דברי הכנסת

דברי הכנסת א / מושב חמישי / ישיבה שפ"א / כ"ט בתשרי התשע"ג / 15 באוקטובר 2012 / 1 חוברת א' ישיבה שפ"א הישיבה השלוש-מאות-ושמונים-ואחת של הכנסת השמונה-עשרה יום שני, כ"ט בתשרי התשע"ג (15 באוקטובר 2012) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב החמישי 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 היו"ר ראובן ריבלין: 6 דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב החמישי 9 נשיא המדינה שמעון פרס: 9 הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב 12 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 13 שאול מופז (קדימה): 36 מוחמד ברכה (חד"ש): 38 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 50 הצהרת אמונים של חבר הכנסת אללי אדמסו 50 אללי אדמסו (הליכוד): 51 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 55 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 55 הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 57 1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 57 2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 57 3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 57 4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי 57 מאיר שטרית (קדימה): 57 יצחק הרצוג (העבודה): 64 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 66 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 66 הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 67 1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 67 2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 67 3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 67 4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי 67 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): 69 זהבה גלאון (מרצ): 72 השר להגנת הסביבה גלעד ארדן: 76 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 82 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 82 הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 83 1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 83 2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 83 3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי; 83 4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי 83 יוחנן פלסנר (קדימה): 84 נסים זאב (ש"ס): 85 גאלב מג'אדלה (העבודה): 90 משה גפני (יהדות התורה): 93 שכיב שנאן (העצמאות): 98 טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): 99 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 103 מוחמד ברכה (חד"ש): 104 אילן גילאון (מרצ): 108 אורי אורבך (הבית היהודי): 110 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 113 סעיד נפאע (בל"ד): 117 אופיר אקוניס (הליכוד): 120 שר החינוך גדעון סער: 121 חנא סוייד (חד"ש): 126 החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012 130 אמנון כהן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 131 החלטת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בדבר תיקון טעות בחוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב–2012 132 דני דנון (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות): 132 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 133 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 134 הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012 134 שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 134 מוחמד ברכה (חד"ש): 135 חנא סוייד (חד"ש): 137 דב חנין (חד"ש): 138 עפו אגבאריה (חד"ש): 139 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 141 חנין זועבי (בל"ד): 142 איתן כבל (העבודה): 144 אבישי ברוורמן (העבודה): 146 ניצן הורוביץ (מרצ): 148 שלמה מולה (קדימה): 149 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 150 יעקב כץ (האיחוד הלאומי): 152 אריה אלדד (האיחוד הלאומי): 154 מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): 155 אכרם חסון (קדימה): 157 ציפי חוטובלי (הליכוד): 158 רונית תירוש (קדימה): 160 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 162 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 162 הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012 162 נחמן שי (קדימה): 163 נחמן שי (קדימה): 164 אורי מקלב (יהדות התורה): 165 זאב בילסקי (קדימה): 167 מגלי והבה (קדימה): 169 אורי אורבך (הבית היהודי): 170 עינת וילף (העצמאות): 171 שכיב שנאן (העצמאות): 173 רוברט טיבייב (קדימה): 175 נסים זאב (ש"ס): 176 יואל חסון (קדימה): 179 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 182 יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): 183 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 184 אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 186 רוני בר-און (קדימה): 188 שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין: 192 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 196 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 196 הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012 196 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 198 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): 199 מוחמד ברכה (חד"ש): 199 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של חבר הכנסת לשעבר גדעון גדות, זיכרונו לברכה 200 היו"ר ראובן ריבלין: 200 הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012 202 <דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב החמישי > <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום לכניסת נשיא המדינה. נא לקום. כבוד נשיא המדינה! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) נא לשבת. <היו"ר ראובן ריבלין:> היום יום שני, כ"ט בחודש תשרי תשע"ג, 15 באוקטובר 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, שהיא פתיחת המושב החמישי של הכנסת השמונה-עשרה. אדוני ומכובדי, כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, אדוני ראש האופוזיציה שאול מופז, שרי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, היועץ המשפטי לממשלה עורך-דין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת עורך-דין איל ינון, מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, יושב-ראש הכנסת הארבע-עשרה דן תיכון ורעייתו, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכיר הממשלה מר צבי האוזר, פרקליט המדינה עורך-דין משה לדור, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת דן לנדאו, קצין הכנסת, אורחים נכבדים, אזרחי מדינת ישראל, מכובדי מסגל א', וראשי העדות כולם, אני מתכבד לפתוח את המושב החמישי של הכנסת השמונה-עשרה. ברגעים אלה ממש אני מצטרף למועדון מכובד של שלושה יושבי-ראש שקדמו לי – יצחק ברמן, שבח וייס ואברהם בורג – שזכו לפתוח מושב חמישי של הכנסת. אין זה עניין של מה בכך כאשר כנסת ישראל פותחת את מושבה החמישי. נדיר עוד יותר כאשר זה קורה תחת אותה ממשלה. עד כה, בהיסטוריה הפרלמנטרית שלנו, רק שלוש כנסות פתחו את המושב החמישי שלהן, ורק אחת מהן – מכובדי, נשיא המדינה ואחד מוותיקי הבית הזה – רק אחת מהן, הכנסת התשיעית, כנסת המהפך – תחת אותה ממשלה. אולי הצליחו הכנסות האלה להתקיים בגלל מאמרו של ז'בוטינסקי, אשר אמר לאותם אלה שאז היו בשלטון: אלוהים, לשלטון בחרתנו. אבל אני לא בטוח בזה. את מועדון חמשת המושבים אני מבקש לכנות "מועדון המשילות". מה שמיוחד במועדון הזה שהוא מזכה בהטבות לא רק את החברים בו, אלא – ובעיקר – שהוא משרת נאמנה את אזרחי ישראל כולם. המשילות הזאת, שנדירה כל כך במקומותינו, היא שאפשרה לכנסת השמונה-עשרה למלא את תפקידה כמפקחת על הרשות המבצעת ולא להתנהל מתוך "סחרחרת בחירות" בלתי פוסקת. המשילות הזאת היא שאפשרה לוועדות הכנסת השמונה-עשרה לדון בצורה רצינית, עמוקה ויסודית בסוגיות המונחות לפתחן; למלא את תפקידן הקריטי כחוליה מקשרת בין הזירה הציבורית לזירה הפוליטית והפרלמנטרית וגם לזירה הממשלתית. המשילות הזאת היא שאפשרה לכנסת, וגם למשרדי הממשלה ולפקידות הבכירה ולכל המערכת הציבורית, לעבוד, להציב יעדים ולעמוד בהם. אני מקווה שהמשילות הזאת, שהיתה מנת חלקה של הכנסת השמונה-עשרה, תהיה גם מנת חלקן של הכנסת התשע-עשרה והכנסות שתבואנה אחריה. אבל האמת היא, מכובדי, שהתכנסנו כאן – ואין זה סוד – כדי להתפזר. בשעות הקרובות יינעל המושב שזה עתה נפתח. אזרחים רבים במדינת ישראל שואלים את עצמם היום: מדוע? מהי ההצדקה לפיזורה של הכנסת כעת? מהו הצורך ביציאה מוקדמת לבחירות? חלקם אף טוענים שהבחירות הללו מיותרות. במעמד הזה ראוי לשאול מדוע רבים מאזרחי ישראל מרגישים כך כיום; יותר מכך, למה ישנה תחושה בציבור הישראלי שכל יציאה לבחירות היא בזבוז של כספי ציבור, היא נשף מסכות פוליטי, היא כפויה, בלתי רצויה ומיותרת? אני סבור שהתשובה על כך נעוצה בסיבות שבגינן יצאנו לבחירות בעשור וחצי האחרונים. צריך להודות על האמת: הציבור הישראלי כבר התרגל להגיע לקלפי מכורח של נסיבות פוליטיות, מכורח של תעלולים פוליטיים. יותר מדי פעמים הגענו לקלפי מהסיבות הלא-נכונות. דיינו להביט מה אירע בשלוש הכנסות האחרונות. בכנסת החמש-עשרה נפל הציבור הישראלי יחד עם נבחריו קורבן לבחירה הישירה, זכרה לא לברכה, כאשר מצא את עצמו בקלפי שלוש פעמים בתוך ארבע שנים. הכנסת השש-עשרה גם היא לא השלימה את ימיה. המפץ הגדול של ההתנתקות, התפנית החדה שנעשתה על-ידי ראש הממשלה דאז אריאל שרון הובילו את הציבור הישראלי שוב לבחירות, זאת לאחר שראש הממשלה מצא את עצמו שוב בלי רוב פוליטי בכנסת. הכנסת השבע-עשרה, שהתכנסה אף היא אחרי בחירות מוקדמות, החלה את דרכה בנסיבות טרגיות וסיימה את דרכה בנסיבות קשות לא פחות של ראש ממשלה שנחשד בפלילים. אז מה היה לנו כאן בעשור וחצי האחרונים? ראש ממשלה שנפל קורבן לבחירה הישירה, ראש ממשלה שנפל למשכב וראש ממשלה שנפל בחשד לפלילים. אם כך, רבותי, מה הפלא שהציבור הישראלי איבד אמונו בצדקת היציאה לבחירות והפך ציני ואדיש כלפיהן? מה הפלא שהציבור הישראלי בחר לתת את קולו למפלגות "אווירה" במקרה הטוב ונמנע מלהצביע במקרה הרע? האירוניה היא, מכובדי, שבמדינת ישראל שלנו, במציאות הישראלית שלנו, יש לנו כל הסיבות הנכונות שבעולם לקיים מערכת בחירות איכותית ובמועדן, בחירות שלא נסיבות שונות ומשונות מכתיבות אותן, אלא ויכוח עמוק, מהותי, בשאלות הקיומיות, בשאלות החברתיות, הכלכליות והמדיניות המונחות לפתחנו. רבותי, בניגוד למערכות הבחירות האחרונות, הבחירות העומדות להתקיים, בחירות 2013, אינן בחירות מיותרות. הבחירות האלה שמתקיימות לאחר שכנסת זו השלימה ארבע מושבים, הן תוצאה בלתי נמנעת של ויכוח דמוקרטי בריא וחיוני. הכנסת הזאת יוצאת לבחירות משום שלא הצליחה להכריע בשאלות קרדינליות הנוגעות בראש ובראשונה לוויכוח על סדר-היום החברתי-הכלכלי במדינת ישראל. בסיטואציה הזאת שבה לממשלה אין שותפים להעברת תקציב, מי שנדרש להכריע בשאלות העקרוניות האלה הוא הציבור בישראל, ובאמצעות ההצבעה בקלפי. הבחירות לכנסת התשע-עשרה, בניגוד למערכות קודמות, אינן בחירות שבהן הציבור נופל קורבן לשיקולים חיצוניים לוויכוח הדמוקרטי, אלא הן צומחות מלב-לבו של הוויכוח הזה עצמו. הבחירות האלה מתקיימות בגלל כל הסיבות הנכונות. בלבה של מערכת הבחירות הקרובה שלושה מוקדים: סדר-היום החברתי-הכלכלי, סדר-היום הציבורי-האזרחי וסדר-היום המדיני-הביטחוני. לבוחר הישראלי, אם כן, יהיו כל הסיבות הנכונות להתייצב בקלפי בעוד שלושה חודשים. הוא יידרש להכריע על אופי תקציב המדינה לשנים הבאות. הוא יידרש להכריע בקלפי בסוגיות הנשיאה המשותפת בנטל שתוכרע בכנסת התשע-עשרה. הוא יידרש להשמיע קולו בוויכוח על סדר-היום המדיני באשר לסיכוייו של פתרון שתי המדינות במציאות המזרח-תיכונית הנוכחית. בשונה ממערכות הבחירות הקודמות, הבחירות הללו לא ינוהלו רק מנקודת מבט אחת, מדינית-ביטחונית. בבחירות האלה הבוחר הישראלי יעמוד מול אלטרנטיבות כלכליות-חברתיות ברורות ולא מול ויכוחים קוסמטיים. הוא יזכה לעמוד מול בתי-מדרש אידיאולוגיים שונים ומובחנים. לא גם וגם, אלא או או. הבוחר הישראלי כבר לא יסתפק בססמאות, הוא לא יסתפק בבשורה עמומה המציגה חזון עמום עוד יותר. הוא ידרוש תשובות. אני מקווה, יקירי ומכובדי, גבירותי, מורותי ורבותי, שבמערכת הבחירות הקרובה נזכה לראות דיון איכותי ונוקב שיותר משהוא מכובד או תרבותי, הוא מכבד את הבוחרים שלו, את האינטליגנציה שלהם ואת כושר השיפוט של כל אזרח ואזרח. מכובדי, לא רק אנחנו נעמוד למבחן בעוד שלושה חודשים אם אכן תחליט הלילה הכנסת על פיזורה, וכבר היו דברים מעולם, אלא גם הבוחר הישראלי יעמוד למבחן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני שמעתי את התחייבותך, אדוני ראש הממשלה, ובאופן אישי אני מקבל אותה, אבל אנחנו נחכה להצבעה. בסופו של יום ההכרעות הגדולות ביותר והמשפיעות ביותר על חיינו מתקבלות בקלפי. ולכן, אזרחי ישראל, אני קורא לכם – קורא לכם כאן מעל במת הכנסת, לכו להצביע. אל תטעו. יש לכם, לכולנו, כל הסיבות הנכונות לכך. <<דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב החמישי> יו"ר ראובן ריבלין:> אדוני מכובדי נשיא המדינה, אני מזמין אותך לשאת את דברך לקהל חברות וחברי הכנסת ולעם ישראל כולו. אדוני נשיא המדינה, בבקשה. <נשיא המדינה שמעון פרס:> מכובדי יושב-ראש הכנסת, תודה. כבוד יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין ורעייתו, אישי ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, יושב-ראש האופוזיציה שאול מופז, חברי הכנסת הנכבדים, היום תחליט כנראה – תחליטו אתם על מועד הבחירות וייקבע סדר-יומה של ישראל לארבע השנים הבאות. סדר-היום הזה יתמודד עם שינויים רבים בעולם ובאזור. ספק אם תהיה לנו השפעה על השינויים האלה, אבל מן הסתם תהיה להם השפעה על מצבנו אנו. זו תקופה מכוננת בעולם כולו ותקופה קובעת בתולדות ישראל, שנמצאת בעולם גלובלי, וישראל איננה מנותקת ממנו. המזרח התיכון על זרמיו הדתיים, על אוצרות הטבע שלו, על מחסני הנשק שבו, יהווה מוקד מרכזי בשינויים הללו. ישראל היא ארץ דמוקרטית שקיימות בה דעות שונות, אבל היא מסוגלת בשעת הצורך להגיע לאחדות קיומית. חברי הכנסת, מערכת הבחירות נועדה לסמן את היעדים לעתיד. מן הדין שהמערכה תתנהל בכובד ראש, באוזן כרויה, בלשון מאופקת, כשהעיניים נטויות לקרוב ולרחוק כאחד. מערכת הבחירות צריכה להיות בגדר סיעור מוחות ולא התנצחות לשמה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מבעד לחלוננו נשקפות סכנות שאין להקל בהן ראש. אבל גם מאחורי הקלעים של תולדות ישראל מונחות סכנות קשות מנשוא שגברנו עליהן. אז לא נבהלנו ולא נואשנו, וגם היום נתמודד מבלי להיבהל. מעולם לא ששנו למלחמות, אבל משהותקפנו ידענו להגן על עצמנו כהלכה. ידנו היתה על העליונה אף-על-פי שמספרנו היה על התחתונה, ולפעמים עוצמתנו הגנוזה עלתה על יכולתנו הגלויה. השינויים המתחוללים סביבנו טעוני סכנות כאמור, אבל ייתכן שחבויים בהם גם סיכויים חדשים. אין לשקוע במרה שחורה מול מצוקה ואין להתעלם מסיכויים שמביאים הדברים החדשים. מה שמתחולל במזרח התיכון אינו בהכרח חזרה לעתיד. הוא נראה ככנף מהתמורה הפוקדת את העולם כולו. כלומר, עימות בין דורות יותר מאשר התנגשות בין תרבויות. הדור הצעיר נולד בעולם מוטה מדע הקובע היום יותר מתלמי השדה. אדמה אפשר לכבוש בכוח צבאי, מדע תלוי בידע האנושי. המזרח התיכון סבל וכמעט נהרס ממלחמות, אלה שבאו מבחוץ ואלה שנוצרו בבית. הדור הצעיר זקוק לשלום-אמת כדי להמריא ממסלולי המדע והטכנולוגיה אל עתידו. מלחמות אינן יותר אופציה לקידום. נהפוך הוא, אלימות היא זו המונעת להפיק לחם מהמדע. ישראל לא קמה במזרח התיכון ששקע בקיבעון, היא נולדה כתוצאה מחזון נועז שלה, ולישראל, עד היום, יש יותר חזון מאשר אמצעים. ספק אם ישראל היתה קמה אילו היתה תלויה בחוות דעתם של מומחים. החזון הנבואי גבר על החשבון המקצועי. ישראל היא אפוא סיפור של אנשים שיצרו נכסים ולא של נכסים שפינקו אנשים. ישראל היא מדינת מתנדבים. כאמור, ישנן אצלנו דעות שונות, אבל גם הגענו להסכמות חשובות. הסכמנו שישראל תהיה מדינה יהודית המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה וחופש דת לכל מאמיניה. בחרנו להיות מדינה שוחרת שלום; לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בדרך של הסכמה, לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שיש להם לאום משלהם. על ישראל ליטול יוזמה כדי שיעדיה יובילוה ולא המאורעות ישבשו את מדיניותה או יסכנו את זהותה. מוסכם שעלינו להיות ערוכים מול כל סכנה, אבל גם נכונים לקדם שלום ככל האפשר. האתגרים לפנינו מגוונים: ביטחוניים, חברתיים, כלכליים. הם אינם בנפרד, הם איברים של גוף אחד, אבל עלינו לקבוע עדיפויות לאומיות, כי בזה תלוי עתידנו. אנו מדינה עצמאית, איננו מדינה בדלנית. ההגנה על שלום המדינה ואזרחיה מוטלת על צבא-הגנה לישראל ושלוחות הביטחון; על המפקדים, על הלוחמים וגם על כלי הנשק האיכותיים ביותר שהמדינה יכולה ליצור או להשיג. אנו זקוקים לידידים; ידידים שיסייעו למנוע מלחמות; ידידים שיסייעו למנוע פגיעות מדיניות בישראל, בגלל היותנו עם לבדו ישכון. זכינו בידידותה של ארצות-הברית. זו ידידות שאין דומה לה – באופיה המושתת על ערכים, בדרכה השוחרת שלום, בתמיכה הדו-מפלגתית, שיש בה גם התחשבות ונדיבות. העזרה הביטחונית שהעניקה לנו ארצות-הברית לאורך השנים וזו שהיא מעניקה לנו גם בשעה זו, מראות שמעשיה אינם נופלים מהבטחותיה, ואנו מודים לה על כך. ברצוננו לטפח ידידות עם כל העמים, עם שכנינו ועם רחוקינו, מבלי לאיים על הזולת. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, אנו נערכים מול ניסיונות אירן להשיג נשק גרעיני. המשטר האירני הנוכחי הוא סכנה אמיתית ומיידית לעולם כולו, גם לישראל. העולם אינו יכול לחיות בצל איום גרעיני אירני ותחת ענני מדיניות מופקרת של הנהגה פנאטית. הקואליציה שקמה למנוע את הסכנה הגרעינית האירנית אינה בהכרח קואליציה שכולה פרו-ישראלית, אבל היא התחייבה ומחויבת להגן על שלום העולם כולו ועל ביטחון כל יושביו. אם היא תיכנע, היא לא תדע ניצחון. וכל האופציות, כולל האופציה הצבאית, חייבות להיות על השולחן כדי שאירן תבין את רצינותן. האופציה הצבאית איננה האופציה המועדפת. אבל בעיני העולם ובעיני ישראל היא רצינית מאוד. מדיניות השלטון האירני הנוכחי איננה רק הצגה, יש להתייחס אליה כאל איום ממשי במובן המכוער והמסוכן ביותר של המלה הזאת. האייטוללות השקועות בהעשרת אורניום ובהסתה לאלימות הם בסופו של יום האויב האמיתי של העם האירני, של עמים רבים וכמובן של מדינת ישראל. חברי הכנסת, הכלכלה של ימינו היא גלובלית אבל גם אינדיבידואלית באותה מידה. היא מוטת מדע וטכנולוגיה. ישראל, שלא בורכה באוצרות טבע, בורכה בכישורי אדם. האדם הוא אוצר הטבע החשוב ביותר שיש לישראל. היכולת שלו מוכחת. אבל אין להסתפק במה שהשגנו. עלינו להוסיף וליצור עושר חדש בנוסף, באמצעות החינוך והמדע. כי העולם נכנס לעשור מדעי, שיהיה כנראה העשור הדינמי ביותר שידע העולם. התחרות המדעית כבר מרקיעה שחקים, ובתחרות זו צריך להצטיין מחדש. על ישראל להוסיף ולהיות גם בעתיד ארץ מצטיינת. ארץ מצטיינת פירושה שכל אזרחיה יוכלו לממש את היכולות שלהם, האישיות והכלליות, ולהצטיין. עלינו להעניק לחינוך ולמחקר את העדיפות העליונה. הדור המבוגר צריך לאפשר לדור הצעיר להתכונן כראוי לעתיד התובעני שאליו הוא נכנס. אסור שפערים חברתיים מן העבר יעיקו על כתפי הדור הצעיר שפניו לעתיד. ידידי היושב-ראש, חברי הכנסת, דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. יש בה זכויות של מיעוט. יש בה מקום לדעות שונות, אבל אין בה מקום אפילו לאפליה אחת; לא אפליה דתית, לא לאומית, לא אתנית, לא מגדרית. כל אחד זכאי להתפלל במקום הקדוש לו, אבל אף אחד אינו רשאי לפגוע במקום תפילה הקדוש לזולתו. העם היהודי לחם באפליה, בבורות, בבריונות, מאז משה ירד מהר-סיני. חברי הכנסת השמונה-עשרה, אתם מסיימים ארבע שנות כהונה. ידעתם סערות אבל גם הבאתם הישגים חשובים. ידעתם בשעות קשות להתעלות מעל שיקולים מפלגתיים, ועל כן מגיע לכם תודת האומה. אמרו חז"ל: "אל תירא עבדי יעקב". על זה הייתי מוסיף רק משפט אחד, אסור לרדת מסולם יעקב. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מאוד מודים לכבוד הנשיא. <הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו מזמינים את כבוד ראש הממשלה לשאת את דברו, כהודעה לכנסת ולאומה בפתיחת מושב הכנסת. כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אתה יכול לספר לנו מה תקציב הבחירות – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה מחויב, על-פי החוק, לדבר אליך. <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה, אבל עדיין – חבר הכנסת חנין, המושב לא נפתח בקריאות ביניים, הוא נפתח קודם בנאום, אחרי זה קריאות ביניים, לא ישר. <דב חנין (חד"ש):> שאלה מקדימה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <שר החינוך גדעון סער:> תהיה לכם עוד קדנציה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כבוד שר החינוך. בבקשה רבותי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, זה לא קורה באו"ם, זה לא קורה בקונגרס, אבל זה קורה כאן, ואתם יודעים מה, אני לא מחליף את הבית הזה בשום בית אחר. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, תודה רבה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, מכובדי הרבים, ובראשם נשיא המדינה שמעון פרס, אנחנו נפגשנו לפני ימים אחדים ואתה קראת לקיים מערכת בחירות נקייה, נטולת השמצות והתלהמות, וזה בוודאי יוסיף כבוד לבית הזה, ליושבים בו ולדמוקרטיה הישראלית כולה. ידידי חברי הכנסת, אני מבקש לקיים את הבחירות ביום שלישי, י"א בשבט, 22 בינואר 2013. כלומר, בעוד פחות מ-100 ימים יכריע עם ישראל מי ינהיג אותו; מי ינהיג אותו אל מול האתגרים הביטחוניים הגדולים ביותר שידענו מאז קום המדינה, מי ינהיג אותו מול המשבר הכלכלי הקשה ביותר שידע העולם ב-80 השנים האחרונות. אדוני היושב-ראש, אני מאמין שראוי שראש ממשלה שמבקש לקבל מנדט מחודש מהציבור ייתן דין-וחשבון על עשייתו ועל עשיית ממשלתו בתחומים העיקריים של חיינו. ובכן, ברשותכם, אני מבקש להציג בפניכם דיווח תמציתי על מצב המדינה לפני ארבע שנים ועל מצב המדינה היום. <יואל חסון (קדימה):> איזה אומץ יש לך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפני ארבע שנים – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> מה אתם מדברים? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <אופיר אקוניס (הליכוד):> מה אתה מדבר? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, ראש הממשלה – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> מה הוא מדבר? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קיבלנו – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, ראש הממשלה עדיין לא צריך את עזרתך. למה להפעיל תותחים? <קריאות:> – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> – – – לא על המצב של קדימה, על המצב של המדינה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפני ארבע שנים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מבקש משרי הממשלה לא לקרוא קריאות ביניים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – קיבלנו משק במשבר עם צמיחה שלילית – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> מחירי הדיור היו חצי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ברבעון הראשון של 2009 הצמיחה היתה מינוס 3%, כדי לדייק – מינוס 3.2% – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אפשר היה לקנות דירות. <היו"ר ראובן ריבלין:> מרגע זה אני מתחיל לקרוא קריאות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – האבטלה הרקיעה שחקים והיא חצתה את קו ה-9% בדרך למעלה. <רוני בר-און (קדימה):> ממש לא נכון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> המשבר הכלכלי שפקד את העולם איים למוטט את כלכלת ישראל ולהביא לאבטלה המונית, בדיוק כפי שקרה במדינות מרכזיות באירופה. <שלמה מולה (קדימה):> למה אתה לא מעביר את התקציב השנה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפני ארבע שנים נפלו אלפי טילים ורקטות – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> מה קורה עכשיו? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בדרום הארץ. <יואל חסון (קדימה):> אתה מגוחך, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <קריאות:> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שנתיים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מסתדר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שנתיים קודם לכן נפלו אלפי טילים ורקטות – – <שלמה מולה (קדימה):> גם היום, אדוני ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – על תושבי הצפון. העורף היה חשוף לחלוטין, ולא היתה שום היערכות אפקטיבית מול האיום הגובר של טילים ורקטות. בגבול עם מצרים הלכה והתרחבה תופעת ההסתננות. <איתן כבל (העבודה):> תן לנו את הכתובת של המדינה הזאת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא היתה גדר, הגבול היה פרוץ לגמרי למחבלים, פרוץ לגמרי למבריחים – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> בתקופה שלך גדל מספר המסתננים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – פרוץ לגמרי לזרם מסתננים שרק הלך וגבר ואיים להציף את ערי ישראל. שכונות שלמות בערי ישראל – באילת, בערד, בתל-אביב – החלו להיות מוצפות על-ידי המסתננים הבלתי-חוקיים האלה מאריתריאה וממדינות אחרות באפריקה. כל אחד שעיניו בראשו היה צריך להבין אז שהיה כאן איום ממשי על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל שום דבר אפקטיבי לא נעשה אז. <יואל חסון (קדימה):> לא פחות מהפלסטינים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון, אני קורא לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי הנושא שמאיים עלינו יותר מכול, כפי שאמר עכשיו בצדק נשיא המדינה, התחמשותה של אירן בנשק גרעיני – לפני ארבע שנים הנושא הזה כמעט שלא היה על סדר-היום הבין-לאומי, ולא הופעל לחץ כלכלי של ממש – – <שלמה מולה (קדימה):> הכול דיבורים, אדוני ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לא לחץ כלכלי ולא לחץ מדיני של סנקציות אפקטיביות על אירן. <חנא סוייד (חד"ש):> אין מצגת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ובכן, זה היה המצב – – <חנא סוייד (חד"ש):> אין מצגת? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אולי ציור? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כשקיבלנו את הנהגת המדינה לידינו. מה המצב כיום? קודם כול, החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – יותר טוב ממצגת – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – נקטנו מדיניות תקיפה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת רגב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שיקמנו את ההרתעה. אני רוצה להגיד שעשינו את זה בשיקול דעת ובאחריות, אבל קודם כול ביטלנו את מדיניות ההבלגה, כי המדיניות הזאת תמיד-תמיד מביאה להסלמה ובסופו של דבר מביאה למלחמה. <יואל חסון (קדימה):> לא עשית כלום. <דליה איציק (קדימה):> לא ייאמן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> במקום זאת הנהגנו מדיניות של תגובה תקיפה לכל ירי ותקיפות מנע – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> גם ראית את הבריטים כילד בירושלים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת פלסנר, אתה בסכנה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לסיכול הירי. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני ראש הממשלה, אמרת שתפיל את ה"חמאס". <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר, חבר הכנסת רותם. חבר הכנסת פלסנר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> התוצאה היתה ירידה חדה במספר הטילים והרקטות ביחס לתקופת הממשלה הקודמת – – <שלמה מולה (קדימה):> אמרת שתפיל את ה"חמאס". <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת מולה, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – וירידה משמעותית בפיגועי הטרור נגד אזרחי ישראל. רכשנו והפעלנו מערכות רבות של "כיפת ברזל". אבל פה אני רוצה – מותר גם לפרגן; אני יודע, זה נוהג קשה לחברי הכנסת – אני רוצה להגיד מלה טובה לחבר הכנסת עמיר פרץ – – <שלמה מולה (קדימה):> בראבו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שכשר ביטחון האמין ברגע הראשון בפרויקט הזה, ואנחנו הרחבנו אותו, תקצבנו אותו, ואנחנו גם פעלנו ליישם אותו באופן מבצעי במהירות האפשרית. אני זוכר שהייתי בפגישה עם ראש ממשלת צ'כיה וקיבלתי את הדיווח מהמזכיר הצבאי על היירוט הראשון של "כיפת ברזל" ואמרתי לו: זה רגע חשוב ביכולת של ישראל, אני חושב ביכולת בכלל של מדינות דמוקרטיות – – <יואל חסון (קדימה):> "כיפת ברזל" זה לא אסטרטגיה. אסטרטגיה זה לדבר עם הטרור בעזה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – להגן על עצמן מפני האיום החדש הזה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כמו כן שיפרנו מאוד את ההיערכות שלנו להגנת העורף בהתרעה, במיגון, בשילוב כל המערכות, גם המערכות המקומיות של השלטון המקומי וכל משרדי הממשלה. היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי בהגנת העורף. אם כי אני אומר לכם: יש עוד הרבה מה לעשות ובשנים הקרובות אנחנו נמשיך את השיפור הזה. <שלמה מולה (קדימה):> מה אתה יכול להגיד על שר הביטחון ברק? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כך גם בנינו את מטה הסייבר הלאומי. אני זוכר שדיברנו על כך כשתיארתי לכם את זה לפני כשנה. המטה הזה מפתח יכולות חדשות להגן על העורף הישראלי בתחום הסייבר. מטה כזה כמובן לא היה קודם לכן. עכשיו, ב-2009, חברי הכנסת – – <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> מה עם המזל"ט, אדוני? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – זמן קצר אחרי כניסתי לרשות הממשלה החלטתי – אני אומר לכם, החלטתי למרות הרבה התנגדויות – להקים את גדר הביטחון בגבול סיני. הקצינו לכך מיליארדי שקלים, והיום כבר יותר מ-90% מהגדר הזאת בנויה, או בנויים יותר נכון, והיא עושה את העבודה במציאות שבה כל חודש הגיעו לערי ישראל אלפי מסתננים. <קריאה:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> החודש חצו את הגבול – כמה? 23 מסתננים. זה פחות מ-1%. אבל גם הם לא הגיעו לערי ישראל, כי בזכות החקיקה שעשינו כאן בכנסת, ואני מודה לחברי הכנסת שתמכו בזה, ובזכות מתקני ההשהיה שהקמנו בגבול סיני, אף אחד, לא אחד, מסתנן אחד לא הגיע לערי ישראל, אחד. כלומר, עצרנו את המסתננים. לא רק את המסתננים, גם הרבה פעולות טרור שנבלמות מסיני, כפי שחזינו שתהיה בעיה שם. גם את זה אנחנו עוצרים. ועכשיו אנחנו פועלים להחזיר את אלה שנמצאים כאן לארצות המוצא שלהם. ועכשיו לגבי אירן. כל מי שמזלזל באיום שמהווה אירן גרעינית על מדינת ישראל – – <יוחנן פלסנר (קדימה):> אתה הפכת את זה לעניין פוליטי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לא ראוי להנהיג את מדינת ישראל אפילו יום אחד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה חי על – – – ולא לעשות את זה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אפילו יום אחד. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל הדברים שלך זה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני רואה את הסכנה הזאת בעיניים פקוחות – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת. חבר הכנסת ברכה, זה לא נאום שלך, זה נאום של ראש הממשלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה מזל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ולכן העלינו – אדוני היושב-ראש וחברי הכנסת, לכן העלינו את הסכנה האירנית למרכז סדר-היום העולמי. זה מה שעשינו בארבע השנים האחרונות. והיום, היום מוטלות על אירן סנקציות חסרות תקדים, סנקציות שפוגעות פגיעה קשה בכלכלה האירנית – – <מגלי והבה (קדימה):> איפה הקו האדום? תצייר אותו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והיום יש לנו גם יכולות לפעול מול אירן וגרורותיה, יכולות שלא היו לנו בעבר. אלה השינויים המרכזיים שעשינו בביטחון באמצעות מדיניות תקיפה ושקולה. <חנא סוייד (חד"ש):> בעניין שלום מה עשית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ועכשיו הנה מה שעשינו בכלכלה. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> מחבלים – צריך לשלוח אותם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אמרתי לכם קודם לכן מה היה מצב המשק כשהוקמה הממשלה – צמיחה שלילית ואבטלה גואה. ובכן, מה המצב היום? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> המדיניות האחראית שהובלנו הביאה לשינוי המגמה – – <יואל חסון (קדימה):> אין כסף לדלק. <קריאה:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – למרות המשבר העולמי הקשה והמתמשך, והמשבר לא נגמר. <קריאות:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בן-ארי, הרגע נכנסת. איך אתה כבר יודע לקרוא את קריאות הביניים? <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני יכול לומר, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שבכל אחת מארבע השנים האחרונות הבאנו לצמיחה מהגבוהות ביותר במערב. אינני יודע אם אנחנו במקום הראשון או מייד אחרי המקום הראשון, אבל המשק הישראלי צמח מהר יותר מכמעט כל כלכלות העולם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לאן זה הלך? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הצמיחה הלכה לחברים שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה, אתה יכול לקרוא קריאת ביניים, לא לנאום. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בזמן שהאבטלה בעולם מטפסת לממדים מפחידים, הורדנו כאן את האבטלה. לפני ארבע שנים שיעור האבטלה בישראל היה כמו זה של אירופה, היה בערך 9%. אבל בעוד הם המשיכו במגמה השלילית – הם טיפסו מעלה, הם עברו את ה-11%, הממוצע האירופי, יש מדינות שזה 25% – אצלנו שינינו את המגמה, והאבטלה ירדה מתחת ל-7%. אנחנו הוספנו יותר מ-330,000 מקומות עבודה, שיא של כל הזמנים במשבר הכלכלי שהוא אחד מן הגדולים בכל הזמנים. אני מייחס לזה חשיבות עליונה, משום ששמירה על מקומות העבודה של אזרחי ישראל – לאפשר לבני-אדם להתפרנס, להתפרנס בכבוד, ולא להיות תלויים בלשכת התעסוקה או בלשכת הרווחה, לאפשר להם להתפרנס בכבוד, זה הדבר החברתי ביותר שיש. התחייבנו להצמיח – התחייבנו להצמיח את הכלכלה ולשמור על מקומות העבודה של אזרחי ישראל, ועשינו זאת. אם רוצים להבין מה שעשינו כאן – היה חריג בנוף הכלכלי הבין-לאומי. אני מזכיר לכם, חברי הכנסת, שבשנים האחרונות הורד דירוג האשראי של המעצמות הכלכליות – של בריטניה, של צרפת, של ארצות-הברית, ואילו דירוג האשראי של ישראל לא רק שלא הורד – הועלה. אין עדות טובה יותר לדרך האחראית והמוצלחת שבה ניהלנו את כלכלת מדינת ישראל. עכשיו אני רוצה להגיד מלה לאלה שדוגלים בצמצום הפערים החברתיים. אני רוצה להביא בפניכם נתון שיש כאלה שמעדיפים להסתיר אותו מעיני הציבור, כי זה לא תואם את קו התעמולה שלהם. <דב חנין (חד"ש):> אתה מסתיר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל מה לעשות? הנה העובדות – לא העובדות שלי, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. וגם כאן הצלחנו לשנות את המגמה, גם בפערים החברתיים, כי מדד האי-שוויון בישראל, בפעם הראשונה זה שנים, הצטמצם ברציפות – לא שנה אחת, בשנתיים האחרונות, וזה לא מקרי, כי הוספנו מיליארד שקל לקצבאות הזיקנה והוצאנו רבים מקו העוני. גם את זה רואים בלמ"ס. העלינו את שכר המינימום מעל 1,000 דולר. עמיר פרץ, שלום לך שוב. אני זוכר שאנחנו דיברנו על זה, אבל אנחנו עשינו את זה. <איתן כבל (העבודה):> אני חבר של עמיר, אתה יכול להגיד גם עלי משהו? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מקווה שאני לא מפריע לך בפריימריז שלך. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> העלינו שכר למורים, לרופאים, לשוטרים, לכבאים, לעובדים הסוציאליים, נתנו הטבות מס לעובדים הורים לילדים קטנים, נתנו שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים באוניברסיטאות בירושלים, בנגב, בגליל, הנהגנו מס הכנסה שלילי – זה דווקא רעיון שבא מכמה מחברינו, שלום סילבן, ומאחרים. כן. לומר שהמדיניות שלנו בשנים האלה – – <רוני בר-און (קדימה):> 5% גירעון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – הרחיבה את הפערים החברתיים? מה לעשות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומרת אחרת. עכשיו, הניהול הכלכלי שלנו הביא לצמיחה, והצמיחה מייצרת משאבים. זה אפשר לנו להפנות את המשאבים הגדולים לטיפול בבעיות שהוזנחו כאן במשך שנים. קודם כול בחינוך. אחרי עשרות שנים של דיבורים, אוי, כמה דיבורים, אחרי עשרות שנים של דיבורים והיעדר מעש, הנהגנו חינוך חינם מגיל שלוש. היום כבר רבע מיליון ילדים נהנים מזה. אחרי עשור אבוד בהשכלה הגבוהה השקענו מיליארדים באוניברסיטאות, והן נהנות מפריחה מחודשת. אנחנו מקימים אוניברסיטה חדשה באריאל. רבותי, אמרתי מעל הבמה הזאת כמה פעמים, ואני חוזר ואומר את זה גם היום: אריאל תישאר תמיד, כמו כל גושי ההתיישבות, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. תישאר גם תישאר. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אחמד טיבי לא יישאר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ובבריאות, אחרי עשור שלא נוספה מיטה אחת – אחת – בבתי-החולים הממשלתיים, אנחנו מוסיפים 1,000 מיטות. לראשונה זה 37 שנים פתחנו בית-ספר לרפואה – בצפת. <נינו אבסדזה (קדימה):> אדוני ראש הממשלה, שמונה שעות הייתי בחדר מיון אתמול, ראיתי שם אנשים מחכים בחוץ. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הענקנו יותר מ-2 מיליון טיפולי שיניים לילדים עד גיל 12. <נינו אבסדזה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, שמונה שעות אנשים חיכו בחוץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת אבסדזה, ראש האופוזיציה עולה אחריו, הוא בוודאי ישיב. <נינו אבסדזה (קדימה):> אבל עשרות אנשים בחוץ. <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת אבסדזה. <נינו אבסדזה (קדימה):> זה פשוט לא נכון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתם, חברי הכנסת, נוסעים בארץ, ואזרחי ישראל גם הם נוסעים בארץ. אתם רואים את המהפכה הכבירה שאנחנו עושים בתחבורה. אנחנו סוללים כבישים, מחברים את המדינה מדרום לצפון – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם כל כך טוב, למה אתה הולך לבחירות? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כבישים מהירים, רכבות, מחלפים. תראו, זה שאתם צועקים ומוחים – זה לא יכול לשנות את העובדות. כל אזרחי ישראל רואים את זה, הם רואים מהפכה. אנחנו משקיעים סכומי ענק. <נינו אבסדזה (קדימה):> אזרחי ישראל בוכים איפה שכואב להם. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה, אתה גמרת את קריאות הביניים? חבר הכנסת טיבי, אתה מתחיל להגיע לסף קריאות הביניים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מסתדר. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש אנשים שהם מאוד רגישים, בסיעתך, שחושבים שאתה לא יכול להתרכז. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הם לא שועים לבקשתו של הנשיא, אבל יכול להיות שבהמשך הם יתרגלו. <נסים זאב (ש"ס):> הוא בנה להם שם כבישים. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נסים זאב, דקה לפני שראש הממשלה יסיים את דבריו אני אתן לך לומר משהו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אנחנו משקיעים, חברי הכנסת, סכומי עתק, תוכנית רב-שנתית של 27 מיליארד שקל. אנחנו מחברים את המרכז לגליל ולנגב בצירים מהירים. זאת מהפכה עצומה גם חברתית, גם כלכלית. זה טוב לכלכלה, זה טוב לחברה. אני אומר לכם, זה טוב גם לביטחון, זה בוודאי טוב לפריפריה, לגליל ולנגב. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שמעו מה שאמרת. חבר הכנסת טלב אלסאנע, אני קורא לך פעם ראשונה. חבר הכנסת בן-ארי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תודה, אדוני. יחד עם חברנו משה כחלון – שמעתי עכשיו שאתם מקשיבים – יחד עם חברנו משה כחלון עשינו מהפכה בתחום הטלפוניה הסלולרית; מהפכה שחוסכת לכל משפחה בישראל מאות שקלים בחודש. אגב, שוב הוכח שהדרך היעילה ביותר לשפר את השירות ולהוריד מחירים היא תחרות. אנחנו הנהגנו תחרות, ועוד ננהיג תחרות. אני רוצה להגיד שהבעיה המרכזית בתחום המרכזי שעדיין דורש טיפול, וזה הדיור, היא היעדר תחרות. <מרינה סולודקין (קדימה):> אין דיור ציבורי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני יודע שיש הרבה אנשים שמנסים לתפוס טרמפ פוליטי על עליית מחירי הדיור. אבל בניגוד לטרמפיסטים, אני לא התמקדתי בבעיית הדיור אחרי המחאה החברתית; אני ראיתי זאת כצורך לאומי מהיום הראשון של הקמת הממשלה. <יואל חסון (קדימה):> מה התוצאה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חסון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> האופורטוניסטים עכשיו מבקרים אותנו, אבל הם שמו ושמים את המכשולים הגדולים ביותר בכנסת לרפורמות שאני מבקש לעשות בתחום הזה. ולמרות המכשולים הרבים ששמו פה, בכנסת, הצלחנו השנה לבלום את מגמת עליית מחירי הדירות, על-ידי בנייה נרחבת. 80,000 יחידות דיור נמצאות עכשיו בבנייה; גם זה שיא של כל הזמנים. <שלמה מולה (קדימה):> זה לא מדויק. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> והשנה, עליית מחירי הדירות היא 2.1%, זה פחות מהמדד. אבל אני לא מסתפק בזה, כי אנחנו צריכים לעשות שינוי ולהביא את השינוי הזה של ירידת מחירי הדירות ודיור נגיש וזמין. וכיוון שאני מאמין שחייבים להשלים את הרפורמות בדיור, והכנסת הנוכחית לא אפשרה לי לעשות זאת, מבחינתי התנאי לכניסה לקואליציה הבאה, אם הבוחר אכן ייתן לי את המנדט להרכיב אותה, התנאי לכניסה לקואליציה הבאה יהיה תמיכה ברפורמות בתכנון ובנייה ובשיווק קרקעות. אלה יהיו החוקים הראשונים שאנחנו נניח על שולחנה של הכנסת ונעביר במושב הראשון. <יוחנן פלסנר (קדימה):> ארבע שנים לא עשיתם כלום בעניין הזה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני ארבע שנים הבטחתי לאזרחי ישראל שתי הבטחות מרכזיות: לחזק את הביטחון ולחזק את הכלכלה. הבטחנו – וקיימנו. אבל הנה, עוד הבטחה שקיימנו: לפני כארבע שנים עמדתי כאן, בהשבעת הממשלה, ואמרתי שאעשה כל שביכולתי כדי להחזיר את גלעד שליט בריא ושלם לחיק משפחתו – – <קריאות:> וואו... <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והשבוע לפני שנה בדיוק, היה מרגש לראות כיצד כל עם ישראל, כל עם ישראל, התאחד סביב חזרתו של גלעד הביתה בשלום. ואנחנו ראינו במעמד הזה את הכוח העצום של עם ישראל כשהוא מאוחד. עכשיו, לצד כל העשייה הזאת, והניסיון המתמשך להגיע לשלום עם שכנינו, והנכונות שלנו לעשות צעדים להגיע לשלום הזה, שעד היום לא נענתה – הצעדים הללו לא נענו – אבל יש דבר אחד, יש דבר אחד שלא עשינו, ואני אגיד לכם מהו. לא עשינו מלחמות מיותרות. ואגיד לכם עוד יותר מזה, לא עשינו מלחמות בכלל. בשבע השנים שאני מכהן כראש הממשלה – – <דליה איציק (קדימה):> – – – בשתי חזיתות – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בקדנציה הזאת ובקדנציה הראשונה שלי כראש הממשלה לא היתה מלחמה, והיתה ירידה משמעותית במפלס הטרור. <דב חנין (חד"ש):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא היתה לנו יד קלה על ההדק, היתה לנו יד איתנה על ההדק. לא היתה שום מלחמה, כי לא שידרנו חולשה, שידרנו עוצמה, והעוצמה – זה המפתח לשלום. החובה העליונה של כל ראש ממשלה היא להגן על המדינה ועל אזרחיה. רבותי, אם יש משהו שאני גאה בו יותר מכול, זה העובדה שבשבע השנים שזכיתי לכהן כראש ממשלת ישראל מילאתי חובה זאת ושמרתי על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. אזרחי ישראל היקרים, אני מבקש שבעוד שלושה חודשים תיתנו לי את הזכות להמשיך להנהיג את ישראל יחד עם חברי, כדי לשמור על חוסנה, לפעול לשגשוגה ולהבטיח את עתידה בביטחון ובשלום. תודה רבה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה זה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו נצא מייד לפגרה, כדי שלא יהיה – אבל אתה עוד תוכל, לפני הפגרה, גם לומר דבר לקהל בישראל. אני מאוד מודה לראש הממשלה – אני מודה מאוד לראש הממשלה על דבריו ועל מיצוי חובתו לכנסת ולעם לתת את הנאום בפתיחת המושב. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת שאול מופז לומר את דבריו. בבקשה, אדוני. תודה רבה. רבותי, נא לשמור על השקט ועל תשומת הלב. ראש האופוזיציה – בבקשה, אדוני. <שאול מופז (קדימה):> כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, אדוני יושב-ראש הכנסת, הגברת ריבלין, אדוני ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, אדוני מבקר המדינה, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ורעייתו, היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לכנסת, פרקליט המדינה משה לדור, ראשי העדות והדתות כולם, הסגל הדיפלומטי, נציגי כוחות הביטחון שמכבדים אותנו כאן בנוכחותם, כנסת נכבדה, מכובדי כולם, בעוד כשלושה חודשים אזרחי ישראל ילכו אל הקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית ולקבוע את פניה של הנהגת המדינה לשנים הבאות. בחירות כלליות הן מרכיב חיוני, שלא לומר תנאי יסוד הכרחי לכל משטר דמוקרטי. אני רוצה בפתח דברי לברך את כל סיעות הבית והמפלגות הציוניות המתמודדות בבחירות הקרובות ולאחל הצלחה לכולן. <חנא סוייד (חד"ש):> רק הציוניות – – – <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, כבוד נשיא המדינה, כנסת נכבדה, בניגוד לדברים שאמר כאן ראש הממשלה, ואני אתייחס אליהם בהמשך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת סוייד, אנחנו לא עושים צנזורה על דברים, הוא יכול לברך את מי שהוא – – – <חנא סוייד (חד"ש):> זה התבטאות של – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת סוייד, כל מי ששמע שמע – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> חבר הכנסת מופז, יושב-ראש האופוזיציה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. יש לכם זכות לענות לו אחרי זה בדיון הכללי. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> זה הזוי. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת, תוציא הודעה לעיתונות – מה שאתה רוצה. <שאול מופז (קדימה):> אני מבקש להציב מעל במה זו את השאלה שכל אחת ואחד מאזרחי ישראל צריך לשאול בבואו להכריע: האם בארבע השנים האחרונות השתפרו חיינו? האם השתפר ביטחוננו וקטנו האיומים על גבולותינו ועל קיומנו? האם חיזקנו את היחסים והברית האסטרטגית שלנו עם ארצות-הברית? האם השתפרה התדמית של ישראל ברחבי העולם? האם כושר ההרתעה שלנו מול אויבינו התחזק, או נחלש? האם אנחנו מדינה טובה יותר, צודקת יותר, רגישה יותר איש כלפי רעהו, מאוחדת יותר, חזקה יותר? האם התחזקה הציונות, או שמא, חלילה, מתגבשת לה האופציה של המדינה הדו-לאומית, אדוני ראש הממשלה – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – לך ולממשלה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה. <שאול מופז (קדימה):> – – וקריסת החלום הציוני? האם כאזרחי המדינה אנחנו חשים שהשתפר מצבנו? האם הפערים החברתיים גדלו? התשובה על כך ברורה לכולנו, ואין ססמת בחירות שתוכל להסתיר את האמת. אין ספין תקשורתי שיכסה על המחדלים והניהול הכושל שהממשלה הזאת הובילה בהנהגתו של ביבי נתניהו. ישראל הולכת לקלפי – היא היום ישראל חלשה יותר חברתית, בודדה יותר, מפולגת יותר, מסוגרת יותר, רעבה יותר ומפוחדת יותר. זו לא ישראל שאני מכיר. זו לא יכולה להיות דמותה, ואסור שאלה יהיו פניה. כנסת נכבדה, מדיניות אחראית, כפי שראש הממשלה נוהג לומר, לא יוצרת גירעון תקציבי בגובה 40 מיליארד שקלים, הגירעון הכבד ביותר שידענו בעשרות השנים האחרונות. מדיניות אחראית לא מבודדת את ישראל נוכח איום גרעיני של מדינה שקוראת להשמדתנו. במקום לחזק את הבריתות האסטרטגיות שנרקמו בין ארצות-הברית ומדינות מערביות לבין מדינת ישראל, ממשלת ישראל כרסמה בהן ודרדרה אותן לכדי עימות פומבי מתוקשר וחסר תוחלת. מדיניות אחראית לא מתעלמת מהדרישה לצדק חברתי, ולא מחלקת מתנות ביד אחת ודוחפת את ידה השנייה לכיסי האזרחים כדי לממן אותן. מדיניות אחראית אינה מפקירה את הבנות והבנים המשרתים ומשליכים נפשם מנגד ומבדילה בין דם לדם. ומעל לכול, מדיניות אחראית לא משאירה לאחרים לקבוע בשבילנו את גורלנו בכל הקשור לסוגיות גבולות הקבע של המדינה היהודית, ולשחוק את עובדת קיומה של ישראל, ישראל לנצח נצחים ביתו היחידי עלי אדמות של העם היהודי. אדוני היושב-ראש, מכובדי הנשיא, אני בתחושה שבארבע השנים האחרונות ראש ממשלת נתניהו דחק לקרן – לפינה – את הנושא הפלסטיני וקירב אותנו קרבה מאיימת למציאות של מדינה דו-לאומית המאיימת על ישראל, מאיימת על זהותה היהודית ומאיימת על עתידה. ועכשיו, על איזו אחריות מדבר ראש הממשלה? זה ראש הממשלה הציני ביותר בתולדות הציונות המודרנית – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתה המצאת – – – <שאול מופז (קדימה):> – – זהו ראש הממשלה שהאחריות ממנו והלאה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אתה מדבר על ציניות? <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת חוטובלי. <שאול מופז (קדימה):> אדוני ראש הממשלה, איפה האחריות כלפי המשרתים? ואני שואל אותך, למה התקפלת בנושא השירות לכול? <אופיר אקוניס (הליכוד):> למה הצבעת בעד חוק טל? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אתה לא שומע שאני קורא לך? <שאול מופז (קדימה):> מדוע התקפלת בנושא השירות לכול? הרי אתה שירת בצה"ל. אתה מבין את הערך של השירות בסולם הערכים של אזרחי ישראל. אתה יודע שזה חלק מה-DNA שלנו. יש לזה חשיבות עליונה ביכולת שלנו לקרוא לצעירות ולצעירים לשרת. מדוע ויתרת בזה? יכולת לעשות פה שינוי משמעותי, תוך השגת פשרה אמיתית, לעתידם של הצעירים בישראל. ואיפה האחריות כלפי המשפחה הישראלית העובדת, זו שמשלמת מסים, שמשרתת במילואים? ואדוני ראש הממשלה, למה לא טיפלת ביוקר המחיה ובדיור בר-השגה ובדיור לצעירים ובדיור הציבורי? מדוע במשך ארבע שנים לא טיפלת בנושאים האלה? זה לא חודש, זה לא חודשיים, זה לא שנה וזה ולא שנתיים. זה ארבע שנים. מדוע לא טיפלת בזה? ועכשיו, אדוני ראש הממשלה, איפה באמת האחריות שלך לגורלה של ישראל מול בעלת-הברית הגדולה והכמעט יחידה, ארצות-הברית? למה אתה מתערב ברגל גסה בבחירות הדמוקרטיות בארצות-הברית? מדוע? איזה צורך היה לעשות את זה? ואחר כך לשלוח את שר הביטחון לתקן, או לא לשלוח את שר הביטחון לתקן, ואחר כך לריב על זה? איזה צורך היה בזה? עכשיו ראש הממשלה מנסה לשכנע אותנו שהחליט להקדים את הבחירות בגלל אחריות לאומית לתקציב המדינה. מי יצר את הבור הזה של 40 המיליארד? מדוע לא התנהלתם באופן אחראי במשך ארבע השנים הללו? מדוע היה צריך להגיע לבור הזה של 40 מיליארד השקל? <שר האוצר יובל שטייניץ:> למה הצטרפת לממשלה כל כך רעה? <היו"ר ראובן ריבלין:> השר, אתה שר – אסור קריאות ביניים. <שאול מופז (קדימה):> אבל גם כאן – – – <איוב קרא (הליכוד):> למה הצטרפת לממשלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> גם אתה סגן שר, איוב קרא. אין קריאות ביניים. אתם רוצים, צמצמו את הממשלה, יהיו יותר קריאות ביניים מהספסלים. <שאול מופז (קדימה):> אבל גם כאן ההחלטה נובעת מהחולשה שמאפיינת את ראש הממשלה לאורך כל שנותיו בפוליטיקה ובמיוחד בשנים כראש ממשלה, שבע שנים, וזה הפחד. אני באופן אישי ראיתי לא מעט אנשים פוחדים. ראיתי במשך חיי אנשים פוחדים. אצל חלקם הפחד היה משתק, והוא היה לרגע אחד קצר לפני הקימה להסתערות, וזה רגע קשה מאוד. אצל אחרים הוא היה פחד מובן מאליו. ראש הממשלה הזה מונע מפחד, חי בפחד ומתנהל בפחד. הוא פוחד מקבלת החלטות, הוא פוחד ממה יגידו, הוא פוחד מהשותפים הקואליציוניים, והוא בעיקר פוחד מעצמו. כל כך פוחד עד כדי כך שהפסיק לתפקד. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אתה מדבר על מי שהפסיק לתפקד? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <שאול מופז (קדימה):> כנסת נכבדה, אני רוצה לומר לכם שזיעה קרה אינה מתכון למנהיגות. הבחירות האלה באו מפחד, נבעו מפחד ומשקפות פחד, אך לצד הפחד יש בהן תקווה, והתקווה זו התקווה לשינוי, זו התקווה לתיקון, זו תקווה לחידוש הביטחון והרווחה. בארבע השנים האחרונות, הרשה לי לומר לך, ראש הממשלה, לאחר מניין כל הישגיך, אני בתחושה שהממשלה הזאת לא עשתה כלום; שום דבר בעל השפעה מהותית, אסטרטגית חיובית לטובת עיצוב פניה ודמותה ושיפור מצבה של ישראל – לא ביטחונית, לא מדינית, לא כלכלית ולא חברתית. אין לי אלא לקבוע כי האחריות שראש הממשלה כה אוהב להדגיש בתקופה האחרונה היא ממנו והלאה, ססמה ריקה מתוכן, אחיזת עיניים והונאה ציבורית. האמת היא שראש הממשלה הפקיר כל זירה משמעותית שמשפיעה על החוסן הלאומי, החברתי והביטחוני של מדינת ישראל. שיקול הדעת התחלף בגנבת דעת, אחריות פינתה מקומה להפקרות והפחד תפס את מקומו של הביטחון. אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, וכך עליה להישאר. אחרי ארבע שנים של שלטון ממשלת הליכוד ישראל היא פחות יהודית, היא פחות דמוקרטית משהיתה אי-פעם. אומרים את זה אזרחי ישראל, אומר את זה העולם שמביט בנו ולא מבין כיצד בעיניים פקוחות אנחנו הולכים ומובילים בשנים האחרונות, במיוחד בארבע השנים האחרונות, למציאות של מדינה דו-לאומית; מדינה שמושל בה שלטון שמונע מפחד, שנמנע מיוזמה, שמשותק על-ידי סקטורים קיצוניים ובדלניים. שלטון שמשתיק קולות – זה מה שחלק מהאנשים מנסים לעשות פה – שפוחד מעיתונות חופשית, שפוגע בכלכלה החופשית, ביזמות העסקית, במעמד הביניים, בשכבות החלשות, בצעירים, בגמלאים, במי לא? שלטון שמשרת את עצמו ולא את עמו. אם תמשול עלינו הממשלה הלא-אחראית הזאת ארבע שנים נוספות, תהפוך המדינה היהודית למדינה דו-לאומית, והמשמעות של להפוך את המדינה היהודית למדינה דו-לאומית – זה אומר, חברים, שלא יהיה רוב יהודי במדינת ישראל. וארבע השנים הללו מקרבות אותנו כברת דרך משמעותית לנקודה הזאת. תרצו או לא תרצו, אלה עובדות חיים. ואז המדינה הזאת לא תשלוט על עם אחר, יכול להיות, אבל היא תהיה מחוברת אליו בקשר שלא ניתן יהיה להתירו. ואני שואל, אדוני ראש הממשלה, האם זו האחריות שאתה מדבר עליה? ובכלל, אני מציע לך, תפסיק להפחיד אותנו. זו מדינה שאזרחיה הם עזי נפש. תפסיק להפחיד אותנו שנהפוך לספרד או ליוון, או שאתה תתקוף בתאריך זה או אחר, באביב, לכל המאוחר בקיץ. לכל הרוחות, בשביל מה צריך להודיע את זה על הבמה באו"ם לכל העולם, למתי אתה מתכנן את זה? תתכונן, תעשה את כל ההכנות. ואני בתחושה שאתה מוביל אותנו להיות כמו דרום-אפריקה של המאה הקודמת, וזה בעיני חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בכיסא שעליו יושב ראש הממשלה ישבו בעבר המנהיגים האמיצים ביותר של מדינת ישראל. ישבו שם דוד בן-גוריון, מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק רבין, אריאל שרון – מנהיגים שהיו בהם החזון, האחריות והתעוזה לבנות את ישראל – – <שר החינוך גדעון סער:> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> טוב שאתה לעולם – – – <שאול מופז (קדימה):> – – שלא פחדו, שהיה להם האומץ לקבל החלטות. <שלמה מולה (קדימה):> אקוניס, אתה נביא? <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – – במאה אחוז. <שאול מופז (קדימה):> מנהיגים שטובת העם וטובת המדינה הובילו אותם, והיה בהם האומץ לקבל החלטות. <איוב קרא (הליכוד):> למה זחלת לממשלה? למה? למה זחלת לממשלה? <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת קרא, סגן השר. <שאול מופז (קדימה):> סגן השר, תקשיב לי. בנימין נתניהו אינו חלק מהמנהיגות הציונית הנועזת. אף שמספר ימי שלטונו רבים יותר, מעשיו מעטים יותר וכל כך שוליים. השפעתו החיובית כל כך לא משמעותית, משקלו הסגולי בדברי הימים של ישראל הוא חסר משמעות. ואני רוצה לסכם את הפרק הזה ולומר, ימי שלטונו של נתניהו הם ימים של אובדן הביטחון ואובדן התקווה, תוצאה ישירה של שלטון חסר ביטחון, של ראש ממשלה המונע מפחד, ושל ממשלה משותקת מגודל המעמד ומההתרחשויות. שבע שנים, שבע שנים, לא אף יום אחד פחות, שבע שנים ישב נתניהו במשרד ראש הממשלה. ואני שואל: איזה הישגים יש לו להציג? איזה הישגים יש לו להציג? האם התשתיות של התחבורה נעשו בשלוש-ארבע השנים האחרונות? עם כל הכבוד לישראל כץ, ואני מעריך מאוד את עבודתו כשר התחבורה. באמת, איזו אחיזת עיניים זאת? את כל הכבישים האלה סוללים בשלוש שנים? מישהו תכנן אותם? הוציא את המכרזים? הכין? יצא לדרך? עשה תוכנית רב-שנתית? <רונית תירוש (קדימה):> הם לא יודעים לפרגן. <יואל חסון (קדימה):> הם לא יודעים לפרגן. <רוני בר-און (קדימה):> – – – <רונית תירוש (קדימה):> הם לא זוכרים לפרגן – – – <שאול מופז (קדימה):> האם בשבע שנים הללו – שבע שנים – האם בשבע השנים הללו שינה בנימין נתניהו את פני ההיסטוריה הציונית? כיצד היטיב עם אזרחי ישראל כך שהם יכולים לצאת מחר בבוקר ולומר: היטבת אתנו, וזה בזכותך, זה בזכותך, אדוני ראש הממשלה? וכיצד היטיבה מדינת ישראל? האם כאן, בארץ, ובעולם יודעים לומר כיצד היטיב נתניהו עם מדינת ישראל? ואני בסוף שואל, אדוני ראש הממשלה, מה באמת עשית שם שבע שנים? שבע שנים. איזה חותם השארת אחריך? <איוב קרא (הליכוד):> למה הצטרפת לממשלה? <קריאה:> למה הצטרפת אליו? <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה, תודה, שאלתכם נשאלה. <רונית תירוש (קדימה):> למה? כדי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> שאלתכם נשמעה. מותר לשאול שאלה, אי-אפשר להפריע. <קריאות:> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> הוא בסוף השנה ה-11. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אתה כבר מזמן בסוף השאלות. <אופיר אקוניס (הליכוד):> השנה ה-11. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אתן לך מעצור. <רונית תירוש (קדימה):> – – – <אופיר אקוניס (הליכוד):> סוף השנה ה-11 – – – <קריאה:> תעביר את השאלות בכתב ליושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת אקוניס, אני מודיע לך, אין לך זכות תשובה להם. חברת הכנסת תירוש, את רוצה להפריע לראש – – – <רונית תירוש (קדימה):> ממש לא. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני מבקש ממך להפסיק את הקריאות. <רונית תירוש (קדימה):> מאה אחוז. <שאול מופז (קדימה):> מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולפחד. הרי זה הפך להיות סדר-היום של מדינת ישראל בשנה האחרונה – כל סוגיית אירן וההפחדה של אזרחי ישראל הפכו להיות חלק ממציאות יומנו, חלק מהמסרים שיצאו מהלשכות הבכירות ביותר של הממשלה הזאת. ולישראל ולאזרחי ישראל מגיעה מנהיגות שלא מפחידה אותם, שלא גוזלת ומחלישה את המדינה והחברה. מגיעה לאזרחי ישראל מנהיגות ששמה את הביטחון בראש סדר העדיפויות, שמשדרת ביטחון ומקדמת ביטחון. ישראל חייבת להיות ישראל בטוחה שמעניקה ביטחון לאזרחיה. ישראל בטוחה, שלא מאיימת – תפסיקו לאיים כל שני וחמישי – שלא מאיימת כל שני וחמישי. לא מאיימת, אלא מרתיעה. מרתיעה, והיא לא מרתיעה היום. ישראל בטוחה, שמעניקה לילדי הדרום שקט מאזעקות, חופש ממקלטים וביטחון מטילים. ישראל בטוחה, שעושה ולא רק ממתינה לתגובה הבאה, לטיל הבא. ישראל בטוחה, שלא חוששת מאויבים, שלא רבה עם ידידים, רק בשל אינטרסים זרים ואישיים של העומד בראשה. ישראל בטוחה, שקובעת את גבולות הקבע שלה לעולמי עולמים, ולא נותנת למישהו אחר לקבוע לה את גבולות הקבע; שגבולות הקבע שלה נקבעים על-ידי האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל. ישראל בטוחה, שדואגת למשרתים, לחלשים, לעובדים. שלא נרתעת, לא חוששת, לא מגמגמת ולא מסכסכת. ישראל בטוחה, שדואגת לאדם העובד והמפרנס. ישראל בטוחה, שמעניקה לאזרחיה שירותים ממלכתיים ראויים בחינוך, בבריאות, בביטחון אישי וביתר השירותים החברתיים. ישראל בטוחה, שמחייבת את כולם לשרת ולקחת חלק בשוק התעסוקה בישראל. וזה לא המצב היום, אחרי ארבע שנים, אחרי שבע שנים, המצב הזה רק הולך ומחמיר. פחות ופחות מצטרפים מאותם סקטורים למעגל העבודה, ואתם יודעים את הנתונים האלה טוב ממני. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> מצטרפים יותר. ואם היית נשאר בממשלה היו מצטרפים הרבה יותר – – – <שאול מופז (קדימה):> ישראל בטוחה, עם שיטת ממשל שמחזקת את המשילות על פני הסחטנות. ישראל בטוחה, שמעניקה לילדיה חינוך ערכי, ציוני, יהודי, משולב בלימודי ליבה הכרחיים, אדוני שר החינוך. <שר החינוך גדעון סער:> אז למה – – – את זה בחוק בקדנציה שלכם? <שאול מופז (קדימה):> ישראל שבטוחה בעצמה ושאינה נכנעת לסקטורים בדלניים שמבקשים מכספה אך מדירים את עצמם מהווייתה. זו ישראל הבטוחה שהיתה פה פעם, זו שצריכה להיות פה שוב מייד אחרי הבחירות. וזה הזמן להאמין שאפשר להחזיר את הביטחון לישראל ואת ישראל לדרך הנכונה. ואני לא אשאר חייב לחלק מהדברים שאמר ראש הממשלה ולחלק מהדברים שנשמעו כאן מבין השורות. אני הצטרפתי לממשלה הזאת מתוך תקווה לשנות ארבעה דברים חשובים מאוד, שאיש לא מערער עליהם במדינת ישראל – לשוויון בנטל, לקידום התהליך עם הפלסטינים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה לך, הוא עונה לך. <שאול מופז (קדימה):> – – – לשוויון בנטל, לקידום התהליך עם הפלסטינים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> הוא עונה על שאלתך, חבר הכנסת רותם. <שאול מופז (קדימה):> – – לתקציב חברתי ל-2013 ולשינוי שיטת הממשל. לא ביקשתי תיקים מראש הממשלה. ועל זה חתמנו הסכם קואליציוני. והמבחן היה המבחן הראשון: אם ב-1 באוגוסט יהיה חוק שמחליף את חוק טל, והשוויון בנטל במדינת ישראל עולה. ואני אמרתי קבל עם ועדה, אין לי כוונה להביא לדין את החרדים, לבתי-הכלא. חלילה. זאת לא היתה הכוונה. לא היתה לנו כוונה לחייב את כולם להתגייס בגיל 18. היינו מוכנים והצענו הצעה מאוד מאוד הגיונית, רציונלית: גיל 18–23-22. היינו מוכנים להתפשר – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> הגשתם חוק על – – – <שאול מופז (קדימה):> – – אבל ברגע שאומרים שהגיוס יהיה בגיל 26, נשואים עם ילדים, הרי כולם מבינים שבגיל הזה אי-אפשר באמת לשרת, לא בשירות הצבאי ולא בשירות האזרחי. התחמשותה של אירן היא אכן משימה לאומית לעולם המערבי, אין שאלה. וחייבים להתמודד מולה, וחייבים להכין את כל האופציות, והאופציה הצבאית היא האופציה האחרונה. אבל לא צריך כל שני וחמישי לאיים, מעל כל במה, שישראל הולכת לתקוף, ולהוציא הון תועפות, הון תועפות, בשביל להכין את המנטרה הזאת שכאילו אתה הולך מחר לתקוף. תכין, אין שום בעיה עם זה. תכין את היכולת, תכין את היכולות, אבל ההפחדה הזאת כל שני וחמישי מיותרת, והיא פגעה באמינותה של מדינת ישראל, פגעה בכושר ההרתעה שלה, ואדוני ראש הממשלה, טעית בזה טעות גדולה. עכשיו תרשה לי לומר לך עוד דבר: המסתננים הם לא הבעיה שתביא להפיכתה של מדינת ישראל למדינה דו-לאומית. יש בעיה; אתה צודק בעובדה שיש בעיה, ואת הבעיה הזאת חייבים לתקן, והצעדים שננקטים הם תחילת הדרך. אבל האם המסתננים האלה יהפכו את ישראל למדינה דו-לאומית? לא. האיום של מדינה דו-לאומית הוא משכנינו הפלסטינים והערבים, ואנחנו את זה חייבים למנוע על-ידי קבלת החלטה אמיצה. ואם חלילה וחס אתה תיבחר פעם נוספת, ככל הנראה הדור הבא – איך אומרים הצעירים – יאכל אותה; הדור הבא יעמוד בפני מציאות שלא יהיה אפשר לשנות אותה. ועוד דבר ששכחת להזכיר, אדוני ראש הממשלה: אתה קיבלת מצב ביטחוני יוצא מן הכלל. ואני אומר לך כאחד שנלחם ב-40 השנים האחרונות, ונלחמנו בהרבה מאוד חזיתות, גם מול הטרור הפלסטיני וגם מול טרור המתאבדים, והיתה המלחמה בלבנון, והיתה הפעולה בעזה, והיתה "חומת מגן", שלא היתה מוצדקת ממנה; לא היתה מוצדקת ממנה. אתה קיבלת מצב ביטחוני שקט יחסית למציאות שהיתה בעשר השנים האחרונות. זה לא נעשה בתקופתך. תודה. קיבלת מצב ביטחוני שקט, ועשית כמה מהלכים עוכרים, שלא שימרו את ההרתעה שהושגה בתקופה שלפני ממשלתך. ואם אתה מציג פה נתונים, ככה, תוך כדי הנאום שלך, מתוך 1,000 מיטות שהבטחת בבתי-חולים, ואתה מבטיח את זה כבר שלוש-ארבע שנים, נוספו בסך הכול 130. ואם מציגים כאן נתונים, חשוב להציג את כל הנתונים, ובאופן המדויק והאמין ביותר. ולסיום, אני רוצה לומר לכם שאני יודע שאפשר להחזיר את ישראל לדרך הנכונה. אני מתכוון לעשות הכול כדי להחזירה לדרך הזאת. אני לא מתכוון לאפשר להפקרות הזאת להימשך, ויחד עם חברי, אנו מתכוונים להחזיר למדינה הזאת את התקווה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני הנשיא, תודה רבה לכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לראש האופוזיציה. רבותי חברי הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום ולכבד את יציאת נשיא המדינה. נא לקום. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) נא לשבת. <הצהרת אמונים של חבר הכנסת אללי אדמסו> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אנחנו נשביע עכשיו את חבר הכנסת. אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, אדוני ראש האופוזיציה, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם התפטרותו מהכנסת של חבר הכנסת יוסי פלד, שנכנסה לתוקפה ביום כ"ט באלול תשע"ב, 16 בספטמבר 2012 למניינם, בא במקומו חבר הכנסת אללי אדמסו. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת וסעיף 2 לחוק הכנסת, אני מזמין את חבר הכנסת אדמסו לעלות לדוכן. חבר הכנסת אללי אדמסו, אקרא לפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואתה בטובך תשיב "מתחייב אני". והנה נוסח ההצהרה: אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת. <אללי אדמסו (הליכוד):> מתחייב אני. <היו"ר ראובן ריבלין:> כמה מלים. <אללי אדמסו (הליכוד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, מכובדי השרים, רבותי חברי הכנסת, מכובדי הקייסים, חברים וחברות, אורחים נכבדים, משפחתי היקרה, לפני כמעט 30 שנה הגיע צעיר כבן 20, לאחר מסע תלאות שם, עם שם מוזר ועתיד לא ברור, לארץ-ישראל. הצעיר ההוא עומד לפניכם כאן היום, נשבע אמונים למדינת ישראל כחבר הכנסת. המסע אל הארץ הלא-נודעת, אל עתיד מעורפל, היה קשה מאוד. הסכנות שארבו מכל פינה לא מנעו מאתנו לוותר על החלום של אלפיים שנות גלות להגיע אל ארץ הקודש, ירושלים. החלום התגשם בזכות מנהיגים אמיצים, בזכות פנייתו הנרגשת של ראש הממשלה מנחם בגין, זיכרונו לברכה, אל ראש המוסד יצחק חופי בשנת 1977, שאמר: תביאו לי את יהודי אתיופיה. כמו כן, להחלטה זו קדמה פסיקתו האמיצה של הרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שקבע כי יהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר. עם ההחלטה התחילה העלייה של יהודי אתיופיה לישראל, ומייד הופסקה עקב בעיות דיפלומטיות בין שתי המדינות. בגלל זה התחיל מסע עלייה המוני דרך מדבריות סודן לישראל. מסע שלא אשכח לעולם הוא מסע הגיהינום של אמי זיכרונה לברכה ועשרה אחים שלי במדבריות סודן, עד עלייתם ארצה ב"מבצע משה". שם במדבר סבתי האהובה נותרה מאחור, גם אחייניתי היקרה, ילדה קטנה שאותה אני זוכר עד היום, נעלמה באזור גבול אתיופיה-סודן. מאז אנחנו מחפשים אותה. לזכור ולעולם לא לשכוח. אין יהודי מאתיופיה שלא איבד קרוב משפחה במסע הנורא. יותר מ-4,000 אנשים נספו במדבר. לצד הקשיים קרה לנו נס: בלילה חשוך אחד צצו המלאכים בירוק, החיילים גיבורי צבא-הגנה לישראל אשר פעלו בחשאיות במדבר סודן תוך סכנת נפשות וחילצו אותנו מן המדבר אל חוף מבטחים במדינת ישראל. לעולם נהיה אסירי תודה להם. בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם שהתחוללה באתיופיה בשנת 1991, ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק שמיר, שוב ארגנה מבצע להצלת יהודי אתיופיה הנותרים. חברי בני העדה האתיופית ואני גויסנו כחלק מחיילי צה"ל למבצע היסטורי זה, ובתוך 24 שעות העלינו 15,000 עולים ברכבת אווירית לארץ-ישראל. חשנו אז כי עמוד האש שהוביל אותנו במדבר סודן, עמוד הענן שהגן עלינו במלחמת האזרחים באתיופיה, היו ממש כמו ביציאת מצרים. שני המבצעים הנועזים, "מבצע משה" ו"מבצע שלמה", נרשמו בספרי ההיסטוריה כמבצע ייחודי בתולדות העולם. הנה, אנחנו כאן, בלבה הפועם של ירושלים, האומה היהודית, בכנסת ישראל. על כן בירכו אבותינו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". <היו"ר ראובן ריבלין:> אמן. <אללי אדמסו (הליכוד):> בשבועות האחרונים בתי הבכורה, ילידת הארץ, סיימה קורס מ"כים. היא משרתת באותו חיל אוויר שחילץ אותנו משם. אני עדיין משרת בצה"ל במילואים, בדרגת סרן. כך נסגר מעגל ראשון חשוב במסע שלנו אל הישראליות. רבותי חברי הכנסת, המסע לארץ-ישראל לא היה קל עבורי, כמו עבור רבים מבני העדה. מה הסיכוי של ילד שנולד למשפחה ברוכת ילדים, עם 11 אחים ואחיות, בכפר קטן באתיופיה, לפני כמעט 50 שנה, לעמוד כאן היום, להישבע אמונים למדינת ישראל? חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שנמצא כאן, אמר: אם תרצו, אין זו אגדה. אני מאמין שעם רצון והתמדה של כל אחד ואחד מאתנו, הוא יכול להגיע להישגים עצומים. כך אני הפכתי כל מכשול לתקווה, כל כאב למנוף, כל משבר להזדמנות, כי אחרת לא הייתי שורד. אני מקווה להיות מודל לחיקוי לדור הצעיר. לפני שלוש שנים נפלה בחלקי זכות גדולה, לשרת את בני העדה האתיופית כיועץ ראש הממשלה בתפקיד כה משמעותי. תודה רבה לך, אדוני ראש הממשלה, על כל התמיכה ועל האמון בי. למשרד ראש הממשלה באתי עם 15 שנות ניסיון בעבודה ציבורית במשרד התמ"ת, עם השכלה אקדמית של תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל-אביב. התמקדתי בשני תחומים עיקריים: הכנת הצעות החלטה בממשלה וקידום החקיקה. קידמתי שש הצעות החלטה בממשלה. היום הן מתבצעות בשטח. ההחלטה החשובה ביותר שהובלתי היא החלטת הממשלה להעלות 8,000 מיהודי אתיופיה לישראל. אבא שלי, אדמסו אדנה, זיכרונו לברכה, ניסה, לפני 40 שנה, להעלות 15 בני-נוער מאתיופיה לארץ, ולא הצליח. הנה, אני מגשים את חלום אבי. הצלחתי להיות בין אלו שיזמו עלייה מוצלחת של בני העדה לארץ הקודש ולממש את חלומם הציוני. אבא, הצלחנו. החלטה היסטורית נוספת שהממשלה קיבלה – להנציח כ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו במהלך מסעם לארץ-ישראל. זוהי סגירת מעגל על חוב של החברה הישראלית ובני הקהילה כלפי הנספים. כמו כן היו החלטות נוספות שבהן היתה לי מעורבות מרכזית: אפליה מתקנת של 75 תקנים עבור אקדמאים בני הקהילה בשירות הציבורי, 15 תקנים לקייסים, המנהיגים הרוחניים, תוכנית חומש לקידום חינוך, תעסוקה, רווחה, קליטה, משכנתאות מועדפות לזוגות צעירים. מכובדי חברי הכנסת, קידמתי, יחד אתכם, בשנים האחרונות, שלושה חוקים חברתיים עבור בני העדה האתיופית: חוק ייצוג הולם בתעסוקה לבני הקהילה ברשויות מקומיות, חברות ממשלתיות ותאגידים, חוק מרכז מורשת יהודי אתיופיה וחוק ערוץ טלוויזיה בשפה האמהרית. אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי חברי הכנסת, החלטות אלו חשובות, כי המסע שלנו אל הישראליות עוד לא תם ולא נשלם; רבים מאתנו עדיין חשים אפליה על רקע המוצא וצבע עורם. אבל אני משוכנע שבמנהיגות ובמדיניות נוקשה ונכונה נוכל לגשר על הפערים האלה, להיאבק בכל גילויי הגזענות באשר הם. נוכל להביא יחד לחברה ישראלית בריאה יותר, סבלנית יותר כלפי כולם, ללא הבדל דת, מין וצבע עור. אני כאן, שליח ציבור, חבר כנסת יוצא אתיופיה, הראשון בתנועת הליכוד, אסיר תודה לחברי התנועה שנתנו בי אמון. אני מאמין בדרכה של התנועה ורואה את הצלחתה הגדולה בארבע השנים האחרונות בכל התחומים. ראש הממשלה צייר בבירור את הקו האדום הביטחוני בנאומו מעל בימת האו"ם. אני סומך עליו שיוביל אותנו לחוף מבטחים מול האיום האירני, ושאר האיומים. אני יודע שהממשלה הנוכחית הגיעה להישגים רבים: הורדת האבטלה, צמיחה כלכלית בזמן משבר כלכלי עולמי. אני מעוניין לעסוק בקו האדום החברתי, כי יש לנו עוד הרבה מה לעשות, לשפר, לקדם, בנושאי הדיור, התעסוקה, החינוך, הרווחה לכל האוכלוסיות. רבותי חברי הכנסת, הבחירות בפתח. בכוונתי להיות חבר בכנסת הבאה, בעזרת השם, ולכן אני נשבע היום גם לכנסת התשע-עשרה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני יכול בהזדמנות זאת להצטרף לשבועה שלך? <מירי רגב (הליכוד):> רגע, גם אנחנו יכולים? <אללי אדמסו (הליכוד):> ביום חגיגי זה אני מודה לבורא עולם, למשפחתי היקרה, לבני העדה האתיופית, לעם ישראל, לאזרחי מדינת ישראל. אסיים את דברי בפסוק מתהילים כ"ט: "ה' עֹז לעמו יתן" – – <היו"ר ראובן ריבלין:> "ה' עז לעמו יתן" <אללי אדמסו (הליכוד):> – – "ה' יברך את עמו". תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אסור למחוא כפיים, אבל תרשו לי לברך בשם כל חברי, בשם הממשלה, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה וכל חברי הכנסת את משפחת אדמסו ואת העדה האתיופית כולה, אשר יש לה היום שני חברי כנסת בכנסת ישראל, חבר הכנסת מולה וחבר הכנסת אדמסו. תודה רבה. רבותי, אנחנו עוברים להצעות האי-אמון. אני מזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית לבוא ולנמק את הצעת האי-אמון של סיעת קדימה, שכותרתה: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. על כל הצעות האי-אמון כולן יחד, ארבע במספר, ישיב במשולב השר גלעד ארדן, השר המקשר. חבר הכנסת מאיר שטרית יעלה ויבוא. אחי ורעי ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין יבוא ויחליף אותי. אני מבקש מכל החברים המבקשים לברך זה את זה וכולם את חבר הכנסת אדמסו – תודה לקייסים, תודה למשפחה, תהיו ברוכים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> ננצל – אפילו שמאיר על הבמה – הודעה למזכירת הכנסת; עד שתתפזר פה ההפגנה, הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/4594/18 וכלה בהצעת חוק פ/4614/18 – הצעת חוק הקרן לעידוד העסקת עובדים מבוגרים, התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת איתן כבל, זהבה גלאון, מרינה סולודקין, נחמן שי, מירי רגב, עינת וילף ועמיר פרץ; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – דיווח על תשלום בעד עובד של קבלן), התשע"ג–2012, מאת חברת הכנסת מרינה סולודקין; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (חובת פרסום לציבור על-ידי הצבת שלט), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק רישוי עסקים (תיקון – חובת הבהרה בדבר השלכות ביצוע קעקוע), התשע"ג–2012, מאת חברות הכנסת ציפי חוטובלי ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (פקידי יערות ברשות מקומית), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – שריון מקום לאשה ברשימת מועמדים), התשע"ג–2012, מאת חברת הכנסת רונית תירוש; הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון – ביטול מבחן הכנסה), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת משה מטלון, אורלי לוי אבקסיס, חיים כץ ויואל חסון; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – תוספת תשלום עבור עבודת לילה), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת איתן כבל, זהבה גלאון, נחמן שי, מירי רגב, עמיר פרץ ומרינה סולודקין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – החלת חובות על נושאי משרה והרחבתן במוסד לביטוח לאומי), התשע"ג–2012, מאת חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ; הצעת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון – מניעת הטרדה מינית), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק חופש המידע (תיקון – התאחדויות ואיגודי ספורט), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק להנצחת ההיסטוריה והמורשת של יהדות ארצות האסלאם, התשע"ג–2012, מאת חבר הכנסת נסים זאב; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – זקיפת ימי מחלה להורה של אדם עם מוגבלות), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) (תיקון – אישור ועדה להתקנת תקנות בדבר העברת מידע), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – פנייה לשינוי עילת סגירה), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, נינו אבסדזה ושלמה מולה; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (התייחסות איש צוות רפואי שלא תשמש ראיה), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק התובע הכללי, התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת אריה אלדד, יריב לוין, מרינה סולודקין, דוד אזולאי, אורי מקלב, אורי אורבך, אורי אריאל וזאב אלקין; הצעת חוק תרופות חינם לניצולי השואה (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2012, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – סכום שלא יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ג–2012, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק שירות סדיר במסגרת ישיבות גבוהות ציוניות, התשע"ג–2012, מאת חבר הכנסת אורי אריאל. דוח ביקורת שנתי של מבקר המדינה 63א וכן הערות ראש הממשלה לדוח. וכן הונחה חוות דעת מבקר המדינה לפי סעיף 21 בדבר הפיקוח על מחירי המזון והפיקוח על מחירי מוצרי החלב. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 41), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מס' 11), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 69 והוראת שעה), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012. עוד אבקש להודיעכם, כי ביום כ"ו בתשרי, 12 באוקטובר 2012, הונח לוח תיקונים להצעת חוק החברות (תיקון מס' 20), התשע"ב–2012. על כל השאר נכריז בהמשך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי> <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מאיר שטרית, רשות הדיבור שלך. <מאיר שטרית (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, על-פי התקנון של הכנסת ועל-פי המנהג של הכנסת, אני מבקש לברך את חבר הכנסת אללי אדמסו על בחירתו לכנסת. אחרי הנאום הראשון של חבר הכנסת, על-פי התקנון, הנואם אחריו צריך לברך את מי שדיבר לפניו, אם הוא נשבע אמונים או נואם את הנאום הראשון. אני מברך אותך בברכה הכי חשובה שאני יכול לאחל לך היום, שאכן תצליח להיכנס גם לכנסת הבאה, אף שאם הייתי יועץ פוליטי שלך הייתי אומר לך לא להיכנס לכנסת היום, כיוון שברגע שאתה נכנס תצטרך להתמודד עכשיו ברשימה הארצית ולא במחוז והמצב יהיה יותר קשה. אבל אני מאחל לך הצלחה כך או כך, שנראה אותך גם בכנסת הבאה. באמת תענוג לראות את העובדה שעולה מאתיופיה מגיע לכנסת ויכול להיאבק למען האינטרסים שהוא מייצג. זה עבר על כל העדות בארץ ולקח הרבה שנים עד שאחרים הגיעו. יש לנו חבר הכנסת מולה בקדימה ואת חבר הכנסת אדמסו שעכשיו נכנס מטעם הליכוד. אני מאחל לך שנמשיך לראות אתכם גם בכנסת הבאה ונראה עוד יותר מכם בכנסת הבאה, כי אני חושב שעם ישראל עם אחד הוא וצריך לתת הזדמנות לכל קול ולכל גוון להישמע. עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני אתחיל את הזמן שלי, עשר דקות. עד עכשיו זה היה ברכה. <היו"ר יצחק וקנין:> עוד לא התחיל הזמן. <מאיר שטרית (קדימה):> עשר דקות. <היו"ר יצחק וקנין:> יהיו לך עוד 30 שניות, ואם תרצה אני אתן לך אפילו דקה. <מאיר שטרית (קדימה):> טוב. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לכאורה אין היגיון בהכרזת אי-אמון היום, כי ממילא הכנסת מתפזרת ועל כן כאילו ההצבעה על האי-אמון היא חסרת ערך, אלא אם נצביע עליה גם היום יחד עם הקואליציה. אגב, חבר הכנסת יריב לוין, אפשר לחסוך את הקריאה השנייה והשלישית אם נצביע כולנו באי-אמון ואז זה יקרה ישר בתוך 90 יום. <יריב לוין (הליכוד):> יש לי פתרון יותר טוב – – – <מאיר שטרית (קדימה):> זה יקרה ישר בתוך 90 יום. אבל, אדוני היושב-ראש, מובן שמתחילה מערכת בחירות – שמענו את ראש הממשלה מדבר – ואני רוצה לומר מדוע הדברים שאמר פה ראש הממשלה ושהממשלה מייצגת, מתיימרת ללכת לבחירות כיוון שהיא מתיימרת להגיד, אנחנו לא רוצים לנהל כלכלת בחירות ולא רוצים ליצור מצב בלתי סביר בכנסת שיהיה עכשיו תוהו ובוהו, הם בעיני פשוט הונאה של הציבור. במצב הנוכחי, אדוני היושב-ראש, לי לא היה ספק, ויש עדים בחדר הזה שאמרתי כבר לפני חודשים שהבחירות יהיו בפברואר. מדוע? כי ברגע שהממשלה לא דנה ביולי בתקציב ולא אישרה את המסגרת ולא הביאה אותו לדיון באוגוסט, ולא קבעו תקציב ולא דנו במשרד האוצר, היה ברור לי לא שהממשלה לא יכולה להעביר תקציב, אלא שהממשלה לא רוצה להעביר תקציב. מדוע לא רוצים להעביר תקציב? כיוון שהכלכלה שהממשלה הזאת יצרה היא כלכלה שמוטטה את האוכלוסיות החלשות ושכבות הביניים, יצרה מצוקה חברתית קשה ביותר, ולנוכח התוצאות הכלכליות של הממשלה בשנה הזאת, בשנת 2011, הממשלה תגמור את התקציב עם גירעון של כמעט 40 מיליארד שקל. אגב, אדוני היושב-ראש, גם את זה אמרתי לפני יותר מחצי שנה, שהתקציב הולך להיגמר בגירעון של 40 מיליארד שקל. הממשלה יצרה גירעון במאזן המסחרי של 14 מיליארד דולר, דבר שלא היה שנים. הממשלה קיבלה משק עם עודף מסחרי. היה ברור לי שראש הממשלה לא רוצה להעביר תקציב. מדוע? כי אם הוא היה מעביר תקציב, הוא היה נאלץ לקצץ בתקציב למעלה מ-20 מיליארד שקל. זאת אומרת, הטלת גזירות נוספות על הציבור. מה הציבור צריך להבין? אומרים לו שאנחנו מפזרים את הכנסת כי אנחנו לא רוצים כלכלת בחירות, אבל עוד שלושה חודשים אנחנו רוצים לחזור לממשלה הזאת ואז נפיל עליכם גזירות לא של 20 מיליארד; עכשיו המצב יהיה יותר גרוע ויהיו גזירות לא של 20, אלא של 30 מיליארד שקל ואולי יותר, כי עד סוף השנה המצב יחמיר. אני חושב שהממשלה עושה פה הונאה ממש של הציבור. אילו היתה הנהגה אחראית למדינה, במצב הכלכלי הקשה שיש היא היתה מגישה תקציב ומעבירה אותו באחריות, ומתארת לציבור מה המצב האמיתי, ונוטלת על אחריותה את אותן החלטות שמתחייב לקבל או מחפשת פתרונות יצירתיים יותר טובים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להציע פתרון יצירתי יותר טוב. אני רואה שהממשלה הניחה היום בבהלה חוק לפטור את כל החברות, מה שנקרא "הרווחים הכלואים", אדוני. 100 מיליארד שקל, שעליהם הממשלה רוצה לגבות 3 מיליארד שקל. תגיד לי, זה הגיוני בעיניך? הנה, אני אתן לך הצעה יותר פשוטה שיכולה להכניס למדינה מייד בין 20 ל-30 מיליארד שקל. בצורה מאוד פשוטה. אגב, הצעתי את זה לשר האוצר לפני הפגרה. אמרתי לשר האוצר, שבמקום לוותר לכל חברות הענק על המסים, אל תוותר להם; במקום זה תן אפשרות לחברות הישראליות שמי שימשוך דיבידנד במשך השנה הקרובה, שנה, ישלם על דיבידנד לא 30% אלא 15%. שנה, לוח זמנים של שנה לדעתי היה מכניס לקופת המדינה מיידית בין 20 ל-30 מיליארד שקל, ואתה שם קץ לכל הקיצוצים. אז הוא אומר: הצעה טובה, אני אבחן אותה. הוא בחן אותה? כמו שאני בחנתי מה קורה בסין. זאת אומרת, יש פה הונאה של הציבור. דבר שני, בוא נבחן מה הממשלה באמת השיגה. אני זוכר את תחילת הקדנציה הזאת. ראש הממשלה עמד ואמר, אנחנו נעשה רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. נלחמנו נגד הרפורמה כי תיארנו שמזה לא יצא שום דבר. אנחנו נפריט 400,000 דונם בשנה. מה קרה, באמת קרתה רפורמה במינהל? התוצאה, אדוני, אחרי ארבע שנים: אפס. הרפורמה לא קרתה, לא הפריטו קרקעות, לא הורידו את מחירי הקרקעות ומחירי הקרקעות עלו. גם שמענו על רפורמה בתכנון ובבנייה – רפורמת המרפסות. ארבע שנים עברו, מתה הרפורמה. אנשים עדיין צריכים להגיש תוכנית לבנות מרפסת ולוקח להם הרבה זמן לקבל רשיון. זאת אומרת, כל הבלופים של הרפורמות נשארו על הנייר בלופים. ומה עם הריכוזיות במשק? פרט לדיבורים והקמת ועדה שעכשיו מרחה את העניין, שום דבר לא קרה. ומה עם התספורות של הטייקונים, שראש הממשלה אמר לי בדיון על הצעת חוק שהממשלה הפילה לאחר מכן? הצעתי שטייקון שעושה תספורת לציבור לא יוכל לגייס כסף בבורסה. הממשלה התנגדה והפילה את החוק הזה. אמר ראש הממשלה, תן לי זמן לבדוק מחדש. מה קרה? בהצבעה של הקואליציה הפילו את זה והטייקונים ממשיכים לעשות תספורות על כספי הפנסיה של הציבור, על קרנות ההשתלמות של הציבור. אני רוצה לחזור, אדוני היושב-ראש, על מה שאמרתי מעל הבמה הזאת. משנת 2006 ועד 2011 מנהלי הקופות המוסדיות גבו דמי ניהול מהציבור, מקופות הפנסיה שלנו, מקרנות ההשתלמות של הציבור, 11 מיליארד שקל דמי ניהול. תנחש, אדוני היושב-ראש, כמה כסף הרוויחו הקופות האלה בשש השנים האלה. התוצאה, אדוני, אחרי שש שנים שהרווח הריאלי אפס. תראה לי אתה עוד מישהו במשק שהיה מעסיק אדם שהיה מנהל קופה וגובה 11 מיליארד שקל דמי ניהול ומביא רווח אפס והיה נשאר בעבודה שלו. <נחמן שי (קדימה):> אין שר. <היו"ר יצחק וקנין:> השר בגין היה פה כרגע. <מאיר שטרית (קדימה):> אבל פה, בסדר, מה לעשות. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לקרוא לשר התורן. עד לפני דקה היה פה השר בגין. <מאיר שטרית (קדימה):> אנחנו נמשיך לדבר שלא על חשבון הזמן שלי, עד שתחזור הממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> הזמן כולו שלך. <מאיר שטרית (קדימה):> זה מה שהיושב-ראש היה עושה תמיד, היה אומר: תדבר עד שיבוא ואז נספור. <היו"ר יצחק וקנין:> אני נותן לך. אתה רואה שאני אפילו – תנצל את הזמן. <מאיר שטרית (קדימה):> ובכן, אני רואה, אדוני היושב-ראש, שלא קרה דבר. <רוברט טיבייב (קדימה):> – – – <מאיר שטרית (קדימה):> כן, אתה צודק. אמר חבר הכנסת טיבייב שכולם צריכים להיות כחלונים, ללכת הביתה. עדיין ממשיכים לעשות תספורות לציבור כל שני וחמישי. מה זה תספורות לציבור? זו פגיעה חריפה בפנסיה העתידית של אנשים, בקופות הגמל שלהם, בקופות ההשתלמות שלהם. ועל מי? בשביל לשלם לטייקונים עוד כסף? זה בעיני סקנדל. זה אנטי-חברתי. מצוקה חברתית – מה לא נאמר על המצוקה החברתית בארץ? אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת, אתה יודע את זה יפה כמוני, מתעמרת באוכלוסייה החלשה ובאוכלוסיית הביניים. הלכה למעשה ראש הממשלה אמר שהגדילו את שכר העבודה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה שתדע שהנתונים מראים ש-34% מהאנשים העובדים במשק הישראלי הם מתחת לקו העוני. ממדי העוני במדינת ישראל הם הגדולים ביותר ב-OECD. זה לא השתנה. עדיין מקום ראשון ב-OECD. ולמרות זאת, הממשלה ממשיכה להכביד את עולה על אוכלוסיות הביניים ושכבות המצוקה, על-ידי העלאת מע"מ. הרי עכשיו העלו את המע"מ ב-1% נוסף, שזה אנטי-תזה למה שצריך לעשות. במקום להעלות מס הכנסה כדי לגבות יותר מהעשירים, מעלים מסים עקיפים שמעלים יותר לעניים. אז היו התייקרויות כמעט בכל המוצרים במשק: מים, חשמל, מוצרי המכירה בכל הסופרמרקטים – הכול עולה. מעלים את מס ערך מוסף ב-1%. איך הציבור יכול באמת לגמור את החודש? הוא לא יכול. ואם הציבור לא רואה את זה אז הציבור כנראה עיוור, והוא לא רואה מה קורה במשק. הרי כל אחד מרגיש את זה בכיס שלו. גם בתחום החברתי לא נעשה שום שינוי רציני. להיפך, המצוקה החברתית גדלה. דיור – אם יש כישלון מהדהד של הממשלה הזאת, זה נושא הדיור. זה עלה בשנה הראשונה של הממשלה. דובר על הוזלת הדירות. מסתבר שהיום, בהשוואה ל-2009, כשבשביל לקנות דירה היה צריך 100 חודשי עבודה – זה המצב שהממשלה נכנסה אליו – היום צריך 130 חודשי עבודה, זאת אומרת יותר מעשר שנות עבודה בשביל לקנות דירה ממוצעת על-פי נתוני הלמ"ס. ובכן, לא רק שלא ירדו, אלא מחירי הדירות עלו. אדוני היושב-ראש, הצעתי לראש הממשלה, גם מעל הבמה הזאת וגם בכתב, הצעות קונקרטיות כיצד ניתן להוזיל את הדירות כמעט בלי חקיקה, פשוט על-ידי פעולה נכונה של הממשלה. לא נעשה דבר, ואנשים התרחקו עוד יותר מהדירות, שלא לדבר על המצוקה של אנשים שזכאים לדיור ציבורי ונמצאים מחוץ בכלל לטווח הנראה לעין של הישג של דירה. דיור בר-השגה – איך אומרים? נאדה, לא קרה כלום. הממשלה לא שינתה דבר, למרות ההצהרות הגדולות. לא קרה שום דיור בר-השגה. דיור בשכירות – נאדה. אדוני היושב-ראש, אתה יודע, כשר השיכון העברתי את חוק דירות בשכירות; היום רק יצא בעיתונים, ועכשיו יש מכרז ראשון, חרף המלצותי וחרף העובדה שפניתי גם לשר השיכון וגם לשר האוצר, ואמרתי: חברים, תפעלו לפי החוק. הפעם זו הפעם הראשונה – עכשיו יש מכרז בעיתון על דירות להשכרה ברעננה, באיזו יחידה שהעירייה עושה. עד היום לא הוציאו שום דירות להשכרה. זו הרי אנטי-תזה לאנשים. לא חייבים לקנות דירה, אם יש להם אופציה לשכירת דירה ארוכת טווח. זה מה שהחוק שלי נועד לעשות ושאישרו אותו בכנסת פה-אחד. הביצוע – אפס. ובכן, אדוני, ככל שאני סופר ומסתכל, כל נקודה שהועלתה בתחומים החברתיים, הכלכליים, לא רק שלא קיבלה תשובה אמיתית, אלא זה נשאר על הנייר. והדבר האחרון, אדוני היושב-ראש, הרי קדימה נכנסה לממשלה עם ארבעה דגלים עיקריים, שבגללם היא הסכימה להצטרף לממשלה, ואגב בניגוד לדעתי, בניגוד לתפיסת עולמי. אבל קדימה נכנסה לממשלה על ארבעה דגלים עיקריים, ומופז היה מוכן לשלם את המחיר, גם האישי וגם הפוליטי, על-ידי כניסה לממשלה ללא שום נציגות בממשלה, ללא שום תפקידים של שרים או כל דבר אחר, על ארבעה דגלים עיקריים: 1. גיוס חובה לכולם; 2. שלום – קידום תהליך השלום; 3. טיפול במצוקה החברתית; 4. שינוי שיטת המשטר. אני אמרתי למופז – והוא יעיד פה – באותו לילה שישבנו בסיעה, שגם אם אני אתמוך בהצעה, כי הוא הביא אותה כיושב-ראש, אני לא רואה שום סיכוי שיקוים אף אחד מהסעיפים הללו. אמרתי לו, ואני זוכר את המלים שלי: הנייר – לא שווה את הנייר שעליו זה כתוב, כיוון שראש הממשלה לא מתכוון לקיים אף אחד מהסעיפים הללו. אמרתי שאם זה היה נכון שהוא מתכוון לקיים את הסעיף הראשון שעליו היה המבחן, החרדים היו עוזבים באותו לילה את הקואליציה. זה שהם לא עזבו זה אומר דורשני. לצערי – אני אומר לצערי, כי הלוואי שהייתי טועה, הלוואי שראש הממשלה באמת היה מתכוון לקיים את מה שהוא סיכם עם חבר הכנסת מופז, יושב-ראש סיעת קדימה. כי אם הוא היה מקיים באמת, היתה לו הזדמנות יוצאת מן הכלל לשנות דברים בסדרי-גודל במדינת ישראל. אלה הדגלים של קדימה. אלה הרעיונות שקדימה נלחמה עליהם. היתה הזדמנות. בעצם, אנחנו נתנו את הקרדיט, ואמרנו לראש הממשלה: הנה, בפניך ארבעת הנושאים שלנו. אתה מקבל מאתנו 28 חברי כנסת שתומכים בממשלה. תעביר את הנקודות האלה. אם הוא היה עושה את זה הוא היה קונה את עולמו. הוא היה משנה באמת משהו היסטורי. לצערי, אני אומר שהשלום התרחק מרחק רב מאוד. אנחנו מבודדים בין העמים. אדוני, בתקופת המלחמה של אולמרט בעזה, ב"עופרת יצוקה" – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם. <מאיר שטרית (קדימה):> אני מסיים. בתקופת "עופרת יצוקה" עמדו פה כל ראשי מדינות אירופה עם מדינת ישראל. היום אנחנו ממש מבודדים בעולם, הופכים את ישראל למין מוקצה – זה לא צודק – מכיוון שאנחנו לא מקדמים את תהליך השלום, וצריך לקדם תהליך שלום, וצריך לקדם את הנושאים האלה, שהם עדיין רלוונטיים. אני מקווה שהציבור, כמו שראש הממשלה אמר פה לציבור, שהציבור אכן ישפוט נאמנה את תוצאות העבודה של הממשלה הזאת וייתן הזדמנות לממשלה אחרת לשנות את המצב הזה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השנייה: אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. ההצעה היא של מפלגת העבודה, והמועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ינמק את ההצעה חבר הכנסת יצחק הרצוג. עשר דקות לרשותך. רבותי, השר גלעד ארדן ישיב על כל הצעות האי-אמון במשולב. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, על הנאום של נתניהו אני יכול לומר: אין צדק חברתי, אין תהליך מדיני, אין סיבה להצביע ביבי. ככה זה כאשר אתה מוכר לציבור באדרנלין מטורף, שהלוואי שהיה לך כשתפקדת בחיי היום-יום והמעשה, ועכשיו אתה מועמד – ככה זה כשאתה מנתח את הנאום. אז בואו נדבר רגע על הנאום של נתניהו. מה היה בו ומה לא היה בו? אדוני היושב-ראש, לא היתה בו אמירה אמיתית על השבר הנורא של היחסים בין ישראל לארצות-הברית, בין הממשל האמריקני לממשלו של נתניהו. כשאתה מדבר על יחסים אסטרטגיים ועל ביטחון לאומי – נתניהו העלים את העובדה הזאת מעין הציבור. לא היתה בנאום הזה מלה אחת על הפגיעה והשחיקה במעמד הבינוני בישראל. מלה אחת. נתניהו התפתל וניסה להראות כך ואחרת, אבל בסוף – אנחנו יודעים את האמת; ביוקר המחיה, ביוקר הדיור וביוקר ההוצאות על כל החזית – תשלומי הורים, תשלומים על תרופות, תשלומים על עלויות אין-קץ בכל מיני תחומים – נתניהו נכשל כישלון חרוץ, ומי שנושא בנטל הזה הוא כמובן המעמד הבינוני. הוא כמובן בכלל לא דיבר על השכבות החלשות. הוא דיבר אומנם על קצבאות הזיקנה, אבל לא דיבר על כל השאר. הוא לא דיבר על האדם העובד. 40% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים שמנסים לצוף עם הראש מעל המים. הוא לא דיבר על כך בכלל. נתניהו לא דיבר על חלוקת ההון בחברה הישראלית – שום דבר כלשהו על חלוקה הרבה-הרבה יותר צודקת של ההון בחברה הישראלית, במדיניות מיסוי מעוּותת שהוא בין היוצרים והמאמינים הדגולים והחזקים שלה. בעניין הדיור נתניהו ניסה בכל דרך מתפתלת כזאת או אחרת להגיד: אני אטפל בזה בהמשך. הוא לא עשה שום צעד אמיתי. תעזוב אותי מרפורמת המרפסות, אדוני היושב-ראש, אני הייתי שם. הרפורמה מסורבלת, חוק כל כך מסובך שלא היה אפשר להעביר אותו בשום צורה, מה גם שהוא הלך נגד הסביבה הירוקה ונגד מה שהציבור מאמין בו – וזה לשמור על הסביבה הירוקה. במקום זה הוא היה צריך לעשות צעדים אקטיביים בהשראה ומוכוון לזכאי דיור, והיה צריך לעשות צעדים אקטיביים בסבסוד של אנשים, זוגות צעירים, שרוכשים דירה ראשונה. הוא היה צריך ללכת בצעדים אקטיביים אמיתיים בהוזלת מחירי הקרקעות והוזלת עלויות הבנייה. בכל אלה ואחרים נתניהו נכשל כישלון מוחלט וטוטלי. מחירי המוצרים – הכי קל בעולם, אדוני היושב-ראש – הרי אתה מגיע מהפריפריה, מהמושבים – הכי קל בעולם עכשיו לבוא ולהגיד: אנחנו את מחירי החלב נוריד על חשבון הפריפריה, על חשבון הרפתנים שקמים ב-04:00 במושב שלך. זה מה שנתניהו מנסה לעשות עכשיו, במקום להתמודד עם עליית המחירים שבאה מבית-מדרשו, בכלכלה ספקולנטית שנותנת לאנשים לגדר נכסים וסחורות ולגרום בכך לעליית מחירים דרמטית גם באמצעות פערי תיווך מסוכנים ובלתי מתקבלים על הדעת בכל שרשרת השיווק של המוצרים. והכי גרוע – נתניהו לא דיבר על התקציב. הוא מעלים מעיני הציבור את האמת על התקציב. הוא הרי יודע שבסתר לבו הוא רוצה ללכת לגזירות אכזריות ובלתי מתקבלות על הדעת, הוא יודע. הוא מדבר על קצבאות – הוא יודע שהקורבן הראשון לתקציב שלו יהיה קצבאות. הוא יודע שהקורבן הראשון לתקציב שלו יהיה מערכת החינוך. הוא יודע שהקורבן הראשון לתקציב שלו יהיה מערכת הבריאות, הרי זה מה שהוא רוצה לעשות. אבל הוא מסתיר את זה מעין הציבור, הוא יוצר איזו פסאדה כאילו הכול בסדר. הבל ורעות רוח, אדוני היושב-ראש. הבל ורעות רוח. ונעבור לנושא המדיני והביטחוני. נתניהו נכשל במעמד המדיני של ישראל בכל אתר ואתר. הוא הביא אותנו למצב של מבוי סתום מוחלט בכל מה שקשור לתהליך המדיני עם הפלסטינים, שהוא דבר וצורך אסטרטגי של מדינת ישראל. הוא גרם לכך שלראשונה מוצרים מההתנחלויות יסומנו באמצעות מדינות האיחוד האירופי – כישלון מדיני טוטלי שלו ושל ממשלתו בגלל היעדר יוזמה מדינית, ולו אחת סבירה, בשנתיים האחרונות. נתניהו נכשל כישלון מוחלט במערכת היחסים האסטרטגית האינטימית ביותר והחיונית ביותר לביטחון המדינה, אדוני היושב-ראש. אני חוזר עכשיו מסמינר באוניברסיטת הרווארד עם קבוצה רצינית מאוד של חוקרים. האוזניים תצילינה לגבי מערכת היחסים בין ישראל לארצות-הברית. מטריד ביותר. נתניהו לא ייצר את ההזדמנויות בכל מה שקשור פה באזור, לא התייחס ליוזמת השלום הערבית, לא התייחס לאביב הערבי כדי לראות כיצד להתמודד אתו, ואפילו לא נקט עמדה אמיתית לגבי מה שקורה בסוריה. ואני חושב שבכל המכלול הזה אנחנו עומדים על המקום. נתניהו לא הצעיד אותנו לשום מקום. אז בעניין החברתי והכלכלי הוא לא הביא אותנו באמת לשום מקום, להיפך. ובעניין המדיני והביטחוני הוא לא הצעיד אותנו לשום מקום. אז על מה יש לו להתגאות? על כך ששלטון החוק נחלש בתקופתו? על כך שחירות הביטוי והמחשבה נמצאת תחת איום? על כך שעולם התקשורת בקריסה? על כך שמחירי התחבורה הציבורית מאמירים, מחירי הדלק מאמירים, מחירי הירקות והפירות מאמירים? כל התשומות מאמירות? מה יש לו לומר לציבור? עוד הפעם שמענו על הסלולרי? עוד הפעם שמענו? אז מי שאחראי לסלולרי גם אמר לו שלום ולהתראות. לנתניהו אין שום חזון כיצד להתמודד עם בעיותיה האמיתיות האסטרטגיות של מדינת ישראל. הוא לא מציע שום פתרון אמיתי ליחסי יהודים–ערבים בארץ הזאת, לנושאים של דת ומדינה בארץ הזאת, לשמירת הדמוקרטיה ושלטון החוק, לכיבוד מגילת העצמאות, להתמודדות עם הבעיות הכואבות, העמוקות ביותר בכל מה שקשור לגיור, לדת ומדינה ולחיים בפרהסיה היהודית והישראלית. אין לו שום התייחסות אמיתית בעלת חזון אסטרטגי לאן תגיע המדינה בשנים ובעשורים הבאים, והוא לא נותן שום משנה של סולידריות חברתית עמוקה. אנחנו נבוא לציבור בבחירות הללו, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הבחירות הללו הן לא בכיסו של בנימין נתניהו. ישנם זרמים תת-קרקעיים – אני אומר לכם, חברי וחברותי חברי הכנסת – זרמים תת-קרקעיים שיבקעו ויעלו בהיקף עצום. ראינו רק מעט מזעיר מהם במחאה החברתית של הקיץ שעבר; ש-5% מתושבי המדינה מילאו כיכר בלילה אחד ואמרו – צדק חברתי, זה לא דבר של מה בכך. אנחנו נבוא עם הדגל של צדק חברתי, אדוני היושב-ראש. אנחנו, בראשותה של שלי יחימוביץ, יכולים להוביל גוש גדול, עצום ורב, שחוצה את כל הקבוצות בחברה הישראלית, להציע להם חזון אחר, של סולידריות חברתית, של חלוקת הון יותר צודקת, של שמירה על משק חופשי, אבל חברה הרבה יותר בריאה והרבה יותר צודקת. על רוח יזמית ועל הבטחת מעמדו של האדם העובד. על עבודה נכונה של איזון ראוי של שלום וביטחון. מצד אחד ידנו מחזקת את הרובה ומצד שני מחזקת את השלח. בכל הדברים האלה אין לנתניהו חזון. הוא חי מרגע לרגע, מזגזג, משנה מדיניות, מזיע, מתעצבן, נלחץ. בכל הדברים הללו ויותר הוא לא מראה מנהיגות ולו במעט. אדוני היושב-ראש, אני באמת חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל ואזרחיה יקבלו משהו הרבה, הרבה, הרבה יותר טוב, ואני חושב שאנחנו מציעים להם לראשונה מזה שנים כמפלגת העבודה משנה סדורה, סוציאל-דמוקרטית אמיתית, שמגיעה ללב ולבית של כל אדם ואדם בישראל. היא מציעה לו גם ביטחון כלכלי וחברתי וגם ביטחון אישי ולאומי. על אלה ועל כל אלה ועוד על הרבה מאוד אנחנו ניאבק מול בנימין נתניהו והליכוד, ואני משוכנע שאנחנו, מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ, נהיה ההפתעה הגדולה של הבחירות הקרובות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת, בטרם נעבור להצעת האי-אמון הבאה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – החלטת ועדת הכנסת בדבר מועדי פגרת הבחירות ופעילות הכנסת בפגרה. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 28), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק החברות (תיקון מס' 21) (הסדרת ההחזקה והשימוש במאגר מידע על חברות), התשע"ג–2012; הצעת חוק זכויות תלמידים עם לקות למידה במוסדות על-תיכוניים (תיקון), התשע"ג–2012; הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע, התשע"ג–2012; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס בשל עיכוב בבנייה למגורים) (תיקון מס' 75), התשע"ג–2012; הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 69) (חקירת סיבות מוות), התשע"ג–2012; הצעת חוק אנשי צבא דרום-לבנון ומשפחותיהם (תיקון), התשע"ג–2012; הצעת חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2012; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 56) (הרשות והמועצה לשידורים מסחריים), התשע"ג–2012; הצעת חוק גלי-צה"ל – שידורי רדיו של צבא-הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012; הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 4), התשע"ג–2012; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2012; הצעת חוק מועצת הצמחים (ייצור ושיווק) (תיקון מס' 10), התשע"ג–2012. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 60) (עובדי ועדת הבחירות המרכזית), התשע"ג–2012 – מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית. <מאיר שטרית (קדימה):> היושב ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ניסינו בנשיאות בכל מחיר למנוע את הנושא של הצעות האי-אמון. לצערי, דווקא סיעת קדימה התנגדה בנשיאות להורדת הצעות האי-אמון, כי ראינו בזה – – – <מאיר שטרית (קדימה):> לא, הצעות חוק. <היו"ר יצחק וקנין:> אין הצעות חוק. <מאיר שטרית (קדימה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זה שמזכירת הכנסת מכריזה – מבחינת הפרוצדורה, כך על-פי החוק צריך לעשות, כיוון שעלול להיות מצב שהכנסת לא תתפזר, וכבר עברנו את זה. אבל כולנו מאמינים שהיום זה יקרה. <זאב בילסקי (קדימה):> עלול או עשוי? <היו"ר יצחק וקנין:> לדעתנו היום זה כן הולך למצב שאנחנו מפזרים את עצמנו לדעת. אני חוזר, רבותי – הצעת האי-אמון השלישית: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, של סיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. המועמד להרכיב את הממשלה הינו חבר הכנסת טלב אלסאנע. ינמק את ההצעה חבר הכנסת מסעוד גנאים. עשר דקות לרשותך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנראה השרים מעכשיו, מהיום, הסתלקו. זהו. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא. חבר הכנסת. השר גלעד ארדן היה פה, יצא רגע למקום חשוב. ביקש ממני, אפשרתי לו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> מקום חשוב? <היו"ר יצחק וקנין:> מקום חשוב – אתה יודע מה זה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> כן, בסדר גמור. <היו"ר יצחק וקנין:> נגד זה אין מה לעשות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, אנחנו בפתח בחירות, ופיזור הכנסת, והעם יבחר מי ינהיג את המדינה, ואני נזכר, או קורא, את אמרתו של הפילוסוף קרל פופר, שאומר: לשאלה הישנה מי יהיו המנהיגים צריך להקדים את השאלה הממשית יותר – איך נוכל לרסן אותם. זו השאלה. לבחור מנהיגים זה קל, אבל מי ירסן אותם? במיוחד, אדוני היושב-ראש, כאשר מדברים על ממשלת נתניהו–ברק–ליברמן, שהתיאבון שלה היה פתוח למלחמה, נכון? פה ראש הממשלה התגאה שבעידן ממשלתו לא היו מלחמות, אבל תודה לאמריקנים שריסנו אותו, ותודה על התנאים האלה, שריסנו את התיאבון שלו שהיה פתוח באמת למלחמה. אדוני היושב-ראש, בשעות האלה, שעות השקיעה של ממשלת נתניהו–ליברמן–ברק, התבהרו דברים ומראות. לפי דעתי, אולי יש מראות, בחיים אפילו, או בטבע, שרק השקיעה יכולה להראות אותם, והמראה החשוב הוא התפטרותו או הצהרתו של השר כחלון – ואני באופן אישי מעריך אותו, מעריך את פועלו כפוליטיקאי בן-אדם, באמת, אבל הסתלקותו מהמפה הפוליטית והצהרתו שהוא לא מתמודד בבחירות הבאות, לפי דעתי זה מסמן משהו. זה אומר שהשר הבכיר, החברתי, בממשלת נתניהו, לא מתמודד פעם אחרת. זה מראה שהוא לא יכול עם ממשלה שהיא אנטי-חברתית, ממשלה שהראש שלה מאמין רק בקפיטליזם ליברלי ולא מאמין במדינת רווחה, הוא לא יכול לחיות בה. אני חושב שעל שאר השרים – הרי ראש הממשלה, הוא קבע את הכלל, והוא קבע את האמרה, וייעץ לשריו "תהיו כחלונים", אז אני מייעץ שכל הממשלה תהיה כחלונית ולא תתמודד בפעם הבאה לבחירות, ולא נראה אותה במפה הפוליטית בישראל, וזה משום כמה דברים, אדוני היושב-ראש. נכון, עכשיו ראש הממשלה, כהרגלו, התגאה בהישגים המרשימים של ממשלתו, והוא גם אמן גדול, הוא צייר, אפילו בעל שם עולמי, ובעצרת הכללית הוא צייר לנו את הפצצה האירנית עם הקו האדום. הוא אמן בזה. הוא יודע לעשות את זה. אדוני היושב-ראש, הוא לא הזכיר הרבה דברים. הוא לא אמר שבעידן של ממשלה שלו, למשל, האוכלוסייה הערבית והמיעוט הערבי פלסטיני סבלו ממבול, מגשם, לא גשם של ברכה אלא של קללה, של חוקים גזעניים מבית-המדרש של ליברמן, של מה שמכונה "אזרחות – נאמנות". אדוני היושב-ראש, כמות החוקים הגזעניים, האנטי-דמוקרטיים, שכל מטרתם להפלות ולהדיר את המיעוט הערבי הפלסטיני במדינת ישראל, כולם מעידים על זה שהממשלה הזאת היא ממשלה ימנית קיצונית גזענית שרואה בדמוקרטיה איום על יהדותה של המדינה. הם רוצים מדינה pure יהודית. הוא לא מצהיר את זה, הוא מתגאה שאנחנו הערבים היחידים בעולם שנהנים מהנווה של הדמוקרטיה במזרח התיכון. בקונגרס הוא קיבל על זה הרבה מחיאות כפיים, ועמדו על הרגליים, אבל באמת, האם זה קורה באמת? אנחנו לא רואים את זה, אדוני היושב-ראש, אלא אם כן מפרשים את הדמוקרטיה שהיא רק בחירות, והיא לא צדק, והיא לא שוויון. במבחן של השוויון ושל הצדק הממשלה הזאת נכשלה, וקיבלה "נכשל". אדוני היושב-ראש, החוקים האלה העכירו את האווירה, את כל האקלים בין האוכלוסייה הערבית לבין הרוב היהודי ולבין המדינה. מספיק שיש לנו שר בכיר במדינת ישראל, שהוא ליברמן, שקורא לסלק את כל מי שלא מאמין בתורה שלו, של "אזרחות – נאמנות", כאילו המקום שלו אינו פה, אלא מזרחה, שייך למדינה פלסטינית. שר שלא מאמין בדמוקרטיה, ומגבה אפילו דיקטטורים בעולם, כמו בבלרוס, אני לא חושב שהוא רשאי או יכול לדבר על דמוקרטיה, על שוויון ועל צדק. אדוני היושב-ראש, בעידן של ממשלת נתניהו, אני רוצה לשאול, האם הורחב שטח שיפוט של כל יישוב ערבי? האם אושרה תוכנית מיתאר של יישוב ערבי? משבר הדיור, אדוני היושב-ראש, והיעדר אדמות בנייה בחברה הערבית ולאוכלוסייה הערבית זועקים לשמים. מה עשתה הממשלה הזאת כדי לפתור בעיה זו? רוצים דמוקרטיה רק בדיבורים? רק מס שפתיים? בשטח מה נעשה לפתור בעיה זו? לא נעשה שום דבר, אדוני היושב-ראש, אלא להיפך. אדוני היושב-ראש, דיבר ראש הממשלה על הכלכלה, על הצמיחה, על השגשוג. מה עם אחוזי האבטלה הגבוהים באוכלוסייה הערבית לגברים, ולנשים יותר? אחוז גדול של נשים ערביות לא מועסקות וסובלות מאבטלה. רוב המשפחות הערביות, יותר מ-50%, חיות מתחת לקו העוני, אדוני היושב-ראש. לפי מחקר, 40% – נתון מאוד מסוכן, מאוד מבהיל – 40% מהצעירים הערבים מגיל 18 עד 22 לא עובדים ולא לומדים. לאן ילכו? כאשר מדברים על ממדי האלימות במגזר הערבי, על הפשיעה, אנחנו יודעים מאיפה זה – כאשר 40% מהצעירים הערבים לא עובדים ולא לומדים, לאן הם ילכו, אדוני היושב-ראש? עוד דבר, ההישג של ממשלת נתניהו, נכון, וכולנו מעידים על זה, ההישג שלו שהוא היה קברן השלום עם הפלסטינים. בזה הוא הצליח. הוא הצליח להחדיר את החרדה, את האירנופוביה, בכל העולם. אירן. כאשר יש בעיה, זהו, הסיבה – הפצצה הגרעינית האירנית. אדוני היושב-ראש, הניפוח, ההגזמה, של כל העניין האירני, היו כדי להתעלם ולברוח מהאחריות כלפי הבעיה הבסיסית, שהיא הבעיה הפלסטינית והשלום עם הפלסטינים, אדוני היושב-ראש. אני חושב שהגיע הזמן, הגיעה העת, שהממשלה הזאת תסתלק, ובבחירות הבאות נראה ממשלה יותר חברתית, יותר רוצה שלום וצדק ושוויון, במיוחד כלפי המגזר הערבי. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אנחנו נמשיך בהצעות האי-אמון. הצעת האי-אמון הרביעית: אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, של סיעת מרצ. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. תנמק את ההצעה חברת הכנסת זהבה גלאון, יושבת-ראש סיעת מרצ. עשר דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, שמענו היום את ראש הממשלה נתניהו, כאן, על הדוכן, אומר שהלמ"ס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסמה נתונים על ירידה באי-שוויון, אבל אני רוצה להגיד לכם, חברי חברי הכנסת, שבדוח הלמ"ס היה גם כתוב שהירידה אינה מובהקת סטטיסטית. זאת אומרת שהנתונים הם ממש חסרי משמעות וממש לא מצביעים על ירידה. הסיבה, חברי חברי הכנסת, שראש הממשלה הולך לבחירות היא כי הוא לא רוצה עכשיו לעשות גזירות, ואני אומרת שכדי למנוע גזירות חייבים למנוע את שובו של ראש הממשלה נתניהו לכס ראש הממשלה אחרי הבחירות הבאות. הרי ראש הממשלה הקדים את הבחירות כי הוא רצה להסתיר מהציבור את התוצאות ההרסניות של המדיניות החברתית-הכלכלית שלו, שהביאה לגירעון של 14–15 מיליארד שקלים. אז במקום לקצץ בהתנחלויות, בכיבוש, בתקציבים שהועברו למפלגות החרדיות לצרכים קואליציוניים, מה הוא עשה? הוא מתכוון לקצץ בחינוך, בבריאות, בשירותים הממשלתיים. בכלל, ראש הממשלה נתניהו מציג טכניקה ציבורית חדשה להגדלת האי-שוויון בחברה הישראלית, "העדפה מקלקלת" קוראים לזה; העדפה לנסר בתים מאשר להקל על העובדים, העדפה לתקצב אברכים מאשר לסייע לסטודנטים לומדים, העדפה לסייע לטייקונים מאשר לחוסכים לפנסיה. ראש הממשלה מעדיף מקורבים על פני האזרחים. חברי חברי הכנסת, זה לא ישתנה אם ראש הממשלה יישאר בתפקידו, ולכן התפקיד שלנו זה ב-22 בינואר לשלוח לראש הממשלה מכתב פיטורין בקלפי. זה התפקיד שלנו, חברי חברי הכנסת. היום ראש הממשלה ניסה להתחמק מטיעון או מדברים שהוא אמר באיזה הקשר, שהעילה לבחירות היא הגירעון, אותו גירעון של 14 מיליארד שקלים בתקציב המדינה. ובאמת, גירעון שנובע מפעילות על בסיס של תחזיות מופרכות ומדיניות כלכלית כושלת. הרי הוא לא רוצה להגיע לבחירות אחרי שהוא מקצץ עוד בשירותים החברתיים, שהוא כבר ריסק קודם לכן. ולכן ברור שהוא החליט להחליף את הדיון בבחירות בדיוני בחירות, ספינים, קמפיינים, תעמולה, שמענו אותו היום על הדוכן. הרי בחודשים הקרובים, חברי חברי הכנסת, ייעלם לגמרי הדיון בגירעון, אבל הגירעון עצמו יתפח. יתווספו לו עלות מערכת הבחירות, שכיום מעריכים אותה בכ-2 מיליארד שקלים, ועלות חברתית גבוהה שנובעת מכך שהממשלה תסתמך במשך ארבעה-חמישה חודשים על תקציב השנה שעברה, ותיאלץ להקפיא רפורמות חשובות שרבות מהן הן תולדה של המחאה החברתית בקיץ האחרון. מדובר על תקציב בתקופה של כארבעה חודשים, תקציב חסר של כ-25 מיליון שקלים. ואחרי הבחירות האלה, חברי חברי הכנסת, הממשלה שתיבחר תיאלץ להתמודד עם הגירעון, וגם לתת מענה לסוגיות המרכזיות שאמורות לעמוד לנגד עיניה של כל ממשלה מכהנת – שיפור השירותים החברתיים, צמצום האי-שוויון, הורדת יוקר המחיה, שמירה על כספי החוסכים לפנסיה, כשכל פעם אנחנו רואים איך הכספים האלה נחתכים ונחתכים כתוצאה מתספורות מופקרות שעושים עם טייקונים ובעלי הון למיניהם. הממשלה הזאת גם תצטרך לתמוך בשכבות המוחלשות כדי ליצור רשת ביטחון סוציאלית ראויה. אבל איך יעשו את זה? כי אנחנו ראינו בארבע שנות כהונתה של ממשלת נתניהו איך היא הצליחה לייצר הרעה משמעותית בכל אחד מהפרמטרים האלה, וגם להוביל את המשק לגירעון שבמסגרתו קשה לשפר את זה. עכשיו אני רוצה לציין כמה פרמטרים או כמה סיבות שבגינן נוצר אותו גירעון חברתי כלכלי, כתוצאה מאותה התנהלות כלכלית שגויה של הממשלה, שארבעה גורמים מרכזיים עומדים בבסיסה. הדבר הראשון זה תקציב הביטחון הענק והבזבזני ביחס לתוצר וביחס להוצאה הציבורית הכוללת. תקציב ביטחון מופרך. כל שנה תקציב הביטחון עולה ב-20% על זה שמאושר בתחילת השנה. אנחנו מדברים על כ-10 מיליארד שקלים חדשים כל שנה. תקצוב יתר, חברי חברי הכנסת, כמו שאנחנו כבר יודעים, של מגזרים מועדפים במסגרת כל ההסכמים הקואליציוניים עם שותפיו הטבעיים של ראש הממשלה, שאלו החרדים והמתנחלים. אנחנו יודעים איך ראש הממשלה הביא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זהבה, אני מוכן לקבל את מה שאת אומרת, אבל החרדים הם סך הכול 15 מנדטים. היו עוד 28 מנדטים ועוד 15 מנדטים, אנחנו לא המרכיב – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חבר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני יודע שקל לחבוט בנו כל הזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> לא. חברי חבר הכנסת, סגן יושב-ראש הכנסת, חברי יצחק וקנין, כל שנה ממשלת ישראל מתקצבת בכ-2 מיליארד שקלים חדשים ישיבות ומוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה. כל שנה. עכשיו, אם יש קבוצה באוכלוסייה הישראלית שלא רוצה ללמוד לימודי ליבה, אין לי בעיה עם זה. אני מצטערת על זה, אין לי בעיה עם זה, אבל למה המדינה צריכה לממן את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שהליבה – – <זהבה גלאון (מרצ):> למה המדינה צריכה לממן את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> – – הגדולה ביותר זו התורה שלנו. אומרים רחמנא ליבא בעי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני אני מקווה שאתה משיב לי את הזמן. טוב, בוא נתווכח על זה במערכת הבחירות. התחלנו. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אפריע לך. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אצל וקנין לעולם לא תפסידי, תקבלי יותר זמן. <זהבה גלאון (מרצ):> זה נכון, אדוני. חבר הכנסת וקנין ואני חוקקנו ביחד את חוק התספורות. אני חושבת שזה אחד החוקים הכי חברתיים שנחקקו כאן במושב הזה של הכנסת, וזה שיתוף הפעולה בינינו, אבל גם יש מחלוקת בינינו, אתה יודע, בנושאים אחרים. נושא רביעי או גורם רביעי במדיניות החברתית הכלכלית, חברי חברי הכנסת, של ממשלת נתניהו, זה הפחתה מתמשכת של המיסוי הישיר ובפרט הפחתת מס החברות. והנושא האחרון זה קשרי הון–שלטון שמאפשרים ריכוזיות גבוהה, העלאת מחירים ורגולציה לא מספקת על השחקנים בשוק ההון, לרבות הגופים הפיננסיים המוסדיים שלא מחמירים אתם, שמאשרים תספורות, שחותכים את כספי הפנסיה של הציבור. הם מאשרים והם יוצאים פטורים מזה. חברי חברי הכנסת, המדיניות הזאת היא היישום הישיר של השקפת העולם של ראש הממשלה, ולכן אין בכלל לצפות שהיא תשתנה אם הוא ייבחר מחדש. אני רוצה לתת ככה כמה נתונים לגבי התקציב המוחבא, אני מקווה שזה לא הבא של ממשלת נתניהו. אנחנו מדברים על תקציב הביטחון, חברי חברי הכנסת, ואני חושבת שהגיע הזמן שהציבור יתייחס יותר ברצינות לתקציב הביטחון. תמיד מהלכים עלינו אימים, כמה צורך יש בתקציב הביטחון. הוא לא רק לצורכי ביטחון. כולנו רוצים שיהיו צורכי ביטחון. בשנה הזאת החריגות מהתקציב המקורי – אתה יושב אתי, חברי חבר הכנסת וקנין, בוועדת הכספים – החריגות הסתכמו בכ-10 מיליארד שקלים בממוצע. חריגה מעל 20%, כמו שאמרתי קודם, מהתקציב המקורי שאושר, זה דבר שהוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת, חברי חברי הכנסת, אין הצדקה. גם הנושא של ההסכמים הקואליציוניים, אני חושבת שההטבות שממשלת נתניהו נתנה בקדנציה האחרונה – למשל, רק לאחרונה ראינו שחולקו 130 מיליון שקלים חדשים בשנה לכל מיני מיזמים בתחום החרדי, הועלה שכר הרבנים, הורחב היקף ייצוא הקרקעות למגזר החרדי. אנחנו ראינו את ההשקעה הממוצעת של הממשלה דרך הרשויות המקומיות להתנחלויות מעבר ל"קו הירוק", איך מקצים פי-שניים מאשר בירושלים ובמרכז. כל שנה גם יש מימון מיוחד שהולך לתקצוב ההתנחלויות בהיקף של קרוב ל-2 מיליארד שקלים חדשים. בכלל, זה לא כולל את ההקצאה הביטחונית האדירה שמושקעת בהתנחלויות. יש כאן מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים שנשפכים לטובת שותפים קואליציוניים, ואנחנו יודעים, חברי חברי הכנסת, שאחרי הבחירות, כדי שהממשלה הזאת תקים קואליציית ימין או קואליציית מרכז–ימין, היא תצטרך להמשיך באותה מדיניות. חברי חברי הכנסת, הדבר שאני רוצה להצביע עליו ולומר או לציין, ובזה אני מסיימת, אדוני, ממשלת נתניהו, המשך שלטון ממשלת נתניהו – זו אינה גזירת גורל, זו ממש אינה גזירת גורל. ויכול לקום כאן גוש מרכז–שמאל וגוש מרכז–שמאל גדול. יכול לקום אם אנשים בגוש הזה יצאו מהבית ויצביעו ויקבעו את הרכב הממשלה הבאה. אני מקווה שהם יצביעו לשמאל, שיהיה כאן שמאל גדול, אז זה ימנע את הליכתן של מפלגות המרכז, העבודה, יש עתיד, קדימה, לממשלת נתניהו. לצערי, כרגע אף אחד מהמועמדים של שלוש המפלגות האלו, מועמדים ומועמדת, לא התחייבו שהם לא יצטרפו לממשלת נתניהו. בכלל, אני מעריכה שתהיה תחרות מי יהיה השותף הקואליציוני הבכיר בממשלת נתניהו. אם אנחנו רוצים למנוע עוד ממשלת הון–שלטון, עוד ממשלה שמקצה כספים בצורה לא שוויונית, עוד ממשלה שיש לה מדיניות היפר-קפיטליסטית שהאזרח משלם עליה את המחיר, אני חושבת, חברי חברי הכנסת, שצריך לומר לציבור שנתניהו ממש לא כוח עליון וממשלת ימין נוספת היא לא גזירה משמים. ואני, חברי חברי הכנסת, מנצלת את ההזדמנות האחרונה שאנחנו מתכנסים כאן היום במושב, ואני אומרת, אפשר לבלום את הקמתה של ממשלת ימין ולהביא להקמת ממשלת מרכז–שמאל. ומי שהוא בשמאל, חברי חברי הכנסת, אני מקווה שהוא ימצא את הבית הפוליטי שלו. אני מכירה טוב רק אחד, אדוני, זו המפלגה שאני שייכת אליה, ואני שייכת למרצ. מי ששמאל שיצביע מרצ, מי שמרכז שיצביע מרכז, ואפשר יהיה להקים כאן קואליציית מרכז–שמאל שתחליף את השלטון הרע הזה ותמנע את הגזירות הבאות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. רבותי, לפני שישיב השר גלעד ארדן – הודעה למזכיר הכנסת. מייד אחרי כן ישיב במשולב על כל הצעות האי-אמון השר גלעד ארדן. טוב, אדוני השר ישיב על כל הצעות האי-אמון במשולב. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להשיב במשולב על ארבע הצעות האי-אמון שהוצעו כאן ביום שבו כנסת ישראל ככל הנראה תצביע בעד הקדמת הבחירות. ואני אפתח במה שסיימה בו חברת הכנסת גלאון. חברת הכנסת גלאון אמרה שממשלה בראשותו של ראש הממשלה נתניהו, ממשלת מרכז–ימין, היא לא גזירת גורל. היא צודקת במאה אחוז: היא באמת לא גזירת גורל, היא נבחרת, והיא, בעזרת השם, אם הוד מעלתו הבוחר יחליט שוב, היא תיבחר בפעם השנייה, כיוון שבדמוקרטיה הרוב קובע, ורוב אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל חושבים שהממשלה הזאת היא טובה, היא אחראית, יש לה הישגים גדולים ורבים. ולכן, כפי שאמרה חברת הכנסת גלאון, זה לא קורה במקרה, זה לא גזירת גורל, זה קורה כי רוב הציבור בישראל מעדיף את הדרך של הממשלה הזאת, ואת דרכו של ראש הממשלה, על פני הדרך של חברת הכנסת גלאון וחבריה, של חברת הכנסת יחימוביץ וחבריה, ובוודאי ובוודאי על פני דרכו של חבר הכנסת מופז – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> הוא אימץ שתי מדינות לשני עמים. כמו מרצ. אותו דבר. <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> וגם יותר מדרכך, דרך אגב, חבר הכנסת בן-ארי. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אבל – שתי מדינות לשני עמים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת – – – <השר להגנת הסביבה גלעד ארדן:> אתם כולכם מייצגים זרמים חשובים אך קטנים בחברה הישראלית, והממשלה הנוכחית היא זו שמייצגת את הדרך המרכזית, שגם מאמינה בזכותו של העם היהודי לחיות ולהתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל, אבל גם מבינה שצריך לנהל כאן את הביטחון, ואת המדיניות, ואת הכלכלה, ואת החברה, באופן אחראי. עכשיו, אני ישבתי כאן בכמעט ארבע השנים האחרונות, שבוע אחר שבוע, והקשבתי רוב קשב – ונכון שהתשובות שלי לא היו מגוונות. אבל, חברותי וחברי, זה קורה כי הטענות שלכם גם הן לא היה בהן שום חידוש ושום גיוון, כי פעם אחר פעם – ועולים כאן גם חברים מקדימה, גם חברים מהעבודה, גם חברים ממרצ, וכל אותן טענות, בתחום המדיני, בתחום הכלכלי, בתחום החברתי, הן תמיד אותן טענות שחוקות. מילא שהיו שחוקות, אבל לכל הפחות, המינימום שמתבקש מחברי כנסת שבאים מהאופוזיציה ומותחים ביקורת זה להציע גם אלטרנטיבה, ולהציע אותה באופן אמיתי, באופן מעמיק, באופן שנותן גם תשובות לציבור, איך עושים את זה בצורה שלא הורסת את כל מה שהושג כאן עד היום. כי הרי חלק נכבד ממה שאתם טוענים או טענתם אלו שיטות או פטנטים שהשמאל בדרך כלל המציא, עשה את הניסוי, ואת התוצאות שלו בדרך כלל אנחנו מנסים לתקן עד עצם היום הזה. כך זה במדיני, חברת הכנסת גלאון – בעצם למה לומר רק חברת הכנסת גלאון? מה, חברת הכנסת יחימוביץ לא הצביעה ב-1996 למפלגת חד"ש? אז היום היא מסתירה את זה; היום היא יודעת שאסור לה לדבר כמעט על עמדות מדיניות. אומנם לפני כמה שנים, ככה בקטנה, כשהיה לה ריאיון אצל ארי שביט, היא אמרה שהיא תומכת במתווה קלינטון, שזה כמובן חלוקת ירושלים, פינוי – גירוש – רוב תושבי יהודה ושומרון, אבל היא שוכחת את העמדות שלה, שכנראה היועצים אמרו לה להסתיר, כי בשדה המדיני חברת הכנסת יחימוביץ, בדיוק כמו בשדה הכלכלי דרך אגב, נמצאת הרחק הרחק הרחק בשמאל הקיצוני. ואותן שיטות, של נסיגה – פעם חד-צדדית, פעם לא חד-צדדית, אבל תמיד חסרת אחריות – אותן שיטות לא הביאו כאן לשלום, הן לא הביאו כאן לשום תוספת בביטחון, אלא, כמו שתיאר ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, קרה כאן בדיוק ההיפך. כל נסיגה כזאת היא חסרת אחריות, כשמנגד אין פרטנר אמיתי לשלום, שאתה יודע באמת שהוא לא עובד עליך, שהוא עומד להפסיק את ההסתה בבתי-הספר ובמסגדים, שהוא מחסל את תשתית ארגוני הטרור, שהוא לא מדבר בזירה הבין-לאומית גבוהה גבוהה על שלום אבל אצלו בבית הוא חונך כיכרות על שמם של מרצחים וטרוריסטים שרצחו כאן נשים וילדים. זה מסר כפול שלא מקדם שלום. ומי שחושב ששותפות או נסיגות כלפי אנשים כאלו יקדמו את השלום, אז, אדוני היושב-ראש, המציאות שלנו, העגומה, הוכיחה בדיוק את ההיפך: ויתורים למנהיגים בצד השני שהם לא פרטנרים שמחויבים לשלום, מה שהם גרמו בסופו של דבר זה לחיזוק ארגוני הטרור, והם הביאו לעליית ה"חמאס", ידידי בקדימה, ששוב מדברים גבוהה גבוהה. אלו הדרכים המדיניות שאותן מפלגות שמאל, שבאו כאן ומציעות אי-אמון שבוע אחר שבוע – אלו התוצאות שהם הביאו. הרי היו כאן ראשי ממשלה – דומני שישה ראשי ממשלה – שפעם אחר פעם נבחרו, הושיטו יד לשלום, תמכו בחזון שתי המדינות, מדינה פלסטינית ומדינה יהודית, אבל בצד השני אין מי ששומע ואין מי שמוכן גם כן, באומץ, לבוא לעם שלו, הפלסטיני, ולומר: אולי ויתורים צריכים להיות גם מצדנו, מצד הפלסטינים, לא רק מצד העם היהודי, שאלפי שנים ניסה לחזור לארץ מולדתו. וכך גם בכל נושא כמעט, מדיני או ביטחוני. הרי כשראש הממשלה נתניהו, באומץ – אולי הוא היה הראשון שכשראינו מסביבנו את ההפגנות בעולם הערבי, אז הוא לא תמים כמו מפלגות השמאל, הוא יותר זהיר, הוא יותר אחראי, הוא אמר: בואו נחכה ונראה, לא צריך למהר, לא צריך לחגוג. אז כולם אמרו: למה? למה אתה מפקפק – איך קראנו כולנו לזה? לא הליכוד, אבל השמאל – "האביב הערבי". נו, אז אנחנו רואים לאן האביב הערבי הזה מוליך את המזרח התיכון. אני לא רוצה להרחיב בעניין הזה ואני לא מחפש לעשות כותרות, אבל גם בעניין הזה הוכח שהניתוח וההנהגה של ראש הממשלה ושל הממשלה הזאת נעשים בדרך הרבה יותר אחראית וזהירה מדרכו – או דרכן – של מפלגות השמאל. וכך גם בנושא האירני. עמד כאן חבר הכנסת מופז והסביר לנו בנאומו – פשוט מדהים, הוא כנראה בונה על הזיכרון, הוא פשוט מעליב את הציבור בישראל, הוא חושב שהציבור שכח. אז פעם אחת הוא עבד על הציבור בעיניים כי הוא מדבר על המחויבות שלו לגיוס, כשכמובן כולנו היינו רוצים לראות כבר את הנשיאה השוויונית בנטל, אבל הוא רק שכח שהסיעה שלו עצמה הגישה הצעת חוק לגיוס מגיל 26 כחלק מהתהליך ההדרגתי. דרך אגב, גם יאיר לפיד לא מציע גיוס מחר בבוקר, אלא מדבר על דחייה של עוד חמש שנים שבהן יהיה תהליך הסתגלות, ואנחנו חושבים באמת שזו הדרך הנכונה, רק שזה עומד במבחן הפוליטי של שותפות של הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית, שיעשו את זה יחד, יחד עם ערביי ישראל, יחד עם החרדים, לעשות את זה מתוך לכידות, מתוך ניסיון לשמר את החברה הישראלית. אז מובן שהאינטרס הפוליטי, העסקני, הקטן, תמיד גובר אצל חברינו מהשמאל. אבל גם בנושא האירני, עומד כאן חבר הכנסת מופז ומסביר לנו, בחוצפתו, שראש הממשלה מאיים – מאיים ומפחיד כל הזמן בנושא האירני, ומה התועלת שיש בכך. טוב, אז כנראה חבר הכנסת מופז לא ראה את כל הנאומים והראיונות שליוו את ההתכנסות האחרונה של האו"ם, גם לא את ה-debate, את העימות בין "סגני הנשיא", אבל אותן אמירות ברורות של ראש הממשלה ואותו קמפיין עולמי שאותו הוא מוביל הם-הם אלו שגרמו לכך שהיום יש סנקציות כלכליות חסרות תקדים על אירן. דרך אגב, אותו שאול מופז, בשנת 2008, כשהתראיין – אני לא זוכר לאיזה עיתון ולאיזה עיתונאי, אבל הוא עצמו אמר שבלית ברירה לא יהיה מנוס מתקיפה של אירן. הוא אפילו גרם לעליית מחירי הנפט בעולם באותה תקופה, כי העולם עוד האמין, באותו זמן, לאמירות מפיו של שאול מופז. היום העולם לא מאמין וגם אזרחי ישראל לא מאמינים. ולכן, אדוני היושב-ראש, בתחום המדיני והביטחוני צודקת חברת הכנסת גלאון: זו בהחלט לא גזירת גורל שהציבור מצביע בעד הדרך של ראש הממשלה ובעד הדרך של הליכוד, כי הציבור, בשונה מכם, לא מרמה את עצמו, הוא לא טומן את הראש בחול, הוא מסתכל סביב. הציבור בהחלט מוכן גם לעשות ויתורים כואבים למען שלום אמיתי, אבל הוא לא מוכן להמשך הנסיגות והניסויים בבני-אדם שנעשו כאן בעשרות השנים האחרונות והביאו לכאן רק אלפי טילים נוספים והתעצמות של הגורמים הקיצוניים מסביבנו. גם בנושא הכלכלי והחברתי, אדוני היושב-ראש, האופוזיציה, שבוע אחר שבוע, וכך גם היום, מציעה לעם בנאומים הצעות – אומנם פופוליסטיות; תמיד אפשר להציע עוד חלוקת תקציבים, עוד חלוקת קצבאות, סבסוד – סבסוד של מחירי הדלק, סבסוד של מחירי החשמל, סבסוד של המים. אפשר לסבסד הכול, הכול נכון, אפשר לעשות הכול, רק את ההמשך של ההצעות של האופוזיציה אנחנו אף פעם לא שומעים. בואו ותגידו לציבור את האמת, על חשבון מה אתם מציעים? כל הצעה שלכם, כשהיא עולה מיליארדי שקלים, בואו ותגידו מאיפה אתם רוצים לממן אותם, כי את כל הססמאות הישנות, שאתם מנסים בהן לקטב בין אוכלוסיות בחברה הישראלית, כבר שמענו. הציבור לא מאמין לזה. הוא ראה טוב מאוד כמה למשל עלה הגירוש. אתם הרי תמיד מדברים או נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון, ששם לכאורה הכסף, אתם רק לא מספרים לו שהגירוש, למשל בגוש-קטיף, עלה יותר מ-10 מיליארד שקלים, ושאותם אזרחים, חברת הכנסת גלאון, הם לא פחות מערביי ישראל; גם הם, אם תרצו חס וחלילה לגרש אותם, גם להם תצטרכו להציע דיור וחיבור לחשמל ומים ומוסדות חינוך. כמו שזה עולה שם זה יעלה גם בתוך "הקו הירוק". אז כשאתם מדברים על כך שהכסף כאילו נמצא באיזה מקומות אחרים, אני חושב שהציבור גם לכך לא מתפתה היום להאמין. הציבור מבין שאי-אפשר להשוות את מה שקורה במדינת ישראל לאיזה גן-עדן אוטופי שלא ראינו בשום מקום אחר בעולם. אז יש כאן חברי כנסת שאתה שומע אותם, הם אומרים: למה? בסקנדינביה, בנורבגיה, אדוני היושב-ראש, יש כלכלה עם פחות פערים חברתיים ויותר סוציאל-דמוקרטיה, ויותר השקעות בשכבות החלשות. נכון, אדוני היושב-ראש, אני מסכים. אם חבריהן של מפלגות השמאל או שותפיהן לכל אותם משאים-ומתנים מדיניים כושלים שהם הובילו בעבר היו כבר מגיעים אתנו להסכמי שלום, ולא משקיעים את זה בירי ובטרור, ובמקום להשקיע 15% מתקציב המדינה בהתעצמותו של צה"ל, היינו יכולים לעשות בזה הרבה מאוד השקעות חברתיות. אין ספק שב-60-50 מיליארד שקל כל שנה, אם היינו יכולים לוותר על צה"ל או על גדר הביטחון בדרום, בהחלט היו פה הרבה השקעות, ואז באמת היינו רבים כאן על מחירי הסלמון או דגים אחרים שפופולריים בסקנדינביה. אבל שוב, אדוני היושב-ראש, זו פשוט אחיזת עיניים, כי את השיטות האלה של חברת הכנסת יחימוביץ או של מפלגות אחרות שמדברות על חלוקה וחלוקה וחלוקה – גם אני הייתי רוצה כמובן לחלק, מי לא היה רוצה לחלק כסף? אז כשאתה רואה מה קורה באירופה, כשאתה רואה אבטלה המונית בקרב צעירים במדינות שפעם הכלכלות שלהן נחשבו מצליחות – והיטב תיאר ראש הממשלה את המצב רק לפני ארבע שנים. אנחנו לא קיבלנו מקודמינו איזה גן-עדן כלכלי שבו מורים ורופאים ושוטרים ועובדות סוציאליות מרוויחים פה 30,000 שקלים ואנחנו הלכנו והורדנו. לא, קרה כאן בדיוק ההיפך; בשעה שבכל העולם המערבי מקצצים, אזרחים יוצאים לרחובות, אבטלה המונית, בארצות-הברית אנשים מפונים מבתיהם מחוסר יכולת לשלם משכנתה – ודאי שאנחנו צריכים להמשיך ולהיאבק על הורדת מחירי המזון והדיור במדינת ישראל, אבל אתם יכולים להשוות את מה שקורה בישראל למחאות ולקיצוצים ולאבטלה שמתרחשים לנגד עינינו במדינות המערב? מה קרה כאן? כאן עשו דברים שעשרות שנים לא התרחשו. כאן פתחו תחרות והוזילו במאות שקלים לכל אזרח את התקשורת החודשית, כאן משקיעים עכשיו מיליארדים במימון של לימודים חינם, יום לימודים ארוך חינם, דבר ש-28 שנה דיברו עליו במדינת ישראל ואף אחד לא מימן אותו – אלא רק דיבר עליו. ראש הממשלה דיבר על הצלת ההשכלה הגבוהה. זה לא רק מלים, זה תקצוב בממשלה של יותר מ-7 מיליארד שקלים כדי לעצור את תופעת בריחת המוחות שהתרחשה כאן בשנים האחרונות, וכן הלאה וכן הלאה. כמעט בכל תחום שאני אגע בו, אדוני היושב-ראש, הממשלה השקיעה בין מאות מיליוני שקלים למיליארדים בתחומים חברתיים שלא הושקע בהם תקציב בעבר. אני יכול להזכיר את טיפולי השיניים חינם לילדים עד גיל 12, ואני יכול להזכיר אפילו את המשרד שלי. כן, מותר לי להזכיר גם הנושאים הסביבתיים – אומנם בעבר השמאל התהדר תמיד במחויבות שלו לנושא, אבל בואו תבחנו מה קרה בקדנציה הזאת בתחום של הגנת הסביבה. הזכיר את זה חבר הכנסת הרצוג כשדיבר על הרפורמה בתכנון ובבנייה, שדרך אגב היא לא עברה, והיא צומצמה, ואם היא תעבור היא תהיה בצורה כזאת שגורמת לבנייה מואצת במקומות שהיה צריך לבנות בהם, במרכזי ערים, בהתחדשות עירונית, ולא על חשבון שטחים פתוחים. איזה ממשלה בעבר, מישהו זוכר, היו בה דיון והצבעה על עתידו של חוף? אתה זוכר, אדוני היושב-ראש? אני לא זוכר. בממשלה הזאת השתנה סדר העדיפויות. הממשלה הזאת הבינה שצריך לעצור את כל אותם נדל"ניסטים שבונים על החופים, ופעם אחר פעם – חוף פלמחים, חוף נחשולים, חוף בצת, חוף ניצנים – כל המקומות הללו, שאוימו בבנייה של בעלי הון, הממשלה הנוכחית אמרה לזה: סטופ, אנחנו מעדיפים להשאיר את החופים הללו פתוחים לציבור מאשר לתת אותם לבעלי ההון. דרך אגב, מדברים כאן אנשי מפלגת העבודה – בואו נבדוק, אדוני היושב-ראש, מי נתן את המפתחות כמעט בכל החברות. מדברים על הפרטה – מי? איזה מפלגה נתנה את המפתחות ל"חברה לישראל", לכי"ל ולעוד הרבה גורמים ממשלתיים, מונופולים ממשלתיים, "תנובה"? מי זה זה שגרם ליוקר המחיה? בהיסטוריה של איזה מפלגות התקבלו אותן החלטות? אז בקדנציה הזאת הושקעו מיליארדים בתחבורה, ברכבות, בהגנת הסביבה, בבריאות, בהגדלת סל הבריאות, וכל זה קורה כשכל העולם סביבנו סוער, כשבכל המקומות מקצצים. אי-אפשר להשוות פעם אחר פעם את אותה השוואה פופוליסטית, שהציבור לא קונה, כאילו אפשר לחלק ולחלק ולחלק כסף כשבשום מדינה אחרת בעולם זה לא קורה. ולכן, נכון אמר ראש הממשלה; כשהציבור מסתכל מי יכול היום להמשיך להתמודד עם שני האתגרים האדירים הללו, האתגר המדיני-ביטחוני – כשמסביבנו במזרח התיכון כזה חוסר יציבות, כזה חוסר ודאות וכאלה איומים שמתרגשים. מה זאת אומרת "הוא מאיים"? תסתכלו על המציאות, תסתכלו מה קורה בכל מקום מסביבנו. ראש הממשלה ממציא את המציאות הזאת? ראש הממשלה החליף את הנשיא מובארק במצרים ב"אחים המוסלמים"? ראש הממשלה כותב את הנאומים לאחמדינג'אד באו"ם? מה זה האשמות השווא האלה שאנחנו שומעים שבוע אחר שבוע? ואותו דבר גם לגבי האיום הכלכלי, שעלול גם להפוך לאיום חברתי אדיר-ממדים. אני לא יודע להסביר, אדוני, איך דווקא בקדנציה הנוכחית, תחת הנהגת ראש הממשלה ושר האוצר, העוני פעם ראשונה – ברור שעדיין יש עוני, וברור שיש פערים חברתיים, וצריך להמשיך להיאבק ולצמצם אותם, אבל פעם ראשונה שהמגמה משתנה, פעם ראשונה שהעוני התחיל לרדת. ואל תגידו עכשיו שאני מתעלם, ואני אגיד את זה פעם אחר פעם: יש עדיין עוני נרחב במדינת ישראל. לצערי – וגם בעניין הזה עיוותו את דבריו של ראש הממשלה. מה לעשות, יש סקטורים בחברה הישראלית שהם ייחודיים, ואנחנו עדיין לא השכלנו לשלב אותם גם בשוק העבודה וגם בתחום של השוויון בנטל. בהחלט יש עוד אתגרים לממשלה הבאה. דרך אגב, אם ציפי לבני לא היתה מתעקשת כל מיני התעקשויות, שנמשיך את מתווה הנסיגות של אנאפוליס, ונסכים לחלק את ירושלים, וכל הדרישות ההזויות שלה, היתה לנו ממשלת אחדות רחבה שהיתה אולי מצליחה גם להשיג גם בתחומים הללו את מה שרוב אזרחי מדינת ישראל רוצים לראות קורה לנגד עינינו. אבל, אדוני היושב-ראש, ובזה אני מסיים, הצעות האי-אמון בעזרת השם יידחו היום. אני מקווה שהצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה תאושר, ובעוד פחות מ-100 ימים, בעזרת השם, אנחנו כל התקופה הזאת נציג איש איש לבוחר באופן מעמיק, כפי שביקש הנשיא, כפי שתיאר יושב-ראש הכנסת, כל אחד את העמדות שלו. אני מקווה שהדיון הזה יהיה דיון אמיתי ודיון מעמיק, לא דיון פופוליסטי, לא דיון של כותרות ולא דיון שמועמדים כותבים צ'קים לציבור ולא אומרים מאיפה זה ימומן. זה הדיון שאזרחי ישראל ראויים לו, ואנחנו מאמינים שאם הוא יתקיים בצורה הזאת, בעזרת השם, העם ייתן שוב את אמונו בממשלה, במפלגת הליכוד, בתנועת הליכוד ובראש הממשלה. תודה רבה. אני מבקש לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר גלעד ארדן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעות לסגן מזכיר הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 25), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 110) (מסירת מידע על תאונות דרכים), התשע"ג–2012, של חברי הכנסת זאב בילסקי, יריב לוין, רוברט טיבייב ודב חנין; הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8) (שינוי סדרי ההצבעה), התשע"ג–2012, של חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויוחנן פלסנר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46) (שינוי סדרי ההצבעה), התשע"ג–2012, של חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויוחנן פלסנר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון מס' 3) (איסור הפליה מחמת מקום מגורים), התשע"ג–2012, של חבר הכנסת אורי אורבך. עוד הונחו היום על שולחן הכנסת – נוסח מתוקן להצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הבטחת ייצוג לשני המינים ברשימת מועמדים), של חברת הכנסת מרינה סולודקין, שמספרה פ/4565/18. תשובת השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ על מסקנות הוועדה לקידום מעמד האשה בעקבות דיון מהיר בנושא: הגנה על נשים בדואיות מפני אלימות במשפחה, הצעתו של חבר הכנסת יריב לוין. אמנה בדבר ביטחון סוציאלי בין מדינת ישראל לבין אוקראינה. החלטת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בדבר תיקון טעות בחוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב–2012; החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012. החלטת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעות סיעות קדימה, העבודה, רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <2. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי;> <4. אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו עוברים לדיון הסיעתי על הצעות האי-אמון. בתום הדיון הסיעתי תתקיים הצבעה, הן על הודעת ראש הממשלה והן על הצעות האי-אמון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יוחנן פלסנר מסיעת קדימה, ואחריו – חבר הכנסת מסיעת ישראל ביתנו, ואין לי שם של דובר, ואחריו, אם לא יהיה – חבר הכנסת נסים זאב מסיעת ש"ס. רבותי, אני אקפיד על הזמנים. שלוש דקות לכל דובר. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל דווקא בהסכמה עם השר ארדן, שהיה כאן לפני. אנחנו נעביר את החוק לפיזור הכנסת. אמרת שאתה מקווה, זה אכן הולך לקרות; ודאי וודאי אחרי נאום הבחירות המנותק של ראש הממשלה, שאני חושב שהדהים את הציבור. שמענו את ראש הממשלה, בהתחלת הנאום שלו, אומר שהוא לא יחליף את הבית הזה בשום בית אחר. ובכן, אדוני ראש הממשלה, אבל הבית הזה יחליף אותך, ואני מקווה שזה יקרה תוך כמה חודשים, בראש ממשלה אחר. זה ראש ממשלה שבא וסיפר לנו סיפורים על כלכלה משגשגת, על הישגים כלכליים אדירים. למי הוא מספר את הסיפורים האלה? הוא מספר את זה לאותם זוגות צעירים – כשמאז כינונה של ממשלתו, ממשלתכם, ממשלתך, השר ארדן, עלו המחירים בכ-50%, אולי 45% לפי הלמ"ס. מחירי הדיור עלו בכ-45%. מה עשה ראש הממשלה בעניין הזה? כינס מסיבות עיתונאים, הציג תרשימים, דיאגרמות, בא לכנסת, סיפר סיפורים. אדוני היושב-ראש, אני יודע שהנושא הזה חשוב לך במיוחד. צריך להיות הגונים, יש כאן כישלון אמיתי בתחום, שהוא לא רק תחום כלכלי, הוא קשור ליציבות הבסיסית ביותר של המשפחות בישראל. מה עוד קשור ליציבות המשפחות? יוקר המחיה. אנחנו רואים מצב, שיוקר המחיה במדינת ישראל גבוה מממוצע ה-OECD והמשכורות נמוכות. ומהי המגמה? המגמה היא שהשכר הפנוי ממשיך לרדת, כפי שראינו בסקר הלמ"ס מהשבוע שעבר, ויוקר המחיה ממשיך לעלות. כן, אלה הם ההישגים הכלכליים. זהו השגשוג הכלכלי בעולמו של ראש הממשלה נתניהו. בא השר ארדן ומספר לנו, בעצם, שהסקרים מוכיחים שהציבור מרוצה. אדוני השר, צריך גם לדעת לקרוא את הסקרים. נכון שהמפלגות, ובין השאר המפלגה שלי, שעומדות היום מול ראש הממשלה, אנחנו עדיין לא מספיק מאורגנים כדי לנצח. אבל כשקוראים את הסקרים היום, ראש הממשלה הוא בשיאו ו-60% אינם מרוצים מתפקודו. גם עכשיו, כשהוא בשיאו, כפי שראינו רק בסקר מסוף השבוע האחרון, רק 40% הביעו שביעות רצון. 60% מהציבור לא רוצים עוד ארבע שנים נטולות תקווה. ארבע שנים של אפס שוויון בנטל, אדוני השר. ארבע שנים של אפס הקטנת פערים בתחום הכלכלי, וכמובן, בתחום המדיני, המשך הקיפאון והמשך אובדן הקרבה והאינטימיות עם רוב הידידות שלנו. מגיע לציבור הישראלי שמערכת הבחירות, שתתחיל כנראה הערב, תייצר הזדמנות לתקווה, הזדמנות לשינוי, שהשינוי בנושא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <יוחנן פלסנר (קדימה):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. – – – שההזדמנות לשינוי בנושא השוויון בנטל לא תצטמצם לוויכוח בין הרב שטיינמן, שנחשב מתון, שלפי תפיסתו 3% מהחרדים יתגייסו, לרב אוירבך, שלפי תפיסתו 0% הולכים להתגייס. צריך שינוי כיוון יסודי, בסיסי, השר ארדן, לפי מה שאתה מאמין ולא לפי מה שאתה אומר פה מעל דוכן המליאה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוחנן פלסנר (קדימה):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. יעלה חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב. אחריו – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. שלוש דקות, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אנחנו עדיין בקואליציה, אף שהממשלה החליטה להתפרק ולהתפזר, אבל אנחנו נאמנים עד הדקה האחרונה; מה לעשות, אנחנו נאמנים. אני רק רוצה לומר, אפתח בדבר תורה, אנחנו בפרשת עורבא פרח. מה זה הלשון, שאנחנו רגילים לומר, עורבא פרח? משתמשים בביטוי הזה – כשאדם אומר דברי הבל, או מאשים האשמות שווא, אומרים עורבא פרח. מה הקשר בין עורבא פרח לדברים, אולי, שדברי הבל המה. זה קשור לפרשת השבוע. כתוב: וישלח את העורב; והעורב לא חזר. מה בעצם, מה ההבדל בין היונה לעורב? היונה היתה נאמנה והעורב הלך, אומרים בערבית "רוחה בלא רג'עה", עד יבושת המים מעל פני הארץ. לכן, כשאדם מפטפט פטפוטי סרק והשליחות שלו לא שליחות, אז קוראים לזה עורבא פרח. אני רוצה להגיד לכם, לא הבנתי מדוע היה צורך היום דווקא לקיים ארבע הצעות אי-אמון בממשלה. מה הממשלה, בואו נאמר שגם ראש הממשלה יצביע נגד עצמו, אז מה יקרה בסופו של יום? גם הוא יחליט להתפזר, אז הוא יעזור לכם. בשביל מה כל הפטפטת הזאת? בשביל מה צריך עוד ארבע הצעות אי-אמון ולבזבז לנו את הזמן? תצאו לפריימריז. יש פריימריז עכשיו, חבל לכם על כל דקה. <אמנון כהן (ש"ס):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני אומר לכם מה מרגיז אותי. אני לא ידעתי שגם במפלגת העבודה יש מועצת חכמים – ואני אגיד לכם למה. אני יודע למשל שבמפלגות שונות – יש למשל ליברמן, שהוא למעשה האיש שמוביל, מחליט. אבל במפלגת העבודה יש היושבת-ראש, יחימוביץ, אשה טובה, עושה עבודה טובה. אבל תראו מה קרה, חברי הכנסת. דווקא במפלגת העבודה החליטו שראש המועצה שלהם, האיש שצריכים להתייעץ אתו בנושא המדיניות, זה לא פחות ולא יותר צריך להיות אבו מאזן. אז מה קרה? הם הלכו היום, או אתמול, יכול להיות, אצל יושב-ראש הרשות הפלסטינית וביקשו ממנו להשפיע על הישראלים במדינת ישראל, שיעזרו להם לקיים את המדיניות. לא ידעתי. הלכו לבקש את ברכתו של אבו מאזן, בושה וכלימה. אם זו המפלגה שרוצה להנהיג בשלטון הבא, מתיימרת להוביל שלטון – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> – – אבוי לנו. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> במשפט אחד אני רוצה לומר לחברי שדיבר קודם לכן על נושא גיוס בני הישיבות. <היו"ר יצחק וקנין:> קצר. קצר. קצר. <נסים זאב (ש"ס):> ממש קצר. כל הבלוף הזה של גיוס בני הישיבות – הלוא אני הייתי בדיונים האלה שלוש שנים, דיוני סרק. בכל ישיבה, בסוף הישיבה, חוץ מהודעה לתקשורת של דברי הסתה ובלע, שום דיון רציני לא התקיים. לא רוצים את החרדים שישרתו בצבא. אבוי לנו, איך יכול להיות שהחרדים בכלל ישתלטו על המדינה שלנו, ועוד בצבא. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, רק סיפור קטן, שממש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין לי זמן. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא סיפור. דוגמה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אמרתי שנקפיד על הזמנים. אתה כבר דקה אחרי הזמן. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא, אני בזה מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש שתסיים. חבל. <היו"ר יצחק וקנין:> כשבא המפקד של "נצח יהודה" וביקש לגייס 50 חרדים לחיל הים, אמר לו: אדוני, רק בקשה אחת, יש שם ארבע בנות ביחידה הזאת, תוציא אותן, אני אביא לך 50 במקומן. אמר לו: מה, אני אעשה הדרת נשים? מה פתאום. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> רוצים את בני הישיבות שיהיו כמו כל הצבא. אני רוצה לומר לך, אפילו בדרוזים מתחשבים – – <היו"ר יצחק וקנין:> אנא ממך, תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – ויש יחידות מיוחדות. לכן, שלא ידברו דברי סרק ודברי הסתה במשך כל ארבע השנים. דבר אחד שנעשה מאז 2007, צריך לזכור, מ-30 ו-40 חבר'ה שהתגייסו, היום יש 4,600 – מהנתונים שקיבלנו הבוקר – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> – – אלה נתוני אמת – שהתגייסו עד היום ל"נצח יהודה". <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא מדברים, אנחנו לא העורב, ששולחים אותנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני ממש מתנצל. <היו"ר יצחק וקנין:> אז תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני כבר מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רוצה שאני אנתק את המיקרופון – – <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא, רק זה אל תעשה לי – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – דווקא בדיון האחרון? אתה לא יכול – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – זה יום אחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אני מבקש שתסיים. תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני מסיים, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תכבה. לא יכול להיות מצב כזה. באמת. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא, אני כבר מסיים. אז אני יורד. ואני אומר שמכאן ולהבא – חשבון נפש. אני אומר למפלגת העבודה: טול קורה מבין עיניך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אני צריך לריב אתו בכל פעם שהוא עולה לדבר, לצערי הרב. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, ואחריו – חבר הכנסת שכיב שנאן. אם הוא לא יהיה, חבר הכנסת – לא, סליחה. אחריו – חבר הכנסת משה גפני, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת שכיב שנאן, ואם גם הוא לא יהיה אז חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואם הוא לא יהיה – רבותי, אני לא אאפשר למי שלא נמצא לעלות לדבר. אני אומר את זה מראש, לא משנה מי זה יהיה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> – – תהיתי כמו רבים, כאשר שמעתי את הנאום המבריק של ראש הממשלה, חשבתי שאנחנו בחלום. על איזה מדינה הוא מדבר? מה זה? במלים אפשר לתת מענה ותשובות למצוקות של אנשים, לסגירת פערים, למצוקות, לעוני? במלים אפשר לשכנע אנשים שהם לא עניים? מה זה? המלים שלו זה צ'קים ללכת להביא בזה מזון? יש גבול. איך נסביר לילדים שלנו, כשהם שומעים אותו, שזה ראש ממשלה שחי במציאות? לא יעלה על הדעת שראש הממשלה יבוא כאן לדוכן ויסביר לעם ישראל כמה זה טוב, איך הוא קיבל מצב גרוע. איזה מצב גרוע הוא קיבל? אולי חבר הכנסת אופיר אקוניס יענה לי. <אופיר אקוניס (הליכוד):> אני לא יכול כי אני – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> בממשלה של אולמרט, כשאני הייתי חבר בממשלה, ולצערי יצאו למלחמה של "עופרת יצוקה", גם אחרי המלחמה, מלחמה קשה, באו לארץ 13 מנהיגי מדינות עולם והביעו תמיכה במדיניות ראש הממשלה אולמרט, כאשר היום הוא מבודד את ישראל בעולם. אז זה – חבר הכנסת כץ, אתה מבין קצת יותר טוב ממני בנושאים המדיניים. תגיד לי, יש הבדל בין מדינה מבודדת בעולם, בקושי אמריקה, אחרי שהוא התערב שם בבחירות, לבין מדינה שיש 13 מנהיגי עולם שעומדים על במה ומוחאים כף לממשלתה? ילד בגן לא יודע להבחין בין שני המצבים האלה? על מה הוא מדבר? על מה הוא מדבר? על זה שהוא בודד את ישראל בעולם כי הוא לא הולך לשלום? אני יודע שבעניין הזה אתה מסכים אתו. קיפאון מדיני, והוא שנתיים טוחן לנו את המוח, ולעם ישראל, ולכולנו, ומכניס את האנשים לחרדה בנושא של אירן. על מי הוא עובד? על עצמו? עלינו? על מי? אירן זו לא בעיה של ישראל. אמרתי את זה לפני שלוש שנים, אתה יודע את זה? לפני שלוש שנים אמרתי את זה. אירן זו לא בעיה של ישראל, זו בעיה של הרבה אחרים. <היו"ר אופיר אקוניס:> נא לסיים, אדוני. אנחנו עומדים בזמנים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אני יודע שלא נעים לך לשמוע את זה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא לא, נעים לשמוע. נעים לשמוע הכול, אבל – – – <גאלב מג'אדלה (העבודה):> הוא רוצה להסיח את דעת כל העולם מהנושא האמיתי של הסכסוך כאן, הפלסטיני, לנושא האירני. בסדר, הצלחת. מה הלאה? הצלחת, מאה אחוז, כל הכבוד. פתרת את הבעיה? אתה קם בבוקר, מתעורר, הבעיה לא נפתרה. לכן אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> לסיום. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> לסיומת. אני אומר לך, תיתן עצה לראש הממשלה, באוזן, כשהוא נואם כאן, או בכל מקום אחר, להיות חלק מהאנשים, לחיות במציאות. גמר את העוני, ואת הפערים, והביא את ישראל למקום מספר – וכל העולם מוחאים לה כף – בודד אותה. אתה מכיר את זה. אני לא רוצה להזכיר את זה, אתה יודע את זה מהניסיון של שנינו יחד. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> את היהודים בעולם הוא לא שכנע. לא את העולם, את היהודים בעולם הוא לא שכנע. לכן תציע לו, חבר הכנסת גפני, להיות במציאות, להתמודד עם האמת ולומר את האמת. יותר טוב לעם ישראל, שאתה חלק ממנו, ובכלל, לכולנו. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת שכיב שנאן; אחריו – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת יעקב כץ. שלוש דקות לכל אחד. פשוט, חבר הכנסת מג'אדלה, אני מתכוון לתת לכל אחד את כל שלוש הדקות, אבל לעמוד בזמן, משום שיש לנו עוד החוק להתפזרות הכנסת לאחר מכן והמלאכה עוד מרובה לתוך הלילה. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אז אני אעשה את זה קצר. התכוננתי לדבר ארוך, אבל אני אעשה את זה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> בטוח. אין לי ספק. <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני אעשה את זה קצר. היו במהלך הקדנציה הנוכחית שני נושאים שהיו באמת נושאים רציניים, ונושא אחד שלישי שממש היה לא רציני, פופוליסטי. אני רוצה לעשות סיכום של הדברים בשלוש דקות. הנושא הראשון הוא הנושא המדיני, הנושא הביטחוני, שהוא נושא מאוד רציני, הוא גם יעמוד במרכזה של מערכת הבחירות, הוא יהיה נושא, מכיוון שהוא באמת נושא מאוד מאוד קיומי ורציני. הנושא השני הוא הנושא הכלכלי-חברתי. אין ספק שהממשלה הזאת הצליחה באופן דרמטי בעניין של יציבות המשק וכשלה במידה רבה בנושא החברתי, אבל אי-אפשר להעלות כאן, גם לא יאמינו לאופוזיציה, שיעלו לכאן ויאמרו: הממשלה נכשלה בנושא הכלכלי. היא לא נכשלה, היא הצליחה. היא הצליחה בעצם העובדה שסביב ייהום הסער, ואפילו מעצמה כלכלית כמו ארצות-הברית, דירוג האשראי שלה יורד, שלא לדבר על אירופה, יוון, ספרד, פורטוגל ואחרים. אנחנו נמצאים – המדינה השנייה אחרי גרמניה – באחוז האבטלה הכי נמוך. היינו בטוחים שפה הולכת להיות קטסטרופה, שאנחנו הולכים לשנות ה-20. נכון, הנושא החברתי מבחינתנו הוא בעיה – האופוזיציה רשאית לנגח בזה, אבל אני מציע שיהיו הוגנים, שיגידו את האמת. מצד אחד המצב הכלכלי הוא כזה, מצד שני המצב החברתי ראוי לתיקון, ויש כישלון קולוסלי, וזה הנושא של הדיור. הדיור הוא כישלון בלתי רגיל. אמרתי, אמרתי, אני אובייקטיבי, אני בכל מקרה – – – <שלמה מולה (קדימה):> הכישלון הוא גם של הממשלה הזאת. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני אומר. <שלמה מולה (קדימה):> אתה נחשב אדם הגון, דובר אמת. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני אמרתי היום גם במחירי המים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אין זמן. <משה גפני (יהדות התורה):> מחירי המים התחילו לעלות כבר בקדנציה הקודמת, היום הצלחנו בחוק קצת לתקן, בסדר, אבל הכול בשיתוף פעולה. הדבר השלישי – כמה זמן יש לי? <היו"ר אופיר אקוניס:> הדבר הרציני השלישי, יש לך – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, יש דבר שלישי, שהוא לא רציני. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא רציני? <משה גפני (יהדות התורה):> לא. עכשיו דיברתי על שני דברים רציניים. <היו"ר אופיר אקוניס:> אין דבר שהוא אומר, חבר הכנסת גפני, שהוא לא רציני. אני אתן לך עוד זמן אבל – – – <זאב בילסקי (קדימה):> אני יכול להגיד כל מה שחבר הכנסת גפני רוצה להגיד. <משה גפני (יהדות התורה):> לא לא, אני יודע שאתה יודע, אבל רגע. על כל פנים, לגבי הנושא הכלכלי-חברתי הממשלה הצליחה, בעניין הכלכלי. היא הצליחה בחוזק של המשק, היא הצליחה במלחמה באבטלה, ונכשלה בעניין החברתי. בסדר, צריך לתקן את זה. אני לא אומר שהכול טוב. <שלמה מולה (קדימה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תראה, חבר הכנסת מולה, אם הממשלה היתה נכשלת בנושא הכלכלי, המשמעות של העניין, כפי שהיו תחזיות בתחילת הקדנציה, שאנחנו עלולים להגיע לאחוזי אבטלה של 10.6% ואחר כך זה יכול היה גם לגדול. יש מדינות באירופה שזה גדל. אני לא צריך להסביר מה המשמעות של העניין. <שלמה מולה (קדימה):> אבל בכל זאת, 40 מיליארד שקל גירעון. <משה גפני (יהדות התורה):> זה הבדל עצום בין מצב כלכלי יציב במדינה מסודרת וחזקה לבין מצב של מדינה שהיא – – – <שלמה מולה (קדימה):> אבל 40 מיליון שקל גירעון. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, בסדר. <היו"ר אופיר אקוניס:> אבל עכשיו הנאום הוא של חבר הכנסת גפני, ולא שלך. <משה גפני (יהדות התורה):> אם היושב-ראש נותן לי לדבר עוד שעתיים – תאמין לי, נעים לי להתווכח אתך. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה צודק, אני לא מתווכח. עכשיו אני הולך לדבר הלא-רציני, הפופוליסטי. אלה דברים שבאמת אתם צריך ללכת לבחירות. כל אחד יגיד את ההצעה שלו, כל אחד יגיד איך פותרים את הבעיה של החסר בגירעון. אחד יגיד שצריך לקחת את זה מהעשירים, מהחברות, אחד יגיד שצריך לקחת את זה מהקצבאות, והציבור ישפוט. זה נושא רציני שיורד לשורשו של עניין, נוגע לכל אזרח במדינת ישראל: ימין, שמאל, דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, עולים, ותיקים – זה בסדר. <היו"ר אופיר אקוניס:> עוד לא הגעת לנושא הלא-רציני. <משה גפני (יהדות התורה):> עכשיו, מה הדבר הלא-רציני? <היו"ר אופיר אקוניס:> זה הסוף אבל. <משה גפני (יהדות התורה):> בזה אני מסיים. הדבר הלא-רציני זה היה שראו שאי-אפשר להתמודד עם שום דבר, העלו את הנושא של תלמידי הישיבות. אני לא הולך להיכנס לעניין הזה. אני גם מבקש שזה לא יהיה במערכת הבחירות מפני שחבל לבזבז את הזמן במערכת בחירות קצרה על דבר שאיננו רציני. אני רק עושה חשבון נפש של שתי מפלגות; אחת לקחה את זה בתור אג'נדה מאוד רצינית ואחת לא נגעה בזה. שתי מפלגות שאינן דתיות ואינן חרדיות – קדימה ומפלגת העבודה. שלי יחימוביץ לא נגעה בעניין הזה, ונימוקיה עמה, ובקדימה יש כאלה שלקחו את זה בתור תיקון העולם. כולם יודעים, שום דבר לא יהיה בכפייה. עזבו את העניין הזה. עכשיו אני רוצה להראות לכם, ואני מזהיר את עצמנו. אני אומר גם לעצמנו, גם אנחנו לא צריכים לעסוק בעניין הזה. קדימה, איפה נמצאת בסקרים כולם יודעים. מפלגת העבודה עולה. כל הזמן אמרו לי שכדאי לעסוק בתלמידי ישיבות, כי זה נותן יותר מנדטים. <גאלב מג'אדלה (העבודה):> אמרת קצר, זה קצר? <משה גפני (יהדות התורה):> רבותי, זה לא נותן יותר מנדטים, להיפך. מי שעוסק בזה – הציבור בישראל הוא משכיל, יודע – זאת אומרת שאין למפלגה על מה לדבר; לא מדיני, לא ביטחוני, לא כלכלי ולא חברתי. מוצאים איזה תלמידי ישיבות, הסקרים, מה לעשות. לעומתם, מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ לא מדברת מלה על העניין הזה; לפי דעתי, היא כבר ב-23 מנדטים. שקר העניין שאומרים כל מיני יחצנים שמקבלים הרבה כסף ולא עושים כלום – כדאי לדבר על תלמידי ישיבות. זה מוריד מנדטים. בואו נרד מהעניין, בואו נתווכח על העניינים האמיתיים. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת שכיב שנאן, בבקשה, מטעם סיעת העצמאות. אחר כך – חבר הכנסת אלסאנע, ואחר כך – חבר הכנסת כץ. אחרי חבר הכנסת כץ – חבר הכנסת ברכה; אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה עם זחאלקה? <היו"ר אופיר אקוניס:> חכה בסבלנות, אני לא מקריא את הכול עד הסוף. אני אקריא? אתה רוצה? בבקשה. לשירותך. אחרי חבר הכנסת גילאון – חבר הכנסת אורבך; אחריו – חבר הכנסת זחאלקה; אחריו – חבר הכנסת סעיד נפאע, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת אופיר אקוניס. שלוש דקות. <שכיב שנאן (העצמאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני כמו כולם אלך בנאום הזה לכיוון של מה שמתקרב ובא עלינו, שזה הבחירות הקרובות. אני רוצה להגיד לכם שמפלגת העצמאות תתמודד בבחירות הקרובות מתוך כוונה להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. אנו במפלגת העצמאות מאמינים כי ביכולתנו ובכוחנו להביא את הציבור הישראלי לידי הכרה כי המפלגה שלנו כאן כדי להישאר, להשפיע ולפעול בכל התחומים הנוגעים לאזרח. כולם יודעים כי המפלגה שלנו, בראשותו של שר הביטחון אהוד ברק, תקדם, יחד עם ארצות-הברית, ניסיון אמיץ להסדר עם הפלסטינים, תוך שמירה, כמובן, על האינטרסים של מדינת ישראל, כדי למנוע מצב שעם שולט בעם אחר וקיומה של מדינה דו-לאומית. כולם גם יודעים שהמפלגה שלנו, מפלגת העצמאות, פעלה רבות לחיזוק החוסן של המדינה גם במישור הביטחוני וגם במישור החברתי-כלכלי, במסגרת השותפות שלה בממשלה מאז הקמת מפלגת העצמאות ועד היום. הפעילות המשותפת של שר הביטחון לצד ראש הממשלה, שר התמ"ת, שרת החקלאות וחברת הכנסת עינת וילף, שכיום משמשת יושבת-ראש ועדת החינוך והתרבות בכנסת – המפלגה שלנו עשתה פעילות מצוינת, שירתה את העם, ואנחנו גם רוצים ומקווים ונעשה את כל מה שביכולתנו כדי להמשיך לשרת את העם ולפעול למען מדינת ישראל ולמען אזרחיה בכלל. אני אישית מתכוון לפנות מעל במה זאת לכל אזרחי המדינה, ובמיוחד לאזרחים הערבים, ולהגיד להם שאני גאה להיות נציגם, גאה לפעול למענם, ואעשה גם בכנסת הבאה כדי לקדם את כל האינטרסים של המגזר שאני בא ממנו וגאה להיות חלק ממנו, בכל התחומים, אבל בעיקר בשני תחומים בסיסיים. נושא התכנון והבנייה – ולשים קץ לעוול הגדול שעושים בזה שכל הכפרים והערים הערביים במדינת ישראל אין להם תוכניות מיתאר יותר מ-30 שנה. הנושא השני שמאוד יעניין אותי וארצה לפעול בו, ועליו אני מבקש גם את האמון, זה כל מה שקשור לקידום התעסוקה במגזר, בייחוד תעסוקת הבנות האקדמאיות שסיימו ומסיימות את הלימודים שלהן במכללות ובאוניברסיטאות, חוזרות הביתה, תולות את התואר על הקיר ומוצאות את עצמן ללא תעסוקה. בעצם הן פעלו ולמדו לחינם. הדבר הזה צריך להיפסק. גם תכנון, גם תעסוקה, אלה הם הדברים הבסיסיים שהמגזר סובל בהם, ואלה הם הדברים הבסיסיים שאנחנו, בעזרת השם, גם בכנסת התשע-עשרה נמשיך לטפל בהם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת אלסאנע, ואחריו – חבר הכנסת כץ. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, סוף-סוף, אחרי ארבע שנים, הממשלה הזאת מקבלת החלטה. זאת ההחלטה הנכונה הראשונה אחרי ארבע שנים, והיא לפזר את הממשלה הזאת. לדעתי, אלה השנים האבודות ביותר בתולדות מדינת ישראל. ממשלת "שב ואל תעשה". כאשר גוזרים גזירות קשות, אשר פוגעות באוכלוסייה, אנשים מנסים להשמיע קול מחאה, אומרים: שקט, יוון, קריסה. כאשר אנשים מתלוננים שאין קידום שלום, אומרים: שקט, אירן, גרעין ואטום. הילכו אימים על העם הזה, והעם הזה הפך להיות, לדעתי, מקרה של – איך זה שאדם יש לו פרנויה? פרנואיד. פחד. הוא לא מעז לדבר. או יוון, או אירן. ומה המצב? לסבול ולשתוק. זו המדיניות של הממשלה במשך ארבע שנים. לאחר מכן מקבלים החלטה, בגלל התקציב – מה לעשות בגלל התקציב? להוציא יותר ממיליארד שקלים. על מה? על תעמולת הבחירות. אילו היו מקצים את התקציב הזה, הסכום הזה, לשכבות החלשות, לעזור לאנשים הנזקקים, היו פותרים בעיה. אלא מה, זה הזמן להיערך לבחירות ולהבטיח את התוצאות. תארו לעצמכם, אילו אובמה היה אומר, אני מקדים את הבחירות בארצות-הברית אחרי החיסול של בן-לאדן, איך היו מתייחסים לדבר הזה? זה פשוט מאוד קזינו פוליטי, וההתנהלות היא צינית, כאשר כביכול לא מנסים להעביר תקציב – זה שקר. לדעתי יש כאן ניצול של זמן כאשר הממשלה הזאת יודעת שהעתיד טומן בחובו התפתחויות שליליות – גם משבר כלכלי, גם התפתחויות אזוריות שהממשלה הזאת לא קראה ולא הגיבה, וגם העניין של היעדר אופק מדיני עם הפלסטינים, שגורם לכעס והתמרמרות שיכולה לפרוץ. אבל הדבר החמור, אדוני היושב-ראש, הוא ההתנהלות כלפי האוכלוסייה הערבית. אבטלה, עוני, מה עושים? נותנים לליברמן והחבורה שלו לעשות כרוחם, כאוות נפשם, בשלטון החוק, שעושים ממנו סמרטוט, כל יום מחוקקים חוק חדש. לפני כמה ימים מגיעה המשטרה ליישוב בדואי שנקרא ביר-הדאג', ושם היא מטפלת באזרחים הערבים. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, איך היא מטפלת בהם? היא מטפלת בהם על-ידי ירי של כדורי גומי, ואפילו אש חיה, רימוני הלם, גז מדמיע. כך מטפלת המשטרה באזרחיה. הם לא הפנימו שאלה אזרחים, ממשיכים להתייחס אליהם כאל אויב, במנטליות צבאית. אני רוצה לציין – אתה ראית את הדבר? אתה יודע מה זה? <היו"ר אופיר אקוניס:> תוריד את המיצג. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> אלה הרימונים שירו על האזרחים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תוריד בבקשה את המיצג. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> כך מטפלת המדינה באזרחיה הערבים. כך מתייחסת אליהם. זה שלטון החוק. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זו הדמוקרטיה במדינת ישראל. <היו"ר אופיר אקוניס:> אדוני, תוריד את המיצג הזה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> באוקטובר 2000 ירו ורצחו, ולא – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תוריד את המיצג ותרד מהדוכן. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> לפני שבוע, כך צריך לקרוא לדין את משטרת ישראל, לחוסר האחריות שהיא מתנהלת כלפי האזרחים הערבים. זו הממשלה, כך נהגה באזרחים. <היו"ר אופיר אקוניס:> תרד מהדוכן עכשיו. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זרקו רימונים, ירו על אזרחים וגרמו לפצועים. כך פותרים את הבעיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תרד מהדוכן, אדוני. נא להוריד אותו. בבקשה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זו בושה וחרפה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה בושה וחרפה. אתה בעצמך מביא לכאן מיצגים של אמצעי לחימה שאני לא יודע מאיפה הבאת אותם, מביא אותם לכאן. אתה יודע, אתה חבר כנסת ותיק, אתה חבר כנסת ותיק ואתה יודע שאסור להציג את המיצגים האלה. <טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):> זה לא מעניין. לגבי המתנחלים מה היתה עושה – – – אבל ערבים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מנסה – יכול להיות שהרווחת תמונה באחד העיתונים, וגם ב"אל-ג'זירה". יכול להיות. אני, אם הייתי עורך גם לא הייתי מכניס את זה, אבל מה לעשות, אני לא עורך. אני לא מודה לחבר הכנסת אלסאנע, אבל הוא בלאו הכי סיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת ברכה, אני בטוח שתעלה. אתה לא תעלה לכאן אמצעי לחימה או מה שהוא מכנה אמצעי לחימה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תמלא את התפקיד שלך – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת יעקב כץ – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. אני ממלא באופן מוחלט את התפקיד שלי כאשר הוא מציג אמצעי לחימה. אגב, אסור להציג כלום, גם פיסת נייר אסור להציג, מפה או איזו כרזה. אתה יודע את זה, אתה סגן היושב-ראש, ואתה ותיק, אולי מוותיקי חברי הכנסת. חבר הכנסת כץ, בלי מיצגים. שלוש דקות. יכולת דיבור טובה לא צריכה מיצגים. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, גם אני, חברי חברי הכנסת, רוצה לדבר אל עם ישראל כמו ראש הממשלה, ולומר לציבור הגדול אוהב ארץ-ישראל שהבחירות האלה הן בחירות מאוד מאוד משמעותיות, אדוני היושב-ראש, ויש אפשרות לדאוג שתהיה קואליציה יהודית, קואליציה בריאה, ולא קואליציה שמאלנית, וזה תלוי בכמות המנדטים שהאיחוד הלאומי והבית היהודי יקבלו יחדיו בבחירות הקרובות. הבשורה הגדולה, שמפלגת ארץ-ישראל, מפלגה שחרתה על דגלה שאנחנו נמצאים בכל ארץ-ישראל, שאת 700,000 היהודים שגרים מעבר ל"קו הירוק" אנחנו נדאג להגדיל למיליון וחצי; שלא נעשה הקפאה, שלא נשאיר יהודים רק בגושים ו-150,000 אנשים ננסר ונהרוס את בתיהם ונגרש אותם כמו שגירשנו אותם מגוש-קטיף, ולא נצביע בעד התנתקות, ולא נעשה הקפאה, ונדאג למוסדות החינוך שלנו, שנקבל כמו הציבור החרדי – זה יכול לקרות רק אם הציבור כולו, הציבור של הכיפות הסרוגות – או, אדוני היושב-ראש, אני שמח, הירושלמי חזר; היושב-ראש הירושלמי חזר – שבבחירות הקרובות, כל מי שיש לו כיפה על הראש, וגם מי שאין לו, אבל ודאי מי שיש לו, יצביעו כולם, כולם, טב, לאיחוד הלאומי ולבית היהודי. כיוון שראש הממשלה פנה לעם ישראל – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, יש לכם עוד חמש שעות לעשות תעמולת בחירות. ברכה העיר לראש הממשלה, ועכשיו אתה אמרת להם להצביע; עוד מעט יעלה גם ברכה, ירצה לומר להצביע, אחר כך מפלגתו. בעוד שש שעות אנחנו מפזרים את הכנסת. מהבמה של הכנסת לא תהיה תעמולת בחירות. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, אני רק רוצה לסכם את דברי. כדי שלא תהיינה עוד הפעם הקפאות, כפי שהיה אצל נתניהו; כדי שלא יוכרזו עוד הפעם הכרזות של שתי מדינות לשני העמים, כפי שהכריז נתניהו; כדי שההקפאה בירושלים תיפסק, כפי שפעל נתניהו; כדי שהמוסדות שלנו לא ייפגעו, כפי שפעל נתניהו – כל זה יכול לקרות רק אם כולנו נצביע בבחירות הבאות לשתי המפלגות, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, טב. כך יהיה, נגיע ל-15 מנדטים, וכך אנחנו נוכל להיות הבריח המרכזי של הקואליציה הבאה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אנחנו מאפשרים לכל אחד לומר מה שהוא חפץ. רבותי חברי הכנסת, אני מזמין את סיעת חד"ש, חבר הכנסת מוחמד ברכה. בהתאם להודעתי בנשיאות, הזמן של שלוש דקות ייקבע על-ידי. זאת אומרת, אתה מדבר עשר דקות, אני עוצר את השעון לפני שאתה מגיע לשלוש דקות ומחדש אותו אחרי עשר דקות. רק לך הזכות נתונה, ולחבר הכנסת זחאלקה, שתי סיעות אופוזיציה שלא הגישו הצעות אי-אמון. כדי שלא לפגוע בתקנון הכנסת אני פשוט נותן לכם עשר דקות. סיעת מרצ הגישה אי-אמון וסיעת העבודה הגישה אי-אמון, כל השאר קיבלו את זמנם, לא יכול להיות שפה יקבלו סיעות זמן בחירות. אנחנו עושים צדק. חבר הכנסת ברכה, יש לך שלוש דקות, שיש לי רושם שהן ייגמרו אחרי עשר דקות. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, אמרתי לעצמי שראש הממשלה ייתן את נאום הבחירות הראשון, והוא אכן עשה כך. <היו"ר ראובן ריבלין:> לא אכזב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא אכזב. בעניין הזה, בנקודה הספציפית הזאת. אבל הפתיע אותי שהוא רצה לדבר על הישגים ויצא לו שהוא מדבר על מאזן אימה. הוא דיבר על אריתריאה, שמתדפקים על גבולות המדינה, הוא מדבר על האירנים, על הפלסטינים – מאזן אימה חמור. אבל כשהוא הלך לדבר על הנושא החברתי-פוליטי, הוא התגאה בדברים שחלקם נכון. למשל, כשהוא דיבר על צמיחה – נכון, היתה צמיחה, אבל לאן הלכה הצמיחה? הצמיחה של 11%, כפי שהוא אמר, ואני נוטה להאמין למספר שבא מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – לאותם אנשים ואותן חברות ואותם בעלי הון שיש להם. זה לא הלך כדי להעלות, להרים אנשים מהמדרון של העוני. לכן אני לא קונה צמיחה של מי שמאמין בניאו-ליברליזם כלכלי. זו צמיחה שבאה לשרת את בעלי ההון. הוא דיבר על צמצום פערים, אני לא יודע מאיפה הוא הביא את המספר, אבל אני נוטה להאמין לו. אבל הוא לא צמצם את הפערים בכך שאלה שלמטה עלו למעלה ואז הפער צומצם, אלא אלה שהיו במעמד הביניים ירדו למטה. ואכן, יש צמצום פערים, אבל כלפי מטה. זו פשוט רמאות, וניסיון להלך אימים על הציבור ולמכור לו סחורה שהיא לא שמישה. ראש הממשלה לא הזכיר, למשל, שביום האחרון, כשיצאנו לפגרת הקיץ, הוא החליט על שורה של קיצוצים בתקציב המדינה; מאות רבות של מיליונים. מה זה קיצוץ? זה קיצוץ בשירותים, זה קיצוץ בצרכים חברתיים. אני מאלה, אדוני היושב-ראש, שקוראים לפעמים כן להגדיל את הגירעון כדי לפתור בעיות חברתיות. כדי להקל על הציבור העני, החלש, אפשר להגדיל יעד גירעון. אבל הממשלה הזאת צברה גירעון של 40 מיליארד שקל על מנת לתמוך בתעשיות ובהון ובטייקונים, שהם חביביו של ראש הממשלה, ואנחנו עוד נצטרך לשלם את הגירעון הזה. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> מי חביביו, הטייקונים של הסלולר או הטייקונים של הגז? <מוחמד ברכה (חד"ש):> הטייקונים שישבו ביציע הזה ביום השבעת הממשלה. אתה מכיר אותם אחד-אחד, אלה שנמצאים בארץ ואלה שמעבר לאוקיינוס; ואלה שמעבר לאוקיינוס, שישבו ביום השבעת הממשלה על הכיסאות האלה כדי לומר לו: אנחנו כאן, אתה תפרע את החוב הזה, הפוליטי, שהם תמכו בו. <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> 40 מיליארד שקל, שבסופו של דבר אנחנו נשלם אותם, העם ישלם אותם. לכן הוא משתמש בחצאי אמיתות. הוא משתמש בעצם בהולכת שולל. הנושא של המע"מ: הוא לא הזכיר שהמע"מ עלה ב-1% רק לפני כמה חודשים. מחירי הדיור – אז הוא מייעד לנו עוד 80,000 וכו', אבל מחירי הדיור בפועל עולים. מחירי המים עלו, מחירי הדלק עלו. אבל נניח לכל זה, רבותי חברי הכנסת. נניח שכל מה שאמר ראש הממשלה זה נכון ואמת לאמיתה, והוא הצליח במדיניותו הכלכלית עד הסוף. אז למה אתה הולך לבחירות, אדוני ראש הממשלה, אם הכול כל כך טוב? יש לך עוד שנה למשול, במצב מצוין. הוא אומר, כך הודיע, שהוא לא מצליח לגבש תקציב. מה זאת אומרת? הוא הצליח פעמיים לגבש תקציב של שנתיים. מה קרה שהפעם הוא לא מצליח? הוא יודע שהוא הוביל את המשק ואת הכלכלה לפי התהום, והוא יצטרך להנחית מכות נוספות, ופשוט מאוד, ראש הממשלה רוצה לרמות את הציבור. אומר: אדחה את אישור התקציב אחרי הבחירות, תן לי את הקול שלך, ואני אדפוק אותך אחרי הבחירות. זה בעצם המהות המרכזית של הקדמת הבחירות, נוסף על מהות אחרת, שתיכף אדבר עליה. <שלמה מולה (קדימה):> ברכה, יש לו 40 מיליארד שקל גירעון, רק הוא משקר, לא אומר את האמת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אמרתי – 40 מיליארד שקל של גירעון. בדרך כלל אני תומך בהגדלת הגירעון כדי לפתור בעיות חברתיות, אבל הוא הלך ופתר בעיות של בעלי הון, ואנחנו נצטרך לשלם את 40 המיליארד. בעצם הוא עושה מעשה הונאה, ולכן הפלת הממשלה הזאת בבחירות הבאות היא סוג של הגנה על הבית, היא סוג של הגנה על פת הלחם, היא סוג של הגנה על השכבות החלשות, ואנשים צריכים לקום ולהגן על ביתם ועל בניהם ועל פרנסתם ועל ספסל הלימודים של הילדים, כי זה מחכה לנו בפתח ביום שלמחרת הבחירות. אבל מה עוד אמר ראש הממשלה כשהכריז על הבחירות – אמר: האיום האירני. וכולנו זוכרים את הציור הילדותי שהוא עשה בעצרת האו"ם, והוא שם תאריך יעד של חודש יוני. זה לא מצחיק. הוא לא רוצה לבוא לבחירות בחודש אוקטובר ונובמבר אחרי שהוא עושה את ההרפתקה המלחמתית הזאת, כי זה יעלה בהרבה חיים. זה לא רק מתקפה על רמת החיים בכלכלה; זה מתקפה על החיים עצמם. אז הוא אומר לציבור: תנו לי את הקול שלכם, ואחרי הבחירות אני אעמיד אתכם בסכנה ממשית של מלחמה, שהוא יודע מתי היא תתחיל, אבל לא יודע מתי היא תסתיים. הוא יודע באיזה נשק ישתמשו בהתחלה, אבל לא יודע באיזה נשק ישתמשו בסוף. <שלמה מולה (קדימה):> תנו לי מנדט – אעשה מלחמה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תנו לי מנדט לסכן אתכם. אני לא מחסידן של זרועות הביטחון למיניהן, אבל כולם אומרים לו: זה לא נכון, זה לא חכם; והוא על ראש הציבור רוצה ללכת להרפתקה הזאת. בעצם, מה הוא אומר: בעניין הכלכלי אני רוצה את התמיכה שלכם, אחרי הבחירות אנחית עליכם את המכות ואת הקיצוצים, ולגבי המלחמה, תנו לי את הקולות, ואחרי הבחירות אני אסבך אתכם במלחמה. זו המהות של ההליכה לבחירות, ואני חושב שכל יום שמתקצר בחייה של הממשלה הזאת, זה מצוין. סוגיה אחרת היא הנושא הפלסטיני, אדוני היושב-ראש. ראש הממשלה הכניס את העניין של השלום להקפאה עמוקה. יכול להיות שהוא גאה בזה, ויכול להיות שהוא חושב שבעוד ארבע שנים הוא יחסל את העניין הפלסטיני, אבל אני אומר כאן מעל במת הכנסת: המצור על עזה והעוני והמצור הכלכלי, הפוליטי, המדיני על הרשות הפלסטינית ועל הגדה המערבית יכולים להרחיק את הפתרון של שתי מדינות. זה יכול אפילו לקעקע אותו. אבל מי שחושב שאחרי זה תהיה אידיליה ויהיה גן-עדן כאן – זה עלול להתפוצץ לכולנו בפרצוף. זה משחק מסוכן מדי, לשים עם שלם בסיר לחץ, והעם הפלסטיני אינו אורח של נתניהו, שהוא ידבר על אריאל ועל אוניברסיטה באריאל. אוניברסיטת אריאל זה מקום שמוקם על שטח כבוש. יש ניגוד מוחלט בין השכלה, בין חופש מחקר, בין חופש אקדמי לבין כיבוש. אוניברסיטה לא יכולה לקום בצו של מפקד צבאי. זה לא יכול להיות. רק במדינת ישראל אצל נתניהו וברק זה יכול להיות. האזרחים הערבים – מדברים על מערכת הבחירות, מראיינים את זה ואת זה, כאילו אין ה-20% של הציבור הערבי. אם מדברים על כלכלה – הוא עיקר העניים; אם מדברים על אבטלה – הוא עיקר המובטלים; אם מדברים על מצוקות – עיקר המצוקה נמצאת שם. אם מדברים על שלום – הוא בעל האינטרס הכפול כאזרח המדינה וכבן העם הפלסטיני, להשיג את השלום. כשמדברים על המלחמה באירן, אם חלילה תהיה, הוא הראשון שיהיה חשוף בהיעדר מקומות מקלט. אף אחד, זה כלום. אני רוצה לומר לראש הממשלה ולממשלה: האזרחים הערבים לא יתאדו ולא יהפכו לשקופים אם תשים איפול מוחלט על מצוקותיהם ועל חייהם. האזרחים הערבים אינם אורחים של נתניהו ולא של ליברמן, כמובן. ולכן לא ייכון משטר דמוקרטי אמיתי, לא ייכון צדק חברתי אמיתי, וזה מופנה לא רק לליברמן ולנתניהו; זה גם מופנה לקדימה ולכל המפלגות האחרות שמתיימרות להיות בשלטון, מפלגת העבודה. אי-אפשר שייכון צדק חברתי בלי לשים את המצוקות של האזרחים הערבים בראש העניין, כי אצלם המצוקה הכי העמוקה. <היו"ר ראובן ריבלין:> היהודי הנורמלי הכי לאומני לא חושב שהערבים יתאדו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מקווה שכן. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אומר לך באחריות. יכול להיות, כאלה שאולי רוצים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> היושב-ראש, סיר הלחץ לא מאפשר התאדות, אבל יכול לכווץ אנשים. <היו"ר ראובן ריבלין:> לצערי הרב, יש כאלה שחושבים שאפשר להיפטר מיהודים; יש גם כאלה, אני אומר. אני לא אומר חלילה שישראלים אומרים כך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת מסוכנת מדי. הממשלה הזאת מסכנת את רמת החיים, מסכנת את החיים, מסכנת את הדמוקרטיה בשטף של החקיקה הגזענית, מסכנת את הביטחון החברתי בהזנחת עניין הפשיעה והאלימות בארץ בכלל ובקרב הציבור הערבי בפרט. הממשלה הזאת, אין מקום שתחזור לשולחן הזה. אם הוא, ראש הממשלה, רוצה לשלוח את הרוב של הציבור, של הציבור של העניים והחלשים, של שכבות הביניים, למדבר, עדיף שהוא ילך למדבר הפוליטי, ואני חושב שזה תפקידם של כל האנשים ההגונים והדמוקרטים במדינת ישראל – גם יהודים וגם ערבים. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה, בשם סיעת חד"ש. אנחנו חוזרים ללוח הזמנים הרגיל ולחבר הכנסת אילן גילאון, שידבר בשם סיעת מרצ, שהשתתפה בהצעות האי-אמון. ואחריו – אורי אורבך? <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מבין שלי יש עשר דקות, אבל אני אסתפק בארבע דקות, שלוש. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תראה, שמעתי את הנאום של ראש הממשלה. האמת, זו לא פעם ראשונה שאני מנסה לחפש קשר בין הדברים שאומר ראש הממשלה למציאות. אני מודה, אני לא תמיד מצליח למצוא. נאמרו כאן הרבה מאוד דברים על חשבון הביטחון הסלולרי שאזרחי מדינת ישראל קיבלו, אדוני היושב-ראש, אבל ביטחון סלולרי, לא די בו. משום שבפועל מה שקרה אחרי ארבע שנות שלטון של הממשלה הנוכחית הוא שלאנשים יש פחות אמון במדינה שלהם, פחות בריאות, פחות חינוך, פחות ביטחון תעסוקתי, על אף מה שנאמר כאן, שנמצאו 330,000 מקומות עבודה. זה נכון שמרכיב האבטלה קטן, אבל, אדוני, יש עניים יותר או פחות במדינת ישראל? זאת השאלה. הסיפור של הפערים שהלכו והצטמצמו הוא בכלל דבר מופרך מארץ המופרכים. אבל ככה, אוזני היתה כרויה למשהו שראש הממשלה התגאה בו מאוד בנאום, בהישג או בהישגים המיוחדים שלו במשך שלוש הכהונות שלו, וזה שמעולם לא היתה בהן מלחמה. ואני אומר, ראש ממשלה פציפיסט, ראוי לנו להתברך בו. אני מבין שבנימין נתניהו הוא ממשיך דרכו של יצחק שמיר. אני חושב שזה דבר גדול. ואז זה מביא אותי למחשבה, אבל מה קרה עם השר משה כחלון. מה קרה פה פתאום? זאת אומרת, איך יוצא שאדם כזה פורש באמצע העונה? ואז אני חושב לעצמי, אולי גם זה, אדוני היושב-ראש, איזה ספין. אולי אף אדם חברתי לא אמור להגיע לממשלה הזאת. ואולי אותו איש שהיה עלה תאנה, איש טוב, מצוין, שהיה עלה התאנה של הממשלה הזאת, הוא חלק מתוך הספין האירני בעצם. הוא כמו שהוא ניסה לעשות: תחזיקו אותי, כי אני הולך לפוצץ אתכם. ככה הוא מוציא את כחלון כדי לשכנע אותו בסופו של דבר לחזור אל הממשלה, כדי להציג סדר-יום שהוא סדר-יום חברתי. אדוני היושב-ראש, האזרח הישראלי צריך להבין שבבואו להצביע הוא לא מצביע רק עבור איזו ממשלה ואיזה ראש ממשלה, הוא גם מצביע עבור תקציב המדינה. למעשה, ראש הממשלה בחוסר אחריות רוצה לשתף גם את המצביע הישראלי בתקציב. בתקציב הזה, שמחלק כל הזמן פחות ליותר ויותר לפחות, כי זאת היא התכונה המרכזית שלו. אומרים שהמחאה של הקיץ האחרון לא צלחה, אדוני. המחאה איננה תכלית בפני עצמה. המחאה במדינה דמוקרטית צריכה להביא לשינוי פוליטי בהצבעה של האזרחים לגבי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל וסדר עדיפויות. ולכן, אם כל אזרח במדינת ישראל שמקבל פחות חינוך, פחות בריאות, פחות ביטחון, ויותר מכול, פחות אמון במערכת – כי כל אחד יודע היום במדינת ישראל שבסוף נפילתו הוא יישאר לבד, לבדו, והמדינה הזאת איננה תעודת ביטוח לשום דבר, לשום אזרח, לשום אחד, משום שהיא מפרנסת את מי שמושל בכיפה. זה תשובות, ודנקנרים ובעלי הון וממון, ואלה הם המבוטחים. ורוב-רובו של הציבור הישראלי, המעמד הלא-זכיין הוא שמקופח. הייתי כמעט אומר, אדוני, שאם ב-100 השנים הראשונות של הציונות הססמה היתה "ממעמד לעם", התיקון הזה צריך לבוא היום, לאחר 100 שנים לומר "מעם למעמד", כדי להחזיר את מדינת ישראל לאותו מעמד שהיא שייכת אליו, ולא מדינה של מוכרים בלבד. אז לכן, כאשר יושב כאן ראש הממשלה, ואי-אפשר לחשוד בו שהוא איננו מנצל לנאום בחירות כל במה ניתנת – אני, אגב, ראיתי גם באו"ם שזה נוצל היטב. שם היו גם יותר איורים שאני לא מורשה כאן להציג ככה, כי זה היה לי הרבה יותר קל בוודאי להעביר את הרעיונות שלי עם ציור. גם שם, גם שם הוא פנה גם לציבור הישראלי, ותראה מה זה, גם לציבור האמריקני, דרך אגב, מעל לראש של נשיא ארצות-הברית – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> אני הולך ומסיים. לכן, הדבר החשוב ביותר לומר אותו, אדוני: ראש הממשלה יכול להגיד את מה שהוא רוצה. הדברים האלה אינם מחוברים למציאות. אני מקווה שהציבור הישראלי יתפכח ויפסיק להיות מפוחד, וישאל את עצמו את השאלה – לא רק מה הוא נותן למדינתו, אלא גם מדינתו נותנת לו. התשובה על הדבר הזה, אדוני – כי כולם עשו כאן תעמולת בחירות – זה להצביע לשמאל. זה הצד השמאלי באספה הלאומית, אלה שמייצגים את המעמד הלא-זכיין במדינת ישראל. זו כמובן מפלגתי, בצניעות אומר – אמרת שאפשר לעשות פה קצת תעמולה – היא מפלגת מרצ. <היו"ר ראובן ריבלין:> בעוד ארבע שעות. בבקשה, חבר הכנסת אורי אורבך, ולאחריו – חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת זחאלקה, אתה זוכה בהענקת הזמן מטעם נשיאות הכנסת, בשלוש דקות ארוכות מאוד. הואיל ונתתי לגילאון, מהצד השמאלי, ארבע דקות, גם לך אני נותן ארבע דקות. <אורי אורבך (הבית היהודי):> תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בעיני, שני אירועים מרכזיים היו בקדנציה הזאת. שניהם לא היו בשליטת הממשלה, אבל עם אחריותה. אירוע אחד, טרגי מאוד, זה אסון הכרמל, השרפה הגדולה בכרמל; והאירוע השני, היזום יותר, זו המחאה החברתית. לכאורה אין קשר בין האירועים האלה, אבל אני מזהה פה, בכל זאת, קשר, קשר של הכשל; התחושה של אזרחים רבים שאין מספיק על מי לסמוך. זה לא שהממשלה רעה. הממשלה הזאת טובה והיו לה הישגים גדולים בתחומים הכלכליים, גם במאבק נגד הטייקונים – במידה רבה בזכות ועדת הכלכלה בראשותך, חבר הכנסת כרמל שאמה – בנושא הגז ובנושא הסלולרי, ששם יש הפסדים גדולים מאוד לטייקונים. לא טוב כל כך היה להיות טייקון בתקופות מסוימות בקדנציה הזאת. אבל התחושה של האזרח הקטן, מה שנקרא – של האזרח הקטן שבכל אזרח, כי כולנו אזרחים קטנים – שאין על מי לסמוך בשעת מבחן קשה. האסון הזה בכרמל – אז אפשר להגיד, זו תאונה, זה אוטובוס, אבל נחשפו כבאבחת ברק פתאום כל כך הרבה ליקויים, שפתאום אין לך שירותי כיבוי, ופתאום אין מי שידאג, ופתאום אין מי שיעשה, אף שגם בתוך הכאוס הזה ראש הממשלה תפקד בסדר. אבל למה הגענו למצב כזה שאי-אפשר להשתלט על אש? ולהבדיל, במחאה החברתית – הצטברות של תחושות שאין לך מספיק ביטחון תעסוקתי או מספיק ביטחון כלכלי, שלא באמת דואגים לך, שקשה יותר לחיות בארץ הזאת. גם אם מבחינה כלכלית ולפי כל הפרמטרים הכול יותר טוב, איכשהו לאזרח הכול יותר יקר ויותר קשה. והתחושות האלה, לדעתי, התחושות האלה של ריחוק, ושאין על מי לסמוך, ושזה כל כך קשה, יביאו, להערכתי, אני נותן לכם שירות כפרשן, למשהו מאוד משמעותי בבחירות הקרובות – וזה קשור גם למה שנראה כקריסתה של מפלגת קדימה, וכל אחד, ברוך השם, לפי מעלתו, אבל כמפלגה – התחושה שצריך עמדה. רוב האנשים במדינת ישראל הם כנראה בעמדות של המרכז, איפה שהוא, המרכז הוא מאוד גדול. אבל אנשים שהם במרכז, הם לא מכורים למפלגה שלהם אף פעם. הם יכולים להיות מחר מימין למרכז, ומחר קצת משמאל למרכז, וכל מפלגות המרכז בארץ קורסות. כי התחושה היא שזה משהו עונתי וחולף. ואני חושב שבבחירות הקרובות ישובו המפלגות האמיתיות לפה, המפלגות האמיתיות – המפד"ל והאיחוד הלאומי, מפלגת העבודה והליכוד – מפלגות שיש להן איזה צבע קצת יותר מובהק – והמפלגות הערביות – מפלגות שהתומכים שלהן נאמנים להן, שהם רוצים מהן את הפתרונות. הם לא הולכים למפלגות עונתיות, למפלגות שהן תחנת המתנה בדרך למפלגה אחרת. וזה קשור מאוד לשני האירועים הגדולים שציינתי בתחילת דברי. כי אנחנו רוצים אנשים ממפלגות ומגופים שמלווים אותנו קצת יותר שנים, שזה לא איזה קוניונקטורה, שזה לא מישהו שפרש מכאן ועבר לשם, וכרגע הוא "ככה הוא באמצע", כמו שנאמר בשיר של סנדרסון: "לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי, ככה היא באמצע". "ככה היא באמצע" זה לא גם מפה וגם מפה, זה לא זה ולא זה. ואני מאחל ומייחל שלכנסת הבאה ישובו לפה מפלגות אמיתיות, מפלגות שיש להן ציבור, מפלגות שיש להן נאמנים, מפלגות שיש להן אנשים שדורשים לקבל מהמדינה שלהם את מה שמגיע לכל אזרח – ביטחון תעסוקתי וביטחון כלכלי וביטחון בכלל, ושבשעת מבחן קשה, כמו האסון בכרמל, לא נראה שהכול בעצם מתפורר והרקב אוחז בקירות. אם זה מה שיקרה אחרי הבחירות הבאות למפלגת מרצ, מפלגות אמיתיות, מפלגות שיש להן אחיזה אמיתית בציבור והן לא משהו עונתי, חולף, כמו הציפורים שחולפות פה, זו תהיה בשורה טובה מאוד לכנסת ישראל ולמדינת ישראל. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני רק לא רוצה להעליב את הציפורים. גם אצל הציפורים יש אידיאולוגיה ויש דרך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> כן, אבל הן עוצרות רק לזמן קצר. <היו"ר ראובן ריבלין:> אבל זאת הדרך שלהן, שהן צריכות לנדוד מפעם לפעם. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אני דיברתי על האפקט של הנדידה, ולא, כמובן, לא רציתי להעליב שום ציפור. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הבנתי אותך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא יונים ולא נצים. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא מתרגש כל כך כשמעליבים אנשים שהם בונים סיעות או מפלגות שהן קישוטים או "מודה", אבל לא צריך בגללם להעליב את הציפורים. <זאב בילסקי (קדימה):> אם יש צורך, אדוני, אני מוכן לפשר ביניכם בעניין הציפורים. באמת יש לי ידע ויש לי ניסיון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני בטוח. <אורי אורבך (הבית היהודי):> יש נצים ויש יונים, אבל אין כזאת – אין תערובת שנקראת נציון. <היו"ר ראובן ריבלין:> אי-אפשר לעשות השלכות מאנשים על הציפורים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> העיקר שיעופו, נו. <היו"ר ראובן ריבלין:> הציפורים הן בעלות ערך. תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אדוני חבר הכנסת זחאלקה, לרשותך שלוש דקות שייפסקו אחרי עשר דקות. נשיאות הכנסת החליטה זאת. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הזמן הוא יחסי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> לאחר שתסיים את דבריך אני אצטרך לשאול אותך שאלה, ואם תסכים, גם חבר הכנסת נפאע ידבר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני לא יודע, כשחבר הכנסת אורבך דיבר על ציפורים אני ראיתי בעיני סרט אימה, את הסרט בן-האלמוות של היצ'קוק. ואני לא יודע, תמיד כשאתה מדבר אני רואה סרטי אימה. ככה, אני מתחיל לדמיין סרטי אימה, כי דבריך לא נותנים שום תקווה לעתיד, הם נותנים רק – יצר המוות גובר על יצר החיים. <אורי אורבך (הבית היהודי):> היית בנאום שלי? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> ואני באתי לדבר בשם יצר החיים ולא יצר המוות. באדם יש הרשעות המוכחשת, הרוע המודחק, ויש הטוב המדוכא אצל אנשים רבים. ואנחנו צריכים היום, ביום חגיגי זה, שהממשלה הזאת מסיימת את ימיה, לפחות לרגע אחד ולרגע קט, שבריר של שנייה של קור רוח. ממשלת נתניהו הלכה. אבל אחרי שבריר השנייה, כבוד היושב-ראש, אני חוזר לסרטי האימה, ולמציאות של אימה. כי אני רואה, ואני יודע, שבנימין נתניהו בקדנציה השנייה שלו הוא הרבה הרבה יותר מסוכן מאשר בקדנציה הראשונה. אני לא מנחש. רק – מספיק לשמוע מה שהוא אומר. הוא רומז שהוא הולך לפתוח במלחמה. הוא רומז על כך שלא יהיה שום תהליך מדיני. לא יהיה שום דבר. יותר התנחלויות ויותר סיפוח ויותר דיכוי של הפלסטינים. הוא אומר שיביא גזירות חברתיות חדשות. הוא אומר את זה. אני שאלתי את עצמי את השאלה הפשוטה, והרבה אנשים גם שאלו את עצמם, מדוע הוא הקדים את הבחירות? ממה הוא מפחד? האם הוא מפחד מהאופוזיציה, מקדימה הקורסת, ממפלגת העבודה שלא מטפסת, מכוכבים חדשים שהם לא – הזוהר שלהם מתקהה עם הזמן ומחוויר? בעצם, אני מסתכל, את מי ראה נתניהו במו-עיניו והחליט להקדים את הבחירות? ואני לא קונה את הסיפור הזה של אולמרט. אני חושב שמר נתניהו הסתכל בראי, והוא ראה את נתניהו, והוא עשה חשבון, שהאויב הגדול ביותר שלו בבחירות הוא הוא-עצמו. הוא פחד מעצמו. הוא ידע מה הוא הולך לעשות. אומר: אני, נתניהו, הולך לעשות א', ב', ג', ואם אני אעשה את זה ואלך לבחירות אחר כך, אני אפסיד בבחירות. נתניהו הוא האויב הגדול ביותר, או היריב הגדול ביותר, של נתניהו, בעניין הזה של הבחירות. אחרי הניתוח הזה אני מגיע למסקנה שאם מר נתניהו, בלוגיקה פשוטה, מפחד להפסיד בבחירות אחרי מה שהוא יעשה, סימן שהוא הולך לעשות דברים רעים, ורעים מאוד. אז הוא עשה את החשבון הפוליטי והזמן הפוליטי שלו הוא זמן מבשר רעות. לכן לא צריך רק כיום להסתכל אחורה ולסכם, להסתכל אחורה בזעם, הייתי אומר, ולראות את המציאות הקשה שהוא השאיר אחריו. הוא מבשר לנו, לכל האזרחים, ואפילו לאזור כולו, ימים גרועים יותר. זו היתה הממשלה הקיצונית ביותר האפשרית. היא עשתה דברים איומים ונוראים. אם מישהו ישב בבית מול הטלוויזיה ולא הרגיש שאתמול-שלשום יש ציבורים גדולים מאוד שפשוט אכלו אותה בגלל מעשיו של מר בנימין נתניהו. אפילו שהיה שקט בגדה המערבית, האם הופסק הדיכוי בגדה המערבית? הרי נתניהו המשיך את מעשה ההתנחלויות בקצב שלא ידענו כמותו בעבר. המשיך בייהוד ירושלים ובסיפוח ירושלים המזרחית; המשיך בניצול של משאבי הטבע בגולן ובהתנחלות בגולן ובגנבת המים בגולן, ובתוכניות לגנוב את הנפט והגז, אם יימצא בגולן. המשיך במדיניות התומכת בחוקים גזעניים, פוגעניים, נגד הציבור הערבי. מה זה, אנחנו מדברים על ישראל ביתנו? הם ילדים קטנים, לא יודעים איך לעשות. קדימה והליכוד עשו את העבודה. אלו חוקים מצחיקים, שהביאו מילר ושמילר. החוקים הגזעניים – גזענות במירעה – באו מבית-המדרש של קדימה ושל הליכוד. חוק האפרטהייד של ועדות הקבלה, אפילו לא היו חושבים עליו, אם לא – עם newcomers כאן, אנשים שהם מהגרים לא יודעים איך לעשות, איך לחשוב על חוקים כאלה גזעניים. והביאו את החוק הזה, שהוא חוק אפרטהייד, ועבר בתמיכת הממשלה, ובברכתו של מר בנימין נתניהו. וזה בא מבית-המדרש של קדימה ושל הליכוד. שיתוף פעולה שראוי לכל גינוי, מגיע לו זרים של קוצים וציונים לגנאי, צל"גים, על כל צעד וכל שעל. מי הביא את החוק שמונע מהאזרחים הערבים – מונע מהאזרחים הערבים – לתבוע בחזרה קרקע שלהם שהופקעה ולא שימשה למטרה שלמענה הופקעה? הכניס את הסעיף של 25 שנים. זה שיתוף פעולה של הליכוד ושל קדימה. ילדים קטנים, אלה מישראל ביתנו. לא למדו שום דבר. לא הם המסוכנים. מי הביא את החוק של התנחלות יחידים? גם שיתוף פעולה בין קדימה ובין הליכוד, של קאובויס בדרום. אדם אחד יכול להחזיק מאות ואלפי דונמים, וכפרים שלמים – זכו להכרה על-פי החוק הזה – כפרים שלמים, של מאות ושל אלפי אנשים, לא מוכרים. ומדברים על דמוקרטיה? מדברים על שוויון? הממשלה הזאת העבירה שיעורים בגלגולי עיניים למתחילים; אנחנו מדינה דמוקרטית, הציבור הערבי – הוא נואם בקונגרס – אין ציבור בעולם הערבי שחי בדמוקרטיה כמו בישראל. איזה דמוקרטיה? אתה גנבת את הקרקעות שלי. על מה אתה מדבר? תן לי את הקרקע שלי, תן לי את האדמות שלי. תחזיר מה שגנבת ממני. תן את האדמות שלי. תחזיר מה שגנבת ממני. אנחנו לא מוכנים לדיל הזה. לא מוכנים לעסקה הזאת, שלוקחים לנו את הקרקעות ואת הרכוש שלנו, ומצד אחר יש לך זכות דיבור. לא אדמה תמורת שלום, אדמה תמורת דיבור. דבר. אנחנו רוצים גם את הדמוקרטיה וגם את הזכויות וגם את השוויון וגם את הקרקע שלנו. ומעבירים חוקים עד היום – מעשה הכיבוש של הקרקע של האזרחים הערבים נמשך כבר יותר מ-60 שנה. ומחוקקים עוד חוקים. וכל פעם עוד חוקים. בכנסת הזאת עברו ארבעה-חמישה חוקים כאלה. גדולים. מבית-מדרשם של הליכוד ושל קדימה. לא של ישראל ביתנו, שהם – איך אומרים? – מתחילים בעניין הזה. בתקופה של הממשלה הזאת הפשיעה השתוללה ביישובים הערביים. ומה עשתה הממשלה? מלים. דיבורים. לא עשו שום דבר. גם בעניין הזה יש אפליה. לא מקציבים את הכוחות הדרושים. לא מקציבים את התקציבים הדרושים. לא נלחמים באמת בפשיעה. דין רצח באום-אל-פחם לא כדין רצח בהרצלייה. את זה צריך להגיד. ושלא יבואו לנו בסיפורים. ואין אף אחד, אף כוח שיכול לרסן את הפשיעה המשתוללת חוץ מהמשטרה. והמשטרה לא עושה את מה שצריך. ממשלה, כבוד היושב-ראש, נמדדת גם במה שלא עשתה. בתקופת הממשלה הזאת לא חל שיפור בתעסוקה של נשים ערביות. לא חל שיפור בהישגים בבגרויות. לא חל שיפור בתשתיות. לא חל שיפור במצבן של הרשויות המקומיות. ועל זה צריך לבוא חשבון עם הממשלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הממשלה הזאת – ואני מסיים – זרעה ייאוש בלב האנשים. משבר כלכלי ופוליטי. אמרנו, יש תקווה מפני שהממשלה נפלה. אבל, לצערי, אין תקווה מפני שהיא חוזרת. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת זחאלקה. רק רגע, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן, בבקשה. <היו"ר ראובן ריבלין:> בתחילת הדיונים היום היה רושם כאילו סיעתך לא משתתפת בדיון כי ראש הממשלה דיבר ואז ביקש ממני חבר הכנסת נפאע את רשות הדיבור. ואני הסכמתי להעניק לו – אף שהדיון סיעתי – שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מסכים? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין בעיה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת נפאע, בבקשה. הואיל ואנחנו הבטחנו לך, אנחנו מקיימים. אבל לרשותך עומדות שלוש דקות. ואני מודה לחבר הכנסת זחאלקה שאפשר לך לדבר. בהחלט הוא מגלה דמוקרטיה רצינית בסיעה שלו. חבר הכנסת זחאלקה, למה אומרים שהסיעה לא דמוקרטית? הנה, אתה רואה? בבקשה, חבר הכנסת. אני רק מבקש מאוד להקפיד על שלוש הדקות. תודה רבה. <סעיד נפאע (בל"ד):> ראשית, אני מודה ליושב-ראש וגם לחבר הכנסת זחאלקה בעניין הזה. לפני כשש שנים, כבוד היושב-ראש, אני נשאתי כאן את נאומי הראשון, שעורר בזמנו מהומה. והיום אני נושא למעשה את נאומי האחרון. ולא סתם אני אומר את הדברים האלה, כי אחרי כשש שנים אני מנסה לחשוב, לאור המלים הרבות שנשמעו בנאומים מפתיחת המושב הזה, על שוויון. לדעתי, שוויון מתחיל דווקא כאן. והשאלה המזדקרת והנשאלת: האם אכן שוויון כזה, אנחנו, בתור חברי כנסת, נציגי ציבור, הרגשנו את זה, חשנו את זה על בשרנו? נהפוך הוא. רוב רובם, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, של חברי הכנסת הערבים חירפו את נפשם – תרתי משמע – בהעלאת כל סוגיה כואבת למגזר. לצערנו הרב, לא אחת – לא אחת, לפחות אני הקפדתי מדי שלושה שבועות, לפי המכסה, להעלות הצעת חוק. ולא אחת השרים הממונים אמרו: תדחה את ההצבעה, כי ההצעה היא טובה. אלא בסופו של דבר ההצעה הזאת מתאדה, יחד עם הרבה דברים שאנחנו עשינו כל מאמץ כדי לקדם. לכן, אם מישהו חושב שבעניין השוויון יסבול רק אותו ציבור שנוהגים כלפיו באי-שוויון, נדמה לי שיש לו טעות, וטעות רצינית. כי בסופו של דבר, האי-שוויון של קבוצה מסוימת ימיט אסון – אני אומר את זה במלוא האחריות – על כלל הציבור. אני חייב גם להתייחס בסופו של דבר לנקודה כל כך – בעיני לפחות – חשובה. לפחות היושב-ראש כמה פעמים ציין את זה – הנה, בכנסת הזאת הגענו לארבעה חברי כנסת דרוזים, אחר כך לחמישה, אחר כך לשישה חברי כנסת דרוזים. לפחות שני-שלישים מאתנו נמצאים כאן. אנחנו, כבודו, ועם כל הכבוד, ולאור המדיניות הזאת של האי-שוויון, לא הצלחנו – והנה, שומעים אותי – לפתור את הבעיה הכאובה, הרצינית ביותר. בעצם הדקות האלה ישנו מאהל מחאה בפתחו של כפר ג'וליס כי בתקופה האחרונה 18 זוגות ביטלו את האירוסים שלהם בהיעדר מגרשים, בהיעדר אפשרויות בנייה. אני חושב שהזעקה הזאת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> צריך לומר, יש גם הבעיה של עוספיא – – <סעיד נפאע (בל"ד):> כל הכפרים. כל הכפרים. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – ודאלית – – – <סעיד נפאע (בל"ד):> כל הכפרים. זה לא פוסל. <היו"ר ראובן ריבלין:> – – – בגלל הבתים הלא-מאושרים, שאנחנו בכנסת התחייבנו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> כן. <סעיד נפאע (בל"ד):> לא פוסח על אף כפר, כבוד היושב-ראש. בכל אופן, מילת סיום, אני אומר כך: המצב הזה – אני כבר ציינתי את זה, אבל אני רוצה לחזור על אותו משפט שאמרתי – אם מישהו עדיין חושב ששוויון קונים רק במלים יפות שמורעפות כלפי קבוצה זו או אחרת, זה לא שוויון. ואם מישהו חושב שהאוכלוסייה הנפגעת היא שתיפגע, כולם ייפגעו בסופו של דבר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> הואיל ואמרת, חבר הכנסת סעיד נפאע, שייתכן שזה נאומך האחרון בכנסת, אני מוכרח לומר, כיושב-ראש הכנסת, שבתור חבר כנסת היית מאוד פעיל ומאוד יעיל, יחד עם עמדותיך העקרוניות, שלא צריך כל אחד להסכים אתן. היית באמת נציג ציבור לעילא ולעילא. כל כבוד לך. <סעיד נפאע (בל"ד):> תודה רבה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אופיר אקוניס, אחרון הדוברים. נא לצלצל. ומייד לאחר מכן אנחנו נעבור לסדרת ההצבעות. הואיל ולחבר הכנסת אופיר אקוניס יש שלוש דקות, אני נותן לו ארבע דקות כי נתתי גם לחבר הכנסת גילאון וגם לחבר הכנסת אורי אורבך. אני נותן לך ארבע דקות, אבל החברים שלך צריכים להתחיל להתקדם. לפחות שר אחד, כדי שאנחנו נוכל לעמוד ולא נצביע כאשר אין כאן אנשים. אז אני מציע לצלצל. לא שומעים את הצלצול? להכריז בכריזה שהואיל ולא שומעים את הצלצול, אנחנו מודיעים שבעוד כחמש דקות הדיון מסתיים. השר יעלון נמצא כאן, והוא בוודאי יסכם בשם הממשלה, אחרי שיגמור אופיר אקוניס, אבל גם סיכומו לא יהיה ארוך משעה, שעה וחצי – או כל שר אחר, המשנה לראש הממשלה. בבקשה, חבר הכנסת אקוניס. בבקשה, יקירי. <אופיר אקוניס (הליכוד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הכנסת הזאת, אדוני, שתסיים בעוד כמה שעות את דרכה ותתפזר לפגרת הבחירות, ידעה הרבה נאומים, הרבה ויכוחים, הרבה אמירות. אני מאמין, אדוני, שכל אחד ואחת אמרו כאן את מה שהאמינו בו. אבל, אדוני היושב-ראש, מפלס הפופוליזם והאמירות הריקות מתוכן וחסרות האחריות ששמענו הערב הזה – או בשבועות האחרונים, או בחודשים האחרונים – מדוברי האופוזיציה בראשות מפלגת העבודה, באמת שוברות כל שיא. עכשיו, אני מבין שהגברת יחימוביץ, הנמצאת כאן לשם שינוי – בדרך כלל היא ישנה באולפני הרדיו ובאולפני הטלוויזיה – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת יחימוביץ היא בהחלט גברת, אבל בשבילך היא חברת הכנסת יחימוביץ. <אופיר אקוניס (הליכוד):> חברת הכנסת יחימוביץ, שבאמת מרבה להופיע באולפני הרדיו והטלוויזיה, עומדת כנראה בחודשים הקרובים, אדוני, להמשיך להציג לציבור מיצגי שווא מופרכים וחסרי בסיס. עד רגע זה היא לא אומרת מה דרכה, מה היא תעשה, הכול ססמאות, ססמאות, ססמאות. הייתי אומר זאת כך: הגברת יחימוביץ, הכול דיבורים. אדוני, אני מאמין שבסוף, אחרי כל הראיונות והססמאות והפופוליזם הקיצוני בסגנון שאפילו מדינות הגוש המזרחי, הסובייטי לשעבר, מניפי הדגלים האדומים, כבר נטשו, משום שגם הם, גם הם הבינו שהדבר היחיד שהמדיניות השוויונית-לכאורה שמציעה מפלגת העבודה בראשות הגברת יחימוביץ, חברת הכנסת יחימוביץ – – <היו"ר ראובן ריבלין:> או. <אופיר אקוניס (הליכוד):> – – תוביל לדבר אחד שכמוהו היה באותן ארצות סוציאליסטיות. הדבר השוויוני היחידי היה העוני המרוד שבו חיו רוב מוחלט של אזרחיהן. האם את זה רוצים אזרחי ישראל? בסוף על כך תיפול ההכרעה, משום שזו המציאות: אתם מדברים, אנחנו עושים. שכר המינימום אצלנו עלה ל-4,300 שקלים. הם דיברו, אנחנו עשינו. חינוך חינם שחוסך 800 שקלים בחודש לזוגות צעירים – אתם דיברתם, אנחנו עשינו. שר החינוך, שלום לך, זה אתה. שלום לך. רפורמה עצומה, עצומה, בסלולר, שחוסכת אלפי שקלים בשנה; על זה אפילו לא דיברתם, אנחנו עשינו. מסילות ברזל לפריפריה, לבית-שאן, לנתיבות, לשדרות, לכרמיאל; המערך הסוציאליסטי דיבר, אנחנו עשינו. כלכלה חופשית עם רגישות חברתית – זה מה שאנחנו עושים, ונמשיך לעשות, משום שזו המדיניות שלנו, אדוני היושב-ראש, מאז ימיו של מנחם בגין, וברוח מורשתו. אדוני, אני מניח שתיכף הם גם ינכסו לעצמם את מנחם בגין, הרי, כי העבודה בראשות יחימוביץ לא תבחל בשום דבר. זה לא שאין עוד מה לעשות, יש עוד הרבה משימות, הרבה אתגרים עצומים, עצומים, ברמה הביטחונית בוודאות, בוודאות, אולי, אדוני, בזמן של האתגרים הקשים ביותר מאז הקמת מדינת ישראל, ולא פחות ברמה החברתית-כלכלית. אדוני, הבחירה היא די פשוטה. הבחירה היא בין אחריות לססמאות, בין מנהיגות לחוסר ניסיון. הבחירה היא בין דרך הליכוד לדרך השמאל, ואנחנו ננצח. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לחבר הכנסת אופיר אקוניס. רבותי, הממשלה מבקשת לסכם את הדיון. מי השר? השר ארדן מסכם את הדיון, או שר החינוך. שר החינוך – בבקשה, אדוני. יש לנו בעיה עם הצלצול, אני מודיע לכולם שאנחנו נכריז כריזה. אני מבקש ממנהלי הסיעות להודיע לכל אנשיהם, כי יש לנו איזו נפילה בצלצול, הוא לא נשמע טוב, אז – מנהלי הסיעות, נא להודיע לכל הסיעות שבעוד דקות מספר אנחנו הולכים להצבעה. כבוד שר החינוך, בשם הממשלה, יסכם את הדיון. הוא יסכם את הדיון בעניין הודעת ראש הממשלה, ואני כבר מודיע לשר שיש סיעה שביקשה לראות בהודעת ראש הממשלה אי-אמון, ולכן אתם תצטרכו, אם תרצו – – – <שר החינוך גדעון סער:> אנחנו נבקש הצבעה עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה כבר מבקש. <שר החינוך גדעון סער:> בוודאי. <היו"ר ראובן ריבלין:> אוקיי, ואתה גם תסכם כמובן את הדיון בהצעות האי-אמון. בבקשה, אדוני. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדיון הזה, אני מצטער לומר, התחיל ברוח לא כל כך טובה. ראש הממשלה עמד כאן על הדוכן, נדמה לי שהוא אפילו לא הגיע למשפט השני או השלישי, וכבר פרץ כזה של קריאות ביניים מהספסלים שברגע זה – – – <דב חנין (חד"ש):> הוא לא אמר מה יהיה בתקציב. הוא לא ענה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת חנין, היו הרבה שרים בשנות חלדה של הכנסת ששיוועו שיקראו להם קריאת ביניים ולא קראו להם אפילו קריאת ביניים אחת, אז אני חושב ששר החינוך אמר את זה לשבחו של ראש הממשלה, שהוא עוד לא הספיק לדבר – הוא ממקד התייחסות, מה. <שר החינוך גדעון סער:> אנחנו, אדוני היושב-ראש, כשמכירים את הכנסת יודעים מה הדינמיקה של קריאות הביניים. בדרך כלל קריאת ביניים נועדה – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא להפריע, אלא להתגרות. <שר החינוך גדעון סער:> – – כן, להתגרות בדובר עם איזו נקודה חזקה. אבל היה פה פרץ של צעקות כאלה, בעיקר קוראי קריאות הביניים הפריעו האחד לשני, כי זה היה בליל של צעקות שלא היה אפשר להבין שום דבר. אני באמת אומר, הפרעתם פה האחד לשני – – – <רונית תירוש (קדימה):> למדנו ממך. <שר החינוך גדעון סער:> חברת הכנסת תירוש, אם הייתם לומדים ממני – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת תירוש, ראש סיעת הליכוד באופוזיציה, כשהוא היה קורא קריאת ביניים, כולנו היינו שותקים. <שר החינוך גדעון סער:> אם הייתם לומדים ממני, אחרי קדנציה באופוזיציה לא הייתם מגיעים לבחירות במצב שאתם מגיעים עכשיו. תאמיני לי. אני רוצה להגיד לך משהו, יש הבדל בין קריאות ביניים, שהן לגיטימיות בפרלמנט שלנו, ותמיד היו, לבין רצף צעקות כזה, כאילו אין מחר. ואז, מה אני חושב לעצמי? אין מחר. זה לא כאילו אין מחר, אין מחר. אז חייבים לשמוע כל אחד ואחד, ואני אומר לכם שמי שיודע לקרוא ב"דברי הכנסת", זה לא מופיע בכלל כטקסט, אלא זה מופיע ככמה קווים מקווקווים, כי אי-אפשר לפענח את מה שנאמר. ועלה יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז, שאני באופן אישי מאוד מחבב ומכבד, וכדי לנסות ולתקוף את ראש הממשלה, אם הבנתי נכון, הוא ניסה להשוות את ראש הממשלה לכמה מקודמיו – יצחק רבין, עליו השלום, אריאל שרון, ייבדל לחיים ארוכים. אני אגיד לך מה קצת צרם לאוזן, ידידי חבר הכנסת שאול מופז: אתה נעצרת לפני אהוד אולמרט. הגעת לאריאל שרון. אני מבין למה אתה תוקף את ראש הממשלה נתניהו, אבל לא הזכרת את אהוד אולמרט. ואני שואל, הרי רק בכנסת הקודמת ישבתם מסביב לשולחן הזה, מסביב לאהוד אולמרט, והסברתם שהוא ראש ממשלה שיודע להחליט, שקיבל החלטות אמיצות, ואני חייב לומר, בכמה נושאים הוא אכן קיבל החלטות אמיצות. אבל משום מה – והיה לי נדמה שקראת את הדברים מהכתב, אז אני מניח שזה לא בלתי מכוון – הוא נשמט מנוסח הנאום כאילו לא היה, ובעצם הוא היה ראש הממשלה היחיד שכיהן מטעם קדימה. מדי פעם, כאשר אנחנו קוראים עיתונים, אנחנו רואים שאתם שוקלים להעמיד אותו מחדש בראשכם. ואגב, אנחנו לא מתכוונים להתערב בהחלטות שלכם. גם לא ההחלטות – אני חושב שעצוב מאוד שתנועה פוליטית שהיתה מפלגת שלטון והיתה מפלגת אופוזיציה ראשונה עוברת לוועדה מסדרת, שוללת מהחברים שלה את זכות הבחירה, כי היא במצוקה אלקטורלית. <שי חרמש (קדימה):> אתה אומר שאתה לא מתערב. <שר החינוך גדעון סער:> אני מבקר. זכותי למתוח ביקורת, חבר הכנסת חרמש. זכותי לומר לכם איך אתם רוצים להיות תנועה פוליטית גדולה אם לחברים שקראתם להתפקד לשורותיכם – ואני לא אומר שאין בעיות בשיטת הפריימריז, יש בעיות, אבל אני טוען שבחירות דמוקרטיות תמיד עדיפות על החלופה, על האלטרנטיבה, ואני טוען שיהיה מצער אם בכנסת הבאה יהיו פחות חברי כנסת שנבחרו על-ידי הציבור, כי אנחנו לא נבחרים במישרין, אין דמוקרטיה ישירה. הציבור לא בוחר את נבחריו, אבל במפלגות הדמוקרטיות יש מהלך של בחירה, ושלילת זכות הבחירה היא בעייתית. אבל אני חוזר לנושא הקודם, להשמטתו של אהוד אולמרט. עלה איזה חשד כאילו מונה יושב-ראש האופוזיציה רק ראשי ממשלה לשעבר שכבר אין סיכוי שיחליפו אותו בהנהגת קדימה. חבר הכנסת מופז, הרי בכל זאת אני צריך למצוא הסבר למה אהוד אולמרט הושמט מנוסח הנאום, ואני שואל את הדברים. הרי כל אדם – – – <שלמה מולה (קדימה):> למה לוי אשכול, למה גולדה מאיר? מה אתה קופץ רק על ראש ממשלה אחד שלא – – – <שר החינוך גדעון סער:> שאלתם פה מדי פעם בזמן הדברים של ראש הממשלה: אז למה הולכים לבחירות? למה הולכים לבחירות? כאשר הממשלה הנוכחית תכהן ארבע שנים בפעם הראשונה מאז שנות ה-80 – אנחנו מדברים על תקופה של 30 שנה – אז באמת הגיע הזמן לבחירות, כל כמה שזה יכול להיות מצער לסיעה כזאת או אחרת. הולכים לבחירות כדי להעמיד אותנו, אתכם, כל אדם להעמיד את עצמו, למבחן הציבור, לשיפוט של הציבור, באיזו דרך הוא תומך, מי יכול לשמור על האינטרסים הלאומיים, מי יכול לשמור על כלכלת ישראל, מי יכול לשמור על הביטחון – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, הצלצול עובד, ואני שם לב ששר החינוך כבר כמעט עומד לסיים את דבריו, כי הוא פשוט חושב שלא צריך לדבר דברים מעבר לצורך, והוא משכנע בכל הדברים, אם כי לא כולם יסכימו אתך, אבל אנחנו ניתן לצלצול עוד חמש דקות, ואדוני, אחרי חמש דקות בוודאי, אלא אם כן הוא יאמר לי שהוא עדיין לא מיצה את דבריו, וכמובן אני אשמע. <שר החינוך גדעון סער:> אני תמיד בוחן את השאלה אם סיימתי את דברי או לא, כאשר אני בוחן גם את האולם לא רק במובן הנוכחות אלא במובן הקשב לטיעון. אגב כך – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> זה מה שהיו פעם אומרים "פיליבסטר"? <שר החינוך גדעון סער:> לא, חלילה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראש הממשלה נכנס גם. בתוך שלוש דקות נעבור להצבעה. <שר החינוך גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, אני חושב, ובכך אני אסכם, שאם טיעוני האופוזיציה לגופו של עניין בנושא הביטחון, בנושא הכלכלה, בנושאים החברתיים ובנושא התשתיות, היו חזקים, הם לא היו נזקקים להתקפה אישית פרועה על ראש ממשלת ישראל. רק משום שהטיעונים הם חלשים לגופו של עניין, יש התקפה אישית על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל אנחנו מאמינים שכאשר נלך לציבור – ואנחנו לא משלים את עצמנו, אנחנו יודעים שתהיה מערכת בחירות קשה, אנחנו מכירים את מערכות הבחירות האלה שעוברות גם, לפעמים, להתקפות אמוציונליות – אנחנו מאמינים שכאשר אנחנו נפרוס בפני הציבור, אדוני היושב-ראש, את ההישגים של הממשלה הזאת, בביטחון, בכלכלה, בחינוך, בתשתיות, בתחבורה, בתקשורת, בהגנת הסביבה, בביטחון הפנים ובכל התחומים החשובים האחרים בחיי האומה, אנחנו נצליח לשכנע את הציבור לתת אמון לתקופת כהונה נוספת לממשלה בראשות בנימין נתניהו, ואתם תוכלו עוד ארבע שנים לקרוא קריאות ביניים לנאומים של בנימין נתניהו, כי בסך הכול, במשך השנים שהייתם באופוזיציה לא ראינו הרבה יותר מזה במובן של עבודת האופוזיציה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה לשר גדעון סער, שסיכם בשם הממשלה ולא כשר החינוך. רבותי, אנחנו יושבים כולנו. היתה תקלה עם הצלצול, ולכן אפשרתי עוד דקות מספר. אחרוני הבאים יגיעו, אבל הצלצול כבר נשמע, מהדהד בכל רחבי הבניין. אנחנו עוברים להצבעה בעוד כדקה, ואנחנו נצביע חמש הצבעות. הצבעה אחת היא הצבעה על הודעת ראש הממשלה, שבה יצביעו חברי הכנסת על אישורה או התנגדות לאישורה. סיעת חד"ש, על-ידי ראש הסיעה חבר הכנסת חנא סוייד, ביקשה לראות בהודעת ראש הממשלה לכנסת הצבעת אי-אמון, והוא רשאי לעשות כן. בבקשה, אדוני. אני רק רוצה לומר שתיקנת איזה פגם שהיה בהודעה שלך, כי לא הודעת לי מיהו המועמד מטעמכם לראשות הממשלה. לאחר שהודעת לי שחבר הכנסת מוחמד ברכה ניאות להיות ראש הממשלה אם אכן תתקבל בקשתכם, אני רואה אותה כחוקית לכל דבר. ואז אמר חבר הכנסת סער, כבר אחרי שאתה אמרת, שהוא מבקש לראות בהצבעה הצבעת אמון, ולכן היא תתקיים עכשיו ומייד. חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אנחנו מבקשים לראות בהצבעה על הודעת ראש הממשלה הצבעת אי-אמון, כאשר, כפי שהזכרת, המועמד שלנו להרכבת הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת חנין, חבר הכנסת עפו אגבאריה, אתם שמעתם. בסדר גמור. השר גדעון סער, לפרוטוקול רק תודיע. <שר החינוך גדעון סער:> אני מבקש להצביע עכשיו. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה מבקש להצביע עכשיו, זאת אומרת גם כשההצבעה היא הצבעת אי-אמון אתה רוצה להצביע עליה עכשיו. תודה רבה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. ההצבעה היא על הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב. מי שבעד – בעד ראש הממשלה, ומי שנגד הוא בעד אי-אמון ונגד ראש הממשלה. הצבעה בעד היא על הודעת הממשלה. נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הודעת ראש הממשלה – 54 נגד – 39 נמנעים – 2 הודעת ראש הממשלה נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 54 בעד הודעת ראש הממשלה, 39 נגד ושניים נמנעים. אני קובע שהכנסת קיבלה את הודעת ראש הממשלה. תודה רבה. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> ודחתה, כמובן, את הצעת האי-אמון. צודק – ודחתה את הצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי סיעת חד"ש. תודה רבה. אין סיעה שנמנעה כולה, ולכן אין זכות תגובה. אני עובר עכשיו להצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה, שנושאה: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. מי בעד האי-אמון? מי נגד? <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. אנחנו מצביעים עכשיו על האי-אמון. מי שבעד – זה אי-אמון. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? זה מי בעד האי-אמון ומי מתנגד לו. הדברים ברורים. זה מושב חמישי, כבר למדתם בארבעה מושבים. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 32 נגד – 54 נמנעים – 1 הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 32 בעד האי-אמון, ולעומתם 54 נגד ואחד נמנע. אני קובע שהצעת האי-אמון לא נתקבלה – הצעת האי-אמון כפי שהוגשה על-ידי סיעת קדימה ונומקה על-ידי חבר הכנסת מאיר שטרית. רבותי, אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה, בנושא: אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, כפי שהוצגה על-ידי ראש הסיעה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. רבותי, מי בעד הצעת האי-אמון של סיעת העבודה? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <נסים זאב (ש"ס):> למה זה חשוב לומר מי – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> למה לך להפריע לי בהצבעה, חבר הכנסת זאב נסים? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אף פעם – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> 39 בעד הצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי סיעת העבודה, 54 נגד ואין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת העבודה, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של הסיעות רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד בנושא: כישלון ממשלת נתניהו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, כפי שנומקה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 33 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 33 בעד, 56 נגד ואין נמנעים. אני קובע שהצעת האי-אמון של סיעת רע"ם-תע"ל לא נתקבלה. רבותי, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת מרצ בעניין אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, כפי שנומקה על-ידי יושבת-ראש התנועה, חברת הכנסת זהבה גלאון. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 37 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. אני קובע שגם הצעתה של סיעת מרצ בעניין אוזלת ידה של ממשלת נתניהו בתחום המדיני, החברתי והכלכלי, כפי שנומקה על-ידי חברת הכנסת זהבה גלאון, לא נתקבלה. תמו הצעות האי-אמון בשלב זה לכנסת זו. ייתכן שהן גם הצעות האי-אמון האחרונות שהוצבעו בכנסת זו. יש לי עכשיו שאלה: איפה השר ארדן? <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> אני עכשיו הנציג. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה הנציג. יש לכם שתי בקשות לתיקוני טעויות, ויש בקשה אחת – להודיע, הודעת הממשלה על התפטרותו? הודיע כבר. בסדר גמור. <החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012> [נספחות.] <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אני מציע – יושב-ראש ועדת הפנים יעלה ויבוא רק להודיע על תיקוני הטעויות ואנחנו נאשר אותם מייד, כי זה לא דבר שהוא על סדר-היום אלא תיקון טעות שיצאה מתחת ידי הכנסת, ואנחנו רוצים לתקן אותה לפני שנעבור לסעיף – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> תראו. חבר הכנסת אמנון כהן, אחר כך – עוד הודעה שאני אומר לכל חברי הוועדה. מי שרוצה להירשם לדיון על ההצעה על התפזרות הכנסת יירשם מייד, כי אני סוגר את הרשימה. אדוני, מכובדי, יושב-ראש ועדת הפנים. <אמנון כהן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרים, ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, מונחת בפניכם הצעת החלטה מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, לפי הצעת היועץ המשפטי לכנסת, בדבר תיקון טעות בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012. חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012, התקבל בכנסת ביום ה' באב התשע"ב, 24 ביולי 2012, ופורסם ברשומות, ספר החוקים התשע"ב, עמוד 670. בשל טעות לשונית טכנית לא צוין במפורש כי לעניין מימון הבחירות שלו זכאית כל סיעה ברשימה משותפת תחושב המקדמה מתוך המקדמה המגיעה לרשימה המשותפת. מוצע לתקן את הטעות לפי סעיף 10א(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948. תחילתו של התיקון ביום תחילתו של החוק, קרי ביום פרסומו ברשומות, י"ט באב התשע"ב, 7 באוגוסט 2012. אודה לכם על אישור החלטת הוועדה על תיקון הטעות כאמור. צריך להצביע על זה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי, שמעתם את הודעת ועדת הפנים של הכנסת. היא מצריכה הצבעה. התיקון הוא תיקון טעות בלבד, במקום אות כזאת – אות אחרת. לכן, מי שמצביע בעד, מצביע בעד הודעת ועדת הכנסת, מי שנגד – נגדה. רבותי, נא לשבת. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד תיקון הטעות של ועדת הפנים? מי נגד? נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 6 בעד ההחלטה – 56 נגד – אין נמנעים – אין החלטת ועדת הפנים בדבר תיקון טעות בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 10), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 56 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שתיקון הטעות של ועדת הפנים עבר. <החלטת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בדבר תיקון טעות בחוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב–2012> [נספחות.] <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לנו תיקון טעות של ועדת העלייה והקליטה. בבקשה, חבר הכנסת דני דנון, יושב-ראש הוועדה. <דני דנון (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות):> מדובר בתיקון טעות בחוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב–2012, בסעיף 5(א): במקום 15 צריך להיות 13. בשל שיבוש העתקה נכתב בסעיף 5 לחוק כי מספר חברי המועצה שהוקמה בחוק יהיה 15 במקום 13, כפי שמנויים בסעיף. מוצע לתקן את הטעות לפי סעיף 10א(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948. תחילתו של התיקון ביום תחילתו של סעיף 5 האמור, קרי ביום פרסומו של החוק ברשומות – ט' בניסן התשע"ב, 1 באפריל 2012. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חבר הכנסת דני דנון. אנחנו נעבור להצבעה על הבקשה לתיקון טעות מטעם ועדת העלייה והקליטה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? על הודעת הוועדה על תיקון טעות. הצבעה מס' 7 בעד ההחלטה – 59 נגד – אין נמנעים – אין ההחלטה בדבר תיקון טעות בחוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 59 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהודעת ועדת העלייה והקליטה נתקבלה על-ידי הכנסת ללא מתנגדים והדבר יתוקן בהתאם. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים להצעה לחוק התפזרות הכנסת, אך לפניה – הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת שאינה מצריכה הצבעה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ראש הממשלה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעה מטעם ועדת הכנסת, אם כי יש להודות – כנראה היא תהיה תיאורטית מבחינת הביצוע שלה. ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012 – מ/669, לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. אני מבקש, על-פי בקשת היושב-ראש, גם להודיע שמייד בתום ההצבעה על הקריאה הראשונה, בהנחה, כמובן, שהכנסת תאשר את ההצעה ותחליט המליאה להעביר את הדיון לוועדת הכנסת, ועדת הכנסת תתכנס ותדון בהכנת הצעת החוק לפיזור הכנסת לקריאה השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> חמש דקות לאחר ההצבעה. תודה רבה. <הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/734).] (קריאה ראשונה) <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מזמין את נציג הממשלה, חבר הכנסת אדלשטיין, לבוא ולהציג את הצעת החוק הממשלתית בדבר התפזרותה של הכנסת, או – בחירות, או אפילו יכול להיות שצריך לומר: חוק הבחירה לכנסת התשע-עשרה. על כל פנים, חוק ההתפזרות, כפי שהוא שגור בפי החוק עד היום, יוצג על-ידי חבר הכנסת והשר אדלשטיין. יולי אדלשטיין, בבקשה. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עמיתי השרים, אני מתכבד להציג מטעם הממשלה את החוק להתפזרות הכנסת השמונה-עשרה. החוק הוא לא ארוך. על-פי סעיף 34 לחוק-יסוד: הכנסת, אנחנו מבקשים לפזר – מבקשים מהכנסת להצביע על התפזרותה ולקיים או לקבוע מועד לבחירות לכנסת התשע-עשרה, ביום שלישי, י"א בשבט תשע"ג, או, למניינם – 22 בינואר, שנת 2013. אני חושב שכאן, לאור כל השאלות, אדוני היושב-ראש, של חברי האופוזיציה במהלך נאומו של ראש הממשלה, אז למה בחירות, למה בחירות, אני חושב שאפשר להרגיע, ולומר, אדוני היושב-ראש: במידה שהכנסת תצביע על התפזרותה ונקיים, כפי שגם ביקש ראש הממשלה, וכפי שאני מניח כל בר-דעת רוצה, עד כמה שאפשר יותר מהר את הבחירות לכנסת התשע-עשרה, אז נוכל גם להמשיך את אותה עשייה ברוכה שעשינו עד עכשיו בראשותו של ראש הממשלה נתניהו, חברי הקואליציה, סיעות הקואליציה, השרים במשרדים השונים וחברי הכנסת חיש מהר לאחר הרכבת הממשלה החדשה. אני כולי תקווה, באמת, אדוני היושב-ראש, שהכנסת על כל מרכיביה תתמוך בהצעת החוק להתפזרות הכנסת, וגם שאנחנו ודאי לא נראה מי מחברי הכנסת מעמיד מכשולים בדרך לקיום בחירות עד כמה שאפשר יותר מהר, לטובת, ודאי המדינה, גם מבחינת המשק וגם מבחינת ניהול המדינה וטיפול בבעיות האמיתיות, אדוני היושב-ראש, ולא בבעיות הפוליטיות. <היו"ר ראובן ריבלין:> הדיון הוא דיון אישי. תודה רבה לשר יולי אדלשטיין על הצגת החוק. הדיון הוא דיון אישי, וכל חבר כנסת שנרשם רשאי להשתתף בו. אנחנו סוגרים את הרשימה. סגרנו את הרשימה. נרשמו כ-40 חברי כנסת, או יותר – 42 חברי כנסת, שזה לא דבר של מה בכך. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. רבותי, לרשות כל דובר – אחרת אנחנו נגיע לשעות מאוד מאוחרות, ויש לנו עוד ההכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית – לרשות כל דובר שלוש דקות. אתה יכול לבוא. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זה לא קורה לי בדרך כלל, לעלות על הדוכן כדי לתמוך בהצעה שהובאה על-ידי הממשלה, אף שהתכלית שלשמה אני תומך בהתפזרות הכנסת היא לא אותה תכלית של ראש הממשלה. אני והסיעה שלנו תומכים בהתפזרות הכנסת והקדמת הבחירות כי אנחנו חושבים שכל יום שיתקצר בחייה של הממשלה הזאת – כן ייטב לעניין של הדמוקרטיה, לעניין של הצדק החברתי ולעניין של השלום; לעומת הממשלה – וראש הממשלה, שמשתמש בהקדמת הבחירות כתרמית פוליטית, ביטחונית וכלכלית-חברתית. אני לא רוצה כמובן לחזור על דברים שאמרתי בדיון על הודעת ראש הממשלה ועל הצעות האי-אמון, אבל האמת היא ששמתי לב למשפט מרתק מאוד, אדוני היושב-ראש, שאמר יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת גפני, שעמד כאן על הדוכן והסכים עם ראש הממשלה שאכן הממשלה היתה ממשלה מוצלחת בענייני הכלכלה, אבל הוסיף: אבל היא נכשלה בעניין החברתי. איזו כלכלה מוצלחת יכולה שלא להיות לטובת הצדק החברתי? זה אחד הפרדוקסים שאני פשוט לא יכול להבין. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתה אומר שזה כמו לומר: הניתוח הצליח והחולה מת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> והחולה מת. לא, לא לא, זה ביטוי של שתי גישות אידיאולוגיות. חושבים שהכלכלה היא ערך, זאת אומרת, הנתונים המספריים הם הערך, והאנשים – המנותח יכול למות. זאת אומרת שיש כלכלה מוצלחת שיש בה העמקת פערים; יש כלכלה מוצלחת שיש בה הרחבת העוני; יש כלכלה מוצלחת שיש בה הרחבת האבטלה. הדברים האלה לא יכולים להתקיים, בתפיסה שלנו, בתפיסה שלי ובתפיסה של הסיעה שלי, כי כלכלה צריכה לשרת בני-אדם, ולא בני-אדם צריכים לשרת ערכים כלכליים מוחלטים, אבל הם בעצם ערכים כלכליים שבאים להיטיב עוד יותר עם החזקים, עוד יותר עם בעלי ההון, עוד יותר עם החברות הגדולות. לכן, הממשלה, בעצם הבאתה את הצעת החוק להתפזרות הכנסת היא באה לרמות את הציבור, לומר לו: אני לא יכול להתמודד בבחירות אחרי שאני מאשר תקציב שיש בו מכות כלכליות, אני לא רוצה להתמודד – הממשלה, או ראש הממשלה – בבחירות אחרי שאני עושה הרפתקה צבאית בעניין של אירן וכו' וכו', אלא אני הולך לגנוב את הקולות שלכם, ואחר כך לעשות את ההרפתקאות ואת המכות. זו ספסרות גם ברמת החיים, אבל ספסרות גם בחיים עצמם. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, בעיקר על הדיוק המרהיב שהיה כאן. עכשיו אתה הצבת רף גבוה לחבר הכנסת חנא סוייד. זה צריך להיות שלוש דקות, הרשימה היא ארוכה והזמן קצר. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> כבוד המזכירה, לחברת הכנסת וילף – הרשימה לא מופיעה על המסכים. מייד היא תופיע. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חושב שאולי הנקודה היחידה שאפשר להתחבר בה לממשלה הנוכחית זו ההצעה שהובאה בפנינו לסיים את כהונת הממשלה הנוכחית וללכת לבחירות. עמד כאן ראש הממשלה וניסה למנות את ההצלחות של הממשלה. בעיני זה היה מין תיאטרון אבסורד כזה; כל הדברים שהעלה כאן ראש הממשלה הם דברים וירטואליים ולא אמיתיים. התבלט בעיקר מה שהחסיר ראש הממשלה בדבריו, וזה העניין של הכיבוש, שהוא כמעט לא הזכיר אותו בכלל, העניין של ההתנחלויות, העניין של השלום, השגת השלום, המאבק הפלסטיני–ישראלי, שהוא התמצית והעיקר של הבעיות במזרח התיכון. ראש הממשלה מצא לנכון לפסוח על העניין החשוב הזה, שעומד בלב לבו של ההווי הישראלי, גם החברתי וגם הכלכלי. רק – הוא השכיל להזכיר את ההתנחלות האוניברסיטאית באריאל. זה כל מה שהוא ידע לספר על העניין של הכיבוש ועל השטחים הכבושים בעניין הזה. דיבר על האבטלה, ראש הממשלה הזכיר ש-7% הוא אחוז האבטלה, בעוד שבציבור הערבי, בגלל שינוי שיטת מדידת האבטלה, האבטלה עומדת על 15% ויותר. אז מה, האזרחים הערבים לא נחשבים כשמדברים על ההישגים של הממשלה או על הכישלונות של הממשלה? הזכיר את העניין של הדיור; הדיור זה לא בעיה חדשה, הדיור זה בעיה של כמה שנים. הממשלה, למרות כל מה שהיא עשתה בעניין הזה, או הראתה שהיא עושה, היא לא הצליחה לעשות שום דבר. להיפך, עכשיו אנחנו רואים שמחירי הדירות עולים וממשיכים לעלות. כל הפתרונות שאנחנו אמרנו שהם לא מטפלים בשני צדי המשוואה, לא בהיצע ולא בביקוש – הפתרונות שהובאו על-ידי הממשלה הם פתרונות כושלים, ואנחנו צפינו שהם לא יתרמו לפתרון הבעיה. ונקודה אחרונה, אדוני היושב-ראש, גם אתה עמדת כאן ומנית כל מיני הצלחות של הממשלה, ואני רוצה להגיד לך, אני מאוד שמח על חינוך חובה לילדים – – <היו"ר אופיר אקוניס:> חינם, חינם. <חנא סוייד (חד"ש):> חינם. – – זה מצוין, וגם על המסילות שאתה הזכרת כאן. אבל מה החוכמה לעשות את הדברים האלה ובסוף לבוא ולהגיד: יש חור בתקציב, של 40 מיליארד, והמשפחות, יוקר המחיה, כבר אנשים לא יכולים לשלם חשמל ומים וכל ההוצאות האחרות? איזו חוכמה? איזו הצלחה זו? זאת אומרת, כאילו, לקנות או למכור את העתיד של המדינה לעבר שלה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. אני רוצה לבקש ממי שלא נרשם ומעוניין להירשם, להירשם עכשיו, ובעוד 60 שניות הרשימה תיסגר; גם כך היא מונה עוד 44 חברי כנסת שנרשמו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחר כך – חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה – חבר הכנסת עמיר פרץ, והרשימה עוד ארוכה. מאוד. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, על מה הבחירות האלה? על שני דברים. ראשית, על גזירות תקציביות נוראות שראש הממשלה נתניהו מתעקש להסתיר. שימו לב, מה שנתניהו רואה כתבונה פוליטית הוא בעצם ציניות אנטי-דמוקרטית: להסתיר מפני הציבור את אותם דברים שהציבור עתיד לספוג. שנית, הבחירות האלה הן על תוכנית מלחמה אזורית נוראה שאותה כבר אי-אפשר להסתיר. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אלה הן בחירות גורליות. זה לא "כוכב נולד" בפוליטיקה, וממש לא עניינים פרסונליים כאלה או אחרים; זו בחירת דרך, בחירה שעלולה להיות בהחלט גורלית. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו נעשה את הכול כדי למנוע ממשלת ימין נוספת. אנחנו קוראים לכל מפלגות המרכז – קדימה, העבודה, לפיד – להתחייב שלא ייקחו קולות שמאל ויצטרפו לממשלת ימין. אפשר למנוע ממשלת ימין, חיוני למנוע ממשלת ימין. אנחנו קוראים לציבור הישראלי, יהודים וערבים, צעירים, אנשי המחאה החברתית, להצביע בהמוניהם, כדי לייצר לארץ הזאת שלטון אחר, שלטון מתקדם, שלטון שיוביל אותנו לשוויון, לצדק חברתי, לשלום, לדמוקרטיה. חד"ש מגיעה לבחירות האלה עם הישגים רבים – בכנסת הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל עצרנו חוקים רעים, קידמנו חוקים טובים, בתוך האפלה הכללית היינו אור של תקווה. עמיתי חברי הכנסת, חד"ש היא אלטרנטיבה של ערכים, תנועה סוציאליסטית שמאמינה בצדק חברתי כהשקפת עולם, תנועה של שותפות יהודית-ערבית בתוך המציאות הקשה של הפרדה בין יהודים וערבים, תנועה של שלום שיודעת להתנגד גם למלחמות של העבר וגם חס וחלילה למלחמות של העתיד. עמיתי חברי הכנסת, לישראל, לציבור בישראל, מגיע שלטון אחר. מגיעה לציבור בישראל דרך אחרת, דרך של צדק חברתי, של שוויון, של דמוקרטיה, של שלום עם השכנים הפלסטינים והערבים. עמיתי חברי הכנסת, אני קורא מכאן לכל אותם מאות אלפי אזרחים שהשתתפו יחד אתנו בהפגנות המחאה החברתית, עכשיו הזמן לתרגם את המחאה החברתית לשינוי פוליטי, עכשיו הזמן לשלוח את אלה שיצרו חברה של פערים, שאיימו על הדמוקרטיה – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – שמונעים התקדמות לשלום. עכשיו הזמן להציע לישראל להפוך למקום שטוב לחיות בו, מקום לכולנו. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת אגבאריה, בבקשה. שלוש דקות. ואחר כך – חבר הכנסת זחאלקה, גם כן שלוש דקות. אחריו – חברת הכנסת זועבי; אחריה – חבר הכנסת כבל, אם יהיה פה. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתחילת כינונה של הממשלה הזאת אנחנו התנגדנו לה, כי אנחנו ידענו וצפינו את מה שקרה, שהממשלה הזאת היא הממשלה האנטי-חברתית הכי בולטת לאורך כל השנים האחרונות. למרות כל ההישגים שניסה פה ראש הממשלה להציג, כאילו הממשלה הזאת נתנה כל כך הרבה חקיקה חברתית ונתנה לשכבות החלשות, אני אוכיח שזה לא נכון מה שהוא אומר. הממשלה הזאת, אנחנו רואים שהיא הולכת ומחרחרת מלחמה. והמלחמה הזאת שהיא הולכת לעשות, זאת תהיה מלחמת שואה לכל המזרח התיכון ולא רק למדינת ישראל על כלל אזרחיה היהודים והערבים. הממשלה הזאת היא אנטי-חברתית. אם אנחנו רק נזכור מה שקרה רק לפני שנה, שנה וחצי, כאשר היתה שביתת הרופאים וכאשר היתה המחאה החברתית – ואני פונה לאנשים שיושבים בבית ורואים עכשיו את ערוץ הכנסת – שהממשלה הזאת לא רצתה להגדיל את התקציב לתרופות מצילות חיים. מי צריך את הדברים האלה? היא רק יכולה להעלות את מס ערך מוסף בעוד 1%, כדי שזה יביא את הכסף לאנשים שמחזירים להם את המע"מ. למי לא מחזירים את המע"מ? לאנשים הפשוטים. אבל אפשרות לקבל את התרופות מצילות החיים ואת התרופות החיוניות לא נותנים, הממשלה הזאת לא נותנת. ברגע שאתם הולכים לקלפי, תחשבו על מה שהממשלה הזאת מנעה מכם. טוענים שאנחנו, גם חברי הכנסת הערבים, מדברים רק על העניין הפלסטיני, אבל אני אראה לכם שני חוקים שאנחנו הבאנו, שאני הבאתי, שזה ממש לכל האוכלוסייה במדינת ישראל. רק היום היה בעיתון שלא אחת מתשע נשים במדינת ישראל יכולה ללקות במחלת סרטן השד, אלא אחת משבע וחצי, כאשר 40% מהן לפני גיל 50. העליתי הצעה לעשות את הממוגרפיה בגיל יותר מוקדם, בגיל 40. הממשלה הזאת טרפדה אותה ולא נתנה לאוכלוסייה, לכלל הנשים, ליהנות מזה. זה עניין חברתי. הממשלה הזאת באמת דוגלת בעניין החברתי? דבר נוסף, הרחבת סל השירותים הרפואיים, גם לגבי ה-MRI, גם את זה לא נתנו. לגבי אנשים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. לגבי אנשים אחרים – משפט אחרון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> משפט אחרון. <היו"ר אופיר אקוניס:> בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אם נביא בחשבון את כל הדברים האלה שהיא מוציאה מהשכבות החלשות ונותנת לעשירים ומחרחרת מלחמה, לממשלה הזאת אין זכות קיום. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מודה לך. תודה לך. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. מייד אחריך – חברת הכנסת זועבי. חבר הכנסת כבל נכנס. אחריו – חבר הכנסת בן-סימון. <איתן כבל (העבודה):> חבר הכנסת כבל היה כאן. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, מתי? כשהיה – בפעם – – – <איתן כבל (העבודה):> – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> אתה מנסה לומר משהו לגבי החודשים הקרובים? איזו אמירה כלשהי? רמז? בבקשה, אדוני. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כן, כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אלה השעות האחרונות של הכנסת הזאת וגם של הממשלה, לפחות כמיוצגת בפרלמנט, ויש בחירות בינואר. אפשר היום, ברגע הזה, ללכת ולסכם את מה שהיה ולהסתכל קדימה על מה שיהיה. בנאומי הקודם כבר אמרתי שנתניהו בקדנציה השנייה שלו, בסבב הנוכחי של שלטונו, כי הוא היה גם קודם, או ליתר דיוק – נתניהו בקדנציה השלישית שלו יהיה הרבה יותר מסוכן ממה שהיה עד היום. ומה שהיה הוא איום ונורא. הציבור הערבי, כבוד היושב-ראש, קיבל מכות רבות מהממשלה הזאת – סדרה של חוקים גזעניים שנוגעים לקרקע, לזהות הלאומית, לחופש הביטוי; תוכניות להפקעת קרקעות נרחבת בנגב; חוקים שבמקום לסייע בדיור, מקשות על הציבור הערבי בקבלת דיור; למשל, החוק הדרקוני של מי שהורסים את ביתו צריך לשלם את הוצאות ההריסה; החוקים הגזעניים של ועדות הקבלה; חוקים של התנחלויות יחידים בנגב, וכו' וכו', רשימה ארוכה מאוד שכל כולה הולכת בכיוון אחד. אם אנחנו מסכמים את הקדנציה של נתניהו ומסתכלים על הכיוון, הכיוון הוא ימינה פנה. צמצום של זכויות האדם, מתקפה פרועה על העמותות וארגוני זכויות האדם, הגבלות על חופש הביטוי, ניסיון לפגוע דווקא בציבור הערבי, כמו חוק הנכבה, וכמובן החוקים שהזכרתי בעניין הקרקעות, כאשר לאחר 64 שנים הממשלה עדיין ממשיכה בכיבוש הקרקע. מה שהיה ב-1948, מה שהיה בנכבה נמשך עד היום. כלומר, מה שנשאר לנו, השאריות של הקרקע שיש לציבור הערבי, הממשלה הזאת חומדת אותן ורוצה להפקיע עוד ועוד ועוד. אנחנו מקווים שבבחירות האלה אפשר יהיה לאחד את המפלגות הערביות לרשימה אחת, שיהיה לנו ייצוג גדול יותר, כך שנוכל לפעול ביתר שאת נגד הממשלה הרעה שהיתה והממשלה היותר גרועה שתבוא. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מודה לך מאוד. בבקשה, חברת הכנסת זועבי. אחרייך – חבר הכנסת כבל. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום מתפרקת הכנסת הכי ימנית, היותר-ימנית בתולדות הכנסת. הוצפנו מחברי הכנסת מהימין ומהמרכז בהצעות חוק שמופנות נגד הערבים, נגד הפלסטינים במדינה, נגד הפלסטינים בשטחים, נגד הפלסטינים שהמדינה הפכה אותם לפליטים, נגד עמותות שמנסות לשמור על שאריות של שפיות בזירה הפוליטית, ומנסות לרסן את הכוחנות של הפוליטיקה. חוקים שמיועדים נגד אוכלוסיות שלמות, נגד עניים, נגד חברי כנסת ספציפיים. לא נשאר מהפוליטיקה אלא קונסנזוס ימני גזעני, שחלק גדול ממנו הוא גם אישי. הכנסת הזאת לא דגלה בפוליטיקה למען כולם, אלא בפוליטיקה נגד האינטרס האמיתי של כולם, ולמעשה, הכנסת הזאת הרסה את המשמעות של הפוליטיקה, אדוני היושב-ראש. פוליטיקה היא הצגת אלטרנטיבה מול כל מחסום להתקדמות החברה. פוליטיקה אינה מזוהה עם כוחנות – בכנסת הזאת היא כן מזוהה עם כוחנות. פוליטיקה אינה מזוהה עם שנאה – בכנסת הזאת פוליטיקה כן מזוהה עם שנאה. פרלמנטר מזוהה – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לכי לפרלמנט הסורי, יותר טוב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> לך אתה לסעודיה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. תודה, חבר הכנסת בן-ארי. לא, אני מאפשר לך לדבר. <חנין זועבי (בל"ד):> פרלמנטר מזוהה עם כבוד עצמי – כמובן אלה שיש להם כבוד עצמי. בכנסת הזאת ממהרים לשפוך קללות סקסיסטיות, שוביניסטיות וגזעניות בלי שום גמגום. פרלמנטר מזוהה עם יושר ועם מוכנות לשלם את המחיר בעד העמדות שלו. פה הופכים את המשחק הפוליטי למשחק של הצגות, למשחק של פופוליזם זול אבל מסוכן; מסוכן בגלל שהוא פופוליזם גזעני. פרלמנטרים מתמודדים עם האתגרים הפוליטיים. ולאתגר שאנו חיים פה יש שם – קוראים לו הסכסוך הערבי–הישראלי; לא האיום האירני. מי שרוצה לברוח מאתגרים אמיתיים יוצר כל מיני אתגרים אחרים שקל יותר להתמודד אתם. ראש הממשלה בורח, מוצא מפלט במה שהוא קורא לו האיום האירני. הסיום הזה היה יכול להיות סיום חגיגי אם היינו מתפזרים ומפזרים אתנו את הגזענות, אבל אנחנו מתפזרים והגזענות נשארת. והרבה פרצופים שמזינים את הגזענות הזאת יחזרו לכנסת הזאת אחרי ארבעה חודשים עם אותם יעדים שהופכים את אלה שנישלו את הזכויות שלהם לאויבים. הבחירות לא יציבו חזון חדש – ואני מסיימת, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אופיר אקוניס:> לסיום. נכון. <חנין זועבי (בל"ד):> הבחירות לא יציבו חזון חדש מכיוון שמפלגות לא מציגות חזון חדש – המפלגות של הימין, המפלגות של המרכז. כי אין שמאל אמיתי, אין אלטרנטיבה לאזרח הפשוט, גם אלטרנטיבה כלכלית, גם אלטרנטיבה אמיתית – – <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> משפט סיום. אני מסיימת. <היו"ר אופיר אקוניס:> משפט. <חנין זועבי (בל"ד):> – – בלי חזון שמושתת על שוויון ועל צדק. ואין כזה בכנסת אלא אלה שמגדירים אותם כאיום אסטרטגי. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת כבל, ואחריו – חבר הכנסת בן-סימון, ואחריו – חבר הכנסת ברוורמן. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הקשבתי היום לנאום של ראש הממשלה על אותה ארץ מופלאה, אדוני היושב-ראש, שהוא תיאר היום. הלכתי לחפש אותה, ומצאתי אותה, וכל כך התלהבתי, שהחלטתי גם לומר תודה לראש הממשלה על אותה ארץ מופלאה. אדוני היושב-ראש, אנו נמצאים כאן היום בטקס אשכבה של הממשלה, ומכיוון שלא נהוג לדבר סרה במנוחה באירועים מהסוג הזה, אני רוצה להגיד לממשלה הנהדרת הזאת, לראשיה, לשריה: תודה. תודה על כל מה שנתתם. ראשית, תודה לך על כך שהיתה ממשלת "גורמה" שכללה רק שרים עם תפקידים הכרחיים וללא אף שר בעל משרד מיותר שאינו תורם דבר לניהולה התקין של מדינת ישראל. תודה, אדוני ראש הממשלה, על כך שלמאות-אלפי זוגות צעירים יש היום דירה שבה הם מקימים את משפחתם בשלווה וללא דאגות כלכליות. תודה לך, ממשלה יקרה, על כך שהצלחת להכיל את המחאה החברתית, לאמץ את הדרישות שעלו מהעם ולהפוך את מעמד הביניים לחומה בצורה ששום גזירה כלכלית לא תמוטט. תודה לך על הדאגה העצומה לעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית, על הרצון העז לשמר את כוחה של האופוזיציה ככוח חשוב המפקח על עבודת הממשלה. תודה לך, ממשלה, על כך שבתקופתך הגיעה התקשורת הכתובה והמשודרת לשגשוג חסר תקדים, אדוני היושב-ראש. תודה לך שאת מחלקת לנו עיתון כל כך ביקורתי ונשכני חינם. תודה לך, ממשלה, על כך שהשכנתם שלום ושלווה. גם כשהיה איום חיצוני נהגתם באיפוק, בצניעות. לא התלהמתם, לא הדלפתם, הכול נעשה בחדרי-חדרים, כמו שצריכים לנהוג במצבים כאלה, אדוני היושב-ראש. במיוחד תודה על הידוק היחסים עם ידיתנו ארצות-הברית. אובמה מחכה בקוצר רוח להיבחר שנית כדי להשיב לנתניהו על כל הטוב שהרעיף עליו בארבע השנים האחרונות. תודה שהרחבת את דעותינו ולימדת אותנו על כלכלותיהן של יוון וספרד, שקשורות בקשר ישיר והדוק לכלכלה הישראלית. תודה ששחררתם מהשבי, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, את הרווחים הכלואים והפניתם אותם לתועלת הציבור במדינת ישראל. תודה על ה"סופר-טנקר", תודה על המע"מ, תודה על הביטחון התעסוקתי, תודה בשם עובדי "פניציה", תודה בשם עובדי ערוץ-10, תודה בשם הרופאים, תודה בשם המורים, תודה בשם העובדים הסוציאליים. <היו"ר אופיר אקוניס:> ותודה לך. <איתן כבל (העבודה):> ותודה בשם העובדות הסוציאליות. <היו"ר אופיר אקוניס:> ותודה לך. <איתן כבל (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני ראש הממשלה, על כל הטוב שהרעפתם עלינו בארבע השנים האלה. ניפגש בקלפי. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת בן-סימון – אינו נוכח. חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בבקשה. את רשימת התודות אתה יכול להמשיך. מי שמחמיץ – בתיאום עם יושב-ראש הכנסת – החמיץ את תורו. מי שלא נמצא בזמן שאני קורא את שמו, או היושב-ראש שיחליף אותי – לא נחזור אליו. זה בתיאום עם יושב-ראש הכנסת. <מאיר שטרית (קדימה):> זה על-פי התקנון. <היו"ר אופיר אקוניס:> מה? <מאיר שטרית (קדימה):> זה על-פי התקנון, אדוני. <היו"ר אופיר אקוניס:> נכון, עוד יותר. בוודאי, אמרתי, בהחלט. וגם עם יושב-ראש הכנסת. תודה לחבר הכנסת שטרית. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, הקשבתי לנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואם יורשה לי, אני חושב שבנימין נתניהו טועה ומטעה. אחת הטעויות, שכבר שנים אנחנו חיים במציאות שבה אנחנו מגדירים שכלכלה שיש בה יציבות מסוימת, שיש בה יחס חוב–תוצר מסוים, שאין בה גירעון, היא כלכלה טובה ומצוינת. אלא מאי? כלכלה טובה למי? אותה צמיחה של עשר השנים האחרונות, ברובה הגיעה רק למעמד העליון. לא מציגים שכלכלה זה לא רק המשתנים האלה, אלא שאנשים שהולכים למכולת, לסופרמרקטים בניו-יורק, במיאמי, בברלין, ממלאים את הסלים הרבה יותר מאשר בתל-אביב, באר-שבע או ירושלים. הפכנו למדינה עם יוקר המחיה הגבוה בעולם, ואי-שוויון. חברה שנוצרה כחברת מופת היא החברה האי-שוויונית ביותר במערב, להוציא את ארצות-הברית. לכן, כל התהליך הזה מבוסס על תפיסת עולם שכלכלה זה רק אותם שלושה-ארבעה משתנים. אמרתי את זה גם לפרופסור פישר. עבדנו בעבר יחד בוושינגטון. כלכלה זו כלכלה שמסתכלת על מי מקבל את הדברים. וישראל הולכת ומתפוררת. ואז, עקב הניהול הכושל – אני כבר לא מאשים את שר האוצר, ד"ר שטייניץ. בסופו של דבר, הוא פשוט בובה בידיו, חומר ביד היוצר של נתניהו. וכשהגיע הגירעון, כשהתרענו שגם לא תהיה צמיחה גדולה, שיהיה משבר גדול באירופה, והמסים והצמיחה לא יגיעו, וכשאמרנו שתקציב הביטחון לא ירוסן, אמר ד"ר שטייניץ: סמכו עלי. לכן, כשהגענו לגירעון הזה, מי יממן את הגירעון הזה? עוד הפעם – המעמד הבינוני והקבוצות החלשות. אנחנו דורשים שהממשלה הזאת תוחלף, ואנחנו נציג מדיניות כלכלית אחראית. לא לגירעון, אבל לקחת מהמוצרים, ידידי היושב-ראש, מוצרי מזון, מוצרי תרופות – לשים עליהם מס של 2%, כמו בחלק ממדינות אירופה, ומסים יותר גבוהים על מוצרי המותרות. אנחנו אומרים בצורה מאוד ברורה: כן ליותר בחלק ממסי החברות – הם עדיין נמוכים – ומסים על רווחים כלואים, כן. לא להגיע לפתרון כל כך – 3 מיליארד; במשא-ומתן היה אפשר להגיע להרבה יותר, לא לקחת תיכף את הכסף הזה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> לגבי הריכוזיות, מדינת ישראל הגיעה למצב שקבוצה קטנה – בנינו כלכלה שטובה לקבוצה קטנה. המאבק בריכוזיות – ולכן אישרנו את הרווחים הכלואים, וטעינו. ובמקביל, שמתי היום שתי הצעות, ואני יודע שגם היושב-ראש מבין שההצעה של ראש הממשלה לריכוזיות אינה מספקת. אסור לתת לדירקטורים לשבת גם בגופים פיננסיים וגם בגופים ריאליים. יש לשבור את אותן השפעות צולבות. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ולכן – אני מסיים – הבחירות תהיינה ברורות: האם מחזירים את הכוח לעם? האם הליכוד ללא כחלון הוא כבר אותו ליכוד שכולו של בנימין נתניהו מול דרך שהיא ברורה, אחראית, כלכלה הוגנת, חברה צודקת, וכן, מנהיגות נקייה ומוסרית? תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. תודה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת חוטובלי, אם תהיה פה. אחריה – חבר הכנסת אייכלר, אם יהיה פה. מי שלא יהיה פה פשוט לא יהיה פה. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני ארבע שנים עמדתי פה בפעם הראשונה ונשאתי את הנאום הראשון שלי בכנסת הזאת, ודיברתי על הצורך שלנו להפוך לחברה חופשית, נאורה, לקדם ערכים דמוקרטיים, להיות באמת אור לגויים, כפי שהיה החזון של המייסדים כאן. בארבע השנים שאני חבר בכנסת הזאת ראיתי איך הממשלה המנופחת הזאת לוקחת את המדינה שלנו ואת החברה הישראלית למחוזות של קיטוב, של גזענות, של פערים כלכליים בלתי נסבלים, פגיעה ישירה בכל כך הרבה אנשים. במהלך ארבע השנים כאן בכנסת ראינו כולנו את המחאה החברתית, ראינו את המחאה נגד הגזענות, את המחאה נגד הדרת הנשים. ראינו תנועות חברתיות חסרות תקדים יוצאות לרחובות. בקרוב כל הדברים כולם יגיעו למבחן, והוא המבחן המכריע ביותר – מבחן הקלפי. לאחר ארבע שנים בכנסת הזאת אני – וזה מניסיוני האישי כאן יום-יום – ראיתי מי המפלגות ומי חברי הכנסת שהיו מחויבים לדרכם, ויש הבדל עצום בכנסת הזאת בין מפלגות ערכיות, אידיאולוגיות, שמחויבות לדרך, שמחויבות לערכים, לבין מפלגות של כלום ושום דבר, מפלגות של מצב רוח. לצערי, כנראה הלקח לא נלמד עד תומו, ושוב אנחנו רואים את בועות הסבון הללו שמופרחות בחלל, את ההבטחות חסרות השחר, מפלגות שהן חסרות עמוד שדרה, חסרות זהות וחסרות דרך. אדוני היושב-ראש, כדי למנוע שוב מצב, כמעט מצב ידוע מראש של אכזבה – הייתי קורא לזה כרוניקה קבועה מראש של אכזבה ממפלגות הטרנד ומצב רוח – אני קורא לכם, אזרחי ישראל, בבחירות המכריעות שלפנינו לבחור באנשים ובמפלגות עם דרך ברורה ואשר הוכיחו מחויבות לדרך הזאת. בסופו של דבר, כאן באולם הזה, כשאדם עומד מול ההצבעה הוא עומד והוא בא עם ערכיו ועם המחויבות שלו בלבד. התנועה שלי, המפלגה שלי, מרצ, עמדה בכבוד במבחן הזה בכנסת הזאת. יש לנו הוכחות לכך. אנחנו נעמוד בפני תחרות ובפני עימות לא פשוט בבחירות הקרובות. אני קורא לכם לחזק אותנו, את אלה שעמדו כאן ולחמו על הערכים שלהם, הערכים שלכם, כדי להביא את כולנו לחברה טובה יותר, למדינה טובה יותר, למדינה שבה יש ערך לכבוד האדם ולחברה האנושית שמגולמת כאן באמצעות הדמוקרטיה הייצוגית. זאת הזדמנות שאסור לנו להחמיץ. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה רבה. אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת שלמה מולה, שאמור להחליף אותי – אני אמרתי שאתה תהיה, חבר הכנסת אייכלר, אבל חבר הכנסת מולה אמור להחליף אותי בניהול הישיבה, אז אנחנו ניתן לו את שלוש הדקות שלו כדי לשמור על הרצף לאחר מכן. שלוש דקות, ואחר כך חבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת חוטובלי, אם תיכנס, תהיה לפניך, אבל אם היא לא תהיה פה, אז אתה. בבקשה, אדוני. <שלמה מולה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, האמת היא שהממשלה הזאת והכנסת הזאת היו על אנטיביוטיקה בחמישה-שישה החודשים האחרונים. זה היה באמת חיבור לא נכון כששאול מופז הצטרף לממשלה הזאת. אילו היינו הולכים לבחירות בספטמבר, יכול להיות שעם ישראל היה חוסך הרבה מאוד בעיות וקשיים, ולכן חמשת החודשים, ששת החודשים האלה, היו מיותרים, וחבל על כך. שמעתי את ראש הממשלה. בנאומו הוא אמר כמה שהמדינה הזאת נפלאה. האמת היא, אני לא יודע מתי ראש הממשלה הלך בעצמו לעשות קניות בסופרמרקט. ניצן, אני לא יודע מתי ראש הממשלה הלך לשלם חשבון מים; אני לא יודע מתי ראש הממשלה הלך לשלם חשבון חשמל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יש לו הרבה בתים, יש לו – – – <שלמה מולה (קדימה):> אני לא יודע מתי ראש הממשלה הלך לקנות בגדים; אני לא יודע מתי ראש הממשלה הלך לשלם, באמת לשלם במו-ידיו, בכרטיס האשראי שלו, על דלק; אני לא יודע מתי הוא שילם את תשלומי הארנונה. אז יש שתי אופציות: א. יכול להיות שבאמת יש מישהו אחר שמשלם לו; או שהוא יכול לשלם. הוא לא מרגיש בכיסו את מה שהוא משלם. הרי אפשר לדבר לדבר גבוהה-גבוהה. בסופו של דבר אנחנו יודעים, אדוני היושב-ראש, שהפערים החברתיים בחברה הישראלית בארבע השנים האחרונות הלכו וגדלו. יוקר המחיה גדל עוד יותר. אנשים חוששים לאבד את מקומות עבודתם. זה נכון, ראש הממשלה בנה גדר במצרים. הוא שכח להגיד דבר אחד – אני בעד, דרך אגב, בעד הגדר. זה נכון, היה צריך לבנות אותה. אבל רק הוא שכח להזכיר לנו – שבמשמרת שלו שיא השיאים של מספר האנשים הבלתי חוקיים נכנסו למדינה הזאת, שיא השיאים של הבאת עובדים זרים חוקית, והם נשארים בארץ. הגדילו לעשות ראש הממשלה וחבר מרעיו כשהם אמרו על אותם מסתננים: הם סרטן. רבותי, אני אומר לכם, האמירה הזאת מהדהדת בכל העולם כולו, מציירת אותנו כמדינה רעה – מה שלא נכון, דרך אגב. אני הייתי בארצות-הברית לפני כמה שבועות, והייתי צריך להתמודד עם שאלות קשות על אמירה שכזאת. לא שמענו את ראש הממשלה מגנה את הדבר הזה. ובכל זאת, סוף טוב. זה נכון, טוב שהכנסת הזאת מתפזרת, ואני מקווה שכשעם ישראל ילך לקלפי תהיה תקווה חדשה. אולי עם ישראל ישלח כנסת יותר נורמלית, יותר דמוקרטית, יותר סובלנית, בטח לא כנסת גזענית כפי שהיתה פה. תודה רבה. <היו"ר אופיר אקוניס:> תודה. אני מאוד מודה לך. חברת הכנסת חוטובלי – לא נמצאת. חברת הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. חבר הכנסת יעקב כץ אחריך, ואם הוא לא יהיה – אז חבר הכנסת אריה אלדד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מחר בבוקר כולנו נהיה לשעברים עד להודעה חדשה. <היו"ר אופיר אקוניס:> לא, זה לא נכון. אני לא אפריע לך, בוא ניתן לו עוד דקה. המצב החוקי הוא כזה, שעד שהכנסת התשע-עשרה מתכנסת, שבועיים אחרי הבחירות הכלליות – וזה אם אינני טועה ב-15 או ב-16 בפברואר – הכנסת השמונה-עשרה היא בתוקפה, כל חברי הכנסת וכל הכנסת השמונה-עשרה, והממשלה היא עד הקמתה של הממשלה הבאה. זה רק למען הסדר הטוב, שלא יהיה – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה מה שנקרא: בינוניים, תלויים ועומדים – – – <היו"ר אופיר אקוניס:> ואגב, אין כנסת מעבר, בניגוד לממשלת מעבר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> נכון. <היו"ר אופיר אקוניס:> אז זה המצב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> למה אני אומר את זה? האם ראיתם פעם מפעל שכל עובדיו מתכנסים ומחליטים להתפזר וללכת הביתה, נלחמים, מבקשים שימוע? בפרט מפעל שבו אנשים באים בשליחות, כל אחד לפי אמונתו, ועוד עובדים קשה מאוד להגיע כדי לבטא את עמדתם והשקפותיהם. וביום אחד כולם מחליטים, לפני זמן ולפני מועד – ולא מפני שיש איזה "קריזיס" איזו מלחמה נוראה – שולחים הביתה. זה מראה שמי ששולט בתודעה של חברי הכנסת ושל הציבור זה אנשים שאולי לא רוצים שהכנסת והממשלה הדמוקרטית הנבחרת הם שיקבעו את המהלכים במדינה, אלא כל מיני, מה שנקרא השלטון הקבוע הבלתי-נבחר של אנשים שנמצאים אי-שם במערכת התקשורת, או במערכת המשפטית והפקידותית הכוללת. אבל אני רוצה לומר משהו לסיעת קדימה, שהולכת לעולמה בייסורים. ישנו משל – – – <קריאה:> איזה ייסורים? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ייסורי נפש אני מדבר. ישנו משל על עקרב שהגיע לשפת הנחל ומבקש מהצפרדע שתישא אותו על גבו. הוא אומר לה: אני צריך לעבור את הנחל, אנא ממך, קחי אותי על גבך. אז היא אומרת לו: אדוני, אתה עקרב, אני צפרדע, אתה תיתן לי נשיכה, עקיצה אחת באמצע הנחל, ושנינו נטבע. אני לא סומכת עליך. אז הוא אומר לה: טיפשה שכמותך, אם אני עוקץ אותך גם אני טובע, אז בוודאי אין לך מה לפחד. צפרדע היא צפרדע, אז היא הסכימה. הוא עולה על הגב, מתחילים לשוט. באמצע הנחל: איי, היא מקבלת עקיצה. היא אומרת לו: מטומטם, מה עשית, עכשיו שנינו נטבע. אז הוא אומר: אם את לוקחת עקרב על הגב שלך, תדעי מה שיהיה בסוף. קדימה הגיעה לראש הממשלה לפני חצי שנה, והיא ידעה ש-28 אנשים כמעט הולכים הביתה, להפסיד את שליחותם, לפחות למשך שנה, עד אוקטובר 2013, וספק כמה מהם יחזרו. וראש הממשלה, כמו הצפרדע בנחל, לקח אותם על גבו, וידע שיש כמה דברים שצריך לסדר, בגלל העניין הזה של בג"ץ, שצריך לסדר את העניין של חוק טל, הסדרים של תורתו-אומנותו. באמצע הדרך, כשבאו השר יעלון וראש הממשלה, והגיעו עוד כמה אנשים טובים בתוך קדימה, ורצינו להגיע להסדר שיהיה מקובל על כל אזרחי הארץ ומייצגיהם, בלי ליצור מלחמת אזרחים, באה קדימה – אני לא יודע מי בקדימה יצר מצב שכל חברי קדימה היו חייבים ללכת כמו אלה שהלכו אחרי החלילן מהמלין, מבלי רצונם, ויצאו מהממשלה. מה הרוויחו? שגם הממשלה הולכת הביתה, אבל גם הם הולכים הביתה; הממשלה תחזור וקדימה לא תחזור. רבותי, אני רוצה לסיים במשהו טוב יותר. היום אנחנו בראש חודש מרחשוון. מרחשוון נקרא כך כיוון שהשפתיים עדיין מרחשות תפילה מהימים הנוראים. אנחנו בפרשת נח ודור המבול. נח איש צדיק היה, אבל הוא לא חשב שהוא מסוגל לקרב ולתקן את הדור שלו ולהציל אותו מאסון המבול. אברהם אבינו, לעומת זאת, כן קרא בשם השם לבני דורו, וכן קירב אנשים וקרא להאמין בשם השם והנחיל את אמונת הייחוד – באלוקים – לבני כל הדתות בעולם. יהדות התורה קוראת לעם בשם השם: טעמו וראו כי טוב השם. ולא לחינם כל שונאי השם ומשנאי התורה מסיתים ומנסים להכפיש את היהדות החרדית ולמצוא כל מיני חסרונות, ומעצימים כל עוול שנעשה בתוך הציבור החרדי, כדי למנוע את רוח התשובה הנושבת בעם. יש רוח גדולה מאוד בעם שאנשים רוצים לשוב אל המקורות – לאו דווקא להיות חרדים; לשוב אל התורה, לשוב אל האמונה. ראינו את זה בימים הנוראים. אנשים רצו לעשות עם הלולב. יהי רצון שכל המפלגות שרוצות בטוב האזרחים – ורוב המפלגות רוצות בטוב האזרחים; אני לא מדבר על אלה שכולם באים משנאה ומרשעות – שכל אלה שרוצים בטוב יצליחו, ובעיקר שעם ישראל יצליח לבחור כנסת וממשלה שקוראת בשם השם ומבינה שעם ישראל נמצא בארץ-ישראל רק בזכות תורת ישראל. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הדובר הבא הוא חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. מאחר שאנחנו נכנסים לשעות הקטנות, אני אקפיד מאוד על הזמן. אז אודה לכם על הסבלנות. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> תודה לאדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, אנחנו בעצם מדברים היום על עם ישראל, בהמשך לדבריו של כבוד הרב אייכלר – שזכיתי להתארח בביתו כשבאנו לבקר את הרעבע מבעלז – אז אנחנו ממשיכים בסגנון של אחדות ישראל ועם ישראל בארץ-ישראל. צריך לזכור שאנחנו נמצאים בתקופה שיש היום בארץ-ישראל, במדינת ישראל, למעלה מ-6 מיליון יהודים; עלייה גדולה מרוסיה, עלייה גדולה מאתיופיה – אנחנו חוזים בנסים אדירים. אדוני היושב-ראש, כדאי שתקשיב למה שאני אומר: בנסים גלויים, שאחרי כל כך הרבה שנים בגלות – בגלות הכפויה באתיופיה, בגלות הכפויה באירופה, בגלות הכפויה ברוסיה – זכינו לראות בעינינו בשוב השם ציון. וארץ-ישראל מלאה ביישובים, בערים. מי שמסתובב ברחבי ארץ-ישראל רואה הרבה חיילים, רואה הרבה תלמידי חכמים, רואה תלמודי-תורה, בתי-ספר. חזרנו לדבר עברית. צריך להודות להשם וצריך שתהיה הכרת הטוב. אנחנו זכינו ב-40 שנה האחרונות לחזור לחלקי ארץ-ישראל הנוספים, שנגזלו מאתנו, שהם שלנו, נחלת אבותינו, וזכינו לחזור אליהם; עליהם התפללנו, נכון, אדוני חבר הכנסת מולה? <היו"ר שלמה מולה:> אכן. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> וחזרנו אליהם. יש לנו היום למעלה מ-700,000 יהודים שמתגוררים בשטחי ארץ-ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים. את החלקים האלה של ארץ-ישראל צריך להחזיק בכל הכוח. לכן, אין לי ספק שהחיבור של שתי המפלגות, האיחוד הלאומי והבית היהודי, שירוצו ביחד, יחדיו, בבחירות הקרובות – בימים עברו, שחבר הכנסת אריה אלדד זוכר, בכנסת הקודמת, היינו עם תשעה מנדטים. הציבור שלנו גדל, הציבור שלנו ילך מאוחד, ואני חושב שמפלגת ארץ-ישראל – האיחוד הלאומי והבית היהודי – הנציגים האותנטיים, היחידים שעדיין נאמנים למה שעם ישראל רוצה, למה שעם ישראל שואף, למה שעם ישראל מאמין, ייתנו את קולם לאיחוד הלאומי – הבית היהודי, טב, ואנחנו נזכה לראות בכנסת הבאה פה, בעוד שלושה חודשים, בין עשרה ל-15 חברי כנסת שיהוו את עמוד השדרה, אבן הראשה, עמוד הבריח של הממשלה הבאה, בעזרת השם, ואולי בעתיד גם ישמשו בתפקידים של ראשי ממשלה, שרי ביטחון ושרי חוץ ויהיו המרכיב העיקרי בממשלת ישראל. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הדובר הבא הוא חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, אריה. אנחנו יודעים שחבר הכנסת אלדד הוא בין המדייקים מאוד ובין אלה שלא עוברים את זמנם. בבקשה, אדוני, גם לך שלוש דקות. <אריה אלדד (האיחוד הלאומי):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עמוס הנביא אמר: "על שלֹשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו", ו"על שלֹשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו", ו"על שלֹשה פשעי צור", ופשעי אדום, וגם פשעי בני עמון ופשעי מואב. וזה נביא אמת וזה מבחנו של נביא אמת, שמצביע לא רק על האויבים מבחוץ אלא גם על הפשעים מבית, על העוולות מבית: "על שלשה פשעי יהודה – – – ועל שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו". והיום אומר לכם: על שלושה פשעי ממשלת נתניהו ועל ארבעה לא אשיבנו, מימי נאום בר-אילן ועד היום, ונתניהו לא חזר בו אפילו פעם אחת, וחזר שוב ושוב על שתי המדינות, והכיר בזכותם של הערבים למדינה בלב המולדת שלנו. מי שאמר פעם: כל מי שאומר "כן" למדינה פלסטינית, אומר "לא" למדינת ישראל, בא לבר-אילן ולכנסת ולקונגרס האמריקני ולאו"ם ואמר "כן" למדינה פלסטינית, ולפיכך אמר "לא" למדינת ישראל. על הקפאת הבנייה, גם בירושלים, ועל חורבן שכונת-האולפנה בבית-אל ועל חורבן מגרון ועל דוח אדמונד לוי, שהממשלה הזמינה וגנזה בארון, ששם כתוב שעם ישראל איננו כובש בארצו, ושם כתוב שליהודים מותר להקים יישובים ביהודה ובשומרון כמו בנגב ובגליל. שם כתוב שאסור להגביל את זכות הקניין של יהודים ביהודה ושומרון, ושהצווים שעושים את זה הם דרקוניים. הם אינם צודקים, הם אינם חוקיים. אבל על ארבעה לא אשיבנו. רק לאחרונה נחשף כי נתניהו היה מוכן למסור את רמת-הגולן לידי פושעי דמשק. לא אשיבנו. כל מי שיתמוך בבחירות הבאות בנתניהו כדי לחזק את נאמני ארץ-ישראל שבתוך הליכוד, ייתן לנתניהו כוח לעקור את ההתיישבות ביהודה ושומרון, וגם למסור את כל רמת-הגולן לידי פושעי דמשק. חברי חברי הכנסת, פשעים נגד ארץ-ישראל הם פשעים. יש האומרים "ועל כל פשעים תכסה אהבה", אבל לא אהבת הכיסא ולא אהבת השלטון. ארץ-ישראל קודמת לשלטון, ולכן אסור לתת יד לפשע. אסור גם לתת לו פתק. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. בבקשה, אדוני. אני מבין שאנשי ארץ-ישראל השלמה הם האחד אחרי השני. בבקשה. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> גם אתה איש ארץ-ישראל השלמה. <היו"ר שלמה מולה:> אכן, נכון. <יעקב כץ (האיחוד הלאומי):> עברת 4,000 ק"מ כדי להגיע לארץ-ישראל. <היו"ר שלמה מולה:> הזכות לארץ-ישראל השלמה היא זכות טבעית והיסטורית. בבקשה, אדוני. בבקשה, גם לך שלוש דקות. רק להקפיד על שלוש דקות. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במסיבת הסיום של הקדנציה הזאת אני רואה צורך וחובה לדווח לציבור מה עשיתי. אבל קודם כול – אני רוצה להתחיל במה שלא עשיתי, ואני מדבר אל הציבור: לא נסעתי פעם אחת לחו"ל, לא ישנתי לילה אחד בבית-מלון. רבותי, אני יכול לדווח מה כן עשיתי. בזמן הזה שיש כל מיני כאלה שניצלו לתענוגות, ירדתי אל העם וגיליתי כמה דברים. לא היה יום שלא הייתי בשכונות, לא היה יום שלא פגשתי בפניות הציבור. אני רוצה לומר לכם כאיש ציבור: אני מופתע והמום מהנתק שהציג כאן ראש הממשלה היום בנאום שלו. האם הוא יודע את מה שאני גיליתי, ששלושה מכל עשרה אנשים אזרחי ישראל, אדוני היושב-ראש, יש להם חשבון מוגבל בבנק? שכשאני מבקש להפנות אותם לקרנות עזרה שייתנו להם כמה שקלים בצ'ק כדי שהם יוכלו לפרוע ולכסות את החשבון במכולת, הם אומרים: אדוני, אין לי חשבון בנק, אז אולי אתה יכול לרשום לבעל המכולת? שלושה מכל עשרה. האם אדוני ראש הממשלה, שנאם פה על ביטחון – וחוצפה לדבר על ביטחון כשבנתיבות ובכפר-עזה ובאשדוד יראים יום-יום לצאת מחוץ למתחם המוגן. כנראה לא מתביישים. אבל ביטחון בתל-אביב? ערב שמחת תורה הייתי בהלוויה של חביבה עזרא, פעילה מדרום תל-אביב, שגרה ברחוב איילת-השחר 14 בתל-אביב. היא היתה אומרת בכל מקום, גם פה בוועדת הכנסת, בוועדה לעובדים זרים, היא אמרה: אני חביבה עזרא גרה בסדום ועמורה. אני, אומרת מאי גולן, בחורה צעירה מתל-אביב, חושבת האם אני הולכת עם שרשרת ברחוב או לא הולכת עם שרשרת ברחוב, שמא איזה סודני, איזה אריתריאי, יתנפל עלי ויקרע לי את השרשרת. תרדו אל העם, תשמעו באיזה ביטחון הם חיים, עם ישראל. האם אתם יודעים, לדוגמה, שתושבים בצפון, כשהם באים לבית-החולים בנהרייה, הם אומרים: אנחנו מרגישים שנכנסנו ל"אל-מקאסד"? האם אתם יודעים שאמהות בנגב מפחדות שהילדות שלהן ילכו לקניון, שמא יתפוס אותן שם איזה מישהו להתבוללות? הפחד הוא אמיתי ומהותי. כשאני מגיע למקומות האלה, כשאני מגיע לשכונות בבאר-שבע, כשאני מגיע לנהרייה, כשאני מגיע לעכו, אני שומע את הצעקה. כשאני התחלתי בנושא של המסתננים, אמרו לי: אדוני, אתה גזעני, אתה פאשיסט, אתה לא מרחם עליהם. הבאתי אותם לבריכת גורדון, הייתי לארג' אתם, הראיתי להם איך הפרצוף שלהם נראה כשבוחנים אותם במבחן אמיתי. רבותי, זו שעת מבחן שלנו איזו ממשלה תקום פה: האם ממשלת "הכול דיבורים", שארבע שנים, ארבע שנים, מדברת הרבה-הרבה דיבורים? בנייה? בנו משהו בירושלים? רק הקפיאו בנייה. דיברו על מסתננים – מה עשו? רבותי, אני לא יודע איך תיראה הכנסת הבאה. אנחנו בעזרת השם נהיה כאן, כי נקבל את אמון הציבור, ובגדול – – <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה לסיים, אדוני. <מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):> – – כי, שוב, לא היינו בקוקטיילים. ואני קורא לכם, לכל המאזינים, לכל מי ששומע אותי עכשיו: תצטרפו אלי ל"פייסבוק", לכל הפעילות, לכל ההתארגנות לקראת הבחירות. הולכים ומנצחים. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה. תודה רבה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אכרם חסון. בבקשה, אדוני. גם לך שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <אכרם חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היושב-ראש אמר לפני כמה דקות שזו ממשלה גזענית. מה יגיד גוי כמוני, שנחשב סוג ג' במדינת ישראל? הכרנו ארבע שנים ממשלה רעה מאוד, ממשלה של בלוף, של הבטחות, ממשלה שלא ספרה את העדה הדרוזית. לפני כמה ימים הגיע אלינו שר המדע כדי לנחם את משפחת חלבי ואמר בבית-הקברות, אדוני היושב-ראש, דברים מתוך הלב, ואני מאמין לו. הוא דיבר בשם הממשלה על ברית הדמים, ואני שואל: מה עם ברית החיים? אנחנו לא יכולים ללכת לבנק עם כל המלים היפות. במשך ארבע שנים הבטיחו לנו ולא קיימו כלום. האבא של החייל שנהרג וקברנו אותו לא מזמן חי בבית לא-חוקי; אחיו, איש קבע, נשוי, אין לו חשמל בבית, כמו עוד 3,000 חיילים דרוזים שמשרתים בסיירות, שמסכנים את החיים שלהם. ארבע שנים הממשלה השקרנית הזאת מבטיחה להם פתרונות ולא נותנת שום פתרון, שלא לדבר על משרד השיכון. אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים כתבתי לשר השיכון. פורסם שמשרד השיכון מחלק עכשיו אדמות, יחידות לחיילים משוחררים. אני רוצה להגיד לך: העדה הדרוזית, 120,000 נפש במדינת ישראל, והם מחלקים בכל הכפרים 200 יחידות. רק בטירת-כרמל, שיש בה 3,000 נפש פחות מבדאליה ומעוספיא, מחלקים 500. לכל העדה הדרוזית מחלקים 200 ומתגאים. רק בדאליה ובעוספיא התחתנו השנה 300 זוגות צעירים. ושואלים, למה אנשים בונים לא כחוק? כי הממשלה הזאת מעודדת אותנו להיות עבריינים בעל כורחנו, ואחר כך מדברים נגדנו ומביאים אותנו לבתי-המשפט, אדוני. וכל צעיר כזה שהוא חייל משוחרר, פותחים לו רישום פלילי, כדי שלא יתקדם ולא יבנה את העתיד שלו. ולכן, על מה מדברים? דיברנו הבוקר בוועדה לביקורת המדינה על מוצרי החלב. בתוך ארבע שנים היו התייקרויות של 35%. המשפחה הדרוזית הממוצעת חיה מ-5,000–6,000 שקל, כי 60% חיים ממשכורת אחת. 5%–10% מהמשכורת הולכת על מוצרי חלב. עשינו השוואה עם שבע מדינות שהן יותר גדולות ופחות עצומות ממדינת ישראל. במדינה הכי היקרה המחיר הוא 70% מהמחיר בישראל, ויש מדינות שבהן – 30% מהמחירים בישראל. על מה מדברת הממשלה הזאת, שלא הקימה שום אזור תעשייה בכפרים הדרוזיים במשך ארבע שנים, שלא דאגה לאשה הדרוזית, לא דאגה לחייל המשוחרר, שיקרה ורימתה את האנשים כל יום? מה הם אומרים? 40 מיליארד שקל חובות. אפילו שקל אחד לא השקיעו בכפרים שלנו. דיברו על הכספים הכלואים – 120 מיליארד שקל משחררים לחברות, לטייקונים שעושקים את המדינה, עושקים את היהודים ואת הערבים ואת הדרוזים. כי המדינה הזאת מנוהלת על-ידי אנשים עשירים, על-ידי אנשים שלא חיים בפריפריה, אנשים שלא מרגישים את העוני שלנו, לא מרגישים את הכאב שלנו. ולכן, אדוני היושב-ראש, צריך להחליף את הממשלה הרעה הזאת כמה שיותר מהר. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הדוברת הבאה, רונית תירוש – איננה; חבר הכנסת נחמן שי – איננו. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, גברתי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל הולכת לבחירות. אני חייבת להגיד שיש בכנסת אווירה שמתאימה מאוד לתקופת בחירות שבה עומדת האופוזיציה שבמשך ארבע שנים שכחה בכלל מה תפקידה של אופוזיציה ומתחילה לקטר על כמה רע היה וכמה גרועה היתה הממשלה. אבל יש כרטיס אחד מנצח, לדעתי, שאומנם הגיע מסיבה קצת לא נעימה לנו, חברי הליכוד. אתמול היתה פרישה מאוד כואבת, הייתי אומרת, של אחד מהשרים הבכירים והאהודים אצלנו, השר משה כחלון, ופתאום תראה מה זה, ממש כבדרך נס פרצו כל המחמאות מאנשי האופוזיציה. תמיד אתם אומרים כמה רע – – – <היו"ר שלמה מולה:> האמת, אני מוכרח להגיד שלגבי כחלון לא היו חילוקי דעות בבית הזה, אני אומר לך, במשך כל הקדנציה, אבל טוב. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אז הנה, האופוזיציה מפרגנת פתאום לשר – – – <זאב בילסקי (קדימה):> לגבי כחלון השבחים היו גם לפני כן. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> נהדר. אז פתאום אתם יוצאים מגדרכם. אז בואו נעשה קצת סדר בדברים. אמרתי שהשר כחלון היה שר חברתי נהדר. אלא מה? צריך לזכור שהוא היה חלק מממשלה שעשתה הרבה מאוד דברים חברתיים. אז פתאום כולם אומרים כמה הוא היה טוב. חברת הכנסת שלי יחימוביץ אומרת כמה הוא נפלא. אבל יש לי קצת חשדות מולכם. החשדות נובעים מהסיבה הפשוטה, שכשאתם צריכים לבקר את אותם שרים שבמשך כל אותה תקופה עשו דברים חברתיים נפלאים, לא נוח לכם להחמיא להם, כי בעצם הם עדיין בתפקיד, הם עדיין עושים תפקיד של שרים בממשלה שאתם כל כך מתנגדים לה. אז אני אומרת לכם שאם גדעון סער היה פורש הייתם אומרים: איזה שר חינוך מצוין היה לנו, הוא הביא לנו חינוך חינם לגילאי שלוש–ארבע. אני אומרת לכם שאם השר ישראל כץ היה פורש כשר התחבורה, הייתם אומרים: איזה שר תחבורה טוב היה לנו, איזה כבישים נפלאים נסללו. <זאב בילסקי (קדימה):> איזה שלטים הוא עשה לנו. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני אומרת לכם שאם השר גלעד ארדן היה פורש הייתם אומרים: חבל, דווקא היה שר נמרץ כל כך, מלא מוטיבציה לשנות סדרי בראשית בנושא הגנת הסביבה. תראו, אני לא רוצה להסתכסך עם אף אחד משרי הליכוד, אבל באמת אפשר לעבור אחד אחד על כל השרים של הממשלה הטובה הזאת, שעשו המון דברים חברתיים למען המדינה, ולא צריך לחכות לפרישה שלהם. אתם יודעים מה? אין צורך לחכות לפרישה, כי הם לא מתכוונים לפרוש, הם מתכוונים להמשיך להנהיג. אנחנו במפלגת הליכוד מתכוונים להמשיך להנהיג בראשות ראש ממשלה שבמשך ארבע שנים, ביציבות שלטונית נדירה, הצליח לשמור על קואליציה באופן מרשים ביותר, ואתם צפיתם בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה. חברי היקרים, שכחתם מה זה להיות אופוזיציה. במשך ארבע שנים התנהלה כאן קואליציה חזקה. אני שמחה על כך, אבל במובן מסוים לא היתה כמעט תחרות בשוק התחרות הרעיוני של מדינת ישראל. על כך אני מצרה, כי אתם לא מילאתם את תפקידכם. <זאב בילסקי (קדימה):> זה לא ששכחנו, אף פעם לא הייתם באופוזיציה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> מה ש-12 חברי ליכוד עשו בכשרון רב, לא הצלחתם לעשות אפילו כמפלגה הגדולה ביותר. <היו"ר שלמה מולה:> לסיים בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> עכשיו אני רוצה לסיים. מדינת ישראל הולכת לבחירות. לשמחתי, סוף-סוף הבחירות יהיו על דרך. לא עוד מפלגות בלון שיקבלו את תמיכת הציבור. אני מאוד מקווה שנקבל את המנדט הציבורי לא רק להנהיג את המדינה אלא להרכיב קואליציה שתהיה מורכבת מליכוד גדול עם הרבה מאוד שרים שימשיכו לעשות למען החברה במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חברת הכנסת רונית תירוש, בבקשה. אני מוכרח להגיד ולהכריז שמי שלא יהיה נוכח כשאני מקריא את שמו, אני לא אתן לו אחר כך. אומנם עשיתי כמה מחוות אבל לא יהיו יותר. <רונית תירוש (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה לך ולמזכירת הכנסת. חברי חברי הכנסת, אני הקשבתי לחברתי חברת הכנסת חוטובלי. דיברת על כמה דברים ואני רוצה דווקא להתייחס. דיברת על יציבות שלטונית. היציבות השלטונית נקנתה בשוחד פוליטי, אני קוראת לזה, כאשר ראש ממשלה בונה לעצמו ממשלה של כל כך הרבה שרים, ולא היתה בהיסטוריה ממשלה כל כך גדולה, שכמעט לכל אחד מחברי הכנסת של הקואליציה יש בה תפקיד – או שהוא שר או שהוא יושב-ראש ועדה. זה בערך המצב. לכן קל היה לשמור על יציבות שלטונית, יציבות שעלתה לאזרח הישראלי כסף רב. מממנים הרבה מאוד לשכות של שרים וסגני שרים ויושבי-ראש ועדות והמצאות על המצאות. זאת סיבה אחת. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> למה רציתם להיות בממשלה הזאת? <רונית תירוש (קדימה):> הדבר השני – אומרים שלא היתה אופוזיציה. בזמנו הליכוד היה 12 איש באופוזיציה והפילו את הממשלה. לא הליכוד הפיל את הממשלה. אני אומרת לך שהיתה אופוזיציה. עשינו הרבה מאוד דברים כאן. אלא מאי? בניגוד לממשלה הקודמת, שאפשרה לאופוזיציה להעביר חוקים שהיו מוצדקים, הקואליציה הזאת והממשלה הזאת מעולם לא נתנה להעביר אפילו חוק אחד של איש אופוזיציה, גם אם הצעת החוק היתה מאוד ראויה. זה ההבדל. היתה ממשלה אחראית קודם לכן, שאמרה שאם החוק או הצעת החוק היא טובה, ניתן להעביר אותה גם אם מדובר באנשי אופוזיציה. לא זה מה שאתם עשיתם. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> העברתי הצעת חוק עם דליה איציק. <רונית תירוש (קדימה):> אנחנו בתסכול רב העלינו מדי שבוע הצעות חוק והצעות לסדר-היום. עזבי הצעות לסדר-היום, הצעות חוק. לא עברו פה הצעות חוק נהדרות, ראויות, רצויות לציבור הישראלי, גם לאחר המחאה. הרי אנחנו לא אטומים למחאה, הבאנו הצעות חוק, למשל על דיור ציבורי. יושב פה כרגע יושב-ראש שהביא בעצמו הצעות חוק בנושא הזה. אני הבאתי הצעות חוק בנושאי חינוך. מה, הנושא של גילאי שלוש זאת המצאה של השר הנוכחי או של ראש הממשלה? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אבל הוא היחיד שיישם. <רונית תירוש (קדימה):> יש לי, וגם לך, אני חושבת, הצעות חוק בעניין הזה, אבל מה פתאום שייתנו אפשרות לחבר אופוזיציה להעביר הצעה פה? ולגבי זיגזוגים שמרבים פה לדבר ולהאשים אנשים שונים בזיגזוגים, מי שעשה דוקטורט בזיגזוגים זה ראש הממשלה נתניהו. לא היה דבר אחד שהוא עמד מאחוריו, וכשהוא ראה איזה סקר מפחיד או איזו מחאה מפחידה, אז פתאום הוא חזר בו, בין שזה מע"מ על מים – לא על מים, הלוואי שהוא יוותר על המים – בין שזה מע"מ על פירות וירקות, על הדלק מסין ועוד כהנה וכהנה. זה ראש הממשלה שלנו, ומה לעשות? למרבה ההפתעה הציבור אוהד אותו. אני חייבת לומר שלפי הסקרים הוא אוהד אותו. הכי מוזר בעיני – ובזה אני אסיים – שהוא ראש הממשלה שהכי פגע ופוגע בפריפריה ובאוכלוסיות חלשות, שלצערי הרב מרביתן גם מעדות המזרח. אפרופו הסיפור של כחלון, היום ספרו כמה אנשי עדות המזרח יש בממשלת נתניהו. אפשר לספור אותם על שתי אצבעות אולי. אני לא מצליחה להבין את הציבור בפריפריה. אני כאן, מעל במת הכנסת, פונה לציבור הזה: תבדקו כמה רע לכם בעקבות הגזירות של נתניהו. כשהוא יחזור, אם הוא יחזור חס וחלילה לשלטון, הוא יעשה את זה בהרבה יותר יהירות, בהרבה יותר ביטחון עצמי וצפצוף על האוכלוסיות החלשות. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר שלמה מולה:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 196), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים, התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק שירותי רווחה (מענק הסתגלות לנשים ששהו במקלט לנשים מוכות), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת העיר שנזן, הרפובליקה העממית של סין, בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי. תודה. <הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012> (קריאה ראשונה) <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (קדימה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי היום אחר-הצהריים את דבריו של ראש הממשלה במליאה, ולא ידעתי לרגע אם אני חולם חלום טוב – כולנו אוהבים לחלום – או שזאת המציאות. פשוט הייתי צריך לשפשף קצת את ראשי ולשאול: האם באמת יכול להיות שתמונת המצב שהוא הציג לנו היא אמיתית, או שאנחנו פשוט שומעים אשליה נמשכת והולכת? בשורה התחתונה, אחרי שהוא מנה את כל הישגיו – ומייד אני אגיב עליהם – שאלתי את עצמי ואותו: אז למה בחירות? אם כל כך טוב אז למה כל כך רע? אם ההישגים האלה מפליגים והולכים מפינה אחת של הארץ אל פינה אחרת, למה לגרור את מדינת ישראל לבחירות מוקדמות, יקרות, קשות, שאולי גם ראש הממשלה וממשלתו לא יחזרו אחריהן? אני יכול לספר לכם סוד קטן: לפעמים מפסידים. לפעמים בחירות מביאות החלפת שלטון. היו דברים מעולם. אז אם ראש הממשלה כל כך משוכנע בהישגיו, למה הוא מאתגר את עצמו ואת הקואליציה שלו ומביא אותם לבחירות? הנה מה שהוא אמר – הוא דיבר על הצלחות חברתיות יוצאות מהכלל. אני שואל: האם יכול להיות שמאות-אלפים שמחו בכיכרות, בשדרות, לפני שנה ורבע, נעלמו, התאדו, הם לא קיימים יותר, או שהמחאה היתה אמיתית; או שהמחאה שיקפה מצוקה של מעמד הביניים ושל המעמדות הנמוכים במדינת ישראל, ולא נמצא כל פתרון למצוקותיהם, שום דבר? נכון, חינוך לגילאי שלוש–ארבע, אבל על חשבון החינוך הזה משלמים, באבי-אביהם הם משלמים במקומות אחרים, במסים אחרים, ובדרכים אחרות, כדי לגבות את הסכום הזה. אז אין חוכמה גדולה בלקחת מכיס אחד ולשים בכיס אחר. זה – בצד החברתי. ואת המחאה בקיץ הזה בלמו, ואת אחד האירועים בלמו בכוח ובאלימות מופרזת, ועל זה עוד נבוא חשבון. דיבר על ההישגים הביטחוניים הגדולים: לא היתה מלחמה. מלחמות לא נעשות בהתנדבות במדינת ישראל, לא בממשלות קודמות ולא בכלל. מלחמות נכפות עלינו. המלחמות שנאלצנו להילחם בשנים האחרונות היו מלחמות אין-ברירה, הן לא היו מלחמות ברירה. לא בחרנו בהן. <עינת וילף (העצמאות):> אפשר היה – – – <נחמן שי (קדימה):> על איזה מלחמה גברתי מדברת, על מלחמת לבנון? מה היית עושה? איך היית מנסה להחזיר משם את החיילים? <עינת וילף (העצמאות):> קודם כול החיילים הוחזרו לא – – – המלחמה – – – <נחמן שי (קדימה):> אבל היה מאמץ, והיה צריך להגיב על תקיפות ה"חיזבאללה". <עינת וילף (העצמאות):> יש תגובה ויש תגובה, וגם – – – <נחמן שי (קדימה):> אני לא בעד מלחמות, שלא יהיה לך ספק. אני לא בעד מלחמות, אבל להגיד שהמצב הביטחוני הוא מזהיר, אז יש שליש מתושבי מדינת ישראל – אני לא שמח על כך – שנמצאים תחת אש, ותחת איום של אש, וטילים נורים לילה-לילה לעבר ישראל. אני לא מאושר מכך, אבל צריך להכיר בכך. אי-אפשר למרוח את המציאות ולהגיד שזה לא קיים. אחר כך באה הפעילות המדינית. איזה הישגים? מדינת ישראל מבודדת, מדינת ישראל מבודדת. האם לא רואים את זה? האם הפרלמנט האירופי, שגברתי ואני היינו שם יותר מפעם אחת, לא עומד להחליט למשל על סימון מוצרים מהתנחלויות – דבר שאני מתנגד לו, כי הוא יוצר בישראל כלפי – – – <היו"ר שלמה מולה:> בבקשה, זה לא יכול להיות דיאלוג. אם אתם רוצים לעשות דיאלוג, אז או שתעבור אליה או שתעבור אליך. <נחמן שי (קדימה):> לא, אני נהנה לשוחח עם חברתי. <עינת וילף (העצמאות):> – – – <נחמן שי (קדימה):> אז לכן, לא בתחום החברתי, ולא בתחום הביטחוני, ולא בתחום המדיני ולא בתחומים אחרים – אין הצלחות גדולות. לכן אני אומר, כשנבוא בעוד שלושה חודשים ועשרה ימים למשפט הבוחר, אני מאמין שהבוחרים במדינת ישראל ידעו מה להחליט. אני מקווה שנוכל אנחנו מפה להחזיר את התקווה לתושבי ישראל. יש למה לקוות, יש למי לקוות, וזה יקרה. תודה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, ואחריו, אם יהיה כאן – חבר הכנסת שטרית. אם לא – חבר הכנסת זאב בילסקי. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במסורת היהודית, כאשר מתקיימת חתונה, אז מרקדין. אנחנו שרים: כיצד מרקדין לפני החתן, כיצד מרקדין לפני הכלה. אנחנו רוצים לשמח את החתן והכלה. תמיד נשאלת השאלה: חתן וכלה, צריך לשמח אותם? אין אנשים שיהיו שמחים יותר מהם, אנשים שהם מאושרים יותר. הם מגיעים ליום הזה מתוך תקווה ומתוך הרגשה טובה, ורק כשהם שלמים עם עצמם. אנחנו צריכים את כולם לשמח. לא אומרים לך: תשמע, אולי יש כאלה; את כולם צריך לשמח. איך זה יכול להיות? אז יש הרבה תשובות, אבל התשובה – – – <היו"ר שלמה מולה:> את האורחים? <אורי מקלב (יהדות התורה):> האורחים צריכים לשמח אותם. הם היו צריכים לשמח את האורחים. נתנו צ'ק, הוציאו כספים לעניין הזה. אבל מה מדאיג אותם – את זה צריך לבדוק. יש על זה הרבה פירושים, ולא נרחיב במסגרת הקצרה שיש לנו, אבל ודאי שאנחנו יודעים שגם ביום שמחה, וגם כאשר מסיימים פרק ומתחילים פרק חדש ומסיימים תקופה, יש איזה זמן של חשבון נפש, וזמן של חשבון נפש תמיד מציק: האם לקחתי אתי מספיק, הרבה, תובנות ודרך חיים, ואיך ההתנהלות שלי היתה בעבר, שהרי זה מה שייקח אותי לעתיד. הדבר הזה מדאיג את האנשים, ולכן צריך קצת להפיג את המתח בזמן של חשבון נפש. אנחנו נמצאים גם ביום שאנחנו מסיימים. על-פי רוב סיום יכול להיות דבר משמח, ויש כאן הרבה חברי כנסת, חברי, שעשו ופעלו רבות, לא משנה קואליציה, אופוזיציה. אבל יחד עם זה יש חשבון נפש, גם הכללי וגם הפרטי. אם אנחנו נעשה רגע חשבון נפש, חשבון הנפש הפרטי שלי שאני אומר את זה – – – <היו"ר שלמה מולה:> את חשבון הנפש האישי עשינו ביום כיפור. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אבל תראה, אנחנו כאן צוברים כל כך מהר דברים שאפשר כבר מייד – יש פה עוד זמן לחשבון נפש. כאן צריך לעשות כל יום תשובה מחדש. אבל החשבון הפרטי שלי, חשבון הנפש הפרטי שלי, שאני חושב באופן אמיתי שאנחנו כולנו יודעים שמתוך הלהט של הדברים אנחנו קצת לא מחדדים. מדוע אנחנו באמת הולכים לבחירות? מה מביא אותנו ללכת לבחירות כשהממשלה רצתה וראש הממשלה רצה להעביר עוד, להאריך את הקדנציה בעוד שנה שלמה, כשיש בזה בסך הכול גם תועלות כלכליות? אנחנו יודעים שהבחירות לבד עולות קרוב לחצי מיליארד, ולמשק זה עולה הרבה הרבה כסף, ועוד שנה, מזה בלבד אפשר לחסוך למשק מיליארד וחצי שקל. רק מה? אנחנו יודעים שבאופן אמיתי לא הנושא של הבחירות בארצות-הברית הביא אותו, ולא שהוא לא רצה שמפלגות חדשות יצוצו ויבססו את עצמן, ועוד כל מיני חשבונות. החשבון האמיתי היה שלא היה אפשר להעביר את התקציב של 2013, מתוך כך שידעו שהתקציב הזה הולך להיות תקציב קשה מאוד, ולא היו מספיק יכולת וגב רחב של מפלגות הבית שיוכלו לקחת על עצמן. עכשיו אנחנו צריכים להבין למה היה צריך להיות תקציב קשה. מדוע? מה הביא את המדינה? היו כמה סיבות, אבל סיבות אחרות התגברו עליהן – הנושא הזה של מדינות אירופה. אנחנו לא ניתן שיעור בכלכלה, אבל באופן אמיתי, הגזירות הכלכליות שהיו צריכות להיות מתוך כך שלממשלה היו הרבה הוצאות. על מה היו הוצאות? בעקבות מימוש דוח-טרכטנברג. אני אומר בעקבות מימוש, לא יעזור שום דבר. כשאנחנו באנו והממשלה נופפה בדגל הזה שהיא הולכת ליישם את דוח-טרכטנברג – חוק חינוך חובה עלה כמה מיליארדים לממשלה הזאת. מעונות וצהרונים עולים כמה מיליארדים. מה קורה באופן אמיתי? הציבור הולך לשלם את זה בדרך שהיא הרבה יותר קשה. הציבור הולך לשלם את זה בגזירות. גם אם יהיו בחירות, גם אם עכשיו אנחנו נדחה את התקציב לעוד כמה חודשים, בסופו של דבר אנחנו יודעים שאחרי בחירות יהיה תקציב חדש. מי ישלם את זה? השכבות החלשות. למה? מפני שאנחנו הלכנו, ואנחנו באמת שמענו רק לעם. אני מבין את הקשיים שיש, והממשלה רצתה למנוע הפגנות רחוב. יותר נוח לה ללכת לבחירות, לא מתוך שיש באמת מחאה חברתית, אלא מתוך זה שיש תקציב. אבל התשובה הסופית היא שמי שהולך היום באמת לסבול – והציבור צריך לדעת את זה, וצריך לדעת גם לקראת הבחירות – זה הציבור החלש בישראל. הוא הולך לשלם את המחיר של כל הגזירות וכל ההטבות הממשלתיות. לכן, מי שהיום הולך להציג תוכנית כלכלית, ומי שרוצה – הציבור צריך לשמוע באופן אמיתי מי יש לו באמת תוכנית שתביא לידי כך שהנטל לא יהיה כל כך כבד על המשפחות ועל הציבור החלש. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. מאחר שחבר הכנסת מאיר שטרית איננו, ידבר חבר הכנסת זאב בילסקי. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <זאב בילסקי (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ידידי חבר הכנסת מקלב, אני רוצה להפנות 30 שניות משלוש הדקות שיש לי אליך. אני הכרתי אותך בקדנציה הזאת, ושמעתי עליך לפני כן, כשהיית בעיריית ירושלים. אני אומר לך, אתה אחד מחברי הכנסת שאני כל כך מוקיר ומעריך, על כל החסדים שאתה עושה, על כל הרצון הטוב, על כל הפתיחות שלך לגבי אותם אנשים שבאים ושוטחים את בעיותיהם לפניך, ובאמת כל הכבוד. לכן, אל תיקח את זה אישי, אבל אני רוצה להגיד לך – – – <היו"ר שלמה מולה:> אנחנו מצטרפים עד כאן. <זאב בילסקי (קדימה):> עד כאן כולנו מצטרפים. עכשיו הייתי גם מבקש את הזמן הזה, אבל אתה הארכת, אז אני לא אוכל לבקש ממנו פעמיים, אז בין שנינו כבר הסתדרנו. אבל אני רוצה להגיד לך שהממשלה שאתה שותף לה – למעשה אנחנו די עובדים על הציבור, כמו שאומרים. כי למעשה, מה קורה? אתה צודק שיש פה בור תקציבי גדול, אבל מישהו עשה אותו, מישהו לא תכנן אותו. זה לא דבר שקרה לנו לפתע. אנחנו הוצאנו כסף שאין לנו, והיום אותם אנשים שכל כך קשה להם, שאתה מטפל בהם, הם שישלמו. תראה מה עשתה הממשלה – הלכה לכיס הקל, העלתה את המע"מ ב-1%. עכשיו, אני לא יודע אם אתה יודע, אבל אני יכול להדליף לך מדיונים שהולכים להיות, שמייד אחרי הבחירות יעלו את המע"מ בעוד 1%. על מי זה מס רגרסיבי? כל אותם אנשים שאתה כל כך עוזר להם. הם ישלמו את חוסר התכנון הזה של הממשלה. אבל אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתרכז בשני דברים: על חטא שחטאנו לפניך, שלי זה כואב, וזאת ההזדמנות שלי להגיד, כי אנחנו בכל אופן הולכים לבחירות, והעם צריך לשמוע ולשפוט. ניצולי שואה – כמה ניסיתי בקדנציה הזאת, בארבע השנים האלה, לקדם את הנושא של ניצולי שואה, את אותם אנשים שבזכותם קמה מדינת ישראל ולמענם, ואני קורא לזה – בימיהם האחרונים. אין לנו מועד ב' בשבילם. כמה ניסיתי, ולצערי הרב, חבר הכנסת מקלב, נתקלתי באטימות של הממשלה. כדי לקצץ את הביורוקרטיה לא צריך יותר כסף. רק הצעתי הצעות כדי שנוכל לתת להם את השירות שמגיע להם בדין, ולא הצלחתי. ומלה אחרונה, אדוני היושב-ראש, על השלטון המקומי, שכל כך קרוב ללבי. אני כל פעם מדבר על זה, ובדרך כלל גם על רעננה, אבל הפעם נדבר על השלטון המקומי בכללותו. אני רוצה לספר לידידי ראשי הרשויות – 253 רשויות מקומיות, שרובן בקשיים תקציביים קשים מאוד: ממשלת ישראל, אחרי הבחירות האלה, מתכננת לקצץ לכם את מענק האיזון, את אותו כסף שאתו אנחנו מאזנים בין דימונה ובין כרמיאל ובין עכו ובין כל אותן שבפריפריה, שייתנו מינימום של חינוך כמו ברעננה, כמו בהרצלייה, כמו בתל-אביב. בכסף הזה הולכים לקצץ לכם, והולכים להוריד לכם מיליארדים. זה לא עניין של כסף קטן. הולכים לקחת את הכסף הזה מאזרחי מדינת ישראל באותם מקומות, חבר הכנסת מקלב, שלבך יוצא אליהם. לכן צר לי שהבחירות האלה מתרחשות רק כדי כאילו לדחות את הקץ, אבל בסופו של דבר אזרחי מדינת ישראל ישלמו את המחיר. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הדובר הבא הוא חבר הכנסת מגלי והבה. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורי אורבך. <מגלי והבה (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום שמעתי את ראש הממשלה ולא הופתעתי, כי הוא חושב שלציבור הישראלי יש זיכרון של דג, וזיכרון של דג, כמו שהבן שלי מתאר לי אותו, הוא זיכרון של דקה – אחרי דקה שוכחים. בדקו את זה במעבדות. ראש הממשלה מנסה פה למכור לציבור הישראלי – על כלכלה טובה ויציבה. הוא רק שוכח, חברי חברי הכנסת, ששני בני-הזוג עובדים, הבעל ואשתו, ולא מסיימים את החודש; שמספר העניים במדינת ישראל כל הזמן גדל, וזה אנשים שהולכים לעבוד. וכל סדר העדיפויות של הממשלה הזאת, כחבר ועדת הכספים – ויושב פה שר האוצר לשעבר – ניסה למחוק, כל ההישגים וכל התייצבות בעקבות תחילת המשבר הכלכלי בתקופה שלך, אדוני רוני בר-און; ואיך הוא, הכול הוא עשה, הכול הוא שיפר, הכול הוא הצליח, ואנחנו רואים שהאמת בסופו של דבר ידועה לאנשים. ראינו את העלאות המסים, המע"מ, המסים הישירים, המסים העקיפים, מחירי המים, וחשבו, כשהעלו את מחירי הדלק – לא כי מחירי הדלק עלו בעולם אלא כי הם לא מוותרים על הבלו, ואז מחיר הדלק עולה; ולא הבינו: כשאתה מעלה את מחירי הדלק, כל השרשרת של המוצרים שאחר כך תלויים בעליית המחירים ממשיכה לעלות. ואנחנו באמת רואים את הממשלה הזאת באה לבוחרים ואומרת: בואו תצביעו. על מה להצביע? על זה שהולכים לקצץ עוד יותר? על זה שלא מוכנים לשנות את סדר העדיפויות הלאומי? אמרתי את זה מעל הבמה הזאת יותר מפעם אחת: אין בעיה של כסף במדינת ישראל, יש בעיה של סדר עדיפויות; וסדר העדיפויות של הממשלה הזאת – לא לשכבות החלשות, לא לרשויות המקומיות שקורסות. התייחסת לפני, חבר הכנסת בילסקי, לרשויות הקורסות. הפכו לקבלנים שמשלמים משכורות, ובקושי מסיימים את החודש. אז איפה סדר העדיפויות? הוא דיבר על קיצוצים. כל מי שנפגע מהקיצוצים האלה זה האזרחים. דבר אחד לא עשה – לא קיצץ בתפקיד של שר או סגן שר. הממשלה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, ואנחנו יודעים מה ההוצאות החודשיות שלה, ואנחנו יודעים מה ההוצאות השנתיות. אז ממשלה, כפי שפתחתי את דברי, שחושבת שלציבור יש זיכרון של דג, ממשלה שמוליכה שולל גם את עצמה – והציבור מספיק פיקח, ואלה במיוחד השכבות החלשות והפריפריה ואלה שסובלים את חיי היום-יום בכלכלה המטופשת, המנוהלת בצורה הזאת של הממשלה הזאת – לא תביא את הישועה. לכן אני אומר, כפי שהוא פנה לאזרחי ישראל – אל תצביעו לממשלה הזאת ואל תצביעו לראש הממשלה הזה. תודה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא משתגע לומר "אמרתי לכם", אבל בכל זאת, אני גם לא סובל מזה כל כך. בנאום שלפני הקדמת בחירות הסרק, שהיה לנו לפני חצי שנה, פניתי אליכם, חברי מקדימה, באותו יום שלמחרת אותו לילה, ואמרתי לכם שאתם חושבים שאתם חיים על זמן שאול פוליטי – אתם בדרך לגבעת-שאול פוליטית. לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר. אבל אני מאחל לכם בכל זאת הצלחה. אני רוצה, בהמשך לדברי בדיון הקודם, לומר משהו שקשור לעניין הזה – – – <רוני בר-און (קדימה):> – – – <אורי אורבך (הבית היהודי):> כולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום, זה רק עניין של עיתוי ותזמון. בכל אופן, אני מייחל לשובן של מפלגות אמיתיות ולא של מפלגות אווירה, ובתוך המפלגות האמיתיות אני מחשיב בהחלט את מפלגתנו, המפד"ל, שבגלגולה הסיעתי נקראת הבית היהודי, ואני מספר לכם, חברי, שקורה משהו טוב בציונות הדתית הפוליטית. ערכנו מפקד, למעלה מ-50,000 חברים הצטרפו, מה שאומר שיש ביקוש, יש רצון לחיים פוליטיים בציונות הדתית, ואנשים רבים הבינו שאי-אפשר להשליך את יהבם על הליכוד. ואני חושב שאחרי שנשלים את המהלכים שלנו, שהם לא פשוטים – פריימריז זה לא תענוג גדול, כפי שרבים פה יודעים, אבל היה כורח אצלנו – נעשה הסכם אחדות עם האיחוד הלאומי, לפחות עם החלקים המרכזיים שם, והציונות הדתית תחזור כמעט מן המתים, הייתי אומר, אפרופו גבעת-שאול, אל החיים הפוליטיים, אל מרכז הזירה הפוליטית. זו תהיה בשורה גדולה מאוד לא רק לציונות הדתית עם שמונה-תשעה-עשרה מנדטים – אני מהממעיטים – אלא זו תהיה בשורה גדולה לכלל החברה הישראלית, שהציונות הדתית תחזור להתעסק בעניינים רבים, בדמותה היהודית של מדינת ישראל; שאנשים מסורתיים וגם לא דתיים יראו בחינוך הדתי, בציונות הדתית, במה שאנחנו מחנכים ושואפים אליו, משהו שראוי לביטוי פוליטי גדול יותר ממה שהיה בכנסת היוצאת. אני מאחל, לעצמנו קודם כול, אבל גם לאחרים, שאנחנו בתוכנו, בתוך הציונות הדתית והציבור הגדול שאוהד אותה, נדע להתגבר על המחלוקת, על הקטנוניות, נגיע להסכם טוב ונשוב להיות מפלגה בסדר-גודל בינוני – עשרה מנדטים פלוס-מינוס, רצוי פלוס-פלוס – כדי שלא תוכל לקום ממשלה ללא ייצוג פוליטי לציונות הדתית. האמן לי, חבר הכנסת והבה, שזאת לא תהיה הבעיה. אנחנו נלך בעניין של ויתור והכלה והשלמה, ותן לי קצת מקום לאופטימיות, כי אני אוהב את הפתגם שאומר: שמרו את הייאוש – עוד תזדקקו לו. לא אבזבז אותו כבר עכשיו. אני יודע – עוד יהיו מריבות וקטנוניות. ולכן אני אומר, בבחירות הבאות אנחנו, בעזרת השם, ובעזרת הבוחרים, שהשם יעזור להם גם, נשוב בכוחות מחודשים ומוגברים אל הכנסת התשע-עשרה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה. <עינת וילף (העצמאות):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, טוב, נחמד לפחות להעביר את הערב שלפני פיזור הכנסת באווירה של שיחות סלון אל תוך הערב וסיכום. אז ראשית, אני רוצה להוסיף. חברתי חברת הכנסת חוטובלי, את מנית את הישגי השרים של הליכוד, ובצדק. אז רק להזכיר שנאומו של ראש הממשלה היום הוקדש, כמחציתו, אני חושבת, להישגים של הממשלה בתחום הביטחון והעורף. אני יודעת שרבים מחברייך שמתמודדים בפריימריז היו מעדיפים להתעלם ממי שהיו שרי הביטחון והעורף בארבע השנים האחרונות. אבל בסופו של דבר, הדבר לא יינתק, ושר הביטחון אהוד ברק והשר להגנת העורף מתן וילנאי תרמו תרומה מכרעת להישגים שעליהם דובר היום. את הקמפיין אנחנו ננהל אחרי שנחליט על פיזור הכנסת. היום אני רק רוצה להגיד ארבע הערות בתקווה לדיון שינוהל בבחירות האלה. האחת, על הנושא של חברתיות, במיוחד על רקע פרישתו של השר כחלון. בואו נסכים שכולם חברתיים, לכל אחד יש מה להגיד בנושא החברתי, לכל אחד יש חזון חברתי, ויהיה נחמד אם במהלך הבחירות יתקיים גם דיון קצת יותר מעמיק על מה הוא בדיוק החזון החברתי. כי אין דינו של חזון חברתי כמו זה של השר כחלון, שהראה שדרך תחרות ופירוק הריכוזיות מגיעים לצדק חברתי, כדין החזון של ההסתדרות וועדים גדולים, והגנה על אותם ועדים. אלה חזונות מאוד שונים ואי-אפשר לטעון שכולם חברתיים. דבר שני, כל תומכי שינוי שיטת הממשל. אני, כמובן, אדבר רבות במהלך הקמפיין על עד כמה זה רעיון רע, אבל אני אשמח אם לפחות אחד, מי שמציע את זה, שייתן קצת פרטים, ושהעיתונאים שמקבלים את דבריו ישאלו אותו את השאלה הפשוטה: עם כל היתרונות המופלאים שאתה מציע לנו, אולי גם אתה מוכן לשים לב לחסרונות של הרעיונות שאתה מעלה? <היו"ר שלמה מולה:> של שיטת הממשל? <עינת וילף (העצמאות):> של אותה שיטת ממשל, כי זה יהיה מעניין. אנשים בדרך כלל מסוגלים לראות את החסרונות של המצב הקיים; היתרונות שקופים מבחינתם, ובהצעות שלהם הם רואים רק את היתרונות, הם קצת מתקשים לראות את החסרונות. אז זה יהיה נחמד אם הדיון קצת יעמיק בנושא הזה. הנושא השלישי, רבות ידונו בחוק טל ובמצב של גיוס החרדים. עובדה קטנה: המצב הנוכחי שאין חוק, ושבנו לחוק שירות ביטחון, ונוסף על כך המעמד של תורתו-אומנותו אסור, הוא הטוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. צריך למנוע חקיקת חוק חדש. צריך להישאר עם חוק שירות ביטחון שמאפשר לגייס את אותם חרדים שהשירות שלהם הוא יותר נכס מנטל, וכל האחרים – שילכו לעבוד. סוף-סוף אפשר לנתק את הקשר המושחת שבין הרישום בישיבה לבין השירות בצה"ל. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, בחור חרדי לא יכול ללכת לצה"ל ולהגיד: מכיוון שאני רשום בישיבה אני מבקש דחייה או פטור. ואסור לשנות את המצב הזה. אז כל מי שחושבים שהמצב הנוכחי בעייתי – הוא הכי טוב בהיסטוריה, וצריך למצות אותו. ולבסוף, אני אסיים – הרבה ידברו על חינוך. אני מקווה שגם כאן יהיה דיון שילך מעבר – לא יודעת – לתקטינו כיתות, תגדילו תקציבים, תחליפו מורים. אלא להיפך, תבינו שהמורים הם הפתרון, לא הבעיה. הקשיבו למורים. בזכות ההקשבה להם, לרעיונות שלהם, ליוזמות שלהם, נשפר את מערכת החינוך. ואני רוצה רק לסיים באמירה על חברי הבית פה. בימים האלה מסכמים בעיתונות את הרגעים המביכים, ויציגו אותם ויכתבו עליהם, וצריך להזכיר ש-99.9% מהזמן מתקיימת כאן עבודה רצינית של אנשים רציניים, והעבודה הזאת לא זוכה לסיקור, לא זוכה לכבוד שמגיע לה. ואני חושבת שחשוב שגם כשאנחנו יוצאים לבחירות האלה ואנחנו רוצים להשיג את ההישגים שלנו, נקפיד בכבודו של הבית הזה ובכבודם של כל חברינו. תודה לכם. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ – איננה, ולכן חבר הכנסת שכיב שנאן יבוא וידבר. בבקשה, שכיב. אני חושב שאנחנו מתקדמים ברשימת הנואמים לקראת ההצבעה. טוב שכך. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <שכיב שנאן (העצמאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה פשוט לשתף אתכם בהגיגי לבי, ממה שעובר לי בראש בשעות האחרונות, כשישבתי ושמעתי את נאומי הסיכום של הרבה חברי כנסת שעלו ודיברו. וכולם דיברו בדם לבם ושיקפו כל אחד את עמדתו ואת תפיסת העולם שלו, ואת הדעה שיש לו בעד או נגד הממשלה הזאת. אבל לי בראש עבר דבר אחד קשה: עוד כנסת אחת שבה רשום למעלה: הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012; עוד כנסת אחת מתפזרת והמצב במגזר שאני בא ממנו, לצערי הרב, נשאר אותו הדבר. זה לא שונה בהרבה, אדוני היושב-ראש, ממה שהיה בכנסת הראשונה. אז היינו רחוקים משוויון זכויות והיום אנחנו עדיין רחוקים משוויון זכויות. אז נתנו את הכול ולא קיבלנו, לא רק דבר שהוא שווה-ערך, אלא הרבה פחות מזה. והיום אנחנו נותנים את הכול, והבנים שלנו שיושבים עכשיו בבית, ושומעים אותנו, אני מקווה, כואבים את זה שאין להם מקום עבודה, כואבים את זה שאין להם אפשרות לקבל היתר בנייה על אדמתם הפרטית, כואבים את זה שהם צריכים להיות מקופחים. הם גרים, בין כה וכה, בפריפריה; בין כה וכה נמצאים רחוקים; בין כה וכה נמצאים במצב שהם זועקים: מה עשתה לנו הכנסת הזאת? בכנסת הזאת בעצם היינו שישה חברים דרוזים. התחילו ארבעה, ובמהלך הקדנציה, בסופה, אני הצטרפתי בפברואר, וחברי ד"ר אכרם חסון הצטרף יותר מאוחר. ובבית, כשהגענו הביתה, כשהסתובבנו בחתונות, כשהסתובבנו בלוויות וניחמנו אבלים, כשפגשנו אנשים צעירים שחיפשו מקום עבודה, שחיפשו פרנסה, הם אמרו: אתם שישה, מה עשיתם לנו? כואב לי, אבל אני רוצה להישיר מבט לאחי ואחיותי בבית ולהגיד להם: רבותי, אל תאמרו נואש, תאמינו שהחיים ממשיכים ואנחנו נמשיך להיות נאמנים למדינה הזאת, נמשיך להיות שותפים אמיתיים לרוב שחי בה, ולא סתם שותפים אלא בעלי-ברית, שחפצים, לא בברית דמים – חפצים בקיום משותף. כואב לי שעוד כנסת, אדוני היושב-ראש, נגמרה. תן לי כמה דקות. <היו"ר שלמה מולה:> לא, לא, אי-אפשר. <שכיב שנאן (העצמאות):> עוד כנסת, אדוני היושב-ראש, נגמרה – – <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <שכיב שנאן (העצמאות):> – – ואנחנו נותרנו "במקום דרוך", לא התקדמנו בצורה משמעותית שראויה לציון. לכם, אחי בבית, אחיותי, אמהות יקרות, אבות יקרים, ילדים קטנים, מורים, תלמידים, אחי בני העדה הדרוזית, אחי הצ'רקסים, אחי הערבים, אני אומר – – <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <שכיב שנאן (העצמאות):> – – אנחנו לא נאמר נואש, לא נרים ידיים, נמשיך להיאבק גם, בעזרת השם, בכנסת הבאה, על מנת שלא נרים ידיים ונגיע ליום המיוחל שבו נרגיש אזרחים שווים במדינה הזאת. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חבר הכנסת עתניאל שנלר – איננו. לכן, חבר הכנסת רוברט טיבייב – בבקשה, אדוני. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני חזרתי, אני יכולה אחרי זה, אדוני היושב-ראש? <היו"ר שלמה מולה:> אני אמרתי שמי שאנחנו מקריאים את שמו והוא לא נמצא, לא יוכל. אני לא יכול. בבקשה, אדוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, הגענו לסוף הכנסת השמונה-עשרה, ואפשר היה להשתמש בזה שהדיון הוא דיון של בחירות ולהגיד עד כמה הממשלה, אדוני היושב-ראש, גרועה, אבל אני חושב שאני לא אהיה ראשון ולא אהיה אחרון; כל מי שידבר ידבר על זה. רק כמה, ממש נקודות, אני רוצה לציין על הממשלה. לפני הבחירות אמר ראש הממשלה שהוא רוצה להוריד את המסים ב-20%. בפועל זה לא קרה. אמרנו שאנחנו מקבלים תקציב דו-שנתי בשביל להציל את הכלכלה במדינת ישראל, ופתאום אנחנו מגלים שיש לנו חור – 40 מיליארד שקל. בפועל, כל מה שקרה, כל הזמן בנאומים פה של ראש הממשלה אנחנו מקבלים איומים על אירן ועוד הפעם אירן ועוד הפעם אירן. האם אנחנו מוכנים לתקיפה של אירן? בוא נחזור לאופקים, איפה שאני גר, ואני גר, לפי הנחיות פיקוד העורף, אדוני היושב-ראש, בשטח פתוח. זאת אומרת, אנחנו פשוט לא מוכנים לתקיפה ולמלחמה עם אירן. ואם כבר לדבר, חברת הכנסת עינת וילף אמרה שלכל אחד מאתנו יש את הזיקה החברתית, וכנראה גם לממשלה יש. והיה שר בממשלת ישראל, משה כחלון – כולם דיברו על זה ואני גם רוצה להתייחס אליו בכמה מלים – שהוא היה שר טוב, שר חברתי. ויותר מזה, ראש הממשלה אמר לכל השרים שלו: תהיו כחלונים. אז אני אומר לכל השרים שבממשלת ישראל: תהיו כחלונים, תלכו הביתה. השר כחלון הלך והתפטר מסיבה אחת פשוטה: הוא ידע כמה גזירות הממשלה הזאת רוצה להעביר. הוא פשוט התבייש. המצפון של הממשלה עזב את הממשלה. אין לממשלה הנוכחית מצפון. אז אני קורא לכל הממשלה להתפטר וללכת הביתה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. הבא בתור הוא חבר הכנסת טלב אלסאנע – איננו. ואכן, יבוא וידבר חבר הכנסת נסים זאב. תורך הגיע, כמו תמיד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא לא אמור לסיים את הדיון? <היו"ר שלמה מולה:> אני מציע שתדחו את הדיון למועד בלתי ידוע. בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> ביקשתי אחרון, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> לא, אדוני, אנחנו לא נשנה את סדר הדוברים. אני מבקש ממך לבוא לדבר ואתה מוכן. אתה יכול גם, אתה יודע, לא לדבר. לא קרה שום דבר. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני יכול לדבר עוד הפעם בסוף. <היו"ר שלמה מולה:> טוב, מה אני יכול לעשות, אז אני לא הורס מסורת. <נסים זאב (ש"ס):> אין לי שום בעיה. אני אדבר. הוא ייתן לי שוב זכות דיבור בסוף. חתן מסיים. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא מבין למה צריך חוק לפיזור הכנסת. למה צריך בכלל חוק? אני כל השנה שומע, כבר קדנציה שלמה, שהכנסת הזאת צריכה ללכת הביתה וכמה שיותר מהר לעבור מן העולם. כל אחד והביטויים שלו. אז למה צריך חוק? אפשר לקום וללכת. יש בעיה עם זה? <מגלי והבה (קדימה):> מה יהיה בש"ס? תסביר לנו קצת על ש"ס. <רוני בר-און (קדימה):> זה לא בשביל אלה שהולכים, זה בשביל אלה שרוצים לבוא. רח' הקבלן 28. <נסים זאב (ש"ס):> אה, זה משהו אחר. שמחים בצאתם ששים בבואם. זה לא אותה קבוצה. מסכים אתך. <רוני בר-און (קדימה):> הוא רוצה לראות את אריה פה, הוא רוצה את אריה. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני לא הבנתי למה יש צורך כל כך, בפזיזות כזאת לצאת, כל כך. מה דוחף אותנו? למה ראש הממשלה החליט כל כך – מה בוער לו, לראש הממשלה? חשבתי על איזה פירוש. אני אגיד לך. לא, אני אגיד לך מה. יש פסוק בשיר השירים: לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. מה הקשר בין הסוסים ורוכביהם לבין מה שהשכינה אומרת לכנסת ישראל – אבל לא הכנסת הזאת, זאת כנסת אחרת. אדוני היושב-ראש, תשמע, יש שאלה מאוד קשה: איך יכול להיות שהסוסים ורוכביהם רצו לתוך הים? לא היתה שליטה לרוכבים על הסוסים שלהם. כמה שעושים "הויש", רוצים לעצור את הסוס, הסוס ממשיך לדהור. והרוכבים יודעים שהם הולכים להתאבד. הם הולכים לתוך הים, ובכל זאת לא היתה להם שליטה עליהם. מה קרה פה? כי היה, ברגליהם של הסוסים – יצאה אש שבערה ברגליהם. לא יכלו לסבול את החום, היו חייבים להתקרר בתוך המים. אז לקחו את הבעלים בעל-כורחם לתוך הים. זה מה שקורה בפוליטיקה שלנו, אדוני היושב-ראש. האדמה בוערת, הסוסים, הרגליים שלהם כבר בוערות. חייבים לצאת. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אם מישהו יש לו איזו אשליה שאחרי הבחירות יהיה תקציב שונה, הוא פשוט חי – לא יודע איפה. הוא הזוי. וזה לא משנה מי יהיה בקואליציה. אפילו נאמר שקדימה תלך באיזו צורה, תבוא בשם אחר, וברור ששינוי השם יעזור לה הרבה ותלוי מי יהיה בהרכב שם. <מגלי והבה (קדימה):> תספר לנו מה קורה בש"ס. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, אני כבר יודע מה קורה בקדימה. אני אומר לך, זה מה שהולך לקרות. <רוני בר-און (קדימה):> לנו יש מרן ומועצת. <נסים זאב (ש"ס):> לא משנה. המועצת שלך היא עכשיו ציפי לבני ואהוד אולמרט. אז מה לעשות? זה המועצת שלך. <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך, בכל מקרה, כשאתם תבואו לממשלה הזאת, 30 מיליארד השקלים שחסרים בקופת המדינה, זה לא יבוא יש מאין. תצטרכו בכל ממשלה – אנחנו נצטרך, אני מקווה שגם אני אהיה פה, בעזרת השם – נצטרך לחפש או לקצץ או לחפש את הגירעונות. אולי להגדיל את הגירעון, לא נורא. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> אבל נצטרך להתמודד עם זה. תודה, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה, אדוני. יעלה ויבוא חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה, אדוני. יואל, אלא אם כן אתה מוותר. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שיש לנו בעיה, אין לנו שר פה, אדוני. <היו"ר שלמה מולה:> שר. <יואל חסון (קדימה):> אין שר. <היו"ר שלמה מולה:> שאלה נכונה. <יואל חסון (קדימה):> אז אתה תיתן לי לדבר בלי זמנים עד שיהיה שר, אדוני. <רוברט טיבייב (קדימה):> הם כולם כחלונים. <יואל חסון (קדימה):> כולם כחלונים, כולם ברחו. אז אני אדבר, אם יבוא שר – – – <היו"ר שלמה מולה:> אני עוצר את הזמן. דבר, בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני חייב להתייחס לנאום של ראש הממשלה כפי שראינו אותו היום. ראינו ראש ממשלה, קודם כול זחוח. ראינו ראש ממשלה שלא מדייק בפרטים. ראינו ראש ממשלה שבטוח שכולנו לא מכירים את הנתונים, סומך ובונה על זה שהציבור לא יעמיק בנתונים. וראש הממשלה, אמרו את זה לפני גם, חי במדינה אחרת. איך אמר חברי חבר הכנסת איתן כבל? אמר לראש הממשלה: תן לי את הכתובת של המדינה – – – <היו"ר שלמה מולה:> אני רק רוצה להגיד לך, יש שרה, השרה אורית נוקד. <יואל חסון (קדימה):> שרה, אז עכשיו שלוש. אמר חברי חבר הכנסת איתן כבל, אמר: תגיד לי, ראש הממשלה, באיזו כתובת ובאיזו מדינה אתה חי. זה פשוט מדהים. איפה חי ראש הממשלה הזה? אני מכיר את קירות בית ראש הממשלה. הייתי שם כמה וכמה פעמים. הם לא עד כדי כך אטומים, הם לא עד כדי כך מכוסים ביריעות ובכיסויים שמונעים ממך באמת לשמוע את הרחש שבא מן העם. אז אני אעזור לראש הממשלה. הציבור לא מרוצה. הציבור לא מרוצה מהתחום הכלכלי, הציבור לא מרוצה מהתחום החברתי, הציבור לא מרוצה מהמצב בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות-הברית ומהיחסים האסטרטגיים בינינו לבין אמריקה. הוא לא מרוצה. ואני אגיד לכם גם, ממה הציבור גם לא מרוצה. הציבור לא מרוצה גם מאתנו. הציבור מצפה מכל מי שמאמין שנתניהו הוא ראש ממשלה רע במדינת ישראל להתאחד, לעבוד יחד ולהעמיד אלטרנטיבה ולעמוד ביחד. ואנחנו נעשה את זה. אנחנו מתכוונים להציג לציבור אלטרנטיבה ברורה של תוכנית, של דרך – בכלכלי, בחברתי, במדיני. אנחנו מתכוונים לעשות את זה ואנחנו נעשה את זה. ואם יש משהו שאי-אפשר היה לא לשים לב אליו, זו אותה זחיחות של חברי הליכוד ושל ראש הממשלה, והתחושה שהכול כבר בכיס. שום דבר לא בכיס. הכול פתוח. הכול פתוח. שום דבר עדיין לא נכתב. שום דבר עדיין לא נערך. ואני אומר לך, חבר הכנסת החדש, אדמסו אללי – אני קודם כול מאחל לך שתהיה כאן גם בכנסת הבאה. אבל בשביל זה אתה צריך להיות במקום מאוד מאוד קרוב ליושב-ראש בליכוד, כי אנחנו מתכוונים לצמצם לכם את המקומות, אדוני. אז תעבוד קשה בפריימריז. ואני אומר לך שאני מאמין – אני מאמין שאנחנו נהיה מסוגלים, ונעשה את זה. כי הציבור יבין בסופו של דבר שהממשלה הזאת היתה רעה לו. יש משפט שכולם אוהבים לומר – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> עדיף לו שיעבור לצד שלמה. <יואל חסון (קדימה):> שלמה תמיד בוחר בצד הנכון. שלמה בסדר. אני חייב לומר שיש המשפט הזה שאוהבים תמיד לומר – בעוד שנייה אני מסיים, אדוני – אומרים שכל אחד מאזרחי מדינת ישראל ישווה – אתם יודעים מה? אני אגיד את זה ככה: ב-1 באפריל 2009 העברנו את צרור המפתחות של מדינת ישראל – אנחנו, קדימה, העברנו לליכוד, לידי נתניהו. ב-1 באפריל 2009. ואני שואל את הציבור הישראלי ואת כל אחד ואחת מהציבור הישראלי – שיחשוב היטב, האם המצב שלו מ-1 באפריל 2009 עד היום, האם מצבו השתפר או מצבו הידרדר? <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. בבקשה. <יואל חסון (קדימה):> האם מצבו היה טוב יותר אז, והיום הוא פחות – – – <היו"ר שלמה מולה:> נא לסכם. <יואל חסון (קדימה):> יש, אבל, שרה. היום זה ברור לכולנו, אדוני היושב-ראש, שמסכמים את העניין. מרגע שנתנו את המפתחות לנתניהו, ב-1 באפריל 2009, ועד היום, מצב הציבור הורע בכל התחומים. מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל הורע בכל התחומים. ולכן הציבור יגיע למסקנה ויביא ממשלה חדשה למדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר שלמה מולה:> תודה רבה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ – בבקשה, גברתי. בבקשה, גברתי, לרשותך שלוש דקות. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה שקראת לי לדבר. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על מה שלמדתי בקדנציה הראשונה שלי בכנסת ישראל. בנאום הבכורה שלי בכנסת התחלתי במשפט: חברים יקרים, הכול מתחיל מכאן. והאמת, הרגשתי – לא הייתי בכנסת, אבל הרגשתי שהכול מתחיל מכאן. והיום, אחרי שלוש שנים, אני יכולה להגיד בוודאות, קודם כול לנו, בתום הקדנציה הזאת, שהכול מתחיל מכאן. והשאלה היא, לדעתי – כולנו רצים עכשיו לבחירות. אני רוצה לאחל, כמובן, הצלחה, קודם כול לעצמי, בבחירות האלה, ולחברי, ולאלה שמאוד אוהבים את ארץ-ישראל ורוצים לראות את מדינת ישראל כמדינה הכי טובה בעולם לחיות בה. הכנסת אומנם מתפזרת, ואולי פה ושם אני כחברת כנסת איבדתי אמון של חלק מהציבור, של חלק מהזרועות במערכת. אבל אני לא איבדתי את הדרך. הדרך שלי היא מאוד ברורה. דרך של לומר את האמת. דרך – שלום, אדוני היושב-ראש. דרך של לומר את האמת אף שמשלמים על זה מחיר כבד מאוד במערכת הפוליטית. אני למדתי בקדנציה שלי שמנסים בכל דרך, גופים רבים – גם, לצערי, חברי כנסת בחלק מהמפלגות – לגרום לכך שלציבור בישראל לא תהיה חשיבה עצמאית. ועושים לו שטיפת מוח. ומביאים מספרים שמתאימים לאג'נדות שלהם. ומשנים את המציאות. ומעוותים את המציאות. וכשהציבור שומע, ושומע ושומע, אז לפעמים על חלקו זה משפיע. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בעצם, כבומרנג, במצב שגם כשאנחנו אומרים את האמת, לא תמיד הציבור מאמין לנו. אני למדתי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר ראובן ריבלין:> נא לסיים. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> – – לא נולדתי להיות חברת כנסת. אבל נולדתי להיות בן-אדם אמיתי. אני לא עושה לי בשום פנים ואופן, או מנסה לקדם את עצמי במערכת הבחירות. זאת לא הכוונה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני באופן אישי שמח לשמוע אותך כמה שאני רק יכול. אבל אנחנו צריכים לסיים. עברו שלוש הדקות. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> אני כבר לא שמתי לב, האמת. <היו"ר ראובן ריבלין:> בסדר. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> לא שמתי לב, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אז אם לא שמת לב, אני אומר לך. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> ואני רוצה לומר משפט אחרון, אדוני. <היו"ר ראובן ריבלין:> בבקשה. <יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):> התחלתי את הנאום שלי היום ב"הכול מתחיל מכאן". אבל אני רוצה להגיד משפט לאזרחי מדינת ישראל, שהכול מתחיל קודם כול אצל כל אחד מאתנו. ואני מייחלת בחזון שלי לראות שהציבור והאזרחים במדינת ישראל לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל המדינה שלהם. ואנחנו כנבחרי ציבור, כשיוצאים מכאן היום, כל אחד מאתנו צריך לדעת אם באמת עשינו את מה שהתחייבנו בפני הציבור שלנו. ומי שמאמין שהוא רוצה להמשיך עם האמת שלו, אני בטוחה שתהיה לו הזדמנות לתקן את זה גם בקדנציה הבאה. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, ברוך הבא. חבר הכנסת אחמד טיבי. גם אלה שרוצים שהוא לא יהיה, לא יצליחו. <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא, אמרתי לשיח' אברהים צרצור ברוך הבא. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מה נזכור מהכנסת הזאת, מהכנסת השמונה-עשרה? <רוני בר-און (קדימה):> הלוואי שכלום. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> חוקים גזעניים, רמיסת זכויות אדם ואזרח – – <כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):> הורדת חבר כנסת מהדוכן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – התעלמות מהצרכים הבסיסיים של חיים בכבוד של משפחות בפריפריה, ביישובים הערביים. פגיעה במעמד הביניים, לרבות המיעוט הנרדף. וכאן, בכנסת, כולם שותפים ללוויה. בערבית זה מזכיר לי, אדוני היושב-ראש, אתה יודע ערבית: אל-ג'נאזה חאמיה ואל-מית כּלבּ. הלוויה חמה והמת הוא כלב. רובם יודעים בסתר לבם שהיה כישלון בכל תחום. בתחום המדיני – כלום. הצליח ראש הממשלה. במה הצליח? שם את הבעיה הפלסטינית על המדף. בתחום החברתי-כלכלי – הפגנות הקיץ, המחאה החברתית, והטענה כל הזמן, טענת הסרק והשקר, שהכלכלה של מדינת ישראל היא כלכלה חזקה. שטייניץ הלעיט אותנו פעם אחר פעם: כלכלה חזקה. ופתאום, בשבועות האחרונים היא כלכלה קלוקלת, היא לא חזקה. עד כדי כך, אדוני היושב-ראש, ששר חברתי, השר הכי פופולרי, מוצא את עצמו נאלץ לנטוש, לברוח, ונשארה ממשלה לבנה. אין מה שקרוי "אחד משלנו". חבר הכנסת כרמל שאמה, אולי אתה היחידי שנשארת מה שקרוי "אחד משלנו" ועוסק בתחום הכלכלי-חברתי. <מאיר שטרית (קדימה):> מה עם סילבן? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני לא חושב שהוא עונה על ההגדרה הזאת. רבותי, כל הזמן מאשימים את חברי הכנסת הערבים שהם עוסקים בנושאים מדיניים, לא בעניינים כלכליים-חברתיים. זו אמירת שקר, אין לה על מה להתבסס. אבל בואו נבדוק מה עושים הח"כים היהודים. אגב, אין ביטוי כזה. עכשיו יש מטבע לשון חדשה – הח"כים היהודים. דני דנון במה עוסק? בענייני כלכלה? כל הזמן מיט רומני, קונגרס. אקוניס – בבית הלבן; מדיני. שמעתם שהוא עוסק בענייני דיור? בענייני חינוך? אני עוסק בענייני דיור. <רוני בר-און (קדימה):> בית לבן זה לא דיור? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> בית לבן זה דיור. אפשר לשלב בין אקוניס לדנון: דיור למיט רומני – לא יהיה, הוא יישאר חסר בית. לכן, אדוני היושב-ראש, כנראה תצטרך, חבר הכנסת כרמל שאמה, להיות בודד תחת הכותרת "אחד משלנו". <רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):> מה עם ציון פיניאן? <עינת וילף (העצמאות):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> את לא תחת הכותרת "אחד משלנו", ואת גם לא מהמפלגה, מהסיעה שמתיימרת להיקרא מפלגת העם. יש העדפה מתקנת, אדוני היושב-ראש. מפלגת העם. מה מפלגת העם? בואו נראה מה נתן ראש הממשלה בנימין נתניהו לציבור: יציבות במובן של הישרדות. חוץ מזה, כלכלה, חברה, מדינה, ביטחון – כישלון אחד גדול. אפס אחד גדול. בבתי-ספר, גם בקונגו-ברזוויל, כאשר אתה מקבל אפס, אולי אתה עולה כיתה אבל לא בבית-ספרנו. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אורי אריאל, בבקשה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת רוני בר-און. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אתה לא צריך להפעיל את השעון כי אין פה שר. זה לפי הכלל הידוע של היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש השרה אורית נוקד. אורית נוקד נמצאת כאן אתנו כל הזמן. אני שם לב כל הזמן שיהיה פה שר. אם לא היה פה שר – זו בקשה של הממשלה, אתה צודק. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לך, לא על הערב הזה אלא על כל הכנסת השמונה-עשרה, על הניהול ועל ההובלה. אני חושב שזה מגיע לך. תודה על כל מה שעשית. אפשר להגיד פה הערב הזה, כפי שאומרים ביום הבר-מצווה, מה שהאב אומר על בנו: ברוך שפטרנו מעונשו של זה – של הממשלה הזאת ושל ראש הממשלה הזה. ראש הממשלה הזה הוא ראש ממשלה שבתקופתו בנו הכי מעט בירושלים עיר הקודש, עיר הבירה. אלה נתונים. יכול יריב לוין לשמוח עם ירושלים, להישבע, אם תשכח, אם זה, ימיני, המון מלים. ראש הממשלה, אתה בנית הכי מעט בתקופתך בעיר הקודש, בירושלים. זה ראש הממשלה הראשון שהודיע – לא היה כדוגמתו – שלא על דעת מפלגתו, שלא על דעת ממשלתו, שיהיו שתי מדינות לשני עמים. לא היה כדבר הזה. הוא לא קיבל אישור מהכנסת לזה, עשה דרור לעצמו, חילק את ארץ-ישראל בפיו, ואל יקל הדבר בעיניכם. חיים ומוות ביד הלשון. ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, המליך את מר אהוד ברק, שר הביטחון, על נושא ההתיישבות בשילה, בענתות, בחברון ובית-אל. לא היה כדבר הזה שראש ממשלה ייתן סמכות כזאת לשר ביטחון תחת תואנות שווא, מצגי שווא, ותחת כניעה של ממשלה שהיא בהגדרתה ימנית אבל שתי ידיה שמאלניות. וצריך לשאול את ראש הממשלה הזה: אתה רוצה ממשלה יהודית, מדינה יהודית שעושה דברים יהודיים, או לעשות דברים הפוכים? היום הוא לא חוזר על הודעתו במסגרת ההודעה המדינית – שתי מדינות לשני עמים – כי זה לא מתאים לבחירות הקרובות. אבל מה תבטיח בבחירות הקרובות? מה הצד המדיני? שמעתי את היושב-ראש אומר שנשמע משנה כלכלית ברורה. האם אפשר לבקש מהליכוד שנשמע גם משנה מדינית ברורה? מה יהיה, תוכנית אלון פלוס? מה יהיה, תוכנית אלון מינוס? מה יהיה לנו? יש ראש ממשלה שמתפאר בכלכלה מצוינת, חזקה, יציבה. יש בהחלט מה להשתבח בכלכלה, יש דברים טובים, אבל יש כמיליון איש, מיליון איש, לא שהם לא גומרים את החודש – הם לא מתחילים את החודש. כשהם באים בראשון לחודש, מר נתניהו, למכולת – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא רוצה להפסיק אותך, אבל הזמן נגמר. <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> אני מסכם. הם לא מתחילים את החודש, כי בראשון לחודש הם באים למכולת ואומרים להם: לא, לא תקנו פה לחם עכשיו עד שלא תשלמו את חובכם. אנחנו בוודאי מצביעים בעד הקדמת הבחירות, ויפה שעה אחת קודם, בתקווה לאיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי ולהוות עוגן מדיני ימני, אחריות כלכלית וביטחון. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת רוני בר-און, אחרון הדוברים. חבר הכנסת בר-און, הואיל ואתה אחרון הדוברים, אני לא רוצה שהממשלה תעלה, ואני קורא – אני נותן לך מראש חמש דקות, אבל שלא נתחיל את המשא-ומתן אחרי שייגמרו חמש הדקות. <רוני בר-און (קדימה):> אני מאוד מעריך את זה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, המשנה לראש הממשלה, חברי הכנסת, אלמלא שמעתי את דבריו של ראש הממשלה בפתח הדיון לא הייתי טורח לעלות לכאן ולהלאות אתכם. ממילא הדברים שנאמרים כאן, הכול צפוי והרשות נתונה, והנואם נואם ואף אחד לא שומע, ומי ששומע בוודאי לא השתכנע. אפשר היה לנאום את נאום הסיכום הזה לפני כמעט ארבע שנים בנאום הפתיחה, אפשר יהיה לנאום אותו בנאום הפתיחה בעוד ארבעה חודשים. אבל ראש הממשלה הציג פה, למרבה הצער, איך אני אומר בלשון המעטה, מצג מאוד מאוד לא מדויק. אני מניח לטובתו שהוא טעה. זה שהוא דיבר על זה שהוא השיג ביטחון, נדמה לי שהכנסת הזאת עוד זוכרת איזו ממשלה היא זאת שהרתיעה את נסראללה. נדמה לי שהכנסת הזאת עוד זוכרת איזה ממשלה הרתיעה למשך זמן מוגבל את ה"חמאס" בעזה, עד ששוב הוא הרים את ראשו מול התגובות המהוססות של הממשלה הזאת. אני שומע שראש הממשלה מתפאר בזה שהוא גוזר סרטים למחלפים ולדרכים מהירות, דרכים ששאול מופז הגה, יזם, תכנן והשיק. תמיד הדברים נגמרים. בתקופתנו ידענו לומר שחלק מההישגים שלנו שייכים גם לממשלה הקודמת. אבל מה שבאמת הפריע לי יותר מהכול היה הנתונים המוטעים, שלא לומר יותר חמור מזה, בנושאים הכלכליים. אמר פה ראש הממשלה שהוא קיבל משק עם 7% או 7.5% אבטלה והיום הוא בפחות. לא, הוא אמר: 9.5%. אם הוא היה אומר 7.5%, לא הייתי מתווכח. 9.5%, והיום יש לו 7.5%. ראש הממשלה, אתה יודע שזה לא נכון. למה אתה מטעה את הכנסת? למה אתה מטעה את הציבור? אתה יודע שקיבלת את המשק במצב המיטבי ביותר שניתן היה לקבל משק מערבי בזמן המשבר הכלכלי. אתה יודע שאם היינו שועים לריצות שלך לאמצעי התקשורת בהיסטריה – תשפכו כסף, תיתנו רשת ביטחון, תעשו זה ותעשו זה – אתה לא היית שורד עם הכלכלה אפילו חצי שנה. אבל, בוא ונראה איפה האמת מונחת. אתה יודע שכל האינדיקטורים הכלכליים התחילו לעלות ברבעון הראשון של 2009, ממש שלושה חודשים לפני שאתה נכנסת לתפקיד, ואתה יודע שאחרי שהיינו ברבעון השלישי של 2008 בשיא של 20 שנה באחוזי אבטלה, של 5.9%, עלינו זמנית לקצת למעלה מ-7% בין היתר בגלל הפניקה שאתה עשית. פרופסור ברוורמן יספר לך שכלכלה זה מדע של ציפיות. כשאתה צרחת שיהיו פה פיטורים המוניים, אנשים פיטרו אנשים. אבל מייד אחרי זה, זה התחיל לרדת. אבל בוא ונבדוק את זה אמפירית. ב-2Q, ברבעון 2 של 2009, היתה בישראל אבטלה של 7.4%, ובארצות-הברית היא היתה 11.1%. עברו שלוש שנים וחצי, וארצות-הברית, עם כל המשברים החוזרים ונשנים עומדת היום על 7.8% ואתה עומד על 7.2%. אז איפה ההצלחה הגדולה שלך? אתה מספר שעשית 340,000 מקומות עבודה. למי אתה מוכר את הדברים האלה? הגידול במשק אוטומטית כל שנה הוא בין 60,000 ל-80,000 מקומות עבודה נוספים. אז מה הוספת? לא הוספת כלום. עכשיו, אם עושים את החשבון, 75,000 מקומות עבודה הכנסת במגזר הציבורי, זה שאמרת: הרזה שלוקח את השמן, או השמן שלוקח את הרזה. עכשיו, איזה משק אתה משאיר? אתה משאיר משק שיגיע השנה ל-4.5%–5% גירעון. זה לא היה מאז היית לשר האוצר. האבטלה לא היתה כמו שהיתה מאז היית לשר האוצר. אדוני היושב-ראש, עכשיו, אני רוצה להגיד לך שהיום כולם דיברו על כחלון, וזה עניין נורא חשוב, אבל לא שמנו לב לדבר ממש דרמטי. היום עוד פעם חולקו פרסי נובל בכלכלה, ועוד פעם שטייניץ לא קיבל פרס נובל לכלכלה. איך עושים לו את זה שנה אחרי שנה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אנטישמיות. <רוני בר-און (קדימה):> אנטישמיות. אני אגיד לך איפה אם כל חטאת. אדוני ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, עמדתי פה לפני למעלה משנתיים – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לסיום. <רוני בר-און (קדימה):> אני מסיים. – – ודיברתי על התקציב הדו-שנתי. אמרתי לכם שבכלכלה כל כך שבירה אי-אפשר לקחת הנחות מקרו בחציון הראשון של 2010 כדי שיחולו עד סוף 2012. אמרתי לכם שזה גם יהיה ב-2013. אמרתי לכם שב-2006 לא היה תקציב והיו בחירות, שב-2009 היו בחירות ולא היה תקציב, וגם ב-2013 יש בחירות ואין תקציב. אדוני ראש הממשלה, כשעשית את התקציב הדו-שנתי, עשית אותו רק למען היציבות הפוליטית ולא הכלכלית, כי כל בור שנוצר בתקציב, כאשר הוא לשנתיים, אתה פוגש אותו לא כפליים אלא כפליים פלוס. מה אני אומר? <היו"ר ראובן ריבלין:> לסיום. <רוני בר-און (קדימה):> לסיום אני אומר שצריך את הממשלה הזאת להחליף. אני מקווה שהציבור לא ילך שולל אחרי מה שאומרים לו, אלא ילך עם מה שהוא מרגיש. הממשלה הזאת צריכה לשלם את מחיר ההרגשה הקשה של הציבור. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. אני מזמין את השר אדלשטיין לסכם. האם זה יהיה בשניים-ועשרים או בעשרים-ושניים. החוק כל כך ברור. הוויכוחים, כל אחד דיבר מהרהורי לבו, וכמובן, אדוני, אין צורך. הממשלה רוצה להעביר חוק. הכנסת מוכנה להעביר את החוק או להתנגד לו. בואו ונצביע. אני לא מבין למה צריך. צלצלו; מה צריך את כל הסיכומים וכל הדברים? הרי הממשלה מבקשת מהכנסת להצביע על חוק פיזור הכנסת. הכנסת מתייצבת פה, והממשלה עדיין לא פה. צלצלנו פה. לאדוני, כמובן, יש הזכות המלאה להשיב, והטרוניה שלי היא לא כלפיו, כי אני יודע שאני כחבר בקואליציה שמח מאוד שאתה עומד ויכול למשוך זמן עד שיבוא, אבל בשביל מה? לשם מה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> – – – תקדים, אדוני היושב-ראש? <היו"ר ראובן ריבלין:> לא הבנתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אתה חושש מתקדים מלפני עשרה חודשים? <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא חושש יותר משום דבר, כי אני גם יכול לצפות לכל דבר, אבל זאת לא הבעיה. הבעיה היא שאני לא מבין – – – <קריאה:> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> מה קרה? יש פה איזו בעיה? <אורי אריאל (האיחוד הלאומי):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> לא. הקדוש-ברוך-הוא יעזור לכולנו כי הקדוש-ברוך-הוא הוא אחד ויחיד, ושל כולנו – נוצרים, חבר הכנסת חנא, ויהודים וערבים, חבר הכנסת טיבי וחברי הכנסת ברכה, זחאלקה וכמובן אברהים וחבר הכנסת מסעוד גנאים. <יואל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> אני לא יודע. אז שיבוא ויודיע. אני לא – – – <יואל חסון (קדימה):> אולי ראש הממשלה התחרט פעם נוספת. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני מבקש באמת להודיע. אני אצביע על החוק כי אני בהחלט אאפשר לאדלשטיין לומר את דבריו, אבל מדוע אנחנו צריכים את זה? אני פשוט לא מבין. בבקשה. כבוד השר אדלשטיין ישיב לדיון. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חושב שצריך לשאול כאן שאלה מקדימה לתדהמה שלך. אני גם קצת הופתעתי כשהצגתי, ברשותך, לפני כשעתיים את החוק. <היו"ר ראובן ריבלין:> נכון. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> רציתי בעצם לרדת מכאן ולהצביע, אבל פתאום ראיתי שהיה כאן תור של 42 – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> דרך אגב, רבים מחברי הקואליציה רצו לדבר. יש רבים מחברי הכנסת שבאמת מאמינים, ואני כמוהם, שהציבור משווע לשמוע כל אחד ואחד מהם. היו כאלה שהיתה בהם נימת פרידה, היו כאלה אשר היתה בהם נימת תוכחה. כל אחד רצה לומר את דברו לציבור אחרי שארבע שנים הוא ייצג אותו. אבל אני גם חשבתי, חברים: או מחליטים ללכת להתפזרות או לא. אבל מובן שכל חבר כנסת – דרך אגב, היו רבים מחברי הקואליציה – – – <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> היו גם חברי קואליציה, ולרוב היו חברי אופוזיציה. אדוני היושב-ראש, אני חשבתי שלאחר שאני מציג חוק שיש בו בדיוק שני סעיפים וכל סעיף בן משפט אחד – וכפי שראית, אדוני היושב-ראש, לא ניצלתי את הזכות שניתנה לי להציג את החוק להתפזרות הכנסת על מנת לסכם את הישגי הקואליציה או למנות את כל מגרעות האופוזיציה, והצגתי את החוק – חשבתי שנצביע. <היו"ר ראובן ריבלין:> צודק מאה אחוז. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> אבל כנראה חלק מחברי האופוזיציה לא סומכים על האמירה של עמיתי, שר החינוך גדעון סער, שגם בכנסת הבאה תהיה להם אפשרות לקרוא הרבה קריאות ביניים. כנראה גם זה יותר מדי והמטרה הזאת קשה קצת להשגה. <יואל חסון (קדימה):> דיברנו קודם על זחיחות – לא להיות זחוח. <שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:> לכן, אני אומר שראינו כאן דיון של שעתיים וחצי או שלוש שעות בנושא הזה של שני הסעיפים. לכן, אדוני היושב-ראש, באווירה הזאת, גם כבר עכשיו, אפילו לאחר מה שאמרת, ומבחינתי בצדק אמרת, ראית כבר תגובות: אולי מישהו התחרט – על העיכוב של דקות מספר של ראש הממשלה, שמגיע מפגישה. לאחר מכן נמצא עוד תלי-תלים של פרשנויות שאולי הוא לא רצה לתמוך בהקדמת הבחירות או עוד כהנה וכהנה דברים. לכן אני אומר שהסיכום שלי לעניין הזה לא מסובך מדי. היינו יכולים והיינו רוצים להמשיך באותה עשייה שפתחנו בה לפני כמעט ארבע שנים. כפי שאמר יושב-ראש הכנסת, לא הרבה כנסות בתולדות המדינה פתחו את המושב החמישי. היינו רוצים לפתוח את המושב ולהמשיך את המושב, אבל, לצערי הרב, כנראה אווירת הבחירות משפיעה, כולל – וכאן אני לא מפנה את הכול רק כלפי האופוזיציה – כנראה משפיעה גם על אווירה מסוימת בקואליציה, וחבל שכך. חבל שכך, כי הזכיר כאן לפני רוני בר-און שכל הזמן עוסקים בפרישתו של עמיתי, וגם, לא אסתיר, חברי האישי, השר משה כחלון, כשכבר מצאנו קו חדש: אם עד לפרישתו של השר כחלון הנימה בכל הנאומים היתה שהליכוד הוא המפלגה הכי אנטי-חברתית שיכולה להיות, והקואליציה הזאת היא הכי אנטי-חברתית שיכולה להיות, אז כעבור שעתיים פתאום הסתבר שלא. עד לפרישתו של השר כחלון היתה קואליציה מאוד חברתית, וליכוד מאוד חברתי, בניגוד להודעות קודמות. לאחר פרישתו ודאי שלא נשאר זכר לחברתיות והדברים מאוד הסתבכו, ומעכשיו והלאה נהיה כולנו קפיטליסטים נוראים. אז קצת עקביות, אדוני היושב-ראש, כפי ששמעת אותי לא פעם אומר מעל לדוכן הזה – קצת עקביות עוד לא הזיקה לאף אחד בעולם הזה וגם לא בבית הזה. לכן אני חושב שכשאני מדבר, לפחות, על העשייה של ארבע השנים האחרונות, כמעט ארבע השנים האחרונות, אני כן מדבר על פעילות רבה, שהבית הזה יכול להיות גאה בפעילות הזאת. מה שנעשה פה בוועדות השונות, במיוחד בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, החקיקה שהובילו חברי כנסת – כן, רחמנא ליצלן, גם מהליכוד ומהקואליציה, אבל כן, לפעמים גם מהאופוזיציה – חקיקה חברתית לטובת האזרחים, לטובת העובדים, לטובת הפנסיונרים, לטובת המשפחות החד-הוריות, לטובת העולים, לטובת החולים – את כל הדברים האלה עשתה הכנסת הנוכחית. אני לא מבין למה עוד לפני שפתחנו באמת את מערכת הבחירות צריך להשחיר גם את עצמנו ולומר – לא עשינו שום דבר. נכון שזה נאמר כאילו: לא עשיתם שום דבר. אז אם לא עשינו כקואליציה וכממשלה שום דבר, מה עשו כל האחרים? הרי שום דבר לא נעשה. אז למה אנחנו, בלהט הוויכוחים האלה, צריכים להשחיר את עצמנו, ובאמת לא להשאיר מקום לאזרח להאמין שבבית הזה, ביום-יום, ודאי בימי הממשלה הנוכחית ובימי הקואליציה הנוכחית, נעשו המון דברים לטובת האזרחים ולטובת עם ישראל? זה הסיכום שלי לחוק התפזרות הכנסת, ואני כולי תקווה שמערכת הבחירות, כפי שביקשנו כממשלה, תהיה קצרה ואינטנסיבית, ונחזור לעסוק בפעילות הברוכה שעסקה בה הכנסת היוצאת. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו צלצלנו כבר לפני למעלה מעשר דקות, ואני מבקש מכולם לשבת. חבר הכנסת אורבך, חבר הכנסת פלסנר, חבר הכנסת כבל – לא כדאי שתרוצו. שבו, כי אנחנו הולכים להצביע. רבותי, אנחנו נצביע בקריאה ראשונה, ואני מזכיר לכם שמייד בתום הקריאה הראשונה אנחנו נעבור – אותם אלה מביניכם שהם חברים בוועדת הכנסת או המבקשים לומר דבר בוועדת הכנסת יתכנסו בחדר ועדת הכנסת, ואני אכריז על הפסקה עד סיום הדיון. <קריאה:> באולם "נגב". <היו"ר ראובן ריבלין:> באולם "נגב". כן. העם רוצה לראות, ובצדק, זה בסדר גמור. אולם "נגב" הוא אולם שבו הטלוויזיה יכולה לפעול ולשדר ישירות לציבור כולו, שוודאי מתעניין בהליכים ובמהלכים הקשורים בחוק פיזור הכנסת או בחוק הבחירות לכנסת התשע-עשרה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה הראשונה – הצעת החוק אשר הובאה על-ידי הממשלה, ואני מציין שכל הצעות החוק הפרטיות שהן בתוקף, כולן, יאוחד הדיון בהן עם הדיון בהצעת החוק הזאת, בין שעברו קריאה טרומית ובין שלא עברו קריאה טרומית. הדברים האלה יעברו לידי הכרעה והחלטה בוועדת הכנסת. אנחנו נצביע בקריאה ראשונה על הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012. בקריאה ראשונה. אני מזכיר: אין צורך ב-61 חברי כנסת בקריאה ראשונה, אבל יהיה צורך בקריאה שנייה ושלישית, או בקריאה שלישית בלבד. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 99 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> 99 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהכנסת קיבלה בקריאה ראשונה את חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, ואנחנו נעבור לדיון בוועדת הכנסת. ואם לא תהיינה הפתעות – לאחר שהכנסת אישרה ב-99 בלי מתנגדים – בוועדה, אני מתאר לעצמי שאנחנו נוכל להצביע במהרה, אולי אפילו עוד היום, שנותרו לו 50 דקות. רבותי, אני מזמין את ועדת הכנסת ללכת ולדון בהצעת החוק על מנת להכינה לקריאה שנייה ושלישית. חמש דקות לאחר שהוועדה תודיע לי שאכן הסתיימו הדיונים והיא בשלה לקריאה שנייה ושלישית, אני אחדש את הישיבה. אני מכריז על הפסקה עד להודעה חדשה. או אני או ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת יצחק וקנין נהיה כאן כאשר תוצבע ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית. (הישיבה נפסקה בשעה 23:05 ונתחדשה בשעה 00:30.) <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי, אנחנו יכולים לפתוח את ישיבת הכנסת כי עדיין אנחנו לא מצביעים. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, שהיא מיזוג של כמה הצעות חוק, הממשלתית והפרטיות, שהחזירה ועדת הכנסת; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 19), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (מס' 7), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, לפני תחילת ההצבעות אנחנו נקיים אזכרה לחבר הכנסת לשעבר, המנוח גדעון גדות, בכמה דקות. <הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012> [מס' מ/734; הצעות חוק פ/35/18, פ/3486/18, פ/1584/18, פ/3569/18, פ/3634/18, פ/1042/18, פ/1450/18, פ/3780/18, פ/4295/18; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 31518, ומושב רביעי, חוב' כ"ה, עמ' 28349, עמ' 28351, עמ' 28352, עמ' 28354, עמ' 28355, עמ' 28356, עמ' 28357,עמ' 28358, עמ' 28360, עמ' 28361; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> אנחנו עוברים, ויציג את הצעת החוק לפיזור הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית יושב-ראש ועדת הכנסת. אני מזמין אותו לעלות לבמה על מנת להציגה. יש לנו לאחר מכן 11 הסתייגויות ועוד ארבע בקשות לרשות דיבור, וזה יימשך – 11 הסתייגויות הן לפי החוק 55 דקות, אם ניקח את הזמן שבין אחד לאחד זה עוד איזה 12 דקות, ולכן אנחנו עתידים עוד לבלות פה שעה ארוכה עד אשר נסיים את כל – – – <רוני בר-און (קדימה):> המסתייגים – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת בר-און, אם תוכל לדבר על לבם של המסתייגים שנצביע ועל-ידי כך נביע את הסתייגויותינו, אדרבה ואדרבה, אבל זכותם של חברי הכנסת להפעיל את התקנון ולמצות אותו עד תום. בבקשה. <רוני בר-און (קדימה):> – – – הם יוכלו לדבר כל הלילה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אתם רואים איך מתחלפים היוצרות. בבקשה, אדוני יושב-ראש הוועדה. קודם כול צריך לציין אותך לשבח: לפני שעה סיימנו את ההצבעה בקריאה ראשונה ואתה היית מוכן תוך שעה, וזה ראוי לציון. <משה גפני (יהדות התורה):> לא נעשה שום הסכם בינתיים. <היו"ר ראובן ריבלין:> ראוי לציון. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מהבוקר הוטל עלי לטפל בסידורי קבורתה של הכנסת הזאת, אז ככה שהגיע זמן הקדיש ולהלן הוא לפניכם. <היו"ר ראובן ריבלין:> ברוך השם, עברנו הימים הנוראים, לא צריכים לומר "לעילא ולעילא", מספיק "לעילא" אחד, נו, אז יאללה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, אשר אושרה על-ידי הממשלה ואושרה הערב בכנסת ברוב גדול בקריאה הראשונה. תשע הצעות חוק פרטיות שהוגשו בעניין זה מוזגו על-ידי ועדת הכנסת עם הצעת החוק הממשלתית והן מובאות כחלק ממנה לקריאה השנייה והשלישית. בהתאם להצעת החוק, כפי שאושרה בוועדת הכנסת, הכנסת השמונה-עשרה תתפזר לפני גמר תקופת כהונתה, והבחירות לכנסת התשע-עשרה תתקיימנה ביום י"א בשבט התשע"ג, 22 בינואר 2013. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות הנוגעות למועד הבחירות והנוקבות במועד מאוחר יותר מזה שהציעה הממשלה. ועדת הכנסת סברה כי משהוחלט על הקדמת הבחירות יש לעשות זאת במועד מוקדם יותר, כפי שהוצע על-ידי הממשלה, ולפיכך אישרה את התאריך שציינתי, 22 בינואר 2013. על כן אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות שהוגשו ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית בנוסח שאישרה ועדת הכנסת. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אזכיר, אדוני היושב-ראש, כי בקריאה השלישית נדרש שהחוק הזה יתקבל ברוב של 61 חברי כנסת לפחות. וטרם סיום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה באמת להודות מעומק הלב לצוות המדהים של ועדת הכנסת, שליווה אותי לאורך כל הקדנציה הזאת: למנהלת הוועדה אתי בן-יוסף, לנועה בירן-דדון, לעאליה עודה וליועצת המשפטית שלנו ארבל אסטרחן, שבאמת היו לי לעזר רב, וכמובן למזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ ולסגנה נאזם בדר, שליוו את עבודת הוועדה, ולעוזרים המסורים שלי, שגם הם ליוו אותי מראשית הקדנציה, לילך שלי, רועי שרעבי ומיכל גרסטלר. תודה רבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. הודעה לחבר הכנסת אחמד טיבי ולחבר הכנסת מוחמד ברכה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חבר הכנסת ברכה וחבר הכנסת – תעשו לי טובה, אני מתקשה לקיים את הדיונים בתוך הכנסת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):> אני מודיע שסיעת רע"ם-תע"ל מסירה את כל ההסתייגויות שלה. <היו"ר ראובן ריבלין:> תודה רבה. חבר הכנסת ברכה – בבקשה, אדוני. אתם מסירים את ההסתייגויות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> את כולן. <היו"ר ראובן ריבלין:> ג'מאל זחאלקה, אתם מסירים את ההסתייגויות? תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה, אתה מסיר את ההסתייגות. כך, אני רואה את כל המסתייגים, על-פי הודעת ראשי הסיעות, שהם מסירים את הסתייגותם. ועכשיו אני מבקש, נסים זאב, אתה מסיר את הסתייגותך? <נסים זאב (ש"ס):> לי אין הסתייגות. <היו"ר ראובן ריבלין:> יש לך רשות דיבור. <נסים זאב (ש"ס):> יושב-ראש ועדת הכנסת אומר כאן קדיש, אני אגיד את האשכבה. <היו"ר ראובן ריבלין:> אני אשאיר אתכם אחר כך לכל גינוני טקס האשכבה. חבר הכנסת חסון, אתה מסיר; חבר הכנסת שלמה מולה, אתה מסיר; חבר הכנסת ישראל אייכלר, אתה מסיר. רבותי, אני מבקש לצלצל כי אני לא יכול להצביע בלי שהודעתי. האם צלצול קיים? רבותי, אני מבקש מכולם לשבת כי בעוד שתי דקות אנחנו מצביעים בקריאה שנייה, ולאחר מכן, בעוברנו לקריאה שלישית, אני מודיע פעם נוספת ומדגיש את העובדה שיושב-ראש הוועדה, גם על-פי הנחיית הייעוץ המשפטי וגם בלעדיה, קבע שהצורך ברוב של 61 חברי כנסת לפחות מחייב בקריאה השלישית בתחום חוק הבחירות לכנסת התשע-עשרה או לכל כנסת אחרת. רבותי, ההסתייגויות הוסרו ולכן הן לא קיימות. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של חבר הכנסת לשעבר גדעון גדות, זיכרונו לברכה> <היו"ר ראובן ריבלין:> אני הייתי מבקש מחברי הכנסת גם לכבד רגע זיכרון של חבר יקר ששירת את הכנסת במשך שתי קדנציות והלך לעולמו. אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה, במהלך הפגרה הלך לעולמו חברנו וידידנו חבר הכנסת לשעבר גדעון גדות, זיכרונו לברכה. אבקש מהכנסת לכבד את זכרו בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) תודה. נא לשבת. גדעון היה חבר בכנסת האחת-עשרה והשתים-עשרה. בכנסת השתים-עשרה כיהן גם כסגן יושב-ראש הכנסת, וכך זכה, דרך אגב, להיות האדם היחיד במדינה שהוא בעל תואר נשיא ליום אחד, לשעבר. מורו הרוחני והאיש שהשפיע עליו יותר מכול היה דודו אריה בן-אליעזר, זיכרונו לברכה, איש האצ"ל ורוויזיוניסט מושבע, ממייסדי חרות וחבר בכנסת ישראל, איש עקרונות ולוחם ללא חת. מילדותו גדל גדעון על ערכי בית"ר ותנועת החרות. הוא היה בית"רי אמיתי בכל רמ"ח איבריו, ועקרונותיה היו נר לרגליו כאיש ציבור וכחבר הכנסת. בשנים 1991–1996 כיהן גדות בתפקיד יושב-ראש מפעל הפיס. בתקופת כהונתו גדלו הכנסות מפעל הפיס באלפי אחוזים, דבר שאפשר למפעל להשקיע מיליארדי ש"ח בהקמת כיתות לימוד, מועדוני חינוך, אגפי בתי-חולים, בתי-אבות ועוד. גדעון היה גאה בהצלחה מופלאה זו, ואף אמר פעם שהוא רואה בכך את יצירת חייו. הוא אהב מאוד את השליחות הציבורית, את הביטוי הדמוקרטי ואת היכולת להשפיע כחבר כנסת וכאיש ציבור, אך הוא מאוד סלד מהמאבק הפוליטי על שרידות. בריאיון שנערך אתו הוא אמר פעם: "חשוב להיות איש ציבור, חשוב לחנך ציבור, זה הביטוי הדמוקרטי. אך זה קשה במיוחד בגלל ההתכתשות, המרפקנות, והקושי הגדול התובעני ואפילו הרצחני לשרוד. כל ארבע שנים צריך להילחם מחדש". כנסת ישראל שולחת תנחומים לרעייתו, לילדיו ולנכדיו. מי ייתן ולא ידעו עוד צער. דבריו של גדעון גדות בוודאי גם מחלחלים, והם גם החוויה שרבים מאתנו נושאים על גבם וניסיונם. <הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר ראובן ריבלין:> רבותי חברי הכנסת, אדוני סגן ראש הממשלה, הואיל ואין הסתייגויות, כל ההסתייגויות הוסרו, אנחנו נצביע על הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, בקריאה שנייה, מקשה אחת, שכן אין הסתייגות, ולכן אני מצביע לפי נוסח הוועדה על החוק, מקשה אחת, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–2 – 97 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר ראובן ריבלין:> 97 הצביעו בעד, אחד נגד. חברת הכנסת חוטובלי, את הצבעת נגד, ואת בהחלט – אולי מביעה את משאלתם של רבים אחרים שלא היה להם אומץ לעשות את מה שאת עשית. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – <היו"ר ראובן ריבלין:> חברת הכנסת חוטובלי מודיעה שהיא טעתה בהצבעתה. אינני משנה את ההצבעה. תודה רבה, רבותי. הואיל והחוק עבר בקריאה שנייה, אני עובר לפי בקשת יושב-ראש הוועדה – את התוצאה אמרתי: 97 בעד, אחת נגד, שטעתה בהצבעתה, ואני לא משנה את ההצבעה, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ייתכן מאוד שזו תהיה הצבעתם האחרונה בכנסת של חברי הכנסת השמונה-עשרה, ולכן אני עובר לקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד הצעת החוק בקריאה שלישית? אני מזכיר שחוק זה צריך לעבור ברוב של 61 לפחות. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 100 נגד – אין נמנעים – אין חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, נתקבל. <היו"ר ראובן ריבלין:> 100 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שחוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשע"ג–2012, עבר בקריאה שלישית, נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל וקובע שהבחירות לכנסת התשע-עשרה יתקיימו ב-22 בינואר 2013 למניינם, ועל-פי הלוח העברי – בי"א בשבט התשע"ג. תודה רבה. רבותי חברי הכנסת. תם סדר-היום. להזכירכם, מחר, 16 באוקטובר 2012, בשעה 17:30, תתקיים ישיבת מליאה מיוחדת לציון 11 שנים להירצחו של שר התיירות רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:44.>