דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת א' ישיבה ג' הישיבה השלישית של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, ב' באדר התשע"ג (12 בפברואר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 3 שר המשפטים יעקב נאמן: 3 באסל גטאס (בל"ד): 14 נחמן שי (העבודה): 15 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 16 דב חנין (חד"ש): 18 זהבה גלאון (מרצ): 19 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 20 אורית סטרוק (הבית היהודי): 22 איילת שקד (הבית היהודי): 24 מיקי רוזנטל (העבודה): 25 נאומי בכורה של חברי הכנסת 26 נפתלי בנט (הבית היהודי): 27 אורי אורבך (הבית היהודי): 31 רות קלדרון (יש עתיד): 33 זהבה גלאון (מרצ): 37 עיסאווי פריג' (מרצ): 38 זהבה גלאון (מרצ): 41 יפעת קריב (יש עתיד): 43 דב חנין (חד"ש): 46 <דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> היום יום ב' באדר התשע"ג, 12 בפברואר 2013. אני מזמין את כבוד שר המשפטים, מר יעקב נאמן, לתת דברו על פעילות המשרד בממשלה ה-32. <שר המשפטים יעקב נאמן:> אדוני, ואומר גם ידידי, היושב-ראש הנכבד, כנסת נכבדה, בראשית דברי אני רוצה לברך את חברי הכנסת התשע-עשרה, במיוחד חברי הכנסת שנבחרו לכהונה לראשונה, ולאחל לכל חברי הכנסת תקופת עשייה פורייה ונמרצת, כהונה מוצלחת, מלאה בהישגים חשובים בתחום החקיקה, אשר יביאו לשינוי ושיפור של חיי האזרחים במדינת ישראל בכל תחומי חיינו. הייתי אתמול מרותק לערוץ הכנסת, ושמעתי דבריהם של חברי הכנסת החדשים, והבוקר גם – כמי שהיה בחור ישיבה ואני רגיל להתכונן – קראתי את כל 71 העמודים, כדי שאלמד מהדברים. כמה דברים חשובים נאמרו כאן. התרגשתי מאוד מהדברים שנאמרו מעל דוכן זה, ואביא רק דוגמה אחת: חבר הכנסת שמעון סולומון מסיעת יש עתיד ריגש אותי ביותר, משום שהוא דיבר דברים היוצאים מן הלב. וחז"ל אמרו, "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב". הוא הדגיש את האמור בפרשת תרומה, פרשת השבוע, על מעשה המנורה במשכן, העשויה מקשה אחת, וזאת על מנת להדגיש את החשיבות של האחדות, והאור היוצא מהמנורה – שיאיר על כולם. חברי הכנסת החדשים עמדו אתמול כאן מעל דוכן זה ונשאו דבריהם בפעם הראשונה. אני עומד כאן היום מעל דוכן הכנסת בהתרגשות, עם סיום תקופת כהונתי בממשלה היוצאת כשר המשפטים. בשליחות הציבורית, כובד המשא שאותו אני חש מיום שבו נקראתי בפעם הרביעית הוא רב. הזכות שממשלת ישראל והכנסת העניקו לי כשליח ציבור במילוי תפקידי כשר המשפטים היא עצומה, ועל כך ברצוני להודות לחברי הכנסת, לראש הממשלה ולחברי הממשלה. אני תפילה ותקווה כי כשליח ציבור מילאתי את תפקידי באמונה. גם אני ראיתי לנכון, ולמדתי מחבר הכנסת הנכבד – אתמול חבר הכנסת שמעון סולומון הפנה לפרשת השבוע, אז ראיתי בזה תקדים המחייב גם אותי. בפרשת השבוע, פרשת תרומה, מצאתי דבר שצריך להנחות אותנו, את שליחי הציבור. מכל כלי המקדש שדיברת עליהם – על המנורה, אני אדבר על ארון הברית. בכל כלי המקדש נאמר "ועשיתָ", בלשון יחיד, ואילו בהקמת הארון נאמר "ועשוּ", בלשון רבים. מדרש רבה אומר על זה: מפני מה בכל הכלים כתוב "ועשיתָ", ובארון כתוב "ועשוּ", אמר רבי יהודה בר שלום: אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, יבואו הכול ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה. בהסתמך על מדרש זה הדגיש רבנו חיים בן עטר, שנולד במרוקו ונפטר בירושלים, בפירושו על התורה "אור החיים", את הדברים הבאים, ואני מצטט: ועשו ארון – טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר "ועשית שולחן", "ועשית מנורת" וגו', 'ואת המשכן תעשה', 'ועשית את המזבח עצי שטים' – – – אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול לעשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כוהן, הרי זה אינו מקים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור; ואם הוא ישראל, הרי הוא אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקורבנות ודיניהם, אשר רבו מצוות עשה שבהם, וכן לוי. ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר: ועשו, לשון רבים. ובשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד – כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד. ברכתי ותפילתי ותקוותי כי דברי מדרש רבה ו"אור החיים" הקדוש ישמשו נר לרגלי חברי הכנסת, לפעול באחדות, לעשות ביחד, בשלום ורעות, לטובת כלל תושבי מדינת ישראל. חברי הכנסת הנכבדים, אני מתכבד להציג בפניכם מעט מהנושאים שהיו בטיפול משרד המשפטים בתקופת הכנסת השמונה-עשרה והממשלה ה-32, ומעט מן האתגרים והיעדים שעוד עומדים בפני משרד המשפטים. אני מקווה שבנושאים אלה יימשך הטיפול, בעזרתכם, חברי הכנסת, בכל שלבי החקיקה בתקופת הכנסת התשע-עשרה. אני רוצה להדגיש שמשרד המשפטים עוסק בכל תחומי החקיקה ומהווה מעין משרד מטה לכל משרדי הממשלה המבקשים לקדם חקיקה. כמו כן, שר המשפטים הוא גם יושב-ראש ועדת השרים לענייני חקיקה של הממשלה. במהלך כהונת הכנסת השמונה-עשרה, במסגרת תפקידי כשר המשפטים, הצבתי כמה יעדים בתחומים שונים: הראשון, הפחתת העומס המוטל על בתי-המשפט באמצעות חקיקה, מינוי שופטים, בינוי בתי-המשפט, שיפור השירות לציבור המתדיינים ודאגה לאוכלוסיות חלשות הזקוקות לעזרת המערכת המשפטית; שנית, הגברת האכיפה בתחום המשפט הפלילי והתמודדות עם תופעת האלימות והפדופיליה בחברה בישראל, אשר התגברה בשנים האחרונות; 3. טיפול בתופעת ההסתננות, אשר פוגעת בסדר הציבורי וטומנת בחובה פוטנציאל פגיעה באורח חיינו במדינה; ורביעית, הכנסת גורמים מאזנים וממתנים לטובת האינטרס הציבורי בכל הקשור לפעילות החברות הציבוריות בישראל. אני אפרט את ארבעת היעדים האלה – מה נעשה ומה עוד צריך להיעשות. אני רוצה להדגיש כי כיושב-ראש ועדת השרים לחקיקה חשוב שאני אביא בפני חברי הכנסת הנכבדים את הנתונים הבאים, הנוגעים לפעולות החקיקה בכנסת השמונה-עשרה: בכנסת השמונה-עשרה הונחו על שולחן הכנסת כ-4,600 הצעות חוק; ועדת השרים לחקיקה קיימה בתקופת כהונתה של הכנסת השמונה-עשרה 150 ישיבות; 2,850 הצעות חוק עמדו על סדר-יומה של ועדת השרים לחקיקה; 320 הצעות חוק ממשלתיות אושרו בוועדה, 2,017 הצעות חוק פרטיות עמדו על סדר-יומה של הוועדה. הוועדה החליטה להתנגד ל-1,050 הצעות חוק פרטיות ולתמוך ב-359 הצעות חוק פרטיות. למה אני מדגיש את הנתונים האלה? מעולם, בכל הכנסות הקודמות, לא הוגש מספר רב כל כך של הצעות חוק פרטיות, ולצערי, מסתבר שהמגמה הזו אולי תימשך. כפי שנמסר לי כבר הוגשו לכנסת הנוכחית כ-800 הצעות חוק פרטיות. אני טועה? <קריאה:> מה? מה? <שר המשפטים יעקב נאמן:> 800 הצעות חוק פרטיות. רבות דובר על היקף החקיקה במדינת ישראל. אני רואה חשיבות רבה בצמצום מבול הצעות החוק הפרטיות, וזאת על מנת לאפשר למערכות להפנים, ללמוד, ליישם ולבחון בצורה עניינית רפורמות שבוצעו, וכן לאפשר לעוסקים במלאכה להתמקד ולהתקדם ולקדם רפורמות משמעותיות נוספות. בנוסף, מיקוד כזה יאפשר לרשות המחוקקת לבצע תפקידה בפיקוח על הרשות המבצעת בצורה המיטבית. לכם, חברי הכנסת התשע-עשרה, אמליץ ואבקש: התרכזו בהצעות חוק חשובות, מהותיות, רפורמות מקיפות וחשובות. חִשבו עליהן, בחנו אותן עם הגורמים המקצועיים ועם משרדי הממשלה. הובילו תהליך חקיקה בעצמכם ואל תהיו מובלים על-ידי גורמים שונים בעלי אינטרסים, אשר מביאים לאינפלציה חקיקתית שסופה באיבוד המיקוד בעניינים המהותיים. דבר נוסף, במהלך הכנסת השמונה-עשרה קידם משרד המשפטים רפורמות בתחומי חקיקה שונים: בתחום הפלילי, בתחום הביטחוני, בתחום האזרחי, בתחום הכלכלי-פיסקלי, בתחום המינהלי והבין-לאומי. אני רוצה למנות כמה חוקים חשובים שנחקקו בכנסת השמונה-עשרה. בתחום הכלכלי-פיסקלי: חוק החברות (תיקון מס' 20) (שכר בכירים – תנאי כהונה והעסקה בחברות ציבוריות ובחברות איגרות חוב), התשע"ב–2012. חוק שכר בכירים מסדיר לראשונה את נושא התגמול בחברות ציבוריות ובחברות איגרות חוב וקובע הליך מיוחד לאישור השכר. החוק מבוסס על דוח ועדת השרים שהוקמה לצורך זה. על-פי תיקון זה לחוק, הדרך הנכונה להגביל את שכר הבכירים במשק איננה באמצעות התערבות ישירה בשכר אלא באמצעות התערבות עקיפה במנגנוני קבלת ההחלטות ובפיקוח עליהם. שנית, חוק החברות (תיקון מס' 18) (מינוי מומחה לבחינת הסדר חוב בחברת איגרות חוב), התשע"ב–2012. החוק הזה ידוע בשם העממי כ"חוק התספורת". כידוע, על סדר-היום הציבורי עלתה הסוגיה של הסדרי החוב והצורך לאזן אינטרסים אלה לטובת האינטרס הציבורי. החוק שקודם בכנסת קובע כי גיבוש הסדר חוב שיש בו פגיעה מהותית בבעלי איגרות החוב יהיה מלווה במומחה מטעם בית-המשפט שישמור על האינטרס הציבורי. אני מציע לכם, חברי הכנסת הנכבדים, לבחון יישום החוק והאם המטרה הזו באמת הושגה. דבר נוסף, חוק החברות (ייצוג בני שני המינים בדירקטוריון חברה ציבורית), התשע"א–2011. גילינו תופעה ציבורית חמורה. על מנת לעמוד בחובת הייצוג ההולם לנשים, מה עשו בעלי השליטה בחברה? עשו דבר פשוט מאוד: מינו אישה המקורבת לבעל השליטה בחברה. כמו שנאמר, Cherchez la femme. משכך, חוקקה הכנסת חוק שיחייב חברה ציבורית למנות אישה נוספת לדירקטוריון אם נמצא שהאישה שמונתה היא מקורבת לבעלי השליטה, כך שלפחות אישה אחת תהיה אישה אובייקטיבית בדירקטוריון החברה. חקיקה נוספת היא בתחום ההגירה והמאבק בתופעת ההסתננות. בעניין חשוב זה כונס פורום הגירה, שהורכב ממשרדי ממשלה רבים, על מנת לבחון טיפול וקידום חקיקה שתסדיר את נושא הכניסה והיציאה מישראל, איחוד משפחות ומאבק בתופעת ההסתננות. במסגרת זו חוקק חוק מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראת שעה), התשע"א–2011. תופעת ההסתננות משפיעה עמוקות על הסדר הציבורי והמשק בישראל. החקיקה נועדה בעיקרה לאפשר החזקה של מסתננים במשמורת למשך תקופה של שלוש שנים, תוך קביעת עילות נוקשות יותר לשחרור ממשמורת והקמת בית-דין למשמורת של מסתננים. התיקונים בחוק נקבעו כהוראות שעה לתקופה של שלוש שנים, בתקווה שאחרי שלוש שנים לא נצטרך את הדברים כי התופעה החמורה הזו תיעלם ממדינת ישראל. יש עוד הצעת חוק שעדיין לא עברה קריאה שנייה ושלישית והיא חשובה מאוד בנושא הזה, הצעת החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), וכן הצעת חוק לאיסור הלבנת הון (עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012. שתי הצעות החוק הללו קובעות איסור פלילי על העברת כספים של מסתנן מחוץ לישראל אלא אם יֵצא המסתנן מגבולות ישראל. מטרת החקיקה המוצעת – להביא להקטנת הכדאיות הכלכלית שבהסתננות, ועל-ידי כך לצמצם התמריץ להסתננות לישראל, וכן לעודד מסתננים לצאת מישראל. אני מקווה שחברי הכנסת התשע-עשרה ישלימו בהקדם האפשרי חקיקה חשובה זו. חקיקה נוספת שגם היא עוסקת בתחום זה היא חוק עובדים זרים (תיקון מס' 15) (העסקה שלא כדין – הגברת האכיפה), התשע"ב–2012. החקיקה קובעת כי בית-המשפט יטיל קנס מינימום של 10,000 שקל על מעסיקי עובדים זרים שלא כדין. קנס המינימום יכול להגיע עד סכום של 40,000 שקל בגין כל עובד לא חוקי, וזאת בנסיבות מסוימות שפורטו בחוק. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> כמו כן, חוקק סעיף המאפשר הוצאת צו מינהלי לסגירת עסק המעסיק עובדים זרים לא חוקיים והכפלת הקנס המרבי כנגד נושאי משרה בתאגיד שעובר על הוראות החוק. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, אתה מסכם את פעילותך המפוארת בארבע שנות, אני לא יודעת כמה, ואתה מתפאר בחוקים המבישים האלה, שמכתימים את ספר החוקים הישראלי. אתה עומד ואתה מספר לנו על חוקי ההסתננות והעובדים הזרים ואני לא מאמינה למשמע אוזני. זה פאר העשייה שלך? – – – ואתה מדבר אתנו על פאר העשייה – – – לא מאמינה – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> חברת הכנסת הנכבדה, מכיוון שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית ורוב חברי הכנסת חוקקו את החוקים האלה, אני יכול באמת להסתמך על הדברים – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – הרוב – – – הרוב. <שר המשפטים יעקב נאמן:> – – כי אני סומך על כנסת ישראל ועל רוב חברי הכנסת שהם עושים כל מה שדרוש לשמירת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. <זהבה גלאון (מרצ):> החוקים האלה – – – את ספר החוקים הישראלי – – – <קריאות:> – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> חקיקה בתחום הפלילי: חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 66) (סגירת תיק מותנית), התשע"ב–2012. התיקון החשוב הזה נחקק בקשר לסגירת תיק מותנית אשר מאפשר את סגירת התיק כאשר קיים בו אינטרס ציבורי להעניש עבריין שלא באמצעות כתב-אישום, בתנאי שהחשוד ימלא אחר תנאים שהוסכמו מראש בינו לבין התביעה. התנאים שעשוי לקבוע התובע הם: תשלום לאוצר המדינה בגין הנזק שנגרם, תשלום לנפגע העבירה, עמידה בתנאי תוכנית טיפול וכיוצא בזה. חוק נוסף הוא חוק העונשין (תיקון מס' 113) (הבניית הענישה), התשע"ב–2012. התיקון הזה לחוק של הבניית הענישה נועד להבנות את שיקול הדעת של השופט ובכך לצמצם פערי ענישה בין בתי-המשפט, כל זאת תוך הותרת שיקול דעת מלא בידי השופט בקביעת העונש. חוק חשוב נוסף הוא חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה), התש"ע–2010, וכן חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 26 – הוראת שעה), התש"ע–2010. בשיתוף המשרד לביטחון הפנים חוקק חוק המאבק בתופעת השכרות ותוקן חוק רישוי עסקים על מנת לטפל בתופעת האלימות הגואה בעקבות שימוש מוגבר באלכוהול, ובעיקר בתאונות הדרכים שנגרמות מכך. החקיקה באה לאפשר לשוטר לתפוס או להשמיד משקה משכר במרחב הציבורי ככל שיש סכנה של הפרת הסדר הציבורי. בנוסף קובעת החקיקה כי בעסק שבו נמכרים משקאות משכרים לא ימכור אדם משקה משכר מהשעה 23:00 ועד השעה 06:00, בבוקר למחרת, למעט מסעדות, בתי-קפה, עסק למכירת משקאות משכרים, בתי-מלון וכדומה. ניכר שמאז כניסת חוק זה לתוקפו חל שיפור בסוגיה הזאת של תופעת השכרות, אבל זה עדיין לא מספיק. עדיין אי-אפשר להגיד "דיינו". הצעת חוק חשובה אשר נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת ועברה בקריאה ראשונה במליאה היא הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011. הצעת החוק באה לתת בידי רשויות החוק מגוון כלים בתחום המשפט הפלילי והציבורי, שתכליתם מניעה וסיכול של פעולות טרור, הכרזה על ארגוני טרור, פגיעה בתשתית הארגונית והפיננסית שמזינה את ארגוני הטרור ותפיסת העבריינים והבאתם לדין. נוסף על כך אני רוצה להביא בפניכם, חברי הכנסת, כי התכנס צוות לבחינת נושא המאבק בפדופיליה ועבירות מין, שבו קודמו ארבע הצעות חוק שעיקרן הגברת שיתוף ומסירת מידע בין הגורמים הרלוונטיים על קטינים שבסיכון, הרחבת מניעת העסקה של עברייני מין במוסדות, הרחבת חובות הדיווח על עבירות מין בקטין ובחסר ישע ושכלול הפיקוח, המעקב והשיקום על עברייני מין. בארבע הצעות אלו יש כדי לחולל שינוי מהותי בתחום שעד היום לא הוסדר כראוי בחקיקה ואשר האינטרס הציבורי מחייב הסדרתו. אני רוצה לדבר על כמה חוקים בתחום האזרחי: חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע–2010, מטרתו לאפשר לכ-300,000 נשים וגברים תושבי ישראל, שאינם יכולים להינשא בישראל משום שאינם בני אחת הדתות שיש לה בישראל בית-דין מוכר, להקים זוגיות ומשפחה המוכרות על-פי החוק בישראל. חוק נוסף הוא חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8), התשע"ב–2012, שבו נקבע כי פעולה לשם מניעת טרור, או מעשי איבה, או התקוממות, תיחשב לפעולה מלחמתית, הפוטרת את המדינה מאחריות נזיקית. אני רוצה להזכיר רפורמות חשובות שנמצאות עדיין בתהליך החקיקה ואשר עוד נותר להשלימן במהלך עבודת הכנסת התשע-עשרה: החוק הראשון שהוא החוק החשוב ביותר – חוק-יסוד: החקיקה. ההצעה נועדה להסדיר את תחום החקיקה במדינת ישראל, דבר שהכנסת נמנעה מלעשות עד עצם היום הזה. כשמונה הצעות חוק-יסוד: החקיקה בגרסאות שונות פורסמו מטעם הממשלה ומטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, והחוק טרם נכנס לספר החוקים. הצעת החוק מגדירה את רבדיה השונים של החקיקה וקובעת מדרג נורמטיבי ביניהם. בין היתר, הצעת חוק-היסוד מעניקה במפורש לכנסת את הסמכויות של האספה המכוננת ומעגנת סמכות הכנסת לכונן חוקה. הצעת חוק-היסוד קובעת במפורש את העליונות של כל חוקי-היסוד על פני הוראותיהם של חוקים רגילים. אני רוצה להדגיש שכיום ניתן לבטל למשל את עצמאות הרשות השופטת, את הזכויות הרבות המנויות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת הזכות לערער על החלטה שיפוטית ברוב מקרי של שניים נגד אחד בכנסת. על-פי הצעת חוק-יסוד: החקיקה, אם ברצון הכנסת לבטל או לשנות עניינים יסודיים וחשובים אלה, עליה לעשות כן באמצעות רוב משמעותי המבטא הסכמה רחבה בבית זה. הצעת חוק-היסוד קובעת הליכים נבדלים לחקיקתו של חוק-יסוד, כי הכנסת היא הרשות המחוקקת ומכוח סמכותה זו היא מחוקקת חוקים, וכי חוק לא יסתור הוראה בחוק-יסוד, ובכך היא משקפת מדרג נורמות ראוי בישראל. עוד מוצע בתזכיר החוק כי רק בית-המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים לפחות, יהיה מוסמך לקבוע כי חוק אינו תקף. כמו כן, יתאפשר לכנסת כריבון לחוקק חוק התגברות על פסיקת בית-המשפט העליון, הפוסלת חוק או סעיף בחוק ברוב מיוחס. על-פי המוצע, הרוב הדרוש לחקיקת חוק ההתגברות יהיה רוב של 65 חברי הכנסת. אציין כי הוועדה הציבורית אשר הוקמה על-ידי ממשלת אריאל שרון בשנת 2002, שבראשה זכיתי לעמוד, המליצה על רוב של 70 חברי הכנסת. רבים מחברי הכנסת השמונה-עשרה ביקשו לקבוע רוב קטן יותר, של 61 חברי כנסת, לצורך ההתגברות. אני סבור כי רוב של 65 חברי כנסת מהווה פשרה בין הגישות השונות ובסיס לבחינת הנושא על-ידי הכנסת בהליכי החקיקה במליאה ובוועדת החוקה, חוק ומשפט. אני קורא לחברי הכנסת הנכבדים להשלים את המלאכה ולהמשיך במפעל חוקי-היסוד, ובראש ובראשונה לחוקק את חוק-יסוד: החקיקה. יודגש כי הצעת חוק זו נבחנה במשרד המשפטים ובוועדות ציבוריות – שימו לב – מאז שנת 1975. אז הביא שר המשפטים חיים צדוק ז"ל את הצעת חוק-יסוד: החקיקה, התשל"ו–1975, דהיינו, לפני 38 שנים הובא לכנסת החוק הכי חשוב, הצעת החוק הכי חשובה, והכנסת עדיין לא חוקקה את החוק החשוב הזה. תזכיר נוסף שהופץ וטרם הונח בכנסת הוא חוק הורים וילדים, המבוסס על ועדת כבוד השופטת רוטלוי וועדת פרופסור שניט. הצעת החוק משתיתה יחסי הורים וילדים על יסוד תפיסת האחריות ההורית המשותפת, תוך שימת דגש בראש ובראשונה על טובת הילד. הצעת חוק נוספת, שגם היא נדונה בציבור ובמשרד המשפטים במשך יותר מ-30 שנה, הוגשה לכנסת השמונה-עשרה, היא הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א–2011, שנקראת "הקודקס האזרחי". הצעת החוק הזאת עברה בקריאה ראשונה והוחל הדיון בה בוועדת החוקה, חוק ומשפט. זו הצעת חוק חשובה ביותר – אני מוכן לבוא ולומר: הצעת החוק הממשלתית החשובה ביותר בשנים האחרונות. תכליתה של הצעת החוק לאחד את כל החקיקה האזרחית בישראל תחת קורת גג אחת ליצירת הסדר חקיקתי מקיף וכולל. כפי שאמרתי, ועדת החוקה, חוק ומשפט החלה לדון בהצעת החוק, ומן הנכון להשלים את הדיון הזה בהקדם ולהביא את החוק הזה לקריאה שנייה ושלישית, כי זה נושא שלא מוסדר בחוקי ישראל, והייתי אומר שזה החוק לעידוד פרנסת עורכי-הדין ורואי-החשבון, כי בהיעדר החוק הם מוצאים את כל הדרך לנהל משפטים כשהמצב המשפטי לא ברור. הצעת חוק נוספת: חוק העונשין – עבירות המתה. ההצעה מבוססת על המלצות ועדת פרופסור קרמניצר ומטרתה עריכת רפורמה בעבירות ההמתה שבחוק העונשין לשם יצירת מדרג ראוי בין עבירות ההמתה השונות. גם זאת הצעת חוק חשובה שאני חושב שהכנסת התשע-עשרה חייבת לדון בה. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשע"ב–2012 – הצעת החוק הזאת היא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר דין פלילי וראיות, בראשות כבוד השופטת מרים נאור; היום היא כבר כבוד המשנה לנשיא בית-המשפט העליון. תכלית החקיקה המוצעת היא להבהיר זכויות וחובות הנחקרים והיקפן, ומנגד – חובות החוקרים הנגזרות מזכויות וחובות אלה. הזכויות העיקריות אשר הוועדה המליצה לעגן בחוק הן הזכות להימנע מהפללה עצמית, זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך-דין. אחרי שנתתי סקירה על החקיקה, אני רוצה לדבר על פעילות מערכת בתי-המשפט בארבע השנים האחרונות. כיום מצבת השופטים מונה 655 תקנים, וכל התקנים מאוישים. כל זאת, בזכות היכולת להגיע בוועדה לבחירת שופטים להבנות בין הגורמים השונים המרכיבים את הוועדה. בתקופת הכנסת השמונה-עשרה הוגדל תקן השופטים ב-50 שופטים נוספים. יחד עם זאת, אין בכך כדי להתמודד עם העומס הרב המונח לפתחי בתי-המשפט. אומנם במהלך ארבע השנים האחרונות חלה ירידה מסוימת, קלה, במלאי התיקים התקועים במערכת המשפט, מ-468,443 תיקים – שימו לב – ל-442,633 תיקים שתקועים היום במערכת. תעשו חשבון, כמעט כל אזרח שמיני במדינת ישראל יש לו תיק תלוי ועומד בבית-משפט. בשנת 2009 המערכת סגרה 98 תיקים על כל 100 תיקים שנפתחו. כיום נסגרים 105 תיקים על כל 100 תיקים שנפתחים. נכון, מדובר בהישג – אני מוכן להגיד אפילו "משמעותי" – נוכח העובדה שכמות התיקים שנכנסים למערכת הולכת וגדלה בשנים הללו. אני רוצה לציין: בנושא מספר התיקים המוגשים לבית-המשפט פר-קפיטה, לנפש, מדינת ישראל נמצאת בשיא עולמי למספר התיקים לנפש. כפי שניתן לראות, למרות המאמצים הרבים עדיין המלאי גדול, והוא נמצא על מדפי בתי-המשפט. מלאי גדול של תיקים מביא לירידת אמון הציבור במערכת בתי-המשפט. אני מבקש מהכנסת לא להשלים עם מצב זה, שבו אזרחים חושבים פעמיים לפני שפונים לבירור תביעותיהם בערכאות שיפוטיות. ודאי שאין גם לקבל גם מציאות שבה ההחלטות בתיקים התלויים ועומדים נמשכות שנים רבות עד לסיום, תוך עינוי דין ופגיעה קשה במתדיינים. אני רוצה להעלות נושא שלצערי הרב קיים היום בחוק אבל החוק לא מתמלא, וזה הנושא של שמיעה רצופה של משפטים עד גמר. הנושא הזה עומד בראש סדר העדיפויות לפתרון – ההימשכות של הדיונים בבתי-המשפט. כבר כיום קיימת הוראה, בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, ובסעיף 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הקובעת בצורה מפורשת כי חובה על השופט, בהיעדר נסיבות מיוחדות, לנהל המשפט מיום ליום. זה לא מתמלא היום, אני רוצה להדגיש את זה. גם יותר מזה, בסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, ובסעיף 190(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, שופט צריך לתת פסק-דין בתוך 30 יום אלא אם כן ניתנה לו הארכה, והחוק מפרט. ההוראות האלה לא מקוימות, לא של שמיעת משפטים מיום ליום ולא של מתן פסקי-הדין בתוך 30 יום. דבר זה מהווה מכשול להורדת מספר התיקים התלויים ועומדים. שמיעה רצופה של משפטים יכולה לייעל פעילות מערכת המשפט בישראל, להקל על מלאכת השפיטה ולהיטיב עם האזרח שמגיע אל בין דלתות ההיכל ומעוניין בפתרון הסכסוך בהקדם האפשרי. בנוסף, אם מותר לי להעיר, גם מן הראוי שפסקי-הדין יינתנו בתמצית ובקצירת האומר. הכרעות דין צריכות להיות קצרות, ענייניות, אלא אם כן מדובר בסוגיה משפטית חוקתית סבוכה, כל זאת מבלי לפגוע, כמובן, בהתפתחות המשפט בישראל באמצעות הרשות השופטת. לבסוף, על מנת למנוע את השיא העולמי שלנו במספר התיקים התלויים ועומדים בבתי-המשפט, יש להטיל הוצאות משפט משמעותיות על מגישי טענות סרק שכל עניינן בזבוז זמנה היקר של מערכת המשפט וכספם של משלמי המסים וניסיון לדחות את הדברים עד כמה שאפשר, אם אתה נתבע. בקשר לייעול מערכת המשפט: במהלך כהונת הכנסת השמונה-עשרה נחקקו חוקים שונים שנועדו לייעל עבודת מערכת המשפט ולשפר מצבה. אמנה חלק מהם: א. חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 62) (סמכויות רשם), התשע"א–2011, אשר מקנה לרשמי בתי-משפט סמכויות לדון ולהחליט בתובענות אזרחיות עד לסכום של 50,000 שקלים. ב. הוקם בית-המשפט הכלכלי בתל-אביב על-פי חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 59) (סמכויות בעניינים כלכליים), התש"ע–2010, שעניינו הסמכת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לבית-דין מיוחד לדון בעניינים כלכליים. התמקצעות בית-המשפט בנושאים כלכליים תביא לשיפור וייעול של הדיונים. ג. הצעת חוק שתלויה ועומדת בוועדת חוקה, חוק ומשפט היא הצעת חוק בתי-המשפט (בוררות חובה) (הוראת שעה), התשע"א–2011. בהצעת חוק חשובה זאת לא הסתיימו הליכי החקיקה. אני רוצה להדגיש שאם היא תתקבל, היא תשפר משמעותית מצבה של מערכת המשפט ותקל את העומס. לפי הצעת חוק בוררות חובה, נשיא או סגן נשיא בית-משפט שלום יהיו רשאים להעביר תובענה אזרחית להליך בוררות חובה, שיסתיים – והחוק קובע – בתוך שישה חודשים. פסק הבורר יאושר על-ידי בית-המשפט וניתן יהיה לערער עליו בזכות. חבל שהצעת החוק הזאת עדיין לא עברה את הקריאה השנייה והשלישית, כי היא תביא לחיסול משמעותי של התיקים התלויים ועומדים. ד. חוקק חוק בתי-דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א–2010, שהקים יחידות סיוע בבתי-הדין הדתיים בדומה ליחידות הסיוע הפועלות בבתי-המשפט לענייני משפחה. יחידות הסיוע מצליחות במקרים לא מעטים לגשר על הפערים ולייתר את ההליכים המשפטיים. מלבד חקיקה שהכנסת השמונה-עשרה חוקקה בנושאים האמורים, אני רוצה להדגיש שגם נבנה בניין בית-המשפט המחוזי מרכז בלוד, וזאת במטרה לחזק את הפריפריה כך שלוד תיהפך לעיר מרכזית שאליה ינהרו אלפי אנשים מדי חודש, להיכל בתי-המשפט. כמו כן, נבנה בניין בית-משפט השלום באשקלון ובניין בית-משפט השלום בקריית-שמונה. בית-משפט השלום באשדוד ובניין בית-המשפט המחוזי והשלום בתל-אביב נמצאים בתהליך הרחבה, על מנת למנוע את המצב הקשה שבו נמצאים השופטים והמתדיינים. אבל המצב הגרוע ביותר הוא בירושלים. גם בית-משפט השלום וגם בית-המשפט המחוזי נמצאים בתנאים קשים מאוד, ואני מקווה שבמהלך התקופה הבאה הנושא הזה יבוא על פתרונו. אני עובר לנושא של הוועדה לבחירת שופטים. כאן חלה תופעה שלא הייתה קיימת במדינת ישראל לפני כן. אם הייתם יודעים – בעבר כמעט שלא נבחרו שופטים לבית-המשפט העליון פה-אחד. מה קרה עכשיו? הפעילות החשובה של הוועדה לבחירת שופטים ראויה לציון מיוחד. במהלך כהונת הכנסת השמונה-עשרה נבחרו על-ידי הוועדה 273 שופטים ורשמים בכירים. מתוך ה-273, 176 היו שופטים חדשים שבאו מחוץ למערכת – לא רק אלה שקודמו מהשלום למחוזי, אלא גייסנו 176 שופטים חדשים; נבחר נשיא לבית-המשפט העליון פה-אחד על-ידי הוועדה; נבחרה משנה לנשיא בית-המשפט העליון פה-אחד על-ידי הוועדה; נבחרו שבעה שופטים לבית-המשפט העליון, גם הם פה-אחד על-ידי הוועדה. אני רוצה להודות לשר גלעד ארדן ולחברי הכנסת דודו רותם ואורי אריאל על עבודתם המסורה והשתתפותם הפעילה בכל דיוני הוועדה לבחירת שופטים. בנוסף, אני רוצה להודות, תודה והערכה גדולה, לחבר הכנסת דודו רותם על פעילותו המקצועית והיעילה כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. דודו, כל ההישגים שציינתי לא היו יוצאים לפועל בלעדיך ובלעדי חברי הוועדה. יישר כוחכם. אני רוצה להודות גם ליושבי-ראש ועדות הכנסת השונות על הסיוע הרב שקיבלנו מהם בתקופת הכנסת השמונה-עשרה. רבותי חברי הכנסת, כדי לדעת מה עומד בפניכם, אני מציע לקרוא בעיון רב את דוח ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת השמונה-עשרה, על מנת לבחון אילו הצעות חוק הוגשו על-ידי הוועדה לקריאה שנייה ושלישית ואילו הצעות חוק עוד מצויות על שולחן הדיונים להעברתן כחוק במליאת הכנסת. הכנסת היא בראש ובראשונה הגוף המחוקק. אלה עיקרי הדברים. מובן שנושאים רבים נוספים קודמו בתקופת כהונת הכנסת השמונה-עשרה, אך קצרה היריעה מלהרחיב לגביהם. בספר קהלת נאמר "סוף דבר הכל נשמע". על אף ההישגים, הירידה בעומס התיקים במערכת המשפטית והחקיקה האינטנסיבית והמהותית במגוון תחומי חיינו, אתגרים רבים עומדים בפני מערכת המשפט בישראל ובפניכם, חברי הכנסת התשע-עשרה. אני רוצה לציין את עבודתם המקצועית, היעילה והנמרצת של עובדי משרד המשפטים, וביניהם היועץ המשפטי לממשלה, המשנים ליועץ המשפטי, מחלקת ייעוץ וחקיקה, מנכ"ל המשרד וראשי היחידות שהביאו להשגת היעדים. אני גאה בכם ובמסירותכם לעשייה הציבורית. תודה מיוחדת לכל העובדים המסורים במשרד המשפטים. ולבסוף, אני רוצה להודות לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולחברי הכנסת השמונה-עשרה הנכבדים על האמון וההזדמנות לכהן כשר משפטים ולשרת את הציבור בתקופה מאתגרת זו. חברי הכנסת התשע-עשרה הנכבדים, המשימה לחוקק חוקים לשיפור מצב האזרחים הנה המשימה העיקרית בפניכם; לא הנאומים, החקיקה. אני לא רוצה להשתמש בדברי המשנה מה מביא לעשייה: לא המדרש עיקר, אלא המעשה. המלצתי לכם לפעול בנועם הליכות, בצנעה, בהגעה להבנות ובהידברות. לא הדיבור עיקר, אלא המעשה. בהצלחה רבה לכם, חברי הכנסת, בהמשך הדרך. עלו והצליחו לטובת כלל תושבי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אדוני השר, אנחנו מודים לך. עכשיו יש שאלות. אני מזמין לשאלה הראשונה את חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, שאלתי מתייחסת לעמדה של המשרד בקשר לדוח ועדת טירקל, לחלק השני שכולל בתוכו המלצות קונקרטיות לשינויים בחקיקה, במיוחד בנושא הטלת אחריות פלילית. מה העמדה של המשרד בעניין? <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה על השאלה. חז"ל אמרו "אין מזרזין אלא למזורזין". הנושא הזה כרגע נמצא בבדיקה ולימוד במשרד המשפטים. הדוח יצא רק בשבוע שעבר, והנושא כרגע בלימוד לקראת הכנת התיקונים הדרושים בחקיקה בהתאם להמלצות הוועדה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת נחמן שי. <שר המשפטים יעקב נאמן:> אדוני היושב-ראש, אני רגיל לחקירה נגדית. זה לא כל כך מסוכן. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השר, שתי הערות על דבריך ושאלות שמשתמעות מהן: האחת היא – ציינת ש-4,600 הצעות חוק פרטיות הוגשו ונדונו בוועדת שרים לענייני חקיקה, וגם הצעות חוק ממשלתיות. הציבור אינו יודע כיצד פועלת הוועדה, מה עומד לפניה, איך היא מחליטה. דיוניה סגורים. כמובן שממילא גם חברי הכנסת אינם מבינים מדוע הצעה אחת מאושרת ואחרת לא. היו יוזמות שהוכשלו להציג את הפרוטוקולים של ועדת שרים לענייני חקיקה לעיני הציבור, כדי שהציבור ילמד וישפוט. מדוע הדבר הזה לא נעשה? מדוע הדבר הזה לא ייעשה? הערה שנייה נוגעת לסוגיית חופש העיתונות במדינת ישראל; והיום במיוחד, כשעלה עניין מסוים על סדר-היום ואנחנו יודעים עליו מעט מאוד. יש סוגיה ביטחונית-תקשורתית מסוימת ויש ניסיונות לבלום את המידע הזה ולמנוע אותו מלהגיע לידיעת הציבור; האם אדוני ער לעניין הזה? ומדוע כשאתה מסיים את הכהונה שלך כשר משפטים העיתונות בישראל חלשה יותר מאשר הייתה? ציפיתי, ואני עדיין מצפה, שהמערכת של משרד המשפטים, ומערכת המשפט בכלל, תחזק את חופש העיתונות בישראל. דבר שלישי, מאחר שאני לא אחזור שוב אל המיקרופון, אני רוצה בכל זאת להודות לך מאוד על עבודתך כשר משפטים. אני חושב שבשנים שכיהנת תרמת תרומה גדולה וחשובה למערכת המשפט במדינת ישראל, ולהיות שר שאינו חבר הכנסת זה לא בהכרח יתרון, למרות מה שחושבים, וידעת לנווט את דרכך בהרבה תבונה וחוכמה במערכת הזאת, ועל כך אני מודה לך מאוד. <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה, אבל לא צריך להספיד אותי עדיין. אני רוצה לענות בקצרה. ועדת השרים רושמת רק את ההחלטות. אין פרוטוקול מילולי, כי אם היינו עוסקים בפרוטוקול מילולי לא היינו גומרים אחת חלקי מאה של המשימות שהוועדה צריכה לדון בהן ולהביא כל יום רביעי לכנסת את הצעות החוק. זה פשוט לא מעשי. יש החלטות; ההחלטות נשלחות לכנסת בצורה ברורה וגלויה. חופש העיתונות – אני מאוד מודה לך על השאלה – אני אתן דוגמה לחופש העיתונות. עמדנו לבחור ארבעה שופטים לבית-המשפט העליון. כל העיתונות, בלי יוצא מן הכלל, אמרה שאין סיכוי, אף אחד לא ייבחר. השמיצו את כל המועמדים, כל אחד אמר מה שהוא רוצה, עד כדי כך שחברי הוועדה באו אלי ואמרו: חבל לקיים את הישיבה, אין סיכוי. מה הייתה התוצאה? אגב, כל העיתונאים גם עזבו את הזירה של משרד המשפטים, כי אמרו שממילא אין טעם לחכות. אחרי שעה ורבע נבחרו ארבעה שופטים לבית-המשפט העליון פה אחד על-ידי הוועדה. כדאי שתיקחו את הדוגמה הזאת. העיתונות איננה דבר קדוש. אם אתה שואל אותי מה אני עושה. אני, בלילה, לפני שאני הולך לישון – כבר אמרתי את זה מעל במת הכנסת – קורא את הפרק היומי בספר "חפץ חיים" ובספר "שמירת הלשון". תאמין לי שזה עוזר יותר מאשר לקרוא ידיעות בעיתונות. או כמו שאמר לי הנכד שלי, שהוא בישיבה תיכונית – הוא אמר לי: סבא, אתה רוצה לדעת מה נכון? קח את העיתון, תהפוך אותו, תדע מה נכון. אני לא רוצה להגיד שזה בכל העיתונות, אני לא רוצה שזה יהיה – אני רוצה לדעת, שיהיה ברור: זה לא דבר קדוש ולא דבר הכרחי. רוב העיתונות במדינת ישראל היא עיתונות מגמתית, ואני אומר את זה כמי שלא שייך לאף מפלגה. מעולם לא הייתי חבר מפלגה. גם המילה "מפלגה" באה מ"דור הפלגה" שהביא להחרבת העולם. אני אומר לכם: מה שחשוב הוא לדון לגופו של עניין בכל נושא. לכן הצלחנו בוועדה לבחירת שופטים, למרות העיתונות, לבחור ארבעה שופטים פה אחד על-ידי הוועדה. אני מודה לך על השאלה, ותודה לכולם שלא ביקשתי ממך לשאול אותה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אדוני השר, קודם כול, אני באמת רוצה לברך אותך ולהודות לך בוודאי על חצי הכוס המלאה בדברים לא מעטים וחשובים, כפי שהצגת כאן, אבל אני בכל זאת מבקש להעיר כמה נקודות שהייתי שמח לשמוע התייחסות לגביהן. הנקודה הראשונה היא סוגיית חוק המלחמה בתופעת השכרות שאדוני הזכיר כאן. כאשר חוקקנו את החוק הזה, לאחר מאבקים מאוד קשים, נאלצנו להתפשר על חלק ממרכיבי החוק ולהפוך אותם להוראת שעה, שהייתה לשלוש שנים, אף שאני מוכרח לומר שכבר אז היה ברור שהתופעה לא תיעלם מאליה ושנכון לחוקק את החוק הזה כהוראה קבועה. אין ספק שהחוק הזה הביא תועלת רבה, והשאלה היא האם נעשות הפעולות הדרושות כדי להביא אותו לכאן שוב על מנת לחוקק אותו כהוראה קבועה בטרם תפקע הוראת השעה. הערה שנייה נוגעת לסוגיית הטמעת המשפט העברי. אדוני השר, נדמה לי שבנושא הזה צריך לעשות עוד הרבה יותר, אם לא לומר כמעט להתחיל מההתחלה, והייתי שמח לשמוע מה בכל זאת – אילו ניסיונות נעשו, מדוע הם לא צלחו מספיק וכיצד אתה רואה את היכולת להתקדם בנושא החשוב הזה. הערה או שאלה שלישית נוגעת לדברים שהתפרסמו היום בעקבות פרסום פרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים – דבריו של כבוד נשיא בית-המשפט העליון שמדבר על כך שישנם שופטים בתוך המערכת שבעצם אינם מתאימים לתפקידם ואינם מוּצָאים מן המערכת. על הרקע הזה אני שב ושואל האם לא הגיע הזמן לבצע שינוי בשיטת בחירת השופטים, בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, בדרך שתבטיח מצד אחד שקיפות של התהליכים, ומן הצד השני תמנע את המצב שבו השופטים מחזיקים בזכות וטו גם על מי שבא בשעריו של בית-המשפט העליון מצד אחד וגם על העברת שופט מתפקידו מן הצד השני. תודה. <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה רבה, חבר הכנסת הנכבד. תופעת השכרות – גם אני חושב שצריך להאריך את תוקף החוק, ולא רק להאריך אותו אלא להכניס בו דברים שהכנסת השמונה-עשרה, בלחץ של אינטרסנטים – אני מוכן לומר את זה בצורה הכי ברורה – הסתובבו פה – אני קורא להם שליחי ציבור, ואני לא רוצה להשתמש בשם האמיתי שלהם – לשכנע חברי כנסת לא לחוקק את החוק. בעלי האינטרסים האלה מומנו על-ידי החברות שמייצרות את המשקאות המשכרים. אני בהחלט חושב שהחוק הזה דורש הרחבה – דורש לא רק הרחבה אלא ללמוד מהניסיון. אני חושב שצריך להביא לכנסת את התוצאות. מי שעוסק בנושא הזה זה המשרד לביטחון פנים, והוא עוסק בזה בצורה מצוינת, אני מוכרח להגיד, ממש עבודה טובה מאוד בבדיקת נהגים – האם הם שתו יתר על המידה ולכן הם עברו על החוק. אני מקווה שהנושא הזה יבוא לכנסת הבאה בצורה רחבה יותר, בלי שיהיו בעלי אינטרסים שישפיעו על חברי הכנסת. אני מוכן להגיד יותר מזה. בדיון אצלי במשרד בא נציג משרד ממשלתי עם השר שלו וטוען נגד החוק הזה. מתברר לי שאותו נציג של השר הוא נציג של חברה לייצור משקאות חריפים גם כן. הוא לא ראה בזה ניגוד עניינים בכלל; אני חושב שהוא היה שיכור, בגלל זה. הנושא הזה הוא חשוב. זה חיי אדם, זה דיני נפשות, זה לא דיני ממונות, ואני מודה לך מאוד על ההערה. בקשר למשפט העברי – בשבוע שעבר נפטר מורי ורבי פרופסור מנחם אלון, זיכרונו לברכה, שהיה מחיה המשפט העברי במדינת ישראל. חוק דיני ממונות שהזכרתי, שמונח על שולחנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, מבוסס בעיקרו על הוראות המשפט העברי. יש לנו בספרות השאלות והתשובות במשך מאות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל דיונים מלאים בנושא הזה ופתרונות. כשהייתי מרצה באוניברסיטה בדיני חברות או בדיני מסים הבאתי דוגמאות של שאלות ותשובות של חכמי ישראל איך הם פתרו את הבעיות הללו: בצורה מאוד מאוד סבירה, הוגנת, ובעיקר – שמירה על האזרח הקטן. יש לקדם את נושא המשפט העברי, ואני מקווה ששר המשפטים שיבוא במקומי יעשה את הפעולה הזו. הרכב הוועדה לבחירת שופטים – ראשית, אני קיבלתי החלטה שכל פרוטוקול הישיבה מופיע באתר האינטרנט של הנהלת בתי-המשפט חוץ מאשר כשדנים בנושאים האישיים. כל ההחלטות מופיעות. אבל עוד דבר עשיתי. כיוון שאני מאמין באמרת חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה", הקמתי לפני כחודש ועדה ציבורית בראשות עורך-דין משה נסים, שהיה שר האוצר וגם שר המשפטים, שתבחן את הנושא הזה של איך מביאים לפרישה של שופטים שלא מתאימים, שהתברר אחרי זמן מסוים שהוועדה – היה לה מידע, ומתברר שהמידע הזה לא תמיד מיושם בשטח. הוועדה הזו נתבקשה להגיש בתוך זמן קצר את המלצותיה. אני רוצה להדגיש: אין בוועדה הזו אף שופט. הוועדה הזו מורכבת ממנכ"ל משרד האוצר לשעבר, מפרופסור בתחום הכלכלי, ממי שהיה הממונה על זכויות העובדים במשרד האוצר, והיא תדון בנושא ותביא את מסקנותיה על איך מביאים לכך ששופט שלא מתאים יוכל לפרוש ויקבל פנסיה כדי שלא יישאר רק משום שהוא לא מקבל פנסיה. תודה על העלאת הנושא. אני לא רוצה להיכנס לשאלה של שינוי החוק שהיום – הכנסת השבע-עשרה חוקקה חוק שכדי למנות שופט לבית-המשפט העליון צריכים שבעה קולות בוועדה. זאת אומרת, בלי הסכמת לפחות אחד משופטי בית המשפט העליון אי-אפשר למנות. לגבי זה לא היה בעייתי. כפי שהדגשתי קודם, כל שופטי בית-המשפט העליון שמונו בתקופת כהונתי מונו פה-אחד על-ידי כל חברי הוועדה. לכן, השאלה היא איך מיישמים את הדבר הזה, מי זה שר המשפטים שמנהל את הדיונים. אני יכול להגיד לכם שאני מעולם לא התראיינתי בנושא מינוי שופטים או בנושא אחר של העבודה היומיומית של משרד המשפטים, כי ידעתי שאם אתה מתראיין, אז זה טוב בשביל הפריימריז אבל לא טוב בשביל הנושא עצמו. לכן אני לא בטוח שצריך לשנות את החוק, אם באמת שר המשפטים הבא ידע לנווט את הוועדה להגיע להסכמות ולהבנות. אני חסיד גדול של הסכמות והבנות. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, ארבע שאלות קצרות: שאלה ראשונה – האם בבתי-הסוהר בישראל יש אנשים שדבר מאסרם נשמר בסוד? <שר המשפטים יעקב נאמן:> לא הבנתי. סליחה. <דב חנין (חד"ש):> האם בבתי-הסוהר בישראל יש אנשים שדבר מאסרם נשמר בסוד? שאלה שנייה – מה הם מנגנוני הבקרה המשפטיים על מאסר כזה ועל אי-פרסום כזה? שאלה שלישית – מה הם מנגנוני הבקרה הפרלמנטריים על מאסר כזה ועל אי-פרסום כזה? שאלה רביעית – איך תתאפשר ביקורת ציבורית על מאסרים כאלה? תודה רבה. <שר המשפטים יעקב נאמן:> על ארבע השאלות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, השאלה שלי באותו עניין. אפשר – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> אין אגרות, אז את יכולה לשאול כבר את השאלה. אין אגרות פה על שאלות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, ראשית, תודה על הסקירה המקיפה שלך על פעילות המשרד שלך. אני רוצה להוסיף – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> המשרד לא שלי. המשרד של מדינת ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל הייתה לי תחושה לעתים שהוא שלך. אדוני השר, אני רוצה לשמוע את עמדתך בקשר לעובדה שעיתונאים מתנדבים לצנזר מידע על-פי בקשת השלטונות. האם זה נראה לך תקין שמשרד ראש הממשלה מזמן את ועדת העורכים כדי למנוע פרסום של פרשה שעלולה להביך את מדינת ישראל? האם בשם מה שנקרא "צרכים ביטחוניים" או "סוגיות ביטחוניות" אפשר לאשר בארץ מעצרים חשאיים? אני רוצה לספר לאדוני שאני בזמנו חשפתי את קיומו של מתקן החקירות 1391. אני עתרתי לבג"ץ, ובג"ץ קבע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ניתן להחזיק אנשים במעצר חשאי, שהדבר הזה לא יקרה יותר במדינת ישראל. והיום אנחנו שומעים שבמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת גם עיתונאים משתפים פעולה עם השלטון, בלי הנחיית בג"ץ שאכן יש בדבר סכנה ודאית קרובה לפגיעה בביטחון המדינה; שעצירים עלומים מתאבדים, אף אחד לא יודע על קיומם. איך זה מסתדר עם דמוקרטיה מתוקנת, עם שלטון חוק תקין? תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה באותו עניין, אם אין אגרות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין אגרות – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היות שאין אגרות. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, פורסם היום כי אסיר בעל אזרחות אוסטרלית התאבד באחד מבתי-הכלא בישראל תחת זהות אחרת, הוא נרשם תחת זהות אחרת שהיא לא זהותו המקורית. האם ידוע לך, אדוני השר, על המקרה? האם אתה מאשר את העובדה שאזרח אוסטרלי התאבד בתוך הכלא תחת זהות בדויה, ובלי לפרסם את עובדת היותו אסיר ועצור בבית-כלא במדינת ישראל? <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה רבה לחברי הכנסת. אני רוצה להדגיש, כל נושא בתי-הסוהר לא נמצא במסגרת סמכויות משרד המשפטים, אני רוצה להדגיש את הדברים, ואני לא יודע, כדי להשיב על השאלות שלכם – הן חייבות להיות מופנות לשר לביטחון הפנים שממונה על בתי-הסוהר. אני יכול רק להגיד לכם דבר אחד – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> השר לביטחון הפנים מופיע מחר בפני הכנסת, תהיה הזדמנות לשאול אותו. <שר המשפטים יעקב נאמן:> אני רק יכול להגיד דבר אחד לחברי הכנסת. במשך ארבע השנים שהייתי במשרד המשפטים ערכתי סיורים בבתי-הסוהר. אחד הדברים הקשים ביותר שראיתי – איזו טעות חלה שמנעו את פתיחת בית-הסוהר בבאר-שבע, שהיה צריך להיות בית-סוהר שמנוהל על-ידי חברה פרטית. האסירים בכו בפני: למה אנחנו לא יכולים להיות במצב יותר טוב? אם היינו בבית-הסוהר הפרטי – הם נמצאים באותו בניין – היה לנו זה והיה לנו זה והיה לנו זה והיה לנו זה. למה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא יכול להיות אחראי על חירות – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> בג"ץ החליט כך, נכון? בג"ץ החליט, אבל הכנסת יכלה לדון בנושא הזה, לשלוח חברי כנסת, לדבר עם האסירים ולשמוע מה דעתם, ולא להיות תלויים בכותרות, וכבר על זה אמרתי משהו. אשר לשאלות של חבר הכנסת חנין. כפי שאמרתי, אין לי יכולת לענות על השאלות החשובות הללו כיוון שחוד כל הנושא הזה איננו בתחום סמכויות משרד המשפטים, אבל כפי שאומרת הגמרא על הרבה דברים – דבר שצריך בדיקה. אין ספק שאם הטענות האלה נכונות, הדבר טעון בדיקה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חברת הכנסת אורית סטרוק, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אולי תזמן את השר לביטחון פנים ושר הביטחון לוועדת חוץ וביטחון, שייתנו מידע גם לחברי הכנסת, לא רק לעורכי העיתונים? <דב חנין (חד"ש):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה קורה פה, אין פיקוח של הכנסת, הכנסת לא מתנהלת, אין ועדת חוץ וביטחון. עורכי העיתונים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> במליאה השר לביטחון פנים לא ימסור מידע. בכל הכבוד לעורכי העיתונים, הם לא צריכים לדעת כמו חברי הכנסת, יש פיקוח של הכנסת. זה סממן של משטרים טוטליטריים מה שקורה כאן, והכנסת מתנהלת, פה אני שומעת כל מיני סיכומי משרדים. אדוני, אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הישיבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חברת הכנסת סטרוק, בבקשה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, לפני שאני אשאל את השאלה שלי אני רוצה להעיר, בהמשך לשאלה של חבר הכנסת נחמן שי בנוגע לוועדת השרים לחקיקה. היות שהשרים – רוב השרים בכל אופן – יושבים בוועדה הזו כנבחרי ציבור, מן הראוי היה לכל הפחות שהציבור ידע כיצד כל אחד מהם הצביע על החוקים, והדבר הזה – היעדר השקיפות לגבי ההצבעה של השרים – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> אף שר לא יופיע לישיבה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> למה בכנסת חברי כנסת יכולים להצביע באופן שקוף, ובוועדת שרים לחקיקה – לא? אני לא מבינה את זה. אבל בכל אופן זאת לא השאלה שלי, אני אשמח לשמוע את ההתייחסות אחר כך. אני רציתי לשאול בנושא אחר. כשר המשפטים אתה היית אחראי למינויה של ועדת השופט אדמונד לוי, ובדוח שהגישה הוועדה לממשלה מודגש, בין היתר, עקרון יסוד. אני מצטטת, כתוב שם בהדגשה: "סכסוכי מקרקעין הם מתחום המשפט הפרטי ואל להן לרשויות להתערב בהם". זה עיקרון כל כך פשוט וטריוויאלי, שלכאורה לא היה צריך לכתוב אותו. זה מקובל בכל העולם החופשי, זה מכונה בפי כול "הזכות למשפט הוגן", ומערכות החוק והמשפט של מדינת ישראל לא היו מעלות בדעתן להפר את העיקרון הזה כשמדובר באזרחי ישראל. אבל משום מה הדוח חושף שביהודה ושומרון העיקרון הזה מופר באופן שיטתי, סיסטמטי, וכל הזמן רשויות החוק – שהן פועלות תחת משרד המשפטים למעשה, מה שנקרא יועמ"ש איו"ש וכו' – מפרות את הזכות הזו של האזרחים ביהודה ושומרון למשפט הוגן, והרשויות מתערבות בסכסוכי מקרקעין. זה דבר שהוגדר בדוח ועדת לוי כנהלים דרקוניים. השאלה שלי: האם תוכל להסביר לנו מדוע מערכת החוק והמשפט, שאתה אחראי לה, במשך כמעט תשעה חודשים מאז הוגש הדוח הזה לממשלה מאפשרת את המשך הנהלים הדרקוניים האלה ומאפשרת המשך רמיסת זכויות יסוד כמו הזכות למשפט הוגן? <שר המשפטים יעקב נאמן:> את התחלת – אני רוצה גילוי נאות – אמרת "חברי השר". אנחנו באמת ידידים הרבה שנים, אז זה הגילוי הנאות. לגופו של עניין, אני רוצה לבוא ולומר בצורה מאוד ברורה. אני לא מציע – אם רוצים עבודה טובה של הוועדה, ועדת השרים לחקיקה – להתחיל עם נימוקים ופרסום דוחות וכל הדברים האלה; לא תהיה עבודה. אני הקראתי לכם מה מספר הצעות החוק שעומדות בפני הוועדה. הכנסת הזו לא תוכל לדון, כי היא לא תקבל תשובה של הממשלה, וזה יעצור את כל העבודה. השר שמופיע ומסביר את הצעת החוק או מתנגד לה, או איש משרדו, נותן את הנימוקים בוועדת השרים לחקיקה. לגבי דוח לוי – אני, שוב, מעולם לא סיפרתי, אני הייתי מאחורי הקמת דוח לוי, אני חתום על כתב המינוי ביחד עם ראש הממשלה. לצערי הרב, תשעת ירחי הלידה של הדוח הזה כבר עברו. אני מקווה שהממשלה הבאה עלינו לטובה והכנסת יאמצו את הדוח החשוב הזה, כי הוא נותן למדינת ישראל תשובה כנגד אויבי המדינה, ואני חושב שהדוח הזה הוא חשוב מאוד, וכדאי שהוא יאושר בהקדם. דיברתי פה בכנסת, כשדיברתי על דוח טליה ששון אמרתי שהדוח הזה נכתב במרצ, אבל דוח לוי נכתב לגופו של עניין, ואני חושב שחשוב שהוא ייושם על-ידי הכנסת הבאה ועל-ידי הממשלה הבאה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת שקד. <שר המשפטים יעקב נאמן:> סליחה. שכחתי לברך אותך על הצטרפות לכנסת, אם תחשבי שזה ברכה. <איילת שקד (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, ועדת שמגר, שבחנה את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, קבעה שאם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לעמדת ממשלה, זכותה של הממשלה לשכור ייעוץ אחר, או פרטי או מהפרקליטות. מדוע זה לא מיושם? <שר המשפטים יעקב נאמן:> מה השאלה? <איילת שקד (הבית היהודי):> השאלה: מדוע הקביעה של ועדת שמגר שלממשלה תהיה זכות לשכור ייעוץ אחר, אם היועץ המשפטי לממשלה לא מוכן לייצג את עמדתה – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> אני יכול להגיד לך, בדידי הווה עובדא. אני נתמניתי לייצג ראש ממשלה, אריאל שרון, כאשר הוגש בג"ץ – עתירה לבית-המשפט העליון על זה שהוא שלח את בנו להיפגש עם יאסר ערפאת. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין סירב לייצג את ראש הממשלה, כי הוא אמר שזו שאלה לא משפטית, שאלה מדינית, ואני נתמניתי לייצג את ראש הממשלה כעורך-דין פרטי. יש תקדימים לדבר הזה, ואת צודקת. דוח שמגר קובע את זה, ולא רק דוח שמגר; ההיגיון קובע שהממשלה צריכה להיות מיוצגת בפני בית-המשפט – לא רק בית-המשפט הגבוה לצדק, כל בית-משפט – ואם היועץ המשפטי לממשלה, מטעמים שלו – ואני מאוד מכבד את היועץ המשפטי לממשלה – סבור שהוא לא רואה לנכון לייצג, יש צורך שהיועץ המשפטי ייתן את הסמכתו, כפי שקרה במקרה של אריאל שרון, שעורך-דין פרטי או מישהו אחר מייצג את ראש הממשלה בפני בתי-המשפט. אמרתי לך בדידי הווה עובדא. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. <שר המשפטים יעקב נאמן:> סליחה, שכחתי לברך אותך, חברת הכנסת הנכבדה. אני מראש אומר שאני מברך, מיקי, גם אותך, כדי שאני לא אצטרך לבזבז את זמנכם על ברכות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> חן-חן. תודה רבה לך, אדוני השר. שאלתי היא כדלקמן: לאחרונה פורסמה יוזמה לביטול בתי-הדין לעבודה. האם היוזמה הזו ידועה לך? האם היא זכתה להתייחסות פורמלית של משרד המשפטים? מה עמדתך בסוגיה? <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה רבה על השאלה. בתי-הדין לעבודה חשובים ביותר ליחסי העבודה במדינת ישראל. תזכרו שבבתי-הדין לעבודה, בניגוד לבתי-המשפט הרגילים, יש נציג עובדים ונציג מעבידים שיושבים לשולחן הדיונים. לא רק הצדדים יכולים לשכנע את השופטים. בתי-הדין לעבודה עושים עבודה חשובה ביותר בתחום יחסי העבודה במדינת ישראל. אני יכול להגיד לכם, כשהייתי שר אוצר, הופעתי מול מזכיר ההסתדרות – איפה הוא, פה, חבר הכנסת? הוא איננו כרגע – בפני בית-הדין הארצי לעבודה, ובהתדיינות הנשיא אדלר הצליח להביא אותנו להסכמות ולהבנות. בתי-הדין לעבודה הם חלק חשוב לא רק בעשיית הצדק במדינת ישראל, אלא במניעת סכסוכים, בפתרון סכסוכים, כי אחרת היינו מגיעים למקומות שקשה לתאר איזה נזק זה יגרום לכלכלת מדינת ישראל. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך, אדוני השר. בטרם תרד מהדוכן, אני מקווה שהממשלה תמצא את המועד ואת המקום כדי להיפרד ממך בצורה הראויה המגיעה לך. אני חושב שזה לא מספיק, הסקירה שמסרת פה – סקירה שלפי דעתי ובעיני היא מרשימה, אלא שאני חושב שאתה חותם בעצם שורה ארוכה מאוד של תפקידים ברוב ממשלות ישראל. אני, בשם הכנסת, רוצה להודות לך על כל מה שעשית למען המדינה. זכיתי לשבת לידך, ואני יודע שאתה נכנסת בתקופה – אחרי הרבה סערות שהיו במשרד המשפטים, וקשה להתעלם מהדרך. בצנעה ובענווה ובשקט נפשי הצלחת להרגיע את הרוחות ולהביא את משרד המשפטים וכל פקידיו בחזרה למסלול. אני יודע – בעיני, אני זכיתי לשבת לידך בשולחן הממשלה, ותמיד לחברי אמרתי – אתה תמיד מזכיר לי את המגשר הלאומי. הצלחת בעצם לפתור הרבה מאוד בעיות, כאשר אתה עוקף דרך חתחתים ארוכה מאוד, ולהביא אותן בצורה הכי ראויה לקבלת החלטה על שולחן הממשלה. בשמי ובשם הכנסת אני רוצה להודות לך ולאחל לך המשך עשייה וחיים ארוכים. <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה רבה. אני זוכר את ועדת השרים שישבנו בה ביחד לגבי שכר בכירים, את העבודה המשותפת, ואני רוצה להודות לך על הדברים החמים. אני לא יודע אם אני ראוי לזה, אבל תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מתכבד להזמין את – – – <שר המשפטים יעקב נאמן:> תודה לחברי הכנסת הנכבדים. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. <נאומי בכורה של חברי הכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יש לי הכבוד המיוחד להזמין את חבר הכנסת נפתלי בנט לשאת את נאום הבכורה שלו. בבקשה. <נפתלי בנט (הבית היהודי):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אחיותי ואחי חברי הכנסת, יום אחד כשהייתי ילד, בערך בן עשר, באחת הארוחות, שני האחים שלי ואני דיברנו על חבר מהשכונה וכינינו אותו "פראייר". אימא שלי, שהיא עולה מארצות-הברית, לא הכירה את המושג, והיא שאלה אותנו במבטא שלה מה זה "פראייר". אמרנו לה: אימא, איך את לא יודעת? פראייר זה אחד שעוזר, נותן לאחרים, ולא מקבל בתמורה שום דבר. ואמי הטובה נזפה בנו ואמרה, עוד פעם במבטא הכבד: אם ככה, אז פראיירים הם טובים ואני רוצה שאתם כל החיים תהיו פראיירים. הרי אימא ואבא עזבו את החיים הטובים בארצות-הברית ובאו להקים בית בארץ-ישראל בלי שידעו מילה בעברית; לא מאילוץ אלא מאידיאולוגיה. הם לא באו לקבל, הם באו לתת. הם באו להיות פראיירים, כמו החלוצים, כמו מייבשי הביצות, כמו לוחמי תש"ח, כמו הלוחמים שמסיירים ממש בשעה זו לאורך גבול הלבנון ובקדמת סיני. כל אלה הפראיירים שמקיימים את מדינת ישראל. אימא ואבא חינכו אותנו להיות פראיירים ולעשות את הדבר הנכון, גם אם זה כרוך במחיר אישי. חברי חברי הכנסת, בואו אנחנו, הפוליטיקאים, נהיה פראיירים למען עם ישראל. היכולת שלנו, חברי הכנסת, לחולל שינוי בישראל תלויה בכך שנסכים להסתכן ולשלם מחיר אישי למען דברים שאנחנו מאמינים בהם. נפלה בחלקנו ההזדמנות של פעם בדור לחולל שינויים שתמיד חלמנו עליהם. בפעם הראשונה יש 47 חברי כנסת חדשים. זה יוצר תמהיל של נבחרי ציבור חדשים וישנים או ותיקים שלא כבולים בבליל מחויבויות – לקבלני קולות, לטייקונים, לוועדי עובדים, וגם לא לקיבעון מחשבתי. אנחנו יכולים לייצר שותפויות שחשבנו בעבר שהן בלתי אפשריות כדי להביא לעם ישראל הישגים שנראו לנו עד כה בלתי אפשריים. הציבור הישראלי מצפה מאתנו שנבוא עם סכין בין השיניים ונפרוץ דרכים חסומות, שיקום פה דור מנהיגות שלא מפחד. רבותי, אנחנו נמצאים היום במזלג דרכים גדול, בצומת T היסטורי. זו הבחירה שעומדת בפנינו: האם נפחד או נעשה. למשל, כולם יודעים שכדי להוריד את יוקר המחיה חייבים לייצר תחרות במשק על-ידי העברת חוק הריכוזיות. אני לא שונא טייקונים, אבל אסור שעלות המחיה שלנו תיקבע בידי מספר מאוד קטן של בעלי הון שמחזיקים כמו בתיאטרון בובות את החוטים של כמה בובות ביחד, שמחזיקים כמה מהגופים והעסקים השולטים על חיינו ביחד. זה מסוכן. תיאטרון הבובות הזה מייצר חוסר תחרותיות וקושי כלכלי, מייצר פגיעה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, וכל מה שצריך לעשות, או כל מה שצריך, זה אומץ כדי לעצור את זה. זה צריך לקרות כאן ועכשיו. הצעת החוק, חוק הריכוזיות, מוכנה וממתינה להעברה. בואו נעביר את החוק הזה מייד. ממש עכשיו. בואו נפיג את העול המיותר שנושאים אזרחי מדינת ישראל. ועוד דוגמה. כולנו יודעים שמונופול הנמלים פוגע אנושות בצרכני ישראל כולם. כולנו משלמים את המחיר, שהם תופסים אותנו. יש ועדים חזקים שמחזיקים את כל המדינה כבת-ערובה ומשביתים נמל במשך יומיים, רק לפני שבועיים, בגלל שטויות, בגלל עוזרת של חבר של יושב-ראש הוועד. זה במדינת ישראל. ספינות מחכות בלב ים בעלות יומית של מיליון שקלים ליום אבל אף אחד לא מוכן להתעסק אתם כי זה כרוך במחיר פוליטי. יושב-ראש הוועד אולי יֵצא בקמפיין על הראש שלך או ישבית את המשק ואז כולם יגידו "אתה אשם". אז יש לי רעיון, בואו נעשה את זה ביחד. לא לבד. מי שלבד עושה, יחטוף. ביחד נפזר את המכה בין כולנו אבל נעשה מה שצריך. בואו נעז. כולם יודעים שיש אובדן ערכים במערכת החינוך, שאיבדנו את הכבוד למורים, שקידשנו את זכויות התלמיד ושכחנו את חובותיו. זה משגע אותי, הדבר הזה. אנחנו כולנו סביב הילד, ומה עם חובות הילד? אני, כשגדלתי, קמתי כשנכנס מורה לכיתה. הילד זה חזות הכול? הערכים של הילד, לא הפינוק של הילד. אבל מי רוצה לצאת נגד תרבות ה"בא לי"? "בא לי" זה צמד מילים שאני לא מרשה לילדים שלי לומר בבית. תגידו "אני רוצה", אל תגידו את המילים "בא לי". תרבות ה"בא לי" תפסה אחיזה בישראל. גם זו חובתנו. חברים, בואו נודה על האמת, שירותי הדת בישראל הפכו למכונת ג'ובים ענקית שיוצרת ניכור. אין מה להתפלא שרבע מהזוגות מתחתנים מחוץ לרבנות. בואו נעז ונהפוך את שירותי הדת בישראל למוקד שיאיר לכל עם ישראל את היהדות האמיתית, לא דבר מלאכותי. אנחנו חייבים להביא את היהדות היפה לכל עם ישראל. אם לא ידע כל ילד במדינה מי היו אבות האומה, אברהם, משה, דוד, ומי היו גיבורי ישראל כמו יוני נתניהו, חנה סנש, יהודה המכבי ורועי קליין, מה זה קידוש ושבת ואיך אומרים "שמע ישראל", אנחנו נהפוך את הדור הבא לדור ללא מצפן, ללא דרך. בואו נחזיר את החינוך היהודי-ציוני לכל ילדי ישראל. אלה לימודי הליבה שלנו, של הישראלים, לא פחות ממתמטיקה ואנגלית. זאת לא משימה דתית, זאת משימה ישראלית, של כולנו. אנחנו חייבים לבחור בדרך של אמונה בצדקת דרכנו, לדעת שאדמת אבותינו היא לא פיסת נדל"ן, ואין לי שום צורך לדבר על עומק גיאו-אסטרטגי כדי להסביר למה היא חשובה לי. אני גר ברעננה, מרגיש בטוח כשאחים שלי שומרים עלי מהרי בנימין והשומרון. אין מקום בחלקת האלוהים הקטנה שלנו למדינה נוספת. אבל אני מבין, זה בוויכוח. אבל, חברים, לפני כל דיון על שטחים צריך לומר את המשפט הפשוט: ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל. עכשיו אפשר להתווכח. כן, זה נכון, חברים, שלא על הכול אנחנו מסכימים, אבל אתם יודעים מה? על 70% מהדברים 70% מעם ישראל כן מסכימים. אז בואו, למען השם, נעשה את ה-70% שאנחנו כן מסכימים ונתווכח על היתר. ורק פחד עוצר אותנו מזה, אז בואו לא נפחד. באנו לארבע שנים, בואו לא נחשב את המשמעויות הפוליטיות של כל מהלך. בעניין הזה, כאילו אין מחר. בואו פשוט נעשה הכי טוב שאנחנו יכולים בתקופה הקצובה לנו ונקווה לטוב בצד הפוליטי. בכנסת הזאת, כאמור, יש תמהיל מיוחד של חברי כנסת חדשים וותיקים שהם לא מחויבים לאף אחד חוץ מלעם ישראל, לציבור הישראלי כולו – דתיים, חילונים, יהודים וערבים, כל עם ישראל וכל הציבור הישראלי. אם לא ננצל את ההזדמנות הזאת לעשות את הדבר הנכון לא תהיה לנו עוד הזדמנות. זה פעם בדור, קונסטלציה כזאת. ויש לנו גם, רבותי, הזדמנות היסטורית להביא לשיתוף אמיתי בנטל בין כל חלקי החברה הישראלית. אבל כדי לחולל את השינוי חייבים לאמץ שלושה עקרונות: ראשית, לימוד תורה הוא אינטרס קיומי לאומי של כל עם ישראל. הוא לא תבלין. לימוד תורה זה לא יידישקייט. הוא גם לא אינטרס של החרדים או הדתיים בלבד, אלא של כולנו. כמו שיישוב הנגב הוא לא אינטרס של תושבי דימונה וירוחם אלא לכולנו יש אינטרס שהנגב ייושב, כך גם לימוד התורה. לימוד התורה הוא מה שקיים אותנו, את העם היהודי, אלפיים שנים בגלות. אבותינו, שהיו פזורים במאות מקומות ברחבי העולם, בפס במרוקו, בצנעא שבתימן ובליטא ובפולין למדו את אותה תורה וכך שמרו על הזהות שלהם ולא נטמעו ונעלמו. היוונים העתיקים כן נעלמו, הרומאים העתיקים התפוגגו להם, האיטלקים היום הם לא צאצאי הרומאים, לא מדברים אותה שפה. אותו דבר המצרים, המצרים העתיקים התאדו להם גם. רק אנחנו היהודים נשארנו, בזכות התורה. אנחנו מדברים את אותה שפה כמו אבותינו פה ממש לפני 3,000 שנה, חיים באותה ארץ, מאמינים באותה אמונה. אם היו זורקים אותי ב"מנהרת הזמן" – הייתה פעם תוכנית כזאת – אחורנית 3,000 שנה, אחרי כמה ימים שהייתי מסתדר עם ה"וילך"–"הלכתי", הייתי מסוגל להבין את השפה. זה דבר מדהים. אין אף מקום בעולם שאפשר היה לעשות בו את התרגיל הזה ולהצליח. דבר מדהים. לולא התורה לא היינו כאן, ללא התורה לא נהיה כאן. בשואה, יחד עם רצח של שישה מיליוני היהודים באירופה, גם עולם התורה נמחק כמעט לגמרי. לאחר השואה עצם המשכיות עולם התורה הועמד בספק, בסכנה. עם קום המדינה החרדים נרתמו לשקם את עולם התורה והגיעו להסכמה מול דוד בן-גוריון, שהבין את החשיבות ההיסטורית. הוא שחרר 400 לומדי תורה על מנת לבנות מחדש את העולם שהושמד, שהוחרב. היום עולם התורה בישראל הוא עולם מפואר שמגדל דורות של תלמידי חכמים. העיקרון השני שנעמיד למול עינינו הוא שהחרדים הם אחינו. אתם אחינו. זה ציבור מופלא, לא סוציומטים. חיים חיי מסירות נפש וחסד למען אידיאל התורה. אבל העיקרון השלישי הוא שהמצב הקיים לא יכול להימשך. 400 לומדי התורה של שנות ה-50 טיפסו היום ל-50,000–60,000, וכולנו יודעים, גם אתם, אחי החרדים, שלא כולם לומדים תורה. חלק ניכר מהציבור שלא מתגייס גם לא לומד תורה. בכיתות א' של היום 30% מהתלמידים הם חרדים, לא ייתכן שהם לא ישרתו בצבא, לא ייתכן שהם לא יישאו בנטל הכלכלה. אתם יודעים, מדינת ישראל זה כמו אלונקה, מסע אלונקות, שבהתחלה שמונה חיילים יוצאים במסע ואחד על האלונקה, אחר כך אחד נפצע אז אנחנו כבר שבעה סוחבים את האלונקה ושניים למעלה, ושישה ושלושה – ואנחנו כרגע סביב החמישה סוחבים, שזה מעט מאוד, כי יש רק אחד שאיכשהו, וארבעה כבר על האלונקה. אנחנו מטים לנפול. זה לא יחזיק. האלונקה הלאומית שנקראת מדינת ישראל עומדת ליפול. אחי החרדים, גם שירות בצבא הוא מצווה. הגנה על המולדת שלנו, שמירה על הילדים שלנו, ורעות – הם הם קיום התורה. שירתי עם אחים יקרים שידעו ללמוד תורה וגם לסחוב אלונקה, לפתוח דף גמרא וגם להסתער בשדה הקרב. לא ניתן שישתלחו באחי החרדים; גם לא אתן שייפגע עולם התורה ששוקם אחרי חורבן השואה. אבל גם לא אסכים לכך שרק באוכלוסייה מסוימת אימהות לא יישנו בלילה מדאגה לגורל בניהן. אנחנו אחים לשמחות אך צריכים גם להיות אחים לדמעות. אין דרך אחרת. מה שהיה לא יהיה. חברי חברי הכנסת, כשהייתי ילד קינאתי בדורות הקודמים, קינאתי בחלוצים – שלמדנו עליהם בשיעור מולדת – בדור תש"ח, במפריחי השממה בנגב, במשחררי ירושלים. תמיד שאלתי את עצמי: מה נשאר לנו, בדור שלנו? שנות ה-80 – הייתה מוזיקה די גרועה. אני אענה בשיר שכתב נתן אלתרמן, שלא פורסם בחייו אלא רק אחרי מותו, והשיר נמצא על-ידי בתו, המשוררת תרצה אתר, זכרה לברכה. השיר מתאר או שואל שאלה: איך אפשר להכריע את מדינת ישראל, איך אפשר, אחרי כל המלחמות, להכריע את מדינת ישראל? "אז אמר השטן, הנצור הזה" – זאת אומרת מדינת ישראל – "איך אוכל לו" – איך אני יכול לגבור עליו? "אִתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו", זאת אומרת, יש להם 16F- ואת 8200. "ואמר: לא אטול את כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם" – אני לא יכול להפחיד אותם, את החבר'ה האלה. "רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שעמו הצדק." הדרך היחידה להכריע את מדינת ישראל היא לא בשדה הקרב. רבותי, ראיתי את זה במלחמת לבנון השנייה. לא הייתה שם בעיה טקטית, לא הייתה שם בעיית תחמושת; הייתה בעיית רוח לחימה, הבנה למה אנחנו נמצאים במדינה הזאת. ולכן התשובה של מה המשימה שלנו, רבותי, אחי ואחיותי – משימת הדור שלנו היא להתאחד ולהחזיר את הנשמה היהודית למדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש לאחל לך הצלחה. מי ייתן ותזכה להגשים את כל חלומותיך. <נפתלי בנט (הבית היהודי):> תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת אורי אורבך יבוא ויאמר מילים. בבקשה. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ידידי נפתלי בנט, אני צריך לברך אותך. אתם יודעים שבתחילת קדנציה חברי הכנסת עוד מברכים האחד את השני. נצלו את ההזדמנות, תיהנו מהרגע. אחים, אחים, למקומות. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שאתה יכול להתחיל את הנאום. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני היושב ראש, תודה, "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'" – זה אחד הפסוקים האחרונים בתורה, בברכת משה. אני מברך אותך, ידידי נפתלי, ברכה קצרה. אני נזכר שלפני ארבע שנים כמעט, בתענית אסתר, עמדתי כאן בנאום הבכורה שלי, שהוא תמיד מרגש כל אחד שנואם נאום ראשון בכנסת, ודימיתי את הציונות הדתית לאסתר המלכה, מודעת לגודל השליחות אבל קצת חוששת ממנה; כאילו במקרה היא נקלעה לבית המלך, נעה בין שאיפות מלכות לבין הרגשה שזה גדול עליה. ואמרתי גם שאולי הציונות הדתית היא היפהפייה הנרדמת – לפעמים נרדמת בשמירה, לפעמים נדהמת, יפהפייה נדהמת שלא מעריכים אותה מספיק. וקיוויתי, בנאום הבכורה שלי, שתהיה לי הזכות להיות בין אלו שמעירים את היפהפייה הנרדמת. ואפילו אמרתי, אם לצטט את עצמי – כי אחרים לא מצטטים אותי – שאנחנו מקווים שהבית היהודי שלנו יהיה אכן בית שדלתותיו פתוחות לכולם, גם לאלו שהם לא בדיוק בדיוק כמונו, להחזיר לבית הזה את המסורתיים ואת החילונים אוהבי יהדותם, וכמובן את הדתיים הרוצים ייצוג ראוי לעולמם. רצינו להעיר את היפהפייה הנרדמת שלנו, את הציונות הדתית, אבל לא המשכתי בסיפור ובמשל ולא הזכרתי את הנסיך שצריך לתת לה את הנשיקה. חששתי אז – אתם יודעים, יש דתיים ודתיים יותר – שאם אתחיל לדבר פה על נשיקות בין נסיכים ליפהפיות עוד יעיפו אותי מהמפלגה. <היו"ר יצחק וקנין:> אורי, זה לא נאום הבכורה שלך. <אורי אורבך (הבית היהודי):> לא, אני יודע. <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו שרים את שיר השירים כל שבת. <אורי אורבך (הבית היהודי):> אדוני, חבר הכנסת וקנין, ידעתי שאם אתחיל לדבר על נשיקות ונסיכים, מישהו מש"ס יפריע. אני שמח שמצאנו – ולזה אני מגיע – את נפתלי בנט, כולנו ביחד, שהוא הנסיך שהעיר את היפהפייה הנרדמת, שנתן לה, עם חברים טובים, את נשיקת החיים שהעירה אותנו פוליטית, את היפהפייה הגדולה הזאת, שתועיל לכלל המדינה. אני רוצה לברך אותך, נפתלי, ידידנו, שתמשיך להעיר את היפהפייה. היא כבר התעוררה, אבל עכשיו היא צריכה לעשות משהו עם היופי שלה, עם היכולות שלה. בזכות היכולות שלך והכישרון והמאמץ והחברים והסיעה הגדולה – 12 חברים, כמו בימים הטובים, כשהיינו עוד ערים – נרוץ ונשיג ונרדוף ונחלק שלל. נפתלי, אתה יודע, מסמל את הריצה, נפתלי איילה שלוחה. אז אתה תרוץ בראשנו וכולנו ביחד נשיג את כל המטרות הגדולות שדיברת עליהן וגם מטרות אחרות, כדי להיות שוב כוח מרכזי במדינת ישראל, כוח שמגשר את כולם. אבל כשאנחנו, הציונות הדתית בראשותך, נגשר את כולם, לא נהיה עוד הגשר רק במובן הזה שכולם דורכים עליו, אלא גשר במובן הזה שכולם מתחברים אליו. בהצלחה, נפתלי, וברכות לפתיחת עבודתך כיושב-ראש הציונות הדתית הפוליטית במדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. אני רוצה להזמין לנאום הבכורה את חברת הכנסת רות קלדרון. <רות קלדרון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הספר הזה שבידי שינה את חיי, והוא במידה רבה סיבה שהגעתי ליום הזה וזכיתי לנאום בכנסת ישראל כחברת כנסת חדשה. העותק שבידי היה שייך לדוד גלעדי, סופר, עיתונאי, איש תרבות ועורך, סבו של יושב-ראש הסיעה שלנו, שהוזכר כאן גם אתמול, וזכות גדולה הייתה לי לקבל אותו מבתו, הסופרת שולמית לפיד. לא ירשתי מסבא שלי תלמוד. נולדתי וגדלתי בשכונה ותיקה בתל-אביב, בת לאבי, משה קלדרון, שנולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור, אחרי שנות המלחמה הקשות התחיל ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים וגויס מייד למלחמת השחרור להגן על גוש-עציון. לימים התמחה אבי באנטומולוגיה, חקר החרקים, והיה למומחה עולמי באיסום תבואה. אמי, שנולדה בגרמניה, בצירוף חסר המזל בזמנה של ילדה יהודייה, שמאלית – איטרת יד ימינה – וג'ינג'ית, עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בחסות המצור הבריטי בירושלים; המצור אשר בסופו, כאשר ירדו להכיר את המשפחות כזוג מוגמר, כבר לא היה לשכנות הבולגריות מה לומר פרט ל"באמת נחמדה, מושיקו, אבל אין כבר יהודיות? צריך להתחתן עם אשכנזייה?" אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי, שעירב אשכנז וספרד, בית"ר ו"שומר צעיר" במרחב הישראלי המקובל, ה"מיינסטרים" של שנות ה-60 וה-70. התחנכתי כמו כל בני דורי, בחינוך הממלכתי ברוח "מהתנ"ך לפלמ"ח", ולא הכרתי לא את המשנה ולא את התלמוד, לא את הקבלה ולא את החסידות. כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר. דבר מה בזהות הישראלית, המשוחררת והחדשה של אליק שנולד מן הים, ושירי נעמי שמר, היה טוב ויפה אבל חסר. חסר לי העומק, היו חסרות לי מילים לאוצר המילים, היה חסר עבר, עלילות, גיבורים, מקומות, דרמה, סיפורים. העברי החדש, שאותו בראו מחנכי דור הקמת המדינה, הגשים את חלומם ונעשה לוחם אמיץ, מעשי ושזוף, אבל עבורי היה בו, בי, חלל ריק. לא ידעתי כיצד למלא את החלל, אבל משנפגשתי לראשונה בתלמוד והתאהבתי בו כליל, בשפתו, בהומור שלו, בעמקות המחשבה, בשיטות הדיון, במעשיות והאנושיות והבגרות העולות מן השורות, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי, את מה שחסר לי. מאז אני לומדת בבתי-מדרש ובאוניברסיטה לימודים אקדמיים, שבהם זכיתי לדוקטורט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בספרות התלמוד, ולימודי תורה לשמה, שבהם זכיתי לשנים של דף יומי ולימודים בחברותא שעיצבו אותי. מתוך הצורך האישי שלי וביחד עם אחרים ייסדתי את "עלמא", בית לתרבות עברית בתל-אביב, ושנים קודם לכן את "אלול", בית-המדרש המשותף לנשים וגברים דתיים וחילונים הראשון בארץ. בינתיים, כבר כמה עשורים, קיימת תנועה של התחדשות יהודית שפורחת עכשיו, ובה לומדים עשרות ומאות אלפי ישראלים במסגרות שאינן מכתיבות להם את הדרך הנכונה להיות יהודים או את האופן שבו יעשו את תורתם תורת חיים. אני משוכנעת שלימודי הספרים הגדולים של התרבות העברית והיהודית הכרחיים לבניית תרבות עברית חדשה לישראל. אי-אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו; לדעת באופן אינטימי, לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר. היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה ההזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו. אף אחד לא לקח מאתנו את התלמוד ואת הספרות הרבנית. במו-ידינו מסרנו אותם, בימים שבהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר: לבנות מדינה, להקים צבא, חקלאות, תעשייה ועוד. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו משהו שלנו, להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו. במקום לספר על יופיו של הספר הזה, אני מבקשת לספר סיפור מן התלמוד, סיפור מיניאטורי אחד, המעשה ברב רחומי, כתובות סב ע"ב, ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה ועל המשימות שאציב לעצמי בכנסת. מי שרוצה, הבאתי את הטקסט והוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. סב ע"ב – אני אקרא פעם אחת בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית, בשביל הקריאה: "כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא. הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי השתא אתי, לא אתא. חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה". עכשיו בעברית: רב רחומי היה רב, הרבה איש, רב, רחומי. "רחומי" בארמית זה אהבה. רחומי מהמילה "רחם", מישהו שיודע להכיל, שיודע לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל את התינוק. זו בחירה מאוד יפה למילה "אהבה" בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המילה "רחם" ובנו ממנה את המילה "היסטריה". אז הבחירה הארמית, לקחת מ"רחם" את המילה "אהבה", היא בחירה פמיניסטית של חז"ל. הוא היה שכיח, הוא היה מצוי לפני רבא, ראש הישיבה של מחוזא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> "רחם" זה גם רמ"ח. <רות קלדרון (יש עתיד):> תודה רבה. יישר כוח. <קריאות:> – – – <רות קלדרון (יש עתיד):> תודה על השותפות, אני שמחה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שהרעיון שהיא אומרת הוא רעיון – – – <רות קלדרון (יש עתיד):> אני שמחה על השותפות בדברי תורה. הוא היה מצוי, כלומר למד, התקבל ללימודים בישיבה הגדולה, אחת מארבע הישיבות, ה-Ivy League של בבל: נהרדעא, מחוזא, פומפדיתא וסורא. הוא למד במחוזא, והוא למד בפני ראש הישיבה של מחוזא, שהיה כל כך מפורסם שקראו לו "רבא". אל"ף בסוף מילה בארמית זה ה"א הידיעה, ה-רב. היה רגיל – אני רומזת לכם שחז"ל לא אוהבים אנשים שעושים דברים מתוך הרגל. בדרך כלל, כשמישהו רגיל בתלמוד, תוך כמה שורות מישהו ימות. היה רגיל שהיה בא לביתו – "ביתו" בארמית זה אשתו. זה גם אשתו וגם ביתו. כלומר, גבר שאין לו אישה הוא הומלס. אישה שאין לה גבר היא לא, אבל גבר בלי אישה – חסר-בית. היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים. אתם שמים לב שהגמרא אומרת: היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים, יש כאן מידה של אירוניה חז"לית. מה זאת אומרת "כל"? פעם בשנה. זה לא כל כך הרבה. אתם בטח חושבים לעצמכם, איזה מין תאריך בן-אדם בוחר לבוא לאשתו, בערב יום הכיפורים, שהוא לא בדיוק יום של אינטימיות אלא יום של תפילה, בדרך כלל, אפילו לא בבית. יום אחד, פעם אחת, שנה אחת, משכה אותו השמועה. הלימוד בבית-המדרש הקסים אותו כל כך שהוא שכח, הוא לא יצא בזמן והוא לא יכול היה לעזוב את הלימודים ולא יצא הביתה. הייתה מצפה אשתו, "הוה מסכיא דביתהו", עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. בארמית שומעים את הנשימה שלה: "השתא אתי, השתא אתי". הציפייה הזאת שכל אס.אם.אס. וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת, את בטוחה שזה הוא. עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא, לא בא. ברגע מסוים היא מבינה שהשנה הוא כבר לא יגיע. אולי יצא שופר של יום הכיפורים וכבר אף אחד לא ייכנס מפני קדושת החג. "חלש דעתה". האישה הזאת, שחיכתה כל השנה, שמחכה כבר שנים רבות כל השנה ליום אחד, לא יכולה לעמוד בזה יותר ודעתה חולשת. היא מתאכזבת, היא עצובה, היא מאבדת את השליטה. "אחית דמעתא מעינה". היא מוציאה דמעה אחת מעינה, היא מורידה, זה לשון פעיל ולא לשון סביל. היא נותנת לדמעה אחת לזלוג על הלחי מהעין, אחרי שנים שהיא לא בכתה. עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל: בצד אחד קלוז-אפ על דמות של אישה, על פנים של אישה שדמעה אחת זולגת על לחייה, ובצד השני היה יושב על הגג, במחוזא, רב רחומי כולו לבוש לבן ומרגיש קדוש. אתם יודעים, אחרי יום של כמה שעות בלי אוכל אנחנו מרגישים נורא מורמים, והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל כך קרוב לשמים. היה יושב על הגג; כשנופלת הדמעה מהעין של האישה, נפחת הגג מתחתיו והוא נופל על הקרקע ונחה נפשו. בארמית – ומת. מה אנחנו, מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן? ראשית, אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – ייפול. אני מתחברת לדבריך, חבר הכנסת בנט. אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם. אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים, ועד שלא אבין שגם אני וגם הצד השני – גם האישה וגם רב רחומי, מרגישים שהם עושים את הדבר הנכון והם אחראים לבית. הרבה פעמים אנחנו מרגישים, האישה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה ואחרים על הגג לומדים תורה; ופעמים האנשים האחרים מרגישים שהם נושאים את כל משא המסורת והתרבות והתורה על גבם ואנחנו הולכים לים ועושים חיים. גם אני וגם הצד השני מרגישים שעל כתפיהם כל האחריות לבית – עד שלא אבין את זה, לא אראה את הבעיה נכוחה ולא אוכל למצוא פתרון. אני מזמינה את כולנו לשנים של עשייה מתוך מחשבה ומחלוקת מתוך הבנה וכבוד לאחר. אני שואפת להביא למצב שבו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול, יבוא וייטול; שכל אזרחי ישראל הצעירים ייקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת. אני שואפת ליום שבו משאבי המדינה יחולקו בהוגנות ובשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על-פי איכות לימודם ולא על-פי שיוכם הציבורי; שבתי-המדרש, הארגונים והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה והוגנת מול בתי-המדרש האורתודוקסיים והחרדיים, ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר. אני מבקשת להזכיר את מורי הרב דוד הרטמן, שהלך לעולמו השבוע, שפתח לי את שערי בית-המדרש שלו ובנה שפה של יהדות אמיצה ומכילה. יהי זכרו ברוך. אני מבקשת לסיים בתפילה שכתב חברי חיים היימס, תפילה בכניסה לכנסת: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי ועם הבריות. מי ייתן שמעשי יהיו לטובת של כל תושבי מדינת ישראל ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה ולהשכין שלום צודק בינינו, ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי ייתן ואצליח ונצליח בכל מעשי ידינו. אני מוסיפה ברכה קטנה לסיעה שלי, יש עתיד, שנשמור על התרבות המיוחדת של אחווה ושיתוף, שנישאר מאוחדים, שנישאר במליאה ושנזכה לממש את החלום ולשנות לטוב. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אמן. תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. אני מאחל לך הרבה הצלחה בעבודתך בכנסת, בכל אשר תפני תשכילי ותצליחי, אמן. חברת הכנסת זהבה גלאון תברך את חברת הכנסת רות קלדרון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתרגשת לעמוד כאן על הדוכן, לא רק – ולומר כמה דברים על חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון לא בבחינת מצוות אנשים מלומדה, אלא באמת מתוך התרגשות. איזה כיף שיש כזו נבחרת בכנסת, של נשים מצוינות בכלל ושל רות קלדרון בפרט, שגם, כפי שהיא תיארה, הקימה את "עלמא" ואת "אלול", אבל היא שכחה לספר – אולי מתוך צניעות – על הפרסים שהיא זכתה בהם. אני, ברשותך, אזכיר אותם כאן: פרס "קרן אביחי" על ייסוד בית-המדרש השוויוני "אלול". ד"ר רות קלדרון פרסמה ספרים: "השוק. הבית. הלב". יש משהו מאוד אחר, מאוד מרגש – בעיקר לאנשים חופשיים כמוני, שמגדירים את עצמם כחופשיים, שלא מתעסקים בלימוד תורה, שלא מתעסקים בזה בכלל – ביכולת הזאת, בידיעה שניתן להנגיש את התלמוד, את התורה, את מדרשי חז"ל, באופן כל כך ידידותי, כל כך שוויוני, כל כך אחר, לציבור בכלל ולציבור המתעניין בפרט. זה לא מקרי שזה נעשה על-ידי נשים, כשאני חושבת על זה, זה לא מקרי שזה נעשה על-ידי נשים. וזה מרגש אותי שזה נעשה על-ידך באופן הזה, שגם השכלת לשלב תרבות כללית, את כל הידע הפילוסופי שלך, האקדמי, הידע שהבאת, מה שנקרא מהמוסדות האקדמיים, ביחד עם אותם מקורות שאנחנו – לפחות אני, אני אומרת את זה מהמקומות שאני באה מהם – אותם מקורות שהאופן שבו לימדו אותנו אותם גרם לנו לניכור, גרם לנו לחוסר רצון להתעמק. הדבר הזה, גם האופן שבו היום אמרת – קודם כול שכולם ידעו שאם זה קורה להם, הסוף שלהם ידוע מראש. שידעו, שלא ייקחו צ'אנס, שלא יתחילו אתנו, מה שנקרא. אני חושבת שהאופן הזה, להביא בצורה הזו את הסיפור הזה, את המדרש הזה – זה מרגש, זה מעודד לשיתוף פעולה עתידי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אני מתכבד להזמין לנאום הבכורה את חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שלום רב לכולם. אני לקחתי את הנשימה העמוקה, כמו רות לפני, זה תהליך טבעי ומתבקש, לעמוד כאן במקום כזה. כמו שבנאום ההשבעה, התחילו את נאום ההשבעה והשמיעו ציטוט מאחד ממייסדי המדינה, דוד בן-גוריון, אני אבחר באותה דרך, כי באמת זה מה שאני מאמין. "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע או מין", כך נכתב במגילת העצמאות. 65 שנה עברו ועדיין לא הצלחנו להגיע למציאות כל כך פשוטה. הכנסת הקודמת, השמונה-עשרה במספר, תיזכר ככנסת שלקחה חלק בקידום שיח מכוער של גזענות, שיח של רדיפה, שיח של שנאה ואפליה. "חוקי נאמנות" קראו למה שבפועל היה הסתה פופוליסטית ומכוערת. מדינה שהאווירה בה היא אווירה גזענית, שהדיה נשמעים ברחובות, בכנסת, ואפילו בממשלה, היא לא מדינה נורמלית. היא מדינה שלא ניתן באמת לחלום בה לא על שוויון ולא על צדק חברתי. אחד האתגרים הגדולים העומדים לפתחנו, חברי הכנסת התשע-עשרה, הוא להביא לשינוי השיח בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הציבור הישראלי, להפוך אותו משיח של בידול לשיח של חיבור, ולהפוך את ישראל סוף-סוף למדינה שכל אזרחיה הם אזרחים סוג א'. שאלו אותי מדוע לא הצטרפתי לחברי חברי הכנסת הערבים שיצאו מהאולם בזמן שירת "התקווה". תשובתי הייתה שלמרות שכמו חברי גם אני לא נפש יהודי הומייה, עשיתי זאת כי אני מאמין שהמאבק הוא על המהות, על החיים במדינה הזאת. סמלים לאומיים הם דבר חשוב, אבל המאבק שלי כחבר כנסת ערבי הוא קודם כול על השוויון, ורק אחר כך על הסמלים. אני רוצה לציין כמה מהמאבקים שאני מתכוון להיאבק – המאבק שלי הוא על קליטת יותר ערבים למשרות בשירות המדינה, לא רק בהוראה; המאבק שלי הוא על מינוי יותר דירקטורים ומנהלים ערבים; המאבק שלי הוא על הקצאת תקציבי פיתוח נרחבים לרשויות המקומיות הערביות, על הקמת אזורי תעשייה ומסחר ביישובים הערביים; המאבק שלי הוא שהילדים שלי ירגישו שהם אזרחים שווים במדינה, שכל האפשרויות פתוחות בפניהם; המאבק שלי הוא על כך שיישובים ערביים יפסיקו להיות החצר האחורית של המדינה, ושאת מדיניות האפליה תחליף מדיניות של שותפות אמיתית; המאבק שלי, חברים, הוא על כך שאנחנו, הערבים תושבי מדינת ישראל, נפסיק להיות נוכחים-נפקדים ונתחיל להיות נוכחים-שותפים. הזהות שלי כערבי פלסטיני ישראלי שונה משל הרוב היהודי. היא שונה. אני רוצה שתלמדו לקבל אותי כשונה, אבל שווה. אני לא חלק מעם ישראל, אבל אני ישראלי ובן הארץ הזאת לא פחות מכם. אני בן כפר-קאסם. הטראומה של 1956 חיה במשפחתי עד היום. אני חי את הכאב, אבל בחרתי להתגבר על האיבה ולפעול ממקום של שותפות גורל. אני מאמין שרק שותפות יהודית-ערבית אמיתית, שותפות גורל, תוכל להביא את השינוי. אני גאה לייצג כאן את מרצ, מפלגה שמאפשרת לי לפעול במצפון נקי, אבל גם נותנת לי כוח להשפיע על החברה הישראלית להפוך להיות חלק אינטגרלי של העשייה והצמיחה. כולם רוצים למכור לערבים, אבל אנחנו גם רוצים את ההזדמנות לייצר, רוצים להיות חברה שתורמת לתעשייה, לעבודה, ונהנית מפירות הצמיחה. מדיניות האפליה הממסדית התחילה עם קום המדינה, ב-1948, ונמשכת עד היום. היא שקבעה ועיצבה את המצב שבו נמצאת החברה הערבית, והיא שהכתיבה את האופי ואת ההתנהלות של המיעוט הערבי, את ההסתגרות, את חוסר הרצון להשתלב. כי מה כבר אפשר לצפות מאדם שעסוק רק בהישרדות? החיים של המיעוט הערבי בישראל הם חיים של הישרדות, לעומת הרוב היהודי, שחי חיים של קידמה, חיים של פיתוח. היישובים הערביים לא צריכים להמשיך להיות החצר האחורית של החברה הישראלית – חצר של עוני, חצר של אלימות. חובה לשנות את המציאות הכלכלית והחברתית העצובה, ולעשות את זה עכשיו. אז למה זה קורה? אני שואל: למה זה קורה? למה חוקקו וממשיכים לחוקק חוקים גזעניים ואנטי-ערביים? למה לוקח עשרות שנים להכין תוכניות מתאר ליישובים הערביים? למה יש עדיין יישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ובלי מים? למה שוטר ישראלי רואה מול עיניו ערבי ולא אזרח ישראלי שווה-זכויות? למה ערבי מסתכל על השוטר כאויב ולא כמשרת הציבור? למה המשטרה ממשיכה להעלים עין מהפשע במגזר הערבי ומהנשק הבלתי-חוקי? למה ההשקעה בתלמיד היהודי היא פי-ארבעה מההשקעה בתלמיד הערבי? למה העיר הערבית נראית שונה מזו היהודית – מוזנחת, לא מטופחת? למה קל יותר להפר את זכויות האזרח הערבי? למה היהודים והערבים לא רואים את עצמם כבני אותה מדינה? אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות האלה, אבל גם לתת את התשובות. והתשובות כולן כבר שם – באין-ספור תוכניות והחלטות לא מיושמות בעניין החברה הערבית: ועדת אור, תוכניות פיתוח מתקופת ממשלת ברק, ייצוג הולם במוסדות המדינה, ועוד החלטות, המלצות, הצעות – כולן נשארו כאות מתה. יש צורך גם בשינוי תודעה, של שני הצדדים. כמו שתלמידים ערבים לומדים עברית ולומדים על ההיסטוריה והספרות הציונית, כך נכון שהתלמידים היהודים ידעו יותר על מי שהם חיים אתם באותה מדינה. אנחנו לומדים את ביאליק, וטוב שכך, אבל הערבים, וגם היהודים, צריכים ללמוד את אמיל חביבי, את מחמוד דרוויש, ללמוד את הזהות שלנו ואת הזהות של האחר. כי אם מכירים יותר, שונאים פחות. תפסיקו לפחד מהזהות שלנו, חברים. תפסיקו לפחד מהזהות הפלסטינית. האבסורד הוא שהממסד כל כך מפחד מהזהות שלנו, עד שאפילו בבתי-הספר הערביים לא לומדים את ההיסטוריה והתרבות הפלסטינית. 60% מבני-הנוער הישראלי לא מתנגדים לאמירות גזעניות ולאפליה. נורת האזהרה חייבת לדלוק, ומחובתנו לשנות את המציאות העצובה הזאת. אם למדנו משהו מהאירועים האחרונים ב"בית"ר ירושלים", הוא שמי שלא גודע את הגזענות בתוכו, בסופו של דבר הגזענות תפגע בו. מדינת ישראל לא רחוקה מלהיות "בית"ר ירושלים". אבל בכוחנו לסובב את ההגה ולשנות את הכיוון. עדיין לא מאוחר מדי. זכויות המיעוט צריכות להיות האינטרס של הרוב. חברה שוויונית היא חברה בריאה, חברה בטוחה יותר וחברה משגשגת יותר. נורא נחמד לצאת לסמינרים של דו-קיום בסופי שבוע. אבל דו-קיום הוא בין אויבים, בין מדינות. אנחנו כאן צריכים קיום משותף, ממקום של שוויון. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להיות גאים במדינה שמכבדת אותם, שרואה אותם שווים בין שווים, שווים במעמד, שווים ביחס, וכן – שווים גם בכסף. החברה היהודית חייבת להכיר בשוני ולקבל אותו. אני מצפה מהעם היהודי, למוד הרדיפות והשנאה, לדעת לשאת באחריות – לשאת באחריות כלפי המיעוט שחי אתו וכלפי כל מיעוט באשר הוא. אני מצפה שהמחויבות לא תהיה רק פנימה אלא גם החוצה – ביחס לפלסטינים וביחס לכיבוש על כל היבטיו. אני כאן כדי להשמיע את קולו של מי שבחר בי, וגם מי שלא; להשמיע את קולם של החלשים ולייצג אותם במוקדי קבלת ההחלטות. באתי להילחם בגזענות ולפעול לשיפור מצבן של השכבות החלשות והחלשים מבני עמי, ולא רק הם. אני כאן לשרת את החלש ולבקר את המחליש. לסיום, סיפור קצר. אגדה אינדיאנית עתיקה מספרת על סבא משבט הצ'ירוקי שמלמד את נכדו חוכמת חיים על שני זאבים שנאבקים בתוכנו: זאב של שנאה, של נגד, וזאב של טוב של אהבה ושל כבוד. הנכד שואל את הסבא: אז מי ינצח? הסבא משיב: הזאב שמנצח הוא זה שאנחנו מזינים יותר. בואו נזין את הזאב הטוב וניתן לו לנצח כדי שנבנה כאן חברה בריאה שבסיסה קיום משותף ושוויוני. אני אגיד כמה מילים בערבית – לאנו "עלא הד'ה אל-ארצ' מא יסתחק אל-חיאה". בהצלחה לכולנו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תברך אותו יושבת-ראש סיעת מרצ, חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה. בבקשה, חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, יש פה התרגשות גדולה, זה לא ככה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה שאני מתרגשת. אני מתרגשת לברך את חברי הטוב חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אנחנו מכירים יותר משני עשורים, אני כבר לא זוכרת כמה. ואם יש משהו שאני יכולה לאפיין בו את עיסאווי, וכולכם שמעתם את הדברים הנכוחים, הנוקבים, החד-משמעיים, אם יש משהו שבולט בדברים שלו, שמאפיין אותו, אני חושבת שאפיין אותו במהלך כל השנים האלה, זו המחויבות, המחויבות לשיתוף פעולה אמיתי, המחויבות הזו של להיות במפלגה ישראלית – מרצ – שיש בה חברים יהודים וערבים. וצריך הרבה אורך רוח, וצריך הרבה נחישות וגם צריך הרבה אומץ. המאבק לשוויון, לשלום ולדמוקרטיה זה מאבק ארוך, מתמשך, לא מובן מאליו. עם כל ההתרגשות שלי ועם כל השמחה של עיסאווי, ובאמת אני כל כך מתרגשת בשבילך, אני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> 30 שנה ביחד כבר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> איך עברו 30? ספרתי 20. <קריאות:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> התחלתם בגיל חמש – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יפה, ניצן. אני מודה לך, ניצן. 30 שנה של פעילות, ועיסאווי נבחר לכנסת ברשימת מרצ. אני חייבת לומר שעם כל השמחה שלי שאתה ברשימת מרצ בכנסת, זה קצת מצער אותי שמרצ נותרה המפלגה הציונית היחידה שיש בה חבר כנסת אזרח ישראלי ערבי, ככה כשאני מסתכלת על הכנסת. והדברים הנחרצים שלך היום, העמידה שלך כאן היום בעצם אומרת שערך השוויון, כמו הדמוקרטיה, אינו ניתן לחלוקה. אני לא מדברת על שוויון בנטל, חברי חברי הכנסת. אני מדברת על שוויון מהותי לכחמישית מאוכלוסיית המדינה, שמודרת ומופלה אפליה ממסדית – כן, 65 שנה אחרי הקמת המדינה מופלית בגלל ההשתייכות הלאומית שלה. חברי חברי הכנסת, שמענו קודם את השר נאמן מסכם את הפעילות שלו. גולת הכותרת של הפעילות שלו הייתה באזכור החוקים שהכנסת הזו חוקקה. אני רוצה לומר לכם, שבשנים האחרונות נשבה רוח רעה מבית-המחוקקים הישראלי, ובמקום שהכנסת תהיה זו שמגינה ומבצרת את הדמוקרטיה, שמגינה על זכויות האדם, כנסת ישראל הייתה זו שחוקקה חוקים אנטי-דמוקרטיים, גזעניים, מפלים, פולשניים, שביקשו לפגוע בזכויות אזרחי ישראל הערבים וגם להצר את צעדיהם של חברי הכנסת הערבים. הכנסת הזו, באיזה שטף של אקטיביזם חקיקתי, חוקקה את חוק הנאמנות וחוק הנכבה וחוק ועדות קבלה, וועדות חקירה לארגוני שמאל, ותקצר היריעה מלפרט את כל החוקים האלה. והחוקים האלה גרמו לכך שהופעלה אלימות על אזרחי ישראל הערבים, ואנחנו רואים את גילויי הגזענות המסוכנים. והכול קרה מפני שכנסת ישראל נתנה לכך לגיטימציה, בניגוד לציטוט שנתן חבר הכנסת עיסאווי על עקרונות רוח מגילת העצמאות על השוויון. חברי חברי הכנסת, הדבר המסוכן הוא, אני אומרת לכם – אנחנו, ככה, באיזה רגעים שמחים, כנסת חדשה; הרצון לחוקק הוא כל כך עז, הרצון לפעול, לשנות. חוקי הגזענות, החוקים האנטי-דמוקרטיים שעברו בכנסת, עברו תוך עריצות הרוב, תוך שימוש בכלים לגיטימיים לכאורה של חקיקה שהופנתה כנגד אזרחי ישראל הערבים. חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג', יש לך אתגר גדול. האתגר – אבל הוא לא רק שלך – האתגר הוא של כולנו, כולנו חברי הכנסת. האתגר שלנו הוא לפעול כנגד אלו שמסיתים, והאתגר שלנו הוא להביא – הכנסת הזו – לביטול החוקים הגזעניים, כי כדי שהרוע ינצח פשוט צריך שהאנשים הטובים יעמדו בצד, והרבה אנשים עמדו בצד. והמחויבות שלך, והמחויבות של מרצ והמחויבות שלנו, של חברי הכנסת, היא להיאבק לאזרחות שוויונית. אתה תעמוד כאן להזכיר להם מה זה אזרחות שוויונית, מה זה חיים משותפים, למה צריך לבטל את האפליה. כי שוויון זה הדבר שהדריך אותך – כמה שנים, אמרת? 30 שנה. שותפות, מפלגה ישראלית, יהודים וערבים, אנחנו צריכים לחיות בשלום בארץ הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון ותודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. אני מאחל לך עבודה פורייה בכנסת התשע-עשרה. בכל אשר תפנה תשכיל ותצליח. אני מזמין לנאום בכורה את חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה. <יפעת קריב (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני עומדת כאן לפניכם לשאת את נאום הבכורה שלי בכנסת ישראל מתוך יראת כבוד, מתוך הוקרה והערכה מלאה למעמד ולכל השותפים הרבים במעגלי האין-סוף שהנם חלק מהדרך שהביאה אותי למעמד זה. אפתח בתפילת הדרך, אותה תפילה עתיקת יומין במסורת העם היהודי שנוהגים לומר בעת היציאה לדרך חדשה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותסמכנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום, ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום,. ברוך אתה ה' שומע תפילה". בראשית דברי אומר מילת תודה לאמי נחמה ולאבי דן היקרים, ולאחי הקטן אורי, שהתגייס בימים אלו לשירותו הצבאי. משפחתי היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה: סבי מצד אמי, שמואל מליניאק, זיכרונו לברכה, וסבתי, אסתר מליניאק, תיבדל לחיים ארוכים, שחגגה השבוע 83, הם ניצולי שואה ועלו לישראל עם קום המדינה. סבי מצד אבי, אליהו בן-משה, זיכרונו לברכה, וסבתי, ג'ילברט בן-משה, תיבדל לחיים ארוכים, עלו לישראל במסע ארוך לאחר קום המדינה מתוניס והתיישבו בבאר-שבע. אני בתם ונכדתם של עולים, אנשי עבודה ובוני הארץ, אנשים שהאמינו בחזון המדינה לעם היהודי. אני מודה לדביר בעלי, שותפי לדרך שבה אנו צועדים יחדיו ומגדלים את ארבעת ילדינו: עומר ורום, שחגגו בר-מצווה ובת-מצווה בשנה החולפת, עידן בן השלוש ונוגה שנולדה לפני שמונה חודשים. הסיפור האישי שלי ושל משפחתי הוא סיפור חייהם של זוגות צעירים רבים במדינה – חלומות, אהבה, זוגיות, חתונה, ילדים, דירה, השכלה, פיתוח קריירה, חיי משפחה וקהילה, משכנתה, הלוואות וחובות. ומעל הכול השאלה הקיומית – מה צופן לנו העתיד? כל מה שעשיתי כל חיי מתחבר לרגע הזה, שבו משולבים ושזורים יחדיו שלושה מעגלים: מעגל המשפחה, הקריירה וההתנדבות. בהסתכלות על המציאות הישראלית במכלול גווניה ועושרה בחרתי לפני שנים להתמקד ולהתפתח מקצועית לקידום שלוש אוכלוסיות – בני-נוער, צעירים ונשים – אשר הפכו להיות דרכי ומעגלי עשייתי. את שני העשורים האחרונים הקדשתי לפיתוח, ניהול והקמה של מיזמים לבני-נוער ולצעירים בישראל, דרך ניידות "ילדי הלילה" של עמותת "עלם", תוכניות לקטינים מנוצלים מינית, ועד לעבודה ממוקדת עם בני-נוער עולים ובני-נוער מנהיגים. את העשור האחרון הקדשתי לפיתוח מיזם מרכזי הצעירים, הפועל כיום ב-50 רשויות מקומיות ונותן מענה ליותר מ-150,000 צעירים. הצעירים בישראל הפכו להיות הדגל שאני נושאת. מרכזי הצעירים הם כיום הפלטפורמה המרכזית והמובילה ביותר לקידום יוזמות וחלומות של צעירים בשלטון המקומי ופלטפורמה מרכזית לשינוי חברתי מתוך שותפות מתקדמת רב-מגזרית של חברה ממשלתית וחברה אזרחית מעורבת, המחברת יחדיו את משרדי הממשלה, השלטון המקומי, המגזר השלישי והמגזר העסקי. בישראל חיים כ-2 מיליון צעירים בגילים 18–35. כשליש מדורשי העבודה במשק הם צעירים. כמעט כל צעיר עסוק במציאת פתרון דיור הולם. תעסוקה ודיור מהווים בסיס לביטחון כלכלי, לזוגיות, למשפחה, להבאת ילדים לעולם, בסיס לחיים חברתיים, למקום מבטחים ולתקווה. אנו, כמשרתי ציבור, מחויבים לפעול על מנת לייצר ביטחון כלכלי, חברתי ותעסוקתי; מחויבים לפעול לחיזוק התשתיות ולחיזוק ההון האנושי. אני מאמינה כי עשייה מדויקת ומקצועית למען הנוער והצעירים תוביל לשוויון, לצמצום פערים כלכליים, ותאפשר קידמה לקראת חברה אזרחית, שוויונית וצודקת. לכן הפעולה הראשונה שלי כחברת כנסת הייתה הקמת השדולה למען הצעירים בישראל והשדולה למען הנוער בשלטון המקומי. אני מזמינה אתכם, חברי חברי הכנסת, להצטרף ולקחת חלק בשדולות. לצד העשייה המקצועית בחרתי בדרך של מעורבות קהילתית בשני רבדים: מעמד האישה והשלטון המקומי. כחברת מועצת העיר הוד-השרון עמדתי בראש סיעה חברתית-חינוכית בעיר ופעלתי לקידום נשים לעמדות מפתח והשפעה ולמוקדי קבלת ההחלטות. פעלתי שנים רבות מתוך אמונה על מנת לחזק את מעמדן האישי, החברתי והכלכלי של נשים. אנו נמצאים בפתחו של חודש אדר, שבו אנו מעלים על נס את מקומה של האישה בחברה הישראלית. מימי אסתר המלכה ודבורה הנביאה, מימי חנה סנש ושותפתה לדרך, שוריקה ברוורמן, שהייתה ממקימות חיל הנשים בצה"ל, והלכה לעולמה בשיבה טובה השבוע, אנו רואים את כוחן של הנשים, את עוצמתן ותושייתן ברגעי משבר ורגעי קושי לאומיים. בדרכן נשים תורמות באופן משמעותי לבניית המדינה ולקידומה בתחומי המדע, המשפט, החינוך, הביטחון, הבריאות, החקלאות, קליטת העלייה, ובעצם בכל תחום אפשרי. הנתונים מראים שמאז קום המדינה לא גדל במידה ניכרת שיעורן של נשים הנושאות בתפקידים ניהוליים בעולם הציבורי בישראל, וייצוגן בתפקידים בכירים בכנסת ובמפלגות, ברשויות המקומיות, בשירות המדינה, באוניברסיטאות ובעולם העסקים עדיין נמוך: בכנסת התשע-עשרה רק 27 נשים יכהנו כחברות כנסת; בחמש מפלגות כלל אין נשים ברשימה, ובחלקן לנשים בכלל אין זכות להתמודד כשוות בין שווים; רק חמש נשים הן ראשות עיר מתוך 256 רשויות; רק 350 נשים מכהנות כחברות מועצת עיר מתוך כ-3,000 חברי מועצת עיר, ובשליש מכלל הרשויות המקומיות בישראל נשים לא מכהנות כלל. זה נתון מדהים. בנוסף, ועל אף המודעות הציבורית הגוברת לנושא מעמד האישה, אירועי אלימות נגד נשים הנם תופעה שכיחה וחמורה. כ-200,000 נשים בישראל חיות כיום בפחד ובטרור, מאוימות בתוך ביתן. כמנהיגים, כמחוקקים, כנבחרי ציבור, אסור לנו להישאר אדישים. החברה שלנו אינה יכולה להכיל תופעות של יחס משפיל ומפלה לנשים. אין כל דרך להשלים ולעבור לסדר-היום מול הדרת נשים, בכל תחום בחיינו, בחברה שלנו. אני מתחייבת לפעול בנחישות למען מעמדן של נשים בישראל בחקיקה ובאכיפה ולהקדיש ממרצי וזמני לטפל בנושא חשוב זה. כבוד היושב-ראש, מכובדי, נולדתי בחורף שנת 1973. כשנולדתי הארץ הייתה פצועה ועצובה. גדלתי באווירה שהשלום בדרך, שהכול עומד להשתנות: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום". ב-1995 עבורי הכול השתנה; הדרך אבדה. תחושתי הייתה שהמדינה שלי הולכת לאיבוד – השלום נעצר, החלום התפוגג. הרגשתי שאין עתיד. 2013 – העתיד כאן. גאה להיות שותפה לסיעת יש עתיד, המונה 19 חברות וחברי כנסת חדשים, חבר אחד חדש עבור כל כנסת שהייתה לנו מאז קום המדינה. יודעת אני שמחכים לנו ימים טובים וימים טובים פחות. ניצבים לפנינו אתגרים לא פשוטים. אני ניצבת מולכם בענווה נוכח המשימה המחכה לנו, חלק מנבחרת שבאה לשנות, מסיעה של חברים שבאו לפעול למען חברה שוויונית וצודקת יותר, שתקדם עשייה מתוך מנהיגות, ערכים ואחריות חברתית, למען העתיד שלנו ולמען עתיד ילדינו. באנו לשנות ובאנו לשנים, כי הבטחות צריך לקיים. פסיפס ישראלי שלם ממלא אותי ויוצר את מי שאני – אימא, אישה צעירה, עובדת סוציאלית, אשת חינוך, נושאת בנטל, חלק ממעמד הביניים של מדינת ישראל, מרגישה שייכת, בת בית, ישראלית, יהודייה, דור שלישי לניצולי שואה ולעולים מצפון-אפריקה; חשה את העוצמות, את הפחד, את כובד האחריות ואת התקווה והאופטימיות. תפילת הדרך הפרטית שלי מונעת מאמונה בעתיד ואמונה שהשלום יגיע. אני פועלת ואפעל מתוך האור ולא מתוך הפחד, גאה להיות חלק מהעם היהודי ומאמינה בעתיד החברה הישראלית. אני מתחייבת כאן והיום לעשות ככל יכולתי על מנת למלא שליחות זאת בדרך נאמנה לציבור ולהצדיק את האמון שניתן לנו. אסיים במילותיו של דוד בן-גוריון מימי הקמת המדינה, המלוות אותי שנים רבות בדרכי: ידעתי שזה לא קל ולא פשוט ומי שרודף אחרי הקלות אל ילך בדרך זאת. אבל מי שיש לו אלוהים בלבו ומרגיש צורך ויכולת להשתתף במעשה בראשית, זאת הדרך. ברכת דרך צלחה לכולנו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. אני מאחל לך הרבה הצלחה בעשייה הפוליטית. בכל אשר תפני, תשכילי ותצליחי. חבר הכנסת דב חנין, רשות הדיבור שלך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני שמח לברך את חברת הכנסת יפעת קריב, אבל לפני שאני מתחיל לברך אותה באופן אישי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות, כשיש פה קבוצה גדולה ואיכותית של חברי וחברות כנסת חדשים, לברך את כולכם יחד, לפני שנתחיל לברך את יפעת. אתם קבוצה מעוררת הרבה הערכה והתפעלות. בימים האחרונים יצא לי להיפגש עם כמה וכמה מכם. אתם ממלאים את לבי הרבה מאוד אופטימיות. אני נורא שמח שאתם כאן. אני מאוד שמח שבאתם לשנות. אני קודם כול מאחל לכם שלא תשכחו שבאתם לשנות ואל תסתגלו מהר מדי למערכת שבאתם לשנות אותה. אני מאחל לכם שתלמדו הרבה דברים, אבל לא תלמדו את הכול. למשל, לא תלמדו מעמיתי הוותיקים את היכולת לא להיות במליאה. אתם יודעים, תסתכלו על דמותה של המליאה כרגע ותראו בעיקר את עצמכם, את הקבוצה המרשימה של חברי וחברות הכנסת החדשים. לצערי הגדול לא תראו הרבה מחברי הכנסת הוותיקים. אני חושב שדווקא את הדבר הזה כדאי לא ללמוד כי מליאת הכנסת היא מקום חשוב. היא מקום שמתנהלים בו דיונים, גם כאשר הדיונים האלה מתנהלים במספר לא גדול של חברי כנסת. זה נכון שתפקידכם כחברי כנסת כולל הרבה מאוד משימות ומטלות ולא בכל רגע צריך להיות במליאה, אבל אם אפשר להיות במליאה, כדאי להיות במליאה, קורים פה דברים מעניינים. אל תתפתו לציניות. קל להתפתות לציניות. אל תעשו את זה. אל תתפתו לקיצורי דרך. הדרך היא ארוכה ולפעמים קשה ומסובכת, אבל אפשר לעשות אותה ואפשר לייצר בכנסת שיתופי פעולה ואפשר לעשות בכנסת דברים מעניינים ומרתקים ולעשות את הכנסת באמת לביתו של העם, שיעשה למען העם הרבה מאוד דברים חשובים וטובים. בעיקר, תנו לעצמכם בכל ערב, בלילה מאוחר, כשחוזרים הביתה ובאמת מנסים לחשוב על היום שהיה, תשתדלו בכל יום כזה לתת לעצמכם דין-וחשבון אמיתי ותשאלו את עצמכם – מה באמת עשיתם היום? האם באמת הייתם נאמנים לערכים שלכם? האם עשיתם את הכול למען הערכים שלכם? האם עזרתם לאדם אחד שאתם יכולים לזכור את השם שלו בסוף היום? בן-אדם אחד, איש אחד או אישה אחת שאתם יכולים בסוף היום לזכור שעשיתם משהו טוב כדי לסייע לו. אני אומר לכם מתוך ניסיון: האדם האחד הזה שזוכרים אותו בלילה, הוא שנותן את הכוח הכי גדול ליום שאחרי. אני מאוד שמח לברך את חברת הכנסת יפעת קריב, אישה צעירה ומרשימה. יש לה הרבה מעגלים של פעילות. קודם כול, אני רוצה לברך אותה, במיוחד כשהיא באה מהשלטון המקומי. אבל, להבדיל מחברי כנסת אחרים מעולים שמגיעים מהשלטון המקומי מכס ראש העירייה, היא דווקא מגיעה מהספסל של חברת מועצה. אני רוצה לומר לך שדווקא החוליה הזאת היא חוליה שבוודאי למדת בה הרבה ותוכלי גם ללמד אותנו הרבה. השלטון המקומי איננו רק ראשי ערים ואיננו רק ראשי ערים מוצלחים כמו השניים שנמצאים אתנו כאן. השלטון המקומי הוא גם חברי המועצה, וגם הדמוקרטיה העירונית, וגם היכולת של הציבור להתבטא דרך חברי המועצה והיכולת של חברי המועצה לפעול ולהשפיע ולעשות. יש הרבה מה לעשות בתחום הזה כדי לחזק את מעמדם של חברי המועצה. אני בטוח שמתוך ניסיונך והתרומה שכבר תרמת בתחום הזה, את תדעי לפעול בכנסת גם בתחום החיוני והחשוב הזה. חברת הכנסת קריב במקצועה היא עובדת סוציאלית ובוגרת תואר ראשון ושני בתחום הזה. זה מקצוע שיש בו שליחות גדולה. בקדנציה הקודמת ליווינו בכנסת מאבק מאוד קשה, מרשים וכואב של העובדות הסוציאליות. בצער אני אומר שהמאבק הזה הסתיים ללא הישגים גדולים. תחום העבודה הסוציאלית הוא תחום שצריך לתמוך בו ולסייע בו כי הוא באמת תחום של שליחות חברתית, הוא באמת תחום של עשייה חברתית חיונית למען החברה כולה. אני בטוח שכמי שבאה מהתחום הזה ומכירה אותו, את תדעי לעשות פה עשייה מצוינת בתחום הזה. אני מאחל לך שתעשי אותה כי היא חשובה וראויה לחברה הישראלית כולה. חברת הכנסת קריב הובילה פרויקטים בתחום הצעירים. ייסדה את מרכזי הצעירים. זאת הייתה פלטפורמה חשובה לצעירים, שעסקה, בין היתר, בנושאים של דיור בר-השגה לצעירים ובכלל, נושאים שאני בטוח שיהיו במרכז העיסוק של הכנסת הנוכחית. אני מקווה ובטוח שאת תילחמי על הדברים האלה גם מהספסלים האלה ותדעי לעשות כדי לקדם אותם. הרבה אנשים מצפים מהכנסת הזאת שתעשה שינוי גדול בתחום הזה. חברת הכנסת קריב הייתה פעילה בתחומים של נוער במצוקה, ואני רוצה מכאן להביע הערכה גדולה לפעילות שלך ולפעילות של האנשים שעוסקים בתחום הזה. את היית פעילה בעמותת "עלם" למען נוער במצבי סיכון ומצוקה, פיתחת את המיזם של ניידות ל"ילדי הלילה" והיית שותפה לפיתוח התוכנית "ערים בלילה" לטיפול בקטינים מנוצלים מינית. אני מכיר חלק מהפעילויות האלה, מזווית של מי שבאמת בוודאי פעל פחות ממך, אבל התבונן מהצד ועקב מהצד ושמע מהצד וקיבל הדים מהצד. אני רוצה להגיד לך, ודרכך לכל האחרים שעסקו בדברים החשובים האלה, המון תודה. אתם עשיתם מעשה שיש בו כדי להציל, בפירוש להציל, נערים צעירים במצבים קשים, במצבי מצוקה קיצוניים. על כך מגיעה לכם תודה גדולה מצדה של החברה הישראלית. אני שמח שיש לי את ההזדמנות להודות על כך. קידמת תחומים בענייני חינוך, ואני רוצה לציין במיוחד את העיסוק בחינוך הלא-פורמלי, שהוא מאוד מאוד חיוני וחשוב. אנחנו צריכים תמיד לזכור שמערכת החינוך שלנו לא מסתיימת בבית-הספר ולא יכולה להסתיים בבית-הספר. חינוך לא פורמלי, תנועות נוער, מה התלמידים עושים אחרי בית-הספר – אלה הן שאלות חשובות. אני מאוד שמח על הפעילות שכבר עשית בתחום הזה, ואני בטוח שתמשיכי לעשות אותה גם בכנסת. כמובן, כמובן, תחום הנשים, שאת הזכרת אותו גם בדברייך. את היית ממקדמי הקמת המרכז לנפגעות תקיפה מינית בבית-חולים פורייה. בכנסת הזאת ישנן כמה נשים שעסקו בתחום הזה ועוסקות בתחום הזה, ואני בטוח שאפשר יהיה לקדם שיתופי פעולה מצוינים שיקדמו את העבודה שלנו כחברה מול התופעות הקשות והמגונות האלה, שצריך להילחם בהן. קידמת הרבה עניינים שקשורים לשוויון נשים – מועצת הנשים בעיר הוד-השרון, ארגון "מעגל נשים בישראל", הפעילות בעמותת כ"ן – כוח נשים, קידום הקורסים למען העצמת נשים בעולם הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אני מאחל לך ומאחל לכולנו שהקדנציה הזאת תהיה קדנציה שבה באמת נצליח יחד לקדם את שוויון הנשים בחברה הישראלית בכל המעגלים האלה, וניצור מצב שהחברה הישראלית תהיה חברה ראויה, קודם כול במבחן הבסיסי הזה של יחסה לנשים. אני מאחל לך המון הצלחה ואני בטוח שתצליחי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. רבותי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ג' באדר התשע"ג, 13 בפברואר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 18:41.>