דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ד'
ישיבה ט'
הישיבה התשיעית של הכנסת התשע-עשרה
יום רביעי, י"ז באדר התשע"ג (27 בפברואר 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
חילופי גברי בוועדות הכנסת 4
זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת): 4
שאילתות דחופות 4
11. מותו של אסיר 4
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 4
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 5
דב חנין (חד"ש): 8
באסל גטאס (בל"ד): 11
10. צווי גיוס לתלמידי ישיבות ההסדר 13
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 14
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 14
אלעזר שטרן (התנועה): 15
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 16
8. תו תקן ישראלי למזרנים 17
יחיאל חיליק בר (העבודה): 17
שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון: 18
9. אי-העברת תקציבים לחברת "call יכול" 19
דוד צור (התנועה): 19
שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון: 19
מיקי רוזנטל (העבודה): 33
אבישי ברוורמן (העבודה): 37
12. מכירת כי"ל לחברה קנדית 39
מאיר כהן (יש עתיד): 39
סגן שר האוצר יצחק כהן: 40
אבישי ברוורמן (העבודה): 45
איילת שקד (הבית היהודי): 47
דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 49
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 49
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 62
שמעון סולומון (יש עתיד): 64
יפעת קריב (יש עתיד): 65
יוני שטבון (הבית היהודי): 66
דב ליפמן (יש עתיד): 67
רינה פרנקל (יש עתיד): 68
נאומי בכורה של חברי הכנסת 69
יעקב פרי (יש עתיד): 69
שאול מופז (קדימה): 72
איציק שמולי (העבודה): 74
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 77
יוני שטבון (הבית היהודי): 81
נפתלי בנט (הבית היהודי): 86
עדי קול (יש עתיד): 87
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 93
דב חנין (חד"ש): 94
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 97
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 101
מרב מיכאלי (העבודה): 102
משה גפני (יהדות התורה): 106
דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת 114
שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: 115
רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו): 130
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 132
דוד צור (התנועה): 134
מיקי לוי (יש עתיד): 136
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 140
שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: 141
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 142
אברהם מיכאלי (ש"ס): 144
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 145
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
היום יום רביעי, י"ז באדר התשע"ג, 27 בפברואר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
לפני שעולה זאב אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת, אני רוצה להודות לממשלה על שנענתה לבקשתנו ומשיבה בתוך 24 שעות, בצורה ראויה בהחלט לשבח. בדרך כלל צריך התראה של 48 שעות, ואני מאוד מודה לממשלת ישראל.
הודעה לחבר הכנסת זאב אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת, בבקשה.
<זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת החוץ והביטחון הזמנית: מטעם סיעת הליכוד – ישראל ביתנו: במקום חבר הכנסת רוברט אילטוב יכהן חבר הכנסת יאיר שמיר.
<שאילתות דחופות>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו עוברים לשאילתה הראשונה. השר ישיב על שאילתה דחופה מס' 11 מאת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, בנושא: מותו של אסיר. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה.
<11. מותו של אסיר>
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, השאילתה שלי היא כדלקמן:
רופא פלסטיני שנכח בזמן נתיחת גופתו של האסיר ג'רדאת קבע שבגופה נתגלו סימני שבר בחזה ובגב, מה שמצביע על עינויים.
ברצוני לשאול:
1. מה היו הנסיבות שגרמו למותו של האסיר?
2. האם קיימת נכונות לקבל ועדת חקירה בין-לאומית בנדון?
3. מה היו שיטות החקירה של האסיר? תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
כבוד השר, בבקשה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האסיר, ששהה במתקן הכליאה במגידו, נפטר ביום שבת האחרון לאחר מאמצי החייאה שבוצעו על-ידי גורמי רפואה, מאמצים שלצערנו לא צלחו.
עקב מותו של האסיר נפתחה חקירת משטרה על-ידי היאחב"ל, יחידה ארצית, ב"להב 433". בהמשך לכך מונה שופט חוקר לחקירת סיבת המוות – אנחנו קוראים לזה חס"מ. אליו יועברו כל ממצאי חקירת המשטרה.
ביום ראשון בוצעה במכון לרפואה משפטית באבו-כביר נתיחה של גופת המנוח על-ידי פרופסור היס ובנוכחות פרופסור אפק, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, וכן בנוכחות הפתולוג הפלסטיני ד"ר סאבר אלעלול. מממצאים ראשונים של הנתיחה שפורסמו על-ידי המכון לרפואה משפטית עולה כי אי-אפשר בשלב זה לקבוע את סיבת המוות, ורק לאחר קבלת כל נתוני הבדיקה – ויש עדיין נתונים שמחכים לתוצאות, בעיקר נתונים של המעבדות – יעביר המכון לרפואה משפטית את חוות דעתו.
אפשרות שילובו של גורם בין-לאומי בממצאי המכון לרפואה משפטית נבדקת עתה בידי גורמים מקצועיים, והחלטתם תינתן בהמשך.
באשר לאופן חקירת האסיר, הרי שנושא זה אינו באחריות משרדי, ולכן לא אוכל להשיב על כך. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת זחאלקה, בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, יש כמה דברים תמוהים באשר למעצרו של האסיר: 1. הוא נעצר ונחקר בידי השב"כ, ובדרך כלל במקרים כאלה, כפי שאתה יודע, אסיר שוהה לפחות חודש במתקני השב"כ ואחר כך מועבר לשב"ס. האסיר הנ"ל הועבר לאחר שישה ימים לשב"ס. למה? לא ידוע. ביום חמישי לפני מותו – –
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
תירגע. – – ביקש – – –
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
לא להפריע, אני מבקש.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – – הייתה בקשה של השב"כ או של המשטרה לעצור אותו ל-15 ימים נוספים. בית-המשפט אישר 12 ימי מעצר. למחרת היום – זה היה ביום חמישי – ביום שישי הוא כבר הועבר לשב"ס. כלומר למה מבקשים כל כך הרבה ימי חקירה – באשמת זריקת אבנים בהתחלה, ואחר כך בקבוק מולוטוב – ומעבירים אותו מייד למתקני השב"ס? זה מעורר סימני שאלה. גם מקום שהייתו בתוך הכלא, באגף שנקרא "אגף מדובבים", של משתפי פעולה, שהם באחריות – בעינינו הם כאנשי שב"ס או אנשי שב"כ, כי הם פועלים מטעם מדינת ישראל, מטעם משטרת ישראל, מטעם גורמי הביטחון הישראליים, והם באחריותם; שהייתו במתקן הזה למחרת היום זאת אינפורמציה ודאית.
דבר שלישי, לא רק הנתונים של הפתולוג הפלסטיני, שראה במו-עיניו – יש מנהג גם אצל המוסלמים וגם בדתות אחרות לרחוץ את המת. ומי שרחץ את המת ראה, וגם הפתולוג – אישרו את אותם דברים, שהיה לו פצע בשפה, סימני מכות בפנים, שברים בצלע השנייה והשלישית בצד הימני של החזה, סימני מכות וחבלות בגב, בכתף – בכתף מכות חזקות ביותר, חבלות חזקות ביותר – וגם בצוואר. האם כל אלה לא מצדיקים קבלה של ועדת חקירה נייטרלית בין-לאומית שתקבע למה האסיר מת?
שאלה אחרונה, כבוד השר: האם הוטל חיסיון מטעמים ביטחוניים או מטעמים אחרים – מדיניים – על העניין הזה כך שכבוד השר לא יוכל להגיד דברים, אפילו אם הם ידועים לו, או שלא דווח לו מאותו טעם? תודה רבה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת זחאלקה, קודם כול, לא הוטל שום חיסיון. יש כמובן החס"מ שדיברתי עליו, על-ידי שופט חוקר שיקבל את כל החומרים. הכול יינתן לשופט, גם חקירת יאחב"ל, גם הממצאים של המכון הפתולוגי וגם של השופט שיראה את החומרים. הוא למעשה יקבע, ואני מקווה שלפחות בשופט-חוקר אזרחי יש לך אמון. אני מקווה. לכן צריך להמתין. זה לוקח לפחות – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מי השופט שמונה לנושא הזה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
סליחה?
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מי השופט שמונה לנושא הזה?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
מי השופט שמונה? אני אבדוק ואני אתן לך, זה לא חסוי. זה שופט מבית-משפט, הוא התחיל את הבדיקה. הוא יקבל את כל החומרים ויפרסם את ההחלטה. זה עניין של שבועות.
לגבי כל התיאורים שנתת, חבר הכנסת זחאלקה, לגבי כל הסימנים על הגופה וכל הדברים האלה, אני לא הייתי בזמן הנתיחה, אני מניח שגם אתה לא היית. זה על-פי הממצאים ועל-פי הדברים של הרופא הפלסטיני, על זה אתה מסתמך.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
גם על המשפחה, בעת רחיצת המת.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
יכול להיות. אני לא הייתי בזמן הרחיצה. אני לא יכול להגיד לך מה היה ומה לא היה. הנושא באמת נמצא כרגע בבדיקה על-ידי המכון הפתולוגי, על-ידי פרופסור היס.
הנושא של צירוף גורם בין-לאומי, אמרתי וחזרתי שזה נושא שכרגע נמצא בבדיקה, אם אפשר לצרף. יכול להיות שיצורף. הדברים האלה נבדקים כרגע, כדי באמת להזים את כל החשדות, או את כל מה שמתכוונים או חושבים שמנסים כרגע להעלים או להסתיר. הדברים האלה – אני מניח, שבתוך כמה ימים המכון הפתולוגי – נראה לי בסוף השבוע או בתחילת השבוע הבא יוציא הודעה מסודרת לגבי הנתיחה, ואם נצטרך לצרף אדם נוסף, בין-לאומי, גם זה יצורף. הדברים האלה יתקבלו בהמשך.
אני מציע כרגע, כל עוד כולנו לא יודעים, לא אתה, לא אני ולא אחרים פה, מה קרה שם, בוא נמתין ונקבל את התוצאות ולאחר מכן נתדיין ונדבר על זה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת דב חנין באותו נושא.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני השר, בהמשך לשאלתו של חבר הכנסת זחאלקה, אני חייב לומר שהפרשה הזאת מעוררת דאגה מאוד גדולה ותחושות מאוד קשות. קודם כול, יש ויכוח עובדתי. בנתיחה של הגופה לאחר המוות השתתפו שני רופאים, פרופסור היס מהמכון לרפואה משפטית וד"ר סאבר אלעלול, פתולוג פלסטיני.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
השתתפו שלושה. אני הזכרתי, חבל שהפסדת את הקטע. השתתף גם פרופסור אפק, ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות. שלושה היו שם.
<דב חנין (חד"ש):>
אנחנו מקבלים שני דיווחים עובדתיים שונים על מה קרה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
גם זה לא מדויק.
<דב חנין (חד"ש):>
אני יכול לומר לך מה בפני. אדוני בוודאי יגיב. אם אני טועה, אני כמובן אתקן. לפי הממצאים של הרופאים הישראלים, מדובר בשני שברים בשתי צלעות ימין. יש שני דימומים בשריר, אחד בכתף ואחד בחזה בצד ימין, ובשני המרפקים. הפלסטינים מדווחים גם על פגיעות בחלקי פניו השונים של ג'רדאת וגם על שברים נוספים, מעבר לשני השברים בצלעות. הפער הזה בין הדיווחים העובדתיים הוא מאוד מאוד מטריד, והוא צריך לקבל איזו תשובה ברורה וחד-משמעית. הדבר הזה צריך להיחקר בצורה מאוד רצינית וצריכות להינתן פה תשובות, גם על השאלה מה באמת קרה אבל גם על השאלה איך נוצרו פערים, ברמה העובדתית, בין התיאורים של מצב הגופה על-ידי פתולוגים שונים.
סוגיה נוספת, אדוני השר, שצריכה להיבחן פה, היא סוגיה מערכתית. הזכיר חבר הכנסת זחאלקה את מה שמתרחש במה שנקרא "חדר/אולם/אגף המדובבים". התלונות שמגיעות משם הן תלונות קשות. הטענות הן שאותם אנשים, אותם אסירים שהם מדובבים בשירות גופי הביטחון השונים, מפעילים שם אלימות ולפעמים אלימות קשה. זה נושא מערכתי שחייב להיבדק. מה קורה שם? מי מנהל את זה? מי מפקח על זה? למי נעשים הדיווחים על מה שמתרחש במקום הזה? וכדומה.
סוגיה שנייה היא סוגיית הבידוד. אני מבין שגם העציר הזה התלונן על מצוקה עקב הבידוד שלו. השאלה היא האם הבידוד הוא לא אמצעי שמשתמשים בו בצורה אינפלציונית מדי, כולל ההשלכות הקשות שלו.
שאלה נוספת נוגעת לתלונות, אני מבין שעל התלונות האלה אין מחלוקת, שהאסיר התלונן שיש לו בעיות גב והוא סובל מכאבי גב. בדיוק אסיר כזה, כאשר משתמשים בשיטת חקירה מאוד רווחת, שכוללת הושבה ממושכת של אסיר או של נחקר על כיסא מבלי שהוא יכול לזוז, כולל מניעת שינה – הדבר הזה יכול ליצור מצב של כאבים מאוד מאוד קשים לאנשים שממילא יש להם בעיות גב ולמצוקה מאוד מאוד קשה ולסבל מאוד קיצוני. גם הדברים האלה, ברמה המערכתית, צריכים להיבדק ולהיבחן בצורה רצינית. תודה.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
תודה, חבר הכנסת חנין. אני שוב רוצה לחדד ולחזור על דברים שאולי לא שמעת, או שלא נכחת באולם: הניתוח נעשה במכון הפתולוגי באבו-כביר על-ידי שלושה רופאים: גם פרופסור היס וגם פרופסור אפק, ונכח הפתולוגי הפלסטיני ד"ר סאבר אלעלול. צריך לזכור שכל מה שאתה מנית, וגם קודמך, חבר הכנסת זחאלקה, מסתמך על הפתולוג הפלסטיני. להבנתי, יש לו גם עניין לעשות את זה ולומר את הדברים האלה. אנחנו עדיין לא קיבלנו – אמרתי שיצאה הודעה מטעם המכון. זה לא מטעם המשרד שלי, זה משרד הבריאות. הוציאו הודעה שלא ניתן כרגע, בשלב זה, לקבוע את סיבת המוות, כי מחכים לעוד תוצאות של בדיקות מעבדות, שאני מעריך שעוד יום, עוד יומיים, עוד שלושה, הן יהיו. אז הם יוציאו הודעה מסודרת, אם אתה צודק, או הפתולוג הפלסטיני צודק, או שהוא לא צודק ויש הודעה אחרת.
אף אחד לא היה בנתיחה. בואו נמתין להודעה המסודרת של משרד הבריאות ושל המכון הפתולוגי. לכן, כרגע ללכת וליצור איזו אווירה כאילו נעשים דברים, או שהוא קיבל או שהוא נפטר כתוצאה מזה – אני אומר את זה בעירבון מוגבל – בואו נמתין ונקבל את התשובה הסופית כי המכון הוא למעשה מוציא את ההודעה.
אני גם אמרתי שקיימת אפשרות לצרף גורם בין-לאומי; כרגע בודקים את האפשרות הזאת. אין לנו מה להסתיר, אני אומר את זה בצורה ברורה וחדה.
לגבי כל הנושא של שירות הביטחון והחקירות, אני אומר לכם בצורה מאוד אחראית: א. הם פועלים על-פי חוק, וב. הם פועלים ומונחים על-ידי המערכת המשפטית. אין דברים שנעשים בחשכה ובעלטה ודברים ללא פיקוח. אין מצב כזה, הכול מתבצע בהתאם להוראות הדין והחוק במדינת ישראל.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
החוק בישראל מאפשר עינויים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת טיבי, אני לא אמרתי שהחוק מאפשר עינויים, אבל יש גם חקירות שהשירות צריך לבצע. מה הדרכים – הכול בפיקוח של משרד המשפטים, הם מפקחים על הדברים האלה.
לגבי חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה להגיד לך; שאלת שאלה – מי זה השופט? השופט הוא עמי קובו מבית-משפט השלום בפתח-תקווה. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שואל נוסף, חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, החשיבות המיוחדת של המקרה של פטירתו, הריגתו, של האסיר הפלסטיני, גם נובעת מהמצב הביטחוני הכללי. היא באה להוסיף שמן על המדורה של מה שקורה בשבועות ובחודשים האחרונים.
השאלה שלי מתייחסת לדבר המרכזי שגורם לתסיסה היום בשטח, וזה מצבו של האסיר סאמר עיסאווי, ששובת מעל 220 יום ולא ברור מה יקרה אתו. הוא היום באחריות השב"ס. כידוע, בית-משפט צבאי קצב את עונשו לשמונה חודשים על העבירה הקלה שעשה, כאילו בניגוד לתנאי השחרור שלו בעסקת שליט. אני שואל אותך שאלה ישירה, שהתשובה עליה עשויה להבהיר הרבה ולתרום להבהרת העניינים ולהרגעת הרוחות: האם שב"ס עומד לשחרר אותו ב-6 במרס, כשמסתיים העונש שלו?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אתה שואל תמיד שאלות ישירות: אני שואל אותך שאלה ישירה, כאילו שלא שומעים – שאלות ישירות, תקבל גם תשובה ישירה. אתמול קיימתי דיון על כל הנושא של האסירים הביטחוניים והאסירים שהם שובתי רעב. אין אסיר ששובת רעב מעל 150 או 160 יום. לא צריך לדבר על מספרים שדיברת.
אני יכול להגיד גם שיש פיקוח מלא, גם של שירות בתי-הסוהר, הרפואה, וגם בבתי-חולים. נמצאים, חלקם משובתי הרעב – אני מדבר על אלה ששובתי רעב, כרגע על הארבעה, שכרגע אתה בטח רוצה להזכיר. כרגע נמצאים שלושה בבתי-חולים, ואחד נמצא בבית-חולים של השב"ס. כרגע הם מפוקחים על-ידי הרופאים. אתמול בדיון היו גם ממשרד הבריאות. הם כמובן מפוקחים. מה שאני יכול להגיד לך, שלא נשקפת להם סכנת חיים נכון לאתמול אחר-הצהריים. מובן שצריך להמשיך לטפל בהם רפואית. צריך ללוות אותם, צריך לראות, ואם יש החמרה במצבם, קיימת ועדה עליונה בראשות הנציב, שמחליטה להתכנס – עם משרד הבריאות, עם משרד המשפטים – ומקבלים החלטה לגבי אותו אסיר.
לגבי השחרורים – אני אומר כרגע: אנחנו בשלבים, יש כאן כמה דיונים לגבי כולם – כמה דיונים בבתי-משפט, חלק על החלק הפלילי בבתי-המשפט בישראל, שכרגע קצבו את עונשם לשמונה חודשים, ואתה יודע, ויש החלק של נושא המעצר המינהלי, שגם לגביו צריך לקבל החלטה. הדברים האלה כרגע – אני אומר כרגע – נבחנים אצלי במשרד. את ההמלצות אני אעביר בהתאם. אין לי כרגע מה לחדש פה במליאת הכנסת. האם יש צפי לשחרר אותם, האם הם ייכנסו למאסר או לתקופות ארוכות – הדברים האלה עדיין לא סגורים. אנחנו בוחנים את הדברים האלה נכון לרגע זה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך, אדוני השר.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
האם שקלתם לשכור את הסוויטה המלכותית במלון "קינג דייוויד" בשביל העצורים האלה?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
הוא מדבר שטויות – – –
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
בוא נאמר ככה – אחרי שאני שומע את הפלסטינים, אני – – –
<קריאה:>
– – –
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
השר לביטחון הפנים.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
רבותי, מילה אחת. אדוני היושב-ראש, מילה אחת אני כן חייב. רבותי, אין בבתי-הכלא אסירים שלא עברו עבירות, אין דבר כזה. הכול נעשה בשם החוק ולצורך טעמי ביטחון של מדינת ישראל. ככה שאין פה – בגלל רצון כזה או אחר של אדם כזה או אחר. הם נעצרו כי הייתה סיבה – על-ידי שירות הביטחון, על-ידי צה"ל, על-ידי המשטרה – ושם הם יהיו, והם יקבלו את כל הטיפול. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אין – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
השר לביטחון פנים ישיב – אני מבקש, סיימנו.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
סיימנו את הדיון הזה. השר לביטחון פנים ישיב על שאילתה דחופה מס' 10, במקום שר הביטחון, מאת חבר הכנסת מרדכי יוגב, בנושא: צווי גיוס לתלמידי ישיבות ההסדר. בבקשה.
<10. צווי גיוס לתלמידי ישיבות ההסדר>
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אף שפג תוקפו של חוק טל, במציאות החוק המשיך לפי רוח שר הביטחון. לפני כחודש הוצאו למעלה מ-900 צווי גיוס לתלמידי ישיבות ההסדר הנמצאים בהסדר הגיוס ולחלק מתלמידי הישיבות הגבוהות הציוניות, שמתגייסים ממילא באחוזים גבוהים.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מדוע?
3. אם זאת טעות, מתי היא תתוקן?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר הביטחון ביקש שאני אשיב בשמו, ואני אשתדל לתת את התשובה הנדרשת.
לאחר בדיקה עם צה"ל – אכ"א, לגבי הסעיף הראשון: לקראת גיוס מרס 2013 זומנו על-ידי צה"ל – מיטב, לשכת הגיוס תל-השומר – לגיוס מסיימי הלימודים בקיץ 2012, כלומר מלש"בים, מועמדים לשירות ביטחון, אשר אינם רשומים בצה"ל עד כה במסלול ההסדר. כלומר אלה זומנו, השאר לא זומנו. מי שבמסלול ההסדר לא זומן. הדבר השני: לעומתם, המלש"בים אשר נרשמו בקיץ שעבר למסלול והתקבלו לישיבות ההסדר, לא יגויסו ויידחה שירותם בהתאם.
נדגיש כי בימים אלה מתבצעת פעילות הסדרה בין צה"ל לגורמים הרלוונטיים – איגוד ישיבות ההסדר, הישיבות הגבוהות הציוניות וכו' – על מנת לדחות גיוסם של המיועדים לשירות ביטחון הזכאים לכך על-פי הדין ושיקולי צה"ל.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. שאלה נוספת, בבקשה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אני מבקש להוסיף. המציאות הזאת של מערכת היחסים של צבא–אזרחים – במציאות הזאת היו למעשה שני קצינים בכירים באגף כוח-אדם, לא אזכיר אותם כרגע בשמם, שהם בעצם אלה שהוציאו את הצווים האלה ברגע האחרון, בהתראה של 30 יום, וגרמו בכך עוגמת נפש גדולה גם למלש"בים וגם להוריהם, וגם לחוסר הוודאות הזה.
אני מבקש לשאול שתי שאלות: 1. איך פועלים לכך שתהליכים כאלה לא יחזרו על עצמם, כי הרי יש אנשים שנמצאים בקשר מתמיד עם המערכת כדי לשרת את המערכת – אם באיגוד ישיבות ההסדר, אם באיגוד הישיבות הגבוהות הציוניות – על מנת לחבר את התלמידים לשירות בצורה מסודרת? וכאן נעשה דבר אולי אפילו בצורה נבזית; או מינימום בטעות. איך פועלים לכך שתהליכים כאלה לא יחזרו על עצמם? 2. האם יבוצע התחקיר על-ידי הרמטכ"ל, או סגן הרמטכ"ל – אני אומר אפילו למיצוי הדין עם קצינים כה בכירים, תת-אלוף וסגן-אלוף, שהתנהגו בצורה כל כך פוגעת/ אפילו נבזית.
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת יוגב, אדוני היושב-ראש, יש שאלות מקצועיות שאני לא מופקד לענות עליהן. השאלות האלה יופנו כמובן לשר הביטחון, הוא ישיב מטעמו ויעביר לכם. אני פשוט לא רוצה להטעות, ולכן אני מעדיף ששר הביטחון ישיב לך על השאלות הנוספות.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו נעביר את השאלה הזאת לשר הביטחון.
שאלה נוספת – חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
בהמשך לשאלתו של חברי מוטי יוגב, אני לא בטוח, השר, שתוכל לענות על זה, אבל אני אשמח אם השאלה תעבור. אני קצת מתפלא על השאלה שלו, ואני מוכרח להגיד שזו שאלה שכואבת לי קצת, ואני אגיד למה, ואני אשאל. זה ציבור יחסית מוגן. אין עליו מגבלות; כמה שרוצים יכולים להירשם למסלולים האלה. יש לנו ילדים שרוצים להירשם למכינות דתיות ושאינן דתיות, ויש עליהן מגבלות, יש להן מכסות. אם הצבא לא עושה את מה שהוא עשה כאן, קוראים לבן שלי ולחתן שלי לעשות מילואים מפני שאין חיילים.
מה שאני אומר – השאלה היא זאת: האם לא הגיע הזמן – אם רוצים לפתוח את ה"אין מכסות" לכולם, אז שגם למכינות הקדם-הצבאיות לא יהיו מכסות, ואולי מישהו ישמור עלינו. ואם בסוף חושבים שמישהו צריך לעשות את העבודה הזאת, ולא תמיד לקרוא לעוד גדוד מילואים ועוד גדוד מילואים ועוד גדוד מילואים, מפני שחסרים לנו חיילים, אז אולי גם במקומות האלה צריכות להיות מכסות, ואז לא נגיע לשאלות הדחופות ולא נטיל רפש בקציני צה"ל שנאלצים להוציא צווים בהתראה כזאת, מפני שמה לעשות – השכנים לא השתנו. תודה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
– – – שוויון בנטל, נו?
<קריאות:>
– – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – –
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת שטרן – – – פה ויכוח. לא, בסדר גמור, אתה תשאל את השאלות, אני גם מפנה את התשובה לשר הביטחון, שהוא יצטרך לתת – אני יכול להגיד לך מה אני הייתי עונה, אבל אני אשאיר את זה לעצמי. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו נעביר גם את השאלה הזאת לשר הביטחון. אני מניח שהוא ישיב על זה.
שאלה נוספת לחבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. על השאלות של אחמד טיבי בטח אתה יכול לענות.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אפרופו שוויון בנטל, אדוני היושב-ראש, אני בטוח שאדוני השר וגם היושב-ראש הזדעזעו אתמול מהתמונות של אישה ערבייה שהותקפה באלימות בקריית-משה על-ידי נשים וגברים יהודים, כאשר קצין ביטחון של העירייה עמד בצד וצחק. גיחך וצחק. אתמול בלילה, אדוני השר לביטחון פנים, שוטר במשטרת ישראל, בפייסבוק – יש לו תמונה יפה ככה עם המפכ"ל – כתב: טוב מאוד, חבל שהזונה הערבייה לא מתה. שוטר במדים. העברתי את התמונה וגם את צילום המסך למפכ"ל.
אדוני, לגבי עצם התקיפה, מה עושה משטרת ישראל? לאחרונה יש גל של תקיפות של ערבים על רקע – התקפות שנאה, גזענות. ומה אתה מתכוון לעשות כדי לטהר את נגע הגזענות? ואפרופו שוויון בנטל, אולי שוויון בנטל במלחמה בגזענות, אדוני השר?
<השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:>
חבר הכנסת טיבי, אני לא יודע איך הגעת משוויון בנטל לתקיפה של תושבת ירושלים או ערבייה שהותקפה ותמונה של המפכ"ל עם השוטר. עשית סלט, אבל אני מבין מה אתה רוצה לומר. אני מבין שזה לא קשור לגיוס, נעזוב שוויון בנטל – זה לא התחום שלך, ואתה לא מתעסק עם זה. אתה מתעסק כרגע בתופעה חמורה, וראית את התמונות – אני לא ראיתי, אבל ראית את התמונה ושלחת. אני אפגוש בצהריים את המפקח הכללי. אני אראה את התמונה. אני לא מכיר, אבל אראה.
אני חוזר ואומר, ואנחנו כבר כמה שנים ביחד – תופעות של אלימות של שוטרים ותופעות של גזענות, אני אעקור אותן מהשורש, ולא אתן להן להיות, לא בצד היהודי ולא בצד הערבי. הדוגמה הבולטת זה "בית"ר ירושלים" עם כל התופעות האלה, וטוב שהוגשו כתבי-אישום הבוקר, וצריך להמשיך שם את החקירה ויש עוד הרבה מה לעשות. אבל זה לא רק שם. יש הרבה תופעות שצריך להמשיך ולהילחם בהן. המקרה החמור, כפי שאתה מתאר אותו, הוא ייחקר, הוא ייבדק, ואני מבטיח לך שגם יטופל. צריך לזכור, בדברים האלה יש גם מקרים לא טובים שמכתימים את ממשלת ישראל, אם התיאור שלך הוא נכון, ואני מאמין לך. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך, אדוני השר. אני מזמין את שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, חבר הכנסת שלום שמחון, בבקשה. השר ישיב על שאילתה דחופה מס' 8, מאת חבר הכנסת יחיאל חיליק בר בנושא: תו תקן ישראלי למזרנים. חבר הכנסת בר, בבקשה.
<8. תו תקן ישראלי למזרנים>
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
בעקבות האסון שאירע ביום ראשון, שבו נחנקו למוות שתי נשים מאדים רעילים שעלו ממזרון שנשרף, ובהמשך לתלונות נציבות הכבאות בנושא, רצוני לשאול:
מדוע תו התקן הישראלי הקיים למזרנים, ת"י 5418, אינו רשמי ומחייב כמו תו התקן הישראלי הרשמי למזרנים לתינוקות, המחייב עמידה באש, ת"י 1548?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת חיליק בר, במענה על השאילתה הדחופה שהעברת להתייחסותי בנושא תו התקן הישראלי הקיים למזרונים, ת"י 5418, הריני להשיבך ולציין כי לאחרונה, בעקבות פניית נציבות הכבאות לממונה על התקינה במשרד התמ"ת, נבחנה יחד עם נציבות הכבאות הכרזה רשמית על סעיפי התקן 5418 המגדירים עמידות של מזרנים המיועדים לשימוש פרטי בעת דלֵקה.
הממונה על התקינה התחיל בהליך הכרזת הרשמיות בתחילת ינואר, מייד עם קבלת הבקשה. להלן התהליך: הבקשה המנומקת של נציבות כבאות והצלה להכרזת הרשמיות הוגשה לממונה על התקינה ב-12 בינואר 2013. ההליך להכרזת הרשמיות המוגדר בסעיף 8(א) לחוק התקנים מחייב קיום התייעצות ציבורית, אשר תסתיים ב-17 במרס 2013. כמו כן מחייב החוק לקבל הסכמה מהשר שנושא התקן נמצא בתחום אחריות משרדו. פניתי לשר לביטחון הפנים וביקשתי את הסכמתו בכתב להכרזת הרשמיות. מכתבי זה נשלח ב-17 בפברואר, לפני השרפה ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בלילה שבין 17 ל-18 בפברואר.
פנייתי לשר לביטחון פנים נענתה במהירות ובחיוב. מאחר שכך, בסיום תקופת ההתייעצות הציבורית, שתחול ב-17 במרס 2013, אוכל לחתום על הכרזת הרשמיות לתקן 5418. אני מניח שלא אני אחתום; יחתום השר החדש, כי זה יומיים אחרי כניסתו לתפקידו, אבל זה מוכן לחתימה בעיקרון. התהליך מסתיים ב-17 במרס. הוא ייחתם ויונח.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שאלה נוספת.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
שאלה קצרה. קודם כול, ברכות. בהחלט ראוי. האם, להערכתך, יש הליך זמן שבו האכיפה על הדבר הזה ממש תמומש וזה ייכנס לתוקף, כולל אכיפה על יבואני המזרנים והמכירה שלהם?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
באופן עקרוני אנחנו כבר שמים עין על הנושא, אבל מבחינת ההליכים החוקיים, נוכל לאכוף את התקן רק אחרי החתימה של שר התמ"ת. אבל זה נמצא בעין פקוחה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה לך. השר ישיב על שאילתה דחופה מס' 9, מאת דוד צור, בנושא: אי-העברת תקציבים לחברת "call יכול". כיוון שיש שואלים נוספים – חבר הכנסת צור, בבקשה.
<9. אי-העברת תקציבים לחברת "call יכול">
<דוד צור (התנועה):>
פורסם בתקשורת כי התקציב שהובטח לחברת call" יכול" על-ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, לא הועבר.
רצוני לשאול:
1. מדוע לא הועבר התקציב?
2. מה ייעשה בעניין?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
קודם כול, בראשית דברי לחבר הכנסת דוד צור, אני חייב לציין שלא מעט חברי כנסת נוספים פנו אלי. חלקם קיבלו תשובה בכתב, החל מחבר הכנסת יצחק הרצוג, חבר הכנסת פירון, חבר הכנסת קורין אלאל, חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
קארין אלהרר.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
קארין אלהרר. אני צריך ללמוד לאט-לאט. אני לא יודע אם אספיק, אבל אני אנסה. בכל מקרה, הקרדיט מגיע גם להם – זאת הייתה הכוונה.
1–2. במענה לשאילתה הדחופה שהעברת להתייחסותי בנושא אי-העברת תקציבים לחברת "call יכול", הריני להשיבך ולציין כי אני רואה בנושא העסקת בעלי המוגבלויות נושא חשוב ביותר שעל סדר-יומו של משרד התמ"ת, ואנו עוסקים כל העת בניסיון לקדם נושא זה.
עניינה של חברת "call יכול" ניצב על שולחני ועל שולחן משרד התמ"ת מזה זמן רב, ואנו מלווים את החברה מקרוב, תוך שילוב כמה יחידות של המשרד במאמץ לסייע לחברה. המשרד פעל בשילוב עם משרדי הבריאות והרווחה על מנת למקסם את המאמץ הממשלתי בנושא.
מעל הכול, חברי הכנסת הנכבדים, ברצוני להציב בפניכם את הבעיה שעמה מתמודדת חברת "call יכול". המדיניות הממשלתית בנושא שילוב אוכלוסיות, אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה הנה של שילוב מוגבלים בדרך של שילוב עם אוכלוסייה ללא מוגבלויות; זו, לדעת הממשלה, הדרך הנכונה ביותר לשילוב אנשים עם מוגבלויות, וכל כלי הסיוע שלה מותאמים למצב זה. עם זאת, חברת "call יכול" מאמינה כי יש ליצור מרכזי תעסוקה נפרדים ואך רק למוגבלים. בעשותה כן קורים שני דברים: האחד, העלויות אשר היא נושאת בהן בגין שיטה זו הן גבוהות יותר מהעלויות אשר נושאים בהן מרכזים אחרים; הדבר השני הוא שהתמיכה התקציבית של הממשלה לא מכירה בנושא.
בדיון האחרון שקיימנו אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מר הראל לוקר, בחנו את מכלול הבעיה. בהקשר של דברי, מר לוקר החליט על מינוי צוות ממשלתי בראשות המשנה שלו, אודי פראוור, ראש האגף למדיניות במשרד ראש הממשלה, ויחד עם משרדי האוצר, הרווחה והתמ"ת, שיבחן את מדיניות הממשלה הראויה במקרה הזה. על הממשלה לאמץ את המסקנות העתידיות ולפעול גם במישור התקציבי.
לעניין "call יכול" ואפשרויות הסיוע הקיימות: משרד התמ"ת יכול לסייע לחברה באמצעות המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות ובאמצעות מרכז ההשקעות. לעניין המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות, מייד כשהנושא הובא לידיעתי כינסתי דיון בנושא, ובתומו הנחיתי את הגורמים במשרד לנסות לפעול לסייע לחברה ביתר שאת; כמובן, בהתאם לכלים העומדים לרשותנו על-פי דין. בהמשך לדיון זה, נערכה בדיקה מקצועית ומשפטית אם ניתן לאשר לחברה סכומים נוספים בגין התאמות שהיא ביצעה עבור עובדיה. הנושא נבדק, והוחלט על פרשנות מרחיבה להוראות תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (השתתפות המדינה במימון התאמות), באופן המוסיף לסכומים שכבר הועברו לחברה עוד כ-300,000 שקל. אני מקווה שזה נושא שלא יגיע לשולחנו של מבקר המדינה, כיוון שהמנכ"ל שלי הרחיב את הפרשנות שלו ואפשר מתן סיוע נוסף. החלטה זו הועברה לידיעת הפרקליטות, המטפלת בתביעה שהגישה החברה נגד החלטת משרד התמ"ת, והנושא היה בדיונים בין הפרקליטות לחברה.
בנוסף, לגבי הנגשת המקום לבעלי כיסאות גלגלים – העברנו את הבקשה לאישור חוות דעת מורשי הנגישות למשרד המשפטים – נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, ואנו מחכים לתשובתם, האמורה להינתן עוד השבוע.
לאור טענת החברה כי תזרים המזומנים שלה בשלב זה הוא בעייתי, מנכ"ל המשרד הנחה להעביר את 330,000 השקלים באופן מיידי, ולא להמתין עד לסיומה של התביעה המשפטית שהגישה החברה נגד המשרד. נערכה פנייה למשרד המשפטים לנסות לזרז, ככל הניתן, את תשובתם בנושא. הם הבטיחו לעשות כן. סכום זה מצטרף לסכום של 1.4 מיליון שקל שהועבר לחברה בשנתיים האחרונות.
לעניין מרכז ההשקעות – עד היום הועברו לחברה כ-900,000 שקלים חדשים בשל העובדה שאין תקציב למרכז ההשקעות, לא תקציב בסיס רגיל ולא תוספתי. בהיעדר תקציב כיום, שתי בקשות נוספות של החברה בסך 1.3 מיליון שקל ממתינות לאישור תקציב המדינה. עם קבלת תקציב המדינה אנו נפעל להביא את בקשות החברה לדיון במינהלת מרכז ההשקעות, והיא תחליט לגביהן. אני מאוד מקווה שהיא תחליט בחיוב.
בסוף דברי אבקש לסכם: משרד התמ"ת עשה רבות למען החברה, יש להדגיש, תוך שמירה על כללי שוויון, מכרזים ושאר חוקים מקובלים במחוזותינו. אין ספק שסיפורה של "call יכול" נוגע ללב, אך יש לזכור שהשמיכה קצרה מדי ולא מספיקה תמיד לכול. דבר שני, ממשלת ישראל תבחן באמצעות הצוות את נושא שילוב האנשים עם המוגבלויות – האם בצורה של בידוד או בצורה הקיימת, יחד עם אנשים ללא מוגבלויות. במידה שהצוות יחליט לשנות את המדיניות, אני קורא כאן למשרד האוצר לתמוך בנושא תקציבית, בעיקר בשביל חברות דוגמת "call יכול".
אני רוצה להוסיף שביום חמישי החולף חבר הכנסת חיים כץ, שאיננו כאן, הגיע למשרדי יחד עם הבעלים של חברת "call יכול", ולמרות ההתנגדות של המחלקה המשפטית – כיוון שעניינו נמצא בהליך משפטי מול משרד התמ"ת – אני פגשתי גם את חבר הכנסת וגם את הבעלים של "call יכול" והודעתי לו על מינוי הצוות. אני מקווה שהצוות יעשה את עבודתו מהר, כדי שאני אוכל להביא החלטת ממשלה שתאפשר לי אולי לשלם סכומים נוספים, אם זו תהיה ההחלטה של אודי פראוור. בבקשה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בטרם ישאל חבר הכנסת דוד צור שאלה נוספת, אני רוצה לקבל בברכה את עובדי חברת "call יכול". אני רוצה שתדעו לפחות שאתם זוכים פה לאהבה מכל חברי הבית הזה, חוצה כל המפלגות. חבר הכנסת דוד צור, בבקשה.
<דוד צור (התנועה):>
תודה ליושב-ראש, תודה לשר על התשובה המפורטת. אני חייב לומר ששמעתי פה גם הרבה מאוד רצון. אני שמח על הגישה. יחד עם זאת גם שמעתי הרבה מאוד: מדיניות, תקנות, נהלים, ועדה – כל מה שאנחנו מכירים מהעשייה הציבורית שלנו – ביורוקרטיה שבסופו של דבר, עד שהיא תסתיים – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
בסוף יסגרו את החברה – – –
<דוד צור (התנועה):>
עד שהיא תסתיים, החברה – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<דוד צור (התנועה):>
החברה כנראה – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
חבר הכנסת מיקי רוזנטל, תצטרפו לקואליציה, תהיה קואליציה יותר מהר, יהיה אפשר להביא את זה כמה שיותר מהר.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אתם שולחים 200 אנשים הביתה. תתביישו לכם. תתביישו.
<דוד צור (התנועה):>
השר, מה שברצוני לומר, היו לי שיחות גם עם משרדך וקיבלתי בסך הכול תשובות ומענה ורצון של אנשים באמת להתקדם בסוגיה הזאת. יש פה שני דברים שלדעתי הם דברים מרכזיים – ואני לא אאריך כי אני רוצה לתת גם לחברי להתבטא בעניין. האחד, זה נושא המדיניות. המדיניות הזאת שמעודדת שילובם במקומות, מה שנקרא "רגילים", היא מדיניות ברוכה. היא לא צריכה לעמוד בסתירה למקום שהרים פה באופן פרטי יוזמה. צריך לבקר במקום – אני חושב שאדוני היושב-ראש היה במקום בהיותו שר בקדנציה הקודמת – ולראות את האנשים שם בשמחת יצירה, חדווה, נוסעים שלוש שעות וחצי בכל כיוון. זוג אחים עיוורים מטורעאן בא כל בוקר, מרוצה ומחייך כל יום בעשייה. הפסקת עבודתם של האנשים האלה תהיה עול ונטל הן על תקציב המדינה מכיס אחר, קרי הקצבות, ביטוח לאומי, השלמות הכנסה וכן הלאה, שלא לדבר על המעמסה הנפשית והפיזית שתהיה למשפחות שלהם. ולכן, אני חושב שהמדיניות הזאת צריכה להשתנות.
הדבר השני זו האמירה שהלשכה המשפטית מונעת בעצם כל עשייה, כיוון שהנושא נמצא בדיון משפטי. אני בא מהעולם של אכיפת החוק, השר – אלפי עסקות טיעון מתבצעות כל יום מחוץ לכותלי בית-המשפט. עם כל הכבוד, ניתן להגיע – לא לעסקת טיעון – קודם כול להליכה לקראת המקום הזה, ולסיים את הפרשה הזאת. אתה בעצמך אומר שהיא נמשכת כבר איזה ארבע-חמש שנים. זה דבר בלתי נתפס.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תזמין אותם לפגישה.
<דוד צור (התנועה):>
ולכן השאלה שלי – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
פגשתי אותם.
<דוד צור (התנועה):>
– – מה בטווח המיידי, מעבר ל-300,000 שקל, שהם ברוכים, שהועברו – אני שמח שחבר הכנסת גפני, שאני לא רואה אותו פה – כי לפחות שתי ועדות מתפקדות בינתיים, בגלל הקיפאון הזה. ואגב, אני מצטרף לבקשה שלך לחבר הכנסת גילאון, שאני מסכים אתו בכל מה שקשור ל"call יכול", אבל לא בהתעקשות על אי-כניסה לקואליציה – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
זה היה מיקי רוזנטל.
<דוד צור (התנועה):>
מיקי, אוה, נכון, נכון, סליחה. ובעניין של ועדת הכספים שמתכנסת בנושא הזה, כי ועדת הכספים כן מתפקדת, יכול להיות שמשם יבוא הפתרון להעברת הכספים כדי שהחברה הזאת תמשיך לפעול. האם יש משהו מיידי, בטרם צאתך את המשרד אחרי עשייה מבורכת של שנים ארוכות במשרד? האם זה ניתן לסיום מבלי להותיר את הדבר הזה ככתם עלינו כאנשי ציבור, ש-200 איש ילכו הביתה מחר?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
בשורה התחתונה, אני חושב שהבנת את הדברים שלי. אני מאוד בעד "call יכול", אבל יחד עם זאת אני גם בעד כללי מינהל תקין. צריך לזכור שחברת "call יכול" פועלת באופן ייחודי, בשונה מחברות אחרות שעוסקות בתחום הזה.
הנושא של ההתאמות הרגשיות, שדורשות שילוב אנשים עם מוגבלויות על-ידי פסיכולוגים ובעלי מקצועות חברתיים נוספים, צריך להיכנס במסגרת החדשה של תקנות חדשות שיהיו בתחום הזה. כל עוד אין תקנות, אני לא יכול להנחות אף גורם מקצועי במשרד לפעול בניגוד לתקנות הקיימות. אני מאמין, אם הצוות בראשותו של אודי פראוור ימליץ על-פי בקשתנו להחיל את הכלים הנוספים שיאפשרו לתת כלי סיוע נוספים לחברת "call יכול" ולאחרים, אני משוכנע לחלוטין שחבר הכנסת גפני יסכים לקבל את החלטת הממשלה החדשה, אם היא תהיה בימים הקרובים, במהירות לדיון בוועדת הכספים, כדי לאשר את הכללים וכדי לתקצב אותם. כל עוד אין הכללים האלו, גם אם אני מאוד רוצה אני לא יכול. זה דבר אחד, במישור העקרוני.
במישור השני, גם אני קצת מכיר אותך, לא מעט שנים, וגם אתה יודע שכדי שתהיה עסקת טיעון צריכה להיות עסקת טיעון. אני הצעתי לבעלים של "call יכול" ביום חמישי האחרון, בנוכחותו של חבר הכנסת חיים כץ, ללכת לפרקליטות ולהציע להם להגיע לעסקת טיעון שתאפשר לנו לעשות גם דברים נוספים, ואולי להגיע אתו לפשרה על סכומים שמלפני חמש שנים, כשלא רק שאני לא הייתי במשרד הזה, גם אדוני יושב-ראש הכנסת בפועל, השר בן-אליעזר, גם הוא לא היה במשרד הזה. זו פרשה שהתחילה עוד טרם תקופתנו. ובכל זאת, אני מאוד בעד לעזור. אני מאוד בעד לעזור, אבל אני רוצה לעזור לפי הכללים. ותאמין לי, יש לי עניין לצאת מהפוליטיקה על הרגליים; אין לי עניין לצאת בדרך אחרת, ואני לא אעשה שום דבר שהוא בניגוד לכללים האמורים.
יחד עם זאת אני גם רוצה לומר משהו לבעלים של "call יכול". אני מאוד בעד שילוב אנשים עם מוגבלות בעולם העבודה. אלה שלוש הרגליים המרכזיות של עולם העבודה בשנים הבאות: האחת היא החרדים, השנייה – נשים מקרב בני המיעוטים, והשלישית – אנשים עם מוגבלויות. אלו שלוש הרגליים המרכזיות לעולם העבודה בשנים הבאות. יש בארץ כ-800,000 מוגבלים; מה לעשות – היו פה מלחמות. ולכן, מטבע הדברים, ככל שנשלב אותם יותר בעולם העבודה, זה יהיה לטובת כולנו.
ובכל זאת, אני רוצה שגם אתם – אל תציגו את העניין הזה באופן חד-צדדי. אין איזה פקידים רשעים במשרד התמ"ת שלא מעוניינים לתת; יש פקידים טובים שמעוניינים לתת. ובכל זאת, גם לפעילות של חברת "Call יכול" צריך להיות מודל כלכלי מוצדק. הממשלה בסופו של דבר לא יכולה לתת כסף לגופים בלי לבדוק אותם. ובמסגרת הזאת, אני באופן אישי נפגשתי שלוש פעמים עם הבעלים של "Call יכול" והצעתי לו, בין היתר, להצמיד לו על חשבון משרד התמ"ת יועץ כלכלי שילווה את המודל הכלכלי שלו כדי שהוא לא ייכנס לבְּרוֹך, כי אל תטעה – אם אנחנו רק ניתן כסף, בעוד שנה תהיה לך הצעה דחופה לסדר-היום פעם נוספת.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. שאלה נוספת לחברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, אני שומעת את הדברים ואני קצת מתקשה לשמוע אותם ולהאמין שהדברים אכן נאמרים בכנסת ישראל. אנחנו לא צריכים לשכוח שכנסת ישראל היא שחוקקה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, החוק שקובע שילוב של אנשים לא רק, אבל גם בתעסוקה. כשאדוני אומר שאנחנו רוצים לשלב אותם בשוק העבודה הרגיל, תן לי להבטיחך שגם 200 העובדים של "Call יכול" היו מאוד שמחים להשתלב בשוק התעסוקה הרגיל. אם אדוני היה שומע את הדברים שנאמרו בפגישה שהתקיימה חצי שעה לפני מועד המליאה – יושבים אנשים עם תארים מתקדמים ואומרים: לא מעסיקים אותי בשום מקום אחר.
יש פה איזו יוזמה פרטית של אדם שבא ואומר: אנחנו כן נעשה את זה. אנחנו כן נשלב. אני חושבת שבסיטואציה שכזאת, משרד התמ"ת צריך לעשות כל מה שהוא יכול – ויש דברים שניתן לעשות – על מנת שבאמת השילוב הזה יצליח. שילוב לא אומר בהכרח רק בית-עסק רגיל, פרטי, שאין לו תמיכות. הלוואי שנגיע למקום הזה. אנחנו בכלל לא שם. יש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעבור בעניין. ואני חושבת שעם כל הכבוד, צריך גם שיהיה רצף של בתי-עסק שמעסיקים אנשים עם מוגבלויות. ואני באמת מבקשת, אם אדוני יודע – כמה אנשים עם מוגבלויות מועסקים בשוק הפרטי? ואני מדברת על אנשים עם מוגבלויות מורכבות. כמעט שאין, ואדוני מכיר את המספרים.
למה במצב הזה – 300,000 השקל שאדוני מדבר עליהם זה סכום פעוט, שלא יספיק אפילו לסיים את החודש הזה, ואנחנו נמצא את עצמנו בעוד פחות מחודש עם חברה סגורה ו-200 חברים בבית. מה אדוני בכל זאת יכול לעשות בשלב הזה? אני יודעת שיש תיק תלוי ועומד. זה לא מונע – אני באה מעולם המשפטים – אין שום מניעה שאדוני ישב בצורה מסודרת לדבר עם חברת "Call יכול" והעומדים בראשה. תודה.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תודה. א. אני מתנצל על העיוות של השם, אבל – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
לא נורא, זה בסדר.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אני ממש מבקש סליחה, אבל הכוונה שלי הייתה טובה.
לעצם העניין, חברת הכנסת אלהרר, אני לא חושב שיש ויכוח ביני לביניכם. אני באמת – – –
<קריאה:>
יש, יש.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
לא, אין ויכוח. אין ויכוח, כי אני באמת מאמין בשילוב אנשים עם מוגבלויות בעולם העבודה בכל המודלים האפשריים. אני רק רוצה שאתם תדעו – ואתם תלמדו את זה עם הזמן, אני אומר זאת בעיקר לחברי הכנסת החדשים – שאני צריך כלי עבודה כדי ליישם אותם. במסגרת הזאת, מקסימום הדחיפה שיכולתי לתת כרגע זה הקמת הצוות בראשותו של אודי פראוור במשרד ראש הממשלה, כדי להביא החלטת ממשלה קרובה. ככל שאודי יסיים את העבודה שלו – אם הוא יסיים אותה היום, אני מתחייב ביום ראשון להביא החלטת ממשלה. אבל אין לי אותה כרגע. זה לא שאני יכול להמציא כלים נוספים שאסור לי ליישם או לבצע אותם. אמרתי, מעבר לדבר הזה, אני מאוד בעד מודל העבודה של חברת "Call יכול". ובכל זאת – ובכל זאת – זה לא בור ללא תחתית, וצריך שהוא יהיה מפוקח, מבוקר ציבורית, ושהכסף יינתן בהתאם לכללים; ואני בעד לתת אותו.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת בוז'י הרצוג.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אדוני השר, אכן אנחנו שוחחנו בעניין "Call יכול" לא מעט פעמים. בוא ננסה למקד את זה בשתי נקודות שלדעתי מאפשרות התקדמות. הנושא הראשון – אני לא מתלהב מצוות אצל אודי פראוור או משרד ראש הממשלה. למה? כי בסוף הבעיה המיידית נמצאת בתמ"ת. כלומר, פתרון רב-מערכתי למפעלים מהסוג הזה זה טוב ויפה, אבל הממשלה החליטה, כמו שאמרת, לעודד שילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה. היום פחות מ-10% מהאנשים עם מוגבלויות עובדים. אלה שמקבלים קצבאות נכות – בעקבות חקיקת חוק לרון, תיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי, שאני העברתי כאן במליאה, יכול אדם עם מוגבלות לקבל גם שכר וגם קצבה ולצאת ממעגל העוני. ולכן מפעל "Call יכול" הוא דוגמה קלאסית להוצאת 200 איש ממעגל העוני, על כל המשתמע ברמה היקפית לכל הנושא הזה. לכן יש פה אינטרס ממשלתי. וזה אומר שני דברים: א. התקנות. הטענה היא שכבר שנתיים – או שלוש שנים – המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה לא מקיים את הנחיית השר, השר הקודם, ואתה – – –
<קריאה:>
חמש שנים. חמש.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
חמש – – – ולא קידם תקנות. זה דבר אחד. והשאלה היא אם התקנות האלה תקועות במשרד אחר או במשרד התמ"ת; זו שאלה אחת. השאלה השנייה היא היכולת לשבת מול האנשים ולעבור אתם סעיף-סעיף. נוצר פה מחסום פסיכולוגי ומתח בין המפעל לבין המטה, ובגלל זה אין תקשורת. ואז אנחנו מגיעים לעברי פי פחת כשאולי, באמת – ואני לא חושב, עם כל הכבוד ליועצים המשפטיים, שהם יכולים להגיד למשרד: אל תיפגשו אתם, יש תיק בבית-משפט. אני חושב, ואני אומר לך, כל המליאה מגבה אותך והכול מוקלט ומתועד. אתה יכול לתת למבקר המדינה ולכל היועצים המשפטיים שלך את האמירה שכל המליאה מלוכדת בצורך – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – – בצורך לנסות להזרים חמצן למפעל, אם זה אפשרי.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
איזה כיף זה להגיד את הדברים כשאתה כבר לא שר, בוז'י. זה משהו.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
בסדר, בתור שר אני פתרתי הרבה בעיות, ואני יודע שאתה יודע לפתור הרבה בעיות, אדוני השר שמחון. זה לא סוד, אתה באמת יודע.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אז קודם כול, בוא נגיד שאת הבעיה הזאת העברת לי ממשרד הרווחה. בסדר, למה לך – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
לא נכון. משרד הרווחה והביטוח הלאומי נתנו הכול, את כל מה שצריך – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
למה לך? הרי אני לוקח את – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – ועזרו מהיום הראשון.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אני הרי לוקח את הביקורת שלכם ממקום טוב. גם אתה יודע שיש כרגע ממשלת מעבר. יש כרגע מצב שאין תקציב מדינה. גם אם אני רוצה – גם אם אני רוצה להביא את "Call יכול" לדיון במרכז ההשקעות כדי לאפשר לו לקבל עוד 1.3 מיליון שקל, זה לא רלוונטי. התקציב הזה הוא על אפס. הבסיס שלו, שהוא אפס, כיוון שרק החלטה של מרכז ההשקעות מפעילה את התקציב, בהנחה שיש תקציב מאושר. ומאחר – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
מה עם קרן לסיוע למפעלים במצוקה – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
רגע, שנייה. שנייה.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – כמו עם "פרי הגליל"?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
בוז'י, "פרי הגליל" – גם אתה יודע – הוא ניתן במסגרת שבה כיהנה כנסת פעילה, עם ועדות. היה ניתן להביא את זה לאישור גם בוועדת הכלכלה וגם בוועדת הכספים. היה עם מי לעבוד. היה תקציב מדינה. נכון לעכשיו, אין ממשלה, אין כנסת – יש כנסת כמובן, אבל אין ועדות – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אין ועדות פעילות של הכנסת ואין תקציב – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
יש ועדת כספים.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
– – – ואין תקציב מאושר. כדי שיהיה אפשר להפעיל את ועדת הכספים, חבר הכנסת רוזנטל, צריך שתהיה החלטת ממשלה, כדי שיהיה מה להביא לוועדת הכספים. כדי שזה יהיה אפשרי צריך להכין תקנות. כדי שאפשר יהיה להכין – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
יש ממשלה. אין ממשלה לישראל – –
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
איזו ממשלה?
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – איזה מין אמירה זאת? יש ממשלה בישראל.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
די, למה אתה מתלוצץ?
<קריאה:>
– – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תעשה לי טובה, אל תהיה ליצן חצר, כי זה לא עושה עלי שום רושם. אני אומר בדיוק מהם הכללים. אל תהיה גיבור גדול. בעברך אתה חקרת לא מעט דברים מהסוג הזה והבאת אותם למדיה בהרבה מאוד חוסר צדק, אז לי אל תטיף מוסר. אני לא אעשה שום דבר בניגוד לכללי החוק. אל תתבלבל, זה לא יקרה. אין מצב כזה. כדי שזה יקרה, תהיה החלטת ממשלה, היא תובא לכנסת, הכנסת תאשר אותה, והפקידים במשרד האוצר יוכלו לעשות אותה – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
בסדר, אבל משא-ומתן מחוץ לכותלי בית-המשפט, כבוד השר, שהיה מאפשר לצדדים להגיע אפילו לסכום מוסכם לתשלום – אני לא חושב שיש בעיה עם זה.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
למה, יקיר, יקיר שלי? אתה הרי פרקליט ידוע.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – – מה אתה רוצה?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אתה יודע איך זה עובד. אם היית הפרקליט של "Call יכול" – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אני לא פרקליט ידוע, עם כל הכבוד. אני פה משרת ציבור.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
– – – שלח אותו למשרד – – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
שלום, עם כל הכבוד – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
שלח אותו למשרד המשפטים שיגיע להסכם; מה אתה רוצה ממני?
<יצחק הרצוג (העבודה):>
לא, השאלה היא אם היועץ המשפטי של משרדך מוכן לגבות את זה.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
היועץ המשפטי של משרדי יקיים כל דבר שיוחלט עם הפרקליטות ומשרד המשפטים.
אגב, אני גם הצעתי לו: רד מזה. למה לך? אתה סתם מתעכב. נדמה לך שמגיע לך, ובסופו של דבר אתה לא מקבל דבר. תאמינו לי שהדבר המרכזי בדיון הזה הוא העובדה שכנסת ישראל חושבת – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
נכון.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
– – שצריך להמשיך את המהלך הגדול של שילוב אנשים עם מוגבלויות בעולם העבודה.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
נכון.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
כל היתר, הפעולה על-פי החוק, התקנות וכן הלאה – יש פקידים מסורים, גם במשרד הבריאות, גם במשרד הרווחה ובוודאי במשרד התמ"ת – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אין חולק על כך.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
– – שישמחו לעשות את זה. זה לא עניין שאני לא רוצה. אני מאוד מעוניין. אבל אני צריך כלים כדי לעשות את זה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
כבוד השר, בוא נתחיל טוב, בסדר? לא ענית על שאלתה של חברת הכנסת אלהרר. לפי המדיניות שלכם, אתה אומר שאתם מעדיפים לשלב אנשים עם מוגבלויות במקומות עבודה רגילים, מה שאתם מכנים. שאלה אותך חברת הכנסת אלהרר כמה אנשים כאלה שילבתם. האם אתה יכול להשיב על כך?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אין לי המספר המדויק.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אין לך המספר. זה לא מקרה שאין לך המספר.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תן לי רגע. אין לי כאן המספר המדויק, כי זה לא מה שהתבקשתי לענות עליו. אני לא סופר אותם כל יום. אני לא חושב שמדובר ברבים. תהיה סבלן. קצת סבלנות. שאלת – תן לענות. אם היה לי המספר המדויק, הייתי עונה לחברת הכנסת אלהרר מייד, כפי שגם זכרתי את מכתבה ובוודאי נתתי לה תשובה.
הפעולה בקרב המוגבלים היא פעולה ארוכת טווח, היא תיקח הרבה מאוד זמן, ואנחנו נעשה מאמץ גדול כדי לקיים אותה. יחד עם זאת, צריך להבין שאתה גם לומד מניסיונך, הטוב או הרע, במהלך הדרך. המסגרת של "call יכול" היא אכן מסגרת ייחודית. אני לא אמרתי שלא צריך לקיים אותה. צריך לקיים אותה, וצריך למצוא לה פתרונות. אבל כל עוד התקנות האלו אינן מאפשרות לעשות את הפעולה ש"call יכול" מבקשת ובצדק – אני בעד, אני בא מהעולם החברתי, אני בעד שהפעולה של הליווי הרגשי תתקיים גם כן. אני לא נגדה. רק כדי לשלם עבורה צריך שזה יוסדר, זה הכול.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
כבוד השר, כמה זמן יש המלצה במשרדך לשנות את התקנות?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
כמה זמן יש המלצה במשרדי לשנות את התקנות?
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
כן, לשנות את התקנות. אתה גם לא יודע. אז אני אגיד לך: חמש שנים, או ארבע.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
נו?
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
הפקיד שלא עשה את זה – למה לא מעיפים אותו? זאת אומרת, האם 200 האנשים האלה ילכו לרחוב בגלל מחדל של המשרד שלך? אני באמת שואל אותך. זו לא פרובוקציה.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
קודם כול, אני לא בטוח שהאנשים האלו ילכו לרחוב בגלל מחדל – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
הם ילכו.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
לא, לא, לא.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אם אנחנו נקים עוד ועדה ועוד ועדה ועוד ועדה – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
חבר הכנסת רוזנטל, אני מציע שלא נעשה מהדבר הזה משהו שהוא חד-צדדי, כאילו זה נמצא רק בצד אחד. באה הממשלה ומציעה את מרכולתה. בא מישהו ואומר: מרכולתךְ אינה מספיקה לי, אני רוצה להוסיף מעצמי. לעניין של "להוסיף מעצמי" יש אחת משתי אפשרויות: או שהממשלה תסכים ותרחיב את הפעולה הזאת, או שהממשלה לא תסכים ולא תרחיב והוא יעשה אותה מעצמו בסופו של דבר. בוא, אני לא רוצה לרדת לרמת הפרטים, שבה אנחנו נגלה לכל העולם שלפעמים אתה לא יכול לייצר תחרות בשוק הזה של ה"call סנטר" על חשבון הממשלה. אני לא רוצה להגיע לשם. אני מאוד מעריך את עובדי "call יכול". אני מאוד מעריך את מה שהם עושים. אני לא רוצה לרדת לרמה הזאת, כי אני חושב שהנושא מספיק חשוב כדי שאני לא אתקוף את "call יכול". אז אל תגרור אותי למקום הזה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אוקיי, רק – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תאמין לי, אני מצוי בפרטים. ישבתי אתו שלוש פעמים, מכיר את המודל שלו, לא בטוח שיש לו הצדקה כלכלית, ובכל זאת צריך לעשות את זה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
יכול להיות שלא, אבל תראה: זה שאתה שולח אותו לפרקליטות זה נפלא – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אני לא שולח אותו. הוא הגיש תביעה. לא אני הגשתי תביעה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
בסדר גמור. אבל בעקבות התביעה הזאת, שאולי חלקה מוצדקת ואולי חלקה מופרכת, אתם לא מדברים אתו יותר. התוצאה היא – אתה יודע, זה אבסורד.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
בחייאת, מיקי, דיברתי אתו ביום חמישי. הוא היה אצלי במשרד, נו, ביום חמישי האחרון, וזה בדיוק לפני פחות משבוע.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
וזה מה שהסכמתם עליו – על 330,000 השקל?
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
לא. מה שהסכמנו עליו, וזה הפתרון, זה שתקום ועדה ממשלתית שתתחיל לעבוד, ואם היא תביא לי את המסקנות היום בערב, אני אומר את זה – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
יש לך תאריך סיום עבודה, יש לך תאריך סיום עבודה, שאפשר – – –
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
שמע – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אתה יודע, מדובר פה באמת בפרנסה של אנשים.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אני ביקשתי – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תגיד שבתוך שבוע יהיו תשובות – אז נניח לך ונחכה שבוע.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
לא, אל תניח לי. זו העבודה שלי. אני לא רוצה שתניח לי. אני רק אומר לך שאם אני אקבל את המסקנות היום בערב, אני מבטיח לך שבאופן יוצא דופן, בניגוד לכל הכללים, ביום ראשון זה יהיה על שולחן הממשלה. מה אתה רוצה יותר מזה? זה הכי מהיר שאני יודע לעשות.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אבל אתה יכול לפחות להגביל את הוועדה בזמן. זה, כן. זה בסמכותך.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
לא, זו לא ועדה שאני מיניתי. אל תטעה. אתה צריך להבין שכדי להיחלץ מהסיטואציה של משרד המשפטים והמחלקה המשפטית במשרד התמ"ת, הייתי צריך למצוא איזה פתרון. הפתרון היה שתבוא החלטת ממשלה. את זה הצעתי למנכ"ל משרד ראש הממשלה, והוא הסכים באופן מיידי, והוא גם החליט להקים את הצוות הזה, כדי להגיע לאותה החלטת ממשלה. במסגרת שלי אין לי פתרון. מה לעשות, אני לא יכול לעשות משהו שהוא מעבר לכללים. כדי שזה יוכל להגיע לכנסת ולהתגלגל, צריך החלטת ממשלה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. שאלה נוספת לאבישי ברוורמן.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
כבוד השר שמחון, אין ספק שאתה אחד האנשים המנוסים ביותר בכנסת מכל הכיוונים, אבל אני רוצה שתיקח מה שאמר עכשיו ניצב צור, חבר הכנסת צור. באים לפה אנשים מבחוץ ומסתכלים. אומר לך חבר הכנסת רוזנטל שמחכים חמש שנים. והתשובות: המערכת מסובכת, וכל הדברים האלה. אחד הדברים שאתה יודע הוא שהרצון באמת לבנות ממשלה אפקטיבית – לחתוך את הביורוקרטיה בצורה הזאת שכל דקה – לא יועץ משפטי א' ולא יועץ משפטי ב'. מכיוון שאתה מבין את הדברים האלה, אני פונה אליך בנושא הזה. עזוב את הכול. היה לנו היום דיון בוועדת הכספים. זה ברור לנו שבאופן כללי בכלל, במצב שישראל נמצאת, או מדינת ישראל, אנחנו דוחים כל הזמן – היה לנו להקים תקציב חדש, ויש תקופת ביניים. בתקופת ביניים מחלקים תקציב 1 חלקי 12 ולא נותנים. מכיוון שאנחנו בתקופה של אי-יציבות, התקופות האלה מאוד ארוכות, ואז אנשים נופלים בין הגלגלים ונרמסים בביורוקרטיה, ואומרים להם: יש חוק. בשביל הדבר הזה הפה שאסר הוא הפה שמתיר, ויש פה הרבה מאוד עורכי-דין.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
יעקב נאמן, שהיה שר המשפטים, היה מוצא תמיד פתרון כשהיה בחוץ. אני אומר לך שבוועדת הכספים – תביא את זה מחר ובוועדת הכספים ניתן לך את הגיבוי. קח את האנשים האלה, את הפתרון הזה. לא צריך בשביל זה גאונות – בשביל לפתור את הדבר הזה. שני עורכי-דין מוכשרים יושבים ביחד, נותנים לך את התשובה, אתה מביא את זה לוועדת הכספים, ולפחות במקרה הזה יראו שלא מסבירים כל הזמן למה אי-אפשר.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תודה, חבר הכנסת ברוורמן. אני אשתדל.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
אדוני היושב-ראש, סיימתי?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
כן. אני מודה לך.
<שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון:>
תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. אני מזמין את סגן שר האוצר, חבר הכנסת יצחק כהן, להשיב על שאילתה דחופה מס' 12, מאת חבר הכנסת מאיר כהן. בבקשה, סגן השר יצחק כהן. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן.
<12. מכירת כי"ל לחברה קנדית>
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, סגן שר האוצר מר יצחק כהן, למרות ההודעה של חברת "פוטאש" אתמול בלילה שהיא משהה את המשא-ומתן בינה לבין חברת כי"ל, דבר שהבהיר לנו מעל לכל ספק שלמרות ההכחשות היה משא-ומתן – –
<קריאה:>
– – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – אני רוצה לשאול אותך:
1. האם "החברה לישראל" ומדינת ישראל – ואני חוזר: ומדינת ישראל – מעורבות במשא-ומתן? האם משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה מעורבים במשא-ומתן?
<אמנון כהן (ש"ס):>
מאיר, מאיר, צריך לקרוא את השאילתה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אוקיי, בסדר.
2. האם משרד האוצר יתיר למכור את המעסיק הגדול ביותר בנגב לידיים זרות? תודה רבה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת מאיר כהן, איש הפריפריה, איש חיל רב-פעלים, שעשה עבודה מדהימה בתור ראש עיריית דימונה, לפני שאני אענה על השאלות שלך אני רק אומר בפן האישי: אני בזמני מאוד התנגדתי להפרטה של "כימיקלים לישראל". לדעתי, מדינה לא צריכה להפריט אוצרות טבע שלה, במיוחד כשהם ממוקמים באזור שאמור להעסיק את תושבי הפריפריה, שאין להם מקורות הכנסה אחרים.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
סגן השר, לא שומעים – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אולי אני אלך אחורה יותר, אתרחק – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
זקוק לכוס מים?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא, אני – – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
איציק, קשה לך לענות על השאלה?
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אולי אתה לא מרגיש טוב.
<קריאה:>
לא שומעים.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אז התחלתי בברכות למאיר כהן – לא נחזור עליהן, תקרא אותן בפרוטוקול – והמשכתי לומר לחברי מאיר כהן שאני בזמני באופן אישי הייתי מאוד נחרץ נגד ההפרטה של "כימיקלים לישראל". היו כמה שאילתות של דב חנין בנושא בזמנו, ותמיד הסוגיה עולה ויורדת, ולדעתי, לטעמי, מדינה לא צריכה להפריט אוצרות טבע שלה, במיוחד באזורים כמו הנגב.
על כל פנים, לגבי השאילתה שלך, רכישת השליטה ב"כימיקלים לישראל" טעונה, בין היתר, הסכמה של מחזיקי מניית המדינה המיוחדת בכי"ל. יש מניית זהב למדינה, כך שאתה יכול להיות רגוע. נכון למועד זה לא הוגשה בקשה רשמית של חברת "פוטאש" לקבלת הסכמה של מחזיקי מניית המדינה לרכישת השליטה ב"כימיקלים לישראל". לא קיבלנו בקשה כזאת.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
לא רשמי, היו מגעים?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בבקשה?
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
היו מגעים לא רשמיים?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
קראתי בעיתון כמוך, מיקי.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
לא, אבל – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא לא, ממש לא. מיקי, גם לך אני אומר: אם תתקבל בקשה רשמית, כאמור, בצירוף כל המידע הנדרש, היא תיבחן על-ידי הגורמים המקצועיים הממשלתיים הרלוונטיים, אשר יביאו את המלצתם בנושא הבקשה בפני השרים המחזיקים במניית המדינה המיוחדת, מניית הזהב, לשם מתן תשובתם על הבקשה, והכול בהתחשב בעניינים החיוניים של המדינה ב"כימיקלים לישראל" ובחברות-הבנות שלה כפי שהוגדרו בתקנוני החברה שבהם הוקצתה מניית המדינה המיוחדת; כך שבינתיים אתה יכול להיות רגוע. כל עוד אני שם – – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אני רוצה להוסיף שאלה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בבקשה?
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני סגן השר – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
מיקי, תהיה לך שאילתה נוספת, תשאל – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת מאיר כהן.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אני רוצה לשמוע את הדברים בבירור מגרונך. ממשלת ישראל לא הייתה שותפה במשא-ומתן האחרון בין חברת "פוטאש" לבין חברת כי"ל? כן או לא? סליחה על הבוטות.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא הוגשה בקשה לממשלת ישראל.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
זה לא תשובה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא הוגשה בקשה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
האם היה משא-ומתן – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא שלי ידוע.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – של נציג מהממשלה – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
מאיר, מאיר, לא שלי ידוע.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
לא שלך ידוע. תודה רבה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
עד כמה שלי ידוע, לא היה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אני רוצה רק להזכיר לך: והיה ותוגש בקשה כזאת, זה חשוב לנו שהתקנון של כי"ל מונע את המכירה הזאת. אני מאוד מבקש.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זו הייתה התשובה שלי.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
המיזוג הזה מנוגד לתקנון שאומר שהמדינה תאשר העברה של שליטה רק לצורך שמירה על האינטרסים החיוניים של המדינה. אני מקווה שגם אתה וגם שר האוצר וגם ראש הממשלה תבינו שלמכור לחברת "פוטאש" זה בניגוד לתקנון, שאומר לשמור על הצרכים החיוניים של מדינת ישראל.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זה מהות מניית הזהב, מאיר. אתה יכול להיות רגוע.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
תודה רבה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
כן, מיקי. אתה נותן לו רשות? מר רוזנטל רוצה שאילתה נוספת.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אתה יכול לענות לו אם אתה רוצה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בבקשה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
לא לא לא לא, רק רגע. חבר'ה, זה לא שוק. אני מזמין את חבר הכנסת ברוורמן לשאלה נוספת.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
ידידי סגן השר איציק כהן, אני מסכים עם הרישה שלך. אני חושב שהייתה פה טעות היסטורית. אני גם הייתי דירקטור חיצוני בכי"ל תקופה – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
באיזה תקופה?
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
הייתי כשויקטור מדינה היה מנכ"ל, אתה זוכר?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
בתקופת ההפרטה?
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
לא, אחרי זה, של אייזנברג.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
ולא התנגדתם.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
והיום אני מסתכל אחורה – אנחנו בכלל לא הבנו את ההבדל בין תחרותיות והפרטה. לגבי משאבי הטבע זו הייתה טעות היסטורית.
עכשיו, מה שקורה כאן – אני מבקש ממך, ששר האוצר וראש הממשלה יצהירו בצורה ברורה שהם לא ייתנו שום אפשרות להעביר לחברה הבין-לאומית את השליטה על משאבי הטבע כדי לסתום בור כרגע, שאולי יהיה בתקציב, להפסיק את התמלוגים בעתיד. אני חושב שרוב סיעות הבית – הליכוד לא הייתה, אבל כל סיעות הבית; מאיר כהן ארגן ואחרים, היינו כולם בבוקר – אנחנו מבקשים הצהרה ממך, אדוני, בבחינה ברורה, שהתהליך הזה לא יקרה. נקודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
מיקי, אתה לא רוצה לשאול? אני לא מבין אותך.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אני בכלל – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
לא לא לא, רגע, אולי תנהל את זה במקומי? בבקשה, אדוני סגן השר, אתה צריך לענות לו.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אמן.
<קריאות:>
אמן.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
פרופסור ברוורמן, אני לא מחלק הצהרות מעל דוכן הכנסת. אני יכול לומר לך מה שאמרתי לחברי מאיר כהן. המהות של מניית הזהב פחות או יותר עוטפת את כל מה שאמרת.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
– – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
כבוד סגן השר, יש לי שאלה. האם אתה יודע – אני מנסה להשיג את המספר הזה כבר כמה זמן – כמה תמלוגים המדינה מקבלת מ"כימיקלים לישראל" כל שנה, נניח ב-2012?
<קריאה:>
מעל השולחן או מתחת לשולחן?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
שאלה טובה. אני אבדוק ואני אשיב לך.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
תודה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זו שאלה שצריכה בדיקה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
תשאלי את מיקי רוזנטל.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
ענית לה?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא. אני צריך לבדוק. זה מספר מדויק. אי-אפשר לתת מספרים לא מדויקים. אני אענה לה.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
– – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני אבדוק ואני אתן לך תשובה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בסדר, אז תעביר לה את התשובה בכתב.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
גם לפרוטוקול אני אעביר את התשובה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מודה לך, אדוני סגן השר. תודה רבה לך. תם ונשלם תור השאילתות.
<דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו ממשיכים כרגע בדיווח השרה לקליטת העלייה, חברתי חברת הכנסת סופה לנדבר, אשר תדווח על פעילות משרדה בממשלה ה-32. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת פואד, ידידים, חברי הכנסת, שרי ממשלת ישראל, אני קודם כול רוצה לברך את חברי הכנסת החדשים בכנסת התשע-עשרה, ואני רוצה לאחל לכולנו עבודה מוצלחת ופורייה.
אני מתכוונת לתת סקירה על הפעילות של המשרד לקליטת העלייה בקדנציה שאנחנו מסיימים, בקדנציה שהתחילה לפני ארבע שנים, ב-1 באפריל שנת 2009. במשך הקדנציה הזאת לא פעם אחת הצגתי את הפעילות של המשרד לקליטת העלייה ואת ה"אני מאמין" שלי כשרה לקליטת העלייה ומה שקשור במדינת ישראל לקליטת העלייה.
אני צריכה להגיד שבמדינת ישראל יש כאלה שחושבים שהעלייה נגמרה. בשמחה אני רוצה להודיע לכנסת התשע-עשרה שבמשך ארבע שנים הגיעו למדינת ישראל 74,000 עולים. אני צריכה להגיד גם שבמשך ארבע השנים האלה הגיעו למדינת ישראל 38,000 תושבים חוזרים. יש לזכור שהמשרד מטפל במשך שנה בלמעלה מ-300,000 עולים, מכיוון שהמנדט של המשרד לקליטת העלייה הוא עשר שנים של פעילות – עד עשר שנים של קיום העולה במדינת ישראל.
רבותי, אני מאמינה שקליטת עלייה במדינת ישראל זו לא מילה גסה, ואנחנו הפכנו את המשרד הזה במשך הקדנציה הזאת למשרד חברתי, למשרד כלכלי. אנחנו חייבים לזכור, כולנו, שזה אחד מהמשרדים החשובים ביותר – ככה אני רואה את המשרד לקליטת העלייה – מכיוון שמחצית מהאוכלוסייה של מדינת ישראל, האוכלוסייה היהודית, לא נולדה כאן; הם הגיעו מכל התפוצות והתאספו כאן והפכו להיות ישראלים. 3.5 מיליון איש לא נולדו במדינת ישראל. הם הגיעו מכל פינות העולם, מכל המדינות. רבותי, בוודאי כבר אמרתי, אני רואה במשרד הזה משרד חברתי-כלכלי.
דמותו החדשה של המשרד לקליטת העלייה – בזה שנעשו דברים במשרד הזה. אני, יחד עם העובדים של המשרד לקליטת העלייה, רואה בכך משימה לאומית-חברתית-כלכלית, והכול נעשה בזכות העובדים. וכאן יש לי אפשרות להגיד לעובדים של המשרד הקליטה – עובדים מצוינים, עובדים מקצועיים, עובדים אנושיים – כי כאשר אתה מקבל אזרח חדש אתה צריך להיות מאוד אנושי, אתה צריך לעבור יחד אתו את החיים או חלק של החיים במדינת ישראל, ובשביל זה צריכים להיות מקצועיים ואנושיים.
בשנים האחרונות, בתקופה של הקדנציה הזאת, אנחנו שמנו דגש על קיצוץ הביורוקרטיה במשרד, ואני חושבת שעשינו את זה. אנחנו שמנו דגש על העולה – ותמיד אמרו שבמדינת ישראל אוהבים את העלייה ולא אוהבים את העולה – היחס לעולה היה במרכז הפעילות של המשרד לקליטת העלייה. וכאשר אני נבחרתי להיות השרה לקליטת עלייה אמרתי שנעשה הכול כדי שהנחיתה תהיה רכה.
אני חושבת שאתם מבינים שלפני העלייה, עם צמצום הפעילות של הסוכנות ויעדי הסוכנות, וצמצום ושינויים ביעדי הסוכנות היהודית, אנחנו היינו צריכים לקחת על עצמנו חלק מהפעילות, וככה עשינו, בשלט רחוק: דרך אתרי אינטרנט של המשרד לקליטת העלייה אנחנו היום נותנים שירות עוד לפני שהעולה עושה עלייה; בזמן שהוא מקבל קוד עלייה הוא יכול להיכנס לאתר האינטרנט של המשרד לקליטת העלייה, לשאול אותנו את השאלות שבעצם עומדות לפניו ולקבל תשובות. זאת אומרת, מה שאנחנו עושים במשרד לקליטת העלייה במשך ארבע השנים האלו – אנחנו פוגשים את העולה לפני שהוא מגיע למדינת ישראל.
עידוד עלייה וקשר עם העולה שם, לפני העלייה, זה דבר שמקצר את התהליכים כאן במדינה ונותן אפשרות לעולה החדש לדעת לאן הוא מגיע, לאיזה מדינה הוא עושה עלייה, מה יהיה קשור לחיים שלו במדינת ישראל; אנחנו פוגשים אותו לפני העלייה, וזה חשוב ביותר. על כל שאלה הוא מקבל תשובה, כלומר אנחנו נותנים לו את הקשר עם מדינת ישראל ועם המשרד לקליטת העלייה טרם עלייתו.
אתם מבינים שתהליך הקליטה, כך אני חושבת, מתחיל בנתב"ג, כשהעולה נפגש בפעם הראשונה עם מדינת ישראל או עם פקידי מדינת ישראל. וכאן אנחנו מקבלים אותו במשרד הקליטה למעלה, בנתב"ג, ואנחנו עשינו שם שינויים רבים ביותר. עולה חדש – אחרי חצי שעה שהוא נמצא בנתב"ג, יוצא משם עם תיק עלייה; הוא מקבל חלק מסל הקליטה – מה שלא היה במשך שנים לפני שאני נכנסתי לתפקיד; הוא מקבל תעודת עולה ותעודת זהות – אחרי חצי שעה, אחרי חצי שעה מהנחיתה הוא מקבל תעודת עולה ותעודת זהות. זה לא היה, ואני כאן צריכה בהזדמנות זו להגיד תודה לשר הפנים, כי בלי פקידי משרד הפנים ובלי הפעילות המשותפת שלנו זה היה בלתי אפשרי. הוא מקבל תעודת עולה ותעודת זהות, הוא מקבל חלק מסל הקליטה, קישור לקופת-חולים – הוא בוחר שם בשדה התעופה, קישור לבנק.
שם, בנתב"ג, רבותי, כמה דקות אחרי שהוא נחת במדינת ישראל, הוא מקבל מאתנו SIM-card ל-200 שיחות על-חשבון מדינת ישראל. ואתם יודעים למה זה קורה? כי היו מקרים שהעולה היה הולך לאיבוד. היום הוא לא הולך לאיבוד. היום אם הוא לא מצא את המשרד לקליטת העלייה, המשרד מתקשר אליו. ואתם יודעים מה הוא מקבל עוד? הוא מקבל פרויקטור, טלפון של פרויקטור, בן-אדם שממתין לעולה החדש שמגיע לעיר. הפרויקטורים שלנו עובדים בכמה שפות: בצרפתית, באנגלית, ברוסית ובאמהרית. הם לוקחים את העולה יד ביד, צד בצד, והולכים אתו יחד בשביל כל הדברים שהוא צריך וזקוק להם בחיים, ואני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב.
כמו שאני אמרתי, בקדנציה הנוכחית עלו למדינת ישראל 75,000 עולים חדשים. ואתם יודעים מה מאפיין את העלייה שהגיעה למדינת ישראל? לפני שנה, לפי הסקרים, העלייה שהגיעה הייתה בממוצע בגיל 29.5, כמעט 30 שנה. זאת אומרת, עולה צעיר, שכל החיים לפניו. 61% מהעולים הם בגילי העבודה, זאת אומרת, הם לא נטל על מדינת ישראל, הם נכס למדינת ישראל. עולים שמגיעים למדינת ישראל מכניסים את מדינת ישראל למועדון ה-OECD. אני חושבת שזה חשוב ביותר. הם לא נטל, הם לא הרווחה של מדינת ישראל, הם הכלכלה של מדינת ישראל. הם מביאים למדינת ישראל הון לאומי, הון אנושי והון כלכלי, ואת זה חשוב ביותר לציין כאן, בסיכום שלי, על ארבע השנים.
אמרתי שהמשרד הפך להיות משרד כלכלי, ותסתכלו מה קורה: אנחנו החזרנו למדינת ישראל 38,000 תושבים חוזרים, 38,000 תושבים חוזרים. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להגיד: התפזרו בעולם, בחרו איפה שיותר טוב – או שחושבים ששם יותר טוב – וכמו שאני תמיד אומרת, דג מחפש איפה שיותר עמוק, בן-אדם מחפש איפה שיותר טוב. ומדינת ישראל חייבת לדאוג למיליון האיש האלו, שנמצאים רחוק מהגבולות שלה. מדינת ישראל חייבת לעשות הכול, וכך עשתה ממשלת ישראל בקדנציה הזאת; עשתה – אנחנו עשינו במשרד לקליטת העלייה קמפיין, אנחנו פנינו לישראלים שם, איפה שהם נמצאים, ואלו שחוזרים מביאים הון כלכלי למדינת ישראל. תביאו בחשבון שכל תושב חוזר מכניס לתל"ג, לתוצר הלאומי הגולמי, כל שנה 110,000 ש"ח. ואם להביא בחשבון שכל שנה הם מכניסים לתל"ג 2 מיליארד שקל – פואד, אתה שומע מה שמגיע וחוזר למדינת ישראל? לא שמנו פס על האנשים האלו, לא אמרנו: שיצאו ממדינת ישראל ויישארו איפה שהם נמצאים. אנחנו עשינו קמפיין, והיה ויכוח, ואתה כנראה זוכר שאני הופעתי כאן ואמרתי: הקמפיין הזה צריך לדבר לרגש, לרגש של בן-אדם שנמצא רחוק מכאן, חלק מהמשפחה כאן וחלק מהמשפחה שם. ועשינו הכול, ואני גאה בכך שהם מביאים גם הון אנושי וגם כסף לקופה המשותפת של כל מדינת ישראל.
אני רוצה להגיד כמה מדינת ישראל חוסכת על הכנה של מהנדסים. כל מהנדס – ועלו בתקופה הזאת 4,400 איש, שזה תרומה למשק של למעלה מ-1.2 מיליארד ש"ח. עלות של רופא אחד שמגיע, או שלומד במדינת ישראל, זה רבע מיליון ש"ח. הגיעו למדינת ישראל, רק בקדנציה הזאת, 2,000 רופאים. זה חיסכון למשק של מדינת ישראל של 750 מיליון ש"ח. וכמו שאני אמרתי כבר, אני חוזרת על המשפט שאמרתי: עלייה זה נכס כלכלי, מועדון ה-OECD; עלייה זה נכס אנושי. יחד עם הכסף הם מכניסים את הידע שהם למדו שם, איפה שהם היו, מכניסים את זה למשק של מדינת ישראל.
אנחנו לעתים קרובות אומרים שעלייה זה מנוף כלכלי של מדינת ישראל. אתה יודע, פואד, ושרים בממשלה, וחברי כנסת וחברי כנסת חדשים, אני רוצה לציין שבעצם כל עולה זה עולה שמגיע עם דיפלומה, עם ידע, זה עולה שמכניס למדינת ישראל, לקופה של מדינת ישראל, המון כסף, ויחד עם זאת הופך את המשרד לקליטת העלייה לאחד מהמשרדים החשובים במדינת ישראל.
בקדנציה הזאת שמנו דגש על שירות אישי, יעיל ונגיש, ובכל הפעילות של המשרד עשינו את זה – דגש וריכוז על שירות אישי, יעיל ונגיש.
אני בקדנציה הזאת אמרתי שבלי דיור, בלי תעסוקה ולימוד השפה העברית אין הצלחה בעלייה. יושבים כאן חלק מהעולים שהגיעו גם לכנסת של מדינת ישראל, והם יכולים להעיד – דיור זה אחד מהדברים; בלי דירה קשה לעולה להתמודד בחיים, לעולה ותיק ולעולה חדש ולאזרח שנולד במדינת ישראל. המשרד לקליטת עלייה ומדינת ישראל – לא הייתה בנייה ציבורית במשך שנים רבות. תכף אני אספר מה אנחנו עשינו בנושא הדיור ומה עשינו בנושא התעסוקה ולימוד השפה העברית.
מכיוון ששמנו דגש על שירות, פתחתי בלשכתי מחלקת פניות ציבור, נוסף על מחלקת פניות הציבור שקיימת במשרד לקליטת העלייה; פניות הציבור זו מחלקה שקיימת בכל משרד ממשלתי. אנחנו בכל חודש מקבלים אלפי פניות של עולים, שלא מיועדות רק לשאלות מול משרד הקליטה, אבל לקחנו על עצמנו להיות גשר של העולה למשרדים אחרים, למדינת ישראל, אם יש בזה צורך, לרשויות. אני חושבת שבלי פניות הציבור, ואני, בכמה קדנציות הייתי יושבת-ראש הוועדה לפניות הציבור כאן – נתנו אפשרות לעולה לפנות למשרד לקליטת העלייה, המשרד שלו, בשפה שהוא מדבר, בשפה שהוא כותב. בגלל זה אנחנו לא צריכים מתווך בינינו. אנחנו נותנים לעולה חדש נגישות ואפשרות לפנות.
פעם בכמה חודשים אנחנו פותחים קו פתוח, וגם אני משתתפת בקבלת הטלפונים האלה. מאות טלפונים מגיעים מעולים, עם שאלות, ויש להם אפשרות לשאול גם אותי. לקחתי את זה על עצמי מפני שצוות בכיר של המשרד לקליטת העלייה – יש אפשרות לעולה לגעת במשרד, לשאול אותנו שאלות, לפעמים שאלות די קשות, אבל כדי שהוא יהיה בטוח שיש לו כתובת אנחנו מטפלים בעולה הזה באופן אישי.
פיתחתי בקדנציה הזאת מושג שלא היה במשרדי הממשלה: לשכה על גלגלים. אני יוצאת לכל מיני ערים, למקומות שיש בהם סניפים של המשרד לקליטת העלייה, מקבלת קהל, ואני חושבת שזה רצוי. צוות של אנשים יוצא יחד אתי, צוות מומחים, ועולה חדש יכול להגיע אלי ולקבל ממני תשובות על שאלות ועל פניות שהוא מציג מול המשרד לקליטת העלייה ומולי.
בתחילת הקדנציה המליצו לי בעניין הדיור, שלא פתרו אותו במשך שנים רבות, לא לגעת בנושא הזה. אתם יודעים מה? בגאווה אני יכולה להגיד שיש כאלה שמדברים ויש כאלה שעושים, גם בכנסת השמונה-עשרה וגם בממשלת ישראל. למען הנושא הזה עשינו המון שינויים במשרד לקליטת העלייה, ואני גאה להציג את הדברים האלה. יזמתי בנייה על קרקע חומה. פניתי לראשי ערים בכל המרכז של מדינת ישראל ואמרתי: 20 שנה לא בנו במדינת ישראל; אנחנו בממשלת ישראל אישרנו בנייה על קרקע חומה – ראשי ערים לשעבר יודעים מה זה קרקע חומה, קרקע ציבורית, רבותי – ואנחנו יכולים לבנות על קרקע ציבורית גם לעולים וגם למבוגרים, גם לחיילים וגם לצעירים, לאלה שנולדו במדינת ישראל ואלה שגדלו ושירתו במדינת ישראל. קרקע ציבורית – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
וגם לזוגות צעירים.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
לאלה שזקוקים לדיור. למה אני מציינת את זה? מפני שלא פעם אחת דיברו כאן על דיור, ואני חושבת שזה נושא חשוב ביותר – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אגב, זה נושא שהשרה נלחמת עליו מ-1992. אני הייתי אז שר הבינוי והשיכון ואני זוכר אותה – שביתות אצלי כמעט יום ולילה כאשר היא נאבקה רק על הקצאת קרקע לבנייה זולה עבור העולים החדשים. בבקשה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
בתחילת הקדנציה אמרנו: אנחנו נבנה, ואני רוצה להציג לכם את ראשי הערים שיחד עם משרד הקליטה לקחו על עצמם בנייה לעולים. המנדט שלי הוא קליטת עלייה, ובגלל זה דאגתי, כמו שאני דואגת לצעירי מדינת ישראל, לאלה שכולנו דואגים להם בנושא שכולנו מדברים עליו. אנחנו בממשלת ישראל אישרנו זאת, ואני כאן צריכה להגיד תודה ליושב-ראש סיעת ישראל ביתנו, שר החוץ אביגדור ליברמן; אני רוצה להגיד תודה ליושב-ראש הקבינט לקליטת העלייה, השר אביגדור ליברמן. כמובן, עשינו את זה יחד עם ראש הממשלה, עם נציגות לשכת ראש הממשלה, ואני גאה שעכשיו, אחרי קול קורא שהוצאנו, היו ראשי ערים שלא דיברו, היו ראשי ערים שהבינו שקליטת עלייה היא לא מילה גסה, היו ראשי ערים שהבינו שגם לעולים מגיע דיור, לקבל דירות.
כאן אני מציגה שבערים אשדוד, ראשון-לציון, כפר-סבא, בת-ים, קריית-אונו, תל-אביב, חיפה, הרימו את הכפפה והתחילו לבנות. אני גאה בפרויקט הזה. אני חושבת שהפרויקט הזה יכול להיות גם פרויקט לצעירים, לזוגות צעירים ולבודדים צעירים, לאלה שהם חלק ממדינת ישראל ולאלה שמדינת ישראל חייבת לדאוג להם. אנחנו התחלנו בתהליכי בנייה ואנחנו נמשיך, בגלל שהאישור שקיבלנו הוא ל-5,000 יחידות דיור. דיברתי על ערים שהתחלנו לבנות בהן, ואני כאן רוצה להגיד תודה רבה לראשי הערים שהרימו את הכפפה. זו בנייה תקציבית, זו בנייה בערבות של מדינת ישראל. זה הנוסח שעליו יכולים ללכת במקרים אחרים שאנחנו דואגים להם. אני אדאג לממש את הנושא הזה גם בקדנציה הזאת.
רבותי, בקדנציה הזאת נתנו 14,500 פתרונות דיור. 14,500 פתרונות דיור, גג מעל הראש לאנשים, ואחרי כל מקרה עומד בן-אדם. כאשר אני נכנסתי, אני חשבתי שקליטה זה דבר אישי, ובגלל זה שמנו טיפול אישי מול העולה – המשרד מול העולה, באג'נדה של המשרד לקליטת העלייה. אם אתם זוכרים, בתחילת הקדנציה עליתי על הבמה ואמרתי: במשרד השיכון יש דירות, ושיתפנו אתם פעולה. לקחנו דירות. אמרו: פריפריה. אני לא מאמינה שבמדינת ישראל יש פריפריה, או לא מאמינה שיש מקומות שאנשים לא רוצים לקבל שם דירות. אתמול הייתי בדימונה; יש שם פתרונות. קיבלנו דירות בעפולה – עכשיו לא אמנה את הערים – קיבלנו 600 יחידות דיור, ויחד עם משרד השיכון שיפצנו את הדירות האלה ואכלסנו אותן. זה היה בתחילת הקדנציה, כאשר אמרו שאין דירות. חיפשנו ומצאנו ושיפצנו את הדירות האלה.
היו מקרים שנכנסתי לדירות עם חלק מהעולים. לא אשכח מקרה בעפולה, כאשר נכנסתי עם עולה חדשה, אם חד-הורית. במשך תשע וחצי שנים האישה הזאת חיה בשכירות; שילמה בפתח-תקווה על חדר אחד, עם רטיבות בדירה – ואני לא רוצה לתאר עכשיו איזה דירה משכירים במדינת ישראל – שילמה 3,500 שקלים על-חשבון האוכל של הילדים. היא נכנסה לבית הזה יחד אתי, יחד עם צוות המשרד לקליטת העלייה, עם תינוק בן כמה ימים, ופרצה בבכי. היא בכתה, ואני לא יכולה להסתיר שגם אני בכיתי. אתם יודעים מה היא אמרה? תודה שמצאתם לי את הבית, תודה שנתתם לי אפשרות לחיות כמו בן-אדם. והיה לא מקרה אחד, אבל המקרה הזה נכנס לי ללב, מפני שאני הכנסתי לבית הזה תינוק בן כמה ימים, והיא אמרה שהחיסכון של השכירות יהיה עכשיו השקעה בילדים שלה. בשבילנו זה היה חשוב.
לא מזמן שיפצנו את מרכזי הקליטה שקיבלנו מהסוכנות לשכירות ארוכת-טווח, יחד עם ממשלת ישראל, עם הלשכה של ראש הממשלה – קיבלנו כסף לשיפוצים. זה היה בלוד ובבאר-שבע, זה היה בכפר-סבא, זה היה בחיפה. רבותי, אנחנו נתנו שם דירות ל-650 איש: זוגות ובודדים, טרום-פנסיה וחד-הוריות. ואני יכולה להגיד שהשמחה הכי גדולה זה כאשר בן-אדם מחייך ואומר: יש לי מפתח לחיים, כי דירה זה מפתח להצלחה.
אנחנו עשינו תור גלוי, כמו שאני כבר אמרתי: שקיפות במשרד הקליטה. כל עולה, עד עשר שנים בארץ, בודדים, קשישים וזוגות, חד-הוריות. קשישים עד סוף החיים בטיפול של המשרד לקליטת העלייה; חד-הוריות – אני חושבת שמה אנחנו חייבים לעשות בכנסת הנוכחית, אנחנו חייבים להמשיך את הזכאות, להאריך את הזכאות, כי לעתים קרובות עולה חדש זקוק למשרד ולטיפול של המשרד הרבה מעבר לעשר שנים. את זה לא הצלחנו לעשות בקדנציה הנוכחית, אבל הצלחנו לעשות שקיפות. ואתם יודעים מה אנחנו עשינו עוד – כל עולה שמגיע יודע את מספרו בתור. זאת אומרת, זה שקוף, זה פתוח, כל אחד יכול לדעת את המספר שלו בתור.
אנחנו הגדלנו את הסיוע בשכירות לעולים קשישים ב-40 מיליון – ועדת-טרכטנברג. אנחנו הגדלנו את הסיוע בשכירות לנכים, זכאי דירות נ"ר, ואנחנו הגדלנו את הסכום לקנייה של דירות נ"ר ב-7 מיליון ש"ח. זה לא סכום גדול, אבל אנחנו הגדלנו לכל נכה המרותק לכיסא גלגלים את סכום הכסף שהוא מקבל לשכירות ל-3,000. וכאשר ממשלת ישראל אישרה את זה, אנשים קיבלו את זה רטרואקטיבית, ובשבילי זה היה מאוד מאוד חשוב. אני יודעת, אני מבינה מה זה להיות נכה, זה היה אחד מהנושאים שלי. ונכה מרותק לכיסא גלגלים זה אחד מהדברים שהמשרד לקליטת העלייה מטפל בהם, ואני שמחה שהצלחנו, בממשלה הזאת, להגדיל את הסכום, הכסף לשכירות. ואני מאמינה שבקדנציה הבאה אנחנו נגדיל את הסכומים גם ליתר העולים שגרים בשכירות. אבל הוכפל הסיוע בשכר הדירה לחד-הוריות, פי-שניים. הוכפלה השכירות לנזקקים אחרים. הוגדל גובה הניקוד של משכנתה מקסימלית לחד-הוריות. אנחנו הארכנו את המסלול למשכנתה לעולים זכאים עד 15 שנה. וכמו שכבר אמרתי, תוספת שנתית של 7 ש"ח לדירות נ"ר.
יש דברים מאוד טריוויאליים, אבל הדברים האלו לא נעשו במשך כמה קדנציות. סל קליטה – כאשר בכנסת ישראל, לפני 14 שנה, אושר חוק על סל קליטה, אתם יכולים לדעת או חייבים לדעת, רבותי, שאף אחד לא שם לב לפני הקדנציה הזאת לזה שהחקיקה עברה אבל לא היה עדכון. העדכון, בקדנציה הזאת, היה ב-12.5%. זה מהווה כמה אלפי שקלים תוספת לסל הקליטה, לכל עולה חדש שמגיע למדינת ישראל, ואתם יודעים מה זה כמה אלפי שקלים לבן-אדם בכלל, ולבן-אדם – לנזקקים ולעולה חדש בפרט. ואני שמחה שבקדנציה הזאת היה עדכון, וכל שנה יש עדכון. זה כסף שבעצם מדינת ישראל נותנת, כסל קליטה, לקליטת עלייה, וחשוב מאוד שהצלחנו לעשות את זה בקדנציה הזאת.
אנחנו התחלנו, בקדנציה הזאת, בתעסוקה, ביזמות ומדע – אנחנו התחלנו לעשות רפורמה. זה לא היה פשוט. היו לנו מרכזי הכוון, קיבלנו אותם מהקדנציה הקודמת. מרכזי הכוון, סגרנו את ההסכם שהיה בינינו – מכרז שהתקיים במשך חלק של הקדנציה, וחלק גדול של הכסף הלך לתקורות, למבנים, לטלפונים, לרכבים של עובדים של מרכזי ההכוון. ובמקום תקורות וכל הדברים שאני עכשיו דיברתי עליהם, את כל הכסף שחסכנו אנחנו נתנו לעולים חדשים: לוואוצ'רים, להסבה מקצועית. אנחנו שמנו דגש – כסף שמדינת ישראל מאשרת צריך ללכת רק לעולה.
אנחנו עשינו רפורמה באגף התעסוקה, ב-22 לשכות שמפוזרות במדינת ישראל, בארץ, בהשמות. אנחנו, ב"עלייה 2000" – יש לנו פרויקט כזה – הצלחנו להביא ולממש את הפוטנציאל שיש במקומות שהבאנו אליהם עולים. אגב, אני צריכה להגיד שאנחנו, יחד עם הסוכנות היהודית – נשלחו ראשי ערים, נציגות של חברי מועצת העיר, לכמה מדינות, ליישום תפקידים. ואנחנו בעצם בדקנו את השוק והבאנו את אנשי המקצוע שהשוק במדינת ישראל דורש. נניח, אנחנו הבאנו טבחים, אנשי מקצוע שונים, רופאים, אלפי עולים אקדמאים שהגיעו לפרויקטים.
רישום מקצועות: אני גאה לספר כאן את הסיפור של כמה רופאים שבקדנציה הזאת יישמו את החלום והפכו להיות שוב רופאים, והחליפו חלוק ירוק או מקצוע זמני שהיה להם במדינת ישראל, במקצוע שבעצם למדו, מקצוע ששייך לבן-אדם הזה. אני, לפני חודשיים, השתתפתי בטקס משותף, טקס של המשרד לקליטת העלייה ובית-החולים קפלן; 80 רופאים קיבלו רישיון עבודה בארץ. ואתם יודעים? הייתה שם קבוצה של 30 רופאים. אחת מהם ניגשה אלי ואמרה: 15 פעמים ניגשתי למבחן ולא הצלחתי. בשינויים שאתם הבאתם, המשרד לקליטת העלייה, הצלחתי בפעם אחת לעבור את המבחנים. והיא רופאה מצוינת, עם ניסיון. פשוט מה שעשינו בקדנציה הזאת – עשינו תוספת במגן, זה 10% שנותנים לכל רופא. הוא מקבל 60% בציון, נותנים לו פלוס 10%, והוא עובר את המבחן. אנחנו השקענו בפרויקט של הרופאים המון כסף, המון מחשבה. ואני חושבת שהרופאים האלו, אם הם לא היו מגיעים למדינת ישראל, המשבר במשרד הבריאות היה יכול להיות הרבה יותר עמוק והרבה יותר כואב.
ואתם יודעים שהעלייה האחרונה של מיליון איש, כמו שהיא נקראת במדינת ישראל, הביאה 50,000 רופאים ועובדים פארה-רפואיים ואחיות. בלי האנשים האלו אני לא יודעת איך היו נראים, איך היה נראה העסק בבתי-החולים ובקופות-החולים והעסק הרפואי במדינת ישראל. זה חיסכון למדינת ישראל, זה כלכלי, זה הון אנושי, ולכל הפינות של מדינת ישראל הגיעו עולים מכל רחבי העולם. ואני גאה בכך שבקדנציה הזאת לומדים בקורסים מיוחדים רופאים שהם בעצם, מהפעם הראשונה – חלק גדול ביותר מהם עוברים את המבחן ב-90% והופכים להיות רופאים.
הכשרה מקצועית ורישוי מקצועות – זה אחד מהדברים החשובים ביותר במשרד לקליטת העלייה.
עכשיו אני רוצה לציין את פרויקט קמ"ע. חברי כנסת ותיקים יודעים בדיוק מה קרה עם פרויקט קמ"ע. אתה זוכר? כל שנה הם היו מגיעים לוועדות של הכנסת, מפני שהיה איום של פיטורים על חלק מהמדענים האלה. פרויקט קמ"ע למדענים עולים, רבותי, שנמצאים באוניברסיטאות של מדינת ישראל. זו גאווה, זה ידע. אנחנו הוצאנו בקדנציה הזאת – קודם כול אנחנו הכנסנו את זה לתקציב, לבסיס התקציב, והיום הם צריכים רק לעבוד ולקבל משכורת ולתת תוצאות. ואתם יודעים מה? אני גאה בזה – שלפרויקט קמ"ע אף אחד לא היה מסוגל לשים לב. הם היו שנה-שנה מגיעים לוועדת הכספים, נמחצים, דואגים. היום אף עולה שהתקבל לפרויקט קמ"ע ועובד באוניברסיטאות של מדינת ישראל, לא צריך להגיע לכנסת. אנחנו הכנסנו את זה לבסיס התקציב, הם עובדים, ואנחנו במדינת ישראל מקבלים את הידע העצום שמביאים מרחבי הארץ.
זה הספר שהוצאנו במדינת ישראל, במשרד לקליטת העלייה. הספר נקרא "מדענים בעלייה 1990–2010". אלה העבודות של כל העולים שנמצאים בפרויקט קמ"ע, העבודות שתורגמו לכמה שפות, בהמון מדינות: באמריקה ובאיטליה, בצרפת ובכל העולם כולו. רק במדינת ישראל לא ידעו שעל מגש הכסף קיבלנו את המדענים האלה ולא ניצלנו אותם כמו שהיינו צריכים לנצל. אני לא אוהבת את המילה ניצול, אבל במקרה הזה, לנצל את הידע שמביאים למדינת ישראל למען הדור הבא של מדינת ישראל, למען הכסף של הקופה המשותפת של כולנו, אני חושבת שזה דבר שהיה יכול לקרות, היה חייב לקרות. הספר הזה וכל דף בו וכל העבודות של המדענים האלו זה הנכס הלאומי של כולנו, ולזה, לפני הקדנציה הזאת, אף אחד לא שם לב. אני כן אסירת תודה ליושב-ראש קבינט קליטת העלייה ולראש הממשלה, שבלעדיהם זה לא היה קורה, כמו שזה לא קרה במשך שנים רבות.
אנחנו בקדנציה הזאת החזרנו למדינת ישראל 700 מדענים; 700 מדענים, עולים ותושבים חוזרים, שנקלטו באקדמיה, במכוני מחקר, בבתי-חולים, במגזר העסקי. רבותי, אלו מדענים יהודים והמקום שלהם כאן, כאן במדינת ישראל, ועשינו הכול כדי שהם יחזרו, כדי שיעלו למדינת ישראל והידע הזה, ידע רחב, יהיה כאן למען העם היהודי. אנחנו השתתפנו במבצע החזרת מוחות לישראל, באיתור של מדענים, בקליטת מוחות בישראל. אנחנו שינינו את היחס לתושבים החוזרים. אתם יודעים מה היה עם תושבים חוזרים? תמיד היו אומרים: יצאו – שיהיו שם. ואני תמיד אמרתי – אתם זוכרים מה אמר רבין; התייחסו לאנשים האלו כלבוגדים. אני לא מתייחסת כך לישראלים. ישראלי, איפה שהוא לא נמצא, הוא נכס של העם היהודי, ואני מאמינה שמקומו כאן.
אנחנו פתחנו 15 בתים ישראליים. הפעילות של 11 מהם נמצאת בארצות-הברית, חלק נמצא באירופה, ודרך הבתים האלו אנחנו נותנים כתובת לתושב חוזר וטיפול מוקדם לפני שהוא חוזר הביתה.
רבותי, אנחנו לא משרד תרבות וספורט, אבל ספורטאים אולימפיים עולים על חשבון המשרד לקליטת העלייה. כל עולה אולימפי מקבל סיוע של 5,000 שקל כל חודש. צריכים יותר, אבל אנחנו משרד קטן – יעיל, אבל קטן.
סיוע לאלפי אמנים. אתם יודעים, לפני כמה ימים אני השתתפתי – משרד התרבות של רוסיה הביא לכאן בלט ואני בנאום שלי שם אמרתי: עמוס עוז אמר שהתרבות של מדינת ישראל נבנית מכמה תרבויות, עם השפעה של כמה תרבויות – מצרפת, מאיטליה, מרומא, מרוסיה. ההשפעה הזאת היא בספרות, בשפה, בתיאטרון. האמנים האלו שעלו, שהגיעו מרוסיה, אמני בלט, הם הזכירו את השורשים של אותם אמנים שהגיעו גם מהמדינות האלו, ומרוסיה במיוחד.
אמנים ותושבים חוזרים, אנחנו נותנים להם תמיכה מפני שאני מאמינה שהתמיכה באמנות ובספורט היא אחד מהאתגרים של מדינת ישראל ושל המשרד שלי בפרט. ואני צריכה לציין – כאשר דיברו על בוריס גלפנד, סגן אלוף העולם, אמרו שמדינת ישראל לא השקיעה בו. אני צריכה להגיד שהמשרד לקליטת העלייה – הוא נתמך על-ידי המשרד לקליטת העלייה במשך שנים, לאורך שנים. אני כל כך שמחה שהוא הגיע. בשבילי הוא אלוף העולם מפני שמדינת ישראל זכתה באמנים וספורטאים מסוג כזה שאם אנחנו נשקיע – לא רק מהמשרד לקליטת העלייה – יותר, אנחנו נקבל הרבה יותר, וההמנון של מדינת ישראל והדגל של מדינת ישראל בכל אולימפיאדה יעלו שוב ושוב. ככה אני מאמינה, ובגלל זה איווט נתן הוראה – איווט ליברמן – ואנחנו ביצענו את זה בשמחה, ואני שמחה בהצלחות של הספורטאים האלו, שלצערי רק עשר שנים שייכים למשרד לקליטת העלייה. אני שמחה מאוד.
אנחנו פתחנו מרכזי עסקים, כמו שאמרתי, ואנחנו היום נותנים שירות למי שרוצה לפתוח עסק והוא זקוק להסברים של המשרד לקליטת העלייה – עד לבית של העולה. אנחנו מגיעים אליו, אנחנו מסבירים לו, אנחנו מקצרים את הדרך של הביורוקרטיה ונותנים לו טיפול מיוחד; טיפול מיוחד שפיתחנו בקדנציה הזאת.
אנחנו גם נותנים טיפול מיוחד לאוכלוסייה מיוחדת. אנחנו נותנים טיפול למוקדים של אוכלוסייה ייחודית – יוצאי אתיופיה, לדוגמה, יוצאי קווקז והלאה והלאה. רק רבע מיליארד ש"ח אנחנו נותנים לפרויקטים ליוצאי אתיופיה, ואני גאה בכך שהמון דברים נעשו בקדנציה הזאת והמון דברים המשרד לקליטת העלייה ימשיך לעשות כהגשמה בקדנציה הבאה.
מוקד להקמת סטרט-אפ, מוקדים להקמת סטרט-אפ, מוקדים עסקיים בחו"ל – אנחנו, לבן-אדם שירצה להעביר את הכספים מהמדינה שממנה הוא יעשה עלייה, מסוגלים היום לתת שירות והסבר לקראת ההגעה של העולה ארצה, עם פתיחת העסק בזמן שהוא מגיע למדינת ישראל. בשלט רחוק אנחנו נותנים אפשרות לעולה, לפני העלייה, כבר לחשוב על עסק שהוא מסוגל להעביר מהמדינה שהוא נמצא בה למדינת ישראל. אנחנו פתחנו במשותף עם כמה בנקים קרן לעולה עצמאי בהיקף של 50 מיליון ש"ח. עולה היום יכול לקבל הלוואה מהקרן, דרך המשרד לקליטת העלייה, של רבע מיליון ש"ח. זה לא היה, רבותי. אלו דברים שנקראים "פשוטים", אבל הם נעשו במשך ארבע שנים עם מאבקים רבים, ואני צריכה להגיד שאותו עולה שפותח את העסק מקבל גם מענק ליחסי ציבור במשרד לקליטת העלייה.
נותנים לתושבים חוזרים הקלות במיסוי, גם את זה פיתחנו בקדנציה הזאת.
הגדלת הסיוע לתקציב של 120 רשויות, האפשרות לפעול לפי החלטה של רשות – אנחנו נתנו לרשות, לוועדת היגוי של רשות, אפשרות לשים דגש על נושאים שקשורים לקליטת עלייה; לא מה שאנחנו מכתיבים – מה שמחליטים בעיר.
תוכנית לקליטת אוכלוסייה ייחודית, כמו שאמרתי, תוכניות לאוכלוסייה ייחודית; תגבור לימודים בחינוך בלתי פורמלי. אצלנו, במשרד לקליטת עלייה, תגבור לימוד בחינוך בלתי פורמלי – 5,200 בני נוער מקבלים ב-40 אתרים בתקציב כולל של 22 מיליון.
אנחנו נתנו לארבע רשויות, ועכשיו, לפני כמה ימים יצא קול קורא – במשך שנתיים, לפתוח תוכנית "מחוברים", תוכנית לנוער עולה, מדובר בארבע רשויות; "כחול ולבן" – פרויקט מאוד מאוד משמעותי למשרד לקליטת העלייה: זהות יהודית, קירוב העולים לתרבות של מדינת ישראל ותרגום של הצגות בכמה מקומות בארץ; פרויקט משותף עם שירות בתי-הסוהר – אני גם ביקרתי בבתי-כלא של הצבא, וחלק של העולים נמצאים, לצערי, שם. אנחנו פיתחנו אתם תוכניות בשיתוף פעולה, ואני הייתי גאה להציג את התוכניות האלה, אבל זה ייקח הרבה זמן, ואני אקצר, כמו שכתבו לי.
מרכזי צעירים: ב-16 ערים פתחנו מרכזי צעירים, פעילות לצעירים. אני בכלל רואה כאחת המשימות של המשרד לקליטת העלייה לתת דגש על כל פעילות עם צעירים. זה העתיד של מדינת ישראל. ואיך שהם מתחילים במדינה, הדברים שהם נתקלים בהם, הבעיות, אם אנחנו מסוגלים לקצר את הדרך ולתת לאותו עולה צעיר את השביל הרחב או הדרך הרחבה – אני חושבת שאנחנו עושים את זה במשרד. מחשב לכל ילד, והלאה והלאה והלאה והלאה.
רבותי, אנחנו עשינו בקדנציה הזאת המון אירועים חברתיים: אירועים חברתיים ליוצאי אתיופיה, 20 שנה ל"מבצע שלמה", חג הסיגד, אזכרות ממלכתיות לנספים בדרך לישראל מסודאן; אירוע של פרס ליוצרים, אמנים עולים; כנס עלייה באשדוד. אתם זוכרים את המילים, "ומכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר והארץ קמה" – זו הייתה הססמה של כנס העלייה בעיר אשדוד.
יום הניצחון על גרמניה הנאצית לווטרנים שלנו. אני זוכרת איך אנחנו העברנו את החוק על ווטרנים ובלוקדניקים, ושם עמדתי והסברתי מה זה המצור של סנט-פטרסבורג; לא כולם בכנסת ידעו על המלחמה הזאת, ולא כולם ידעו מה זה המצור של סנט-פטרסבורג, אז לנינגרד. והאירוע בלטרון היה כל כך משמעותי. אני התקשרתי, פואד, לשר הביטחון אהוד ברק וביקשתי ממנו, לפי הבקשה של הסמנכ"ל, האחראי גם על האירועים, כמה דברים. אמרתי שאני צריכה שם על הבמה – שיהיו בלטרון 10,000 איש, ואני צריכה שם את כל ממשלת ישראל. והיו שם נשיא המדינה ושר הביטחון, והיו שם ראש הממשלה ואביגדור ליברמן שר החוץ, היו שרים וחברי כנסת, ויחד עם האנשים האלה חגגנו את היום הזה. יום ענק, יום גדול. ואז ביקשו ממני שיהיו כמה טנקים על הבמה, וביקשו מסוק וביקשו גם להקה צבאית. התקשרתי לאהוד ברק ואמרתי: תשמע, אני צריכה להקה; הוא אומר: קיבלת אישור. אני צריכה טנקים; הוא אמר: זה מוזיאון של מדינת ישראל, תיקחי טנק אבל תחזירי אותו למקום. אבל בשביל מה את צריכה, סופה, מסוק? אז אמרתי: באמת, למה אנחנו צריכים מסוק? זה היה קרב, זה היה כל כך אמיתי, שכל הנציגות של כל השגרירים שהיו שם אמרו שבקרמלין יכולים ללמוד איך החג שהביאו העולים לכאן – כמו חג הסיגד, יום הסיגד, שהביאו יוצאי אתיופיה, או חגים אחרים שהביאו עליות שונות – גם החג הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. אמרתי, זה צריך להיות קרב והיה שם קרב, והיה שם אירוע כל כך משמעותי, שלא רק הווטרנים, גם המשרד לקליטת העלייה ומדינת ישראל יכולים להיות גאים.
אני מסיימת. אנחנו נותנים מלגות על שם יורי שטרן לאמנים יוצרים, וזה אירוע משמעותי של המשרד לקליטת העלייה – חבר כנסת שנלחם עבור הזכויות של העולים, על שמו נותנים מלגות של המשרד לאמנים, לסופרים ולאנשי תרבות עולים במדינת ישראל. מגן השרה למתנדבים.
יש המון ישראלים ותיקים שכל אחד מהם חושב שעלייה זה לא רק מילה גסה, עלייה זה עניין של כל אחד מאתנו. אני חולמת על זה שבכל משרד ממשלתי ישימו דגש; כמו ששמים דגש על כמה נושאים מיוחדים, ישימו גם דגש על קליטת עלייה.
אני אסיים עם האירועים, ואני רוצה להגיד שפתחנו 22 מוקדים ליוצאי אתיופיה, איפה שנקלטים יוצאי אתיופיה. אני הייתי באתיופיה, ובתחילת הקדנציה אמרתי שאני רוצה שממשלת ישראל תדאג לסגור את המחנה בגונדר. הייתי שם, והצעתי לראש הממשלה, סיפרתי לו מה ראיתי ואמרתי שאלפי אנשים שעקרו אותם מהמקומות שהיו גרים בהם נמצאים במחנה הזה, וצריכים לסיים את הפרשה; צריכים לשים נקודה ולהגיד שמי שזכאי לעלייה יעלה, ומי שלא – שיחזור למקום שממנו הגיע לגונדר. ראש הממשלה קיבל החלטה, החלטה אמיצה. אנחנו מסיימים את הגעתם למדינת ישראל.
תוכנית חומש. מושב קייסים. הנצחה של שמות הנספים בדרך מסודאן – מיקי איתן אחראי לפרויקט הזה, חבר כנסת ושר בממשלה. תוכניות מקצועיות. לימודים במשטרה; אתם יודעים ש-50% מהמצטיינים הם יוצאי אתיופיה. זה במימון משותף של המשרד של איציק אהרונוביץ והמשרד לקליטת העלייה. מינהל סטודנטים – 90% מהעולים שמקבלים מלגת קיום לסטודנטים, הם יוצאי אתיופיה; 10% הם מקרים סוציאליים אחרים. הוואוצ'רים שאנחנו נותנים גם ליוצאי אתיופיה, והלאה והלאה והלאה. תגבור לימוד, פל"א, הסברה, מרכזי קליטה שפתחנו עכשיו; זה במימון של מדינת ישראל, אבל מי שמבצע את הפרויקט בינתיים זה הסוכנות היהודית.
אני רוצה לציין ולהגיד שגם פרויקט נגב וגליל – 2,200 איש עלו לנגב ולגליל, ואתם יודעים איך אומרים? הדלקנו אור גם בדימונה וגם בדגניה. אז אני רוצה להגיד שעולים מגיעים גם לנגב וגם לגליל, ואני חושבת שהפרויקט של סילבן שלום, הפרויקט של משרדו, לא היה לו יישום אם לא הייתה נמשכת עלייה מכוונת למקומות האלה במדינת ישראל.
אנחנו תומכים בארגוני העולים. אני בעצמי הייתי יושבת-ראש הארגון הכי גדול בשטח יוצאי חבר המדינות. אני מבינה את המשמעות של התנדבות, ואני מבינה שקליטת עלייה עבור ארגוני העולים, עבור אלה שמדברים באותה שפה, זה אחד מהדברים החשובים ביותר.
תנועת נוער – זה אחד מהפרויקטים שלנו, פרויקט חשוב ביותר. גרעיני "צבר" זה פרויקט של המשרד לקליטת העלייה במימון של המשרד לקליטת העלייה. עלייה לרשויות – אנחנו עובדים עם 120 רשויות, כמו שאני כבר ציינתי. ודברים נוספים: תוכניות חירום במשרד לקליטת העלייה, סיוע לחיילים עולים – חיילים עולים מקבלים 17 מיליון סיוע. זה סיוע כספי, ליווי והדרכה, שעות חירום – פרויקטים שנמצאים במסגרת פעילות של המשרד לקליטת העלייה.
מכיוון שאני רוצה להשאיר זמן, אני רוצה לסיים ולהגיד שאנחנו עשינו המון במשרד לקליטת העלייה, ומובן שאני יכולה לקום ולספר במשך שעות, כמו שכבר עשיתי. אתם יודעים מה? המשרד הזה וקליטת עלייה במדינת ישראל – אני בעצמי הייתי עולה חדשה, ואני בחיים לא אשכח מה זה להיות עולה חדש. בגלל זה שמנו דגש על שירות, על אוכלוסייה מיוחדת, על אוכלוסיית עולים נזקקת, ואנחנו שמנו דגש על זה שתינתן לנו אפשרות להפוך את המשרד הזה לחברתי ולכלכלי.
אני רוצה בסיום לקרוא לכם שיר. את השיר הזה כתב עולה חדש, ומאחורי הפעילות של כל משרד עומד קודם כול אזרח מדינת ישראל. כאן בפעילות המשרד לקליטת העלייה עומד אזרח חדש; אזרח שמתחיל צעדים ראשונים במדינת ישראל. את השיר הזה כתב עולה חדש מארצות-הברית, וכך הוא כותב: "חלמתי חלום כשהייתי קטן לעלות לארץ-ישראל תכף ומייד / אבל גדלתי והתעסקתי בענייני יום-יום, והחלום נשאר לי קבור בלבי / התחתנתי עם אשתי, נולדו לנו ילדים – היה לנו הכול חוץ מחיים. // הקליטה שלי מסתדרת / העברית שלי משתפרת / הדקדוק שלי 'על הפנים' / איך סובלים אותי? קשה להבין. // הייתה לי מכונית, עוד אחת לאשתי / הייתה לנו גינה שאי-אפשר להאמין / הייתה לי עבודה עם משכורת גבוהה" – הוא עורך דין במקצועו – "שנאתי אותה, אבל הייתה לי פרנסה – היה לנו הכול חוץ מהחיים. // הקליטה שלי מסתדרת / העברית שלי משתפרת / הדקדוק שלי 'על הפנים' / איך סובלים אותי? קשה להבין. // לבצע עלייה לפעמים מסובך / נמאס לי לשמוע 'לבי במזרח' / היה לנו הכול – חוץ מהחיים / הקליטה שלי מסתדרת".
אני חושבת שבנאום שלי אני הדגשתי שבמשרד לקליטת העלייה החיים של כל עולה שמגיע למדינת ישראל הם הדגש של כל הפעילות שלנו, של העובדים. בהזדמנות זו אני שוב רוצה להגיד לעובדים של המשרד לקליטת העלייה: אנחנו שיפרנו גם את היחס לעובד, ולדעתי זה היה מאוד מאוד חשוב, בגלל שכאשר עובד במשרד מרוצה גם העולה מרוצה, גם הבן-אדם שנותן לו שירות מרוצה.
פה, פואד, אני רוצה להשוויץ. אנחנו קיבלנו כמה פרסים על השירות במשרד לקליטת העלייה, נכון, מיקי? מיקי איתן. לא מקשיב. אנחנו קיבלנו את אות המעסיק על קידום נשים בשירות המדינה; קיבלנו אותו אתמול. יהיה טקס לציון השוויון בין המינים. זה במרכז הפעילות של המשרד לקליטת העלייה.
והיום, לקראת יום האישה הבין-לאומי, אני צריכה לומר: יש כאלה שמדברים, ויש כאלה שעושים ומיישמים. כך עשינו בקדנציה הזאת, וכך המשרד לקליטת העלייה ימשיך, יחד עם העלייה, יחד עם תושבים חוזרים, ללכת קדימה למען מדינת ישראל, למען כל בן-אדם שחוזר ועולה למדינת ישראל. אני סיימתי.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
קודם כול אני רוצה להודות לך בשם הכנסת. אני אחד העדים שיכול לומר כאן לכנסת שבשבילך נושא העלייה הפך להיות מפעל חיים. הקדשת לזה לפחות מהיום הראשון שנכנסת לפוליטיקה – ואני מלווה אותך כבר כמעט 20 שנה בפוליטיקה – ואני מוכרח לומר לך שעשית עבודה גדולה וחשובה. אני מאחל לך המשך הצלחה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
עכשיו לשאלות. חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה לקליטת העלייה, שמענו בעניין רב את הסקירה המאלפת על פעילות משרדך, והרשי לי להביע הוקרה והערכה ואף התפעלות מן השינוי הדרסטי בהתנהלות למען קליטתו של העולה בישראל. התרשמתי במיוחד מן השינוי ביחס לתושבים חוזרים. אני, שהייתי שליח הסוכנות היהודית, יודע מה המשמעות בכך. אני גם יודע מה המשמעות של לאחד את כל הכוחות תחת המשרד לקליטת העלייה ולמנוע את כל הביורוקרטיה בין הסוכנות לבין המשרד לקליטת העלייה ועוד.
שאלתי היא לגבי קהילת יהודי צרפת; הייתי רוצה לשמוע גם מהשרה. זאת קהילה בעלת פוטנציאל רב מאוד, ובוודאי גם המשרד עושה. האם יש פרויקטים מיוחדים לגבי קליטת עלייה קבוצתית לצד עלייה פרטנית של הקהילה הזאת, בעלת הפוטנציאל? תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
תודה רבה. קודם כול, על התושבים החוזרים – קודם כול תודה לך על המחמאות. אני שמתי לב בנאום הבכורה שלך שאתה שם דגש על קליטת עלייה. לא רבים במדינה ובכנסת, בפעילות שהם מתכוונים לעשות בכנסת ישראל, שמים דגש על נושא העלייה. הוא לא היה פופולרי, וחברי הכנסת החדשים שנכנסים לפעילות בכנסת התשע-עשרה ושמים לפניהם את נושא קליטת העלייה כנושא לאומי – זה פשוט מחמם לי את הלב. תודה רבה לך על כך שאתה מתכוון להקדיש את העבודה בכנסת התשע-עשרה לנושא העלייה.
כמו שכבר אמרתי, אנחנו החלטנו שחוזרים למדינת ישראל תמיד, ובקדנציה הזאת שמנו דגש על תושבים חוזרים. אנחנו שלחנו לכמה מקומות – לארצות-הברית, לצרפת, לבריטניה – צוות מקצועי מהמשרד לקליטת העלייה כדי לתת שירות לאותם אנשים שרוצים לחזור הביתה לפני שהם חוזרים הביתה; להסביר להם את התנאים שהם צריכים לקבל כאן במדינה. אנחנו נתנו להם שירות מקצועי לא רק מהמשרד לקליטת העלייה, אלא גם במיסוי – נושאים שמעניינים את התושבים החוזרים. אנחנו היינו שם; היינו בצרפת, בבריטניה ובאמריקה. צוות מקצועי חרש את אמריקה, ואני חושבת שהתוצאה היא טיפול אישי. כאשר כבר מגיעים וחוזרים אנחנו מלווים אותם כמו שמלווים עולים חדשים. נכון שתושב חוזר לא זקוק לאותה עזרה שזקוק לה עולה חדש; יש לו שפה, הוא מדבר, הוא נקלט מהר מאוד, הרבה יותר מהר מעולה חדש. אבל יחד עם זה המשרד לקח על עצמו את הליווי של אותם אנשים. אתה יודע, מה שמחמם לי את הלב הוא שכאשר אני נפגשת עם אותם אנשים שראיתי בארצות-הברית או במקומות אחרים, והבטחנו להם את הטיפול האישי, הם אומרים: מה שהבטחתם, קיימתם. אני חושבת שאנחנו עושים את זה לא רק עם הלב, אנחנו עושים את זה בטיפול צמוד. יכול להיות שבגלל זה גם הייתה הצלחה בנושא הזה.
עולים מצרפת – אנחנו מרגישים היום התעוררות של עולים מצרפת. בקדנציה הזאת המשרד ייקח כמה פרויקטים מיוחדים לעולים מצרפת. הייתי אחרי הפיצוץ בנתניה ונתקלתי שם במשפחות שיש להן בעיות עם נוער שלא נקלט כל כך מהר כמו שהיינו רוצים, אז פתחנו מרכזי צעירים שבפעילות שלהם נותנים דגש גם על עולים מאתיופיה, גם על עולים מצרפת, גם על עולים אחרים. כאשר עולה זקוק לנו אנחנו נותנים דגש על אותה פעילות מפני שצעירים – כמו שכבר אמרתי, זה לא רק עתיד – איך שמשפחה מתחילה, איך שצעיר מתחיל – אם הוא מתחיל יותר בקלות ונותנים לו את סל ההטבות שהוא זקוק להן הוא נקלט הרבה יותר מהר, וגם המשפחה נקלטת.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת שמעון סולומון.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, בנושא מינהל הסטודנטים – לפני כן אני רוצה להצטרף לברכה של יישר כוח על העבודה הפורייה, במיוחד אצל תושבים חוזרים. בתקופה הזאת אתם עושים עבודה נפלאה, שבזכותה גם חוזרים, וזה מצוין.
יש לי שלוש שאלות. שאלה אחת – לגבי מינהל הסטודנטים, שיש לו תקציב נכבד מאוד של 70 מיליון, בחלוקה של משרד ראש הממשלה, משרד הקליטה, הסוכנות היהודית והמועצה להשכלה גבוהה. עושים עבודה מצוינת; הרבה מהסטודנטים, כולל אני, הם יוצאי אתיופיה שלולא העזרה בוודאי לא היינו מגיעים להשכלה אקדמית. למרות הביקורת שאין עבודה אחרי רכישת ההשכלה, אנחנו יודעים שמשכיל הוא משכיל, הוא הורה טוב, הוא יודע להסתדר בסופו של דבר. בימים אלה – אני מקווה שאני טועה – קיבלתי הרבה תלונות שזה הולך להיסגר. אני רוצה לשמוע בעניין הזה.
שאלה שנייה: ישנה החלטה, נדמה לי, לסגור את העלייה מאתיופיה באפריל 2014, ויש שאיפה גם, אם הכול יסתדר, לסגור את זה באוגוסט 2013. השאלה שלי: האם זה קיים גם לגבי מדינות אחרות שסוגרים עלייה? אם כן, אם אחרי ההחלטה הזאת נניח שאיזה יוצא אתיופיה שהוא זכאי שבות ירצה לעלות, מה יהיה אתו?
השאלה השלישית – לגבי האגף. יש אגף יוצאי אתיופיה במשרד הקליטה. ציינת קודם, בצדק, שמוקד הקליטה עושים עבודה מצוינת. בתקציב שהוא חצי מיליון הם אמורים לעסוק בקליטה, בתעסוקה ובחינוך. השאלה שלי: האם זה נכון שהאגף הזה, שעושה עבודה טובה, הולך להיסגר? תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
אני אתחיל מזה ששום דבר לא הולך להיסגר. יכולה להיות רפורמה, יכולים להיות שינויים לטובה. אנחנו לא סוגרים. אתה יודע שמי שממונה על האגף הזה הוא דוד יאסו, ואני מיניתי אותו בקדנציה הזאת. גם במוקד עובדים יוצאי אתיופיה. אין שם הסתכלות מלמעלה למטה. אני בקדנציה הזאת לא פעם אחת נפגשתי עם ארגוני עולים, עם נציגות של יוצאי אתיופיה. לא עשינו שום דבר בלי הסכמה, וכך אנחנו נמשיך לעשות. יכול להיות שיש כמה דברים שאין לנו תשובה חיובית בהם, אבל תשובה תמיד יש לנו. אני חושבת שכל דבר שעשינו ונעשה ונמשיך לעשות – רק לטובת העולים, מפני שהעולה עומד בראש סולם העדיפויות שלנו.
לגבי מינהל הסטודנטים – תרשה לי להגיד שבמינהל הסטודנטים, חוץ מזה שיש סטודנטים יוצאי אתיופיה – 90% מהסטודנטים האתיופים מקבלים מלגות קיום, עולים אחרים לא. 6,500 סטודנטים לומדים על חשבון מדינת ישראל. אני רואה כאחת המשימות החשובות של משרד הקליטה שזה יימשך. הסוכנות היהודית, בגלל הקיצוצים, יצאו מהפרויקט הזה. בגלל זה ממשלת ישראל לקחה על עצמה את המימון של הפרויקט הזה. מכיוון שזאת תקופת מעבר, היינו צריכים אישורים מיוחדים כדי שהפרויקט של מינהל הסטודנטים ומלגות קיום – תאמין לי, לפני שזה עלה לתקשורת. אני בדרך כלל נוהגת לא לרוץ אחרי התקשורת – אומנם היום זה עולם של תקשורת – לא כדי לקבל מחמאות, בגלל שהעניין של המשרד לקליטת העלייה תמיד נשאר באיזה צד של ההתעניינות של התקשורת.
אבל עשינו המון דברים ונמשיך לעשות המון דברים. מינהל הסטודנטים ומלגות הקיום של אותם יוצאי אתיופיה, ולא רק יוצאי אתיופיה, עמד בעדיפות. אנחנו פנינו לחשבת של משרד האוצר וביקשנו מוועדת חריגים לאשר לנו את הפרויקט הזה ולהמשיך את הפרויקט הזה, משום שהם לא צריכים להמתין ולחכות עד שאנחנו נרכיב את הממשלה ועד שאנחנו נאשר את התקציב של המדינה. אבל המון פרויקטים, לא רק במשרד לקליטת העלייה, נמצאים בסכנה או לקראת סגירה. אנחנו לא סוגרים. אנחנו קיבלנו אישור. זה לא רק לסטודנטים. אנחנו קיבלנו היום אישור גם לסטודנטים, גם לרופאים שמקבלים מלגות קיום וגם למורים שנמצאים בקורסים של המשרד לקליטת העלייה; גם לאלה שמקבלים חלק של המשכורת דרך המשרד לקליטת עלייה במקומות שהם נמצאים. אנחנו דאגנו לאנשים האלה, קיבלנו אישור, ואני אסירת תודה למשרד האוצר ולוועדת חריגים שהצליחו להבין אותנו ולהבין את החשיבות של הפרויקט, ואנחנו נמשיך.
עם המוקדים ועם האגף אנחנו נמשיך בפעילות למען עולים, למען סטודנטים, למען העתיד של כולנו, מפני שאני מאמינה שהצ'ק הכי חשוב שמדינת ישראל, ההשקעה הכי חשובה של מדינת ישראל, זה דור ההמשך, הצעירים האלה שמתגייסים, אלה שמסיימים את השירות בצבא, אלה שנותנים בגיל הכי יפה שלהם שירות למדינת ישראל; מדינת ישראל גם חייבת להם.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. אני מבקש להדגיש: שואלים שאלה אחת, אחרת אנחנו כמו בערב פסח. חבר הכנסת נחמן שי – איננו. חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, אני אהיה מאוד קצרה. התייחסת בדברים שלך כמה פעמים למרכזי הצעירים. דיברת על הצעירים, עד כמה הפרויקט מוצלח. אין ספק שעשייה של רכזי העולים בתוך מרכזי הצעירים לטובת קידום תעסוקה, השכלה גבוהה, דיור, מעורבות חברתית – עושים עשייה ברוכה. שתי שאלות קצרות בסוגיה הזאת: מחר החוזה להעסקתם של רכזי העולים במרכזי הצעירים מסתיים. נכון להיום משרד הקליטה לא חתם על חוזה חדש עם מרכזי הצעירים, ולפי התוכנית נראה שגם אין בכוונתו לחתום. אז כל מה שדיברת בעצם מחר יסתיים. שנית, רכזי העולים פועלים על-פי החלטת ממשלה אך ורק ברשויות המקומיות בנגב ובגליל. מה לגבי רשויות מקומיות עתירות עולים במרכז הארץ, כגון אשדוד, נתניה, אור-עקיבא, חדרה? תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
רבותי, המשרד לקליטת העלייה – התקציב של המשרד הוא תקציב די נמוך. אז המשרד לקליטת העלייה, עם כל הרצון שלי להשקיע, יכול להשקיע סכום די מוגבל. יחד עם זאת, אנחנו במרכזי הצעירים משקיעים ומשקיעים ונמשיך להשקיע. אנחנו גם בקדנציה הזאת מתכוונים לעשות רפורמה ולבנות את כל הפעילות עם הצעירים, עם נוער במצוקה, עם נוער עולה במצוקה, נוער עולים. אנחנו מתכוונים לבנות אגף של צעירים. בגלל זה, שום דבר אנחנו לא סוגרים.
יש לנו פרויקט בערים שלפי החוק היינו צריכים לצאת בקול קורא. לפני כמה ימים יצאנו בקול קורא, ומי שייגש לקול קורא ומי שיזכה, יקבל את התמיכה של המשרד לקליטת העלייה לפתיחה של פרויקט "מחוברים". את מתכוונת לפרויקט "מחוברים".
אנחנו נמצאים, רבותי, בתקציב של ממשלת מעבר. עם כל הרצון, עם כל הדברים, אנחנו זקוקים לאישורים של ועדת חריגים. לא כל דבר אנחנו יכולים לעשות ולהמשיך באופן אוטומטי. בגלל זה, עד כמה שיותר מהר תקום ממשלה, עד כמה שיותר מהר אנחנו נאשר את התקציב, אנחנו נמשיך עם אותם פרויקטים שעשינו בקדנציה הזאת. לכל פרויקט – גם של צעירים, גם של סטודנטים, גם של קשישים, גם של דיור – אנחנו חייבים אישורים.
מה שאני אמרתי על הפרויקט של מינהל הסטודנטים ועל רופאים שאנחנו מעסיקים בבתי-חולים, שקיבלו רישיון ועושים המשך של דרך – חלק מהאנשים האלה מקבלים משכורת דרך המשרד לקליטת העלייה. לזה אומנם יש עכשיו תקופת מעבר, והיינו צריכים אישור מיוחד. כפי שציינתי, אנחנו קיבלנו אישור מיוחד, אבל סכום מוגבל וגם פרויקטים מוגבלים. בגלל זה, עם נוער – אנחנו נצא ונמשיך בקדנציה הזאת.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. חבר הכנסת יוני שטבון.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, שאלה קצרה מאוד. יש סוגיה שאנחנו נפגשים, בפורום של עלייה נפגשתי גם עם העלייה הצרפתית, בפרט. יש בעיה פשוטה: הרבה חבר'ה צעירים עולים לארץ, עושים תארים באוניברסיטאות מוכרות בכל העולם, מגיעים לארץ, התואר שלהם לא מוכר, בדגש על העלייה הצרפתית. החבר'ה האלה חוזרים, אנחנו מאבדים אותם. אני אשמח מאוד אם השרה תדגיש את הסוגיה הזאת, את המאבק על הסוגיה הזאת, שקיימת כבר לא מעט שנים, שמרחיקה את העלייה ומחזירה כוחות צעירים וותיקים חזרה. תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
תשמע, לצערי או לשמחתי, המשרד לקליטת העלייה לא אחראי לנשירה וירידה ממדינת ישראל. משרד הקליטה לקח על עצמו פעילות מול תושבים חוזרים; זאת אומרת, אלה שנמצאים בחוץ-לארץ, ישראלים שהיו כאן, היו חלק של מדינת ישראל, ובכל הגילים ומכל הסיבות עזבו את מדינת ישראל. לפעילות הזאת יש לנו מנדט, אנחנו קיבלנו מנדט בקדנציה הזאת.
אני מאוד רוצה שהנוער יישאר כאן, אבל יש סטודנטים, בפרט, יכול להיות שעל חלק של הסטודנטים האלו אתה מדבר כעת, שעוזבים את המדינה אחרי הלימודים. אנחנו עושים הכול כדי שתהיה עלייה ותימשך עלייה. אנחנו עושים ונמשיך לעשות הכול שגם אלו שעזבו יחזרו הביתה, מפני שאני אישית – אני חושבת שגם אתם – מאמינה בכך שהמקום ליהודים הוא כאן, בבית שלנו.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. חבר הכנסת דב ליפמן.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
גברתי השרה, דיברת על המחנות בגונדר ועל סגירתם. אני נסעתי לגונדר לפני כשנה ופגשתי קרובי משפחה – הורים, אחים ואחיות וילדים של עולים שכלל לא נכללים ברשימה הסופית לעלייה. איך ייתכן שסוגרים את רשימת העלייה מאתיופיה ובכך משאירים משפחות קרועות בין יבשות? תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
תשמעו, רבותי, אנחנו מדברים על מחנה גונדר. במחנה גונדר היו קרוב ל-8,000 איש שבעצם היו זכאים והיו ברשימה של אלו שהיו צריכים לקבל אישור קבוצתי לכניסה למדינת ישראל; על אותם עולים אני מדברת. אחרי סגירת המחנה בגונדר תהיה עלייה של אנשים בודדים ומשפחות, כי גם השלטונות באתיופיה דרשו שהעלייה הקבוצתית תיסגר, ועל כך היה דגש באישור של ממשלת ישראל, וכך פועלת ממשלת ישראל. אני מאמינה שהעלייה, אלו שזכאים לעלייה, ימשיכו לעלות למדינת ישראל.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תודה רבה. חברת הכנסת רינה פרנקל.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד שרת הקליטה סופה לנדבר, השאלה שלי היא בנושא של תעסוקה. בעבר, וגם היום, עושים פרויקטים משותפים בין משרד הקליטה, שירות התעסוקה ומשרד התמ"ת שקשורים לתעסוקת עולים, ואחוז ההשמה הוא מאוד גבוה. גם עבדנו עם מרכזי הכוון, גם פה העבודה הייתה מוצלחת, אך הם נסגרו. השאלה שלי היא לגבי 22 מוקדי תעסוקת עולים יוצאי אתיופיה – לא שמעתי עליהם. רציתי לדעת מהו אחוז הפונים, איפה הם ממוקמים ומה אחוז ההשמה של העולים האלה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
העניין של מרכזי ההכוון היה עניין חשוב ביותר, אבל לא כל העולים שנמצאים במסגרת של המשרד לקליטת העלייה והם זכאים של מסלולים לתעסוקה היו מסוגלים לקבל שם את השירות. בגלל זה אנחנו החלטנו, כאשר הסתיים הפרויקט של מרכזי ההכוון, והמון כסף הלך לתשתיות – החלטתי שכסף שאנחנו מסוגלים לחסוך, אנחנו נשקיע באותם עולים; בוואוצ'רים, בכל מיני קורסים ודברים שקשורים לתעסוקה של העולים. וכך עשינו. אנחנו חסכנו הרבה מיליונים של תשתיות. אנחנו מתכוונים להמשיך את הפרויקט הזה, אבל מה שעשינו – את התעסוקה החזרנו למסגרת של פעילות של העובדים של המשרד לקליטת העלייה, נתנו להם כלים והתחלנו לבצע.
אנחנו בהתחלה של הרפורמה; אני מאמינה שבקדנציה הזאת אנחנו ניפגש לא פעם אחת, גם בוועדת העלייה והקליטה וגם בוועדות אחרות, ואנחנו נמשיך בפעילות. כמו שאני אמרתי, אני בקדנציה הזאת שמתי דגש בכמה דברים טריוויאליים, אבל דברים חשובים לקליטה מוצלחת זה תעסוקה, דיור ולימוד השפה העברית. בכל הנושאים האלה יש לנו ריכוז ופעילות של המשרד לקליטת העלייה, ואנחנו נמשיך בפעילות.
מה שאת אומרת על 22 מוקדים, אלה מוקדים ליוצאי אתיופיה. יש שם פעילות רק ליוצאי אתיופיה, וכל הקורסים וכל ההכשרה שיש שם זה רק לאותם אנשים שפונים למוקדים. זה בשיתוף פעולה עם העיריות, עם הרשות המוניציפלית, ואנחנו נמשיך בפעילות. אני חושבת שאנחנו נעשה שינויים בכמה דברים, אבל השינויים האלה הם לטובה, אנחנו נדבר בהמשך הקדנציה הזו.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תם הדיון. אני מבקש שוב להודות לך על העשייה שלך, ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך. אני מקווה שתמשיכי להיות באותו תפקיד.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
תודה רבה.
<נאומי בכורה של חברי הכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אנחנו עוברים לסדר-היום, לנאומי הבכורה. יש לי העונג המיוחד להזמין את חברי הטוב חבר הכנסת יעקב פרי לשאת את נאום הבכורה שלו.
<יעקב פרי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברותי וחברי לסיעת יש עתיד, את נאום הבכורה שלי אבקש לפתוח במילה אחת – תקווה.
ב-1 במרס 1966 פסעתי בשערי שירות הביטחון הכללי, אחוז התרגשות, חושש מהבלתי נודע, נחוש ונפעם מההזדמנות לשרת את מדינתי. אותה הרגשה, אותה התרגשות, אותו חשש ואותה נחישות מלווים אותי מאז תפסתי את כיסאי כאן, במליאת בית-המחוקקים של מדינת ישראל.
אני מוצא את עצמי מזיל דמעה, מתרגש ומתפעם למשמע נאומי הבכורה של חברותי וחברי ליש עתיד ולמשמע נאומיהם של חברות וחברי הכנסת החדשים מהמפלגות האחרות. הפעם מתלווה לכך תקווה, תקווה גדולה ועמוקה; תקווה אמיתית להזדמנות היסטורית שנקרתה בדרכנו, לשינוי והתחדשות.
העם היושב בציון אמר את דברו. הוא מבקש מעמנו, נבחרי הציבור, לשנות, לחדש, לתקן, להביא תקווה חדשה לצעיר ולזקן, לדתי ולחילוני, לבן המיעוטים וליהודי, לעני ולעשיר, לעולה ולוותיק, לאישה ולגבר, לתושבי המרכז והפריפריה, לעוסק הזעיר, לשכיר ולמובטל. היענות חלקית או מגומגמת תהא מבחינתו בגידה בשליחות שלו אותנו, לכאן.
נקרתה בדרכנו ההזדמנות שלה כולנו מייחלים. מדינת ישראל היא מקום מופלא ולעתים בלתי נתפס. נס מדיני, פוליטי, כלכלי וחברתי. כור היתוך מדהים, הרותח יומם וליל ומייצר קשיים וסיבוכים, בצד הזדמנויות אין-סופיות.
מסע חיי הארוך לימדני כי אין דבר בלתי אפשרי, כי אין נושא או תחום שאי-אפשר לשנותו, לתקנו, להתאימו למציאות משתנה ודינמית. אין דבר שיכול לעמוד בפני התקווה הקיימת בחברה הישראלית, תקווה לעתיד טוב יותר – כן, אדוני היושב-ראש וידידי הוותיק וחברי לכנסת, גם בנושאים הפוליטיים, גם בסבך חילוקי הדעות והמחלוקות הקשות, גם בסבך המחנאות והסקטורים השונים והמגוונים, שכן דבר אחד יסודי ובסיסי משותף לכולנו: הרצון והצורך לחיות במדינה ובחברה שהיא ערכית יותר, שוויונית יותר וסובלנית יותר. חברה שהיא פחות צינית, נטולת אינטרסים צרים. חברה המכבדת את דעתו השונה של האחר, מאזינה לו ועושה כל מאמץ להגיע עמו לאיזון, הבנה וכבוד.
30 שנות שירותי את עם ישראל בשירות הביטחון הכללי, השנים ששימשתי כמתאם מטעם ראש הממשלה בנושא השבויים והנעדרים, 18 השנים שעמדתי בראש ארגונים רבי-עוצמה בתחום הכלכלה והתקשורת והארגונים הרבים שבהם ואליהם התנדבתי בשנים האחרונות, לימדוני פרקים ארוכים וסבוכים בתחומי הביטחון, התקשורת, הכלכלה, התרבות והאוכלוסיות בסיכון, אך במיוחד בתחומי הניהול וההתנהלות שבין אדם לחברו ובין מנהל לכפופים לו. את ניסיוני המצטבר רב-השנים, בכל הצניעות, אני מביא עמי לכנסת, ובכוונתי ליישמו כאן, יחד עמכם, עם כולכם, כל אחד בתחומי עיסוקיו ובתחומי דעותיו ואמונותיו.
נכבדי יושב-ראש הכנסת, שוב, ולא בפעם הראשונה, נמצאת מדינת ישראל בצומת דרכים חיצוני ופנימי סבוך, קשה, מאיים ומאתגר. האביב הערבי לא מבטיח, בהמעטה, משטרים אוהדים יותר לישראל. סוריה, נראה כי משטרה נמצא בישורת האחרונה שלו, מצרים סובלת מאי-יציבות שלטונית מתמשכת, ועם טורקיה טרם מצאנו נוסחת פישור. רוחות האביב הערבי מנשבות גם לירדן ולשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת-עזה. הפרות הסדר האלימות ועליית מפלס הפעילות הטרוריסטית ביהודה ושומרון הן תוצאה של תסכול מהקיפאון המדיני המתמשך, מנושא האסירים הפלסטינים, מהעידוד ששואבת הרשות הפלסטינית מההכרה שקיבלה כמדינה משקיפה באו"ם, מהמצב הכלכלי הקשה בשטחי הרשות ומניצול ביקורו המתקרב של נשיא ארצות-הברית – כל אלה על רקע בידוד הולך ומתרחב של מדינת ישראל בעולם וביקורת בין-לאומית נוקבת על אי-התקדמותנו בתהליך המדיני.
לא אסנגר מעל בימה זו על שכנינו. הם אינם נקיים מהחמצות, ממהלכים חד-צדדיים, מפעילויות טרור אכזריות ומטעויות מדיניות קשות. אך אבקש לקבוע, ללא כחל ושרק, כי זהו אינטרס אסטרטגי קיומי וראשון במעלה של ישראל לחזור מייד לשולחן המשא-ומתן, לקדמו ולהגיע במהירות האפשרית להבנות להתקדמות ולמסגרת הסדר מדיני שיאפשר הפרדה ברורה ושתי מדינות לשני עמים. אין לנו אלטרנטיבה טובה יותר, ויש לנו אפשרות אמיתית לנסות ולעשות שינוי אמיתי שיעניק תקווה לעתיד טוב יותר, לנו ולדורות הבאים. זהו כורח המציאות; והזמן הולך ואוזל. אעשה את מיטב ומרב מאמצי לתרום מניסיוני רב-השנים ומיכולותי על מנת לקדם משמעותית נושא ראשון במעלה זה. וכבר אמר רבי נחמן מברסלב: עיקר הגאולה – תלוי בשלום.
רבותי חברי הכנסת, מגזר המיעוטים בישראל סובל זה עשרות שנים מאפליה, חוסר תכנון, הזנחה ואי-שילוב בתחומים רבים. ניאבק כדי שאזרחי ישראל שאינם יהודים יהיו אזרחים שווי זכויות בפועל, ולא רק בכוח. בצד מאבקנו בנושא השוויון בנטל אפעל לשילוב אחינו הערבים, המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים והצ'רקסים בחיי המדינה, הכלכלה והחברה ואלחם בכל גילוי של גזענות, אפליה ואלימות. אזרחי ישראל בני המיעוטים, תוכלו למצוא בי ובחברי לסיעה מייצגים נאמנים גם שלכם בכנסת.
עם זאת, כפי שכבר אמרתי, נעמוד בתקיפות על תוכניתנו לשוויון כל אזרחי ישראל בנשיאה בנטל. אין כל הצדקה, אין כל סיבה ואין כל הנמקה הגיונית שילדי, חברי וילדיהם ישרתו את ישראל בצבא, בשירות האזרחי ובנשיאה בנטל כוח העבודה, וכמעט חציו האחר של העם – לא. לא נוכל לעולם לבנות חברה שוויונית, אמיתית וצודקת אם חברינו מן המפלגות החרדיות לא יפנימו עובדה בסיסית ויסודית זו.
ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, אינה מטפלת כראוי בעובדי האדמה שלה. מעבר לחוסר הייצוג המספק בכנסת סובל המגזר החקלאי בישראל מבעיות רבות וקשות. נהיה לכם, חקלאי ישראל, עובדי אדמתה, לפה, נושיט יד מסייעת, עוזרת ותומכת ונספק לכם את התקווה הכה נדרשת.
את ניסיוני רב-השנים בתחומי הכלכלה אני מביא עמי לכנסת. הקלת ההכבדות הרגולטוריות, הטיפול בבעיות הריכוזיות במשק, התיקונים הדרושים בנושא מיסוי וההקלות המשמעותיות הנחוצות להקלת יוקר המחיה הם רק חלק מהנושאים הכלכליים-חברתיים שבהם אעסוק. ההקלות, הדחיפה והטיפול שלהם זקוקים העסקים הקטנים יעמודו בראש מעייני, וכבר החילונו, יחד עם חברים מסיעות אחרות, וכפי שהבטחנו, בטיפול ב"מס הנישואין".
לא התרגשתי מקבלת הפנים התקשורתית הצוננת, בהמעטה, עם כניסתי לפוליטיקה, שכן הייתי שם, ראיתי, חוויתי, ואת ניסיוני אני מתכוון ליישם בפועל לתיקון אותם נושאים המחייבים שינוי ותיקון, כדי שכל משפחה בישראל תוכל להתקיים בכבוד; כדי שזוגות צעירים, אימהות חד-הוריות, יוכלו להגיע לפתרונות דיור; כדי שמערכת הבריאות הציבורית לא תמשיך להידרדר למצב שבו רק בעלי אמצעים יוכלו לזכות לטיפול רפואי נאות, מהיר ואיכותי; כדי שילדי ישראל יוכלו ללמוד במערכת חינוך מודרנית, מתקדמת, המחנכת לערכי אנוש, תרבות ומצוינות, ולא מתמקדת רק בהישגיות של ציונים ובחינות; שמערכת החינוך תייצא אזרחים טובים יותר ובני-אדם אנושיים וסובלניים יותר; כדי שתושבי הפריפריה יתמלאו בתקווה לעתיד טוב יותר, ויזכו לאותם תנאים ולעתים אף להעדפות בתחומי החינוך, התשתיות, המסים, הספורט והתרבות; ושנוכל להמשיך לפתח ולהעצים את המורשת והעשייה התרבותית המופלאה בישראל בתחומי התיאטרון, הקולנוע, המוזיקה והאמנות הפלסטית. כי אמר כבר פרידריך שילר: "האמנות היא יד ימינו של הטבע; הטבע רק נתן לנו חיים, ואילו האמנות עשתה אותנו בני-אדם".
בחירתי לכנסת מרגשת אותי. קבלת הפנים שלה אנו זוכים מכם, חברי הכנסת הוותיקים, יושב-ראש הכנסת וכל עובדות ועובדי הכנסת, היא מחבקת, אוהבת ומעודדת, ועל כך תודה נאמנה. אני מבקש בחום רב להודות לחברותי וחברי לסיעה, ובראשם ליאיר: אתם חבורה מדהימה ומרגשת, ואין לי ספק שיחדיו נעשה דברים חשובים וערכיים לעם ישראל. תודה למשפחתי, לאשתי, אהבת חיי, אסנת, ולילדי ונכדי האהובים.
עמי פה בכנסת, ישובים לידי, לוחשים לאוזני ורוחם עמי, מפקדי והשראתי למנהיגות, ליושר ולסבלנות, יצחק רבין ז"ל, ואחי ורעי אמנון ליפקין-שחק ז"ל, מצביא ולוחם שלום בלתי מתפשר – אני נושא אותך בלבי כל העת.
אני רואה בהימצאותי על הדוכן הזה, באולם המליאה ובוועדות השונות, שליחות. ולמי מכם שמנסה לייחס לי תמימות-מה, או שמא טירונות פוליטית, אצטט מדברי וינסטון צ'רצ'יל: "פוליטיקה מרגשת כמעט כמו מלחמה, ומסוכנת ממש כמוה. במלחמה אתה עלול להיהרג רק פעם אחת, ובפוליטיקה הרבה פעמים".
אל תטעו בי, אל תטעו בחברותי ובחברי ליש עתיד. באנו באמת ובתמים לשנות, ונעשה זאת בכל כוחנו, מרצנו, ניסיוננו וכישורינו. עזרו לנו לשנות, להיטיב ולהתגבר על המחלוקות והחסמים הקשים. אזרחי ישראל זקוקים לכך, אזרחי ישראל זקוקים לנו, לכולנו. כפי שאמר כבר צ'ארלס סויר: "מכל הכוחות המשפרים את העולם, אין כה הכרחי וכה חזק כתקווה. בלא תקווה האדם רק חי למחצה. עם תקווה הוא חושב וחולם ועובד". תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מזמין את חבר הכנסת שאול מופז לומר דברי ברכה. חברים, נגמרה מכסת הנשיקות. אני מבקש מחברי לשבת. חבר הכנסת מופז, בבקשה.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני נרגש, ולעונג לי, לברך את ידידי חבר הכנסת יעקב פרי. האיש מביא אתו לכנסת ישראל קודם כול יכולות ושכל ישר, והרבה מאוד ניסיון: 30 שנות שירות בשירות הביטחון הכללי – אחד מראשי השב"כ הבולטים של מדינת ישראל – ו-18 שנות עשייה בתחום הכלכלי.
אני רוצה לספר על יעקב פרי מהתקופה שישבנו יחד, בפורומים הביטחוניים השונים. אני רוצה לומר שראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, הקשיב ליעקב פרי. זאת הייתה תקופה שבעיצומם של אירועים ביטחוניים ואחרים, יחד עם ידידנו המשותף, הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, זיכרונו לברכה – אלה היו אנשים שרבין הקשיב להם קשב רב.
אני חושב שהנאום המרגש שנשאת היום מבטא את משאלות לבם של מרבית חברי הכנסת בכנסת הנוכחית. אני רוצה לאחל לך ולנו, שגם עם הניסיון וגם עם הכישורים שאתה מביא לכנסת ישראל תסייע לכנסת ישראל ולמדינת ישראל להגשים את אתגריה באחת מהתקופות המורכבות ביותר שמדינת ישראל ניצבת בפניהן. אני רוצה לאחל לך הצלחה, ושתדע, בשכל הישר שלך, להביא גם את ההצעות, אבל גם לדעת לבצע, כפי שביצעת בתפקידיך הקודמים. הצלחה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בטרם אזמין את הדובר הבא, אני רוצה לאחל הצלחה לחברי יעקב פרי, שאתו אני בידידות וחברות 32 שנים. לפני 32 שנים נפגשנו, כשאני הייתי מפקד יהודה ושומרון והוא מונה להיות מפקד המרחב הגדול והמסובך ביותר של השירות – מרחב ירושלים, יהודה ושומרון, תפקיד שבו בעצם שירת במשך שש שנים.
קטונתי מלדבר על יכולותיו המבצעיות; אני חושב שהוא רשם שני פרקים חשובים – פרק אחד מבצעי, ואת זה אי-אפשר לשכוח, והפרק השני הוא בתחומי הכלכלה. בפרק הביטחוני הייתי עד לכך, אני יודע כמה רבין שמר לו כבוד וכמה העריך את דעתו ואת השקפתו. אבל הדבר המעניין הוא, וזה אולי בלט בין השורות כאשר יעקב דיבר, אף-על-פי שהוא היה הממונה של שירותי הביטחון בשטחים, הוא זכה להרבה אהבה דווקא מתושבי השטחים. את זה אני לא יכול לשכוח. אני הייתי שם, אני אז הייתי מפקד יהודה ושומרון, והייתי מתאם הפעולות בשטחים.
אין לי צל של ספק שכל מה שאמר פה יעקב פרי – הוא מתכוון לזה. ואני גם, כאדם שמכיר את יכולותיו – הוא גם יעשה את זה. אני מאחל לך שתרווה נחת ותצליח במסגרת מפלגתך ובמסגרת כנסת ישראל. תודה רבה לך.
אני מתכבד באופן מיוחד להזמין את חברי לסיעה, חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני ניצב כאן היום נרגש ואסיר תודה על האמון שניתן בי על-ידי העם, אמון שאותו אשא עמי, כחבר הכנסת, ביראה ומתוך תחושת שליחות עמוקה; אמון ובצדו חובה גדולה, מפני שנושא הוא בתוכו תקווה לימים טובים יותר.
אני מגיע לכאן כנציגו של דור שלם שמביט בדאגה על האתגרים הגדולים שניצבים בפני ישראל, ועודנו מאמין ביכולתה לצלוח אותם. אני ניצב כאן כשליחו של דור שמוכן תמיד להקריב את הכול, את הכול, ואינו מוכן לוותר על המדינה שלעתים, כך נדמה, ויתרה עליו כבר מזמן. אני אוהב את המדינה הזאת יותר מכדי שאוכל לראותה מפולגת, מבולבלת וטועה, ומבקש לקיים מכאן את ההבטחה הכמוסה של ישראל עבור אלה שעדיין רעבים לצדק וצמאים לשוויון, וכמהים להזדמנות מחודשת.
בעת הזאת כותבים צעירי העולם פרקים שלמים בהיסטוריה של עמם ומסרבים לחיות עוד כתוצר ישיר של נסיבותיה. באגרופים קפוצים וברוח שופעת אמונה הם מסתערים על המציאות המייאשת סביבם, מנערים כללים ומטלטלים מוסכמות במטרה להוביל את חברתם אל מחוזות טובים יותר. רבים מאותם מתקוממים הם בני דורי, המצליחים להצית זיק של תקווה בלב האפלה של עמם.
ובקיץ המופלא ההוא הגיע גם תורנו; בקיץ 2011 התעוררה החברה הישראלית אל המחאה הגדולה ביותר שידעה מימיה והציבה דרישה לשינוי כיוון מהותי של המדיניות החברתית-כלכלית. שבוע אחר שבוע יצאנו אל הרחובות כדי להזכיר לממשלה, וגם קצת לעצמנו, איזו חברה ישראלית אנו שואפים לראות כאן מחר. אבל קריאתנו נתקלה בממשלה אטומה אשר העדיפה לסתום את האוזן ולהסיט את המבט. שרדנו את המשבר העולמי, אך יש בקרבנו יותר עניים. האבטלה ירדה, אך יש יותר עובדים שלא סוגרים את החודש. התקציב הוא דו-שנתי, אך ההישרדות היא יומיומית.
מהבמה הקודמת ראיתי חצי מיליון זוגות עיניים כלות ומצפות. ומהבמה הזאת, החשובה מכולן, אני רואה את הצורך בהכרעות. אל תטעו, חברי, הכיכר כבר ריקה, אבל הכמיהה שהרעידה את יסודותיה עדיין כאן. האוהלים היו רק המעטפת. הישראלים החדשים, המאמינים בשינוי ומחוללים אותו, הם-הם הליבה. לכן דיוני התקציב, העומדים בפתח, הם בגדר הזדמנות אחרונה, לפני שרגשות התסכול והכעס יכבשו מחדש את הרחוב ואת הכיכר.
חברותי וחברי חברי הכנסת, אנו נמצאים בנקודת מפנה ומתנדנדים על סף תהום. אנו מסתכלים על ישראל שלנו, על הצלחותיה וגם על הישגיה, אך לעתים נוטים לשכוח שיש גם חצר אחורית עזובה ומופקרת, המאפילה על הודה. האמת היא שישראל שלנו נקלעה למשבר; החברה סדוקה מול ממשלות שמפקירות שוב ושוב את החינוך, את הבריאות, את הרווחה, ומונעות מאתנו את הזכות לחיות בכבוד בארצנו. החברה מפולגת ונקרעת במאבקי הזהות של מרכיביה השונים, אשר החומות שגבהו ביניהם מדגישות את המייחד במקום את המאחד. החברה מבוהלת נוכח הקיפאון המדיני; דברי השטנה וענני המלחמה שכבר מתקדרים אולי מסמנים את הבאות. אבל החמור מכול הוא שנראה כי אנו, הישראלים, עלולים בפעם הראשונה לאבד את התקווה. אותה התקווה שהולידה את החזון הציוני, שהניעה את בניין האומה ועודדה את פריחתה, הולכת ומתפוגגת. תחושה זו של אמונה רעועה, של ציניות בלתי נסבלת ושל חוסר אונים גובר היא המסוכנת ביותר לישראל שלנו, ומסמלת בעיני את האתגר החשוב ביותר של הבית הזה.
המדינה הזאת הרבה יותר טובה מארבע השנים האחרונות. המדינה הזאת טובה יותר מזו שבה זוג צעיר יוצא לעבוד אך נאנק תחת יוקר המחיה, וגם מזו שבה משפחה שלמה חיה על ספסל ציבורי וחסרה קורת גג לראשה. המדינה הזאת רחומה יותר מזו שבה ילדים נשלחים לקבץ נדבות ולחטט בפחי אשפה, ואף מזו שבה ניצולי השואה חווים התעמרות ביורוקרטית רק כי הם נאלצים להילחם על עוד כמה שקלים לקצבה. המדינה הזאת הגונה יותר מזו שבה עובדי קבלן – גם מורים ועובדים סוציאליים, רופאים ואחיות – מנוצלים בצורה שיטתית, ועוד בחסות הממשלה, ומזו שבה המדינה עצמה מעניקה לכמה אנשים עשירים במיוחד תספורות, הטבות מפליגות, ואת אוצרות הטבע שלנו כמעט במתנה.
המדינה הזאת מוסרית יותר מזו שבה אוחזת מבוכה בגלל כמה נערים בשומרון שגובים "תג מחיר" ומגדפים חיילים, וגם מזו שבה כיתות בית-הספר סגורות ודירות העיר חסומות בפני אלה שהחלטנו שפשוט אינם דומים לנו מספיק. המדינה הזאת אמיצה יותר מזו שבה הפחד משינוי המחר גוזר שיתוק וחוסר הכרעה היום, ואפילו מזו שבה היא כבר אינה יוזמת ומושלת אלא נתונה ללחצים ונקלעת למשברים. ישראל שלנו טובה בהרבה מכל אלה.
הסימנים האלה הם סימנים של משבר, והם מבוססים על גרפים ועדויות ונתונים. קשה יותר למדידה, אך לא פחות חמורה, היא התחושה שישראל שלנו נמצאת בנסיגה, והדור שלי ייאלץ להנמיך את ציפיותיו ממנה. המדינה הזאת והחלום שהיא מייצגת עומדים עתה למבחן שאי-אפשר להתכונן אליו רק עם נוסחאות לשינוי הגירעון או הערכה של תקבולי המס. כי מה שאבד בשנים האחרונות הוא גם הרעיון, החזון, הדרך, אותה התקווה המשותפת, וזה מה שעלינו לשקם, ומייד. התקווה הזאת היא המורשת החשובה ביותר שלנו. מקורה באמונה פשוטה שנכתבה במגילת העצמאות ועיטרה את הִמנונה של החברה שנולדה כאן, והיא הייעוד שנשאו בלבם יהודי העולם כולו, שעלו ארצה כדי להניח אבן הראשה בבניין האומה.
התקווה הזאת הייתה התפילה החרישית שלחשה סבתי לאמי בדרך מעיראק הרחוקה לעליבות המעברה, והגבורה שהתגלתה בגדוד השריון של אבי, שנאבק והגיף צבאות ענק לארצם בחזרה. התקווה הזאת הייתה האומץ של קומץ מנהיגים שהושיטו יד לשלום, לעתים גם במחיר גדיעתה. זאת הייתה קריאה של המונים שדרשו צדק חברתי, של זקן שהלך אל המדבר, של אסטרונאוט שכמעט נגע בירח. הסיפור הישראלי הרי מעולם לא היה סיפור על דברים שבאים בקלות, אלא סיפור על התעלות ועל נחישות מול אתגרים קשים ועל אמונה עיקשת במה שהמדינה הזאת יכולה וגם צריכה להיות.
לא אמרנו נואש, ועל כן ישראל הייתה לפלא ולמופת. עמדנו על המשמר, אבל גם על הערך והמוסר. החיינו את שפתנו העתיקה, וגילינו יוזמה וחדשנות בהיי-טק ובתעשייה. היינו עשירים בתרבות, וגם הרחקנו ראות ולכת בטכנולוגיה ובמדע. אני גאה על מה שהשגנו, ועל מה שאנו עדיין חולמים להשיג, ולכן אותה התקווה היא ההבטחה שאני מבטיח לעצמי היום מול דור שלם שמשתוקק להאמין מחדש. אכן, משימותינו גדולות ממידותינו, והאתגרים הם אולי חדשים, אבל הישראליות כבר טבועה בנו – המסירות, האומץ, הידיעה שמראה העיניים הוא גבול בלבד, אך יש עוד מעבר לו אם רק נדמיין חזק מספיק. מול קונפליקט, משבר וייאוש השינוי עוד אפשרי, אם יהיו פה מספיק אנשים שיהיו מוכנים להאמין בו, ולפעול למענו, ולהילחם עבורו. זה מה שלמדתי כמורה במערכת החינוך המיוחד, זה מה שראיתי במחאה החברתית ואני חווה היום בשכונותיה הקשות של לוד. זה מה שנראה גם כאן.
חברותי וחברי חברי הכנסת, לא שאלנו מדוע נבחרנו דווקא אנו לבית הזה כדי לשאת הלאה את אותה התקווה, אך אנו יודעים היטב את אשר מצופה מאתנו כדי לממשה: לא להירתע מחזון, לא להיכנע למשבר, לא לעשות שקר בנפשנו. בכוחנו להפוך למדינת מופת כפי שציוו לנו הנביאים. הישגיה יוצאי הדופן של ישראל במעט שנותיה, יחד עם הסקרנות והיצירתיות של הדור הבא, מחזקים בי את האמונה כי בכוחה של ישראל לבנות עתיד טוב יותר, המבוסס על השאיפה לשלום, על החתירה לצדק, על חלוקת משאבים הוגנת ועל השוויון בפני החוק; עתיד שבו נגן בחירוף נפש על זכויות האדם והפרט, אך נתעקש באותה המידה שימלא את נטל חובותיו; עתיד שבו הזכויות החברתיות יעוגנו בחקיקה במקום בהפרטה, ובמרכזן תעמוד מערכת חינוך מפוארת ונגישה, שתקנה מיומנות וכישורים אך גם תחנך לציונות, להומניות ולערכים; עתיד שבו תהיה הדמוקרטיה יציבה ומוגנת ותובטח עצמאותו של שלטון החוק; עתיד שבו עבודה קשה תבטיח קיום בכבוד, וימוגר כל גילוי ונגע של אלימות או גזענות.
חברותי וחברי חברי הכנסת, חובה עלינו לרשת מקודמינו, אך אנחנו יכולים גם ליצור ולברוא בעצמנו. יש לנו סיפורי רקע שונים, אך גם תקוות משותפות. ינקנו ממסורות שונות, אך בכולנו קיים כישרון אדיר להתחדש ולהפתיע. הגענו ממקומות שונים, אבל כולנו שואפים לאותו הכיוון, אל עבר עתיד טוב יותר. את כל זאת אנחנו יכולים לעשות. את כל זאת גם נעשה.
אדוני היושב-ראש, גברתי מזכירת הכנסת, בסוף דברי אני מבקש להודות מקרב לב לכם, וגם לחברי הכנסת הוותיקים, ולכלל צוות העובדים והעובדות של הבית הזה, על קבלת הפנים החמה שזכינו לה עם צעדינו הראשונים. האדיבות, הסבלנות, הנכונות לסייע, ומעל לכול החיוך, מאפשרים לנו, חברי הכנסת החדשים, להעמיד עצמנו לרשות הציבור ללא שיהוי.
אני מבקש גם להודות למשפחתי המופלאה, אשר תמיד נמצאת שם בשבילי, תומכת, מחבקת, ובעיקר מאמינה בשיגעונותיו של ילד נחוש עם חלומות קצת מוזרים, שהסתיימו לעתים בהפגנות, במעצרים, בשיקום של עיר ובהקמה של בית-יתומים; לאבא שלי, שהוא העוגן שלי, שקיבל מכתב פיטורים לפני כשבועיים, רק מפני שסירב לאחר שנים של עבודה קשה ומסורה במסעדה להיקלט מחדש כעובד קבלן – אני גאה על החלטתך לעזוב בראש מורם, אבא, ומצטער על שלא הצלחנו למנוע את רוע הגזירה. אני מתחייב שאנהג כאן כפי שלימדת אותי – לפרוץ דרכים באומץ, לשמור על צניעות, לנהוג ביושר, ובעיקר להאמין באדם. כך אולי נוכל למנוע כאן את הגזירה הבאה.
לסיום, ראוי שנזכור כי ישראל טובה יותר לא תצמח רק מכוח החלטה או חקיקה. הביצות כבר יבשו, אך הציונות עדיין קוראת לנו להיות חלק מאותו השינוי שנרצה לראות במדינה. מדי יום אני פוגש בהם, צעירים בני גילי שבחרו לקשור את גורלם בגורל המדינה והתערבו בנקודות התורפה המעיבות על חוסנה ועל התפתחותה. כמה מאות מהם כבר עברו אתי לשכונת חיסכון ג' בלוד במטרה להופכה ממוקד של משבר לסיפור של הצלחה. האם נצליח במקום שבו נכשלו רבים? זאת לא אדע. אך צדק חברתי צריך גם להיעשות ולא רק להיאמר, ויש בנו אותה תקווה שנצליח. והעיר לוד עוד תהיה יום אחד לסמל, ולא רק הסיפור עצמו; סמל לכך שכשאנשים צעירים בישראל נחושים להוביל שינוי, אין שום דבר שיוכל לעצור אותם. לשם אנחנו חותרים, לשם אני מאמין שעוד נגיע. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
יש לי הכבוד להזמין את יושב-ראש הכנסת לשעבר, חברי ורעי, חבר הכנסת רובי ריבלין, לשאת דברי ברכה לטובתו של חבר הכנסת שמולי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כן, אלה הפסקות זמניות לרגל האירועים הקשורים בהצטרפותם של חברי כנסת חדשים וצעירים לבית.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אבל תסביר להם שזה לא כל השנה – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא, לא, לא. זה לא יכול להיות כל השנה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
כל השנה נישוקים? חביבי, אוהוהו – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אני מקווה שבכל השנה יהיו כל כך הרבה אנשים – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
ואיזה נישוקים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – ולא רק אני ודב חנין נהיה פה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
עוד מעט יתחילו הטורבינות לעבוד.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, לפני שאתחיל לדבר על הנואם שאני אמור לברכו על נאומו הראשון בכנסת, הייתי רוצה להתייחס לעובדה שאנשים, לוחמים מכל הדורות, הם גם אנשים רגישים. אנשים רגישים הם אנשים טובים, ואנשים רגישים הם אנשים שיכולים גם לקבל החלטות מכריעות, רציניות, ופעמים רבות כואבות – כואבות להם וכואבות לאחרים.
אני רוצה לומר שקדם לנואם הקודם אחד מראשי השב"כ ואחד מהאנשים היותר קובעים בביטחון ישראל בסוף שנות – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
– – ה-90.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – ה-80, ה-90 וגם בתחילת שנות האלפיים. למרות הבדלי התפיסה הציונית בינינו, יש דבר אחד שמאחד אותנו וזה חוסר הרצון הציוני להיות פטרונים של אחרים. החוויה הישראלית מחייבת אותנו לגשר ולהוכיח לא מתוך פטרונות את היכולת של כולנו לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית ללא סייג ושיור, ואני רואה בכניסתך לפוליטיקה הישראלית, שכבר חשבת על זה שנים רבות – תרומה גדולה לאותו נושא, כי לא יהיה שלום בארץ עד אשר נבין כולנו שיש חוויה ישראלית וניתן לגשר בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית למרות הקונפליקט בין העמים.
רבותי, אני מוכרח לומר שהתכוננתי לנאומי זה לאיציק שמולי כבר לפני ימים מספר, אפילו נדמה לי שבועיים, אבל ביקשו ממני, אדוני היושב-ראש הנכבד, חברי ואהובי פואד, לדחות את הנאום מהטעם הפשוט שחברנו – ויש לי הכבוד לומר "חברנו" למרות פערי הדורות, ואנחנו שנינו המגשרים בין הדורות – לא יכול היה לנאום את נאומו הראשון כי לא כגנרל ולא כרמטכ"ל ואפילו כראש שב"כ הוא חשב שהוא צריך למלא את מחויבותו כלפי העם והמדינה כאזרח מדינת ישראל ויצא, כלוחם מן השורה בשריון, למילואים. לכן נאומו נדחה, וכתוצאה – גם נאומי נדחה, שכן גם אני בשנה הראשונה שהצטרפתי לכנסת ביקש הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, לשחרר אותי מהר משירות המילואים משום שלא יכול להיות שאני אפגוש אותו בוועדת חוץ וביטחון כמפקח על הרמטכ"ל. זה כבוד גדול לכנסת שחבריה משרתים במילואים, מורמים מעם וחיים בתוך העם ואין הבדל בין זה לזה.
איציק הוא מנהיג באקדמיה. לא נבחר רק לכנסת. הוא נבחר גם להיות יושב-ראש התאחדות הסטודנטים. אני זוכר כסטודנט, ואני אומר לך: היום, מניסיוני, הרבה יותר קל להיבחר לכנסת מאשר להיבחר ליושב-ראש התאחדות הסטודנטים. אתה, כתוצאה מכך, מנהיג בחברה הישראלית, וכעת תיבחן מנהיגותך גם כאן, בשלטון המרכזי, בכנסת.
כוכבך, יחד עם אחרים אשר נבחרו כאן לכנסת, כמו שכנתך לספסל הכנסת – דרך כוכבכם במחאה החברתית בקיץ 2011. ומבחנכם היום הוא להמשיך להשפיע, להמשיך להשפיע, לאחוז ולא לעזוב באותם דברים שאתם, כפי שכיניתם את עצמכם וכפי ששמעתי אותך ואת קולך המהדהד מהבמות הציבוריות באותה מחאה, כינית: הישראלים החדשים. כן, יענקל'ה, יש ישראלים חדשים, ואנחנו צריכים להכיר בכך. וטוב, בגישור הפערים והדורות הבא לידי ביטוי בכך שאנחנו – אנחנו לא זקנים אבל קצת ותיקים – מברכים את הצעירים החדשים, הישראלים החדשים, והעיקר שנהיה בעיקר ישראלים, על מנת להמשיך במשימה.
נפגשנו במהלך השביתה, כאשר אתה וסתיו הגעתם אלי, יחד עם חבריכם, ללשכת יושב-ראש הכנסת, וכבר אז הבחנתי במנהיגות הטבועה בכם ואשר מאפשרת לכם להיות פרלמנטרים לעילא ולעילא. המחאה הייתה מלאת זעם, אבל אתם הייתם פניה המעשיות, המושכלות, המנהיגותיות.
אני מוכרח לומר שיחד עם כל אותם דברים אשר בוודאי תוכיחו עם הזמן, והעובדה שהתקשורת רוצה לשמוע את אשר אתם אומרים, בהתייחס לחילופי הדורות ולמהפכה של 2011, קיץ 2011, ואני יודע להבחין בזווית עיני מתי התקשורת מגיעה לשמוע ומתי לא – בדרך כלל היו מגיעים אותם מדווחי תקשורת לנאומים מאוד מרכזיים. אני שם לב שהם באים כאשר מנהיגי אותה מהפכה, מנהיגי אותה הפגנה, מנהיגי אותה מחאה, כאשר הם באים ומגיעים הנה – התקשורת מבקשת לדעת ולשמוע מה אתם אומרים.
לסיום אני רוצה לומר לך דבר אחד שנוגע ללבי כוותיק הבית, וזה היחס שלך להוריך. היכולת שלך לכבד – כיבוד אב ואם במובן היותר מזוקק של המילה כיבוד אב ואם, ואל תתבייש שאתה מתרגש כאשר אתה מכבד את אביך ואת אמך, משום שרק – רק מי שיכול לבוא ולכבד את עברו, ואת מוצאו, ואת מקורו, יכול גם להצליח בדרכו.
באמת, מכל הלב, שלנו – פואד, תרשה לי, אתה מהמפלגה שלו, אז אולי אתם צריכים האחד את השני – אני אומר לך, אני ופואד גאים על כך שאתם נמצאים כאן. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בטרם נעלה את הדובר הבא, אני רוצה להגיד לך, איציק – כפי שאני מסתכל על יום הולדתך, אתה נולדת ארבע שנים לפני שנכנסתי לכנסת. כשנכנסתי לכנסת, ויושב-ראש הכנסת שלמה הלל בירך אותי אז, אתה היית בן ארבע.
בכל נאומי אמרתי, כששאלו אותי מה אני חש מול 50 החבר'ה הצעירים שנכנסו, אמרתי: אני מרגיש – אני בתחושה של חילופי דורות. אבל אני רוצה, אחרי שאני שומע את כל הנאומים האלה, וזה כבוד גדול לשבת כאן על הבמה הזאת כוותיק חברי הכנסת והמבוגר בהם ולשמוע את כולכם, אני אומר לך, אני יכול ללכת הביתה בשקט. אני יודע שאני מפקיד את הכנסת – – –
<אורי אורבך (הבית היהודי):>
אבל לא למהר, פואד.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
לאט-לאט, חשבת שאני רץ? לאט-לאט. אבל אני חושב שאנחנו – אני, הדור שלי, שזה הדור אחרי תש"ח, שלי ושל רובי – רובי, תקשיב – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
שומע, עוד איך שומע. אני מסביר לו – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
– – תאמין לי, אנחנו הולכים להפקיד את הכנסת בידיים טובות, ואין לי ספק שאתם תמשיכו להיות הלוחמים האמיתיים – לא מתרפקים על העבר, אבל יותר כדי להבטיח את העתיד של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו, ובשמי ובשם הכנסת אני מאחל לך מלוא ההצלחה.
<איציק שמולי (העבודה):>
תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מכובדי, אני מתכבד להזמין לנאום בכורה את חבר הכנסת יוני שטבון. בבקשה.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, לפני קצת פחות משבע שנים, אפילו אולי באותה שעה, מצאתי את עצמי יחד עם חברי בלב מטעי הזיתים בלבנון, בעיירה בינת-ג'בל, מלחמת לבנון השנייה, אש מכל הכיוונים – עד היום אני יכול לשמוע את הקולות של הפצועים וההרוגים. חברי, מפקדי, רועי קליין, זיכרונו לברכה, במעשה גבורה עילאי, מזנק על רימון, סופג את הפיצוץ לגוף שלו ומציל את חברי, את חיילי בעצם.
באותם רגעים של האש, של התופת, אני נמצאתי כ-400 מטרים מאזור הלחימה, בבית מוגן. זה לחימה בשטח בנוי, ואת מה שסיפרתי לכם עכשיו אני שומע בקשר למעשה – אני שומע את הקולות, את הירי אני שומע באזור אחר בכלל, ואני רואה את הכול מהחלון, ואני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל משהו אמר לי: יוני, אתה צריך להגיע לשם. וקיבלתי החלטה, ששוב, אי-אפשר להסביר אותה, למה זה קורה, אבל קיבלתי החלטה להיכנס לשם, לתוך הקרב, יחד עם כמה חיילים, ובאמת, בתנועה רגלית הגענו לשם, לתוך התופת, לתוך הקרב, ואותם מראות ששמעתי בקשר, בעצם חוויתי שם, בתוך שדה הקרב, בלב מטעי הזיתים. שוב – אש מכל הכיוונים, אנחנו תופסים פיקוד, מחלקים פקודות – אני יכול להריח עד היום, כשאני מספר לכם, את הדם של הפצועים – ולחימה של חמש-שש שעות ארוכות.
בדרך כלל שואלים אותי: יוני, תגיד לי, מה הנקודה הכי קשה שהייתה לך בקרב? מה נקודת הזמן, מה היה הרגע הכי קשה בקרב הזה? ומצפים לשמוע – המראות הקשים, הפחד, אולי, האש מכל הכיוונים. ואני תמיד אומר שהנקודה הכי קשה זה לא הקרב עצמו; זה לא שאתה נמצא בתוך הקרב – יש כוחות נפש. הנקודה המרכזית הקשה ביותר, באותם רגעים, באותן שניות, שדווקא הייתי מחוץ לאזור הלחימה, בבית המוגן, וקיבלתי את ההחלטה להיכנס לתוך האי-ודאות, לתוך הקרב. אותן שניות אלה השניות הכי קשות שהיו לי באותן שעות ארוכות. לא הקרב עצמו, אלא דווקא קבלת ההחלטה.
אני חושב שכמו בבינת-ג'בל, כמו בלבנון, גם בחיים האישיים והציבוריים שלנו יש לנו איזה סוג של אזורים מוגנים כאלה, אזורי נוחות שאנחנו מייצרים סביבנו, והחוכמה הגדולה זה להעז, זה לצאת מהאזור המוגן – לצאת ולהשפיע; במילים אחרות זה לקחת אחריות למה שקורה מסביבנו.
ולמעשה, המרחב הפוליטי זה מרחב של אי-ודאות, אי-ודאות אחת גדולה של החבורה הנפלאה שיושבת כאן; חברי הכנסת הם למעשה אנשים שבחרו לקחת אחריות, להעז, לצאת מהאזור המוגן הפרטי שלנו ולהיכנס ולהשפיע על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל.
אפשר להגיד אולי שבאמת בכנסת הזאת – לפחות ככה אני חש מאווירת הדברים, שבאמת, הצעירים והוותיקים בכנסת הביאו שיח שבו המילה "פוליטיקה" היא כבר לא מילה גסה. אפשר לדבר אידיאולוגיה. במובן הזה זה לקיחת אחריות מבחינתי, זה העזה.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה מילים שכתב מרן הרב קוק, זכר צדיק לברכה, שבמילים פשוטות ונקיות הסביר את מה שניסיתי להגיד. אני אגיד בכמה מילים. הוא כותב ככה: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה". בקיצור, לא רק מתלוננים, לא מלכלכים, אלא פשוט קמים ועושים. אז אומנם אנחנו לא צדיקים טהורים, אבל באמת כמו שאמרתי קודם, אני חש באמת שחברי הכנסת שפה, ובכלל, בחרנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולקחת אחריות, למעשה מנהיגות.
בשבועות האחרונים, כשאני יושב שם בכיסא החצי-נוח, שהולך אחורה, הסתכלתי קצת על המקום פה, שאני עומד לדבר בו, והיה חסר לי משהו, ואת התשובה, האמת, קיבלתי לפני יומיים. אז הסתכלתי, ראיתי דגל ישראל. דגל ישראל – מגן-דוד עם הפסים כחול-לבן של הטלית, מדינת ישראל; אני מסתכל על הרצל, חוזה מדינת היהודים, שמסמל את הציונות המדינית, הפשוטה, הברורה, שבזכותו אנחנו כאן, אבל היה חסר לי עוד משהו. והסתכלתי ככה מסביב, ואת התשובה קיבלתי על הפיסול פה על הקיר. אולי – אני לפחות לא הבנתי מה קורה פה עד עכשיו, וכשחקרתי ושאלתי, אמרו לי שהפסל דני קראון – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
קרוון.
<קריאות:>
קרוון.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
קרוון, סליחה. – – בעצם פיסל למעשה את הנוף הירושלמי. זה הנוף הירושלמי הנפלא.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
זה מדבר יהודה, וירושלים במרכז.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
וכששאלו אותו: מה המשמעות? למה פיסלת את זה? הוא אמר: אני בחרתי לחבר בין ירושלים של מעלה, הרוחנית, לבין ירושלים של מטה. זה מה שהוא אמר. ולמעשה, אחרי שאנחנו רואים את – כשהבנתי מה קורה פה על הקיר, מבחינתי הפאזל הציוני היה שלם. זאת אומרת, שגם עולם המורשת שלנו, הרוח היהודית, מסורת ישראל, אנשים שאלפיים שנה חלמו והתפללו לראות את מדינת ישראל מתוך אותו סידור, מתוך אותה ירושלים של מעלה רוחנית, יחד עם דגל ישראל, יחד עם הרצל – זה הפאזל השלם.
ואני בטוח שאברהם, יצחק ויעקב, דוד המלך, שלמה, דוד בן-גוריון והרצל, העולים מצפון-אפריקה, מאירופה, מהמזרח, כשהם דיברו – המילה ציונות, כולם הבינו שהשורש זה ציון. זה מה שחיבר בין כולנו, הערכים האלה של מורשת ישראל – הם חיברו בין כולנו.
חברים וחברות, בשבועות האחרונים, או יותר נכון בחודשים האחרונים, יש שיח אמיתי מברר סביב סוגיית לימודי הליבה במשרד החינוך. עוד לפני לימודי האנגלית החשובים, והמתמטיקה והפיזיקה, לימודי הליבה המרכזיים של עם ישראל ושל מדינת היהודים זה בעצם ערכי היהדות, מורשת ישראל, המסורת. ורק מכאן צריך להתחיל הדיון, אחרי שהדבר הזה נמצא; אלה לימודי הליבה, זה מה שיכול לחבר ולאחד אותנו.
אני רוצה להקריא לכם משהו ששמעתי, לצערי אני אומר את זה, לפני יומיים. תשימו לב, תראו מי שמדבר איך הוא מדבר: "אני חושב שחרם נגד ישראל הוא פעולה חיובית. יש לנקוט בישראל יד מאוד קשה על מנת להביא לשינוי". את הדברים האלה אמר שלשום במאי – הוא קורא לעצמו במאי ישראלי – גיא דוידי, במאי של הסרט "חמש מצלמות שבורות", שקורא לחרם על מדינת ישראל.
בשנה ממוצעת נכנסים לתוך תחומי מדינת ישראל כ-14 מיליון דולר – לתוך תחומי מדינת ישראל, מארצות-הברית ומאירופה – שמגיעים מארגונים שיוצרים דה-לגיטימציה לצה"ל ולמדינת ישראל. כקצין וכמפקד בגולני ששירת בכל גזרות הלחימה אני פגשתי את הארגונים האלה, פגשתי את החוויה, פגשתי את הפרובוקציות השקריות שעמדו מולנו, שבעצם פוגעים למעשה בקונסנזוס הישראלי שקוראים לו צה"ל. זו שמורת הטבע האחרונה שנמצאת בקונצנזוס הישראלי, וקוראים לה צה"ל.
בבתי-הקברות של חיילי צה"ל שוכבים צעירים מיהודה ושומרון, מהצפון, מהדרום, מעיירות הפיתוח, מכל מקום, וכולם מסרו את החיים שלהם בשבילנו. אני לא אתן לאף אחד לפגוע או לאף גורם לפגוע בשמורת הטבע הזאת שנקראת צה"ל. אגב, זה לא אני, אני מקווה שגם חברי מהשמאל ומהימין נשתף פעולה בחקיקה ובפעילות ציבורית ציונית אמיתית כדי לשמור על אותה חבורה נפלאה שקוראים לה חיילי צה"ל.
אני רוצה לספר לכם, לפני קצת יותר מ-34 שנה ההורים שלי עלו מצרפת וממרוקו. אימא שלי הייתה בחודש תשיעי, אני הייתי שם בבטן, והם התעקשו שהילד הראשון שלהם יהיה ישראלי. והסוכנות היהודית – כן, כמו שזה נשמע – שמה אותנו בשכונה, קוראים לזה היום שכונת מצוקה, בעיר נהרייה שעל הגבול. ויש לי איזה תמונה, יש לי איזה תמונה בראש כילד, שאני עולה במדרגות בבניין הרעוע, של אנשים מבוגרים מובטלים, משחקים שמה כל היום שש-בש בכניסה לבניין ושותים מים. כשגדלתי הבנתי שזה היה עראק. משם אני בא ולשם אני הולך.
תראו, כולם מדברים היום על סוגיית מעמד הביניים, שהיא חשובה מאוד, אבל אני חושב ששכחנו את השכונה בנהרייה. שכחנו את אותן אוכלוסיות חלשות ומוחלשות שהיסטורית נעשה להן עוול משנות ה-50 בגלל הקצאת משאבים לקויה. הנצחנו בעצם אוכלוסייה שלמה שיוצרת מעגל קסמים של עוני. אני אתן דוגמה: הדיור הציבורי הכל-כך חשוב, במקום לפזר אותו, במקום לשלב בין אוכלוסיות, יצרנו גטאות; מדינת ישראל לאורך השנים יצרה גטאות של אוכלוסיות חלשות שהנציחו את העוני. אבל כבר לפני 800 שנה, למעלה מ-800 שנה, הרמב"ם בהלכות מתנות עניים כבר נתן את הפתרון איך בעצם ממלכה צריכה להשקיע ולפתח אוכלוסייה שהיא ענייה או מוחלשת. כותב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות", תקשיבו טוב, "או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל". אנחנו למעשה נתנו הרבה דגים ולא נתנו חכות להצמיח את האוכלוסייה הזאת.
אני חושב שחברי הכנסת שנמצאים פה היום, במיוחד אלה שחוו את זה באופן אישי כילדים – יש לנו אחריות לקדם ולתעדף משאבים, תשתיות ותחבורה לאותן ערים ועיירות בדרום ובצפון, ובעצם לבטל את המושג ההזוי הזה שנקרא "פריפריה ומרכז". לבטל את המושג הזה, זה לא צריך להיות השיח שלנו, וכמובן להשקיע בחינוך. חינוך זה הבסיס שיכול להצמיח את אותן אוכלוסיות.
לסיום אני רוצה להגיד את שלושת עקרונות הפעולה שלי – ובעזרת השם אני אפעל, אנסה לפעול, בעזרת השם: חיזוק ערכי היהדות והציונות במערכת החינוך; מאבק ברור בדה-לגיטימציה של צה"ל ומדינת ישראל; ומאבק למען האוכלוסיות החלשות והמוחלשות בעיירות, ובדרום ובצפון.
אני אשתף אתכם עכשיו במשהו – משהו שלא עשיתי אף פעם. לפני למעלה מ-13 שנים סיימתי קורס קצינים. לפני תפקיד ביחידת אגוז – תקבל חיילים – התקופה הייתה מורכבת מאוד, אני זוכר. וכשסיימתי את הקורס לקחתי פתק קטן וכתבתי עליו כמה מילים שייתנו לי משמעות וכוח למה שאני עתיד לעשות בשנים הקרובות עם החיילים האלה, להבין מה אני עושה, לזכור מה אני עושה פה. לקחתי את הפתק הקטן הזה, שמתי אותו בדסקית לפני 13 שנים, והדסקית הזאת ליוותה אותי בכל גזרות הלחימה, תחת אש, במצבים מורכבים, בשגרה, הרבה שנים. והחלטתי שכשליח ציבור, כשאנחנו חשופים לציבור, כחבר כנסת, בעזרת השם, אני בעצם אפתח את הדסקית הזאת ואקרא את אותן מילים שכתבתי לעצמי, כדי להמשיך אותה מחויבות, הפעם בצורה ציבורית וגלויה, לא רק אני כחייל שעומד מול האש אלא הפעם כחבר כנסת. אז הדסקית פה, הבאתי אותה כאן עלי. אני פותח אותה. ובפתק כתבתי – הפתק נראה לא טוב – כתבתי: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער" – פסוק מישעיה.
תודה לבורא עולם, תודה לעם ישראל, תודה לאשתי ולילדים הנפלאים. תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת שטבון, בהצלחה. כן, את חבר הכנסת שטבון מברך חבר הכנסת נפתלי בנט. זה אחרי החיבוקים, כמובן. תן לו – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בהחלט. כל האחים והאחיות מתחבקים ומתחבקות. ואחרי שהם יסיימו אתה תעלה. תודה. חבר הכנסת שטבון יחזור למקומו וחבר הכנסת בנט יברך אותו. בבקשה, חבר הכנסת בנט.
<נפתלי בנט (הבית היהודי):>
יוני. קודם כול, יוני הוא חבר הכנסת הכי צעיר במפלגה שלנו, ונדמה לי, לא עשיתי עם המחשבון, שאנחנו המפלגה הכי צעירה בכנסת – אנחנו צריכים עוד לבדוק את העניין. זה באמת מייצג את ההתרעננות הכל-כך חשובה.
הרבה אנחנו מדברים על שוויון בנטל. אין באמת שוויון בנטל; בסופו של יום, אתה, יוני, מהמעטים כל כך שנושאים על הכתפיים עד הרגע הזה – אתה סמג"ד במילואים פעיל, נכון? אתה ממשיך?
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
כן.
<נפתלי בנט (הבית היהודי):>
אז אנחנו באמת, קודם כול ומעל הכול, אומרים לך תודה, שאתה מהמעטים שממשיכים לשאת בנטל לא רק בשירות הסדיר, אלא בצבא האמיתי, שזה שנות המילואים הארוכות. לא דיברת על זה, אבל באמת, על הפעולות של יוני, הוא זכה לצל"ש הרמטכ"ל. באירוע הזה הוא נשא על כתפיו את חברו רועי קליין, זכרו לברכה, גיבור ישראל – אנחנו מאוד גאים בך.
כשאני מסתכל עליך, מה שקופץ לי זה מילה אחת: "אחרַי". ה"אחרי" בתנ"ך בא לידי ביטוי בעיקר אצל גדעון, הוא אמר את זה בארבע מילים, אתה יודע איזה, כן? "ממני תראו וכן תעשו". ובשביל לומר את המילה "אחרי", שאנשים שאתה מוביל ילכו אחריך, נדרשות שלוש תכונות: יושר – שהם ידעו שהם הולכים אחרי בן-אדם שפיו ולבו שווים; אומץ – המוכנות לצאת מאותו בית מוגן, כשאנחנו יודעים שדווקא הבתים לא היו הכי מוגנים, אבל לצאת החוצה; ותבונה – לא מספיק להיות אמיץ וישר, צריך גם להפעיל שכל ישר. אני חושב שאתה מבטא בתכונות שלך את תכונות ה"אחרי", ופה, במקביל לעשייה הפרלמנטרית, שתמשיך גם להנהיג לאור העקרונות האלה.
אני רק אסיים במזמור שאנחנו אומרים כל שבת, בערב שבת; אחר כך שרים את זה בשבת, אחד המשפטים היפים בתנ"ך: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמָדי, שבטך ומשענתך המה ינחמֻני. תערֹך לפני שלחן נגד צֹררי, דִשנת בשמן ראשי כוסי רוָיָה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושַבתי בבית ה' לאֹרך ימים".
יוני, שיהיה לך המון הצלחה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לחבר הכנסת נפתלי בנט. נאום הבכורה הבא – של חברת הכנסת עדי קול. בבקשה, גברתי. חבר הכנסת חנין, אתה מברך. בבקשה. את רוצה לעשות את נאום הבכורה משם? מהצד?
<עדי קול (יש עתיד):>
כן.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אם את רוצה אני לא אמנע ממך, אבל – – –
<עדי קול (יש עתיד):>
מותר, סעיף 41(ג).
<היו"ר אופיר אקוניס:>
מותר הכול, פשוט דוכן הנואמים הוא מקום יותר נוח, וגם – אבל בבקשה. רצונך כבודך, גברתי. בבקשה, נאום הבכורה של חברת הכנסת עדי קול.
<עדי קול (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, מזכירות נכבדה, עובדי הבית המסורים וחברי חברי הכנסת, אני מבקשת לנאום את נאום הבכורה שלי מעמדת שאלת השאלות, מאחר שיש בדברי, כפי שתראו מייד, יותר ספקנות מאשר ודאות. וגם, כאמור, סעיף 41(ג) לתקנון מאפשר את זה.
סר פרנסיס בייקון נהג לומר כי אם אדם מתחיל עם ודאויות, הוא מסיים עם ספקות, אך אם תנוח דעתו להתחיל עם ספקות, הוא יסיים עם ודאויות. אם אכן כך יהיה, אני מבטיחה לשאת את נאום הפרידה שלי מהבית הזה מעל דוכן הנאומים. בינתיים, ברשותכם, אשאר פה.
חשוב לי לומר גם כי הבחירה במקום הזה אינה רק בחירה סמלית. אני עומדת כאן היום משום שאת דברי הראשונים בבית הזה אני רוצה להפנות אליכם, ולא לדבר מעליכם. חברי הכנסת הוותיקים אשר בירכו את קודמי חזרו ואמרו כי שותפות מטרות וכנות כוונות הן מיסודות העבודה הפרלמנטרית. אתם, אם כן, אינכם קהל עבורי, אלא שותפי לדרך, ורק יחד נצליח להשיג את מבוקשנו. לכן אני בוחרת לעמוד לצדכם, ולא מולכם, ולכן גם אשתדל להציג בפניכם עקרונות ולא תוכניות, או, אם להיתלות באילנות גבוהים, ערכים, לא ג'ובים.
מדברי תוכלו ללמוד גם עלי ועל תפיסת עולמי, אך זאת רק כהקדמה להיכרות מעמיקה, לשיח ולעשייה משותפת, ולא כדי שדברי יירשמו בדברי הימים של ערוץ הכנסת.
וכעת אחזור לספק. הטלת הספק היא אחד העקרונות המנחים את דרכי, ובזכות היכולת והנוהג להטיל ספק הגעתי עד הלום. הספקנות הפילוסופית שמקורה ביוון העתיקה בעיר בשם סקפסיס – משם גם לקוח המונח הלועזי סקפטיות – ביקשה לכפור בכל המוסכמות, בטענה שהידע של אדם הוא כה מוגבל, שעליו לחקור כל נושא, ולא לקבל דבר כמובן מאליו. האסכולה הספקנית, שנודעה מאוחר יותר גם כפירוניזם, על שם מייסדה פירון – עוד אילן גבוה – גרסה כי כלל אין אפשרות להגיע לוודאות. ספקנות כזו, שהיא למעשה ספקנות לצורך ספקנות, היא פילוסופית בעיקרה. היא אינה מקדמת, אלא מעכבת; אינה מצמיחה, כי אם מנציחה. לעומתה, ספקנות המעודדת חקירה, בחינה וגילוי מחדש היא בעיני הבסיס להתפתחות האישית והאנושית, ורק באמצעותה נוכל לברוא מציאות חדשה.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט מוכר בעיקר בזכות קביעתו "אני חושב משמע אני קיים", אך מעטים מכירים את המשכה הרעיוני; מהו דבר חושב? שואל דקארט, ועונה: זהו דבר שמטיל ספק, שתופס, שטוען, ששולל, שרוצה, שאינו רוצה, שמדמיין לעתים, שחש. דקראט מטיל עלינו, האנשים החושבים, אחריות גדולה לחקר האמת. הוא מלמד אותנו כי הקיום שלנו כבני-אדם מחייב אותנו לשאול, לבדוק, להלין, לקטרג – וגם להסכים, אבל לעולם לא להפסיק לחפש. והאחריות הזאת מוטלת עלינו ביתר שאת, שליחי הציבור.
רבים מאתנו טועים לחשוב שציבור בוחרינו מצפה מאתנו להתנהגות ממלכתית, פורמלית, ייצוגית, כזו ההולמת את התואר הנכסף שבו זכינו – חברי הכנסת. אין זה כך בעיני. מסר אחד וברור עולה מתוצאות הבחירות האחרונות, מכל קצוות הקשת הפוליטית: הציבור בישראל רוצה שינוי. לא בכדי הוא דרש להחליף כמעט מחצית מחברי הבית. הוא לא עשה זאת כדי שאנחנו ניכנס בשערי המשכן המפואר הזה וננהג בדיוק כמו שנהגו קודמינו.
עיניהם של הצופים בנו אינן בוחנות את קוד הלבוש, את גינוני השפה, את תרבות הנהיגה או את הרגלי הבילוי שלנו. בניגוד לדעתם המלומדת של יועצי התקשורת, לא אכפת להם אם אני לובשת ג'ינס – בדרך כלל קרוע – מדברת מהר ועם סמ"ך שורקת, רוכבת על אופנוע – לפעמים על מדרכה, אבל לא עוד, אני מבטיחה; אכפת להם מה אני אומרת, ויותר מכך, מה אני עושה. והם מצפים שאהיה אחרת. הם מצפים שאביא לכאן את אותה רוח שהבאתי אתי לאוניברסיטאות בישראל: הרוח המהפכנית, הספקנית, זו שאינה מקבלת כמובן מאליו את הנחות היסוד שאומרות שרק מי שנולד למשפחה בעלת כוחות ואמצעים יזכה לחינוך הולם ובהמשך ייכנס בשערי האולימפוס, האקדמיה הישראלית, זו שכלל אינה רואה צורך במיקומה של האקדמיה בראש האולימפוס; אותה רוח שגרמה לי להבין כי הידע הנצבר בין כותלי המוסדות האקדמיים הוא יקר מפז והוא שייך לנו, וגם עזרה לי למצוא דרך שונה ומקורית לחלוק את הידע הזה ואת חוויית הלמידה האקדמית עם מי שאלו היו חסומים בפניהם.
אתם ודאי יכולים להבין שהייתי תלמידה בעייתית. מצטיינת – בכל זאת, פולנייה – אבל מאוד בעייתית. הספקנות פחות מוערכת במוסדות החינוך הממלכתיים, ואני ארחיב על כך בהמשך. אם אינני טועה, הייתי אחת הסטודנטיות היחידות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית שכבר בשבוע הראשון התבקשה לצאת מהכיתה ולהביא את ההורים. אבל עוד לפני שיצאתי מהכיתה הספקתי ללמוד עובדה שאני מציגה מאז ככלי הכי שימושי שקיבלתי מהאוניברסיטה: בשיעור הראשון בדיני חוזים למדתי כי הצהרה לציבור היא מחייבת. ואיך, ודאי תשאלו, הפכה עובדה זו לשימושית כל כך? ובכן, היא שימושית מאין כמוה בתפקידי החדש – בדרכי הפוליטית, ואני מתחייבת וממליצה לכולנו לפעול לאורה.
אבל זהו אך שימוש מהעת האחרונה. הדוגמה הניתנת לתלמידי משפטים כדי להמחיש כלל זה היא, שכאשר מוטבע מחיר כלשהו על מוצר המוצג בפני הציבור, המחיר מחייב גם אם נפלה בו טעות סופר. אני לא יכולה לתאר במילים את תחושת הכוח והעוצמה שאחזה בי כאשר באותו שבוע ראשון ללימודים נעמדתי בגאון מול הקופאית בסופר ואמרתי לה שעל קופסת הגלידה שקניתי היה רשום 19.90, ולא 29.90 כפי שהיא ביקשה שאשלם; ועוד יותר – כשהוספתי בארשת פנים רצינית שאני לומדת משפטים ומדובר בהצעה לציבור המחייבת את המציע. לקופאית כמובן לא היה אכפת. השעה הייתה שעת סוף המשמרת, והיא עמדה שעות על הרגליים, כי שלי – חברת הכנסת יחימוביץ – עוד הייתה עיתונאית מצליחה, אבל עבורי היה זה רגע מכונן. הבנתי באמת, לא כססמה, לא כציטוט – שדרך אגב, גם הוא מיוחס לפרנסיס בייקון – שידע הוא כוח, וגמרתי אומר להבטיח שהידע הזה, שעד אז נשמר כסוד כמוס בין סטודנטים למשפטים, יהיה נגיש לכולם.
הבטחתי בראשית דברי להציג עקרונות ולא לדבר על עצמי, ובכל זאת אספר כי מאותו הרגע הקדשתי את חיי למשימה הזאת. כסטודנטית לתואר ראשון, הקמתי באוניברסיטה העברית את מרכז "ברירה", שביקש להציג בפני סטודנטים למשפטים ברירה אחרת. עוד לפני שנפוצו הקליניקות המשפטיות, קראתי לסטודנטים למשפטים לבחור לעשות שימוש בידע המשפטי שלהם לטובת אוכלוסיות מוחלשות, ולא רק לטובת עצמם. כתבתי תוכנית לימודים, שאותה כיניתי "דיני רחוב", שעסקה בהוראת משפטים ככלי חינוכי ושיקומי לנוער רחוב, והפכה לתוכנית לאומית מוכרת שאליה מופנים נערים בתקופת המבחן שלהם כחלק – ולעתים אף במקום העונש שלהם, תוכנית הפועלת יותר מעשור.
ואחרי שהשלמתי את לימודי הדוקטורט במשפטים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק חזרתי לישראל רק כדי להשאיר את הקריירה האקדמית שלי בצד כדי להפוך את האוניברסיטה על פיה. ה"אוניברסיטה בעם" שהקמתי מציעה הסתכלות אחרת, כזו המטילה ספק במוסכמות שעליהן בנויה האקדמיה, ובזאת גם על מטרותיה ודרכי פעולתה.
ה"אוניברסיטה בעם", כשמה כן היא: תוכנית הדורשת מהאוניברסיטה לחיות בתוך עמה ומטילה עליה אחריות חברתית להפצת הידע הנצבר בה. המרצים בה אינם פרופסורים מלומדים כי אם סטודנטים מצטיינים לתואר ראשון, והסטודנטים אינם צעירים זבי חוטם שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי והם ממהרים להמשיך במירוץ חיים קבוע מראש, אלא הם מבוגרים קשי יום, בשנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 לחייהם, שגורלם לא שפר עליהם והם מצאו את עצמם נסחפים בזרם השינויים, אך לעולם לא משפיעים עליו. והם לומדים שלא על מנת לקבל ציון או תואר. הם לומדים כדי לדעת. הם לומדים כיוון שתמיד רצו לעשות זאת ולא יכלו; לא יכלו להרשות לעצמם, לא יכלו להתקבל, לא יכלו לעזוב את שלוש העבודות וארבעת הילדים ולבחור לעשות משהו למען עצמם. הם לומדים כמו שאף סטודנט מן המניין באוניברסיטה לא לומד, כדי להוכיח שהם יכולים; כדי להראות לילדים שלהם שאפשר; כדי לעשות שינוי. ואם הם יכולים, אז גם אנחנו, כאן, בכנסת, יכולים לעשות שינוי. זה תלוי רק בנו, החדשים והוותיקים, והצוות המקצועי, והניהולי, והאורחים הקבועים והמזדמנים.
בשבוע שעבר ביקשתי לשאול שאלה את שר הרווחה, שהגיע למליאה להשיב על שאילתות דחופות. ניגשתי למזכירות וביקשתי להירשם, אך שני חברים נרשמו לפני ולכן לא קיבלתי אישור; תודה, ירדנה, שהסברת לי למה. חזרתי למקומי מתוסכלת; מתוסכלת מכך שאינני בקיאה בכללים – כמו שאתם מבינים, הלכתי לקרוא את התקנון מייד – אבל לא רק. מתוסכלת על כך שבחרתי להשלים עם המצב. הרי בכל מקום אחר שהייתי בו לא הייתי מקבלת כזאת תשובה, שעניינה פרוצדורה ולא מהות; לא הייתי מוותרת על האפשרות לשאול את שר הרווחה מדוע משרדו לא ידע על אותו ילד בן 12 חולה סרטן המשוטט לבד ברחובות צ'אנג-מאי שבתאילנד, ואם ידע, מדוע לא השתמש בסמכותו על-פי חוק הנוער ומילא את חובתו לבחון את טובת הילד.
ובכן, למה שתקתי? ראשית, כי אני מאמינה שצריך להכיר את כללי המשחק על בוריים לפני שמבקשים לשנותם. לכן גם הרחקתי עד ניו-יורק והשלמתי תואר שלישי לפני שפניתי לקדם תוכנית שמאדירה ידע ולא תארים. אבל אם להיות כנה – והנה לכם עוד עיקרון מומלץ לכולנו – נכנעתי למה שמקובל. במקום למלא את שליחותי ולהטיל ספק בנוהג הקיים, הלכתי שבי אחריו. במקום לאתגר את הבית ולשאול אם חשוב יותר להקפיד על סדר השאלות וגבולות השיח מאשר לבקר את פעולות הממשלה ולהבטיח את שלומו של הילד, קיבלתי על עצמי את דין המקום, ולא לשם כך יצאתי לדרך הזאת, ואני מאמינה שגם אתם לא.
אני קוראת לכולנו אפוא ללמוד את הכללים והמנהגים של הבית הזה, להכיר את מקומם ההיסטורי ואת ההיגיון שהנחה את כתיבתם בספר החוקים, ואז לעצור ולחשוב – לחשוב במובן הקרטזיאני: לשאול, לשלול, להרגיש ולנסות למצוא דרך אחרת, טובה יותר, צודקת יותר. להגשים את המטרות שלשמן הגענו לכאן.
רבים צופים בבוז בתמונות ממליאת הכנסת הריקה ומאזינים בזלזול לנאומים מלאי פתוס הנישאים מעל הדוכן אל מול קהל של כיסאות ריקים. חברי לסיעה ואני החלטנו לעשות זאת אחרת: באנו לשנות, והנה אנחנו כאן. אבל אני שואלת את עצמי, ורוצה לשתף אתכם בשאלה: האם די בשינוי זה? הרי היום, אחרי זמן קצר בבית הזה, אנחנו יודעים לספר כי מרבית חברינו אינם יושבים במליאה, כיוון שהם עסוקים בעבודה קשה ונמרצת הנעשית מאחורי הקלעים: הם עונים לפניות ציבור, נפגשים עם נציגי ארגונים ופקידי ממשלה. חוקרים, לומדים, מקיימים כנסים וגם כותבים את אותן הצעות חוק אשר יציגו, בבוא הימים, לפני המליאה הזאת. האם ייתכן שהם אינם יושבים כאן כיוון שעצם הישיבה משמעותה אי-עשייה, ולא להפך?
בשבועות האחרונים הוקדשו ישיבות המליאה לנאומי הפתיחה של החברים החדשים, ולכן הנוכחות במליאה הייתה עבורנו לא רק חובה אלא זכות גדולה. זו, כאמור, הדרך היחידה להכיר את חברינו ושותפינו החדשים. אבל כעת עלינו לשאול את עצמנו, האם נכון להמשיך לקיים את המליאה כפי שזו התקיימה בשנים עברו, או שמא עלינו להציע מסגרת דיונית שבה ייקחו חלק כל חברי הבית ותהיה בה משום עשייה ההולמת יותר את שליחותנו?
סעיף 13 לתקנון הכנסת – זה ספר נהדר, אני ממליצה לכם – דורש מחבר הכנסת להתמיד בהשתתפותו בישיבות הכנסת כמיטב יכולתו. האם בכך אנחנו מסתפקים? האם לא הגיעה העת שנדרוש מעצמנו יותר מרק מיטב המאמצים? האם היינו משלימים עם דרישה כזו מכל איש מקצוע אחר? אני קוראת, אם כן, לי, ולכם, ולכנסת הזאת, להניח למה שמקובל. שיטת המשפט המקובלת, שעל יסודותיה נבנתה מערכת המשפט הישראלית, פועלת על-פי עקרון "התקדים המחייב". אבל גם באנגליה, מולדתה, היה אפשר לגבור על מנהג ותיק מכוח ה-equity – ההגינות והצדק. אני קוראת לנו היום להיות הוגנים וצודקים, מוסריים ומסורים, קשובים ומדויקים, יותר מאשר ממלכתיים ודווקניים.
אני קוראת לנו להטיל ספק בכל מה שניתן, ואני משוכנעת שאם כך נעשה, אחרים ילכו בעקבותינו. אם נעז להטיל ספק בדרך שבה הבית הזה פועל, אולי נמשיך ונעז להטיל ספק במוסכמות חברתיות נוספות – אלה המנחות את חלוקת המשאבים הבלתי-שוויונית הנהוגה; זו המגדילה את הפערים החברתיים, הקורעים אותנו מבפנים, או אלה שבעזרתן אנו מצדיקים את היחס הקלוקל שלנו, כפרטים וכחברה, לכל מי ומה שהוא שונה ואחר, ובעיקר חלש, מאתנו.
אולי – כן, אולי – אז, נעז לדבר לא רק על מגבלות, אלא גם על גבולות. כיוון שרק הטלת ספק במצב הקיים, ואפילו בפתרונות המונחים על השולחן, תאפשר לא רק לפתוח את הדיון מחדש, אלא גם למצוא פתרון, ואנחנו זקוקים לפתרון; פתרון יצירתי. אחר. ומי כמונו יכולים להגיע אליו. הרי התקומה שלנו כעם מבוססת על היכולת לראות דברים אחרת, וגם, יש שיגידו, לראות את הנולד. והשגשוג שלנו כמדינה מבוסס על אותם עקרונות: יזמות, חדשנות, יצירתיות. אנחנו המצאנו את Waze.
כל אלה אבדו, בעיני, לקודמינו, ואל לנו להמשיך בדרכם. אותה סטגנציה – אותו קיפאון מאפיין את כל תחומי החיים שלנו, לא רק את המשא-ומתן המדיני. הוא מתחיל מלמעלה, כפי שניכר בתהליך הרכבת הממשלה, ועובר דרך המשרדים השונים. רק השבוע פניתי בשאלה למשרד התמ"ת לגבי הנחה במעונות של "נעמת" לנשים לומדות ועובדות, ונעניתי כי משרד התמ"ת אינו מעוניין לעודד נשים ללמוד, אלא לעבוד. לימודים, כך נאמר לי, זה משרד החינוך. בהתאם, כאשר פניתי למשרד הרווחה בבקשה להמשיך במתן קצבה לאם חד-הורית לחמישה ילדים שנרשמה ללימודי ערב להשלמת השכלה, נאמר לי כי אם היא יכולה ללמוד, היא אינה זכאית להמשך תמיכה. ההתבצרות הזאת והיעדר הראייה הרחבה והאינטרדיסציפלינרית הם תוצאה של קיפאון, קיבעון מחשבתי שפשט בנו, והמקום שבו הקיבעון הזה פוגע בנו יותר מכול הוא מערכת החינוך.
אנו מגדלים דורות של ילדים שלא ידעו, וכנראה גם לא ירצו, להטיל ספק. ילדים ונוער מבריקים, בעלי מעוף, שאנו מכשירים לשנן, לצטט ולדקלם במקום לחשוב. אנו הופכים אותם לכלי קיבול, מפקידים במוחם עובדות נטולות חיים וחסרות כוח מניע. אנו מקנים להם מיומנויות שאינן מתאימות לתקופתם, המפתחות יכולות אנליטיות ומתעלמות מהיכולות המעשיות והיצירתיות הדרושות כדי לפתח את מה שהחוקרים מכנים "אינטליגנציה מצליחה", כזו המבוססת לא רק על יכולת אנליטית אלא גם על חשיבה מקורית, כזו המאפשרת לתלמיד הנתקל במצב חדש להמציא כמה שיותר פתרונות ודרכי התמודדות, ולא לפעול באופן המקובל.
רובכם בוודאי הורים ששרדו או שורדים בימים אלה את התקופה המעיקה, אך יש אומרים קסומה, בחיי הילדים, שבה הם שואלים על כל דבר "למה?" מעטים, עם זאת, שמים לב שאותם ילדים שכל דבר סביבם נראה להם חדש, מעניין, מסקרן, שרוצים לדעת עוד ועוד ולא מקבלים שום תשובה, מפסיקים לשאול ככל שהם מתמידים במערכת החינוך. ככל שנוקפות השנים הם תוהים פחות, קוראים פחות ומתעניינים פחות, וכשהם מגיעים לאוניברסיטה הם כבר מתייחסים לשאלות פתוחות כאל משימה בלתי אפשרית. מערכת החינוך למעשה גוזלת מהם את היכולת הבסיסית הטבועה בהם, מייבשת את נטייתם הטבעית לשאול "למה?" אם לא נחזיר להם אותה לא נוכל להוביל שינוי. אם לא נחזיר אותה לעצמנו, לא נוכל לעמוד בהתחייבויותינו. אני קוראת לכולנו היום לחזור ולשאול "למה?"
פתחתי ואמרתי שדברי יעסקו בספקות, ואני אסיים דווקא בוודאות: להטיל ספק זה בוודאי לא קל. הספקנות מערערת על המוכר, הידוע, הבטוח, ולכן דורשת אומץ, מחויבות, עקביות, ובעיקר שיתוף פעולה, אבל היא אפשרית. יש בוודאי יאמרו שאני חדשה, צעירה, חסרת ניסיון ואפילו נאיבית – זאת, דרך אגב, לא מילת גנאי בעיני – אבל אני מאמינה, ואני מזמינה אתכם להאמין יחד אתי.
ולפני סיום, ולא רק כיוון שמקובל, אלא כי באמת מגיע, אני רוצה להודות ליושב-ראש הסיעה שלי, חבר הכנסת יאיר לפיד. אני רוצה להודות לך על כך שאינך מפחד לשאול או להעז לעשות דברים אחרת, ועל כך שאתה נותן לי, ולנו, את המקום והזמן להיות שונים. אני רוצה להודות גם לחברי המחבקים, על שהם מחבקים לא רק אחרי נאומי בכורה. אני רוצה להודות לאילן שלי, ואני רוצה להודות לכם על שהקשבתם. תודה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה, חברת הכנסת קול. בבקשה, האם – עכשיו, מה יהיה עם החיבוקים? איפה יהיו החיבוקים, בצד הזה או ליד הדוכן?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
גם וגם, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אז תלכו לשם בבקשה. בבקשה, רק דקה. יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת ריבלין ביקש לומר כמה דברים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
חבר הכנסת ריבלין מבקש להעיר הערה לתקנון: לא מפריעים לחבר כנסת בנאומו הראשון, ולכן לא הפרעתי. תקנה 41(ג) קובעת במפורש שדוכן הכנסת הוא דוכן הנאומים – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – קבוע לגבי הצעה נוספת, לגבי נאומים בני דקה, כפי שנוהג הכנסת קבע, שאפשר לדבר גם מהצד. יושב-ראש הישיבה, היושב-ראש וסגניו, יכולים לאפשר, על-פי בקשה מיוחדת מחבר כנסת, לדבר מהצד. אבל אני לא רוצה שתהיה אי-הבנה – זה לא לשיקול דעתו המוחלט והבלעדי של כל חבר כנסת מאיפה הוא מדבר. דוכן הכנסת הוא דוכן הנואמים, וטוב שכך ימשיך להיות, ואני מברך אותך על נאומך הראשון היפה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון. תודה רבה על ההערה, אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת הקודמת. בכל מקרה, חברת הכנסת קול, זה כבוד גדול לדבר מדוכן הנואמים. נאמו פה כמה מנהיגים דגולים של מדינת ישראל ושל מדינות אחרות. אבל אני אפשרתי, גברתי המזכירה, משום שזה היה נאום בכורה, ולא נקלקל את שמחתה של חברת הכנסת קול בנאום הבכורה שלה.
חבר הכנסת חנין, לעומתה, יברך אותה, אדוני, מדוכן הנואמים, ואני מקווה שגם חברת הכנסת שולי מועלם, שהיא הבאה בתור, תכבד את הדוכן בכך שהיא תישא את נאום הבכורה מעליו. אני מכיר באופן אישי כמה אנשים שמשתוקקים לדבר מעל הדוכן הזה אבל כנראה עובדים מאוד מאוד קשה. כן, חבר הכנסת חנין עושה את דרכו? איפה אתה? בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מועלם.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
צודק. מועלם-רפאלי. קיבלתי. אני אזמין אותה בשמה המלא, בצורה מוחלטת.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה רבה, אדוני – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בבקשה, חבר הכנסת חנין.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני גאה לברך את חברת הכנסת ד"ר עדי קול. אני חושב שכולנו כבר, אחרי נאום הבכורה שלה, מבינים, ברגע הזה, שבעצם כולנו בכנסת צריכים להתגאות בכך שחברת הכנסת קול מכבדת אותנו בהצטרפותה לבית הזה.
חברת הכנסת קול היא אישה צעירה, אבל מאחוריה דרך ארוכה ומרשימה במיוחד. זה כמובן כי היא התחילה בגיל מאוד צעיר, כמו שהיא הזכירה, אבל כמנהגה היא מדברת מאוד מהר אז אולי לא כולם קלטו את כל הפרקים החשובים בביוגרפיה הזאת. כבר בלימודי התואר הראשון היא הקימה את מרכז "ברירה" באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למשפטים, שקידם מעורבות חברתית של סטודנטים. המרכז הזה נתן סיוע משפטי לנזקקים, סייע לנשים בשכונות עניות, קידם זכויות נשים, העביר סדנאות חינוכיות לנוער במצוקה – זו הייתה ההתחלה, בתואר הראשון.
בהמשך הדרך חברת הכנסת קול השלימה תואר שני ושלישי במשפטים באוניברסיטת קולומביה בארצות-הברית. הדוקטורט שלה עסק – עוסק – באחריות לקבלת ההחלטות המשפטיות של הורים בשל ילדים ומידת ההתאמה של החלטות כאלה לטובת הילד, שזה העיקרון הכללי, עקרון הגג, שעל-פיו אנחנו מנסים לבחון שאלות שנוגעות בילדים. ד"ר קול, תהיה לך עבודה רבה בכנסת הזאת בתחום הזה, כי את יודעת שגם בפני הכנסת יש הצעות רבות בתחום הזה, שיש עליהן ויכוח קשה, ואני אשמח ללמוד ממך ולנסות לפלס גם את דרכי, כי גם אני מתלבט וגם אני מלא ספקות בשאלה מה נכון לעשות בשאלות האלה.
אחד הדברים המרשימים ביותר שעדי הייתה מעורבת בהם זה המהלכים שלה בתחום החינוך המשפטי, וכמי שבא בעצמו מהעולם המשפטי – גם אני איש הפקולטה למשפטים, ואפילו אותה פקולטה למשפטים, בתל-אביב, מקום שאני מצד אחד מאוד אוהב אותו ומאוד גא בו, אבל מצד שני מקום ללא ספק מאוד מאוד שמרני. מאוד שמרני.
הפרויקטים שעדי הובילה היו בהחלט פריצת דרך, היו בהחלט מעשה מהפכני של שינוי ושל ראייה אחרת של תפקידה של האקדמיה ושל מקומה של האקדמיה בחברה. התוכנית "אוניברסיטה בעם" שוכנה בקומת הקרקע של הפקולטה למשפטים. אני הייתי בצד השני של אותה קומת קרקע עם התוכנית שאני עמדתי בראשה, התוכנית לצדק סביבתי, ועקבתי בהתפעלות אדירה אחרי הדברים שמתרחשים שם, בצד השני של הקומה, שבאמת אתגרו את גבולותיה של האוניברסיטה ואת השאלה מהי בכלל אוניברסיטה ואיך היא צריכה להתנהל, מהם גבולותיה של האוניברסיטה ומי רשאי וזכאי וראוי להיכנס בשעריה של האוניברסיטה.
התוכנית הזאת היא מפעל אדיר. אני מבין שהיום יש כבר 1,500, אפילו יותר – זה כבר לא רק אוניברסיטת תל-אביב, זה גם אוניברסיטת בן-גוריון, ואני מקווה שהמגפה הזאת תדבק גם במקומות אחרים. פתיחה של שערי האוניברסיטה לאנשים שעל-פי כל הכללים הקיימים היום היו אמורים להישאר בחוץ, אבל הם לא צריכים להישאר בחוץ – האוניברסיטה צריכה, החברה צריכה – והם זכאים להיות בפנים ולהיכנס לתוך המעגל הזה של הידע.
לד"ר קול יש קשר לא רק עם האקדמיה, ולא רק עם האוניברסיטה, אלא גם עם הכנסת, וקשריה של ד"ר קול עם הכנסת מתחילים הרבה שנים לפני שהיא נבחרה לבית הזה באופן פורמלי. היא הובילה, או ריכזה, את השדולה למען הילד עוד לפני שהוקמה הוועדה לזכויות הילד. היית אז כבר בוגרת הפקולטה למשפטים, או עוד לא?
<עדי קול (יש עתיד):>
במהלך.
<דב חנין (חד"ש):>
אבל כבר אז, אני הבנתי, ניסחת הצעות חוק וקידמת הצעות חוק, ותרמת לעבודה המדהימה והנהדרת שהתחילה אז להיעשות ונמשכה אחר כך. אנחנו חבים לך תודה על הדברים שעשית אז ועל הדברים שבעצם עזרת לחולל בבית הזה, כי אותה שדולה הפכה אחר כך לוועדה, והוועדה הזאת ממשיכה ללוות אותנו עד היום ועושה דברים מאוד חשובים בתחום הזה.
המפגש הבא של ד"ר קול עם הכנסת היה, כמובן, כשהיא קיבלה את אות יושב-ראש הכנסת לאיכות חיים בשנת 2010, וחבר הכנסת רובי ריבלין העניק לך אותו על תרומתך לצמצום הפערים בישראל, ועוד תארים ואותות ופרסים כמו אות אומ"ץ ואות ספרא למצוינות חברתית. פעילות מרשימה ויפה.
ואני חייב להוסיף דברי התפעלות מנאום הבכורה שלך. אני דווקא מאוד התרגשתי מזה שבחרת לדבר מהצד, אף שכפי שרובי ריבלין, שהוא המומחה הגדול מכולם בתקנון הכנסת – אני חושב שהוא הולך לישון כל ערב עם התקנון לידו – אני בטוח שהוא צודק ופורמלית צריך לדבר מהדוכן, אבל כמה טוב לאתגר מדי פעם את הפורמליות הזאת, וכמה טוב להציב סימני שאלה מאחורי דברים שאנחנו כולנו חושבים שהם מקובלות – –
<עדי קול (יש עתיד):>
– – – זה עניין פרשני – – –
<דב חנין (חד"ש):>
– – ותמיד אפשר לפרש את הדברים אחרת וטוב לפרש את הדברים אחרת. אבל מעבר למקום שממנו דיברת, הטיעון שאת הצבת בפנינו היה, לטעמי, טיעון ערכי, רב-עוצמה, מעמיק, משכנע, מעורר התפעלות. אני מתקשה להוסיף על דברי הטעם שאמרת, אבל בכל זאת, אני רוצה רק על אחריותי להזכיר עוד הוגה אחד שאלי, לפחות, הוא מאוד קרוב, והוא קרל מרקס. כששאלו אותו מהי האמירה שהכי קרובה ללבו, הוא אמר: De omnibus dubitandum– הטל ספק בכול. זה מדריך נהדר לאינטלקטואלים, לאנשי חשיבה, ואתם יודעים מה? זה מדריך נהדר לאנשי מעשה.
אז אני מאחל לכולנו שמדי פעם נחזור ונקרא את נאום הבכורה של עדי קול, ואולי נשכיל לאמץ ממנו כמה דברים. אני מאחל לך הצלחה גדולה בבית הזה. אני בטוח שאת תצליחי רבות, ואני מקווה שכולנו נוכל ללכת בעקבותייך לעוד מהפכות נהדרות שתעשי בחברה הישראלית. תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת חנין. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה, גברתי. אני מבין שאת מעדיפה מהדוכן.
הדוכן הזה, דרך אגב, חבר הכנסת פירון, ענקים נאמו ממנו. אני לא אומר את זה בלשון – ממש ענקי הדור. וענקיות גם. בוודאי חברת הכנסת מיכאלי תדבר על זה, היו ענקיות גם. בבקשה, גברתי.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי לסיעת הבית היהודי ובני משפחתי היקרים, תמונות חיים רבות ומלאות משמעות עולות ומציפות אותי בעומדי כאן לראשונה, על דוכן הנואמים בכנסת ישראל. כל כך הרבה קולות ומראות, מילים ופסוקים, דמויות ואנשים. כולם, כולם חולפים בתוכי ובראשי, וכולם מבקשים ממני להיות להם לפה ולשליחת ציבור. כל כך הרבה מעגלי חיים נפתחים ונסגרים אצלי בימים אלה, עד שלפעמים אני חשה שלא פשוט להכיל כל כך הרבה, ולהבין את המציאות שאליה הוביל אותנו ואותי בורא העולם.
"השביל הזה מתחיל כאן", כך שר ידידי אהוד בנאי; "הוא לא סלול, לא תמיד מסומן. השביל הזה מתחיל כאן." תחילתו של השביל בתמונה הבאה – השנה היא 1964. את דרכה מדימנט שבמרוקו אל ארץ-ישראל, אל מדינת ישראל, עושה משפחת תורג'מן, הרב יעקב ואשתו סימי ואתם שבעת ילדיהם, כשסימי, אם המשפחה, בחודש השביעי להריונה נושאת ברחמה עוברית קטנה, שתיוולד חודשיים מאוחר יותר כבר בארץ-ישראל. הילדה הזו היא אני, שולי, שולמית, בת לרב יעקב תורג'מן, זכרו לברכה, רב ומנהיג ציבור, איש תורה ועבודה שעלה ממרוקו לחיפה. שם, בצד התמדתו בלימוד תורה, בחסד ובעיסוק בצורכי ציבור, עבד בעיריית חיפה במסירות ובנאמנות. אהוב למקום ואהוב על הבריות. בת לאמי סימי, זכרה לברכה, שאף שנפטרה כאשר הייתה רק בת 51, כשאני בת 14, הספיקה להנחיל לי דגם ודוגמה לתורת חסד ואהבת אדם, צניעות וענווה, אמונה ומסירות. דמותם המאירה של הורי, אנשים גיבורים, אנשי אמת ואמונה, ניצבת אתי ולידי בעומדי כאן לפניכם.
החיים החדשים בארץ המשיכו בבית ציוני-דתי, בלימודים, בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובשירות צבאי שבחרתי בו, כשכל המסלול הזה טוען את המצברים ומכוון את הדרך לחיים של ייעוד. הרב סולובייצ'יק מרבה להשתמש במונחים "שותפות גורל" ו"שותפות ייעוד". "שותפות גורל" היא שותפות ברמה הנמוכה. זו שותפות שרק גורל מקרי יצר אותה. לעומתה, "שותפות ייעוד" היא שותפות המחברת אנשים שבחרו לעצמם ייעוד משותף. את חיי הבוגרים בחרתי להקדיש לחיבור ולשותפות ייעוד; לחיבור בין אנשים, בין עדות, בין דעות וזרמים, בין אדם לארצו ובין ישראל לאביהם שבשמים.
את חיבורי החיים והייעוד הללו מימשתי באופן המלא והעוצמתי ביותר כאשר הקמתי את ביתי עם משה מועלם; לימים, סגן-אלוף משה מועלם, מג"ד בגולני, ובתפקידו האחרון מפקד מוצב הבופור. כלפי חוץ, מועלם ואני באנו מבתים שונים ומרקעים שונים, אבל בעומק היה חיבור מדהים של ייעוד, עם הרבה דמיון וקשר.
הוריו אצילי הנפש של מועלם, רחל ויחזקאל, עלו לארץ מעיראק. יחזקאל הוברח לארץ לבדו כבחור צעיר בעלייה בלתי לגלית, עד שהגיע לקיבוץ בית-אורן. כאן, בארץ, הכיר מאוחר יותר את רעייתו רחל, שעלתה ארצה מבגדד ב-1951. וכך, על אדני הציונות, הקימו בני-הזוג מועלם את ביתם בחיפה. אנשים הגונים ומסורים אשר רק לאחר שמונה שנים זכו להיפקד בבנם הבכור, משה. רחל ויחזקאל הם סמל ומופת לדור של גיבורים. הורים למשה, הגיבור האישי שלי, שאתו זכיתי להקים בית מתוך אותה שותפות ייעוד, ואתו זכיתי להביא לעולם שתי בנות, נועם וניצן.
באופן הסמלי, השביל הזה, שהתחיל שם, בגולני, ממשיך עתה כאן כאשר ניצן, בתנו, משרתת היום כחיילת, מש"קית ת"ש בגדוד 51 של גולני שבו שירת אביה. נועם, בתנו הבכורה, בחרה לשרת בשירות הלאומי, בסיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים ומשפחותיהם. כל אחת מהן בחרה בדרכה להתגייס למען העם והחברה.
שוב אני נזקקת למילותיו המדויקות והרגישות כל כך של אהוד בנאי בשירו "איש ציפור". "תמונת הלוויין מטושטשת, אזור דמדומים. בקצה הרקיע אתה נוגע, קודקוד לציפור, האם שומע?" מאז אותו לילה שבו נדם קולו של איש הציפור שלי, כמו גם קולם של 72 חבריו שהיו עמו, ידעתי שבפני ניצבים שני שבילים בלבד: שביל העצב והייאוש, השכול והחידלון, וממולו ניצב שביל הגבורה, הבחירה בחיים. ידעתי שהשביל הזה מתחיל כאן. כאן ברגע ובמקום האסון. הבחירה הייתה ברורה וחד-משמעית – בחיים. גבורתם של הורי ושל הוריו של מועלם ניצבה לנגד עיני. "לך עליו, עלה עליו עכשיו / מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך / מרחוק נדלק אור / אל תסטה כדי שתוכל לחזור."
שימשתי אז כאחות ראשית בטיפול נמרץ ילדים בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע. ראיתי לנגד עיני את הקושי של הילדים והמשפחות, והידיעה כי יש בכוחי לסייע ולהשיב חיים הובילה אותי לבחור בחיים. לאורך השביל הזה צעדו אתי חברים ותיקים וחדשים, אנשים מכל גוני החברה, למסע חיים ולבחירה בחיים. האנשים הללו, הפסיפס האנושי המגוון הזה, ניצבים אתי כאן על הדוכן; הם הראיה שאפשר, שצריך, שחייבים לחבר. החברים הללו, שהלכו אתי לאורך כל המסע, הם הגיבורים שלי.
במעלה ההר, על שביל החיים, מצאתי את שאהבה נפשי, אתו הקמתי מחדש את ביתי, סגן-אלוף במילואים, ד"ר אלי רפאלי, שגם הוא עוסק ומקדיש את חייו למען ביטחון ישראל. בנינו את ביתנו בנווה-דניאל שבגוש-עציון, והקמנו בית גדול ורחב המכיל בתוכו את ילדי, את ילדיו ואת ילדינו המשותפים, שבעה במספר, כמספר קני המנורה המסמלת את כנסת ישראל.
שנים רבות אני מובילה מסעות נוער לפולין. צועדת אתם בגיאיות ההשמדה, שרה אתם בגטאות, מדליקה את נרות הזיכרון, מחבקת אותם ברגעי הדממה, ומקשיבה לסיפוריהם של אנשי העדות שבחרו בחיים; אנשי העדות השורדים והניצולים, הגיבורים של כולנו. המסעות האלה לפולין הם מסעות מטלטלים ומכוננים. מסע שכזה משיב ארצה את משתתפיו שונים משנסעו, יהודים יותר, ציוניים יותר, ישראלים יותר, רגישים וקשובים יותר.
כל עוד נשמה באפי, וכל עוד נשמה באפם של הניצולים, לא אחדל מכל מאמץ להביא לחייהם של הגיבורים הללו בשנות זיקנתם חיים של כבוד, חיים של נחת, חיים של שמחה ורווחה.
חברותי וחברי לכנסת ישראל, משימות רבות ניצבות לפתחנו, עניינים חברתיים וחינוכיים, כלכליים וביטחוניים, בין-לאומיים ומקומיים. המרחק הגדול מדי שבין מרכז לפריפריה, כמו גם בין עניים לעשירים ובין דתיים לחילונים, מערער את חוסנה של המדינה. אינני מנסה לטשטש את המחלוקת והאתגרים, אבל אני יודעת, עם כניסתי למשכן הזה, את שלימדו אותי הורי ומורי בדוגמתם האישית: אל תגידו למה לא, תגידו איך כן.
אין לי ספק ולו קל שבקלים שברצון אמיתי ובמאמץ משותף נוכל להפוך את מציאות חיינו מחיים של שותפות גורל לשותפות של ייעוד. לשם כך עלינו להציב לנגד עינינו שתי מילות מפתח: ענווה וצניעות. דווקא בעולם כוחני ושחצני, דווקא מול תרבות של ראווה ומציאות מדומה, מעושה, דווקא מול תופעות של אלימות ואטימות, של ריקנות ושל תרבת רייטינג, עלינו לבוא ולטפל בכל הסוגיות הניצבות לפתחנו עם הרבה עוז. אבל בתנאי שהעוז הזה מחובר ויונק מאמת פנימית ומערכים שקצת איבדנו בפוסענו על שביל החיים היהודי והישראלי.
הבית הזה, המזוהה כל כך כמקור של מחלוקת ופלגנות, יכול להפוך למקום של חיבור והקשבה, למקום של אחריות לאומית ולמקום של כבוד. בידינו הדבר; בתרבות הדיבור ובדוגמה האישית, במאור הפנים ובזמינות שלנו לבריות ולשולחינו. כגודל הזכות אני מרגישה את גודל החובה. הבה נהפוך את הבית הזה למקום של כבוד, של תפארת; למקום שבו נשמח בשליחותנו ויתכבדו בנו שולחינו.
כל אחד מאתנו נשלח לכאן על-ידי רבבות בוחריו. באופן סמלי כל כך, ההודעה על בחירתי לוותה בציפייה במשך שעות ארוכות, וכניסתי לכאן, בזכות מה שכולנו מכירים כמושג הידוע "קולות החיילים", מהווה מסר ברור עבורי על בורא עולם, הצועד אתי בחיי, בבחירה שלי ללכת קדימה ולמעלה. לחיילים ולמשפחותיהם אהיה, בעזרת השם, לפה. אהיה לפה גם לקול הנשי המתחדש בישראל; קול שבא להשפיע, קול השותף לעיצוב הדור והחברה, קול עם זווית ומבט ייחודיים, המגוונים ומחדשים את הקולות הקיימים בשיח הישראלי.
שימשתי במשך שנים ארוכות בצוות ההנהגה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. זכיתי להיות שותפה לחוקים ולתקנות ששינו עוולות ועיוותים היסטוריים ביחסה של המדינה. אמשיך ואפעל למען אלו שאיבדו את היקר להם גם בתפקידי הזה, עכשיו.
חברי וחברותי, הרגשות גואים ומציפים, האחריות גדולה וההתרגשות גדולה שבעתיים. כמה סגירות מעגל וכמה פתיחות של מעגלים חדשים יכולים להתנקז לאירוע אחד.
אני מבקשת לסיים במזמור ל' בתהילים: "מזמור שיר חנֻכַּת הבית לדוד. ארוממך ה' כי דִליתני ולא שִׂמחתָּ אֹיְבַי לי. ה' אלהי שִׁוַּעתי אליךָ ותרפאני – – – הפכת מספדי למחול לי: פִּתַּחת שקי ותאזרני שמחה. למען יזמרך כבוד ולא יִדֹּם, ה' אלהי לעולם אודך".
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי על נאום הבכורה המרגש, אני מוכרח להודות, שהיא נשאה פה. מרגש מאוד. תודה רבה לך. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
באמת אחרי נאום מרגש, אני חושבת שחלקנו אפילו הזיל דמעה, אני חייבת להודות שזה קרה לי – אי-אפשר להישאר אדיש לדברים שיוצאים ככה מהלב. הם מספרים בעצם סיפור חיים שהוא מדהים, ושלצערנו הרב לא מעט משפחות במדינת ישראל חוו אותו במקור ראשון.
שולי, קודם כול ברוכה הבאה לכנסת ישראל. אני שמחה, ויותר מכך מתרגשת שנפל בחלקי להיות זו שמברכת אותך על כניסתך לבית הזה, ובכלל, על התחלה של דרך חדשה ומאתגרת עבורך.
למי מאתנו שלא מכיר את שולי – עשייה למען הכלל אינה זרה לה, אם מפעילותה כאחות בטיפול נמרץ ילדים, ואם מפעולותיה ומאבקה למען אלמנות ויתומי צה"ל. אגב, בכובע הזה של שולי פגשתי אותה לראשונה בחיי בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. זה היה דיון סוער, אני הייתי חברת כנסת חדשה ומאוד נמרצת, ולא יכולתי, ביחד כמובן עם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חיים כץ וחברים אחרים להישאר אדישים לעוול הזה שנמשך יותר מדי שנים בכל מה שנוגע לאלמנות ויתומי צה"ל. אני גם שמחה שנפל בחלקי להיות בין אלה ששינו את אותה מגמה, ובאמת, אולי פיצו במקצת, ואולי טיפה מאוחר מדי, על הקושי הזה ועל האטימות שהייתה נהוגה עד היום.
אני חושבת שהרבה מעבר לתכנים שנדונו באותו דיון, ואיך שהצגת את הבעיה האמיתית של אותן נשים, מה שהותיר בי חותם היה האישיות שלך, האכפתיות, הרגישות, וכמובן הבן-אדם שעמד מאחוריהן.
חברים, שולי מועלם מסמלת בעבורי את ניצחון הרוח, האופטימיות הנצחית, האמונה והאהבה. העם היהודי, כמו בסיפור חייה המרתק של שולי מועלם-רפאלי, ידע משברים, מבחני אמונה לא פשוטים ולא מעטים, מורדות ורגעי שיא. ניצחון הרוח של העם היהודי מורכב מפאזל של אנשים מורכבים ומיוחדים כשולי. מעורר השראה היה לראות מישהי שלקחה את הכאב ותרגמה אותו לעשייה, לפעילות חברתית, להקלה על נשים ומשפחות שנמצאו עצמן בסיטואציה דומה.
ומעבר לכל השבחים, אני חושבת שעוד אישה בכנסת זאת תמיד ברכה. ואני מברכת באמת את כל הנשים שהצטרפו לכנסת התשע-עשרה בברכה שכן ירבו.
התחושה שלי באמת היא שאת הולכת לעשות פה לא מעט בכנסת הזאת – במפגשים המעטים שכבר היו לנו. אבל מה שנוגע ללבי זה הנושאים הקרובים שאנחנו מדברים בהם, בשיחות המעטות שהיו לנו, ושעוד יהיו לנו רבות כמותן – הנושאים של ילדים בסיכון, של הקושי של חלק מהאוכלוסייה שלנו להרים את הראש, לתת לילדים את ההזדמנות, כי בלי הזדמנויות במדינה שלנו ובכלל בעולם אין הצלחות. כל הצלחה היא פועל יוצא של הזדמנות, זו מנטרה שאני מאמינה בה, וזה מוכיח את עצמו.
אנחנו ביחד – אני מאמינה שיש פה עוד הרבה חברי כנסת חדשים ואחרים, גם ותיקים, שידאגו לכך שיהיו מספיק הזדמנויות בארגזי הכלים לא רק של הילדים ושל נערים בסיכון, אלא בכלל של האזרחים שלנו, כי כל הצלחה שלהם זו הצלחה של החברה. זו הצלחה כלכלית, כי במקום להוציא כסף על שיקום וטיפול ורווחה, אנחנו נשקיע, כדי שאחר כך יהיה גם מה לקטוף.
אני מאחלת לך הצלחה רבה. אני בטוחה שעם האמפתיה והרגישות שבהן את בורכת, גם הכנסת התברכה, והכניסה שלך עכשיו לפוליטיקה היא רק תחנה בזמן, ועוד נכונו לך הצלחות נוספות.
ואני, ברשותך וברשותכם, רוצה לסיים בציטטה מהמקורות, ומה מתאים יותר ממה שאנחנו נוהגים לומר כל ערב יום שישי לפני הקידוש, "אשת חיל", כי בעיני את אשת חיל: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה. צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכֵל. קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
יש לי הכבוד המיוחד להזמין לנאום הבכורה את חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברותי חברות וחברי הכנסת, בבוקר יום שני, 3 ביולי 1944, עמד יהודי ציוני בחליפה במשרדו של אדולף אייכמן בבודפשט. עצביך נראים לי רופפים, אמר לו אייכמן, אולי אשלח אותך קצת לנופש באושוויץ. היהודי הציוני שמולו לא התבלבל. הוא שלף מכיסו קופסה והדליק לעצמו סיגריה – שווה בין שווים. האיש הזה היה ד"ר ישראל קסטנר. הוא היה במשרד משום שהוא ניהל עם אדולף אייכמן משא-ומתן, וגם עם קצינים נאצים נוספים, וכך הציל עשרות אלפי יהודיות ויהודים מהשמדה. אחר כך הוא עלה לישראל והיה מועמד לכנסת מטעם מפא"י. רז'ה קסטנר היה סבא שלי.
יש לי זכות גדולה להיות חלק מרצף של דורות שמחויבים למפעל הזה שנקרא מדינת ישראל, ולאופן שבו הוא מחזיק את האנשים והנשים שהיו פזורה, מתוך הבנה שאין לנו מקום אחר מלבד המקום הזה.
אבל מתוך המקום הזה גם צומחת הביקורת. המקום שבו מצד אחד אני חלק משושלת מייסדת, אבל מצד שני אני אישה. אומנם אישה פריבילגית, אומנם אישה שהיא הנכדה של, אבל אישה. אישה שהיא עדיין מיעוט בחברה גברית וצבאית, כמו שאפשר לשמוע שוב ושוב כאן בנאומי הבכורה, שבה ערך הגבריות של הצבר היה ערך עליון, לא פחות. המקום הזה הוא המקום שממנו צומחת הביקורת, ואני מגיעה לבית הזה מתוך הרגישות הביקורתית הזאת.
אני ממש לא באה בתור קורבן. אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי, זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן – יהודי מול משמיד היהודים הראשי – הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים. ככה אנחנו, הנשים הפמיניסטיות, לא באות כקורבן; אנחנו באות כשוות לכל דבר ועניין. לקחת את גורלנו בידנו ולעצב את מציאות החיים שלנו.
אבל לא רק את מציאות החיים שלנו, הנשים. כי אין הרי נשים בנפרד מגברים; אין נשים בנפרד מחברה, מכלכלה, מעבודה, מצבא, ממלחמה, משלום, מביטחון. ואף שאתם עושים כל מאמץ, ככל יכולתכם, לא לתת לנו שום דריסת רגל בהחלטה על מלחמות, במשאים-ומתנים על שלום ובהחלטות לגבי מהו ביטחון ואיך משיגים אותו – אין מה לעשות, אנחנו חלק מהדיון. כי אנחנו משלמות את המחיר בעורף כשאתם מחליטים על מלחמה בחזית. אנחנו משלמות את המחיר כשילדים נופלים או נפצעים כי אין שלום, אנחנו משלמות את המחיר כשאתם משקיעים חמישית מתקציב המדינה שלנו בתקציב שאיננו מביא ביטחון.
הבעיה בהדרת נשים בישראל לא מתחילה ולא נגמרת בטקסים בצבא או באוטובוסים. הדרת נשים נמצאת קודם כול כאן, בבית הזה, כשאנחנו בקושי רבע מהייצוג ואתם יותר משלושה-רבעים. ההדרה היא בממשלה, בעמדות המפתח בכלכלה, באקדמיה, בצה"ל.
אני מגיעה לכאן אחרי שנים ארוכות של פעילות פמיניסטית. אני מגיעה אל המקום הזה כפמיניסטית שלא חושבת רק על עשייה למען נשים. אני לא באה הנה כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות וחושבים בכלל על חברה ועל מדינה. אני באה כפמיניסטית שלא חושבת איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית שחושבת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה כולה, כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של הרבה מאוד אחרות ואחרים. בישראל, בדיוק באותו אופן יש הדרה של מזרחיות ומזרחים, אתיופיות ואתיופים, ערביות וערבים, רוסיות ורוסים, נכות ונכים, קשישות וקשישים, זרים, לא-יהודים – מי סופרת? יש הדרה מנגישות לכסף, הדרה מנגישות למשפט, הדרה מאזרחות פעילה, הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד.
הנאומים בבית הזה בחודש האחרון ממש התרכזו בכותרת שקוראים לה שוויון בנטל, אבל מי שדורש את השוויון בנטל – באופן מדהים אינם המיעוטים המוחלשים, אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכוח, מהכסף או מהצדק. לא, לא. לא עומדים פה עניים ודורשים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן נשים ותובעות שוויון בשכרן. עומדים כאן בעלי הכוח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך. אף אחד לא תובע שוויון בנטל העבודה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן, אף אחד לא תובע שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אירופה – אה, אתיופיה; אירופה – זה כבר מאחוריהם. אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריבילגיים ביותר בחברה הישראלית דורשים השתתפות בנטל השירות, אותו שירות שמביא אותם לעמדות הכוח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית.
העניין הוא שאף אחת ואחד בחברה הישראלית היום לא לוקחת אחריות ולא מודָה בעמדת הכוח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך היום לקרות בחברה הישראלית הוא שבעלי חברות גדולות ומצליחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם, שמיוזמתם ידאגו לביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה שמתגאה בצמיחה ובשגשוג של הכלכלה שלה תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות, שבהן תושבות ותושבי שכונות לא משוקמות יוכלו לרכוש השכלה גבוהה; שרשויות עשירות יתחלקו עם רשויות שכנות עניות יותר, שכנות, בהכנסות שלהן מיוזמתן. לקחת אחריות על המקום הפריבילגי. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון. לקחת אחריות משמעותו להבין שבשביל שלאלה שיש להם פחות יהיה יותר, צריך שלך יהיה פחות.
אבל בישראל של היום שום דבר מכל זה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן, מי יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה, כך גם ההסתה כלפי האחרות והאחרים בתחרות הזאת. גם חברי הבית הזה וחברות הבית הזה חטאו לא פעם במירוץ הקורבנות וההסתה.
גם כמדינה מדינת ישראל לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריבילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלסטיניות והפלסטינים. במקום שניקח את המקום שלנו, אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת, במקום שניקח את עמדת היתרון הזאת ונציע שלום אמיתי, שמבוסס על אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים כבר הרבה מאוד שנים – באשמתם ובאשמתנו – חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו, ישראל החזקה ממשיכה להילחם עם הפלסטינים והפלסטיניות על עמדת הקורבן.
אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו בעמדת הקורבן הזאת. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים את המקום הזה של התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להישאר רק הקורבן של השואה. כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח הזה לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחד ואחת את האחרת והאחר, קבלה אמיתית ומלאה. אני באתי בשביל שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה, שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות; זה ללכת ברחוב בביטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אישה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית. זה מקום שיש בו שלום, לא מלחמה.
סבא שלי הציל עשרות-אלפי יהודיות ויהודים בשואה, והוא נרצח כאן, במדינת ישראל, לפני שהספיק להיות חבר כנסת, משום שהוא הציל את היהודיות והיהודים האלה באמצעות משא-ומתן עם הנאצים שרצו להשמיד אותם. הוא עשה את זה בדרך שנראתה לחלק דרך לא נכונה, לא מספיק יהודית, לא מספיק ציונית. אני באה משושלת מייסדת, אבל גם משושלת של לא לגמרי ב"מיינסטרים", לא בקונסנזוס. שושלת של לעשות דברים אחרת.
המקום הזה של לרצות לתקן את העולם הוא הרבה פעמים מקום של חולשה. הזדהות עם מצוקה היא מקום פגיע, לרצות לשמור גם על זכויות בנות ובני אדם שהם לא כמוני, לא דומות ודומים לי, שהן לא מהצד שלי, עושה אותך הרבה פעמים עוף מוזר, נחשדת ביפי נפש; את לא אמינה. בישראל פעמים רבות כל ביקורת על המדינה או על האופן שבו אנחנו מתקיימות ומתנהלות מתקבלת כלא פחות ממעשה בגידה. אבל האמת היא שזה נעשה מתוך מחויבות למקום הזה, מתוך הזדהות גדולה עם המקום הזה; מתוך רצון לחיות כאן ולעשות את מה שצריך כדי להפוך את המקום הזה למקום הכי טוב עבורנו, הכי נעים, הכי ראוי, הכי מחזק. בשביל זה אני כאן.
יותר מזה, היכולת להכיל את האחרות והאחרים, את השוני של מה שסימנו אנחנו בתור האחרות והאחרים מאתנו, הוא היכולת להכיל את השוני שנמצא בתוך כל אחת ואחד מאתנו, היא היכולת לחיות בשלום עם עצמנו. רק היכולת להפסיק לדחות ולהדחיק את כל הדברים האלה שאנחנו מחזיקים מהם – לא-אנחנו, לא-שלנו – רק היכולת לקבל את עצמנו ולאפשר לכל אחד מהחלקים שלנו להיות נוכחות ונוכחים במלואם, במלוא עוצמתם, ולתרום את מלוא תרומתם, תאפשר לנו להיות חברה בריאה ושלמה, חברה משגשגת, חברה עם עוצמה. לשם אנחנו צריכות ללכת, על זה אנחנו צריכות וצריכים לעבוד. בשביל זה אני כאן. תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
יש לי הכבוד המיוחד להזמין את חבר הכנסת גפני לומר כמה מילות ברכה לטובתה של מרב מיכאלי.
שולי, שולי, אני רוצה לברך אותך, אני לא הייתי פה. ברכות והצלחה. נא לשבת, נא לשבת.
מרבי, את רואה, רק בכנסת ישראל יכול להיות דבר כזה שחבר הכנסת גפני מאגודת ישראל מברך אותך. בבקשה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נדירים המקרים במשך השנים שבהם אני עולה כאן לדוכן ואני לא יודע מה אני הולך להגיד.
כשחברת הכנסת מרב מיכאלי הציעה לי לברך אותה, עשיתי חשבון – אנחנו כמעט מייצגים שני ניגודים שיש בכנסת, כמעט שני ניגודים. אני לא מדבר באופן אישי, אבל הייצוג של מה שמרב מיכאלי מייצגת ומה שאני מייצג – תהום אידיאולוגית פעורה בינינו. עשיתי חשבון שאני הולך לחטוף ממנה עכשיו נאום, שאני אזוז על הכיסא שלי כמו מטוטלת, על דברים שאני לא יכול להסכים אתם. אבל תכננתי שאני אדבר על מעמד הכנסת. במקום שנהיה ברחובות, נריב, אנחנו דנים כאן, מדברים זה עם זו.
ואני אומר לכם, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני שמעתי את הנאום שלה, מעטים הדברים שאני חולק עליה, מעטים הדברים. יכול להיות שזה נובע ממקומות אחרים, יכול להיות שהיא מגיעה לזה מאידיאולוגיה. מרב מגיעה לזה מאידיאולוגיה שונה מהאידיאולוגיה שלי, אבל הדברים נאמרו באופן כזה שאם הייתי עוצם את העיניים, מוריד פה קטע, שם קטע, לא מעבר לזה, הייתי אומר: מקומך בדגל התורה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
וואי. בבקשה, הנה. כבר הגענו – – –
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אני מוכנה. בשביל התקדים אני באה. אבל – – – חזרה. בלי חזרה. גמרנו, גמרנו – – –
<קריאות:>
– – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
רגע.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
תעביר לנו את הרב פרוש – – – מה קרה.
<השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:>
אותך לרב שטיינמן, תיזהר.
<קריאה:>
הוא גדול בתורה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני נמצא בכנסת הרבה שנים. אני מסתכל על החקיקה שאני עשיתי כמייצג – אני לא מדבר עלי באופן אישי – בנושא של מעמד הנשים, שמרב מיכאלי מצטיינת בזה, בנושא שאישה במדינת ישראל שווה פחות מגבר, נקודה. אישה וגבר שעובדים באותו מקום עבודה עם אותם כישורים, עם אותן יכולות, הגבר משתכר שכר יותר גבוה מהשכר של אישה.
אני יכול לעבור על הכול – אז אצלך זה נובע ממקום אחד, אצלי זה נובע ממקום אחר. אנחנו נמצאים בבניין – אולי אני אתחיל הפוך – עברנו מערכת בחירות, עד היום ידענו: יש גושים, יש אידיאולוגיות, ידענו בדיוק איפה הם עומדים פחות או יותר. אנחנו הגענו עכשיו לכנסת שאנחנו לא בדיוק יודעים איפה אנחנו עומדים.
אני כנראה אתחיל להתגעגע לימי מפא"י של פעם, ותכף אני אדבר על השושלת שלך, גם של ד"ר ישראל קסטנר, שהיה שנוי מאוד במחלוקת, אבל היה איש מפא"י מובהק, כפי שאת עצמך אמרת, הוא עמד להיבחר לכנסת, או סבא, סבא – – –
<מרב מיכאלי (העבודה):>
נחמיה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
נחמיה. נחמיה מיכאלי, בן 94, שיהיה בריא, שהגיע עם "השומר הצעיר" לגרעין בית-זרע, נטע, סלל, חצב, היה איש מרכז מפ"ם ומזכיר הוועידה, איש הוועד הפועל של ההסתדרות, המרכז החקלאי, נציג ציבור בבית-דין לעבודה – סוציאליסט מושבע.
מה זה סוציאליזם בימינו? המלחמה של מפלגת העבודה כאן על הנושא הזה של המאבק החברתי – על הדיור, על השוויון בנטל בין מנכ"ל בנק גדול לבין איש או משפחה שגרה בשכונת-הארגזים – שוויון בנטל. אמרת או לא אמרת את זה? אני חותם על זה. אני הסתכסכתי עם מנכ"ל בנק גדול בארץ בגלל שאמרתי שעם המשכורת שלו הוא יכול לפרנס שכונת עוני שלמה – היית שם רכזת שכבה, בשערייה – עם משכורת של מנכ"ל בנק במדינת ישראל. מדינה שהייתה צריכה להיות מדינת רווחה ומדינה סוציאליסטית – חותם על זה במאה אחוז.
עכשיו מה, יושבים פה, ובמקום לדבר על הבעיות האמיתיות – הרי עברנו קדנציה מאוד קשה – כשלנו בנושא של הדיור, הצלחנו בעיצוב הכלכלה, כאשר סביב ייהום הסער – הצלחנו להחזיק משק יציב בצמיחה – כשלנו לחלוטין בנושא החברתי.
מה צריך לעשות אחרי מערכת בחירות כזאת? על מה צריך לנהל משא-ומתן קואליציוני – מי שרוצה להיכנס לקואליציה? ואני מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שאתם תיכנסו לקואליציה. מפני שצריך שמישהו ידבר כבר על השוויון האמיתי בנטל, ולא כל היום מברברים בשכל עם כל מיני דברים אחרים, שכשנגיע לחיי היום-יום, כשתוקם ממשלה והדבר הראשון שהיא תצטרך לעשות הוא לפגוע בתקציב. חלק מאתנו יודע מי יסבול הראשון, ומה שהיה עד היום יהיה משל לעומת מה שיהיה הלאה. במקום זה אנחנו צריכים אנשים שרגישים לשכבות החלשות, שרגישים באמת למעמד הביניים, לא למעמד הביניים הגבוה, למעמד הביניים לא צריך לדאוג. האם אנחנו מעלים את מס החברות? האם אנחנו לא נותנים לקיצוץ בתקציב לגרום נזק כל כך גדול כמו שהוא עלול לגרום? הרי אני יודע את התוכניות של האוצר, והשאלה – מי ישב בקואליציה הזאת?
אז כל היום דנים. נפגשו בבוקר ונפגשים בערב, נפגשו אתמול וייפגשו מחר, וידברו על דבר שלא יבוא לָעולם. על זה מדברים כל הזמן, על שוויון בנטל. איך הגדרת את הצבא? ואני בעד – את יודעת מה, יותר טוב שאני לא אגיד, אם הייתי חבר כנסת חילוני הייתי אומר מה אני חושב שצריך לעשות, אבל מכיוון שאני חרדי יש עלי מגבלות. גם את זה תלמדי. לא חשוב, לא חשוב.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אל תאיים, אל תאיים. עד עכשיו דיברת יפה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא חשוב. אני הייתי אומר איזו מלחמה – אנחנו מתפללים לה' שלא תהיה, אבל המלחמה שתהיה, אם חס וחלילה תהיה, היא תהיה מלחמת טילים. אנחנו עושים את הכול בעניין הזה? בסדר. לא חשוב. אני לא יכול להגיד את זה. אני אגיד לך אחרי זה בארבע עיניים.
אבל אני מסכים עם מה שאמרת. את זה מותר לי להגיד.
<קריאה:>
אתה יכול להישאר אתה בארבע עיניים?
<משה גפני (יהדות התורה):>
משם מגיעים, ולא תמיד אנשי הצבא בכנסת היו הטובים ביותר. בין הטובים ביותר היו כאלה שקוראים להם – שלא לומדים ליבה.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אנדרסטייטמנט.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא חשוב. זה המקום היחיד, דרך אגב, שהחרדים מתקבלים לעבודה בלי פרוטקציה. הם מתקבלים לעבודה, הם הולכים לבחירות, בוחרים בהם, הם נכנסים, לא שואלים אותם איפה למדת ומה למדת, ובאיזו אוניברסיטה גדלת וכו'. והם באים לפה, וחוץ ממני, קודמי, שהיו חרדים, בוועדת הכספים, ניהלו כלכלה מצוינת – למדו בישיבה. זה המקום היחיד שאנחנו יכולים להגיד לכולם: תראו מה היה קורה אם חרדים, שלא מקבלים אותם, היו מתקבלים לעבודה. הם השכבות המוחלשות.
היום היה לנו דיון בוועדת הכספים על זה שהפסיקו את התקציב של מסלול תעסוקה שמכניס ערבים וחרדים – איך את אומרת? חרדיות וחרדים, ערביות וערבים, ואני מסכים אתך – מכניסים אותם לתעסוקה והתקציב הוא אפס. עומד ראש ממשלה לדורותיו, ושר אוצר לדורותיו, ושר התמ"ת לדורותיו, והוא אומר: הייעוד הלאומי של מדינת ישראל זה לשלב אותם בעבודה. כשתראי את זה בטלוויזיה – הרי את באת מהצד השני של המסך – תדעי שהם משקרים, הם לא אומרים אמת. זה לא ייעוד לאומי. לייעוד לאומי לא משקיעים אפס.
ובכל המעמד הזה אנחנו מדברים – אצלנו אין נשים ברשימה. אנחנו הולכים לבחירות, ואנחנו אומרים ככה: אין לנו נשים ברשימה – לא חשוב, אצלנו הנשים הן ברמה יותר גבוהה מהגברים, על זה כבר דיברתי הרבה מאוד, הן לא ברשימה. אבל הופענו ביחד, ומשם אני חשבתי שאני צריך לברך אותך. הופענו יחד באילת, בפאנל על הדרת נשים. אני מול הנשיא לשעבר מאיר שמגר, איש חשוב מאוד, שדיבר על הדרת נשים. ואת היית באמת קשובה; וזה דבר שנדיר לראות היום. הרי את עיתונאית, והיו לך תוכניות מצליחות, וכל הדברים. ואת מקשיבה. והיה לנו ויכוח, ובין יתר הדברים טענתי מה שאמר ינאי המלך לאשתו: אל תתייראו מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
אני נמצא בכנסת הרבה זמן. הסתכלתי על שולחן הממשלה. אנחנו – יהדות התורה לא נמצאת ליד שולחן הממשלה. לא חשוב, זה עוד סיפור בפני עצמו. והסתכלתי על המפלגות הגדולות, ובכלל המפלגות, שאומרות שצריך לתת שוויון לנשים. נשים הן לפחות 50% מהאוכלוסייה. בסדר. אז אם מטיפים לנו מוסר, אז קודם כול בממשלה היה צריך שחצי יהיה נשים. כשהיו שתיים זה היה הרבה. הסתכלתי בכנסת. היום יש משהו רציני – 27 חברות כנסת. טוב, זו כנסת של 54. אם ניקח גם את המפלגות החרדיות, אז זו כנסת של 60, בסדר. אין. תגידו שאתם לא רוצים. אני רוצה לראות את הגבר שמפנה את המקום שלו לאישה בכל מפלגה. אצלנו לא, אנחנו אומרים שלא. אנחנו אומרים שלא. אין אצלנו אישה. לא חשוב. יש הרבה דברים שאני מתאפק מלהגיד.
<אראל מרגלית (העבודה):>
אישה – – – אצלכם?
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – – לעלות לתורה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אם היה לי חוש הומור הייתי אומר שאין לנו אישה שהידרדרה לכנסת, אבל אין לי חוש הומור. אין לי חוש הומור בעניין הזה. חיפשנו פעם אישה שתרצה ללכת לכנסת, לא רוצה. מה אני אעשה? לא חשוב. אבל זה דיון אחר, זה לא הדיון של הברכות למרב מיכאלי.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אצלכם הכול בצורה חופשית.
<משה גפני (יהדות התורה):>
בסדר, נדבר על זה. אני מסכים עם כל הדברים, להוציא כמה קטעים. מסכים עם כל הדברים. מה אני רציתי להגיד? עכשיו אני אחזור לנאום המקורי שלי, ובזה אני מסיים. הכנסת היא מקום לתת לכולם לחיות, לנהל דיאלוג אמיתי בין הקצוות השונים, בין אנשים שקרובים האחד לשני, בין אנשים שרחוקים מאוד אחד מהשני, ולהגיד: בואו נעשה את הטוב לאזרחי המדינה. נמצא – והנאום שלך כל כך עזר לי לזה, שאף שתהום אידיאולוגית פעורה בינינו, 95% מהדברים שהכנסת דנה באמת, שאין עליהם כותרות – אנחנו מסכימים. התברר לי בנאום שלך שזה המצב.
רציתי להציע לך, שאף שיש לי אידיאולוגיה שונה, נדבר הרבה כדי להגיע לפתרונות. אני כבר לא צריך להגיד את זה. אני הולך אתך בנושא החברתי. אני הולך אתך בנושא של השוויון. אני הולך אתך בנושא – את קוראת לזה הפמיניסטי, אני קורא לזה השוויון לאישה במדינת ישראל. שהיא לא תהיה מופלית לרעה. היא מופלית לרעה. אני הולך אתך בזה. אני הולך אתך, אני מדבר על המפלגות החרדיות; אני לא אומר את זה בשם עצמי. אני לא אגיד פה דבר שמחר יצלבו אותי. אני הולך אתך בכל הדברים האלה. אני הולך אתך בשוויון בנטל. אני לא הולך אתם. אני הולך אתך. שוויון בנטל – צריך שיהיה פה שוויון בנטל באופן אמיתי.
כאן, אם אנחנו נדבר מה עושה תלמיד ישיבה, אז אני אקרא רק קטע מעיתון "הארץ" שראיתי שכתבת. אני לא אקרא דברים אחרים שאני לא מסכים להם. "צריך להבין" אומרת מרב מיכאלי בעיתון "הארץ" – עיתון הבית של היהדות החרדית – "בשונה מהיחס המזלזל של חילונים ללימודי גמרא, אלה לימודים קשים ותובעניים מאוד. מדובר בטקסטים מורכבים, בכמויות עצומות של חומר שמדבר בשפות מתקופות שונות ובעולם ידע עצום בפני עצמו. מעטים ערוכים ללימודים האלה, ודאי לאורח חיים הכולל רק את הלימודים האלה". את זה אפשר לכתוב ב"המודיע". אבל "המודיע" לא – טוב, לא חשוב. אפשר גם ב"יתד נאמן".
<יצחק הרצוג (העבודה):>
– – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אפשר. היה לך אומץ להגיד את זה. היה לך אומץ להגיד דברים שלי לא תמיד יש האומץ. יש לי, לא כמו שלך. אני שמח שאת כאן. אני מברך אותך על זה שנבחרת. אני מברך את המפלגה שלך שבחרה אותך. אני מבקש שתעשי כל מאמץ שתיכנסו למוקדי ההשפעה, שזו הקואליציה.
<נחמן שי (העבודה):>
אין כמוך.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני אומר לכם – – –
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אם אתה סוגר אתי גם על העניינים המדיניים, אז יש לנו על מה לדבר. בוא.
<משה גפני (יהדות התורה):>
יש אצלנו החלטה שאני לא אומר את עמדתי המדינית עד שייגמר המשא-ומתן הקואליציוני. אבל תשאלי את שלי יחימוביץ, או את בוז'י הרצוג או את אחרים – בסדר, לא חשוב, נשאיר את העניין הזה. אל תסבכי אותי. אני אומר, אני מברך אותך על כך – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
גפני, היא לא מונתה פורמלית לנהל את המשא-ומתן.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא. לא, מה פתאום, זאת – – –
<מרב מיכאלי (העבודה):>
למיטב ידיעתי גם גפני לא.
<משה גפני (יהדות התורה):>
נכון. נכון. לא חשוב.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
– – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
חברת הכנסת יחימוביץ, מה שאמרתי, אמרתי, צריך דעות כמו של מפלגת העבודה היום. צריך דעות כאלה במוקדי – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
בזה אתה צודק.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני לא אומר לכם מה לעשות. אתם מפלגה סוברנית. יש לכם מועצת גדולי – לא מועצת גדולי התורה. יש לכם ועידה שלכם. אני לא מתערב. אני אומר, מהניסיון שלי, אם אין אפשרות לשנות, אל תיכנסו. אני לא אומר לכם את זה עכשיו ספציפית, אני אומר כללית, בכנסת לדורותיה. אם יש יכולת להשפיע בדברים שאת מאמינה בהם, בדברים שאת חושבת שזו טובת אזרחי המדינה, ויש לך את הכוח לעשות את זה, צריך לעשות את זה. אין מטרה להיות באופוזיציה. אין מטרה, ואנחנו, יהדות התורה, מפלגה שפעם אנחנו בקואליציה, פעם אנחנו באופוזיציה. אצלנו הקואליציה זה לא חזות הכול. אם תבחני את הקדנציה, היו שנים רבות שהיינו באופוזיציה, חלק אנחנו בקואליציה. אין אצלנו אחת מתרי"ג מצוות להיות בקואליציה. אבל ברגע שאת במערכת הפוליטית את צריכה להשפיע, ושם בממשלה, או בקואליציה, יש יכולת הרבה יותר גדולה. ואני לא מזלזל באופוזיציה, אופוזיציה זה דבר מאוד מעניין. במיוחד אני – נאומים של אופוזיציה בשבילי זה בסדר גמור.
אבל אני חוזר, אני מברך אותך. היה לך נאום – הרבה זמן אני לא שמעתי כזה, והיו נאומים טובים פה. והקדמת גם את הנאומים הקודמים, ואני מכבד את כולם. אבל זה נאום שעל חלקו הגדול אני חותם. עוד לא הגעת לכנסת ותפסת מהר לאיזה בית הגעת. תודה רבה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מוכרח לומר לכם שכדאי לתת למרב לדבר בשביל לשמוע את חבר הכנסת גפני. לא, אסור להתנשק. לאט-לאט. אני צריך לשמור עליך? בחייך.
<משה גפני (יהדות התורה):>
תגיד לפחות שלא לחצתי לה יד.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
שיוציאו אותך להורג?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
היושב-ראש – – – ארבע עיניים – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
מרב, אני חושב שנאום יותר מחמיא מהנאום של גפני לא תזכי לשמוע הרבה זמן. מבחינתי את אחת הנשים היותר שנונות, החריפות, החכמות וחדות התפיסה, ולטעמי גם מקסימה. ואין לי ספק, גם כשאומרים עלייך שאת בלתי שגרתית, ולפעמים גם שערורייתית – זה בדיוק מה שצריכה הכנסת, אחת כמוך, לוחמת אמיצה שעוברת את כל המכשולים, שהיא מסמנת לה את המטרה. ואת תשיגי את המטרות שלך. שיהיה לך בהצלחה.
<דיווח שרי הממשלה השלושים-ושתיים לכנסת>
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
אני מתכבד להזמין את חברי ושכני, את ידידי הטוב, שר התיירות סטס מיסז'ניקוב, לדווח על פעילות משרדו בממשלה ה-32. סטס, היות שאני חייב ללכת, אני מוכרח לומר לחברי חברי הכנסת, זכיתי לזכות גדולה בכך שאני בממשלות ישראל כבר מ-1992 עד היום הזה – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אבל את התפקיד שלי לא – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
– – וראיתי הרבה שרי תיירות; אני מוכרח לומר לך שאני מצדיע לך על העבודה שלך, על הפעילות שלך. אתה בין הבודדים שהצליחו להרים את נושא התיירות לאחד הנושאים הכי חשובים והיותר מכניסים למדינת ישראל.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בשם הכנסת, אני רוצה להודות לך. אני חושב שעם ישראל חייב לך על שירות נאמן בן הרבה שנים פה. ואני מקווה לראותך במהרה בימינו חזרה פה בכנסת – כשאני כבר לא אהיה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, רבותי וגבירותי, חברי וחברות הכנסת – א. את התפקיד הזה, פואד, אדוני היושב-ראש, של שר התיירות, לא הזדמן לך למלא, אף-על-פי שמילאת הרבה מאוד תפקידי שרים.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני חייב להגיד משהו למשה גפני לפני שהוא הולך.
<משה גפני (יהדות התורה):>
לא, אני לא הולך.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אחרי ששמעתי אותך, אני הבנתי מה היום המאושר בחיי; מה היה היום המאושר בחיי. היום המאושר בחיי היה כשמשה גפני, פרלמנטר מעולה, נכנס ללשכה שלי במשרד התיירות וביקש ממני להתייעץ איך מנהלים את ועדת הכספים. עכשיו אני הבנתי, מוישה, שזה היה היום המאושר בחיי. כי בארבע השנים האלה שניהלת את ועדת הכספים – חוץ מדברים מדהימים אחרים שעשית – למדת המון, גם על הנושא של הדרת נשים, ונתת והרבצת בנו עכשיו ציונות. רק בוא ונתחיל, מה שנקרא, לא להדיר את הנשים קודם כול באוטובוסים, ואחר כך גם נדבר על המשכורות השוות.
בהזדמנות הזאת אני רוצה גם לברך את כל חברי הכנסת וחברות הכנסת החדשים והחדשות שנשאו נאומים חדשים, נאומי פתיחה – – –
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
נאומי הבכורה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – – בכורה. זה רגע מרגש. אני, מרגע שנאמתי את נאום הבכורה שלי – כבר נאמתי מאות נאומים מהדוכן הזה, ועדיין אני מתרגש, אולי מפני שלא התמודדתי לכנסת התשע-עשרה, וזה כרגע הנאום האחרון שלי.
אני רוצה להציג לכם בקצרה, ככל שיאפשרו לי היושב-ראש והזמן, את משרד התיירות, את הפעילות שלנו בקדנציה הזאת, שהייתה קדנציה מאוד מוצלחת מבחינת משרד התיירות, מבחינת התיירות בכלל, מבחינת תעשיית התיירות המפוארת שיש לנו בארץ. אתחיל בזה שכשהייתי יושב-ראש ועדת הכספים, אחת הוועדות החשובות בכנסת, בקדנציה הקודמת, באו אלי מלונאים – היושב-ראש אז היה אלי גונן, יושב-ראש התאחדות בתי-המלון, שבמרוצת השנים הפך להיות חבר אישי – ואתה בטח מכיר אותו, הוא מה שנקרא, מהבית שלכם – והציע לי לקחת על עצמי שדולת תיירות בכנסת. עשיתי כמה ישיבות ועדה בנושא התיירות, וכבר אז ראיתי שזה מנוע צמיחה שפשוט לא מבינים עד כמה הוא מנוע צמיחה, ואמרתי: כן, אני אקח על עצמי לנהל את שדולת התיירות בכנסת – בקדנציה הקודמת. לא פיללתי ולא חשבתי שבקדנציה הנוכחית אני אכהן כשר התיירות.
חשוב לי להדגיש שלפני ארבע שנים ניהלתי את המשא-ומתן של המפלגה שלי על ההצטרפות לקואליציה, ואני ביקשתי לעצמי את התיק הזה. מי שיבוא למשרד התיירות, מי שיבוא ללשכה, יסתכל ויראה הרבה מאוד תמונות של שרי התיירות הקודמים. ב-12 השנים האחרונות, בלי הארבע האלה שאני מכהן בהן – בעשר שנים, לפני ארבע השנים האלה – כיהנו 12 שרים ושרות; 12 בעשר שנים. זה אומר משהו גם לגבי היציבות השלטונית שלנו, שאני מניח שרבים מכם, במיוחד חברי הכנסת החדשים, באו לתקן אותה לטובה, לייצב אותה, לעשות אותה יותר יציבה, יותר משילה, אבל זה גם אומר משהו לגבי המשרד ואיך הוא נחשב בעיני רבים, שראו בו איזו מקפצה לתפקיד יותר בכיר, איזו תחנת ביניים עד שיציעו משהו חדש. אני כמובן לא עושה הכללה חלילה, אבל היו כאלה. אני ביקשתי את התפקיד הזה. אני לא ראיתי בו בררת מחדל. אני גם אמרתי, בלי לדעת, שהכנסת הזאת תהיה יציבה, שהממשלה הזאת תהיה יציבה מכל הממשלות שהיו פה עשרות שנים. אמרתי שאני רוצה להישאר בתפקיד הזה ארבע שנים ולבנות משהו חדש ולהוביל איזו מהפכה בתחום הזה, ובאמת, לא טעיתי בכך.
משרד התיירות הוא אחד המשרדים היצרניים ביותר שיש היום במשק. זה מנוע צמיחה מרכזי, מנוע צמיחה אמיתי. פואד, תודה.
<היו"ר בנימין בן-אליעזר:>
בהצלחה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
לא בכדי מי שמחליף את היושב-ראש זה ידידי אופיר אקוניס, שגם הוביל את שדולת התיירות בכנסת הקודמת.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון, אכן כך.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אז אולי תמשיך לנהל את זה גם עכשיו, אלא אם כן תהיה שר – אני לא יודע – או סגן שר.
אדוני היושב-ראש, אתה תסכים אתי שזה אחד המשרדים היצרניים ביותר שיש בארץ, במשק – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – אחד ממנועי הצמיחה הגדולים ביותר שיש היום במדינת ישראל – מייצר מקומות תעסוקה, מייצר הכנסות גדולות למשק, מקים ומפתח עסקים קטנים ובינוניים, ומה שלא פחות חשוב – מאוד משפר ומאוד משפיע על התדמית שלנו ברחבי העולם.
איך שנכנסתי לתפקיד, אני יחד עם כל תעשיית התיירות נאלצנו להתמודד עם סוגיה אחת שנפלה עלינו; כמו גם בכנסת הזאת, אנחנו אז נכנסנו במרס והיינו צריכים לקבל את תקציב המדינה, ופתאום מישהו חכם – לא אגיד אחרת, חכם במירכאות – החליט שבגזירות התקציביות צריך לבטל את הפטור ממע"מ על התיירות הנכנסת, לחסוך כמה גרושים וממש להכניס את היד לכיס. אני ממשיל את זה לאותו נוסע שקונה כרטיס, משלם על הכרטיס, ובסופו של דבר הולך ברגל כדי להעניש את זה שבודק את הכרטיסים באוטובוס – כי לבטל פטור ממע"מ על התיירות הנכנסת זה לפגוע באחד ממנועי הצמיחה היחידים שיש לנו היום במשק. מאיפה יש לנו מט"ח? מאיפה יש לנו הכנסות? מאיפה יש לנו מקומות תעסוקה? מהתיירים הנכנסים.
אני אגיע לזה, למה הפוטנציאל שלנו לא מממש את עצמו – אבל גם להעניש אותם ולגרום להם לחשוב פעמיים בכלל לפני שהם באים לפה? מפני שברגע שאתה מבטל את הפטור ממע"מ על התיירות הנכנסת, המחירים לתיירים בבתי-מלון מזנקים, העלויות, היסעי תיירות מזנקים, הכול מזנק. ואז הם חושבים פעמיים אם לבוא אלינו, או לבוא למקום אולי יותר נורמלי. אנחנו הצלחנו, יחד עם כל תעשיית התיירות, למנוע את ביטול הפטור ממע"מ. אני מפציר בכם, חברי הכנסת החדשים והישנים: ברגע שתהיה ממשלה, וממשלה תהיה בעוד כמה שבועות, יתחילו דיוני התקציב, ואני שוב שומע מאוד מאוד חכמים – אלא אם כן זה עז שרוצים להכניס בכוח לחוק ההסדרים או לתקציב. חבר הכנסת גפני, זה אליך לגבי העזים התקציביות – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – – לימדת אותי גם על העזים.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
כן, לימדתי אותך על כמה עזים, אבל לא על כולן. עכשיו אתה יכול לעזור לי וללמד אותי על הרבה מאוד עזים גדולות יותר.
אבל, שוב אני שומע את האיוולת הזאת, להטיל עכשיו, באמצע תנופה תיירותית, באמצע שנות שיא מבחינת התיירות הנכנסת – לבטל את הפטור ממע"מ. זה יותר מאיוולת. אני חושב שמי שיעשה את זה יחבל בכוונה תחילה בכלכלת ישראל. זה רשום וזה לפרוטוקול: מי שירשה לעצמו לבטל פטור ממע"מ על התיירות הנכנסת, מחבל בכוונה תחילה בכלכלת ישראל.
אנחנו כל הזמן מדברים על פוטנציאל ענק של מדינת ישראל מבחינה תיירותית. כן, ארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש. למה אנחנו לא מנצלים את הפוטנציאל הזה? למה לא מגיעים אלינו אותם 80 מיליון תיירים שמגיעים למדריד, לברצלונה, לפריז? למה אצלנו – ואני אגיע לזה – 3.5 מיליון תיירים שלוש פעמים ברציפות זה שנות השיא? מה לעשות, הגיאו-פוליטיקה סביבנו גועשת; המשבר הכלכלי המתמשך מפריע לתיירים בכל זאת לטייל במקומות רחוקים מהבית; סטיגמה – סטיגמה של מקום לא בטיחותי, לא בטוח.
מחקרי שוק שעשינו בכמה שווקים הראו שלא אוהבים אותנו גם בגלל שנאת זרים אבל גם בגלל סטיגמות כאלה ואחרות, דימויים כאלה ואחרים. אם אני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, שראיתי מחקרי שוק בצרפת ובאנגליה שבדקו למה לא מגיעים אלינו ובנו איזה עולם דימויים למה דומה מדינת ישראל, אז תיירים פוטנציאליים שלא מגיעים אלינו אמרו: בית חשוך שיש רק כניסה ואין יציאה, שהכול מגודר בגדר תיל, בלי חלונות, הכול חושך. אלה הדימויים. איך אתה מצפה מאנשים שיגיעו לבית בלי חלונות, למקום שפוגשים את אותם אנשים לא נעימים, עם בדיקות ביטחונית קפדניות מאוד בשדה התעופה בגלל האילוץ הביטחוני, ועם יוקר הנופש שלנו? כל זה עושה פער עצום בין הפוטנציאל התיירותי שלנו לבין מה שאנחנו ממצים הלכה למעשה.
אני אומר עוד הפעם: הפטור ממע"מ הזה, שאז הצלנו מלבטל אותו ועכשיו צריך שוב ללחוץ כדי לא להעלות את הדבר ההזוי הזה – אז לישראל ביתנו היה הרבה כוח פוליטי, היינו שחקן דומיננטי, והצלחנו להוריד את הגזירה הזאת. אני חושב שאמרתי מספיק כדי שהיא שוב לא תעלה.
כשאני החלטתי וכשאמרתי שאני נשאר במשרד ארבע שנים, החלטנו לחשוב איך אנחנו רצים למרחקים ארוכים, איך אנחנו שמים לעצמנו מטרת-על לבנות תוכנית תלת-שנתית, מה להציב בראש המטרה הזאת. המטרה הייתה להביא מיליון תיירים נוספים במהלך השנים האלה, 2010–2012. התוכנית, שהתקבלה בנובמבר 2009 בהרצלייה ונוסחה על-ידי כל הגורמים התיירותיים בארץ, התבססה על ארבעה עוגנים מדידים; ממש שמנו מדד מספרי מול כל עוגן ומול כל תת-עוגן. ארבעת העוגנים האלה התמקדו בשיווק מפולח, הכשרה מקצועית של כוח-אדם מיומן, השבחה של המוצר התיירותי הקיים והרחבתו על-ידי מוצרים תיירותיים חדשים והגדלת ההיצע המלונאי. אני עוד מעט אגע בקצרה בכל אחד מהם.
למחרת, אדוני היושב-ראש, אחרי אותו כנס תיירותי גדול בהרצלייה, בדצמבר 2009, הופיעה כתבה ב-ynet, והכתבת, רוית נאור, קראה לי "שר התיירות הקוסם". אני בארבע השנים האלה קיבלתי – – –
<השר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלום:>
שר התיירות מה?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
שר התיירות הקוסם.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
The Magician.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
כן. אני בארבע השנים האלה זכיתי להרבה כינויים מהעיתונאים. זה היה הכינוי הראשון – הקוסם. למה קוסם? היא מפרטת בכתבה: אנחנו היום נמצאים בשלב שיש 2 מיליון ו-700,000 איש, ואתה מדבר אתנו על עוד תוספת של מיליון תיירים – כאילו, תחשבו באחוזים כמה צריכים להגיע. מה, אתה קוסם? מה, אתה חולם? מה, אתה הזוי? איך אפשר? חבר'ה, אפשר. מה לעשות, אפשר, בעבודה מתמידה – דרך אגב, הנה הכתבה הזאת, אני לא ממציא כלום, זה באמת היה ככה. מ-2.7 מיליון תיירים אז, ביום כתיבת הכתבה, איך אפשר לעלות? רבותי, היום אנחנו עומדים על 3 מיליון ו-520,000 תיירים, שלוש שנים ברציפות של שיא מאז קום המדינה בתיירות נכנסת. נכון, יש כאלה ראשי ערים שמדברים על 10 מיליון תיירים. תביאו. תביאו. נכון לכתיבת הכתבה היה 2.7, ואמרו לי: אתה קוסם, אתה לא יכול להבטיח עוד מיליון תיירים. עובדה, עוד מיליון תיירים הגיעו בשלוש השנים האלה. חסרים 140,000, בגלל מבצע "עמוד ענן" ועוד כמה.
התוספת הזאת של מיליון תיירים שקרתה בשלוש השנים האלה יצרה 34 מקומות תעסוקה חדשים – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
34,000.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
34,000 מקומות תעסוקה חדשים סביב התיירות, במיוחד בפריפריה, במיוחד בקרב אותן אוכלוסיות שאף שהתקבלנו ל-OECD, תמיד אמרו לנו – באוכלוסיות האלה אתם נמצאים בתת-תעסוקה; אנחנו כולנו יודעים על איזה אוכלוסיות אנחנו מדברים. סך הכול אנחנו אז, בדצמבר 2009, קבענו לעצמנו יעד של 190,000 מועסקים בצורה ישירה ועקיפה בתחום התיירות, ואנחנו עומדים היום על 209,000 – 20,000 יותר ממה שקבענו.
הכנסות המדינה מהתיירות הגיעו ל-37 מיליארד שקלים כל שנה, שזה גם כן שיא של כל השיאים. בשלוש השנים האלה נוצרו 1,200 עסקים קטנים ובינוניים, במיוחד בפריפריה, בצפון ובדרום, סביב ענפי תיירות – 1,200 עסקים קטנים ובינוניים. תחשבו כמה משפחות וכמה אנשים הם מפרנסים.
אנחנו שמנו לעצמנו מטרה, מדד – להגיע ל-2012 עם 16.5 מיליון לינות בתיירות פנים. אנחנו בדיוק, בדיוק הגענו למספר הזה, ולא קוראים לי פינקלשטיין, לא משלמים לי כל כך הרבה כספים כדי לפגוע בול. לא. למרות זאת פגענו. דיברנו על המדדים.
כמו שאמרתי, אנחנו עומדים היום – נכון לרגעים אלה סיימנו את שנת 2012 עם שיא חדש, 3 מיליון ו-520,000 תיירים, 180,000 פחות ממה שאני אז הבטחתי כדי להוסיף מיליון על אותם 2.7 מיליון שהיו. תזכרו שוב באיזה מצב גיאו-פוליטי אנחנו נמצאים, מה קורה סביבנו. אנחנו אי השפיות היחידי במזרח התיכון. תזכרו את המשבר הכלכלי המתמשך, את "עופרת יצוקה" בהתחלת 2009 ו"עמוד ענן" עכשיו.
הפוטנציאל ענק, רק צריך לדעת להמשיך לעבוד ולממש אותו. לכן חבל לי, אדוני היושב-ראש, שלא הרבה חברי כנסת באו לסקירה של המשרד הזה, כי יכול להיות שמי שמפספס עתיד להיות שר התיירות הבא, ודווקא יכול היה ללמוד קצת לפני שאני – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
יכול להיות שמי שנמצא, הוא עתיד להיות שר התיירות הבא.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
יכול להיות.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אתה לא יכול לדעת. אתה פשוט לא יכול לדעת. מי נמצא? באמת מועמדים ראויים.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אם אני רוצה לברך מישהו, אני אאחל לו להיות שר התיירות – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – וזה באמת יהיה מבחינתי ברכה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
כשיבינו שזה משרד כלכלי, לפני שהוא תיירות – תיירות, כמו שאתה אמרת, ועשינו הרבה דיונים בוועדת הכלכלה אתך, אתה זוכר, במהלך הקדנציה?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
כן.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
עשינו הרבה מאוד דיונים. זה משרד כלכלי, אמרנו את הדברים.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אדוני היושב-ראש, שום משרד לא עושה את האדם; האדם עושה את המשרד – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
זה נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – וברגע שאתה באמת רואה במשרד, קטן כגדול, מטרה ולא אמצעי קפיצה למשהו אחר, אז הכול מתחבר. אתה גם מצליח.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
לפני שאני עושה איזשהו drill down לארבעת העוגנים, אני רוצה להדגיש כמה רפורמות גדולות שהן מבחינתי באמת אבני דרך וה-legacy שאני משאיר לעם ישראל ולאזרחי מדינת ישראל, שאני אחד מהם. הראשונה, שהיא למעשה הייתה האחרונה, זו רפורמה בנופש במדינת ישראל. אנחנו אמרנו כבר שחוץ מאותן סיבות אובייקטיביות למה אנשים ממעטים להגיע לפה, הנופש שלנו יקר. לכן גם, דרך אגב, ישראלים מעדיפים לנפוש ברובם בחוץ-לארץ – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
זה יוצא יותר זול.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
כן, יותר זול. אנחנו עשינו סקר וראינו ש-40% מאזרחי מדינת ישראל לא נופשים בארץ, חלקם כי הם לא יכולים להרשות לעצמם בכלל לנפוש, חלקם כי הם מעדיפים לנפוש בחוץ-לארץ. זה אבסורד, זה עלוב, זה מאוד מאוד עצוב, גם בשביל הכלכלה וגם בשביל הגאווה הלאומית.
לפני שנה וחצי יצרתי ועדה ציבורית בראשות המנכ"ל של המשרד, נועז בר-ניר, לבדוק ממה מורכבות עלויות הנופש שלנו, וראינו שאם אנחנו עושים שלושה דברים אנחנו יכולים להוריד את עלויות הנופש שלנו, כאזרחי מדינת ישראל, בארץ, ושל התיירים הנכנסים – ב-20%. מה הם שלושת הדברים? שקיפות יתר – יותר שקיפות לגבי העלויות שלנו. דרך אגב, אני מדבר על העלויות הקרקעיות; אני לא מדבר על התעופה, שזה סיפור אחר. שם צריך לחתום על שמים פתוחים עם האיחוד האירופי, והמחירים ירדו גם מפני שיותר שחקנים ייכנסו לשוק. כמובן, צריך לשמור על תעופה כחול-לבן ולא לעשות מאפס מאה בבת-אחת אלא גם לשמור על "אל על", "ארקיע" ו"ישראייר" שלא ייעלמו לנו ולא ייפגעו לנו, אבל אני מדבר על שירותי הקרקע – שקיפות.
ואז עשינו רפורמה נוספת עם התאחדות בתי-המלון: החזרנו את שיטת הכוכבים. כל סוכן נסיעות יכול היה לדרג בתי-מלון איך שהוא רצה. אני עובד אתך, אתה בעל-מלון, אני נותן לך חמישה כוכבים; לא משנה שכשאני נכנס לשם נופלת עלי צנרת רקובה. ברגע שאנחנו מחזירים את הדירוג וברגע שיש שקיפות כלפי עלויות של בתי-מלון, המחירים מתחילים לרדת, והוכחנו את זה בדוח ציבורי.
שנית, יש אובר-רגולציות שמושתות כמעט על כל עסק תיירותי, במיוחד על בתי-מלון: ארנונה הכי גבוהה על בתי-מלון; תעריפי מים הכי גבוהים על בתי-מלון; משגיחי כשרות. זה חייב להיות, חייב להיות, אבל למה כל המשפחה שלהם צריכה להסתובב שם בסוף שבוע ולחיות שם על חשבוננו? בגלל שהם לא יכולים להתנייד בשבת. ולפעמים יש בבתי-מלון גם משגיח כשרות אשכנזי וגם ספרדי. זה הכול על חשבוננו. בודק בריכה – רמת הכלור בבריכה. הסתבר שבמאה ה-21 עוד צריך מישהו, תקן, שבודק את רמת הכלור בבריכה, לא מספיק המחשוב המתקדם במדינת ישראל. זה עלינו. כל הרגולציות האלה, ואני פירטתי לכם רק קצת, מושתות בסופו של דבר על האזרחים, עלינו, ואנחנו משלמים את המחיר.
אני הצלחתי להעביר הצעת מחליטים בממשלה לבטל את הרגולציות האלה, להחזיר את השקיפות, וגם לרווח את התחרות במשק כדי שייבנו יותר מהר יותר בתי-מלון. ראש הממשלה הבין את הסיפור הזה, ובאמצע המבצע הצבאי "עמוד ענן" נתן לי להעביר את זה בממשלה והבטיח לי באופן אישי שהוא מטפל בזה גם אחרי קום הממשלה החדשה. בדבר אחד אנחנו בטוחים ויודעים: הוא ימשיך להיות ראש הממשלה; כל השאר אנחנו לא יודעים – איך תורכב הקואליציה ומי יהיו שרים, אבל הוא יהיה ראש הממשלה. והוא הבטיח שהוא באופן אישי מטפל בזה, כי זה חשוב, כי הוא מבין ברגולציה וברגולציות עודף, והוא גם מבין עד כמה התיירות חשובה למדינת ישראל.
זאת רפורמה מאוד מאוד חשובה, שתשאיר יותר אנשים בארץ ותביא יותר תיירים מחו"ל.
אנחנו בדקנו ומצאנו שלמשפחה ממוצעת שנופשת פעם בשנה זה יחסוך יותר מ-1,100 שקלים.
על דירוג בתי-מלון דיברנו. ים-המלח זה דבר שאני מתגאה בו באופן מיוחד. ים-המלח, אחד משבעה או עשרה פלאי עולם; כל מי שחי בחו"ל יודע שהמקום הכי נמוך בעולם, בעל סגולות רפואיות, תרבותיות, היסטוריות, נמצא אצלנו. אצלנו זה אזור מוזנח, אזור שאם לא ועדי עובדים, וחלילה חולים, הוא היה פשוט גווע, גם מחוסר – בגלל שאנשים לא באים לשם, כי למשפחות עם ילדים פשוט אין מה לעשות שם, נכון לעכשיו. ולכן, כשראיתי שיש בעיה של עליית המפלס בחלק הדרומי, איפה שממוקמים כל בתי-המלון, וצריך לפתור את הבעיה הזאת ולא לגלגל את התפוח הלוהט הזה משר לשר – זה באחריות שר התיירות – אני החלטתי לפתור את הבעיה של שיקום האזור הזה בגלל עליית המפלס והסכנה שבתי-מלון יוצפו, וגם תשתיות כמו כביש 90 יוצפו. ואני אמרתי: לא, לא, לא רק שיקום, גם פיתוח.
ובסופו של יום, ב-1 בינואר 2012 אנחנו העברנו בממשלה – א. שאנחנו משקמים את האזור הזה על-ידי הטלת קציר מלח על "מפעלי ים-המלח", אלה שנהנו במשך עשרות שנים מהפקת האשלג, וכתוצאה מהפקת האשלג המלח שקע בקרקעית האגם. מי שלא יודע, איפה שאנחנו שוחים, בחלק הדרומי של ים-המלח, זה לא ים פתוח; זה בריכה תעשייתית ענקית – ענקית, אבל זו בריכה, היא סגורה. אל תחששו, היא לא מזוהמת, אבל זה לא ים פתוח, זה לא החלק הצפוני. ואז קיבלנו החלטה ש-90%–95% מעלויות קציר המלח – להוציא את המלח מקרקעית הבריכה – זה על חשבון מפעלים שנהנו מזה.
אבל יותר מזה, הממשלה קיבלה החלטה להעביר 850 מיליון שקל לתוכנית חומש לפיתוח, ולפתח את האזור להפיכתו לאחד הריזורטים הכי הכי מבוקשים והכי מפורסמים בעולם. תבדקו אותי, כיוון ששנה מתוך תוכנית החומש הזאת עברה, ובעוד ארבע שנים זה יהיה באמת ריזורט מן החשובים ביותר ומהמפורסמים ביותר בעולם, עם עוד 4,000 חדרי מלון חדישים – מה שיוריד לנו את מחירי הנופש, כיוון שיש היצע נוסף של בתי-מלון, של חדרים – עם אטרקציות לילדים, עם מרכזי תרבות, עם מרכזים מסחריים, עם מסעדות. זה יהיה מקום שוקק חיים. וזה legacy שלנו לדורות הבאים.
אילת. אילת הולכת ונעלמת בגלל התחרות גם עם שארם-א-שיח' וגם בגלל עקבה. מה שעשינו באילת – מיצבנו את זה כמקום, כריזורט האורבני היחידי בים האדום, על כל המשתמע מכך, עם השקעות של מאות מיליוני שקלים בתשתיות תיירותיות, בשיווק אירועים, בקידום אירועים. החזרנו את אילת למפת אזורי העדיפות הלאומית. זה אומר שהיום משרד התיירות מסוגל, על כל יזם שרוצה לחדש שם ולבנות שם בית-מלון חדש, לתת לו מענק של 20% על כל השווי, מענק שהוא לא צריך להחזיר. זה נותן אוויר לנשימה לאילת. אני גם מאוד מאוד גאה שכשהייתי יו"ר ועדת כספים הצלחנו להעביר חוק שנותן 10% הנחה במס, הטבה במס, לתושבי העיר אילת שבוחרים לחיות שם.
עוד רפורמה מאוד מאוד חשובה לעם היהודי – קבר רשב"י. קבר רשב"י, ת"פ משרד התיירות – אני זוכר שב-2009, בגלל התשתיות הקבועות שם, וגם המשתנות, הייתה שם תאונה מחרידה, שנמחקה משפחה שלמה. אני חושב שמעולם לא זכיתי לכל כך הרבה תשבחות כמו שזכיתי במהלך ארבע השנים האלה מהעיתונות החרדית; נכון, חבר הכנסת מיכאלי? אתה כל הזמן משבח אותי על הפעילות שם, בקבר רשב"י. הפכתי להיות יקיר המגזר החרדי והעיתונות החרדית. אני חושב שאם הייתי עכשיו רוצה להתמודד על ראשות עיר באחת מהערים החרדיות – ואני לא רוצה להזכיר איזו עיר, כי חס וחלילה ראש העיר עוד יחשוב שאני באמת מתכוון ברצינות – יכולתי להיבחר שם בקולות של חרדים. קבר רשב"י בהילולת ל"ג בעומר הוא המקום המתויר מספר שתיים לעם היהודי אחרי הכותל המערבי. צריך לזכור את זה, וצריך להתייחס אליו בתור שכזה, ואני מאוד שמח שהצלחנו ליצור שם מהפכה של ממש.
גם הצלחנו לשבור את החסם להגדלת ההיצע המלונאי. הרי זה לא קונץ רק להביא תיירים. זה לא – בסדר, שלוש שנים אנחנו מגדילים, מגדילים, מגדילים ביקושים של התיירות הנכנסת. איפה נאכסן את כולם? כשנכנסתי לתפקיד היינו במחסור של 19,000 חדרים. היום בשלבי – אלה שכבר הוקמו, אלה שכבר מושבים לשוק של חדרי המלון ואלה שנמצאים בתכנון מתקדם – אני מדבר על 14,500 חדרים שאו שנכנסו או שנכנסים כרגע לשוק, מה שאמור להבטיח, א. אכסון לכל תייר שמגיע, בלי להגיד לו: בירושלים אין מקום, לך לעיר כזאת או אחרת; ב. שלא יעלה לנו מחיר הנופש עוד יותר בגלל המחסור בחדרים.
עכשיו במהירות רבה, אדוני היושב-ראש. אני דיברתי על ארבעה עוגנים שעליהם מושתתת תוכנית תלת-שנתית – הייתה מושתת תוכנית תלת-שנתית – והעוגן הראשון דיבר על שיווק מפולח. מה זה שיווק מפולח? זה אומר שצריך להפסיק לירות בכל התותחים בציפור שטסה בשמים. זה אומר שאם אני רוצה להביא תיירים מארצות-הברית, אני לא יכול לפרסם ב-CNN שרואים כל תושבי ארצות-הברית, ואני יודע מצוין שהם לא באים, כי יש קהלי יעד שלא באים אלינו, ויש להפך – קהלי יעד שאם אני רוצה להגיע אליהם, אז אני צריך להשתמש במסר שמתאים להם, במדיה שהם קולטים, ולהגיע אליהם עם המוצר שאני מגבש עבורם. זה בדיוק השיווק המפולח.
אנחנו מיצבנו את מדינת ישראל כארץ הקודש שמרכזה ירושלים. זה הערך המוסף שלנו מול כל השכנים שלנו. מספיק להתחרות למי יש ים יותר כחול ולמי יש חול יותר לבן ולמי יש שמש יותר זורחת. זה לא הערך המוסף שלנו. ארץ הקודש היא היסטורית, תרבותית, דתית; מכל החוויה זה הערך המוסף שלנו, בגלל זה אנשים באים לפה, בגלל זה כל אדם עלי אדמות רוצה לפחות פעם אחת בחיים לגעת באבנים ההיסטוריות של ירושלים, וזה מה שאנחנו הבנו וככה התחלנו לעבוד.
הצלחתי לשכנע את משרד האוצר ואת משרד ראש הממשלה שצריך להגדיל בצורה משמעותית את תקציב השיווק של משרד התיירות, והבאתי את התקציב הזה לתקציב חסר תקדים בהיסטוריה של המשרד: 270 מיליון שקל לפעילויות שיווק, גם בחוץ-לארץ וגם בארץ. מובן שפנינו לשווקים הקלאסיים: ארצות-הברית, איטליה, צרפת, אנגליה; אבל פיתחנו גם שווקים חדשים שימלאו לנו את המכסה הזאת של אנשים שלא באו. למשל רוסיה, שוק המתפתח בצורה גרנדיוזית, אנשים שיש להם כסף, שמטיילים; מה בסך הכול היינו צריכים לעשות? לבטל את הוויזות. ביטלנו את הוויזות, ומ-70,000 תיירים לפני ביטול הוויזות זה קפץ ל-600,000; פעילות פשוטה, פעולה פשוטה, הורדת חסם ביורוקרטי פשוט.
הלכנו דרך נוספת וביטלנו את זה לגבי אוקראינה. כמה דיונים, כמה דיונים בוועדות השונות, כמה דיונים בכנסת, כמה דיונים בממשלה: איך אנחנו מבטלים ויזות למדינה שהוכנסה לאיזה "ספר שחור"? לא יודע מי כתב את "הספר השחור" ומי גם השחיר אותו, את הספר הזה. אף גורם פלילי לא נשאר בארץ מאז, ועברו כבר שנתיים; אף "נערה עובדת", נגיד ככה – או "גבר עובד", לא רוצה להפלות פה אף אחד – לא נשאר פה. להפך, התיירות מאוקראינה קפצה ב-97%, כולל כמובן ההכנסות, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה.
פעילות פשוטה. הלכנו לאסיה, פתחנו שוק הודי, פתחנו שם לשכה כדי להתקרב אליהם. היום ההודים נותנים לנו 45,000 תיירים בשנה. השוק האסיאתי הכי גדול. הלכנו לברזיל; יחד עם "אל על" פתחנו שם קו תעופה, פתחנו שם לשכה כדי שיבואו. ופנינו שוב לשוק האוונגלי, לקתולי. ניצלנו את הביקור ההיסטורי של האפיפיור; אני הייתי המארח שלו מטעם הממשלה כדי להדגיש לקתולים: האפיפיור עשה את הצעד הזה של צליינות בארץ, תלכו בעקבותיו. והלכו. אלה השווקים החדשים, כולל סין, כולל מקומות אחרים שנפתחנו אליהם בעקבות השיווק המפולח הזה.
מובן שאני לא רוצה להלאות את המליאה הכמעט-ריקה הזאת ואת צופינו בבית, אבל עשינו הרבה מאוד פעילויות כדי לסכם חוזים עם הסיטונאים המובילים בעולם כדי שיעבדו אתנו וישווקו אותנו, ולהביא לפה טיסות חדשות, ולהביא לפה צ'רטרים ישירות לאילת. אתם יודעים מה זה להביא צ'רטר לאילת, כמה שנים זה לוקח – צ'רטר אחד לאילת? זה לוקח לפחות שנתיים של עבודה, אם לא שלוש. אתם יודעים כמה זמן לוקח לאבד צ'רטר לאילת? שישה ימים של מבצע "עמוד ענן". זו עבודה סיזיפית, זו עבודה משתלמת, זו עבודה לפעמים כפוית טובה, כי מה לעשות? אנחנו חיים במציאות מיוחדת, גם במזרח התיכון וגם במדינה שלנו בפני עצמה. אבל בעבודה סיזיפית מצליחים מאוד.
פתחנו דסק דתות במשרד התיירות על מנת לעמוד בשיווק המפולח, כדי לשאול מה הצרכים של אותן אוכלוסיות יעד שאנחנו מביאים ולהשתמש בדסק הדתות כדי להביא את המסרים. דוגמה קטנה: מי שפעם הלך בין נצרת לכפר-נחום, 63 קילומטר, דרך-הבשורה, זו הדרך שלפי ה-Bible הלך בה ישו, שגורש מנצרת והלך לכפר-נחום, ושם עשה את הנסים שלו. בשביל העולם הנוצרי זה מסלול מדהים. הם בוכים כי הם מאמינים שהם דורכים על העקבות של ישו. זה נקרא פיתוח של מוצר תיירותי והשבחתו, וזה מה שעשינו.
שיווק פנים – הגדלנו את התקציב לשיווק פנים. אני מאמין מאוד במוצר התיירותי שלנו אחרי שהרפורמה הזאת של הורדת 20% מעלויות הנופש שלנו תעבור, ואנחנו יותר ויותר ננפוש בארץ. כולנו נרוויח מזה גם מבחינת זה שאנחנו נתוודע לארץ, גם נתוודע למוצר התיירותי העשיר שיש לנו בארץ, וגם נשאיר כסף פה, ולא בחוץ-לארץ.
העוגן השני, כמו שאמרתי – הכשרת כוח-אדם. אם יש לנו כל כך הרבה תיירים חדשים אנחנו צריכים אנשי מקצוע בכל הרמות, וזה מה שעשינו. השתתפנו בכל הכנסים של חיילים משוחררים, השתתפנו בכל ההכשרות המקצועיות, נכנסו לכל הנישות האלה, והיום אנחנו רואים – שלום, חבר הכנסת מוזס, חברי ורעי – אנחנו רואים איך מקצוע התיירות תופס יותר ויותר נפח, איך אנשים כבר לא מתביישים להגיד שהם לומדים מלונאות, שהם לומדים תיירות, ואני חושב שגם בזה יש תרומה עצומה בקדנציה הזאת.
העוגן השלישי – הגדרה והשבחה של המוצר התיירותי. כדי שהתייר יקבל value for money, ערך לכסף, הוא רוצה שיהיה לו מה לראות והוא צריך שאנחנו נציע לו את הדרכים שהוא אוהב. אם הוא אוהב לרכוב על אופניים לאורך הצפון והדרום בארץ, מצפון לדרום וממזרח למערב, אז אנחנו רישתנו בתוכנית חומש את כל הארץ במסלולי אופניים; אם הוא אוהב להיות מתוחכם, לקחת אייפון ולהכניס לכאן צ'יפ עם אפליקציה תיירותית ולהכיר את כל המוצרים שיש לנו וכל הדברים שקשורים בדיעבד לתיירות דרך האפליקציה הזאת, אז אנחנו נותנים לו; אם הוא אוהב גולף אז אנחנו מפתחים את המגרשים; אם הוא אוהב לשמוע אופרה למרגלות המצדה, אז אנחנו יחד עם האופרה הישראלית כבר שלוש שנים עושים את המופע הזה בשביל אלה שאוהבים לשלב תיירות ותרבות.
פיתוח אתרי קמפינג – להסתובב בארץ בקרוון; לדעתי זה המוצר האחרון שאני השתתפתי בפיתוחו. אנחנו לא צריכים יותר לנסוע לחוץ-לארץ, לשכור שם קרוון. אפשר לעשות את זה גם פה ולהשתמש בזה כאן.
אני מאוד גאה שבתקופה שלי שמתי לב לתיירות מגזרית, לתיירות חרדית במיוחד. אני זוכר ישיבה אצלי בחדר כשהצלחתי להושיב סביב שולחן אחד את חבר הכנסת ליצמן עם גפני ועם פרוש ועם אלי ישי. אמרו לי שרק אני, עם הנושא התיירותי, יכולתי להושיב את כל האנשים המכובדים האלה סביב שולחן אחד ולהפיק תוכנית עבודה למגזר החרדי. זה עבד. המגזר החרדי שראה שהמוצרים, מקומות הלינה מותאמים לצרכים שלו, התחיל להגיע – מברוקלין, מאנטוורפן, מברלין ומהמקומות האחרים.
אותו הדבר במגזרי הדרוזים והצ'רקסים והבדואים בצפון ובדרום. הרי אלה מוצרים אותנטיים שרק צריך לשווק אותם ולמצב אותם ולבנות אותם, ואז יש לנו גיוון. זה לא שאני עוזר לדרוזים מפני שאני רוצה לתקן איזה עוול. לא. המוצר שלהם עוזר לי למכור יותר את הארץ. ואת זה טוב שהבנו וטוב שעשינו. יושב פה חבר הכנסת חמד עמאר, חברי, שהשתתף אתי בכל הבנייה המחודשת של המוצר הדרוזי וטיפוח של המוצר הזה ביישובים הדרוזיים; דרך אגב, אותו הדבר בכפרים הצ'רקסיים.
העוגן האחרון, כמו שאמרתי – אם אנחנו הבאנו 3.5 מיליון תיירים בשלוש שנות שיא, צריך להלין אותם. הסתבר לי בתחילת הקדנציה שקרקע תיירותית היא הקרקע הכי זולה. מכיוון שהיא לא מיועדת על-ידי ועדות תכנון למיניהן והייתה תקועה עשרות שנים בוועדת תכנון ארצית, אז כל ראש עיר שלא כל כך התעניין בתיירות פשוט זינב אחרי הקרקע הזאת ולקח אותה לצרכים של בנייה למגורים – שם יש הרבה יותר כסף, שם הארנונה יותר גבוהה, שם ההיטלים יותר גדולים. הצלחנו להוציא סוף-סוף את תמ"א 1/12 מוועדת התכנון הארצית, להגדיר את הקרקע ששייכת לתיירות, והיום אף אחד לא יכול להשתמש בקרקע הזאת לצרכים אחרים חוץ ממלונאות, נופש, אטרקציות וכן הלאה וכן הלאה. לכן אנחנו יכולים לבנות יותר ויותר בתי-מלון.
אנחנו במשרד התיירות נותנים מענק ליזמים שבונים באזורי עדיפות לאומית – 20% מענק משווי כל העסקה. בשני מקומות הצלחתי לשפר את התנאים האלה על מנת לתת למקומות האלה זריקת עידוד – לא שהפליתי את שני המקומות האלה לטובה בגלל אינטרסים פוליטיים או אחרים, כמו שבטח עכשיו ירצו לכתוב, אלא מכיוון שבמקומות האלה יש ביקושים מוגדלים: זה ירושלים וטבריה, והעלינו את המענק ל-28%. אני שמח שהדלתא הזאת בין 20% ל-28% עשתה את ההבדל, ובאו יזמים לבנות בירושלים ובאו יזמים לבנות בטבריה. ואת ים-המלח ואת אילת בכלל החזרתי לאזור עדיפות לאומית ויכולתי לתת להם 20%, אז באו יזמים גם לאזורים האלה. כמו שאמרתי, היינו בפער של 19,000 חדרים. היום הדבקנו ואנחנו נמצאים בשלבי סיום – 14,5000 חדרים.
לבסוף, אדוני היושב-ראש – או שאת הסוף הזה אעשה אחרי השאלות אולי?
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אני לא יודע מה הסוף.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
הסוף זה קצת תודות.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אוקיי, אז אחרי השאלות, רעיון טוב. פשוט הצטברו פה כמה וכמה שואלים, ואני רוצה לתת לחברי הכנסת. חבר הכנסת אוחיון יירשם גם, גם מצטרף. ראשון השואלים, חבר הכנסת רוברט אילטוב – בבקשה, אדוני.
דרך אגב, לפני שאתה אומר, אני, גם כיושב-ראש שדולת התיירות בכנסת היוצאת וגם כיושב-ראש ועדת הכלכלה, אני באמת מודה לך על פעילות עם הרבה אנרגיות ועם הרבה רצון טוב, וגם עם הרבה הצלחות. בעצם אני חושב שעל-פי התקנון, גברתי המזכירה, ועדת הכלכלה מפקחת על תחום התיירות.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
נכון, נכון.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אני יכול להגיד לך שבאמת הייתה פעילות נמרצת שלך ושל משרדך, והתוצאות באו לידי ביטוי. פה התוצאות נמדדות, רואים את התוצאות.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
יישר כוח גדול, אדוני.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בבקשה, חבר הכנסת אילטוב. אני מזכיר, ברשותכם – שאלה אחת לכל שואל, ואם אפשר שאלה ולא נאום.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אפשר לברך?
<היו"ר אופיר אקוניס:>
ברכה בהחלט, ושאלה ולא נאום.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
קודם כול אני רוצה להודות לסטס על הפעילות המבורכת של המשרד. המשרד, באמת – הוא היה כיעד אסטרטגי של המפלגה שלנו לטיפול בנושא התיירות, ואני חושב שעשית שם פעילות מאוד מבורכת. ואני, באופן אישי, רוצה להודות לך לא רק על זה, אלא גם על הפעילות שלך והשקפות העולם שלך בנושאים כלכליים, גם בוועדת השרים לענייני חקיקה. אני חושב שתרמת רבות לכלכלת ישראל. על כך אני רוצה להודות לך בשמי ובשם סיעת ישראל ביתנו, והיום הליכוד ביתנו.
דיברת על הנושא של הפלונטרים והפטור מוויזות מרוסיה ואוקראינה, וזו פעולה מבורכת. הייתי רוצה לדעת האם יש לך עוד יעדים שחשוב לפטור אותם מוויזות. זו שאלה אחת.
והשנייה: דיברת על – אנחנו יודעים על התרומה שלך לנושא ולמען ים-המלח. הייתי רוצה שקצת תפרט על ביצוע התוכנית בנוגע לים-המלח.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה, חבר הכנסת אילטוב, על הברכות ועל התודות. כמו שאמרתי, פעולה פשוטה כמו ביטול ויזות תרמה לכמות מאוד מאוד מכובדת של תיירים – כמו שאמרתי, מ-70,000 לפני ביטול הוויזות הגענו ל-600,000 אחרי ביטול הוויזות מרוסיה. הגענו ל-200,000 תיירים מאוקראינה, כשבהתחלה זה היה ממש עשרות בודדות. כן, יש לי אספירציה ויש לי אספירציה מאוד – הייתה לי, לא הספקתי לעשות אותה, ואני משאיר את זה גם כן כנקודה למחשבה; אגב, גם לשר החוץ הבא וגם לשר התיירות הבא.
יש מדינה ענקית – או שאולי נגיד קטנה, אני לא יודע, בהשוואה אלינו – שקוראים לה סין. עכשיו, בסין יש הרבה מחוזות. יש מחוז בייג'ין, ובאמת האנשים שם, לא חושב שבחייהם יוכלו להרשות לעצמם לנסוע לארץ הקודש. אבל יש למשל מחוז בשנגחאי, ששם יש שכבת אוכלוסייה מאוד עשירה. אני לא אומר כולם, כן? אבל מספיק לנו בשנגחאי איזה 1%; אני מבטיח לכם. דווקא משנגחאי אין לנו טיסות ישירות, ולא מצליחים להקים, לא צ'רטר ולא טיסות ישירות. למה? כי את הוויזות מנפיקים רחוק. ואלה שבאים לשנגחאי – יש לנו קונסוליה בשנגחאי, כמובן – אבל אלה שנגיד נמצאים במחוזות מרוחקים משנגחאי צריכים לבוא לשנגחאי. אם היינו יכולים – אני לא אומר לבטל ויזות לסינים, זה יותר מדי דרמטי, אם כי אולי מתישהו נגיע גם לזה. אם אנחנו נמצאים על כדור-הארץ, שהפך להיות מקום גלובלי, אז למה כל החסמים האלה? אבל אם היינו יכולים למצוא דרך להקל קבלת ויזות בסין כדי להגיע לארץ, זה היה עוזר לתיירות, לכלכלה, למדינת ישראל, בצורה מופלאה.
לגבי ים-המלח, אמרתי שלדעתי – זה דבר שאני הכי מתגאה בו במה שעשיתי במשרד התיירות. זה ה-legacy לדורות הבאים. יש היום 850 מיליון שקל בקופה של החברה לפיתוח ים-המלח, חל"י – היא מסונפת למשרד התיירות – שעושה היום תכנון איך ייראה הריזורט, כן? – מי שלא יודע, אני מניח שכולם יודעים מה זה המושג הזה, התיירותי, ריזורט: כפר נופש ענק, מקום נופש ענק – איך הוא צריך להיראות. אנחנו, דרך אגב, פתחנו במשרד התיירות את השאלה הזאת לפני הציבור הרחב על-ידי האינטרנט. שאלנו: קחו כמה אופציות. אם זה צריך להיות משהו – שטח מדברי, אם זה אורבני, אם זה מיקס. קיבלנו תשובות. שכרנו אדריכל מאוד מאוד ידוע, עם שם עולמי, משה ספדיה, שעושה לנו את התכנון על-פי האדריכלות שאנחנו קבענו. לקחנו את חברת הליווי האסטרטגית שנקראת Deloitte, ויחד אתנו היא מתווה את האסטרטגיה של המקום הזה.
ובסופו של יום, בעוד ארבע שנים צריכים להיות שם עוד 4,000 חדרי מלון חדשים, אטרקציות לכל המשפחה, כדי שלכל המשפחה יהיה שם מה לעשות – בלי לפגוע כמובן בסביבה, בנוף, במינרלים לבריאות, באקלים שהוא טוב לאלה שבאים להתרפא שם; יהיו שם מסעדות מהרשתות הידועות שקיימות במרכז הארץ, שעד עכשיו לא הגיעו לשם כי אין קליינטים; מרכזי מסחר, קניונים ועוד הרבה מאוד דברים. אני כל הזמן אומר – עכשיו אני נוסע לגרמניה, לתערוכת התיירות הכי גדולה בעולם, שכל פעם מתקיימת במרס, בתחילת מרס, בברלין, ואני אומר: תבדקו אותנו. תבואו היום לים-המלח, תבקרו שוב בעוד ארבע שנים, תראו מה זה פלא עולמי – לא בדמיון שלכם אלא במציאות. תודה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר. אחריו – חבר הכנסת דוד צור. בבקשה, אדוני, מהצד.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, קודם כול אני רוצה להודות לך על העשייה המרובה שלך במשרד התיירות, ובמיוחד על פיתוח תיירותי ייחודי במגזר הדרוזי. אני יודע היום שיש הרבה משפחות, מאות משפחות, שמתפרנסות מהתיירות. יש לנו תיירות פנים מעולה. אני מסתובב הרבה בכפרים. שאלתי אליך: איך המוצר התיירותי הזה של המגזר הדרוזי, מפתחים אותו למוצר תיירותי כך שגם תיירים מחו"ל יגיעו לכפרים הדרוזיים?
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
תודה, ואני רוצה לאחל לך בהצלחה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. כמו שאמרתי, אתה היית שותף ארבע שנים בבנייה של המוצר הזה. אני מאמין שלפני שאנחנו מתחילים לשווק משהו, אנחנו צריכים לבנות מוצר. לכן, כל הזמן אמרתי: אל תמהרו לשווק את מה שאתם רוצים או רואים בדמיון בירידים בין-לאומיים לתיירים. תיירים לא יגיעו מיפן, מסין או מרוסיה כדי להיכנס לבית-ג'ן או לעוספיא. אתם לא תהפכו את זה למרכז הביקור שלהם. אבל כן אפשר לשלב את המוצר האותנטי הדרוזי בתוך המוצרים שאנחנו מציעים בצפון הארץ, ואז כולם ירוויחו: התיירים יקבלו גיוון של מוצר יותר עשיר, והיישובים הדרוזיים ירוויחו בזה שתוך כדי הסיור הרחב התיירים יוכלו להיכנס ולהתרשם, לקנות ולבלות במסעדה. וכשיהיו גם בתי-מלון ביישובים הדרוזיים – ואני מאוד רוצה שיוקמו שם גם בתי-מלון, ויש כבר צימרים במקומות האלה, כדי שגם יעצרו שם וילונו שם.
לכן, אני חושב שעכשיו, כשהמוצר מתחיל להתהוות ומתחיל לקבל צורה של מוצר מוכר, שמופיע אצלנו באתר האינטרנט בכל השפות, ומופיע בברושורות בכל השפות – ואני בטוח שכשאני בשבוע הבא אפתח את הדוכן שלנו, את הביתן שלנו – סליחה על המילה, לא דוכן, ביתן שלנו – ב-ITB בברלין, ביתן ישראלי ענק, תהיה שם גם נציגות לתיירות דרוזית, ואם לא תהיה נציגות מהתיירות הדרוזית, אז אנחנו, כמשרד התיירות, נייצג את המוצר התיירותי הדרוזי בברושורות, בפלקטים, בהסברים, בכל השפות.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה. באמת, בדיוני ועדת הכלכלה, חבר הכנסת חמד עמאר, שהיה מאוד פעיל בהם, תמיד כשנגענו בענייני תיירות היה מתעקש על הנושא של תיירות. אני לא יודע על תיירות חוץ, אבל תיירות הפנים בשבתות בדאלית-אל-כרמל, אדוני, מאוד מפותחת.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
מאוד.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
וגם תיירות פנים היא חשובה. גם תיירות פנים היא מאוד חשובה. בבקשה, חבר הכנסת צור, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<דוד צור (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, השר, אין ספק שהנתונים שהצבעת עליהם, וגם אובייקטיבית בכל קנה מידה – מספר התיירים שהיו פה בשנים האחרונות הוא יוצא מהכלל. כמי שגם היה דווקא קצת על הקו, גם לאזור מוסקבה ואוקראינה, אני חייב לומר שזו מהפכה. כבר השר הקודם, אהרונוביץ, שביטל את הוויזות מרוסיה – יוצא מהכלל.
שאלה דווקא בהקשר הזה: אחרי "אביב העמים" או "שחור העמים" במצרים, שבעצם כמעט ביטל את הקו הזה, שהיה קו אלטרנטיבי שמאוד פגע בתיירות, גם באילת וגם בים-המלח, בעיקר, זו הפכה להיות איזו תיירות שבאים רק כבדרך אגב לים-המלח – האם נעשה מספיק מבחינה שיווקית דווקא לנצל את המצב הזה שנוצר שם, שהבסיס יהיה דווקא כניסה לאילת ולים-המלח?
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה על השאלה. א. כן. אנחנו זיהינו את אביב העמים, כמו שאמרת, או החורף המוסלמי הזה, וראינו הזדמנות. דרך אגב, ראינו גם סכנה שהתממשה. ראה, כשאתה מסתכל על הגלובוס אתה – לא יודע, אתה נמצא באסיה, בסדר, או כשאתה נמצא בארצות-הברית ואתה לא מכיר כל כך טוב את הגיאוגרפיה של המזרח התיכון כמו שאנחנו מכירים, אתה לא יודע איפה אילת מתחילה ואיפה מצרים נגמרת. בשבילם זה אותו אזור. אתה לא תיקח את הילדים שלך לאזור שהוא לא יציב רק מפני שיגידו לך שיש איזה ספוט קטן בתוך האזור הזה שהוא אי של יציבות, דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון. לא תיקח. ואם תיקח, תעשה את כל הבדיקות וגם תתייעץ עם הרבה מאוד אנשים שאתה מאמין בהם. לכן, כל מה שקרה סביבנו היווה מבחינתנו קודם כול איום, וממשיך להוות איום, כי אנשים פוחדים להגיע לאזור הזה, נקודה. סטטיסטית, יש נתונים, כמות התיירים למזרח התיכון בשנתיים האחרונות פחתה ב-25%, ואצלנו, ברוך השם, זה במגמת עלייה.
מצד שני, אנחנו כן עשינו קמפיינים במקומות מרכזיים כמו ברוסיה, כמו בארצות-הברית, לא כדי להדגיש את מה שקורה, הדברים הרעים שקורים במצרים ובסוריה, אלא כדי להדגיש שאצלנו שקט. אמרנו בשלטים גדולים ברחבי מוסקבה: ים אדום יש גם בישראל, בלי מה שנקרא לסטור או לתקוע אצבע בעין של המצרים.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
חתיכה קטנה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
מה, של אצבע?
<היו"ר אופיר אקוניס:>
של הים האדום. לא, לא של האצבע, של הים.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
בסדר. עם כל הכבוד, עם כל הכבוד, אי-אפשר להתחרות במחירי הנופש במצרים באילת. יש כאלה שעדיין מעדיפים לנפוש במצרים למרות כל הסיכונים – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – אבל התיירות שמה פחתה, ואנחנו ראינו – היום קראתי בעיתון – אני לא יודע, לא עשיתי את המדידה הזאת, אבל מתוך 15 מיליון נשארו להם 5. זאת קטסטרופה. מדינה שמושתתת ב-GDP שלהם, בתל"ג שלהם, על תיירות, לא כמונו 3%, אלא בעשרות אחוזים, זאת קריסה טוטלית של כל הכלכלה.
דרך אגב, ככה קרה ביוון, ככה קרה גם בספרד. אנחנו מדינה היי-טקיסטית, גם של low-tech מאוד מפותח. אצלנו רק 3% זה תיירות. אז אם חלילה יקרה, חלילה, טפו-טפו, אם יקרה מה שקרה ב-2000, 2001, עם אינתיפאדה, והתיירות תקרוס לגמרי, הכלכלה שלנו לא תקרוס. היא לא מושתתת על תיירות. התיירות אומנם ספק מספר אחת של כוח-אדם, של מקומות תעסוקה, של הכנסות שמוזרמות למשק.
אבל כן, עשינו קמפיינים, ניסינו למשוך. נסעתי ישירות לדבר עם סיטונאים בצרפת, באנגליה. הם כולם אמרו: אתם יקרים מדי. ולכן גם יזמתי – אם ישבת פה, אני לא יודע אם שמעת את הפתיח שלי – יזמתי את הרפורמה הזאת בהורדת עלויות הנופש בארץ ב-20%, מה שעבר בממשלה, מה שאני מקווה מאוד שייושם בממשלה הבאה, על-ידי הממשלה הבאה, על-ידי הכנסת הבאה; תלוי בכם, דרך אגב. זה יגיע לכנסת בסופו של דבר. להוריד את עלויות הנופש זה אפשרי. העברנו את זה בממשלה, הראיתי איך, כדי שגם אנחנו נישאר פה בארץ בתיירות פנים, וכדי שיבואו אלה שעד עכשיו לא הגיעו מפני שאנחנו יקרים מדי.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מוזס, ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני בראשית דברי רוצה להודות לך על ארבע השנים ולאחל לך הצלחה עתידית.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אני מבקש, ברשותך, לנצל את הניסיון שנצבר אצלך ולשאול מה עמדתך כשר התיירות היוצא – וזה מתחבר לחברי חבר הכנסת צור – לגבי הקמת רשות לאומית לשיווק התיירות, כמקובל בכל מדינות העולם.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני שמח – קודם כול, תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי, על השאלה ועל ההתעניינות; היית פה ושמעת את כל ההרצאה שלי, את כל הסקירה שלי. אני רואה שהלוביסטים של התאחדות בתי-המלון לא נחים לרגע בשום קדנציה – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
היינו שם אתמול, אדוני – – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
לא – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אתה היית בין השלושה?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
מה?
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אתה היית בין השלושה?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אני באתי לעשר דקות, בירכתי וברחתי.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
איפה שם?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הייתה אתמול ישיבת התאחדות בעלי המלון במלון – באיזה מלון, חברת הכנסת לוי?
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אני חושבת ש"ליאונרדו".
<מיקי לוי (יש עתיד):>
"ליאונרדו" – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אנחנו לא הוזמנו, כבוד השר. אנחנו פעם היינו – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
לא, אנחנו לא חדשים, אנחנו – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
פעם היינו, חברת הכנסת לוי – רק החדשים הוזמנו? הבנתי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא בטוח.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני אחרי ארבע שנים לא כל כך מכיר את בתי-המלון ולא ביקרתי בהם, שהיה חסר לי גם אתמול לבקר באחד. אבל לשאלתך, אני חושב שמי שמתמקצע בתיירות צריך שיהיו לו כל הכלים לעשות את התיירות. מה זה אומר? אחת המלחמות הכי קשות שאני ניהלתי עם משרד האוצר – אני אמרתי: חבר'ה, אני אחד השרים הבודדים שאומר לכם משפט לא פופולרי: אני לא זקוק לשקל נוסף; קיבלתי מכם כל מה שרציתי. ביקשתי תקציב שיווק מוכפל – קיבלתי; ביקשתי השקעות – קיבלתי. אבל תנו לי גם למשול. אתם נותנים לי כסף אבל שוללים ממני אפשרות כרגולטור להגיד לכם שלמשל אזורי הביקוש, מבחינת היזמים, השתנו, ואולי אני צריך לתת יותר מענקים לא לאזור א' אלא לאזור ב', לפי זה שאנחנו במשרד יודעים שהיזמים רוצים לבנות בתי-מלון דווקא שם. לא, אתה לא יכול. ככה קבענו. למה? ככה, כי אנחנו הרגולטור הכי אלים בארץ. אגף התקציבים יכול להתחרות באלימות עם רגולטור בשם משרד המשפטים. למה? ככה. נגזר משמים. ואני אומר לך, בהתמדה הצלחנו להחזיר לידינו שליטה על הרבה מאוד דברים, גם בתחום בניית בתי-מלון, גם בתחום השיווק, גם בתחום ההשבחה של המוצר התיירותי, כי אנחנו מבינים בזה.
מי זה אנחנו? אני קטונתי, אני באתי לארבע שנים. אני חושב שעשיתי עבודה בכלל לא רעה. למדתי תיירות, אני יודע תיירות, אבל יש אנשים שעוסקים בזה עשרות שנים, והם הגרעין הקשה של משרד התיירות. הם מומחים בתיירות, והם הסתובבו ברחבי העולם, למדו תיירות. הם למדו שיווק – אגב, שיווק זה גם המקצוע שלי. אני למדתי מינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב, שיווק, ולכן באתי עם המקצוע מוכן לתיירות, כי ה"מיינסטרים" של התיירות זה לשווק. אני חושב שהכלים והתקציב נמצאים בידיים נכונות. אני לא חושב שצריך להפריט כל דבר, אני לא חושב שצריך להוציא כל דבר, ודווקא את מה שצריך להפריט ולהוציא – אנחנו לא עושים את זה.
אז אני מבטיח לך ששום שר – ברגע שהוא נכנס למשרד התיירות, מתחיל להתעמק במשרד הזה, הוא מתחיל לאהוב אותו, הוא מתחיל להתעורר בבוקר עם חדוות יצירה. זה משרד באמת עם הרבה מאוד יצירה. אתה יכול לחשוב שמה מחוץ לקופסה, וכשאתה חושב מחוץ לקופסה, אתה גם מצליח ליצור נקודות זכות והצלחות. אף שר לא יוותר על השיווק מהמשרד שלו – להוציא את זה לרשות כלשהי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
האם את הרשות הזאת אפשר להקים כרשות עצמאית בתוך משרד התיירות – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אתה כבר עשית סקירה, השר לנדאו? לא, אתה בסיעת הליכוד ביתנו. חבר הכנסת לוי, יש איזה מין תשוקה לא מובנת לעשות רשויות במקום משרדים. בסדר, בחלק מהמקומות זה תופס, בחלק מהמקומות זה לא תופס. אני לא בטוח שאזרחי ישראל, אם תשאל אותם על רשות המים, יגידו לך: כן, טוב מאוד, זה היה דבר ענק. לא יודע, לא בטוח. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. או רשות החשמל. ואז לפעמים – לא תמיד זה דבר טוב, לא תמיד. לפעמים לא ולפעמים זה טוב. בטח אתה תתייחס לזה – – –
<שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו:>
אני אתייחס לזה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
חבר הכנסת לוי, אותו לוביסט – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה עלה בפגישה אתמול.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
לגיטימי שזה עלה בפגישה. זה עלה גם בפגישה שלנו בפעם הקודמת, ובטח שלך, לפני שתי כנסות.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
ב-2007, בהיותי יושב-ראש ועדת הכספים – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
נכון.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
– – הגיעו אלי אנשים, שדרך אגב חלקם הפכו להיות חברים אישיים שלי. אלי גונן, יושב-ראש התאחדות בתי-המלון אז, ב-2007, שהפך להיות חבר אישי שלי אף שהוא חבר מפלגת העבודה, בא אלי ואמר: תקשיב, הנה הצעת חוק, תוביל אותה; צריך להקים רשות עצמאית לשיווק תיירות. אמרתי: תקשיב, אני כאיש שיווק מאוד מתחבר להצעת החוק הזאת. אם אני שר – אני מוריד לך סטירה. אתה מוציא ממני את כל הסמכויות שלי, אז איזה שר אני? הנה, יושב פה השר לנדאו, דרך אגב, דוגמה מצוינת – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני השר, למדתי ממך.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אם שכנעתי אותך, אדוני ראש מחוז משטרה לשעבר, אז – – –
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה, תודה. חבר הכנסת מוזס. אחריו – חבר הכנסת מיכאלי, אמרתי שאתה, אבל חברת הכנסת לוי אבקסיס יש לה נסיעה ארוכה והיא תרצה לצאת קודם, אז היא תהיה לפניך. בבקשה, חבר הכנסת מוזס.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, ידידי וחברי הטוב השר סטס מיסז'ניקוב, נתגעגע לזמנים שלך. אני רוצה לומר לכם, לפני ארבע שנים, כשהתמנית להיות שר התיירות, הרבה הביעו ספקות אם יהיה ביכולתך להרים את המקום המתויר מספר שתיים במדינה, וזה קבר הרשב"י במירון, שאחרי הכותל – בכותל מבקרים בשנה קרוב ל-10 מיליון איש ובקבר הרשב"י מבקרים קרוב ל-2 מיליון איש. המקום היה מוזנח, והוכחת יכולת מרשימה. הלכתי אתך יד ביד, והוכחת שאפשר באמת לעשות ממקום של מהפכה מהפך אמיתי. הבאת את המקום למקום נקי, מצוחצח, יפה. השקעת הרבה, ועיקר העיקרים – הצלחת לשנע ב-24 שעות בל"ג בעומר למעלה מ-400,000 איש ללא שום תקלות וללא שום עיכוב. אנשים היום שבאים מחו"ל לבד – מגיעים קרוב לל"ג בעומר קרוב ל-50,000 תיירים – כולם משבחים ומהללים, ואני בתוכם.
אני רוצה באמת – אני ממש לא יודע מה אני אעשה בל"ג בעומר הקרוב.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אתה תזמין אותי, אני אבוא.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אני מזמין אותך, אבל אני צריך אותך עם כל הסמכויות. באת לסיור כבר חודשיים קודם ובדקת את כל הצרכים, וסגרת את כל הפערים. עשית דברים גדולים.
אני רק רוצה לאחל לך: בכל אשר תפנה תשכיל ותצליח בזכות הרשב"י; כמו שהצלחת כאן, תצליח בכל מה שעומד לפניך.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. אגב, חבר הכנסת מוזס בתחילת הקדנציה הקודמת היה חבר בוועדת הכלכלה והעלה את זה גם. זה דברים שעלו שם, קרה אתם משהו בסוף.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אני מקווה שנחזור לשם.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אולי למקומות אחרים.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
ראשית, אני רוצה להגיד תודה לחבר הכנסת מיכאלי, שככה פינה לי את הבמה, ושאף אחד לא יאמר עליך שאתה מדיר נשים; אני אצא להגנתך אם יאמרו כך.
אני באמת רוצה לנצל את הרגע הזה ולומר תודה גדולה וענקית למי שנחשב לשר התיירות, סטס. אני חייבת לומר משהו: כולם באמת מכירים את העשייה שלך במשרד התיירות, ומבחן התוצאה הוא המבחן שמדבר. בכל זאת, שלוש שנים שיא בתיירות, גם כאשר מסביבנו הכול גועש, וחוסר ידיעה מה הולך להיות ואיך זה ישפיע ביטחונית.
אבל אני רוצה להאיר ככה, בספוט, נקודה מסוימת שאני לא חושבת שהצליחה להגיע לכלל הציבור, וזו נקודה שעזרה לי מאוד בכנסת שעברה, בכנסת האחרונה, להעביר כמה דברים שהיו לי קרובים מאוד ללב, ומצאתי בך שותף – זה כל הנושא החברתי, עם דגש על ילדים ובני נוער בסיכון.
אני רוצה לגלות פה סוד: כאשר אני ידעתי שאני צריכה להריץ בוועדת שרים לענייני חקיקה חוק שהוא חשוב לי במיוחד, הייתי בודקת מתי סטס נמצא בארץ והוא לא באיזו שליחות של משרד התיירות או משהו כזה, כי אז ידעתי שהחוק בטוח לא מת, גם אם לא הצלחתי להשיג רוב בוועדת שרים. ואז גם הייתי משגרת אליו, פחות או יותר, ראשי דברים ואת החוק ואת המהות שלו. אני חייבת להגיד שיש לו תפיסה מדהימה ויכולת לשכנע, ותמיד אחר כך הייתי מקבלת מסרים אחרים, משוב על כך שתמיד הדיונים סביב החוקים שלי מעוררים הרבה אמוציות. אבל זה מעיד על כך שאתה, סטס, למדת את הדברים לעומק. יכולת להציג אותם כמו שצריך, היית פרזנטור מצוין של החוקים שניסיתי להעביר, ואת חלקם הגדול גם העברנו בכנסת האחרונה.
אז אתה באמת שותף לכל חוק וחוק, וגם כשהצגת היום את המשרד שלך, אהבתי את הדגש ששמת על הנושא החברתי-כלכלי, על הנושא של הפריפריה, על הנושא של מקומות עבודה נוספים. אנשים לא יודעים שבעצם הגדילה בתיירות הנכנסת מביאה לגדילה וצמיחה גם של הכלכלה המקומית, ובעיקר של עובדים שקשה להם היום מאוד למצוא פרנסה גם בפריפריה, אבל גם משהו ארוך טווח. וככל שהמשרד הזה בעצם ימשיך ויקדם את התיירות, אנחנו נדע שיש לנו יותר מקומות עבודה.
באמת, תודה ענקית מקרב לב, וגם על התמיכה בסיעה בנושאים החברתיים. כדאי שידעו שאתה גם איש חברתי, ומי שלא יודע ידע עכשיו. תודה רבה לך, ובהצלחה בכל דרך שתבחר.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לך. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי. זה דבר מדהים מה שקורה פה. בישראל אתה צריך להיות לשעבר כדי שיגידו עליך כמה דברים טובים. לא יכול להיות שאתה תהיה במצב – – –
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אופיר, אני עוד בחיי שומע את זה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
לא, אמרתי לשעבר, ועוד בחייך. תחשוב. זה פשוט דבר פנטסטי.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
הכי נחמד זה לשמוע בחיים.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
זה נכון.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
אופיר, אפשר להגיד שהוא גם לעתיד. אני בטוח שהוא יחזור לפוליטיקה, ובגדול.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בשמחה. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אם זה הכסף האחרון שלך, לא הייתי מהמר על זה, רוברט, אבל בסדר.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
אני הייתי מהמר על זה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חושב, השר מיסז'ניקוב – אנחנו כבר מכירים אותו גם כחבר הכנסת וכיושב-ראש ועדת הכספים, ולכן אולי קצת לא נעים שאנחנו עושים איזה סיכום תקופה. עוד עתיד גדול לפניך, ואני מקווה שנראה אותך בבית הזה בהמשך, שתחזור ותמשיך בעשייה פרלמנטרית, וגם ממשלתית.
אני חושב שהברכות ושחברים הודו לך – ואני לא רוצה לחזור על כל הדברים – מראים באמת על האופי שלך. אתה היית קשוב לדברים ואמרת: לא התפקיד עושה את האדם אלא האדם עושה את התפקיד, ובכך הוכחת שלהרבה מאוד דברים שהיינו צריכים לחשוב איך לתקן או איך לשפר היית קשוב. הפרויקטים שהזכרת, כולל הפרויקטים של המגזר החרדי – באמת היית מהפכן בחשיבה הזאת. אמרת: אם אנשים יוצאים לנפוש, צריך ליצור להם תשתיות נכונות כדי שיצאו לנפוש. לכן, התשבחות שקיבלת על כך הן תשבחות על תוצאות בשטח. אנשים מרוצים מזה.
אנחנו התייחסנו לנושא של הוויזות. אני ואתה כבר שתי קדנציות מנסים בכמה וכמה מדינות, אפילו בגאורגיה. אתה יודע שאנחנו עדיין לא פתרנו את זה, אבל בדרך לפתור את זה, הכול בחשיבה איך לייצר את הפלטפורמה הנכונה להגדיל את התיירות. והכי חשוב שבשורה התחתונה הצלחת להגביר את התיירות לישראל, ובכל מקום שלא הספקנו עוד לייצר את התשתית הנכונה, אני מאמין שבעזרת השם אנחנו עוד נמשיך, ותמיד נשתף אותך בשמחות האלה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת שמעון אוחיון – אחרון השואלים. אחר כך יש עוד תודות. בבקשה, חבר הכנסת אוחיון.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, שר התיירות, אני בין החדשים, ורק מתרשם, בוודאי מתוך הקריאה, מהעשייה הנפלאה, ותרשה לי לשלוח לך ברכות על ההישגים הנפלאים, במיוחד על ראיית משרד התיירות כמנוע צמיחה לתעסוקה, להכנסת מטבע זר ועוד הרבה דברים נפלאים בהקשר הכלכלי והחברתי.
דיברת באמת על מגוון של פעילויות ועל הרשות של משרד התיירות, שבאמת נעשו בצורה מאוד מגוונת וגם מאוד יצירתית, ואני רוצה לשאול לגבי הפילוח של מקומות שבדרך כלל – כל מה שנוגע למקומות כמו קבר רשב"י ואחרים, שהציבור מתעניין בהם – הלוא יש לנו מקומות נוספים. האם המשרד חשב עליהם? לא רק קבר רבי מאיר אלא בעיקר צפת. יש לי משאלת לב – אני מקווה שזה לא יגרום לצרות עם ארצות אחרות – אולי את הקבר באומן להביא לנו לפה. בעניין הזה, אני רואה את הנהירה בראש השנה וביום כיפור, ואני שואל את עצמי מדוע תופעה כזאת לא יכולה להיות כאן. מי שמחפש גם דברים שקשורים, בוודאי ובוודאי בעניין של קדושה ומיסטיקה מאוד מאוד מיוחדת, בלי לזלזל, צפת שלנו, ברוך השם, משופעת. האם גם חשבתם על זה?
דבר שני, הייתי רוצה – אולי המשרד, עם כזאת אנרגיה ויצירתיות – העולם היהודי, הנוער היהודי. אני יודע שמדברים על "תגלית". מעט מאוד מהנוער היהודי הגיע בסופו של דבר לארץ. אולי הרוח החדשה של משרד התיירות תיקח את "תגלית" ותביא אותו לממדים הרבה יותר מרשימים. תודה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
תודה רבה. חבר הכנסת אוחיון, גם תודה על ההקשבה וגם תודה על הפידבק. לגבי צפת – אחת הערים התיירותיות ביותר שיש בארץ, השקענו שם עשרות מיליוני שקלים בתשתיות תיירותיות, בשיפור של בתי-מלון שמיועדים למגזר החרדי, על מנת להביא את המגזר, כמו שאמרתי. דווקא בצפת עשינו מהפכה בתחום הזה. היה לנו שם פרטנר מצוין בדמותו של ראש העיר.
שמע, קטונתי מלייעץ אם להביא את קבר רבי נחמן מאומן לצפת. אנחנו נגיע ככה רחוק. ביקרתי בסמרקנד, ופתאום התגלה לי שקבר הנביא דניאל נמצא בסמרקנד. אז גם את הקבר הזה אנחנו נצטרך להביא לצפת? כך אנחנו נסתכסך עם כל אומות העולם, ואנחנו רוצים להפך, להתיידד אתן.
כן, בצפת הושקעה הרבה מאוד מחשבה. צפת הפכה להיות מוצר תיירותי מובהק. כאשר אנחנו פונים ל-second comers, לאלה שבאים וחוזרים למדינת ישראל, אנחנו שואלים אותם: ביקרתם בצפת? האם ביקרתם בפסטיבל הכלייזמרים? האם ביקרתם בשיעורי קבלה שניתנים בצפת? אני מדבר לאו דווקא על היהודים, אני מדבר על כלל האוכלוסייה. מדונה עשתה לנו שירות מדהים. בכל ההופעות שלה, כשהיא הופיעה בלילות בצפת ולמדה שם קבלה, היא הביאה להיכרות מחודשת עם עיר האבות הזאת.
לגבי השאלה השנייה, לגבי הנוער היהודי – כן, הרעיון מצוין, חשבנו עליו. בסיור אחרון בארה"ב, בפברואר שנה שעברה, דיברתי עם רוברט שטרן, שדווקא ייסד את התנועה הצעירה הזאת ורצה לקחת תחת החסות שלו את "תגלית", אבל לא לנוער יהודי אלא לנוער אוונגליסטי, שיכיר את הארץ. אנחנו יודעים שהאוונגליסטים הם אוהבי מדינת ישראל, מהסיבות שלהם. אני לא רוצה לפרט עכשיו מדוכן הכנסת למה. יש להם סיבות משלהם, אבל הם גם אוהבים את מדינת ישראל וגם מבקרים במדינת ישראל וגם מחנכים את ילדיהם לאהבת מדינת ישראל. את זה אפשר לנצל ברוח הטובה, כמובן, על-ידי יצירת "תגלית" גם לנוער נוצרי. לעודד "תגלית" לנוער יהודי. אני השתתפתי בבר-מצווה של התוכנית הזאת בכנס מאוד גדול בתל-אביב או ברמת-גן, אני כבר לא זוכר איפה זה היה. משרד התיירות מאוד מסייע שהתוכנית הזאת תצא לפועל ושהילדים האלה ובני-הנוער האלה יכירו את הארץ וידעו לאהוב אותה גם דרך הרגליים, ולא רק דרך הספרים.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
בבקשה, תודות.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אני רוצה להודות לכל אלה שהודו לי ולכל אלה שבירכו אותי. אתם עשיתם את זה לא רק היום, אתם עשיתם את זה גם בפעמים הקודמות כשאני סקרתי את משרד התיירות במרוצת ארבע השנים האלה. לכן זכיתי עוד בחיי למילות תודה. כנראה באמת עשינו משהו טוב.
אני אנצל את הרגע, אדוני היושב-ראש, שזה נאום הפרידה שלי נכון לעכשיו מכנסת ישראל.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
אילטוב שם על זה כסף.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לרושש את חברי רוברט אילטוב. אני אחשוב.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
מי ששם כסף לא רוצה להפסיד.
<שר התיירות סטס מיסז'ניקוב:>
אם אתם כבר שמים כסף, אתם לא מוכנים להפסיד, נכון.
אני קודם כול רוצה להודות לצמד האנשים שהביאו אותי לפה, שבזכותם יש לי כבוד לייצג את מדינת ישראל ואת עם ישראל בבית הזה, את הורי. לפני 30 שנה בדיוק, באמצע מלחמת לבנון הראשונה, הורי החליטו לעשות מעשה, אף-על-פי שכל העולם הגדול היה פתוח בפניהם ולא נסגר. הם יכלו לבוא לכל מקום בעולם והם החליטו לעלות לארץ מתוך הכרה שזה המקום היחיד שבו צריכים לחיות יהודים. הם סיפקו לי השכלה נכונה, הכשרה נכונה, חינוך נכון. 23 שנה אחרי שעליתי לארץ כילד קטן זכיתי לכהן כחבר כנסת וכיו"ר ועדה, אחת הגדולות ביותר במשכן הזה, וכשר במדינת ישראל במשכן הזה. זה לא בכדי, ועל כך מגיע להם המון המון תודה.
לכל תעשיית התיירות שליוותה אותי במהלך הקדנציה הזאת, שעזרה לי להתמקצע, שעזרה לי להבין, שעזרה לי להכין תוכנית עבודה תלת-שנתית, עזרה לי לעזור להם ולהצליח ביחד ולסכם קדנציה נפלאה. אני באמת רוצה להזכיר בקצרה כמה מהשמות: תיירן גדול, מיקי פדרמן, שהוא יו"ר ראש לשכת התיאום של הארגונים התיירותיים; עמי פדרמן, שהוא יו"ר התאחדות בתי-המלון, והמנכ"ל שלו, שמואל צוראל; שמואל מרום, שהוא הנשיא של התאחדות התיירות הנכנסת, והמנכ"ל שלו עמי אתגר; קובי קרני, שהוא יו"ר התאחדות סוכני הנסיעות, והמנכ"ל שלו יוסי פתאל; אבי פרידמן, יו"ר חברות התעופה הזרות; מוני בר, יו"ר חברות השכרות רכב; יעקב מיטרני, כל מורי הדרך – אגב, זאת החזית וזה חלון הראווה שלנו. דרך הרגליים מלמדים את התיירים לאהוב את הארץ. מנכ"לים של חברות תעופה ישראליות, אליעזר שקדי, גדי טפר, דוד קמיניץ, וכל תעשיית התיירות המפוארת. סליחה שלא הזכרתי את כולם, אבל הזכרתי אנשים שבאמת התוו את הדרך.
מנהלי ועובדי משרד התיירות שאני עדיין עומד בראשם – אנשים נפלאים, אנשים שבאמת קמים בבוקר כדי לעשות למען מדינת ישראל, למען כלכלת מדינת ישראל, חושבים מחוץ לקופסה ומצליחים. בראשם – המנכ"ל שמיניתי ולא טעיתי במינוי שלו, נועז בר-ניר, שהוביל את הוועדה שהזכרתי כבר להורדת עלויות הנופש. זה רשום על שמו, ועל כך הוא גם קיבל פרס איש השנה בתיירות.
אני רוצה להודות לצוות שלי שליווה אותי – חלקם חוץ מארבע השנים האלה, גם כשהייתי יושב-ראש ועדת הכספים, גם כשהייתי חבר כנסת רגיל: טלי קידר, יועצת בכירה, ואמנון ליברמן, יועץ תקשורת, שיושבים פה בשקט בפינה. הם הפכו בשבילי לחלק מהמשפחה, הרבה יותר מיועצים – חברים; ראש המטה שלי לאורך שנים רבות, רועי וולר, שהיום הוא מנכ"ל המועצה האזורית גוש-עציון. הרבה שנים היה אתי הבחור הזה, המון תודה גם לו; ראש המטה נכון להיום, יעל ברנדט; הרל"שית שלי רינה פורטנוי. יועצים נוספים הם אינה אמחניצקי, יפים טרכטנברג, מיכאל טולמן, וכמובן כל צוות המזכירות שמלווה אותי בארבע השנים האלה.
לבסוף – למפלגת האם שלי, ישראל ביתנו. נבחרתי מטעמה, הייתי בין המייסדים של המפלגה הזאת במרס 1999. אני בטוח שהיא תמשיך להיות כוח מוביל בפוליטיקה הישראלית, כוח דומיננטי בציבוריות הישראלית. זאת כבר מפלגה של כלל הישראלים. אני מאוד מודה לפעיליה, לבוחריה. את כל הפעילים אני מכיר כמו את כף ידי השמאלית. הבוחרים רבים הם; הם שלחו אותי לתפקידים האלה שמילאתי, לשני התפקידים הרמים שמילאתי.
כמובן מילות תודה רבות מגיעות ליושב-ראש ולמייסד של המפלגה אביגדור ליברמן, שבסופו של דבר האמין בי תמיד, כמו שאני מאמין בו תמיד, ומינה אותי לשני התפקידים שמילאתי בכנסת טרום הקודמת ובכנסת הקודמת כיו"ר ועדת כספים וכשר התיירות.
אני מאחל הרבה הצלחה לחברי הכנסת החדשים ולחברי הכנסת הנשארים. אני מאחל לזה שימלא את תפקיד שר התיירות ליהנות מהמשרד הזה ומהעשייה הברוכה של המשרד הזה כמו שאני נהניתי ולהמשיך את העשייה שעשינו, כי בסופו של דבר אנחנו עובדים בשביל המדינה ובשביל העם הנפלא שלנו. תודה רבה.
<היו"ר אופיר אקוניס:>
תודה רבה לשר התיירות סטס מיסז'ניקוב על סקירתו ועל שירותו בכנסת ובממשלה. אני בטוח שאילטוב – ההימור שלו הוא בסדר.
חברות וחברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ב באדר התשע"ג, 4 במרס 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:29.>