דברי הכנסת
דברי הכנסת
ב / מושב חמישי / ישיבה שפ"ב /
ל' בתשרי התשע"ג / 16 באוקטובר 2012 / 2
חוברת ב'
ישיבה שפ"ב
כנס מיוחד
הישיבה השלוש-מאות-ושמונים-ושתיים של הכנסת השמונה-עשרה
יום שלישי, ל' בתשרי התשע"ג (16 באוקטובר 2012)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:30
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות אחת-עשרה שנים להירצחו 3
היו"ר ראובן ריבלין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
שאול מופז (קדימה): 8
אורי אריאל (האיחוד הלאומי): 11
<ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות אחת-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
היום יום שלישי, ל' בתשרי התשע"ג, 16 בחודש אוקטובר 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות, האלוף וחבר הכנסת והשר רחבעם זאבי, גנדי, זיכרונו לברכה, גנדי, השם ייקום דמו, במלאות 11 שנים להירצחו.
אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אדוני ראש האופוזיציה שאול מופז, חברי הממשלה, חברי כנסת בעבר ובהווה, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת דן לנדאו, היועץ המשפטי לכנסת איל ינון, אדוני קצין הכנסת, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל – שהיתה לנו במשך שנים בת בית כאן, מאז היבחרו של גנדי לכנסת ב-1988 ועד יום הירצחו, היתה יושבת אתנו כאן והיא יושבת אתנו היום שם – הרעיה יעל, הילדים פלמח-יפתח, בנימין-סייר, מצדה, צאלה, ערבה, והנכדים, חיילי צבא-הגנה לישראל, מכובדי כולם.
"כחייל אמיתי", כך אמר פעם גנדי, "אינני רוצה מלחמות, אבל אני לא מתבייש להגיד את האמת לעם שלי: ייתכן שנצטרך לחיות על חרבנו במשך דורות כדי להקים את הבית השלישי, עד שהערבים יבינו כי שלום הוא עסק טוב לשני הצדדים". כך אמר גנדי, שאת זכרו אנחנו זוכרים היום, ונעמוד דקה לזכרו.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
תודה רבה. נא לשבת.
התחלתי בדבריו אלו של גנדי, שכן דבריו אלה היו כל כך עמוקים ושורשיים בתפיסת עולמו, אשר קיבלה גם פרשנויות אחרות. אבל זה היה גנדי וזאת היתה עמדתו, אמונתו, ואף התורה שאליה הטיף. דומה כי גם מי שלא הסכים מעולם עם עמדותיו הנוקבות, הקשות ומעוררות המחלוקת של גנדי, נאלץ להכיר באמת הנוקבת המסוימת הזו; אמת שמורי ורבי ז'בוטינסקי הכיר בה במאמרו האלמותי "קיר הברזל".
בניגוד לחולמי חלומות רבים ולסדרה ארוכה של מנהיגים שרצו להאמין, ובאמת האמינו, שאפשר להקים כאן מציאות אחרת, גנדי השתייך לזן אחר, זן מפוכח, אולי מפוכח מדי, ושמא פסימי. זן של מנהיגים שמציאותיות הנחתה אותם. מנהיגים שנטו לא לבלבל בין משאלות לב לבין יכולות. מנהיגים שהקפידו להבחין בין תקווה לבין אפשרויות. ומעניין, דווקא גנדי היה מסתופף בין אותם מנהיגים ציונים שהיו הפרגמטים, ואנחנו, מהבית הרוויזיוניסטי, היינו יותר אידיאולוגים דוגמטים. ופעמים גם בעניין זה אמר שיכולים להיות פרגמטים עם אידיאולוגיה צרופה. גנדי, לכן, מעולם לא ניסה לעדן את דעותיו באשר לדרך שבה יש להתמודד עם המציאות.
למרות שפתו העשירה ולמרות אהבתו העצומה לעברית, ואני עד היום זוכר כאן את הניירות שעליהם היה משרבט את נאומיו כמה דקות לפני שעלה לנאום, בכתב יד עגול ומסתלסל, בעברית שאין שיעור ליופיה ועוצמתה; גם כאשר הסתלסלו האותיות שהרכיבו את המלים והמשפטים שכתב, מעולם לא השתמש בניסוחים מעורפלים או מפותלים אלא בחר להתבטא בבהירות, בישירות, ולעתים, כן, גם בבוטות.
גנדי האמין כי אל לה לאמת – לאמת שלו, לאמת של יריביו – להתפשר עם הפוליטיקה, עם המציאות ואילוציה, ובוודאי לא עם סקרי דעת קהל. וכפי שאמר אריסטו: "אהוב סוקרטס, אהוב גם אפלטון, אך האמת אהובה מכול", ואת המאמר הזה היה גנדי מפעם לפעם אומר לנו, חברי הכנסת שהיו כאן נאמני הבית בכנסת השתים-עשרה.
נסיבות הירצחו, כמו מהלך חייו, מבטאות את דבקותו באמת, את סירובו של גנדי להיכנע למציאות או להתכופף בפניה. אותו גנדי, שכקצין בכיר הסתער בראש חייליו בארץ המרדפים מבלי להעלות על הדעת לנהל את הקרב מהחמ"ל; אותו גנדי, שכשר בממשלת ישראל סירב לנוע ברכב משוריין השמור לאח"מים בעוד אזרחים מן השורה אינם זוכים להגנה כזו, וכך אמר – כך עמד וכך גם קרה מה שקרה. אותו גנדי, שהתעקש להמשיך בשגרת יומו מבלי לשעות להתרעות. הוא בטח בדרכו, בטח בצדקתו, בטח בחושיו, בניסיונו וגם באקדחו וב"עוזי" שהיה על חזהו. הוא היה בטוח, כל כך בטוח באמת שלו, שהביטחון הזה הכשיל אותו. הוא לא הביא בחשבון את שפלותם של רוצחיו, שארבו לו מאחור. גנדי ציפה לדו-קרב, אך הוא קיבל מארב.
גנדי חסר לנו היום, גם למי שמעולם לא הסכימו אתו ועם מסקנותיו; גם מי שחלקו במידה לא מעטה על דרכו, אם כי בחלק מהדברים היו שותפים לו; גם כל מי שהתנגד לו, חסרה לו יכולת הניתוח של גנדי. חסר היום היושר שלו, מצרך שהולך ונעשה נדיר בפוליטיקה שלנו. חסר הקול האידאולוגי הברור שלו. ליריביו חסר בר-הפלוגתא הקשה, הנוקב, אך הגון ומעורר כבוד אצל כל יריביו, בבית כאן ובכל רחבי הציבוריות הישראלית. לתומכיו חסרה מנהיגות בשיעור קומתו.
במעמד זה שאנחנו זוכרים את גנדי, וגם ראש הממשלה לפני שעה קלה, על קברו, דיבר בעניין זה, אני בטוח שאם גנדי היה היום אתנו הוא היה מגנה, כפי שאני עושה זאת, את חילול קברו של משה דיין המנוח – גם בר-פלוגתא אבל לוחם למען עמו, למען ארצו. אם היה גנדי אתנו כאן היום, אין לי ספק שהיה מגנה בתוקף את המעשה של חילול קברו של משה דיין, למרות הבדלי ההשקפות, ולא היה מסכים שאנחנו נעבור על כך לסדר-היום. חילול קברו של דיין מסמל שפל חדש בתרבות הוויכוח בישראל. זוהי עדות כואבת לכך שהחברה שלנו איבדה את היכולת להתפלמס ולהתווכח באופן הגון, מכבד ונוקב, כפי שהיה בימיו של גנדי, כפי שנהג גנדי בעצמו בחייו.
יהי זכרו של איש מופלא זה ברוך.
אני מזמין את כבוד ראש הממשלה לעלות ולדבר דברים לזכרו של רחבעם זאבי גנדי, השם ייקום דמו. אדוני ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אדוני היושב-ראש, ידידי חברי הכנסת, אורחים יקרים, מעל לכול יעל ומשפחת זאבי המתרחבת, כפי שלמדתי היום, ואני לומד כל שנה, מהדברים של פלמח.
אנחנו היום מציינים את השנה ה-11 לרציחתו של אלוף ושר בישראל, רחבעם זאבי, גנדי, השם ייקום דמו. אני זוכר איך גנדי היה נושא את הדסקיות – כולנו זוכרים זאת – ומעולם לא ויתר על השבת בנינו, נעדרנו ושבויינו, להחזיר אותם לחיק המולדת.
היום אנחנו מציינים גם 26 שנים לנפילתו בשבי של רון ארד, ואני מבקש לומר לכם ברוחו של גנדי, ברוחנו, ברוח של כולנו, שאנחנו איננו מוותרים ואיננו מרפים מן החיפוש אחר כל נעדרינו. לפעמים הדבר לוקח שנים, אבל בסוף אנחנו נחזיר את כולם ונדע גם את גורלם.
הייחודיות הזאת של גנדי, הדבקות שלו, לא נבעה מהצטעצעות, לא היתה בה שום פומפוזיות, לא היתה בה שום מלאכותיות. היא ביטאה דבר מאוד עמוק שהיה בתוכו, כי היתה בו ערכיות שורשית. ואני תהיתי מאין היא באה, אבל לימים למדתי שגנדי נולד פה, מעבר לכביש, בשכונת ימין-משה, לאביו שלמה וולקוביץ, נצר לחסידות גור – הנה רמז אחד – ולאמו מינה, דור רביעי בירושלים – בדרך כלל רמז אחר – וטובים השניים מן האחד, והחוט המשולש לא יינתק במהרה. ואצל גנדי החוט המשולש היה, הייתי אומר, האמונה הצרופה שלו ביכולתנו, הייתי אומר ביכולתו, ביכולתו האישית, במחויבותו האישית, לשנות את המציאות של חיינו; לא את שכנינו. אתה היטבת להגדיר זאת, גם את השקפתו – והשקפתו של ז'בוטינסקי היתה מאוד ברורה בעניין הזה, וגם השקפתנו. אנחנו איננו יכולים לשנות את סביבתנו. יש שם זרמים היסטוריים ותרבותיים אדירים ורבי-עוצמה, וגם חסרים בהם זרמים אחרים, ששינו את ההיסטוריה במקומות אחרים. אנחנו, קצרה ידנו מלשנות את המזרח התיכון.
אבל אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, את כוחנו, את יכולותינו, ובזה גנדי האמין אמונה בלתי מסויגת. הוא לא נרתע, הוא לא חשש מכוחות גדולים בפניו. אני חושב שהוא ראה את עצמו – הוא גם אמר את זה בצורה מסוימת – הוא ראה את עצמו כממשיך מורשת המכבים. הוא האמין בכוחו, ביכולותיו, גם בכוחנו, ביכולותינו, אבל מעל לכול בצדקת דרכנו, הוא חשב שזה היסוד לכוחנו. וההשקפה הזאת ליוותה אותו מינקותו ועד יומו האחרון. וזאת גם, לדעתי, הסיבה שגנדי בחר ביודעין ללכת במסלול חיים מאוד תובעני ומאוד קשה.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, ואני אומר את זה בפני המשפחה, והם יכולים אולי להעיד יותר מכול, אם יודעים דבר כזה, אבל אני חושב שבעומק לבו גנדי חיפש את האתגר. אם היית נותן לו דרך סלולה ופתוחה וחלקה ודרך זרועת מכשולים או מוקשים, אין לי שום ספק, שום ספק, שהנטייה הטבעית שלו היתה לבחור את הדרך הקשה, כדי להוכיח שהוא יכול לה, שעם ישראל יכול לה. אינני אומר שהוא ייצר דרך קשה, אני רק אומר שהוא לא נרתע. נגיד את זה בצורה כזאת – הוא לא נרתע מללכת בדרך הקשה ביותר.
הוא היה מאוד תובעני כלפי עצמו, ייתכן שגם כלפי משפחתו, בוודאי כלפי כל סובביו. והדרך שלו מוכיחה את זה, מצעדיו הראשונים כלוחם וקצין צעיר בפלמ"ח ואחר כך בכל דרכו. הוא מילא את כל התפקידים. אבל לא רק כקצין מטה אלא כמפקד בשטח וכאלוף פיקוד המרכז, ואני זוכר אותו היטב. אני זוכר את הרוח הזאת שלו – היינו חיילים צעירים, היינו באים אליו, שם, עם האריות – את יודעת במה מדובר, איזה אריה, מרינה? היה שם אריה.
<נחמן שי (קדימה):>
בפיקוד, נכון.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
זה גם אומר משהו. היינו באים אליו, הוא היה מסמן את אותו יעד שהיינו מדברים עליו – יעד. היה קשה, מסובך, אבל הוא קיבל את זה כדבר מובן מאליו שאנחנו צריכים לעשות את הדברים הקשים ביותר.
ואני חושב שהנכונות הזאת לקחת את האתגרים הקשים – היא שהביאה אותו מייד אחרי שחרורו להיענות לקריאה לדגל של חברו, אגב, בר-פלוגתא שלו, יצחק רבין, זיכרונו לברכה, שהיה אז ראש הממשלה. הוא שימש כיועצו למלחמה בטרור ולענייני מודיעין. הוא קיבל כל אתגר, הסתער עליו, לא חשש ממנו. היה בו איזה זיק של רצון, של עשייה. כשהוא קיבל את מוזיאון ישראל, הוא הסתער על זה באותה התלהבות, ודבר ראשון שהוא עשה, הוא שינה – – –
<נחמן שי (קדימה):>
מוזיאון הארץ.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מוזיאון הארץ, סליחה. הדבר הראשון שהוא עשה, הוא שינה את השם למוזיאון ארץ-ישראל, ואחר כך מאוד חיזק את המוזיאון, וכולנו היינו שם.
ואז, ב-1988, הוא החל בקריירה חדשה בעשייתו הציבורית, שהיתה שונה. בכל התפקידים האחרים היו לו משימות מוגדרות, הוא היה יכול להסתער עליהן ולהצליח. המעבר לחיים הציבוריים, לדעתי, לאדם כמו גנדי, היה – במובן אחד, הקושי, הקושי היה מובטח; את זה אני לא צריך לספר לחברים כאן, כל אחד מכם יודע את זה. אבל היכולת להביא לתוצאה, כפי שהוא היה רגיל לכך, זה לא היה מובטח. אבל גם זה לא הרתיע אותו. זה חיזק את המסלול של האתגר.
הוא יסד את תנועת מולדת, ואני פגשתי אותו אז כחבר כנסת. פגשתי אותו קודם לכן, לאחר כמה פעמים – כמובן לאחר נפילתו של אחי, אבל ראיתי אותו כאיש ציבור, והוא בלט. במה הוא בלט? הוא בלט בתביעה הזאת מעצמו, מהנכונות ללכת בצורה בלתי מתפשרת בדרך הקשה ביותר. ואנחנו יודעים הרי שהחיים הפוליטיים רצופים בפשרות. גם, יש הרבה פעמים שאין פשרות, אבל אלה שמורות למקרי הקצה. אצל גנדי זו היתה דרך חיים ברורה. ושוב, הוא לא איבד אפילו נקודת זכות אחת. להיפך, גם אלה שהוא התפלמס אתם, התווכח אתם, לא הסכים אתם, הם כיבדו אותו על הדבר הבסיסי הזה שיצא מתוכו – התובענות הזאת לשים את הדברים היסודיים ביותר של האומה כל יום לפניו. לא באיזו מגירה – לא באיזו מגירה; שיש לך ערכים, אתה שם אותם במגירה, אתה שולף אותם מתי שאתה צריך, אלא הם לפניך יום-יום, אתה נושא אותם על לוח לבך, אתה נושא את אותה דסקית על לוח לבך. זה גנדי. זו ערכיות צרופה.
היו לי הרבה ויכוחים אתו והיו לי גם הרבה הסכמות אתו, אבל הדבר שאני הערכתי, ואני יודע שכל אחד כאן העריך – ולא בכדי זה חוזר על עצמו כל שנה, וגם בחייו אמרו זאת – לגנדי היתה ערכיות לאומית שורשית עמוקה מאוד. זו מחויבות לאחוות לוחמים, לאהבת מולדת, למורשת ישראל, לספר הספרים, לעברית – הדברים היסודיים ביותר שעליהם נשענת ההוויה הלאומית שלנו. ואצל גנדי הדברים האלה, הוא היה מהלך עליהם יום-יום, ולפיהם.
כשהוא נגדע, אני חושב שזעזוע – זה היה אחד הרגעים המזעזעים שפקדו את מדינת ישראל, רצח של מנהיג ושר בישראל. יש מעט אירועים כאלה שזעזעו אותנו בעומק כזה. כמובן, הרצח המתועב של יצחק רבין על-ידי אחד מבני עמנו, זה היה זעזוע עמוק מאוד. והרצח של רחבעם זאבי על-ידי אותם מרצחים היה זעזוע שני, שהזכיר לנו מול מה ומול מי אנחנו עומדים.
והגדיעה של גנדי, אמרתי היום ליד קברו, היא לא היתה מקרית. הוא נבחר משום שהוא ייצג בדיוק את מה שאמרתי כאן – כבן הארץ, כבן ירושלים, כנאמן, כפטריוט יהודי וציוני וישראלי, שאין שני לו, הוא נבחר. והעובדה שאנחנו מדי שנה מאירים את דמותו, היא אומרת שהם לא הצליחו במה שהם תכננו.
ואני חושב שמי שנתן ביטוי טוב יותר מרבים אחרים לייחודיות של גנדי ולמה שהוא מסמל היה דווקא משורר, שאמר את זה בחייו. חיים חפר, שהלך לעולמו לאחרונה, היה ידידו של גנדי – שוב, היכולת המופלאה שלו לחצות קווים ולקבל את ההערכה גם מיריבים פוליטיים. לכן, עם סיום שירותו הצבאי של גנדי חיים חפר כתב שיר קצר שבו הוא מברך את גנדי בברכות ואיחולים, וכך הוא כותב: "מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו והוא הרי לא נפרד/ הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד/ הרי עוד הרבה יספרו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל,/ החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ולשרוך נעל./ אבל דבר אחד נאמר לו אנחנו, ידידיו,/ אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ-ישראל למראשותיו".
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודה לראש הממשלה ומזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת שאול מופז, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה. משפחת זאבי היקרה – יעל, הילדים והנכדים – חיילי צה"ל שיושבים כאן עמנו, מדינת ישראל, כנסת ישראל מכבדת וזוכרת ומוקירה היום את זכרו של השר לשעבר, האלוף רחבעם זאבי, גנדי.
אני רוצה בפתח דברי לגנות את חילול קברו של משה דיין, רמטכ"ל ושר ביטחון בישראל, ולומר שהגינוי הזה לא מספיק. צריך גם לקוות שייעשה הכול על מנת של אירועים מן הסוג הזה לא יעברו לסדר-היום.
ברשותכם, אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזו ולדבר היום על גנדי שאני הכרתי. גנדי היה חייל של ישראל. צבר, ירושלמי, שהתגייס לפלמ"ח; קצין בצבא-ההגנה לישראל; איש ישר דרך, בעל עקרונות ברזל; איש של אנשים; איש של דרך ושל עשייה. אנשים כמו גנדי מבוקשים היום בציבוריות הישראלית, אך קשה למצוא אותם. אנשי עבודה, אנשי אמונה, אנשי ביצוע – אנשים כמו שגנדי היה. כאלה, שלצד העובדה שהם חושבים אחרת ממך ומחזיקים בהשקפות מדיניות הפוכות לשלך, מאמינים בברית הישראלית, ברית של לוחמים, רעות של אחים, שטובת המדינה תמיד עומדת לנגד עיניהם.
אני את גנדי פגשתי לראשונה בשנת 1968. ימים של מרדפים כנגד מחבלים בבקעת-הירדן. הוא אלוף מעוטר, אני סמל צעיר בגדוד 890 של הצנחנים. ימים של מרדפים כנגד מחבלים בבקעת-הירדן. ואני רוצה לומר לכם – ויושבים פה חיילים, ובין חברי הכנסת לא מעט לוחמים – שאנחנו כחיילים, במרדפים האלה, ראינו את גבו של גנדי. הוא תמיד היה שם מלפנים, אחרי הגששים הראשונים. הוא בעצמו היה סייר ואיש מודיעין. תמיד היה שם לפנים. ואני זוכר לא מעט מרדפים שהאלוף היה שם מקדימה. לא מאחורה, לא בחבורת הפיקוד, לא בחדר המלחמה – אלא שם בשטח, לפנים. והדבר השני שזכור לי, וחוויתי אותו באופן אישי, זו העובדה שהוא היה בכל אירוע. הוא היה מגיע לכל אירוע, מתחקר אותו, לומד אותו, זוכר אותו ומשנן אותו לאחרים. זה היה האיש.
באותם ימים יצא לי לפקד על מארב שחיסל מחבלים, ולא פעלתי על-פי הנהלים. פיצלנו את הכוח – לא כוח גדול, איזה חמישה-שישה חיילים. השארנו איזשהו רתק. ואני בראש האחרים הסתערנו על המחבלים. ואמרו לנו: תמתינו שהאלוף יגיע, האלוף מתכוון לתחקר את האירוע הזה. ובדאגה רבה המתנו: האם הוא יאמר שפעלנו נכון או שמא לא פעלנו נכון, כי זה לא היה לפי מה שהיה קרוי באותם ימים "התרגולת", או הנוהל הצבאי. הגיע גנדי, אלוף הפיקוד. תחקר חייל-חייל. ולבסוף אמר: פעלתם נכון מאוד. הוא שיבח את הפעולה, ולי באופן אישי – אני אומר את זה לבני המשפחה – סלל את הדרך לקורס הקצינים.
30 שנה יותר מאוחר, כאשר התמניתי לרמטכ"ל, הוא היה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בפעם הראשונה שהגעתי לוועדה – הוא דאג לפגוש אותי לפני זה ולתדרך אותי, והוא עמד על כך: אני רוצה לומר לך כמה דברים לפני שאתה נכנס לוועדה, כי זה עולם אחר. אתה חייב לדווח באופן מדויק, ואתה חייב לומר את זה באופן שהאנשים יבינו.
באותן שנים של תקופת המרדפים הייתי מפקד מחלקה ופלוגה, בימים שגנדי היה אלוף. הוא החדיר בכולנו לא רק את הדבקות במשימה; לא רק את ההכרח לעשות הכול למען ביטחון ישראל; הוא החדיר בנו ערכים של חיילים במדינת ישראל, שהם בתורנות ההיסטורית של ההגנה על אזרחי ישראל. הפגישות אתו לא היו פגישות מקצועיות בלבד. אלה היו פגישות ערכיות, חשובות מאוד, שחיזקו בנו את האמונה של השירות הקשה, של השירות התובעני, של סיכון החיים והצורך לעשות את מה שצווינו לעשות.
גנדי היה ישראלי, הוא האמין בישראל, נלחם למען ישראל ונרצח בפעולת טרור. גנדי הקדיש את חייו לביטחון המדינה. "לימדו אותנו", כך אמר, "שנצח ישראל לא ישקר, אבל הוא ישקר ועוד איך אם לא נעמוד בשער". והוא העמיד עצמו בשער כל יום מימי חייו, בדיוק כפי שעשה במלחמת השחרור, כי האמין שמלחמת השחרור לא תמה, והיא עדיין בעיצומה.
ולאלה הקוראים לעצמם אנשי מחנה השלום הוא נהג לומר: "איש אינו יכול ללמד אותי את חשיבות השלום. כחייל שהלך לכל מלחמות ישראל, אני מתעב את המלחמה ושונא אותה. רק מי שקבר חברים יודע עד כמה מלחמה היא דבר רע ונורא". מלחמה היא אכן דבר רע ונורא, גנדי האמין בכך. הוא גם אמר את זה. אבל הוא האמין יותר מכך בעובדה שישראל חזקה חייבת להיות מרתיעה; שברור לאויביה שאין להם כל אופציה, לא צבאית ולא אחרת, לאיים על אזרחי מדינת ישראל.
אם יש מישהו שזוהה יותר מכולם עם החיילים השבויים והנעדרים, זה היה גנדי. הזכירו ומזכירים כל שנה, הדסקית על הצוואר – גם כאן, בתמונה – זיכרון דומם לבנים שיצאו אל הלא-נודע ולא שבו הביתה. הדסקית הזאת לא ירדה מצווארו והפכה למזוהה עם דמותו. עד יומו האחרון לא נח ולא שקט. המשימה להשיב בנים לגבולם היתה תמיד בראש סדר העדיפויות שלו. לא קוריוז לעת מצוא או סטיקר בחירות לנפנף בו לצרכים פוליטיים. הוא עשה את זה כי הוא האמין בזה. הוא עשה את זה כל יום, כל חודש, כל שנה, באופן שהוא הזכיר את זה לא רק לעצמו אלא גם לכל הסובבים אותו.
אני באופן אישי, עם עמדותיו המדיניות לא הסכמתי מעולם. עמדתו, על אף שהיתה מנוגדת לשלי, חתרה לאותה מטרה: הבטחת קיומה של מדינת ישראל; מדינה יהודית בארץ-ישראל. והפתרון שהציע גנדי לא מקובל עלי – לא היה מקובל עלי – אך העיקרון זהה: מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי, הבית היחידי לנצח נצחים. ועלינו מוטלת גם החובה, החובה העליונה, להגן על הבית מכול, מכל משמר, לצד האחריות לקבוע ולעצב את גבולותיה.
הרוב המכריע בבית הזה ובציבוריות הישראלית כולה לא הסכים מעולם עם דעותיו של גנדי, לא הסכים עם דעותיו בסוגיה המדינית עם הפלסטינים, אבל הכול הכירו בזכותו המלאה להביע אותן ולהילחם עליהן.
מכובדי, יש הרבה דרכים לדבר על רחבעם זאבי, גוונים רבים היו באישיותו. בדברים שנשא ליד קברו הפתוח של ידידו זאב וילנאי, הוא סרטט בעצם את דיוקן עצמו, וכך הוא אמר: הוא הכיר את ארץ-ישראל על נופיה ואתריה, אין לך שביל שהוא לא צעד בו, מערה שהוא לא זחל בה, מעיין שהוא לא כרע לידו, יישוב שהוא לא ביקר בו. הוא היה בכולם.
כמו כל הקורבנות של הטרור הפלסטיני, גנדי נרצח בגלל היותו יהודי, אך בה במידה הוא נרצח גם בגלל היותו סמל, סמל של ישראלי גאה, סמל של מנהיג ומפקד בישראל המתחדשת הדבקה באדמתה, בישראל הגאה, בישראל שהיא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי הנלחמת מלחמת חורמה באויביה כדי להבטיח את קיומה לנצח נצחים.
יהי זכרו ברוך וחקוק בספר דברי הימים של מדינת ישראל לעד.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת שאול מופז על דבריו. אני מזמין את אחרון הדוברים, חבר הכנסת אורי אריאל, שהוא ראש הסיעה שגנדי הקים.
נמצאים אתנו גם שני חברי כנסת ושרים לשעבר, בני אלון וצבי הנדל, אנחנו מקדמים אותם בברכה.
<אורי אריאל (האיחוד הלאומי):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת בעבר ובהווה, יעל היקרה ושבט גנדי, קהל נכבד, 11 שנה מאז נדם קולו של מורי ורבי, גנדי, רחבעם זאבי, השם ייקום דמו. מצביא, מנהיג מדיני, שר, אלוף ומחנך. אוחז את הקולמוס בימינו ואת הנשק בשמאלו. מורי ורבי, שאותו נאלצתי להחליף כאן בבית הזה בכנסת, בעיצומם של ימי האבל. הסכמתי ועשיתי זאת רק לאחר קבלת ברכת הדרך מיעל ומהמשפחה.
11 שנים מאז נגדעה עשייה ארוכת שנים למען כלל ישראל. 11 שנים מאז הושתק ביריות מרצחים, וקולו היום רם ונישא מאי פעם. קולו של גנדי המהדהד בישראל ומגולם בתוך הלמות הפטישים והטרקטורים ובתוך שאון עבודתם של פועלים המצרפים אבן לאבן למען בניין יהודי בארץ-ישראל.
גנדי פעל לשמירה על זכויותינו ההיסטוריות על מולדתנו, אך בד בבד לא חדל לדאוג לכל אזרח באשר הוא. חוט הצדק וזכותנו על הארץ היה שזור במעשיו כחוט השני יחד עם דאגתו לכלל ישראל באשר הם. הוא פעל במסירות נפש לטובת עם ישראל, לביטחון המדינה ולארץ-ישראל. הוא עשה זאת באהבה טוטלית וסוחפת. שלט בכל ידיעות ההיסטוריה היהודית וארץ-ישראל. הכיר כל שביל, כל מסתור וכל משעול.
הקשר של עם ישראל למולדתו היה תמצית ובסיס השקפתו שהובילה את עשייתו רבת השנים. מאז ימי אברהם אבינו, דרך משה, יהושע והשופטים, תקופת המלכים, המשנה והתלמוד, את הכול הוא למד וחקר. הוא חי אותם, הוא הרגיש אותם.
גנדי נהג כמו הרב קוק זצ"ל שאמר שכששותלים בארץ עושים זאת בידיים ולא במעדר, בגלל קדושת הארץ. הוא אמר: כאשר מטיילים בארץ יש ללכת יחפים כי אנחנו דורכים על הפסוקים. לא רק על הפסוקים אנחנו מהלכים, כי אם גם על מורשתו של גנדי השזורה בין רגבי ארץ-ישראל. במובנים מסוימים, בעיני הוא היה כמו יהושע בן נון, גם מצביא נערץ וגם כובש את ארץ-ישראל.
ברגליו פסע על כל שלוחה, בעיניו הביט לעומקן של כל באר ונקרה, ובידיו כתב. גנדי ערך 72 ספרים בחייו, כולם בנושא ארץ-ישראל. חביבה במיוחד היתה עליו מלאכת העריכה והההדרה של ספרי נוסעים מהמאות האחרונות. ספרים אלו המחישו עבורו, וגם עבורנו, את שיממונה של הארץ בעת שהמתינה מאות שנים ויותר לעם ישראל, ושבה ונגאלה רק ב-200 השנים האחרונות.
דמותו של גנדי הכריזה על החיבור הזה בכל אשר הלך. זו היתה נקודת המוצא האיתנה בכל דיון אתו. וזאת היתה גם, לעתים, הבעיה של חלק ממבקריו, כי אין חלופה לאמת שלו, ובעיני אין טיעון שמנצח אותה. היום, 11 שנים מאז הירצחו, ברור כי משנתו המדינית, שנתפסה לעתים כקיצונית על-ידי חלקים בעם, תופסת יותר ויותר מקום בלב, ואני מאמין שתבוא לידי ביטוי עוד בדורנו.
מעבר לכל האמור, מוכרחים להדגיש כי גנדי מעולם לא הצטייר כאישיות אשר נושאת בקרבה רק מסר אחד, אג'נדה אחת. אמת, נושא ארץ-ישראל ושלמותה בער כאש בעצמותיו, אך גנדי היה קודם כול איש של כלל ישראל, של האזרח הפשוט ומצוקותיו היומיומיות. גנדי כאב את כאבם של הנדכאים והנחלשים. מיוחדת וניכרת היתה דאגתו לשבויים ולנעדרים אשר את שמם נשא בדסקית אשר על צווארו, וכן ברחשי לבו, עד נשימתו האחרונה.
בשירותו הארוך כמגן המולדת, מימיו בפלמ"ח ועד לדרגת אלוף בצה"ל, גנדי נתן ביטוי לאחד המרכיבים העיקריים באישיותו, דאגה לביטחון האומה ואחדותה תוך כדי התעלות מעל אינטרסים אישיים ומאוויים פוליטיים. שלמות המולדת וביטחון אזרחיה, לא משנה מי ומה, ניצבים מעל הכול.
גנדי, השם ייקום דמו, אהב מאוד שירה, ובמיוחד את שיריו של אורי צבי גרינברג, המשורר הלאומי. ברשותכם, אקרא קטע מאחד האהובים עליו, שאותו בחר לקרוא בערב משוררים ואשר שיקף את תפיסת עולמו. אני מצטט: "ולא תשבו במושב לאומים באין זה הֹר ההר/ משען לגבכם בעולם./ במושב לאומים ישב זה שמשען לו הַרכֶם./ בלי זה ההוד, מה ביקום ערככם?/ טלו צפון מן העולם והיה – משולש./ טלו מזרח מן העולם והיה – לא עולם./ ישראל בלי ההר ההוא – לא ישראל.
מכובדי, בחיל ורעדה ובהרכנת ראש, אני מצדיע ומוקיר את גנדי, השם ייקום דמו.
כחיילים בשורה נתייצב חברי ואני ונקדיש את כולנו ואת עשייתנו, במאמץ משותף למלא משהו מהחלל שהותיר אחריו גנדי.
בכרטיס החבר של תנועת מולדת נכתב – וזאת קבע גנדי – ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל.
יהי זכרו ברוך. השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל, ראש סיעת הבית הלאומי, מיסודה של תנועת מולדת.
רבותי, בציון מיוחד זה של יום הירצחו של גנדי, שהיה גם שר התיירות, השתתפו שר התיירות, ושרת התיירות לשעבר ושר התיירות לשעבר – בני אלון, רוחמה אברהם והשר הנוכחי סטס מיסז'ניקוב.
עד כאן הישיבה. תם סדר-היום, והייתי מבקש להזכירכם שביום ראשון, י"ב בחשוון תשע"ג 2012, בשעה 17:00, תתקיים ישיבת מליאה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 17 שנים להירצחו.
ישיבה זאת, מכובדי, ישיבה זאת, משפחת זאבי, תמה. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:21.>