכנסת אלקין. <רוני בר-און (קדימה):> אני קורא אותך לסדר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי אורבך:> אני חייב להשליט פה משמעת מסוימת. בבקשה, אפשר להמשיך. <רוני בר-און (קדימה):> אפשר להמשיך, אבל צריך לסיים. <היו"ר אורי אורבך:> אני לא יכול להגביל את זמנו של שר בישראל. קטונתי. עבדי התקנון אנחנו. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> למה לא ביקשת קודם? <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת ישראל, אנחנו היום, לאחר הזנחה של שמונה שנים, מתכוונים לגבות מיליארדים מהרווחים הכלואים בחברות הללו. אלו חברות שלא עברו על החוק, אבל חברות שחוק עידוד הון השקעות הישן אפשר להן להימנע מתשלום מסים כל עוד הן לא משקיעות את הרווחים בחו"ל והן נמנעו מהשקעה כזו. אנחנו מקווים שבמהלך הנוכחי אנחנו נגבה מהחברות האלה בין 3 מיליארד – זה יכול להגיע גם עד 8 מיליארדי שקלים. אלמלא הצעד הזה היינו צריכים לגבות את אותם מיליארדי שקלים במסים נוספים מאזרחי ישראל. עדיף לגבות את אותם מיליארדים מהחברות ולא לוותר לחברות על אותם מיליארדים שאין שום דרך אחרת לגבות אותם, ולגבות את אותם מיליארדים מאזרחי – – – <רוני בר-און (קדימה):> מה עם העברית? <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו לא מתקנים שגיאות בעברית כאן. <אורית זוארץ (קדימה):> אבל למה לא עשית את זה כל השנה? <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – ולגבות את אותם מיליארדים מאזרחי מדינת ישראל. <אורית זוארץ (קדימה):> הצבתם יעד ונכשלתם. <שר האוצר יובל שטייניץ:> לא עשינו את זה בעשור האחרון – – – <אורית זוארץ (קדימה):> בשנה האחרונה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – – בשנה האחרונה ובעשור האחרון, ואנחנו עושים את זה עכשיו. תודה רבה. <אורית זוארץ (קדימה):> הגיע הזמן. <היו"ר אורי אורבך:> תודה, אדוני שר האוצר. גש נא למקומך. אנחנו עוברים להצבעה – כל אחד יגבש בשניות האלה את עמדתו. בטוח שיהיו הפתעות. <שר הביטחון אהוד ברק:> איך אפשר במהירות כזאת? <היו"ר אורי אורבך:> אני בטוח שהפנמתם. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – 20 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), התשע"ב–2012, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה. ההצבעה על החוק לעידוד השקעות הון – 31 בעד, 20 נגד, אין נמנעים. הצעת החוק עוברת לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/722).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו עוברים לחוק הבא. את החוק הבא יציג השר בנימין זאב בגין. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012, לקריאה ראשונה – היא קיבלה פטור מחובת הנחה בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. כבוד השר, בבקשה. אדוני, השר זאב בנימין בגין, בבקשה. <השר זאב בנימין בגין:> אדוני היושב-ראש, ברשותך, חברי הכנסת – – <היו"ר אורי אורבך:> רבותי, להירגע. מי שרוצה לשוחח – בחוץ. <השר זאב בנימין בגין:> – – אני מתכבד להביא בפני הכנסת הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012, מטעם הממשלה, מבקשת לתקן בהוראת שעה שתוקפה שנה את התוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, ולהוסיף עבירה של הוצאת כספי מסתנן מישראל לרשימת העבירות בתוספת. בתאריך ו' באב תשע"ב, 25 ביולי 2012, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012, אשר נועדה לסייע בהתמודדות עם תופעת ההסתננות לישראל באמצעות קביעת איסור על הוצאת כספי מסתנן מישראל הן על המסתנן עצמו והן על אדם אחר המוציא כספים מישראל בעבור מסתנן, שהפרתו מהווה עבירה פלילית. הצעת חוק זו באה בהמשך להצעת החוק למניעת הסתננות ומציעה לקבוע את העבירה האוסרת על אדם להוציא כספים מישראל בעבור מסתנן, סעיף 7ג(ב) להצעת החוק האמורה, כעבירת מקור לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2000, וזאת במטרה לאפשר אכיפה יעילה של האיסור על הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן. סעיף 7ב להצעת החוק למניעת הסתננות קובע איסור על כל אדם להוציא כספים מישראל עבור מסתנן, זאת לצד האיסור על המסתנן עצמו להוציא כספים מישראל, המוצע בסעיף 7א לחוק. העונש על הפרת הוראת סעיף 7ב המוצע, כפי שנקבע בסעיף 7ג(ב) המוצע, הוא מאסר שנה, או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז–1977, או פי-שניים מסכום הכספים שהוציא עובר העבירה מישראל או שהתכוון להוציא מישראל בעבור אותו מסתנן, לפי הגבוה מביניהם. משמעות הוספת סעיף 7ג(ב) לרשימת עבירות המקור היא שהמונח "רכוש אסור", הרלוונטי לעבירות לפי סעיפים 3(א) ו-(4) לחוק איסור הלבנת הון, יכלול גם רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה של הוצאת כספים בעבור מסתנן, רכוש ששימש לביצוע עבירה כאמור או שאפשר את ביצועה ורכוש שנעברה בו העבירה כאמור. בנוסף, החובות בדבר זיהוי, דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור ושמירת מסמכים, הקבועות בצווים שהוצאו לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, יחולו גם לגבי עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון שמקורן בעבירה של איסור הוצאת כספים בעבור מסתנן. כפי שתמצאו בדברי ההסבר להצעת החוק, מנתונים שהוצגו על-ידי המשטרה ושירות הביטחון הכללי עולה כי כבר היום נוטלים גורמים עברייניים חלק בתהליך העברת כספי המסתננים לחוץ-לארץ. במקרים רבים, לאחר שמוצאים כספים מידיו של המסתנן עצמו, הם מועברים לבלדרים אשר מגלגלים אותם הלאה על מנת להסוות את מקורם, עד שיצאו מישראל. לגבי חלק מהגורמים המעורבים בהעברת הכספים כאמור עלולה להיטען הטענה כי אין הם מודעים לכך שמדובר בכספי מסתננים שייעודם לצאת מישראל, ובמצב דברים זה לא ניתן יהיה להעמידם לדין בעבירה של הוצאות כספי מסתנן מישראל, וזאת אף שעסקו בגלגול כספים, לעתים במטרה להסתיר או להסוות את מקורם, וקיבלו עמלה על כך, בהיותם מודעים לכך שמדובר בכספים שנועדו לביצוע עבירה. הוספת העבירה האמורה לרשימת עבירות המקור בחוק איסור הלבנת הון תאפשר לייעל את האכיפה, מכיוון שתאפשר העברת מידע ממוקד מהרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור לרשויות החקירה. כמו כן יחולו בעניין זה הסדרי החילוט המיוחדים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון המאפשרים חילוט בשווי. ההסדר האמור מוצע כהוראת שעה לתקופה של שנה, וזאת בשל הצורך לבחון את יעילות החלת משטר איסור הלבנת ההון על עבירה של הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן. כמו כן, בתקופה זו ייבחנו במקביל הסדרים חלופיים שיאפשרו אכיפה יעילה של האיסור גם ללא קביעת העבירה כעבירת מקור. אשר על כן מתבקשת הכנסת לאשר את הצעת החוק האמורה ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה לך, אדוני היושב-ראש, על סבלנותך למקרא כל הסעיפים, סעיפי הסעיפים, בלי סוגריים ועם סוגריים. <היו"ר אורי אורבך:> בלי לפסוח על הסעיפים. <השר זאב בנימין בגין:> תודה. <היו"ר אורי אורבך:> אנחנו מעבירים את זה לוועדת החוקה? <קריאה:> פנים – – – <זאב אלקין (הליכוד):> זה אמור להצטרף לחוק שכבר העברנו. <היו"ר אורי אורבך:> ועדת הפנים. בסדר. ראשונת הדוברים בדיון – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה. ואחריה – אילן גילאון – לא? אתה מוותר? ואז – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. על זה אומרים: הרצחתם וגם ירשתם? חברי חברי הכנסת, חוק איסור הלבנת הון, לא פחות ולא יותר. המסתננים או מה שקרויים "המסתננים" כאילו מדובר באוליגרכים, בעברייני נשק, סוחרי סמים, סוחרי נשים, אנשים שעושים כאן מיליונים על גבם של אחרים, שעליהם מפעילים את חוק איסור הלבנת הון. אנחנו מדברים על אנשים קשי-יום שמתגנבים לארץ, שנכנסים לארץ באורח בלתי חוקי, שעובדים כאן כדי להתפרנס, שבורחים מאזורים שעושים שם רצח עם וטבח עם; באים לארץ, עובדים כאן, ועכשיו רוצים לגרש אותם וגם לקחת מהם את הכסף שלהם. <השר זאב בנימין בגין:> לא. <זהבה גלאון (מרצ):> ואיפה יישאר הכסף שלהם? בקופת המדינה. זה מה שהם – – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חוק איסור הלבנת הון. אדוני היושב-ראש, מה שאתם מתבקשים לעשות כאן זה לקבוע מגבלות מאוד מאוד חמורות על אופן השימוש בכסף שמבקשי המקלט הרוויחו מעבודה בישראל. מדינת ישראל, כנסת ישראל חוקקה את חוק כבוד האדם וחירותו, היא לא חוקקה את חוק כבוד האזרח וחירותו. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מדבר על זכויות אדם, ואתם עכשיו מבקשים לשלול את זכותו של אדם. אדם, שברוב המקרים בכלל אין כל אפשרות או כוונה להרחיקו מישראל, אתם שוללים ממנו את הזכות לעשות ברכוש הפרטי שלו כראות עיניו. אני מאוד מאוד חוששת וחרדה, חברי חברי הכנסת, שהתוצאה של הצעת החוק הזאת, שהתיקון לחוק איסור הלבנת הון יגרום לכך שכל מיני גורמים עברייניים, כל מיני ספסרי אדם, ינצלו את אותם אנשים שעובדים כאן ובקושי מתפרנסים כאן, יבקשו להעביר את הכסף וינצלו את הכסף זה. הדבר הזה גם עלול, חברי חברי הכנסת, לעודד תעשייה מזוויעה, ואנחנו יודעים את זה, של חטיפות, עינויים, אונס, קציר איברים, סחר באיברים, סחר בבני-אדם. אנחנו יודעים שזה מתחולל בסיני. זה לא בסין, זה כאן בסיני. מה בעצם האנשים האלה ירצו לעשות? האנשים האלה ירצו לפדות את הקרובים שלהם, את האנשים שמוחזקים במחנות עינויים, תמורת סכומי עתק, אותם סכומים שהם הרוויחו בעבודה בישראל. ואם תתקבל הצעת החוק הזאת, הרי הם לא יחדלו מכך, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אלא מה שהם יעשו, הם יעבירו את הכסף, אבל כל הדרך להעברת הכספים תהיה הרבה יותר מורכבת, הלחץ על אותם אנשים יהיה גדול יותר, יגבו מהם יותר כסף, יתגברו החטיפות, יתרבו הקורבנות, ואני מאוד מאוד חרדה, חברי חברי הכנסת, שמי שכך, בהינף יד, מצביע בעד חוק המסתננים עכשיו גם מצביע בעד תיקונים שיגבילו את האפשרות להעביר כסף. חברי חברי הכנסת, אני חושבת שאנחנו צריכים להתבייש. כנסת ישראל, שחוקקה את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יותר ויותר עוסקת בחוק האזרח וחירותו ולא בזכויות האדם של כל בני האדם. תודה רבה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אורי אריאל. היכון. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> עשינו החלפות. <היו"ר אורי אורבך:> אתה במקומו? <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אני במקומו. <היו"ר אורי אורבך:> אז אתה תהיה הבא בתור. אגב, זה בסדר הפעם, אבל זה דיון אישי ולא מחליפים איש ברעהו; רק בדיון סיעתי נציג הסיעה יכול להתחלף. בסדר. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת מדגימה בפנינו בצורה מאוד מאוד חדה להיכן אנחנו עלולים להידרדר כשאנחנו הולכים בנתיב הלא-נכון, ומקורה של הבעיה כמובן נמצא בהצעת החוק המקורית, הצעת החוק הממשלתית המקורית שאוסרת על אותם מבקשי חיים מאפריקה – אוסרת עליהם להוציא כספים שהם השתכרו כדין בישראל אל מחוץ לתחומי המדינה. הצעת החוק המקורית הזאת היא כמובן הצעת חוק בעייתית, היא הצעת חוק שפוגעת בזכויות יסוד של האדם, היא פוגעת בחופש הקניין, היא פוגעת, כפי שאמרה חברתי חברת הכנסת זהבה גלאון קודם, בעקרונות היסוד שנקבעו על-ידי הכנסת בחוקי-יסוד. הצעת החוק קובעת שככל שמדובר במבקש חיים מאפריקה, הוא איננו נחשב בישראל באמת כאדם שצריך לשמור על כבודו, שיש לו זכויות, שיש לו קניין, שיש לו יכולת לעשות מה שהוא רוצה בכסף שהוא הרוויח. זה היה החטא הקדמון בנושא הזה, אבל החטא הקדמון הזה מוביל לחטאים נוספים. והצעת החוק שבפנינו, עמיתי חברי הכנסת, היא דוגמה לחטאים נוספים כאלה. איך אפשר ברמה ההגיונית, הלוגית, לעשות את הדרך מאותם מבקשי חיים מאפריקה להלבנת הון? אני באמת לא מבין את הקפיצה הלוגית והמשפטית שנעשית כאן. <זהבה גלאון (מרצ):> סוחרי נשים. <דב חנין (חד"ש):> חוק איסור הלבנת הון נועד להתמודד עם מנגנוני פשיעה כלכלית מתוחכמים ולכן הוא מקנה לרשויות סמכויות מרחיקות לכת וקיצוניות – כדי להתמודד עם אותם מנגנוני פשיעה כלכליים מתוחכמים. איך מכאן מגיעים למבקשי החיים מאפריקה? כל הדברים האלה, אדוני היושב ראש, כל אותן הצעות חוק חפוזות, לא אפויות, לא נכונות ברמה המוסרית, שגויות ברמה המשפטית, כולן באות במקום התבוננות אמיתית ומתן פתרונות אמיתיים לבעיה. כולן באות במקום מתן מענה אמיתי לאותה מצוקה גדולה, שבה שותפים גם מבקשי החיים מאפריקה וגם תושבי השכונות המוחלשות, שאליהן הם מגיעים בדרום תל-אביב ובמקומות אחרים בארץ. הגיע הזמן שהממשלה, במקום להפציץ אותנו בהצעות חוק בעייתיות, מסוכנות, לא מוסריות ולא חוקתיות, תתחיל לייצר פתרונות אמיתיים למצוקות האמיתיות שקיימות כאן. <היו"ר אורי אורבך:> תודה. חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית, או חבר הכנסת יובל צלנר, או חבר הכנסת שלמה מולה. תקווה שקודמיך לא יבואו ואתה תירש את מקומם בתור. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אמר: סארק אל-זהר מתהם בּסרקתה או מחכּום בּסרקתה וסארק אל-חקל ידעא אל-בּאסל אל-בּטל; משהו כזה. זאת אומרת, מי שגונב דבר קטן אז הוא שודד, גנב, מעמידים אותו לדין, מרשיעים אותו, מה לא עושים לו. אבל מי ששודד דברים גדולים הוא גיבור, מהללים אותו, משבחים אותו, הוא עשיר והוא תופס את המקום המכובד בתוך החברה. <היו"ר אורי אורבך:> השודדים הגדולים זה בדרך כלל פשוט ברשיון. זה ההבדל. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כן. העוצמה שלהם מקנה להם את ההיתר. הרי כל החוק, יש כאלה שאומרים שהחוק כולו נחקק כדי לחול על החלשים. חוקקו אותו, יזמו אותו חזקים, כדי לכפות אותו על החלשים. מה שקורה, שאנחנו רואים, הטייקונים, אנשים שמתעשרים, מה לא עושה להם המדינה; גוזלת כספים מעניים כדי להעשיר אותם, כדי לתמוך בהם, כדי לסבסד אותם, כדי ליטול כל סיכון. ואז הסיכונים על העניים והיתרונות לעשירים. תארו לעצמכם מישהו, עבד חודש שלם, הלך, פדה את שכרו ומישהו שדד אותו. מעמידים אותו לדין על עבירת שוד. אבל כאשר המדינה שודדת את אותו עובד, זה לא פשע? זה לא שוד? מה עשו אותם אנשים אומללים שסיכנו את נפשם והגיעו עד כאן, ובוודאי לא עשו את זה בגלל שטוב להם שם, אלא בגלל שכל כך רע להם, וכל התלאות וכל הצרות וכל הקשיים, והגיעו לכאן והתחילו לעבוד. אז אפשר להגיד שהם מסתננים, שהם עבריינים, להעמיד אותם לדין. אבל את כספם, שקיבלו כשכרם, לגזול מהם? לא לאפשר להם לפרנס את משפחותיהם ולהגיד שזה צודק? אפשר להעניש אותו על עבירה שעשה, אבל אדם שביצע עבירה, אפשר לשלול ממנו את המשכורת שלו? לקחת ממנו את שכר עמלו? זה דבר חסר היגיון. ונעשה את זה תחת הכותרת של איסור הלבנת הון – איזה הון הוא רוצה להלבין? איך הוא מלבין? הרי זה שכרו, שכר עבודתו, למה זה הלבנת הון? לכן זה לאנוס את החוק, לעוות את הרעיון מאחוריו כדי להשיג מטרה פוליטית. לא כך מתמודדים עם התופעה, לא על-ידי שדידת המשכורת, פרנסתם, ולא על-ידי גזלת שכרם. אדוני היושב-ראש, משפט אחרון. אני רוצה לציין בקשר לעניין של החוק שיבוא לאחר מכן, בקשר לגזירות הכלכליות. אם הממשלה, אדוני השר, רצינית בכוונותיה, איך אתה יכול להסביר לנו, לחברי הכנסת, שהיא מבטלת גזירות לאחר עסקאות והיא מגיעה להסכמים עם שר הפנים, שר השיכון, שר הביטחון? או שהגזירות האלה הן פוליטיות, לא רציניות, או שהן רציניות, ולכן איך מבטלים גזירות לאחר הסכמים עם נציגי מפלגות? זה גורם לעוד יותר חוסר אמון ומציג את הממשלה בחוסר נאמנות. תודה רבה. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה. הדובר הבא, חבר הכנסת מאיר שטרית – לא נמצא; חבר הכנסת יובל צלנר – גם איננו. חבר הכנסת שלמה מולה, אתה מוזמן. אני מצטער שאני מפרק לכם את הטריאומווירט, אבל זו הדרך בבתי-הכנסת, כשאנשים מדברים, אז לוקחים אחד מהם ומעלים אותו לתורה. אז דין הכנסת כדין בית-הכנסת לצורך העניין. בבקשה, חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כשהצגת את החוק – אתה הקראת את החוק. אני לא יודע אם באמת, בני בגין, אתה באמת תומך בהצעת החוק הזו. אני פונה אליך ושואל, איך יכול להיות שאתה תתמוך בהצעת החוק הזו? הצעת החוק הזו באמת איננה מידתית. מדינת ישראל חייבת, צריכה להגן על גבולותיה, שהמסתננים לא יבואו, לטפל בזה בצורה נכונה וראויה. אבל איך אפשר לבוא ולהגיד, שכל אדם שכאן עובד, שיש לו כסף, זה הקניין שלו, זה הזכויות שלו בעצם – באה ואמרה: אתה לא תוכל לקחת את הכסף אתך, או שאתה לא תוכל להעביר למישהו אחר. זאת אומרת, בסופו של דבר, יש חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכויות הקנייניות מעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אבל אתה בעצם אומר לאותו מסתנן, בלי לעשות הבחנה כלשהי אפילו – מסתנן, פליט, מיהו? למה? על-פי הצעת החוק – הצעת החוק בכלל איננה מידתית, אדוני השר. עכשיו אני, האמת היא, חברי הטוב, חבר הכנסת בר-און, שאלתי את עצמי, אני הייתי מסתנן בסודן בדרך לארץ. היה משטר רודני באתיופיה, לא היה אפשר לנהל אורח חיים יהודי. חשבתי על יותר מ-20,000 יהודים שהיו מסתננים בסודן. אם כל אחד מהם היה צריך להביא כסף אתו, היה לו אתו כסף, אז אותה מדינה היתה באה ואומרת, מפני שאתם מסתננים, אנחנו לא מאפשרים לכם לקחת את הכסף. שאלתי, חשבתי על זה באמת מחשבה מעמיקה, האם זה נכון או לא נכון. לכן אני חושב, אדוני השר – צריך לטפל במסתננים, צריך להחזיר אותם הביתה, צריך לעשות בצורה דיפלומטית את החזרה שלהם הביתה. אבל לרדת באמת לנכסים שלהם, בתקופה שהם עשו משהו, התקיימו ממשהו, נראה לי שזה לא מידתי, ולכן אני אבקש מסיעתי לאפשר לי להתנגד, אף שהסיעה שלי תומכת בחוק. <היו"ר אורי אורבך:> תודה רבה, חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת זאב בילסקי, אתה מוזמן לעלות. <היו"ר ליה שמטוב:> לרשותך שלוש דקות. <זאב בילסקי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, האמת – דיברתי קודם על כך שאנחנו עם בחירה והסברתי את היתרונות שבכך ואת מה שחושבים עלינו. ובאמת, אנשים כמונו מצופה מהם שיעשו את הדברים בשכל טוב ובזמן. עכשיו, הבעיה הזו של המסתננים היא בעיה שידועה הרבה מאוד שנים. אבל משום מה, כל הזמן לא טיפלנו בה, דחקנו אותה, קיווינו שיהיה איזה נס, קיווינו שמשהו יקרה. דווקא לזכותו של ראש הממשלה, הוא לקח את העניין של הגדר בשתי ידיים, דוחף את זה, ואנחנו עומדים בפני השלמת הגדר ואני מקווה שזה באמת יפחית את קצב כניסת המסתננים. אבל האמת היא, ידידי השר בגין, דעתי קצת לא נוחה היום. אני חושב, עד לאן אנחנו הולכים, בכל אופן אנחנו עם שאיכשהו יש לו מסורת ואנחנו מצווים בנושא גרים ואנחנו מצווים ביחס לגרים שחיים בתוכנו. והיום אני חש קצת אי-נוחות כשאני ניצב פה בפני הצעת החוק הזאת, שהיא חלק ממסע שלפעמים חורג מגבולות הסביר, כאשר אנחנו נלחמים באנשים שבמו-ידינו, אתה יודע, לקחנו אותם, כבוד השר בגין. לקחנו אותם במשאיות מהדרך, הבאנו אותם, השקינו אותם, האכלנו אותם, אחר כך נתנו להם אוטובוס, הבאנו אותם לתל-אביב ואמרנו להם: חבר'ה, אתם יודעים מה? מעכשיו תחיו בארץ. לכן המלחמה צריכה להיות קודם כול באלה – שלא ייכנסו יותר. אבל אני מאוד, ככה, חש אי-נוחות ממה שקורה פה. אני חושב שאת המלחמה צריך לעשות קודם כול באלה שעומדים להיכנס, שרוצים להיכנס. נכון שיש פה איזה מסר מסוים, אבל אני מאוד לא בטוח שאנחנו באיזה מקום לא עוברים את הסף של מחויבויות הומניות וערכיות שאנחנו מצווים בהן. וכדאי שנחשוב על כך. אבל מכיוון שאני פה, אני לא יכול שלא להזכיר לראש הממשלה – אגב, אני גם רואה שהוא החלים מהגבס בצורה מדהימה וכבר היום הצליח יחד עם שר הביטחון – באמת גם שר הביטחון, יש לו הספק טוב: היה פה בבוקר ואחר כך טס להצטלם ליד הנגמ"ש ועכשיו כבר חזר לפה, ובאמת המהירות הזאת של הצילומים – באמת יישר כוח. מהירות כזאת – מעניין אותי כמה צריך לחייב על טיסה כזאת בשביל צילום ליד נגמ"ש. <אילן גילאון (מרצ):> חבל שהוא לא הלך לאולימפיאדה. <זאב בילסקי (קדימה):> כן, חבל באמת שלא הצלחנו באולימפיאדה כמו שאנחנו מצליחים פה, אתה יודע, לדלג מהר. יחד עם זאת, אני חייב לחזור לדיון שהיה לנו קודם ולהגיד לך, אדוני שר האוצר, אני שמעתי אותך שוב ושוב, ואני ממש לא משתכנע שהצעדים שאתם עושים הם הצעדים הנבונים, ואני חושב שחובתכם לחשוב מחדש ולבוא אלינו עם פתרונות הרבה יותר טובים, כדי שאותן שכבות מוחלשות לא יצטרכו לשלם עבור חוסר התכנון של הממשלה. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. בבקשה, חבר הכנסת רוברט טיבייב. <רוברט טיבייב (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, קודם כול ברכות. <היו"ר ליה שמטוב:> לרשותך שלוש דקות. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני השר, אני קודם כול מסתכל על הכותרת של החוק: איסור הלבנת הון. כשאנחנו מדברים במושגים האלה אני חושב שאנחנו מדברים על משפחות הפשע או חברות גדולות שגונבות את הכסף. תפסנו את הגנב – מסתננים. אתה יודע מה, יכול להיות – אפשר להתווכח על זה, דרך אגב. אם היינו אומרים שצריך להכניס על זה לבית-סוהר – עמדה; אפשר להתווכח, אפשר לא. אבל איזשהו מצב שהממשלה איכשהו מנסה להתמודד עם זה. ובאמת, אמר פה חבר הכנסת בילסקי שיש השלמת הגדר, ואני מברך על כך. אבל להגיד "איסור הלבנת הון" על מסתננים? זה לא מסתדר לי. לא קיבלתי את התשובה על איזה סכום, בגדול, מדובר. כי אם אנחנו מדברים – ההון השחור במדינת ישראל מגיע ל-25%. זה באמת מיליארדים, ופה באמת צריך להפעיל חוק איסור הלבנת הון. מסכים עם זה חד-משמעית. אבל כשמדברים על מסתננים? אני, דרך אגב, לא בעד שהם באמת יעברו את הגבול, יעברו על החוק, ייכנסו למדינת ישראל. אני מתנגד לזה. אבל חבל ההצלה של הממשלה בשביל לפתור את הבעיות – איסור הלבנת הון של מסתננים – בעיני זה פשוט מגוחך. אמר פה מישהו שזה באמת החטא הקדמון. אני מסכים עם זה לחלוטין. איך אפשר לדבר על מסתננים והלבנת הון? אפשר להגיד שיש להם הון של כספים והם מעבירים את זה – גונבים אותם. סך הכול האנשים עבדו פה וזה כסף שלהם, כסף פרטי שלהם, זה לא שהם גנבו. כי מה קורה בסופו של דבר? יכול להיות, אין לי את הנתונים, אם אתה תגיד לי על איזה היקף נתונים, על איזה כספים מדובר, יכול להיות שאני אסכים. אני לא יודע. כשאנחנו מדברים על המושג "הלבנת הון" אני ישר משייך את זה למשפחות פשע. אני לא יודע באמת מה תהיה עמדת הסיעה. אני לא חושב שממשלת ישראל צריכה להתעסק עם הדבר הזה, הקטן; ואנחנו, בעיני הציבור הכללי, נהיה מגוחכים. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. בבקשה, חברת הכנסת מירי רגב. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> למה מירי רגב? זה לא הסדר. זה לא הסדר. <מירי רגב (הליכוד):> זה לא הסדר? <היו"ר ליה שמטוב:> זה פרוטקציה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> היא בסוף הרשימה. גברתי היושבת-ראש, היא בסוף הרשימה. <מירי רגב (הליכוד):> היא הקריאה את שמי, אני עליתי, חבר הכנסת בן-ארי. אני יכולה לרדת ולתת לך לעלות – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לא, לא. <מירי רגב (הליכוד):> – – אבל מי שמנהל פה את הדיון זה כבוד היושבת-ראש. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> כשנשים שולטות אנחנו לא – – – <מירי רגב (הליכוד):> אתה רואה, אם הנשים היו שולטות היה מזמן שלום בעולם הזה. כבוד היושבת-ראש, תודה רבה לך, כבוד השרים, חברי הכנסת, אני רוצה להודות ולברך את שר המשפטים על הצעת החוק האמיצה והחשובה הזאת. כידוע לנו, בעיית המסתננים, מהגרי העבודה, היא בעיה קשה. היא בעיה חברתית, היא בעיה דמוגרפית. שוב אני אומרת, חוזרת ואומרת: לא מדובר על פליטים. את הפליטים נקלוט בכל מקום במדינת ישראל, מדן ועד אילת. אבל כשמדובר על מהגרי עבודה שחוצים את הגדר בצורה עבריינית, נכנסים לשטח מדינה שלא שלהם, באים רק כדי למצוא עבודה – במצב כזה אנחנו לא יכולים לעודד את זה. במצב כזה עניי עירך קודמים. במצב כזה אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להגן על הגבולות שלנו ולעשות את הכול כדי שאותם מסתנני עבודה יחזרו לארץ מוצאם, בצורה מכובדת, בצורה ראויה, אבל שיחזרו לארצות מוצאם, אחרת הם ימשיכו ויעודדו עוד ועוד אנשים להגיע למדינת ישראל, ונותר לנו רק לשלוח מטוסים ולהביא מאפריקה לפה את כל האנשים שאין להם מקומות עבודה. וכידוע לכם, הארץ שלנו קטנה ולא מסוגלת להכיל את כולם, ולכן הצעת החוק הזאת היא מבורכת, היא חשובה. אני כמובן באתי כדי להגיד את הדברים האלה, להשמיע אותם, ולהודות לשר המשפטים. אני מקווה גם שבמושב הבא נקדם את הצעת החוק שלי ושל אופיר אקוניס, על כל מה שקשור להלנה, להעסקה של מהגרי עבודה, של מי ששוהה פה באופן לא חוקי; כדי לעשות את כל מה שניתן כדי למגר את התופעה של מהגרי עבודה בארץ. תודה רבה לכם. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת יוחנן פלסנר – לא נמצא; רוני בר-און – לא נמצא; מיכאל בן-ארי, בבקשה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני קורא את החוק הזה ואני רואה כמה מאוחר מדי, ולצערי הרב, כמה לא מוצלח. כמה לא מוצלח. אני כמובן לא הולך שולל אחרי כל מיני ממציאי ססמאות. בהתחלה הם היו פליטים, אחרי זה – מבקשי מקלט, ועכשיו הם מבקשי חיים. מבקשי חיים? עבדתם, תתפרנסו, תאכלו מה שיש לכם; למה אתם צריכים לשלוח את זה לאפריקה? תאכלו, אתם צריכים לחיות, אם זה מבקשי חיים. אבל הבלוף והשקר חברו יחדיו בכל העניין הזה. אבל פה, בחוק הזה, מי שקורא את דברי ההסבר: מהנתונים שבידי המשטרה והשב"כ עולה כי כבר היום נוטלים גורמים עברייניים חלק בתהליך העברת כספי המסתננים לחו"ל. במקרים רבים, לאחר שמוצאים כספים מידיו של המסתנן עצמו, הם מועברים לבלדרים אשר מגלגלים אותם הלאה כדי להסוות את מקורם, עד שיצאו מישראל. אני מציע הצעה הרבה יותר פשוטה, חברת הכנסת מירי רגב, לשולחן הממשלה: פשוט לשלוח את הגנבים האלה – לא מבקשי חיים, גנבים שגנבו את הגבול למדינת ישראל, שבאים לקחת את לשד הארץ הזאת. זה מה שצריך לכנות אותם, זאת המציאות האמיתית. אין פה שום עניין – מי שמבקש חיים זה תושבי מדינת ישראל, שלא מוצאים מקומות עבודה, שלוקחים להם את מקומות העבודה, שלוקחים להם את מקומות המגורים. אלו הרי העובדות, אלו העובדות האמיתיות. ולצערנו הרב יש פה כמה שמוליכים שולל, ועוד אומרים: למה לא נותנים להם להוציא את הכסף? הרי אם לא ייתנו להם להוציא את הכסף כך, הם יוציאו את הכסף באופן אחר. כסף הרי אין לו ריח. כסף אין לו ריח. ולכן אני לא כל כך מתרשם וכל כך מאושר מהחוק הזה. בינתיים, מאז ההכרזה על גירושם של תושבי דרום-סודן, אנחנו לא רואים שיש איזה שינוי במצב. ועדיין יש פה 60,000–70,000 מסתננים שהולכים ומשרישים כאן בארץ, שמערכת החינוך שלנו הולכת עכשיו לתת להם את חוק חינוך חובה. שואלים: איפה המיליארדים? – שם המיליארדים. למה מדינת ישראל צריכה לממן את זה? למה? שילמדו באפריקה, שהממשלה שלהם תשלם עבור זה, למה אנחנו צריכים לשלם את זה? למה אזרחי ישראל צריכים לשלם את זה? החוק הזה הוא עוד חוק, לצערי הרב, של זריית חול בעיניים. אין בו פתרון. אין בו פתרון. יש פה רצון טוב אולי, אבל אין פה צעדים אמיצים. לא צריך למנוע את הוצאת הכסף, צריך להוציא את המסתננים וכמה שיותר מהר. תודה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. הדובר הבא, ישראל חסון – לא נמצא, חבר הכנסת אריה אלדד – לא נמצא, ג'מאל זחאלקה – לא נמצא, ישראל אייכלר – לא נמצא, נסים זאב – לא נמצא, חבר הכנסת אלקין – איפה הוא? איפה אלקין? אז השר בני בגין, בבקשה, תעלה ותסכם את הדיון. <השר זאב בנימין בגין:> אולי הוא בכל זאת רוצה לעלות? אני לא רוצה לגזול ממנו את האפשרות. <היו"ר ליה שמטוב:> חבר הכנסת אלקין? <זאב אלקין (הליכוד):> לא, לא, השר מדבר. <היו"ר ליה שמטוב:> בבקשה. <השר זאב בנימין בגין:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בדרך כלל חקיקה חדשה באה לענות על שינויים בחברה, וגם החקיקה הזאת אמורה לענות על שינויים שליליים בעיקרם שהם מנת חלקנו זה שנים אחדות. נכונה ציינו דוברים אחדים את העובדה שנושא זה הוזנח שנים אחדות. אמר לי סגן שר האוצר, חבר הכנסת כהן, לפני שבועות אחדים דברים מפי אביו מורו: אין דחוף, יש מוזנח; ואחרי שמזניחים חודשים אחדים או שנים אחדות אז צריך לעתים לפעול בדחיפות מסוימת. ואכן, כפי שציינו דוברים אחדים, הממשלה בראשותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נחלצה כדי לטפל בבעיה זאת, שלא טופלה, ודאי לא טופלה כהלכה, בשנים הקודמות. המטרה של הצעדים אשר ננקטים, כולל הצעת חוק זאת, היא להכביד על אלה שעדיין חושבים לבוא לישראל, להסתנן, ליהנות מתנאים של משכורת הגבוהה, אם אני זוכר נכון, בערך פי-100 ממשכורות ממוצעת בארץ מוצאם. וההכבדה, או הצעדים שנועדו להכביד על מועמדים לחציית הגשר היבשתי בין אפריקה לבין ישראל, נועדה להראות להם, להפגין בפניהם שלא תהיה דרכם קלה ואין טעם רב לבוא הנה. אמר חבר הכנסת חנין: דרוש מענה, דרושים פתרונות. אמר חבר הכנסת מולה: צריך לעשות מעשים למניעת הסתננות. אכן, זה מה שהממשלה עושה. הביטוי "צריך", "צריך לעשות", איננו פותר את הבעיה כשלעצמו. אבל ברור גם שנדרש מגוון של צעדים, הגדר לבדה אינה מספיקה ולא תספיק כדי לחסום את הזרם הזה, המקשה עלינו מאוד, של מסתננים. לא של פליטים, לפליטים יש טיפול ראוי כשלעצמו. השאלה היא כפולה, האם הצעד המוצע כאן הוא יעיל מצד אחד ומידתי מצד שני. אני מבקש להסיר טעות, חברת הכנסת גלאון, חבר הכנסת טיבייב וחבר הכנסת בילסקי; הטעות היא זאת: אנחנו איננו גוזלים מן המתפרנס המסתנן את שכרו. באמצעות החוק הקודם אנחנו מונעים ממנו להעביר את כספו מדי חודש בחודשו, או כל שלושה חודשים, אלא הכסף הזה שמור לו כאן, וכשמסתיימת שהייתו, כשהוא עומד לצאת, הוא מקבל את מלוא כספו ויצא אתו כששכרו בידו. חברת הכנסת גלאון, את ציינת מקרים אפשריים, פדיון שבויים של קרובים. אכן תיקנו, גם בטיוטה המקורית של החוק הקודם, ויש בו סעיף כפי שהתבקש וכפי שביקשנו, שמחריג מקרים שנכנסים תחת הכותרת של בעיות הומניטריות. אני יכול לתאר לעצמי שבעיה כזו כפי שהעלית, או מחלה של בן משפחה, תבוא בפני אותה ועדת חריגים, ואני יכול לתאר לעצמי, על-פי המסורת שלנו, שאכן תוחרג. במובן הזה אני חושב שהחוק הוא מידתי. חבר הכנסת טיבייב, הלבנת ההון איננה נוגעת למסתננים עצמם אלא לאותם עבריינים המנצלים את מצבם ומנצלים את העובדה שהם מאוד רוצים להעביר את הכספים מדי חודש בחודשו או מדי רבעון ברבעונו, והם אלה שזקוקים לאותו טיפול משטרתי פלילי באמצעות תוספת לחוק איסור הלבנת הון. הם באמת אינם רחוקים ממשפחות פשע או מפושעים בדרך כלל. אנחנו איננו בטוחים, כפי שאמרתי בדברי, ביעילות של הצעד הזה. לכן אנחנו במידה של צניעות מביאים אותו בפני הכנסת כהוראת שעה לשנה אחת. החוק המקורי הובא גם הוא כהוראת שעה, אם כי לשלוש שנים. ייבחנו הדברים בשנה הזאת, ועל רקע הדברים האלה אני מבקש מן הכנסת לאשר את הצעת החוק הזאת. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012, בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25 נגד – 12 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר ליה שמטוב:> בעד – 25, נגד – 12, אין נמנעים. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה) עברה בקריאה ראשונה, והיא עוברת לוועדת הפנים להכנה בקריאה שנייה ושלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ליה שמטוב:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012> [מס' מ/724; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 31267; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ליה שמטוב:> אנחנו ממשיכים. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012, לקריאה שנייה ובקריאה שלישית, קיבלה פטור מחובת ההנחה לכל הקריאות היום בבוקר בוועדת הכנסת. יציג את ההצעה חבר הכנסת וקנין, בבקשה. <יצחק וקנין (בשם ועדת הכלכלה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לפניכם את הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 108), התשע"ב–2012. תקציב רשות השידור מבוסס בעיקרו על שני מרכיבים: אגרת הטלוויזיה, הנגבית מכוח סעיף 28א לחוק רשות השידור, התשכ"ה–1965, שעניינו אגרה שנתית המוטלת על מי שמחזיק במקלט טלוויזיה; הסכום הנוסף, הנגבה מכוח סעיף 84 לפקודת התעבורה, הקובע כי לאגרת רשיון לרכב מנועי יתווסף סכום נוסף בעבור רשות השידור. בהתאם להוראות סעיף 28א(ב)(9) לחוק רשות השידור, משנת 2013 תחול הפחתה בגובה אגרת הטלוויזיה בשיעור של 5% בכל שנה. באופן דומה קובע סעיף 84 לפקודת התעבורה הפחתה ביחס לסכום הנוסף. עם זאת, בשני החוקים נקבעה הוראה שלפיה במקרה שבו נחתם הסכם מימון, השר הממונה על ביצוע החוק יהיה רשאי, בהסכמת שר האוצר, לקבוע בצו כי ההפחתה תהיה בשיעור 0%. חוק רשות השידור מגביל סמכות זו בכך שהוא מחייב את השר להפעיל את סמכותו האמורה רק לאחר שהוגשו לו מסקנות הוועדה לבחינת חלופות לאגרת רשות השידור וגבייתה. הוועדה הבין-משרדית לבחינת חלופות לאגרת רשות השידור בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה הגישה את המלצותיה לראש הממשלה ולוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת ביום 28 ביוני 2012. על דעת רוב חבריה, הוחלט לבחור בחלופה שלפיה האגרה תופחת ב-5%, לפי המתווה הקיים כיום בחוק רשות השידור, והסכום הנוסף יועלה. בהתאם לחוק המוצע, בכל אחת מהשנים 2013–2018 יועלה הסכום הנוסף ב-9 שקלים חדשים, בלי לגרוע ממתווה ההפחתה בשיעור של 5%, הן מהסכום הנוסף והן מאגרת הטלוויזיה. למעשה, במהלך שנים אלה ירד סכום אגרת הטלוויזיה המשולמת כיום בסך הכול ב-111 שקלים חדשים, ואילו הסכום הנוסף יעלה ב-54 שקלים חדשים בלבד. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה, רבותי. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 6 בעד סעיף 1 – 25 נגד – 9 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר ליה שמטוב:> בעד – 25, נגד – 9, אין נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 26 נגד – 9 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר ליה שמטוב:> בעד – 26, נגד – 9, אין נמנעים. החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 108), התשע"ב–2012, אושר בקריאה שנייה ובקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <יצחק וקנין (בשם ועדת הכלכלה):> – – – <רוני בר-און (קדימה):> מה קרה עכשיו? <היו"ר ליה שמטוב:> חבר כנסת וקנין רוצה להודות. בבקשה. <יצחק וקנין (בשם ועדת הכלכלה):> שכחתי לעשות את זה בחלק הקודם. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להודות למזכירת הוועדה, למנהלת הוועדה לאה ורון, לאתי בנדלר ולכל אלה שעסקו בהכנת הצעת החוק כל כך מהר. אני מודה לכם. תודה לכולם. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. <רוני בר-און (קדימה):> אוקיי, ועכשיו מה? <היו"ר ליה שמטוב:> עכשיו הפסקה. <החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים> [נספחות.] <היו"ר ליה שמטוב:> טוב, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים לסעיף הבא, דיון משולב בשני צווים – בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012, והצו השני – בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012. יציג את שני הצווים – – – <רוני בר-און (קדימה):> זו הצבעה בלבד, אז בשביל מה אתה עולה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> להציג את זה. <היו"ר ליה שמטוב:> יהיה דיון משולב ויציג את שני הצווים יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. <שלמה מולה (קדימה):> רגע, הרשימה – – – <היו"ר ליה שמטוב:> יש לנו רשימת דוברים. <שלמה מולה (קדימה):> על כל צו בנפרד, אבל הרשימה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> דיון משולב. <היו"ר ליה שמטוב:> על שניהם. <שלמה מולה (קדימה):> רק רגע, מה זה דיון משולב? אני רוצה לדבר שש דקות, למה שלוש? שני צווים, כל צו עומד בפני עצמו. אני רוצה לדבר שש דקות, למה שלוש? <רוני בר-און (קדימה):> תגיד, אתה נפלת על הראש אתה? <היו"ר ליה שמטוב:> דיון משולב – שלוש דקות. בבקשה, מר גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת את בקשת הממשלה לאשר – – – <רוני בר-און (קדימה):> מתכבד, אתה אומר, אה. מתבייש הייתי אומר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מתכבד. מתכבד. <שלמה מולה (קדימה):> הרי אתה לא תומך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מתכבד להגיש – – – <שלמה מולה (קדימה):> אתה לא מאמין בטוב לבך, באמת, שהעלאת המע"מ זה טוב. <קריאה:> אתה מציג את זה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. אני, כן. למה? יש בעיה? <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, זה אישור של ועדת הכספים. לא אכפת לי שסגן שר האוצר יציג את זה, אבל הוועדה מביאה את זה עכשיו. <רוני בר-און (קדימה):> גפני מציג את המע"מ לחודש אוגוסט ומיקי איתן יציג את המע"מ לספטמבר. <שלמה מולה (קדימה):> אבל הרב גפני באמת הוא לא מאמין בהעלאת המע"מ, נכון? תגיד את האמת. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> הרב גפני, אתה לא מאמין בהעלאת המע"מ ב-1%. נו, באמת, נו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, אני מאמין בקדוש-ברוך-הוא. <שלמה מולה (קדימה):> אה, זה כן. זה אני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני חושב שצריך לעשות מה שצריך לעשות. אני מתכבד להגיש לכנסת את בקשת הממשלה – – – <רוני בר-און (קדימה):> גפני, הוא עוד יאמין שאתה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, אולי תיתן לי לדבר? <רוני בר-און (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012, וצו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012. בצו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012, המונח לפניכם, מוצע להעלות את שיעור מס ערך מוסף ל-17%, החל מיום י"ד באלול התשע"ב, 1 בספטמבר 2012. בהתאמה מובא גם צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012, אשר קובע העלאה של שיעור מס השכר והרווח על מוסד כספי ל-17%. גם צו זה תחילתו ביום האמור. שיעור מס השכר שחל על מלכ"רים לא שונה, לא הועלה, והוא ימשיך לעמוד על 7.5%. ביום י"ג באב התשע"ב, 1 באוגוסט 2012, קיימה ועדת הכספים של הכנסת דיון בעניין הצו המעלה את שיעור המע"מ, אשר לגביו, על-פי החוק, קיימת חובת היוועצות של שר האוצר בוועדת הכספים, ורק לאחר סיום ההתייעצות ניתן לבקש את אישור המליאה בתוך שבועיים. על מנת להעלות את מס השכר נדרש אישור המליאה על-פי הנוהג. ועדת הכספים היא שמביאה בפני מליאת הכנסת, על דרך של הצעת החלטה, את צו מס השכר. אני רוצה לומר לחברי הכנסת, אדוני שר האוצר, רבותי השרים, שהעלאת מס ערך מוסף היא לא משוש חיי. לפי דעתי, היא גם לא משוש חייה של הממשלה, וגם לא של שר האוצר. יש מצב שבו אנחנו צריכים להחליט – ואני משבח את שר האוצר על האומץ, וגם את ראש הממשלה, להביא את התיקונים הללו, שהם גזירות על הציבור. היה אפשר לעמוד מהצד ולהגיד, שלום עלי נפשי, להיות פופוליסט ולהגיד: אנחנו לא עושים כלום. <שלמה מולה (קדימה):> אבל הם קלקלו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת מולה. <שלמה מולה (קדימה):> הם קלקלו, היו להם שלוש שנים, הכניסו אותנו לבור – – – נו באמת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מדבר על נתונים שאתה כחבר בוועדת הכספים יודע. יש נתון עובדתי שקרה בשנה האחרונה. קרה מה שקרה באירופה, קרה מה שקרה בארצות-הברית. אני לא אגיד ספרד ויוון, מפני שבאמת כבר לא צריך להגיד את זה. לא צריך להגיד את זה. אבל יש חסר במסים, יש חסר בהכנסות. זה מלחך את שולי המשק הישראלי, ואנחנו מדינה מוטת ייצוא. צריך עכשיו לעשות אחת מהשתיים – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל עכשיו יש – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – או לא לעשות כלום ולא יקרה כלום – אנחנו לא במצב חירום, לא יקרה שום דבר – או לעשות כדי למנוע את ההמשך, שיכולה להיות התרסקות. <רוני בר-און (קדימה):> גפני, תחסוך לנו את זה. תחסוך את הפרטים האלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא מתכוון לחסוך לכם כלום. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא מתכוון לחסוך לכם כלום, מפני שאם אני לא אגיד לכם את זה, יהיה לכם זמן לדבר על תלמידי הישיבות, ואני לא רוצה לתת לכם את זה. אז אני רוצה לדבר אמת. <רוני בר-און (קדימה):> למי אתה מוכר את הלוקש הזה? היית מביא את זה ב-1 באוגוסט. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לאלה שמדברים כל היום – במקום לדבר על המצב הכלכלי, מדברים על תלמידי הישיבות. <רוני בר-און (קדימה):> אני לא דיברתי על תלמידי הישיבות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה לא, המפלגה שלך מדברת. <רוני בר-און (קדימה):> אל תבלבל את המוח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתם נכנסתם לקואליציה. <רוני בר-און (קדימה):> למה זרקת 350 מיליון שקל לפח? למה? 6 מיליארד אישרת בשש דקות, וחוק טל לא היה לך זמן לאשר? תפסיק עם הצביעות הזאת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש להתייחס למה שאומר חבר הכנסת רוני בר-און, שר האוצר לשעבר. משרד האוצר עשה פשע גדול. למה הוא חיכה לזה שאני אקח 300, 350 – יש חילוקי דעות על כמה כסף. מדובר על חודש אוגוסט. משרד האוצר היה יכול להביא את העלאת המע"מ לפני שנה – – <רוני בר-און (קדימה):> אז מה אתה משבח אותו כל כך? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – ואז הוא היה מרוויח 4.2 מיליארד. מעניין מה אז אתה היית אומר על זה שמעלים את המע"מ, לפני שנה, ומרוויחים 4.2 מיליארד. <רוני בר-און (קדימה):> לא הייתי אומר על דברי הצביעות שלך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אגב, על חשבון האזרחים – מעמד הביניים, השכבות החלשות. <רוני בר-און (קדימה):> מה, אתה חושב שזה בני-ברק שאתה מוכר את הלוקשים האלה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תשמעו מה הוא טוען נגדי. תשמעו מה הוא טוען נגדי. הוא טוען נגדי שמנעתי כסף מאוצר המדינה, 350 מיליון שקל. ממי? <רוני בר-און (קדימה):> נכון, נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מאזרחי המדינה, ממעמד הביניים. רוני, ממי? <רוני בר-און (קדימה):> איי, איי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני גם לא מסכים. עם כל הכבוד, אתה חבר באופוזיציה, וחשוב שיהיה לך כבוד לכנסת. לא יכול להיות שב-1 באוגוסט זה יאושר בוועדת הכספים, היום זה יובא למליאת הכנסת, וזה יאושר רטרואקטיבית מ-1 באוגוסט. <רוני בר-און (קדימה):> קודם כול, זה יכול להיות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הכול יכול להיות. <רוני בר-און (קדימה):> כבר היו דברים מעולם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל אני, יש לי כבוד. <רוני בר-און (קדימה):> כן, כבוד. תגיד כמה זה עלה לו, 350 המיליון האלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באמת? <רוני בר-און (קדימה):> כן, תגיד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באמת, זה עלה 350 מיליון. <רוני בר-און (קדימה):> כן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה מה שזה עלה. ואם אתה היית שר האוצר, היית נוהג אותו דבר. <רוני בר-און (קדימה):> באמת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באמת, באמת, אלא אם כן היה לך יושב-ראש ועדת הכספים אחר. אז זה משהו אחר. אבל אם אני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, אתה היית שר האוצר, בחיים לא הייתי נותן דבר כזה. יש כנסת, יש ועדה. <רוני בר-און (קדימה):> אתה גם שיבחת את – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לקחתי 350 מיליון שקל – ממי? מאזרחי המדינה. למה משרד האוצר לא הביא את זה לפני שנה? אני משבח את שר האוצר על זה שבעצה אחת אתו אנחנו מביאים את זה, כמו בני-אדם נורמלים, ב-1 בספטמבר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אגב, אנחנו אישרנו בוועדת הכספים דיווח דו-חודשי – שהדיווח הדו-חודשי על המע"מ הוא ב-1 בספטמבר ולא ב-1 באוגוסט. <רוני בר-און (קדימה):> מה עם הדו-שנתי ששיבחת אותו? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא שיבחתי. <רוני בר-און (קדימה):> אתה שיבחת אותו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, לא. <רוני בר-און (קדימה):> אתה הצבעת בעד – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת רוני בר-און, לא שיבחתי, מה לעשות? אני – לגופו של עניין. אגב, כששר האוצר הנוכחי אומר שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו ולסמוך על אבינו שבשמים, אני משבח אותו על זה. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> גפני, גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה אתה צוחק? אני משבח אותו על זה. שיבחתי אותו גם ב"גלי צה"ל" עכשיו. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> גפני, אתה הורס לשר האוצר את הפריימריס, וזה לא פייר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> ככה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה טועה. אתם טועים. לא, אם אני הורס לו בפריימריס, אני חוזר בי. אבל אתה טועה. אני אומר לכם, המציאות הזאת שבאים עם צעדים לא פופוליסטיים כדי להציל את המשק וכדי למנוע בעתיד נזק שיהיה בלתי הפיך, כמו שקורה ברבות ממדינות העולם – אני חושב שזה ראוי לשבח. אני לא אוהב את העלאת המע"מ, כמו שאף אחד מאתנו לא אוהב. יש דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות; יש דברים שאנחנו חושבים שצריך להימנע מהם; יש מצבים שבהם גם כאשר יש משפחה, יש קושי במשפחה, עושים צעדים לא נעימים. זה אחד הצעדים הלא-נעימים אבל מחויבי המציאות. אני מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שחבילת הצעדים שאנחנו מדברים עליה היום, שגם בעצה אחת עשינו אותם פחות מזיקים – אני מקווה שזאת תהיה החבילה האחרונה. אני מקווה שהמצב לא יחריף, אני מקווה שהמצב ייעשה יותר טוב, שאנחנו נתקדם למצב כזה שבו אכן המשק יתייצב, לא נמשיך במגמה של הפחתת מסים, אלא זה יתייצב על המצב שבו אנחנו נמצאים היום, ואנחנו מכסים גם בהגדלת יעד הגירעון וגם בשורת הצעדים שננקטים עכשיו. <מאיר שטרית (קדימה):> אתה בעד העלאת מע"מ או נגד? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני נגד העלאת מע"מ. <רוני בר-און (קדימה):> אבל הוא משבח את שר האוצר. הוא משבח את שר האוצר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני, בסדר העדיפויות אם לעשות דבר שאני לא אוהב או לעשות דבר שאחרת יהיה קטסטרופה, אני מעדיף את זה. זו תמונת המצב. אגב, זה לא סוד. גם אתה, אם היית שר אוצר, היית נוהג אותו דבר. <רוני בר-און (קדימה):> אל תהיה צדיק הרבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה היית עושה? <רוני בר-און (קדימה):> אל תהיה צדיק הרבה. <מאיר שטרית (קדימה):> הצעתי לך הצעה אחת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה, אני מקבל את ההצעה הזאת. אנחנו נדון, אין בעיה. אני לוקח כל דבר הגיוני. אנחנו דנים. דרך אגב, אני רוצה לשבח את חברי קדימה בוועדת הכספים, שדנים לגופו של עניין, וכשהם מעלים הצעות שהן הצעות נכונות, אני מקבל אותן. אנחנו ברוב המקרים מצביעים פה-אחד. אגב, זה לא רק קדימה, זה גם מרצ, זה גם מפלגת העבודה. דנים לגופו של עניין. מה זה, יש לנו שני משקים? יש רק משק אחד. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני אמרתי ככה: אם אני הורס את הפריימריס לשר האוצר, החלטתי להרוס גם לכם את הפריימריס. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> רגע, הרב גפני, ברגע שאתה שם אותנו מקשה אחת עם שר האוצר, קלקלת את הכול. תחזור בך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני נוהג להגיד אמת, ואני מבקש את אישור המליאה לצווים. ההצבעה היא על כל צו בנפרד. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה. יש לנו רשימת דוברים. אם מישהו עוד רוצה להירשם, בבקשה, כי אני סוגרת את הרשימה. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> יש רק בדיחה אחת שאני יודעת לספר – – – <היו"ר ליה שמטוב:> נו, אז תספרי, שכולם ישמעו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא, אבל רוני בר-און יודע יותר טוב. <היו"ר ליה שמטוב:> את מוותרת? <זהבה גלאון (מרצ):> כן. <היו"ר ליה שמטוב:> חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; שלי יחימוביץ – לא נמצאת; חנא סוייד – לא נמצא; דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אני מציע, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, להצביע נגד ההצעה הזאת. ההצעה הזאת היא הוכחה נוספת לכך שהממשלה הזאת לא הקשיבה, לא שמעה, לא נענתה ולא רצתה להיענות לדרישות המחאה החברתית הגדולה של הקיץ האחרון. אחת הדרישות המרכזיות של המחאה הזאת היתה יותר צדק במערכת המיסוי. יותר צדק במערכת המיסוי זה בדיוק העיקרון שאומר: הפחתת המסים הרגרסיביים, המסים שחלים באופן אחיד על כולם, על העניים ועל העשירים. כולם צריכים לשלם אותו דבר, בדיוק לפי העיקרון המופלא שאומר שכולם חופשיים לישון תחת הגשר אם הם רוצים בכך. העניים, כמובן, גברתי היושבת-ראש, משלמים יותר, כי החלק של המיסוי הרגרסיבי בהכנסותיהם הוא הרבה יותר גבוה מאשר החלק של המיסוי הרגרסיבי בהכנסותיהם של העשירים. הדרישה היתה, לכן, להעלות את המסים על העשירים, להעלות את המסים על החברות, להעלות את המסים על בעלי ההון, למסות יותר את הטייקונים, למסות יותר את רווחי נכסי הטבע שנמצאים בישראל, משאבי הטבע השונים – אם מדברים על ים-המלח והחומרים שמופקים ממנו, אם מדברים על הגז והנפט בחופי ישראל או בפצלי השמן, אם מדברים על הפוספטים. כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, שיעור המסים בהם נמוך עד כדי גיחוך. אבל במקום להעלות את המסים על רווחי בעלי ההון, על ההכנסות שמגיעות לטייקונים ולמיליארדרים מהפקת משאבי הטבע ששייכים לכולנו, לציבור הישראלי, במקום לעשות את הדברים האלה, הממשלה הזאת בוחרת שוב ושוב ללכת בדיוק בכיוון ההפוך. וההצעה הנוכחית של העלאת שיעור המע"מ היא פגיעה קשה בציבור. היא פגיעה קשה קודם כול בציבור של אלה שאין להם. אלה שאין להם, גם עוד 1% במחיר המע"מ הוא 1% יותר מדי. וה-1% הזה יהיה על לחם, וה-1% הזה יהיה על מים, וה-1% הזה יהיה על חשמל. עמיתי חברי הכנסת, האמת היא שזה יהיה גם יותר מ-1%. מכיוון שברגע שמעלים את המע"מ, כמו שאנחנו יודעים – גם מהספרות הכלכלית – זהו טריגר להעלאה של מחירים ולעיגול המחירים כלפי מעלה, והתוצאה תהיה שאנחנו כולנו נצטרך לשלם יותר עבור מדיניות כלכלית קלוקלת, אנטי-חברתית, אנטי-כלכלית, אנטי-העם בישראל. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת עפו אגבאריה – לא נמצא. אורי אריאל, בבקשה – מוותר. מירי רגב. <מגלי והבה (קדימה):> מירי, את בעד הממשלה או נגד? <מירי רגב (הליכוד):> חכו ותראו. יהיה לכם משהו מעניין. עוד מעט נבוא – – – <מגלי והבה (קדימה):> כן. אבל תצביעי אתנו עכשיו. תצביעי אתנו. <מירי רגב (הליכוד):> כשאתה תעבור לליכוד, אני אצביע אתך. <שלמה מולה (קדימה):> רק הליכוד יכול – – – <מירי רגב (הליכוד):> אין ספק שרק הליכוד יכול. <היו"ר ליה שמטוב:> לרשותך שלוש דקות. <מירי רגב (הליכוד):> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה. מנהיגות אחראית היא מנהיגות שמבינה שרגישות חברתית היא מתחייבת. ואין לי ספק שרק ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להמשיך להיות ראש הממשלה שלנו. <שלמה מולה (קדימה):> את לא מאמינה במה שאת אומרת. <מגלי והבה (קדימה):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> עם זאת, אסור לנו לעשות טעויות חברתיות. ושלא נתבלבל, שלי יחימוביץ נבנית לא על יתרונותיה, אלא גם על הטעויות שלנו. אני שמחה שהצלחנו, בהובלת חיים כץ וגפני, לשנות את החוק של העלאת מס הכנסה למי שמשתכר 10,000 שקל – חוק שהוא לא צודק. אני שמחה, וראינו שהאוצר יכול לשנות חוקים. ראינו שזה קורה, ויש בכנסת חברי כנסת חברתיים, בתוך הליכוד, והנה, הם יכולים והם משפיעים. צר לי שלא הצלחנו להשפיע בנושא המע"מ. צר לי שהמתנות שאנחנו מחלקים לחגים – כבוד יושב-ראש ועדת הכספים גפני, צר לי שהמתנות שאנחנו מחלקים לפני החגים זה העלאת המע"מ. חשבתי שלפחות נצליח להעלות את המע"מ או לדבר על מע"מ דיפרנציאלי אחרי החגים. מה קרה? אנחנו כל כך אוהבים להשוות את עצמנו למדינות העולם, כל כך אוהבים לדבר בגרפים ובדיאגרמות ובכל מיני צמיחות. למה אנחנו לא עושים מע"מ דיפרנציאלי? למה לא מדברים על זה אחרי החגים? אבל לפני החגים מעלים את מחירי הדלק, ומעלים את המע"מ, ומעלים את החשמל. למה שאנשים בחופש ייסעו בכיף ממקום למקום ויבלו? למה? נקשה עליהם את החיים. אז אני אומרת לכם, האוצר: צריכים להבין שאזרחי המדינה הם לא פרה חולבת. יש גבול למה שהם יכולים לשאת על כתפיהם. התחושה היא שאנחנו לא סופרים את הציבור, ואנחנו צריכים לספור אותם, כי אנחנו צריכים אותם, כי אנחנו המפלגה העממית הגדולה ביותר, וכך נישאר. אבל אסור לנו לאבד את החמלה, את הצניעות, את הרגישות החברתית. <רוני בר-און (קדימה):> את בליכוד? <מירי רגב (הליכוד):> אני בליכוד. אני גאה להיות בליכוד. יש חברי כנסת חברתיים בליכוד, ואני לא אוכל להצביע בעד הצעת החוק הזאת. תודה רבה. <שלמה מולה (קדימה):> כל הכבוד. <מגלי והבה (קדימה):> בראבו. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. <מירי רגב (הליכוד):> אתם תעברו לליכוד, אמרתי לכם. זה רק עניין של זמן. <היו"ר ליה שמטוב:> חבר הכנסת מאיר שטרית. <מאיר שטרית (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אי-אפשר לעבור לסדר-היום כשהממשלה מביאה הצעת חוק להגדלת המע"מ ב-1% נוסף על הציבור – 1% שחמשת העשירונים התחתונים ישלמו 50% ממנו. זה כמו כבשת הרש. ממילא גובים היום מהאיש שחי מקצבה – אתם יודעים מה? לא ממשכורת. אנשים היום מקבלים קצבה של ביטוח לאומי, 2,500 שקל. מהקצבה הזאת האיש הזה נדרש לשלם עד היום 16% על כל מה שהוא קונה. עכשיו הוא ישלם 17%. תגידו, לכאורה, זה לא חשוב, 1% אחד מתוך 2,700, מה זה, 27 שקל? זה כאילו לא הרבה. להרבה אנשים 27 השקלים האלה זה עוד חמש או שש כיכרות לחם; זה עוד חמישה-שישה בקבוקי מים; זה עוד 2 קילו סוכר; זה עוד בקבוק שמן. חברים, אנשים, אין להם איך לגמור את החודש. ואני לא מסוגל להבין – חבר הכנסת גפני, אני יודע שאתה מתנגד להעלאת המע"מ. עכשיו, אם היינו באים ואומרים: אל תעלו מע"מ, אנחנו לא מציעים אלטרנטיבה – אני גם חסיד של נגד העלאת הגירעון. אני התנגדתי לחוק הגדלת הגירעון של המדינה. אני חושב שלא צריך להגדיל את הגירעון. הממשלה עשתה טעות חמורה בהגדלת הגירעון. ניתן למצוא, בנתונים הנוכחיים – אני יכול להביא לך שורה של סעיפים שמהם אפשר לגייס את הכסף. הבאתי לך דוגמה אחת, שאני מקווה באמת – אם תקדם אותה זו תהיה באמת ברכה רבה. אבל אני יכול להביא דוגמאות נוספות. העלאת מס חברות – אין סיבה שמס החברות לא יעלה ב-2%–3%. זה נותן לך 2.5 מיליארד שקל. דוגמה שנייה – מס מעסיקים. אתם זוכרים את הדבר הזה, שהמדינה משלמת במקום המעסיקים את כל המסים שלהם לביטוח הלאומי? מה יקרה אם יעלו קצת את מס המעסיקים? אתה יודע מה, ב-5%. זה ייתן לך עוד 5 מיליארד שקל. אתה לא פוגע באף עני. הם התרגלו שהמדינה משלמת במקומם. זה נהדר, זה מוצא חן בעיני המעסיקים, אבל מה עם האזרח הפשוט? דוגמה שלישית, לא פופולרית, אבל אני אומר אותה – אני לא יודע אם אתה יודע, אבל אני חושב שחברי הכנסת צריכים לדעת את זה, שאחת ההטבות הכי גדולות במשק זאת הטבת הפנסיה. הפרשה לפנסיה, מקבלים עליה הטבת מס בגובה המס השולי שלך. זאת אומרת, אם המס השולי שלך הוא 50%, אתה מקבל הטבת מס של 50% על הפנסיה. העניים, שהמס השולי שלהם הוא אפס, ההטבה שלהם היא כמעט אפס. זו הטבה ענקית, שאני אומר לך, עולה למשק מיליארדים, 5 מיליארד שקל בשנה. אני לא מציע לבטל אותה לגמרי, אבל אפשר לקבוע תקרה של ההטבה. אתה יכול לקחת 2.5 מיליארד שקל. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> מאיפה תיקח? <מאיר שטרית (קדימה):> על-ידי פגיעה בחזקים, לא בחלשים. <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> באמת? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> כמה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> באמת? תבדוק. אני מציע לך לבדוק. חבר הכנסת מרגי, אני מציע לך לבדוק, בסדר? <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> כמה? <מאיר שטרית (קדימה):> אני מציע לך לבדוק. אתה טועה. אתה טועה, ואני מציע לך לבדוק את עצמך. דוגמה נוספת – אני יכול להביא עוד דוגמאות – קרן השתלמות, שאין עליה מיסוי; אותו הדבר. למי יש קרן השתלמות? רק לחזקים במשק. לחלשים במשק אין שום קרן השתלמות. כלום. הם לא שם בכלל. וההטבה שם ענקית. זה לא פופולרי, אבל כשרוצים לעשות צדק חברתי, צריך לשנות את חלוקת ההכנסות. היום אנחנו נתנו – אתה יודע שהאלפיון העליון מחזיק 80% מהנכסים בארץ, מוישה? 80%. כל פירות הצמיחה בעשור האחרון הלכו לשני העשירונים העליונים. כל המחקרים מראים ששני העשירונים העליונים, מצבם השתפר מאוד. שלושת העשירונים מתחתיהם – מצבם נשאר אותו הדבר או השתפר מעט. חמשת העשירונים התחתונים, מצבם רע. ואתם ממשיכים לתמוך בהחלטות של הממשלה שדופקות את החלשים, את המסכנים ואת העניים. זה יפה מאוד לעמוד על הבמה פה ולדבר גבוהה-גבוהה. הדברים מגיעים בסוף להצבעות. ואם חברי הכנסת של הממשלה, שתומכים בממשלה, מצביעים בעד ההצעות הללו, אני מקווה שיום אחד הציבור יתעורר, והם ישלמו את המחיר. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. בבקשה, חבר הכנסת יובל צלנר. לרשותך שלוש דקות. <יובל צלנר (קדימה):> גברתי, תודה, חברים, אמר פה יושב-ראש ועדת הכספים שאלו צעדים לא נעימים. אתם לא מבינים מה קורה ברחוב. אתם לא חיים כנראה את הציבור הישראלי, אתם כנראה מנותקים. אלו לא צעדים לא נעימים, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים; זה יכול להיות הקש ששובר את גב הגמל. בסופו של דבר מדובר פה לא רק בעשירונים התחתונים. רוב האוכלוסייה בישראל לא יכולה יותר לשאת את הגזירות הכלכליות, את עול המחיה. התקשר אלי היום חבר, יזם נדל"ן לא עלינו, ושאל אותי, מה אני עושה, האם אני מעלה היום את מחירי הדירות ב-1%? איך אני משווק? האם אני לא אגיע לנקודה, אותה נקודה שבה הציבור פשוט יישבר? שאנשים יגידו לי: לא, אנחנו לא יכולים לשלם את הסכום הזה, לא יכולים לשאת בזה יותר? 1% נראה לנו דבר שולי, דבר זניח. זה לא זניח ולא שולי למעמד הביניים, ובטח ובטח לא לשכבות החלשות. אנחנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, חייבים לחשוב יצירתי. שר האוצר נמצא פה, וכמי שקצת למד ויודע פילוסופיה – אנחנו מכירים את גדולי הפילוסופים שאמרו לנו: תחקור, תדרוש, תחשוב לפני שאתה מקבל את המובן מאליו. האם המחשבה הנוכחית הכל-כך קלה, כל כך טריוויאלית, כל כך בנאלית, להפיל על מעמד הביניים עוד עול ועוד עול, זה הפתרון? הצעתי היום פתרון, ואדוני שר האוצר, בוא תחשוב אתנו קצת מחוץ לקופסה, בוא תחשוב אתנו יצירתי. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, מה יקרה אם אנחנו נפיל את המע"מ – סליחה שאני משתמש בביטוי להפיל – אבל נפיל את עול המע"מ הנוסף רק על חברות? אתה בטח תגיד לי: איך אתה מפיל רק על חברות? אני אגיד לך: בצורה מאוד פשוטה – נעשה דיפרנציאציה בין יחידים לחברות. לא ניגע במע"מ על יחידים, אבל לחברות נכיר רק ב-90% ממע"מ תשומות, רק 90%. מה יצרנו? העלינו את המע"מ ב-2%–3% על חברות ולא נגענו ביחידים. לא פגענו באוצר המדינה, ועדיין ההכנסות תגדלנה. זה לחשוב מחוץ לקופסה, זה לחשוב יצירתי. זה לא לרוץ וללכת לפתרון הכל-כך קל, לכיס של כולנו, של אותו ציבור שלא יכול לשאת את זה יותר. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, שמעתי אותך. אני מסכים, זה לא צעד קל, אני מבין את המצוקה שלך. אבל בוא ביחד, במקום שנרוץ, יש לנו עוד חודש. עד סוף החודש הזה יש לנו עוד כמעט חודש ימים. בוא נחשוב יחד על פתרון נכון יותר לציבור בישראל, כי פתרון כזה יכול לתת מענה גם לאוכלוסייה שאתה מייצג, לאוכלוסייה ששלחה את כולנו לפה, וגם לדורות הבאים. תודה רבה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה. <שלמה מולה (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הרב גפני, אני רוצה לספר לך – – – <השר לשירותי דת יעקב מרגי:> יש שר אוצר. <שלמה מולה (קדימה):> רגע, יש לי דיבור עם הרב גפני, אני רוצה לדבר אתך ואליך. אני התקשרתי לבן משפחה שלי אתמול בערב ושאלתי אותו – ידעתי שיש דיון היום – משפחה של חמש נפשות – שאלתי אותו: תגיד, איך אתם חיים? הוא אומר: אנחנו קונים לחם, כמעט, פרוסת לחם כל יום. זאת אומרת, שבע פרוסות לחם בשבוע כפול 365. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כיכר. <שלמה מולה (קדימה):> לחם, כן. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> כיכר, לא פרוסת לחם. <שלמה מולה (קדימה):> כן כן, כיכר לחם. אני הגעתי לסכום של 2,555 שקלים. זאת אומרת, בסופו של דבר, מתוך 2,555 שקלים בשנה, המדינה לוקחת 434 שקלים. אותה משפחה – שאלתי אותו: איפה אתה עובד? אני עובד, הוא אומר לי, בשכר מינימום, אשתי עובדת, היא גם בשכר מינימום, שנינו ביחד – קרוב ל-8,000 שקל. אז אני עשיתי חישוב. שאלתי אותו: הלבשה, הנעלה – כמה עולה לכם? אני אומר לך, הרב גפני, בסופו של דבר, עיני חשכו כשעשיתי את החישוב. באתי לכאן, רציתי להראות לך בוועדת הכספים, לא היה זמן. זאת אומרת, כשאנחנו מעלים מע"מ אנחנו מדברים על המשפחות האלה בעצם. כשאתה מעלה 1% אחד, אתה מדבר על אלה. אתה מוציא עוד קצת. כשאני לוקח עוד יותר – עכשיו אני מסתכל שוב: החשמל – עולה; המים – עולה; ארנונה – עולה; דלק – כשאתה נוסע אתה משלם פעמיים מס בדלק: יש לך בלו, יש לך מע"מ, שאתה מעלה. זאת אומרת, אני פשוט מתקומם, ומשתומם איך ביד קלה אפשר להעלות עוד מסים ועוד מסים. לקחתי גם משפחה שהיא ממעמד ביניים, משפחה שחיה לא רע. ניתחתי איך המשפחה הזאת בעצם חיה. המשפחה הזאת משלמת מס הכנסה מלא, מס בריאות מלא, מס ביטוח לאומי מלא. כאשר היא רוכשת דירה, המשפחה הזאת משלמת מס רכישה מלא; אין הנחות. אז המשפחה הזאת בעצם היא משפחת מעמד ביניים: ארנונה – מלא; ביוב – משלמים. בסופו של דבר, כשאתה מגיע למוצרים ­ – אותו דבר: ההלבשה, עוד פעם – מע"מ, מס עקיף; החשמל – עולה; התרופות, משפחות שצורכות תרופות, עוד הפעם צריכות לשלם עוד 17%. אני שואל: באיזה מדינה אנחנו חיים? באיזה מדינה שר האוצר חי? באיזה מדינה ראש הממשלה חי? סיפרו לנו לפני שלוש שנים שחברנו למועדון היוקרתי של ה-OECD – הכנסות מצוינות, כלכלה יציבה – אבל רק שכחו לספר לנו שמדינת ישראל היא אחת המדינות שבהן הפער החברתי הגדול ביותר במדינות שהן באמת מדינות המערב. אז לאן אתם רוצים להוביל אותנו? המדיניות הזאת בעצם – אדוני הרב גפני, הרי בעצמך אתה יודע שהמדיניות הזאת של שר האוצר וראש הממשלה – ממשיכים לעשוק את העניים, את מעמד הביניים, להוריד אותם מטה, ורק לטפח את אלה שיש להם הון. אי-אפשר, בלתי אפשרי. האמת היא, חשבתי ששר האוצר יהיה יצירתי, יביא לנו הצעה אחרת, אבל לא הצליח. לפחות יש צדיקה אחת בסדום, שקוראים לה מירי רגב בליכוד. אני מודה לך באמת לפחות על אומץ הלב שאת מגלה. אף-על-פי שאת לא מצביעה אתנו, לפחות אני יודע שאת אומרת את מה שהציבור רוצה לשמוע. הליכוד, הליכוד, אם זה היה הליכוד – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> אם זה היה הליכוד של חיים כץ, גם אני הייתי מצביע, אבל, חיים כץ, אתה חי באשליה, הליכוד האמיתי הוא של ראש הממשלה. בסופו של דבר, בגללו, הציבור יתחשבן אתכם. תודה רבה. <ציון פיניאן (הליכוד):> בינתיים הוא התחשבן אתך. <מירי רגב (הליכוד):> בינתיים הוא התחשבן אתכם. בינתיים הוא התחשבן אתך, עם קדימה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת זאב בילסקי. <זאב בילסקי (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, ידידי חברי הכנסת, עוד פעם אנחנו נדרשים למע"מ. ידידי יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא העליתי את המע"מ, אני אישרתי את זה. <זאב בילסקי (קדימה):> תשמע, אתה אומנם דחית בחודש, אבל אישרת, ואישרת מס רגרסיבי, ואישרת מס שמכה באותם אנשים שאנחנו כל כך מנסים כל הזמן לחשוב איך לשפר את מצבם. עכשיו, בוא נשקול למה זה קרה; למה באמת אנשים – הלוא בסך הכול שרי הממשלה שיושבים פה הם אנשים שבטח חושבים, הם בטח מתכננים. למה זה קרה? אני אגיד לך למה. כל התכנון לא הביא בחשבון שנצטרך להעלות את המע"מ, אבל המע"מ זה מס נוח – מכניסים את היד לכיסו של אותו אזרח מהר מאוד, מחברים בין כולם. וזה קל לגבות אותו. 4 מיליארד שקל – אין לך שום מס שאתה גובה כל כך מהר, כל כך ביעילות, בלי שאתה מטיל על מישהו ישירות. אבל, אדוני היושב-ראש – באמת, אני מאוד מעריך את המלחמה שלך כדי לנסות להגיד שגם 8,000 שקלים זה לא שכר. אתה יודע, 9,000 שקל – הוא לא נהיה מיליונר מזה. בכל אופן צריך לפרנס משפחה בכסף הזה, אז אולי קצת, איך אומרים? שירווח גם לאלה. אבל ברגע שהטלנו עליהם את המע"מ עשינו שני דברים: קודם כול, העני והעשיר משלמים את אותו דבר. אז מה עשינו? לקחנו על עוולות הממשלה את אותם אנשים שאין להם, והם צריכים לממן עכשיו, כי זה מס נוח. זאת הסיבה היחידה. דבר שני, ממחקרים שנעשו – ויכול להיות שאני פה מחדש לשר האוצר – כאשר אתה מעלה את המע"מ, העלמות המס גדלות. ככל שהמע"מ יותר גבוה, יותר משתלם לאנשים לבוא הביתה ולהגיד: תגיד לי, ואם אנחנו נסתדר ככה? ואם נעשה ככה? ואז, את אותו הון שחור – קודם דיבר על זה חבר הכנסת מאיר שטרית, וסיפר לשר האוצר כמה, במאמץ קל, אפשר לגבות פה כל כך הרבה כסף – הולך וגדל, כי ככל שהמע"מ גדל יותר אז הרצון להעלים גדל והיכולות של האנשים הולכות ומתגברות ונהיות מתוחכמות יותר. לכן, אדוני, מה עשינו? מצד אחד הטלנו מס על אנשים שלא התכוונו להטיל עליהם את המס, ומצד שני גרמנו לכך שיעלימו פה יותר מס. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מכיר את היכולות שלך, ואני מעריך באמת מאוד את זה שגם טרחת ודיברת אתם, ולמדת וניסית, ובחלק מהדברים באמת הצלחת לשכנע; במה שלא, אנחנו נעזור לך לנסות ולשכנע אותם, אולי לנסות בכל זאת לבחון – מכיוון שדחית את זה כבר בחודש, אולי בחודש הזה יכול להיות שיסכימו. ויש פה באמת אנשים ששמעתי אותם במשך היום, שנתנו הצעות שהן לא כל כך גרועות. אני יודע שגם לך היו הצעות כאלה, גם בוועדה נשמעו הצעות כאלה. אתה יודע על מי אנחנו אומרים שלא משנה את דעתו, אז אולי גם הממשלה תשנה את דעתה. חודש זה הרבה מאוד זמן, ולכן אני מקווה שנצליח כולנו לשכנע את הממשלה. תודה רבה לכם. <רוני בר-און (קדימה):> תעברי לסעיף הבא. דוחים את זה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה. <מגלי והבה (קדימה):> מוותר. <היו"ר ליה שמטוב:> רוברט טיבייב – לא נמצא; יוחנן פלסנר – לא נמצא. חבר הכנסת רוני בר-און, בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> אני מוותר. <היו"ר ליה שמטוב:> מפה אתה מדבר. מפה אתה לא רוצה? חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום, כשאנחנו דנים פה בהרבה עניינים כספיים וכלכליים, אני רוצה להזכיר שהיום הוא יום י"ח באב. לצערנו הרב, תאריכים משמעותיים בלוח השנה העברי נשכחים כמת מלב, אבל התאריך הזה, י"ח באב – י"ז וי"ח באב נחקקו עמוק בציבור היהודי לפני קום המדינה במה שנקרא מאורעות תרפ"ט. אני לא יודע אם הציבור יודע, אבל במאורעות תרפ"ט עוד לא היה כיבוש, עוד לא היתה נכבה, עוד לא היו התנחלויות. אפילו בן-ארי עוד לא היה. <רוני בר-און (קדימה):> לא יכול להיות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אפילו. בתרפ"ט, 1929, לא היו כל אלה. זה היה אחד המקומות – הדוגמה בעולם לדו-קיום. לא היה דו-קיום יותר מאשר הדו-קיום של יהודים וערבים בחברון. לא היה דו-קיום – היה שם רופא, גרשון בן-ציון, רוקח יותר נכון. ב"בית הדסה" הוא היה מרפא אצלו יהודים וערבים כאחת. אצל ערבים – היה מוותר להם על הכסף גם כן. מרפא אותם, נותן להם תרופות, חובש אותם כמו שצריך, מתי שצריך – הכול דבר דבור על אופניו. איזה דו-קיום. דן סלונים, שהיה המנהיג היהודי של חברון, היה מסייע להם כלכלית. הכול היה טוב, הכול היה נהדר. אבל אז פתאום, ערב שבת, רוחות מלחמה על היישוב היהודי בחברון, היישוב הוותיק, שלא נפסקה שם ההתיישבות במשך כל השנים. ההתיישבות היהודית לא נפסקה שם במשך כל השנים. התנפלות של ערביי חברון על בתי היהודים. כשאנחנו מדברים על הרוקח בן-ציון גרשון – מתנפלים עליו, על הבית, אונסים את בתו לעיניו ורוצחים אותה. כורתים את הידיים של אשתו לעיניו, והיא לאחר כמה ימים מתה בייסורים, כי גם הבריטים לא כל כך טרחו לתת את הסיוע הרפואי, שלא לדבר על לתת הגנה, ונתנו שם לפורעים להתפרע במשך שעות ארוכות, עד כדי כך שנרצחו כ-60 יהודים, נשים, גברים וטף. הם נרצחו שם בצורה הכי מתועבת שיכולה להיות. מעשי אונס, כריתת איברים. כשכבר נתנו לקבור אותם, עשו קבר אחים אחד לגופות, קבר אחד לאיברים שנכרתו. זה היה הדגם של הדו-קיום. אתמול למדנו משהו על מה מוכן לעשות מישהו שרוצה לפגוע ביהודים – הוא מוכן לרצוח ערבים בסוף סעודת הצום, כדי שאולי, אולי, יצליח לו לפגוע באיזה יהודי. אבל בחסדי השם יתברך ובגבורתם של חיילי צה"ל, הצלחנו להשמיד אותם, וכן יאבדו כל אויביך השם. שוב אני מזכיר, לא היתה נכבה, לא היה 67', לא היו התנחלויות, ואפילו בן-ארי לא היה, ובכל זאת שחטו יהודים; מעניין למה. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. ישראל חסון – לא נמצא; אריה אלדד – לא נמצא; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; חבר הכנסת ישראל אייכלר – לא נמצא; טלב אלסאנע – לא נמצא. חבר הכנסת אורי אורבך. <נסים זאב (ש"ס):> אני מדבר, אני מדבר. יש לי משהו מיוחד להגיד. <אורי אורבך (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בנאומי הקודם הזכרתי את הנזיפה, כאילו נזיפה – את הסניטה של ראש הממשלה בציבור שאין ארוחות חינם. רוצה לומר: נתתי לכם גדר בדרום, נתתי לכם חינוך לגילאי שלוש, נתתי זה – מה אתם רוצים, מאיפה אני אקח? אני לוקח את זה מכם. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור על אותו יהודי שנכנס למסעדה והזמין עוגת גבינה. כשהגישו לו את עוגת הגבינה הוא קרא למלצר ואמר: תחליף לי את זה בבקשה בעוגת מרציפן. החליף לו בעוגת מרציפן. כשסיים לאכול ובירך את הברכה הנכונה יצא בלי לשלם. רדף אחריו המלצר ואמר לו: לא שילמת. אמר לו: על מה הייתי צריך לשלם? אמר לו: על עוגת המרציפן. אומר לו: אבל נתתי לך תמורתה עוגת גבינה. אמר: אבל גם על עוגת הגבינה לא שילמת. הוא אומר: אני אכלתי עוגת גבינה? במידה רבה הסיפור הקטנטן הזה מצביע על מדיניותן של ממשלות רבות, שאומרות: אבל נתתי לך את זה, אז אני לוקח לך את זה. התפקיד של המדינה הוא לא לקחת לך מכאן ולתת לך משהו אחר תמורתו. תפקידה של ממשלה הוא להיטיב עם האזרחים כך שהם לא ירגישו מצוקה קשה מדי מפני שהם קיבלו דברים נחוצים. אני חושש שכשם שלעתים הנדיבות גדולה מדי, בעיקר בשנה שאיננה שנת בחירות, ופתאום כאילו יש לכולם, יש לכול את כל מה שמבקשים ואת כל מה שרוצים, כך כשפתאום רואים בור והבור ריק ואין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו, אם להביא את רש"י המפורסם, פתאום באותה נדיבות פזרנית משהו, שהיינו עדים לה עד לא מזמן, פתאום אנחנו רואים את אותה קשיחות ויד קפוצה. אין ברירה – יוון וספרד. מעולם לא שמעתי את המלים יוון וספרד כפי ששמעתי אותן בשנה האחרונה. לא ידעתי אפילו במה הן גובלות בדיוק ואצתי רצתי לאטלס לראות. אני חושב שלשכות התיירות של יוון וספרד צריכות להודות לשר האוצר. אני לא אומר אם המדיניות היא נכונה או לא נכונה כרגע, אם צריך להיזהר. צריך תמיד להיזהר, ואשרי אדם מפחד תמיד. אבל יותר טוב ממשלה קמצנית בזמן שכולם מבקשים כדי שאחר כך לא תצטרך להיות ממשלה קשוחה כשלאף אחד אין. לכן, הניחו ליוון והניחו לספרד, ואל תחליפו לנו עוגות גבינה בעוגות מרציפן. <היו"ר ליה שמטוב:> תודה. חבר הכנסת זאב אלקין – לא נמצא. יסכם את הדיון המשולב יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, מה לעשות? חבר הכנסת בר-און, יש כאלה שדוחים אותנו, אז יש אחרים שמקרבים אותנו. אין ואקום. היו כאלה שהיו יכולים לקרב אותנו. אולי לא היו קוראים לי "מוישה מוישה"; אבל ריחקתם. זה המחיר. אי-אפשר לרקוד על כל החתונות באותו זמן. זה הכול. לא חשוב, נדבר לגופו של עניין. <רוני בר-און (קדימה):> – – – עכשיו אתה עומד על דוכן הנואמים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל אין חוכמות בעניין הזה. לעמוד ולהשמיץ אותנו ולהשמיץ, להשמיץ ולהשמיץ – המחיר הוא מחיר, מה לעשות? הרחקתם אותנו, אנחנו רחוקים מכם. תמשיכו הלאה להגיד: משתמטים, משתמטים. תגידו, אל תבואו בטענות יותר. עכשיו אני רוצה לדבר לגופו של עניין. אני שמעתי את הדוברים מהאופוזיציה, ואני מזדהה עם חלק גדול מהדוברים. אני מזדהה עם זה. יש ויכוח, וזה לא סוד, והוויכוח לא התחיל היום. הוויכוח הזה הוא עם כמה ממשלות – האם להעלות מע"מ שהוא מס רגרסיבי, או להעלות מס חברות, או להעלות מס לעשירים. הוויכוח הזה לא התחיל היום; הוא נמשך כבר זמן רב. אני מבקש להזכיר לכנסת – היו באמת כמה דוברים שדיברו ברצינות, ואני הקשבתי להם ברוב קשב. אגב, אני גם שמעתי את הנאום של חבר הכנסת מאיר שטרית, ולקחתי את הדברים ברצינות. אני שומע את הדברים. כל אחד פועל לפי זה, אין לי פה שום עניין – אין לי אינטרס לכאן ולכאן. אני רוצה לעשות טוב לציבור כמו שכולנו רוצים לעשות. אני מניח שלכל מי שעוסק בעניין הזה אין אינטרס. ועדת הכספים בראשותי, בקואליציה הנוכחית – אגב, זה חצה מפלגות – אנחנו עצרנו את הירידה במס החברות, שהיתה אמורה להגיע ב-2016 ל-18%. היא היתה אמורה לרדת באופן מדורג מ-24%, כל שנה עד 2016, והיא היתה אמורה להגיע ל-18%. עצרנו את זה. לא רק שעצרנו את זה – העלינו ב-1% נוסף את מס חברות, העלינו מ-24% ל-25%. לא רחוק מאתנו העניין הזה. להיפך, אני באידיאולוגיה חושב שזה מה שצריך לעשות. ועוד – באותו חוק של שינוי נטל המס אנחנו הפחתנו את מס ההכנסה למעמד הביניים ב-2%, בהסכמת הממשלה. המצב היה טוב יותר, היה אפשר לעשות את זה, ועשינו את זה בהסכמה. הבאנו את זה לקריאה שנייה ושלישית, שינינו באופן דרסטי מתווה שהתנהל במשך הרבה שנים – מתווה שדיבר על הפחתת מס החברות באופן גורף, והיינו הופכים להיות המדינה הכי נמוכה במסים הללו במדינות ה-OECD. אנחנו היינו יכולים להיות הגבוהים במסים הרגרסיביים, במסים העקיפים, והיינו יכולים להיות הנמוכים יותר במסים הישירים. עצרנו את זה. עצרנו. אנחנו נמצאים אי-שם באמצע, בממוצע של מדיניות המס במדינות ה-OECD. הממוצע של מדינות ה-OECD במס חברות הוא 25.5%. זה הממוצע. אנחנו נמצאים ב-25%. אני גם עכשיו סברתי, ואמרתי את זה, שאפשר להעלות את מס החברות ב-0.5%–1%. אמרו לי: בשום פנים ואופן. יש גבול כמה אנחנו יכולים לטפל במס החברות. מסכים או לא מסכים – אבל אני רוצה שתדעו שיש צד שני. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – 86 – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אני יודע, אמרתי את כל הדברים האלה. מאיר, אני לא מתווכח על העיקרון, אבל אני רוצה להסביר את הטענה הנגדית; הטענה הנגדית גם של ראש הממשלה וגם של שר האוצר. הם טוענים שאי-אפשר לברוח מהטענה הזאת; אני סובר אחרת. אני קיבלתי בסופו של דבר את עמדתם. אמרתי: אני לא הולך על זה למלחמת עולם. אבל הם טוענים שיש מצב שאנחנו עלולים להגיע למיתון, אנחנו יכולים להגיע למצב שבו מצב הרוח בחברות, מצב הרוח – לא יודע אם זו המלה הנכונה, אבל המציאות הזאת שאנחנו הולכים לשנות פעם שלישית בפרק זמן לא ארוך את מסי החברות יכולה לגרום נזק שאף אחד מאתנו לא רוצה שייגרם. אחוז האבטלה במדינת ישראל הוא מהנמוכים ביותר במדינות שהיום נמצאות במשברים בכל העולם. אנחנו במצב טוב יותר מאירופה; אנחנו במצב טוב יותר מארצות-הברית. אני מסביר דברים שאני לא מקבל אותם. אני חושב שאם היו מעלים את מס החברות ב-0.5% או ב-1% זה לא היה קורה. אני לא אומר שלא, אבל אי-אפשר לברוח מהאמירה – יש פה חברי כנסת חדשים של קדימה. לא, בילסקי כבר ותיק, אבל צלנר – הוא דיבר ברצינות, אני ממש לא חולק עליו. אני חושב שהוא אומר דברים נכונים. אני רק רוצה להגיד – אנחנו עשינו את זה. היה תהליך ארוך של הפחתת מס החברות. עצרנו את ההפחתה הזאת והעלינו בעוד 1%. אנחנו הפחתנו את המס הישיר למעמד הביניים ב-2%. עוד מעט יגיע החוק של הפחתת הגירעון, ואתם תראו שגם שם, בהסכמה עם האוצר – דיברתי עם שר האוצר, ישבתי אתו, דיברתי עם פקידי האוצר. אני לא אומר מלה רעה על פקידי האוצר. מלה רעה אני לא אומר. הם עושים את עבודתם. הצלחנו ביחד להגיע למצב שבו לא יעלה מס הכנסה על בעלי הכנסות מאפס, מ-5,200 עד 14,000. לא תהיה העלאה. לא רק שלא תהיה העלאה – תישאר ההפחתה שעשינו לפני חודשים ארוכים. זה לא שאין רגישות – איפה חבר הכנסת צלנר כשאני צריך אותו? לא שאין לנו רגישות למעמד הביניים. לא שאנחנו חושבים – חבר הכנסת בילסקי, מה שאתם אומרים לא נכון. הלוואי שהייתי באופוזיציה. <מגלי והבה (קדימה):> יאללה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה יאללה? אתם תקבלו אותי? אני הרי משתמט. אתם זרקתם אותי לזרועות הליכוד בכוח. אתם מקבלים – מה את עושה ככה? מה לעשות? אומרים את האמת. <אורית זוארץ (קדימה):> היה לך חמים ונעים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הלוואי שהייתי באופוזיציה. חמים ונעים אצלכם. אולי כבשן האש, לא חמים ונעים. כל הזמן אני משתמט. מי שלומד תורה – משתמט. מה אתם שאני אלך אתכם? לאן – לאבדון? <אורית זוארץ (קדימה):> לעבוד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לעבוד, את עובדת. לא חשוב, נשאיר את העניין הזה עכשיו, לא נכנס בכלל לוויכוח. רק תדעו: אין ארוחות חינם. אין. לא יודע מי אמר את זה. אתם רוצים אותנו? מה, איך אתם רוצים אותנו? מה, אנחנו חוטבי העצים ושואבי המים שלכם שכל הזמן תשמיצו אותנו? כל הזמן תדברו נגד הילדים שלנו? נגד החינוך שלנו? נגד האידיאולוגיה שלנו? נגד המצפון שלנו? ותגידו למה אתה הולך עם הליכוד. כבר יותר מדי גלגולים עברתי כאן בכנסת. אני כבר יותר מדי ותיק בשביל לדעת שאתם טעיתם – טעיתם. כמה תקוות תלינו בשאול מופז? כמה? אנחנו, חברי הכנסת החרדים, כמה תלינו תקוות? כמה זה התנפץ לנו? למה? מה עשינו רע? אז עכשיו מטיפים לנו מוסר? <זהבה גלאון (מרצ):> שחקן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני שחקן. תאמיני לי, אני אומר את זה בדם לבי, לא סתם. למה? בגלל שיועץ התקשורת שלו אמר: תעלה על הגל של המשתמטים? סיפורי מעשיות. באמת, אנחנו – מה אנחנו, חסידי הליכוד? <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו דנים עכשיו בחוק טל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, כי לא הייתי מוכן, כי זה לא היה אצלי באג'נדה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. אז נכון, חבר הכנסת בר-און, אתה הרי יודע שאני צודק. אתה יודע, תאמין לי, אתה מספיק חכם בשביל לדעת שאני צודק. לא, אני לא צודק? בסדר, אז לא, מה לעשות? <היו"ר ראובן ריבלין:> יושב-ראש ועדת הכספים, אתה עכשיו עושה פיליבסטר או אתה מדבר ברצינות? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני מדבר באמת. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברצינות, אז דבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני לא שמתי לב. אדוני היושב-ראש, אני אמרתי שהיו דוברים מקדימה שדיברו דברים נכונים, ואני הזדהיתי עם הדברים האלה. אבל הסברתי גם את העמדה של ראש הממשלה ושל שר האוצר. יש בעיה אם אנחנו מפחיתים את מס החברות או משנים את המדיניות של המס במס החברות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תאמין לי ששר האוצר לשעבר יודע את זה כמעט יותר טוב מכל אחד מהם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. אני לא חושב שרוני בר-און חושב אחרת. אני אומר – אנחנו אבל עשינו; לא רק דיברנו, עשינו. הפחתנו את המס הישיר על מעמד הביניים, העלינו את מס החברות. העלינו, ולא לפני שנות דור; עכשיו, בשנה האחרונה, כאן במליאת הכנסת. <רוני בר-און (קדימה):> למה הקדמת ואמרת שאתה עושה את זה על אפך וחמתך? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אני מוכרח לומר לך – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו נמצאים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בעין אחת כל הזמן בטלוויזיה, כי כשאני עסוק בפגישות אחרות, אפילו כשאני אתך, אין מלה שאומר הדובר שאתה, אין לך תגובה, ובצדק. אבל אין מה לעשות, בפרלמנט שלנו אנחנו צריכים לסיים את הדיונים באיזה שלב. <קריאה:> באיזה פרלמנט לא? <היו"ר ראובן ריבלין:> יש כאלה שאוהבים לשבת מסביב לשולחן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת אלקין, אתה מפריע לי. <רוני בר-און (קדימה):> אני מציע שתפנה לשר האוצר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> פעם היה חבר הכנסת, הוא השר איתן, שדיבר 11 שעות ו-24 דקות, רצוף. קראו לו מיכאל איתן, אתה ודאי שמעת עליו. <רוני בר-און (קדימה):> גם שר האוצר – – – בקצרה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אני מבקש, בעניין זה השר לא יכול לעלות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אומר לכם, אני ממשיך לגופו של עניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לגופו של עניין דבר ככל הדרוש. <רוני בר-און (קדימה):> – – – ימי הסליחות ואחר כך הימים הנוראים – תתחיל להתכונן, תתחיל להתכונן. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אתה יודע מה? הואיל והם רוצים פיליבסטר, אתה יכול להעיר לו מתי שאתה רוצה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני ממשיך, אדוני היושב-ראש, לגופו של עניין. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. לא, כי שר האוצר מוכן בכל רגע להחליף אותך. אין לו שום בעיה. <רוני בר-און (קדימה):> לא, הוא – בקצרה, רק בקצרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא אף פעם לא מדבר באריכות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – שוב ושוב ושוב. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני יעשה כרצונו. אני אסתדר, אל תדאג. כן, בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אני מסכם את הדברים ואני אומר: במצב הנוכחי, כפי שאנחנו עדים לו, כולם יודעים אותו, החסר בהכנסות המדינה, המצב שאנחנו – מסביב ייהום הסער, ואנחנו משק חזק, אנחנו עושים הכול על מנת שלא נידרדר למצב כלכלי קשה, אנחנו עושים פעולות לא נעימות, ואנחנו ממזערים את הנזקים ככל הניתן, אני סבור. אני אומר את זה לעצמי ואני אומר את זה לחברי הכנסת: כנסת אחראית צריכה לתמוך בהצעות הללו. הן נעשו במידה זעירה. היתה גם הצעה להעלות את המע"מ ב-2%, ובסופו של דבר התקבלה החלטה להעלות ב-1%. דברים שונו, מוזערו, ואני חושב שזה הדבר הנכון לעשות, ולכן אני קורא לחברי הכנסת לתמוך בשני הצווים הללו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים. אומנם הצווים – אנחנו ערכנו עליהם דיון משותף, אבל ההצבעה תהיה על כל צו בנפרד, כנדרש על-פי החוק. ולכן, אנחנו נצביע עכשיו על שני הצווים אשר הוצגו בפנינו ואשר עניינם – בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור מס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 8 בעד ההחלטה – 29 נגד – 15 נמנעים – אין החלטת ועדת הכספים בדבר אישור צו מס ערך מוסף (שיעור מס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 29 בעד, 15 נגד, אין נמנעים. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אני מודיע לך שבקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור מס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ב–2012, אושרה על-ידי מליאת הכנסת. אני עובר להצביע על הבקשה השנייה: לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 9 בעד ההחלטה – 29 נגד – 17 נמנעים – אין החלטת ועדת הכספים בדבר אישור צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 29, מתנגדים – 17, אין נמנעים. אני קובע שגם בקשת הממשלה לאשר את צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון מס' 2), התשע"ב–2012, אושרה על-ידי מליאת הכנסת. שר האוצר רוצה להודות לכנסת על אישור הצווים. בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה להודות לכנסת, שבניגוד לכמה פרלמנטים באיחוד האירופי – כנסת ישראל אישרה צעדים שאמר עליהם היושב-ראש גפני – – <רוני בר-און (קדימה):> תקדים עולמי. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – בצדק: צעדים לא קלים אבל נדרשים. אדוני היושב-ראש – נדרשים כביטוי לאחריות התקציבית, כביטוי לאחריות לעמידה ביעד הגירעון, כביטוי שיקנה יציבות לכלכלת ישראל, למעמדה הכלכלי של ישראל בעולם, ויאפשר את הדבר החשוב מכול, אדוני, תמיד, אבל במיוחד בארבע השנים האחרונות, כשהעולם הכלכלי כמרקחה: צמיחה חיובית ואבטלה נמוכה. בשלוש השנים האחרונות נוצרו במדינת ישראל 330,000 מקומות עבודה חדשים, שאדוני היושב-ראש – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, השר לשעבר – – – <רוני בר-און (קדימה):> אי-אפשר כבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל אתה יכול לצאת מהאולם. אבל אנחנו לא יכולים – האם אדוני חושב שאני צריך לעשות צנזורה על דברי הדוברים? אתה יודע מה הקואליציה תבקש ממני? חבר הכנסת בר-און. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה רוצה שנצא להפסקה? חבר הכנסת בר-און, אני מבקש ממך לא להעיר יותר הערות. בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אדוני, אני רק רוצה להזכיר לשר האוצר שהוא נמצא במסגרת התודות, לא במסגרת השכנוע שלנו להצביע בעד הצווים, כי אם אדוני לא זוכר, אנחנו הצבענו כבר בעד הצווים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> כן, אדוני היושב-ראש. העובדה שמדינת ישראל, במקום 160,000 מקומות עבודה בשלוש שנים יצרה 330,000 מקומות עבודה, דהיינו 200%, יותר מ-200% מהנורמה הרגילה, היא בגלל שורה של דברים, אבל ביניהם גם מדיניות הממשלה, ממשלת נתניהו, והאחריות והמשמעת התקציבית והכלכלית. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכספים משה גפני ולחברי ועדת הכספים. היושב-ראש גפני, ועדת הכספים בראשותך מגלה פעם אחרי פעם ממלכתיות, אכפתיות, ענייניות. אפשר הרי להתווכח על כל פרט, לדחות כל דבר ולהציע הצעות אלטרנטיביות. צריך לעשות את המעשה הנכון, להגן על אזרחי ישראל ועל כלכלת ישראל, על התעסוקה, למנוע אבטלה ולשמור על תעסוקה טובה במדינת ישראל בשנים הקשות הללו, ואני שמח שהכנסת כך חושבת – גם ועדת הכספים, גם הכנסת. אני מודה לאנשי האוצר שעשו ימים כלילות בשבועות האחרונים כדי לגבש את חבילת הצעדים החשובה הזאת. תודה רבה. <רוני בר-און (קדימה):> עשו ימים כלילות – הם ישנו גם בימים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, שהוחזרה מוועדת הכספים. תודה. <הצעה לסדר-היום> <הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו> <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. רבותי, הואיל והונחה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, והואיל והיא קיבלה פטור מחובת הנחה – ברגע שזה אצלנו, היא הונחה, אבל אתה יודע מה? אני מוכן, גם יושב-ראש האופוזיציה ממתין פה זמן רב, ואני חושב שהם הגישו הצעה לסדר-היום. הואיל וכולם ירדו מההצעות שלהם עד אשר האנשים יוכלו לעיין, אני אאפשר ליושב-ראש האופוזיציה לומר את דבריו – הצעות לסדר-היום מס' 8786 ו-8787. ולאחר מכן אנחנו נעבור להצביע על החוק בקריאה שנייה ושלישית. בינתיים אתם יכולים לעיין. נא להניח את החוק על השולחן. אני מזמין את ראש האופוזיציה – לא יושב-ראש, ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז, לומר את דבריו, ולאחר מכן אנחנו נעבור בהסכמה לדיון בהסתייגויות ולהצבעה. גם הדיון בהסתייגויות, בעסקה הכללית שעשינו, אדוני יושב-ראש הקואליציה – ארבעה חברים ידברו וינמקו את ההסתייגויות מכל אחת מהסיעות, ולכן אנחנו גם יוצאים נשכרים. אדוני ראש האופוזיציה, בבקשה. <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני יושב כאן, אדוני ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, בחמש השעות האחרונות ומאזין גם לחוקים, גם לצווים, גם לדיון כאן, ואני גם פונה ישירות ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני: העלאת המע"מ פוגעת בשכבות הביניים ובשכבות החלשות במדינת ישראל. אני חושב שאילולא היד הפזרנית של הממשלה אפשר היה להימנע מכך, ומשעה שהטעות הזאת נעשתה, היה צריך למצוא פתרון אחר. היה צריך למצוא פתרון אחר, והפתרון הזה היה והוא עדיין בידיו של ראש הממשלה. אם ראש הממשלה היה יודע לקבל החלטות, הוא היה מממש את מסקנות ועדת-טרכטנברג. אם ראש הממשלה היה יודע לקבל החלטות, הוא היה מממש את מסקנות הוועדה לשוויון בנטל. אם הוא היה עושה זאת הוא היה יכול להתייצב מול מעמד הביניים בידיים נקיות ולבקש ממנו להתגייס שוב ולשלם את החשבון. אבל ידיו של ראש הממשלה אינן נקיות, וכמו שהוא עצמו אמר, אין, אדוני ראש הממשלה, ארוחות חינם. אדוני ראש הממשלה, ידיך אינן נקיות, כי התעלמת מדרישות המחאה החברתית. ידיך אינן נקיות, כי הפנית עורף למשרתים, לנושאים בנטל, והעמסת עול מסים נוסף על מעמד הביניים. <קריאה:> – – – <שאול מופז (קדימה):> לפני שבועות לא רבים דיברת בגאווה על מצב המשק. לפני קצת יותר משנתיים עוד הצגת בגאון תרשימים מדומים של השקעת זרות – השקעות שנעלמו מכאן כלא היו. בחרת לפעול בחוסר ניקיון דעת ובאטימות לב. הפנית עורף לישראלים שנושאים בנטל. לקחת את הבנות והבנים שלנו כמובן מאליו, ולא לקחת דבר מהמשתמטים, מהסקטורים הבדלניים וממי שמשמר לך את הקואליציה – קואליציה שרק לפני שבועיים ניסית לנפח בסגני שרים נוספים בעבור שוחד פוליטי. איך אמרת? אין ארוחות חינם. היית יכול לעשות את הדברים אחרת. היית יכול לעשות את הדבר הנכון והמתבקש. יכולת לקחת מאיפה שצריך לקחת; יכולת לקחת מאלו שאתה כל כך חושש לקחת מהם, אבל פחדת ובחרת כמו תמיד לקחת מאיפה שקל לך. בזמן שאנחנו מממנים את ממשלת ההשתמטות שלך אתה בא אלינו כל פעם מחדש – אל מעמד הביניים, הפרה החולבת של המדינה – ואומר לנו: אני חייב לחלוב אתכם שוב, כי הקופה ריקה. אבל יבשו עטיני הפרה, יבשו. אין יותר ממה לחלוב, כי חלבת אותנו עד הטיפה האחרונה. הקופה ריקה, אדוני ראש הממשלה, כי רוקנת אותה, כי סדר העדיפויות שלך מוטעה, כי פיזרת צ'קים ללא כיסוי. אומרים בור תקציבי? אני חושב שזה תהום. איש לא יודע לומר במדויק אם זה 15, 20 או 30 מיליארד, אבל פיזרתם כסף ללא אחריות וללא סדרי עדיפויות. ארבע שנים אין למדינת ישראל תוכנית לאומית ארוכת טווח. אין לממשלה בראשותך תוכנית חברתית, אין לך תוכנית מדינית – ודעתי על חלק מהתוכניות הביטחוניות ידועה. הכול אצלך מדיניות אינסטנט, מהיד לפה ומהיום למחר; תוכניות ארוכות לשעה הקרובה. סדר העדיפויות אינו לאומי אלא מגזרי; אינו למען החוסן החברתי אלא למען החוסן הקואליציוני; אינו למען החוסן הלאומי אלא למען החוסן האישי שלך ושל ממשלתך. כי כך זה עובד בממשלת נתניהו: השותפות מבקשות, השותפות דורשות, ואתה כחומר ביד היוצר מהנהן ונותן, מהנהן ונותן. אדוני ראש הממשלה, הבטחת להוריד מסים – אז הבטחת; הבטחת לשנות את שיטת הממשל – אז הבטחת; הבטחת להביא צדק חברתי – אז הבטחת; הבטחת שוויון בנטל – אז הבטחת; הבטחת שמה שהיה הוא לא מה שיהיה – רשמנו על הקרח. אדוני ראש הממשלה, אין ארוחות חינם. על הבטחות ללא כיסוי משלמים מחיר, והמחיר הזה מגיע עם מס גבוה. הציבור יגבה ממך את המס. היהירות האין-סופית מתגלה כאם כל חולשותיך. <ציון פיניאן (הליכוד):> – – – <שאול מופז (קדימה):> המצביעים שלך נוטשים, והם יודעים למה. אתה לא רואה אותם, אתה לא סופר אותם, והם לא סומכים עליך יותר. אנחנו הצענו סדר עדיפויות לאומי אמיתי, סדר עדיפויות של תקווה ולא של פחד והפחדה; של אחריות, ולא של הפקרות; סדר לאומי של השקעה בחינוך ולא בכבישים עוקפים למאחזים בלתי חוקיים; סדר לאומי שנותן הטבות למשרתים ולמעמד הביניים, ולא מחלק קצבאות לציבור המשתמטים; סדר לאומי שבמקום לנסר בתים שנבנו שלא כחוק, בונה בתים למי שחוק המדינה מחייב לבנות, ללא עוררין וללא משוא פנים. אדוני ראש הממשלה, אמרת שאין ארוחות חינם, אבל סביב שולחן הממשלה שלך מתקיימת כבר ארבע שנים סעודת ענק רבת-משתתפים שממומנת כל-כולה מכספיהם של אלה שלא סוגרים את החודש. אל הסעודה הוזמנו המשתמטים הקיצונים והמגזרים הסחטניים, ואתה, אדוני, אתה מאביס אותם בכל טוב הארץ. מעמד הביניים היצרני, העובד, המשרת ומשלם המסים נשאר מחוץ למסעדה לממן את החגיגה. ראש הממשלה מחלק במזומן אתנן פוליטי בריבית של שוק אפור. את החשבון הוא מגיש למעמד הביניים בתירוץ שהקופה ריקה. אבל מי רוקן את הקופה, ובעבור מה? אדוני ראש הממשלה, רוקנת אותה בעבור תמיכת המשתמטים, רוקנת אותה כי חשובה לך יותר הברית עם המגזרים הסחטניים מאשר עם הפועלים והמשרתים. מהם אתה יודע לדרוש לכסות את האוברדרפט שיצרת. אדוני ראש הממשלה, אנחנו בצומת היסטורי. אני מסכים אתך, הקופה אכן ריקה. אבל ההחלטה הנכונה, גם אם היא קשה פוליטית, היא לקחת מאיפה שצריך, ולא רק ממי שאתה יודע שתמיד משלם. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הגיע הזמן שנדאג לעמוד השדרה של החברה הישראלית. הגיעה העת לדאוג למשפחה הישראלית העובדת. הגיע הזמן שניתן להם את מה שמגיע להם, כי הם אלה שנושאים על גבם את כל השאר. הם הרוב האחראי שמשרת את המדינה, שמממן אותה, ושמוכן אף לסכן את חייו בעבורה. אדוני ראש הממשלה, זהו הרוב הדומם שעל-חשבונו אתה אוכל. אמרת בעצמך שאין ארוחות חינם. קשה שלא לחייך למשמע הססמה הזאת. בפעם הראשונה אנחנו מניחים לפניך את החשבון, ואנחנו מתכוונים לפרוע אותו במלואו, ומהר. אין ארוחות חינם ואין מנהיגות חינם. מנהיגות שאין בצדה ערכים, שאין בצדה תודעה היסטורית ושאין לה יכולת הכרעה בין הראוי לבזוי – מנהיגות כזאת נדרשת לשלם מחיר ציבורי חד וברור. ולסיום דברי אני רוצה לברך את צה"ל, את השב"כ, על הסיכול שהם עשו אמש כנגד חוליית הטרור בגבול מצרים, ולאחל להם הצלחה בכל מעשי ידיהם. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לראש האופוזיציה. <הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012> [מס' מ/723; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 31235; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו חוזרים להצעת חוק צמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה). הואיל ויש לנו הסתייגויות רבות, אשר עלולות היו להימשך בדיון של שעות רבות, יש הסכם בין סיעות הבית, קואליציה ואופוזיציה, שלפיו ידברו אחרי שיציג את החוק יושב-ראש ועדת הכספים ארבעה מסתייגים בלבד, אחד מכל סיעה: זהבה גלאון בשם סיעת מרצ, אבישי ברוורמן בשם סיעת העבודה, דב חנין בשם חד"ש ורוני בר-און בשם קדימה. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, נא לעלות ולהציג את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, חבר הכנסת בר-און, אנחנו נותנים לך לדבר אחרון לפני הצבעה. זה – – – <רוני בר-און (קדימה):> אני לא אמרתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה יודע, כי פעמים יכולים לומר – אנחנו נותנים לך להיות המשכנע האחרון. היחידי שיוכל לעצור בכוח השכנוע שלך יהיה בחזרה יושב-ראש ועדת הכספים. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה כבר של הוועדה, זה כבר לא של השר. השר יכול כרגע רק למשוך את החוק. השר יכול רק למשוך, הוא לא יכול – רק הוא בעל-הבית. <רוני בר-און (קדימה):> אם הוא היה באמת בעל-הבית הוא היה מושך. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא יכול תוך ההסתייגויות לבקש לדבר, זה כן. <רוני בר-און (קדימה):> כן, דברים קצרים פה ושם. <היו"ר ראובן ריבלין:> זה מובן מאליו. יושב-ראש ועדת הכספים, בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, שרים, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת את הצעת חוק לצמצום הגירעון – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> גפני, אתה מדבר אל ראש הממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אל הגב של ראש הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא מדבר לכנסת. <רוני בר-און (קדימה):> מה יש לך להגיד שלא אמרת קודם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רבותי, אם זה יפריע אני אעיר. אין שום צורך להיכנס להתרגשות יתר. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <שלמה מולה (קדימה):> הם יודעים להטיל גזירות, ראש הממשלה ושר האוצר. לא יודעים – – – <רוני בר-און (קדימה):> לך לאכול, די כבר. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת גפני – בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הם מפריעים לי, אבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> הם מפריעים לך? <רוני בר-און (קדימה):> קח את הזמן. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. חבר הכנסת בר-און. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012. הצעת חוק זו נדונה בכנסת בקריאה ראשונה ביום י"ח באב התשע"ב, 6 באוגוסט 2012, והועברה לוועדת הכספים. היום. <רוני בר-און (קדימה):> היום. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ביום י"ח באב, היום. <רוני בר-און (קדימה):> אינסטנט כנסת. אינסטנט. בליץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא לא – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תיכף נראה. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – זה לא בליץ, לא אינסטנט. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני הולך להסביר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אם היית שר אוצר, היית יודע שכאשר יש חשיבות להכריע, מכריעים, לכאן או לכאן, אבל אני למדתי את זה משרי אוצר קודמים, שהם צדקו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כאשר צריך להכריע לא טוב לגמגם. בעניין זה אני מצדיק את האוצר, ולא הייתי נותן יד שהכנסת תהיה חותמת גומי בלי שיתקיים דיון ציבורי, ויכוח ציבורי. עת ההכרעה הגיעה, ויפה שעה אחת קודם. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ביום י"ח באב התשע"ב, 6 באוגוסט 2012, החליטה הכנסת, בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת הוועדה לפצל את הצעת החוק להצעות חוק נפרדות, כך שהחלק הראשון של ההצעה יכלול את סעיף 2 להצעת החוק, והחלק השני של הצעת החוק יכלול את יתר הסעיפים. הצעת החוק, כפי שאמרתי, נדונה היום בקריאה ראשונה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הקואליציה והאופוזיציה, תתווכחו בחוץ. <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו מגיעים להסכמות כשהוא מדבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני ביקשתי בוועדת הכספים בשבוע שעבר, אדוני יושב-ראש הכנסת, בישיבה שאף אתה השתתפת בה, והשתתפו בה גם שר האוצר וגם נגיד בנק ישראל, להתחיל את הדיון באופן לא פורמלי – אף שהחוק עדיין לא אושר במליאת הכנסת, להתחיל את הדיון במדיניות הכלכלית של הממשלה, במדיניות הכלכלית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ובהחלטת הממשלה שבאה ליישום בחוק זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. אנחנו קיימנו דיון ארוך בשבוע שעבר, ביום רביעי, יחד עם שר האוצר, יחד עם נגיד בנק ישראל. דנו על סעיפי החוק. ידענו מהם הסעיפים שעליהם מדובר, ידענו מהן החלטות הממשלה שאמורות להתקבל, ואנחנו דרשנו שהממשלה לא תסתמך על חוקים קיימים אלא תביא הצעת חוק חדשה למליאת הכנסת, והיא תעבור לוועדת הכספים. כך היה היום. אנחנו המשכנו את הדיון – הוא היה בעצם דיון וירטואלי, אבל הוא היה דיון אמיתי. ביום ראשון, אתמול, קיימנו דיון ארוך על סעיפי החוק השונים, שאני הולך לפרט אותם. אנחנו המשכנו את הדיון היום בבוקר, עוד לפני שמליאת הכנסת אישרה את החוק בקריאה ראשונה, ואנחנו המשכנו את הדיון – וזה בעצם כבר היה דיון רביעי על הצעת החוק הזאת – היום, לאחר שמליאת הכנסת אישרה את החוק בקריאה ראשונה. הצעת החוק מורכבת מחמישה חלקים עיקריים. החלק הראשון, שפיצלנו אותו – הוא לא הראשון אלא הוא סעיף 2 בחוק שפיצלנו אותו היום, אנחנו נמשיך את הדיון בו – זה המשך הוראת השעה של מס הרכישה. אנחנו ביקשנו את הפיצול מכיוון שאנחנו רוצים להביא את נציגי המשרדים הנוגעים בדבר, כפי שעשינו בהצעת החוק המקורית של מס הרכישה – להביא את נציגי משרד השיכון, נציגי משרד האוצר, הרפרנטים שעוסקים בעניין של השיכון. אנחנו נקיים את הדיון, ואני חושב ומקווה שנאשר אותו לאחר דיון ממצה, ולא באותו יום שאנחנו מביאים את כל הדברים האחרים שאותם אני מבקש לאשר. הדברים האחרים שמופיעים בהצעת החוק – אני מתחיל בנושא של העלאת מס הכנסה. העלאת מס ההכנסה היא העלאה מדודה, היא העלאה של 1% לשלוש המדרגות העליונות. אנחנו הגענו גם להסכמה מלכתחילה שמשלמי המס ששכרם בין 5,200 ל-8,880, לא תחול עליהם העלאת המס של 1%, וגם הממשלה קיבלה החלטה שעליהם זה לא יחול, ואמרנו שבין 8,800 ל-14,400 – יימשך הדיון בוועדה. ובינתיים, חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הגיע להסכמה עם ראש הממשלה ועם שר האוצר – ואני הייתי מודע לעניין הזה גם בפגישות שאנחנו קיימנו יחד – הגענו בסופו של דבר, וכך הוועדה גם אישרה את זה, שר האוצר נתן את ברכתו לעניין וגם ראש הממשלה, שעד 14,000 לא יעלה מס ההכנסה. זאת אומרת, אני רוצה שנדע שאנחנו מדברים על מצב שבו העלאת מס הכנסה איננה חלה על מקבלי השכר עד 14,000 שקלים, שזה פחות או יותר מעמד הביניים. לא רק מה שאמרתי קודם, שמעמד הביניים, בחוק שינוי נטל המס הפחתנו להם ב-2% את מס ההכנסה; עכשיו, כשאנחנו מעלים ב-1% עקב המצב הכלכלי, את ה-1% הזה אנחנו לא מעלים לבעלי הכנסות עד 14,000, וזה יחול רק על אלה שמקבלים שכר מעל 14,000, עד בעלי ההכנסות הגבוהות מאוד. <חיים כץ (הליכוד):> 20,670. עד 20,670 – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה המדרגה הנוספת. <חיים כץ (הליכוד):> לא נפגע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, עד 20,660. <חיים כץ (הליכוד):> 20,670. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אוקיי. עכשיו אני ממשיך הלאה. אנחנו לא מעלים את המס לבעלי ההכנסות הגבוהות מכיוון שבחוק שינוי נטל המס העלינו את מס ההכנסה של בעלי ההכנסות הגבוהות ב-3% – העלינו את זה מ-45% ל-48%. היה לנו דיון אם להעלות מדרגה נוספת לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואז הביאו, נדמה לי, את משה נסים, שהיה שר האוצר – אדוני יושב-ראש הכנסת, אתה בוודאי צריך לזכור את זה; אדוני היושב-ראש, משה נסים אמר שרוב הכנסתו של העובד צריכה להיות אצלו, ולכן התנגדו להעלאת מס ההכנסה בעוד 2%, להגיע ל-50%, ובמקום זאת – – – <רוני בר-און (קדימה):> רוב עמלו של אדם בידו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> משה נסים אמר את זה. <רוני בר-און (קדימה):> לא. אמרו את זה חכמים הרבה לפני שהוא בא לעולם. הוא ציטט את זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ציטט את זה, בסדר. <רוני בר-און (קדימה):> רוב עמלו של אדם בידו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. אז לכן, כשאני דנתי עם משרד האוצר להעלות לבעלי ההכנסות הגבוהות בעוד 2%, אמרו לי, בסדר, ואז במקום 2% מס הנוספים, יש החלטה – שזה הנושא השני שנמצא בחוק – על הטלת מס יסף. מס יסף, בגלגול הקודם, כשזה היה בשנה שעברה, היה מדובר על מי שיש לו הכנסות בשווי של מיליון שקלים. בהצעת החוק הנוכחית מדובר על מי שיש לו 800,000 שקלים. הוא יקבל 2% מס שהוא מס יסף. נוסף על מסים שהוא משלם מעמלו ומרווח הון ומכל הדברים האחרים, הוא משלם מס יסף רק אם הוא מרוויח – לא משתכר אלא מרוויח בסך הכול הכללי 800,000 שקלים. ואז, בדיון בוועדה עלו כמה בעיות. עלו בעיות שאנחנו כולנו תמכנו בעניין הזה שצריך להטיל מס יסף, או מס בכלל, על מי שהוא עשיר מאוד. הסכמנו לעניין הזה. לא היה לגבי העניין הזה ויכוח. <רוני בר-און (קדימה):> לא שייך – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, הבנתי. אמרתי – – <רוני בר-און (קדימה):> חלק מהכנסה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – מי שמרוויח. ואז, מכיוון שלא מדובר על עמלו אלא מדובר על הסך הכול הכללי, בסך הכול הכללי עשינו את החשבון בוועדה גם בפעם הקודמת, ועכשיו ביתר שאת, שיכול להיות אדם שהוא מעמד ביניים והוא יכול ביום אחד להגיע לרווח של למעלה מ-800,000 שקלים. היות שלא מדברים רק על שכר עבודה אלא מדברים על רווח כללי, יכול להיות מצב של זוג קשישים שעבדו כל ימי חייהם, חסכו, והבן שלהם קנה להם דירה, וזו לא הדירה הראשונה שלהם, אבל הוא אמר: אני לוקח את הכסף שלכם, אני משקיע אותו בדירה נוספת. הדירה הנוספת – התברר שהם צריכים לעבור למשל לדיור מוגן, היו כמה דוגמאות, או לעבור למחלקה סיעודית, צריך למכור מהר את הדירה הזאת, צריך לקחת את הכסף, ואז בעצם יוצא שהרווח הוא למעלה מ-800,000 שקלים, ולא לזה התכוון המחוקק במקרה הזה. <רוני בר-און (קדימה):> זו הכנסה מיגיע כפיו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זו לא הכנסה מיגיע כפיים, מפני ש-800,000 שקל, מס יסף זה על הרווח הכללי. יכול להיות אפילו מצב נדיר שבן-אדם מקבל פיצויים, והוא לוקח את כל כספי הפיצויים שלו מהרבה מאוד שנים, ואם מחברים את זה יחד הוא עובר את 800,000 השקלים. על כל פנים, אני אומר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> יושב-ראש הוועדה, אתה אחד היחידים שלא מכינים לו מה להקריא מהנהלת הוועדה. בדרך כלל כשמקריאים, אני רואה שמונה או תשעה עמודים, ואני יודע שאנחנו נצטרך לשבת פה הרבה זמן, אבל אני יודע כמה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ואתה מדבר ונותן דוגמאות, אנחנו עלולים להיכנס – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני מסיים. אדוני היושב-ראש, אני מסיים. החרגנו במס יסף – החרגנו דירות עד 4 מיליון שקלים. היתה אפילו הצעה להחריג דירות בכלל ממס יסף. בסופו של דבר הגענו למסקנה שלא יכולים לעשות דבר כזה. לא יכול להיות שדירה שהשווי שלה הוא 16 מיליון שקלים או 20 מיליון שקלים, שלא להגיד 26 מיליון שקלים, תוחרג ממס יסף. זה לא עולה על הדעת. אז קבענו איזה רף שמופיע בחוק: עד 4 מיליון שקלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אפילו לא שמתי לב. זה ממש הפקעה, מה זה; זה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, מס יסף. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, מה זה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא הפקעה. לא מפקיעים. לא נוגעים. בחוק של מס יסף, שמובא למליאת הכנסת, לא נכללת מכירת דירה שהיא עד 4 מיליון שקלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למעלה מ-4 מיליון שקלים – כן. <היו"ר ראובן ריבלין:> כי צודק רוני בר-און שאמר: רק מיגיע כפיים, ולא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. מס יסף הוא לא רק מיגיע כפיים, הוא גם רווח הון. אותו דבר, זה לא חל על פיצויים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שרים שמוכרים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עזוב את השרים. אנחנו לא מדברים לשון הרע בחודש אב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נדבר על דירות של שרים? מה פתאום? <רוני בר-און (קדימה):> שם יש פתרון אחר. שם מוכרים חדר-חדר ונפתרה הבעיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> החוק לא חל – האמת היא שזה כבר מעוגן בחקיקה, ואנחנו רק הכנסנו את זה גם לחוק הנוכחי – על פיצויי פיטורין – – – <רוני בר-און (קדימה):> עוד 10,000 פקחי מס. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, לא, אתה טועה. אתה טועה. אתה יודע מה? אנחנו בשר ודם. אנחנו עושים את מה שאפשר לעשות. הגענו באמת בעצה אחת עד המקסימום הניתן כדי לגרום לכך שהמס יחול על עשירים ולא יחול על מקרים בודדים שיכולים להיות מעמד ביניים, שאנשים ייפגעו, ואחרי זה נאכל את עצמנו כשנקבל את הפניות מאיזה זוג – – – <חיים כץ (הליכוד):> לא חל על פיצויים וקרנות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? מה? <חיים כץ (הליכוד):> לא חל על פיצויים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא חל. לא חל. <חיים כץ (הליכוד):> וקרנות השתלמות? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, גם לא. אמרנו. האמת היא שזה כבר מופיע בחקיקה. <רוני בר-און (קדימה):> שמעת? רק עובדים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו מפנים לחקיקה הזאת בהצעת החוק כדי למנוע טעות. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי – אני מסיים – יש פה אי-עדכון מדרגות המס – שוב, זה לא חל על עד 14,000 שקלים. היתה הצעה של הפרשת המעסיק לביטוח הלאומי, היתה הצעה של הרבה מאוד אחוזים. היה חסר כסף לעניין הזה. בסופו של דבר, מה ששר האוצר הציע – על 0.6%, נכון? זה הנושא. אני מבקש, לאחר הנושא של מזעור הנזקים, של האיזון שקיים בין הדברים – ואני לא מדבר על הרווחים הכלואים, זה יידון בנפרד, ואני לא מדבר על המלחמה בהון השחור, שיידון בנפרד – יש הוועדה שהוקמה אצלך במשרד, וזה יובא כחוק נפרד – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> עכשיו הסבירה לי שגית, היועצת המשפטית. כדי שלא תהיינה אי-הבנות: מס יסף – 2% על כל הכנסה מעל 800,000 שקל בשנה. הכנסה לעניין זה – – – <רוני בר-און (קדימה):> מעל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מעל, מעל. <היו"ר ראובן ריבלין:> מעל ל-800,000 שקל. ברור. סליחה. הכנסה לעניין זה היא רווח הון, פיצויי פיטורין, יגיעה אישית, שכירות – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רק רגע. – – שבח, אלא – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, רגע. יש פריסה של שש שנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – שהשבח ייכלל רק אם דירת המגורים שמכרת היא מעל 4 מיליון שקל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> פיצויי פיטורין עם פריסה של שש שנים. <קריאה:> אז זה חל על פיצויי פיטורין. <היו"ר ראובן ריבלין:> פיצויי פיטורין וקרן תגמולים, על הפריסות של שש שנים – הם פטורים לפי חוק אחר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, לגבי פיצויי הפיטורין וקופות הגמל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הם פטורים לפי חוק אחר, שהיא גם עזרה לנו לחוקק אותו יחד עם חיים כץ. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הפתרון שניתן בפעם הקודמת, ועכשיו ביתר שאת – יש בחקיקה שזה נפרס על פני שש שנים. אם זה נפרס על פני שש שנים, אין מציאות שפיצויי הפיטורין או קופות הגמל ייכללו בתוך 800,000 השקל, מפני שזה נפרס – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אלא אם כן מישהו מקבל 20 מיליון שקל. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברור. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עליו היום אנחנו רוצים שהחוק יחול. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו רוצים להימנע כך שזה לא יחול פתאום על מעמד הביניים. <היו"ר ראובן ריבלין:> קודם כול, רק מעל 800,000, ורק על דירה שהיא – – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לגבי הנושא של קרנות השתלמות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> פריסה של שש שנים. <היו"ר ראובן ריבלין:> כל הפריסה של שש שנים – זה מוסדר בחוק אחר לגמרי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, אבל אני פחדתי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אתה אמרת – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז ביקשתי מהיועצת המשפטית שתכניס – – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? מה? <חיים כץ (הליכוד):> הפריסה היא תיאורטית או בפועל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, בפועל. <חיים כץ (הליכוד):> אז אני יכול, אם אני מקבל עכשיו מיליון שקל, לממש ממנו 180,000 – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. <חיים כץ (הליכוד):> – – לשנה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש בעיה של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אלא אם כן אתה בגיל מסוים שממנו אתה יכול – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני צריך לבקש. <היו"ר ראובן ריבלין:> רגע, רגע. בואי אלי. לצערי הרב, את לא יכולה לדבר, ואת יכולה לדבר רק באמצעותי. זה חשוב שכולם ידעו. ברור. לצורך מס היסף. הפריסה היא תיאורטית. אתה צודק. כך יירשם, אדוני היושב-ראש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה זה תיאורטית? אני מבקש. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אתה יכול – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אהה. בטח. לא הבנתי. מאה אחוז. <היו"ר ראובן ריבלין:> רואים כאילו לקחת. מאה אחוז. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> הפריסה תיאורטית, והרי הדברים כתובים בספר דברי הימים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסיים. הדאגה שמעמד הביניים שייכלל בתוך העניין הזה בגלל פיצויי פיטורין – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> מי שמקבל, למשל, 5 מיליונים ומעלה, הוא כבר מעבר – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. על זה אין ויכוח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אין ויכוח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני השר, מי שמאוד עשיר, עליו יחול מס היסף גם על פיצויי פיטורין. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא כדאי עכשיו. אנחנו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מי שנמצא במעמד מוגדר, הפריסה היא אוטומטית – יותר נכון שהיא תיאורטית בהגדרה המשפטית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה תוכל לדבר על זה אם תרצה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לכן, אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר ראובן ריבלין:> האם יש איזו מההסתייגויות שאתה ממליץ לקבל? האם אתה ממליץ לקבל? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. אני מבקש לא לקבל אף אחת מההסתייגויות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש הסתייגויות של הממשלה? אין הסתייגויות של הממשלה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין הסתייגויות של הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. תודה רבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש שלא לקבל אף אחת מההסתייגויות. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני אמרתי את הדברים מפי שגית, היועצת המשפטית הנכבדה של ועדת הכספים, כדי שיהיו הדברים ברורים לחלוטין. יש כאן מונחים שפעמים רבות מצריכים גם פרשנות. מה זה פריסה תיאורטית? הרי היא כתובה בכל אותם ספרי טקסט אשר מי שרוצה לדעת אותם יוכל להיכנס לכל אחד מהמבארים ולקבל את הפירוש המיוחד. אנחנו עוברים להסתייגויות. חברת הכנסת זהבה גלאון. כמה לכל אחד מהמסתייגים? חמש דקות. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> זהבה – – – פעם ראשונה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מותר לה, והיא עושה את עבודתה יפה, וכל הכבוד. <רוני בר-און (קדימה):> בסדר. קצת הומור, מה קרה? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אמרתי זאת בהומור רב. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי היום את שר האוצר עומד כאן על הדוכן ואומר: אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו ועל אבינו שבשמים. אני רוצה לומר לך, אדוני השר – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אוה, סוף-סוף. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – אבינו שבשמים. <זהבה גלאון (מרצ):> מה קרה? <רוני בר-און (קדימה):> תגידי שאת מוכנה לסמוך על אבינו שבשמים ורק לא על שר האוצר. תתפשרי. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, רגע, אולי אתם לא יודעים, אבל היא בזמן מוגבל. היא לא מקבלת – – – <רוני בר-און (קדימה):> תתפשרי על אבינו בשמים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני עצרתי בגלל אבינו שבשמים את השעון כרגע. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לשר האוצר שאני לא סומכת לא עליכם ולא על אבינו שבשמים. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? למה? למה? <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא סומכת. <היו"ר ראובן ריבלין:> למה? למה? טוב, טוב. רבותי, טוב. בסדר. יאללה, אפשר להמשיך. <זהבה גלאון (מרצ):> לא סומכת. <שר האוצר יובל שטייניץ:> על מי את כן סומכת? <זהבה גלאון (מרצ):> אני אגיד לך. <רוני בר-און (קדימה):> – – – להוריד אותה. זו כפירה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> על מי את כן סומכת? <זהבה גלאון (מרצ):> סומכת עלינו, על התבונה – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> זה מה שאמרתי. על עצמנו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – על שיקול הדעת. זה לא מה שעשיתם כאן היום על הדוכן. הבאתם לכאן היום תוכנית – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שתחסל את מעמד הביניים ותפגע בשכבות המוחלשות. זה מה שאתם עושים היום עם ההצעה שלכם. עומד כאן חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, שבאמת יש לי אליו הערכה רבה. הוא עומד כאן על הדוכן – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – יש לו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ויש לו גם סייעתא דשמיא. אני יודעת את זה, סגן השר ליצמן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איך את לא מאמינה? איך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני יודעת את זה. אני לא מתווכחת אתכם על זה. זה בסדר. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אבינו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> טוב. רבותי, אני אסכם את עניין אבינו שבשמים בסוף דבריה. <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר, אדוני. אני אומרת לכם שעומד כאן חבר הכנסת גפני ומנסה בפלפולים מפלפולים שונים להסביר לנו – ובכלל אנחנו גם צריכים ליהנות מהגזירות האלה ועוד רגע ניהנה מהן. הוא עושה את זה בתיאטרליות הידועה שלו ובחוש ההומור הידוע שלו. זה לא ממתיק את הגלולה, אדוני השר; לא הדברים שלך ולא הדברים של יושב-ראש ועדת הכספים. אתם מסבירים לנו, עוד רגע אנחנו צריכים להיות מאושרים. איך לא ראינו את זה? איך לא ראינו את זה? אני רוצה לומר לך, אדוני, אתם הולכים לחסל לחלוטין את מדינת הרווחה. לחלוטין. ויש אלטרנטיבות, ולא שעיתם לעצות שלנו ולא שעיתם להצעות שהעלינו. יש אלטרנטיבות: אפשר היה לעשות מס חברות דיפרנציאלי – היה מכניס לקופת המדינה 3 מיליארד ש"ח; זה פי-שניים, פי-שניים מקיצוץ הרוחב שעשיתם. אפשר היה לגבות את כל המס על הרווחים הכלואים. אפשר היה לעשות מדרגת מס שמינית מ-66,000 שקל ומעלה. אפשר היה לבטל את הפטור על המס על קרנות ההשתלמות. יש כל כך הרבה דברים שאפשר היה לעשות, אבל אתם בחרתם לעשות רק דבר אחד: לא לפגוע בבעלי ההון. זה מה שבחרתם לעשות. החלטתם לפגוע בציבור שמשלם את המחיר יום-יום, שצריך ללכת למכולת, שעובד בסופר, שעובד במקומות האלה, שהוא משלם את המס, שהוא משלם את המסים. אתם לא רואים את בני-האדם לנגד העיניים. אתם רואים את הפרוטקציונרים שיש להם גישה אליכם, שיכולים לבוא אתכם במשא-ומתן על כמה מס הם ישלמו. הרי כל אחד אחר – היו זורקים אותו כבר מכל המדרגות כשהיה מנסה לעשות משא-ומתן על הרווחים שלו ועל הפטורים שהוא מקבל. אתם מנהלים כאן מדיניות רעה, מדיניות אכזרית. אני חוזרת ואומרת: זו מדיניות שתביא לחיסולו של מעמד הביניים. תביאו את זה בחשבון, שכבר לא נדבר על הפגיעה בשכבות המוחלשות. ולכן, כפי שאמרתי, אדוני, אני יודעת שחלק מהאנשים כאן אולי לא מקבלים את זה, ואני מכבדת את האמונה שלהם. אני אדם חופשי, חילוני, מאמינה רק בכוח שלנו, בכוח שלנו לשנות. כנראה תצליחו להעביר כאן היום את רוע הגזירה, אבל זה לא ישנה את העובדה – לא נסמוך עליכם, לא על השיקולים שלכם ולא על ההחלטות שלכם. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת גלאון, אני רוצה לומר לך שאני מסכים אתך ואתם כשאת אומרת, כפי שאני מצטט: סומכת על התבונה. ואני אומר לך: אם יש בי תבונה, היא ניתנה לי על-ידי אבינו שבשמים. הנה, ראי, סידרנו. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני מכבדת אותך ונישאר חלוקים בעניין. <היו"ר ראובן ריבלין:> מאה אחוז, בלי כל ספק. זה הכול עניין של אמונה. רבותי חברי הכנסת, אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – את חבר הכנסת דב חנין. יסכם – חבר הכנסת רוני בר-און. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד המשנה לראש הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, חברי חברי הכנסת, אני שומע כאן את דברי שר האוצר, שיצא כרגע, ואת דברי ידידי חבר הכנסת גפני, ואני חושב שאנחנו צריכים להגיד פה יחדיו: הללויה. הכול נהדר. נכון, העולם מתרסק אבל אנחנו אי של יציבות, שמעביר כלכלה צודקת שמצילה את מעמד הביניים והקבוצות החלשות, ובא לציון גואל. ואפילו נודה לאבינו שבשמים. אני אשאיר את אבינו שבשמים רגע בצד. השאלה היא אם יש פה על מי לסמוך. כן, אדוני שר האוצר, אני לא סומך עליך. אדוני ראש הממשלה, לך יש אידיאולוגיה, ואת זה אני מעריך. האידיאולוגיה שלך והאידיאולוגיה של מפלגת העבודה, של שלי יחימוביץ ושלי ושל חברינו, היא שונה. אני רק רוצה לומר לך שהאידיאולוגיה שלך הורידה את ארצות-הברית לשפל שלא היה כמותו. אותה ארצות-הברית, שאני הגעתי אליה לעשות דוקטורט, היתה החברה המובילית ביותר בעולם המערבי, חברה שהיתה בה – מדינת רווחה. היום היא החברה שהמוביליות של בריטניה המעמדית יותר גבוהה משלה. היא החברה הענייה ביותר בעולם המערבי, ועם האי-שוויון הגבוה ביותר, ו-1% מהאוכלוסייה יש לו 50% מההון. ואתה, כשהיה לנו ויכוח אידיאולוגי – והוא אידיאולוגי – אמרת: בואו נלמד ונעתיק את וול-סטריט, נוריד את המס לאלפיון העליון, והוא יסחב עם הכתפיות ועם השלייקעס את המעמד הבינוני והקבוצות החלשות כמו בארצות-הברית. והנה, ארצות-הברית הזאת הביאה לגירעון התקציבי הגבוה בעולם משום שבשום מקום זה לא קרה. ולקחת אותנו ועשית מה שאחד העם אמר – חיקוי מתוך התבטלות וגם חיקוי מתוך התבוללות. אנחנו לא מחקים את ארצות-הברית של אמריקה היום. אנחנו נחקה אותה אולי ביוזמות, אנחנו נחקה את בנג'מין פרנקלין, את ג'פרסון. אנחנו לא מחקים את אותו ימין רפובליקני שהביא בתפיסה שלו את ארצות-הברית לשפל מדרגה. ולכן, אדוני ראש הממשלה, כן, למפלגת העבודה, לשלי, לי, לחברינו, יש מאבק אידיאולוגי אתך, אבל אתה, חבר הכנסת גפני, אתה, כבוד השר ליצמן, אתם שותפים לתפיסתנו שלא באנו כאן לציון לבנות חברה שהיא האי-שוויונית ביותר במערב אחרי ארצות-הברית, אבל היא מבחינת יוקר המחיה גרועה מארצות-הברית. ולכן, אנחנו על פני זמן – מפלגת העבודה חטאה בעבר, וקדימה, ונתניהו הוביל את זה. בנינו חברה של כלכלה לא צודקת. ואם היה יושב פה הדוקטור לפילוסופיה, ידידי שר האוצר, הייתי אומר לו שכלכלה זה לא רק יחס חוב–תוצר; כלכלה זה לא רק אינפלציה; כלכלה זה גם לא מספר הסטארט-אפים. כלכלה שמדינת היהודים היא האי-שוויונית ביותר במערב להוציא את ארצות-הברית, שהמצב שלה היום – החינוך שלה כל כך נמוך. החברה הזאת, שיש בה קבוצה קטנה שאנחנו אמרנו שהם הכוכבים הגדולים, ולכוכבים הגדולים מגיע הכול. למה מגיע הכול? כי הם יצעידו אותנו למעלה. ואיפה הצעידו אותנו? תודה לאל שלא לוול-סטריט. ולכן, חבר הכנסת גפני, השר ליצמן, אם לא הייתם מקבלים את מה שאתם מקבלים מאותה קואליציה, הייתם אתנו כאן, בדבר הזה. אבל כאן אני אומר לך, עם נתניהו אין לי בעיה. הוא אידיאולוג. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אולי תגלה לנו מה אנחנו מקבלים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> הוא אידיאולוג. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אבישי, תראה לנו מה אנחנו מקבלים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני לעולם לא יודע. יעקב, ידידי היקר, מכיוון שבוועדת הכספים כבר שנים לא יודעים מה קורה. אני לא יודע את הנתונים. אין נתונים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אבל היית שם, ראית הכול מה מקבלים. מה קיבלנו? <אבישי ברוורמן (העבודה):> יעקב'לה, יעקב'לה, כשאתה מרוצה אז אני יודע שזה בסדר, קיבלת. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> קיבלתי מיגון לבית-חולים "ברזילי". <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. נא לא להפריע, כי הכול יקבל את הזמן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ולכן, עם נתניהו אין לנו בעיה. אנחנו נתמודד העבודה מול הליכוד, מול נתניהו, כי התפיסה שלו פשטה את הרגל. התפיסה שלו על פני זמן לא נכונה, אבל אמרנו: עכשיו הבין נתניהו. פתאום היתה מחאה חברתית, מחאה חברתית, מפני שהציבור הבין שמה שכתוב ברוב העיתונים, שהכול בסדר והכלכלה יציבה – הוא שאל: כלכלה למי? מי נהנה מפירות הצמיחה? לא אנחנו, לא המעמד הבינוני, לא הקבוצות החלשות. והוא יצא לרחובות והיה מבולבל. אבל אז נתניהו אמר: אני מסובב את ההגה, לא מתוך אמונה אלא מתוך ספין, והתחיל לסובב קצת את ההגה ומכר לנו שהוא הולך עם ועדת-טרכטנברג. כשוועדת-טרכטנברג שמה כאן את הנתונים פניתי לשר האוצר ואמרתי לו: איפה הכסף? תגיד לי. <רוני בר-און (קדימה):> לא, זה יאיר לפיד אמר. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, לא, עכשיו אני נתתי לו. <אבישי ברוורמן (העבודה):> לא, תסלח לי. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. אבישי, יש לך חצי דקה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה. ואז הוא אמר לי: קיצוץ בתקציב הביטחון. אדוני, לא היה קיצוץ בתקציב הביטחון. תקציב הביטחון ברח. תחזיות בתקציב הדו-שנתי? כבר דיברנו עליו. ולכן, אתה בא ואתה אומר: סמוך עלינו? אני אומר לך שאם אנחנו נסמוך עליך יהיה גירעון עוד יותר גדול, אבל אותם מעמד ביניים וקבוצות חלשות, שאין להם אבא ואין להם דרך, הם יצאו לרחובות אולי בעוד שנה ושנתיים, כי הדרך הזאת של נתניהו עם הניהול העלוב הזה של שטייניץ מובילים אותנו אל פי תהום. ולכן – אני מסכם – יש דרכים. סוציאל-דמוקרטיה זה תחרות, זה שאנחנו לא נותנים לקבוצה אחת להוביל ואנחנו נאבקים למען העסקים הקטנים והבינוניים כדי שהאשראי לא ילך רק לקבוצה קטנה. ולכן, המאבק הזה הוא מאבק של דרך, והציבור ישפוט – לא לאידיאולוגיה של נתניהו, ובטח, ידידי הדוקטור לפילוסופיה, לא לניהול של שטייניץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. אנחנו מזמינים את חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, יום ארוך של דיונים עבר עלינו היום בכנסת, והנה הזמן לסכם אותו. על שתי מדינות דיברנו, חוץ מעל ישראל, ביום הזה: דיברנו על אירן, דיברנו על סכנותיה של מלחמה אזורית איומה, שרבותי השרים, אדוני ראש הממשלה, אם אתם תגררו אותנו אליה, המחירים יהיו עצומים. אמרתם שאין ארוחות חינם. בוודאי אין מלחמות חינם, ואנחנו לא מוכנים לשלם מחיר של מלחמה איומה, מיותרת ומסוכנת, שיש אנשים בממשלת ישראל שגוררים אותנו אליה. ודיברנו גם על יוון; דיברנו על ממשלה שהונתה את הציבור, אמרה שהמצב הכלכלי מצוין, הכול נפלא, אבל לפתע גילתה חור עצום בתקציב, ואז העמיסה, או לפחות ניסתה להעמיס, את מלוא המחיר של המשבר על השכבות העממיות על הציבור הרחב. יוון, אדוני ראש הממשלה? זה בדיוק המודל שאתה אימצת, בדיוק מודל יוון. שלוש שנים סיפרתם לנו שהמצב מופלא, הכלכלה בשיאים, ובאותו זמן חפרתם בור עצום של גירעון. חפרתם את הבור הזה בהקלות מס על העשירים, חפרתם את הבור הזה בהשקעות עתק בהתנחלויות, חפרתם את הבור הזה במחיר הכלכלי העצום של ההימנעות מהתקדמות להסדר של שלום במזרח התיכון. והיום אתם מציעים לציבור הישראלי לסתום את החור בגירעון באמצעות קפיצה לתוך הבור. זה מה שאתם מציעים לנו. כי מה הביאה הממשלה היום? מה כללה החבילה הכלכלית הזאת? היא כללה בעצם שני מהלכים גדולים. בצד אחד – עוגות לעשירים. זהו בתמצית הסיכום של פרשת הרווחים הכלואים, אותם 120 מיליארד, שמהם הממשלה מציעה להסתפק בכמה שקלים מסכנים. כסף מס שהיה צריך להשתלם למדינה, לפי כל דין, וממשלת נתניהו מבקשת לוותר עליו, כי מסתבר שיש כסף. למה טוענים שאין כסף? יש כל כך הרבה כסף, השאלה היא רק למי רוצים לתת אותו ואיך רוצים לתת אותו. לטייקונים כנראה יש מספיק, ואפשר לתת יותר, ואפשר לתת להם גם על חשבון הרווחים הכלואים. אבל מהציבור הישראלי אתם מבקשים לקחת. אתם מבקשים לקחת באמצעות העלאת המע"מ ל-17%, וההעלאה הזאת היא מחיר כבד שכל אחד ואחת מאתנו יצטרכו לשלם, ותצטרך לשלם אותו הגברת בשדרות והאדון בנתניה והאשה בבאר-שבע והגברת בסח'נין – הם כולם יצטרכו לשלם על החלב ועל המים ועל החשמל. והעלאה לא תהיה רק של 1%, כי כל המחקרים הכלכליים מלמדים שהעלאה של המע"מ יוצרת הזדמנות להעלאת מחירים רחבה יותר. אתם במס הרגרסיבי הזה מוכיחים לציבור הישראלי שלא הקשבתם לרגע למחאה החברתית הגדולה של הקיץ האחרון. אני יודע, אדוני היושב-ראש, יש כאלה שאומרים שהמחאה החברתית הזאת מאחורינו, ואין שום ספק שאם היינו בגל של הפגנות ענק כמו שהיו לנו לפני שנה, אפילו ראש הממשלה נתניהו לא היה מעז להביא לכנסת את החבילה שהוא הביא בפניה היום. מבחינתכם המחאה החברתית חלפה ואיננה. העברתם את הדף, כבר שכחתם את המסרים, שכתם את הקריאות, שכחתם את האמירה העצומה הזאת של מאות אלפי אזרחים בישראל: העם דורש צדק חברתי. אבל רק אתם שכחתם, כי אנחנו לא שכחנו ולא נשכח, והציבור הישראלי, שיצא בהמוניו, בהמוניו, לרחובות הערים והכפרים, יהודים וערבים, בצפון ובדרום, בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, בכל כך הרבה עשרות יישובים אחרים – האנשים האלה אולי התייאשו, אבל הם התייאשו מכם, והייאוש הזה ימצא לעצמו בסופו של דבר ביטוי בשינוי אמיתי שצריך להתרחש בארץ הזאת – שינוי למדיניות אחרת, מדיניות של צדק חברתי, מדיניות של שלום, מדיניות של דמוקרטיה שמתבטאת בזה שהממשלה מתייחסת קצת יותר ברצינות לכנסת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את אחרון המסתייגים, חבר הכנסת רוני בר-און. לצלצל בבקשה. אם גפני לא יהיה כאן, אני עובר להצבעות. <רוני בר-און (קדימה):> אני אעשה פיליבסטר בשביל שהוא יבוא. אדוני היושב-ראש, השרים, חברי הכנסת, השבוע האזנתי לרדיו, שמעתי במקרה את הפתיח של עודד שחר לתוכנית "הכול דיבורים". אני מאוד מחבב את עודד שחר באופן אישי. אני חולק עליו באופן כלכלי וחברתי, כמעט על כל מה שהוא אומר. והוא אמר: איזה מזל – הוא אומר – מזל גדול שד"ר שטייניץ הוא דוקטור לפילוסופיה. תארו לכם, אומר עודד שחר, שד"ר שטייניץ היה דוקטור לרפואה; דוקטור לרפואה, ואנחנו, שבנו הוא מטפל, היינו החולים שלו. שלוש שנים הוא היה אומר באיזה מצב בריאותי מזהיר אנחנו נמצאים, הכול נפלא, הכול מוצלח, אתם בריאים, אתם עולים כפורחים, ואז פתאום הוא היה אומר לנו: סליחה, אתם חולים אנוש ומצבכם חסר סיכוי. בדיוק כמו שהוא אמר לנו כשאנחנו מטופלים בצד הכלכלי. אדוני היושב-ראש, אני מודה שהדברים שנצביע עליהם היום, לתפיסתי, לא זו בלבד שלחלק גדול מהם אני מסכים, אלא הייתי הולך עוד יותר רחוק, כי זה מה שצריך לעשות. אנחנו במצב שבלתי אפשרי לתקן את כל המקולקל והמעוות כאן בלי התערבות חריפה. אבל מישהו יצר את הצרה הזאת. זה לא קורה יש מאין, ואי-אפשר לספר לנו שלוש שנים שאנחנו פלא כלכלי ותקדים עולמי ומכל העולם באים ללמוד ולראות איך ד"ר שטייניץ מחולל פה נסים, וביום בהיר אחד, הפלא ופלא: ויקו לנס – והנה ברוך. אני אומר לכם, אם כל חטאת, אדוני היושב-ראש, זה התקציב הדו-שנתי. התקציב הדו-שנתי, שהיה סוג של משאת נפש פוליטית, הוריד מול הכלכלה הישראלית מסך שחור. פשוט לא היה אפשר לראות מה קורה, לא היה אפשר לאמוד מה קורה ולא היה אפשר להגיב בזמן. כן, אני יודע שזה תקדים עולמי, שמכל העולם – כמה פעמים שמעתם "אנחל גורייה"? כמה פעמים שמעתם "נגידים מכל העולם"? הרי שדה התעופה התרסק מכל שרי האוצר והנגידים שבאו מכל העולם ללמוד את נפלאות שטייניץ והתקציב הדו-שנתי. אבל מה נשאר? שטייניץ ובחריין, בחריין ושטייניץ – שתי הרפובליקות המפוארות עם התקציב הדו-שנתי. עמדנו פה, הזהרנו אתכם, אמרנו שזה לא נכון, שזה לא נכון קונסטיטוציונית לקחת מהכנסת את יכולת הבקרה, ואדוני, שהיה באופוזיציה הרבה שנים ובקואליציה הרבה שנים, יודע שבעניינים כאלה מעטים המקרים שיש קואליציה ואופוזיציה. שומעים לאופוזיציה ותומכים בקואליציה, אבל פה, מי שהיה צריך, נחות פוליטית. לא היה לזה שום היגיון כלכלי. בטח לא היה לזה שום היגיון כלכלי כאשר העולם באמת נמצא במצב כלכלי כל כך שביר. אפילו גאונים מהסוג שמנהלים פה את הכלכלה לא יכלו לצפות ולראות מה קורה. והיתה פה, אדוני היושב-ראש, מתחת למעטה השחור משחור הזה של התקציב הדו-שנתי, התבדרות – אני לא אומר השתוללות. אני לא מאמין, אני לא מאמין שראש הממשלה נתניהו, שהתחיל את העשור של המשמעת הפיסקלית ב-2003 – ומה שמגיע לו אי-אפשר לקחת ממנו – משתולל תקציבית, אבל היתה פה התבדרות. היתה פה התבדרות. המספרים לא מסתדרים אחרת. או שיש פה זדון ורשלנות פושעת ומישהו ניסה לקלקל את מדינת ישראל או שהיתה פה התבדרות כלכלית. הניחו פה, אדוני היושב-ראש, במציאות כלכלית כל כך שבירה, הנחות שמרניות, גם לעניין הצמיחה וגם לעניין הגבייה ממסים. בסוף היום, חברים, אין פה משבר כלכלי. הניחו צמיחה ל-2011 – 4%, היה 4.8%. המשק חזק מהממשלות, מכל הממשלות, גם מהממשלה שאני הייתי בה שר האוצר. השנה הניחו 4% – ייגמר ב-3.2%. בסוף היום, ביחד, בממוצע ל-2011, 2012 – 4% צמיחה. כל שרי האוצר שבאו ללמוד משטייניץ תקציב דו-שנתי, מתפללים שיהיה להם 4% צמיחה בשנה. אבל תראו איך אנחנו נראים, תראו מה צריך לעשות עכשיו. אחר כך היתה הנחה של גבייה ממסים. כמה דיברתי פה. אמרתי לך: לא יכול להיות שאתה מכין תקציב בינואר, פברואר, מרס, אפריל 2010, ואתה תחשוב מה תהיה גביית המסים שלך ב-2012. ואתה הנחת 232.2 מיליארד שקל. מה לעשות שהמציאות חזקה, בטח יותר ממני, בטח יותר מכל היושבים פה, אבל גם יותר ממך? אז תיקנת את זה בינואר 2012 ל-221, ואני אומר לך שלא תגבה 214 השנה. יהיה לך בעניין הזה 18 מיליארד שקל חור. מה אתה חושב כשאתה מתקן, לפני שבועיים או היום, את הגירעון שלך מ-1.5% ל-3%? על מי אתה עובד? אתה יודע שזה ב-3.8% היום ואתה יודע שזה אולי יגיע ל-4%. עכשיו אתה ממציא, מחולל תקדים עולמי: נעמיק גבייה, 600 מפקחי מס הכנסה. איפה היית שלוש שנים? למה התעקשת על זה שלא ימנו ראש רשות מסים, כי לא רצו למנות את הפוליטיקאי שאתה רצית שם? והגאווה הזאת ביחס חוב–תוצר – כמה אפשר לאחז עיניים? מה זה יחס חוב–תוצר? אז יש לך 73%, 74%, מאוד יפה. מה שחשוב באמת, אם אתה יודע את זה, זה יחס תשלומי הריבית על החוב ביחס לתוצר. בעניין הזה אתה גרוע כמו חביבותיך יוון ואיטליה. אתה לא יכול להגיד ספרד, כי אתה משלם 4% ריבית על החוב ביחס לתוצר, וספרד משלמת רק 1.5%. זו ספרד השבורה. <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <רוני בר-און (קדימה):> אני מסכם. יפן, שיש לה פי-שלושה יחס חוב–תוצר משלנו – 200% כבר עשר שנים – משלמת רק 1% ריבית על החוב הלאומי ביחס לתוצר. איך אתה מבלבל לנו את המוח עם היחס חוב–תוצר הזה? <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסכם. <רוני בר-און (קדימה):> אני מסכם. אדוני ראש הממשלה, אני יודע שאתה יושב פה. אני אומר לך עוד הפעם: העשור של המשמעת הפיסקלית התחיל בקדנציה שלך ב-2003. אנחנו ב-2013. אתם הולכים לעשור אבוד. זה שהתחיל ב-1973, אז הוא התחיל בגלל מלחמה. היום זה מתחיל בגלל מה שאמר לך פרופסור ברוורמן: האוצר שלך איננו מנוהל. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה לחבר הכנסת רוני בר-און. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אין לך מה להשיב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רק להצביע. אחרי שהבנתי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני שאלתי אם אתה רוצה להשיב. גמרנו את הדיון, לכן אפילו שר האוצר לא יכול. אני ממתין, מאפשר לראש הממשלה להגיע בניחותא לכיסאו, בניחותא, כדי שחלילה לא תרוץ ותגיע מהר מדי. לא לא לא, לא להתייעץ כרגע. כבוד ראש הממשלה, אנחנו צריכים להצביע. תודה. רבותי, נא לשבת כולכם בכיסאותיכם. ובכן, האם אתם מבקשים שנצביע על כל הסתייגות והסתייגות? אתם מסירים את כל ההסתייגויות? מצוין. זאת אומרת, אין לנו הסתייגויות לחוק זה. כל הנוכחים – חבר הכנסת פלסנר בשם קדימה מסיר את ההסתייגויות; חבר הכנסת ברוורמן, חברת הכנסת גלאון, חבר הכנסת חנא סוייד. מי עוד יש מהמסתייגים? <רוני בר-און (קדימה):> גפני מסיר את החוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> גפני לא מסיר את החוק. ובכן, אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על החוק, מקשה אחת, שכן כל ההסתייגויות הוסרו. רבותי חברי הכנסת, הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 , בקריאה שנייה, מקשה אחת – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–10 – 28 נגד – 16 נמנעים – אין סעיפים 1–10 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 28 חברי כנסת, התנגדו – 16, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 עברה בקריאה שנייה. יושב-ראש ועדת הכספים, האם אתה רוצה הרהור נוסף? תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מה קרה? למה להפריע לי בזמן ההצבעה? נא להצביע בקריאה שלישית – הצעת חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012. נא להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 28 נגד – 16 נמנעים – אין חוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעד – 28, מתנגדים – 16, אין נמנעים. אני קובע שחוק לצמצום הגירעון ולשינוי נטל המס (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אתה רוצה להודות? בבקשה. שר האוצר, בבקשה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, הממשלה, חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים, אני קודם כול רוצה להודות לחברי הכנסת, ובמיוחד לוועדת הכספים וליושב-ראש גפני, על כך שהכנסת גילתה היום בגרות, אחריות, ומדינת ישראל הוכיחה שוב את הדבר החשוב הזה – משילות כלכלית. לא כלכלת בחירות, לא שיקולי פריימריס. אחריות, בגרות ומשילות כלכלית – זה מה שנדרש בעת הזאת בכל העולם, וזה מה שהוכח היום במדינת ישראל. רבותי חברי הכנסת, אני רוצה להודיע כאן, אחרי שהיום העברנו בעצם מעין חצי תקציב, כי טיפלנו בעוד מועד בצד הגירעון וההכנסות, שזה חלק אחד של התקציב, והגעתי היום לסיכום עם ראש הממשלה על המועדים להעברת התקציב כולו – אני רוצה להודיע לכנסת, אנחנו נקיים את דיוני התקציב ונשלים אותם, זו הכוונה שלנו, עד ערב ראש השנה, בדרך הבאה: ב-15 באוגוסט, באמצע חודש אוגוסט, אנחנו נקיים דיון על תר"ש צה"ל, שהוא בעצם דיון מקדים על תקציב הביטחון לשנים הקרובות, והוא דיון מקדים מבחינת ההשפעה שלו על תקציב הביטחון ועל התקציב כולו בשנה הבאה. הדיון הזה יתקיים במליאת הממשלה, הדיון על תר"ש הביטחון ותקציב, דיון מקדמי על גובה תקציב הביטחון, ב-15 באוגוסט, באמצע חודש אוגוסט. בתחילת חודש ספטמבר, ב-2 בספטמבר, אנחנו מתכוונים לקיים בממשלה דיון ראשוני על מסגרות התקציב, ועד יומיים לפני ראש השנה, לפני ערב ראש השנה, אנחנו מתכוונים להביא את התקציב המלא לאישור הממשלה. זה יהיה כנראה ב-13 בספטמבר, בכל מקרה לפני ראש השנה. דהיינו, אדוני היושב-ראש, לאחר שהיום העברנו מעין חצי תקציב – אבל היה חשוב להעביר אותו עכשיו, כדי לשמור על מעמדה הכלכלי של ישראל, על ההשקעות בארץ, על דירוג האשראי – לאחר שהעברנו היום את החלק שעוסק בצד ההכנסות והגירעון, אנחנו בדיון בן שלושה שלבים: ראשית, דיון מקדמי בתר"ש צה"ל ותקציב הביטחון באמצע חודש אוגוסט, ואז, במחצית הראשונה של ספטמבר, שני דיונים: דיון מסגרות ודיון סופי בתקציב. נשלים את הכנת תקציב המדינה ל-2013. זה לוח הזמנים, זו כוונת הממשלה, ואני מבטיח לכנסת ולעם ישראל – – <אורית זוארץ (קדימה):> תקציב במחטף. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – כפי שפעלנו עד היום – – <זהבה גלאון (מרצ):> תקציב לפני ראש השנה, גזירות לפני ראש השנה. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – באחריות וברצינות, כך נמשיך לפעול. <אורית זוארץ (קדימה):> את הגזירות אנחנו כבר משלמים. <שר האוצר יובל שטייניץ:> שמעתי פה את דברי האופוזיציה – – <זהבה גלאון (מרצ):> הראשית. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – הראשית. את הראשית, כמובן, אבל שמעתי את כל האופוזיציה; לא רק אותך, אלא גם את כל האופוזיציה. יש לי תשובה אחת קצרה: תראו מה קורה בעולם. אנחנו קיבלנו מדינה שהאבטלה בה עלתה כבר מעל 9%; היינו בדרך ל-10% אבטלה, יותר גבוה מארצות-הברית היום. קיבלנו מדינה שברבעון הראשון, האחרון של הממשלה הקודמת, היתה במינוס 3.5% צמיחה – צמיחה שלילית, התכווצות; והיום הצמיחה חיובית, הצמיחה הממוצעת היא מעל 4% בשלוש השנים האלה, 10', 11', 12'; ההשקעות בעלייה, והכי חשוב: אנחנו ייצרנו – אין לכם מה לעשות נגד המספר הזה, זה המספר הכי כלכלי והכי חברתי; זה חברתי – – <אורית זוארץ (קדימה):> והאזרח משלם. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – במקום 160,000 מקומות עבודה, אדוני ראש הממשלה, הממשלה בראשותך, בתקופתך, בתקופתנו, במקום 160,000 מקומות עבודה בשלוש שנים, על אף המשבר, ייצרה 330,000 מקומות עבודה חדשים. זה הוריד את האבטלה; זה הגדיל מאוד, במאות אלפים, את ההשתתפות בכוח העבודה של ציבורים שקודם לא השתתפו; זה גרם לכך שבישראל – ישראל היא אחת המדינות המערביות שהשכר הממוצע לא ירד בה בשנתיים וחצי האחרונות כמו בארצות-הברית וברוב מדינות אירופה. לא ירד. <אורית זוארץ (קדימה):> אז למה שכחתם את הציבור בחממה הזאת, בחממה הטרופית הזאת שבה הכול פורח? <שר האוצר יובל שטייניץ:> לכן, זכותכם להגיד מה שאתם רוצים על התקציב הדו-שנתי, על המדיניות של הממשלה, אבל יש מבחן אחד בסוף: מבחן התוצאה. <אורית זוארץ (קדימה):> מבחן ההישרדות. <שר האוצר יובל שטייניץ:> מבחן התוצאה הוא המבחן האמיתי של כל ממשלה – – <זהבה גלאון (מרצ):> אם הכול כל כך טוב אז למה – – – <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – ובמבחן התוצאה – – <אורית זוארץ (קדימה):> שרדתם. <שר האוצר יובל שטייניץ:> – – מה לעשות, 330,000 מקומות עבודה במקום 160,000 מקומות עבודה זה לא כישלון, זה מעל 200% מקומות עבודה מהנורמה הרגילה. במבחן התוצאה, זה שאין אבטלת המונים בישראל זה לא כישלון; במבחן התוצאה, זה שישראל היא המדינה היחידה בכל המערב שההשקעות בכלכלה הריאלית צמחו בה ב-40% בשיא המשבר, למרות המשבר, זה לא כישלון; במבחן התוצאה, להיות המדינה המערבית היחידה שהעלו לה את דירוג האשראי, ולא הורידו לה, זה לא כישלון. אני מאוד מעריך את תפקידה של האופוזיציה. תפקידה לתקוף, לקטר, כנראה בכל מחיר. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כמה זמן אפשר להגיד תודה? <היו"ר שלמה מולה:> טוב. <שר האוצר יובל שטייניץ:> אבל יש רק מבחן אחד, ראש הממשלה, יו"ר האופוזיציה: מבחן התוצאה. ובהשוואה לכל העולם המפותח, את מבחן התוצאה בתחום הכלכלי, את מבחן התוצאה הממשלה הזאת עברה ועוברת בהצלחה. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. <הצעות לסדר-היום> <הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו> <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו ממשיכים בנושא ההצעות לסדר-היום. יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת מופז, אתה הצעת את הנושא. אם אתה מעוניין, אני רוצה לבקש מסגן השר להשיב לך על ההצעה לסדר-היום שלך. אם לא, אנחנו ממשיכים הלאה. אז בבקשה, סגן שר האוצר, להשיב על ההצעה לסדר-היום של יו"ר האופוזיציה: הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו, מס' 8786. אבקשך להשיב, ואז אנחנו ממשיכים בסדר-היום. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני רוצה להצטרף לברכות על העברת התוכנית הכלכלית. בהמשך להצעה לסדר-היום שהציע חבר הכנסת שאול מופז, אני חושב שהדברים שאמרו שר האוצר ויושב-ראש ועדת הכספים הם חלק לא קטן מהתשובה, ובכל זאת אדגיש עוד כמה נקודות. כלכלת העולם נמצאת בימים אלה במצב של משבר מתמשך וניצבת בפני אתגרים כלכליים משמעותיים. בתגובה על המשבר, נקטו מדינות רבות צעדים חסרי תקדים בהיקפם, אשר ייצבו את המערכת הפיננסית העולמית ומנעו מיתון עמוק בהרבה, אך בו בזמן הובילו לגידול חד בחובות של מדינות אלה, שנאלצו להתמודד עם ירידה תלולה בהכנסות עקב המיתון ועלויות הצלת המוסדות הפיננסיים. כמה מדינות הגיעו לחדלות פירעון ונאלצו לפנות לסיוע חיצוני. בין המדינות האלה אפשר למנות את איסלנד, יוון, פורטוגל, אירלנד ועוד. מוקד הסיכון העיקרי כיום הוא מדינות גוש היורו. כמה מדינות בגוש היורו כבר הגיעו למשברים עמוקים ונדרשו לחילוץ. כניסתה של ספרד לקבוצה זו והחשש כי גם איטליה תזדקק לחילוץ מתמשך מגבירים את הסיכון להתפשטות למדינות נוספות בגוש ואת החשש מהגעה למצב שבו היקף החילוץ הנדרש יהיה כה גדול, אדוני היושב-ראש, עד שלא יהיה אפשר לעמוד בו ותתרחש קריסה כוללת. בשלוש השנים האחרונות, שבהן אנחנו נמצאים במשבר כלכלי עולמי, הצלחנו לשמור על כלכלת ישראל – בסייעתא דשמיא כמובן, ואמר את זה גם השר קודם – ולהגן על מקומות עבודה בישראל. כפי שציין שר האוצר, נוצרו, אדוני, 330,000 מקומות עבודה חדשים. ככל שהמשבר הכלכלי העולמי הולך ומחריף אנחנו צריכים לעשות צעדים נוספים כדי להמשיך להגן על כלכלת ישראל ולהגן על מקומות העבודה של אזרחי ישראל. הממשלה, לא מזמן, אישרה את הצעדים לצמצום; היום זה עבר בקריאה שנייה ושלישית, היום אישרה הכנסת את הצעת החוק. אנחנו צריכים לנהוג בזמן הזה באחריות ובנחישות, ואנחנו מביאים צעדים שגם אם הם מדודים הם לא קלים, ואני שמח שהכנסת אישרה אותם. אדוני היושב-ראש, כדי להמשיך בכך אנחנו חייבים להוכיח שנעמוד ביעד הגירעון החדש ולשמור על תדמיתה הטובה של מדינת ישראל כאי של יציבות כלכלית ומקום להשקעות. ואני מקווה שבעזרת השם, כמו שיצאנו מהמשבר של 2009 אנחנו נצא גם מהמשבר הנוכחי, ונביא תקציב שיוכל להביא את כלכלת ישראל לשגשוג כלכלי. תודה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. מה מציע אדוני? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה רוצה שאול? אני מציע – – – <היו"ר שלמה מולה:> להסתפק בתשובת השר או להעביר את זה לוועדת כספים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> להסתפק בתשובת השר. מה מציע? שיהיה ועדת כספים. <היו"ר שלמה מולה:> טוב, אז אנחנו עוברים להצבעה. רק אני אמתין שתגיע למקומך. מי שבעד – בעד ועדה; נגד – הסרה. נא להצביע. בבקשה. <אורית זוארץ (קדימה):> נגד. <היו"ר שלמה מולה:> בעד. <אורית זוארץ (קדימה):> בעד או נגד? <שאול מופז (קדימה):> בעד. <אורית זוארץ (קדימה):> לוועדה אתם רוצים? <היו"ר שלמה מולה:> כן כן, זה מה ששאול ביקש. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> בעד – 6, אין מתנגדים. לכן ההצעה לסדר-היום בנושא הגזירות הכלכליות של ממשלת נתניהו, שהציג יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת שאול מופז, תועבר להמשך דיון בוועדת הכספים. <הצעות לסדר-היום> <ראש הממשלה מפקיר את הנושאים בנטל> <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא הוא הצעות לסדר-היום בנושא: ראש הממשלה מפקיר את הנושאים בנטל, מס' 8788 ו-8789. ראשונת המתדיינים היא חברת הכנסת אורית זוארץ – עשר דקות לרשותך, ואחריה – חבר הכנסת רוברט טיבייב; גם עשר דקות. השר בוגי יעלון ישיב. בבקשה. <אורית זוארץ (קדימה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, יושב-ראש האופוזיציה, חברי חברי הכנסת, לקח לי קצת זמן להגיע הנה, אני מפלסת את דרכי בתוך חממת הצמיחה הזאת, שכולה באמת עולה, פורחת ומשגשגת, רק לצערי הרב, אזרחי מדינת ישראל לא מרגישים שהם נמצאים בחממה או בצמיחה. לצערנו הרב, גם בסוגיית הנושאים בנטל ראש הממשלה מפקיר את האזרחים, מפקיר את אזרחי מדינת ישראל, מפקיר את מעמד הביניים. הוא מעדיף את השותפים הטבעיים שלו, החרדים. נתניהו מכה פעמיים, פעם אחת כשאין באופק חוק לחלוקת השוויון בנטל וגיוס חרדים, ופעם שנייה – הגזירות הכלכליות. והוא מלמד אותנו פרק בתורת הגמול ועונשו, גמול למי שמשתמט והעונש למי שמשרת. האטימות של ראש הממשלה והניתוק של ראש הממשלה ושל ממשלתו המנופחת, הענקית, הלא-פרופורציונלית – הדבר הבסיסי שהיה מתבקש כאן עם כל הבור הזה בגירעון של המדינה זה לצמצם את מספר השרים. מה קרה? 30 שרים וסגני שרים, אפשר היה לצמצם, לקצץ. <רוברט טיבייב (קדימה):> 39. <אורית זוארץ (קדימה):> 39 שרים וסגני שרים, תודה על התיקון. שרים וסגני שרים. נאה דורש, נאה מקיים. אבל כמו בהיבטים הכלכליים, גם בסוגיית השוויון בנטל הוא דורש אבל הוא לא מקיים. והאטימות והניתוק באים לידי ביטוי במיוחד בדברים שנאמרו ממש לאחרונה – כך אמר ראש הממשלה: גם אחרי אישור חבילת הצעדים הזאת השכבות החלשות ומעמד הביניים נשארים עם יותר כסף בכיס. מר נתניהו, השר, שר האוצר, או מי משרי הממשלה אולי יבוא ויבהיר איך לאזרח, משלם המסים, הנושא בנטל, העובד, יישאר יותר כסף בכיס. כך אמר מר נתניהו, נהנתניהו, בישיבת הממשלה שבה אושרה תוכנית הקיצוצים. ברצוני לשתף אותך, מר נהנתניהו, במציאות של מעמד הביניים, הנושאים בנטל, מציאות שאתה באופן אישי כנראה לא מכיר, וזה מעיד כמה אתה מנותק, כמה אתה וממשלתך מנותקים וכמה נמאסתם. הקול שבחרתי להשמיע היום, ואני בוחרת להשמיע היום, הוא קולם של אלפי הצעירים והצעירות, הם הורים והם עובדים, הם הורים אבודים. את אלה שהיו פעם מעמד הביניים הפכו ראש הממשלה ושר האוצר שלו בהינף גרזן למעמד הבאין-אונים. אותם צעירים וצעירות הנושאים בנטל על מלוא כובד משאו, משרתים את המדינה בשירות צבאי או שירות לאומי, לאחר השירות בצה"ל – אנחנו כהורים רק מתפללים שהם ימשיכו את חייהם כבוגרים פה בארץ – הם הולכים לאקדמיה או להשכלה או להכשרה מקצועית אחרת. שכר הלימוד ויוקר המחיה הם משא כבד מנשוא. אנחנו, כהורים שנושאים בנטל הנושאים בנטל, מסייעים לילדינו. לאחר מכן מדובר בהשתלבות בעולם התעסוקה, שלא כל כך מקבל צעירים וצעירות אקדמאים בזרועות פתוחות. השכר לצעיר אקדמאי מתחיל הוא סביב שכר המינימום, אולי קצת יותר. ישב השבוע הממונה על התקציבים בוועדת הכספים ועשה מין חשבון פשוט של שני צעירים שמשתכרים, והוא אמר: 8,000 בן-הזוג, 8,000 האשה. ואני שאלתי איפה יש כל כך הרבה נשים בישראל שמרוויחות 8,000 שקלים. לסבר את אוזנך, כבוד השר, מרבית הנשים במדינת ישראל לא מגיעות לסף המס בכלל. הן לא מגיעות. 8,000 שקלים זה לא משהו שבסופו של חודש הן חוזרות אתו הביתה, השכר הוא הרבה יותר נמוך. אז הם מנסים להשתלב בעולם התעסוקה הבלתי-אפשרי. אנחנו מעודדים ילודה, הרי אנחנו מדברים על מדינה שיש בה חשש דמוגרפי; כל הזמן מפחידים אותנו – אנחנו צריכים פה להיות הרחם שבעצם נותן מענה לבעיות הדמוגרפיות. מקימים משפחה, רוצים לגדל ילדים, יש לנו גם אחריות לטפל בהורים המזדקנים שנתקלים בחומות הרווחה והבריאות שקורסות. נטל המילואים לאורך השנים – כבוד השר, אני מניחה שאתה מכיר את זה באופן אישי כמי ששירת הרבה מאוד שנים בצה"ל. בן-זוגי שירת בצה"ל עד גיל 47. ממוצע ימי המילואים לשנה שהוא שירת עד גיל 47 היה בין 40 ל-50 יום. אין מה לעשות, במערך הלוחם, עם האינתיפאדות שעברנו, לא היתה ברירה. הוא נקרא למילואים, כמו חבריו, הוא המשיך לשרת. גם הגברים, אגב, וגם הנשים. בדרך כלל כשמדברים על מילואים אני מזכירה שגם נשים משרתות במילואים, ובהרבה מאוד מקרים לאורך שנים. ולאחר מכן, אנחנו צריכים להתמודד, אותם הורים צעירים, עם נטל המסים, נטל העלויות הכרוכות בגידול הילדים, נטל ההוצאות לדיור, נטל ההוצאה לכלכלה ולאחזקת הבית, נטל הדלק שעולה חדשות לבקרים. לעומת זאת, חלק מהשותפים הטבעיים שלכם, אלה הטבעיים, הפטורים מכול, ומעבר לעובדה שהם פטורים מכול הם גם נהנים מסל שירותים ענק ומלא כל טוב, אם הנחות בארנונה ואם הנחות וסבסוד מסגרות חינוכיות ואם סבסוד מעונות-יום. רק השנה נאבקנו על כך שמורות שעובדות בבתי-הספר תוכלנה לקבל את הסבסוד במעונות-היום. פה לא צריך. מספיק שאתה לומד, תורתך אומנותך, והמעון יכוסה. הוא לא עובד, על מה לסבסד? ואותם שותפים טבעיים לא משרתים, לא עובדים, תורתם אומנותם. ברור. זה מאוד נוח לחיות על חשבונם של אחרים. ובכל פעם שאנחנו מנסים לשנות את המציאות הבלתי-נסבלת הזו עבורנו, כולם עולים על בריקדות ולשמים זועקים. מסתבר שגם שר האוצר אימץ את הדפוס, הוא כנראה חושב שזה יעזור לו באומרו שניתן לסמוך רק על אבינו שבשמים. מר נתניהו, אבינו שבשמים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה המשפט היחיד הנכון שהוא אמר. <אורית זוארץ (קדימה):> סליחה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה המשפט היחיד הנכון שהוא אמר. <אורית זוארץ (קדימה):> – – – אבינו שבשמים. אבינו שבשמים לא יעזור לילדים שלנו לקנות דירה; מה לעשות, אנחנו יכולים להתפלל מהיום עד מחרתיים. אולי אנחנו וההורים שלנו נוכל לסייע לילדינו, אבל הם לא יכולים להגיע לשם. אבינו שבשמים לא ממש מצליח לסייע לכל אותם צעירים שנושאים בנטל. ואני שוב מציינת, בקרב הנושאים בנטל יש לא-מעט צעירים דתיים, חרדים, חובשי כיפות, מסורתיים, גברים ונשים, שמשרתים את המדינה וממשיכים להתמיד בלימודיהם. אין פה סתירה. מי שרוצה להתפלל, שיתפלל. היו כאן זעקות שבר שאמרו: יכניסו יהודים לבתי-הכלא מפני שהם רוצים להתפלל. לא, לא יכניסו אף יהודי לבית-כלא כי הוא רוצה להתפלל. שיתפלל בזמנו החופשי. הבן שלי משרת ביחידה מובחרת, יש לו חיילים שהם דתיים, מקיימים אורח חיים דתי, אין שום בעיה, הצבא בא לקראת, ולא קרה שום דבר, הם מתפללים בזמן ובאמת עומדים בכל המצוות. ברצוני להביא בפניכם את קול העם הכורע תחת הנטל הכלכלי והביטחוני, צעירים עובדים, הורים ואבודים; לעומתם יש אלפי פטורים. אזרח בן 37, עובד בהיי-טק, מדבר על הגזירות הכלכליות ועל הנטל שהוא נושא: זה יפגע בי כמו בכולם, הוא אומר, זה חונק אותנו לאט לאט ואנחנו מרגישים את זה בשכר ובכל הוצאה שאנחנו עושים ברמה החודשית. כל מעמד הביניים מרגיש את זה. עצם העובדה שנוצר חוב שצריך לכסות במסים ממעמד הביניים כואב. אנחנו משלמים מס ברמה חודשית כמו שעון, והכי קל להטיל עלינו מסים נוספים. עוד דוגמה, של זוג נוסף, שניהם עובדים, אחד מהם אומר: אנחנו ההגדרה המילונית של זוג צעיר ממוצע, שנינו שירתנו בצבא. בן-הזוג שלה שירת בגולני, גם נפצע שם. החיים עבורנו הם מלחמת קיום יומיומית. לפני שאנחנו פותחים את החודש, 2,100 שקלים הולכים למעון המסובסד של הילד, בנוסף, הוצאות דיור, טיטולים, מזון. ההוצאות גבוהות הרבה יותר מההכנסות והמינוס בבנק מוכיח את זה. איפה אבינו בשמים שיעזור להם? אין כסף למטפלת, אז אני ובעלי מתחלפים בטיפול בילד אחר-הצהריים ולא רואים זה את זה ימים, גם כי אנחנו עובדים בערבים. ומעבר לזה, שירות המילואים, אנחנו על זה לא מוותרים. בפועל, לאורך תקופת הכהונה של הממשלה הרעה הזו, אין בשורה, לא לציבור הנושא בנטל ולא למשק הישראלי בשום תחום, לא בתחום הדיור, לא בחלוקת השוויון בנטל הביטחוני, לא בסיוע לחיילים המשוחררים, לא לזוגות הצעירים, לא לחינוך לגיל הרך. כבוד השר, ילדים לא נולדים בגיל שלוש – – – <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <אורית זוארץ (קדימה):> הרביתם בדיבורים ובתיאורים, אבל לא במעשים. ראש הממשלה מרבה להשתמש במלים – מנהיגות, הכרעה. בכמה הזדמנויות הוא אף הציע שלא לדבר על חלוקת העוגה אלא לבדוק איך אפשר להגדיל את העוגה, ואכן מנהיגות צריכה להציע אלטרנטיבה. הגדלת העוגה במקרה שלנו היא הגדלה משמעותית על אלה הנושאים בנטל. כאן נכשלתם ואלטרנטיבה אין. אף שהוקמה ועדה שעשתה עבודת עומק בנושא גיוס חרדים לצה"ל או למערכות האזרחיות – בוועדה השתתפו נציגי הסיעות ונציגי ציבור; הוועדה התכנסה להמלצות למרות חילוקי הדעות; מטרת הוועדה היתה לקיים חלופה טובה לחוק טל, שתיעשה במחשבה, ברגישות, בתבונה; נעשתה הבחנה בין חייבי גיוס ופטורים לבין אלה שלא מחויבים להתגייס על-פי החוק; הופק דוח מפורט – משפט אחרון – עם מסקנות ועקרונות שאימצתם והבאתם להצבעה ולאישור בסיעת הליכוד. המסקנות אומצו ברוב קולות אבל בסופו של דבר ברגע שבו ראש הממשלה היה צריך לגלות מנהיגות ואומץ לב, נכשלתם. אין דרך אחרת – עקרונות השוויון בנטל צריכים להיות מושתתים על גיוס לכול, משתמטים חילונים, חרדים, שלא לומדים בפועל כבר בגיל צעיר – – <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה. נא לסכם. <אורית זוארץ (קדימה):> – – תוך קביעת מכסות לפטורים – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה עם הערבים? <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה לסכם. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מה עם הערבים? <אורית זוארץ (קדימה):> – – לכל אותם גאונים ועילויים, תגמול המשרתים וסנקציה למשתמטים. אגב, גם אלה שהשתמטותם אמונתם, מצפונם, משחקם ודוגמניותם. <היו"ר שלמה מולה:> אורית. <אורית זוארץ (קדימה):> אני כבר מסיימת. השירות ייעשה בכל המערכות הצבאיות והאזרחיות והלאומיות. יש דוגמאות נהדרות של עשרות צעירים וצעירות עם צרכים מיוחדים, כאלה הפטורים מטעמי בריאות שמתעקשים להתנדב ומשרתים בצבא. אני בטוחה שלהם הרבה יותר קשה. היום הכדור מונח לפתחו של שר הביטחון, שהופיע הבוקר בפני ועדת החוץ והביטחון והתחייב שתוך חודש הוא מניח הצעה. אנחנו כאן מחכים לזה. לסיכום, מר נתניהו, ראש הממשלה, כבוד השר, כבוד היושב-ראש, אתם מנותקים מהציבור. נמאסתם. מרבית האזרחים והאזרחיות חיים מתחת למעמד שבו אתם חיים. יש כאלה שעבורם עלות המותרות שלכם היא מחיר הקיום הבסיסי. בריצת האמוק שלכם והגזירות אתם גוזרים עוני על מדינת ישראל ועל אזרחיה – – <היו"ר שלמה מולה:> תודה. <אורית זוארץ (קדימה):> – – ועושר מופלג על מקורביכם. אם לא תעצרו את הקיצוץ, את מחיר ארוחות החינם הממשלתית הזו למשתתפים ולשותפים הטבעיים, תשלמו אתם, תשלמו בחילופי השלטון. הציבור מאס בכם, בממשלה המנותקת והכושלת הזו. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. האמת היא – – – <אורית זוארץ (קדימה):> אני מתנצלת על ההארכה, אבל זה היה מתבקש. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת רוברט טיבייב, גם לך עשר דקות. ואחרי זה השר משה יעלון יענה, ואחרי זה גם הצעה לסדר-היום על פקיעת תוקפו של חוק טל והצורך בגיוס, של חבר הכנסת דודו רותם, וגם השר יעלון יענה. בבקשה, אדוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הוא לא עונה לכולנו יחד? <רוברט טיבייב (קדימה):> תודה. <היו"ר שלמה מולה:> גם לך עשר דקות. <רוברט טיבייב (קדימה):> אדוני היושב-ראש, יושב-ראש האופוזיציה, כבוד השר, חברי הכנסת, אני רק מתחרט על דבר אחד – חבל שחבר הכנסת דודו רותם ידבר אחרינו. כלוחם של ישראל ביתנו, אני יודע שהוא יתקוף אותנו. הייתי מעדיף, אם אפשר, לשנות את זה, שהוא ידבר קודם. <היו"ר שלמה מולה:> לא, לא. אנחנו לא משנים שום דבר. בבקשה, אדוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> אוקיי, תודה. מצב מעניין, חבל שהאולם הזה, הבית הזה נכון להיום ריק. לדעתי, הנושא מאוד חשוב גם למדינת ישראל, גם לכל הסיעות, גם למפלגות, גם לכנסת, אבל אין מה לעשות, כנראה אנשים כבר עייפים. נשאלת השאלה, מה הקשר שלי לשוויון בנטל? סרן קשר בצבא הסובייטי. לא שירתתי פה בצבא, הגעתי למדינת ישראל ב-1994, בגיל 33. והתשובה היא די פשוטה, ואני אחזור לזה – דרך אגב, אדוני היושב-ראש, הייתי אצלך במשרד, וראיתי תמונה יפה, שלמה מולה במדים, ואני חושב שאת התמונה הזאת צריך לפרסם. זו באמת תמונה יפה, היית שם בחור צעיר במדים, זה ממש מחמם את הלב. נחזור לענייננו – שוויון בנטל. אם כבר אנחנו מדברים – אדוני השר יוצא? לא. <היו"ר שלמה מולה:> כן. <רוברט טיבייב (קדימה):> לפני כמה חודשים היו אצלי שלושה חבר'ה חרדים – – <היו"ר שלמה מולה:> רוצה לענות לשניהם? <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> – – וביקשו ממני שאני אעזור להם באחת המדינות בברית-המועצות לשעבר, כי הם רוצים לנסוע לשם, לעזור לתמוך בקהילות, הם לא רצו שיהיה שם תהליך התבוללות; חרדים שממש רצו להקים שם קהילות חרדיות, וביקשו ממני עזרה, כי יש שם איזה קשרים שנשארו. שאלתי אותם, רבותי, אתם שירתתם בצבא פה? הם אומרים, בוודאי. ומה אחרי זה? אחרי זה הלכנו ללמוד בישיבות ולמדנו בישיבות. זה בעיני תהליך מאוד מכובד. אני גאה שיש תהליך כזה, ואנשים אחרי שירות בצבא למדו בישיבות. זו הבחירה שלהם. זו הבחירה שכל אחד ואחד מהם בחר. יותר מזה, הם כבר אמרו שצריכים לתמוך בקהילות ולבנות על קהילות חרדיות בחוץ-לארץ. והשאלה שנשאלת, איך אני קשור ישר לעניין הזה? יש לי שתי בנות. ואני קצין בצבא הסובייטי, גבר קווקזי, ואצלנו הבנות שם לא שירתו. וכמובן, גם פה כביכול – איך אני כאבא, כקצין, כי אני יודע מה זה צבא, דבר לא פשוט, והבנות שלי ישרתו בצבא? הגיע זמן גיוס, ואמרתי לבנות שלי, אולי שירות לאומי? התשובה שקיבלתי מהן, תשובה קשה. אמרו לי, היית בבית-הקברות הצבאי? אמרתי, כן, הייתי. אתה רוצה להמשיך לשאול? אמרתי לעצמי, לא. באמת היה לי קשה לשלוח את הבנות שלי לצבא. זה באמת לא כל כך פשוט. אבל הייתי שלם עם זה. ברוך השם, נכון להיום, הקטנה שלי כבר כמעט בתהליך הסיום בצבא, ואני באמת שמח שהחברה של הצבא, השתלבות בחברה דרך הצבא – זה באמת תהליך מאוד-מאוד חשוב. ועכשיו יכול להיות שאני אגיד כמה דברים קצת קשים. אין לי בעיה, באמת אין לי בעיה עם זה שהחרדים לא משרתים בצבא. אין לי, באמת אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא אחרת. למה אנחנו צריכים לשלם על זה שהם לא משרתים בצבא? זאת השאלה שאני לא מקבל עליה תשובה. אני חוזר כבר להיסטוריה של ברית-המועצות לשעבר. והיו שם מקרים שבכל משפחה, בזמן הצאר, חייב להיות מישהו שמשרת בצבא. זה היה בזמנים – בתקופת האבן, כמו שאומרים. והיה שם תהליך מאוד פשוט. מי שלא רוצה – משפחה שלא רוצה לשלוח את הבן שלה לצבא, צריכה לשלם למדינה. ודרך אגב, כך זה גם בכמה מדינות בעולם. פה במקרה אנחנו משלמים שוחד לדתיים שהם לא ילכו לשרת בצבא. עוד הפעם, אין לי בעיה עם זה שחרדים, דתיים, לא הולכים לצבא. באמת אין לי בעיה עם זה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לך יש בעיה עם הערבים. <רוברט טיבייב (קדימה):> שנייה, נחזור לזה, נחזור לעניין של הערבים. ידעתי שהלוחם של ישראל ביתנו יתחיל להפריע, וכמובן, קודם כול להתחיל לרדת על קדימה. בגדול, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, עשינו טעות. אתה יודע שלא הסכמתי שאנחנו ניכנס לממשלה, אבל גם הדרך שיצאנו משם לא היתה לי מובנת. אלה, ישראל ביתנו, יצאו חכמים מאתנו. מה הם אומרים? הם אומרים: יודעים שהחוק שלנו ייפול, יודעים, אבל לא יוצאים מהממשלה. אנחנו צריכים להראות, וזה כבר הכנה שלהם לבחירות, מה זה הממשלה הזאת. שיחקו את המשחק. משחק יפה, משחק מכור ידוע מראש. דודו רותם נמצא פה, זו כנראה האסטרטגיה, הארכיטקטורה שלו. הארכיטקט הביס את הממשלה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> ידענו שקדימה, יהיו בה ארבעה צדיקים, וכל היתר יברחו מפה. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה לא עניין של צדיקים. אני אחזור גם על זה. חמישה, חמישה. דודו רותם, חמישה. חמישה, כן. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חמישה? עוד צדיק. מי זה הצדיק? <רוברט טיבייב (קדימה):> אני רוצה להסביר לך למה אני הצבעתי בעד הצעת החוק של ישראל ביתנו. כי עוד הפעם, טעות שלנו, טעות שאנחנו עשינו בסיעה שלנו. כי באותו רגע לא היתה שום הצעת חוק אחרת, לא היה שום דבר. ובהצעת חוק של דודו רותם, של ישראל ביתנו, הכיוון הוא שירות לכולם, ואני מסכים עם זה. ואם אנחנו כבר מדברים שאנחנו רוצים לעשות רק שירות לחרדים, לדעתי זו אפליה. צריך להיות שוויון באמת לכולם. העניין הוא אחר, העניין הוא אחר לגבי האוכלוסייה הערבית, אם הצבא צריך אותם או לא. אבל בלשכות הגיוס כולם צריכים להתייצב. זה הבסיס, זה הנורמה, וזה היה בחוק של דודו רותם. העניין הוא אחר, ברור. זה לא כל כך פשוט. נשים ערביות, לשרת בצבא, זה לא פשוט. הצבא צריך לקבל החלטה – יכול להיות בהתנדבות, מי שכן כן, מי שלא לא. אבל להתגייס זה בסיס, זה בסיס לכולם, חד-משמעית. אחרת, אם אנחנו בונים נורמות לאוכלוסייה זו ככה, לאוכלוסייה זו אחרת, אנחנו נהיה כמו דגל עם כל מיני צבעים, וזה באמת לא מתאים לנו. בגלל זה תמכנו, דודו רותם, בהצעת החוק שלך. אני לא כל כך מסכים עם ההצעה הזאת, אבל אין מה לעשות, הצעת החוק היתה פחות או יותר מוכנה. לגבי הממשלה שלנו, היה ברור שהבג"ץ החליט בתאריך כזה וכזה לבטל את חוק טל. מה יותר מזה? ראש הממשלה הרכיב את ועדת-פלסנר, ראש הממשלה פירק את ועדת-פלסנר. ראש הממשלה הסכים לעשות איזה משא-ומתן בין בוגי יעלון ויוחנן פלסנר. אבל, לצערי הרב, אדוני השר, עד עכשיו המתווה של הממשלה, של בוגי יעלון, לא ברור לי. לא קראתי את זה, אין בתקשורת, אין בשום מקום. יכול להיות שהיו מגעים בינך לבין יוחנן פלסנר – על מה? אני לא יודע. ולא רק אני, אני חושב שאף אחד לא יודע. פשוט, הממשלה במקרה הזה הרסה את הכיוון ואת הרעיון ואת האידיאולוגיה. לצערי הרב, ממשלת ישראל לקחה את הנושא, שהיא הבטיחה דרך אגב לציבור, ופשוט פירקה את זה, זרקה את זה. אני כבר לא מדבר על קדימה, סיעת קדימה וההתנהגות. זה סיפור אחר לחלוטין. ובאמת היתה הזדמנות היסטורית, שתי המפלגות הגדולות, קואליציה ענקית, היה אפשר להעביר הכול. יותר מזה, יוחנן פלסנר – בדוח של יוחנן פלסנר, בהצעת החוק של יוחנן פלסנר על הבסיס של הוועדה, הסכמנו לגיל 26. מה יותר מזה? <היו"ר שלמה מולה:> 22. <רוברט טיבייב (קדימה):> 22? מישהו אמר לי 26. אוקיי, 22. מה יותר מזה? אז כנראה היה אפשר להגיע לעוד פשרות, אבל שמתם פשוט קיר, לא רציתם פשוט להעביר את החוק, חד-משמעית, וכנראה זו היתה הזדמנות, ואני לא בטוח שתהיה לנו אפשרות לחזור לזה עוד הפעם, וחבל. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. <הצעה לסדר-היום> <פקיעת תוקפו של חוק טל והצורך בגיוס> <היו"ר שלמה מולה:> מאחר שהדיון יהיה דיון משולב, לפי בקשת השר, אני מבקש מחבר הכנסת דודו רותם להציג את הנושא: פקיעת תוקפו של חוק טל והצורך בגיוס – הצעות לסדר-היום מס' 8790 ו-8791. בבקשה, אדוני. כבוד השר, תהיה לך הזדמנות אולי באמת להסביר גם את המתווה שלך, ושמענו שהצגת את זה בממשלה. בבקשה, אדוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש – – <היו"ר שלמה מולה:> גם לך עשר דקות, דודו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – אדוני השר, חבר הכנסת מיכאלי, חבר הכנסת טיבייב וחברת הכנסת זוארץ, זה טוב שבנושאים רציניים יש כמות כזו – – <אורית זוארץ (קדימה):> יש קוורום. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – יש קוורום של חברי כנסת. אבלף לצערי הרב, זה בדיוק מה שקורה, וזה היחס של הבית הזה, של הממשלה, של שר הביטחון לנושא ביטול חוק טל והצורך בשוויון בנטל. שימו לב לדבר מעניין. פסק-הדין של בית-המשפט העליון לא מדבר על חרדים, הוא לא מדבר על נוצרים, הוא מדבר על צורך בשוויון בנטל. צורך בשוויון בנטל זה – כולם משרתים. כולם מסתובבים בקריה עם נעליים גבוהות. זה שוויון בנטל. מתי ניתן פסק-הדין של הבג"ץ, אדוני השר? <היו"ר שלמה מולה:> רגע, אתה מתכוון גם לערביות, גם לנשים? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה יודע, אני שומע כל הזמן שמדברים על חרדים, חרדים, חרדים. לא, אני לא רוצה שרק החרדים ישרתו, אני רוצה שכולם ישרתו, חרדים וערבים ונוצרים, כל מי שצריך ישרת. אבל כשאני הבאתי חוק שכולם משרתים, חבר הכנסת מולה, אדוני היושב-ראש, אתה נעלמת. <היו"ר שלמה מולה:> אני הצבעתי נגד. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה הצבעת נגד – עוד יותר גרוע. <היו"ר שלמה מולה:> אני הצבעתי נגד; אני אסביר לך אם אתה רוצה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> בוודאי, אני יודע למה אתה הצבעת נגד: משום שאתה, יש לך בעיה לגייס את הערבים. רוב המתפקדים שלך הם ערבים, אז למה שלא תצביע נגד? <היו"ר שלמה מולה:> לא, אין לי בעיה – – – ערבים. אני לא מתנה זכויות בסיסיות של אדם, גם אדם שלא שירת בצבא, זכויות שמגיעות לו כאזרח, בזה שהוא ישרת בצבא. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אבל אתה רוצה – – – <היו"ר שלמה מולה:> לכן אתה הרחקת לכת בהצעת החוק שלך. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אבל לחרדים אתה מוכן לעשות את זה. אתה מבין? אתה רוצה מדינה שבגלל לימוד תורה יכניסו אנשים לכלא. <היו"ר שלמה מולה:> לא. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> כן. <רוברט טיבייב (קדימה):> אתה לא צודק. אתה לא צודק. <היו"ר שלמה מולה:> לא. <רוברט טיבייב (קדימה):> קודם כול, הקואליציה שלך, שאתה חבר בה, אף אחד לא הצביע בעד. אף אחד. <היו"ר שלמה מולה:> נכון. <רוברט טיבייב (קדימה):> אתה בא בטענות לאופוזיציה? – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני קודם כול בא בטענות גם לאופוזיציה וגם לקואליציה. אתה מבין, אני מדבר על עקרונות, אני לא מדבר על קואליציה ואופוזיציה. <רוברט טיבייב (קדימה):> על העקרונות האלה נכנסת לקואליציה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> האם העיקרון שכולם משרתים – שמעתי קודם את חבר הכנסת מופז, יושב-ראש האופוזיציה, שמעתי את אורית זוארץ, שמעתי אותך, כולכם מדברים על שוויון בנטל, שכולם צריכים לשרת. <אורית זוארץ (קדימה):> נכון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אז מה זה חשוב אם זה קואליציה או אופוזיציה? אתה תסתכל בחוק, תבוא להצביע לפי החוק. האם החוק הזה מדבר על שוויון בנטל? האם החוק הזה קובע שכולם משרתים? כן. <היו"ר שלמה מולה:> נדמה לי, הכללים הפרלמנטריים אומרים: מפלגה ששותפה בקואליציה צריכה לשכנע את הקואליציה כדי שיתמכו בה בהצעת החוק שלה. אבל אתם הבאתם את הצעת החוק, ידעתם שזה ייפול. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> האם זה קיים בהסכם הקואליציוני שלכם עם הליכוד? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר שלמה מולה:> – – – כללים פרלמנטריים. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – אני רוצה רק להגיד לך דבר אחד. יש גם חוקים שמצביעים מצפונית. <היו"ר שלמה מולה:> אוקיי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא חשוב קואליציה, אופוזיציה. לא הצלחתי לשכנע את הקואליציה, אז מה? אז זה הופך את החוק ללא נכון? <היו"ר שלמה מולה:> לא. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא. אתה לא מוכן ללכת לדבר על שוויון בנטל שכולל את הערבים. <היו"ר שלמה מולה:> אני בעד. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לכן אתה הצבעת נגד. לא, אתה לא מוכן. <היו"ר שלמה מולה:> אני מוכן. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה מבין, אתה רוצה להכות בחרדים, ואני אומר לך: אין ערבים, אין חרדים. עכשיו בוא נאמר ככה, אז היתה ועדת-פלסנר, וישבה וישבה, למרות סיכומים שהיו. <היו"ר שלמה מולה:> דרך אגב, אם זו הצבעה מצפונית, למה המפלגה שלכם לא פרשה מהממשלה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> מה? <היו"ר שלמה מולה:> אם זו הצבעה מצפונית, למה המפלגה שלכם לא פרשה על העיקרון הזה מהממשלה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> משום שיש גם מדינה שצריך לנהל אותה. <היו"ר שלמה מולה:> הבנתי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה מבין? וללכת היום לבחירות זה מעשה לא רציני, לא אחראי ולא הגון. ואנחנו נגן על המדינה הזאת ולא נשים את הבחירות כשאתם רוצים. תשכחו מזה. <היו"ר שלמה מולה:> טוב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תשכחו מזה. <רוברט טיבייב (קדימה):> אבל למה לא הגשתם את החוק לפני זה? למה לפני זה לא הגשתם? חיכיתם לתאריך של הבג"ץ? לזה חיכיתם? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, בוא נאמר ככה. אנחנו כבר בהסכם הקואליציוני דיברנו – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> שלוש וחצי שנים לא דיברתם על זה. לא דיברתם על זה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת טיבייב, תגיד לי, אתה זוכר שאני עליתי לכאן והעליתי הצעת חוק שדיברה על אזרחות ונאמנות? זה שירות לכול. זה שכולם נאמנים למדינה הזאת. ואתם כולכם הצבעתם נגד. משום שאתם, יש לכם בעיה. אצלנו, מלה זו מלה. וכשאמרנו נאמנות ואזרחות הולכות יחד – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> בדיוק בקואליציה שלך. בדיוק. גם הקואליציה הצביעה בעד נאמנות ואזרחות? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> חלק מהקואליציה הצביעה בעד. אתם הצבעתם נגד. אבל זה בסדר. בוא נאמר ככה, אני רק רוצה להזכיר לך שאתם נכנסתם לקואליציה בטענה שאתם רוצים שוויון בנטל. התבזיתם וברחתם אחרי שבועיים. מה קרה לכם? איפה השוויון בנטל כשהיתה לכם הזדמנות? <רוברט טיבייב (קדימה):> הבנו מהר מאוד שעם הקואליציה הזאת אי-אפשר לעשות שום דבר. פשוט אנחנו חכמים. די מהר הבנו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> לא, אתם לא חכמים. אתם טיפשים גדולים. כי אתם הייתם צריכים להבין את זה עוד לפני שנכנסתם – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אני הבנתי את זה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – אבל אתם רציתם להיכנס כי רציתם שרים. הרי לכן חלמתם שאנחנו נפרוש, או שהחרדים יפרשו, כי אתם תוכלו לקבל תיקים. חבר'ה, לא אתנו. אנחנו משחקים את המשחק יותר טוב מכם. <רוברט טיבייב (קדימה):> בדיוק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון. <רוברט טיבייב (קדימה):> זה בדיוק העניין, שאתם משחקים את המשחק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> נכון, כי אנחנו מבינים מה זה מדינה, אנחנו מבינים מה זה פוליטיקה, מה שאתם לא מבינים. ואתם גם לא תבינו אף פעם, לכן אתם תשבו פה הרבה זמן, תשתזפו. עכשיו, אדוני השר יעלון, פסק-הדין של הבג"ץ הוא כבר ישן. הוא לא חדש. מיום שניתן פסק-הדין ידעתם מה הולך לקרות. אז למה חיכיתם? מתווה פלסנר, מתווה אלקין, מתווה יעלון; למה לא הגשת הצעה לחוק? כבר היינו יכולים להיות אחרי כל הסאגה. אלא שאתם לא מתכוונים – – – <היו"ר שלמה מולה:> נדמה לי שאתם הודעתם – מתווה יעלון, אתם לא תמכתם בו? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אנחנו לא נסכים למתווה יעלון. אצלנו מתגייסים – – – <היו"ר שלמה מולה:> אז מה אתה רוצה, שיביא הצעת חוק שתיפול אחר כך? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אנחנו אומרים שאצלנו צריך להתייצב בגיל 18 כמו כל אזרח במדינה, ולא בגיל 23 או 24. <היו"ר שלמה מולה:> זאת אומרת, על-פי החוק הקיים עכשיו. עכשיו כולם צריכים להתגייס, לפי חוק שירות ביטחון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אז אני רוצה לומר לך משהו – – – <היו"ר שלמה מולה:> למה צריך חוק חדש? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> זה נכון שבעצם כולם צריכים להתגייס – – <היו"ר שלמה מולה:> נכון. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – אלא שיש בעיה. <היו"ר שלמה מולה:> אלא מה? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> הפוקד הוא קצין בצה"ל – – <היו"ר שלמה מולה:> אוקיי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – והוא מקבל הוראות משר הביטחון. ושר הביטחון אומר לו: אל תקרא לערבים. כך זה נהוג 60 שנה. וצריך לזכור דבר מאוד מעניין – – – <היו"ר שלמה מולה:> אבל הבעיה היא שר הביטחון, לא החוק. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שר הביטחון הוא בעיה בפניה עצמה – – <היו"ר שלמה מולה:> טוב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – אני מסכים אתך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שלמה מולה:> הבנתי. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> שר הביטחון הוא בעיה. מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אדיח אותו? בשמחה. אבל אני לא יכול להדיח רק את שר הביטחון. עכשיו, אני רוצה רק להזכיר לך דבר אחד: המפלגות הערביות – תופיק טובי – כשחוקקו את החוק, ורצו להכניס שם סעיף שאומר שהערבים פטורים, התנגדו. הם אמרו: אנחנו לא מוכנים לגזענות הזאת. אבל היום, תשאל את המפלגות הערביות – הרי הם לא דואגים למדינת ישראל, אז שוויון בנטל מבחינתם הוא אסון, ולשירות אזרחי לערבים בקהילה שלהם הם מתנגדים. איך אמר חבר הכנסת זחאלקה? ערבי שהולך לשירות אזרחי הוא מצורע. זה השוויון בנטל שהם רוצים. ואתה, הצבעת נגד החוק שהיה גם לגייס אותם. אבל זה בסדר, אני מקדימה הרי לא דורש כלום. נכנסתם לקואליציה, אמרתם שתביאו שוויון בנטל, והלכתם הביתה. רבותי, שוויון בנטל הוא דבר חשוב. והדרך היחידה לשוויון בנטל זה שכולם ישרתו. אל תתלבשו רק על החרדים, כי זה לא נכון. כולם צריכים לשרת. ואם כולם ישרתו, אז הטענה של החרדים שאומרים – – – <רוברט טיבייב (קדימה):> אתה המפלגה השנייה בגודל בקואליציה. השפעה ענקית. ואתה לא מצליח לעשות שום דבר? אז המסקנה שאני מגיע אליה – זה בדרך הססמאות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אני אגיד לך מה המסקנה שאתה צריך להגיע אליה – ש-15 מנדטים זה לא מספיק, אנחנו צריכים 23. וכשיהיו לנו 23, תאמין לי, אנחנו ננהל מדינה, הרבה יותר טוב ממה שאתם ניהלתם כשהייתם 28. <רוברט טיבייב (קדימה):> אז היית בקואליציה אתנו. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אנחנו היינו אתכם גם בקואליציה. <רוברט טיבייב (קדימה):> גם לא ברור למה נכנסתם ולמה יצאתם. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> משום שאתם הלכתם למסע קנייה באנאפוליס. הזהרנו אתכם מראש. אמרנו, רבותי, אנחנו לא שותפים לזה. אבל אתם הייתם עקשנים, כי אתם יודעים הכול יותר טוב. אתם קדימה. <היו"ר שלמה מולה:> טוב. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> תודה רבה, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. בבקשה, כבוד השר, תענה. מאחר שאתה אמרת לי שאתה הצבעת נגד, ואני רוצה את זכות התגובה, אני רוצה להבהיר, אני הצבעתי נגד הצעת החוק של ישראל ביתנו. נראה לי שזאת הצעת חוק דמגוגית, והיא איננה ישימה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה גיבור גדול אחרי שאני ירדתי, ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. <היו"ר שלמה מולה:> אני אמרתי, מאחר שאני לא משתתף בדמגוגיה של ישראל ביתנו, הצבעתי נגד. בבקשה, כבוד השר, תשיב במשולב להצעות של חבר הכנסת טיבייב וחברת הכנסת זוארץ וחבר הכנסת דודו רותם. בבקשה, אדוני. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה הצבעת נגד לא בגלל שזה קואליציה – – – <היו"ר שלמה מולה:> אמרתי, זו הצעת חוק דמגוגית, פופוליסטית, שנועדה אך ורק לצורכי הבחירות. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה מפחד מערבים, זו הסיבה. <היו"ר שלמה מולה:> אני לא חושב שצריך להשתתף בפסטיבל בחירות של ישראל ביתנו שמנגחת את אזרחי ישראל. בבקשה. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> אתה פשוט לא רצית להצביע נגד ערבים ולגייס אותם. מזה אתה פוחד. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, אדוני, כבוד השר. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אלה ששרדו את היום, הנושא של הנטל, בין שהוא הנטל הכלכלי או הנטל הביטחוני, והשוויון בנטל, אני חושב שזה חלק בלתי נפרד מהערכים שלנו. זה צריך להיות חלק בערכים שלנו כחברה. אנחנו צריכים בהחלט לשאוף שכאשר צריך לשאת באיזה נטל כחברה, צריך לשאוף, עד כמה שאפשר, לשוויון בנטל. אי-אפשר להגיע לשוויון מוחלט, כי גם מי שמשרת בצבא – יש מי שנושא יותר בנטל, מי שנושא פחות בנטל. אבל ככלל, הנכונות של הפרט להירתם למען הכלל היא ערך שעלינו לחנך אליו, לעודד אותו, וגם לדרוש אותו מאזרחי מדינת ישראל. שמעתי פה טענות על אי-שוויון בנטל הכלכלי, בעיקר מצד חברת הכנסת אורית זוארץ. ונדמה היה לי שכאילו כל הצרות החלו עם תחילת כהונתה של ממשלת ישראל הנוכחית. אני חושב שמחירי הנדל"ן לא קפצו מתחילת כהונתה של הממשלה, ויוקר המחיה באשר הוא לא עלה עם תחילת כהונתה של הממשלה, והצורך של זוגות צעירים לממן טיפול בילדים קטנים עד גיל חינוך חובה, שעד לאחרונה היה חמש, מסוף החודש הזה יהיה גיל שלוש-ארבע חינם – לא חובה, אבל חינם. כאילו כל הצרות האלה החלו עם תחילת כהונתה של הממשלה. וגם שאלת הנטל הביטחוני כאילו החלה רק לפני שלוש שנים ומשהו ולא לפני כן. ואני חושב שפה אסור שנַטעה, ואסור שנִטעה. ובאמת, אנחנו כממשלה עומדים בפני אתגרים שחלקם מציאות שהתקבעה במשך 64 שנים או פחות מזה, ולא הכול החל בתקופת כהונתנו. ואני חושב שחלק מהדברים, לא התעלמנו מהם מתחילת כהונתה של הממשלה. השאלה של יוקר המחיה, אם זה עלויות הדיור, זה נושא שעלה כבר בצוות 100 הימים שהקים ראש הממשלה נתניהו עוד טרם הקמת הממשלה. והיו ניסיונות להוריד את מחירי הדיור – לא בהצלחה, אני מודה – אם על-ידי הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, אם בקיצור תהליכי התכנון והבנייה דרך הרפורמה שהביאה לחקיקת חוק הווד"לים. וכשראינו שזה לא עוזר – גם בשינוי שיטת המיסוי, באופן כזה שיעודד מכירת דירות מושקעות, ועוד כהנה וכהנה; שחרור קרקעות, וכו' וכו'. והירידה, אני מסכים, איננה מספקת. עלויות הדיור במדינת ישראל, אם קנייה, אם השכרה, בהחלט עלויות גבוהות. ולכן האתגר הזה עדיין עומד בפנינו ואיננו מתעלמים ממנו, ואני מקווה שהצעדים הננקטים בסופו של דבר יביאו לירידה נוספת בעלויות הדיור. זה נכון, דרך אגב, באשר ליוקר המחיה באשר הוא. התמקדנו בזמננו במחאת ה"קוטג'", שהיתה מוצדקת. ומחאת ה"קוטג'" קשורה באופן ישיר לשאלת הריכוזיות במשק. אני לא אתאר פה את התיאור הפלסטי ששמעתי מאנשי "תנובה" הישראלים, איך אנשי "קרן אייפקס" שרכשו את "תנובה" הביאו לעליית המחיר של ה"קוטג'" – עוד שקל, עוד 90 אגורות – כדי לגרוף רווחים ולצאת, הרי זו מהות העניין. וגם בזה התמקדנו – בטיפול בריכוזיות, בבעלי הון שמרכזים תחת כנפיהם, בשרשור, בפירמידות, גם נכסים ריאליים, גם נכסים פיננסיים, וגם, לצערנו, אמצעי תקשורת. וההתמודדות היא בעיצומה. לא פשוט. כמה הותקפנו על זה, על הטיפול בנושא הריכוזיות, כמה נותקף בנושא הריכוזיות. ואני חושב שזאת הדרך הנכונה: שילוב של יצירת תחרות, תוך אי-מתן אפשרות למוקדי כוח באשר הם ואיך שלא נקרא להם, לשלוט בכל כך הרבה אמצעים, עד כדי כך שזה הופך להיות לא דמוקרטי. העוצמה שמוקנית להם לא על-פי בחירה אלא על בסיס רכישת נכסים, הופכת את ההוויה הישראלית לבלתי-דמוקרטית, והם יכולים להרשות לעצמם להעלות מחירים באופן גורף, ולא בכל דבר במשק חופשי המדינה יכולה להתערב על-ידי פיקוח על המחירים. וזה אתגר שאנחנו מתמודדים אתו, סופגים ביקורת בעטיו, וגם הוא בתהליך כזה או אחר, אני חושב שנצליח לפרק את עניין הריכוזיות. וזה גם מוריד, יוריד, את יוקר המחיה, יגביר תחרות ככלי מרכזי להורדת מחירים באשר הם. אני חושב שהוכחנו כבר גם בעניין הורדת עלויות החינוך – כן, נכון, בעקבות המחאה החברתית. אני לא הייתי צריך את המחאה החברתית, דרך אגב, כי את הטענות ששמעתי דרך המוחים – המוחים האותנטיים, לא המוחים הפוליטיים, האנרכיסטים, אלא האותנטיים של המחאה החברתית, שמעתי גם בבית. הילדים שלי בגיל של זוגות צעירים, והיה לי ברור שלא כל הורה יכול להרשות לעצמו לעזור לילדיו, ובלי עזרה לילדים ראיתי שהם לא גומרים את החודש בגלל אותן עלויות. אבל כבר מינואר 2011, לפני שנה – סליחה, 2012, השנה – שינוי בנקודות הזיכוי לזוגות צעירים עובדים המטופלים בילדים קטנים, שינוי שיטת המיסוי, הביא להכנסה נוספת של כמה מאות שקלים לזוגות צעירים, אותם אלה שמתחילים את הדרך, ובאמת בצדק יצאו למחות, קיבלו עוד כמה מאות שקלים פנויים. ומהחודש הזה, לאלה שמטופלים בילדים בגיל שלוש–ארבע – זה עוד 700 שקל בחודש למשפחות של זוגות צעירים. ועוד כהנה וכהנה: טיפול שיניים חינם וכו' וכו', מה שבהחלט מביא להקלה משמעותית בנטל הכלכלי, בעיקר על זוגות צעירים שמתחילים את דרכם בחיים. ולכן, הממשלה לא היתה אטומה ואיננה אטומה לזעקות, לצרכים וכו'. ונכון, לא את הכול אפשר לפתור במחי יד במדינה שמתנהלת כשוק חופשי, וטוב שכך, ויש עדיין חלקים ריקים בכוס שנצטרך לתת להם מענה. ופה אני רוצה להתייחס לנטל הביטחוני. בעניין הנטל הביטחוני, אני הייתי רוצה שכל מי שחי כאן במדינה, צעיר בגיל 18, יתייצב וישרת, בין שזה שירות צבאי ובין שזה שירות לאומי-חברתי-אזרחי באשר הוא, גם יהודים וגם ערבים. אך מה לעשות שהתקבעה פה מציאות בעניין החרדים, של תורתם אומנותם, באמת מציאות שהתפתחה באופן כזה שאי-אפשר לטפל בה באבחת חקיקה. ואותו דבר לגבי הערבים. ומי שחושב שההצעה שהציעה ישראל ביתנו, שנחוקק חוק ומעכשיו הכול יהיה בסדר, יהיה שוויון בנטל – בתוך עמי אני חי, מכיר את זה גם מזווית ראייה של קצין בצה"ל ורמטכ"ל, וכן, הרבה שנים לא רצינו את הערבים משרתים ולא החלנו עליהם חוק שירות חובה. ההתפתחות של שירות לאומי-אזרחי היא התפתחות של השנים האחרונות, וכשהתחלנו לקלוט אותם ולבנות להם מסלולים בשירות לאומי-אזרחי – על אפם וחמתם של מנהיגיהם הפוליטיים, הפוליטיקאים שלהם, אפילו לא אקרא לזה הנהגה, אלה שרוצים התבדלות ולא השתלבות – ראינו את הצעירים הערבים מצביעים ברגליים מלמטה, שהם רוצים להשתלב, והמספרים מדברים בעד עצמם. ב-2005/06, שזו השנה הראשונה שהחל המסלול לערבים בשירות לאומי-אזרחי, היו 240 משרתים; ב-2011/12, עכשיו, עד עכשיו – הם מסיימים עכשיו את השנה, בחודש הזה יש החלפה של מחזור, אוגוסט-ספטמבר – 2,400, בלי חוק, בלי להכריח אותם, ועוד 2,000 – – – <היו"ר שלמה מולה:> מתוך מחזור של כמה? <רוברט טיבייב (קדימה):> שירות לאומי או צבא? <היו"ר שלמה מולה:> שירות לאומי. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> זה שירות לאומי-אזרחי. בצבא – למעלה מ-400 מתנדבים בשירות בצה"ל. עכשיו – – – <אורית זוארץ (קדימה):> מתוך 7,000. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> ועוד 2,000 רצו להשתלב בשירות לאומי-אזרחי ולא נמצאו להם תפקידים מתאימים. ואני בא ואומר, ואני מתחיל עם הערבים – – – <היו"ר שלמה מולה:> זאת אומרת, יכולנו להיות ב-4,800, אם היו תקנים. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> נכון. ואני טוען ואומר, שאם היינו מחוקקים את החוק שישראל ביתנו היתה רוצה לחוקק, גם אלה לא היו מתייצבים. <היו"ר שלמה מולה:> נכון. תוצאה הפוכה. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> וראינו את זה בשנה האחרונה, לצערי, כתוצאה מהשיח הפוליטי הציבורי שהחל לתקוף את הציבור הערבי. מה קורה ליצור חי שתוקפים אותו? מתגונן, מסתגר, מתקפד. ואני אמרתי: בואו נפתח, בואו נאפשר, לא בואו נתקוף. ואם נאפשר מסלולים, אני בטוח שנראה אותם גם בפיקוד העורף, גם בכיבוי אש, גם בתפקידים במשטרה, גם בתפקידים נוספים, גם בתפקידים חברתיים ואחרים. נבנה את המסלולים הנכונים, ולאט לאט נראה אותם משתלבים. קל וחומר לגבי החרדים. הרי יש לזה כבר הוכחות. הרי מה חוק טל רצה? מי שהגה את חוק טל, בהחלט ראה את הדברים בצורה נכונה. מה הוא בא ואמר? אי-אפשר לבוא ולכוף הר כגיגית, אי-אפשר בחקיקה פתאום לשנות מציאות. והרי ברור שאם נתקוף את החרדים, ולצערי, גם עושים דה-לגיטימציה ומשסים בהם, אז הם יסתגרו. בוא נפתח ובוא נאפשר. על בסיס מה? על בסיס דוגמת פלוגת הנח"ל החרדי, שהיתה ב-1999 – הייתי אז אלוף פיקוד ואני מכיר את הקשיים של תחילת הדרך – אבל זה מהר מאוד הפך לגדוד. ובצדק אומרים מי שאומרים, שמכירים את המספרים: אם היו עוד שני גדודים, היינו ממלאים אותם. ונכון, היתה התנגדות בצבא. הצבא לא אוהב גדודים סקטוריאליים, הצבא לא אוהב את העובדה שבגדוד יש תנאים מיוחדים. כן, יש בזה משהו. אבל אני טוען ששווה לשלם את המחיר של הגדוד הסקטוריאלי, של התנאים המיוחדים, של הצורך לשלוח מדריכים מבה"ד 10, שם מכשירים חובשים, אל הגדוד כדי להדריך, בעוד שכל גדוד רגיל אחר, החובשים מגיעים לבה"ד 10. מובן שזה מקשה על הצבא. ויש לזה עלויות נוספות, כי לרוב, החיילים החרדים באים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, ואז תשלומי משפחה וכן הלאה וכן הלאה, וחלקם גם מגיעים כבר בגילים כאלה ואחרים, צעירים נשואים, זה עולה טיפה יותר. זה שווה אם רוצים השתלבות. אם רוצים להכריז מלחמה על מגזר כזה או אחר, זה עניין אחר. אני לא שם. ואם רוצים השתלבות, צריך לאפשר. <היו"ר שלמה מולה:> אבל, כבוד השר, אני אגיד לך, אני חושב שכל אזרח בישראל, אדם מן היישוב, שואל את השאלה הבסיסית ביותר, לא את כל הנימוקים שאתה נותן. בא צעיר ואומר: אני שמיניסט, הולך ומתגייס לצבא בגיל 18. למה בכלל מלכתחילה לבוא ולהגיד לחרדי, לתת לו פריווילגיה או איזו העדפה שאפילו נותנת לו את האפשרות להתגייס על-פי חוק טל בגיל 28, 26, 22? זאת אומרת, אני אומר, לא כדי לקנטר, אבל השאלה: הצעירים האלה שהולכים, שואלים את השאלה הזאת ואין להם תשובה. זאת בעצם הבעיה. לא שאני חושב שלא צריך לעשות את זה, שאין מדרגים וכן הלאה. השאלה היא – אנחנו כמנהיגים, אין לנו תשובה לאותם שמיניסטים, זאת הבעיה שלנו. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> השאלה הזאת, קודם כול, במקומה. <היו"ר שלמה מולה:> מה? <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> השאלה במקומה, השאלה מוצדקת. אבל התקבעה פה מציאות מסוימת, וכולנו אחראים לה. כולנו אחראים לה, בצורה כזו או אחרת. גם אם זה לא בממשלה הזאת, זה קרה בממשלות קודמות. גם עם הפיקוד הזה של הצבא, עם פיקודים קודמים של הצבא, זה לא משנה. בסוף זה נופל אל הדרג המדיני, מה הדרג המדיני רוצה ומחליט. ובעובדה, כשהוחלט שפותחים עוד מסלולים לחרדים בצבא, המספרים מדברים בעד עצמם. התחלנו עם פלוגה של 90 חיילים. ב-2007 כבר היו 305 חיילים. היום יש 2,400. 60% זה חיילים ו-40% שירות לאומי-אזרחי, כי פתחו גם את האופציה של שירות לאומי-אזרחי לחרדים רק בשנים האחרונות. זה לא סתם שזה משרתים בצבא. עצם השירות בצבא מאפשר להם אחר כך להשתלב. מה זה מסלול שח"ר, שהתחילו אותו ב-2007 עם 30 חיילים והיום יש 800? אלה חיילים שמשרתים במסלולים טכנולוגיים, חיל האוויר, חיל הים ואגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה. הם משרתים שירות חובה גם בגילים יותר מבוגרים מגיל 18. אלה שלמדו בישיבה, ואפשרו להם דחיית שירות, מתגייסים בגיל 23 או 24. חלקם גם בעלי משפחות, אבל הם משרתים שירות חובה, מוכשרים למקצוע טכנולוגי. חלקם חותמים קבע וחלקם יוצאים אחר כך לשוק האזרחי. 91% מהם משתלבים בשוק התעסוקה. מה יותר טוב מזה? פתרת פה גם את עניין השוויון בנטל הביטחוני ואחר כך גם שוויון בנטל הכלכלי. זה בלי לעשות "עליהום" עליהם. זה על-ידי פתיחת אפשרויות ולא על-ידי חוק של ייקוב הדין את ההר. בדרך הזאת, וזה המתווה שאני הצעתי בעצם, אמרתי: בואו נפתח להם עוד אפשרויות, בואו נפתח עוד מסגרות בצבא. אפשר להקים גדוד – לא משנה מה, הצבא יגדיר את הצורך. "כיפת ברזל"? שיהיה "כיפת ברזל". עוד גדוד בפיקוד העורף? פיקוד העורף. עוד גדוד ביטחון שוטף כמו הנח"ל החרדי הנוכחי? גדוד ביטחון שוטף. גם עוד מסלולים טכנולוגיים. אפשר לקלוט עוד במסלולים הטכנולוגיים. מי שכבר עושה את השירות הזה, משתלב. הוא אחר כך יוצא לשוק העבודה. אנחנו רואים את זה בנתונים. דרך אגב, עשינו את זה בשקט. עוד לפני הדיון על החקיקה העברנו החלטה בממשלה – שוכחים את זה – בינואר 2011, שבדיוק דיברה על זה. אמרנו: בואו נקבע יעדים לגיוס. במקום לדבר על כמה ילמדו, כמה לא ילמדו, בואו נגדיל את היעדים לגיוס משנה לשנה. קבענו ל-2011 – 2,400, והיו לנו 2,400. קבענו ל-2012 – 3,000? יהיו 3,000. לשנה הבאה עוד לא קבענו, זה יהיה 3,600, 3,800. כך נלך ונגדל. אמרתי שב-2016 נגיע ל-6,000. מה יותר טוב מזה? בלי לדבר על ילכו לכלא, בלי לדבר על כולם מתגייסים בגיל 18. הרי גם היום הם מתייצבים בגיל 17 בלשכת גיוס, רק מקבלים, חלקם או רובם, דחיית גיוס, עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה. לצערי, לא הצלחנו להגיע לעמק השווה באותו דיון שהיה ביני לבין פלסנר, בין הליכוד לקדימה. לצערי, כי היה מי שרצה – ייקוב הדין את ההר. כבר לדבר על הליכה לכלא, כבר לדבר על כך וכך ילמדו וכן הלאה וכן הלאה. אני טוען שנגיע לזה באופן טבעי אם נלך בדרך הנכונה. עצם ההכרזה על זה שלומדי תורה, במידה שלא יתגייסו אחרי ש-1,500 ילמדו, וכל השאר יצטרכו לשרת, ומי שלא מוכן לשרת ילך לכלא כבר ב-2016, זה הרי נתפס על-ידי המגזר החרדי כהכרזת מלחמה, ואמרתי שלזה אני לא אהיה שותף. לכן, לצערי, לא הגענו למתווה, אף שבמספרים דיברנו על אותם מספרים. לכן, כרגע, הרי אנחנו לא חוקקנו חוק. אני כרגע עוסק בקצב המתאים בהכנת החוק להזדמנות הראשונה שיבוא בכנסת. עד אז, בעצם החל מ-1 באוגוסט, מהרגע שפקע תוקף החוק שנקרא חוק טל, למעשה בהתייעצות של ראש הממשלה, שר הביטחון ואני קבענו שננסה לממש את המתווה גם על בסיס המצב הקיים. בעצם המצב הקיים מחזיר אותנו לתחיקת הביטחון, אותה תחיקה של 1986. על-פי התחיקה הזאת, בעצם שר הביטחון מנהל את המדיניות, אותו הפוקד שדיבר עליו חבר הכנסת רותם. בעצם, כבר קבע שר הביטחון, בתיאום עם ראש הממשלה, והנחה את צבא-הגנה לישראל: קודם כול, ממשיכים בני 17 חרדים להתייצב בלשכת גיוס – – <היו"ר שלמה מולה:> כולם. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> כולם. – – חל עליהם חוק גיוס חובה. מחליט כרגע הצבא, או הפוקד, מינהל הגיוס, מציע קודם כול גיוס. מי שמוכן להתגייס – הוא מציע לו גיוס. היה גיוס לפני שבועיים לנחל החרדי, גיוס יפה מאוד, עמד בציפיות. אם היו לנו עוד שתי מסגרות כאלה היינו ממלאים אותן. הנחה שר הביטחון את הצבא לבוא בתוך חודש ולהציע איך הוא מיישם את חוק שירות הביטחון על אוכלוסיית הצעירים החרדים, באופן כזה שהוא בונה מסגרות על-פי הצרכים שלו. הצבא יגיד מה הצרכים שלו. הוא יגיד אם זה "כיפת ברזל" או אם זה פיקוד העורף, עוד מסלולים טכנולוגיים, באופן שיענה גם על צורכי צה"ל, גם יביא בחשבון את פסיקת בית-המשפט העליון – איננו יכולים להתעלם מכך שיש פסיקה שמנחה אותנו – גם את עקרון הגברת השוויון בנטל וגם את המציאות הנוכחית. כלומר, ליצור מסלולים, שנדע להציע לחרדים המתייצבים מסלולים שהם יוכלו לשרת בהם. מי שירצה – – – <היו"ר שלמה מולה:> אם כך, שר הביטחון אומר שהוא יביא הצעת חוק בתוך חודשיים. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> סליחה? <היו"ר שלמה מולה:> שר הביטחון הצהיר היום בוועדת חוץ וביטחון שהוא יביא הצעת חוק בתוך חודשיים. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> ברגע שנחוש שיש לנו רוב בכנסת נגבש ביחד כבר הצעת חוק שעולה בקנה אחד עם רוח הדברים הללו. <היו"ר שלמה מולה:> הדברים האלה נבנים ביחד עם השותפים הקואליציוניים, ש"ס ואגודה? <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> אני לא בטוח שהמפלגות החרדיות היו מצביעות אפילו על ההצעה שלי, אני לא בטוח. אבל בטוח שההצעה שלי לא היתה מביאה לקרע בעם, זה בטוח. מה שהוצע על-ידי חבר הכנסת פלסנר, ודאי מה שהוצע על-ידי ישראל ביתנו, זאת הכרזת מלחמה. פלסנר – זה רק על החרדים; ישראל ביתנו זה הכרזת מלחמה על החרדים ועל הערבים. צריך לפעול פה בתבונה ולהבין שלא משנים מציאות של 64 שנים באבחת חרב. צריך לבנות פה תוכנית הדרגתית שלא תוקפת אותם אלא מאפשרת לשני המגזרים להשתלב. בכיוון הזה בעצם אנחנו הולכים באופן מעשי. אנחנו מנסים ליישם את זה תחת תחיקת הביטחון הנוכחית. עושה את זה שר הביטחון בהנחיית ראש הממשלה. הצבא כבר קיבל את ההנחיות. אני מעריך שבתוך חודש נשב על המדוכה, כבר פחות מחודש, לגבי ההצעה שיביא הצבא על איזה מסגרות ובאיזה מסלולים הוא יהיה מוכן לקלוט עוד חרדים. הוא כבר קיבל את ההנחיה לכך. לדעתי, באופן הזה, זאת הדרך הנכונה להתקדם. במקביל – להכין את הצעת החוק, על-פי המתווה ההדרגתי להגדלת מספר הנושאים בנטל השירות הצבאי והשירות הלאומי האזרחי של צעירים חרדים ושל צעירים ערבים. הצעת החוק תובא לאישור הממשלה והכנסת כאשר נצליח לגבש רוב בכנסת לאישור החוק. <היו"ר שלמה מולה:> אני רוצה לשאול אותך, כבוד השר. אתה אמרת שאילו היו מסגרות של שירות אזרחי היו 4,800 ערבים. השאלה, בשנת התקציב 2013 שאתם מתכננים, האם יש כוונה באמת להגדיל את המסגרות האלה כדי – אני אומר שהדברים יוכלו להסתדר באופן טבעי; 2,400 אזרחים ערבים שרוצים לעשות שירות לאומי ואנחנו לא מצליחים לייצר להם את המסגרות. זה הכישלון של המדינה. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> אני, במסגרת עבודה לגיבוש הצעת החוק וכעת ממשיך בזה, בעיצומה של עבודת מטה גם עם מינהלת השירות הלאומי האזרחי, כדי לקדם את הרעיונות שעלו במתווה. למשל, מרכזי מידע שבהם יתייצבו ערבים שלא מתייצבים בלשכות גיוס היום ויקבלו שם את ההדרכה לגבי האפשרויות שלהם בשירות לאומי-אזרחי. גם העבודה מול המשרד לביטחון פנים, שמבחינתי אמור להיות אחד הקולטים העיקריים של שירות לאומי-אזרחי במקצועות כמו כיבוי אש, שיטור ושירות בתי-הסוהר – הוא כבר מוכן לקלוט. הוא כבר הכין איזו עבודה ואנחנו בתהליך של גיבושה. אני מקווה שנצליח להטמיע את זה כבר ב-2013, לפחות בחלקו, לגבי פתיחת חלק מהתפקידים הללו. מובן שזה נושא שצריך להביא בחשבון גם שבמקומות מסוימים משרתי שירות לאומי-אזרחי יתפסו מקום של מועסקים, למשל במקצועות סיעוד. זה חייב להיעשות בעדינות. אבל המשטרה, כבר ממה שאני יודע, תהיה מוכנה לקלוט; שירות בתי-הסוהר יהיה מוכן לקלוט. כיבוי האש – עדיין יש התנגדות של ועד העובדים שם, ואני מעריך שנתגבר על זה. לכן, זה בעיצומה של עבודת מטה. אני אומר שלפחות חלק מהתפקידים האלה לשירות לאומי-אזרחי ייפתחו כבר ב-2013. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. מה כבוד השר מציע? אתם מסתפקים בתשובת השר או רוצים ועדה? <אורית זוארץ (קדימה):> אנחנו נמשיך לעקוב אחר הנושא הזה בוועדת החוץ והביטחון. אני מקווה שהשר יגיע. <היו"ר שלמה מולה:> ועדת חוץ וביטחון? אוקיי. מאחר שחבר הכנסת דודו רותם איננו, אנחנו לא נוכל להצביע על ההצעה שלו לסדר-היום. אנחנו מצביעים רק על ההצעה שלכם לסדר-היום – להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון. נא להצביע. בבקשה. בעד – ועדה, נגד – הסרה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר שלמה מולה:> ארבעה בעד, אין מתנגדים. הנושא יעבור להמשך דיון בוועדת החוץ והביטחון. תודה רבה, כבוד השר. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט בתשרי התשע"ג, 15 באוקטובר 2012, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:42.>