דברי הכנסת

דברי הכנסת יב / מושב ראשון / ישיבה כ"ח / ד' בסיוון התשע"ג / 13 במאי 2013 / 12 חוברת י"ב ישיבה כ"ח הישיבה העשרים-ושמונה של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ד' בסיוון התשע"ג (13 במאי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. ממשלה שמטילה גזירות ופוגעת קשות במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות; 7 2. הגזירות החמורות בתקציב המדינה הפוגעות בשכבות החלשות, במעמד הביניים ובציבור העובדים; 7 3. הגזירות החמורות בתקציב – לרבות הקפאת הרחבת הגילאים הזכאים למימון טיפולי שיניים – הפוגעות קשות בציבור כולו ובמיוחד במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 7 4. תקציב המדינה – הגזירות הכלכליות והפגיעה בשכבות החלשות; 7 5. תקציב הגזירות של הממשלה הפוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות 7 איתן כבל (העבודה): 7 אריה דרעי (ש"ס): 13 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 21 חנא סוייד (חד"ש): 28 ישראל חסון (קדימה): 33 סגן שר האוצר מיקי לוי: 39 סתיו שפיר (העבודה): 50 עפר שלח (יש עתיד): 53 ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 55 אריאל אטיאס (ש"ס): 57 יעקב אשר (יהדות התורה): 59 אלעזר שטרן (התנועה): 60 עיסאווי פריג' (מרצ): 64 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 67 דב חנין (חד"ש): 68 באסל גטאס (בל"ד): 69 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 70 סגן שר האוצר מיקי לוי: 72 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חברי הכנסת לשעבר פסח גרופר ומנחם ידיד, זיכרונם לברכה 74 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 74 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 76 1. ממשלה שמטילה גזירות ופוגעת קשות במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות; 76 2. הגזירות החמורות בתקציב המדינה הפוגעות בשכבות החלשות, במעמד הביניים ובציבור העובדים; 76 3. הגזירות החמורות בתקציב – לרבות הקפאת הרחבת הגילאים הזכאים למימון טיפולי שיניים – הפוגעות קשות בציבור כולו ובמיוחד במעמד הביניים ובשכבות החלשות; 76 4. תקציב המדינה – הגזירות הכלכליות והפגיעה בשכבות החלשות; 76 5. תקציב הגזירות של הממשלה הפוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות 76 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013 78 מיכל בירן (העבודה): 79 תמר זנדברג (מרצ): 81 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 83 באסל גטאס (בל"ד): 84 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 86 חילופי גברי בוועדות הכנסת 86 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 87 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 87 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 87 חילופי גברי בוועדות הכנסת 88 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 88 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ג–2013 88 משה מזרחי (העבודה): 89 מיכל רוזין (מרצ): 91 דב חנין (חד"ש): 92 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 93 שר הפנים גדעון סער: 95 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 100 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 100 המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה להיענות לבקשת הממשלה להאריך את תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 101 דוד צור (בשם הוועדה המשותפת): 101 דב חנין (חד"ש): 103 איתן כבל (העבודה): 105 אבישי ברוורמן (העבודה): 108 מרב מיכאלי (העבודה): 109 עמר בר-לב (העבודה): 110 מיקי רוזנטל (העבודה): 111 תמר זנדברג (מרצ): 112 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 113 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 114 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 115 עיסאווי פריג' (מרצ): 117 חנין זועבי (בל"ד): 120 באסל גטאס (בל"ד): 124 אורי מקלב (יהדות התורה): 125 ניצן הורוביץ (מרצ): 127 נסים זאב (ש"ס): 128 עמרם מצנע (התנועה): 130 סגן שר האוצר מיקי לוי: 131 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013 133 דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 133 מרב מיכאלי (העבודה): 137 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ד' בסיוון תשע"ג, 13 בחודש מאי 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1204/19 וכלה בהצעת חוק פ/1239/19 – הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – קביעת מספר ימי אבל), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק שקיפות וגילוי שומות מס, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה מזרחי, משה גפני, מאיר שטרית ודב חנין; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה בשל שירות צבאי), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת חנין זועבי; הצעת חוק הרשויות המקומיות (דירות מקלט), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות יהדות מרוקו, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש המופקדים בתאגידים בנקאיים), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – הקמת מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין וזהבה גלאון; הצעת חוק חינוך מיוחד (תיקון – הרחבה לגבי מוסדות שאינם מוכרים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני, אורי מקלב, יעקב ליצמן, דב חנין ויצחק הרצוג; הצעת חוק האיזון החברתי בעניין אסירים ביטחוניים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק אבטחה במוסדות חינוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (חקירת סוהרים בידי המחלקה לחקירות שוטרים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (יועץ משפטי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – קריאה טלפונית ממספר גלוי), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק לעידוד מפעלים מספקי תעסוקה בפריפריה (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק היטל על דירת מגורים ריקה באזור היצע דירות מגורים נמוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, ניצן הורוביץ, דב חנין, מיכל רוזין וזהבה גלאון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חיים כץ, אורלי לוי אבקסיס, אילן גילאון, מיקי רוזנטל, שולי מועלם-רפאלי, יוני שטבון, יעקב מרגי ומיכל בירן; הצעת חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה) (תיקון – סייג לדירות גדולות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יצחק הרצוג, דוד צור, נחמן שי, מאיר שטרית, יוני שטבון ואיתן כבל; הצעת חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון (תיקון – איסור עישון ביציעי מגרשי ספורט), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עדי קול, אלעזר שטרן, דוד צור, דב ליפמן, משה זלמן פייגלין, יואל רזבוזוב ואיילת שקד; הצעת חוק לתיקון פקודת הרופאים (פטור מבחינות לסטודנטים בוגרי מוסדות לימוד בחוץ-לארץ), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב מרגי; הצעת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – עדכון הגדרת ניצול שואה וסל ההטבות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – הצגת יעדים ומסגרת תקציב), מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק קביעת יום לציון הפליטות היהודית ממדינות ערב, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת שמעון אוחיון; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת צחי הנגבי; הצעת חוק העונשין (תיקון – הגנת אמת בגילוי בהפרת חובה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, מיקי רוזנטל, ניצן הורוביץ ונחמן שי; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (הבטחת מלאי תרופתי), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, ניצן הורוביץ, אילן גילאון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק להענקת זכויות לניצולי השואה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חיים כץ, אורלי לוי אבקסיס, אילן גילאון, מיקי רוזנטל, שולי מועלם-רפאלי, יוני שטבון, יעקב מרגי ומיכל בירן; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – גיל הבוחר), מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (הגבלת משקלו של שק מלט), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – חובת התאמה בין עלון השיווק למפרט), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – שירות ניתוב שיחה לפי מיקום גיאוגרפי), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון – הוספת נפגעים שאינם זכאים לפי החוק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מירי רגב ומשה זלמן פייגלין; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת אנשי צוות אוויר השוהים מחוץ לישראל עקב תפקידם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד רותם ורוברט אילטוב; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – הפחתת האלימות בבתי-הספר), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תקצוב יחידות סמך של משרד ראש הממשלה), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמטילה גזירות ופוגעת קשות במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות;> <2. הגזירות החמורות בתקציב המדינה הפוגעות בשכבות החלשות, במעמד הביניים ובציבור העובדים;> <3. הגזירות החמורות בתקציב – לרבות הקפאת הרחבת הגילאים הזכאים למימון טיפולי שיניים – הפוגעות קשות בציבור כולו ובמיוחד במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> < 4. תקציב המדינה – הגזירות הכלכליות והפגיעה בשכבות החלשות;> <5. תקציב הגזירות של הממשלה הפוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, אנחנו כרגיל מתחילים בהצעות האי-אמון. הראשונה שבהן היא של מפלגת העבודה – ממשלה שמטילה גזירות ופוגעת קשות במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ינמק את ההצעה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אזרחי ישראל היקרים, לא תמיד נעים להכיר במציאות, אבל לפעמים אין ברירה. מישהו הונה אותנו. מישהו סיפר לנו אגדות שלא היו ולא נבראו. מישהו נתן לנו תחושה שישראל היא אי של יציבות כלכלית, שהכלכלה הישראלית פורחת, שהעולם מסתכל עלינו ומוחא כפיים. בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהאי של יציבות הוטבע בים סוער של 40 מיליארד שקל גירעון. חברי חברי הכנסת, להונאה הזאת יש פנים ויש לה שם, ואסור לנו להסתיר את זה יותר – קוראים לו בנימין נתניהו, והוא זה שהוביל אותנו לתהום הכלכלית הזו, בהתנהלות שערורייתית וחסרת אחריות. במשך שנים, אני רוצה להזכיר, הוא עמד מולנו עם מצגות, גרפים, איש שמן, איש רזה; סיפר לנו שהוא גאון כלכלי. הגאון הזה מגלה עכשיו את תורתו הכלכלית, שתורתו הכלכלית קורסת על כולנו ולא משמיע מילה אחת – שום מילה של אחריות, של הפקת לקחים או של הודאה בכישלון. אבל האמת, אדוני היושב-ראש, עולה מקול זעקתם של אזרחי ישראל, ואי-אפשר להסתיר אותה יותר. אתה, אדוני ראש הממשלה, חתום לדיראון עולם על יום הכיפורים של הכלכלה הישראלית. למרות כל אלה אני רוצה להיות אתך הוגן, אדוני, ולהגיד בכנות שלא באמת התאכזבתי ממך משום שלא באמת ציפיתי. תמיד האמנת בקפיטליזם חזירי, תמיד ראית את הכלכלה דרך גרפים ולא דרך האנשים. תמיד הטפת להפרטה חסרת גבולות ולהון שאמור לחלחל מלמעלה למטה. אף פעם לא נגעת בתקציבים שזורמים להתנחלויות, ותמיד ראית במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות פרה חולבת עבורך. יישמת את האידיאולוגיה שלך – אחת לאחת, בלי להתנצל, בלי למצמץ. אבל האמת היא שמיאיר לפיד ציפיתי להרבה יותר. האיש שהבטיח שלא ישב בממשלה שתעלה את המסים למעמד הביניים; האיש ששאל: איפה הכסף? האיש שהמציא את ריקי כהן – האיש הזה עכשיו מתנפל על מעמד הביניים והשכבות המוחלשות כאחוז אמוק בתקציב ברוטלי ואכזרי שכמותו טרם נראה. הפער בין הרטוריקה המלטפת של לפיד לתקציב חסר החמלה שלו גם הוא הונאה אחת גדולה של הציבור, הונאה ערכית ומוסרית שאין עליה מחילה. אתה, מר לפיד, שנבחרת על גב המילים היפות, דורס כעת ברגל גסה את ערך המילה. אם זו פוליטיקה חדשה, אז אני גאה, אדוני היושב-ראש, להיות חלק מהפוליטיקה הישנה. עם נתניהו יש לנו ויכוח כלכלי; אתך, מר לפיד, יש לנו ויכוח ערכי. הערכים שהבטחת לציבור הישראלי אל מול התנהלותך הם פגיעה אנושה באמון הציבור, בהנהגה הפוליטית שלו, וזה לא פחות מסוכן מכל גזירה שהיא. ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, כמה התמודדנו על מקומה של הכנסת, על חברי הכנסת, על מילתם, על הערכים שהם מביאים. מה חשבת לך, אדוני שר האוצר, כשהבטחת למעמד הביניים שבו לא תפגע? הרי ידעת שהמצב קשה, ידעת שהגירעון עצום. ידעת והעדפת להוליך את הציבור שולל, ולמרוח אותנו, את הציבור, במילים מלטפות ובמטפורות קלות לעיכול. מסתבר שהחלפנו מאחז עיניים אחד במאחז עיניים אחר מדגם חדש. אביר הפוליטיקה החדשה, שנכנס למשרד האוצר על גלי אהדה חסרת תקדים, מתגלה כלא יותר מכבל מאריך של נתניהו. בימים האחרונים אני נשאל רבות, מה אנחנו היינו עושים, מפלגת העבודה, האם היינו עושים אחרת. ואני אומר, כן, היינו פועלים שונה מהצמד ביבי-יאיר ואחיהם בנט. התשובה היא חד-משמעית – כן, אנחנו היינו מנהיגים כלכלה שמשרתת כן את האדם, את זה שעובד, וגם את זה שאינו מסוגל לעבוד אבל מגיע לו להתקיים ולחיות בכבוד. אנחנו היינו רואים את מעמד הביניים והשכבות החלשות כמחוללי צמיחה, והיינו שמים את צמצום הפערים החברתיים במרכז, אדוני היושב-ראש. ראשית – המע"מ; היינו מבטלים את המע"מ האחיד. את זה, אדוני היושב-ראש, כמי שנמצא בכנסת – אני לא מצליח להבין את התפיסה שבה האוצר מתעקש שכולם ישלמו את אותו מע"מ. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שמה שאנחנו צריכים לעשות, זה לשלם מס נמוך על מוצרי בסיס ומס גבוה על מוצרי יוקרה ומותרות. העלאת המע"מ ל-18% היא מכת מוות לשכבות המוחלשות. לא ייתכן, לא הגיוני, לא אנושי לדרוש ממשפחה ממוצעת או קשת-יום לשלם את אותו מע"מ על לחם, קוטג' או מחברת לילד, כמו זה שמשלמים עשירי ארץ על מכוניות פאר ויאכטות. יש פה עיוות שזועק לשמים. מע"מ דיפרנציאלי, שיקל ולו במעט על המשפחות שעובדות קשה וחוסכות שקל לשקל, הוא המהות של הצדק החברתי. אני לא מבין למה האוצר מתנגד לצעד כל כך מתבקש וצודק בכזו תקיפות. אולי זה לא מסתדר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עם המחשבים, עם טבלאות ה"אקסל", אבל מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתייחס בכזו קלות ראש למס שפוצע את החברה הישראלית ומגדיל את הפערים בתוכה. היינו מעלים את שכר המינימום ומגדילים את היכולת של משפחות רבות לצרוך יותר. היינו מעניקים הטבות לעסקים קטנים, מתוך הבנה שזו השקעה שמייצרת מקומות עבודה, ומצמצמים את ההטבות המופרכות לתאגידי הענק שמשלמים מס אפסי. נוסף על המע"מ הדיפרנציאלי היינו מעלים את מס החברות ביותר מ-1%, מנהיגים מס ירושה על ירושות מעל 15 מיליון שקלים ומגדילים את מס רווחי ההון ואת מס ההכנסה על המשתכרים מעל מיליון שקלים בשנה. היינו מגבירים את הלחץ והגבייה על ההון השחור, במיוחד בקרב אלה שמנצלים את מקלטי המס. אדוני היושב-ראש, היום הממשלה דנה בתקציב הביטחון. כן, הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא נכון בהחלט. <אריה דרעי (ש"ס):> מי זה "היינו"? מי זה "היינו"? לא שמעתי. <איתן כבל (העבודה):> אמרתי, סליחה, כשדיבר אתך חבר הכנסת הרצוג. אמרתי שאילו אני, אנחנו הייתה ניתנת לנו האפשרות. אני מתנצל. <אריה דרעי (ש"ס):> למה לא נכנסתם לממשלה? למה? <איתן כבל (העבודה):> אדוני חבר הכנסת אריה דרעי, אני מתנצל שאכזבנו אותך. <אריה דרעי (ש"ס):> אותך, אותך אכזבנו. תראה מה יכולנו לעשות. <איתן כבל (העבודה):> יש לי עוד דקה וחצי. אני אומר, יכול להיות שהיינו – – – <אריה דרעי (ש"ס):> על חשבוני. יש לי גם עשר דקות. קח. <איתן כבל (העבודה):> מה שאני מנסה לומר לך, באמת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עמיר פרץ נכנס לממשלה – – – <איתן כבל (העבודה):> נכון, עמיר הוא – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <איתן כבל (העבודה):> תודה, חבר הכנסת ראובן ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני רק רציתי להעיר לך הערה אחת שתענה גם לי. נדמה לי שכל ההתנחלויות – – – <איתן כבל (העבודה):> לא, אפילו אני התכוונתי בדיון הזה. זה לא דיון מדיני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני רוצה לתקן טעות היסטורית. רוב ההתנחלויות שעליהן דיברת, יותר מ-90%, כולן הוקמו, ברוך השם, על-ידי ראשי תנועתך. <איתן כבל (העבודה):> אני, אדוני, חברי – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מעלה-אדומים – – – <איתן כבל (העבודה):> – – באמת, חברי חבר הכנסת ראובן ריבלין, את חטאיה של מפלגת – אתה יודע, אני יכול למלא, לשיטתי, אבל באמת, זה לא דיון מדיני ואני לא רץ עוד בזה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, כלכלי. <איתן כבל (העבודה):> אמרתי שבוודאי ובוודאי בנושא הכלכלי, במה שנוגע ליאיר לפיד, לפחות את אותן התנחלויות מבודדות, שגם לשיטתם של רבים – אנחנו חלוקים בינינו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה גרושים. גרושים. <איתן כבל (העבודה):> הכול גרושים. גרוש לגרוש – אתה יודע. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מסכים אתך. מסכים אתך. <איתן כבל (העבודה):> אני אגיד לך, חבר הכנסת, אם יורשה לי רק. אתה יודע, אני תמיד אומר, כשאתה מסתכל על התלוש של הישראכרט, כל אחד בחברה שלו, אומר: איך הגעתי לזה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה צודק. אתה צודק. אתה צודק, אבל, ברוך השם, כל ההתנחלויות הוקמו על-ידי – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסיים, ברשותך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, רצוי. <איתן כבל (העבודה):> כן, אתה יודע. הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא נכון והכרחי, ואני מברך אותך, אדוני שר האוצר, על כך. ביטחון ישראל זה הדבר החשוב ביותר, אבל בתקופה כזאת גם מערכת הביטחון צריכה לתת כתף ולהצטמצם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה רבה. <איתן כבל (העבודה):> אני מודה לך. אני מודה לך מאוד מאוד, אדוני. אני רוצה לסיים ולומר, היינו עושים את כל אלה כי אנחנו, אדוני היושב-ראש, מאמינים בכלכלה של חמלה ולא בכלכלה של טבלאות "אקסל". אנחנו מאמינים בכלכלה שמשרתת את האדם ולא באדם שהופך להיות עבד לכלכלה. אנחנו מאמינים שבמדינת ישראל, לצד היכולת של היחיד להתפתח ולהצליח, עדיין מפעמים ערכים של סולידריות וערבות הדדית ושבלעדיהם אנחנו פשוט לא נשרוד כאן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל, אשר הציג את הצעת האי-אמון של סיעת העבודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אריה דרעי: הגזירות החמורות בתקציב המדינה הפוגעות בשכבות החלשות, במעמד הביניים ובציבור העובדים. ההצעה היא מטעם סיעת ש"ס. המועמד להרכיב את הממשלה הוא לא אחר מאשר חבר הכנסת אריה דרעי. אני בטוח שאתה תשכנע את המליאה ונצא למלאכת מרכבת. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, ערב חג השבועות, הבא עלינו לטובה מחר בערב, יושבת כעת ממשלה יהודית בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, ועומדת להחליט החלטות, שבלי התלהמות, רבותי, אני אומר את זה במלוא האחריות, החלטות – אני לא רוצה לומר איומות – אבל כן, איומות. במחי כף יד אחת הממשלה הזו הולכת להוסיף עוד כ-50,000 ילדים למעגל העוני. היא הולכת לדרדר לעומק רב יותר בתוך העוני עוד כ-800,000 ילדים. אני שואל, האם מישהו מחברי הממשלה שיושב כעת שם – אצלו להעלות את המע"מ ב-1% זה עוד איזשהו סעיף אחד במחליטים של הספר הגדול שיש שם – מבין שיש משפחות, ואני מדבר עכשיו בכוונה על משפחות ששני בני-הזוג עובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אותה ריקי כהן, אבל לא מהרצלייה אלא ריקי כהן מקריית-שמונה ומשדרות, שהיא ובעלה עובדים, ושניהם מרוויחים שכר מינימום וביחד לא מגיעים ל-10,000 שקל ברוטו. מגיעים ל-9,000 שקל ברוטו. ויש להם "לצערם" ארבעה ילדים. עם קצבאות הילדים יש להם 10,000 שקל ברוטו, ועם זה הם צריכים להתמודד עכשיו ולעשות את חג השבועות ולשקול חמש פעמים אם לקנות לילד זוג נעליים חדשות או חולצה חדשה או איזה מוצרי גבינה אפשר לקנות, איזה גבינה שמנה, של 3% או 5%, ולהתלבט התלבטות אמיתית איך לתת לילדים שלהם את החג כמו שכל אחד אחר נותן. מישהו מבין את הלבטים הללו? אני שומע יום-יום את קו ההגנה שיוצא מלשכת שר האוצר. הרי אם היה מבחינה משפטית מושג של תביעה ייצוגית נגד מפלגות, זה היה המקרה הקלאסי להגיש תביעה ייצוגית, והיא הייתה זוכה בביטחון מוחלט, נגד מפלגת יש עתיד ונגד מפלגת הליכוד. הבטחתם בכל מסע הבחירות; אחד הבטיח שהוא לא יפגע בשום אופן במעמד הביניים, שלא יטיל מסים, והשני הבטיח שלא יהיו מסים בכלל. הלכתם במערכת בחירות ברורה. המצב הכלכלי של מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר, לפי דברי ראש הממשלה. אין צורך בגזירות, אין צורך במסים; אני מבטיח שלא יהיו מסים. והשר לפיד, שגם התעמתתי אתו ארוכות במערכת הבחירות, התווכח כשאמרתי לו שאתם הולכים להטיל את כל הגזירות על קצבאות הילדים, על מס ערך מוסף, וזה. בשום אופן, אני לא אשב בממשלה כזו. והנה, שניהם, לא עבר הרבה זמן, והם יושבים בממשלה כזו. טוב, אנחנו התרגלנו כבר שפוליטיקאים לא תובעים אותם על המילים שלהם. אבל אני שומע קו הגנה חדש, אולי מוצדק, של שר האוצר: מה אני יכול לעשות? קיבלתי בור של 40 מיליארד שקל, אני חייב להתמודד. אני לא אכנס כאן לוויכוח מקרו-כלכלי אם כן טוב גירעון, לא טוב גירעון, להגדיל גירעון, לא להגדיל גירעון. לא אכנס לזה. אני אומר, גם אם אנחנו צריכים להתמודד ולמצוא קיצוצים ולמצוא הכנסות חדשות, צר לי לומר, אדוני היושב-ראש, שהממשלה היום – זה כבר לא רק שר האוצר לבד. אומנם שר האוצר הניח את ההצעות, אבל הממשלה, ברגע שהיא תאשר את זה, היא כולה שותפה לדבר הזה. זו לא תוכנית תקציבית. זה לא תקציב. זה שורה של החלטות פחדניות שפוחדות להתמודד עם האמת, לקבל החלטות קשות. הגעתם למסקנה שחייבים לנגוע בקצבאות הילדים? אוקיי, בסדר גמור. יש 7 מיליארד שקל קצבאות הילדים. אתם הולכים להוריד 2–2.5 מיליארד שקל מקצבאות הילדים. האם במקום זה מישהו – למה לא מוכנים לשקול? אני, אריה דרעי, שמרוויח משכורת מכובדת מכנסת ישראל ויש לי שלושה ילדים מתחת לגיל 18, אני מקבל קצבת ילדים. למה אני, ריבונו של עולם, תסבירו לי למה אני לא משלם? למה אני ואתה ואחרים לא משלמים על זה 50% מס? למה לאותה ריקי כהן מקריית-שמונה שהזכרתי, עם 9,000 השקל שלה, צריך לקזז בקצבת הילדים? שאני והיא נקבל אותו דבר? היא צריכה לקבל קצבת ילדים מלאה, ואני צריך לשלם מיסוי על קצבת הילדים שלי. הקצבה הפכה לחלק מההכנסה. אולי בשביל הרבה משפחות בעשירונים העליונים קצבת הילדים זה דמי כיס, הם לא יודעים אפילו כמה הם מקבלים, אבל בשביל רוב עם ישראל קצבת הילדים היא חלק מהמשכורת החודשית. אז איזה היגיון – במקום להתמודד עם דבר כל כך פשוט, למסות את קצבאות הילדים. אותו דבר, יש כ-20 מיליארד שקל שאנחנו מעבירים כל שנה מהביטוח הלאומי לקצבאות זיקנה. דבר מבורך. ברוך השם, זו המצווה שלנו לעזור לגיל המבוגר, לתת להם תמיכה. הם חסכו כל החיים שלהם בשביל זה. אני שואל, מה היגיון שאדם שנמצא בעשירון העליון, ויותר מכך, יקבל את אותה קצבה כמו אותו אדם שאין לו שום דבר אחר חוץ מ-2,500 או 3,000 שקל קצבת הזיקנה שלו? למה לא ממסים את זה? למה זה לא הופך חלק מההכנסות הכוללות? למה אין מבחני הכנסה? אלף-בית – כשאין לך כסף תחלק את הכסף בצורה אחרת. היינו חוסכים המון כסף. מה שאמרתי, זה לבד מביא 5-4 מיליארד שקל, בלי שפגעת בחלשים, וקיבלת את הכסף מהקצבאות. אבל אף אחד לא מוכן להתמודד. זו רפורמה. צריך להתמודד עם מס הכנסה, עם מבחני הכנסה, עם ביטוח לאומי, צריך להזיע, צריך לעבוד קשה, צריך לקבל. הכי קל, הכי פחדני – קשה מאוד להתמודד מול יושב-ראש ההסתדרות, הוועדים הגדולים, קרנות ההשתלמות. מי רוצה שביתה? – עם הסתדרות המורים, עם הסתדרות האחיות, עם הרשויות המקומיות, עם הסטודנטים – כל טיפת מאבק – ראינו כותרות גדולות – אבל ברגע שהתחיל המאבק, מייד התקפלות טוטלית, מוחלטת. התקפלו טוטלית. אפילו לא השגנו איזשהו הישג, איזושהי תוכנית כלכלית למשק. אף אחד לא שילם את המחיר. על הכול האוצר ויתר. כשזה מגיע לשכבות החלשות, כשזה מגיע לאותה ריקי כהן ועוד מאות אלפים כמוה, שהם רוב תושבי מדינת ישראל, להם אין ועדים – – – <קריאה:> עקרות-הבית. <אריה דרעי (ש"ס):> עקרות-הבית. – – – להם אין ועדים, להם אין שום דבר. שם הכי קל לקצץ. תראו, מע"מ – הרי רגילים לומר שהעשירונים התחתונים, חמישה-שישה עשירונים, לא משלמים מס הכנסה. כל מס ההכנסה, הנטל נופל – על מי? על העשירון השישי ומעלה. נו, הם נושאים את כל מס ההכנסה על כתפיהם. רבותי, אני רוצה שנדע, קצת, את האמת לאמיתה: אותו מס קטן שקוראים לו מע"מ – היום הקטן גדול יהיה, כבר הגיע ל-18%. תיקחו את אותה ריקי כהן שהזכרתי קודם לכן, מקריית-שמונה, היא ובעלה וארבעה ילדים, שיש להם יחד 10,000-9,000 שקל ברוטו ביד, זו ההוצאה וההכנסה החודשית שלהם, אתם יודעים כמה הם משלמים בחודש – כמה בחודש הם משלמים – מס ערך מוסף לישראל מתוך כל ההכנסות שלהם? יותר מ-40%, רבותי. המע"מ הזה, שכביכול הפך להיות איזה משהו, הפך להיות יותר גרוע ממס הכנסה. יותר מ-40% מההוצאות שלהם זה מע"מ למדינת ישראל. יוצא שהשכבות החלשות, המשפחות ברוכות הילדים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מאיפה 40? <אריה דרעי (ש"ס):> מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מאיפה 40? <אריה דרעי (ש"ס):> אה, סליחה, מיקי, היות שהזמן קצר קשה לי להסביר את זה הרבה זמן, אבל אני אשמח – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל איך – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אני אשמח להסביר לך: מוצרי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אבל אם דיברת על המע"מ, מאותם 18% איך הגעת ל-40%? <עיסאווי פריג' (מרצ):> 18% מההכנסה שלהם – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני נותן לי על חשבון הכנסת 30 שניות להסביר לו? סגן שר האוצר, מצווה להסביר לו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 25 שניות אני נותן. <אריה דרעי (ש"ס):> אני אסביר לך על חשבון הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני סומך על כישוריך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תסביר לי איך מ-18% – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אני אסביר לך. שאלת שלוש פעמים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אלא אם כן אתה לוקח את כלל המסים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, סגן השר, ביקשת ממנו הסבר לדבריו, אני גם אשמח לשמוע. <אריה דרעי (ש"ס):> אני אסביר לך: רוב אזרחי מדינת ישראל, בחמשת העשירונים התחתונים, כמעט כל ההוצאה שלהם היא על מוצרי יסוד, על מוצרי צריכה – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> תקשיב לי שנייה, תקשיב לי שנייה אחת. – – חלב, מוצרי אוכל, טיטולים, משכנתה, ריביות, כל הדברים הללו מרכיבים בסוף, כשהם מבזבזים את 10,000 השקלים בסוף – כשאתה מפריד כמה מזה הלך לאן שהלך וכמה מזה נכנס לקופת המדינה, כ-40% מההוצאה שלהם היא למדינת ישראל עבור – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מההוצאה בכלל, לא – – – <אריה דרעי (ש"ס):> כן, מההוצאה שלהם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אבל תקשיב לי, סליחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <אריה דרעי (ש"ס):> טוב, אתה יודע מה? מחילה, מיקי, אתה יודע שאני מעריך אותך, אבל אולי באמת אתם לא מבינים את הנתונים. אולי בגלל זה קיבלתם כאלה החלטות, לא הבנתם מה שהפקידים שמים לכם. <ישראל חסון (קדימה):> אריה – – – <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה, דקה אחת. משפחה מהעשירונים העליונים, הוצאת המע"מ שלהם בסך כל ההוצאה שלהם לא מגיעה ל-8%-7%, כיוון שהם לא משתמשים בכל המוצרים הללו. אצלם רוב הכסף הולך לחיסכון, הרוב הולך לדברים אחרים בכלל. אבל רוב אזרחי מדינת ישראל הם הצרכנים הגדולים, הם הספקים הגדולים של המע"מ שלכם. אז כשאתם מדברים על שוויון בנטל, תדעו לכם שבמדינת ישראל המע"מ היום הוא המרכיב הגדול ביותר, המרכזי, בהכנסות המדינה, חלקו הגדול נובע מהמשפחות החלשות, מהמשפחות ברוכות הילדים, מאותם אלה שמקמצים מפיהם כדי לקנות טיטולים, כדי לקנות לחם, חלב ושמן וכל הדברים הפשוטים הללו. הם מממנים. ואתם, כשאתם מעלים את המע"מ ב-1%, אתם נותנים עליהם עוד משקולת – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אריה דרעי (ש"ס):> – – עוד מכה. אפשר היה גם אותו הדבר, אדוני היושב-ראש, בפשטות לפתור את זה – מע"מ דיפרנציאלי. הרי כולם צועקים את זה, אבל, ריבון העולמים, שמישהו יסביר למה לא עושים את זה. למה ברוב מדינות – בחלק, לא ברוב – בחלק ממדינות העולם יש את זה? למה אנחנו, כשאנחנו נמצאים במצוקה, למה אי-אפשר להעלות את המע"מ על מוצרי יוקרה ל-20% אבל את המע"מ על מוצרי יסוד או לבטל לגמרי או לעשות אותו אחוזים מעטים? זה קצת צדק, זה קצת יושר. איזה היגיון זה להגדיל את מס ההכנסה ב-1.5%, עוד 1.5 – על מי עוד? על מי שמרוויח – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אריה דרעי (ש"ס):> – – 9,000-8,000 שקל? ובמקום זה להמשיך עם חוק עידוד השקעות הון, להמשיך לתת לחברות הגדולות, להמשיך ליהנות במיליארדים, להמשיך עם כל הרווחים הכלואים, להמשיך בכפפות של משי, חלילה, שמא יברחו לנו כולם. איפה הצדק? איפה החמלה? איפה היושר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <אריה דרעי (ש"ס):> אני מקווה שהממשלה הזאת גזירותיה יבוטלו מהר, וגם שהממשלה הזאת מהר תעבור מן הארץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריה דרעי, אשר הציג הצעת אי-אמון של סיעת ש"ס. ההצעה הבאה היא של סיעת יהדות התורה. אני מזמין בינתיים את חבר הכנסת ישראל אייכלר. כותרת ההצעה היא: הגזירות החמורות בתקציב – לרבות הקפאת הרחבת הגילאים הזכאים למימון טיפולי שיניים – הפוגעות קשות בציבור כולו ובמיוחד במעמד הביניים ובשכבות החלשות. בבקשה, אדוני. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת משה גפני, אבל הוא אפילו לא יודע, כי הוא מדבר בטלפון. אתה לא יודע שבעוד כמה דקות תהפוך לראש הממשלה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מתחייב שאם אני אהיה ראש ממשלה אני אבטל את הגזירות של לפיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. עד עשר דקות לרשות אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבל שאין סיכוי, אז אתה יכול – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> וגם מתחייב לא לדבר בטלפון – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מיקי, הוא ייקח אותך כסגן שר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי סיעת יהדות התורה, נא להקשיב לחבר שלכם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, ברכות לחברנו הרב משה גפני, שיתמנה, בעזרת השם, לראש הממשלה במדינת היהודים – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ואני בטוח, אדוני היושב-ראש – – <קריאה:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא – – – עם דבר כזה – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שכמו שהוא היה יושב-ראש ועדת הכספים והוא דאג לכל אזרחי הארץ, ובפרט למעמד הביניים ולשכבות החלשות, כן הוא ייטיב לעשות כראש הממשלה, ולא יגיד: מה שרואים מפה לא רואים משם. <קריאה:> כשליצמן היה מועמד לא בירכתם אותו, מה קרה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אני רוצה לפתוח בפסוק מדברי הנביא עמוס, שאומר: "שמעו הדבר הזה פרֹת הבשן אשר בהר שמרון העֹשקות דלים הרֹצצות אביונים האֹמרֹת לאדֹניהם הביאה ונשתה". אני מאוד שמח שעם ישראל, ברובו הגדול, כבר התפכח מערפל הקרב הסמיך שהתנהל פה מלפני הבחירות עד היום, כאילו בעיית המדינה זה החרדים, והחרדים, והחרדים. וברוך השם, ירד המסך, אנשים רואים שאחרי שכבר לקחו את העצמות היבשות מהציבור החרדי עדיין נשאר בור של 40 מיליארד שקלים. ומרגע זה ואילך אני רוצה לדבר כאזרח – לא ריקי כהן מחדרה, אלא דווקא יעקב לוי מדימונה או מגדרה. הרי המדינה מחדרה עד גדרה – מגדרה. אני רוצה לשאול, למה אתם עושים לו את הדבר הזה? למה אתם לוקחים את העשירונים העליונים, שזכותם להיות העשירונים העליונים, שמתחפשים למעמד הביניים, ומרוששים את מעמד הביניים האמיתי ועושים עוול נורא לאנשים העניים, המסכנים והקשישים? למה? כי יש בור של 40 מיליארד שקל. אדוני היושב-ראש, עמד פה שר האוצר ואמר שהבור הזה נוצר על-ידי זה שהיו שם חרדים ואחרים. אמרו לי כלכלנים דבר פשוט מאוד: הבור הזה נוצר בגלל טעויות של אותם פקידי האוצר שחישבו את צד ההכנסות שלא היו. זה לא מפני שצד ההוצאות גדל, אדוני היושב-ראש. לא נתנו יותר לאנשים חולים ומסכנים; לא נתנו יותר לאנשים לעידוד התעסוקה. פשוט צד ההכנסות של אותם מיליארדים שהיו אמורים להגיע מאותן חברות שמרוויחות מיליארדים – לא הגיעו. לכן יש חור של 40 מיליארדים. מה עושים בעסק פרטי לכלכלן או לרואה-חשבון שעושה טעות נוראה כזו ומספר למנהלים ולדירקטוריון שיש שפע, שיש פרוספריטי והכול מוצלח מאוד, ופתאום מתברר שהוא עשה להם חור של 40 מיליארד בתחום ההכנסות? אומרים לו: אתה מפוטר. אתה לא יכול להיות עוד. ומי עושה היום את כל הגזירות על הציבור? אם מותר לי להגיד, לא יאיר לפיד. הוא לא מבין בזה בכלל. עושים את זה אותם פקידים שיצרו את הבור הגדול. הם, פקידי האוצר, יושבים עכשיו אתו ומגישים לו הצעות שהוציאו מכל המגירות, שהפקידים הקודמים עשו, הם שהכשילו את האוצר ואת המשק במשך שנים רבות. רבותי, אני נכנסתי לפה, לכנסת, ב-2003. בתחלופה המהירה יש חברי כנסת מעטים שהיו אז. אני זוכר את הנאומים של שר האוצר דאז, נתניהו, שדיבר על תקופה קצרה שיהיה קשה ושבעוד כמה שנים אנחנו נצא והקטר יוציא את כל הקרונות מן הרציף. כשעמד פה חבר הכנסת שאול מופז, יושב-ראש קדימה, לפני כמה חודשים – ראיתי עכשיו סרטון בערוץ הכנסת – ואמר שיש בור של 40 מיליארד שקל, צחקו נתניהו ושטייניץ כאילו הוא ירד מאיזה ירח. חבר הכנסת מופז, מאיפה ידעת שיש 40 מיליארד שקל גירעון? ואף אחד לא ידע. סיפרו שבשני מקומות בעולם יש פרוספריטי, צמיחה גדולה: אצל מובארק ואצל נתניהו, במצרים ובישראל. כל העולם כולו מ-2008 נמצא במשבר, כל אירופה מתמוטטת, ורק ישראל ומצרים בצמיחה. מה קרה? פשוט מאוד. הצמיחה הייתה לבנקים, לאותן אליטות של האלפיון העליון, ואפילו לא העשירון העליון, ורוששו ורוששו את העשירונים התחתונים עד העשירון השישי והשביעי. אנשים מרוויחים אל צרור נקוב, הגפן תיתן פרייה והיין ביוקר – יוקר המחיה, יוקר הדיור. אדוני היושב-ראש, אני רואה פה גזירות שהופכות כל אזרח לגנב ורמאי. אני לא יודע כמה הכנסות זה יביא למדינה. למשל: ניסיון למנוע אפשרות ערעור על קביעת שומת מס. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת אייכלר, פעם, ביוני 2012, הצטמצם היצוא של ישראל ליותר מ-33 – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ביוני 2012 – – – ולא ידע ראש הממשלה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> וכולם ידעו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז למה לא באו ואמרו? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מעל במת הכנסת אמרו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> על במת הכנסת אמרו, אבל הממשלה צחקה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היו אנשים על הבמה שאמרו שהלוואי ש-19 מיליארד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל, תגידו לי, רבותי, למה צריך להקשות עוד יותר על האזרח. הבאתי דוגמה: היום אפשר לערער על קביעת פקיד שומה של מס הכנסה, וכל עוד לא התקבלה החלטה אין צורך בתשלום. במקרים רבים, בסוף ההליך מתברר שלחייב אין כסף לשלם. מה מציעים עכשיו בגזירות החדשות – וזה לא יביא הרבה כסף, רק הרבה צרות לאזרחים? להסמיך את שר המשפטים לקבוע ערובות בהליך ערעור שיבטיח את תשלום המס. מה זה אומר? אדם שמגיש ערעור למס הכנסה, שיואיל בטובו להביא ערבות בנקאית. ערבות בנקאית, מי שיודע, כשנכנסים לבית השודדים שנקרא בנקים – ויסלחו לי האנשים הישרים בבנקים, אבל זה מה שקורה – הוא בא לבקש ערבות, וזה עולה כסף. זאת אומרת, מס הכנסה קונס את האזרח בכסף שגם אם יוכח שהוא צודק הוא ישלם לבנק. זה דבר נורא. או קנס בגין ערעור על קביעת גובה המקדמות. אני לא רוצה להלאות את חברי הכנסת, אבל אם בדוח השנתי שבו המס עולה על סכום המקדמות והוא הגיש ערעור, אז הוא ישלם קנס. על מה הקנס? במה הוא חטא? בסך הכול הוא טען שהוא לא הרוויח מספיק. אני רואה שזה דברים שלא כל כך מזעזעים, אז אני אביא לכם משהו באמת מזעזע. <יעקב מרגי (ש"ס):> לא חייב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא. אתם יודעים: הפקיד במס הכנסה וזה – כולם סומכים שהרואה-חשבון יסדר, ובסוף משלמים גם לרואה-חשבון וגם למנהל החשבונות, ואחר כך הוא בא וזה לא עוזר לו. אבל יש הצעת תקציב שתפגע, ואני מצטט פה מהעמותה לשירות טיפול ורווחה, מט"ב, ונדמה לי שזו עמותה די נכבדה. היא כותבת: בגמלת הסיעוד למעסיקים עובדים זרים הולכים לפגוע בקשישים הסיעודיים ברמת השירות שלהם ב-200 מיליון שקל בתקציב גמלת הסיעוד. שמים את זה על הקשישים הסיעודיים. רבותי, אנחנו יודעים מי הקשישים הסיעודיים, אנחנו יודעים מי משפחותיהם. אגב, מי שיזכה להגיע לגיל זיקנה יהפוך לסיעודי. איפה אתם רוצים למצוא את 200 מיליון השקל? במקום – ואני לא רוצה לחזור ככרוכיה על מה שאמרו כבר רבים וטובים ממני: שיש הרבה הרבה רווחים של חברות שיש להן פטורים ממס, והן לא משלמות אלא כמעט פרוטות, אחוזים בודדים, כשאפשר לקחת משם הון עתק, במיליארדים. מה זה 200 מיליון שקל של קשישים, אם לחברות האלה יוסיפו עוד איזה אחוז כדי שיוכלו לשלם כסף גדול? הרי הכסף הגדול לא נמצא, ושואלים איפה הכסף; לא אצל הסיעודיים ולא אצל הנישום בעל העסק הקטן במס ההכנסה. שם זה לא נמצא. עוד דבר – אומרים שמעלים את המע"מ ב-1%. אין מס אכזרי ולא פרוגרסיבי כמו מע"מ. מה שמעניין הוא שאם בעבר במדינת ישראל רוב ההכנסות היו ממס ההכנסה והחלק הקטן היה ממסים עקיפים כמו מע"מ, מס קנייה ומכס, היום רוב המסים זה ממע"מ, מכס ומס קנייה ואגרות שזה הולך לכל האזרחים. גם אזרח שנוסע ב"קדילק", וכששוטר נותן לו קנס של 250 שקל על עבירת תנועה הוא צוחק ונותן את זה, וגם האזרח המסכן שנוסע ב"סובארו" מרופטת מקבל על זה 250 שקל; אז בקנסות אני לא מדבר. אבל מע"מ עולה לכולם אותו הדבר. למה? למה באמת שלא יהיה מע"מ דיפרנציאלי? כולם דיברו על זה. זה פשוט עניין של חמלה. אומרים שלא רוצים מע"מ על פירות וירקות. זה לא באמת מספיק יקר. אבל למה שלא יהיו על פירות וירקות 5% מע"מ, על גבינות ודברים כאלה – 8%, ועל דברים אחרים יותר? רבותי, מישהו צריך לשלם את המחיר הזה שהדירות עלו ב-40% השנה. אני יודע מי לא צריך לשלם על זה: האזרח הקטן והמסכן שצריך לקנות דירה, אותו זוג צעיר שמסיתים אותו נגד קבוצות אוכלוסייה מסוימות כדי שיצדיקו את זה שאין לו דירה. לא. האזרח הפשוט שאין לו דירה – למה האחראים במשרד השיכון ובמשרד האוצר בעיקר, שמסרס את משרד השיכון, למה אותם פקידים לא ישלמו את המחיר וילכו הביתה? למה לא תקום ועדת חקירה מה עושים הפקידים, פקידי האוצר בעבר? איפה הם עובדים היום? אצל איזה טייקונים? איך הם שירתו ב-20 השנה האחרונות את הקפיטליזם שאמר שככל העשירים יהיו יותר עשירים ככה לעניים יהיה יותר טוב, ובינתיים הם די התרוששו? מי ידאג לכך שכל הגז שמוציאים עכשיו – ואני גאה על כך, ולזכותו של חבר הכנסת חנין, וחתמתי על הצעת החוק הזאת, שאסור לייצא את הגז לפני שמספקים את הגז לאזרחי ישראל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – כי יש מדינות אכזריות שמייצאות המון המון נפט וגז ושם בבית מרוששים את הציבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> רבותי, אני רוצה לסיים ממש בכותרות. יש פגיעה בעניים, וזה עוול בל יכופר. אף אחד מהפקידים האלה אינו עני. יש פגיעה בנשים. אישה – הדרת נשים – עקרת-בית צריכה לשלם מס בריאות וביטוח לאומי, עקרת-בית שעובדת קשה ומגדלת ילדים אבל אין לה הכנסה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה לא יעבור. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה לא יעבור? אדוני היושב-ראש לשעבר – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> האוצר אפילו לא חולם שזה יעבור. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שיבוא ויגיד סגן שר האוצר, אדם הגון, שיבוא ויגיד – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – מה הוא רוצה בכלל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אנחנו לא ניקח מעקרות-בית מס על הכנסה שאין להן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, אם תסיים, אז הוא עוד מעט יגיד. אם לא תסיים, אז איך תשמע אותו? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, היות שאנחנו נמצאים עכשיו לפני חג השבועות, קבלת התורה, לא רציתי להרחיב יותר מדי, אבל אני רוצה שמי שמקבל את התורה אסור לו לקבל את תוכנית ויסקונסין שפוגעת בזקנים, באנשים מסכנים ובאנשים שאינם מסוגלים לעבוד, ולא לחזור על הפשע הזה. אם צריך לחזור בתשובה בערב חג השבועות, צריך לחזור מוויסקונסין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תמיד צריך לזכור שצריך להשאיר פאה לעניים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, לקט שכחה ופאה לפחות תשאירו לעניים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מתאים לאווירה של ערב החג. אכן. תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת חנא סוייד להציג את הצעת האי-אמון של הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: תקציב המדינה – הגזירות הכלכליות והפגיעה בשכבות החלשות. דרך אגב, המועמד להרכיב הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת סוייד, בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית כול אני רוצה לציין שעל-פי המתווה של משילות מוגברת אני לא הייתי יכול להעלות את הצעת האי-אמון עכשיו כי אני מניח – לא אני ולא קודמי שעלו לפני כאן היו מקבלים רוב של 61 חברי כנסת בהצעות האי-אמון שלהם, אבל אני בטוח שיותר ממחצית העם, האזרחים במדינת ישראל, תומכים בהחלט בביקורת, בשבט הביקורת שאנחנו מורידים על הצעת התקציב שמועלית כאן, אבל זה נושא לחוד. אני רוצה לדבר על הגזירות הכלכליות שנקראו – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – חברי אופוזיציה – – – כמה זה מעניין אותם. <חנא סוייד (חד"ש):> – – לצורך העניין תקציב לשנים 2013 ו-2014. אני נדהמתי לקרוא בפתיח, בהקדמה לתקציב, נכתב שם – זהו תקציב של תקווה. זו לא בדיחה, זו האמת, נכתב שמדובר בתקציב שהוא תקווה, יוצר תחושה של שוויון. התקציב כפי שהוצע – הכול בפתיח, שניים-שלושה משפטים ראשונים, אתה נפגש עם האמירות הבומבסטיות האלו – זה יוצר תחושה של שוויון. נכון, שוויון של אנשים שקיבלו מכות ומונחות ומושתות עליהם גזירות קשות ביותר. ועוד אמירות שאני בכלל לא מזדהה אתן – נותן זריקת עידוד לכל מי שרוצה ליזום ולהתחדש. זה התקציב שאנחנו מדברים עליו, שאנחנו שמענו את הביקורת עליו כאן. מה שהכי מעניין בתקציב שמונח בפנינו הוא שמי שיזם אותו, מי שתפר אותו, מביא אותו אלינו ומציג אותו כישועה. התקציב הזה בא להציל אותנו. השאלה ממי. הרי עמוד השדרה של הממשלה הנוכחית הוא אותו עמוד שדרה של הממשלה הקודמת. לכן אני בכלל לא מבין את ההתפארות הזו, את ההתהדרות הזו, שהתקציב הזה בא להציל אותנו – להציל אותנו מאותם אנשים שהשיתו עלינו את כל הבעיות ואת כל הגזירות, וגרמו לכך שנוצר גירעון של עשרות מיליארדי שקלים. על מה אתם מתפארים? ממי אתם מצילים אותנו? מעצמכם? אני חושב שזה אומר הרבה, האמירה הזו וההצגה הזו. אני רוצה לשאול איך אנחנו הגענו למצב שיש בו גירעון של 40 מיליארד שקלים, 30 מיליארד שקלים – אני לא מצליח לשמוע מישהו שינקוב ממש במספר המדויק. אני מניח שהגירעון נוצר לא בגלל הוצאות יתר. יש הוצאות יתר מעל המתוכנן רק ברכיב אחד – זה אני מוכן להאמין – וזה רכיב הביטחון. כל פעם אנחנו שומעים שרוצים לקצץ בביטחון – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה טועה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – ואומרים שמקצצים בביטחון – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה טועה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – ואחר כך באים ואומרים שלהפך, הוציאו יותר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה יודע שגם בחינוך – – – <חנא סוייד (חד"ש):> לא לא לא, אני לא מאמין. אני לא מאמין. אני לא מאמין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז אל תאמין. <חנא סוייד (חד"ש):> אני ראיתי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> טרכטנברג – – – <חנא סוייד (חד"ש):> סליחה. אני ראיתי – אני מוכן כמובן לנהל דיאלוג אם היושב-ראש יפצה אותי בזמן. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אני חישבתי, למעשה "דה-מרקר" חישב – מ-2009 עד 2012, כולל, הגירעון בתקציב הביטחון הוא 20 מיליארד שקלים, כלומר ההוצאות מעבר למתוכנן 20 מיליארד שקלים בארבע שנים, לא כולל 2013, והתחזית היא 7 מיליארד שקלים גירעון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה לעשות שהיה – – – <חנא סוייד (חד"ש):> כלומר, אני רוצה להגיד שהממשלה, קברניטי המשק, בעצם הם מנעו הוצאה מיותרת מלבד בביטחון, אבל הם לא הצליחו ולא חזו את הצמיחה של המשק ואת ההכנסות. הם לא חזו את צד ההכנסות. אני אומר את זה במיוחד – כשהיינו מעלים את הדברים האלה לגבי הבעיות הכלכליות, היה שר האוצר עולה, אומר: שקט, תראו מה קורה באירופה, אנחנו כאן בגן-עדן, למה אתם מדברים? זה בצד אחד. מצד שני, הוא היה מציג כל הזמן שהוא הביא לכאן המצאת כל הדורות, שזה תקציב דו-שנתי. אני אומר לכם, תקציב דו-שנתי זה כישלון טוטלי. למה? כי אם אתה עושה תחזית למזג-האוויר לשבוע, אתה יכול לחזות מה שהולך לקרות, אבל אם אתה מתיימר לעשות חיזוי לחודש אתה תיכשל. וזה בעצם מה שקרה בצד ההכנסות של הממשלה, כי לא חזו את ההכנסות ואי-אפשר לחזות את ההכנסות, כי בשביל לחזות את ההכנסות אתה צריך לחזות את הצמיחה של המשק. ואני אומר לכם שבמשק של טריליון שקל – המשק הישראלי מגיע בערך לטריליון שקל, 1,000 מיליארד שקלים – בטריליון שקלים אין אף אחד שיכול לדייק עד כדי עשירית האחוז או מחצית האחוז. אי-אפשר לדייק, לכן הכול חארטה ברטה כאן מה שהיו מוכרים לנו. ולכן אני ראיתי את החשיבות להדגיש, שבעצם צד ההכנסות והגירעון נוצר בגלל מגלומניה, שהנה, יש כאן המצאה גדולה שבכלל לא עבדה. אני אגיד כמה מילים בקצרה לגבי ההוצאות על הביטחון, ואני לא מהאנשים – אני זוכר שהיה דיון על תקציב הביטחון, אז תמיד התשובה הייתה: אתם, חברי הכנסת הערבים, אתם בכלל לא רוצים צבא. אני אומר לכם, אני לא נכנס לזה, אבל כשאני רואה אנשים בגיל 40 ו-45 עם פנסיות שהן פי-חמישה מהפנסיה שלי, ואני אעבוד כל החיים, פנסיות כל כך שמנות, אני אומר – זה לא ביטחון. מה זה ביטחון? זה לא אווירונים, זה לא טילים, זה לא כלום. זה השמנת של השמנת. ולכן אני חושב שהוצאות על הביטחון, על תחזוקת הכיבוש, על ההתנחלויות, על כבישים עוקפים, על הכול, זה לא ביטחון. זה לא בר-קיימא, זה לא יכול להיות מצב שיאריך זמן, שבו 20% תקציב מוציאים על מה שנקרא ביטחון, שזה 7%–8% מהתל"ג. אין לזה אח ורע. ולכן אני חושב שהפתרון של זה הוא לא כלכלי אלא הוא מדיני ופוליטי. אני רוצה כאן בכל זאת לגעת בכמה דברים ובכמה גזירות שנראות לי ממש ציניות לחלוטין. המסים שהולכים להטיל על עקרות-בית – אני רוצה שגברתי יושבת-ראש האופוזיציה תשמע. הפמיניזם החדש עכשיו מתגלם בכך שרוצים להטיל מס ביטוח לאומי וביטוח בריאות על נשים שכל החטא שלהן הוא שהן רוצות לגדל משפחה ולבלות זמן עם הילדים שלהן, עם המשמעות החברתית הגדולה ביותר של העניין הזה. רוצים להעניש אותן – זה לא טוב, לא רוצים, זה לא טוב לממשלה הזו. הם רוצים להעניש את הנשים האלה. חלית – שילמת. תראו, המס המגוחך הזה. חלית – שילמת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא יעבור. לא יעבור. זה לא יעבור. <חנא סוייד (חד"ש):> אבל אני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אני מעלה את האבסורד. אני מעלה את האבסורד. אני רוצה להגיד לסגן השר, אני רוצה להגיד לדרג המיניסטריאלי – באים לכאן, קוראים לנו תשובות שהכינו להם, מנפנפים לנו בניירות שהכינו להם מהאוצר. תציגו כאן תורה, תציגו כאן חזון חברתי-כלכלי ואל תנפנפו בניירות שכתבו באוצר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> באוצר יודעים "אקסל", הם לא יודעים לא חברה ולא כלכלה. ולכן אני אומר שחלית – שילמת, זה מס על מחלה. לא מספיק שאתה חלית אלא בגלל זה אתה גם תשלם. נוסף על כך – ונגע בזה חבר הכנסת דרעי – למה אחד שהמשכורת שלו מיליון שקלים ישלם ביטוח לאומי ומס בריאות כמוני או כמו מישהו שמשתכר 20,000 שקל? למה ה-cap הזה, למה הגג הזה על הכנסות גדולות מאוד? האם האחריות החברתית של אותו משתכר מיליונים היא רק כמו שלי או כמו של מי שמשתכר 20,000 או 15,000 שקל? אני חושב שהאחריות החברתית והתרומה להיטיב עם השכבות החלשות לא צריכה להיות מוגבלת לגבי אנשים שמשתכרים את המיליונים הרבים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <חנא סוייד (חד"ש):> ולכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, אנחנו בפני תקציב שהוא תקציב פוגעני, הוא תקציב של עשירים, של ניאו-ליברלים, שלא מתחשבים בכלל בצרכים של השכבות החלשות ושל מגזרי האוכלוסייה השונים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת חנא סוייד, ומתכבד להזמין את חבר הכנסת ישראל חסון: תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות – מטעם סיעת קדימה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת שאול מופז. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי חברי הכנסת, הקשבתי בקשב רב גם לאריה, גם לך, חבר הכנסת חנא סוייד. אני חושב שהחטא הכי גדול שמרחף מעל הסיפור הזה של התקציב, בעיני, זה חטא היוהרה. יש פה מרכיב של יוהרה, ואני לא יודע מהיכן האנשים שעומדים מאחורי זה שואבים את תעצומות הנפש. חברי סגן השר מיקי לוי, מי טעה בהערכה של 40 מיליארד? אפשר שמות של שניים? הרי אם בעבר הייתה תקלה של שוטר אצלך, כל מדינת ישראל הייתה יודעת את שמו, מה הוא עשה, איך הוא עשה. שניים, אני לא מבקש 20 – מי השניים, ואני רוצה לדעת אם אותם שניים הם גם אלה שישבו והמליצו לכם איך לבנות את התקציב. יש מישהו שטעה? פה עמד באוקטובר חברי חבר הכנסת שאול מופז – והלוואי שלא הייתי צריך לנאום והייתי רק מקרין את זה כאן – ואמר בהצעה, בדיון מיוחד, אמר לראש הממשלה: אדוני, אתם – אילן – אדוני, אתם עשיתם בור של 40 מיליארד. ישב פה שר האוצר הקודם, צחק. אמר: מאיפה, מאיפה אתה מביא את המספרים האלה? ביבי הסתכל – ראש הממשלה, סליחה – הסתובב על כיסאו וצחק. מאיפה? 10 מיליארד – אנחנו מבינים; אדוני, חסר לנו קרוב ל-40 מיליארד. אתם קוראים לזה "בור"? זה לא יכול להיות בור, זו תעלה, ואני אסביר לך מה ההבדל בין בור לתעלה; זו לא טרמינולוגיה, זו מהות. זה לא שמדינת ישראל הלכה עכשיו וקנתה שני נכסים בדמות ה"טאג' מהאל" והבית הלבן כהשקעה חד-פעמית. זו הוצאה שהיא בבסיס התקציב שלך; זו הוצאה שעכשיו מדינת ישראל תצטרך לדעת לשלם אותה – ואני לא מתווכח עליה – לאורך כל הדרך. זה לא בור, זה נתיב, זו תעלה. מי הם השניים, השלושה, שטעו, ואני רוצה לדעת אם הם ישבו והמליצו לכם. אדוני, אני מאוד מאוד מאוד מעריך ומכבד כל אדם שלוקח על עצמו אחריות ומקבל החלטות, ובלבד, ובלבד שהוא מכיר בחיסרון היחסי שלו – לכל אחד מאתנו יש חיסרון יחסי – והוא מפצה על החיסרון הזה בעצות שהוא מקבל. אני לא מתיימר להבין בכל דבר, אני גם לא מבין בכל דבר, והלוואי שהייתי מחליף את מה שאני מבין במה שאני לא מבין. אבל מי שנותן לכם את העצות, האם הם היו אלה שהעריכו את 40 המיליארד? אפשר לקבל על זה תשובה? הם יושבים עדיין סביב השולחן? מאיפה הביטחון? אני רוצה לשאול שאלה: אם אני צודק בהערכה שזו תעלה ולא בור, שזה מסלול שעכשיו מדינת ישראל תצטרך להוציא אותו, ופקידי האוצר כל כך בטוחים בעצמם – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך להגן על פקידי האוצר. הם הזהירו כבר במחצית השנה הקודמת על התעלה והבורות. <ישראל חסון (קדימה):> חברי חבר הכנסת רובי, מקבל את ההערה – – – והנהגת האוצר או ממשלת ישראל בטוחה בעצמה. יש לי אליכם שאלה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הכנסת הייתה אמורה לפקח על התעלה הזו. <ישראל חסון (קדימה):> היא פיקחה. הוא עמד פה, שאול מופז. הכנסת עשתה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז איך היא פיקחה? יותר עמוק, יותר עמוק. <ישראל חסון (קדימה):> מיקי ידידי, אהוב לבי, אתה יודע שאני אומר לך את זה באמת. מיקי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היא הייתה עסוקה בבחירות ובתהליך בחירות. לפני ההסכם מופז וביבי כבר ידעו על הבעיה, ניסו לראות איך אנחנו משלבים ידיים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשהלכנו לבחירות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כולם ידעו על המשבר החמור ביצוא הישראלי ובהכנסות המדינה. <שאול מופז (קדימה):> מה אמרו ראש הממשלה ושר האוצר על זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תשאל אותם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא הייתי בשיחות בינך לבין ראש הממשלה, אתה היית. אני רק אומר לך, צריך לומר לשבח פקידי האוצר – הם הזהירו. אפשר לומר – – – <ישראל חסון (קדימה):> תודה. מניסיוני למדתי – יש לי ניסיון מועט בחיים – שאפשר לדבר על העבר 20 שנה, לא נזיז אותו במילימטר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הזהירו גם הזהירו. אני אמרתי את זה בספטמבר. <ישראל חסון (קדימה):> רובי, אני רוצה לנסות להשפיע רגע במשהו על העתיד. אם אנחנו כל כך בטוחים – בטוחים במהלך – הרי יש יותר מדרך אחת לכסות מין סוג כזה של תעלה; ואני מתעקש לקרוא לזה תעלה ולא בור. תגיד, אם יש לנו כזה ביטחון עצמי ואנחנו יכולים לסמוך על הנתונים שנותנים לנו, למה לא הלכנו על מלווה מרצון שיוחזר עוד חמש שנים, כשנקבל את תמלוגי הגז, ואז לא תשית את כל המסים האלה? לך על מלווה מרצון, תגיד לציבור: אני נותן לך 2% לשנה, לוקח את זה ממך, ובעוד חמש שנים תקבל את זה חזרה. הבנתי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הם לוקחים את זה יום-יום דרך איגרות חוב. <ישראל חסון (קדימה):> זה לא אותו דבר. זה לא אותו הדבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איגרות חוב פנימיות. <ישראל חסון (קדימה):> זה לא אותו הדבר. אתה יודע מה? גם במובן הפסיכולוגי של העניין זה לא אותו דבר, אני אומר לך למה. מה אנחנו עושים פה? ממה אני מוטרד? אני מסכם לך את זה בשלושה משפטים. אני לא מוטרד מהיושר האישי של מי שמקבל את ההחלטות. אני בטוח שהוא מחפש את הדרך. אני מוטרד מתהליך קבלת ההחלטות; אני מוטרד מהביטחון העצמי הגדול מדי בדרך, ואני מוטרד ממי שנותן את העצות. מזה אני מוטרד. אני אומר לך, באמת, אם אני הייתי חש שיש קורטוב של ספק בקרב האנשים שמקבלים את ההחלטות בדרך הייתי רגוע. יש פה ביטחון עצמי רב מדי; יש פה יוהרה; יש פה דרך שכאילו אין בלתה. הנה, שאלתי שאלה פשוטה. אם רק היה אומר לי חברי מיקי לוי, סגן השר: התלבטנו בנושא. אתה יודע מה – הייתי נרגע. אני לא חתום על הצדק ולא על החוכמה. הייתי נרגע אם מישהו היה אומר לי באמת שאני הולך פה על איזשהו vision. אבל לא אומרים לי מי הוביל את הטעות, לא אומרים לי מה החלופות שנדונו, ומכניסים אותי לתעלה ואומרים לי: אדוני, זה בור. זה לא בור. זה לא ייגמר עוד שנה, זה לא ייגמר גם עוד שנתיים. בשביל שזה ייגמר עוד שנה ועוד שנתיים צריך להעלות את ההכנסות במדינת ישראל ולהגביר את הצמיחה ברמה כזו שאני לא יודע מי יודע להתחייב על זה. אני אומר לך, אני לא יודע מי יודע להתחייב על זה. ואם נחבר את זה למה שדיברתי פה לפני שבוע, אז, ברשותך, אדוני היושב-ראש, באתי ושאלתי: יש תהליך ענק סביבנו. דיברנו על זה. מדוע אנחנו לא שולחים יד, מושיטים יד לתהליך שארצות-הברית ומדינות ערב מובילות? לא אמרתי לקפוץ ראש, לא אמרתי לקחת את זה בעיניים עצומות. מביאים לי פה תחזית כלכלית, אני רואה איזושהי תחזית מדינית, ואני אומר לך, אני מזהה בה ביטחון רב מדי, על גבול הזחיחות, ואני מזה מודאג. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. הציגו חמש הצעות אי-אמון, אנחנו עוברים לדיון, הדיון הוא כידוע דיון סיעתי. סיעת העבודה, תייצג אותה בדיון חברת הכנסת סתיו שפיר, עד שלוש דקות לרשותה, אחריה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> סגן השר, סגן השר. <סתיו שפיר (העבודה):> סגן שר האוצר אמור לענות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רואה, אתה רואה. אדוני סגן השר, אתה משיב, בבקשה, על כל הצעות האי-אמון. תודה רבה לך, חבר הכנסת ראובן ריבלין. קורה. קורה. קורה לכולנו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה יודע כמה פעמים קרה לי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברור. אנחנו לפני הדיון, ודאי, נשמע את תשובתו של סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, בדרך כלל מקובל שמי שהגיש את האי-אמון והציע אותו צריך להיות נוכח באולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני היושב-ראש, זעקתי את זעקתך בכל פורום אפשרי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, זו זעקתך היום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן יושב-ראש – כאן יושב חבר הכנסת פייגלין – שמע אותי זועק. גם לגבי יום ירושלים, שאדוני דיבר בו כל כך יפה, ושמעו אותו 18% מכלל חברי הכנסת, לצערי, אני מקווה שליד מיליוני צופים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> דרך אגב, זה גם אחוז גבוה מאוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה גם אחוז גבוה מאוד – לכבוד ירושלים בירת ישראל. טוב, אדוני סגן השר, בבקשה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היו פה ביום הרצל וביום ירושלים פחות ממניין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת סוייד, אני אשיב לך תחילה. מעבר לנתונים הבסיסיים, מי שמכין את הדפים האלה זה לא פקידי האוצר. אתה יכול לבוא ולראות במשרדי כמה פעמים קראתי את הנאום הזה וערכתי אותו מחדש. נכון, הם מספקים את הנתונים, אבל הם לא מכניסים לפי מילים. כאחד שאין לו אימת קהל ואין לו אימת מצלמות אני אדון לעצמי להשיב. ובכל זאת יש לי עוד חוב קטן אליך: תקציב הביטחון – ויושב פה רמטכ"ל לשעבר, ושר הביטחון לשעבר – תקציב הביטחון גדל בשנים האחרונות, לצערי, בגלל האיומים היומיומיים, שעה-שעה, על עצם קיומה של מדינת ישראל, והלוואי שלא היו איומים על עצם קיומה של המדינה. יושב פה חבר הכנסת מופז, שהיה מפקדי באחת הסיטואציות בחטיבה 35 – ואני מצדיע לו על כך, על כל מה שהוא עשה לטובת עם ישראל ומדינת ישראל – ויכול להעיד על כך שאילולא היו האיומים האלה בפתח ביתנו יום-יום, סביר להניח שתקציב הביטחון היה יורד. אני יכול להגיד לך שכנראה זה כבר לא סוד שלעת הזאת זו אחת הפעמים הבודדות שהממשלה החליטה לקצץ בתקציב הביטחון, עקב הבור התקציבי העצום שנוצר. חבל שחבר הכנסת חסון יצא, ידידי משכבר הימים, הייתי אומר לו – – – <ישראל חסון (קדימה):> אני פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה פה? אני מתנצל, ישראל, אני מתנצל. ישראל ידידי, זו לא תעלה, זה לא בור – אני לפני שבועיים ברחתי לעין-גדי מכל ההמולה, לקרוא ספר טוב, ועשיתי לי טיול עם רעייתי ועוד חברים – זה בולען. הסתובבתי בין הבולענים לחופו של ים-המלח – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה בולען, האמן לי. עכשיו, כשאני מעט שוחה בין הנתונים, הנתונים מדירים שינה מעיני, ולא אחת אני מתעורר בבוקר עם זיעה קרה, ויש מקום לדאגה. אני רוצה להתנצל בשם שר האוצר. נבצר ממנו להגיע מכיוון שהוא נמצא בישיבת הממשלה יחד עם כל השרים שכרגע יושבים על מדוכת התקציב, וזו הסיבה שאני עליתי להשיב על הצעות האי-אמון בשם משרד האוצר. מאז הנחנו את חוק התקציב לעיון השרים והציבור בשבוע שעבר, אני מבין, כועסים עלינו. הכעס מבטא באמת תחושה אמיתית של אזרחים יקרים שמרגישים ששוב פוגעים להם בכיס. אנחנו מבינים את הכעס, אנחנו אפילו מזדהים אתו, גם לנו כואב. מי שיוצא לעבוד ונאנק תחת עול התשלומים ויוקר המחיה זכאי לפחות לכעוס עלינו, שליחי הציבור, אלה שמקבלים את ההחלטות, כשפוגעים לו שוב בכיס. לאורך השבוע האחרון יש גם מי שמשמיע לנו את האמירות והנאומים שנשאנו במהלך מערכת הבחירות כדי לומר שכביכול הפנינו גב לדרך שהצגנו לבוחרים חברי ואני. אני רוצה להבהיר בהזדמנות זו מעל בימת הכנסת: אנחנו עומדים באופן מלא מאחורי מה שאמרנו לאורך מערכת הבחירות, עמדותינו לא השתנו, ואיננו רואים מכאן מה שלא ראינו משם, כפי שנאמר בפתגם הנדוש. אנחנו מחויבים לאדם העובד, אמר את זה ראש המפלגה שלי ושר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד, אנחנו מחויבים לאדם העובד, לחלוקה שוויונית, צודקת יותר, בנטל העבודה והמסים. אנחנו נחושים לפתוח את המשק הישראלי לתחרות שתוביל להורדת מחירים ולהוזלת המחיה בארץ, ואנו נבצע טיפול שורש במצוקת הדיור, שלא נולדה אך אתמול, היא נמשכת כבר יותר מעשור. יחד עם זאת, חברים, לא הבטחנו שבתוך חודשיים מרגע כניסת שר האוצר לתפקידו יקרה נס. אין מטה של קסם; חודשיים ימים, חברים, זה כל מה שיש לנו. הגירעון הגדול ביותר שידענו ייעלם כלא היה, בדרך נס, אל אותו בולען ענק? כל תחלואי המשק הישראלי ייפתרו במחי יד, באמירה יחידה ופופוליסטית? קל מאוד לשבת בצד הזה ולהעביר ביקורת על מע"מ על פירות, שלא היה ולא נברא – ושמעתי את זה כבר חודשיים כשאני עומד פה – על שכר הלימוד לסטודנטים, שלא היה ולא נברא, ועל קוד – סטים שלמים של אמירות כמו – נדהמתי לגלות, כשפתחתי את העיתון אתמול בבוקר, שמה שהאוצר מתכנן זה להחיל על האזרח הישראלי לתחזק, לא עלינו, את הקברים של הקרובים שלו, לשלם ארנונה. אז מי שלא יודע, הייתה ארנונה שהוטלה על חברה קדישא עד 2010, כי מדינת ישראל משלמת 6,000 שקלים דרך הביטוח הלאומי לחברות קדישא כדי לקבור את מתינו. זה מעבר לעניין שחברות קדישא בכל מיני תרגילים כאלה ואחרים גובות תשלומי יתר ממשפחות שנמצאות במצוקה ברגע שיקיריהן נפטרו, ויש מקרים רבים שמגיעים לשולחני בימים אלה על דרישות של 10,000 ו-20,000 ו-30,000 לחלקת קבר עם נוף ואוויר צח, מה לעשות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה זה, בית-מלון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> וב-2010 – במשך כל השנים שילמו חברות קדישא ארנונה, בדיוק כמו שמשלם כל אחד אחר שמקבל שירותים מהעירייה או מהרשות המוניציפלית, וב-2010 הארנונה הזאת בוטלה, על-ידי יושב-ראש ועדת הכספים הקודם, חבר הכנסת גפני, ומה לעשות שאנחנו לא יכולים לשלם תשלומים נוספים דרך הביטוח הלאומי, והתוכנית היא שהם פשוט יחזרו לשלם ארנונה מאותם כספים עודפים שיש להם. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני, אדוני סגן השר, אני מסב את תשומת לבך להסדר שהיה עם חברות קדישא כשהורידו להם את הארנונה. כדאי שתלמדו את הנושא הזה. כי כשאתה אומר היום את הדברים האלה – – – <קריאה:> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> – – – בסופו של דבר, זה – – – על האזרח. אל תעבדו עלינו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> איזה שירותים מקבלים המתים שם? <דוד אזולאי (ש"ס):> אנחנו מכירים את זה, אז כדאי – – – לפני כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא מתכוון אפילו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – את הזבל? <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני, אדוני סגן השר, יושב פה מי שהוביל, הציל את המדינה – – <קריאה:> סתם דמגוגיה. סתם. סתם. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – ממשבר קבורה ארצי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מסיר את הכובע בפניך. <יעקב מרגי (ש"ס):> החברות קדישא בונות לגובה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מסיר את הכובע בפניך. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> יהיה דיון סיעתי, תוכל לדבר בדיון הסיעתי, בשמחה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> חכה, חכה, עד שעופר עיני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה רבה, אילן. רפורמות ושינויים מבניים, חברים – ואני שומע את זה השכם והערב – לוקחים זמן ומחייבים חשיבה עמוקה, בחינה מדוקדקת, תכנון ארוך-טווח. לא ניתן לבצע אותם בצורה יסודית ורצינית בתוך חודשיים. זה בלתי אפשרי פשוט. לעומת הרפורמות, תקציב המדינה, שעליו דנה הממשלה היום, חייב הכרעה מהירה וחדה. וזה היה לאורך כל השנים, לאורך כל הממשלות. במסגרתו נאלצנו להחליט על צעדים כלכליים קשים. זו האמת, ואיננו מתחמקים ממנה. עומק הבור התקציבי, שלא אנחנו יצרנו אותו, מחייב מהלך אמיץ שכולם ייקחו בו חלק. כדי להבריא ממחלת החוב שאנו שרויים בה, יש צורך במנהיגות אחראית ולא פופוליסטית, לא מנהיגות הנכנעת ללחצים כדי לצאת מהמשבר. שאם כן, אם לא נסגור עכשיו את הבור התקציבי, לא יהיה במדינת ישראל מעמד ביניים כלל וכלל. הוא פשוט יקרוס. חשוב לי לומר כי בתקציב שהגשנו אומנם נאלצנו להגדיל את המסים, אך במקביל נמנענו מקיצוץ בשירותים הציבוריים ככל שיכולנו. נמנענו מפגיעה בקצבאות קשישים, נמנענו מפגיעה בקצבאות נכים. כמו כן, תקציב המדינה גדל ולא קטן. תבדקו את המספרים. כפי שאני שומע בימים האחרונים מכל עבר, שהתקציב קטן – לא ולא, התקציב גדל. תקציב החינוך, לשם השוואה, גדל ב-20% ביחס לשנה הקודמת. ולא פחות חשוב, חברים: בפעם הראשונה כולנו שותפים ותורמים לסגירת החוב הלאומי, והנטל אינו נופל רק על האדם העובד ועל מעמד הביניים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לקחנו מכל מקום אפשרי לפני שלקחנו ממעמד הביניים. העלינו את מס החברות, ובחוק שנביא לכנסת ישנו פרק מיוחד ומפורט המטפל בהון השחור ובתכנוני המס של החברות הגדולות והאלפיון העליון. את זה לא ניתן לעשות בחודשיים. לטפל בהון השחור ייקח שנים, ואנחנו מתכוונים להסתער על העניין הזה. כבר הגשנו מערכת של חוקים שיאפשרו לנו לבלום את כל תרגילי המיסוי שאותן חברות גדולות עושות. צעדי המס המתוכננים יגדילו את גביית המסים מחברות המנצלות פרצות במס ומחברות הנרשמות במקלטי מס בחו"ל כדי לחמוק מתשלום מס במדינת ישראל. הדבר הבולט ביותר בתקציב שהגשנו לממשלה הוא שינוי סדר העדיפויות. כן, שינוי סדר העדיפויות – אני אומר את זה באחריות מלאה. לא עוד תקציבים סקטוריאליים שיושבים כנטל על גבו של האדם העובד, אלא תמריצים לעובדים כמו שצודק שיהיה. הכנסנו קריטריון של מיצוי כושר ההשתכרות בהנחה בארנונה ובסבסוד מעונות-יום. מי שישתכר, מי שיצא לעבודה, בהחלט יקבל את ההנחה הזו. הקמנו מערכת של "יוצאים לעבודה", להכשרה והשמה של עובדים. חזרנו לחייב לימודי ליבה, שהם הכלים היסודיים להיותו של אדם יצרני ועובד. וכן, גם השווינו את קצבאות הילדים לסכום אחיד. כל זאת על מנת – אני רוצה להגיד משהו על העניין הזה של קצבאות הילדים. אני אינני זוכר מי אמר את זה. נדמה לי שאתה, חבר הכנסת סוייד, אם אני לא טועה. אם לא, אני מתנצל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, דרעי, דרעי. אריה דרעי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דרעי, נכון. הוא אינו, הוא לא נמצא. אבל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – הכול ישר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אף שאריה דרעי לא נמצא כאן, אז מס יסף, זאת אומרת, כלל ההכנסות של אותו אדם, עד 66,000 שקלים – מעבר לסכום הזה לא יקבל קצבאות ביטוח לאומי לשנה. אז גם בעניין הזה טיפלנו. פשוט, חבר הכנסת דרעי כנראה לא מודע. אבל מצאתי לנכון, אף שהוא איננו נוכח באולם, לציין עובדה חשובה זו. כל הפעולות האלה שנעשו על-ידי שר האוצר, פקידי האוצר והממשלה שכרגע יושבת על המדוכה ואישור התקציב – אנחנו מעריכים שיציאת כלל האנשים לשוק העבודה תשמש בהחלט כמנוע צמיחה למשק, בכך שתביא יותר אנשים שיצאו ממעגל העוני למעגל העבודה. וכאשר אלה יצאו למעגל העבודה, הם ישלמו מסים ויגדילו את הכנסות המדינה. בעיני יש חוסר הוגנות בהטחת ההאשמות האלה כלפינו, כאשר עברו פחות מחודשיים. והססמאות כאן אין להן מעצורים וההיקפים שלהן אדירים. כולם מציעים רק מה לעשות, רק לא לקחת מאתנו; מההוא כן, ומההוא כן, רק לא מהסקטור שאנחנו אחראים לו. כשבוחנים את תקציב המדינה והצעדים שעליהם החליט שר האוצר רק בחודשים האחרונים, ההאשמות האלה אף מעוררות תמיהה גדולה. שהרי אף שכולם דיברו על הצורך, היה זה שר האוצר שהחליט על העברה מיידית של 400 מיליון שקלים לרווחת ניצולי השואה, על תקציב של 200 מיליון שקלים נוספים למשרד הרווחה – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – לטובת קרן תזונתית. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כולם דיברו, אבל שר האוצר והממשלה הזו עשו. הממשלה הזו, כמו זו שקדמה לה, במלוא המרץ מסתערת על נושא חוק הריכוזיות שנדון כבר היום בוועדת הכלכלה. החוק הזה בא להגביל את אותן חברות פירמידה לשתי שכבות – ככה אני מקווה שזה ייסגר. זהו חוק חשוב מאוד מאוד. ומי שמובילה אותו זו הממשלה הזאת, כאשר כל העבודה נעשתה במשרד האוצר. ורק לפני כשבוע וחצי עמדתי פה, על דוכן זה, ואמרתי שהקמנו את הקרן לניהול הכנסות המדינה מתמלוגים על רווחי הנפט; אותה קרן שבראשה יעמוד שר האוצר. יהיו בה חברים, שבעה חברים נוספים. היא תהיה שקופה ונתונה לביקורת חיצונית, וכל תפקידה יהיה – מהרווחים לשמש לנושאי חינוך ונושאי רווחה, ולהבטיח את עתידו של דור העתיד בארץ הזו. מאוד קל היה לקחת את רווחי הקרן כבר היום, או לשעבד, כפי שחברי חבר הכנסת ישראל חסון הציע, לשעבד את הרווחים לעוד 20 שנה. לצאת מהבור התקציבי, לבזבז כסף, זה הדבר הכי קל. אנחנו החלטנו ללכת על הצד האחראי. שר האוצר, להזכיר לכם, הוא שהחליט לבחון מחדש את התמלוגים על משאבי הטבע שאינם נפט. הוא גם זה שהחליט על הגדלת המס על רווחי הון ומוצרי יוקרה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק עכשיו החליט שר האוצר, בחודשיים האלה, תקשיב – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> הוא גם הקים את ועדת ששינסקי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – על הגדלת מיסוי רווחי הון – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – הקים את המדינה. הוא הקים את – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – על הקמת ועדה לבחינת הסדרי – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תהיו לפחות ישרים עם עצמכם. אתם ישבתם פה, בכנסות הקודמות, ותפקידה של הכנסת היה לפקח גם על מהלכי הממשלה. וחלק מהאנשים שיושבים פה היו שותפים לממשלה הקודמת, או לפחות לקואליציה, ונשאו בתפקידי מפתח. אז תהיו ישרים עם עצמכם. הוא זה שהחליט על הקמת ועדה לבחינת הסדרי החוב בשוק ההון, והוא זה שהחליט על צמצום מספרי תאגידי המים, מהלך שיוריד את מחירי המים ב-4%, שילכו היישר לכיסו של האזרח. במהלך של פחות מחודשיים, שר האוצר אף עזר לקדם את רפורמת שמים פתוחים, והחליט על יישום מסקנות ועדת המזון, שבמסגרתו יורדו מכסים על ייבוא של מוצרי מזון. ועוד לא דיברנו על הקבינט לדיור ששר האוצר עומד בראשו – וכל זה, חברים, בתוך 60 יום – ועל ועדת פרי שתציג בקרוב את החוק לשוויון בנטל. כן, חברי ממפלגת העבודה, שלצערי רק מיקי רוזנטל, אה, סליחה, וחברת הכנסת שפיר, נמצאים, כן, זה שר האוצר שהחליט וקידם במשך פחות מחודשיים. חלק מכם, לא אתה, חבר הכנסת ידידי מיקי, ולא סתיו שפיר, היו שותפים בממשלות האחרונות ולא עשו דבר ממה שהם מטיפים לעשות היום; לא דבר ולא חצי דבר. שר האוצר לפיד קיבל את ההחלטות האלה בפחות מחודש. וגם לכם הרי ברור שהעברת התקציב דורשת צעדים קשים, קשים מאוד, כדי לא להתדרדר לבולען גדול יותר. ויש כמה אנשים שסירבו לקחת את תיק האוצר. כן, הוא לא פופולרי, הוא עם אחריות של כמה טונות על הכתפיים, ולמה צריך צרות, לבוא ולקחת תיק כזה בעייתי? חברת הכנסת יחימוביץ איננה פה אז אני אמנע מלהמשיך בדברי אלה. הבעיות לא תיעלמנה מעצמן. נצטרך להשקיע, נצטרך להתמודד כדי להוציא את העגלה מהבור הזה שהיא שוקעת בו, ולא יעזרו כל האמירות השכם והערב, סוציאל-דמוקרטיה. אפשר להגיד את זה מהבוקר עד הערב. פעולות צריכות להתבצע אחרת לא נגיע לשום דרך ולשום יעד. שר האוצר נענה לאתגר, חברים, לקח את האחריות, צלל לתוך הנתונים והמספרים, ישב ימים ארוכים, ובמשך החודשים האחרונים גיבש את תקציב המדינה, וזה לא קל ב-60 יום לעשות את זה. וקיבל, כן, קיבל החלטות קשות. גם ידידי מהתנועה שלכם ישב על כיסאי, אתם מתעלמים מכך, והוא איש יקר ואני מצדיע לו על העבודה שהוא השקיע. אבל כולם מתעלמים מהשותפות הזאת. פתאום יש אצבע מאשימה, שר האוצר לפיד, כאילו הוא זה שגרם לבור התקציבי העצום הזה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אנחנו מלינים על הדרך שבה הוא בא לפתור את זה. יש דרכים יותר קשות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא ראיתי אתכם מצטיינים בדרכים האלה בפעמים הקודמות. לא ראיתי אתכם מצטיינים במניעת הבור הזה. לא ראיתי אתכם מצטיינים בעצירת כריית התעלה הענקית הזאת, שהביאה לבולען כזה ענק. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – אתה השקעת במעמד הביניים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תקשיב, אני לא רוצה להגיד לך מה עשיתי כי זה לא יאה. אתה יכול לבוא אלי, אני אגיד לך. אין לי ספק כי פרק הזמן שיידרש לנו הוא פרק זמן לא של חודשים. נדרש לנו פרק זמן ארוך כדי לתקן את כל הנחוץ תיקון. הצעדים הקשים והרפורמות שעומדות בפני ביצוע יפתחו את המשק לתחרות אמיתית ויביאו להורדת מחירים משמעותית, שתגיע לכל כיס. כל אלה אינן הבטחות ריקות כי אם החלטות שקיבלנו והן יוצאות אל הפועל בימים האלה ממש. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תודה לכם, חברי חברי כנסת. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לאדוני סגן שר האוצר. אני עליתי היום בפעם הראשונה לכיסא הזה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל שלא בירכתי אותך. שיהיה לך בהצלחה. אני מתנצל, בהצלחה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לך, סגן השר. לפני שנעבור לדיון הסיעתי – חשבתי שאלפי שנים אנשים חלמו שתהיה פה בכלל מדינה ושהמקומות האלה בכלל יימצאו, ואני זכיתי לשבת כאן. אז למרות הוויכוחים הנוקבים לקראת הצבעת האי-אמון, אנחנו במקום שלנו ובמדינה שלנו. ונעבור דווקא עם סתיו שפיר לדיון הסיעתי סביב הצבעת האי-אמון, בבקשה. חברת הכנסת סתיו שפיר צריך להגיד. <סתיו שפיר (העבודה):> ברכותי. <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <סתיו שפיר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה שלנו מאמינה שמה שעם ישראל זקוק לו יותר מכול זה ריסון. נהדק חגורות ובסוף הכול יסתדר. אבל תקציב, חברים, הוא מתמטיקה. אפילו מתמטיקה פשוטה. אז בבקשה, בואו נפתח פנקס ונעשה איזשהו חישוב. אתם אתי? יש לנו זוג, יעל ויותם, לצורך העניין. בני 30 פלוס, הילד בן שלוש. היא עובדת כמורה ומשלימה תואר שני, הוא עורך-דין במשרד ממשלתי, מרוויח יותר ממנה; מרוויח 9,000 שקלים בחודש ברוטו, והיא – 6,000. הנטו שלהם עומד על 13,100 שקלים בחודש בניכוי ביטוח לאומי, מס בריאות והפרשה לפנסיה. הם משלמים 3,500 שקלים על שניים וחצי חדרים בראשון-לציון. 2,000 שקלים יוצאים על דלק וביטוח, ונקווה שלא נצטרך יותר מדי תיקונים. 128 שקלים על החופשי-חודשי סטודנט של אימא. הגן של הילד – 2,300, 700 שקלים לבייביסיטר פעם בשבוע. 2,400 בחודש לסופרמרקט, 150 על מים, 398 שקלים על חשמל וגז, 327 שקלים ארנונה, 328 על ועד-בית ותחזוקה. אתם מחשבים? 1,100 פלוס על ריהוט, ציוד, ביגוד. 780 על שירותי בריאות, שיניים, תרופות. 614 שקלים על אינטרנט וטלפון. את הנתונים האלה קיבלתי מהלמ"ס, לא המצאה. עשיתם חשבון? אני אעשה בשבילכם: אנחנו עומדים על הוצאות בסך 14,785 שקלים בחודש. זה לפני ששלחנו את הילד לחוגים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <סתיו שפיר (העבודה):> – – לפני הספרים של אימא לאוניברסיטה, בלי חופשות, ולמשפחה הזאת חסרים עדיין 1,700 שקלים כדי לסגור את החודש. 1,700 שקלים שהולכים למינוס. עכשיו הוספתם למשפחה הזאת 1% במע"מ, 1.5% במס הכנסה, ייקרתם בעשרות שקלים את חשבון החשמל שלהם, קיצצתם בנקודות המס לסטודנטים שסיימו לימודים, עשיתם קיצוץ רוחבי בכל השירותים שמקבלים, ייקרתם את ביטוח הבריאות, ביטלתם את החינוך חינם לגילאי שלוש, וחכו, יום אחד הם גם ירצו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <סתיו שפיר (העבודה):> – – – יום אחד הם גם ירצו לקנות דירה, המפונקים האלה. הם ירצו דירה, ואתה יודע כמה משכורות זה יעלה להם? זה יעלה להם 118 משכורות לדירת שלושה חדרים בראשון-לציון, אם הם כמובן לא יבזבזו שקל מהמשכורות האלה. אתם גיבורים גדולים על המשפחה הזאת, על מאות-אלפי משפחות שלא יכולות לחלום על לסגור את החודש. אותן אתם מאשימים בגירעון. שר האוצר הקודם, שטייניץ, התראיין אתמול בגל"צ ואמר שהמחאה אשמה בגירעון. ביקשתם תקציבים? ביקשתם חינוך חינם? הנה לכם. כדאי שתקראו שוב את מה שאתם כתבתם בעמוד 11 של התוכנית הכלכלית: הפער בין הגירעון המתוכנן ל-2012 לבין הגירעון בפועל נובע רובו ככולו מחוסר בהכנסות. ככה אתם כתבתם. מה שהביא לגירעון זה היעדר הכנסות, וזה חסר גם בתקציב החדש שלכם. חסרה העלאה של מס חברות; חסרה העלאה של מס רווחי הון, צמצום הפטורים בחוק לעידוד השקעות הון; מס עיזבון; העלאה פרוגרסיבית של מס ההכנסה, שמי שמרוויח מעל 40,000 שקלים משלם קצת יותר, לא מי שמרוויח 7,000. חסרים הרווחים הכלואים, חסרים תמלוגים, מים, מינרלים, פוספטים, אשלג – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת שפיר, לסיים. שלוש דקות עברו. <סתיו שפיר (העבודה):> – – – אם נחיל את מסקנות ועדת-ששינסקי על כל משאבי הטבע, נקבל מיליארדים בשנה. הוא הפריע לי. ובואו נגיד את המילים שאסור להגיד, עד כדי כך שאני אפילו לא מצליחה למצוא אותן בתקציב: איפה הקיצוץ בהעברות עודפות מתקציבי המדינה להתנחלויות, שעומדות על עוד מיליארד בשנה – מענקים וסבסוד בארנונה והטבות בחינוך? איפה הכסף הזה? למה הוא לא מושקע בפתרונות דיור בכל רחבי הארץ? בסוף זה הציבור שאשם בגירעון? אתם לא מתביישים להגיד את זה? <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. עברת את שלוש הדקות. עשר שניות. תודה. <סתיו שפיר (העבודה):> דקה אחת, חצי דקה, עשר שניות. 10,000 איש יצאו לרחובות השבוע שוב. מחר תגידו שהדרישות שלהם לא ברורות, שהם לא יודעים מה הם רוצים, שהם חסרי אחריות, בזמן שאתם, הממשלה, חסרי אחריות. גיבורים על חלשים. ממשלה של פחדנים. מפחדים לריב עם המתנחלים בגלל אינטרסים פוליטיים; מפחדים לקצץ בתקציב הביטחון; מפחדים לגעת בבנקים; מפחדים לגעת בבעלי ההון – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת סתיו שפיר, אחרי ההתקפות אני מבקש לסיים. תודה רבה. את מדברת כבר מעל ארבע דקות, יש שלוש דקות לכל דובר. <סתיו שפיר (העבודה):> שורה אחרונה. הציבור ראוי למנהיגים, לא למי שמעמידים את האינטרסים שלהם מעל הצרכים של ילדים, מבוגרים וקשישים במדינה הזאת. הציבור שיוצא לרחוב, למרות ההכפשות שלכם, הוא הגיבור כאן והוא ימשיך. יש לכם עוד הזדמנות להוכיח אחרת. תוכיחו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה חברת הכנסת יחימוביץ, היושבת-ראש שלך, חששה לקחת תפקיד כזה אחראי? <היו"ר יוני שטבון:> סגן השר, אנחנו נעבור לדיון הסיעתי, אחרת זה לא ייגמר כאן. אנחנו בהצבעת אי-אמון עם עוד שבעה חברי כנסת. <סתיו שפיר (העבודה):> מיקי – – – קשה אז הולכים לעניינים פוליטיים? פעם אחת תענו לתוכן, אנשי יש עתיד. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת סתיו שפיר, תודה רבה. <סתיו שפיר (העבודה):> תודה. <היו"ר יוני שטבון:> אני רק מציע לעמוד בזמנים, שלוש דקות לכל חבר בדיון הסיעתי, כדי שנוכל להתקדם. מוזמן חבר הכנסת עפר שלח מיש עתיד. שלוש דקות. בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> ואחריו? <היו"ר יוני שטבון:> ואחריו, מסיעת הבית היהודי, חבר הכנסת חברי ניסן סלומינסקי. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תקציב הוא בחירה בין חלופות, ובמקרה של התקציב הנוכחי הוא בחירה בין חלופות רעות. אני לא באתי להאשים את מי שהיה פה בשלטון בשנים הקודמות, אבל ברור לכולם שאת גודל הבור התקציבי הזה, 15 מיליארד שקל בצד ההוצאה ו-15 מיליארד שקל בצד ההכנסות, היה צריך לסגור, ולסגור עכשיו. איש איננו מעלה בדעתו – אף מקרו-כלכלן במדינת ישראל איננו מעלה בדעתו מצב שבו יעד הגירעון של המדינה לא יתכנס ל-3% בשנה הבאה. כולם יודעים מה המחיר של הדבר הזה במדינה שמשלמת 37 מיליארד שקל בשנה תשלומי ריבית, הסעיף השני בגודלו בתקציב המדינה אחרי תקציב הביטחון. אנחנו שומעים פה הרבה ביקורת על החלופות שנבחרו בסופו של דבר על-ידי משרד האוצר, ואני אתייחס רק במשפט לעובדה שהזכיר פה סגן שר האוצר מיקי לוי, ובצדק. מי שמבקר, רבים מהם זה אנשים שבחרו לא לעשות. ושר האוצר והממשלה הנוכחית בחרו לעשות, כי זה מה שעושים פוליטיקאים כשהם נבחרים – הם שמים את הידיים איפה שכואב ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. והנקודה השנייה שחשוב להזכיר היא שכל מי שמבקש להציג חלופה חייב להציג חלופה שהיא ריאלית, שהיא ישימה, שהיא עכשווית. ואני אומר את הדברים האלה לא בשביל לנגח חזרה את מי שניגח את יושב-ראש מפלגתי, שהוא שר האוצר; אני אומר את זה כדי להעמיד את השיח על התקציב הזה במקום הנכון שלו. ההסתכלות על התקציב הזה צריכה להיות על מה שקורה יום לאחר שהתקציב הזה יאושר כאן בכנסת, על-פי לוח הזמנים הנוכחי, ב-31 ביולי השנה, ויצא לדרך, לדרך של שנה וחמישה חודשים. יום לאחר מכן משרד האוצר, ואנחנו, חברי הכנסת, נעמוד בפני המבחן האמיתי שלנו. כי אחת הסיבות – אני לא מקבל את הטענה שהגענו לבור התקציבי הזה בגלל מסקנות ועדת טרכטנברג, אבל אני כן מקבל את הטענה, או אני רוצה לטעון אותה כך: המסקנות של ועדת טרכטנברג נגעו בשינוי סדרי עדיפויות בהוצאות של ממשלת ישראל. מי שלא דאג במקביל להכנסות, מי שלא דאג לרפורמות מבניות, לשינוי בתקציב הביטחון, לשינוי במבנה המס, לכל השינויים והרפורמות שהזכירו פה חברי כנסת שתוקפים את התקציב הנוכחי, הוא זה שיצר את המצב שבו לא היו הכנסות שראויות להוצאות – שמכסות את ההוצאות בדוח טרכטנברג. וזה יהיה המבחן הגדול של תקציב המדינה ושלנו, חברי הכנסת, החל ב-1 באוגוסט השנה: האם אנחנו נשכיל להשלים את העבודה שאנחנו עושים בימים אלה בוועדת הכספים בחיקוק חוק הריכוזיות ובתיקון שלו בוועדה, בהחמרה שלו; האם אנחנו נשכיל לשנות את מבנה המס במדינת ישראל ככה שהפטורים של חברות והפטורים המיוחדים שמגיעים למיליארדים של שקלים – הפטורים האלה יבוטלו; האם אנחנו נשכיל לעודד יציאה לשוק העבודה כדי ששיעור העבודה הנמוך במדינת ישראל – ואנחנו יודעים בדיוק באיזה סקטורים הוא נמצא – שיעור העבודה הזה ישתנה. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שלח, נא לסיים. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> כן. זה יהיה המבחן – זה, השמירה על תקציב הביטחון, לא רק בקיצוץ של 3 מיליארד, שנקבע, אלא גם בזה שלראשונה הוא לא ילווה במתן תוספות במהלך חייו של התקציב. אם הממשלה תעמוד במבחן הזה, אם אנחנו, חברי הכנסת, נעמוד, אנחנו נזכור את הרגע הזה כרגע שבו נעצר הדימום והתחילה צמיחה והתחיל חוזה חדש. אם לא נעמוד בו, זה יהיה כישלון גדול. אנחנו, חברי הכנסת, אנחנו חברי הכנסת של יש עתיד ושר האוצר, נחושים שלא כך יהיה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. יעלה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ואחריו – חבר הכנסת אריאל אטיאס. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר וסגן השר, חברי חברי הכנסת, התקציב, או יותר נכון הבור שהמדינה הגיעה אליו, זה לא יציר כפיו של שר האוצר. הוא קיבל ירושה, ולכן אל נא נבוא עליו בטענות על מה שעשו אחרים. ואני מאוד מכבד ומעריך את שר האוצר. יש לי אכזבה קטנה, כשראיתי את התקציב, כי מי שנמצא באוצר, וגדל באוצר, מכיר את כל הרוטינה והשבלונה של האוצר, ולכן ראוי ומתאים שהוא יגיש תקציב מעין התקציב שהוגש; כשהדברים הם קלים – קלים לעשות, קשים מאוד בגזירות – פה מוסיפים עוד 1% למע"מ, פה עוד 1.5%, וכו'. אבל ציפיתי שמי שמגיע מבחוץ, שלא חי את הרוטינה של האוצר, יביא אתו גם רעיונות חדשים, מחוץ לקופסה, ואז הוא מרענן את העסק, ומרוויחים שני דברים, ואני אסביר אותם. דבר ראשון, יש גופים – וזה מה שאני מתכוון ברעיונות חדשים – בעיקר, ניקח דוגמה את החברות החזקות במשק. רק ארבע החברות שנמצאות ויש להן הכנסות בשנה של 18.7 מיליארד שקל, כשהן צריכות לשלם מס, אז תחכומי המס ותכמוני המס, שמותרים על-פי החוק, כי הגדילו להן – והגדילו להן את האפשרויות, מגיעים למצב שעל 70% מהרווחים שלהן הם לא משלמות בכלל מסים, וגם על ה-30% משלמות רק קצת. יש שם מאסה גדולה של מיליארדים שהיו צריכים לשלם אילו היו נוהגים אתם כמו עם כל אחד אחר. המענקים שנותנים להם – – – <קריאה:> אתה יושב-ראש ועדת הכספים, מה אתה מתכוון לעשות? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> דקה, דקה. קודם נגיד את המציאות, למה אני טיפה מאוכזב, אמרתי. אותו דבר במענקים, אותו דבר ברווחים הכלואים. 120 מיליארד שקל כלואים שם, רוצים לשחרר אותם בנזיד עדשים, כמו שאומרים. דוגמה, חברה שיש לה רווחים כלואים של 15.5 מיליארד וצריכה לשלם מסים של 2.5 מיליארד, פוטרים אותה ב-700 מיליון שקל. אני אומר, פה יש כספים גדולים. אותו דבר באוצרות המדינה, שנמכרו בנזיד עדשים. מה שהיה צריך להיות – שני דברים: א. להביא מהמקורות האלה כספים חדשים, זה מחוץ לקופסה, כי עד היום לא נגעו בהם, ומזה אנחנו נרוויח שני דברים מרכזיים: א. נכון שאי-אפשר לכסות 40 או 50 מיליארד שיהיו הגירעון, יצטרכו לחתוך בבשר החי, אבל זה היה מקל. אז יכול להיות שלא היו צריכים להוסיף למע"מ, יכול להיות שלא היו צריכים 1.5%, מספיק אולי 0.5% או 1%. אז היו מביאים כסף חדש, וזה היה עוזר מאוד בגזירות. אבל הדבר השני, שהוא יותר חשוב, זה הנושא הפסיכולוגי. אזרחי מדינת ישראל מוכנים לשאת בנטל אם הם יודעים שיש בור, שנתיים הם סובלים, נושאים את האלונקה, ואחר כך יוצאים מזה. אבל זה בתנאי – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת סלומינסקי, אנחנו צריכים לסיים. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – זה בתנאי שהם יודעים שכולם נושאים בעול, ואז הם מוכנים. אבל ברגע שהם רואים שהם נושאים בעול ויש מישהו שיושב שם על האולימפוס, מרוויח הרבה כסף ולא נושא בעול, כלומר יש להם תחושה ש"אני פראייר" – אם אני פראייר אני לא מוכן, אני אצא לרחובות. התחושה הזאת היא עוד הרבה יותר חזקה. אדם אומר: אני מוכן, עוד 500 שקל יעלה לי בחודש, אני נושא בעול, בסדר. אבל שרק אני ולא הוא – למה, כי אני פראייר? לזה לא מוכנים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. אנחנו צריכים לסיים. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> ואם היו מביאים את הכסף הזה ומעמיסים, היינו מרוויחים את שניהם, גם עוד כסף לחסוך בגזירות, וגם שהנטל היה על כולם, כולם נושאים את האלונקה, וכך כולנו היינו מוכנים לשאת את האלונקה הזאת בשמחה, מה שנקרא, במירכאות, אבל לצאת מהבור. תודה לך, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. יעלה חבר הכנסת אריאל אטיאס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. נא להקפיד על שלוש דקות בדיון הסיעתי. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד שר החקלאות, אני מנצל את העובדה שאתה פה. אתה בטח תחזור לישיבת הממשלה, ואני מצפה שתעביר את המסר – אני לא יודע אם תעשה את זה – לשר האוצר יאיר לפיד. במשך למעלה משנה הסברת לעם ישראל בשיטות המקובלות עליך, בפייסבוק, בטלוויזיה, בכנסים, שאתה לא תהיה כמו – – <היו"ר יוני שטבון:> חברי הכנסת מש"ס, חבר שלכם, חבר סיעה, מדבר. יושב-ראש הסיעה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – שאתה לא תהיה כמו הקודמים, הפוליטיקה הישנה. אתה לא תצא מהחדרים האחוריים ופתאום נשמע שעוד פעם מעמד הביניים והאדם העובד – כאילו שאנחנו דואגים רק לסקטור, האדם העובד זה כל עם ישראל. ובסוף, כגודל הציפייה גודל האכזבה. האדם העובד, מתברר שעבדת עליו. תוספת מע"מ, תוספת מס הכנסה ישיר, לפגוע בסבסוד לצהרונים, שזה בדיוק האדם העובד. מי נהנה מהצהרונים? נשים שעובדות ולא צריכות לחזור ב-13:00 לביתן לאסוף את הילדים מהגנים ומבתי-הספר, פוגעים בהן, מבטלים להן את זה. אומר מנכ"ל הביטוח לאומי שעשרות אלפי ילדים ייכנסו מתחת לקו העוני. מי שישמע – שקצת מעל קו העוני זה עוד משהו שאפשר לחיות אתו; גם זה אי-אפשר לחיות אתו. למה יצאו 10,000 איש לרחובות ויצאו עוד יותר? בגלל הפער בין ההבטחה לבין המציאות. אם הוא היה אומר: אני לא מקבל את העמדות האלה, אני אפעל לשפר אותן – אבל הנחרצות הזאת: אני לא אהיה כמו הפוליטיקה הישנה, אני לא אהיה בספסלים האחוריים ופתאום יצא ונשמע שעוד פעם לקחו לנו כסף – ההונאה הגדולה הזאת ונשף המסכות שהסתיים ביום שהתקציב יצא לאור, זה מה שמקומם את האנשים. דבר נוסף, אין בשורה כלכלית אחת בתקציב הזה. נותנים מקל? תביאו גזר, תנו מנוע צמיחה, תגרמו לאנשים שתהיה להם סיבה לצאת לעבוד. תנו להם את היכולת לעשות את זה. עוד קצבאות ילדים, להוריד עוד מכה. מי זה קצבאות הילדים? זה כל עם ישראל. עם ישראל מפסיד מזה בגלל שבסוף יהיה לו פחות צריכה בכסף הזה, פחות בשביל ללכת לקנות בסופרמרקט. אבל אם היה מנגד מנוע צמיחה, אז אומרים: אתה יודע מה, יש פה ויכוח כלכלי, זו מדיניות קפיטליסטית וזו מדיניות סוציאליסטית. אבל גם בעולם הקפיטליסטי חיים על עולם של צמיחה. עולם של צמיחה זה עולם של תחרות. אז לא נוגעים בוועדים, כי מפחדים מעופר עיני. לא עושים שום דבר מול הרשויות המקומיות, בגלל שמפחדים משביתה. אז כדאי שתפחדו גם מהלחץ שמתחיל לבעבע דרך הרשתות החברתיות שהרימו אתכם, כי הם גם יכולים להפיל אתכם. הלחץ הזה – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אטיאס, סיים בבקשה, הזמן נגמר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> הלחץ הזה ילך ויגבר בגלל הפער בין הדברים. ומשפט אחרון, עומד שר האוצר בראש הקבינט לדיור. חיפשתי את הבשורות בעולם הדיור. הבעיה של הדיור, המרכזית, זה שצריכה יד מתכללת ששמה את היד לכיס. מה הוא עשה? לקח את היד לכיס לאנשים. שישאל את שר הרווחה מאיר כהן מה עשו מענקי המקום לדימונה, לפריפריה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. חבר הכנסת אטיאס, לסיים בבקשה, עכשיו. <אריאל אטיאס (ש"ס):> הולכים מורידים אותם והולכים לפגוע במשפרי הדיור ולהטיל עליהם עוד מסים ועוד גזירות. ולכן אנחנו מביעים אי-אמון בממשלה הזאת. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני רוצה קודם כול לברך אותך על התפקיד. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> שיהיה בהצלחה. מקסימום תיתן לנו עוד דקה. <היו"ר יוני שטבון:> כן, זהו. ציפיתי שתגיד את המשפט הזה. אנחנו מתחילים עם שלוש דקות עכשיו. תודה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, התקציב שהגיש שר האוצר לממשלה הנו תקציב חסר תקדים. בחוסר ההיגיון שלו הוא ללא טיפת חמלה, ומבלי לחשוב על תוצאותיו לרוב אזרחי המדינה. אז איך זה ששר האוצר, אבי התוכנית, לא רואה את מה שכולם רואים? איך זה ייתכן? מה, הוא אטום? הוא לא מספיק מוכשר? לצערי הרב התשובה היא פשוטה וכואבת. אדוני שר האוצר, אתה פשוט לא מכיר את השכבות החלשות. אינך מכיר גם את שכבות הביניים, אלה המשתכרים עד 15,000 שקל ברוטו. הם לא בקליקה שלך, הם לא נמצאים אתך במועדון הכושר השכונתי, הם לא עבדו אתך ביחד במקום העבודה הקודם שלך. אתה פשוט מתבלבל, ולחברים שלך מהעשירון העליון אתה קורא מעמד הביניים. אלה המושגים, ולכן קשה לי לבוא בטענות על ההחלטות הדרקוניות שאתה יצרת בתוכנית זו. אדוני השר – אני אעביר את זה דרך סגן השר ידידי – אתה מנותק מלמעלה משני-שלישים מהעם הזה. זאת העובדה. יש תרופה לעניין הזה של ניתוק. צא לשטח. אני רוצה לשאול אותך, שר האוצר, שלא נמצא כאן עקב ישיבת הממשלה, מתי היית בסיור בשכונת מצוקה; מתי היה הביקור שלך בעיר בפריפריה; מתי ביקרת בצהרון של ילדי מצוקה שזוכים לראשונה בחייהם לאכול ארוחת צהריים חמה; מתי ביקרת בבתי-תמחוי בתל-אביב וברחבי הארץ. אני מציע לשר האוצר, במקום לפגוש את עיני ולהיכנע ללא תנאי, תיפגש עם מנכ"ל הביטוח הלאומי, תיפגש עם יושב-ראש המועצה לשלום הילד, תלמד על ההשלכות של התוכנית האכזרית והלא-חכמה הזאת. תעשה את זה. כשתעשה את זה, גם אתה תהיה חכם לפחות כמו רוב הציבור שחושב את זה היום. מי שמוכן לפגוע בשני-שלישים מהעם ולא מוכן להתעמת עם גופים גדולים, למרות שכאן, מעל דוכן זה, סיפרו לנו איך הולכים להיאבק בנמלים, בהסתדרות – גם ביטול המע"מ על ירקות לא בא מתוך חמלה על הצרכנים, אולי פחדו מהגופים הגדולים החקלאיים; אני חושב שיש בסיס למה שאני אומר. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אשר, נא לסיים. עבר הזמן. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני מסיים, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בלשון העם הדבר הזה נקרא חזק על חלשים. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אגב, חבר הכנסת יעקב אשר אמר דבר משמעותי לכולנו: הסיורים בשטח הם דבר שהוא קריטי כדי להבין את המציאות בכל מקום. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יוני, איחולי. <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <אלעזר שטרן (התנועה):> חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת דרעי, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת אלי ישי, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת משה גפני, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת יעקב ליצמן, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת מוחמד ברכה – – <היו"ר יוני שטבון:> בקצב הזה כל שלוש הדקות יהיו על ראשי הממשלה הבאים שלנו. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת אחמד טיבי, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת אברהם צרצור, ראש הממשלה המיועד חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ראש הממשלה המיועד חברת הכנסת זהבה גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לאן אתה רוצה להגיע? <היו"ר יוני שטבון:> הוא קיבל תוספת זמן. קדימה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> למה את שלי לא קראת? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שטרן, תמשיך בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> חיליק, זוהי רשימה חלקית. נכון, לפני שבוע טיגנתם אותנו כאן. כחבר קואליציה הוצבעתי בלב כבד מאוד להצביע בעד מה שנקרא חוק המשילות, שהיו בו סעיפים שנועדו לצמצם גם את מספר הצעות האי-אמון. אני משוכנע שסעיף זה יתוקן בהמשך. ההנאה היחידה שלי באותה הצבעה הייתה לראות באמת אופוזיציה שהבינה אז, שלא כמו בהצעות האי-אמון של היום, שאכן הצדק עמה. אז הצבעתי בלב כבד עם הקואליציה, מתוך ידיעה שההצבעה הנה כמעט חסרת משמעות, ועד להפיכתה לחוק של ממש יוכנסו בה השינויים המתאימים. הפעם קל לי להצביע אמון בממשלה. קל לי לא רק כיוון שמבול הצעות האי-אמון מאבד מערכן ורשימת ראשי הממשלה הפוטנציאליים אינם מהווים עדות לעודף כוונות אמיתיות. קל לי, גם מתוך הנחה שלא משנה מי היה שר האוצר, כל תוכנית כלכלית במצב הנוכחי הייתה זוכה למבול של הצעות אי-אמון. הייתי שמח לו דווקא אתם, חברי האופוזיציה, הייתם דורשים הטלת מס על פירות וירקות, באותו היגיון שלפני כמה דקות עמד כאן חבר הכנסת אריה דרעי וטען, או דרש, מיסוי על קצבאות הילדים. לא רק מקצבאות הילדים נהנים העשירים, גם מהמס על פירות וירקות נהנים העשירים. ההיגיון הוא אף חזק יותר, כיוון שבתוך שוק הפירות והירקות מסתובב הרבה מאוד כסף שחור. גם אז היה מתפנה כסף בשביל לצמצם, אכן, את הפגיעה בשכבות החלשות, שנכון שגם הן נהנות מעניין המס על פירות וירקות, אבל לא רק הן. לצערי, אי-העלאת אפילו הצעת אי-אמון אחת בנושא הזה, בתוך מבול הצעות האי-אמון, מהווה בעיני עדות גם לשיקולים פופוליסטיים, שצוק השעה, נכון היה שיצמצם אותם. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שטרן, נא לסיים. בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> מה? רק – הרשימה – – – <היו"ר יוני שטבון:> נוסיף לך עוד כחצי דקה, לרשימת ראשי הממשלה. <אלעזר שטרן (התנועה):> אז אני מודיע לך: אולי תשמע תכף את הנושא השני, אז תוסיף לי יותר. <היו"ר יוני שטבון:> רק לסיים בבקשה. להזדרז. <אלעזר שטרן (התנועה):> לאי-אמון הנוכחי קל לי להתנגד, אבל יש אי-אמון אחד נוסף שאני מודה שייחלתי לו, דווקא בערב חג השבועות, שדווקא הוא יעלה. זהו האי-אמון על היחס הבלתי-נסלח, כפי שעלה בדוח מבקר המדינה, של הממסד הדתי בכלל – למרות שגם שם יש צדיקים – כפי שבא לידי ביטוי באותו דוח, על הניכור כלפי המתגיירים, על האי-יכולת להתגייר בצורה נורמלית גם אם אתה משרת בצה"ל, על הנתונים המפחידים של הירידה, על השוואת מספר המתגיירים ב-2007 להיום – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת, זה נושא חשוב, אבל חייבים לסיים. <אלעזר שטרן (התנועה):> עוד שנייה אחת, יוני. – – וירידה ל-50%. <יעקב מרגי (ש"ס):> תגיש אי-אמון. אני פה. <אלעזר שטרן (התנועה):> הדוחות שאנחנו מכירים מצביעים לא רק על ירידה גדולה במספר המתגיירים, אפילו בתוך צה"ל, אלא על יחס בלתי נסבל – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שטרן, הזמן עבר. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני מסיים. <היו"ר יוני שטבון:> וגם הנושא הוא באמת נושא חשוב, אבל לא בהצבעת האי-אמון הזאת. <אלעזר שטרן (התנועה):> אז ברשותך, אני מסיים. אני אומר פשוט איזו הצבעת אי-אמון קיוויתי שתהיה כאן ולא הייתה. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים – הזמן עבר – בדקה. <אלעזר שטרן (התנועה):> יוני, חצי דקה. סליחה – היושב-ראש. אני מאחל לכולנו שבערב חג השבועות הזה נלמד את לקחיה של מגילת רות, של תהליך גיור שמתמצה במילים "עמך עמי ואלקיך אלקי", בסדר הזה. אני מקווה גם שבערב חג השבועות הזה נלמד כולנו ממגילת רות על היחס לגר הגר בתוכנו – המוסלמי, הנוצרי, הבדואי, הצ'רקסי או חסר הדת. אז יהיה לכולנו חג שבועות שמח יותר. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> חג שבועות שמח גם לחבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת טלב אבו עראר. סליחה, טעות – עיסאווי פריג'. טעות שלי – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר יעלה לדוכן. שלוש דקות בבקשה, ולהקפיד. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, ראשית כול, מזל טוב – וזה לא נחשב מהמניין. מזל טוב ואיחולי הצלחה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. תודה. שלוש דקות. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, זה שבוע שני שאנחנו רואים הצעות אי-אמון מכל סיעות הבית על התקציב, על הגזירות ועל כל מה שקשור. זה מצביע על דבר אחד: יש כאן משהו לא בסדר. הצבעות אי-אמון בקצב כזה, על נושא אחד, במשך שבועיים, כל סיעות הבית, כל אחד מהכיוון שלו – זה מצביע על משהו. יש כאן משהו לא בסדר. אז בואו נשים את הדברים במקומם. ראשית כול, לחברי מיש עתיד אני צריך להגיד צל"ש. צל"ש לשר האוצר, שהסכים לקבל לידיים שלו את התפקיד המאתגר. איך אמר סגן השר מיקי לוי? לקח עליו אתגר, אחריות, אומץ – מילים שבגבורה, מילים ראויות לציון. אבל האחריות והאתגר ששר האוצר לקח עליו – שם אותם במקום הלא-נכון. הוא חזר ואמר "האדם העובד", חזר ואמר "איפה הכסף?", חזר ואמר "אני רוצה לשמור ולשמר את מעמד הביניים, שמשם אני בא". אבל כל האמירות האלה לחוד, והמעשים לחוד. איפה הכסף – ברגע שבאים לנגוע ב"איפה הכסף?", אנחנו נמצאים במקום אחר. אז אני עכשיו בא ושואל שאלה פשוטה: שלוש שנים – שלוש שנים בממשלה הקודמת אף פעם לא התנהל דיון תקציבי בתקציב המדינה. אף פעם. תקציב המדינה התנהל בצורה של מריחות ומריחות, והקדמת בחירות וניצול מקסימלי של זמן, עד שהגענו לאן שהגענו בבור התקציבי, שמתיימרים לבוא ולהציע אותו בתור הצעת תקציב. אמרו רבים לפני, ואני שוב אומר: זה לא תקציב, זה סתימת חורים. התחילו עם גירעון 2%, שעכשיו עומד על 4.65%, ואני אומר לכם: זה יעבור את ה-5%, כי כל המערך אינו מתוכנן. אינו מתוכנן. אני לא רוצה להיכנס לסוגיות המע"מ, הסיגריות, קצבאות הילדים וכל הקיצוצים למיניהם. אם מסתכלים בתקציב – הכסף – פחדו לגעת במקומות הנכונים, פחדו לגעת במקומות הנכונים. עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה – היום גם מוצע לנו על השולחן להאריך את חוק עידוד השקעות הון. חוק עידוד השקעות הון, שחוקקו אותו – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', נא לסיים, בבקשה, ולהקפיד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לכולם נתת דקה תוספת. מגיע לי 50 – – – <היו"ר יוני שטבון:> לא, לא, לא, ממש לא. אני מבקש לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> החוק, חוקקו אותו ב-1992 כדי לעזור למשק ולפריפריה. אנחנו מקבלים היום חוק של הטבות מס ותכנוני מס. אנשים שקיבלו את ההטבות – שכולם מפחדים לגעת בהן – הגיע הזמן שישלמו את המחיר על ההטבות. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הגירעון, לא צריכים לשלם אותו אני ואתה והאזרח הפשוט. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו מגישים אי-אמון כי כך צריך להיות. זה תקציב מביש, שערורייתי, ולא צריך להיות. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. אני מבקש לדבר שלוש דקות בלבד ולהקפיד על הזמנים. תודה. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על החלשים בחברה. במסגרת הגזירות שמתכננת להטיל הממשלה – פגיעה אנושה בקצבאות הילדים. דבר זה, קודם כול, פוגע קשות במשפחות ברוכות הילדים. אנחנו לא אומרים שמשפחות אלו יתקיימו רק מקצבאות ילדים, אלא גם מקצבאות ילדים. אבל ההורים שיוצאים לפרנס את משפחותיהם בכבוד, הם בקושי שורדים ומסיימים את החודש, אם בכלל. ולבוא ולהטיל קיצוץ כזה – זה עלול לסכן את ניסיון ההורים לפרנס את משפחותיהם בכבוד ולשרוד חיים קשים אלו. הממשלה החליטה לפגוע באלו שאין להם; באלו שאין להם מספיק כוח לצעוק בפני הממשלה ואין להם לוביסטים בכנסת. הממשלה נמנעת מהטלת קיצוצים על הטייקונים למיניהם, וזה בגלל מה? בגלל העובדה שהם חזקים, ויש להם לוביסטים בכנסת, וחוששים להרגיז אותם. לפיד בחר לשבת עם נציגי טייקונים אלו. אני קורא לך, מכובדי שר האוצר, לצאת ולשבת עם האוכלוסיות החלשות ולשמוע את הלכי הרוח ורחשי השטח והכאב המאוד-גדול והצעקות שלא נשמעות, או לא שומעים אותן כאן, בכנסת. אז אני צועק מכאן את צעקתם של כל החלשים שאין להם מספיק כוח לצעוק, שמתנגדים בכל תוקף לתוכנית דרקונית זו. אני קורא לכל האוכלוסיות במדינה לצאת ולפתוח במחאה כלל-ארצית, עד שמשרד האוצר והממשלה יחזרו לשפיותם. מכובדי היושב-ראש, גזירות אלו יביאו לעלייה באבטלה, וגם יביאו לתופעות שליליות בחברה כגון אלימות, סמים ואלכוהול ופשיעה. אני קורא מעל במה זו לממשלה ולשר האוצר כי ישובו וישקלו בכובד ראש את הגזירות בעניין קצבאות הילדים והעלאת 1%; מכובדי היושב-ראש, העלאת 1% במס חברות לטייקונים תספיק לממשלה במקום פגיעה אנושה זו בחלשים. מכובדי היושב-ראש, איך תיראה החברה הערבית אחרי הגזירות הכלכליות, אחרי החוקים הגזעניים כגון חוק האזרחות או תוכנית פראוור-בגין בנגב וקיפוח מתמשך? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אבו עראר, נא לסיים. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מאחל לממשלה זו – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – חזרה לשפיות ולנורמליות במהירות הגדולה ביותר. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אבו עראר. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, ברכות לך על תפקידך ואיחולי הצלחה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> רבותי השרים, נציגי הקואליציה בדיון הזה, אתם, רבותי, גבירותי, הולכים פשוט בכיוון ההפוך. במקום לקחת את הכסף הגדול מהמקום שבו הוא נמצא, מכיסי הטייקונים שממשיכים לקבל מהמדינה הטבות ענק ולשלם מסים מזעריים, במקום לקחת את הכסף הגדול הזה מאוצרות הטבע, שהביזה שלהם על-ידי בעלי הון ממשיכה – מים-המלח, מהפוספטים, מהמים המינרליים, והרשימה ארוכה מאוד, במקום לקחת את הכסף הגדול הזה ממס החברות, שנתניהו הוריד אותו בצורה שערורייתית בעשור האחרון, במקום לקחת את הכסף הגדול הזה מהכיבוש ומההתנחלויות, הפרויקט הכי בזבזני והכי מזיק בהיסטוריה של מדינת ישראל, במקום לקחת את הכסף הגדול הזה מתוכניות המלחמה האזורית של נתניהו – רק על הכנת המלחמה נגד איראן, ככה אנחנו שומעים, בזבזו 11 מיליארד שקלים – במקום כל אלה הלכתם ישר על הראש של אמנה, אחות בית-החולים מנצרת, ורחל לוי, העובדת הסוציאלית מבאר-שבע, וכן, גם על הראש של ריקי כהן, המורה מחדרה. הפנים של התקציב הזה פני לפיד, והראש – ראשו של נתניהו. כשתוכנן התקציב הזה, כשגובש התקציב הזה, אתם חשבתם שהמחאה החברתית היא עניין של העבר. אבל במוצאי שבת האחרונה בחוצות תל-אביב ובמקומות אחרים בארץ היינו אלפים רבים שהפגנו בדרישה: קחו מהטייקונים, קחו מההתנחלויות, ותתחילו להשקיע בפתרון הבעיות של החברה הישראלית. זו הייתה הפגנה מרשימה, מגוונת, מחודדת, מגובשת. לא נפלנו לכל הספינים שאתם מנסים להפריח באוויר; לא החרדים הם הבעיה, ולא ציבורים אחרים הם המטרות העיקריות להתקפה. אתם אלה שמתקיפים את העם, אתם אלה שמתקיפים את האדם העובד. האדם העובד במרכז – בהחלט, הוא במרכז מתקפה חסרת תקדים של הממשלה הזאת. אדוני היושב-ראש, כאשר הממשלה גיבשה את התקציב, כאשר אתם גיבשתם את התקציב, אתם חשבתם שהמחאה החברתית מאחורינו. מבחינתנו, אדוני היושב-ראש, אתם עוד תמצאו אותה לפניכם. מי שמכריז מלחמה נגד העם בסופו של יום ימצא את העם מולו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אגב, הוא הראשון שהקפיד על לוח הזמנים. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר, אחרון הדוברים. בבקשה. שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> במשך סוף השבוע, כשקראנו ולמדנו את חוק ההסדרים, וקראנו על כל הגזירות בתקציב, לא יכולתי לחשוב על הממשלה הנוכחית וההנהגה שלה אלא בדימוי של רכב הדוהר בכיוון תהום. כולנו מסכימים שהמדינה הולכת לקראת תהום בתחום הכלכלי. מה החליט הנהג לעשות? הוא החליט בכל העוצמה האפשרית ללחוץ על הדוושה של הבלמים. בולמים, זה נכון, זו האינטואיציה הראשונית בשביל לא להתקדם, לא להידרדר לתהום, אבל, ריבונו של עולם, הנהג צריך לדעת שיש דברים אחרים ברכב – יש הגה, אפשר גם להשתמש בהגה, ולא רק ללחוץ על דוושת הבלמים. אבל מה קורה כשלוחצים על דוושת הבלמים? אלה הנוסעים בספסלים האחוריים ואלה שעומדים מחוסר מקום באוטובוס או ברכב, הם הראשונים שמקבלים את החבטות. אלה שיושבים בכיסאות המרופדים בסביבת הנהג, הם לא ניזוקים, בקושי יש סריטות, בקושי לא נוח להם. וזה מה שמנסים לשווק לנו, כבוד סגן השר – כאילו לוקחים מכולם. מי שעומד באוטובוס – אולי לא יצא לך לעמוד – כשלוחצים על דוושת הבלמים, נופל, הולך בין הכיסאות, ולבי עם אלה שכשהחלטתם על כל האריזה הזאת, שאני קורא לה ללחוץ בכל העוצמה על דוושת הבלמים, ייפלו וייחבטו. רוב הציבור הערבי נמצא עם אותם נוסעים. אני מביא לך דוגמה אחת מהגזירות שעומדות להוריד יותר מ-30,000 משפחות ערביות מתחת לקו העוני – המס שאתם הולכים להטיל על עקרות-הבית, בגובה 162 שקל, והקיצוץ המתוכנן בקצבאות הילדים. אני אומר לך: רוב – אתם יודעים את זה – רוב הנשים הערביות הן לא במעגל העבודה, והן עקרות בית. משפחה ערבית הולכת להוציא עוד 162 שקל ולאבד שליש מקצבאות הילדים. קצבאות הילדים במשפחה הערבית הממוצעת הן 10% מההכנסות. רבותי, לא צריך רק ללחוץ על הדוושה, צריך גם להשתמש בהגה, ואם לא משתמשים בהגה, מחליפים את הנהג, ואנחנו מציעים להחליף את הנהג. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, אדוני. לאחר מכן, או שתהיה תשובה – לא תשובה בעצם, נציג הממשלה שיבקש לדבר, או שנעבור להצבעה על הצעות האי-אמון. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, אני לא אתייחס לנושא של האי-אמון, אני אתייחס לנושא שמסעיר את העדה הדרוזית בשבוע האחרון, מסעיר מאוד, ואני אבקש מהיושב-ראש, אם אני אאריך קצת בדברי, לתת לי את זה – אני לא אאריך הרבה – כי הנושא הזה חשוב מאוד, חשוב שכל אחד ישמע את זה, כל שר שיושב כאן, שישמע את זה, כל חבר כנסת שנמצא כאן, שישמע את זה. לפני ימים מספר הגיעה לידיעתי עובדת פרסום סרטון שנאה ב"יוטיוב", ובו אחד המכנה את עצמו ד"ר ראאד פתחי מאום-אלפחם במדינת ישראל, מרצה במכללה למדעי האסלאם – כשאני בעצמי הלכתי למכללה, מצאתי שאחת המטרות של המכללה היא להכשיר מורים בדת האסלאמית שילמדו בבתי-ספר בישראל – אשר משמש או שימש, לא הצלחתי להגיע לזה, ראש המועצה העליונה לפסקי הלכה, וגם כמורה במסגד אל-אקצא. הנ"ל תועד באותו סרטון בעודו מפיק דברי שנאה והסתה שהם גם דברי הבל בגנות הדרוזים. לשיטתו, הדרוזים הם כופרים, דמם מותר, ויש ללחום בהם ולהורגם. על הדרך אסור לבוא אתם בכל קשר – לא חברתי, לא מסחרי, וכמובן לא לאכול בשר משחיטתם, כאילו שאנחנו מזמינים אותו לאכול אצלנו. אכן, דברי הבל שאינם עולים בקנה אחד עם רוח התקופה, תקופה שיש צורך עצום לשמור על כבוד האדם באשר הוא, על חייו, על חירותו, בין היתר לנוכח מה שקורה במדינות השכנות. כאמור, הברנש מתיר את דמם של הדרוזים מתוך שנאה תהומית שאינני יודע מה מקורה ומסית לרצח של הדרוזי באשר הוא. בדבריו המרושעים והנבזיים הוא מבצע מניפולציה, כביכול, בידע המפוקפק שלו בשם הדת והשריעה על מנת להשפיע על מעריציו, ויש כאלה – לרדוף את הדרוזים ולהרוג. כשאני אומר לכם שיש לו מעריצים, אני נכנסתי וחיפשתי על האיש. ב"יוטיוב" יש סרטונים שלו שראו אותם יותר מ-50,000 איש, יותר מ-50,000 איש, והרבה סרטונים יש לו. אינני חושב שהאסלאם קורא לרצח אנשים. הרי הרצח הוא החטא הגדול ביותר, ולא משנה מהי הסיבה לכך, בעיקר אצלנו הדרוזים רודפי השלום ואוהבי האדם. אך המניפולציה שאותם מטיפים ופוסקי הלכה עורכים יכולה בהחלט להוביל לרצח. אין זכות לאף אדם ליטול את חייו של אדם אחר. כנסת נכבדה, האדם הזה מסוכן לשלום הציבור. הוא רומס ברגל גסה ובלשון נוטפת רעל חירות בסיסית של האחר. היום דבריו מכוונים כנגד הדרוזי, מחר נגד הנוצרי והיהודי, ומחרתיים נגד המוסלמי בן דתו ובן עירו. בכל אחד מהמצבים הדבר יכול להביא לרצח. הייתכן שדמוקרטיה תסבול הסתה לרצח המוני ועל רקע דתי? התשובה, לכל הדעות, היא לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אני אסכם את דברי, אדוני היושב-ראש. אמרתי לך שאני אאריך קצת. קיבלנו מכתב מראש העיר אום-אלפחם שמתנצל בשמו. אני אומר לך, לא מקובל עלי המכתב. אני רוצה שהוא בעצמו יעלה, כמו שהעלה את הסרט שלו ל"יוטיוב", ויסביר את דבריו ויגיד: טעיתי. 2. לא שמעתי איש דת מוסלמי בכיר אחד במדינת ישראל שגינה את דבריו. לא שמעתי אף חבר כנסת ערבי שגינה את דבריו. אני דיברתי קצת ברגש. זה עצבן אותי, זה עצבן את כל העדה הדרוזית במדינת ישראל. ואני קורא לשר לביטחון הפנים – הגשנו תלונות במשטרה. השר לביטחון הפנים, בבקשה. השר, הגשנו תלונות במשטרה, אני ועוד כמה חבר'ה דרוזים. אני מבקש שהנושא ייחקר ולהעמיד את אותו בן-אדם לדין. דבריו מאוד חמורים. משר החינוך – לבדוק אם המכללה מתוקצבת, ואם המכללה מתוקצבת – לעצור כל תקציב. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. אני אבקש מסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי לעלות לדוכן. הוא ביקש להגיב על כמה דברים שנאמרו על-ידי המתדיינים. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כפי שאמרתי בנאומי הקודם, לפני כשעה וחצי – ברשותך, אני אחזור על חלק מהדברים שאמרתי. מכיוון שיש לי עכשיו קהל רחב וקודם השמעתי את דברי למעט מאוד, ראוי שגם אלה שנכנסו עכשיו ישמעו חלק מהדברים. אני אמרתי שזה חודש וחצי, חודשיים, כל פעם שמופיעה איזו כתבה בעיתון ממהרים חברי חברי הכנסת לעלות על דוכן זה, להשמיץ ולשאול שאלות קשות: הכיצד? ואחרי דקה וחצי או יום וחצי מתברר: עורבא פרח. לא מע"מ על פירות וירקות, לא תוספת שכר לימוד בהשכלה הגבוהה, ועוד כהנה וכהנה סעיפים לבלי-סוף אשר היוו כר פורה מאוד לחלק מהנוכחים כאן להעלות אותם מעל דוכן נכבד זה כדי לתקוף את הממשלה. וכשמתברר כי לא היה דבר, מחפשים את הסיבה הבאה כיצד לתקוף את הממשלה פעם נוספת, וכל פעם מתבררים הדברים שהם מעלים מעל דוכן זה כלא-נכונים. שמעתי הרבה מאוד על כך שצריך לקחת הרבה יותר מסים מארבע החברות הגדולות, ואני מסכים לכך. אבל ארבע החברות הגדולות חתמו על חוזה עם המדינה, חוזה ארוך-טווח, לעשר שנים, שמקנה להם מיסוי נמוך מהמיסוי שכולנו רוצים שהן ישלמו. אבל אני הזהרתי לא פעם – וחבר הכנסת הראל, גם מעל דוכן זה – – <אראל מרגלית (העבודה):> אראל מרגלית, אראל מרגלית. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הראל, הראל. – – אמר שבואו ניזהר לא לשפוך את התינוק עם המים, כי אנחנו אמורים לייצר מקומות עבודה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אנחנו אמורים לייצר מקומות עבודה, ואם נגרום לאותן חברות לברוח מן הארץ בגלל דרישות קיצוניות לתשלום מסים קיצוני, אחר כך ישאלו אותנו: הכיצד לא דאגתם למקומות עבודה? <אילן גילאון (מרצ):> מה קיצוני? אדוני סגן השר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הסכת, הקשב, חבר הכנסת גילאון. אני אספר לך סיפור על חברת HP, שניהלה משאים-ומתנים על מנת לפתוח מרכז גדול במדינת ישראל שייצר חלק מהמוצרים שלה ויהווה גם מרכז פיתוח, ובגלל הביורוקרטיה ובגלל ההבטחות והדרישות לתשלום מס כזה או אחר, העתיקה את אותו מפעל שהייתה אמורה לפתוח – העתיקה אותו לאירלנד. אנחנו הפסדנו גם את מעט המסים וגם את מקומות העבודה. וכולם – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני עונה לך. וכולם דיברו על שר האוצר ועל "טבע", וחלקכם בכלל לא יודעים ש"טבע" אינה חברה ישראלית, אבל היא מייצרת כאן חלק ניכר מהמוצרים שלה. וכבר אמרתי בעבר שלוקח לה שמונה חודשים להעביר מרכז אחד גדול מבאר-שבע או מרמת-רותם להודו, לצורך העניין. אני יכול להזכיר לכם ששר האוצר, חבר הכנסת לפיד, נפגש בשבוע שעבר עם יושב-ראש מועצת המנהלים של "טבע" על מנת לדון אתו בהעלאת אחוז המס שאותה חברה משלמת – "טבע" – וברווחים הכלואים והדרך לשחרר אותם על מנת שישולמו תשלומי מסים צודקים יותר שיועילו לאוצר המדינה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. חברי הכנסת אני מבקש לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. לפני שנצביע על הצעות האי-אמון – אני רואה ששום דבר לא עוזר. חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת משה גפני, מה כזה מרתק שמספר לך שר החינוך? שב בבקשה במקומך. <משה גפני (יהדות התורה):> מה שר החינוך? אפשר לחשוב. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חברי הכנסת לשעבר פסח גרופר ומנחם ידיד, זיכרונם לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לפני שנעבור להצבעה – לצערי הרב, כפי שאתם יודעים, בשבועות האחרונים הלכו לעולמם שני חברי כנסת, חברינו, חברי הכנסת לשעבר פסח גרופר ומנחם ידיד. אני מבקש מהמליאה לכבד את זכרם בדקה דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרם של המנוחים.) נא לשבת. חברי הכנסת, לפני מספר ימים הלך לעולמו חבר הכנסת לשעבר ושר החקלאות לשעבר, איש הליכוד, פסח גרופר, שכיהן כנבחר ציבור מהכנסת השמינית ועד הכנסת השתים-עשרה. פסח גרופר, שכונה "פייסי", היה איש אדמה, איכר בן איכרים, אוהב הארץ ואוהב אדמתה. בשנותיו בכנסת, דווקא האיכר הזה היה ידוע כמצליף של סיעת הליכוד, אך בכל דרכו הוא לא שכח את שליחותו למען המושבים וההתיישבות. כשר החקלאות הוא זכור בכך שהנהיג מדיניות של דלת פתוחה וקשר ישיר ובלתי אמצעי עם החקלאים, במיוחד עם החקלאים בני מושבי עובדים שהוקמו לאחר קום המדינה והוגדרו כמושבים במצוקה. אוזנו של גרופר הייתה כרויה לצרותיהם והוא עשה כל מאמץ לעזור להם להגיע לעצמאות כלכלית. לגרופר היה חשוב במיוחד קיומה העצמאי של החקלאות, חקלאות פורחת ומשגשגת. הוא לא ראה בחקלאות רק עניין חקלאי. החקלאות וההתיישבות היו עבורו דרך חיים וערך לאומי. הוא ראה בהן – אני מאחל לכולנו עד מאה-ועשרים, אבל לא הייתי רוצה שככה יכבדו אותנו ביום אחד, בצחוקים. הוא ראה בהם אחד היסודות של הציונות ומשענת למדינת ישראל. עצמאות ענף החקלאות בישראל, כך הדגיש פסח גרופר, היא חיונית. כבן למשפחה שהקימה את עתלית הוא זכה לעמוד בראשה ולפעול למענה ולמען תושביה. הכנסת אבלה על לכתו ומוסרת את תנחומיה למשפחה השכולה. יהי זכרו ברוך. חבר הכנסת מנחם ידיד היה חבר כנסת מטעם הליכוד וגח"ל בכנסת השישית, השביעית והשמינית. מנחם נולד בארם-צובא, היא חאלב שבסוריה, לאביו המקובל רבי יום-טוב ידיד הלוי זצ"ל. כנער עלה לארץ-ישראל, היה פעיל בתנועת בית"ר, מפקד פלוגה באצ"ל ואסיר ציון ביפו, בירושלים, בצריפין, בלטרון וברפיח. מנחם היה איש תנועת החרות מיום היווסדה. במשך שנים רבות התגורר ופעל בשכונת-התקווה בתל-אביב; מאוהדיה וידידיה של קבוצת הכדורגל "בני יהודה" ודמות משכינת שלום שעשתה רבות להרגעת מתחים חברתיים. כחבר כנסת מנחם פעל רבות למען שארית הפליטה בסוריה ובארצות ערב. הוא לקח על עצמו באופן אישי את הנצחת זכרם של חיילי ולוחמי האצ"ל במסגרת ממלכתית ואת הכשרתו של כלא עכו לאתר ביקורים המנציח את גבורת לוחמי המחתרת. הוא פעל ללא לאות להנצחת מורשת יהדות ארם-צובא, הן כנשיא המרכז למורשת יהדות ארם-צובא והן במאמרים שכתב המשמרים את מנהגיה של הקהילה עתיקה הזאת. מנחם נפטר בביתו, בשיבה טובה, בגיל 95. הכנסת מביעה את תנחומיה למשפחתו, בתו, בניו, נכדיו וניניו. יהי זכרו ברוך. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמטילה גזירות ופוגעת קשות במעמד הביניים ובשכבות המוחלשות;> <2. הגזירות החמורות בתקציב המדינה הפוגעות בשכבות החלשות, במעמד הביניים ובציבור העובדים;> <3. הגזירות החמורות בתקציב – לרבות הקפאת הרחבת הגילאים הזכאים למימון טיפולי שיניים – הפוגעות קשות בציבור כולו ובמיוחד במעמד הביניים ובשכבות החלשות;> < 4. תקציב המדינה – הגזירות הכלכליות והפגיעה בשכבות החלשות;> <5. תקציב הגזירות של הממשלה הפוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. חמש הצעות אי-אמון לפנינו, כפי שהוצגו לנו. הראשונה שבהם של סיעת העבודה. המועמדת להרכיב את הממשלה במידה שההצעה תתקבל היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 43, נגד – 63, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא נתקבלה. סיעת ש"ס הציגה גם היא הצעת אי-אמון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 42 בעד, מתנגדים – 63, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת סיעת ש"ס לאי-אמון בממשלה לא התקבלה. חבר הכנסת דרעי יבדוק מי זה האדם שלא רצה לתמוך בהצעה הזאת. חברי הכנסת, הצעת סיעת יהדות התורה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת משה גפני. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 61 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי המלצת סיעת יהדות התורה לא נתקבלה. התוצאות כאן מפתיעות כל פעם מחדש. חבר הכנסת חנא סוייד נימק מאוד יפה את הצעת האי-אמון של חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 43, 63 נגד, אין נמנעים. גם ההצעה הזאת לא התקבלה. ההצבעה האחרונה היא על הצעת סיעת קדימה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת שאול מופז. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 41, נגד – 62, אין נמנעים. גם הצעת סיעת קדימה לא נתקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013> [מס' מ/735; "דברי הכנסת", חוברת י', עמ' 954.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2012. אנחנו הכרזנו על זה לפני שבועיים כנדרש. כמה סיעות ביקשו להביע התנגדות, ואנחנו נשמע את הנימוקים שלהן. הנמקת הערעורים של סיעות העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. המנמקים הם – הראשונה היא חברת הכנסת מיכל בירן. לאחר מכן – תמר זנדברג, אברהם צרצור, באסל גטאס. עד חמש דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי – אברהים צרצור. כן. אברהים צרצור. יש "קרן אברהם" שטוענת שאברהים ואברהם – – – מיכל בירן איפה? הזמנתי אותה. עד חמש דקות לרשות גברתי, בבקשה. בבקשה, גברתי. חברי הכנסת, נא – – – <מיכל בירן (העבודה):> מה אִפשר, חברים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא להירגע קצת. חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג. חברת הכנסת, סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום, נא לשבת, או נא לדבר עם סגן היושב-ראש חמד עמאר מחוץ למליאה. השר פרי, השר פרי. חברי חבר הכנסת רובי ריבלין, תסביר לשר פרי שעם הגב ליושב-ראש ולנואמת זה לא יפה. בבקשה, גברתי. <מיכל בירן (העבודה):> מה אִפשר את הפיתוח האדיר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קצת תרימי את הקונסטרוקציה, ואז נשמע אותך יותר טוב. <מיכל בירן (העבודה):> מה אִפשר את הפיתוח האדיר של המשק הישראלי, שמייצא לרחבי העולם סחורות במיליארדים, שמוביל בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים? המשק המתקדם שאנחנו כל כך אוהבים להתגאות בו צמח על קרקע של השקעה בחינוך, בהשכלה גבוהה, בתשתיות, של תכנון לטווח ארוך. הוא צמח על יסודות מוצקים של עבודה מאורגנת, של עובדים מסורים, עם ביטחון תעסוקתי ושכר ראוי. זה היתרון היחסי האמיתי של המשק הישראלי. מדיניות הקיצוצים שמנהיג ראש הממשלה בנימין נתניהו בעשור האחרון פוגעת ביתרון היחסי של המשק ושומטת את הקרקע מתחת רגלי התעשייה הישראלית. נראה שגם בן-בריתו החדש של נתניהו, שר האוצר יאיר לפיד, מחזיק באותה תפיסת עולם. שום פטור, שום הטבת מס, גדולה ככל שתהיה, לא תשתווה להשקעה משמעותית בחינוך, בהכשרה מקצועית, בהשכלה גבוהה, במחקר ובפיתוח תשתיות. למרות זאת הטבות מס יכולות להיות כלי אפקטיבי, אבל גם כאן יש לי כמה סייגים. ראשית, ברגע שבוחרים בכלי של הטבות מס על פני מענקים, פוסלים באופן מיידי חברות קטנות בתחילת דרכן, תעשיות ינוקא כאלה שעוד לא מצליחות להרוויח, ולפיכך לא נהנות מהטבת מס; כאלה שנמצאות בשנה קשה, ויכולות בכל זאת להיות העתיד של המדינה. כשנותנים הטבות מס, צריך לחשוב את מי הן משרתות. האם הן כאלה שמעודדות גם עסקים קטנים ובינוניים, שמעודדות פיתוח של הפריפריה, שמעודדות יצירת מקומות עבודה הוגנים ומתגמלים, או אולי דווקא תורמות לריכוזיות במשק, אולי מחזקות את החזקים? 70% מההטבות המפליגות שבחוק הזה, מגיעות לארבע חברות בלבד. המדיניות הזאת מאפשרת לאותן חברות ליהנות מפירות ההשקעה הציבורית בתשתיות ובהון האנושי שהעניקה למשק הישראלי את היתרון היחסי שלו. אנחנו אמורים להודות להן על זה שהן לא בורחות מהארץ, להתרגש מזה ששר האוצר נפגש עם חברת "טבע" ומנסה לשדל אותה לשלם יותר מה-0.3% מס חברות בשנה, כשהאדם מן היישוב משלם 25%, ואף אחד לא שואל אותו אם זה מתאים לו או נוח לו. איפה ואיפה. שמעתי את שר האוצר אומר שהשיטה של לקחת מהעשירים לא עובדת. אני שואלת: לאן הביאו אותנו הפטורים והמתנות לעשירים ביותר? לאן הביאה אותנו המכירה הסיטונאית של נכסי המדינה ומשאבי הטבע של כולנו? למדינה מוכת פערים בלתי נתפסים בין עושר לעוני, למדינה שההון האנושי שלה, מקור גאוותנו, הולך ומידלדל בגלל היעדר השקעה מספקת, לחברה שהערבות ההדדית בה מתפוררת והעובדים נותרים מופקרים ללא הגנה. אני בעד עידוד היצוא הישראלי, אבל בתוכנית של הממשלה הזאת אין שום דבר מעודד. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אברהים צרצור. חמש דקות. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, החוק המוצע אומנם נקרא חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), אבל למעשה אפשר לקרוא לו החוק לעידוד הריכוזיות הנוסף. <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת תמר, ברשותך. חברי הכנסת, בבקשה, מי שמעוניין לדבר או לעמוד, שיעשה את זה בבקשה בחוץ. מי שמעוניין להקשיב – שישב בבקשה. תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. אני חוזרת. החוק הזה, אפשר לקרוא לו החוק לעידוד הריכוזיות. הרי כבר ידוע וכבר דובר רבות שאחת הבעיות של המשק הישראלי – ולא רק של המשק ושל הכלכלה הישראלית אלא גם של הדמוקרטיה הישראלית – היא בעיית הריכוזיות. זאת בעיה שיוצרת עיוותים בכלכלה, במקומות העבודה, במשק, בכל מקום שלא נראה. והנה, יש לנו כאן כמה נתונים, רק לסבר את האוזן, לגבי הריכוזיות בתחום היצוא. הנה, אנחנו מגלות ומגלים שלפי דוח בנק ישראל ארבע חברות אחראיות לשליש מהיצוא הישראלי, ושש חברות – למחציתו. ככל הנראה, לפי דוח מינהל הכנסות המדינה, ככל הנראה, אותן ארבע חברות – ואם לא הארבע האלה, אז חלק מהשש בוודאות – ארבע חברות היצוא הגדולות בישראל הן שנהנו בשנת 2010 מהטבות מס בשווי 4 מיליארד שקל – בשנה. 4 מיליארד שקל בשנה אנחנו אזרחי המדינה שילמנו מהמסים שלנו בהטבות לארבע חברות היצוא הגדולות. לעומת זאת, תשלומי המס של אותן ארבע חברות, כלומר, מה שאותן חברות החזירו לנו, הסתכמו ב-1.14 מיליארד שקל בלבד. באותה שנה ארבע החברות האלה קיבלו 70% מהטבות המס לתעשייה. עכשיו, מה אנחנו מבקשות לעשות בהצעה הזאת? אנחנו מבקשות לקחת את ארבע החברות האלה, שכאמור הן האחראיות הכי גדולות ליצוא הישראלי, ואנחנו רוצות לתת להן, ורק להן, בלעדיות על הטבות המס לחברות גדולות שהן מייצאות. כביכול מדובר על עידוד הייצוא. דרך אגב, אפשר להתווכח אם המטרה הזאת כשלעצמה היא מטרה נכונה או לא. יש הטוענים שבכלל, כל החוק לעידוד השקעות הון הוא חוק שגוי, שבסופו של דבר יצר יותר עיוותים ויותר נזק מאשר תועלת. אבל הבעייתיות המרכזית בחוק הזה היא שאנחנו במו ידינו נותנים מתנה מכספי משלמי המסים באמצעות עידוד לחברות שפוגעות בכלכלה הישראלית באמצעות הריכוזיות. והנה, בעוד שביד אחת הממשלה, בעידוד רב של האופוזיציה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אי-אפשר להגיד ש"טבע" ו"אינטל" פוגעות בכלכלה הישראלית. <תמר זנדברג (מרצ):> תשמע, אתה רוצה שאני אחזור על הנתונים? החברות האלה בשנת 2010 נהנו מהטבות מס בשווי 4 מיליארד שקל ושילמו מסים בשווי קצת למעלה ממיליארד שקל. ההצעה הזאת מבקשת לתת להן מונופול על העידוד הישראלי לייצוא. זו הצעת חוק שמעודדת את הריכוזיות, ממשיכה לתת להן, ולהן בלבד, את המונופול על מה זה ריכוזיות. ואני חוזרת ואומרת: החוק לעידוד השקעות הון – אני בטוחה שגם אתה יודע – שנוי במחלוקת כשלעצמו. לא בטוח בכלל שהוא משיג את המטרה שלשמה הוא נועד. <אראל מרגלית (העבודה):> צריך לעדכן אותו ולא לשפוך את התינוק עם המים. החברות האלה הן לא בוזזות. <תמר זנדברג (מרצ):> העדכון המוצע מציע רק לרכז עוד יותר, ולתת את מתנת עידוד הייצוא בידי קבוצה קטנה ומסוגרת שהולכת וצוברת עוד ועוד נכסים, שהם עידוד מכספי המסים של כולנו. נעשה כאן, בבית הזה, על-ידי הממשלה, בעידוד האופוזיציה – אני חייבת לציין את העבודה של חברת הכנסת זהבה גלאון לפירוק הריכוזיות, והחוק הזה בא לעשות בדיוק את ההפך, לבנות עוד ועוד ריכוזיות בעידוד הייצוא על חשבון שאר המשק הישראלי, ולכן אנחנו נתנגד לו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. חמש דקות. בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, שלוש שנים לאחר הטבח בכפר-קאסם בשנת 1956, שר הפנים דאז החליט להקים ולהכריז על הקמת מועצה מקומית בכפר-קאסם. והנה, במסגרת ההכרזה הזאת של שר הפנים, נקטעו כ-1,000 דונם, שהם בבעלות פרטית של תושבי כפר-קאסם דאז, וסיפחו אותם למעברה שנקראת ראש-העין באותן שנים. 32 שנים לאחר מכן – 32 שנים לאחר מכן, 32 – ממשלת ישראל החליטה, במסגרת מה שנקרא "תוכנית שבעת הכוכבים", להקים אזור תעשייה ענקי – אני קורא למקום הזה אזור בתי-מלון טכנולוגיים, דווקא במקום הזה, דווקא על הקרקע הזאת, שנמצאת מתחת לאפם של תושבי כפר-קאסם, הרחק מהמעברה שנקראת ראש-העין, ומנותקת מראש-העין על-ידי כביש 5, חוצה-שומרון. דווקא במקום הזה ממשלת ישראל מקימה אזור תעשייה ענקי שקוראים לו היום פארק-אפק. בו בזמן אני דרשתי, מתוקף תפקידי כראש המועצה המקומית דאז, שמשרד הפנים יקים ועדת גבולות שתדון בסכסוך הזה. במסגרת ועדת הגבולות אני דרשתי אחד משניים: או שיספחו את אזור התעשייה הזה למועצה המקומית כפר-קאסם, שהייתה במצב קטסטרופלי מבחינת הכנסות, וכולנו יודעים מה המצב של הרשויות הערביות, כשאין אזורי תעשייה, כשאין אזורי מסחר וכו' – אני ראיתי באזור התעשייה הזה, ברגע שיסופח למועצה המקומית, מנוף כלכלי אדיר שיכניס עשרות מיליוני שקלים, שישנה את התמונה באופן מוחלט במועצה המקומית כפר-קאסם, שיפתח את כל המערכות שם, שיביא לקפיצה בעלת משקל סגולי בכל תחומי החיים – או להכריז על המקום הזה אזור – מה שנקרא אקסטריטוריה, לא לראש-העין, לא לכפר-קאסם, שינוהל על-ידי הנהלה משותפת, וההכנסה של אזור התעשייה הזה תחולק בין שתי הרשויות האלה בצורה פרופורציונלית לפי מספר התושבים. הכול יהיה לטובת כולם; נשיג בזה שתי מטרות בסיסיות: ראשית, דו-קיום אמיתי בין שתי רשויות, אחת ערבית והשנייה יהודית. ושנית, נבטיח הכנסה למועצה המקומית כפר-קאסם. היום אנחנו דנים בהצעת החוק הזאת, לעידוד השקעות הון. הייתי מאוד רוצה – לו הייתי מוצא היום – מביאים היום – הצעת חוק של מאן דהוא מחברי הכנסת, בקואליציה או באופוזיציה, שתחייב את ממשלות ישראל להקים אזורי תעשייה מחד גיסא, או לספח את הרשויות המקומיות הערביות במסגרת אזורי תעשייה קיימים, יחד עם היהודים, כדי להשיג את המטרות שהזכרתי לעיל. הצעת חוק כזאת הייתה ראויה לכל תמיכה ולכל כבוד מצדנו, חברי הכנסת הערבים, או מצד כל אדם שפוי. ועל כן, היות שבאים לעודד חברות שאני בטוח שהן לא יעזרו למגזר הערבי, אין שום ספק שאנחנו נתנגד להצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת באסל גטאס. אמרתי נכון. בבקשה, חמש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> אין ספק, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמדינה רשאית, אפילו חייבת, להמציא חוקים ותקנות וכל דרך אפשרית בשביל לעודד השקעות בהון, במיוחד בהון האנושי, במיוחד בתעשיות שהן עתירות ידע ועתירות טכנולוגיה. אבל מה שקרה – ואין דרך אחרת לתאר את מה שקרה בשנתיים-שלוש אחרונות בנושא, במיוחד בתיקונים האחרונים של חוק עידוד השקעות הון – זה שהחוק הזה הפך את ישראל בעצם למדינת מקלט מס. אפילו בחברות עצמן, שנהנות מהחוק הזה – ודוחות של המדינה מראים שהחברות עצמן מסיטות הכנסות שלהן ממקום אחר מסוים בעולם לישראל, בשביל ליהנות מאחוזי מס הכנסה מופחתים, כלומר "טבע" ו"אינטל", ואפילו בתוך ישראל, בהכנסות שהן יצרו בתוך ישראל, הן גם, בתרגילים חשבונאיים שהחוק מתיר להן, עושות תכנון מס נוסף. כלומר, הם נהנים פעמיים, גם מההטבות שהחוק מתיר להם, ומעבירים לישראל הכנסות שהם יצרו במקום אחר בעולם, ופעם שנייה בזה שהם עושים תכנון מס, והכול כאילו חוקי ובמסגרת מה שהחוק מאפשר, אי-אפשר לבוא אליהם בטענות חוקיות. לכן החוק עצמו צריך להשתנות באופן דרסטי, ולא לשנות בו סעיף כאן וסעיף שם ולהאריך את התוקף שלו. אנחנו חושבים שהמשק – אני מנצל את יתרת הזמן שלי בשביל לענות לעפר שלח, שאמר: מי שמתנגד לגזירות ולמתווה של התקציב, שיביא הצעות חלופיות. ואנחנו, מעל הדוכן הזה, אני וחברי, במשך השבועות האחרונים מביאים הצעות חלופיות: במקום להעלות את המע"מ ב-1% ולפגוע בכול – זה מס רגרסיבי שאוכל מכולם – אפשר ללכת בדרכי רוב מדינות ה-OECD ולעשות מע"מ דיפרנציאלי. בחזרה לנושא של חוק השקעות הון, תשמעו אותי טוב, בנושא החוק, חברי חברי האופוזיציה במיוחד. החוק הזה, חוק עידוד השקעות הון, בעצם הוא יוצר משטר מס – מיסוי חברות – דיפרנציאלי, אבל הפוך; ברוב ארצות ה-OECD קיים משטר מיסוי חברות דיפרנציאלי פרוגרסיבי, כלומר יש חברות שמוגדרות חברות גדולות, והן ממוסות ב-25% ו-30%, וחברות קטנות – אתה שומע, עפר שלח? ניסיתי לענות לאתגר שלך, שאמרת: תביאו הצעות חלופיות. אני אומר על חוק עידוד השקעות הון, שהוא יוצר בעצם משטר מיסוי דיפרנציאלי לחברות, שהחברות, דווקא הגדולות והרווחיות ביותר, משלמות פחות מס, והחברות הקטנות והרווחיות באותה צורה משלמות יותר מס. אין מצב כזה בעולם חוץ מבישראל, כפי שאמרתי, שהפך אותה למקלט מס. יש אפשרות לשנות את זה. יש אפשרות, במקום להטיל מע"מ בקלות, עוד 1%, לעשות מע"מ דיפרנציאלי כמו שקיים ברוב ארצות ה-OECD. לעשות מס חברות פרוגרסיבי ודיפרנציאלי, כפי שקיים ברוב ארצות ה-OECD, למה בורחים מזה? למה מקצצים across the board, לכולם, בקצבאות הילדים, במקום אכן להבחין בין בעלי יכולת ובין – למה שמישהו ישלם 18% על יאכטה בת מיליון דולר ומישהו ישלם על קילוגרם מלפפון אותם 18%? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גטאס, אתה מסיים, בבקשה? <באסל גטאס (בל"ד):> אני חושב שהחוק הזה – ואני מבקש לא לאשר את ההארכה, להעביר שוב לדיון לוועדת הכספים, בשביל להביא לשינוי דרסטי ומהותי בכל סעיפי החוק. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת גטאס. אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד – אנחנו עוברים בבקשה להצבעה. <יצחק הרצוג (העבודה):> שנייה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יוני שטבון:> מי בעד החלת – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> לא, לא, רגע, אדוני היושב-ראש, נהוג לתת כמה דקות. <היו"ר יוני שטבון:> בשמחה. אנחנו מחכים לכולם. להתיישב. לפני שנעבור להצבעה, השר שלום יתייחס לנימוקים לערעורים. בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> נפתלי, אתה רוצה? לא, בוא, בוא, בוא. נפתלי, בוא. נפתלי, בוא. לא צריך, הצבעה. <היו"ר יוני שטבון:> טוב, אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד החלת דין הרציפות על הצעת החוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70)? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 47 נגד – 25 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2012, נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 47, נגד – 25, אין נמנעים. החלת דין הרציפות התקבלה. הצעת החוק תועבר לוועדת הכספים להמשך דיון. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו נעבור להודעת יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה – ועדת הכנסת, סליחה. בבקשה. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת הכספים כדלקמן: מטעם סיעת יש עתיד – במקום חברת הכנסת עדי קול תכהן חברת הכנסת עליזה לביא; מטעם סיעת הליכוד – ישראל ביתנו – במקום חברת הכנסת עליזה לביא, תכהן חברת הכנסת – הם עשו טעות פה. כן, אוקיי. עדי קול. <קריאה:> – – – <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> לא נראה לי. לא נראה לי. כנראה עשו טעות בהדפסה. אתה יכול להרים את הווליום? יש דרך פה? <היו"ר יוני שטבון:> הווליום בבקשה. הווליום. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, בהתאם לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה–1985 – – <היו"ר יוני שטבון:> חברים, חבר הכנסת צחי הנגבי ביקש להגביר את הווליום, ואין צורך. נא לכבד את חבר הכנסת צחי הנגבי ואת הודעתו. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> – – ועדת הכנסת החליטה להקים ועדה משותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים לתקציב הכנסת. הוועדה המשותפת תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה. מטעם ועדת הכנסת – חברי הכנסת צחי הנגבי, מאיר שטרית, יפעת קריב, יצחק הרצוג ואברהם מיכאלי. מטעם ועדת הכספים – חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, חמד עמאר, עדי קול, יעקב ליצמן וסתיו שפיר. יושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה חבר הכנסת צחי הנגבי. אדוני היושב-ראש, הודעה נוספת. ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה אחרונה. אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדה לענייני ביקורת המדינה: מטעם סיעת הליכוד – ישראל ביתנו – במקום חבר הכנסת משה זלמן פייגלין יכהן חבר הכנסת רוברט אילטוב. אני אעשה עוד בירור לגבי הנושא הראשון ואחזור אליך. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת צחי הנגבי. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' מ/718; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 955.] <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו נעבור להודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012. אני מזמין לדוכן הנואמים את ראשון הדוברים, חבר הכנסת משה מזרחי. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה. חמש דקות. בבקשה. <משה מזרחי (העבודה):> ברכות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <משה מזרחי (העבודה):> בהצלחה. חברי חברי הכנסת, חברות הכנסת, שרי המכובדים, החוק הזה, בנוסף לחקיקה נוספת כמו איסורי העסקה, כמו כליאת מסתננים ללא הגבלת זמן ושפיטה – אילו באמת החקיקה הזאת הייתה מסייעת בטיפול בבעיה, ניחא. זו חקיקה שנועדה בעיקר להרגיע את המצפון הממשלתי. זה אותו מצפון של מי שהשליך בעצמו עשרות אלפי מהגרים, מסתננים, פליטים, איך שלא תקראו לזה, בשכונות החלשות. לא רק שאין מי שאוכף את החקיקה הזאת – הדרקונית, הכעורה הזאת – היא גם צובעת את הפנים של מדינת ישראל בצבעים עכורים. עשרות האלפים האלה, שהושלכו בידי ממשלות ישראל לרחובות נטולי מעמד והיתרי עבודה עד לרגע הזה, אלה לא נותרים בוואקום. הם מתפרנסים למחייתם בכל דרך. מי שביקר שם, בגזרה האקסטריטוריאלית שהם יצרו לעצמם בשכונות דרום תל-אביב, יכול גם לראות בעין איך הם משתלטים כמעט על כל מה שזז בשכונות החלשות האלה. הם דוחקים את רגלי התושבים והופכים את חיי הנותרים לבלתי נסבלים. בינתיים הם רוכשים זכויות קנייניות, מתבססים, ובהיעדר מעמד, לא מתבצעת מולם שום אכיפה עירונית ומינהלית. נוצרה בדרום תל-אביב היאחזות זרה ואנומלית, אקסטריטוריאלית. תושבי השכונות האלה ננטשו על-ידי המדינה והופקרו למצב שמדינה מתוקנת לא יכולה להשלים אתו. הגדר שהושלמה ומתהדרים בה, ובצדק, ובהצלחה שלה, ממזערת ממילא את החשש להתגברות ההגירה. לגרש את אלה שכבר פה, אי-אפשר, את זה כולם יודעים. לכלוא עשרות אלפים, גם לזה אין היתכנות, וזה גם לא יעלה על הדעת. הנה, התבשרנו ש-50 מיליון ש"ח שהושקעו במתקן "סהרונים" ירדו לטמיון, נקברו בחולות. ואני שואל, מדינת ישראל, ממשלת ישראל, אין לה את הכוחות לטפל בהוצאה מסיבית של מאסה קריטית של המהגרים האלה, שממררים את חיי תושבי שכונות הדרום? בסכומי העתק האלה שזרקו לתוך החולות שם במתקני כליאה אפשר היה להסדיר את ההוצאה שלהם משם; את ההכשרה שלהם ואת השילוב המוסדר שלהם בענפי משק שמשוועים לכוח-אדם – חקלאות, משק בקר ועוד. אי-אפשר במקביל גם להמשיך לצמצם את המשך ייבוא העובדים הבלתי-מבוקר, ולאפשר את שילובם של אלה שממילא תקועים לנו פה? כשאפשר יהיה להחזיר – וגם אני בעד שכשאפשר יהיה להחזיר – אנחנו נשלח אותם מפה ונרוויח שגרירים של רצון טוב. כמו שנהגנו לעשות פעם עם מדינות אפריקה, הבאנו אותם בהמוניהם כדי ללמד אותם. אני רוצה להספיק להקריא לכם על השימוש בכוח, ולא חשוב באיזה היבט, בין אם זה מהגרים, בין אם זה גזירות התקציב של כוח ועוד כוח. סיפור של ברטולד ברכט, מסיפורי מר קוינר, בתרגומה של אילנה המרמן. "אמצעים נגד הכוח" – תיקחו את זה מול העם הפלסטיני. תיקחו את זה לגזירות התקציב, תיקחו את זה לדרך שבה מטפלים במהגרים. לא תמיד הכוח עובד, וגם החירות יש לה ערך. "אמצעי נגד הכוח. מר קוינר, האדם החושב, דיבר באולם לפני קהל רב נגד הכוח, והנה שם לב שהאנשים שלפניו נסוגים ומסתלקים. הוא נפנה להביט לאחור וראה שמאחוריו עומד הכוח. 'מה אמרת?' שאל אותו הכוח. 'דיברתי בעד הכוח', ענה מר קוינר. אחרי שיצא מר קוינר ביקשו תלמידיו לדעת מה עם עמוד השדרה שלו. ענה להם מר קוינר: 'אין לי עמוד שדרה כדי שישברו אותו. דווקא אני חייב להאריך ימים יותר מהכוח'". "ומר קוינר סיפר את הסיפור הזה: יום אחד, בימים שהתערער שלטון החוק, בא סוכן אל דירתו של מר אגה שלמד לומר לא, והראה תעודה שהוּצאה בשם האנשים ששלטו בעיר. ובתעודה היה כתוב שכל דירה שיציג בה את כף רגלו תהיה שלו; וגם כל מאכל שידרוש יהיה שלו; וגם כל איש שיראה יהיה חייב לשרתו. התיישב הסוכן על כיסא, דרש אוכל, התרחץ, שכב במיטה, ולפני שנרדם שאל בפנים מסובים אל הקיר: 'האם תשרת אותי?' מר אגה כיסה אותו בשמיכה, גירש את הזבובים, השגיח על שנתו, וכביום הזה כך ציית לו שבע שנים." עוד שני משפטים. "ואולם, בכל מה שעשה למענו היה דבר אחד שנשמר היטב מלעשותו: הוא לא אמר מילה אחת. והנה, נקפו שבע שנים, והסוכן שמן מרוב אכילה ושינה ומתן פקודות ומת. אז עטף אותו מר אגה בשמיכה מרופטת, גרר אותו אל מחוץ לבית, רחץ את המיטה, סייד את הקירות, נשם לרווחה, וענה: לא." אז אנחנו לא נחכה שבע שנים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת משה מזרחי. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. חמש דקות. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, שר הפנים, הצעת החוק הזאת איננה מידתית. היא פוגעת בזכויות יסוד, ואין לה שום מטרה ושום משמעות מלבד להחמיר את מצבם של הפליטים ומבקשי המקלט. היא עוסקת רק במבקשי מקלט ובפליטים, כי הרי עובדים זרים יכולים להעביר את כספם באופן חופשי. רובם המכריע הם מאריתריאה ומסודאן, והם אינם מורחקים מישראל. אני חוזרת: הם אינם מורחקים מישראל. מצד אחד, מדינת ישראל אינה בוחנת בקשות למקלט של אריתריאים וסודאנים, ותחת זאת מחילה עליהם מדיניות הגנה קולקטיבית, מדיניות אי-הרחקה, והיא גם התחייבה בפני בית-המשפט העליון שלא תאכוף עליהם איסור לעבוד. אז מצד אחד לא מגרשים אותם והם חיים פה, ומצד שני מותר להם לעבוד, אבל מצד שלישי הם לא יכולים להוציא כספים למשפחה שלהם בביתם, שנזקקת מאוד לכספים האלה. תכלית הצעת החוק הזאת, כפי שכתוב בדברי ההסבר, היא לצמצם את התמריץ הכלכלי להגיע למדינת ישראל. אבל ההצעה הזאת לא תצמצם את התופעה של שליחת כסף. היא לא תוסיף הגבלות על הוצאת כספים ורכוש ממדינת ישראל; היא רק תהפוך את מבקשי המקלט והפליטים לעוד יותר עבריינים, כי הם יוציאו את הכסף בעזרת גורמים עברייניים. בכנסת הקודמת התנגדו להצעת החוק הזאת מכל קצות הקשת הפוליטית והביעו את ההתנגדות שלהם בוועדה. יותר מזה, השרה יעל גרמן הגישה ערעור על ההצעה הזאת לוועדת שרים חקיקה, ערעור שנדחה. יותר מכך, נציגת פרקליטות מחוז ירושלים, שהשתתפה בדיונים על הצעת החוק, הביעה התנגדות קשה לחוק והסכימה לטענות המהגרים שבעצם החוק הזה יגרום לכך שהוצאת הכספים תיעשה אך ורק בדרכים עברייניות. זה יעודד פעילות עבריינית, וזה בדיוק מה שניסתה הצעת החוק הזאת למנוע. אז כל שנותר מהצעת החוק הזאת הוא הזכות של האדם לדאוג למשפחה שלו, לסייע לקרוביו בכסף שהרוויח בעמל כפיו. זה חוק יובש שאין שום סיכוי שהציבור יוכל לעמוד בו, מה שיעודד בעצם גם פיתוח שוק עברייני ונצלני של העברות כספים בלתי חוקיות תמורת דמי תיווך מופקעים, וגם יותר מכך – זה יעודד את התעשייה המזוויעה של חטיפות, אונס, עינויים, קציר איברים, סחר בבני-אדם ואף רצח שמתחוללים בסיני. מבקשי המקלט שפודים את קרוביהם יהפכו כעת את העברות הכספים למורכבות יותר ויצטרכו להשתמש בגורמים עברייניים להעברת הכספים. אין פה פתרון. אני מבקשת להתנגד לבקשה הזאת, לא להחיל דין רציפות על הצעת החוק, ולהחריג מהצגת החוק את מי שהוחלה עליהם מדיניות הגנה קולקטיבית או מדיניות אי-הרחקה שעליה החליטה מדינת ישראל ושאין לה אפשרות להרחיקם מישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. היא מוותרת? אני מבין שאתה אחרון הדוברים, ואנחנו נעבור להצבעה. הבנתי שחברת הכנסת חנין זועבי ויתרה על רצונה לדבר, ואני מכבד את רצונה. חמש דקות לרשותך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אכן בשכונות דרום תל-אביב ובאזורים מוחלשים אחרים של הארץ קיימת מציאות קשה, מסוכנת ועצובה. בשכונות דרום תל-אביב יש היום אלפי מבקשי חיים מאפריקה, אנשים שהגיעו לכאן חסרי כול וחיים כאן כמעט חסרי כול – חיים ברחובות, בפארקים; אנשים שחיים בתנאים קשים במציאות עגומה בתוך שכונות שהמציאות שלהן קשה ממילא. הבעיות החברתיות היו קיימות גם קודם, אבל הוחרפו עוד יותר כאשר האוכלוסייה הזאת חסרת הכול הגיעה ונפלה על המקומות המוחלשים האלה. המציאות היא קשה, אבל את המציאות הזאת צריך לשנות לא בדרך של מלחמה במבקשי החיים מאפריקה ולא בדרך של הסתה נגדם, כי לא המלחמה הזאת ולא ההסתה הזאת יפתרו איזושהי בעיה בשכונות דרום תל-אביב. עמיתי חברי הכנסת, קראתי הבוקר בזעזוע על אותם פקחים של עיריית תל-אביב שיחד עם פקחים של משרד הבריאות פשטו על עסקים של הציבור האפריקני בדרום תל-אביב, סגרו אותם, הלחימו דלתות, נכנסו למסעדות, שפכו, עמיתי חברי הכנסת, אקונומיקה בתוך הסירים. אני שואל את עצמי, אני שואל אתכם: לאן אנחנו מידרדרים? לאן אנחנו הולכים? הצעת החוק הזאת שנמצאת היום לפנינו היא עוד צעד בכיוון הפסול והמוטעה הזה. מה יעשה החוק הזה? הוא ימנע העברת כספים חוקית לחוץ-לארץ, אבל הוא לא ימנע העברת כספים לחוץ-לארץ. הוא יהפוך את העברת הכספים לחוץ-לארץ להעברת כספים שנעשית באמצעים לא חוקיים – מחוץ לחוק ונגד החוק. לכן החוק הזה לא יפתור שום בעיה; הוא רק יחריף אותה. עמיתי חברי הכנסת, בעוד יומיים, בחג השבועות, אנחנו נקרא במגילת רות. מגילת רות עוסקת כולה בציוויים על גרים, בהתייחסות לגרים. על-פי המסורת, רות המואבייה היא הסבתא של הסבתא של דוד המלך. אין ציווי יותר רווח במסורת היהודית מאותו ציווי מרחיק לכת, דרמטי וקיצוני שאומר: ואהבת את הגר כמוך – כמוך אהבת את הגר. כשאני מסתכל על הצעת החוק הזאת ואני מסתכל על מדיניותה של הממשלה הזאת ביחס למבקשי החיים מאפריקה, ואני מסתכל על הפרקטיקה הזאת של פקחים ששופכים אקונומיקה לתוך סירי בישול במסעדה של אריתריאים בדרום תל-אביב, אני שואל אתכם, רבותי השרים: כמה התרחקתם מהמקום הזה? כמה התרחקתם מהדרך הזאת? כמה התרחקתם מהנורמות האלה של דאגה לאחר, לגר, למי שאיננו יהודי? הנורמות שהחוק הזה מציע, עמיתי חברי הכנסת, הן נורמות אכזריות שאינן רואות בני-אדם, אינן מסתכלות על בני-אדם, אינן מתייחסות לבני-אדם. החוק הזה הוא חלק ממחלה שהולכת ומתפשטת בחברה שלנו, מחלה של התייחסות לאחרים לא כבני-אדם, כי הם לא יהודים – מחלה שהתחילה בערבים ומתפשטת לאפריקנים ותגיע ומגיעה ליוצאי אתיופיה וליוצאי חבר המדינות, כי לגזענות, עמיתי חברי הכנסת, אין גבול בסופו של דבר. המחלה הזאת סופה להמית גם את מי שמתחיל במערכה שלה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מבין שהשר יאיר שמיר, שר החקלאות, מעוניין להשיב לדוברים. כל שר רשאי להשיב – כל אחד משרי הממשלה יכול להשיב בשם הממשלה. אדוני השר, רשות הדיבור שלך. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ההצעה הזאת, אשר דנו בה באריכות, ואפילו בהתלהבות של חלק מהשרים, בוועדת השרים לענייני חקיקה, לא הגיעה הנה כלאחר יד, היא לא הגיעה הנה בלי שהעלינו חלק מהשאלות ההומניות, ויותר מזה, שאתם העליתם. אבל בסופו של דבר אתה חייב להשוות בין האינטרסים ולשחק על המידתיות בכל דבר, במי אתה פוגע יותר, במי אתה פוגע פחות. תושבי דרום תל-אביב, לפחות בתחילת תהליך ההגירה של האנשים שהגיעו מאפריקה כמהגרי עבודה, קיבלו אותם, את אותם מהגרי עבודה, ומה שבעו מהם; מספיק ללכת שם היום ברחובות ולראות – הכול מנעולים, הכול רשתות, הכול פחד. ואותם גרים שפה דב חנין הציג אותם והשווה אותם לרות המואבייה, אשר רצתה להזדהות עם המקום, רצתה – אלוהי אלוהייך ולאן שתלכי אלך – זה לא אותם אנשים. ולכן, אנחנו חשבנו ברמה של במי אנחנו פוגעים יותר ובמי אנחנו פוגעים פחות. ובעצם, מה החוק הזה אומר? החוק הזה אומר שהאדם מקבל את התמורה, הוא מקבל את מלוא כספו תמורת עבודתו, אותם אלה שעובדים, ולכן איננו פוגעים באינטרסים שלהם להמשיך לעבוד ולהתפרנס – הוא יכול להשתמש בכספו, הוא יכול לחסוך אותו. הוא לא יכול לשלוח אותו. אבל, בהחלטתו לצאת מן הארץ ולחזור לאפריקה, או לסודאן, הוא מקבל את מלוא כספו, ואם הוא גם הפקיד אותו בתוכנית חיסכון נכונה הוא גם יקבל איזשהו רווח. ולכן, אנחנו חושבים שזוהי הצעה נכונה, מידתית, עונה על כל הצרכים ואיננה פוגעת באותו מהגר, כפי שהיא פוגעת – או: לא פוגעת בתושבי תל-אביב. ולכן אני מאוד ממליץ לאשר ולהצביע בעד הרציפות הזאת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תודה לשר החקלאות, השר יאיר שמיר. אם כן, רבותי – רבותי השרים, אתם עומדים – אני עובר להצבעה. הצבעה על הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה). רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 39 נגד – 19 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (איסור הוצאה מישראל של כספי מסתנן – הוראת שעה), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 39 בעד, 19 מתנגדים. אם כן, רבותי, הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות נתקבלה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – מבקשת להעביר את זה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לפי מה שרשום לפני זה אמור לעבור לוועדת הפנים. מה את מבקשת? <קריאה:> עובדים זרים. <מיכל רוזין (מרצ):> הוועדה לעובדים זרים. <היו"ר יצחק וקנין:> ועדה לעובדים זרים. אם כן, רבותי, זה יעבור לוועדת הכנסת, והיא תחליט לאיזה ועדה תועבר הודעת הממשלה. הודעה לסגן מזכיר הכנסת. <שר הפנים גדעון סער:> אני לא בטוח, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אדוני השר, אני אתן לך מהצד. <שר הפנים גדעון סער:> לפני שתקבע, אני מציע לבדוק מה קובע תקנון הכנסת. מאחר שעל הצעת החוק הוחל דין רציפות, ובכנסת הקודמת היא נדונה בוועדת הפנים, יכול מאוד להיות – אני לא בדקתי את התקנון – שהדין הוא שזה עובר לוועדת הפנים, ואם רוצים להוציא את זה מוועדת הפנים, על מי שרוצה להוציא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, רבותי, רבותי, זו טעות. אדוני השר טועה – – <שר הפנים גדעון סער:> אני שואל. <היו"ר יצחק וקנין:> – – רק בקריאה טרומית. <קריאות:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה כמו קריאה ראשונה. <שר הפנים גדעון סער:> ראשונה. <היו"ר יצחק וקנין:> נכון. ולכן – – – <שר הפנים גדעון סער:> לא. סליחה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני. אדוני. <שר הפנים גדעון סער:> אני מציע לבדוק. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, האמן לי, יש לנו קצת ותק בכיסא שאנחנו יושבים פה – – <שר הפנים גדעון סער:> נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> – – לא קטן. ולכן, מאחר שזה לא בקריאה טרומית – זה קריאה ראשונה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נכון. נכון. <שר הפנים גדעון סער:> נכון. נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אדוני השר, ולכן, מה שחל על כל הצעת חוק חל על דין הרציפות, ואני – – – <שר הפנים גדעון סער:> אדוני, היועץ המשפטי של הוועדה טוען שאני צודק. לכן, עם הביטחון – אני מבין שיש ביטחון רב – אני טוען שהדין בכנסת הוא שונה, ועכשיו אני אנמק, ואם תרצה לקבוע אחרת, ועדת הכנסת, אבל תן לי בבקשה לנמק. אני טוען שהצעת חוק שעברה בפעם הראשונה כאן – לצורך העניין, בקריאה טרומית – ועדת הכנסת מכריעה כאשר עולה מחלוקת בתוך המליאה. אם היא כבר נדונה באינסטנציה קודמת בוועדה, אי-אפשר לעשות את זה בדרך הזאת, אלא צריך להגיש בקשה לוועדת הכנסת, והיא המכריעה. מאחר שכאן זה דין רציפות, ובכנסת הקודמת ועדת הפנים דנה בזה, אני מציע לבדוק. יש כאן ייעוץ משפטי – – <היו"ר יצחק וקנין:> בכל מקרה, אדוני – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – אולי אני שוגה. אני מציע לבדוק את הנקודה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, בכל מקרה זה יועבר לוועדת הכנסת. <שר הפנים גדעון סער:> לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רק רגע. אני מציע – – – <שר הפנים גדעון סער:> יש הבדל האם זה עובר מכוח החלטה של אדוני, או שסיעה או חבר כנסת מסוים מבקשים להעביר את זה אחרי שזה נמצא כדין בוועדת הפנים של הכנסת. <מיכל רוזין (מרצ):> זה נמצא בכנסת הקודמת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אדוני, יכול להיות שכבודו צודק על-פי הפרוצדורה, לא על-פי התקנון. מאחר שהחובה לא חלה במקרה הזה, כיוון שזה לא הוכן על-ידי אותה ועדה, לכן זה ילך לוועדת הכנסת, וועדת הכנסת תחליט. אני חושב שהיועצת המשפטית של הוועדה טועה, מכיוון שאני בטוח שאם הייתה פה היועצת המשפטית של ועדת הכנסת היא הייתה אומרת בדיוק מה שאני אומר. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. מה אומרת גברת אסטרחן? <שר הפנים גדעון סער:> אני מציע לשמוע את הייעוץ המשפטי. <היו"ר יצחק וקנין:> גברת ארבל, רבותי, אני מוכן – תראו – – – <שר הפנים גדעון סער:> בכנסת הזאת מקובל היה שהייעוץ המשפטי – – – מעל סיעת מרצ – – – <היו"ר יצחק וקנין:> טוב, אנחנו לא נכלה את זמננו – אדוני השר, אני לא אכלה את זמני פה בוויכוח אם זה לכאן או לכאן. בכל מקרה, אם כבודו צודק – אני מוכן להקריא את התקנון, כן? אדוני השר, אם כבודו צודק, ועדת הכנסת תכריע. בסופו של דבר זה לא משנה. <קריאה:> – – – <שר הפנים גדעון סער:> זה כן משנה. אני מבקש – – – תקנון הכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יודע מה, מאחר שכבר יש הצבעה, הרי אנחנו לא נמשיך את הדיאלוג ביני לבינך; יש פה ייעוץ משפטי, שיגישו לי את הייעוץ המשפטי, ואם נצטרך לתקן את זה נתקן את זה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> אני ממשיך, רבותי. אדוני, הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. אדוני סגן המזכירה. רבותי מזכירי הסיעות, נא לשמור על הסדר ועל השקט. נא להקריא. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: חוסר הכנה למבחן הבגרות באזרחות בבתי-ספר ערביים, הצעתם של חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, מוחמד ברכה ומסעוד גנאים. הודעת מזכירת הכנסת בדבר בחירת נציגי הכנסת לוועדות בחירה של נושאי משרה שיפוטית. כמו כן אודיעכם כי חבר הכנסת אחמד טיבי ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק אורח חיים בריא, התשע"ג–2013, שמספרה פ/863/19. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> בכל מקרה, לעניין הראשון, הקודם, בנושא של דין הרציפות, אני מבקש שהגברת ארבל תגיש לי חוות דעת, או היועץ המשפטי של הכנסת, שיגישו לי חוות דעת. אני חושב שאני צודק במה שאמרתי, הדבר יתברר. <המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה להיענות לבקשת הממשלה להאריך את תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים. המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה לאשר את בקשת הממשלה להאריך את תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011. רבותי, דיון והצבעה בנושא הזה. יציג את הצעת החוק חבר כנסת דוד צור, בשם יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. <דוד צור (בשם הוועדה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא לאישור הכנסת את המלצת הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה לקבל את בקשת ראש הממשלה ושר הפנים בעניין צו הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013. במסגרת הצו הכנסת מתבקשת לאשר את הארכת תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, הידוע כחוק הווד"לים, שנחקק כהוראת שעה ל-18 חודשים, בתקופה נוספת של שמונה חודשים. מכיוון שבשל הבחירות הוארך ממילא תוקפו של החוק בשלושה חודשים באופן אוטומטי, הצו מאריך בפועל את תוקף החוק בכחמישה חודשים בלבד, כלומר עד ליום 11 באוקטובר 2013. מהנתונים שהוצגו על-ידי הממשלה לוועדה המשותפת עולה כי אין ספק שחוק הווד"לים זירז וקיצר מאוד את הליכי התכנון לדירות מגורים במדינת ישראל. יותר דירות מאושרות היום בזכות הווד"לים. במשך השנה שמאז נחקק חוק הווד"לים אישרו מוסדות התכנון תוכניות המאפשרות בנייה של 75,000 דירות, מהן כ-23,000 בווד"לים. הווד"לים גם אפשרו לוועדות המחוזיות לטפל בתוכניות שהיו תקועות במשך זמן רב, וכך אושרו יותר דירות ממה שהממשלה הציבה כיעד, לעומת קצב אישור של 25,000 דירות בשנה שהיה מקובל לפני חוק הווד"לים. החוק גם קיצר את הזמן הנדרש לטיפול בתוכניות באופן משמעותי: תוכנית וד"לים מאושרת בממוצע בחמישית מהזמן שלקח לאשרה בעבר. אין ספק שיש עוד חסמים שיש להתיר, כמו בעיית הרישוי או סוגיית דיור בר-השגה, שלא זכתה למענה אמיתי, ואנחנו, כוועדה, נידרש לנושא. אבל אישור הצו יאפשר את המשך התנופה בתכנון, שתוביל בסופו של דבר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אתם מפריעים לדיון. <דוד צור (בשם הוועדה המשותפת):> – – – שתוביל בסופו של דבר לכך שאזרחים רבים יותר יוכלו לקנות את לשכור דירות במחיר הגיוני. הגדלת היצע הדירות היא משימה לאומית שהממשלה והכנסת מחויבים לה, והארכת תוקפו של חוק הווד"לים היא צעד אחד ממגוון צעדים שצריך לנקוט בכיוון זה. על רקע הצלחת החוק והצורך בהמשך תנופת התכנון שהוא הביא, החליטה הוועדה המשותפת להמליץ בפני הכנסת לאשר את הארכת תוקף החוק, כפי שפירטתי קודם. הכנסת מתבקשת אפוא לאשר את המלצת הוועדה המשותפת להארכת תוקפו של חוק הווד"לים עד ליום 11 באוקטובר 2013. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד צור. רבותי, אנחנו פותחים את הדיון בהמלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. רבותי, לעניין דין הרציפות – הוגשה לי חוות דעת של היועצת המשפטית של ועדת הכנסת. היא קובעת: בדין רציפות לא קובעים ועדה. אם הוחל דין רציפות, זה באופן אוטומטי עובר לוועדה שאליה הועבר החוק בכנסת הקודמת. כדי להעביר לוועדה אחרת יש לפנות לוועדת הכנסת. אם כן, רבותי, זה לא יעבור לוועדת הכנסת. זה ילך לוועדת הפנים של הכנסת. אדוני השר, תודה על ההערה שלך. <מיכל רוזין (מרצ):> תגישו את הערעור ליועצת המשפטית. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, זה לא בפרשנות – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זה לא על-פי התקנון – רבותי, זה לא על-פי התקנון, אבל אני מקבל את חוות הדעת של היועצת המשפטית של ועדת הכנסת. <שר הפנים גדעון סער:> היועץ המשפטי הוא מעל סיעת מרצ. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, הסתיים העניין. הקראתי את זה, ואדוני צודק. <שר הפנים גדעון סער:> אני שבע רצון מחוות הדעת המשפטית, זה בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, הכנסת מתבקשת לאשר היום הארכה של אחד החוקים הבעייתיים ביותר שעברו בכנסת הקודמת; אחד החוקים המזלזלים ביותר בציבור, אחד החוקים שהיו מבוססים על אמירת אי-אמת לציבור, אם לא אפילו הטעיה של הציבור. חוק הווד"לים, רבותי חברי הכנסת, הוא כישלון מכל הבחינות, אבל אחד הכישלונות הגדולים ביותר הוא הכישלון המוסרי. הממשלה באה והבטיחה לכנסת שבמסגרת הווד"לים יהיה דיור בר-השגה; את זה הבטיחו לכנסת, הכניסו את זה אפילו למטרות החוק, ובפועל לא נבנתה אפילו דירה אחת של דיור בר-השגה במסגרת החוק הזה. הממשלה מודיעה לבג"ץ שהחוק איננו מאפשר דיור בר-השגה. אותה ממשלה שטענה בכנסת שווד"לים זה כדי לקדם דיור בר-השגה, אותה ממשלה היא זו שאומרת לבג"ץ שהחוק הזה איננו מאפשר דיור בר-השגה בכלל. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, היה מעשה מרמה נגד הציבור, ואת החוק הזה היום אנחנו מתבקשים לאשר לתקופה נוספת. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להזהיר אותנו, בכנסת, ממה שמתכננים לעשות בנושא הווד"לים במהלך הבא, במסגרת תוכנית הדיור הממשלתית כפי שהיא מסתמנת היום בממשלה וכפי שהיא תובא לקבינט הדיור של הממשלה ביום רביעי הבא. הדבר הראשון הוא – אם אתם זוכרים את המאבק בחוק הווד"לים, אנחנו לפחות הצלחנו לצמצם את תחולת החוק לאדמות ציבוריות. היום רוצים לאפשר ערוץ וד"לים גם לתוכנית בנייה באדמות פרטיות, כלומר מהלך גלוי של קידום אינטרסים נדל"ניסטיים וקבלניסטיים חסרי עכבות וחסרי מצפון. מעבר לזה, אנחנו טענו נגד החוק הזה שהוא מייצר מלאי של תוכניות אבל הוא לא מתכוון לקדם בנייה. החוק בעצם אפשר לאשר תוכניות במסלול מאוד מהיר, אבל התוכניות האלה לא היו צריכות בכלל להיבנות, הן היו אמורות להישאר ויכולות להישאר במגירה עד שיתאים לאותו יזם או לאותו נדל"ניסט לשווק את הקרקעות שהוא עומד מאחוריהן. הדבר היחידי שהיה בחוק הקיים, הדבר היחידי שקיים, זה שבמהלך שנתיים וחצי אותו יזם צריך להראות לפחות התחלת בנייה; התחלת בנייה, כלומר 20% עבודות תשתית. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> בהצעה שנמצאת היום בפני הממשלה מוצע להאריך את התקופה שלא צריך לעשות שום דבר – לא צריך לעשות שום דבר – משנתיים וחצי לחמש שנים. אז אתם מרסקים את המערכת התכנונית, אתם שוברים את כל הנורמות, אתם מונעים מהציבור להביע את דעתו, ועושים את הכול בשביל מה? הרי לא תהיה בנייה. חמש שנים אתם משחררים את הקבלנים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> – – את הנדל"ניסטים אפילו מהחובה הזאת, של התחלת בנייה בשיעור 20% עבודות תשתית. לכן, עמיתי חברי הכנסת, חוק הווד"לים לא נועד לקדם פתרונות דיור, לא קידם פתרונות דיור, לא יקדם פתרונות דיור. אנחנו בכנסת צריכים ללמוד מהלקחים של הסיבוב הקודם, ולא לאפשר את הארכת החוק הזה אפילו ביום אחד נוסף. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> פה היא מופיעה, אבל פשוט סימנו לי איזה סימון שהעבירו – – – <קריאה:> זה בסדר. קולגות. <היו"ר יצחק וקנין:> אין שום קולגות. רבותי, אני עליתי כרגע לשבת בכיסא ומישהו סימן לי שמיקי רוזנטל יורד למטה ואבישי עולה במקומו. <אבישי ברוורמן (העבודה):> בהסכמה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, שלוש דקות לרשותך. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אין חוק כל כך רע, כל כך מרושע, כמו חוק הווד"לים הזה, ואני אומר את זה באופן הכי ברור. חוק הווד"לים הוא חוק שמילא בכל הארץ בנייה מטופשת, בנייה שהדורות הבאים או אלה שצריכים לגור בה, אדוני סגן שר האוצר – שום התפתחות בדיור מאז שהתחילו את הווד"לים, אדוני היושב-ראש, אתה יודע את זה, רק הארץ מלאה בשגיאות בנייה, בבנייה חפוזה, שאחר כך אלה שגרים שם לא יודעים איך לצאת משם, שכונות עם תכנון כל כך רע. הרי מה זה הווד"לים? ממשלה קובעת לעצמה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם עצמה? מה זה הוועדות האלה? מי הוועדות האלה? מי מונע? זאת אומרת, הממשלה מודיעה שהיא בעצם חסרת כל יכולת. הרי זה הסיפור, חברת הכנסת מרב מיכאלי. על מה אנחנו מדברים? ממשלה מודיעה לעצמה שהיא כישלון? שהיא לא מסוגלת להתמודד עם המציאות? מי עד היום, חבר הכנסת דב חנין – ואתה מכיר זאת היטב – מי המעכב הכי גדול של תהליכי הבנייה אם לא אוזלת היד, אוזלת הרגל, אוזלת המחשבה של הממשלה? כמה תמכרו לנו את הסיפורים האלה? מי מפריע לכם לבנות? אבל אתם עושים תוכניות מנוונות, תוכניות שלא מקדמות דבר וחצי דבר. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני מכיר תוכניות כאלה בלא-מעט יישובים, שהכול נעשה בחופזה, בטמטום, לעתים ברשעות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> גברתי השרה לימור לבנת וחבר הכנסת דוד צור, אתם עומדים עם הגב לנואם. זה לא מקובל. <איתן כבל (העבודה):> ואני נעלב, חבל לכם על הזמן. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לשבת. שבו. תשבו ליד חבר הכנסת עמרם מצנע וגם תוכלו – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מתנצלת. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה. נעלבתי, אתה צודק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מתנצלת. אני מתנצלת גם באופן כללי וגם באופן אישי. <דוד צור (בשם הוועדה המשותפת):> לא ראינו אותך. <איתן כבל (העבודה):> אתה צודק. גם אתה, אתה עוד ממשיך עם זה? <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <איתן כבל (העבודה):> טוב, אבל, חבר הכנסת ברוורמן, זה למחזר בדיחות שלי. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכנסת, לכל הכנסת, לחברי הכנסת, בסופו של עניין, מה שאנחנו עושים בימים אלה, ההחלטות שאנחנו מקבלים כאן אלה באמת החלטות לדורות הבאים. אלה החלטות לדורות הבאים, וכשאנחנו מסתכלים לאחור ומסתכלים על החלטות שהתקבלו על-ידי הווד"לים – האם יש בנייה – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים. – – האם התחילה בנייה כתוצאה מכך, האם כל הארץ מלאה בבנייה עבור זוגות צעירים? כלום. רק ועדות ורק קיצורים שבסוף מביאים עלינו אסון. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השר שלום וסגן השר מיקי לוי, אני פונה גם אליכם. ראה, לגבי חוק הווד"לים, אני הייתי חבר בוועדת הפנים בעבר. נאמר בצורה מאוד ברורה – אמר את זה חבר הכנסת חנין – שאין את הנושא של דיור בר-השגה, ויכלו לפתור חלק מהבעיות על-ידי הוספת תקנים בוועדות המחוזיות. אבל אני שואל שאלה נוספת. הדבר החמור ביותר שקורה לגבי הדיור – ואני פונה אליך בשם שר האוצר, מכיוון ששר האוצר הוא יושב-ראש קבינט הדיור – הוא הבעיה הבאה. חבר הכנסת צור, אני לא יכול להגיד שום דבר לחברת הכנסת לבנת, אבל לך, אני מבקש, אתה יודע, יש לך כבוד אלי, תודה. <דוד צור (בשם הוועדה המשותפת):> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> לא. מה שקורה פה – אני קיימתי דיון בשבוע שעבר בוועדת הכלכלה, הזמנו את ראש המינהל בנצי ליברמן, שמנו את הנתונים: משווקים 40,000 דירות, בפועל – פחות מ-15,000 דירות. מדוע? אמרתי לו: בנצי, נניח שיש ראש ממשלה שממנה אותך לצאר, האיש שאחראי לנושא הדיור. מה אתה עושה? אמר לי מנכ"ל המינהל, ראש המינהל, בנצי ליברמן: אבישי, אני אסביר לך. יש פרויקט, רוצים לבנות דירות, ומצד שני צריך להוסיף כביש של תחבורה, מצד שני צריך להוסיף בתי-ספר. פה יש שר החינוך, פה יש שר התחבורה, פה יש את השר הזה. מדינת ישראל לא מנוהלת, ולכן בעוד ארבע שנים לא יהיה דיור. ולכן השאלה היא – אמרתי: מי בעל הבית? ואז ענה לי בנצי: שר האוצר הוא יושב-ראש קבינט הדיור. ואני שואל פה שאלה את חברי הכנסת: שר האוצר כרגע עמוס מהיום והלילה, זורקים לו גזירה מכאן ומשם, נפל לנושא שחדש לו. הוא ינהל עכשיו את כל הדיור עם כל השרים? ולכן לא יקרה פה כלום. כמו שבעבר לא קרה כלום, לא יהיה בעתיד כלום אם לא יהיה ניהול אחר של הממשלה הזאת, שבו יהיה אדם אחד, קבוצה של מנכ"לים שלוקחת את האחריות ומתאמת. כל הססמאות האלה לגבי 40,000 יחידות משווקות – שום דבר לא יקרה, לא יהיה דיור בר-השגה, ולכן גם וד"לים יהיו טעות, ולא יהיה שום ביצוע לגבי הדיור. זאת המכשלה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי. שלוש דקות. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברי וחברותי חברות הכנסת, באמת זה מצחיק. עולים פה חברי אחד אחרי השני ונותנים את הנתונים שידועים לכל קורא וקוראת עיתונים, באמת, בבחינת מה שמכונה common knowledge. הווד"לים לא הוסיפו יחידות דירות, ודאי לא יחידות דיור בנות-השגה לציבור שזקוק או זקוקה לכך. אז למה בעצם? בואו, חברי חברי הקואליציה, בואו, מחשבה עצמאית רגע. למה? אני באמת לא מצליחה להבין למה, אלא אם כן אתם רוצות ורוצים לתת טובות הנאה לקבלנים. בואו רגע נדבר מבחינת השפה, בסדר? תכנון איננו חסמים, מה גם שאנחנו יודעות ויודעים מניסיוננו עם הווד"לים שהפקק לא נמצא בתכנון; הפקק נמצא בהוצאה לפעול של תשתיות. כמו שהסביר יושב-ראש ועדת הכלכלה אבישי ברוורמן, הפקק נמצא בכל מיני מקומות אחרים, זה מה שמעכב. התכנון דווקא מתנהל בסדר גמור – וצריך, אגב. תכנון צריך לקחת הרבה זמן. בישראל אנחנו מרבות ומרבים להתלונן שאין לנו תכנון לטווח ארוך, שאנחנו לוקות ולוקים בחוסר הסתכלות לטווח אחרון ולא לוקחות בחשבון דברים לטווח ארוך, והנה, מה שכבר יש, אנחנו באים עם החוק הזה לחרב גם את זה. אני לא יודעת אם יצא לכם לאחרונה לבוא לשכונה החדשה בפתח-תקווה, ממש נבנתה באדיבות הווד"לים עוד משנות ה-90. שכונה חדשה, מהממת, יפה – אין חניה; בפתח-תקווה, ולא במרכז עיר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בקדנציה הראשונה שלו, טבע את המונח המצוין: יש לנו ארץ נהדרת. חבל שאנחנו הולכות והולכים ומכסות ומכסים את הארץ הזאת ואת כל השטחים הפתוחים המעטים שנשארו בה בבטון, בטון ובטון, שלא באמת מועיל לאף אחד ואף אחת. חברי וחברותי בקואליציה, אני באמת מפצירה בכם: בואו נחשוב על זה מחדש. אין תועלת בחוק הזה. חבל להמשיך ולאפשר את הנזק שהוא גורם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי, ה"סופר-טנקר" של הדיור מקורקע, נשאר ריק. ניתן לו אישור להמריא, אבל הטייס שכח להפעיל את צינור המים, הוא לא מצליח לכבות את בעירת מחירי הדיור. אדוני היושב-ראש, בעצם אני אתקן את עצמי – הוא נתן אישור לעלות אבל רק לאלה שטסים first class. מעל 75,000 יחידות דיור אושרו בשנה שעברה, מתוכן כ-23,000 אושרו על-ידי הווד"לים. על פניו זה נשמע כמו הישג נפלא, ממש מרשים, אבל התמונה משתנה כאשר אנחנו מסתכלים ומגלים שהדירות שנבנו הן רק למי שיש לו, ולא למי שאין לו. בפועל, רק 1,300 דירות הן דירות קטנות. בתוכניות שאושרו הוקצה מספר מכובד של אפס דירות לדיור בר-השגה. אפס דירות. אני בוודאי מברך במיוחד על כך שמחציתן של הדירות בפריפריה, אבל בסופו של דבר המטרה של דיור מוזל לזוגות צעירים לא הושגה. חלק יניחו ראשם על הכר במטוס וחלק אחר ימשיך לחלום על כך ולראות את ה"סופר-טנקר" מתרחק אל עבר האופק. בסוף היום ה"סופר-טנקר" מתגלה כמטוס זעיר ללא טייס, מטוס שמנסה ללא הצלחה לכבות את האש שבוערת באזרחים מאז קיץ 2011, לכבות אותם בזרזיפי מים נבובים. חברים, אין פה מקום לתהיות. התוכנית לא עומדת במבחן המציאות. אין דירות קטנות ואין דירות להשכרה. התכנון לקוי, ולא פעם פוגע בסביבה. מחירי הדיור לא ירדו, למעשה הם רק עלו, והגרוע מכול, קצב עליית המחירים הואץ. אתמול פתחתי את העיתון וראיתי את הכותרת של עליית מחירי הדיור. ולכל אלה שטוענים שהמחיר גבוה רק במרכז הארץ – מספיק היה להביט בעליית המחירים בפריפריה כדי להבין שהאדם העובד הפך לעבד לביתו. לאדם העובד אין הרבה אפשרויות: או שיגור כל חייו בשכירות במחיר מופקע ויחלום על בית חלומותיו, או שיעבוד כל היום במרדף תמידי אחרי מימון למשכנתה שלא נגמרת. העם דרש צדק חברתי וקיבל סדק חברתי; במקום דירה להשכיר, ארנונה בבית-הקברות. לחיות כאן קשה, ולמות כאן בלתי אפשרי. תוכנית הווד"לים, כפי שהיא היום, בנויה על מגדלים פורחים באוויר. חברי הממשלה, אל תטעו. אם לא ייקבע אחוז מחייב של דיור בר-השגה, וכל עוד לא נחייב לבנות כמות מסוימת של דירות קטנות לצעירים, יוקמו מחדש האוהלים ברוטשילד והמוני הישראלים יצאו שוב לרחובות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו חבר – הכנסת מאיר פרוש. רבותי, שני דברים: דבר ראשון, אני סגרתי את רשימת הדוברים, אני לא אאפשר יותר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כמה דוברים יש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש כ-15 דוברים. ורבותי, חבר כנסת שאני אקריא את שמו ולא יהיה נוכח באולם המליאה, אני לא אאפשר לו, אם יבוא אחר כך, לדבר. שלוש דקות לרשותך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני לא רוצה לחזור על דברי קודמי, ואני אציין רק שבאמת אתם הולכים לשטוף את הארץ הזאת בכיעור, אתם הולכים להעשיר את העשירים. נאמר שיש לנו חילוקי דעות; אנחנו חושבים – אנחנו יפי נפש ואתם מבינים איך מוזילים את הדיור. אבל כבר שנה שלמה החוק הזה בפועל קיים, ומחיר הדיור רק עולה, וכל הצעדים שאתם – הקואליציה עושה, והממשלה הקודמת, והדמות – והממשלה – אחותה התאומה – שקיימת עכשיו, בעצם לא עוצרים ואומרים: רגע, אולי טעינו? זאת אומרת, אנחנו נורא חכמים, אנחנו נורא גאונים, אנחנו נורא מבינים בשוק החופשי, אנחנו מבינים איך העסק הזה עובד – ומחירי הדירות כל הזמן עולים ועולים ועולים ועולים. אז אולי תעצרו, ותקשיבו רגע לאיזו הצעה אחרת? תיקחו את חוק הווד"לים ותנסו להבין שהלחץ על מחירי הדיור נגרם מזה שאנשים לא מסוגלים לשכור דירות במדינה הזאת. אם תבנו, סוף כל סוף, דיור להשכרה, ודיור ציבורי, או לחלופין תקדמו חוק שמבטיח לאנשים שהם יכולים לשכור דירה במחיר נורמלי, ולא יכולים – ולא יצטרכו לצאת כל שנה מהדירה השכורה שהם שכרו – יכול להיות שלא צריך את כל העניין הזה, לכער את הארץ הזאת, להרוס שטחים פתוחים, להעשיר אנשים שלא כדין, ולעצור לרגע ולהגיד: ואללה, טעינו. ובמקום זה אתם ממשיכים באותה דרך. אתם רואים שזה לא עובד – כבר יש פרקטיקה. כי עד עכשיו, את כל הדוחות של מבקר המדינה – שאני קורא כל הזמן – על הרפורמות הקודמות שעשיתם, הגאוניות: בתאגידי המים, בחוק עידוד השקעות הון, בהפחתה של מסים – הכול מגיע בסוף. אנחנו רואים את הגאונות בדוחות מבקר המדינה. עכשיו, יש לכם מציאות שמכה לכם בפנים. תעצרו רגע ותגידו: ואללה, טעינו, בוא נשנה את זה, זה לא מאוחר, בבקשה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש – אינו נוכח באולם המליאה. חברת הכנסת תמר זנדברג, שלוש דקות לרשותך, ואחריה – חבר הכנסת אברהים צרצור. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, אינני יודעת אם כולנו זוכרות וזוכרים, אבל חוק הווד"לים יש לו מקום חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל; חוק הווד"לים הוא החוק שהוציא לרחוב את אחת ההפגנות הגדולות שידעה מדינת ישראל, בשלהי קיץ 2011. זה היה כאשר מרחובותיה הלוהטים של ישראל בכל הארץ עלתה תביעה חד-משמעית להורדת מחירי הדיור. והממשלה, בתגובה, קידמה את חוק הווד"לים על אפו ועל חמתו של הציבור, שיצא נגדו למחאה ולאחת ההפגנות בסדרה של הפגנות שהלכו וגדלו משבוע לשבוע. ואז, מה עשתה הממשלה? וזה היה בשבוע האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, בשנת 2011 – הממשלה הבטיחה משהו. בשביל להרגיע את המחאה הציבורית נגד חוק הווד"לים הממשלה התחייבה להכניס בו דיור בר-השגה, וככה עבר החוק. הממשלה הבטיחה לציבור דיור בר-השגה, ותמורת זה העבירה את חוק הווד"לים עם הרגעה יחסית של השטח. והנה עברו שנתיים, ויש לנו הזדמנות לבחון מה קרה בשנתיים האלה. בשנתיים האלה חוק הווד"לים – כמעט שנתיים שחוק הווד"לים פועל – דירה בת-השגה אחת לא נבנתה; ולו אחת. ולמחירי הדיור בישראל מה קרה בשנתיים האלה? עלו. אך ורק עלו. ועכשיו אומרים לנו נציגי הממשלה שבשביל לעשות דיור בר-השגה צריך ללכת לחוק אחר, לחוקק חוק נפרד לדיור בר-השגה, מפני שהחוק הזה לא נותן את המענה, והחוק הזה ייתן את המענה רק בהגדלת ההיצע ובדירות קטנות, שזה אמור לענות על הורדת המחירים. אז קודם כול, מובן שדירה קטנה עולה פחות מדירה גדולה. בשביל זה לא צריך חוק, ולא צריך וד"ל, ולא צריך דיור בר-השגה, זה ברור. גם חצי מנה פלאפל עולה פחות ממנה פלאפל שלמה. אבל מה עם דיור בר-השגה? איפה הוא? מה עם דיור איכותי? איזה – בואו נסתכל על התוכניות – איזה דיור אושר במסגרת הווד"לים האלה? אושרו המון המון המון דירות, אבל כבר ראינו שהן לא הורידו את המחירים, וגם ראינו – ואפשר לראות את זה בשטח – שזה עלה במחיר התשתיות של הפרויקטים האלה; שזה עלה במחיר מוסדות הציבור; שזה עלה במחיר השטחים הפתוחים. ואז אנחנו מבקשים מהציבור לבוא ולגור בדירות שהלכו והתייקרו, במקומות שהם פחות ופחות איכותיים, וכל זה במחיר עקיפת – שלא לומר הרס – מערכת התכנון הישראלית. אז נדמה לי שאחרי שנתיים הגיע הזמן לעצור, וללכת ולקדם פתרונות אמיתיים לדיור בר-השגה, במקום זלילת עוד ועוד ועוד שטחים לבנייה, שלא מסייעים למצוקת הדיור בישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. שלוש דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כדי לרענן את הזיכרון, היות שממשלת ישראל כנראה סומכת על כך שלציבור יש זיכרון קצר, ועל כן היא ממשיכה להנחית על ראשו מכות אחר מכות, יש מקום להזכיר לכולנו את מה שקרה משנת 2011. כולנו זוכרים, כפי שגם אמרה חברת הכנסת זנדברג, שבשנת 2011 אישרה הכנסת את חוק הווד"לים. הסיבות שעמדו מאחורי החוק הזה: 1. עלייה קיצונית במחירי הדיור; 2. צמצום משמעותי של היצע יחידות הדיור לציבור; 3. ירידה חדה בהתחלות הבנייה. במסגרת החוק: 1. הוקצו משאבים, לרבות משרות כוח-אדם ויועצים; 2. נקבעו כלים מינהליים ותכנוניים חדשים; 3. הוקם מערך תכנוני מיוחד בנושא הווד"לים, גם ברמה המחוזית וגם ברמה הארצית. זה עלה המון, המון כסף. סכומי עתק. אז מה קרה מאז ועד היום? 1. עלייה נוספת במחירי הדירות, שהפכו השגת דירה לחלום ולדבר בלתי אפשרי; 2. מחסור בדירות בנות-השגה; 3. העמקת פערים בין מעוטי יכולת לעשירים. מה קורה ברגע הזה, בקטע הזה, שמפריד בין מה שאמרתי לבין מה שאני הולך להגיד עכשיו? יש מה שנקרא בלבול בהפניית משאבים. למשל: במסגרת כנס 2013, שנת הדיור, הוזכר כי 450 דירות ציבוריות השייכות לחברת "עמידר" עומדות ריקות ברחבי הארץ וממתינות לשיפוץ שיאפשר את אכלוסן בידי זכאי הדיור הציבורי, המחכים זמן רב לדירות פנויות. ומה נדרש כדי לשפץ את הדירות האלה, כבוד היושב-ראש? רק 15 מיליון שקלים נחוצים כדי לשפץ את הדירות ולאכלס אותן במאות משפחות. לצערי הרב, סכום זה עדיין לא הוקצב. מבחינתנו, כמגזר ערבי, חוק הווד"לים לא פתר בעיה וחצי בעיה. כדי לפתור את בעיות הדיור והאכלוס במגזר הערבי נחוצה מדיניות חדשה, שתשים את המגזר הערבי, את האוכלוסייה הערבית, במרכז התכנון הלאומי של מדינת ישראל. כל עוד הם מתייחסים אלינו כאל גוף טפל, בשום פנים ואופן לא נגיע לפתרון בעיות. כפי שדורשים, כבוד היושב-ראש, צדק חברתי, צדק תעשייתי, כנראה שאנחנו במגזר הערבי דורשים גם צדק בנושא דיור, כבוד שר המדע והטכנולוגיה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. שלוש דקות לרשותך. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, החוק היה אמור לזרז את העניין של אישור תוכניות מתאר או הרחבת שטחי שיפוט. אני יכול להגיד לכם, מתוך ידיעה, מתוך סיור בכל שבוע ביישובים הערביים – אם אלה ערים או כפרים – ששם לא מרחיבים, לא מזרזים, לא משווקים. משבר הדיור, המשבר בקרקעות לבנייה ביישובים הערביים הוא משבר שחונק את האוכלוסייה הערבית, אדוני היושב-ראש. שם העניין הפוך. הקרקע – שטח הקרקע מצטמצם, פוחת, האוכלוסייה גדלה, הצרכים גדלים, ואין מענה. אני יכול להגיד לך, מתוך ידיעה, שיש הרבה ערים, הרבה כפרים, שהגישו את בקשתם להרחבה, אם זה שטח שיפוט או תוכניות מתאר חדשות שיענו על הצרכים החדשים ועל העלייה באוכלוסייה, בתושבים, אבל לא מאשרים ולא מזרזים – אם זה בסח'נין, אם זה בעראבה, אם זה במג'ד-אלכרום. לאחרונה למשל, אדוני היושב-ראש – וזו הדוגמה שאני אביא: יש כפר בשם כפר עכברה בצפון, ליד צפת. הוא נחשב לשכונה משכונות צפת. הכפר נהרס ב-1948, התושבים הלכו ללבנון או לאזורים שונים, והתושבים העכשוויים שם – הם היגרו ממקום אחר, מכפרים אחרים. שם אין קרקע פרטית. הקרקע היא של המדינה, של המינהל. אבל שם לא עיריית צפת ולא משרד השיכון ולא שום משרד ממשרדי הממשלה נותן להם מענה לבעיית הדיור שם ולבעיית הבנייה. שם לא משווקים מגרשים. שנים לא שווקו מגרשים, והצעירים מהגרים מהכפר, אדוני היושב-ראש. אני הגשתי שאילתה בנושא למשרד השיכון לפני כשנתיים. משרד השיכון אומר שהעירייה אשמה; העירייה אומרת שמשרד השיכון צריך לשווק. אז אני יכול רק להגיד לך שהמשבר הוא משבר שחונק. החוק החדש גם לא נתן מענה למשבר הדיור ביישובים הערביים, ולכן אני לא יודע על מה צריך לאשר את הארכתו של חוק כזה, שכפי שאמרתי לא נותן מענה, לא מזרז. אין בו צדק לאוכלוסייה הערבית ולכל האוכלוסייה במדינה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני הייתי מאוד בעד הווד"לים, הוועדות לדיור, כי המצוקה הנוראה של המחסור בדירות – שוכנעתי על-ידי ראש הממשלה ואחרים שמביאים איזה "סופר-טנקר" לכבות את בעירת מחירי הדיור, שבאמת גרמו במשך שנים – כבוד היושב-ראש מכיר את זה טוב – להעלאת מחירים ולהאמרת מחירים ולהרצת מחירים שנמשכת עד היום. רק השנה עלו המחירים ב-40%. אם אני אצרף את כל השנים האחרונות, ממש הדירה הולכת – קורת הגג הולכת ומתרחקת מגובה הזוג הצעיר עד לשמים, והזעקה עולה לשמים. לכן הייתי בעד העניין הזה, בתקווה גדולה שסוף-סוף יוציאו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני הדובר, אני חושב שיש אדישות של הממשלה בצורה מחרידה. כך אני רואה את הדברים. אני בין אלה שזעקו בקדנציה הקודמת יום-יום, ובוועדת הכספים אמרתי לנגיד בנק ישראל – למי לא אמרתי את הבעיה ואת המצוקה ואת גודל המצוקה. לדעתי, הפתרונות שנתנו הם פתרונות – כל הזמן אמרתי: זה אקמול, זה אספירין. אין פה תכלול של כל המערכת לטפל בבעיה כמו שצריך. ולדעתי, כל האחריות היא על ראש הממשלה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – וראש הממשלה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מהקדנציה הקודמת? <היו"ר יצחק וקנין:> האמן לי, מה שאני אומר פה, זעקתי וצרחתי בצורה שלא היה אפשר לתאר את זה. אמרתי – אני מספר פה שיחה אישית עם ראש הממשלה. אמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, אם תהיה מחאה חברתית – עוד לא הייתה מחאה במצרים. אמרתי לו: מה שאתה רואה בתוניס יהיה לך פה. הוא אמר לי: אתה עם הרגליים על הקרקע? אמרתי לו: אדוני, תהיה לך פה מחאה. והמחאה קמה על הדיור, ואני אומר לכם שאם תקום, הפעם היא תהיה יותר קשה. אני אומר את זה באחריות. רבותי, להעלות את הנושא הזה על סדר-היום. ראש הממשלה צריך לשים את זה במקום ראשון בסדר העדיפויות – פתרון לזוגות הצעירים. אני לא לוקח לך את הזמן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – אני יכול להעיד על חבר הכנסת וקנין, סגן יושב-ראש הכנסת, שגם בוועדת הכספים וגם בוועדת הכלכלה הוא אמר את אותם הדברים; לא רק באוזני ראש הממשלה אלא גם באוזנינו. האוזניים היו אטומות מלשמוע, אני לא יודע למה. יכול להיות שזה ביורוקרטיה, שאנשי התכנון במשרדי הממשלה לא מתכננים מספיק דירות; יכול להיות שבמשרד השיכון. יש פה צוואר בקבוק במשך שנים. עשר שנים לא שוחררו קרקעות, ויש כל כך הרבה קרקעות בארץ שמשוועות שיבואו לבנות אותן, יש כל כך הרבה אזרחים שמשוועים לקורת גג, ובאמצע יש מערכת ביורוקרטית נוראה ואיומה. אלה מאשימים את הירוקים, והירוקים טוענים שיש מאות-אלפי דירות שאפשר לבנות בלי לפגוע בירוק. התוצאה היא שיש מצוקת דיור, וכמובן, האנשים שאשמים בזה העדיפו להסית ציבור בציבור ולהגיד: הנה, הנה, אלה מקבלים דירות, ולמעשה אף אחד לא קיבל דירות ולא עזרו לאף אחד. עכשיו הזמן, אם על-ידי חוק הווד"לים – כי אמר לי היושב-ראש, ואני לא יודע אם מותר לי לצטט חבר כנסת שאומר לי. יושב-ראש ועדת הפנים ישב שעות ארוכות על חוק הווד"לים והרפורמה בתכנון, והוא אמר לי: אתה יודע, אחרי כל התיקונים והדברים האלה מי יודע אם זה לא קלקול על קלקול; מי יודע אם החוק הזה הוא בכלל טוב. לכן, אני חושב שצריך קודם כול לחשוב מחדש, להושיב פקידים, מהנדסים ואדריכלים בכל משרדי הממשלה, ממש לעשות מצב חירום, ולשחרר, לשחרר, לשחרר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הבעיה היא לא לשחרר. הבעיה היא שיש שיווק של 40,000 יחידות דיור, מתוכו 10,000 אפשר לבנות, כי – אמר את זה אבישי ברוורמן ואני אמרתי את זה כבר בקדנציה הקודמת: הבעיה הגדולה היא צוואר הבקבוק. מי שצריך לנווט את זה זה משרד האוצר – לתת את הכספים – והמשרד לא נותן. אין פה תכנון של כל המערכת. יש כביש 6 שפוגע לך בראש-העין – שמענו על זה בשבוע שעבר וגם בקדנציה הקודמת. זאת אומרת, נאמרו הדברים. עשרות יחידות דיור משווקות לא נבנות בכלל, אז מה החוכמה לשווק דירות? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני סגן שר האוצר, אני רוצה להגיד לך: אם אתה רוצה למצוא מקום שאפשר, שהמדינה גם תרוויח מיליארדים, זה אם תעשו תנופת בנייה כמו שעשה אריק שרון כשהייתה העלייה הגדולה. כי כל דירה שתבנה זה יהיה פיתוח, זה יהיה עבודה לאנשים, זה יהיה טוב לזוגות הצעירים, זה יהיה טוב לכולם. תתחילו להריץ את העגלה. פה טמון הכלב, בעניין הזה של מצוקת הדיור. זה דבר אוניברסלי, זה דבר שנוגע לכולם. אם כולם יטו כתף כדי להוציא את עגלת הדיור מהבוץ, גם האוצר ירוויח, גם האזרחים ירוויחו, ובסופו של דבר ניישב את ארץ-ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואם הוא לא יהיה נוכח, יעלה באסל גטאס. שלוש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, והכי יפה חבר הכנסת אייכלר, שציין שכל תושבי מדינת ישראל ייהנו מזה. אני עיינתי בחוק הזה ומשכו את תשומת לבי שני משפטים יפים: דיור לאומי. אני שואל: הדיור הלאומי כולל אותי? כולל 20% מאזרחי מדינת ישראל? נכון לעכשיו – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> למה לא? למה לא? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. זה מה – זה החלום שלי, שתכניסו אותי תחת המטרייה. זה החלום. לשם כך אני נמצא כאן, להיות חלק. כשאני רואה דיור לאומי, אני רוצה להיות חלק. אבל כשמדברים על הלאום, אני לא נמצא שם. במציאות אני לא נמצא שם, בחוק אני לא נמצא שם, זה מכניס אותי לבעיה. אני שומע מהחברים שלי, שכל המטרות שלשמן החוק נועד לא מתקיימות. יפה. החבר'ה הצעירים, הידידים שלי, היהודים, חברים בתל-אביב ובכל הערים מסביב, החוק לא משרת אותם, או לא מוריד מחירים, לא מגדיל היצע ולא מזרז כלום. אבל גם אני נמצא בחבילה הזאת. המגזר הערבי, החל מהגליל עד לנגב, יש לו בעיות דיור, יש לו בעיות דיור. המגזר הערבי מחולק לשניים: מי שיש לו אדמה פרטית, אז הוא והנכדים ייהנו במידה מסוימת, יש להם איפה לבנות; ומי שאין לו, "ראחת עליכ", אכל אותה, אכל אותה. כדי שתהיה לו דירה, או שיהיה לו איפה לגור, ברוב המקרים הוא צריך להיות עבריין, הוא צריך לפלוש. אנחנו לא נותנים לו אפשרות, אז יש לי הרבה עברייני בנייה. עברייני בנייה. זה מקורב לזה, אז משאירים לו את הבית; זה יש לו חבר, משאירים לו את הבית; והמסכן שאין לו, הורסים לו את הבית. אז מתחילים לקבל מצב לא סימטרי בכלל. החוק בא ואומר – חוק ההסדרים – המילה הסדרים היא מילה כל כך מפחידה. כשבאים – אני מסתכל על חוק ההסדרים שמחכה לנו, ה"ע'ול", אתם יודעים מה זה "ע'ול"? גם בשפות אחרות יש את המשפט "ע'ול". חוק ההסדרים זה כמו "ע'ול". "ע'ול", שכל שליט, כל מושל משתמש בו, הן בתוכנית הכלכלית שעומדת לפנינו יש לי את ה"ע'ול" – חוק ההסדרים. ועכשיו קראו לזה הסדרים מיוחדים. המילה הסדר הפכה להיות "ע'ול", "ע'ול". <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> שד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שד. לא, זה – "ע'ול" – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> זה משהו כזה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> "ע'ול". <משה מזרחי (העבודה):> משהו פראי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> פראי, ממש מפחיד – "ע'ול". אז המילה הסדרים, אני מציע לכל החברים מכל הסיעות, כמו שאנחנו רוצים לקדם משהו, המילה הזו, לא נשתמש בה, היא מפחידה. כי החוק הזה אמר, אני הסדרים מיוחדים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוד לא סיימתי, יש לי כמה דקות. <היו"ר יצחק וקנין:> עוד לא התחלת, תגיד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוד לא התחלתי. טוב, חברים, אני נגד החוק הזה. החוק הזה לא מקדם את המטרות שלשמן הוא בא. פשוט מאוד לא להתבייש, להודות בטעות – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה לעשות, חבר הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אנחנו לא צריכים חוק רציפות עלא השׁמַאל וּעַלא ימין, לא צריך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת פריג' – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא בושה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> ה"ע'ול" לקח לך את כל הזמן, מה לעשות. רבותי, יעלה חבר הכנסת מנחם מוזס – אינו נוכח במליאה. חבר הכנסת באסל גטאס. חברת הכנסת דב חנין, אני אאפשר לך, ואחרי כן כבודו יעלה. <חנין זועבי (בל"ד):> חנין זועבי. <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי חנין זועבי. לא אמרתי – אמרתי. אמרתי חנין, לא – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש – – – <קריאה:> אתה יכול לתת לו עוד שתי דקות? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מגיע לי עוד שתי דקות. <היו"ר יצחק וקנין:> מה שלקח לך את הזמן זה רק ה"ע'ול", לא שום דבר אחר. אדוני, הזמן שלך היה כמו שצריך. שלוש דקות, חברת הכנסת חנין. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, באמת חברי הכנסת הערבים צריכים כוח הישרדות בבניין הזה, כי או שאנחנו עולים לדבר על חוקים אנטי-דמוקרטיים וגזעניים, או שאנחנו עולים לדבר על חוקים שהם לא רלוונטיים בכלל. וההרגשה הזאת של out בזמן שאנחנו מדברים על סוגיה מאוד חשובה: על שיכון, על דיור, על מצוקה קשה. אתה מדבר על חוק, מתעניין בסוגיה הזאת, ומרגיש out ומרגיש ניכור מוחלט מהחוק, שזה כאילו מדברים על שני עולמות שונים: אחד ליהודים ואחד לערבים, וזו גם כן הרגשה מאוד קשה. ומה עוד – לא רק החוק בעצמו מתנכר לבעיית הדיור, אלא הביקורת על החוק גם מתנכרת למצוקת הדיור אצל הערבים. גם אלה שעולים ומבקרים את החוק, גם אלה מהאופוזיציה שמבקרים את החוק, מתעלמים לגמרי מסוגיית וממצוקת הדיור אצל הערבים, וזו כבר הרגשה הרבה יותר קשה מאשר לדבר על חוק שמציגים מטעם הקואליציה. עכשיו, אני מסכימה עם הביקורת שנאמרה, שהחוק לא בא לפתור – החוק לא בא בשביל המטרה שנועדה לו, המטרה היחידה שמצדיקה אותו שהיא הדיור בר-השגה. ואפילו אנחנו לא צריכים את הביקורת הזאת מטעם האופוזיציה, כי כבר היועצת המשפטית לממשלה או היועץ המשפטי לממשלה אמרו שהחוק עצמו לא מאפשר דיור בר-השגה. זה נאמר באחת מישיבות ועדת הפנים. אז גם כן הביקורת על החוק מיותרת, כאשר הממשלה מכירה שהחוק לא יועד לדיור בר-השגה, ולא יועד בכלל לפתור את מצוקת הדיור של מעמד הביניים, ואפילו של העניים בחברה היהודית. ומה לגבי החברה הערבית? ואנחנו אומרים שבעיית קורת הגג והדיור בקרב הערבים או בכפרים או בערים הערביות קשה הרבה יותר, הרבה יותר בהשוואה עם האוכלוסייה היהודית. ותרשו לי, האופוזיציה, להציג את זה בפניכם. מצוקת הדיור אצל הערבים הרבה יותר קשה מאשר מצוקת הדיור בחברה היהודית. לפי הסקר החברתי-כלכלי, שנערך בשנת 2010 על-ידי בנק המידע "רכאז" ו"אגודת הגליל", אחת הסטטיסטיקות שמאוד מסוכנות – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> – – היא ש-46.8% מכלל הציבור הערבי לא יצליחו לרכוש בית בעשר השנים הבאות. עכשיו, למה החוק לא רלוונטי? כי החוק מדבר על קרקע ציבורית, וביישובים הערביים, בכפרים הערביים אין קרקע ציבורית. יש בעיה לבנות על קרקע פרטית. ופה חלק מהאופוזיציה אמרו שיש בעיה, אנחנו לא רוצים להחיל את החוק על קרקע פרטית – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> – – אנחנו רוצים לצמצם את החוק לקרקע ציבורית. אבל זה לא רלוונטי לנו בכלל, כי הבעיה שלנו היא בעיה של תוכניות מתאר, היא בעיה של תשתיות, היא בעיה של ביוב. והווד"לים, מה הם אמרו? אמרו, אנחנו לא נפתור בעיות קשות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> סליחה – – – משפט. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אני נותן לך כבר כמה משפטים. <חנין זועבי (בל"ד):> אנחנו לא נפתור בעיות קשות. והווד"לים במשך השנתיים התעסקו רק בארבע תוכניות – מתוך עשרות תוכניות שנתקעות במשך עשרות שנים – שנוגעות ליישובים הערביים. רק ארבע תוכניות במשך שנתיים. הווד"לים עצמם אומרים, תוכניות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חברת – נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> – – שיש להן בעיות רציניות של תשתיות ושל פתרון ביוב – שוּ ביקולוהא? קצה פתרון? פתרון קצה? משהו כזה. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זועבי, נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אנחנו לא נתעסק. לכן, אני רוצה – ומשפט אחרון – אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כמה משפטים אחרונים את כבר? <חנין זועבי (בל"ד):> ארבעה. משפט אחרון. אני רוצה מהאופוזיציה, כאשר היא תצביע נגד החוק, שתדע שזה לא רק בגלל שהחוק לא אפשר דיור בר-השגה, אלא בגלל – וזה לא פחות חשוב – שהחוק בכלל, בכלל לא נוגע למצוקת הדיור אצל הערבים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> הגיע הזמן שהאופוזיציה גם תתעסק בעניין הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס. שלוש דקות לרשותך. אחריך – חבר הכנסת אורי מקלב. במידה שלא יהיה נוכח – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוא פה. אוקיי, שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין במערכת השלטונית הישראלית חוק שמדיר, ומשתמשים בו כאמצעי דיכוי והדרה של האזרחים הערבים והיישובים הערביים, כמו חוק התכנון והבנייה. רוב רובן של הבעיות שלנו מקורן בחוק התכנון והבנייה. חוק הווד"לים יש בו אפשרות אם – אני מקווה ששר הפנים שומע אותי. <שר הפנים גדעון סער:> שומע כל מילה, כל מילה, ואוכל להיבחן אחר כך על דבריך. <באסל גטאס (בל"ד):> אם יש את הרצון אצל מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות – ואני מקווה שאצל שר הפנים החדש אכן יימצא אותו רצון – בחוק הווד"לים יש אפשרות אכן להקל באופן משמעותי בעניין מצוקות הדיור ביישובים הערביים. כפי שאמרה חברתי חנין זועבי, השתמשו בווד"לים לדיון רק בארבע תוכניות בינוי ערים, אני לא מדבר על תוכניות מתאר. ושוב אני פונה לשר, יש אפשרות בחוק הזה להריץ הרבה תב"עות להרחבת תחומי שיפוט, ליצירת שכונות חדשות על קרקעות פרטיות שלנו, שהיום חלק מהם בנוי, אבל, לצערי הרב, ללא היתרי בנייה וללא חיבור לתשתיות, לחשמל ולמים. יש אפשרות אכן לזרז את התהליכים בכיוון של יצירת רזרבות קרקעיות לבנייה בתוך היישובים הערבים. אחת מארבע התוכניות – יעני ארבע תוכניות נדונו מאז שהחוק חוקק, את אחת מהן החליטה הוועדה המחוזית להעביר למסלול תכנון רגיל, להחזיר אותה מהווד"ל למסלול הרגיל, בעוד שבאפשרותך – הבעיה הנוספת היא שבעל קרקע פרטית לא יכול לבנות דרך חוק הווד"לים, רק אם הרשות המקומית או ועדת התכנון המקומית מחליטה להשתמש, וזה עוד חסם אדיר לפני מי – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – שרוצה בעצמו ליזום תב"ע תוך שימוש במסלול הזה. אז אני חושב שמן הראוי שהרשות השלטונית, אם זו ועדה מקומית או שזה שלטון מקומי או שזה בעידוד משרד הפנים, אכן תיזום מהלכים של שימוש בווד"ל להרחבת תחומי השיפוט וליצירת קרקע לבנייה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, בטח נמצא גם אם הוא לא יושב ליד שולחן הממשלה – אני מניח שהוא נמצא. יש שר? אבל אני צריך להתחיל בינתיים. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, כן. <אורי מקלב (יהדות התורה):> חברי חברי הכנסת, מה יש לנו? וד"לים כבר יש לנו, יש לנו ות"לים, יש לנו גם כן ול"לים, יש לנו גם כן ולחו"פים, ויש לנו גם כן – אפילו שהציבור לא יחשוב – כל אלה מילים, ראשי תיבות של ועדות, ויש אפילו ולקחש"פים. מילים של קוסמים יש לנו. קיצורי מילים יש לנו, אבל אין לנו קיצורי דרך לבנייה. הציבור לא יודע מה רוצים ממנו. נצא לרחוב, נגיד לכל מחוסרי הדיור, יש לנו ממשלת ישראל, היא נמצאת עם בשורה, יוצאת בשורה, היו וד"לים, אנחנו עכשיו ממשיכים עם הווד"לים. לא יודעים מה זה וד"לים. הם יודעים מה זה ריבית, פריים; הם יודעים מה זה משכנתאות. הם יודעים כל מיני מילים, ריבית משתנה, וגם זה, וגם ככה הם לא מגיעים לשום דבר. יכול להיות שגם נזכה למסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר השיכון, ושם יבשרו לנו שהווד"לים יצאו לדרך, והנה יש לנו פתרונות דיור. רבותי, זו אחיזת עיניים, אלו מילים של קוסמים יכול להיות, אבל באופן המציאותי, הווד"לים, לצערנו – אולי הוסיפו תוכניות דיור, פתרונות דיור, דיור בר-השגה – זה לא הביא לשום דבר. לא המחירים; אין לנו פתרונות דיור; לא נבנתה דירה אחת מכל הווד"לים; אין שום דיור בר-השגה; המחירים לא ירדו, המחירים עלו; מטרת הווד"לים לא הושגה. לא שיש לי משהו נגד הווד"לים. לא יכול להיות כל אחד – לא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שווד"לים לבד זה מילים, מילים אולי מקוצרות, מילים יפות, אבל באופן מעשי זה לא עושה שום דבר כשאין עוד דברים ביחד. החסמים ממשיכים להיות; מינהל מקרקעי ישראל ממשיך לספסר בקרקעות של תושבי מדינת ישראל; בנק ישראל ימשיך להתנגד בתוקף להצפת המדינה בדיור, ויתנגד ולא ייתן לקדם שום פתרונות דיור. והציבור בסופו של דבר לא יכול להגיע לשום דבר, ופתרונות אין. עכשיו, כמובן, אנחנו לא חושבים שאין קשיים בעניין הזה, אבל אנחנו מזהים כאן חוסר רצון במיוחד בממשלה הזאת. אם בממשלה הקודמת עוד דיברו על זה, עוד צעקו על זה, עוד היו כאלה שזעקו, היום אנחנו יודעים – לא רק שאין בנייה, יש גם הקפאות בנייה. ויש לנו כבר היום שר שיכון שהוא מתיישב, שר שיכון שהוא לאומי, ועדיין יש לנו הקפאות, כשעוד לא היו דה-פקטו הקפאות בכל הארץ, בוודאי גם בירושלים. ואין קול ואין עונה. אין מי שגם בא וצועק. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ואנחנו באים ושואלים, חכמים, מה הועילו וד"לים בתקנתם? כשאנחנו סוללים כבישים רחבים ומביאים את הכול בסוף לשביל צר, שאז רק הפקקים ורק החסמים הם יותר, אנחנו אחוזים ואוחזים באחיזת עיניים בתושבי מדינת ישראל. תושבי מדינת ישראל לא מעניין אותם שמות של ועדות, הם רוצים לראות פתרונות דיור זמינים, דיור בר-השגה. ואת זה אנחנו לא יכולים ולא נותנים להם. והציבור הזה יודע – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – שגם בגזירות – משפט אחרון – שבגזירות החדשות, אולי הוא ידע אם הוא לא יודע, כל ביטולי ההטבות, כל ביטולי מס הרכישה, ועוד דברים שהיו אמורים קצת לתת עוד קידום להיצף דירות ולהוזיל את מחירי הדירות, עכשיו בתקציב הזה גם הם יבוטלו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. שלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתנגד לחוק הווד"לים כי הוא אחיזת עיניים בדבר החשוב ביותר שלמענו הוא נוצר – וזה דבר, אדוני היושב-ראש, שאתה התייחסת אליו – הורדת מחירי הדיור. החוק הזה, קיצור או עקיפת הליכי התכנון, כל הקומבינות שהוא מאפשר, נועד בסופו של דבר להשיג מטרה שכולנו רוצים בה: הורדת מחירי הדיור. האם מחירי הדיור ירדו? לא ולא. מדוע? כי חוק הווד"לים הוא אחיזת עיניים. יש רק דרך אחת ופתרון אחד להורדת מחירי הדיור בישראל בצורה אמיתית, וזו בנייה תקציבית עם מחיר למשתכן. ממש כפי שהמדינה הזאת ידעה לעשות במהלך שנות קיומה כשהיו כאן גלי עלייה, כשהיה צורך לבנות הרבה דירות, מהר ובזול: המדינה בנתה, רשויות בנו, חברות ציבוריות בנו, הקצו את הדירות לציבור במחיר שנקבע מראש. ראינו דוגמה לכך בכל פרשת חריש, שבה יוצעו לציבור דירות ב-600,000 שקל, חדשות, של ארבעה חדרים. זאת אומרת, שהשיטה של בנייה תקציבית עם מחיר למשתכן היא שיטה שעובדת, היא שיטה שמוכחת, והיא אפילו שיטה שאפשר להגדיר אותה כסיפור הצלחה ישראלי לאורך השנים. אלא מה? שבשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, התנתקנו מהמורשת הזאת, הלכנו לשוק פרוע של בנייה מופקרת, שגרם לעלייה נוראית במחירי הדירות. ועכשיו, כאקט של אחיזת עיניים, אולי שיא השיאים במסע אחיזת העיניים הזה, מביאים את הווד"ל, שגם פוטר את הקבלנים, פוטר את הרשויות מהליכי תכנון מקובלים. והתוצאות עלולות להיות קשות ובלתי הפיכות – ייבנו שכונות עם מטרדים סביבתיים, ייבנו שכונות ללא מוסדות חינוך, ייבנו שכונות ללא כבישי גישה הולמים. מדוע? כי מקצרים את ההליכים. עכשיו, אפילו זה, העניין הזה הוא אבסורד כשלעצמו, משום שרוב התוכניות שאושרו בווד"לים בשנה וחצי האחרונות היו תוכניות שכבר עמדו בפני אישור סופי בוועדות המחוזיות. לכן, מה שאני מציע, וההצעה הזאת באה מתוך גופי התכנון, תוסיפו תקנים, כוח-אדם לוועדות הקיימות, בודקי תוכניות, מהנדסים, במקום שיגמרו ב-12:00, ישבו גם אחרי הצהריים, יאשרו את התוכניות במסלול המקובל, תוך התחשבות בתנאים המקובלים, ובמקביל, המדינה תוציא את הדירות האלה למכרזים מטעם עצמה, כדי שאפשר יהיה לקנות דירות בזול. החיזיון הזה, של דירה חדשה ב-600,000 שקל, הוא לא דמיוני; אנחנו רואים אותו מול עינינו. כשהמדינה רוצה לעשות את זה, היא יכולה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לכן, אדוני, צריך להגיד כאן בקול גדול: לא לאחיזת עיניים וכן לפתרונות אמיתיים. יש פתרונות לדיור בר-השגה, הוכחנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, אבל – נכון, זה לא ישרת אינטרסים מסוימים. אם האינטרס הוא כללי-ציבורי-לאומי, הדרך שאני פרסתי כאן היא הדרך הנכונה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. שלוש דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין לי ספק שראש הממשלה, בימי ההגבלה, לפני קבלת התורה, הוא עסוק, הוא טרוד, הוא חושב איך הוא יכול לקבל על עצמו את תרי"ג המצוות. הדבר שהכי אני מתפלא עליו: הבלוף הזה, הגדול, שקוראים לזה וד"לים. תגידו לי, האם אין הקפאה היום בירושלים – 1,500 יחידות דיור ברכס-שועפאט, ברמת-שלמה? יש הקפאה בפועל. ראש הממשלה עמד פה ואמר: אני לא מוכן שתוכנית מרפסת תיקח שנתיים. תגידו לי, היום בירושלים, מי שפותח תיק לתכנון ובנייה תואם תב"ע – אני לא מדבר על תוכניות תב"א, שהוא יכול לשכוח בכלל מהבנייה – שכבר התב"ע מאושרת, תוכנית תואמת תב"ע, כמה זמן לוקח, אדוני היושב-ראש, לאשר כדי לקבל רישיון, או פתיחת תיק בכלל? אתה צריך לחכות לפחות חצי שנה עד שייתנו לך בכלל מספר, שאתה בכלל בן-אדם, שיכולים בכלל להסתכל עליך. אני אומר לכם, אם לא תהיה פה הפרטה רצינית – כמו שמפריטים פה את כל המדינה הזאת, להפריט גם את התכנון והבנייה. הרשויות המקומיות לא מתפקדות, נקודה. אם אתם חושבים שזה כמו שמי שרעב – עשיו, כשהיה רעב, אמר: "הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה כי עיֶף אנֹכי". הוא, לא היה לו זמן אפילו לבלוע, ללעוס; אמר: תכניסו ישר לגרון. אז יש מן דמיון – שאנחנו רוצים אולי לזרז את הליכי התכנון, ואנחנו אומרים: בוא נעקוף את כל מה שביורוקרטי כזה, ושהוא מעכב ולוקח יותר מדי זמן. אנחנו נקצר תהליכים. אני אומר לכם, רבותי: אין פה שום קיצור של תכנון; יש קיצור של חיים לכל מי שהיום רוצה לבנות בית בישראל. אנשים כבר נואשים. תעמדו בתור, תראו פעם מה קורה בוועדת התכנון והרישוי. לא סתם אנחנו רואים חוסר של בנייה מתוכננת בעיר הזאת. למשל בירושלים – דווקא אני תופס את ירושלים – אתם חושבים שסתם בנייני "הולילנד" צמחו? כי ההפקרות פה, שאתה יכול לראות בניין שמקפידים שיהיה ארבע קומות או שש קומות, ופתאום יש איזה תכנון של 32 קומות; מה קרה? במרחק של כמה עשרות מטרים. אין שום פרופורציה בין המגדל הזה – תלוי איזה קבלן יבקש את זה; תלוי איזה קבלן דורש – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – ואיזה קשרים יש לו בעיר הזאת עם העירייה. אני אומר לכם: כל התכנון הזה כולו שחיתות, אז צריכים לבער קודם כול את השחיתות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חבר הכנסת סגן שר האוצר מיקי לוי, אחרון הדוברים. אחרי כן, אם השר ירצה להשיב, שר הפנים, אני אאפשר לו. שלוש דקות. שלוש דקות. <עמרם מצנע (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לא התכוונתי לדבר, אבל קצת מפריעה לי רשימה ארוכה ארוכה של חברי כנסת שעולים לדוכן – כולם מהאופוזיציה. כאילו לקואליציה, חוץ מתשובת הממשלה, אין מה לומר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <דב חנין (חד"ש):> אין מה לומר. <עמרם מצנע (התנועה):> אין מה לומר? יש הרבה מה לומר. <דב חנין (חד"ש):> אין מה לומר. <עמרם מצנע (התנועה):> יש הרבה מה לומר. אני בעד חוק הווד"לים. כולנו מדברים על תהליכי התכנון והבנייה, כולנו אומרים שהם ארוכים מדי, מסורבלים מדי, בעייתיים. אבל כשעושים מעשה וקובעים חוק שמקל את תהליכי התכנון, אז כל אחד עולה פה ומדבר על שחיתות, מדבר על כל הדברים היפים בעולם. <דב חנין (חד"ש):> – – – <עמרם מצנע (התנועה):> דב חנין, אז אני אספר לך, אני אתן לך דוגמה: ביישוב ירוחם הייתה תוכנית למעל 1,000 יחידות דיור. העברנו אותה דרך הווד"לים. לקח שמונה חודשים לתהליך מתחילתו ועד סופו, עם כבישים, עם מערכת תשתיות, עם בתי-ספר, עם גני-ילדים, בלי קיצור דרך בנושאים החשובים שעומדים על סדר-היום. הווד"ל יודע, והחוק נותן כלים שמאפשרים למי שרוצה לנצל את התהליך הזה במלואו. ובתוך 1,100 יחידות הדיור יש גם 240 יחידות דיור לדיור מועדף, לדיור בהישג יד. ודרך אגב, באופן מקביל, רצה תוכנית של משרד השיכון, שמשום מה לא הלכה בדרך של הווד"לים, והיא עדיין ממשיכה, שנתיים ויותר, להיסחב בדרך. מושחתים ועבירות ועבריינים יש בכל דבר, אבל הנושא הזה הוא חשוב, ויש בו משום יכולת לפתור הרבה מאוד מהבעיות שאנחנו מתמודדים אתן יום-יום. זו לא התשובה היחידה לדיור בר-השגה, זו לא התשובה היחידה למקומות רבים נוספים בארץ, צריך למצוא כלים נוספים כדי להביא באמת לפתרון – ביישוב היהודי, ביישוב הערבי, בערים הגדולות וגם ביישובים החקלאיים או היישובים הכפריים. אבל אני מציע לא לשפוך את התינוק עם המים. כל אחד עולה ומדבר מכל הדברים שהוא ראה, בכותרות ובססמאות. ולכן, אני תומך בחוק הווד"לים ואני חושב שחשוב מאוד להאריך את תוקפו. אפשר פה ושם לתקן, אבל אם רוצים להתמודד עם הבעיות המורכבות והמסובכות של תהליכי התכנון והבנייה שלנו, זהו פתרון מצוין. צריך לעשות אותו כפי שכתוב בחוק. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. יעלה סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. שלוש דקות לרשותך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני לא רוצה להשיב בנושא הווד"לים בשלב הזה, אני רק רוצה להשיב בנושא קבינט הדיור, שהועלה על-ידי חבר הכנסת אבישי ברוורמן וחברת הכנסת מיכאלי. אז נכון, שר האוצר, בימים אלה, מאוד מאוד עסוק, משקיע המון בכל הנושאים של תקציב המדינה. אבל שר האוצר בחר לעמוד בראש ועדת הדיור למרות הלחצים היומיומיים. הוא רואה בכך יעד חשוב מאוד בפתרון בעיית הדיור, ודווקא, ידידי אבישי, מתוך אחריות הוא קיבל על עצמו לעמוד בראש הקבינט הזה. אני רוצה להגיד לך שלמרות הלחצים, השר קיים כבר שתי ישיבות; ואני השתתפתי בהן. בישיבות השתתפו גם מנהל מינהל מקרקעי ישראל, שר השיכון ואנשי האוצר. מהר מאוד התברר שיש בעיה של סנכרון בין המשרדים השונים, ושר האוצר קיבל החלטה לצרף את המנכ"לים של השיכון, הפנים והתחבורה מתוך כוונה לסנכרן את הוועדה. אכן, התברר שיש אישורים לבניית 40,000 יחידות דיור, אבל פה חסר כביש, ופה חסר גשר, ופה חסר מה שאמרת, ופה חסר קו ביוב. והנושאים האלה אמורים להיפתר בין המשרדים עצמם, כי הדירות לא יגיעו מעצמן. <מרב מיכאלי (העבודה):> אז מעולה, תמשכו את ההצעה של הווד"לים אם אתם יכולים לפתור את זה בוועדה הזאת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הנני רק להשיב לך על הוועדה, כי העלית אותה, וליושב-ראש ועדת הכלכלה, פרופסור ברוורמן, ואני אומר לכם שאנחנו לא נרפה. אנחנו נקיים דיונים ביחד עם כל האנשים ונשתדל להתיר את כל הדברים האלה. אני מתחייב גם להזמין אותך להיות אורח בוועדה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> קודם כול, אדוני סגן השר, אני מאוד שמח לשמוע את זה, כי באותה ישיבה ביקשנו ששר האוצר בתוך חודש יבוא לוועדה, יראה את התוכנית ואת ההתקדמות. אני מברך אותך ואת שר האוצר, אבל אנחנו רוצים לבדוק מה קורה באמת, האם מזיזים את העגלה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבטיח שאם לא יהיה ביכולתו לבוא, תסתפק בי. תודה רבה לכולם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. אדוני שר הפנים. אדוני שר הפנים, ביקשת להשיב. אתה מעוניין להשיב או שאני הולך להצבעה? <שר הפנים גדעון סער:> אני מוכן להצביע. <היו"ר יצחק וקנין:> להצביע. אוקיי. אם כן, רבותי, עוברים להצבעה. המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה לאשר את בקשת הממשלה להאריך את תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה – 42 נגד – 19 נמנעים – אין המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה להיענות לבקשת הממשלה להאריך את תוקפו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 42 בעד, 19 נגד. אם כן, המלצת ועדת הפנים והגנת הסביבה אושרה במליאת הכנסת. <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013> [מס' מ/758, פ/502/19; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1156; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הסעיף האחרון בסדר-היום, רבותי, הוא הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. רבותי, אני מעיר לחברי הכנסת. בהצעת חוק זו אין הסתייגויות. יש בקשת דיבור אחת של חבר כנסת, ואני אאפשר לו אם ירצה. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את תוותרי. אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי ביקשה רשות דיבור בהצעת החוק. אדוני, רשות הדיבור שלך. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013. הצעת החוק היא מיזוג של שתי הצעות חוק: האחת – הצעת חוק ממשלתית, והשנייה – הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת מרב מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת. במסגרת תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל בוצעו תיקונים שונים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר סילבן שלום. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> סילבן שלום, אתה עומד פה מתחתי ומפריע. <היו"ר יצחק וקנין:> ממש מפריע לדובר. אדוני שר המשטרה, השר לביטחון פנים, נא לשבת. רבותי, תוך כמה דקות תהיה הצבעה, כי אין דוברים ואין הסתייגויות. <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> במסגרת תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל בוצעו תיקונים שונים בחוק, במטרה להגביר את יעילות התפקוד של מערכת ההוצאה לפועל ולהגביר את הגבייה, תוך צמצום הפגיעה בחירותם של החייבים. כך, בין השאר, נקבעו אמצעים לקבלת מידע על נכסי החייב שמהם ניתן לגבות את החוב וניתנה אפשרות להטיל הגבלות על חייבים שפגיעתן פחותה מזו של מאסר. במקביל צומצמה אפשרות השימוש במאסר חייבים, ונקבע כי בתום שנתיים מיום כניסת התיקון לתוקף תבוטל חלופת המאסר בהוראת שעה לתקופה של שנתיים, למעט במקרה של חוב מזונות. הוראת השעה נועדה לבחון אם כלי האכיפה החדשים מקנים מענה הולם לגבייה, המאפשר לבטל לגמרי את השימוש במאסר ככלי לגבייה אזרחית. תוקף הוראת השעה עומד לפקוע ביום 16 במאי 2013. מוצע להאריך את תוקפה של הוראת השעה ב-12 חודשים נוספים כדי לבדוק את השפעת תיקון 29 על הגבייה. נקבעה חובת דיווח לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מדי שישה חודשים עד תום תקופת הוראת השעה. בהצעת החוק מוצע להאריך גם את תקופת חובת הדיווח ב-12 חודשים נוספים. להצעת החוק אין הסתייגויות. חברת הכנסת מיכאלי משום מה רוצה לדבר, אבל היא מוותרת על זה. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא צריך. לכן, אני מבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. כפי שאמרתי, להצעת חוק זו אין הסתייגויות, וגם רשות הדיבור שביקשה חברת הכנסת מרב מיכאלי הוסרה. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013 – קריאה שנייה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1 – 49 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <מיכל בירן (העבודה):> שנייה, לא הספקתי. <היו"ר יצחק וקנין:> 49 חברי כנסת, ואני מוסיף את קולו של יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד רותם – 50 קולות, רבותי, בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אדוני יושב-ראש הוועדה, רק לפרוצדורה – אני יכול להצביע בקריאה שלישית? <דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אפשר. <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו עוברים, רבותי, לקריאה שלישית. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, קריאה שלישית – רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 52 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, אם תרצי להודות, אני אאפשר לך דקה לפני שאני נועל. אני רק אקרא את התוצאה. 52 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חברת הכנסת מרב מיכאלי ביקשה להודות. <מרב מיכאלי (העבודה):> להודות, בהחלט – – <היו"ר יצחק וקנין:> רשות הדיבור שלך. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – ליושב-ראש הוועדה, לחברי וחברות הוועדה, וכמובן לצוות, לשרת המשפטים, לאנשי משרד המשפטים. ורק להגיד מילה: תראו, התקציב הזה שהוגש לממשלה עומד לייצר הרבה מאוד אזרחיות ואזרחים חדשים שלא יוכלו לשלם חובות, ועל הזכויות שלהם נצטרך להיאבק, גם בתור חייבות וחייבים, אבל בעיקר אולי נתחיל לפעול למען זה שהם לא יגיעו למצב הזה. זה כנראה לא יקרה בסיבוב הזה, אבל נחזיק אצבעות לסיבובים הבאים. תודה רבה. חג שמח. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אם כן, רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"א בסיוון התשע"ג, 20 במאי 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. חג שמח לכל חברי הכנסת. <הישיבה ננעלה בשעה 20:37.>