דברי הכנסת
דברי הכנסת
ד / מושב ראשון / ישיבה ח'–ט' /
ט"ז–י"ז באדר התשע"ג / 26–27 בפברואר 2013 / 4
חוברת ד'
ישיבה ח'
הישיבה השמינית של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ט"ז באדר התשע"ג (26 בפברואר 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
מוחמד ברכה (חד"ש): 5
באסל גטאס (בל"ד): 5
יחיאל חיליק בר (העבודה): 6
ניצן הורוביץ (מרצ): 6
אראל מרגלית (העבודה): 7
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 7
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 8
איציק שמולי (העבודה): 8
דב ליפמן (יש עתיד): 9
מיקי רוזנטל (העבודה): 9
עמר בר-לב (העבודה): 10
דב חנין (חד"ש): 10
סתיו שפיר (העבודה): 11
עמרם מצנע (התנועה): 12
משה מזרחי (העבודה): 12
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 13
אלעזר שטרן (התנועה): 13
איילת שקד (הבית היהודי): 14
יעקב אשר (יהדות התורה): 15
יואל רזבוזוב (יש עתיד): 15
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 16
אברהם מיכאלי (ש"ס): 17
משה גפני (יהדות התורה): 17
מיקי לוי (יש עתיד): 19
יפעת קריב (יש עתיד): 19
דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 20
השר לשירותי דת יעקב מרגי: 20
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 25
עליזה לביא (יש עתיד): 27
דב ליפמן (יש עתיד): 29
עיסאווי פריג' (מרצ): 30
פניה קירשנבאום (הליכוד ביתנו): 33
עמרם מצנע (התנועה): 34
אלי בן-דהן (הבית היהודי): 36
דוד רותם (הליכוד ביתנו): 38
שמעון סולומון (יש עתיד): 39
מאיר שטרית (התנועה): 43
אלעזר שטרן (התנועה): 46
אברהם מיכאלי (ש"ס): 50
רינה פרנקל (יש עתיד): 51
נאומי בכורה של חברי הכנסת 52
רינה פרנקל (יש עתיד): 52
מאיר שטרית (התנועה): 55
אורית סטרוק (הבית היהודי): 57
אורי אריאל (הבית היהודי): 61
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מכובדי, היום יום שלישי, ט"ז באדר התשע"ג, 26 בפברואר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת בפועל, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
הסכם קואליציוני לכינון הממשלה ה-33 למדינת ישראל, שנערך ונחתם בתאריך ט' באדר תשע"ג, 19 בפברואר 2013, בין סיעת הליכוד – ישראל ביתנו בכנסת התשע-עשרה לבין סיעת התנועה בראשות ציפי לבני בכנסת ה-19.
הסכם שיתוף פעולה בתחום טכנולוגיית המידע והתקשורת בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של בולגריה. תודה רבה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
חברות וחברים, אני עובר עכשיו לנושא הראשון והוא נאומים בני דקה. אני רוצה להסביר: אני אפעיל את ההצבעה, אלחץ על הכפתור כאן. כל מי שרוצה לדבר לוחץ, ואז אני אקבל את הרשימה כאן, ואחר כך אני אקרא לכם. אני אקפיד על הזמן. מדובר בדקה וכל אחד יכול לומר כל מה שהוא רוצה. אני מודה לכם. בבקשה, נא להצביע. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה להיות הראשון.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אלה הדברים הראשונים שלי בכנסת הזאת, ולכן אני מברך את כל חברי הכנסת, במיוחד החדשים, ומאחל להם הצלחה.
אדוני היושב-ראש, הוחלט לפני כמה חודשים על סלילת כביש בתוך הכפר בית-צפאפא, אחרי שכבר בשנות ה-80 נסלל כביש שקוראים לו היום דב יוסף, שחצה את הכפר במקביל ל"טדי", ועכשיו עושים את ההצלבה לכביש הזה עם כביש חדש. בעצם, הכביש החדש חוצה את הכפר והופך אותו לא לשני חצאים אלא לארבעה רבעים. זה דבר שלדעתי הורס את המרקם החברתי של הכפר, הורס את מערכת החינוך, הורס את היחסים החברתיים בתוך הכפר, וזה דבר שהוא בלתי סביר. הפתרון הוא פתרון פשוט, שהתושבים מקבלים אותו, והוא שקטע מהכביש יהיה מנהרה – תת-קרקעית – בעלות מינימלית, ואפשר יהיה דרך כך לשמור על הכפר ככפר אחד ועל היחסים החברתיים בין התושבים. לכן אני קורא גם למשרד התחבורה אבל גם לעיריית ירושלים, שימשיכו במתווה הנוכחי, אבל שקטע מזה יהיה מנהרה, על מנת לשמור על הכפר ועל אישיותו ועל היחסים בתוכו. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת גטאס, בבקשה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו עדים בימים אלה ממש לשיח נוקב בעניין האם תהיה אינתיפאדה או לא תהיה אינתיפאדה. כולם מדברים על זה כאילו שזה נושא לשיחות ולאקטואליה ולא לדיונים מעשיים ופרקטיים.
אני חושב שבכל מה שקורה מסביבנו, שבאמת אפשר לתאר אותו כמצב נפיץ, על ממשלת ישראל לנקוט צעדים מיידיים שמאפשרים ויאפשרו לפתור את העניין ולמנוע פרוץ או המשך מעשי האלימות. במיוחד בעניינו של האסיר סאמר עיסאווי, שיש בית-משפט בישראל שכבר פסק לו עונש של שמונה חודשים, שמסתיימים ב-6 במרס. אם יבוא למליאה או לתקשורת שר הביטחון ברק ויכריז שסאמר עיסאווי עומד להשתחרר ב-6 במרס, 50% מהמתח שאנו עדים לו – כי סאמר עיסאווי כבר מעל 220 יום בשביתת רעב ומצבו הבריאותי מאוד קשה. לפחות בקטע הזה יכולים להוריד 50% מהמתח, מה עוד שיש עוד שלושה אסירים שעברו את ה-100 יום – שניים ממשוחררי עסקת שליט ושניים במעצר מינהלי. לדעתי, פה יש מקום לעשות מעשה ולא רק לדבר על זה כאילו שזו גזירה משמים, ורק מנתחים מתי ואיך יקרה ולמי יש אינטרס להמשיך בזה או לא.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת חיליק בר.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בקיפאון מדיני, אבל לזה כבר התרגלנו. אבל קורה משהו בקרוב, ומגיע נשיא ארצות-הברית, וזה אחרי שהצטרפו לחגיגה גם אביב ערבי, אולי פרוץ אינתיפאדה שלישית, שליחים למזרח התיכון שהתייאשו וחזרו.
טרם כינונה של ממשלה חדשה, אם תיכון, אני מבקש לקרוא לראש הממשלה, טרם הגעתו של נשיא ארצות-הברית לפה, לכונן מיידית צוות משא-ומתן שיתחיל לעבוד עם מה שיש. יש לו כבר את ציפי לבני לצדו, אז אולי גם היא תצטרף, אל מול הרשות הפלסטינית, כדי שכשיגיע לפה נשיא ארצות-הברית, כדי שלא נחזיר אותו בבושת פנים כמו את סגן הנשיא שהיה פה והתחלנו בנייה בירושלים. יהיה משא-ומתן או לפחות הליך משא-ומתן שמתחיל לקרום עור וגידים. אנחנו צריכים את זה מבחינה פנימית, מדינית, ובוודאי אל מול שכנינו הערבים ומדינות העולם. אני קורא לו לעשות את זה מיידית, כאן ועכשיו. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת הורוביץ.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אתמול התקיימה הפגנה באזור ה"דולפינריום", בין יפו לתל-אביב, במחאה על הלינץ' שנעשה בעובד ניקיון של עיריית תל-אביב, ששמו חסן אוסרוף, שהותקף שם, בטיילת, על-ידי קבוצת צעירים בגלל היותו ערבי. הוא הוכה קשות, הוא נפצע ושוכב פצוע בבית-החולים. אני חושב שמהכנסת הזאת צריכה לצאת קריאת גינוי תקיפה כלפי מעשים כאלה.
חמור מאוד שחבורת פרחחים, אני לא יודע אם שיכורים או לא, תקפו אדם על רקע כזה, גרמו לו חבלה חמורה, וזה לא מקרה יחיד וזה לא מקרה בודד. הדרך להתמודד – אנחנו, כחברה – בין הדרכים להתמודד היא להעניק לאדם כזה שנפצע בפשע שנאה הכרה של נפגע פעולת איבה, משום שפשע שנאה הוא מעשה שמכוון כלפי החברה כולה, וגילויי גזענות מהסוג הזה מכוונים נגד כולנו. אדם כזה הוא בעיני, וצריך שיהיה בעינינו, נפגע של פעולת איבה, מה שנקרא על רקע לאומני, כמו שנוהגים לכנות את זה, ולכן גם מגיע לו הפיצוי המתאים. כי, אדוני היושב-ראש, האיש הוא אפילו לא עובד עירייה, הוא עובד קבלן. ואם הוא יקבל את הפיצוי, אם בכלל, לפי הכללים הקיימים, זה לא יכסה לו שום דבר מהפגיעה. ולכן צריך להכיר בו כנפגע פעולת איבה, קורבן הלינץ' חסן אוסרוף. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת אראל מרגלית.
<אראל מרגלית (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לברך את עיתון "כלכליסט", שבימים האחרונים בעצם מביא לנו את הפרוטוקולים הגנוזים של ועדת-טרכטנברג. ואחד הדברים המרכזיים שמופיעים שם, על-ידי ראשי הממשל, אלה שייצגו את הממשלה – אייל גבאי, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בראשם – זה חוסר האונים שהממשלה בעצמה הרגישה עקב המחאה החברתית של קיץ 2011, ביכולת שלה להגיב לצורך, לסדרי עדיפויות משתנים, ולגבש תקציב שישקף את סדרי העדיפויות החברתיים יותר שהרבה מראשי המחאה גיבשו ושמו בפני הממשלה.
הדבר המרכזי שהוא אומר שם – ואני חוזר, אומר את זה מישהו שמייצג את הממשלה – שאסור להמשיך בניסוי הזה בעולם שמשתנה, בכלכלה שמשתנה, אי-אפשר לשים תחזית ממוסמרת לשנתיים קדימה, ושזעקת המחאה החברתית באמצע 2011 הייתה יכולה להישמע אם ניתן היה לשנות או לתעדף אחרת את התוצאה.
עקב הגילויים האלה, ועקב ההירתמות של חלק מכלי התקשורת כדי להראות כמה זה היה קשה, אני קורא עוד פעם לנו, חברי הכנסת, לשנות ולהחזיר את חוק-היסוד לתקציב בן שנה, ואני מקווה שהדבר הזה לא יצריך מאתנו לחזור שוב לבג"ץ, ונטפל בזה פה, בתוך הבית הזה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מודה לך. חבר הכנסת אבו עראר.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בשעות הבוקר היו עימותים ביישוב ביר-הדאג' שבנגב, יישוב מוכר מזה עשר שנים, על רקע הדבקת צווי הריסה של משרד הפנים על מבנים ביישוב, למרות ניסיונם, או ניסיונות, מאמצים של הוועד המקומי לקדם תוכניות, לקבל היתרי בנייה. זו מדיניות של גזענות ואפליה בלתי פוסקת שנוהג בה משרד הפנים, והוא מעדיף לקדם עימותים עם האוכלוסייה הערבית בנגב במקום לדאוג לקדם פתרונות ולאפשר אשרור המבנים. הייתכן שיישוב מוכר מזה עשר שנים ואין בו ולו היתר בנייה אחד, והריסת הבתים נמשכת? משרד הפנים מעדיף לחתום על צווי הריסה ולא לחתום על היתרי בנייה.
אני קורא מכאן לממשלה להפסיק את מדיניות הריסת הבתים ומזהיר מפני עימותים מיותרים, כפי שאירע היום בביר-הדאג'. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת גנאים, בבקשה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לחברי ניצן בקשר למקרה שקרה בתל-אביב ביום ראשון לעובד חסן אוסרוף, שהותקף על-ידי קבוצה של נערים יהודים לא בגלל דבר – אלא בגלל שהוא ערבי, וזה מחזק באמת את האמרה על הגזענות, שהיא מקסימום שנאה במינימום סיבה.
אבל הגזענות, אדוני היושב-ראש, יש לה שורשים והיא ניזונה מאקלים, ואנחנו ידענו את זה בכנסת שעברה. אז אני רק מקווה שבכנסת הזו לא יהיו לנו פוליטיקאים או חברי כנסת שירכבו על גבו של נמר זה, שבסוף יטרוף אותם, כי גזענות, אנחנו אמרנו, לא תעצור על גבולותיו של המיעוט הערבי הפלסטיני אלא היא תתפשט, ומה שקרה ב"בית"ר ירושלים" הוא הוכחה לזה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת איציק שמולי.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני, כמו חברי חבר הכנסת מרגלית, מבקש לציין את חשיפת הפרוטוקולים מוועדת-טרכטנברג השבוע. אני חושב שמה שהפרוטוקולים האלו מלמדים אותנו זה פער, פער בלתי מוסבר, בין ההבנה של אותם חברים בוועדה על אודות הסיבות שהביאו לפרוץ המחאה ובין ההמלצות, שהיו רפות מדי ומינימליסטיות מדי, וגם אותן, ממילא, למרות התחייבות מפורשת, לא יישמה הממשלה ככתבן וכלשונן.
אני חושב שבעת הזאת הקריאה הזאת מופנית בעיקר למפלגות, לסיעות שנמצאות בעיצומו של משא-ומתן קואליציוני – לקחת את הדברים האלו בחשבון, כמובן. מחירי הדיור עלו בחמש השנים האחרונות כמעט ב-70%. רק בשבוע שעבר התבשרנו על עלייה נוספת במחירי החלב, מוצרי החלב שבפיקוח, ב-3.5%. ואנחנו מתבשרים על עלייה נוספת במחירי הדלק. יש תקציב לפנינו, יש משא-ומתן קואליציוני, ואני מבקש מכל החברים והסיעות להביא את הדברים האלו בחשבון. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת דב ליפמן, בבקשה.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ברצוני לשתף אתכם בפניית ציבור שהגיעה אלי מהגברת שפרה שחר, מנכ"לית עמותת "בית חם לכל חייל". הנה עיקרי הדברים – ישנה בעיה: תקציבי מדינת ישראל אמורים לעודד עבודה במעונות, הסעדה, בניין וכדומה. גופים שבהחלט זקוקים לעזרת המדינה במציאת ידיים עובדות מעודדים, מבלי להתכוון, אפליה על רקע דתי. כיום רוב המלונות, כמו גם תחנות הדלק, אינם מעוניינים להעסיק חיילים משוחררים שלפי אמונתם הדתית אסור להם לעבוד בשבת. השאלה הראשונה שנשאל חייל משוחרר בריאיון הטלפוני היא: האם יש לך בעיה עם עבודה בשבת? אסור שתקציבי ממשלה יפלו אדם לרעה רק מכיוון שהוא לא מוכן לעבוד בשבת, יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל.
יחד עם מציאת פתרונות הולמים והוגנים לשוויון בנטל, עלינו לדאוג טוב יותר למי שכבר נתן את הכול לביטחון המדינה ואזרחיה. לדעתי יש לבחון מחדש את סוגיית מענק עבודה מועדפת לגופים אשר מפלים חיילים שנתנו את מיטב שנותיהם לביטחון המדינה וכל חטאם הוא שהם שומרים שבת.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, את הנאום הזה אני נושא בשמו של תומר אנונילס, הוא בן 34 מראשון-לציון. מדי שבוע אני אקריא כאן נאום שנכתב על-ידי מישהו מהציבור, איש או אישה, בנושאים שמטרידים אותם.
רציתי להביא לתשומת לב חברי הכנסת אפליה המתרחשת על בסיס יומיומי ופוגעת בעשרות אלפי אזרחים בישראל: בעיית הנגישות של בעלי מוגבלויות. אלפי נכים לא יכולים להגיע למחוז חפצם כי הם לא יכולים, ולעתים אין להם איך. מתחיל מנוהל של "רכבת ישראל", שבו בעל מוגבלות צריך להודיע מראש על הגעתו לרכבת; ממשיך במדרכה שמסוכן או בלתי אפשרי לרדת ממנה עם כיסא גלגלים וברמפה עם שיפוע בזווית בלתי אפשרית לעלייה. כשכל יציאה מהבית דורשת תכנון לפרטים, אין זה פלא שיש המעדיפים להישאר בסביבה מוכרת וכזו שלא מפלה אותם לרעה. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר כנסת עמר בר-לב.
<עמר בר-לב (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בבוקר נפלה בשטח אשקלון רקטה שנורתה מרצועת-עזה. סביר כי במצב הנוכחי ההסלמה ביהודה ושומרון תימשך, והיא מובילה, כפי שאנחנו רואים כבר מהבוקר, להסלמה גם בעזה ולמציאות קשה שהפכה כבר לשגרת חייהם של תושבי הדרום. אנו איננו יכולים להישאר אדישים. הפתרון היחיד הוא חתירה מתמדת ועיקשת להסדר מדיני.
כניסתם הצפויה של חברי הבית היהודי לקואליציה תקצין את מדיניות הממשלה ותעצים את הקיפאון המדיני, שלא לדבר על הסכנה בהכנסת מפלגה קיצונית לקואליציה, שערכיה סותרים ערכים ליברליים כמו שמירה על בית-המשפט העליון ומתן אפשרות לנישואים, גירושים וקבורה לכל אחד על-פי דרכו או על-פי דרכה. חבר הכנסת לפיד, כיצד ייתכן כי אתה, שמצביעיך בוודאי מאמינים בערכים הליברליים, סולל את דרכו של בנט לקואליציה? זוהי הנפילה האמיתית והכואבת, והיא שתפגע בתושבי הדרום ובשאר אזרחי המדינה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה, אדוני היושב-ראש. שלוש הערות. בראשונה, אני מצרף את קולי לדבריו של חברי ניצן הורוביץ. בחסן אוסרוף חייבים להכיר כקורבן פעולת איבה. החוק מאפשר את זה, המצפון מחייב את זה. זה נכון גם לגבי יהודים שהותקפו על-ידי ערבים וגם לגבי ערבים שהותקפו על-ידי יהודים.
הערה שנייה, אדוני היושב-ראש – הספירה לאחור בשטחים כבר התחילה. ארבע שנים של קיפאון מדיני ושל הרחבת התנחלויות יובילו אותנו לאסון. אני קורא לכולנו לעשות הכול כדי להקדים הפעם את ההידברות להתפוצצות, והכול אפשרי כדי להקדים את ההידברות להתפוצצות הזאת. הדבר הקל ביותר הוא לתת מענה נבון ונכון לבעיות האסירים. זה אפשרי, זה מתחייב.
הערה שלישית, אדוני היושב-ראש – היום התבשרנו בצער שטרקטור דרס גבר ששכב על החוף בבת-ים. זה מחייב הקפדה על אותה נורמה כללית שאנחנו חוקקנו בכנסת הקודמת: על איסור נהיגה בחופי ישראל. אם נקפיד על הנורמה הזאת, אנחנו נוכל למנוע בעתיד מקרי מוות ואסונות דומים נוספים. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, לפני שנה וחצי ראש הממשלה הקים את אותה ועדת-טרכטנברג והציב בה את האנשים שהוא בחר – לדבריו, כדי לפתור את מצוקותיה של החברה הישראלית כפי שחווינו אותן עם פרוץ המחאה החברתית. הפרוטוקולים של אותה ועדה הוסתרו במשך שנה וחצי מעינו של הציבור, נחשפו על-ידי העיתון "כלכליסט" ולא על-ידי הממשלה, ומעיון בהם ברור לגמרי למה. אותם אנשים בכירים באוצר ובממשלה מודים שם באשמה: מדיניות האוצר חיסלה את מדינת הרווחה; "שברנו את גבם של 500,000 איש". הדברים האלה כתובים שם. המדיניות של הממשלה היא שהובילה לפערים החברתיים, לאי-שוויון ולריסוק של החברה שלנו.
ועכשיו נשאלת השאלה: מאחר שאנחנו יודעים מדוע הוסתרו הפרוטוקולים האלה, האם אין לציבור הזכות לדעת – כמו שעכשיו אנחנו מגלים שוועדה הוקמה על מנת למסמס מחאה חברתית – האם אין לציבור זכות לדעת מה נבחריו עושים מאחורי דלתיים סגורות? אולי אנחנו צריכים לשקול לפתוח פרוטוקולים של ועדות נוספות, למשל ועדת השרים לענייני חקיקה. אולי אנחנו צריכים לברר איפה עוד הציבור לא רואה את מה שנבחריו מעוללים לו, בעיקר היכן שאותם נבחרים יודעים היטב שהמדיניות הזו גורמת לכולנו נזק יקר. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת עמרם מצנע, בבקשה.
<עמרם מצנע (התנועה):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, שתי הערות. אחת – נפלה בידי הזכות להשתתף אתמול באירוע בבאר-שבע של חנוכת בית שהוא בעצם בית להגנה על ילדים ובני-נוער שהותקפו מינית. הבית הזה הוא לא מעון אלא הוא מרכז את הפעילות של משרד הבריאות, המשטרה, העובדים הסוציאליים, הרווחה, כדי לתת אווירה ומקום נוח לאותם ילדים ובני-נוער שנפגעו. אני מוכרח לומר – זה אחד משני מרכזים, נדמה לי, שהוקמו עד עכשיו. אני מאוד מברך על כך – מרכז יוצא מן הכלל, שייתן טיפול הולם – ומברך את מי שתנהל את המרכז הזה, גל אבני, שאני מכיר היטב, עובדת סוציאלית שמייצגת היטב את כל העובדים הסוציאליים.
הערה קטנה לידידי חבר הכנסת בר-לב: טול קורה מבין עיניך. מה אתה רוצה מיאיר לפיד ומה אתה רוצה מבנט? תצטרפו לממשלה ותשימו את הנושא המדיני על השולחן.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה מזרחי, בבקשה.
<משה מזרחי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, זה לא משהו הרה גורל, אבל הוא שווה דקה. אני מחזיק כותרת מלפני החג, שבחודש הבא יקצצו שלוש שעות סיעוד לניצולי שואה. ואני רוצה להביא כאן – לא רק שאנחנו עושים זילות לשואה, אלא גם למעטים שנותרו מהתופת ההוא.
אני רוצה להביא את קולה של ניצולת השואה אילנה חרוסט, בת 82, שנפגעה גם פיזית וגם בהיבטים קשים מהמקום ההוא. היא שואלת – ואני רוצה לשאול גם את כולנו ואת אלה שאחראים לזה: למה לוקחים לי את השעות? היא שואלת בייאוש. כמה שנים עוד יש לי לחיות? היו לי תשע שעות בשבוע, מישהי שמגיעה לרחוץ אותי ויורדת לעשות לי קניות. אני לא אוכל להסתדר בלעדיה.
ואני אומר שצריך באמת לא עור של פיל אלא עור של קרוקודיל כדי להיות אטום לקול הזה. ואני רוצה להגיד לפקידים המוגנים שדואגים לקיצוץ הזה משפט שאני לקחתי ממטה מאבק למען הנכים, שאמר תיאודור רוזוולט: אנשים שנלחמים לחיות עוד יום, לחייהם יש טעם שהאנשים המוגנים לעולם לא יטעמו.
לעצמנו אנחנו מעלים את השכר אפילו בלי להניד עפעף.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת חמד עמאר.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע נפגשתי עם כמה ראשי רשויות מהמגזר הדרוזי, והם דיברו אתי על המחיר של החלקות לחיילים משוחררים. כאן אני רוצה לספר לכם על התרגיל של משרד השיכון. בכנסת הקודמת בדקנו את נושא העלויות של החלקות לחיילים משוחררים, והתברר שהמחיר מחולק לשתיים: אחת זה מחיר הקרקע, ושתיים זה מחיר הביטוח. בתוכנית הרב-שנתית של הממשלה ב-2011 הוחלט לסבסד 40 מיליון שקל בארבע שנים לביטוח – לסבסד את הביטוח של החלקות. מה משרד השיכון עשה? הוא הוזיל את הסבסוד כי סובסד – הוזיל את הביטוח, כי זה סובסד, והעלה את המחיר של הקרקע. המחיר של הקרקע היה לפני 2011 קרוב ל-40,000 שקל, והמחיר של הביטוח היה 80,000–90,000 שקל. ברגע שהוזילו את הביטוח לפחות מ-30,000 שקל, מחיר הקרקע המריא פי-שניים ופי-שלושה, ואז, מה שיצא, שבמקום להוזיל את המחיר של הקרקע לחיילים משוחררים, המחיר של הקרקע לחיילים משוחררים נשאר אותו דבר ואפילו עלה. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. זה נושא שראוי – חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, אני, במשפט אחד, מבקש להצטרף לקריאה של חבר הכנסת משה מזרחי. לצערי הרב זה עלה פה גם לפני שבוע וגם לפני שבועיים, אותה שאלה בדיוק, של 50 מיליון שקל לשלוש שעות סיעוד לניצולי שואה. אני חושב שזה באמת – אני מתבייש.
אני רציתי לדבר כאן, לנוכח ההתייחסויות לפגיעה בחסן אוסרוף – לפני שבוע דיברתי פה על סכנת הגזענות, שאכן קיימת בתוכנו, אבל אני עליתי לכאן לומר שגם לא נהיה קלים מדי על ההדק, בשביל לא להוריד מדי – או את המהירות שבה אנחנו מגדירים דבר כגזענות.
יש פה יותר מחבר כנסת אחד שאני פניתי אליו אתמול שיבדוק את האפשרות להצטרף אלי לביקור של חסן בבית-החולים. אני דחיתי את הביקור כיוון שלצערי יכול להיות שהסיפור הזה הוא לא בדיוק סיפור של גזענות. אולי הוא לא פחות חמור – הוא סיפור של אלימות וברוטליות שפושות במקומותינו יותר מדי.
<קריאה:>
– – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אני חושב – יש את זה – אני אומר את זה עוד פעם: דיברתי פה על גזענות, אף אחד שלא יחשוד בי. במקרה הזה – – –
<קריאה:>
– – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
במקרה הזה, גם מבדיקות שעשיתי עם המשטרה, עדיין לא ברור שזה סיפור של גזענות.
למה אני עולה לכאן להגיד את זה? כיוון שאני חושב שגם אם המקרה הזה הוא ברוטליות לשמה, ויש פה עניין של שתייה מופרזת, כשאנחנו שמים את הכול על כותרת של גזענות, שהיא לצערי הרב קורית במקומותינו, אנחנו מתמודדים פחות עם תופעה של אלימות ושל אלימות תחת שכרות, שקורות במקומותינו הרבה יותר. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מכריז בזה על סגירת הרשימה. אני מזמין את חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
שתי הערות בנוגע להתפרעויות שיש בימים האחרונים ביהודה ושומרון. התקשורת הממלכתית: "גלי צה"ל", "קול ישראל", לצערנו אימצו את הטרמינולוגיה הפלסטינית ומשתמשים במונחים "גדה מערבית" במקום "יהודה ושומרון" ו"אסירים" במקום "פעילי טרור" או "מחבלים כלואים", וזה חבל.
דבר שני, אני רוצה להזכיר שמשוחררי עסקת ג'יבריל היו המנוע לאינתיפאדה הראשונה, ומשוחררי שליט – מתוך משוחררי העסקה 60 מחבלים ששוחררו ליהודה ושומרון נעצרו שוב, מתוכם 35 עדיין עצורים ושניים מתוך הארבעה שהתחילו את שביתת הרעב וגרמו למהומה הם משוחררי עסקת שליט. אני רק רוצה שנזכור את זה אם חס וחלילה תיפתח אינתיפאדה שלישית.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. בטרם אזמין את חבר הכנסת יעקב אשר, אני מדגיש עוד פעם: הנאומים בני דקה. בבקשה להקפיד. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, שמענו בימים האחרונים על מקרה אלימות נוסף כנגד ראשי רשויות. אני חושב שהנושא הזה – למיטב ידיעתי יש כעשרה ראשי רשויות, לדעתי גם יותר, שנקראים "מאוימים בדרגה גבוהה"; הנושא הזה חוזר על עצמו אחת לכמה זמן, ואני חושב שנושא של ראש רשות שנמצא בחזית, גם מול גורמים כאלה ואחרים, המדינה צריכה לחשוב על הנושא הזה משתי סיבות: גם הרבה מאוד החלטות עלולות להיות כאלה ואחרות מלחצים כאלה ואחרים, ודבר נוסף, ראש רשות הוא עדיין ייצוגי, הוא מכהן בתפקיד, בתפקיד ממלכתי, והדברים האלה מחייבים, כי הם אחר כך פורצים מסגרות אחרות. למיטב ידיעתי ישנו תקציב זעום מאוד לנושא של אבטחה של ראשי רשויות, מפילים את זה שוב על ראשי הרשויות.
המקרה האחרון – ראש עיריית חדרה, ראש עיר מצליח ומצוין, שחווה את הדבר הזה, ואני מבקש גם מהשר לביטחון פנים, גם ממפכ"ל המשטרה וגם מגורמים במשרד האוצר ומשרד הפנים לתת את דעתם על הנושא הזה, כדי שלא נצטער אחר כך.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יואל רזבוזוב.
<יואל רזבוזוב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אני מבקש לנצל את הדקה שיש לי על מנת לתת דוגמה קטנה איך בכסף קטן אפשר לעשות דבר גדול.
לפני כארבע שנים נכנסתי לעיריית נתניה וקיבלתי את תיק הספורט. גיליתי אגודת שחייה עירונית בשם "דולפין נתניה". יושב-ראש האגודה, סימון דוידסון, עם אש בעיניים, הציג לי תוכנית לארבע שנים של פיתוח האגודה, והעירייה החליטה לתמוך בהצעה. מה קרה לאחר ארבע שנים? האגודה הפכה מקומץ קטן של משתתפים לענק של יותר מ-500 שחיינים. האגודה שברה את רצף הזכיות של אגודה ירושלמית שבמשך 20 שנה החזיקה בתואר אלופת המדינה וזכתה באליפות המדינה. האגודה עשתה עשרות פרויקטים למען נוער בסיכון בנתניה.
מה הרוויחו העיר והמדינה מההשקעה היחסית קטנה? דור של ילדים, שיכול היה להידרדר לפשיעה ולהוות מעמסה על תקציבי השיקום והרווחה של העירייה והמדינה – פנו לתחום החינוך ולספורט. אותם ילדים מתחנכים לערכים של מצוינות, הגשמה עצמית, משמעת וניהול אורח חיים ספורטיבי ומהווים מקור השראה לחבריהם.
הילדים האלה, שהם הגאווה של כולנו, מייצגים כבר היום את המועדון במדינה ובחו"ל, והמוכשרים ביותר מהווים את התשתית של ישראל לבריכת השחייה האולימפית בריו 2016.
פה אני עוד פעם מזכיר דוגמה קטנה, איך בכסף קטן אפשר לעשות דבר גדול ולהוציא את הנוער שלנו ולשים אותו במסגרת הנכונה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
כל הכבוד לך ותודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מוטי יוגב.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על כך שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נשלטת בשליטה של ריבון צבאי, ואתה מכיר את המציאות. המציאות הזאת של שלטון, בעצם של דן יחיד, על למעלה מ-360,000 נפש, מביאה למציאויות שאינן בריאות.
בהחלטה על קיצוץ בתקציב הגנת היישובים הוחלט גם לקצץ את העמדה המזרחית של אריאל. כביש חוצה את אריאל ומחבר את תל-אביב, שומרון, אריאל, אל בנימין וירושלים. וההודעה נתלתה על השערים, שתוך ארבעה ימים, ב-1 במרס – ההודעה נתלתה לפני כשבוע, פער של עשרה ימים – 20,000 איש הגרים שם, מעל 10,000 סטודנטים, מוצאים את עצמם בעצם ללא מעבר. זו החלטה שיש בה שערורייה מסוימת גם במהות וגם בעצם הסמכות להחלטתה.
שלשום נכנס לתפקידו ראש עיר חדש לאריאל, מר אלי שבירו, ואני מברך אותו. היום הצליחו ראשי הרשויות של בנימין, אריאל והשומרון לדחות את ההחלטה בחודש ימים.
אני מבקש לקרוא לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולאלוף הפיקוד לעמוד על הטעות של ההחלטה, וקורא לכל הנוגעים בדבר למצוא פתרון ובשום אופן לא לאפשר סגירה של שער שמהווה דרך של רבים – פגיעה קשה מאוד בתושבים, אזרחים, נשים, סטודנטים, ילדים, בתחבורה ציבורית, שנוסעים דרכו יום-יום.
אני סבור שצריך לקרוא לממשלה הבאה שתקים ועדת שרים, ועד שתוחל ריבונות יהודית על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון היא תהיה זו שתקבל את ההחלטות לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולא שקבלת ההחלטות על יותר מ-360,000 נפש תהיה בידי קצין, בכיר ככל שיהיה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי. בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, חגגנו חג פורים לפני יומיים או אתמול בירושלים, והתופעה הלא-נעימה, שלקראת פורים אנחנו כל הזמן חווים, ובערי ישראל זה מורגש מאוד – העניין הזה של נפצים. אני אולי מייצג פה את קולם של הרבה ישראלים שסבלו בשבוע האחרון הרבה רעש בשעות לא שעות, בשתיים, שלוש בלילה. לא רק שהנפצים האלה מפחידים ילדים, זה כבר מפחיד מבוגרים. אני חושב שהממשלה עשתה אולי קצת בעניין הזה, אבל לדעתי אנחנו צריכים להתבייש שלאכוף תופעה כזאת, שהיא לא כל כך קשה – אנחנו שיגרנו "חץ 3" ולא יכולים לאכוף גם על הסוחרים וגם על מי שמשתמש בנפצים האלה לעקור את התופעה הנלוזה, אני קורא לזה, שעם ישראל יחגוג בפורים שמחה אמיתית ולא יסבול מהרעשים הנוראיים האלה?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמעתי את חברי הכנסת החדשים מהבית היהודי, חברי החדשים, על אריאל ועל משוחררי ג'יבריל. זאת אומרת, היה איזה קו מאוד מעניין, וביקשתי בגלל זה, לא להביע עמדה, אלא רק לספר לכם מה היה פה בהיסטוריה של הכנסת.
ב-2003 אריאל שרון היה ראש הממשלה, והוא החליט להקים ממשלה בלי החרדים. הוא הקים ממשלה עם מפלגת שינוי, בראשותו של השר המנוח טומי לפיד, והצטרפו לממשלה הזאת המפד"ל, האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, והחרדים היו בחוץ. והממשלה הזאת – אני לא מביע עמדה, אני רק מספר לכם שתדעו את ההיסטוריה, ואני גם לא יודע מה יהיה בסוף המשא-ומתן – והממשלה הזאת החליטה על ההתנתקות.
חברת הכנסת שקד, חבר הכנסת יוגב – אה, הוא כבר לא פה, הוא דיבר על אריאל – זאת הייתה הממשלה שהביאה לקרע לא קטן בין הציבור החרדי לבין הציונות הדתית. הצלחנו אחרי זה לאחות את זה, אבל זאת הממשלה – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
זאת הממשלה שנכנסתם אליה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
שנכנסנו אליה. אתם יכולים גם לתבוע אותי לדין תורה על זה שנכנסתי אליה. הרי בגללי שינוי יצאה, וזה מה ששרון עשה, את מה שאתם קלקלתם אנחנו תיקנו. אבל אני לא באתי להגיד פרשנות, באתי רק להגיד עובדה. העובדה היא שהנתק בין הימין, הדתיים והחרדים הביא לממשלה שהיא הייתה ממשלת ליכוד אז בשעתו – שרון ושינוי – שהביאה להתנתקות. זאת הממשלה שהחליטה על ההתנתקות. זאת ממשלה שככל הנראה, אנחנו לא מביעים עמדה בנושא המדיני עכשיו, אני לא מביע עמדה, אבל שתדעו: הדיבורים על אריאל והדיבורים על המחבלים המשוחררים – מה שהיה בעסקת שליט וכדומה, כל הדברים האלה, שאני אפילו יכול להזדהות עם הדברים האלה – כאן בכנסת אנשים בסופו של דבר, חברי כנסת, מביאים את זה, בגלל הנאה רגעית או בגלל איזשהו יצר נקמנות רגעי מביאים אסון על מה שאתם מאמינים בו.
אני מקווה שתהיה ממשלה רחבה שכולנו נהיה בה. אנחנו רוצים, אנחנו יודעים שמדינת ישראל עומדת בפני אתגרים קשים גם בנושא המדיני-ביטחוני וגם בנושא החברתי-הכלכלי. הבלוף הזה של השוויון בנטל, שכל הזמן מביאים אותו רק כדי לנהל משא-ומתן – ביום שאחרי הרי נצטרך להחליט החלטות איפה מקצצים, מה עושים עם תקציב המדינה, מה עונים לאובמה. תזכרו שהניתוק בין הציונות הדתית לחרדים הביא את ההתנתקות. זה מה שהיה, בלי פרשנות.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
טוב, זכות התשובה לחבר הכנסת מיקי לוי.
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני אנחת מכל הדברים המאוד-חשובים שנאמרו במליאה. כשהכנסת שבתה מפעילותה בפורים, חברי כנסת ממפלגת יש עתיד השקיעו את זמנם בהגעה לבית-החולים שניידר לילדים, חילקו מאות מנות לפורים ושימחו את הילדים. לא זאת – ועוד, אתמול חברי כנסת נוספים ממפלגת יש עתיד השתתפו ביום שבוצע לילדים – "קו לחיים". מאוד מאוד הייתי רוצה לראות חברי כנסת נוספים, מסיעות נוספות, מצטרפים אלינו בשליחות הזאת. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
ברכותי. חותמת את הנושא הזה חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר החינוך, לפני כשבועיים 22 בני-נוער ארגנו מסיבה במועדון סמוך לצומת בני-דרור. במסיבה השתתפו תיכוניסטים, נערים גילאי 16–18, תלמידי תיכון מהוד-השרון, אחד מעשרת התיכונים הטובים ביותר בארץ. ארבעה מהם שתו במסיבה עד לאובדן הכרה ופונו על-ידי מד"א לבית-חולים מאיר בכפר-סבא. 18 מהם טופלו במקום, כאשר הם שיכורים לחלוטין, מתבוססים בקיא של עצמם. הנערים שתו לפני המסיבה ובמהלכה.
אנחנו עדים היום לאין-ספור מקרים של בני-נוער ששותים עד אובדן הכרה. במציאות שבוע אחר שבוע עשרות רבות של מתנדבים ב"סיירת הורים" נתקלים בתופעות לא פשוטות של ילדים ונערים שמשתכרים ומסתובבים משולחי רסן ברחובות. רבים מהמקרים האלה קרו במסיבות שארגנו, במסיבות כיתתיות או שכבתיות, אך לא באחריות משרד החינוך. כאימא אני שואלת, האם משרד החינוך מעורב בזה? האם משרד החינוך יכול וצריך לקחת אחריות על המסיבות האלה, או לאפשר אותן בתוך בית-הספר באיזשהו פיקוח או של הנהגת הורים או של המורים?
אדוני שר החינוך, אנחנו חייבים לטפל בתופעה הזאת. אנחנו חייבים לגרום לכך שהמשולש משרד החינוך, ההורים והרשויות המקומיות יתחזק, וניקח אחריות על הילדים שלנו. המצב הקיים כיום אינו יכול להימשך. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך.
<דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מכובדי, תם הסעיף הראשון ואנחנו עוברים לנושא השני: דיווח השר לשירותי הדת חבר הכנסת יעקב מרגי על פעילות משרדו בממשלה ה-32 – אני מודה ומתוודה, חברי הטוב.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה, אדוני.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לכבוד הוא לי להציג בפניכם עשייה של כמעט ארבע שנים שבהן עמדתי בראש המשרד לשירותי הדת.
על מנת לקבל תמונת מצב מקורית מה היה מצב המשרד אז ומה מצבו היום, אני חייב לתת סקירה היסטורית קצרה. להזכירכם, המשרד פורק בשנת 2003 ועד 2008. באותה תקופה שירותי הדת ניתנו באמצעות הרשות הארצית לשירותי הדת, שהייתה כפופה למשרד ראש הממשלה – תקופה שהייתה קשה מאוד לשירותי הדת. בשלהי ממשלת אולמרט, בשנת 2008, הוקם המשרד מחדש ללא אגפיו השונים, אלא שירותי הדת היהודיים בלבד. בהמשך אפרט מה נשאר במשרד ומה הוצא אל מחוץ למשרד.
עם כניסתי לתפקיד מצאתי את המועצות הדתיות ואת המשרד בתת-תפקוד. שירותי הדת סבלו מתת-תקצוב מצד הרשויות המקומיות, שהתעלמו מהחוק ולא העבירו את חלקן בתקציב המועצות. מצאתי משרד שמתפקד ללא מבנה הייררכי וללא הגדרת יעדים לתפקוד ושירות. כמי שבא לכנסת בשנת 2003 לאחר עשור כראש מועצה דתית גדולה – העיר באר-שבע – ועשור קודם בתפקיד מינהלי בקריה למחקר גרעיני בנגב, באתי חדור מוטיבציה לרפא את תחלואי המשרד מאותן נקודות שמהן אני סבלתי בהיותי יושב-ראש מועצה, וזאת בשילוב מודעות גבוהה לרמת השירות.
בניגוד לתפיסה הרווחת כי שירותי הדת מיועדים בעיקר לציבור שומרי תורה ומצוות, הגעתי למשרד עם ידיעה ברורה שאני בא לשרת בעיקר את חובשי הכיפות השקופות, את הציבור הרחב שרוצה בשירותי הדת. משכך, הצבתי לי כיעד מרכזי את נושא השירות ושיפור השירות במועצות הדתיות ובחברות קדישא.
המשרד לשירותי הדת, אשר נקרא בעבר משרד הדתות, כפי שאמרתי פורק בשנת 2003 והוקם מחדש ב-2008, ומאז ועד היום הרבנות הראשית נמצאת באחריות משרד ראש הממשלה, וראש הממשלה הוא בעל האחריות המיניסטריאלית לרבנות הראשית. בתי-הדין הרבניים הם באחריות משרד המשפטים, וחלק גדול מדייניו המוכשרים הם בוגרי הציונות הדתית. מערך הגיור, שכולם מרבים ליילל ולבכות אותו, מנוהל על-ידי רבני הציונות הדתית ונמצא באחריות משרד ראש הממשלה. הישיבות והכוללים, כולל גרעינים תורניים של הציונות הדתית, נמצאים גם הם באחריות משרד החינוך, וכך גם האגף לתרבות תורנית. הרשות לפיתוח המקומות הקדושים נמצאת באחריות משרד התיירות, והאגף לעדות הלא-יהודיות נמצא באחריות משרד הפנים. סקירה זו מתבקשת לאור העובדה שגם אנשים שאמורים להבין לכאורה, ולא להפריח ססמאות בחירות חסרות שחר, טועים ומטעים, בין בכוונה בין שלא בכוונה.
חשוב לדעת שתחת המועצות הדתיות חוסות הרבנויות המקומיות, שהן הסמכות ההלכתית והן כפופות לרבנות הראשית, ואילו המועצות הדתיות כפופות למשרד לשירותי הדת – עובדה שיצרה בעבר מתחים רבים, שלשמחתנו בתקופתי צומצמו כמעט לכדי אפס.
המועצות הדתיות רושמות לנישואים כ-35,000 זוגות, ולכמחצית מכמות זו מנפיקות תעודות רווקות, וזו ההזדמנות שלי לומר ולהניח על השולחן את העובדות. קל מאוד להטיח בוץ ולהשמיץ את שירותי הדת. ואני אומר לכם במלוא האחריות: שירות זה ניתן במאור פנים ובחיוך, בניגוד למסע ההכפשות וההשמצות כלפי מוסד רישום הנישואים ברבנות. כל המסלולים החלופיים או האלטרנטיביים לרישום נישואים אינם נושקים אפילו לא ל-2% מכלל הנרשמים לנישואים בארץ. ראו נתוני הלמ"ס.
הקמנו מוקד תלונות ופניות ציבור, ואני אומר בביטחון מלא: מספר הפניות הוא זעום ושואף לאפס. לא הסתפקנו בכך, ויצאנו בפרויקט "לקוח סמוי", שאמור לבדוק את רמת השירות, נוחותו, יעילותו, והציונים עד היום גבוהים ומדברים בעד עצמם.
המועצות הדתיות בונות ומתחזקות את מערך המקוואות ברחבי הארץ ואף מפעילות אותם על-ידי צוות בלניות מוכשרות העובדות בשכר נמוך, הנמצא בתחתית סולם השכר של המגזר הציבורי.
שנים רבות לא הושקעו משאבים בשיפוץ והתאמה של המקוואות בארץ לרמה הראויה – תשומת לב תקציבית שלא קיימת כלל ועיקר ללא הסכמים קואליציוניים. יספרו לכם ראשי רשויות, שכשמגיעים לתקציב מבני ציבור, הם יכולים לשעבד את התקציבים שלהם לעשר שנים על היכל תרבות, על מתנ"ס ועל איצטדיונים – שכולם חשובים; וכשמגיעים לבניית בית-כנסת או מקווה, הם עולים לירושלים על ה-200,000 או 300,000 שקל, כשאין בבסיס התקציב של שום משרד, בתקציב המדינה, בניית בתי-כנסת או מקוואות. זה בהגדרה של מבני ציבור, אך ראשי רשויות יאמרו לכם; גם מפעל הפיס יאמר לכם שהם לא זוכים לקבל בקשה אחת של ראש רשות לבניית בית-כנסת או מקווה מסל הקניות שלהם ממפעל הפיס. בארבע השנים האחרונות הסתיים מבצע רחב של שיפוץ כ-200 מקוואות לנשים ברמה גבוהה. אנו שואפים להעמידם על רמת הספא, כפי שאתם רואים בבתי-מלון, והיד עוד נטויה והצרכים רבים מאוד.
המועצות הדתיות מקימות ומתחזקות את עירוב השבת ביישובים וברשויות המקומיות. בארבע השנים האחרונות – – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
כמה זה עולה להיכנס?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תהיה לך הזדמנות לשאול, מאיר.
<מאיר שטרית (התנועה):>
כמה זה עולה – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
כשר אוצר לשעבר אתה ודאי יודע את מה שאמרתי, ואני מוכן להתעמת על כל מה שאני אומר.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מבקש לא להפריע לנאום השר, חברים. לא כל יום מסכמים ארבע שנים. בבקשה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
בארבע השנים האחרונות הדבקנו פערים רבים מול הפיתוח המואץ ביישובים וברשויות המקומיות. המועצות הדתיות מיישמות את חוק ההונאה בכשרות ומפעילות את מערך הכשרות במלונות, באולמות, במסעדות, בתעשייה, בחנויות המזון ובעוד עסקי מזון אחרים. שירותי הכשרות בארץ נמצאים לפני מהפך. בימים אלה מסתיימת במשרד עבודת מטה, שאמורה בסופה להביא לפתרון, הפתרון של הבעיה הנצחית, של בעיית משגיח–מושגח, וכן נושא הפרטת שירותי הכשרות כך שיהיה חופש פעולה לעסק לבחור את גוף הכשרות מתוך מספר גופים נותני שירותים שיעמדו בתנאי המכרז של הרבנות הראשית. השאיפה להתחיל, כמובן, עם פיילוט במספר יישובים שונים ומגוונים. עם הצלחתו הנושא יורחב לכלל הארץ.
שירותי קבורה – חלקן הקטן של המועצות הדתיות עוסקות גם בשירותי קבורה. חלק משמעותי מפעילות המשרד הוא הרגולציה על כ-600 גופי קבורה, אשר ברובם מוכרים בשם חברה קדישא. גופים אלה, אשר חלקם היו קיימים עוד טרם הקמת המדינה, קוברים כ-40,000 נפטרים בשנה, כולל קבורה אזרחית חלופית, אשר בתמיכתנו הורחבה בשנים האחרונות באופן משמעותי.
עם כניסתי לתפקיד מצאתי מדינה לפני משבר קבורה חמור. מצוקת הקרקעות לקבורה בגוש-דן מחד, ומאידך הפקרות בספסור בקרקעות לקבורה בקיבוצים – בעיות שנפתרו. חברה קדישא תל-אביב, שקוברת מעל 30% מהנפטרים בארץ, הייתה ללא עתודות קרקע זמינות לקבורה, מציאות שחייבה את חברה קדישא תל-אביב וחברותיה לפתח שיטות קבורה חדשות תוך ניצול מרבי של הקרקע, כגון קבר עילי, קבר על קבר קיים, לנפטרים מקרבה ראשונה.
זה המקום להזכיר את החלת חוק הקבורה הרוויה על בתי-עלמין שבתחום חדרה–גדרה. מדיניות זו חוסכת קרקעות רבות ומביאה לניצול מרבי של השטח המיועד לקבורה. זיהינו קושי מנטלי ותרבותי של הציבור הרחב לקבור את יקיריו בקבורה רוויה, בקומות. המשרד השיק קמפיין רחב היקף, כמעט בכל אמצעי התקשורת המשודרת, על מנת להטמיע את שיטות הקבורה השונות בקרב הציבור הרחב. כמו כן, המשרד תמך בנוהל תמיכות, בשיתוף משרד האוצר, בעידוד הקבורה הרוויה, ועל-ידי כך יצר פרויקט רחב היקף בן 35,000 מקומות קבורה בבית-עלמין "ירקון" בגוש-דן – פרויקט בעלות של כ-130 מיליון ש"ח מתקציב חברה קדישא תל-אביב והאוצר, כפי שאמרתי. המשרד הקים את בית-העלמין האזורי "תל-רגב" בקריות, המשרת את חיפה והקריות והמנוהל על-ידי מינהלת "תל-רגב – נחלת בנימין", וכל כולו קבורה רוויה. המשרד מקדם את הקמת בית-העלמין האזורי "ברקת", הנמצא בשלבי מכרוז לעבודות עפר.
פעולות אלה של המשרד מנעו את הכאוס שהיינו אמורים לחוות בתחום הקבורה במדינת ישראל.
המשרד לשירותי דת עבר בארבע השנים האחרונות רה-ארגון יסודי ומתיחת פנים. חברת ייעוץ מן המובילות במשק ניהלה וקידמה את הרה-ארגון, במהלך שעבר בהצלחה. המשרד נמצא כרגע בתהליך אבחון של אותה חברה, על מנת למתג את שירותי הדת.
מהפעולות העיקריות שבוצעו בשיתוף אותה חברה: נחתמה אמנת שירות בין המשרד, המועצות הדתיות והציבור, אמנה מפורטת המגדירה את רמת השירותים ויעדי השירות. פועל יוצא מכך – נכתבה תוכנית הדרכה לניהול המועצות הדתיות, שבוצעה והוגדרה כהצלחה. הוקם מוקד טלפוני הפועל 24 שעות ביממה לשם הנגשת המידע לציבור. למוקד זה הגיעו כ-1,000 פניות בחודש, רובן שאלות בדבר רישום נישואים או קבורה. נכתבו תוכניות הדרכה לעובדי המועצות הדתיות. הפעלנו את מיזם "לקוח סמוי" במחלקות הנישואים שבמועצות הדתיות, הונפקה חוברת מידע למשפחות הנפטרים וחולקה במשרדי חברות הקדישא ובתי-החולים, וזאת על מנת להנגיש את המידע החשוב ברגעים הקריטיים.
המשרד מספק שירותי דת ייחודיים לבני העדה האתיופית באמצעות אגף לשירותי דת לעדה האתיופית. לשם כך מינה ושיבץ רבנים מאשרי יהדות בפריסה ארצית רחבה ממה שהייתה קודם, מינוי רבנים וקייסים תוך הכשרה מקצועית לצורך סיוע בפתרון בעיות חריגות בבתי-דין לגיור והסברה על מורשת העדה ושימורה לדורות הבאים.
בסיומה של קדנציה זו אני יכול לומר לכם, רבותי וחברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, המשרד לשירותי דת יכול להסתכל אחורה בגאווה ובסיפוק רב על השינוי המהותי שנעשה במשרד. נכון להיום אין מועצה דתית אחת שמלינה שכר עובדיה או חייבת תשלומים לספקים. כל המועצות נמצאות בתהליך של פיקוח ובקרה אגרסיביים. כמו כן, כולם עסוקים בפיתוח ושיפור השירות. כולי תקווה שמגמות אלה יימשכו ויינתנו להן הכלים הראויים והנאותים למתן שירות חשוב זה, וברמה גבוהה. אני משאיר משרד מקצועי עם שדרת ניהול צעירה, דינמית וחזקה, החל מהמנכ"ל המסור, דרך הסמנכ"לים המקצועיים וכלה באחרון העובדים.
וזו ההזדמנות שבה אני רוצה לומר לעובדי המשרד, כולם כאחד, לעובדי המועצות הדתיות, את התודה המיוחדת. כי ללא שיתוף הפעולה האמיץ מצדכם והאמונה בצדקת הדרך, לא היינו מגיעים עד הלום. תוכניות ההבראה היו קשות, תוכניות ההבראה היו אגרסיביות. האמנתם בכך, כולם הטו שכם, וברוך השם הגענו למצב שאנחנו לא כל יום שומעים על שביתה פה או הלנת שכר פה. אני חושב שבסך הכול הכללי, למרות השיח הציבורי, למרות הכול, אני מוכן – אומר זאת מעל דוכן הכנסת – מוכן להעמיד את השירות הזה בתחרות עם כל שירות אחר שהמדינה נותנת, אם זה שירות של השלטון המרכזי או שירות של השלטון המוניציפלי, הן בכמות התלונות שנמצאות מוצדקות והן בטיפול בהן.
כפי שהסדר מחייב, אני מבין שיש גם שאלות. כולי אוזן ומוכן לכל שאלה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אדוני השר, אני קודם כול מודה לך, ואני רוצה לברך אותך על עשייה ברוכה. ישבתי לידך בשולחן הממשלה ואני מלא הערכה לעשייתך. אני מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מודה לאדוני היושב-ראש.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
יש רשימה, ואני מזמין את ראשון השואלים, חבר הכנסת אוחיון שמעון. בבקשה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר לשירותי הדת, אכן באמת מגיעה לך ברכת יישר כוח גם על השינוי של התדמית של המשרד לשירותי הדת. רק לפני כמה שנים הייתה לנו תחושה שהכול שם צריך להתחסל, והרעיון לנסות גם לשפוך ולזרוק גם את התינוק עם מי האמבטיה ודאי הוכח כרעיון לא נכון. בעצם, העשייה מראה באמת גם את הצרכים ואת הטיפול בצרכים שתחת משרדך.
אני שמח במיוחד על ההתייחסות של המשרד לבני הקהילה האתיופית, על הגדלת המכסה של הקייסים, על תוספת רבנים, וזהו צעד נכון לתת מקום ושייכות לבני הקהילה האתיופית בתוך קהילות עם ישראל.
אני מודה לך גם, ולמשרד, על השינויים שנעשו במועצה הדתית בראשון-לציון, על הרה-אורגניזציה והכנסת אדם שהוא לא כל כך חדש אבל בוודאי עשה שם שינויים. אבל אני מצטער, ואני מבקש את התערבותך בכך שמאז פטירתו של הרב יוסף עזרן, זיכרונו לברכה, מי שהיה הרב הראשי של ראשון-לציון, אין כיום רב ראשי ספרדי שמעורב בקהילה ומלווה אותה. אני חושב שכולנו נסכים שבתוך הקהילה עצמה יש היום כוחות ורבנים צעירים מוכשרים, בעלי הסמכה וכושר כדי לכהן. אפשר לזרז, לקחת מתוך הכוחות המקומיים שצמחו ולתת לקהילה רב ראשי שישרת אותה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני שוב פונה ומבקש להדגיש: מדובר בשאלות. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
איך משיבים, אחד-אחד?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
לא, לא. הכול הכול. אתה רוצה עכשיו לענות לו?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
מה מקובל?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
זה לא משנה, אתה יכול לענות לו.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
טוב.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בסדר. שבי.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
מייד, סליחה.
אני מודה לך על דברי התודה והברכה. זה מעיד שאתה עוקב מקרוב.
לגבי העדה האתיופית – כבוד הוא לנו, והיד עוד נטויה. יש עדיין מצוקה שם בתחום רישום נישואין, למרות שהוספנו – יש כיום כ-13 מאשרי נישואין, כדי להקל. אני חושב שהפריסה צריכה להיות יותר רחבה.
לגבי רב העיר ראשון-לציון, אני יכול לעדכן אותך: מועצת העיר אישרה הליך של בחירת רב עיר שני.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מצטרף לבקשתו, דרך אגב, כתושב ראשון.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אז מועצת העיר אישרה הליך של בחירת רב שני. התחלנו את התהליך, וההכרזה על מועד הבחירות עצרה את כל התהליך. אין לי ספק שמייד עם כינונה של ממשלה חדשה, הליך בחירת רב עיר ספרדי, שני, לראשון-לציון יצא לדרך.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, כבוד השר, על הסקירה שפרסת בפנינו. כמה שאלות. לא את כולן אני יכולה לשאול כאן ועכשיו, אבל יש נושא אחד – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
את מוזמנת גם שלא במסגרת השעה הזאת.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה רבה, תודה לך. אתה אמרת כרגע שאתה אחראי ל-600 חברות קדישא, ולאחרונה, ממש לאחרונה, שמענו שבבית-הקברות בקריית-גת נתלו שלטים שמורים לנשים להשתמש בברזיות מים נפרדות מאלה של הגברים, ושוב, עוד פעם, מטעמים של צניעות. המקרה הזה מתווסף למקרים רבים שאנחנו שומעים, שבהם בבתי-עלמין כאלה ואחרים יש תקנוני צניעות מחמירים שבמסגרת שלהם לא מאפשרים לנשים להספיד את יקיריהן, ולעתים נשים רבות נתקלות ביחס משפיל ומבזה מצד הנציגים של חברה קדישא במקומות שונים. המציאות שחברה קדישא מנהלת את בתי-הקברות כממלכה פרטית, ללא פיקוח ומעקב מניחים את הדעת, במיוחד ברגעים הקשים ביותר של אישה, של אדם, של גבר, של בן משפחה, כאשר המת מוטל לפניהם, זו מציאות בעייתית ביותר שלא ניתן להשלים עם קיומה.
במקרה של קריית-גת שמענו את קולך. מה קורה לגבי מקרים אחרים? האם אנחנו לא צריכים, ברישיון שניתן לחברה קדישא כל שנה, לבוא ולשמוע אותך ואת המשרד שלך לגבי הספד? זה לא עניין הלכתי; זה החלטות מקומיות של אנשים שאין להם כל מנדט להחליט עבור נשים וגברים בבתי-הקברות.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מודה לחברת הכנסת עליזה לביא על השאלה.
אכן כן, המשרד הוא רגולטור, הוא מפקח על כ-600 גופי קבורה.
בגל הקודם של סוגיית הדרת נשים עלתה סוגיה זו של הדרת נשים בחברות הקדישא. מי שעומד פה מולך יצא חוצץ, הוציא זאת בחוזר לכל חברות הקדישא. אנחנו צריכים לכבד את רגשותיהם של כלל הציבור, כולל אלה שרוצים הפרדה ואלה שלא רוצים הפרדה, ולכן נתנו את המנדט למשפחה מקרבה ראשונה לקבוע זאת.
לגבי שילוט, הודענו חד-משמעית לחברות הקדישא, שזה יכול להיות כהמלצה בלבד. הם לא יכולים לכפות זאת. קיבלתי את הכתבה וגם שאילתה של השרה לימור לבנת בסוגיה של אופקים – שוב, פעם שנייה; גם בפעם שעברה זה התעורר בגלל אופקים וקריית-גת. נתתי הנחיה היום למנכ"ל שלי לבדוק את העבודות, להביא לי את הממצאים.
אני יכול לומר לך, שמתוך כ-40,000 לוויות בשנה – ולעתים זה עשרות ביום אחד – עובדי חברות הקדישא עושים עבודתם נאמנה. יש פה ושם, אני לא מתכחש – כמו שיש לי רבני ערים שיש הנחיות של הרבנות הראשית לפעול כך, וכמה רבני ערים עושים שבת לעצמם. אנחנו מודעים, אני לא מתחמק, לא שם את זה מאחורי גבי. אבל זה התפקיד שלך ושלי ושל כולנו לעמוד מקרוב כדי שהציבור לא ייפגע. אין עניין להדיר את הנשים מבתי-העלמין.
אנחנו הכנסנו זאת ברישיון. היה דיון באותו גל קודם בוועדת השרים למעמד האישה, והכנסנו, על-פי הבקשה של השרה לבנת, ולאור הפנייה שאני הוצאתי אז, לא הייתה מניעה להכניס זאת, ובתנאי רישיון נבדקת גם הסוגיה הזו. לכן, אני אומר לך חד-משמעית: כל תלונה תיבדק, ואני לא מבטיח לך שמחר-מחרתיים יהיה גם שר אחר, שיכול להיות שהוא חושב שונה ממני, וימשיכו להגיע תלונות. זה התפקיד שלנו. אנחנו אנשי ציבור, והתפקיד שלנו לעמוד מקרוב, לראות. התופעה היא לא כצעקתה כפי שהצגת אותה, לפחות לא לפי התלונות שאני מקבל. יש לפעמים שגורם שלישי או רביעי, צורם לו שהמשפחה ביקשה שנשים לא יבואו אחרי המיטה, מה לעשות. התנינו זאת – על-פי בקשת המשפחה, ורק מקרבה ראשונה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דב ליפמן, בבקשה.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני השר, ברצוני לשאול אותך: האם אתה תומך בכך שרבנים, למרות שהם מקבלים שכר ממשרד הדתות והמועצות הדתיות, הם מצפים ולעתים אף דורשים תשלום נוסף על קידוש זוג ביום נישואיהם? מה דעתך על העניין, ואיך אתה ומשרדך פועלים על מנת לעצור את התופעה המסוכנת הזו?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מודה לחבר הכנסת ליפמן על שאלתו. אמרתי זאת בעבר, בעל-פה ובכתב: יש נהלים ברורים. חל איסור חמור על רבנים מכהנים ששכרם מהמועצה הדתית לדרוש תשלום נוסף. אבל חשוב לדעת, באותה נשימה – באותה נשימה – שיש גם דברים שלא כלולים, ואני אסביר לך. כמו שהרבה ארגונים מסווים זאת – קודם כול, אני אתייחס לשאלה שלך. אנחנו מטפלים ביד קשה בכל תלונה מסוג זה. ואני מזמין – גם פה עכשיו כשכולם צופים בנו – מזמין כל משפחה שנפגעת מרב כזה או אחר שתתלונן. בדרך כלל – אני יכול לומר לך באחריות מלאה – רוב התלונות נמצאות לא מוצדקות, ואני אסביר לך.
יש תופעת תרבות חדשה – וטוב שכך – של חתונות בגנים ציבוריים שנמצאים רחוק ממקום מגוריהם של הזוג. אתה לא יכול לצפות מרב מכהן שיבוא – הוא מתגורר בקריית-גת, אופקים, באר-שבע – – – ואתה מזמין אותו שיערוך לך את החופה בגן שנמצא בשרון. החוזר קבע: עד 50 קילומטר. יש תעריפים, חוזר מנכ"ל מדבר בצורה ברורה.
אם מישהו הולך להירשם, כמו שאנחנו יודעים כשאנחנו הולכים לרכוש מוצר כלשהו – לשאול את כל השאלות. אני קורא, כן – אמרתי זאת בחוזר ובפרסומים – קורא לכל מי שניגש לקבל שירותי דת, לשאול מה הזכויות שלו. הן כתובות באותיות קידוש לבנה במחלקות. לשאול מה האגרה מכסה, מה האגרה לא מכסה. ירצה – ייקח, לא ירצה – לא ייקח. זה חשוב.
ולכן אני אומר, דעתי היא שצריך לצאת נגד כל תופעה של תשלום לא חוקי, וכשמגיעה תלונה אנחנו מביאים זאת לבירור; מביאים זאת לבירור – יש ועדות בירור, יש ועדות משמעת. אני יכול לומר גם בהזדמנות, לא שאלת – בתקופתי, בתקופה האחרונה, אימצנו את תקנות בית-דין למשמעת של עובדי מדינה, החלנו אותן על עובדי המועצות הדתיות.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אני רוצה להתייחס לנושא שלפני התייחסו אליו רבות החברים שלי, במיוחד חברי הכנסת הערבים. אני קורא בחוברת: השר לענייני דת – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
שירותי הדת.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שירותי הדת. שירותי היהדות.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
נכון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני נמצא במדינה ש-20% מאזרחיה הם בני דתות אחרות, האסלאם והנצרות, והם חלק מהמדינה. אני אשאל שוב את השאלה ששאלו רבים לפני: המיעוט הערבי אזרחי מדינת ישראל הם לא בעיית פנים. דת האסלאם והנצרות הן לא חלק מבעיות הפנים, שצריכות להיות במשרד הפנים. אני רוצה שכבוד השר יתייחס לסוגיה הזו, כי שירותי הדת ביישובים הערביים – לפי מה שאני רואה בחוברת המפוארת, עם התקציב שהולך ותופח ומתקדם יפה – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אם היית שואל עליו, היית מקבל הסבר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז הבנת את שאלתי, ואני אשמח לקבל תשובה. תודה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מודה לחבר הכנסת פריג'. הסוגיה של העדות הלא-יהודיות עלתה במהלך – – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
בהסכמים הקואליציוניים.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
השר שטרית, אתה ותיק, יודע הכול. תן לחדשים ללמוד.
<מאיר שטרית (התנועה):>
– – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
חבר הכנסת פריג', אני מודה לך על השאלה. הסוגיה של העדות הלא-יהודיות ושירותי הדת שלהן עלתה במהלך הקדנציה הזו, ואפילו עלתה על שולחן הממשלה. והייתה אמירה – לא החלטה, אמירה – שצריך לעשות הכול להעביר זאת ממשרד הפנים למשרד לשירותי הדת, להפוך אותו למשרד הדתות כפי שהיה פעם. זה כנראה הפחיד כמה אנשים, אבל זו לא הסיבה שזה לא עבר. אני אסביר לכם.
המשרד לשירותי הדת הוא משרד קטן, עם 80 עובדים. אנחנו נסמכים על שירותי משרד של משרד ראש הממשלה, כמו הכנת משכורות. כשהלכתי לבדוק במה זה כרוך לקבל לידי כ-300 עובדים נוספים למשרד, אמרתי: רבותי, צריך לטפל בהם. כי אם אני אעביר אותם אלי והם לא יקבלו מינימום את השירות שקיבלו במשרד הפנים – איך שתפרש אותו, טוב או לא טוב – אני לא רוצה לעשות להם את זה. באתי לאוצר, אמרתי: אני צריך פה תקנים כדי לטפל בהם. אמרו לי: לא, אתה מקבל את זה ככה, איך שזה. דבר פשוט – מחלקת משכורות במשרד אני צריך להקים? היום אני מקבל שירות, סמוך על שולחן חברי במשרד רוה"מ. 300 עובדים נוספים – לי יש בסך הכול 80 עובדים. לא, אתה לא מקבל תקנים. אמרתי: רבותי, אני לא מקבל תקנים, אני לא עושה להם את העוול הזה, כי שירותי הדת לעדות הלא-יהודיות חשובים לי – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – אותו שואל – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא נכון. לכן זה התפקיד – סליחה, בוא אני אגיד לך. אני מחזיק מהעבודה בכנסת. זה התפקיד שלך להיאבק וללחוץ, כי זה בסך הכול דקדוקי עניות. עם עוד שניים-שלושה תקנים היינו מצליחים להעמיד את שירותי הדת לעדות הלא-יהודיות על רמה גבוהה, כפי שהעמדנו את שירותי הדת היהודיים. ואני חושב שיש לך תפקיד, ואם זה חשוב לך – קדנציה שלמה לפניך.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
טוב, יש לך ארבע שנים, חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
זה לאופטימיים.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת פאינה קירשנבאום לשאול את שאלתה.
<פניה קירשנבאום (הליכוד ביתנו):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, אדוני השר, אתה בטח לא תופתע מהשאלה שלי, כי במשך ארבע שנים דנו אתך על השאלה הזאת לא פעם אחת.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
בגיל שלי כבר לא מופתעים מכלום.
<פניה קירשנבאום (הליכוד ביתנו):>
אז בכל זאת אני אפתיע אותך אולי בשאלה השנייה שלי. השאלה הראשונה, אתה דיברת הרבה על פיתוח בתי-הקברות היהודיים ומה שנעשה שם. אבל אנחנו יודעים שכל הנושא של הקבורה האלטרנטיבית – אנשים משלמים היום ים של כסף. המחיר של הקבורה מגיע עד 25,000 שקל. אתה, יחד אתי, ביקרת באחד מבתי-הקברות בארץ, וכן, ניסית לעזור שם. אבל רוב בתי-הקברות האלטרנטיביים נמצאים במצב גרוע ביותר, כמעט במצב שאי-אפשר לקבור שם. השאלה שלי היא מה עשית, ובכלל מה אתה מתכוון לעשות בנושא הזה. זו שאלה אחת.
ושאלה שנייה – אתה דיברת על השגחת כשרות ודברים כאלה. ואני מודעת לכך, מתוך איזשהו מכתב שמסתובב היום באינטרנט, ואולי גם אתה ראית, ואני בטוחה שחלק מחברי הכנסת ראו, שהחקלאי מתלונן על כך שהעלות של ההשגחה – כשהוא עובד במטע, ויושב משגיח עליו, ואחר כך בבית-האריזה – וכל העלות של ההשגחה הזאת נופלת על החקלאי עצמו, והנטל כל כך כבד. והשאלה, אם כבר אתה דורש השגחה כזו, למה זה לא האחריות של המשרד שלך?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אז אני אחדש לך, לא הופתעתי. לראיה, גם הבאתי מכתב, שהיום נתקבל אצלי. את מערבבת בין חלקות מסופקים לבין בתי-העלמין האלטרנטיביים. אני מחזיק בידי מכתב מה-21 בפברואר 2013. כותב אותו מוריס כלפון, עמותת "מנוחה נכונה" באר-שבע. אני לא אלאה את חברי הכנסת, מספר שורות מתוכו: "הנני מבקש להביע את תודתי העמוקה לך, ובאמצעותך לצוות מחלקת הקבורה, על השירות היוצא מן הכלל שאנחנו מקבלים מהמשרד לשירותי הדת. כעמותה שעוסקת בקבורה אזרחית, לא פעם אנו נתקלים בבעיות שונות ואין לנו תמיד תשובה, ואנחנו מוצאים אותה אצל חברי הצוות שלך באופן מקצועי וענייני. תמיד אוזן קשבת ויד מכוונת" – ואני עוצר פה. רגע.
<פניה קירשנבאום (הליכוד ביתנו):>
– – – מכתב מטבריה – – – צריך שגם שם יהיה – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
פאינה, את מערבבת עם קבורה אלטרנטיבית, שזה בתי-העלמין האזרחיים, שהם מטופלים לעילא ולעילא. ההפך הוא הנכון. אני מתלונן כלפי עמותת "מנוחה נכונה" חיפה, שזכתה בתקציב – מחזיקה תקציב כבר שנים רבות – ולא עושה ולא בונה בית-עלמין אלטרנטיבי. את מדברת על מקרה ספציפי של טבריה, שזה חלקת מסופקים שהקימו אותה. בהתחלה זה לא היה לשביעות רצוננו. ירדנו ביחד וראינו. בבירור שני שעשיתי לאחרונה, בעקבות פנייה שלך, אמר לי היושב-ראש שהוא מוכן, אדרבה ואדרבה. ויש שם אחד מראשי המועצות הדתיות הטובות בארץ, בטבריה. ואני אומר לך – שאלתי אותו, והוא אומר: אדרבה, בואו לסיור, בוא תראה שטיפלנו בכל הבעיות שהעלינו אז.
אז קודם כול אני רוצה לומר לך שהקבורה האלטרנטיבית בארץ מטופלת ב-overdoing. היא מתוקצבת יותר מאשר אנחנו מתקצבים – אם בכלל – קבורה רגילה. לגבי אותה חלקה ספציפית, נמשיך לטפל ביחד, לעקוב ביחד, בין אם יהיה שר או לא יהיה שר, עד שתהיי מרוצה ושבעת רצון מהמצב שם.
לגבי כשרות, רבותי, חשוב לדעת – אמרתי – שאנחנו מיישמים את החוק. את ההנחיות לגבי כשרות, אופי העבודה, גודל המשימה, קובעת הרבנות הראשית. את לא יכולה להשית על משרד – זה גוף כלכלי. רבותי, כשרות מוכרת, לשביעות רצון של חלק או לא, זה נושא כלכלי גרידא. אם יש עלויות, זה צריך להיות מושת על העסק. יש ויכוח על כמות השעות, על כמות המשגיחים – זה לא אני, אלו הנחיות הרבנות הראשית. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת עמרם מצנע לשאול את שאלתו.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר לשירותי דת, שתי נקודות שאני רוצה להעלות, אחת חיובית, אחת קצת פחות. עם מה אתה רוצה שאני אתחיל?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
עם מה שאתה רוצה.
<עמרם מצנע (התנועה):>
עם מה שאני רוצה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני חי טוב עם שניהם.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אתה עוד לא יודע. הנקודה הראשונה היא בהחלט לזכותו של משרד הדתות, שהוא היחידי מבין כל משרדי הממשלה שנענה בזמנו לרעיון שהעלה האוצר, שההשתתפות של הרשויות המקומיות בתקציבים תהיה סלקטיבית. ואז בחיפה משלמים הרבה יותר מה-100% למועצה הדתית, ובירוחם הרבה פחות. אני לא בטוח שחברי הכנסת מודעים לכך, היה רעיון של האוצר בזמנו להחיל את זה גם על משרדי החינוך והרווחה. לצערי הרב, בגלל סיבות פוליטיות זה לא קרה. אני מברך אותך. זה דבר חשוב מאוד וטוב מאוד. וזה בהחלט עוזר לרשויות בפריפריה.
הנקודה הפחות-סימפתית: כשאתם מתקצבים מקוואות, אתם לא נותנים לרשות המקומית את התקציב כדי שהיא תבצע – אני מדבר גם על מקוואות חדשים וגם על שיפוצים – אלא אתם מפעילים כמה חברות ארציות. ואני אומר לך מידע אישי, יש שם שחיתות וחוסר יעילות. והתוצאה בסופו של דבר היא לא לטובת התושבים.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מאוד מודה לחבר הכנסת מצנע, כמי שהיה ראש העיר הממונה בירוחם. אני יכול לומר לך – אני אתחיל מהסוף. אמרתי לך שאני חי טוב עם שניהם? מייד עם כניסתי לתפקיד – גם בפתיח שלי אמרתי שנכנסתי חדור מוטיבציה לטפל בבעיות של המשרד, במה שאני סבלתי כיושב-ראש מועצה. ומייד הפסקנו את ההתקשרות. סיימנו את מה שהיה בחוזה, נתנו – גם לא לראשי המועצות הדתיות – עם כניסתי לתפקיד את התמיכה לפיתוח מבני דת העברנו לרשויות המקומיות. אמרנו, אם רשות מקומית מבקשת, היא תקצה את הקרקע, היא תוביל את התכנון, היא תקדם את הפרויקט. וזו הסיבה שהגענו לרף ביצוע גבוה של תקציבי הפיתוח. אני יכול לומר לך שבארבע השנים האחרונות כל תקציבי הפיתוח עברו דרך הרשויות המקומיות. אתה יכול להיות רגוע בקטע הזה.
לגבי אמות המידה לתקצוב, אתה צודק. אני יכול לומר לך, אם יש חלק גדול של שקט תעשייתי בתחום שירותי הדת, זה בגלל שינוי אמות המידה לתקצוב, שהחזקות מממנות את החלשות. ראשי הרשויות, לא קשה להם להעביר, וכתוצאה מכך גם אין גירעונות, ובנוסף לתהליכי ההבראה שדיברתי עליהם, האגרסיביים, שהעברנו במועצות הדתיות, כל זה יחד עשה טוב לשירותי הדת. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת אלי בן-דהן. בבקשה.
<אלי בן-דהן (הבית היהודי):>
אדוני השר, כבוד היושב-ראש, ראשית, חזק וברוך על פעולותיך. רציתי לשאול: הכנסת העבירה לפני כמה שנים חוק שרבנים צריכים לגור במקום כהונתם. כמה רבנים שאינם גרים במקום כהונתם יש? כמה רבנים שלא עברו לגור במקום כהונתם הועמדו לדין, דין משמעתי, או הועברו מתפקידם בארבע השנים האחרונות?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה לחבר הכנסת הרב אליהו בן-דהן, שגם היה בחלק מתפקידיו הקודמים מנכ"ל המשרד תקופה מסוימת. מקרה אחד ידוע, ואותו רב גם עתר כנגד המשרד ומשרד המשפטים, והמצב אושר. אם תרצה, תבדוק, זה רב העיר כפר-סבא. אני אגיע לאמצע. הרבנים המכהנים החדשים, כבר בתקנות החדשות שנתקנו, בתום שנה מיום היבחרם, אם לא עברו לגור פקעה בחירתם. זה אפילו לא קשור בשום הליך. לכן בוא ונוריד את החדשים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
למה לא משווים אותם לראשי ערים? ראש עיר לא יכול להיות ראש עיר אלא אם כן הוא גר בעיר.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
גם זה. נכון. צודק.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא. הרי הוא משרת את קהילתו, מה זה. הוא – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני יכול לומר לך, חבר הכנסת, יושב-ראש – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא, לא. חבר כנסת זה מכובד מאוד.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
– – הכנסת הקודם, חבר הכנסת ראובן ריבלין. אני יכול לומר לך שהחקיקה בשירותי הדת, מאז נחקקה, בתחילתה, הולכת ועוברת, לצערי הרב – מלכתחילה זה היה צריך להיות. אין שום מניעה. אין שום רציונל. אדרבה ואדרבה. היום כמעט אין עיר שאין בה כוהנים, ומי שרוצה – אני חושב שזה חומר למחשבה לקדנציה הנוכחית, למי שלא יהיה שם או אפילו למחוקקים פה זה גם טוב. זרקת משהו, כדור, להנחתה, ואני מקווה שמישהו ינחית אותו.
עכשיו, לגופה של שאלה, חבר הכנסת הרב בן-דהן, זה אותו מקרה של רב העיר כפר-סבא שידוע, מוכר ומאושר. מקרים אחרים, אם ישנם, אינם בנמצא על השולחן. בדקתי זאת עוד לפני הדיון פה. אין לנו. יכול להיות שיש רבנים שבמרשם האוכלוסין רשומים בעיר מסוימת, ובחלק מזמנם משרתים את הציבור שלהם בעיר שלהם. המחוקק לא נתן דעתו. אבל אני יכול לומר לכם שאם יש מקרה כזה או אחר, הסמכות להדחת רבני ערים נתונה בידיו של שר המשפטים. אדרבה ואדרבה, כן. היא לא נתונה לידיו של שר הדתות. כנראה מי שכיוון את זה כיוון גבוה, ידעו שפוליטיזציה לא חסרה. עדיף במשרד המשפטים. אבל מניסיון שלי, משרד המשפטים יותר קשה מהשרים.
אני יכול להגיד לך את השקפת עולמי, אם תרצה. השקפת עולמי מגובה באמירתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, שאמר לי חד-משמעית: רב יישוב, רב שכונה, רב עיר, שנבחר ולא גר בה, הוא גוזל את הציבור ועליו לגור במקום כהונתו. חד-משמעית זו גם השקפת עולמי. אבל אם יש לך מקרים נוספים מעבר לרב העיר כפר-סבא, שמאושר על-ידי משרד המשפטים, אנחנו נשמח להתמודד אתם.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה לך.
<מאיר שטרית (התנועה):>
כבוד השר, הסיבה היא משרד המשפטים. ועדה – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
הכתפיים שלי צרות.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דודו רותם.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אל תענה לי "זה בסמכות משרד ראש הממשלה" – מה עשית בארבע השנים האחרונות להקל על בירור יהדות של אלה שבאים להירשם לנישואים או להקל בכל מה שקשור לנושאי הגיור במדינת ישראל?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני אענה לך, חבר הכנסת דודו רותם. עכשיו אני עונה לך כאיש ציבור. כשר דתות, זה לא בתחום סמכותי – –
<קריאה:>
למה?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
– – אבל כאיש ציבור מה עשיתי? מי שהיה ראש החץ במאבק שלו, בזמנו כשקמה זעקה על גיורי צה"ל – ראש החץ, ושמתי נפשי בכפי ולא נסחפתי – לעמוד מול כל אלה שקטרגו על גיורי צה"ל. כך שבקטע הזה אני אומר לך: אני אף פעם לא פטור כאיש ציבור, אבל עשיתי רבות.
מערך הגיור, כפי שאמרתי בדברי הפתיחה שלי, נמצא תחת אחריותו של ראש הממשלה במשרד ראש הממשלה. רבני הציונות הדתית, שאליבא דכל מי שמדבר היום על שירותי דת נאורים, שהם נאורים, הם שירתו בצה"ל, הם מחוברים, הם מחוברים לשדרה של הציבור, הם מסתכלים בגובה העיניים – שנים רבות, מאז הוקם מערך הגיור הממשלתי, הוא נמצא בידיים של רבני הציונות הדתית. אני לא יודע על הליכי גיור. אני אומר לכם, ואני לא מיתמם. נכון, זה זועק. נכון, כל מקרה כואב. כל עיכוב, כל בן-אדם הוא בן-אדם ועולם בפני עצמו. אבל בצוואר הבקבוק, שכולם מנסים לומר עכשיו, או לצייר שזה צוואר בקבוק של מאות ואלפים שמחכים, כשאני בודק את זה עם מערך הגיור הארצי – אני אומר לך שזה לא קיים. אם יש מקרים, כפי שאמרתי לגבי שירות אחר, אנא, אני קורא לציבור: תתלוננו, כמו שאתם יודעים להתלונן על כל דבר שזז במדינה הזאת, גם בנושא שירותי הדת. אני לא יודע על צוואר בקבוק של מערך הגיור, למרות שהוא לא כפוף אלי ולא תחת אחריותי – מתוך ידיעה.
לגבי רישום נישואים, רישום נישואים נתון בחוק – אתה יו"ר ועדת חוקה ואתה יודע – לרבנות הראשית. הם אמונים על החוק. אני פועל מתוקף אותו חוק. הפקידות אצלנו פועלת מתוקף אותו חוק. אם הנחיות הרבנות הראשית מחייבות בירור יהדות, בירור יהדות נעשה. רוצה לדעת איפה נעשה בירור יהדות? בבתי-הדין, שכפופים למשרד המשפטים.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
בקיצור לא עשית כלום.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מזמין את חבר הכנסת שמעון סולומון לשאול את השר.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, בנושא רשמי נישואים יוצאי אתיופיה – אני לא מבין למה צריך בכלל לתגבר. בחור או בחורה, צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה ששירתו בצבא שירות משמעותי ומרגישים יהודים ועלו כיהודים – למה בכלל צריך את המסלול הנפרד הזה?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה רבה לחבר הכנסת שמעון סולומון. אני יכול לומר לך בוודאות מלאה, כמי שמכיר את בני העדה האתיופית וליווה שנים רבות, עוד טרם היותי חבר כנסת וטרם היותי שר: אדרבה ואדרבה. המסלול של העולים מאתיופיה, פישטנו אותו יותר מאשר המסלול של בירור יהדות של עולים חסרי דת ממדינות חבר העמים, ואני אסביר מייד. עם כניסתי לתפקיד, הייתה מחלקה של האגף לעדה האתיופית במשרד, והכול היה מתנקז לרב הדנה, שפה המקום לשלוח לו תנחומים על פטירת אחיו; והמצב הזה, לא חייתי אתו. לא ייתכן שזוגות שרוצים להינשא ימתינו – כאורך הגלות – באי-ודאות לאדם אחד שיקבע את גורלם. פנינו לראשון לציון הרב שלמה משה עמאר, שגילה פה באמת התעניינות יתרה והכניס את שתי ידיו לסוגיה הזאת ומינה, בכושר שלו אישי, כ-12 רבנים בני העדה האתיופית, ופיזרנו אותם כמה שיותר ברחבי הארץ, שהם יהיו מאשרי נישואים. נכון, ההעדפה שלי היא שזה יהיה הליך אינטגרלי בתוך המחלקות כמו הכול, אבל המצוקות ידועות. יש מי שהגיע חסר זהות יהודית. יש כאלה שעלו מקרב הפלאשמורה ולא השלימו תהליך. אני יכול לומר לך: אם לוקחים את התהליך הזה בסדר, שזוג רוצה להירשם לנישואים ובודק מה הוא צריך לעשות ויוצר קשר מבעוד מועד, אין לו עיכוב. נכון שזה לא בתהליך הרגיל. מה לעשות, אנחנו מדינה קולטת עלייה. עדיין, לשמחתי, ויש כאלה שילינו על כך, המעמד הבין-אישי לרישום נישואים נעשה על-פי תורת ישראל. לכן זה נצרך. אבל מה שידנו יכולה לעשות בקטע של פישוט הליכים לבני העדה האתיופית נעשה, ועוד היד נטויה.
אני מאמין שעם הזמן – הראשון לציון קשוב ופתוח לנושא הזה – אם היום יש 12 מאשרי יהדות ורושמי נישואין של בני העדה, אני שואף שהמספר ילך ויגדל. כל שנה-שנתיים אנחנו מגדילים זאת – – –
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
היד צריכה להיות נטויה לכך שהנישואים יהיו כמו של כולם, ולא – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
רק הרב שלוש מחתן אותם.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
ולא צריך – – – בכלל – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא לא, את טועה, חברת הכנסת לביא. זה לא נכון. לצערי הרב, כפי שאמרתי בסקירה, ישנם רבני ערים שעושים שבת לעצמם ופועלים בניגוד להנחיות הרבנות הראשית, כשהנחיית הרבנות הראשית נותנת מנדט מלא ומבקשת – ואדרבה, כל רב עיר, הייתה החלטה בשנה האחרונה – כל רב עיר שלא יישם את הוראות הרבנות הראשית בנושא מגוירים או בירור יהדות, תישלל ממנו הסמכות לאותם מקרים. לכן, רבותי, זה התקדמות. מי שחושב שלא נעשה דבר בנושא, כנראה לא מכיר את המציאות קודם – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – – של רשמי הנישואין הלכנו לבג"ץ כי רשמי נישואין לא מוכנים לרשום זוגות שעברו גיור בצבא. אז מה, אז בג"ץ – – – בג"ץ לכל דבר.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא, סליחה. אני חושב שהרבנות הראשית פתרה את הבעיה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
איזה פתרה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
פתרה את הבעיה – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
איזה פתרה את הבעיה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
– – אם יש רב עיר – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא נכון. למה? יצא חוזר. את יכולה לומר עד מחר "איזה פתרה". ההנחיה של הראשון לציון, של הרבנות הראשית – רב עיר שלא ירשום זוגות, אם זה גיור צה"ל, גיור ממלכתי או בני עדות כאלה ואחרות, תישלל ממנו הסמכות. חד-משמעית, תבדקו אותי.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
מה עם הרב של רחובות?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
הרב של רחובות?
<אלעזר שטרן (התנועה):>
כן.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
יפה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
מה יפה?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
נשללה ממנו הסמכות, ואותו זוג – – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – – הסמכות. משכורת משלמים?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
סליחה.
<קריאה:>
ודאי שמשלמים.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
סליחה. אני מכיר את הגישות שלך, שחור ולבן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
זה לא שלי, זה גישה של – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
סליחה. בהרבה תחומים, אלעזר. אני רוצה לומר לך, הרבנות הראשית שוללת מכל רב עיר שמסרב להכיר בהחלטות שלה את הסמכות לגבי – אם הסמכות להשיא או לרשום נישואים לתושבי רחובות היא של רב העיר רחובות – רב העיר רחובות, רב העיר ראשון ודומיהם שלא מקבלים הנחיות הרבנות הראשית, נשללה מהם, ואותם בני-זוג יכולים להירשם איפה שהם רוצים.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. מכובדי חבר הכנסת מאיר שטרית.
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני השר, ראשית, אני משבח אותך על תפקודך כשר הדתות.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה.
<מאיר שטרית (התנועה):>
היית מאוד פעיל ויעיל בנושאים שעמדו על הפרק, אבל יש נושאים מרכזיים שאני מבקש לשאול אותך לגביהם. שתי שאלות: אחת, למה צריך שני רבנים בעיר? למיטב זיכרוני, או למיטב ידיעתי, התורה ניתנה בהר-סיני לעם אחד – תורה אחת. אותם לוחות-הברית, אותה תורה. לא היו לוחות תורה נפרדים לאשכנזים ולוחות לספרדים, ואולי הגיע הזמן להעביר את זה מן העולם. זה מיותר לחלוטין. למה צריך להפריד? כי זה הפרדה נוספת בעם, שכולה אולי על בסיס של מנהגים. מנהגים – זה לא הופך את זה לדת אחרת. נכון שמנהג חזק מדין, אבל צריך לאחד את הדברים וליצור רב אחד בכל עיר.
הדבר השני שאני מבקש לשאול אותך – ואגב, יש ערים שבהן יש רב אחד שמתפקד יוצא מן הכלל. יש מנהיג אחד לקהילה, הקהילה מכירה בסמכותו, הוא קובע את הדין, אין ויכוחים, אין בין זה לבין זה, לכולם יותר טוב.
דבר שני שאני מבקש לשאול אותך, אדוני השר – לא יודע אם אתה יודע, אני מניח שכן – יש תעשייה של ייבוא גופות לישראל – אני מדבר על גופות של יהודים – להיקבר בישראל. אני יכול להגיד לך למה מביאים למשל מארצות-הברית גופות לישראל. זו תעשייה שלמה. מביאים אותן במטוסים, והנוסעים מחכים עד שמורידים את הגופות מהמטוסים בשדה-התעופה. ולמה כדאי להביא אותן לישראל? כי בישראל שני צדדים מרוויחים: האמריקנים יודעים שלעשות קבר כזה באמריקה עולה 50,000 דולר; פה משלמים 10,000 דולר לאיזה קיבוץ או לאיזה מושב שמפתח בית-קברות – מסתבר שזה יותר כלכלי מאשר להקים פרדס או להקים שטח חקלאי – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
ידעתי שלא הקשבת לי בפתיחה. ידעתי שלא הקשבת לי.
<מאיר שטרית (התנועה):>
לא, הקשבתי. – – ועושים חלקות נפרדות שמכניסות כסף. נכון שמביאים יהודים, אבל תגיד, חסרים אנחנו, תסלח לי, מתים מקרבנו שנביא מחוץ-לארץ?
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
"מי בִּקש זאת מידכם רמֹס חֲצֵרָי."
<מאיר שטרית (התנועה):>
למדתי – טוב לחיות בעד ארצנו, לא טוב למות בעד ארצנו. אנשים שנזכרים לבוא לארץ רק במותם, בעיני לא מקובל, ולדעתי צריך אחת מהשתיים לעשות: או להרים את הסכומים לכך שיעלה בדיוק כמו בחוץ-לארץ, ואז לא יהיה כדאי כל התהליך הזה, או לחלופין, לאסור הבאת גופות אלא אם כן הגופה היא גופה של ישראלי, לא גופות של זרים.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה לחבר הכנסת והשר לשעבר שטרית. כדרכך בקודש, אתה אמיץ, אומר את מה שאתה חושב, אבל לא תמיד מה שאתה חושב הוא נכון, ואני אסביר לך, בסדר? תשאל את חברות קדישא בירושלים, שמוכרות קבר לתושב חוץ-לארץ ב-40,000 שקל, כמה ממתינים בתור וכמה דופקים על דלתותיהן, בסדר? מסתבר שהמחיר לא עובד – א. אני רוצה לראות את – סליחה על הביטוי, לא אגיד את הגבר – האמיץ בחבורה פה שיבוא יאמר אמירה, אמירה, כלפי יהדות העולם: stop, לא מביאים אתכם לפה יותר.
<מאיר שטרית (התנועה):>
אני אומר.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אתה, בסדר. בוא נראה שזה יעבור. בוא, סליחה. אדרבה. אני אומר לך, אדרבה – אפשר למנוע זאת רק בחקיקה. איך אומרים – השלושה האלה איך אמרו? שיקום. בסדר.
<מאיר שטרית (התנועה):>
– – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
זה לגבי הקבורה. לגבי הסטרט-אפ – הסטרט-אפ של הקבורה בקיבוצים, אני רוצה לומר לך, ואמרתי בפתיחה, שמצאתי זאת עם הכניסה: אדמות חומות של המינהל, חקלאיות, מגרשים שלא יועדו לקבורה הפכו להיות לבתי-עלמין רעננים, תחת כל עץ רענן וירוק ופסטורלי. עצרנו זאת, ברוך השם, באמצעות ועדת השרים לענייני קבורה שבראשותי. קראנו למוסד לביטוח לאומי ולמינהל לשתף פעולה. בהתחלה זה לא היה קל. שמנו יד אחת שלושתנו על הסוגיה הזאת. המינהל נדרש לתת הסברים, הגביר את האכיפה, והתופעה הזו, אפשר לומר – ואני יהודי, אז אני אומַר – כמעט חוסלה כליל. כמעט.
מה שכן, לגבי שני רבנים הייתי מצפה – אני לא אשלח אותך לשאול את המחוקק, מה שהיה טוב אז, למה לא היום. בסדר. אבל השאלה שהייתה קודם אליך, וחבר הכנסת אלוף במילואים אלעזר שטרן אמר: רחובות – מה תעשה עם אותם רבנים, שמה לעשות, לא יכולים להכיל בתוכם את כל הסוגים ולא פתוחים? הגענו לימים האלה, השר שטרית? הגענו לימים האלה?
<מאיר שטרית (התנועה):>
– – – הם לא – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא הגענו לימים האלה, לצערי הרב, כמו שלא הגענו בהרבה תחומים. אז אני אומר לך, שמע, יש אמרה שיש בה קצת הומור: ש"ס הביאה סדר למגזר הציבורי, כי עד שש"ס לא קמה הכול היה מותר. על הגב שלנו – "על גבי חרשו חורשים" – ויש ברוך השם סדר, נהלים, נוהל תמיכות, נוהל תקצוב, שקיפות, הכול טוב. דחילק, דווקא בתקופה שלי אתה רוצה להוריד את שני הרבנים? אבל הנה אני אומר לך, תוקן החוק והשארנו זאת, והשארנו זאת לשיקול דעת – לא קיצוני כמו שאתה אומר – של מועצת העיר, של ראש הרשות. לכן, רב שני לא ניתן. זה לא בסמכות השר לשירותי דת, זה בסמכות מועצת העיר. אם מועצת העיר לא תקבל החלטה, ברוב, שיש מקום לרב שני, לא יהיה רב שני.
<מאיר שטרית (התנועה):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני השר, אדוני היושב-ראש, אני גם כן מצטרף לברכות של חבר הכנסת שטרית על ההישגים, אבל לא לזה עליתי.
דרך אגב, בהמשך לשאלה, אני לא הבנתי את ההפרדה שהשר עשה פה בין רבני הציונות הדתית לבין רבנים אחרים. אני מסתכל על מה שאנשים אומרים, על מה שאנשים עושים, ואני, אין לי שום דבר, ואני מוכן לקבל שיש רבנים שהולכים עם כיפות סרוגות שהם יותר מחמירים או יותר קשים עם עם ישראל מאשר כאלה שהולכים עם כיפות שחורות. אבל – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני רציתי למנוע טעות מהציבור.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
לא, אז בסדר. אנחנו הציבור – – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לא עשיתי שום הפרדה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אנחנו הציבור שמכיר. אני רוצה, ברשותך, לדבר על שני נושאים, אבל אני אשתמש, ברשותך, במשהו אישי שהוא מאוד מטריד. באחת הפעמים שהלכתי לדבר עם הנשיא פרס על בעיית הגיור, שהיא בעיני בעיה אסטרטגית לקיום עם ישראל, הוא אמר לי: ההגדרה שלי של מיהו יהודי זה שהנכדים שלו יהודים. אמרתי לו: בסדר, לפי ההגדרה הזאת אני מרוקני – שלושה מחמשת נכדי הם אבוחצירא.
ועל זה אני רוצה לשאול שתי שאלות. השאלה הראשונה: באמת, אם הנכדים שלי הם כבר אבוחצירא – שאלת מה היה פעם, למה פעם תיקנו שני רבנים. לסבא שלי לא היו נכדים אבוחצירא, לי יש, אז אולי התקדמנו. אז אולי באמת את המשאבים האלה של החלוקה ושל ההפרדה ניקח לסוגיה השנייה שדיברת עליה, ברשותך, סוגיית הגיור, ונשקיע שם את המרץ הזה.
ואני אגיד לך בהקשר של הנכדים מה מטריד אותי פה, אדוני השר, ואני לא רוצה לחפש אשמים עכשיו. כשהנשיא שואל אותי, או אומר לי: בעיני יהודי זה מי שהנכדים שלו יהודים – שהשר לא ישאל אותי למה אין צוואר בקבוק בממתינים לגיור. בגלל שהמאסנו עליהם את התהליך. בגלל שדרשנו מהם דברים שאנחנו לא דורשים מרוב החברים שיושבים פה בכנסת ישראל היהודית-דמוקרטית בהיבט הזה, גם לא מאלה שהולכים עם כיפות.
הנושא הזה, אתה מבין את הקושי שלו, כי מה שעשינו בדברים האלה, ואם יורשה לי – ואני, כשאני מדבר כאן, אני קצת חרד, כי יכול להיות שהם ייקחו את הדברים שלי ויגידו: עוד פעם? אפילו הוא אומר, אז למה שנתגייר?
ואני חושב שיש פה איזה סוג כזה של משחק, שאנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל אולי אין לנו ברירה. כי מה שהיה במערכת הבחירות האחרונה, בהווה אמינא שהייתה לכם, הזלזול הזה של לצייר חופה או להסריט חופה ולהביא שם את הגזענות שדיברו עליה קודם, למקום הזה – אל תשאל למה אין תורים שרוצים להתגייר.
יותר מזה אני אגיד: כשנדבר על הנכדים, שלא נתעורר בעוד 30 שנה ונגיד למה ההתבוללות במדינת ישראל הולכת לקראת הממדים של ההתבוללות בתפוצות. כי אנחנו, כולנו, או במעשים שלנו או באי-המעשים שלנו, תורמים לזה שהנכדים שלנו לא יהיו, לא אבוחצירא ולא משהו אחר. אבל בירורי היהדות שיצטרכו לעשות אז הם פי אלף יותר קשים, ואני חושב שזו השאלה שאני מקווה שהיא מציקה לשר לפחות כמו שהיא מציקה לי. תודה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה לחבר הכנסת שטרן. אני יכול לומר לך, כפי שאמרתי לשר שטרית, האמת לא נמצאת במקום אחד, יש לה היבטים שונים, ואני אסביר לך. כשאתה מדבר אתי על כך שאתה חרד מההתבוללות, בתשובה שלך יש מענה לשאלה הראשונה שלך, ואני אסביר לך.
אין צוואר בקבוק, רבותי. אני הולך לומר דבר, למרות שאני משיב לך כאיש ציבור ולא כשר הדתות, וזה לא תחת אחריותי, חשוב לומר זאת. אתם זוכרים את ה"עליהום" על מאות ואלפי, ואלפי-האלפים שרצים להינשא בחוץ, יהודים, שנישאים בנישואים אזרחיים כי מאסו ברישומי הנישואים של מוסד הרבנות, תציירו אותו איך שתרצו. אז בוא אני אתן לך את נתוני הלמ"ס. וכשהלמ"ס הוציא את הנתונים הנחיתי את הדובר שלי להוציא את זה לערוצי התקשורת השונים. תוך שניות, איך שזה עלה, היו גופים שנאבקו בגופי התקשורת האלה, להוריד אותם מאתרי האינטרנט ומהעמודים הראשיים, למה? אני אסביר לך.
אל תהלך עלינו אימים – לא אתה ברמה האישית. אני אסביר לך, עם כל הכבוד, לגבי אותה התבוללות שאתה דיברת עליה, אני חלוק עליך. אני מוכן לבדוק את זה יחד אתך, מדעית. מה הביא את ההתבוללות בחוץ; מה גרם להתבוללות באירופה, באמריקה ובכל מדינות הגולה – בוא נבדוק את זה פעם אחת, אתה ואני, מדעית, ולא בססמאות בחירות, ונראה שדווקא הגישה שלך ושל חבריך היא שהביאה את ההתבוללות, והיום לא נמצאים אתנו מאות ואלפים ורבבות מבני עמנו. זו תיאוריה שלך; אני אומר שהדרך שאתה רוצה כן להביא פה גיור, תקרא לזה איך שאתה רוצה, אני אומר לך, הדרך הזו תביא להתבוללות, שאולי, אני אסביר לך, אולי אבוחצירא שאתה מדבר עליהם, הנכדים שלך, שיחיו, שיאריכו ימים, לא יהיו אבוחצירא בעוד שלושה דורות אחרים. זו תפיסה שלי, תפיסה שלך, נשב אנחנו פה בפרלמנט, נבדוק את זה מדעית פעם אחת. נראה מה הביא להתבוללות יותר: הגישה של הרבנות הראשית, שמנסה ומתקדמת? רבותי, המדינה הזו קלטה יותר ממיליון עולים עם בעיות קשות. 70, 80 שנה אחרי מסך הברזל, ניתוק מוחלט מיהדות, באנו – הממסד הדתי, שכולם אוהבים לחבוט בו ולרמוס אותו, התמודד בגאון עם רוב הבעיות.
נכון. לא נפתרו כל הבעיות. אתה יודע כמה לפי הלמ"ס יוצאים להירשם, נישואי קפריסין וצ'כיה, כמה סך הכול? בוא אני אומר לך, סך הכול יהודים – אל תביאו לי כאלה שלא מופיעים במרשם האוכלוסין כישראלים. אל תביאו לי גויים. אל תביאו לי יהודים גויים. תביאו לי יהודים-יהודים, שמאסו במוסד הרבנות, שאתם זועקים בכל מערכות הבחירות. אני אומר לך: 797 מקרים. כל מקרה חשוב מבחינתי. כל אחד הוא עולם. אבל אל תהלכו על הציבור אימים. נגמרה מערכת הבחירות, חבר הכנסת שטרן, דברו לגופו של עניין. אתם רוצים לפתור את הבעיות? סביב שולחן עגול. בכוח לא יהיה לכם. כי העם יותר חזק מכם. העם רוצה את הנשמה יהודית. כשהליבה – – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
תסתכל ימינה שלך.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
אני מסתכל. אם אתה רוצה אני אנתח את זה אתך, לא על דוכן הכנסת.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – –
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
ואני אנתח את זה אתך מדעית, איך הם הגיעו ל-19. בסדר?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מציע באמת שתזמין אותו.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
לכן אני אומר לך, חבר הכנסת שטרן, האמת לא נמצאת בצד אחד, ולא בססמת בחירות כזו או אחרת. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני חושב, לקחת תפקיד שהוא כפוי טובה, כי אין ציבור שאוהב את המשרד הזה. אלה תוקפים אותך ואלה תוקפים אותך. אתה לקחת על עצמך, בעצם קדנציה שנייה – זה שקדם לך התחיל לבנות את המשרד ההרוס ואתה המשכת לבנות אותו. אני חושב שהספקת הרבה מאוד בארבע השנים האחרונות, להחזיר חזרה מההרס הגדול שלצערנו נגרם במשרד הזה משנת 2003 ואילך. אני חושב שצריך לברך אותך על כך שהיית נועז. הרבה פעמים חטפת ביקורת, בדיוק מאותם אנשים שמישהו היה חושב שהם הצרכנים הטבעיים של המשרד הזה, ומאלה חטפת ביקורת, ועמדת בכבוד בביקורת הזו.
אין ספק שהמשרד שלך, אדוני השר, מנסה לפתור בעיות והבעיות עדיין לא פתורות. אחד הדברים שאני יודע שאתה מתמודד אתו הרבה, זה הנושא של דמי קבורה, ובקדנציה האחרונה, אפילו בכנסת, אישרנו את זה וקבענו תעריפים כאלה ואחרים. אנחנו כמה פעמים – אדוני השר מוטרד מי אלו שבאמת אין להם אפילו את הסכום המינימלי שדורשים ממנו היום לשלם כדי להיקבר. אנחנו צריכים לחשוב עדיין על זה שיש עולים חדשים, יש מקרים של יהודים מאתיופיה, שאין להם, לא 5,000 ו-6,000 שקל, שזו לפעמים אגרה מינימלית, אין להם אפילו 1,000 שקל לשלם. ומה, חלילה נמנע מהם להיקבר? לכן הדברים האלה, צריכים להמשיך עדיין להיאבק על כך שהמשרד יאפשר שירותים מכובדים של קבורה ושבתי-עלמין לא יהפכו למקום שרק מי שיש כסף לו נקבר שם.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה לחבר הכנסת מיכאלי על דברי הברכה. לגבי דמי קבורה, חשוב לומר, חשוב שהציבור שומע, וזה משודר, אין שום סיבה, החוק קובע, כל אזרח זכאי לקבורה חינם, כולל כל הוצאות יום הקבורה. כולל כל הוצאות יום הקבורה. אפילו תייר יהודי שבא לארץ לביקור ונפטר בארץ, זכאי; אפילו שהוא לא אזרח ישראלי. לכן, אין שום סיבה שאזרח ישלם.
מתי משלמים? לפי הנחיות של המוסד לביטוח לאומי. כשאדם רוצה לרכוש חלקה בחיים, יש היגיון בכך. תארו לכם שכל הצעירים היום ילכו לרכוש חלקות משפחתיות, נתחיל לייעד פה היום קרקעות לעוד 100 שנה. אין סיבה. לכן היד היא קשה, לכן יש תעריפים. אם קוברים ביום קבורה בבית-העלמין – וכפי שאני אומר לכם, אין שום סיבה להיכנס ללחץ; מי שרוצה ויש לו כסף, שיקנה חלקה בחיים. מי שלא רוצה, אין שום סיבה, יש כיסוי מלא לדמי הקבורה ליום הקבורה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה לך. אחרונה המתייחסות, חברת הכנסת רינה פרנקל, בבקשה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, יש לי שאלה אחת לגבי הנישואים. לאחרונה התפרסם נתון מאוד מעניין: כ-20% מהזוגות הצעירים, יהודים על-פי ההלכה, מתחתנים בחוץ-לארץ. זה עקב תהליכים ביורוקרטיים מאוד ארוכים. האם אתם מודעים לבעיה הזו ומה אתם עושים כדי לקצר את התהליכים? בבקשה.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה רבה לחברת הכנסת רינה פרנקל. שוב, כפי שעניתי קודם, גם אני כמעט הייתי במסע הפרסומת הזה, שקרוב ל-20% מהנרשמים לנישואים עושים זאת בחו"ל בגלל אותו ממסד דתי שלא עושה כלום כל היום אלא להכביד את ידו ולהקשות על הזוגות. אבל מה לעשות שההודעה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומרת נתונים שונים ממה שאת אומרת. ואני אמרתי בדברי הפתיחה: כל מסלולי רישום הנישואים האלטרנטיביים והשונים לא נושקים ליותר ל-2%. תבדקי אותי. 2% מתוך 40,000. אני מחזיק מסמך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שאומר: יהודים שנישאים בקפריסין פלוס צ'כיה – סך הכול 797. סך הכול 797. אז תבדקו את הנתונים. אני לא יודע מי מזין אתכם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אדוני השר, אני מודה לך ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך.
<השר לשירותי דת יעקב מרגי:>
תודה תודה.
<נאומי בכורה של חברי הכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו עוברים לנושא הבא. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת רינה פרנקל לשאת את נאום הבכורה שלה. בבקשה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עומדת מולכם היום לראשונה כחברת כנסת בסיעת יש עתיד, נרגשת מהמעמד ומקווה להצדיק את האמון שניתן בי. אני גאה להיות חלק מכנסת מתחדשת, צעירה יותר ולבטח תוססת יותר. מביטים עלינו בתקווה לשינוי של ממש. זוהי הסיבה שבחרו בנו, וזהו מבחננו האמיתי. כבר עומדות בפנינו סוגיות קשות ביותר שעליהן נצטרך לקבל החלטות בזמן הקרוב: אישור תקציב המדינה, שוויון בנטל, המשך התהליך המדיני, דיור בר-השגה ועוד. כולי תקווה כי נדע להתעלות מעל המחלוקות ולקדם את חיי האזרחים ששלחו אותנו לייצגם בנאמנות.
כנסת זו היא "הנשית" ביותר – 27 נשים מכהנות בכנסת התשע-עשרה, מתוכן שמונה נשים בסיעתי, יש עתיד. זהו ייצוג היסטורי, אך עדיין ייצוג חסר, ולכן עלינו, הנשים הנבחרות, מוטלת חובה להוכיח כי נשים בכנסת הן כוח חשוב הפועל למען קידום הנשים בכל תחומי החיים.
את חיי בישראל התחלתי לפני 22 שנים, כאשר עליתי ארצה מברית-המועצות לשעבר, מקייב, עם בעלי, זיכרונו לברכה, בני רן וחמותי פרידה, שתזכה לחיים ארוכים, ניצולת השואה ששרדה שני מחנות ריכוז. קל להבין שבעיות ניצולי השואה הן דאגה אישית יומיומית שלי. עד היום בעיות אלו נשארו בעיות אישיות של ניצולי השואה ומשפחותיהם. מצב שבו מדינת ישראל לא מצליחה עד היום להבטיח קיום בכבוד לכל ניצולי השואה הוא בלתי נסבל. הגיע הזמן שנושא ניצולי השואה יהפוך לנושא לאומי ויהיה בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל, כי לא תהיה לנו הזדמנות אחרת לתקן את העוול.
העלייה שלנו לא הייתה קלה. את קשיי השפה, התעסוקה, הדיור והחינוך, שאתם נאלצו כל העולים באותה תקופה להתמודד, חווינו אני ומשפחתי על בשרנו. אך עם השנים התמודדנו עם הקשיים והשתלבנו, כמו עוד אלפי משפחות עולים. השתלבות זו במדינת ישראל נתנה לי תחושת הגשמה אישית כיהודייה שזכתה לעלות למולדתה ההיסטורית, שממשיכה את דרכו של סבי, זלמן קנטור, זיכרונו לברכה, אשר תחת תנאים של שלטון קומוניסטי שמר על המסורת היהודית. הוא שימש כחזן וארגן תפילות בבתי היהודים כשהמשטר אסר לפתוח בתי-הכנסת, ובכך סיכן את חייו וחיי משפחתו. המסורת החזקה שעליה גדלנו והתחנכנו בבית נשארה על-פי רוב מסורת יהודית משפחתית, ואסור היה לי לגלות לחברותי על החגים והמנהגים שקיימנו.
כל ילדותי עברה עם הסיפורים של אבי, אברהם ויתקין, ואמי, מריה ויתקין, זיכרונם לברכה, ששרדו את השואה, על אחיהם שנספו במלחמת העולם השנייה, והכאב המשפחתי הזה ליווה אותי כל חיי. ברגע שהמצב בברית-המועצות אפשר לעזוב ולעלות ארצה, ההחלטה הייתה ברורה. הקמתי בית בבית היהודים והגשמתי את החלום הציוני שלי להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
לצערי, לא כולם מרגישים כך. ישנן הרבה משפחות עולים ותיקות, וכמובן גם חדשות, המתמודדות עם קשיים יום-יום. קשיי שפה, תעסוקה ועוני יוצרים ניכור ותחושת אכזבה מאי-השתלבות בחברה הישראלית. קשיים אלו פוגעים באוכלוסייה הזו ולא מאפשרים לה להתקדם ולפתח חיים מלאים ופוריים מספקים במדינת ישראל. לכן צריכים להתערב כולנו, כל יושבי בית-המחוקקים, ולהבין שהנושא החברתי הוא נושא בוער ומחייב טיפול רציני ומשמעותי.
את כל חיי בישראל הקדשתי לחברה. הגעתי לתפקידים בכירים בשירות התעסוקה, כאשר לנגד עיני עומד הרצון לשפר את חייהם של האזרחים, וזאת על-ידי מציאת פתרונות תעסוקה, כי ללא תעסוקה אין לבן-אדם תכלית, הוא אינו מוצא את עצמו, לא מסוגל לפרנס את משפחתו, וכך נוצר מעגל סגור הפוגע במרקם החברה הישראלית. תופעת האבטלה חורגת מהמישור הכלכלי ומגיעה גם לתוך המשפחה, שבה נגרמים מתחים וחיכוכים, וכך, בחלק מהמקרים, גדל דור שני לאבטלה.
פה אני באה לשנות. אני באה לשנות את המצב הקיים שראיתי ואני עדיין רואה כל יום. כאזרחית ותיקה במדינת ישראל אני מכירה היטב את הבעיות של האזרחים – ותיקים, עולים חדשים, צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, בריאים ומוגבלים. אני מגיעה מהפריפריה. גרתי בעכו שנים רבות, ועכשיו – בנהרייה. כולנו מודעים לפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה, פערים שנדרש לצמצמם ככל הניתן. יש לפתור את מצוקות הדיור, לפתח תעסוקה בפריפריה ולאפשר גישה ללימודים גבוהים למעוטי יכולת, ובכך לאפשר להם לצאת לעבוד ולפרנס את עצמם בכבוד.
אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לנתוני האבטלה שהתפרסמו בתחילת החודש ומציגים בצורה מלאה את הפערים הללו. בתל-אביב עומד אחוז האבטלה על 5.5%, בבאר-שבע ובדרום – על 7.3%, ובאזור הצפון הוא נושק ל-10%. הפערים ברורים. הפערים שכרגע ציינתי הם באחוזים, אבל מאחורי כל אחוז נמצאים אלפי אנשים ללא תעסוקה, ובעיקר באזור הצפון, שממנו אני מגיעה. חוסר התעסוקה בפריפריה נובע מסגירת מפעלים, מהעברת ייצור של מפעלים, בעיקר מפעלי הטקסטיל, לארצות אחרות; מפעלים חדשים לא נפתחים, והמדינה לא נותנת מספיק תמריצים ליזמים להגיע לפריפריה.
עקב חוסר תעסוקה נאלצות משפחות רבות לפנות לגורמי הרווחה. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתון מדהים וכואב: 28% מכלל המשפחות בישראל רשומות במחלקות לשירותי הרווחה, מתוכן 17% הן משפחות שעלו מברית-המועצות לשעבר, ו-15% הן חד-הוריות. נתונים אלו מצביעים על מצב קשה מאוד, שבו כל משפחה כזו אינה מסוגלת לסגור את החודש. האבטלה אינה מדלגת על נשים, ובמיוחד על אימהות חד-הוריות ונשים מהמגזר הערבי והדרוזי.
התוכנית שלנו במפלגת יש עתיד מדברת על פתיחת עסקים זעירים, עסקים עם פעילות עד מיליון שקלים בשנה, אשר יכולים להביא להפחתת העוני בחלקו הגדול באוכלוסייה זו. הם מספקים תעסוקה גם לעובדים בעלי השכלה נמוכה, והכי חשוב – הם מאפשרים להתגבר על הקושי לעבוד מחוץ לבית ומחוץ ליישוב שבו גרה האישה. אני אפעל לקידום ויישום של תוכנית זו.
כשאנחנו מדברים על שוויון בנטל, אנחנו לא מדברים רק על נושא הגיוס אלא גם על נושא לא פחות חשוב – שילוב האוכלוסייה החרדית והערבית בשוק העבודה. בעבר היו ניסיונות להתקדם בתחום זה. כמו כן, קיימת תוכנית לשילוב של המגזרים היהודי והערבי בתחום ההיי-טק. אך מעבר ליוזמות בודדות, שחלקן מצליחות יותר וחלקן פחות, נושא זה חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה, כי מדובר פה על אינטרס לאומי.
נקודה נוספת חשובה, הדורשת טיפול, תופעת עובדי קבלן, אשר התרחבה מאוד בשנים האחרונות. לפי ההערכות, כיום ישנם מאות אלפי עובדים אשר מרוויחים סכום נמוך מאוד וללא זכויות סוציאליות מלאות. תופעה זו אינה מביאה כבוד לשוק העבודה הישראלי, ומחובתנו לדאוג לאנשים אלה, שחלקם הגדול נמנה עם יוצאי ברית-המועצות. אני בטוחה שבשיתוף פעולה נוכל לשנות מציאות זו.
נושא התעסוקה, עזרה לשכבות החלשות ומעמד האישה היו תמיד בראש סדר העדיפויות שלי, וכמובן, גם בכנסת אתעסק ואקדם נושאים אלו. את עבודתי בכנסת אני רואה כשליחות, והפעילות הראשונה בכנסת הייתה הקמת שדולה לקידום מעמד האישה החד-הורית. אשמח לשיתוף פעולה של חברי כנסת שרואים, כמוני, בנושא זה נושא חברתי חשוב.
לפני סיום, ברצוני להודות למשפחתי הקטנה והתומכת: לבן שלי רן, לאחותי גלינה ומשפחתה, לחמותי פרידה, שהשנה תחגוג 89, למשפחתי הגדולה והחמה ששמה יש עתיד, בראשותו של יאיר לפיד.
ברצוני להדגיש את תודתי והערכתי הגדולה על הזכות שניתנה לי להיות חלק מבית-המחוקקים של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית המושתתת על ערכים של צדק ושוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום.
אני רוצה לסיים במילותיה של גולדה מאיר, אשר במקור היא מקייב, כמוני: "אין זה חשוב באמת להחליט – – – מה בדיוק הנך רוצה לעשות – – – חשוב הרבה יותר להחליט על דרך שבה אתה רוצה לחיות. אם תהיו ישרים עם חבריכם, אם תיקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים ולא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק". בטוחה אני כי נצליח לפעול ביחד למען מדינת ישראל צודקת יותר, חברתית יותר, ונוכיח לאזרחים ששלחו אותנו ושתמכו בנו ושבחרו בנו, שיש על מי לסמוך, יש כתובת קשובה שתפעל למענם. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מאחל לך את מלוא ההצלחה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית לומר מילות הערכה לחברת הכנסת רינה פרנקל. תמתין עד שייגמרו הנישוקים. חבר הכנסת ריבלין, בתקופתנו מישהו נישק אותנו? איזה נישוק, איזה חיבוק? זרקו אותנו.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
דור דור ודורשיו. – – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חברת הכנסת רינה פרנקל, משפחת פרנקל, האחות גלינה והמשפחה שנמצאת כאן, האמת, בשבילי זה כבוד מיוחד ועונג לעמוד פה על הבמה ולברך את חברת הכנסת רינה פרנקל.
את סוגרת מעגל מסוים. אני חושב שאם מישהו היה אומר לך ברוסיה לפני 20 שנה, שאת תהיי חברה בפרלמנט בישראל, היית אומרת לו: אתה הוזה; כמו שאני חשבתי כשהייתי ילד במרוקו. מי שהיה אומר לי: אתה תהיה פעם ראש עיר, או חבר כנסת, הייתי אומר לו: אתה הוזה. וזה הסיפור של מדינת ישראל; שאנשים שמגיעים מקצות תבל, מגישות שונות, מעמדות שונות, מתמזגים לתוך כור ההיתוך הזה שנקרא מדינת ישראל, מתחברים אליו ועושים את מלאכתם ומצליחים ומגיעים ומנהיגים. ואת הצלחת. נכון שיש לך רק תואר במוזיקולוגיה, את לא צריכה להרגיש לא טוב בגלל זה, אני למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, כשנכנסתי לכנסת, אז התעסקתי יותר עם מיקרובים, אבל צריך רק שכל ישר, זה הכול, ואני חושב שיש לך שכל ישר, קורות החיים שלך מלמדים את זה.
רינה, מעבר לזה שיש לה תואר שני במוזיקולוגיה, היא פעלה הרבה שנים בתחום שירות התעסוקה. היא הייתה מנהלת לשכת התעסוקה בעיר מעלות-תרשיחא, זכתה פעמיים באות הצטיינות, ב-2004 ו-2006 – הלשכה בראשותה נבחרה פעמיים לסניף המצטיין. לאחר מכן היא הייתה סגנית מנהלת המחוז של שירות התעסוקה בצפון, ועשתה פעילויות רבות בתחומים שהיא דיברה עליהם פה. זאת אומרת, היא לא רק דיברה יפה אלא גם עשתה כבר יפה, כסגנית מנהלת מחוז הצפון, אז היא יודעת על מה היא מדברת.
אני מאחל לך, רינה, שתצליחי להגשים את מה שאמרת פה על הבמה ותתעסקי בנושאים שדיברת עליהם פה ושאת מכירה אותם היטב מקרוב, ותוכלי לעשות שינוי מסוים. בכנסת אומנם עיקר העבודה היא דיבורים, אבל לפעמים מצליחים לשנות באמצעות חקיקה. באמצעות שינוי של תקנה או של חוק את יכולה להביא ברכה לרבים אחרים.
דבר אחרון, את עלית לארץ ב-1990. בשנים ההן, 1988–1992, הייתי גזבר הסוכנות. עזבתי את הכנסת כדי להיות גזבר הסוכנות. אני הייתי אחראי לכל מערך העלייה מברית-המועצות בתפקידי זה, והבאנו באמת כמעט 250,000 עולים בשנת 1990, ואחר כך עוד איזה 100,000 ב-1991, בעצם תקופה ארוכה מאוד.
אני אסיים בסיפור מהתקופה ההיא, הוא מאוד יפה ומעניין, אני מניח שיעניין אותך. אני לא יודע באיזה דרך את הגעת. בזמנו הייתי צריך לארגן במהירות מערך של עלייה שיאסוף את היהודים מכל קצוות ברית-המועצות ויביא אותם לישראל. היו מביאים אותם בארבע דרכים: האחת, טיסות ישירות ממוסקבה; אלטרנטיבה שנייה, היו מסיעים את העולים ממקומות שונים בברית-המועצות ברכבות ובאוטובוסים לבודפשט, בוקרשט או ורשה, והיינו מביאים בלילה את כל מטוסי "אל על" מכל העולם לשדות התעופה שם. הם היו מחכים להם, היו מחנות עולים שלפעמים חיכו יום-יומיים, היו עולים על המטוסים ומטיסים אותם בלילה לישראל, ונוחתים בישראל בבוקר. יום אחד, בבוקרשט – זה לפני שרומניה נהייתה לא קומוניסטית – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
צ'אושסקו.
<מאיר שטרית (התנועה):>
כן, צ'אושסקו. אנחנו עוד השתלטנו על שדות התעופה באופן טוטלי. אז בלילה אחד, בבוקרשט – סיפור אמיתי – הגיעו עולים מברית-המועצות באוטובוסים לעלות למטוסים. הגיעו לבוקרשט ושם היו רק מטוסי "אל על" – בלילה, מי טס אז לרומניה? – עשרות מטוסי "אל על" עמדו, כל השדה היה מלא מטוסי "אל על". העולים חשבו שהגיעו לישראל, התחילו לנשק את האדמה. אז הסתבר שהם עדיין ברומניה ולא בישראל.
אני מאחל לך הצלחה רבה, אני חושב שאת דוגמה נהדרת לקליטה מוצלחת בישראל, למעורבות בתוך החברה הישראלית, להפיכת חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, כמו שקרה לי בעלייה שלי בשנות ה-50, כמו שקרה לך, כמו שקרה לעולי אתיופיה. אני שמח על כור ההיתוך הזה, זה המיוחד שבעם שלנו, ואני מאחל לך הצלחה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מכובדי, יש לי הכבוד להזמין את חברת הכנסת אורית סטרוק לשאת את נאום הבכורה שלה.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי וחברות הכנסת, ובעיקר ובעיקר בעיקר שולחי, ציבור גדול ואיכותי של קרוב למיליון איש ואישה, ששלחתם אותי ואת חברי אל הבית הזה כדי לייצג אתכם ולקדם את הערכים והיעדים החשובים לכם ולנו. אני מבטיחה לעשות כל מאמץ להיות שליחה נאמנה שלכם, להיות ראויה לכם, ומתפללת לה' יתברך שיאיר ויצליח דרכי למענכם ולמען עם ישראל כולו.
היום הזה, ט"ז באדר, הוא יום ההולדת שלי, ואני מבקשת לשתף אתכם בסיפור מופלא מקורות חיי. כשנולדתי קראו לי הורי אורית מלכה, על-שם סבתא שלי, המשוררת מלכה נשר, שנפטרה זמן קצר לפני כן. לא הכרתי אותה, כמובן, אבל כל חיי שמעתי כמה אני דומה לה, כמה אני מזכירה אותה. ברבות הימים התיישבתי עם משפחתי בחברון, בניגוד גמור, כמובן, לחינוך שקיבלתי בבית הורי ובאופן בלתי צפוי לחלוטין מבחינתם. והנה יום אחד, לאחר שכבר גרנו שנים בחברון, גיליתי להפתעתי שיר שכתבה סבתא שלי, שיר שלא זכה להתפרסם. היא כתבה אותו לאחר שעלתה ארצה וגילתה בהתפעלות את הדור החדש, הצברי, שגדל כאן.
בשיר היא מבקשת להיות חלק מהדור הנפלא הזה, דור התקומה, למרות שהיא בעצם באה משם, מהגלות, מהשואה. היא מבקשת להיות כמו כלב בן יפונה, המנהיג שבזכות תפילתו על קברי האבות בחברון לא נסחף ולא חטא בחטא המרגלים, וזכה להיות גם מדור המדבר וגם מדור כובשי הארץ. כזאת ביקשה להיות, וכך הביעה את בקשתה בשיר: "על חברון נחלתי תקים, כמו לבן יפוּנֶה/ בין עולים וכובשי ענקים, אף בתך תמוּנֶה". כך ביקשה סבתא שלי מהקדוש-ברוך-הוא בשנות ה-50, לפני שנולדתי, כשחברון הייתה בכלל מעבר לגבול. היא ביקשה "על חברון נחלתי תקים" – ביקשה וקיבלה. אגב, אחרי שגיליתי את השיר בדקתי ומצאתי שההחלטה שלנו לעבור לחברון נפלה בדיוק ביום הפטירה, יום היארצייט, של סבתא מלכה, זכרה לברכה.
חברי חברי הכנסת, הסיפור הזה הוא לא רק הסיפור שלי ושל הסבתא שלי; הוא הסיפור של כולכם. כל אחד ואחת מכם, אם יחזור אחורה במנהרת הזמן אל הסבתא שלו או אל הסבתא של הסבתא שלו, בכל מקום, בכל ארץ מארצות הגלות, אם היה שואל אותה: על מה את מתפללת? על איזה מקום בארץ-ישראל את חולמת? היה שומע ממנה אותה תשובה: ירושלים, כמובן, ומייד אחר כך – חברון עיר האבות.
כי בחברון נמצאים השורשים שלנו בארץ הזאת, השורשים שבלעדיהם אין הצדקה ולא אחיזה לקיומנו כאן. חברון, ולא תל-אביב, היא העיר העברית הראשונה, עירו של אברהם העברי. מערת המכפלה, הקניין העברי הראשון בארץ, היא חלקת גדולי האומה האמיתית שלנו, שבה קבורים כל אבות ואימהות העם היהודי, שחיכו לנו כאן אלפיים שנה. אליה צריך לקחת לא רק כל ילד שמתחנך במערכת החינוך שלנו – כפי שעשה שר החינוך שיושב כאן, גדעון סער, תודה – אלא גם כל נציג של מדינה זרה שמגיע להתארח בארצנו. כן, גם את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, שמגיע אלינו בעוד כשלושה שבועות, כדאי לקחת לא רק להר-הרצל ולא רק ל"יד ושם", אלא גם, ובעיקר, למערת המכפלה, כדי להסביר לו שם שהארץ הזאת בעבורנו היא לא רק ארץ מקלט, אלא גם, ובעיקר, ארץ אבותינו, הארץ המובטחת.
לפני כחודשיים וחצי קיבלה ממשלת ישראל החלטה חשובה, החלטת ממשלה מס' 5251, שלפיה לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית ירושלים. למדינת ישראל כמדינת העם היהודי יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ-ישראל. מן הראוי שההסברה הישראלית בעולם תתבסס מכאן ואילך על החלטה חשובה זו. אלה הדברים שצריכים להיאמר לנשיא ארצות-הברית בבואו הנה בחודש הבא. לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו. למדינת ישראל יש זכות ותביעה גם לאזורי יהודה ושומרון. וכדברי שמעון החשמונאי: "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר נכבשה בעת מן העתים בלא משפט, וכאשר היה לאל ידנו השיבונו אותה לנו".
אלפיים שנה ידעו אבותינו, שוכני מערת המכפלה, וידענו אנחנו, היהודים הפזורים בכל ארצות הגלות, שיבוא היום ונשוב. גם כשזה היה מנותק לחלוטין מהמציאות וחסר תקווה באופן ריאלי המשיכו היהודים בכל רחבי העולם, בתנאים הקשים ביותר, להאמין שיבוא היום של קיבוץ גלויות. דורות רבים ייחלו והתפללו לרגע הזה, והנה אנחנו, בני דורנו, זכינו.
אנחנו חיים כאן בארץ באופן כל כך טבעי מצד אחד, וכל כך נסי מצד שני. בכל פעם שאנחנו הולכים לחתונה, למשל – שמעתי שיש פוליטיקאים שעושים את זה כל ערב כמעט – כשאנחנו שרים: "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" – אם אנחנו חושבים על משמעות הפסוק הזה, הרי רק לפני 100 שנה זה היה בבחינת חלום רחוק, שיישמע קול חתן וקול כלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים. והיום? היום זה נשמע כל לילה ועמוק לתוך הלילה, עד שהכנסת הייתה צריכה לחוקק ושוב לתקן בקדנציה האחרונה את התקנות למניעת רעש.
זהו בעצם תפקידנו כחברי הכנסת – להתחבר לתהליך המופלא של שיבת ציון, שזכינו להיות חלק ממנו, ולתקן בתוכו את כל הדרוש תיקון; כי שיבת ציון זה לא רק תהליך גיאוגרפי או דמוגרפי, זה לא רק חזרה לחבלי ארץ-ישראל ההיסטורית, אלא גם, ובעיקר, הקמתה מחדש של חברת מופת בארץ הזאת, חברה שתהיה יהודית יותר, טהורה וערכית יותר, צודקת יותר, אכפתית יותר, אוהבת, מחבקת ומלאת חסד יותר.
האנשים ששלחו אותי לכנסת מאמינים בתהליך המופלא של שיבת ציון וקמים כל בוקר מחדש כדי לתרום ולהיות שותפים בו: בביטחון, בהתיישבות, בחינוך, בלימוד התורה, במפעלי חסד ורווחה, בסיוע לחלש ולשונה בחברה. הם עושים זאת במסירות רבה, לעתים מסירות נפש ממש, ומצפים ממני להיות שליחה נאמנה שלהם בכל התחומים האלה.
לשמחתי, אני פוגשת סביבי חברי כנסת נוספים רבים ממפלגות אחרות שיש להם יעדים דומים ותחושת שליחות דומה בכל הנוגע לתחום החברתי. כבר בתפקידי הקודם, כמנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, ידעתי לשתף פעולה גם עם חברי כנסת מהשמאל, כדי שמדינת ישראל תזכה למשטרה טובה וישרה יותר ולמערכת משפט הוגנת יותר. כך, למשל, הדיונים שיזמתי בוועדה לשלום הילד הובילו לגיבוש נוהל שיגן על זכויות ילדים בעת פינוי או הריסת מבנים. הגנה זאת תחול על כל ילד בישראל, גם על ילדי המתנחלים וגם על ילדי הבדואים. כך, למשל, פעלתי עם חברי כנסת מכל סיעות הבית לסיכולה של הצעת חוק ממשלתית שנועדה למנוע משמרות מחאה מול בתי בכירים. אני מאמינה שחופש המחאה – כל מחאה, מכל קצות הקשת הפוליטית – הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואקבל בברכה ובהבנה גם הפגנות מול ביתי שלי.
בבית הזה יש לא מעט חברים מהשמאל שיודעים שבכל הנוגע לזכויות אדם הם תמיד ימצאו בי שותפה אמיתית.
חברי – – –
<דני דנון (הליכוד ביתנו):>
קשה להגיע להפגין.
<אורי אריאל (הבית היהודי):>
אורית, ברוך מרזל מבסוט, כי עכשיו לא צריך – – –
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
ברוך מרזל אמר לי להכין את המרפסת להפגנות. כן.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אל תשימי לב לימין. תמשיכי.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
חברי חברי וחברות הכנסת, נראה לי שטוב נעשה אם נקדיש את שנותיה של הכנסת הזאת לשיפור פני החברה בישראל ולקידום תהליך שיבת ציון, שהוא התהליך האמיתי וההיסטורי שאנחנו חיים בתוכו, במקום לכלות את זמננו ואת כוחנו – וחמור מכך, לסכן את חיינו וביטחוננו – בתהליך המכונה "התהליך המדיני". כמעט 20 שנה חלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, שהביאו לנו רק דם ודמעות. גם שניים מילדי נפצעו בפיגועי ירי במהלך מלחמת אוסלו, או כפי שנוהגים לכנות אותה, "האינתיפאדה השנייה", ועוד רבים רבים מחברי הקרובים נמחקו באותן שנים איומות מספר הטלפונים שלי לפני שאתה, אדוני היושב-ראש, כשר הביטחון דאז, פיקדת על מבצע "חומת מגן", שהחזיר את השליטה הביטחונית בכל מרחבי יהודה ושומרון לידיים של צה"ל. אסור לנו לחזור לימים שבהם הפקדנו, או נכון יותר לומר הפקרנו, את ביטחוננו בידי קבלני משנה פלסטינים.
יותר משמונה שנים חלפו מאז הצביעה הכנסת על תוכנית ההתנתקות, שהביאה להרס וחורבן של יישובים פורחים, אמללה 10,000 מבני עמנו והפכה את כל דרום הארץ, עד ראשון-לציון, לאזור מוכה טרור. היום גם אלה מכם שעדיין חותרים לתהליך מדיני יודעים היטב שמדינה פלסטינית פירושה דחפור בסלון שלי, אבל מייד אחר כך טיל בסלון שלכם.
מדינה פלסטינית לא תקום, אבל הניסיונות האובססיביים להקים אותה גובים מאתנו פעם אחר פעם מחיר יקר ומיותר כל כך. פעם אחר פעם מבטיחה הממשלה משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים, ובכל זאת מתפתה להעניק לצד שכנגד מחוות רק בעבור עצם הסכמתו לשבת לשולחן הדיונים. שחרור מחבלים, שכוחות הביטחון שלנו הצליחו בעמל רב ובמסירות להכניסם אל מאחורי סורג ובריח למען ביטחוננו, או הקפאת חייהם של האזרחים רק משום שהם מתנחלים, הם מחירים כבדים שאין שום הצדקה לשלמם בתמורה לעצם הנכונות לשבת ולהידבר.
בכלל, ביהודה ושומרון חיים היום יותר מ-350,000 יהודים. דוח השופט אדמונד לוי חושף תמונה קשה של הפרת זכויות היסוד של התושבים הללו. מדובר בציבור גדול ונאמן, ציבור שהוא שותף מלא לכל החובות האזרחיות, שאין שום הצדקה להמשיך להפלותו לרעה. אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לכבד את זכויות היסוד של המתיישבים האלה ולהגן עליהם כשהם נרגמים באבנים בדרך הביתה, או כשמאות פורעים ערבים עולים על החלקות החקלאיות שלהם. זה צריך להדאיג כל אחת ואחד מכם. ואם נאסר עליהם וגם על כוחות הביטחון להגן על רכושם, כפי שמותר על-פי חוק לכל אזרח ישראלי להגן על רכושו, אני מצפה שזה יקומם גם אתכם. המצב שבו אזרח ישראלי שעובר את הקו הירוק נדרש להשאיר מאחוריו חלק מזכויות היסוד שלו אינו מתקבל על הדעת, והאימוץ של הטרמינולוגיה הפלסטינית על-ידי חברי כנסת ישראלים תוך הגדרת יידוי אבנים כהפגנה או כהתנגדות בלתי אלימה חייב לעבור מהעולם.
במשך שנות פעילותי החוץ-פרלמנטרית זכיתי להכיר מקרוב חברי כנסת רבים והשתדלתי ללמוד מכל אחת ואחד מהם. בלי לפגוע או לגרוע חלילה מאף אחד מהם, אני רוצה להזכיר כאן היום חבר כנסת אחד שהיה גם חבר וידיד אמת, ולצערי הרב איננו היום בין החיים – חבר הכנסת יורי שטרן ז"ל, ששירת את הציבור בבית הזה מהכנסת הארבע-עשרה ועד הכנסת השבע-עשרה. יורי ז"ל היה משרת ציבור אמיתי. בחודשים הארוכים והקשים מנשוא שבהם היישוב היהודי בחברון היה תחת אש, הייתי מתקשרת לעתים אל חברי הכנסת וחברי הממשלה כדי לדווח להם שיורים עלינו ולבקש מהם שיפעלו להפסקת הירי. אל יורי לא היה צורך להתקשר. הוא תמיד הקדים אותי והתקשר הוא אלי כדי לשמוע מה קורה ולברר איך ובמה אפשר לעזור. פעמים רבות פשוט עלה על הרכב והגיע לשטח לתמוך וללמוד מקרוב על הבעיות. הוא גם לא היסס לעצור את דיוני ועדת הפנים שבראשותו כדי לאלץ את המשטרה להגיש לו נוהל מסודר לפינוי מאחזים שיבטיח הגנה מקסימלית על זכויות המפונים. אני מאחלת לעצמי שהקשב, האכפתיות, הנגישות והנחישות שאפיינו את יורי ז"ל יהיו גם מנת חלקי בשליחותי בכנסת. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מאחל לך הצלחה. אורי אריאל, תפוס פיקוד.
<אורי אריאל (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שלמה המלך החכם באדם אמר כך בפרק ל"א במשלי: "אשׁת חיל מי ימצא ורחֹק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – אני מדלג על חלק – "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. רבות בּנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה בשּערים מעשיה".
אני מרשה לעצמי לפנות למשפחתה של אורית, לבעלה, הרב אברהם סטרוק, לצביקי, אהרן – זה די ארוך, קחו אוויר – מרדכי שלמה, שושנה, רחל, אמונה, דוד חי, יצחק אליהו, ידידיה משה, שרה צופיה והדסה תקווה ולהגיד לכם פה, בבית הזה: יש לכם אימא נהדרת. עם הנץ החמה אורית מתייצבת אצל האימהות ואצל האבות ושפתיה דובבות תפילה שה' יצליח דרכינו; דרכינו, של כולנו, ללא הבדל.
אורית זכתה לשרת את הציבור במשימות שונות, מארגון זכויות האדם ביש"ע, כפי שהיא סיפרה, ושינתה את המפה ואת ההתנהגות של המשטרה, מג"ב ואחרים, ומה שצריך לעשות עושים ומי שעובד מנוגד לחוק – משלם.
בחברון אורית היא שם ומופת לעשייה, להתמדה, לנחישות וגם להצלחה. ורבות מההצלחות הן תודות להובלה של אורית – יחד עם רבים נוספים, אבל בהחלט הובלה שלה – להביא את עיר האבות אל לבות כולנו, למודעות לילדי ישראל ולכלל העם היהודי.
לומר את האמת, אורית מכהנת זה כארבע שנים כחברת כנסת – השר, לא מן המניין – חברת הכנסת ה-121, בתור מרכזת שדולת ארץ-ישראל בכנסת – – –
<שר החינוך גדעון סער:>
גם, היא חברת ממשלה.
<אורי אריאל (הבית היהודי):>
טוב, מוסיף השר מידע אישי חינם – גם כחברת ממשלה – – –
<אלי בן-דהן (הבית היהודי):>
בקבינט.
<אורי אריאל (הבית היהודי):>
אז לא הייתי שם, אני מודה לשר על התיקון. מי שראה את אורית והיה משווה לעתים בין חברי הכנסת – מי מופיע, כמה זמן, באיזה ועדות, הצעות חוק, שאילתות – עכשיו, זה מתחיל ככה: אבל, אורי, למה לא גם שאילתה בעל-פה, ומה עם הדחופה, ומה עם סדר-יום? טוב, אורית. אני מראש ידעתי שאני נכנע, חבל על הזמן. ממילא אני אכנע – אז כדאי לעשות את זה בהתחלה וללכת ולהתקדם.
היה לנו, אדוני השר, קטע – זה רגע חגיגי אבל אני, בכל זאת, זה מעיק – היו לנו רגעים במערכת הבחירות, לא אהבנו את הקטעים עם החברה שם, עם אורית סטרוק, שהיא גם חברה שלך ושל אחרים, זאת אומרת זה לא איזו בלעדיות פה. אני מתאר לי שמי שכבר עשה – הצטער. אם מותר לי להגיד, להציע, ככה בשקט, אפשר גם להתנצל אם טועים. אבל זה לא העניין.
על אורית נאמר: "לא גבה לבי ולא רמו עיני", ואפשר להמשיך. אני יודע שאנחנו זכינו. אני יודע שכנסת ישראל זכתה, אני יודע שעם ישראל זכה.
אנחנו לא מסכימים בכל דבר, לעתים, כשיש ויכוחים גדולים מאוד עם אורית, אתנו – אבל הרווחנו, הרווחנו את היושרה ואת היושר ואת האמונה ואת להט האידיאה, ובעזרת השם, אורית, שהשם ייתן לך ולכולנו כוח. ובעזרת השם נעשה ונצליח. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לכם.
מכובדי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ז באדר התשע"ג, 27 בפברואר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:33.>