דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"א ישיבה כ"ז הישיבה העשרים-ושבע של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, כ"ח באייר התשע"ג (8 במאי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 6 38. עלייה מדאיגה במספר המקרים של התעללות בני-נוער בבעלי-חיים 6 תמר זנדברג (מרצ): 6 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 7 דב חנין (חד"ש): 8 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 9 39. כתובות נאצה על בית-כנסת ובית-ספר בבת-ים ועל בית-כנסת בקריית-מלאכי 12 אריה דרעי (ש"ס): 12 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 12 עפו אגבאריה (חד"ש): 18 41. פיטורי אלפי עובדים בחברת החשמל 20 מוחמד ברכה (חד"ש): 20 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 20 אורית סטרוק (הבית היהודי): 23 עפו אגבאריה (חד"ש): 24 אראל מרגלית (העבודה): 27 42. העברת גופים ציבוריים לירושלים 27 אראל מרגלית (העבודה): 27 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 28 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 29 אברהם מיכאלי (ש"ס): 30 40. משחטה פיראטית בשפרעם 31 יצחק וקנין (ש"ס): 31 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 32 מוחמד ברכה (חד"ש): 33 עיסאווי פריג' (מרצ): 34 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 34 43. סיום קורס בבית-החולים האנגלי בנצרת 35 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 35 שרת הבריאות יעל גרמן: 36 עפו אגבאריה (חד"ש): 37 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 38 הודעת יושב-ראש הכנסת 40 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 40 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק 40 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 41 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב–2012 43 אראל מרגלית (העבודה): 43 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 44 זהבה גלאון (מרצ): 45 דב חנין (חד"ש): 47 הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה) 51 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 51 מוחמד ברכה (חד"ש): 52 הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013 53 משה גפני (יהדות התורה): 54 זהבה גלאון (מרצ): 54 הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – גיל), התשע"ג–2013 57 עדי קול (יש עתיד): 57 משה גפני (יהדות התורה): 57 הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה) 61 דוד רותם (הליכוד ביתנו): 61 שלי יחימוביץ (העבודה): 82 שר התיירות עוזי לנדאו: 93 השר להגנת הסביבה עמיר פרץ: 106 זהבה גלאון (מרצ): 109 אריאל אטיאס (ש"ס): 109 שאול מופז (קדימה): 110 יעקב אשר (יהדות התורה): 111 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 112 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 113 מוחמד ברכה (חד"ש): 113 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 115 ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים 127 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 127 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 130 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 132 יחיאל חיליק בר (העבודה): 135 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 139 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 140 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – חובת דיון על יעדי תקציב) 140 מוחמד ברכה (חד"ש): 140 סגן שר האוצר מיקי לוי: 143 מוחמד ברכה (חד"ש): 145 הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשע"ג–2013 146 אילן גילאון (מרצ): 147 סגן שר האוצר מיקי לוי: 150 אילן גילאון (מרצ): 153 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סייגים להגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון), התשע"ג–2013 155 חנא סוייד (חד"ש): 156 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 159 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 161 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 162 הצעת חוק פטור בתשלום דמי הנסיעה בתחבורה ציבורית לעגלת ילדים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013 162 ניצן הורוביץ (מרצ): 162 סגן שר האוצר מיקי לוי: 167 הצעות לסדר-היום 168 עסקת הפסד למדינה – הטבות מס מופלגות לחברות הגדולות במשק 168 מיקי רוזנטל (העבודה): 168 עיסאווי פריג' (מרצ): 170 אורי מקלב (יהדות התורה): 172 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 174 אמנון כהן (ש"ס): 175 סגן שר האוצר מיקי לוי: 180 אראל מרגלית (העבודה): 187 דב חנין (חד"ש): 188 הצעה לסדר-היום 193 "גוגל" וישראל 193 נחמן שי (העבודה): 194 סגן שר החוץ זאב אלקין: 195 רונן הופמן (יש עתיד): 204 הצעות לסדר-היום 205 יוזמת הליגה הערבית ודברי ג'ון קרי בנושא 205 מוחמד ברכה (חד"ש): 206 יצחק הרצוג (העבודה): 207 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 209 תמר זנדברג (מרצ): 210 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 213 הצעות לסדר-היום 215 שינוי שיטת הממשל 215 דב חנין (חד"ש): 216 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 217 מיכל רוזין (מרצ): 219 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 220 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 221 דוד רותם (הליכוד ביתנו): 226 הצעות לסדר-היום 229 ציון זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים 229 שמעון סולומון (יש עתיד): 229 יחיאל חיליק בר (העבודה): 232 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 233 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 234 אברהם מיכאלי (ש"ס): 239 הצעה לסדר-היום 241 הזנחה, ונדליזם, זוהמה ומסגד לא-חוקי בהר-הזיתים 241 אברהם מיכאלי (ש"ס): 241 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 244 הצעה לסדר-היום 245 הבחירות בעיר טייבה 245 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 246 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 247 הצעה לסדר-היום 249 האם הבחינה הפסיכומטרית מעניקה הזדמנות שווה? 249 שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 249 איציק שמולי (העבודה): 252 <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ח באייר תשע"ג, יום שחרור ירושלים, ו-8 במאי 2013, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הסעיף הראשון: שאילתות דחופות. אני רואה שגם השרים המשיבים וגם חברי הכנסת נמצאים אתנו. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג – שאילתה בנושא: עלייה מדאיגה במספר המקרים של התעללות בני-נוער בבעלי-חיים. אני אזמין את השר סילבן שלום בשם השר לביטחון פנים לעלות לדוכן ולהשיב. גברתי יכולה לגשת בינתיים למיקרופון בצד. אני רק אגיד שגם אתמול במהלך נאומים בני דקה העלה חברנו חבר הכנסת ליפמן מקרה אחר של התנהגות לא ראויה כלפי בעלי-חיים. מדובר בהתהפכות משאית עם תרנגולות, וגם שם צילומי ארגון "אנונימוס" חשפו התנהגות מזוויעה כלפי בעלי-חיים, כך שיומיים רצוף, לצערי, אנחנו עוסקים בנושא הכאוב הזה. חברת הכנסת תמר זנדברג, השר מוכן לשמוע אותך. נא לקרוא את נוסח השאילתה. <38. עלייה מדאיגה במספר המקרים של התעללות בני-נוער בבעלי-חיים> <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני השר, בשבועות האחרונים יש עלייה מדאיגה במספר מקרי ההתעללות הקשים של בני-נוער בבעלי-חיים. אני רוצה לציין – בעיקר בעקבות ל"ג בעומר, מי שנחשף לתמונות. ברצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – האם קיימת תוכנית לטיפול והסברה בקרב בני-נוער בנושא, תוכנית חינוכית? 3. האם בכוונת המשרד לפעול להחמרת הענישה של מתעללים בבעלי-חיים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זנדברג. השר סילבן שלום בשם השר לביטחון פנים – בבקשה, אדוני. את בינתיים יכולה לשבת. אם יהיו לך שאלות נוספות נאפשר לך. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אין ספק שמדובר בנושא חשוב. בראשית דברי ברצוני להדגיש כי התעללות בבעלי-חיים היא התנהגות פסולה, ואין לה מקום במדינה מתוקנת. 1. לפי הנתונים המצויים בידינו, אין עלייה במקרי ההתעללות בבעלי-החיים על-ידי בני-הנוער. להלן הנתונים הסטטיסטיים: בשנים 2010 ו-2011 נפתחו 40 תיקי חקירה בכל שנה; בשנת 2012 נפתחו 30 תיקים, ובשנת 2013 נפתחו עד כה 12 תיקים. 2. נושא זה אינו מטופל רק על-ידי משטרת ישראל, אלא גם על-ידי גורמי אכיפה נוספים, כמו המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות. אגף החקירות במשטרת ישראל אחראי לטיפול בתיקי החקירות עצמם, כגון איסוף ראיות ומיצוי הדין עם החשודים, ואילו מדור הגנת הסביבה, השייך במשטרה למחלקת סיור באגף המבצעים, ממונה על נושא זה מהיבטים של הנחיה, פיקוח ובקרה, ומבצע מעת לעת בקרה על תיקי החקירות הנפתחים על-ידי המשטרה כדי לייעל את הטיפול, האכיפה המשטרתית וההרתעה, לנוכח חשיבותם הרבה. בנוסף, תפקידו לסייע בידי החוקרים ככל שניתן בהנחיות השונות וכן בהעברת בעלי-חיים למתקנים מוגנים – זאת, בסיוע ראש אגף ההגנה על בעלי-חיים במשרד להגנת הסביבה והממונה על חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות. הדרכות וימי עיון בנושא זה מתקיימות לחוקרי משטרה ולסיירים, ולנוכח חשיבות הנושא, וכמתוכנן, מחודש מאי נתחיל לקיים גם הרצאות לקציני חקירות ולחוקרים. למשטרת ישראל אין תוכנית ייחודית לטיפול בנושא זה בהיבט של הסברה בקרב בני-הנוער, ואני מניח כי תוכניות מעין אלה מפעיל לבטח משרד החינוך. עם זאת, אם עולה צורך או מתקבלת פנייה מרשות מקומית או ממוסד חינוכי, ניתן מענה הסברתי על-ידי תחנת המשטרה המקומית. כולי תקווה כי בעתיד ייעלמו תופעות פסולות ומזעזעות אלו לחלוטין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם יש שאלה נוספת לחברת הכנסת זנדברג? בבקשה, גברתי. אני אולי חייב הסבר קטן: בשאילתות דחופות נהוג שהשר שקשור לנושא עונה. ידידי השר סילבן שלום הסכים לענות. אני מצאתי לנכון לאשר, מכיוון שהיו לנו שני נושאים מאוד חשובים בעיני – הנושא של חברת הכנסת זנדברג, ותכף גם הנושא של חבר הכנסת דרעי. בדקתי את סיבות היעדרותו של השר לביטחון הפנים והן מקובלות עלי. כלומר, אין פה חס ושלום זלזול או אי-רצון לבוא. אני רק מזכיר לגבי שאלות נוספות – מה שהשר מוצא לנכון להשיב עליו, ישיב; מה שלא – אני בטוח שהוא ידבר עם הקולגה שלו, השר אהרונוביץ, ותקבלו התייחסות או תשובה בכתב. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> בתשובת השר נמסר על מספר התיקים שנפתחו. נשאלת השאלה, קודם כול, האם ייתכן שאין עלייה במספר המקרים מכיוון שלא נפתחו תיקים אבל כן קיימים מקרים בפועל בשטח? כמו כן, האם נשקלת במשרד הקמת גוף אכיפה כמו משטרת בעלי-חיים או איזושהי רשות אכיפה מיוחדת, כפי שמקובל בעולם? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דב חנין – בוודאי להיצמד לנושא השאילתה. כפי שאמרתי, לא השר לביטחון הפנים לפנינו. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני ער לכך שאתה אינך השר לביטחון פנים, ולכן אני אשאל באותה סוגיה אבל בהיבט יותר רחב, כי מה שקורה בתחום של התעללות בבעלי-חיים צריך להדאיג את כולנו. מי שפוגע בבעלי-חיים יפגע גם בבני-אדם, ומי שאין לו נורמות של התייחסות לבעלי-חיים אין לו נורמות של התייחסות בכלל לסביבתו. הסוגיה הזאת ראויה לאמירה ערכית מאוד חריפה ומאוד נחרצת מצדה של הממשלה ומצדם של שרי הממשלה, מעבר לחלוקת העבודה ביניהם. יש פה בוודאי עניין של הגברת אכיפה, שזה המשרד לביטחון פנים; יש עניין של הגברת ענישה, שזה עניין של משרד המשפטים; יש עניין של מערכת החינוך ואיפה היא נמצאת בעניין. אבל הכול מתחיל מגישה עקרונית נחושה וערכית של הממשלה ושל הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנין. השר, בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, אני אומר את דעתי שלי. לדעתי, אין מקום במדינת ישראל לתופעה הזאת, שהיא תופעה נוראית בעיני. קראנו רק לאחרונה שבמדורות ל"ג בעומר – זרקו חתולים לתוך המדורה. זה פשוט נורא ואיום. מי שיש לו חתול בבית, כמוני, זה דבר שפשוט – אוזניים תצילנה. אני חושב שצריך לנקוט הסברה מאוד משמעותית. הרבה פעמים זה מגיע מתוך מקום אחר לחלוטין. זה לא שמדובר בילדים רעים – מדובר בילדים שאולי לא חונכו לעניין הזה. האווירה מסביב היא שצריך להתעלל בבעלי-חיים. בעניין הזה צריך לעשות הרבה בהסברה, כמו שנעשה לגבי הרבה מאוד דברים אחרים. אני מציע לך, תמר זנדברג, כמו שעשו בבית-הספר בכל הנושא של זהירות בדרכים. לפי דעתי, זה דבר שיכול להיות רעיון – לא מפני שהוא שלי, אבל זה יכול להיות משהו חשוב אם בבתי-הספר היו עושים גם את הפרק הזה כל שנה, מה שנקרא "אהבת בעלי-חיים". זה דבר שהיה יכול מאוד להועיל. בסופו של דבר זה מתחיל מגיל צעיר, והדברים האלה הם דברים שצריכים להיפסק. יכול להיות שיש מקרים נוספים שבגינם לא נפתחו חקירות, וזה גם דבר אפשרי. אבל המשטרה עוסקת רק בנושאים שמובאים בפניה. מה שמובא בפניה זה התעללות בבעלי-חיים, ואם נפתח תיק, היא יכולה להעיד על כך. דברים נוספים, אם הם קורים – למשטרה אין שום מידע על העניין הזה. אני חושב שזה הרבה בתחום ההסברה שקיימת וצריכה להיות קיימת במשרד החינוך. אבל מעבר לזה צוינו כאן שני משרדים נוספים, כל אחד בתחום שלו – משרד החקלאות מבחינת צער בעלי-חיים והמשרד להגנת הסביבה. אולי פעולה משותפת. תקימי אולי לובי לעניין הזה. אני מציע לך, חברת הכנסת זנדברג, להקים לובי בכנסת. תאמיני לי שתמצאי הרבה חברי כנסת שיצטרפו לעניין הזה, וזה יכול להיות רעיון טוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר סילבן שלום. תודה לחברי הכנסת השואלים. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> וגם כמובן אותה תשובה מיועדת לחבר הכנסת חנין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברור שזו הייתה תשובה משותפת. הרעיון של השר שלום – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – שר החקלאות – – – להרים את הכפפה של חברת הכנסת זנדברג. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל אנחנו, חברת הכנסת גלאון, כמו שאת יודעת, פועלים לפי התקנון, ולא נגיד פתאום לשר שמיר: אולי גם אתה תשתף אותנו במחשבותיך. <תמר זנדברג (מרצ):> שאלה תקנונית – אם שאלתי שאלות אינפורמטיביות מהמשרד האחראי, אפשר לקבל עליהן תשובה, אני לא יודעת, מהשר או – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בהחלט. כפי שאמרתי, גם השר סילבן שלום וגם אני נבקש מהמזכירות להתייחס למה ששאלת, ואנחנו נבקש מהשר לביטחון פנים לקרוא את הפרוטוקול, ואם יש לו מה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> כי אני מכבדת את השר, והוא התייחס לפי מיטב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי. רציתי. מכיוון שהנושא מאוד קרוב ללבי, למען הגילוי הנאות, רציתי לאפשר לך לשאול. השר לביטחון פנים יעיין בפרוטוקול, ואם יהיה לו מה להוסיף על דברי השר שלום – תקבלי תשובה. אני גם חייב לומר שהשר שלום העלה פה משהו מאוד נכון, ואני בטוח שכפי שבנושא תאונות דרכים יש לא מעט מתנדבים – ואנחנו שומעים את זה גם ברדיו – שפועלים, גם בנושא הזה בתי-ספר שירצו ימצאו לא מעט מתנדבים שיבואו, יציגו ויפעלו. אני חושב שגם אנחנו ככנסת יכולים לתרום לנושא הזה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, אם אני זוכר טוב, יש שלושה סוגים של שאילתות, ואני לא יודע אם זה עדיין קיים: שאילתה בכתב, שאילת –ה בעל-פה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאילתה ישירה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – ושאילתה ישירה שאתה כותב לו והוא עונה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל כאן אנחנו רצינו – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אני לא יודע אם זה עדיין קיים, אבל אם זה קיים, אז – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הכול קיים, אבל כאן אנחנו נבקש מן השר – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אפשר לעשות את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד כאן בנושא הזה. השר סילבן שלום נשאר אתנו כאן. אני מזמין את חברנו חבר הכנסת אריה דרעי, ששאל את השר לביטחון פנים בנושא: כתובות נאצה על בית-כנסת ובית-ספר בבת-ים ועל בית-כנסת בקריית-מלאכי. השר סילבן שלום ישיב גם כאן בשמו של השר לביטחון פנים. בבקשה, חבר הכנסת דרעי, נא לקרוא את השאילתה. <39. כתובות נאצה על בית-כנסת ובית-ספר בבת-ים ועל בית-כנסת בקריית-מלאכי> <אריה דרעי (ש"ס):> כבוד השר, אדוני היושב-ראש, כתובות נאצה וצלבי קרס רוססו השבוע על בית-כנסת בבת-ים, ובשבוע שעבר בשלושה מוקדים: בבית-הכנסת ברחוב סן-דייגו בקריית-מלאכי, בבית-הכנסת ברחוב סמטת-הוורדים בבת-ים ובבית-הספר "ציפורי" ברחוב ביאליק בבת-ים. צירפתי פרסומים בנושא. כבוד השר, רצוני לשאול: 1. האם המקרים הללו נחקרים? 2. אם כן – מה העלו החקירות עד כה? 3. האם חלה לאחרונה עלייה בעבריינות זו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דרעי. אדוני, בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אני מנצל את ההזדמנות לברך את חבר הכנסת אריה דרעי על המינוי החדש ולאחל לו הצלחה. מעבר לכך, כתושב בת-ים לשעבר, אתה בטח מתעניין מאוד במה שקורה בבת-ים, ולא רק בבת-ים – אני יודע שאתה מתעניין גם במקומות אחרים, ואני אתן לך את התשובה שיש בפני. בין התאריכים 25 באפריל 2013 ו-27 באפריל 2013 הוגשו במרחב איילון שלוש תלונות על כתובות נאצה במבנים בתחום בת-ים. התלונה הראשונה הוגשה על-ידי אב בית-הספר "ציפורי", שהוא בית-ספר דתי לבנות. הוא ניקה את הכתובות ולא התלונן בשלב הראשון. למחרת הופיעו שנית כתובות דומות, ועל אחת מהן נראתה חתימה עם השם קתרינה. בעקבות חקירות גלויות וסמויות של משטרת ישראל הגיעו החוקרים לפרטיהם של שלושה קטינים בני 14, אשר נעצרו לחקירה, ובמהלכה הודו במעשים שיוחסו להם. הם טענו כי הם אנרכיסטים, ובכך רצו להביע את מחאתם. בנוסף, הם הודו במעשה קודם – ציור כתובות נאצה על קירות קופת-חולים כללית באזור מגוריהם. התיק אותר וצורף לתיק זה. שלושת הקטינים שוחררו למעצר-בית מוחלט בן חמישה ימים, מפאת גילם והיעדר עבר פלילי. התיק הועבר לטיפול מפלג התביעות. שתי תלונות נוספות מאותו סוף-שבוע בבת-ים הוגשו על-ידי נציגי בתי-הכנסת בבת-ים שמצאו כתובות נאצה במהלך השבת. גם אירועים אלו הועברו לבחינה ובדיקה במישור המודיעיני, ומסתמנת התקדמות בחקירה. ביום שבת האחרון, 4 במאי 2013, התגלו כתובות נאצה דומות על קירות בית-כנסת שלישי. תיקים אלה נמצאים כרגע בחקירה מואצת. יש לציין כי לא נמצא כל קשר בין כתובות הנאצה על קירות בית-הכנסת לבין הכתובות על קירות בית-הספר. אשר לכתובות הנאצה על קירות בית-הכנסת בקריית-מלאכי, ב-24 באפריל 2013 התקבלה תלונה בגין כתובות נאצה בכניסה לבית-הכנסת סן-דייגו בקריית-מלאכי. בית-הכנסת שקוראים לו סן-דייגו זה – – – <אריה דרעי (ש"ס):> ברחוב סן-דייגו. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> ברחוב סן-דייגו. סן-דייגו זה הקדוש דייגו, וזה קדוש נוצרי כמובן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הדמות של סן-דייגו. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> כנראה ברחוב סן-דייגו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קריית-מלאכי היא לוס-אנג'לס, אז סן-דייגו זה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אחלה גן-חיות. זה קשור לקודם. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> כן. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני השר, לבית-הכנסת קוראים "אברהם אטיאס". <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אברהם אטיאס? <אריה דרעי (ש"ס):> כן, זה השם. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אוקיי. "אברהם אטיאס" כנראה ברחוב סן-דייגו. אמר היושב-ראש: הרי קריית-מלאכי זה לוס-אנג'לס, אז זה מתחבר. בגין התלונה שדווחה למשטרה יצאו למקום ראש משרד החקירות, רכז המודיעין ואיש המז"פ לצורך חקירה ואיסוף ראיות. הכיתוב תועד וצולם על-ידי מז"פ ונפתחה חקירה. בשלב זה הטיפול והחקירה בנושא הועברו למישור המודיעיני. בחוק העונשין לא קיימת עבירה ספציפית של כיתוב כתובות נאצה על מבנה כזה או אחר. העבירה מסווגת כעבירה של "השחתת פני מקרקעין", הקובעת כי "הכותב, מצייר, מסרטט או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו – מאסר שנה אחת". מאחר שקיימים סוגים שונים של אירועים המסווגים כ"השחתת פני מקרקעין", לא ניתן לבודד את הנתונים מהמערכת הממוחשבת המתייחסת לכתובת נאצה בכלל ו/או כתובות נאצה על בתי-כנסת. לפיכך, איני יכול לענות על שאלתך אם לאחרונה חלה עלייה בעבריינות זו. בהזדמנות זו ברצוני כמובן לגנות תופעה מבישה זו, וכולי תקווה כי פגיעה כה בוטה ברגשותיהם של אנשים דתיים, ובכלל ברגשותיהם של אנשים, לא תחזור על עצמה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אריה דרעי, שאלה נוספת בבקשה. לאחר מכן – שאלה נוספת של חבר הכנסת עפו אגבאריה. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, עם כל הרגשת הכבוד שאני מרגיש כלפי השר לביטחון פנים, אני שמח שהשגחה עליונה הקרתה לפניך שאתה תענה על השאלה השנייה שלי. כיוון שאני יודע את רגישותך ואת היחס שלך למה שאני הולך לדבר עליו, חשוב לי שאתה תשמע את זה. קבל את הדברים מתוך לב כואב ולא כביקורת, חלילה, אישית נגדך. אתמול התבשרנו על הצונמי הגדול של הגזירות הכלכליות שהנחתם על שולחן הממשלה, שהאוצר הניח, ושהממשלה בשבוע הבא אמורה להתכנס. אני אומנם קצת צרוד, אבל אני מדבר מתוך הלב. רחמנות, רחמנות. אתם הולכים, במעשי ידיכם, לקחת עשרות-אלפי ילדים, מאות-אלפי מבוגרים, ולהכניס אותם למעגל העוני ללא שום תקווה. לא רק אותם – אתם הולכים לקחת את 1.8 המיליון שכבר מתחת לקו העוני, שבתוכם למעלה מ-800,000 ילדים, ואותם אתם הולכים להכניס למים העמוקים יותר של קו העוני, עוד יותר עמוק בפנים, שאין סיכוי לצאת משם עוד. אין תשובה כזאת של אלטרנטיבה. יש אפשרויות אחרות. רק אין חמלה, אין דעת, אין תבונה, לצערי הרב. הכול באכזריות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אריה דרעי. <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה. תתחשב בי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל אתה יודע שגם על-פי התקנון אני חייב פשוט להפסיק את זה. אין לזה כל קשר לשאילתה בעל-פה. אין כל קשר באמת לפעילותו אפילו – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אני חבר כנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה חבר כנסת מנוסה. אל תיתן דוגמה ל-50 החדשים איך לנצל משהו שלא שייך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> היושב-ראש, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נכון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – והשר יכול לענות או לא לענות. אבל הוא יכול – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נכון, אדוני. חבר הכנסת אריה דרעי, אני מבקש שתסיים את המשפט, ובפעם הבאה, מאפשרים לך שאילתה בעל-פה – תיצמד לנושא שעליו שאלת, או לפחות לתחום האחריות של אותו משרד שבסמכותו נמצאת התשובה. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מאוד שמח שאתה יוצר גדרים חדשים. אבל אני ביררתי – לא נתת לי לסיים את המשפט. היות שאין לי ניסיון בעל-פה שאלתי מזכירי סיעות ותיקים, ואמרו לי שהכלל הנהוג בכנסת הוא שבשאלה השנייה כל אחד אומר מה שהוא חושב, והשר זכותו לענות או לא. אני שמח שגם חברי הכנסת הוותיקים מאשרים את זה, אבל אני מבקש ממך שאם אתה רוצה לעשות גדר חדש, תעשה אותו אחרי שאני אגמור את השאילתה שלי. תיתן לי. לא נורא. עשיתי טעות, זה לא נורא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מודה ועוזב ירוחם, אבל תגיד למנהלי סיעות ותיקים לברר עוד פעם את הנושא הזה. <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה, הממשלה הזאת, הקואליציה, הולכת עוד כמה שעות לחסל את האופוזיציה – עם כל האי-משילות. תנו לכל הפחות בשאילתה בעל-פה להגיד שתי מילים, מה קרה; מה, אתם מפחדים מביקורת? תשמעו את הביקורת עד הסוף. אני אומר לך, אדוני השר, הגזירות של הממשלה כפי שהן הן יותר גרועות מהגזירות של פרעה; פרעה גזר על הזכרים, אתם גוזרים גם על הנקבות. אני מאמין שכשחז"ל אומרים שעני חשוב כמת, זה אמת. הם מתים חיים. אתם הולכים להכניס כאן עשרות אלפים ומאות אלפי אנשים שוב למעגל העוני, אתם הופכים אותם למתים חיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <אריה דרעי (ש"ס):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. כמו שאמרתי, חברי הכנסת, למרות חוות דעת מלומדת של מנהלי סיעות ותיקים, לא רק שאני מבקש, אלא גם התקנון מבקש, בשאילתות בעל-פה להיצמד לנושאים של השאילתה. אנחנו ודאי מאפשרים לחבר כנסת, אפילו בשאלה נוספת – תכף חבר הכנסת עפו אגבאריה יעלה – לשאול דברים שאולי לא ישירות קשורים לשאילתה אלא לתחום אחריות של השר המשיב, אבל לא נעשה באמת כאן – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – דיון חופשי על כל נושא שבא לנו, עם כל ההבנה שלי, ויש הבנה, לזעקה שבאה מן הלב של חבר הכנסת הוותיק אריה דרעי שבוודאי מכיר את הדברים שאני אומר כרגע. חבר הכנסת עפו אגבאריה – בבקשה, אדוני. כפי שאמרתי, אם השר שלום יוכל להשיב, ישיב; אם לא, השר לביטחון פנים יעביר לך את התשובה. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, עם השאלה הנוספת של חבר הכנסת אריה דרעי אני מסכים, אבל עם החלק הראשון, הייתי מצפה ממנו שאולי בתוך השאילתה שלו יכניס גם את כתובות הנאצה שהיו גם על מסגדים ועל בתי-קברות מוסלמיים ונוצריים במדינה. <אריה דרעי (ש"ס):> אתה צודק במאה אחוז. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יפה, תודה. התופעה הזאת, לצערי הרב, כפי שנשאל, האם היא בעלייה, אז כנראה בעלייה, ואנחנו ראינו כל כך הרבה מקרים בשנים האחרונות של פגיעה במקומות קדושים של נוצרים ושל מוסלמים. עד היום אנחנו לא קיבלנו תשובה חד-משמעית מהמשטרה אם באמת העלתה החקירה את הפושעים שגרמו לדברים האלה, ומשום מה בדברים האלה אולי כבר יותר משנה אין שום תוצאות חקירה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת הייתה דוגמה, חברי הכנסת, חבר הכנסת ברכה במיוחד – זאת הייתה דוגמה מצוינת לשימוש נכון בשאלה נוספת, גם אם היא לא הופיעה בנוסח השאילתה. זה הכלל, וכדאי להיצמד לכלל. אדוני השר סילבן שלום, בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, כמו בנושא הקודם, אני מרגיש קשר אישי לעניין של בית-הכנסת. דיברתי על החתול שיש לי בבית ועוד חתולים שאנחנו מאכילים בחוץ; גם כאן, להבדיל, זכינו להקים בתי-כנסת על שם אבי, זיכרונו לברכה, ואני כמובן חש את הדבר הזה בצורה, הייתי אומר, הכי מוחשית שיש. לבוא ולחשוב שעל בית-כנסת, על מקום קדוש, הדבר הזה יקרה, זה כמובן דבר שמעורר חלחלה. וכמובן, חבר הכנסת אגבאריה, אתה צודק גם לגבי מסגד וגם לגבי בית-קברות. אני מאוד מקווה שלא יהיו יותר חילולים של מסגדים, אבל בפעם הבאה שיהיה חילול של מסגד אני מקווה שבשאילתה שתהיה תזכיר גם את בתי-הכנסת, כך שאנחנו נעשה את זה באופן שווה. אני מאוד מקווה שבאמת תהיה כאן תופעה כלל-סיעתית, או של כל הסיעות, שכולם מגנים את כל הפעילות, וזה דבר נכון לעשות את זה ולחבר בין הדברים. מדובר בפגיעה ברגשות הכי חזקים של הציבור, ואני חושב שכולנו מגנים את זה, כמובן, גינוי חריף. לגבי השאלה השנייה, אנחנו נפעל כולם, כמובן, שהתקציב יהיה תקציב נכון, מאוזן, תקציב שיביא לידי ביטוי את הצורך לשמור על כל אותן קבוצות אוכלוסייה, וכמו שאתה מכיר אותי, אני אעשה את הכול כדי לשמור עליהן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני רואה שרצית – כן, מן המקום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> רק להזכיר – כשהיה מדובר בבית-הכנסת הגרוזיני, תשאל את חבר הכנסת מיכאלי, אני הזכרתי את זה, כך שאתה מתפרץ לדלת פתוחה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> מצוין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו כולנו מגנים ודאי כל פגיעה בכל מקום קדוש, ולא חשוב כלל וכלל באיזו דת מדובר. השר סילבן שלום עדיין נשאר אתנו, אבל כרגע בתפקידו הטבעי בממשלה הנוכחית, כשר האנרגיה והמים, והוא ישיב על שאילתה דחופה של חבר הכנסת מוחמד ברכה בנושא: פיטורי אלפי עובדים בחברת החשמל. חבר הכנסת ברכה – בבקשה, אדוני. <41. פיטורי אלפי עובדים בחברת החשמל> <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, בימים אלה חברת החשמל מפטרת אלפי עובדים, וביניהם עובדים ערבים, שהועסקו לפני עשר שנים בחוזה אישי המסתיים בימים הקרובים, וכך נשללת מהם הזכות לקביעות. רצוני לשאול: 1. האם הידיעה נכונה? 2. אם כן – האם יש דרך להימנע מפיטורים? 3. האם יועסקו עובדים חדשים במקומם? תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר האנרגיה והמים, השר סילבן שלום – בבקשה, אדוני. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה, שאני חייב לציין שגם שאל אותי באופן אישי; ללא קשר לצורך בשאילתה, ניגש ואכן התעניין בעניין, כי הנושא חשוב לו, כמו שהוא חשוב לי ולאחרים. אני רוצה פשוט להסביר את הנושא. חברת החשמל מעסיקה עובדים בעלי קביעות ועובדים זמניים – כ-9,800 עובדים קבועים וכ-3,000 עובדים זמניים. בהתאם להסכם הקיבוצי אין להעסיק עובד זמני מעבר לתקופה מוגדרת ללא העברתו למעמד קבוע. ההסתדרות רואה בהעסקה זמנית מתמשכת ללא קביעות מעין העסקה בחוזה אישי, אשר לה היא מתנגדת בתוקף. יצוין כי סידור דומה קיים בשירות המדינה. ולפיכך, 1. בעבר אכן גויסו עובדים זמניים לחברת החשמל לתקופה של עשר שנים – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. חברי הכנסת, חבר הכנסת ברכה באמת ובתמים מעוניין לשמוע את תשובת שר האנרגיה והמים, והוא לא מצליח. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אכן, בעבר גויסו עובדים זמניים לחברת החשמל לתקופה של עשר שנים. לפני כחמש שנים הורתה ההסתדרות על קיצור תקופת ההעסקה של עובדים זמניים חדשים לחמש שנים בלבד. לפיכך, על החברה להפסיק מדי שנה את העסקתם של מאות עובדים זמניים, כך שבימים אלה משוחררים עובדים עם ותק של עשר שנים וכן עובדים עם ותק של חמש שנים. 2. לעניין הקביעות, מספר תקני העבודה הקבועים בחברת החשמל מבוקר ונקבע על-ידי דירקטוריון החברה, וחברת החשמל אינה יכולה להעביר את מאות העובדים הזמניים המסיימים את תקופת עבודתם הזמנית מדי שנה למעמד קבוע. 3. ככל שהחברה נדרשת לכוח-אדם, היא תגייס במקום העובדים שהעסקתם מופסקת עובדים זמניים חדשים, אף שזה בעייתי, כי אז עליה לאמן ולהכשיר אותם בעלות ניכרת לעומת עלות העובדים הזמניים שכבר קיימים בחברה. כל זאת כיוון שהחברה מחויבת, כאמור, לפי דרישת ההסתדרות, להפסיק את עבודתם של העובדים הזמניים שהגיעו לתום מועד העסקתם, עשר שנים או חמש שנים, לפי מועד העניין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה מבקש לשאול שאלה נוספת את השר סילבן שלום. אחריו גם חברת הכנסת אורית סטרוק מבקשת לשאול שאלה נוספת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מבקש מהיושב-ראש קצת סבלנות – זה לגופו של עניין, אני לא חורג. מה אומר בעצם שר האנרגיה והמים? הוא אומר שיש עובדים שעובדים בחוזים זמניים, שמפטרים אותם מתוקף הסטטוס המקצועי או איגוד מקצועי, אבל החברה בעצמה עדיין זקוקה לשירותים של אנשים כאלה – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> נכון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ואז זורקים את מי שכבר צבר ניסיון ומביאים חדשים שצריך להכשיר אותם ולהתחיל את כל התהליך מחדש. אדם שעבד עשר שנים בחברת החשמל – ואת זה אמר לי השר שלום בשיחה בינינו – הוא תופס את עצמו כעובד של חברת החשמל. ואז, מסיבה פרוצדורלית או אני לא יודע מה, הוא בעצם מאבד את מקום העבודה, ועשר שנים לאחר שהוא כבר התנסה ורכש מיומנות הוא מוצא את עצמו מחפש עבודה אחרת, אולי במקום אחר. הטענה – לא אמר אותה השר הפעם, אבל בשיחה בינינו הוא אמר שחלק מהעובדים, העובדים האלה עבדו בפרויקט, הפרויקט הזה הסתיים. הדבר הזה לא נכון עובדתית. לפחות שני אנשים, אחד מטייבה ואחד מהקריות, אחד עובד בקריאת מונים, שזה לא פרויקט חד-פעמי, ואחד עובד בחיבור לחשמל של בתים – שעבד אצלי. שניהם עובדים בחוזים אישיים ועכשיו הם מוצאים את עצמם מפוטרים, וזה לא עבודה ארעית וזה לא עבודה זמנית. לכן אני מבקש כאן שתהיה התערבות של השר. אם יהיה צורך – שתהיה התערבות עם ההסתדרות. אנחנו נירתם גם בעניין הזה על מנת שההסתדרות תיתן את המעמד של הקביעות לאותם עובדים. הדבר הנוסף, באותו חוזה לפני עשר שנים פעם ראשונה נכנסו עובדים ערבים – חברת החשמל נהגה כאילו זה כור אטומי, חסום בפני ערבים – ועכשיו מפטרים אותם. מה הסיפור כאן? עד שיצרנו את הפרצה הזאת, עכשיו לבוא ולחזור הכול מההתחלה? הדבר השלישי והאחרון, אדוני השר – אני מתרשם, ותקן אותי אם אני טועה, שאחוז קרובי המשפחה בין עובדי חברת החשמל הוא גבוה מעל לכל נתון סביר. האם חברת החשמל הפכה לשותפות של משקי משפחה שהאחד מקדם את השני? זה דבר שלא יכול להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לכן, אני מאוד מבקש שאתה תיכנס בעובי הקורה, אדוני השר, ונמצא פתרון למצוקות באמת של אלפי אנשים שצברו מיומנות, שירתו בנאמנות בעבודה שלהם, ואי-אפשר לבוא היום ולהגיד להם: תלכו הביתה. תודה רבה, ואני מודה על הסבלנות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. שני חברי כנסת ביקשו לשאול שאלה נוספת. חברת הכנסת אורית סטרוק היא הראשונה שבהם, ואחריה – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני השר, אני רוצה לשאול: לפני כחודש, כשישראל שחררה את הכספים לרשות הפלסטינית, פורסם ש-730 מיליון ש"ח מתוך הכספים האלה היו מיועדים לשמש כהחזר של החוב האדיר של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, ושלמעשה, עם החזרת הכסף הזה, עם העברתו לרשות הפלסטינית, אפסו הסיכויים להחזיר את החוב הענק הזה – 730 מיליון שקל – לחברת החשמל, וחברת החשמל שוקלת לגבות את החוב הזה מהציבור הישראלי באמצעות העלאת תעריפי החשמל. אתמול פורסם לראשונה התקציב, ואנחנו רואים שאכן מחירי החשמל יעלו. אני רוצה להבין, האם אנחנו, אזרחי ישראל, נשלם את החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל שלנו? מדוע לא גובים את החוב הזה, כפי שצריך לגבות אותו? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סטרוק. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ולאחר מכן השר סילבן שלום ישיב על כל השאלות הנוספות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, ידוע לך שבמדינת ישראל 20% מהאוכלוסייה זו אוכלוסייה ערבית. מתוך מה שהזכרת – יש 9,000 עובדי חברת החשמל ו-3,000 עובדי קבלן שעובדים בחברת החשמל – האם ידוע לך מה מספר הערבים העובדים כעובדי חברת החשמל וכמה עובדי קבלן? האם לא הגיע הזמן באמת שאחוז העובדים הערבים שיהיו בחברה הזאת, שמשרתת את כל האוכלוסייה במדינה, גם הערבית וגם היהודית, יהיה זהה לאחוז שלהם באוכלוסייה? אפילו בעבודות שניתנות לקבלנים אנחנו רואים את האחוז הנמוך של השתתפות האזרחים הערבים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. השר סילבן שלום, בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> תודה רבה. חבר הכנסת ברכה, כשאמרתי לך את מה שאמרתי לך, אני רק רוצה להבהיר נקודה, אולי היא לא ידועה. הייתי גם מנכ"ל המשרד הזה, שהיום אני השר שלו, והייתי גם יושב-ראש דירקטוריון חברת החשמל, כך שאני מכיר את התחום. דרך אגב, הייתה פעם ועדת אנרגיה בכנסת – אני מציע לחדש אותה, אדוני היושב-ראש – שלא קיימת, אני אפילו עמדתי בראשה בין 1992 ל-1996. כך שמהבחינה הזאת הנושא, כפי שהצגתי אותו בפניך – אמרתי לך שגם בעבר, כאשר הקימו תחנות כוח לקחו אנשים לאגף התפעול והעסיקו אותם לתקופת זמן קצובה. גם אותם אנשים שעליהם אתה מדבר, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ידעו שהם נכנסים למסלול שאין בו קביעות. אבל כשבן-אדם עשר שנים עובד בחברה ושואלים אותו: איפה אתה עובד, ושואלים את הילדים שלו: איפה אבא עובד, ויש לו ביגוד של חברת החשמל והוא קונה בצרכנייה של חברת החשמל, הוא שוכח שמגיע הרגע. אני כמובן לא מבקר את ההסתדרות בעניין הזה, כי ההסתדרות באמת רוצה למנוע מצב של ניצול עובדים על-ידי זה שהם לא יהיו קבועים לעולם, והם נתנו אפשרות לחברת החשמל בעבר להעסיק עובדים לעשר שנים תמימות. אבל גם את זה הם הפסיקו, ועכשיו כל עובד זמני נכנס לחמש שנים בלבד. כך שלא משנה המקום שבו הוא עובד, יש קבוצה גדולה של אנשים שנכנסים על בסיס זמניות, וככאלה הם יודעים מראש שהם לא יזכו לקביעות. הלוואי שאפשר היה להעסיק יותר עובדים, אבל אתה יודע, ככל שמעסיקים יותר עובדים הוצאות החברה גדלות; כשהוצאות החברה גדולות מי שצריך לכסות את זה זה התעריף, זה בסופו של דבר כל אזרחי ישראל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אבל הם מעסיקים יותר עובדים. הם מפטרים. מפטרים 3,000 עובדים ומעסיקים 3,000 עובדים. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> כן, אבל אתה צריך להבין שאין דומה העלות של עובד זמני לעלות של עובד קבוע, אחרת היו מעסיקים אותם באופן קבוע ולא באופן זמני. אין ספק שעלות של עובד קבוע גבוהה בעשרות אחוזים מעלות של עובד זמני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> העלות של אדם מובטל בחברה יותר גדולה מההפרש – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> חבר הכנסת ברכה, לפי זה צריך לקלוט עשרות-אלפי עובדים בחברה. הרי מישהו בסוף צריך לשלם את זה. מי שמשלם את זה זה אתה, דרך החשבון, התעריף, כי את כל ההוצאות של חברת החשמל משלם הצרכן בתעריף. ככל שיהיו יותר עובדים אתה תשלם יותר בתעריף, כך שגם בעניין הזה צריך לדעת את הפרטים. לגבי מספר העובדים הערבים, חבר הכנסת אגבאריה, אני זוכר שכיושב-ראש חברת החשמל הייתה לי הזכות להכניס אנשים מהמגזר הלא-יהודי, גם עובדים דרוזים וגם אחרים, ואני מאוד מאוד מקווה שהדבר הזה יימשך. להגיד לך את המספר אני לא יודע, ואני לא חושב שבוחנים את זה לפי מוצא או לפי עדה. אבל אני חושב שיש מקום, בוודאות, להכניס גם עובדים לא יהודים לחברת החשמל, כמו שזה נעשה עד עכשיו. חברת הכנסת סטרוק, הנושא שהעלית הוא נושא כאוב. מבחינתי הוא שערורייתי, ואני מטפל בו בצורה נמרצת. אין שום אפשרות שחובות של הרשות הפלסטינית דרך חברת החשמל המזרח-ירושלמית וחובות נוספים, שמגיעים ל-730 מיליון שקל, לא ישולמו. אכן, לפי הסכמי אוסלו ולפי פרוטוקול פריז, שנגזר מהסכמי אוסלו, יש אפשרות לקזז – חבר הכנסת גילאון, אני שומע אותך עד לפה. הסכומים האלה הם סכומים שצריכים להיות משולמים, והם מקוזזים לפי הסכמי פריז. לצערי הרב, הם לא מקוזזים תמיד בסכום המלא, והקיזוזים נעשים בצורה חלקית ולפעמים באיחור, והאיחור הזה, כמובן, יוצר גירעון בחברת החשמל, מצריך גיוסים נוספים, וזה מושת על התעריף. אין שום סיבה בעולם שהם לא ישלמו את חובם. הדבר הזה צריך להיעשות בצורה מלאה, בצורה ישירה, כמו שזה נעשה בדברים אחרים. למשל, אנחנו גם מתקינים שם תחנות משנה. רק לאחרונה עשינו את זה בשורה ארוכה של ערים, אם בג'נין, ברמאללה, בשכם, בחברון ובמקומות אחרים. הדברים האלה משולמים באופן ישיר. גם נושא הצריכה צריך להיות משולם. הבעיה שם היא שהם לא גובים את זה באופן ישיר; הם גובים את זה בצורה מרוכזת, ושם הגבייה נעשית באופן הרבה יותר בעייתי – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> מה זה משנה התעריף? אנחנו משלמים את זה מהכיס שלנו. מדינת ישראל – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> חברת הכנסת סטרוק, אני לא אתן לדבר הזה לקרות. החובות משולמים. הם משולמים באיחור. זה לא מצב שהם לא משולמים. אם הם לא היו משולמים היינו כבר נמצאים במיליארדים ובעשרות מיליארדים. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – העלאת התעריף. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> שנייה, את רוצה לשמוע? אם את רוצה לשמוע זה בסדר גמור. את יודעת, פעם היה לכל חבר כנסת מיקרופון, והוא היה יכול לקרוא קריאת ביניים עם מיקרופון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נזכיר מתי זה נעלם. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> זה היה דבר מטורף. זאת אומרת, אתה מדבר ומישהו במיקרופון עושה לך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש חברי כנסת שנגועים אישית בעניין הזה עדיין. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> הדברים האלה כבר לא קיימים, אבל אני עדיין שומע אותך. אז מה שאני רוצה לומר הוא דבר פשוט: החוב הזה צריך להיות משולם במלואו ובזמן, ואני אעשה את הכול כדי שזה יקרה. אני כבר נמצא על המדוכה, וכבר בהעברת כספי המסים אני תובע לעשות את זה, כמו שעושים בקיזוזים לבתי-חולים ולתחומים אחרים שהם מותרים על-פי הסכמי פריז. הדבר הזה ייעשה, כפי שהדבר נעשה בעבר, גם אם הוא לא נעשה באופן מלא כל פעם והשאירו איזה נתח מסוים של חוב. הדבר הזה מבחינתי לא תקין, לא ראוי, לא נכון, וצריך שיבוא על תיקונו, וכל המקדים – כך ייטב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לשר סילבן שלום, שבילה אתנו כאן כ-40 דקות על הדוכן הזה בהתמודדות עם כל השאילתות, ואני בהחלט מודה לו על כך. השר נפתלי בנט יעלה ויבוא – שר הכלכלה והמסחר, הדתות, ירושלים והתפוצות – על מנת להשיב על שאילתה של חבר הכנסת אראל מרגלית בנושא: העברת גופים ציבוריים לירושלים. אפילו אפשר לומר שזה קשור ליום ירושלים שאנחנו מציינים היום. בבקשה, אדוני, נא לקרוא את נוסח השאילתה. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה. אנחנו מציינים היום את יום ירושלים, וכיושב-ראש השדולה, יחד עם חברי נחמן שי ורובי ריבלין, אני רוצה קודם כול להודות לשר ולחברי סיעתו, שהיו אתמול בשיא של תשעה משתתפים בשדולה, ומפלגת העבודה במקום שני עם שבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו כרגע מבקשים לשמוע שאילתה דחופה. <42. העברת גופים ציבוריים לירושלים> <אראל מרגלית (העבודה):> על-פי חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל והחלטת הממשלה משנת 2007, כל משרדי הממשלה והגופים הציבוריים צריכים לשבת בירושלים בירת ישראל. ישנה החלטה של הממשלה משנת 1997 שבה הוחלט על סגירת לשכות שרים בתל-אביב, למעט אותם משרדי ממשלה שמקום מושבם הקבוע הנו בתל-אביב. מה שרציתי לשאול את אדוני כבוד השר, שהוא שר הכלכלה, המסחר, הדתות וירושלים והתפוצות – מה עושה משרדך למען קידום מדיניות זו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, אדוני השר. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> קודם כול, חג ירושלים שמח. זה באמת יום מרגש. חלק מהאנשים פה חוו את יום ירושלים בימי חייהם. אני לא זכיתי, אבל הרגע עוד מהדהד בלב. הנושא הוא מאוד חשוב – מדובר על להעביר את משרדי הממשלה לירושלים. זאת עיר הבירה שלנו, וזה ייצור גם מקומות עבודה. אני רוצה לומר שחבר הכנסת מרגלית עשה המון למען ירושלים גם בחיים הקודמים שלו. הממשלה קיבלה החלטה ב-2007, החלטה 1661, שמשרדי הממשלה צריכים לפעול להעביר כמה שיותר מהיחידות שלהם לבירה. משרד הכלכלה – כבר בתהליך של העברת אגף מערכות מידע, סדר-גודל של 40 עובדים; זה יהיה בשנת 2014. יחידות נוספות יעברו למבנה "ג'נרי" 2, שהבנייה שלו תושלם ב-2017. גם במשרד הדתות יש מעבר. אני קורא לחברי השרים: בואו נעשה את זה. זה לא פשוט. מדובר על משא-ומתן מול העובדים, סיטואציות של כוח-אדם, תקציבים, ולכן זה לא דבר טריוויאלי. אני חושב שזה מאוד חשוב. קודם כול אנחנו צריכים לכבד את עצמנו אם אנחנו רוצים שאחרים יכבדו אותנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת אראל מרגלית. לאחר מכן שני חברי כנסת נוספים ישאלו – חברי הכנסת אייכלר ומיכאלי. <אראל מרגלית (העבודה):> רק רציתי לומר שאת השאילתה הזאת, את כל התחקירים, עשינו יחד עם חברת המועצה מירב כהן, ולפי תחקיר כלכלי של אורי דהן, הסכומים שזה יכניס לירושלים הם 760 מיליון שקל בחמש שנים ו-120 מיליון שקל בשנה – 4,000 עובדים. רק רציתי לומר, אדוני השר, שמשרדך, משרד התמ"ת, מעסיק היום 1,082 עובדים מחוץ לירושלים. האם אדוני מתכוון להראות דוגמה אישית? <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> חלק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, אדוני השר, תכף, תשמע עוד שני חברי כנסת. חבר הכנסת מרגלית יכול לשבת. חבר הכנסת אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי, ואז השר בנט ישיב לכולם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית על השאלה הזאת. אני חושב שהשאלה שלי נוגעת לעניין הזה של העברת המשרדים וגופי ציבור לעבודה בירושלים, וזה דבר חשוב מאוד, וזה יחזק מאוד את העיר, וזה מאוד מתאים ששר הכלכלה שממונה על התעסוקה יענה על זה, אבל בתנאי: גם בימי הטורקים והבריטים לא מנעו מתושבי ירושלים היהודים והחרדים להתקבל לעבודה במגזר הציבורי, אם בדואר או במקומות אחרים. בימינו החליטה נציבות שירות המדינה להציב מחסום סף של בגרות ותואר אקדמי להתקבל כעובד במגזר הציבורי כמעט בכל התפקידים, ומדינת היהודים לא מכירה בלימודים תורניים כתואר אקוויוולנטי לעבודה ולפרנסה ברוב התפקידים. שאלתי, אדוני השר: האם יש מועד מתאים יותר ואדם מתאים יותר כשר התעסוקה לעשות למען תושבי ירושלים ורבבותיהם ולפרוץ את החומה הזאת בלבה של ירושלים ביום ירושלים? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ולאחר מכן תשובת השר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אכן היום יום ירושלים, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ואנחנו שואלים את שלום ירושלים, אבל נחזור לירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. לצערנו, אדוני השר, לא רק משרדי הממשלה לא עוברים לירושלים. יש מצב דה-פקטו שלצערנו נמשך כבר די הרבה זמן – זה לא התחיל בקדנציה הזאת, זה היה כבר בקדנציה הקודמת, אבל מכיוון שאתה היום יושב-ראש הבית היהודי והשר לענייני ירושלים אני שואל אותך: איך אתה חי עם העובדה הזאת שבשבוע שעבר שר הבינוי והשיכון אמר לי: חבר הכנסת מיכאלי, יש שאלות – אל תשאל אותי, תשאל את ראש הממשלה – למה יש הקפאה דה-פקטו בירושלים? למה לא בונים בירושלים? למה לא נותנים היום למצוקה הקשה בירושלים, לזוגות הצעירים שאין להם היכן לגור – יש כמה אלפי יחידות דיור מאושרות או כמה תוכניות בניין עיר מאושרות ולא נותנים לבנות? האם אדוני השר, כשר לענייני ירושלים, יכול לתת תשובה על זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיכאלי. השר בנט, בבקשה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> לגבי שאלתו של חבר הכנסת מרגלית, זה נכון, יש מעל 1,000 עובדי משרד הכלכלה מחוץ לירושלים, מהטעם הפשוט שיש קהל שהם צריכים לעבוד מולו ומגע מול הציבור בכל רחבי הארץ, אז ברור שלא נבקש ממישהו בגליל לעלות לירושלים בשביל לקבל שירות. זה בסדר. אבל את יחידות המטה, כמו שאמרתי, בתהליך לא פשוט אנחנו בתהליך של להעביר. אז יישר כוח על העניין הזה. לגבי שאלתו של חבר הכנסת אייכלר – התורה היא יסוד קיומנו. התורה היא יסוד קיומנו, בזכותה אנחנו פה. היא לא קרדום לחפור בו, כמובן. מה הפרמטרים לקבלה לעבודה בשירות המדינה – זה נושא גדול, והוא לא קשור לירושלים. הוא נושא גדול שראוי לפתוח אותו, ואני אשמח להגיב עליו בהקשר הזה. לגבי שאלתו של חבר הכנסת מיכאלי על בעיית הבנייה בירושלים, אתה צודק, אתה צודק. כבר בממשלה הקודמת הייתה, למיטב הבנתי, הקפאה דה-פקטו בבנייה בירושלים. אני אגיד לך מה שורש הצרה: שורש הצרה, שהממשלות האחרונות, כולל הממשלה שאני חבר בה, דוגלות בכיוון של הקמת מדינה פלסטינית בתוך ארץ-ישראל. בוא לא נעבוד על עצמנו. כשמתלהבים מהיוזמה הסעודית, על מה מדברים? מדברים על חלוקת ירושלים. אין חיה כזאת, אין סרט של מדינה פלסטינית בארץ שלנו בלי שהר-הבית ועיר-דוד והר-הזיתים עוברים לאותה רשות. אנחנו מדברים על הר-הזיתים שבו קבורים מנחם בגין וברזאני ופיינשטיין ואליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י. אז הגיע הזמן להפסיק לעבוד על עצמנו. אי-אפשר להגיד בקול רם: אני בעד ירושלים השלמה, ובאותה נשימה להיות בעד מדינה פלסטינית. הקריאה היא בעיקר לשותפות הקואליציוניות שלי. כידוע, אני מתנגד נחרץ – אי-פעם להקים בארץ הזאת מדינה פלסטינית, ובוודאי ובוודאי לא לחלק את העיר הנצחית שלנו, ירושלים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הכלכלה, המסחר, הדתות וירושלים והתפוצות, השר נפתלי בנט. תודה לכל השואלים. אני מתכבד להזמין את השר יאיר שמיר, שר החקלאות ופיתוח הכפר, לעלות לדוכן. ואני גם מזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין לגשת למיקרופון ולשאול את שר החקלאות בנושא: משחטה פיראטית בשפרעם. בבקשה, אדוני. <40. משחטה פיראטית בשפרעם> <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר החקלאות, רצוף בזה פרסום שלפיו התגלתה בשפרעם משחטה פיראטית ובה 3.5 טונות עופות. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – כמה מקרים דומים אירועים בשנים 2010–2013? 3. האם ידוע לאן היו אמורים עופות אלו להגיע? 4. האם לאותם מקומות יש תעודות כשרות? 5. האם ייתכן שעופות ובקר ממשחטות פיראטיות משווקים בחנויות ובמסעדות? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, בבקשה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת יצחק וקנין, הפרסום בעניין משחטת העופות הפיראטית שהתגלתה בשפרעם ובה 3.5 טון עופות, נכון. משחטה זו התגלתה בפעילות משותפת של יחידת האכיפה והחקירות המרכזית של משרד החקלאות, בתיאום עם השירותים הווטרינריים, פרקליטות חיפה ויחד עם משטרת ישראל. לפי ממצאי החקירה, למקום לא הייתה תעודת כשרות, והעופות היו מיועדים למכירה מבית לבית ביישוב שפרעם, שבו פעלה המשחטה. בעקבות פעילות האכיפה, בשר העופות הושמד בהוראתו של רופא ממשלתי. פעילות האכיפה בתחום זה היא בעדיפות גבוהה ביותר במסגרת פעילותי במשרד; מתחילת שנת 2013 טופלו 74 אירועים מסוג זה, ובכל אחת מהשנים 2010, 2011 ו-2012 טופלו על-ידי משרדי כ-150 מקרים בכל שנה. לפי הממצאים העולים מהחקירות של אירועים אלה, חלק מהמוצרים מוצאים את דרכם למסעדות ואטליזים, ולעתים בהצגה כוזבת של מוצרים כמוצרים כשרים. בכל האירועים הבשר מושמד, מחשש לפגיעה בבריאות הציבור, נפתחת חקירה נגד המעורבים ומוטלים קנסות מינהלתיים או מוגשים כתבי אישום פליליים על-ידי גורמי האכיפה במשרדי. בכל האירועים שבהם עלה חשד שמייצרים מוצרים או שנשחטו בשחיטה לא כשרה, ומשווקים כמוצרים כשרים, מועבר דיווח ליחידה לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות. אני, כמובן, בהזדמנות זאת רוצה לנצל את ההזדמנות לקרוא לציבור הצרכנים להקפיד לרכוש מוצרי בשר מסומנים בסימן מזוהה של משחטה מאושרת הפועלת בפיקוח וטרינרי שוטף ובנקודות ממכר מסודרות ומאושרות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר החקלאות. שאלה נוספת לחבר הכנסת יצחק וקנין. לאחר מכן, שני חברי כנסת ביקשו לשאול את השר – חברי הכנסת מוחמד ברכה ועיסאווי פריג'. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, מלבד העניין של הכשרות, שהעליתי, כחקלאי, כמי שמכיר את המאטריה טוב, כמגדל ביצים – ראינו השבוע את המשאית; הוברחו ביצים מהגדה לכיוון המדינה. אני חושב שיש בעיה בחודשים האחרונים בפיצו"ח – יחידת הפיצו"ח במשרד החקלאות – שהיא גורם האכיפה בנושא הזה. מלבד זה, יושבת גם שרת הבריאות פה; יש פה בעיות בריאותיות ממדרגה ראשונה וסכנה מאוד קשה לציבור במדינת ישראל. אני חושב שצריך לקחת את היחידה הזאת, אפילו לעבות אותה, כיוון שההברחות הן בסדרי-גודל גדולים מאוד, וצריך לתת את הדעת על כך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת וקנין. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני גם תושב העיר שפרעם, שעליה מדובר. ובינתיים, תוך כדי התשובה, הייתי בקשר עם ראש העיר. אני רוצה להודיע שהעירייה כשלעצמה מנסה – קודם כול, קיבלה רישיון מסודר לבית-מטבחיים חדש – אבל היא מנסה לקדם את העניין של בריאות הציבור דרך בתי-העסק הקטנים. הדרישות של החוק, לפעמים קשה ליישם אותן לגבי כל חנות, כל מקום שמוכר תרנגולות – של וטרינר ושל בדיקת רופא. לא כל אחד שמוכר 20 תרנגולות יכול להחזיק דברים כאלה. אני חושב שמשרד החקלאות צריך לייצר הסדר סביר ולא מכביד על אותם אנשים שמשווקים בשר תרנגולות לצריכת הציבור, וכך להימנע – ושזה יהיה תחת הפיקוח הישיר של משרד החקלאות – מכך שאנשים יעשו דין לנפשם על-ידי עקיפות למיניהן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני חושב שהשאלה של חבר הכנסת וקנין היא שאלה חשובה, אבל אני מבקש משר החקלאות שהאחריות בעניין הזה, של המעקב, ושל הבקרה ושל הביקורת, תהיה על המשרד עצמו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ולאחר מכן נשמע את תשובת השר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, בהמשך למה שחברי ציינו, רציתי לשאול: לחברה הערבית, המצרך עופות הוא מצרך בסיסי, יותר מחברות אחרות, איך שאני רואה את הדברים. האם למשרדו, לכבודו, יש תוכנית לגבי משחטות כשרות, משחטות שעונות על הדרישות, הן בעניין הבשר, הן בעניין מטילות הביצים? האם יש תוכנית לענות על הביקוש של החקלאים הערבים בכל הסוגיה הזאת? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת פריג'. השר שמיר, שר החקלאות ופיתוח הכפר, בבקשה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> לשאלתו של חבר הכנסת וקנין – זה נכון; יחידת הפיצו"ח, סך הכול, יחסית למשימות, היא מצומצמת מדי. אפילו בשנים האחרונות נעשה בה קיצוץ. גם בימים אלה אני מתמודד עם הקטע הזה. אנחנו מנסים לשפר את זה, אבל – אנחנו נעשה את המיטב, אין לי משהו אחר להגיד, ואני מסכים אתך. גם לגבי השאלה על עסקים קטנים – גם אני ציינתי שהמשחטה הזאת הייתה מיועדת למכירות מבית לבית, ולא אמרתי אחרת. אבל, סך הכול, אנחנו בעד בריאות הציבור, לפני הרבה נהלים אחרים. המועצות המקומיות יודעות להסתדר אתנו, ואני לא רוצה להרחיב. אנחנו תמיד, כשפונים אלי – לא מזמן פנו אלי מאיזה יישוב בדרום, מייד שלחנו וטרינר, ראינו מה שראינו, נתנו המלצות, וגם ניסינו ללכת עם החוק. מצד שני, גמישויות-יתר פה מסכנות את הציבור יותר. אבל יש רגישות לזה, ואני מסכים עם מה שאמרת. אם יש תוכנית לגבי המגזר הערבי: אני לא מכיר תוכנית ספציפית למגזר הערבי, אנחנו לא עובדים כך; אנחנו עובדים ברמה של מועצות אזוריות, של אזורים. אם תפנה אלי בדברים ספציפיים, אני ממש אטפל בזה ספציפית: או דרך האזור שלנו או דרך – ישירות, דרך המשרד. אבל אני לא מכיר תוכנית ספציפית למגזר כזה או אחר. מקווה שעניתי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אבל – – – מכסות הביצים היא הבעיה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> איך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, תודה. חברי הכנסת, אני חושב שהשר התמודד עם כל השאלות. אני מודה לשר החקלאות ופיתוח הכפר. אני מזמין את שרת הבריאות, חברת הכנסת יעל גרמן, לעלות לדוכן, ואת חבר הכנסת אברהים צרצור אני מזמין לשאול את השרה בנושא: סיום קורס בבית-החולים האנגלי בנצרת. בבקשה, אדוני. <43. סיום קורס בבית-החולים האנגלי בנצרת> <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, גברתי, שרת הבריאות, 30 בוגרי רפואה ערבים סיימו קורס בבית-החולים האנגלי בנצרת. כולם קיבלו ציון 10 בבחינה. ציון זה הוא ציון מגן למבחן הממשלתי שאותו עברו בהצלחה. באופן פתאומי בוטל ציון המגן, והדבר הוביל לכישלון אחדים מהם בבחינה הממשלתית. ברצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה בכוונת גברתי השרה לעשות למען ייעשה צדק עם רופאים אלה? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת צרצור. גברתי השרה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, מזכירת הכנסת, 1. כן. ראשית, נכון. לדאבוננו הרב, בקורס שנערך במגזר הערבי – קורס מאוד חשוב, ולמיטב ידיעתי, באמת הקורס הראשון במגזר הערבי שנערך בנצרת; לא שלא היו בו גם סטודנטים יהודים ויהודיות, אבל הראשון שבאמת נערך עבור המגזר הערבי – קרתה תקלה. קרתה תקלה בקורס. היו תלונות מתחילתו – דרך אגב, מי שהתלונן, בין השאר, היה אחד הסטודנטים הערבים באותו קורס – ובסופו של דבר, בעקבות התלונות נאלץ משרד הבריאות לבטל את ציון המגן, והסטודנטים ניגשו למבחן ללא ציון המגן, ואכן התוצאה היא כפי שאמרת. 2. בגלל האי-סדרים והתלונות הדבר נמצא כרגע בחקירת המשטרה. אי-לכך, אני אישית מנועה מלטפל, אבל אני בהחלט אעקוב אחרי החקירה, אעקוב אחר תוצאותיה, ואוודא, במידת היכולת, שהצדק ייעשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת צרצור מבקש לשאול שאלה נוספת. אחריו – חברי הכנסת עפו אגבאריה ומסעוד גנאים, ולאחר מכן השרה תשיב לכולם. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי השרה, לאחר ביטול ציון המגן, שנפל על הרופאים כרעם ביום בהיר, עתרו רופאים אלה לבית-המשפט בבקשה להורות למשרד הבריאות לבטל את החלטתו. בית-המשפט – ואת זה לא הזכרת בתשובה שלך, גברתי השרה – בית-המשפט הורה למשרד הבריאות להשלים את בדיקתו בסוגיה עד ליום 30 באפריל 2013. לצערי הרב, התאריך הזה כבר מאחורינו ועדיין לא נפלה החלטה בעניין זה, מה שיכול להיחשב כביזיון בית-המשפט. אכן, צדקת, גברתי השרה, כשאמרת שהנושא נמצא בבדיקת המשטרה, בחקירת המשטרה, אבל, לצערי הרב, הנושא הזה קשור לגורלם של רופאים, ואת מכירה היטב מה זה רופא, שלמד שש שנים או שבע שנים, הוריו בזבזו – לא בזבזו, אלא שילמו – הרבה כספים, סכומי עתק, עד שהבן שלהם סיים את המקצוע שלו. ברצוני לשאול, האם יש אפשרות שגברתי השרה תודיע עכשיו מעל דוכן הכנסת שהיא תסיים את הבדיקה בצורה שתראה לנכון בתוך פרק זמן קצוב מאוד – הייתי מציע לגברתי שבוע עד שבועיים עד הסוף – כדי שהרופאים האלה ידעו בדיוק לאן לפנות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת צרצור. חבר הכנסת עפו אגבאריה – בבקשה, אדוני. מיקרופון בבקשה. גברתי מזכירת הכנסת, עפו אגבאריה מנסה לדבר ולא שומעים אותו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא נותנים. אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, הקורס הזה היה אחד ההישגים הטובים אחרי שביתת הרופאים שהייתה לפני כשנתיים. זה היה אחד ההישגים, שבצפון היה הקורס הראשון מאז ומתמיד, מאז שחוקק החוק, שיש קורס כזה; אז זה היה הקורס הראשון בצפון. דבר שני, בתי-החולים בצפון, בנצרת בעיקר, הם היו בסיס לבית-ספר לרפואה בצפת – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> בגליל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – לכן החשיבות של העניין. ומה היה ההישג בדבר הזה? שניתנה האפשרות לכל מי שרוצה, שגמר מאז שנת 2001, עד 2011, לגשת לבחינה הזאת, מעין דחיפה, או לתקן איזשהו דבר שאנחנו כולנו סובלים ממנו, שאין מספיק רופאים במדינה. יש יותר מ-1,000 רופאים שטרם עברו את הבחינה הזאת. בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות בזמנו, שהבטיח – הנה, בדיוק נכנס כבוד הרב ליצמן, שאז היה סגן שר – שהבטיח שהקורס הזה יימשך. השאלה שלי: אולי היו אי-סדרים פה ושם, שבאמת אף אחד לא התנגד להם, וזה היה כרוך בשני סטודנטים בלבד. לא יכול להיות שזה יימשך כל כך הרבה זמן, לחקור שני סטודנטים בלבד – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – ולא לתת את האפשרות לסטודנטים לקבל עשר נקודות כציון מגן, אף-על-פי שאחוז ההצלחה ללא ציון מגן היה אחד הגבוהים בכל הקורסים. השאלה שלי ומה שאני רוצה לבקש זה לאפשר את המשך קיום הקורס כפי שהובטח ממשרד הבריאות, שזה לא יהיה חד-פעמי ויהיה המשך לזה, ולתת את האפשרות לסטודנטים האלה, או לרופאים החוזרים, לגשת לבחינה עם ציון המגן, כדי שנוכל אולי קצת לצמצם את הפערים, ובמיוחד בפריפריה, ששם יש לנו כ-1,000 רופאים שאפשר להכשיר חלק ניכר מהם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – שיעבדו ברפואה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה על ההצעה הרגילה לסדר-היום שאנחנו שמענו במסגרת עשר דקות. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – הוא לבד במשך חודשים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אומר את זה ברוח טובה, אני יודע שחבר הכנסת עפו אגבאריה, בנושאים של רפואה, מטפל הרבה בכנסת. זה נכון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אני לא אשאל לגבי השאלה הספציפית ששאלו חברי חבר הכנסת צרצור וחבר כנסת עפו אגבאריה, הרופא, אני אשאל רק – את שרה חדשה, שרת בריאות חדשה; יש לנו קושי, לכל המגזר הערבי – החברה הערבית – בקשר למקצוע הרפואה: אם זה בכניסה, תנאי הקבלה, קושי גדול מאוד, רובם לא מתקבלים, בגלל התנאים, בגלל הריאיון, לכן רובם הולכים לחוץ-לארץ, לומדים שם, וגם יש קושי במבחן, מבחן הרפואה, שנהפך לא רק סתם מבחן שמכשיר אותם להיות רופאים, או בסוף לעסוק ברפואה, אלא הופך לטרגדיה אנושית בגלל הקושי של המבחן. אז אני קורא לך מפה לבחון את שני הדברים האלה: תנאי הקבלה למקצוע הרפואה, וגם המבחן ברפואה, במקצוע הרפואה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אומנם זה יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה, אבל אני בטוח שהשרה גרמן תרצה להתייחס לדברים האלה. בבקשה, גברתי. <שרת הבריאות יעל גרמן:> בהחלט. לחבר הכנסת צרצור, אני לא יכולה להתחייב, מפני שברגע שהנושא נמצא בחקירת המשטרה, ולחבר הכנסת אגבאריה אני רוצה לומר שלא מדובר רק בשניים; היו שניים שהתלוננו, אבל הבעיה היא כנראה מעבר לשניים. היו מקרים של סטודנטים, לא רק שניים, שלא הופיעו לשיעורים והגיעו לבחינה, ותלונות רבות גם על כך שכנראה תוכן הבחינה דלף לכמה סטודנטים. לא מדובר רק על שניים; המתלוננים הם שניים, הבעיה היא בהרבה יותר. ולכן, כל עוד זה נמצא בחקירת המשטרה ידי כבולות ואני מנועה מלקבל החלטה. אני בהחלט אברר את הנושא שאתה מציין לגבי החלטת בית-המשפט, אני בהחלט אברר, וגם אשיב לך על כך. זה בהחלט ראוי לתשובה. אשר להערות שנאמרו כאן בכלל, ובפרט על-ידי ד"ר אגבאריה: ככל שהדבר תלוי בי, בהחלט נמשיך. הקורס הזה היה דבר מבורך, ואני מברכת את הרב ליצמן על כך שבזמנו הוא התחיל, ובכלל את משרד הבריאות. זה דבר נכון, זה דבר שצריך להיעשות, ואנחנו נמשיך אותו, ואני מקווה – אתה יודע מה, אני בטוחה שהתקלה הזאת הייתה תקלה חד-פעמית ושבקורסים הבאים כל הסטודנטים יעברו בציון עובר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשרת הבריאות חברת הכנסת יעל גרמן, וגם בוודאי לכלל השואלים ולשואלים את השאלות הנוספות. חברי הכנסת, תם פרק השאילתות הדחופות. <הודעת יושב-ראש הכנסת> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא, שהוא הודעה שאני מוסר למליאת הכנסת, הודעה חשובה: הריני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעה על הרכב ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים וממלאי-המקום, לפי חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט–1969. אני מבקש גם להרגיע את חברי הכנסת, זה לא אומר שאנחנו מחר יוצאים לבחירות חדשות, לכנסת העשרים, אלא החוק מחייב אותנו להקים ועדת בחירות חדשה. שמות חברי הוועדה מופיעים בדפים שהונחו בפניכם. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק> ["דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, מס' מ/669, חוב' כ"א, עמ' 27671; מושב חמישי, מס' מ/730, חוב' ד', עמ' 31608; מושב רביעי, מס' מ/694, חוב' ל"ה, עמ' 30435, מס' מ/693, חוב' ל"א, עמ' 29640; מושב ראשון, מס' מ/446 חוב' כ', עמ' 4084; מושב רביעי, מס' מ/622, חוב' ב', עמ' 23173; מושב שלישי, מס' מ/613, חוב' ל"ט, עמ' 22276; מושב רביעי, מס' מ/648, חוב' י"ד, עמ' 26261, מס' מ/701, חוב' ל"ה, עמ' 30440, מס' מ/621, חוב' ב', עמ' 23171; מושב שני, מס' מ/522, חוב' ל"ה, עמ' 11783; מושב רביעי, מס' מ/713, חוב' ל"ו, עמ' 30887, מס' מ/704, חוב' ל"ד, עמ' 30162, מס' מ/635, חוב' י"ז, עמ' 26772, מס' מ/700, חוב' ל"ד, עמ' 30165, מס' מ/638, חוב' ח', עמ' 24592, מס' מ/687, חוב' כ"ז, עמ' 28865, מס' מ/718, חוב' ל"ו, עמ' 30837, מס' מ/722, חוב' ל"ז, עמ' 31299.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה לממשלת ישראל. חבר הכנסת השר יובל שטייניץ מבקש למסור הודעה בשם הממשלה. אין צורך בהצבעה. הודעה בלבד. השר שטייניץ, בבקשה. בבקשה, אדוני השר שטייניץ. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, אתכבד למסור לכנסת על רצונה של ממשלת ישראל להחיל את דין הרציפות על הצעות החוק כדלקמן – זה רק הודעה לכנסת, זה בסמכות הממשלה. תבוא פה עכשיו רשימה של 19 – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני השר, זה בסמכות הממשלה לבקש. כל אחת מסיעות הבית יכולה לבקש להתנגד בתוך שבועיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בתוך שבועיים, ודאי. אם יימצאו סיעות שמתנגדות, אנחנו נקיים דיון. למשל – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – יעבור החוק שלא צריך את הכנסת יותר אז אתה גם צודק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ריבלין מאוד צודק, כי הנושא הבא בסדר-היום זה התנגדות של כמה מסיעות הבית לחוק הרציפות שביקשה הממשלה לגבי חוקים מסוימים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – בצהריים נעביר חוק, אין אופוזיציה יותר, עוד שטויות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבוד השר שטייניץ, נא למסור את ההודעה. בבקשה, אדוני. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> לפני שאני מוסר את ההודעה אני רוצה להודות לחבר הכנסת ריבלין, יושב-ראש הכנסת לשעבר, שהאיר את עיני ולימד אותי מניסיונו הרב, אותי ואת כולנו. תודה, רובי. לא הייתי מודע לזה, אבל אתה בקי בהלכות הכנסת ממני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מכל תלמידי השכלתי. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ובכן, אלה הצעות החוק שהממשלה מבקשת להחיל עליהן רציפות: 1. הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012; 2. הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012; 3. הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3), התשע"ב–2012; 4. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב–2012; 5. הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009; 6. הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע"ב–2011; 7. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 64 והוראת שעה) (סדר דין פלילי וראיות), התשע"א–2011; 8. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 66) (הסדרי טיעון), התשע"ב–2012; 9. הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 68) (סמכויות מעצר ועיכוב), התשע"ב–2012; 10. הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 41) (תעסוקת אסירים), התשע"ב–2011; 11. הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010; 12. הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012; 13. הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012; 14. הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו, התשע"ב–2011; 15. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 40) (מסלול מזונות), התשע"ב–2012; 16. הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 10), התשע"ב–2011; 17. הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 11) (נותני שירות עסקי), התשע"ב–2012; 18. הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012; 19. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוצאת כספים מישראל בעבור מסתנן – עבירת מקור) (הוראת שעה), התשע"ב–2012. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יובל שטייניץ. רבותי, יש שבועיים לכנסת, כדי שאם חלק מחברי הכנסת ירצו לערער על חלק מההחלטות או ההצעות – שבועיים ימים. תודה לשר. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב–2012> ["דברי הכנסת", חוברת ט', עמ' 830.] <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב–2012 – הנמקת הערעור של סיעות העבודה, מרצ וחד"ש. רבותי, מי שזכור לו, הנושא היה לפני כשבועיים. חלפו שבועיים, ואנחנו נאפשר לחבר הכנסת אראל מרגלית לנמק ראשון את התנגדות סיעת העבודה. אחריו, רבותי – זהבה גלאון. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביטול הריכוזיות הוא אחד המהלכים שעליהם אני משבח את הממשלה הקודמת, שהחלה בו אחרי ששנים רבות היינו זקוקים לו. כמישהו שבא מהסקטור העסקי, אני חייב לומר שהריכוזיות במשק הישראלי היא אחת הסיבות הגדולות לזה ששמם של אנשי העסקים בישראל נפגע, ונפגע קשה, אף שהם ליבת הכלכלה הישראלית. אני רוצה לומר שכשאנחנו מסתכלים היום על התקציב, כשאנחנו מסתכלים היום על הצעת התקציב שמוגשת, חסר לנו דבר מרכזי אחד בהצעת התקציב הזאת, וזה הצעה רצינית של צמיחה בשוק הישראלי. הרבה מאוד מהצמיחה הזאת חייבת לבוא מהחברות הקטנות והבינוניות במשק. אנחנו עברנו בשבוע שעבר או לפני שבועיים, בוועדת הכספים, עם המפקח על הבנקים, בצורה מאוד מפורטת על מבנה האשראי במשק. אנחנו ראינו ש-1% מהחברות, פחות או יותר, מקבלות בערך 350 מיליארד אשראי מהבנקים ועוד 350 מיליארד שקלים אשראי חוץ-בנקאי – 700 מיליארד שקלים, ואילו 99%, 455,000 עסקים קטנים בישראל, עומדים לרשותם, כולם, 60 מיליארד שקלים. אני שואל אתכם: אם אנחנו רוצים צמיחה, מקומות עבודה, הצמיחה הזאת תבוא בראש ובראשונה מ-450,000 העסקים שמפוזרים ברחבי מדינת ישראל והיום הם לא יכולים לקבל אשראי, ואם הם מקבלים, הם מקבלים אותו ב-11% במקום ב-4% שמקבלות החברות הגדולות, ועם ערבות אישית. שינוי של המצב הזה יפתח את המשק. הדבר השני שהתבשרנו – וראינו אותו בצורה ברורה, וזה הפך ללב הדיון הציבורי, זה המבנה של חוק עידוד השקעות הון והחברות הגדולות. כאן נתבשרנו ביום ראשון שארבע החברות נהנות מ-70% מהטבות המס בישראל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה זה התבשרנו? הם הודיעו את זה לפני שנה. <אראל מרגלית (העבודה):> רק שנייה. אני רוצה להגיד כמה דברים. קודם כול, גם כאן צריך שינוי מאוד מאוד גדול, והרבה מאוד מהעסקים הקטנים יהיו חייבים ליהנות מהטבות המס האלה בעתיד. אבל אני מזהיר גם את חברי לסיעה וגם חברים אחרים מפני התלהמות שווא נגד החברות הגדולות, ואני רוצה לומר כמה דברים: 1. החוק שונה. מה שראינו זה עד 2010. בראשותו של יובל שטייניץ והממשלה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עד כה לא הבנתי – אתה בעד החוק? <אראל מרגלית (העבודה):> רגע. החוק שונה, הוא כבר לא אפס – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבל אתה בעד חוק הרציפות? <אראל מרגלית (העבודה):> – – הוא כבר 6% ו-12% שיש כרגע. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה בעד הרציפות? <אראל מרגלית (העבודה):> אני בעד הרציפות, כן. דבר שני, אני מזהיר מפני התלהמות כלפי חברות כמו "טבע" וכלפי חברות כמו "אינטל". אני רוצה להזכיר לכם שהחברות האלה הלכו לפני המחנה ושזאת הייתה "אינטל" וזאת הייתה "טבע" שהביאו לצמיחתן של הרבה מאוד חברות אחרות. לכן אני אומר את הדבר הבא: כן, חייבים לעשות שינויים מבניים במשק אם אנחנו רוצים צמיחה הרבה יותר גדולה, אבל אני מבקש לא לשפוך את התינוק עם המים, מכיוון שאם כל שני וחמישי אנחנו ניתן סימנים אחרים לחברות הרב-לאומיות, שיכולות ללכת לכל מדינה בעולם, הן פשוט יתרחקו מישראל. לכן אני אומר את הדבר הבא: לא לריכוזיות, כי הריכוזיות המופרזת במשק יוצרת מצב של חוסר דמוקרטיה כלכלית שמונעת צמיחה. אבל מצד שני אני רוצה לומר שהיום אני מצפה לראות בתוך תקציב המדינה דבר מרכזי אחד: בשורה לגבי צמיחה; צמיחה בחברות הקטנות, צמיחה בגליל, צמיחה בנגב, צמיחה ומקומות עבודה במגזר ערבי, במגזר החרדי ובאותם מקומות במדינת ישראל שלא מקבלים היום את אור השמש שנותנת להם להשתתף בתוך העשייה של הכלכלה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון ותנמק את ההתנגדות של סיעת מרצ. חמש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה שבועות, לפני שלושה או ארבעה שבועות, הגיש נגיד בנק ישראל, הנגיד פישר, דוח. מהדוח של הנגיד פישר עולה ש-91% מאיגרות החוב מונפקות ללווים הגדולים ולחברות הענק במשק. מהדוח שלו עולה, חברי חברי הכנסת, שהריכוזיות בשוק ההון גדולה – גדלה, גדולה. אנחנו אמורים עכשיו לאשר את הצעת חוק הריכוזיות. אני בעד לאשר את הצעת חוק הריכוזיות, את החלת דין הרציפות על חוק הריכוזיות, אבל זאת הצעה רעה, חברי חברי הכנסת. זאת הצעה רעה כי הממשלה הזאת מביאה את הגרסה של ממשלת נתניהו הקודמת – גרסה מרוככת, מעוקרת מתוכן – ולא את הגרסה המקורית של ועדת הריכוזיות. חברי חברי הכנסת, ישבה על המדוכה במשך שנתיים ועדה, המליצה המלצות, כמעט שאין קשר בין ההמלצות שוועדת הריכוזיות הגישה להמלצות שאנחנו אמורים לדון בהן. ממשלת נתניהו הקודמת והנוכחית ממסמסת את המלצות הוועדה, בעצם עוזרת לטייקונים בהרפתקאות העסקיות שלהם. מה שמטריד אותי, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת אראל מרגלית, אתה דיברת על ההטבות, על החוק לעידוד השקעות הון שניתן, וההטבות שניתנות לחברות הגדולות. אין קשר בין חוק הריכוזיות לחברות האלה, זה מאבק מסוג אחר. חוק הריכוזיות מתעסק בחברות המשורשרות, הממונפות, של אנשי עסקים חסרי אחריות, שאנחנו משלמים את מחיר ההסתבכות העסקית שלהם, והם לא טורחים אפילו להכניס את היד לכיס ולשלם את מחיר ההסתבכות העסקית שלהם. חברי חברי הכנסת, מה אנחנו רואים? איך שוק ההון פרוץ, איך אותם בעלי שליטה שבשנים האחרונות ביקשו עוד ועוד תספורות על-חשבון הציבור, ואיך המלווים הם אותם גופים מוסדיים שהפקירו בידיים שלהם את הכסף שלנו. אני מדברת על כספי הפנסיה שלנו, על קופות הגמל. הדבר המדהים הוא, חברי חברי הכנסת, שבעלי השליטה בפירמידות העסקיות גם מחזיקים בגופים הפיננסיים שאחראים לאותה הקצאת אשראי, זה גם הפקרה פושעת של חסכונות הפנסיה של הציבור. בואו ניתן רק דוגמה אחת או שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה, תראו מה קורה לחברת "איי.די.בי", תראו את קבוצת "דלק", כל הקבוצות האלה; הן הגדילו את השליטה שלהן בפירמידות עסקיות ממונפות, הם הנפיקו אג"ח, המצב שלהן מחמיר, ומי משלם את המחיר? אנחנו משלמים את המחיר. אז כשהממשלה מביאה לכאן, לכנסת, את הצעת חוק הריכוזיות בגרסה מרוככת, ממוסמסת, שמנסה להיטיב עם אותם טייקונים, עם אותם אנשים שבעצם במקום להכניס את היד לכיס שלהם רוצים לגזור עלינו קופונים, על חשבון קופות הגמל שלנו, ומאפשרים ליישם את המלצות ועדת הריכוזיות בשש שנים במקום בארבע שנים כמו שקבעה הוועדה, או מציעים לטפל בפירמידות בשלוש קומות במקום בשתי קומות כמו שהחליטה הוועדה – חברי חברי הכנסת, מה שעולה גם מהחוק הזה, שלכאורה בא לטפל בריכוזיות במשק, זה הקשר ההדוק בין ההון לשלטון בישראל, ולצערי, גם כנראה בין אלה שהגישו לנו את החוק היום. חברי חברי הכנסת, ההתנהלות של הממשלה ואוזלת היד שלה בפירוק הריכוזיות גם פגעו בהתפתחות הכלכלית של המשק, גם הביאו לעליית מחירים מופרזת ולהעמקת האי-שוויון, והיום, חברי חברי הכנסת, מוטלת עלינו האחריות לפעול נגד החוק שמוגש במתכונת שלו – הדבר הזה ייעשה בוועדת הכספים – ולנסות להחזיר את החוק הזה לממדים שקבעה בהתחלה, בשבתה על המדוכה, ועדת הריכוזיות המקורית, ולא כל מיני גורמים אינטרסנטיים בשלטון שהחליטו לשנות את החוק. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. המנמק האחרון, חבר הכנסת דב חנין. אם אפשר בלי הפלאפון. רבותי, בסיום דבריו אנחנו עוברים להצבעה, אם הממשלה לא תבקש רשות תשובה למסתייגים. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אני אפילו לא שומע את עצמי מרוב דיבורים פה במליאה; אם אפשר להגביר פה את המיקרופון. <היו"ר יצחק וקנין:> ודאי, ודאי. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אכן, כולנו מבינים שריכוזיות כלכלית היא בעיה גדולה. פירמידות שליטה הן הדרך שבה מעטים שולטים על הציבור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת עמרם מצנע, בבקשה, שבו במקומותיכם, או תעשו את זה מאחורי הפרגוד. <דב חנין (חד"ש):> רק לא על-חשבון זמני, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> נכון. אל תדאג, אני אוסיף לך את כל הזמן הדרוש לך. רבותי הסדרנים, נא להושיב את חברי הכנסת, וגם מנהלי הסיעות, בצדדים. נא לשמור על שקט. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אכן, ריכוזיות כלכלית היא בעיה; היא בעיה כלכלית, היא בעיה חברתית, היא בעיה דמוקרטית. פירמידות שליטה הן הדרך שבה מעטים שולטים על הציבור באמצעות כספו של הציבור. השופט ברנדייס כתב בזמנו שאנחנו יכולים בהחלט להיות במצב שבו יש לנו דמוקרטיה פוליטית, ואנחנו גם יכולים להיות במצב שבו מעט – בידי מעט אנשים יש הרבה כוח כלכלי, אבל אנחנו לא יכולים שיהיו לנו שני הדברים יחד. ריכוזיות כלכלית, עמיתי חברי הכנסת, היא גם פגיעה בדמוקרטיה. אבל כשאנחנו מדברים היום על פגיעה בדמוקרטיה, וכשאנחנו מדברים היום על ריכוזיות, צריך לדבר קודם כול על פצצת הריכוזיות הפוליטית שהממשלה מנסה לקדם בכנסת. הממשלה אישרה בצורה שערורייתית להביא בפני הכנסת הצעת חוק שפוגעת בצורה קטלנית בדמוקרטיה. הממשלה מקדמת הצעת חוק שפוגעת בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. ואל תגידו לי כאן, זו רק קריאה טרומית, לא קרה שום דבר. ממשלה שמאפשרת להעביר בקריאה טרומית חוקים שפוגעים בדמוקרטיה בצורה כל כך קטלנית היא ממשלה שאיבדה לגמרי את העכבות, איבדה לגמרי את הקווים האדומים. הצעת החוק שתידון פה בכנסת עוד מעט, רבותי חברי הכנסת, היא הצעת חוק של ריכוזיות פוליטית קיצונית. זו הצעת חוק שמשריינת את הממשלה מפני הכנסת, הצעת חוק שמונעת שימוש בכלי הפרלמנטרי של הצעת אי-אמון; לא רק שלא יהיה אפשר להעביר הצעת אי-אמון, לא יהיה אפשר בכלל להביע אי-אמון בממשלה, כי כדי להביע אי-אמון בממשלה יידרשו 61 חברי כנסת. אבל חמור מזה, עמיתי חברי הכנסת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מכיוון שרק 61 חברי כנסת רשאים – – – את הכנסת – – – לבחירות – – – שיהיו 61 שרוצים לכנס את הכנסת. אז תכנס את הכנסת, זה הרבה יותר הגיוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ריבלין – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עושים חוכא ואטלולא מהדמוקרטיה הפרלמנטרית שהם כל כך מתגאים בה; חוכא ואטלולא. <דב חנין (חד"ש):> אכן, דבריך, חבר הכנסת ריבלין, הם דברים נכוחים שאין כדוגמתם. אכן, לעשות חוכא ואטלולא מהכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת דב חנין – – – <דב חנין (חד"ש):> אולי באמת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דב חנין, אני רוצה להגיב על מה שאמר יושב-ראש הכנסת לשעבר חבר הכנסת רובי ריבלין. אני זוכר את 12 החברים שהיו לליכוד בקדנציה לפני הקדנציה הקודמת – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מה שהם ראו משם הם לא רואים מכאן. <היו"ר יצחק וקנין:> – – והגלגל מסתובב במהירות רבה כל כך, שמי שחושב שהיום הוא נמצא למעלה, הוא מהר מאוד יהיה למטה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תאמין לי, הם צריכים להיות מודאגים גם מה-4%; גם מה-4% הם צריכים להיות מודאגים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לומר, כמו שאמר חבר הכנסת ריבלין, אולי בכלל 61 חברי כנסת יידרשו בכלל כדי לכנס את הכנסת. בשביל מה צריך כנסת? הכנסת מיותרת, היא מפריעה למשילות. הנה, שרי הממשלה נדרשים לשבת פה בדיון ולשמוע ביקורת; למה לכם כנסת? תבטלו את הכנסת, לא צריך כנסת בכלל. אבל, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להסב את תשומת לבכם – ואני שמח שנמצאים פה חברי כנסת ושרים שאולי עדיין זוכרים איזשהם עקרונות יסוד של דמוקרטיה – עוד תהיינה לנו היום הזדמנויות לדבר על הפגיעה במיעוט. אבל מה שאתם עושים בחוק הזה, אדוני שר הפנים גדעון סער, מה שאתם עושים בחוק הזה, אדוני שר האוצר יאיר לפיד, מה שאתם עושים בחוק הזה – אתם מבטלים את עקרון שלטון הרוב. אתם מאפשרים לממשלה להמשיך למשול גם כאשר הרוב בכנסת הצביע נגדה. לממשלה אין רוב בכנסת, לממשלה אין רוב בעם, והממשלה הזאת, ממשלת מיעוט, תמשיך למשול למרות הרוב בכנסת, ולמרות הרוב בעם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> ואם אתם חושבים שהצעות חוק כל כך מופרעות, כל כך אנטי-דמוקרטיות, יכולות לעבור בכנסת בקריאה טרומית, וכולנו נגיד: זה בסדר, כי זה רק קריאה טרומית, אתם מתייחסים לא ברצינות – לא לכנסת, לא לקריאות טרומיות ולא לדמוקרטיה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אם כן, רבותי, סדרי ההצבעה: אנחנו מצביעים על שלוש ההודעות של שלוש הסיעות בהצבעה אחת; רבותי, בהצבעה אחת. רבותי, מי שבעד הוא בעד החלת דין הרציפות, מי שנגד הוא נגד החלת דין הרציפות. הדברים ברורים? רבותי, אני עובר להצבעה. הודעת הממשלה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אם אני רוצה להסכים עם הממשלה לגבי חוק אחד – – – לא מסכים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני היושב-ראש, במחילה מכבודך, התקנון לא מאפשר לי אלא להצביע על שלוש ההודעות, לכן ההצבעה היא הצבעה אחת בלבד. רבותי חברי הכנסת, הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב–2012 – מי בעד החלת דין הרציפות? מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד הודעת הממשלה – 77 נגד – 2 נמנעים – 6 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 77 בעד, שני מתנגדים, שישה נמנעים. אם כן, הוחל דין רציפות על הצעת הממשלה. <הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה)> [הצעת חוק פ/395/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעות חוק. הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה), של חבר הכנסת יריב לוין; ינמק חבר הכנסת יריב לוין. זו הנמקה מהמקום – אני מבין שהממשלה מסכימה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק הזאת באה יחד עם הצעה נוספת, והן באות להסדיר את ההוראות לעניין הליכי בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה כאן בכנסת. היא תולדה של אירוע שקרה בכנסת הקודמת, כאשר לאחד המועמדים לתפקיד המבקר חתמו 11 חברי כנסת, ולאחר שנבדקו החתימות התברר שמספרם פחת בשל חתימות כפולות. בחוק הקיים אין דרך ואין הסדרה של השלמת חתימות במקרה כזה. הצעת החוק באה להקדים את מועד הגשת המועמדים ביומיים, ואחר כך לאפשר פרק זמן של יומיים להשלמת חתימות במקרה שפחת מספר החתימות של מועמד מהמספר הדרוש. הדבר הזה חיוני גם כדי למנוע טעויות וגם כדי למנוע אפילו הכשלה של מועמדים – דבר שעלול לקרות. ההצעה הזו מוגשת יחד עם חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב, ומתואמת על דעתו של יושב-ראש הכנסת. הממשלה, כמובן, מטבע הדברים בעניין כזה השאירה את העניין להכרעת הכנסת, ואני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת יריב לוין. השר יובל שטייניץ, אני מבין שאתה רוצה להשיב בשם הממשלה? לא. לי כתוב שבשם הממשלה ישיב השר. אם לא – יש מתנגד. אדוני רוצה להשיב? אדוני השר, אתה לא רוצה. חבר הכנסת ברכה מתנגד. שלוש דקות לרשותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שתי הצעות החוק הן ראויות, בעניין מבקר המדינה ובעניין בחירת נשיא המדינה, אבל שני התפקידים האלה נבחרים בתוך הכנסת הזאת, ומה שצריך הבהרה הוא מה מעמדה של הכנסת שאמורה לבחור גם נשיא וגם מבקר מדינה. הממשלה בעצם אישרה את הצעת החוק – מה שקרוי משילות, חוק הדיקטטורה החדשה בישראל. היא בעצם מקעקעת את יסודות הדמוקרטיה, היא מקעקעת את הכנסת. אני לא רוצה לחזור על דברים שאמר חברי חבר הכנסת דב חנין באשר להכפלת אחוז החסימה, שפשוט מטרפדת אפשרות של ייצוג קבוצות מיעוט – גם לאומי, גם חברתי, גם אידיאולוגי, אבל בעצם בקשר לציבור הערבי הם יוצרים מצב שלא שוללים מהם את זכות ההצבעה, אבל שוללים מהם את זכות הבחירה של מפלגה ושל כיוון ושל אידיאולוגיה. החוק שקובע 61 כדי להגיש אי-אמון הוא בעצם החוק להנצחת הממשלה לדורותיה, אפילו לא לקדנציה אחת. אבל לא על כך רציתי לדבר. אדוני היושב-ראש, בהצעת התקציב שמובאת בפני הכנסת – רבותי חברי הכנסת, תקשיבו, רובכם אולי לא יודעים – בהצעת התקציב שמובאת לכנסת יש סעיף שמדבר על צמצום, על קיצוץ של 25% בתקציב מימון המפלגות. בעצם אי-אפשר להגיש אי-אמון; אפשר להכפיל את אחוז ההצבעה ולצמצם את מימון המפלגות. בעצם זה יוצר מצב שהמפלגות יהיו שבויות בידי ההון הגדול, יהיו שבויות במניפולציות על מנת לעקוף חוק בלתי אפשרי. זה נדבך נוסף בחיסול השיטה המפלגתית, השיטה הדמוקרטית, שקיימת עד כה בכנסת הזאת. לכן אני חושב שצריך לקום קול זעקה שחוצה קואליציה ואופוזיציה. גם מפלגות ותיקות בקואליציה יינזקו, ומי שיישאר כאן – מי שיש לו אח גדול מעבר לים או אפילו בתוך המדינה. אני חושב שרוחות רעילות, קשות, מסוכנות, מנשבות בבית הזה, וטוב שכולם, או כל מי שעדיין שפוי, יעמוד בפני הפרץ האנטי-דמוקרטי הזה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה. אדוני חבר הכנסת משה גפני, הבנתי שכבודו רוצה? לא רוצה. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת נשיא) – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 69 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 1 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה) לדיון מוקדם בוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 69 בעד, אחד נגד ואחד נמנע. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה ותועבר להכנתה לוועדת החוקה, חוק ומשפט לקריאה ראשונה. <הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/402/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת יריב לוין; ינמק חבר הכנסת משה גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כפי שנימק חבר הכנסת יריב לוין בהצעת החוק הקודמת, הצעת החוק הנוכחית היא בדיוק אותו דבר לגבי מבקר המדינה. כל החוקים הללו – יבואו כמה חוקים נוספים – על כמה סיבובים שהיה צריך לעשות בבחירות, כאשר הכנסת נדרשת לקיים בחירות חשאיות, כמו במקרה של מבקר המדינה, והחוק הקיים הוא ארכאי. בעקבות אירועים שהיו בקדנציה הקודמת נדרשו שינויים, שאת הראשונים שבהם אנחנו מביאים עכשיו. וגם בחוק מבקר המדינה, בבחירות, אם חבר כנסת נותן את חתימתו לשני מועמדים, הרי השם שלו נפסל, ולכן צריך עוד יומיים כדי שאפשר יהיה להוסיף אם חסר כתוצאה מהפעולה הזאת מספר מתאים של אנשים שממליצים עליו. על כל פנים, אנחנו עושים – חבר הכנסת מקלב, חבר הכנסת יריב לוין ואנוכי הבאנו סדרה לא ארוכה של חוקים לתקן את החוק הקיים ולהעמיד את זה על הבסיס שקיים היום, וצריך להיות נכון. סיימתי את ההסבר שלי לגבי החוק. אני מבקש את תמיכת הכנסת, אבל אני מזדהה לחלוטין עם מה שאמר חבר הכנסת ברכה. כולנו אתך בדבר הזה, זה דבר נורא ואיום. מנשבת פה רוח רעה, שתפגע בדמוקרטיה באופן חמור. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. חברת הכנסת זהבה גלאון מתנגדת. יש לך שלוש דקות לנמק את התנגדותך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק בנוגע למבקר המדינה היא הצעה חיובית, אבל לדעתי, מבקר המדינה צריך לבדוק מה קורה כאן בכנסת בנוגע לחוקי המשילות, או לחוק המשילות, שעומדים להגיש לכאן לכנסת. חברי חברי הכנסת, שימו לב, מה קרה שצריך לשנות את שיטת הממשל? אולי צריך לשנות את המושלים? מה אתם מתכוונים לעשות כאן? מה, לא הייתה כאן יציבות בארבע השנים האחרונות? את זה המבקר יצטרך לבדוק. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, את יודעת שבמקרה הספציפי את צריכה לדבר לגופו של עניין, אף שאני – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה נראה לך שאני עושה, אדוני? מה עשו חברי חברי הכנסת הקודמים? <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, היא מדברת מאוד לעניין. <היו"ר יצחק וקנין:> אני יודע, אבל – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מדברת על מבקר המדינה. יוזמת החקיקה של חבר הכנסת גפני מתייחסת למבקר המדינה, ואני טוענת שהוא יצטרך לבדוק למה מנסים לסתום את הפה לקבוצות אידיאולוגיות, למפלגות קטנות ערכיות מכל רחבי הקשת הפוליטית, מכל עברי הדעה והדעת. מי שמבקש להעלות את אחוז החסימה – יש עתיד, הליכוד, כל המפלגות, התנועה – מי שנותן יד להעלות את אחוז החסימה ל-4%, מבקש להשתמש באותה פוליטיקה ישנה של עריצות הרוב. גם ככה היה לכם כוח בכנסת הקודמת. יש לכם כוח עכשיו. ממה אתם חוששים? על מה אתם מבקשים לשנות את השיטה? במקום לחזק את כוחה של הכנסת כגוף מפקח על עבודת הממשלה, רוצים עכשיו להעניק סמכויות לראש הממשלה? איפה יש סמכויות כאלה? רק באיזה דיקטטורות, אני לא רוצה אפילו להזכיר איפה. מה קורה לכנסת? מה, לא הייתה כאן משילות? לא הייתה כאן יציבות? אדוני ראש הממשלה, את זה מבקר המדינה יצטרך לבדוק אחרי שהחוק של חבר הכנסת גפני ייכנס לתוקף. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אם כן, רבותי, עוברים להצבעה. הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013 – רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 64 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 64 בעד, אין מתנגדים, אחד נמנע. רבותי, הצעת חוק זו, לפי בקשת המחלקה המשפטית להעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה – – – <אמנון כהן (ש"ס):> לוועדה לביקורת, אדוני. זה חוק של מבקר המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, זה יועבר לוועדת הכנסת. היא תחליט לאן תועבר הצעת החוק. <הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – גיל), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/923/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – גיל), התשע"ג–2013, של חברת הכנסת עדי קול. הנמקה מהמקום, רבותי. <עדי קול (יש עתיד):> יושב-ראש הכנסת, שלום רב. מהות ההצעה: הצעת החוק קובעת כי תאריך הלידה הקובע את כניסתם של ילדים למערכת החינוך הציבורית ייקבע על-פי התאריך הלועזי ולא התאריך העברי. כיום משרד החינוך קובע את תאריך כניסתם של ילדים למערכת החינוך הציבורית על-פי התאריך העברי, א' בטבת. שריד חקיקה היסטורי משנת 1959 מחייב את משרד החינוך לפרסם בכל שנה מחדש מי הם התלמידים המחויבים ברישום, אבל מעבר לכך נוצר סבך ביורוקרטי, הפער שקיים בין חישוב הטבות המס לפי שנה לועזית לבין חישוב על-ידי מערכת החינוך משאיר ילדים מחוץ לזכאות להטבה, ילדים שנולדו בתקופת התפר בין תאריך הסף של משרד החינוך לבין תאריך תום שנת המס. נוצר מצב בלתי נסבל: לא רק שהם לא מקבלים חינוך חינם מספטמבר הבא והוריהם ממשיכים לשלם עבור שנה נוספת בגנים פרטיים, האבות שלהם לא זכאים בכלל לנקודות זיכוי ממס. אנחנו מבקשים ליצור את התיאום בין שני התאריכים, בין שנת המס לשנת משרד החינוך, ולפתור את הבעיה עבור ילדים שנולדו בסוף דצמבר. אני רק רוצה להזכיר פנייה שקיבלתי בפייסבוק מחבורה של הורים שמבקשים לקרוא למאבק עבור ילדי דצמבר. אין הורה לילדי דצמבר שלא מכיר את התפר המפריע הזה, שמשאיר ילדים ליפול בין הכיסאות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עדי קול. מתנגד להצעה חבר הכנסת משה גפני. לרשותך, אדוני, שלוש דקות מהדוכן. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, קודם כול, אני אומר שאני מתנגד להצעת החוק של חברת הכנסת עדי קול לא על בסיס אישי, מכיוון שהרבה מאוד דברים היום בוועדת הכספים אנחנו רואים את הדברים עין בעין, בדברים שהממשלה מביאה; אני מתנגד לחוק הזה. אני רואה את מה שמתנהל בנושא החברתי, ואני רואה בה שותפה מאוד חשובה בעניינים החברתיים שעולים היום לדיון. אני מתנגד לחוק הזה מפני שאנחנו מדינה יהודית, ובמדינה יהודית להתחיל לעבור באופן פורמלי, בחוק, לתאריך הלועזי, אני חושב שזה דבר חמור מאוד, חמור מאוד. אני צריך לרשום את הילדה שלי או את הילד שלי – אני צריך לרשום אותו לפי התאריך הלועזי, אף-על-פי שעד היום צריך לרשום אותו לפי התאריך העברי? היות ששנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ועם ההקדמה של שר החינוך הקודם כמה ימים קודם, גם אז, פעמים רבות – היות שמערכת החינוך היהודי במדינת ישראל פועלת על-פי החגים היהודיים – יש ראש השנה, יש יום כיפור, ויש סוכות, ויש פסח – כל האירועים המשמחים ולפעמים האירועים הפחות-משמחים, כמו תשעה באב וכאלה. אנחנו הולכים לגדל פה דור שלא ידע כלום מהנושא היהודי, לא ידע. התאריכים יהיו לפי הלועזי בשעה שהייתה הצעה, היה מדובר, ואם היית מביאה הצעת חוק, ודיברתי אתך, לאחד את כל הדברים ושהכול יהיה לפי התאריך העברי – אנחנו מדינה יהודית. אני חושב שכך היה צריך לעשות, ולא את ההפך. לא להוסיף חטא על פשע ולשפוך שמן על המדורה. בדור הבא יהיו פה ילדים במערכת החינוך הממלכתי במדינת ישראל, אולי אפילו גם במערכת החינוך הממלכתי-דתי, שלא ידעו למה אנחנו כאן. לא ידעו מה זה חג, לא ידעו מה זה תאריך עברי, לא ידעו כלום. אני חושב שהדבר הזה, מה שאת רוצה להשיג בהצעת החוק, את משיגה את ההפך. את הופכת את מערכת החינוך לטכנוקרטית. התאריך שבו קובעים את מועד הלידה זה התאריך הלועזי. כל התאריכים במערכת החינוך הם תאריכים לועזיים. אין התייחסות בפתיחת מערכת הלימודים לחגי תשרי, ראש השנה, יום כיפור, סוכות. אני הייתי בטוח, כשראיתי שיש הצעה לשנות תאריך, הייתי בטוח שאת מביאה הצעה ששנת הלימודים תיפתח בא' באלול. בסוף חשכו עיני. אני ראיתי אותך בחוקים אחרים, שאת חברת כנסת מאוד הגיונית. הייתי בטוח שגם פה זה יקרה. לא קרה. <עדי קול (יש עתיד):> גפני, זה רק היגיון, תחשוב על זה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני יודע, נדברנו. ההפך צריך לקרות, לא מה שאת עושה כאן. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. צריך להבהיר את הדברים. הרי באמת, מה שהיה בדור הקודם, היו פה חברי כנסת משינוי שדיברו אתי, שאנחנו למדנו – ככה הם אמרו לי – במערכת החינוך הממלכתית הרבה יותר על יהדות, הרבה יותר על גמרא, על משנה, על תורה. הם אומרים, הילדים שלנו כבר לא לומדים. היה פה שר אוצר שאמר, באחד המקרים, שר האוצר יאיר לפיד, הוא אמר שהוא רוצה שבבתי-הספר הממלכתיים ילמדו גמרא, הוא אמר, ילמדו תנ"ך, אמר. עכשיו ראיתי את חוק ההסדרים שהוא הביא, ראיתי במי הוא הולך לפגוע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא ראיתי אפילו מילה אחת של החזון של התקציב הזה שבבתי-הספר הממלכתיים ילמדו גמרא. מה אתה צוחק, שר החינוך? לא כתבתם כלום. <שר החינוך שי פירון:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתם רק אומרים. לפגוע בחינוך התורני אתם יודעים. אבל גמרא, תורה, מקורות הנצח של העם היהודי? עכשיו אתם מביאים חוק לשנות את התאריך? באמת, מה אתם חושבים, אתם עובדים על העולם? ססמאות אתם עושים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם הורסים את היהדות בישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. תודה לחבר הכנסת משה גפני. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לימוד חובה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא הייתה לי בקשה. רבותי, אף אחד לא הגיש לי בקשה לדבר. חברת הכנסת עדי קול יכלה לעלות להשיב, אבל היא לא ביקשה. הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – גיל), התשע"ג–2013: רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 61 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 10 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – גיל), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 61 בעד, עשרה מתנגדים, שני נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר להכנתה לקריאה ראשונה בוועדת החינוך, התרבות והספורט. <הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה)> [הצעת חוק פ/1160/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה), של חבר הכנסת דוד רותם. הנמקה מהמקום, רבותי. אוקיי, רבותי, הנמקה מהמקום. גברתי המזכירה, נא לפתוח לו את המיקרופון. רבותי, יש לי כמה חברי כנסת שביקשו, ואני אצטרך לקבל החלטה למי אני אאפשר את זה. רבותי, יש לי כעשרה חברי כנסת ואני צריך לקבל החלטה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> רק אחד יכול. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא מזמן פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נא לאפשר לדובר להשמיע את דבריו. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה הנושא של – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אתה כל כך ותיק בבית הזה שאותך אי-אפשר להטעות אפילו. נא לאפשר לחבר הכנסת דוד רותם להשמיע את דבריו. אדוני. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> לאחרונה, אדוני, פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר שנערך על-ידי קבוצת מומחים בראשותו של פרופסור גדעון רהט. נושא המחקר הוא תיקון שיטת הממשל בישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> ממתי אתה – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> תגידי, את חושבת שאם את לא תפסיקי לצעוק אז זה ישפיע על מישהו? לא יעזור לך. <דב חנין (חד"ש):> אתם הורסים את הדמוקרטיה, אתם הורסים את הדמוקרטיה. אל תזכיר את המילה דמוקרטיה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> לא יעזור לך. את יכולה לצעוק, אני לא מתכוון לענות לך בכלל. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עושה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, שיהיה ברור. חברת הכנסת זהבה גלאון, אני לא אתן פה איזה אפשרות שמישהו יעשה ברדק בכנסת. <זהבה גלאון (מרצ):> איזה ברדק? <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא עושה ברדק, הוא עושה ברדק. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תנו לו לסיים את דבריו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא שעושה ברדק. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ברכה, תנו לו לסיים את דבריו, ולא, אני איאלץ להוציא פה חברי כנסת בחוץ. אני אומר את זה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא שעושה ברדק, הוא מנסה לחסל את הבית הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, חד וחלק. נא לאפשר לו לסיים. זו זכותו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> והבית הזה זכותו להגן על עצמו מפני פאשיסטים כמו רותם. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, הוא יכול להביא – חבר הכנסת מוחמד ברכה, זה לא מתאים לכבודו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה, אני לא רוצה אפילו לקרוא אותך – בקריאה ראשונה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני, הדבר הוא בנפשנו. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אני מבקש, תאפשר לו לסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא עניין של – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, לא יעלה על הדעת שחבר כנסת צריך לנמק את הצעת החוק – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא עניין של פרוצדורה. האיש הזה ומפלגתו מסוכנים לעצם קיום הבית הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה, אנא. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, אני קורא אותך פעם שנייה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הם מסוכנים לעצם קיום הבית הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תאלץ אותי להוציא אותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הם מסוכנים לעצם קיום הדמוקרטיה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא רוצה להוציא אותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא עניין של פרוצדורה. זה לא עניין של פרוצדורה. יש סכנה לבית הזה. הוא איש מסוכן. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מתרה פעם אחרונה, אני לא רוצה להוציא אותך. תאפשר לו לסיים את דבריו. אדוני, תמשיך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שמחבל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה, אני אוציא אותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תוציא אותו, הוא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רוצה שאני אוציא אותך? <מוחמד ברכה (חד"ש):> תוציא אותו, הוא, לא אני. הוא שמחבל בעבודת הבית, לא אני. <היו"ר יצחק וקנין:> סדרנים, נא להוציא את חבר הכנסת מוחמד ברכה. (חבר הכנסת מוחמד ברכה יוצא מאולם המליאה.) <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זה לא יעזור לכם. אתם תאפשרו לי לנהל את הדיון כמו שאני צריך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> קראתי אותו לסדר שלוש פעמים. חבר הכנסת זחאלקה, אל תיתן לי להמשיך אליך, אוקיי? רבותי, לא יעלה על הדעת. גם אם אני לא מסכים אתו הוא צריך להשמיע את הצעת החוק שלו ואחרי כן תגידו את מה שאתם רוצים. לא יעלה על הדעת דבר כזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה. אדוני ימשיך. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אחת מהמלצות המחקר קובעת: שמירה על יעילות שלטונית וכושר משילות מחייבת סף חסימה גבוה. עכשיו, אני מכיר את כל הטענות שלכם. אני מכיר את כל הטענות על פגיעה בדמוקרטיה. <יצחק הרצוג (העבודה):> גם אתה תהיה באופוזיציה, תאמין לי, אתה תהיה ואתה תצטער. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אני אהיה באופוזיציה וזה לא נורא. אתה יודע, אני קודם כול צריך להיות על הגלגל ולהיכנס. אחר כך אני אהיה באופוזיציה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה לא עניין של אופוזיציה. היועץ המשפטי לכנסת כתב חוות דעת חמורה מאוד על מה שאתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, תודה רבה. זאת לא שעת שאלות עם חבר הכנסת דודו רותם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אין שום מניעה ואין שום פגיעה בדמוקרטיה כאשר מעלים את אחוז החסימה. זהו דבר נוראי ש-34 רשימות מוגשות לבחירות לכנסת. אין צורך בכלל באידיאולוגיה, אין צורך במצע, אין צורך בשום דבר. <דב חנין (חד"ש):> לכם אין צורך באידיאולוגיה. לכם אין צורך באידיאולוגיה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אין צורך בשום דבר. אתה יכול להיות רשימה הזויה ולהיכנס לכנסת. <דב חנין (חד"ש):> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <נחמן שי (העבודה):> הם הזויים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דב חנין, נא לשבת. לא לעמוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, נא להירגע. <נחמן שי (העבודה):> למה זה הזוי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לאפשר לחבר הכנסת דודו רותם לסיים את דבריו. הוא מנמק הצעת חוק. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> הוא לא יכול לתת ציונים לאנשים. מי הוא? מי הוא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת מוזס, נא לשבת. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הוא יקבע מי הזוי ומי לא? מה זה הדבר הזה? <קריאה:> הוא הזוי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת פריג'. שאני אקרא את כל רשימת השמות של כל חברי האופוזיציה ובזה נירגע? תודה רבה. חבר הכנסת דודו רותם, זאת הנמקה מהמקום, נא לקצר ולסיים. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> בינתיים לא נותנים לי לדבר, אדוני. מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אריב אתם? <מיקי רוזנטל (העבודה):> אתם יכולים להוציא את האופוזיציה. בשביל מה צריך אופוזיציה? תוציא אותנו. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תתייחס לחוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, תודה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אני קראתי את חוות הדעת של היועץ המשפטי, ואני במקומך, חבר הכנסת בר, הייתי נפגע מחוות הדעת הזאת. <קריאה:> למה? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> מה שהיועץ המשפטי אמר לך זה שאתה צריך להבין את מה שאתה מצביע עליו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, חבר הכנסת בר. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> המשמעות היא שעד היום הצבעת על חוקים בלי להבין אותם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> היועץ המשפטי הגדיר את זה כחיסולה של האופוזיציה וחיסולו של האי-אמון. – – – מה יהיה בכנסת אם לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, נא לשבת. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, לא לקום בזמן קריאות ביניים. אתה גם סגן יושב-ראש הכנסת, אתה תצטרך להתמודד עם זה עוד מעט. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, כן, תודה רבה. בבקשה, אדוני, נא לסיים. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אחת הבעיות הקשות היא כאשר עושים שימוש בהצבעת אי-אמון שלא למטרה שהיא נועדה לה. אנחנו כל יום שני מבזבזים חצי יום על הצעות אי-אמון חסרות בסיס, חסרות יסוד – – <נחמן שי (העבודה):> זה לא בזבוז, זה כנסת. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – מי אתה? מי אתה? חצוף. משלמים לך על זה משכורת כדי שתשב פה ותקשיב לאופוזיציה. <נחמן שי (העבודה):> בשביל זה יש כנסת. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – וחבל, חבל שאנחנו נבזבז את זמננו במקום לעסוק בנושאים שהכנסת באמת אמורה לדון בהם. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מי יקבע את זה? אתה תקבע את זה? מה קרה? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אתם מבינים, רבותי? אתמול, אתמול הייתה מונחת על שולחן הכנסת הצעת אי-אמון כשראש הממשלה בחו"ל. את זה אנחנו נפסיק. לא תהיינה הצעות אי-אמון שהן בזבוז זמן רק כדי שחברים באופוזיציה יוכלו לדבר עשר דקות או חצי שעה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> למה שלא תציע לפזר את הכנסת? <דב חנין (חד"ש):> זה דמוקרטיה, לא בזבוז זמן. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> בנסיבות אלה אני מבקש מהבית לאשר את הצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דודו רותם. חברי הכנסת, נא לשבת. אני לא יכול לומר "נא לשתות מים" כי חוץ מראש הממשלה אף אחד לא ישתה מים במליאה. חברי הכנסת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מנחם בגין מתהפך בקברו, תאמינו לי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> וחברים בקואליציה מתביישים להגיד שהם מתביישים בחוק. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה מזהם את – – – בישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני פשוט בהתלבטות קשה, חברי הכנסת. אני אשתף אתכם בהתלבטות שלי. <קריאה:> כי אתה מסכים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאז נבחרתי ליושב-ראש הכנסת עוד לא קראתי אף חבר כנסת לסדר, ואני מתלבט עם עצמי למי לתת את הכבוד להיות הראשון שאני קורא אותו לסדר, ויש, תאמינו לי, הרבה מועמדים כרגע. יש הרבה מועמדים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני, יש לך זכות דיבור. אולי תגיד את דעתך על ההצעה הזאת. אתה יושב-ראש הכנסת. לא יכול להיות שיבזו את הכנסת. תגיד את דעתך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם תאפשרו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חברים, אל תדאגו, יהיה סעיף שמי שמתנגד לחוק הזה יגורש מהכנסת. <יצחק הרצוג (העבודה):> מה אומרת שרת המשפטים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, נא לשבת. סגן שר החוץ חבר הכנסת אלקין, נא לשבת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – זה דבר שלא נשמע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ידידי חבר הכנסת ראובן ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – בושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ראובן ריבלין, אותך אני ודאי לא אקרא לסדר. תודה רבה. חבר הכנסת אלקין, נא לשבת. חבר הכנסת עפר שלח – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> מה אומרת שרת המשפטים? אולי כדאי שנשמע פעם – – – <זהבה גלאון (מרצ):> שרת המשפטים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו לא בקטע של קבלת חוות דעת של השרים. אני מוכן לומר לכם, חברי הכנסת, חברי הכנסת שלא צועקים כרגע – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – באופן אישי שהם מתחמקים – – – על הדבר הזה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – שיקומו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מוכן לומר לכם מה אני חושב. מתאים לכם? <קריאות:> כן. <נחמן שי (העבודה):> מצוין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אני מוכן לומר לכם – אני מוכן לומר לכם שאני באמת יושב-ראש של כולם. אני חושב שבהצעת החוק הזאת, כפי שהיא מובאת לקריאה טרומית – כפי שהיא מובאת לקריאה טרומית – יש סעיפים – לכן אני קצת לא אוהב את כל – יש סעיפים שיש להם קשר למשילות. ואני יודע איך אני אצביע כשזה יבוא להצבעה. למשל העניין של אחוז החסימה; אני עקבי בגישתי, אני לא חושב שזה רעיון טוב להעלות את אחוז החסימה בצורה דרמטית. אני, בזמני, מחברי חבר הכנסת ושר הפנים דהיום גדעון סער, כשהיה יושב-ראש מאוד תקיף של סיעת הליכוד הגדולה, ביקשתי אישור מיוחד להתנגד – להתנגד להצעת חוק של חבר הכנסת מאיר שטרית להעלאה דרמטית של אחוז החסימה, ועליתי – למרות היותי חבר בסיעת הליכוד עליתי והתנגדתי. אבל זה נושא לגיטימי לדיון בכנסת. זה לא הרס הדמוקרטיה. אני יודע מה עמדתי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – זה שימוש בכוח – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, נא לשבת. נא לשבת. <זהבה גלאון (מרצ):> זה שימוש בכוח של הקואליציה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש, לעומת זה, בחוק הזה סעיפים שאני לא חושב שיש להם קשר למשילות. למשל הנושא שסביבו עכשיו היו הצעקות – כן אי-אמון או לא אי-אמון בימי שני. אני חושב שזה נושא לגיטימי לא לחקיקה, אלא למשא-ומתן בין הכנסת לממשלה, איך לשפר קצת את המציאות שחברי הכנסת עולים ומדברים והאולם ריק. ואפשר למצוא דרכים – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפשר למצוא דרכים, לא בחקיקה שמבטלת את זכות האופוזיציה לדבר בימי שני – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – ולא מקבלת, האופוזיציה, שום כלי אחר להתבטא בתחום הביקורת. <מיקי רוזנטל (העבודה):> לכן – – – נגד החוק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לעומת זה, יש סעיפים שאני רוצה שעכשיו יקום מישהו מחברי הכנסת שצעקו כאן, באמת, על הרס הדמוקרטיה, ויגיד לי מי מתנגד לסעיף שאומר 19 שרים, כולל ראש הממשלה. נא לקום. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, לא מתנגדים. יופי. <קריאות:> – – – <נחמן שי (העבודה):> זאת הצעה אחת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז לכן אני אומר – – – <נחמן שי (העבודה):> זאת הצעה אחת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לכן אני אומר – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – חברי הכנסת – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – כל אחד יצביע מה שהוא מבין, בהצבעה. אני לא חושב שיש משמעת קואליציונית או סיעתית. אני לא מתערב בדברים האלה. אבל, חברים, אני אומר לכם, גם הצרחות שלנו כאן, שלא מאפשרות לחבר הכנסת המציע לדבר, זה גם לא בדיוק עניין שעוזר לדמוקרטיה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני יכול להציע משהו לסדר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אין. אני – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – לסתום את הפיות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני באמת חושב שלא בכל נושא, כפי שאתם רואים, אני מביע כאן את דעתי. זה נושא מספיק חשוב, מספיק כבד, כדי שאני אביע במסגרת דקה את דעתי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עכשיו, התקנון מאפשר – – – <קריאה:> – – – 19 שרים, חבר'ה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מכיוון שהממשלה לא מתנגדת להצעת החוק, התקנון מאפשר למי מחברי הכנסת להתנגד. אני מבקש מחברי הכנסת שמבקשים להתנגד להרים יד. אני כבר אומר לכם שאני אאפשר לאחד או אחת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל זה לא הגיוני, האופוזיציה לא הומוגנית – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – לאחד או אחת. מי שרוצה להגיש שינוי – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – תקנון בנושא הזה יגיש שינוי תקנון בנושא הזה. אנחנו נפעל על-פי התקנון. אנחנו נפעל על-פי התקנון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם יכולים לבוא בנאומים בני דקה ולבטא את הרגשות שלכם כלפי החוק. כרגע, לפי התקנון, ידבר חבר כנסת אחד. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נושא אחרון שאני רוצה להזכיר, בנשיאות הכנסת – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, חבר הכנסת פרוש, כרגע אני נטלתי את זכות הדיבור, ואני מבקש לא לקחת את זה, לא כתקדים ולא כדוגמה, ממני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל – לא, חבר הכנסת פרוש, אני אדבר כרגע ולא אתה. לפנים משורת הדין, בישיבת הנשיאות האחרונה – האחרונה, שבינינו, גם הייתה ראשונה עבור רוב הסגנים של יושב-ראש הכנסת, פרט לחבר הכנסת וקנין כולם חדשים – שקלנו את ההצעה לסדר בנושא של שינוי שיטת הממשל. לא ידוע לי שבאמת מתוכנן שינוי שיטת הממשל. כן היה ברור לי מה הכוונה של המציעים, והצעתי לסגנים כן לאשר את ההצעה הזאת, ועוד מעט יתקיים דיון בנושא הזה. אני גם מברך על כך שהנוסח של המציעים היה נוסח נכון; לא אמרו: אנחנו מבקשים לדון בהצעת חוק, או משהו, דיברו על שינוי שיטת הממשל. יהיו לנו כמה מציעים. כידוע, שם, לפי התקנון, יוכלו להציע גם עמדות נוספות, מה שנקרא עמדה נוספת מן הצד. הרבה אנשים יוכלו להתבטא. כרגע אני מבקש, מי שרוצה להתנגד להצעת החוק כרגע – ירים את ידו. כמו שציפיתי, עשרות אנשים – זה עדיין מבטא משהו. אני אאפשר, אני מקווה שזה מקובל – אני אאפשר – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהיא יושבת-ראש האופוזיציה, לעלות ולהתנגד בשם האופוזיציה. גברתי, בבקשה. שלוש דקות לרשות גברתי. אני רק מקווה שלא תפריעו לחברת הכנסת שלי יחימוביץ לדבר בשמכם, אני ודאי לא אאפשר לחברי הקואליציה או לשרים להפריע לה במהלך דבריה. בבקשה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה. אנחנו מתנגדים להצעת החוק הזאת; היא חצופה, היא ברוטלית, היא דיקטטורית והיא צבועה. היא פשוט צבועה. אתם לא מתביישים? אתם חוקקתם את החוק שמאפשר לשבעה חברי כנסת לפרוש, במקום לשליש, ועכשיו כשזה נוח לכם אתם מבטלים אותו? באמת, קצת כבוד עצמי שיהיה לכם. הרי זה מגוחך, טיפה בושה. הרי זה כל כך שקוף. יש נראות ציבורית, משהו. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> כשרצית את – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> 61 חברי כנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רגב, אמרתי בבירור שאף אחד לא יפריע במהלך דבריה של נציגת האופוזיציה. <קריאות:> – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> שלי, אין לך מושג כמה את צודקת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת כץ, מכיוון – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> ואללה, היא צודקת, חבל לך על הזמן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כץ – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> או – – – או שצוחקים להם – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> כץ, תצביעו כמו שצריך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. חבר הכנסת רוזנטל – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> תצביעו כמו שצריך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, אם חברת הכנסת יחימוביץ תנזוף בך בישיבת סיעת העבודה אני מאוד אבין ללבה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> 61 חברי כנסת נדרשים לחתום כדי להציע אי-אמון; תגידו, אתם צוחקים? הרי אם היו 61 חברי כנסת הם היו מרכיבים ממשלה. נורא פשוט. תשמרו על איזשהו היגיון מינימלי. החלטתם להגחיך לחלוטין את הכנסת ולהגחיך לחלוטין את עצמכם? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> זה מה שאת עושה כל יום שני. <קריאות:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> חבר הכנסת רותם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בלי פניות. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> כל יום שני את עושה את זה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – אני רוצה להציע לכם באופן אישי, תיזהרו עם עניין אחוז החסימה. תיזהרו עם עניין אחוז החסימה, כי אם תצליחו, חלילה, לחוקק את זה, זה עלול לפגוע בכם בבחירות הבאות. לפי הקצב שבו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, נא לשבת. נא לשבת. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר כץ, אני מבקש מאדוני לשבת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני רוצה להפנות אתכם לתשובתו של היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון על מכתבו של חברי חבר הכנסת חיליק בר. כך כותב היועץ המשפטי של הכנסת: "מבחינה מעשית התוצאה תהיה ביטולו של מוסד האי-אמון כפלטפורמה מרכזית לדיונים ולביקורת המושמעת על הממשלה וככלי מרכזי של האופוזיציה לרתק תשומת לב ציבורית" – כן, יש דבר כזה תשומת לב ציבורית, והוא חלק מהדמוקרטיה. כן, אני יודעת שזה מצחיק אתכם, אבל במפלגות דמוקרטיות – וכן, יש עדיין מפלגות דמוקרטיות – יש דבר כזה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – – הרבה דברים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> "תשומת לב ציבורית לנושאים השנויים במחלוקת בין האופוזיציה לממשלה" – לגיטימי שיהיו נושאים שנויים במחלוקת בין האופוזיציה לממשלה? אולי זה לא לגיטימי, אני לא יודעת. אולי תחליטו שבכלל צריך לגרש ולפטר מהכנסת את מי שלא מסכים עם עמדת הממשלה? למה לעצור כאן? באמת, למה לעצור כאן? <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> "מוסד האי-אמון הוא הכלי הציבורי שבו האופוזיציה עושה את מה שהיא צריכה לעשות" – ולא משנה מה עמדתה, אגב. לא משנה אם זה הליכוד, שישב ב-2006 עם 12 מנדטים באופוזיציה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גאים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן, בגאווה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גאים באופוזיציה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ולא משנה אם זאת ראשת האופוזיציה לשעבר ציפי לבני, שתכף אני אגיע גם אליה ואל חלקה בחוק המבזה הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – היא בכלל לא פה. <קריאה:> שרת המשפטים – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> רעיון העוועים – רעיון העוועים שראש ממשלה יכול לקום בבוקר ולפזר את הכנסת, כי מתחשק לו. הוא לא צריך את הנשיא. הנשיא לא יכול להטיל על מישהו אחר. תגידו, מה – חבר'ה, אני מהאופוזיציה – תגידו, אנחנו במשטר מלוכני? אנחנו במשטר מלוכני? ראש ממשלה קם בבוקר ומחליט לבד שהוא יכול פשוט לפזר את הכנסת, כי הוא קם במצב רוח לא טוב, או כי הוא קרא סקר באותו יום או כי הוא ראה כתבה במגזין שקוראים לו "ביבי קינג", ואז הוא מחליט באותו בוקר לפזר את הכנסת בלי לדבר עם אף אחד ובלי ללכת לנשיא. זה נשמע לכם הגיוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אם אנחנו במשטר מלוכני, בואו נעבור גם לעריפת ראשים. עוד רגע, ברשותך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רגע, כן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> סעיף שנראה נורא תמים, יכול להיות שגם הציבור ימחא עליו כפיים – קיצוץ רבע ממימון המפלגות. מה זה אומר? שרק בעלי הון יוכלו להתמודד בבחירות דמוקרטיות; יש כאן, אגב, כמה בכנסת הזאת. וכל ועדת השרים מצביעה פה-אחד? תתביישו לכם. ומי עומד בראש ועדת השרים? – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – פוליטיקה חדשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – מי שאמורה להיות עלה התאנה של הממשלה הזאת, שרת המשפטים ציפי לבני, שעד לפני שתי דקות הייתה ראש אופוזיציה. איך היא מעזה? אני מצטערת שהיא לא כאן. איך את מעזה, גברתי שרת המשפטים, להעביר הצעת חוק כזאת בוועדת שרים לחקיקה ולהצביע, להרים את האצבע בעדה? פשוט חרפה. ומי מנהל את כל העסק? מספסל הנאשמים, אדם שלא יכול להיות שר בממשלת ישראל, איווט ליברמן. הוא מביא את הצעת החוק הזאת וגורם לכם לעשות כל מה שהוא רוצה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא יקום הדמוקרט, הצדיק, שיישא את קולו ויגיד שמשהו כאן לחלוטין מעורער, מעוות, פוגע בדמוקרטיה? עכשיו, תבינו, אתם לא פוגעים באופוזיציה; אתם פוגעים בכנסת, במעמדה. משילות חסרה לכם? תראו את חוק ההסדרים, חסרה בו משילות? יש בו עודף משילות. אתם פוגעים לא באופוזיציה אלא בכנסת, בדמוקרטיה, בציבור בישראל ובמדינת ישראל כולה. אני מפצירה בכם להצביע נגד החוק הזה. כל מי שיש לו כבוד עצמי והוא פרלמנטר או היה פרלמנטר לשנייה אחת בחייו, שיצביע נגד עכשיו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא, זה לא דיון, זאת הצעת חוק פרטית. <דב חנין (חד"ש):> בתקנון יש לו זכות. לשר יש זכות – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> הייתה פה התייחסות לשרה לבני, ואני לא חושב – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש סעיף בתקנון – אם הוזכרה סיעה או חבר כנסת מטעם הסיעה במתקפה אישית, אז אפשר לרשום הודעה ולמסור אותה אחרי ההצבעה, השר פרץ. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני ממליץ בפני הממשלה לחזור בה מכוונתה לתמוך ולבקש ארכה כדי – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> לפצל את החוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש ממשלה בירושלים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אנחנו רוצים לפצל את החוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם הם ירצו למסור לי הודעה כזאת, אני בוודאי אקבל אותה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אנחנו רוצים לפצל את החוק. אנחנו דורשים לפצל את החוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין סגני ראש ממשלה, אז אני לא יודע למי לפנות. אני יכול לפנות לסגן השר, המקשר. <דב חנין (חד"ש):> הצעה לסדר, אדוני היושב-ראש. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הצעה לסדר – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> מה רע בשר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר, המקשר, יש לך ידיעה כלשהי בנושא? אין ידיעה כלשהי בנושא. <מיקי רוזנטל (העבודה):> יש לנו הצעה לסדר לפני ההצבעה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, שבו. אנחנו עוברים להצבעה שמית, על-פי הבקשה שלכם. <דב חנין (חד"ש):> הצעה לסדר הדיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שמה? <מיקי רוזנטל (העבודה):> הצעה לסדר הדיון. <זהבה גלאון (מרצ):> ראש הממשלה איננו – – – <דב חנין (חד"ש):> ראש הממשלה איננו. אולי לדחות בשבוע? <נחמן שי (העבודה):> אולי נחכה לשובו של ראש הממשלה? <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לחכות שראש הממשלה יגיע, אולי שרת המשפטים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. קודם כול, נא לשבת. נא לשבת, כולם. חבר הכנסת פרץ, השר להגנת הסביבה, אתה תגיד את זה בשם הממשלה? <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, זה חשוב לדעת. אם כולם ישבו ויאפשרו לנהל את זה בצורה מכובדת, אני אשקול אפשרות גם למסור את הודעת הממשלה לגבי קידום החקיקה וגם הצעות לסדר. אז קודם כול – נא לשבת, השר פרץ – קודם כול יש תשובת הממשלה; ב. אני מודיע כדלקמן: אם יהיו הצעות לסדר הדיון, אני אאפשר לנציגי סיעות – לא לנציגי סיעת העבודה, כי יושבת-ראש האופוזיציה כבר דיברה – לנציגי סיעות להתבטא. אני כבר אומר שאם יהיה אחד שבמקום הצעה לסדר יתחיל לנתח לי את החוק המוגש, אני אפסיק את התהליך ואנחנו נעבור להצבעה. אם הסיכום הזה מקובל, אני אכבד אותו. אם לא – אז תגידו לי עכשיו. השר עוזי לנדאו, בשם הממשלה, מבקש להשיב. עד חמש דקות לרשות אדוני. לעלות לדוכן. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא שומעים כלום כאן. לא שומעים כלום. חברי הכנסת, נא לשבת. חבר הכנסת הרצוג. חבר הכנסת רוזנטל. אני כבר אושיב את כולם. חברי הכנסת של סיעת ש"ס, ההתייעצות עם יושב-ראש המפלגה חשובה. מיכאלי, וקנין, גם חבר הכנסת אטיאס, נא לשבת. סגן שר האוצר, נא לשבת, אדוני. הוא עוד לא התרגל שהוא סגן שר האוצר. חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר, נא לשבת. בבקשה, חברת הכנסת קירשנבאום, סגנית שר הפנים. <יצחק הרצוג (העבודה):> למה השר עונה? הרי הוא סירב לדבר קודם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, סליחה. הממשלה מבקשת למסור את תשובתה. חבר הכנסת הרצוג, אתה יודע שיש לו זכות. בבקשה, נא לשבת. שר האוצר, חבר הכנסת לפיד, נא לשבת. אני מאבד את הקול, סימן לא טוב. חבר הכנסת דב חנין, נא לשבת. בבקשה, אדוני השר. קצת להגביר את המיקרופון לדובר, אם אנחנו יכולים. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה קורה שם? סדרנים, תעשו סדר שם, בשולי המליאה, בבקשה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זו הצעת חוק טרומית המובאת לדיון בכנסת ולהצבעה, כאשר לא לכולם יש הסכמה על כל הדברים, גם בממשלה. אבל הסיכום שהיה שהחוק הזה יקודם רק בהסכמת כל מרכיבי סיעות הקואליציה – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – והתנהל דיון פתוח על הנושא, בהשתתפות מרכיבי האופוזיציה גם כן. <קריאות:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה זה באמת – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> רבותי, אם אתם רוצים לשבש את עבודת הכנסת, ישנו יושב-ראש כנסת שיצטרך לדאוג לסדר בדיון ולכבודה של הכנסת. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, תודה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני רוצה להסביר. אתה חדש בארץ, חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בכנסת. על כל הנושא של הוויכוח – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – אני כנראה קצת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חבר הכנסת רוזנטל, מספיק. <מיקי רוזנטל (העבודה):> בדמוקרטיה אני קצת מבין – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – על המשילות ועל דמוקרטיה, אני מעורב בו מ-1988 יחד עם איש מפלגת העבודה דאז, חבר הכנסת, לימים שר, יוסי ביילין – לא בגלל אופוזיציה וקואליציה, בגלל מה שחשוב לדמוקרטיה במדינה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה לא אומר – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> ומאז עבר חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה, ואת פצעינו מן החוק הזה אנחנו עדיין מלקקים עד היום, וצריכים לבוא בשיפוצים ותיקונים. גם חבר הכנסת יוסי ביילין וגם אני עמלנו כדי שיבוא שינוי יסודי ב-2001. חבר הכנסת יוסי ביילין כבר אז לא היה חבר כנסת. <קריאות:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – אמרו לאבא שלך – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> ואני מבקש – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> ואני רוצה כרגע, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתשמור על זכותו של שר, כל שר, לדבר ולהסביר, כי הוויכוח כאן הוא ויכוח אמיתי. הוא לא בין אופוזיציה ובין קואליציה. את העמדות שהעליתי כאן העליתי גם כאשר הייתי שר, גם באופוזיציה וגם בקואליציה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – אני מבקש שתציע לפצל את החוק – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> תואיל להוריד ווליום, כי אינני שומע אותך כשאתה צועק, חבר הכנסת רוזנטל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, אני קיבלתי החלטה חשובה: אני מכתיר את חבר הכנסת מיקי רוזנטל כראשון המוזהרים על-ידי יושב-ראש הכנסת התשע-עשרה. אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה, ותאמין לי, זאת לא מחמאה. תאמין לי, זאת לא מחמאה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> עכשיו ראו, ואני פונה אל סיעות האופוזיציה לא פחות מאשר אל סיעות הקואליציה: מה שעשה לנו החוק לבחירה ישירה, הוא ריסק ופורר את הכנסת לשברי סיעות. אני רוצה להזכיר לכם שתמיד, שנים ארוכות – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> בנימין נתניהו חתם עליו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הרצוג, נא לשבת. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אם לפחות היה לך הקול של גלעד ארדן והיית קורא קריאות ביניים יכולנו לשמוע אותך. אני לא מסוגל להבין מה אתה רוצה לומר, גם כשהדברים נכונים. <יצחק הרצוג (העבודה):> שנתניהו הצביע בעד החוק. <שר התיירות עוזי לנדאו:> עכשיו תקשיבו – אתה צודק, תגיד את זה לנתניהו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני רוצה כרגע להזכיר. חברת הכנסת, אם היה לך קול כמו של הרצוג, שאין לו קול כלארדן, אולי גם אותך הייתי שומע. אבל, רבותי, צריכים לקיים דיון ענייני ורציני בבעיה רצינית. אני רוצה להזכיר לכם שמפלגת העבודה, שהייתה אז באופוזיציה, יחד עם הליכוד בתקופת בגין, שהיה בקואליציה – יחד היו להם 95 מנדטים בכנסת. היום לשתי הסיעות הגדולות אין כדי מחצית מן הכנסת, וזה לא נורמלי. לכן, כאשר מרכיבים ממשלה, לא משנה אם אתה מימין, לא משנה אם אתה משמאל, כוחן של המפלגות הקטנות הוא בסחטנותן. כל אחת יכולה להפיל ממשלה – – <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – וכל אחת תובעת כשיש דיוני תקציב, כפי שיש היום, כספים ניכרים ביותר, והמצב הנוכחי עולה למדינת ישראל מיליארדים רבים – – <קריאות:> מה זה שייך? <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – לא רק בגלל האופוזיציה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> אנחנו לא מדברים על אחוז החסימה – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – גם בגלל מפלגות שנחשבות גדולות, שבגלל היותן לא מספיק גדולות, חייבים ראשי ממשלה למנות שרים באורח אינפלציוני, באורח לא נורמלי. אזרחי מדינת ישראל משלמים את המחיר הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> ואני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק? חבר'ה, לעניין דברו. זה ויכוח אמיתי. בצעקות לא נגיע לשום דבר. דב חנין, ילד טוב ירושלים, אתה בדרך כלל הרבה יותר מנומס והרבה יותר עדין. כשאתה עדין אתה מדבר לעניין, עכשיו אי-אפשר אפילו לשמוע מה אתה אומר. <קריאה:> בית-ספר לסחטנות – – – <נחמן שי (העבודה):> זה המחיר של הדמוקרטיה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני רוצה להמשיך, אדוני היושב-ראש. מדברים פה על הצעת אי-אמון בממשלה. מי שעמד מאחורי הצעת האי-אמון הקונסטרוקטיבית במקור, החוק שעבר – זה החוק שלי. שם דובר על כך שאכן 61 יכולים להפיל ממשלה, אבל כל אחד יכול להגיש הצעת אי-אמון. החוק הזה הביא לביזויה של הכנסת. לא החוק, הדרך שבה האופוזיציה מתנהגת. הזדמן לי לשבת עם שגריר הודו בישראל לפני כעשר שנים, והוא לא הבין איך במדינת ישראל יכולה להיות אינפלציה כזאת בהצבעות אי-אמון. בהודו האופוזיציה צריכה לבחור הצעת אי-אמון אחת שהיא תביא למושב, הצעת אי-אמון אחת – – <מיכל בירן (העבודה):> יש להם מוסדות אחרים. <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – ואצלנו, אדוני היושב-ראש, יש כמה הצעות אי-אמון בכל שבוע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אתם מביאים לביזיונה של הכנסת, אתם מביאים לבזבוז זמן, לזילות מוסד האי-אמון. ואומרת חברת הכנסת שלי יחימוביץ שיש תשומת לב ציבורית. חברת הכנסת יחימוביץ, בכל הכבוד, איזו תשומת לב ציבורית יש אם כל שבוע מביאים כמה הצעות אי-אמון, כל סיעה את הנושא שלה? <תמר זנדברג (מרצ):> הגלגל מסתובב. בפעם הבאה זה יהיה אתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> למה לא תשבי, חברת הכנסת זהבה גלאון? סידרו לך כיסא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> כי אני מתעצבנת. <שר התיירות עוזי לנדאו:> בכנסת הזאת מי שקם מן הכיסא, מישהו יושב במקומו. למה לך להסתכן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני השר. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, הייתה פעם אופוזיציה רצינית, עמד בראשה מר בגין, זיכרונו לברכה. <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> הוא יכול היה, אילו רצה, להביא הצעת אי-אמון כל שבוע. כל שבוע. הוא הביא הצעת אי-אמון כל שבוע? <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> חבר'ה, תתחילו לקרוא קצת מהספרים ומהמסורת של בגין ויהיה לכם כבוד לא רק למר בגין, יהיה לכם כבוד לכנסת, יהיה לכם כבוד לדמוקרטיה – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה דיקטטורה, הוא לא רצה אופוזיציה – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – תלמדו איך להתנהג. ואף אחד לא שאג כמותכם בכנסת ההיא, גם הייתה רמה לקריאות הביניים. יש לכם מה ללמוד. יש לא רק שופטים בירושלים, אז גם הייתה כנסת ראויה בירושלים, עם התנהגות אחרת של חברי הכנסת. אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. סגן יושב-ראש הכנסת. <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – יש שלושה דברים שהיום תשומת הלב מוסבת אליהם: 1. זה מספר השרים, ומוצע שלא יהיו יותר מ-19 שרים, כולל ראש ממשלה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תפרידו את ההצעות. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני רואה שחבר הכנסת רוזנטל מתנגד. אתה רוצה יותר שרים? תבוא תציע. <מיקי רוזנטל:> לא, תפרידו בבקשה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> מביאים ראשי ממשלה להמציא כל מיני משרדים וסגני שרים למיניהם. למה הציבור צריך לשלם את הסכומים האלה, את הבזבוזים האלה? <קריאות:> אנחנו עושים את זה? אתם עושים את זה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, מוצע להעלות את אחוז החסימה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, אדוני. אני ביקשתי לסיים. חמש דקות עמדו לרשותך, מכיוון שהופרעת רבות אתה כבר מדבר קרוב לשבע דקות, אז נא לסיים. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אדוני היושב-ראש, אני מייד מסיים. אני רק רוצה להזכיר שני דברים: כאשר התחיל המאבק בעניין שיטת הממשל, היו שני בתי-ספר אקדמיים וציבוריים: אחד בהובלתו של פרופסור אוריאל רייכמן מהמרכז הבין-תחומי, ושני על-ידי ד"ר אריק כרמון, ותפיסות העולם היו שונות. היום השניים המובילים האלה ועוד המרכז להעצמת האזרח מאמצים את הגישה שחלק מיסודותיה מופיעים כאן – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני השר, אני מכבד אותך. גם פרופסור רייכמן וגם פרופסור בן-ששון לעולם לא יחתמו שהצבעת אי-אמון היא ב-61. אין פרופסור – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ברוורמן. <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני מוכרח לומר לך, אולי אני טועה, אבל אני הייתי בישיבה שבה נכח פרופסור אריאל רייכמן בתחילת הקדנציה הזאת. הוא הופיע עם מספר פרופסורים מובילים בתחום הזה. עכשיו ראו, רבותי, הוויכוח שלנו הוא לא בין אופוזיציה לקואליציה. הוויכוח שלנו זה מה טיבה של הדמוקרטיה הישראלית. זה הוויכוח, ואני מציע שננהל אותו בכבוד ובנימוקים הגיוניים. על כן, פה יש, אדוני היושב-ראש – ההצעה שלי היא לקבל את ההצעה הזאת בקריאתה הטרומית, כשיש בה שלושה יסודות: הגבלת מספר השרים בממשלה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – אחוז חסימה 4% – – <קריאות:> פרה פרה – – – <מיקי רוזנטל:> לפצל את ההצעות. <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – והדבר השלישי הוא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית. סוף סוף תהיה קונסטרוקטיבית. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר לנדאו שהשיב בשם הממשלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שעוזי לנדאו ילך להודו וזהו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה אחת. השר פרץ ביקש, כנציג שרת המשפטים, למסור הודעה במסגרת דקה, ואני מאפשר לו. דקה לשר פרץ; בבקשה, אדוני. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אדוני היושב-ראש, רציתי להבהיר פה כמה דברים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את הבאה בתור אבל בתנאי שתשבי ותפסיקי לקרוא קריאות ביניים בעמידה. בבקשה, אדוני. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אני שמעתי את דבריה של יושבת-ראש האופוזיציה, ולצערי הרב, לא רק שהיא מלאה באי-דיוקים, היא גם גורמת נזק לסיכוי למנוע את הצעת החוק הזאת. סיעת התנועה מתנגדת התנגדות מוחלטת להצעת החוק הזאת – – <קריאות:> אל תצביעו. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> סליחה, אל תפריעו לי, בסדר? – – יושבת-ראש התנועה, שהיא גם יושבת-ראש ועדת שרים לחקיקה, הצביעה נגד ההצעה הזאת בוועדת השרים לחקיקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איפה היא? שרת המשפטים ציפי לבני, איפה היא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פריג', אתה מסיים את הדקה שיש לחבר הכנסת עמיר פרץ, השר להגנת הסביבה. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> סליחה, למען הדיוק בעובדות, אי-אפשר לעמוד כאן ולומר ששרת המשפטים הובילה – – – <קריאות:> – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> לא, לא. בשום פנים ואופן. היא הצביעה נגד, והתנאי שלה היה שלנו, כסיעה, אין שום מחויבות של הסיעות האחרות לגבי קידום הצעות חוק. זו ההצעה היחידה ששאר הסיעות התחייבו, סיעות הקואליציה, לא לקדם את ההצעה בלי שתהיה הסכמה שלנו. ואני מודיע לאופוזיציה: אנחנו לא נסכים – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> היא יכלה להגיש ערעור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני סגן יושב-ראש הכנסת וקנין, מה קרה? <קריאות:> – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אנחנו לא נסכים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו לא נסכים למה, ובזה השר יסיים. בבקשה. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אנחנו לא נסכים בשום פנים ואופן שהצעת החוק הזאת תגיע להמשך חקיקה מבלי שיהיו הסכמות על הנקודות המרכזיות שעלו כאן. לא אני ולא חברי, לא נסכים להעלאת אחוז החסימה, לא נסכים לסתימת פיות של האופוזיציה. עם כל הכבוד, אין ספק שהעניין הזה של הצעות האי-אמון הוא נושא מרכזי בחייה של מדינת ישראל – בשיח הדמוקרטי. אבל אנחנו, כדי למנוע זאת, הסכמנו לפשרה הזאת כדי לא לאפשר לקדם זאת בשלבים הבאים. נקודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר עמיר פרץ. <מיקי רוזנטל (העבודה):> עמיר, בוא נפצל את זה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, קודם כול, אני מתנצל בפני ראש עיריית ירושלים וחברי מועצת העיר, יקירי ירושלים וכל הנכבדים, אבל כמו שאתם מבינים אנחנו לא יכולים לעצור באמצע תהליך ההצבעה. יש כמה אנשים שביקשו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש כמה אנשים, חבר הכנסת פריג', שביקשו להציע הצעות לסדר הדיון. התקנון ודאי מאפשר זאת – על-פי סעיף 30; תודה, גברתי מזכירת הכנסת – ואנחנו נעשה את זה מן המיקרופונים באולם, במסגרת דקה. אני מודיע מראש – שאחר כך לא יהיו מחאות – אם מי מחברי הכנסת יתחיל פה עם הרצאות מלומדות בנושאים שלא קשורים לפרוצדורה, אני פשוט אפסיק את זה ונעבור להצבעה. ראשונה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חבר הכנסת אטיאס. נציגי הסיעות ידברו. אל תבקשו שניים מאותה סיעה, אני לא פותר בעיות פנימיות בסיעות. דקה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, בשם סיעת מרצ – אני מניחה שזה על דעת האופוזיציה – אנחנו מבקשים מהקואליציה ומיושב-ראש הכנסת לדחות את ההצבעה בשבוע, עד שיגיע ראש הממשלה. שמענו כאן על פשרה רקובה שסיפר עליה עכשיו השר עמיר פרץ; אני חושבת שזה לא לכבודה של הכנסת כשראש הממשלה איננו לעסוק בסוגיה כזאת מהותית, ולכן אני מבקשת דחייה, לאפשר לקואליציה להידבר בינה לבין עצמה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. העברנו את ההצעה. אם הממשלה תבקש, נשקול את זה. חבר הכנסת אטיאס מסיעת ש"ס – בבקשה, אדוני. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת דודו רותם, אני רוצה לפנות אליך; אתה שומע אותי, חבר הכנסת רותם? אתה, יש לך שכל ישר לפעמים, ואני חושב שבמקרה הזה – במקרה הזה – אתה יודע שההצעה כפי שאתה מגיש אותה זה לא מה שיבוא לכאן בסוף; בעיקר כי יושב-ראש הכנסת אמר שהוא יושב-ראש של כל הבית, לא רק של מפלגת ישראל ביתנו. לכן אני חושב שאם השכל הישר פועל עכשיו – ראש הממשלה לא פה; אם אתה תרצה אתה תעביר, ויש לך רוב, אבל מה שאתה עושה – אתה מכניס אצבע לעין – הם קוראים לזה לדמוקרטיה, אנחנו קוראים לזה לשכל הישר. תדחה את זה עד שראש הממשלה יבוא. אז אנחנו מקבלים איזושהי אינדיקציה שאתם לא רוצים להפעיל רק את הכוח, כי כוח מופרז מדי פועל נגד מי שמפעיל את הכוח, וזה מה שקורה פה עכשיו. הפעם הראשונה זה 4% – זה לא פוגע בש"ס, אל תטעה. אנחנו תמיד עשרה אוטומט ואחרי זה בונוסים, אבל באופן כללי זה פוגע במפלגות הקטנות. השערורייה הלא-פחותה זה לסגור את מוסד האי-אמון ביום שני. הכדור עגול; היום אתם בקואליציה, אתם תהיו באופוזיציה בפעם הבאה. הליכוד כבר היה באופוזיציה, והוא יהיה שוב. לכן אני מציע להסיר את זה מסדר-היום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אתה מבקש לדחות בשבוע כמו שביקשה גם נציגת מרצ, חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת שאול מופז – בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אני בדרך כלל לא מבקש בעניינים השנויים במחלוקת ובריב ומדון להתערב. הפעם שמעתי בקשב רב את הדברים שלך, אדוני יושב-ראש הכנסת. אני חושב שהצעת החוק הזאת, יש בה קודם כול ולפני הכול פגיעה קשה בדמוקרטיה. אתה, כיושב-ראש הכנסת, שומר הסף של הדמוקרטיה בבית הזה, ואני מבקש ממך לא לתת להצביע היום ולהעביר מהעולם את מוסד האי-אמון. אם תיתן את ידך לזה, אתה לא תיחשב יושב-ראש של הבית הזה. אנא ממך, תדחה את זה, תן אפשרות לקואליציה לחזור בה מהחוק הלא-דמוקרטי הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת מופז. גם אתה מבקש דחייה. אני רק חושב שגם החלטות שרירותיות של יושב-ראש הכנסת הן לא תמיד סמל הדמוקרטיה; מחר איזשהו חוק אחר לא ימצא חן בעיני ואני אחליט גם אותו לא להעלות לסדר-היום. לזה יש תקנון, ולזה יש מסורת בכנסת. חבר הכנסת יעקב אשר, סיעת יהדות התורה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אדוני, רק לאור חוות הדעת של היועץ המשפטי שלך ביקשתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קראתי בעיון את חוות הדעת, ואני אגיד לך, חבר הכנסת בר, סגני, ששוחחתי שיחה מאוד ארוכה ומאוד עמוקה עם היועץ המשפטי לכנסת הרבה לפני שביקשתי ממנו את חוות הדעת, והיו לנו גם הסכמות רבות בשיחה הזאת. אבל ודאי שאף אחד לא טוען שהצעת החוק היא בלתי חוקתית או לא ניתנת להבאה למליאת הכנסת. את עמדתי האישית מסרתי למליאה בלי להתבייש. בבקשה, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני יושב כאן ורואה את תנועות הגוף של חלק מחברי הקואליציה מתנועות שונות – יש עתיד וכו'. אני רואה בהחלט שמה שאנחנו אומרים בקול גדול כל אחד מדבר עם עצמו, אבל הפחד, בסופו של דבר, מהמשילות, בסוגריים, כנראה יותר גדול. אני די מרחם עליכם, ידידי חברי הכנסת החדשים, אני רואה עד כמה אתם אוהבים את החוק הזה. אני לא רוצה לנקוב בשמות אפילו שיכולתי לעשות גם את זה. במילה אחת: זה רוממות הדמוקרטיה בפיכם, כשאתם רוצים, וחרב הדיקטטורה בידכם כשאתם רוצים. אבל לכם מותר לעשות את זה. כי אם היו מגיעים אחרים ומציעים את זה, היו כבר מסבירים למה אנחנו לא יודעים מה זה מדינה דמוקרטית. ואני שואל, זה הדבר החשוב היום? זה הדבר החשוב היום, בימים כאלה של קיצוצים ובעיות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> הפחד מהביקורת אולי מביא את הדבר הזה. לכן אני רוצה לומר עוד מילה אחת – אני לא יכול לתאר לעצמי מה בגין היה אומר על חוק כזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה לא רוצה שאני לא אאפשר לבאים בתור לדבר כי אתה באמת עושה מה שביקשתי לא לעשות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בזה אני מסיים: אני מבקש לא מיושב-ראש הכנסת להוריד את זה מסדר-היום – מחברי הקואליציה, שהם יבקשו לדחות את זה בשבוע-שבועיים, לעשות שולחן עגול בעניין הזה ואז לראות הלאה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אחריו – מסעוד גנאים, אחריו – מוחמד ברכה, ואנחנו נעבור להצבעה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, בעשר השנים האחרונות היה מקובל שכשיש חקיקה הקשורה לכנסת לממשלה אין עמדה. היינו בעשרות חוקים כאלה. באו לכנסת, הממשלה אמרה, אין לנו עמדה, היות שהנושא הזה קשור לעבודת הכנסת, קשור לכנסת, וניתן חופש הצבעה לכל חברי הכנסת. זה מקובל. אני מבין שהחוק הזה בא לשנות את כללי המשחק. אבל באים כאן, תוך כדי כך שמביאים חוק לשינוי כללי המשחק ומשנים גם את כלל המשחק, בלי שיודיעו לנו, כמו שאמר ספירו אגניו – והמבין מבין. אני מציע לאפשר לקואליציה, לממשלה, דיון נוסף, שלפחות – נחמה פורתא, שיהיה חופש הצבעה לקואליציה כפי שהייתה המסורת עד היום. כלומר, פעם ראשונה בעשור האחרון שבא חוק שקשור לכנסת כאשר לממשלה יש עמדה וכופים משמעת קואליציונית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא היה כדבר הזה. לכן ההצעה שלי היא לסדר. אני חושב שצריך לדחות את ההצבעה עד שהקואליציה תחשוב מחדש על החוק ובכלל על העניין של חופש הצבעה, לתת חופש הצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. דקה לרשות אדוני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שהחוק הזה הופך את הדמוקרטיה באמת לדיקטטורה של הרוב; במיוחד כאשר הוא בא מבית המדרש של ליברמן ושל מפלגת ישראל ביתנו, שהיא באמת סמל הדמוקרטיה בבית הזה. אדוני היושב-ראש, אני חושב, כאשר מקשים על האופוזיציה או בכנסת להגיש הצעות אי-אמון – וגם כאשר אמר השר לנדאו, שאנחנו נבחן, או: הצעות האי-אמון יהיו קונסטרוקטיביות – מי יחליט? הממשלה תחליט אם זה קונסטרוקטיבי או דסטרוקטיבי? אני חושב שזה פוגע גם בעיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה שזאת זכותו של המיעוט להיות מיוצג ולהביע את דעתו. לכן אני מצטרף לבקשות לדחות את החוק הזה ולא להביא אותו לכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה מתכוון: לדחות את ההצבעה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ההצבעה. בטח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה, אחרון הדוברים, ולאחר מכן, אלא אם יהיה שינוי בעמדת הממשלה, אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – אדוני היושב-ראש, רק תקשיב לי, בבקשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כולי אוזן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא מציע לדחות בשבוע. אני חושב שאתה נתת הצעה. יש עוד דבר נוסף שאני רוצה להסב את תשומת הלב אליו. אתה נתת הצעה שזה צריך להיות או שעדיף שזה יהיה במסגרת של הבנות בין האופוזיציה לבין הקואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ובין כנסת לממשלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ובין כנסת לממשלה. מתקיימת ועדת הסכמות שמסדירה את עבודת הבית. אני חושב שזה כלי נכון. יתרה מזו, אדוני היושב-ראש, נשיאות הכנסת אישרה להיום הצעות דחופות לסדר-היום באותו נושא. לכן מה שאני מציע הוא להפסיק כל עיסוק בהצעת החוק הזו עד שהכנסת תגיד את דברה בעניין של ההצעות הדחופות לסדר-היום. הרי בתום ההצעות האלה תהיה הצבעה אם להעביר את זה לוועדה או לקיים דיון במליאה. בעניין של עבודת הכנסת חשוב, מכריע וראוי שהכנסת היא היא אשר תגיד את דברה, ולא הממשלה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברכה. אני לא מסתיר את דעתי – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> איזו הצבעה תהיה? תהיה הצבעה שמית, לפי בקשה של 20 חברי כנסת. חבר הכנסת ברכה אתה צודק מלכתחילה. אני לא מסתיר את דעתי שהדברים האלה ראוי שהיו באים קודם כול לאיזשהו דיון בין הכנסת לממשלה. אבל, כפי שאמרתי, אני לא רואה את עצמי כשוטר תנועה שיחליט מעכשיו איזה חוק נראה לי ואיזה לא, ואני מעלה להצבעה רק את החוקים שמוצאים חן בעיני. אף אחד לא רוצה את המציאות הזאת. לכן אם אין עמדת ממשלה שונה, אנחנו נעבור להצבעה. כפי שאמרתי, הוגשו כנדרש חתימות של 20 חברי כנסת, ואנחנו נקיים הצבעה שמית. גברתי המזכירה, כולם ערוכים? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – נגד עפו אגבאריה – נגד יולי יואל אדלשטיין – נמנע יצחק אהרונוביץ – אינו נוכח שמעון אוחיון – בעד אורי אורבך – בעד דוד אזולאי – אינו נוכח אריאל אטיאס – אינו נוכח ישראל אייכלר – אינו נוכח רוברט אילטוב – אינו נוכח קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – אינו נוכח יעקב אשר – נגד מיכל בירן – אינה נוכחת בנימין בן-אליעזר – נגד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – נגד אבישי ברוורמן – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נגד, ואני מתבייש שביום ירושלים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> טוב שאתה מתבייש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מתבייש בחוק הדיקטטורי שלך. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> טוב שאתה מתבייש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר. חבר הכנסת בר, הצבעת. הצבעת. יש קפה מאחורי המליאה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בושה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> תתבייש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בושה. בושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, הצבעת. צא, תירגע. יש עוד מעט דיון על יום ירושלים. שם אנחנו נשמח לשמוע אותך. תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ביום ירושלים מביאים חוק שחור, שחור, לכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מפריעים בזמן ההצבעה. מספיק. גברתי תמשיך. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – נגד עמר בר-לב – אינו נוכח באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – נגד <משה גפני (יהדות התורה):> נגד. כמובן – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יעל גרמן – בעד דני דנון – בעד אריה דרעי – נגד רונן הופמן – בעד <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נו, נו? נו, נו, נו? <קריאה:> רונן, מה קרה? <קריאה:> רונן – – – <קריאה:> רונן, מה קרה? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) ניצן הורוביץ – נגד <קריאות:> – – – <קריאה:> – – – מדבר על המשילות מתוך יש עתיד. <תמר זנדברג (מרצ):> ממש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. חברי הכנסת של מרצ וסיעות נוספות, מספיק. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד אבי וורצמן – בעד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – אינו נוכח חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד ציפי חוטובלי – בעד דב חנין – נגד ישראל חסון – נגד בועז טופורובסקי – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מרדכי יוגב – בעד שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – בעד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – אינה נוכחת לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – בעד מיקי לוי – בעד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח דב ליפמן – בעד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – בעד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – בעד שאול מופז – נגד משה מזרחי – נגד אברהם מיכאלי – נגד מרב מיכאלי – נגד עמרם מצנע – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – אינו נוכח אראל מרגלית – נגד משולם נהרי – נגד בנימין נתניהו – אינו נוכח חנא סוייד – נגד שמעון סולומון – בעד אורית סטרוק – בעד ניסן סלומינסקי – אינו נוכח גדעון סער – בעד חמד עמאר – בעד משה זלמן פייגלין – נגד <קריאה:> – – – <קריאה:> כל הכבוד. <קריאה:> יפה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) שי פירון – אינו נוכח מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – נגד רינה פרנקל – בעד עמיר פרץ – בעד <קריאות:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) דוד צור – בעד אברהים צרצור – נגד עדי קול – בעד פניה קירשנבאום – בעד רות קלדרון – אינה נוכחת זבולון קלפה – בעד יפעת קריב – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד דוד רותם – בעד יואל רזבוזוב – בעד ראובן ריבלין – נגד <קריאות:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יוני שטבון – בעד יובל שטייניץ – בעד <קריאה:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) מאיר שטרית – בעד אלעזר שטרן – בעד <שלי יחימוביץ (העבודה):> ככה מתנהג דמוקרט אמיתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – בעד איציק שמולי – נגד יאיר שמיר – בעד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד פנינה תמנו-שטה – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש ממזכירת הכנסת לקרוא בשמות אלה שלא היו או לא ענו. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יצחק אהרונוביץ – אינו נוכח דוד אזולאי – אינו נוכח אריאל אטיאס – אינו נוכח ישראל אייכלר – אינו נוכח רוברט אילטוב – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח מיכל בירן – אינה נוכחת עמר בר-לב – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח נסים זאב – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ציפי לבני – אינה נוכחת לימור לבנת – אינה נוכחת אביגדור ליברמן – אינו נוכח עמרם מצנע – אינו נוכח יעקב מרגי – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח ניסן סלומינסקי – אינו נוכח שי פירון – אינו נוכח רות קלדרון – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם יש מישהו שמזכירת הכנסת לא קראה בשמו או בשמה והם רוצים להשתתף בהצבעה – אין. <אמנון כהן (ש"ס):> יש אחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש. אמנון כהן, מה ביקשת להצביע? <אמנון כהן (ש"ס):> נגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמנון כהן נגד, בזה אנחנו סיימנו. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אמנון כהן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בזה סיימנו את ההצבעה. המזכירות תעשה את ספירת הקולות. לחברי הכנסת הייתי מציע להבא במהלך הצבעה שמית לא לתת ציונים אחד לשני על ההצבעה. אם הוותיקים בבית הזה יתחילו להיזכר מי הצביע איך על-פי עקרונות, בהיותו בקואליציה ובאופוזיציה, אז אני לא בטוח שזאת תהיה מחמאה גדולה לכולם; אז לא כדאי לתת ציונים בהצבעה זו או אחרת. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו רוצים לתת ציונים למי שהגיש את הצעת החוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז תכתבי בבלוג או בפייסבוק, זה מאוד מקובל בימים אלה, כן. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו לא יש עתיד, אנחנו לא כותבים את הדברים שלנו בפייסבוק – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל במסגרת התקנון, חברת הכנסת גלאון, לא כל הזמן בקריאות ביניים. <קריאות:> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מרוב פייסבוק אין לכנסת פנים. <זהבה גלאון (מרצ):> איפה ליברמן ששלח אותך, איפה הוא? <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מייד בסיום ההצבעה אנחנו נכריז על התוצאות, ונעבור לציון יום ירושלים, בתקווה שיהיה קצת פחות סוער וקצת יותר חגיגי. אפשר להביע משאלה כזאת? מה אתה אומר, השר פרי? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רצוי. חברי הכנסת, תוצאות ההצבעה: בעד – 51, נגד – 43; אני זוכר שהיו נמנעים, אבל זה לא צוין. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נמנע אחד. נמנע אחד. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר להמשך הדיון בוועדת – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ועדת המדע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מכיוון שהוצעו כמה – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> ועדת ביקורת המדינה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, שמעתי חוקה, מדע, אישה, ביקורת המדינה – אנחנו נעביר את ההצעה לוועדת הכנסת שתכריע בנדון, כמקובל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לוועדת האתיקה, לוועדת האתיקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מנוע מלהגיב, כי כמו שאתה יודע יותר טוב מכולם, יושב-ראש הכנסת ממנה את ועדת האתיקה. עוד – שלא יגידו שאני שולח את זה לוועדה שאני בעצמי מיניתי. <ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לסעיף הבא. אני מבקש מכולם לשבת. נכון, השר סילבן שלום? אני יודע מה עמדתך בנושא ירושלים, אז אתה תשב יחד עם כולנו בדיון הזה, ואני מקבל בברכה, ודאי, את כל אלה שרוצים להיות אתנו בדיון. נכון, חברי הכנסת יחימוביץ והרצוג? חבר הכנסת נחמן שי, אפילו ראש השדולה, אני חושב, יחד עם חברים נוספים של ירושלים. חברי הכנסת, שרים, חברי הכנסת לשעבר שהצטרפו אלינו, ראש העיר ירושלים ניר ברקת ורעייתו, חברי מועצת העיר – אני מניח שגם סגנים – שנמצאים אתנו; יקירי העיר ירושלים; לוחמים מחטיבת הראל; חברי הוועד המנהל וחברי האספה הכללית של גבעת-התחמושת; כלת פרס ישראל ונשיאת פסטיבל ירושלים ליה ון-ליר; חיילים; משפחות שכולות של חללים שנפלו במערכות על ירושלים; קהל נכבד – לא, לא אמשיך את דברי כשהגב של אנשים חשובים מופנה אלי. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנו מעלים היום על ראש שמחתנו את יום ירושלים, לציון 46 שנים לאיחודה של העיר. 46 שנים חלפו מתקיעת השופר ברחבת הכותל המערבי, מדמעות הצנחנים ומהקריאה שבקעה ממכשיר הקשר וצרבה לבבות רבים, "הר-הבית בידינו". 46 שנים אינן עדיין פרק זמן לסיכומים, אבל 46 שנים מאפשרות בחינה מושכלת של האירועים כפי שהתרחשו אז והבנה עמוקה של משמעותם לעם היהודי ולמדינת ישראל. כיום הדבר ברור: היום שבו אוחדה העיר, יום איחוי הקרעים של ירושלים, הוא גם יום חידושה ושגשוגה. יום איחודה של ירושלים הוא היום שבו הושבה עטרתה של ירושלים ליושנה, אבל באופן חדש לגמרי. ירושלים, שהייתה עיר חצויה, מוגבלת ביכולתה להתפתח ונתונה לאיומים והתקפות, ירי צלפים ושטחי הפקר, היא היום עיר אחת, מאוחדת וייחודית, עיר שצומחת בקצב מהיר למרות שנותיה הרבות. ירושלים היום גדולה מאי-פעם, עתיקה וצעירה גם יחד, מכילה בתוכה מגוון אדיר, בליל עשיר של אנשים ותרבויות, אמונות ודעות, שפות וארצות מוצא, המאוחדים באהבתם לירושלים. ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, תושביה הם האופטימיים ביותר, כך אומרים הסקרים; יש בה קרוב ל-40,000 סטודנטים ומספר אפילו יותר גדול של בחורי ישיבה. וכן, למרות היותה עדיין העיר הענייה בישראל, כ-43% מן המחקר הביו-טכנולוגי בישראל וכמחצית מן המחקר הרפואי מתרחש במוסדות מחקר ירושלמיים, כך שבקרוב מאוד ירושלים תוכל להיות מוכרזת כבירת הביו-מד של ישראל. ראש העיר, נעשה יוזמה כזאת? אני יודע שיש כאלה שלועגים לאיחודה של ירושלים. הציניים והספקנים תמיד יציינו את העובדה שישראלים לא חשים בטוח להסתובב ברחובות שועפאט. אבל אני מציע לציניים שבינינו לזכור שגם בתל-אביב באזורים מסוימים יש רחובות שבהם ישראלים ממעטים להסתובב, ולמרות הכול איש אינו חושב שתל-אביב מחולקת או שהיא לא בידינו. חברי הכנסת, אורחים נכבדים, איחוד העיר ונס ההצלה במלחמת ששת הימים לא שינו מן היסוד רק את עתידה של ירושלים; איחוד ירושלים עיצב מחדש את הזהות היהודית ברחבי העולם ויצק תוכן חדש לחייהם של יהודים רבים מרחבי העולם. כבר בתקופת ההמתנה, בימים ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, חשו צעירים יהודים רבים להיכן פונה לבם. הם, שגדלו כרוסים או אמריקנים, צרפתים, בריטים, אוסטרלים, מצאו את עצמם מודאגים, ולא בשל אירוע במדינת מוצאם, אלא בשל מצבה של מדינת ישראל הקטנה. איחוד העיר, הצלתה של ישראל והניצחון במלחמה מילאו את לבם שמחה אדירה. בקרב רבים מהם החלה לחלחל התודעה כי אף שהם בסוף המערב, הרי לבם נטוע במזרח. הם הבינו שיותר מכול הם חלק מן העם היהודי, מארצו, ממדינתו, מעירו ומעתידו. כך, למשל, מלחמת ששת הימים הדגישה לפני האינטליגנציה היהודית בברית-המועצות דאז עד כמה הם, הצעירים, רוצים להיות חלק פעיל מההיסטוריה היהודית. הדור הראשון של פעילי העלייה לא הסכים עוד להיות עם זהות יהודית פסיבית, כזו הנכפית בכוח האנטישמיות בלבד. מלחמת ששת הימים יצרה גלים של שינוי תודעתי – התרבו חוגים ציוניים ברחבי ברית-המועצות, החלו הזדהות פומבית עם העם היהודי ורצון לקחת חלק פעיל בגיבוש הזהות היהודית. אט-אט החל תהליך חיפוש שאני, כבן הדור השני של פעילי העלייה, נטלתי בו חלק יותר מאוחר; חיפוש אחר השפה העברית, ההיסטוריה היהודית, ספרות ומסורת ישראל. מארק אזבל, מראשוני פעילי העלייה בברית-המועצות בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, כתב פעם – תיאר את תחושותיו כצעיר יהודי באותם ימים: "לאחר ארבעה ימים מתחילת המלחמה התחלפה תחושת הייאוש בקרב יהודי רוסיה ברגשות שמחה וגאווה גלויים. בבת-אחת השתנתה המנטליות של היהודי הסובייטי, השתנה אף אופי הבדיחות האנטישמיות בלי הכר. עברו שנתיים, ויהודים הודיעו באופן גלוי למשטר הכול-יכול בקרמלין על רצונם לעלות לישראל. אחר כך באו משפטים, בתי-סוהר ומחנות, אך הציונים החדשים הכינו את עצמם לכול. אילו נאמר לי", כותב אזבל, "ב-1967 שאי-פעם אעלה לישראל, זה היה נשמע לי כאילו אטוס לירח. ואולם כעבור שלוש שנים ביקשתי הזמנה מישראל, וב-1977 נחתתי בשדה התעופה לוד". כל מי שמכיר את יהדות ארצות-הברית או צרפת יודע שמה שהתרחש ברוסיה דאז, כפי שתיאר אזבל, התרחש גם שם. פתאום הייתה גאווה להיות יהודי, פתאום לא התביישו לצעוד עם כיפה, לקחת חלק בתפילות בבית-הכנסת, ולא חשוב מאיזה זרם. מכובדי, בשבועות האחרונים עולות לסדר-היום סוגיות חשובות שקשורות לירושלים – אם נושא הר-הבית, אם נושא הכותל. אני חושב שחובה על כולנו, בלי כל קשר להשקפה הפרטית בנושאים האלה, לדאוג לכך שעיר שלוש הדתות, שבה אנחנו גאים בחופש הפולחן לכול, תהיה ודאי פתוחה גם לכל יהודי ולכל יהודייה באשר הם, בכל מקום שירצו להתפלל. נכון, יש לפעמים מגבלות; נכון, תמיד נתחשב במגבלות – אבל השאיפה המשותפת של כולנו צריכה להיות לאפשר את החופש הזה. בלי חופש מסוג זה לא תהיה לנו ירושלים אחת. אני מקווה שיוזמות שיש בנושא הזה, שנדונות בימים האחרונים גם כאן, בכנסת, בסופו של דבר יישאו פרי. אני כולי תקווה שביום ירושלים הבא, שאנחנו ודאי נציין כאן בעוד שנה, חלק מן הסוגיות שהעליתי יהיו פחות רלוונטיות – לא נדבר על העיר הענייה, נדבר על אחוזים עוד יותר גבוהים במחקרים המתקדמים, במדע, בטכנולוגיה, בתרבות, וכולנו נוכל לומר: שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. יום ירושלים שמח. אני מזמין את ראשון הדוברים, שהוא דובר מטעם הממשלה וגם השר לענייני ירושלים בדיון הזה, הלוא הוא חבר הכנסת נפתלי בנט. בבקשה, אדוני. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> חג ירושלים שמח. בתווך, בין כ"ט בנובמבר לבין ה' באייר – הקמת המדינה – היו חודשים מאוד קשים, בעצם השלב הראשון של מלחמת העצמאות. השיא, שיא הקשיים, היה במרס 1948, מה שאחר כך כונה "מרס השחור", כי כל השיירות שניסו להגיע לירושלים נעצרו, נפגעו, מלווי השיירות נהרגו – שיירת חולדה, שיירת נבי-דניאל – וירושלים הייתה במצב כמעט אנוש. באו מפקדי הצבא לדוד בן-גוריון ואמרו לו שכדי להציל את המדינה שבדרך אין ברירה אלא בעצם לוותר על ירושלים, ונציל את שאר המדינה. ומכל בחינה של לוגיסטיקה צבאית, סדרי כוחות וכו', זו הייתה החלטה נכונה. אגב, באותו מרס השחור גם ארצות-הברית נסוגה בה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית. מזכיר המדינה האמריקני באותה תקופה, מרשל, חזר בו, הגיע למסקנה שזו הייתה טעות, ולחץ מאוד על הנשיא טרומן שלא להקים את מדינת ישראל; כי אם המדינה לא יודעת לעמוד על רגליה, אם היא לא יודעת להתקיים, אין לה זכות קיום. זה דבר מאוד חשוב, לקח לכולנו, שבשדה הבין-לאומי הצדק הוא לא הפקטור המשמעותי, אלא הכוח הבין-לאומי – הכוח הצבאי. דוד בן-גוריון אמר למפקדי הצבא: לא רק שאני לא מוכן לדלל כוחות בירושלים ולהעביר אותם לשאר הארץ, אני דורש הפוך; וב-28 במרס הוא הורה למפקדי הצבא לרכז 1,500 חיילים כדי לפרוץ את הדרך לירושלים. כמה ימים אחר כך, ב-5 וב-6 באפריל 1948, יצא לדרך מבצע נחשון, המבצע ההתקפי הראשון במלחמת העצמאות, מבצע להשתלטות על הגבעות בדרך לירושלים כדי לפתוח את מה שהיום אנחנו מכירים ככביש מס' 1. המבצע, שנקרא על שם נחשון בן עמינדב, שזינק למים, הצליח, ובאמת בעקבותיו באו עוד מבצעים. ירושלים ניצלה. זה היה בניגוד לכל הלוגיקה, אבל ירושלים ניצלה. 3,000 שנה לפני זה, דוד אחר, לא דוד בן-גוריון, דוד המלך, היה בסיטואציה שבנו אבשלום, שמרד בו, הגיע מכיוון דרום, מכיוון חברון, ודוד לא רצה להתעמת עם בנו אבשלום, אז הוא, דרך נחל-קדרון, יצא מזרחה – כדי להימנע ממלחמה עם בנו. צדוק הכוהן והלוויים וארון הברית יצאו בעקבותיו. ואז הוא אמר: עצרו. אתם חוזרים. ארון הברית לא בא אתי, המלך, אלא ארון הברית נשאר בבירה ירושלים. ובזה הוא קיבע למעשה את ירושלים כבירת ישראל לנצח. שתי ההחלטות היו לכאורה לא רציונליות, אבל ירושלים היא מעל הכול. ירושלים היא לא רציונלית; ירושלים היא חיבורים שנראים בלתי אפשריים לפעמים. בימים האלה אנחנו מנסים למצוא איזושהי פשרה בין הנצים בנוגע לכותל; לא קל, אבל איך "הדג נחש" כתבו או אמרו? משהו כמו: אם תפרוץ מלחמת עולם היא תפרוץ בירושלים, אבל גם השלום רק בירושלים יכול לפרוץ. הרי שלום ברמת-אביב אין מה לעשות, כי כולם מסתדרים, אין מגוון, וגם ברעננה. רק בירושלים יפרוץ השלום. אני חושב שהאתגר הירושלמי הוא האתגר של מדינת ישראל – איך אנחנו, כל כך שונים, צריכים לדעת להתווכח אבל גם ללמוד לחיות יחד. ירושלים מעל הכול. אבל שלא נתבלבל, כשאנחנו אומרים ירושלים אנחנו מדברים על ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראל, לנצח. אין ירושלים אחרת. אני רוצה לסיים כאן דווקא בקטע מתוך אחד הנאומים האחרונים של יצחק רבין, ראש הממשלה, בטקס לציון 3,000 שנה לירושלים בוושינגטון, והוא אמר כך: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל, יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח על נושא אחד – שלמותה של ירושלים. אין שתי ירושלים, יש רק ירושלים אחת. ירושלים" – אומר רבין – "אינה נושא לפשרה ואין שלום בלי ירושלים". אני מקווה שדברים אלה והאמירה הנצחית, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, יעמדו למול עינינו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לחבר הכנסת השר נפתלי בנט, בין יתר תפקידיו גם השר לענייני ירושלים. ואני מזמין את חבר הכנסת ראובן ריבלין. בדיון היום הוא לא זקוק לשום תואר ולשום הסבר למה בעצם הוא מדבר בשם הקואליציה. <מאיר שטרית (התנועה):> ירושלמי בן ירושלמי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי שאני לא חושב שבדיון הזה צריך לתת הסברים למה דווקא הוא נבחר לייצג את הקואליציה. בבקשה, אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני מכובדי יושב-ראש הכנסת, חברי הממשלה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני היקר ראש העיר ורעייתו, חברי מועצת העיר, כלת פרס ישראל ליה ון-ליר שעושה רבות למען מדינת ישראל, לירושלים בירתה וגולת הכותרת שלה, מכובדי כולם אוהבי ירושלים, לוחמיה וחולמיה – כן, בישראל של שנת 2013 היה זה טבעי יותר עבור ישראלים רבים לחגוג את יום תל-אביב במקום את יום ירושלים. לרבים מתוכנו יום תל-אביב הוא יום חגה של הציונות המדינית, מלאכת ידיה להתפאר. יום תל-אביב הוא כמו היום שבו בתך חוזרת מבית-הספר עם תעודת הצטיינות ואתה תולה אותה בגאווה על קיר ביתך ומספר לכל מי שרק מוכן לשמוע, בעיניים נוצצות, על בתך; וכך אתה עושה עם כל מי שאתה נפגש. יום ירושלים איננו כזה. הוא איננו יום כזה, לא מפני שירושלים העיר מפגרת מאחור – ובעיקר בשנים האחרונות, אדוני ראש העיר. להפך, ירושלים היא מטאור של התפתחות אורבנית; מרכזי תעשייה ובילוי, מוסדות תרבות, חיי לילה שוקקים. כן, חברי התל-אביבים, חיי לילה שוקקים, מרכזי תעשייה ובילוי, מוסדות תרבות. יום ירושלים הוא יום המציע את ירושלים ואתם יכולים למצוא בה מה שתרצו. אבל יום ירושלים איננו כזה משום שירושלים עבורנו, על כל מה שהיא מסמלת, היא קודם כול התבוננות במראה. ביום ירושלים אנחנו מביטים במראה בבוקר מוקדם, לפני הגילוח או המייק-אפ, ומן המראה ניבטות אלינו פניה של החברה הישראלית ודמותו של המפעל הציוני. בירושלים וביום ירושלים אנחנו לא יכולים לשכוח שאת חלקת אלוהים הקטנה הזאת חולקות קבוצות שתהום אידיאולוגית, דתית ופוליטית פעורה ביניהן. אם תל-אביב היא ה-Start-up Nation, ירושלים היא האומה כולה. אם תל-אביב היא תעודת הצטיינות שלנו כחברה על קיר המפעל הציוני, הרי שירושלים היא החדר בתוכו. ירושלים היא החדר שעל קירותיו פרוסה החברה הישראלית כולה, על כל הזהויות, התרבויות, המפגשים, כן, וגם הקונפליקטים המתחוללים בה. ירושלים למעשה היא הבטן הרכה של החברה שלנו. אני אוהב את ירושלים, לא רק בגלל מטען הדורות ולא רק משום שהיא מרכיב קריטי בזהות שלי כיהודי. אני אוהב את ירושלים משום שהיא ראי, ראי של החברה הישראלית, משום שהיא תזכורת לפסיפס הישראלי, למרקם החיים המשותף בין חרדים לחילונים, או כפי שהיה אומר טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, בין אלה ששומרים תרי"ג מצוות לבין אלה ששומרים פחות מצוות, בין עדות, בין ערבים ליהודים, בין מעמדות ובין דתות. ירושלים משקפת את השבריריות שבשותפות הזאת, את הסכנות המאיימות עליה וגם את התוצאות ההרסניות של התפרקותה. אני אוהב את ירושלים משום שהיא אבן הבוחן שלנו. אני רואה בה את קפסולת הניסוי של החברה הישראלית כולה. מכובדי, אדוני, אחד משומרי חומות ירושלים, מפקד מחוז ירושלים, שהיום הוא סגן שר ואני בטוח שעוד רבים מכם תראו אותו גם שר – אני לא בטוח שאני, אבל אני בטוח שאתה תהיה גם שר, ובאמת ברוך תהיה בבואך לבית-המחוקקים. אם זכית בזאת מפני שהיית ממ"ז ירושלים, דיינו. מכובדי כולם, ירושלים תהיה זירת קרב ומאבק כל עוד החברה הישראלית תמשיך להבין את עצמה כזירה של קרב ומאבק במקום כזירה של מפגש בין אמונות והשקפות עולם. האמת הקשה לעיכול של ירושלים היא, שהמדינה הזאת אומנם נבנתה על-ידי ציונים אבל לא עבור ציונים בלבד, והמציאות היא שזאת גם אינה מולדתם של יהודים בלבד, שהרי נולדו לארץ הזאת גם אנשים שאינם יהודים. ירושלים שלי, של בית אבי, מי שהיה נטוע עמוק במסורת ישראל, מי שתרגם גם את הקוראן מערבית, היא התזכורת המתמשכת לאמת הזאת שנמצאת בכל מקום שאליו אביט בירושלים וגם מחוצה לה. לשמחתי, אט-אט הופכת ירושלים לעיר שדוחה את האפשרות של חלוקתה, לאו דווקא בגלל השכונות העוטפות אותה מאז 1967, כמו ארמון-הנציב, גילה, פסגת-זאב ורמות, אלא משום שנוצרו בירושלים חיים משותפים; אומנם שבריריים, אומנם עדינים, אומנם רכים, אך הם קיימים. יש שיאמרו שתוואי גדר ההפרדה הוא שמכתיב מציאות ירושלמית חדשה שבה מערבה של העיר הופך למוקד חיים עבור יותר ויותר תושבים ממזרחה, אך זוהי המציאות. אפשר להרגיש את השינוי במרחבים הציבוריים של ירושלים, בגנים, בפארקים, בקניונים ובגני המשחקים. הקבוצות החיות בירושלים מתחככות זו בזו, וזו עובדה. ירושלים היא זעיר אנפין, היא המיקרוקוסמוס ליכולת שלנו לחיות בירושלים, בירתה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, מתוך הבנה ומתוך הסכמה שזה אינטרס משותף של כולנו תחת ריבונות ישראל. כן, רבותי, תחת ריבונות ישראל. ממילא, גן-הפעמון, קניון מלחה ועוד אתרים רבים בירושלים הפכו להיות עורק חיים משותף. בתי-ספר ומכללות במזרחה של העיר, שבעבר החרימו את מערכת החינוך הישראלי, מטמיעים היום את העברית כשפה פרקטית, הם לא מוותרים על הערבית כשפת החיים המשותפים. ובכן, רבותי, יש מי שיאמרו שאני מיושן, ויש – מה אפשר לעשות – מי שיאמרו שאני הוזה, אבל סלחו לי שאני לא מבין כיצד אפשר לחלק את השלם. אי-אפשר לחלק את השלם. אני מאמין שהפרדה בין אוכלוסיות לא תצלח בירושלים. להבנתי, הפסיפס הישראלי הוא עובדה ומציאות, דמוגרפית וגיאוגרפית, ומי שמקיא חלקים מהפסיפס הישראלי, אם בהצהרות לאומניות, אם בהצהרות חברתיות, אם בהצהרות דתיות והלכתיות, סופו שהפסיפס הישראלי יקיא אותו. אני מאמין שהאירועים האלימים בירושלים – בקריית-משה, בשער שכם, באיצטדיון "טדי" – הם תגובה של שוליים לטשטוש ההפרדה בין האוכלוסיות שבה ולטשטוש הגבולות בין מזרחה של ירושלים ומערבה של ירושלים. ולכן, כירושלמי וכישראלי, אדוני היושב-ראש, אני נחרד מול המעשים הללו. אני בז לאלו שמחוללים את האלימות והגזענות, משום שהם מסיגים אותנו לאחור ומנסים להוכיח דה-פקטו שירושלים איננה יכולה להתקיים בלי חומה בלבה. בחודשים האחרונים אנחנו משתמשים רבות בביטוי "פוליטיקה חדשה". אך מה היא בעצם פוליטיקה חדשה? זאת לא אוכל לומר. אני יכול לומר לכם מהי פוליטיקה חדשה עבורי: פוליטיקה חדשה איננה משחק סכום אפס, אלא כזאת שבה לכל קבוצה יש אפשרות אמיתית לקחת חלק בעיצוב הגורל המשותף שלנו – חרדים כחילונים, נשים כגברים, ערבים כיהודים. פוליטיקה חדשה היא כזאת שמנסחת את היכולת לקיים חיים משותפים בין איבריה של החברה הישראלית במדינה היהודית. פוליטיקה חדשה היא ההבנה שהשתתפות הפוליטית של כל אחת מן הקבוצות איננה רק עוד פריבילגיה, אלא חובה, חובה של ממש. אני חושב שירושלים מניחה בפנינו הזדמנות ליצור פוליטיקה חדשה אמיתית, שבה כל קבוצה תיטול חלק ממשי בעיצוב גורלה של ירושלים. אני מקווה שבבחירות הקרובות לעיריית ירושלים יותר ויותר מתושביה של ירושלים הערבים יפקדו את הקלפיות וישתתפו בעיצוב דרכה של ירושלים תחת חוק ישראל ותחת ריבונות מדינת ישראל בירושלים בירתה. השותפות הזאת צריכה להיכתב ולהיחתם בין חלקי העיר הזאת: בין שכונות מאה-שערים והר-נוף לשכונות בית-הכרם וקריית-היובל; בין שיח'-ג'ראח – שמעון-הצדיק – הר-הזיתים, סילואן, לרחביה, שערי-חסד וקריית-מנחם. שותפות בין שכונותיה הפצועות של ירושלים היא שותפות בין חלקי החברה הישראלית כולה, שכן ירושלים היא קפסולת הניסוי, היא המבחן ליכולת שלנו לחיות יחד במדינה היהודית. ירושלים היא הכתובת על הקיר, היא הקללה והיא הברכה. אדוני היושב-ראש, לשנה הבאה בירושלים של הישראלים כולם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת ראובן ריבלין. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אסור למחוא כפיים, למרות – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה יכול למחוא כפיים בלב, חבר הכנסת מיקי לוי. ואני מודה בהחלט לחבר הכנסת ראובן ריבלין על דבריו החשובים. אנחנו מבקשים לשמוע את חבר הכנסת חיליק בר. בבקשה, אדוני. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכבדי יושב-ראש הכנסת; נכבדי ראש העיר ירושלים, ידידי הטוב ניר ברקת, והגברת בבי ברקת; יקירי ירושלים – הגברת ליה ון-ליר, בהחלט בונת ירושלים; משפחות החללים; חיילי צה"ל; חברי למועצת העיר, סגני ראש העיר, כנסת נכבדה, חג שמח. יום ירושלים היום, יום חשוב מאין כמותו, שבו אנחנו חוגגים את היותה של ירושלים בנו ואת היותנו בירושלים – ירושלים שלנו, האהובה, היקרה לנו כל כך. ראשית ברצוני לתמוך ולחזק את עיריית ירושלים והעומד בראשה, ניר ברקת, ולפרגן להם מכל הלב. לא הופתעתי מהנתונים שפורסמו אתמול בעיתונות, המעידים על התחזקותה של ירושלים במרבית המדדים החשובים לעיר. עד לא מזמן הייתה לי הזכות לשבת בעצמי במועצת העיר ירושלים, והייתי עד ושותף מקרוב לעבודה הכל-כך קשה שהושקעה ועדיין מושקעת בירושלים ביותר מארבע השנים האחרונות, עבודה שאת פירותיה אנחנו מתחילים לראות ולחוש היום, ועל כך מגיע יישר כוח גדול לכל העוסקים במלאכה – נבחרי ציבור, פקידי העירייה; וגם לכנסת, שלא תמיד מספיק אבל ברוב הצמתים החשובים בהחלט תומכת בעיר ירושלים. כולנו גם צריכים להתחייב ביום ירושלים להמשיך לתמוך בירושלים בכל יום כאילו הוא היה יום ירושלים. אבל, ברשותכם, רציתי לדבר ביום ירושלים לא על הדברים וההישגים הבנאליים, אלא על שני נושאים שעומדים בלבה של ירושלים ומטרידים אותי מאוד לאחרונה, וחבר הכנסת ראובן ריבלין נגע בחלק מהדברים האלה. הרי ירושלים, מהי? מלבד היותה בירתנו האהובה, מה מהותה ומה תפקידה בתוך העם שלנו? המילה "ירושלים" בחלק מהמקורות והפרשנויות מורכבת משתי המילים "עיר שלם", יש האוהבים לומר "עיר שלום", ותפקידה של העיר הוא שהיא תהיה השלם, והמרכיב והמאחד של כל חלקיה ושיחיו בה כולם בשלמות ובשלום. ועל השלמות והשלום אני רוצה לדבר. ואמרו חכמינו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם", ודבר ה' לא יכול להיות שום דבר מלבד דבר שיש בו שלמות ושלום. "מציון תצא תורה" – תורה של שלום בינינו לבין אחרים; ותורה של שלום ראוי שתצא גם בינינו לבין עצמנו. אז ראשית נדבר על תורת השלום בינינו לבין שכנינו. תורת השלום הזאת כבר לא יצאה, לצערי, מירושלים שנים רבות, רבות מדי. הרבה פעמים באשמת שכנינו, לפעמים באשמתנו. תורה של שלום לא יצאה מירושלים זמן כה רב עד כי כמעט שכחנו להשתמש במושג הזה, שלום, ובטח לחתור אליו מכאן, מהעיר ירושלים. והנה קמה ירושלים שלנו בשבוע שעבר לבוקר של הושטת יד לשלום לעברה, עת הליגה הערבית הודיעה למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי כי היא משדרגת את הצעתה ומוכנה לחילופי שטחים בין ישראל והפלסטינים. 22 מדינות ערביות ומוסלמיות שגם להן, מה לעשות, חשובה ירושלים, בהן הגדולות שבאויבותינו, מושיטות יד לשלום לירושלים, ומוכיחות כי למרות כל מה שקורה בעולם הערבי, יוזמת השלום של הליגה הערבית חיה ובועטת. נציג הליגה הערבית עצמו צוטט אומר בארצות-הברית: "השגת שלום בין הפלסטינים והישראלים היא בחירה אסטרטגית של מדינות ערב"; לא פחות מכך, אדוני היושב-ראש. הם אומרים: יש לכם גב לשלום, לכו ועשו אותו. יש לכם לא רק פרטנר אחד, אלא 23 פרטנרים. וחשוב לומר שיוזמת השלום הערבית במתכונתה הנוכחית רחוקה מלהיות מושלמת, לא הייתי חותם עליה במתכונת זו, יש הרבה מה לתקן ולשפר בה, אבל הצעת הליגה הערבית היא בהחלט הושטת יד לשלום לירושלים והיא בהחלט בסיס לדיון עם ישראל. היא לא משהו שאפשר שוב להתעלם ממנו. ואני קורא לירושלים, מכאן, מיום ירושלים, מירושלים, לשים לב טוב-טוב ולהיות רגישים לעוד הזדמנות ענקית שיש לנו לשלום או לעוד הזדמנות שיכולה לחמוק לנו שוב בין הידיים, ואני קורא לנו, לעצמנו, להושיט יד חזרה, ומייד, לבחינה אמיתית ומחודשת של היוזמה הערבית. יד לשלום, שלום כולל, אולי, עם כל מדינות ערב. ישראל החמיצה את ההזדמנות הזאת במשך 11 שנים. בואו לא נחמיץ אותה שוב. בואו ננסה להפוך את ירושלים לעיר של שלום כפי שהיא חפצה ורוצה להיות כבר יותר מ-3,000 שנה. יותר מדי דם נשפך סביב ירושלים, ובתוך העיר, ועל חומותיה ובין סמטאותיה, והנה, אולי יש עוד הזדמנות לסיים את זה. אנחנו חייבים את זה גם לשם כבודן של 22 מדינות ערב המושיטות לנו יד לשלום, אך גם, ובעיקר, לעצמנו. וכאן אני עובר מהשלום אל השלם, מעיר שלום לעיר שלם, השלם פה, בתוך הבית שלנו, וגם כאן אני חייב להגיד לכם, לידידי החילונים, הדתיים והחרדים – ואני שמח שיש פה חרדים – שאני ממש מדוכא כשאני רואה בכל מקום אפשרי – במדיות החברתיות, בתקשורת, בשיח הפנימי כאן, בתוך המליאה ובתוך ועדות הכנסת – ואני עד למגמה המסוכנת שמתחילה לקרוע את ירושלים שלנו, תרתי משמע. אני עד לתחילתו – ואין מי שיכחיש את זה – של שיח שטנה קשה, אולי אפילו – קשה לומר – לעתים שיח שנאה, שאנחנו עדים לו בכל מקום לאחרונה, בינינו לבין עצמנו, ואני כמובן מדבר על השיח בין החרדים לבין החילונים ובין הדתיים הלאומיים, שיח שמידרדר וגדל כמו כדור שלג, ועלינו לעצור אותו, אדוני היושב-ראש, כאן ועכשיו, מהבית הזה. ואני רוצה לנצל את יום ירושלים ולפנות לשני הצדדים ולהציב להם מראה קשה שיביטו בה גם אל עצמם וגם אל עבר האחר. ראשית אני רוצה לפנות לאחי החילונים ואלה שאינם חרדים, הדתיים הלאומיים, שמהם אני בא, ולתת לנו קצת ביקורת עצמית. אני אינני חרדי, חברי חברי הכנסת, אינני רוצה להיות וכנראה שגם לא אהיה. אולי אני לא רוצה כי אני לא רוצה ואולי כי אין לי הכוחות והרצון לחיות את החיים הסגפניים והסגורים שחיים החרדים במילניום השלישי והליברלי – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – למה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – מלא הפיתויים והקדמה. אך מי הם החרדים הכל-כך מפחידים הללו ומדוע הם בוחרים לחיות ככה? אדוני השר אטיאס, תקשיב לי. האם החרדים הם חוצנים שנפלו עלינו פתאום, ולא ברורה לנו משימת חייהם או דרך חייהם או אמונתם? האם זה חדש לנו? אולי בכלל היינו כאן לפניהם והם פתאום באו ומהווים עלינו עול? אז לא, ודאי שלא. החרדים הם אנחנו לפני 100 שנה בירושלים ולפני 200 שנה בירושלים ולפני 1,000 שנים בירושלים. פעם כולנו היינו חרדים. והיום, מה לעשות, לטוב ולרע, לא כולם חרדים; התפתחו עוד זרמים והתפתחה הציונות הדתית-לאומית והחילונית. וטוב שהתפתחה, וטוב שקמה ונלחמה על המדינה הציונית שלנו. אני חלק מהציונות הזאת, אני חלק גאה בה, נלחמתי ואמשיך להילחם למענה. אך מלחמתי למען המדינה הציונית לא מחייבת אותי לשנוא את הצד השני ולשנוא את החרדים, כי הם אני ואני הם וכולנו חלק מאותם ישראל שאמורים להיות ערבים זה לזה, אך לא לשם אנחנו צועדים. הם שומרים בעבורי על מה שאני לא יכול לשמור בעצמי, ולעתים אני שומר בעבורם על מה שהם אינם יכולים או רוצים – ותכף נדבר על זה – לשמור בעצמם. והם, ידידי החילונים – ואני נותן פה ביקורת גם לעצמי – שומרים לנו על אותה תורה שבזכותה כולנו כאן, אותה תורה הנטועה בלבו של כל יהודי בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה, חילוני או דתי; אותה תורה ששמרה על אחדותנו ולאומיותנו מאז יציאת מצרים ועד ימינו אנו. האם אני שומר אדוק ותלמיד גדול של אותה תורה? לא ממש. האם סביר להניח שאשמור מצוות? ודאי שלא את כל התרי"ג כנראה – אבל גם הרב דרעי לא שומר את כל התרי"ג. <אריה דרעי (ש"ס):> אל תבטיח. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני לא מבטיח. אבל האם זה אומר שכחילוני נגזר עלי לשנוא אותם ולהילחם בהם בכזאת חדווה כמו שקורה בימים האחרונים, גם כאן בתוך הבית הזה? ודאי שלא. ואני קורא לנו להפסיק את זה מהצד שלנו. וכעת אליכם, אחי החרדים. בדברי אלו איני פוטר אתכם מלהיות חלק מרכזי אחראי יותר מהחברה ומהמדינה שבנינו פה אנחנו, הציונות החילונית והדתית-לאומית, בעמל כה רב. אני לא פוטר אתכם, כי אנחנו רוצים אתכם שותפים, כי אנחנו רוצים שתהיו חלק מאתנו. אתם כוח חשוב ואיכותי ויש לכם מה לתרום ואנחנו רוצים שתתרמו יותר מלשמור על אוהלה של תורה. כן, אתם לא תורמים מספיק. וכן, אינני מבקש לעשות לכם הנחות, אינני מבקש לפטור אתכם משירות צבאי במידת האפשר או משירות אזרחי ובטח לא מהשתלבות יותר מסיבית בשוק העבודה שמקדם ידידי אראל מרגלית מטעמנו. וגם לכם, אחי החרדים, יש לי הרבה מה לומר על חשבון הנפש שיש לכם לעשות על התנהלותכם בחיים הפוליטיים והאזרחיים במדינה במשך 65 שנות קיומה. וכן, חשוב שנדע שהסכם יששכר וזבולון שאתם מכירים, אף שעומד מאחוריו רעיון יפה, הוא לא הסכם שיכול לעבוד במלואו במדינה מתקדמת. אותו הסכם יששכר וזבולון שאומר שהעשיר יתמוך בתלמיד חכם ובתמורה העשיר ייחשב לשותף בדבר תורה – זה רעיון חשוב, זה רעיון יהודי יפה, אבל הוא לא יכול להתממש היום, ידידי החרדים, במלואו במדינה קטנה הנלחמת על ביטחונה ועל כלכלתה ועל חוסן חברתה וצבאה. וחשוב לנו שתבינו את זה, שזה אותנטי, שזה אמיתי. וכן, יש לי הרבה מה לומר לכם על אותו סטטוס-קוו שהלך והתנפח לפוליטיקה סקטוריאלית. הרבה חשבון נפש ראוי שייעשה גם בצד שלכם, כמו שראוי שיעשה גם בצד שלנו. יש לי הרבה לומר לכם, אחי החרדים, ואני יודע שלכם יש הרבה מה לומר לנו. אבל יש דרך לומר את זה, יש דרך לנהל את השיח הזה, והדרך היא לא בליבוי שנאה הדדית כפי שקורה היום, כי שנינו אשמים באותה מידה ושנינו עיוורים וחפים מכבוד ומהבנה לחייו ולתרבותו ולאורח חייו של הצד השני, שהוא בעצם אותו הצד, אותו העם. על כן, אדוני היושב-ראש, לסיום, אני רוצה לנצל את כוחה של ירושלים, ביום ירושלים, ולקרוא לכולנו כאן מירושלים להתעשת, להירגע, לשוב להיות ערבים זה לזה, אבל באמת, ולהבין שפרינציפים ומשחקים קואליציוניים ואופוזיציוניים זה בסדר, זה חשוב – היום נלחמנו על זה פה כשנלחמנו על החוק המביש הזה שקידמה הקואליציה – אבל כדאי שלמשחקים האלה יהיו גם גבולות, וכדאי שנציב את הגבולות האלה לבל יגלשו ויגיעו לאותן נקודות אל-חזור בקרע ההולך ומתרחב בינינו. ואני בטוח שאם נתאמץ יחד, בעזרת השם, יוכל המוח היהודי הגדול והנורא למצוא את המתווה הנכון שבו ידורו זה לצד זה גם צבא השם וגם צבא ההגנה לישראל, שנוכל לגור ביחד, זה לצד זה, בתוך אוהלה של תורה ובתוך דיור בר-השגה; ושילד חילוני, עני, מדימונה או ילד ערבי מקלקיליה לא יסבול ויהיה רעב בגלל פרינציפ קואליציוני שעושים לקצבה של הילד החרדי בבני-ברק כי הם אותם ילדים והם רעבים באותה מידה ולשניהם קר כשאין כסף לחימום בבית. וזה מה שקורה היום, ובמדרון הזה אנחנו צועדים ומתגלגלים ואת זה אנחנו צריכים להפסיק כאן ועכשיו. אז ביום ירושלים אני קורא לכולנו להתאמץ, להיות סובלניים ולעשות הכול כדי שהעם היושב בירושלים, בעיר הכל-כך חשובה הזאת, שנחזיר את ירושלים להיות עיר שלם, עיר שלמה, עיר שלום, וזה יקרה רק כשנחליט שזה יקרה ורק כשנשוב להיות שלמים בתוכנו, בתוך עמנו, וכן, גם אולי כשיהיה שלום עם שכנינו. בואו ננסה לגרום נחת לעיר היקרה שלנו, לאם האהובה שלנו. בואו נשוב להיאבק בעבור שלמות ובעבור שלום. ירושלים לא תשקוט עד שהיא תלמד אותנו לחלוק אותה בינינו; לעולם לא לחלק אך לנצח לחלוק. כי זו ירושלים וכך נגזר עלינו ועליה. יום ירושלים שמח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיליק בר. תם הדיון בנושא ציון יום ירושלים. אני מודה מאוד לראש העיר ירושלים ורעייתו, חברי מועצת העיר, יקירי ירושלים, כל המוזמנים הנכבדים. ומי ייתן שהדברים החשובים של חברי הכנסת ראובן ריבלין וחיליק בר בנושא של אחדות העיר, ולא רק במובן הפיזי, ילוו אותנו גם בשאר הימים כאן בכנסת ובמדינת ישראל בכלל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו קודם כול נשמע את הכרזה של מזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. זו הצעה שמוזגו בה שתי הצעות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – חובת דיון על יעדי תקציב)> [הצעת חוק פ/429/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו חוזרים לחקיקה – הצעות חוק פרטיות. הצעת חוק פ/429 של חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי כנסת – משק המדינה (תיקון – חובת דיון על יעדי תקציב). חבר הכנסת ברכה יציג את ההצעה. עד עשר דקות לרשות אדוני. וסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, ישיב בשם הממשלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גברתי היושבת-ראש, בתפר – – – <היו"ר גילה גמליאל:> כן, לגמרי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שאני מביא היום היא האנטיתזה של הצעת החוק לחיסול הדמוקרטיה, כפי שהובאה על-ידי חבר הכנסת רותם לפני שעה קלה. הצעת החוק באה לתת מעמד מרכזי לכנסת, לנבחרי העם, בדיון על התקציב. מה שקורה היום, שהממשלה היא לבדה קובעת את עוגת התקציב והיא לבדה קובעת את יעדי התקציב. הכנסת אינה שותפה לא בדיון ולא בקביעת היעדים, אלא היא מביאה חבילה שלמה, ואם מתנהל מאבק פרלמנטרי על סעיף מסוים, מה שקורה, כאילו מוסיפים לסעיף כשמורידים מסעיף אחר, בעצם מה שקרוי בעגה הפרלמנטרית: מבלי לפרוץ את מסגרת התקציב. הכנסת הופכת, על-פי השיטה הזו, לחותמת גומי של הממשלה, שבמקרה הטוב ביותר יכולה לחולל שינויים מוגבלים וקוסמטיים. יש מדינות רבות שבהן מתקיימות בפרלמנט שתי ועדות, ועדת תקציב וועדת כספים, ויש פרלמנטים רבים בעולם, ברוב העולם הדמוקרטי, שהפרלמנט מקיים דיון על אודות יעדי התקציב. אנחנו בימים האחרונים היינו עדים לאותה פארסה שניפק שר האוצר, שיום אחד הוא מודיע לנו שהגירעון בתקציב יהיה 4%; לאחר כמה ימים הוא אומר לנו 5%; יומיים-שלושה לאחר מכן הוא אומר 4.7%, והכנסת מחוץ לדון הזה, אין לה שום נגיעה בדיון הזה. אדוני סגן שר האוצר, זה הדיון האידיאולוגי האמיתי. מה שקורה בכנסת של מדינת ישראל זה דיון פרטני בתוך העוגה שקובעת הממשלה. בכנסת, הפרלמנט, נבחרי הציבור אינם שותפים באותו דיון שיש לו אופי אידיאולוגי, אופי של ביטוי של תפיסות חברתיות ופוליטיות, אופי של ייצוג של סדר עדיפויות אמיתי שהכנסת קובעת לעצמה. הצעת החוק שלי אינה חדשה, היא מובאת זה שנים רבות. היו ימים שאנשים שיושבים, אדוני סגן שר האוצר, סביב שולחן הממשלה היום היו שותפים שלי להגשת הצעת החוק הזאת; אני מדבר על השר ישראל כץ מהליכוד. הצעת החוק היא הגיונית. אני חושב – אני לא יודע מה הולך להגיד סגן שר האוצר, אבל זה אמור להיות עניינה של הכנסת איך לדון בתקציב, ולא כפייה של הממשלה. שרי הממשלה, כשהם נשבעים אמונים, המשפט האחרון שהם אומרים: "לקיים את החלטות הכנסת". זה התפקיד של הממשלה, והכנסת רשאית, זכאית וחייבת לבטא את מגוון הדעות שקיים בתוכה בעניינים חברתיים ופוליטיים, וחייבת לבטא את סדר העדיפויות שהיא רואה, גם דרך קביעת יעדי התקציב. הצעת החוק שלי מדברת על הצורך שהממשלה תניח על שולחן ועדת הכספים דברי הסבר המפרטים את עיקרי התקציב ואת המדיניות הכלכלית הצפויה לא יאוחר מ-1 בספטמבר או 120 יום לפני המועד האחרון לאישור התקציב. וזה הדיון שמתבקש. דברי ההסבר צריכים לכלול את: הנתונים הכלכליים והחברתיים שעל בסיסם נקבע התקציב לאותה שנה; דבר שני – התוצר הלאומי הגולמי הצפוי לאותה שנת תקציב; דבר שלישי – נטל המס החזוי מתוך התוצר הלאומי הגולמי. זאת אומרת, לא שפקידי האוצר יגידו שהם מעלים את מס הכנסה ב-1.5% ב-2% או ב-3%. זה נושא שאמור להיות נחלתה של הכנסת, להכריע בסוגיה כזאת, זה ביטוי של השקפה פוליטית חברתית שהכנסת בתור הריבון העיקרי במדינה חייבת להיות שותפה בקביעת הדבר הזה. יתרה מזאת, הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד האינפלציה; הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד הגירעון; הכנסת חייבת להיות שותפה בקביעת יעד האבטלה, או לחלופין, יעד התעסוקה. היא צריכה לאמץ פרמטרים והיא צריכה לאמץ גישות שאחר כך פקידי האוצר צריכים להעביר אותם או להפוך אותם למספרים, וצריכים להפוך אותם לעוגת תקציב. אבל המצב הנוכחי, היום, של דיון בתקציב במדינת ישראל הוא של דיון אנטי-דמוקרטי, הוא כפוף ומשול לחלוטין לרצונותיה של הממשלה, ללא אפשרות להשפיע על היעדים. על כן, גברתי היושבת-ראש, אני חושב שדווקא היום, כשיש מגמות בתוך הקואליציה לבודד את הכנסת ואת החיים הפרלמנטריים, להדיר את הפרלמנט מהעיסוק בייעוד שלו, שלשמו הוא נבחר – מי שנבחר על-ידי הציבור זה אנחנו; הממשלה נבחרה על-ידינו, ולכן היא כפופה לבית הזה. מי שמבטא את הרבגוניות, את הרב-תרבותיות, את הפלורליזם הפוליטי והחברתי זה הבית הזה, והוא חייב להיות שותף. אני לא רואה סיבה כלשהי שהממשלה יכולה להביא כדי להתנגד להצעת החוק. זה נושא שאמור להיות ביסודו של הפרלמנטריזם במדינת ישראל. אם הכנסת אינה שותפה בתקציב, במה היא תהיה שותפה? התקציב הוא הביטוי המוחשי ביותר למדיניות הממשלה, הוא התרגום של היעדים החברתיים או האנטי-חברתיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בממשלה. אני לא רוצה להציע, או: הצעת החוק שלי אינה כוללת הצעה שיהיו שתי אושיות פרלמנטריות בכנסת, של ועדת תקציב וועדת כספים. היום את שני התפקידים ממלאת ועדת הכספים, במתכונתה הנוכחית, אבל לפחות שהכנסת תהיה שותפה. זאת הצעת חוק דמוקרטית יותר, שמאפשרת ביטוי רחב יותר ומאפשרת השתתפות של נבחרי העם בקביעת התקציב ויעדיו, ולא רק בהעברת סכום כזה מסעיף לסעיף, כפי שזה קורה, ואז הכול נתון לכל מיני מניפולציות, קבוצות לחץ, לוביים, הון גדול, הון קטן. הגיע הזמן שהכנסת תתבגר ותמלא פה את תפקידה כגוף נבחר פלורליסטי של כלל הציבור, שיכול, רשאי וחייב לדון לא רק במספרים של התקציב, אלא ביעדיו. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה, ואני קוראת לסגן השר מיקי לוי להשיב בשם הממשלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם הייתה לך אוזן קשבת היה אפשר לעשות דיון במליאה, זה המהות של הפרלמנטריזם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני יכול להשיב לך, חבר הכנסת הנכבד ברכה, ואני יכול למלא את הוראותיה של היושבת-ראש הנכבדת. אני פתוח לכול. <היו"ר גילה גמליאל:> הוא יכול לענות על מה שתשיב לו, אם הוא ירצה, לאחר מכן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת הנכבדים, אני כבר בתחילת דברי אומר: הממשלה מתנגדת להצעת החוק הזאת. היא מתנגדת, כי הצעת החוק הזאת, בבסיסה, אינה הצעה נכונה. לא כך בנויה הדמוקרטיה, ואני אתייחס בדברי לכל מה שנאמר כאן על-ידי חבר הכנסת ברכה. הליך גיבוש הצעת תקציב המדינה, המדיניות הכלכלית, מתחיל כבר בתחילת השנה. זו עבודה חשובה, סיזיפית, שמושקעות בה שעות רבות מאוד, ובה בוחנים את כלל הנתונים שמרכיבים את המכלול הזה של הצעת התקציב. היא מתחילה בעבודה פנימית, בתוך האוצר; אנשי המקצוע בתוך האוצר – אגף התקציבים, החשבת הכללית, שוק ההון – זה איזה מכלול שאינו מונח על-ידי נתון אחד כזה או אחר, אלא זהו פאזל רחב מאוד של נתונים, שאנחנו אמורים להרכיב אותם במשרד האוצר לתקציב רציני, לתקציב שיש לנו אחריות לו. לאחר השלב הזה, העבודה מתחילה עם שאר משרדי הממשלה. אנחנו, חבר הכנסת ברכה, איננו עובדים בחלל ריק, אנחנו עושים שיתופי פעולה עם כלל המשרדים. הרפרנטים השונים שומעים את הצרכים ומתרגמים את זה למספרים ולהצעות בספר התקציב. ההליך הזה שתיארתי, הן במשרד האוצר והן במשרדי הממשלה השונים, נמשך כמה חודשים. לאחר מכן, לאחר שהמסלול הזה מבוצע, מגיע הנושא לדיון, קודם כול באוצר, ושר האוצר נותן דעתו על כל סעיף וסעיף, מאשר אותו או לא מאשר אותו. אני יכול להגיד לך, כאחד שהיה שותף בחודשיים האחרונים לדיונים ארוכים מאוד באוצר, אל תוך שעות הלילה, שעות מאוחרות לפני כניסת חג הפסח, יש הרבה מאוד סעיפים ששר האוצר לא אישר, כי זו לא תפיסת עולמו החברתית, ולכן הוא לא אישר אותם, אין כאן איזושהי יצירה של תקציב אוטומטי. לאחר מכן, מובן שכל אנשי המקצוע – ונמצא כאן שר האוצר לשעבר; יכול להעיד על כך – מגיע שר האוצר עם אנשי המקצוע השונים אל משרד ראש הממשלה, ומציג בפניו את עיקרי התוכנית. לא כל הסעיפים שהביאו בפני ראש הממשלה אנשי המקצוע עוברים לביצוע. לאחר שראש הממשלה עיין בעיקרי התקציב, כל הנושא חוזר למשרד האוצר כדי לגבש גיבוש סופי. לאחר אישור הממשלה מתחיל הליך מורכב וארוך שבו מגבש משרד האוצר פעם נוספת, אחרי שקיצצו חלק מהנושאים, יחד עם משרדי הממשלה האחרים, את הצעת התקציב המפורטת, ותאמין לי, היא מפורטת מאוד, לסעיפים ולתת-סעיפים. וכדי ללמוד את הספר הזה צריך להשקיע שעות רבות של לימוד. ולאחר מכן, חבר הכנסת ברכה, רק לאחר מכן, לאחר שיש הצעת תקציב מפורטת, מגישים אותה לאישור הכנסת, וזה לצד תהליך כתיבה ואישור חוק ההסדרים בוועדת השרים לחקיקה. אתה חבר כנסת ותיק, ודיברת על הכנסת, ואני אומר לך, הכנסת כבודה במקומה מונח. בוודאי ובוודאי היא בית-מחוקקים, והבית הזה הוא חשוב מאוד, ולחברי הכנסת יש מה להגיד, והם אומרים אותו לא פעם, אבל האחריות הברורה של הכנת התקציב, מה לעשות, על-פי חוק, היא של הרשות המבצעת. הרשות המבצעת, הממשלה, היא אשר קובעת את היעדים, היא אשר קובעת את יעד הגירעון בהתאם ליעדים השונים שהיא הציבה לעצמה. מכיוון שאחריותה של הממשלה ברורה, היא גם אחראית ליעד הגירעון, היא גם אחראית ליעדים, אין מה לעשות פה. האחריות לא מתחלקת – אני לא מכיר שהאחריות מתחלקת בשום מצב. הממשלה, אדוני, מבוקרת על-ידי הבית הזה, ולא אחת מבוקרת בצורה קשה. אני חוויתי כאן חודשיים של קריאות מספסלי האופוזיציה, זה לא היה פשוט, גם לעתים מחברי בקואליציה שסעיף כזה או אחר לא מצא חן בעיניהם. אבל אל נטעה, האחריות לא מתחלקת, האחריות היא ברורה – של הרשות המבצעת, והיא אשר קובעת את היעדים. וישנן גם ועדות הכנסת, וחלק מהמהלכים שהממשלה קבעה והסעיפים שהממשלה רוצה להעביר מגיעים לוועדות הכנסת, וגם מבוקרים בוועדות הכנסת, לא אחת בצורה קשה, וגם את זה חוויתי – עברתי בוועדות הכנסת, בוועדת הכספים, זה בהחלט לא פשוט. אז אי-אפשר לבוא ולהגיד שהבית הזה יקבע – כבודו במקומו מונח, זה פשוט לא עובד בממשל דמוקרטי, מכיוון שהאחריות בסופו של יום היא לפתחה של הממשלה הנבחרת, לפתחו של ראש הממשלה. סעיף 3ב1 לחוק-יסוד: משק המדינה קובע כי הממשלה – ותבדוק אותי – מחויבת להגיש את הצעת התקציב המפורטת לכנסת לא יאוחר מ-60 ימים לפני תחילת שנת הכספים. אתה אמרת כאן כל מיני מספרים, אני רוצה להגיד לך, אף פעם לא היה 4% ולא היה 6%. אנחנו מאוד מאוד רצינו לקבוע את זה – להתכנס ל-3%, יעד מבוקש ל-2013, אלא מאי, 2013, עברו חלפו להם חמישה חודשים, בפתיחת שנה זו היו הבחירות, לאחר הבחירות הושבעה הכנסת, התקיימו מהלכים ארוכים מאוד, עם תוספת של זמן, למשאים ומתנים הקואליציוניים, והנה, קמה ממשלה, ובמשרד האוצר נתון הדבר על כתפיו של שר האוצר יאיר לפיד – הונחה המשימה להרכיב את התקציב. מאוד היינו רוצים להתכנס ל-3%, אבל אז הלחץ על הציבור – הטלת המסים הייתה הרבה יותר קשה. אולי נעלם מעיניך עוד נתון אחד קטן, אנחנו בחודש מאי, חלפו עברו חמישה חודשים, ועד אשר התקציב יאושר יעברו עוד חודשיים, כנראה, אני מעריך שב-23, 24 ביולי, פחות או יותר, הבית הזה יאשר או לא יאשר את התקציב. אני מניח שכך יהיה. ולכן, מה שנותר עד לסוף שנה זו זה בסך הכול חמישה חודשים כדי לבצע מהלכים כלכליים כאלה או אחרים. זאת אומרת שעפו להם כמעט 65% מהשנה הזאת, וקשה מאוד לעשות מהלכים רק בארבעה חודשים, קשה מאוד. לכן בחרנו לקבוע את יעד התקציב כפי שהוא נקבע, אבל אף פעם הוא לא היה 4.95%; והכול, אני מבטיחך דבר, היה מתואם עם ראש הממשלה. פרט לכך, מרבית הנתונים המבוקשים להצגה בהצגת החוק כבר כלולים בהצעת התקציב המוגשת לאישור הכנסת בכל שנה, ועל כן אין שינוי של ממש בהצעה שלך, פרט לשינוי מועד הגשת התקציב. יצוין כי בכל מקרה, על-פי סעיף 3ב1 לחוק-יסוד משק המדינה, רשאית ועדת הכספים של הכנסת לדרוש הגשה מוקדמת של התקציב המפורט. גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, אבקש מחברי הכנסת להסיר את הצעת החוק מסדר-היום. הממשלה מתנגדת להצעת חוק זו. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לסגן השר מיקי לוי. חבר הכנסת ברכה, יש לך אפשרות, כיוזם הצעת החוק, לתת את התשובה על התנגדות הממשלה. עומדות לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יכול לטעון שבמשרד האוצר לא הבינו את משמעות ההצעה. הצעת החוק לא באה להפקיע מהממשלה את זכותה, את סמכותה לחבר תקציב, ולא באה במקום מאמץ או האנשים הרפרנטים, אנשי המשרדים השונים שעוסקים במלאכה. ההצעה מדברת על זכותה של הכנסת להיות שותפה בדיון על יעדי התקציב, ולא רק על התקציב. כלומר, אם שר האוצר אומר: יעד הגירעון הוא כזה וכזה, זכותה של הכנסת לדון, והממשלה, יש לה רוב, אני מניח, יכולה להגיד מה שהיא רוצה, אבל הכנסת – הריבון צריך להיות שותף. אני לא מציע, אדוני סגן שר האוצר, שהדיון בתקציב יחל ב-1 בספטמבר; אני מציע שיהיו שני דיונים על התקציב: דיון על היעדים ודיון על התקציב. ואם אתה אומר שהממשלה ישבה, והרפרנטים אמרו ועשו ולמדו, אם לאלה יש זכות, לנבחרי העם אין זכות לחוות דעה על יעדי התקציב, שאנחנו רוצים יעד של תעסוקה כזה וכזה ולא אבטלה כזו וכזו? אנחנו רוצים יעד גירעון כדי לתמוך ביעדים חברתיים, ולא בהון הגדול – מותר או לא? יעד אבטלה, יעד של צמיחה – אלה דברים שנוגעים במהות של הבחירה שלנו כחברי הכנסת; אנחנו נבחרנו על בסיס של מצע, של תפיסה אידיאולוגית. אני מציע שהכנסת תנהל דיון אידיאולוגי בתקציב, ולא רק דיון טכני, כפי שזה קיים. אני יודע שזה קשה, שזה מכביד על הממשלה, אבל זו זכותה של הכנסת, וזו חובתה של הממשלה לבוא ולהתייצב בפני הבית הזה ולומר לו איזה יעדים היא מציבה, והבית הזה יגיד את דעתו על יעדי התקציב. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת ברכה. נעבור להצבעה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 22 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 35 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – חובת דיון על יעדי תקציב) נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 22, נגד – 35. ההצעה לא התקבלה. <הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/622/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר גילה גמליאל:> אני מזמינה את חבר הכנסת אילן גילאון להציג את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני שוב רוצה, גברתי, את המובן מאליו, כי אנחנו רגילים לחוקק את מה שהיה מובן מאליו שיהיה קיים, כבוד סגן השר. לפעמים זה מתסכל, כי אתה מתקן דברים שמראש לא היו צריכים להיות מקולקלים. הרי כולי עלמא יודע שמע"מ זה מס רגרסיבי, הוא מרע במרבית המקרים עם רוב הציבור, בעיקר עם הציבור היותר חלש. אם כבר יש טעם למע"מ, זה כדי לעשות רגולציה, לכוון תהליכים בתוך המשק, לעודד דברים מסוימים, לייקר דברים אחרים, אבל ודאי וודאי שעל מזון בסיסי ועל מוצרי מזון אין טעם ואין צורך להטיל מע"מ – לא על זה ולא על תרופות, וגם על כך יש לנו חוק. אבל, כבוד שר הרווחה, תחכים אותי אתה, אני לא יודע, מה קורה שם, לאנשים בממשלה, שאת המובן מאליו לפתע הם לא מבינים, ואז הם פתאום מתחילים להגיד לך שדברים שרואים מכאן לא רואים משם? הרי כל אחד יודע, ואתמול הצדענו פה לווטרנים, לוותיקים. הצדענו אתמול לווטרנים, ואחרי זה הם נסעו הביתה, ואני מבטיח לך, אדוני היושב-ראש, שהיום בבוקר היו בתוכם כאלה שמתלבטים בין פרוסה לתרופה – תרופה שתעלה בעוד 1% במע"מ עכשיו, ופרוסה שתעלה גם כן. אני אומר לעצמי, איזו אכזריות זו. אז אולי באמת אני לא יכול להרחיק ראות לראות כמה טוב יהיה בעתיד כתוצאה מהצעדים הנוכחיים, אבל כאשר אני מסתכל בצעדים המיידיים, וגם אתה יודע כמה רע זה מס ערך מוסף, וכמה אסור להטיל אותו בצורה גורפת, flat, כבוד סגן השר, על כל דבר, אז אומרים לי הפופוליסטים: אני חושב שצריך לסבסד מוצרים כאלה. אבל הפופוליסטים אומרים לי שאז המשפחות המאוד-עשירות ייהנו מהלחם האחיד ומן השמן ומן המרגרינה ומן החלב. כמה אחוזים הדבר הזה תופס בסל – לא של האחים עופר, של הבני-דודים עופר, כי האחים עופר כבר לא פה – כמה? ולעומת זה, לגבי משפחות אחרות, באופן יחסי, מה קורה שם? כמה אכזריות יכולה להיות בכך שכשאני קורא כאן, בתוכנית שלכם, שאני אומר אותה לכאורה, כי היא בדרך כלל בסיס לשינוי, שאתם רוצים לאסוף יותר כסף מנשים שאינן עובדות, בסך 675 מיליון שקלים – אבל הגבייה של מס החברות, שמשתנה מ-25 ל-26 מיליון, היא בסך הכול 630 מיליון. כמה אכזרי זה יכול להיות שממע"מ אתם רוצים לאסוף flat, מרוב הציבור, 4.6 מיליארד שקלים, ואילו מהמס הזה אתם רוצים בסך הכול לאסוף – מס החברות – 0.3? כמה אכזריים יכולים להיות אנשים שמחפשים את מזורם, את הקופה שלהם, אצל חולי גזזת? אצל זקנים שצריכים לשלם על מבחן הכפתור, שר הרווחה, ואנחנו כולנו מתביישים במבחן הזה? אז יגידו לי: זה עזים. אני אומר: תגידו לי מי עזכם, ואני אומר לכם מי אתם. מה קורה כאן? אני עוד לא יודע מה אנחנו יכולים לעשות בעניין הזה, אבל אני לא מבין מה שר האוצר עושה. אני רוצה להאמין לו שבטווח הרחוק יהיה כאן יותר טוב, אבל אני פוחד שלא יהיה מספיק מי שייהנה מהטוב הזה. נתגנבה ללבי מחשבה קונספירטיבית, אולי שר האוצר יאיר לפיד הוא סוכן סמוי של ש"ס? יכול להיות כדבר הזה? אולי במעשיו הוא מקטין את מעמד הביניים, הופך אותו למעמד מצוקה, אותו מעמד שש"ס מנציחה, והופכת אותו לצאן מרעיתה, לתומכים שלה? במו המעשה שלו בסופו של דבר הוא יכרות את הענף שעליו הוא יושב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי היו חולי הגזזת? כנראה בגלל זה אפשר לפגוע בהם. <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת אגבאריה, נדמה לי שכולם יודעים את אותם דברים שאנחנו יודעים. ואני, כשאני שומע את האמרה: דברים שרואים מכאן לא רואים משם – הרי אותם אחוזים אנחנו רואים מכאן ורואים משם. והאכזבה הגדולה, אני אגיד לכם מהי – על חוסר המקוריות וחוסר המעוף להסתכל פעם אחת נכוחה בתוך התקציב. באתם – ואני אומר את האמת, הייתה לי תחושה שאתם הרבה פחות פוליטיקאים מאחרים, ואתם מוכנים לאחוז את השור בקרניו, להילחם בפרות קדושות, להפוך את התקציב הזה, לפרק אותו עד האום והבורג האחרון, ולהרכיב אותו מחדש, ואז הייתם מוצאים בולענים ענקיים. אבל תראו מה אתם עושים: אתם לקחתם את התקציב של שטייניץ, והעמקתם את הפערים בתוכו. כמאמר המשפט שאמר רחבעם לבני ישראל: אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני – בעקרבים. זה בעצם מה שאתם עושים כאן. בשם מה? בשם שיהיה טוב יותר בעוד שנתיים? אני כבר לא רוצה לדבר על מה שהיה פה לגבי המשילות, כי אני לא מערבב, מה שנקרא, שמיטה בכלי מיטה. אבל אני, לכן, אומר, אדוני, המכשיר הזה של מס ערך מוסף צריך להיות מכשיר מכוון. אוקיי, אני הייתי רוצה להטיל מס ערך מוסף של 40% על כל החבר'ה האלה שחוסכים חשמל שעה ביום האנרגיה הבין-לאומי, ביום כדור-הארץ. הם סוגרים את האור ואחרי זה הם עולים על הג'יפים שלהם 4x4, 3,500 סמ"ק, ועושים "עוונטה". הייתי נותן להם, רוצים? תיהנו, תיקחו. הייתי מכניס מס ערך מוסף על דברים כבדי משקל שהם מוצרי יוקרה – יש כמה דברים טובים בתוך הצעת התקציב הזה לגבי דירה שנייה ושלישית, אפילו מסים מסוימים לגבי משכורות שהן מעל 15,000 שקל. אבל זה כל כך מעט לעומת הרוב המזדמן שצריך לשלם את התשלומים הללו. מה יהיה השלב הבא? מה, תתפסו אנשים בבתי-תמחוי או בכל מיני מקומות שאנשים מאוד עניים מסתובבים? תגנבו להם את השרשרת ואת הארנק כי הם מזדמנים? כי אין מי שייצג אותם באופן מרוכז? כי הם כל אחד לעצמו? – שזה רוב רובו של הציבור הזה ששר האוצר נבנה על גבם והגיע לכאן בכוח שהגיע. מי שנבנה על מחאת הקיץ לא יכול ללכת ולפעול נגד מחאת הקיץ או נגד האנשים. מי שנבנה על מחאת הקיץ לא יכול ללכת בחלוקה לעומתית מול האנשים האלה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – במחאת החורף. <אילן גילאון (מרצ):> הדבר הטוב ביותר לעשות, חבר הכנסת אגבאריה, זה להתחיל במחאה חדשה, מחאה מול השלטון הקיים כרגע. אבל צדה עיני סעיף אחד קטן בתוך הרעיונות שניתנו לגבי התקציב, וזה להקל ולפשט את התהליכים בפשיטת רגל של עסקים. זה כנראה יהיה סעיף מאוד מאוד אפקטיבי בעתיד הקרוב הנראה לעין. ולכן אני בא לכנסת ואומר, אפשר לעשות מקצת מן הצדק בדבר שהוא מובן מאליו. מס ערך מוסף בכלל לא היה צריך להיות על מוצרי יסוד. הוא לא יכול להיות על תרופות, הוא לא יכול להיות על דברים שאנשים מחויבים להשתמש בהם. זה לא ניתן. זה אכזרי. זה לא נכון. זה לא ציוני. זה אנטי-לאומי. זה לא אנושי. זה כל מה שאתם רוצים. אז למה, ריבונו של עולם, אתם עושים את זה בכל זאת כאשר אתם יודעים באמת שהדברים הם בדיוק כפי שאני אומר אותם כאן? שמס ערך מוסף הוא מס רע והוא מעניש את הכי חלשים. והמסים הישירים שאתם לא רוצים להתמודד אתם – אולי היה צריך לתת עוד שתי מדרגות מס. ואתם לוקחים מנשים לא עובדות מס בריאות עכשיו במקום ללכת ולהעלות את תקרת הבריאות ואת תקרת הביטוח הלאומי; בזה לא נוגעים. איך זה יכול להיות, אתה אומר לעצמך. אבל יכול להיות שאני, באמת, אדוני, מגחיך את עצמי בכך שאני כאילו עוד תמים ועוד מאמין שמישהו יכול ללכת עם מה שמובן מאליו, ומה שטבעי, ומה שהיה צריך להיות. והאמת היא שאני מאוד מאוכזב מהעניין הזה, כי האמנתי שמי שרוצה פוליטיקה חדשה ומי שחוסר הניסיון הפוליטי הוא המרכיב העיקרי במדיניות שלו, הוא ישנה את הדברים. אבל תראה, אדוני היושב-ראש, וזה משפט אחרון – חוסר ניסיון פוליטי הוא תנאי הכרחי לביצוע מהפכה, אבל הוא איננו תנאי מספיק. צריך גם אג'נדה וגם קצת צניעות. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אילן גלאון. <אילן גילאון (מרצ):> גילאון. <היו"ר חמד עמאר:> אני מזמין את סגן שר האוצר מיקי לוי להשיב בשם הממשלה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בפתח דברי אקדים ואומר, הממשלה מתנגדת להצעת החוק. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אתה מפתיע היום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו הפתעה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – הפתעות היום. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אחזור עבור חברי מהאופוזיציה ואדגיש: הממשלה מתנגדת להצעת החוק. <קריאה:> שמענו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה נהנה כשאתה אומר את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מס ערך מוסף הוא מס עקיף המוטל על הצריכה והוא חל על כל המוצרים והשירותים ועל כל הצרכנים במשק. הוא פשוט ויעיל, וזהו חוק מס ערך מוסף – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת ליצמן – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – בממשלות הקודמות, שבהן ישבת – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – בממשלות הקודמות, שבהן ישבת, לא מיהרת לבצע את הצעדים האלה. רק עכשיו, ממקום מושבך; ועוד היית סגן שר הבריאות. ועכשיו, ממקום מושבך באופוזיציה, זה נוח לך מאוד. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה רואה מה אתם עושים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז באמת למה, חבר הכנסת ליצמן – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – תסביר לי למה מים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ממרום מקום מושבך – שמעתי – אז למה, תסביר לי, חבר הכנסת ליצמן, ממקום מושבך, מרום מקום מושבך כסגן שר הבריאות, כשהנושא הזה היה קרוב אליך, לא עשית דבר וחצי דבר? אבל עכשיו, ממושבך בספסלי האופוזיציה, זה מאוד נוח. אני מבין אותך, אני מבין אותך. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – שמח שאתה מבין, אבל תענה לעניין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פשטותו ויעילותו של חוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975, באות לידי ביטוי בכך שנשמר עקרון אחידות המס. כדי לשמור על עיקרון זה, חוק מס ערך מוסף אינו קובע שיעורי מס מיוחדים ואינו פוטר מוצרים או צרכנים מתשלום המס. העובדה שישנן מדינות בעולם, כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק – משם אני לוקח את זה – שעושות שימוש בשיעורי מע"מ דיפרנציאליים אינה רלוונטית לשיטת המס שלנו הדוגלת במס אחיד. שיטת המס האחיד בישראל קובעת מס ערך מוסף בשיעור אחיד לכלל המוצרים, ולכן אין כוונה להרחיב את רשימת הפטורים ושיעורי המס המיוחדים. בשנת 2005 החלה ועדה משותפת למינהל הכנסות המדינה ולרשות המסים לגבש תוכנית מסים רב-שנתית להמשך הרפורמה במערכת המסים. מסקנות הוועדה הן חד-משמעיות: אין מקום לשנות את שיטת המע"מ האחיד בישראל ולעבור למע"מ דיפרנציאלי. הייתה ועדה שקבעה את זה ובדקה את זה לפרטי פרטים, אבל כל פעם זה עולה מחדש. חברי חברי הכנסת, אי-עמידה קפדנית על עקרון אחידות המס תביא לפריצת סכר ולגל בקשות מצד סקטורים נוספים במשק להעניק להם פטור ממס או לקבוע שיעורי מס שונה. ולכן, גברתי, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לדחות את הצעת החוק. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת אילן גלאון. <אילן גילאון (מרצ):> גילאון. גילאון. גלאון זו זהבה. <היו"ר חמד עמאר:> שלוש דקות. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> היושב-ראש, גילאון, זה גיל ואון. הולך הפוך, אתה יודע. <היו"ר חמד עמאר:> גיל ואון. <אילן גילאון (מרצ):> כשיש הרבה גיל יש מעט און. <היו"ר חמד עמאר:> גיל ואון זה הולך טוב. <אילן גילאון (מרצ):> ואני, כרגיל, מופתע מדברי סגן השר. הוא תמיד מצליח להפתיע אותי מחדש. אני מוכרח להגיד שלצד כל הדברים האחרים, בסך הכול אנחנו צריכים להתייחס לעוד כמה מרכיבים. היה גם הישג אחד מלבד הביטחון הסלולרי שניתן לאזרחים במדינת ישראל על-ידי הממשלה הקודמת, שנתנו להם לדבר בזול על החיים הלא-טובים שלהם, לספר לחבריהם; היה עוד הישג אחד כביר וזה היה הטיפול בשיניים. טיפול שיניים לילדים שניתן, וגם אותו – של סגן השר ליצמן. אני מניתי את זה בתור ההישג השני בממשלה הקודמת, אולי הראשון אפילו. היה הביטחון הסלולרי שניתן לעם וטיפול השיניים. וגם בדבר הזה הממשלה הנוכחית רוצה לפגוע. בדבר הזה ובתשלומי הורים לבתי-ספר ובביטול הסבסוד לצהרונים. לאן אנחנו הולכים, חברים? שלא לדבר על הקצבאות. ואני מסכים להנחה שכל אבא ואימא אחראים לילדים שלהם, שאנשים צריכים ללכת לעבוד. אבל מי יש לו העוז והחוצפה והתעוזה ללכת ולפגוע בילדים שקיימים היום? אני תמיד התווכחתי עם המתווה הקיים ורציתי את מתווה הלפרט הפוך – הילד הראשון מקבל הכי הרבה כסף, כי הוא הכי יקר, והאחרון פחות, לפי מדרג מסוים; אבל שהתכולה תהיה אותה תכולה. בסופו של דבר חלק מהתוכנית שלכם על-ידי העלאת המע"מ, על-ידי הורדת הקצבה – שים לב, מכל הכיוונים זה מגיע – אתם הולכים להכניס מתחת לקו העוני מיליון ילדים, דבר שמדינת ישראל לא תוכל לסבול, לא תוכל, בשום קנה-מידה. ואני יודע שבתוך הממשלה יש אנשים שלוחמים נגד המגמה הזאת, אבל פעם הייתי אולי יכול לחשוב שיבוא מזור מראש הממשלה. היום אין למה לצפות כי ראש הממשלה צופה ומביט איך שר האוצר שלו נכשל בתפקידו ואיך הוא מביא על עצמו את כעסם של התושבים והאזרחים כאילו מדובר במדינתו של מישהו אחר. רומא בוערת וסבתא מתאפרת. זה המצב, אדוני. לכן אינני מופתע. אני כל שישה חודשים אעלה מחדש את ההצעות הללו, שנוגעות לחלוקה צודקת של העושר הלאומי, כי אלה תפקידיה של המדינה ששייכת למרבית אזרחיה ולא לקומץ של בנקאים, חברות ביטוח, סרסורי כוח-אדם וסרסורי נדל"ן. לא לאלה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. נחכה לחבר הכנסת שיגיע. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 24 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 40 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 24, נגד – 40, אין נמנעים. הצעת החוק הוסרה מסדר-היום. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סייגים להגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/110/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר חמד עמאר:> אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד להציג את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סייגים להגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון), התשע"ג–2013. יש לך עשר דקות. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> איזה שר יענה? <היו"ר חמד עמאר:> לפי מה שרשום, שר הפנים גדעון סער. האם יש שינוי מבחינת הממשלה, מי אמור לענות על הצעת החוק? זה מה שרשום. אין חובה שהשר גדעון סער. יענה שר מטעם הממשלה. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> טוב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חייב ראשית כול להתייחס למהומה ולצעקה שהיו כאן כאשר עלה חוק המשילות, כמובן, צעקה שאני מאוד הזדהיתי אתה. אני חושב שהיא נכונה, ושאם היא מראה משהו, היא מראה על צדק המחויבות ועל הנכונות וההזדהות עם הזכויות הדמוקרטיות של אזרחים, של חברי כנסת. בכל זאת מדובר בזכות בסיסית של חברי כנסת להתבטא בנושאים פוליטיים כאן בכנסת. אבל יחד עם זה אני חשבתי לעצמי, הדמוקרטיה היא מאוד חשובה, אבל שוויון הוא לא פחות חשוב. ואם אנחנו מדברים על נושאי שוויון, אני לא הרבה פעמים ראיתי בכל חלקי הבית כל כך עניין וכל כך אומץ לצעוק ולעמוד על נושאי שוויון. וזה, לדעתי, דבר שהוא לא נכון, ואת זה צריך לתקן. וזה מביא אותי, כמובן, לדבר על הצעת החוק שאני מביא כאן. הצעת החוק שאני מביא כאן מטרתה אחת ויחידה, והיא מטרה פשוטה מאוד ובסיסית ביותר. מדובר בהצעת חוק שמטרתה, כפי שאמרתי, לגרום לכך שבתים יחוברו לרשת החשמל. מדובר בעיקר במאגר בתים ביישובים הערביים. גם אותם בתים ביישובים הערביים מגיע להם הפינוק הזה או מרכיב המותרות הזה שנקרא חיבור לחשמל. מובן שהעניין מאוד מגוחך, במיוחד שאנחנו מדברים לא על בעיה של אחד או שניים או מאה או מאתיים, אלא בעיה של אלפים. כלומר, על בעיה רבתי, בעיה ציבורית ממדרגה ראשונה, והיא מחייבת התייחסות מצד הממשלה, לאו דווקא מצד חבר באופוזיציה. אני, כמובן, עושה את זה בשמחה רבה, כי אני מכיר את המקרים האלו. התעסקתי בבעיה הזו, אני מנסה למצוא לה פתרונות, אבל יחד עם זה אני חושב שכשיש לך בעיה שהיא בעיה רחבת ממדים, אז הממשלה דווקא היא שצריכה לבוא בפתרונות, מכיוון שכפי שאמרתי, אי-אפשר לטעון שכל הציבור הוא פושע והוא פועל נגד החוק. אז הצעת החוק שלי מדברת על חיבור בתים לחשמל. ולא מדובר כמובן על אקט שהוא סיטוני, שכולם מתחברים, אלא דווקא על סקטור מסוים של בתים שנבנו ללא היתרים, אבל יש הכרה מצד רשויות התכנון במדינה שלאותם בתים נעשה עוול, לאותן שכונות נעשה עוול. השכונות האלו נבנו ללא היתר מחוסר ברירה, והראיה לכך היא שמשרד הפנים יזם מאוחר יותר – מספר שנים רב אחר כך, יזם תוכניות מתאר בשביל להלבין ולתת לגיטימציה לאותם בתים. אז אני לא מדבר על חיבור סיטוני, כפי שאמרתי, אלא אותם בתים שנמצאים במסגרת תוכניות שמשרד הפנים יזם, ואותן תוכניות כבר עברו בוועדות התכנון כברת דרך ארוכה. מדובר על תוכניות שהופקדו מטעם הוועדות המחוזיות. כלומר, הפתרון התכנוני עבור אותן שכונות ועבור אותם אלפי בתים כבר קיים. הוא נבדק, הוא נבחן והוועדות המחוזיות חושבות שאלו תוכניות ראויות וצריך לתת להן לגיטימציה. אלא מה, שיש בעיות של ביורוקרטיה. יש בעיות כאלו ואחרות, נגיד כמו חיבור למתקני טיהור שפכים או כל מיני עכבות ביורוקרטיות שעדיין לא הצליחו לפתור. אבל מי שלא מצליח לפתור אותן זה לא אותם אזרחים, כי המטלות האלו הן גדולות מהאזרח ואפילו גדולות מהרשות המקומית הספציפית, אלא הן מטלות שמשרדי הממשלה צריכים לשאת בהן. ומשרדי הממשלה כאילו גוררים רגליים. זה לא כל כך דוחק. זה לא פוגע בזכות לעמוד כאן ולהגיש אי-אמון בממשלה, שזה משחק סכום אפס, כמובן. אז לא דוחק לאף אחד. ולכן האנשים והאזרחים והמשפחות האלו סובלים, וסובלים סבל רב. אני מכיר הרבה משפחות. כמובן, אני רוצה להגיד לכם – אני לא מגלה סוד – שכל הבתים האלו מחוברים לחשמל בצורה לא חוקית. אבל חיבורי חשמל לא חוקיים הם מסוכנים. יש בעיות בטיחות באותם בתים. ויש בעיות שאפילו גרמו לכך שאצל משפחה מסוימת ביישוב עוספיא הייתה שרפה בבית, כי הם לא יכלו לחמם את הבית בחימום חשמלי, והם השתמשו בכלים אחרים. ופרצה שרפה בבית ומישהו נהרג שם, בגלל שאין חיבור חשמל. כלומר, יש בעיה בטיחותית שמסכנת את האזרחים, את המשפחות ואת דיירי אותם הבתים. אני רוצה להגיד שאני מצפה כמובן שתכף יעלו לכאן ויגידו לי כמובן שהאנשים האלו בנו ללא היתר, ולכן לא מגיע להם להתחבר לחשמל בינתיים. אין להם טופס 4. כמובן, יתחילו להלאות את האנשים כאן, את חברי הכנסת, בפרטים טכניים, שלא כולם מכירים. אבל אין כאן בתשובות הרטוריות האלו – זו לא פעם ראשונה שאני מעלה את הצעת החוק הזו. התשובות הרטוריות האלו לא משכנעות אף אחד, והן לא מדברות על הצורך של אותן משפחות, על הצרכים הבסיסיים, כפי שאמרתי, הפינוק הזה של חיבור לחשמל לבית, למשפחה. וזה גם לא מספק פתרונות לסבל שנגרם למשפחות. אני רוצה לעשות קצת אנלוגיה בזמן שנשאר לי, ולנסות לענות על הטענה הזו שמדובר בבתים שנבנו ללא היתר. אז מה, אז העונש יבוא לכל החיים, למרות שכבר יש פתרון? וכפי שאמרתי, הוא פתרון שאו-טו-טו צריך להיגמר, והאנשים האלו יזכו לחיבורי חשמל. העניין דומה לכך שאם רכב מסוים יהיה מעורב בתאונת דרכים, וידרוס אדם ויהרוג אותו, האם הכוונה, או האם הצדק אומר שאת אותו רכב צריך להרוס וצריך לזרוק וצריך להוריד מהכביש? הוא לא יכול לנסוע יותר? אין מצב כזה. אפילו בעלי המשפחות האלו, שחלק מהם משלמים את המחיר בקנסות ובצווי הריסה, וחלק מהם אפילו הולך לבית-סוהר – בבית-הסוהר אותו אדם שעשה את העבירה, יש לו חשמל שם אפילו; הוא נהנה מחשמל, אבל הוא משאיר משפחה בבית, שסובלת מחוסר חשמל. אני רוצה גם לציין שהחוק שאני מציע כאן הוא לא מה שנקרא out of the blue. הוא לא מין ניצוץ כזה. יש תקדימים. היה פעם חוק, הייתה הוראת שעה, שאפשרה לחבר בתים שנבנו ללא היתרים; בהתקיים תנאים מסוימים, אִפשר לחבר אותם לחשמל. אז הוראת השעה הזו נגמרה, ועכשיו צריך חוק אחר, שהוא אפילו, הייתי אומר, הולך יותר לקראת כיבוד החוק בכך שהוא מתנה שאותם בתים יהיו חלק מתוכניות שהופקדו על-ידי הוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה. כלומר, הם עברו את רוב הדרך לקראת הרישוי החוקי שלהם. לכן אני קורא קודם כול לממשלה, לחברי הכנסת משני צדי הבית, לתמוך בהצעת החוק הזו, מכיוון שכפי שאמרתי, שוויון והזדמנות שווה לאזרחים לא פחות חשובים מדמוקרטיה, או מהמאפיינים הפורמליים של הדמוקרטיה. לא מהמאפיינים הבסיסיים. השוויון לא פחות חשוב. ולכן אני חושב שחובה מוסרית על כל חבר כנסת, בסופו של דבר, לתרום לכך ולהצביע בעד כך שאותן משפחות שתיארתי את המצב שלהן יזכו סוף-סוף בתענוג הזה, בפינוק הזה ובמרכיב המותרות הזה שנקרא חיבור לחשמל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין להשיב בשם הממשלה את סגנית שר הפנים, חברת הכנסת פאינה קירשנבאום. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> צהריים טובים. כבוד היושב-ראש, מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני נואמת בנוכחותך, אני רוצה לברך אותך לרגל התפקיד, המינוי. אני בטוחה שתמלא אותו בהצלחה, ועוד רבים הנאומים שיהיו פה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> בתשובה לחבר הכנסת חנא סוייד, שאני מאוד מעריכה אותו – אתה גבוה ממני? זו פעם ראשונה שאני מורידה את הדוכן כאן. אני רוצה להגיד לך, אני מאוד מבינה את מה שאתה אומר, את הצורך ואת הבעייתיות של הנושא. בתפקידי כמזכ"לית המפלגה סיירתי לא מעט גם במגזר הערבי וגם במגזר הדרוזי ופגשתי בבעייתיות הזאת, אפילו בעדה הדרוזית, שם אני פוגשת חבר'ה ששירתו בצה"ל, והם חוזרים הביתה ולא מצליחים לקבל היתר. אבל בנקודה הזאת, לצערי הרב, בחוק אין אפור. יש או שחור או לבן. ואם אנחנו נתחיל להחליט שאנחנו מאשרים חיבור כזה או אחר למישהו שאין לו היתר – מי רשאי לתת את האישור הזה? מי רשאי לחבר את הבית? למה בדיוק הוא מתחבר? איך בדיוק מתנהל – אם אין היתר, אם אין בדיקה של חברת החשמל, אנחנו נתקלים באסונות של שרפה ודברים אחרים, כי ייתכן שנעשה שם חיבור לא תקין. אני רוצה להגיד לך, אתה מטיח פה אשמה רבה בנו. אבל אני חושבת שהאשמה באיזשהו מקום היא די משותפת. האחריות לתוכניות מתאר מקומיות נמצאת בוועדות המחוזיות, כמו שאתה ציינת. היועץ המשפטי לממשלה ציין שלוועדה המרכזית לתכנון ולמשרד הפנים אסור להתערב בהחלטות של הוועדה המחוזית. זאת אומרת, יש הפרדה בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי. והתוכניות המקומיות הן באחריות פעם אחת של הרשות המקומית, ופעם שנייה בוועדות המחוזיות. השלטון המרכזי עושה את מרב המאמצים כדי לקדם את התוכניות, ואפילו יש תוכניות כאלה של תקציבים שהופנו לקידום תוכניות המתאר. אני חושבת שאנחנו צריכים לשלב את המאמץ הזה, ולעזור לרשויות אולי לקדם את התוכניות ולבדוק מה נעשה ומה לא נעשה, ואני חושבת שבחלקם הדברים נעשים. אם אני אתן לך את התשובה הקצרה והלקונית, כמו שאתה אמרת, ואולי מאוד רשמית, שהצעת החוק בנדון אומרת שצריך לאפשר חיבור חשמל למבני ציבור – אבל מי בודק את החשמל? מי בודק את מערכת החשמל? ולכן לפי סעיף 157א(ב), אין בחוק התכנון והבנייה אפשרות כזאת. אין שום אפשרות שקובעת מי אחראי לקבל החלטה למה א' מקבל ומתחבר, ולאן הוא מתחבר, וב' לא. זאת לא אפשרות. יש שתי אפשרויות – או שיש תוכנית מתאר ומקבלים את כל ההיתרים, ומקבלים אישור בנייה, ולפי האישורים נבדקת הבנייה, ואז חברת החשמל מחברת, או חברה אחרת שרשאית לחבר, או שאי-אפשר לחבר את זה. אני מציעה שנעשה מאמץ משותף להנפקה או להפקה של תוכניות מתאר לקידום של כל האזורים האלה. זו טעות לחשוב שהבעיה שאתה מציין אופיינית רק למגזר הערבי. דרך אגב, אתה יודע שגם במגזר ההתיישבותי יש בעיה עם תוכניות המתאר, שלפעמים אנחנו קוראים לזה יישובים לא חוקיים, כי אין שם תוכניות. <חנא סוייד (חד"ש):> אבל שם יש חשמל. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> כי שם הרשות לוקחת על עצמה אחריות, פותרת בעיה של ביוב ודברים כאלה, ומנפיקה את האישורים. אז בבקשה, שהרשויות המקומיות ייקחו על עצמן אחריות, יתאחדו לתאגידי מים וביוב, ייתנו פתרונות ביוב ומים ויקדמו את התשתית, ואז אולי הכול ייראה אחרת. בכל מקרה, אנחנו נאלצים להתנגד לחוק הזה, אבל אני מבטיחה לך שנשקול את זה ביחד עם קידום תוכניות. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לסגנית השר. חבר הכנסת חנא סוייד, רוצה להשיב? אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקש מחברי הכנסת לשבת. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 15 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 33 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סייגים להגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 15, נגד – 33. הצעת החוק הוסרה מסדר-היום. אנחנו עוברים להודעה לסגן מזכירת הכנסת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מבקש להוסיף אותי – – – <היו"ר חמד עמאר:> נרשום את זה בפרוטוקול. אני לא יכול להוסיף אותך. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> ביקשתי להוסיף את זה לפרוטוקול, בסדר. גם אותך אני מוסיף לפרוטוקול. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת דוח ביקורת שנתי של מבקר המדינה 63ג ותקציר הדוח; כמו כן, הונחו הערות ראש הממשלה לדוח זה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. אני מזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן להציג את הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – כשירות רב ראשי והרכב האספה הבוחרת), התשע"ג–2013. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <הצעת חוק פטור בתשלום דמי הנסיעה בתחבורה ציבורית לעגלת ילדים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/966/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר חמד עמאר:> אם כן, אנחנו עוברים לנושא הבא. אני מזמין את חבר הכנסת ניצן הורוביץ להציג הצעת חוק פטור בתשלום דמי הנסיעה בתחבורה ציבורית לעגלת ילדים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013. תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה. אני חוזר עוד פעם, תשובה והצבעה במועד אחר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא כאן למליאה את הצעת החוק על פטור מתשלום על עגלות ילדים בתחבורה הציבורית, הצעה שאני אנמק עכשיו בעקבות הדיון שהיה בוועדת השרים לענייני חקיקה ושתובא כאן להצבעה בתוך חודשיים, אם עד אז הממשלה לא תגבש הסדר ראוי ומתקבל על הדעת כדי לפתור את המצב הבלתי אפשרי הזה, שרבים לא מודעים לו אבל מי שחווה אותו באמת לא יכול לסבול אותו יותר, שבו אימא שעולה עם עגלה לאוטובוס צריכה לשלם כרטיס נוסף עבור עגלת הילדים. לפני זה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר משפט אחד כללי. בימים האלה הציבור הישראלי מתוודע לגזירות שמבשלת לנו הממשלה. מי שנבחרו כדי להקל את המצוקה של מעמד הביניים, עומדים להכביד עליו את הנטל בצורה קשה, כואבת. אלה גזירות רעות, מכבידות, ששוב מכניסות את היד לכיס של האזרח, שגם ככה קשה לו לגמור את החודש. במקום להחליט על צעדים שיביאו לצמצום פערים ולדרוש לקחת יותר ממי שיש לו יותר, מחליטים כאן, מביאים כאן תקציב של הרחבת פערים. אנחנו עוד נשמיע את זעקתנו נגד התקציב הזה. היום אני מבקש להתמקד בסוגיה אחת, פשוטה, ברורה – עגלות ילדים באוטובוסים – שמדגימה איך סדר העדיפויות הנוכחי, זה שמשתקף היטב גם בגזירות הקשות שמתוכננות כאן, פשוט לא רואה את האזרח הרגיל מול העיניים. אימא או אבא שעולים עם העגלה לאוטובוס, צריכים לרכוש היום כרטיס נוסף עבור העגלה. ילד עד גיל חמש לא צריך כרטיס, העגלה כן צריכה כרטיס. עגלה עם פירות וירקות שמעלים לאוטובוס, לא צריך כרטיס. עגלה עם הילד – כן צריך כרטיס. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת ניצן, אם מקפלים אותה לא צריך כרטיס – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכון. נכון, מיקי לוי, אבל אז האימא צריכה להחזיק ביד אחת את התינוק. <היו"ר חמד עמאר:> בזה, סגן השר, אתה צודק, אבל זה יותר מסוכן, כי היא צריכה לשאת את הילד בידיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה בדיוק העניין. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אעזור לו. אני טוען שלא צריך לשלם, מכיוון שהוצאת הילד מהעגלה – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מסוכנת. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכון מאוד. בדיוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – מסכנת את האימא ואת הילד. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זהו, צריך לפתור את זה, נקודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לכן העליתי את הצעת החוק, ולכן אני שמח שבזכות הצעת החוק שלי הממשלה מתקדמת לקראת פתרון. ואם בתוך 60 יום לא יהיה פתרון על-ידי משרד התחבורה ומשרד האוצר, אנחנו נצביע כאן על החוק הזה וככה או ככה אנחנו נביא את הפתרון לעניין. דיברנו קודם על התקציב. חשוב להבין שמהבחינה הזאת לא מדובר על איזה סוגיה תקציבית הרת גורל. הרי כבר היום, כפי שאמר מיקי לוי, הורים יכולים לקבל פטור מהתשלום על העגלה אם הם מקפלים אותה. לכן ממילא הורים רבים לא משלמים, רק שהפעולה הפשוטה הזאת של עלייה לאוטובוס הופכת להיות קשה הרבה יותר. עולים לאוטובוס עם העגלה, אולי גם עם איזה שקית קניות ביד השנייה, צריך לקפל את העגלה, ביד השנייה להחזיק את התינוק, לפעמים אין מקום לשבת ואז האוטובוס מתחיל לנסוע ואתה פשוט יכול ליפול עם התינוק. אין לזה באמת שום הצדקה. גם הירידה אחר כך מהאוטובוס, כשפותחים את הדלת, ביד אחת עגלה מקופלת וביד שנייה תינוק, יורדים, וזה מסוכן. וכל זה, הרי בשביל מה הסיפור? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אעזור לך – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מאה אחוז, אני שמח, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – באוטובוס יש רחבה גדולה, אפשר להעלות את העגלה פתוחה. אלה לא הוצאות גדולות, אפשר לוותר על העניין בלי שום בעיה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יפה. נכון. עכשיו, באמת, כמו שהדברים עולים גם מהדברים שלך וגם ממה שאני אומר, הרי זה לא איזה עניין פוליטי, זה לא עולה הרבה כסף, צריך לסדר כבר את העניין הזה. גם הנימוק שהיה בזמנו – אני שמח שלא משמיעים אותו יותר – שהעגלה תופסת מקום, הרי עגלה מקופלת תופסת בדיוק אותו מקום כמו עגלה לא מקופלת, והיא לא מחויבת בתשלום. גם עגלות של השוק תופסות מקום. בשורה התחתונה, חברים, מדובר היום בדרישה שהיא חסרת היגיון וחסרת תועלת, מכבידה, מסוכנת והופכת את כל העניין למסובך. יש פה עוד היבט אחד – אנחנו, כחברה, צריכים לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, לא להפוך אותה למסובכת ובלתי נגישה ומסוכנת. צריך להתאים את זה לצרכים השונים של הציבור. תחבורה ציבורית זמינה ונוחה משמעותה התנהלות יומיומית הרבה יותר פשוטה וקלה, עם כל מה שכרוך בזה מבחינת התאונות, העומס בכבישים, זיהום האוויר וההוצאות הגדולות. תחבורה ציבורית טובה, נגישה, שמאפשרת גם להורים לילדים להיכנס עם תינוקות בלי בעיה, משחררת מהתלות הבלתי נסבלת במכונית וגם מאפשרת למי שאין לו מכונית להתנייד בצורה טובה. ולכן הצעת החוק הזאת שלי משתלבת בסדרה אחרת ארוכה של הצעות חוק שאני מקדם – להקל, לפשט, להנגיש את התחבורה הציבורית, למנוע מכשולים מיותרים, למנוע מכשולים מסוכנים. הדרישה הנוכחית מההורים לשלם על העגלה או לקפל אותה, פשוט בלתי מתקבלת על הדעת. יש עוד דבר, מלבד החשיבות הבטיחותית והסביבתית, בהצעת החוק הזאת, וזה שדרישת התשלום על עגלת ילדים מעמיסה עוד יותר את הנטל של זוגות צעירים ומרחיקה אותם מהאוטובוסים. אני מבקש שתיזכרו בקיץ 2011, במסגרת המחאה החברתית הייתה מחאה מאוד חשובה שנקראה "מחאת העגלות", ויצאו הורים עם העגלות לרחובות בכל הארץ. הדרישה שלהם, של מחאת העגלות, הייתה להקל את ההוצאות הכלכליות שכרוכות היום בגידול ילדים. התשלום על עגלת ילדים הוא אולי קטן בנסיעה אחת חד-פעמית, אבל הורים עם ילדים שנוסעים קבוע בתחבורה ציבורית, הלוך חזור, לגן, לעבודה, כל יום, מעבר למסוכנות, מעבר לנטל, זה גם הכבדה כלכלית ותקציבית של מאות שקלים מדי חודש בלי שום סיבה. בלי שום סיבה. אני רוצה, לסיום, להתייחס גם להשפעה המגדרית של הדרישה לקפל את העגלות. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, מי שמשתמש הכי הרבה בתחבורה הציבורית – אלה נשים. האפשרות של אישה להשתמש בתחבורה הציבורית היא יותר מורכבת מזו של גברים בגלל העניין הזה של האחריות לטיפול בילדים, שעדיין מוטלת יותר על נשים בחברה שלנו. נשים צריכות לקחת את הילדים למרכזי בריאות, לקופת-חולים, למוסדות חינוך, לגן, לבקר משפחה. דפוסי הנסיעה של נשים מושפעים מהתפקיד ומהמקום של האישה בתא המשפחתי. יש חסמים פיזיים וסביבתיים וחברתיים שמקשים עליהן היום להשתמש בתחבורה הציבורית. הסיפור הזה הוא לא רק סיפור ישראלי. הנושא הזה עלה גם באירופה ובארצות-הברית, והתברר שהחסם המרכזי שמשפיע על אימהות לילדים קטנים להשתמש בתחבורה ציבורית זה העניין הזה של העגלות, להעלות אותן לתוך האוטובוס או הרכבת. לכן, לסיכום, אדוני היושב-ראש, צריך לחזור ולראות את האזרח – אני לא אגיד "האזרח הקטן", אני לא מאלה שאומרים "קטן" כי יש בזה משהו מקטין – את האזרח, את הבן-אדם מול העיניים, במקרה הזה בעיקר את הנשים מול העיניים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> צריך להתאים את השירותים המוצעים לציבור לצרכים האמיתיים של הציבור. פטור מתשלום על עגלת ילדים באוטובוס הוא דוגמה אחת. הדרישה לקפל את העגלה היא חסרת היגיון ואנחנו עומדים להשתחרר מהעול הזה, אם באמצעות צעדים שתנקוט הממשלה בתגובה להצעת החוק שלי ואם בהשלמת תהליך החקיקה של הצעת החוק הזאת. אני מבקש שאנחנו, ככנסת, ניקח את ההיגיון שעומד בבסיס הצעת החוק הזאת של הקלת השירותים, של הנגשת השירותים, וניישם אותו גם בתחומים אחרים של חיינו, כי מה שעומד להיות כאן בתקציב הוא בדיוק הדוגמה ההפוכה לזה. לוקחים שירותים ציבוריים שאמורים להיות יותר פשוטים, יותר נגישים, יותר זולים, ולהפך, מסבכים אותם, מייקרים אותם ומרחיקים אותם מהציבור. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת, סגן השר רוצה להעיר הערה. אתה מרשה לו? אחרי שתסיים אני אתן לו. בבקשה, סגן השר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רוצה לחזק אותך, חבר הכנסת ניצן. הייתי שש שנים מנכ"ל של חברת תחבורה ציבורית, ונתתי הוראה חד-משמעית לנהגים לא להיכנס לקונפליקטים עם אותן אימהות שעלו עם העגלה ובדרישה לשלם עבור העגלה, וראה זה פלא: משרד התחבורה קנס את אותה חברה שעמדתי בראשה בקנסות כבדים. אבל אני המשכתי בשלי. זוהי דרישה צודקת, חברתית, וראוי שנבטל את התשלום על עגלות ילדים בנסיעה באוטובוס ובתחבורה ציבורית. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה לסגן השר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתה יודע כמה אנשים קיבלו קנסות ברכבת הקלה כי לא הספיקו לקפל בשנייה הראשונה את העגלה? <ניצן הורוביץ (מרצ):> לכן, חבר הכנסת אורי מקלב, ידידי, חברי כנסת מכל הסיעות, כל המפלגות חתמו, לדעתי רוב הסיעה שלך חתומה על הצעת החוק הזאת, שבהחלט חשובה גם לציבור שאתה מייצג, חשובה לכולם. ואני אומר לכם כאן שהעיקרון הזה יעבור בדרך כזו או בדרך אחרת, אני מקווה כמה שיותר מהר. אני מודה לשרי הממשלה, כולל שר האוצר ושר התחבורה, שתומכים בעיקרון הזה. אני סומך עליהם ונותן בהם אמון שהם יקדמו את העניין בתוך זמן קצר. לפי הסיכום שלי אתם ולפי הסיכום של ועדת השרים לחקיקה, אם הממשלה לא מצליחה לקדם את ההסדר הזה שלנו בתוך פרק זמן של 60 יום, אנחנו נצביע על זה כאן, נפתח בהליך החקיקה, ובכל מקרה, ככה או ככה, אדוני, עד סוף המושב הזה אני מקווה שהעניין הזה יוסדר לטובת כל תושבי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. כמו שאמרנו, תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעות לסדר-היום> <עסקת הפסד למדינה – הטבות מס מופלגות לחברות הגדולות במשק> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא: עסקת הפסד למדינה – הטבות מס מופלגות לחברות הגדולות במשק; הצעות לסדר-היום מס' 202, 226, 231, 236, 239 ו-250 של חברי הכנסת מיקי רוזנטל, עיסאווי פריג', אורי מקלב, גילה גמליאל, איילת שקד ואמנון כהן. ישיב בשם הממשלה סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל. לרשותך שלוש דקות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> טוב, נשתדל. קודם כול, ברכות על תפקידך החדש. שא ברכה בכל מעשיך. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> חברי חברי הכנסת, מאות אלפי ישראלים קמו אתמול בבוקר ואמרו לעצמם: שוב רימו אותנו, עוד פעם עבדו עלינו. הצבענו לפיד – קיבלנו ביבי; הצבענו למען שוויון בנטל וקיבלנו נבוט על הראש. שוב דופקים את החלשים, שוב מתעמרים במי שאפשר במקום לקחת ממי שצריך, ממי שיש לו. אז מי לדעתכם יסתום את החור בתקציב, חברות הענק שמרוויחות מיליארדים? מה פתאום. האנשים העובדים, אלה שלפיד וחבורתו הבטיחו שיגנו עליהם, הם ישלמו את המחיר. אז בעוד שעל הציבור נופלות עוד ועוד גזירות, ראשי "טבע" וכי"ל ו"אינטל", שאני מאחל להם כל טוב ושירוויחו הרבה מאוד כסף, אבל הם לוקחים מיליארדים מכספי המסים שהם היו אמורים לשלם וחוגגים על חשבון המדינה. אנחנו עומדים מול התופעה הזאת כמעט חסרי אונים, אז בואו נגדיר סוף-סוף מה זאת הפוליטיקה החדשה הזאת: כל העניין עם הפוליטיקה החדשה, ידידי מיקי לוי, היא רק עניין של חיוך. ביבי דפק את העם עם פרצוף זועף, והחבר שלך, לפיד, עושה את זה עם חיוך על הפרצוף. אבל הגזירות הן אותן גזירות והצעדים הם אותם צעדים איומים ונוראים, וזאת המשמעות של הפוליטיקה החדשה. דוח הכנסות המדינה לשנת 2010 שנחשף אחרי שהממשלה ניסתה להסתיר אותו – האוצר ניסה להסתיר אותו במשך זמן רב לפני הבחירות כדי שלא לפגוע בסיכויי הבחירות – מעלה תמונה מטורפת, חסרת תקדים, שבה חברות מרוויחות מיליארדים. הרווחים המצטברים בין 2003 ל-2010 של ארבע החברות הגדולות במשק היו 169 מיליארד שקלים. אני חוזר עוד פעם על המספר כי זה בלתי נתפס: 169 מיליארד שקלים. מס הכנסה הם שילמו – 16%. לא הגיוני, לא סביר לפי כל קנה-מידה. ברור שזה גן-עדן למעלימי מס או לפחות למי שמתכננים באופן כישרוני כל מיני תכנוני מס אגרסיביים שהם אולי חוקיים אבל הם בלתי צודקים ובלתי מוסריים. וכאן צריך לחזור כמובן לאיש הזה שכולם חושבים שהוא אשף בכלכלה וקוראים לו נתניהו. צריך לומר את האמת: רוב הרפורמות של נתניהו נכשלו, וגם הרפורמה הזאת, בחוק עידוד השקעות הון, רשומה על שם האיש הזה. אז מלבד ההצלחה בסלולרי, שאפשר לייחס אותה גם לו וגם לכחלון, כל הרפורמות של נתניהו הולידו אסונות כלכליים ועשרות אלפי אנשים מרוששים; תן לי בבקשה עוד מעט זמן. בכל הרפורמות האלה ביבי מעשיר את העשירים. הרפורמה במשק המים, תאגידי המים – כישלון טוטלי; ועדת בכר, זוכרים? אנחנו נעשה תחרות בשוק הפנסיוני. התוצאה היא שעל הפנסיות שלנו חוגגים ועושים תספורות. אלה הרפורמות החוזרות ונשנות של ביבי, ואני אומר לך, ידידי מיקי לוי, ולשר האוצר: festina lente, אמרו הרומאים. תמהרו לאט, אתם לא כאלה גאונים. חלק גדול מהרפורמות שלכם אחר כך מופיעות בדוח מבקר המדינה, ואנחנו קוראים עליהן, איך מאות מיליונים יורדים לטמיון בגלל כל מיני הצעות פזיזות ולא רציניות. אי-אפשר לאפשר מצב כזה ש-100 שקל תשיתו על אדם מבוגר סיעודי כדי שנבדוק אותו, ואתם לא תיקחו מס אמת או מס ראוי מחברות הענק, ואתם לא תעלו את מחיר החשמל ותפטרו את כל עשירי ישראל. די לעניין הזה. מספיק ודי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. אני מזמין את חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אני מבקש מכולם לעמוד בזמנים. שלוש דקות. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני דווקא – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברים שמאזינים וחברים שמקשיבים, איך להתחיל את היום הזה? זה מאוד מאוד קשה. האם להתחיל מהמשילות, מהחוקים האנטי-דמוקרטיים, מחוקי התקציב? ממה? ממה אפשר להתחיל? אני מחזיק ביד את כל הגזירות, אבל בואו ונקרא לילד בשמו. באמת אנחנו מתחילים לקבל פוליטיקה חדשה. הפוליטיקה החדשה עוברת פרקים – כל יום פרק חדש. היום חבר הכנסת רותם לימד אותנו גם שיעור נחמד בפוליטיקה החדשה והדמוקרטיה שייקח לנו זמן רב ללמוד ולהבין אותה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> לא תלמדו כי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רואה? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> הפסדת הצבעה, ואתה מתחיל לדבר על זה שוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק המשילות, שהוא אות קין במושב הזה, ואני מאוד מקווה שבקרוב גם נקרא "אל-פאתחה" עליו – אתה יודע מה זה "אל-פאתחה"? פסוק שקוראים אותו על מי שמת. החוק הזה בדרך. לענייננו, לעניין הפוליטיקה החדשה ששמה: תקציב. אנחנו עכשיו דנים בתקציב הדו-שנתי ל-2013–2014. חור בתקציב, גירעון שהולך ותופח, ושוכחים לרגע מי אחראי לגירעון הזה. יושב אתנו כבוד השר שטייניץ שהיה שר האוצר הקודם, ואני חושב שהגירעון שאנחנו מתמודדים אתו, ואני אישית, כרואה-חשבון, לא רואה את האור בקצה המנהרה, הגירעון הזה שילווה אותנו שנים על גבי שנים – אנחנו לרגע לא ניסינו לחזור מה מקור הגירעון הזה. מדברים אתנו על משילות, ואנחנו רואים את המשילות בתקציב ובדברים שאנחנו עומדים להכריע עליהם. אני רוצה להתמקד בגירעונות ששר האוצר מבקש להטיל והגירעונות שכולם חוזרים ומתנקזים אצל אותו אדם, שנקרא העובד, הצרכן הפשוט, שצריך לשאת בכל הגירעונות, בכל העול שנגרם. תרשו לי להגיד שיש כאן כשל מקצועי במידה מסוימת בגירעון שהגענו אליו וחוסר האור בקצה המנהרה. חברי מיקי התייחס להטבות במס לארבע החברות הגדולות, ויש להן תרומה משמעותית למשק. אני רק רוצה לסבר את האוזן: ב-2003 ארבע החברות האלו קיבלו הטבות במס של 925 מיליון, ובמקביל שילמו מס מיליון וחצי שקל. ב-2010 אותן חברות קיבלו הטבות בסך 4 מיליארד, ושילמו 1.1. לוגית, זה לא מסתדר לי. עד 2005, כשהיה החוק על תקן מענקים – יאללה, מענקים. באה הממשלה האחרונה: למה מענקים? ניתן לקומבינות לחגוג. ניתן את זה במסגרת הטבות מס. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ברשותך, אני עומד לסיים. אם האוצר ושתי הממשלות האחרונות אפשרו לתכנוני המס לגבור על כל המקצועיות ועל כל האחריות של הפקידים, זאת נקודה אדומה. מכאן אני מתחיל. אני חושב – ואני אסיים את דברי – לגבי הגירעון והקיצוצים שכל עובד וכל אזרח עומד לשאת בהם, שאנחנו לא חוזרים אחורה ושואלים את עצמנו איך ולמה זה נוצר; האם מדובר בכשל מקצועי או משהו עם סימן-שאלה אחד גדול? תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי. אני מזמין את חבר הכנסת אורי מקלב. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – אני מבקש לתקן – – – לומר שהשר שטייניץ תיקן את הדבר – – – 2010 – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם תיקן, אבל לא שיפר – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> לא. מה שמגיע מגיע. זה נשמט מדברי, וחשוב – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ב-2005 החגיגה הייתה – – – <היו"ר חמד עמאר:> סליחה. שלוש דקות. בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, גם אני מאחל לך הצלחה במילוי תפקידך. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כפי שהצלחת בקדנציה קודמת בתפקידים, אין לי ספק שגם בתפקיד הזה תצליח. חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, מיותר להכביר מילים על הזעם והתסכול שיש לציבור בישראל, לתושבי המדינה, כשהם שומעים על הטבות המס לחברות הגדולות. אני חושב שאי-אפשר לקרוא לזה בכלל הטבות המס. זה בעצם פטור ממס. כשחברה משלמת – אמר חברי 1.1%, ואולי לפי הדוח 3.3%, יכול להיות שאפילו אמר חבר הכנסת רוזנטל שאפילו פחות בפערים – איך שלא יהיה מדובר על מס מזערי, כשמנגד אנחנו יודעים מה אמור להיות מושת היום על הציבור, גזירות כלכליות מאוד מאוד קשות שיפגעו בו, בבשר החי של כל אחד, כל אזרח ואזרח בישראל, ובוודאי אם הוא מהמעמד הביניים ומטה: מעלייה במחירי החשמל, מוצרי יסוד, עליית מחירים כללית, ביטול טיפולי השיניים או צמצום טיפולי שיניים בילדים, הפגיעה בקרנות ההשתלמות, קצבאות הילדים, עליית מע"מ, עלייה במס הכנסה. אנחנו עדים לכך שפטור של 5.6 מיליארד שקל היה רק ב-2010, חברים, ואנחנו לא מדברים על הנתון עכשיו. כפי שהחוק קיים, זה אומר שב-2012–2013 זה יגיע כבר ל-10 ול-11 מיליארד. הנתונים בכלל, הרוצה לשקר – כתוב – ירחיק עדותו. מי שרוצה לשקר יגיד: מה שהיה פעם; לא תופסים אותו. ב-2010 – 6 מיליארד. עכשיו, הרבה יותר. אנחנו עומדים במצב כזה מתסכל. אנחנו יכולים להכביר מילים. הפרדוקס – אנשים פשוט מתוסכלים מדבר כזה. אבל אני רוצה להעלות בפני חברי חברי הכנסת משהו בפן אחר לגמרי. כמה זמן הדוח הזה, פרסום הדוח, החזיק בתקשורת? החזיק יום אחד באיזה כותרות, כן משניות או לא משניות, ונגמר. מי מדבר על זה יותר? אם אנחנו מעלים את זה היום בכנסת, אז יש לנו עוד יום אחד שמדברים, עכשיו, בשעה הזאת. קצבאות או הקצבה או תמיכה – זה משהו הזוי, אם זה יהיה בציבור החרדי ודאי, יכולים לדבר ולתחזק את זה שבוע ימים בתקשורת. כשזה מגיע לדברים כאלה של מיליארדים לחברות הגדולות, יש שקט. לאט-לאט כל העניין הזה משתתק, מתמעט ונחלש, ואף אחד לא מדבר עליו. איפה כל כלי התקשורת? אני אגיד לכם, אני אצטט לכם, אולי רק משפט או שניים ממאמר שכתב ארי שביט ב"הארץ", שבו הוא מסביר את הניצחון על המחאה החברתית. מי ניצח על המחאה החברתית? המחאה החברתית באה לפגוע בעצם בחברות הגדולות, בטייקונים. מי הצליח במאבק הזה? הטייקונים הצליחו. מה הם הצליחו? להסיט את הוויכוח לציבור החרדי. זה מה שקרה. מתוך כל המחאה החברתית עליהם, הם הצליחו להסיט את זה אל הציבור החרדי. גם כאן יש מי שעומד – לחברות הגדולות יש את כל האפשרויות הכספיות להסיט דוחות כאלה, שבאים ובאמת מציפים עוול גדול מאוד, תסכול גדול מאוד, לציבור מסוים. אל תופתעו אם גם עכשיו – כדי שלא לומר על זה את הדברים האלה. אדוני היושב-ראש, אני רק אסיים במשפט אחד. בנוסף, כותרת נוספת שראיתי בימים האחרונים בעיתון, שצפוי מחסור בתרופות במדינת ישראל. אתם יודעים למה צפוי מחסור בתרופות במדינת ישראל? אותן חברות, שמקבלות הטבות מס של מיליארדים, שהרווחים שלהן הם מיליארדים, הן גורמות למחסור בתרופות. קשישים וחולים מתרוצצים מבית-מרקחת לבית-מרקחת כדי למצוא אולי תרופה נצרכת, מפני שהם מתנגדים למשרד הבריאות שבא ופטר אותם עד עכשיו מחוק שלפיו היה צריך להכניס בתוך התרופות, בתוך הרצפטים, להוסיף גם בערבית וגם ברוסית – באיזה קנס, באיזה משהו, פרומיל, איזה 20,000 שקל לתרופה, והרי אנחנו יודעים את מבחן התוצאה של החברות האלה, שמרוויחות על כל תרופה מאות אחוזים. גורמים לכך ונלחמים עם משרד הבריאות על חשבון הקשיש ועל חשבון החולה. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. אני מזמין את חברת הכנסת גילה גמליאל. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> ברכות ליושב-הראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, בתקופה האחרונה אנו עדים ממש לכשלים מבניים וכרוניים של כל מערכת המיסוי בישראל. לדוגמה, המסים שהחברות הגדולות בישראל משלמות מגיעים לשיעורים נמוכים באופן בלתי סביר יחסית לשאר העסקים במשק. בעוד שמרבית העסקים משלמים 26% מס חברות, יש עסקים שמשלמים 3% ו-4%. ומי הם? אלו דווקא החברות הגדולות. זה לא צודק, זה מקומם. המסים העקיפים בישראל גבוהים מאוד יחסית למסים הישירים, וזאת לא כי הם צודקים יותר אלא כי הם קלים יותר לגבייה. לדוגמה, המע"מ, שהוא מס עקיף, הוא קל יותר לגבייה, אך הוא מס רגרסיבי והוא מקשה בעיקר על השכבות החלשות, שמוציאות את מרבית הכנסתן הפנויה לצריכה. זה לא צודק, זה מקומם. המסים שלא משולמים בכלכלה השחורה בישראל מגיעים, על-פי הערכות שנשמעות בתקשורת, להיקף של 20%–30% מהתל"ג. זה לא צודק, זה מקומם. אי לכך, אני קוראת להפסיק לכבות שרפות, לתקן את מערכת המס שבנויה כיום טלאי על טלאי. צריך לבצע רפורמה מקיפה לפקודת המסים, שנכתבה בחלקה הגדול בתקופת המנדט הבריטי, ולהציע המלצות לחקיקה רלוונטית למאה ה-21 – פקודת מס שתהיה גם צודקת וגם יעילה, כי הגיע הזמן. עד שזה יקרה, אדוני היושב-ראש, אני מציעה לפקידי האוצר לספור את הידיים שאמורות להצביע בעד אישור התקציב בוועדת הכספים לפני שהם מניחים את הגזירות לפתחנו. כמרכזת הקואליציה בוועדת הכספים אני מציעה להם לחשוב על גזירות לחברות הענק, לתאגידים הגדולים ולטייקונים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת גילה גמליאל. אני מזמין את חבר הכנסת אמנון כהן. חבר הכנסת אמנון כהן, יש לך עשר דקות, הצעה רגילה. <אמנון כהן (ש"ס):> תודה רבה. ראשית, ברכות ליושב-ראש. אני מאחל לך הצלחה בתפקידך. בהכירי אותך, תעשה את העבודה על צד ממלכתי ביותר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אמנון כהן (ש"ס):> הצלחה בהמשך הדרך. כבוד השר, שר האוצר לשעבר, חברי חברי הכנסת, אכן, אנחנו דנים בנושא של הטבות מפליגות לחברות גדולות במשק, ומצד שני אנחנו שומעים על גזירות קשות שאמורות להיות מוטלות על מעמד הביניים ועל המעמד המוחלש בחברה הישראלית. ואני אומר שאנחנו מרגישים שהפערים בחברה מתרחבים, ויתרחבו עוד יותר. אנחנו חיים במדינה שהאזרחים לא שווים – יש שווים יותר, יש שווים פחות. יש כאלה שיש להם ויש כאלה שאין להם, ובגזירות האחרונות הפערים האלה יתרחבו יותר ויותר, ויותר ילדים במשפחות עובדות – לא משפחות שלא עובדות, משפחות עובדות – ייכנסו מתחת לקו העוני. שמעתי לאחר פרסום שהיה ששר האוצר החליט לעצור בשלב זה את הורדת המסים וההטבות לחברות יצואניות שנהנות מהם במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. השר קבע כי הטבות מס החברות לא ימשיכו לרדת אלא ייעצרו על 15% במרכז ו-10% בפריפריה. מצד אחד, החלטה זו אמורה לייצר הכנסות נוספות למדינה, אבל איפה הבעיה? הבעיה, שמי שבסופו של דבר נהנו מההטבות האלה בעשור האחרון היו ארבע חברות ענק בין-לאומיות: "טבע", "אינטל", "צ'ק פוינט" וכי"ל. אין ספק שיש להן תרומה רבה, מצד אחד, לחברה במדינת ישראל, לנושא של מקומות תעסוקה – ולא כולם בפריפריה, רק 28% מהם בפריפריה, על-פי מה שמדווח – אבל האבסורד הגדול הוא שכביכול אנחנו אומרים להם, קחו הרבה כסף ותעסיקו את האנשים שלנו. המון כסף, וארבע החברות האלה משלמות בסך הכול 5% מס חברות. 5%. ארבע חברות, שלצורך המחשה קיבלו בשנת 2010 מהמדינה הטבות מס בסך 4 מיליארד שקלים מתוך 5.5 שחילקו לכולם, והם קיבלו את ה-4. 70% מההטבות קיבלו ארבע החברות האלה. גם כאן, כמו שאנחנו רואים, מחנק אשראי – באשראי בנקאי וחוץ-בנקאי – אנחנו רואים שחברות גדולות מקבלות 70%, 80% מהאשראי הבנקאי, והעסקים הקטנים והבינוניים נופלים כי לא נותנים להם את האשראי, והם למעשה באחזקות פיננסיות וריאליות נותנים האחד לשני את האשראי שלהם. כשהם מרוויחים הם מקבלים דיבידנדים, וכשהם מפסידים – מבקשים תספורת. וזה למעשה קורה גם כאן, שהם בסך הכול קיבלו 4 מיליארד שקלים מתוך 5.5, ולמעשה כמו שאמרתי, רק 28% מהמפעלים האלה מוקמים באזורי פריפריה. אני אומר שבסך הכול, הנתונים מראים שבזכות הטבות המס הייחודיות לחברות האלה, רווחיהן של ארבע החברות יחד בשנת 2010 עמדו על 18.5 מיליארד שקלים, ואילו המס שהן שילמו היה 1.1 מיליארד שקלים. אבסורד כזה עוד לא ראיתי בחיים. יש גבול למה שמדינה יכולה לתת. קשה לי כי אנחנו בוועדת כספים לא פעם נתנו להם את התמיכות האלה ואת הסיוע הזה, המדינה יכלה לתת. כשהמדינה יכלה לתת היא נתנה, אבל כיום, כשיש בור תקציבי כל כך עמוק, לא ייתכן שנמשיך באותה מדיניות. צריך לעשות חושבים מחדש ולראות מה אפשר משם גם לעשות כך שהם יישארו, ייתנו לנו שירות, יעסיקו את העובדים, אבל במס ישתתפו גם הם בנטל. לא ייתכן שהגזירות הקשות ייפלו רק על עם ישראל, ותכף אני אפרט את הגזירות הקשות שמגיעות לכל האוכלוסיות. שנדע – אנחנו מסיקים מזה שהחברות האלה, הפער שלהן בין המיסוי לרווחים הוא פער של פי-18. אם כן, הבעיה שיוצר כאן שר האוצר – למעשה, במקום ללכת לעשות עבודת מטה ולבדוק אם הדברים האלה נעשו נכון, לבוא אתם במשא-ומתן, לפתוח את הדיונים האלה, הוא אמר פוליטיקה אחרת, חשיבה אחרת, אני רוצה לעשות דברים אחרים ואני רוצה לדאוג למעמד הביניים, דווקא לאלה שיוצאים לעבודה וחוזרים, שיהיה להם במה לשלם. במקום לטפל בדברים האלה הוא הולך להטיל גזירות קשות על עם ישראל, ואת חלקן אני אציין. הכי קל, זה הכי קל – אתמול בלילה כבר ייקרו את הסיגריות, את מה שאפשר; אתמול בלילה, בהבזק אחד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה יפגע – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> חלאס, מיקי – – – <קריאות:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> כן, כן, בעיות בריאות. הלוואי שהיית מטפל בבריאות כמו שאתה יודע לטפל. גם על הבריאות הטלתם פה חובות, לקבל רופא מקצועי צריך לשלם כסף. בוא טפל פה, תבטל פה – אל תגיד לי בריאות כי אני אתן לך הרבה דברים על בריאות. מס בריאות על עקרות-בית אתה מטיל? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> עשר שנים לפחות אני זוכר מס בריאות על עקרות-בית, ואנחנו, ש"ס, כל פעם ביטלנו את הגזירה הקשה הזאת. אבל אתה אומר לי בריאות – עכשיו, מס בריאות אמיתי, אני אשב בבית. היא בבית יושבת, בעלה עובד מספיק, הוא משלם. ההוא, טייקון שיש לו כסף, תיקח ממנו. אנחנו מדברים על עולם חסד ייבנה, על כל דבר אנחנו נגיד. אנחנו מדברים על ביטול נקודת זיכוי. אתם רוצים שאנשים יצאו לעבוד? אז תן לו נקודת זיכוי, זה מעודד אותם. אז פה אתה מוריד. איזו מוטיבציה אתה מותיר? מס הכנסה על כולם – 1.5%. עם ישראל צריך לשלם. אבל פה לעשות עבודה, להקים צוות, לבדוק את ההטבות שאתה נותן לחברות האלה – לא. לפני כמה חודשים העלו את המע"מ ב-1%. זה הכי קל. נכנס לכיס של כל אחד, 3.5–4 מיליארד שקל במכה אתה לוקח, אבל זה נופל על שכבות הביניים והשכבות החלשות. אז מה? זה הפתרון – 1% מע"מ ישר להטיל עוד פעם? הכי קל. אנחנו מדברים על הקיצוץ בקצבאות ילדים, שזה עוד פעם נופל על משפחות; אנחנו מדברים על סבסוד למעונות יום – רוצים לקצץ בסבסוד הזה. אז מה זה? איך אתה רוצה שאנשים יצאו לעבוד? בסוף לא כדאי לצאת לעבוד. כל תקציב החינוך שאנחנו רואים – גם ככה יש בעיה בחינוך, גם ככה ההורים נופלים תחת הנטל שרוצים שישלמו כל פעם, ואתה עוד הפעם מקצץ בתקציב החינוך. אנחנו אומרים שחשוב לנו, לילדים שלנו – זה חינוך ילדים. לכן צריך להשקיע פה הרבה משאבים. אתם הולכים לקצץ בדברים האלה. ואני לא אדבר על הקיצוץ ברווחה. שר הרווחה, כשהיה פה, בכל פורום שמעתי שאתם הולכים לא לנגוע בתקציבי רווחה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חינוך – 6 מיליארד שקל. <אמנון כהן (ש"ס):> אמרתם שלא תיגעו בתקציב בריאות – טיפולי שיניים זה לא בריאות? עד ששר הבריאות הקודם קיבל פה החלטה, עבר את כל הוועדות, טיפל בנושא הכי חברתי – טיפולי שיניים לילדים שלא יכלו להגיע, בזה הולכים לפגוע? על זה אתה חזק? על זה אתה מדבר? זה הפערים? בריאות אמרת לי? זה בריאות. חוק גזזת אתה הולך לבטל? באמת, זו בושה. באמת אתם חדשים; תעשו עבודת מטה, תבדקו. נעזור לכם, בוודאי. אבל לפגוע ישר בחלשים שלא יכולים לצעוק? עם כל הכבוד, לא יכול להיות דבר כזה. אז אנחנו אומרים שבכל הגזירות החדשות שמסתמנות – מקווה שהקדוש-ברוך-הוא לא ייתן את הגזירות האלה, אם נוכל לבטל חלק מהן – אבל פה מסתכם, הגזירות האלה, אצל אנשים עובדים בין 8,000 ל-10,000 שקל בשנה. כל משפחה במדינת ישראל היום יהיה לה פחות כסף לכל מה שדיברתי: בריאות, רווחה, טיפולי שיניים, כל הנושאים האלה; מעונות-יום. זו הפוליטיקה החדשה? זו ישנה שבישנה. איזה פוליטיקה חדשה? השר אמר שהוא מצמצם את מספר השרים. כל הכבוד, צמצם את מספר השרים. המשרדים נשארו, מינו מנכ"לים חדשים, כל המנגנון המקצועי נשאר. במה קיצצת? שרים? פטה מורגנה, כאילו שרים. יש שר אחד – ארבעה מנכ"לים יש לו. אז מה קרה? איפה קיצצת? אבל הוא גיבור לבוא עכשיו, פופוליזם: חברי כנסת, תוותרו על 10% מהמשכורת. תבטלו את המנכ"לים קודם כול. בשביל מה צריך עשרה מנכ"לים? תאחדו משרדי ממשלה, תקצצו בתקציבים האלה. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אז למה לא עשיתם את זה? <אמנון כהן (ש"ס):> תבוא הפוליטיקה החדשה. רק לדבר. דיבורים כמו חול, אחד אמר שמה. יש מה לאכול? גם אין מה לאכול כבר. אז לכן אני מבקש לא להטיף מוסר לאנשים, לא להגיד "פוליטיקה חדשה", לא להגיד דברים. ביבי, הגזירות האלה היו על שולחנה של הכנסת, אני אומר לך, ודיברו אתנו שנתמוך בתקציב ולא יהיו בחירות. זה אותו חומר, אותן הגזירות. בוא אני אוציא לך – יולי 2012; כל הגזירות האלה שציינתם – זה מופיע בדוח ההוא. מה חדש הבאתם? שום דבר. אנחנו לא הסכמנו להטיל את הגזירות האלה, אנחנו לא יכולים להצביע על זה, אז הוא הלך לבחירות. אתה יודע מה? אמרתי: פוליטיקה חדשה. אדוני היושב-ראש, פוליטיקה חדשה – יביאו דבר חדש, יעשו פריש-מיש, יבדקו את הדברים, לא יפגעו בשכבות הביניים – שעובדים. עובדים. בעל ואישה עובדים, עדיין מתחת לקו העוני. עזוב את החרדים, עזוב. אנשים עובדים, אתה פוגע בהם עוד יותר. אז מה הבאת חדשה? יש משהו חדש, אדוני היושב-ראש? אתה ראית משהו חדש? אני כבר מתגעגע לישן. הרבה יותר טוב היה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אמנון כהן. בשם הממשלה ישיב סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לברך, באמת, לברך את הבית ואת הנוכחים כאן על שהבאתם עניין חשוב זה למליאה עצמה. אני מברך אותך, חבר הכנסת רוזנטל. הנושא פורסם השבוע בצורה נרחבת מאוד בכלי התקשורת, והנה הוא הובא לדיון במליאה. אין ספק כי העובדות שעלו מדוח הכנסות המדינה, בהחלט צריך לדון בהן; חלקן מקוממות. מכעיס לגלות ש-70% מסך הטבות המס שבחוק הלכו לארבע חברות גדולות. כמו שאמר שר האוצר בישיבת סיעת יש עתיד השבוע, בכוונתו לעשות בדיקה יסודית ולנסות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> שיבוא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הנה, אני מביא את דבריו. אני מביא את דבריו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> למה הוא צריך שליח? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש בכוונתנו לעשות בדיקה יסודית ולבחון אפשרות לשנות, ולו מן הסיבה הפשוטה שיש הסכמים ארוכי-טווח – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה לא פרסמתם עד עכשיו? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שנצטרך לבדוק אותם. כאמור, מטרתו של חוק עידוד השקעות הון, כפי שנקבעה בתיקון 86 לחוק, בעקבות מסקנות ועדת שני – זה לא בא ככה מהשמים – הנה עידוד השקעות במשק הישראלי, פיתוח כושר הייצור של המשק, התמודדות בתנאי תחרות בין-לאומיים ויצירת תשתית למקומות עבודה חדשים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מציע – – – "טבע" – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זאת, באמצעות קביעת שיעורי מס – אני אענה לך, אני אענה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק עידוד השקעות – – – שקיפות. שקיפות. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת עיסאווי, תן לסגן השר להשיב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה לא יכול לקחת את זכות הדיבור שלי. בבקשה, אתה יכול להעיר הערה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זאת, באמצעות קביעת שיעורי מס נמוכים בהשוואה לשיעורי המס ולהטבות שונות הניתנות במדינות הנמצאות בתחרות מולנו. והתחרות היא לא פשוטה, ברמה הבין-לאומית; היא ממש לא פשוטה. כולנו מתמודדים על מקומות עבודה, כל המדינות מתמודדות על הכנסה של חברות זרות – אל תוך מדינת ישראל – כדי לייצר את מקומות העבודה, וזאת כחלק מיצירת אקלים מתאים לפיתוח פעילות עסקית וליצירת מקומות עבודה. יש לציין כי לפי אותו תיקון לחוק יש הבדל במתן הטבות המס בין חברות ניידות – ושימו לב להבדל – היכולות לקבוע את מקומן הגיאוגרפי במדינות שונות לבין חברות שאינן כאלה. ההבדל הוא ברור לחלוטין. כך, למשל, הטבות המס אינן ניתנות יותר לחברות המפיקות משאבי טבע בישראל, מכיוון שפעילותן תתקיים בהכרח בישראל, ולא ניתן לנייד את אותה פעילות למקום אחר. במקביל, חשוב שנבין כי הגידול בהטבות המס נובע בעיקר מגידול משמעותי ברווחיהן של כמה חברות בהיקף משמעותי בעשור האחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל איך הרווח עולה על – – –? איך זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אסביר לך. אתה רואה-חשבון, אני אסביר לך. מטבע הדברים, ככל שחברה מרוויחה יותר, כך הטבת המס, הנגזרת מהפער בין מס החברות הרגיל למס המוטל בחוק, גבוהה יותר. כמו כן, ככל שרמת ההשקעות של אותן חברות גדלה, כך שוב הטבת המס גדלה בהתאם; ככל שהן משקיעות יותר כסף ההטבה גדלה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הוא שאמרנו – – – לעשירים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמו שאמרנו – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת עיסאווי, דיברת שלוש דקות ונתתי לך דקה נוספת. אני מבקש לא לנאום. סגן השר לא הפריע לך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חשוב גם להזכיר לעצמנו כי בעקבות חוק העידוד, חוק עידוד השקעות ההון, מדינת ישראל נהנית מתעסוקה של אלפי עובדים נוספים ומזרם הכנסות חייבות במס, אשר ספק אם היו מגיעות בכלל לישראל לולא ההטבות הקבועות בו. ולכן יש לבדוק היטב את הסעיפים השונים בבואנו לשנות את החוק. הוא לא דבר של מה בכך. אני יכול להגיד לך שחברת "טבע" ברמת-חובב, שמייצרת את ה"קופקסון", ייקח לה בערך שנה להעביר את הייצור להודו; שנה, אולי פחות מזה. לכן אני מצטרף לדברים שאמר חבר הכנסת אראל: ניזהר לנו מלשפוך את התינוק עם המים; אני מקווה שאני מצטט אותו בצורה נכונה. ניזהר מאוד, כי קל מאוד להעביר פעילות של חברות בין-לאומיות שקבעו כאן את מושבן למדינות חוץ, למקום שהייצור הוא הרבה יותר זול, הן מבחינת כוח-אדם, הן מבחינת התשתיות, הן מבחינת השירותים. ואז נגיד: איפה הייתה הממשלה? איך נתנו לחברות בין-לאומיות לברוח מכאן – ל-HP, ל"טבע"? והרשימה ארוכה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא מדויק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אענה לך. בנוגע לכי"ל אני מייד עונה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא מדויק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא מדויק? תבדוק את עצמך. הועלו כאן כמה שאלות שבכוונתנו באמת לבחון – אני מדבר ברצינות – וביניהן השאלה אם ביטול או צמצום ההטבות יגרום לתוספת מס. אומר בכנות כי השאלה הזאת סבוכה ומורכבת ואין יכולת לתת עליה תשובה חד-משמעית. יש להביא בחשבון כי שינוי החוק עלול בהחלט לגרום לחברות בין-לאומיות לסגור את פעילותן בישראל ולהסיט את הכנסותיהן למדינות אחרות בעולם. יש סכנה ממשית שזה יקרה אם ננקוט פעולה חד-משמעית קיצונית, קשה, ואנחנו צפויים שחלק מהפעילויות – חלקן הגדול, כך הבנתי מהמומחים – יעזוב את הארץ ויעבור, כמו שאמרתי, למדינות שבהן עלות הייצור זולה יותר והתשתיות זולות יותר וכו'. חברות אלה, אם יעבירו את פעילותן מישראל ויסיטו את ההכנסות שלהן למדינות אחרות בעולם, המעניקות שורה של תמריצי מס שונים, חלקם אף גבוהים יותר מאלה הקיימות בישראל – בשבילך, חבר הכנסת רוזנטל, בשבילך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תזכיר לי, באיזה מדינה יש הטבות יותר גדולות, מדינה מתחרה בישראל? באירלנד? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תבדוק, ייצור זול יותר יש בהודו, בקפריסין, והרשימה עוד ארוכה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני לא מדבר על הייצור. חוק עידוד השקעות הון, שמיטיב יותר עם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בדברי הסיכום אני אתייחס לזה, בסדר? אני רוצה להגיד לך משהו ששייך להיסטוריה, ואני בדקתי אותו. בשנת 1992 שר האוצר הוביל את מכירת כי"ל למשפחת רקנאטי. החברה הייתה בידי ממשלת ישראל, מדינת ישראל. ב-1996 הוביל שר האוצר דאז את מכירת כי"ל ל"חברה לישראל". אתה בדקת אותם, אני הסתכלתי – בצורה, באמת – בכתבה שעשית; הייתה כתבה מאוד מאוד טובה וממצה. מי היה שר האוצר ומה הוא עושה היום? אתה יודע, חבר הכנסת רוזנטל? <מיקי רוזנטל (העבודה):> בייגה שוחט, והוא דירקטור ב"חברה לישראל". <סגן שר האוצר מיקי לוי:> והוא דירקטור ב"חברה לישראל", והוא שייך, אם אני לא טועה, למפלגת העבודה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> גם אצלנו היו מושחתים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא אמרתי, חס וחלילה. אני לא חושב שבייגה שוחט היה מושחת. אני חייב להגן על כבודו, אף שהוא לא ממפלגתי. פה, היזהרו בדברי חכמים. <נחמן שי (העבודה):> לא בדברי חכמים, חכמים היזהרו בדבריכם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כל חייו בייגה שוחט דאג לדבר אחד – הוא דאג רק למדינת ישראל. לפעמים הוא טעה. כל חייו הוא דאג רק לטובת מדינת ישראל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> וקצת דאג לעצמו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא הייתי הולך לכיוון הפלילי, מר רוזנטל, אני חייב להגן על כבודו. הוא בכל זאת תרם משהו למדינת ישראל. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> וקצת לעצמו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברי חברי הכנסת, כבר בתוכנית הכלכלית ל-2013–2014 קבע שר האוצר יאיר לפיד תיקון לחוק אשר יחזיר את שיעורי המס משנת 2013 ואילך לרמה של 10% בפריפריה – אזור 1 – ו-15% בשאר האזורים – אזור 2 – ולמעשה בלם את ההפחתה שנקבעה בתיקון 86 לחוק. יש לציין כי מסלול הפטור שבוטל בתיקון 86 עדיין חל על החברות שבחוק. זאת אומרת, שאותן חברות שקשורות בהסכמים כאלו או אחרים – משפטיים – עם מדינת ישראל, ממשלת ישראל, לא פשוט יהיה לבטל אותם, ולכן, בהתאם להסכמים, הפטור הזה לאותן חברות יימשך. יש לציין כי מסלול הפטור שבוטל בתיקון 86, כמו שאמרתי, עדיין חל על חברות שבחוק, מכיוון שהגדיר תקופת פטור, חבר הכנסת רוזנטל, של עשר שנים מיום הקמת המפעל או מיום הרחבתו. <מיקי רוזנטל (העבודה):> בסדר, אני מבין שאי-אפשר לשנות את החוק, אבל "טבע" לקחה מיליארד שקל, אמרה – – – <היו"ר חמד עמאר:> אתה יכול להעיר הערה, אבל אתה לא יכול לנאום. <מיקי רוזנטל (העבודה):> "טבע" לקחה מיליארד שקל ממדינת ישראל לסינגפור. גם על זה אתם מוותרים לה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כמו כן, בחוק העידוד קיים סעיף יציבות הטבות, שקובע מפורשות שלא ניתן לבטל הטבות שניתנו למפעל מוטב עד לסיום תקופת ההטבות, אלא אם החברה בוחרת ביוזמתה לעבור לדין החדש, ואני מניח שזה לא יקרה. לסיום, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להבטיח לכם כי נמשיך לבחון – ואני שמח על כך שזה עלה בבית הזה עכשיו – את הטבות המס שניתנות במסגרת חוק העידוד, כפי שהבטיח שר האוצר, כדי לוודא שהן יתחלקו בצורה הוגנת יותר, אך במקביל נדאג לייצר באמצעותו אקלים מתאים לצמיחה של המגזר העסקי וליצירת מקומות עבודה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> מה אתה מציע, סגן השר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה שהם רוצים. אני רוצה דיון במליאה. <היו"ר חמד עמאר:> יש עמדה נוספת, של חבר הכנסת אראל מרגלית. יש לך דקה. <אראל מרגלית (העבודה):> חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר בפרקטיקה גם עם חברי ועם החברים מכל סיעות הבית, כי אני עומד בראש השדולה, למשל, לתעסוקה במגזר הערבי, ואני שמעתי את ההתנגדויות שלך בצורה נמרצת, ואני שואל אותך: מחר אנחנו נרצה להביא חברה לנצרת – חברה שהיום פועלת במרכז הארץ או חברה שפועלת במקום אחר בעולם. מה אתה חושב שיניע אותה להגיע יחד אתנו ולהיות חלוצה בנצרת? האם אתה חושב שהיא תשלם, או תהיה מוכנה ללכת להרפתקה חדשה במקום רחוק יותר, כמו שהיא מוכנה נניח בכפר-סבא? האם היא מוכנה ללכת – אותו דבר יהיה לנו מחר בקריית-שמונה; אותו דבר יהיה לנו מחר בכרמיאל. חברי הכנסת, אני בעד מתן הזדמנות לחברות הקטנות ולחברות הבינוניות, ואני רוצה להגיד את הדבר הפשוט: זה כמו קריעת ים-סוף להביא עסקים למקום מרוחק שהיום אין בו עסקים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין. <אראל מרגלית (העבודה):> עוד דבר אחד, אני רק רוצה להיות ברור. אני בעד שינוי המתווה, אבל אני רוצה לומר שגם שינוי המתווה צריך להיעשות בזהירות, כי תמיד תצטרך איזשהו גזר כדי להביא את החברות למקום שהן לא הגיעו אליו. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, יש לך דקה. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. שמעתי בקשב רב את דבריו של סגן שר האוצר, ואני עוקב בעניין גם אחרי הדברים שאתה, אדוני, אומר וגם אחרי הדברים שאומר שר האוצר. ויש דברים שאני מברך עליהם: הנכונות לבחון מחדש הטבות מס לטייקונים, הנכונות לקחת מחדש – לידי הציבור – את אוצרות הטבע שלנו. אבל, אדוני סגן השר, היום אתם נמצאים בעמדת ההחלטה. אתה סגן שר האוצר, יש שר אוצר. תקציב המדינה – זו הדרך שלכם לקבל את ההחלטות האלה ולעשות את הדברים האלה. לא מספיק לומר שצריך לעשות את זה. היום אתם יכולים לעשות את זה. אני מסתכל על תקציב המדינה שאתם הצעתם ואני אומר בצער: את אותם דברים חשובים וראויים, שגם אתה אומר וגם שר האוצר אומר, אני לא רואה בתקציב, וזה מצער. כי התקציב הזה, דווקא במצב המשבר שבו אנחנו נמצאים, היה הזדמנות גדולה לעשות שינוי בכיוון הזה. ואני מאוד חושש שבמקום השינוי הזה אתם חוזרים והולכים לאותם כיוונים מוכרים של פגיעה בעניים, ובשכבות הביניים, ובגברת ריקי כהן, ובחברותיה וחבריה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ממש לא. <דב חנין (חד"ש):> אני אומר את זה בצער, אבל הלוואי שאתבדה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ממש לא – – – ההכרזות שלי היו חד-משמעיות. אנחנו נפעל בכיוון הזה, ואם נביא משם כסף – מה טוב. נקל במקום שיש – – – <קריאה:> – – – הלוואי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת. אנחנו נעבור להצבעה. מי שיצביע בעד – העברה למליאה. אין לנו הצעה אחרת, בעצם, אז אנחנו עוברים להצבעה. <קריאה:> ועדת הכספים – – – <היו"ר חמד עמאר:> מי שיצביע נגד – לוועדת הכספים. מי שיצביע בעד – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, מליאה. <קריאה:> אנחנו רוצים מליאה. <קריאה:> ועדת – – – <היו"ר חמד עמאר:> גילה, את אחת מהמציעות. את לא יכולה לבקש את הבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – ועדת כספים. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אין, ועדת כספים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, מליאה. תצביע – – – <קריאה:> מליאה. <קריאות:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> ועדת כספים. <קריאה:> ועדת כספים. <היו"ר חמד עמאר:> מה רוצים המציעים? בואו נשאל את המציעים והמציעים יחליטו. <קריאה:> – – – <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> ועדת כספים – – – <קריאות:> – – – <קריאה:> ועדת כספים. <קריאה:> ועדת כספים. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת, חכה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, מה אתה מציע? <מיקי רוזנטל (העבודה):> ועדת כספים. <קריאה:> ועדת כספים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> ועדת כספים. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> כספים, כספים. מיקי – – – <קריאה:> מי בעד? <היו"ר חמד עמאר:> המציע יכול להגיד רק מליאה. <קריאות:> – – – <קריאה:> – – – ועדת כספים. <נחמן שי (העבודה):> ועדת כספים. <קריאה:> יחד עם חברת הכנסת גילה גמליאל. <נחמן שי (העבודה):> – – – אנחנו מציעים ועדת כספים. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> זה מצריך דיון. <היו"ר חמד עמאר:> אז ועדה מול הסרה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זהו, אוקיי. מי שבעד, בעד – – – <היו"ר חמד עמאר:> מי שבעד – בעד ועדה. מי שנגד – הסרה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 15 נגד – 6 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> הממשלה נפלה – – – <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 15, נגד – 6. מעבירים את זה לוועדת הכספים. תודה רבה. <הצעה לסדר-היום> <"גוגל" וישראל> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא – – <קריאה:> כל הכבוד למציעים. <היו"ר חמד עמאר:> – – הצעות לסדר-היום: "גוגל" וישראל, מס' 209 ו-211. חבר הכנסת נחמן שי. ישיב בשם הממשלה סגן שר החוץ זאב אלקין. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נחמן שי, יש לך שלוש דקות. בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סטיבן הוקינג, סטיבן הוקינג, שהוא פיזיקאי, מדען בריטי – – <קריאה:> דגול. <נחמן שי (העבודה):> – – דגול, בטח בשורה הראשונה של המדענים בעולם, הודיע הבוקר כי הוא לא יבוא לוועידת הנשיא בחודש הבא, כי הוא מצטרף לחרם על ישראל; לחרם האקדמי על ישראל. הוא כבר אמר בעבר דברים בתחום, אבל זו פעם ראשונה, אני חושב, שמדען בסדר-גודל כזה נוקט עמדה כל כך נחרצת כלפי ישראל. זה מאוד מצער אותי, שלא יהיה למישהו ספק. אבל זה אומר משהו שאנחנו חייבים להבין אותו. זה אומר שאנחנו צריכים לראות לאן זורמת, לאן הולכת הרוח בעולם, לאן נושבת הרוח מבחינתה של ישראל. לכן גם ביקשתי להביא הנה, למליאה, את החלטתה של חברת "גוגל" להעניק לרשות הפלסטינית מעמד של מדינה. "גוגל" לא מקבלת החלטות מדיניות; היא מנהלת מנוע חיפוש, ומשקלה הבין-לאומי עולה על משקלן של רבות ממדינות העולם. והחלטה שלה, שגם היא מצערת בעיני, נשענת על החלטת האו"ם, עצרת האו"ם, לפני כמה חודשים, שקבעה שהמעמד של הרשות הפלסטינית משתנה, והוא יהיה מעמד של מדינה לא חברה. 138 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, תשע התנגדו, 41 נמנעו, חמש נעדרו. ישראל ספגה מפלה בזירה המדינית. "גוגל" רק רוכבת על הגל הזה. היא הלכה לשאול והתייעצה עם כמה ארגונים אחרים, בין-לאומיים, ומסתבר שכולם כבר הלכו בעקבות אותה החלטה והעניקו לרשות הפלסטינית את המעמד של מדינה בשם פלסטין. אז אני מצטער על ההחלטה של "גוגל", אני לא מסכים אתה. אבל היא צריכה ללמד אותנו משהו שאנחנו מתעקשים לא ללמוד: שהמציאות בעולם הולכת ומשתנה לנגד עינינו, ואנחנו עיוורים ומסרבים לראות. אנחנו לא מבינים שבהדרגה – לא ביום אחד, בתהליך ממושך, כשכל פעם נוכל לריב על אירוע זה ועל אירוע אחר, בסופו של דבר התוצאה היא ברורה: אנחנו מאבדים את התמיכה הבין-לאומית בישראל. אנחנו מאבדים במו-ידינו את הלגיטימציה שלנו, מפני שאנחנו איננו מעזים ללכת קדימה, ליזום, לדחוף, לחתור, לקראת הסדר בינינו לבין הפלסטינים. זה המעגל הרחב. זה לא משנה מה סטיבן הוקינג עשה, זה לא משנה מה "גוגל" עשו; משנה שמעמדנו הבין-לאומי הולך ומידרדר לנגד עינינו, וממשלת ישראל, עד לרגע זה, אדישה, מסרבת להבין זאת, מסרבת לחדש את המשא-ומתן בינינו לבין הפלסטינים, נתלית בעניין כזה, נתלית בעניין אחר. בסופו של דבר אנחנו מפסידים, רבותי, לא רק את הקרב הזה – הקרב על "גוגל", אפשר להפסיד אותו, זה לא אסון – אנחנו מפסידים בסוף את המלחמה, וזה בעיני הפסד אמיתי. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב בשם הממשלה סגן שר החוץ זאב אלקין. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חייב להגיד, נחמן, שאכזבת אותי מאוד בדבריך. אני קראתי את התיאור של ההצעה לסדר-היום כפי שהוגש בזמנו לנשיאות, ורצית שם לדבר על הבעיות של מערכת ההסברה הישראלית. בסוף, הפתרון – – – <נחמן שי (העבודה):> כי לא היה לי זמן – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> בסוף, הפתרון שהצעת זה פתרון מאוד מאוד פשוט. אני מזכיר לך, בזמנה דיברת על ההחלטה באו"ם, שכתוצאה מזה נעשים הצעדים האלה, ושהיא כישלון ישראלי גדול, ולכן אנחנו היינו צריכים ליזום וללכת לקראת הכיוון של מציאות בין-לאומית משתנה, ואז אולי מצבנו היה טוב יותר. אני רוצה להזכיר לך שבאו"ם התקבלו הרבה החלטות. למשל, אחת ההחלטות הידועות הגדירה את הציונות כגזענות, וזה לא קרה עכשיו – – – <נחמן שי (העבודה):> האו"ם חזר – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> וזה לא קרה עכשיו. <נחמן שי (העבודה):> אבל הוא חזר – – – <קריאה:> – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> זה קרה בזמנים עברו. <נחמן שי (העבודה):> – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> ולפי ההיגיון שאתה הצגת כאן, מה שמדינת ישראל הייתה צריכה לעשות – היא הייתה צריכה, באמת, לחשוב ולוותר על האידיאולוגיה הציונית. ללכת לקראת האו"ם ולשנות את – להבין שהמציאות השתנתה ולהתקדם בכיוון הזה. יכול להיות שיש כמה חברי כנסת שיושבים כאן באולם שהיו שמחים אם זה מה שהיה קורה. אבל מדינת ישראל תמיד במצבים כאלה בחרה דרך אחרת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה באמת מאשים את נחמן שי? מילא אותי, אבל נחמן שי בדברים כאלה? אתה לא מתבייש? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אני רק מנתח, חבר הכנסת ברכה, את מה שנאמר כאן מהדוכן. אני לא חושב שההחלטה של מדינת ישראל, לאן היא צריכה ללכת, צריכה להיות תוצאה של החלטה ברוב אוטומטי שיש. כמו שאתה יודע היטב, מדינות ערביות תמיד יודעות לארגן באו"ם נגדנו. בוודאי ובוודאי, חבר הכנסת נחמן שי, צריך להביא בחשבון שחלק – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – ב"גוגל"? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> מה? <דב חנין (חד"ש):> יש להם רוב אוטומטי גם ב"גוגל"? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> לגבי "גוגל" אני תכף אגיד מילה. אבל בוודאי ובוודאי הדברים שהשמעת כאן הם למעשה דלק לאותה מדורה. הרי אתה יודע היטב שממשלת ישראל אומרת, בוודאי הממשלה הזאת – זה היה נכון גם לממשלה הקודמת – היא מוכנה בכל רגע נתון להתחיל משא-ומתן ישיר, ואין שום דרך להגיע לפתרון הסכסוך הזה ללא משא-ומתן ישיר. לא ממשלת ישראל מונעת כרגע משא-ומתן ישיר. <דב חנין (חד"ש):> – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> כל העולם בא לפתחם של הפלסטינים – האמריקנים, האירופים – אומרים להם: תחזרו לשולחן המשא-ומתן. כי מבינים שכרגע מה שמעכב את החזרה לשולחן המשא-ומתן זה אבו מאזן. איפה לא מבינים את זה? כאן, בכנסת ישראל. עולה חבר כנסת ואומר: אנחנו אלה שאשמים. אז מה אתה רוצה, אם אומרים כאן שאנחנו אלה שאשמים? קשה מאוד באמת להסביר אם אומרים את זה כאן בתוכנו. לכן אני חושב שכל מי שבמצב הנתון, במקום לעודד וללחוץ על הרשות הפלסטינית לבוא לשולחן המשא-ומתן – יכול להיות שיתגלעו שם חילוקי דעות, אבל לפני שיושבים סביב שולחן המשא-ומתן בטוח אי-אפשר להתקדם. לכן כל מי שמגלגל את האשמה על הצד הישראלי, למעשה משאיר פתח להנהגה הפלסטינית – שלא כדאי לה לחזור לשולחן המשא-ומתן, כי הרבה יותר קל לנסות ללכת באופן חד-צדדי. בשולחן משא-ומתן אתה צריך גם לתת, לא רק לקבל; באופן חד-צדדי אתה רק מקבל. לכן הייתי מציע – דווקא לך, כן, מחבר כנסת ברכה אני לא מצפה את זה – אבל דווקא לך, בתור מי שאני מאמין שבאופן אמיתי רוצה שיחודש המשא-ומתן, להבין שהדינמיקה הנכונה ברגע זה היא לא לעזור לפלסטינים לקוות שבאי-הגעתם למשא-ומתן הם רק יקבלו פרס ויתקפו עוד הפעם את ממשלת ישראל, אלא להפנות את הלחץ לכיוון הנכון. ועכשיו כמה מילים בכל זאת על ההחלטה של "גוגל", ומה זה עושה, ואיך מדינת ישראל יכולה וצריכה להתמודד עם זה. קודם כול, גם ההחלטה של "גוגל" לדעתי לוקה באותו חטא שעליו כרגע דיברתי, כנ"ל גם ההצבעה באו"ם. אני זוכר, לפני חצי שנה לא מעט ממדינות המערב אמרו: אנחנו מצביעים בעד ההכרה באו"ם במדינה פלסטינית, כי אנחנו בטוחים שזה ישמש מנוף לחזרה לשולחן המשא-ומתן. עברה מאז חצי שנה. ראינו חזרה לשולחן המשא-ומתן? כלום. מזכיר המדינה עושה שמיניות באוויר כדי להחזיר את הפלסטינים לשולחן המשא-ומתן והם עדיין מהססים ומתלבטים, והתהליך הזה נמשך ונמשך. העובדות כבר מדברות בעד עצמן. כל עוד להנהגה הפלסטינית תהיה תקווה שבמהלך חד-צדדי היא תגיע להישגים – גם אם הישגי דמה, כי ברור שלא ניתן לשנות מציאות ביהודה ושומרון באמצעות מהלכים חד-צדדיים – אבל כל עוד תהיה להם תחושה ותקווה ואמונה שניתן להגיע להישגים סמליים, שלפחות מבחינה פוליטית זה נראה טוב בציבור שלהם, אין להם שום רצון להגיע לשולחן המשא-ומתן, כי בשולחן המשא-ומתן צריך גם להגיד על מה אתה מוותר, לא רק מה אתה מקבל. לכן, כל הניסיון ללכת למסלול החד-צדדי וכל הגופים הבין-לאומיים שתומכים בניסיון הזה באופן ברור מרחיקים את תחילתו של משא-ומתן. יכול להיות שיש להם כוונות טובות מבחינתם, אבל התוצאה היא מאוד מאוד ברורה, וזה כבר לא ויכוח תיאורטי; יש מציאות והיא מוכיחה את זה. לכן, אין לי ספק שההחלטה של "גוגל" תורמת תרומה נוספת לעניין הזה. אני כבר לא מדבר על כך שאני לא בטוח שזה חכם, נבון ונכון מצד חברה בין-לאומית להיכנס בכלל למחלוקת שהיא מחלוקת פוליטית-אידיאולוגית בין-לאומית, ועלינו להתמודד עם זה. אבל חשוב מאוד להבין וחשוב מאוד שמהבית הזה יצא קול אחיד, עד כמה שהוא יכול להיות אחיד – יש פה חברים שהעמדה שלהם מאוד ברורה – אבל הרוב הציוני המוחלט בבית הזה לדעתי צריך להשמיע קול מאוד מאוד ברור מול אותה חברת "גוגל", ובנושאים כאלה הייתי מעדיף שלא תהיה כאן לא קואליציה ולא אופוזיציה. חברי, אתם טועים. תמיכה במסלול החד-צדדי מרחיקה אותנו מהשלום ומרחיקה אותנו ממשא-ומתן. אני חושב שאין דבר יותר פשוט מזה, להתאחד סביב האמירה הזאת. והייתי קורא דווקא לחברי הבית, לפחות הציונים בבית הזה, כולל מהאופוזיציה, להתאחד סביב האמירה. עכשיו בכל זאת אני אתייחס למה שלא הספקת לומר, אבל כתבת, אז אני מחויב להתייחס, לגבי הסוגיה של ההסברה הישראלית ומה זה מלמד. באופן פרטני, לגבי ההחלטה של "גוגל" עצמה, הרי כמובן זאת החלטה שהפתיעה את מדינת ישראל, לכן לא הייתה פה התמודדות לפני מעשה. הייתה פה התמודדות לאחר מעשה – – – <נחמן שי (העבודה):> למה הפתעה? לא צפיתם שדבר כזה יכול לקרות? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> החלטת "גוגל" לא, מכל מיני סיבות – אתה יודע מי בדיוק הבעלים של "גוגל". זאת החלטה די מצערת. אני תכף אגיד מה זה משקף לדעתי, אבל בהחלט זאת החלטה שלא ידענו עליה לפני. הגבנו עליה מהר מאוד, פנינו ל"גוגל" בכל מיני ערוצים, גם הקונסול שלנו דיבר עם הנהלת "גוגל" וגם הוצאנו להם מכתב רשמי, ואנחנו ממשיכים לפעול בתקווה לשכנע אותם בכל זאת לחזור בהם, מאותם הנימוקים שאמרתי: שבעינינו זה לא יקדם שום דבר בתהליך השלום אלא להפך – רק יעכב אותו וישמש תירוץ נוסף לקולות שקיימים היום בתוך הרשות הפלסטינית: למה לנו לחזור לשולחן המשא-ומתן? אולי נקבל משהו בדרך אחרת. אבל נכון שהחלטה – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> מה? <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> ראש הממשלה מכיר – – – מה אתה רוצה מ"גוגל"? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> ראש הממשלה לא מכיר במדינה פלסטינית. ראש הממשלה אומר לפלסטינים – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> – – – לתת להם מדינה. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> – – אתם רוצים? שבו אתי, תדברו אתי ובואו נראה מה יצא מזה. אבל זה נכון שההחלטה של "גוגל" וכל האווירה הבין-לאומית שעליה דיברת משקפת משהו, זה נכון, ומשקפת בעיה עמוקה שיש להסברה הישראלית. לבעיה הזאת יש כל מיני סיבות. חלק מהסיבות הן סיבות אובייקטיביות: מדינת ישראל הקטנה מתמודדת פה עם מכונת הסברה שהרבה מדינות מעורבות בה, וכן הלאה וכן הלאה. יש פה גם התפיסה של החלש מול החזק. יש פה כמה נושאים שלא נוכל לשנות אותם. אבל יש בוודאי ובוודאי משהו שאנחנו יכולים לשנות כמדינת ישראל, וגם זה בעיני עומד מעבר למסגרת של הוויכוח האידיאולוגי – מהי הדרך הנכונה למדינת ישראל ללכת בה. לי יש ויכוח. עם היושבים בצד הזה של האולם בוודאי יש לי ויכוח אידיאולוגי. אבל דבר אחד פשוט, נתונים פשוטים – אולי אתם לא מכירים אותם – שאני חושב שהם מסבירים הכול: איפה נמצאת היום ההסברה הישראלית? אתם יודעים מה תקציב ההסברה של משרד החוץ הישראלי? <נחמן שי (העבודה):> 10 מיליון. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אתה אופטימי. 9 מיליון שקלים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> 9? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> 9 מיליון שקלים, זה תקציב ההסברה של כל משרד החוץ הישראלי. אתם יודעים מה תקציב ההסברה של הרשות הפלסטינית? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> 90 מיליון שקל. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> 200 מיליון שקל, 200 מיליון שקל. זה תקציב ההסברה. <נחמן שי (העבודה):> אני לא יודע מי צייד אותך בנתונים. זה לא 9 מיליון שקלים, באמת – – <יצחק הרצוג (העבודה):> 22 מיליון. <נחמן שי (העבודה):> – – זה לא יכול להיות. אני עוקב אחרי הנושא הזה הרבה שנים. אני אמרתי – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> חבר הכנסת נחמן שי, אני מכיר – תאמין לי, אנחנו נמצאים כרגע בדיון על התקציבים, וכמו שאתה מכיר אותי, אתה יכול לסמוך עלי שאני מכיר את הנתונים היטב. תקציב הבסיס של ההסברה הישראלית השנה – 9.5 מיליון שקלים. נקודה. מספר התקציב. ככה הוא נראה עוד לפני התיקונים והשינויים וההשמטות והקיצוצים שיכולים להיות בו. מדי פעם מצליחה הנהלת משרד החוץ להביא תקציבים נוספים, ייעודיים, פרויקטליים מה שנקרא, תקציב מעבר לבסיס. כרגע, בהצעת התקציב שמובאת לממשלה, המספר הוא אפס. לכן זה התקציב. עם 9 מיליון שקלים מדינת ישראל הולכת להתמודד מול 200 מיליון שקל של הרשות הפלסטינית, מול תקציבים הרבה יותר גדולים של מדינות ערב וכן הלאה – אני יכול להמשיך את הרשימה. האם מישהו כאן חושב שעם 9 מיליון שקלים אתה יכול להתמודד – גם אם הטענה שלך הכי מוצדקת בעולם וגם אם אין כל הקשיים האחרים שדיברתי עליהם? הרי ברור לחלוטין שזה מגוחך. ולכן, כל עוד כך יהיו פני הדברים וכל עוד לא נדע להשמיע קול מאוד מאוד ברור, כולל גם בדיון איך נכון לחלק את המשאבים הלאומיים כשיש כאן התמודדות, יש כאן מלחמה – מלחמה מסוג אחר, שמשפיעה היום לא פחות אלא לפעמים אפילו יותר מההתמודדות הביטחונית. ואם לא נדע לצאת עם כלים נכונים להתמודדות הזאת – וזה המאבק שאנחנו מנהלים כרגע ומנסים לשכנע את משרד האוצר, ואני אשמח על כל עזרה מהבית הזה, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה – ראיתי שגם חבר הכנסת רונן הופמן רצה לדבר ובסוף הוריד את שמו, אבל אני בטוח שיש לו דלת פתוחה אצל שר האוצר, אז אולי הוא יקרא את הדברים בפרוטוקול. זה המאבק האמיתי. אם לא נצליח בזה, כל הוויכוח האידיאולוגי בינינו איך נכון להסביר הוא ממש ממש לא יהיה רלוונטי. זה לבוא עם רוגטקה נגד דיביזיה של טנקים, וברור מה תהיה התוצאה בהתמודדות הזאת. ולכן כדאי באמת שנתעורר כל עוד זה לא מאוחר ובאמת נשקיע בהסברה הישראלית כדי שנוכל גם לשנות את האווירה שיש היום בעולם. תודה רבה. כמובן, אנחנו כממשלה לא מתנגדים לדיון בסוגיה הזאת בכל ועדה שהכנסת תבחר. פנה אלי יושב-ראש ועדת המדע ואמר שהוא רוצה בוועדת המדע. אין לי התנגדות לזה, אבל זאת כבר החלטה סוברנית של הכנסת. <היו"ר חמד עמאר:> אתה יכול להציע ועדה? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אמרתי, פנה אלי יושב-ראש ועדת המדע. עלי מקובל שזה יהיה בוועדת המדע. זאת ועדה שלא עמוסה בדרך כלל, אז היא תוכל לדון בזה גם מהר – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – זה קשור למדע – – – <היו"ר חמד עמאר:> מה אתה מציע, סגן השר? לאיזו ועדה להעביר? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אמרתי, אני מוכן להציע את ועדת המדע. <היו"ר חמד עמאר:> בסדר. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> דווקא ועדה אופוזיציונית, אין לי בעיה. <רונן הופמן (יש עתיד):> אפשר להציע מהמקום ועדה אחרת? <דב חנין (חד"ש):> אולי הוועדה למיגור נגע הסמים, כי הממשלה הזאת מסוממת, היא לא מבינה את המציאות בעולם. <נחמן שי (העבודה):> שמע, דב, אל תהיה – – – <היו"ר חמד עמאר:> אתה יכול לגשת – תודה רבה, סגן השר. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, סגן השר, תודה רבה. אני שמעתי את הדיון. אני הייתי מבקש להעביר את הדיון הזה לוועדה שנראית לי רלוונטית יותר, והיא ועדת החוץ והביטחון, משום שהיא עוסקת בין השאר בענייני הסברה – מדיניות חוץ והסברה. אומנם "גוגל" היא גוף טכנולוגי מדעי אבל הנושא קשור להסברה ולמדיניות חוץ יותר מאשר לכל דבר אחר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, אתה מסכים לוועדה? <נחמן שי (העבודה):> אני מסכים לוועדה. <היו"ר חמד עמאר:> אז נקיים הצבעה. הצבעה אחת. בעד זה להעביר לוועדה, נגד זה להסיר מסדר-היום. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – 2 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 11, נגד – 2, אחד נמנע. אנחנו מעבירים את זה לוועדת המדע. אם יש הצעה לוועדה אחרת, נעביר את זה לוועדת הכנסת. אין הצעה, אנחנו מעבירים את זה – – – <נחמן שי (העבודה):> רונן הציע לוועדת המשנה להסברה. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אי-אפשר להעביר לוועדת המשנה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו לא יכולים להעביר לוועדת משנה, רק לוועדה. <נחמן שי (העבודה):> זה ילך לוועדת הכנסת. <היו"ר חמד עמאר:> אני מעביר את זה לוועדת הכנסת ושם יתקיים דיון. <הצעות לסדר-היום> <יוזמת הליגה הערבית ודברי ג'ון קרי בנושא> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא: יוזמת הליגה הערבית ודברי ג'ון קרי בנושא, של חבר הכנסת מוחמד ברכה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, חבר הכנסת אברהים צרצור, חברת הכנסת תמר זנדברג וחבר הכנסת יצחק כהן; הצעות לסדר-היום שמספרן 176, 184, 203, 230 ו-249. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה. יש לך שלוש דקות, בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, דבריו המאלפים של סגן שר החוץ ממש מעוררים בי השתאות. הוא בעצם אומר שהבעיה היא בראי ולא במה שעומד מול הראי. מה שעומד מול הראי של ההסברה זאת מדיניות מכוערת של כיבוש ושל דיכוי ושל גדר ושל התנחלויות, והוא מצפה שאם יוסיפו לו עוד מיליון או שניים לתקציב ההסברה, המראה תראה דברים אחרים. אין סיכוי שהדבר הזה יתרחש. אין סיכוי שהדבר הזה יתרחש. הבעיה היא לא בראי. הראי הוא בסדר. ראי ההסברה הוא בסדר, כמו כל ראי, חוץ מאשר מראות עקומות. הדבר השני הוא אותה אמירה שגורה בידי אנשי ממשל ישראלים בדבר הרוב האוטומטי באו"ם. עד מתי ימשיכו כאן בישראל לעלוב באומות העולם? עד מתי ימשיכו לאמץ את הגישה הפטרנליסטית המתנשאת הזאת על אומות העולם? אם אומות העולם היו צריכות לבחור במסלול אופורטוניסטי, היו מתחברות לידידה הגדולה של ישראל, המעצמה הגדולה בעולם, ארצות-הברית. אבל הם לא מבינים כאן, קברניטי המדינה, שאומות העולם עומדות לצד הצדק ונגד הכיבוש, לצד זכות העם הפלסטיני להקים את מדינתו ובירתה ירושלים המזרחית. כאן ההזדמנות לגנות היום את המעצר של המופתי של מסגד אל-אקצא וירושלים. זה מעשה שחורג מכל קנה מידה סביר – להיטפל ולעצור איש במעמדו של המופתי. אבל הדברים על אומות העולם מבטאים את הבידוד ששליטי המדינה דוחקים ודוחפים את המדינה אליו. הרי בהצבעה על קבלת פלסטין כחברה לא מן המניין לאו"ם התנגדו רק תשע מדינות מסך הכול קרוב ל-200. קרוב ל-140 מדינות תמכו. ישראל וארצות-הברית, קנדה וצ'כיה הן המשמעותיות ביותר בתוך התשע שהתנגדו, והשאר מדינות קטנטנות, שאני לא יודע את מקומן על המפה, עם כל הכבוד לכל מדינה ולכל עם. אבל, צריכים להתחיל ללמוד לקרוא – לקרוא את המפה, לקרוא את העולם. האמירות של ראש משלחת הליגה הערבית אצל ג'ון קרי היו אמירות לא מוצלחות. הוא לא היה אמור לחרוג מהמתווה של היוזמה הערבית, שמדברת על גבולות 67'. הוא לא היה אמור לחרוג מהלגיטימציה הבין-לאומית שמדברת על שתי מדינות, כשגבולות 67', הנושא של חילופי שטחים – זה יכול לבוא במשא-ומתן, ואני יודע שהיה משא-ומתן בין אולמרט לאבו מאזן ועברו כברת דרך בעניין הזה. אבל לא חמד בן ג'אסם, לא מהליגה הערבית ולא מהליגה העברית, רשאי לבוא ולוותר על מה שנותר, על 22% משטח פלסטין, שעליו אמורה לקום המדינה הפלסטינית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים, משפט אחרון. לכן, מדינת ישראל, ממשלת ישראל, נדרשת להישען על הלגיטימציה הבין-לאומית בדבר הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית לצדה של מדינת ישראל. אין פתרון אחר ואי-אפשר להשתעשע בחלומות באספמיה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה רבה, חבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת הרצוג, בבקשה – הוא לא נמצא באולם. <יצחק הרצוג (העבודה):> אני נמצא. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה נמצא קרוב מדי, לכן לא ראיתי. <יצחק הרצוג (העבודה):> זאת פעם ראשונה שלך? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן. מתרגש, כמובן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> בהצלחה. <יצחק הרצוג (העבודה):> קודם כול, אדוני היושב-ראש, בהצלחה במשימתך כסגן יושב-ראש הכנסת. הגם שאנחנו חלוקים בלא-מעט דברים, הכנסת נוהגת בך כבוד, ואני מקווה שהעובדה שיש פה רוב לאזרחי המדינה הלא-יהודים כמעט אומרת הרבה. רק לתשומת לבו של אדוני. אבל עכשיו אני מגיע לנושא עצמו. הנושא של יוזמת השלום הערבית הוא נושא חשוב מאין כמוהו, ואני רוצה להסביר, חברי וחברותי חברי הכנסת. יוזמת השלום הערבית – שהחלה בעצם בעקבות יוזמה של בית-המלוכה הסעודי, ולאחר מכן במרס 2003 אושררה ושודרגה על-ידי מליאת הליגה הערבית על בסיס, בעצם, ארגון המדינות האסלאמיות, או שרי החוץ של מדינות האסלאם – הייתה כבר אז צעד מהפכני במיוחד. לצערי, בשל נסיבות, כולל נסיבות טרגיות, היא הגיעה ויצאה לעולם כמה ימים – ממש סמוך לפיגוע במלון "פארק". לא היה קשב בישראל בכלל ליוזמה ולא הייתה הבנה שיש פה איזה שינוי פרדיגמה דרמטי מאוד בקרב הצמרת של העולם הערבי. ההודעה של הליגה הערבית במעמד מזכיר המדינה האמריקני קרי, כפי שהוקראה על-ידי ראש ממשלת קטאר, אדוני היושב-ראש, היא דרמטית עוד יותר. קודם כול, היא אפילו מביאה שיפורים מסוימים מבחינת תמונת המצב הכוללת להסדר קבע של שתי מדינות לשני עמים, בכך שהיא מכירה לראשונה בעקרון חילופי השטחים. עקרון חילופי השטחים הוא העיקרון הנכון כדי להגיע לאפשרות של חלוקת הארץ. אני יודע, אדוני היושב-ראש, את דעותיך, אבל למי שמאמין בצורך בחלוקת הארץ לשתי מדינות, עקרון חילופי השטחים מאפשר פתרון הוגן, צודק ויצירתי. יש כמה וכמה חלופות לכך. העובדה שבמעמד של 22 מדינות, ובכללן מדינות שעברו את האביב הערבי, כולל ממשלתו של מורסי במצרים, מאשררות את ההודעה שהוקראה על-ידי ראש ממשלת קטאר, היא כשלעצמה צעד חשוב מאוד. ביום הזיכרון האחרון, אדוני היושב-ראש, בשכונה שלי הקריאו את שמות הנופלים במערכות ישראל. מלחמת יום הכיפורים – זה מצמית – 11 בנים שנפלו בצמידות של כמה ימים, בבת אחת. דור של בנים, שדרך אגב היו בנים של קצינים בכירים בצה"ל, כי השכונה הייתה של יוצאי צבא הקבע. אתה אומר לעצמך: כיצד זה ייתכן? לגולדה מאיר הוצעו כמה וכמה הצעות ויוזמות – החל מיוזמת רוג'רס, ועוברת ליוזמת יארינג, ואחר כך מסרים עקיפים ושדר מהבית הלבן – שבו רמזו לה והודיעו לה שהנשיא סאדאת מוכן להתחיל משא-ומתן מדיני. ואטימות וקהות החושים של השלטון הישראלי דאז מצאו אותנו בסופו של דבר במבוי סתום, במלחמה באוקטובר 1973 – והשנה נציין 40 שנה למלחמה הנוראה הזאת – וכעבור כמה שנים, הסכם שלום בין בגין לסאדאת, כשניתן היה למנוע את מה שהוביל לאותו הסכם שלום בכך שניתן היה למנוע וללכת לשלום כבר בתחילת שנות ה-70. ואני אומר לעצמי, אדוני היושב-ראש, לא יכול להיות שעינינו תהיינה סגורות ואטומות למנגינה היוצאת מהליגה הערבית. זו התשתית הנכונה. לפחות שווה לנסות. זו התשתית הנכונה והמסד הנכון למשא-ומתן ישיר בין הישראלים לפלסטינים, ואני מקווה שהודעת הליגה הערבית תוביל לכך שנתניהו ועבאס ייפגשו בחדר, ויתחילו משא-ומתן אינטנסיבי תחת כנפיה של ארצות-הברית, שמובילה את המהלך; וזו הזדמנות להודות לה, ולברך את ג'ון קרי על ההישג ועל המאמץ. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בזמן שנתח גדול ממדינות העולם משקיעות מאמצים אדירים, כבירים וכמעט נדירים למען ישכון שלום במזרח התיכון, מה ממשלת ישראל עושה? מה היא מחליטה באמת – באילו נושאים היא מחליטה להתעסק? אני אתן שלוש דוגמאות בלבד. דוגמה ראשונה: מאן דהוא או משטרת ישראל או ממשלת ישראל מחליט דווקא היום, בשעות הבוקר המוקדמות, לשלוח איזה כוח משטרתי, יחד עם כוח של יס"מ וכו', לביתו של כבוד המופתי של אל-קודס ופלסטין במטרה לעצור אותו ולהביאו למשטרת אלמסקוביה, ששם שהה עד לפני כשעתיים. הוא נחקר, הושפל, לפי המידע שהצטבר בידי במשך השעות שעברו, ובסופו של דבר שחררו אותו לביתו. אני תוהה ושואל את השאלה הפשוטה: האם מישהו ממשטרת ישראל היה מעז לעצור איזה רב ברמה של, למשל, רב ראשי לישראל – אשכנזי או ספרדי, או אפילו רב מהרבנים של יש"ע, למשל, שהיו מאחורי פשעים שבוצעו על-ידי מתנחלים כנגד הפלסטינים עד עצם הרגע הזה, ושהמשטרה עשתה הכול כדי להביאם לחקירה, ובכל זאת הם עמדו איתנים מול הניסיונות האלה ודחו על הסף את הזכות של המשטרה להביאם לחקירה? ודאי שהתשובה על השאלה הזאת היא לא. לא מעזים כאן, ומעזים שם. הדוגמה השנייה היא שיושבת-ראש ועדת הפנים החליטה דווקא הבוקר גם לזמן ישיבה שדנה בזכותם, במירכאות כפולות ומכופלות, של יהודים לעלות למתחם אל-אקצא ולקיים תפילות באזור הזה. כולם מודעים לעובדה שדבר כזה יכול להבעיר את כל השטח, אפילו להביא אסון על כל העמים ועל כל האזור, אפילו על כל העולם, ובכל זאת, מתוך גחמות אישיות ומחשבות הזויות של אנשים, של חברי כנסת או חברות כנסות, מביאים את הנושא הזה, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות הטמונות בהצעה מהסוג הזה. הדוגמה השלישית: שמענו את סגן שר החוץ היום מדבר בצורה מפורטת על הניסיונות של ישראל לשכנע את העולם לעשות כמיטב יכולתו כדי לשכנע את הפלסטינים לבוא, לחזור לשולחן המשא-ומתן. אבל הוא שכח – ואני חושב שאחדים מכם אולי לא יודעים זאת – שחלק גדול מאוד מיהדות ארצות-הברית שלח מכתב קשה מאוד לראש ממשלת ישראל, ובו דרשו – אני חושב שאיפא"ק היה חלק אינטגרלי של המכתב הזה שנשלח, של האיגרת הזאת שנשלחה לראש הממשלה, מכתב קשה מאוד, שבו דרשו מראש ממשלת ישראל לעשות מחוות, לעשות ויתורים, לבוא לקראת הפלסטינים, לבוא לקראת אובמה, במיוחד לאחר שביקר בישראל וכמעט השתטח בפני הציונות והציונים; כמעט ביקש להיות חלק אינטגרלי, אולי חבר במפלגת הליכוד – ישראל ביתנו. סגן שר החוץ בחר, דווקא אל מול הדרישה של איפא"ק וחלקים נרחבים ביהדות ארצות-הברית, לדחוף איפא"ק רוסי, דומה לאיפא"ק האמריקני, במטרה ללחוץ על ראש הממשלה שלא להיענות לדרישה של החוגים היהודיים בארצות-הברית. המשחק הזה, השקוף, צריך להיפסק, היות שהאנשים האלה משחקים בגורלם של כל העמים באזור, משחקים בגורלם של הדורות הבאים, משחקים באש שיכולה פשוט להצית תבערה שרק אלוהים יכול להתנבא על תוצאותיה. על סמך זה אני דורש מכאן מממשלת ישראל, מכל האנשים שמאמינים בשלום-אמת, מכל שוחרי השלום בעולם כולו, לעשות כמיטב יכולתם כדי פשוט מאוד להפסיק, לעצור את ממשלת ישראל מדהירה לכיוון הרס מוחלט של כל האזור. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה לחבר הכנסת צרצור. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה. אני רוצה להצטרף לאיחולי ההצלחה לסגן היושב-ראש, וגם לברך את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה בתור האישה מלבדי שנוכחת כרגע באולם. ולעניין. היוזמה הסעודית, או יוזמת הליגה הערבית, כפי שהיא נקראת, היא יוזמה מאוד מעניינת, ולמה? הפרטים שלה – הם דוברו כבר רבות, הם די ברורים: דרישה מישראל לסגת מכל השטחים הכבושים, שטחי 67', ולאחרונה גם, ממש בימים, בשבועות האחרונים, גם הסכמה לחילופי שטחים, תמורת נורמליזציה והכרה בישראל. לכאורה הפתרון הפשוט, אבל אני חושבת שאם נפנה עכשיו לציבור הישראלי, כמה מהציבור שיושבות ויושבים עכשיו בבית ושומעים אותנו יודעים בכלל שקיימת יוזמה כזאת? שהליגה הערבית, שמייצגת את כל מדינות ערב, הסכימה, יזמה יוזמה שכזאת? וכמה מהם שמעו איזשהו דיון ציבורי נרחב ועמוק בישראל על היוזמה הזאת? האם התקיים כזה? האם הממשלה דנה ביוזמה הזאת? האם הכנסת דנה ביוזמה הזאת, מלבד במסגרת הצעות לסדר-היום בשעה כה מאוחרת ביום, בנוכחות כל כך דלילה במליאת הכנסת? לכאורה, ההזדמנות שהונחה על שולחן ישראל, כבר בשנת 2002, ואפילו עודכנה ב-2013, ואיפה ממשלת ישראל? איפה היא? ממשלת ישראל נותרה בתור ממשלת הלאו – אומרת לא ולא ולא, ועוד מאשימה את המנהיגות הפלסטינית בחוסר נכונות לשבת לשולחן המשא-ומתן, בעוד קיימת לה, מרחפת אי-שם באוויר, היוזמה הערבית, והציבור הישראלי אפילו לא יודע. נדמה לי שהגיע הזמן שוב לומר את האמת, והיא שיש רק שתי אפשרויות לעתיד המקום הזה: אחת – פתרון שתי המדינות, או במילים אחרות, הפתרון שמוצע באין-סוף תוכניות – ישראליות, רעיוניות, אמריקניות וערביות, כמו ביוזמה הערבית; והשנייה – המשך המצב הקיים. והמשך המצב הקיים זה המשך הבנייה בהתנחלויות, שמטרתו לסכל את הקמת המדינה הפלסטינית, והיום אנחנו יוצאים מהדיון בנושא הר-הבית וכל הדברים האלה. אבל נדמה לי שכל אחת ואחד יודעים שהמכשול העיקרי להקמת מדינה פלסטינית הוא הבנייה בהתנחלויות. והמצב שקיים היום בשטחים, שהוא – אין מילה אחרת לקרוא לו – אם אנחנו רוצים להמשיך, אם אנחנו הולכים לכיוון של אפרטהייד, או שאנחנו הולכים לכיוון של הקמת שתי מדינות זו לצד זו. אלה שתי האפשרויות ואין אחרות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> משפט אחרון. אני רוצה לפנות לחברים שלי בשמאל ובציבור. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה, לא, לחברים ולחברות בשמאל. אם את משייכת את עצמך, נשמח שתצטרפי, להפך. אני רוצה לומר, אנחנו בשמאל, אנחנו אלה שהרבה מאוד שנים מדברים על הידברות ישראלית–פלסטינית – משא-ומתן. בשם הרעיון הזה אפילו ממשלת ישראל שולחת את השרה לבני למשא-ומתן שמוביל לשום מקום ולשום דבר. אבל אנחנו אלה שמדברים על זה, והחברים כאן מהימין שנעדרים כרגע מהאולם, הם אלה שמדברים על מדינות ערב האחרות. הם אלה שמבקשים להוציא את הסכסוך מהידיים הישראליות-פלסטיניות המיידיות. אז אני מציעה לנו, לשמאל: זה לא עבד, לא עבד לנו הרבה שנים. משא-ומתן הפך למטבע עובר לסוחר. הוא לא מוביל לשום מקום. בואו נאמץ אנחנו את יוזמת הליגה הערבית בתור תוכנית הפעולה שלנו. הנה, אנחנו. בואו הליגה הערבית, תעזרו לנו. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – לעשות שלום? – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא. סליחה, היוזמה הזאת מציעה דבר מאוד פשוט – מה שכל אחד יודע שיקרה – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים תמורת נורמליזציה וסיום הסכסוך. אין פתרון אחר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> ואני רוצה – משפט אחרון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נו, את כבר במשפט השני האחרון. <תמר זנדברג (מרצ):> אני חושבת שכשאתה תשמע את המשפט הזה, אתה תרצה שאני אגיד אותו, כי זה ציטוט – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> את יודעת, אני צריך להתאפק לא לענות לך. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה מוזמן לענות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> את תשתדלי להתאפק ולעמוד בזמנים, את כבר חורגת בדקה. <תמר זנדברג (מרצ):> לסיום, ציטוט מהקוראן: ואם ייטו לשלום, נטה לו גם אתה והיסמך על אלוהים. ואם ירצו לרמותך – דייך באלוהים. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת זנדברג. יש בקשה להבעת דעה של חבר הכנסת מסעוד גנאים. מן המיקרופון בצד, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע, היוזמה הערבית, סעודית, קטארית, מה שאתם מכנים אותה תכנו אותה – זה לא משנה לממשלת ישראל. כל ויתור, כנראה, כל ויתור ערבי לישראל בשטחים הכבושים או בגבולות – מולו ישראל וממשלת ישראל מתעקשת יותר. אני לא חושב – יש כאלה בישראל, ברור, שמנסים לשנות את כללי המשחק, אם במסגד אל-אקצא, אם בנגב, אם במזרח התיכון, כי חושבים שיש הזדמנות עכשיו: העולם הערבי עסוק בענייניו, יש מלחמות, יש מהפכות – אז אנחנו מוכנים לשנות. איך יכולים לדבר על שלום עם ישראל, עם ממשלת ישראל, כאשר היא משנה, אדוני היושב-ראש – ואתה יודע, והיה דיון על עניין אל-אקצא והר-הבית – מנסה לשנות את המצב שם, מנסה לשם חופש הפולחן. אין חופש פולחן כאשר אתה מנסה להשתלט על משהו שלי. אתה מכניס את היד שלך בכיס שלי ואומר: יש לי החופש להכניס את היד ולקחת. מסגד אל-אקצא זה זכותם של המוסלמים, של הערבים. אין זכות לישראל שם. זה שטח כבוש. כל מי שמנסה לשנות דבר שם יצית את האזור. אני שמעתי גם בחדשות שירדן גם חושבת – או החזירה את השגריר הישראלי משם. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לך מסעוד גנאים, ותודה כפולה על העמידה בזמנים. אני מבין שאנחנו עוברים עכשיו להצבעה. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא הייתה פה הצעה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – של מסעוד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא שמעתי הצעה לאן להעביר. <יצחק הרצוג (העבודה):> אני מציע להעביר את זה לוועדת – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבין שאין אפשרות שכזאת. <יצחק הרצוג (העבודה):> מה אתה מציע? <מוחמד ברכה (חד"ש):> מליאה. <יצחק הרצוג (העבודה):> מליאה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו עוברים להצבעה אם לכלול את הנושא בסדר-היום של המליאה. בבקשה, מי שבעד – להעברה לדיון במליאה. בבקשה, אפשר להצביע. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 11 נגד – 2 נמנעים – 1 ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד – 11, נגד – 2, נמנע אחד. ההצעה הועברה לדיון במליאה. <הצעות לסדר-היום> <שינוי שיטת הממשל> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני עובר להצעה הבאה לסדר-היום – שינוי שיטת הממשל, מס' 189, 199, 223, 224 ו-238. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח את דברי בברכה לך, אדוני היושב-ראש. אתה היית אחד משני חברי הכנסת בקואליציה שהצילו משהו מכבודה של הקואליציה כאשר הם הצביעו נגד אותה הצעת חוק הזויה שהגיעה אלינו היום למליאת הכנסת. הצעת החוק שהביא חבר הכנסת רותם, ושנתמכה על-ידי הממשלה, היא נקודת שפל בהיסטוריה של הכנסת ונקודת שפל בהתמודדותה של קואליציה. היא נקודת שפל כאשר קואליציה מוכנה להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק שכוללת בתוכה דברים שגם חברי הקואליציה מבינים שהם מסוכנים. אני דיברתי כאן על סוגיית ביטול העיקרון של שלטון הרוב, כאשר ממשלה יכולה להמשיך ולמשול גם כאשר הרוב בכנסת הוא נגדה והרוב בעם הוא נגדה. אבל, אדוני היושב-ראש, צריך להגיד משהו על יסודה, על יסודה של הצעת החוק הזאת, שזה הטיעון שבישראל יש בעיית משילות. זוהי טענה נבובה וחסרת כל בסיס. אין שום בעיית משילות בישראל. בישראל היה ראש ממשלה שהחליט לצאת למלחמה בלבנון בהתייעצות טלפונית עם שר ביטחון. היה ראש ממשלה אחר, אדוני היושב-ראש, שהחליט לפנות חבל ארץ מיושביו שנשלחו לשם על-ידי ממשלות ישראל, מתנחלים בגוש-קטיף. כל הדברים האלה קרו על-ידי ראשי ממשלה. ואני כרגע לא נכנס לוויכוח על גופן של ההחלטות האלה, אני רק אומר שהחלטות כאלה נעשו על-ידי ראשי ממשלה שידעו לאן הם רוצים ללכת והלכו לשם; טוב או רע – לשם הם הלכו. כאשר יש ראש ממשלה שאיננו יודע לאן ללכת, הוא כמובן תמיד יכול לבוא ולהגיד: לא נותנים לי למשול, כי הוא פשוט לא יודע לאן הוא רוצה להגיע. ולכן, בישראל אין בעיה של משילות, אבל יש בעיה אחרת – יש בעיה של השתתפות. יש חסמי כניסה גבוהים מדי בכניסה למערכת הפוליטית והמפלגתית. ואם זו הבעיה, אנחנו צריכים להוריד את חסמי הכניסה האלה ולא להגביה אותם. רוצים להכפיל את אחוז החסימה, מנהלים מלחמה נגד המפלגות הקטנות. המפלגות הקטנות הן המקור של האי-יציבות במערכת הפוליטית? איזה קשקוש. המפלגות הקטנות הן הבעיה של הדמוקרטיה? אנחנו הבאנו לכנסת את הפריימריז המושחתים, או שאולי אנחנו, המפלגות הקטנות, הבאנו לכנסת חברי כנסת שתרמו לפרלמנטריזם הישראלי מכל מיני כיוונים תרומה משמעותית? אנשים כמו תופיק טובי ותמר גוז'נסקי ואורי אבנרי ושלמה לורינץ – מכל קצוות הבית – שהיו אנשים עם עמדות וערכים, ונאבקו על עמדותיהם ועל ערכיהם. הם לא הזיקו לדמוקרטיה הישראלית; הם תרמו לה תרומה משמעותית. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מתריע מכאן: הממשלה הולכת בדרך מסוכנת. מצער ומקומם במיוחד שמפלגות שנכנסו לכנסת עם אג'נדה של שינוי, של רענון, של פתיחת הכנסת בפני האזרחים, משתפות פעולה עם מהלכים אנטי-דמוקרטיים כל כך מסוכנים. אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקרוא גם להן לעשות חשבון נפש, לשנות כיוון וללכת בכיוון של הגנת המרחב הדמוקרטי ולא הריסתו. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך, חבר הכנסת חנין. יעלה ויבוא חבר הכנסת אליעזר מוזס – לא באולם. חבר הכנסת טלב אבו עראר. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, יש לנו תשובה בנושא הזה? תהיה תשובת ממשלה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן. השר יאיר שמיר נמצא כאן, יענה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק המשילות החדש שהממשלה יוזמת היא תחילת אפרטהייד דמוקרטי מודרני. כן כן, ממשלת ישראל, בניצוחו של המאסטרו בנימין נתניהו ובעזרתם של נערי הגלגל בנט ולפיד, רוצה להשמיד את המיעוט, לחסל אותו. הצעת החוק הזאת, אין היא אלא חוליה אחת בשרשרת של פעולות שהממשלה מתכננת לבצע, והיא מעוניינת בגיבוי אפרטהיידי שכזה כדי שאף אחד לא יפריע לה. בכל משטר דמוקרטי נחוץ שתהיה אופוזיציה פעילה, חיה, נושמת ובועטת. מה אתם מנסים לעשות? לחסל את המפלגות הקטנות? תחוקקו חוק – וזה מה שחסר – נגד כניסת ערבים לכנסת הזאת. מה ההבדל, באמת? אני שואל, מה ההבדל? זהו פרצופכם האמיתי, בנט ולפיד. אתם בילפתם את ציבור הבוחרים שלכם ושכחתם לגלות שאין אתם אלא חבורת דיקטטורים שמסתתרים מאחורי המסכות היפות של שינוי חברתי. שינוי חברתי? זה שקר חברתי. זו האמת. כשעולים לשלטון ולא מעוניינים לרדת מכס המלוכה – מה ההבדל ביניכם לבין אסד בסוריה? זה אותו דבר. לצערי, אחת הפעולות שהממשלה גם מתכננת לבצע במחטף היא מתווה ההריסה של פראוור, ולא מתווה ההסדר, כפי שנהוג לקרוא לו עד היום. הבדואים הם אזרחי מדינת ישראל, הם לא נטע זר, הם לא נטל על מדינת ישראל. הם נולדו על האדמה הזאת לפני קום המדינה. הם בני-אדם השווים לשאר אזרחי המדינה, ללא תנאים מקדמיים. אנחנו נולדנו בני-חורין ואין אנו עבדים של אף אחד, וגם לא מהגרים – לא מרוסיה, לא מאתיופיה, לא מאף ארץ אחרת. זו הארץ שנולדנו בה, אנחנו ואבותינו. אנחנו עבדי אלוהים בלבד. ממשלת ישראל מנסה להפוך אותנו לעבדים אשר היא מעמיסה על משאית וזורקת אותם תחת כיפת השמים באיזשהו מקום. זה כמו באפריקה ומלחמות האזרחים שקורות שם. רציתי לדעת מה ההבדל. להזכירכם כי מדינת ישראל, כבר בשנותיה הראשונות, העמיסה את הבדואים על משאיות, זרקה אותם – כן, זרקה אותם. ומה קרה אתם אחרי 60 שנה? אני אגיד לכם. הם עדיין זרוקים ביישובי הקבע ללא פתרון. הם פליטים עד היום. אלפים זרוקים ללא הסדרים עד היום. אם מדינת ישראל, במשך יותר מ-60 שנה, לא פתרה מצוקה של נעקרים אלו – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. אני מבקש לסיים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – אז מתי כן? ממשלת ישראל משקרת לבדואים במצח נחושה. ממשלת ישראל מתכננת עקירה חדשה. זהו האפרטהייד המודרני, זוהי העבדות החדשה, מודל 2013. לצערי, ממשלת ישראל מזמינה בנגב, מערביי הנגב, אינתיפאדה שלישית – לא בשטחים ולא עם השכנים, אלא בלב-לבו של הנגב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אבו עראר. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מודיע מעל בימה זו – סליחה, משפט אחרון – אני מודיע מעל בימה זו, בשמי ובשם כל הבדואים, כי דעתנו על מתווה פראוור היא התנגדות בכל תוקף, כי היא תוכנית גזענית, הרסנית ומסוכנת. ולכן, תוכנית בכפייה לא נקבל. אנחנו מבקשים ופונים לממשלה לפתוח בערוץ הידברות והתייעצות עם מנהיגי האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אבו עראר. תעלה ותבוא חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, ברכות. אני רוצה לגלות לכם סוד. מזל שיש מעט אנשים באולם, אז אל תגלו לאף אחד, בסדר? אין בעיית משילות במדינת ישראל, יש בעיית מנהיגות במדינת ישראל, ואמרו את זה כבר לפני, אבל בואו נבחן את זה שוב. בכל תולדות המדינה, בכל פעם שממשלת ישראל רצתה לחתום על הסכם מדיני, הסכם שלום, בכל פעם שהיא רצתה לצאת למלחמה – דרך אגב, הכנסת מוסמכת לאשר יציאה למלחמה, אבל תמיד עוקפים את זה בכך שיוצאים רק למבצע; אנחנו לא יוצאים למלחמות, אנחנו יוצאים למבצעים. אבל מאז ומתמיד היה רוב – לא רק של קואליציה, דרך אגב; קואליציה והרבה פעמים גם האופוזיציה הצטרפה לצאת לכל מבצע צבאי, שזה בעצם מלחמה. וגם בנושא החברתי-כלכלי, גם בנושא התקציב, מעולם לא נפלה ממשלה במדינת ישראל בהצבעה על התקציב, מעולם. רק פעם אחת בלבד בהיסטוריה, ואתם יודעים את זה, הייתה החלפת ממשלה בהצבעת אי-אמון, ובסופו של דבר הממשלה שנותרה הייתה די דומה לקודמתה. כך שבאמת הצבעת האי-אמון אין לה ולו דבר עם יכולת משילות, והיא פגיעה גרידא ביכולת של האופוזיציה לזכות ביטוי, לזכות הדיבור, לזכות המחאה, לזכות הביקורת והפיקוח על הממשלה. אם אנחנו מסתכלים על הנושא של העלאת אחוז החסימה, אזי מדובר לחלוטין בהחלשת הכנסת. כי מי היו המפלגות שעשו משא-ומתן קואליציוני שארך זמן רב כל כך? מפלגות קטנות, חלשות, מצומצמות, שסחטו את הממשלה, או מפלגות שקיבלו 12 ו-19 מנדטים? הן אלה שגררו את המשא-ומתן. האם הבעיה היא אחוז החסימה, או האם הבעיה היא שהמנהיגות בישראל לא מסוגלת לקבל מספר מנדטים גבוה ממה שקיבלה? זו האמת, ובואו נודה באמת. אז יש פה שיבוש של רצון הבוחר ופגיעה קשה בייצוגיות, וכמובן, מדובר בעיקר במפלגות החרדיות והערביות. ראש הממשלה וגם שר האוצר נהנים כל פעם להשוות אותנו לארצות אירופה – ליוון, לאיטליה; אז שיעור קטן בפוליטיקה: גם ביוון וגם באיטליה, ובמדינות נוספות אחרות, אחוז החסימה גבוה מ-4% ועדיין יכולת המשילות איננה נמצאת שם, ויש בעיית משילות ויציבות שלטונית קשה מאוד. אז אני חוזרת על הסוד שגיליתי לכם: אין בעיית משילות. יש בעיית מנהיגות. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. אני אאפשר לחבר הכנסת אליעזר מוזס, שכמעט היה פה בזמן, לעלות ולדבר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, קודם ברכות על תפקידך. ברכותי. חברי חברי הכנסת, היום מתפרסמת התוכנית החדשה, הקיצוצים בתקציב. אני רואה שהקיצוצים למגזר שאני מייצג – לא פחות מ-13 גזירות, האחת יותר קשה מהשנייה. יש כאן דברים שפשוט מקוממים ממש. יש שתי מערכות חינוך, החינוך שם הוא משובח, והמערכות האלה דומות ממש לממלכתי ולממלכתי-דתי: החינוך העצמאי ו"מעיין החינוך התורני"; לומדים בצורה מפוקחת על-ידי משרד החינוך ועל-ידי הממשלה. האם יש הסבר למה שני מגזרים חרדיים אלה צריכים להוריד להם, במקום 100% שקיבלו עד היום לפי חוק, ל-75%? האם יש איזשהו הסבר? הם לומדים אותם לימודים, מפוקחים; הייתי סגן שר החינוך, אני יכול להעיד לכם: יש מפקחים, פיקוח חוץ, פיקוח פנים, הכול מתנהל כפי רצון הממשלה, ולא מהיום. ובחוק הזה – ויש חוק יסודות התקציב – כבר 30 שנה לפחות הם מקבלים 100%. למה צריכים להוריד להם ל-75%? כי הם חרדים? אני רוצה להקריא את מה שמפרסם היום היועץ המשפטי לממשלה, שאנחנו כל כך חרדים לדברו. היועץ המשפטי לממשלה קורא לכנסת לקדם חקיקה שתקבע כי אפליה של מגזרים שונים בקבלת שירותים ציבוריים באופן שוויוני היא עבירה פלילית. עוד מציע היועץ המשפטי: "תקודם חקיקה שביסודה הטלת איסור פלילי על מעשה של הטרדה של אדם בדרך של ביזוי או השפלה על רקע גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא או השקפה או השתייכות מפלגתית, כל זאת במטרה למנוע ממנו את הגישה והשימוש בשירות ציבורי או במטרה לפגוע בתנאים בהם יקבל את השירות הציבורי". וזה היועץ המשפטי שגם ביום שישי, כשלכותל המערבי הולכת להגיע הקבוצה התימהונית הזאת, ההזויה, שקוראה לעצמה – אני לא יודע איך, כי מה להם ולקדושת הכותל – איזה 20–30 נשים ולהקים שמה פרובוקציה. במקום לעסוק בדברים פרודוקטיביים עוסקים בדברים פרובוקטיביים, ולהביא שמה ולעורר את קודש הקודשים, את המקום הזה; בדיוק אחרי יום ירושלים המאוחדת, ירושלים מופרדת. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני, אני רק רוצה לסיים בשנייה אחת. אני מקווה שהם יתעשתו וגם המשטרה תדע להביא סדר למקום הזה, כי לא ייתכן שבוועדת הפנים לפני שבועיים – מר פייגלין היה שם כאשר באה אחת מהנשים האלה והתעטפה בטלית. אמרו לה שבכנסת אין מקום לדברים כאלה. אין מקום לכאלה דברים – ובדיוק, להבדיל, בבית-הכנסת, בקודש הקודשים של בתי-הכנסת, הכותל המערבי, כן יהיו דברים כאלה? <מיכל רוזין (מרצ):> כותל זה לא בית-כנסת. הכותל הוא לא בית-כנסת. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה לחבר הכנסת מוזס. אני מזמין את השר יאיר שמיר לעלות ולהשיב. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אדוני היושב-ראש, ברכות גם ממני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> חברי הכנסת, מכובדי, שמעתי שאין משילות, יש משילות. אני מסתכל על 65 – מדינה בת 65; אנחנו בממשלה ה-33. כלומר לא צריך להיות מתמטיקאי גדול כדי לראות שבממוצע ממשלה שורדת שנתיים. כשהבוחר הלך לבחירות הוא לא חשב שהוא שולח את נבחריו לשנתיים, ולכן אין משילות, מאחר שבשנתיים לא ניתן להגשים אפילו כביש – תוכנית כביש, להגיש ולהקים ולראות ולהקים. כל תוכנית שהיא אי-אפשר ליישם בשנתיים. זה לא זמן ולא קבועי הזמן של ממשל. <מיכל רוזין (מרצ):> ראש ממשלה שהיה לו חזון כיהן יותר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> ולכן – עכשיו אני מדבר על 65 שנה. אז מה, אף פעם לא היה מנהיג בישראל? תמיד היו פה ליצנים? אוקיי. <מיכל רוזין (מרצ):> היו, היו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אז אם ככה, אני לא מסכים אתך. חד-משמעית לא מסכים אתך. אנחנו חייבים להקים פה אפשרות שאלה שנבחרו יוכלו לפחות לממש את האג'נדה שהם הבטיחו לבוחריהם ולכן הם נבחרו. <מיכל רוזין (מרצ):> ואיך זה קשור לסעיפי החוק הזה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> ולכן הוגשה הצעה, וגם כנהוג במקום או בחברה דמוקרטית – ואוי לו לזה שהשווה אותנו לאסד. שיתבייש לו, גם אם הוא חבר כנסת בישראל. אין לו מושג בכלל מה זה אסד כנראה. הוא צריך כנראה קצת אוורור. מסתבר שגם בקואליציה יש דעות שונות. לגיטימי. ולכן, גם בדיון בוועדת שרים לענייני חקיקה שבה אני חבר זה לא היה מקשה אחת. אבל אמרנו: יש בעיה, אוקיי. לא מיצינו את הנושא, נמצה אותו. נשב, נדון. והצענו תהליך, וגם הייתה התחייבות מפורשת שלא נלך לחקיקה או לקריאה שנייה ושלישית לפני שנסכם ונביא תוכנית שהיא סבירה, שהיא מתאימה למשטר שלנו, לעם שלנו ולארצנו. וזה מה שנעשה. עכשיו, בואו נעבור על עיקרי התוכנית, פשוט כדי להבין אותה: 1. העלאת אחוז החסימה, שעליה הטרוניה. אני חושב שלמשל אותן מפלגות שאת, חברת הכנסת, אמרת, נניח הערביות – הן יתאחדו. יכול להיות שהן יהיו אפילו גוש של 15 חברי כנסת. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – שהם צריכים להתאחד? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> יכול להיות שיהיה להם אפילו הרבה יותר כוח פה, ולא הפירוד, התת-פירוד הכיתתי. אותו דבר בצד היהודי – שהחרדים יהיו חברה אחת או גוף אחד. <מיכל רוזין (מרצ):> למה? כי הם חרדים אז הם אותו דבר? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כלומר, אני לא חושב שזה דבר שלילי. אני לא חושב שזה דבר שלילי. מה עוד – אנחנו מציעים מ-2% לעבור ל-4%. אני חושב שזה ייצב את המערכת, יהיה יותר מפוקס במובן שלא יהיו פה עשרות רבות של רשימות, אלא הרבה פחות, עם כמה רעיונות ברורים, שצריך לבחור לא בין עשר בחירות אלא בין שלוש או שתיים. <מיכל רוזין (מרצ):> המפלגות האידיאולוגיות הקטנות או הגדולות? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> הדבר השני שאמרנו – אנחנו רוצים להגביל את מספר השרים, כי הרי לא ייתכן שכדי ליצור קואליציות משברי מפלגות, וככל שהמפלגות יהיו יותר קטנות נצטרך לשלב יותר שרים – זה שיגעון. אי-אפשר. גם אי-אפשר לקיים ממשלה כמו שצריך. ולכן נקבע איזשהו מספר, שזה 18 שרים וראש ממשלה, כמספר שיחייב. יכול להיות שגם את זה צריך לצמצם, כדי באמת לנהל את העסק הזה טיפה יותר טוב. לגבי הצעות האי-אמון – אני מבין וגם הבנתי היום את המצוקה של יושבת-ראש האופוזיציה ואחרים. יש פה מצוקה במובן זה שבעצם הפעילות סביב הצעות האי-אמון נותנת תוכן ונותנת את האפשרות של ההתכנסות בתוך הבית הזה על מנת לאפשר את המפגש הזה. אבל הוא נהיה פארסה. אני יושב פה, אני חדש. אני מסתכל פה, אני יושב – על נושאים שברור מאליו לכולם שממשלה לא תיפול עליהם, ואלה לא באמת נושאים, במהותם או בחשיבותם, כדי להעסיק את כל השרים ואת כל חברי הכנסת על הסוגיה הזאת, במקום לשבת בוועדות ולדון בדברים רציניים, או שהשרים ישבו במשרדיהם ויעשו עבודתם. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, הם צריכים גם לשבת פה. זאת דמוקרטיה. הם לא שרים מקצועיים, הם שרים פוליטיים. זה חוסר הבנה של המערכת הפוליטית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת רוזין, תני בבקשה לשר להשיב. אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לשאול: למה הלכתם על 61? אם הייתם אומרים, נאמר, צריך 40? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כבוד היושב-ראש, אני מכבד את שאלתך. <דב חנין (חד"ש):> אולי 120 חברי כנסת. 120. הכול. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> יכול להיות בהחלט, וגם נאמר ליד שולחן ועדת השרים לענייני חקיקה, שיש חילוקי דעות לגבי המספר. לכן אמרנו: בואו נמשיך בתהליך. לא נסכם אותו. וזאת בדיוק הייתה הנקודה שעליה הייתה הסוגיה. אני אישית לא התעמקתי בה, אבל אמרתי: בואו נרוץ קדימה. התחייבנו שלא נגמור תהליך שלא בהסכמה בסוף. גם היה פה השר עמיר פרץ שאמר את מה שאמר, ואחרים. אני משוכנע שבסוף נגיע למודל שייקח את מידת ההסכמה המקסימלית גם כדי שהבית הזה יוכל לתפקד וגם כדי הממשלה תוכל למשול. זו המטרה פה. ולכן, אין פה ניסיון לעשות מחטף ואין פה ניסיון אחר. ההפך הוא הנכון. אנחנו רוצים לקדם את הנושא ולא לתקוע אותו, כי אם הוא לא ייכנס לתהליך, הוא לעולם לא יגיע. אני לא רוצה להמשיך הלאה לפרט, כי כולם מכירים בעצם את הסוגיה עצמה. אני חושב שצריך לתת לתהליך להימשך, ואני חושב שלפחות אני אשתדל להיות באותו צד שיגיע להסכמה המרבית של הבית, ולאו דווקא של הקואליציה. אבל יש דברים שאני חושב שחייבים לתקן, ואני חוזר עוד פעם: זה מספר השרים ואחוז החסימה – ללא ספק צריך אותו – וגם איזשהו מנגנון עם חסם סף להצעות אי-אמון. <מיכל רוזין (מרצ):> לא הסברת למה. לא הסברת למה צריך לתקן את אחוז החסימה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כי אחרת נבזבז את זמננו לשווא ולריק. <משולם נהרי (ש"ס):> אבל למה הממשלה לא מגישה הצעת חוק מסודרת? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אנחנו הגשנו הצעה ונתקלנו בהתנגדות. זה הכול. <משולם נהרי (ש"ס):> למה הממשלה צריכה להסתתר מאחורי הצעת חוק – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> היא לא מסתתרת בשום מקום. הממשלה איננה מסתתרת. יש הסכם קואליציוני סביב התוכנית שבדיוק הגשנו. לא סטינו מילימטר מההסכם הקואליציוני. זה שאחר כך באו הרהורי חרטה לכאלה ואחרים – אנחנו פתוחים, היינו כרויים לעניין הזה. אמרנו: בסדר, התחרטתם, אף-על-פי שחתמתם על הסכם קואליציוני. נסדר את העניין. כרגע נכנסים לתהליך, נרוץ ונראה משילות טובה יותר ותוצאות טובות יותר לטובת אזרחי ישראל. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כבוד השר, מה אתה מבקש להציע? מה אתה מבקש להציע? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אני חושב שצריך להוריד את זה מסדר-היום, כי יש לנו הצעה מסודרת שהתקבלה במליאה, ואני חושב שצריך להמשיך בתהליך ההוא. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, השר שמיר. הבעת דעה לחבר הכנסת רותם, בבקשה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – ושוב הוכחה שהאופוזיציה עושה שימוש לרעה בהליכי הכנסת. היום נדונה בבית הזה הצעת חוק לגבי שינוי שיטת הממשל. כל מי שרצה לנאום, נאם בחוק הזה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא נכון, לא נתנו לנו לנאום. סליחה, לא נתנו לנו. היו פה הערות ביניים, לא נתנו לנו לנאום. מזל שהגשנו הצעה לסדר-היום, אחרת לא היינו יכולים להתבטא. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> היו לכם נציגים. יושבת-ראש האופוזיציה דיברה. חברת הכנסת גלאון דיברה. האופוזיציה דיברה. אבל האופוזיציה לא יודעת שבבית הזה יש סדרים, וכשמצביעים, אז ההצבעה היא סופית. ולכן, אף-על-פי שהם הפסידו היום בהצבעה – – <מיכל רוזין (מרצ):> יש ארבע הצבעות. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – הם העלו עוד הפעם את הנושא כהצעות לסדר-היום. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לפני שידענו שיש הצבעה – – – <דב חנין (חד"ש):> העלינו את זה לפני ההצבעה. העלינו את זה לפני ההצבעה – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> יכולתם להוריד את זה מסדר-היום בידיעה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – אבל אין אצלכם ידיעה של מה זה דמוקרטיה. אצלכם זה ניצול לרעה של הליכי הכנסת – – <מיכל רוזין (מרצ):> איך זה ניצול לרעה? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – ואתם עושים את זה כל הזמן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת רוזין. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> גם הצעות האי-אמון שלכם – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תנו לחבר הכנסת רותם לסיים את דבריו. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – זה ניצול לרעה של הליכי הכנסת. <דב חנין (חד"ש):> – – – ואז זו תהיה דמוקרטיה כמו שאתה רוצה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת רותם. <משולם נהרי (ש"ס):> אתה לא מנצל. אתה לא מנצל. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעבור להצבעה. מי שבעד – להעביר לסדר-היום במליאה; מי שנגד – להסיר מסדר-היום במליאה, להסיר מדיון במליאה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 9 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 6 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד לדון במליאה – 9, נגד – 6, נמנעים – אין. <מיכל רוזין (מרצ):> איפה הקואליציה? <הצעות לסדר-היום> ציון זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ההצעות הבאות לסדר-היום: ציון זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים, מס' 253, 248 ו-251. יעלה ויבוא חבר הכנסת שמעון סולומון. בבקשה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> חבר הכנסת חנין, זה מאוד מעניין. <דב חנין (חד"ש):> אני יודע, אני אחזור. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, גם אני מצטרף לברכות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <שמעון סולומון (יש עתיד):> היום יום ירושלים. יום ירושלים הוא יום שמח. את היום הזה אנחנו, יוצאי אתיופיה, גם מציינים כיום הזיכרון לנספים בדרך לישראל, גם בדרך וגם בסודאן. מתוך כ-25,000 שהיו באותו זמן, במשך שנה, במספר כזה או אחר, נספו בערך 4,500, מתו בדרך בדרכים שונות. וביום הזה אנחנו מציינים – לזכור ולהוקיר את אותם אלפי בני הקהילה אשר מצאו את מותם בדרכים שונות – ממחלות, מרעב, מצמא, רצח, שודדים, אונס והתעללות קשים במהלך בדרך, בתחילת שנות ה-80 עד 1985, עד העלייה האחרונה מסודאן. אנחנו מציינים את יום הזיכרון דווקא ביום הזה מפני שלישראל אנחנו קראנו ירושלים, "ירוסלם". אנחנו כינינו את עצמנו "ביתא ישראל", בית-ישראל. לא פחדנו, לא הסתרנו. גם בתקופות קשות, בקרב אנשים שלא כל כך אהבו אותנו לפעמים, בלשון המעטה, קראנו לעצמנו "ביתא ישראל", בלי להסתיר. ולכן, אנחנו חלמנו כל הזמן לעלות לירושלים. והיום הזה הוא היום הכי מתאים לציין את אלה שלא הצליחו לעלות. בנוסף לאלה שמתו, לא נשכח את אלה שנעדרו. יש עשרות בני-אדם, עשרות יוצאי אתיופיה, שנעדרים עד עכשיו. אנחנו צריכים לזכור, המסע מאתיופיה לסודאן הוא בממוצע 700 קילומטר. זו דרך שלא הכרנו לפני, והלכנו בלי מפות, בלי מצפן. זה לא היה כל כך פשוט. בגלל האמונה הלכנו לכיוון סודאן, כי שמענו שבסודאן יש איזושהי דרך לעלות לארץ-ישראל. אלה שנעדרו עד היום לא נמצאו, ואפשר לתאר את הסבל של המשפחות. המסע הזה, תכליתו היה להגשים חלום עלייה. אנחנו התחנכנו כל הזמן שאנחנו זמניים באתיופיה, וכל החיים התפללנו וקיווינו לעלות לישראל. כדי להגשים את חלום העלייה – למרות שבתקופה הזאת יש מטוסים, וכביכול אין בעיה לעלות לארץ באמת בדרכים נוחות יותר, לא התאפשר לנו באותו הזמן, לכן עשינו את המסע הזה, כי לא רצינו לבזבז, לא רצינו לחכות לזמן נוח יותר, אלא להגשים את העלייה כמה שיותר מהר. ולכן גם נאלצנו להקריב קורבנות רבים בדרך. לשמחתי הרבה בסופו של דבר החלום התגשם ורוב בני הקהילה, כמעט כולם, נמצאים כאן. אבל החלום הזה של העלייה – צריך להגיד שזה חצי ממה שרצינו, מפני שהחלום לעלות אומנם הוגשם, אבל יש לנו כל כך הרבה קשיים. החלום השני הוא חלום ההשתלבות באופן מוצלח בארץ. וכמו שההורים שלנו הגשימו את החלום באמת באומץ, בגבורה – שאתם לא יכולים לתאר לכם, יכול לדעת רק מי שחווה את זה – החלום של הצעירים, כמוני, כמו חברת הכנסת פנינה שנמצאת כאן – אנחנו לקחנו את השרביט, אנחנו צריכים להוביל את חלום ההשתלבות. כי הורינו לא יכולים, לצערי הרב, הרבה לעשות כאן, בגלל השוני התרבותי ובגלל השפה והמנטליות. אנחנו צריכים להרים את הדגל ולהוביל לחיים טובים יותר, להשתלבות יותר מוצלחת בחברה הישראלית. הרבה שואלים אותי כשאני מספר במהלך השבוע – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת סולומון. נתתי לך דקה נוספת, כי דבריך מרגשים. אני מבקש להתחיל לסיים. <שמעון סולומון (יש עתיד):> עוד כמה דקות, ברשותך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אין כמה דקות. אני מבקש, משפט אחרון אם אפשר. <שמעון סולומון (יש עתיד):> האחריות היא על כולנו; גם על הקהילה האתיופית, שצריכה לעשות צעדים כדי להשתלב באופן מוצלח, אבל גם של הממשלה. הדוח הזה, שפורסם – למי שעיין בו, אני קראתי בו הרבה – שם מראים שלמרות שיש תקציבים גדולים עבור יוצאי אתיופיה, יש גם כל מיני חסמים, ורוב התקציב לא מנוצל. לכן המצב שלנו לא כל כך טוב. בסופו של דבר, אני רוצה להציע הצעה לסדר-היום שהכנסת, כמו שהיא מציינת את יום ירושלים באופן מסודר, שגם זכר הנספים יצוין באופן קבוע בכל שנה בכנסת, ובמערכת החינוך – שיוכר כחלק מהלימודים. ירושלים – השם הנוסף הוא שלם. ותרשו לי גם להעיר מכאן – אני קורא לאחדות, להיזהר בדברינו ולעשות משהו כדי שמהבית הזה תצא איזושהי אמירה בהתנהגות שלנו, באמירות שלנו כלפי האזרחים. אני מתפלל לפחות התלהמות, פחות שנאה. מכאן נוכל להעביר כלפי חוץ. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת סולומון. עצם נוכחותך כאן, ושל חברת הכנסת פנינה, מביאה כבוד גדול לבית הזה ולעם ישראל. אני בטוח שבכך מסכימים אתי כל הנוכחים. יעלה ויבוא חבר הכנסת חיליק בר. בבקשה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכבדי, קודם כול, ברכות על ניהול הישיבה הראשונה. אתה עושה את זה למופת. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> חברים, סיפור הקמתה של מדינת ישראל שזור באמת בסיפורי גבורה של עליות רבות ושונות. אבל סיפור העלייה של יהודי אתיופיה רשם בהיסטוריה של העם היהודי כפרק עלייה מרגש וכואב במיוחד. סיפור עליית יהודי אתיופיה הוא סיפור מופלא של יציאה המונית של יהודים לעבר ישראל במסע מפרך פיזית ונפשית, ארוך ומסוכן. וכל זה כדי להגשים חלום עתיק יומין אחד – לעלות לארץ-ישראל. המסע הרגלי לעבר מדבר סודאן היה מסע קשה ומייסר, שכולו סכנות, רעב, צמא, שודדים, אנסים, רוצחים וחיות טרף; מסע שלא כולם סיימו אותו. דבר זה אינו נתפס. קמו אנשים, לקחו את גורלם בידם והתחילו לצעוד ברגל לעבר ציון, לירושלים, כאשר הם משאירים מאחור את כל הרכוש ואת כל העבר. אבל לא כולם הגיעו אלינו. יהדות אתיופיה שילמה מחיר כבד מאוד במסע אל ירושלים, מסע שבו איבדו העולים את יקיריהם, את חבריהם, את רכושם, ובמקרים מסוימים גם את חייהם. אין לתאר את האסונות, את הקושי ואת גדלות הנפש שזה דרש. לא בכדי אנחנו מקיימים טקס לזכרם של אלה שנספו בדרכם לארץ-ישראל כיום זיכרון ממלכתי ביום שחרורה של ירושלים, כ"ח באייר. הקשר הזה בין העלייה והמסע של יהדות אתיופיה ליום ירושלים הוא רק טבעי ובל יינתק. שחרור ירושלים ופריצת המחסומים המוחשיים והתפיסתיים אפשרו את הדרך חזרה אל המקומות הקדושים לעם היהודי – מקומות שהיושב-ראש מנסה לעלות אליהם כל הזמן ומונעים ממנו. אבל כך עשתה גם עליית יהודי אתיופיה לארץ-ישראל, קהילה שהמשיכה לדבוק בתורת השם במשך יותר מאלפיים שנה, קהילה אשר מעולם לא זנחה את התקווה להגיע לארץ-ישראל ונלחמה עבור זכות קדושה זו. אני מבקש להצטרף לחברי חבר הכנסת שמעון סולומון ולחברתי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה בהצעתם לסדר-היום – זו הצעה חשובה ביום חשוב זה – ולציין את התלאות של עולי אתיופיה בדרכם לארץ-ישראל, מסע המהווה מקור השראה עצום לכולנו, לכל אדם, בשל הנחישות הרבה שגיליתם בדרך, בשל ההתמודדות והעמידה האיתנות שגיליתם אל מול הקשיים הגדולים ביותר כמעט שיכול אדם לדעת. תפקידנו וחובתנו הם גם לדאוג להשתלבותם האבסולוטית של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית כזהים ושווים. בפני בני העדה האתיופית עומדים קשיים רבים בהשתלבות בחברה – אתה פירטת את זה, ידידי שמעון סולומון – בין אם בשפה, בין אם בהבדלי תרבויות, בין אם במציאת מקומות עבודה ובין אם בהתמודדות עם דעות קדומות וגילויי גזענות מכוערים ביותר כלפיהם. אסור לנו לאפשר מצב שכזה וחובתנו להילחם יחד אתם, כתף אל כתף, יחד אתכם, בתופעות החמורות הללו. עלינו להפגין סולידריות בתמורה לאותה סולידריות שגרמה ליהודי אתיופיה לצאת למסע הקשה הזה. עלינו להנציח את זכרם של הנספים האמיצים ולהנחיל זאת לילדינו במשך דורות רבים, במשך כל הדורות. ואל לנו לשכוח את אלה שעדיין נמצאים באתיופיה. אני שמח שהסוכנות היהודית לישראל ומשרד העלייה החליטו להעלות כבר עכשיו ולסיים את כל העלייה הזאת. יישר כוח גדול על זה. לסיום, נכבדי היושב-ראש, יהודי אתיופיה עברו סיוט ותלאות בדרכם ארצה, רק כדי לנשק את אדמת הקודש. בואו נדאג שאדמת הקודש ומדינת ישראל ידעו לנשק אותם בחזרה. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת בר. יעלה ויבוא חבר הכנסת מרדכי יוגב. בבקשה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים יקרים, גם אני רוצה לברך אותך ביישר כוח על ניהול הישיבה הראשונה בהצלחה. יום כ"ח באייר נקבע כיום הזיכרון ל-4,000 מאחינו בני יהדות אתיופיה, "ביתא ישראל", כמו שאמר חברי שמעון, שיצאו למסע הארוך לירושלים דרך מדבריות סודאן וחלקם נספו במסע ברעב, מחלות, התקפות שודדים ומגפות. יום זה בעיקרון הוא יום זיכרון, אבל הוא גם יום הוקרה והצדעה על מסירות הנפש העצומה של יהודי אתיופיה ועל הכמיהה הגדולה שלהם לירושלים, ועל מסירות הנפש הגדולה הזאת ביציאתם למסע הגדול הזה של חזרת יהודי אתיופיה לעם ישראל ולארץ-ישראל. כמו שנאמר, יום זה נקבע ביום ירושלים, שהייתה משאת הנפש, שאיפת כל התפילות והכמיהות של יהדות אתיופיה יום-יום, למעלה מ-2,500 שנה. המסירות הזאת וחזרת יהדות אתיופיה לירושלים, לישראל, לעם ישראל, זה אות ומופת ליהדות אתיופיה בפרט ולנצח ישראל בכלל, שסוגר בעלייתם עוד מעגל של נצח ישראל שלא ישקר. על גבי הקיר הדרומי של אתר ההנצחה המיוחד שהוקם בהר-הרצל לזכרם של הנספים נכתב: "יזכור עם ישראל את בניה ובנותיה של הקהילה היהודית באתיופיה, גברים נשים, זקנים וטף, מאות ואלפים במספר, שחירפו את נפשם כשקמו וצעדו אל ארץ אבותיהם, לציון ולירושלים, אך לא עמדו להם כוחם וגבורתם ולא זכו להגשים את משאת נפשם. יהי זכרם נצור לנצח בקרבנו ועלילות דרכם נר לרגלינו עד עולם". בצד הכתובת הזאת נרשם הפסוק: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יִשאר מאשור וממצרים ומפתרוֹס ומכוש ומעילם ומשִנער ומחמת ומאיי הים" – ישעיהו. אני מבקש לסיים בציטוט חלקי משירם של שלמה גרוניך וחיים אידיסיס "המסע לארץ-ישראל", ואני אקצר עוד יותר: "הירח משגיח מעל, / על גבי שק האוכל הדל, / המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, / ואמי מבטיחה לאחי הקטנים: // עוד מעט, עוד קצת, / להרים רגליים, / מאמץ אחרון לפני ירושלים. – – – עוד מעט, עוד קצת, / יתגשם החלום, / עוד מעט נגיע לארץ-ישראל. – – – עוד מעט, עוד קצת, / להרים עיניים, / מאמץ אחרון לפני ירושלים." ואנו, שאנחנו זוכים כאן עם כל בני העדה, לזכרם ולכבודם של הנספים ובהצדעה לכל בני העדה, חובתנו לפעול, כפי שאמרו גם לפני, שחבלי הקליטה של העדה יטופלו, והם ישתלבו היטב ויהיו מובילים בחברה הישראלית, ונזכה לראות יחד בהתחזקותה של העדה במדינת ישראל ובבניינה השלם של ירושלים. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת יוגב. יעלה וישיב סגן השר אופיר אקוניס, בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אדוני היושב-ראש, ברכות על ניהול הישיבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עשיתי את זה בכנסת הקודמת – תפקיד חשוב, מרתק, לפעמים בשעות מוזרות, אבל זה תמיד חשוב. ותמיד, תדע לך, יש מישהו שצופה; אתה יודע? אל תרגיש שאתה לבד פה. שלא ירגישו שאתם לבד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ההתנהגות של חברי הכנסת מוזרה. לא שעות מוזרות – ההתנהגות של חברי הכנסת מוזרה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> טוב, על זה נדון במקום אחר. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת שמעון סולומון, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, "הביאו לי את יהודי אתיופיה", כך אמר, כך הורה ראש הממשלה מנחם בגין לראשי זרועות הביטחון אי-שם בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80. יורשו, יצחק שמיר, זכרו לברכה – ובעוד כמה שבועות נציין את יום פטירתו הראשון – ראה בעלייה לארץ-ישראל בכלל את אחת מאבני היסוד של ממשלותיו, שלוש ממשלותיו, והוא שבעצם ביצע כראש ממשלה את ההוראה הזאת של מנחם בגין. בימיו התקיימו "מבצע משה" ו"מבצע שלמה", שבשניהם עלו בסך הכול כ-31,000 יהודים מאתיופיה מתוך 120,000 שנמצאים היום בישראל, כן ירבו. אני חושב שליצחק שמיר – ויושב כאן בנו, יאיר שמיר – מגיעה תודה גדולה על הפעילות המבורכת הזאת, גם על ריכוז הפעילות של העלייה מארצות ברית-המועצות לשעבר בתקופתו, וכמובן על קיום המבצעים המזהירים, "מבצע משה" ו"מבצע שלמה", ודאגה לקליטתם. באמת, העלייה לארץ-ישראל היא אחת מאבני היסוד של הציונות, ואני חושב שבעניין הזה ראש הממשלה שמיר, עליו השלום, וראש הממשלה מנחם בגין, שבעצם קיימו את התפיסה הזאת, ראויים לכל הברכה. אני יודע, השר שמיר, כשאני פוגש את – וישנו כאן ברוך, שהוא מסדרני הכנסת, וגם הוא עלה. הוא שם? אני לא יודע, אני לא רואה אותו מפה. איפה? ברוך פה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ויש עוד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה פה, ויש עוד. את ברוך אני פשוט רואה. אני יודע שזוהי מטרת הציונות בעצם, להביא יהודים מהתפוצות לארץ-ישראל. זוהי מטרתה, ואנחנו מקיימים אותה, וצריכים לקיים אותה טוב יותר. לפני שאני אתייחס לעניינים שהם בתולדות יהודי אתיופיה, וכמובן – אתה התייחסת לזה, חבר הכנסת בר – למסע שבו נספו רבים בסודאן, ואני מבין שגם קרובי משפחתֵך וגם קרובי משפחתך ורבים אחרים מהסיפורים הטרגיים הללו. אנחנו קוראים היום בדוח מבקר המדינה – הפנתה את תשומת לבי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה – יש עוד מה לעשות. זאת אומרת, ההשתלבות של רבים, ופגשתי קציני צה"ל רבים מן העדה האתיופית, וישנם פה בכנסת וישנם במקומות רבים בחברה הישראלית עולי אתיופיה שהשתלבו, אבל מבקר המדינה אומר היום בדוח שהוא פרסם לפני שעה וחצי, שעתיים כבר, שהקליטה לא הייתה מספקת. בעצם, את תקרת הזכוכית שיהודי ברית-המועצות לשעבר הצליחו לפרוץ, ואנחנו מברכים על כך, בחלקם יהודי אתיופיה לא הצליחו לפרוץ. אגב, בכנסת הקודמת, כידוע לכם, אני חוקקתי יחד עם חברי הכנסת פיניאן ואדרי את חוק ההעדפה המתקנת בשירות הממשלתי לעולי אתיופיה, ולא רק שהוא אינו מיושם, כפי שאת אומרת, וזה מצער וזה דבר שצריך להתקיים, אני הצטערתי לחוקק אותו. זה לא חוק שחוקקתי בחדווה כי אני לא אוהב חוקי העדפות מתקנות. אני לא חושב שצריך העדפה מתקנת לאוכלוסייה מסוימת, כי זה אומר שיש בעיה. עדיף שלא יהיו חוקי העדפה מתקנת, שהמציאות תתקן את עצמה או תקיים את עצמה. ואם מבקר המדינה, ואני חושב שיש להתייחס בכובד ראש לדברים שהוא כותב בדוח השנתי שלו, ולהערתך, חברת הכנסת פנינה, בנושא אי-יישום החוק הזה – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני חושב שכדאי לכנס את ועדת העלייה והקליטה לדון, כי היא אמורה בכל שנה לקבל דוח של כמה נקלטו, ואני מבין שלא נקלטו כפי שהחוק מחייב. את גם סגנית היושב-ראש, ואת גם העלית בישיבת הנשיאות האחרונה את קיום ההצעה לסדר-היום הזאת, לבקש בהקדם דיון בעניין הזה כדי לראות כיצד בכל זאת מקיימים את החוק החשוב הזה. אדוני היושב-ראש, אנחנו מקיימים היום את ציון זכר הנספים בדרכם מאתיופיה לירושלים. אני חושב שזה לא מקרי שהיום הזה נקבע היום. כידוע, היום יום השנה לשחרורה של ירושלים, לאיחודה של ירושלים, שרבים מעולי אתיופיה התפללו עבורה, כפי שיהודים רבים בעולם עשו, אבל הקשר הזה איננו מקרי. וכפי שאמר, אם אינני טועה חבר הכנסת יוגב, בשנת 2007 הוקם, אדוני, בהר-הרצל אתר ההנצחה של עולי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. קודם הוא היה, אם אינני טועה, באתר זמני בגבעת-המטוס בירושלים. ולא בכדי האתרים האלה נמצאים בירושלים ובהר-הרצל בירושלים, לא רחוק מחלקת גדולי האומה, שבה קבור ראש הממשלה יצחק שמיר, עליו השלום. גם זה בעיני לא מקרי. זה לא מקרי, חברים. אלה דברים מאוד סמליים, מאוד סימבוליים. בשנת 2011 שבה הממשלה לעסוק בנושא אתר ההנצחה והחליטה שהנספים יונצחו בלוח זיכרון שיוצב במתחם של אנדרטת הזיכרון להנצחת הנספים מאתיופיה, זאת שנמצאת בהר-הרצל, ובשעתו הטילה על השר מיכאל איתן לעמוד בראש ועדה שתייעץ לה בדבר הנצחת זכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם מאתיופיה לישראל דרך סודאן. המפעל הזה מתקרב לסיומו, סיום העבודה. אם ירצה השם, בתחילת השבוע, ערב חג השבועות, ואם לא, אז בשבוע שלאחר מכן, מייד לאחר חג השבועות, תסמיך אותי הממשלה – במקום את השר מיכאל איתן, שהיה שר במשרד ראש הממשלה – תסמיך אותי לסיים את העבודה החשובה הזאת, ובעזרת השם השמות יונצחו באנדרטה. אני קודם כול חושב שזאת הזדמנות טובה, אדוני היושב-ראש, להודות לשר מיכאל איתן שריכז וכמעט סיים את עבודתו, אלא שהתקיימו הבחירות והוא לא הצליח לסיים את העבודה. לידיעת חברי הכנסת, מפעל איסוף השמות לצורך הנצחתם באתר הנצחתם הוקם, כפי שאמרתי, בהובלת משרד ראש הממשלה ובשיתוף, אדוני שר החינוך, משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד התרבות והספורט, וכן הסוכנות היהודית עזרה במפעל החשוב הזה. ההסתדרות הציונית שביצעה בפועל את כל הליך איסוף השמות וגביית העדויות, ולמיטב ידיעתי נאספו כבר למעלה מ-1,500 שמות, ואנחנו ממש ממש לקראת סיומו. כאשר תוטל עלי העבודה הזאת, בזמן הקרוב, בעוד שבוע או בעוד שבועיים, אנחנו גם נסיים את העבודה החשובה הזאת, ואני חושב שיהיה טוב ונכון וראוי שמשלחת גדולה של שרי ממשלה וחברי כנסת יגיעו לאנדרטה ויראו את העבודה הזאת מגיעה לסיומה וננציח את שמותיהם של הנספים באמת במקרים אנושיים טרגיים ביותר. לגבי הדוח, חברת הכנסת תמנו-שטה, אני מקווה שלא נקרא עוד דוחות כאלה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך, סגן השר אקוניס. אנא המתן רגע. חבר הכנסת סולומון והמציעים, האם אתם מסתפקים בדיון שהיה עד עכשיו או מבקשים – היה דיון מכובד, לדעתי. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם המציעים מבקשים לקיים דיון בוועדת העלייה והקליטה, אני גם חושב שזה ראוי, דרך אגב, לקיים בוועדה דיון בנושא הזה ושם גם לבדוק את הליקויים, למרות שזה של ביקורת המדינה, וגם את התקדמות הפעילות של האנדרטה וכדומה. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – ההערות של ראש הממשלה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למרות שדוחות מבקר המדינה בדרך כלל נדונים בוועדה לביקורת המדינה, אני מציע שאם המבקשים – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> אני חושבת, בסופו של דבר – אני מציעה שנוריד את ההצעה של חבר הכנסת סולומון ונאמר שראש הממשלה צריך לדרוש מהשרים להגיב. איפה הסטטוס של תוכנית חומש? לא ייתכן שמשרדים ישבו במשך כשנה כדי לדון בכל הנוגע לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל. אתה יודע מה? גם לנו נמאס לדבר על זה. אני חושבת שהגיע הזמן – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון. ולכן אולי המקום הנכון הוא דיון בוועדת העלייה והקליטה, והממשלה מסכימה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> אני חושבת שבגלל שזאת הייתה החלטת ממשלה ותוכנית חומש, הגיע הזמן שיתקיים בירור על-ידי ראש הממשלה. יש את הדוח. אני חושבת שהוועדה לא תחדש לכם. בסופו של דבר זו פשוט החלטת ממשלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך, חברת הכנסת פנינה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו מסכימים לוועדת העלייה והקליטה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעלה את ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העלייה והקליטה. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> רגע, אני רוצה לדבר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סליחה, צודק. הבעת דעה של חבר הכנסת מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לבקשה שהכנסת אכן תתייחס ליום המיוחד הזה, שבעצם הכנסת והממשלה קבעו את זה כיום מיוחד ולכן מקיימים גם את הטקס שהיה הבוקר בהר-הרצל. אין כל ספק שכמי שמלווה את הקליטה של יהודי אתיופיה כבר כמה קדנציות, ביקרתי אצלם בגונדר, יש דבר אחד שכואב לי כבר וזה חוזר כמה שנים: הטקס הבוקר נקבע בהר-הרצל באותה שעה שהכנסת קבעה פה דיון לחקיקה. כמה שנים אנחנו, חברי כנסת שרוצים להשתתף בטקס, נמנע מאתנו להשתתף שם, כי אנחנו רוצים להיות פה בחקיקה, רוצים להיות פה בדיונים. אדוני היושב-ראש, אתה כחבר נשיאות, אני חושב שמותר לנו, כחברי כנסת, לבקש שיאפשרו לנו להשתתף בשעה סבירה כשהטקס מתקיים שם, או שהוא יוזז לשעה יותר מאוחרת במהלך היום, ושלא יקרה מצב שמי שירצה להשתתף שם – יוצא שהקהילה נפגעת כתוצאה מכך שהכנסת לא משתתפת בטקס הזה, חוץ מכמה חברים שמוכנים לעזוב את הבניין וללכת לשם. אחד מהדברים הנאותים שנצטרך כנראה לדון בו – ואני מצטרף לבקשה להעביר את זה לוועדת העלייה והקליטה – בטקסים חשובים, צריך להראות שכולנו משתתפים בדבר הזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת מיכאלי. זה טקס ממלכתי. אנחנו נפנה למי שצריך על מנת לתקן את הדבר הזה. אתה יכול להניח שהעובדה שאני עכשיו פה ולא יכול להיות בטקס שמתקיים בגבעת-התחמושת מפריעה גם לי. אני בהחלט מסכים אתך בנקודות הללו. ובכן, אנחנו מעמידים להצבעה את השאלה האם להעביר את הנושא לוועדת העלייה והקליטה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד – 12, אף אחד לא נגד ואף אחד לא נמנע. הנושא יועבר לוועדת העלייה והקליטה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדעת האם בכל זאת מבחינה פרוצדורלית אפשר להצביע על ההצעה שלי שירושלים – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוועדה. <הצעה לסדר-היום> <הזנחה, ונדליזם, זוהמה ומסגד לא-חוקי בהר-הזיתים> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הנושא הבא הוא הצעה לסדר-היום מס' 222 של אברהם מיכאלי: הזנחה, ונדליזם, זוהמה ומסגד לא-חוקי בהר-הזיתים. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי. בבקשה, עשר דקות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הנושא שאני מעלה הוא נושא כאוב ורגיש. ביום ירושלים, ביום חגיגי זה, לצערנו אנחנו דנים בהזנחה של אחד המקומות המקודשים ביותר לעם ישראל בשטח ירושלים. נכון שהדבר הזה נוגע לנפטרים, אבל מה לעשות – הר-הזיתים הוא לא רק המקום המקודש כבית-עלמין אלא המקום המבוקש ביותר על-ידי יהודים בכל העולם לזכות ולהיקבר שם, לצערנו, אחרי 120. בשנים האחרונות, וזה לא התחיל היום, אנחנו רואים שם מצד אחד ניסיון לשפר את המצב, אבל מצד שני הזנחה, ונדליזם והרס של מצבות. וזה מקום שקבורים שם רבנים גדולי ישראל, אדמו"רים וראשי מדינה, וביניהם שמות מוכרים וידועים לכולנו: ראש הממשלה הנערץ של מדינת ישראל מנחם בגין ורעייתו. החלקה שאנחנו מדברים עליה, שהיא מוזנחת מאוד, זו חלקה שקבורים בה גם אליעזר בן-יהודה ומשפחתו. החלקה הזאת צמודה למסגד שנבנה שם עשרות שנים, ובעצם את המסגד הזה משפצים ומרחיבים לא כדין, בלי אישור ובלי רישיון. השלטונות שאמורים לפקח על כך, הן עיריית ירושלים והן משטרת ישראל והן הגורמים האחרים הממונים מטעם המדינה, לא עושים לא רק דיים – לא עושים את המאמצים שאנחנו מצפים מרשויות חוק או רשויות שנותנות את הרישוי המתאים על כך שיבואו ויקפידו על כך. ישנם יהודים טובים שמתגייסים כל הזמן לטובת העניין הזה, וביניהם סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, חבר מועצת העיר הרב מילר, שבעצם מנהל מאבק ארוך במשך שנים. גם לכנסת הדבר הגיע כמה פעמים, וניסינו, אדוני היושב-ראש, להעביר פה חקיקה בקדנציות קודמות. חבר הכנסת פרופסור אלדד אפילו הגיש הצעת חוק להקמת רשות הר-הזיתים, ואנוכי הגשתי יחד עם עוד כמה חברים פה הצעת חוק להחמיר עם העבריינים באזור שם שגורמים לאותו ונדליזם בענישה חמורה עוד יותר – יחד עם עוד בתי-עלמין אחרים. בזמנו, חבר הכנסת צרצור, אם אתה זוכר, אני גם דיברתי על להחמיר עם כל אלה שפוגעים במסגדים, עם כל אלה שפוגעים בכל דבר שהוא קדוש לדתות אחרות. לצערנו, הממשלה בזמנו לא תמכה בזה. אבל כרגע הר-הזיתים הופך להיות למקום שבעצם אין כמעט שליטה משטרתית שם. נכון ששמו בשנים האחרונות מספר מצלמות לא מבוטל, אבל, אדוני היושב-ראש, עשיתי בירור איפה הכשל. מצד אחד יש מצלמות, אבל מצד שני אין מספיק מאבטחים שמסוגלים לבוא ולהגיע למקום אחרי שמזעיקים אותם. אז יש מצלמה ונקלט באיזשהו מוקד שיש ונדליזם ושיש בעיה, אבל אין כוח אדם מספיק לשלוח לשם לטפל בבעיה. כל זה קורה למה? ביררתי עם שר השיכון הקודם, הקצו סכום של כ-3 מיליוני שקלים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הוונדליזם הוא כלפי המצבות? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> כלפי המצבות כמובן. לא רק זה – אני פשוט מאוד אמשיך גם את התיאור. הוונדליזם מתחיל באבנים, אבל אחר כך הוא עובר לבני-אדם, כי בעצם אותם מאבטחים, שלא באים אחרי התרעה שיש שם על ונדליזם או על פגיעה או על סכנת פגיעה בבני-אדם – אומרים שאין להם מאבטחים ושאין להם מספיק ניידות. ואז בעצם אם אנחנו מדברים פה על הר בהיקף לא קטן, ואנחנו מדברים פה על הכביש הישן ליריחו ומסביב, כדי שיקיפו גם מלמעלה, מהר-הצופים – המאבטחים לא מספיקים להגיע. ואז אותו סכום, שבעצם הוקצה גם לתחזוקה, גם לשיפור המצב וגם חלק אפילו לשיפוץ המצבות, לא מספק. הגיעו למצב שהמאבטחים מודים בזה, והקב"ט מטעם משרד הבינוי והשיכון שהוא זה שאמון לפקח על כך – הוא מודה בזה שבעצם הם לא עומדים במטלה, הם לא מצליחים לבצע את המטלה שהמדינה או החלטת הממשלה הטילה עליהם. מה שקורה גם בפועל הוא שהמבקרים שבאים לשם נמצאים בסכנה. לא רק בסכנה – אנשים גם נמנעים, לצערנו. מי שמכיר את הר-הזיתים, אז לא רק ילידי הארץ קבורים שם אלא הרבה מאוד יהודים מחוץ-לארץ רואים אותו כמקום מועדף להיקבר שם. אדוני היושב-ראש, אנשים קונים חלקות אדמה בהרבה מאוד כסף בשביל לקבור שם את יקיריהם. אותם אנשים שבאים לבקר שם חוששים – חוששים להיכנס להר-הזיתים. ההזנחה היא כל כך גדולה, מספר הרב מילר בעדויות, והוא ביקר שם, ולי, לצערי, גם יש קרובי משפחה שקבורים שם. שני הסבים שלי קבורים שם ושתי הסבתות שלי קבורות שם. אני מגיע בדיוק לאותה חלקה קרובה – ליד קברו של מנחם בגין, זיכרונו לברכה. מוצאים שם לא רק הזנחה אלא גם ממצאים של בילויים ליליים, כנראה של כל מיני בני-נוער שנמצאים באזור. זה גם פוגע בבית-העלמין, זה פוגע בקדושת המקום. לא רק שלא ניתן כנראה להשתלט על זה, לנקות או למנוע את הלכלוך הזה, הם, אותם מבקרים שבאים במיוחד מחוץ-לארץ, פשוט גם מופתעים: איך יכול להיות? אנחנו במדינה מסודרת ומתוקנת, במדינת ישראל, קוברים שם את יקירינו, ואנחנו משלמים הרבה מאוד כסף בשביל לקבור אותם שם, וכשאנחנו מגיעים לשם רואים הזנחה כזאת. הם לא מבינים את זה. אפילו הקימו עמותה של יהודים מחוץ-לארץ, אנשי עסקים, שדואגים לכך שיקימו שם מין משטרה פרטית. זה בושה, בושה למדינה, בושה לעיריית ירושלים, שאנשים צריכים לבוא מחוץ-לארץ ולבקש לשמור על קברי יקיריהם ולדאוג לאבטחה כדי לבוא באמצע היום בעיר. אני קורא לזה: העיר. זה קרוב לכותל, זו הליכה רגלית כמעט מהכותל. בשעות היום אפילו הם פוחדים להיכנס לבתי-העלמין השונים שיש בהר-הזיתים כדי לבקר את יקיריהם. לכן, אדוני היושב-ראש, פה מדובר בבעיה שנמשכת כבר שנים. אבל אני ציפיתי שהיום שר השיכון יהיה פה אתנו. אני מוקיר ומעריך את השר אורי אריאל, וקראתי לו אוהב ירושלים ואוהד ירושלים. אני יודע שהוא מכיר את הדבר הזה. אורי מכיר את העניין. השר אריאל מכיר את זה כבר מהקדנציות הקודמות. אבל מכיוון שהיום, איך אומרים, האחריות נופלת עליו כי הוא השר הממונה על זה, אני מצפה ממנו שישים את הנושא הזה בעדיפות, כי מדובר פה בפגיעה ביקירים של כולנו. כפי שאמרתי קודם, לא רק רבנים גדולים, אדמו"רים גדולים, ראשי מדינה, אלא מדובר פה במקום שטבעי מאוד שלאנשים יתאפשר לבקר שם. על ההזנחה הגדולה שיש כתוצאה מניפוץ המצבות – וזה לפעמים גם הוצאות כספיות, אדוני היושב-ראש, לא מדובר שם במצבות שאפשר לעשות להן תיקון קל, הרבה פעמים זה החלפת מצבות, החלפת מצבות שלמות. והרבה מאוד משפחות – חלק גם לא יודעים. בגלל החשש לבקר שם, משפחות גם לא מבקרות שם, אז הרבה מאוד מהמשפחות גם לא יודעות שהמצבות שלהן הרוסות. מישהו צריך לקחת אחריות לשפץ את אותן מצבות מטעם המדינה, מטעם העירייה, כי הם לא אשמים, האזרחים, שהמצבות האלה מנותצות שם על-ידי אותם עבריינים. אנשים גם נתקלו שם כמה פעמים ברגימות אבנים, אדוני היושב-ראש, בפועל ברגימות אבנים על-ידי בני-נוער – אני מדגיש, בני-נוער, אני לא רוצה לומר שיש שם אנשים חכמים ומבוגרים – בני-נוער שעושים את זה כדי לפגוע במבקרים. ושוב אני חוזר, לא יכול להיות שבעיר ירושלים אנשים לא יכולים בבטחה להגיע לשם. שני מאבטחים יש בכל האתר, מסתבר, שלושה מאבטחים. האם אנחנו יכולים לצפות משני מאבטחים שהם יכולים לבוא להר ולסייר שם בכל מקום ומקום? גם אם יש מאמץ אמיתי שלהם, הם לא יכולים לעמוד בזה. ולכן הנושא הזה עולה פה היום לקראת דיוני התקציב. מה לעשות, בדיוני התקציב היום דיברנו פה ונדבר עוד כנראה בימים ובשבועות הקרובים על אותן גזירות קשות שהולכות כנראה ליפול על הציבור שלנו. צריך גם לדאוג למקומות כאלה שהם לא רק מקומות קדושים, אלא גם מקומות שהדאגה שלנו לכבודם של הנפטרים שם, הדאגה הזאת מכבדת אותנו כאנשים בכלל, ובמיוחד כיהודים; כמה שאנחנו מוזהרים על קדושתם של אותם הנפטרים שקבורים שם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי. אני מניח שאם ניתוץ המצבות הזה היה קורה בכל מקום אחר בעולם, היינו מזדעזעים כולנו. עמדה נוספת מבקש להציג חבר הכנסת יוגב, בבקשה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא מבקש להציג עמדה נוספת, אני מסכים עם דבריו של חבר הכנסת אברהם מיכאלי ואני חושב שאכן צריך לדאוג למקומות הקדושים בכלל ולחיזוק הביטחון במזרח-ירושלים גם בכלל, ובהר-הזיתים בפרט, שרבים שיקיריהם שם מבקשים לפקוד את קבריהם, וראוי שזה יהיה בביטחון. אני מציע להעביר את הדברים לוועדת הפנים של הכנסת. יש מקום לדון, אני אשמח גם באופן אישי להיות שותף, אף שאני אינני חבר ועדת הפנים של הכנסת. ראוי שיידונו הדברים, אז לא אוסיף יותר, אלא רק את הצעתי זו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת יוגב. אז אני מבין שחבר הכנסת מיכאלי מבקש להעביר לוועדה – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לי אסור לבקש לוועדה, אבל אני מצטרף לבקשתו של חבר הכנסת יוגב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מסכים להעביר לוועדה. אנחנו נעמיד להצבעה את הבקשה להעביר את הנושא לוועדת הפנים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> יש לי תשובה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה לא יכול, משום שהשר שהיה אמור להשיב לא נמצא פה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אבל הוא ביקש ממני להשיב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> זה התקנון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אוקיי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, התחלנו הצבעה. מי שבעד – להעביר לוועדת הפנים; מי שנגד – שיצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד להעביר את הנושא לוועדת הפנים – 6, נגד – 1. ההצעה התקבלה. <הצעה לסדר-היום> <הבחירות בעיר טייבה> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעה לסדר-היום מס' 96 בנושא: הבחירות בעיר טייבה. מוזמן לעלות ולהציג את ההצעה חבר הכנסת אברהים צרצור. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, גברתי סגנית השר, אני מודה לך מאוד מקרב לב על זה שבאת למליאה כדי להשיב על ההצעה הזאת. היות שאנחנו רגילים מהקדנציה שעברה ששרים וסגני שרים לא באים בדרך כלל להשיב על הצעות רגילות לסדר-היום, לא דחופות, אז אני מודה לך מקרב לב. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אנחנו אשמים בזה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ככה בקצרה על קצה המזלג, אני אתחיל בהשתלשלות הדברים והאירועים הקשורים לנושא הבחירות בעיריית טייבה. בשנת 1997 משרד הפנים הקים ועדת חקירה לעיריית טייבה בגלל חובות של מאות מיליוני שקלים. תוצאת החקירה הייתה כך – התנהלות תקינה. נובמבר 1998 – בחירות לרשות; אוקטובר 2000 – אישור הסדר נושים ראשון; בדצמבר 2001 התפטר ראש העירייה הנבחר, מר עסאם מסארווה; בינואר 2002 נבחר מר סלאח ג'בארה מבין חברי מועצת העיר לראשות העיר; באוקטובר 2002 החליט שר הפנים לבטל את הבחירות שנועדו לשנת 2003 ולהאריך את כהונת מר סלאח ג'בארה בטענה שבעיריית טייבה מיושמת תוכנית הבראה ו"לא מפסיקים ניתוח באמצע". דהיינו, בשנת 2002 הוקמה ועדה קרואה על-ידי שר הפנים דאז, בכך שהוא ביטל את הבחירות ואישר את קיומו של ראש העיר שם, סלאח ג'בארה. בספטמבר 2005 התקיימו בחירות לעירייה, אשר בהן נבחר מר חאג' יחיא עבד אל חכים לראשות העיר. דרך אגב, גברתי סגנית השר, בבחירות של 2005, פעם ראשונה בטייבה ש-75% מבעלי זכות הבחירה התלכדו סביב ראש העיר, זאת אומרת הוויכוחים וחילוקי הדעות פשוט התאדו ונעלמו. באוקטובר 2005, עם תחילת כהונתו של ראש העיר הנבחר, הוא נתקל בחובות גדולים ועיקולים על חשבונות הרשות ביותר משנתיים תקציב, ואז פנה למשרד הפנים בבקשה לעזרה. משרד הפנים ביקש מהרשות להכין תוכנית הבראה. הרשות הכינה תוכנית הבראה אשר אושרה על-ידי בודק תוכניות ההבראה אשר משרד הפנים מינה, ואושרה גם במחוז המרכז. משרד הפנים משך זמן ולא נתן החלטות בקשר לתוכנית ההבראה. לפתע, ביוני 2007, שר הפנים הדיח את ראש העיר ומועצת העיר הנבחרים, כשהוא מנצל את סמכותו לפי סעיף 143א, על סמך דוח כספי מבוקר של שנת 2005, על סמך הירושה שהרשות הנבחרת קיבלה – וזה דבר מדהים – וממנה ועדה קרואה. הנבחרים עתרו לבג"ץ. לצערי הרב בג"ץ לא אישר את העתירה הזאת. באוקטובר 2007 בית-המשפט הקפיא הליכים נגד עיריית טייבה ומינה נאמן, שזלל מאות אלפים ומיליוני שקלים מקופת העירייה במשך שבע שנים כמעט. הסדר נושים אושר לאחרונה והנאמן מסיים את עבודתו בימים הקרובים. גברתי סגנית השר, לאורך השנים שעברו, בכהונתו של שר הפנים לשעבר אלי ישי, ובתשובתו לעשרות שאילתות והצעות לסדר-היום שהגשנו כחברי כנסת – גם ערבים וגם אחרים – הוא עמד על כך שבחירות יתקיימו בעיריית טייבה כבכל הרשויות המקומיות והעיריות בכלל מדינת ישראל. ועל כן אנחנו הופתענו מבקשת השר הנוכחי, חבר הכנסת גדעון סער, שהגיש לפני תקופה קצרה מאוד לוועדת הפנים, וביקש את אישורה להמלצה שלו, להאריך את כהונתה של הוועדה הקרואה, שפשוט מאוד כשלה במילוי תפקידה במשך שבע שנים. אני ממליץ לגברתי שתעביר לכבוד השר את המסרים כדלקמן: אנחנו ממליצים לכבוד השר לא להתחיל את כהונתו ברגל שמאל, בכך שהוא פשוט ימנע מ-35,000 תושבי טייבה שחיו בכמעט מדבר פוליטי במשך שבע השנים האחרונות, לנצל את הזכות הלגיטימית שלהם לבחור במנהיגיהם בצורה מסודרת. שנית, לא להעניש את תושבי טייבה על הכישלונות של פקידי משרד הפנים במשך יותר מ-13 שנים. לא מדובר אך ורק משנת 2005 ועד היום, הרי כפי שאני הצגתי בפני גברתי סגנית השר, משרד הפנים מחזיק בעיריית טייבה כבר מ-2003, ולא רק מ-2005. בזאת אני מציע לכבוד השר ולגברתי סגנית השר לחבר בין שתי החלופות האלה – דבר ראשון, לתת לתושבי טייבה לבחור את מנהיגיהם, ודבר שני, לחייב בצורה פורמלית את המנהיגים שייבחרו על-ידי תושבי טייבה, לבצע הלכה למעשה את התוכנית שהדרג הביצועי המקצועי במשרד הפנים דורש היום בכך שהוא רוצה להאריך את כהונתה של הוועדה הקרואה כדי ליישם את התוכנית החדשה הזאת, שהוא לא השכיל ליישם במשך שבע השנים האחרונות. ועל כן, בואו נחבר בין שני הדברים האלה – לתת לתושבים לבחור ולחייב את המנהיגות שתיבחר על-ידי התושבים לבצע הלכה למעשה את תוכנית הדרג המקצועי במשרד הפנים. אני מודה לך מקרב לב; גם לך, סגנית השר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אברהים צרצור. תשיב סגנית השר פניה קירשנבאום. בבקשה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> כבוד היושב-ראש, אני מצטרפת לברכות ומאחלת לך הצלחה בפועלך כאן במשכן הכנסת; אני בטוחה שהיא תהיה מבורכת. לשאלתך, חבר הכנסת אברהים צרצור, כמוך שמעתי התחייבויות לכך שיהיו בחירות, ובאמת משרד הפנים בדק והגיע – רוב הרשויות שבהן היו ועדות קרואות הולכות לבחירות באוקטובר. עשינו דיון מיוחד בנושא של טייבה, וחלק מהדברים שבהם נקבת, כשאני שומעת אותך, נשמעים כמו שאתה משמיע אותם, אבל אני רוצה להשמיע אותם כמו שהציגו לי אותם. אני לא רוצה להגיד שזאת העמדה שלי, אבל קיבלתי את עמדת פקידי משרד הפנים, וזאת העמדה שהוצגה בפני. במשך שנים הצטברו חובות לאין ערוך ברשות טייבה. כשמינו ב-2003 ועדה קרואה, היו חובות של 180 מיליון שקל. אחרי תקופה ניסו ללכת לבחירות, ב-2005, כמו שציינת, ואז כל העסק קרס. אחרי שמינו ועדה – לא משרד הפנים מינה את ראש הוועדה הקרואה, זו הייתה החלטה של בית-משפט, אתה יודע, עם השכר; זו לא קביעה של משרד הפנים – התברר שהחובות לספקים מגיעים לכ-900 מיליון שקלים. שום תוכנית הבראה לא הצליחה בטייבה. אם הציבור בטייבה רצה להתאחד ולהצליח, הדבר הראשון שהוא היה צריך לעשות – לשלם את הארנונה. כי אתה יודע שהרשות מתקיימת ממענקי איזון, אבל גם מתשלומי ארנונה, ואתה יודע שמי לא משלם, למשל ביישובים שגובים פחות מ-85% ארנונה, מורידים את המענק המותנה כחלק מענישה. אנחנו רוצים לעודד תשלומי ארנונה וליצור עצמאות או כמעט עצמאות כלכלית של הרשויות. אם בטייבה פחות מ-25% מהאוכלוסייה משלמים ארנונה, אין שום סיכוי להתקיים. אז תשאל אותי, מה זה משנה אם זו ועדה ממונה? נכון, זו השאלה שלך ואני אגיד לך. בדיוק עכשיו התחיל תהליך. קודם כול, הממשלה לקחה על עצמה, מה שלא קרה מעולם, ושילמה חלק מהחובות של הרשות, והחלק שהיא חשבה לנכון, פרסה לתשלומים. עכשיו מתחילים תהליך של הקניית הרגלי תשלום ארנונה לאזרחים. אנחנו מאוד מקווים להגיע לאחוז מסוים, ותאמין לי שלמשרד הפנים אין רצון לנהל שום יישוב, כולל טייבה. לכן אני מאוד מקווה – דרך אגב, ההמלצה של הפקידות במשרד הפנים הייתה לערוך בחירות בטייבה בעוד שלוש שנים, והשר גדעון סער קיבל החלטה ששלוש שנים זה זמן ארוך מדי, ויחד עם ועדת הפנים – אני לא הייתי שם אבל אני מעריכה שאתה כן היית בוועדת הפנים – קיבלו החלטה שהבחירות יתקיימו בעוד שנתיים. אני רוצה להתפלל, ומציעה גם לך לא רק להתפלל אלא לעזור לתושבי טייבה להתארגן ולהתחיל לשלם ארנונה ולהתחיל לבנות את עצמם לשנים שבהן ינהלו את עצמם ויצטרכו כל כסף בקופה הציבורית כדי להיות עצמאים. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, סגנית השר. ומה את מציעה? <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> אני עומדת מאחורי ההחלטה של משרד הפנים, יחד עם החלטת ועדת הפנים, שהבחירות בטייבה יתקיימו בעוד שנתיים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, מבחינת מה את מציעה – – – <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> אנחנו יכולים להחזיר את הדיון לוועדת הפנים, אבל הדיון בוועדת הפנים כבר התקיים, אז אני שואלת את חבר הכנסת אברהים צרצור – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היות שהנושא נדון בוועדת הפנים אני מסתפק במה שנאמר, אף שאני חולק על חלק מסוים ממה שאמרה גברתי סגנית השר. אבל לעצם הדיון, אין טעם בדיון אחר בוועדת הפנים היות שהתקבלה החלטה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אז אתה מסתפק. אז אין הצבעה. אני מודה לך, סגנית השר פניה קירשנבאום. <הצעה לסדר-היום> <האם הבחינה הפסיכומטרית מעניקה הזדמנות שווה?> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נעבור להצעה האחרונה לסדר-היום, הצעה מס' 227, הצעתו של חבר הכנסת שמעון אוחיון: האם הבחינה הפסיכומטרית מעניקה הזדמנות שווה? בבקשה, חבר הכנסת אוחיון. <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש ברכות לתפקידך, ברכות להצלחה. כנסת נכבדה, אני רוצה להעלות את הצעתי לדיון בבחינה הפסיכומטרית ולהציע לעשות רוויזיה יסודית בבחינה הפסיכומטרית. רק השבוע התבשרנו על רעיונות להצעת חוק לביטול הבחינה הפסיכומטרית, אני מבין שגם היום ידונו בזה באיזשהו תחקיר בטלוויזיה במסגרת "כלבוטק". מן הראוי לקיים בוודאי דיון כאן, ואני מקווה שהמשכו יהיה גם בוועדת החינוך. הבחינה הפסיכומטרית היא למעשה כלי האמור לנבא הצלחה בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. היא כוללת שמונה פרקים, כאשר כל פרק עוסק באחד משלושה תחומים: חשיבה מילולית, חשיבה כמותית ואנגלית. במשך השנים התקיים דיון ציבורי על תקפותה של הבחינה הפסיכומטרית, השימוש בה, ובעיקר משמעות השימוש ככלי בורר ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. אחת הטענות שעלתה במשך השנים היא כי מידת התוקף והמהימנות של הבחינה הפסיכומטרית כאפשרות של חיזוי להצלחה בלימודים איננה גבוהה; דבר שנדחה כמובן על-ידי המרכז הארצי לבחינות, תוך הצגת מחקרים שונים המחזקים את דבריו. אולם כאן אני מבקש להעיר שחלק ניכר מהמחקרים הבודקים את הבחינה הפסיכומטרית נעשו על-ידיו, על-ידי המרכז הארצי לבחינות, שהוא כמובן בעל עניין ואינו גורם בלתי תלוי. זה מזכיר לי את האמרה: אני תמיד אובייקטיבי במיוחד כשמדובר בי. והנה למשל הצעה שהועלתה לפני כשנתיים על-ידי פרופסור שכטר מבית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הוא טען כי הבחינה הפסיכומטרית הובאה מארצות-הברית והיא אינה מתאימה למציאות בישראל והיא איננה יכולה לשמש כלי חיזוי להצלחה באוניברסיטאות שלנו. בארצות-הברית מדובר בקולג'ים המעוניינים בהרחבת הידע הבסיסי הכללי, בלימודי קורסים מכל התחומים, ולכן הבחינה הפסיכומטרית מתאימה להם. אבל כאן, כשיש התמקדות בידע מסוים שהוא ישים למקצוע הראשי שנבחר על-ידי הסטודנט, אז הבחינה לא בוחנת מה שהיא מתיימרת לבחון. לדוגמה, מועמד ששולט בעברית ובעל יכולת הבעה וניסוח גבוהים במיוחד אבל גרוע במתמטיקה, יכול להצליח בפקולטות עיוניות, במשפטים, במדעי הרוח ובחלק ממדעי החברה, גם אם הוא לא יודע מתמטיקה. לכן מציע פרופסור שכטר שבחינות הקבלה יהיו מבוססות על הישגים לימודיים בעלי גוון מקצועי בהתאם לתחום הלימודים המבוקש. כמו כן עלתה הטענה שהבחינה מפלה קבוצות שונות בחברה הישראלית על רקע תרבותי. היא איננה כלי הערכה הוגן ומדגישה פערים בחברה, מאחר שהיא גורמת להטיה על רקע תרבותי, מעמדי, מגדרי ולאומי. היא גם איננה מביאה לידי ביטוי מאפיינים שמשפיעים על ההצלחה בלימודים – מוטיבציה, יצירתיות, התמדה, יכולת עיבוד ושינון חומר, בעיקר עיוני, ועוד. מנגד טען המרכז הארצי לבחינות, האחראי על הבחינה הפסיכומטרית, כי היא איננה יוצרת פערים ואיננה מרחיבה אותם אלא היא למעשה רק משקפת אותם. ואל תתלו את האשמה במרכז הבחינות הארצי; אם יש בעיה, אם יש פערים, הבחינה משקפת אותם. במילים אחרות: לכו למקום אחר, לא לכאן. טענה נוספת קשורה בהחרפת הפער הכלכלי-החברתי, וזאת משום שמועמדים בעלי רקע חברתי-כלכלי גבוה יכולים להרשות לעצמם לממן לא רק קורסי הכנה באלפי שקלים, אלא לממן קורסים חוזרים כדי לשפר את ההישגים שלהם; כל זה דורש השקעה כספית. ולכן יש להם יתרון לא הוגן כלפי מי שאין באפשרותו לשאת בנטל הכספי. אני גם רוצה להצביע על תופעה שהתפתחה לנגד עינינו: צעיר או צעירה המעוניינים להיערך לבחינה נדרשים להשקיע חודשים רבים בלימוד ובתרגול של החומר. נדרש מהם סכום של 8,000 שקלים, לא פחות. 8,000 שקלים, שזה כמעט שכר לימוד של שנה שלמה. נדרשים מהם גם דמי הרשמה לבחינה שיכולים להגיע גם ל-1,350 שקלים, בהתאם למועד ההרשמה. וכמובן, מה שקורה, שבסופו של דבר גם אם אדם רוצה עוד תוספות – לעשות בחינה באנגלית, בחינת מיון באנגלית – מבקשים ממנו עוד 645 שקלים; אתה רוצה לעשות בחינת סינון לקראת הקבלה לתואר אחות או אח מוסמך? בבקשה, תשלם עוד 1,525 שקלים; אתה רוצה להמשיך ללימודים לתארים מתקדמים, מעבר לתואר ראשון, אז אתה לא נפרד מן המרכז הארצי לבחינות, ואתה מתבקש לשלם 1,550 שקלים – נעשה לך בחינה שהיא בחינת קבלה גם לתואר שני. במילים אחרות, תעשיית ההכנה למבחנים לא נעצרת, והיא גם מציעה פרקים שונים בשלבי ההכנה, שמי יודע תוך כמה זמן הם עוד יהפכו לספרים או למבחנים בפני עצמם. יש כמה פרקים בשלבים ראשונים, כבר מוכנים – מבחן בפסיכומטרי, חשיבה כמותית; מבחן בפסיכומטרי, חשיבה מילולית; שאלות היגיון בריא ועוד ועוד פרקים שתוך זמן קצר עוד עשויים להפוך לספרים, ועוד לגבות עוד תשלומים. יש גם פרק מיוחד בפרסומי בתי-הספר להכנה, והוא נקרא: פרק המרתון. המרתון, לא פחות ולא יותר. אדם לומד ארבעה-חמישה חודשים? אומרים לו: רגע, הגעת לשלב המרתון שהוא נמשך שלושה שבועות. כאן יש פרק מיוחד, תקופה מיוחדת. פשוט אין לזה סוף. הנה, יש לכם תעשייה נכבדת על חשבון המועמד מן המרכז או מן הפריפריה שחושב על לימודים גבוהים. בקצב הזה עוד יקומו לנו תאגידים של כל מיני מרכזים למבחנים ארציים. ומי יודע, כל אוניברסיטה תקים לה תאגיד, ועוד יקבלו דיבידנדים מן התאגידים הללו. יכולתי להמשיך עוד ועוד, אדוני היושב-ראש, אבל באמת הגיע הזמן, תרתי משמע, לעצור, וגם לעצור את העגלה הזאת ולעשות חושבים. לבצע רוויזיה בבחינה הפסיכומטרית. ואני לא מעוניין, אינני מעוניין לשפוך את מי האמבטיה יחד עם התינוק. לא, זאת לא הכוונה. אני גם לא מתעלם מן השירות שנותן הכלי הזה למוסדות אקדמיים ככלי איכותי, המאפשר דירוג כל המועמדים על סולם אחיד. וגם אני לא סותר שמשקלו בניבוי הצלחת המועמד, יחד כמובן עם בחינת הבגרות, נותן איזושהי תוצאה טובה. אבל אי-אפשר להשוות. אי-אפשר לתת את המשקל הזה, של הבחינה הפסיכומטרית, לעומת בחינת הבגרות שההשקעה בה שלוש-ארבע שנים, ויש מקומות ויש תחומים שלא מתייחסים אליה. ברור בוודאי ששילוב הכלים הללו, יחד עם הרעיונות שהביא למשל פרופסור שכטר, ויחד עם רעיונות נוספים, יכולים להשתלב כאן, ואנחנו ניאלץ לעשות רוויזיה בבחינה הפסיכומטרית כדי שהיא תענה גם על פערים חברתיים, כלכליים, ולמנוע תעשייה שמי יודע לאן עוד היא תוביל אותנו. תשים את בית-הספר התיכון בצד, וכולם יתעסקו רק באותה תעשייה של המבחנים הארציים, בבחינה הפסיכומטרית. לכן אני מבקש שוועדת החינוך, יחד עם המוסדות להשכלה גבוהה, יחד עם ור"ה, יקדישו לזה דיון מיוחד, מתוך מחשבה לעשות רוויזיה נאותה ולענות על הצרכים של ציבור הסטודנטים כיום. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לך, חבר הכנסת אוחיון. אני מבקש מחבר הכנסת שמולי לעלות ולהציע דעה נוספת, כלומר לגשת למיקרופון. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני כמובן מברך את חבר הכנסת אוחיון על ההצעה הזאת שהועלתה לסדר-היום. אני רוצה, ברשותכם, להוסיף לדיון, מתוך מחקר שביצעה התאחדות הסטודנטים, שעשתה אותו כמובן מתוך הבנה וידע מצטברים על הפגיעה של הבחינה הפסיכומטרית, על הנגישות של ההשכלה הגבוהה – זה לא יהיה ארוך: "מהסקירה שבוצעה עולה באופן חד-משמעי כי לבחינה הפסיכומטרית תפקיד חשוב, אם כי לא בלעדי, בשעתוק הפערים ההשכלתיים בישראל. הבחינה במבנה הנוכחי סובלת מהטיה תרבותית ניכרת ומהווה את אחד הגורמים אשר מונעים את הגדלת הנגישות של השכבות החלשות בחברה להשכלה גבוהה". בהמשך ההתאחדות גם מציינת את עניין מסחטת הכספים שחבר הכנסת אוחיון נגע בו. אני רוצה להעלות נקודה נוספת מתוך הכרות אישית: אני מלווה, אדוני היושב-ראש, כבר כמה וכמה שנים צעיר אתיופי. הכרתי אותו כשהיה נער, והיום הוא כבר חייל משוחרר. ועכשיו הוא רוצה להגיע, להיכנס לשערי ההשכלה הגבוהה, והתברר לו שאין לו שום אפשרות לעשות את הבחינה בשפת האם שלו, בניגוד לשפות אחרות. אפשר לעשות את הבחינה ברוסית, באנגלית, כמדומני גם בצרפתית. באמהרית אין אפשרות. אני פניתי בשאלה לאוניברסיטאות, ואמרו לי שמטעמי תקציב הן לא מתכוונות לעשות זה. אני חושב, חבר הכנסת אוחיון, שהיה וזה יועלה בוועדת החינוך, יש מקום להעלות גם את העניין הזה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך, חבר הכנסת שמולי. אני מבין שיש פה הצעה להעביר לוועדה – לוועדת החינוך מן הסתם. אז אנחנו נעלה להצבעה – העברת הנושא לוועדת החינוך. מי שבעד מתבקש להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אוקיי, כמה מפתיע: חמישה בעד; נגד – אפס; נמנעים – אפס. ההצעה התקבלה ותעבור לוועדת החינוך. זהו זה, נכון? תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ד' בסיוון התשע"ג, 13 במאי 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 18:58.>