דברי הכנסת

דברי הכנסת י / מושב ראשון / ישיבות כ"ב–כ"ד / י"ט–כ"א באייר התשע"ג / 29 באפריל – 1 במאי 2013 / 10 חוברת י' ישיבה כ"ב הישיבה העשרים-ושתיים של הכנסת התשע-עשרה יום שני, י"ט באייר התשע"ג (29 באפריל 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות ש"ס – יהדות התורה, העבודה ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 8 2. ממשלה המנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה; 8 3. היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך 8 אליהו ישי (ש"ס): 9 איציק שמולי (העבודה): 15 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 20 סגן שר האוצר מיקי לוי: 23 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 51 דוד רותם (בשם ועדת הכנסת): 51 הצעות סיעות ש"ס – יהדות התורה, העבודה ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 52 1. החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 52 2. ממשלה המנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה; 52 3. היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך 52 אראל מרגלית (העבודה): 52 רונן הופמן (יש עתיד): 56 יוני שטבון (הבית היהודי): 63 יעקב מרגי (ש"ס): 63 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 66 דוד צור (התנועה): 68 עיסאווי פריג' (מרצ): 70 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 73 דב חנין (חד"ש): 74 חנין זועבי (בל"ד): 75 ישראל חסון (קדימה): 77 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 78 הודעת הממשלה על שינוי שמות משרדים, שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים והעברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 83 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 83 נסים זאב (ש"ס): 86 דב חנין (חד"ש): 88 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013 89 סגן שר האוצר מיקי לוי: 90 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012 91 שר הפנים גדעון סער: 92 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); 94 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 94 שר האוצר יאיר לפיד: 94 מרב מיכאלי (העבודה): 97 חנא סוייד (חד"ש): 98 דב חנין (חד"ש): 99 איתן כבל (העבודה): 102 איציק שמולי (העבודה): 106 נחמן שי (העבודה): 107 אבישי ברוורמן (העבודה): 109 אראל מרגלית (העבודה): 111 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 113 מיקי רוזנטל (העבודה): 115 תמר זנדברג (מרצ): 117 מיכל בירן (העבודה): 118 ניצן הורוביץ (מרצ): 119 יחיאל חיליק בר (העבודה): 121 חנין זועבי (בל"ד): 124 באסל גטאס (בל"ד): 125 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 127 זהבה גלאון (מרצ): 129 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 131 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 131 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); 132 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 132 אילן גילאון (מרצ): 132 סגן שר האוצר מיקי לוי: 134 מיכל רוזין (מרצ): 136 נסים זאב (ש"ס): 137 עיסאווי פריג' (מרצ): 142 משה גפני (יהדות התורה): 145 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 148 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 148 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); 148 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 148 מאיר פרוש (יהדות התורה): 149 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 150 יעקב אשר (יהדות התורה): 152 אורי מקלב (יהדות התורה): 153 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 155 הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013 158 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 158 תמר זנדברג (מרצ): 160 הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013 165 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 165 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013 168 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 169 מרב מיכאלי (העבודה): 171 באסל גטאס (בל"ד): 172 זהבה גלאון (מרצ): 173 דב חנין (חד"ש): 174 הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013 180 עפר שלח (בשם ועדת החוץ והביטחון): 180 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013 185 מיקי רוזנטל (העבודה): 185 סגן שר האוצר מיקי לוי: 186 דב חנין (חד"ש): 192 משה גפני (יהדות התורה): 193 בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת 196 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 197 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום, י"ט באייר תשע"ג, 29 באפריל 2013 למניינם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון; והצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1130/19 וכלה בהצעת חוק פ/1160/19 – הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – אחוז החסימה), מאת חבר הכנסת יצחק הרצוג; הצעת חוק-יסוד: שוויון האוכלוסייה הערבית, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על לוחמי צה"ל), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יוני שטבון, יריב לוין ונחמן שי; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – קבלת אדם לעבודה במוסד על-ידי מי שאינו עובד המוסד), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – ביטול פסק-דין שניתן בהיעדרו של הנאשם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעה בבתי-אבות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, יפעת קריב, מרדכי יוגב, זהבה גלאון, אורלי לוי אבקסיס, נחמן שי ויריב לוין; הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – ביטול החוק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון – איסור הפליה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, עפר שלח, אורלי לוי אבקסיס, איציק שמולי, קארין אלהרר, סתיו שפיר, מרב מיכאלי, מיקי רוזנטל, מיכל רוזין, עדי קול, תמר זנדברג ודב ליפמן; הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ וניצן הורוביץ; הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הממשלה (תיקון – איסור העברת סמכות בתחום בעל עניין לאומי מיוחד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני ונחמן שי; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלת מספר חברי הממשלה וביטול שר בלי תיק), מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שינוי שם החוק), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב ליצמן; הצעת חוק להנצחת ההיסטוריה והמורשת של יהדות ארצות האסלאם, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת נסים זאב וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – עידוד העסקת עובדים מאוכלוסיות ייחודיות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר ואמנון כהן; הצעת חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) (תיקון – סימון ביצים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטין לצפייה בפרסום תועבה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נסים זאב ופנינה תמנו-שטה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – תשלום על-פי צריכה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, ניצן הורוביץ, נחמן שי ואיציק שמולי; הצעת חוק משק החשמל (תיקון – פיקוח על תעריפי החשמל), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – מימוש תווי קנייה), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יוני שטבון; הצעת חוק חובת הנגשה לשונית של אתרים באינטרנט, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, אמנון כהן, איציק שמולי, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק המים (תיקון – איסור הפסקת אספקת מים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (הגבלת כהונה של מנהלי בתי-חולים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב ליצמן; הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, דוד צור, שאול מופז, עמרם מצנע, עדי קול, רות קלדרון, פנינה תמנו-שטה, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, בנימין בן-אליעזר, שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי, יואל רזבוזוב, רינה פרנקל, יפעת קריב, שמעון סולומון, עפר שלח, שולי מועלם-רפאלי, דוד רותם, גילה גמליאל, אורלי לוי אבקסיס, יריב לוין, דב ליפמן, בועז טופורובסקי, עליזה לביא וקארין אלהרר; הצעת חוק איסור תיקון רכב במוסך בלתי מורשה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, ניצן הורוביץ, איציק שמולי ונחמן שי; הצעת חוק הנפט (תיקון – הגנת הסביבה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, יריב לוין, דוד אזולאי, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ, מיקי רוזנטל, מוחמד ברכה, חנא סוייד, עפו אגבאריה, ניצן הורוביץ, איתן כבל, תמר זנדברג, סתיו שפיר ומיכל רוזין; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת סטודנטים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת בועז טופורובסקי, מיכל רוזין, דב ליפמן, רונן הופמן, יפעת קריב, רינה פרנקל, פנינה תמנו-שטה, רות קלדרון, קארין אלהרר, עדי קול, שמעון סולומון, עמרם מצנע, יחיאל חיליק בר, איציק שמולי ועפר שלח; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בחירה מבין נותני שירותים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הבעת אי-אמון ללא ציון שם מועמד), מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה), מאת חברי הכנסת דוד רותם, רוברט אילטוב וחמד עמאר. נוסח מתוקן של הצעת חוק נציבות תלונות אסירים, התשע"ג–2013, פ/115/191. וכן, הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת גאורגיה בדבר פטור מאשרה למחזיקים בדרכונים דיפלומטיים ובדרכוני שירות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות ש"ס – יהדות התורה, העבודה ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. ממשלה המנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה;> <3. היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כמנהגנו בימי שני, אנחנו פותחים את סדר-היום בהצעות אי-אמון. היום יש שלוש הצעות אי-אמון: הצעות סיעות העבודה, ש"ס ויהדות התורה, ורע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד. הראשונה, החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות בצורה קשה במעמד הביניים ובשכבות החלשות, של ש"ס ויהדות התורה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אליהו ישי. הוא גם ינמק את ההצעה. בבקשה, אדוני. אחריו – הצעת האי-אמון של סיעת העבודה. ולאחר מכן, של רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד. ישיב על שלוש ההצעות סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, תשובה אחת על שלוש ההצעות. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <אליהו ישי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הפעם אבחר לדבר פחות על הרצון, לכאורה, במסגרת המדיניות הכלכלית לעשות הסטות תקציביות, העברות תקציביות, סדרי עדיפויות לכאורה. אני אומר לכאורה בכוונה. אני יותר אתייחס לגל השנאה שהולך ומבצבץ יותר ויותר מתוך נבחרי ציבור – שרים, סגני שרים. פעם זה בסגנון סמוי, פעם זה בצורה גלויה. ובסוף הכול מתכמת ומתרכז ומתכנס לפגיעה קודם כול בשכבות החלשות. וזה מגמתי. אפשר להציג את זה כפי שרק רוצים. אפשר לענות רק בפייסבוק. זה רעיון לא רע, שהתשובות יהיו רק דרך הפייסבוק. יכול להיות אולי שלא צריך, אדוני היושב-ראש, לכנס את המליאה. מספיק פעם בחודש. למה צריך להעלות הצעות אי-אמון או הצעות לסדר-היום? אפשר לסגור את זה במסגרת התגובות וההודעות בפייסבוק, וזה נראה בסדר גמור, כביכול. יש פה איזשהו ניסיון לחמוק ולהסתתר מהעם. אחרי הכול, פה מדובר בנבחרי עם ישראל, כל אחד ואחד מהמפלגה שהוא בא ממנה. עם ישראל, אזרחי מדינת ישראל יצאו לקלפי ובחרו את האנשים שנמצאים פה. והם אמורים לייצג אותם. קואליציה, אופוזיציה, ממשלה. מה אפשר, מה אי-אפשר. מה נכון, מה לא נכון. אבל יש פה שורה ארוכה של גזירות, ואנחנו נראה אותן בקרוב מאוד במסגרת חוק ההסדרים. הדיונים בממשלה – אני בכוונה לא אכנס לפרטים, משום שברגע שזה יונח נוכל להתייחס נקודתית לכל שורה ארוכה של גזירות, שעיקרן פגיעה בשכבות החלשות בצורה אכזרית וממוקדת. גם תשלומי השכר, הסכמי השכר, ועוד דברים קשים ונוראיים. אבל הכי קל – הכי קל – לבוא ולתקוף את הציבור החרדי, כי זה אולי יותר פופולרי, זה אולי נשמע טוב. כמו אותו סיפור על אונייה בלב ים שחישבה להישבר, ויש רוח סערה. ישבו ואמרו, מה לעשות? בואו נתחיל לזרוק את המיטלטלין מתוך האונייה, ואולי האונייה תתייצב. קם שוטה ואמר: בואו נזרוק את התפילין ואת הטלית. אולי זה יעזור לנו. אולי האונייה לרגע תירגע. יש פה כוונה ומגמה להוציא צו גירוש לציבור החרדי מהחברה הישראלית במסגרת סיכול ממוקד, ולפגוע בכל מערכות החינוך שקשורות לשכבות חרדיות, לאוכלוסייה הדתית, שומרי מסורת והחרדית כאחד. לדוגמה, אם מדברים על כושר השתכרות לגבי הנחה במעונות – אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נער הייתי וגם כמעט זקנתי, וישבתי בלא מעט ממשלות ישראל. מישהו יכול להסביר לי מה קשור מעונות-יום לכושר השתכרות של שני ההורים? אם הממשלה רוצה שהאישה תצא לעבוד, והאבא בחר ללמוד – במדינה היהודית, אגב, פה, בארץ-ישראל, בעיר הקודש, במדינה היהודית הוא בחר ללמוד – אז אומרים לו: אם אתה לומד לא תקבל הנחה, כי אנחנו לא רוצים שתלמד. אבל זה כבר ויכוח תרבותי, אידיאולוגי; לא ננהל אותו כרגע. אבל מה קשור לאותן רבבות נשים שיוצאות לשוק העבודה, במסגרת המדיניות של הממשלה לעודד נשים לצאת לשוק העבודה? הן יצאו לעבוד, עברו הכשרות, השתלבו במעגל העבודה, תורמות למשק, תורמות לחברה, תורמות למדינה, רוצות להתפרנס בכבוד, אומרים להן – לא, אם בעלך לא יצא לעבודה, גם את לא תוכלי לעבוד. את מי מענישים? קודם כול, המדינה מענישה את עצמה. כל המאמצים שהיא עשתה – כל ממשלות ישראל עשו – מאמצים אדירים, מאמצים גדולים מאוד, לשלב חרדים במעגל העבודה. ושאף אחד לא יספר סיפורים, חרדים משתלבים במעגל העבודה. כשר העבודה והרווחה וכשר התמ"ת לשעבר, וגם כשר הפנים שהוביל פרויקטים כאלה עם משרד התמ"ת ועוד, הציבור החרדי משתלב במעגל העבודה בהיקפים גדולים. סיפר לי פעם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת – לפני כשמונה חודשים הוא סיפר לי – שהוא בא מיריד תעסוקה בירושלים. אמרתי לו, איך היה היריד? הוא אומר לי, טוב. לא, יותר נכון ככה: אמרתי לו, איך היה היריד? הוא אומר לי: במילה אחת – טוב, בשתי מילים – לא טוב. אמרתי לו, איך זה מסתדר? טוב או לא טוב? הוא אומר: טוב כי באו 4,000 חרדים דורשי עבודה; לא טוב כי לא קיבלו את רובם לעבודה, או אף אחד מהם כמעט. אז שאף אחד לא יספר לי סיפורים שהציבור החרדי לא משתלב במעגל העבודה. אני טיפלתי בזה. איפה הבעיה האמיתית שלנו? גם אם הממשלה רוצה להעניש את אלה שלומדים תורה במדינת ישראל, בארץ-ישראל, אבל כשבאים ואומרים לאישה "לא תקבלי הנחה במעונות", היא לא יכולה לצאת לעבודה. כי המחיר של המעון הוא בדיוק כל המחיר שהיא מקבלת, אם יש לה שני ילדים במעון. אז את מי מענישים פה? אני יכול להמשיך ולומר גם לגבי צהרונים, גם לגבי דיור. את מי מענישים בצהרונים? את הילד הרעב? גם בקדנציה הקודמת ניסו לעשות את זה. דווקא לזכותו של שר החינוך דאז גדעון סער ייאמר, שהוא נלחם ונאבק בעניין, ואני מקווה שגם שר החינוך דהיום ייאבק בעניין. אתה אומר לילד, אם אבא שלך לא עובד – ולא משנה מה הסיבה – אביך לא עובד – או אביך ואמך בעצם, ההורים, האבא והאימא לא עובדים, אתה לא תקבל הנחה בצהרון. זאת אומרת, לא תאכל, תישאר גם אתה רעב. דור שני של מצוקה ושל עוני? אחר כך מראים במחקרים מה משפיע על הילדים שלומדים או שלא לומדים, בגלל תת-תזונה. מה זה קשור גם לדיור? למה ילד צריך לסבול ולגור בתנאים כאלה? אני מכיר את המציאות הכלכלית הקשה, אני מכיר את הקשיים הכלכליים, לא מספרים ולא מסטטיסטיקה, אדוני שר הרווחה. אתה גם מכיר את זה טוב. אני מכיר את זה ממציאות חיים. אני גדלתי במשפחה ברוכת ילדים, עשר נפשות בחדר אחד, והבנתי על בשרי מה זה מצוקת דיור, מה זה אבא עובד ולא גומר את החודש. ואגב, הביאו הרבה ילדים. עליהם השלום, הורי, הביאו שמונה ילדים. מעולם לא עשו חשבון לגבי התקציב. אם נעשה חשבון, אגב, לגבי ילדים – ואני יודע שכל משפט, כל משפט שנאמר בעניין החרדי, כולם יקפצו, יתקפו את החרדים. הכה תכה בהם, הכול טוב, יש לך כותרת. אבל תעשו חשבון, רוב ההורים שלנו, רוב רובם של ההורים שלנו פה הביאו שישה, שבעה, שמונה ילדים. רובם. רובם. חמישה, שבעה, שמונה, עשרה ויותר. אילו הם לא היו עושים את הצעד הזה, עם הקמת המדינה, בעלייה ראשונה, שנייה והלאה, לא היו עושים את זה, מה היה קורה היום? <יצחק וקנין (ש"ס):> אתה לא היית עומד פה, אלי. <אליהו ישי (ש"ס):> אני לא הייתי עולה פה, זה ודאי. <יצחק וקנין (ש"ס):> גם בטוח שאני לא. <אליהו ישי (ש"ס):> וגם אתה. הרבה מאתנו לא היו פה. זה ברור. אבל מה היה קורה באמת בדמוגרפיה של מדינת ישראל? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אבל על זה יענה לך מיקי לוי. הוא לא נמצא פה. <אליהו ישי (ש"ס):> אוקיי. מה היה קורה? היינו פחות מ-5 מיליון יהודים היום, אולי 3 מיליון. תעשו חשבון מבחינת אחוזים. היום המשפחות ברוכות הילדים, כן ירבו, אם אני אקח את המשפחה שלי ושל אשתי לבד, בלי עין הרע, כמעט 20. נו, אז מה היה קורה בלי זה? כמה יהודים היו במדינת ישראל? היינו מאבדים את הרוב. היום כבר היינו מאבדים את הרוב. אני כבר מודיע לכם – בקצב הזה, בעוד 20 שנה, אולי גם פחות, נאבד את הרוב היהודי במדינת ישראל. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <אליהו ישי (ש"ס):> עכשיו יגידו – עכשיו יגידו שאני גזען. עכשיו יגידו שאני חשוך. אבל זה מציאות. <מרב מיכאלי (העבודה):> רגע, אז אולי חובת ילודה? <אליהו ישי (ש"ס):> אני משאיר את זה לתורך את. אני עוד מעט אתייחס גם לזה. עוד כותרת אני יכול להוציא לכם פה. אבל תבינו מה היה קורה אילו באמת מדינת ישראל לא הייתה דואגת לילדים במדינת ישראל. דאגו לי פחות כשהייתי קטן. המדינה דאגה פחות, אבל דאגה. אני פה היום. אני פה היום. <באסל גטאס (בל"ד):> אלי, הבעיה שלך זה שאתה רוצה לשחק גם בתפקיד הקורבן וגם בתפקיד הגזען. <אליהו ישי (ש"ס):> עכשיו אני אסביר טוב, ורק כדאי שתקשיב טוב. כדאי שתקשיבו טוב טוב. ולכן, אני מציע, חכמים היזהרו בדבריכם. אנחנו נמצאים פה לפני גל הסתה שהולך ומתגבר. שנאה שמבצבצת, הולכת ועולה. ועוטפים אותה בכל מיני ססמאות ובכל מיני אמירות מסוכנות. אני לא נואם פה היום נאום מתלהם. אני, כחבר כנסת, כחבר בלא-מעט ממשלות לשעבר – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה יכול להתחיל מההתחלה? היושב-ראש ייתן לך. <אליהו ישי (ש"ס):> אדוני סגן שר האוצר, עכשיו אתה צריך להשיב לי ואתה לא שמעת מה אמרתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל. התעכבתי. <אליהו ישי (ש"ס):> אז עכשיו איך אנחנו נעשה? היושב-ראש ייתן לי עוד עשר דקות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אני חושב שהשרים התורנים שיש פה, לפחות שניים, יעדכנו את סגן השר. <אליהו ישי (ש"ס):> הם יסבירו לו? לא נראה לי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הם יעדכנו את סגן השר לוי בתוכן נאומך. <אליהו ישי (ש"ס):> אני לא יודע. קשה לי להאמין, כי השר מאיר כהן – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ואדוני יסיים. <אליהו ישי (ש"ס):> – – מסכים אתי כנראה מילה במילה, אז יהיה לו קשה להעביר את זה. השר שמיר גם די מסכים. ככה אני מעריך. אז יהיה להם קשה להעביר את זה. אבל, סגן השר, אני אנסה לתמצת בקצרה, מעט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אבל זמנך תם. אז אם כן, אני אוסיף לך חצי דקה, תתמצת, ובזה נסיים. <אליהו ישי (ש"ס):> אני לא יודע איך לעשות – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – אני צריך לדבר אתך אחר כך. <אליהו ישי (ש"ס):> – – בחצי דקה אני לא יודע איך לתמצת את זה. אני אומר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז ניתן את הפרוטוקול. <אליהו ישי (ש"ס):> אני מדבר על הגזירות הכלכליות ואני מדבר גם על גל ההסתה. ואני אומר, קודם כול, אני פונה לכולם, לכולם בלי יוצא מן הכלל, ולממשלה כולה, להפסיק את ההסתה נגד הציבור החרדי, ולא משנה איך קוראים לזה, ולא משנה אם זה סיכול ממוקד מכוון או לא מכוון. יש פה עובדות, שמנסים לרסק את כל מערכות הציבור החרדי, עד כדי כך – עד כדי כך – ואתה סגן שר האוצר. למשל, אחד ממעונות-היום, אם אין מיצוי כושר השתכרות של שני ההורים – אתם, כמשרד האוצר, ואני יכול לומר לך את זה כשר לשעבר במשרד התמ"ת, ועוד, הממשלה עשתה מאמצים אדירים, השקיעה מאות מיליונים, להוציא למעגל העבודה גם גברים וגם נשים. אם אתה אומר: לא תינתן הנחה לאישה עובדת אם בעלה לא יעבוד – עזוב את הוויכוח האידיאולוגי, שלא רוצים שילמד תורה, וזה אסון בפני עצמו, זה מלחמת תרבות, ופה אני מציע לעצור אותה דקה קודם, שלא יהיה פה קרע בעם, כי אני לא רוצה שיהיה קרע בעם. אבל כשאתה רוצה לעודד נשים לעבוד, איך אתה בא ואומר – איך באוצר מנסים להציע שהיא לא תקבל הנחה במעונות-יום? אז אותן עשרות אלפי נשים שעובדות היום לא יוכלו לעבוד מחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אלי ישי, אני חושב שעם סימן השאלה הזה זה רגע טוב לסיים, וסגן השר יחשוב איך הוא ישיב לך עוד מעט. <אליהו ישי (ש"ס):> אם אתה רוצה עוד פרטים, סגן השר, אני מוכן פה לסייע לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, לא בזמן המנמקים הנוספים. אני מודה מאוד לחבר הכנסת אלי ישי, שנימק את הצעת האי-אמון של הסיעות ש"ס ויהדות התורה, ואני מזמין את חבר הכנסת איציק שמולי לנמק את הצעת האי-אמון של סיעת העבודה: הממשלה מנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, חבר הכנסת שמולי. עד עשר דקות לרשותך. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, חברי הכנסת, חברי וחברותי, "באנו לשנות" הייתה ההבטחה הגדולה ביותר שנשמעה מעל כל במה במערכת הבחירות האחרונה. והנה, לא חלפו להם אלא כמה שבועות ומתברר שלפחות בתחום החברתי-כלכלי מה שהיה הוא שיהיה, וגם הפוליטיקה החדשה כבר מדקלמת אמירות על דברים שרואים מכאן ולא רואים משם. <משולם נהרי (ש"ס):> באנו – השתנינו. באנו לשנות והשתנינו. <איציק שמולי (העבודה):> טיוטת חוק ההסדרים, זו שפורסמה, וגם זו שעדיין בדרך, מאגדת בתוכה, אדוני היושב-ראש, אוסף של תוכניות ממוחזרות בתוספת כמה הצעות הזויות במיוחד ומרחיקות לכת של פקידי האוצר, שמקבלים אחת לשנה את הרשות להתפרע; הצעות קיצוניות שאין מקום להעלותן שלא במסגרת דיון רציני ומעמיק בכנסת, ואני חושב שאם לא הייתה הפלטפורמה הזאת ספק אם היה להם בכלל האומץ להשמיע אותן. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מבקש ממך להמשיך את הנוהג של הכנסת הקודמת ולהחיל קריטריונים נוקשים וקפדניים ולמנוע את האינפלציה של ההצעות האלה במסגרת חוק התקציב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חוק ההסדרים. <איציק שמולי (העבודה):> חוק ההסדרים, סליחה. סעיפים שמבטלים את חקיקת הכנסת, סעיפים שמייתרים אותה, סעיפים שאינם קשורים ישירות לתקציב, אין להם מקום במסגרת ההליך הזה. גם הגזירות המתוכננות, העלאות המסים למעמד הביניים והקיצוצים החדים והכואבים בשירותים החברתיים אינם מלמדים על שום שינוי מהותי בסדרי העדיפויות. כל משפחה ממעמד הביניים עתידה לספוג יותר מ-10,000 שקל בשנה ישירות ממי שהבטיח להגן עליה. רק לפני כמה חודשים, כשהוחלט להעלות את מס ההכנסה, דיבר שר האוצר בכזאת נחישות. הוא אמר: המדינה לא לוקחת כי היא צריכה, אלא כי היא יכולה, ואחרי שהיא לוקחת, המדינה לא נותנת למי שצריך, אלא למי שקרוב לצלחת. זו הפרת חוזה. והיום, אדוני שר האוצר, אתה מפר את החוזה. איך מי ששאל "איפה הכסף?" חוזר אלינו בתוך ימים ספורים עם אותה התוכנית היבשה והישנה והעבשה, בדיוק אותה תוכנית שבגללה הלכנו לבחירות, עם אותן ההצעות שנשלפות מייד מהמגירות של האוצר? זו הבשורה הגדולה? לא, אדוני שר האוצר, זו לא בשורה. פנית לפתרון הישן והמוכר: קיצוץ במקום שאפשר, העלאות מסים היכן שניתן וויכוח וניסיון חוזר מול הנגיד להעלות את יעד הגירעון. את כל זה עוטפים כמובן ברטוריקה מסוגננת, עושים כמה פעולות סמליות ומוסיפים את המילה "רפורמה", והנה לכם מתכון מוכר לפגיעה נוספת במעמד הביניים. דווקא אתה, אדוני שר האוצר, שסימנת לראש הממשלה קווים אדומים, ממשיך בדיוק את אותה המדיניות שהביאה את ישראל אל אחד המשברים החמורים בתולדותיה, אותה המדיניות שהוציאה מאות אלפים לרחובות. המשמעות הישירה של התוכנית הזאת היא פגיעה קשה במעמד הביניים ובשכבות החלשות. והתוכנית הזאת לא רק שלא תחזק אותם, כפי שהתחייבת, אלא תקבור אותם סופית. אתה, אדוני שר האוצר, אכן שמת את האדם העובד במרכז, במרכז המטרה, כדי שיהיה לכם קל יותר לחבוט בו, ואילו מעמד הביניים האמיתי, אילו היה כאן היום, מעמד הביניים האמיתי, לא זה שהתחפשתם אליו, הוא היה אומר לכם: עד כאן. מעמד הביניים בטח גם היה שואל אתכם: למה להעלות שוב את מס ההכנסה כשתאגידי הענק ממשיכים לשלם 0% והפועל שלהם משלם 35%? מדוע את הרווחים הכלואים אתה מוציא לחופשי ואת האדם העובד אתה דן וכולא במציאות בלתי אפשרית של הישרדות? אם יש צמיחה, היה שואל אותך האדם העובד, איך זה שאני לא נהנה ממנה? איך זה שפערי השכר בחברות הציבוריות הם כמעט פי-110 מהשכר הממוצע ופי-160 משכר המינימום, ובזה לא נוגעים? הוא בטח היה שואל אותך גם: איזו סיבה יש להעלות שוב את המע"מ ולפסול על הסף את האפשרות למע"מ דיפרנציאלי? ומול זה, כמובן, לאיים בתוספת מס שולית, מעליבה – על יאכטות, על סיגריות, על פרווה. מדוע ההטבה היחידה שנותרה לאדם העובד – פטור ממס על קרנות ההשתלמות – היא בעיניכם עיוות, וההטבות המפלצתיות בגובה של 120 מיליארד שקל זה לא עיוות, זה עידוד? הוא בטח היה שואל אתכם גם איך בכלל ניתן להעלות על הדעת את העלאת גיל הפרישה אם אנשים כבר היום נפלטים משוק העבודה בגיל 45, 50, 55 ולא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת שמולי, אולי אתה לא מכיר את העובדות – – – <איציק שמולי (העבודה):> אני מכיר את העובדות. אדוני סגן השר, אתה זוכר, בוויכוח הקודם בינינו על הסטודנטים בסופו של יום אתה חזרת לנזוף בפקיד שלך. אני מציע לך לבדוק היטב מה קורה במגרש הביתי שלך לפני שאתה מתקן אותי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ממש לא. אתה טועה. לא היה ולא נברא. <איציק שמולי (העבודה):> בפעם הקודמת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, חבר הכנסת שמולי. סגן השר לוי, אני מבטיח לך – ואפילו לא אוסיף "בלי נדר" – שבעוד כרבע שעה, מקסימום 20 דקות, תעלה לכאן ותוכל להסביר את הכול. <נחמן שי (העבודה):> ואתה לא מוגבל בזמן. הוא מאבד זמן עכשיו. <איציק שמולי (העבודה):> "עשור של חינוך" – שמתחיל בקיצוץ של 1.5 מיליארד שקל; מהפכה של דיור – שמתרכזת ב-1E, עם מחירי הדיור שממשיכים לגאות, רק היום שמענו בוועדת הכספים; ו"אין קיצוץ במשרד הרווחה" – זה רק אמור לזרוק עוד 60,000 ילדים אל מתחת קו העוני, ואלה שהיו שם קודם בטח יטבעו עמוק יותר. ההצהרות מרשימות, רבותי, המציאות קצת פחות. והחמור הוא שהפגיעה הזאת במעמד הביניים נעשית בשמו של מעמד הביניים. החידוש היחידי שאתם מציעים הוא התיבול הישן-חדש של האשמת החרדים, להכות בהם בתקווה שההמון ימצא בעניין הזה קצת נחמה. אני לא זקוק, לא להרצאות ולא להטפות מוסר על השוויון בנטל, על ההשתלבות בתעסוקה או על לימודי הליבה, שכן אני, הייתה לי הזכות להוביל את המאבקים האלה בתפקידי הקודם, מתוך הבנה מאוד גדולה של החשיבות שלהם לחברה הישראלית, ואני עדיין מחויב לזה. אבל הדברים האלה לא יכולים לשמש פרגוד להסתתר מאחוריו לדיון כלכלי אמיתי נוקב, כפי שהיה פה בשבוע שעבר. להחטיף לחרדים זו לא אג'נדה כלכלית, רבותי, ובטח לא פתרון שיפתור את הבור הזה, שמה שיצר אותו זו מדיניות כלכלית. זה פרי הבאושים של הממשלה הקודמת. איפה הכסף, רק אצל החרדים? ומה עם תקציבי הענק שזורמים אל ההתנחלויות הפוליטיות מחוץ לגושים? מה עם הטבות המס המופלגות שהולכות למעט מאוד בעלי הון? וגם את זה יש לומר. אנחנו שותפים לדעה שהדרך היעילה ביותר להבטיח את הביטחון הכלכלי של האזרחים היא לדאוג לכך שהרוב המכריע יעבדו וישתכרו לפרנסתם. אבל צריך לומר גם ביושר שהמדיניות הנוכחית מנתבת אנשים רבים הנמצאים על סף עוני להעסקה בשכר זעום, וכי מציאות זו תורמת להנצחת העוני במקום לצמצומו. צריך לומר בקול ברור כי מרבית העניים הם אנשים עובדים, חלקם אפילו במשרות מלאות. בקיץ 2011 יצאנו לרחובות בדרישה ברורה לשינוי כיוון מהותי של המדיניות החברתית-כלכלית. יצאנו לרחובות כי הרגשנו שהממשלה ומדיניותה כבר אינן משרתות אותנו. עשינו זאת לא כנגד המדינה, חלילה, כי אם בעדה ובעד החלום שלנו לראות כאן חברה צודקת יותר, עם חלוקה שוויונית יותר של המשאבים הלאומיים ונטל המס; בעד הגדלת אחריותה של המדינה והבטחתה לשירותים חברתיים. ואיש לא ביקש מן הממשלה להניף את הדגלים האדומים או לערער על עצם קיומו של השוק החופשי, על יזמות, על הוגנות ותחרות – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה חבל. היה אפשר. <איציק שמולי (העבודה):> – – אלא רק לאזן אותם עם סולידריות אנושית המובטחת באמצעות תפקיד פעלתני יותר של הממשלה. יצאנו לרחובות כי הרגשנו תסכול, עלבון, חוסר נחת, ועכשיו אתם, שנישאתם על גלי המחאה ועל כמיהתם העזה של הישראלים לשינוי, אתם מוציאים אל הפועל בדיוק את אותן התוכניות שכנגדן אנחנו יצאנו לרחובות, ואתם עוד מעזים לדבר על תקציב של תקווה. אדוני שר האוצר, הצעד הזה שלך עלול לקחת מבני דורי את הדבר החשוב ביותר שנותר להם: את האמונה שיום אחד יהיה פה טוב יותר; והם ייאלצו להנמיך את הציפיות מהמדינה. "תהיה שורה ארוכה של גזירות שאיש מתושבי ישראל לא יינצל ממנה, אבל הכוונה טובה – ב-2015 יהיה כבר שיפור ניכר", אמרת. תסבלו עוד שנתיים ואחר כך יהיה בסדר. עוד שנתיים של העלאות מסים, של קיצוצים בשירותים החברתיים, ואחר כך הכול יהיה מושלם. אפילו החרדים יהפכו עד אז לקטר של המשק. ואני אומר לך, אדוני שר האוצר, ולאדוני סגן שר האוצר, אם הדברים שלכם כנים, בואו נתחייב לזה, אתה וגם אני, בחקיקה – קואליציה ואופוזיציה. אין שום סיבה שבמדינת ישראל ידברו על יעד הגירעון ויעד האינפלציה בחרדת קודש. הכול יהיה מספרי, מדויק, מדיד, אבל כשמדברים על העוני, על האי-שוויון, זה – אפשר להסתפק בהצהרות פומפוזיות, את זה אפשר לפטור באמירות כלאחר יד. אני אומר, אדוני סגן שר האוצר – ואני אשמח לשמוע התייחסות שלך לזה יותר מאוחר – בואו נקבע את היעדים החברתיים האלה בחקיקה. אולי על הגירעון, איך לכסות אותו, לא תהיה בינינו הסכמה, אבל לאן מדינת ישראל צריכה להגיע, כמה עניים צריכים להיות פה עוד שנתיים, על זה אולי נוכל אולי להסכים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איציק שמולי (העבודה):> אני מסיים. קביעת יעדים חברתיים מדידים בחקיקה, אני מזכיר, מה שהצעד הזה יכול לעשות זה לעגן את המחויבות, לא רק של הממשלה שלכם אלא גם של הממשלות הבאות בתור, ליצור תוכניות ארוכות-טווח, מתוקצבות, כדי להתמודד עם הבעיות האלו. לצערי, רק לממשלת אולמרט היה האומץ להתמודד עם הדבר הזה ולהוביל את זה. לאור כל הדברים האלה שאמרתי, סיעת העבודה מגישה בזאת אי-אמון בממשלה. אין לי ציפייה, כמובן, אדוני סגן שר האוצר, שתצביע נכון, אבל יש לי ציפייה שהיום, כשתיסע הביתה, תחשוב קצת על הדברים האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי, שנימק את הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השלישית: היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי, לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך, של רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת טיבי גם ינסה לשכנע את הכנסת להביע אי-אמון בממשלה ולהפוך לראש הממשלה הראשון בישראל מקרב האוכלוסייה הערבית. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לשכנוע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יכול להיות שאני אדרש ליותר זמן, כי יש אנשים שלא אוהבים את הרעיון. אז הבא את זה בחשבון. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אפליית הציבור הערבי לרעה במשך כל שנות קיומה של ישראל יצרה פערים גדולים המחייבים יחס מיוחד, הבא לידי ביטוי בהקצאת משאבים ומדיניות של העדפה מתקנת. הפער שנוצר בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הוא תוצאה של מדיניות משפטית ופוליטית מדירה, מפלה, שמעמיקה את המצב הנחות של המיעוט הערבי בהשוואה לרוב היהודי. השאיפה של כל אזרח שמרגיש מקופח, מודר, מוקצה, היא שיהיה שווה, שווה באופן מוחלט. אני ער לעובדה שבמדינת ישראל, המוגדרת "מדינה יהודית ודמוקרטית", השאיפה הזאת לא כל כך ניתנת למימוש, כי ההגדרה מחייבת עדיפות של אזרח יהודי על לא-יהודי. ולכן, לפחות מתוך עקרון הצדק היחסי, "צמצום פער" יכול להיות כותרת של מדיניות בכמה תחומים. בתחומי תשתיות, בתחומי תעסוקה, בתחומי חקלאות, השר שמיר, ובתחומי רווחה, השר כהן, בתחומי תקציב, השר לפיד – אגב, צר לי שהשר לפיד, למרות הערכה רבה שאני רוחש לסגן השר, כי בשבוע שעבר, מכובדי סגן השר מיקי לוי, השר לפיד ענה על שלוש הצעות כלכליות שהוגשו על-ידי סיעות מסוג מסוים, וכשהגיע התור שלנו אמרו: בשל העובדה שלא מדובר בהצעות כלכליות – שלחו את היועץ לענייני ערבים, סגן השר אקוניס, לענות לנו. אני חושב שראוי היה ששר האוצר בעצמו יענה, בגלל העובדה שהגדרת האי-אמון היא כלכלית פרופר, אבל אני אקשיב לדבריך בכבוד רב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תגיד תודה שלפיד לא ענה גם לכם, כי את מופע האימים שהוא נתן פה אתם חסכתם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מי שרוצה להופיע ולומר דברים – נדמה לי שהתשובה שלנו תהיה טובה יותר מהתשובה שלכם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה רבה. בתקציב הממשלה קיימים סעיפים שלמים, רבותי, המיועדים אך ורק לציבור היהודי, אדוני היושב-ראש. למשל: תקציבים המיועדים לקליטת מהגרים מחו"ל, במשרד הקליטה והעלייה; תקציבים המיועדים לחיילים משוחררים. נוסף על כך, קיימים תקציבים שלא מגיעים בכלל לאוכלוסייה הערבית. בתקציב משרד החינוך והתרבות, אדוני השר: חינוך התיישבותי, בתקציב שנה שעברה זה היה 2.3 מיליארד שקל; העברה למוסדות תורניים, זה היה מיליארד שקל בשנה שעברה; הטלוויזיה החינוכית – 90% מהתקציב מיועד לתוכניות בשפה העברית; תרבות – התקציב המיועד למינהל תרבות, אמנות, מחקר, יוצרים בשנת 2012 היה 642 מיליון שקל, מהם מוקצה סכום נמוך מ-13 מיליון שקל לערבים. אגב, בשנים האחרונות ממשלות ישראל קיבלו כמה החלטות, אדוני סגן השר, תחת הכותרת "תוכניות פיתוח"; 788 מיליון שקל – מסך 3 מיליארד שקל, אגב – ל-13 יישובים ערביים גדולים, בלי טייבה. בלי טייבה, אתם זוכרים שהעליתי את זה כמה פעמים, החלטה 1539; 1.2 מיליארד שקל לקידום המצב הכלכלי של האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. בו בזמן – ראה תוכנית פראוור להפקעה, נישול, עם ניסיון להחמרה בתוכנית הראשונה שלא הסכמנו לה, והשר מאיר כהן, נדמה לי, הוא נציג יש עתיד בוועדה שכנראה ממליצה אפילו לגרוע מהתוכנית החדשה המוסכמת ולחזור לתוכנית הגרועה יותר, שהציבור בנגב וכולנו לא קיבלנו. 680 מיליון שקל ליישובים הערביים הדרוזיים; 370 מיליון שקל ליישובים הערביים הבדואיים בצפון. למעשה, אדוני היושב-ראש, כ-30 יישובים ערביים נותרו ללא תוכנית טיפול ממוקדת, נוסף על כ-10% מאזרחי המדינה הערבים החיים ביישובים מעורבים. יש משרדים מינהליים, יש משרדים חברתיים ושירותים חברתיים, ואני שמח שהשר כהן נמצא כאן, כי סך כל תוספת התקציב הנדרשת לאוכלוסייה הערבית בשנת 2013 – תוספת התקציב – זה 4.04 מיליארד שקלים. נתחיל ממשרד החינוך, למשל, שהממשק, הקשר בינו לבין הציבור הערבי הוא אחד הרחבים שקיימים בין המדינה לבין החברה הערבית-פלסטינית בישראל. אפשר להצביע על שתי מגמות מנוגדות המתקיימות בו בזמן במדיניות הממשלה ומנציחות את המעמד הנחות של החינוך הערבי, התלמיד הערבי, המורה הערבי, ההורים; התרחבות הפערים בין תלמידים ערבים ליהודים כמעט בכל מדד, והמשך חלוקת תקציבים המפלה את התלמידים הערבים. מבחינת כיתות לימוד, כבר אמרנו שיותר מ-6,000 חדרי לימוד חסרים בתחילתה של כל שנת לימוד. בשנים האחרונות נבנו אומנם יותר מ-3,120 חדרי לימוד, בתקופת השר סער, אך אלה נתנו מענה רק ל-39% מהמחסור. יש צורך בתוספת תקנים, יש צורך בטיפול אחר במה שקרוי גני טרום-חובה. יש מחסור גדול בגנים האלה; לפי נתוני ועדת המחקר לענייני חינוך ערבי, 40% מגני-הילדים לגילאי שלוש-ארבע שייכים לגורמים פרטיים שלא שייכים לרשות המקומית. השכלה גבוהה – שיעור הערבים במוסדות להשכלה גבוהה הוא בסביבות 2.7%, גם בסגל האקדמי וגם בעובדים הטכניים. משרד הרווחה – סך כל התקציב הנדרש לאוכלוסייה הערבית בשנת 2013 הוא 1.44 מיליארד שקל. אדוני השר, כ-53% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני, וביישובי הערבים הבדואים השיעור מגיע כמעט ל-75%; אתה מכיר את הנתונים האלה באופן אישי. 60% מהילדים הערבים הם ילדים עניים. 55% מהשכירים הערבים, משכורתם נמוכה ממחצית השכר הממוצע במשק. 43% מהתיקים הפליליים שנפתחו לבני-נוער היו לנערים בני האוכלוסייה הערבית. על אף האמור לעיל, על אף שסך כל התיקים המטופלים בלשכות הרווחה ביישובים הערביים הוא 15% מכלל התיקים המטופלים בלשכות הרווחה במדינה, ואף שמספר התקנים ביישובים הערביים הוא רק 11% מכלל התקנים שהמשרד מקצה, תקציב הרווחה לרשויות הערביות המקומיות הוא 8% מכלל תקציב המשרד. להזכיר: האוכלוסייה הערבית היא 20% מכלל האוכלוסייה בארץ. לכן, הבקשות התקציביות הן כדלקמן: אישור מיידי של כ-200 תקנים של עובדים סוציאליים למחלקות הרווחה; העברה תקציבית הולמת למקלטים לנשים מוכות, היות שמתוך 17 מקלטים לנשים מוכות רק שלושה ביישובים ערביים; הקמת פנימיות-יום שלא מותנית בהקמה ליד פנימייה קיימת; תגבור מכסות מרכזי-יום לקשיש בקרב האוכלוסייה הערבית – ואני שמח שאתה הודעת בשבוע שעבר שהמרכז לקשיש בטירה לא ייסגר; תקצוב מיוחד להקמת מרכזים למניעת אלימות מקומית – חבר הכנסת שטרית, אתה מפריע לי, כי אני מדבר עם השר. ואפרופו אלימות, אנחנו זועקים, פעם אחר פעם, אדוני היושב-ראש, גם מעל הדוכן הזה, ותחת כל עץ רענן, על הצורך, א. לאסוף את הנשק; הנשק ממלא את היישובים הערבים – נשק: אקדחים, כדורים, נשק אוטומטי, טילי "לאו"; וב. גם על הצורך לטפל באלימות. החובה היא חובה כפולה: גם חובה של המשטרה, כזרוע אכיפה, וגם חובה שלנו – ואנחנו עושים זאת בבתי-ספר, במסגדים, ברחוב, במגרש, בבית, במדיה, בכל מקום, נגד השימוש באלימות, בעיקר ולרבות אלימות נגד נשים. רק לפני כמה ימים, לצערי הרב, התבשרנו על עוד מעשה רצח נגד אישה באום-אלפחם, מעשה נורא, והרצח התגלה רק אחרי שאנשים ראו ילד בן שלוש מסתובב עם כתמי דם. כששאלו אותו מאיפה זה הוא אמר: זה הדם של האימא. רוב המקרים לא מפוענחים. יש למנוע את מעשי האלימות האלה. יש להצביע על מי שרוצח אישה כעל אדם ללא כבוד, במיוחד אם הטענה שלו היא שהרצח הוא על רקע מה שמכונה בצורה נוראה "רצח על כבוד המשפחה". אין כבוד ברצח, וגבר שרוצח הוא גבר ללא כבוד. אדוני היושב-ראש, ואני אסיים, תקציב המדינה הוא אמירה אידיאולוגית, הוא אמירה מתווה, הוא מדיניות, הוא אמירה איך אתה מתייחס לקולקטיב שלם, הוא אמירה איך אתה מתייחס לאוכלוסייה שמאז קום המדינה סבלה מהדרה, מדחיקה אל השוליים, מהיעדר שוויון בכל תחום של החיים, מלבד תחום אחד: ביום הבחירות לכל אזרח יש קול. חוץ מזה – תשתיות, אדוני היושב-ראש, כבישים, חינוך, אזורי תעשייה שלא קיימים, הקמת עיר ערבית חדשה, יישוב ערבי חדש – אני תובע את זה מאז שאני כאן, בכנסת, מ-1997. מדברים רמה-רמה, בהתחלה התנגדו, אחר כך הסכימו, אחר כך עיכבו, ובסופו של דבר כלום, אַין. מה הדבר שמאשימים בו את חברי הכנסת הערבים, אדוני היושב-ראש לשעבר, ואמרתי את זה כמה פעמים? – במה אתם עוסקים כל הזמן? הנה, אני מציב בפניכם תמונת ראי עגומה, מביכה, של היעדר שוויון ושירותים בסיסיים לאזרח הערבי, וכל מה שאנחנו תובעים זה להיות שווים. אבל עד אז, לפחות לנסות לצמצם את הפערים, כדי שהאזרח הערבי, גבר ואישה, ילד וקשיש, ירגישו מה זה להיות אזרח. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי, שהציג הצעת אי-אמון מטעם הסיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד. ישיב על שלוש הצעות האי-אמון סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ניתקתי את הטלפון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עשית מעשה נכון. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ואני אשתדל להשיב גם לכל אחד ספציפית. לצערי, חברי חבר הכנסת אלי ישי יצא, אבל אני אקדים ואומר: אדוני היושב-ראש, אין כאן מלחמת תרבות, אין כאן שנאת חינם, זוהי לא דרכנו. אנחנו, יחד אתכם, אנחנו רוצים לתקן את הטעון תיקון, תיקון עיוותים שהיו במשך שנים, ואנחנו נחושים לתקן אותם עבור אלה ששלחו אותנו לכאן עם 19 מנדטים. <נסים זאב (ש"ס):> תתקנו את עצמכם, עדיף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני – – – <נסים זאב (ש"ס):> תטפלו באוכלוסייה שלכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> תפסיקו לתקן אותנו, מי אתם בכלל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני חוזר, חבר הכנסת נסים – – – <נסים זאב (ש"ס):> כל הזמן בתקשורת – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – אתם – – – אתם תתקנו, אתם אפוטרופוסים עלינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו – – – <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו לא הילדים המאומצים שלכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יאפשר לנו להמשיך, או שאנחנו נמתין עוד קצת? <נסים זאב (ש"ס):> לא לא, הוא יכול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה, חבר הכנסת נסים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קיבלנו אישור, סגן השר לוי ימשיך. בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. וגם לחבר כנסת שמולי, אתה מבקש שבחודש ימים נפתור את העניינים, את כל החוליים, את הרווחים הכלואים, את תשלום המס של החברות, הכול בחודש ושבוע? אתה רציני? אני מבקש לרענן את זיכרונך – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אם אתה רוצה, אני אתן לך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כבר חודש ימים אתם אומרים חודש ימים. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבקש – – – תספור, חודש ושבוע. <איציק שמולי (העבודה):> – – – כלכלית חדשה, לא אני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבקש לרענן את זיכרונך. את זיכרונך – – – <איציק שמולי (העבודה):> אתה הבטחת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבקש לרענן את זיכרונך, שמפלגתך הייתה שותפה לממשלה הקודמת במשך שנתיים. חבריך היו צריכים להיות שותפים ולטפל בממשלות הקודמות – אנחנו חדשים – שהייתם חברים בהן לאורך כל השנים. <איציק שמולי (העבודה):> אתה לא תוכל להגיד את זה ארבע שנים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> את הטיפול בעוני – – – <איציק שמולי (העבודה):> ארבע שנים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – את הטיפול בעוני, את הטיפול באבטלה, את הטיפול בדיור, את חלוקת התקציבים הצודקת, והרשימה, האמן לי, ארוכה ארוכה, ואני חס ולא מפרט אותה. אבל אמרתי, כמו שאמרתי: זה הפך כבר לריטואל; מדי שבוע אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים כאן, מול האופוזיציה, שתוקפת אותנו על החלטות שעוד לא התקבלו. אנחנו בסך הכול חודש, חודש וחצי בתפקיד, ושוב ושוב אני מוצא את עצמי מתבקש להגיב על שמועות שהפכו לידיעות בעיתון, שגררו תגובות מהאופוזיציה, וחוזר חלילה. רק בימים האחרונים מישהו החליט שבכוונתנו לבטל, או לפגוע בבית-הדין לעבודה. לא היה ולא נברא, אבל השמועה הזאת הפכה לידיעה בעיתון, ועלתה גם כאן, במליאת הכנסת. אז אני רוצה להגיד לחברי: לא היה ולא נברא. אני רוצה להבהיר שלא עלה כלל בדעתו של שר האוצר לבטל את בתי-הדין לעבודה, כי אני חושב, ואנחנו חושבים, שבתי-הדין האלה חשובים מאוד כדי להגן על האדם העובד במדינת ישראל. ובכל זאת, השמועה הפכה לידיעה בעיתון וגררה תגובה תוקפנית מהאופוזיציה. אז ברוח החג שעבר עלינו לטובה, חברי חברי הכנסת, החלטתי להקריא את רשימת ההחלטות ששר האוצר כן קיבל עד כה, כדי שנוכל לבחון יחד אם ההתקפות שלכם על שר האוצר, משרד האוצר, על הקואליציה, הן אכן מוצדקות. מי יודע, אולי בכל זאת תיתנו לעובדות לא לבלבל אתכם ולשנות משהו בגישה שלכם. אילו שר האוצר לא החליט על העברת 400 מיליון שקלים לרווחת ניצולי השואה, דיינו. אילו לא החליט על מעבר לתקציב חד-שנתי, דיינו. אילו לא עזר להעביר את חוק הריכוזיות בממשלה, או לפחות לפתוח בהליכים המרכזיים להעברת חוק חשוב זה, דיינו. אילו לא הכניס את מבחן כושר ההשתכרות, שהרבה מיושבי הבית הזה היו שותפים לו, בזכאות לדיור במקום ותק בנישואים, דיינו. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתה מדבר על אלוהים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אילו, גם – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> כי משה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם חברת הכנסת יחימוביץ – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> משה שמענו, אבל קצת כבוד, אתה יודע, ליושב במרומים. באמת, יש בכל זאת פער מסוים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני נותן לו כבוד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – פער מסוים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני נותן לו כבוד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – בין שר האוצר – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני נותן לו כבוד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – לבין הקדוש-ברוך-הוא. פער מסוים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני ממש נותן לו כבוד. אני בא מבית דתי. אני אדם מאמין, והמילה "דיינו" אין אתה שום בעיה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אנחנו מכירים את המקורות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אילו לא הקים – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> המקורות מתייחסים לאלוהים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אילו לא הקים – שמעתי אותך, חברת הכנסת יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אז באמת, פרופורציות – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תאמיני לי, שמעתי אותך פעם, פעמיים – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – פרופורציות, באמת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – תנסי לרדת לעומקם של דברים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זה קשה לי, קשה לי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אילו לא הקים – קשה לך? אז אולי תצאי, כמו תמיד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ומה תעשה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אולי תעשה – – – על מגילת אסתר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אילו לא הקים – הלוואי, למה לא? זה לכבוד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – אלוהים. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> איפה איתן כבל, שישיר לו איזה שיר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן. כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אולי איתן כבל יעזור לי. אילו לא הקמנו קבינט לדיור, שמי שלקח לעמוד בראשו מתוך אחריות ושליחות ציבורית – שר האוצר – וכן הוחלט על הקצאת 200 מיליון שקלים למשרד הרווחה למען הבטחת ביטחון תזונתי לילדים – – – <היו"ר מאיר שטרית:> סגן השר, אתה יודע שהפרק הבא בהגדה, אחרי "דיינו" – – <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> – – זה "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת". <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז חכה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה אולי להגיע לזה. <משולם נהרי (ש"ס):> אז למה דיינו אם לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אילו – אמרתי: אני ממשיך בעוד רשימה של חודש וחצי – – – <משולם נהרי (ש"ס):> אתה אומר: אם לא, אם לא, אם לא – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> בוא'נה, אם כל, על כל זה דיינו, בשביל מה צריך שר אוצר? שילך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני ממשיך. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הנה, אני ממשיך. אילו לא החלטנו על הקמת ועדה שתבחן מחדש את התמלוגים על משאבי הטבע בישראל – מה שלא נעשה, ונעשה באומץ רב על-ידי שר האוצר; אילו לא העברנו את הסדר השמים הפתוחים, כמובן יחד עם משרד התחבורה וראש הממשלה, מה שלא עשו לאורך השנים; אילו לא החלטנו על הקמת ועדה לבדיקת הסדרי החוב של בעלי ההון – זה רק קרה, אך לפני שבועיים, שקמה צעקה גדולה. מי שלקח את המושכות לידיים זה שר האוצר, והחליט על הקמת ועדה. כמו כן, החליט על צמצום משמעותי של תאגידי המים, שיביא לחיסכון ישיר במחיר המים לצרכן ב-4%–5%, חבר כנסת טיבי, לכל אוכלוסיית מדינת ישראל בצורה שווה. אבל את ההחלטות האלה כן קיבלנו, את כולן, ולא בשנה או בקדנציה, חבר הכנסת שמולי, אלא בסך הכול בחודש וחצי הראשונים שעברו מאז נכנסנו לתפקיד. <איציק שמולי (העבודה):> שכחת את המע"מ – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואני מזכיר לך – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – את קרנות ההשתלמות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – מע"מ, מס הכנסה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מזכיר לך – – – <איציק שמולי (העבודה):> אתה רוצה שנחכה שהפטיש ייפול על הראש? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מזכיר לך שאתם הייתם שותפים – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – ארבע ועדות – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – במשך שנתיים בקדנציה הקודמת. תבדוק עם חבריך – אז אתה גם כן כנראה לא יודע לספור, ולא יודע לספור את הנושאים שפירטתי – תבוא אלי, אני אתן לך אחר כך את כל הרשימה. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כן, את כל ההחלטות האלה קיבלנו בחודש וחצי – ולא בקדנציה שאתם הייתם שותפים בה שנתיים – מאז נכנסנו לתפקיד. כן, לא ייאמן, רק בחודש וחצי. אז כנגד בדיוק מה אתם יוצאים, כנגד חוק הריכוזיות שיפתח את המשק הישראלי לתחרות אמיתית? כנגד הרצון שלנו לדאוג שהציבור הישראלי כולו ייהנה ממשאבי הטבע שלו? <איציק שמולי (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת שמולי, אתה מפריע לי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה לא הוא, זה אני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם אתה, מיקי. ואולי אתם מתנגדים להחלטה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> כל האופוזיציה מפריעה לך באופן כללי. <איציק שמולי (העבודה):> זה התפקיד שלי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואולי – קצת נימוס, חברים – אתם מתנגדים להחלטה שלנו יחד, עם משרד התחבורה, לפתוח את השמים לתחרות אמיתית, שתוזיל את מחירי הטיסות לישראל, תביא אלפי תיירים נוספים לישראל ותוסיף, על-פי המבינים בענף התיירות, עוד כ-10,000 מקומות עבודה? הרי אף אחד לא לקח את המושכות ולא ניסה להתעמת עם ועד "אל על", ולא שמעתי אתכם צועקים כשזה קרה. הרי על הצעדים הללו – ולא את חברת הכנסת יחימוביץ, היא כאילו לא הייתה באולם כשזה היה על השולחן פה – הרי על הצעדים הללו בדיוק דיברתם, אתם בקולכם, מעל כל במה, מול כל מיקרופון ובכל אולפן. מדוע זה מוזר בעיניכם להביע תמיכה בצעדים הללו? פעם צריך אומץ ציבורי. האם אין בכך משום חזון חיובי? אני מתחיל להאמין, אדוני היושב-ראש, שהיעדר התמיכה של האופוזיציה נובע מהעובדה הפשוטה, שבזמן שאתם מדברים על הצעדים הללו, אנחנו מקבלים את ההחלטות ומוציאים אותן אל הפועל. חברי חברי הכנסת, זה לא שאנחנו מנסים לברוח מהדיון על הצעדים הלא-פשוטים שיידרשו מאתנו בעקבות הגירעון התקציבי שקיבלנו בירושה; להזכירכם, שנתיים הייתם שותפים שם. וכבר אמרנו בקולנו שיידרשו צעדים לא פשוטים מכל הציבור. לא התחמקנו. ברור לכולם, גם לכם, חברי באופוזיציה, ש-35 מיליארד שקלים גירעון אינם נעלמים מעצמם, והם מחייבים, כן, מחייבים החלטות בהחלט קשות ולא פשוטות. אתמול בערב – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אמרת שאתה מתכוון לענות על שלוש הצעות? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברי חבר הכנסת אחמד טיבי – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אולי אתה לא אופוזיציה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – מקומך לא ייפקד. הרי אחר כך לא נוכל לסיים את זה. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה יכול להגיד במה מבין יאיר לפיד מבחינת קונספציה כלכלית? האם הוא מבין – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתמול בערב, חברי, נפגשתי בבאר-שבע עם סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, שהם שגרירים של קרן רוטשילד, שסיימו צבא, כן, סיימו צבא ושירות לאומי ומתנדבים במסגרות הלימודים שלהם לתואר בכל מיני מסגרות. הם סיפרו לי על הבעיות שהם נתקלים בהן במסגרת הפרויקטים החברתיים והחינוכיים שהם מובילים, וניהלנו שיחה מעניינת על הכלכלה בישראל והמצב החברתי. הצעירים הללו, חברים, הם ללא ספק מעמד הביניים של מחר, שיוביל את החברה הישראלית בעוד כמה שנים. ואני שואל אתכם, חברי חברי הכנסת, איך נוכל להסתכל לחבר'ה האלה בעיניים בלי לקבל החלטות קשות שעומדות בפנינו? ואם לא נקבל אותן, בעוד שנתיים נהיה מול שבר הרבה הרבה יותר גדול, ואז יצביעו עלינו וישאלו, איפה הייתם? מדוע לא פעלתם? האם נוכל להעביר לדורות הבאים, להם – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – זה בטוח. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – את החובות של היום? ודאי שלא. האם ניתן להמשיך ולחלק כספים ללא שום חשבון ולהגדיל את הגירעון? ברור לכולנו שלא. זה לא מוסרי וזה חסר אחריות וגם לא ערכי. יידרשו, כאמור, צעדים לא פשוטים, ואני מבטיחכם ששר האוצר יקבל אותם ויציג אותם בפני הכנסת לאחר אישורם בממשלה, כנהוג. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אה, הוא יבוא, הוא יבוא? אוי איזה כיף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ובניגוד – תתפלא, חבר הכנסת רוזנטל – לממשלות עבר, וכפי שציינתי, חלקכם הייתם שותפים להן, אנחנו שמים את האדם העובד במרכז, ונחזיר את המדינה לידיים שלו, כפי שראוי שיהיה וכמו שביקשו רבים בבחירות האחרונות. התקציב שעליו אנחנו עמלים בימים אלה יביא לשוויון גדול יותר בנטל העבודה. כל זאת תוך דאגה ואחריות לאלו שלא מסוגלים לעבוד. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כן, גם אלו שנבצר מהם מכל מיני סיבות: פיזיות, נפשיות, להשתלב בשוק העבודה, או מבחינת חוסר יכולת, אנחנו נסייע בידם כדי שלא יתגלגלו למעגל מסוכן יותר. יהיו בו שינויים משמעותיים בסדרי העדיפויות, כדי שהישראלי העובד יבין סוף כל סוף לאן הולכים המסים. מאז מוניתי לתפקידי כסגן שר האוצר פונים אלי אנשים רבים ומחזקים אותנו, את אנשי האוצר. האחד אחרי השני אומרים לי עם ברק בעיניים: אתם מחזירים לנו את הגאווה והאמונה בכנסת; רק תמשיכו; תעמדו על שלכם למעננו ואל תישברו; תאמינו במה שאתם הולכים ותלכו קדימה לעתיד טוב יותר. ואני מבטיח לכם ולהם שלא נישבר ונביא לשינוי ברור של סדרי העדיפויות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רוצה להתייחס בצורה ספציפית גם לחברי במגזר הערבי, וכידוע לכם, אני מיודד ידידות רבת שנים עם חברי אחמד טיבי, ואני לך מקדיש את זה ספציפית, ידידי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת טיבי, אני חושב שאכן יש צורך לטפל בפערים שנוצרו לאורך השנים ואכן יש פערים. במשך כל שנות קיום המדינה יש פערים – לציבור הערבי וליישובים הערביים, הן בתשתיות והן בחינוך. אף-על-פי שציינת שבממשלה הקודמת בנו יותר מ-3,000 כיתות חינוך, לא די בכך וצריך להמשיך במגמה הזאת. ואני מבטיחך דבר, שאני אשוחח בעניין הזה אישית עם שר החינוך. אם תרצה לבוא אתי, אני אכבד את זה. אולם תסכים אתי כי חלק מהפערים טופלו. יש צורך לטפל בצמצום הפערים גם הלאה, לא לנוח בנקודה הזאת. רק בשבוע שעבר היו אצלי השר לביטחון פנים, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, העלו את הסוגיה של קיצוץ התקציב בביטחון הפנים. על דבר אחד כולנו הסכמנו: באותם תקציבים שמיועדים למגזר הערבי כדי לצמצם את הפערים – אני מבטיחך שאני אעשה כל אשר לאל ידי, ואני אעדכן אותך גם – לא לפגוע בתקציבים האלה. אנחנו יודעים בדיוק מה מצב הביטחון האישי באותם יישובים, ויש צורך להמשיך במגמה הזו למיגור האלימות בתוך הכפרים, בתוך היישובים הערביים. <באסל גטאס (בל"ד):> מה עם השיכון? מה עם החינוך? מה עם התשתיות? ביטחון פנים? <היו"ר מאיר שטרית:> הכול יהיה בסדר. <מיקי רוזנטל (העבודה):> נותנים לו את האצבע, הוא רוצה את כל היד. <היו"ר מאיר שטרית:> הכול יהיה בסדר, לא לדאוג. <שלי יחימוביץ (העבודה):> עוד שנתיים. שנתיים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברת הכנסת יחימוביץ, להזכירך, היית שנתיים בממשלה הקודמת, חברת ממשלה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> לא הייתה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> לא הייתה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לדייק בעובדות: לא הייתי בממשלה. <מיכל בירן (העבודה):> ולא בטעות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> סליחה, אני מתנצל. היית – – – <משולם נהרי (ש"ס):> סגן השר, סגן השר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כן, בבקשה. מפלגתך הייתה בממשלה הקודמת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא חשוב. בקיאות בפרטים זה לא הצד החזק שלכם, אבל לא חשוב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הנה אני מתקן את עצמי: מפלגתך הייתה. <משולם נהרי (ש"ס):> גם ביבי לא היה בממשלה הקודמת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אומר את זה גם לפתחו של ראש הממשלה. <קריאה:> מי מינה את הממשלה הקודמת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מדיניות הממשלה, חבר הכנסת טיבי – – – <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתם הייתם שותפים לה, להזכירך. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מדיניות הממשלה לעידוד תעסוקה – ממשלת ישראל רואה חשיבות רבה בעידוד תעסוקת כלל האוכלוסיות במשק, הן ככלי לשיפור מצבן ורווחתן של האוכלוסיות האמורות והן לצורך מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק. לצורך כך קבעה הממשלה יעדים שאפתניים להגברת שיעורי התעסוקה במשק, ושל אוכלוסיות ספציפיות, חבר הכנסת טיבי, בפרט. יעדי התעסוקה – הוועדה לבחינת מדיניות התעסוקה, בראשותו של פרופסור אקשטיין, המליצה לממשלה על יעדי תעסוקה שאפתניים וארוכי-טווח והעמידה בהם עתודה להוות אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר של המשק. ב-15 ביולי 2010 אימצה הממשלה את היעדים האמורים במסגרת החלטת הממשלה מס' 1994. עמידה ביעדי התעסוקה הכרחית לצורך מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק ומחייבת שינוי מהותי בשוק העבודה הן מבחינת הגדלת שיעורי התעסוקה והן מבחינת הגדלת הפריון לעובד. יעד שיעור התעסוקה לנשים ערביות גילאות 25–64 הוא 41% בשנת 2020, לעומת 23% בשנת 2008 ו-27% ב-2011. ניתן לראות כי חל שינוי בשנים האחרונות, שיפור עקבי בשיעורי התעסוקה של נשים ערביות, אך עדיין – ואני מדגיש, חבר הכנסת טיבי, אני מסכים אתך לשם שינוי – עדיין קיים צורך בשיפור משמעותי נוסף בעניין זה. לצורך עמידה ביעדי התעסוקה הממשלה מיישמת – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש אזורי תעסוקה חדשים במגזר הערבי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שינויים מבניים ומתקדמים, בין היתר תוכניות לעידוד ומיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המגזר הערבי. אני מבקש לזכור – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – בראש או במוח פה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – צעדי מדיניות עיקריים שמקדמת – – – <נסים זאב (ש"ס):> הראש זה אותו ראש והמוח זה אותו מוח והמדיניות זו אותה מדיניות. למה אתה מזלזל בראש הממשלה הקודם? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה היית שותף למדיניות הקודמת, חבר הכנסת נסים. <נסים זאב (ש"ס):> אבל זה אותו ראש ממשלה. אתה פוגע בו, תדע לך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מזכיר לך חזור והזכר. – – – צעדי מדיניות עיקריים שמקדמת הממשלה לצורך מיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המגזר הערבי. יישום החלטות ממשלה רוחביות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – תטענו כל פעם מחדש. <נסים זאב (ש"ס):> אני צריך לעבור לכיסא פה, אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אצלנו תמיד אשמים השותפים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מפאת כבודו של היושב-ראש הקודם נתתי לו להחליף מילים. יישום החלטות ממשלה רוחביות – בשנים האחרונות אושרו שש החלטות ממשלה המקצות תקציב של כ-4 מיליארד שקלים עד שנת 2016 לטובת תוכניות ייעודיות לאוכלוסייה הערבית. תוכניות אלו התמקדו בתחומי תעסוקה, תעשייה, נגישות תחבורתית, דיור, תשתיות וביטחון אישי. כפי שאמרתי לך, לקחתי את הטיפול הזה על עצמי באופן אישי. כמו כן התקבלה החלטת ממשלה לעניין ייצוג הולם למגזר הערבי בשירות המדינה, המקצה תקנים ייעודיים תוספתיים בעלות של כ-365 מיליוני שקלים לחמש השנים הבאות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מתי זה התקבל? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מתי התקבלה ההחלטה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אין לי המספר, אני מתחייב לתת לך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מתי היא התקבלה? מה התאריך? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אין לי התאריך. אני מתחייב לתת לך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הממשלה הקודמת או הממשלה הזאת? <מיקי רוזנטל (העבודה):> מתי התקבלה ההחלטה הזאת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתחייב לתת לך את זה. <חנא סוייד (חד"ש):> אל תשכח, לטיבי יש הוועדה שלו גם בעניין הזה. הוא יודע. <איתן כבל (העבודה):> צריך לתת תשובה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רשמתי, חבר הכנסת כבל. <היו"ר מאיר שטרית:> הוא אמר שאין לו את זה ביד. חבר הכנסת טיבי, הוא אמר שאין לו התשובה. הוא יבדוק ויענה לך. <איתן כבל (העבודה):> הרי הם נפגשים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה לא? אני אומר, אני נפגש אתו. הוא חברי הטוב. בוודאי. ואני נהנה מכל פגישה, מחידודי הלשון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – מאוימים עכשיו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה, זה מסכן אותך, חבר הכנסת טיבי? <איתן כבל (העבודה):> זה יפה שלטיבי יש חברים יהודים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני חבר שלו, תשאל אותו. <היו"ר מאיר שטרית:> סגן השר, עושה לי רושם שלא תשכנע את האופוזיציה לתמוך בממשלה, אה? לא תשכנע את האופוזיציה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תגיד לי, מתי שכנעו אופוזיציה מעל דוכן זה? <היו"ר מאיר שטרית:> אף פעם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לפחות הוא לא קורא לי "אח שלי". זה לפחות. <היו"ר מאיר שטרית:> – – – באחותו. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אתה יודע, יש גבול – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בעבר, תוכניות רוחביות למגזר המיעוטים יושמו באופן חלקי בלבד. כיום פועלת הממשלה במרץ ליישום מלא של התוכנית וכן מקפידה על כך שהמשרדים לא יסיטו תקציבים קיימים מהמגזר הערבי למגזרים אחרים. נוכח התקצוב התוספתי האמור – יש לי רשימה ארוכה מאוד, שאני מתכבד לתת לך אותה אחר כך, עם תאריכים ומספרים – להלן רשימת החלטות הממשלה: ייצוג הולם בשירות המדינה, החלטה מס' 2579; תוכנית לפיתוח כלכלי, החלטה 1539; דרוזים וצ'רקסים – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> מתי? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה בהחלט בממשלות קודמות. הממשלה הזו קיימת חודש וחודשיים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> את כל זה הזכרתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דרוזים וצ'רקסים – 2861; בדואים בצפון, אכן הזכרת, טיבי; בדואים בדרום, אכן הוזכר על-ידך; שירות אזרחי לאומי – 3564; עידוד תעסוקה על-פי טרכטנברג – 4193. התאמת מנגנוני הקצאה ממשלתיים לצורך סיוע במיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המגזר הערבי – במסגרת צעדי המדיניות שמיישמים משרדי הממשלה השונים מקודמים כמה צעדים חדשים במטרה לסייע במיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המגזר הערבי. להלן תיאור של חלק מהתוכניות האמורות: נציב שירות המדינה מקדם תוכנית לעידוד העסקת ערבים בשירות המדינה, תוך סימון משרות ייעודיות בשירות המדינה; קידום מכרז מאגר כללי לאוכלוסייה הערבית ויישום הצעדים המומלצים במסגרת הרפורמה בנציבות לעניין מבחני ההתאמה. <היו"ר מאיר שטרית:> סגן השר, למיטב זיכרוני, בממשלה של אולמרט הייתה החלטה אכן לקדם את הנציגות של המגזר הערבי במשרדי הממשלה, וסוכם שעד 2010 נגיע לכך ש-8% מעובדי המדינה יהיו ערבים. <איתן כבל (העבודה):> דרך אגב – – – <היו"ר מאיר שטרית:> האם ידוע בכמה אחוזים אנחנו עומדים היום? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היום 8%, ההחלטה הייתה על 10%. היעד של הממשלה לא הושג, אף שהוא חצי מהשיעור – – – <היו"ר מאיר שטרית:> היום זה 10%? אני שמח. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> 8%. <היו"ר מאיר שטרית:> 8%. היו אז 5% או 6%. <נסים זאב (ש"ס):> הרבה יותר מהחרדים, אדוני היושב-ראש. זה הרבה יותר מהחרדים. אגב, בדרום יש רק ערבים. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אדוני יודע שיש גם ועדה שגם משלמת בעולם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מודה לאלה ששולטים בהיסטוריה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. נציבות שירות המדינה מקדמת תוכנית לעידוד העסקת ערבים בשירות המדינה, כמו שאמרתי, במסגרת הרפורמה בנציבות. משרד ראש הממשלה מקדם תוכנית לסיוע לרשויות מקומיות ערביות בהגשת בקשות לקבלת תמיכות ממשלתיות. זאת באמצעות התקשרות עם חברה שתסייע בהנגשה, ייעוץ ותמיכה לצורך הצגת הבקשות. משרד השיכון מקדם תוכנית לפיתוח פרויקטים תקועים לתכנון ושיווק יחידות דיור, בין היתר במגזר הערבי, באמצעות הסרת חסמים הנוגעים להיעדר תשתיות. <איתן כבל (העבודה):> גן-עדן. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה עדיין הסרת חסמים. זה הסרת חסמים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> משרד הכלכלה, חברים – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – אי-אמון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מושך? אדוני היושב-ראש, יש החלטה למשוך את האי-אמון מהצד של הסיעות הערביות. <היו"ר מאיר שטרית:> בבקשה, רק תבקשו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תבקשו, זה בסדר. משרד הכלכלה מקדם תוכנית לפיתוח אזורי תעשייה ותעסוקה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – לרע"ם ובל"ד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני, אתה מפריע לי. אדוני, אני מבקש את הסיוע שלך. <היו"ר מאיר שטרית:> אל תשים לב, תדבר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – ותעסוקה במגזר הערבי, זאת באמצעות איתור קרקעות מתאימות והקצאת משאבים לתכנון אזורי תעשייה ומלאכה ברשויות המיעוטים. כמו כן – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> מיקי, כשאתה קורא את זה תנסה לשכנע את עצמך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני קורא לאט כדי שאתה תקלוט. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אה, אוקיי. כי אתה לא מאמין לעצמך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כמו כן, חבר הכנסת מיקי – – – <נסים זאב (ש"ס):> הבעיה שהוא מפסיק לשמוע – – – <היו"ר מאיר שטרית:> אל תגיב להם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כמו כן – אני, אתה יודע, רגוע, משיב להם בניחותא – מקדם המשרד תוכניות לקידום בינוי מעונות-יום ברשויות המקומיות הערביות. מינהל התכנון במשרד הפנים מקדם תוכניות לחיזוק ועדות התכנון, והאמן לי, חברי טיבי, הגיע לשולחני – עכשיו אני מדבר אליך כחבר – על אי-גבייה של רישוי עסקים. תענה לי. למה אמרו לך לא לענות לי? <היו"ר מאיר שטרית:> אל תשיב. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סליחה, כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא נורא, אחר כך אני אדבר אתך. משרד הרווחה מקדם מתן עדיפות לרשויות הערביות בתקצוב שירותי רווחה תוספתיים. אני מסכים אתך שלא די בצעדים האלה ויש לעשות עוד ועוד. אני מסכים אתך, חברי חבר הכנסת טיבי, שיש צורך לעשות לצמצום הפערים, ואני אומר לך, ככל שיהיה בידי לסייע, אני אסייע בידך. תודה רבה לכם. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לסגן השר. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר מאיר שטרית:> אני מזמין את חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, למסור הודעה לכנסת. בבקשה. אחריו – אנחנו מתחילים בדיון בהצעת האי-אמון, דיון סיעתי. אני מבקש להודיע שבדיון הסיעתי כל דובר ידבר שלוש דקות, על-פי החלטה של ועדת הכנסת. אנחנו נקפיד על זמן הדיבור, ומי שלא יהיה באולם לא יוכל לדבר. בבקשה, חבר הכנסת רותם. <דוד רותם (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על דעת ועדת הכנסת אני מודיע כי ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק פיקוח אלקטרוני על משוחררים בערובה ומשוחררים על-תנאי ממאסר (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, מ/751, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה, אדוני, יושב-ראש ועדת החוקה. פה לא זקוקים להצבעה. <הצעות סיעות ש"ס – יהדות התורה, העבודה ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> <2. ממשלה המנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה;> <3. היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך> <היו"ר מאיר שטרית:> אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות, אדוני, יש לרשותך. בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב–ראש, תודה רבה, חברי, מה שראינו כאן בשבוע שעבר הוא ניסיון להשתמש בשנאת חרדים כדי לגזור גזירות על האנשים העובדים. שמענו את שר האוצר החדש מעל הבמה של הכנסת בנאומו הראשון כשהוא משתלח במגזר החרדי. האווירה נגד החרדים הייתה כל כך קשה – מיקי לוי, שב – שאתה בעצמך, איש ראוי, איש עם דרך ארץ בדרך כלל, מכיוון שהייתה אווירה כל כך קשה – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – נפלטה לך המילה "טפילים". והמילה הזאת היא מילה שכשהיא נאמרת נגד יהודים היא מעוררת קונוטציות קשות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> והנה, הקול הוא הקול של לפיד, אבל הידיים בתקציב הזה הן הידיים של נתניהו. ואיזו בשורה אנחנו שומעים מהתקציב החדש? מאין יבואו מקומות העבודה? אנחנו לא רואים כאן סדר-יום חדש, אנחנו לא רואים פה גישה חדשה, אנחנו לא רואים פה שום אסטרטגיה כדי להביא גם צמיחה למשק הזה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> ומה יש לנו? מה יש לנו בתוך התקציב החדש? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אחרי שהגענו – קודם כול יש קיצוץ בקצבאות הילדים, שזה מביא, לפי תחשיבים שונים, 40,000 איש במדינת ישראל להיות מתחת לקו העוני. במקום שיהיה להם סיכוי, מיקי לוי – אתה הולך ולא נשאר – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא הולך, אני לא הולך. <אראל מרגלית (העבודה):> – – הם הולכים להיות נטל על הכלכלה הישראלית – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בניגוד ליו"ר – – – אני לא הולך. <אראל מרגלית (העבודה):> – – וזה לאחר ששר האוצר אמר שהוא לא רוצה שיהיו ילדים רעבים, אף ילד רעב אחד במדינה. יש לי חדשות בשבילו: 800 מטר מפה, בשכונות בירושלים – בשכונת ברזיל-אולסוונגר בקריית-היובל, בקטמון ח'-ט', בבית-צפאפא, יש עכשיו ילדים רעבים, שלא מביאים סנדוויץ' לבית-ספר ולא יוצאים לטיול השנתי. ובערי הפיתוח ובמקומות אחרים רוצים בשורה אחרת. גם כאלה שמרוויחים 5,000 ו-6,000 שקל בחודש, הולכים לקחת להם חלק גדול מההכנסה. ואני שואל את חברי עמיר פרץ, שהיה יושב-ראש ההסתדרות, שזעק בשביל האנשים האלה בצורה כל כך קשה: מה הם נותנים לך בממשלה הזאת שאתה לא משמיע את קולך ואתה הולך עם התקציב שמסתמן? ובוא נדבר על ריקי כהן המפורסמת, שיחד עם בן-זוגה מרוויחה 20,000 שקל בחודש, מה בדיוק קורה לה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> דרך קצבאות הילדים, דרך המע"מ, דרך מס הכנסה, דרך עוד כמה דברים, מורידים להם בחודש עוד 1,076 שקלים, לפי התחשיבים של העיתונים הכלכליים. זה אולי לא נראה הרבה, אבל 1,076 כפול 12 – בעצם אומרים להם, אתם תעבדו 12 חודשים, אבל אתם תקבלו משכורות של 11 חודשים, כי הורדנו לכם משכורת אחת שלמה שנתית מהעבודה. אז למי שר האוצר דואג, לעניים? למעמד הביניים? למעמד הביניים הגבוה? כל אחד מהמגזרים האלה, הולכים לתקוף אותו באופן קשה. <היו"ר מאיר שטרית:> נא לסיים. <אראל מרגלית (העבודה):> עוד רגע. <היו"ר מאיר שטרית:> נתתי לך כבר עוד דקה. <אראל מרגלית (העבודה):> והנה אנחנו רואים שגם העסקים הקטנים, 450,000 בעלי עסקים קטנים – הם דומים לשכירים – גם בהם פוגעים קשה. עשינו חשבון בוועדת הכספים בשבוע שעבר, אדוני היושב-ראש, ש-30 חברות במשק יש להן אשראי של 700 מיליארד שקל, ואילו 450,000 חברות במשק יש להן אשראי של 60 מיליארד שקל – – <היו"ר מאיר שטרית:> אתה יודע שבסוף סדר-היום יש דיון על התקציב. <אראל מרגלית (העבודה):> – – ו-4% לאלה למעלה, ו-11% לאלה למטה. ואני מזכיר לכם שאפשר היה והייתה פה ממשלה אחרת שהביאה סדרי עדיפויות אחרים. במילה: תזכור את הממשלה של יצחק רבין ומפלגת העבודה; תזכור איך הייתה יד מושטת לאזרח, ששמו אותו במרכז, עם נושאים של דיור, וחינוך, ותשתיות, ופתאום היה קול חדש במדינת ישראל. וזאת לא הבשורה של התקציב הזה – – <היו"ר מאיר שטרית:> אראל, תודה. אתה עברת את הזמן פעמיים. <אראל מרגלית (העבודה):> – – הבשורה של התקציב הזה דומה לבריטניה של 2009, שהביאה למיתון אחרי ריסון פיסקלי. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה לאראל מרגלית. הדובר הבא, רונן הופמן, בבקשה. חברים, אני מבקש להסתכל על השעון ולהקפיד על זמן. אני הפעם חרגתי – הוא דיבר בהתלהבות, לכן לא רציתי לעצור את העניין. אני מזכיר לחברי הכנסת שאחרי האי-אמון יש דיון בשתי הצעות חוק: חוק ההתייעלות הכלכלית וחוק התקציב, כך שתהיה הזדמנות לאנשים לדבר בנושא הכלכלי גם אחרי האי-אמון, בדיון אישי, למי שמעוניין בכך. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <רונן הופמן (יש עתיד):> אראל, אני צריך ללמוד ממך לדבר בהתלהבות, אני גם יכול להרוויח עוד דקה. <היו"ר מאיר שטרית:> זה רק באופוזיציה קורה לאנשים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> צודק, צודק. <רונן הופמן (יש עתיד):> זה רק באופוזיציה. אני קודם כול מתנצל על הצרידות, אנחנו – – – טוב, זה מחיר גבוה מדי. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עמד כאן לפני דקות ספורות חבר הכנסת אלי ישי, ואני מעריך ומכבד אותו, בהציגו את הצעת האי-אמון של סיעתו, וחזר, בטון אומנם רגוע ושקט, על ביטויים שנשמעים כאן כבר כמה חודשים, כמה שבועות, ביטויים שחוקים אבל גם מסוכנים; "צו גירוש", הוא אמר, "סיכול ממוקד", "שנאה נגד חרדים". אתם הצטרפתם, חברי ממפלגת העבודה. אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת ישי – הוא לא כאן – אני רוצה לומר לכם, שאין כאן לא גירוש, לא סיכול, לא שנאה. אתם יודעים מה יש כאן? יש כאן בחירה דמוקרטית שחבר הכנסת ישי לא יכול לקבל אותה, ולא יכול, כנראה, לחיות על-פיה; יש כאן בחירה דמוקרטית של כלל הבוחרים במדינת ישראל, שיצרו מפה פוליטית אחרת, ואתם מסרבים לקבל אותה, חברי; מסרבים לקבל אותה, ומסרבים לקבל את העובדה שאין לנו באמת דבר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> דה-לגיטימציה. <רונן הופמן (יש עתיד):> אתה יכול לומר דה-לגיטימציה, ואתה יכול לומר סיכול ממוקד – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> – – ואתה יכול להמשיך ולהטיף ולהסית, אין בכך שום דבר – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> – – אין בכך שום דבר. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> מה שאתם עושים כאן, אתם פשוט מסיתים – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת מרגי. <רונן הופמן (יש עתיד):> האמת היא שיש לנו סדר עדיפות שונה משלכם – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – זאת האמת. <רונן הופמן (יש עתיד):> – – ואתם לא מוכנים לקבל את זה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת מרגי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <רונן הופמן (יש עתיד):> זאת האמת. יש לנו סדר עדיפות שונה משלכם, זה נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – לא אמת. <רונן הופמן (יש עתיד):> וזה נכון גם שלמרות כל הציניות, והלעג, ובאמת – הדברים החמורים שאתם אומרים, כן, אנחנו שמים את האדם העובד במרכז, ולא במרכז המטרה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> רוסיה הסובייטית הייתה דמוקרטית בדיוק כמוך. כמו שהסובייטים שמו את האדם במרכז – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני, אני לא בוויכוח אישי אתך; אל תתקוף אותי אישית, אני לא תקפתי אותך אישית. <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת אייכלר, יש לך עוד מעט הזדמנות על הבמה לדבר. חבר הכנסת אייכלר, יש לך הזדמנות להגיד על הבמה כל מה שאתה רוצה. תשמעו אותו. מותר לאנשים להשמיע דעות שונות. <רונן הופמן (יש עתיד):> לא נשאר כמעט כלום משלוש דקות. <היו"ר מאיר שטרית:> סליחה, אני אתן לך עוד דקה. אני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, הערת ביניים זה בסדר, נאום לא, כי אז זה מפריע. כשאתם עומדים פה ושומעים הפוך אתם מרגישים את זה. אני מבקש להתחשב בדובר. אין פה שום חובה להסכים עם הדובר. בשביל זה, חבר הכנסת אייכלר, יש לך זמן, אתה יכול לעלות ולהגיד לו בדיוק ההפך ממה שהוא אמר. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> חברי, האם אני צריך להיות זה שמזכיר לכם – אפרופו מקורות, דיברתם קודם על מקורות – את המשנה בפרקי אבות למשל: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"? אני צריך להיות זה שמזכיר לכם, מסכת קידושין, שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, במובן של מלאכה ועבודה? אני צריך להיות זה שמזכיר לכם את הביקור כאן של הגברת עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, שאמרה כאן, דיברה על המכללה שהיא מנהלת, מכללת חרדים, שחייבים ללמד אנגלית ומתמטיקה, כי בלי זה 50% מהבחורים, התלמידים, לא יוכלו ללמוד מקצוע? <היו"ר מאיר שטרית:> כל הכבוד לה. היא גם עושה. אומרת ועושה. <רונן הופמן (יש עתיד):> אני צריך להזכיר שתחת החופה עומד כל גבר וחותם על קבלת אחריות לפרנס את המשפחה שלו? אני כבר המון זמן לא עמדתי מתחת לחופה, אבל אני יודע את זה – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> – – ואני אומר לכם שיכול להיות שגם המקורות שלנו שמים את האדם העובד במרכז, אבל אתם מתעלמים מזה. אני לא יודע למה, כנראה משיקולים ומצרכים פוליטיים. <נסים זאב (ש"ס):> אבל הפכתם את זה לעבודה זרה. זו לא עבודה – עבודה זרה. אדוני היושב-ראש, אולי תיתן לי גם שלוש דקות לדבר? <היו"ר מאיר שטרית:> תחליף עם חבר הכנסת מרגי, אני אתן לך שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא. <היו"ר מאיר שטרית:> אוקיי. <רונן הופמן (יש עתיד):> חבר הכנסת שמולי, חברי, אני שואל אותך, באמת, עם יד על הלב, עד כמה מהדברים שנשאת כאן מבוססים באמת על עובדות, וכמה מבוססים על פירורי הדלפות שהפכו לכותרות בעיתונים? הרי הם לא יכולים להיות מבוססים על עובדות, משום שהתוכנית עצמה – נכון, יש הדלפות וכן הלאה – אבל התוכנית עצמה עוד לא ברורה, עוד לא פורסמה. ולכן, בסופו של דבר – – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת הופמן – – – <איציק שמולי (העבודה):> זה לא הוגן מה ששר האוצר עושה כאן באופן קבוע. <היו"ר מאיר שטרית:> לא, לא, זהו, הוא סיים. <איציק שמולי (העבודה):> הוא אומר, שר האוצר עדיין לא – – – לא תכננו, לא עשינו – – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת שמולי, הוא סיים. <רונן הופמן (יש עתיד):> אני צריך לסיים. אני רק רוצה לבקש ולומר שהצעות האי-אמון שהועלו כאן היום נשמעות לי אומנם חלק מריטואל פוליטי לגיטימי, אבל הן נשמעות לי גם לא מבוססות. ולכן אני מבקש מהכנסת לדחות אותן מכול וכול. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אדוני, חבר הכנסת יוני שטבון – שלוש דקות. ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. ועכשיו אני אדאג שמישהו יפריע לך כמו שאתה הפרעת. חבר הכנסת שטבון, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצבעות אי-אמון – בפועל זו במה אמיתית לאופוזיציה להציג את העמדות שלה, ובמה לגיטימית וטובה, וטוב שכך. וטוב שכך, פעם אחרי פעם. במיוחד בכל מה שקשור לנושא תקציב המדינה. תקציב המדינה למעשה הוא ביטוי של סדר עדיפויות, על זה אין חולק. עכשיו, השאלה הגדולה היא בעצם: המתח שקיים בכל מה שקשור לתקציב המדינה זה המתח בין הרצון לייצר מנועי צמיחה, במקומות מסוימים לקצץ, לבין המתח הקבוע שאנחנו מכירים ופוגשים בשטח – דמויות חלשות, שבסוף צריך להעניק להן סיוע מיידי. והמתח הזה קיים כל הזמן. עכשיו, זה לא מתח בין אופוזיציה לקואליציה, זה מתח שכל מי שעוסק בסוגיה תקציבית, אם בבית הפרטי שלו ואם בעסקים, וכמובן בסוגיות מדיניות – קיים המתח הזה. איפשהו צריך, מישהו צריך, קצת להרגיש פגוע, ומישהו צריך להרגיש יותר חלש. אני חושב שבהיבט הזה, הממשלה הזו, שמקדמת רפורמות של פתיחה של מונופולים, יחד עם רצון לסייע גם לאוכלוסיות החלשות, נמצאת במתח הזה כל הזמן. אנחנו, כחברי הבית היהודי, מפלגת הבית היהודי, קיבלנו החלטה להיות הגורם המאזן – והגורם המאזן משמעותו לזהות את האוכלוסיות החלשות, שאין מה לעשות, ברפורמות כאלה ורפורמות אחרות עלולות להיפגע – ולדעת, בחוק ההסדרים, איך לא פוגעים ישירות, אם בקיצוצים כאלה ואחרים, באוכלוסייה שאין לה שום מענה ואין לה הכסף הזה, אין לה הזמן הזה להיות קשובים לרפורמות. לגבי השיח שקיים פה בעניין התקציב ובכלל – אני חושב שכולנו, גם חברי חברי הכנסת החרדים וגם חברַי מיש עתיד, אנחנו נמשכים לשיח של שנאה, ממשיכים את קמפיין הבחירות שהתחיל לפני כמה חודשים. צריך לדעת לעצור, ולעצור את זה עכשיו, ולהתכנס, במיוחד סביב חוק ההסדרים, ולמצוא פתרונות יעילים לכל סוגיה בנושא. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לחבר הכנסת שטבון. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב מרגי לשאת את דבריו. בבקשה, חבר הכנסת מרגי, שלוש דקות לרשותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, אני היום לא אדבר, בכוונה, לא על ערבים ולא על חרדים. וזאת על מנת לא לספק סיבות למי שלא יודע להכיל את מי שלא חושב או נוהג כמותו. לא אתן סיבות לכל מי שיש לו זרעים חבויים ומוסווים של דעות קדומות וסטיגמות על חלקי אוכלוסייה גדולים בחברה הישראלית. אני לא אספק לו את צרכיו השבועיים לפרוק את דברי המשטמה ואת דעותיו האישיות כדוגמת מה ששמענו בשבוע שעבר משרים וסגניהם. ממשלת ישראל הכריזה מלחמה כנגד מעמד הביניים, כנגד השכבות החלשות, ובמיוחד על הילדים. ממשלה ששמה לה למטרה למלא את חסרונה ואת הגירעון בתקציב כשהיא רוכבת על גל שכל-כולו הצהרות פופוליסטיות; ממשלה שהולכת להמשיך בחלוקת המשאבים שלה באמצעות הפטורים הרבים למי שיש לו, ולקצץ ולגזור גזירות כלכליות על האוכלוסיות העובדות – מיסוי קרנות השתלמות, הקפאת שכר במגזר הציבורי, העלאת אחוז המע"מ; ממשלה שהולכת להטיל מס ישיר נוסף בדמות הגדלת המע"מ ב-1%. ועל מי היא מטילה את ה-1% הזה? היא מטילה אותו על אותה אוכלוסייה שהפגינה במחאה הציבורית הגדולה. בשבוע שעבר אמר שר האוצר של מדינת ישראל בכינוס – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת מרגי, אם לא היית שותף לבור התקציבי הענק הזה, זה לא היה קורה היום. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני נותן לך קרדיט של התלהבות כחדש. "היית שותף לבור התקציבי" – כן, אני גאה, אני גאה שקיבלתי החלטות בממשלת ישראל והצבעתי בעד כל ההמלצות של טרכטנברג. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> סליחה, אני עונה לך. אני עונה לך. אני שמח שהצבעתי בעד חיבור הנגב והגליל למרכז הארץ של ריקי כהן שלך. ואתה רואה את זה ברחבי הארץ, את התשתיות והעבודה. ואני גאה בכך. אני גאה בכך שהתגאית עכשיו כלפי חברַי מהמפלגות הערביות על הכספים שהעברנו לחיזוק המגזרים. אני שמח שאתה היום, וחבריך, נהנים לגזור סרטים ולהתגאות במעשי הממשלה הקודמת. מה לעשות שלהרים אצבע זה עולה כסף במדינת ישראל? אז בוא – אני נותן לך קרדיט, כחדש, להתלהב ולהריץ לי ססמאות פה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – עוד מעט – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אתה אומר "עוד מעט, עוד מעט". שמע, זו תחילת קדנציה רביעית שלי – – – <נסים זאב (ש"ס):> למרות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> סליחה, נאמתי נאום אופוזיציוני בקדנציה הראשונה, ונאמתי פה כחבר ממשלה וכיו"ר סיעה בקואליציה. ותמיד תמיד אני שומע ואני נהנה, כי אני הייתי בסרט הזה. אני אראה אותך – העולם הוא עגול, וגלגל חוזר בעולם, ונמצא אותך פה נואם נאומים אופוזיציוניים. היו לחבריך בעבר – קדמו לך ב-2003–2005 – אתם הולכים באותו תסריט כנראה. שר האוצר של מדינת ישראל אמר בכינוס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהוא הולך לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד. ואני אומר לכם, בניגוד למה שאתם חושבים, בכנות מלאה, שלגבי ההצהרה הזו, אני מאמין לו, הוא דובר אמת. שימו לב, הוא כבר עושה, הוא שם את האדם העובד במרכז הכלכלה הישראלית. הוא שם עליו את כל כיסוי הגירעון: הוא מגדיל לו את המע"מ ב-1%, הוא ממסה לו את קרנות ההשתלמות, הוא מקצץ לו בקצבאות הילדים, כי ברוך השם, ארבעה ילדים יש גם למשפחות מהמגזר הלא-דתי. אז אני מבקש, רבותי, באמת להאמין לשר האוצר שהוא הולך לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד. הוא הולך לקחת ממנו הכול. ואם יש תרמית יותר גדולה במשחק הדמוקרטי – אין תרמית יותר גדולה מאשר מה שאתם עושים לבוחר שלכם. <היו"ר מאיר שטרית:> זו נקודה טובה לסיים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מייד מסיים. רבותי, אני שואל אתכם: מדינה שניצבת בגירעון כבד, במקום לבחון לעומק את תקציב המדינה ובאמת לומר לנו היכן נמצא הכסף, מאמצת את אותן שיטות ישנות של העלאת מסים. אמר פה חבר הכנסת אראל מרגלית: הקול קול לפיד, אבל הידיים, ידי ביבי. זו אותה מדיניות של האוצר – הדרך הקלה של קיצוצי flat, של העלאת מסים. אין פה שום בשורה, אין פה שום חדש. אני אומר לכם, רבותי, אם באמת-באמת אתם עומדים פה ומצהירים, ונואמים לנו נאומי ציונות – באמת אני רוצה לקבל אתכם – תעשו עבודה יותר רצינית. זה לא מה שהולך היום. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר לשאת את דבריו. יש לך שלוש דקות, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מקבל את הצעתך לדבר בנושאים הכלכליים בדיון שיהיה אחר כך – – <היו"ר מאיר שטרית:> בדיון על התקציב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שנרשמתי אליו, כי חשוב לי מאוד בדקות האלה לדבר על ל"ג בעומר. אתמול היה ל"ג בעומר במירון אצל רבי שמעון, וזה היה יום גדול ונשגב שייזכר בעם ישראל כהוכחה ניצחת כי נצח ישראל לא ישקר. <היו"ר מאיר שטרית:> מה קרה בל"ג בעומר? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> קודם כול, ל"ג בעומר זה יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, ואם אדוני יוסיף לי זמן, אני יכול לתת לך הרצאה של חצי שעה. <היו"ר מאיר שטרית:> שמעתי פה שביום הזה נפסקה המגפה בתלמידיו של רבי עקיבא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> נכון, וגם הייתה התגלות של הזוהר, וגם רבי שמעון בר יוחאי, זה היה יום ההילולה שלו, וזה יום גדול ונשגב, וזה גם ל"ב יום של הספירה עד אז וטו"ב ימים מאז, שזה לב טוב, שזה עיקר התורה. חצי שעה אני יכול לתת לך. <היו"ר מאיר שטרית:> יפה. אני אומר את זה למען הציבור. אני יודע, רק רציתי שתגיד כדי שהציבור ישמע. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו יודעים שאתה יודע. זה יום גדול ונשגב, יש אומרים שזה יום כיפור עם אוכל ושתייה, כל כך גדול היום הזה. בכל אופן, ביום הזה הגיעו כחצי מיליון יהודים למירון, והם מהווים הוכחה ניצחת כי נצח ישראל לא ישקר. איש לא יוכל לעקור את נשמת ישראל. היו שם מכל העדות, מכל החוגים, דתיים ודתיים פחות ובעיקר מסורתיים, ואלפי ילדים שעשו להם "חלאקה" במירון כמו שעשו לי לפני 55 שנה במירון. הילדים האלה יישאו את הנס ויעבירו את לפיד האש של התורה והאמונה היהודית לדורות הבאים, הילדים האלה ישרדו את כל לפידי השנאה המאיימים לשרוף את נשמת ישראל. ל"ג בעומר במירון היה התשובה לכל אלה שמבשרים בחוצות על התנתקותו של עם ישראל מן האמונה. אין להם אמונה בה', אין להם אמונה בצדיקים. קרוב לחצי מיליון יהודים מן הארץ ומן העולם ועוד מיליונים שעשו בכל רחבי העולם את ההדלקות, מכל העדות, מכל המעמדות הכלכליים, עשירים ודלפונים, פועלים ועובדי ה', זקנים ונכדיהם, צעירים ומבוגרים – כולם באו לשמוח בהילולת בר יוחאי, שהאיר את העולם בתורתו בתקופה שהיה העולם שומם. הוא מרד בתרבות הרומאית, אף שהם בנו כבישים, גשרים, שווקים, מסחר, מרחצאות, והם היו מאוד יצירתיים. הוא קיבל פסק-דין מוות והוחבא במערה 13 שנה על שהוא עשה ביקורת נגד השלטון, וכשיצא עם בנו אלעזר ברבי שמעון אמר: כדאי אני ואתה לפטור את העולם מן הדין. אבל, אדוני היושב-ראש, אנחנו בפרלמנט ולא בבית-מדרש, וקרתה אתמול טרגדיה, לא טרגדיה חס וחלילה – קריסה נוראה של מערך התחבורה. וזה דבר נורא ואיום כשאני חושב מה יקרה אם חלילה יצטרכו פינוי המוני לפתע, אם מדינת ישראל, משטרת ישראל ומשרד התחבורה, שידעו שנה שלמה שעומדים להגיע לכאן מאות אלפי אנשים, ולפני חמש שנים הייתה קריסה דומה. בשנים האחרונות עשו מערך מעגלי, ולזכותם של המשטרה ומשרד התחבורה ייאמר שבמשך חמש שנים הם הצליחו להעביר מאות אלפי אנשים בצורה מסודרת. השנה, אף שגם לפני שלוש שנים זה היה במוצאי-שבת, השנה קרסה התחבורה בבוקר ואלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים, עמדו שעות, שש שעות, בלי מים, עם ילדים קטנים, וכל המחסומים היו סגורים. החלטות מאוד מוטעות. אני לא רוצה לקחת מזמנכם, רבותי. אני מבקש לדרוש ועדת חקירה פרלמנטרית, למה לא הכינו חניונים מספיק, למה לא עשו, כדי שבשנה הבאה, אנחנו כבר יודעים שיבואו עוד הפעם חצי מיליון אנשים – להבדיל, כשהגיע האפיפיור, עקרו הר שלם בהר-כורזים, שמא יגיע כבודו, שיכינו לו. ופה, כל שנה יודעים שמירון זה מקום התיירות מספר שתיים בארץ מכל העולם אחרי הכותל המערבי. אי-אפשר להכין? אני מבקש ועדת חקירה על מה שקרה אתמול בעניין קריסת התחבורה ולהסיק מסקנות לשנה הבאה. תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת דוד צור לשאת את דבריו. בבקשה. חבר הכנסת דוד צור, שלוש דקות לרשותך. <דוד צור (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חברי הנכבדים, שמעתי פה את נאומי האופוזיציה, אני חייב לומר שאפילו התקנאתי בהם, מהסיבה שחלק גדול מהנושאים הם מתחום, כמעט הדיון התיאורטי. אין לנו עדיין, ושמענו פה את סגן שר האוצר – אין לנו עדיין תקציב שהוגש. חלק מהנושאים שהעליתם, תאמינו לי, יכולנו למצוא את עצמנו באיזה משא-ומתן קואליציוני אחר מהצד השני, מאוד מזדהים אפילו עם חלק מהדברים שאמרתם. זה כמעט הזכיר לי את תקופת היותי סטודנט בלימודי תורת המוסר. מדברים על נושאים מאוד עקרוניים, ערטילאיים, שאני גם מזדהה עם רובם, ובחלק גדול מהדברים שאמר סגן שר האוצר אני חושב שקיבלתם תשובה למה קמה הממשלה הזאת. ואני חושב שבאג'נדה המרכזית שלה – ואמר פה חבר הכנסת אראל מרגלית: אין לה אסטרטגיה, אין לה כיוון – א. תנו קרדיט לממשלה שבקושי קיימת חודשיים, פחות; וב. בנושאים שהיא הציבה לעצמה, גם בנושאים הכלכליים-חברתיים, בנושא הכלכלי-חברתי – חבר הכנסת איציק שמולי לא נמצא פה, אבל שמחתי לשמוע את הנאום המאוד לא מתלהם, אלא במלוא העוצמה והמוטיבציה – אני חייב להגיד שבסך הכול הממשלה הזאת, בכיוונים שהיא מתווה, גם בתחרותיות, פתיחת התחרות, גם בנושאים החברתיים – ואמר פה בצדק סגן שר האוצר באמפתיה, והייתי מציע גם לחברים, ואמר פה חבר הכנסת, לא לקרוא לו "אחי". איפה טיבי? <היו"ר מאיר שטרית:> אחותי. <דוד צור (התנועה):> אחותי. אז אני אומר: חבר הכנסת טיבי, "אחי החורג" אני אקרא לך. אין פה אפליה, יש פה ניסיון באמת בסופו של דבר ללכת בחלוקה של גם משאבים, גם תקציבים, גם תפיסת עולם שתאפשר למי שעובד, תורם, נשיאה בנטל כערך, כנושא שמקודם, נושא חשוב מאוד, ואני חושב שכולם יכולים להזדהות אתו. בנושא של משאבי הטבע. הייתה פה פעילות, ונמצא אתנו שר הרווחה, ומהיום הראשון שלך הקמת שדולה ועשית רבות, ושר האוצר באבחה אחת עצר אולי עוול גדול מאוד שיכול היה להיגרם ממכירת כי"ל לחברה הקנדית "פוטאש". ובעובדה הזאת אני חושב שנעשה צדק חברתי, לא עם טייקונים ולא עם דבר שאולי נוטים לדבר עליו – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <דוד צור (התנועה):> סליחה? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <דוד צור (התנועה):> אוקיי. נושא של הנגשת שירותי דת – בזמן קצר מאוד יחסית, ואי-אפשר שלא להזכיר פה את ההצעה שידידי מהתנועה, אלעזר שטרן, מגיש גם בנושא של בחירת הדיינים, וגם בנושא של הגדלת מספר הנשים בוועדה, דבר שאנחנו בהחלט צריכים לעודד אותו. לכן אני אומר: חלק מהדיונים האלה שאנחנו מנהלים פה, אני אפילו יכול ליהנות מהם. בשבוע שעבר היה פה דיון לתוך הלילה שאלמלא גזל ממני את ההנאה, אחרי עשר שנים, של אליפות ראשונה של "מכבי תל-אביב", עוד הייתי אפילו יכול ליהנות לאורך כל הדרך. לכן אני חושב שאנחנו צריכים בהחלט לתת קרדיט לממשלה הזאת על מה שהיא עושה. אני חושב שבעובדה שיושבת-ראש התנועה שלנו עומדת גם בראש ועדת השרים לחקיקה כדי לראות שהחקיקה נעשית, גם של הבית הזה, באופן הצודק והראוי, וגם בהובלת התהליך המדיני, שבשביל זה נכנסנו לממשלה, וגם אני בטוח שמתוך האופוזיציה רוב האופוזיציה אם לא כולה גם תומכת בתהליך הזה, אז תנו זמן ואני בטוח שגם תוכלו אולי מדי פעם גם להגיד מילה טובה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. <דוד צור (התנועה):> תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> אני מזמין את חבר הכנסת פריג' עיסאווי לשאת את דבריו. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, החברים הנוכחים והמקשיבים והמאזינים, שמענו את החברים, הן מהבית היהודי והן מיש עתיד, לגבי הצעות האי-אמון. חבר הכנסת שטבון אמר שהם הגורם המאזן לשכבות החלשות, ואילו יש עתיד אמרו: אנחנו מהמאזנים למעמד הביניים. זה מאוד נחמד. ומצד שני, חבר הכנסת צור אומר: עוד התקציב לא הוגש, על מה למהר בהצעות האי-אמון? עדיין אנחנו נמצאים בחימום לקראת הגשת התקציב. בואו נתחיל, חברים, כולם מדברים, מתחרים, איך לזכות באהדתו של האזרח הפשוט, הצרכן, שמחפשים כל הצעת תקציב והצעת תקציב איך לשחוק אותו. כל מיני תרגילים איך הצרכן הזה, איך העול ייפול עליו. כל מיני יציאות, כל מיני יצירתיות, שבסופו של דבר, מי משלם עבור זה? הצרכן הפשוט. אני אתחיל מעניין המע"מ, להעלות את המע"מ מ-17% ל-18%. בינתיים הוא עלה ב-1% לפני ארבעה חודשים, יוצא שהוא מועלה ב-2%. ה-2% האלה – – – <היו"ר מאיר שטרית:> ולפני כן עוד 0.5% הממשלה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, עוד 0.5% ממשלה קודמת. האחוזים הקטנים, שעוד יתווספו אליהם אחוזים רבים, אני אפרט אותם בקצרה, מי משלם אותם? מי משלם אותם? הטייקונים והמעסיקים מקבלים את ההחזרים. מע"מ זה לא שלך. אתה משלם, מקבל – מתקזז. קונה החלב והקוטג' והפיתה, מאיפה יקבל את החזר המע"מ? הכול נופל עליו. זה – אחד. דיברנו על הרחבת מעגל העבודה; רוצים להרחיב את מעגל העבודה. איך, אדוני, מרחיבים את מעגל העבודה בזמן שאנחנו רוצים לדרוש יותר ממקסימום מהצרכן ומהאזרח שרץ כל היום לפת לחם? רוצים לייצר מעגל עבודה למי? עבור מי? ובאיזה שכר? ואיך מייצרים את המעגל הזה? דיבורים, דיבורי סרק בלי תוכן, בלי תוכנית. זה דברים מאוד יפים. התחלנו את המושב, כפי שאמרתי, עם חוק חירום, חוק חירום ביטחון, ועכשיו אנחנו בחוק חירום כלכלי נוסף, חוק ההסדרים, שעוד נצביע עליו ונדבר רבות לגביו, ועכשיו נכנס חוק חירום חדש, חוק חירום איסור למחות. אסור לשבות, צריך להיות ילד טוב. אסור לך להרים את הראש. אנחנו מרביצים לך, תשתוק. זה המצב. חיים על כפייה וחוקי חירום. בסופו של דבר, אחוז משם, אחוז מפה, כל האחוזים האלו על כתפיו של האזרח הפשוט. עכשיו, אני לא רוצה להיכנס לעומק – – <היו"ר מאיר שטרית:> אני מבקש, אין לך זמן. אני מבקש לסיים. כבר נתתי לך חמש שניות יותר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אסיים. – – אני לא רוצה להיכנס לפרטי הפרטים של התקציב, כי עוד ימים ודיונים רבים אמורים להיות. אבל, חברים, בואו נקרא לילד בשמו; אתה לא יכול להחזיק את המקל בשני הקצוות, אתה לא יכול לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. לא יכול להיות מצב כיבוש, ועלייה והתפתחות כלכלית. אתה צריך להחליט – – <היו"ר מאיר שטרית:> חבר הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אי-אפשר להמשיך לדחות ולדחות. תודה, אדוני. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <נסים זאב (ש"ס):> הסכמתי אתך בכול, רק במשפט האחרון – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רואה? אתה רואה? – – – <היו"ר מאיר שטרית:> בבקשה, חבר הכנסת גנאים. שלוש דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמענו באמת מפיו של סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, תקציב הכול דיבורים. בדיבורים, בהבטחות שווא, לא עושים תקציב, לא משנים, לא מביאים צדק ולא כלום. אדוני היושב-ראש, קברניטי הממשלה החדשה, ובמיוחד שר האוצר, בעל האידיאולוגיה או האג'נדה של פוליטיקה חדשה, נכון, עשה שיעורי-בית לפני התקציב, אבל כנראה את השיעורים האלה הוא עשה יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אפילו באותו ספר לימוד, ששמו קפיטליזם, ששמו ניאו-ליברליות, שכל המטרה שלו זה לחזק את החזקים ולדפוק את החלשים. אדוני היושב-ראש, לתקציב כזה, לכלכלה כזו, אני קורא – זו כלכלה אריסטוקרטית, זאת ממשלת אריסטוקרטים. לגבי החברה הערבית – הכול הפוך. בחברה הערבית יש יותר עוני, יש יותר אבטלה, יש יותר תשתיות רעועות, יש יותר פשיעה, יש יותר הרוגים – אם בתאונות דרכים, אם באלימות – אבל פחות תקציב, פחות משאבים, פחות תמיכה, פחות תוכניות. בחברה הערבית, אדוני היושב-ראש, אין בני-אדם שרוצים לעבוד; הערבים במדינה הזאת נהפכו לסמל עבודה. מי לא עבד בעבודה שחורה, בבנייה, בריצוף, בכול? הצעירים הערבים כל יום למרחקים נוסעים כדי לעבוד או כדי להתפרנס. אי-אפשר לבוא אליהם בטענות בעניין של עבודה. העניין הפוך, הם רוצים לעבוד, אבל לא נותנים להם. כאשר אתה לא מפתח אזורי תעשייה ולא מקומות עבודה בכל היישובים הערביים, איך אתה אומר להם: אתם לא עובדים? אדוני היושב-ראש, פוליטיקה חדשה זאת אומרת צדק. ועוד הערה, אחרונה. אמרנו שתקציב זה לא רק סכומי כסף, אלא זה אידיאולוגיה, זו עמדה. אז אם אתה מקצה לי פחות, אני לא שווה בעיניך, ואני נשאר שווה פחות. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים, גם על העמידה בזמנים. דב חנין – אני רואה שאיננו. אה, נמצא. איך יכול להיות שהוא איננו? איך אני מעלה על הדעת דבר כזה? חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חנין זועבי. מחנין לחנין. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – מדחי לדחי. <היו"ר מאיר שטרית:> לא לא, חלילה, אמרתי רק ששני שמות, חנין וחנין. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> אצלה זה שם פרטי ואצלו זה שם משפחה. <דב חנין (חד"ש):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, מסתבר שיש סכנה נוספת שמאיימת על הציבור בארץ, ואנחנו לא ידענו, אבל התבשרנו שהסכנה הזאת מאיימת עלינו, וכבר נוצר שיתוף פעולה בממשלה כדי לקדם אותה ולמנוע אותה. והסכנה היא, אדוני היושב-ראש, חס וחלילה, נגיע להסדר מדיני. ולכן נחלצה הברית החדשה של בנט ולפיד להגן עלינו מפני האיום המסוכן הזה, מפני ההידרדרות, חס וחלילה, להסדר מדיני, והקדימו רפואה למכה, והם מקדמים במרץ ובתנופה את הרעיון של משאל עם על כל הסדר מדיני. עכשיו, אדוני היושב-ראש, לא צריך להכביר מילים ולהסביר למה הרעיון של משאל עם הוא רעיון בעייתי במדינה שנשענת כולה על ממשל ייצוגי. אם אנחנו רוצים משאל עם על הסדר מדיני, למה שלא נעשה משאל עם על יחסי דת ומדינה ועל עוד הרבה סוגיות שגם בהן אפשר וראוי לשאול את העם? אני לא רוצה לדבר בממד העקרוני הרוחבי הזה, אני רוצה לדבר על אותו הלך רוח שרואה בהסדר שלום איום וסכנה ומבקש לסנדל כל מאמץ בכיוון של שלום. אני רוצה לשאול, אדוני היושב-ראש, למה שלא נעשה להפך? למה שלא נסנדל דווקא מלחמות? למלחמות אנחנו מוכנים ללכת בהתלהבות, אנחנו מוכנים אפילו שהחלטה על מלחמה תהיה בשיחת טלפון בין ראש הממשלה לשר הביטחון, וכך אנחנו נכנסים למלחמת לבנון השנייה בלי שידענו, ובמלחמת עזה הראשונה – – – <היו"ר מאיר שטרית:> לא. תרשה לי רק לתקן אותך, דב: על-פי החוק, הכרזת מלחמה מחייבת החלטת ממשלה. <דב חנין (חד"ש):> אז לכן לא קוראים לזה מלחמה. לכן לא קוראים לזה מלחמה. זה תמיד מבצע. כל המלחמות אצלנו הן מבצעים, כדי שיהיה אפשר לסכם אותן בשיחת טלפון בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהגיע הזמן לסנדל מהלכי מלחמה. אני חושב שהגיע הזמן כן לשאול את העם, האם אנחנו רוצים ללכת למשל למלחמה עם סוריה? האם אנחנו רוצים למשל ללכת למלחמה עם איראן, רעיון שראש הממשלה עדיין מאמין שהוא רעיון מאוד מוצלח, וזו כנראה דרך המלך לפתור את בעיית התוכניות הגרעיניות האיראניות. אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת מתחילה את הדרך פשוט בהפוך על הפוך; במקום לבלום ולמנוע מלחמות, לבנות שריונים וסנדולים מול כל מהלך של שלום. בתחום המדיני, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת לא רק נמנעת מכל הידברות לשלום, אלא כל שבריר של מהלך לכיוון של שלום היא ממסמסת ומנטרלת ומייתרת, כדי שלא יקרה ממנו שום דבר. מה שצריך לעשות, אדוני היושב-ראש, זה ללכת בדיוק בדרך ההפוכה, בדיוק בכיוון ההפוך. צריך לאמץ עכשיו את יוזמת השלום הערבית; צריך להגיד: יש אפשרות, אנחנו מוכנים לדבר, אנחנו רוצים לדבר, אנחנו מצדנו נעשה כל מאמץ כדי להגיע להסדר שלום צודק, הוגן, לנו, לשכנינו, שיבטיח חיים וימנע מלחמות. זה מה שישראל צריכה, ולא מניעה של שלום. תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי לשאת את דבריה. חנין, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, אני, אולי בפעם הראשונה, חשבתי שאולי באמת נוותר על הצעת האי-אמון שלנו, לפחות לשבוע הזה, אולי להאמין בממשלה, אולי להאמין לממשלה הזאת. אולי אנחנו באמת טועים כאשר אנחנו מגישים את הצעת האי-אמון. גם שאלתי את עצמי איך אנחנו לא יכולים להסכים עם נאום: אתם, ההורים, אחראים לילדים שלכם, הנאום המפורסם, שלפי סקר, גם תומכי האופוזיציה – גם אלה שהצביעו לאופוזיציה וגם אלה שהצביעו לקואליציה הסכימו אתו: אתם, ההורים, אחראים לילדים שלכם. אני באמת לא זוכרת נאום של שר אוצר שזכה להסכמה טוטלית. אולי יש לנו באמת פוליטיקה חדשה. שר האוצר בעצם מדבר על גישה שמאשימה את הציבור בעוני שלו, שמאשימה את הציבור בקשיים שלו: אתם, ההורים, אחראים לילדים שלכם, משמע – ואתם, ההורים, אחראים לפרנס את הילדים שלכם – משמע שאתם אחראים לעוני שלכם, אתם אחראים לסבל שלכם, אתם אחראים לחיים הקשים שלכם. איך מחשבה כזאת יכולה לזכות בפופולריות? נאום ה"אתם אחראים" הוא מהמסוכנים ביותר בגישות הכלכליות, כי הוא איננו מסתמך רק על גישה ליברלית, אפילו לא רק על גישה ליברלית גסה, אלא על גישה ליברלית שמאשימה את האזרח, שמאשימה את האזרח שסובל. אנחנו עומדים פה מול גישה כלכלית שכן רואה את הסבל של האזרח הפשוט, היא מדברת על הסבל של האזרח, אבל היא מאשימה אותו בסבל שלו. הרי זה שר האוצר שאחראי לשיטה, הוא שר האוצר שאחראי להתוויית המדיניות הכלכלית. הוא זה שהכריז על פוליטיקה חדשה, כאשר המשמעות היחידה של פוליטיקה חדשה זה לשנות את השיטה, ולא להתעלם ממנה; זה להכיר שיש שיטה, ולהכיר שהסבל של האזרח הוא תוצר של השיטה – זו המשמעות של פוליטיקה חדשה. תדמיינו לעצמכם, אם שר האוצר היה אומר את אותם דברים, באותו סטייל, אבל הוא לא היה פונה למפלגות החרדיות, אלא דווקא למפלגת יש עתיד, או למפלגת העבודה, ואומר להם: אתם, ההורים שסובלים, אחראים לילדים שלכם, ואחראים לפרנס את הילדים שלכם; איך הציבור היה מגיב? איך חברי הכנסת מהקואליציה, מיש עתיד, היו מגיבים? הגישה האינדיבידואליסטית של שר האוצר לא נובעת רק מערכים ליברליים, אלא מגישה שרוצה לפטור את המדינה מהאחריות שלה, להאשים את העניים בעונש שלהם. אפילו השיח הליברלי המסורתי הקלאסי הסתגל קצת לכיוון של להכיר באחריות המדינה. בכלכלה יש סיסטם, לא רק אזרח; בכלכלה יש שיטה, ומי יותר משר האוצר, שהוא אחראי להתוות את המדיניות ולהתוות את השיטה, יודע שהמדיניות יותר חזקה מכל אזרח. המדיניות יותר חזקה מכל הורה. ועכשיו אני מסיימת. להסתפק בלהגיד שזה פופוליזם – זה באמת לא מספיק. אני חושבת שזה יותר מסוכן מפופוליזם. פופוליזם של הפוליטיקה הישנה זה לומר מה שאחרים רוצים לשמוע בשביל למצוא חן, אבל בפוליטיקה החדשה יש עוד מטרה לפופוליזם; היא לא רק למצוא חן, אלא למצוא חן עכשיו בשביל להכין את השטח לקראת פגיעה באותה אוכלוסייה שעכשיו מוחאת כפיים לשר האוצר. עושים את זה כאשר התוכן הוא לא ממש מה שמעניין את שר האוצר, כאשר הנואם בעל ההצגה שקוע בסטייל, שקוע – משפט אחרון – באיך הוא יגיד את זה ולמי להפנות את הדברים שלו. זה כנראה סוד הפוליטיקה החדשה. משפט מסיים – זו הפוליטיקה, אותה פוליטיקה ישנה, אבל עם פופוליזם שמרחיב את הציבור שרוצים להסית נגדו. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל חסון, בבקשה, אתה מוזמן לשאת דבריך. אחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב, אחרון הדוברים. בבקשה. בבקשה, אדוני, לרשותך שלוש דקות. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אדוני סגן השר, אני ראיתי אותך בחודש האחרון עושה ניסיונות כנים לעצור ספינים ולגייס ספינים, וכולם מתייחסים באיזה התנבאות על מה יהיה ואיך יהיה, וזה הזכיר לי מאוד – אולי השר אורבך מכיר את השיר הזה, את השיר של יהודה עמיחי על הנביאים של העבר. אתה מכיר את השיר הזה, "נביאי העבר"? בנאום הבא אני אקריא לך אותו. אני רוצה לבקש מכם, רבותי השרים, דבר אחד. עד שיוחלט, ועד שנדון, ונדון בצורה מכובדת, אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני נושאים שהם על שולחנכם, וכדאי שנתייחס אליהם ברצינות. כולנו מדברים ומהללים את הסוגיה של עלות הדיור. אנחנו מדברים – יוקר המחיה. היום בבוקר, אדוני סגן השר, היום בבוקר החליטו כל המחצבות ומפעלי הבטון בארץ הקודש, בצורה מופלאה, להעלות ב-8%–16% את המחירים; אין פוצה פה, ואין מלין, ואין מי שמטפל בזה. <היו"ר מאיר שטרית:> פלוס מע"מ. <ישראל חסון (קדימה):> כן, פלוס מע"מ. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש הממונה על ההגבלים. אם יש תיאום מחירים זוהי עבירה פלילית. <ישראל חסון (קדימה):> ידידי, מיקי, אנחנו מכירים הרבה שנים, אני לא מכיר אותך כמי שמגלגל, אני מכיר אותך כמי שנוטל אחריות. אז בוא, רגע, אני מבקש שתבדקו את זה, תראו היכן זה, והדבר הזה מתגלגל בצורה מטורפת. הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו, והוא לפתחו של אדוני שר החקלאות, ואדוני סגן שר האוצר, זה נוגע לכם. החקלאים בארץ הקודש – אני לא יודע אם קיבלתם את המחקר הזה, אדוני שר החקלאות, אולי אתה מכיר את העבודה הזאת של משרד החקלאות מהקדנציה הקודמת, שמסתבר שהחקלאים, למשל בתחום הפרחים – אני לא מדבר על תחום הירקות – לא קוטפים 20% – מחקר של משרד החקלאות – לא קוטפים 20% מהיבול שהם מגיעים אליו, בגלל היעדר ידיים עובדות. אני מבקש שמישהו יסתכל על החקלאים האלה, שמזיעים כדי להרוויח את לחמם. אני מבקש לשאול שאלה נורא פשוטה: האם מישהו מגביל חקלאי כלשהו בכמות הטרקטורים שהוא קונה? התשובה היא לא, אף-על-פי שזה עולה לנו בכבישים. מדוע ההגבלה הזאת ממשיכה להתקיים כשמשרד החקלאות פרסם מחקר נפלא על כמות היבול שלא מגיעים לקטוף אותו בהיעדר ידיים עובדות? זה רווח נקי של החקלאי, שהולך לפח; זה הפסד נקי של מדינת ישראל, זה התעללות במגזר. אנא, אדוני שר החקלאות, אני אשמח מאוד לשתף אתך בעניין הזה פעולה ולהעלות את הנושא הזה מזווית אחרת. ואני מבקש, עד שיגמרו את דיוני התקציב, בואו נטפל בתכל'ס של מה שקורה לנו כל יום. תודה לך. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. הדובר הבא, חבר הכנסת אילטוב, אתה מעוניין לדבר? אם לא, חבר הכנסת אקוניס – דובר אחרון, ואחרי זה עוברים להצבעה. בבקשה, סגן השר אקוניס. אני מקווה שתשכנע אותנו במהירות לדחות את הצעת האי-אמון. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אנסה לשכנע. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה, חבר הכנסת בר וחבר הכנסת כבל, לאתגר אתכם גם השבוע. אתם מדברים רבות – ובצדק, אני מוכרח להגיד – על חשיבות הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו מתכוונים לעשות דבר שיעמיק את הדמוקרטיה הישראלית, שעוד לא נעשה. זה הצעתנו. גם חבר הכנסת חנין התייחס לכך, וחברי כנסת אחרים, להצעתנו למשאל עם על הסדר קבע עם הפלסטינים, אם יהיה כזה. אני לא חושב שזה יקרה בקרוב, אגב – לא המשאל; ההסדר לא יקרה בקרוב, וכמובן, גם המשאל – אבל מה שמדהים אותי אצלכם זה שתמיד במבחן הביצוע אתם פשוט נעלמים, כל האופוזיציה כולה, העבודה ומרצ והסיעות הערביות. אני רואה שיושבת-ראש מרצ – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לפני ההסדר או אחרי ההסדר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אמרתי בכנות שאני לא רואה את הסדר הקבע בזמן הקרוב; אגב, לא בגללנו אלא בגלל הצד השני. מכיוון שכך אני גם לא רואה את המשאל. אבל אם יקרה הנס – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז הוא אחרי ההסדר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ודאי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> למה לא לפני? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> משום שלפני אתה לא תוכל לשכנע את העם להצביע בעד או נגד – אם לא תדע מהו ההסדר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני חולק עליך. אני חושב ש-100% העם רוצים הסדר, לא 70%. 100% של הציבור רוצים הסדר עם הפלסטינים. הבעיה, לדעתי, היא שבדיוק באותם מספרים או קרוב לזה בצד השני לא רוצים הסדר. אני לא השתכנעתי שרוצים הסדר. אני מנסה, תאמין לי, בכל מקום, בכל זמן – הם לא במשחק. יש דמוקרטיה ויש שיאה של דמוקרטיה, וזה משאל עם. אז יו"ר האופוזיציה, היא אומרת, אדוני היושב-ראש: אין בדל ואין שמץ של דמוקרטיה – בנושא משאל עם, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה. בנושא משאל עם. אגב, אני לא בטוח שהאנגלים, השבדים, הצרפתים, חלק מה-States של ארצות-הברית, ישתכנעו בעומק הטיעון הזה, משום ששם מתקיימים משאלים כאלה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> סגן השר, למה אין משאל עם על חוק ההסדרים, תמלוגי הגז? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יש לזה תשובה. חברת הכנסת גלאון, יושבת-ראש מרצ, שגם היא מתפארת ברוממות הדמוקרטיה – ובצדק, אני מוכרח לומר – כותבת, ברוח הימים האלה, בדף הפייסבוק שלה – לכולם חייב להיות פייסבוק. גם לי יש. את כותבת בו לפעמים, אני קורא מה שאת כותבת. את כותבת – זה מה שהדהים אותי: אין שום דבר דמוקרטי ברעיון הגרוע הזה; על משאל עם, על מצב שבו 5.5 מיליון בעלי זכות בחירה יוכלו, יהודים ומי שאינם יהודים, כל האוכלוסייה בישראל, 5.5 מיליון בעלי זכות הבחירה יוכלו לבוא – ועכשיו, חבר הכנסת בר, אני עונה לך – לענות על השאלה המפלגת ביותר את הציבור הישראלי ב-45 השנים האחרונות. עם כל הכבוד לתמלוגי הגז, ויש כבוד, וזה חשוב, והנושאים הכלכליים והנושאים החברתיים כולם חשובים מאוד, אבל מה הדבר שמפלג יותר מכול את החברה הישראלית מאז 1967? זה שאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו מציעים בנדיבותנו לציבור לבוא ולומר את דברו בצורה ישירה בעניין הזה, ומי הראשונים להתנגד? כמובן, הסיעות שתמיד מדברות, ורוממות הדמוקרטיה, אדוני היושב-ראש, בגרונן, אבל כשזה – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> או, חבר הכנסת חנין, שלום לך. שמעתי שגם אתה מתנגד למשאל עם. אתה הרי דמוקרט מאוד גדול. במפלגה הקומוניסטית יש הרבה דמוקרטיה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יותר מאשר אצלך, זה בטוח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני נמצא במפלגה לאומית-ליברלית. אינני נמצא במפלגה קומוניסטית. אגב, אני לא פוסל את החברות של חבר הכנסת חנין, של אחרים במפלגה קומוניסטית; זה מותר. אני פשוט לא מזדהה עם העמדות, תסלח לי. אבל, חברת הכנסת גלאון, אני שמעתי את הערתך. הדמוקרטיה אינה זמנית. הממשלה הזאת, בארבע וחצי השנים הקרובות, עד נובמבר 2017, שזה מועד הבחירות, היא זמנית – זה נכון, את צודקת. <זהבה גלאון (מרצ):> למה הכנסת הזאת נבחרה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מאוד מעריך את הכנסת, כפי שאת יודעת, ואת יודעת את זה, רק שאני נותן הזדמנות לציבור בשאלה הכל-כך – את יודעת, אנחנו חלוקים, את ואני, על פתרון הסכסוך, על הדרכים לפתרון, אבל אני חושב שאני מתפלא עלייך ועל חברת הכנסת יחימוביץ, יושבת-ראש האופוזיציה, על ההתנגדות שלה לדבר הדמוקרטי ביותר שיכול להיות. נראה לי, אדוני היושב-ראש, אגב, שתמיד כשזה מגיע למבחן הביצוע, במפלגת העבודה ההתמחות היא, אדוני היושב-ראש, הכול דיבורים. פעם הייתה תוכנית רדיו כזאת, זוכרים? "הכול דיבורים" עם שלי יחימוביץ. נדמה לי שזאת מהות האופוזיציה שלנו. אני מבקש מחברי וחברות הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. חברים, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אנחנו ניגשים להצבעה. נא להצביע. אני מצביע על הצעות האי-אמון כסדרן, לפי הסדר שהוגשו. הצעה ראשונה היא הצעה שהגיש חבר הכנסת אלי ישי – החלטות האוצר על קיצוצים בתקציב הפוגעות בצורה קשה במעמד הביניים ובשכבות החלשות. בבקשה. נא להצביע. מי בעד ההצעה ומי נגדה ומי נמנע? בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעות ש"ס – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 53 נמנעים – אין הצעת סיעות ש"ס – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר מאיר שטרית:> אני קובע ש-38 קולות בעד ההצעה ו-53 קולות נגדה, אפס נמנעים. ההצעה הזאת הורדה מסדר-היום. נעבור להצבעה על ההצעה הבאה, כפי שהציג אותה חבר הכנסת איציק שמולי – ממשלה המנהלת קמפיין על גבו של הציבור ונעדרת חזון של צמיחה ותעסוקה. בבקשה. נא להצביע. מי בעד ומי נגד ההצעה, ומי נמנע? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר מאיר שטרית:> אני קובע ש-56 קולות נגד, 39 בעד, אפס נמנעים. ההצעה הזו גם היא הוסרה מסדר-היום. נעבור להצעה האחרונה, הצעת האי-אמון האחרונה היום, כפי שהציג אותה חבר הכנסת אחמד טיבי – היעדר תוכנית כלכלית מיוחדת לצמצום הפערים במגזר הערבי לרבות בנושאי תשתיות, פשיעה, רווחה, תקציבים, בריאות וחינוך. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר מאיר שטרית:> 41 קולות בעד, 57 קולות נגד, אפס נמנעים. גם הצעה זו לא עברה, והיא מוסרת מסדר-היום. <הודעת הממשלה על שינוי שמות משרדים, שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים והעברת שטחי פעולה ממשרד למשרד> <היו"ר מאיר שטרית:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הודעת הממשלה על שינוי שמות משרדים, שינוי בחלוקת התפקידים על-פי חוק והעברת שטחי פעולה. יהיו פה דיון והצבעה. אני מזמין את סגן השר אופיר אקוניס, להציג את ההודעה. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה בישיבתה ביום 28 באפריל 2013 על שורה של החלטות בעניין המשרד לירושלים והתפוצות; אני מבקש – – – <היו"ר מאיר שטרית:> אני מודיע שרשימת הדוברים סגורה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מבקש להביא אותה לידיעת הכנסת ולאישורה. ואלה ההחלטות: 1. לשנות את שם משרד ההסברה והתפוצות, כך שייקרא מעתה: המשרד לירושלים והתפוצות. בהתאם לפקודת פקידי הממשלה (שינוי תארים), 1940, תפורסם הודעה ברשומות שלפיה ישונה תוארו של שר ההסברה והתפוצות לשר לירושלים והתפוצות. 2. בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת, אדוני היושב-ראש, את אישורה של הכנסת לסעיף זה; הסעיף הזה, אדוני, דורש הצבעה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן החליטה – יש לנו עוד – סליחה, עובדים קשה שם בממשלה, מה זה? <היו"ר מאיר שטרית:> חשבתי שגמרנו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני רק הבהרתי שלסעיף הזה צריך הצבעה. <היו"ר מאיר שטרית:> אוקיי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, כן החליטה הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לירושלים והתפוצות את שטחי הפעולה בענייני ירושלים, ובכלל זה האחריות לרשות לפיתוח ירושלים, תוכנית אגן העיר העתיקה שנקבעה בהחלטת הממשלה 4090 מ-9 באוגוסט 2005, התוכנית לפיתוח העיר ירושלים שנקבעה בהחלטת הממשלה 4651 מיום 20 במאי 2012, התוכנית האסטרטגית לתיירות שנקבעה בהחלטת הממשלה 4652 מ-20 במאי 2012, הקמת אתרי חוויה תנ"כיים בירושלים לפי החלטת הממשלה 4654 מאותו יום, תוכנית "מרום", שנקבעה בהחלטת הממשלה 3238 מיום 29 במאי 2011, והתוכנית לחיזוקה של ירושלים שנקבעה בהחלטת הממשלה 3696 מ-6 ביוני 2005. אדוני, האחריות לקרן למורשת הכותל תישאר בידי משרד ראש הממשלה ולא תועבר במסגרת העברת שטחי הפעולה כאמור. עוד החליטה הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את שטחי הפעולה: המאבק באנטישמיות, לרבות ריכוז הפורום למאבק באנטישמיות, ממשרד ראש הממשלה למשרד לירושלים והתפוצות, ולהעביר מהמשרד לירושלים והתפוצות למשרד ראש הממשלה את שטחי הפעולה: הסברה, לשכת העיתונות הממשלתית ומרכז ההסברה, וכן להעביר מהמשרד לירושלים והתפוצות למשרד התקשורת את שטח הפעולה לשכת הפרסום הממשלתית. בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, הממשלה מבקשת להודיע לכנסת על העברת שטחי הפעולה. תוקף העברת שטחי הפעולה שפורטו לעיל יהא ממועד קבלת אישור הכנסת, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, על השינוי בחלוקת תפקידי השרים כאמור. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, אדוני, עכשיו סיימתי. <היו"ר מאיר שטרית:> מה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו זה הסוף. <היו"ר מאיר שטרית:> סיימת. תודה רבה, אני מקווה שזה באמת הסוף. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בינתיים. <היו"ר מאיר שטרית:> יש לנו שני דוברים ומייד לאחר מכן תהיה הצבעה. אני מזמין את הדובר הראשון, חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – דב חנין, אחרון הדוברים. אני מבקש להישאר להצבעה, כי מייד אחרי זה נצטרך להצביע על הסעיף הזה. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, חביבי, ואחריו – דב חנין. שלוש דקות, אדוני. הזמן לרשותך. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב. שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – רבותי, אני מבקש לא להפריע לי. <היו"ר מאיר שטרית:> חברי הכנסת, אבקש להפסיק דיבורים ולשבת. חברי הכנסת. חברי הכנסת. חברי הכנסת, אבקש לשבת ולהפסיק את הדיבורים. <נסים זאב (ש"ס):> יש כאן הודעה דרמטית של הממשלה, אדוני ראש הממשלה. הממשלה החליטה על שינוי שמות משרדים, שינוי בחלוקת התפקידים, ואני שמעתי את השינויים, ואני רוצה לומר לכם, אתם לא מבינים את החשיבות, שכשאנחנו משנים את השמות – ממשלה חולה, היא חייבת שינוי השם. <היו"ר מאיר שטרית:> בעזרת השם. <נסים זאב (ש"ס):> זה בדיוק כמו חולה ששוכב על ערש דווי והוא זקוק לרחמי שמים. הדבר הראשון שעושים לאותו חולה – או שמוסיפים לו שם, או שמשנים לו את השם. והממשלה הזאת זקוקה לשינוי השם, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר שטרית:> בעזרת השם. <נסים זאב (ש"ס):> בעזרת השם, בוודאי. אדוני ראש הממשלה, הקטסטרופה שהייתה בכל נושא ההסברה של מדינת ישראל בעולם – זה פשוט בושה וכלימה. מובן שהיו כאן כמה משרדים, וכולם עסקו באותו נושא. אז מה קורה כאשר יש משרד ההסברה, שהוא חושב שהוא אחראי להסברה, יש משרד החוץ, שהוא צריך להביע ולומר את כל נושא ההסברה, וגם יש משרד ראש הממשלה לענייני הסברה? מרוב שמסבירים כבר לא מבינים שום דבר. סוף-סוף הממשלה הזאת החליטה לרכז את כל הנושא של ההסברה, אבל לא הבנתי דבר אחד, מה זה משנה אם זה לענייני ירושלים או לעניינים – – – <היו"ר מאיר שטרית:> תפוצות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – תפוצות. השם הזה לא משנה. מה שמשנה, אדוני היושב-ראש, זה באמת שיהיה סדר, ודיברתי על זה גם בוועדת החוץ והביטחון כמה פעמים, שצריכים להסתכל על זה לא פוליטית ולא אישית, של כל שר שרוצה שהנושא של ההסברה יהיה אצלו. חשוב לרכז את זה בידיים נאמנות ולסמוך על אותו השר שיוביל את זה מא' ועד ת'. <היו"ר מאיר שטרית:> מאה אחוז. <נסים זאב (ש"ס):> ברגע שזה מחולק בין המשרדים השונים, אז באמת מערכת ההסברה של מדינת ישראל תהיה לקויה, ולכן אני מחזק ומברך על כך. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. יש לך שלוש דקות זמן. ואחריו – הצבעה. לכן, חברים, מייד אחרי דבריו אנחנו מצביעים. בבקשה, דב, שלוש דקות. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, עיון ברשימת התפקידים של שרי הממשלה הנוכחית מזמין כמובן שורה ארוכה של בדיחות וחידודים. אנחנו יכולים לדבר כאן על ההבדלים שבין השר לעניינים אסטרטגיים והשר לעניינים טקטיים, והיחסים שבין שר החוץ שאיננו לשר לעניינים בין-לאומיים שנמצא, אבל, עמיתי חברי הכנסת, אני לא רוצה ללכת בכיוון הזה, כי לטעמי מה שקורה בממשלה הזאת זה דבר פסול ובעייתי ודורש התייחסות רצינית. אם מדברים, אדוני היושב-ראש, על שוויון בנטל, אז הדבר האחרון שאפשר להגיד על הממשלה הנוכחית זה שיש בה איזשהו שוויון בנטל בין השרים השונים. הנה, למשל, ההודעה שמגיעה אליך היום עוסקת בשינוי מסוים בתפקידיו של השר בנט, שהוא כל כך עסוק בתפקידיו השונים שהוא אפילו לא פנוי להקשיב לדברים שנאמרים לכתובתו. השר בנט הוא, כפי שאנחנו מבינים, גם שר לענייני כלכלה, וגם שר לענייני דתות, וגם, כך אנחנו שומעים היום, יהיה שר לענייני ירושלים – האם ירושלים קשורה יותר לכלכלה, או אולי קשורה יותר לדתות, או אולי בכלל היא קשורה יותר לתפוצות? כנראה ירושלים קשורה יותר לתפוצות, כי כל הדברים האלה מרוכזים תחת חסותו של שר אחד שגם יתנהל, כך אני מבין, עם שלושה או אולי ארבעה מנכ"לים. ואחר כך גם מסבירים לנו שהממשלה הזאת חוסכת כספי ציבור ומתייעלת, והנה הסירו את השולחן האמצעי, שבו ישבו עוד כמה שרים בימי הממשלה הקודמת. אבל, בינינו, לא קיצצו שום דבר, כי כאשר המנגנונים נותרו, כאשר המשרדים נותרו, כאשר המנכ"לים החדשים מתמנים, אנחנו נמצאים בעצם באותו מצב, באותה סיטואציה, עם קצת איפור, עם קצת סומק בלחיים, אבל ללא כל שינוי אמיתי. ולעומת שרים כאלה, שבאמת נושאים באמת בנטל עודף של אחריות ובעומס קיצוני של תפקידים שונים, מגוונים ומשונים, ישנם שרים אחרים, שעליהם הוטלו תפקידים חצי דמיוניים, כמו עניינים אסטרטגיים, כמו עניינים בין-לאומיים, כמו שיקולים טקטיים וכמו הליכות – נימוסים והליכות. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מציע לכנסת לדחות את בקשת הממשלה, את הודעת הממשלה. אני מציע לכנסת לדרוש מהממשלה להתייחס לעצמה ברצינות, כי ממשלה שאיננה מתייחסת לעצמה ברצינות לא מתייחסת ברצינות גם לציבור. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת, נא לשבת במקומות. אני מפעיל את ההצבעה. בבקשה. נא להצביע. מי בעד ההודעה, מי נמנע ומי נגדה? מי שבעד ההודעה יצביע בעדה כמובן. בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 58 נגד – 34 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים נתקבלה. <היו"ר מאיר שטרית:> ובכן, אני קובע ש-58 קולות בעד, 34 קולות נגד, אחד נמנע. ההודעה של הממשלה אושרה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013> [מס' מ/735; "דברי הכנסת" ה-18, מושב חמישי, חוב' ד', עמ' 31606.] <היו"ר מאיר שטרית:> אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום. ההודעה הבאה איננה מחייבת הצבעה, ואני מזמין את סגן השר אופיר אקוניס למסור את ההודעה בשם הממשלה לגבי – מיקי לוי, סגן השר מיקי לוי, למסור בשם הממשלה את ההודעה, בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זו רק הודעה או זה רק להקריא? <היו"ר מאיר שטרית:> לא, זה לא מחייב הצבעה. שר האוצר, בבקשה. <שר האוצר יאיר לפיד:> מר שטרית, אתה מדבר על ההודעה בלי ההצבעה? <היו"ר מאיר שטרית:> סליחה, אתה מוסר את ההודעה? לא, לא, זו הודעה על החלת רציפות. אתה? <קריאה:> מה, אתה מדבר עם הכנסת, אדוני השר? <היו"ר מאיר שטרית:> בבקשה. הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70) – מי מוסר את ההודעה? השר או סגן השר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני. <היו"ר מאיר שטרית:> סגן השר. נו, מיקי, בבקשה. בעצם על שני חוקים הוא מוסר את ההודעה. כפי שאתם יודעים, חברי הכנסת, זו הודעה בלבד, אין הצבעה, שבועיים ההודעה הזו ממתינה, אם חבר כנסת, מישהו יודיע שהוא מבקש דיון על זה, אז יקוים דיון ואחר כך – הצבעה. בבקשה, חבר הכנסת מיקי לוי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, בהתאם לסעיף 1 בחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, אני מתכבד למסור לכנסת על רצונה של הממשלה להחיל את רציפות הדיון על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2012, הצעות חוק הממשלה, 735, מיום 15 באוקטובר 2012. <היו"ר מאיר שטרית:> את זה לא צריך, הלאה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תמסור – רגע, רגע, חבר הכנסת מיקי לוי – תמסור את ההודעה גם על החוק הבא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> על? <היו"ר מאיר שטרית:> הודעה על הרציפות. אה, סליחה, זה לא אתה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, לא, זה לא אני. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012> [מס' מ/718; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"ו, עמ' 30837.] <היו"ר מאיר שטרית:> חברת הכנסת ציפי לבני או גדעון סער, אחד מהם. גדעון סער, בבקשה. זו שוב הודעה על החלת רציפות על חוק שגם עליה אין הצבעה, ואחריה אנחנו עוברים לדיון משולב על נושא התקציב, חוק יסודות התקציב וחוק ההתייעלות הכלכלית. בבקשה. <שר הפנים גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשם הממשלה, אשר מבקשת להחיל את דין הרציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012, שאושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת. הצעת החוק הזאת הוגשה על-ידי הממשלה, כמובן הממשלה הקודמת, ועברה אז בקריאה ראשונה. מטרתה לסייע בהתמודדות עם תופעת ההסתננות הבלתי חוקית לישראל באמצעות הקטנת הכדאיות הכלכלית שבהסתננות, וכן לעודד מסתננים בלתי חוקיים לצאת מישראל. כידוע, מדינת ישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם גל של מסתננים בלתי חוקיים מאפריקה הנכנסים לישראל בעיקר דרך הגבול עם מצרים. רוב המסתננים הגיעו מסודאן ואריתריאה. ההערכה היא שכעת נמצאים בישראל כ-60,000 מסתננים. ההערכה היא, והיא מבוססת בין היתר על ממצאי תשאולים שעורכת רשות האוכלוסין וההגירה למסתננים, שהרוב המכריע – – – <היו"ר מאיר שטרית:> כנראה במשרד המשפטים לא מכירים את הפרוצדורה של הודעה על החלת רציפות. הודעה על החוק מספיק. <שר הפנים גדעון סער:> אני חושב שהצעת החוק הזאת מחייבת פירוט קצת מעבר לזה. <היו"ר מאיר שטרית:> אדרבה. <שר הפנים גדעון סער:> אני ביקשתי, כשראיתי איזו הודעה הכינו לי, להרחיב במקצת. <היו"ר מאיר שטרית:> להרחיב. בבקשה, אדוני. <שר הפנים גדעון סער:> הרוב המכריע של המסתננים הם מהגרי עבודה. זאת, כאמור, הערכה. אני מדבר על רוב מכריע, אז גם מה שאני אומר הוא בלשון המעטה. הם מגיעים לישראל, שבה שכר העבודה גבוה באופן משמעותי מהשכר במדינות מוצאם, כדי לעבוד, להתפרנס ולהעביר כספים לבני המשפחה ולקרובים שנשארו במדינות המוצא. סכומים מועברים גם בערוצים שנכנה אותם לטובת העניין "לא פורמליים" ולא דרך המערכת הבנקאית, ולכן אמצעים שיובילו להקטנת התמריץ הכלכלי להסתננות הם כלי יעיל ומשמעותי בהתמודדות עם התופעה. על מנת לצמצם את התמריץ הכלכלי שבהסתננות מוצע בהצעת החוק לקבוע איסור פלילי על הוצאת כספים על-ידי המסתנן לחו"ל כל עוד הוא שוהה בישראל. אנו סבורים כי האיסור המוצע יוצר איזון ראוי ומידתי בין זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני תופעת ההסתננות הבלתי חוקית, שלה השלכות חברתיות קשות, לבין חובתה לנהוג באופן הומני כלפי מי שנמצא ובאופן מידתי – והמידתיות באה לידי ביטוי בשורת הוראות הכלולות בהצעת החוק ובהן: הצעת החוק היא הוראת שעה זמנית עד לינואר 2015; הצעת החוק אינה חלה על מי שהוכר כפליט; האיסור המוצע חל רק על הוצאת הכסף מגבולות המדינה ואין בהצעה כל הגבלה על השימושים הנעשים בכסף בתחומי ישראל; בעת יציאת המסתנן מהארץ הוא רשאי להוציא עמו את כספו ורכוש אחר. ההצעה קובעת מבחנים מקלים לגבי היקף הכספים והרכוש שהוא רשאי להוציא; הצעת החוק גם כוללת חריג הומניטרי לאיסור שלפיו תתאפשר הוצאת כספים לחו"ל כאשר הוכחה סכנת חיים שבה נמצא קרוב משפחה מדרגה ראשונה. אשר על כן, מתבקשת הכנסת להחיל על הצעת החוק רציפות. ייתכן מאוד שיהיו אמצעים נוספים שנצטרך להביא לכנסת הזאת אם אנחנו רוצים לשמור על המדינה, שהיא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי עם יבשת אפריקה. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לשר הפנים, השר גדעון סער. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3);> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/749).] (קריאה ראשונה) <היו"ר מאיר שטרית:> רבותי, אנחנו עוברים לדיון משולב בשתי הצעות חוק: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) – קריאה ראשונה, וכן הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 – קריאה ראשונה. יציג את הצעות החוק במשולב שר האוצר, מר יאיר לפיד. אחרי כן יתקיים דיון במשולב של חברי הכנסת, שכל אחד ידבר בו ארבע דקות. בבקשה, אדוני השר. <שר האוצר יאיר לפיד:> תודה רבה. ראיתי שמישהו אמר באיזה מקום – אדוני יושב-ראש הכנסת, שלום לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שלום וברכה, אדוני. <שר האוצר יאיר לפיד:> ראיתי שאיזה מישהו כתב באיזה מקום שאני לא נואם בכנסת, אז ניצלתי את ההזדמנות הראשונה לדבר בכנסת – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באתי לעקוב מקרוב שזה אכן כך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה זה "מישהו"? <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ושידעו שזה שטויות, שידעו שזה שטויות. טוב, הדו-שנתי היה הוראת שעה, החלטנו לא להפוך את זה להסדר קבע. הסיבות: 1. זה שזה מחליש את האופוזיציה – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> וואו. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – וזה מחליש את הכנסת, אני נגד זה. אני לא ציני לגבי הדבר הזה. אסור להחליש את האופוזיציה, אסור להחליש את הכנסת, זה חשוב בעיני שלאופוזיציה בכל שנה תהיה הזדמנות הוגנת לדבר נגד, ואולי גם בעד, התקציב. <מיקי רוזנטל (העבודה):> גם אתה תגיע לאופוזיציה יום אחד. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מר לפיד, בתחילת הנאום פונים לחברי הכנסת, "רבותי חברי הכנסת". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, חברי הכנסת. <שר האוצר יאיר לפיד:> רבותי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אתה צודק. חבר הכנסת ג'מאל צודק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זו פעם שנייה שהוא עושה את זה. <שר האוצר יאיר לפיד:> אתה צודק, אני מתנצל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה, חבר הכנסת זחאלקה, אני בודק לא רק את הנכונות של שר האוצר לנאום במליאה, אני בודק גם את עצמי וגם את כולנו אם אנחנו מסוגלים – תוך כדי גם הערה פה ושם, וזו זכות שמורה – לאפשר למי שבא להציג לנו דברים לדבר. אם זה יהיה המצב אז אני בטוח שאנחנו כולנו נצא מרוצים, אם מישהו – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אז אתה צריך לבקש ממנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם מישהו יחליט שהוא נואם במקום שר האוצר אז הוא ינאם, מאחורי המליאה יש תה, קפה, אנשים נחמדים. אז בואו, הערה פה ושם, כולנו מבינים שהיא תהיה, התפרעויות ונאומים במקומו לא יהיו. בבקשה, אדוני השר ימשיך. <שר האוצר יאיר לפיד:> תודה רבה. הדבר השני זה שכמובן התקציב הדו-שנתי לא מאפשר ודאות, לא בהכנסות ממסים, לא בעמידה במגבלות הוצאה וכו'. יש לזה מאידך לגבי השנה הנוכחית – בשנה הנוכחית אנחנו נעשה תקציב לשנה וחמישה חודשים, או מבקשים מן הכנסת שתאפשר לנו לעשות תקציב לשנה וחמישה חודשים, גם בגלל האיחור. קשה מאוד לעשות שני תקציבים ברצף, זה משתק גם את הממשלה, גם את משרד האוצר. אני מזכיר לחברי הכנסת החדשים, במצב רגיל מתחילים לעבוד על התקציב כבר בפברואר-מרס, אז בעצם היינו מסיימים ומתחילים מייד. במילים פשוטות יותר, אנחנו מבקשים להאריך את הוראת השעה ל-13–14, ואנחנו נחזור לתקציב חד-שנתי מייד בתקציב הבא של 2015. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעות החוק בקריאה ראשונה, להעביר אותן להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדות הבאות: את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), לוועדה משותפת של החוקה והכספים, ואת הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים. אני מבקש לשים לב שאני והרב גפני לא רבנו הפעם, ואני מודה לכולכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רשמנו לפנינו, אדוני שר האוצר. תודה רבה. <נחמן שי (העבודה):> וגם שלא הפרענו. <שר האוצר יאיר לפיד:> נכון, וגם שלא הפרעתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אנחנו עוברים, אדוני סגן המזכיר, לדיון המשולב, אם אני מבין נכון, כן? חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה על דיון משולב בשתי ההצעות. אנחנו מכבדים את החלטת ועדת הכנסת לאפשר לכל נואם לדבר ארבע דקות, מכיוון שהדוברים יתייחסו לשתי ההצעות גם יחד. יש רשימת דוברים. הראשונה בדוברים היא חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. סליחה, לא לא לא. אוקיי, אז חברת הכנסת מרב מיכאלי, סליחה על האי-הבנה. שנייה אחת. כן, מרב מיכאלי, לאחר מכן חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה והלאה לפי סדר הדוברים. <מרב מיכאלי (העבודה):> טוב, הבעיה, כמובן, עם התקציב הצפוי לנו זה לא שהוא יתמשך שנה וחצי אלא התוכן שלו, זה שמתהדר במילים "עובדים בשביל האדם העובד" אבל בעצם הולכים לקחת לאדם, שלא לומר לאישה העובדת, את הנכסים הבודדים שעוד נשארו לה, אם מיסוי קרן השתלמות, אם העלאת מס הכנסה על עבודה. לעומת זאת, אין העלאת מס הכנסה על הון, נניח, או על רווחי הון, לא ראינו את זה בתקציב הקרוב. עבודה – כן, הון – לא. איפה פה הדאגה לאדם העובד, בתוך המשוואה הזאת? יתרה מזאת, גם ההבטחות האלה כל הזמן להורדת יוקר המחיה הן כי אנחנו לא דואגות לאדם העובד, אנחנו דואגים לאדם הצרכן, בשביל שאלה שמוכרים לאדם הצרכן יוכלו לגרוף עוד כסף, שעליו הם לא ישלמו מס, שאותו ישלם האדם העובד. אבל כל זה הוא כנראה רק הסחת דעת לשר האוצר, כי מה שהוא באמת עוסק בו בימים אלה זה כאמור משאל העם שהעלה פה בצדק ידידי חבר הכנסת דב חנין. מאוד מעניין. ייתכן שאילו שר האוצר היה מודיע לציבור על עמדותיו בנושא ההסכם המדיני הרצוי מבחינתו לפני הבחירות, אולי לא היה צורך במשאל עם, כי הציבור הייתה יודעת מה עמדותיו, ואז, בכך שהצביעה לו, הייתה בעצם מצביעה בעד זה. שר האוצר התחבר לנפתלי בנט, שלא בכדי אמר: אין לי בעיה, תנהלו משא-ומתן, כי נפתלי בנט מבין שראש הממשלה רוצה משא-ומתן ולא הסכם שיצא מתוך המשא-ומתן הזה, ולכן תנהל הממשלה הזאת, אם היא תצליח, משא-ומתן. לא יצא ממנו שום דבר, ואם, חלילה, יצא, יהיה חוק משאל עם שיוודא שאנחנו עוזרים לעם לוודא שלא יצא ממנו שום דבר. אבל העם כבר יהיה כל כך מותש, שכן האדם, המכונה "האדם העובד" – מעתה אמרו: האדם העובד – כבר שילם כל כך הרבה מסים, כבר כל כך לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שום דבר, וחמור מזה, לא יכול היה להרשות לעצמו לשבות אפילו במחאה על תנאיו הגרועים. באמת, מה נשאר לו לאדם העובד? לשר האוצר יאיר לפיד פתרונים, והם פתרונים מאוד מאוד לא טובים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו יעלה חבר הכנסת דב חנין. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית כול אני רוצה להגיד שאני שמח ששמעתי הבטחה משר האוצר שאנחנו חוזרים לתקציב שנתי ב-2015. אני מאוד מקווה שההבטחה הזאת תקוים. יש לי ספקות רבים סביב העניין הזה. בכלל, כל המעבר לתקציב דו-שנתי היה אנומליה אחת גדולה. זו הייתה טעות גדולה, ואני באמת מקווה שהטעות הזאת תתוקן. כולנו, אני חושב, מסכימים, שכמובן, מלבד בחריין, ששם יש להם תקציב דו-שנתי, הפטנט הזה לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם, ואנחנו גם הסכמנו, בזמננו, שזה היה יותר מכשיר קואליציוני, מכשיר פוליטי, תכמני, פרלמנטרי, בשביל להאריך ולקנות ימים לגיל ולתקופת החיים של הממשלה, ולכן אני שמח, כפי שאמרתי, שזה הולך להסתיים. יחד עם זה אני רוצה להגיד שגם בתקופה הזאת, שמצטיינת בשינויים כלכליים, גם בהיקפים גלובליים וגם בהיקפים מקומיים, שינויים שהם כל כך מהירים, ברזולוציה כל כך קטנה, אני לא הייתי קונה את הפטנט הזה של תקציב לשנה וחמישה-שישה-שבעה חודשים דווקא בתקופה הזאת. דווקא הממשלה אומרת שיש חור גדול בתקציב, של 40 מיליארד שקל, שצריך לסגור אותו, והממשלה מדברת על קיצוצים מפה ועד הודעה חדשה כמעט בכל דבר שזז, ובמיוחד בתנאים כלכליים כאלו צריך התאמה מהירה לשינויים. אז למה דווקא להאריך את תקופת התגובה של הממשלה, להאריך את התקופה של התקציב ל-20 חודשים במקום שתהיה לך אפשרות דווקא להיות עם יד על ההדק, במובן זה שיש לך רזולוציה קצרה. יש לך רזולוציה קטנה. יש לך תקופת תגובה מהירה על שינויים שכולנו יודעים שהם הולכים וקורים? הממשלה רוצה מצד אחד – ומכבירה מילים על החור התקציבי ועל הגירעון, מצד אחד, אבל מצד שני דווקא האמצעים הפיסקליים שיש בידיה לא מתאימים לאזהרות האלה. הם מתאימים יותר לתקופה של רגיעה, שאפשר לחזות את הכול קדימה, גם בצד ההוצאות וגם בצד ההכנסות. הרי החור, הגירעון התקציבי הגדול שאנחנו עומדים בפניו, והממשלה כאילו רוצה לתקן אותו, בא מחוסר היכולת של הממשלה לצפות את ההכנסות ממסים, ככה מסבירים לנו את זה, ובמיוחד בגלל התקציב הדו-שנתי. לכן אנחנו נתנגד לחוק הזה, או לבקשה הזאת, כאילו גם התקציב הזה יהיה תקציב ל-20 חודשים במקום לשנה אחת. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מודה לחבר הכנסת סוייד, ואני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לשאת את דבריו. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואני מודיע שרשימת הדוברים סגורה. <דב חנין (חד"ש):> תודה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר שטרית:> מי שלא יהיה באולם כשקוראים את שמו לא יוכל לדבר. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, גם אני מצטרף לברכתו של חברי חבר הכנסת סוייד על כך שנפטרנו, אני מקווה, מהרעה החולה הזאת, שנקראת תקציב דו-שנתי, בעתיד, אבל התקציב הדו-שנתי הקרוב, אדוני היושב-ראש, מאיים עלינו בכמה וכמה סכנות גדולות. אמרו לנו שהאדם העובד נמצא במרכז, וכשאני קורא את פרטי חוק ההסדרים, ואני קורא את המתווה הראשוני של התקציב, אני משתכנע, אכן, האדם העובד נמצא במרכז; הוא נמצא במרכז המתקפה של הממשלה. והמתקפה של הממשלה על האדם העובד היא מתקפה רבת-ממדים. אחד הממדים המרכזיים, ונדבר על כך בהרחבה מחר, זו המתקפה על זכותם של העובדים להתארגן, להגן על עצמם, לפעול במסגרת של ועדי עובדים ולשבות. אדוני שר האוצר, זכות השביתה היא הגרעין של הזכות הדמוקרטית של העובדים, כי אין משמעות להתארגנות עובדים אם ההתארגנות איננה מלווה ביכולת של העובדים לנקוט צעדים להגן על עצמם, לפעול להגנת זכויותיהם, ודרך המלך של פעולת עובדים להגנת עצמם והגנת זכויותיהם היא הדרך של השביתה. אז זה ממד אחד של המתקפה על האדם העובד שהממשלה הזאת מבשרת. אבל יש ממדים נוספים. מובטחת לנו למשל מתקפה על עובדי ועובדות המגזר הציבורי; זה אותו האיש השמן שמר נתניהו שם אותו כמטרה כבר כשהוא היה שר האוצר. זהו איש שמן, או אישה שמנה, זה המורה, וזו האחות בבית-החולים, וזו העובדת הסוציאלית – הם אלה שמרוויחים כל כך הרבה, הם המגזר הציבורי המנופח, ואותם צריך להכפיף לדיאטה רצחנית, אותם צריך להביא למצב של ויתור על חלק מהשכר שלהם או של קיצוץ חלק מהשכר שלהם. גברת ריקי כהן מחדרה וחברותיה, כל אלה יצטרכו, כך אנחנו שומעים, לספוג שחיקה בשכרם, לוותר על חלק מהשכר או לוותר על העלאות שכר שכבר סוכמו וכבר הוסכמו בהסכמים קיבוציים. דרך נוספת של התקפה על זכויות העובדים היא התקפה על קרנות ההשתלמות. קרנות ההשתלמות, עמיתי חברי הכנסת, זה ערוץ חיסכון לטווח בינוני של האדם העובד. ולהבדיל מרוב ערוצי החיסכון, קרנות ההשתלמות, בגלל הטבות המס, הן עדיין ערוץ חיסכון משתלם. וכשמתקיפים את קרנות ההשתלמות, עושים פה שני מהלכים: מהלך אחד הוא כמובן פגיעה בעובדים, כי לוקחים מהעובדים זכות שיש להם, לחסוך בערוץ חיסכון משתלם. אבל מעבר לזה, אדוני היושב-ראש, גם פוגעים במנגנוני החיסכון בחברה הישראלית. הרי אין בישראל היום דרך לחסוך לטווח בינוני או לטווח ארוך, וזו, אגב, אחת הסיבות שאנשים משקיעים בנדל"ן; קונים דירה, כי בוטחים בבטון ובקירות ולא בוטחים בחסכונות. <היו"ר מאיר שטרית:> – – – <דב חנין (חד"ש):> נכון. <היו"ר מאיר שטרית:> בקרן השתלמות אתה מקבל הטבה שהיא פטורה ממס, וככל שהמשכורת שלך יותר גבוהה, ההטבה שלך יותר גבוהה. אם המשכורת שלך היא 30,000 שקל – – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> יש תקרה. <היו"ר מאיר שטרית:> אין תקרה. <דב חנין (חד"ש):> בקרן השתלמות יש תקרה. <היו"ר מאיר שטרית:> מה התקרה? <דב חנין (חד"ש):> התקרה היא סדר-גודל של 30,000. <היו"ר מאיר שטרית:> יפה. לעומת הפועל הפשוט שמקבל 5,000 שקל, ולרובם אין קרנות השתלמות ומשלמים מעט מאוד. השאלה היא אם לא נכון לקבוע תקרה, נגיד פעמיים השכר הממוצע במשק למשל. <שר התקשורת העורף גלעד ארדן:> התקרה הרבה יותר נמוכה. <היו"ר מאיר שטרית:> אפשר לקבוע תקרה יותר נמוכה, ולהגיד: על היתר ישלמו מס. זה עדיין צודק. לא לבטל את ההטבה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, השיטה איננה לקצץ בזכויות עובדים קיימות. הניסיון לפגוע בעובדים ולהגיד: אנחנו פוגעים רק באלה שיש להם יותר, הוא הערוץ שבו בסופו של דבר פוגעים גם באלה שיש להם פחות. ולכן, צריך להגן על המנגנון הזה של קרנות ההשתלמות, צריך לשמור עליו, צריך לשמור עליו גם לגבי העובדים שנמצאים במעמד הביניים, לא רק לגבי העניים, אדוני סגן שר האוצר. גם אלה שבשכבות הביניים, אתם צריכים לשמור עליהם, כדי שהזכות שלהם לחסוך בקרנות השתלמות תישמר. תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה לדב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה. עפו אגבאריה נמצא? איננו. אז איבד את זכותו לדבר. הדובר הבא – איתן כבל. בבקשה, חבר הכנסת כבל. אחריו – איציק שמולי. בבקשה, אדוני. ארבע דקות לרשותך. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני עובר על הפרסומים בנושא התקציב המסתמן, אדוני היושב-ראש, אני קורא את הפוסטים בפייסבוק, מקשיב לנאומים חוצבי הלהבות, ואני שואל את עצמי מה בעצם השתנה כאן. התורה היא אותה תורה, הגזירות אותן גזירות, הנימוקים אותם נימוקים. אדם שנכנס לתרדמת יום לפני הבחירות האחרונות ויתעורר היום לא יחוש בשום הבדל. מבחינתו שטייניץ הוא שר האוצר, נתניהו שר-על לאסטרטגיה כלכלית. על זה נאמר, על התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, הקול קול לפיד, הידיים ידי שטייניץ ונתניהו. התקציב שמגיש שר האוצר הוא תקציב שרוחו של נתניהו שורה עליו בכל סעיף וסעיף. גם בתקציב הזה ממשיך מעמד הביניים להיות הפרה החולבת של האוצר. גם בתקציב הזה עובדי המגזר הציבורי הם הראשונים לשלם את המחיר על המחדלים הכלכליים. גם בתקציב הזה, כמו בתקציבי שטייניץ ונתניהו, אדוני שר הרווחה, חמלה היא מילה גסה. ההבדל היחיד הוא שהפעם העטיפה נוצצת ומרשרשת, המילים מלטפות, והקול הוא קול קטיפה. אם הייתי צריך להמציא כותרת לתקציב לפיד – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> גם המעיל. <איתן כבל (העבודה):> – – הייתי – על זה, אני מבקש ממך, אל תיקח אותי יותר רחוק. <שר התקשורת גלעד ארדן:> למה אתה מקפח? אם הגעת – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני השר, אתה השר הכי יפה בממשלה. זה מה שאני יכול להגיד. <שר התקשורת גלעד ארדן:> הייתי, הייתי. <קריאה:> מראה מראה שעל הקיר. <שר התקשורת גלעד ארדן:> זו הפוליטיקה הישנה. <איתן כבל (העבודה):> משכת אותי בכוח, אמרתי. אם הייתי צריך להמציא כותרת לתקציב של לפיד, הייתי קורא לו: גזירות עם סמיילי. מר לפיד, אדוני שר האוצר, יכול להיות שאתה מאמין במה שאתה עושה. אם כך הם פני הדברים, אני באמת לא מבין את הצורך שלך לעורר שיח שאני קורא לו – כלכלה של שנאה. יש לי בלא מעט דברים הסכמה על מה שאתה אומר על החרדים, וגם על חלק מהוועדים הגדולים. אבל הדרך שאתה נוקט היא דרך שמשמעותה אחת, לעסוק במה שאולי פופולרי, להעמיד את החרדים ואת הוועדים הגדולים אל מול הקיר, ולא לעסוק בכלכלה. נכון לרגע זה אינני יודע מהי התפיסה שמביא שר האוצר אתו. שר אוצר שהלך לבחירות עם תפיסה אחרת, ומה הוא מביא? מה חדש כאן? אז אוקיי, כבר אמרתי, אני מסכים אתו על חלק מהדברים שהוא אומר על החרדים ועל הוועדים. ומה הלאה? מה שונה? איזו בשורה? עד לרגע זה, אנחנו פותחים את העיתונים, אדוני סגן שר האוצר, ומתחרים, מי יהיה המחליף של כחלון. האם נלמד חמישה ימים? האם אדוני שר התקשורת הביא את הרעיון הנכון? <היו"ר מאיר שטרית:> השאלה היא אם הוא יעזוב את הכנסת בסוף הקדנציה. <איתן כבל (העבודה):> תקשיב, אדוני היושב-ראש, באמת, אני אומר לך, זה נראה כמו תחרות: השר עם הרעיון היותר-יפה. איפה התוכניות? איפה התפיסה? כחלון, לקח לו הרבה שנים להגיע להיות כחלון, ואתם רוצים כבר בפתיחת הקדנציה להיות כחלונים. ואני אומר לכם – – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> כל מסע ארוך מתחיל בצעד אחד, אתה יודע. <נחמן שי (העבודה):> אחורה. אחורה. <איתן כבל (העבודה):> אני רוצה לבוא ולומר, הבעיות הכלכליות של ישראל, בכל הכבוד, לא נגרמו בגלל החרדים והגירעון לא נוצר בגלל הוועדים הגדולים. <היו"ר מאיר שטרית:> והזמן נגמר. <איתן כבל (העבודה):> לא אצלם נמצא הכסף הגדול. הפוך, יאיר. הפוך. הכסף הגדול נמצא בתמלוגים על משאבי הטבע, במס החברות, במס ירושה, וכן, גם בהתנחלויות, שעד לרגע זה לא שמענו מילה אחת, מילה אחת – – <היו"ר מאיר שטרית:> איפה הכסף. <איתן כבל (העבודה):> – – איפה הכסף. <היו"ר מאיר שטרית:> זהו, תודה. <איתן כבל (העבודה):> וכל אותם מקומות – ממש, אדוני היושב-ראש, בגלל העובדה שאנחנו שכנים, תן לי עוד איזה דקה. כן, איפה הכסף? בהתנחלויות, בכל אותן התנחלויות שהוא אמר עליהן שלעולם לא תהיינה חלק ממשא-ומתן. לך לשם ותגלה את האוצר. זו מנהיגות, יאיר. לעמוד מול החרדים ולהשתלח בהם, זה גם יכול היה לעשות אחרון חברי הכנסת של שינוי. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לחבר הכנסת כבל, ואני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <איציק שמולי (העבודה):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר שטרית:> האם שמולי איציק זה השם בתעודת הזהות, או שזה יצחק? <איציק שמולי (העבודה):> חייבים לפתוח את זה פה, אדוני היושב-ראש? <היו"ר מאיר שטרית:> אוקיי, לא. זה לא צריך. <איציק שמולי (העבודה):> זה יצחק, בתעודת זהות. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> כתוב שמולי. לא שמואלי – שמולי. בבקשה. ארבע דקות מתחילות עכשיו. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את שר האוצר על ההחלטה על ביטול התקציב הדו-שנתי, החלטה שכמו שהוא נימק אותה בעצמו, אין לה שום מקום בדמוקרטיה הישראלית. אני יכול לומר לכם שאחד התסכולים היותר-גדולים שהיו לנו בזמן המחאה זה שהפרלמנט לא עבד, ולא הייתה שום יכולת להשפיע, לא על המדיניות ולא על התקציב. אני חושב שגם מהטעם הזה ההחלטה היא נכונה. ואם בברכות עסקינן, אז אני רוצה גם לברך על האמירה המאוד-חשובה של השר לגבי משאבי הטבע. לגבי התוכן של מה שיש בתוך המסגרת, כלומר הגזירות עצמן, אני קודם דיברתי באריכות ולכן אני לא רוצה להוסיף, רק דבר אחד, אדוני סגן השר, שלא התייחסת אליו קודם, אולי בלהט הדברים, אבל אני חושב שזה בכל זאת שווה התייחסות, העניין של יעדים חברתיים. אם אתם כבר הולכים לחשיבה מחודשת על המסגרת – על התוכן אנחנו נמשיך להתווכח, אבל על המסגרת – ואתם אומרים שעכשיו נטיל עוד גזירות ועוד מסים, כי זה המצב, אבל בעוד שנתיים יהיה פה טוב יותר, אז בואו נתחייב לזה. בואו תגידו, יחד עם חברי האופוזיציה, איפה אנחנו רוצים לראות את החברה הישראלית בעוד שנתיים מבחינת שיעור התעסוקה, מבחינת יעד העוני, מבחינת יעד האי-שוויון. וגם לא לעמוד ביעדים זה בסדר, גם לא עמדנו עכשיו ביעד הגירעון. זה בסדר, אפשר לא לעמוד ביעדים; צריך להשתדל. אבל אני חושב שעצם ההתחמקות, לא רק שלכם, גם של ממשלות קודמות, מלקבוע במסמרות יעדים ברורים, יעדים חברתיים ברורים, יש בזה משהו פגום. תודה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, חבר הכנסת שי. ארבע דקות. <נחמן שי (העבודה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היה תקציב דו-שנתי, והופ, איננו עוד. איזה מין דבר זה? שטפו לנו את הראש במשך שלוש-ארבע שנים שהדבר הזה, ששמו תקציב דו-שנתי, הוא גאוני. <היו"ר מאיר שטרית:> לא הסכמנו. <נחמן שי (העבודה):> אני זוכר. שנינו היינו באותו מקום. גאוני, עוד לא היה דבר כזה. שקלו להעניק פרס נובל לשר האוצר על הרעיון – איך זה שלא חשבנו שאפשר במקום תקציב שנתי להביא דו-שנתי, אולי תלת-שנתי, ארבע-שנתי. מצוין: נחסוך נייר, נחסוך עבודה, והכול יעבוד נפלא. רק שכחו שתקציב הוא כלי עבודה, ובלי תקציב אי-אפשר לנהל, ותוך כדי התקציב אתה בוחן את השינויים, ומאמץ אותם, ולומד אותם ומפעיל אותם. וזה עבר. ועכשיו בא שר אוצר חדש, ואני חייב לשבח אותו, באיזשהו מקום, שהוא בוחן מחדש והוא מחליט שהוא לא רוצה את התקציב הזה, והוא עובר לשיטה הקודמת, המפגרת הזאת, שרק 202 מדינות בעולם נוהגות לפיה. 201, כי יש – אחת מנסיכויות הנפט וישראל נהגו לפי השיטה הדו-שנתית הזאת. אבל אני שואל את עצמי, מה זה משדר בעצם? מה זה אומר? איזה תהליך קבלת החלטות מתנהל במדינת ישראל? מי החליט קודם על השנתיים? מי מחליט עכשיו על השנה? מי עושה סדר בברדק הזה? ואני שואל עוד שאלה שמתבקשת: איך אפשר להאמין לממשלה, לשרים, שמובילים תהליכים כאלה, יום עסל, יום בסל, פעם לכאן, פעם לשם, וכל התזמורת – כולם מצטרפים; אותם פקידים באוצר שקודם בטח הסבירו לשר עד כמה זה גאוני לעבור לתקציב דו-שנתי, כמה זה יחסוך, כמה זה יעזור, כמה זה יאפשר לתכנן, רק הם ידעו שתוך כדי השנתיים האלה הדברים ישתנו, אותם פקידים עכשיו יושבים עם השר, אולי התחלפו שניים-שלושה מהם, והם מסבירים לו בדיוק את ההפך, כמה זה יהיה נפלא לחזור לשיטה הקודמת, כמה יעילה היא הייתה וכמה היא עזרה וכמה היא נתנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <נחמן שי (העבודה):> בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זו החלטה אישית ספציפית של שר האוצר. נקודה. <נחמן שי (העבודה):> יפה. אמרתי לך שאני משבח אותו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אף אחד לא השפיע עליו. <נחמן שי (העבודה):> אף אחד. הוא בלתי מושפע. נהדר, אני אומר. אבל תחשוב רגע, ידידי חבר הכנסת וסגן השר מיקי לוי, מה צריך לחשוב – אני לא אחזור על גברת כהן, נמאס לשמוע, אבל יש עוד איזה xאנשים שחיים במדינת ישראל, מה הם צריכים לחשוב על הממשלה הזאת, שמוליכה אותם? פעם היא מוליכה אותם ימינה, פעם היא מוליכה אותם שמאלה. אין בעניין הזה קונסיסטנטיות, אין עקביות. ולמה אני אומר את כל זה? כי אתם מבקשים מהציבור הישראלי שיאמין לכם. אם לא נאמין לכם, כולנו, לא נתמוך בכם ולא נלך אתכם ולא נסכים – הלוא אומרים לנו: נחסוך. עכשיו אומר לנו שר האוצר שהיה פה קודם, ועשה ג'סטה, הופיע על במת הכנסת, בסדר, גם פה, תיקן את עצמו גם בזה. אין דבר, מודה ועוזב ירוחם. בסדר. אבל הוא רוצה את האמון שלנו, הוא אומר: שנתיים קשות מחכות לנו, ואחריהן, איזה יופי יהיה פה. למה שאני אאמין לו? למה שאני אאמין למישהו שנותן לי הבטחות אחרי שאני רואה שהופכים דבר אחר דבר? אז אתם מתחילים פה היסטוריה חדשה, אבל יש היסטוריה, אתם לא הראשונים, מיקי לוי, סגן השר. אתם לא ראשונים. ולכן אני אומר שזה מביש, שזה לא מכובד. אוקיי, אנחנו נלך עם זה, אבל ממה אני חושש? שבעוד שנתיים-שלוש יבוא מישהו אחר ויגיד: שמע, יש לי רעיון מופלא שעוד לא שמעתם עליו, בואו נעבור לאופן תלת-שנתי. מזה אני רוצה ללמוד משהו גם על תהליך קבלת ההחלטות בתקציב שעוד לא ראינו, וגם על חוק ההסדרים שמורכב מאותם דברים שפתחו את המגירות, הראשונה, השנייה והשלישית, והוציאו משם את ההצעות הישנות. קחו את הזמן שלכם, רבותי, קחו את הזמן שלכם, תבואו סוף-סוף עם רעיונות חדשים, תנו לציבור הישראלי תקציב של אמת, לא תקציב של מין טחינה מחודשת של רעיונות ישנים. באמת, תבואו עם משהו חדש. הציבור מצפה, אני אומר, אבל אם אני מסתכל על הרקורד, על ההיסטוריה, אני רואה את זה בהרבה אכזבה. תודה, אדוני. <היו"ר מאיר שטרית:> דווקא נתתי לך, עשיתי לך פיצוי על הדיון הקודם, אבל בסדר. תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. אחריו – ג'מאל זחאלקה. בבקשה. ארבע דקות. <אבישי ברוורמן (העבודה):> כבוד היושב-ראש, שר האוצר בעבר, גיסך, שיושב כאן ומייצג את הממשלה, שר הרווחה מאיר כהן, שר התקשורת גלעד ארדן, חברי חברי הכנסת, אני רוצה באמת להתייחס – אני מאוד שמח שהתקציב הדו-שנתי בוטל, ומובן שלשנה וחצי האלה זה סביר – באמת אי-אפשר כרגע לאשר תקציב לחצי שנה ועוד שנה, אז אני – מקובל עלי. אני רוצה היום להעלות את השאלה, אדוני סגן השר מיקי לוי, לגבי הבעייתיות במדיניות של הממשלה. לחלוטין לגבי ההצהרות, קודם כול לגבי נושאי הריכוזיות, אני לגמרי במאבק לתחרות. השאלה היא הביצועים. כי אני אומר לכם מה הבעיות של מדינת ישראל. מדינת ישראל שמה לה חזון שהתבטא גם בספר מאוד מצליח –"Start-up Nation", מדינת סטרט-אפ. מדינת סטרט-אפ זה דבר נהדר. אני גם זכיתי, כשהובלנו את אוניברסיטת בן-גוריון, כשהקמנו פארקים, והיו המון יזמים; חבר הכנסת פה, שותפי במפלגת העבודה, אראל מרגלית, שהוא יזם גדול; אבל סטרט-אפ, זה אומר שרוב המשמעות מבחינת התעסוקה – עושים אקזיט, והתעסוקה היא בהודו, בסין, בארצות-הברית. ולכן, מה שישראל הצליחה לבנות במודל של Start-up Nation, פלוס מה שהגדרתי "קפיטליזם אוליגרכי", שקבוצה קטנה מחזיקה את ההון, מחזיקה את רוב המשק, גם את רוב האשראי. זה מצב שבו הצמיחה לא חלחלה לרוב האוכלוסייה. ולכן, כשאתה מסתכל על חזון לישראל, החזון לישראל של צמיחה בת-קיימא מחייב צמיחה מסוג אחר, לא Start-up Nation. התפוקה לעובד בישראל, הפריון, הם מהנמוכים בעולם המפותח. מה זה תפוקה לעובד? זה אומר שבמדינת ישראל אין הכשרה מקצועית מתאימה, אין השקעה בטכנולוגיות. אז להוציא את אלה בחברות הסטרט-אפ, להוציא את אלה בחברות הגדולות, התפוקה לעובד נמוכה, ולכן השכר לעובד – רוב העובדים בישראל מקבלים שכר מאוד מאוד נמוך, נכון, חבר הכנסת כץ? וכשאני בא ואני אומר בצורה ברורה, הבעיה של השכר היא בעיה של תוואי צמיחה, שבו לא רק קבוצה קטנה תצליח – נתוני האבטלה בישראל הם מצוינים, אבל הבעיה בישראל היא לא אבטלה, ישראל לא בצנע. העובדה, שרוב העובדים לא מקבלים תמורה והצרכנים משלמים מחיר מאוד גבוה. ולכן, מדיניות של חזון, שלא תשאיר את מה שהיה. כי כרגע התקציב שהצגתם, סגן השר מיקי לוי, הוא בדיוק תקציב שידידי שר התקשורת, שהיה בעבר שר להגנת סביבה מצוין, גלעד ארדן, היה מציג אותו בעבר בתור השר המקשר כתקציב של ממשלת נתניהו. אין פה ולו דבר אחד חדש, ואני רוצה להסביר איך אפשר לעשות דבר חדש. <היו"ר מאיר שטרית:> רק, חבר הכנסת – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני – – – <היו"ר מאיר שטרית:> – – נגמר לך הזמן. אתה לא יכול להסביר עכשיו. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני רק, תן לי לסיים במשפט אחד. <היו"ר מאיר שטרית:> בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> הדבר – וזה אצלך, מיקי, ישבנו ביחד – מכיוון שאני לא מאמין בגירעון, אני חושב שישראל, מכיוון שבגירעון גדול היא משלמת שער ריבית הרבה יותר גבוה ממדינות אחרות; ואני מסכים שב-2014 צריך להגיע ל-3%, כמו סטנלי פישר ואחרים; ומכיוון שאני מאמין שבישראל ההוצאות לבריאות, לחינוך, לרווחה, הן כל כך נמוכות, אנחנו מאמינים שצריך להעלות את ההוצאות האלה. איך תעשה את זה בלי גירעון? רק בצורה אחת: פה צריך לשנות את כל מערכת המיסוי, כי מה שהוצע במשרד האוצר: עוד 50 איש, עוד 100 איש – לא יעשה דבר. ולגבי הקונספט הזה יש לנו הצעות. כי אם אנחנו לא נשנה את המתווה, ובמקביל נביא לתחרותיות אבל לא נעבוד ביחד עם ארגוני העובדים כדי לשמור על העבודה המאורגנת – לפתוח את הנמלים, אבל עבודה מאורגנת – אם לא נלך בדרך הזאת, התוצאה תהיה בדיוק הבשורה שהייתה לפי הממשלה הקודמת, ואז תהיינה ססמאות ריקות. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> הכדור אצלכם, לנו יש אלטרנטיבה. תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – ג'מאל זחאלקה. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש – – <היו"ר מאיר שטרית:> בבקשה, אדוני. <אראל מרגלית (העבודה):> – – כנסת נכבדה – – <היו"ר מאיר שטרית:> ארבע דקות. <אראל מרגלית (העבודה):> – – הדיון המרכזי שהיה לנו היום בוועדת הכספים, וכשאני מסתכל על חוק ההסדרים אני לא רואה לזה מענה, זה היה המצב של שוק הדיור בישראל. הנה, גמרנו ארבע שנים. הנגיד סטנלי פישר שעשה עבודה נהדרת מהרבה מאוד בחינות, דיווח לנו שבעצם בשוק הדיור – הדירות – המחירים עלו ב-60% בממוצע ברחבי הארץ. ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה, מכיוון שהממשלה הקודמת, את הנושא הזה לא פתרה. ועכשיו אנחנו מסתכלים קדימה על הממשלה הנוכחית ואנחנו שואלים את עצמנו: איך הדבר הזה הולך להיות מטופל? ומנהל מינהל מקרקעי ישראל היה שם ואמר, שיד ימין, קשה לה לדעת מה עושה יד שמאל. ותראו מה קורה כבר בפתיחת הממשלה: יש ועדת שרים לנושא הדיור בראשות שר האוצר; יש משרד השיכון שעובד בנפרד; יש נגיד בנק ישראל; יש ועדת שרים לענייני כלכלה שבראשה עומד ראש הממשלה, שגם הוא אומר שהוא יטפל בנושא הדיור. יש חמישה טבחים במטבח אחד. ואם לא יהיה גורם אחד שלוקח את נושא הדיור בשנים הקרובות לטיפול, יהיה בלבול מוחלט. אנחנו מדברים על ארבע קבוצות אוכלוסייה: 1. אנחנו מדברים על הזוגות הצעירים שזקוקים לדיור בר-השגה, כמו שיש באירופה ובארצות-הברית. בואו נבחר דרך ונלך עליה; 2. אנחנו רוצים לראות את הגיל השלישי מקבל מענה אמיתי; 3. אנחנו רוצים לראות את שכונות המצוקה, שיש למחוסרי דיור פתרון; 4. פתרון כולל לשכירות לסטודנטים. אם אנחנו רוצים להתקדם בנושא הדיור, אם אנחנו רוצים ללכת בדיור בר-השגה על האירופה או על הארצות-הברית, חייב להיות גורם אחד שלוקח את הנושא ומוביל אותו, ולא חמישה גורמים שונים. תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. ואני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <קריאה:> מיקי – – – <קריאה:> מה עם מיקי רוזנטל? <היו"ר מאיר שטרית:> מיקי רוזנטל נמצא בישיבת ועדה, הוא ידבר יותר מאוחר. אה, הוא פה. אוקיי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני פה. אני אשמח. <היו"ר מאיר שטרית:> סליחה שלא שמתי לב שחזרת. אתה רואה, קיימנו את מה שביקשת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת. לפני 795 שנים – 1125 – מלך אנגליה רצה להוציא סכום כסף גדול. האריסטוקרטיה האנגלית לא נתנה לו. אמרה לו: אתה לא יכול לעשות זה בלי אישור של אספת הברונים. אחר כך זה התפתח לפרלמנט, כמו שאנחנו מכירים אותו היום. ובאותה שנה נחתם מסמך המגנה כרטה, שהוא אבן היסוד של הפרלמנטריזם המודרני כיום. עכשיו באים בתקציב דו-שנתי לשנות סדרי עולם של פרלמנט. הפרלמנט ייתן אישור מראש, והממשלה כמנהגה נוהגת. למה צריך תקציב דו-שנתי? למה בעצם רצו תקציב דו-שנתי? הכוונה היא שבידי הממשלה תהיה יכולת לפגוע באזרחים ובזכויות הכלכליות שלהם ביתר קלות. זה כל העניין. אפשר לתת לזה הרבה שמות: יעדים כלכליים, וכו' וכו'. אבל זה בעצם, פה קבור הכלב, פה עצם העניין, פה הבעיה הרצינית. מותר לציין שבכל העולם אין תקציב דו-שנתי. יש מקומות בעולם שחלק מהתקציב הוא רב-שנתי; באנגליה, בכל מיני מקומות כאלה – חלקים. אבל אף פעם, בשום מקום, לא כל התקציב הוא דו-שנתי. גם היכולת, בשנת 2000 – כשהביאו את התקציב הדו-שנתי בפעם שעברה, אמרו: אנחנו ננסה את זה. נבחן את העניין של דו-שנתי, נראה אם יצליח. היכולת לחזות בישראל היא לשנה אחת. כל המערכת בנויה ככה – לא לשנתיים ולא לשלוש שנים. ולכן, ההתאמה של התקציב הדו-שנתי היא קשה מאוד ומאוד בעייתית. ויש תמיד פערים בין התקציב הדו-שנתי שנקבע מראש, לבין ההתפתחות הכלכלית. אני רוצה להדגיש, ולחזור ולתמוך, בעצם, בעמדה העקרונית שהביע חבר הכנסת איציק שמולי בעניין היעדים החברתיים. אנחנו, בכנסת, באים תמיד: יעדים כלכליים, יעדים כלכליים. העניינים החברתיים הם תוצאה. אין מתווה של מלחמה בעוני, אין יעד של הורדת מספר העניים בישראל – אחוז העוני; אין יעד כזה. אף פעם לא בא שר אוצר ועלה על הדוכן ואמר: יש לנו יעד – לצמצם את הפערים החברתיים; שישראל תרד מהמקום הראשון או השני בעולם באי-שוויון, במדד האי-שוויון הבין-לאומי – להוריד את ישראל למקום העשירי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך באמת לשנות את חוק התקציב, שיקבע – – – לא לגבי ממשלה זו או אחרת, לגבי כל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לגבי כל ממשלה, בדיוק. יש כאן עניינים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חשוב ביותר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – זה בעצם יכול לתת גם שהדברים לא יצאו מכדי שליטה: יעדי אבטלה – צמצום אבטלה, כמובן. יעדים אפילו בחינוך, אפשר לפתח את זה. ככה שהכוונה של הניתוח הכלכלי – לא שהניתוח יצליח, אלא שהחולה יחיה ויחיה טוב. זו המטרה. כאן מביאים תקציבים שלעזאזל האזרח, לעומת הצלחה במספרים. יש פטישיזם של הצלחה כלכלית, כאשר המטרה צריכה להתחיל ולהסתיים בכך שהאזרחים יקבלו את שלהם. אנחנו נדבר הרבה על התקציב ועל הגזירות שיבואו על הציבור, אבל אני רוצה להגיד לכם, עם מה ששמענו עד עכשיו, עם יש עתיד בממשלה, אין לעניים עתיד בכלכלה. תודה רבה. <היו"ר מאיר שטרית:> תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – תמר זנדברג. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעתיד הקרוב-מאוד ראש הממשלה ושר האוצר שלו מתכוונים לדחוף לכולנו יד לתוך הכיס ולהוציא משם, באמצעות גזירות וכל מיני מסים אחרים, כ-1,500 שקל למשפחה בחודש. אבל כשאנחנו מבקשים לדעת על מה מוציאים את הכסף הזה, לא אוהבים לשתף אותנו, הציבור. בעניין הזה ראש הממשלה צריך לשמש דוגמה אישית, לטעמי, להתנהלות בשקיפות של איש ציבור, ולא לנהל מדיניות של הסתרה מקוממת ומוזרה, במיוחד כשזה נוגע להוצאות שלו ושל מעון ראש הממשלה. אם אנחנו נאלצים להצטמצם, למה שראש הממשלה לא ינהג קצת בצניעות? אנחנו הציבור מממנים לו חיים נעימים, לו ולמשפחתו, חיים נעימים למדי, אבל נאלצים להסתפק בפירורי מידע, בשעה שהמשפחה הנהנתנית הזאת חיה על חשבוננו בראוותנות מוגזמת למדי, ותכף אני אמסור לכם מעט פרטים על העניין הזה, כי כאמור, רוב הפרטים אינם מתפרסמים. כל הוצאה של חבר כנסת נרשמת, וכל מחשב שנקנה על חשבון הקשר לציבור נמסר כמידע, וטוב שכך – וטוב שכך ­– ורק מה שקורה במעון ראש הממשלה וההוצאות של ראש הממשלה הם סוד מדינה. למיטב ידיעתי, למשל, בבית ראש הממשלה יש שלוש עובדות משק-בית ושלוש עובדות מטבח. למרות זאת, ראש הממשלה ורעייתו מזמינים באופן קבוע שפים שיבשלו להם ולאורחיהם ארוחות גורמה. ב-2010, על-פי חשיפת העיתון "כלכליסט", שילם מעון ראש הממשלה עוד 70,000 שקלים לשפים, מעבר, כמובן, למבשלות הקבועות במעון ראש הממשלה. נוסף על כך, השפים של מלון "לאונרדו פלאזה", זה שסמוך למעון ראש הממשלה, הכינו ארוחות בוקר למשפחת ראש הממשלה בתקציב שנתי של 100,000 שקלים. ואני שואל, מה מבשלים לארוחת בוקר ב-100,000 שקלים? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> מה אתה רוצה, שהם – – – <אראל מרגלית (העבודה):> או אה, גם אני שואל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> בשנת 2011 – ואלה נתונים שטרם פורסמו – ההזמנות משפים ומשלוחים ממסעדות לבית ראש הממשלה היו יותר מ-200,000 שקל; על סידורי פרחים בבית ראש הממשלה שילם הציבור 112,000 שקלים; על ניקיון מעון ראש הממשלה שילם הציבור 907,000 שקלים; על גלידה שילמתם לא מעט, אבל כשהתגלתה השערורייה הזאת החגיגה הופסקה, אבל בסעיפים אחרים היא ממש נמשכת. כדי לאבטח את הבית הפרטי של משפחת נתניהו – הפרטי, אני מדגיש, לא מעון ראש הממשלה – נאלץ הציבור לשלם בשנת 2011 כ-200,000 שקלים; על הביגוד של משפחת נתניהו בשנת 2011 שולמו 80,000 שקלים. אלה הנתונים שיש בידי; למיטב ידיעתי הם מדויקים. אני משוכנע שבלשכת ראש הממשלה יוציאו מייד הודעה שמדובר במיחזור של חומר ישן, במספרים לא מדויקים. אז אנא, אדוני ראש הממשלה, למען השקיפות, ידע הציבור, תפרסם את כל הנתונים אם הם סותרים את הנתונים שמסרתי זה עתה מעל דוכן הכנסת. ואם לא תכחיש, אלה המספרים. ואני חושב שראוי שתיתן דין-וחשבון לציבור. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חברת הכנסת מיכל בירן. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, התחיל עמיתי, חבר הכנסת איציק שמולי, וסיפר שאחד התסכולים הגדולים ביותר של כולנו בזמן המחאה החברתית בקיץ 2011 היה שהכנסת לא עבדה, ולא היה מי שיקבל החלטות לפי שינוי המדיניות שתבע הציבור. אז הנה, הכנסת עובדת, וכל כך הרבה, רבות ורבים מאתנו, חברי הכנסת החדשים והוותיקים, לרבות מפלגות חדשות, נבחרו על סמך הבטחה להביא שינוי בסדר העדיפויות. והנה, מה אנחנו מגלות? שאותה מדיניות בדיוק עומדת לבוא על שולחן הכנסת הזאת, החדשה, ולהתאשר, כתשובה, כביכול, לאותה תביעה ציבורית. אני רוצה להביא, כדוגמה, נושא שדנו בו היום בבוקר בוועדה המשותפת של ועדת הפנים וועדת הכלכלה, חוק הווד"לים. בוודאי כולנו זוכרות וזוכרים את חוק הווד"לים, שמטרתו לעקוף הליכי תכנון כדי להגדיל את היצע הדיור. היצע הדיור, מטרה מאוד חשובה; אחת מהמטרות של המחאה החברתית. והנה, לא זו בלבד, אלא דווקא חוק הווד"לים בא לעיון כאן בכנסת בשבוע האחרון שלה – אני זוכרת את זה בתור אזרחית – בשבוע האחרון של הכנסת, מושב הקיץ בשנת 2011, נדון כאן חוק הווד"לים ואושר, בניגוד לעמדת הציבור באותו זמן, וזה מה שדחף הפגנה של 300,000 אנשים, שצעדו ברחובות תל-אביב במחאה על חוק הווד"לים. והממשלה, בתשובה על כך, באמת נענתה לרחשי לב הציבור, נענתה לתביעה שעלתה מהרחובות, והבטיחה – הביאה הבטחה להכניס בחוק הווד"לים דיור בר-השגה, והתנתה ואמרה, לא יעבור חוק הווד"לים בלי שיכלול דיור בר-השגה, בשביל להיענות לתביעה הציבורית. ומה קרה? עבר חוק הווד"לים; בתוקף כבר כמעט שנתיים. כמה דירות בנות-השגה נבנו במסגרת חוק הווד"לים? <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> ניחשתם נכון: אפס. אפס דירות בנות-השגה בחוק שהובא כדי להיענות לתביעה הציבורית הזאת. והיום התבקשנו בוועדת המשותפת פנים-כלכלה לאשר את חוק הווד"לים ולהאריך את תוקפו לתקופה נוספת, למרות דוח הממ"מ שקבע שמחירי הדיור בשנתיים שחוק הווד"לים פועל לא רק שלא ירדו, אלא רק עלו. למרות זאת התבקשנו לאשר שוב את החוק הזה, ונדמה לי שזה מעיד יותר מכול על הכוונה של המדיניות החברתית-כלכלית של התקציב ושל חוק ההסדרים. התבשרנו בימים האחרונים, ואפילו דיבר כאן קודם חבר הכנסת אופיר אקוניס, שהקואליציה מקדמת חוק משאל עם על הסדרים מדיניים. עמדתנו בסיעת מרצ ידועה; אנחנו נגד החוק הזה מסיבות רבות. דרך אגב, האחרונה שבהן זה מפני שאנחנו לא סבורים שהציבור ידחה – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – להפך. אבל במקום זה יש לי הצעה אחרת, ואני רוצה להציע להביא את חוק התקציב וחוק ההסדרים למשאל עם, ונראה אם הציבור תומך בכל הגזירות האלה שמתכוונות לבוא אלינו. במקום הסדר מדיני, בואו נביא את המדיניות החברתית-כלכלית למשאל עם, והציבור יקבע. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יפה מאוד. <היו"ר יצחק וקנין:> אחריה – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <מיכל בירן (העבודה):> למי שכבר הספיק להכיר אותי, אני הולכת להגיד משהו מפתיע. אחד הדברים שהטרידו אותי מתוך השמועות שהתחילו כבר לדלוף בתקשורת על חוק ההסדרים, אחד הדברים שמטרידים אותי הוא דווקא כוונת שר האוצר לקצץ בקצבאות הילדים של העשירים ביותר. למה זה מטריד אותי? הרי אין ספק ששרי אריסון לא צריכה קצבת ילדים. כי הקו שעובר בין צדק לצדקה קשור לשינויים מבניים. צדקה זה שמישהו עושה לך ג'סטה; צדק זה משהו שמגיע לךָ או לךְ בדין. התחושה היא אחרת לגמרי. קצבאות ילדים או כל שירות אחר של המדינה צריכים בעיני להיות אוניברסליים. את מה שנותנים לקופה המשותפת כל אחד צריך לתת ככל יכולתו – העשירים ביותר צריכים לתת הרבה יותר, ולעומת זאת, על מעמד הביניים ואנשים שמתקשים לגמור את החודש המדיניות הכלכלית צריכה להקל. אבל כשמגיע הרגע לקבל, ככל שזה אוניברסלי יותר, ככל שזו זכות שמגיעה לאדם בדין, היא לא מוחתמת בהחתמה חברתית של לקבל משהו של העניים והנזקקים, אלא זכות שמגיעה לכל אדם, לכל משפחה. אני חושבת שלקראת התקציב שבא אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב על איך זה מעצב את המבנה של החברה הישראלית. וגם התקציב הדו-שנתי, אחד הדברים שמטרידים בזה זה לא שעושים עוד שנה, וכל שנה יש איזה תירוץ ספציפי – שעכשיו יצאו בחירות וזה שנה וחצי – המבנים של הכנסת, היכולת של אופוזיציה להיות אופוזיציה, זה משהו שהוא עקרוני וקריטי ליכולתה של החברה הישראלית לשרוד. כשאתה מבין את זה, שיש משהו שלא תלוי רק בג'סטה ומישהו היה נחמד ונתן לך פה לנאום ושם להעביר חוק, אלא משהו שאתה יודע שגם כשאתה באופוזיציה וגם כשאתה בקואליציה תמיד נשמרות הזכויות, גם של המיעוט ושל כולם. אני חושבת שאנחנו חייבים שהדבר הזה יהיה לנגד עינינו. אני מקווה וקוראת גם לשר האוצר ולראש הממשלה לחשוב על איך הם מעצבים את החברה הישראלית דרך התקציב, ולא לפרק את האוניברסליות של הסולידריות שמאפיינת בכל זאת עד היום את החברה הישראלית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ולאחריו – חבר הכנסת יצחק הרצוג. <קריאה:> ואם הוא לא יהיה? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התקציב הוא בעצם המכשיר החשוב ביותר של מדינה לעיצוב החברה, לעיצוב העתיד. וכשאני מסתכל על התקציב הזה – הוא עוד לא הגיע הנה, אבל אני שומע את השמועות ורואה את חוק ההסדרים – אני חושב שהתקציב הולך לקחת אותנו למקום מאוד גרוע. כבר היום, אם אנחנו מסתכלים על השירותים החברתיים הבסיסיים כמו חינוך, בריאות, רווחה, בהשוואה למדינות שאנחנו משתייכים – נאמר, ניקח את הממוצע של ה-OECD – אנחנו בתחתיות הרשימה: צפיפות בכיתות, הוצאה פרטית לנפש על בריאות, רמת שירותים לילדים, מעונות רווחה, איכות סביבה. בכל הדברים, כל הפרמטרים – ויש מאות כאלה – אנחנו לא במקום טוב. כשאני מסתכל ורואה מה חוזה לנו התקציב – קיצוצים נוספים בכל התחומים האלה – אז אני מאוד מודאג. הדרך להתמודד עם מציאות כזאת, של שירותים חברתיים ברמה נמוכה – רמה נמוכה לא יחסית לזימבבואה, שאז אנחנו ברמה גבוהה, אלא יחסית לצרפת, לגרמניה, לדנמרק. אלה מדינות שמבחינת ההכנסה אנחנו מתקרבים אליהן, אבל לא מבחינת הממוצע והחלוקה. אנחנו צריכים להגדיל את השירותים האלה ולא להוריד ולא לקצץ. סוציאל-דמוקרטיה, מדינת רווחה, עושה בדיוק את הדברים האלה. התפיסה הבסיסית היא: כמה שיותר חיים טובים לכמה שיותר אנשים. לעומת זאת, מה שאני רואה – והתקציב הזה יגיע ואנחנו נראה את זה במספרים – זה חיים טובים לקבוצה מאוד קטנה של אנשים או לקבוצה הולכת ומצטמצמת של אנשים. הבסיס הולך ומתכרסם. כשאני מסתכל, הייתי רוצה לראות בשירותים חברתיים פירמידה שיושבת על בסיס רחב, שרוב האוכלוסייה מקבלת שירותים טובים. יש טופ שהוא בטופ, אבל הרוב הוא מבוסס. פה אנחנו, לצערי, הולכים ומתקרבים למצב של פירמידה הפוכה. מזהירים אותנו שהמשך השקעות – איך יאיר לפיד אמר? עשו מסיבה, כביכול עשו – בחינוך, בבריאות, ברווחה, ידרדר אותנו למצב של יוון וספרד. היום כשאנחנו מנתחים מה קרה במדינות האלה בשנים האחרונות, אנחנו יודעים שדווקא קיצצו שם בשירותים חברתיים, דווקא פגעו בהתארגנויות עובדים, דווקא הפחיתו את הבסיס החברתי של מדינות הרווחה שהיו שם, וזה בסופו של דבר מה שגרם למשבר. אנחנו גם יודעים – וזה הלקח מהמשבר בארצות-הברית ב-2008–2009 – שמה שהביא את ההידרדרות זה דווקא התערערות של רגולציה על שוקי ההון. לכן, מה שאנחנו אומרים, הדרך שלנו, הדרך הסוציאל-דמוקרטית – כן, של יוזמה חופשית יחד עם שירות ציבורי טוב; של שוק חופשי יחד עם רגולציה קפדנית – זה טוב לעסקים וזה טוב לציבור וזה מה שמבטיח את העיקרון הזה, שהוא העיקרון הכלכלי-החברתי שלנו, כמפלגה סוציאל-דמוקרטית – כמה שיותר חיים טובים לכמה שיותר אנשים. זו, לצערי, לא הבשורה של התקציב הזה ושל הצעדים הכלכליים שעומדים בפנינו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועַבי. <קריאה:> זועְבי. <היו"ר יצחק וקנין:> זועְבי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מכובדי היושב-ראש, חברי הכנסת, תראו באיזו קלות, ידידי מיקי לוי, מוטלות גזירות ומכות מצרים על מעמד הביניים והשכבות החלשות בישראל. תראה כמה אין-בשורה יש לכל חצאי ה"ריקי כהנים", אלה שמרוויחים 5,000 ו-6,000 שקל; תראה באיזו קלות מעלים מסים ומע"מ. אני שואל אותך: האם באותה קלות גם יטילו גזירות על "כימיקלים לישראל"? והאם באותה קלות יטפלו בהגדלת התמלוגים מרווחי הגז ואוצרות הטבע לטובת הציבור? והאם באותה קלות יקצצו בשכר הבכירים? והאם באותה קלות יטפלו במיליארדים ברווחים הכלואים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא שמעת ששר האוצר – – – חינם? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> חלילה. בדברים האלה, מיקי ידידי, שם צריכים ועדות, וועדות משנה, וחוות דעת, ודיוני מומחים ודיונים מקדימים. בנושאים האלה שום דבר לא יקרה בקלות, ונקווה שזה בכלל יקרה. אני סומך עליך פה. 18 מיליארד ש"ח קיצוצים בתקציב המוצע. והיכן הקיצוצים: ברווחה, בחינוך, בתשתיות, בבריאות – בכל היסודות שבונים ומחזקים מדינה מתוקנת, בכל היסודות שבונים ומחזקים את אותו מעמד ביניים שעל גבו קיבלתם את מה שקיבלתם בבחירות. איפה השינוי והבשורה, נכבדי סגן שר האוצר? הרי זה היה מתווה נתניהו, וזה מה שעושה היום שר האוצר לפיד. 5 מיליארד שקלים מע"מ ומסים – זה היה מתווה נתניהו, וזה מה שעושה היום שר האוצר לפיד. ועד כמה שעצוב לומר, מתווה נתניהו שווה מתווה לפיד. ההבדל היחידי, והבעייתי, הוא שהוא עושה את זה עם סבר פנים יפות ועם חיוך, ועם פוסטים בפייסבוק, ושחלק מהציבור אפילו מאמין לו שהוא שונה מנתניהו. אבל האמת המרה היא שהסכנה היא אותה סכנה והפגיעה וההתעמרות בחלשים ובמעמד הביניים הן אותן פגיעה והתעמרות, רק ההגשה שונה. המלצר שמגיש לנו את התבשיל התפל והמקולקל הזה הוא מלצר הרבה יותר נחמד, אפילו יותר סקסי, אפילו יותר אהוד. אבל אסור לנו להתבלבל – אין פה שום חידוש, שום חזון, שום יצירתיות, שום מזור למעמד הביניים. אבל לפחות הפוליטיקה חדשה, לא? אז זהו, שלא. לפיד משתמש באותה שיטה בזויה של חוק ההסדרים, אותו חוק הסדרים, מיקי, שאתה מכיר משנת 1985, שהפך לחוק קיצורי הדרך, חוק מחטפי החקיקה, חוק עוקף-כנסת – תבחר באיזה שם שאתה רוצה. אותה קומבינה ישנה ומסוכנת שהממשלה מקדמת דרכה רפורמות נרחבות במשק בלי דיון מהותי ברפורמות האלה, תוך פגיעה בכנסת, בוועדות הכנסת ובריבונות הכנסת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל עוד הפעם אני אסביר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ידידי, כפיית החקיקה הזו על הכנסת מעקרת מתוכן את עבודת הכנסת והוועדות. חוק ההסדרים פוגע בכוח שלך כחבר כנסת, מיקי ידידי. הוא מחזק את אגף התקציבים באוצר ומחליש אותך ואותי כמחוקקים. ואתה יודע מה, נכבדי? היינו סולחים לשר האוצר על זה אם הוא היה מביא איזושהי בשורה או חזון של שינוי חשיבה תקציבית או שינוי סדרי עדיפויות. אבל לא. הוא, לצערי, מתגלה כתואם נתניהו, גם במהות וגם בהתנהלות. וכדי לחסוך כסף, לסיום, הייתי מציע – מיקי, תחשוב – לממשלה לאחד שני משרדים: משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר, שיהיו משרד אחד, כי אין הבדל ביניהם. ואפילו לאחד את האנשים, שר הממשלה והאוצר, שייקרא: בִניאיר לפידיהו. ככה גם נחסוך כסף, גם נאחד משרדי ממשלה. אני אשמח אם תקדם את זה, ידידי. תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש לי רק הערה אחת – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – יושבת-ראש המפלגה שלך רוצה להיות שרת האוצר, לתקן – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שכל שר אוצר בממשלת נתניהו יהיה תואם נתניהו, כי מי שקובע את מדיניות הממשלה הוא ראש הממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אפילו ידידי רובי ריבלין מסכים עם זה. לה היה אומץ להגיד: אני שונה, באתי לשנות. אני רוצה באמת לשנות, לא בכאילו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יחיאל בר. תעלה חברת הכנסת חנין זועַבי. <קריאה:> זועְבי. <היו"ר יצחק וקנין:> כל אחד איך שהוא רוצה, איפה לשים את – – – <חנין זועבי (בל"ד):> לא. זה השם שלי – חנין זועְבי. <היו"ר יצחק וקנין:> זועְבי. <חנין זועבי (בל"ד):> יש לי שם. מה זה כל אחד – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> משפחת זועבי היא משפחה ידועה. <היו"ר יצחק וקנין:> יש כאלה שקוראים זועַבי ויש זועְבי ויש – – – <חנין זועבי (בל"ד):> יש לי שם והוא חנין זועְבי. <היו"ר יצחק וקנין:> חנין זועְבי. מבסוטה? <חנין זועבי (בל"ד):> חברי הכנסת, חברות הכנסת, אדוני היושב-ראש, גם כאשר חברי הכנסת מהאופוזיציה עלו ודיברו על השיטה האכזרית שבעצם ממשיכה את הפוליטיקה הישנה, הם דווקא דיברו על הפגיעה באזרח העובד. גם הם לא דיברו על הפגיעה באזרח שלא עובד, ששם נמצא הסבל הכי קשה, ששם נמצא העוני הכי קשה. ומסתמן שבסופו של דבר רק חברי הכנסת הערבים חוזרים ומדברים על האזרחים שלא עובדים. נכון, שר האוצר הזכיר את האזרחים שלא עובדים, אבל לא בשביל להציג תוכנית איך להוציא אותם ממעגל האבטלה ואיך להכניס אותם לשוק העבודה; הוא הזכיר אותם בשביל להאשים אותם בעובדה שהם לא עובדים. עכשיו, אנחנו חוזרים ואומרים שזה המשך של הפוליטיקה הישנה, אבל אני חוששת שזה גם המשך יותר צבוע, כי בשם האנשים המקופחים אתה לא מציג שום תוכנית חדשה; כי בשם האנשים המקופחים אתה ממשיך במדיניות של קיצוצים ושל העלאת מסים. יכול להיות – לא יכול להיות – זה גם עניין של ערכים, זה גם עניין של תפיסת עולם, אבל זה גם עניין של בורות, זה גם עניין של אי-התמצאות בשטח, בעובדות בשטח. ואני רוצה לפנות לשר האוצר. היה שר האוצר מאשים את ההורֶה או את ההורָה הערבייה לו היה יודע שרק 2.4% מסך כל שטחי התעשייה במדינה נמצאים ביישובים הערביים? היה מאשים את ההורה הערבייה שנלחמת בשביל לצאת לעבוד? היה מאשים אותה אם היה מכיר – כמו שכל שר אוצר חייב להכיר – את התסכול שלה מעצם העובדה שאינה מוצאת עבודה? היה מאשים 50% מהאקדמאיות הערביות שלא עובדות כאשר הוא יודע שהן בילו שלוש וארבע שנים של למידה באקדמיה, עם כל הקושי הפיננסי והלא-פיננסי הכרוך בכך? אם היה כבוד השר מכיר את הסטטיסטיקה שאומרת שממוצע השכר החודשי של הערבי בשנת 2007 היה 5,400 שקל, בעוד השכר הממוצע בקרב היהודים היה 8,000 שקל, הוא לא היה מאשים את ההורה הערבי בכך שהוא מתקשה לפרנס את הילדים שלו. אם היה שר האוצר יודע שיש ייצוג יתר לערבים במשלחי היד החלשים, כמו ענף הבנייה – מי שלא רוצה לעבוד דווקא לא עובד בענף הכי קשה הזה, ושם, בענפי העבודה הקשים, יש ייצוג יתר לערבים. אם הוא היה יודע את זה הוא לא היה מאשים את הערבים שהם לא רוצים לעבוד. כנראה המשמעות היחידה של הפוליטיקה החדשה זה לשנות את השיטה, אבל בעיני שר האוצר זה להוציא את השיטה מחוץ לפריים. אפשר בקלות להגיד שאנחנו מביאים פוליטיקה חדשה, אבל יותר קשה למצוא אזרח שיגיד כן, יש פוליטיקה חדשה. שר האוצר יכול להכריז על פוליטיקה חדשה. המבחן האמיתי שלו הוא אם הוא ימצא אזרחים שיסכימו אתו שאנחנו כן בפני פוליטיקה חדשה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אולי יש משהו בטענה של סגן שר האוצר שאנחנו מדברים מוקדם מדי נגד התקציב, נגד התוכניות. הוא היה צודק אם היו סימנים לכך שיהיה שינוי-מה, שהדברים כבר מתנהלים ברוח חדשה, בהובלה לכיוון חדש. אני רוצה להגיד שבישראל, בעשר השנים האחרונות, הפערים בתוך החברה הלכו וגדלו. ואחת ולתמיד צריך להפנים מושג חשוב, שמשתרש – שהולך ומשתרש בעולם המערבי, דווקא בלב לבו של הקפיטליזם, שצדק חברתי הוא נכס כלכלי; צדק חברתי הוא נכס כלכלי. וזה לא תלוי – אני לא מדבר על הקיצוצים. אני לא מדבר על משבר התקציב הנוכחי. הפערים הלכו וגדלו גם בעתות של צמיחה, ודווקא בעתות של צמיחה. אז הדבר הוסבר בזה שהצמיחה הכלכלית מתרחשת בגלל המנוע של הצמיחה בשנים האחרונות, הטכנולוגיות הגבוהות המתקדמות, וזה לא מגיע לכל השכבות. ועכשיו דווקא, כשיש קיצוצים, הראשונים להיפגע מכך גם הם השכבות החלשות. בעתות הצמיחה לא נהנים מהצמיחה, ובזמן המשבר והקיצוצים הם הראשונים שמשלמים את המחיר. אם היו סימנים ראשונים שתפיסת העולם הזאת הולכת ומשתנה, וגם עכשיו, בזמן שיש משבר, הממשלה מפנימה, הקונספציה הכלכלית – אני רוצה לתת רק שתי דוגמאות קטנות: העשירון התחתון במדינת ישראל מאבד כל שנה 1% מההכנסה שלו; העשירון העליון בשנים האחרונות מוסיף 2.4% מההכנסות שלו; מדד ג'יני העולמי לאי-שוויון – בישראל הוא 0.378; הממוצע שלו בארצות ה-OECD, שישראל כל כך רצתה להשתוות אליהן, הוא 0.31. אז, אדוני שר האוצר, לאן אתה מוביל? אתה מוביל את המשק בכיוון של סגירת פערים, צמצום פערים – זה אומר צדק חברתי – או לכיוון של הגדלת פערים והמשך המגמה שהייתה בשנים האחרונות? לצערי הרב, מה שאנחנו רואים מההתנהלות – עוד נתון אני שולף: בהכנסות ממסים, בישראל החלוקה בין מסי הכנסה לבין מסים עקיפים היא הרבה יותר גדולה בכיוון של מסים עקיפים, שהם מסים רגרסיביים. הממשלה יכולה לשנות את הדברים האלה, בכיוון של יותר מיסוי על ההון, הפחתת מס ערך מוסף במקום להוסיף מס ערך מוסף, שפוגע קודם כול בשכבות החלשות. לצערי הרב, כל מה שמסתבר מהתוכניות הכלכליות הנוכחיות של שר האוצר הנוכחי, זה אומר מהדורה חדשה – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <באסל גטאס (בל"ד):> – – של המדיניות הישנה, המדיניות של נתניהו וקודמיו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהצעת האי-אמון שלי אני פירטתי נתונים מספריים רבים כמעט בכל התחומים, לרבות במשרדים של שירותים חברתיים, לצד משרדי ממשלה שונים, וסיימתי הן בנושא תשתית, הן בנושא תכנון ובנייה, והצורך והתביעה שלי משכבר הימים להקים עיר ערבית חדשה או יישוב ערבי חדש. לא בכדי מאז קום המדינה ועד היום לא הוקם אף יישוב ערבי, לא במשולש, לא בגליל, וזה אומר דורשני, כאשר במקביל הוקמו מאות יישובים, הן בתוך ישראל והן בשטחים הכבושים. במהלך השנים חלו שינויים כלכליים, בעיקר ההפקעה של קרקעות מערבים והעברתן ליהודים, שערערו גם את תחום החיים של הווי חקלאי. עכשיו, במקביל היה צריך למצוא מקומות תעסוקה, גם בתוך היישובים וגם בפריפריה, וזה לא נוצר. לכן עלה שיעור העוני בקרב החברה הערבית-פלסטינית בישראל. יותר מ-60% מהילדים הערבים הם עניים; יותר מ-53% מהמשפחות הערביות. ולכן נשאלת השאלה למה לא מטפלים בזה ולמה בחלק מהאזורים הפער הולך וגדל דווקא. לכן מה שצריך זה תקציבים. תקציבים כדי ליצור מקומות תעסוקה ולהעלות את שיעור המועסקים הערבים, הן בסקטור הציבורי, אבל גם בסקטור הפרטי, אדוני סגן השר. צריך יותר כסף. זה לוקח אותי לעניין השטרות, שטרות הכסף. יש זעקה למה אין מזרחי, או למה אין ערבי, על שטרות הכסף. אז אני רוצה להקל עליכם: אנחנו לא תובעים שתהיה דמות של איש ציבור ערבי או איש רוח ערבי על שטרות הכסף. אני מכיר את סמיח אלקאסם באופן אישי, הכרתי את מחמוד דרוויש מקרוב, הוא חברי הטוב, ז"ל. בחיים הם לא היו מסכימים שהדמויות שלהם יהיו על שטרות כסף, שמתייחסים אליהם, וגם כך הם עובדתית, סמל יהודי-ציוני. אגב, אני גם צנוע, יש בי ענווה מסוימת. הם פוגעים בשחורים. יעדיפו את הערבים? האנשים של היושב-ראש מוחים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל, אדוני, אני חייב להגיד לך משהו. יש איזה תיקון שעושים דווקא לציבור הערבי ולא עושים אותו לציבור החרדי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> והוא? <היו"ר יצחק וקנין:> יש היום בממשלה, יש החלטת ממשלה, למשל בהעדפה לקבלת עובדים, על מכסה מסוימת ממגזר המיעוטים, ואתה יודע את זה. לעומת זאת – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא בממשלה החדשה, אגב, בממשלה הקודמת – – <היו"ר יצחק וקנין:> לפחות הוא זוכר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – או בזאת שקדמה לה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא יודע עד כמה מיישמים את זה, אני לא יודע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בדיוק. ובכל זאת, השיעור הוא 8% ולא 20%. אבל, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על ההערה, אתה כמעט העלית לי לוולי. מה דעתך שנתחלף לשבוע? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> ווֹלֶה, לא ווֹלִי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לוולה. מה דעתך שנתחלף לשבוע? היהודים יגורו במקום הערבים שבוע, והערבים יגורו במקום היהודים שבוע – ונראה מי יחזיק מעמד. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> איזה יהודים? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> נראה מי יחזיק מעמד. <היו"ר יצחק וקנין:> – – – אתה רוצה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתם לא תחזיקו מעמד. אתם, כשמגיע שר החוץ של ארצות-הברית ויש מחסומים בין כביש א' לכביש ב' פעם בשלוש שנים, אתם קורסים. אצל הערבים כל הזמן יש מחסומים. איך אתם – הוא אומר לי, "אה, יש החלטה". יש החלטה. צח אל-נום, יש החלטה. נו, אז מה? על זה אומרים, נו, אז מה. היא מיושמת? היא לא מיושמת. מה שיעור תעסוקת הנשים, אתה יודע? נחות, שיעור נחות, מביך. ולכן אני פוטר אתכם מהחובה אפילו של הוויכוח הציבורי "לשים תמונה של ערבי או לא לשים תמונה של ערבי" – לא תודה, אנחנו רוצים כסף, לא תמונות על כסף. זה כל ההבדל. אני מודה לך, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני צריכה להתאושש מהדיון הקודם. <היו"ר יצחק וקנין:> גם לך יש טענות על השטרות? <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אין לי טענות על השטרות, יש לי טענה על האופן שבו הם מחולקים: יש מי שמקבל, ויש מי שמקבל פחות, ויש מי שלא נמצא על השטרות. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> בדרך כלל אלה שלא נמצאים הם גם אלה שמקבלים פחות. <זהבה גלאון (מרצ):> בדרך כלל זה גם ככה, זה נכון; בדרך כלל זה גם ככה. אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים כאן על חלוקת משאבים, על תקציב המדינה, על תקציב דו-שנתי, חוק ההתייעלות הכלכלית – כל מיני שמות מכובסים למדיניות שאנחנו יודעים מה משמעה ומה היא תהיה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על כבודה של הכנסת, אדוני היושב-ראש. אנחנו שומעים בימים האחרונים דיונים על חוק משאל עם. אני רוצה להזהיר את הכנסת הזאת: מי שמעלה את הדיון על חוק משאל עם, מבקש לפגוע בכבודה של הכנסת, מבקש לגלגל את האחריות אל העם. הכנסת, בדמוקרטיה פרלמנטרית, מייצגת את מי שהצביע עבור הנציגים שלה. והחלטות ריבוניות צריכות להתקבל – החלטות משמעותיות – על-ידי ממשלה ריבונית וכנסת נבחרת. ומי שמבקש – אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת – לקבל החלטות מאוד מאוד משמעותיות בנושא שלום, בנושא פינוי התנחלויות, באמצעות משאל עם, מבקש לטרפד את האפשרות שזה יקרה. כשהקימו התנחלויות לא זכור לי שעשו משאל עם; ממש לא זכור לי שעשו משאל עם. מי שרוצה להתעסק בזה שבנט יוכל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, גם כשפינו אותם לא עשו משאל עם. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, לא צריך לעשות משאל עם. זה לא החור בגבינה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לכן אני מסכים אתך. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא החור בגבינה בשוויצריה, שעושים משאל עם אם ישאירו את החורים בגבינה או לא ישאירו את החורים בגבינה. ממש לא. יש ממשלה נבחרת – לא אני בחרתי בה, אבל היא ממשלה נבחרת, סוברנית – יש כנסת ריבונית, אנחנו בדמוקרטיה ייצוגית, צריך להיות כבוד לכנסת. זה ביזיון לכנסת ששרים בכירים בה, כולל ראש הממשלה, כולל השר המקשר, מבזים את כבודה של הכנסת ומבקשים לגלגל את האחריות אל העם. יש לי הרבה כבוד לעם, העם בחר בנו. לנו הוא נתן רק שישה מנדטים, לכם הוא נתן יותר, לקואליציה. אבל להחליט שמפקיעים מהכנסת את האפשרות לקבל החלטות גורליות על עתידה של המדינה – הכנסת לא מתאימה רק לקבל החלטות על התקציב. אז על התקציב יכולתי עוד הפעם לעלות ולהגיד: עוד הפעם לא קיצצו בתקציב הביטחון; מה עם הפטורים המופרכים שניתנים לבעלי ההון? דיברנו כבר על זה. זה ברור שנדבר על זה. אבל החלטות משמעותיות, אדוני, לא רק בענייני תקציב, הכנסת הזאת צריכה לקבל. ואני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לשמור על ריבונותה וכבודה של כנסת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> לפני כן, הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה, כולל לוח תיקונים להצעת החוק; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3);> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, לרשותך ארבע דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הבעיה היא לא שהתקציב הזה הוא דו-שנתי. אגב, זה תקציב שבפעם האחרונה – או כמו שילדים אומרים: "פם אחרונה"; וכשהם לא יודעים להגיד רי"ש אז הם אומרים "פם אחונה" בכלל – שהתקציב הזה מופיע ככה, כדו-שנתי. אנחנו מצביעים בעצם בפעם האחרונה על עקרון התקציב הדו-שנתי. ולי אין בעיה עם תקציב דו-שנתי, אדוני. סגן השר, הייתי פתאום הולך אפילו על תקציב של חומש, אבל לא על תקציב כזה. כי אני חושב שהתקציב הזה הוא לא טוב, ולכן לא צריך לקבל אותו שנתיים רצוף. אם הוא היה טוב הייתי מוכן לקבל אותו לארבע או חמש שנים. אני רוצה לומר כאן שתקציב זה בעצם האמת הפנימית, הפוליטית, של מי שמנהל כאן את מדינת ישראל. הוא הבבואה האמיתית של החברה. הוא בעצם קובע מי מקבל כמה, מי משלם כמה, ובעצם על מה אנחנו מגינים ומה רמת אחריותנו כלפי אזרחינו. זה מה שקובע תקציב. ואני אומר ממה אני מאוכזב. אני מאוכזב מן התעתוע הזה של חלופות, ואגב, כל מה שאני אומר, אדוני, זה לכאורה, כי אני לא יודע שום דבר אמיתי עד תום, ואני מצפה שאולי יבואו ויגידו: הדברים בכלל לא כאלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מדבר על התקציב? <אילן גילאון (מרצ):> אני מדבר על התקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שהמצב יהיה יותר גרוע ממה שאנחנו חושבים. <אילן גילאון (מרצ):> אתה יודע מה, אני מהאופטימים. אני לא מנחש מראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – מה התקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> מה? <אילן גילאון (מרצ):> עוד לא קיבלנו בכלל תקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> כשנקבל אותו, אנחנו נקבל חום. <אילן גילאון (מרצ):> אני מאחל הצלחה. אני רוצה שהתקציב הזה יצליח. אני רוצה שהוא יהיה אחר. אבל אני אומר מה מידת האכזבה הגדולה שלי בתור בן-אדם שמאמין שחוסר ניסיון פוליטי זה דבר שצריך לשחר לפתחו ולהתפלל אליו ושהוא דבר טוב, וכל חיי האמנתי שרק כשאנשים לא מבינים כלום בפוליטיקה יגיעו לכאן תהיה סוף-סוף פוליטיקה מתאימה לבני-אדם. והייתה לרגע תחושה כזאת, סגן השר – הנה השר גם פה – הייתה לרגע תחושה כזאת, כי באמת ביש עתיד יש קבוצה של אנשים שנראים לי הרבה פחות פוליטיים. לטובה אני אומר את הדברים האלה. אבל כאשר אתה רואה כיצד ניגשים באמצעות הפוליטיקה החדשה אל "הדברים הישנים", נקרא להם, אנחנו בעצם מנערים מן המחסן את אותם חומרים. זה בעצם תקציב בסופו של דבר, אני אומר לכאורה, מבחינת מה שאני שומע שקורה שם, כי לא שמעתי איזה דבר מקורי שמישהו נגע באיזה דין חדש. זה אותו תקציב בעטיפת ניילון; אותו תקציב שהיה בתקופה של שטייניץ. ואני אומר מאיזה בחינה. תסתכלו לאיזה פח אנחנו נופלים. הרי כל אחד יודע שאת ההוצאה הציבורית צריך להגדיל ולא ללכת לקיצוץ ח"י מיליארד שקלים – סליחה שאני אומר ח"י, זה קצת ציני להגיד: ח"י מיליארד שקלים – שקיצוץ רוחבי זה אסון. כל אחד יודע שמס ערך מוסף הוא מס לא צודק, מס רגרסיבי, מס לא נכון. על מה אנחנו הולכים להטיל או לא? על פירות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני יודע. אתה תשאל אותי, אני צריך 30 שניות להגיד לך מאיפה, לי אין בעיה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני אציין, אבל אני צריך שלך יהיה האומץ ללכת ולקחת אותו מן המקום שצריך לקחת אותו. הסיפור של ביטול הקצבאות, חבר'ה, אני מקבל את העיקרון שמשפחה אחראית לילדיה ושצריך לעודד אנשים לעבודה, אבל ילדים שנמצאים פה תחת השמש, אף אחד לא יכול להתעמר בהם. ולמדינה, כמו למשפחה שלהם, יש אחריות לגביהם. וקיצוץ בקצבאות התוצאה שלו תהיה מיליון ילדים מתחת לקו העוני. זה אנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן שיקרה כאן. לעומת זאת, אתה יודע, סגן השר מיקי לוי, כשאומרים לי 1% בכל דבר, אני יודע שלא עושים כאן את שיעורי-הבית נכון. זה כאילו תלמיד, אדוני, שבא אל הכיתה ולא הכין את שיעורי-הבית, אז הוא תופס איזה שיעורי-בית של מישהו אחר ומקריא אותם פתאום למורה בלי שהיא תרגיש. זה נראה לי תוכנית שטייניץ מקודם, כי זה מה שהיא הייתה. קיצוץ רוחבי – אני מסיים פה את הזמן – אסור שיהיה. אתם חשבתם אולי על עוד מדרגת מס? מס ישיר, לא עקיף. אתם חשבתם שצריך לדבר על ביטול התקרות בביטוח הלאומי? אתם חשבתם שצריך לדבר על ביטול התקרות במס בריאות? אלה הם מקורות כספיים. אבל יותר מכל דבר אחר, את התקציב, חבר הכנסת מיקי לוי, צריך היה לפרק לגורמים, כל אום וכל בורג, ולהרכיב אותו מחדש, כמו מכונית, ולהעז, משום שבתוכו יש בולענים ענקיים. אז אתם – זה נורא מגניב לתקוף את החרדים, אני מכיר את הדבר הזה, ולטפס, ללכת על הראש של גפני, זה מאוד מסיח את הדעת ממקום אחר. על דברים אחרים אתם לא מדברים: על הנושא של ההתנחלויות אתם לא מדברים, כי יש לכם אחוקים בהתנחלויות, ויש לכם איזו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. נתתי לך יותר. <אילן גילאון (מרצ):> סליחה. אתה צודק. אני באמת הגזמתי בדיבור שלי. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מדבר לעניין, אבל – – – <אילן גילאון (מרצ):> חבר'ה, אנחנו כמהים לפוליטיקה חדשה, אבל כאשר הפוליטיקה החדשה היא לא רק ישנה, אלא אפילו פרה-היסטורית שגם מכניסה בתוכה דברים שעשרות שנים כבר לא שמענו עליהם, כמו בוררות חובה ואיסור השביתה, אז רבאק, צריכים פוליטיקה חדשה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אז בואו נדבר – אילן אמר באמת, כל המטרה – זה באמת נגד אולי חרדים, כמו שאילן אמר, חבר הכנסת גילאון. אז בואו נדבר באמת על שילוב אוכלוסיות בשוק התעסוקה. הרי חוק ההסדרים שמציע לנו שר האוצר החדש, יאיר לפיד, בעצם רוצה לדבר על שילוב החרדים בשוק התעסוקה, רוצה להעלות את שיעור התעסוקה, להקטין את התמריצים השליליים שמעודדים אבטלה ועוני. אז לא מספיק רק לרצות ולדרוש ולבקש יציאה לעבודה, צריך לדאוג גם לתשתית ראויה שתוכל לאפשר באמת תעסוקה הולמת במדינת ישראל, שתאפשר מקומות עבודה, תעסוקה לאנשים מעל גיל 40, הכשרה תעסוקתית שמותאמת גם לצורכי השוק עצמו וגם לאוכלוסיות עצמן ולמה שמתאים להן. ובעבר כבר המליצה על כך קרן המטבע הבין-לאומית. אנחנו צריכים לדאוג לאכיפה ראויה של חוקי העבודה, לאכיפה של שכר המינימום, לחקיקה ראויה של חוק-יסוד: זכויות חברתיות, שתגן על העובדים מפני העסקה פוגענית, שתעגן את זכויות ההתארגנות וזכות השביתה, שאלה זכויות יסוד שאסור לנו לוותר עליהן, להפסיק את ההעסקה הלא-ישירה קודם כול וראשית בשירות הציבורי, ולהפסיק את הפרטת השירותים הציבוריים. במהלכים שרוצים שחוק ההסדרים החדש ינהיג, הדבר היחיד שזה יגרום, שפשוט יהיו עוד משפחות עובדים עניות במדינת ישראל ועוד לקוחות של חברות כוח-האדם שימשיכו להרוויח כסף על גבם של עובדים, עובדים עניים. במקום זאת כדאי מאוד להשקיע במערכת החינוך. וכן, אני בעד לימודי ליבה, אבל זה לא מספיק. צריך להקטין את הכיתות, צריך להעלות את שכר המורים, צריך להכשיר את המורים, לשפר את המבנים, לאפשר באמת לרפורמת "אופק חדש" להתממש, והשעות הפרטניות הכל-כך חשובות לתלמידים בבתי-ספר, שיהיה להם מקום לקיים את השיעורים האלה; לא מספיק רק לתת את השכר עבור כך ולקבוע את השעות הנוספות שיש להם, הם צריכים גם למצוא את המקום לממש את אותם שיעורים פרטיים, שעות פרטיות. לימודי מקצועות טכנולוגיים – התעשייה משוועת, אומרת: לא יכול להיות, הפסקנו עם החינוך המקצועי, חסרים הרבה מאוד אנשים בתעשייה, ב-low-tech, ולא נמצא. האנשים האלה לא מוכשרים כמובן לא בהשכלה ולא בהשכלה הגבוהה, וההשכלה היא נכס תעסוקתי ברור, מובן, והוא מנבא מרכזי לכושר ההשתכרות. אנחנו יכולים לדעת היום על כל ילד שנולד במדינת ישראל, איפה הוא חי ואיפה הוא לומד ולדעת, לנבא כמעט באופן ברור ומוחלט, מה תהיה יכולת ההשתכרות שלו כשהוא יגדל ומה תהיה ההשכלה שלו כמובן. אז ההשקעה בהכשרה מקצועית היא חשובה מאוד, לא רק להטיל סנקציות כדי שאוכלוסיות נוספות יצאו לעבודה, אלא לתת באמת את הכלים להכשרה מקצועית ולהכשרה מקצועית הולמת. ואם מדברים על כך, בואו נבדוק את הנתונים. בעשור האחרון קוצצו התקציבים של הכשרת מבוגרים מ-159.4 מיליון בשנת 2000 ל-44 מיליון בשנת 2011. זה בעצם 0.01% מתקציב המדינה. אז נורא רוצים שכולם ישתלבו בשוק התעסוקה, אבל להכשרה גם אין מספיק, גם היא לא הולמת את שוק התעסוקה, לא מתאימה. ומה כן עושים? עושים הכשרה מקצועית שתחליף את העובדים הזרים; הכשרה שכל הרעיון שבה זה מדיניות שבה אנחנו רוצים לגרש כמה שיותר עובדים זרים מכאן. אבל ההכשרה הזאת לא מתאימה לישראלים. הישראלים שעוברים את ההכשרה הזאת לא מועסקים בתחום, ואין פה מטרה לייצב את שוק התעסוקה ולהביא לכך שיותר עובדים יועסקו, אלא רק מטרה פוליטית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אשרינו ומה טוב חלקנו שלפיד בתוכנו שר האוצר, המחנך הדגול של הציבור החרדי במדינת ישראל. אני רוצה לומר לכם: כאשר מדברים על האדם העובד שנמצא במרכז החבטות של ממשלת ישראל, זה לא דבר חדש. אנחנו צריכים לזכור, כאשר משה רבנו ביקש מפרעה ללכת "שלושת ימים" ולחוג את חג ה', אמר לו: נרפים אתם, נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו. אתם, בני הישיבות, כל היום חגיגות, בטלנים, נזבחה לה'. לכן, "תכבד העבודה" – פרעה היה הראשון שדיבר על עבודה, "ואל ישעו בדברי שקר". מה פתאום? העבודה משחררת, העבודה נותנת, העבודה היא חיינו. זה העבודה, צריכים לדבר רק על עבודה. בלי עבודה אין חיים. מדינת ישראל לא יכולה לחיות בלי עבודה. את הבלוף הזה – תספרו את זה לציבור שלכם. אם אתה חושב שאת הלוקשים האלה ואת החבטות האלה, במילים יפות, עם חיוך, אנחנו נקבל את הארס הזה, אתם טועים. אנחנו לא פראיירים שלכם. ותאמינו לי, אני מציע לכם – הנה, תראה את דב ליפמן, איך הוא צוחק. הוא פעם בבוקר יצא וראה שמטאטאים, פחי זבל בכביש. הוא אומר: וואי, איך יכול להיות? גם החרדים יכולים לנקות את הזבל. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא אמרתי חרדים. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אבל זה מה שאתה אמרת. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא אמרתי חרדים, אתה טועה. <נסים זאב (ש"ס):> למה שבני ישיבות לא ינקו את הזבל? כי אנחנו זבל בעיניכם. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> מושחתים שכמוכם. אתם מושחתים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת. חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אתם מסתכלים עלינו – אתם מסתכלים עלינו כסוג ב' של אנשים. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא אמרתי שום דבר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אין לכם דרך ארץ, אבל נחנך אתכם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים, רק רגע, רק רגע. <נסים זאב (ש"ס):> אם אתם חושבים שאתם המחנכים שלנו, אתם עוד לא מכירים אותנו. ואני מציע לכם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, אני חושב שכבודו צריך לחזור מהמילה "מושחתים". <נסים זאב (ש"ס):> אני חוזר בי מכל המילים שפגעתי, אם פגעתי, ומבקש מכולם מחילה וסליחה וכפרה. אני מבקש שתמחלו לי. <דב ליפמן (יש עתיד):> מאלוקים, מאלוקים – – – <נסים זאב (ש"ס):> כן, כלפי מעלה, כלפי מטה. וכשניים שמתירים בדין של מטה כאילו הוא בדין של מעלה. אבל – וסר עוונכם קודם כול. אדוני היושב-ראש, כשמדברים על ביטול חוק נהרי, מה המשמעות? הם רוצים שאנחנו נשב בחשכה. אנחנו זוכרים את בתי-הספר, עד שבא חוק נהרי להשוות בין ילד לילד; אתם יכולים לבטל את חוק נהרי? מה, זה הילדים של לא יודע מה, שלא קשורים למדינה הזאת? אנחנו לא חלק מהמדינה הזאת? תרבות – לקצץ בתרבות ייחודית. ישיבות קטנות ללא ליבה. איזה לב יש לכם? איזה ליבה? הכול בלוף אחד גדול. אתם רוצים למחוק את עולם התורה מארץ-ישראל, אבוי לכם. <קריאה:> מתמטיקה זה בעיה? <נסים זאב (ש"ס):> ביטול פנימיות ברווחה, מה המשמעות? זאת אומרת, ילד שלומד בישיבה והעובדים הסוציאליים ממליצים עליו ברווחה שהוא זקוק לפנימייה, לא נכיר בו. למה? כי הוא לא חילוני, כי הוא לא לרוח שלכם. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יכול, אין אצלי אף פעם משפט אחרון. אני תמיד רק מתחיל, אדוני היושב-ראש. מה המשמעות של חיוב במבחני מיצ"ב לכל המוסדות כתנאי סף לקבלת תקציב כלשהו? הרי זה בניגוד לאמנה הבין-לאומית. אתם לא יכולים לחייב הורים איך לחנך את ילדיהם. תגיד לי, אני יכול לחייב אותך ללמוד גמרא בבתי-ספר? לא. תנ"ך – לא. הלכה – לא. בשבילך מתמטיקה זה מבחני הסף שלך. זה הכתר והעטרה שלראשך – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – ואצלי זה יהדות, זה ערכים, זה תורה, זה עשייה, זה חסד. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. נא לסיים. נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, אדוני היושב-ראש, אני משאיר את הנאום שלי לרב משה גפני, הוא עושה את זה הרבה יותר טוב ממני, שימשיך, בהמשך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. ואם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת משה גפני. <אבישי ברוורמן (העבודה):> כבוד היושב-ראש, כשאתה מדבר בקול נינוח אחרי הקול הרועם של נסים זאב אתה משרה אווירה של רגיעה וכבוד בבית הזה, ואני כמובן תמיד אוהב לשמוע את שאגותיו של נסים – – – <קריאה:> גם כשהוא אומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ארבע דקות, אדוני, לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שר החינוך אתנו. מי זה אתנו? אה, השר. חברים, מיקי, אתם לא רוצים להקשיב לי? באמת, נו. <מיקי רוזנטל (העבודה):> סליחה, סליחה. סלח לי, סליחה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לא להפריע לדובר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לי ארבע דקות והוא יגנוב לי חלק מהן. <היו"ר יצחק וקנין:> חס וחלילה, אפילו שנייה אני לא אגנוב לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, כשנבחרתי לכנסת שאלו אותי בתקשורת, והרבה חברים: במה אתה הולך להתמקד? הרבה שאלות חזרו ונשנו: במה אתה הולך להתמקד? בכלליות עניתי: אני מודאג מאוד מתופעת השנאה והגזענות הקיימת בחברה הישראלית על כל קטביה: ערבים, יהודים, אתיופים, רוסים – הכול. הגזענות המשתוללת, היא הפכה להיות שנאה, ומתופעה למחלה. התחלתי לחשוב איך אני הולך לתרום, ולו במקצת, בסוגיה הזאת. אחרי חודשיים של חשיבה ושיחות הגעתי למסקנה שזה אך ורק חינוך, חינוך שאמור להתחיל מהיסודי. שם קבור – שם צריך להתחיל. היום היה דיון בוועדת החינוך בנושא הגזענות, והנושא מתחיל לקבל תנופה. עכשיו אני שומע שהולכים לקצץ מיליארד וחצי שקל במערכת החינוך. הולכים, זורקים כל מיני ספינים, וכאן אני באמת מתקומם. חבל, אני רוצה שהדברים יגיעו לאוזניים הנכונות. להקריב את מערכת החינוך ולשכוח מדברים אחרים, זה מקומם. אנחנו ברמה של מערכת חינוך, ואני מדבר על כל השכבות בארץ, במיוחד השכבה שממנה אני בא – אני שמעתי את חבר כנסת נסים, שהולך, אומר: אזרחים סוג ב'. אני שואל בדרך, אם הוא סוג ב' מה אני אגיד? סוג ג', ואללה ד', ואללה, איפה אני? אני מתלבט. <נסים זאב (ש"ס):> אתה א'-א'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מתלבט. <קריאה:> א'-א' – ואת עלית על כולנה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מחפש להיות קצת, קצת סוג ג', בין ג' לד'. אני צריך כסף, מה לעשות? כסף זה דבר חשוב. איך אמר ידידי אחמד טיבי? כסף – דבר חשוב. אבל אני קצת שונה ממנו. גם סמל חשוב, אני בעד. מה לעשות, יש לי דעה שונה, ורבים כמוני רוצים את הכסף וגם רוצים להיות חלק. רוצים לראות דמות ערבית על שטר כסף כחלק מהמדינה, כי סמל – חשוב, ומהות – חשוב; מה לעשות, אני חושב אחרת. אני באתי ממקום, גדלתי, ראיתי שצריך להיות חלק מכל המערך שאתה נמצא אתו; חלק מהבית הזה, חלק מהמדינה הזאת, וצריך להיאבק איפה שצריך. אנחנו כן רוצים להיות חלק. אני, בין היתר, הצעתי שזיכרונו לברכה, חתן פרס ישראל לספרות ערבית אמיל חביבי, יהיה דמות בין השמות המוצעים. חביבי, חתן פרס שקיבל את הפרס ב-1992 – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> חביב – – – חביב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> (אומר דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: חביבי. מצטער, ד"ר עפו. בסדר, כעת אני ילד פיקח. אל תדאג.) אמיל חביבי, פי תניין ותסעין, כשקיבל את הפרס ב-1992, קמו כל מיני אנשים מכל מיני כיוונים בחברה הערבית ואמרו: לא, אל תיקח; איך אתה לוקח? בסוף הוא קיבל את הפרס, כי הפרס הזה חשוב לנו. אנחנו חלק מההוויה הזאת, רוצים להיות בה חלק. תארו לעצמכם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לסיים? נגמרו ארבע הדקות? <היו"ר יצחק וקנין:> אני כבר הוספתי לך, כבר דקה אחרי זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אחזור ואגיד, זעקת הקיצוץ בחינוך, מבחינתי, היא זעקה והיא קו אדום, ואסור בשום פנים לפגוע במערכת החינוך, או שיהיה קיצוץ במערכת החינוך. תודה לך, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון – לא נוכח. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה שאנחנו נדרשים לאשר עכשיו, זה תיקון של הוראת שעה על חוק-יסוד. יש חוק-יסוד, ונאמר על-ידי משרד האוצר בפעמים הקודמות: פעמיים אישרנו הוראת שעה, והוא אמר את זה גם לבית-המשפט, שזו הפעם האחרונה שמגיעה הוראת שעה לתקן חוק-יסוד. זה הדבר המצחיק ביותר שיכול להיות. הרי חוק-יסוד הוא חוק שלא משנים אותו; חוק-יסוד צריך לשנות אותו ברוב מיוחד – ומביאים הוראת שעה. זאת אומרת, הדבר הכי מצחיק שיכול להיות בחקיקה זה הדבר הזה. הייתה התחייבות, וההתחייבות הזאת, משרד האוצר מפר אותה עכשיו במצח נחושה, לאשר תקציב דו-שנתי לשנים 2013–2014. ואגב, אני התנגדתי בקדנציה הקודמת לתקציב דו-שנתי. אני חושב שזה דבר לא נכון; אני חושב שאין חשבון נפש כלכלי, לכן גם פתאום אנחנו נעמדים לפני שוקת שבורה עם גירעון גדול, שאגב, הוא גם לא גירעון כמו שהאוצר עושה אותו. אבל הוא ראה, הגיע שר חדש, איננו מבין בכלכלה, אז הוא הוציא את הכול. אני רוצה להגיד, יותר חמור מכל העניין הזה: כולם היו בטוחים שהייתה מחאה חברתית והולך להיות כאן משהו חדש בכלכלה, משהו חדש. הבעיה המרכזית של הממשלה ושל הקואליציה הקודמת שאנחנו מודים בה הייתה הדיור. אי-אפשר במדינת ישראל – זוגות לא יכולים להגיע לדירה, אלא אם כן הוא עשיר מאוד, הוא יכול לקנות במקומות יקרים. לא נעשה בעניין הזה דבר וחצי דבר, מביאים תוכנית כלכלית לכאורה, שהיא איננה תוכנית כלכלית; היא פשוט להוציא מהמגירות של האוצר את כל הגזירות שלהם. הייתה מחאה חברתית, ונאמר בפייסבוק, ובכל המקומות – איפה הכסף? ואני הולך עכשיו לסדר את זה. אנחנו כבר יודעים מה הולך להיות – לא הולכות להיות הפתעות, הולך להיות הרבה יותר גרוע ממה שהיה בפעם הקודמת. הולך להיות הרבה יותר גרוע למעמד הביניים, הרבה יותר גרוע ממה שהיה בפעמים קודמות. אולי שר האוצר יהיה נחמד אליהם וידבר אתם כל שבוע, ידבר אתם ויסביר להם, וכל פעם יגיד משהו אחר, הפוך ממה שהוא אמר קודם. חבר הכנסת נסים זאב לא כאן, אני לא אדבר יותר על הדברים האלה. מה שנסים זאב דיבר קודם, זה לא ענייני. אני מעניין אותי רק – אני מעמד ביניים, אני רוצה לדעת מה השר לפיד, מה משרד האוצר הולך לעשות לי טוב יותר ממה שהיה קודם, דבר אחד, אחד. <נחמן שי (העבודה):> הוא אמר שיעשה יותר גרוע. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא לא אמר שיעשה יותר גרוע. הוא אמר – – – <נחמן שי (העבודה):> מזמן. <משה גפני (יהדות התורה):> אין זמן, הזמן הזה מצחיק. אני נמצא כל כך הרבה שנים בכנסת, כל הזמן באים עם גזירות קשות, ובאו כשאני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, אמרתי, אל תבלבלו לי במוח עם הססמה הזאת, מתי יהיה יותר טוב? פשוט נותנים להם את התיאבון, הם רואים שהם יכולים להעביר כאן מה שהם רוצים, זאת הזדמנות נדירה למשרד האוצר. מה שהם רוצים הם מעבירים. הם באים, קוראים לשר האוצר, יושבים אתו ככה במין יראת כבוד, ואומרים לו: יש גירעון. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, אני לא לוקח לך את הזמן, אני רוצה לחזק את דבריו. ב-2002 קיצצו במענק האיזון של משרד הפנים, כשהשר היה פורז; אז הייתה שינוי. קיצצו מיליארד שקל מהתקציב, ותקציבי הפיתוח נמחקו לגמרי, נתנו אותם. הם הבינו שיש להם עם מי לעשות עסקים מהירים, וככה זה קרה. אנחנו היינו צריכים לתקן את זה כל שנה בשנים האחרונות. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. אני ישבתי – תשמע, זה היה לילה של סיוטים. ישבתי בוועדת הכספים, לא הייתי חבר, הייתי, נדמה לי ממלא-מקום, ישב שם השר פורז. הוא אמר, לא צריך מענקי איזון. ישבנו שם, חברי הוועדה, חשבנו שסומרות שערות ראשינו – לא צריך. היו מצבים שבהם באו ואמרו, לא צריך, לא מכירים בצערן של רשויות חלשות, לא מכירים בצערן של משפחות חלשות, לא מכירים בצער של – בחברה צריך לסייע האחד לשני, לא מכירים בזה. עכשיו הולך להיות, באירוע הנדיר שאנחנו מצויים בו, אנשים תמימים, חסרי ניסיון, אינם מבינים בכלכלה כמלוא הנימה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני כבר מסיים. שמעתי את שר האוצר על יעד הגירעון. הוא פשוט לא מבין; אני מתנצל, אני מתנצל בשמו, הוא לא מבין, הוא לא למד את זה קודם. איפה הוא למד את זה? מאיפה הוא יודע את הנושא של יעד הגירעון? מאיפה הוא יודע את הנושא של תקרת ההוצאה? מאיפה הוא יודע שיש 42 מיליארד שקל גירעון בתקציב? מאיפה הוא יודע, הוא בדק? הוא יודע את זה מאיזשהו מקום? אני יודע מה היעד, אני יודע מה הגירעון – הגירעון הוא יותר גדול. אם אתה רוצה ולפקידי האוצר נוח לבוא ולהגיד, לא ניתן לחלשים, נכסה את החובות של מדינת ישראל, נהפוך להיות מדינה עשירה, ואלה שגרים ב"מגדלי אקירוב" יהיה להם טוב מפני שאנחנו חיים במדינה מאוד חזקה – שלא תהיה טעות, אמר פה מישהו קודם, יוון קיצצה בשירותים החברתיים שלה, היא נפלה בכל מקרה, זה לא שאתה מקצץ בשירותים החברתיים בחינוך, ברווחה, בבריאות, אז כתוצאה מזה הכלכלה תהיה חזקה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה אמרת, אבישי ברוורמן, בוועדה אצלנו, אמרת שכלכלה וחברה הולכות יחד, וזה כל כך נכון. אז לא הסכמתי אתך; אז כן הסכמתי אתך אבל היה אסור לי להגיד. היום אני אומר שאתה צודק. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה צודק. אין כלכלה בלי חברה, ואין חברה בלי כלכלה, ואנחנו הולכים לגזירות קשות. אני מסיים, משפט אחרון. אני קורא למעמד הביניים שגר ברמת-אביב, וגר ברעננה, וגר בהרצלייה, בכל המקומות האלה, תדעו לכם, אצלנו היה רע, אבל הרבה יותר טוב. היום הולך להיות לכם רע מאוד, רק תקבלו הודעות בפייסבוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת המלצת הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה לאפשר הארכת תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, לפי בקשת ראש הממשלה ושר הפנים. התבקשתי להודיעכם כי ההודעה על לוח התיקונים להצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, נמסרה בטעות, והיא מבוטלת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3);> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שחבר הכנסת הרב נסים זאב והרב גפני דיברו, עלו לכאן לדוכן בקשר לחוק הזה שר האוצר עצמו, ונדמה לי 24 או 23 חברי כנסת, אף אחד לא היה חרדי, גם אף אחד מהם לא היה דתי. עלו חברי כנסת, והקשבתי לרוב הדו-שיח שהתקיים פה באולם. עמדו פה יותר מ-20 חברי כנסת, וצעקו ואמרו מה הולך להיות פה כתוצאה מהגשת התקציב החדש שהולכים להציג. בעצם מי שעלה לפה רצה לומר לציבור ולצופים בבית, תדעו לכם שכתוצאה מאישור החוק היום, אנחנו מתקדמים לקראת הצעת חוק שבעצם יהיה בה קיצוץ חד בקצבאות ילדים, קיצוץ בשכר ובפנסיה של העובדים במגזר הציבורי. אני כבר לא מדבר על דחיית עבודות תשתית וכבישים, דברים שפוגעים מאוד בפיתוח של המדינה, קיצוץ של מיליארד שקל בתקציב החינוך, העלאה של מדרגות מס הכנסה ב-1%, העלאת מס החברות, ועוד שורה שלמה של חוקים שכתוצאה מהאישור של החוק הזה שאנחנו דנים עליו עכשיו – זה יקדם את אותן גזירות ששר האוצר מתכנן להביא לקראת אישור התקציב. ואני אומר לאלה שמקשיבים לנו ורואים אותנו, אתם צריכים לראות שהכיסא הזה של שר האוצר, שאמור לשבת ליד יובל שטייניץ, הכיסא הזה משום מה ריק. הוא לא נמצא פה. הוא בא, הציג חוק, אמר: אני מבקש את אישור הכנסת. ולא החרדים עולים לדוכן כאן לדבר; עומדים פה יותר מ-20 חברי כנסת שהם לכאורה מדברים אל לבו, אמורים לדבר אל לבו, ולומר לו: למה אתה הולך לעשות דבר כזה? אחד-אחד. כמה חברות כנסת עלו ודיברו אל שר האוצר, ושר האוצר – תראו איך שהכיסא שלו ריק, אלה שצופים בנו בבית, תראו איך שהכיסא של שר האוצר ריק. הוא לא נמצא פה. מדברים אליו. אתה מגיש לכנסת פעם ראשונה בקשה לתיקון חוק כדי להגיש את התקציב של המדינה ל-2013–2014, ואתה בכלל לא נמצא פה. אז יאמר מי שיאמר שיושב פה סגן שר האוצר. אני אומר לכם, חוץ מההתבטאות בשבוע שעבר, שהוא התנצל עליה, ואני לא רוצה לחזור על זה; אני מכיר את מיקי לוי מהתקופה שהוא היה מפקד מחוז ירושלים. אני אומר לכם שהוא שולל כל עמדה של שיטה וגישה של שר האוצר כלפי הציבור החרדי, כי הוא, כמפקד מחוז ירושלים, ידע שכדי שהעיר תוכל להתנהל, וכדי שיהיה שקט בעיר, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור הכללי, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור במזרח העיר, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור החרדי – לא מכיוון ששם זה לא פוליטיקה, שם זה לא דברים שצריכים לדבר עם ציבור כזה ואחר, ולכל אחד לתת את התחושה הטובה. מה יש לך, אדוני סגן שר האוצר, שאתה יושב פה? הרי אתה חולק על הגישה של שר האוצר. אתה יכול להעביר לו את הדברים שנאמרו כאן על-ידי חברי כנסת מסיעות האופוזיציה? לא החרדים. עזוב חרדים, כי הרי אין לך מה לדבר אתו. אני יודע עד כמה הבטן שלך – אתה "מתקרקר" עם הדיבורים שמדברים נגד החרדים ביש עתיד, כי אתה לא נהגת כך, ואם לא נהגת כך, לא החלטת אחרי גיל 60 לשנות את דעתך. לכן אני אומר, תראו, הצופים בבית, יושב פה שר האוצר לפני שעתיים, מגיש לנו הצעת חוק, והולך החוצה. זו אחריות? כך אפשר לבוא ולקצץ? לא בקשר לחרדים – צדק הרב גפני: אנחנו לא מדברים על החרדים. כך אפשר לקצץ קרוב ל-40 מיליארד שקל מתקציבים שונים שמניתי את חלקם קודם, דברים שרוצים לקצץ, ולא להיות פה חמש דקות למען כבוד החברים, למען כבוד הבית? תשמע, תאזין, אולי תעשה אחרת. צופים בבית, תראו במי בחרתם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר פרוש. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, במשך עשר שנים מספרים לנו שהמצב הכלכלי טוב, ושהצמיחה צומחת וצומחת, ושהצמיחה תרד מן הצמרת הכלכלית להמוני עמך בית ישראל לאט-לאט; רק ייתנו לקטר מספיק דלק, וכל הקרונות ירוצו על הפסים. עשר שנות עושק וגזל עניים שלא התחילו עם יש עתיד; התחילו דווקא עם שר האוצר דאז, ראש הממשלה דהיום בנימין נתניהו. קבוצת טייקונים, כלכלנים, באו במשך שנים, עוד לפני זה, ושכנעו את פקידי האוצר שאם להם יהיה כסף, אם להם יהיה טוב, לעם ישראל יהיה מה לאכול, ואם להם לא יהיה טוב, הם ילכו וירוצו לחוץ-לארץ, ולא יהיה פה מה לאכול. שנים אומרים לנו שיש צמיחה. משנה לשנה סקרים, סטטיסטיקות, הכול – יש צמיחה. ואנחנו עמדנו וזעקנו שהצמיחה קיימת, אבל היא רצה רק אל גדות הנילוס, אל הווילות של העשירים שם. כך היה גם במצרים. מצרים הייתה בתהליך של צמיחה משנה לשנה, שהפתיעה את העולם, אבל 8 מיליון מצרים אכלו פיתה עם מים ולא הבינו למה התקוממו נגד מובארק. גם פה בארץ הצמיחה הלכה רק אל הווילות, רק לציבור מאוד מוגדר, מסוים, שהריץ מפלגה, והמפלגה הזאת יושבת פה, אבל מי שהצביע, חצי מיליון אנשים שהצביעו, לאו דווקא נמנים עם המיליונרים; פשוט רימו אותם. אני רוצה לצטט פה את חבר הכנסת אראל מרגלית. הוא הדהים אותי בשבוע שעבר פה בנתונים; נדמה לי שהוא חזר עליהם. אני חושב שכל אזרח בישראל צריך לדעת את זה. אראל מרגלית מגלה ש-40 חברות בערך, שזה 2% מכלל החברות במשק, מחזיקות ב-700 מיליארד שקל – 350 מיליארד שקל בנקאי ו-350 מיליארד שקל חוץ-בנקאי, והם משלמים 4% ריבית. לעומתם 450,000 חברות, שזה 98% מהמשק הישראלי, מגלגלות רק 60 מיליארד שקל, ומשלמות ריבית של 11%. עכשיו, אדוני השר, אני שואל אותך: אדם בעל חברה קטנה רוצה ללכת למכרז. הוא בא לבנק, הבנק אומר: בבקשה, שים כסף כדי שאתן לך ערבות. זה עולה הון. הוא יכול לעמוד במכרז עם מישהו שמשלם 4% בבנק? כך השתלטה קבוצת אנשים קטנה על כל המשק. הם פוחדים מאוד שהציבור יתקומם, והתחילו המחאות החברתיות, והם השקיעו הרבה כסף כדי להפנות את הזעם אל הציבור החרדי, כדי לכסות על הפשע החברתי-כלכלי הזה. לזכותם של מארגני ההפגנות לפני שנתיים, ובראשם דב חנין, אם מותר לחשוף אותו, שהם לא נתנו להם להפנות את הזעם לחרדים; הם נשארו בצד החברתי-כלכלי. אבל זה לא עזר. מה שקרה בבחירות, שמפלגת העבודה וגם הגברת שפיר ושמולי וכל אלה שהיו בהפגנה, הם לא קיבלו את הקולות; הם קיבלו רק 15 מנדטים. מי קיבל את הקולות? אותם טייקונים שהשקיעו כסף ונתנו ערבויות. שמעתי עכשיו שמישהו מ"אל על" השקיע 130,000 שקל כערבות, ועכשיו "אל על" קיבלה את מה שהגיע לה, את העניין של הוצאות הביטחון. אבל אילולא אותו אדם שהשקיע שם – אני לא יודע, מיקי, תעשה איזה שקשוקה על זה – אני לא בטוח שהוא היה מקבל כל כך מהר את 97% הוצאות הביטחון אילולא שם 130,000 שקל כערבויות למפלגת יש עתיד. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אין מספיק ביצים בשביל שקשוקה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה שאני רוצה לומר, שאנחנו כיהודים חרדים, שסובלים את כל הזעם הציבורי שאנחנו רואים בתקשורת, אנחנו מבינים שיש פה מנגנונים – אני ראיתי שהיו 1,000 תגובות באתר אחד לנאום, למופע האימים שנתן פה שר האוצר, שהוא כבר מתחרט על זה, מה שהוא עשה פה בשבוע שעבר נגד הרב גפני. הציבור הזה מוסת, ולמה מסיתים אותו? כדי לכסות על הפשע. מה התפקיד שלנו? לא, אני לא אתבכיין עכשיו על הגזירות שעושים נגד החרדים; אני בא ואומר לציבור הכללי, 8 מיליון אזרחי ישראל: דעו לכם שכל הגזירות הכלכליות זה נגדכם ולמען הטייקונים שמחזיקים 700 מיליארד שקל מכספכם, ששולטים במכולת שלכם ובאתר הטיסות שלכם ובדרכון שלכם, ואל תיתנו לאף אחד להפנות את הזעם לא כלפי החרדים ולא כלפי העניים, כי הם לא האשמים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שבאמת, כמו שאמר קודם הרב פרוש, האזנו היום ל-25-24 נאומים, ובאמת מכל כיוון אפשרי אנחנו רואים תמימות דעים בהרבה מאוד דברים. נכון שאנחנו לומדים כל הזמן, וראינו גם קודם שגם שר האוצר לומד מה זה כנסת ומה זה מקום שצריך לבוא ולעמוד בפניו ולהתמודד עם המציאות, ואנחנו שמחים ששר האוצר לומד יפה את הבית הזה, גם אנחנו לומדים את זה, אבל דבר אחד אנחנו צריכים גם ללמוד. אני חושב – אני חדש בבית הזה, אבל יגידו לי זקני הכנסת, האם בשנים האחרונות הייתה שנה אחת שלא היו בה קיצוצים, שנה אחת שלא היו בה קיצוצים רוחביים וכו'? אני זוכר, כראש עיר, הייתי כל פעם מופתע מחדש ממשהו אחר שנופל באיזה משרד ממשלתי בגלל הקיצוץ של אותה שנה. לבוא ולומר שאם נעשה את כל מה שרוצים לעשות עכשיו, שזה רע – גם שר האוצר מודה שזה רע – אבל הוא אומר, עוד שנתיים הכול יהיה טוב. הרי ברור לחלוטין שאנחנו נעמוד כאן בעוד שנתיים, כי אף אחד לא יודע לצפות פני העתיד ולדעת איזה דברים ואיזה הוצאות יהיו למדינה הזאת בשנתיים הקרובות, ויצטרכו לעשות עוד פעם קיצוץ. אין בשורה חדשה. ובואו דקה אחת נחשוב – אין אנשים חרדים כאן – מה הבשורה, אדוני השר או אדוני סגן השר, שגם לא נמצא כרגע? מה הבשורה? מה היצירתיות בתקציב הזה מול שנים עברו? מה יש כאן היום שאתם מטביעים בו חותם? אני אומר עוד הפעם, אין חרדים, אי-אפשר לבוא ולהשתלח הלאה ולבדוק את גודל הריאות של חברי הכנסת כשהם זועמים כשעולה שר שאמור לייצג גם אותם ומשתלח בהם. איזה יצירה מיוחדת יש בתקציב הזה? כלום. ניקח את אותה משפחה שחיה על שכר מינימום – אולי נעניש אותם על זה שהם לא מספיק משכילים ולא הצליחו להגיע ליותר משכר מינימום? אולי ניקח להם ארנונה גבוהה יותר כי הם לא הצליחו להשיג עבודה? איזה צדק חברתי יש בתקציב הזה? איזה בשורה? כלום וכלום. לא יקרה כלום לשר האוצר אם ישב וילמד מאחרים, גם יושבת-ראש האופוזיציה, גם יושב-ראש ועדת הכלכלה, אנשים עתירי ניסיון. רוצה רפורמה? רוצה לגעת בדברים שלא נגעו בהם עד היום? בבקשה, תבוא עם משהו חדש. יש כאן אוסף של דברים שכולם נופלים בסופו של יום על אותם אנשים, ולא על החרדים. אמרנו, אין חרדים כרגע, לא תהיה במה להדוף את הביקורת. זה המצב שאנחנו נמצאים בו היום, וזה מצב שבו חושבים שבחוק הסדרים שאנחנו מקבלים – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – כל כמה ימים עוד חלק ממנו, אפשר יהיה לעצור שביתות, ולעצור מחאות ולעצור ביקורת. אני קורא לשר האוצר, אני קורא לראש הממשלה, תבואו עם משהו יצירתי, משהו הגון, משהו שלא יגרום לאנשים שאין להם להרגיש שיש להם עוד הרבה פחות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. יכול להיות שהוא ביקש להוריד אותו? אני לא רואה אותו גם ברשימה – לא, ברשימה אצלי הוא מופיע. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, עוד לפני ששר האוצר שהגיע לפה, עוד לפני שהוא סיים את הנאום שלו, כבר הופיע בכלי התקשורת, וכבר דיברו על כך, ויצאה הודעה שהנה, שר האוצר חזר להיות אמיץ, והוא הופיע פה בכנסת, ודיבר לפני הכנסת. מה שאמרו, שהוא מפחד והוא לא רוצה להגיע לכנסת – הנה הוא נמצא פה. מה דיבר שר האוצר פה? נאום כזה, על חוק התקציב וחוק ההסדרים, אפילו שהוא רק הצהרת כוונות – אם הוא היה את הנאום הזה אומר במקום אחר, חוששני מאוד שנעליים ואף יותר מכך היו זורקים עליו. זה נאום? זה דבר טכני. גם מזכירות הכנסת, עם הכבוד הגדול שאני נותן לה, הייתה יכולה לעשות את זה, להגיד כמה משפטים טכניים בנאום. יש ציבור שמודאג, גם כשעדיין לא דנים בתקציב, עוד לא הגישו את התקציב. אבל יש דיבורים, יש הדלפות, יש מסמכים. בא לכאן שר האוצר ולא מרגיע, ולא אומר שום דבר לציבור, שחושש מהרבה דברים שאמורים להיות בתקציב הקרוב או בחוק ההסדרים. אי-אפשר להגיד שום דבר על זכות השביתה והמחאה שרוצים לקחת מציבור העובדים? על פגיעה גדולה בציבור העובדים, בשחיקה בשכר, בקרנות ההשתלמות? זה כסף שכבר נמצא אצל ציבור העובדים ורוצים להכניס את היד לתוך הכיס שלהם ולקחת מהם את זה ולפגוע בקרנות ההשתלמות. מה הוא אומר על משאבי הטבע, על מס החברות, איזו אמירה מסוימת על דברים שהציבור מדבר עליהם וחושש מכך; על מס ערך מוסף, על עליית מס ערך מוסף, מס ערך מוסף על פירות וירקות, על מס הכנסה, על הגידול במס הכנסה, על גידול בתשלום למעונות? אלפי נשים שעובדות היום בזכות כך, ולכך נוצרו מעונות-היום – בבת-אחת אלפי נשים לא יוכלו להמשיך לעבוד, כי לא יהיה כדאי להן, ויחזרו לכך שהן לא יעבדו; אף אחד לא מדבר, זה מדאיג, הוא לא מדבר על זה. איפה יוקר הבריאות שיש? יש קרוב למיליון ילדים מתחת לקו העוני, ורוצים לפגוע בקצבאות הילדים. אני מודיע לך, שר האוצר, ולסגן שר האוצר, לא כל קרוב למיליון או 800,000 ילדים, לא כולם חרדים; יש גם כאלה שהם לא חרדים, וגם בהם הולכים לפגוע. ולא רק זה שאתה לא רוצה לתת להם, לא רק זה, ואתה תשמע את זה, והציבור ישמיע את דבריו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה כל הזמן המספרים עולים? <אורי מקלב (יהדות התורה):> אז 780,000 ילדים מתחת לקו העוני – זה המספרים המדויקים, אז אני אגיד לך את המדויק. לא מספיק שלושת-רבעי מיליון? לא מספיק כמעט חצי מיליון משפחות מתחת לקו העוני? צריך עוד, בבת-אחת, באבחה אחת? אתה לא רוצה לעזור להם? רוצה להוריד את קצבאות הילדים? אז מה, תעלה להם מס ערך מוסף, ועוד מסים עקיפים, שאותם טיטולים ואותן מטרנות שהם צריכים לתת לילדים שלהם יעלו עוד? ואתה רוצה לקחת מהם – אל תיתן להם, למה אתה לוקח מהם? איך הם יכולים להחזיק מעמד? ומה שמטריד אותי במיוחד, ואני חושב היום, כאופוזיציה, כמפלגה, וכחבר כנסת שהיה בקואליציה – היום אין מי שמדבר על כך שלא ניתן בחוק ההסדרים להעביר את כל הדברים האלה. בתקציבים הקודמים אנחנו ראינו שהיו, מיושב-ראש הכנסת ואחרים, שבא יושב-ראש ועדת הכספים, שדיבר על כך – רבותי, חוק ההסדרים, אנחנו לא ניתן דבר כזה. היה איזה מסר מהכנסת, שבאה ואומרת, אנחנו לא ניתן לכאלה גזירות להיעשות דרך חוק ההסדרים. היום אנחנו לא שומעים את הדברים האלה, אף אחד לא מדבר על כך. אם יכולים להפר ולמנוע את זכות השביתה וזכות המחאה, יפרו גם את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> משפט אחרון, אדוני. אי-אפשר לנהל את משרד האוצר בלי ששומעים ובלי שמרגישים את האנשים ואת המשמעויות שיש בזה. הציבור רוצה לשמוע, הציבור יודע גם כן. ומי שלא יודע, אנחנו יודעים, שחלק מהגירעון התקציבי שמדינת ישראל נכנסה אליו – בגלל התקציב הדו-שנתי. הציבור אומר את זה. אף אחד לא ידע ואף אחד לא שמע, ובמשך שנתיים הצליחו לגרום לגירעונות כאלה, ואף אחד לא דיבר על כך. אז מה עכשיו? חוזרים על הבעיה הזאת, על הבעיה הזאת, חוזרים ואומרים, בגלל התקציב הדו-שנתי, ואנחנו ממשיכים בלי שנאמר שום דבר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. טלב דיבר? אה, הוא לא היה. אם כן, אני מזמין את חבר הכנסת יריב לוין לסכם את הדיון. הוא אחרון הדוברים בדיון הזה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אני לא מסכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אתה אחרון הדוברים, אתה צודק. אם השר ירצה לסכם הוא ודאי יוכל. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, החוק שמונח היום לפנינו הוא בעצם המשך התהליך שהתחיל בקדנציה הקודמת, של הממשלה הקודמת, בהובלתו של שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, של קביעת מסגרת תקציב דו-שנתי. ואני בהחלט ער לאמירות ולקביעות ולדברים שאמר כאן שר האוצר בדבר מחשבות שניות בנושא התקציב הדו-שנתי. אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שני דברים. האחד הוא, שאין בכלל ספק שמשעה שאנחנו נמצאים בתקופה הזאת של השנה, ועוד לא התחלנו כאן, בכנסת, את דיוני התקציב, שבוודאי יסתיימו לכל המוקדם במהלך חודש יולי, ברור שאין שום היגיון להעביר היום תקציב חד-שנתי ולהגיע למצב שנידרש מייד כאשר סיימנו את הדיונים בתקציב הנוכחי, לשנה הנוכחית, כבר להתחיל בדיונים על התקציב של השנה הבאה, כאשר זמן לקיים דיונים רציניים אין, וגם יכולת לתכנן את הפעולות אין. מובן לגמרי שמשעה שהתקציב יתאשר באופן כזה שהוא צופה פני עתיד רק למשך שנה וארבע חודשים, או שנה וחמישה חודשים, וצופה באותה נשימה כבר פני עבר לשבעה חודשים שכבר חלפו עד שהוא אושר, אין שום היגיון אלא לאשר תקציב דו-שנתי בנסיבות האלה, ומהבחינה הזאת אין ספק שעל אישור החוק הנוכחי באופן שבו הוא מובא, נדמה לי שלא יכול להיות חולק גם בשורות חברי מהאופוזיציה, שכל אחד מהם, לו היה יושב היום בנעלי הממשלה, היה נוהג בדרך הזו. אבל אני מוכרח לומר שבניגוד לחלק מהרהורי הכפירה שנשמעים לגבי התקציב הדו-שנתי, אני סבור שהמהלך הזה הוא מהלך נכון, מהלך טוב, מהלך שהוכיח את עצמו וראוי ונכון היה להמשיך בו גם הלאה. אני חושב שהתכנון לטווח ארוך, היציבות שהדבר הזה משדר, העובדה שהוא מצמצם את התהליכים שאנחנו מכירים, של ניסיון למשוך את השמיכה בגלל כל מיני אילוצים פרלמנטריים כאלה ואחרים שלא תמיד תואמים את הצרכים הכלכליים שלנו לטווח הארוך, אני חושב שכל הדברים האלה שהיינו עדים להם כאן לא אחת הם סיבות מספיק טובות כדי ללכת על תקציב דו-שנתי גם, לגופו של עניין, כעניין שבשגרה, גם בשנים רגילות ולא רק בשנה הזאת. אני אומר יותר מזה, צריך לזכור שתמיד אפשר לעשות תיקונים, תמיד אם יתברר שחלו באמת שינויים דרמטיים הכנסת סוברנית והממשלה יכולה להוביל מהלך של שינוי, אבל ככלל, כשיטה, אני חושב שהדבר הזה נכון. יותר מזה, אני חושב שהיה צריך להעביר מהלך כזה, ידידי השר מאיר כהן, גם לגבי הרשויות המקומיות. כראש עיר לשעבר אתה יודע שאין שום היגיון להעביר תקציב לשנה אחת; היה הרבה יותר נכון לעשות תכנון לטווח ארוך עם תקציב לשנתיים, שחוסך גם את מה שאנחנו מכירים במועצות הערים. ולכן במובן הזה אני חושב שטוב שנאשר הפעם את ההצעה ובמחשבה לטווח הארוך ננצל את הזמן כדי לשקול האם לא להמשיך במתכונת הזאת גם בתקציבים שיבואו עלינו לטובה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יריב לוין. חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו מקיימים עכשיו שתי הצבעות. הדיון היה משולב אבל ההצבעות, ברור שהן נפרדות. חברי הכנסת, אנחנו קודם נצביע על הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 56 נגד – 30 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 56 בעד, 30 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה, ותועבר להמשך הטיפול בה, להכנה בעצם לקריאה השנייה והשלישית, לוועדת הכספים של הכנסת. אנחנו נצביע עכשיו על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <משה גפני (יהדות התורה):> איפה שר האוצר, מתקזז עם מוזס? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תשאל איפה מוזס. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 57 נגד – 31 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, בעד – 57, 31 מתנגדים. אני קובע כי גם הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, עברה בקריאה ראשונה, ותועבר גם היא לוועדת הכספים של הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013> [מס' מ/750; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 830; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסעיף הבא בסדר-היום הוא הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. ההצעה, שימו לב, קיבלה פטור מחובת הנחה. תציג אותה יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, קצת שקט, בבקשה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כבוד היושב-ראש, ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, אני מתכוונת להביא בפניכם בשם ועדת הפנים והגנת הסביבה את הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת חוק זו שיזמה הממשלה מבקשת להפוך להסדר של קבע שתי הוראות שעה בעניין המאבק בתופעת השכרות שנחקקו בשנת 2010. ההוראה הראשונה קבעה הוראות בדבר סמכות שוטר לתפוס ולהשמיד משקה משכר, וכן קבעה כי מי שמחזיק משקה משכר פתוח במקום ציבורי או ברכב הנמצא במקום ציבורי בין השעות 21:00 ו-06:00, חזקה כי בכוונתו לשתות את המשקה וכי שתייתו עלולה להביא להפרת הסדר הציבורי או לפגיעה בשלום הציבור וביטחונו. הוראת השעה השנייה קבעה איסור על מכירה, הגשה ואספקה של משקאות משכרים בין השעות 23:00 ו-06:00, למעט במקומות שבהם מותר הדבר בחוק, וכן הוראות בדבר סמכויות קציני משטרה לצוות על סגירה זמנית של עסקים שעברו על איסור זה. יושב-ראש הכנסת, ממש קשה ככה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מנסה להשליט כאן סדר אבל כאן דווקא מבררים משהו על החוק שלך. חבר הכנסת יוני שטבון, חבר הכנסת שטבון. השר, השר בנט, נא לשבת. חבר הכנסת שטרן וסגן השר דהן, קצת שקט, קצת כבוד לוועדת הפנים והגנת הסביבה. וסגנית השר קירשנבאום, לא עם הגב לדוברת. תודה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> ברור לכול כי אלכוהול הוא מחולל פשיעה. אין ספק כי תופעת השכרות על השלכותיה מהווה כיום את אחת הסכנות החמורות המאיימות על שלום הציבור והסדר הציבורי בישראל והיא בעלת השפעה רבה על תופעות של אלימות, עבריינות, תאונות דרכים חמורות וקטלניות. מחקרים שנערכו בנושא צריכת משקאות משכרים מצביעים באופן ברור על הקשר שבין שימוש מופרז באלכוהול וההסתברות להתנהגות אלימה של המשתמש כלפי הסביבה. מנתוני משטרת ישראל והרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, כפי שהוצגו בפני הוועדה, עולה כי המנגנונים שנקבעו בהוראת השעה הנם מנגנונים יעילים להתמודדות עם תופעת השכרות וכי הם מסייעים באופן משמעותי לצמצום התופעה ונזקיה. יחד עם זאת, בשל מורכבות ההסדרים שנקבעו עמדנו על כך שיוגבר הפיקוח על אופן יישומו של החוק, ולכן מוצע לקבוע חובת דיווח שנתית של השר לביטחון פנים לוועדת הפנים ולוועדת החוקה של הכנסת בדבר אופן יישום הוראות החוק, תוך הבחנה בין הפעולות שננקטו לעניין קטינים ובגירים. כמו כן, הנחתה הוועדה את נציגי המשטרה לחדד את נהליה כך שיובהרו ההוראות לעניין אופן הטיפול במשקאות לצורך תפיסתם או השמדתם. בנוסף, מוצע לבטל את קנס המינימום שנקבע בהוראת השעה לעבירת קנס בשל עבירה של משקאות משכרים בשעות הלילה. הצעת חוק זו מוגשת בצירוף הסתייגויות. אבקש כי הכנסת תדחה אותן ותתמוך בהצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. ברצוני להודות לצוות המשרד לביטחון פנים, השר לביטחון פנים; אני מבקשת להודות ליפה, מנהלת הוועדה, ולתומר וגלעד, היועצים המשפטיים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. יש לנו, כאמור, כמה הסתייגויות. אני מבין מסיעת מרצ שמי שרוצה לנמק את ההסתייגויות היא חברת הכנסת תמר זנדברג; בבקשה, גברתי. כמה זמן צריכה גברתי לנימוק ההסתייגויות? <תמר זנדברג (מרצ):> כמה זמן יש לי? כמה דקות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, אני שם לך חמש דקות. אם תצטרכי יותר אני אתן לך גם יותר. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, החוק הזה בעצם מטרתו היא לא לאפשר בכלל שתייה ומכירה של אלכוהול אחרי השעה 23:00, ולאפשר לתת לשוטרים סמכות לשפוך אלכוהול שהם רואים ברחוב או בכל מקום ציבורי, בחוף הים וכו'. ואני מדברת על מקרים שקרו כאשר אנשים בגירים, לא קטינים, שומרי חוק, אזרחים כמונו וכמוכם – אני בטוחה שהרבה מחברות וחברי הכנסת שנמצאים כאן נוהגים לשתות אלכוהול מדי פעם – פשוט מצאו את עצמם כאחרון העבריינים בחוף הים, בדרך לבילוי, כששוטר פשוט שופך להם את בקבוק הבירה או את כוס היין שלהם על החול או ברחוב. עכשיו, החוק הזה הגיע לכאן בפעם הראשונה כהוראת שעה. היום בוועדה נציגי המשטרה, נציגי משרד הפנים – אף אחד לא הצליח להציג נתונים שהראו שהחוק הזה קשור למאבק בשכרות, למאבק באלימות, איזשהם נתונים שמצביעים שהסמכויות המאוד-מאוד-מאוד דרקוניות האלה שניתנו לשוטרים, באמת בצורה שנראית על פניה כשרירותית, שהדבר הזה בכלל סייע למטרות החוק, כאשר המטרה עצמה, אני מסכימה שהיא מטרה חשובה ואף ראויה. לא נותר מהחוק הזה דבר מלבד הטרדה של אנשים מבוגרים, שומרי חוק, נורמטיביים לכל דבר, שכל חטאם היה שקנו בקבוק יין בדרך לבילוי משפחתי או חברותי, או שהעזו אולי לשתות בירה בפיקניק בפארק או בחוף הים. לא ברור לנו, לא הקשר בין האמצעים שהחוק הזה נותן ובין המטרה לבין הרציונל שלו, לא ברורה לנו הבהילות לחוקק אותו בצורה כל כך מהירה, וכהסתייגויות הצענו, חברות וחברי מרצ, כמה דברים. קודם כול, לאחר את השעה שממנה אסור למכור אלכוהול מ-23:00 ל-24:00. דבר שני, לעשות הבחנה ברורה בין קטינים, ששם בעצם נמצאת הסכנה האמיתית, לבין בגירים, שזה כאמור יכול להיות כל אחד ואחד מאתנו. והדבר השלישי זה להגביל את סמכויות השוטרים – במקום לתת להם סמכות בלתי מוגבלת למפרע, רק אם עולה בדמיונם איזשהו חשד שעומדת אולי להתבצע איזושהי עבירת אלימות כתוצאה משתיית האלכוהול, הצענו להפוך את זה לאיזשהו חשד סביר שמבוסס על נתונים בשטח. ולכן, אני מבקשת להצביע על ההסתייגויות האלה, ואנחנו נתנגד לחוק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אם כן, אנחנו נעבור להצבעה. אני לא רואה שחברי הכנסת תופסים את המקומות אבל אנחנו לא נמתין. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, בקריאה שנייה ושלישית, כאמור. לשם החוק ולסעיף 1 אין הסתייגויות. לכן, על שם החוק וסעיף 1 אנחנו נצביע כהצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד? נא להצביע. שם החוק וסעיף 1 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 7 בעד סעיף 1 – 37 נגד – 11 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 37, 11 מתנגדים, נמנע אחד. שם החוק וסעיף 1 אושרו כהצעת הוועדה. לאחר סעיף 1, הסתייגות מס' 1 של קבוצת סיעת מרצ – חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג: 1א. בסעיף 2(א) לחוק העיקרי, במקום "וכי שתיית המשקה המשכר עלולה להביא" יבוא "וכי יש ודאות קרובה כי שתיית המשקה המשכר תביא". מי שבעד ההסתייגות יצביע בעד, מי שנגד ההסתייגות יצביע נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 32 נמנעים – 2 ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת מרצ אחרי סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 12 בעד, 31 מתנגדים, שניים נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. קבוצת מרצ מציעה הסתייגות מס' 2 לאחר סעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 11 נגד – 36 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת מרצ אחרי סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 11, 36 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות 2 של קבוצת מרצ לא התקבלה. לסעיפים 2 עד 4 אין הסתייגויות. לא התקבלו הסתייגויות לאחרי סעיף 1. לכן אנחנו נצביע עכשיו על סעיפים 2–4 כולל. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> לא, לא, צריך להצביע על סעיף 1. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. סעיף 1 אושר כהצעת הוועדה. סעיף 1 ושם החוק אושרו כהצעת הוועדה. לאחר סעיף 1 היו כמה הסתייגויות שלא התקבלו. לכן אנחנו נצביע על סעיפים 2–4 ללא הסתייגויות, כהצעת הוועדה, כולל. 2–4 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 2–4 – 36 נגד – 9 נמנעים – אין סעיפים 2–4 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, בעד – 36, תשעה מתנגדים, אין נמנעים. גם סעיפים 2–4 אושרו כהצעת הוועדה. המצב כרגע ששם החוק וסעיפים 1, 2, 3 ו-4 אושרו כהצעת הוועדה. לסעיף 5 קבוצת מרצ מציעה הסתייגות. האם להצביע? קבוצת מרצ, מצביעים? אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 3 של קבוצת מרצ לסעיף 5. מי שבעד ההסתייגות מצביע בעד, מי שנגד ההסתייגות מצביע נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 13 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, בעד – 13, מתנגדים – 35, אין נמנעים. גם ההסתייגות לסעיף 5 לא התקבלה. אנחנו יכולים להצביע על סעיפים 5 ו-6 – ל-6 אין הסתייגויות – כהצעת הוועדה בקריאה שנייה. סעיפים 5–6 ללא הסתייגויות, כהצעת הוועדה, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 5–6, כהצעת הוועדה – 35 נגד – 8 נמנעים – אין סעיפים 5–6, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 35, שמונה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם סעיפים 5 ו-6 אושרו כהצעת הוועדה. בקריאה שנייה לא התקבלו הסתייגויות לחוק. אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה שלישית; כנוסח הוועדה, כהצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, בקריאה שלישית ואחרונה. מי בעד, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 35 נגד – 11 נמנעים – אין חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 35, נגד – 11. אני קובע כי הצעת חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה) (תיקון), התשע"ג–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. יושבת-ראש הוועדה כבר מסרה את התודות כשהיא הציגה את החוק, ואנחנו מצטרפים לתודות לכל הצוותים המקצועיים שסייעו בהכנת החוק. <הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' מ/755; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 839; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא הוא: הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הלוא הוא חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013. לפי הפקודה שלך אנחנו צריכים לעבוד הרבה בשביל לשבור שיאים. בחודש מרס 2011 אושר במליאת הכנסת תיקון מס' 20 לפקודת הרוקחים, שמקורו בהצעת חוק פרטית של חבר הכנסת לשעבר רוברט טיבייב. תיקון מס' 20 קבע חובת סימון על אריזות של תרופות מרשם גם בשפות עברית ורוסית. חובת הסימון בשפות האלה כללה את ציון שם התרופה, הכיתוב "יש לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש", ואת המילים "לשימוש חיצוני" ו"רעל". מועד תחולת התיקון נקבע ליום 1 באוגוסט 2012. 15 חודשים לאחר מכן, זמן קצר לפני שעמדה ההוראה להיכנס לתוקף, הסתבר כי חברות התרופות לא מוכנות ליישום מלא של החקיקה. לפיכך נדחתה בהצעת חוק פרטית כניסת התיקון לתוקף ליום 1 במאי 2013. כעת, ערב כניסתו הדחויה לתוקף של תיקון מס' 20, מתברר כי חרף התקופה שעברה, חלק מחברות התרופות עדיין לא התאימו את כל מלאי התרופות שבידיהן לדרישות הסימון שנקבעו. בשל כך יזמה ממשלת ישראל את הצעת החוק המונחת בפניכם. הצעת החוק קובעת תקופת מעבר של תשעה חודשים, שבמהלכה יתאפשר לחברות התרופות להמשיך ולשווק את התרופות שאינן מסומנות כנדרש. חברה שמעוניינת להמשיך לשווק את התרופות שאינן מסומנות, צריכה להודיע על כך מראש למנכ"ל משרד הבריאות, וכן לשלם היטל בגובה 30,000 ש"ח עבור שיווק בשלושת החודשים הראשונים. פה אני רוצה לציין – הכנסת הזאת מחוקקת לא מעט חוקים. אנחנו קוראים בתקשורת על חקיקה כזאת וחקיקה אחרת. אבל יש מין נורמה במשרדים הממשלתיים – ואללה, חוקקו, אבל לא כל כך צריך ליישם את החקיקה. ופה הגיעה שרת הבריאות, חברת הכנסת יעל גרמן, ואמרה: תשמעו, אני מתייחסת ברצינות לתפקידי, ואני רוצה שיישמו את החקיקה. ואני גם אדאג, היא אמרה – אני גם אדאג – שהתקנות שמשרד הבריאות לא עמד במועדים שלהן, יהיו במועדים. ואני מאוד אהבתי את זה. אמרתי, ואללה, סוף כל סוף באים ומתייחסים לתאריך, והולכים לעשות את מה שצריך לעשות. והתחיל דיון ארוך במהלך היום על העניין, ולבסוף, בשאלה לנציגי חברות התרופות עם מה הם יחיו יותר טוב, עם הצעת חוק שיש בה אגרות – לא קנסות – יש בה אגרות והיטלים, או שב-1 למאי הם יהיו עבריינים, ויהיו צפויים לתביעות פליליות אם לא יעמדו בחוק? וגם הם לפתע פתאום אמרו: ואללה, תנו לנו עוד חודשיים, אנחנו נעמוד ביעדים. זאת אומרת, גם הם לא האמינו שאנחנו נבוא ונבקש: תעמדו ביעדים. אז קיבלנו את זה בברכה, יעל. זו עבודה מבורכת. עשית עבודה מבורכת בזה שאמרת: ראו הוזהרתם. הצעות החוק הן הצעות חוק, לא רמיזות חוק. אני מקווה שיראו וילמדו. בהצעת החוק הזאת יהיו שלושה מדרגים; מדרג ראשון זה שלושה חודשים ראשונים. מדרג שני, שלושה חודשים אחריהם, ועוד שלושה חודשים. אני בטוח – אני בטוח – שלא נגיע למצב של מימוש האופציה השנייה. תראו איך יהיה פלא פתאום שהאופציה תמומש. הביצוע יהיה – מה שלא הספיקו בשנה וחצי, יספיקו בשלושה חודשים. הכספים שייגבו מההיטלים האלה ישמשו את משרד הבריאות למתן המידע לגבי התכשירים בשפות ערבית ורוסית. המידע יינתן באמצעות מוקד טלפוני שייתן מענה בשפות רוסית וערבית לגבי תכשירים אלה – תשתדלו גם באמהרית. אומנם על החוק לא כתוב שיהיה בשפה האמהרית, אבל יש גם הרבה אנשים שמדברים בשפה האמהרית. אם אתם כבר עושים מיקור מידע כזה, אז עוד שני טלפנים שמדברים אמהרית – גם יקבלו קצת פרנסה, וגם יקבלו הוראות שימוש. כמו כן, בפרסום באתר האינטרנט של משרד הבריאות את התכשירים המשווקים ללא הסימון והחברות המשווקות אותן; שלגבי כל תכשיר יימסר המידע הנדרש בפרטי הסימון, כמו שאמרתי, ברוסית וערבית, ונוסף על כך יפרסם משרד הבריאות לציבור הודעות, כולל בשפה הרוסית והערבית, בדבר הנגשת המידע במוקד הטלפוני ובאתר האינטרנט. כך הצעת החוק מבטיחה מצד אחד שלא ייווצר מחסור בתרופות בשוק בשל הצורך בשינוי האריזות, ומצד שני מבטיחה שהמידע הנדרש יהיה זמין לציבור שנזקק לו באמצעים שיעמיד לכך משרד הבריאות לפי הצעת החוק. להצעת חוק זאת אין הסתייגויות, ולפיכך אני פונה לחברי הכנסת ומבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. עמלנו רבות על הצעת החוק הזאת, אף-על-פי שהיא מהירה – היא הונחה לפני שבוע. היום אנחנו כבר מסמנים – זאת הצעת החוק הראשונה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שתעבור בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. עשינו את הספתח, את תחילת הדרך. תודות – אני רוצה להגיד קודם כול תודות לשרה ולצוות משרדה, שעמל על קידום הצעת החוק. כמו כן לחברי ועדת העבודה והרווחה, שבאו היום ליום דיון לא שגרתי, שכלל שלושה סשנים, אבל בסוף אני חושב שהחברים הבינו את תפקידה של הוועדה, שאין בה אופוזיציה ואין בה קואליציה, ויש לה מטרה אחת: לעזור לציבור האזרחים במדינת ישראל; אם לעובדים, אם לגמלאים, אם לנזקקים, אם לנכים ואם לחולים. כמובן – ליו"ר הוועדה המיתולוגית וילמה מאור, ולצוות הוועדה, ענת, אתי ומעיין; ליועצות המשפטיות של הוועדה גם כן, שטרחו ועמלו, לנועה בן-שבת, וליועצת החדשה ענת מימון; כמו כן, לעוזרי אילן מרסיאנו וקורל אלמוגית אבירם. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים כץ. וגם אם באופן אישי אין לי שום בעיה עם זה, אני עדיין אתקן ואומר שווילמה היא עדיין מנהלת הוועדה, ולא יו"ר הוועדה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> מנהלת הוועדה המיתולוגית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרת היו"ר, אבל לא חשוב. זה היה פרוידיאני. זה היה פרוידיאני. זה בסדר גמור. אנחנו נצביע, חברי הכנסת, על הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013. כאמור, אין הסתייגויות, לכן נצביע בקריאה שנייה על כל החוק, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 1–2 – 47 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, בעד – 47, אין נמנעים, אין מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה, ואנחנו יכולים לעבור לקריאה שלישית. בבקשה, חברים. הצבעה מס' 15 בעד החוק – 45 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אחדות דעים גם כאן: 45 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (מס' 20) (תיקון מס' 2 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. תודה לכל אלה שעסקו במלאכה. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013> [מס' מ/754; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 838; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לסעיף הבא, שהוא הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית; קיבלה פטור מחובת הנחה כנדרש. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה, אדוני. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק להארכת תוקפו של חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה). הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית, ומטרתה להאריך את תוקפה של הוראת השעה אשר מסדירה את הסמכויות של רשויות החקירה בעבירות ביטחוניות, על-פי הצעת החוק בשנתיים נוספות, דהיינו עד ליום 31 בדצמבר 2014. בשל הבחירות לכנסת התשע-עשרה הוארך אוטומטית תוקפה של הוראת השעה מכוח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, והוא עתיד לפוג ב-5 במאי 2013, השבת הקרובה. מוצע להאריך את תוקף הוראת השעה בשנתיים נוספות בנוסח הקיים, כפי שתוקן בשנת 2010, הכולל את האיזונים שקבעו ועדת החוקה והכנסת, לשמירה מרבית על הזכות לחירות. בתקופה זו תקיים הוועדה דיונים בהצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011, המונחת על שולחן הוועדה, שנועדה להסדיר את מכלול ההוראות הקשורות בעבירות הביטחון. הוועדה תמשיך לקבל דיווחים כל חצי שנה ותוכל לעקוב אחרי יישום מידתי של החוק, כפי שעשתה בשנתיים האחרונות. אני מבקש לציין כי הדיווח האחרון שהוגש לוועדה אכן מלמד שהשימוש בהוראות החוק הוא נדיר, כפי שהתכוון המחוקק כאשר חוקק את החוק. <זהבה גלאון (מרצ):> בשביל מה צריך את החוק? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה שאלת? <זהבה גלאון (מרצ):> בשביל מה צריך את החוק הזה? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בשביל מה צריך חוק? בואי נאמר ככה, החשש הגדול שלי הוא שמחר יתעורר צורך, ואז אם הם יפעלו על-פי החוק בלי שיהיה חוק יהיה מי שיצעק: הפרת זכויות אדם. חברי הכנסת הציעו בוועדה שורה של הסתייגויות, ולפיהן תוקף הוראת השעה יוארך אולם בשינויים שיפורטו בהמשך. לדעת הוועדה, החוק בנוסחו מקיים מאזן בצורה נאותה בין זכותו של הפרט לחירות לבין האינטרס להגן על ביטחון המדינה, תוך שמירת הכלים החיוניים לחקירה של עבירות ביטחון חמורות. אין אפשרות לצמצם עוד את הסמכויות בלא לרוקן אותן מתוכן. לאור האמור אני קורא למליאה לדחות את ההסתייגויות של חברת הכנסת מרב מיכאלי ושל קבוצת בל"ד. אני מבין שחברות הכנסת אורית סטרוק ושולי מועלם הסירו את ההסתייגויות שלהן. <קריאה:> – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עדי קול לא הסתייגה. אני מציע הסתייגות שאני מבקש להצביע עליה, והיא שתוקפה של הוראת השעה יוארך עד סוף שנת 2015 במקום עד סוף 2014, שכן הארכת תוקפה של הוראת השעה נועדה לאפשר לוועדת החוקה לקיים דיונים בהצעת חוק המאבק בטרור. לדעתי, לא נסיים את דיוני הוועדה בהצעה חשובה זו עד לסוף 2014, ולכן אני מציע להאריך את תוקף הוראת השעה עד סוף שנת 2015. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הממשלה תומכת בהסתייגויות שלך? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה מופיע בהסתייגויות, כן. אני הסתייגתי בוועדה ונפלתי. אני קורא לכנסת להצביע בעד הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שקבעה הוועדה, בצירוף ההסתייגות שהוגשה על-ידי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. כפי שציין יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, יש כמה הסתייגויות. חברת הכנסת מרב מיכאלי תהיה ראשונה לנמק את ההסתייגויות שלה. לאחר מכן נשמע את חברי הכנסת באסל גטאס ודוד רותם. אה, דוד רותם בעצם נימק. איפה דוד רותם? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני כבר נימקתי את ההסתייגות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעצם נימקת את ההסתייגות, אז אין צורך בנימוק נוסף. בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברי וחברותי חברות הכנסת, איש בבית הזה איננו חולק – לא איש ולא אישה, לא חולק ולא חולקת – על הצורך להגן על ביטחונה של מדינת ישראל. אבל מצד שני, אף אחת ואף אחד גם לא חולק על כך שמדינת ישראל רוצה באותה נשימה לא רק להתקיים, אלא להתקיים כמדינה דמוקרטית. בית-המשפט העליון שלנו פסל חוק דומה מאוד על סעיף כמעט זהה, לא רק מפני שהסעיף עצמו פוגע פגיעה גדולה מדי בזכויות אדם, גם אם הם חשודים בעבירת ביטחון, אלא משום שהאיש שהחוק הזה מאשר לא להביא אותו לפני שופט במשך עד 20 יום, גם לא יכול באותו הזמן להיפגש עם עורך-הדין שלו, ולכן את עורך-הדין או עורכת-הדין שלו, שתצטרך לייצג אותו בפני אותו שופט בעוד שהוא נמצא רצוף בחקירה, הוא לא פגש בכלל. זאת אומרת, קולו של החשוד – ונזכור שהוא עדיין בגדר חשוד – לא יכול להיות מובא לפני בית-המשפט. בית-המשפט העליון שלנו קבע באופן חד-משמעי שזאת פגיעה גדולה מדי וחמורה מדי. השופט ריבלין אמר שזכויות אדם נדרשות לדמוקרטיה לא פחות מאשר רציפות לחקירה. הצעתי להסיר את סעיף 5, שהוא זה שמחמיר באופן בלתי נסבל במיוחד את הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית. ואם זה יהיה בלתי אפשרי, לפחות לקבל את המלצתה של ועדת טירקל, ובחקירות האלה, שבהן הפגיעה היא כל כך אנושה ובניגוד לדין הבין-לאומי, שיהיה תיעוד וידיאו של החקירה, על מנת שלפחות שופט שיושב בדין יוכל להתרשם ממצב הדברים לאשורו. שוב, כאמור, אין חולק על הצורך שלנו לשמור על ביטחוננו, אבל אין גם חולק על הצורך שלנו לשמור על הדמוקרטיה שלנו. אין סיבה להכתים את ספר החוקים שלנו בחוק, שכמו שציין כבוד יושב-ראש הוועדה דוד רותם, בלאו הכי שירות הביטחון המצוין שלנו מסתדר, ברוך השם, בלעדיו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו כמובן מתנגדים לחוק. הצעתי היא שהוראת השעה תסתיים היום ולא להאריך אותה. ברור שהבעייתיות בחוק בעצם נובעת – אני מסכים כאן עם חברתי מרב מיכאלי – ממידת הפגיעה המצטברת בכל עצור. לא היה אח ורע למצב הזה, שמביאים בן-אדם למצב של בידוד טוטלי, אפילו מפני שופט. לא היה מקרה כזה, שאפילו לחשוף אותו לשופט – לבודד אותו מהעולם באופן שמתיר בעצם הכול. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חוץ משופט בית-משפט עליון. <באסל גטאס (בל"ד):> כשהעצור לא נוכח. אפילו בית-המשפט העליון אומר שזה כבר לא חוקתי. ולכן אנחנו חושבים שאין מקום לחוק הזה ולהאריך את הוראת השעה ומבקשים שזה יסתיים היום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אם כן, חבר הכנסת דוד רותם כבר נימק את ההסתייגות ואנחנו נעבור להצבעה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? אוי, סליחה. אני חוזר בי. שנייה, שנייה. יש כמה חברים שהגישו בקשות לרשות דיבור. מוחמד ברכה – איננו; חנא סוייד – אותו דין; דב חנין – איננו; עפו אגבאריה – איננו. זהבה גלאון ודאי נמצאת, ואני מתנצל בפני גברתי על כך שלא שמתי לב לסעיף הזה. <דב חנין (חד"ש):> מה זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני לא היה. <דב חנין (חד"ש):> מקצרים את שעות העבודה בכנסת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מתקתקים. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סיעת מרצ מתנגדת לחוק הזה, לחוק שהוגש כאן היום על-ידי יושב-ראש ועדת החוקה. הגדיל לעשות יושב-ראש ועדת החוקה – הוא בכלל מבקש להאריך את החוק עד סוף 2015, לא פחות ולא יותר. חברי חברי הכנסת, מדובר בדילמה – איך מאזנים בין ביטחון המדינה מצד אחד לבין הצורך לשמור על זכויות עצירים החשודים בעבירות ביטחון מצד שני. ואני רוצה להזכיר לחברי חברי הכנסת משפט, לדעתי אולטימטיבי, שאמר בזמנו נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק. הוא אמר את המשפט הבא, חבר הכנסת רותם: גם את המלחמה בטרור צריך לנהל כשיד אחת קשורה מאחור. כנסת ישראל שמחוקקת חוקים צריכה לעמוד במבחן החוקתיות של החוקים שהיא מחוקקת, כי כשמדינה רוצה לשמור על ביטחונה היא צריכה גם לשמור על הדמוקרטיה שלה, ובדמוקרטיה לא מאריכים מעצרו של אדם שלא בפניו, מעצר ארוך לאין שיעור מהרגיל במעצרם של אנשים אחרים שחשודים בעבירות אחרות. לא מכניסים אנשים לבידוד באופן הזה. אני חוזרת על המשפט של אהרן ברק – שיעמוד לנגד עיניכם: גם את המלחמה בטרור צריך לנהל כשיד אחת קשורה מאחור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גלאון. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת דב חנין בסעיף של בקשות רשות הדיבור, ולאחר מכן מייד נעבור להצבעה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אני רוצה להצטרף לדברי קודמותי, חברת הכנסת מיכאלי וחברת הכנסת גלאון. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא חוק רע, הוא חוק בעייתי, הוא חוק מסוכן. כבר נאמר: hard cases make bad laws, מקרים קשים עושים חוקים רעים, וזו דוגמה מאוד מובהקת למקרים הקשים שעושים חוקים רעים. הכותרת "עצור החשוד בעבירת ביטחון" מייד מעוררת תחושה שאנחנו פה עוסקים באמת בשאלות של חיים ומוות, ומי יעז בכלל להתנגד, כי הרי כולנו מעוניינים שיהיה ביטחון, ולא רוצים שתהיינה עבירות ביטחון. אבל מתחת לכותרת הזאת, אדוני היושב-ראש, מסתתרים הסברים שאין בהם שום טעם והיגיון, ואני מתקשה להבין מה לביטחון ולהם. למה הביטחון דורש לא להביא, כפי שהחוק קובע, עצורים בפני שופט, בזמן שקבוע בחוק? למה נדרשת ההשהיה הזו של הבאת העצור בפני שופט? למה הביטחון מחייב את זה? מדוע הביטחון מחייב לעצור אדם ולנהל את הדיון במעצרו שלא בנוכחותו? איך זה עוזר לביטחון? אדוני היושב-ראש, הנורמות האלה הן נורמות מסוכנות, והנורמות האלה תמיד מתחילות במקרים הקשים של עבירות ביטחון, אבל תמיד מתגלגלות אחר כך במדרון חלקלק ומסוכן למקומות אחרים. יש פה פרקטיקה מאוד מסוכנת שאנחנו, עמיתי חברי הכנסת, חוזרים ורואים אותה. חוקקה הכנסת בתחילת הדרך, בשנת 2006, חוק רע, בעייתי ומסוכן. אבל אמרו לנו אז: זה חוק זמני, נסיבות השעה, זה רק לשנה, ולכן זו הוראת שעה, ולא נורא, יעברו הימים הקשים, וגם ניפטר מהנורמות הרעות. עברו אותם ימים קשים, אבל מהנורמות הרעות אנחנו לא נפטרים. הנורמות הרעות האלה דבקות בנו וממשיכות אתנו והולכות אתנו לכל מקום שאנחנו הולכים. אבל במקום שאנחנו ננהל אחת ולתמיד דיון מהותי, רציני ועקרוני על הנורמות שמנסים להחיל עלינו, אנחנו בעצם עוברים למישור של דיון טכני: בכל שנה מובאת מחדש אותה הארכה של הוראת השעה בפני חברי הכנסת, אפילו לא מונחת הצעת החוק או לא מונח החוק המלא בכללותו, כדי שחברי הכנסת לפחות יקראו מה הם נדרשים לאשר ומה הם בעצם נדרשים להאריך. אנחנו מקבלים חוק קצר ותמציתי שבסך הכול מאריך בעוד שנה הסדר שרובנו אפילו לא קוראים אותו. עמיתי חברי הכנסת, החוק כשלעצמו הוא חוק רע, אבל הדרך שבה אנחנו דנים בו היא לא רצינית, היא לא מכבדת את הכנסת, היא לא מכבדת מדינה שרוצה לראות את עצמה כמדינה דמוקרטית. אני מציע לכנסת לדחות את ההצעה הממשלתית; לא להאריך את תוקף הוראת השעה הזו. אני יכול להיות בטוח מכאן שלא ייגרם שום נזק לביטחון ישראל אם הצעת החוק הרעה הזו תידחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אם כן, הצבעה, חברי חברי הכנסת. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013 – אין הסתייגויות לשם החוק, לכן אנחנו נצביע על שם החוק כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד שם החוק – 31 נגד – 11 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 31, נגד – 11, אין נמנעים. שם החוק אושר בקריאה שנייה כהצעת הוועדה. לפני סעיף 1 תבוא הסתייגות של חברת הכנסת מרב מיכאלי, הסתייגות מס' 1, תיקון סעיף 5. מי שבעד ההסתייגות יצביע בעד, מי שנגד ההסתייגות של חברת הכנסת מיכאלי יצביע נגד. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 11 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של חברת הכנסת מרב מיכאלי לפני סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 11, 35 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 1 יש לנו הסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד – חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 4 לסעיף 1 של קבוצת בל"ד. קודם – הסתייגות מס' 3 לסעיף 1 של קבוצת בל"ד. בבקשה, מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 9 נגד – 34 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד וחברת הכנסת מרב מיכאלי לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 9, 34 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 3 לא התקבלה. קיימת גם הסתייגות מס' 4 לאותו סעיף, סעיף 1, של קבוצת בל"ד. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 9 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד (מס' 4) לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 9, 35 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות זו לא התקבלה. קיימת גם הסתייגות מס' 5 של קבוצת בל"ד לסעיף 1, ואנחנו נצביע – בעד ההסתייגות או נגדה. בבקשה. הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 34 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת בל"ד (מס' 5) לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 8, 34 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 5 של קבוצת בל"ד לא התקבלה. הסתייגות מס' 6, לסעיף 1, של חבר הכנסת דוד רותם – בבקשה. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 15 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת דוד רותם לסעיף 1 נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 29, 15 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 6, של חבר הכנסת רותם, לסעיף 1 התקבלה. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים כרגע על סעיף 1 בקריאה שנייה, כולל ההסתייגות של חבר הכנסת דוד רותם שזה עתה קיבלנו. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. סעיף 1, קריאה שנייה, כולל ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <זהבה גלאון (מרצ):> קיבלתם את ההסתייגות של רותם. זה הוארך עד 2015 עכשיו? אתם נורמליים? <ניצן הורוביץ (מרצ):> קיבלתם את ההסתייגות שלו, זה הוארך בעוד שנה. <זהבה גלאון (מרצ):> קיבלתם את ההסתייגות של רותם בניגוד לעמדת הקואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, חברי הכנסת. לא להפריע בהצבעה, חברי מרצ. הצבעה מס' 22 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 32 נגד – 12 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 32 בעד, 12 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 1 התקבל בקריאה שנייה, כולל ההסתייגות של חבר הכנסת דוד רותם. חבר הכנסת דוד רותם, במקום להתנצח עם האופוזיציה, תשיב נא ליושב-ראש הישיבה האם אפשר לעבור לקריאה שלישית, כי הרי התקבלה ההסתייגות. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יושב-ראש הוועדה מאפשר. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל אי-אפשר כי – – – רק הסתייגות שהקואליציה התנגדה לה, יכול להיות שהם הבינו שההסתייגות הזו לא הייתה – – – האריכו לשנה נוספת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, בעיות הקואליציה זה דבר מרתק אבל הן לא מעניינה של מליאת הכנסת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא נורמליים. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו מצביעים בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? קריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד החוק – 32 נגד – 9 נמנעים – 1 חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, את מונעת ממני להכריז על התוצאות. חברת הכנסת זהבה גלאון, נא לשבת ולא להפריע. 32 בעד, תשעה מתנגדים, אחד נמנע. חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, התקבל כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013> [מס' מ/753; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 837; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא שלנו הוא הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית, שקיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה, בשם יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת עפר שלח, חבר ועדת החוץ והביטחון. <עפר שלח (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, נו, הנקודה ברורה, אבל כרגע את מפריעה כבר לדובר הבא בנושא אחר לגמרי. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל אני נסערת, אדוני, אני נסערת – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> היושב-ראש, זה קצת לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את נסערת, יש מאחורי המליאה, כפי שאת יודעת, גם קפה, גם תה, גם מים, אז זה עוזר מאוד לאדם נסער, אפילו לחבר כנסת או לחברת כנסת. תודה רבה. <קריאה:> היושב-ראש – – – <קריאה:> – – – מה שהיה פה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אין פרוצדורה כזאת בכנסת – – – יו"ר ועדת החוקה. <יצחק הרצוג (העבודה):> אבל היושב-ראש, זה מריח – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יושב-ראש הכנסת, אתה צריך להגן על כבודה של הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, יש פרוצדורה כזאת – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – וכולנו מכירים את הפרוצדורה. מה שנפל כהסתייגות בוועדה מובא למליאה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – יו"ר הוועדה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – והמליאה עושה מה שנקרא בלועזית overruling להחלטות הוועדה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – יו"ר הוועדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – זה דבר מקובל, ידוע, וכולנו השתמשנו בו יותר מפעם אחת. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. חבר הכנסת עפר שלח יציג כבר הצעה אחרת לגמרי. תודה רבה. <עפר שלח (בשם ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013. חוק שירות ביטחון [נוסח משולב] מ-1986 קובע כי תקופת השירות לגברים תהיה 30 חודשים. שנים רבות מוארך השירות הסדיר של גברים בהוראת שעה בשישה חודשים נוספים, כך שתקופת השירות הסדיר, כולל מה שנקרא בזמנו שירות סדיר נוסף, היא שלוש שנים – 36 חודשים. עד שנת 1995 הוארכה התקופה האמורה בצו של שר הביטחון. מאז אותה שנה מוארכת תקופת השירות הסדיר בשישה חודשים האלה מעת לעת בהוראת שעה. עד כה הוארכה הוראת השעה לא פחות מ-14 פעמים. כעת מתבקשת הכנסת לאשר את הארכתה בפעם ה-15. הוראת השעה הייתה אמורה לפקוע ב-31 בדצמבר 2012. בשל הבחירות היא הוארכה מכוח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת עד ל-5 במאי 2013. סוגיית משך השירות הסדיר היא סוגיה שעולה מפעם לפעם על סדר-היום הציבורי. היא מעסיקה את הכנסת, היא מעסיקה את צה"ל כבר שנים. בשנת 2006 עברה החלטת הממשלה שאימצה את דוח הוועדה לקיצור שירות החובה לגברים – ועדת בן-בסט, ואולם בשנת 2007 דחתה הממשלה את יישום דוח הוועדה, על רקע מלחמת לבנון השנייה וצורכי הביטחון שהתעוררו אז. בבקשה הנוכחית ציינה הממשלה כי היא מקדמת דיונים עם הגורמים הנוגעים בנושא לקיצור תקופת השירות. הדיונים האלה טרם הבשילו כדי הצעה. לפיכך הוצע להאריך את הוראת השעה בשנה וחצי, כך שתפקע ביום ד' באב תשע"ד, 31 ביולי 2014. בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון בהצעת החוק הביעו חברי הוועדה, ובהם אני, את מורת רוחם מכך שממשלות ישראל ומערכת הביטחון טרם קיבלו הכרעה סופית בסוגיה זו, כשכאמור מונחת לפתחנו כבר הרבה מאוד שנים. עקב כך, במקום לדון בהסדר קבוע נכנסת הוראת השעה לשנתה ה-19, וכאמור, זאת כבר הפעם ה-15 שאנחנו מתבקשים להאריך אותה. חברי הוועדה ניהלו דיון בשאלה אם אפשר לקצר את משך השירות, או שיש להפוך את הוראת השעה להוראת קבע, אבל לא הייתה שום מחלוקת באשר לבעייתיות שבמצב הנוכחי, כי לממשלות ישראל השונות, וגם למערכת הביטחון, היה די זמן להכריע סופית בסוגיה הזאת, לכאן או לכאן. הוועדה סברה כי יש להקצות זמן נוסף של כשנה כדי לבחון באופן סופי את כל החלופות העומדות על הפרק ולהיערך ליישומן, בהתחשב גם בהסדרים נוספים הנוגעים בסוגיית השוויון בנטל, שהכנסת צפויה לדון בהם בחודשים הקרובים. להסדרים האלה יש כמובן השלכה על היקף הכוחות של צה"ל. על כן החליטה הוועדה לאשר את הארכת הוראת השעה, תוך קריאה לממשלה להכריע אחת ולתמיד בנושא. עוד החליטה הוועדה כי הוראת השעה תוארך עד יום ג' בתמוז תשע"ד, כלומר 1 ביולי 2014, ולא עד 31 ביולי כפי שביקשה הממשלה, כדי שההסדר החדש שיובא לאישור הכנסת יחול על כלל מחזורי הגיוס של ילידי 1996, ולא יתחיל לחול בעיצומו של גיוס, כלומר יחול גם על מתגייסי חודש יולי של השנה הבאה. להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת עפר שלח. כאמור, אין הסתייגויות להצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013. נצביע כהצעת הוועדה בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד סעיף 1 – 28 נגד – 2 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התוצאות הן: 28 בעד, שניים נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 25 בעד החוק – 24 נגד – 3 נמנעים – אין חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 24, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013, אושרה בשלוש קריאות. <הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/756).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסעיף הבא הוא הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה; קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מיקי, אין חרדים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אמרתי שאחים – אבל מיקי, אמרתי: אחים אנחנו. <מרב מיכאלי (העבודה):> מיקי, אתה לא מוכן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן שר האוצר, אנחנו בקוצר רוח מחכים לרגע ההיסטורי שתעלה לדוכן הנואמים ותציג את הצעת החוק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל זה – – – 20 פעם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו שמנו לב שאתה עובד קשה בכנסת, וזה בסדר גמור מבחינתנו. בבקשה. זאת קריאה ראשונה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013. בסעיף 2 לחוק מיסוי מקרקעין (הגדלת ההיצע של דירות מגורים – הוראת שעה), התשע"א–2011 (להלן: הוראת השעה), נקבעה הוראת שעה שלפיה במכירת זכות במקרקעין שאינם דירה יחידה, שנעשתה בתקופה שמיום י"ז באדר א' התשע"א, 21 בפברואר 2011, עד יום י"ח בטבת התשע"ג, 31 בדצמבר 2012, ישולם מס רכישה מוגדל בשיעורים הקבועים להלן משווי הזכות הנמכרת בערכים של 2011: 1. על חלק השווי שעד מיליון שקלים חדשים – 5%; 2; על חלק השווי העולה על מיליון שקלים חדשים ועד 3 מיליון שקלים חדשים – 6%; 3; על חלק השווי העולה על 3 מיליון שקלים חדשים – 7%. עקב הבחירות הוארכה הארכת השעה עד ליום 5 במאי 2013, וזאת לאור תחולתו של סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת. כחלק ממדיניות הממשלה להביא לצמצום נתח השוק של רוכשי דירות להשקעה, מוצע להאריך את התקופה שבה יחולו מדרגות מס הרכישה כאמור לעיל עד ל-31 בדצמבר 2014, וזאת באמצעות תיקון סעיף 9(ג1א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג–1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין). לצד זאת מוצע כי תוארך גם התקופה שבה חלים שיעורי מס הרכישה המופחתים ליחיד שרכש דירת מגורים יחידה, שנקבעה בסעיף 3 להוראת השעה, עד 31 בדצמבר 2014, באמצעות תיקון סעיף 9(ג1א) לחוק מיסוי מקרקעין, כך שהפטור ממס רכישה ייקבע עד לחלק השווי מהזכות הנמכרת שעד למיליון ו-470,560 שקלים חדשים, זאת במקום לחלק השווי עד מיליון ו-241,110 שקלים חדשים. מוצע כי הארכת התקופה למדרגות מס הרכישה תיקבע החל מ-6 במאי 2013, כך שתחול רציפות במדרגות מס הרכישה ותינתן הוודאות לציבור לגבי המס החל. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי סגן שר האוצר. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> בחלק הראשון אתה עיגלת את המספרים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> בחלק הראשון אתה עיגלת את המספרים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כן. אתה רוצה שאני אחזור? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לא, לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. הכול בפרוטוקול, אם יש ספק כלשהו. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> מיליון ו-89,000 וכו', אתה עיגלת את זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא שואל אם עיגלת את המספרים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא. הקראתי אותם כמו שהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כפי שמופיעים אצלו בדברים שהכינו אנשי מקצוע. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לא. אבל נמצאים בפני מספרים אחרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ויש מספרים אחרים? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> יכול להיות שהוא עיגל אותם כי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה שקובע זה ודאי הנוסח הכחול במקרה הזה, אולי – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – פה מיליון, כתוב מיליון ו-89,000 – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> על חלק השווי של עד מיליון שקלים חדשים 5%. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> וזה שונה מפה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ומה כתוב שם? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> כתוב מיליון ו-89,350. <קריאה:> זה בתוספת מדד. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> השאלה אם זה – אחר כך כתוב 3 מיליון ו-268,000, אמרת 3 מיליון. <קריאה:> זה בתוספת מדד. הוא אמר את הסכומים בלי מדד. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> או שזה עיגול – – – <קריאה:> הוא אומר את הסכומים בלי מדד. הסכומים בלי מדד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תוספת מדד, אומרת היועצת המשפטית. <קריאה:> כן. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, זה כולל – – – <קריאה:> זה כולל את המדד. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> בחלק השני – – – <קריאה:> הוא אומר סכומים ללא מדד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני נתתי את הסכומים הבסיסיים. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <קריאה:> באיזה חלק? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> בחלק של – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה שקובע זה הנוסח הכחול, נכון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, אבל הסכומים שאני הקראתי הם מחירים בסיסיים, ובהצעת החוק יש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> והוא קורא אותם בהצעת החוק כולל תוספת מדד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – כולל תוספת מדד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנושא ברור. תודה לסגן השר, חבר הכנסת – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> איפה שנוח הצמידו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה שקובע זה הנוסח הכחול. נכון, גברתי? נכון. בבקשה, נרשם דובר אחד, חבר הכנסת דב חנין, לדיון. לאחר מכן אני סוגר את הרשימה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם אני רוצה לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני? <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז יש לנו שני דוברים, גם חבר הכנסת משה גפני. ואחרי משה גפני לא יהיו דוברים נוספים – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו אכן בישראל משבר דיור, אבל המשבר הזה ממש לא ייפתר באמצעות מנגנוני טיפול פיסקליים בהיצע. אתם לא מתמודדים עם השאלה של הביקושים; אתם לא מתמודדים עם השאלה – לא רק שאתם לא מתמודדים עם השאלה של הביקושים, אלא אתם מחריפים את הבעיה של הביקושים כאשר אתם מחסלים את כל אפיקי החיסכון לטווח בינוני ורחוק, אפילו את קרנות ההשתלמות אתם רוצים לצמצם ובהם לפגוע, ואז אתם מייצרים גם ביקושים מעבר לביקושים האמיתיים. אתם מייצרים ביקושים לדירות כאפיק השקעה שאנשים בוטחים בו. אז לא הדרך הזאת של מנגנוני הטיפול הפיסקליים בהיצע, וגם לא הדרך האחרת שהממשלה הלכה בה היום בוועדה המשותפת, באמצעות המשך השבירה של מערכת התכנון וקידום חוק הווד"לים; לא הדרכים האלה יפתרו את משבר הדיור. משבר הדיור לא ייפתר בלי מעורבות אמיתית של המדינה, וקודם כול הוא לא ייפתר בלי בנייה מסיבית של בנייה ציבורית תקציבית בהיקפים גדולים, בהיקפים משמעותיים, והעמדתה לרשות שוק השכירות במחירים סבירים ובני-השגה. אבל גם מעבר לכך – היום אנחנו יודעים שמוכנות תכנונית 300,000 דירות בישראל. זה הדוח שנמסר לנו היום בוועדה המשותפת של ועדת הפנים וועדת הכלכלה. 300,000 דירות שמוכנות תכנונית ואפשר לבנות אותן ולשווק אותן. למה הן לא נבנות ולא משווקות? קודם כול מפני שהממשלה ממשיכה לסמוך על מנגנוני שוק – פעם מספרים לנו על היצע ופעם מספרים לנו על ביקוש, ולא מבינים שבלי מעורבות של המדינה והממשלה ורגולציה אנשים יתנהגו לפי הכדאיות שלהם: יהיה כדאי להם – ישווקו, לא יהיה כדאי להם – לא ישווקו; ישבו, ימתינו לעלייה נוספת במחירים. זו בעיה אחת. בעיה שנייה, שגם היא תלויה במדינה, היא בעיית תשתיות. יש תוכניות שמוכנות לגמרי, אבל בלי פתרונות קצה לביוב אי-אפשר להקים שכונה, ואז שכונה שלמה ממתינה לפתרונות קצה לביוב. ובעיה שלישית – ופה בהחלט יש בעיות ביורוקרטיה בתחום הרישוי – גם תוכנית שכבר מתוכננת וקיימת תקועה בכל מיני הליכים משונים, מוזרים, ובמקום לעשות בהם רפורמה, מנסים לפרק את מערכת התכנון. לכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר בצער, עד אשר לא תשנה הממשלה באופן יסודי את הגישה שלה לבעיות הדיור, ותמשיך באותם פתרונות נקודתיים וחלקיים מצד אחד, ובהרס מערכות שאסור לפגוע בהן, כמו מערכת התכנון, מצד שני, אנחנו לא נתמודד כמו שצריך עם משבר הדיור, וחבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת משה גפני ­­– בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית, אני מציע לממשלה, בעיקר למשרד האוצר, כאשר מביאים חוק למליאת הכנסת לעשות שיעורי-בית ולבוא מעודכנים. זאת אומרת, שנדע בדיוק על איזה סכומים אנחנו מדברים. לא לבוא במין פרטאץ' כזה, ועם ויכוח של מה יש בחוק, מה אין בחוק. מה שיש בחוק שהממשלה הניחה הוא מה שאנחנו קבענו בוועדת הכספים בקדנציה הקודמת, כולל המדד. זה מה שמופיע בחוק. אז אומנם יש שם במשרד האוצר הרבה יועצים והרבה עוזרים לשר, אז שיסתנכרנו – איך? אני לא יודע איך אומרים את זה – שיהיה סנכרון ביניהם. שידעו בדיוק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שיהיה תיאום – אומרים. <משה גפני (יהדות התורה):> תיאום, תיאום, כן. שיגיעו למליאת הכנסת עם החלטה אחת. עכשיו אני רוצה להגיד לכם, היה היום דיון בוועדת הכספים על הנושא של סעיף 38 – הארכת המועד של כל החקיקה שעשינו בנושאים האלה. בעיקר היה הנושא של הדיור. שוב אנחנו חוזרים לנושא הרגולציה. פתרון מצוקת הדיור בנושא של מס רכישה יהיה בהגדלת מס רכישה על דירה שנייה ופטור ממס רכישה על דירה ראשונה, שהיא דירה עד מיליון ו-470,000 – מה שמופיע כאן בחוק. ואני שאלתי אותם, את משרד האוצר, היום, למה אתם לא מביאים גם את הפטור ממס שבח, שזה גם חלק מהרגולציה שנוגעת לעניין. אז הם אומרים ככה: מה שהאוצר מקבל כסף, זה מגדיל את היצע הדירות; מה שהאוצר צריך להשקיע כסף, זה לא מגדיל את היצע הדירות. אני עד לרגע זה לא הבנתי. איך קורה הפטנט הזה במשרד האוצר והשר מאמין להם? עובדה שהוא מביא. איך קורה דבר כזה שכשהמדינה מקבלת כסף זה מגדיל את היצע הדירות, וכשהמדינה צריכה להשקיע כסף, להימנע מרווח, זה לא מגדיל את היצע הדירות? תשימו לב, יש לכם פה את מס הרכישה מולכם, אבל אין הפטור ממס שבח. אין. את זה לא מביאים. אמרתי להם, חכו עד סוף 2013, תבדקו, אולי בכל זאת. לא, הם – אנחנו עומדים בפני קטסטרופה בנושא של הדיור, מפני שזה לא – הייתה גם קודם בעיה וגם עכשיו יש בעיה. כל שנה שעוברת, המשבר בדיור – העובדה הזאת שאנשים אין להם קורת גג – מחריף את הבעיה משנה לשנה יותר. זה לא שיש לנו פריבילגיה – אנחנו היינו בקואליציה הקודמת, בממשלה הקודמת, עכשיו יש ממשלה לא טובה, נעבור את הממשלה הזאת ואחרי זה נחזור, ויהיה בסדר. זה לא ככה. כל נזק שהממשלה הזאת עושה עכשיו הוא כמעט בלתי הפיך, מפני שכל שנה שעוברת ואין פתרון למצוקת הדיור – הנושא הולך ומחריף. אז באים אלינו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. אני לא יכול לדבר לא מוגבל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אולי אנחנו נתכתב על זה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אתה צודק, תמשיך. <משה גפני (יהדות התורה):> יש תקנון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כמה עוזרים יש לי פה. תכף נמנה סגנים, בכלל. נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> תודה. על כל פנים, אני אומר, מעבר לחקיקה הזאת, שהיא כמובן חקיקה שצמודה למדד, לא מביאים את הדברים האחרים שהם טובת האזרחים, שבהם המדינה נמנעת מקבלת רווח. כל ההיגיון הזה הוא היגיון מעוות. אני הייתי מצפה – בכל אופן, היום יש שר חדש במשרד האוצר – הייתי מצפה שהוא לא יקבל את הדברים כמובנים מאליהם. התאכזבתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה שאני יכול להגיד לך, שהשר אריאל והשר לפיד וחבורה נכבדה מאוד יושבים כדי לפתור את הבעיה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 26 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 27 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 27, יש מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 76) עברה בקריאה ראשונה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הכלכלה – נכון? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לא, ועדת כספים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בוועדת הכספים. סליחה, אדוני, בוועדת הכספים של הכנסת. <בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, חברי הכנסת, נותר לנו סעיף אחד, אחרון, אבל מאוד מאוד חשוב. <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא הצבעתי נגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו רשמנו לפנינו. המלצת ועדת הכנסת למינוי סגנים ליושב-ראש הכנסת. הסעיף הזה בוודאי דורש הצבעה. יציג את ההמלצה יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי. אה, יריב לוין יציג את זה, בבקשה. חבר ועדת הכנסת מטעמו של יושב-ראש הוועדה, הלוא הוא חבר הכנסת יריב לוין, יציג את ההצעה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, הייתי אומר, אדוני היושב-ראש, בשעה קצת מאוחרת, אבל עדיין בשעה טובה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בשעה טובה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> – – כן, אנחנו סוף-סוף מתקדמים עם איוש נשיאות הכנסת. ועדת הכנסת החליטה, בהתאם לסמכותה לפי חוק הכנסת, להגדיל את מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת לתשעה במקום שבעה. בנוסף, בהתאם לסעיף 2(א) לתקנון, החליטה הוועדה להמליץ לכנסת לבחור בשלב זה בשמונת חברי הכנסת הבאים כסגנים ליושב-ראש. המלצה בדבר הסגן הנוסף תובא בנפרד. ואני מרשה לעצמי לומר שיכול להיות שגם נגיע לאיזשהו הסדר שאולי יאפשר אפילו ייצוגיות יותר רחבה בנשיאות במסגרת הזו. ההרכב המוצע של נשיאות הכנסת, כרגע בת שמונה סגנים: חברי הכנסת גילה גמליאל, משה זלמן פייגלין, חמד עמאר, רות קלדרון, פנינה תמנו-שטה, יחיאל חיליק בר, יוני שטבון ויצחק וקנין. עם האישור, במידה שיינתן, יחדלו לכהן שני הסגנים הזמניים שכיהנו עד כה, וזאת הזדמנות להודות להם באמת על העזרה ועל העבודה שעשו. אני כמובן מבקש את אישורה של הכנסת להצעת הוועדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יריב לוין. עוד לפני ההצבעה, מכיוון שאני כולי תקווה שההצבעה הזאת תתקיים וגם תאושר ההודעה של חבר הכנסת יריב לוין, אני רוצה להצטרף לתודות לשני חברי הכנסת, חבר הכנסת מאיר שטרית, שבינתיים לא ימשיך לכהן כסגן יושב-ראש, וחבר הכנסת יצחק וקנין, שכן ימשיך, לשמחתי, לכהן כסגן יושב-ראש. פשוט, כפי שראיתם, הם לקחו על עצמם עבודה בפרופורציות קצת שונות מאלה של הנשיאות שזה עתה נכנסת. ולכל הסגנים החדשים שיאושרו בעוד דקה אני בוודאי מאחל הצלחה והמון עבודה פורייה בנשיאות הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה על המלצת ועדת הכנסת למינוי סגנים ליושב-ראש הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 27 בעד הצעת ועדת הכנסת – 30 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת לבחור את חברי הכנסת גילה גמליאל, משה זלמן פייגלין, חמד עמאר, רות קלדרון, פנינה תמנו-שטה, יחיאל חיליק בר, יוני שטבון ויצחק וקנין לסגנים ליושב-ראש הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 30 בעד, אין, כצפוי, מתנגדים או נמנעים. אני מברך את סגני היושב-ראש החדשים, ובוודאי מברך את עצמי שתהיה לי סוף-סוף נשיאות. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ' באייר תשע"ג, 30 באפריל 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:55.>