דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"א
ישיבה כ"ו
הישיבה העשרים-ושש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג (7 במאי 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 3
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 4
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 4
איתן כבל (העבודה): 5
מוחמד ברכה (חד"ש): 5
איציק שמולי (העבודה): 6
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 7
מיקי רוזנטל (העבודה): 7
עליזה לביא (יש עתיד): 8
אילן גילאון (מרצ): 8
אראל מרגלית (העבודה): 9
שמעון סולומון (יש עתיד): 10
עיסאווי פריג' (מרצ): 10
אלעזר שטרן (התנועה): 12
עמר בר-לב (העבודה): 14
דב ליפמן (יש עתיד): 15
דב חנין (חד"ש): 15
רינה פרנקל (יש עתיד): 16
יחיאל חיליק בר (העבודה): 17
רות קלדרון (יש עתיד): 17
דוד צור (התנועה): 18
יפעת קריב (יש עתיד): 19
ציון שישים-ושמונה שנים לניצחון על גרמניה הנאצית 20
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 20
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 22
יצחק הרצוג (העבודה): 23
מוחמד ברכה (חד"ש): 27
אלעזר שטרן (התנועה): 28
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 30
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 30
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג, 7 במאי 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
כמדי יום שלישי, אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. אני מבקש מהנוכחים להצביע. ההצבעה היא רק לצורך ההרשמה. בינתיים אבקש מחבר הכנסת מסעוד גנאים לגשת למיקרופון, ואחר כך נלך לפי סדר הנרשמים.
אני בוודאי מברך בברכת ברוכים הבאים את כל ותיקי מלחמת העולם השנייה שנמצאים כאן אתנו. עוד מעט נגיע גם לנושא החשוב של ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים, אתה ראשון הדוברים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים, אדוני היושב-ראש, לאחרונה יש עלייה במספר תאונות הדרכים, במיוחד בחברה הערבית וביישובים הערביים. באחרונה, לפני יומיים היו קורבנות, שני צעירים מכפר ג'דיידה-מכר נהרגו בתאונות דרכים.
אני מאלה שחושבים שכדי להילחם בתאונות דרכים נכון, העניין של התודעה, של החינוך הוא החשוב, אבל יש גורם שגם הוא חשוב מאוד, וזה העניין של התשתיות, של פיתוח כבישים. התאונה האחרונה בכפר מכר העלתה את הנושא של הכניסות לכפרים וליישובים הערביים. אדוני היושב-ראש, אם אתה הולך בכביש, אתה כבר יודע, מהמצב של הכביש, אם הוא כביש שמוביל ליישוב ערבי או ליישוב יהודי. אם הוא מואר ומפותח וטוב אז הוא מוביל ליישוב יהודי, וההפך הוא הנכון. הכניסה, למשל לכפר מכר-ג'דיידה, היא מאוד גרועה. היא לא מוארת, היא צריכה הרבה פיתוח. אני חושב שהגיע הזמן לשוויון ולצדק בפיתוח כבישים כדי לחסוך בחיי אדם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה. חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, השרים, כנסת נכבדה, ראשית, ברוכים הבאים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, שבאו לאירוע לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית.
ברצוני להקדיש את דברי לאירוע מיוחד שהוא נדיר ואינו זוכה לרמת תפוצה ולאחוזי צפייה גבוהים כמקובל בחברתנו כיום. אני מתכוון לאירוע שבו זוכים 50 מורים מטעם הסתדרות המורים להוקרה, להערכה על הצטיינותם ועל תרומתם המקצועית לעולם ההוראה ועל היותם מחנכים למופת. אלה אירועים שאינם זוכים, כאמור, לתפוצה ואינם מקבלים תשומת לב, כפי שאנחנו יודעים לגבי כל מיני כוכבים היום. אפילו כוכבים כמו שפים בתוכנית "מאסטר שף", שכל אחד מכיר את שמם ואת תרומתם בכל מה שמתבשל בסיר, מחבת וקדירה, עד כדי כך שנדמה שלא רק הצבא צועד על קיבתו אלא כל העם קובע את סדר-יומו על-פי זמן הצפייה באותה תוכנית.
על כן חשבתי לנכון לנצל את הבמה הזאת להעלות על נס את עשייתם החינוכית של אותם מורים מצטיינים המהווים דוגמה ומופת הן כמחנכים והן כמורים מקצועיים ומסורים לתפקידם. הן הסתדרות המורים והן ארגון המורים, המקיים אירוע דומה מזה כ-12 שנים, ראויים לעידוד על מפעלם הבא לקדם את מעמד המורה וההוראה בישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, היום נערך בוועדת החינוך דיון על החינוך בירושלים המזרחית.
החוק הבין-לאומי קובע מפורשות שלכוח כובש יש אחריות לניהול התקין של החיים של האוכלוסייה שתחת הכיבוש. ירושלים המזרחית היא שטח כבוש ונופלת על ממשלת ישראל, ועל עיריית ירושלים, האחריות שיהיה חינוך נאות, ראוי, לכל התלמידים בירושלים המזרחית.
הנתונים מזוויעים. נשירה של יותר מ-40% עד כיתה י"ב, צפיפות נוראית, תשתיות רעועות, מחסור מתמשך של 1,200 כיתות מאז שנת 2003 לפחות. הבנייה בירושלים המזרחית מתנהלת רק על-פי החלטות של בג"ץ. רק כאשר בית-המשפט הגבוה לצדק מאלץ את העירייה לבנות הם בונים, וכל הבנייה עד עכשיו בקושי מדביקה את הגידול הטבעי. לא מצמצמים את הבעיה, אלא הבעיה נעשית חמורה יותר.
הגיע הזמן שישראל תעשה את המוטל עליה על-פי החוק הבין-לאומי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פרעה גזר רק על הבכורים; יאיר החליט לגזור על כולם. העלאת מס הכנסה לציבור העובדים, העלאת המע"מ ל-18%, קיצוץ בקצבאות הילדים, הטלת מס על עקרות בית, פגיעה בשכר העובדים במגזר הציבורי – אתמול בלילה הוסרו סופית המסכות.
זאת לא פוליטיקה חדשה, אדוני היושב-ראש, זאת פוליטיקה ישנה ומרעה. לפיד הקמפיינר הבטיח להיות ש"ס של מעמד הביניים, לפיד שר האוצר הוא התליין של מעמד הביניים. כשיאיר קרא לכם, מעמד הביניים, "אחי העבדים", הוא בעצם אמר: אני רק אח של בנט ולכן אני לא נוקף אצבע לעצור מימון של התנחלויות מבודדות, שלעולם לא יהיו חלק מהסדר מדיני.
גם ראש הממשלה לא יוצא נקי מהסיפור הזה. בשנתיים האחרונות הוא סיפר לנו על כלכלה פורחת, אי של יציבות בים כלכלי סוער.
זוהי נוכלות מוסרית מן המדרגה הראשונה. מכל המילים היפות האלה נשארנו עם כיסים ריקים ובור תקציבי ללא תחתית. אף פוסט בפייסבוק ואף "לייק" לא יצליח להסתיר זאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת ברכה, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הבוקר ב-10:00 היה אמור להתקיים אירוע יפה באוניברסיטה העברית בירושלים ביוזמת הסטודנטים של חד"ש, ובו היו אמורים הסטודנטים להוקיר את עובדי הניקיון באוניברסיטה. לשם כך תא הסטודנטים של חד"ש פנה לדיקן הסטודנטים וקיבל אישור. לאחר מכן פנו לחברת הקבלן שמעסיקה את עובדי הניקיון על מנת שיופיעו לאירוע. רצו לתת להם זר פרחים, כמה מילות עידוד, ולהחליף מילים. אני חושב שזה ביטוי של מעורבות ושל יופי אנושי ושל עמדה של מחויבות חברתית.
הקבלן, אדוני היושב-ראש, פנה לדיקן הסטודנטים, ודיקן הסטודנטים, 24 שעות לפני האירוע, החליט לבטל את האירוע. אם זה לא מבטא רשעות, אני לא יודע מה זה מבטא. אני חושב שזה דבר שאין לו מקום במוסד אקדמי. אין מקום לנשל ולשלול מסטודנטים שקיבלו אישור לאירוע מסוים – לשלול מהם לקיים אותו. אין מקום לשלול מסטודנטים שרוצים לגלות מעורבות חברתית יפה ודאגה לאדם החלש שנמצא ביניהם בתוך האוניברסיטה, והכוונה לעובדי הניקיון – לשלול מהם את הזכות הזאת.
אני מכאן מגנה את העמדה של דיקן הסטודנטים ואת האיומים של החברה הקבלנית.
אני מבקש שהאוניברסיטה תפעל על מנת לקיים את האירוע גם אם זה לא במועד שנקבע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת שמולי, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, האמת שאני קצת מופתע כי אני משתדל להגיע לכל הדיונים ואני כמעט ונרגעתי. פעם אחר פעם עולה סגן שר האוצר לדוכן ומרגיע את כולנו: אין אמת בגזירות, תפסיקו להיות ניזונים מאמצעי התקשורת, חכו, תנו לנו צ'אנס. ובאמת היינו צריכים לחכות. מסתבר כי מה שפורסם באמצעי התקשורת זה כאין – אפילו אתמול – זה כאין וכאפס לעומת מה שהתברר כתוכנית המקורית.
ואני חושב שיש משהו קצת מוזר בכך שמי ששאל "איפה הכסף?" וסימן קווים אדומים מאוד ברורים למדיניות הקודמת, הפך להיות קבלן הביצוע שלה וחזר אלינו תוך כמה ימים בדיוק עם אותה תוכנית שבגללה הלכנו לבחירות.
ועוד אומרים לנו שעוד שנתיים יהיה פה טוב. אני לא עוסק לא בתפילות ולא בתקוות אלא במעשים.
ואני חושב שלפעמים בפוליטיקה מותר להגיד את האמת, גם בפוליטיקה החדשה. והאמת היא מאוד מאוד ברורה: מעמד הביניים באמת במרכז התוכנית הכלכלית, במרכז המתקפה, והמטרה היא להביא ממנו את הכסף כדי לממן את הבור התקציבי הענק הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
בשבוע האחרון היו ארבע תאונות קטלניות, ובהן נהרגו חמישה בני-אדם: ב-3 במאי נהרג סולומון אסרף, בן 50, תושב ירוחם, כתוצאה מהתהפכות רכבו בכביש 204; ב-4 במאי נהרג הולך רגל בן 51 בכפר-שמריהו כתוצאה מפגיעת רכבת; ב-4 במאי נהרגו שני רוכבי קטנוע, עמרי אגא, בן 20, ורוכב שני, בן 18, שניהם תושבי ג'דיידה, בהתנגשות עם רכב פרטי בכניסה לכפר מכר; ב-6 במאי נהרג נהג רכב בכביש 4 בהתנגשות עם עצם דומם.
שבוע עם חמישה הרוגים בתאונות הדרכים נחשב שבוע טוב יחסית במדינת ישראל. זה לא שבוע טוב בכלל. בכל זאת חרב עולמן של חמש משפחות. זהו חלק מהאבסורד במדינת ישראל, אבל עלינו להמשיך ולהיאבק עד שיהיו לנו אפס הרוגים. אל לנו לתת לעצמנו הנחות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. הנה חבר הכנסת רוזנטל, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תודה רבה לכבוד היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, מחר תבוא לדיון בקריאה טרומית הצעת חוק המשילות שיזם חבר הכנסת דוד רותם. להצעה הזאת יש כל מיני חלקים, אבל חלקים ממנה בוודאי אינם ראויים להיכלל בכלל בהצעת חוק שמוגשת לכנסת, וודאי וודאי אין להם שום דבר עם משילות.
הרעיון הזה, שחברי הממשלה קצת קשה להם לשמוע את חברי האופוזיציה, שמקדישים לעניין הזה שעה, שעה וחצי בשבוע, להצעות אי-אמון – אני מבין שזה קצת קשה לשמוע ביקורת ואפילו לא נעים. ובכל אופן, זה חלק מתהליך דמוקרטי חשוב מאוד, והצעת החוק הזאת באה לפגוע בדבר המהותי הזה של הדמוקרטיה. ואני מציע לחבר הכנסת דוד רותם, כדי לשמור על כבודה של הכנסת וכבוד הדמוקרטיה הישראלית, למשוך את הסעיף הזה מהחוק, כדי שכולנו לא נתבזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רוזנטל. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי, יום שישי הקרוב, ראש חודש סיוון, ואני קצת מוטרדת, לא מראש חודש שמתקרב וחג מתן תורה אלא ממה שעתיד להיות בכותל המערבי. דנו בזה היום בוועדה למעמד האישה בפעם השנייה. השופט סובל אמר את דבריו, והוא מאפשר לנשים להתפלל כמנהגן בעזרת הנשים בכותל, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהחזיקה פה ב-20 השנים האחרונות ובהמשך אליה עצרו נשים בבואן עטויות טלית לכותל.
אני מוטרדת, אני חוששת. המשטרה היום הצהירה בוועדה שלא יהיו מעצרים של נשים בראש חודש זה. מצד שני, שר הדתות הודיע שהוא יתקין תקנות חדשות לגבי החודש הבא. אני מאוד מוטרדת ממה שיהיה פה ביום שישי. אני יודעת, ממה שאני מקבלת באימיילים ובמדיה החברתית, על מפגני כוח, גם של אלה וגם של אלה. אני מבקשת לבוא ולקרוא לאיפוק בתפילה ביום שישי בכותל המערבי ולחשוב יחד איך עושים את הכותל המערבי ומחזקים את מר נתן שרנסקי במתווה שהוא מציע. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סטטוסו של יום: "כן, זה קשה. ידענו שיהיה קשה. אבל זה לא אותו דבר כשזה באמת מגיע. זה קשה ואנשים כועסים, אבל זה בדיוק הפירוש של לקיחת אחריות. לעשות את מה שקשה בידיעה ברורה שיכעסו עליך". לא, זה לא ציטוט, אדוני היושב-ראש, מתוך טלנובלה בערוץ "ויווה". זה משפט מתוך סטטוסו של שר האוצר, ואני כמעט איבדתי פעימה משום שכבר כמה ימים לא ראיתי סטטוס. לא ידעתי מה קרה לשר האוצר, והנה הוא חוזר ובעצם הוא אומר לנו במילים אחרות ובפוליטיקה מאוד חדשה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, וזה שכועסים עליך הרבה אנשים זה עדיין לא אומר שאתה צודק.
אבל המשפט הכי גדול שמצאתי בסטטוס, אדוני היושב-ראש: "ולפעמים קשה זה גם צודק". קשה למי, אדוני היושב-ראש?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת אראל מרגלית.
בינתיים, אני מקבל בברכה, ביציע האורחים, את התלמידות של בית-ספר "נור א'" מכאבול. ברוכות הבאות לכנסת. בבקשה, אדוני.
<אראל מרגלית (העבודה):>
למרות היום החגיגי, יום ירושלים, שאנחנו חגגנו בשדולה, אני רציתי דווקא לדבר על הנושא של התקציב, כי קשה מאוד בימים האחרונים גם להיות איש כלכלי וגם לנסות להבין מה קורה.
רבותי, שר האוצר הוריד אותנו לפלייאוף התחתון. יש AAA, AA ו-A. ישראל הייתה באמצע. אי-אפשר לנהל מערכת כלכלית בזיגזג. אי-אפשר להביא אסטרטגיה של צמיחה וקיצוץ בעת ובעונה אחת, כאשר כל יום מביאים בשורה אחרת.
אני חבר בוועדת הכספים, יחד עם חברים טובים פה. אנחנו יושבים בסבלנות, אנחנו מקשיבים. אנחנו רוצים לעזור, בין אם אנחנו מהקואליציה או מהאופוזיציה, אבל אי-אפשר שיום אחד מדברים אתנו על 3% ריבית, ואחר כך, פחות משלושה ימים אחרי זה, אנחנו קוראים בעיתון שזה 4.9, ואחרי-הצהריים, ככה, לפני הקפה של 16:00, זה כבר 4.6.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אחוז גירעון, לא ריבית.
<אראל מרגלית (העבודה):>
אחוז גירעון, כן.
רבותי, אי-אפשר לנהל ככה את הכלכלה הישראלית, ואני קורא לראש הממשלה לא לחשוב לחזור מסין בגלל סוריה או בגלל יום ירושלים. רבותי, צריך לקחת את הכלכלה הישראלית בחזרה לידיים מקצועיות – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אראל מרגלית (העבודה):>
– – כי תקיפת העובדים וחוסר הובלה של הכלכלה יביאו את המשק הישראלי אל פי פחת, ומזה אנחנו רוצים להימנע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת שמעון סולומון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לכתבה שהייתה השבוע ב"יתד נאמן", מאמר שפורסם שמשווה בין יאיר לפיד לבין נאומו של היטלר. אני חושב שבאמת צריך לעשות בדיקה, באמת צריך לחשוב האם זה תורם לאחדות, האם זו שפה שמאחדת או מפרקת. ויש כאן קו ברור בין מה שנאמר בין כותלי הכנסת, כאן, לבין מה שנאמר בחוץ.
אני חושב שאמירות כאלה, השוואות כאלה, הן לא במקומן. גם אם יש דרישה לצאת לעבודה, לצאת וגם ליטול חלק בנטל, אני לא חושב שזה מצדיק. כי אותם חרדים, גם הם עובדים פה, וזה לא נחשב לביטול תורה. זה לא יכול להיות שהשיחות האלה, השיחות האמיתיות, יובילו לאמירות כאלה שמפרקות וגורמות לשנאה. ומי כמוכם יודע שהשנאה הובילה לחורבן בית. אני חושב שצריך ריסון, לחשוב ולא ללבות יצרים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת סולומון. חבר הכנסת פריג', בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, החברים, לא נעים לעמוד כל שבוע ולחזור על אותם דברים, אבל כנראה זה מה שנגזר. לפני הכלכלה ולפני התקציב ולפני הביטחון הכלכלי, האיש, הבן-אדם, זקוק לביטחון אישי. אני נמצא כאן על תקן ביטחון אישי מעורער.
חברים, לפני כשבועיים עמדתי כאן וקראתי את שמות הצעירים הערבים שנרצחו בשבוע האחרון מטרור הפשע ברחובותינו. אני כאן אקריא את השמות שהתווספו בשבוע האחרון. כל נרצח הוא אדם. בשבוע האחרון נרצח סאמר רפידיא מנצרת, נרצחה מונא מחאג'נה מאום-אלפחם ונרצח מחרוס זבידאת מחיפה. עוד שלוש נשמות התווספו לרצח ולטרור הפשע שהולך יום-יום במגזר הערבי ומשתלט עליו. לאף אחד לא מזיז – לא תקשורת, לא אנשים. ביום רביעי האחרון בכפר-קאסם, ברחוב הראשי של כפר-קאסם, שתי כנופיות של עבריינים עם נשק אוטומטי – 110 קליעים ברחוב הראשי. ומי הקורבן? ילד, נער, בן 14 שהזיז עגלת נכה של אבא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הילד עכשיו נמצא בבית-חולים מחוסר הכרה. אתמול בלילה בכפר-קאסם היו יריות בשני רחובות, כמו במערב הפרוע.
אתם מחפשים מלחמה בלבנון, באיראן ובסוריה, והיא נמצאת בין כפר-סבא לפתח-תקווה. היא נמצאת בכל מקום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, אדוני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני פונה אליכם באופן אישי. אדוני היושב-ראש, סלח לי. פנייה אישית לכל החברים: האדם הוא במרכז. עזבו אותי עכשיו מהאדמות ומהכול. אני מדבר על אדם. פנייה אישית בשם האדם, בשם כולנו – אני מתחנן אליכם: הדבר הזה לא יכול להמשיך להיות מתחת לשולחן. הדבר הזה מערער את הביטחון האישי של כל אחד ואחד מאתנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אתם זוכרים את תקופת הפיגועים בתל-אביב, והאוטובוסים, ואיך כל אחד היה עולה לאוטובוס ומסתכל שמאלה וימינה? זה בדיוק מה שאנחנו חווים היום ברחוב הערבי. אז אנא מכם, אנא מכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת פריג'. הנושא הוא חשוב וכאוב, אבל זו לא הצעה רגילה לסדר-יום. צריך להקפיד על הזמן. אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
חבר הכנסת פריג', אני רק פונה אליך: אני באמת ער וכואב את המצוקה של המגזר הערבי, אבל תקראו לציבור הערבי להתנדב לפחות למשמר האזרחי, לשירות האזרחי – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש לי גם כן תשובה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
מאה אחוז.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש לי תשובה לזה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אני לא – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אל תשים את הסוס לפני העגלה. – – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
טוב. חבל. אוקיי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אלעזר שטרן, תתרגל שכשפונים לחבר כנסת בשם, בדרך כלל גם יש לו מה להגיד בחזרה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נאום בן דקה. אדוני, בבקשה, ב-50 השניות שנותרו.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
תעשה משמר – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת פריג', תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – פתח-תקווה כמו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת פריג'. אדוני, בבקשה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, תודה על השיעור.
היום לפני 46 שנה – ולפני זה יכולתי לעמוד רק ב"דורמיציון" ולהסתכל על הכותל, שם בחיים לא הצלחנו להתפלל, לא אני, לא ההורים שלי ולא ההורים של ההורים שלי. ממחר, לפני 46 שנה, מאז אני יכול להתפלל בכותל המערבי, ועמיתינו המוסלמים והנוצרים יכולים כל איש להתפלל במקום הקדוש שלו בירושלים. הבן שלי כרגע בדרכו מהגליל לירושלים לחגוג את חגה של ירושלים, שהוא החג של כולנו.
אני מבקש לומר פה לעם כולו שלצערי הרב תחושת החג היא נחלתם, בימים האלה – יום ירושלים בעיקר – של התלמידים והנוער של הציונות הדתית, לא רק אבל בעיקר. אני חושב שאנחנו צריכים לשים לב ולחשוב מה עוד ניתן לעשות על מנת שהחג האמיתי כל כך, הזכות הגדולה כל כך לחגוג את ירושלים המאוחדת תהיה באמת חג של כל העם היושב בציון, גם של אחינו שאינם יהודים שיושבים אתנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<עמר בר-לב (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, הכרזת הליגה הערבית בשבוע שעבר, בחסותה של ארצות-הברית, בעניין נכונותם לקבל את גבולות 67' והחלפת שטחים היוותה, אפשר לומר, שינוי די דרמטי, בלשון המעטה, בעמדה של הצד השני. לצערי, תוך שעות ספורות התחילה אצלנו הנסיגה. לא מדובר בנסיגה משטחי הגדה המערבית כי אם נסיגה בהתייחסויות. זה התחיל מהכתף המאוד-קרה שנתן ראש הממשלה, זה המשיך באי-התייחסותו של יושב-ראש תנועת יש עתיד בכלל לנושא. בעיה.
מאוד שמחתי לשמוע ששרת המשפטים, שאחראית על המשא-ומתן עם הפלסטינים, יצאה מיידית לוושינגטון לדון עם שר החוץ האמריקני, אבל לצערי שמעתי שהיא לא מקבלת בעצם את מתווה קלינטון, שאומר: גבולות 67' וחילופי שטחים. במובן הזה, נסוגונו, מדינת ישראל – בהנחה ששרת המשפטים מייצגת אותה בעניין הזה – צעד אחד אחורה, אם לא יותר מצעד אחורה, וזה מאוד מאוד מדאיג, לנוכח השינוי הדי-דרמטי ששמענו מצד הליגה הערבית. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר-לב. חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. מדב לדב.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, ברצוני לשתף אתכם באירוע קשה שקרה אתמול בלילה בכביש 22. תודה לאל, בתאונה לא נפגעו בני-אדם, אבל כן התגלה שם מלוא הכיעור של בני-אדם. משאית עמוסה בתרנגולות הודו בדרך למשחטה התהפכה. זה קורה. אבל מה שקרה אחרי זה היה מחריד, מזעזע ובעיקר לא הכרחי. העובדים שהגיעו לפנות את החיות חסרות האונים הללו דחסו, זרקו ובעטו אותן חזרה לכלובים, כאילו היו חפץ. למזלנו, הגיעו לשם פעילים של ארגון "אנונימוס", שתיעדו שאת המראות הקשים.
אינני קורא כאן לצמחונות. לא בגלל זה אני כאן. אבל אני כן דורש יחס אנושי ומרחם כלפי אלו שתלויים רק בנו. נדרש שינוי עמוק, חוצה מגזרים, חינוכי ופרלמנטרי כאחד, על מנת להפסיק את התופעות הללו. אני לעולם לא אצליח להבין מה מביא בן-אדם להתעלל ביצור חי וחסר אונים. איך זה קרה לנו? נכון, לחיות אין זכות הצבעה וייצוג בכנסת, ובדיוק בגלל זה יש לנו חובה כפולה לדאוג להם.
אדוני היושב-ראש, אין זו הבעיה היחידה כרגע של מדינת ישראל, אבל כפי שאמר מהטמה גנדי: גדולתה של אומה וקדמתה המוסרית נמדדות ביחסה לבעלי-החיים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן. כידוע, מי שמתאכזר לבעלי-חיים סופו שיתאכזר גם לבני-אדם. אני מסכים אתך מאוד.
בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, ראשית, ברכות לאורחים שלנו ביציע, הווטרנים, ותיקי המלחמה נגד הנאצים, המערכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית בין הטוב לבין הרע. כבוד והערכה לכם, וברוכים הבאים לכנסת.
אדוני היושב-ראש, הממשלה מתבקשת לאשר תקציב של מלחמה, וזו מלחמה נגד העם. במקום להחזיר את משאבי הטבע לידי הציבור, כמו שהבטיחו לנו, במקום לחייב את הטייקונים במיסוי הוגן, כמו שקראנו בפייסבוק, במקום לקצץ בתקציבי ההתנחלויות והכיבוש, הממשלה מעדיפה לקצץ בקצבאות הילדים, בשירותים הציבוריים, בזכויות העובדים.
אומרים שזה התקציב הראשון של לפיד? לא. זה תקציב נוסף של נתניהו. אם כבר תקציב ראשון, זה התקציב הראשון של בנט. האדם העובד? הממשלה מוציאה לו צו פיטורים. יעדים חברתיים? התקציב אפילו לא מזכיר אותם. הוא פשוט מחסל אותם בשתיקה.
לפני שנה וחצי יצאנו בהמונינו לרחובות לדרוש צדק חברתי. הממשלה החדשה מציעה לנו בדיוק את ההפך. מבחינתם, המחאה החברתית מאחורינו. מבחינתנו, הם ימצאו אותה לפניהם. אני קורא לאופוזיציה לשתף פעולה, אני קורא לציבור לצאת לרחוב כדי למחות. את המהלך המסוכן הזה צריך לבלום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת רינה פרנקל, ואחריה – חבר הכנסת חיליק בר.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, השבוע אנחנו מציינים 68 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית. אירופה מציינת יום זה ב-8 במאי, ברית-המועצות לשעבר – ב-9 במאי.
היום, בוועדת הקליטה, בראשותו של יואל רזבוזוב, התקיים דיון, וישיבה בהשתתפותך, יושב-ראש הכנסת, בהשתתפות שרת הקליטה סופה לנדבר, בהשתתפותו של סגן שר החוץ זאב אלקין, חברי הכנסת ואורחים, נציגים של ארגונים שונים של וטרנים.
יום זה חשוב מאוד בהיסטוריה של העולם כולו ושל עם ישראל בפרט. בצבא האדום ובכוחות בעלות-הברית נלחמו יותר ממיליון חיילים יהודים – מחייל עד גנרל. יותר מ-200,000 נפלו בקרבות. ל-157 מהם הוענק תואר "גיבור ברית-המועצות", שזו הדרגה הכי גבוהה. בעקבות הניצחון קמה מדינת ישראל. היום עם ישראל כולו צריך להיות אסיר תודה להם.
חלק גדול של ותיקי מלחמת העולם השנייה עלו ארצה, אך גילו שרוב אזרחי מדינת ישראל לא יודעים על גבורתם. הם המשיכו להילחם בארץ על מנת שיכירו בהם, ובעקבות מאבקם, לפני כמה שנים התחילו גם בישראל לציין את יום הניצחון.
אני רוצה לברך את כל ותיקי מלחמת העולם השנייה על היום החשוב הזה, ואנחנו רוצים להודות להם על אומץ לב יוצא דופן ועל גבורתם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פרנקל. חבר הכנסת חיליק בר. אחריו – חברת הכנסת רות קלדרון.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
נכבדי יושב-ראש הכנסת, חברי, בעיקר מיש עתיד ומהמפלגות היותר נאורות – התנועה אולי, אני רוצה שתדעו שעוד בעת ההסכם הקואליציוני ביניכם לבין ישראל ביתנו, ובוודאי אחרי הגשת הצעת החוק של דוד רותם, חוק המשילות, אני פניתי – לצערי הייתי חבר הכנסת היחידי שפנה ליועץ המשפטי של הכנסת, כי מהאופוזיציה אפשר לצעוק, אנחנו צועקים כי אנחנו באופוזיציה – וביקשתי ממנו חוות דעת על נוסח החוק המסוכן הזה.
חוות הדעת ניתנה לי לפני כשעה, ואני מקריא לכם ממנה: חשוב שחברי הכנסת יבינו את המשמעויות שבתיקונים המוצעים והשלכותיהם, ויבחנו בזהירות רבה שינויים משטריים אלו. עוד כותב היועץ המשפטי: התוצאה תהיה ביטולו של מוסד האי-אמון כפלטפורמה מרכזית לדיונים ולביקורת המושמעת על הממשלה וככלי מרכזי של האופוזיציה. ההצעה אינה כוללת תחליף אפקטיבי אחר שיפצה את האופוזיציה על אובדן כלי פרלמנטרי משמעותי זה. עוד הוא כותב: יש כאן סטייה מהעיקרון החוקתי הקיים שלפיו בכל עת הממשלה נהנית מאמון הכנסת. והוא מוסיף: כיוון שמדובר בהוראות הנוגעות ליחסי הכוחות בין קואליציה לאופוזיציה ולכללי משחק הנהוגים בכנסת, במידה שיתקבלו מן הראוי להחילן מהכנסת הבאה, כפי שנעשה בעבר בתיקונים משמעותיים לחוק-יסוד: הממשלה. והוא מסיים מכתב ארוך של ארבעה עמודים: לא כל יום נדרשת הכנסת לעסוק בתיקונים לחוקי-יסוד משטריים, ועל כן ראוי וחייב כי הליך בחינתם של תיקונים אלה ייעשה בזהירות רבה.
ואני קורא לכם, מחר, לפני הקריאה הטרומית, לרדת מהעץ הזה, לבקש דיון משמעותי בכנסת לפני שמעבירים את החוק של דודו רותם, שאתם שותפים לו. גם אתם, מחר יכול להיות שתהיו באופוזיציה. אל תבטלו את הדמוקרטיה ואת מוסד האופוזיציה במדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיליק בר. חברת הכנסת רות קלדרון. אחריה – חבר הכנסת דוד צור.
<רות קלדרון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לומר תודה לחבר הכנסת חיליק בר, ולבקש ממנו אם אני יכולה בבקשה ללמוד גם אני את מה שלימדת אותנו עכשיו.
רציתי להביע את רגשי התודה והכבוד שלי לווטרנים שנמצאים אתנו היום, ולקרוא לכבודכם שיר שכתבה לאה גולדברג ב-1943, כשנודעו בארץ החדשות מאירופה. זה שיר שמנסה להתמודד עם רגשות האשמה של אלו שניצלו, שנחסכה מהם המלחמה. והיא אומרת שבטבע, בחיים הרגילים, בשמחות הפשוטות, יש משהו מהנחמה.
"האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם. / ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת, / או שלפי שיבולים ידקרוך ותִמתק דקירתם. // או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת / על כתפייך, חזך, צווארך, וראשך רענן. / ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן. // ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוֹע / וראית את השמש בראי השלולית הזהוב, / ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב. // את תלכי בשדה. לבדך, לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. / וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם."
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. חבר הכנסת דוד צור, ואחריו – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת יפעת קריב.
<דוד צור (התנועה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, גם אני רוצה לברך את שרת העלייה והקליטה על הזמנת הווטרנים. דווקא על הרקע הזה, כמי שחבים להם את היכולת שלנו לעמוד פה ולחיות במדינה דמוקרטית, אני רוצה לדבר מילה על הגזענות.
בעוד מתנהל הקונגרס היהודי בהונגריה, עומדים שם מפגינים אנטישמים ברמות הכי קשות, ואנחנו מתעבים את התופעה הזאת. לכן אני גם מאוד מזדהה עם דברי חבר הכנסת סולומון על ההשוואה – ההשוואה דמגוגית כמעט, והמייצרת את הפילוג הזה, בין דבריו, אולי מאוד מעוררי המחלוקת של שר האוצר, למקומות של אנטישמיות קשה מאוד.
אני מברך את חבר הכנסת ריבלין על כך ש"בית"ר ירושלים" נשארו בליגה, אבל מתעב את ההתנהלות הגזענית בדרך לשם, ומה שראינו – גם קריאות אהדה ונאצה, על יגאל עמיר – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הואיל וזה שלי, אני עוד מתעב את זה יותר – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – – לא כולם. אני לא חשוד – – –
<דוד צור (התנועה):>
אז אני מניח, ולא סתם העליתי את זה – כמי שעומד בראש השדולה למלחמה בגזענות ובאלימות בספורט, חייבים להילחם. אני מבקש מכל חברי הכנסת להיות מאוחדים מאחורי העניין הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה, דקה לרשותך, ולאחר מכן נעבור רשמית לדיון בנושא הניצחון על גרמניה הנאצית. בבקשה, גברתי.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה שנתת לי לדבר, למרות שאיחרתי. תכננתי לדבר על נושא מאוד מסוים שעליו התכוננתי, אבל איחרתי לכאן מסיבה מאוד מסוימת. בדרכי לכאן, רצה, שמעתי בכי מאחד החדרים. רצתי, ואז אמרתי לעצמי: רגע, בכי, מה לעשות, לרוץ למליאה או לחזור לבכי? חזרתי אל הבכי. ועמדה שם אחת מעובדות הכנסת, מדברת בטלפון ומתחננת למישהו שיוציא את הילדים שלה כי היא נאלצת להישאר לעבוד – אחת מעובדות המזנון כאן. אז עצרתי, עמדתי אתה. היא בכתה ואני כמעט בכיתי יחד אתה. אמרתי לה: גברתי, מה קרה? ואז היא סיפרה על העומס ועל התנאים הקשים, והיא הראתה לי את הלכלוך ואת הבלגן שעוד נשאר לה לנקות ולסדר היום. היא אמרה לי: בואי תראי, היו היום כל כך הרבה ועדות בכנסת, היו היום כל כך הרבה דיונים בכל האולמות, תראי איך זה נראה, אני נמצאת פה לבד, אין לי מי שיוציא את הילדים שלי.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מטפלים בכל כך הרבה עוולות, כולנו מוצפים בפניות מכל קצוות הארץ, ופה, בתוך הבית שלנו, קורה משהו. כולנו רואים את הסערה שנמצאים בה עובדי הקבלן בכנסת. מדברים על התנאים שלהם, מדברים על כן לאכול במזנון, לא לאכול במזנון. אני לא נמצאת שם. אני נמצאת במקום שבא ואומר – בואו נפתור את זה. אני מתכוונת עכשיו לעזוב וללכת לבדוק מה קורה עם העובדת הזאת. אני רוצה לבקש ממך באופן אישי: תבדוק מה קורה עם עובדי הקבלן כאן בכנסת, עם התנאים שלהם, עם השעות, עם מספר העובדים, עם השכר שלהם, עם הפנסיה ועם הכול. בבקשה. משהו קורה כאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קריב. רק לידיעת חברי הכנסת, רבים שהתעניינו בנושא, היו גם פרסומים – מספר חברי כנסת נפגשו עם מנכ"ל הכנסת. הנושא נמצא בטיפולו, ואני מקווה שהוא יבוא על פתרונו – איך נגיד? – בגבולות הטעם הטוב והסבירות.
חברי הכנסת, תודה לכל אלה שהשתתפו בנושא הראשון – נאומים בני דקה.
<ציון שישים-ושמונה שנים לניצחון על גרמניה הנאצית>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נעבור לנושא החשוב של ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני שוב מקבל בברכה את כל אורחינו ביציע הכבוד, ובהם יושב-ראש הנהלת "יד ושם" אבנר שלו, מוזמנים מ"ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה" שלחמו בנאצים, חברי עמותת ההנצחה של ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ארגון החיילים המשוחררים של הצבא האמריקני, ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל, ארגון החיילים והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, ארגון "צוות" – ארגון גמלאי צה"ל, חברי הנהלת "יד ושם" וכל שאר המוזמנים, ובהם – כפי שציינתי ואציין עוד פעם – ותיקי מלחמת העולם השנייה; אני מקדם בברכה גם את נציגת הממשלה לדיון הזה, הלוא היא שרת הקליטה חברת הכנסת סופה לנדבר, שתכף נשמע גם את דבריה.
אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שיחול השנה ביום שחרור ירושלים, 8 במאי, או – כפי שמקובל במדינות רבות – ב-9 במאי.
לפני 68 שנים הכניעו בעלות-הברית את מכונת המלחמה, השמד וההרס של גרמניה הנאצית. גרמניה הובסה ללא תנאי, מותירה אחריה הרס וחורבן בממדים שלא נודעו עד כה בדברי ימי האנושות. עשרות מיליוני בני-אדם נהרגו במלחמה ההיא, ערים שלמות נחרבו, מיליונים נדדו מבתיהם וסבלו חרפת רעב, ביזה וכיבוש.
עמנו, העם היהודי, ניצב אילם אל מול עומק הזוועה. שישה מיליונים, יהודים ויהודיות, רוב מניין ובניין של יהדות אירופה, נהרגו, נרצחו ונטבחו בשורה של מיתות אכזריות ונוראיות. עבור כולם יום הניצחון הגיע מאוחר מדי, אבל בואו הבטיח שחר של יום חדש, תקווה לעתיד טוב יותר.
המלחמה נגד החיה הנאצית התרחשה בחזיתות שונות. לוחמים בני לאומים שונים ודתות שונות עמדו זה לצד זה, ולצערי, גם נפלו זה לצד זה. הם היו אמריקנים וסובייטים, בריטים והודים, מוסלמים ונוצרים, שחורים ולבנים. ביניהם לחמו למעלה ממיליון בני העם היהודי, שנזעקו להגן על כבוד אומתם. הם לחמו בצבא פולין ובריטניה, במחתרת ה"רזיסטאנס" הצרפתית ובמחתרת ההולנדית, הם הניפו את נס המרד בגטאות וביערות והתגייסו לשרת בבריגדה היהודית. בצבא ארצות-הברית לבדו לחמו קרוב לחצי מיליון חיילים, 10,000 מהם נפלו חלל. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים נוספים, ביניהם גם ודאי בני-משפחה שלי ושל אחרים שנמצאים כרגע באולם הזה, לחמו בשורות הצבא האדום ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה", כפי שנקראה החזית הגרמנית–סובייטית במלחמת העולם השנייה בטרמינולוגיה שלהם. כמחציתם – קשה להאמין, אבל כמחציתם – נהרגו. גם בני היישוב היהודי הקטן כאן בארץ נרתמו למערכה ושלחו כ-40,000 חיילים. רבים מן הלוחמים היהודים שירתו בתפקידים בכירים בכל הצבאות, אלפים מהם קיבלו אותות גבורה מהגבוהים ביותר על אומץ לבם בשדה הקרב.
מכובדי, לקח זמן למדינת ישראל להכיר בגבורה היהודית הזו, להכיל אותה ולהוקיר אותה. היו שראו מתח מסוים בין האתוס הציוני, שהדגיש את גבורת לוחמי הגטאות, חניכי תנועות הנוער הציוניות, לוחמי המחתרות וחיילי צה"ל, לבין גאוות הווטרנים והלוחם היהודי. אך דומני שהיום סיפור הגבורה של ותיקי מלחמת העולם השנייה מקבל יותר ויותר את מקומו הראוי.
בשנה שעברה נחנכה בנתניה האנדרטה הלאומית לציון חלקו של הצבא האדום במלחמה נגד הנאצים. כשר בממשלת ישראל, יחד עם חברי – כמו שרת הקליטה – הייתה לי הזכות לקדם את הקמת האנדרטה ההיא. אך אנדרטה זו לא תהיה שלמה ללא פתיחתו וחנוכתו של מוזיאון הלוחם היהודי, שנבנה בימים אלה באתר חיל השריון בלטרון. כי האנדרטה בנתניה ספציפית היא לכל הצבא האדום, לכל הלוחמים שלו, ולאו דווקא, או לא רק, ליהודים שבהם. מוזיאון המוקדש ללוחם היהודי באשר הוא בלטרון ישלים את התמונה.
מכובדים יקרים, הגבורה היהודית אחת היא, קשר נצח קושר בין גיבורי עמנו בכל הדורות. הגיבורים האלה ונציגיהם הנמצאים אתנו כאן, ביציע האורחים של הכנסת, הם עמוד האש לגבורת הנצח של העם היהודי. לוחמים יקרים, אתם סמל לקוממיות היהודית, צאצאים ללוחמי חירות ישראל בכל הדורות. חלקכם סבים וסבתות לחיילים וחיילות בשירות צבא ההגנה לישראל. בשמי ובשם כל חברי הכנסת, אני רוצה להביע בפניכם את הוקרתנו ואת מחויבותנו כלפיכם.
אנו מודעים לכך שגיבורי מלחמת העולם השנייה כבר אינם צעירים. כל יום שעובר אנו מאבדים עוד ועוד עדי ראייה למערכה הכבדה. אנו נשתדל לעשות כל שניתן כדי להעניק לכם את הכבוד הראוי ולחנך את הדור הצעיר על גבורתכם, גבורה הכתובה באותיות של אש בתולדות ימי ישראל. היו ברוכים, ברוכים הבאים לכנסת, (אומר מילים בשפה הרוסית), Welcome.
אני מתכבד להזמין את השרה לקליטת העלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר. אחריה ישתתפו בדיון חבר הכנסת הרצוג, חבר הכנסת מוחמד ברכה וחבר הכנסת אלעזר שטרן.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
אדוני יושב-ראש הכנסת, שרים, חברי הכנסת, וטרנים יקרים, מכובדי כולם, חלפו 68 שנים מאז הכניעה של גרמניה הנאצית לצבאות בעלות-הברית. חלפו 13 שנים מאז שממשלת ישראל הכריזה על יום כניעת גרמניה הנאצית כיום זיכרון לגיבורי מלחמת העולם השנייה ויום חג לווטרנים במדינת ישראל; לווטרנים, שלחמו וחירפו נפשם בלחימה נגד הצורר הנאצי ובעלי בריתו.
בכל שנה מאז ניצחה השפיות את הטירוף והאור גבר על החושך, מציינים אנו את הניצחון, וזוכרים את מיליוני בני-האדם אשר נספו במלחמת העולם השנייה. העם היהודי איבד שישה מיליון מבניו ובנותיו. לא נמצא בית ומשפחה שלא ידעו כאב ושכול, שלא ראו כיצד ילדים ונשים, גברים וזקנים, מובלים כצאן לטבח, למשרפות, לתאי הגזים, לגיא ההריגה. היו אלו ימים חשוכים בהיסטוריה, כאשר מנהיג מטורף – מנהיג מטורף – הפך מדינה למכונת השמד.
מדינות העולם, מדינות העולם הנאור, יצאו למלחמה כדי לבלום את החיה הנאצית. הלוחמים היהודים שהצטרפו לצבאות המדינות הנאורות – אתם, הווטרנים, הייתם אבוקת האור שהאירה את החשכה. למעלה ממיליון וחצי לוחמים יהודים, חיילים ופרטיזנים, יוצאי מדינות אירופה וצפון-אפריקה ועשרות אלפי מבני היישוב היהודי בארץ-ישראל, יצאו למלחמה, למלחמה באויב האכזרי. רבים מהם לא חזרו משדות הקרב.
ולדימיר חריטונוב כתב: אימא, לא כולנו חזרנו. חצינו את כל אירופה, את חצי כדור-הארץ, כדי להגיע ליום הזה, יום הניצחון. המילים האלו הפכו להמנון הניצחון.
אתם, הווטרנים, הנמצאים אתנו כאן היום, אתם גיבורי מלחמת העולם השנייה, אתם גיבורי הניצחון של אותם ימים. אתם, עטורי מדליות, אתם שנשאתם בעול המלחמה, אתם הייתם שותפים בבלימת החיה הנאצית, אתם הצלתם את שארית הפליטה ששרדה את התופת.
מעשי הגבורה שלכם הולידו את התקווה, ומתוך התקווה נולדה התקומה, והוקמה מדינת ישראל, מדינתם של היהודים בארץ-ישראל. כאן, במדינת ישראל, שעברה כל כך הרבה מלחמות, לדברים האלו משמעות חזקה יותר. כאן יודעים גם את מחיר הניצחון, ועל כך אני מצדיעה לכם, מחבקת ואומרת: תודה. אני אומרת לכם תודה.
ביום זה שבו מציינת כנסת ישראל את יום הניצחון עלינו לזכור את אלפי הנספים שלא נמצאים אתנו, את אלו ששילמו מחיר יקר ביותר, ששילמו בחייהם.
עלינו לזכור שתופי המלחמה טרם נדמו, גם בימים האלו ממש פועלים אויבינו להשמיד ולהרוג. לא עוד. מדינת ישראל חזקה, צה"ל, מהטובים בצבאות העולם – הם התשובה.
ביום זה ומכאן אני קוראת לכל יהודי העולם להיות ערים לסכנה שהולכת ומתחדשת. אני קוראת ליהודים, סכנה זאת כאן, בעולם הזה, עלולה להשמיד ולהרוס ולפגוע שוב. ואני קוראת ליהודי העולם ואומרת: בואו, ראו במדינת ישראל את ביתכם, ראו במדינת ישראל את מדינת העם היהודי ודלת פתוחה לקליטה של כל היהודים.
וביום הזה עלינו לזכור שגם אנחנו כאן במדינת ישראל טרם פרענו את מלוא חובתנו לניצולי השואה ולכם, הווטרנים, גיבורי העם היהודי. עלינו לעשות כל מאמץ על מנת שתמשיכו לחיות עמנו בכבוד עוד שנים רבות. תודה לכם, וטרנים, אחי גיבורי התהילה (אומרת מילים בשפה הרוסית).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת סופה לנדבר, השרה לקליטת העלייה. אני חושב שאנחנו נסלח לוותיקי מלחמת העולם השנייה על כך שמחאו כפיים, אנחנו אפילו נבין אותם, למרות שלא מקובל לעשות את זה בכנסת.
חבר הכנסת יצחק הרצוג – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, אדוני.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, גברתי השרה לקליטת העלייה חברת הכנסת סופה לנדבר, השרים – שר המדע ושר התיירות, חברי הכנסת ושרים בעבר ובהווה, ובהם ידידי חברי הכנסת לשעבר אסתר הרליץ וגדעון בן-ישראל, שלחמו בשורות הצבא הבריטי והבריגדה, יושב-ראש הנהלת "יד ושם" מר אבנר שלו, ותיקי מלחמת העולם השנייה, הווטרנים היקרים, ראשי הארגונים – ארגוני ההנצחה של יוצאי הצבא הבריטי, צבא ארצות-הברית, כמובן הווטרנים יוצאי הצבא האדום, ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, ארגון "צוות" בראשותו של תת-אלוף ברוך לוי, גיבורים, חיילים ולוחמים, מכובדי כולם –
לפני 68 שנים בדיוק ניצב סרן צעיר במדי הצבא הבריטי בעיר הנמל ברמן בצפון גרמניה, שנכבשה אחרי קרב קשה ועקוב מדם על-ידי דיוויזיית השריון שבה שירת. "זה היה רגע מיוחד במינו", תיאר ביומנו אותו קצין – לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל חיים הרצוג, אבי, זיכרונו לברכה – והוסיף: "תמצית זו של הרשע, שהביאה על העולם מידה כה נוראה של סבל, חורבן ואכזריות, נעלמה ואיננה. עמדתי ברחובה הראשי של העיר הכבושה וחשבתי על הזכות המיוחדת שעמדה לי להיות כאן, כחייל, בקרב אויבי המושבעים, מסוגל להתענג על ניצחון מלא ומוחלט, ועם זאת גברה עלי תחושה של מלנכוליה. הלחימה תמה, אבל לא יכולתי למחות את תשוקתי להכות בהם."
אבי, שהיה בין לוחמי בעלות-הברית שנכנסו בשערי מחנה הריכוז ברגן-בלזן, המשיך וכתב: "ראיתי שם מראות מצמררים שלא אשכח עד יומי האחרון. בצריפים והיישר על הרצפה המזוהמת היו שרועות דמויות שכולן עור ועצמות, עטופות בפיג'מות מפוספסות. רבים מהם לא אזרו אפילו כוח להתרומם ממרבצם. כולם לקו בדיזנטריה קשה, הצחנה הייתה מעבר לכל מה שיתואר במילים. כשהמקומיים הגיעו למחנה וניצבו מול מעשי הזוועה של בני עמם, שבוצעו בשמם, לא הבחנתי בסימנים לזעזוע או לחרטה. הגרמנים, שאמרו כי לא ידעו דבר וחצי דבר על מה שהתרחש מתחת לאפם, חטאו בשקר נוראי. אני הייתי שם, ראיתי את פני האזרחים מן השורה, ראיתי את הקרבה הצמודה של העיירות למחנות, הרחתי את הגוויות הרקובות של יהודים וצוענים ופולנים".
את מה שחווה אבי ברגע הניצחון העצום ההוא הוא חווה אומנם כלוחם בודד, אבל כבן של דור שלם של מיליוני לוחמים מצבאות ומאומות שונים שלחמו בצורר הנאצי. נמצאים אתנו כאן בני אותו הדור, שלמרות גילם המתקדם – מרביתם בעשור התשיעי לחייהם – הגיעו לכאן היום לספר סיפור מופלא. הם כאן אתנו, לוחמים וטרנים יקרים שלחמו בצבא האדום המפואר תחת פיקודו של מרשל ז'וקוב ומרשל קונייב, ולחמו בצבאות הפלישה לנורמנדיה תחת פיקודו של הגנרל דווייט אייזנהאואר והגנרלים פטון ומונטגומרי.
הם היו חיילים צעירים שהסתערו על אירופה ממזרח, ממערב ומדרום, ביבשה, בים ובאוויר, במטרה לשחרר אותה ואת עמיה ותושביה מעולו של אותו צורר, יימח שמו וזכרו, והשלימו את משימתם ביום הניצחון, שאותו אנו מציינים היום, 8 במאי 1945.
אתגר חסר תקדים בהיסטוריה האנושית עמד בפניהם, משימה שתיזכר לדורות. זכות נדירה שניתנה בידיהם להציל את האנושות מן הגרוע שבתרחישים. הם עמדו במשימה ובאתגר ויכלו לאויביהם.
עשרות מיליוני בני-אדם קיפדו חייהם במלחמה הזו, מיליוני אזרחים, ובהם שישה מיליון מבני עמנו, ועוד מיליוני חיילים ששילמו בחייהם במלחמה הנוראה ההיא. המספרים פשוט בלתי נתפסים. בקרב אחד על חציית נהר הרוהר, שבו השתתף אבי, איבדו לוחמי בעלות-הברית מספר חיילים השווה כמעט לכל מספר חללי צה"ל בכל מערכות ישראל. מיליוני חיילים נוספים נותרו פצועים ומדממים ומפורקים לכל ימי חייהם.
לאט-לאט הולך דור הלוחמים הזה כדרך כל בשר, אבל סערת חייהם, אותה מסכת קרבות עקובה מדם של מלחמת העולם השנייה והניצחון על הנאצים, היא סיפור של תחושת שליחות והקרבה למען עשיית צדק, מניעת רוע ועשיית הטוב, והוא ימשיך ויסופר עד דור אחרון.
ביום הזה, ובמיוחד כאן, בכנסת ישראל, ראוי שנזכיר שתי קבוצות ייחודיות של לוחמים שהתגייסו והתנדבו לאותה משימה עצומה. הראשונה, החיילים היהודים ששירתו בכל הצבאות שלחמו ושחררו את אירופה. כבר נאמר כאן, מיליון וחצי יהודים שירתו בצבאות הברית. הם תפקדו בתנאים לא פשוטים מבחינת אמונתם ואורח חייהם. הם הגיעו מכל קצוות תבל, במיוחד מרחבי ברית-המועצות, ארצות-הברית וחבר העמים הבריטי, למשימה הכפולה של לחימה למען מדינתם ולחימה למען עמם. הם נשאו בצקלונם את ספר תהילים, את מורשת בית אבא, את הקונפליקט הפנימי התמידי בין התערות בצבאו של עם זר ובין שמירה על זהותם הדתית והאתנית.
הרגע המכונן שלהם במערכה היה רגע השחרור של מחנות הריכוז. לחיילים אלה רגע המפגש עם ניצולי השואה והעקורים היהודים היה ייחודי וקשה במיוחד. תמיד ליוותה אותם התחושה שהגיעו לשם מאוחר מדי, שלא עשו מספיק. "אמרתי לכמה מן הניצולים", כתב אבא, "שאני קצין יהודי מארץ-ישראל והם פרצו בבכי מר ונמהר." כך הוא תיאר את המעמד האישי שלו בשערי מחנה המוות הענקי בברגן-בלזן. אותה תחושה מיוחדת חיברה גם את אחיהם הלוחמים היהודים מהצבא האדום, ששחררו את מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, ואת הלוחמים היהודים האמריקנים ששחררו את מחנה המוות בוכנוולד, וכך היה בכל מחנה ומחנה ששוחרר על-ידי צבאות הברית.
דבר נוסף חיבר את החיילים היהודים מכל העמים ומכל הצבאות: הם הפכו לרשת צפופה של שיתוף פעולה כדי לסייע לעקורים ולניצולים להשתקם ולבנות עתיד, ועודדו רבים מאוד מהם לעלות ארצה. קצינים יהודים רוסים שיתפו פעולה עם קצינים יהודים בריטים וקצינים יהודים אמריקנים בסיוע לפליטים וליוצאי מחנות הריכוז ולצינורות המחתרתיים של עלייה ב' וארגונים אחרים שפעלו לעלייתם והגירתם לארץ-ישראל. לוחמי הבריגדה היהודית הפכו לכוח השכנוע הרב ביותר לטובת עליית הפליטים והעקורים לארץ-ישראל, ותרומת פעולה זו לתקומת ישראל הייתה חשובה מאוד.
סיפורו הייחודי של החייל היהודי בשחרור אירופה לא סופר דיו. בימים אלה, כפי שציין כבוד היושב-ראש, הולך ומוקם בלטרון אתר הנצחה מיוחד ללוחם היהודי, ואני תקווה שהוא יספר לדורות הבאים את גילויי הגבורה, הנחישות וההקרבה של אלה שלחמו, אלה שעמדו מול פני האויב ושחררו את אחיהם מן הצורר הנאצי. מורשתם כיהודים וכלוחמים היוותה ומהווה מקור השראה ללוחמי צה"ל וגם ללוחמי חירות יהודים בדורות הבאים, כדוגמת אסירי ציון – כמותך, מכובדי יושב-ראש הכנסת – לוחמים שלא נרתעו לעמוד מול דיקטטורה ומשטרי אימים ולהיאבק למען הקריאה הנרגשת "שלח את עמי".
בתוך קבוצה זו קיימת עוד קבוצה, קטנה יותר, אך חשובה מאין כמותה: 40,000 בני ארץ-ישראל שעזבו הכול, כולל המאבק לתקומת ישראל, והתגייסו לצבא הבריטי, בברכת הנהגת היישוב דאז, שהפרידה בין המאבק בשלטון הבריטי לבין המאבק בצורר הנאצי. הם עזבו קיבוצים ומושבים, ערים ויישובים, בתים ומשפחות ועורף מלא חרדות. הם עזבו את אחורי המחרשה, את השדות, את המטעים, את קטיף התפוזים, וגם את בניית כוח המגן העברי, למען אחיהם במצוקה. הם ראו במצוות הצלת נפש אחת בישראל כהצלת עולם ומלואו. חלק מן הלוחמים התגייס לבריגדה היהודית שלחמה בגרמנים פנים אל פנים בחזית איטליה, וחלקם שובצו ביחידות שונות ובקרבות עקובים מדם בכל רחבי אירופה. היו בהם שהתגייסו אף בגיל מאוחר יחסית, כמו יצחק בן-אהרון, שהיה שבוי בידי הנאצים כמה שנים.
עובדה מרתקת, אפרופו השיח הציבורי על שירות נשים בצבא, היא שכ-4,000 מן המתגייסים לצבא הבריטי היו צעירות ארץ-ישראליות שהשתתפו במערכה בצפון-אפריקה, ובהן דמויות מוכרות לנו כמו סוניה פרס, זכרה לברכה, ראומה ויצמן, תיבדל לחיים ארוכים, וחברת הכנסת לשעבר אסתר הרליץ, הנמצאת אתנו כאן היום.
הם שבו בתום המלחמה לארץ-ישראל וידעו שהמאבק לא תם, הוא רק התחיל. הם שבו ארצה כדי להוביל, להילחם ולפקד על צבא ההגנה של המדינה שבדרך. הם ידעו כי יום הניצחון על הנאצים אינו סוף הפסוק, הוא לא המנוחה והנחלה, אלא רק פרק המבוא למלחמה הבאה, מלחמת הקוממיות לעצמאות ישראל. הם הביאו אתם בחזרה מן המלחמה ידע צבאי משמעותי שסייע בבניית הצבא שבדרך, ותרמו ידע וניסיון קרבי ופיקודי לצבא ההגנה לישראל ומערכות ישראל השונות. סיפורם של אותם ארץ-ישראלים גם הוא לא סופר דיו, והם הולכים ומתמעטים בתוכנו.
אדוני היושב-ראש, אני שמח שנמצאים אתנו כאן היום נציגי הארגונים המייצגים את הווטרנים והלוחמים, הפועלים יחדיו בכל מיני צורות, גם עם ארגונים אחרים וארגון "צוות", אשר נטל על עצמו להמשיך ולספר את הפרק המופלא של דור התקומה. דווקא בעת הזו, כשחשרת עננים נראית ממזרח, טוב וחשוב ונכון להמשיך ולספר את סיפורו של הדור הזה. זהו סיפורו של דור של לוחמים שהעולם חב לו היום הזה חוב עצום. זה דור שראוי להוקרתנו ותודתנו העמוקה – בדור הזה ובדורות הבאים, שיבואו אחרינו, שידאגו לספר את תולדות מעשיו וגבורתו ואת ניצחונו על הצורר הנאצי מדור לדור. דור מיוחד, ששרה עם אלוהים ואנשים ויוכל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – אחרון הדוברים בדיון הזה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה, אדוני.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחי הכנסת, רבותי הווטרנים, הלוחמים האמיצים שהאנושות חבה לכם חלק מקיומה וחלק מחייה, אני מברך אתכם היום מעל דוכן הכנסת ואומר שהסיפור שלכם הקולקטיבי והסיפור שלכם האינדיבידואלי, חשוב שיישאר לצו מול עינינו, על מנת שהשיעור לא ייפקד מזיכרוננו ומתודעתנו.
היום הכנסת מציינת את יום הניצחון על הנאציזם שחל ב-9 במאי, והוא היום שבו נכנס הצבא האדום לברלין ומיגר את הסמל המובהק ביותר של הרשעות הנאצית, הרייכסטאג. שנים רבות היססה מדינת ישראל, כולל הכנסת, לציין את היום הזה. אני שמח שאני נמנה עם תנועה ועם מפלגה שהיום הזה לא נפקד אף שנה מיומנה ומפעילותה.
בשנים האחרונות האומות המאוחדות אימצו יום נוסף, הוא יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה, והוא 27 בינואר. לפני שלוש שנים היה לי הכבוד להשתתף במשלחת הכנסת למחנה ההשמדה באושוויץ על מנת לציין את היום הזה. באותם ימים ספגתי ביקורת גם מיהודים וגם מערבים על השתתפותי. אני עומד כאן ומביע את גאוותי הבלתי מעורערת על השתתפותי באותה משלחת ובאותו טקס. לא יהיה יום שאשכח את המחזות שניצבו מול עיני. אומנם ראיתי תיקים קרועים של אנשים, ראיתי נעלי ילדים, ראיתי תאים כביכול ריקים, אבל באותו רגע, באותה העת, ראיתי את הקורבנות ומיששתי את לבם בלבי. אני חושב שהשיעור הזה של העמידה בפני הרשע שלוח-הרסן היא משימתו של האדם, כל אדם.
אני מרגיש, אדוני היושב-ראש, שבשנתיים האחרונות היום של 27 בינואר קיבל חשיבות פחותה יותר. אני מציע שהכנסת תתייחס בשנה הקרובה ליום הזה כאחד הימים המכוננים בתודעה האנושית, התודעה הקולקטיבית האנושית שלנו, של כל חברי הבית; גם ה-9 במאי, גם ה-27 בינואר, שהוא היום שבו הצבא האדום שחרר את מחנה ההשמדה באושוויץ.
50 מיליון אנשים קיפחו את חייהם תחת המכבש האיום של החיה הנאצית, מתוכם שישה מיליון יהודים שהיו מטרה, לא לחיסול אקראי אלא להשמדה קולקטיבית. האנושות לא יכולה לעמוד היום ולא בכל עת כאדישה מול ההתפתחות החייתית הזאת ששטפה את אירופה.
אני אומר, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שזכותו של כל אדם לזעוק; חובתו של כל אדם לזעוק. אבל כאן אנחנו נדרשים גם להקפיד על הערכים הדמוקרטיים; לשמור על הדמוקרטיה. הסכנה לדמוקרטיה אינה נמדדת רק במפלסי הזוועה ובמרתפי העינויים, אלא היא נמדדת כשאתה עומד בתחילתו של תהליך ובדברים שכביכול נראים דברים קטנים ושאפשר לעבור עליהם לסדר-היום. מי שעובר לסדר-היום לגבי דברים קטנים, סופו שחושיו יוקהו כשהדברים יהיו הרבה יותר זוועתיים.
אנחנו שומעים כאן, בתוך המדינה, מדינת ישראל, ביטויים – שעוברים לסדר-היום. אני קורא פוליטיקאים שמדברים על עם מפוברק, והכוונה לא לנאצים שדיברו על יהודים אלא ליהודים שמדברים על פלסטינים; או מושגים כמו תנו לצה"ל – פעם אמרו "לנצח" – תנו לצה"ל לכסח, או הביטחון, למחוק את עזה. כל אלה ביטויים שנאמרו גם בבית הזה. אסור להשלים עם טון ודברים כאלה, ומי שמגלה סלחנות כלפי דברים כאלה, סופו שיבדוק אם עמוד השדרה המוסרי שלו תקין.
כלי הביטוי של הגזענים ושל הגזענות כמעט אינם משתנים, וההצדקות כביכול לגזענות כמעט אינן משתנות, רק הגזענים מתחלפים. ולכן כשאנחנו עומדים כדי לזכור את הקורבנות וכדי לברך את הגיבורים, אנחנו לא צריכים רק להסתכל אחורה לאותם ימים נוראים לפני 1945, אלא איך ללמוד את הלקח לגבי המחר ומחרתיים וכל העתיד שלנו.
בשנה שעברה, אדוני היושב-ראש, עמדתי על הדוכן הזה, וגם בשנה שלפניה, ואם יזדמן לי גם בשנה הבאה אני אסיים את דברי כפי שסיימתי אותם בשלוש השנים האחרונות, בקריאת אותו שיר של הכומר מרטין נימלר, כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם. והוא כתב כך: "בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, אני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי כי אני לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני". תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ברכה על דבריו החשובים. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה, אחרון הדוברים.
באשר ליום השואה הבין-לאומי, חבר הכנסת ברכה, אני בהחלט מוכן לחשוב איך עוד לציין את זה, אבל אני חושב שהדגש ששמים על זה הוא דגש של פעילות בין-לאומית, ויחד עם "יד ושם" בתפקידי הקודם עשינו לא מעט ציונים של היום הזה ברחבי העולם. אני מוכן לחשוב יחד אתכם מה הכנסת צריכה לעשות, כי אנחנו בארץ גם יותר מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הקשור למרד גטו ורשה. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחינו גיבורי התהילה, הווטרנים וראשי הארגונים, מטבע הדברים, וכמי שמדבר פה אחרון, אנחנו עסוקים כל הזמן בלמחוק את מה שכבר נאמר על מנת שלא נחזור. ואני מודה לכל הדוברים לפני, כולם, אני חושב שהדברים היו דברים חשובים ומלמדים ומעוררי מחשבה.
לעמיתי חבר הכנסת בוז'י הרצוג אני אולי צריך להודות גם בשם אימא שלי, שב-15 באפריל 1945 היא הייתה מאותן ספק-דמויות שאביך פגש על רצפת ברגן-בלזן, מוכת דיזנטריה. אבא שלי, ב-5 במאי פגשו אותו לוחמי בעלות-הברית בחדר, בצריף, בגונסקירכן, שאליו הוא הגיע עם עוד 17,000, אם אפשר לומר מוזלמנים ממאוטהאוזן, חלקם היו מתים, גוויות שהיו אתו באותו חדר כבר כמה ימים, באותו מחנה. וכשהגיעו חיילי בעלות-הברית למאוטהאוזן, אף שהם היו כולם חולי טיפוס והם ידעו את סכנת האכילה, הם לא הצליחו להתאפק ואכלו את מה שנשאר מאחורי הגרמנים הנסוגים.
אני מודה, כקצין בצבא, גם כצוער בבית-הספר לקצינים ומאוחר יותר גם כמפקד בית-הספר לקצינים, שאנחנו, כשלימדנו את מורשת הקרב של חיילי הצבא האדום, לוחמי הצבא האדום ומפקדיו לצד בעלות-הברית, לא התעסקנו בזה כמורשת הקרב שלנו. חלקם של אחינו היהודים בתוך הצבאות המשחררים היה חלק ממורשת קרב של אחרים.
אני באמת מברך, גם על היוזמות שהוזכרו כאן, ואנחנו כמובן מכירים אותן, כמו מוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, שגם, באופן סמלי, מחבר בין גבורת חיילי צה"ל, אולי כחוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי, של גיבורי העם היהודי, שאתם, גיבורינו שיושבים כאן, כמו גם אלה שלא זכו לשבת כאן, הם בפירוש חוליה שמהווה חלק ממורשת הקרב של כולנו.
זהו יום, לכאורה, של תודה, אולי גם של שמחה, אבל אני מודה שפעם שאנחנו מדברים על הניצחון על גרמניה הנאצית, וכמי שעומד פה בראש השדולה לנפגעי השואה בישראל אני לא יכול שלא להעלות לפחות נקודה אחת: התפרסם לאחרונה בתקשורת, גם בגרמניה וגם בישראל, על החלטה קואליציונית של הפרלמנט הגרמני, בניגוד לוועדה שהוקמה בפרלמנט, להתנגד להצעת חוק שבא לתקן את העוולות לעובדי הגטאות ושחוקק בגרמניה ב-2002, שמונע מעובדי הגטאות לפחות את הזכויות המגיעות להם כמי שעבד – ואולי צחוק הגורל הוא שהנאצים, יימח שמם, שילמו להם, ברוב דיוקם, גם את הביטוח הלאומי. נותרו אתנו מאות כאלה.
אם יורשה לי, אני פונה כאן גם לשגריר גרמניה בישראל וגם לשגריר ישראל בגרמניה, שמכיר את האתגר הזה, שיעביר את המסר הזה לממשלת גרמניה. אנחנו יודעים, אנחנו גם השקנו לא מזמן צוללת בגרמניה, צוללת נוספת מסדרת "דולפין". אנחנו לא עיוורים. אני לא אומר שאנחנו רק אסירי תודה לגרמנים, אנחנו מסתכלים על שיתוף הפעולה הזה בצורה מאוד מאוד מורכבת. אבל אני מודה שמאוד קשה לי, גם לנוכח הדברים הגדולים, להתעלם מהמצוקה של אותו ציבור נפגעים – ניצולים אין בדיוק משם – שגם הזכויות הבסיסיות שלהם עדיין צועקות אלינו, כרגע מעל האדמה אבל אני מבקש שלא נעכב את זה ויצעקו אלינו מתחת לאדמה. אני מקווה, אדוני יושב-ראש הכנסת, שגם אתה תסייע בידנו במצוקה הזאת.
ובשורה התחתונה: עוד פעם, אני שב ומודה לכם, וכמו שהבנתם, הפעם זו תודה אישית, שבלי הגבורה שלכם אני לא הייתי עומד כאן היום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן, ובדיון זה אולי אפשר גם לציין – אלוף במילואים אלעזר שטרן.
אנחנו גם מקבלים בברכה את חניכי קורס "נתיב" וקורס הו"ד, הנמצאים כאן אתנו ביציע האורחים.
לפני שאני אתן אפשרות להכרזה של מזכירת הכנסת, אני רוצה לומר לחברי הכנסת שמחר במליאה, פרט לסדר-היום הרגיל של שאילתות דחופות וחקיקה פרטית, נציין גם את יום ירושלים, ואני חושב שנכבד כולנו גם את ירושלים בירתנו וגם את הכנסת אם נראה נוכחות סבירה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הכרזה למזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013. ההחלטה האמורה תקבל תוקף בתום שבעה ימים מיום הנחתה כאמור אם לא יודיע חבר הכנסת לפני כן על רצונו שהכנסת תבטל אותה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מודה לכל הדוברים, מודה לכל הנמצאים. עוד פעם, מברך את אורחינו ובמיוחד ותיקי מלחמת העולם השנייה, ודאי נציגי "יד ושם" ושאר הארגונים והמוסדות.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ח באייר התשע"ג, יום ירושלים, 8 במאי 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:24.>