דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה ו' הישיבה השישית של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, ט' באדר התשע"ג (19 בפברואר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 4 שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: 4 יצחק הרצוג (העבודה): 11 דוד צור (התנועה): 13 עמרם מצנע (התנועה): 14 מאיר כהן (יש עתיד): 15 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 17 מיקי רוזנטל (העבודה): 18 באסל גטאס (בל"ד): 19 רונן הופמן (יש עתיד): 20 עמיר פרץ (התנועה): 21 עליזה לביא (יש עתיד): 22 נחמן שי (העבודה): 23 אבי וורצמן (הבית היהודי): 24 נאומי בכורה של חברי הכנסת 26 קארין אלהרר (יש עתיד): 26 שלי יחימוביץ (העבודה): 29 מיכל בירן (העבודה): 30 הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת 34 זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת): 34 נאומי בכורה של חברי הכנסת 34 שלי יחימוביץ (העבודה): 34 זבולון קלפה (הבית היהודי): 36 אורי אריאל (הבית היהודי): 40 סתיו שפיר (העבודה): 42 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 46 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 49 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 51 אלעזר שטרן (התנועה): 52 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 53 רונן הופמן (יש עתיד): 54 יצחק הרצוג (העבודה): 58 אבי וורצמן (הבית היהודי): 60 ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 65 משה מזרחי (העבודה): 67 שלי יחימוביץ (העבודה): 70 אבישי ברוורמן (העבודה): 72 דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 73 השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון: 73 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 76 אלעזר שטרן (התנועה): 79 יעקב פרי (יש עתיד): 80 <דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> היום יום שלישי, ט' באדר התשע"ג, 19 בפברואר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. יש לי הכבוד להזמין את שרת החקלאות ופיתוח הכפר לדיווח על פעילות משרדה בממשלה ה-32. בבקשה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בימים אלה באה לסיומה כהונתה של הממשלה ה-32 ואתה סיום כהונתי כשרת החקלאות ופיתוח הכפר. עם סיום תפקידי אני מסכמת לא רק את פעילותי בממשלה האחרונה אלא גם עשור של פעילות פרלמנטרית גדושה ומרתקת. בראייה לאחור אני יוצאת בתחושת סיפוק גדולה. קשה לסכם עשור של פעילות ציבורית. יש כל כך הרבה נושאים שטיפלתי בהם וקידמתי אותם, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. עם זאת, אני רוצה להדגיש שני נושאים מרכזיים שבהם עסקתי לאורך שנות כהונתי בכנסת. הראשון – דאגה לזכויות הפרט ולרווחתו, דבר שבא לידי ביטוי בהתמקדות בגמלאים, בנשים, בבעלי הצרכים המיוחדים ובהגנה על הצרכן; השני – שמירה על ההוויה הציונית בדרך של חיזוק ההתיישבות, תמיכה בתנועות הנוער, שימור אתרים וקידום התרבות בישראל. בכל תפקיד שבו כיהנתי ראיתי לנכון להגשים את תפיסת עולמי. פעלתי מתוך תחושת שליחות והאמנתי שבעבודה עניינית ומשתפת, שלוותה תמיד בצנעה וראיית האחר, ניתן לקדם הרבה נושאים לטובת אזרחי המדינה. לאורך השנים בכנסת הייתי חברה בוועדת הכספים, בוועדת החינוך, בוועדה לבחירת שופטים, בוועדת העבודה והרווחה ובוועדה לקידום מעמד האישה. הייתה לי הזכות להיות סגנית השר לפיתוח הנגב והגליל דאז, סגניתו של שמעון פרס; הייתה לי הזכות להיות סגניתו של היושב-ראש, של פואד, כסגנית שר התמ"ת; מתחילת 2011 אני משמשת כשרת החקלאות ופיתוח הכפר. לפני שאעבור ואסקור את עיקרי הנושאים שקידמנו במסגרת המשרד, ובעיקר בשנתיים האחרונות, חשוב לי שתדעו שמשרד החקלאות ופיתוח הכפר משרת את כלל הציבור במדינת ישראל. הפעילות הענפה של המשרד נושקת למגוון רחב של תחומים בחיינו, בין אם מדובר במזון שאנחנו צורכים, בבריאות שלנו, בשמירה על האקולוגיה, על השטחים הפתוחים, ועוד נושאים רבים. ישראל היא מדינה על סף מדבר, סובלת ממחסור בקרקע ומים, נמצאת בלב אזור גיאו-פוליטי בעייתי ורחוקה מאוד ממקורות אספקת המזון שבמדינות המערב. חקלאות ישראל היא גורם אסטרטגי להשגת שלוש מטרות-על של המדינה: הראשונה, ביטחון המזון – אספקת תוצרת חקלאית טרייה בכמות מספקת, באיכות ראויה ובמחיר הוגן; השנייה, פריסת ההתיישבות בפריפריה – ייעוד החקלאות לעידוד צמיחה דמוגרפית ביישובי הפריפריה, כעוגן לתעסוקה ישירה ועקיפה; השלישית, אקולוגיה – חקלאות לתועלות ציבוריות וסביבתיות. החקלאות צובעת את המדבר בירוק, עושה שימוש מיטבי במים שוליים ובפסולות אורגניות ושומרת על החי, הצומח והסביבה. למעט דגים ובשר, חקלאות ישראל מספקת את כל צורכי המזון של ישראל. התוצר החקלאי במונחי "המחיר לחקלאי" עומד על כ-26 מיליארד שקלים, שמתוכם כ-60% חקלאות צמחית ו-40% תוצרת בעלי-חיים. כ-20% מהתוצרת החקלאית מיוצאת לשווקים באירופה, באמריקה, בארצות המזרח הרחוק וברשות הפלסטינית. ברשותה של חקלאות ישראל 4 מיליון דונם הראויים לעיבוד. כל הקרקע הראויה לעיבוד, מעובדת. בתחום זה נעשה שימוש בכ-1.2 מיליארד קוב מים, אך רק כ-40% מהם הם מים שפירים, והיתר מים שוליים, מליחים וקולחים מותפלים שאינם ראויים לצריכה ביתית. 74,000 עובדים מועסקים בענפי החקלאות השונים בתעסוקה ישירה, כאשר כ-24,000 מהם עובדים זרים. בנוסף להם מועסקים עוד כ-170,000 עובדים ישראלים בייצור תשומות חקלאיות ובלוגיסטיקה המסייעת לפעילות החקלאית. חוזקה של חקלאות ישראל מתבטא ביעילותה ובחדשנותה פורצת הדרך. במדינה ברוכה בימי חום ושמש, שבה מחסור בקרקע ומים, יכולה החקלאות להתקיים אך ורק אם היא מתקדמת ויעילה ביותר. הפריון בחקלאות הנו הגבוה מכל ענפי המשק, והתפוקה החקלאית ליחידת גורמי ייצור, קרקע ומים הנה מהגבוהות בעולם. ישראל מובילה בעולם בהיקף השימוש במים שוליים ובייעול חיסכון בשימוש במים בחקלאות. בענפי החי, הפרה הישראלית מובילה בתפוקת החלב השנתית, וניצולת המזון בענף הלול הנה מהגבוהות בעולם המערבי. השילוב של משולש מנצח שמורכב מחקלאים מעולים, ממחקר ומפיתוח חקלאי מהחדשניים והמתקדמים בעולם ומהדרכה חקלאית מקצועית – כל אלו, כאשר הם מתואמים ומסונכרנים היטב, יצרו בסיס לקיומה של חקלאות בת-קיימא, חזקה, מתקדמת ויעילה, שמשביחה את עצמה עם הזמן. אני רוצה להעיר שעם כניסתי למשרד הוספתי את נושא האחריות החברתית כיעד מרכזי של המשרד, דבר שבא לידי ביטוי בכמה תחומים, כמו העדפה מתקנת לאוכלוסיית הערבים בהקצאת מכסות ייצור, הקצאת מכסות מים למטרות שיקומיות, תמיכה בהקמת גינות קהילתיות וגינות טיפוליות וסיוע וליווי ממשלתיים לבני הגיל השלישי בתחומי התעסוקה, הכלכלה, החברה והקהילה. אני שמחה לבשר לכם שאתמול יצאנו לדרך בהשקת פיילוט שיזמתי, ובמסגרתו מתבצעת חלוקת פירות וירקות בחינם לתלמידי בתי-ספר יסודיים, יהודים וערבים. הפרויקט נקרא "פרי לכל ילד". נכון להיום הפרויקט ממומן רק על-ידי משרד החקלאות, אבל הוא נעשה בשיתוף משרד החינוך ומשרד הבריאות. אנחנו רואים בפרויקט חשיבות רבה להעלאת המודעות של הדור הצעיר לצריכת מזון טרי ובריא מהצומח, וזאת במיוחד לאור הנתונים המדאיגים שלפיהם מדינת ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם במשקל עודף בקרב ילדים. מבחינתי זו סגירת מעגל. כשנכנסתי לכנסת מייד הקמתי את השדולה לקיום אורח חיים בריא והנחתי כמה הצעות חוק בנושא. אחת מהן גם הייתה קשורה לנושא שהצלחתי לקדם לעת סיום הכהונה. אני מקווה שהממשלה הבאה תמצא את הדרכים להרחיב את הפרויקט, כבר בשנה הבאה, לבתי-ספר נוספים. כאן המקום לציין את הישגיה של חקלאות ישראל מבחינת הידע, הפיתוח והטכנולוגיה החקלאית, שמשמשים מרכיב חשוב בשיתוף הפעולה הבין-לאומי עם מדינות מתפתחות ומפותחות. משרד החקלאות פועל בשיתוף עם משרד החוץ והקהילייה הבין-לאומית בקידום השגת "יעדי המילניום", שמתמקדים בהקטנת מספר הרעבים בעולם ופיתוח החקלאות במדינות המתפתחות. התחזיות בנושא ביטחון המזון העולמי ממחישות את החשיבות האסטרטגית של סקטור החקלאות וההתיישבות הכפרית, ואת החשיבות במתן הכלים לחקלאות ישראל לפעול להבטחת הספקת מזון מרבי מייצור מקומי ולהקטנת התלות במזון מיובא. לאור חשיבות הנושא, מיניתי ועדת מומחים שעוסקת בהכנת מתווה פעולה והמלצות להתמודדות, בטווח הבינוני והארוך, עם סוגיית ביטחון המזון בישראל. גם הנושא הזה הוא נושא שאני חושבת שיש להמשיך לקדם, וכמובן לתקצב. אני רוצה לעבור אתכם על מספר נושאים מרכזיים שקודמו ובוצעו בקדנציה הנוכחית בתחום החקלאות ופיתוח הכפר. אני אתחיל עם תחום החקלאות. הפחתת השימוש בחומרי הדברה בענפי החקלאות – הקצינו תקציבים לפיתוח תוכניות ושיטות שמפחיתות את השימוש בחומרי הדברה בתחומי החקלאות. הרחבנו את ביטוח נזקי הטבע בחקלאות. יישמנו רפורמה בתחום נזקי טבע ואסונות טבע בענפי החקלאות. הרפורמה הביאה להגבלה והקטנה של חשיפת המדינה והחקלאים לסיכוני נזקי טבע. מיכון חקלאות ישראל – גובשה ויושמה תוכנית חמש-שנתית, שתסתיים ב-2015, למיכון חקלאות ישראל והקטנת התלות בהעסקת עובדים זרים בענפי החקלאות. מינוף המחקר החקלאי לתועלת כלכלת ישראל – הממשלה אישרה את המלצות ועדת יוג'ין קנדל, שהייתה ועדה בין-משרדית, לקידום ומינוף של המחקר החקלאי. מדובר כאן על ביצוע בשבע שנים, שיסתיימו ב-2020. נושא מאוד מאוד חשוב. עידוד השקעות הון במסגרת הסכם המים. רפורמה בענף החלב – גובשה ואושרה בהחלטת הממשלה רפורמה בענף החלב, להורדת מחיר המטרה שמשולם למגדלים עבור החלב הגולמי ובכך להביא להורדת המחיר לצרכן. בתוכנית יש עידוד להגדלת היקף הפעילות של הרפתות הקטנות, כדי שיוכלו להתמודד עם השחיקה במחיר המטרה, ויש בה גם סיוע למגדלים קטנים שיבחרו לפרוש מהענף. אני מניחה שהיישום של התוכנית הזאת יחל להיעשות גם כן לאחר כינון הממשלה החדשה, ואני מאוד מקווה שהדברים ייעשו ברגישות ובנחישות. גיבשנו ויישמנו תשתית חלופית לייצוא החקלאי באמצעות חברות ייצוא חדשות, וזה נעשה בשל הקריסה של חברת "אגרקסקו". הפעילות שלנו מנעה קריסה בייצוא החקלאי, שלא פחת בשל הקריסה של "אגרקסקו". במטרה להקטין את כשל הריכוזיות במרכיב השיווק בשרשרת הערך, ובכך להקטין את פער התיווך ולהגביר את התחרות, אישרה הממשלה הקמת חברה ממשלתית להקמת השוק הסיטונאי בצומת מסובים. המכרז להקמת השוק יפורסם עד לסוף שנה זו. אני מאוד מאוד מקווה שנוכל להקטין את פערי התיווך, תהיה יותר שקיפות, וזה יהיה לטובת כולנו, האזרחים והצרכנים. אנחנו גם הכנו תזכיר חוק, חוק הניקוז, להסדיר את הניקוז בשטחי המדינה בדרך של ריכוז כל הסמכויות בידי רשות ניקוז מרכזית במשרד החקלאות. תחום פיתוח הכפר, שהוא בעצם הזרוע השנייה של המשרד – מגובש בימים אלה מסמך מדיניות לתוכנית לאומית לחקלאות ולכפר בישראל. המסמך הוא בעצם תמ"א לחקלאות, שמגובש בצוות בין-משרדי, בשיתוף הציבור. אני מאוד מקווה שהתוכנית, לכשתאושר, תהווה מסגרת מוסכמת לפיתוח החקלאות והכפר בישראל. פיתוח וחיזוק הפריפריה – הממשלה אישרה את התוכנית לתמיכה בקליטת משפחות חקלאיות חדשות ביישובי הפריפריה, בהיקף של כ-70 מיליון שקלים. מטרת התוכנית: לסייע בהכשרת קרקע ובהקמת תשתיות חקלאיות לקליטת משפחות חקלאיות בפריפריה. גובשה ומיושמת תוכנית אינטנסיבית, בליווי צוות בין-משרדי, לעידוד הצמיחה הדמוגרפית ביישובים שמצויים בתת-אכלוס. התוכנית מיושמת בהצלחה, כאשר לכל יישוב גובשה תוכנית פיתוח מתאימה, ובכולם ניכרת צמיחה דמוגרפית משמעותית. נושא נוסף, שיקום התשתיות הפיזיות ביישובים חקלאיים וכפריים – גובשה, אושרה ומיושמת, זו השנה השלישית, התוכנית לשיקום התשתיות הפיזיות ביישובים החקלאיים. התוכנית מיועדת להיפרס על עשר שנים. חשוב מאוד להמשיך את התוכנית הזאת, שבעיקר מסייעת לשיקום תשתיות ביישוב הוותיק. גיבשנו ואישרנו, ואנחנו מיישמים, תוכנית להגדלת הפרוגרמה ליישובים החקלאיים ברמת-הגולן. תוכניות דומות נשפטות בימים אלה עבור יישובי עוטף-עזה, יישובי הגליל העליון ויישובים נוספים בפריפריה, בנגב ובגליל. מטרת התוכנית: לשפר את החוסן הכלכלי והקהילתי של יישובים חקלאיים בפריפריה הרחוקה בדרך של הגדלת מספר הנחלות ביישוב ותוספת של גורמי ייצור חקלאיים, קרקע ומים. המשרד שלנו אחראי גם על הנושא של צער בעלי-חיים. ביצענו פעולות לשיפור רווחת בעלי-החיים ומניעת צער בעלי-חיים. בכלל זה אני יכולה להזכיר שהגדלנו את התמיכות לבתי-מחסה לבעלי-חיים נטושים, נעשו פעולות לצמצום ההתרבות של כלבים וחתולים, חיסון חיות בר כנגד כלבת, האכלת הגורים ועוד, כאשר גם הגברנו באופן משמעותי את יחידת הפיקוח שלנו, למניעה ואכיפה בנושא עבירות כנגד צער בעלי-חיים. אני אסקור בקצרה שלושה חוקים שעברו בקדנציה החולפת. עבר החוק לפיקוח על ייצור הצמח ושיווקו. המטרה של החוק: להבטיח ייצור ואספקה של תוצרת חקלאית טרייה מן הצומח, שמשמשת למאכל אדם, העומדת בתקנים של איכות ובטיחות, באמצעות קביעת נהלים לייצור התוצרת ולהסדרת מערכת בקרה ופיקוח על כל שלבי ייצורה ושיווקה, והכול לתועלת הצרכנים והיצרנים. חוקקנו את פקודת היערות, אשר עוסקת בהגנה על היערות ומסדירה את נושא הכריתה וההעתקה. מדובר בעיקר באילנות ועצים בוגרים. החוק השלישי שעבר בכנסת הקודמת הוא חוק תכנון משק החלב, שמטרתו לפתח, לייעל ולבסס את משק החלב בישראל, תוך הבטחת איכות ובטיחות ייצור החלב ושיווקו. החוק יבטיח אספקה סדירה של חלב ומוצריו, תוך הבטחת מחירים נאותים ליצרנים, למחלבות ולציבור. חוקים שעברו קריאה ראשונה בכנסת הקודמת, ובכנסת הנוכחית יש להמשיך ולקדם – החוק הראשון הוא החוק שעוסק בהסדרת הרעייה במקרקעי ציבור. מטרתו לקבוע מנגנון של הקצאת שטחי מרעה בשקיפות, ביעילות, בשירות פתוח לכול, תוך הקפדה על איזון אקולוגי, הקפדה על כושר הנשיאה והמערך של הפיקוח והאכיפה. החוק השני שיש להמשיך ולקדם הוא חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, אשר מטרתו להחליף את ההסדרים החלקיים של פיקוח על מזון לבעלי-חיים, הקבועים כיום בצו הפיקוח, ולקבוע הסדרים מתאימים לכל צורות הגשת המזון לבעלי-חיים הנהוגות כיום, ולהוות מסגרת חוקית כוללת המשקפת תפיסת פיקוח עדכנית, שתבטיח שהמזון המוגש לבעלי-חיים יהיה באיכות גבוהה, הן בהיבט הבטיחותי והן בהיבט התזונתי. בסופו של דבר הרי זה מגיע אלינו, וכבר אמרתי בתחילת דברי שאנחנו עוסקים במגוון רחב של נושאים שמשיקים לכל אחד ואחת מאתנו, ונושא הבריאות, אני חושבת שהוא מהמרכזיים שבהם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> החוקים ביוזמת הממשלה? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> כן, כן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אז הממשלה יכולה לבקש – – – <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> בסדר. אני מסודרת. אמרתי מה חוקק, מה יש לקדם, ואני מקווה שזה באמת יעבור. החוק השלישי הוא חוק המועצה לענף הלול, אשר התיקונים שמופיעים בו נועדו להתאים את החקיקה ואת הרגולציה לשינויים שחלו בענף. יש סעיפים שמסדירים את ההתייעלות של הענף, התייחסות לכל מה שקשור בתברואה, וטרינריה, התאמת הממשק לדרישות הסביבה והתאמה של ההגדרות השונות שהיו בחוק הקודם לתנאים הממשקיים ולאגרו-טכניקות המעודכנות בענף. חלק מהשינויים נוגעים לשינויים בדפוסי התכנון בענף בעקבות החלטת הממשלה שקבעה הפעלתה של רפורמה מקיפה בענף ההטלה. הייתי אומרת שאפשר לסכם את שנות הפעילות האחרונות של משרד החקלאות – ואני חייבת כאן להוסיף ולומר שחברי השר שמחון היה כשבע שנים שר החקלאות לפני – אני חושבת שאפשר לצטט את הדברים שנאמרו ב-OECD ערב קבלתה של ישראל כחברה בארגון בכל מה שקשור לחקלאות. נאמר שם כך: מדינת ישראל הצליחה ליישם את מטרות המדיניות העיקריות שלה בדבר פריסת ההתיישבות ושיעור אספקה עצמית גבוהה באופן מיטבי – מדינת ישראל הגבירה בצורה משמעותית את המודעות, הצורך בטיפול בכל ההיבטים הסביבתיים הנוגעים לייצור החקלאי. ישראל מובילה עולמית בהיבטים רבים של הטכנולוגיה החקלאית, בייחוד באלו הקשורים לחקלאות בתנאי אקלים צחיח. ההצלחה העתידית של החקלאות הישראלית תישען בעיקר על רמות גבוהות של מחקר ופיתוח ושירותי הדרכה מבוססים. אני מאוד מקווה שבכנסת הזאת, למרות הקיצוצים הצפויים בתקציב, חברי הכנסת יפעלו לשמירה על תקציבי המחקר והפיתוח, המשרתים תועלות רבות, הן למדינת ישראל והן לעולם כולו. בעתיד הקרוב ימשיך המשרד להתמודד עם שאלות הנוגעות לביצוען של רפורמות במספר ענפים, וביניהן הרפורמה במדגה ובשלוחת ההטלה בענף הלול. הרפורמות האלה מעלות שאלות הנוגעות לאיזון בין שמירה על איכות הסביבה, זכויות בעלי-החיים, פיתוח הכפר ופרנסת החקלאים. אני סבורה שעל מנת להגיע לתוצאה המיטבית יש לשתף את כלל הגורמים הרלוונטיים בדיונים, תוך הבטחת מימון נאות של הרפורמות הללו. הכנסת הנוכחית, לעומת הכנסות הקודמות, היא דלה בנציגים מההתיישבות, מהקיבוצים ומהמושבים, שתרמו רבות לבניין הארץ שלנו. ואני מקווה שכל אחד מחברי הכנסת יראה בשמירה על המרחב הכפרי והמשך קידום החקלאות בארץ משימה ראויה ויפעל לשימורה ולקידומה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות מקרב לבי למנכ"ל משרדי, יוסי ישי, שעשה ימים כלילות – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לילות כימים. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> – – על מנת להגשים את המטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו, במקצועיות ובמסירות ראויות להערכה. כמו כן אני רוצה להודות להנהלת המשרד, לעובדי ולעובדות המשרד וללשכתי, שפעלו ללא לאות לשיפור ולייעול התחומים שבאחריותנו, ואף הצליחו להטמיע את החזון שהבאתי עם כניסתי לתפקיד. זה המקום להודות לראש הממשלה, לשרים, לחברי הכנסת, לעובדי הכנסת הקודמת ולשותפינו לדרך – קק"ל, החטיבה להתיישבות, התנועות המיישבות וחבריהן, המועצות האזוריות והארגונים החקלאיים – על האמון ושיתוף הפעולה. אני רוצה לשלוח מכאן, לקראת סיום, את ברכת הדרך לחברי הכנסת החדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים במשכן בימים אלה. זכרו תמיד את האזרח ששלח אתכם לייצגו, היו נאמנים לעקרונותיכם; דעו שקיימות מספר דרכים להשיג את אותה המטרה, ועשו את הדברים בהידברות ושקלו גם את דרך הפשרה, שהיא לעתים הדרך הנכונה לפתור נושאים ששנויים במחלוקת; כבדו את הדעות השונות ואת המקום שבו אתם נמצאים, הצניעו לכת, התייחסו בכובד ראש לכל פניית ציבור ועשו הכול על מנת לסייע לפונה; פעלו מתוך תחושת שליחות ואהבת האדם. אם תנהגו כך, העשייה בכנסת תקנה לכם סיפוק רב וכוח להמשיך. בהצלחה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. יש שאלות. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אוקיי. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> ראשון השואלים – חבר הכנסת יצחק הרצוג, בוז'י. <יצחק הרצוג (העבודה):> גברתי השרה, קודם כול – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> לא, לא. חבר הכנסת פרץ, אני מודה לך שאתה גם מסביר אותי. גברתי השרה, קודם כול, זו הזדמנות באמת לברך אותך. ישבנו ביחד בוועדת הכספים כשהתחלת את הקדנציה, את הקריירה כאן, וללא ספק רבים מאתנו זכו לשיתוף פעולה נאות וטוב גם בתפקידך כשרת החקלאות, ואני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך. לשאלתי. הנושא שהיה חסר בנאום בצורה ברורה זה יוקר המחיה. והשאלה היא מה עמדת משרד החקלאות. זה חלק מהרכיב של עלויות. האם לדעתך הרכיב של העלויות בתחום הרפתנים, המחלבות והשיווק הלאה הוא הבעיה או לא? חשוב לשמוע את עמדת משרד החקלאות ואחת ולתמיד להעמיד את העובדות על דיוקן, ולא להפוך, לדעתי, את החקלאים ואת הרפתנים לשק החבטות של המערכת. אני חושב שכשאת נותנת את הסקירה הזאת – משרד החקלאות היה צריך להיות בחוד החנית בנושא הזה. תודה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> סליחה, כנראה לא כל כך הקשבת, משום שהתייחסתי כאשר ציינתי את הרפורמה שנעשתה בכל מה שקשור לענף החלב. הרפורמה הזאת היא בסופו של דבר המתווה שהוסכם על הרפתנים ועל הממשלה. אתה יודע הרי, כשפרצה המחאה – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> את זה שמעתי. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> בעצם זה היה עוד לפני שפרצה המחאה. <יצחק הרצוג (העבודה):> אבל הרעש לא נגמר. את זה שמעתי, אבל הרעש שעוסק ביוקר המחיה לא מסתיים. זה נושא שעולה כל הזמן; עולה כל הזמן, כולל שאלות של אפשרות של ייבוא וכל מיני דברים. ופה, מעבר לרפורמה, האם את חושבת, האם משרדך רואה לנכון, האם הוא רואה סכנה לענף ובכלל לחקלאים בגלל הלחצים הללו? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אני חושבת שהנושא, בכל מה שקשור לענף החלב, טופל באופן שבא לידי ביטוי בהסכם. ובכל הסכם, כפי שאתה יודע, יש גם פשרות. המתווה שהושג בהסכם בא להוריד, כפי שאמרתי, את מחיר המטרה, כשהרעיון הוא גם להוזיל את מחיר החלב לצרכנים, אבל הוא גם משית את חובת ההתייעלות על הרפתנים. בכל מה שקשור לנושאים האחרים דעותי מאוד ידועות. אני הייתי בעד פיקוח על מחירי מוצרי חלב. ואגב, אני רוצה שתדע שההעלאה האחרונה, שהעלו ב-3.5% את מחירי מוצרי החלב שבפיקוח, זה היה דבר שנעשה באיחור, אבל מדובר כאן בעלייה מאוד מאוד מתונה. המחלבות היו אמורות לקבל העלאה כבר בחודש אוקטובר, ועכשיו בינואר היו צריכות לקבל העלאה נוספת, כך שנעשה כאן, אני חושבת – הייתה כאן החלטה ללכת לקראת הצרכנים מצד אחד, וגם – המחלבות. לאחר שתסתיים הבדיקה שנעשית בימים אלה על-ידי ועדת המחירים המשותפת למשרד החקלאות והאוצר, לאחר מכן הן יקבלו, אני מניחה, את הפיצוי שמגיעה להן. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת דוד צור. <דוד צור (התנועה):> גברתי השרה, אדוני היושב-ראש, שתי שאלות, ברשותך, האחת בעניין פניות רבות שקיבלתי בנושא הסדרת הפנסיה לקיבוץ החדש, ועניין שני, מכתב שגם הופץ וגם שמעתי עליו הבוקר, לפחות בתקשורת – כמה גופים, חלקם מהרבנות הראשית, חלקם מהבד"ץ ואחרים, בשורה התחתונה: עומס גדול מאוד של משגיחי כשרות על חקלאים כדי לאפשר להם לייצא, לשווק את הפרי שלהם, כשחלק מזה גם מטיל, משית עליהם עלויות כבדות, וחלק, שבעצם אם המשרד לא לוקח אחריות על גוף אחד, שיהיה גוף שנראה על פניו שהוא צריך להיות הרבנות הראשית, ולא גופים נוספים, אז בסופו של דבר הדבר הזה פרוץ לגמרי. תודה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> לגבי השאלה הראשונה – אני חייבת לומר לך שמשרד החקלאות ופיתוח הכפר הוא לא המשרד שאחראי לפנסיה לחברי הקיבוצים. אני אומרת לך, הגוף שבעצם אחראי לאגודות השיתופיות – אנחנו מדברים כרגע פשוט מבחינה פורמלית, משפטית – זה משרד התמ"ת, ורשם האגודות השיתופיות הוא הוא הכתובת לנושא. אני יודעת שבאמת חבר הכנסת גילאון, במסגרת עבודתו באחת מהוועדות של הכנסת, הגיע להמלצות מסוימות. הדברים הללו צריכים להיעשות – אני אומרת, אגב, בתור מי שהייתה היועצת המשפטית של התנועה הקיבוצית מספר לא מבוטל של שנים – הדברים האלה צריכים להיעשות יחד עם התנועה הקיבוצית ויחד עם הרשם, ואני מאוד מקווה שיגיעו להסכמות בעניין הזה. זה לשאלתך הראשונה. בקיצור, הכתובת – רשם האגודות השיתופיות, משרד התמ"ת. לגבי השאלה השנייה – אני לא שמעתי על התופעה הזאת שאתה העלית. המכתב לא הגיע אלי. מה שאני מציעה, שתעביר אלי את המכתב ואנחנו נטפל בזה. זה מעניין, כי גם התאחדות חקלאי ישראל הייתה יכולה להעביר אלי משהו אם מדובר בתופעה. אבל תעביר את זה אלי ואני מבטיחה לך שכבר מחר אנחנו נטפל בעניין. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה. חבר הכנסת עמרם מצנע. <עמרם מצנע (התנועה):> קודם כול, ברכותי. אני זוכר אותך כחברת כנסת מהשורה. היית פעילה מאוד בחקיקה, ויש לי הערכה רבה מאוד לפועלך גם כשרת החקלאות. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> תודה. <עמרם מצנע (התנועה):> האם אתם מודעים במשרד החקלאות, ואת, לשגיאות שנעשו בחלוקת מכסות החלב החדשות – מה שנקרא "מתווה לוקר" – בכך שיש פגיעה קשה ברפתות הקטנות וכמובן עידוד הרפתות הגדולות? המתווה הזה – בלי להיכנס הרבה לפרטים, כי זה לא מה שחשוב, את בטוח בקיאה בזה – מביא בשלוש השנים של המתווה הזה בעצם לסגירת הרפתות הקטנות, בלי יכולת להמשיך לקיים את הרפתות הקטנות, ובכך לפגיעה במאות משקים, בעיקר כמובן במושבים, בגלל הטעות שנעשתה בכך שהמכסות השנתיות הקבועות ניתנות רק לרפתות הגדולות, ולעומת זאת האפשרות של רפתות קטנות להתאחד בעצם הולכת ונגמרת. אם אתם מודעים לטעות הזאת? האם אתם מתכוונים לעשות משהו לתקן את זה? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> תודה על השאלה. כך – כפי שהזכרתי, הרפורמה, או מה שמכונה "מתווה לוקר", נעשתה בהסכמה, בהסכמה של כולם. עכשיו, ייתכן – – – <קריאה:> – – – <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אז עכשיו פנו אלי באמת אותם אנשים שנפגעו. מדובר היה בהסכם ובהחלטת ממשלה. אתה יודע שהיום, במיוחד היום, ואני בוודאי כעורכת-דין תמיד פועלת לפני שאני מקבלת החלטה, ובמיוחד שהדבר היה סמוך לבחירות – כל נושא אני מעבירה ליועץ המשפטי של המשרד על מנת לוודא אם באמת יש לי שיקול דעת, כי דעתי הייתה שצריך להיענות בעצם לבקשתם. לחלופין, או לדחות את זה לשר הבא או להמשיך ולחלק את התוספת שבה מדובר בהתאם למה שהיה נהוג בעבר. היועץ המשפטי שלי הגיש לי חוות דעת שלפיה לא יכולתי לעשות את הדבר הזה, ואז עשיתי דבר חריג ופניתי גם ליועץ המשפטי לממשלה, והיועץ המשפטי לממשלה חזר בדיוק על אותה עמדה של הייעוץ המשפטי של המשרד. דהיינו, לי לא היה שיקול דעת לשנות את דרך החלוקה. ולכן הם עתרו לבג"ץ, והנושא יידון. לא בכדי כשדיברתי אמרתי שאני מקווה שבאמת יישמו את המתווה ברגישות ובנחישות. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת מאיר כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, התבקשתי על-ידי האנשים מהערבה התיכונה, ממועצה אזורית ערבה תיכונה, לשאול את השאלות הבאות, ואני עושה את זה בחפץ לב: 1. צינור המים מגיע עד לנחל צפית ולא נפרס באזור הערבה. העלות של צינור המים היא מיליון וחצי שקלים. האם ייתכן שעל-פי החוק עלות הנחת הצינור היא על החבר'ה האלה? 3,000 איש יכולים לעמוד בעלות של מיליארד וחצי שקלים? האם התייחסת לזה? האם משרדך התייחס? ושמעתי שאת מדברת על אזור הערבה כעל מקום עם חקלאות מתפתחת. היינו שם וראינו את פלא הפלאים שם. הדבר השני, גברתי – מכסות העובדים הזרים לחקלאות. האם נתתם את דעתכם להרחבת המכסות? והדבר השלישי, פגשתי שם צעירים נפלאים שעושים שנת שירות בחקלאות, בעבודה חקלאית, לצד החבר'ה מתאילנד, שברור לך שהם לא עושים כאן שנת שירות, אבל הם עובדים כאן. מדוע מצאתי שם 25 או 30 חבר'ה כאלה? למה אתם לא מעודדים את זה כמשרד החקלאות ולוקחים חלק פעיל בהקמת קבוצות וגרעינים כאלה שיעבדו בחקלאות בערבה ובגליל? תודה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אז לגבי השאלה השלישית – אנחנו מאוד מעודדים. אנחנו גם הקצינו תקציבים ופרסמנו. אבל מה לעשות – הלוואי שנצליח לשנות את זה. היום, חוץ מאותם גרעינים שבאים מבחינה אידיאולוגית ומוכנים לעבוד בחקלאות, אנשים לא מוכנים לעבוד בחקלאות. אנחנו נתנו תמריצים כאלה ואחרים גם לעובדים וגם למעבידים. יש בעיה. פשוט – אני, אגב, ניסיתי לקדם איזושהי הצעת חוק שתבוא ותגיד שעבודה מועדפת בחקלאות תהיה גם לאורך מספר גדול יותר של חודשים וגם שהסכום שמי שיבחר – חייל משוחרר שיבחר לעבוד בחקלאות – יהיה גדול יותר. כרגע לא הצלחתי. הדבר צריך להיעשות יחד עם משרד הרווחה, וזה איכשהו שם נעצר, כי יש ועדה שבכלל בוחנת את כל נושא העבודות המועדפות. אבל אנחנו משקיעים בזה המון המון זמן. לגבי הנושא של עובדים זרים. א. לגבי הערבה – אני מקווה שהם אמרו לך שהערבה ויישובי עוטף-עזה מוחרגים, כלומר, כאשר יש קיצוץ, הם לא נמצאים שם. באופן כללי אני יכולה לומר, וזאת ההזדמנות שלי להגיד, שנושא העובדים הזרים בחקלאות הוא פשוט קריטי. אפרופו, חבר הכנסת הרצוג, הוא גם במידה מסוימת משפיע גם על יוקר המחיה, על מחירי הירקות והפירות. אני יודעת שבערבה, גם בשל המחסור, עברו בכלל לגדל פלפלים ועזבו קצת את העגבניות, דבר שגורם במצבים מסוימים לעליית המחיר של העגבנייה. אנחנו מודעים לזה, ואני חשבתי שיהיה נכון, ואולי באמת תרימו אתם את הכפפה – אתם חברי הכנסת ואתה. אני מניחה שאתה גם באמת תייצג את האזור. אבל זה דבר שהוא לא נכון רק לגבי אזור הערבה, זה נכון לגבי כל הארץ. אני חושבת שההסכם שנחתם ב-2009 בין משרד החקלאות לבין משרד האוצר ורשות ההגירה הוא הסכם שצריך לשנות, כי ההסכם אומר שבעצם כל שנה צריך להפחית את מספר העובדים הזרים. מפחיתים, אבל מנגד לא מגיעים עובדים ישראלים כתחליף. אני לא יודעת, אולי אפשר לחשוב על שוויון בנטל, אני סתם זורקת משהו. אין ספק שאין לנו היום עובדים ישראלים בחקלאות, וזה מחייב עובדים זרים. אישית, לפני שהגעתי למשרד, לא כל כך אהבתי את הנושא הזה של עובדים זרים, אבל חשבתי שזה כורח המציאות. אם תפעלו למען השגת מתווה אחר, או משהו שיהיה מקובע, אני חושבת שתעשו שירות גדול לכל החקלאים, ואני אומרת לכם שגם לחקלאים במרכז. <מאיר כהן (יש עתיד):> מה לגבי צינור המים? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> לגבי צינור המים, אני מבטיחה לך שאני מחר מעלה את הנושא בפני מנכ"לי, איש המקצוע עתיר הניסיון, ואני אעביר אליך את התשובה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, תחילה אני מברך אותך על כל מה שעשית בתקופה שלך במשרד. היו לי כמה שאילתות וגם פגישות לגבי פרויקט הניקוז וההשקיה של בקעת בית-נטופה, ששם האדמות שייכות לתושבי סח'נין, עראבה, כפר-מנדא, הרבה כפרים ערביים שם. אז הפרויקט ההוא, שבשנת 2000 יועד לו תקציב של כ-40 מיליון שקל, בפגישתי האחרונה אתך ועם הפקידים במשרד שלך אמרו שהתקציב איננו, אין תקציב. הפרויקט, התחילו בו אבל הוא לא הסתיים, הוא הופסק. גם דובר בפגישה האחרונה על חלופה – שאתם שוקדים או אתם מכינים חלופה לפרויקט הזה. איפה עומד הנושא? שאלתי השנייה היא בעניין המחלבות והלולים לחקלאים הערבים. משרד החקלאות ממעיט מאוד באישורם לחקלאים הערבים. למה? ואם אושר – כמה לולים וכמה מחלבות אושרו למגזר הערבי? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> לגבי הקצאת המכסות למגזר הערבי, אני חייבת לומר את מה שכבר אמרתי בתחילת דברי. הכנסתי למשרד את יעד האחריות החברתית, והדבר בא לידי ביטוי בזה שאנחנו הוספנו מכסות. הקצינו חלב, ביצים ומים, פשוט בהעדפה מתקנת למגזר הערבי. אני חושבת שהחברים יודעים את הדברים האלה. יש בעיה שקשורה לנושא של הקרקע – הבעלות בקרקע או ההחזקה שלה. אני הבנתי שקשה מאוד לעמוד בקריטריונים שנקבעים על מנת להיות זכאים, ולכן הנחיתי במשרד להקל בנושא, ונעשית עכשיו עבודה במשרד החקלאות שהמשמעות שלה, בסופו של דבר, תביא ליותר ויותר מכסות בתחומים שהזכרתי. אני פעלתי, אגב, חבר הכנסת גנאים, בכל מה שקשור לדרכים החקלאיות. כאשר סיירתי וראיתי שבמועצות והחקלאים לא יכולים לממש את הסכומים שמגיעים להם משום שההשתתפות היא כל כך גבוהה, 40%, אז מה שעשיתי – הקטנתי את ההשתתפות שלהם ל-20% והגדלתי את התקציבים, כך שיצא שמהתקציב של מרכז ההשקעות של משרד החקלאות המגזר הערבי נהנה מאוד. אני מאמינה בעשייה תוך כדי מעקבים. לגבי הפרויקט של בית-נטופה, אמורה להתקיים ישיבה במשרד יחד עם המשרד להגנת הסביבה. אנחנו הגשנו תוכנית, ואני יודעת שהיא לא הייתה מוסכמת על המשרד להגנת הסביבה. תתקיים הפגישה הזאת, ואני מאוד מקווה שנצליח לקדם את הנושא הזה. הוא חשוב מאוד. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, יוקר הפירות והירקות הוא חלק ממרכיב של יוקר החיים, שלעתים נובע מעלייה בתשומות ותנאי שוק, אבל לעתים הוא נובע מאוזלת היד של הממשלה. אצלכם במשרד מונח כבר זה כמה שנים חוק שמנסה להבדיל בין הסיטונאים החקלאיים האמיתיים לבין העובדה שחלק מרשתות השיווק הן סיטונאיות בעצמן. הן לוקחות את השוק הסיטונאי ועושות כל מיני תרגילים ומניפולציות במחירי הירקות, ואתם מאפשרים את זה. לדעת הגורמים המקצועיים במשרדך, צריך היה לחוקק את החוק הזה מזמן. לדעת הממונה על ההגבלים העסקיים צריך היה לחוקק את החוק הזה מזמן, וזה תקוע. למה? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> החוק הזה בדרך כלל מתוקן, או היו ניסיונות לתקנו, במסגרת חוק ההסדרים. כשנכנסתי למשרד – אנחנו מדברים על תקציב דו-שנתי – לא עמדה בפני בעצם האפשרות להחליט, כי אני החלטתי שאת הנוסח שאושר על-ידי משרדי, אני מאשרת. אז אני רוצה שתדע את זה, אבל אני גם רוצה שתדע שהבנתי, ולא ראיתי, שכנראה בחוק ההסדרים הבא יוגש נוסח אחר, שהוא כן פוגע בחקלאים. אני צריכה ללמוד את הנושא, אבל על הנוסח שעליו אתה מדבר, אני מסכימה. אין שום מניעה, אגב, שחבר כנסת יגיש את ההצעה. אבל ההצעה המקובלת נמצאת בחוק ההסדרים, שאפשר להגיד עליו הרבה דברים שליליים – ובזמנו, אגב, הובלתי חקיקה בנושא, שעברה אפילו קריאה ראשונה – אבל אני מניחה שבתקציב הקרוב זה יתוקן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת באסל גטאס. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יש חוק שיבוא בפני הכנסת. ייתכן, יכול להיות. אני מסכים אתך שצריך איזשהו – – – אבל למה חוק ההסדרים? למה, כי אי-אפשר להעביר אותו בכנסת? <באסל גטאס (בל"ד):> עמדתי לוותר על הזכות לשאול אחרי שאלתו של חברי מסעוד גנאים, אבל התשובה שלך בעניין הניקוז של סהל אל-בטוף, בערבית – בקעת בית-נטופה – מאוד לא מספקת אותי. זה פרויקט שהתחיל אותו חבר כנסת, סגן שר החקלאות, וליד צאדק, אולי לפני 20 שנה. את אומרת על עצמך שאת אוהבת עשייה ורוצה לעשות. איך, ריבונו של עולם, פרויקט קטנצ'יק בכל סטנדרט של מדינה ותקציב ומשרד כמו משרד החקלאות לא יכולים להזיז? השנה שנה ברוכת גשם. תעברי משם, תראי שליש, שליש של הבקעה מכוסה מים, ואנשים לא יכולים להשתמש. זה פרויקט שהיה יכול גם לפתור את הבעיה של הניקוז, גם לייצר מקור מים לחקלאים וגם להפוך את האזור לאזור של תיירות כפרית, תיירות חקלאית. אז להגיד אחרי 15 שנה שהמשרד שלך עומד להניח הצעה חדשה? זה בכלל, יעני, נותן לנו להרגיש שככל שזה מגיע למשהו, פרויקט רציני, לכלכלה הערבית או לחקלאות הערבית, קל לתקוע אותו. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אני חושבת שמה שאמרת זה דבר שהוא לא נכון, בלשון המעטה. המשרד שלנו הכין תוכניות, המשרד שלנו תמך, אבל מה לעשות – יש גורמי תכנון, יש ירוקים. הדברים הם לא כל כך פשוטים. הם לא מוכנים לקבל את מה שאנחנו הצענו. אז זה לוקח זמן. עכשיו, תשמע, אם הייתי במשרד 20 שנה, אני באמת הייתי מקבלת את מה שאתה אומר, אבל מאחר שאני במשרד בסך הכול שנתיים, אז אני חושבת שמה שקודם – קודם, ועוד יקודם. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת רונן הופמן. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אני גם אבקש לברך אותך. אנחנו מכירים הרבה שנים, ואת יודעת שנושאי החקלאות קרובים ללבי, ובכל שאלה שהייתה לי, בכל פנייה, מייד נענית וענית, ואני מאוד מודה לך על כך. השאלה שאני רוצה לשאול היום נוגעת לדור ההמשך בחקלאות. אני מבקש לשאול האם משרדך עוסק בהסדרת הסוגיות הקשורות לדור ההמשך ובהשתלבותו של דור ההמשך בחקלאות בכלל. תודה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> שאלה טובה. מטבע הדברים, כשמציגים את עיקרי הפעילות אי-אפשר באמת לגעת בכל הנושאים, אז דווקא מהבחינה הזאת – שאלה מאוד טובה וחשובה. אני אגיד לך מה אני עשיתי, בכל אופן. שני דברים: 1. כשנחשפתי באמת לבעיה הקמתי צוות, ובצוות הזה גם נמצאים צעירים מההתיישבות העובדת. הצוות התבקש להמליץ, ואני מקווה מאוד שהוא יסיים את ההמלצות האלה תוך השבועיים הקרובים, כי אני שמעתי על חלק מהרעיונות. הוא יצטרך לתת המלצות, שאני מניחה שכבר השר הבא יקדם. אחת מהן היא להגדיר את הנושא של המשך הדור הצעיר בחקלאות ובהתיישבות כיעד של המשרד, לייעד לזה אדם שיעסוק בזה. אני חושבת – להקפיד ולראות כיצד מלווים את הבנים ומסייעים להם להתמודד עם החסמים, וכולנו מכירים את החסמים הביורוקרטיים שעה שרוצים להקים משהו. יש גם כוונה לעשות שיתוף פעולה עם הרשות לעסקים קטנים, שנמצאת בתמ"ת. זה דבר אחד. דבר נוסף שעשינו – פתחנו קורס שנקרא "קורס עתידים", ובקורס משתתפים צעירים אחרי שירות צבאי. הם לומדים שם גם חקלאות מסורתית, אבל גם נותנים להם קצת טעימות ממה שאני קוראת "חקלאות היי-טק". אני חושבת שזה חשוב מאוד. משתתפים היום כ-120 צעירים, וגם זה יכול לעשות משהו. בנוסף, כשדיברתי והתייחסתי להחלטות בתחום שקיבלה הממשלה, שאנחנו הובלנו – כל הנושא של שינוי הפרוגרמות של היישובים וההקצאה של המשאבים, וגם אמצעי ייצור, קרקע ומים למתיישבים החדשים – אני חושבת שזה גם כן יכול לסייע, ואני מאוד מקווה שבאמת השר הבא ירים את הכפפה, ולא תהיה יותר בעיה כזאת. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת עמיר פרץ. <עמיר פרץ (התנועה):> גברתי השרה, קודם כול, ראשית, ביקשתי רשות דיבור באמת גם כדי להודות לך על פעילותך כחברת כנסת במשך כל השנים. היית מחברות הכנסת החרוצות ביותר, עם הרבה מאוד יוזמות, ודאי כשרה, במשך שנתיים. אני מניח שאת לא רק משאירה תוכניות עבודה לשר הבא אחרייך, אלא ודאי יש גם דברים רבים שהשלמת. אני מאחל לך כל טוב והמשך הצלחה בדרכך. אני רוצה לשאול אותך שאלה מאוד משמעותית: הרי כאשר כולם דנים בשרשרת המזון או במסלול יוקר המחיה בישראל, אנחנו נוטים תמיד להתעכב סביב הרפתות והלולים, וזה נוח, כי בסוף, דרך המסלול הזה אנחנו מגיעים לקוטג', ואז הכול מסתדר. אבל אני חושב שסך הכול שרשרת המזון ויוקר המחיה הם דבר מורכב. זה מתחיל בכך שהתשומות לכל תהליך הייצור בחקלאות או בכל תחום אחר הם דבר שהוא מרכיב עיקרי שמשפיע על כל התהליך כולו, ואני יודע – איך לומר? מדינתנו שפעה לה בשנים האחרונות במפעלי התפלה, ובצדק. כי כולנו ראינו לנגד עינינו את ההתמודדות עם מצוקת המים כאחד הנושאים החשובים ביותר, המרכזיים ביותר. אדוני היושב-ראש, אולי תבקש שקט פה. אפשר לבקש מכם שקט, חברים? תודה. ומדינתנו שפעה באמת בתוכניות רבות כדי להתמודד עם מצוקת המים. בין היתר, הטלתם מכסות בכל מקום, והוקמו תאגידי המים, שהקפיצו את מחירי המים למגזר העירוני. תהליך המכסות גרם לכך שחקלאים רבים נטשו את מקור מחייתם ואת ההתמקצעות שלהם בתחומים שונים. והנה, קרה דבר בלתי צפוי, והארץ הזאת התמלאה מים בשנה האחרונה, ועכשיו אנחנו נמצאים במה שנקרא צרות של עשירים – יש עודפי מים. אני מבין שאתם מחויבים למפעלי ההתפלה ואי-אפשר לבוא ולומר למפעלי התפלה: אוקיי, תפסיקו; כי זה משקיעים שהשקיעו הרבה מאוד כסף. אני לא מציע להפסיק עם מפעלי ההתפלה, כי ודאי זה חלק מהתמודדות שלנו עם איכות החיים בישראל, אבל יש מים. אז מה משרד החקלאות מתכוון לעשות? האם אתם הולכים להגדיל את המכסות לחקלאים? האם יש סיכוי שנראה הוזלה במחיר הפירות והירקות בישראל דרך העניין של הוזלת המים בישראל גם לחקלאים? אני מאוד מקווה שהמאבק של כל חברי הכנסת – אבל זה לא שאלה אלייך – בעניין של הוזלת מחירי המים לכלל האזרחים יהיה מאבק שיביא לכך שמחירי המים ירדו. אבל בואו נאמר, המים החקלאיים בכל צורותיהם משפיעים באופן מאוד דרמטי על יוקר המחיה במדינת ישראל. האם אנחנו צפויים לשינויים בעקבות השנה הברוכה שאנחנו נמצאים בה? תודה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אנחנו נמצאים בדיונים עם רשות המים על מנת לבחון מה ניתן לעשות. אני לא כל כך בטוחה שנצליח להוריד את המחיר של המים, ואני מקווה מאוד שהמאבק שלכם יצליח. אני חושבת שהפתרון הוא שהממשלה פשוט מאוד תמצא את הדרך לסבסד את ההפרשים. <עמיר פרץ (התנועה):> מה עם הגדלת המכסות? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> נעשתה עבודה, באמת – ולא הזכרתי את זה בדברי – שהמטרה שלה – בכפוף, כמובן, לשימוע, ושוב, רשות המים והחקלאים – לשנות את אופן הקצאת מכסות המים. כן, כן. מן הסתם לקראת יוני יסתיים התהליך הזה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני מצטרפת לברכות, ובאמת לתודה. אבל, בתקופת הכהונה של הממשלה, ובמיוחד בשנה האחרונה, הונחו הצעות לשינויים משמעותיים בחקיקה החקלאית, כמו פתיחת משק החלב, שינוי חוק ההגבלים העסקיים והתיקון לחוק הפולשים. כל אחד מהחוקים הללו הוא באמת בעל השלכה פוטנציאלית כבדת משקל על המגזר החקלאי. אם חברי חבר הכנסת הופמן שאל על הדור הצעיר, אז כאן אנחנו בעצם מדברים על המגזר החקלאי כולו, ויש פה ממש איום על עתיד ההתיישבות החקלאית בארץ. האם לך – מתוקף ניסיונך, המבט הפנורמי שלך על המרחב החקלאי – האם באמת לא נראה לך שראוי היה לעשות בירור עקרוני, יסודי, עמוק, בשאלת מקומה של ההתיישבות החקלאית בישראל? ואולי גם לומר לנו משהו על חקיקת יסוד בתחומים הללו. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> בכנסת מציינים מדי שנה את יום החקלאות, וזאת ההזדמנות באמת גם לקיים דיון ודיאלוג. אני יודעת שבמשרד החקלאות יושבים ומנסים לגבש באמת חוק שיהיה חוק-יסוד: החקלאות, אבל כרגע אני לא יכולה להוסיף מעבר לכך. אין ספק שדיון כזה צריך להתקיים, והוא מתקיים בעצם, אבל הרי אנחנו יודעים שאם רוצים שהדברים ימומשו הם צריכים להיות מלווים בחקיקה. אז יכול להיות שבאמת בכנסת הבאה צריך לעבוד על אותו חוק-יסוד, חוק-יסוד: החקלאות – משימה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, בשתי נקודות הייתי רוצה לבקש את התייחסותך. אחת היא לגבי מפת החקלאות: האם מה שישנו הוא מה שיהיה מבחינת יישובים? האם יש איזשהן תוכניות, ואם כן – איפה? כי אני יכול לזהות אזורים שכן היה ראוי, לדעתי, להוסיף בהם יישובים, או שמא הדבר הזה מיצה את עצמו וכך לדורות? ואם יש תוכניות, היכן הן ומה קרה בתקופת כהונתך בתחום הזה? הנושא השני קשור, ואולי פחות קשור: המודעות לכחול-לבן, כפי שאנחנו עושים בהצלחה כזו או אחרת בתחום – השר לשעבר ויושב-ראש הכנסת בפועל יודע על כך, משרדו מטפח מאוד את הכחול-לבן. האם אתם עושים פעולות דומות גם בתחום התוצרת החקלאית כדי לעודד את הצריכה ואת המשמעויות שיש ממנה? שלישית, אני מצטרף לקודמי ומודה לך מאוד גם על הפרק הפרלמנטרי של חייך, ואולי הוא עוד יתחדש – כרגע – וגם על כהונתך כשרה. תודה רבה לך. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> לגבי מקומות נוספים, יישובים חדשים, אני יכולה רק לומר דבר אחד כללי, שאנחנו חושבים שצריך באמת לפתח ולהרחיב את העיסוק בחקלאות, ולצורך כך אנחנו עושים הכול על מנת לסייע ליישובים, בין אם מדובר בנגב והגליל ובין אם מדובר ביישובי עוטף-עזה, ברמת-הגולן, בערבה. אני אומרת שגם במרכז. כל מי שמעוניין להתפרנס מחקלאות, צריך לעזור לו. זה לשאלתך הראשונה. <נחמן שי (העבודה):> אני שואל האם יש כוונות להוסיף – – – עוד יישובים חקלאיים? <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> כרגע לא ידוע לי על תוכניות. בדרך כלל, גם החלטות על יישובים חדשים הן החלטות של הממשלה. לא ידוע לי כרגע על החלטות כאלה. <נחמן שי (העבודה):> תוצרת כחול-לבן. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אנחנו כל הזמן הרי מעודדים בעצם את הייצור בארץ, ומנסים להילחם – הרי חלק מהמאבק, גם בנושא החלב אבל לא רק בחלב. יש לנו מאבקים נוספים – אם מדובר על השמן. אנחנו עושים הכול על מנת לעודד ייצור של תוצרת חקלאית והפחתה עד כדי מניעה של יבוא. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת אבי וורצמן. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> אני אמרתי שהכנסת הנוכחית דלה בחברי כנסת מההתיישבות, ואני מודה שבכל שנותי בכנסת לא ראיתי התעניינות כזו גדולה בנושא הזה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> כולם פה חקלאים. כולם חקלאים פה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> שלום, גברתי השרה – – – <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> לא. זה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> האמת – – – בכל מקום חקלאי שהגעתי אלו היו השאלות. שאלות שגם כל כך אין מי שייצג אותן בכנסת, וגם: מה קורה? החקלאות מתפרקת. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חבר הכנסת וורצמן, בבקשה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> גברתי השרה, אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה להסב את תשומת לבך לחוק ועדת השמיטה שהתקבל בשנת 2008, שבעצם מחייב את המדינה – כשמשרד החקלאות הוא חלק מרכזי בוועדה – לטפל בנושא שנת השמיטה. מאחר שלצערנו בשמיטה הקודמת לא היה חוק – בעצם לא השמיטה האחרונה אלא השמיטה שלפניה – ומה שקרה הוא שרבות מהרבנויות בישראל לא כיבדו את היתר המכירה ונגרם נזק של מאות מיליוני שקלים לחקלאי ישראל. האם המשרד ערוך לקראת יישום החוק? שנת השמיטה היא בעוד שנה וחצי, ונראה שזה הרבה זמן אבל זה לא הרבה זמן, כי זה נוגע בחיים של אלפי חקלאים בישראל. תודה רבה. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> הנושא באמת עלה מייד עם כניסתי למשרד החקלאות. הנושא מטופל. לאחרונה אותו אדם שמופקד על הטיפול בנושא במשרד, אמר לי: אורית, הכול בסדר. אז אני מאוד מאוד שמחתי. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. בטרם תרדי מן הדוכן, אני מבקש בשם הכנסת להודות לך על שירות ארוך, גם כחברת כנסת, גם כסגנית שר המסחר, התעשייה והעבודה וגם כשרת החקלאות. נדמה לי שלאורך כל מסלול העבודה שלך בכנסת והממשלה – הוא הצטיין לא רק במסירות ולא רק במקצועיות אלא גם ברגישות יתר לנושאים החברתיים, וזה היה שזור, ומי כמוני מכיר את זה מהעבודה הצמודה שהייתה לנו ביחד במשרד התמ"ת לאורך כל דרכך. אני רוצה לאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, ושרק תמשיכי לשרת את הציבור עם הניסיון האדיר שאת יוצאת אתו החוצה חזרה הביתה. תודה רבה לך. <שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד:> תודה. <נאומי בכורה של חברי הכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יש לי הכבוד להזמין לנאום בכורה את חברת הכנסת קארין אלהרר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי כנסת – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> לא שומעים. אני מבקש. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, תודה, חברי כנסת נכבדים, אין ספק כי המעמד הזה היום, שבו אני ניצבת מולכם על בימת הכנסת התשע-עשרה, הנו מהמרגשים בחיי. לצדה של תחושת האחריות הכבדה וגודלן של המשימות הרבות והחשובות הניצבות בפנינו, נוכחת בי גם תחושת שליחות חזקה ותודה גדולה על הכבוד והזכות שנפלו בחלקי לפעול כאן להובלת מהלכים ושינויים משמעותיים לטובת המדינה ואזרחיה. הסיבה שאני הגעתי לפוליטיקה היא כדי לעשות את מדינת ישראל טובה יותר. כפי שבוודאי הצלחתם להבחין, אני מתניידת בכיסא גלגלים. במובנים מסוימים, העובדה הזו מחזקת את תחושת השליחות שמוטלת עלי, ומובן לי כי אני לא יכולה לנאום כאן היום לפניכם בלי להתייחס לתפיסת העולם שלי בהקשר זה. העובדה שבמהלך כל שנותי הבוגרות ראיתי צדדים שונים של החיים במדינת ישראל, עיצבה את חיי והדגישה את הצורך העז לשינוי אמיתי בחברה. בהחלט ייתכן שבנקודה זו עלי לומר שאני גאה אף יותר על כך שנבחרתי לכהן כחברת כנסת חרף המוגבלות, וכי עובדת הנוכחות שלי כאן מעידה על התקדמות של החברה הישראלית ועל צעד נוסף לשיפור מצבם של אנשים עם מוגבלויות. אבל, חברים נכבדים, לא כך הם פני הדברים. תפיסת העולם שלי בנוגע לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בחברה אינה מובילה להעלאה על נס של מי שצלח את המכשולים הרבים והצליח להגיע לעמדות מפתח. כדי לעשות את מדינת ישראל טובה יותר ולספק את התקווה הכל-כך נדרשת, אנחנו צריכים לעבור שינוי תפיסתי שמילת המפתח שלו היא נגישות, כשמהות הנגישות מסתכמת בהרבה מעבר לרמפה שתאפשר לאדם בכיסא גלגלים להיכנס לבניין; היא נוגעת לכל דבר וכל חלק בחיינו. במדינה שאני רואה לנגד עיני, פרנקלין רוזוולט, הנשיא ה-32 של ארצות-הברית, שהשתמש בכיסא גלגלים, לא יצטרך להסתתר מאחורי שולחנות מוגבהים, להתחמק ממצלמות ולהתקין התקנים מיוחדים שיסייעו לו לעמוד בזמן נאומים. הוא יצטרך לעשות דבר אחד – להנהיג. רוזוולט היה אחד הנשיאים המוצלחים שידעה ארצות-הברית, אך לצערי, בעידן התקשורתי הנוכחי, שבו חוזקה של התמונה הוא אדיר, הוא לא יכול היה להגיע לאותו מעמד. הצילומים של האדם החזק בעולם משתמש בכיסא גלגלים הם יותר מדי בשביל החברה המודרנית, שמתיימרת להיות מוסרית ולהעניק שוויון הזדמנויות. במדינת ישראל שאני רואה לנגד עיני, כל אדם ייבחן על-פי היכולות שלו, ולא על-פי קריטריונים טכניים וסממנים חיצוניים. המדינה שאני שואפת אליה היא מדינה שרואה באנשים עם מוגבלויות ובכל אלה השונים מן הכלל מסוגלים להגיע לעמדות מפתח, וזה יהיה דבר מאוד מובן מאליו. זו חברה מתוקנת, שנקודת המוצא שלה היא שלכל אדם יש הזכות לנצל את כישוריו ולפתח אותם למקום הרחוק והמרכזי ביותר, ללא קשר למקום היוולדו, ללא קשר למוצאו, בכלל בלי קשר לאמצעים העומדים לרשותו, לנטייתו המינית או למוגבלותו. המדינה הטובה יותר תיצור חברה שמבינה ששוויון הזדמנויות זה לא רק תפיסת כבוד האדם וזכויותיו; זה הבסיס המרכזי למיצוי הפוטנציאל בכל אחד מאתנו. בפרפראזה על תפיסתו של ג'ון רולס, זו החברה שעוצבה ונבנתה מאחורי "מסך הבערות". היא מתוכננת להתאים מראש לצורכיהם ולפתח את יכולותיהם של כל אזרחי המדינה. זה מתחיל בנגישות, אבל זה לא רק. זה ממשיך במערכות חינוך, במערכות הרפואיות, זה מגיע למערכות הביורוקרטיות הציבוריות, שיתאימו לכל אזרחי המדינה, ולא רק לבעלי ההשכלה המשפטית, המינהלית, או לאנשים עם אמצעים שיכולים לממש את זכויותיהם. במהלך שנות עבודתי כעורכת-דין, מתוך אותה תפיסת עולם בדיוק, פעלתי ככל יכולתי לסייע למי שנתפסים כשכבות מוחלשות, לתת בידיהם כלים ולשמש פה למי שאינם יודעים לפלס את דרכם במערכות הביורוקרטיות ולא מסוגלים לייצג את עצמם מול מערכת המשפט. עשיתי כן על-ידי מתן סיוע משפטי, בהתחלה כמתנדבת בתנועה למלחמה בעוני ולאחר מכן באמצעות מערך הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת בר-אילן. שנות העבודה שלי כעורכת-דין חברתית צרבו בי תמונות וחוויות שילוו אותי לעד. לעולם לא אוכל לשכוח את פניה הדומעות והמבוישות של אישה קשישה, ניצולת שואה, שייצגתי בדיון בפני ראש ההוצאה לפועל. אותה אישה עמדה בפני מאסר חייבים בגין חוב כספי פעוט בסך של 250 שקלים לרשת מזון גדולה. טענותי המשפטיות היו מאוד מאוד פשוטות, אבל היא לא ידעה לנסח אותן בשפתה. בסופו של דבר היא חזרה הביתה ללא הצורך במאסר, אבל מה היה קורה אילו לא היו המתנדבים? באותה מידה, אני לעולם לא אוכל לשכוח את תודתה של אם לילד עם מוגבלות ששובץ במסגרת חינוכית מיוחדת, במקום לשבצו, בהתאם ליכולתו, במסגרת משלבת עם סל מתאים. המאבק שצלח אז נתן לאותו הילד את ההזדמנות השווה שהגיעה לו. היום הוא בכיתה ד' ועושה חיל בלימודים. אני מאוד גאה בפעילות שלי ובפעילותם של עשרות ומאות אלפי מתנדבים בישראל שעושים למען אוכלוסיות מוחלשות, אבל בשנים האחרונות נדמה לי שישראל קצת מסירה מעצמה את האחריות למתן מגוון רחב של שירותים לאזרח. בין אם בשל רצון לחיסכון או סתם בשל אטימות, נוצרה סיטואציה בלתי נסבלת – מאות ואלפי עמותות פועלות בארץ וממלאות את תפקידה של המדינה, שניערה את חוצנה מהשכבות המוחלשות. התוצאה הזאת גורמת לכך שבמו ידיה פורמת המדינה את הערבות ההדדית שעליה נשענה החברה הישראלית ועליה הייתה גאוותנו שנים רבות וטובות. אני קוראת מעל במה זו לכל מקבלי ההחלטות, ובראש ובראשונה לנו, לחברי המשכן המכובד הזה, לחתור בחזרה לערכים הבסיסיים שהיו בבסיס כינונה של המדינה – ערבות הדדית, סולידריות חברתית, שוויון הזדמנויות, ובתוכם מתן הזדמנות שווה לכל אחד ואחת, כי אנחנו לא באמת יודעים כמה מנהיגים דגולים פספסה מדינת ישראל כי לא נתנו לכולם את ההזדמנות השווה שהגיעה גם להם. מפלגת יש עתיד קמה בדיוק כדי להשיג את המטרות האלה, ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות ליושב-ראש המפלגה, חבר הכנסת יאיר לפיד, על ההזדמנות להיות חלק מהגשמת המטרות, וכן לכל חברי במפלגה על השותפות והחברות. לבסוף, אני רוצה להודות לאנשים היקרים לי שמלווים אותי לאורך כל הדרך. בראש ובראשונה, להורי האהובים קולט ומוטי, על חינוכם הערכי, אהבתם, תמיכתם הבלתי-מסויגת ועמידתם האיתנה מול כל קושי. לבעלי ירון, שמלווה, מייעץ ותומך בהגשמת כל שאיפותי. לבסוף, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהזכיר גם אישה מיוחדת שהיוותה לי מודל השראה, ולמרבה הצער היא לא אתי כאן היום, דודתי היקרה יולנדה משיח, זיכרונה לברכה. אסיים בלאחל לכל חברי הכנסת שנעמוד בהצלחה בכל האתגרים העומדים לפתחנו ושנצליח במשימתנו להביא לקיומה של חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> שיהיה לך בהצלחה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לומר כמה מילות ברכה לטובתה של קארין אלהרר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> יש לי הזכות לברך את קארין. שמחתי והייתי גאה על כך שנתבקשתי לברך אותך. אני חייבת לציין בגילוי לב שכשעברתי על רשימת הח"כים החדשים וחשבתי מי יהיה בעל-ברית לכל מיני מהלכים – ובחלק מהמקרים לא הכרתי במי מדובר, וקראתי ופשפשתי – הגעתי למסקנה שאת הכי קרובה אלי. ולכן, כשביקשו ממני היום לברך אותך שמחתי מאוד. אם יש איזשהו חוט מקשר ומוביל בכל הפעילות שלך למען שוויון בין בני-אדם, למען זכויותיהם, זה העובדה שלא מדובר בנדבה, לא מדובר באקט של חמלה מופגנת, לא מדובר במתנות לעניים; מדובר בפירוש בהעצמה, במתן כלים, בעמידה על זכויות, וזה עושה את ההבדל. יש תהום פעורה בין נדבה וצדקה לבין עשיית צדק. בכל מעשי ידייך עד היום היית עסוקה בעשיית צדק, בין אם בסיוע משפטי לחלשים, בין אם במעורבות סטודנטים בקהילה, בין אם בהקמת הקליניקות, בין אם בסיוע ותמיכה מבחוץ לחקיקה נרחבת שמביאה לידי ביטוי את אחריות המדינה לאזרחיה, בקליניקות לסיוע לאנשים עם מוגבלויות ולזכויות של קשישים וניצולי שואה. הכול ממקום של עוצמה וממקום של העצמה. הסיפור האישי של קארין, שמשפחתה יושבת כאן עכשיו – ואני מברכת גם אתכם – הוא כמובן סיפור מפעים שמזמין הגדרות שהן מעבר לזמן ולמקום על גדלות הנפש, על אומץ הלב, על התעצומות, על ניצחון הרוח על הגוף. אפשר להשמיע עוד הרבה משפטים כאלה שמאפיינים הירואיות, אבל מה שמקסים ושובה לב אצל קארין עצמה, שהיא עושה כל הזמן הנמכה של ההירואיות; בפשטות, בצניעות, בטבעיות, כאילו משדרת "תרגיעו, אני לא כזה סיפור גדול". ועוד יותר מעורר השראה, שהמאבק האישי לעצמאות, לחיים משגשגים, מאושרים, הוא רק שלב א', הוא רק היסודות, ושלב ב' הוא רתימת כל הכוחות הפנימיים האלה לטובת האחר, לטובת האחרים. המושג "אנחנו" בישראל הוא מושג מאוד מאוד מתעתע. כשאומרים "אנחנו", הביטוי הזה מכיל בדרך כלל את הקבוצה השלטת, הנראית לעין, היותר בטוחה בעצמה, היותר מודעת לזכויותיה, היותר חזקה מבחינה סוציו-אקונומית. קארין מרחיבה את המושג "אנחנו"; היא הולכת אל האחרים, היא מביאה אותם פנימה, היא מכניסה אותם אל תוך ה"אנחנו", בלי הבדלי גזע, דת ומין, ילדים, נכים, עניים, ניצולי שואה. ה"אנחנו" הוא כולם, ולהביא את כולם אל ה"אנחנו" זה מעשה כל כך כל כך חשוב בחברה הישראלית. אני משוכנעת, קארין, שכאן, בכנסת, תמשיכי להושיט יד מעצימה, מתוך תפיסה ממלכתית ששמענו כאן את הנרטיב שלה – ושמחתי לשמוע אותו – מתוך תפיסה ממלכתית כוללת של אחריות המדינה לאזרחיה, של ערבות הדדית. אני רוצה לסיים במשפט שאת עצמך אמרת בכתבה ששודרה לא מזמן ב-ynet. אמרת לכתב כך – ובזה אסיים, בדברייך שלך: אני יודעת שמה שמעניין אותך ומסקרן את כולם עכשיו זה הסיפור האישי שלי, אבל עוד שנה אתה תשאל אותי רק על החוקים שלי ורק על העשייה שלי, וזה לא יעניין אותך יותר. בהצלחה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. יש לי הכבוד להזמין את חברתי למפלגה, חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה. <מיכל בירן (העבודה):> אתם מכירים את התחושה שמשהו שחשבתם שהיה חוויה פרטית שלכם בעצם קרה לרבים אחרים? טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אני מרגישה שההיסטוריה הפרטית שלי, כמו של רבים אחרים, היא למעשה סיפורה של תקופה, סיפור קלאסי של משפחה ישראלית ממעמד הביניים. כדי לנסות ולתאר את התהליך שעברנו, איעזר בקטע הנהדר של מרטין בובר "ציון והנוער". אני חוזרת ומתרגשת ממנו כל פעם מחדש. בובר מתחיל כך: "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות, המזדמן לה, וחוזר ומזדמן מחדש, וזו מאבדת אותו, וחוזרת ומאבדת. שוב מופיע וחוזר ומופיע על הבימה דור בני 20, להט הכיסופים אל המוחלט בלבו, בעל מסירות נפש לאידיאל, והרי הוא מוכן ומזומן לפרוץ את שערי גן העדן החסומים". אין מילים מתאימות יותר לתאר את דור הסבים והסבתות שלנו. הורי אבי הצטרפו בפולין לתנועת "הנוער הציוני" ושימשו ראשי קן. סבתי הייתה אחת הנשים הראשונות ששימשו בתפקיד הזה. הם עלו ארצה בשנות ה-30, על אפם וחמתם של הוריהם. סבתא שלי הגיעה מבית כל כך אורתודוקסי, שההתנגדות לעלייה שלה ארצה הייתה כל כך גדולה, שבתקופה של חוות ההכשרה עוד בפולין, בזמן ההכנה לקראת העלייה, כששלחה מכתבים להורים, היא הייתה שולחת אותם קודם לארץ-ישראל, לחברה שכבר הייתה כאן, כדי שתשלח אותם מכאן להורים שלה עם חותמת דואר של ישראל, כדי שהם יחשבו שהיא כבר עלתה ולא ינסו להניא אותה מההחלטה שהיא קיבלה. לאחר עלייתם הם היו ממייסדי מגדיאל. כשסבי, כנגר, בנה חלק ניכר מגגות הבתים הראשונים במושבה, הוא ראה בכך שליחות ולא רק פרנסה. הורי אמי הם ניצולי שואה. הם אומנם שרדו את התופת, אך מרבית משפחתם נספתה. מהרגע שהסתיימה המלחמה הם ניסו לעזוב את ברית-המועצות ולעלות לארץ-ישראל. באחד הניסיונות נתפסה אחותו של סבי ונשלחה לסיביר, ושם הוחזקה במשך תשע שנים כאסירת ציון. בשנות ה-70 נפתח חלון הזדמנויות, ואמי, כנערה בת 18, דחקה במשפחה שלה לשוב ולנסות לעלות ארצה כדי לממש את תפיסותיהם הציוניות ולהשתתף בבניין חברת המופת במדינת היהודים. הפעם הם הצליחו במשימה. אני מניחה שלרבים מאתנו סיפורים דומים, מי מפולין ומי מעיראק או מרוקו. הניחוחות אולי שונים, אבל המהות מאוד מאוד דומה. בובר ממשיך ומתאר בשפתו המיוחדת מהו האתגר שעומד בפני אותו דור, מה המעשה הגדול שהוא אמור לעשותו ומה קורה לו בדרך. אם אומר זאת במילים פשוטות, מה שקרה לדור הזה, שגדל על ברכי הציונות והערבות ההדדית, זה "החיים", על שלל המשימות והדאגות שהם מזמנים לנו, כשרוח התקופה לוחשת כי חזקות הן העובדות מן האידיאות, וגורלנו נתון להשתלשלות של אירועים שאין ביכולתנו לשנות. זה מה שקרה לאבא שלי ולרבים אחרים בני דורו. הוא עשה לביתו – למד בטכניון, ניהל עסק משפחתי לעצים ורעפים, פרנס את משפחתו בכבוד. הוא הפנה את גבו לעבודה המאורגנת ושם את מבטחו בפלאי השוק החופשי. הוא העריץ את היעילות של המגזר הפרטי, את התחרות שאמורה לגרום לנו ליזום, להיות יצירתיים, למקסם רווחים. צאצאי הדור ההוא, הדור שלי, נשלחו לחוגים ולתנועות נוער. הלכנו לשנת שירות, התגייסנו לצבא, וחשבנו שרק השמים הם הגבול. לא היינו מוכנים לזה שבזמן שהורינו עשו לביתם העולם השתנה מסביבנו. העסקה הזאת, שלפיה אם תלמד ותעבוד קשה – תצליח, החלה לאבד משמעות. מרבית חברי, מוצלחים ככל שיהיו, לא באמת גומרים את החודש. כשההורים מתעקשים להכניס להם כסף לחשבון, למרות שלא תמיד להם עצמם יש, אז הם מוחים קצת בשביל הנימוס אבל בסוף מסכימים, כי אין להם באמת ברירה. הרי גם השעות המטורפות בעבודה לא מצליחות לכסות את שכר הדירה, הגן, הקניות בסופר. בזמן שחשבנו שהשמים הם הגבול לא היינו מוכנים לזה שיכולת ההישרדות של עסקים קטנים תגיע לשפל חסר תקדים. בעולם החדש הזה, אבא שלי, כמו רבים אחרים, נאלץ לסגור את העסק המשפחתי ולגלות שגם כשאתה מוכשר ורב-ניסיון, בשוק העבודה החדש, כשאתה מחליף לקידומת חמש, קשה לך מאוד להשתלב. הם לא היו מוכנים לזה שבני הלוויה של תחרות חסרת רסן הם אי-ודאות, חוסר ביטחון וחרדה. אני יודעת שרבים מן היושבים כאן מכירים את התחושה הזאת של החרדה על בשרם. אני מקווה שהתחושה הזאת לא תישכח במהרה. הג'אגלינג האין-סופי עם המשימות היומיומיות, לקוות בלב רק לא להיות חולה, רק לא להפסיד ימי עבודה, רק לא להזדקן מהר מדי, כי אז כרטיס האשראי מפסיק לעבוד, מתקשרים מהבנק, והחרדה הופכת תוך דקות לייאוש. כל זה לא קרה במקרה. זאת מדיניות. אלה הקווים לדמותו של השוק החופשי כשהוא חסר מעצורים, זאת הכלכלה השמרנית שמשתלחת באיגודי העובדים – כן, אלה שההורים שלנו לימדו אותנו לבוז להם, וכשגדלנו גילינו שנשארנו בודדים בשוק עבודה שמתנהל כמו ג'ונגל. כך נראית כלכלה שמצמצמת את אחריות המדינה. אם הבריאות הממלכתית מתכרסמת אז אין לנו ברירה, ואנחנו נשלם על ביטוחים משלימים ומשלימי מושלמים. וכשמערכת החינוך הציבורית מופרטת בזחילה, אין לנו ברירה, אז אנחנו מוסיפים תשלומי הורים ומממנים מכיסנו גם שיעורים פרטיים. כשחסכונות הפנסיה שלנו מופקרים בבורסה, אנחנו, שממשיכים לחניון הבא כי הוא זול ב-10 שקלים, לא שמים לב כי כרבע מכספי הפנסיה שלנו נגזלים בגלל דמי ניהול מופקעים, וכי נלקחת מאתנו הזכות הבסיסית להזדקן בכבוד. כל זה קרה לרובנו, אבל לא לכולנו. כשאדם לוקח לחם בסופר בלי לשלם קוראים לו גנב, ואילו כשאדם לווה כסף מהחסכונות ששמרנו לעת זיקנה ומחליט לא להחזיר לנו מאות מיליונים, קוראים לו טייקון ומאפשרים לו תספורת על חשבוננו. המדינה נותנת להם במבצעים של שניים באחד את החופים שלנו, את ים-המלח, את משאבי הגז, ואחרי כל אלו הם גם זוכים בהטבות מופלגות כשסוף-סוף מגיע הרגע לשלם את חלקם לקופה הציבורית. בעשורים האחרונים המדינה מעדיפה את האחוז האחד הזה על פני ה-99, שזה אנחנו, כולנו – מעמד הביניים והשכבות המוחלשות, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים. ובמקום שניאבק יחד להחזיר את אחריות המדינה ולהגדיל את ההשקעה שלה באזרחים, אנחנו נאבקים אחד בשני על הפירורים שנשארו מהפירוק של מדינת הרווחה. זה הסיפור שלנו, זה סיפורה של התקופה, על זה יצאנו לרחובות בקיץ ההוא. המים מתחממים כבר 30 שנה, ועכשיו הגענו לנקודת הרתיחה. פשוט אי-אפשר להמשיך כך יותר, או כפי שהגדיר זאת בובר: "זה ייחודן של התקופות, שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה משברים גדולים מבית ומחוץ, שמסרבות הן להיכנע לגזירה, שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעזות להציל את מרד הנוער שלא יתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלה נדברות על הנוער בלשונות של אש. הן תובעות ממנו, אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה מעשה, והנוער שומע בקולן". רבים דיברו מאז המחאה על כוחם של הצעירים. אבל מהו אותו הכוח? אני לא רואה בעצמי לוביסטית של צעירים, אני לא מתכוונת לנסות ולחמוס ככל יכולתי מהעוגה המשותפת. כדאי גם לזכור שלהיות צעיר זאת לא תכונת אופי, זה רגע אחד ברצף של זמן. המאבק הסקטוריאלי מפורר את החברה. גם אם אתם מאלה שהפעם ידכם על העליונה במאבק, הרי לא תוכלו לחיות ככה לאורך זמן. תיאלצו להקיף את עצמכם בחומות גבוהות כדי להשאיר את סבלו של הזולת נסתר מעין. זאת מעולם לא הייתה דרכו של העם היהודי. למרות שכבר 30 שנה מנסים לשכנע אותנו שאנחנו רוצים להיות כמו אמריקה, מעולם לא היינו כאלה. השורשים שלנו נטועים עמוק בסולידריות, בשותפות גורל. התפקיד שמוטל עלינו, הצעירים, דווקא בשל העובדה שטרם נטלנו על עצמנו מחויבויות רבות בחיינו האישיים, הוא להתחייב בכל נפשנו למאבק המשותף למען חברה טובה וצודקת יותר, כזאת שמושתתת על צדק ולא על צדקה, כזאת שרואה את כל בני-האדם כשווים בערכם. במשך 17 שנים הייתי חברה בתנועת "הנוער העובד והלומד", חניכה ומדריכה, ונוכחתי לדעת שכשמצליחים לעבור את מכשול הרושם הראשוני, כשמצליחים לגשר על הפערים בתרבות, בלבוש, בתפיסות העולם, מגלים שכל האנשים, אבל כל האנשים, שווים בערכם, ולכולם הזכות לקבל חינוך טוב, שירותי בריאות איכותיים ויכולת להזדקן בכבוד. מרטין בובר מסיים במילים אלו, מדבר על אותו הדור: "הוא מתמתח תוך התאמצות אדירה ומתנער מכפייתו של המנגנון הריק ואינו נפתה לו. הוא מרהיב עוז בנפשו לעשות את הנבצר ממנו. הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו, ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה". עכשיו תורנו לעשות כמעשה יהושע בגבעון, להשהות את השמש בשמים, לנצל את ההזדמנות ההיסטורית, לשנות כיוון ולהפוך את מדינת ישראל למדינה שמקבלת אחריות לאזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. עכשיו תורנו. תודה. <הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> עד שייגמרו הנישוקים, אני מזמין את חבר הכנסת אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת, למסור הודעה ללא הצבעה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, בהמשך להחלטת הוועדה המסדרת שהובאה לידיעת מליאת הכנסת ביום 13 בפברואר 2013 בדבר הרכב שתי ועדות זמניות לענייני כספים ולענייני חוץ וביטחון, אבקש להשלים את שמות נציגי סיעת העבודה בוועדות אלה: בוועדת הכספים – חבר הכנסת אבישי ברוורמן וחברת הכנסת מיכל בירן; בוועדת החוץ והביטחון – חברי הכנסת יצחק בוז'י הרצוג ואיתן כבל. תודה רבה. <נאומי בכורה של חברי הכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לומר מילות ברכה לחברת הכנסת מיכל בירן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תיאורטיקנים והוגי דעות ואידיאולוגים ופילוסופים יש למכביר. גם אנשי מעשה וביצוע ומנ"כלים מצוינים ואנשי ארגון, גם זה יש למכביר. אבל יש מעט מאוד אנשים שהם גם אידיאולוגיים וגם יש להם החזון, והם יודעים לסרטט אותו בבהירות, והם גם אנשי ארגון ומעשה לכל דבר ויודעים בכל רגע נתון לקחת את החזון הזה ולתרגם אותו למעשה. ומיכל היא כזאת. שייכת לאותו זן נדיר במיוחד, אותו זן שהפוליטיקה כל כך כל כך זקוקה לו; וכל כך טוב שבאת לפוליטיקה, מיכל. יש כאן באמת התגלמות של שילוב בין – אני חייבת לומר – IQ גבוה במיוחד, כן, מיכל היא בוגרת תואר שני בהצטיינות ודוקטורנטית במדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב והיא מומחית לפנסיה, וחוץ מזה יש לה ראש מתמטי מדהים. מדובר באישה מאוד מאוד אינטליגנטית, אינטליגנטית ואידיאולוגית. החוט המנחה בהתנהלות שלה הוא השקפת עולם ודרך. מיכל גדלה בבית-הגידול המרהיב של "הנוער העובד והלומד", ואחר כך בתנועת הבוגרים של "הנוער העובד", וכשהיא מצטטת כאן ממרטין בובר היא לא מצאה את הציטוט בספר ציטטות אלא למדה והתעמקה בכתביו ובכתביהם של הוגים אחרים, ולימדה את הטקסטים האלה, וחיה אותם, ומבינה אותם לעומק, וגידלה חניכים לאור הטקסטים האלה. חוץ מזה, היא הייתה העוזרת הפרלמנטרית שלי שלוש שנים, עוזרת פרלמנטרית משובחת במיוחד, שהביאה אלי והעניקה לי את הזכות ליהנות מהכישורים המשובחים שלה ומהשותפות האמיתית, האידיאולוגית, הכל כך כל כך מכווננת לדרך, למחשבה ולדעה. ולא סתם, לא סתם היא הובילה גם את הוועד של העוזרים הפרלמנטריים והקימה אותו, ולא סתם היא נאבקה מאבק שנראה חסר סיכוי לחלוטין, להפסיק את המנהג המגונה של פיצול המשרות של העוזרים הפרלמנטריים. היה טריק כזה: מחלקים את המשרה לכמה חלקי משרות ואז מעסיקים הרבה עוזרים פרלמנטריים לכאורה בשליש משרה מהבוקר עד הלילה. ומיכל, כנגד לובי מאוד חזק של הרבה חברי כנסת שנהנו מהסידור הזה, הובילה את העוזרים הפרלמנטריים להישג באמת משמעותי, ששיפר את תנאי חייהם לאין ערוך. וזו דוגמה קלאסית איך לוקחים תפיסת עולם במקום שאתה נמצא בו, לכאורה שאתה די זוטר בו, והופכים אותה למעשה, למעשה מוגמר, בעזרת מאבק ולובינג ועבודה פוליטית ודיונים בוועדות הכנסת, עד שבסוף נולד תינוק, הישג. הישג לקבוצת אנשים. זאת המשמעות של העשייה. למפלגת העבודה קרה נס, נולדו לנו מצביעים חדשים, צעירים. מאסה גדולה של אנשים צעירים שלראשונה בחייהם מצביעים למפלגת העבודה משום שהם מאמינים בערכיה. יש לנו הרבה מצביעים מבוגרים והרבה מאוד מצביעים צעירים – בדור הביניים אנחנו סובלים מחולשה מסוימת, אבל גם את זה נתקן – ומיכל מייצגת את אותם אנשים צעירים שחברו אלינו בהכרה, לא בגלל טרנד, בגלל השקפת עולם מאוד מאוד עמוקה, בגלל התחברות אותנטית לערכי תנועת העבודה. ובעובדה שאת כברת הדרך הזאת אל המושב בכנסת היא עשתה בעבודה קשה ומאומצת, העובדה הזאת מעידה על הפוטנטיות של הדור הזה, על היכולות שלו, על הנכונות שלו לקחת ערכים ולתרגם אותם לשפת המעשה. מיכל היא פוליטיקאית. יש מקומות שבהם להגיד "פוליטיקאי" זה סוג של עלבון. אז אצל מיכל פוליטיקה היא פוליטיקה במובן הטוב של המילה, פוליטיקה במובן של שימוש בכלים הפוליטיים ככלי למימוש השקפת עולם. זה ותו לא. לא כמקום לשרוד בו, לא כמקום לצבור בו כוח לשם כוח, לא כמקום, חס וחלילה, לעשיית מעשים שאינם נאותים או למעשי שחיתות, אלא כמקום, כראש חץ, כמנהיגות, כדי להוביל השקפת עולם ודרך. וכדי להיות פוליטיקאי טוב צריך קודם כול להאמין במשהו, להאמין באמת – ומיכל מאמינה באמת – ואחר כך צריך להיות מוכשרים מאוד, ואחר כך צריך להיות מצוידים בכושר ביצוע ובמחויבות עמוקה ובמנהיגות ובכושר ארגון, וכל הדברים האלה הם מיכל. מיכל היא מנהיגת הדור הצעיר של מפלגת העבודה, היא יו"ר "המשמרת הצעירה", היא נבחרה לראשות "המשמרת הצעירה". היא הביאה אל שורות המפלגה מאות ואלפי צעירים שמזדהים עם הדרך שלה והיא חלק מההתחדשות של תנועת העבודה. מיכל, אני מאחלת לך הצלחה. נכונו לך עלילות. את תהיי ח"כית נהדרת, ואני אוהבת אותך. בהצלחה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה. יש לי הכבוד להזמין לנאום בכורה את חבר כנסת זבולון קלפה. בבקשה. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום זה שבו אני נושא את נאומי הראשון פה מהדוכן – קודם כול, המעמד מרגש; לעמוד מהמקום הזה ולראות את הכול זה מאוד מרגש. אבל מעבר לכך, חולפות בראשי תמונות חיי, תמונות שונות ממהלך חיי, תוך כדי התמקדות בתמונות ותחנות שבעצם הותירו עלי חותם משמעותי ובעצם דרכן גם בניתי את עולמי – הרוחני קודם כול, ומתוך כך את עולמי המעשי. מקורם של הדברים הוא בתורה שאותה למדתי, תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק וקדוש לברכה, רבה הראשון של ארץ-ישראל, שהוא זה שבעצם הניח תשתית רוחנית גדולה ומקיפה לחזרת העם לארץ, ואחריו תלמידיו הרבים שמהם אני לומד עד היום. אומר הנביא ישעיהו: "וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". התחנה הראשונה שלי היא בית ילדותי, שם גדלתי. נולדתי במושב שרשרת שבדרום, מושב של עולים מצפון-אפריקה, בעיקר מיהדות תוניס, לאמי פורטונה שתחיה, שהיא שימשה ומשמשת כעיקרו של הבית ונותנת את האיזונים והכוחות לכל בני הבית, ולאבי שמעון, שחינך תלמידים רבים ברחבי הארץ, ולאחר מכן שימש כאיש ציבור וכיהן במשך שנים רבות כראש המועצה האזורית עזתה, היום שדות-נגב. בבית הזה בעצם הונחו היסודות להבנה שהרוח היא המנוע לכול. לראות את אבי חוזר לאחר יום עבודה ארוך ומפרך, עבודה ציבורית, עבודה גדולה, מקיפה ומייגעת מאוד – זה כבר אמר משה רבנו – לראות אותו חוזר אחרי יום עבודה ארוך ומפרך וקובע עתים לתורה, ולא משנה אם השעה עשר בלילה, או אחת-עשרה או שתים-עשרה. אין יום שעובר ללא לימוד תורה. ישנה איזה אמירה עממית, מסחרית משהו, שעוסקת בטעם החיים, אך אני סבור כי אם אין טעם – במקרה, אני מפרש את זה, קרי אין תורה – חיים למה לי? חיים ללא ערך לא שווים. חיים ללא דרך לא שווים. התחנה השנייה, תחילת שנות ה-80. אני נער צעיר לימים ומתנהל מאבק גדול לעצירת הנסיגה מסיני. תוך כדי המאבק הזה מתחדדת אצלי ההבנה שהרבה מאוד פעמים ישנם גורמים שונים – ודרך אגב, לאו דווקא מהתקשורת – שמנסים, במודע או שלא במודע, להשפיע על רוחנו, על דעתנו, ומתוך כך על אמירותינו; הם גורמים לנו להתמקד בתמונה אחת, מסוימת מאוד, מתוך הבנה שיצירת התמונה שמשתקפת בעצם כרגע מול עינינו היא חזות הכול ואין בלתה, מתוך נטילת האפשרות או אפילו שלילת האפשרות שלנו למבט רחב יותר – מה היה בעבר, מה הולך להיות אחר כך, מה החזון, מה היעד, לאן אנחנו צועדים? ואנחנו בדרך כלל נוטים להגיב. הרי ראינו, עינינו ראתה, לא זר. הסיכוי שנגיב נכון וטוב במצב כזה הוא קלוש ביותר, כי המבט הזה הוא מבט קטוע, הוא חסר את השורשים של העבר מחד, והוא חסר את המבט אל החזון ואל היעד מאידך. אמר כבר פעם – יש איזה אמרה שכנראה מיוחסת לנפוליאון: רק מי שזוכר את עברו מובטח לו עתידו. הוא אמר את זה ביחס לכוח ההישרדות של העם היהודי כשהוא שמע את הבכיות ביום תשעה באב על חורבן הבית. התחנה השלישית, כבר לא כנער אלא כבעל משפחה. לאחר שנישאנו והטענו את עצמנו במטען של רוח, יצאנו אשתי ואני לחפש את המקום שבו נבנה את ביתנו. אומר לכם בכנות, עברנו תחנות רבות, אני לא אגזים, אולי 15, לא פחות, עד שמצאנו את מקומנו במקום שבו נוכל לפעול ולהגשים את החיבור עם העם, הארץ והתורה. הגענו לעצמונה. עצמונה, יישוב מיוחד במינו בגוש-קטיף, שהוא עצמו סיפור בפני עצמו, מיוחד במינו. זו התחנה שמבחינתי בעצם עיצבה אצלי ואצל חברי הרבים את כל עולם הרוח והמעשה שלנו. שם, בגוש-קטיף, שהוא מחד חבל ארץ יפהפה וקסום – אך לא רק מהצד הפיזי: חבל הארץ הזה נבנה על-ידי חברים שגדלו אתי ביחד, באזור נתיבות, שדרות, אופקים, המושבים, שם גדלנו. מתוך האנשים האלה שם צמח גוש-קטיף. וזה התחיל בעבודת האדמה. חברים, הגענו ליישובים שם, אדמה בתולית, אלפי שנים לא צמח בה כלום, אדמה חולית, נודדת. אבל מתוך אהבה רבה ועמל רב של כולנו, כל החברים שם בגוש-קטיף, האדמה החזירה לנו אהבה כפליים וצמחה שם חקלאות גדולה ומשגשגת ומתקדמת ביותר. בנוסף לעולם החקלאי שצמח שם, בגוש-קטיף, צמח שם עולם נוסף, עולם של תורה וחסד. העולם של תורה וחסד שצמח שם, בגוש-קטיף, היה מיוחד מכיוון שהוא נשען על שלוש רגליים. מחד, הציבור, האנשים שהיו שם במקום. מאידך, עבודת האדמה. ודבר שלישי, האזור הגיאוגרפי המדברי. שלושת הדברים גם יחד בנו שם עולם מיוחד של תורה, שלא רק אנו מעידים עליו אלא גם האורחים הרבים שהגיעו לבקר בגוש-קטיף במשך כל 35 שנות קיומו העידו על הדבר הזה. המרכיב הנוסף בפסיפס הזה שנקרא גוש-קטיף הוא המרכיב האנושי והאנושיות, ומתוכם הערבות ההדדית. בגוש-קטיף, במשך שנים ארוכות ורבות מאוד עברנו התמודדויות וניסיונות קשים ומורכבים ביותר מבחינה ביטחונית, מדינית וגם ציבורית. במהלך כל השנים האלו בנו אצלנו התושבים פנימה את רוחנו – היא חישלה את רוחנו וחיזקה אותנו במשך כל השנים. עד כדי כך שאני זוכר, לפני מספר שנים נפגשתי עם יהודי שהיום הוא משמש כראש מועצה אזורית בנגב – לא קיבלתי את רשותו אז לא אזכיר את שמו – והוא סיפר לי שבעברו, לפני למעלה מ-15 שנה, שימש כיושב-ראש של שני קיבוצים שונים בנגב המערבי, מה שמכונה היום עוטף-עזה. ואמר לי, בשני הקיבוצים שבהם אני משמש כיושב-ראש ראיתי תופעה מדאיגה מאוד. כל הזמן נסיגה דמוגרפית, כל הזמן היישובים הולכים ונחלשים. שני הקיבוצים שלו, שהוא שימש בהם כיושב-ראש, שניהם שוכנים ליד שני צירים מרכזיים שנכנסים לתוך הגוש, אחד אזור קרני והשני מה שנקרא ציר כיסופים. הוא אומר לי, אני בשעת לילה מאוחרת ואני שומע תנועה סואנת על הכביש בשני המקומות. הוא אומר, אז התחדדה אצלי ההבנה ואמרתי לעצמי, הרי לכאורה המצב הביטחוני בגוש-קטיף הוא חמור שבעתיים מבקיבוצים שבהם אני מטפל. המצב החברתי, מן הסתם גם הוא לא פשוט. המצב הציבורי לא פשוט. ובכל זאת אני רואה תנועה סואנת כל הזמן. הוא אומר, אז הבנתי שכדי לבנות קהילה יש חשיבות רבה מאוד להשקעה ברוח או בערך. במסגרת המאבק בגוש-קטיף השתמשנו כל הזמן באמרה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". כי כולנו יודעים היום שכל מי שהולך בדרך קצרה אכן מגיע מהר מאוד אל האופק, אל היעד, אבל זהו, שם הוא נמצא, בזה זה נגמר. אך מי שהולך בדרך ארוכה, נכון, הדרך היא מאוד קשה, מורכבת, אבל גם היעדים הם רחוקים. יעד שמשיגים אותו במהרה, לא בטוח ששמו יעד. הרמח"ל, שהיה מגדולי המחשבה והמוסר של העולם היהודי – ודרך אגב, נפטר בגיל צעיר מאוד לימים אך התנובה שלו הייתה רבה ביותר – גדל בעיקר באיטליה, היה בהולנד, והשמועות אומרות שנקבר בסוף בטבריה. כולם מכירים את ספרו "מסילת ישרים", אך יש ספר נוסף, ספר שנקרא "דעת תבונות". ואני מצטט מתוך ספרו של הרמח"ל "דעת תבונות": "ואומנם יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם חס ושלום, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו העניין הוא שאדרבה, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצמו הסתר גדול מאוד ואז נמצא העולם כמו עזוב ובני האדם סובלים עונשי חטאותיהם". התחנה הרביעית בעצם מורכבת מפסיפס גדול מאוד של תמונות, שהוא בעצם מקיף את התמונות של המאבק שלנו בגוש-קטיף, המאבק בתוכנית הגירוש מהגוש, שנמשך על פני שנה וחצי. אני באופן אישי, זו שנה וחצי שבה לא ידעתי יום ולא ידעתי לילה, בעצם נפרדתי מהבית וחייתי יותר בחוץ. ובמשך אותה שנה וחצי, כמשפחה, כפרט, כקהילות, כחברים, התגייסנו כולנו למאבק בכל הדרכים הלגיטימיות. שנה וחצי שבתוכן ידענו הרבה עליות ומורדות. שנה וחצי שהטביעו חותם על כל אחד ואחד מאתנו, אנשי הגוש, עד עצם היום הזה, וכנראה עד החיים – עד קצם. בתוך אותה שנה וחצי גילינו בתוכנו כוחות ותעצומות נפש שלא ידענו על קיומם. עמדנו באתגרים והתמודדויות קשים שבעתיים מההתמודדויות הביטחוניות שעמדנו בהן לפני כן. לצערי, לאחר שנה וחצי של מאבק ארוך הוחרב הגוש, ולא נותר פיזית דבר מגוש-קטיף. ומשם בעצם מתחילות התמונות של הימים שאחרי. אנחנו כקהילה הלכנו לפתרון אחר – הלכנו לאוהלים, ושם התחלנו, מהרצפה – אפשר לומר "מהמזרנים של יחיאל זוהר", ראש העיר של נתיבות. שם התחלנו לאט-לאט בעצם להתרומם ולשקם ולבנות את הקהילה מחדש. שם חיינו במשך שמונה חודשים. עברנו שם את החורף הקשה; נולדו שם ילדים; חיתנו שם ילדים. הייתה שם אווירה מיוחדת מאוד וייחודית ביותר, אווירה של מתח גדול מאוד, מתח רוחני גדול מאוד. תוך כדי הימים שחיינו שם נשאלנו מיידית – יומיים או שלושה ימים לאחר שהגענו לשם: לאן פנינו מועדות? לפגישה ראשונית עם אילן כהן, ששימש אז כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. לנו זה היה מפגש ראשון אתו. אמרנו לו: אילן, מבחינתנו, אנחנו מחפשים מקום שהוא אתגר מבחינה לאומית, שהממשלה מכריזה עליו כאתגר מבחינה לאומית; מקום שאפשר ליישב בו מקסימום משפחות מגוש-קטיף במינימום זמן. מתוך כך נולדה בסופו של דבר תוכנית שנקראת היום מזרח-לכיש, שהקיבוץ שלי, שומריה, נמצא בשיפולי המקום ההוא. קיבוץ שומריה, קיבוץ קטנטן, אחרון הקיבוצים של תנועת "השומר הצעיר", שאנחנו נכנסנו בנעליהם, על חובותיהם ועל זכויותיהם. אני זוכר את המפגשים הראשונים עם ראש המועצה דאז. אמר לי ראש המועצה במפגש השני או השלישי: תשמע, זבולון, לא שייך. אתם לא יכולים להיות בתוך המועצה האזורית שלנו, בני-שמעון, מועצה אזורית של קיבוצים, "השומר הצעיר". אתם מתנחלים, חרד"לים. החיבור הזה עלול להיות תמהיל מאוד מסוכן. אמרתי לו: תקשיב טוב, אני אומנם צעיר ממך בימים בהרבה, אבל אני אומר לך שתי תשובות: יש אמרה אחת של חז"ל, שיש לפעמים מציאות בחיים שצריך לקדש את המציאות של שב ואל תעשה – עדיף. אבל, אמרתי לו, יש תשובה נוספת, לדעתי. אני מאמין שבמכלול החיים בינינו, המשותף בינינו מהווה בערך 95%; על 5% אנחנו לא מסכימים. אני מציע שב-30 שנים הקרובות אנחנו ביחד, כהחלטה, נעסוק ב-95% המשותפים בינינו. את 5% הנותרים נשאיר לאחרי 30 שנה, אם ייוותר מהם עוד משהו. מתוך כך נחשפנו לעולם חדש, לקשר עם התנועה הקיבוצית. לקיבוצי "השומר הצעיר" יש עבר מפואר מאוד בהתיישבות ברחבי הארץ כולה ובנגב בפרט, ונוצרו קשרים מאוד מעניינים. אני באופן אישי שימשתי עד לפני שבועות מספר כמנהל הקהילה של אחד הקיבוצים שם בנגב. נוצרו שם ממשקים וחברויות מאוד מאוד ייחודיים, לצד ויכוחים לא מעטים – אבל מצד שני בוודאי חברויות מיוחדות במינן. שיחה היום בינינו לבין החברים בקיבוצים מסביב לא מסתיימת תוך חמש דקות, גם לא תוך שלוש שעות; הרבה הרבה יותר. אני מזמין אתכם הערב. הערב יש ערב תרבות משותף. אפשר לבוא ולראות. אם יורשה לי, לסיכום, אני חושב שכאן בארץ, במיוחד היום – כשאני אומר "במיוחד היום" הכוונה היא במיוחד עם תקומת עם ישראל בארצו – צפה ועולה שאלה מאוד מרכזית של התמודדות בין שלושה כוחות מרכזיים: האנושיות מחד, הקודש מאידך והלאומיות באמצע. בדרך כלל כל אחד מנסה למשוך את השמיכה לכיוונו, כי כל אחד בטוח שהאמת כולה שלו. אמרה פה שלי קודם: כשאומרים "אנחנו", הכוונה – כל אחד "אנחנו". אני סבור – כך למדנו אצל הרב קוק לפחות – שהיכולת שלנו להתקיים פה כעם בנויה על כך שנשכיל ליצור בתוך המארג הזה של אותם שלושת כוחות – שהם חשובים, כי אחד ללא השני, אנחנו לא רלוונטיים, רק שלושתם ביחד, מתוך איזונים עדינים, שמחייבים מאמץ ועבודה של כל אחד ואחד מאתנו. הם ייתנו לנו את האפשרות בעצם לבנות ולהיבנות ולפתח את הארץ. אני תפילה שנשכיל כאן בבית הזה, שעיני כל ישראל נשואות אליו, למצוא את הדרך לבניית השילוב הטוב והנכון בין שלושת הכוחות הללו, מתוך כבוד לאחר ולשונה. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> שיהיה לך בהצלחה. אני מזמין את חבר הכנסת אורי אריאל לשאת דברי ברכה. תן להם ליהנות מהרגעים האלה, שלא חוזרים. <אורי אריאל (הבית היהודי):> הם לא מבינים למה הגיעו. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בדיוק. הם חושבים שבכנסת באים להתנשק כל היום. עוד מעט יתחילו הקללות והגידופים. <אורי אריאל (הבית היהודי):> אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדי חברי הכנסת, נדמה לי שאין אתנו שר, אבל למרות זאת נמשיך בדברים, כי בכל אופן זה יום חג. ראשית, אני מבקש לברך אותך, מכובדי, חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, פואד, על תפקידך הרם, ולאחל לך הצלחה בכל מקום שתהיה. חברי, ידידי, ואני יכול לומר גם מורי ורבי, חבר הכנסת זבולון קלפה, יליד הנגב, במושב שרשרת, שעבר לנגב המערבי יותר, לגוש-קטיף. לא אחזור על סיפורו, שהרחיב בו, בנקודות העיקריות בחייו. הוא ומשפחתו, יחד עם אלפי תושבי גוש-קטיף, עמדו נוכח כל הסערות בעזרת השם, והוכיחו שהרוח היא העיקר. הרוח היא שמנצחת. גם החומר חשוב, אבל הרוח כפליים, ואין כמו אנשי גוש-קטיף להוכיח את הדבר הזה בכל שנותיהם שם, וגם בשבע וחצי השנים האחרונות, שלעתים הן קשות יותר מכל מה שהיה עד אז. המעבר ממקום למקום, ההתחלה באוהלים שנקראה בפינו, בפיהם, עיר-האמונה, שם באוהלים – ממש אוהלים, זו לא הפרזה. אבל השם היה עיר-האמונה. זבולון הוביל מהלכים גדולים עם חבריו שם. לפני כן, לפני הגירוש, עמד בראש הצוות שפנה למתפקדי הליכוד ושכנע אותם, והצליח לשכנע אותם שלא להיענות לגירוש. ההמשך לצערנו ידוע. אבל עוד פעולה שאני רוצה לציין פה – זבולון היה זה שהגה, ארגן ופיקד על השרשרת החיה מגוש-קטיף ועד ירושלים. לא היה כדבר הזה, בתעוזה שלו, וצריך לומר את האמת, לא כולנו – אני אגיד על עצמי. בתחילת הדרך לא האמנתי לך, זבולון. לא חושב שאמרתי לך את זה פעם, אני אומר את זה פה, מהעמדה הזאת. כאשר ראיתי את הרוח, את הדבקות ובעיקר את האמונה, הצטרפתי, אבל זה לא חשוב. הצטרפו 120,000, 150,000 יהודים מכל רחבי הארץ, מכל שכבות הארץ, מבוגרים, צעירים, עם כיפות ובלי כיפות, ועשו את הדבר היחיד והמיוחד הזה שלא היה עוד בתולדות ישראל. הרוח שנשאה את גוש-קטיף ואת זבולון וחבריו מעצמונה ממשיכה גם בעת הזאת, בחיבור בין "המזרחי" לבין "השומר הצעיר", יחד עם קיבוצים כמו דביר ולהב, יחד עם אמציה. הרוח הזאת היא הניצחון האמיתי. לא צריכה להיות אחידות, כן צריכה להיות אחדות. אני חוזר על דבריך: רב המשותף, הרבה יותר מאשר המפריד, ועל אלה אנחנו כולנו בבית הזה יכולים וצריכים לשתף פעולה. לצערנו, אבל גם לשמחתנו, חבר הכנסת קלפה הוא היחיד בינינו מהמגזר החקלאי. הוא יושב-ראש הלובי החקלאי בכנסת הזאת. יש הרבה אתגרים. אנחנו לצדך, אנחנו לימינך, אבל גם לשמאלך בעניין הזה. נדמה לי, עוד פעם, זה אחד הדברים המשותפים לבית הזה, הערך של הציונות, הערך של ההתיישבות, הערך של להוציא לחם מן האדמה, ובעזרת השם, שתוכל לעזור לערך הכל-כך חשוב הזה למאות האלפים שמתפרנסים ממנו. אחרי שבע וחצי שנים הייתי בביתך, בביתכם, בבית הקבע בשומריה. שמחתי מאוד. למען האמת, כשיצאתי גם בכיתי. מה מסוגלת החברה בישראל לעולל לאנשים כל כך טובים, שאחרי שבע וחצי שנים הם נכנסים לבית הקבע. ובזה מדובר על כ-50% מהמתיישבים. אני אומר לכם את זה כי הייתי היום בישיבה אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה: 50% מהאנשים לא הגיעו עדיין לבית הקבע. תסלחו לי שאני אומר: לעניות דעתי זו חרפה לחברה הישראלית. אבל אפשר לתקן אותה, לא מאוחר מדי. אנשים לא נשברו, כי הרוח, כי האמונה מפעמת, והם הלכו להתיישב במקומות קשים כדי להמשיך בשליחות. לא חשוב איפה זבולון יהיה. למה לא חשוב? חשוב שאתה פה וחשוב שתיקח תפקידים גדולים, כי אתה יכול להניע את המערכת. נסיים בברכת הכוהנים, היות שאני כוהן: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אמן. מכובדי, ב-1984 נתתי את נאום הבכורה שלי ומי שבירך אותי אז היה יושב-ראש הכנסת שלמה הלל. שנה אחרי שנתתי את נאום הבכורה שלי נולדה חברת הכנסת סתיו שפיר, ולכן יש לי הכבוד המיוחד להזמין את חברת הכנסת סתיו שפיר לתת את נאום הבכורה שלה. <סתיו שפיר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, חברים, משפחה, זו זכות גדולה להיות הצעירה ביותר שעומדת על הבמה המכובדת הזאת. רבים ממי שהיו פה לפני לא מאמינים שלבני ובנות דורי יש את הניסיון הנדרש כדי לעמוד כאן. זה מסתדר די טוב עם העובדה שרבים מבנות ובני דורי לא מאמינים שיש להם את הציניות הנדרשת כדי לעמוד כאן. קשה לנסח את קולו של הדור הזה. אם לא היו אלה ימים צפופים כל כך, הייתי נוסעת, כמו פעם, לכתוב את הנאום הזה במדבר. מנסה להיזכר איך היינו לפני שהכול התחיל, כששקענו בשיחות עד אור הבוקר, בטיולי זריחה בחוד-עקב, שואלים את עצמנו שוב ושוב מה מקומנו בעולם. הרבה דברים קרו מאז. לימודים ועבודה ועוד עבודה וניסיונות להאיר ולשנות ולהפעיל ולפעול. ופתאום, הקיץ המופלא הזה, קיץ של שינוי. מאות אלפי אנשים שיוצאים לרחובות. אבל מה שנצרב בי יותר מכול לא היה הקיץ אלא דווקא החורף. בימים אלה לפני שנה, כבר לא לאור הזרקורים והמצלמות, אנחנו הפגנו במקומות אחרים, קשים יותר. באותה תקופה מאהל שכונת-התקווה, שהורכב ממשפחות שלמות מחוסרות דיור, עמד לקראת פינוי. אנחנו הרגשנו שדיירי המאהל האלה הם חלק מהמאבק שלנו, בדיוק כפי שאותם אנשים שמוגדרים כמעמד הביניים, בצדק או שלא בצדק, הם חלק מאותו מאבק. וישבנו בדיונים מתישים מול העירייה בניסיון להסדיר פתרון ומקלט זמני למשפחות האלה, ללא הועיל. ואז, בוקר אחד, בא הפינוי. מאות שוטרים ויס"מניקים היו שם מול קומץ קטן של הורים וילדים. ואנחנו רק עמדנו, מנסים לתמוך במשפחות ללא אלימות, בשקט. רבים מאתנו נעצרו שם, וגם אני. כשהגענו לתחנה הופרדתי מהיתר, אזקו אותי, תחילה בידיים ואחר כך גם ברגליים. אחרי רצף ארוך של חקירות הודיעו לי הקצינים שעכשיו הם יעזרו לי להרגיש מה זה להיות עצורה והתחילו להוביל אותי במסע בתחנת המשטרה; לגרור אותי למעלה ולמטה, הלוך ושוב. יצא לכם פעם לצעוד ברגליים אזוקות? אני הבנתי אז בפעם הראשונה מה זה כוח. אין בי תלונות כלפי אותם שוטרים; אני יודעת שתפקידם לא פשוט והתנאים לא פשוטים. וזה גם לא ניסיון להתחרות בסבל. יש רבים פה בקהל, במליאה, שעברו דברים קשים וחמורים יותר, שעברו מלחמות. אבל אני חושבת שהמשטרה במקרה הזה התבקשה, ישירות או שברמיזה, למלא תפקיד שאינו תפקידה הטבעי. זה נכון, ממשלה יכולה לדכא או לנסות לדכא מחאה בכוח, אבל לא כאן. אני לא מוכנה שידכאו במדינה שלי חלומות של מיליוני אזרחים. במדינה שלנו, אני לא מוכנה שידכאו גם חלום של אדם אחד. הניסיון הזה משקף יותר מהדברים האלה גם את ההבדל המהותי בין תפיסות העולם שלנו. בין התפיסה של אותה ממשלה, שנגד המדיניות שלה יצאנו למאבק, לבין התפיסה שלנו, במחאה ובמפלגת העבודה. בין תפיסת הכוח המדומה, שעסוקה בלרסן את האזרח, לבין תפיסה שמעמידה את האזרח במרכזה, שמבררת איך הופכים את עולמו לטוב יותר, שמקדמת זכויות חברתיות, וכלכלה שמיטיבה עם אנשים, עם בני-אדם, לא עם גרפים. עם העובדים, עם הסטודנטים, עם תושבי הפריפריה ולא רק עם תאגידי הענק שיש להם את המספר של ראש הממשלה בחיוג המהיר בפלאפון. אנחנו, דור שלם, חונכנו להשלים עם הקיים. לימדו אותנו לשבת בתור, תורים ארוכים ומשתרכים. תורים בבתי-החולים, תורים בתחנות האוטובוס, תורים בהמתנה לאבחון, בהמתנה לטיפול, בהמתנה בביטוח הלאומי, בהמתנה בבנק, בהמתנה, בהמתנה, בהמתנה. לימדו אותנו איך לראות אישה זקנה מלקטת ירקות מסריחים מרצפה של סוף יום בשוק ולהסיט את המבט. לימדו אותנו גם איך מריח ליטר דלק ב-8 שקלים על עורו של אדם מיואש, שכדי לכבות את כאבי חייו מבעיר את גופו באש. ובזאת מסתכם ניסיוננו. מה יש לנו ללמד אותם? הדבר היחידי שצברנו בו איזשהו ניסיון הוא בידיעה הזו שמאוהל קטן ובודד ברחוב אפשר להוציא שאגה של מיליונים מבלי שהתכוונו. ואומנם, רק לרגע קטן בהיסטוריה היינו לדור התקווה; דור שמביט לתקווה בלבן של העין, שמביע תקווה חבר אל חברו בהפגנות, בעצרות, שמדבר על סולידריות וצדק ותיקון עולם גם מתוך שינה, ובעיקר ללא שינה. דור שעומד בשם תקווה שאינה רק מילים בשיר, ושלא מגדירה את הנפש על-פי דתה או נפח ארנקה. ולא, לא דיברנו שם על כסף. המחאה הזו, חברים, לא הייתה על כסף. לא שאלנו איפה הכסף – הרי את זה אנחנו יודעים. שאלנו, אם כבר, איפה אנחנו? איפה היינו בזמן שהמדינה הזו הלכה מאתנו? זו מחאה שבראשה ערכים, לא חשבונות בבנק. לכן גם אי-אפשר למדוד את הצלחתה אחרי שנה או שנתיים או עשר. על-פי מה למדוד את חוזקה של החברה הישראלית – על-פי התזוזה בשכר הממוצע במשק? על-פי מה נמדוד את עושרו של אזרח אחד – על-פי העלייה בתמ"ג? בכל פעם שניסינו לצמצם את התחושה הנוראה הזאת של היעדר מיקום, של חוסר אוריינטציה, לכדי דרישות קונקרטיות, חטאנו לתפקידנו, כי זה לא רק כסף. כסף הוא רק תשתית, כמו שקירות ותקרה הם תשתית, ואחרי ששוכרים דירה צריך לעבור כברת דרך כדי לבנות בה בית. אנחנו זקוקים לקורת גג כדי שנוכל לבנות חיים תחתיה. אנחנו זקוקים למיסוי הוגן, פרוגרסיבי, כדי שנוכל לאחד את החברה המפולגת שלנו, שהפערים ההולכים וגדלים בה סוחטים את יכולתה לבנות ולהיבנות. הרבה אנשים מסתכלים על הרגע הזה עכשיו, שבו אני מנסה לפרום את חוט התיל שעומד בינינו, בין המוחים לפוליטיקאים, בין החולמים לפרגמטיים, והרבה אנשים מניחים שמדובר באשליה, אולי אפילו בבגידה. זה מובן, העולם שלנו מלא בבגידות: הבגידה שבגד מיעוט כוחני ברוב העובד; הבגידה של נבחרי הציבור שרבים מהם שכחו מהר מי שלח אותם; הבגידה של דור ההורים שלנו, שטיפחו דמיונות בסיפורי גבורה על מדינה אוהבת, אך את מגש הכסף שקיבלו מהוריהם החליטו למכור בשעת משבר; הבגידה שבתחושה שנעשה שימוש אינטרסנטי בדת ובמורשת שלנו כתירוץ להדרת נשים ולהדרת מי שנטיותיו המיניות או אורחות חייו לא כתובים בדף ההפעלה; תחושה של בגידה שכמדינה שמקימיה עדיין מתהלכים בין יושביה, ודווקא אצלנו ניצולי שואה ולוחמים אמיתיים לא יכולים ליהנות מזיקנה שלווה, מאושרת, בארצם. תחושה עמוקה של בגידה כשגם הדמוקרטיה החזקה שהאמנו בה, זו שמודעת לחולשותיה ועדיין לא מהססת להביט ישר בעיניים, פתאום גם היא מסתגרת. ושהציונות, התנועה הדינמית, הצודקת, המתחדשת הזו, הופכת בידיהם של פוליטיקאים מסוימים לתנועת ההסתגרות. כולנו עטופים בתחושה הזו של החלום ושברו, של ההבטחה ושל הפרתה, ובמצב כזה כמעט מופרך לדרוש ממישהו להאמין. אבל אני מוכרחה ואנחנו כאן מוכרחים להאמין, כי יש לנו המון עבודה. אנחנו מוכרחים להיות כאן בשביל החלומות שהביאו את הסבים והסבתות שלנו לבנות את הבית הזה. בשביל הסבים והסבתות של כולנו, שהיום מושלכים בודדים בבתיהם עם קצבאות של 1,502 ש"ח בחודש; בשביל המורים והמורות, שנמדדים היום לא על-פי החוכמה והכישורים שלהם אלא על-פי יכולתם לייצר ציונים, ונקראים לשימועים מסתוריים כשהם עושים את המעשה החינוכי העמוק ביותר: להטיל ספק; למען הרופאים והאחיות, שמביטים בתורים חסרי אונים ויודעים שכבר מזמן הטיפול לא נקבע ברוח שבועת הרופא אלא בשבועת המבטח; למען ההורים שרוצים להעניק לילדים שלהם את החינוך הכי טוב ולא יודעים איך ירשו את זה לעצמם; למען הדמוקרטיה, למען עיתונאים ועיתונאיות שזקוקים לתנאי העסקה הוגנים ולהפרדה בינם לבין כל מניפולציה פוליטית או כלכלית. כדי שכפי שכבר הצלחנו להבין שכלכלה היא לא איזה מופע מטאורים תועים וניתן ללמוד ולחזות את ההשלכות שלה, נבין גם שיש פתרונות לסוגיות הביטחוניות שעל הפרק, שיש דרכים לשלום. והרי אתם יודעים בדיוק כמוני שמה שאנחנו צריכים עכשיו זה לא עוד משא-ומתן; יש לנו אלפי שעות ניסיון בזה. מה שאנחנו צריכים זה להגיע להכרעות כאן. לחדול להתנהג כמדינה מבוהלת ופסיבית ולהתחיל להיות אמיצים מספיק, עוצמתיים מספיק, כדי להגדיר את הגבולות שלנו במתווים המוסכמים; להסדיר את היחסים שלנו עם הפלסטינים ועם שכנינו במזרח התיכון; להחליט היכן אנחנו לא מוותרים, אבל יותר מזה – להחליט איפה כן אחת ולתמיד. האם באמת נעשו כאן בכנסת כל המאמצים, כל הפעולות כדי להבטיח את הדרכים האלה? רק אתמול הגיעו אלינו לישיבת הסיעה ראש המועצה המקומית בירוחם מיכאל ביטון וראש עיריית באר-שבע רוביק דנילוביץ. הם ביקשו את עזרתנו, כפי שביקשו את עזרתן של סיעות אחרות, במניעת העסקה בין "כימיקלים לישראל" לבין החברה הקנדית "פוטאש", שתעביר מפעלי ענק בפריפריה לבעלות זרה ותפגע בתנאיהם ובמעמדם של אלפי עובדים מקצועיים, מהנדסים ומנהלים, עמוד השדרה של הכלכלה בנגב. העסקה הזו תעביר גם את גורל הכלכלה של הפריפריה הדרומית וגם את אוצרות הטבע של ים-המלח לידיו של תאגיד קנדי. הסדר מוכר: המדינה מגלגלת את משאבי הטבע של כולנו מהידיים שלנו לידיים פרטיות, ואז אותן ידיים פרטיות מגלגלות אותם לידיים זרות. אתם מבינים את האבסורד? מצד אחד מדינה שמיליוני תושביה מוכנים בכל רגע נתון ללכת לצבא כדי להילחם למענה, ומצד שני בעלי הכוח באותה מדינה מוכרים את תכולתה למדינה אחרת. זו הציונות שלנו? הרבה משימות הבאתי אתי, ויהיה קשה להגשימן, אך אעשה כמיטב יכולתי לדאוג שבכל פרויקט חדש ייבנו דירות להשכרה לטווח ארוך, מפוקחות, לזוגות צעירים וגם למי שידם אינה משגת, כדי ליצור תמהיל חברתי ולצמצם פערים; להסדיר את סוגיית הדיור גם אצל הערבים, את תוכניות המתאר וההרחבה; להשוות את רמות התקצוב של מערכת הבריאות והחינוך בכל חלקי הארץ – מרכז ופריפריה; לעצור את הפרטת המורים והאחיות ולפעול לשילוב מגמות חדשות במערכת החינוך הציבורית: שפות, אמנויות ומדע; לדאוג לשוויון אפשרויות, למניעת אפליה במקומות תעסוקה לנשים, לציבור החרדי ולציבור הערבי בישראל ואפליה בנגישות תחבורתית ותשתיתית; למנוע אפליה נגד הקהילה הגאה ואפליה בחוק בחתונה ובאימוץ; לפעול מהר למען נגישות לנכים ולבעלי מוגבלויות, לנגישות מלאה לכולם, לכל מוסד ושירות, לכל מוסד לימודים ותרבות; ולפעול גם לנגישות אחרת – נגישות רוחנית לידע, למידע, לפתוח את הדלתות ולאפשר לכולם ללמוד וליצור ממה שימצאו מאחוריהם. אני מתכוונת להמשיך ולפעול למען הציונות של מקימי המדינה הזו, ולא של מי שמנסים לטשטש אותה; לפעול בשם מי שזכותם להשמיע את קולם נשללה ולמען שותפינו בכל העולם שנענשים כי העזו לחלום בקול רם; בשביל החברים שלי שצעדו לצדי ברחובות ויצעדו שוב, שמילותיהם וחלומותיהם מתערבבים בכל מילה ומילה שלי; למען הילדים והילדות שהמילים הראשונות שהגו היו "העם דורש צדק חברתי", ושעד שיגדלו אני רוצה שיגלו במו עיניהם למה הייתה הכוונה. אני כאן אחת מתוך דור גדול ממני שלא מפחד להאמין. אני מתחייבת להמשיך את הדרך הזו בנאמנות, בעבודה קשה ובלמידה מאומצת מהמבוגרים ממני וגם מהצעירים ממני. חברים, המסורת הגדולה של "כל ישראל אחים" נמצאת בסכנה. גם אם נקרא זה לזה "אחי" או "אחותי" לא נטשטש את העובדה המרה הזו, כי לא נהיה אחים רק מכוח המילה אלא מכוח המעשים. "נהיה לאחים ואחיות" כזה יתבטא בחוקים, בתקציבים, במדיניות, כי רק ממצב של שוויון – ואתם יודעים את זה – בונים משפחה. וזאת זכותנו, זאת חובתנו, לבנות פה בית טוב יותר. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יש לי הכבוד להזמין את רעי וחברי, חבר הכנסת ראובן רובי ריבלין, לומר מילות ברכה לטובתה של חברת הכנסת סתיו שפיר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מכובדי יושב-ראש הכנסת בנימין בן-אליעזר, פואד שלנו, אתה, שבוע לאחר שהושבעת, נולדה הדוברת – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> שנה אחרי שהושבעתי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> שנה אחרי שהושבעת. כשאני הושבעתי היא הייתה כבר ילדה שעמדה על דעתה, בוגרת ובשלה, שכן הייתה כבר בת ארבע וחצי, כמעט חמש. ולא בכדי שני זקני הבית כאומרים, ומעבירים את השליחות מדור לדור, בבחינת דור לדור יביע אומר, ישמע, יאזין, יתקן וינסה לתקן עוד יותר. יש לנו הכבוד הגדול לעמוד פה על הבמה – ואחרי הרבה שנים אני עומד פה על הבמה – כדי לברך אותך. אני רוצה לומר לך שאני בירכתי חברי כנסת, לפי הסדר: אביגדור ליברמן – הוא נהיה יושב-ראש סיעה גדולה בכנסת; בירכתי את חבר הכנסת ברכה – שהיה ליושב-ראש סיעה ותיקה מאוד בכנסת; בירכתי את שלי יחימוביץ כאשר הייתה ובאה, בימיה הראשונים כחברת כנסת; וכן בירכתי גם חבר כנסת נוסף שהיה ליושב-ראש, שאני, פשוט מפאת גילי, לא זוכר. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> במילים אחרות, היא תהיה יושבת-ראש. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא אמרתי דברים כאלה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> לא, אני הפרשן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא מתערב בהחלטות של חברַי. סתיו, ומהיום והלאה, במלוא הכבוד – חברת הכנסת סתיו שפיר. אין פה שום חוכמות. למרות שאת פנית לחברייך מעל דפי הפייסבוק לסייע לך על מנת להכין את נאומך, אני עצמי לא יכולתי לסייע לך, כי הייתי צריך להכין את הנאום שמקדם אותך ומברך אותך בבואך לכנסת. אבל כבר עצם הפנייה שלך, היכולת לשתף פעולה עם ידידים – כן, וכאן בבית הזה, גם עם יריבים, גם עם יריבים – היא תכונה חשובה מאוד, שנתברכת בה. אני לא יודע מדוע ביקשת, שהרי הנאום שאת נאמת פה הוא נאום של אדם אשר גיבש את דעתו, ובא מתוך לבו, והוא נאום זעם לא קטן על החברה בישראל ועל הציונות וקורותיה. לא עם הכול אני יכול להסכים, אבל בהחלט נאומך מוכיח שאת מבטאת את כל אותם דברים שלמענם את ביקשת גם להיות שליחת ציבור. זה היה לפני כשנה וחצי, בקיץ 2011, כאשר זכיתי להיות יושב-ראש הכנסת השמונה-עשרה, ואת וחברייך, אחד מהם גם הוא נבחר כאן: שמוליק – יצחק שמולי – באתם אלי ללשכתי, לשכת יושב-ראש הכנסת, על מנת להביע בפני את זעקתכם ואת מחאתכם בעיצומה של ההפגנה הגדולה, שהפכה להיות אחת ההפגנות היותר משפיעות על החברה בישראל. הפגנה שחצתה את השקפות העולם הפוליטיות בנושאים המדיניים, ובאה וזעקה לרוחב הלוח את זעקתם של אזרחי ישראל הצעירים, אשר מילאו את כל חובותיהם ואשר עשו את כל מה שאפשר על מנת להתקדם ולעשות למען החברה, ונמצאו במצב שבו הם היו מאוכזבים ביותר. אני מוכרח לומר שסתיו פרצה לחיינו בסערה, עם המחאה החברתית, ובמידה רבה שמה הולך לפניה בזכות אותה מחאה. אבל בעינַי, המסד הדומיננטי שסתיו מייצגת הוא דווקא הורדת יוקר המחיה, או צדק חברתי, או צעירים בכנסת. דווקא, אבל לא לבד. המסר שלה בא לידי ביטוי בעצם היבחרה לכנסת. לא באנרכיה, אלא במקום שבו מקבלים הכרעות. כאן יש ויכוחים כמו בכל מקום בארץ הזאת; רק כאן בהבדל: כאשר תם הוויכוח, יש חובה בזירה הזאת להכריע, וכאשר העם יודע שכל אחד קיבל את ההזדמנות לומר את דברו בכל מה שקשור למגוון חילוקי הדעות בתוך החברה הישראלית – על הבעיות הלאומיות, על הבעיות הדתיות, על הבעיות שבין עשירים ועניים ועל הבעיות שבין שומרי מצוות וכאלה שלא מקפידים על שמירת המצוות. לכן אני אומר לך: בהצטרפותך אין בגידה. בהצטרפותך יש אמירה. ואני תקווה – הגעתי אני לאחר שהייתי באמת כבר בעל בעמיו. הגעתי אחרי שהייתי עורך-דין, הגעתי אחרי שהייתי חבר מועצת עיר, הגעתי כאשר עשיתי למען החברה בנושאים כאלה ואחרים. והנה את, בגילך הצעיר, כבר הספקת להיות עיתונאית, כבר הספקת להיות טייסת, כבר לעשות כל כך הרבה דברים, שאני ב-73 שנותַי, וגם בשנותיו הפחותות של פואד – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יותר, יותר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – לא הספקנו כל כך הרבה. אני יודע שיותר, אבל אתה נראה יותר טוב, פואד. לכן אני בא ואומר לך: באת לכאן, ואין בכך איזושהי סטייה או איזושהי אמירה: עכשיו אני מצטרפת לממסד. נהפוך הוא. אבל תרשי לי לומר לך ולחברייך – היותר בוגרים והיותר צעירים – כמה עצות. המחאה הייתה אירוע חד-פעמי מהדהד ומשנה סדר-יום לאומי. אבל כאן בכנסת לא יועילו נסיקות חד-פעמיות. לא יועילו. ויש פה אנשים מופלאים. אני יושב פה כבר זה היום השני, לצערי הרב לא יכולתי בשבוע שעבר להיות מפאת אבלי על אחי, אבל אני שומע פה אנשים העולים אחד-אחד, וכל אחד מופלא יותר מהשני, לא רק ביכולת הרטוריקה אלא ביכולת המסר שלו. אבל תזכרו כולכם: אין כאן נסיקות חד-פעמיות. העבודה פה היא על ציר של זמן. והאמונה בכנסת כולה, ובכל אחד ואחד מכם, מתחילה בלייצג בוועד העובדים את הציבור שאת מייצגת אותו. ולכן אני אומר: אל תבקשו כל היום להיות בנסיקה, יש רגעים שצריכים להתיישר. ואת יודעת זאת יותר טוב – אני בסך הכול הייתי סייר אוויר, את היית כבר ב-15 שעות טיסה. תזכרו, יש רגעים שצריך גם להירגע, ולעשות, ולעבוד, והעבודה כאן לא פעם היא עבודה שעלולה להיות מייאשת לרגע. יכולתכם להגיע לאותם מקומות שכל אלה שבירכתי אותם הגיעו אליהם, היא ביכולת להתמיד בעבודה ולעשות את שליחותכם כשליחי ציבור באמונה ולמען אותם אלה ששלחו אתכם. אני מאמין שיהיה לך אומץ ובאמת העוז להשמיע את קולך האותנטי והייחודי, להביא לידי ביטוי את יכולתך, יחד עם חברייך, ולסחוף אנשים אחרייך. אני מאמין שכל הבאים לכאן, לכנסת ישראל, והם חדשים מקרוב באו, יצדיקו את האמון ואת הציפייה של הכנסת כולה להבנה, ליריבות אמיתית, לעמידה על עקרונות, לוויכוח תקיף בלי להיות תוקפנים, שהרי בסופו של דבר נשלחנו להכריע, וכולכם תהיו בתקופה הבאה עלינו לטובה המכריעים בשאלות גורליות מאוד למדינת ישראל, לאזרחיה, לתושביה, וכן, גם לרעיון הציוני. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. יש לי הכבוד להזמין לנאום בכורה את חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בן למשפחה ברוכת ילדים שהתגוררה ביישוב בלתי מוכר, כמו הרבה משפחות, בתל-אלמלח. בהיותי בן 11 חוויתי עם אלפי ילדים ערבים בדואים את סבל הפינוי, כאשר הממשלה דאז פינתה את משפחותינו מתל-אלמלח ליישובי קבע, תוך התפארות והצגת מעבר זה כאמצעי שיקדם את ערביי הנגב. אך למרבה הצער מעבר זה לא תרם, כפי שהובטח, לקידום התושבים: רמת החינוך המשיכה להיות ירודה, תשתיות רעועות, פשיעה ועוני לצד היעדר תקציבים ותכנון נאות. מה עוד שהמדינה לא עמדה בהתחייבויותיה לתושבים המפונים, וכך נהגו ממשלות ישראל לדורותיהן במדיניות נישול האדמות והריסת הבתים, עקירת יישובים והשמדת יבולים חקלאיים של הבדואים, כפי שאירע היום בשעות הבוקר המוקדמות. ההוכחה לכך – תוכנית המיועדת להסדרת ההתיישבות לערביי הנגב, שכבוד השר בגין הגיש במחטף לממשלה שמסתיימת כהונתה ושהשר בגין מכנה אותה: תוכנית טובה לערבים הבדואים. ואני אומר לשר בגין: תוכנית זו היא תוכנית הרסנית ומסוכנת לבדואים, והבדואים לא מקבלים אותה. מכובדי יושב-ראש הכנסת, חברי וחברותי חברי הכנסת, מדיניות הריסת הבתים הפכה למחזה רגיל ביישובים הערביים הבדואיים בנגב. לא רק בתים הרוסים משאירים אחריהם הטרקטורים של המדינה ושל משרד הפנים, אלא הם משאירים מאחוריהם משפחות הרוסות. מראות ההרס, זעקות השבר של האימהות, עיניהם הרועשות ודמעותיהם של הילדים המפוחדים והמבוהלים – למען אלה, למען הילדים, למען האימהות, למען הנכים שנזרקים ברחובות אחרי ההריסות, אני כאן. אני כאן בשמם ולמענם של התושבים הערבים הבדואים שאין להם תשתיות מים, חשמל, כבישים, תשתיות ביוב, מערכת בריאות נגישה, מערכת חינוך נגישה; אין גנים חוץ מפחונים כקורת גג. ההזנחה הזאת גורמת לשנאה ותסכול, מכובדי היושב-ראש. לכן ההכרה ביישובים הבלתי-מוכרים ובבעלותם של התושבים על אדמותיהם ושיתופם בתוכניות הפיתוח והפסקת מדיניות הקיפוח וההזנחה, הפסקת הריסת הבתים, הם הפתרון היחידי לפיתוח הנגב. אנחנו חלק אינטגרלי מהנגב, ולא יהיה פיתוח ושגשוג בנגב בלי שיתוף הערבים הבדואים. גורלם של הערבים הבדואים בנגב אינו שונה מזה של תושבי המדינה הערבים בצפון ובמרכז. אלה נאנקים תחת מדיניות שמטרתה אחת: להקטין את שטחי היישובים הערביים ולמנוע אופקי התיישבות עתידיים, כאשר בו-בזמן מאושרים ומוקמים יישובים יהודיים בקרבתם, ולא פעם על אדמות שהופקעו מתושבי אותו יישוב, כולל חוות יחיד. מכובדי היושב-ראש, על המדינה לטפל בתוכניות הנרקבות במרתפי משרד הפנים להרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים ולאפשר הקמת אזורי תעשייה ומסחר, להקים יישובים חדשים לזוגות הצעירים הערביים ולאפשר לנו לבנות ולהתפתח. כך צפוי ממדינה דמוקרטית. אין חולק כי המיעוט הערבי בארץ סובל מאי-שוויון, גזענות ואפליה בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי. מה עוד שאנו רואים עד עצם היום הזה מבנים יבילים מוצבים ליד בניין מודרני של בית-ספר. ילדינו נאלצים להמשיך את דרכם האקדמית מחוץ לגבולות בגלל חסמי הקבלה לאוניברסיטאות בארץ. הזנחת הטיפול בבעיות הקיימות בחינוך היא הגורם העיקרי לתופעת האלימות ששוררת בחברה הערבית וגורמת סבל רב לכל מרכיבי האוכלוסייה. בשנים האחרונות חוקקו חוקים גזעניים אשר גרמו וסללו דרך בפני רדיפת החברה הערבית, רדיפה אשר שללה זכויות אזרחיות, שכללו בין היתר סיכול כל ניסיון של איחוד משפחות, ובכך נעקרו ילדים מחיק אימהותיהם, דבר שנוגד את כל יסודות הדמוקרטיה וכל טעם אנושי. חברי הכנסת, אני מצפה מחברי הכנסת החדשים, וגם מהוותיקים, לעשות הכול כדי לשמור על הדמוקרטיה וזכות המיעוט – כי חובתו של הרוב היא לדאוג למיעוט ולא לפגוע בו – ומזכיר לכולם כי עם שעבר שואה חייב להיות מונחה על-ידי צדק אמיתי, אהבה ושלום. אני אסיים את דברי בפסוק מהקוראן: "אעוד' באללה מן אל-שיטאן אל-רג'ים. בסם אללה א-רחמאן א-רחים: "יא איהא אל-נאס אנא ח'לקנאכם מן ד'כר ואנת'א וג'עלנאכם שעובאן וקבאאל לתעראפו אן אכרמכם ענד אללה אתקאכם אן אללה עלים ח'ביר". אני אתרגם: הו, בני-אדם, בראנוכם מזוג אחד, זכר ונקבה, ועשינוכם אומות ושבטים כדי שתכירו אחד את השני, כן הירא אללה ביותר הוא היותר נשגב בעיניו. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מאחל לך הצלחה – ושתצליח להוביל את הדרך שאתה מאמין בה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יש לי הכבוד להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים לומר כמה מילות ברכה. <נסים זאב (ש"ס):> הברכה צריכה להיות יותר ארוכה מהנאום שלו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את חברי וידידי חבר הכנסת הטרי, החדש, טלב אבו עראר. אני מאחל לו הצלחה בשליחות, בתפקיד החדש. <נסים זאב (ש"ס):> – – – טלב במקום טלב. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כן, טלב. אבל שניהם מאותו מקום, מהנגב. <נסים זאב (ש"ס):> טלב זה לתבוע. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה טָלָב, ככה. לא טָלֵב. אתה עושה את זה יותר מערבי, אשכנזי – טָלֵב. זה טָלָב. אז אין לי ספק שתצליח, עמיתי וחברי טלב. יש לך ניסיון. היית ראש מועצה מקומית בכפר ערערת-אלנגב, היית מנהל הסיעה שלנו בכנסת השמונה-עשרה, ואין לי ספק שתצליח. האוכלוסייה הערבית, אתה תשרת אותה בכלל, ואת האוכלוסייה הערבית בנגב בפרט, לאור כל האתגרים שהזכרת. אני, יש לי כלל ככה מזהב שאני חושב שצריך להיות לכל שליח ציבור, כי בסוף אנחנו לא מנהיגי העם, אנחנו משרתיו. אנחנו פה כדי לשרת אותם. יש לנו מסורת בחדית' של הנביא שהוא אומר: כּבּיר אל-קום ח'אדמהם – הגדול בעם הוא זה שמשרת אותם. אז הכלל שלי אומר: אם אתה רוצה להצליח איפה שהגעת, אל תשכח מאיפה באת. וידידי טלב אבו עראר לא ישכח מאיפה הוא בא, לכן הוא יצליח איפה שהגיע. אני גם מאחל הצלחה לכל חברי הכנסת החדשים. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. מברך נוסף – חבר הכנסת אלעזר שטרן. אני מקווה שהפעם ביטאתי את השם נכון. <אלעזר שטרן (התנועה):> ידידי טָלָב, כמו שחידדו כאן, אנחנו שנינו מהפריפריה – אתה מהדרום, אני מהצפון. כשקיבלתי את דרגות האלוף אמר לי הרמטכ"ל של אז, השר יעלון, שאני האלוף הבדואי הראשון. היית מורה, הייתי מורה – שנינו. מה שלא עשיתי כמוך – לא גדלתי במשפחה של 19 ילדים. והגעת לאן שהגעת, להיות מורה, להיות ראש מועצה, להיות עורך-דין, והגעת לכאן. אני עומד כאן ומברך אותך, במיוחד אחרי ששמעתי אותך, גם בבוקר כשנפגשנו וגם עכשיו. ואני באמת מקווה שכמו שציינת, בסוף יחד נגשים חלק גדול מאוד מהדברים שדיברת עליהם שאני שותף להם – לא לכולם. אני מסכים אתך שמדינת ישראל יש לה הישגים גדולים גם בשוויון, אבל יש עוד דרך לעשות בהיבט הזה. אני חושב – אני אגיד את זה אולי אחרת, ככה: יש דיון אצל החברים שלי חובשי הכיפות שבא לידי ביטוי בזמן האחרון תחת הכותרת של "קול באישה ערווה". אנחנו הוקענו אנשים שבגלל הלכה דתית שהם מאמינים בה – אני לפחות הוקעתי אותם – עזבו טקסים באמצע. אני מסכים אתך מאוד, כבן של ניצולי שואה. כשאני אומר שאני מאמין בשוויון ואני נגד גזענות – אתה מאמין בזה אולי בגלל שאתה מיעוט סובל; אני מאמין בזה מעבר לכך, בגלל שאדם נברא בצלם, בגלל שאני שייך לעם ולמשפחה ששילמה את המחיר הכי גדול על הגזענות. אבל אני אומר, יחד עם זאת – אני מבקש שגם אתה תבין אותי כמו שאני מבין אותך, שכשאני שר "להיות עם חופשי בארצנו בארץ ציון וירושלים", או שהורי שרו במזרח, או מתכוונים אליהם – "ולפאתי מזרח קדימה נפש יהודי הומייה". אני לא רוצה שתשיר את זה, אני הייתי שמח. אבל זה הסמל של כולנו יחד. כמו שאמרת, אתה ואני חלק אינטגרלי מהמדינה הזאת, צריכים להיות שווי זכויות, גם אם אני סובל כמוך מגזענות, שלצערי הרב פושה במקומותינו יותר מדי. ואנחנו, כשאנחנו אומרים "שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אני אומר גם כאילו הוא יצא מאושוויץ, וכמי שיצא מאושוויץ – לא יכול להיות שותף למה שאתה אמרת. וברשותך, אני אולי רוצה להציע שבאמת, בוא יחד, כמו שאתה ביטאת כאן, לא תחוש כמופלה, או אם אתה חש מופלה בוא קח אותי כשותף. אבל יחד עם זה שאני שותף שלך – ואני באמת – תבין אתה למה אני, אחרי כל ההיסטוריה – שאני מבין את שלך, ואתה תבין את שלי – למה כשאני אומר ואני אמשיך להגיד "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", אני מאמין שחלק מהחופש שלי, שלא יקרה מה שקרה פעם. אבל כשאני עם חופשי זה רק בתנאי אחד – שאני אדע גם לכבד את החופש שלך בהיבט המלא. וטלב, כמו שאנחנו הכרנו גם בבוקר הזה, כמו שאני שמעתי את מילותיך כאן, אני מאחל באמת לשנינו, ואני בטוח שאת הסוג הזה של דיבור, של כיבוד אחד את השני, של כיבוד של הסמלים של הארץ – היא של שנינו, לא רק שלי, גם שלך – שאם לא בכל דבר אנחנו יכולים להזדהות עד הסוף, אבל שנדע להתגבר גם על זה כדי לקדם את כל אותם הדברים שאתה דיברת עליהם כאן. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. יש מברך נוסף. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. כחבר בסיעת רע"ם-תע"ל אני כאן כדי לברך אדם שעשה כברת דרך ארוכה בחיים הציבוריים. אדם שגדל במשפחה שסבלה, מתוך קולקטיב שעל-פי הגדרה הוא קולקטיב סובל – הערבים בנגב. חלק מקבוצה או מיעוט לאומי שנאבק יום-יום כדי להיות שווה, והוא לא מצליח. הקבוצה הסובלת ביותר הראויה ליחס אחר הם התושבים הערבים בנגב. טלב אבו עראר בא כאן כדי לייצג את ה-cause הזה, את הציבור הערבי-בדואי בנגב, והוא כאן כדי לצפות לתמיכה לא רק של חבריו לסיעה או לסיעות ערביות אחרות, אלא בעיקר לאמפתיה מצד חברי כנסת יהודים, שיכולים, למשל, להשתתף בהפגנה מול הכנסת למען תושבי בית-צפאפא, שהיישוב שלהם נקרע לארבעה חלקים בגלל אוטוסטרדה של 12 מסלולים שחוצה את היישוב כדי לקשר את מרכז ירושלים עם גוש-עציון, למשל, עם ההתנחלות. ולא היו – חוץ מדב חנין לא היו חברי כנסת יהודים. טלב אבו עראר מבקש לקרוא לכם כדי לגלות אמפתיה לסבל של הכפרים הלא-מוכרים בנגב. הוא משמיע קול של מי שמושיט יד כדי לשתף פעולה במציאת פתרון למצוקות האלה. לא בתכתיב של פרויקט או תוכנית פראוור, אלא בהשבת זכויות של אזרחים בתוך מדינת ישראל. לא קבוצה אירידנטית אלא קבוצה שרוצה להשתלב על בסיס שוויוני. טלב אבו עראר היה ראש מועצה. אחר כך הוא למד משפטים וקיבל הסמכה בעריכת-דין. אחר כך הוא היה מנהל הסיעה, מנהל סיעת רע"ם-תע"ל. כיום הוא נבחר להיות חבר כנסת ברע"ם-תע"ל. הוא עשה כברת דרך ארוכה במסלול הציבורי הזה. אני מעריך את הגישה של חבר הכנסת אלעזר שטרן. את הגישה החיובית, את צורת הדיבור, את נימת הדיבור ואת צורת הצגת חילוקי הדעות. גם לגבי סמלים, ובעיקר לגבי סמלים, יש תמיד חילוקי דעות בין רוב למיעוט. כאשר אפשר לגלות הבנה גם לרוב, שהוא רוב דורסני, רוב מפלה, גם נציגי מיעוט מגלים הבנה כזאת, לא מתוך רצון של פרובוקציה אלא מתוך רצון של לא לפגוע במזיד ברגשות הרוב. אבל אי-אפשר להתעלם מהרגשות, גם האישיים, גם הלאומיים, גם החברתיים של מיעוט שמרגיש מודר, בעיקר על-ידי מילים של שיר לאומי. איזה לאום? הלאום שלך. אנחנו לא נפש יהודי הומייה, רק נפש ערבית הומייה יש בתוכנו, אבל אנחנו רוצים להיות אזרחים שווים, כאשר גם כנציג מיעוט, גם טלב, גם אני וגם אחרים רוצים להושיט יד אל נציגי הרוב כדי לבנות גשרים, גם אלה שנשרפו בשנים האחרונות, ולהקים אותם מחדש. אנחנו, בתוך מדינת ישראל, רוצים להיאבק נגד ההדרה, נגד האפליה, נגד יחס האדנות, כדי להיות שווים, co-citizenship, באזרחות שווה, בשותפות אזרחית מלאה. אנחנו, וגם טלב אבו עראר, לא רוצים לנצח אתכם בתוך מדינת ישראל אלא לנצח יחד אתכם את הגזענות, את יחס האדנות ואת האפליה. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. יש לי הכבוד המיוחד להזמין חבר ותיק, את חבר הכנסת רונן הופמן, בבקשה. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני נרגש מאוד לעמוד כאן הערב. לפני 21 שנים בדיוק, במחצית פברואר 1992, זכיתי לחוות לראשונה את המערכת הפוליטית הישראלית במלוא מורכבותה ועל שלל אתגריה בדרך מרתקת וייחודית. מוניתי אז לחבר בצוות העוזרים הקרוב של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, זכרו לברכה, לקראת מערכת הבחירות שהתקיימה בקיץ באותה שנה. זאת הייתה מערכת בחירות מרתקת וסוחפת, שהובילה אותי לחוויית חיים משמעותית וממושכת. העבודה במחיצתו של יצחק רבין לימדה אותי שיעור רב-פנים ורב-משמעות, שיעור בלתי אמצעי ומרתק, שיעור אודות מנהיגות, אודות עיצוב מדיניות, ומהי באמת מסירות חברתית ציבורית של מנהיג. הרצח הנורא של יצחק ב-4 בנובמבר 1995 היווה עבורי חוויה מכוננת אף יותר. בהיותי, כמו מיליוני אזרחים נוספים, הלום צער ואבל ומוצף ברגשות תסכול וכעס, החלה להתגבש בקרבי ההחלטה להצטרף באופן פעיל לפוליטיקה הישראלית. להצטרף בכל מאודי למאבק על שמירתה, ובעיקר על שפיותה, של הדמוקרטיה הישראלית. 18 שנים ארכה הדרך עד אשר זכיתי להיבחר בעצמי כנציגו של הציבור, ובמובן זה, גם אם באופן סמלי, להמשיך את דרכם של גדולים ושל נבונים ממני. אדוני היושב-ראש, חברי סיעתי, סיעת יש עתיד, ואני באנו עם כוונה כנה וברורה ליישם פוליטיקה חדשה. בהקשר זה אני מבקש להאיר כאן הערב ביטוי נוסף ובעיני חשוב מאין כמוהו של הפוליטיקה החדשה שאותה אנחנו מביאים אתנו. אני מבקש לדבר על פוליטיקה מתוך מודעות, על הנכונות והפתיחות שלנו להיות מודעים באמת, אבל באמת, למה שבסופו של דבר מניע אותנו. מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננים במערכות הפוליטיות והמדיניות שיצרנו, מודעות לאופן שבו אנחנו מנתחים את המערכות הללו ומודעות לאופן שבו אנחנו מתנהלים בתוכן כבני-אדם. חברות וחברי הכנסת, ההוגים המדיניים הגדולים של העת המודרנית – הובס, לוק, רוסו, בנת'ם, מיל ואחרים – לא יצאו בהגותם מתוך השאלה מהי מדינה או מהי מסגרת פוליטית ואיך צריך לנהל אותה; הם יצאו משאלה אחרת. הם יצאו משאלה בסיסית ומרכזית יותר, הם יצאו מהשאלה מהו טבע האדם, מהו לאמיתו של דבר הטבע האנושי. האם האדם טוב מנעוריו? האם האדם הוא רע מנעוריו? האם האדם הוא פרא? האם הוא יצור אצילי? האם הוא גם וגם, מין פרא אציל? מהו טבעו ומזגו של האדם באשר הוא אדם? המבנים הפוליטיים והמסגרות המדיניות השונות הם רק נגזרות של השאלות הללו. הם רק מודלים שנועדו לאפשר לאנשים לחיות יחד בהינתן הבנה עמוקה של הטבע האנושי. טבע האדם ונפשו הם-הם המרכיבים הבסיסיים והמרכזיים המניעים כל מערכת חברתית פוליטית ומדינית. אבל, האם אנחנו כאן ועכשיו, היום, מבחינים בזה בכלל? עד כמה אנחנו מודעים לכך? עד כמה אנחנו כאן בחקיקה בבית הזה, עד כמה הממשלה בתהליכי עיצוב המדיניות שלה, עד כמה כולנו בניהול ענייניה הפנימיים והבין-לאומיים של המדינה, עד כמה אנחנו באמת מודעים למרכיבים הרגשיים, התפיסתיים וההתנהגותיים שלנו ושל האזרחים ששלחו אותנו לכאן? עד כמה אנחנו לוקחים כל זאת בחשבון? אומר זאת בפשטות, אנחנו כמעט לא עוסקים בזה. לעתים נדמה שהפוליטיקה מתרכזת במנגנונים, בפרוצדורות, באינטרסים, ולא באנשים, שהם הם העיקר. אדוני היושב-ראש, הייתי בצוותי המשא-ומתן עם הסורים תחת שתי ממשלות והשתתפתי בדיונים מערכתיים ודיפלומטיים רבים. ברובם ככולם הדברים נלקחו מאוד ברצינות, אומנם; ברצינות, אבל מתוך התפיסה הנפוצה בקרב המערכות הללו, תפיסה שמניחה רציונליות, שמניחה אינטרסים מוגדרים. תפיסה שנשענת על מודלים קלאסיים של תרשימי זרימה לכל מיני תרחישים, של עצי החלטה, כאילו החיים מורכבים רק מלוחות שחמט, מאסטרטגיות ומטקטיקות מוגדרות ומובנות. אבל זה ממש לא כך, כי ראיתי מקבלי החלטות שמונעים מאגו צרוף, מזעם כבוש, מעיוותי תפיסה, ממשאלות לב המנותקות לעתים מהמציאות, מבלי שהם בכלל מודעים לכך ומבלי שהגורמים המקצועיים בסביבתם מודעים לכך. הייתי שם והרגשתי שזאת תפיסה חלקית וחסרה. משהו בסיסי לא הסתדר לי בכל העניין. חוויתי מין דיסוננס, מעין צרימה מתמשכת ומטרידה. הרגשתי כאילו כל המערכת מחפשת את המטבע מתחת הפנס ולא במקום האמיתי שבו צריך לחפש אותו. בכל הנוגע לסכסוך הערבי–ישראלי, למשל, סכסוך ארוך ומתמשך, סכסוך שכרוך בסבל, באובדן, בהקרבה, בגבורה – מושקעים בו, בסכסוך, המון משאבים. מושקעים בו משאבים צבאיים, משאבים כלכליים, משאבים דיפלומטיים. אבל המשאב המושקע ביותר בהתמודדות עם הסכסוך הוא המשאב הפסיכולוגי דווקא. אז איך ייתכן שכאשר מנסים סוף-סוף ליישב את הסכסוך, למשל בוועדות הנורמליזציה באותם משאים-ומתנים שבהם אני השתתפתי – ועדות שדנות בכינון יחסי שכנות נורמליים בחיי היום-יום – איך ייתכן שדיברו שם בעיקר על מעבר של סחורות בגבולות או על נציגויות דיפלומטיות, אבל אפילו ברמז לא דיברו על העיקר. לא דיברו על תודעת הסכסוך, לא דיברו על עיצוב מחדש של אתוס הסכסוך, לא דיברו על שינוי הנרטיב, לא עסקו בדרכים להפחתת תחושת הפחד משני הצדדים, לא עסקו בהגברת תחושת התקווה, לא עסקו במיגור תחושת הייאוש. איך זה ייתכן? איך ייתכן שעם חברי הגופים המקצועיים שמסייעים למנהיגים לעצב את מדיניותם נמנים טובי המומחים: אנשי צבא, אנשי מודיעין, מומחים לגבולות, דיפלומטיים, משפטנים, באמת טובי המומחים, למעט מומחים מהתחום הרלוונטי ביותר: מומחים מתחום מדעי ההתנהגות ונפש האדם, מומחים לאנשים? בואו נתבונן לרגע ממה מורכבים, למשל, היחסים הבין-לאומיים. תחום היחסים הבין-לאומיים מושתת על מונחי יסוד כגון עוצמה, שליטה, הרתעה. אנחנו בטעות התרגלנו לחשוב שאלו הם מונחים דיפלומטיים וצבאיים, אבל בואו נשים לב, בואו נהיה מודעים לרגע. עוצמה, שליטה, הרתעה, הרי אלו הם בראש ובראשונה מונחים מנטליים. הרי אם אדם איננו חווה את העוצמה שלו הוא איננו עוצמתי; אם אדם לא חווה בנפשו שליטה מצד גורם אחר הוא איננו נשלט. נפש האדם היא-היא העניין המרכזי כאן, וכל עוד הדיון הפוליטי, הדיון המדיני, הדיון הביטחוני איננו לוקח בחשבון את נפש האדם, על המורכבות, על עומקה ועל מורכבותה, הוא איננו יכול להיחשב בעיני הדיון האמיתי והנכון והוא בוודאי איננו יכול להיחשב דיון ממצה. אם כן, אדוני היושב-ראש, פוליטיקה חדשה היא גם היכולת, הנכונות, הכוונה, האומץ, הפתיחות, להיות יותר מודע ולהבין מה מניע אותנו באמת. ומתוך המודעות הזו עלינו לחתור לניהול פרגמטי ומרכזי של יחסי החוץ שלנו, עם בעלי ברית מחד ועם יריבים מאידך. מתוך תפיסה זו עלינו לחתור לניהולה של תרבות פוליטית ושלטונית רציונלית ככל הניתן, ומשתפת. עלינו לחתור להתנהלות פוליטית עניינית, ערכית, נעדרת התלהמות, המכבדת את עצמנו ומכבדת את זולתנו. רק כך נוכל לגלות אמפתיה לגבי האחר מבלי לחוש כי בכך אנחנו מוותרים על עמוד השדרה הערכי והמוסרי שלנו, ורק מתוך מודעות נוכל לייצר אופטימיות ותקווה מבלי להיאחז במגננות שווא כמו ציניות וסרקזם. גם זו פוליטיקה חדשה. במשך למעלה מעשר שנים הייתה לי הזכות לדון בתובנות הללו ולנתח אותן עם סטודנטים שלי במרכז הבין-תחומי בהרצלייה, ועכשיו יש לי הזכות והחובה להביא את העניין לכאן, ליישם את התיאוריה ולפעול על מנת שמרכיב חשוב זה יילקח בחשבון בעבודתנו הפרלמנטרית היומיומית. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בגיל עשר הצטרפתי לתנועת "הצופים". ברבות השנים הייתי חניך ומדריך ורשג"ד, ומרכז שבט, ואף יצאתי לשליחויות מטעם התנועה לקהילות יהודיות באירופה ובארצות-הברית. את חוויות החיים המשמעותיות והמכוננות ביותר חוויתי בתנועת הנוער. אני מודה, בבית-ספר דווקא לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל ללא ספק, את שיעור האזרחות המתמשך, החווייתי והעוצמתי ביותר, שעיצב חלק גדול מזהותי האזרחית והקהילתית, למדתי בתנועת הנוער. את השבועה האזרחית הראשונה שלי נשבעתי בכיתה ח', בטקס ההבטחה הצופית, בליל ירח מלא על פסגת הארבל, מעל לכינרת, לאחר טיפוס מייגע של שעות רבות. בלב הולם ובהתרגשות אדירה הישרתי מבט למדריכים שלי והצהרתי בגאווה: הנני מבטיח הבטחה שלמה לעשות ככל שביכולתי למען עמי, ארצי ומולדתי, לעזור לזולת בכל עת. בכיתה ח'. וכמובן, האהבות הראשונות בטיולי התנועה, הלחישה הרומנטית מסביב למדורה במדבר יהודה: "זה היה עם בוא הסתיו, הוא אותה כל כך אהב". חיים שלמים, עולם ומלואו, תנועות הנוער. חברי ב"בני עקיבא" שרו בדבקות: "עלה נעלה" וב"נוער העובד" שרו על החולצה הכחולה שעולה על כל העדיים, ואילו אנחנו, בגרון ניחר שאגנו: "לכבודכם אנו שרים היום. לחיי הרוח הנושבת באנו ונאמר שלום". כן, אדוני היושב-ראש, אז, לומר "שלום" זה עוד היה פוליטיקלי קורקט. אנחנו מדברים המון על מערכת החינוך, ובצדק. הרי מה חשוב יותר לעתידה של אומה מאשר חינוך הדורות הבאים שלה? בפעילותי הפרלמנטרית אשאף לקדם את תנועות הנוער ואת החינוך הבלתי-פורמלי, את מערכות החינוך החווייתיות, המעצבות את נפשו ואת ערכיו של הנוער הישראלי, לא פחות ואולי אף יותר ממערכת החינוך הפורמלית. אשאף להעצים את תנועות הנוער, אשר מזמינות את הדור הצעיר לקחת חלק פעיל ולתרום באהבה ובמסירות לחיי העם והמדינה, ואחזק את הזיקה ואת הקשר בין הנוער הישראלי לנוער היהודי בתפוצות, מתוך תפיסה של שותפות גורל אמיתית. אדוני היושב-ראש, אני בן למשפחת ההתיישבות העובדת מעמק יזרעאל. משפחתי פרוסה על פני העמק והגליל התחתון: עפולה, מרחביה, מזרע, כפר-תבור, שדמות-דבורה. אני מצר מאוד על השינוי לרעה שחל ביחס להתיישבות ולחקלאות בשנים האחרונות, ומאוד כואב לי שאין די נציגות להתיישבות העובדת בכנסת הנוכחית. בפעילותנו בכנסת, מפלגתי יש עתיד ואני נהווה לאנשי ההתיישבות אוזן קשבת של ממש. ובסיכומו של דבר, אדוני היושב-ראש, כולנו מחפשים שורש כעץ שתול על מים, ובכולנו בוערת אש כסנה מול השמים, ואם רק נשכיל לחבור יחד ולהתייצב יחד תחת אותו נטל ותחת אותו דגל, בפני אותן זכויות, בפני אותן חובות ובפני אותו החוק, אז נוכל כולנו יחד לראות שקוף, לראות רחוק. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בהצלחה. רובי, פה כולם חושבים שזה גן-עדן של נישוקים פה. עוד מעט יתעוררו. <קריאות:> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בסדר גמור. תמשיכו להתנשק, אני אתכם. אין בעיה. חבר הכנסת יצחק הרצוג. חכה, תן להם להתנשק. לא כל יום מתנשקים, בחייך. טוב, אני מבקש מחברי חבר הכנסת בוז'י הרצוג לומר כמה מילים על ידידנו המשותף, הופמן. <יצחק הרצוג (העבודה):> ד"ר רונן הופמן. נכון שאני רואה שמר לפיד ומר בנט מנהלים שם משא-ומתן קואליציוני, אבל אני נאלץ – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אולי תיכנס באמצע? חבר הכנסת – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> זה בסדר, אם אתם סוגרים על ריבלין כיושב-ראש – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תגמרו עליו כיושב-ראש, אני מפנה את הכיסא. בואו נגמור את זה פה, רובי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה בכלל לא למשא-ומתן. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, קודם כול אני מודה לחבר הכנסת הופמן על שזיכני בכבוד לברך אותו. זה היה יום קיץ ב-1992, אני הייתי בחדרו של יצחק רבין, חדר קטן במפלגת העבודה בירקון 110. ישבתי שם עם יצחק ז"ל, והגיע בחור צעיר עם מכנסי ברמודה וסנדלים, התחיל לשאול אותי שאלות. אמרתי לו: מי אתה? הוא אמר: אני רונן הופמן. ומאז אנחנו חברים טובים. הוא גם סיפר לי שהוא מעפולה, והמשפחה של רעייתי מעפולה, וככה התחברנו ודיברנו. והאמת היא שרונן היה דמות מאוד בולטת בסביבתו של יצחק באותה תקופה, וגם לאחר מכן, בתקופת כהונתו כראש הממשלה, והוא הרי סיפר על כך. אני חושב שהוא מביא למליאה ניסיון מעניין ועשיר בכמה תחומים שבוודאי אנחנו כולנו נשכיל מהם. קודם כול, לרונן יש ניסיון פוליטי בלתי מבוטל. אני אומר לך, אדוני מר לפיד, מי שבאמת מבין בפריימריז אצלכם זה רונן הופמן; זה – א. אנחנו זוכרים כמה מאבקים שלו להיבחר, ואין ספק שמפלגת העבודה טעתה כשהיא לא איתרה את הפוטנציאל שלו מוקדם יותר, אבל לעולם לא מאוחר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> לא. בש"ס הוא לא התמודד. אבל מה שחשוב – רונן מביא לכאן גם ניסיון מעשי בלהתבונן בלבן של העיניים של אויבים או בני-פלוגתא או בני-שיח. אני חושב שהנאום שלו היה מאוד מעניין, מכיוון שהוא העלה זווית מעניינת מאוד על הפסיכולוגיה הפוליטית של בני-האדם, ואני מסכים אתו מאוד שטבע האדם משפיע על התהליכים הללו וזה לעולם לא רציונלי. אפילו תסתכלו – רונן הסכים להיות מקום 19, ובואו נסכים כולנו שלפני שלושה חודשים לפחות, זה לא היה הכי ריאלי בעולם. אבל כמו שאמרנו: טבע האדם והזרימה הפסיכולוגית התודעתית בחברות וביחידים מאוד משנים ומאוד משפיעים, ועובדה שאתה כאן אתנו. רונן מביא אתו ניסיון אקדמי מגוון ועשיר מאחד המוסדות היוקרתיים והנכבדים ביותר בישראל – המרכז הבין-תחומי בהרצלייה, מוסד שאני מאוד מכבד ומוקיר. שם פגשתי אותו כאחד המייסדים של המרכז לחקר הטרור, ואני חושב שזה עוד פן שנוגע באמת לכל הסוגיה של פסיכולוגיה פוליטית, בין היתר. הדבר שאני זוכר מאוד בשנים האחרונות: בשני כובעים שכיהנתי בהם, כשר התיירות וכשר לענייני תפוצות, היה אצלי רונן עם המיזם הנהדר והמיוחד של Camp Kimama. היכנסו לאינטרנט ותמצאו. בעצם זה camp ישראלי שמביא ילדים מכל העולם, וגם כמובן מפתח רשת של קשרים בעולם המודרני בין ילדים ונוער בישראל ובתפוצות, וגם על כך, רונן, תבורך. תתרום הרבה לכנסת. וכמו שהזכרת בנאומך, הווי עץ שתול על פלגי מים, גם בחקיקה וגם בעשייה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אבי וורצמן לשאת את נאום הבכורה שלו. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי לסיעת הבית היהודי, מכובדי כולם, היה זה המשורר שאול טשרניחובסקי שחקק על לוח לבנו ותרבותנו את המילים שהפכו לסמל: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". המשכן הזה מייצג ומשקף את תבנית הנוף היהודית והישראלית הנרקמת ומתהווה בדור הזה. המשכן הזה הוא המראה הנאמנה המשקפת את התהליכים הגדולים והמדהימים שעברנו כאומה וכפרטים. מתוך הודאה לה' על שזיכני בכך ובהתרגשות גדולה – ואני בהחלט מתרגש – אני חש זכות להביא לפסיפס והמרקם האנושי שנרקם כאן גם את תבנית נוף מולדתי, שמעבר לסיפורי הפרטי והאישי יש בו מהלך גדול ואמירה כוללת ומשמעותית, והוא החזון הניצב לנגד עיני בבואי לשרת בקודש. בעומדי כאן לפניכם, חברי הכנסת, ובפניכם, הורי, שנמצאים פה, שכל אשר לי שלכם הוא, ובפני שולחי וכלל ישראל, צפה ועולה לנגד עיני ועל לשוני מילה אחת, שמבחינתי אומרת הכול, שעליה גדלתי ומכוחה אשתדל לפעול כשליח ציבור: הנני. מילת הסוד והקוד הזאת ליוותה את ראשי ומנהיגי האומה מתקופת האבות ועד ימינו. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה וגדולים ורבים אחריהם, כל אחד בזמן ובמקום אחר, התייצבו כשליחים נאמנים בפני האלוקים ואמרו לו: הנני. עיון במרחבי התנ"ך יגלה לנו כיצד מילת מפתח זו מופיעה פעם אחר פעם כאשר האדם נקרא לדגל. הוא בא, נענה, ניצב ואומר: הנני. רש"י מפרש את המילה הזאת במשפט הבא: הנני – כך ענייתם של חסידים, לשון ענווה ולשון זימון. מכובדי חברי הכנסת, המילה הזאת היא תבנית נוף מולדתי. עליה גדלתי, לאורה התחנכתי, ואת סיפוריה שמעתי בבית אבא ובבית סבא. סיפורה של משפחתי מקיף יבשות וארצות, עדות ודעות, אמונות ותובנות, והמכנה המשותף לכולן הוא ההתייצבות לשליחות עם המילה "הנני", הנאמרת באון ובעוז. כך נהג הסבא-רבא שלי, הרב ד"ר משה אוירבך, בן ונצר למשפחת רבנים ואנשי ציבור, רבני ערים, בפראג ובערים מרכזיות באירופה, שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1906, היה ממנהיגי הקהל בארץ-ישראל וייסד בפתח-תקווה את בית-הספר "נצח ישראל", שלראשונה בנות בישראל למדו בו לימודי חול. כך נהג הסבא-רבא השני שלי, אלפונסו פצ'יפיצ'י, מראשי ומנהיגי הקהילה היהודית באיטליה, עורך-דין ועיתונאי, שהשתתף בקונגרס הציוני, היה ציוני נלהב שהלהיב את יהדות איטליה לאהבת התורה וארץ-ישראל ולעלייה אליה. אלפים רבים וטובים, ששמעו בקולו ועלו ארצה מכוחו, עוד בטרם עלה הכורת והצורר הנאצי, חשים שהם חבים לו את חייהם. כך נהג סבי, ר' שמואל אוירבך, ייבדל לחיים ארוכים, בן 98, יליד ירושלים, כאשר נסע עם סבתי בונה, עליה השלום, לשליחות חינוכית בטריפולי שבלוב על מנת להקים שם בית-ספר יהודי מרכזי לילדי הקהילה. במהלך השליחות נולדה אמי מורתי, ששימשה אחר כך במשך שנים רבות כעובדת סוציאלית ומובילה בתחום העזרה וההתנדבות בבאר-שבע ובדרום. הנה חוברות להן פראג ורומא, טריפולי וירושלים לפאזל המשפחתי. וכאילו לא די בכך, הרי שאבי מורי, ישראל וורצמן, שיושב פה, מוותיקי אנשי החינוך בעיר באר-שבע, שאף הקים קהילה מופלאה של עולים חדשים מדרום-אמריקה בבאר-שבע, נולד בסאו-פאולו שבברזיל. הוריו היגרו אליה מפולין. למרות היותו של אבי בן-זקונים להוריו, שלחה אותו סבתי והוא אך נער בן 16 שנים לעלות לבדו לארץ-ישראל, וזאת מתוך דאגה לעתידו כבן נאמן לעם היהודי. אלו שורשי שבכל קצות הגלובוס, שהצד השווה לכולם הוא ההתייצבות לדגל מתוך שליחות וענווה וענייה לקריאה: הנני. השורשים הללו הובילו אותנו אל ארץ-ישראל ואל הנגב. אל הנגב הגיעו ראשונים וחלוצים סבי וסבתי, שהעמידו דורות של מנהלים, מחנכים ומורים בדרום, ולימים התכבדה בהם העיר כשהעניקה להם את התואר "יקיר באר-שבע". שם נולדתי, שם נולדו לי ילדי, שם בניתי את ביתי בשתי ידי. חשתי אז, ואני חש עתה, זכות גדולה לחיות ולפעול במקום שבו פעל והכניס אורחים אבי האומה שלנו, אברהם אבינו, במקום שבו זרע בדמעה וקצר ברינה יצחק אבינו. לא בכדי הפך ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן-גוריון, את הנגב לאבן הבוחן לעם היהודי, כפי שאמר בשדה-בוקר בינואר 1955: "בנגב ייבחן העם בישראל". בארבע השנים האחרונות זכיתי לכהן כסגן ראש העיר בבאר-שבע ומחזיק תיק הרווחה והקהילה בבירת הנגב. באר-שבע – בירת ההזדמנויות של מדינת ישראל. באר-שבע – עיר צעירה ודינמית, עיר שכיף וכדאי לכם ולכולם לחיות בה. ברגעים רבים של נטילת אחריות וקבלת החלטות, ראיתי לנגד עיני את רוחו של אברהם אבינו, איש החסד, שאוהלו פתוח לכל נזקק ונצרך, ואת רוחו של דוד בן-גוריון, המצווה אותנו לצאת מהמרכז, להפריח את הנגב ולהעצים את אנשיו. פיתוח הנגב והגליל מהווה עבורי את אחד משלושת היעדים המרכזיים הניצבים לנגד עיני בעבודתי ושליחותי בכנסת ישראל. מכל הסיבות שבעולם, כלכליות וחברתיות, ציוניות ולאומיות, רוחניות וחינוכיות, זו העת לנגב ולגליל. זו העת לייצר תשתיות ראויות של תחבורה ותעסוקה, של חינוך ותרבות, על מנת שזוגות צעירים יוכלו לבנות כאן את עתידם. זוגות, שבמחיר של דירת שני חדרים בתל-אביב יכולים להקים כאן את בית חלומותיהם. יש צורך בראייה כוללת של תעסוקה, תחבורה, חינוך, תרבות וקהילה, כדי לקדם את פיזור האוכלוסייה המתרכזת ומצטופפת בגוש-דן ולהשביח לא רק את רמת חייהם אלא את כל מרחבי הנגב והגליל, הכמהים לרוח ישראלית רעננה שתנשב בהם. לא בשמים היא. בנגב ובגליל ניבחן, ובעזרת השם, ביחד, בנגב ובגליל נצליח. היעד השני שאני וחברי לסיעה מציבים לנגד עינינו הוא חיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית של הנוער והחברה בישראל. בורות וניכור הן אבן נגף הניצבת בפניה של כל חברה ראויה. זכיתי בשנים האחרונות להוביל מספר מהלכים משמעותיים בתחום זה, הן בתפקידי כמקים הגרעין החברתי הגדול בארץ "בית מוריה" בבאר-שבע, והן כמנכ"ל תנועת "מבראשית" וכאחד מיוזמיו ומקימיו של "המסע הישראלי". ב"מסע הישראלי" נוטלים חלק מדי שנה עשרות אלפי בני-נוער ומפקדי צה"ל מכל רחבי הארץ, שחורשים את הארץ ברגליהם, לומדים על עברה, פוגשים דמויות מכוננות, ומתוך כך בונים את עתידה. עלינו החובה לבנות עבור הנוער הנפלא הזה סל זהות שילווה אותו לכל חייו, סל שיכלול מורשת ותרבות, תנ"ך ופלמ"ח, תלמוד ושירה, יצירה ומוזיקה, ראשונים ואחרונים, עבר ועתיד. עלינו להניח בסלם של נערי ישראל את כל הרכיבים הללו, ולכשיתבגרו יחליט כל אחד מהם מה השימוש ומה המינון שיעשה בכל אחד מן הרכיבים הללו. זכות הבחירה תהיה שלהם, אבל חובת מתן הכלים לחיים היא שלנו. את היעד השלישי שלי במשכן זה לא אני הגדרתי, אלא דווקא אישה באר-שבעית שהגיעה לפני זמן ללשכתי כמחזיק תיק הרווחה בעיר באר-שבע. היא הגיעה אלי מלווה באמה המבוגרת ובבנה הצעיר שבכיתה ד'. היא נכנסה למשרד וסיפרה לי על צרותיה האישיות ותלאותיה במבוכי הביורוקרטיה. הקשבתי לה רוב קשב, כך נהגתי עם כולם, ובשלב מסוים של השיחה שאלתי אותה: גברתי, למה בעצם הבאת לפגישה גם את אמך וגם את בנך הצעיר? היא הביטה אלי במבט מלא מרירות ועצב ואמרה לי כך: אימא שלי באה לכאן, לעיריית באר-שבע, בזמנו, לשפוך את לבה ולספר את צרותיה לסגן ראש העיר שקדם לך בתפקיד. היום אני באה אליך כבת לדור שני של עוני ודלות, והבאתי לכאן אף את בני – כך היא אמרה לי – כדי במקום שיבזבז את זמנו בבית-הספר בלימודים תיאורטיים, יצטרף אלי לבית-הספר של החיים, כי יבוא יום וגם הוא יצטרך לבוא לדבר עם הסגן שיחזיק בתיק הרווחה אחריך. מכובדי חברי הכנסת, את הדלות והעוני הכרתי לא רק דרך צג המחשב ומסכי הפלזמה. ראיתי והרחתי אותם מקרוב, מחתיכת בשר העוף שבצבצה מכיסו של ילד קטן בגן-ילדים שלנו בבאר-שבע. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני הולך לספר סיפור שאולי יישמע לך מוכר. אחרי הסיפור, נחזור לדברים שלך. ילד קטן, בן ארבע, שיום אחד שמנו לב שכאשר אנו מגישים לו ארוחת צהריים בגן, הכוללת עוף ואורז, העוף נעלם בדרך פלא מהצלחת, ורק אחר כך הוא אוכל את האורז לאטו. לא הבנו את פשר התופעה. הגננת שאלה אותו: ילד חמוד, היכן העוף? והילד שתק, התכווץ במקומו ולא ענה דבר. הגננת חיפשה את העוף על הרצפה בסביבתו, על השולחן, עד שראתה לפתע את העוף, את ה"פולקע", מבצבץ מכיסו של הילד. הגננת שאלה אותו: חמוד, למה אתה עושה את זה? ותשובתו המבוישת הייתה: את האורז אני אוכל כאן, אבל את העוף אני לוקח הביתה לאימא, כדי שגם לה יהיה מה לאכול. אדוני יושב-ראש הכנסת, בנאום שלך בנובמבר 2002, כאשר אתה יושב-ראש מפלגת העבודה, הבאת את הסיפור הזה של הילד עם ה"פולקע" – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> נכון. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – על סף פרישתכם מהממשלה – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> נכון. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – כאשר הממשלה נפלה על הקטע הכלכלי. אמרת שלא יכול להיות – כך אמרת: הסיפור של הילד הגונב "פולקע" בשביל אימא הוא אולי בכלל אגדת ילדים בשבילכם. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> נכון. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> והמשכת. אני רוצה לומר לך, אדוני, שאת הילד הזה אני הכרתי ודאגתי לו לאוכל, ומאותו יום דאגתי גם לאוכל לאימא שלו יום-יום. המראה הזה של הילד הקטן עם העוף בכיס, כמו גם דבריה של האימא שבאה עם אמה ובנה, מלווים אותי זה שנים רבות ולא נותנים לי מנוח. אני מבקש להיות להם לפה כאן, במשכן הזה, כדי שיהיה לילדים קטנים אוכל להכניס לפה, כדי שיהיה לאנשים שאין להם פתחון פה. הפתרון בטווח הארוך למציאות הזאת איננו רק חלוקת מזון ומצרכים ומענה לצרכים מיידיים. הפתרון האמיתי הוא מתן תקווה, מתן הזדמנות אמיתית, מתן כלים אמיתיים לרבבות משפחות לעבור מתמיכה לצמיחה; מאבטלה, שפוגעת בכבוד ובמשפחה, לעבודה ולתעסוקה המכבדת את בעליה. החברה הישראלית תחרותית, הלחץ גדול ורבים רבים נשארים מאחור, דור אחרי דור. יש מוכי גורל כרוניים שצריך לעזור להם, ויש גם כאלה שרק אם יקבלו את תשומת הלב, את האוזן הקשבת ואת ההזדמנות, הרי שלא רק נחזיר להם את כבודם האבוד ואת השמחה לעיניים שלהם, אלא גם נקטע את שרשרת העוני והדלות הזאת, העוברת בירושה מדור לדור. הזכרתי בפתח דברי את המילה "הנני". במילה הזאת משתמש הנביא ישעיהו בדיוק בהקשר הזה. וכך אומר הנביא: "הלוא פָרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה עָרֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם. – – – אז תקרא וה' יענה, תשוַע ויאמר הנני". הקדוש-ברוך-הוא בורא נפשות וחסרונן, ומטיל עלינו את המשימה לדאוג ולסייע לברואיו לשמור על צלם אלוקים, לשמור על כבוד האדם, על חירותו, על זכותו למימוש עצמי ולחיים של כבוד. עיניהם של כ-2 מיליון עניים, ובהם כמעט 900,000 ילדים עניים ורעבים, מלוות אותי וילוו אותי ואת חברי יום-יום בהיכנסי למשכן הזה, משכן שבו אמור לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו הערך היהודי העליון של הערבות ההדדית, של כל ישראל ערבים באמת זה לזה. הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, הציב לנו רף חינוכי, ערכי, רוחני וציבורי גבוה. הוא הורה לנו כך: הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה. אנו, כשלוחי ציבור, באנו לבית הזה כדי להוסיף – כדי להוסיף ולהגביר אהבת אדם ועם, כדי להוסיף טובה וברכה, כדי להוסיף חן וחסד, כדי להוסיף אהבת התורה והארץ. את אחינו אנו מבקשים בבית הזה. לפני כמה שנים הייתי שותף לארגון אירוע ענק של עלייה של עשרות אלפי אנשים, דתיים וחילונים, הורים וילדים, מכל רחבי הארץ לירושלים. בעודי הולך בין רבבות האנשים הצועדים ברחובות העיר ירושלים שמעתי ילד קטן שואל את אביו: אבא, נגד מי כל האנשים מפגינים היום? ככה מתרגלים בירושלים: כשיש הרבה, מפגינים נגד מישהו. והאבא הסתכל אליו, חייך ואמר לו: ילדי המתוק, היום לא באנו להפגין נגד, היום באנו להפגין בעד – בעד ירושלים, בעד עם ישראל. דווקא מפני שבבית הזה יש מחלוקות והתנצחויות, מאבקים ומלחמות, חלקם לשם שמים וחלקם לצערי לא, דווקא מפני שכאן מתגלות ועולות דעות שונות ומנוגדות, ואף מחלוקות מהותיות המאיימות לפלג ולפצוע את הרקמה העדינה של עמנו ושל חברתנו, דווקא משום כך אני מבקש להקדים תפילה לתפילה, אני מבקש להפגין ולפעול בעד. ר' אלימלך מליז'נסק, מגדולי וראשי תנועת החסידות לפני 240 שנה, חיבר תפילה לפני התפילה. עוד לפני שהאדם מתחיל להתפלל, עליו להתפלל בכלל שיצליח להתפלל, עליו לבקש שבסיס תפילתו יבוא ממקום טוב. וכך היא תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק, שכולי תפילה שתהיה נר לרגלי ולרגלי כולנו בבית הזה: אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכול נחת רוח אליך. אמן, כן יהי רצון. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מזמין את חבר הכנסת ניסן סלומינסקי לבוא ולומר כמה מילות ברכה. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אדוני יושב-ראש הכנסת היוצאת, אדון ריבלין, אני שוב – אדוני יושב-ראש הכנסת היוצאת, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ההורים וחברי מירושלים שיושבים למעלה וחברי חברי הכנסת, ברשותך, אדוני, אני רוצה אולי לעשות משהו שונה טיפה. אם תמיד מקובל לברך את חבר הכנסת שדיבר לפני, הרי דבריו היו – שכל מה שאני אגיד רק יקלקל. אני אולי רוצה לברך אותנו שזכינו בו. ולמה? דבר ראשון, הוא יליד המהפכה האדירה שהציונות הדתית עשתה במדינה מאז קום המדינה: הוא בוגר ישיבת "בני עקיבא" בבאר-שבע, בוגר ישיבת "מרכז הרב", בוגר ישיבת ההסדר באור-עציון, שירת בגבעתי במסגרת ההסדר, בוגר האוניברסיטה. בקיצור, המהפכה שהציונות הדתית עשתה, בשילוב של תורה מצד אחד, שהיא ערך עליון בשבילנו, ומדינת ישראל וצבא הגנה לישראל, שהוא ערך עליון בשבילנו, ולמדנו – הציונות הדתית הראתה שאפשר לשלב את הדברים. והנה, הוא הייצוג – כמובן, עם שילוב באקדמיה, בפעילות, כפי שנפרט בהמשך. אז הנה, זה הדגל, ואשרינו. אבל לא רק זה. אני חושב שהוא הנציג הראשון או היחיד של באר-שבע, בירת הנגב, של חלוציות, של המשפחה, שהתחילה, ההורים שיושבים, ואולי לפני כן – הסבא, והוא מגיע אלינו כשהוא איש החלוציות האמיתית של הנגב, שהפכו משממה. ואנחנו מקווים שלפי חזונו של דוד בן-גוריון עוד ייהפך למרכזים אדירים, בנגב וגם בגליל. בנוסף, הוא חרת על דגלו את החיבור של כל הפריפריה למרכז. זו אחת המשימות שאנחנו לקחנו על עצמנו, בנוסף לדגלים המסורתיים שהבית היהודי לקחנו על עצמנו, והוא נציג מובהק של חיבור הפריפריה למרכז, לאפשר לכל ילד תנאים – איך אומרים? שותפות אמת ויכולת להגיע לכל מה שילד בתל-אביב יכול להגיע. זה לא קל, אבל זו משימה אדירה שאנחנו צריכים להתמקד בה. ובנוסף, הוא בכל מהותו איש חברתי. שמענו את הסיפורים, ואני לא אחזור עליהם, אבל אני מכיר אותו. לקחת מאות משפחות שנמצאות בחרפת רעב, והציונות הדתית – יש לה המון ארגונים שעוסקים בזה ועוזרים, אבל החוכמה היא לא רק לעזור; החוכמה היא להוציא אותם ממעגל העוני ולאפשר להם לחזור למעגל הרגיל ולהתחיל לפרנס את עצמם. זה פרויקט אדיר, ובהיותו סגן ראש העיר בבאר-שבע ומחזיק תיק הרווחה הוא הוביל את הנושא הזה. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> נוסף על כך, הוא מוביל את אחד העקרונות שאנחנו, הבית היהודי, רוצים להוביל בארבע השנים הקרובות: חיבור אמיתי בין כל חלקי העם. 12 בנים ליעקב, דעות שונות, כיוונים שונים, העם עצמו מחולק, אבל יש לו דבר אחד מאחד: כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב – אני מדבר עלינו – ואנחנו רוצים את החיבור האמיתי. ואת זה הוביל אבי גם בהיותו מוביל בתנועת "מבראשית", שחיברה את הדברים האלו, וגם בהיות ב"בית מוריה", שחיברה את הדברים – דתיים ולא דתיים, מה שנקרא, וכו'. במילים פשוטות: כיוונים חדשים, דגלים חדשים, של הבית היהודי, שאבי הוא נציגם המובהק. ולכן, בנוסף לזה, אבי, שאני רוצה לברך אותך ולברך את ההורים על התפקיד, על ארבע שנים – שיהיו מרתקות, ואני בטוח שתצליח בהן – אני רוצה לברך גם אותנו שזכינו. אשרינו. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. יש לי הכבוד והעונג המיוחד להזמין את אחרון הנואמים לנאום הבכורה שלו – חבר הכנסת משה מזרחי, בבקשה. <משה מזרחי (העבודה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, הפנמנו את דבריך שיש לנו עוד ארבע שנים – אם כי אנחנו עוד חלוקים קצת על התקופה הזו – לדבר את עצמנו לדעת פה, אז נשתדל אפוא להיות קצרים וחגיגיים. אני גם מלא תקווה שהאנרגיה הטובה השופעת מעושר החיבוקים כאן ועכשיו תהיה מנת חלקו של הבית הזה באמת ובתמים. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אל תשלה את עצמך. <משה מזרחי (העבודה):> אני את עצמי לא משלה, אני רק אומר שאני מקווה. אני מקדיש את המילים הראשונות האלה במקום החשוב הזה להורי, זכרם לברכה, שבימים ההם עדיין הביטו במשכן הזה וביושביו בחרדת קודש, כמשכן ולא בניין. הם לא זכו לחלום, אפילו לא לחלום, שאהיה לימים חלק ממנו. הם היו ילידי הארץ הזו, בעיר של מקבילתנו מפעם, הסנהדרין, העיר טבריה, עיר הולדתי. דור רביעי, חמישי, יש גם שביעי, אבל ניקח את הממוצע, אני, שחלק מאבותיו ואימהותיו הגיעו מאוקראינה, מצרים ואפגניסטן. אבי יעקב, זיכרונו לברכה, שבדוחק הכרתיו, נפטר לאחר שזכה לראות רק שמונה משנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. אמי בלהה, זיכרונה לברכה, נותרה מטופלת ומגדלת בעזות רוח ולתפארת שמונה ילדים, שהגדול היה אחרי צבא והקטן בן שלוש. אלה היו שנים שהדוחק והמצוקה היו גם מנת חלקה של המדינה הקמה על רגליה, עסוקה עם המעט שהיה בידה כדי לקומם את ביטחונה וצמיחתה של החברה הישראלית. באותם ימים נאלצנו, אחי, אחיותי ואני, לפלס את דרכנו הטובה והתורמת. לא היו לנו טענות אז, כי היה לנו אמון מלא במדינה ובאחריותה לנו, במוביליה, בהנהגתה. היינו שותפים מלאים למחסורם. דרך ארוכה מאוד עשינו מאותם ימים. המדינה התפתחה בעוצמתה היוצרת והיצירתית בכל תחום – בכלכלה, בביטחון, בתרבות – וצברה עושר בכל היבט, בדרך שאין לה אח ורע בהיסטוריה של תקומת מדינות בזמן המודרני. והנה, בעשור וחצי האחרונים הלכה המדינה והתפשטה מאחריותה, הפריטה אותה עד לכמעט עירום מלא, על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה, בכל היבט. מי שסבר שהכלכלה צריכה להיות "חופשית" לטובת האזרח, מסר בו-זמנית את עושרה ואת נכסיה האסטרטגיים של הארץ הזו בידי מעטים, חלקם זרים ומנוכרים לדרכי הארץ, אזרחיה וטובתם. כך יצא שמהכלכלה החופשית נותרנו בני ערובה לכלכלת רווח ובצע של מעטים. "מדינת כל עמותותיה" נהיינו. אלפי עמותות וארגונים לא ממשלתיים הפכו לעובדי קבלן של ממשלות ישראל האחרונות. לפתחן ולפתחו של האזרח גלגלו את האחריות לגורלו, האחריות שהמדינה נטשה. למדתי מהבית שבו גדלתי שבית זה לא קירות שמקיפים אותך ולא גודל החלל שבו אתה חי; בית זה מקום שבו אתה מרגיש שאוהבים אותך ומגינים עליך, מעניקים לך באופן שווה, בין אם אתה חזק ובין אם אתה חלש, ולא נוטשים אותך כשאתה נותר מאחור. בית זה מקום שרואים אותך בלי הבדל דת, מין וגזע, ואינך שקוף. בית זה מקום שבו אתה מרגיש מיוחד ושייך; זה מקום שבו נוצרים הערכים שלך כאדם. בבית כזה צריך שייעשה צדק, גם חברתי, שצריך להילחם ולתבוע אותו. שמנו במשך עשורים בראש מעיינינו את האיום הקיומי, שכחנו בדרך את איכות הקיום שלנו. איכות הקיום, שבלעדיה ילך ויהיה קשה יותר ויותר לשאת כל "איך" פה; כשאין "מה" שלמענו נחיה, אולי גם נמות. מאות אלפים מאתנו כבר לא פה בבית, מאות אלפים כאן בבית נדגמו לאחרונה מטילים ספק – למה נשארים פה. זה צריך להדיר שינה. מאות אלפים שהרגישו שקופים יצאו לרחובות, צועקים בתוך הבית. הנה, אנחנו על ספן של גזירות חדשות עכשיו, כולן הכנסת יד לכיס האזרח המדולדל ולא למי שאצלו מונח העושר. לכל אלה צריך להחזיר את הבית. הקולות האלה חייבים להישמע. 30 שנה שירתי במשטרת ישראל, בחזית הפנים שלנו, במה שאני קורא החצר האחורית של החברה הישראלית, של תרבות השלטון שהתכערה משהו במקומותינו. הייתי עד לתהליך המסחרר שבו התפתחה החצר הזו, על תופעותיה המכוערות, האלימות והמשחיתות, שמסכנות את יציבות החברה והמשטר – שלא נטעה לרגע – ואין משגיח ואין עוצר. מערכת האכיפה, אין לה סיכוי לנצח אותן לבד. רק הממשל והפוליטיקה שייאבקו בהן בכל כוחם יכולים להביא שינוי. אבד לנו משהו בדרך, בחינוך הערכי, בסולידריות, בראיית טובת הציבור והכלל. אני מאמין שמרביתנו כאן אינם רוצים שהנוער שלנו ימשיך לגדול בתוך תרבות אלימה, מושחתת ורודפת בצע. לא פלא שאת תרבות החיים הנחוצה – וסליחה שאני אומר את זה כאן – תרבות החיים הנחוצה, הנורמטיבית, החסרה במקומותינו, מחליף בולמוס החקיקה שאין לו אח ורע במשכן הזה. לנו כנבחרי ציבור תפקיד חשוב מאין כמותו, ולו לפחות בדוגמה האישית, בצניעות, בשיח, בהתנהגות, להחזיר משהו מהתרבות האחרת, שלא נדרשת לה חקיקה. קחו לדוגמה את האמירה – ואני בכוונה מביא את זה כאן – של חבר כנסת יאיר שמיר שאיש ציבור שמעל צריך לפרוש מהחיים הפוליטיים. לאמירות ולמילים האלה יש כוח. אם כל הבית הזה ושוכניו יאמינו בזה וידברו ככה, אולי נחזיר את הבושה והאחריות הציבורית שאבדו לנבחרינו. גם במקום שהחוק היבש מתיר, יש מעשים שלא ייעשו ציבורית גם אם אין להם קצה משפטי. אני נולדתי לתוך ערכיה המכוננים של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, ערכים שאבותינו המכוננים הנציחו במגילת העצמאות. אני סברתי וסבור שהם אמורים להיות בסיס משותף שחוצה את המחנות הפוליטיים; ערכים שנדרשים במדינה חופשית ומתוקנת שחרתה על דגלה את ערכי החירות, השוויון, ואת שלטון החוק על מרכיביו, ואת חוקיות פעולות השלטון וניקיונו מרבב והשלטה שוויונית וראויה של החוק. חשוב לא פחות מאלה – זה מעוגן גם שם – זה ערך החתירה לשלום. כבר אז סברו המכוננים שלנו שאלה ערכים שצריכים להיות ערכי יסוד של מדינה נאורה ומאירה, שלמרות האיומים על הקיום שלה אסור שהיא תהא נצורה ומצורעת בשל כך. חבל שהערכים האלה מיטשטשים מול עינינו ודווקא מכאן לפעמים יצאו קולות מטרידים שמנסים לקעקע את האיזון הכל-כך עדין שמכוננינו וחלק ממנהיגינו השכילו לשמור מכל משמר בחברה כל כך מורכבת ומקוטבת כמו שלנו. מול הקולות האלה עלינו לשמור מכל משמר על קו הביצור האחרון, מעוזי שמירת ערכי הדמוקרטיה השברירית שלנו: שלטון החוק, מערכת האכיפה ומערכת המשפט ובית-המשפט העליון בראשה. נכס החתירה לשלום והשגתו הוא ציווי עליון, שצריך שנחתור אליו בכל מאודנו. עלינו לפתור את הסכסוך עם העם הפלסטיני בכל דרך. הגזרה הזו שואבת מהחברה הישראלית מחיר כלכלי וחברתי כבד ויקר. עלינו להיפרד מהם גם אם נצטרך להכריח אותם לדבר אתנו ולהקים את מדינתם שלהם. את הסוגיה הזאת צריך לחתוך כמו קשר גורדי. אסור לנו להניח לדורות הבאים – טישיו. סליחה, מדברים על שלום מייד מתחילים להיות מנוזלים פה, בבניין הזה. כנראה יש פה איזה אלרגיה מובנית. אני מניח. נחזור לנאומנו הכתוב. עלינו להיפרד מהם גם אם נצטרך להכריח אותם לדבר אתנו ולהקים את מדינתם שלהם. את הסוגיה הזאת צריך לחתוך כמו קשר גורדי. אסור לנו להניח לדורות הבאים להמשיך לדמם מהפצע הזה, שמשפיע יותר מכל דבר אחד על היותנו פה. יש סתירה איומה בדיבור הזה על מדינה יהודית, ובו-זמנית – נעשה הכול להשאיר את המצב על כנו ולגרום לו להיות בלתי הפיך, ככה להותיר אותנו שותפים לחייהם של מיליוני פלסטינים. במגמה הזאת צריך להיאבק בכל כוח. ואללה, עמיתי, אני מביט על פניה המתחדשות של הכנסת. יש כאן תקווה גדולה שהחלפת מחזור הדם – שלעתים היה לא כל כך בריא – ברעננות הנקייה והערכית, תביא לטוב. אני לא יודע איזו ממשלה תקום. היא כבר מתחילה להתקומם, אני כבר רואה – אני לא יודע איפה אתה נמצא בפאזה הזאת. אתה יושב פה בנחת, אני לא יודע אם להיות מוטרד מזה או לא. אבל אנחנו, גם אם לא נהיה שם – אבל אם הממשלה שתקום, ולא חשוב איזה, תהיה קשובה לקולות אזרחי הבית הזה שדיברתי עליו קודם ותעשה תיקון גדול, נהיה שם גם מנגד תומכים ומייחלים גם כאזרחים שתצליח. אבל אם לא, אנחנו נהיה שם, חריפים וקשים, לפקח, לבקר ולצעוק את הצעקות של אלה, בתוך הבית, שצעקו אותן בשנה החולפת. אני רוצה להודות למשפחתי, שזכתה לשנים מעטות של נחת, בעיקר על הוויתור המחודש והתמיכה, על ששלחו אותי שוב לשליחות ציבורית. אני רוצה להודות לרעייתי שרית, לילדי מורן, עמית ודביר – תאומים, תאיר, והקטנטונת טוהר. אסיים כמנהג המקום, אדוני היושב-ראש, בחוכמת המוסר והחוכמה היהודית מפרקי אבות: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לומר דברי ברכה, בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אמר לי חבר הכנסת אילן גילאון שפעם היו בכנסת המון גנבים והיום יש בה המון שוטרים. ואתה, מזרחי, בעיני – בלי להעליב אף שוטר, ויושבים כאן שוטרים טובים וראויים, ששירתו את המדינה היטב, עשו את תפקידם נאמנה – אבל אתה, מזרחי, השוטר האהוב עלי מאז ומעולם, באמת, הרבה שנים. אתה יודע את זה. אז מי שרוצה לשחק בכנסת בשוטרים וגנבים, שלא יעז, כי מזרחי בשטח. ביום ההשבעה, מזרחי, פגשתי כאן את שופטת בית-המשפט העליון עדנה ארבל. היא הודתה באוזני שהיא באה במיוחד בשבילך, כדי להצדיע לך, כדי להודות לך על מלחמתך העיקשת והאמיצה בשחיתות ולטובת מראה דמותה של מדינת ישראל כמדינה שומרת חוק. היא דיברה על התקופה שהיא הייתה פרקליטת המדינה ואתה היית ראש אגף חקירות. מאוד הזדהיתי עם הדברים שלה, ואתה ראוי בהחלט לכבוד הזה שחולקים לך. ביצעת שורה של תפקידים בכירים וחשובים במשטרה במשך 30 שנה. באמת גולת הכותרת הייתה ראש אגף חקירות. לפני כן, בעצם אתה זה שהקמת את היאחב"ל, כמו שאנחנו מכירים אותה היום, פיקדת על 6,000 שוטרים וחוקרים והיווית להם דוגמה ומופת. דוגמה ומופת – הכוונה היא לא רק לבצע את תפקידך. הרבה לא יודעים שאתה גם איש ארגון מצוין וגם מפקד, גם חוללת שינויים ורפורמות משמעותיות. אבל להיות דוגמה ומופת לשוטרים שמופקדים על האכיפה, על החוק, זה גם להיות אישיות מיוחדת במינה, ואתה אישיות מיוחדת במינה. אתה שייך לקבוצה הזאת שהמושחתים אוהבים לקרוא להם "סרוטים", או "אובססיביים", או "יותר מדי להוטים". האנשים המושחתים לא אוהבים אנשים כמוך. אתה לוקה במרץ יתר, חשוב לך יותר מדי לבצע את משימתך ולתפוס את האשמים ולדאוג לכך שיועמדו לדין ויבואו על עונשם. עמדת בפני אתגרים לא פשוטים, אני יודעת את זה, ושנים קשות מאוד, שנים קשות מאוד שבהן התרגלת שמי שמעליך ממנה אנשים מתחתיך כדי שאתה תהיה משותק בעבודתך. ויכולת להם, בעיקשות. ברגעים האלה דרוש אומץ לב מיוחד, כי לרוב בני האדם יש נטייה לכופף את ראשם ולקבל את הדין ולסגל את עצמם לנורמות הקיימות ולהבין רמזים שנאמרים ולא נאמרים, ולצייץ לרוח המנשבת. ואתה לא. אתה התעקשת לעשות את תפקידך. אתה יודע, לא לחינם לבת הקטנה שלך קוראים טוהר. אני בטוחה שחשבתם על השם הזה היטב לפני שהענקתם לה אותו. יש לך רק עין אחת, אולי לא יודעים את זה. את עין ימין איבדת כשנפצעת בצבא, אבל עין שמאל שלך רואה מצוין, ממש ממש מצוין. העובדה שיש לך עין אחת לא מפריעה לך להיות צייר מצוין – גם את זה יש רבים שלא יודעים – ובוודאי לא הפריעה לך ואפילו סייעה לך כשחקרת את נחקריך, והיא שיוותה לפניך מבט מאיים משהו והגבירה את היעילות שלך כחוקר. תכף אני אחזור לעין הזאת, אבל עוד אני רוצה לדבר קצת על אותה להיטות יתר שבגללה – האשימו אותך בלהיטות יתר, אתה זוכר את זה? גדולים וטובים. להיטות יתר כשאתה עושה את עבודתך כשוטר. אז אני נורא-נורא רוצה שתמשיך ללקות בלהיטות יתר. מאוד חשוב לנו שתלקה באותה מגרעת נוראה שלך, של להיטות יתר. תמשיך לתת בנו את העין הטובה שלך, ואל תסיר אותה לרגע. אני סומכת עליך, מזרחי, שתשמור על הטוהר ועל הניקיון במלוא המובן של המילה. אני בטוחה שאתה תוסיף כאן לבית הזה ולציבוריות הישראלית איכות שמאוד מאוד חסרה לנו. אתה תהפוך את ההשלמה ואת הכניעה לשחיתות, כאילו זאת גזירת גורל, למשב רוח אחר ושונה של הכרה מוצקה ואמונה בכך ששלטון חוק, טוהר מידות, ניקיון כפיים, ניקיון המערכת, הם יסוד מוסד למדינה תקינה, דמוקרטית והגונה, ועל הנדבך הבסיסי והיסודי הזה באות כל הקומות האחרות. אז תמשיך לתת בנו את העין הטובה שלך, מזרחי. אני מאחלת לך הצלחה גדולה מאוד ויודעת שתצליח. ברכות. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. מברך נוסף, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני אומר לך את האמת, כשהתחילו הסיבובים, לפני שאתה יזמת, אני הייתי קצת סקפטי, כי אתה יצרת משהו שלא היה לנו מעולם בכנסת. בכנסת, כמו שיושב-ראש הכנסת רובי ריבלין יודע היטב, היה מקובל שאנשים נושאים נאומים תוך כדי המהלך, ומגיבים. פתאום נוצר חלל – אפשר היה לפזר את הכנסת עד שתקום הממשלה – ונוצר איזה הייד-פארק. אז בהתחלה הייתי ציני, מי צריך את ההייד-פארק הזה? יותר טוב לסגור את הבסטה וללכת. אבל תוך כדי התהליך הזה, אני חושב שמשהו נפלא קורה פה, כי פתאום יש פה איזה שיחה – ואני הייתי בשתי כנסות, זאת הכנסת השלישית שלי – שלא הייתה: שלמילה יש משמעות, שדרך היא חשובה ושאפשר לשנות. אני באתי רק להגיד מילה נוספת על משה מזרחי. בסופו של דבר, אנשים שמעשיהם גדולים ממילותיהם הם אנשים; כי לדבר זה חשוב, אבל לעשות – פי כמה. בשבילי משה מזרחי, שנים רבות, הוא הדוגמה לאדם שיהיה בכנסת הזאת אַמת המידה להתנהגות ציבורית נאותה. יש אחרים, אבל הוא – יצטרכו להסתכל לו בעיניים. כי יש שני סוגי שחיתות – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בעין האחת. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – לעבור על החוק – בעין האחת, מיקי, בעין האחת. אתה רוצה, תשים רטייה אפילו, יהיה יותר סקסי. יש שחיתות שהיא חוקית. ואנחנו בבית הזה, כבר לא חשוב לנו מי מושחת או לא מושחת, חוקים, לא חוקים, מה זה משנה? מדינת היהודים לא יכולה להיות מדינה שתתנהל כמו מדינת ברלוסקוני. אבל יש עוד דבר שאתה אמרת – יש את ההתנהגות, כי חלק גדול מהשחיתות בעולם היא שחיתות חוקית. באמצעות החוק – השחיתויות הכי גדולות; באמצעות חבורות עם עורכי-דין ועם כוח אתה לוקח כוח אדיר, וזה מותר. פתאום יש פה איזה רגע של תקווה, שאולי בבית הזה יתחילו להיות סטנדרטים, והסטנדרטים האלה בנושא של השחיתות – אתה, משה, תהיה הכותל המזרחי. אני מאחל לכולנו בהצלחה, שלאחר הנאומים נצא לדרך. תודה. <משה מזרחי (העבודה):> אמן. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. תמו נאומי הבכורה. <דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מזמין את השר לנושאים אסטרטגיים, חבר הכנסת משה יעלון, שידווח לכנסת על פעילות משרדו בממשלה ה-32. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאדווח על פעילות משרדי – בהחלט מרגש להאזין לנאומי חברי הכנסת החדשים. אני מעריך שקיבלתם לא מעט עצות בימים האחרונים. אוסיף רק אחת: אל תהיו נאיביים, אך שמרו על התום, זה אפשרי. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוקם מחדש עם הרכבת הממשלה במרס 2009. זהו משרד שעיקר עבודתו עבודת מטה, המשמשת את ראש הממשלה ואת הממשלה בקבלת החלטות בתחום המדיני-ביטחוני; בעצם תחום שתפקיד המטה לביטחון לאומי לבצע, אך לנוכח השתלשלות והתגלגלות – והניסיונות היותר-מוצלחים או פחות מוצלחים במהלך השנים להקים מטה לביטחון לאומי חזק – מצא לנכון ראש הממשלה לחזק את הקומה הזו של עבודת המטה בתחום המדיני-ביטחוני על-ידי הקמתו מחדש של המשרד לנושאים אסטרטגיים. ראש הממשלה הגדיר את משימות המשרד, בחלוקה שבין המטה לביטחון לאומי לבין משרדי, כאשר בשלב הראשון משימות אלו כללו קודם כול את איום הגרעין האיראני, בעצם עבודת מטה לתכלול המאמצים להתמודדות עם התפתחות האיום; כאשר התכלול הוא בין המשרדים השונים העוסקים בנושא – בין אם זה משרד הביטחון, מטבע הדברים, משרד החוץ, גופים נוספים כמו המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית ועוד – כעבודת מטה שמאפשרת הגשת דרכי פעולה אפשריות, ניתוחן, המלצה על קבלת החלטה מסוימת, בין אם ישירות לראש הממשלה או לקראת דיונים בשביעייה-שמינייה-תשיעייה, עד לקבינט. התחום השני – התחום הפלסטיני. המלצות לאסטרטגיה בתחום הפלסטיני, כשבשלב הראשון הדגש הוא על רצועת-עזה. הנושא השלישי – עדכון תפיסת הביטחון הלאומי על מרכיביה השונים. הנושא הרביעי הוגדר כנושאים אסטרטגיים אחרים שיוטלו במעלה כהונתה של הממשלה על המשרד מטעם ראש הממשלה, ואפרט כמה מהם בהמשך. וכמובן, השתתפותי כשר בכל הפורומים הבכירים העוסקים במדיניות חוץ וביטחון. כדי למלא משימות אלו הוקמו במשרד אגפים המרכזים את הטיפול בנושאים השונים, שאוישו בבכירים לשעבר ממערכת הביטחון והמודיעין ומן האקדמיה, בעלי ידע וניסיון רב בתחומים הרלוונטיים. מנכ"ל המשרד, לדוגמה, הוא תת-אלוף במילואים יוסי קופרווסר, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן; בראש אגף איראן, לדוגמה, עומדת גברת סימה שיין, ששירתה כראש חטיבת המחקר במוסד. עבודת האגפים נעשית בתיאום הדוק עם המשרדים הרלוונטיים וגורמי המודיעין והיא כוללת עבודת מטה והכנת ניירות מטה. אך בכל אחד מהנושאים הניעו האגפים השונים במשרד גם פעילות מעשית לא מבוטלת, שאת רובה, לצערי, אינני יכול לפרט בפורום זה. פעילות זו התמקדה בתחומים שזוהו על-ידי המשרד כבעלי חשיבות אסטרטגית, אך כאלה שנפלו משום מה בין הכיסאות, בין המשרדים השונים, מטעמים שונים. דוגמה אחת לפעולה כזו היא מדד תרבות השלום וההסתה ברשות הפלסטינית, המופק על-ידי המשרד מדי שלושה חודשים מאז 2009. המשרד זיהה שהמסרים המועברים על-ידי הנהגת הרשות ומנגנוניה לציבור הפלסטיני המתגורר בתחומה מעוררים שנאה לישראל, אווירה המעודדת אלימות וטרור נגד ישראל, ובעיקר שוללים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. המשרד זיהה כי מסרים אלה, המשקפים את הנרטיב הפלסטיני, הם המכשול העיקרי לקידום השלום, ולא דברים אחרים, וכדי לעקוב אחר התפתחות התופעה, מנהל המשרד ארבעה מדדים, אחד על כל אחד ממרכיביה, ובודק האם ההסתה, בניית תרבות המנציחה את הסכסוך, מחמירה או משתפרת. המדד הוצג כמובן בממשלה, הוצג לגורמים בין-לאומיים וגם לגורמים פלסטיניים, מתוך תקווה שניתן יהיה באמצעותו להעביר את חיוניות הסרתו של מכשול חמור זה מהדרך לשלום. לצערי, המצב איננו משתפר, ונמשכים הביטויים הקשים של ההסתה, ובכלל זה האדרת טרור המחבלים, הצגת היהודים כתכלית הרוע ושלילת זכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בתחום פיתוח תפיסת הביטחון למד המשרד את תמונת הפעילות בנושא בארץ ובעולם, והניע עבודה בין-משרדית מקפת לעדכון תפיסת הביטחון הלאומי, עבודה שהקיפה את כל התחומים הרלוונטיים, ובכלל זה: ניתוח היבטי הביטחון הלאומי בהקשרי הערכים והחברה; עדכון תפיסת הביטחון הצבאי, בהובלת המטה לביטחון לאומי; פיתוח תפיסת מדיניות החוץ, בהובלת משרד החוץ; תפיסה לחזית האזרחית, בשיתוף עם המשרד להגנת העורף; תפיסה לסייבר, לתחום המאבק נגד הניסיון לפגוע בלגיטימציה של ישראל, וכמה תחומים נוספים. השלמת העבודה מחייבת אינטגרציה, תכלול, חיבור של המרכיבים השונים שהכנתם ככלל הושלמה, פחות או יותר, למסמך תמציתי אחד, שאני מקווה שניתן יהיה להגישו בהקדם לממשלה החדשה לצורך אימוצו כתפיסת הביטחון הלאומית המעודכנת. מסוף 2009 זיהה המשרד את הניסיון לפגוע באורח שיטתי בלגיטימציה של מדינת ישראל כאיום בעל חשיבות אסטרטגית על חופש הפעולה שלנו כמדינה, ובעתיד אולי אף על קיומה. המשרד הניע תהליכי חשיבה בנושא, ומאוחר יותר – בשיתוף פעולה עם משרד החוץ ומשרד ההסברה ועוד גורמים שעוסקים בדוברות, כמו דוברות צה"ל ומשרדים אחרים, ועם ארגונים בעולם, בעיקר יהודיים – הניע הקמת גוף מסגרת לתיאום הפעילות לחיזוק הלגיטימציה של ישראל. פעילות גוף זה מתבצעת במכלולים רבים, ובכלל זה בתקשורת המסורתית והחדשה, בתחום החינוך הציוני, בקמפוסים ברחבי העולם, בתחום המשפטי, בקרב ארגוני עובדים וארגונים דתיים בעולם, מול ארגונים לא ממשלתיים ועוד. לאחר עבודת מטה ממושכת הטיל ראש הממשלה על המשרד, בתיאום עם משרד החוץ, לקדם מרכיבים שונים של הפעילות בתחום זה, ובמשרד הוקם אגף המרכז את הנושא ונעשו כמה פעולות שלפרטיהן לא אכנס כאן. במבט כולל, למשרד הייתה תרומה חשובה הן בעבודת המטה וניירות העמדה שהכין והן בפעילויות השונות שביצע. אין לי ספק שהעשייה במשרד הפכה אותו למכשיר חשוב לאיזון וקידום מדיניות הממשלה וליישום של פעולות ותפיסות רבות ערך. חלק ניכר מעבודת המשרד הוא בעל אופי מתמשך וחלק מהעבודות טרם הסתיימו, כך שלטעמי חשוב להמשיך ולקיים את פעילות המשרד או במתכונתו הנוכחית או במתכונת אחרת, שתתאים לאופי שבו תורכב הקואליציה החדשה והממשלה החדשה. צריך לזכור שלמשרד כמה יתרונות חשובים, ובראשם האי-מחויבות שלו לעמדות של גורמים שהם גם גופים מבצעיים גדולים, ומכאן גם יכולתו לרכז פעילות בין-משרדית מורכבת, וכן, הוא נשען על איכות כוח-אדם גבוהה, כוח-אדם מצומצם – בסך הכול משרד של 23 אנשים המשרתים בו, שבהחלט, בהזדמנות זאת, מעל בימת הכנסת, אני מוצא לנכון להודות לו, לעובדי המשרד, על מסירותם, השקעתם, איכות עבודתם, המבוססת על ניסיונם הרב ועל תרומתם, שהייתה לעזר רב לי, כשר, ולממשלה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מודה לשר בוגי יעלון. רבותי, אני ארשום את חברי הכנסת שביקשו לשאול. חבר הכנסת הראשון – חבר הכנסת משה פייגלין, ואחריו – אלעזר שטרן. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> ברכות על פועלך. שמחתי לשמוע שמשרדך זיהה את תהליך הדה-לגיטימציה שעוברת מדינת ישראל כאיום אסטרטגי. לטעמי זהו האיום האסטרטגי הגדול ביותר, גדול יותר אף מהאיום הגרעיני, אבל לא הצלחתי להבין מדבריך ממה נובע אותו תהליך דה-לגיטימציה, שכמי שגדל בארץ הזאת לא זוכר כמותו בעבר. זהו תהליך של הדור האחרון. כיצד מבין המשרד לאיומים אסטרטגיים את צמיחת האיום האסטרטגי הראשון במעלה הזה בדור האחרון, ומלבד ההסבר על שיתופם של גורמים ציוניים וכדומה, מה בפועל מתבצע כדי להסיר את האיום הזה מעלינו? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה פייגלין. אדוני השר ישיב. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> אכן, איום הדה-לגיטימציה על מדינת ישראל מזוהה בשנים האחרונות כאיום משמעותי ביותר. החדשות הטובות לגבי האיום הזה הן שלדעתי, האיום הזה נובע מההכרה של אויבינו שכנראה לא ניתן לסלק את היהודים מארץ-ישראל בכוח צבאי – למעשה, ההכרה, הייתי אומר, שהלכה ותפסה אחיזה בקרב אויבינו כבר בעקבות מלחמת ששת הימים, ואפילו יותר מזה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. למעשה, ממלחמת יום הכיפורים, האיום הצבאי הקונבנציונלי של מלחמה של צבאות מול צבאות הלך ודעך. מ-1973, כבר 40 שנה, שום אויב לא יזם מלחמה קונבנציונלית נגדנו. הדבר נובע מהניצחונות שלנו בשדה הקרב הקונבנציונלי, וגם מההבנה, משנות ה-70, שבתחום הזה אנחנו הולכים וצוברים עוצמות שמביאות לנו יתרון, עליונות, הרתעה, ולכן, במשך 40 שנה הם הבינו שלא כדאי להתמודד אתנו במגרש הזה. חלקם, כתוצאה מזה, חתמו על הסכמי שלום כדי לקבל שטחים שהפסידו, וחלקם בחרו בדרך של טרור, בדרך של התחמשות ואמצעים שמאפשרים להם להימנע מהעימות הקונבנציונלי, בין אם זה רקטות או טילים או ניסיון להגיע לנשק השמדה המוני. יש כאלה שהשיגו נשק כימי וכאלה ששואפים עד היום או בעבר להגיע לנשק גרעיני – עיראק בזמנו, סוריה בזמנו, והיום, כמובן, החתירה האיראנית לנשק גרעיני. הטרור והרקטות והטילים, למרות שהם נראים רחוקים אחד מהשני – חלק קוראים להם "תת-קונבנציונלי", חלק קוראים להם "אל-קונבנציונלי" – יש ביניהם מן המשותף. הם בעצם עוקפים את ההתמודדות עם צבא הגנה לישראל; מנסים להכות ישירות באוכלוסייה האזרחית, בין אם זה פיגוע התאבדות של טרור כנגד אזרחים, שחווינו לצערנו בעשור שעבר, בין אם זה הרקטות מעזה, מלבנון, או טילים, ואפילו טילי "אלחוסיין" מעיראק. התקיפה של העורף, מה שנקרא אצלנו של האזרחים, וההימנעות מהלחימה בצה"ל נבעו, בין השאר, ממה שנתפס אצלם כזיהוי החוליה החלשה בשרשרת הביטחון או החוסן הלאומי או הביטחון הלאומי שלנו, וזה יכולת העמידה של החברה. כל מיני אירועים, בלי לפרט כאן את כולם, שבהם נתפסנו כמי שאיננו מסוגלים לשאת נפגעים – לבנון, הנסיגות אחרי של"ג, עסקת ג'יבריל כאירוע מאוד משמעותי, מעצב, בתפיסתם – יצרו תחושה שקרא לה בזמנו חסן נסראללה כשנסוגונו מלבנון: כקורי עכביש. אמר: כמו קורי עכביש, שנראים מרחוק חזקים, החברה הישראלית, כשמתקרבים ונוגעים בה, היא חלשה. בעוד אנחנו, "חיזבאללה" ואחרים, מוכנים לחרף את נפשנו ואף להתאבד למען השגת יעדינו, החברה הישראלית לא מסוגלת לשאת את זה יותר. כל מיני מושגים שהם שמעו מכאן – עייפנו ממלחמות, עייפנו מניצחונות – וההתנהלות שלנו בתחום המדיני בעשרות השנים האחרונות חיזקו את התפיסה. בעשור האחרון החלה לחלחל אצלם תחושה שלא בטוח שהחברה הישראלית היא קורי עכביש. "חומת מגן", למשל, בעצם שמה קודם כול סימני שאלה האם החברה הישראלית היא באמת קורי עכביש. פתאום העם הזה מתנער, יוצא למלחמה, מוכן להסתכן, להיכנס אל לב הקסבות, אל השטחים הבנויים שנתפסו מבחינתם כשטחים שצה"ל לא יעז להיכנס אליהם, ולא רק שצה"ל מעז להיכנס – החברה תומכת במהלך. והחברה זה ההורים של החיילים, זה הרעיות, זה החברה. אני טוען שב"חומת מגן", עוד לפני שירינו את הכדור הראשון השגנו את ההישג האסטרטגי החשוב ביותר בשנים האחרונות, וזה לשים סימני שאלה קודם כול על תפיסת קורי העכביש. כשהם ראו שבגיוס המילואים למשל 130% התייצבות, והתמיכה של החברה, הם הבינו שכנראה אנחנו לא קורי עכביש. ואחר כך גם ההישג המבצעי – למעשה דיכוי הטרור שיצא בעיקרו מיהודה ושומרון היה הישג משמעותי. כמובן, לאחר מכן ההתנתקות החזירה אותנו במידה מסוימת לאחור, אבל כשנדרשנו להילחם בתופעת הרקטות והטילים, קודם כול החברה הישראלית, באיזשהו תהליך הולך ומתפתח, הוכיחה שהיא עומדת, שהיא מתגייסת, שהיא מתנדבת – בין אם זה לנוכח הטילים מצפון, הרקטות מדרום – וגם לא נכנעת, וגם צה"ל מוצא פתרונות מבצעיים, שעיקרם בסופו של דבר הוא גביית מחיר כזה מן הצד השני שמשקם הרתעה. עם כל הטענות על התנהלות מלחמת לבנון השנייה, אין ספק שמאז מלחמת לבנון השנייה אנחנו נהנים מהרתעה שם. חסן נסראללה יכול לנאום הרבה נאומים, אבל בסופו של דבר מתוך הבונקר הוא מפגין הרתעה, הוא מורתע מאתנו. הוא לא מעז לחמם שוב את הגבול. יכול להיות שצריך להיערך כמובן אל העתיד, אבל כרגע לפחות הוא מורתע. וזה נכון גם לגבי רצועת-עזה. ראו את המצב אחרי "עמוד ענן". בעצם מצאנו פה איזושהי תשובה מבצעית, לא מוחלטת, שעיקרה הרתעה. וזה נכון גם לתוצאה של מה שנעשה ביהודה ושומרון, כנגד הטרור וגם כנגד הטילים והרקטות. ובעצם, מה האופציה שנשארה להם? דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. ולצערי, בתחום הזה הם מצאו דרך מניפולטיבית, תעמולתית ואחרת, שנשענת גם, אני קורא לזה, על הברית הלא-קדושה עם גורמים במערב, כולל בחברה הישראלית, לצערנו, שחלקם נאיביים, חלקם עם אג'נדה או סדר-יום שונה מתפיסת מדינת הלאום של העם היהודי – בין אם מנאיביות ובין אם מרדיקליות – שחלקה משתקף למשל ב"מרמרה", סתם כדוגמה. במשט ה"מרמרה" ראינו בעצם שילוב לא קדוש, ברית לא קדושה, בין אסלאמיסטים – במקרה הזה IHH, או נציג התנועה האסלאמית הישראלית – ששוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, מטעמים אסלאמיים, כי השטח הזה הוא ווקף, אדמת הקדש מוסלמי, ואין זכות לכופרים כמונו, בני קופים וחזירים, לא עלינו, לחיות באדמה הזאת. ולידם, אנשים שעוד מתגעגעים ללאומיות הערבית, שמייצגים את הפאן-ערביזם, הנאצריזם. יש לזה שיירים גם אצלנו פה בארץ, תנועות פוליטיות שונות, וגם בסביבה, אסד וכו' – לא מטעמים אסלאמיים אלא מטעמים פאן-ערביים, נושא את הדגל שאין זכות קיום למדינה יהודית. אז אלה מהצד הערבי האסלאמי. ולידם גורמים אירופיים, אמריקניים ואחרים, וגם ישראליים, שטוענים שהבעיה כאן היא כיבוש, אפרטהייד, וכו' וכו' וכו', ויוצרים דה-לגיטימציה על-ידי שיח זכויות אדם, על-ידי העלאות של כל מיני נושאים שיוצרים דה-לגיטימציה. את חלקם אנחנו רואים בהפגנות בימי שישי בכל מיני מקומות, כל מיני חיבורים כאלה שמעלים את הנושא באופן כזה. והנושא הזה מנוצל כמובן על-ידי הרשות הפלסטינית, מנוצל על-ידי גורמים אחרים, כדי בעצם לעשות דה-לגיטימציה למדינתנו. כמובן שיש בזה סכנה, משום שבעצם זה מכרסם בהצדקת קיומה של מדינת ישראל, ולכן צריך לראות את זה כאיום אסטרטגי. ולכן גייסנו פה גורמים שונים, גם מתוך הארץ, גם כמובן משרדי ממשלה שפועלים בתחום, אבל גם מן העולם: נציגים בקמפוסים בעולם, שליחים שלנו, סטודנטים שלומדים שם ובאים הנה למשל לסמינר בקיץ כדי – נקרא לזה – לתת להם תחמושת להתמודד עם שקרים, עם תעמולה השקרית, עם דה-לגיטימציה. אני טוען שהבעיה העיקרית, מבחינתי, מתחילה בתוכנו – בכרסום באמונה בדרך ובצדקתה על-ידי מניפולציות שונות, על-ידי תעמולה, על-ידי אשליות שונות שאנחנו מפזרים בתוכנו, בעיקר באשר לסכסוך הישראלי–פלסטיני, שהוא לב העניין שמזין את הדה-לגיטימציה. לכן הפנינו פה את תשומת הלב גם לחינוך. לא סתם משרד החינוך משקיע לא מעט כסף לא רק במצוינות אלא בציונות. ואותו דבר גם בעולם – להנחיל ליהודים בעולם קודם כול ערכים, הבנה, הבנה של מדינת ישראל דרך העיניים של הציונות, של זכותנו לבית לאומי יהודי. לכן, הסיבות לכך הן מורכבות, ועוד לא פירטתי את כולן, כי כשמסתכלים ברבדים שונים אז מגלים במקומות שונים לא רק נאיביות ורדיקליות, אלא גם אנטישמיות. גם זה קיים שם. ולכן, זה מורכב, זה לא פשוט, אבל זה לא בלתי אפשרי להשיב מלחמה שערה, ובעיקר דרך חינוך בבית, חינוך יהודי בעולם והפצת הדברים שלנו בכל מקום שאפשר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה פייגלין, תודה לשר. השואל הבא – חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני השר, אני מברך על העשייה, על הרחבת הגזרה, וכמובן שמח על הזכות להשתתף בחלק מהפעילות הזאת. אבל אני אגיד מה שלדעתי חסר לנו קצת, דווקא בגלל מה שציינת כאן בהקשר של הרחבת המושג אסטרטגיה בהיבט הזה. אני שואל על שאלת הגיור, שאני – אני חושב כמוך – רואה בה עניין אסטרטגי, על הקלת התהליכים, על הפיכת התהליך לידידותי יותר. לצערי הרב, אני מרשה לעצמי לומר, אולי אפילו בשונה מממשלות קודמות, לא נעשה כלום בממשלה הקודמת, אולי ההפך. והנושא השני – השאלה האסטרטגית של הצטמצמות יהדות התפוצות, אובדן הקשר של הדור השני, ואני, ברשותך, מחבר את זה לסוגיית היחס לרפורמים ולקונסרבטיבים, שלצערי הרב בשנים האחרונות זה רק קרבות בלימה, ואין שם סוג של כיבוד מתוך הסתכלות על העתיד האסטרטגי שלנו כאן, מכל הבחינות. הייתי שמח גם להתייחסות ואולי גם לעצות לדרך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שטרן. השר ישיב. <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> חבר הכנסת שטרן, אתה מזכיר לי שפגשתי אדם ברחוב והוא אמר לי: שמעתי שאתה השר לנושאים אסטרטגיים. יש לי בעיה אסטרטגית עם אשתי, אתה יכול לעזור לי? אז הכותרת "נושאים אסטרטגיים" היא כותרת שיכולה להכיל הרבה, אבל נעשתה חלוקת משימות, כפי שהקראתי, ואני בהחלט רואה את הנושאים שהעלית כנושאים מאוד חשובים, רק שהם לא בתחום העיסוק של משרדי. כשר בממשלה אני שותף לדאגה שהבעת כאן בנושאים השונים, בין אם זה שאלת הגיור – אתה מכיר את עמדתי על דרך הגיור בצה"ל, היית שותף לזה – וגם באשר לאיך אנחנו מכילים את הזרמים השונים ביהדות בארץ, בעולם. בהחלט סוגיה שאני מקווה שהממשלה הבאה תדע להתמודד אתה באופן טוב יותר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שטרן, תודה לשר. השואל הבא – חבר הכנסת יעקב פרי, השואל האחרון. <יעקב פרי (יש עתיד):> כבוד השר, אדוני היושב-ראש, רציתי לשאול כמה שאלות אבל מפאת הזמן אני אסתפק בשאלה אחת: האם אתה יכול – כמובן, במסגרת המגבלות – להסביר לנו, במיוחד לחברי הכנסת החדשים, מהו ההבדל בין משרדך לבין תפקידה של המועצה לביטחון לאומי? <השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:> תודה על השאלה. כפי שאמרתי, בעצם העיסוק של משרדי הוא באותה קומה של המטה לביטחון לאומי, אבל ההיסטוריה של המטה לביטחון לאומי היא היסטוריה מורכבת. כמי שהיה ראש אמ"ן בתקופה של ממשלת נתניהו הראשונה, שם בעצם היה ניסיון לתת דחיפה משמעותית להקמת מטה לביטחון לאומי, דווקא בהיותי ראש אמ"ן זיהיתי בעיה קשה בתהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל. ביטאתי את זה באמירה שגיליתי שעבודת מטה בחטיבה בצה"ל יותר רצינית מעבודת מטה בקבלת החלטות בממשלה. כי בעצם לא היה גוף מטה אמיתי שהכין את הדיונים. עכשיו, כשמגיעים לדיון ממשלה בכלל, קבינט בפרט, אז אי-אפשר שהגורמים השונים ייפגשו בפעם הראשונה בדיון, מישהו צריך לשבת אתם לפני כן, עם נציגיהם – לא חייבים לשבת עם ראשי ארגונים – ובעצם דיון הכנה שמתקיים במשרדי, בין אם בראשותי ובין אם בראשות מישהו מתחתי, מביא אל חדר הדיונים את נציגי כל הגופים. הנציגים מביאים את עמדת הגופים, פרי עבודת המטה בצה"ל, ולעתים זה חלקים בצה"ל – זה גם חיל האוויר וגם אמ"ן וגם אג"ת וכו', ואם זה נושא פלסטיני, אז השב"כ מגיע וכמובן משרד החוץ מגיע, ואם זה הנושא האיראני אז המוסד מגיע וכו' – ונפגשים לפני שהשרים נפגשים סביב השולחן, ויושבים ומכינים בעצם עבודת מטה מתכללת שבה מנתחים דפ"אות, כמו שקוראים לזה – דרכי פעולה או אפשרויות החלטה שונות: יתרונות, חסרונות של כל דרך, ובסופו של דבר דרך מומלצת לקבלת החלטה. את זה אמור לעשות המל"ל וגם עושה המל"ל. רק שכתוצאה מכל מיני סיבות, בלי להיכנס כאן להיסטוריה, שנובעת בעיקר משיקולים כאלה ואחרים של ראשי ממשלות בדרך, המטה לביטחון לאומי היה גוף חלש. לעתים ראינו ממשלות שבהן אדם אחד עושה את כל העבודה של מטה לביטחון לאומי ולא מתחשבים במטה לביטחון לאומי. לכן ראינו ראשי מל"ל מתוסכלים, מתחלפים חדשות לבקרים ועוזבים את התפקיד מתוסכלים, בעיקר כתוצאה מזה שראש הממשלה לא ייחס חשיבות לגוף הזה. ועדת וינוגרד שלאחר מלחמת לבנון השנייה הצביעה על החולשה הזאת. אני הייתי שותף, בעדותי בוועדת וינוגרד אז, בהצבעה על החולשה הזאת. כתוצאה מזה התקבלו כל מיני החלטות, כולל חוק המל"ל, המלצות של ועדה שהוביל רב-אלוף במילואים אמנון ליפקין-שחק, זכרו לברכה. אבל להגיד שהיישום היה מיטבי – לא. לכן כשהתחלנו לכהן כממשלה זיהה מייד ראש הממשלה שהמטה לביטחון לאומי חלש וצריך לתת לו זמן להתחזק, ובינתיים יש נושאים שצריך לתת להם מענה מיידי והוא לא יכול לחכות עד שהמטה לביטחון לאומי יאויש באנשים שיוכלו לבצע את המלאכה. חלק מהעניין של הקושי לגייס אנשים למל"ל זה חוסר ההתחשבות של ראשי ממשלה קודמים במטה. אם הגוף, לא מתייחסים אליו ברצינות, קשה להביא אליו אנשים טובים. לכן כמענה הוקם המשרד שלי עם המשימות שהגדרתי. בדרך, אמרתי, נוספו עוד משימות, ועובדים ביחד. בכל הדיונים שמתקיימים במשרדי יש נציגים של המל"ל ובכל הדיונים שמתקיימים עם המל"ל יש נציגים שלי, כדי שדברים לא ייפלו בין הכיסאות, עם חלוקת אחריות בין הגופים. לכן אמרתי, אפשר בהחלט להחליט בהקמת ממשלה חדשה על שינויים מבניים ועל חלוקת אחריות שונה. <יעקב פרי (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מודה לחבר הכנסת יעקב פרי. אני מודה לשר בוגי יעלון, השר לנושאים אסטרטגיים. תודה. תם סדר-היום. רבותי, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י' באדר התשע"ג, 20 בפברואר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:45.>