דברי הכנסת
דברי הכנסת
ג / מושב חמישי / ישיבה שפ"ג /
י"ב בחשוון התשע"ג / 28 באוקטובר 2012 / 3
חוברת ג'
ישיבה שפ"ג
כנס מיוחד
הישיבה השלוש-מאות-ושמונים-ושלוש של הכנסת השמונה-עשרה
יום ראשון, י"ב בחשוון התשע"ג (28 באוקטובר 2012)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שבע-עשרה שנים להירצחו 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
היו"ר ראובן ריבלין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 8
שאול מופז (קדימה): 11
שר הביטחון אהוד ברק: 14
שלי יחימוביץ (העבודה): 17
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 20
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 21
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 21
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שבע-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
השרים, חברי הכנסת, היום יום ראשון, י"ב בחשוון תשע"ג, 28 באוקטובר 2012 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת הנשיא בקימה. בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל, הנכדים, הנינים ובני המשפחה, אדוני כבוד נשיא המדינה שמעון פרס; נשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס; ראש האופוזיציה שאול מופז; שר הביטחון אהוד ברק, ורעייתו; שרי הממשלה וחברי הכנסת בהווה ובעבר; נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר; שופטי בית-המשפט העליון, השופטת מרים נאור, השופט עוזי פוגלמן, השופט יצחק עמית; היועץ המשפטי לממשלה, עורך-דין יהודה וינשטיין; היועץ המשפטי לכנסת, עורך-דין איל ינון; מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא; אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו; מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו; יושב-ראש הכנסת לשעבר שבח וייס; שרת המשפטים של איטליה, פאולה סֶבֶרינו דֶה בֶּנֶדֶטי, ידידה טובה של הקהילה היהודית באיטליה ושל ישראל ופעילה מאוד לקידום חקיקה בנושא האנטישמיות; ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, גברתי מזכירת הכנסת ירדנה מלר; פרקליט המדינה, עורך-דין משה לדור; תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים, שוטרים וסוהרים, רבותי, מכובדי כולם, אזרחי ישראל.
17 שנה חלפו מאז אותו יום מר ונמהר שבו נרצח ביריות ראש ממשלת ישראל ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין, זיכרונו לברכה. נעמוד דקה דומייה לזכרו.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
נא לשבת.
"ויקֹנן המלך אל אבנר, ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר? ידֶךָ לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו, כנפול לפני בן עַולה נפלת" – את התחושה האיומה הזו, שיצחק רבין נפל כך לפני בן עוולה, חשנו כולנו, אז, עת נודע דבר הירצחו, וגם היום. הכדורים שרצחו את יצחק הותירו פצע מדמם בנשמת העם בישראל, והצלקת, הצלקת טרם הגלידה. חילופי האשמות, הסתה וניכור עדיין חוצים את החברה בישראל ולא נותנים לה מנוח.
אבל, מכובדי, דומני שנחטא לאמת, ונחטא לדמותו של יצחק רבין, אם נעסוק רק במה שאירע אז; אם נעסוק, שוב, בדמותו של הרוצח השפל ובמניעיו, באווירה העכורה בין המחנות, או אפילו בעוצמת המכה שספגה הדמוקרטיה הישראלית. אני מאמין שאילו היינו יכולים היום לשאול את יצחק רבין, שסלד יותר מכול מטשטוש המחלוקות בשם "קונסנזוס מזויף", במה לעסוק ביום הזה ובמעמד הזה, הוא היה אומר שעלינו להתדיין ולהתווכח על אותן הכרעות שקיבל הוא כראש ממשלה.
מאז הרצח עסקנו רבות ביצחק, קורבן הטירוף וההזיה, אבל אני מתגעגע לרבין בר-הפלוגתא. ככל שחולפות השנים, כבוד הנשיא, אני משתוקק לשוב ולהתווכח אתו, באופן אמיתי, ישיר ונוקב, לשוב לוויכוח ההוא, שנגדע באותן יריות אקדח ארורות.
מכובדי, בניגוד לכל אלה הטוענים שיצחק רבין לא השאיר מורשת, בעיני הוא השאיר מורשת ברורה. לרבין היתה משנה מדינית סדורה ותפיסה אסטרטגית ברורה, שכראש ממשלה ושר ביטחון עשה הכול כדי לקדמן. במוקד תפיסתו האסטרטגית עמד עקרון ההפרדה, שהתבסס על ההנחה שיהודים וערבים לא יכולים לחיות יחד בארץ הזאת, ולשם כך עליהם להיפרד. רבין היה זה שאמר, בינואר 1995: ישראל תמשיך בתהליך השלום, תנהל מלחמת חורמה בטרור ותשאף ליצור הפרדה בין ישראלים לפלסטינים.
כמי שחתר להפרדה בכל כוחו, רבין ראה את ניסיונות ההתיישבות בגב ההר, סמוך לריכוזים של אוכלוסייה פלסטינית, כמסוכנים ביותר, כמאיימים על עתידה של ישראל כמדינה יהודית. עמדתו הפוליטית לא לקתה בשום התייפייפות. נכון, כאב לי כאשר התייחס לתנועת ההתיישבות של "גוש אמונים" כסכנה לדמוקרטיה הישראלית וטען שאין זו תנועה חלוצית.
מורשתו המדינית של רבין היתה, אם כן, ברורה: יש לחתור להיפרדות העמים באמצעות חלוקת הארץ ויצירתן של שתי ישויות מדיניות בעלות טריטוריות נפרדות.
חלקתי על רבין אז ועודני חולק עליו היום. יותר מכך, אני סבור שהקונספציה של אוסלו, קונספציית ההיפרדות, לדעתי, יסודה בטעות, והיא כלל אינה ישימה בין הירדן לים. כיום, ממרחק הזמן – כמעט 20 שנה מאז אוסלו – ניתן לטעון בבירור כי רעיון ההיפרדות בין העמים כשל. הוא מעולם לא הצליח להתנחל בלבבות של שני העמים ולא הבשיל לכדי פתרון מדיני ארוך טווח. רעיון ההיפרדות נכשל עוד בשלב הצעת החלוקה של ועדות המנדט השונות. הוא לא צלח עוד בהכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית. לא בהסכמי שביתת הנשק ולא בניסיונות החוזרים ונשנים ליישם את ההיפרדות באוסלו א', באוסלו ב', בהסכם חברון, בטאבה, בהסכם קמפ-דייוויד השני, ב"וואי פלנטיישן" ובאנאפוליס.
בעיני, כישלון התהליך איננו מקרי. העובדה, כפי שציין זאת גם ראש הממשלה מעל קברם של לאה ויצחק רבין לפני שעה קלה, העובדה ששישה ראשי ממשלה, מימין ומשמאל, ניסו להגשים אותו וכשלו, מלמדת שלא ניתן לייחס כישלון זה לראש ממשלה זה או אחר. הכישלון אולי טמון ברעיון עצמו. הוא נכשל משום שהפרדיגמה שעמדה בבסיסם של כל אותם ניסיונות, לדעתי יסודה בטעות; יסודה בהתכחשות למציאות החיים שלנו כאן. בל נטעה. אם נרצה בכך ואם לאו, בארץ-ישראל חיים יחד יהודים וערבים. לכן ממילא כל פתרון מדיני שמתבסס על רעיון ההפרדה הוא בלתי ישים.
עד לאחרונה הייתי חבר ב"כת" שהעזה להטיל ספק ולערער על ההגמוניה של רעיון חלוקת הארץ ופתרון שתי המדינות. ליצחק רבין אמרתי אז כי אני רואה בחלוקת הארץ ובוויתור על הזכות ההיסטורית על ארץ-ישראל כולה, סכנה חמורה, אפילו יותר ממדינה דו-לאומית. והוא פתח עלי עיניים אולי בבחינת איזושהי הבעת השתאות והשתוממות. כל ויתור, אמרתי, על אדמת מולדת, על זכותנו ההיסטורית, לחיות בכל מקום בארץ-ישראל, מערער את יסודות המפעל הציוני, אפילו אם הוא בא מעמדה ציונית פרגמטית. אבל היום אינני יחיד, לא בימין ולא בשמאל. היום בציבוריות הישראלית הולכים וגוברים הקולות מימין ומשמאל שסודקים את הקונסנזוס המדומה סביב רעיון ההיפרדות. היום הולכים ורבים הקולות שהגיעו למסקנה שקונספציית אוסלו כשלה ושיש לבחון ברצינות אופציה אחרת.
אגב, הפרדיגמה של אוסלו – פרדיגמת שתי המדינות – היא במידה רבה גלגול של הצעת החלוקה הבריטית. כלומר, זו פרדיגמה שמעולם לא הוצעה באופן מוסכם על-ידי הצדדים עצמם, כבסיס לפתרון הסכסוך ביניהם. באופן עמוק זוהי פרדיגמה קולוניאליסטית שנכפתה על תושבי הארץ הזו, מתוך הנחת יסוד פטרונית של הבריטים. ואולם, הבריטים שכחו אמת אחת פשוטה, והיא שבשטח הקטן כל כך שבין הירדן לים לא יכולה להיות יותר ממדינה אחת.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
חוזרים למנדט.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
כבר היום אנחנו עדים ברחבי הארץ הזאת לעובדות המפריכות את הטענה שיהודים וערבים לא יכולים לחיות יחד. משני צדי "הקו הירוק" נוצרים כיסים משותפים שבהם חיים יהודים וערבים: הם לומדים יחד באוניברסיטת חיפה; הם לומדים יחד באוניברסיטת באר-שבע, באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אריאל. לצערי, שוחרי הקונסנזוס של שתי מדינות ממשיכים להשתמש באותם מטבעות לשון של הפרדיגמה הישנה. לא רק שהם מעלים על נס את הצורך להיפרד, אלא אף שהם מאמינים שאם לא ננהג כך יקיץ הקץ על מדינת ישראל.
בעבור רבים, בישראל וברשות הפלסטינית, הקונספציה של אוסלו כשלה. את פרדיגמת ההיפרדות מחליפים ומחליפה, אט-אט, פרדיגמה חדשה, המתחשבת במציאות החיים כאן. זוהי פרדיגמה חדשה או שמא פרדיגמה חדשה-ישנה; היא מאתגרת את השמאל, היא מאתגרת את הימין ואת כולם יחד. המשותף לשני צדי המתרס הוא בהבנה שבין הירדן לים, מבלי להחשיב את רצועת-עזה, תוכל להתקיים רק מדינה אחת.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אין שום הבנה כזאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אלא שבעוד השמאל מדבר על מדינה דו-לאומית – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
שום הבנה כזאת.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
– – הימין – בעוד השמאל מדבר על מדינה דו-לאומית, הימין מדבר על מדינה אחת עם רוב יהודי מוצק. הימין הזה, עמו נמנה אני כתלמידו של זאב ז'בוטינסקי, מדבר על מדינה יהודית באמת ועל מדינה דמוקרטית באמת. כתלמידו של ז'בוטינסקי, אני מאמין שזו האפשרות הצודקת והיחידה לקיומה ארוך-הטווח של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ-ישראל. רבותי, אלה המתמרמרים, עם רבין הייתי מתווכח על עניין זה.
ולכל אלה שתוהים מה יהיה על המאזן הדמוגרפי אני אומר היום: ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת אותנו, שעם האתגר הדמוגרפי שהיה קשה פי כמה כשאני הייתי ילד בן תשע – אז היו כאן 600,000 יהודים; ומי חלם, מי חלם שאנחנו נהיה 6 מיליון יהודים במדינת ישראל בת 8 מיליון האזרחים. וגם אז ידענו להתמודד היטב. ואילו בניסיון לחלק את הארץ הזו נכשלנו פעם אחר פעם.
מכובדי, למרות המחלוקות הקשות בינינו, אני הערכתי ומעריך את רבין בכל לבי על כך שלא חשש להגשים את מה שהאמין בו וחתר לגבש חזון שלתפיסתו יבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יצחק רבין ייזכר בתולדות ישראל כמצביא, כמנהיג, כחולם ולוחם למען חירות ישראל. יהי זכרו ברוך.
אני מתכבד להזמין את כבוד ראש הממשלה לשאת את דבריו.
<שלמה מולה (קדימה):>
זה נשמע נאום של בחירות, אדוני היושב-ראש.
<קריאה:>
זו אזכרה לז'בוטינסקי, נו.
<שלמה מולה (קדימה):>
לגמרי. זה פריימריז.
<קריאה:>
לא, זו אזכרה לז'בוטינסקי.
<אורית זוארץ (קדימה):>
זה הספד למדינת ישראל הדמוקרטית, זה מה שזה. הספד למדינת ישראל הדמוקרטית.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
דליה, יובל, רחל ובני משפחת רבין היקרים, מכובדי, נשיא המדינה שמעון פרס – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מכובדי כולם.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מה אתה מציע, אדוני?
<היו"ר ראובן ריבלין:>
מכובדי כולם. אני הזכרתי את כל – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אהה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
נשיא המדינה, מכובדי כולם – זה מטבע שטבע אריק שרון כראש ממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
נשיא המדינה, מכובדי כולם – בדבר הזה, בדבר הזה אני אקשיב לך. בדבר הזה. והשופט מלצר, והיועץ המשפטי, מבקר המדינה, אינני יודע אם הזכרת אותם, אבל מכובדי כולם.
הפעם הראשונה ששוחחתי עם יצחק רבין היתה ב-1975, זה היה זמן קצר אחר שהממשל האמריקני של הנשיא פורד הודיע שבכוונתו לערוך הערכה מחדש, reassessment, של יחסיו עם ישראל. היה זה ניסיון אמריקני להפעיל לחץ כבד על ישראל כדי שתיסוג באופן חד-צדדי משטחים בסיני. באותה עת, אבי זיכרונו לברכה, פרופסור בנציון נתניהו, ביקש להיפגש עם ראש הממשלה רבין כדי להציג בפניו הצעות כיצד להדוף את הלחץ האמריקני הזה. הפגישה אושרה, ואבי ביקש ממני להצטרף אליו. ראש הממשלה פגש אותנו במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, בסלון. אני חייב לציין בפניכם שיש כמה דברים שכמעט שאינם משתנים במהלך הזמן. וכשהתחיל הדיון היה ברור שראש הממשלה הכיר היטב את דרכיה של וושינגטון. הוא שימש כמה שנים קודם לכן כשגריר ישראל שם. ואני התרשמתי מאוד, עמוקות, מנחישותו הברורה לעמוד על האינטרסים הביטחוניים של ישראל מול הלחצים, אפילו כשאלה הופעלו מצדה של ידידתנו ובת-בריתנו הגדולה, ארצות-הברית. והוא אכן עמד בלחצים הללו.
הפעם השנייה שנזדמן לי לשוחח עם יצחק רבין היתה שנה לאחר מכן, ביולי 1976. הוא הגיע לביקור תנחומים במהלך השבעה על אחי יוני, זיכרונו לברכה, שנפל במבצע חילוץ החטופים באנטבה כמה ימים קודם לכן. יצחק רבין דיבר על המבצע, על הכבוד שרחש ללוחמים ולמפקדם. ובאותה פגישה התרשמתי שוב מתחושת האחריות העמוקה שחש יצחק רבין כראש ממשלת ישראל לביטחון אזרחי ישראל; תחושת אחריות שהוא נשא עמו בכל תפקיד שמילא, החל בחייל, מפקד, רמטכ"ל, המשך בשר ביטחון וכלה בראש הממשלה.
לרבין היתה השקפה ברורה, שאני ציינתי אותה עכשיו כחשובה ביותר, אל מול מה שנתרחש באזורנו בשנים שחלפו מאז הרצח. הדבר העיקרי – שהוא הבין שבסופו של חשבון, כוחו של צה"ל, כוחה של מדינת ישראל, הם הערובה לקיומנו ותנאי הכרחי לשלום עם שכנינו.
ואני חוזר ואומר: אם נהיה חלשים, איש לא יתחשב בנו ואויבינו לא ישלימו עם קיומנו. ואם היה ויכוח – והיה, אדוני היושב-ראש – הוויכוח הראשון היה לא ברצוננו להיות – לא אדונים לפלסטינים, לא לקבל אותם כנתינים וגם לא לקבל אותם כאזרחים. אנחנו לא חפצים בזה. איננו רוצים לשלוט בהם אבל איננו רוצים שהם ישלטו בנו. והניסיון ההיסטורי – היסטוריה של 17 השנים האחרונות – זה ששטחים שאנחנו פינינו נתפסו על-ידי באי-כוחה של אירן. זאת הבעיה היסודית.
אנחנו אמרנו שהדבר הזה יקרה. חשבנו שצריך להעצים את סידורי הביטחון והשליטה הביטחונית של ישראל בכל שטח, ועל כך היה ויכוח נוקב, ויש כאן ויכוח על ממדיו, על הסדרים. והוויכוח הזה נובע בראש ובראשונה לא מהכרה בזכותנו ההיסטורית על הארץ, אלא קודם כול מידיעה שאין חלל, שכשישראל יוצאת מישהו נכנס, והשאלה מי נכנס, מי משתלט ומה התוצאה, האם נקבל שלום. על זה היה ויכוח נוקב ובדין.
פוליטיקאים משני צדי המתרס מתווכחים בלהט – יש כמה צדדים פה – אבל אני רוצה להגיד לכם שהיתה לי הזדמנות לשוחח עם יצחק רבין מספר פעמים אחר כניסתי לחיים הפוליטיים כאדם צעיר, והרבה פעמים אנחנו חלוקים כולנו על הרבה מאוד נושאים, אבל עם יצחק רבין היו גם לא מעט הסכמות, שלי לפחות: הסכמתי עם שאיפתו של ראש הממשלה רבין להצעיד את ישראל קדימה על-ידי ביצוע מהפכה בתשתיות והשקעה בחינוך. הסכמתי אתו על עוד דבר שהיתה בו התנגדות גדולה מאוד בתוך מפלגתי שלי: הסכמתי עמו על הצורך בשינוי שיטת הממשל בישראל כדי לחזק את ראש הממשלה ואת יכולת המשילות. נפגשנו ושוחחנו על כך ופעלנו במשותף למען המטרה הזאת.
וכמובן היו תחומים רבים שבהם היינו חלוקים איש על רעהו. ואני חייב להגיד שאפילו כשהיו בינינו חילוקי דעות, אני תמיד האמנתי שרבין עשה את מה שלהבנתו שירת את האינטרס הלאומי, את האינטרסים הלאומיים, בצורה הטובה ביותר. הנחישות של רבין להגן על האינטרס הביטחוני של ישראל, תחושת האחריות העמוקה שלו ואמונתו העקבית בכך שפעולותיו משרתות את האינטרס הלאומי הכולל, הן כולן דברים שהערכתי מאוד אצל יצחק רבין. ואלה הם הדברים שכל אלה מאתנו שנפלה בחלקם הזכות לשרת את הציבור כאן, ללא קשר להשקפתנו הפוליטית, אלה הדברים שכולנו צריכים להוקיר.
חברי חברי הכנסת, לעתים קרובות מתקיימים באולם הזה ויכוחים קולניים. לכולנו יש אמונות שאנחנו מגינים עליהן בלהט, ואנחנו נאבקים במגרש הפוליטי במטרה לקדם אותן אמונות. אולם חרף ההבדלים החדים בינינו, הבדלים לגבי הדרך הטובה ביותר לחזק את מדינת ישראל, לעולם בל נשכח שבסופו של דבר יש לכולנו מטרה משותפת: כולנו רוצים לראות ישראל בטוחה יותר, משגשגת יותר, צודקת יותר. כולנו רוצים לראות את ילדינו ונכדינו והדורות הבאים חיים בישראל בביטחון ובשלום.
וביום הנוקב הזה, שעה שאנחנו מציינים את הרצח הנורא והבלתי נתפס של ראש ממשלה בישראל, רצח של ראש ממשלה בישראל על-ידי אזרח ישראל, רצח של ראש ממשלה יהודי על-ידי יהודי, עלינו לזכור שהעובדה שיריבינו הפוליטיים אינם מסכימים אתנו אין פירושה שאכפת להם פחות ממדינתנו ומעתידה. עלינו לזכור שנפלה בזכותנו, בחלקנו, הזכות לחיות במדינה היהודית האחת והיחידה, מדינה שדור הורינו הקימה במטרה להגשים את חלום הדורות, חלום בן מאה דורות של העם היהודי. עלינו לזכור ששמירה על ישראל חזקה מחייבת הרבה דברים: צבא חזק, כלכלה חזקה, חברה חזקה. אולם לאור האתגרים האדירים שאנו מתמודדים מולם היום, כל הדברים הללו אינם מספיקים ללא תחושה יסודית מתחת לפני הדברים, התחושה העמוקה ביותר של אחדות לאומית.
ביום הנוקב הזה אנחנו חוזרים על מחויבותנו לחזק את אחדותו של עם ישראל סביב צדקת דרכו, שובו לארצו ותקומתו במדינתו. ואחדות זאת, שום כדור של מתנקש לא יוכל לנפץ.
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה לראש הממשלה. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז, לשאת את דברו.
<שאול מופז (קדימה):>
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, משפחת רבין היקרה – דליה, יובל, רחל – מכובדי כולם, לפני שעה קלה, בעומדי מול מצבת האבן השחורה-לבנה בחלקת גדולי האומה, עצמתי את עיני ונזכרתי ביצחק רבין. נזכרתי במבט המפוכח ובקול הבס המחוספס. נזכרתי ביצחק האדם וברבין המנהיג.
אמרה ידועה מגדירה את ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי. המדינאי דואג לדורות הבאים, ואילו הפוליטיקאי דואג לבחירות הבאות. מדינאי אמיתי משקיע בעתיד כדי להשאיר לבאים אחריו מורשת ומציאות אחרת, טובה יותר, פוליטיקאי עסוק בתדמיתו בהווה ובתכלית קצרת מועד, כדי שיוכל להישיר מבט אל מעבר לאופק. מדינאי מטבעו אמיץ ופועל מתוקף האחריות ההיסטורית כלפי עמו, פוליטיקאי פועל מתוך האחריות להישרדותו. מדינאי מביא תקווה, פוליטיקאי גוזל אותה מהציבור באמצעות טקטיקות של הפחדה. ראש הממשלה המנוח, רב-אלוף במילואים יצחק רבין, היה מדינאי.
אדוני היושב-ראש, אני קובע היום בצער שכעם וכמדינה לא הפנמנו את מלוא משמעותו הקשה מנשוא של רצח רבין. לא הפקנו ולא יישמנו את לקחי הרצח. לא הבטחנו את חסינותה של מדינת ישראל מהישנותו, חלילה, מרצח פוליטי נוסף. לא פעלנו באמת ובאורח יסודי מספיק מבחינה חינוכית, חברתית, חוקית ומשפטית כדי ליצור נוגדנים מוסריים ומשפטיים שיעקרו מגופה של האומה את נגיפי השנאה ההרסנית כלפי האחר וכלפי שלטון החוק שהולידו את הרצח. עד לפני 17 שנה יכולנו להאמין ולטעון בתום לב כי במדינת ישראל רצח פוליטי לא ייתכן. שגינו אז באשליה כי איתנותה של הדמוקרטיה הישראלית וכוחו של המוסר היהודי מחסנים אותנו מרצח פוליטי. עצם המחשבה שגם עם הסגולה מסוגל לרצח פוליטי לא עלתה על הדעת.
כנסת נכבדה, לפני 17 שנה קראנו למיעוט הקיצוני החי בקרבנו במסתור ופועל במחשכים "עשבים שוטים". היום זהו עידן הפריחה של העשבים השוטים, המפזרים את זרעיהם לכל עבר. העשב הפך לשדה פורח ומלבלב, מלא בפרי באושים, המאיים לכלות כל חלקה טובה בישראל. לצערי, אדוני היושב-ראש, אנו יכולים להבחין בחלק מאותם עשבים שוטים, שזה מזמן כבר אינם עשבים. גם בין קירות הבית הזה פועלים ופורחים בין כתליו, בשם הדמוקרטיה, כדי לפורר אותה מבפנים; ניסיונות להעביר חוקים לא דמוקרטיים, לעקוף את החוק ולקבוע סדר משלהם; שותפים לדרך קיצונית ומשיחית שמקדמת את ישראל אל סופה כמדינת הלאום היחידה עלי אדמות של העם היהודי.
כנסת נכבדה, מכובדי כולם, אין שיעור לפוטנציאל הסכנה והנזק הטמונים בכוחו של העשב השוטה לביזוי כבודו של העם היהודי, לעיוות דמותה של המדינה, לערעור מעמדה הבין-לאומי, לנידויה ממשפחת העמים, לגרימת התלקחות אזורית ולערעור היציבות הפנימית. קל להצביע על העדויות הגלויות לעין בכתובות הנאצה על מקומות קדושים לדתות אחרות, במעללים חמורים ונפשעים תחת הכותרת המבישה "תג מחיר", בהתרסה נגד סמכות המדינה, באיומים ובהרמת יד על חיילי צבא-ההגנה לישראל וכוחות הביטחון.
כנסת נכבדה, לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אשתוק, כי היום העשבים השוטים שותים מהבאר שכולנו שותים ממנה. ומי שמשקים אותם הם ראשי המפלגה העתידית שעל הקמתה התבשרנו לפני ימים. תחתם השתלט העשב הזה על כלל השדה, נהנה מאותה חתונה סהרורית וקיצונית המלווה לחופה במארש המלחמה. ואין זה משנה אם זו חתונה שנולדה מתוך חולשה ופחד. מי שחלש, שלא ינהיג. כאילו לא למדנו את נזקן של מלים, כאילו לא הפנמנו את הסכנות שבאיומים ובהסתה משולחת הרסן. אותה ברית קיצונית מאיימת על המשך קיומה של המדינה היהודית והדמוקרטית. זוהי ברית המפוררת את צביונה של ישראל, את דמותה ואת ערכיה הצודקים. זו ברית ללא תקווה וללא חוכמה מדינית. זו ברית שתכליתה הישרדות עצמית על פני ביצורה של ישראל כמדינה יהודית לנצח נצחים. זוהי ברית של שיתוק מדיני ונידוי בין-לאומי. זו ברית של שנאת האחר, של גזענות והתלהמות.
אל מול הברית שחוטאת לאינטרסים העמוקים ביותר של מדינת ישראל וחותרת תחת קווי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, צריך לקום קיר הברזל של ישראל השפויה, קיר ברזל של שלטון החוק, קיר ברזל של המרכז הישראלי, התורם והנושא בנטל. אל מול הברית הסהרורית יש להעמיד את חומת המגן של המדינה הציונית, היהודית והדמוקרטית. ואל מול האיום הלאומני והדורסני יש להעמיד את האלטרנטיבה הציונית השפויה. זוהי חובתו של כל מי שמדינת ישראל יקרה לו. זוהי חובתו של כל מי שרוצה לחיות בישראל בביטחון ולא בפחד. זוהי חובתו של כל מי שרוצה להחזיר את ישראל לדרך הנכונה.
היום, ביום שבו אנחנו זוכרים את יצחק רבין, עלינו להישיר מבט אל פניה של מדינת ישראל ולצלול אל תוך דמותה וצביונה. היום, מכל הימים, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו איזו מדינה אנחנו רוצים פה, איזה עתיד אנחנו רוצים פה. היום, יותר מתמיד, ברורות האלטרנטיבות. אלו ימי הכרעה שייזכרו בתולדות ימיה של מדינת ישראל. הגענו לצומת דרכים, ועל אזרחי ישראל לבחור באיזו דרך תצעד מדינת ישראל – בדרך החותרת ללא תירוצים לתהליך מדיני שיוביל למציאות של שתי מדינות לשני עמים, או בדרך שתביא לסופו של חלום המדינה היהודית והציונית בארץ-ישראל; לדרך של עוצמה צבאית ושיקול דעת מדיני, או שמא לדרך של פחד קיומי והפקרות מדינית. זה הזמן להתאחד. זו הקריאה האחרונה לקול הישראלי השפוי, לרוב הדומם, שישראל היא הדבר היקר לו מכול. זו הקריאה האחרונה, כי לא תהיה עוד הזדמנות.
משפחת רבין היקרה, אותו לילה, אותו לילה נורא שבו נרצח יצחק רבין, אינו מש מזיכרונו של כל אזרח שחי אז במדינה. אין מי שאינו זוכר בדיוק היכן היה כאשר שלוש היריות נורו אל גבו החשוף של ראש הממשלה ושר הביטחון בכיכר מלכי-ישראל בתל-אביב. מבחינה לאומית והיסטורית רצח רבין הוא פשע מחפיר ומביש בתולדותיו של העם היהודי.
את יצחק רבין הכרתי במסגרת שירותי בצה"ל. רבין היה זה שענד לי את דרגות האלוף. פגשתי בו רבות כמפקד יהודה ושומרון וכאלוף פיקוד הדרום, ואת הרושם העז שהשאיר בי אני נושא כחותם על לבי עד היום. יצחק רבין ניצח במלחמה והאמין בשלום. יצחק רבין היה חייל של ישראל ונרצח בעודו עומד במשמרת. הגעגועים לרבין הם געגועים למנהיגות מסוג אחר, כזאת שמדינת ישראל זקוקה וראויה לה. מנהיגות של שיקול דעת, של ביטחון עצמי ואחריות לאומית. מנהיגות עם דרך וחזון, מנהיגות שמשמרת ומחזקת בריתות אסטרטגיות, שחותרת לשלום, שנלחמת בטרור, שמדברת דוגרי ואומרת אמת.
בנאום בפני בוגרי בית-הספר לפיקוד ומטה בשנת 1992 אמר רבין, ואני מצטט: לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה, זהו צירוף שתי המלים "יהיה בסדר". צירוף המלים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא יהיה בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר שנים, כבר זמן רב שנים. הוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", וכבר למדנו בדרך הקשה והכואבת שה"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא בסדר.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בל נשכח, בזכותם של יצחק רבין ופקודיו אנחנו כאן היום, בירושלים המאוחדת, בירת ישראל. יצחק רבין הצעיר היה מפקדה הראשון של חטיבת הפלמ"ח "הראל", מפקדם של אותם לוחמים, נערים פורצי דרך המצור ומשחררי ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, במלחמת השחרור; לוחמים אשר כפי שכתב המשורר נתן אלתרמן: "לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום הפרך וליל קו האש". כנסת נכבדה, יצחק רבין היה פורץ דרך כדי שיהיה פה בסדר, עתה העת לפרוץ את המצור, המצור הביטחוני-המדיני, המצור החברתי והמצור הכלכלי; עתה העת לשחרר את המדינה מהקיבעון וההסתגרות שבהם היא נמצאת זמן רב מדי.
על כל אלה נוסיף ונזכור כי אף-על-פי שכל חייו היו קודש לביטחון ולשירות המדינה, יצחק רבין היה גם איש משפחה, אב ובעל וסב לנכדים. השכול שהכה בביתם פנימה ובליבותיהם של בני המשפחה עמוק וכואב מכול.
בני משפחת רבין, נזדהה עם צערכם הגדול, ונרכין אתכם ראש בכבוד וביקר לראש משפחתכם שנרצח בידי בן-עוולה. לו תשאבו ניחומים בידיעה כי בדברי ימי ישראל נחקק לעד שמו של יצחק רבין בדפי זוהר ובתהילת עולם.
ברוך יהיה זכרם של יצחק רבין ושל רעייתו הנאמנה לאה, אשר ליוותה אותו בנאמנות ואהבה ללא סייג. נשמותיהם תהיינה צרורות בנצח ישראל. יהי זכרם ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמן. תודה רבה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת שאול מופז. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון אהוד ברק.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – עצרת זיכרון, אדוני – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
יצחק רבין היה שר הביטחון.
<נסים זאב (ש"ס):>
יש פה נאומים פוליטיים וחבל – – –
<היו"ר ראובן ריבלין:>
חבר הכנסת זאב, כאן זה הפרלמנט של ישראל, כל אחד רשאי לומר מה שהוא רוצה.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
שמע, אולי זה יֵצא במקרה דברי טעם.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, דליה, יובל, רחל, משפחת רבין לדורותיה, מכובדי כולם – בעניין הזה אני מקבל את המלצתך כדי שתישמר לי הזכות אחר כך לחלוק על דברים אחרים שאמרת פה.
דברים רבים נאמרו במהלך 17 השנים ובמהלך היום הזה על יצחק רבין, זיכרונו לברכה: אדם, לוחם, מפקד ומנהיג יוצא דופן בדברי ימי ישראל המתחדשת. אומר רק מלים ספורות על מורשתו בעיני ועל תפיסת המנהיגות והעתיד של יצחק כפי שהכרתיו.
רבים מנסים להגדיר את מורשת רבין. יש כאלה שנאחזים במעשה פוליטי כזה או אחר: הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן, תוכנית "נקודת מפנה" לשיקום היישובים בפריפריה, העמקה היסטורית של תקציב החינוך, נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בלבנון ועוד.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – –
<שר הביטחון אהוד ברק:>
אבל מורשת רבין גדולה יותר מכל מעשה פוליטי שעשה בכהונתו כראש הממשלה ושר הביטחון – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
– – – הנושא הערבי – – –
<שר הביטחון אהוד ברק:>
נכון, גם קידום דרמטי של השוויון והשילוב של האוכלוסייה הערבית. מורשת רבין גדולה יותר מכל מעשה פוליטי שעשה בכהונתו כראש ממשלה ושר ביטחון. מורשת רבין קשורה למהות הציונות כפי שהוגדרה על-ידי האבות המייסדים של מדינת ישראל. מורשתו של רבין היא חלק בלתי נפרד מהציונות החילונית, הפרגמטית, שמטרתה לבסס את האחיזה הציונית-המעשית ולא המשיחית בארץ-ישראל: עוד עז ועוד דונם, עוד רובה, עוד טנק, עוד מטוס. נכונן כאן חברת מופת חזקה ופורחת, פועלת ובוטחת בעצמה ובזהותה. מדינה ציונית ודמוקרטית, יהודית במהותה.
מורשתו המדינית של רבין הבינה כי רק הפתרון של שתי מדינות לשני עמים יבטיח את עתיד המפעל הציוני. כל דרך אחרת תוביל אותנו בהכרח או למדינה דו-לאומית או למדינה לא דמוקרטית. אני משוכנע שרובי ריבלין, היושב-ראש שלנו, הוא דמוקרט, ואני מציע לו לשאול את עצמו מה יקרה כאשר מיליוני אזרחים בשכם, ג'נין ויריחו יצביעו לבית הזה, או איזה שם יותן למה שקורה במדינת ישראל אם יסתבר שמיליונים של בני-אדם כאלה אינם יכולים להצביע לכנסת.
רובי אמר פה שרעיון שתי המדינות כשל. אני שמח ששמענו את ראש ממשלת ישראל בבר-אילן, בנאומו כאן בכנסת לפני יציאתו לארצות-הברית ובארצות-הברית אומר אחרת. יצחק רבין היטיב להבין שירידה מהמסלול של שתי מדינות לשני עמים מבשרת את ראשית הסוף של הציונות ולא את ראשית גאולתנו.
אני אומר בבוטות שניתן היה לקוות שטקס האזכרה הזה פה הערב ליצחק רבין, אל מול עיני חיילים במדים, צוערים במדים, אנשי משטרה במדים ונציגים מכל העולם לא היה נופל קורבן להתקרבותן של הבחירות בישראל או של הפריימריז במפלגה גדולה וחשובה ככל שתהיה.
המנהיגות של רבין היתה גם היא ייחודית. מורשת רבין היא תפיסה ממשית של מנהיגות. מנהיגות שיש לה זיקה לשורשי המפעל הציוני, כזו שלוקחת אחריות ואיננה מתנערת ממנה או משליכה אותה לפתחו של האחר, כזו שמובילה ואינה מובלת, כזו שיש לה תחושת שליחות וחיוניות ואיננה יונקת מן השיתוק של תחושת פחד או מחנק. מנהיגות שמסרטטת ביד בוטחת את העתיד ונכונה לקחת סיכונים כדי לממשו ואינה מתכסה בהתרפקות על העבר ובשעבוד העתיד לחרדות ההווה.
<רוני בר-און (קדימה):>
– – – היית שותף ארבע שנים.
<שר הביטחון אהוד ברק:>
מנהיגותו של יצחק רבין נבחנה גם בכושרו לראות את העתיד. הבנתו את התהליכים החברתיים הפנימיים ואת התהליכים הגלובליים הביאה לשינוי דרמטי של סדרי העדיפות הלאומיים בממשלת רבין השנייה. רבין הבין, בניגוד ליושב-ראש ריבלין, את עוצמת הסכנה שבהיווצרות מציאות דו-לאומית. הציונות שלו היתה אמיתית, לא מצטעצעת ולא מתחסדת. הוא היה נכון לסיכונים מתוך תחושה עמוקה של גורל ועתיד. הוא היה נכון להוביל גם אל מול האיום הפוליטי והקואליציוני עד כדי סיכון ממשי של קיומו הוא עצמו, סיכון שלהוותנו גם התממש.
הרוצח שלקח את חייו של רבין הוא לא רק בוגד עלוב שהמיט קלון על החברה הישראלית כולה, אלא מבטא ישיר ונאמן של מי שבכל דוד ודור מפחדים מן ההווה ומן המציאות הנפרסת לעינינו. מי שירה ברבין בגבו, ירה בגבה של החברה הישראלית; מי שעצר את תהליך השלום לא בנה את ארץ-ישראל השלמה אלא ביקש למוטט את הבית השלישי כולו, לסדוק את עתיד הציונות ולקעקע את יסודות מדינת הלאום שלנו.
הכנסת היוצאת רוממה לעתים את התרגיל הפוליטי יותר מאשר את המהות העמוקה של אחריותנו הקולקטיבית לעשייה הקיומית, להבטחת עצמאותנו, חוסננו הלאומי, ביטחוננו ואיתנותנו הדמוגרפית. בפרקי אבות נאמר: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת; וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת". מנהיגות ראויה עושה שימוש בכוח פוליטי וביכולת פוליטית לטובת המעשה המדיני והביטחוני.
המנהיגות של הימים האלה והבאים עלינו תיבחן גם היא באומץ בהחלטות ובעוצמת המעשים. גם בדברים הללו היווה יצחק רבין בחייו מופת. דומה שמעולם לא היו מנהיגותו ומורשתו של רבין חסרות כל כך.
ואנו כאן, בבית הזה, בממשלה ובחיי הציבור, מעבר להבדלי ההשקפה הפוליטית, ראוי שננצור בלבנו ונתרגם למעשים בחקיקה, בהתנהלות, בנכונותנו להביט בפני המציאות, לקבל הכרעות ולבצען; נזכור בכל אלה את תפיסת העתיד, המנהיגות והמעשה של יצחק רבין, את מורשת יצחק האמיתית.
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה רבה לשר הביטחון, חבר הכנסת אהוד ברק. אחרונת הדוברים, יושבת-ראש מפלגת העבודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס, בני משפחת רבין היקרים, אדוני היושב-ראש – אני פונה אליך, כיוון שנאלצתי לשנות את נאומי בעקבות דבריך, אבל בכל זאת יש כמה דברים שאומר – נכבדי כולם, אתמול עמדתי בקהל בעצרת לציון 17 שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. רבבות בני-אדם, רובם אנשים צעירים, ניצבו דרוכים וקשובים בכיכר שהיתה לזירת רצח פוליטי נפשע והאזינו לנאומים מורכבים ועמוקים שהיו בהם מעט מאוד קלישאות. הנאומים האלה נישאו מפיהם של חילונים ושל שומרי מצוות, של ימנים ושל שמאלנים, של ערבים ושל יהודים, רבנים, משוררים, אנשי תנועות הנוער הכחולות ו"בני עקיבא", אלה לצד אלה. זו היתה הפעם הראשונה שפסיפס מגוון כל כך של החברה הישראלית ספד למנהיג שנרצח.
מי שהובילו את ההתפתחות האמיצה הזאת היו הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות ובראשן "דרור ישראל", ומדהים שהיו אלה דווקא הם שומרי החותם החדים ביותר של זכרו של רבין, מי שמשננים מאז הרצח את קורות חייו ואת משנתו, אלה שטבעו את הביטוי הקשה "לא נשכח ולא נסלח". דווקא הם הבינו ויישמו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו, אדוני היושב-ראש: ראשית, שזכר הרצח חייב להיות טעון בתוכן עמוק ובהפקת לקחים תמידית ולא רק בסימבולים, דמעות ונרות; ושנית, שהציבור כולו, על כל חלקיו, צריך ליטול בזה חלק.
הם דיברו על שלום ועל הדמוקרטיה, על צדק חברתי, על אהבת המדינה, על מראה דמותה, על ציונות, על סולידריות. כל אחד מהדוברים יצק על המושגים האלה משמעות משלו בלי התייפייפות, בלי ניסיון לטייח את השונות. אבל כולם כולם, בלא יוצא מן הכלל, היו חדורים בהכרה העמוקה והטוטלית שהזוועה הזאת של כדורי מוות שמפלחים את לבו של ראש ממשלה נבחר ושנועדו לחסל באמצעות רצח מדיניות שאינה נושאת חן בעיני מישהו, הזוועה הזו אסור שתישנה, וששומה עלינו לשאול את עצמנו בכל דור ודור ובכל שעה ושעה אם רצח רבין היה אירוע חד-פעמי או שבנסיבות של אווירה מתלהמת ואנטי-דמוקרטית יכול רצח פוליטי להתבצע שוב, שהחוטים והחישוקים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו ייבקעו שוב אם לא נגונן על עצמנו מפני כך בעוצמה רבה ומתוך מודעות מתמדת.
באותו מקום, 17 שנים קודם לכן, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בסיומה של עצרת המונים נגד אלימות. איש אומנם לא שיער בנפשו שהוא יירצח עם תום העצרת, אבל האלימות באוויר היתה מוחשית. ארון המתים הידוע לשמצה, עצם הדיון ההלכתי כביכול האם מותר לרצוח את ראש הממשלה, ההסתערות על רכבו בהפגנה פרועה, הלבשתו של ראש הממשלה שלנו בתמונות במדי האס.אס ובכאפיה. לוחם, מפקד מהולל בצה"ל, מלבישים אותו בכאפיה ובמדי אס.אס, גוזרים עליו מוות, "פולסא דנורא". למי שלא ידעו עד אילו תהומות של קנאות ורצחנות פוליטיות אנו עשויים להידרדר, לרובנו בעצם נדמו כל אלה כהתפרצויות רגעיות ומלמולים הזויים שלא יתממשו לעולם. אז, בעיצומה של ההפגנה ההיא, עוד לא היה ברור שעוד רגע, עוד רגע הם הופכים לפקודת מבצע.
מקצתם של אלה שמדברים היום על מילת הקסם "משילות", שרוצים שייתנו להם כוח למשול, ועוד כוח למשול, לא נתנו לממשלת רבין למשול, ובהסתה פרועה הפכו אותה למצורעת והציגו אותה כבלתי לגיטימית. מי שלא חי את הטירוף הזה – אנשים צעירים לא זוכרים איך הפך ראש ממשלה נבחר, גיבור ישראל, למטרה נייחת. והתופעה הבזויה שנקראת "תג מחיר" בלשון מכובסת היא תזכורת למה שיכול לצמוח בשדות האנטי-דמוקרטיה.
מהותה של הדמוקרטיה היא ריבוי דעות, כל אחד זכאי להאמין בדרכו ולנסות לשכנע את האחר, אבל לשם כך צריך לשמר את חופש הביטוי, לא להצר אותו בחקיקה קפריזית. הדמוקרטיה היא גם הגנה על זכויות המיעוט, גם כיבוד כללי המשחק, גם הגנה אקטיבית עליהם יום-יום ושעה-שעה, ואת זה אנחנו צריכים במיוחד לזכור במערכת בחירות שעומדת להיות מאוד מאוד אמוציונלית. להתווכח ולא להסית, לא לגמד את האחר, לא להשפיל, לא להפחיד, לנהל ויכוח ענייני בלי להמיט קלון זה על זה. אני מקווה שביום השנה ה-17 לרצח יצחק רבין אפשר להסכים לפחות על הדבר הזה.
אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, דברים שכמעט ויתרתי עליהם נוכח דבריך, אבל בכל זאת אומר אותם, כי הם מאוד מאוד מאוד משמעותיים. הרי אותו לוחם מהולל, אותו מפקד מהולל, אותו אדם שעשה מלחמות ויצא גם אל מלחמת השלום, אותו אדם כל הזמן, כל הזמן הקפיד לדבר על האחריות הכוללת של מנהיגות. הוא דיבר על כך שתינוק נולד לעולם בלתי דמוקרטי, שהוא נתון לאי-שוויון, שהוא קורבן במידה רבה לדתו, לצבעו, למעמד הסוציו-אקונומי של הוריו. ומה הוא אמר? הוא אמר: גורלו נתון ברבות השנים במידה רבה בידי מנהיגי ארצו. איזו הגדרה נועזת ורחבה זאת למנהיגות. והוא לא רק דיבר, הוא גם ביצע. הוא נלחם במלחמות והוא עשה שלום, אבל ממשלת רבין היתה הממשלה האחרונה בישראל שהורידה את האי-שוויון. מאז הוא קפא, ובעשור האחרון הוא זינק למקומות שאנחנו צריכים להתבייש בגללם בושה עמוקה.
וכמעט שוויתרתי על הדברים האלה, כי כמעט, אדוני היושב-ראש, שלקחת אותנו שוב לאותם מחוזות של דיון, של קרע, של שסע בין ימין ושמאל, בעמדה שהצגת, רובי חברי. ובכל זאת אומר את הדברים, כי אני לא אתן לדיון הזה להסיט אותנו גם מהדיון, לא רק על סוגיית הגבולות, אלא גם על הדבר הקטן והשולי הזה שבתוך הגבולות, על מדינת ישראל שלנו. רבין היה הראשון – כן, אני אומר זאת כאן – רבין היה הראשון שהטיל מס על רווחי הון. אף שהיה עליו לחץ אדיר לא להטיל את הצעד הזה ואיימו עליו ועל שר האוצר שלו, בייגה שוחט, שזה יהרוס את הכלכלה הישראלית, הוא התעקש; הוא התעקש לבצע חלוקת משאבים הוגנת. והכי חשוב, בהיותו ציוני וממלכתי ואוהב את המדינה ומוכן להקריב למענה בכל עת, הוא הבין באופן עמוק – שזה ממש ממש מפתיע לאיש צבא כמותו – את המשמעות הרחבה שיש לאחריות המדינה כלפי אזרחיה. הוא, הגנרל, לא חיכה שמתישהו, באיזה יעד דמיוני בחלל הזמן, יחלחלו פירות הצמיחה מהאלפיון העליון אל הציבור. לא. הוא השתמש בצמיחה כדי להגדיל את אחריות המדינה כלפי אזרחיה. בתקופתו תקציב החינוך גדל ב-60%. לא פחות.
אדוני היושב-ראש, חברי היקר לי, רובי, אחרי ששמעתי את נאומך נאלצתי לשנות את מה שהתכוונתי לומר מלכתחילה. אבל על הדברים האלה, שאמרתי קודם, לא ויתרתי משום שההצגה הקיצונית, אני מצטערת לומר, של הפתרון לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו שוב זורקת אותנו לרגרסיה, למקום אחר שבו אנחנו עוסקים אך ורק בסוגיית הגבולות ושוכחים שגם יש לנו מדינה; משום שהדברים שאמרת כאן, רובי, מטלטלים אותנו שוב טלטלה עזה לאותו שסע עמוק שכבר אינו קיים באמת.
הוא לא קיים באמת משום שהציבור בישראל, כמעט כל-כולו, לא רוצה עוד בחזון שהצגת, הוא לא מעוניין בו. אין כמעט אדם בישראל שרוצה לחיות במדינה דו-לאומית, שזו המשמעות הישירה והקשה להחריד של דבריך, רובי. הדברים האלה לא עולים בקנה אחד אפילו עם עמדתם של רוב מצביעי הליכוד, ואפילו לא עם עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי מאזרחי ישראל מבקש לחיות במדינה דו-לאומית? מי מוכן לוותר על החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית? איזו מדינה בדיוק תהיה לנו כאן בין הים לירדן? האם יהיה כאן רוב יהודי? איזו שיטת הצבעה תהיה כאן? האם יהיו כאלה שזכאים להצביע וכאלה שלא זכאים להצביע? איך נשמור על צביוננו כעם?
כן, ה"פתרון" הזה של מדינה דו-לאומית נשמע כעת, למרבה הצער, גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. צריך להודות בזה. הוא נשמע גם שם, וגם בשוליים הקיצוניים של הימין. מפיך, רובי חברי, אני מודה, זה נשמע קשה מנשוא וקשה לעיכול. אין ספק שזכותך להביע את עמדתך, ואני משתמשת בזכותי לבקר קשות את העמדה הזאת שהיא כל כך מסוכנת לחזון הציוני.
אני רוצה, לסיום, לחזור לראש הממשלה יצחק רבין. רבין שהיה לוחם מהולל, רמטכ"ל, הלך לשלום מתוך רומנטיקה? לא, ממש לא. לא היה בו שמץ של רומנטיות. משום שהוא אהב את יאסר ערפאת? ממש לא. ערב הנסיעה לוושינגטון ראיינתי את לאה רבין, זכרה לברכה, ושאלתי אותה – מה שכולם, הציבור כולו עמד והסתכל על אותו לוחם מהולל וראה את הבעת ההסתייגות בפניו, הוא ראה שהוא לא עושה את זה בחשק, שהוא לא עושה את זה באהבה – ושאלתי אותה: תגידי, איך הוא ילחץ, איך הוא יעמוד בזה, איך רבין, שאנחנו מכירים אותו כל כך טוב, ילחץ את ידו של ערפאת? והיא אמרה לי: זה יהיה לו מאוד מאוד קשה, אבל הוא יעשה את זה. זה היה בריאיון, זה שודר. מתוך פרגמטיות, מתוך פיכחון, ביובש, באחריות, משום שהוא ידע שחוסנה של מדינה אינו נובע רק מהמטוס שנקנה מכספי הסיוע האמריקני, אלא מהידיעה שכך צריך כדי להתחזק כאומה, כעם וכחברה.
הוא לא דבק ברעיון שתי המדינות כי זה היה אופנתי או כי לחצו עליו. הוא לא היה מאוהב בתהליך השלום. אם הוא היה מאוהב, הוא היה מאוהב במדינת ישראל, שלמענה לחם, שלמענה התעקש לעשות שלום, שלמענה לחם כדי שתהיה צודקת, ולמענה גם שילם בחייו.
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
אמן. אני מאוד מודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, יושבת-ראש מפלגת העבודה.
רבותי, מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא ביציאתו בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר ראובן ריבלין:>
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה, לפני שאני נועל את הישיבה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 2), התשע"ג–2012, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הארכת כהונה של הרבנים הראשיים לישראל) (הוראת שעה), התשע"ג–2012.
החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010. תודה.
<היו"ר ראובן ריבלין:>
תודה למזכירת הכנסת.
אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ' בחשוון תשע"ג, 5 בנובמבר 2012 למניינם, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:05.>