דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ה' ישיבה י"א הישיבה האחת-עשרה של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, כ"ג באדר התשע"ג (5 במרס 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 4 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 4 דב חנין (חד"ש): 5 שי פירון (יש עתיד): 5 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 7 תמר זנדברג (מרצ): 8 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 8 חנא סוייד (חד"ש): 9 נחמן שי (העבודה): 10 שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 10 אלעזר שטרן (התנועה): 11 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 11 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 12 רינה פרנקל (יש עתיד): 13 איציק שמולי (העבודה): 13 דב ליפמן (יש עתיד): 14 מיקי רוזנטל (העבודה): 14 יפעת קריב (יש עתיד): 15 יעל גרמן (יש עתיד): 16 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 16 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 17 חנין זועבי (בל"ד): 18 יצחק הרצוג (העבודה): 19 דוד צור (התנועה): 19 נאומי בכורה של חברי הכנסת 20 באסל גטאס (בל"ד): 20 חנא סוייד (חד"ש): 24 ציון יום האישה הבין-לאומי 27 היו"ר בנימין בן-אליעזר: 27 מיכל רוזין (מרצ): 29 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 32 מירי רגב (הליכוד ביתנו): 39 עליזה לביא (יש עתיד): 41 עליזה לביא (יש עתיד): 44 מרב מיכאלי (העבודה): 44 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 48 דוד צור (התנועה): 49 חנא סוייד (חד"ש): 51 חנין זועבי (בל"ד): 53 דב חנין (חד"ש): 56 מיכל בירן (העבודה): 57 זהבה גלאון (מרצ): 58 איילת שקד (הבית היהודי): 61 יפעת קריב (יש עתיד): 62 נחמן שי (העבודה): 63 סתיו שפיר (העבודה): 65 פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 66 יעל גרמן (יש עתיד): 67 סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל: 69 נסים זאב (ש"ס): 72 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 74 <נאומים בני דקה> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> היום יום שלישי, כ"ג באדר התשע"ג, 5 במרס 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אני מבקש להפעיל כרגע את מערכת ההצבעה. נא להצביע. בעד – 16, נגד – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> פה כולם בעד. כל מי שהצביע, אפילו נגד, הוא בעד. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> כולכם בעד, הכול בסדר, יוצא מן הכלל. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ראובן ריבלין. בבקשה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני יושב-ראש הכנסת הנכבד, בסוף השבוע הלך לעולמו איש שלא נבחר לכנסת אבל היה קשור לכנסת, והוא יחזקאל שרעבי, נהגו של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין, זיכרונו לברכה. אני מוכרח לומר שהקשר בין השניים היה קשר מופלא, של אחווה, של רעות, קשר אישי בין ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, שנגע באמת לליבותיהם של כל אלה אשר הבינו מהי חברות ומהי רעות. יחזקאל, שהיה והפך לאיש אמונו של יצחק רבין, היה כזה שדאג לו על כל צעד ושעל, כמו גם רבין – היה דואג לו, ליחזקאל. בשנת 1984 חלה יחזקאל כתוצאה מהתקף לב, ואז החליט יצחק רבין, שהיה מעשן כבד, שהוא באוטו לא מעשן, והיה רק מבקש מיחזקאל מפעם לפעם לעצור את האוטו בצד על מנת שהוא יוכל לעשות הפסקת עישון מבלי לפגוע בבריאותו. יחזקאל לא נהג בליל הרצח, והוא מאותו יום לא היה יכול לסלוח לעצמו, כי הרגיש – ובכל פעם שהיה בא לכאן היה מסביר זאת – כאילו אם הוא היה באותו לילה, ולא היה לוקח לו את חופשת השבת, יצחק רבין היה ניצל, משום שהוא היה מוסר את נפשו למענו. יחזקאל, שנולד ברחובות, היה בן 69 במותו, ונקבר ביום ההולדת הלועזי של יצחק רבין, ב-1 במרס. השאיר אחריו את רעייתו הנפלאה אילנה ואת ילדיו עודד, דוד וליאת, שאני בטוח שבשם כולכם אני מבקש לנחמם. באמת מן השמים ינוחמו, ותהא נשמתו של איש נפלא זה צרורה בצרור החיים. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. יהי זכרו ברוך. אני מתכבד להזמין את דב חנין; בבקשה. מכובדי, אני מבקש שתעמדו על כך שהדיונים יהיה בני דקה, כי יש לנו היום סדר-יום מאוד עמוס. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להביע דאגה קשה מהפרסום שהיה אתמול על אזרח אריתריאי שהוחתם בכלא הישראלי על מסמכים של "החזרה מרצון", הוטס לאוגנדה, משם הועבר למצרים בחזרה ונמצא, עד כמה שאני מבין, במעצר במצרים. רוצים להעביר אותו בחזרה לאריתריאה, והוא נמצא שם ומתחנן על חייו, כי גורלו, אם הוא יוחזר לאריתריאה, יהיה ככל הנראה רע ומר. אסור לבחור בדרך הזאת. אסור לגרום לכך שאזרחי אריתריאה יוחזרו לארצם ויועמדו בסכנת חיים. זה מנוגד לחוק הבין-לאומי, זה מנוגד להתחייבויות של מדינת ישראל על-פי אמנת זכויות הפליט, זה מנוגד למוסר. אסור שזה יקרה. אני גם רוצה להביע דאגה מהמסקנות של אותה ועדה שהשר אלי ישי מינה לעסוק בשאלת האריתריאים והסודאנים הנמצאים בארץ. אני רוצה להביע מחאה על כך שהוועדה הזאת ממליצה לנהוג שלא בהתאם להוראות הדין הבין-לאומי, להתעלם מהממצאים גם של משרד המשפטים וגם של משרד החוץ הישראלי, בוודאי להתעלם מהממצאים של ארגונים בין-לאומיים; ועל האמירות הבוטות והמקוממות של הוועדה הזאת כלפי ארגוני זכויות האדם, אותם ארגונים שמצילים את הכבוד הלאומי שלנו וכולנו חייבים להם תודה כשהם עושים את מה שמדינת ישראל צריכה הייתה לעשות ומנסים לסייע לאותם אנשים פה בארץ. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. אני מזמין את חבר הכנסת שי פירון. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, בימים שבהם סובבים ברחובות הערים נביאי זעם שבונים את מעמדם על שנאה והדרה, הלך לעולמו הרב מנחם פרומן – נביא של שלום, איש של טוב ואהבת אדם, איש של אמונה, אמונה באל, אמונה באדם, אמונה בארץ, ובעיקר איש של ניגודים וסתירות. הוא לימד אותנו שלא חייבים לפתור את הכול, אבל חייבים להיות רגישים אל הכול. הוא לימד שנקודת המפגש של המחלוקת לא באה לידי יישוב בגבולות וגדרים, כי אם בחופש עליון, המופשט הכולל. כך, עוצמת הסתירות המלוות את חיינו כאן הפכו אצל הרב מנחם זצ"ל לסימפוניה של חיים עשירים ומלאים. לאחר חטאו של אדם הראשון באה הבושה. האנושות החלה לכסות ולהתכסות, להסתיר ולהימנע מגילוי הפָנים ומגילוי הפְנים. בלשון התנ"כית: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבִּשם". אבל חכמי המדרש לימדונו שלא בכותנות עור מדובר כי אם בכותנות של אור. בני-אדם גדולים הם בני-אדם מוארים, אלו דמויות שהאור והטוב הם הבגד שלהם. לפני כעשרה ימים ישבתי לפניו כתלמיד לפני רבו. הוא הציע לי לבוא אתו בהקדם, כך הוא אמר, לאבו מאזן לפגישה, כי השלום בפתח, רק צריך לדבר עליו, לדבר אתו, ואפשר להגיע להסכמים מיידיים. לא היה אפשר שלא להתרשם מהכנות, מהתמימות ומהאמונה הטהורה של הרב מנחם בשלום ובעושי השלום. הרב מנחם שאף שרבנים וקאדים יהיו מובילי שיח של שלום. החידוד שלהם, הדבקות, הבהירות, המחויבות, לא יכולים להיות רק כלי עבודה של קיצונים וקיצוניוּת, אלא הם צריכים להיות גם כלים במגרש של השלום. בשיחה שלנו למדתי על חלום אחד של הרב פרומן שלא מומש – הוא רצה להיות הרב של הכנסת, הוא רצה להביא את שפת השלום אל תוכנו. שלום הוא לא השלמה מלאכותית, הוא לא ביטול של המחלוקת; שלום הוא מציאות של יצירת כוח חיובי חדש, הנולד מעמדות מנוגדות. הוא היה טהור, הוא היה ילד, הוא היה בוגר, הוא היה זקן ורגיל, הוא היה תלמיד, הוא היה חכם, הוא היה גלוי, הוא היה נסתר. הוא ביקש שבלוויה שלו, שממנה באתי, כל הקהל ישיר "אין לי ארץ אחרת". וכך, דתיים וחילונים, אנשי שמאל וימין, יהודים וערבים, מצאו עצמם שרים: "בגוף כואב, / בלב רעב, / כאן הוא ביתי. // לא אשתוק כי ארצי / שינתה את פניה. / לא אוותר לה, אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה". הוא היה איש רודף שלום, אוהב שלום, איש מואר באור שבעת ימים, באור אין קץ. הרב מנחם, עכשיו אתה עושה שלום במרומיו, הלוואי שתעשה שלום גם עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אמן. הרב ישראל אייכלר, בבקשה, חבר הכנסת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לא ביקשתי לדבר על הרב פרומן, אבל משפט אחד אני חייב לומר. הרב פרומן האמין במשהו שאף אחד לא האמין – שרק הדת והאמונה הן שיכולות להביא שלום בין בני-האדם. וצחקו עליו ולעגו לו. יש לי תחושה שיתברר, גם ממה שאנחנו רואים בסוריה וגם ממה שאנחנו רואים בלוב, בכל העולם כולו, שבסופו של דבר רק אנשי הדת יוכלו להביא שלום לעולם, למרות האקסיומה שהדת היא שמביאה מלחמות שהביאה התרבות האירופית. עכשיו לגבי הנושא שכן רציתי לדבר עליו. מתגלות שחיתויות נוראיות בפריימריז. במשך שנים לעגו ליהדות התורה שגדולי ישראל קובעים את הרשימה שלה, עד שאנשים חכמים, גם מצד שמאל ויש עתיד וגם מצד ימין אצל ליברמן, הבינו שאם אתה רוצה רשימה של אנשים שנאמנים לדרך של המפלגה, אסור לתת את זה לידי הגורל של אנשי הפריימריז. האסון הגדול ביותר שקרה בפריימריז זה לציונות הדתית, שהייתה לה דרך במשך 50 שנה, ומישהו בא עם 100 מיליון דולר, קנה את המפלגה – נפתלי בנט; אני מקווה שהוא עשה את זה באופן חוקי, אבל אפילו אם הוא עשה את זה באופן חוקי, ואפילו אם הוא לא שלח חוקרים לזבולון אורלב, עצם העובדה שאיש ההון והממון לקח מפלגה שורשית והפך אותה למפלגה שבדמותו ובצלמו, וכולם באים, כולל אנשי האיחוד הלאומי, ומשתחווים ונותנים לו את הסמכות לקבוע את השרים, מראה ששיטת הפריימריז קרסה. אם בליכוד אנשים שלא מצביעים ליכוד קבעו את הרשימה, זה מראה ששיטת הפריימריז לא נכונה. ואם במפלגת העבודה השורשית באים אנשים עם ארגזים ועכשיו מחשידים זה את זה בפלילים, זה מראה שהפריימריז זה לא דרך. הדבר הזה מלמד אותנו שגם בדברים אחרים שבאים עם חידושים כמו באמריקה הגדולה – אגב, הפריימריז באמריקה זה גם דבר מושחת שאין כמוהו. רק אנשי ההון המיליונרים קובעים מי יש לו סיכוי בכלל להיות נשיא, ואם אובמה לא היה משקיע מיליארד דולר, ואם רומני לא היה מוכן להפסיד מיליארד דולר, אף אחד מהם לא היה יכול להיות נשיא ולא סנטור ולא חבר קונגרס. השחיתות שם גואה, אנשי ההון קובעים את השלטון, אין שם צדק, אין שם יושר. הלימוד מזה, מסקנה, שגם בדברים אחרים שאתם חושבים שהעולם הנוכרי המודרני הוא שיכול להביא בשורה לעולם – אירופה תלמד אותנו מה זאת ליבה, מה זה שורשים של עם, מה צריך ללמד את הילדים כדי להכין אותם לדור הבא – את כל הדברים האלה אתם תראו בסופו של דבר. כמו שישראל בחינוך הממלכתי עומדת בין אינדונזיה למלזיה בדירוג של המתמטיקה, כך תראו שאם ילמדו את הילדים תורת חיים ואהבת חסד של תורת ישראל של אלפי שנים, זה ייצר לנו עם טוב ויפה שנוכל להתגאות בו. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חברת הכנסת תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את הבמה לספר לכם את סיפורה של משפחת מנשה. לילי ואיציק מנשה הם דיירי הדיור הציבורי. איציק מנשה הוא בן ממשיך, שהתגורר שלוש שנים טרם פטירת אמו בדירה, וב-14 במרס, בעוד פחות משבועיים, הם עומדים לפני צו פינוי. הסיבה הרשמית לכך שהם עומדים לפני צו פינוי מהדירה שלהם היא כביכול שלא היה רצף. כלומר, לטענת בית-המשפט ו"עמידר" ומשרד השיכון, הם לא גרו עם המשפחה, עם האימא, טרם פטירתה. הסיבה לכך שהם לא גרו באופן רציף היא שהם שכרו דירה נפרדת למשך שבוע אחד בכל חודש מסיבות רפואיות. אם אני אשתף את חברות וחברי הכנסת – הסיבה היא טיפולי פוריות שבני-הזוג עברו ובהמלצת רופאים נאלצו לעזוב את הדירה לשבוע אחד בכל חודש, מה שאכן עזר, ואני שמחה לשתף אתכם שאם המשפחה נכנסה להיריון ונולד להם בן. אבל זה זיכה אותם בצו פינוי מהדירה, מהבית שלהם; צו פינוי שהגיע כבר במהלך השבעה על האם, שבעצם הייתה הזכאית המקורית לדירה. במשך שנה שלמה ניסו איציק ולילי מנשה להביא את הנושא בפני משרד השיכון ובפני "עמידר", ללא מענה, ללא שקיבלו תשובה בכלל. והנושא כרגע תלוי ועומד, כאמור עם צו פינוי לעוד פחות משבועיים. אין ספק שיש כאן מקרה שבו נעשה לא צדק וגם לא דין. יש לנו, חברות וחברי הכנסת, זמן קצר מאוד לתקן את המעוות ולדאוג לכך שהמשפחה תקבל את זכויותיה ותוכל להישאר בדירה בהתאם גם לצדק וגם לחוק. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. חבר הכנסת בועז טופורובסקי. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> ברצוני לחדש מסורת שהייתה קיימת בכנסת הארבע-עשרה, שבה נהג יושב-ראש הכנסת דן תיכון להקריא מדי שבוע את שמות ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע שלפני הישיבה. אני אקריא רק את שמות ההרוגים שפורסמו; היכן שלא פורסמו, אקריא את פרטי התאונה. בשבוע של 24 בפברואר עד 3 במרס היו סך הכול שמונה תאונות קטלניות שבהן נהרגו שמונה בני-אדם: ב-24 בפברואר נהרגה הולכת הרגל ציוויה אורן, בת 55, מפגיעת אופנוע בחיפה; רוכב האופנוע נפצע קל. ב-24 בפברואר נהרג סאמר זאייד בן ה-19 מהתנגשות חזיתית בכביש 40; בתאונה נפצעו עוד שישה בני-אדם. ב-26 בפברואר נהרג אזרח בן 78 כאשר רכב אחר התנגש חזיתית בקלנועית שעליה נסע בבת-ים. ב-26 בפברואר נהרג הולך רגל מפגיעת משאית בכביש 31. ב-26 בפברואר נהרגה הולכת הרגל נעמי בן-מנחם, בת 21, מפגיעת רכב בכביש 40. ב-28 בפברואר נהרג אדם בכביש 60. ב-1 במרס נהרג בחור בן 20 מהתהפכות רכבו בכביש 9205. ב-1 במרס נהרג הולך רגל בן 70 במעבר חציה מפגיעת רכב פרטי בבת-ים. ב-1 במרס נהרג הולך רגל בן 26 במעבר חציה מפגיעת רכב בדרך בר-אילן. שני נפטרים נוספים היו בשבוע האחרון מתאונות קודמות: ב-27 בפברואר נפטר נהג אופנוע אשר נפצע ב-9 בפברואר בתאונה על כביש 60; ב-28 בפברואר נפטר נהג אופניים אשר נפצע ב-23 בפברואר בתאונה בתל-אביב. מתחילת השנה האזרחית יש עלייה של 50% במספר הולכי הרגל ההרוגים לעומת השנה שעברה. 21 הולכי רגל נהרגו מתחילת השנה. אלה מהווים 30% מההרוגים – פי-שלושה מהממוצע בעולם. ניתן לטפל בכך על-ידי מתן סמכות לפקחים עירוניים לתת דוחות על עבירות של כלי רכב בתוך העיר. נושא זה הוא בסמכות השר לביטחון פנים. לצערי לא עמדתי בדקה שהוקצבה לי. אני מקווה שבעתיד לא אצטרך לנצל אותה בכלל לנושא זה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אתמול נשרפו שלוש מכוניות של פעיל קהילתי בכפר או בעיר קלנסואה, עם סכנה שהאש תתלקח אל הבית של אותו אדם. לפני כמה ימים נורו יריות לעבר פעיל קהילתי ופוליטי בכפר תרשיחא; היריות נורו על המכונית ועל הבית שלו. לפני כמה ימים הותקפה אישה ערבייה בירושלים; בהתקפה השתתפו נשים, אנשים וטף. לפני יום-יומיים הותקף צעיר ערבי בתל-אביב על-ידי חבורה של צעירים יהודים שהגיעו מטבריה, כנראה במיוחד כדי להרביץ לערבים בתל-אביב. אני חושב שאנחנו עומדים בפני מצב שבו השלום והכבוד של האזרח הערבי הם הפקר. כנראה שאין מוסד במדינה שבאמת אכפת לו והוא פועל בשביל למנוע את ההתקפות הארסיות והגזעניות האלו. גם כשההתקפות מבוצעות ביישובים הערביים קצרה יד המשטרה מלהפסיק את האלימות נגד הציבור הערבי, ובמיוחד הפעילים הקהילתיים והפוליטיים. בשעה זו המפכ"ל מדבר ונותן סקירה למנהיגות האזרחים הערבים, החברה הערבית, על הפעולה של המשטרה נגד אלימות. מה המשטרה עושה בשביל למנוע את האלימות הזו? אני חושב שהגיע הזמן שמבוגר אחראי יעמוד ויגיד שדמם ושלומם של האזרחים הערבים במדינת ישראל איננו הפקר, ושהגיע הזמן לעצור את כל התופעות האלו. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעיתון "הארץ" דווח אתמול שקווי אוטובוס מסוימים ביהודה ושומרון יופרדו ליהודים ולפלסטינים. אני מבקש לדעת מי המטומטם שקיבל את ההחלטה הזאת. אני מבקש לדעת מי במדינת ישראל נטל לעצמו את הסמכות והאחריות להפריד בין יהודים לבין פלסטינים, להפריד בין אנשים בקווי אוטובוס ציבוריים; מי במדינת ישראל מעז להפריד בין אנשים, עם ההיסטוריה הארוכה שלנו, עם החיים המשותפים שלנו פה במדינת ישראל. אתמול הייתה סערה – כל אחד הכחיש, אף אחד לא היה אחראי, כמו שמקובל במדינת ישראל, ואני מבקש לדעת שיבוא האחראי לכך לבית הזה או לכל מקום אחר ויצהיר: אני אחראי. ואז אני אדע מי המטומטם הזה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> הנושא הזה עלה, חבר הכנסת נחמן שי, במסגרת שאילתות דחופות, ואישרתי את זה, ואני מניח שבשבוע הבא יופיע השר ויענה על השאילתה. הוא לא יכול השבוע. חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה. <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, היום כבר התפרסם בעיתון, מפי גורמים בכירים באוצר, על הקיצוץ הצפוי והמתוכנן בהשכלה הגבוהה. רק לפני שנתיים נכנסה הרפורמה ונמנעה אותה תופעה של בריחת מוחות מן האקדמיה לחוץ-לארץ, ובמקום זה זכינו לראות מדענים, מדענים ישראלים, חוזרים לכאן לארץ ומשתלבים באקדמיה. דובר רבות כאן על שוויון בנטל, על שילובם של מגזרים – המגזר הערבי, המגזר החרדי. הלוא ברור שברגע שיהיה קיצוץ בהשכלה הגבוהה אלו יהיו הראשונים אשר ייפגעו בסופו של דבר. הנגישות להשכלה גבוהה בפריפריה תיפגע. אותן תוכניות למגזרים שונים שפותחו באוניברסיטאות ובאות לשלב אנשי אקדמיה מן המגזרים הללו – מדברים על מקצועות הליבה, אבל אם תשלב את האנשים הללו במוסדות להשכלה גבוהה, בוודאי יהיו גם שליחים שלך. החשש שלי הוא שבסופו של דבר הפגיעה בהשכלה הגבוהה תפגע בפיתוח של מערכות חינוך וחברה ובכלל במערכות קידום ופיתוח במדינה שלנו. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. אני מקווה, חבר הכנסת שמעון אוחיון, שאתה ער לכך שמפלגתך הולכת להיות חלק מהקואליציה, ואני סומך עליך שתעמוד על המשמר שאכן הנושא הזה לא ייפגע. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, ברשותכם, אני מבקש להוסיף משפט אחד למילותיו החשובות כל כך של הרב שי פירון על רבי מנחם פרומן, ואני מצטט את יצחק מאיר, שהיה שגרירנו בשווייץ וממנהיגי הציונות הדתית: "היאספו בדממה לספוד חרישית לרב מנחם פרומן ובכו אותו אחד ואחד בלבבו והתפללו כי החלומות שנטל עמו למעלה יאירו משם נועזי חזון כאן למטה אשר ילכו לפנינו באורו ויפתחו לנו שער נעול". תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אמן. חבר הכנסת חמד עמאר. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של בחור צעיר, דרוזי, מהיישוב ירכא, השם שלו סאפי מעדי, שאתמול נשפט למאסר בפועל כשכל העבירה שהוא עשה זה בניית ביתו על האדמה שלו ביישוב ירכא. הבחור הזה יוצא צבא, חייל משוחרר, נשוי צעיר, והיום הוא צריך לשבת בבית-סוהר וגם לאבד את מקום העבודה שלו. אותו סיפור – יש אלפי סיפורים כאלה אצל הצעירים הדרוזים; מתנהלים במערכת בתי-המשפט היום אלפי תיקים נגד צעירים על בניית בתיהם. אני אתן לכם דוגמה: ירכא, אותו יישוב שממנו הבחור שנכנס אתמול ונשפט, בירכא הפעם האחרונה שאושרה תוכנית מתאר הייתה בשנת 1985. התוכנית הופקדה, כי צריך להפקיד תוכנית לפני שמאשרים אותה, בתחילת שנות ה-70 – אנחנו מדברים על יותר מ-40 שנה שלא אושרה תוכנית מתאר ביישוב הזה. איך אתם מצפים שהבחור הזה ימצא אדמה שבתוך תוכנית המתאר ויבנה את ביתו? איך מערכת בתי-המשפט מצפה שזה יקרה? לכן אני חושב שמשרד הפנים צריך לקחת על עצמו את האחריות הזאת להריץ את תוכניות המתאר במגזר הדרוזי ולפתור את זה אחת ולתמיד, ולמשרד המשפטים – להקפיא את ההליכים המשפטיים. הבחורים האלה, הצעירים האלה, הם לא עבריינים. אתם גוררים אותם לשם, הופכים אותם לעבריינים. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך מאוד. אני רוצה להגיד לך שאני מזדהה אתך לחלוטין, ואני מקווה שכחבר במפלגה ראשית בקואליציה תדע לשמור על זכויות הדרוזים. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> זה מה שאני אעשה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בשביל זה שלחנו אותך לשם. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ישראל עושה הכול היום כדי לעמוד, להילחם בנחילי הארבה בדרום שבאים ממצרים, אבל לצערי הרב היא לא עושה שום דבר מול נחילי הארבה היותר מסוכנים ומשחיתים, וכוונתי לגל הגזענות והשנאה, שמתבטא בתקיפות ובלינצ'ים נגד תושבים ערבים כל יום. זה נהפך, לצערי הרב, לספורט יומי, ואין מישהו שיקום. תמיד הכתובת הייתה על הקיר, תמיד האווירה הגזענית היא שנותנת את ההצדקה והלגיטימציה לתקיפות אלה. בסוף, ז'אן-פול סארטר אמר על האנטישמיות: האנטישמיות אינה בעיה יהודית, היא בעיית העמים עצמם. אני חושב שהגזענות והשנאה נגד הערבים אינן בעיית הערבים אלא בעיית היהודים. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חברת הכנסת רינה פרנקל, בבקשה. <רינה פרנקל (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים, כמו כל שנה, את יום המעשים הטובים. ביום הזה מקובל להתנהג בצורה סבלנית, קשובה יותר, לעזור לזולת ולנסות שלא לפגוע באף אחד, למרות שלדעתי צריך להתנהג כך כל יום בשנה. לחברה שלנו לעתים קרובות חסר את זה, ולכן צריך מהגיל הקטן לחנך את הדור שלנו, כדי שנוכל להתקדם ולעשות מעשים טובים בחברה שלנו. כל יום אנחנו עדים למעשים כמו התנהגות מסוכנת וחוצפנית בכבישים, שמביאה גם לאסונות, יחס מזלזל כלפי הדור המבוגר ועוד דברים. ברגע שנוכל לחנך את החברה שלנו ולהתנהג כמו שצריך יום-יום, אנחנו נוכל לחיות בחברה יותר מפותחת ויותר מתורבתת, ורק לחברה כזו יש עתיד. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איציק שמולי. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה להצטרף לקריאה של חבר הכנסת אוחיון, שהזהיר מפני הקיצוץ במערכת ההשכלה הגבוהה. אני רוצה גם להצטרף ולהזהיר מפני דבר נוסף, שהסטודנטים – בסופו של דבר העלות או הגזירות יושתו רק עליהם. אני מבין שמתגבשת קואליציה של כל הגורמים בהשכלה הגבוהה – האוניברסיטאות, המכללות והסטודנטים. אני רק מקווה שבזכות הפעילות הענפה של חלק מחברי הכנסת, חבר הכנסת טופורובסקי, אלקין ואחרים, לא ימצאו הסטודנטים את עצמם בסופו של דבר לבד ושהנטל יהיה רק עליהם. אני רוצה להתייחס, ברשותך, אדוני, לנושא נוסף. בשבוע שעבר העליתי כאן את נושא ועדת-טרכטנברג והפרוטוקולים שנחשפו בזכות "כלכליסט". חלק מההמלצות נגעו בעובדה שמשרד החינוך החליט לשכור אלפי מורי קבלן – רבים מהם סטודנטים, אגב – כדי לענות על ההמלצה בוועדת-טרכטנברג שנגעה ליום לימודים ארוך. השלב הבא היה, כמובן, פגיעה באותם הסטודנטים, בזכויות שלהם. חלק מהארגונים עתרו לבית-המשפט והגישו תביעה, שלצערי נדחתה, כדי להגן על אותם עובדים שקופים. אני תמה, אדוני היושב-ראש, על כך שבסופו של דבר בית-המשפט לא נתן לאותם הארגונים את הזכות להשמיע את טענותיהם ודחה את העתירה על הסף. אני רוצה להזהיר גם מפני צמצום זכות העמידה של אותם ארגונים חברתיים בפני בית-המשפט העליון ומקווה שזה לא מסמן את הבאות. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת הרב דב ליפמן. <דב ליפמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להעלות מעל במה זו נושא ערכי הקשור לערכי מוסר אנושיים בסיסיים ולאיסור הלכתי של גרימת צער בעלי-חיים. ב-2005 התקבלה החלטת ממשלה האוסרת פיטום אווזים על אדמת ישראל; החלטה מצוינת. בהחלט סגרנו את הדלת שאפשרה את ההתאכזרות הזו, אבל השארנו חלון אחד פתוח – חלון שהולך וגדל ובעצם מבטל בפועל את אפקטיביות החוק בהגנה על אלה שבאמת אינם יכולים להגן על עצמם. מטרת המהלך לא הייתה להעביר את כלכלת הפיטום מישראל לחוץ-לארץ, אלא לעצור את ההתעללות הנוראה. המצב כיום הוא שכבד אווז נמכר במסעדות רבות, מחירו האמיר פי-ארבעה, והוא נהפך לסמל סטטוס. יש כאן עניין יהודי, ערכי וחינוכי. אין בכוונתי, חלילה, להיכנס לצלחת של אף אחד, אך אם הכוונה הייתה לעצור את התופעה הברברית הזו כליל, אנחנו עוד לא שם. דווקא עכשיו, לקראת חג הפסח, חג שבו רבים מבקשים להדר בתבשילים ומטעמים, אני קורא לעם ישראל לחשוב פעמיים לפני שאתם רוכשים כבד אווז מיובא. זה לא אנושי לגרום מחלה קשה לבעל-חיים רק לצורך בידור גסטרונומי של החך. הביס הקצר שלכם כרוך בסבל ארוך ומתמשך. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמדי שבוע אני אעלה פה נושאים שמציקים לציבור ואנשים מבקשים להעלות אותם בפני חברי הכנסת. היום אני נושא דברים בשם יובל לנטמן; הוא בן 30, מבאר-שבע: ברצוני לשתף אתכם במשהו שכואב לי ובוער בי מאוד והייתי שמח שתדעו ותשפטו בעצמכם. לפני כשלושה שבועות יצאתי לטיול בים-המלח ובעין-גדי, הממוקם כ-30 קילומטר צפונית למלונות עין-בוקק. בזמן הנסיעה הבחנתי שקילומטר אחרי המלונות פשוט אין ים. הים יבש לחלוטין. כל רצועת החוף מהמלונות ועד קילומטר מעין-גדי – פשוט אין ים. זה מחזה מחריד ועצוב. בילדותי גרתי בעין-יהב שבערבה, וכל נסיעה צפונה או טיול שנתי היינו נוסעים דרך ים-המלח והבקעה. אני זוכר שאז המים היו מגיעים כמעט עד הכביש, לאורך כל רצועת החוף. לפי מיטב הבנתי, הגורם העיקרי לכך שהים מתייבש הוא "מפעלי ים-המלח". מדובר פה במחדל סביבתי. המקום הכי מיוחד בעולם פשוט נהרס בשביל בצע כסף. אין לי מושג אם זה דבר שניתן לתקן בכלל, אבל כשרואים את זה התחושה שעוברת בגוף היא פשוט נוראה. האבסורד הוא שבמפות הים מצויר כמלא, אבל ההפך הוא הנכון, ולהערכתי רוב הציבור בישראל כלל לא יודע שגנבו לו את הים. מישהו צריך לקחת אחריות, כי זה מראה לא נעים, והעושר של הטייקונים ובעלי המפעלים לא יכול לבוא על חשבון הטבע והסביבה שלנו. ואני רק רוצה להוסיף ולומר, שנכון שיש הסכמה שכי"ל תעשה את קציר ים-המלח, ולכאורה ישוב חלק מהים, ורק חלק קטן, לטובת תושבי מדינת ישראל. אבל מאחר שבעלי כי"ל מבקשים להיפטר מהעסקה ולמכור את כי"ל לקנדים, מי יהיה ערב לנו שההסכמים האלה ימולאו וים-המלח יחזור לידי הציבור? תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. רק לידיעתך, אישרתי בשבוע שעבר שאילתה דחופה בנושא, ומחר השר לאיכות הסביבה יבוא ויענה. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יפעת קריב. בבקשה. <יפעת קריב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, בישראל חיים כיום כ-200,000 ניצולי שואה. המספר קטן מיום ליום. על אף הירידה במספר ניצולי השואה, היקף הצרכים עולה. כמדינה וכחברה אנחנו נדרשים מתוקף צו מוסרי וערכי לפעול באופן מיידי ולהוביל שינוי תפיסתי. ביסוד השינוי ניצבת מולנו איכות חייו של ניצול השואה – ולא תפיסת צד – חיים בכבוד וחופש בחירה. יש לפעול על-פי צו השעה לטיפול מערכתי קהילתי כולל בניצולי השואה. מדי יום נפטרים ניצולי שואה עריריים, בודדים, החיים בשולי החברה והקהילה. רק חלקם יודע למצות את מכלול זכויותיו. חלקם האחר, בשל קשיי שפה, נגישות מוגבלת למקורות מידע וסיבות רבות נוספות, לא מצליח להתקיים בשנותיו האחרונות באופן מכובד וראוי. בעקבות ההחלטה על הקיצוץ בשעות הסיעוד לניצולי שואה, תחילה מעשר שעות לתשע, ועכשיו מתשע שעות לשש, נקיים מחר בבוקר כנס חירום בהשתתפות כל הגורמים המעורבים בנושא, וזאת על מנת למנוע את הקיצוץ ולאפשר את הטיפול המגיע להם. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר האוצר שלא נמצא כאן, אני קוראת לכולנו להגיע לפתרון חוצה מפלגות, חוצה סיעות, פתרון הולם ומיידי. אין לנו יותר זמן לבזבז. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברות הכנסת וחברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם על ילדה בת 11 שנורא אוהבת לשחק כדורסל. שמה שירה גרינבוים, והיא שחקנית קבוצת אלפי-מנשה. שירה גרינבוים הייתה רוצה לשחק בשבוע הבא בקבוצתה נגד "אליצור רעננה", אבל היא תיאלץ לשבת על הספסל, דחויה ומבוישת, וזאת בגלל תקנון מבייש של איגוד הכדורסל שאומר כך: בכל קבוצת קט-סל בנים רשאיות לשחק שתי בנות, בתנאי שיש להן כרטיס שחקן תקף. במשחקים נגד קבוצות "אליצור" על הקבוצות להשיג מראש את הסכמת קבוצות "אליצור" לשיתוף הבנות. ואם "אליצור" לא נותנת את האישור, הילדה לא יכולה לשחק. ואם הקבוצה, לאות סולידריות, מחליטה שהיא כולה תשב בצד, היא תקבל הפסד טכני. אני קוראת כאן – ואני בטוחה שמרבית חברי הכנסת מצטרפים אלי – אני קוראת לאיגוד הכדורסל לבטל את הסעיף הזה, שהוא בניגוד גמור לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושהוא בסתירה לחוק השוויון ולעקרון השוויון. ועד שיבוטל אותו סעיף מפלה ומבייש, אני קוראת לאיגוד הכדורסל לבטל את המשחק בשבוע הבא ביום ג', כדי ששירה לא תצטרך לשבת על הספסל לבדה רק מפני שהיא ילדה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יואל רזבוזוב. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אמשיך בספורט – כמובן, הפינה הקבועה שלי. הודעות יותר משמחות. אני רוצה לברך את הקלע הישראלי סרגיי ריכטר על זכייתו באליפות אירופה. הוא זכה באליפות אירופה, הישג חסר תקדים. הניף את דגל ישראל, הוכיח לכולם שיש לנו את הצלפים הכי טובים. הבחור, לפני פחות משנה הוציא את עצמו למכירה פומבית באתר אינטרנט, הוא היה צריך כסף. היה לו קשה. אני בטוח שאחרי ההישג הזה הרבה גופים מסחריים, ספונסרים, יקפצו עליו. אני מקווה מאוד שיקפצו עליו. איך אנחנו דואגים לכך שיזהו את הפוטנציאל בילדים, בני-נוער ספורטאים, שרוצים לממש את עצמם, שיעזרו להם לפני. ואני רוצה לאחל בהצלחה ללי קורזיץ. מחר היא כנראה עושה היסטוריה. פעם רביעית אלופת עולם בשיט, ואני מקווה, נחזיק לה אצבעות שתזכה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה לך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בעקבות העלייה במקרים של תקיפות של אזרחים ערבים על רקע גזעני עולה השאלה מה עושה המשטרה וכיצד היא מתנהגת. היה מקרה של תקיפת האישה בירושלים, זה תועד וצולם. היה מקרה של תקיפת האזרח, עובד העירייה בתל-אביב, ביפו, וגם זה – הוא עדיין לא החלים מפצעיו. היה מקרה של תקיפה אכזרית של עובד מסעדה; זה תועד, צולם, והמשטרה – עבר כמעט שבוע ולא חקרה אותו אפילו. המצב הגיע עד כדי כך שאזרח ערבי מעארה, עאוני אבו ואסל, עובד ב"מגה בול" בנתניה, בא אליו בחור צעיר יהודי עם סכין ביד ואיים עליו ועל שאר העובדים במקום. הם רדפו אחריו, והוא ברח. עאוני אבו ואסל התקשר למשטרה. במשטרה אמרו לו: אנחנו לא יכולים לבוא. תבוא, תגיש תלונה במשטרה. תארו לעצמכם שחס וחלילה בחור, עובד יהודי ב"מגה בול", אוים על-ידי ערבי עם סכין ביד והתקשר למשטרה והמשטרה לא באה. מה היו עושים חברי הכנסת כאן? האם היו עוברים על זה לסדר-היום? מה קרה? בסיום העבודה – הוא לא היה יכול לצאת להגיש תלונה במשטרה כי הוא עובד. בסיום עבודתו הוא ראה שמכוניתו חובלה, צמיגיה נוקבו, שמשותיה נופצו. הוא התקשר שוב למשטרה ואמר כך: יש חבלה במכונית שלי. מה אמרה המשטרה? נחשו מה אמרו לו במשטרה? האם שלחו עשר ניידות, כמו שהיה קורה כשיש מקרה הקרוי ביטחוני? לא. אמרו לו: אנחנו לא יכולים לבוא. תבוא, תגיש תלונה במשטרה. אני רוצה לשאול מי נתן את ההוראה, או מי לא נתן את ההוראה, יותר נכון. מי לא נתן הוראה, ובמקרה של תקיפה על רקע גזעני המשטרה מתייצבת במקום, לפחות שולחת ניידת. אני לא רוצה לדבר על עשר ניידות וסגירת האזור במחסומים כמו שקורה במקרים, איך אומרים, הפוכים. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני קורא כאן ואומר שהמשטרה צריכה להחליף פאזה ולדעת שהמקרים מסוכנים. אם המשטרה הייתה מתייצבת לאחר התלונה הראשונה, המכונית לא הייתה מתנפצת ונחבלת וצמיגיה לא היו מנוקבים. המצב מסוכן, וצריך להתנהג בהתאם, מצד המשטרה לפחות. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה. תודה רבה לך. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, לא פלא שכל חברי הכנסת מדברים על אותה תופעה, וחבל שאף חבר כנסת לא ערבי לא דיבר על חמישה מקרים בחודש אחד. ואני רוצה לחזור על כל המקרים עם השמות: חסן אסרף מיפו, שהותקף בעת שעבד בניקוי רחוב; הנא אמטיר מירושלים, שהותקפה כאשר חיכתה בתחנת הרכבת; תקיפת מלצר ערבי בתל-אביב; איום על העובד עאוני אבו ואסל; שוטרים תקפו היום עורך-דין, פלאח אסדי. ואני גם לא רוצה לדבר על המעורבים הישירים במקרים המכוערים, לא רק גזעניים אלא מכוערים, ולא רוצה לדבר על השוטרים. אני רוצה לדבר גם על האדישות של חברי כנסת לגבי מקרים כאלה. אני רוצה לבקש מכם לדמיין מה הייתה התגובה אם חמישה יהודים היו מותקפים בחודש אחד ברצף של תקריות אלימות, כאשר חלק מהם, לפחות שלושה, התאשפזו בבתי-חולים. מה הייתה התגובה בישראל אם חמישה יהודים היו מותקפים באחת ממדינות המערב? חבל גם שזו האג'נדה של חברי הכנסת הערבים. אם מדברים כבר על פוליטיקה, ופוליטיקה חדשה, אז מה יותר פוליטי ומה יותר חדש מאשר להילחם נגד הגזענות. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. סוגר את הרשימה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, גברתי חברת הכנסת זועבי, האמת שאני תכננתי ואני עדיין מתכוון לשאת דברים בדיוק על הנושא הזה. אני, כמו הרבה אזרחים במדינה, נחרד מהתופעה. אני חושב שהתופעה שאנחנו רואים, ההכאה של עובד הניקיון מיפו וההכאה של אימא לשישה בהיריון בירושלים, וההכאה של המלצר אתמול במסעדה, מלצר ערבי, הופכת אותנו בעיני לסדום ועמורה. והשאלה שלי היא, האם לסדום נדמינו והאם לעמורה היינו? אני חושב שזאת תופעה שהיא כבר לא תופעה נקודתית, היא תופעה חמורה, קשה, איומה. והכנסת הזאת, מכל קצוות הבית, צריכה לגנות את זה ולהפעיל לחץ מסיבי על מערכת אכיפת החוק לפעול ביד ברזל כנגד כל תוקף ותוקפת בלי רחמים, בלי משוא פנים, כדי לבלום את התופעה. אבל העיקר, בסוף הכול מתחיל ונגמר בחינוך. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. עוד משהו לחבר הכנסת דוד צור, בבקשה. <דוד צור (התנועה):> אדוני היושב-ראש, תודה. אני – ממש בקצרה. אני מוצא את עצמי מגן על המשטרה. ולחברת הכנסת זועבי וגם לג'מאל, אני רשמתי על זה בפייסבוק שלי לפני שבוע, ואני מגנה את כל התקיפות האלה. אלימות זה סרטן, הגזענות היא סרטן עוד יותר גרוע בחברה שלנו. ואני מבקש מכם, אל תעשו מזה נושא מגדרי. אלימות היא אלימות, פעם אחת. פעם שנייה, הטיפול של המשטרה בנושא הזה. במקרה של עובד העירייה נעצרו העבריינים מטבריה והם מובאים לדין; במקרה של האלימות כנגד הבחורה הצעירה בתחנה המרכזית בירושלים נעצרו ומובאים לדין. ולכן, אין מדיניות – אני אומר לכם את זה כמי שהיה שם עד לא מזמן; וגם שמעתם את השר לביטחון פנים, ויש סיבה להאמין לו: אין מדיניות מפלה בעניין הזה. ככל שמשטרת ישראל פועלת בנחישות בכל מקרה של אלימות, בטח של גזענות, כך היא גם פועלת כשזה תקיפה כנגד ערבים, וגם יהודים, וגם כל עדה אחרת. תודה. <קריאה:> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. מכובדי, תם ונשלם. <נאומי בכורה של חברי הכנסת > <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> יש לי הכבוד להזמין לנאום בכורה את חבר הכנסת באסל גטאס. בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אורחים יקרים, א-סלאם עליכום ורחמת אללה וברכאתה. ביום האישה הבין-לאומי אני מצדיע למאבק הנשי למען שוויון זכויות ולמאבק המשותף להעצמת נשים ולמעורבותן בכל הפעילות החברתית והפוליטית. בעומדי כאן בפניכם תוהה אני לגבי המשמעות של להיות חבר, נבחר ציבור ערבי בכנסת, כלומר בבית-הנבחרים במדינה שמגדירה את עצמה כמדינת היהודים ועל-ידי כך מוציאה בפועל מגבולות המשחק הפוליטי האמיתי את אזרחיה הערבים ונציגיהם. האם יש או תהיה סיבה טובה שתצדיק את עזיבת עיסוקי הקודמים ובחירתי בהליך הדמוקרטי – שבו השתתפו קרוב ל-60% מהאזרחים הערבים – ושתיתן מענה לציפיות הגבוהות שיש לבוחרים ממני ומהנציגים האחרים של ציבור הבוחרים הערבי; תוהה אני. כל פעם שאני נכנס בשערי הכנסת נכנסים יחד אתי מאות אלפי העקורים הפליטים במולדתם וצאצאיהם, המהווים יותר מרבע מהאזרחים הערבים במדינה. כל בוקר אני רואה לנגד עיני את עקורי הכפרים אקרית, כפר-ענאן ופראדיה, שגדלתי יחד אתם בכפר מולדתי ראמה, שקלט אותם בשנת 1948; את סבלם וכאבם, שלא פג ועובר ואף הולך ומתעצם מדור לדור – סבל שאין דומה לו בעוצמתו ובאכזריותו, סבל של האנשים שרואים כל יום את אדמותיהם ואת שרידי בתיהם במרחק קילומטרים בודדים ולא יוכלו לחזור אליהם, ורואים גם רואים איך זרים באים וכובשים את אדמתם ומקימים בה את בתיהם ואת משפחותיהם. לעתים קרובות, כדי לפרנס את משפחותיהם, הם הולכים ועובדים אצל האדונים החדשים. למציאות אכזרית זו לא רק אזרחותם לא מספקת מזור או ישועה, אפילו החלטות בית המשפט-העליון להחזיר את חלקם לכפריהם נשארו מילים על פיסת נייר. כל פעם נכנסים יחד אתי עשרות האסירים הביטחוניים היושבים עשרות שנים בכלא ושנשכחו מאחור, ושאף הסכמי השלום החתומים ורוחות השלום והפיוס פסחו עליהם בגלל אזרחותם הישראלית ששיחקה לרעתם, ואין מי שיושיע. אפילו מידת הרחמים של קציבת עונשם איחרה לבוא, ושאלת שחרורם אחרי עשרות שנים בכלא נשארה משאלה שהגשמתה בסימן שאלה. בשבוע שעבר פתח זקן האסירים האלה, מאהר יונס, בשביתת רעב במטרה להקים קול זעקה למצבם. כמובן, מהדקה הראשונה של כניסתי, עניין האסירים שובתי הרעב, סאמר עיסאווי וחבריו, הפך לענייננו כל דקה וכל שנייה. יחד אתי נכנסים עשרות אלפי הילדים החיים במשפחות עניות, שהן קרוב ל-60% ממשפחות הערבים, ומאבדים אט-אט את התקווה, כאשר גם תוחלת העוני וגם עומקו בקרבם הולכים וגדלים. הביטוח הלאומי נכשל במשימתו להילחם בעוני ובעצם מגדיל את הפערים, כאשר תשלומי ההעברה שלו מגדילים את החלק של הערבים בקרב המשפחות העניות בישראל מ-27% ל-39%. יחד אתי נמצאים בכל דקה אלפי בעלי הקרקעות והבתים המיועדים להפקעה ולהריסה על-פי תוכנית פראוור בנגב ואלפי בעלי הבתים המאוימים בצווי הריסה ולא מחוברים לרשת החשמל, המשלמים כל אחד עשרות אלפי שקלים כקנסות למדינה, והיו מעדיפים לשלם הרבה פחות כהיטלים להיתרי בנייה והוצאות תכנון. ביקרתי אחד מהם בשבוע שעבר, סעיד סואעד שמו, בשכונת אום-אלסחאלי בפרברי העיר שפרעם. בשבוע שעבר הוא התחיל להרוס את ביתו במו ידיו; רק סיים לבנותו – בית גמור שבנה בפרי עמלו על אדמתו. כל שצריך כדי לצרף את השכונה לעיר שפרעם הוא רצון פוליטי והחלטה של שר, שמשנת 1998 ממאן לפתור את הבעיה. האם קיימת בבית הזה מידת האנושיות הדרושה רק כדי להבין את עוצמת הכאב והכעס של אותו בחור שהורס את ביתו במו ידיו, כשכל אשמתו – שרצה קורת גג כדי להתחתן ולהקים משפחה, כאשר מולו, במרחק עשרות מטרים, ניצבות הווילות של שכניו היהודים ביישוב הקהילתי עדי? נכנסים אתי, נכנסים ועוקבים אחרי, אלפי האקדמאים הערבים המובטלים או העובדים לא בתחום התמחותם. חלקם בעלי תואר שלישי בהצטיינות ואחרי פוסט-דוקטורט בחו"ל, אבל שערי האוניברסיטאות בישראל נעולים בפניהם. יחד אתי אני מרגיש בכל רגע את קרבתם של מאות היזמים הצעירים, החולמים להקים את מיזמיהם ולהתערות כשווים במהפכה הטכנולוגית העולמית, ומחכים להזדמנויות הנמנעות מהם בגלל מוצאם ושקשה להם לסלול את דרכם. לכל אלה מה אני יכול להציע כפרלמנטר ערבי שעמל קשה כדי לשכנע את הציבור שלו לקחת את אזרחותו ברצינות ולצאת ולהצביע? פעלתי יום ולילה עם חברי נגד המגמה ההולכת ותופסת אחיזה בקרב המצביעים הערבים, שהבחירות לכנסת אינן אלא אחיזת עיניים ושאנחנו לעולם לא נצליח להשפיע עליהן, וכנגד תחושות עמוקות של ניכור, מרירות וייאוש, עד כדי הדרה עצמית וחוסר אמון מוחלט. לאחר הצלחה לא מבוטלת אנחנו מגיעים לכאן כנציגים לגיטימיים של הבוחרים שלנו ושל העם שלנו, שבחר בנו, ומגלים כבר ביום הראשון שהדמוקרטיה כאן היא סלקטיבית, ומנהיג הסיעה השנייה בגודלה נכשל במבחן הדמוקרטיה הבסיסי ביותר כשהחרים את נציגי האזרחים הערבים מלשמש שותפים בגוש החוסם. שלא לדבר על משחק הרכבת הממשלה – אפילו האפשרות של תמיכה בקואליציה כלשהי מבחוץ לא קיימת, אפילו כמהלך טקטי שיכול להשתמש בו ראש ממשלה מיועד כדי לשפר את עמדתו, לצאת מעמדת השחמט שנקלע אליה. זאת היא דמוקרטיה, רבותי, רק לחלק מהאזרחים. אנחנו כמובן כאן לשמש פה ושופר לזכויות של העם שלנו, של הציבור שבחר בנו, ולסבלו; להתריע נגד האפליה והאי-צדק הקיימים בכל צעד ושעל בחייו של הערבי, וגם לפעול נגד הגזענות בכלל והחקיקה הגזענית בפרט. אבל נפעל גם נפעל כדי לקדם את האינטרסים של האזרחים שלנו, כדי להגדיל את ההשקעות בחינוך, בכלכלה, בתשתיות; ננצל כל פתח ונהפוך כל אבן ונשתמש בכל מה שהזירה הפרלמנטרית מאפשרת כדי לקדם את ענייני הציבור שלנו. בהרבה מהפעילות שלנו, כמו במלחמה נגד העוני או בהגנה על הסביבה, אנחנו לא נהיה מגזריים אלא מטבע הדברים נפעל למען הכלל. אוכל להבטיח לציבור הבוחרים שלנו שנהיה פעלתניים ללא לאות, מקצועיים ללא כחל ושרק וללא פשרות, כדי ליישם את השליחות שלנו. ישבתי והאזנתי ברוב קשב לחברי בנאומי הבכורה שלהם ולשרים שדיווחו על פעילות המשרדים שלהם. כמובן, גם ראיתי מה שקרה בכל תקופת הפעילות לפני הבחירות. נתגלתה תמונה מדהימה לנגד עיני: השתלט על המערכת הפוליטית עיוורון כרוני אדיר, הנובע לדעתי מסוג של שיכרון כוח הנובע מהבנה מעוותת של יחסי הכוח באזור. שיכרון הכוח הזה הפך לתרבות שלטת. אדוארד סעיד היטיב לתאר בספרו המפורסם "האוריינטליזם" את ההקשר ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי בין האוריינטליזם, האנטיסמיזם והקולוניאליזם, והדגיש שאי-אפשר להבין את החברה והתרבות אלא אם נלמד אותן ביחד. העיוורון הזה בא לידי ביטוי גם בהתעלמות כמעט מוחלטת מהמציאות הפוליטית, כאילו היא לא קיימת. אין מדינה אחרת, תאמינו לי, רבותי, בעולם, שנערכות בה בחירות לבית-המחוקקים, מדינה שכובשת ושולטת בעם אחר זה 46 שנים, שיוצאת חודשיים לפני הבחירות למבצע מלחמתי ברצועת-עזה שהוריד יותר ממיליון איש למקלטים במשך ימים, ומנהלת מערכת בחירות כאילו אין כיבוש, אין נכבש, אין התנחלויות, אין מתנחלים, אין גזענות הפושה בכל חלקה טובה. רק עכשיו שמענו על חמשת המקרים בשבוע אחד. איך עם שלם טומן את ראשו בחול? נתניהו והימין מוכרים לעם שאפשר לנהל את הסכסוך, לא לפתור אותו – לא צריך לפתור אותו, אפשר לנהל אותו – ושנתניהו אמן בניהול סכסוכים. ומפלגות שכביכול דוגלות בשינוי ומציעות את עצמן כאלטרנטיבה מדברות על צדק חברתי, על חיזוק מעמד הביניים – מחזה אבסורדי, קפקאי למהדרין. מציאות כזו עגומה אפילו המנוח, פרופסור ישעיהו לייבוביץ, לא יכול היה לנבא כשדיבר על הכיבוש שישחית כל חלקה טובה ויצמיח כאן פאשיזם, ואף יותר; לא היה יכול לחשוב על מצב שזה אכן יקרה ובו בזמן יעוטר במסכות של business as usual ושל כוכבים שיצמחו כמושיעים באפלה. לא זו בלבד אלא שסימני העיוורון בתרבות השלטת הופכים למגפה ככל שזה נוגע למצבו של המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל, מציאות שהשתקפה בחקיקה גזענית שהצטיינה בה הכנסת השמונה-עשרה. מצבם הסוציו-אקונומי ומעמדם הפוליטי של האזרחים הערבים הולכים ומידרדרים בכל תחום אפשרי, וזה בניגוד מוחלט אפילו למדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל, ממשלות ישראל, כלפי ה-OECD, או אפילו להמלצות ועדת-אור שקיבלה אותן הממשלה, ממשלת שרון בזמנו. מצבנו, רבותי, הוא לא עניין של צדק חברתי, ומי שמחפש צדק חברתי לכול צריך להוריד את המסכה מעל עיניו ולהתפכח ולהבין שיש כאן עוולות של כיבוש ושל נישול ושל הדרה, של הפקעת אדמות ושל אפליה לאומית שצריך לתקן, ואי-אפשר לעשות סלט או שקשוקה היסטורית וגיאו-פוליטית ולהדחיק את העניין המרכזי בססמאות של צדק חברתי ומעמד הביניים. וגם מעזים לבוא אלינו ולדבר על שוויון בנטל. הנטל שנושא על כתפיו כל בחור ערבי, או בחורה ערבייה, מרגע שנולד ועד גיל 18, הוא נטל כבד מנשוא, שהם ישמחו להתחלק בו עם אחרים גם לא באופן שוויוני. המציאות עוד תטפח על פני כולם, האינתיפאדה הבאה תהיה בעולם ולא כאן, כשהעולם יתחיל לא רק להחרים את מוצרי ההתנחלויות אלא להעניש את ישראל כמדינה כובשת, שאינה מכבדת את החוק הבין-לאומי ודורסת ברגל גסה זכויות אדם ומקיימת מדיניות של הפרדה ואפליה גזעית, גם בשטחים הכבושים וגם כנגד אזרחיה הערבים. זה עניין של זמן עד שאנשי עסקים ישראלים שיטוסו לחו"ל יעשו חשבון – ישראלים יהפכו לפרסונה נון גרטה בכל מקום, אפילו בארצות-הברית. עוד יגיע יום וחו"ל יתרחק. ומה יעשו הישראלים, במיוחד אנשי ההיי-טק, ללא חו"ל? ומה זו הארץ אם אין חוץ-לארץ, כאמרתו של "הגשש החיוור"? אז אז אולי תתחיל ההתפכחות משיכרון הכוח ותכירו שלכוח יש גבולות ומגבלות. רבים הגיעו למסקנה שכנראה זו הדרך הלא-אלימה היחידה שתביא את ישראל לסיום הכיבוש ולהגעה להסכם כולל שיעשה צדק היסטורי, אפילו יחסי, עם העם הפלסטיני. כמובן, יש דרך אחרת, שתחסוך הרבה דם ואלימות, כאב וסבל וחרם מיותרים, וזו שהממשלה שתורכב תכריז בריש גלי על הסכמתה להחלטות האו"ם ועל יציאה מכל השטחים הכבושים במלחמת 67', כולל ירושלים המזרחית, וכולל נכונות לפנות את ההתנחלויות והסכמה לפתרון צודק לעניין הפליטים הפלסטינים, כולל הכרה בזכות השיבה על-פי החלטות האו"ם. יש כאלה, כולל הרבה מומחים מה"מיינסטרים" הישראלי, שחושבים שבמציאות שיצרה ישראל בגדה זה הפך לבלתי אפשרי, ושמעשית ההתנחלויות המתפשטות באופן ממאיר מונעות הקמת עוד מדינה בין הים לירדן. כלומר, המציאות הקיימת של כיבוש והפרדה גזעית תמשיך עוד הרבה שנים, וכל מי שיושב בבית הזה יודע לאיפה זה יוביל. אני מייצג את מפלגת בל"ד; נמניתי עם מייסדיה בשנת 1995, זמן קצר אחרי אוסלו. את תוכניתה המדינית היא ביססה על ההנחה שיהיה באזור אחרי אוסלו שלום המבוסס על שתי מדינות, על חלוקה גיאוגרפית שמוסכמת על שני העמים. כמובן, זה כאמור כבר לא ברור. התוכנית שלנו היא התוכנית הדמוקרטית האמיתית היחידה שיכולה להבטיח שוויון אזרחי אמיתי במדינת כל אזרחיה והכרה בזכויות הקולקטיביות של המיעוט הערבי-פלסטיני במדינה על-ידי הקמת אוטונומיה תרבותית, ובעצם היא גם מהווה בסיס לזכות ההגדרה העצמית לשני העמים באזור. בסוף אני רוצה לציין ולהוקיר את כל מי שתמך בי ועזר לי והצביע עבורי, במיוחד להוקיר את בני משפחתי, שהיו אתי לכל אורך הדרך, בכל דקה. בני משפחתי: אבי, שהיה מורה להיסטוריה קרוב לחצי מאה, שהיה סמל למורה עם יושר מקצועי, ידע אדיר ודייקנות מדעית ואישית מדהימה, ואמי, שהעניקה לנו ים של אהבה וערכים – שניהם הלכו לעולמם בשנתיים האחרונות, זכרם יהיה אתי לעד; ושאר המשפחה, ייבדלו לחיים ארוכים, ובראש ובראשונה אשתי סאוסן, משוררת יצירתית בכל רמ"ח איבריה, שרק לפני זמן קצר הוציאה את ספר השירה השני שלה, והבת שלי, סוהילה, הלומדת שנה אחרונה משפטים ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה – לכם ולכל חברי שתמכו בי אני מודה מקרב לב. (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: אסיים בתודה לכל העמיתים והחברים והמסייעים והתומכים ולכל בני עמי, ואני מבטיח להם שאמשיך לעבוד בשבילם יומם ולילה.) תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך ואני מאחל לך הצלחה. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד לומר כמה מילות ברכה לכבודו של חבר הכנסת באסל גטאס. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד גדול הוא לי, ואני בהחלט מתרגש לעמוד כאן ולברך חבר יקר שלי. לפני שאני אדבר על חברי היקר, על חבר הכנסת באסל גטאס, אני גם רוצה לברך את משפחתו הקרובה שיושבת כאן. אני רוצה להדגיש ששמו הוא באסל ע'טאס. אחת הבעיות שאנחנו נתקלים בהן – במיוחד אלו הערבים שנמצאים כאן, ששמותיהם לא מוחמד, שהוא שם שגור, אלא מספיק שהשם שלך נגיד ע'טאס או ע'נאים, ואז כל יום כמעט קוראים לך בשם שלך בצורה אחרת ובנימה אחרת. לפעמים אני מרים טלפון למודיעין ב"בזק" ואני מבקש מספר טלפון של – אני יודע, סעיד. מה זה, סאיד? סויד? סועיד? אני מציע לחברי הכנסת ולכנסת שאנשים שרוצים לעבוד בעבודות כאלה, שיתחנכו לפחות בשמות של הערבים כאן בארץ, כך שאפשר לדבר חופשי, ולא צריך להכביד על אנשים ולתחקר אותם איך מבטאים את השם שלהם. אני מתחבר כאן כמובן לדברים שידידי באסל דיבר עליהם. כגילוי נאות אני אומר שאנחנו, אני ובאסל, למדנו בטכניון; עשינו תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי בטכניון בהנדסה אזרחית, בהתמחויות שונות, אבל ישבנו על ספסל הלימודים מהיום הראשון ביחד. כמובן שלא צריך להגיד שאכלנו ביחד, ובילינו ביחד, ועשינו הרבה פעילות פוליטית ביחד. באסל סיפר כאן שהוא ממפלגת בל"ד. אני מחד"ש. בתחילת הדרך היינו באותה מפלגה, אחר כך נפרדו הדרכים, אבל החזון והמטרות נשארו כמובן אותו חזון ואותן מטרות, ואני בטוח שאנחנו נעבוד כאן ביחד בשביל להשיג את אותם החזונות ואותן המטרות שבאסל היטיב להסביר כאן. אני רוצה להעיד על באסל שהוא חבר יקר, נאמן, הוא איש חרוץ, ראש פתוח, חכם, עם כושר ניתוח יוצא מן הכלל. מה אפשר להוסיף עוד סופרלטיבים? זו אמת. אנחנו למדנו ביחד ונבחנו יחד והשגנו דרגות ביחד. אני רק רוצה להגיד לבאסל: ברוך בואך לכאן. אני חושב שאחת הבעיות שמביאות את מיטב המשכילים והאקדמאים הערבים לכנסת זו חוסר האפשרות שלהם להשתלב בחיים האקדמיים בארץ. באסל דיבר על זה. תדמיינו לעצמכם: בטכניון יש 2,000 סטודנטים ערבים. כשאנחנו למדנו, באמצע שנות ה-70, היינו 60 תלמידים ערבים – בוא נגיד כמעט 100 – והיה מרצה ערבי אחד בטכניון. היום יש 2,000 סטודנטים ערבים בטכניון. וכמה מרצים יש? שבעה בלבד. המצב הזה הוא בלתי אפשרי. הוא תולדה של תכנון דוחה ודוחק החוצה ומרחיק את האקדמאים הערבים, שיכולים לקבל את ה-positions הטובים ביותר בפרינסטון, בהרווארד, באוקספורד, בכל המקומות המעולים בעולם, מוסדות אקדמיים מעולים, אבל באוניברסיטת חיפה, שכמעט מחצית התלמידים, הסטודנטים שלה הם ערבים – הם לא מצליחים שם. הם לא טובים. הם לא מספיק חכמים ולא מספיק אקדמאים. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שזה מצב שצריך לתקן אותו. אני הזכרתי את הטכניון, אני מזכיר את אוניברסיטת חיפה ואת כל המוסדות האקדמיים בארץ כאן. אני רוצה להגיד לחברי באסל: אני ראיתי אותך בשבוע שעבר שואל את שר הפנים שאלה חכמה, מקצועית, בקשר להוצאה של איזו שכונה מטייבה, מתחום תוכנית המתאר של טייבה. שאלה מאוד מקצועית. ועמד כאן שר הפנים. אגיד לך את האמת, אני התרשמתי שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, כאשר אתה הבנת בדיוק על מה אתה מדבר. הוא אמר לך: כשתהיה חבר כנסת ותלמד, אז תדע בדיוק איך לא להבין דברים ואיך לעשות דברים לא נכון. אני רוצה להגיד שאם אתה כאן, תתכונן לכך שאם אתה תוקף את הבעיות ומציף את הבעיות של היישובים ושל החברה הערבית ושל האזרחים הערבים בארץ, אם אתה מעלה אותן כאן, אז תקבל תשובות שהן מובנות, ידועות מראש. מה, ערבים? רשויות מקומיות? חמולות שם. לא משלמים ארנונה. למרות שכל העובדות בשטח הן בדיוק ההפך הגמור מכך. ודרך אגב, כשמתקיפים את השלטון המקומי הערבי שיש בו חמולות וכאילו הוא מסואב, אנחנו יודעים שראשי הרשויות שהעמידו לדין ושחקרו הם דווקא יהודים, ולא ערבים. אף ערבי – אני לא מכיר ראש רשות ערבי שנחקר והוגש נגדו כתב אישום. ואם אתה מדבר על בנייה, על תוכניות מתאר, על הרחבת תחומי בנייה, אומרים לך ישר: ערבים בונים ללא היתר. אתמול עמד כאן השר לענייני הנגב והגליל ושאלו אותו על חוות בודדים, של יהודים כמובן. אז הוא אמר: כן, הן נבנו ללא היתר והכנסת חוקקה חוק מיוחד בשביל להלבין אותן. כששאלו אותו אחר כך, אחרי חמש דקות, על העניין של האוכלוסייה הבדואית, הוא אמר: כן, הם מסיגי גבול, והם משתלטים על קרקעות מדינה. נו, אז מה אתה עושה בשביל זה? כלום. תתכונן לזה, אדוני, חברי היקר. אנחנו כאן בזירת מאבק למען הזכויות של האוכלוסייה הערבית, של החברה הערבית, של עמנו, של בני עמנו, שהיטבת לתאר חלק ניכר מהבעיות שלהם. אני רוצה שאנחנו נעבוד ביחד ואנחנו ננסה להתרכז בדברים ולעשות את הדברים שהם בעיקר מועילים. לא רק הדברים שמותרים. כי לדבר – מותר לעשות הרבה דברים, מותר לדבר הרבה דברים. אנחנו ננסה דווקא להתרכז ולנסות לעשות דברים שבעזרתם אנחנו נוכל לפרוץ, דברים שהם מועילים בסופו של דבר לציבור שלנו. ידידי באסל, עוד פעם, אני מאחל לך הצלחה. אני בטוח שחברינו היקרים, כמו ד"ר מוחמד עומרי, פרופסור אדריס תיתי, ראשי מועצות, ראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, וראש מועצת מעיליא, וראש מועצת ג'יש – כולם אנשים לתפארת; אני מונה רק את אלו שהלכו לפוליטיקה. שלא להזכיר את – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כולם – – – לטכניון. <חנא סוייד (חד"ש):> שלא להזכיר את מנהלי המחלקות בבתי-חולים, שכולם חברים שלמדו אתנו על ספסל הלימודים. אני רוצה לאחל לך הצלחה. זה יום גדול בשבילי, בשבילך, בשביל המשפחה, ושיהיה לך בהצלחה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. מכובדי, ביציע, עם חבר הכנסת בוז'י הרצוג, יושב שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון, השגריר אנדריאס ריינקה. אני רוצה לקבל אותך בברכה לכנסת ישראל – Welcome to the Knesset, and welcome to Israel. <ציון יום האישה הבין-לאומי> <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום האישה הבין-לאומי. בעצם, לפי התאריך זה צריך היה להיות ב-8 במרס. היות ש-8 במרס נופל על יום שישי, הקדמנו את הנושא, שהוגש ביוזמתה של חברת הכנסת מיכל רוזין. מכובדי חברי הכנסת, השבוע תציין ישראל, יחד עם שאר מדינות העולם, את יום האישה הבין-לאומי. אני רואה חשיבות מיוחדת בעיסוק בנושא כאן בכנסת ישראל, לא כדי לצאת ידי חובה בשל התקינות הפוליטית אלא כתזכורת חשובה למאבק המתמשך למען שוויון זכויות מלא בין נשים לגברים, המהווה את אחת מאבני היסוד של החברה הדמוקרטית. לצערנו הרב, גם בישראל של 2013 עדיין סובלות נשים רבות מאפליה מגדרית, מפגיעה יומיומית בזכויותיהן, מהדרה ממקומות ציבוריים ומאפליה בשוק העבודה. מוקדם יותר היום נשאתי דברים בכינוס מיוחד של השדולה למען שוויון תעסוקתי. בכינוס זה הדגשתי את האפליה הקיימת כיום בשוק העבודה הישראלי ואת הנתונים המטרידים על הפער שבין נשים לגברים. נתונים אלו מראים כי הפער בשכר בין נשים לגברים בשוק העבודה מגיע לעתים עד למעלה מ-40% לטובת הגברים. פערים אלו מאפיינים את כל משלחי היד, ולצערנו הפערים גוברים ככל שעולה הגיל. אחד הנתונים שצריך להטריד במיוחד את חברות וחברי הבית הוא העובדה שהפער בשכר בין נשים לגברים במגזר הציבורי גבוה יותר מאשר במגזר הפרטי. נתוני הלמ"ס מלמדים כי הפער בשכר הממוצע במגזר הפרטי עומד על כ-35%, אולם במגזר הציבורי, מכובדי, הפער עומד על 40%. זהו נתון שאנחנו, כמשרתי ציבור, לא יכולים לקבל. משרדי הממשלה והמגזר הציבורי כולו אמורים להיות מופת ודוגמה לשוויון בין המינים, ולא ייתכן שדווקא במגזר הציבורי תחול אפליה. רבותי, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בישראל אוסר בצורה מוחלטת אפליה במקומות עבודה על רקע מגדרי. אליו מצטרפת חקיקה מקיפה בכל האמור לשוויון הזדמנות לנשים, המנסה לתת מענה כולל למניעת אפליה. לצערי, הנתונים מראים כי חוק זה איננו מיושם במלואו וכי אפליית נשים בעבודה הנה דבר שבשגרה במקומות רבים. נושא זה עומד לפתחה של כנסת ישראל. אנחנו, כנבחרי ונבחרות ציבור, לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל מצב זה. הכנסת התשע-עשרה מכילה מספר שיא של חברות כנסת: 27 חברות בבית-המחוקקים. נתון זה עדיין נמוך משמעותית מחלקן של הנשים באוכלוסייה, אולם אני משוכנע שפעולתם הנמרצת של חברות וחברי הכנסת תוביל לבשורה אמיתית למען הגברת השוויון. על כתפינו החובה לקדם חקיקה כדי לטפל בליקויים הקיימים ובאפליה הבלתי-נסבלת בין נשים לגברים. אך לא פחות חשוב מזה – יש לוודא שאכן מתבצעת פעילות אכיפה משמעותית. אחרת, כמו בהרבה מקרים אחרים, אנו עלולים לגלות כי החקיקה נשארת על הנייר בלבד והכשלים ממשיכים להתקיים בשטח. בהזדמנות זו אני רוצה להצטרף לקריאתה של נציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה, עורכת-הדין אינה דויד-סולטנוביץ. עם בחירתה של הכנסת החדשה, עלינו לנצל את ההזדמנות של הרכבת הממשלה והוועדות השונות ופעילות הכנסת על מנת לשלב יותר נשים בעמדות מפתח בפעילות הממשלה והכנסת. יש חשיבות עצומה שכאן בבית-המחוקקים נהווה סמל לשוויון בין המינים. רבותי, ב-100 השנים האחרונות חלה מהפכה של ממש בעולם המערבי בכל הקשור למעמד האישה. אנו חיים בתקופה שבה נשים כבשו עמדות ניהול בכירות בעולם העסקי, האקדמי, הפוליטי ואף הצבאי, והוכיחו כי השוויון המגדרי תורם רבות לחברה ולמשק. עם זאת, נתוני פערי השכר, וכן האחוז הנמוך יחסית של נשים בעמדות בכירות, מראים לנו כי עדיין קיימים חסמים שעלינו לטפל בהם כדי להגיע למצב הרצוי. יום האישה הוא יום אחד בשנה, אבל המאבק למען שוויון אמיתי הוא מאבק של 365 ימים בשנה. ההישגים הרבים שבהם זכינו בעשרות השנים האחרונות הגיעו הודות לנשים אמיצות אשר לחמו על זכותן להיות שוות בין שווים ולקבוע את גורלן ועתידן. מאבק זה עדיין לא הסתיים, וחובה עלינו להמשיך ולפעול כדי לקדם פתרון לסוגיות חשובות אלו והסרת החסמים המונעים הגשמתה של מטרה זו. אני משוכנע כי כהונתה של הכנסת הנוכחית תביא עמה שינוי אמיתי ויסודי בכל הקשור לשוויון בין המינים ותסייע במיגור האפליה המגדרית, למען חברה מתוקנת, מוסרית ודמוקרטית. אני מודה לכם, ואני מבקש מכבוד השרה לימור לבנת לפתוח את הדיון. יש כאן תיקון: אני מזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין, שיזמה את הדיון הזה, לפתוח את הדיון. יותר מאוחר השרה לימור לבנת תדבר. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כנסת נכבדה, יזמתי את הדיון היום במליאה לציון יום האישה הבין-לאומי לא כי אני חושבת שצריך לדבר על נשים ומעמדן רק יום אחד. ממש לא. אני חושבת שצריך תמיד לדבר על נשים ומעמדן בחברה, בתעסוקה, במשפחה. הכרחי שנשים ידברו, וחובה לדבר על נשים, בנושאים של ביטחון ושלום, כלכלה, כספים ותעסוקה, מדע, רפואה, הנדסה ובניין, חוק ומשפט. צריך שנשים ממגוון אוכלוסיות ידברו, וצריך שנדבר על נשים בכל הנושאים, כי לכל אלה יש השפעה על חייהן של נשים, השפעה שלעתים קרובות שונה מזו שחלה על חיי גברים בחברה. צריך שנדבר כל העת על ההיבטים המגדריים של כל נושא לטובת נשים וגברים כאחד. אני כאן כדי להזכיר לנו כי לא פעם, כשאנחנו מדברים על החברה, אנחנו לפעמים מתבלבלים ומדברים על הגברים בחברה. ראו את הדיון בשוויון בנטל: האם הוא לא עוסק כמעט כולו רק בגברים, ומנוסח מראש רק על-ידי גברים? ראו את הדיון בביטחון, אותו ביטחון שמנוסח גברית-צבאית, ומשמיט ביטחון לנשים. כי ביטחון לנשים הוא לא רק ביטחון מפני טילים; ביטחון לנשים הוא גם ביטחון כלכלי, תעסוקתי, ביטחון מפני אלימות מינית, ביטחון מפני עוני, מפני הדרה במרחב הציבורי. אז בואו נדבר ביטחון או היעדר ביטחון בשפה שלנו, בשפה שרלוונטית ל-52% מהאוכלוסייה. אתחיל בסיפור אחד מני כה רבים על היעדר ביטחון יומיומי של דליה פדג'ן – סיפורה של אישה אחת שהוא סיפורן של רבות. דליה היא חברה בפורום "קיימות" של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים. בפורום משתתפות שורדות אלימוּת שנותנות קול לפגיעה ולהשפעות שלה. הן מספרות את סיפור חייהן, ובכך משיבות לעצמן את השליטה על החיים שלהן. כך כותבת דליה: כל אלה שסביבי בעלי סמכות. הם יודעים מה טוב בשבילי. הרבה שנים והרבה פעמים לא התווכחתי עם מה שהחליטו עבורי בעלי סמכות. פשוט השפלתי מבט עם חיוך כזה ביישני וטיפשי והסכמתי להכול. הסמכות הכי גדולה, עליונה ואלוהית היה בעלי, שהחליט שאני לא שווה כלום ולמה אלוהים ברא אותי. הוא יודע מה הוא אומר. למה אלוהים ברא אותי, אני חוזרת ושואלת את עצמי, באמת למה? הוא אומר שכל "בום" וחבטה שאני מקבלת זו אשמתי, ורק אשמתי. אכלתי את זה ובלעתי במלואו את הרעיון, הוא נחרת לי במוח. עובדת סוציאלית שישבה אתי אולי חצי שעה ומעולם לא הכירה אותי, נתנה חוות דעת על כך שכמעט בטוח שלא היו מקרי אונס, ואם התלוננתי על זה, היא לא שמעה את זה ממני. היא באה למשפט להעיד לטובת בעלי. השופטים בבית-המשפט מקלים בעונשו כי היו לי יחסי אישות אתו. זה היה בעקבות משלחות של אנשים שביקשו שאני אנסה עוד הפעם שלום-בית, ושאלו למה אני – אני – מחריבה את הבית שלי. הבוסית שלי בעבודה יודעת את סיפור חיי והיא גם שכנה שלי. היא כל פעם אומרת לי שאני לא יודעת לחנך את הילדים שלי. היא אומרת, היא יודעת על מה היא מדברת. היא צודקת. הרי היא מעלי והיא סמכות. אתם יודעים, בטיפול הרבה פעמים ניסיתי לחפש אצל אנשים סמכותיים ויותר גבוהים ממני איזה חולשה, כדי שזה לא יהיה כל כך מפחיד ויהיה הרבה יותר קל להתמודד עם הכול. הרופא שבדק אותי ב"הדסה" כשהעזתי להתלונן בפעם הראשונה, שאל אותי מה עשיתי לו שהגיעו לי מכות כאלו. הרי אני אשמה, והוא רופא, יש לו סמכות אלוהית והוא יודע על מה הוא מדבר, מי אני שאעז לפתוח פה ולהגיד משהו נגד? לעובדת הסוציאלית של ביטוח לאומי ניסיתי להסביר שאם אני אקבל את הכסף של הלימודים לחשבון הבנק המשותף, אין לי סיכוי למשוך. הייתה דרך אחרת, והיא התעקשה שאין דרך אחרת. טוב, היא מוסמכת, היא יודעת. אני שותקת, לא מתווכחת, ואחר כך מגיעות התוצאות שידעתי מראש שיגיעו. זהו סיפורה של דליה, אך לא רק על דליה באתי לדבר היום. באתי לדבר אתכם על חייהן של נשים; באתי לדבר אתכם היום לא על מישהי שאינכם מכירים, לא על סיפור שהוא רק אישי; באתי היום לדבר אתכם על נשים, ודרך כך אולי לדבר עלינו. כי יכולתי לעמוד כאן ולמנות את כל תחומי החיים שבהם נשים מופלות. יכולתי להרחיב כאן על הסללת נשים למקצועות נמוכי שכר ויוקרה, על הפרטה של תעסוקת נשים, על אלימות פיזית ומינית נגד נשים, על הדרת נשים. יכולתי לעמוד כאן ולהציג סטטיסטיקות שמוכיחות שעל אף היותנו הרוב בחברה, משום מה עדיין לא סופרים אותנו. יכולתי לתת לכם היום תמונה רחבה מדי של אפליה, של הדרה, של אלימות, של סגר שמוטל על רבות מאתנו בשעות לילה וערב, כי המרחב הציבורי מטיל עלינו פחד מתמיד מפני הטרדות ותקיפות. והרי אין גבר שיכול לשער בדמיונו מהי החוויה היומיומית של אישה במרחב שהוא לכאורה ציבורי לכולם. יכולתי לדבר אתכם היום על המחירים שמוטלים על נשים עגונות, מסורבות גט, בשל בתי-דין רבניים שמתעמרים בהן בשם תקנות, מצוות וחוקים שלא לנו יועדו אלא רק עבור הגבר והשם. אבל אם הייתי מציגה בפניכם את התמונה הרחבה, ויש לומר העגומה הזאת, היינו נותרים כאן, מצקצקים בלשוננו, מביעים דאגה ובמובן מסוים פוטרים את עצמנו מאחריות, שהיא שלנו, של כל היושבים והיושבות כאן. כי המרחב של הכנסת הוא בזעיר אנפין כזה שמכיל בתוכו, כמו כל מרחב תעסוקתי אחר, את מנעד הפגיעות בנשים. אז בואו נדבר עלינו. נדבר עלינו לפני הכול כמעסיקות וכמעסיקים. האם אנחנו דואגים שהעובדות והעובדים אצלנו ייהנו מתנאי עבודה נאותים? האם כל אחת ואחד מאתנו לוקח אחריות להיות מעסיקה או מעסיק הוגן ולא פוגעני? האם לכולנו ברור מה הם הגבולות שעליהם יש לשמור כדי להימנע מהטרדה מינית? האם לכל אחד ואחת מאתנו ברור שיש לו אחריות לעובדה שבתוך המשכן הזה ישנם עובדות ועובדי קבלן, וכשאין אנו פועלים נגד התופעה הזו אנו בעצם משתפים פעולה עם ניצול תעסוקתי של נשים ואנשים שאותם אנו פוגשים יום-יום במשכן? האם אנחנו כמעסיקות ומעסיקים מודעים לאחריותנו לאפשר לנשים שעובדות אתנו גמישות תעסוקתית בין עבודה לבית – כי עדיין על נשים מוטלות רוב מטלות גידול הילדים והבית? האם כל אחד ואחת מאתנו יעסיק אישה בהיריון או בטיפולי פריון? האם כל אחת ואחד כאן מודע למעמדו הבכיר ולקלות הנוראה שבה אפשר לנצל מעמד זה כדי לכפות דרישות לא ראויות על נשים? ומה יש לנו לומר על היעדרו הבוטה של ייצוג שוויוני לנשים ממש כאן בכנסת, שבה אנו עדיין מהוות מיעוט ביחס למספר חברי הכנסת הגברים? מה יש לאותן מפלגות שמתמידות לא לשלב נשים במקומות ריאליים ברשימתן לומר על ההדרה המתקיימת בתוכן? עד כמה כל אחת ואחד מאתנו מבין כי אי-אפשר לדרוש החוצה את מה שאנחנו לא מקיימים כאן בפנים? כי אי-אפשר להיאבק בעוני, למען צדק כלכלי, לפעול למען שוויון פוליטי וחברתי רק כלפי חוץ, ולא ליישם את אותם ערכים כאן על-ידינו, אלו שנבחרו על-ידי הציבור, שמצפה בצדק מאתנו לשמש גם דוגמה אישית. כי הרי כולנו יודעים כי גם בתוך המשכן הזה ישנה אפליה, ישנה הדרה, יש העסקה פוגענית לעתים של עובדות שנהוג לכנות אותן "זוטרות", יש הטרדה מינית, יש הפניית מבט הצדה מניצול תעסוקתי; כי דווקא הכוח שניתן לנו על-ידי הציבור – אותו כוח שלטוני שמאפשר לנו, מחד, לקדם שוויון וצדק חברתי ומדיני – עלול להתהפך ולהיות גם כוח משחית אם לא נהיה מודעים לאחריות העצומה. עלינו להוכיח כי לפחות כאן, במשכן הכנסת, יש מרחב בטוח לנשים. ועד כמה כל אחת ואחד מאתנו מבינה או מבין שנבחרנו לכנסת לא רק בשל כישרוננו, לא רק בשל ניסיוננו, אלא גם בשל מעמדנו החברתי, שאפשר לנו להגיע למעלה הסולם הפוליטי? מה עם כל אלה, במיוחד נשים, שהמרחב הזה כלל אינו נגיש עבורם – נשים מאוכלוסיות מודרות שעסוקות בהישרדות יומיומית, שדאגתן הראשונה היא לספק קורת גג ואוכל לבנות ובני ביתן, ואין אצלן לא את ההון הכלכלי וגם לא התרבותי שמאפשר להן לכהן כאן כחברות כנסת? נשים מזרחיות, נשים דוברות רוסית, נשים ערביות, נשים מבוגרות, נשים לסביות וטרנסיות, נשים יוצאות אתיופיה, נשים שחיות בעוני, כי אלה הן הרוב של הנשים בחברה. אז נכון שיש במשכן הכנסת ייצוג לנשים ממגוון אוכלוסיות, אך גם אם מגוון זה קיים, הוא עדיין בגדר עלה תאנה שמכסה על העובדה שלמעט מדי נשים יש את התשתית הכלכלית, מעמדית, אתנית, לאומית, שיכולה לאפשר להן את ההזדמנות שיש לנו, הנשים שיושבות כאן בכנסת – הזדמנות אשר ניתנה כמובן לא בחסד כי אם בזכות. עם זאת, היום אני רוצה שכולנו נדמיין כנסת אחרת – כנסת שבה יש רוב לנשים, כנסת שבה יש מנעד אתני של נבחרות ציבור, כנסת שבה מכהנות גם נשים שחוו ישירות ורוב חייהן את אותם חוליים חברתיים; כנסת שבה מכהנות נשים שהתמודדו עם עוני, עם היעדר קורת גג, עם אלימות מינית, עם תעסוקה פוגענית או אבטלה, עם גזענות שהופעלה נגדן, עם הומופוביה, עם חיים ללא ביטחון קיומי. אני חולמת על כנסת שבה לא נצטרך לייצג נשים אחרות אלא שאותן נשים אחרות ישבו כאן, אתנו, כחברות כנסת, ומתוך חייהן יעשו וייאבקו כדי שתהיה כאן חברה אחרת, צודקת והוגנת; כזו שלא מדירה, לא אלימה, לא מפלה נשים מעצם היותן, בעיני כה רבים, המין השני. כמי שנבחרה לכנסת לאחר שנים רבות של עשייה בשדה ארגוני הנשים, אני עומדת כאן היום ואומרת לכם: במקום רק לפעול לטובת מאבקים צודקים למען קידום מעמד של נשים, בואו נהפוך את הכנסת למרחב לדוגמה, מרחב שוויוני, מעצים, מרחב הוגן ולא נצלני, מרחב לא אלים, מרחב אשר לא רק מייצג אחרות אלא כזה שמתוכו מדברות אלה שמופלות. כי זה הנטל המוטל עלינו, וזהו בשפתי השוויון בנטל שמוטל על כל אחת ואחד כאן – להיות פמיניסטית, להיות פמיניסט – כי הגיע הזמן שפמיניזם יהיה אות כבוד שכל אחד ואחת יצטרך לעמול כדי לקבלו. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. אני מזמין את חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> סליחה. אני מזמין את כבוד השרה לימור לבנת – לא ראיתי אותך – בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, הייתי שמחה אם היו פה כל חברות הכנסת אבל אני לא רואה את זה כאן, אבל לפחות ביום האישה הבין-לאומי השנה אפשר לציין שיש – אולי אפשר לכנות אותה הכנסת – אני יודעת – הנשית ביותר. אני מקווה שבסוף הקדנציה נוכל לכנות אותה הכנסת הפמיניסטית ביותר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תראי כמה פמיניסטיות יש. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אמרתי, אדרבה, הכנסת הפמיניסטית ביותר. זה בדיוק מה שאני אומרת, שזה באמת – זו בשורה אדירה, וגדולה, ומצוינת, ונפלאה. לא הייתה לנו עוד כנסת כזאת. כשאני נכנסתי לכנסת ב-1992 היו כאן תשע חברות כנסת, אז לפחות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> גם ככה זה לא ביג דיל – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא לא, רגע, אני מגיעה ל"לא ביג דיל". חשבת שאני אסתפק בזה? את מכירה אותי, חברת הכנסת גלאון, את יודעת. מותר אבל רגע גם, את יודעת, זה רגע של קצת עונג קטן, כן? לא להגזים בעניין הזה גם כן, אני מסכימה אתך. ובכן, אני ראשית רוצה לפתוח ולומר שראש הממשלה ביקש ממני להשיב בשם הממשלה, מה שטבעי לי לעשות. מזה שנים רבות אני משיבה בשם הממשלה כמי שגם עומדת בראש ועדת השרים למעמד האישה, ומטבע הדברים ראש הממשלה עסוק ולא יכול היה להגיע לכאן, אף, ואני מניחה שייאמר כאן עוד מעט, שהוא הוזמן להגיע לכאן, אבל הוא לא יכול היה להגיע. אני רוצה לציין כאן שני דברים. ראשית, ממשלת ישראל תציין, ותדון בנושא הזה של יום האישה הבין-לאומי, בשורת נושאים ביום ראשון הקרוב, דיון שנקבע כבר לפני כשבועיים. גם ראוי לציין שראש הממשלה בנימין נתניהו היה זה שבקדנציה הראשונה שלו הקים את הרשות למעמד האישה, בשנת 1998, ובוודאי זה נושא שחשוב לו, קרוב ללבו. הוא ביקר גם בשעתו במקלטים ועסק בנושאים אחרים, וכפי שאמרתי, הוא ביקש ממני לברך בשמו את הכנס המיוחד הזה שנקבע כאן, ואת זאת אני כמובן עושה. אני רוצה אולי לפתוח בהתייחסות לדברים שאמרה כאן קודם חברת הכנסת יעל גרינבוים – כבר עשיתי ממך, משירה גרינבוים וממך עשיתי אחת – שאמרה חברת הכנסת יעל גרמן בקשר לשירה גרינבוים. והיא סיפרה כאן קודם, למי שלא שמע אולי, ששירה לא יכולה לשחק כדורסל – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> קט – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> קט-רגל בעצם – קט-סל, קט-סל, קט-סל. לא יכולה לשחק קט-סל משום שהבנים בקבוצה של "אליצור" לא מוכנים לשחק בקבוצה מעורבת – שבה יש גם בת. זה נכון וזה סיפור עצוב מאוד. וכשנתקלתי בזה לראשונה – לפני שבועיים אמור היה להתקיים משחק ופנו אלי. ביקשתי מהם לדחות – אני יודעת שגם את פנית בעניין הזה. ביקשתי מהם קודם כול לדחות את המשחק, זה היה יומיים קודם, כדי שניתן יהיה בינתיים אולי לנסות ולהגיע לאיזשהו פתרון נורמלי, הגיוני. ילדה בת עשר וחצי או 11 – שאפשר יהיה אולי להגיע לאיזשהו פתרון נורמלי, הגיוני, משהו שמתקבל על הדעת. לצערי, בינתיים או לפחות עד עתה, זה אמור להתקיים בשבוע הבא, לא הגיעו לשום פתרון. אבל ניסיתי לחפור עוד – דיברה אתי אתמול חברת הכנסת גרמן ואני סיפרתי לה על כך – ניסיתי לחפור ולהבין מאיפה זה בא: האם זה בגלל מנהל הקבוצה במקום? המאמן? – מי? מאיפה? ואז התברר לי מאיפה זה. זה בא כהנחיה של מרכז "אליצור". עכשיו, "אליצור" זה למעשה מרכז ספורט דתי שלא מוכן לשמוע משום דבר. ניסינו, אמרנו: אתם יודעים, אולי תקבעו שהחל מגיל מסוים של נערות באמת לא יהיו משחקים מעורבים; אני יכולה להבין את זה, בהחלט. אבל זה לא עזר. לא, הם קבעו שלא יהיה בשום גיל. לא משנה, גם אם הילדה היא בת שמונה או בת תשע – לא יהיה. זה לא הגיוני, זה לא מתקבל על הדעת. ואז ביקשתי מאיגוד הכדורסל – מה שאת דיברת עליו קודם, חברת הכנסת גרמן – לתקן את התקנון של איגוד הכדורסל. אז אמרו: טוב, השנה אי-אפשר, רק בשנה הבאה אולי. וגם אז, הם לא יתקנו את זה ככה, הם יתקנו את זה אחרת, ואנחנו עומדים כאן באמת בפני שוקת שבורה בלתי הגיונית לחלוטין. אז משם זה מתחיל, בדיוק משם. זה לא מתחיל מהאנשים – דיברה על זה קודם, דיברת על זה, חברת הכנסת מיכל רוזין – אני מתנצלת שאני נאלצתי לצאת לכמה דקות, ואני אמרתי לך מראש, התנצלתי בפנייך באופן אישי. זה לא מתחיל מהנשים המוכות, זה מתחיל משם, מלמטה, מהילדות הקטנות כבר. הרבה קודם, הרבה הרבה הרבה קודם. ולפעמים הידיים שלנו כבולות. אני פונה מכאן עכשיו, אני פונה מכאן עכשיו למרכז "אליצור". הם שייכים איכשהו בעצם למפד"ל, לבית היהודי. אז אני פונה מכאן עכשיו למפד"ל, לבית היהודי: תקראו אותם לסדר, את מרכז "אליצור". תגידו להם: זה לא הגיוני. תקבעו איזה סף, איזה גיל, משהו. לא יכול להיות שילדות לא יוכלו לשחק עם ילדים. אני יודעת שאפילו בבתי-ספר של הממלכתי-דתי, אז לומדים בנפרד, אבל – היום כבר לא – אבל שיחקו ביחד בהפסקות. זה פשוט לא עושה שכל, לא הגיוני. טוב, יש המון עבודה לעשות. נעשתה עבודה, נעשתה עבודה חשובה וגדולה, ועדיין יש המון עבודה. אני שמעתי ברדיו, נדמה לי לפני יומיים, את חברת הכנסת פאינה קירשנבאום; אני מצטערת שהיא לא כאן כרגע. היה איזה כנס של ארגון כ"ן, ארגון שעוסק בכוח נשי; אני לא הייתי שם. אבל לאחר מכן היא התראיינה, והיא אמרה: אני לא מאמינה בזה שנשים יכולות ביחד להתלכד ולעשות דברים, אלא כל אחת יכולה לעשות בעצמה. זה כל כך קומם אותי, זה כל כך הכעיס אותי, כי אני הראשונה שמאמינה שנשים יכולות – לא רק צריכות, אלא יכולות לפעול ביחד. וכיוון שאני מזקני חברות הכנסת – איך אומרים את זה לפי האקדמיה? אני לא יודעת, לא חשוב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זקנת הח"כיות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> משהו כזה, כן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אבל את צעירה. <קריאה:> צעירת הח"כיות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני צעירת הח"כיות, זהו, כן. אני לא יכולה להתחרות בסתיו שפיר, אבל – – – <קריאה:> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה, תודה. זה כל מה שרציתי בעצם, אתם יודעים. אז אני יכולה לספר באמת שב-1992, כשנכנסנו לכאן, ככה חבורה גדולה של חברות כנסת, בדיוק כמו עכשיו, חדשות כולנו, בוגרות שדולת הנשים, עשינו כאן מהפכה ענקית בגלל שעבדנו יחד. הליכוד, ותמר גוז'נסקי מחד"ש, ומרצ עם נעמי חזן, וענת מאור ואחרות, ויעל דיין מהעבודה, ועשינו כאן ממש מהפכה בדברים שהיום הם כמעט מובנים מאליהם, נראים כאילו הם אולי מקדמת דנא, אבל הם ממש לא היו מובנים מאליהם. הנה הם – אני יודעת מה, החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה, או איסור פיטורי נשים בהיריון – חקיקה שאנחנו עשינו אותה אז: איסור פיטורי נשים בהיריון. מישהו יכול לחשוב שזה דבר שהוא לא קיים כבר מאני לא יודעת מתי? אז לא, זה לא היה קיים. וביחד חזרנו ועשינו דברים, ושינינו דברים וקידמנו דברים. מה, זה נתן פתרון לכל הבעיות? לא, כמה שזה לא נתן. אבל כן, זה קידם; כן, זה הזיז. והנושא של שוויון הזדמנויות בין המינים ומעמד הנשים הוא איזה מין קרחון ענק כזה, שצריך להזיז אותו, והתזוזה שלו היא אטית. המהפכה הזאת היא לא איזה מין מהפכה שבאים – הופכים. מזיזים. מזיזים לאט, אבל זה זז. כן, זה זז. זה בערך כמו מספר חברות הכנסת, לוקח את השנים שלו. זה קורה. אנחנו רוצים כולנו שיקרה הרבה יותר מהר, זה נכון, אבל זה לוקח את הזמן שלו. האמת היא, עכשיו מדברים הרבה על פריימריז – כן פריימריז, לא פריימריז. זה כנראה לא קורה בפריימריז בלי ממש שריון, זה כנראה קורה – לא שאני מתה על זה, אבל תודה לך, יאיר, על התרומה שלך למספר הנשים בכנסת, תרומה – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, לא, אמרתי: אני לא אוהבת את זה. שמעת מה אמרתי. אני לא אוהבת את זה, אבל בסופו של דבר, בתוצאה, בסוף כשאני מסתכלת, אמרתי: תודה לך על גידול מספר הנשים בכנסת. אבל – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני לא הצעתי את זה. אני לא מציעה את זה, אני לא מציעה. אני לא רוצה לדבר עכשיו על פריימריז, לא פריימריז – עזבו את זה עכשיו, תנו לי לדבר על יום האישה הבין-לאומי, כי על עניין הפריימריז אני מוכנה לשאת נאום נפרד. נדמה לי שהיום זה לא היום הכי מוצלח למפלגת העבודה, אז עזבו. <אבישי ברוורמן (העבודה):> לעבודה, לליכוד וגם למפלגות הקיימות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> עזבו. אתם יודעים שאני בעד ביטול הפריימריז, אבל עזבו את זה כרגע. אבל אני גם לא בטוחה שבעד האופציה השנייה – עזבו את זה עכשיו. מכל מקום, חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, פאינה לא מאמינה בשיתוף פעולה. אני מאמינה גדולה בשיתוף פעולה, ונדמה לי שבכנסת הזאת הולך להיות שיתוף פעולה לא רק כמו שהיה ב-1992, אלא שיתוף פעולה יותר מרתק, כי הוא הולך להיות לא רק בין חברות הכנסת; הוא הולך להיות בין חברות הכנסת מכל הסיעות וחברי הכנסת, וזה הדבר המרתק שבו והמיוחד שבו והעוד יותר מעצים, וזה שנותן לי תקווה עוד יותר גדולה ממה שהייתה אפילו אז. א. הרבה יותר חברות כנסת; ב. גם חברי כנסת, וכולם ביחד מצטרפים, מכל הסיעות, לעבודה משותפת כדי לחזק את מה שעוד צריך לחזק, כדי לעשות את מה שעוד יש לעשות. כל כך הרבה דברים עוד יש לעשות. האמת היא שכמעט בכל תחום אפשר לעשות הרבה. כמעט בכל תחום אפשר להזיז משהו. כל אחד, במה שהוא נוגע יכול לעשות משהו. אני יכולה לספר על קצה המזלג. טוב, אעזוב את זה עכשיו כי אין זמן. בסדר, אני ארוץ הלאה. דוגמה קטנה. חוקקנו חוק של ייצוג הולם בדירקטוריונים. היה חוק. חוק זה דבר מצוין, לא? מה קרה עם זה? כלום, כמעט. בכל דירקטוריון של חברה ממשלתית, על-פי החוק, מינו אישה – דוגמית. מה עושים עם זה? לא היה מה לעשות, עד שהייתה עתירה לבג"ץ ובג"ץ קבע מהו ייצוג הולם: שייצוג הולם זה לא דוגמית, שייצוג הולם חייב להיות ייצוג הולם. בשעתו זה היה 3%, היום יש 44% נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. ואז הרחבנו הלאה – חברות ציבוריות ועוד כהנה וכהנה. אני לא רוצה לקחת את הזמן של כולם כאן. אגב, הדיון היה אמור להיות דיון סיעתי; אני ביקשתי שיהיה דיון אישי. חשבתי שראוי שביום כזה כל מי שרוצָה או רוצֶה לדבר יוכל או תוכל לומר את דברה או את דברו. אני מודה למזכירת הכנסת ירדנה מלר – פעם ראשונה שיש לנו מזכירת הכנסת – ולנשיאות הכנסת, ליושב-ראש הכנסת ולנשיאות הכנסת שנענו לפנייה הזאת. חשבתי שכך ראוי, ולכן אני גם לא רוצה לגזול יותר. אבל אני רוצה עוד דבר אחד כן לומר. ביום ראשון השבוע קיימתי ישיבה של ועדת השרים למעמד האישה בראשותי. אנחנו כבר בדמדומי הממשלה, ובכל זאת החלטתי לקיים את הישיבה. זו הייתה ישיבה שהייתה ישיבת המשך לסדרת ישיבות שקיימתי לפני למעלה משנה, בתקופה שבה נושא הדרת הנשים היה על הפרק בצורה מאוד מאוד משמעותית. אתם זוכרים את זה אז: דחקו את הנשים לשבת והטרידו אותן בחלק האחורי של האוטובוס; הייתה אז תקופה שבה צצו הרבה סיפורים על בתי-עלמין שלא אפשרו לנשים לא להספיד ולא ללוות את הנפטר; הייתה אז תקופה של שורה מאוד ארוכה של נושאים מאוד מרגיזים – הפרדות של מדרכות בירושלים, בבית-שמש, לנשים ולגברים. אני הקמתי צוות בין-משרדי. נתקלנו בצוות הבין-משרדי בצורך לקבל סיוע ממשרד המשפטים, דברים שהם דברים חוקיים, שצריך לעשות אותם. אבל מה קרה? מה שקרה הוא שהיועץ המשפטי לממשלה הקים צוות במשרד המשפטים, והצוות נעלם לנו. הוא פשוט לא עשה את עבודתו, הוא לא עשה מאומה. ואנחנו בתזכורות ותזכורות ותזכורות – אין שום דבר. ואז כינסתי ביום ראשון שוב את הצוות הזה, והנה מה יצא לנו – אני מקווה, אנחנו אמורים לקבל את המסקנות בשבוע הבא: רדיו "קול ברמה", שהוא רדיו לחרדים, שהוא רדיו שעובד על-פי זיכיון מהרשות השנייה, לא מאפשר לנשים לראיין או לעבוד בכלל ברדיו הזה. הוא כמעט לא מאפשר לנשים להתראיין. הוא קצת מקצה שעות, בבחינת – איך כתבה שם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה? הרעפת חסד. אבל אחרי כל המילים החמורות האלה שום דבר לא קורה, והרשות השנייה ממשיכה לאפשר לרדיו הזה להמשיך לפעול. שנה אנחנו מחכים למסקנות, שנה אנחנו מחכים שמשהו ייעשה. מערכת אכיפת החוק פשוט לא פועלת, כלום לא קורה. הם עצמם כותבים לנו: זה לא חוקי. שום דבר לא קורה. הנה איך צריך להיאבק על כל דבר, דבר אחרי דבר. אני מקווה שזה ייפתר. וכך בנושא בתי-העלמין. אני מקבלת תשובה שכותב לי השר לשירותי דת: הוסרו השלטים. היועצת שלי, הנאמנה, יוצאת ביום ראשון בבוקר לפני הישיבה לאופקים, מצלמת, ורואה שהשלטים לא הוסרו כלל וכלל. הם שם: הספד נשים. מפרידים. כל הדברים הללו הם נושאים שבהם צריך לא רק לטפל; צריך להמשיך ולעקוב, להמשיך ולראות, ולהמשיך ולבדוק, ולהמשיך לבלוש לפעמים, והם כמובן לא הדברים היחידים. שוויון נשים בתעסוקה, בעבודה – שמעתי שחברת הכנסת מיכל רוזין כינסה היום כאן כנס מאוד מרתק בנושא הזה. שכר שווה – שמעתי קודם את יושב-ראש הכנסת מדבר על הנושא של השכר הלא-שוויוני, גם בשירות המדינה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בעיקר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אוי, שיהיה לי כוח כמה פעמים זימנתי את נציבות שירות המדינה לדיונים בוועדה שיציגו נתונים, שיסבירו אותם. אין הסברים טובים. זה משתפר קצת, זה לא ממש קורה. ועוד ועוד כהנה וכהנה. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני יכולה רק לומר שאני מלאת תקווה, אחרי יותר מ-20 שנה שבהן אני פעילה מאוד בכל הנושא של שוויון הזדמנויות לנשים, של פעילות למען נשים, למען מעמד האישה, למען ילדות, למען מבוגרות, למען כולן. התמלאתי תקווה כשראיתי את ההרכב הנשי, הפמיניסטי ברובו, של הכנסת. אני מכירה רבות מחברות הכנסת, מהפעילות בדיוק בתחום הזה, ואני מכירה את המחויבות שלהן. אני מכירה את הלהט שיש בקרבן, ואני מחכה ומצפה לעבוד יחד כדי שהעולם שלנו פשוט יהיה הרבה יותר טוב. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. אנחנו מתחילים עכשיו דיון אישי, והרשימה כאן ארוכה מאוד. ראשונת הדוברות, חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה. לדיון האישי הזה אני מקצה שלוש דקות לדובר או דוברת. אמרתי, הרשימה ארוכה מאוד, ואני מבקש רק להקפיד על לוח זמנים. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> תודה. כבוד היושב-ראש, השרה לימור לבנת, מיכל רוזין, חברת הכנסת, ברכות על כך שיזמת את היום החשוב הזה כאן. חברי וחברות הכנסת, יום האישה הבין-לאומי יצוין בעוד כמה ימים ברחבי העולם. הרצאות, ימי עיון, ורדים, ברכות, חיבוקים חמים, ובעיקר – הרבה הבטחות לשוויון. השאלה שכולנו צריכים לשאול בקול רם וברור: האם במצבן של הנשים בישראל ובעולם חלו תמורות חיוביות? אנחנו צריכים לשאול היום, מעל בימה מכובדת זו: האם נשים יכולות להתחרות על תפקידים במשק באופן שווה לגברים? האם נשים עודן מודרות? האם תרבות ההחפצה של נשים בסקטורים מסוימים פגה? האם נשים בטוחות ומוגנות יותר? האם נשים נדרשות לעבור מדרכה או לחלק האחורי של האוטובוס? האם נשים חד-הוריות יכולות לצאת למקום העבודה בלי שהביטוח הלאומי נוגס בקצבאות שלהן? האם נראה יותר נשים בתפקידים בכירים בצה"ל, בממשלה ובסקטור העסקי? האם נפסק סחר הנשים וייבוא נשים צעירות מבירות העולם כאילו הן מטבע עובר לסוחר? לצערי, כל היושבים והיושבות כאן לבטח חשים אי-נוחות; אי-נוחות משום שנשים בעולם, וגם בישראל, עדיין מאחור, ולא רק בספסל האוטובוס בקו אשדוד–תל-אביב. יום האישה הבין-לאומי הוא סימבול, הוא רק סיבה, ולא למסיבה. הוא יום חשוב שכולו מודעות. אנו, חברות הכנסת, שגרירות נאמנות של ציבור נשים גדול התולה בנו אחריות גדולה לשינוי ושיפור מצבן של הנשים. בכנסת האחרונה קידמתי כמה נשים. אני שמחה, ושמעתי כאן את מה שאמרה השרה לבנת לגבי קידום נשים, על כך שנשים בהיריון לא יפוטרו ממקום העבודה. בצה"ל נשים בהיריון פוטרו. במשך שנה שלמה אנוכי וחיים כץ נלחמנו מול צה"ל, עד שהצלחנו להביא חוק, בניגוד לכך שהצבא בעצם לא מקבל, או בעצם לא עובד על-פי חוקי העבודה אלא על-פי חוקי מפ"ע – הצלחנו להעביר חוק שלא יפטרו נשים בהיריון מהצבא, כדי שנשים תוכלנה לממש את אימהותן, ועם זאת לעשות קריירה בצבא-ההגנה לישראל. לא רק זאת, אלא הבאתי את חוק האלופה. רבים גיחכו כאן. חוק האלופה – והעובדה היא שיש אלופה ראשונה בצה"ל, האלופה ברביבאי. וטוב שלא תהיינה אלופות בחוק. אלופות צריכות להיות משום שהן שוות לא פחות מהגברים להיות בתפקידים בכירים, לא רק בצה"ל אלא גם במשטרה, גם במג"ב, ובתפקידים ביטחוניים נוספים. שילובן של נשים בתפקידים בכירים הוא חשוב וסמלי, אך הוא לא העיקר. נשים רבות מגדלות את ילדיהן לבדן, והן נדרשות להפנות משאבים ותעצומות נפש גדולים כדי לשרוד – לשרוד מול גלגלי הביורוקרטיה, בדגש על המוסד לביטוח לאומי, מוסד שעמוס בכוונות טובות, אבל לעתים פשוט לא יוצא לו. אני מודעת לקשיים התקציביים שהמוסד נמצא בהם; אני מודעת לכך שהשמיכה קצרה, ולמוסד יש סדרי עדיפויות: מובטלים, קשישים, ניצולי שואה, נפגעי תאונות עבודה. והרשימה עוד ארוכה. אני, כחברת כנסת המייצגת נשים בישראל, מחויבת לפעול לשינוי של מצב – שינוי של מצב שבו נשים, אימהות חד-הוריות, שרוצות לצאת לעבודה אינן יכולות, כי מבטלים להן את קצבאות הביטוח הלאומי. הגשתי הצעת חוק. אני קוראת לכל חברותי וחברי חברי הכנסת להצטרף להצעת החוק הזאת כדי למנוע מצב שנשים לא תצאנה לעבודה כי הן חוששות לאבד את קצבת הביטוח הלאומי. נעשה את זה בצורה מדורגת, עד חמש שנים, כך שאישה תוכל לצאת לעבודה, תוכל להשתלב במקום העבודה, ואז, באופן מודרג, הביטוח הלאומי יבטל את הקצבה. אני רוצה לדבר על עוד נושא אחד, לא פחות חשוב, והוא משכורות, או שכר הנשים והגברים באותם תפקידים. לצערי, למעט מגזרים מסוימים, רבות מהנשים לא מקבלות את אותו שכר שגברים מקבלים באותו תפקיד. הגיע הזמן שגם את הפער הזה אנחנו נבטל. הייתי שמחה לקדם ביחד נושאים. חברת הכנסת מיכאלי יזמה שולחן עגול של חברות הכנסת. אני חושבת שזו הזדמנות נהדרת. במקום שכל אחד ימשוך הצעת חוק לכיוון אחר, בואו נחליט השנה הזו איזה הצעות חוק אנחנו רוצים לקדם לטובת הנשים באופן אמיתי, מעל למחלוקות האידיאולוגיות שיש בינינו. נחליט על שניים, שלושה נושאים, נסכם שאלה הנושאים שאנחנו הולכים עליהם בשנה הקרובה ונקדם אותם. הייתי מאוד שמחה לקדם את שני הנושאים האלה בשנה הקרובה: 1. לא לבטל קצבאות ביטוח לאומי לאימהות חד-הוריות, ו-2. צמצום פערי השכר בין גברים לנשים באותם תפקידים. אני מאמינה שאם כולנו נתאחד נצליח לקדם את הנושאים האלה. תודה רבה. תודה לך, כבוד היושב-ראש. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. אני מודה לך. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות הכנסת, חברי הכנסת, יום חג. ברכות לחברת הכנסת מיכל רוזין על היוזמה החשובה. אבל אני רוצה לפתוח בשאלה, להעיר אתכם עכשיו, ככה, ולשאול אתכם: האם אתם יודעים איך קראו לאימא של אברהם אבינו? מישהו יודע? איך קראו לאמו של אברהם אבינו? חברים? חברות? אברהם אבינו, האב של כולנו. מי היא הייתה? איפה היא גדלה? כולנו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תרח היה אבי אברהם – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> תרח, בסדר. אבל אנחנו כולנו, יהודים, מוסלמים – דיברנו קודם על ה"יחד" הישראלי. ערבים, מוסלמים, יהודים, נוצרים – כולנו הצאצאים של אברהם אבינו, ולא סתם התקבע השם שלו, אברהם אבינו. אז איך יכול להיות שאת השם של סבתא שלנו, של כולנו, אנחנו לא מכירים? האישה שגידלה, שחינכה את אברהם, הקנתה לו ערכים, עיצבה את הזהות שלו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אברהם כעס מאוד – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> או, אז זה המדרשים. אתה מרחיב, ובאמת ראוי לציין את בית-המדרש שלך, אבל אנחנו לא יודעים איך קוראים לאימא של אברהם אבינו. אנחנו לא יודעים. ובאמת, השאלה הזאת הטרידה אותי הרבה מאוד שנים: איך אני לא יודעת מי זאת האישה שחינכה והעצימה וגרמה לכך שהוא שנבחר להיות אברהם אבינו? איך קוראים לה? למה אני לא יודעת עליה שום דבר? מדוע בחר המספר המקראי לא לומר לנו ולא לנדב פרט בסיסי ביותר כמו שם של אמו של אברהם אבינו? אז כן, יש לה שם, וקוראים לה אמתלאי בת כרנבו. אמתלאי בת כרנבו. אבל אמו של אברהם אבינו לא לבד. היא ממש לא לבד. נשים רבות לאורך ההיסטוריה הכללית והיהודית לא זוכות לאזכור שמן. למעשה, ההיסטוריה מתעלמת מסיפור חייהן ומתרומתן לאנושות. אף שלא חסרות נשים מהפכניות שתרמו רבות לחברה בישראל במגוון תחומים, הן כמעט אינן מנצחות – מונצחות; מנצחות ומונצחות. שיעור הרחובות והמוסדות הקרויים על שמות נשים הוא זעום ביחס למשקלן באוכלוסייה ולתרומתן לחברה. בדיוק כפי שאמו של אברהם אבינו נמחקה מההיסטוריה, כך גם אנחנו, באדיבות המסורת רבת הנשים של הוועדות העירוניות לשמות רחובות, מוחקים נשים רבות מן ההיסטוריה. אינני בטוחה שבעוד כמה דורות בציבור הרחב ידעו מי היו נעמי שמר, שרה אהרונסון, חנה רובינא, חנה זמר, נחמה ליבוביץ, הנרייטה סאלד ונשים נוספות שתרמו לא פחות מן הגברים שכן זוכים להנצחה ונחקקים בזיכרון. המודלים החסרים מקרינים באופן ישיר על הפערים המגדריים ומנציחים אותם. לכאורה, הכלים החברתיים שעומדים לרשותנו ב-2013 היו אמורים להביא למגמת שיפור, במיוחד לנוכח שלושה תהליכים חברתיים משמעותיים – 1. הנוכחות הגוברת של נשים בעולם העבודה והשיפור במעמדן המקצועי; 2. מודעות מתפתחת לסוגיית שוויון הנשים; הנקודה השלישית קשורה לבית הזה: חקיקת חוקים הנוגעים ישירות לנשים ולמעמדן המשפטי. אבל למרות זאת אנחנו צועדות וצועדים לאחור. צועדות וצועדים; הבעיה איננה בעיה רק של נשים, הבעיה היא כלל-חברתית. מצבן העגום של נשים בישראל מחייב התגייסות כלל-מערכתית. המדד שפותח על-ידי "שוות" – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון-ליר, בראשות פרופסור נעמי חזן, פרופסור חנה הרצוג והכלכלנית הגר צמרת, מציג תמונת מצב עגומה. לאחר מגמת צמצום בחוסר השוויון המגדרי בין השנים 2007 ו-2009, שוב חלה הרעה, ועד 2010 הוא גדל ב-4%, והגורמים העיקריים לכך – אתם יודעים מה הם? גם אלימות כלפי נשים וגם קיפוח נשים בעולם העבודה. היום בצהריים, בכינוס המיוחד שיזמה חברת הכנסת מיכל רוזין, שמענו את הדברים בצורה מאוד מאוד חזקה וכואבת: אנחנו צועדים וצועדות לאחור. המציאות הנוכחית אינה מנותקת מחוסר ההבנה הממסדי לנושא, והיא משקפת את מצבן המוחלש של נשים. ורק כאשר יטופל הנושא כנושא חברתי ולא כבעיה של נשים יימנעו קיצוצים וצמצומים במוסדות המדינה הפועלים לקידום נשים, ייאכפו חוקי העבודה ויצומצמו הפערים בין שכר הגברים לשכר הנשים ובתנאי עבודתם. כשאני מביטה בכם, חברי וחברותי, חברות הכנסת וחברי הכנסת, אני רואה את מגמת השיפור, ודיברה על כך השרה לבנת, והנוכחות של נשים עולה. 27 נשים אנחנו, יותר מבכל כנסת אחרת בעבר. הדבר בולט במיוחד במפלגה שלי, מפלגת יש עתיד. וזאת באמת ההזדמנות להודות ליושב-ראש שלנו, יאיר לפיד, שהביא לכך שבין 19 חברי סיעתנו יש שמונה נשים. אבל למרות זאת, במציאות מתוקנת היו צריכות לשבת בבית הזה 60 נשים, בדיוק על-פי משקלן היחסי באוכלוסייה. באותה נשימה ראוי שישראל תפעל ליישום החלטת האו"ם שקוראת לשילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות בבית הזה ומחוץ לבית הזה, בנושאים של חוץ וביטחון, הגנה מפני אלימות, ועוד כל מה שפרסתי, רק הזמן בורח. אנחנו 27 נשים ואנחנו צריכות לאחוז ידיים יחד. ואני לא יכולה שלא להתייחס למה שאמרה פה כרגע השרה לבנת ודיברה על רדיו "קול ברמה". הייתי חברת מועצת הרשות השנייה והייתי שותפה להחלטה לגבי רדיו "קול ברמה". ובאמת, צריך לתת ולאפשר לנשים לדבר, ובטח ברדיו שיש לו זיכיון של מדינת ישראל. אבל אני רוצה לקחת את הצעד הזה הלאה ולבוא, ולפני שאנחנו מבקרים אוכלוסיות מובדלות שנפתח בעבורן רדיו ייעודי לפני שלוש שנים, ומוציאים את עיקר יהבנו – בואו נראה מה קורה בתקשורת הישראלית. נשים ישראליות מודרות מהתקשורת הישראלית. הדוקטורט שלי עסק בכך ב-2002. עשר שנים לאחר מכן, חברים, אין שינוי. מעט מאוד נשים עולות לשידור, קיימות בשיח כפרשניות, כמרחיבות שיח, כדעתניות. מבצע "עמוד ענן" שהיה לא מזמן – אם חייזר היה נכנס לחברה בישראל ורואה את הטלוויזיה או שומע רדיו, הוא היה חושב שאין נשים בישראל. בואו נקבל פרופורציות. קל להתקיף רדיו ייעודי כ"קול ברמה", צריך שתהיינה שם נשים; אבל בואו, באותה נשימה, את מה שאנחנו מבקשים להחיל על רדיו שנותן מענה לאוכלוסיות מובדלות שמבקשות אולי הקלה בדברים כאלה ואחרים – בואו נבין שהמצב בתקשורת הישראלית לא מאיר פנים. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> קל לבקר, אבל באותו רגע ניקח את זה גם על עצמנו. אנחנו 27 נשים, בואו נאחד ידיים ובואו נפעל כולנו למען החברה הישראלית, למען נשים ולמען כולנו. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. אני מתכבד להזמין את אחת הלוחמות בנושא שוויון נשים, חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, אבל מה שמגיע מגיע, גם חברותי כאן הן לוחמות לא מבוטלות למען שוויון נשים, כל אחת בדרכה. זאת כנסת שהתברכה לא בנשים, אלא באמת בנשים פמיניסטיות, שלא מהססות להגיד את זה בקול רם. אבל לכבוד יום האישה רציתי גם אני להשתמש ב"שוויון בנטל", כי שמתי לב שכשאומרים "שוויון בנטל" הבנים מקשיבים. אז בואו נדבר על שוויון בנטל. לפי דוח האו"ם משנת 2010, למרות שנשים הן חצי מאוכלוסיית העולם, הן אחראיות לשני-שלישים משעות העבודה בעולם – בשכר ושלא בשכר – ומחזיקות בסך הכול ב-1% מהנכסים בעולם. עכשיו, בואו נגיד שהשוויון כבר כאן. אם אתם אומרים לעצמכם: טוב, נו, זה בטח משקלל מדינות של עולם שלישי ואצלנו במערב זה הכול אחרת, אז בואו ניקח את קנדה. קנדה זאת מדינה ששם פשוט סופרים וסופרות את העבודה בבית לפי שעות, לפי זמן. אז מסתבר שבקנדה נשים משקיעות בגידול הילדות והילדים 72% יותר זמן מהגברים, וזה רק בגידול הילדות והילדים, לא כולל עבודות הבית. כך שסך הכול עבודה, בשכר ובחינם, נשים בקנדה עושות חמישה שבועות בשנה יותר מגברים. גברים מקבלים חמישה שבועות בשנה חופשה, ככה סתם במתנה. ואחר כך עוד אומרים על נשים אם היא עובדת או לא עובדת ושצריך לסדר שנשים יצאו לעבוד. אגב, אילו כל עבודות הבית האלה, שנעשות בחינם בכל העולם, היו נספרות ומחושבות לצורכי החשבונות הלאומיים, התוצר המקומי הגולמי בכל העולם היה עולה ב-30%. אבל הן לא נספרות, עבודות הבית וגידול הילדות והילדים, משום שמי שסופר הם עדיין גברים, וגברים סופרים נשים רק באופן מאוד חלקי ולצרכים מאוד מסוימים. הנה, כמו שהבטיחה השרה לבנת, הנה זה בא: ראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן על-ידי 74 חברות וחברי הבית הזה לבוא להשתתף בדיון הזה היום, לשמוע את הבעיות שעומדות על הפרק, להשמיע את דברו, איך הוא חושב שצריך להתמודד עם מצב אי-השוויון החמור, אבל הוא לא מצא שזה נושא מספיק חשוב כדי להתפנות אליו. חצי מהאוכלוסייה זה בעיניו כנראה בכל זאת לא מספיק. אבל האמת היא שאולי זה לא צריך להפתיע אותנו, כשראש הממשלה ממשיך לעמוד ולתת גיבוי לאדם שהורחק מהשירות הציבורי על פגיעה בנשים; כשהוא מוצא לנכון למנות בממשלה היוצאת בקושי שלוש שרות וסגנית – מצוינות כל אחת בתחומה, אבל מספר זעום מתוך הממשלה הגדולה ביותר בתולדות ישראל, 30 שרים, וסגני שרים. אולי זה לא צריך להפתיע אותנו כשראש הממשלה הזה שוב, עכשיו, פעם נוספת מנסה לפגוע בנשים דרך העלאת גיל הפנסיה, צעד שהוא לכאורה שוויוני אבל למעשה שוב מגדיל את הפערים בין גברים לבין נשים. ראש הממשלה הוא לא רק אדם, הוא מוסד שלטוני, וכשהוא נוכח או לא נוכח באירוע מסוים הוא משדר מסר לגבי חשיבות העניין למדינה ולממשלה. כשראש ממשלה לא מוצא לנכון לנכוח ולגבש עמדה בנושא האפליה המגדרית בישראל, המסר הוא שזה לא נושא מספיק חשוב; זה נושא שראש ממשלה לא מתעסק בו. זה ביצים ותרנגולות: כשזה נושא לא מספיק חשוב, לא נושא בשביל ראש ממשלה, לא שווה להשקיע בנושא הזה. ככה, אגב, ראש הממשלה תמיד נשאר גבר. ואל תגידו לי גולדה, בסדר? לא רק ראש הממשלה, גם השרים, גם ראשי הוועדות, גם מנכ"לי המשרדים, מנהלי החברות, מעבירים את הלפיד מאח לאח, אחים לנטל ממש. ואם כבר נטל, מאז קום המדינה נשים חרדיות ודתיות יכולות ורשאיות בחוק, אם הן רוצות בכך, להיות פטורות משירות בצה"ל. מעולם לא שמעתי אף בחורה חילונית מתלוננת על אי-שוויון בנטל. למה לא דורשים חברי גם שוויון בנטל הזה? למה לא ידרשו לגייס גם את הנשים החרדיות והדתיות, אם כבר? בזמן האחרון שואלות מדי פעם – זה ככה נהיה טרנדי לשאול – למה בעצם אנחנו צריכות וצריכים את יום האישה, האם זה לא בכלל הופך אותנו לבעיה, העובדה שיש לנו מין יום התרמה שכזה פעם בשנה? אולי זה בכלל מביא לנו יותר נזק מתועלת? אז אני אומרת, בפעם הבאה שמישהי או מישהו שואלות אותך את זה, תזכירי להן שנשים מחזיקות ב-1% מהנכסים בעולם, תזכירי להם את האונס וההטרדה והאלימות שהיא, חברי חבר הכנסת דוד צור, היא מאוד מאוד מגדרית, גזענית ומגדרית, האלימות. יום האישה מצוין מאז 1909, והוא היה יוזמה סוציאליסטית, לא פחות חשוב, לקידום זכויות של פועלות בפרט ונשים בכלל, כולל זכות הבחירה. אנחנו שוכחות ושוכחים הרבה מאוד פעמים שמעט מאוד זמן יש לנו זכות לבחור ולהיבחר. עד ממש לא כל כך מזמן לא יכולנו לא להתעסק עם החוק, לא ללמוד באוניברסיטאות, לא לעסוק במקצועות החופשיים שיוצרים את החוק, מפרשים את החוק. היינו כפופות לחוק בלי שהייתה לנו בכלל זכות להיות שותפות לעיצוב שלו. אז עכשיו כבר בערך 100 שנה, פחות או יותר, שיש לנו מעמד עצמאי בפני החוק. והנה, אנחנו כאן, אפילו יש לנו נציגות בבית-המחוקקים, אבל זהו עדיין לגמרי בית-המחוקקים. אני יכולה לקרוא לזה "בית-המחוקקות", כי אני הרי לא מדברת על עצמי בלשון זכר – לכן אני אומרת "אנחנו עושות", "אנחנו חושבות", "אנחנו רוצות", אבל כשאנחנו פחות מרבע מהחברים פה אז אנחנו עדיין מיעוט. מיעוט מאוד מוחשי, מאוד מעשי, בתוך בית-המחוקקים. וכמיעוט, מאוד קשה לנו להעביר את הדברים החשובים שאנחנו צריכות להעביר. כשאנחנו מיעוט אנחנו לגמרי תלויות ברצונו הטוב, או הפחות טוב, של הכוח הגברי בשביל להעביר את מה שאנחנו חושבות ואת מה שאנחנו רוצות. הנה למשל, ממש דוגמה קטנה, אבל כאמור, מוחשית. בשנת 2009 בית-המשפט העליון הכיר בתביעתה של עורכת-הדין ורד פרי, שתבעה הכרה בהוצאות הגידול של הילדות והילדים שלה לצורכי עבודה, לצורכי מס. לא חלפו שבועיים מהחלטת בית-המשפט העליון, והכנסת ההיא שינתה את פקודת מס הכנסה כך שהיא מציינת במפורש שהוצאות של גידול ילדות וילדים אינן מוכרות לצורכי מס. פקידי האוצר הלכו והפחידו את העיתונות שהכרה כזאת תעלה למדינה 12 מיליארד שקלים בשנה לפחות. האם בדקו אותם פקידים כמה זה יכניס למדינה? מה עוד המדינה תרוויח מזה שהיא תאפשר לנשים שלה לצאת מהבית? ואולי הגיע הזמן לחשוב על שני ההורים וההורות – אבא ואימא – כמי שצריכות וצריכים לקבל מכל מעסיק שעות עבודה שמאפשרות להם לצאת ולעזוב את העבודה ולהיות הורות והורים בפועל, נוכחות ונוכחים בחיי הילדות והילדים שלהם? וכמה כסף תחסוך למדינה תשומת לב הורית? לא שהכרה בהוצאות גידול ילדות וילדים היא הפתרון המושלם והמספק, רחוק מזה, אבל כל הדיון הזה בכלל לא התקיים כאן בכנסת. החוק, התיקון הזה לפקודת מס הכנסה, עבר בקלות ובמהירות, כי איך יכול מיעוט של 20% לקבוע מה יהיה כאן? לכן בכנסת הזו אנחנו התארגנו, כמו שציינה חברת הכנסת מירי רגב, התארגנו. שמחתי שכל חברות הכנסת, כמעט, חוץ מפאינה, כמו שציינה השרה לימור לבנת, התארגנו לשדולת חברות הכנסת, מין פורום שבו אנחנו מקוות מאוד לשתף פעולה. זה מקום שבו נוכל להיות רוב, זה מקום שבו נוכל להיפרד מהמבט האחר שמושת עלינו באופן רגיל. נוכל להתנהל בלי המבט הגברי, שמצפה מאתנו להיות נחמדות, יפות, נשיות, כל מיני דברים לא רלוונטיים כאלה. <נחמן שי (העבודה):> זה לא הוגן. <מרב מיכאלי (העבודה):> לא הוגן? אתה רוצה פורום חברי כנסת – תקים לך. למה לא? <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> בשנת 2005 התארגנו 14 חברות כנסת בהובלתן של זהבה גלאון ואתי לבני – – – <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> בשנת 2005 התארגנו 14 חברות כנסת בהובלתן של זהבה גלאון ואתי לבני, והעבירו את סעיף 6ג1 לחוק שיווי זכויות האישה, שקובע בהשראת החלטה 1325 של האו"ם את החובה לתת ייצוג הולם וביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה, ולא פחות חשוב – בוועדות ציבוריות ובצוותים לעיצוב מדיניות לאומית בכל נושא, לרבות בנושאי חוץ וביטחון. אין לכם מה לקמט את המצח, כי החוק הזה לא מיושם. זוכרות, זוכרים את ועדת וינוגרד, או לחלופין את הוועדות שישבו לקבל פתרונות לבעיית הבדואים והבדואיות בנגב, שלא היו בהן ולו נציגה בדואית אחת כדי להחליט מה יקרה עם החיים שלה ושל חברותיה? אני מאוד מקווה שבכנסת הזו שדולת חברות הכנסת לא תיתן שדברים כאלה יקרו. בכנסת הזאת חברות הכנסת תעבודנה ביחד כדי שממשלת ישראל תקיים קודם כול את החוקים המקדמים שוויון מגדרי, ותדאג לקיים ולהעביר חוקים חדשים שיקדמו שוויון מגדרי גם בנושאי מלחמה, שלום, צבא וביטחון. יום אישה שמח לכולנו. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום נפרדנו מאיש אשר רוח בו, הרב מנחם פרומן. אין סמלי יותר בעיני מלדבר על הרב פרומן בדיון המציין את יום האישה הבין-לאומי, החל השבוע. הרב פרומן הקדים את זמנו בנושאים רבים, ורבות ידובר על אהבת האדם שלו, על רדיפת השלום, על האמון בחופש והרצון האמיתי להיות שם בשביל כולם. אני מבקשת לדבר על הרב שהקדים את זמנו בנושאים הקשורים לחיי נשים, ולחיי נשים שומרות מצוות בעיקר. חברותי מלכה פיוטרקובסקי וירדנה יוסף, שתי תלמידות חכמים ונשות הלכה, סיפרו שהמדיניות של הרב פרומן הייתה: כל מה שאפשר להתיר מבחינה הלכתית, חובה להתיר. הרב פרומן כיוון וסימן בתמיכתו לנשים פורצות הדרך בציונות הדתית, וכבר לפני 20 שנה בבית-הכנסת בתקוע, ביישוב שלו, נשים קראו מגילה, נשים דרשו בבית-הכנסת, נשאו דברי תורה באירועי הקהילה, ואף רקדו עם ספר תורה בשמחת התורה – דבר שאלינו, ביישובים האחרים, בקהילות האחרות, הגיע ממש רק בשנים האחרונות. במסע הלוויה מבית-הכנסת בתקוע לבית-העלמין חולק, ולא בכדי, המזמור "אשת חיל" עם תמונה של הרב פרומן. זה חולק לכבודה של האישה שלצדו זה 40 שנה, הרבנית הדסה פרומן, שחברתנו רות קלדרון, שדיברה והספידה, התייחסה אליה כאימא שלום. הדסה הייתה מרכז חייו של הרב והמעטפת שלהם, וכל שנותיהם יחד תמיד הקפיד ליידע את כולם על כך ששלו ושלנו – שלה הוא. בשמחת תורה, לפני חודשים ספורים, נבחרו הדסה והרב מנחם פרומן לחתן וכלת תורה, ובקידוש מול קהל רב דיבר הרב פרומן על הזוגיות האיתנה והמכילה של שניהם – 40 שנה – המאפשרת לשניהם לצמוח. הרב פרומן ייחס חשיבות גדולה לקידום מעמדן של נשים, ונשים בתחומי ההלכה בפרט. מתוך כך ברורה לי לגמרי תמיכתו בהצעת החוק שהנחנו, חברתי חברת הכנסת עליזה לביא ואנוכי, בנושא שריון נשים – נשים ברבות – בוועדה למינוי דיינים. אני רואה ברבנות הראשית לישראל ובמערכת בתי-הדין הרבניים את הסמכות הממלכתית התורנית העליונה. לדעתי, על מערכות אלו לפעול להובלת החברה הישראלית כולה לחיזוק והעמקת הקשר עם היהדות מתוך ראייה ממלכתית ומתוך מחויבות למציאות החיים המשתנה, העכשווית, וזאת במסגרת גדרי ההלכה. שינויים אלה, חברות, וגם חברי, לא יבואו מעצמם. על כולנו, חברות וחברי הכנסת, המייצגים את פלגי הזרמים השונים בחברה הישראלית, לקחת חלק פעיל ואחריות אמיתית בכל הנוגע לדמותה היהודית של מדינת ישראל, ומתוך כך להביא לשינוי תפיסתי ומעשי במערכות הממלכתיות הדתיות. קיימת חשיבות רבה שנשים תשפענה על מינויים של הדיינים, במטרה להשמיע קול ייחודי וזווית ראייה נשית בעלת משמעות במסגרת הוועדה למינוי דיינים ובמסגרות רבות אחרות המשפיעות על חיינו. שילוב נשים בוועדה למינוי דיינים הוא הכרחי ומחויב המציאות. 50% מהמתדיינים בפני בתי-הדין הרבניים הם נשים, ומתוך שכך צעד זה הוא תחילתו של אותו שינוי מבורך שיוביל את החברה הישראלית לחיזוק והעמקת הקשר עם יהדותה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת דוד צור – איננו. חבר הכנסת חנא סוייד. אה, ישנו, סליחה. איפה הסתתרת? <דוד צור (התנועה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על שתי סוגיות מהזווית שלי. כשאמרתי קודם לגבי הנושא המגדרי והגזעני, אז חברת הכנסת מיכאלי – כמי שרוב שירותו נלחם בתופעת האלימות, אני רק רוצה להדגיש שהלחימה באלימות צריכה להיות מאוד נחושה, מאוד סיסטמטית, בלי קשר לגזענות ולאותם מגדרים ומגזרים שאת מדברת עליהם. ודווקא מהזווית של הטיפול לאורך שנים בשתי סוגיות בזוויות שבעיני דורשות טיפול עמוק – לא רק משטרתי ואכיפתי אלא גם – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – בצורה עמוקה הרבה יותר. יש מגזר מסוים שלגביו האלימות לא קיימת – – – <דוד צור (התנועה):> אז אני תכף בדיוק הולך להתייחס לעניין הזה, ואפילו אני יכול להסכים עם חלק מהדברים שלך. מה שנקרא "סיפור אישי 50 שקל": במהלך 2001, בהיותי ראש המטה המבצעי, והשר עוזי לנדאו בהיותו השר לביטחון פנים, אנחנו מבקרים בארצות-הברית – שיא האירועים, פיגועים, אוגוסט 2001 – ויושבים אל מול אנשי ה-State Department ונציגי FBI ומציגים להם את הלחימה בטרור על כל הגרפים ועל כל מה שעשינו מתוך נחישות, כדי להצביע אז – אותם ימים קשים מאוד. בעודנו גאים ביכולות ההצגה שלנו, של הלחימה בטרור, עומד בצד נציג ה- State Departmentומוציא מהתיק שלו מסמך ואומר: Excuse me, officer, general, what have you done on two issues: intellectual property, ובנושא של סחר בנשים. אלה שתי סוגיות שממש לא באנו אתן מוכנים, לא טיפלנו בהן – אני מודה, אז במשטרת ישראל הנושאים האלו לא היו בסדר העדיפויות. בנושא הסחר בנשים היינו ברשימה השחורה. חברת הכנסת זהבה גלאון הייתה מאלה שבהיותי רמ"ט קיבלתי ממנה כל הזמן, חדשות לבקרים, את הדוחות, ואני מודה שאז באמת זה לא היה בסדר העדיפויות הלאומי. ומאז, אני חייב לומר שבתחום הזה של סחר בנשים נעשתה פעילות ענפה. ראש אח"ק דאז, ניצב משה מזרחי, חבר מפלגתך, העמיד את הנושא הזה גם בעדיפות גבוהה מאוד – זה והנושא של אלימות במשפחה, בעיקר אלימות נגד נשים. צריך לומר שהנתונים על אלימות במשפחה – ואנחנו היום ביום האישה, ואנחנו אחרי אירוע מזעזע מאתמול, שבסופו של דבר נרצחה הגברת קוזניצוב יחד עם בנה, והקורבן השלישי, הספר, כשבעצם זו אלימות במשפחה נטו. משטרת ישראל בעצם היא גורם – ואני פה לא נציג של המשטרה; אני מדבר אומנם כקצין משטרה לשעבר, מהזווית של מי שחווה את הדברים האלה. עברנו תקופה מאוד מאוד, נאמר, ארוכה שבה מהרגע שהיה נכנס זוג מסוכסך והיו אומרים לו: יאללה, לך לשלום בית – כי ככה ראו את זה אנשי המשטרה בשנות, let's say, ה-90, אולי אמצע שנות ה-90, ובעצם בתהליך מאוד מאוד שיטתי היום הנושא הזה נמצא בעדיפות גבוהה מאוד בטיפול – נגד נשים, אלימות במשפחה. היכולת להכניס תהליכים מסודרים של בחינת מסוכנות, של טיפול מאוד נחוש – לפעמים אגב over, שגורם גם עוול בתיקים שמטופלים בצורה מאוד לא, נאמר, אפילו מאוזנת, אבל טוב שכך, כי בסופו של דבר בחינת המסוכנות יכולה לגרום, יכולה לעקר אולי אירועים כאלה אלימים טרם התרחשותם. צריך לומר בנושא של סחר בנשים שהנתונים שקיימים כיום מראים ירידה משמעותית מאוד בתחום של הסחר, אם כי עדיין ישראל – ואני מסכים – היא ארץ יעד בעניין הזה, וחברת הכנסת רוזין אמרה קודם, אנחנו עדיין ארץ יעד, אם כי צריך לומר שגם ארצות המקור, יותר קשה להן היום להביא לפה את הנשים האלה, וטוב שכך. שתי כנופיות גדולות מאוד טופלו בצורה יסודית, ואני גאה לומר, אפילו בתקופתי, ורק בימים האלה אחד מהם הובא פה לדין, גיא חסיד, שהוסגר אחרי שנתיים של ניהול משא-ומתן אל מול הטורקים. ובעקבות החוק, שחברת הכנסת גלאון יש לה יד בשינויו – של סעיף 203א לחוק העונשין, התיקון לנושא של סחר והקמת הרכבים – ובסופו של דבר נשלח הסוחר רמי סבן לכלא ל-18 שנה. זה תיק – ללמוד אותו. השופט כבוב אמיץ מאוד, ואני אומר, לכם השקענו בו, אני כמפקד מחוז – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> צריך לסיים. <דוד צור (התנועה):> אני או-טו-טו מסיים. אני כמפקד מחוז יכול לומר לכם שזה תיק שהושקעו בו שעות, ימים, בלתי נדלים. בנושא של מגזרים – צריך לומר את זה, וגם בעיקר למגזר הערבי אני רוצה פה להגיד איזו מילה. הטיפול בנושא הזה, בעיקר בתחום של השיטור הקהילתי, ושמעתי קודם את נאומו של חבר הכנסת לגבי היעדר שיטור בתוך הקהילה – יש תחומים שזה נכון. מאז ועדת אור, אני יכול לומר לכם שיש שינוי משמעותי בעניין הזה, וההתייחסות לרצח על כבוד המשפחה – המושג הזה צריך לקעקע אותו, אין לא כבוד ולא משפחה בסוג כזה של רציחות. ולכן, בסופו של דבר, התהליכים האלה הם תהליכים חברתיים ולא רק אכיפה. לגבי הייצוג של נשים, אני מצטרף לכל מה שנאמר פה. אני מקווה מאוד שגם הייצוג בממשלה יהיה אחר, ואנחנו לפחות תרמנו את תרומתנו הצנועה בשליחת נשים לייצוג בממשלה – לפחות 50% מהשרים שניתנו לנו יהיו נשים. אז לגבי אחרים, אני – תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חבר הכנסת חנא סוייד. <מיכל רוזין (מרצ):> נחמה פורתא. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עוד לפני שהתנועות הפמיניסטיות והפמיניזם בכלל שטף את הארץ, כפי שאנחנו עדים לכך היום, התנועה שאני חבר בה, תנועת חד"ש, הייתה כמעט הראשונה בארץ שחגגה ממש את יום האישה הבין-לאומי. בדיוק כפי שהיינו חוגגים את 1 במאי. יום האישה, 8 במרס, היינו חוגגים אותו. זכור לי שראש עיריית נצרת בזמנו, המנוח המשורר תופיק זיאד, היה הראשון, ראש העיר הראשון בארץ שהכריז על 8 במרס כיום חופשה לנשים בנצרת, אז, ב-1976, ומאז אנחנו מגישים בכל כנסת הצעת חוק שהדבר הזה יהיה כללי – לא יהיה רק בנצרת אלא במשק בכלל, ש-8 במרס, יום האישה, שכולנו עכשיו מעלים על נס, יהיה יום חופשה לנשים בארץ בכל מקומות העבודה. אני רוצה בקצרה לציין בהזדמנות זו את המצוקה של מעמד האישה ביישובים ובחברה הערבית, במיוחד בכל הקשור לעניין של תעסוקה, כאשר אני מחשיב תעסוקת נשים כזכות של נשים ולא כחוב של נשים או על הנשים, המוטלת על הנשים, להשתתף בכלכלת הבית ולשפר את המצב הכלכלי של הבית. לא מהצד הזה ולא מהפן הזה, אלא מהפן של הגשמה עצמית ושל זכות של האישה לעבוד. לצערי הרב, בחברה הערבית רק 20% מהנשים הערביות שיכולות להשתתף בכוח העבודה, משתתפות. רק 20% מכוח העבודה הנשי, הערבי, יש לו אפשרות ויש לו מקום להשתתף. זה כמובן בא כתוצאה מהיעדר מקומות עבודה, מהיעדר אזורי תעשייה או תעסוקה מתאימה לנשים באופן כללי – עבודות משרדיות וכל העבודה שיכולה להתאים למעמד האישה. זה חבל מאוד. אנחנו מעלים את העניין הזה בצורה סיסטמטית כאן בכנסת, אנחנו דורשים מהממשלה ליצור מקומות עבודה כאלו ובכך להגביר את האפשרות אצל נשים ערביות להשתתף בכוח העבודה, כי יש לזה השלכות, כפי שאמרתי, גם בפן הפרסונלי, האישי, אבל גם בפן החברתי, שזה יכול לשפר את המצב של הרבה משפחות ערביות, להעביר אותן מלחיות מתחת לקו העוני – להעביר אותן מעל לקו העוני. כי אנחנו יודעים, כ-60% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני וזה בגלל, או חלק מהסיבה לכך היא שנשים לא יכולות למצוא מקומות עבודה מתאימים. אני רוצה לסיים את דברי בכך ולהדגיש שתנועה נשית מגדרית בישראל לא צריכה להיעצר בגבולות 67'. זה לפעמים ביקורת שאני מעביר גם על התנועות הסביבתיות, שבשבילן סביבה זה רק בתוך גבולות 67'; כשזה עובר מעבר לגבולות 67' זה כבר לא חשוב מה שיעשו נגד הסביבה, שיחריבו את כל העולם – לא חשוב. אני חושב שגם בעניין הזה ההרגשה המגדרית האמיתית צריכה לקפוץ גם מעל לגדר ההפרדה, לקפוץ גם מעל לגבולות 67' – לא רק ההתנחלויות מותר להן לקפוץ מעל גבולות 67' – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש – – – <חנא סוייד (חד"ש):> – – אלא העניין של סולידריות עם הנשים הפלסטיניות. אנחנו רואים כמעט כל יום, במיוחד בתקופה האחרונה, אימהות פלסטיניות – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש לסיים. <חנא סוייד (חד"ש):> כן. – – אימהות פלסטיניות שנאבקות למען הזכויות של האסירים הפלסטיניים ששובתים רעב. אני קורא לכל אישה ולתנועות הנשיות בישראל, דווקא, לגלות סימפתיה לנשים האלו, לאימהות האלו, ולא לסתום עיניים ואוזניים מול תופעה זו. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, האו"ם החליט לציין את יום האישה כיום בין-לאומי, אבל האישה עצמה היא מאוד קונקרטית, האישה עצמה היא מאוד לוקלית; הסבל שלה הוא לוקלי וקונקרטי, העוצמה שלה היא לוקלית וקונקרטית, המאבק שלה הוא לוקלי וקונקרטי. ולכן, להיות בעד יום האישה הבין-לאומי זה גם להיות בעד האישה, זה להיות בעד הנשים באשר הן, בסבל ובקונטקסט הקונקרטי, הפוליטי, החברתי והכלכלי שלהן. יום האישה אינו יום חג. אני לא מתייחסת ליום הזה כאל יום חגיגי, ואני לא מרגישה באווירה חגיגית. הוא של מאבק, ומציינים אותו בתור יום של מאבק. או שמזדהים עם מאבקים, או שמציינים הישגים של מאבקים, או שמתעמתים עם עובדות קשות שקשה להתעמת אתן, אבל אם אתה בעד הנשים אתה צריך להתעמת אתן. וכל מי שרוצה לכבד את היום הזה צריך לכבד את המאבק שעומד מאחורי היום הזה, צריך לכבד את ערכי המאבק שעומדים מאחורי היום הזה, ויש ערך מכונן ומרכזי, שהוא ערך השוויון. נשים זה לא ערך. נשים זה לא ערך. אנחנו בני-אדם. שוויון זה ערך. להתייחס לנשים בתור בן-אדם זה ערך, ואני לא מבקשת מאף אחד לכבד אותי בתור אישה. אני מבקשת מאחרים לכבד אותי בתור בן-אדם, ומגיע לי שוויון ומגיע לי להיאבק בעד שוויון. זו תזה פשוטה – להיות בעד נשים זה להיות בעד שוויון – אבל זו אינה תזה מובנת מאליה. תקשיבו לנאומי חברי וחברות הכנסת במושבים הקודמים. הם התיימרו לשכנע אותנו שאפשר להיות בעד האישה הערבייה, למשל, אולם נגד החברה שלה. אפשר להיות בעד שוויון לנשים ובעד שוויון לאישה הערבייה, אבל להיות נגד ההיסטוריה שלה. להיות בעד הנשים הערביות, אבל להיות נגד העם שלהן. אנחנו מאמינים בשוויון, גם שוויון לנשים הערביות, אבל אנחנו יכולים להיות וצריכים להיות נגד הזהות שלה, או שאנחנו בעד האישה הערבייה בתנאי שהיא תהיה נגד העם שלה, שהיא לא תהיה חלק ממאבק של העם שלה, שהיא לא תהיה חלק מהמאבק של החברה שלה, שהיא תתנתק מהזהות שלה, שהיא תתנתק מההיסטוריה שלה, ואז אנחנו תומכים בשוויון של הנשים הערביות. אפשר במקום הזה לנשל את האישה מהעוצמה התרבותית שלה, מהעוצמה ההיסטורית שלה, ואחר כך לדבר על שוויון של נשים. זה מודל רווח בכנסת הזאת. ומכאן אני עוברת לשאלה מה אנחנו עושים היום בכנסת, למה אנחנו מציינים את יום האישה. הרי אנחנו סובלים וסובלות, חלקנו לפחות, לצערי חלקנו, משני דברים. דבר ראשון – ממדיניות מכוונת של החלשת נשים. יש קבוצות מסוימות של נשים שהמדינה יודעת להחליש ולדכא בתור מדיניות מכוונת. בישראל אין לנשים בתוך גבולות 48', בתוך המדינה, וגם בשטחים הכבושים, את הזכות לנישואים ולחיי משפחה. אנחנו מדברים על 25,000 משפחות שהנשים בהן אינן יכולות לנהל חיים יומיומיים רגילים, אינן יכולות לנהל חיי משפחה רגילים. המדינה הזאת, על-ידי חוקים שלה, כופה על המשפחות האלה לחיות כמו מגורשים. כופים על האיש והאישה לחיות כמו מגורשים. בישראל יש נשים שסובלות ממציאות שבה ניתנות להן שתי אופציות: או לחיות בלי בית, או לבנות בית תחת האיום שיום אחד, יום קרוב, יהרסו להן את הבית שלהן. בישראל יש 50,000 נשים שגרות בלי נגישות לחשמל. 50,000. 50,000 נשים חיות בלי נגישות לחשמל, למים או לתברואה. בישראל מתכננים היום, כאשר מדברים – היום מציינים את יום האישה, אז עוד שבוע, עוד חודש, הכנסת הזאת תדון בתוכנית פראוור, שהיא תוכנית שתגרש 30,000 ערבים מהנגב, 15,000 נשים. עוד שבוע אתם תדונו בזה, ונראה אתכם מדברים על זכויות נשים לבית – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש ממך לסגור. כבר עברנו חמש דקות. <חנין זועבי (בל"ד):> כן. – – – זו אינה מציאות של חוסר שוויון, זו מציאות של חוסר כבוד. ואני רק רוצה לסיים בנקודה הזאת: כל כמה שנים ועדת האו"ם, ה-CEDAW – הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים, דנה בדוח על מצב הנשים גם על מצב הנשים בישראל, ואז המדינה מציגה דוחות ועובדות על מציאות הנשים, וגם עמותות מגישות דוח אלטרנטיבי. ואני מציעה לחברי וחברות הכנסת לקרוא את הדוח הזה. הרי לא יפה שנשים וגברים בעולם ידעו על המציאות של הנשים הערביות יותר מאשר חברי וחברות הכנסת. גם ביום האישה צריכים אומץ ולדבר על גזענות. אנחנו לא צריכים רק לוותר על פריבילגיות; לדבר על גזענות, אנחנו צריכים גם קצת אומץ, או הרבה אומץ. צריכים לדעת שמחויבות לנשים, גם לנשים היהודיות, זו מחויבות להגן עליהן מחברה מיליטריסטית. להגן על הנשים במדינה זה להילחם נגד אידיאולוגיה אלימה, שמקשרת בין ריבונות לבין אלימות, בין שוויון לבין שוויון בצה"ל. אנחנו לא דורשים שוויון במנגנוני הכוח והדיכוי. מי מגדיר שוויון בתור שוויון בתוך כשירות – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מבקש לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מודה לך. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> עשר דקות כבר, נו. באמת, נו. <חנין זועבי (בל"ד):> לא. לא. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> צריך שוויון – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך שוויון שגם אישה יכולה לומר – – – יאללה, יאללה. <חנין זועבי (בל"ד):> פמיניזם – אני מסיימת, באמת, משפט אחרון – פמיניזם אמיתי לא מקבל ודורש שוויון במנגנוני הכוח ובמנגנוני האלימות. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי הכנסת, דברי טעם רבים נאמרו בדיון הזה, ואני ממש מודה לכל אלה שאמרו אותם. אני לא אחזור עליהם. אני רק רוצה לציין בצער את הנוכחות הדלה של הממשלה בדיון החשוב הזה. חברת הכנסת מיכאלי, זה לא רק ראש הממשלה שבחר להיעדר, זה גם שר האוצר שבחר להיעדר, ועוד הרבה שרים שבמדיניותם היומיומית מחליטים החלטות שפוגעות בנשים בצורה דרמטית וקיצונית. אדוני היושב-ראש, המהפכה הפמיניסטית עוד לא ניצחה. היו הישגים, אפילו הישגים חשובים, אבל הדרך עוד ארוכה וקשה מאוד. האתגר הוא עצום, כי היום, אדוני היושב-ראש, נשים הן קורבן של שילוב קטלני בין שני מהלכים: המהלך האחד הוא מהלך ותיק מאוד. מנגנונים פטריארכליים של חלוקת עבודה וחלוקת תפקידים עדיין אתנו ועדיין מושלים ברמה בחברות האנושיות בכל העולם. המהלך השני הוא מהלך צעיר מאוד. הקפיטליזם המאוחר, אדוני היושב-ראש, מבטל מנגנוני הגנה חברתיים, מצמצם שירותים חברתיים והופך את הרווח הכלכלי לשליט היחיד. בחיבור הזה נשים עומדות במקום בלתי אפשרי. בשוק העבודה אנחנו רואים את זה בחדות רבה מאוד. רוב עובדי הקבלן הם עובדות קבלן. רוב המועסקים שעתית הם מועסקות שעתית. נשים משתכרות פחות, הרבה פחות, אבל בעצם עובדות הרבה יותר, בוודאי עובדות הרבה יותר בשילוב בין עבודת חוץ לעבודת בית, כפי שציינה בצדק חברת הכנסת מיכאלי. ובמבנה החברתי הזה נשים הן גם הקורבנות הראשונים של בעיות כלליות. אם יש כיבוש, הנשים תחת כיבוש סובלות יותר; אם יש אפליית מיעוט, הנשים סובלות יותר ונפגעות יותר. ולכן יום האישה הבין-לאומי אקטואלי היום לא פחות מאשר בעבר, ובהחלט לא כיום של מתנות, ואפילו לא כיום של חגיגות, אלא באמת קודם כול כיום של מאבק. יום האישה הבין-לאומי, 8 במרס, הוא אחד משני ימי המאבק הסוציאליסטיים. כמו יום המאבק הסוציאליסטי האחר, ה-1 במאי, גם הוא הוכרז על-ידי האינטרנציונל של מפלגות הפועלים וצוין לראשונה בשנת 1910, ובדיוק כמו ה-1 במאי גם הוא התחיל בארצות-הברית – ב-1909, אגב. המנהיג הסוציאליסטי הגרמני אוגוסט בבל אמר שהיחס לאישה הוא גם הסמן וגם המבחן הטוב ביותר למצבה של החברה, וכשאנחנו בוחנים את מצבה של החברה הישראלית במבחן יחסה לאישה, הציון הוא ציון גרוע. עמיתי חברי הכנסת, שינוי במצבן של הנשים הוא תנאי לשינוי החברתי האמיתי, ושינוי חברתי הוא תנאי לשינוי אמיתי במצבן של הנשים. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חודשיים לפני שהתחלתי לעבוד אצל שלי יחימוביץ מצאתי את עצמי תוהה על המשך דרכי, וכתבתי מכתב לחבר טוב. נזכרתי בו ממש בשבוע האחרון. ושם כתבתי שבפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה שאני ממש נוגעת בתקרת הזכוכית. תיארתי שזו הייתה ממש תחושה פיזית, שממש אני מרגישה חנוקה, ושממש קשה לי לנשום. חשבתי ככה מה אני הולכת לעשות בחיים שלי, והעברתי ככה את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות בראש, וגיליתי שלכל המקצועות הנשיים יש מכנה משותף אחד: משלמים עליהם אותו דבר, וזה מעט. לא משנה כמה המשימה גדולה, כמה האחריות עצומה, בסוף הכול מגיע לאותה שורה תחתונה. מכיוון שבתקופה האחרונה אנחנו רואים ביטויים מאוד חריפים של הדרת נשים באוטובוסים, בשירה בצה"ל, בשלטי החוצות בירושלים, בקרב המעגלים שלי נוצרה תחושה שהדרת נשים זה משהו שקשור לאחרים; זה קורה בגינה, בחצר של מישהו אחר. את הדקות הספורות שיש לי כאן אני רוצה להקדיש דווקא למושג "תקרת הזכוכית". דבר ראשון, זה מונח נהדר, והוא מבטא – יש בו שני היבטים. ההיבט הראשון הוא הזכוכית; הדברים שלא רואים, זה לא כתוב בשום מקום. אין שום אפליה פורמלית, כולן יכולות לעשות הכול. אבל איכשהו, למרות הזכוכית, בסוף מגיעה התקרה, מגיע הרגע שבו האפשרויות כן מוגבלות. הביטוי שהכי מקומם אותי הוא זה שנשים, פשוט, הן לא רוצות. שומעים את זה הרבה גם לגבי הפוליטיקה וגם לגבי משרות בכירות במשק. הן פשוט לא רוצות. אני חושבת שהדברים שאנחנו רוצות קשורים ישירות לדברים שאנחנו חושבות שאנחנו יכולות להשיג, ובעיקר לדברים שאנחנו מצליחות לדמיין. הרי כמו שברור שברעננה נמצא הרבה יותר י"בניקים וי"בניקיות שרוצים וחושבים שהם יכולים להתגייס לקורס טיס, הרבה יותר מבעיר פריפריה, לא כי האנשים שונים, לא כי האנשים נולדו אחרת, אלא בסוף כי זה משנה מה אנשים רואים מסביבם ומה הם מצליחים לדמיין. יצא לי לחוות את זה במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. כשהגעתי אליה היו בה כמעט אך ורק גברים, בנים. היו מעט מאוד בנות, והיו עוד פחות מהן בדברים שהיה צריך להיבחר אליהם. והתשובות היו: הן לא רוצות. כולן יכולות, הבחירות חופשיות. אבל העובדות דיברו בעד עצמן. אני האישה הראשונה שנבחרה אי-פעם לראשות המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. כשהפוליטיקה משתנה והיא יותר מכילה, והיא מתנהלת קצת פחות כמו ג'ונגל, ויש בה שותפות גורל ושותפים לדרך, פתאום מגלים שיש יותר נשים שרוצות, שיש יותר נשים שברגע שיש קבוצה מוכנות להתגייס למען הקבוצה כשהקבוצה צריכה אותן בעמדות הנהגה – לא כי הן חולמות להיות חשובות, אלא כי צריך אותן. ופתאום מגלים יותר נשים שמוכנות להתמודד ולהפשיל שרוולים, וגם לנצח. העובדה שיש 27 חברות כנסת ושלוש נשים שעומדות בראש מפלגה מעודדת ומעוררת השראה, אבל אנחנו עדיין היוצאות מהכלל, וזה ממש ממש לא מעיד על הכלל. מחובתנו להפוך את החברה הישראלית לחברה שמאפשרת את הפריצה של הגבולות, של מחסומים, היכולת להתגבר על הדרה. למשל, זה שיום עבודה מסתיים בשעות הלילה המאוחרות והתחרות היא על מי נשאר יותר שעות כי הוא העובד החרוץ בחברה, זה לא חוק טבע. הדבר היחיד שזה עושה – זה מדיר נשים, כי רבות מהן כן בוחרות, ויעדיפו לוותר על קידום כדי להצליח לבלות עוד זמן בבית עם הילדים שלהן ועם המשפחה שלהן. והדבר הזה לא תורם בהכרח לפריון העבודה והוא לא חוק טבע, ויש דברים שאפשר לשנות. את המכתב לאותו חבר הכנסת טוב סיימתי עם שאלה. הניסוח שלה היה קצת יותר קשה ממה שאני אקריא כאן, אבל בעיקר אמרתי: לצורך הדיון נגיד שאני יכולה לשחק במשחק של הבנים. האם אני מוכנה לשלם את המחיר על מה בעצמי אני אצטרך לוותר? על איזה חלקים בעצמי אני אצטרך – על איזה חלקים אני אצטרך לוותר ולהשתיק? חשוב לזכור שהעובדה שיש נשים בפוליטיקה לא אומרת שהפוליטיקה יותר נשית. אני חושבת שאם אצליח להפוך אותה לכזאת, יהיה יותר טוב כאן לכולנו. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חברת הכנסת איילת שקד. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין, ראיתי אותך, קלטתי אותך. אני רוצה להודות לך על היוזמה היום. אני רוצה להודות לשרה לימור לבנת על המחויבות שלה רבת השנים. זה לא מובן מאליו, זה לא תמיד קל, מה שנראה לנו כל כך הגיוני, שבאים לכנסת, מייצגים עמדות פמיניסטיות. אז תודה בהזדמנות הזאת. ואני רוצה להודות לכל חברותי חברות הכנסת וחברי חברי הכנסת שנותרו באולם לציין את יום האישה הבין-לאומי. אני מודה שלפני שעליתי לדוכן די התחבטתי על מה לדבר, כי בסך הכול, בואו נאמר, בשלושת העשורים האחרונים נחקקו באמת המון המון חוקים שוויוניים, חוקים מגדריים, ונעשתה כברת דרך מאוד משמעותית ביחס לנשים – להגנה על נשים, לקידומן של נשים, לייצוגן של נשים. ואחרי שאמרתי את כל זה, אנחנו רואים שנשים עדיין ממשיכות להירצח בשל היותן נשים, מותקפות, מוטרדות, מרוויחות שליש משכר גברים במגזר הציבורי בשל היותן נשים, שקופות, בתחתית שוק התעסוקה, לא מגיעות לתקרת הזכוכית, כמו שאמרה חברת הכנסת בירן, רק בשל היותן נשים. אומנם הנחתום בדרך כלל אינו מעיד על עיסתו, אבל תרשו לי בהזדמנות הזו לקחת לעצמי את הזכות או את החירות לומר שאני חושבת שבכנסות האחרונות, או בתקופה שהייתי בכנסת, אני חושבת שחוקקתי הכי הרבה חוקים הנוגעים לנשים, שבאים להיטיב עם נשים, בשורה של תחומים: בתחומי רווחה, חברה, תרבות, אלימות. אני כבר לא – תקצר היריעה מלפרוס את החוקים שנחקקו בכנסת הזו. וחברת הכנסת מיכאלי, היינו מעטות והצלחנו לקדם כאן שורה של יוזמות והצעות פורצות דרך ביחס למעמדן וכבודן של נשים בחברה הישראלית. לא מספיק, בוודאי שלא, אבל באמת נעשתה כברת דרך מאוד משמעותית. את כל הדברים האלה אני אומרת כי כשהתחבטתי על מה לדבר היום כאן על הדוכן חשבתי מה הטעם לדבר שוב על החוקים שנחקקו ואילו חוקים עוד צריכים להיחקק – כולם חוקים חשובים מכל התחומים האפשריים, מכל הדיסציפלינות האפשריות. יש רק חוק אחד, רק חוק אחד, שנוגע לנשים, והוא חוק פוליטי, ואותו הכנסת אינה רוצה לחוקק. רק חוק אחד, ואני מדברת על חוק נישואים וגירושים, החוק המסדיר את ענייני הנישואים והגירושים במדינת ישראל, חוק שנחקק בשנת 1953, שקובע שנישואים וגירושים בישראל יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-הדין הרבניים ועל-פי דין תורה ולפי חוקי המשפט העברי. אני מודה שאני מכבדת את זה. מי שרוצה להינשא, להתגרש, על-פי הדין הדתי, על-פי האורתודוקסיה השלטת, זה ממש בסדר, אני מכבדת את זה, אבל האם זו החלופה היחידה שהיום כנסת ישראל, ממשלת ישראל המתכוננת – זו החלופה היחידה שכנסת ישראל יכולה להציע היום לציבור במדינת ישראל, ציבור שהוא ברובו חילוני, ציבור שרוצה בחירה בנישואים, חלופות בנישואים, בין אם זה נישואים אזרחיים, בין אם זה נישואים על-פי זרמים אחרים, רפורמיים או קונסרבטיביים? נישואים שלא יוגבלו, לא מטעמי דת – לאפשר לאנשים ליהנות מזכויות שוות גם במעשה הנישואים, גם בתקופת הנישואים וגם בזמן התרתם? איך זה יכול להיות שכל השנים האלה אנחנו מחוקקים כאן חוקים ורק את החוק הזה, שהוא חוק פוליטי, שנחקק כתוצאה מלחצים פוליטיים, כדי לרצות ולהשביע את רצונן אז של המפלגות הדתיות בישראל – איך זה יכול להיות שהיום, כשאנחנו מדברים על מדינת ישראל, ויוצאים מאיזו נקודת הנחה, מאיזו נקודת מוצא שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, מערבית, שמחויבת לעקרונות החופש והמצפון וזכויות האזרח, במדינה כזאת, שהחוקים שלה לא מפלים בין האזרחים שלה, לא בשל הבדל דת, גזע, לאום, אמונה, בעצם מגבילים את חופש הדת והמצפון של האזרחים שלה, מדינה שמתערבת בחיי הפרט של האזרחים שלה? חברי חברי הכנסת, אנחנו חוקקנו חוקים שוויוניים, דיברנו על עקרונות ועל רוח מגילת העצמאות ואימצנו חלקים מאמנת זכויות האדם הבין-לאומית, ועדיין החוק בישראל, אדוני היושב-ראש, החוק שעוסק בנישואים וגירושים, הוא מבוסס על כפייה דתית, אפליה גזעית, שוביניזם גברי והתערבות גסה ובלתי מוצדקת של המדינה בחיי הפרט ובחופש המצפון. אנחנו בישראל של 2013, אדוני, איך זה יכול להיות שהדבר הזה נמשך? איך זה יכול להיות שחוק שנחקק ב-1953, כתוצאה מכך שמשה שרת היה צריך להגיע להסדרים פוליטיים, עדיין במדינת ישראל מאמצים את הדין הדתי כולו, בשלמותו, כחוק של הכנסת הזאת? ובעצם אנחנו, חברי חברי הכנסת, מכובדי היושב-ראש לשעבר ומכובדי היושב-ראש – המחוקק הפקיע מעצמו את הסמכות להתערב בשיפוט ובמשפט הדתי וגם במעמד האישי וגם בדיני נישואים וגירושים, ובעצם נוצרה כאן איזו מערכת משפט מקבילה, בעצם מנוגדת לכל מה שקשור למעמד האישי מלידה ועד פטירה, נישואים וגירושים. היום היהודים במדינת ישראל נתונים לשיפוט בבתי-דין רבניים. שמענו אתמול, היה כנס שארגנו חברי הכנסת ניצן הורוביץ, יעל גרמן ומיכל רוזין – שמענו סיפורים באמת מקוממים על דרך חתחתים שצריכים לעבור זוגות – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תתחילי לסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> ממש עוד כמה דקות, אדוני. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> דקות? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע, אני בשוונג שלי. אני מייד אסכם, אדוני. אני אחתור לסיום. אוקיי. אדוני, שמענו אתמול סיפורים מקוממים של אנשים שהופכים אותם למנועי חיתון, אבל אני לא מדברת רק על מנועי חיתון, אני מדברת על אנשים תבוניים, רציונליים, שרוצים מבחירה חופשית להינשא, לא בנישואים אורתודוקסיים, ובעצם מה שנחתם בזמנו במסגרת תן וקח פוליטי עם המפלגות הדתיות ממשיך גם להיות נכון היום. אני חושבת שיש כאן הזדמנות, אדוני היושב-ראש, לבטל את החוק האנכרוניסטי מלפני 3,000 שנה; חוק שמבוסס על-פי תפיסות החברה שבה הוא נוצר, חוק שרואה באישה רכוש, קניין הגבר. אבל מדינת ישראל הדמוקרטית, הנאורה, שמחוקקת חוקים שוויוניים מגדריים לזכויות נשים, לקידום נשים, להגנתן של נשים – האם זה ראוי? <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מסיימת בשאלה, אדוני. האם זה ראוי שאותה כנסת תאפשר את החוקים האלה? ואני קוראת לכנסת ישראל לא להסתפק בפשרות, לא בברית זוגיות ולא בברית כזאת או אחרת; חוק נישואים וגירושים מתוקן, ראוי – כך ראוי לכבודה של כנסת ישראל. תודה רבה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> חברת הכנסת איילת שקד. אחריה – חברת הכנסת יפעת קריב. <איילת שקד (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בימים שבין פורים לפסח ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוזקן וייחודן של נשים בהיסטוריה. הראשונה היא אסתר המלכה, שבחוכמתה הרבה השכילה לדעת מתי וכיצד לפעול למען עמה. אנו רואים לאורך המגילה את נחישותה של אסתר מחד ואת מתינותה וסבלנותה הגדולה לפעול לכשיגיע הזמן המתאים. גאולת פורים נזקפת לזכותה של אסתר. אסתר העמידה את חייה הפרטיים בסכנה למען טובת הכלל וגרמה בסופו של דבר לביטול גזירת השמד על היהודים. אסתר פעלה ברוח דבריו של מרדכי אך גם עשתה מעבר למבוקש ולמצופה ממנה. היא לא סמכה על נסים בלבד, ופעלה הן במישור הרוחני והן במישור המעשי להצלת העם. היא ביקשה ממרדכי לאחד את העם: "לך כנוס את היהודים וצומו עלי שלושת ימים", מתוך הבנת כוחה של התפילה, אך מאידך פעלה גם במישור האקטיבי וסיכנה את חייה על מנת לבטל את גזירת המן, כיוון שהשכילה להבין שאין סומכין על הנס. הדוגמה השנייה היא סיפור המיילדות העבריות, אשר סירבו פקודה ולא ביצעו את הוראתו של פרעה להמית את כל התינוקות הזכרים, ובכך הצילו את חייהם. נשים אלו הן דוגמה לנשים שלקחו יוזמה והחליטו לפעול ולסכן את נפשן למען מטרה עליונה. כך גם מרים, אחות משה, הדואגת לאחיה שיימצא ביאור, ודואגת לשדל את בת פרעה למצוא לו מינקת מן העבריות. בזכותה, אפשר לומר, קם מנהיג העם היהודי הגדול בהיסטוריה. 27 נשים נבחרו כאן לכנסת התשע-עשרה, וזה מספר שיא. כל חיי הבוגרים עבדתי בסביבה גברית – בצבא זה ברור; בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל-אביב היינו כ-10% נשים; בחברת ההיי-טק שבה עבדתי היו כ-10% נשים; ובמפלגה שלי סוף-סוף יש 25%, וכאן בכנסת 22%, אז מצבי רק השתפר. למרות שאני מאוד חלוקה על האגף הנשי הזה בכנסת בתחומים המדיניים והכלכליים, אני בטוחה שבתחומים החברתיים וגם בתחום המגדרי אנחנו נעבוד ביחד. זו לא האג'נדה שאני באופן אישי בחרתי להוביל, אבל אני כאישה – ולימור, השרה לבנת, דיברה אתי על זה לא מזמן – אני כאישה רואה את עצמי כחלק מהצוות שלכן, ואני אשמח לפעול תחת מרותה וניהולה של מרב, וביחד אני חושבת שאנחנו יכולות לעשות המון לטובת נשות ישראל. וגם אני חושבת שהצד של האחדות יכול להוות דוגמה ומופת, כי כבר עכשיו, אני חושבת שכיף לנו ביחד. זהו, תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <יפעת קריב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברות הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום האישה בכנסת ישראל. נאמרו מעל דוכן זה דברים חשובים וראויים, ואני מצטרפת אל הדברים הללו. אני פמיניסטית. אני רוצה לספר לכם משהו: אני כבר לא מפחדת לומר את זה. איזה כיף, אני אומר שוב: אני פמיניסטית. אני מאמינה בנשים, אני מאמינה בכוחן לזהות צורך להושיט יד, לחולל שינוי. אני מאמינה בכוחן של נשים להוביל. בדברי היום אני אתמקד אך ורק בדבר אחד, והדבר הוא – למעשה אני הולכת לדבר על הבחירות. זוהי שנת בחירות. לכנסת התשע-עשרה התמודדו עשרות נשים ונבחרו 27 חברות כנסת, וזאת התחלה של מהפכה. רק התחלה, זה עדיין מעט מדי. זוהי שנת בחירות, ואני קוראת לכן, נשים, להגיע למוקדי כוח ולמוקדי השפעה. אני קוראת לכן מעל דוכן זה, כאן והיום, לעשות שינויים משמעותיים בזירה המוניציפלית. זוהי זירה שמשפיעה על נשים, על ילדינו, על משפחות; זוהי זירה שמשפיעה על חיי היום-יום שלנו. די להיות בוועד כיתה, די להיות בוועד שכונה ובוועד בניין. זה חשוב, אבל צריך יותר מזה. אני קוראת לכן היום מעל במה זו לרוץ ולהתמודד ולהיות חברות מועצת עיר; לא לפחד להאמין שאנחנו מסוגלות ואנחנו יכולות לשנות. זוהי זירה קשה, זירה שנויה במחלוקת, ואני קוראת לכן לא לפחד לשנות אותה. אני מסתכלת עלייך, יעל גרמן, ואני אומרת: אמן – ויהיו עוד נשים כמוך בשלטון המקומי. אני מאמינה שזה אפשרי. את בהחלט מודל, מודל אמיתי. דיברנו כאן היום ומדברים על תקרת הזכוכית. פגשתי נשים רבות שניפצו אותה. אבל מסתבר שמעל תקרת הזכוכית ישנה תקרת פלדה. אני מחזקת את דברייך, מיכל. זאת תקרה מאוד משמעותית, ואת התקרה הזאת אפשר לנפץ רק יחד, כולנו יחד. אני קוראת לכן כאן היום לנפץ את תקרת הפלדה של השלטון המקומי. אמרתי בנאום הבכורה שלי, ואני אומר שוב ושוב ושוב, עד שזה ישתנה: ייצוגן של נשים בתפקידים בכירים בשלטון המקומי נמוך, נמוך מדי. בשליש מהרשויות המקומיות במדינת ישראל בכלל לא מכהנות נשים. רק חמש נשים הן ראשות ערים מתוך 256 רשויות. רק 300 נשים מכהנות כחברות מועצת עיר מתוך 3,000 חברים. זה מספר נמוך ביותר לזירה הזאת. זוהי שנת בחירות. התחלנו מהפכה נשית וחברתית בכנסת. בכל הארץ רצים כיום קורסים של מנהיגות נשים. יצא לי להרצות בחלק מהקורסים האלה ופגשתי נשים איכותיות, מדהימות, מוכשרות, דעתניות, נשים שמתאימות להיות חברות מועצת עיר, מתאימות להיות סגניות ומתאימות להיות ראשות ערים. חברותי, נשים חזקות, נשים מובילות, נשים שאכפת להן, נשים שמאמינות שאפשר לשנות, אני קוראת לכן כאן והיום לנפץ את תקרת הפלדה של השלטון המקומי. אני קוראת לכן לרוץ להיות חברות מועצת עיר ולהתמודד לתפקיד ראשות עיר. בואו נשנה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהיום הזה הוא יום חשוב, וחבל שהוא רק אחד, כי צריכים להיות רבים כמוהו. המאבק בחברה הישראלית כדי להביא לשוויון בין נשים לגברים נוחל כל פעם ניצחון חדש, וכל הלוחמות הוותיקות שעוסקות בכך נמצאות בבית הזה, ויש גם דורות חדשים של לוחמות לכך – מבחין בכך. יש גם לוחמים בקרב הזה, ואני מקווה שאיש לא שוכח אותם. גם גברים שותפים לשוויון, וזאת לא צריכה להיות בשום פנים ואופן רק שאלה נשית, זה צריך להיות חלק בלתי נפרד מהמאבק לעיצוב דמותה של החברה במדינת ישראל. 27 חברות כנסת בבית הזה – זאת התקדמות. מפלגות שנשים עומדות בראשן או מובילות אותן – זה כבר לא חריג בנוף הישראלי, זה כבר חלק שמפסיקים אפילו להביע תמיהה על כך או להתפעל מכך, כי זה פשוט דבר טבעי. אם אישה מגיעה למרום הסולם הפוליטי זה מפני שהיא וחברותיה וחבריה עבדו קשה והגיעו יחד אתה לשם, וצריך לברך על כך וצריך לראות בכך חלק מהשינוי הגדול שהתחולל בחברה הישראלית. שני דברים הייתי רוצה שיתרחשו בסופו של דבר: אחד הוא השינוי התודעתי בחיים שלנו בארץ וההבנה שנשים וגברים ראויים לאותו יחס, לאותו מקום, והקידום שלהם הוא בהתאם ליכולות שלהם ושלהן. זה צריך להיות הקריטריון, שום דבר מעבר לכך. כשאני רואה שהנכדות שלי משחקות באותה שמחה במכוניות או במוסך שהבאתי להן יחד עם הברביות שלהן, אני מבין שהן כבר בדרך. הן לא צריכות להבדיל. אין צעצועים לנכדים ואין צעצועים לנכדות; יש צעצועים לילדים שרוצים לשחק, וזה כבר לא משנה במה. זאת לא דוגמה מעצבת, אבל זה כך מתחיל בבית ומתפתח לכל מסגרת. כשזה מתחיל בגיל צעיר יש סיכוי טוב שזה יימשך אחר כך. הדבר השני שאנחנו צריכים לעשות, אדוני היושב-ראש – אני גם אומר את זה בנוכחותו של יושב-ראש הכנסת השמונה-עשרה ראובן ריבלין – זה פעולות שהבית הזה צריך ויכול לעשות. אני לקחתי דוח שהוגש בשנה שעברה – לא ראיתי שיש דוח כזה השנה – לוועדה לקידום מעמד האישה. הדוח הזה סקר שורה של חוקים שנעשו: חוק שוויון זכויות האישה, שניים מסעיפיו, חוק החברות הממשלתיות, חוק החברות וכן הלאה; הוא בחן איך עלה ייצוג הנשים באותם גופים. הוא עלה, הוא עלה. הוא עלה, אבל הוא לא עלה מספיק. הגידול הכי גדול היה בייצוג נשים בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, כי זה גם בידי הממשלה לעשות. הוא עלה מ-7% בשנת 1993 עד ל-44% בשנת 2010. זה כמעט שוויון כבר, כמעט שוויון. אגב, אין סיבה שזה לא יהיה 60%. משלב מסוים זה מפסיק להיות שאלה של לדחוף, אלא פשוט מי שמוכשר וצריך להיות יהיה שם. נקודה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בגלל החוק. <נחמן שי (העבודה):> בגלל החוק, אוקיי. אז עכשיו אני רוצה לציין את המסקנה, ואני מייד אסיים את דברי. מה אומר אותו מחקר שהכין המרכז שלנו? הוא אומר כך: "במקרים שבהם ההוראות בנוגע לייצוג הולם לנשים נוסחו בצורה עמומה" – זה לדברייך – "בלי לקבוע כללים מפורשים וללא מנגנוני אכיפה מסודרים, השפעתו על שיעור הייצוג של הנשים הייתה פחותה". במקום שיש עמימות, אז יש ברדק. אבל בהוראות הנוגעות לייצוג הולם לנשים בגופים ציבוריים ובדירקטוריונים של החברות הציבוריות, כאשר יש כלל ברור ונקבע מנגנון סדור ליישומו, אז הדברים האלה מנצחים. זאת אומרת שלא צריך להשאיר את זה תלוי באוויר ולצפות לאותו שינוי שדיברתי עליו. זה רק בפריפריה. בסופו של דבר, תפקידה של הכנסת ותפקידנו שלנו הוא לדאוג שיחוקקו החוקים הנכונים ויישמו אותם. זאת הדרך בסופו של דבר ללכת בה. אני מקווה שאם כך נעשה, באמת נזכה לראות את המהלכים האלה הולכים ומתגשמים ואת השוויון בסופו של דבר מושג. תודה רבה לכם. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מודה לך. חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חברת הכנסת פנינה שאטו. <סתיו שפיר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול כשיצאתי מהמליאה פגשתי במסדרון את שירה כהן. אתם בטח מכירים את שירה מקריית-מלאכי שכבר 12 שנה עובדת ממש כאן, במזנון. חברת הקבלן שבה שירה מועסקת מתחלפת בתדירות מאוד גבוהה, ובזמן שאנחנו יוצאים לפגרה, את שירה ואת חבריה וחברותיה לעבודה מפטרים ומחזירים רק אחר כך. ארבעה חודשים וחצי בלי משכורת בכל שנה. לפני שלוש שנים שירה גילתה שהיא יכולה להיאבק על הזכויות שלה. היא החתימה את חבריה העובדים והעובדות ואיגדה אותם. היא פוטרה מעבודתה כאן במזנון בגלל שיצאה למאבק הזה והוחזרה רק לאחר שהדבר הגיע לבית-המשפט. שירה ממשיכה היום להיאבק. בגלל זה היא מסתובבת כאן במסדרונות ומנסה לגייס את התמיכה שלנו, חברי וחברות הכנסת. היא דורשת שישלמו לה פיצויים. היא רוצה להפסיק את ההרגל הזה שבו הקבלן מתחלף כל הזמן ועם כל מכרז חדש מתחלפים גם תנאי ההעסקה. היא דורשת שכנסת ישראל, המוסד המכובד הזה, שאמור להוביל ולהנהיג, יעסיק אותה ואת חבריה בתנאים הוגנים, כמו התנאים שאנחנו זוכים להם. למה אני מספרת לכם את זה? רק כי זה יום האישה ושירה היא במקרה לא רק עובדת אלא גם אישה? לא. כמעט כולנו בחברה הישראלית ובכלל יודעים מה זה ליפול קורבן לאפליה. העניים שבינינו יודעים איך זה מרגיש כשהם רוצים לאפשר לילדים שלהם את החינוך הכי טוב אבל הם מודרים ממנו – מהחוגים, מהשיעורים הפרטיים, מהמסע לפולין, כי הם לא יכולים לשלם על כך. ערבים בישראל יודעים מהי אפליה כשהם לא מצליחים להתקבל לעבודה כמורים בבתי-ספר ברעננה, בהרצלייה. אתיופיות יודעות מהי אפליה כשהן מגלות שהמדינה שלהן, זאת שקיבלה אותן לפה בזרועות כאילו פתוחות, דוחפת להן זריקות שמצמצמות את שיעורי הילודה שלהן. כמעט כולנו, נשים וגברים, יודעים מה זו אפליה. אם זה לא אנחנו, זה האחים שלנו. אם זה לא הם, זה מישהו בעבודה. ואנחנו, הנשים, השחורים, ההומואים, רגילים להיאבק למען ייצוג הוגן באקדמיה, בצבא, בדירקטוריונים, בממשלה; לפרוץ עוד ועוד תקרות זכוכית. אבל בעוד אנחנו מביטים ומביטות למעלה, אל התקרות הרבות מספור האלה, חשוב מאוד שנמשיך להתהלך גם כאן על הקרקע. כי בעוד אנחנו מצליחות להתקדם ולהגיע לתפקידים מדהימים בכנסת ובממשלה, אנחנו לא יכולות לאפשר שלידנו נשים אחרות, וגם גברים אחרים, ימשיכו להיות מופלים לרעה. אם כאן, בבית הזה, נשים וגברים – אך בעיקר נשים, כי רוב עובדי הקבלן הם בעצם עובדות – יועסקו בתנאים לא הוגנים, אז גם אם תהיה פה שרת אוצר או ראשת ממשלה, המשימה שלנו ממש לא הושלמה. כמעט 70% מהעובדים הסוציאליים שהתקבלו לעבודה בשנים האחרונות הם עובדי קבלן; ו-90% מהעובדים האלו הם נשים. רוב השירותים שמספק משרד הרווחה, 86%, כבר הופרטו, ובתוך חברות הקבלן שמעסיקות את העובדים, רוב המועסקים הן מועסקות. והמועסקות האלה מקבלות שכר נמוך מהשכר של המועסקים. דווקא במקצועות החשובים ביותר, דווקא אלה שעובדים יום-יום עם הקשישים – עובדות, ליתר דיוק, עם הקשישים – ומי שמטפלות בילדים ובילדות שלנו, פסיכולוגיות, אחיות, המטפלות הסיעודיות, המדריכות החברתיות, הן רובן נשים. 87.8%, ליתר דיוק. אז רבותי, או גבירותי, סלחו לי שאני קצת מצמצמת את חגיגות יום האישה. בטח הרבה מכן זכו לברכות שונות היום: כל הכבוד שהתקדמתן ככה, שהגעתן כל כך גבוה. אבל ההתקדמות שלנו, נשות המשכן הזה, לא שווה שום דבר אם היא חד-פעמית. את פריצת הדרך אנחנו חייבות לעשות. אנחנו חייבות את זה לעצמנו, ואנחנו חייבות את זה לחברה הישראלית. אבל כל עוד שירה כהן מהמזנון, ממש כאן בכנסת, זו שתגיש לנו את המרק מחר בבוקר או בצהריים, כל עוד היא לא תזכה לתנאים שאנחנו השגנו לעצמנו, כל עוד היא וחברותיה יופלו לרעה כאן בביתנו, המהפכה שלנו לא הושלמה, לא עשינו שום דבר. זו המשימה שלנו. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה. פנינה שאטו. וסוגרת את הדיון בכמה שורות חברת הכנסת יעל גרמן. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, פנינה תמנו-שטה; אתה תתרגל. חברי כנסת נכבדים, אני רוצה לפתוח ולספר סיפור אישי על אישה שעבדה לפני כמה שנים בניקיון באחד מהמשרדים במרכז הארץ. ביום אחד רגיל, כשהייתה בהפסקה קלה במשרד, היא נכנסה למטבח במטרה לשתות מים מבקבוק "מי עדן" שהיה מונח על השיש. אחראית המשמרת במשרד ראתה אותה וביקשה ממנה שתשתה מהברז, כי בקבוקי "מי עדן" נועדו לעובדים ולא למנקים, לדבריה. אך הפלא ופלא, היא הייתה עובדת הניקיון היחידה במשרד, האישה המנקה היחידה במשרד. האישה הזאת היא מזל, אימא שלי, שבאותו היום הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עיניה כבויות עד מאוד. על כן אני רוצה ביום זה לציון יום האישה הבין-לאומי בכנסת להפנות את אור הזרקור אל אותן נשים שעובדות עבודת כפיים, אל אותן נשים שעובדות שעות ארוכות מדי יום ביומו, מסורות, נאמנות וחרוצות, ועדיין משתייכות למעמד החלש המוגדר מתחת לקו העוני. אתן גיבורות בעיני, כי אתן רצות אחרי הזמן והעולם המודרני, משלבות בחן רב טיפול בילדים ותעסוקה, ופעמים רבות תקווה ואכזבה – כשאתן פותחות את תלוש המשכורת בסוף החודש ומבינות שלפני שהוא התחיל, הכסף כבר נגמר. אתן הנשים שמזכירות לי שהמאבק על מעמד האישה, על שוויון מגדרי, עוד רחוק מלהסתיים. נכון, אנחנו חיות במציאות שאנחנו יכולות לבחור במה ואיך ומתי לעבוד. אבל העובדה היא שאלפים מכן שקופות, וכך גם הזכויות שלכן בעבודה, שהפכו להיות בגדר המלצה – מוכיחים לנו היטב שאתן הופרטתן, נשים יקרות. ובכל זאת, ולמרות זאת, אתן גיבורות, כי בכל בוקר אתן ממשיכות לקום ולצאת לעבודה ולא ללשכת הרווחה. ודווקא אתן לא יצאתן למחות, כי לצערי אין לכן את הפריבילגיה. כי כל שעה שאתן משתכרות בה שקלים בודדים, עבורכן היא אוכל לילדים. אז ברשותך, ולמענכן – והאמת היא, בעיקר בשביל כולנו – אני בוחרת להזכיר אתכן ואת העבודה הרבה שיש לעשות לקידום מעמדכן בחברה, לקידום האישה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה רבה לך. חברת הכנסת יעל גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברות כנסת וחברי כנסת נכבדים, בגיל 18, כשאני סיימתי את התיכון, אמי קראה לי לשיחה, יחד עם אחותי, הושיבה אותי ואמרה לי: יעלי, יש לך חבר. אתם כנראה תתחתנו בקרוב, תינשאו, ולכן אני ממליצה שתמצאי מקצוע שיביא לך תועלת; שתוכלי כל יום בשעה 12:30 – אז סיימו את הלימודים ב-12:30 – לקחת הילדים אל הבית, ושגם תוכלי להכין ארוחה לבעלך. והיא שלחה אותי ללמוד להיות מורה. כל כך רציתי להיות עורכת-דין. כל כך רציתי ללכת ללמוד עריכת-דין. אבל הייתי מאוד ממושמעת והלכתי לסמינר. ובכל זאת הגעתי לכאן. ובכל זאת הייתי 14 שנים ראש עיר. ובכל זאת זכיתי לנהל בית-ספר למבוגרים, תהיל"ה – תוכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר. אני רוצה פשוט למסור מסר אופטימי לכל הנשים. אם רק תעזנה – אם אתן תעזנה להתלונן על הטרדה מינית; אם תעזנה להתלונן על מי שמתחיל רק לאיים עליכן, לא על מי שמרים יד; אם תעזנה לבוא לבוס ולבקש העלאה במשכורת; אם תעזנה להגיש מועמדות לכל התפקידים הבכירים שיש במקום שבו אתן עובדות; אם תעזנה ללכת לראשות העיר, למועצת העיר, או לכאן, לכנסת – אתן, יש לכן סיכוי להצליח. מי שמעז יכול להצליח. ואתן, כל הנשים, יכולות לעשות זאת. אז לקראת יום האישה אני רוצה לאחל לכולן שתצלחנה בכל מה שאתן רק רוצות. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אמן. תסגור את הדיון סגנית השר גילה גמליאל. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יש לי רק שאלה – – – אם אפשר לשאול ברשותך לשאול שאלה קצרה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> מה? <נסים זאב (ש"ס):> יש לי שאלה קצרה לסגנית השר. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> לא עכשיו, אחרי זה תשאל אותה. כבר ארבע שעות לא זזתי מפה. קצת תרחמו עלי. ארבע שעות, מה זה. <נסים זאב (ש"ס):> אם אני אשאל אחר כך – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תן לי לרדת. ארבע שעות. <נסים זאב (ש"ס):> זו לא שאלה אישית, זו שאלה – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> מדברים. <נסים זאב (ש"ס):> גילה – – – יום האישה. <סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש ריבלין, השרה, חברות הכנסת וחברי הכנסת, כשמציינים את יום האישה הבין-לאומי, מטרת ציון יום האישה היא בעצם להראות את כברת הדרך שעברנו, ובדרך כלל בנימה אופטימית. אז אני תמיד משתדלת גם להציג את חצי הכוס המלאה, ובל נשכח שצריך למלא אותה עד תום. אז בחרתי ראשית להציג את הנתונים נכון להיום לגבי נשים בעמדות בכירות. בכנסת אנחנו רק 22.5%. אז אנחנו מדברים על הכנסת עם מספר הנשים הגדול ביותר שהיה אי-פעם, וכשאני רואה את קצב גידול מספר חברות הכנסת מדי קדנציה, זה אומר שאם זה יימשך בקצב הזה, אולי רק בעוד 11 שנה אנחנו נמצא את עצמנו בשוויון. ועל כן אני טוענת שלנו אין זמן לזה, והשוויון צריך להיעשות כאן ועכשיו. וכשאני רואה עדיין בבית הזה, עדיין, מפלגות ללא ייצוג נשים, ועדיין ייצוג זעום לנשים – ואני מאוד מברכת את המפלגה לימיני, שכאן אני רואה נשים רבות, והלוואי שזה יהיה ממש המדד לכל המפלגות בבית הזה; כשאני רואה שרק שרה אחת יושבת אתנו כאן, אני מקווה שכל מי שכרגע נושאים ונותנים במשא-ומתן יראו לנכון לצרף כמה שיותר נשים על מנת שתהיינה ליד שולחן הממשלה. בממשלה היוצאת היו בסך הכול 10%. בקרב המנכ"לים של משרדי הממשלה מדובר ב-14.8% בלבד. בקרב שופטי בית-המשפט העליון – 26.7%, ואנחנו יודעות שמבחינת עורכות-הדין – מספר הנשים גדול יותר; ומבחינת השופטות – יש אחוז גבוה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:> עדיין הולך ומשתפר; תלוי בקצב. אנחנו רוצות כמה שיותר מהר לראות את השוויון המיוחל. כשאני רואה אותך כאן, חברתי יעל גרמן, חברת הכנסת יעל גרמן, אז נכון להיום מספר ראשות הרשויות אף הצטמצם ונעשה חמש נשים בלבד – 2% בכל הארץ, 2% בלבד של נשים שהן ראשות רשויות, מתוך יותר מ-250 רשויות. בקרב חברי וחברות המועצות – 12% בלבד. ישנה כאן יפעת, ואת גם כן גרעת לנו כרגע מהאחוז. אז כולי תקווה שבאמת לקראת הבחירות המוניציפליות הקרובות האחוז הזה יגבר וישתפר. אנחנו לפחות דאגנו להעביר מימון לכך, על מנת לקדם כמה שיותר נשים – שתשתלבנה בכל מיני קורסים להעצמת נשים, וכולי תקווה שזה גם יסייע וישפיע. בקרב דירקטורים בחברות הממשלתיות – כאן זה בזכות חוק של הכנסת וגיבוי של החלטות ממשלה – נכון להיום מדובר על 41%. בקרב יו"רי דירקטוריונים בחברות הממשלתיות עדיין האחוז נמוך – מדובר ב-19% בלבד. בקרב דח"צים בחברות ציבוריות – ואת זה אני זוקפת גם כן לעצם החוק שקידמתי ועבר בכנסת האחרונה – זה עלה ל-34%. זה עדיין נמוך בעיני, אבל זה בהחלט הרבה יותר טוב ממה שהיה. בקרב דירקטורים, לא דח"צים, מדובר ב-18.7% בלבד בחברות ציבוריות. בקרב יו"רי דירקטוריונים בחברות ציבוריות – 4.5% בלבד. נשים בעמדות ניהול במגזר הפרטי – 39%. כלומר, כשאנחנו בוחנות את כל העניין של תפקידי המפתח וכל העמדות הבכירות גם במגזר הציבורי, לצערנו אנחנו רואות שהמצב עדיין רחוק מלהיות אופטימלי. על כן, יש עבודה רבה שעלינו לעשות. בשירות המדינה עובדות 64% נשים. על פניו זה נשמע מאוד טוב, אבל כשנבדוק כמה נשים נמצאות בדרגות העליונות נראה כי בחוזה בכירים – 33%, וגם זה עדיין רחוק מלהיות מושלם. כשאני בודקת את הנתונים של השכר והתעסוקה, פערי השכר בין נשים לגברים במדינת ישראל עדיין מאוד מאוד גבוהים. הכנסה חודשית ברוטו של גבר שכיר היא 9,720 שקלים, ואילו של אישה שכירה – 6,386 שקלים. הפער בשכר לשעת עבודה: גבר משתכר 51.4 שקלים בממוצע, ואישה משתכרת 43 שקלים בלבד. בקרב עובדי קבלן המועסקים בתנאי עבודה נחותים הנשים מהוות רוב – 56%. כשאנחנו רואות ורואים את הנתונים האלה, אנחנו צריכות וצריכים להבין דבר אחד ברור: כשיש אפליה כנגד נשים, זו לא בעיה של נשים; זו בעיה חברתית ממדרגה ראשונה. כפי שכאן אני רואה – ואני שמחה לראות חלק מחברי חברי הכנסת. הייתי מצפה לראות כאן את כל חברי הכנסת. הייתי מצפה לראות את כל חברי השרים מהממשלה, והייתי רוצה לראות כאן ייצוג בהחלט מלא של כולם, כפי שראינו ביום ההשבעה, כי ציון יום האישה הבין-לאומי זה ציון דרך עבור נשים ועבור החברה כולה ואיך בכלל אנחנו יכולים להצטייר כחברה. אם אנחנו מדברים על סיפור בריאת העולם, שם נאמר "ויברא ה' את האדם בצלמו בצלם ה' ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם"; כולנו במעמד העליון, וכולנו במעמד שוויוני, וככזה גם צריך לשמר את השותפות הזאת ואת ההישגיות הזאת בכל התחומים. כשאני מסתכלת היום – נכון, כפי שאמרתי, זה יום האישה הבין-לאומי. צריך להסתכל על הדרך שעברנו. אין ספק, כפי שאנחנו גם רואות, שהמצב הולך ומשתפר. לדעתי, לנו יש משימה אחת, שהיא משימה ברורה, וזה להאיץ את הקצב. כלומר, זה שאומרים לנו שהמגמה היא מגמה חיובית – זה לא מספק. זה שמדובר במגמה חיובית – זה מצריך כל אחת ואחד מאתנו להבין שזה עדיין רחוק מלהיות מושלם, ועל כן יש לנו עבודה מאוד מאוד רבה. נאמרו כאן הרבה – רוב חברותי דיברו, וגם חלק מחברי הכנסת, והדברים נאמרו בצורה מאוד נכונה ומאוד חשובה: גם השילוב של הורות וקריירה, גם מתן הדגשים לגבי חתכים של נשים באוכלוסייה. ישנה כאן חברתי פנינה. בשנה שעברה, על מנת להראות שהנשים מהאוכלוסייה האתיופית הן נשים מצוינות, מבריקות ואיכותיות, יזמנו ביחד, אני ופנינה, מפגש של כל הנשים האתיופיות פורצות הדרך, וזה היה פשוט מחמם את הלב. פשוט לא היה לנו מקום עוד באולם להוסיף נשים, בכל המקצועות ובכל הרבדים, וזה היה ממש ממש מרגש לראות את זה. ולראות אותך כאן היום זה אף יותר מרגש. ולחשוב שבאמת – מתי נגיע למצב שלא נצטרך לומר "חברת הכנסת האתיופית הראשונה", ומתי לא נצטרך לומר "השרה האתיופית הראשונה". וגם כן בפן החרדי, לראות היום יותר ויותר נשים לוקחות חלק ניכר גם בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. הרבה מהן היום מתכנתות בהיי-טק, משתכרות למחייתן בצורה מצוינת, משלבות גם את ההורות ואת הקריירה. אלה דברים שלטעמי – אנחנו, כפי שנאמר כאן על-ידי חברותי, נפרוץ דרך. אני רוצה לברך על היוזמה כאן בכנסת, ואני שמחה גם לקחת בה חלק כיושבת-ראש שותפה לחברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי, שיזמה את שדולת חברות הכנסת, ואני מאמינה שבשדולה הזאת נבין דבר אחד: שבעניין נשים אין מפלגות, אין פוליטיקה, אין קואליציה ואין אופוזיציה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> תודה. <סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:> אז ביחד כולנו נדאג לכך, לקדם חקיקה – שגם המפלגות, גם הדתיות, גם החרדיות, גם הערביות וגם המפלגות הציוניות בבית הזה תדאגנה להוביל מהפך שבו תהיינה נשים באופן שוויוני גם במפלגות, בצורת ריצ'רץ', כך שאם היושבת-ראש היא אישה, שאר חברי הכנסת הם בריצ'רץ' – חבר כנסת, חברת כנסת. זוהי היוזמה, זה מה שצריך לקדם, ואני מקווה שזה החזון של כולנו, שגם נגשים אותו. תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> שאלה – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני מסכים לריצ'רץ'. <סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:> הוא רוצה לשאול שאלה. אתה רוצה שאני אענה לו? <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> כן, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> אני אשאיר אותך בלי שאלה? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני מודה לך. אני מופתע לטובה מכך שאדוני עבר על מידותיו ונתן לי בכל זאת אפשרות לדבר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> קודם כול, פשוט הוטעיתי. אמרו לי: יום האישה – שרק נשים מדברות היום, והגברים מקופחים. אבל אני הופתעתי לראות שיותר גברים דיברו מאשר נשים. אדוני היושב-ראש, השאלה שלי – אני כל פעם שואל אותה: מדוע לא "יום האישה העברייה והבין-לאומית"? גברתי סגנית השר דיברה על הבית היהודי – לא המפלגתי – ואיך צריך להקים את הבית היהודי. אני חושב שזה עיקר הנושא שלנו בבית הזה. לצערנו הרב, אנחנו רואים איך בתים מתפרקים במאות ובאלפים, ואני חושב שהמסר שצריך לצאת מהכנסת הזאת זה איך לחזק את הבתים – הבית היהודי. שוב אני אומר – לא המפלגתי ולא עם יש עתיד. לא פוליטיקה. איך האישה ומה תפקידה. לכן אני מבקש להוסיף את "יום האישה העברייה" – אפשר גם "הבין-לאומית", וזה לא מפריע, אבל "יום האישה העברייה" זה הדבר החשוב לעם היהודי בארץ-ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – באופוזיציה. <סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:> מכל מה שנאמר אני יכולה להגיב רק לדבר אחד – שדיברו יותר חברות כנסת, כי האחוז כאן מאוד נמוך, וזה גם לטיפול מפלגתך. תודה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> השרה לימור לבנת, בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> משפט אחד – יום האישה הבין-לאומי – לפני שעה קלה הגולשת שלנו לי קורזיץ זכתה בפעם הרביעית באליפות העולם ועשתה פשוט היסטוריה. אז הנה בשורה טובה. אני חושבת שאפשר לסיים עם זה את הכנס הזה. תודה. <היו"ר בנימין בן-אליעזר:> בראבו. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ד באדר התשע"ג, 6 במרס 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:40.>