דברי הכנסת

דברי הכנסת יג / מושב ראשון / ישיבות כ"ט–ל"א / י"א–י"ג בסיוון התשע"ג / 20–22 במאי 2013 / 13 חוברת י"ג ישיבה כ"ט הישיבה העשרים-ותשע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, י"א בסיוון התשע"ג (20 במאי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס, בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל; 7 2. כישלונה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני; 7 3. קיצוצים דרקוניים וחסרי חמלה שיפגעו בשכבות הביניים הנרמסות ובדלי העם הנאנקים; 7 4. השלכות התוכנית הכלכלית על האזרחים הערבים 7 נחמן שי (העבודה): 8 אילן גילאון (מרצ): 11 אריאל אטיאס (ש"ס): 15 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 18 סגן שר האוצר מיקי לוי: 23 מיכל בירן (העבודה): 27 עליזה לביא (יש עתיד): 29 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 35 יעקב מרגי (ש"ס): 36 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 39 ניצן הורוביץ (מרצ): 42 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 45 הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס, בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 46 1. ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל; 46 2. כישלונה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני; 46 3. קיצוצים דרקוניים וחסרי חמלה שיפגעו בשכבות הביניים הנרמסות ובדלי העם הנאנקים; 46 4. השלכות התוכנית הכלכלית על האזרחים הערבים 46 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 46 מוחמד ברכה (חד"ש): 47 ישראל חסון (קדימה): 49 באסל גטאס (בל"ד): 51 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 52 שר האוצר יאיר לפיד: 56 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 65 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 65 הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013 66 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 66 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 68 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 68 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 73 מיכל רוזין (מרצ): 75 אורי מקלב (יהדות התורה): 77 יעקב אשר (יהדות התורה): 79 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 81 עיסאווי פריג' (מרצ): 82 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 83 נסים זאב (ש"ס): 85 יעקב מרגי (ש"ס): 89 ניצן הורוביץ (מרצ): 91 דב חנין (חד"ש): 93 איתן כבל (העבודה): 95 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 96 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 99 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 99 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל, התש"ע–2010; 99 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום), התשע"ב–2012; 99 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק החברות (תיקון מס' 18) (קרן לתועלת הציבור והוראות לעניין חברה לתועלת הציבור), התשע"ב–2012 99 שרת המשפטים ציפי לבני: 100 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); 100 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 100 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 101 אילן גילאון (מרצ): 102 ניצן הורוביץ (מרצ): 105 מיכל רוזין (מרצ): 108 עיסאווי פריג' (מרצ): 112 תמר זנדברג (מרצ): 116 סגן שר האוצר מיקי לוי: 123 משה גפני (יהדות התורה): 126 אורי מקלב (יהדות התורה): 129 שלי יחימוביץ (העבודה): 132 יצחק הרצוג (העבודה): 134 איתן כבל (העבודה): 136 מרב מיכאלי (העבודה): 139 משה מזרחי (העבודה): 141 עמר בר-לב (העבודה): 144 סתיו שפיר (העבודה): 146 אבישי ברוורמן (העבודה): 148 אראל מרגלית (העבודה): 152 איציק שמולי (העבודה): 156 מיכל בירן (העבודה): 158 נחמן שי (העבודה): 159 יחיאל חיליק בר (העבודה): 163 אריאל אטיאס (ש"ס): 166 יצחק כהן (ש"ס): 169 סגן שר האוצר מיקי לוי: 175 משולם נהרי (ש"ס): 180 אמנון כהן (ש"ס): 181 יעקב מרגי (ש"ס): 185 דוד אזולאי (ש"ס): 188 יצחק וקנין (ש"ס): 190 אברהם מיכאלי (ש"ס): 192 נסים זאב (ש"ס): 194 אורי מקלב (יהדות התורה): 196 מוחמד ברכה (חד"ש): 198 דב חנין (חד"ש): 199 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 200 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"א בסיוון התשע"ג, 20 במאי 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו כרגיל בימי שני נפתח בהצעות אי-אמון של מספר סיעות, אבל לפני זה, חברי הכנסת, אני לא חושב שנוכל להתעלם מן האירוע הקשה שחווינו, אירוע דמים שהתרחש אחר-הצהריים בבאר-שבע, שבמהלכו קופחו חייהם של ארבעה אזרחים חפים מפשע. בן רגע נגזר על משפחותיהם לדאוב ולכאוב עד יומן האחרון. אני מבקש להביע בשמי ובשם הכנסת את תנחומינו הכנים למשפחות ההרוגים ולעיר באר-שבע כולה, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולקרוא לכולנו לאחדות ולאי-אלימות ולהתנהגות שלא תביא חס ושלום לאירועים נוספים מסוג זה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסעיף הראשון בסדר-היום – הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013, של חברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא וזהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1240/19 וכלה בהצעת חוק פ/1263/19 – הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (התאגדות שוטרים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, דוד אזולאי, חיים כץ ומיקי רוזנטל; הצעת חוק לניהול תיקים אישיים של עובדים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, יריב לוין, עדי קול ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (טיפול באמצעות סם הקנבוס), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה זלמן פייגלין, תמר זנדברג, חיים כץ, אמנון כהן, אלעזר שטרן, דב חנין ואורית סטרוק; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי לידה לעובד שבת-זוגו אינה מסוגלת לטפל בילד מחמת נכות או מחלה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, חיים כץ, עדי קול ואילן גילאון; הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – ביטול תיקון מס' 4), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת חנין זועבי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת ניידות לנכה המאושפז במוסד), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – זכאות עובדי בית-חולים לקבלת שירותי רפואה במקום עבודתם), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק היטל על דירת מגורים ריקה באזור היצע דירות מגורים נמוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, מיקי רוזנטל, ניצן הורוביץ, איציק שמולי ועמר בר-לב; הצעת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי) (תיקון – שינוי הגדרת עובד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, באסל גטאס וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שקיפות דיוני ועדות מקומיות לתכנון ובנייה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חובת דיווח של הוועדה לענייני ביקורת), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הכללת מועמד בפנקס הבוחרים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – שינוי מועד הבחירות הכלליות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון – מינוי, האצלה, ביטול והעברה מכהונה של סגן ראש הרשות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – ייצוג נישום על-ידי רואה-חשבון), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר שטרית; הצעת חוק תרופות חינם לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, אלעזר שטרן, יפעת קריב, דב ליפמן, שולי מועלם-רפאלי, קארין אלהרר, שמעון אוחיון, משה זלמן פייגלין, פנינה תמנו-שטה, עדי קול, אברהם מיכאלי ומיכל רוזין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קבלת מענק במקרה פטירה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – חופשה לרגל נישואין), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק הסיוע לנפגעי הירי ב"בר נוער", התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, פנינה תמנו-שטה, אורלי לוי אבקסיס, ניצן הורוביץ, דב חנין, יצחק הרצוג, מירי רגב, סתיו שפיר, אילן גילאון, נחמן שי, אבישי ברוורמן, מיכל רוזין, תמר זנדברג, דוד צור, זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, שמעון סולומון, איציק שמולי ומיכל בירן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק להנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) זצוק"ל, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון – ביטול הגבלת גיל מרבי למועמד לרב ראשי וביטול הגבלת ההתמודדות על רב מכהן), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת זבולון קלפה; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על מתן שירותי בנייה לצורך הוספת מרחב מוגן ומרחב מוגן דירתי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – ייצוג הוועדה המקומית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר ויריב לוין; הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (צירוף שובר לדרישת תשלום), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ. נוסח מתוקן להצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת סטודנטים), התשע"ג–2013; פ/1157/19. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם בדבר הובלה ימית. החלטת ועדת הכנסת על שינוי במועד סיום כנס הקיץ של המושב הראשון ומועדי המושב השני של הכנסת התשע-עשרה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס ובל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל;> <2. כישלונה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני;> <3. קיצוצים דרקוניים וחסרי חמלה שיפגעו בשכבות הביניים הנרמסות ובדלי העם הנאנקים;> < 4. השלכות התוכנית הכלכלית על האזרחים הערבים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת האי-אמון הראשונה היא מטעם סיעת העבודה – ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ינמק את ההצעה חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה להצטרף למילים החשובות, החמות והיפות שנתת, אדוני היושב-ראש, לתושבי באר-שבע, למשפחות ההרוגים, ההרוגות. אנחנו תמיד יודעים שאנחנו חיים בסביבה אלימה, אבל אף פעם אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך האלימות הזאת מתפוצצת ומה קורה בה, ואני גם מקווה שיבדקו בדיוק מה קרה שם ונדע. ושוב, אני שולח יחד אתך תנחומים לכל הנפגעים ולכל המשפחות. תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא שמח ששר הביטחון בתורנות עכשיו כי רציתי לדבר על ענייני ביטחון, או על משהו מתחום הביטחון, ואני מניח שרב-אלוף בוגי יעלון זוכר היטב. זה קשור היטב לסוגיות הכלכליות שעומדות היום לפנינו. אני רוצה להתייחס למלחמת יום הכיפורים, שעיצבה את עולמם של רבים מאתנו, גם את עולמי שלי. יכול להיות שבכנסת הזאת כבר יש רבים שלא זוכרים, אבל יש משהו שצריך ללמוד מהמלחמות וממבחני העבר, לא רק לתחום הצבאי, אלא גם לתחומי חיים אחרים, ואני בטוח ששר הביטחון משנן את זה לפניו, כי זו הייתה מלחמה של מחדל מודיעיני, כשהיה מידע לפני מקבלי ההחלטות והם דחו אותו בצורה כזאת או אחרת מפני שהוא לא התיישב עם איזה קונספציה מסוימת שהייתה להם. והיו בודדים, אחד מהם היה סגן צעיר בשם בנימין סימן-טוב, שדפק על הדלת ורצה להגיד משהו ורצה שישמעו אותו, ולא שמעו אותו, ואנחנו יודעים מה הייתה התוצאה; היה אסון גדול שהשפיע השפעה גדולה על מדינת ישראל מאז ועד היום. אחר כך, כשקמה ועדת החקירה, היא הכריזה שהיה מדובר בכשל מערכתי. לא רק מערכת המודיעין כשלה, גם מערכות אחרות כשלו ולא ידעו לעמוד באותו רגע מכריע ולמלא את תפקידן. אני אומר את זה לא כי אני מתגעגע לימים האלה, כי לא רק שמערכת הביטחון למדה מאז איך לנהוג והשתפרה ללא ספק, אלא כי היא שילמה מחיר כבד. האנשים שהובילו את מערכת הביטחון שילמו מחיר כבד, גם האנשים הפוליטיים וגם ממלאי התפקידים הבכירים, והם הלכו לביתם והם איבדו את תפקידיהם והם איבדו את עולמם באותה עת, והייתה תחושה שיש עונש. יש דין ויש דיין, למרות שדיין עצמו לא הלך לביתו באותה עת, אלא במועד מאוחר יותר, אבל עולמו חרב עליו. ולמה אני נזכר בזה בכלל עכשיו? לא כי אני רוצה לעסוק בהיסטוריה, ואני מאמין שהיא לא תחזור, בוודאי לא כך, אלא מפני שאני חושב שמה שקרה לתקציב המדינה הוא גם כן מעין יום-כיפור כלכלי כזה. מה שקרה בשלהי השנה שעברה ושהלך והתפתח לממדים קטסטרופליים היה יום-כיפור כלכלי. איך נוצר בתקציב המדינה "חור שחור", כך אנחנו אוהבים לומר, של 40 מיליארד שקל ואיש לא ראה ואיש לא ידע ואיש לא דיבר? אני רוצה לדעת איפה סגן בנימין סימן-טוב של משרד האוצר, איפה אותם פקידים – אני תכף אדבר על מקבלי החלטות – אותם פקידים במשרד האוצר שמסתכלים כל יום על חשבון ההוצאות וההכנסות של מדינת ישראל, כמו שהפקיד בבנק שלנו מסתכל, והם רואים שנכנס פחות ויוצא יותר. הם רואים את זה, והם רואים שזה הולך ומתפתח, הפער הזה, ומדוע הם לא עוצרים? אין שום צדיק בסדום? אין אף אחד שאומר: רק רגע? היה. מסתבר שהיה עובד מדינה, עובד אוצר בשם אייל אפשטיין, שכן קפץ והצביע בסוף השנה שעברה על גירעון גדול מאוד שצומח בתקציב המדינה. מה קרה אתו? הדיחו אותו מהתפקיד. זאת אומרת, ירו בשליח, שזו שיטה שוודאי היושב-ראש זוכר. יש שיטה כזאת, גם כי אתה לא רוצה לשמוע את הבשורה – בואו ניפטר מהשליח. הדיחו אותו מהתפקיד. אחר כך היה רעש ציבורי גדול, החזירו אותו. אגב, היום או אתמול שמעתי שהוא החליט ללכת בכל זאת, אולי הוא כבר יודע איפה הוא מצא את עצמו. אבל היה מישהו שאמר והיו רבים שידעו ושתקו, שידעו והבינו שמדינת ישראל עומדת בפני אסון כלכלי ולא רצו להתמודד אתו, וחשבו שזה מקלקל להם משהו – אולי איזה ערב בחירות, אולי זה מקלקל את התזה שאפשר תקציב דו-שנתי ולא תקציב שנתי, אולי תצטרכו לקחת משהו טוב שנתנו לאנשים – ונהדר לתת, אני גם רוצה לתת כל הזמן, אבל אתה יכול לתת רק כשיש לך מה לתת. כשאין לך מה לתת, אתה נותן ממה שאין לך, ואם אתה לא משלם את זה, אז הדורות הבאים משלמים. כל זה עבר בשקט. כל זה לא היה ולא נברא עד שהבועה הזאת התפוצצה עכשיו אחרי הבחירות. פתאום התברר לנו שחיינו בשיכרון חושים. אבל לא רק הפקידים אחראים לכך. איפה כל שומרי הסף? איפה היה בנק ישראל, שעוקב אחר ההתנהלות של תקציב המדינה ויודע להצביע על סטיות ממנו ושומר עלינו? איפה היה מבקר המדינה? הוא לא צריך לחכות שיפנו אליו, מותר לו לבדוק בעצמו התנהלות מהסוג הזה. איפה היו חברי הממשלה? איפה היה ראש הממשלה? כולם רצו לחיות בתוך החלום הזה ולתת לדברים להתנהל. עכשיו, כשבאים לתקן את זה – אני חושב שרוצים לתקן את זה. אני מאמין בכנות רצונם של האנשים שרוצים לתקן את זה. הם מתחילים מהנקודה הנמוכה ביותר, והכי קשה לצאת משם עכשיו. אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לעבור על זה לסדר. אי-אפשר לטעון שזה לא היה. אי-אפשר לומר שאין מישהו שלא ידע. אני רוצה שתקום ועדת חקירה ממלכתית. זאת לא המצאה. קמה ועדת חקירה ממלכתית אחרי מלחמת יום הכיפורים; אני חוזר לדוגמה שלי. קמו ועדות חקירה ממלכתיות בכמה וכמה עניינים, בעיקר בתחום הביטחון. אנשים שילמו מחיר כבד על טעויות שהם עשו והבינו שהאחריות היא משמעותית. אתה לא אחראי סתם. אתה אחראי – מקבל אולי צל"ש כשאתה עושה את העבודה שלך כהלכה, אבל אתה גם מקבל טר"ש כשאתה עושה את העבודה שלך שלא כהלכה. במקרים מסוימים אתה מאבד גם את הטר"ש שלך. אז יש איזה שכר ועונש. אני רוצה לדעת, אנחנו רוצים לדעת מי נושא באחריות. לא במקרה – אדוני היושב-ראש, העברית שלך מצוינת, אתה יודע שיש מילה אחריות, ויש מילה אחריותיות, accountability, שאנחנו אף פעם לא מוצאים לה את התרגום בעברית. אין לנו מילה בעברית. עברית היא שפה מאוד מאוד עשירה. היית מורה לעברית. אין לנו, אין לנו מבנה כי אנחנו לא רוצים לפעמים להכיר בעובדה שאנשים שממלאים תפקיד מסוים יש עליהם אחריותיות שהיא יותר מאחריות. זה לא סתם משהו פורמלי שנגזר. זה לשאת בתפקיד הזה ולדעת מה נגזר ממנו. ליהנות ממנו לפעמים, בטח מהכבוד שהוא מביא, אבל גם לדעת שאם אתה או את אינכם ממלאים את תפקידכם כהלכה, אתם הולכים הביתה. הולכים הביתה, הולכים לבתיכם, תעשו לבתיכם, אבל אל תגרמו נזקים למגזר הציבורי, לציבור הכללי שאותו אתם אמורים לשרת. זה מה שקרה לנו במקרה הזה וזה לא יכול לעבור בשתיקה, זה לא עולה על הדעת. הציבור מסתכל עלינו, על כולנו, הוא מאמין, או רוצה להאמין, הוא בוטח. הוא לא רק בוטח בביטחון ששר הביטחון מייצג פה, הוא גם בוטח בשר האוצר. הוא גם בוטח בכנסת ובחבריה. הוא אומר: הם השליחים שלי, אני מצפה מהם שהם יעשו את העבודה בשבילי. אם אנחנו לא נדע לענות לאמון הזה של הציבור, מדינה לא יכולה להתנהל בלי האמון הזה. מה שקורה עכשיו במערכת הכלכלית והתקציבית של מדינת ישראל, זאת חזרה שנייה על מחדל החור השחור. החור השחור הזה עוד לא כוסה וכבר אנחנו פוגשים בהתנהגות מבולבלת, מזגזגת, שבאמת חורצת חריצים באותו אמון שהכרחי כל כך בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות. רק לפני שנכנסתי הנה ראיתי שכבר שוקלים מחדש את אותו סיוע שהובטח ל"אל על" כדי לפצות אותה על השמים הפתוחים, כבר שוקלים אותו מחדש. הרי זה היה לפני חודש. לפני חודש הצליחו להרגיע את חברות התעופה. אמרו: נחזיר לכם x דולרים ותוכלו לכסות את הוצאות הביטחון ונצא עם רפורמת השמים הפתוחים, שהיא רפורמה מצוינת וזה נכון לעשות אותה. אבל היה גם צד שני למטבע, ועכשיו מישהו קפץ. איך אפשר לנהל מדינה? איך אפשר לנהל מערכת של יחסים בין הציבור לממשלה ולכנסת אם היא לא תושתת על אמון? על חוסר האמון הזה, אני מציע להצביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת נחמן שי, שהציג את הצעת האי-אמון בממשלה מטעם סיעת העבודה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעות מרצ ויהדות התורה: כישלון הממשלה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת אילן גילאון הוא זה שינמק. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מרצ ויהדות התורה, ראית? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שמע, כנראה שהם מסכימים למועמדת. <אילן גילאון (מרצ):> טוב שציינת שזה מרצ ויהדות התורה, כי בינתיים אנחנו יחד ובהמשך נראה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הם נעדרים כרגע מן האולם אבל – – – <אילן גילאון (מרצ):> זה שהם הסכימו שזהבה גלאון תרכיב את הממשלה הבאה, אתה יכול להבין שמתפתח כאן משהו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעד הבא שהם גם יהיו שרים ולא סגני שרים בממשלה הזאת, זה יהיה שילוב. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כמובן שגם אני מצטרף למנחמים על ההרוגים בשוד הנורא הזה בבאר-שבע, בבנק. קראתי הבוקר ב"גלריה", אדוני, על מומחה בנושא תיירות ופיתוח אזורי תיירות, שמו בלייזר, הוא גרמני. הוא מספר שבמקומות שרוצים לעודד תיירות תמיד מראים עצי דקל כאלה, חופים אקזוטיים וכל מיני חבר'ה מתרחצים עם ביקיני. לעומת זאת, מסתירים את הכרישים. אף אחד לא רוצה להגיע למקומות שיש בהם כרישים כי כרישים הם מאוד מסוכנים, כרישים הם טורפים. ואז הוא אומר: אבל הציבור לא יודע את העובדה הפשוטה שבשנה האחרונה, כתוצאה מכרישים, מתו חמישה אנשים, אבל, שים לב טוב, מנפילת אגוזי קוקוס על ראשם של אנשים מתו 150 איש. זה דבר פנטסטי, מדהים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> איפה זה? <אילן גילאון (מרצ):> המומחה לתיירות מסביר. בכל העולם כולו, בשנה האחרונה, ניצן, מתו 100 אנשים כתוצאה מכך שנפלו להם אגוזי קוקוס על הראש. אולי לא כולם תיירים, אני לא יודע, אלה הן עובדות. כך קראתי הבוקר וזה החזיר אותי למציאות שלפעמים אנחנו חיים בתוכה. אנחנו מאוד מפחדים מהגרעין האיראני, וזה בסדר גמור. אנחנו מאוד משקיעים במלחמה, וזה בסדר גמור. אנחנו משקיעים בהגנה, כמובן, וזה בסדר גמור. אבל בינתיים במדינת ישראל מתו, אדוני, לפי השערות ולפי מבקר המדינה, בין 3,000 ל-5,000 איש מזיהומים בבתי-חולים. <קריאה:> 2,000. <אילן גילאון (מרצ):> 2,000? 2,000, אדוני. בבקשה, 2,000. אני סומך על זיכרונו של אדוני יותר מעל שלי. למה אני אומר את הדברים האלה בפתח הדברים? תראה, הדבר הראשון שהייתי מצפה – אני אטען בעיקשות שחוסר ניסיון, אדוני, הוא תנאי הכרחי לעשות מהפכה, אבל הוא לא תנאי מספיק. אי-אפשר לבוא רק עם חוסר ניסיון, זאת לא תכונה מספיקה. אז אתה מצפה שמי שמדבר על פוליטיקה חדשה, על גישה חדשה לדברים, הוא יסתכל אחרת, הוא יסתכל נכוחה בתוך המציאות, אבל מתוך מסגרתיות אחרת מזו שהייתה קודם. הוא לא יעשה more of the same, הוא לא יעשה את אותו דבר עוד. בוודאי לא כאשר אנשים מבטיחים לתת כאן איזה מפנה, איזה כיוון שהוא כיוון חדש. אני לא יכול להתעלם לרגע, ושיהיה ברור: אני יודע שיאיר לפיד, שר האוצר, הוא תמיד כאן מי שעומד על המוקד כל הזמן. אני לא שוכח לשנייה אחת שיש לממשלת ישראל ראש ממשלה, שעד כדי כך לא אחראי, שהוא קשר את קולר האוצר על צווארו של שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד; לא מתוך כך שהוא ידע שהוא הולך להציל ולעשות את הרפורמות הכל-כך דרושות בכלכלת ישראל, אלא מתוך כך שהוא יכול להביט על הדברים מן הצד ולשמוח לאידו של זה, איך שהוא נכשל, ואיך שמבזים אותו, ואיך שמקלסים אותו ואיך שהוא יורד ממעמדו. זה היה ראש ממשלת ישראל. הייתה בעבר דוגמה כזאת אצל ראש ממשלה אחר, ואני אותה לא רוצה להזכיר. ואז הוא אומר לעצמו: ירקוד הנער לפני. והנער שבא אולי עם כוונות טובות הולך ומסתבך, הולך ומסתבך. הולך ומסתבך משום שהוא נבלע לתוך בולען שהוא לא יודע איך להתמודד אתו. לכן כל מה שאנחנו אומרים בשעה הזאת, בשעה הנוכחית, שזה 16:20, יכול להיות שב-17:30 נצטרך לומר דברים אחרים. רק היום שמעתי, אדוני, שבסופו של דבר יש מגמה להטיל 2% מס חברות, וזה פנטסטי, התחלנו מ-1%, 1.5%, 2% – יכול להיות שביתרת הימים שיש לנו עד אישור התקציב אולי באמת נוכל להגיע לדברים אמיתיים, בסופו של דבר, אבל חבל כל כך שאנחנו כתזזית, בתוך הזיגזג המטורף הזה, אנחנו היום מייצרים או מעמיקים את האי-אמון בין האזרחים לבין מדינתם. והנער שרוקד לפניו, שהוא שר האוצר, והוא איש רציני, והוא גם מדבר אנגלית טובה, וגם מתראיין טוב באנגלית, ואני קראתי את הדברים כמובן בעברית, כי לי אין עוד אנגלית כל כך טובה כדי לקרוא את ה"ניו-יורק טיימס", אני מודה – אני לא קורא את ה"ניו-יורק טיימס", רק קראתי כמה פנינים מתוך הריאיון ב"ניו-יורק טיימס". אני מציע לך, אדוני, אני יודע שאתה אחד היורשים, אני מציע לך, תיזהר היטב, אתה, בתור חבר ליכוד, כי על-פי הריאיון שנתן היום שר האוצר ל"ניו-יורק טיימס", הוא הגיע לתובנה חדשה; הרי אתה יודע ששר האוצר כל שעתיים-שלוש מגיע לתובנה. ולדעתי התובנה החדשה הזאת, אדוני – שים לב טוב – היא שהוא הולך להיות ראש ממשלה בעוד שנה-שנתיים, אבל הוא הבין שהדרך הטובה ביותר להיות ראש ממשלה זה דרך המפלגה שלך, דרך הליכוד, ולא בדרך אחרת. אחרת איך אתה יכול להסביר שעולה התלמיד על רבו – הרי חזית צירוף כזאת, או העמקת הדוקטרינה של האין-פרטנר – הוא אמר שהוא מעולם לא פגש פלסטינים, הוא היה קרוב, הוא פגש את חנין זועבי, אה, הוא לא פגש, הוא מעולם לא פגש פלסטינים, ואבו מאזן הוא לא פרטנר למשא-ומתן, ואת ההקצבה להתנחלויות צריך להמשיך, מהגזזת צריך לקחת, אבל ההתנחלויות צריך להמשיך, זאת אומרת, ברית האחווה, האחוכים בנט-לפיד, היא היחידה שכאן מתקיימת, הם כבר הפכו מזמן לישות אחת. אני אומר לך, אדוני, ככה, אתם רוצים להיות קפיטליסטים? סבבה, זה בניגוד למצפון שלי, בניגוד לשיטה שלי, של המפלגה שלי, אבל – קפיטליזם לכולם. מה זאת אומרת אתם כאן מייסרים בשוטים ובעקרבים ושם אתם מפתחים מדינת רווחה? כלומר, בהתנחלות אסור לגעת, אבל מעקרת בית אתה הולך ולוקח מס בריאות שעולה – אני לא יודע עכשיו, כי העלו בעוד 0.5%, אז יכול להיות שזה משתווה למס שמטילים על החברות במדינת ישראל – מס החברות נגד מס החברות. אז תגיד לי אתה, אדוני, מה אני עלול לחשוב על הדבר הזה? – ומתעלה התלמיד על רבו. אז אני שואל אותך, בשביל דבר כזה אני צריך לבזבז 19 מנדטים? אתה יודע, במסעדות הרומניות יש מושג "נלו האמיתי", כאילו המסעדה המקורית, זאת שהייתה. יש לי ביבי אורגינל, מה אני צריך חיקויים? בשביל הדבר הזה טרחנו? אז שיפסיקו – ושיפסיק שר האוצר עם נאומי ה"דודה" שלו; אם היה לי זמן הייתי לובש טי-שירט והייתי בא להפגין אתכם, אבל אתם לא מבינים שאתם מפגינים בעד עצמכם, כי המדינה מתמוטטת ואתם תפסידו את הבית והוא יהיה שווה חצי ערכו? אדוני, כל השאלה הפוליטית שידעת אותה כששאלת איפה הכסף – ידעת בדיוק איפה הכסף, רק שאתה לא מעז לגעת עוד בזה. השאלה הפוליטית היחידה, מי מקבל ומי משלם – כל מה שאני אומר לך, גם בתוך השעון הזה, שעומד כל היום אבל פעמיים ביום הראה את השעה נכון – פעם אחת כאשר הוא רצה להגדיל את מסגרת הגירעון ל-4.9%, והפעם השנייה כאשר הוא רצה לצמצם את תקציב הביטחון ל-4.5%; מילא מסגרת הביטחון – תמיד תימצא רזרבה, לא לכל שאר הדברים האחרים, ראה דברי קודם על משל הקוקוס. בעניין הזה, גם אז, בפעמיים היחידות שהוא הצביע נכון, לכיוון הנכון, גם אז בא ראש הממשלה וטרף את העניין שלו. וכל זה קורה באווירה, אדוני, של חוסר אמון. יש הרבה ניחוח צרפתי בסביבה שלנו, כי פעם ז'אן ז'אק רוסו אמר שהבושה היא בת-לווייתה של היכולת להבחין בין טוב לרע, וכאשר לאנשים אין בושה, כנראה נעלמת היכולת להבחין בין טוב לרע. יש אצלנו ניחוח צרפתי, אין שום ספק, לצערי הוא לא מהתקופה הנוכחית, הוא מהתקופה של מרי אנטואנט, שאמרה שאם אין לחם יאכלו עוגות. אני אומר את זה ברמיזה, שהוצאות ניקיון ב-200,000 שקל מוכיחות אחת משתיים: או שזה שווה היום להיות עובד משק בית, כי מרוויחים המון כסף, או שיש במקום הזה הרבה מאוד ויותר מדי לכלוך. ואז, כמו שאמר איש שאני הכי מעריץ במקורות – הוא אמר: שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה. היות שאני איש אופטימי וחיובי, אני אומר, לא נגמרו לכם 100 הימים הראשונים; אתם יכולים לעשות תיקון, נותרו לכם כמעט עוד 30 ימים. אתם יכולים לעשות תיקון, אבל אוי ואבוי לאן אתם מדרדרים אותנו ב-more of the same of the same – איזה פוליטיקה חדשה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון שהציג הצעת אי-אמון מטעם הסיעות מרצ ויהדות התורה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת ש"ס: קיצוצים דרקוניים וחסרי חמלה שיפגעו בשכבות הביניים הנרמסות ובדלי העם הנאנקים. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת אריאל אטיאס. עד עשר דקות לרשות אדוני. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כולנו שמענו על הטרגדיה שקרתה בבאר-שבע היום, הרצח הנורא והטרגדיה שנלוותה לזה. אני רוצה לשלוח תנחומי למשפחות, החלמה לפצועים, ולבקש מהרשויות, גם מרשויות הרווחה וגם מרשויות האכיפה, שתיעשה בדיקה מעמיקה על הנסיבות שהובילו לטרגדיה הזאת. אני חושב שיש הרבה מקרים שכאשר בודקים אותם לפני, ומטפלים בהם קודם, מונעים את הטרגדיות האלה. אנחנו הגשנו אי-אמון בממשלה לאור העובדה שכל ההבטחות שהיו ערב הבחירות קרו בדיוק הפוך, ויותר חמור. זה דבר שקורה במערכות בחירות, שמתלהבים ומתחייבים יתר על המידה, אבל דבר כזה עוד לא היה, ש-100% מה שמתחייבים שלא יהיה, ובצורה מפורטת: אנחנו לא נעשה כמו שעשו בפוליטיקה הישנה, אנחנו לא נעשה כמו שעשתה הממשלה הקודמת, אנחנו לא נפגע במעמד הביניים, אנחנו לא נטיל מסים; אמר שר האוצר: המסים זה קו אדום. כל מה שהוא אמר "אני לא", הוא עשה הפוך, אבל עם ריבית, כדי שכל כך נאמין לו וניקח ברצינות את מה שהוא יגיד גם בעתיד. למשל, שיהיה טוב יותר בעוד שנה, שנה וחצי או שנתיים. למשל, שבסוף הוא יתמוך בתהליכים מדיניים – אבל במקביל הוא מגדיל את התקציבים להתנחלויות. למשל, כל ההסדרים שהוא מנסה לעשות – מצד אחד מדברים על זה שהיה הסדר עם עופר עיני, על חזקים כמובן, לא לעשות רפורמה בנמלים בלי הידברות בשלב הזה, לא לעשות רפורמה בחברת חשמל, והנה, כאשר פתאום מתרגשת הצרה הגדולה במגרש הביתי, ברשתות החברתיות, בפייסבוק, במקומות ששם שר האוצר חשב שהוא שחקן יחיד, זה מתהפך עליו. אז מה עושים? מפזרים רימוני הלם. פעם רימוני ההלם היו החרדים – הגירעון בגללכם בכלל, אתם אשמים. קיצצתם, הורדתם, מחקתם, ופתאום מתברר שזה לא מספיק, ואז גזירות על כולם. מה רימון ההלם החדש? אותות המלחמה בנמלים. מתחרים ביניהם שרים בממשלה, בעיקר שר הכלכלה – אני כשר בשתי ממשלות עוד לא מבין מה הסמכות שלו בנמלים בכלל. הוא כולו קשור לעולם של הריכוזיות. רפורמה בנמלים, למיטב ידיעתי, ואני קצת יודע, היא באחריות שר התחבורה ושר האוצר. אז יש – הרי זה אחים, נכון? אז יש אחים בפייסבוק, יש אחים ש – אתה יודע, בצ'פחות, שלפעמים ה"קנאק" בגב, אם לא שומעים אותו זה לא מספיק מצ'ואיסטי, אז – האחים דואגים אחד לשני; שלחו את האח לזרוק רימון הלם החוצה ולדבר בססמאות קרב של מלחמה, איך אנחנו נילחם בהם, ואיך אנחנו נעשה להם – זה בכלל לא בסמכות שלו למיטב ידיעתי, ואני אשמח, אדוני היושב-ראש, אם יתקנו אותי, ושהממשלה תדבר בקול אחד. שר האוצר אומר: יש לי הסדר עם עופר עיני, אני מנעתי שביתה, קיבלנו מיליארד וחצי שקל, נמשיך לדבר; פתאום אנחנו מקבלים אותות קרב, כדי שהציבור יחשוב שהאויב החדש של הכלכלה זה ועד העובדים בנמל. ושלא תטעו, אנחנו בעד רפורמה בנמלים, אבל אנחנו לא בעד הסתה בציבור כדי לייצר מסך עשן על הגזירות הכלכליות הנוראיות שהיו כאן. אומר לפיד בעצמו: מעולם לא היו קיצוצים כאלה. היא הנותנת. עם כל כך הרבה הבטחות – אני אומר: מעולם לא הייתה הונאה כזו גדולה. להתחייב במערכת הבחירות פעם אחרי פעם, לשאול איפה הכסף ולהגיד: אני לא אפגע במעמד הביניים, ולפגוע בדיוק בהם. וכמי שמייצג – מפלגה שמייצגת את השכבות החלשות, עליהן כמעט לא מדברים, ואני רוצה לשמש להן לפה. אתם יודעים, במחאה דיברו על אלה שלא יכולים לגמור את החודש ולא דיברו על אלה שלא יכולים להתחיל את החודש. המעמד החלש ביותר, העשירונים התחתונים – 23% מהאוכלוסייה נמצאים מתחת לקו העוני. האנשים העובדים. אותו אדם עובד שמר לפיד, שר האוצר, מדבר עליו הרבה, מתברר שהוא פשוט עבד עליו. לקחת בדיוק ממנו – לקצץ 2 מיליארד שקלים בקצבאות הילדים זה הדבר שלוקח מהם את הלחם והחלב שייתנו להם להתקיים. להעלות את המע"מ זה בדיוק לא שוויון בנטל, בגלל שאותו אדם חזק שיש לו כסף, המע"מ לא מדבר אליו בכלל, אבל אותו אדם חלש שמשתכר שכר מינימום או אפילו קצת מעל שכר המינימום, בשבילו העלאת המע"מ במקרים מסוימים זה לקחת לו 10% מההכנסה שלו; ועוד הורדת לו מההכנסה, מקצבאות הילדים – פירקת אותו לגמרי. זה גם משפיע על התא המשפחתי. זה מעניין מישהו? מדברים בססמאות, הכול "פלֵטים". תקציב של פחד. בזה זה נגמר. חושבים שהציבור לא זוכר. אז אני רוצה להזכיר משהו. התבשרנו ב"ניו-יורק טיימס" שלפיד רוצה לרשת את נתניהו. וואו, איזה בשורה. הוא רוצה לרשת אותו. נתניהו, כשהיה שר האוצר ב-2003, נתן מכה חזקה מאוד לשכבות החלשות. היו פה הפגנות של האימהות החד-הוריות, בראשן הייתה ויקי קנפו, שצעדה ברגל ממצפה-רמון לירושלים וריגשה את כל המדינה. הוא לא נהיה אחרי זה ראש הממשלה, הוא קיבל 12 מנדטים. אז אם לפיד חושב שדרך ראיונות ב"ניו-יורק טיימס" ודרך ססמאות וסטטוסים בפייסבוק הוא יהיה ראש ממשלה, אני חושב שהוא טועה. ואני חושב דבר נוסף. הדבר הכי מביש בתקציב הזה, זה שהוא נעדר צמיחה. אפס צמיחה. זה מה שיש לי להגיד על התקציב הזה. לבוא ורק להוריד ולקצץ ולקצץ ולא לתת תמריצים – לא לפריפריה. בפריפריה – יושב כאן שר הרווחה, ידידי מאיר כהן, שאני מאוד מעריך את העבודה שהוא עשה בדימונה. ואני זוכר שהוא בא לברך אותנו על מענקי המקום שמשרד הבינוי והשיכון נתן ב-2010 הודות ללחץ שהפעילה ש"ס, שכל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה בפריפריה מקבל מענק וסבסוד פיתוח בהיקף של 100,000 שקל. התקנה הזאת הגדילה את התחלות הבנייה בפריפריה ב-30%. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – כי הכול חוזר בחזרה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> כשלוקחים 30% הגדלה של התחלות הבנייה – לא מכרז שמחזירים בחזרה, התחלת בנייה, טרקטורים, זה אומר שבלי המענקים האלה היו בונים פחות. מה עושה המענק הזה? הוא נותן תמריץ לזוגות הצעירים לקנות את הדירה. זה מגדיל את הביקושים וזה גורם לתוספת של דירות בפריפריה. אם את הדבר הפשוט הזה, שהוא גם כלכלי למדינה – עזבו את הבשורה החברתית. מבחינה כלכלית, המע"מ על דירה של 600,000 שקל שווה בדיוק למענק שנותנים, ובלי המענק לא היה היקף הבנייה הזה. אז זה גם כלכלי. אלא מה? זה לא מתאים למשנה של נערי האוצר, שהתנגדו לזה גם אז ומתנגדים לזה גם עכשיו. אבל מאחר ששר האוצר לא ירד לפרטים – קשה לבקש מאדם שהגיע לפני חודשיים מאולפני הטלוויזיה פתאום להבין בתקציב המדינה ולרדת לכל כך הרבה פרטים – הלכו וחיסלו את זה במחי יד אחת. ואני שואל, אם זו הבשורה של המדינה בפריפריה, לבטל את מענקי המקום לדיור, אז מה צריך ראש קבינט לדיור? מה הבשורה שלו בדיור? אתם יודעים מה הבשורה? להטיל מס על משפרי דיור. אני אתן לכם קצת מספרים. במדינת ישראל יש בממוצע 110,000 עסקאות דיור בשנה. זה סך כל העסקאות – קנייה ומכירה. מתוך היקף העסקאות הזה, 75% בערך זה דירות יד שנייה. מתוך סך העסקאות, 37% זה משפרי דיור. זאת אומרת שהמאסה הגדולה – הרי משפרי דיור בדרך כלל מחליפים דירה ישנה; או קונים חדשה או קונים דירה ישנה אחרת. המאסה הגדולה שהולכים לפגוע בה זה משפרי הדיור, כדי לקחת את הכסף שלהם. ההיקף הכספי שבו ייפגעו האנשים האלה זה בין 40,000 שקל, הממוצע הנמוך ביותר, ל-80,000 שקל, הממוצע, לא כולל דירות היוקרה. עכשיו תגידו לי, מה הבשורה של הקבינט לדיור? לקחת עוד כסף. עכשיו, זה מס על מס. זה על גבול הגזל, בגלל שהאנשים האלה, שהם משפרי דיור, כבר שילמו מס רכישה פעם אחת. כשהם קנו דירה גבו מהם מס. עכשיו הם מוכרים את הדירה. הם יכולים לקנות דירה, אגב, יותר קטנה. לא משנה, ישלמו עוד פעם. מי שיש לו ארבעה חדרים, ירד לשלושה – גם ישלם. הוא כבר שילם פעם; תשלם עוד פעם. זו הבשורה שיש לממשלת ישראל ולשר האוצר שאחראי על קבינט הדיור. זו הבשורה שלו למעמד הביניים, במקום לעשות את הדבר הפשוט הבא: אתה שר האוצר, יש לך הרבה כסף ביד – לזרז הליכי בנייה. קח מיליארד, 2 מיליארד, קדם מימון. זה רק הלוואה, רבותי, זה לא כסף שלא יחזור אליו. תתחיל להשקיע בתשתיות, בתב"עות מפותחות, ואז, כשעושים מכרז, בתוך חצי שנה כבר מתחילים לבנות. היום לוקח שנתיים מהמכרז עד שמתחילים לבנות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אם זו הבשורה שאחרי ההונאה הגדולה, שמבטיחים לנו שנה שלמה מאז ששר האוצר עזב את אולפני הטלוויזיה עד שהוא הגיע לכנסת, הבטחה אחרי הבטחה וקווים אדומים ובומבות ופצצות ונאומים וחבל על הזמן – אם זה מה שאנחנו מקבלים, זה תקציב שהוא תקציב ההונאה הגדול ביותר שהיה כאן במדינה. ואני חושב שהציבור התחיל להגיד את דברו. אותן רשתות חברתיות שהעלו את המפלגה הזאת יכולות גם להפיל אותה אם היא לא תשנה את דרכה במהרה. ואני מצפה – ובזה אני מסיים – מראש הממשלה בנימין נתניהו, למרות שהוא קצת בורח מהתקציב ומהאש שנלווית אליו כדי שזה לא ילחך את שולי גלימתו, אני מצפה ממנו שיתערב ויהיה ראש ממשלה אקטיבי; זה בסדר להתעסק קצת בדברים אחרים – בפועל לבטל את הסעיפים הדרקוניים הפוגעים בשכבות החלשות. ועד אז אנחנו נביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריאל אטיאס, שהציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת ש"ס. חברי הכנסת, הצעת האי-אמון הבאה היא של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש: השלכות התוכנית הכלכלית על האזרחים הערבים. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, והוא גם ינסה לשכנע אותנו לתמוך בהצעת האי-אמון. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני כניסתי למליאה קיבלתי מספר טלפונים נזעמים מהיישוב רהט. שתי רשתות הטלוויזיה המסחריות, ערוץ 2 וערוץ 10, החליטו שמי שעשה את המעשה בבאר-שבע הוא ערבי מרהט. גם כשרואיין ראש העיר ואמר: הוא לא מרהט, הוא לא ערבי, הקריין התעקש; המשיך כאילו ראש העיר לא אמר כלום. אני חושב שזו לא פעם ראשונה שממהרים באמצעי התקשורת לעשות דברים אלה. אני לא יודע אם אפשר לכפות את זה בחוק, אבל אני חושב שחברי כנסת – – – <נחמן שי (העבודה):> יש אתיקה, יש כללי אתיקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כללי אתיקה. כן, אנחנו נגיש תלונה בנושא הזה, אבל מעבר – – – <נחמן שי (העבודה):> יש כללי אתיקה, אבל כשאומרים תושבי רהט אז אומרים – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אתה צודק. בשביל זה צריך להביע אי-אמון בממשלה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אני רק רציתי – – – <נחמן שי (העבודה):> זה לא שייך, אבל הוא צודק. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כמובן שצריך להביע אי-אמון בממשלה בגלל מעשיה, או בגלל מה שהיא מתכוונת לעשות. כלומר, יכול להיות שמישהו יגיד: הממשלה הזאת קצרת ימים, תן ימי חסד. אני חושב שלאזרחים מגיע יותר חסד מאשר לממשלה הזאת. מדובר בתוכנית כלכלית, תקציב וחוק ההסדרים שמטילים גזירות קשות מאוד, קיצוצים בתקציבים חברתיים-אזרחיים, קיצוצים גדולים מאוד; מסים על מעמד הביניים ועל העניים וגזירות מגזירות שונות. התוצאה של התוכנית הכלכלית הזאת היא פגיעה דרמטית בחייהם של מיליוני אזרחים. כבוד היושב-ראש, הפגיעה באזרחים הערבים היא עוד יותר דרמטית, היא עוד יותר קשה, משתי סיבות: בגלל המבנה של האפליה כנגד הציבור הערבי ובגלל שהרוב של הציבור הערבי, על-פי סטטיסטיקה רשמית, הם עניים. 54% מהציבור הערבי הם ציבור עני. זה מספר מקומם. הממשלה לא עושה כלום לשיפור המצב, ובשני העשורים האחרונים זה רק עולה ועולה. למה עולה? יגיד מישהו: למה כל כך עולה? הרי מצב המשק משתנה, חבר הכנסת ריבלין: פעם צומח ופעם יורד למטה, נופל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אבל האזרח הערבי אומר: גם כשהוא צומח אני צונח וגם כשהוא נופל אני צולל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צומח וצונח. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה המצב. צומח וצונח, וכשהוא נופל אני צולל. זה המצב האמיתי. כשיש צמיחה, הצמיחה היא דיפרנציאלית, ואז הפערים גדלים. כלומר מי שצומח מהר זה השכבות החזקות, והשכבות החלשות בקושי – מדשדשות במקום, לפעמים נסוגות, לפעמים מתקדמות קצת, והפער גדֵל. כשיש נסיגה, יש מצב כלכלי קשה, מי שמשלם את המחיר הכי גדול מבחינתו – זה העניין: אתה לוקח ממישהו 100 שקל, ויש הבדל בין אם אתה לוקח 100 שקל שזה מפת הלחם שלו, לבין אם זה מחשבון, איך אומרים, היין המשובח מהריביירה הצרפתית. יש הבדל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כשלוקחים ומקצצים קיצוצים כאלה, וחלק מהצעדים הם צעדים רגרסיביים, כמו העלאת המע"מ, כמו קיצוץ בתקציבים חברתיים ואזרחיים, אלה פוגעים בכולם באותה מידה כאילו, כביכול באותה מידה, אבל כשאתה בוחן את אחוז הפגיעה הזאת – באדם עני היא מגיעה ל-10% או 20%, ובאדם עשיר זה 1 על 1,000, והוא אפילו לא מרגיש את זה. לכן נוצר מעגל קסמים, מעגל כזה שכשהוא עולה – למטה אני יורד, וכשהוא יורד אני יורד. איך יוצאים מהדבר הזה? צריך לעשות משהו. עכשיו, אני מסתכל על התקציב הנוכחי, ואני חושב שחברי הכנסת צריכים, אני מציע לכם כאן, לא להסכים להצבת יעדים כלכליים בלי הצבת יעדים חברתיים. לא יכול להיות שבאה ממשלה, מציבה: אני רוצה גירעון כזה, אני רוצה מאזן תשלומים כזה ואני רוצה ככה יעדים כלכליים – התוצאה החברתית, איך אומרים, מעלימים עין ממנה. אני לא חושב שיש קונספירציה ויושב ראש הממשלה עם שר האוצר ומחליטים איך לדפוק את העניים, אלא פשוט לא אכפת להם. זה העניין. אני מייצב את המשק, אני מסדר את העניינים, ואז התוצאה החברתית היא פועל יוצא. לא התכוונתי. אבל קריצת עין, העלמת עין יותר גרועה מכוונה זדונית. אז מה לעשות? בואו נניח שהממשלה צודקת ומצב המשק קשה, ואני אדרוש 1, 2, 3 ו-4 ואתם תגידו: אין לי. אי-אפשר להילחם בעוני, אי-אפשר להגדיל את ההשתתפות של נשים ערביות בעבודה, אי-אפשר להגדיל תקציבי חינוך ואי-אפשר ואי-אפשר. אני כאן רוצה לצטט דברים שאמר השופט תיאודור אור בוועדת הפנים של הכנסת; אני פשוט שמעתי אותו. הוא אמר דבר כזה לנציגי הממשלה, ואני מסכים אתו: צריך להגדיל השקעה במגזר הערבי – אני מצטט אותו וככה הוא אמר; הממשלה יכולה להגיד אין לי. הוא אמר: אני לא אתווכח אתכם. אין לכם – אין לכם. מה שאני דורש הוא שתיקחו את העוגה ותחלקו אותה מחדש כך שהחלק של האזרחים הערבים יהיה גדול יותר. מה, אם יש משבר כלכלי ויש זה, אז העניים צריכים לשלם ויהיו יותר עניים? מצבם צריך להיות יותר קשה? דווקא בזמנים האלה צריך לתת יותר סיוע ולחזק את השכבות החלשות, כי הן יחיו במצב חירום, כי הן ישלמו את המחיר. כאן יש צעדים שהממשלה יכולה לעשות. דוגמה קלאסית לחלוקה, וטוב ששר הרווחה שומע את זה כי זה קשור גם במשרדו. דוגמה קלאסית לחלוקה מחדש: הנה משרד האוצר, ולא ג'מאל זחאלקה – אני הגשתי חוקים כאלה, אבל משרד האוצר הגיש בעצמו. פקידי האוצר באו לכנסת מספר פעמים ואמרו: יש לנו הצעה: לחלק מחדש – תקשיב לי טוב, שר הרווחה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> מקשיב, מקשיב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לחלק מחדש את התמיכה הממשלתית בתקציבי הרווחה של רשויות מקומיות. תקשיב טוב. אם אתם נותנים עכשיו לג'סר-א-זרקא כמו לרעננה, הוא אומר לך: לא. או אפילו לנתיבות כמו לרעננה: לא. תן לנתיבות ולג'סר-א-זרקא יותר מלרעננה מבחינת אחוזים. יש תוכנית כזאת. יש חוק כזה. מי מתנגד לחוק הזה, אץ רץ להתנגד לו? כמובן יושבת-ראש מפלגת העבודה, גברת שלי יחימוביץ, גדעון סער, שר הפנים דהיום, וגם אחרים, כי הם נתונים ללחצים של ראשי הערים הגדולות. בעצם הם בדמגוגיה אומרים: אתם דורשים מאתנו, מהארנונה של תושבי תל-אביב ורעננה. זה לא מהארנונה שלהם. זה מהתמיכה הממשלתית שצריכה להיות דיפרנציאלית. אני אומר לך בשיא הכנות: תילחם על זה. אל תיכנע ללחץ של חולדאי ושל ראשי הערים הגדולות. תשמע מה אומר בוסקילה למשל, ראש מועצה מקומית, שנלחם למען דבר כזה. יש את החוק של ארנונה ממשלתית. אני אומר שבצעדים שלא יעלו לאוצר אפילו שקל אחד, ורק בחלוקה מחדש של התקצוב הממשלתי ליישובים שונים על-פי מפתח סוציו-אקונומי, אפשר להגדיל את התקציב, ואני מוכן להסביר את זה במספרים. אני אחראי על מילתי. אני קראתי בדיוק מה אמרו פקידי האוצר, שאנחנו תמיד מקללים אותם – לא מקללים – מותחים ביקורת עליהם, וביקורת קשה. בעניין הזה הם צודקים. כבוד היושב-ראש, אני פניתי לשר לפיד וביקשתי ממנו שיתמוך בעמדת האוצר. במכתב רשמי אמרתי לו: מר לפיד, תמוך בהצעה של משרדך. הפלוס של ההצעה הזאת, של כל החוקים האלה, ויש שלושה-ארבעה חוקים, של חלוקה מחדש של התמיכה הממשלתית – וזה כסף ממשלתי ולא כסף של העיריות, כי ראשי הערים הגדולות בדמגוגיה אומרים "זה כסף שלנו"; זה לא שלהם – אפשר להגדיל את התקציב של היישובים החלשים ב-2.5 מיליארדי שקלים ואפילו יותר. אפשר להגדיל בצורה כזאת את התקצוב של היישובים הערביים במיליארד שקל. זה יציל אותם. הם חנוקים. הם נופלים עוד מעט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. נא לסיים, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אז אפשר. אני אומר: צריך לצאת ממעגל הקסמים הזה – שכשצומח העניים צונחים, כשצומח העני צונח, וכשנופל העני צולל – על-ידי חלוקה מחדש של התקציב בצורה צודקת. דרוש תקציב עם ראייה של צדק חברתי ודרושה הוגנות, ברשותכם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אנחנו נשמע את תשובת הממשלה. ישיב לכל המציעים חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר. אדוני, בבקשה. לאחר תשובתו של סגן השר בוודאי שיתקיים דיון סיעתי. יש רשימת דוברים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, ראו זה פלא, אני מוצא את עצמי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, מדי שבוע עולה פעמיים-שלוש ביום בימי מליאת הכנסת כדי להשיב על איזשהם רסיסי מידע שאתם דולים מן העיתונות. הרי עדיין התקציב לא נדון בממשלה עצמה. אני מניח שבעוד כשבוע, שבוע וחצי התקציב יונח על שולחן הכנסת, ואז נוכל לבוא ולדון בכלל הסעיפים. אבל לך, חבר הכנסת זחאלקה – אילו היו גם גובים ארנונה במידה הראויה ביישובים הערביים, הרי בטוח, בוודאי ובוודאי, שהמשבר ביישובים האלה לא היה כל כך עמוק. אני בהחלט חושב שהמדינה – שמשרד האוצר אמור לתמוך, אמור לעזור, אמור לסייע, ככלל, כפי שהוא מסייע לכלל היישובים במדינת ישראל, והרי אנחנו מדינה דמוקרטית, והחלוקה צריכה להיות חלוקה שווה, וצריך לעשות תיקונים שב-65 שנות קיומה של המדינה לא נעשו, אני בהחלט מסכים אתך, אבל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא כל שוויון צודק. אתה צריך צדק, לא שוויון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה יודע שזה תלוי בעיני המסתכל, אבל אני כרגע לא אכנס אתך לוויכוח. אתה יודע, אני מקבל מכתבים, קיבלתי בשבועיים האחרונים מכתבים מתושבים מסביב ליישוב טירה על הפרעות ועל זיהום אוויר מכל מיני בתי-עסק ובתי-חרושת שעובדים בסביבה, ובתי-אירוח ואולמות שמחות, וזה בסדר, זה עלא כיפאק לעשות שמחות, אלא מאי? כמעט כולם עובדים ללא רישיון ומפרים את השלווה והדממה אל תוך השעות המאוחרות של הלילה. וכשאני פונה למנכ"ל עיריית טירה ולאנשים שמנהלים את העיר, אז אומרים: אנחנו מצטערים, אנחנו לא יכולים להטיל את מרותנו לרישוי עסקים, ובהכרח גם לא גובים ארנונה. אני מניח שאם הייתה גבייה של ארנונה נכונה, ארנונת אמת, הנטל היה הרבה הרבה יותר קל, ואז גם הממשלה הייתה אמורה לסייע, כפי שהיא מסייעת לכלל. כמה שכרגע ישקיעו, כנראה תמיד יהיה פער תקציבי. לעצם העניין – אני מוצא את עצמי עולה פה שבוע אחרי שבוע, ופעם אחת מע"מ על פירות וירקות, ואחרי יומיים כבר אין מע"מ על פירות וירקות; ופעם על הטלת מס על קרנות ההשתלמות, וצעקו לי: מעמד הביניים הוא אשר שלח אותך ואת חבריך – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני סגן השר, אולי זה כי – – – חוזרת בה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אולי זה משפיע – – – הדברים האלה לא יצאו מהדוכן הזה, הם יצאו מהממשלה – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שמח, חברי כנסת נכבדים – – <אילן גילאון (מרצ):> פעם ראשונה שיש השפעה, אדוני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שאנחנו כנסת פעילה וערנית ומביאה את דברה מעל דוכן זה, אני אפילו מכבד את זה, זה הליך דמוקרטי ראוי אפילו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ומצליחה, מצליחה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בבקשה, אדוני? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היא גם מצליחה, אין פה עוררין; אומרים: למה מע"מ על פירות וירקות, והנה, אין מע"מ על פירות וירקות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוודאי. אין מע"מ על פירות וירקות, קמה פה צעקה – – – <קריאה:> אולי בגלל הצעקה – – – <אילן גילאון (מרצ):> סגן השר, אנחנו יודעים את דעתו של שר האוצר לפני שהוא יודע אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, זאת ממשלה כל כך קשובה, למה אתם רוצים להביע בה אי-אמון? אני לא מבין אתכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כל מה שאמרתם כאן שמעתי, ישבתי כאן שעות רבות, התגלגלתי ברגל למשרד האוצר, למשרדי, והבאתי את דבריה של כנסת נכבדה זו, של האופוזיציה, אל אוזנו של שר האוצר, ואנחנו מאוד מאוד קשובים, אני חייב להגיד – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> איפה הוא, דרך אגב, איפה השר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – כי לא הטלנו מע"מ על ירקות ופירות – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ולא הטלנו מע"מ באילת, ולא הטלנו מע"מ על קרנות השתלמות, ועוד כהנה וכהנה וכהנה צעקות. אני חושב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמן הראוי להמתין עד שהממשלה תאשר את התקציב, התקציב יובא בפני המליאה, ואז נוכל באמת לנהל ויכוח ענייני, ראוי, אבל – עוד פעם, בואו לא נקדים את המאוחר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה מבקש להסיר – – – אז אני מבקש שנצביע בעד האי-אמון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני בהחלט מבקש לדחות את האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מודים מאוד לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. <אילן גילאון (מרצ):> אחרי כל הדברים האלה אני שוקל להסיר את האי-אמון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מאוד אודה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, מה שאמרתי לך, הממשלה כל כך קשובה שאני חושב שאתם עושים טעות. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון הסיעתי; תכף נשמע מגוון דעות. מטעם העבודה תשתתף בדיון חברת הכנסת מיכל בירן; בבקשה, גברתי. אחריה, מטעם יש עתיד – חברת הכנסת עליזה לביא. עד שלוש דקות לרשות כל דובר, לרבות דוברת. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מצאתי את זה במרחב הווירטואלי. למי זה שייך? "אתם מכירים את חישוב הפלאפל? זה הולך ככה; שכר המינימום בישראל הוא 3,335 שקלים בחודש. אז משפחה ישראלית רגילה – אבא, אימא, שלושה ילדים – מבינים שהם לא יכולים לחיות מזה, פשוט אי-אפשר. הם מחליטים שהם יעזבו את הבית, ימכרו את האוטו, יגורו באוהל ויאכלו רק את האוכל הכי בסיסי שיש, פלאפל. עם שתייה. עכשיו מגיע חישוב הפלאפל. מנה פלאפל, 10 שקלים. עזבו מנה, חצי מנה, 5 שקלים. זול. שתייה, גם 5 שקלים. גם לא יקר במיוחד. 10 שקלים כפול חמישה אנשים – 50 שקלים לארוחה; לא משביעה במיוחד, אבל ארוחה. שלוש פעמים ביום, 31 יום בחודש, זה יוצא 4,650 ש"ח בחודש, תסמכו עלי, עשיתי את החשבון. אז אם אתה גר באוהל, בלי נסיעות, בלי ספרי לימוד, בלי מחברות, בלי בגדים, בלי צעצועים, בלי כלום, זה עדיין עולה יותר משכר המינימום בחודש. אתה לא יכול להרשות לעצמך את הדבר הכי בסיסי בעולם – אוכל. אי-אפשר לחיות ככה. אי-אפשר לחיות פה. "ישראל היא אלופת העולם. אנחנו לא אלופי העולם בכדורגל, לא בכדורסל. אנחנו אלופי העולם רק בשני דברים; מדינת ישראל מחזיקה בשיא העולמי בשיט על גלשני רוח ובאחוז הילדים העניים בין המדינות המפותחות. כל ילד שישי במדינה חי מתחת לקו העוני. אם אתם לא יודעים איפה קו העוני, זה לא מסובך, זה 1,775 שקלים בחודש. לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים בארץ 713,600 ילדים מתחת לקו העוני, 713,600 ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו חצי מנה פלאפל. ואתם יודעים מה? אם אתה לא יכול להרשות לעצמך חצי מנה פלאפל, אתה לא תלמד, ולא תצא מהמעגל, ולא תמצא עבודה. אתה תישאר עני. אתה נולדת עני, ואתה תחיה עני, ואתה תמות עני. זה כל מה שתהיה בחיים. "אז מה שאנחנו מבקשים מכם – ב-29 בספטמבר יהיה כאן ערב שידורים מיוחד כדי ששום משפחה לא תישאר רעבה בראש השנה. והאמת – אני שונא לבקש את זה מכם; אני שונא לבקש את זה מפני שזה לא בסדר. זה לא בסדר לפנות אליכם, כי אתם לא אשמים, אתם לא גרמתם למצב הזה. לא היינו פונים אליכם, אבל אין לנו למי לפנות, זה או אתם או כלום. ואני מסכים שהמדינה הייתה צריכה לטפל בזה." אז מי שעוד לא ניחש, את הדברים האלה אמר שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, ב-2005, כפרזנטור לאחד מארגוני הסיוע. אז, יאיר, אומנם שכר המינימום עלה ל-4,300 שקלים בחודש, אבל גם מנה פלאפל מזמן כבר לא עולה 10 שקלים. מאז מצבו של הציבור הישראלי, ובמיוחד המצב של השכבות החלשות והמוחלשות, רק החמיר. דוח ה-OECD שהתפרסם לאחרונה מגלה שישראל הפכה להיות למדינה עם שיעור העניים הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <מיכל בירן (העבודה):> מייד מסיימת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק – אני שואל באחריות מי זה היה, לא יותר. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <מיכל בירן (העבודה):> אם אתה הולך להשית קיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת המע"מ, פגיעה בזכאות לצהרונים, להחזיר את תוכנית ויסקונסין, לשים ארנונה על הקברים – אני יכולה לנחש רק דבר אחד, אדוני שר האוצר: גם בראש השנה הבא אנחנו נצטרך פרזנטור שיקרא לנו לתרום לארגוני הסיוע, אבל עכשיו, שר האוצר יאיר לפיד, המדינה זה אתה. אפשר לתקן את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. חברת הכנסת עליזה לביא מטעם סיעת יש עתיד; עד שלוש דקות. אחריה – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי מטעם סיעת הבית היהודי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אנחנו עם שכפ"ץ – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת מיכל בירן, אנחנו פה כולנו חשבנו שהתנאים הם אחרים, לא גילו לנו הכול. כשהתקרבנו ולמדנו מקרוב ראינו שהבור הוא עמוק מאוד. <נחמן שי (העבודה):> אז למה נכנסתם? <עליזה לביא (יש עתיד):> דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הייתה לכם אפשרות להצטרף, לראשת המפלגה שלך, לבוא לתת כתף, לקחת חלק, לתרום מניסיונה. הדברים שאת באה ואומרת, ומצטרפים לכך החברים מש"ס ועוד חברים שמדברים ככה בלהט הפתוס הבאמת "אתם ואתם ואתם ואתם". מה בדיוק רציתם שנעשה? הרי לבוא ולהשתתף בעשייה וביצירה – – – <עמר בר-לב (העבודה):> שימשיכו את המדיניות – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> באנו, וזה צעדי חירום. כשאתה רואה דימום – מי כמוך יודע את זה, סיפרת לי שנפלת מהאופניים וחבר'ה עצרו לך – כשאתה רואה דימום אתה חייב לעצור אותו. אתה חייב לעצור אותו. <עמר בר-לב (העבודה):> נכון, אבל יש דרכים לעצור אותו, אפשר לעצור את זה בדרך אחרת. <עליזה לביא (יש עתיד):> שר האוצר קיבל חודש וחצי לבנות תקציב, לבנות תקציב כשהתקציב מדמם והחברה פצועה והמון דברים טויחו פה ולא סופרו ושקיפות לא הייתה. <עמר בר-לב (העבודה):> אז כל הבעיה זו בעיה של זמן? <עליזה לביא (יש עתיד):> חלק מהבעיה זו בעיה של זמן ויש פה קדימות – – <עמר בר-לב (העבודה):> אולי זו בעיה של מדיניות? אולי הוא לא מבין באוצר? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – ויש פה חלק מהדברים שנעשו בבליץ התקשורתי. אנחנו לא הטלנו מע"מ, לא על פירות וירקות, ולא מס על קרנות ההשתלמות, שראשת המפלגה שלכם חזרה ובאה ואמרה ופירטה והרחיבה על דברים שלא היו ולא נבראו. אין מחטפים בחוק ההסדרים, כמו שבאתם והפחדתם, וכל מי שרואה וקורא ולומד לעומק – וחלקכם הגדול בעלי ניסיון הרבה יותר משלנו, אנחנו הגענו לא מזמן. אבל צריך דבר ראשון לעצור, צריך דבר ראשון לאפס, צריך לחשוב על החברה הישראלית כולה. אנחנו לא נציגים של מגזר כזה או אחר, אצלנו אין ותק נישואין כדי לתת למי להיות בדירה הזאת או למי לקבל כך ולמי לקבל אחרת. אנחנו לא נציגים של אף מגזר, אנחנו חושבים על החברה הישראלית כולה, כולה, כולה, כולה, כולה. הורגלנו להיות תרבות של 12 השבטים, חזרנו לכל שבט שדואג לעצמו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה עם 13? <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה צודק. אנחנו חזרנו לתרבות, אנחנו, העם היהודי, העם היהודי חזר לתרבות השבטים, אתה יודע? זה חל גם על העמים בתוכנו ועל הקבוצות בתוכנו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אני אומר בציניות – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל אתה צודק, אתה צודק. הדבר הראשון שעשיתי בוועדה למעמד האישה זה להזמין נשים ערביות ונשים חרדיות שלא מיוצגות בכנסת, שחלק מהמפלגות חרתו על דגלן שהן לא תהיינה מיוצגות בכנסת, שתהיינה משקיפות; הן מוזמנות באופן קבוע כדי לתת ביטוי, כדי לתת ייצוג, כדי להביא את הרגישויות של כלל החברה בישראל. כי אני לא נציגה של קבוצה כזו או אחרת, וזה הכוח שלנו, וכך אנחנו בעצם נעמיד אותן בשורה ראשונה. אז המון דברים שאמרתם כאן, תאמינו לי, הם לא יקרו. ניזונו גם, חלקנו, מהתקשורת, אבל דברים לא קורים. אז כן ניסינו וכן – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת לביא, משפט אחרון. <עליזה לביא (יש עתיד):> משפט אחרון. שלום לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שלום. <עליזה לביא (יש עתיד):> התחלפתם תוך כדי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכון. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא הבנתי למה הלכת לפני, כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תקראי להם לגלות ממלכתיות. <יצחק הרצוג (העבודה):> אז זו פעם ראשונה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> פעם ראשונה. <יצחק הרצוג (העבודה):> קבל ח"ח. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן, אז באמת לגלות ממלכתיות, להביא את הצעדים שעשינו – היה מאוד מאוד קל להתנהג כפי שהתנהגה הממשלה הקודמת ובאמת ככה להיות פופוליסטים. אנחנו רוצים לצאת מהמיתון, אנחנו לא רוצים שיהיו פה רעבים, ואת יודעת מה? אין פה רעבים. אין פה רעבים במובן של רעב עמוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> יש פה, ותשאלי את שר הרווחה, מענקים שמשרד הרווחה קיבל, התקציב הוגדל, ותקציב בריאות הוגדל וסל התרופות הוגדל. תבואי, תפתחי את הנתונים, תפתחי את ספר התקציב, תקשיבי, עוד מעט ידבר פה שר האוצר, תראי את הדברים, תלמדי אותם לעומק – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת לביא, תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה לך. <יצחק הרצוג (העבודה):> רגע, אנחנו מברכים את היושב-ראש על כך שהיום הוא מנהל את הישיבה כסגן יושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ישיבתי הראשונה, תודה. <יצחק הרצוג (העבודה):> פעם ראשונה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אל תנצלו את – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני אברך אותו מהבמה? <יצחק הרצוג (העבודה):> בדיוק, ניתן לחברת הכנסת לביא לברך אותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני רוצה לברך אותך. לברך אותו שמה, פעם ראשונה? <יצחק הרצוג (העבודה):> כן, כסגן יושב-ראש. <עליזה לביא (יש עתיד):> אז, אדוני, זו פעם ראשונה כסגן יושב-ראש, ברכות כולנו, אנחנו כולנו מברכים אותך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אל תנצלו את זה, אני ניהלתי מרכז מפלגה, אני מנוסה בזה. תעלה ותבוא חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי מהבית היהודי, ואחריה – חבר הכנסת מרגי מש"ס. חברת הכנסת מועלם, שלוש דקות, בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, ברכות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מזל טוב, יישר כוח וחזק וברוך מראש. חברי וחברותי, הרמב"ם בהלכות דעות כותב: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא כאשר הוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג את עצמו בדברים המבריאים ומחלימים. הרמב"ם מביא לידי ביטוי את דעתו הנחרצת שחובתנו לשמור על בריאותנו. נוכח דוח ארגון הבריאות העולמי שפורסם בימים האחרונים נראה שאנחנו לא כל כך מצליחים בכך, לא מצליחים לשמור על בריאותנו, לא מצליחים לשמור על החוסן שיוביל אותנו לבריאות מלאה. יש לנו, חברי וחברותי, פחות מבית-חולים אחד על כל 100,000 תושבים. אנחנו לא מצליחים לשמור על בריאותנו, בתי-החולים שלנו צפופים להחריד, 34 מיטות בסך הכול לכל 100,000 אנשים. מדינת ישראל, שחברה בארגון הבריאות העולמי, ולפני שנתיים הפכנו, וזו זכות מופלאה, להיות מדינה תורמת בארגון הבריאות העולמי – אנחנו יודעים שעושים פה את העבודה טוב מאוד בתוך מערכת הבריאות, רק שמשהו חסר. להיות חברים תורמים בארגון זה חשוב מאוד, אבל אין ספק שכשאין לנו מספיק מכוני CT בדרום ובצפון – בפריפריה אין חולים? אנחנו מתחת לסלובניה ואורוגוואי וקצת לפני בנגלדש בכמות יחידות ה-CT וה-MRI. הרי זה לא הגיוני לדעת כולם שתושבי רמת-הגולן ייסעו עד בית-חולים רמב"ם בחיפה כדי לשמור על בריאותם ושתושבי אילת ייסעו מאות קילומטרים, אם לא יטוסו, כדי לעשות MRI. בתי-החולים שלנו מכניסים מאות מיליוני שקלים מתיירות מרפא, וכמה ביקורת שלא תהיה לחלק מאתנו על התופעה, זה אומר שאנחנו נותנים שירות מצוין במערכת הבריאות שלנו, וצריך לחזק את זה כמובן. אנשים מגיעים לפה מעבר לים בשביל שירותי הבריאות שלנו, אבל הם לא טובים מספיק לנו. אנחנו מפלים, לצערי, בין מי שיש לו לבין מי שאין לו, אנחנו מעדיפים אנשים מסוימים על פני אחרים. אני שמחה מאוד על ההחלטה של שרת הבריאות להקים ועדה לבחינת הרפואה הציבורית. אני מקווה שהמסקנות של הוועדה הזאת יוגשו במהרה, ושהן בעיקר ייושמו במערכת הבריאות הציבורית, שתהיה מערכת שתספק מענה לכל מי שצריך את שירותיה. ובעיקר אני מאחלת לכולנו – העיקר הבריאות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת מועלם-רפאלי. יעלה ויבוא יעקב מרגי, חבר הכנסת, ואחריו – חבר הכנסת יעקב ליצמן. חבר הכנסת מרגי נמצא? כן. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> תחילה תרשה לי לברך אותך בברכת הצלחה בתפקיד הרם. אין ספק שתעשה אותו בצורה מכובדת, כפי שאתה יודע לעשות בכל תפקידיך עד היום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני רוצה לנצל את ההזדמנות לאחל מהדוכן הזה תנחומים למשפחות בבאר-שבע, ארבע משפחות שהטרגדיה נחתה עליהן היום בעקבות השוד המזוין, ולאחל החלמה לפצועים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר הביטחון, אני רוצה להקריא לכם טור שכתבתי עם עצמי: לבי עליכם, אחי ממעמד הביניים, נקלעתם שלא בטובתכם למציאות עגומה וכואבת. הנה נבחרה ממשלה חדשה שחלק ממרכיבה נישאים על גלי ההדרה ולשם המתינות לא אומר גלי השנאה. ולמה לבי עליכם, אחי ממעמד הביניים? כי בדרך כשרוצים להכות ולהכאיב לחרדים, לערבים, לדוסים, מכים בכם ומכאיבים לכם ולא בצדק. מילא אם היו מקצצים בקצבאות הילדים למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה, הייתי מבין, זה פוגע בחרדים, פוגע בערבים, אבל בגלל הרצון להכאיב לחרדים ולערבים פוגעים בקצבאות הילדים גם לכם, מעמד הביניים, אותו מעמד הביניים שלא גומר את החודש. לבי עליכם, אחי ממעמד הביניים, שוב, כי פרט לקצבאות הילדים מוסיפים לכם 1% נוסף במע"מ. כן, על כל ההכנסה הפנויה שלכם עוד 1% למע"מ. ואם לא די בכך, גם רוצים למסות לכם את קרן ההשתלמות, אחי ממעמד הביניים. ואני חשבתי לתומי שאתם שלחתם לכנסת את הנבחרים החדשים בקואליציה שיחזקו את מעמד הביניים, והנה התקיים בכם מה שאמר המקונן: נהפך אוהב לאויב. ואני, הנציג התמידי של מעמד הביניים, מתייצב כאן להגן עליכם ומבקש מעל במה זו מהממשלה: אל תסתתרו מאחורי גבם של החרדים והערבים. הנה אני כאן מבקש מהממשלה, תמצאו מסלול שיספק תאוותכם, שיפגע כנראה רק בחרדים ובערבים. אנחנו, החרדים, ספגנו ונספוג, רק אל תפגעו באחי ממעמד הביניים. היום נצביע על מסגרת תקציב דו-שנתי במסגרת הצעה שהממשלה מביאה. שר האוצר הבטיח הרבה דברים לפני הבחירות ואחרי הבחירות; הבטיח להציל את מעמד הביניים, במקום זה הוא חובט בו, הוא הבטיח לבטל את התקציב הדו-שנתי, אתם זוכרים שהוא אמר את זה בלהט כאיש טלוויזיה? והיום הוא מגיש תקציב דו-שנתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא ביטל, הוא ביטל, אני יכול להגיד לך שהוא ביטל. <יעקב מרגי (ש"ס):> היום אתה מגיש לי תקציב דו-שנתי, מסגרת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה לעשות שגררנו את זה עד – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כל שנה כך זה היה. הוא התחייב בלהט לא להגיש תקציב דו-שנתי. על הגל הזה, על גל ההבטחות האלה שהבטיח לנו שר האוצר הוא נבחר, וגם קצר הצלחה. וכנראה, מה שהוא הבטיח – לא כנראה – הוא לא הולך – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> מייד אני מסיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא גם הבטיח לנו, בססמאות, שיגלה לנו היכן הכסף. אבל הוא לקח כנראה את כל תוכניות המגירה באוצר, יישם אותן אחת לאחת – בזה אני מסיים. ואני שואל בשאלה לסיום: האם כך מתנהג מי שרוצה להיות ראש ממשלה – להבטיח ולא לקיים? וכן, שוב להונות את הציבור? תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> הממשלה לא ראויה לאמון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> הוא למד ממישהו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יעלה חבר הכנסת יעקב ליצמן מיהדות התורה, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. בבקשה. אני חושב שחבר הכנסת מצנע לא פה. אם לא, אז אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, ברכות לסגן יושב-ראש הכנסת. אנחנו מדברים כרגע על נושא של אי-אמון בממשלה, הממשלה שגזרה גזירות על הציבור החרדי, ממש בלתי מוגבל בגזירות. אני דווקא רוצה קצת לשנות את הכיוון, ואני רוצה לפנות לראש הממשלה. אני רוצה להבין איך ראש הממשלה, לא רעדה היד שלו כשהוא הרים אותה לקיצוץ 45% בתקציב הישיבות – 400 מיליון שקל בישיבות ו-50 מיליון שקל של תלמידי חו"ל. איך ראש הממשלה, לא רעדה היד שלו כשהוא קיצץ, נתן תמיכה, בקצבאות ילדים, וזה אחרי שהוא עשה את זה בסיבוב הראשון? והוא מכניס מאות אלפי ילדים מתחת לקו העוני. אז מילא לפיד, אני מבין, הוא שונא דת, הוא שונא חרדים, אז אין מה לעשות. ראינו את זה בהופעה שלו כאן, כשהיה כאן, אז כשהוא הופיע כשר האוצר. אבל ראש הממשלה, לא שמענו ממנו מילה אחת שהוא הגן עלינו, והיינו בעלי ברית עד לפני תקופה קצרה. לא ראיתי שום דבר שהנושא, כל הנושאים החברתיים, שהממשלה הגיבה על זה. הכי גרוע, שדבר שהממשלה, כולל ראש הממשלה, התפארה בו, בנושא של טיפולי השיניים לילדים, אז בא שר האוצר, ואני חייב להגיד כאן בשיתוף שרת הבריאות – ואני ממש מוחה על זה – והיא מקפיאה את זה. היא לא נותנת להמשך – לילדים. מה זה, שם גם מדובר על חרדים? לא יכול להיות, לא שמענו שום קול, ואני שמעתי היום שאחד מחברי הכנסת ביקש שחברי הכנסת צריכים להגן, להגיב, לגנות את האלימות. אני לא יודע על איזו אלימות הוא מדבר. אני יודע דבר אחד, שלא שמעתי משום חבר כנסת כאן שהוא מגנה את האלימות של שר האוצר שדיבר כאן בפראות לפני כמה שבועות. לא שמעתי שום דבר, שמישהו מגנה. הוא עושה הסתה ממש, על דם, על הציבור החרדי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ממש לא. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ממש לא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת ליצמן – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ואני מציע לך, אני מוכן לוותר על הנאום, ובוא נשמיע כאן את הנאום שלו, מה שהיה בפעם הקודמת. בושה וחרפה ששר האוצר במדינת ישראל ידבר ככה על הציבור. בושה וחרפה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא לא אמר כלום. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ועוד, שראש הממשלה אפילו לא מגיב כלום. אז איך הוא רוצה להגיד שאנחנו חברים? בני ברית? איזה בני ברית? ועוד מישהו בא, שאומר: אחים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכבדי – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איזה אחים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיום, נכבדי. אתה סיימת את הזמן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני מסיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איזה אחים? <נסים זאב (ש"ס):> אחים לצרה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא, הוא אוכל שמנת. אני, אין לי לחם לאכול. איזה "אחים לצרה"? <קריאה:> גלידה, גלידה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא מקבל התנחלויות, הוא מקבל כסף ל-. אבל הכי אבסורד, שבמקרה שקיצצו כרגע לישיבות, הוא לא שם לב אפילו, קיצצו גם לישיבות של ההסדר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ולכן, אני מוחה. ואני, כמובן, אין לנו – אי-אמון בממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ליצמן. יעלה חבר הכנסת עמרם מצנע מהתנועה – נמצא? לא נמצא. יעלה אחריו חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. בבקשה, חבר הכנסת הורוביץ. <ישראל חסון (קדימה):> – – – צרצור – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, לא אמרתי נכון? צרצור, צרצור. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, לפני שנתיים, כשיצאו לרחובות אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, עלו כאן אנשים בכנסת שלא הצליחו להבין למה האנשים האלה מפגינים, ושאלו על מה ולמה – מה האנשים האלה רוצים? מה הם מבקשים? למה הם לא מציגים דרישות ברורות? עברו שנתיים, והדרישות המאוד ברורות של האנשים הללו לא רק שלא נענו, אלא הממשלה החדשה, שחלקים ממנה נבחרו והגיעו הנה על אותם גלי מחאה, מביאה לנו את הדברים בריבית דריבית. ושוב, לפני שבועיים, ובשבת האחרונה, ואני אומר לכם שגם שבוע אחר שבוע, לאורך כל הקיץ הקרוב, יוצאים אלפים של אנשים בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, וזה רק ילך ויגבר לנוכח התקציב שמתקרב כאן, ודורשים את הדברים הברורים האלה. והממשלה מאחזת את עיניהם, ומוליכה אותם ואותנו בקש. כשהאנשים האלה אומרים שיש כאן קבוצה זעירה ממש ששולטת על העושר הלאומי, ורק הולכת ונוגסת ממנו חלקים הולכים וגדלים, הם נענים בכל מיני דיבורים על ועדים. כאילו שהוועדים הם הבעיה הגדולה. ואני לא אומר שאין בעיה בוועדים; יש בעיה בוועדים, ויש ועדים שמגזימים וצריך לטפל בזה. אבל לשים הכול על הוועדים? זה שקר גס. וכשיש אנשים שאומרים שלא ייתכן שיש כאן חברות ענק, ענק, שבכלל לא משלמות מס הכנסה, והאדם העובד משלם עשרות אחוזים משכרו כמס הכנסה, אז באים אליהם עם כל מיני סיפורים על ייצוא גז. חברות וחברים, אל תתפלאו, ואני אומר את זה כאן – אנחנו עכשיו בסוף חודש מאי – אם הקיץ הזה יהיה סוער וקשה ברוח הקייצים האחרים, אבל הפעם לא יוכלו לבוא מפלגות, לרחוץ בניקיון כפיהן, לרכוב על גלי המחאה ואחר כך לדפוק את אותם אנשים שהביאו אותן לשלטון. ואני מתייחס כאן לכמה מפלגות ששותפות בקואליציה הזו, ושבמקום לתקן את העוולות האלה, במקום להוריד את מחירי הדיור, ואתם יודעים שאפשר; במקום לחזק את הרפואה הציבורית, ואתם יודעים שאפשר; במקום לחזק את החינוך הממלכתי, ואתם יודעים שאפשר – עושים בדיוק את ההפך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תחכה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תחכה למה, מיקי? אני רואה את התקציב שאתם מביאים, למה אני אחכה, לנסים ונפלאות? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – ממש לא נכון. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – תשמע כמה הוספנו לתקציב החינוך וכמה הוספנו לתקציב הבריאות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> וכמה הוספתם למע"מ שאני משלם, וכמה הוספתם למס הכנסה שאני משלם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אה, לא? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה, באמת – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה לא? מה? מה? לא? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – תסתכל בנטל הכללי של המס, ב-OECD – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכבדי, משפט אחרון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – תראה איפה אנחנו נמצאים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אם אנחנו כבר מדברים על ה-OECD, אני ראיתי את הסטטיסטיקה שאנחנו משתרכים בתחתית הרשימה של ה-OECD מבחינת הנתונים, מה שנקרא: החציוניים. לא הממוצע, לא שקר הממוצע – הנתונים החציוניים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, נכבדי. תודה רבה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כדי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, משפט אחרון. משפט אחרון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אוקיי. המפגינים האלה יצאו ויוצאים על דברים אמיתיים וצודקים וראויים. וכדאי שהממשלה, במקום לאחז את עיניהם, תתחשב במה שהם אומרים, כי אין צודק מזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, ניצן הורוביץ, חבר הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת בדבר דיון משולב בשתי הצעות חוק בקריאה השנייה והשלישית, לפי סעיף 142 לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס ובל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל;> <2. כישלונה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני;> <3. קיצוצים דרקוניים וחסרי חמלה שיפגעו בשכבות הביניים הנרמסות ובדלי העם הנאנקים;> < 4. השלכות התוכנית הכלכלית על האזרחים הערבים> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יעלה לדבר חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, גם אני מצטרף לתנחומים למשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן היום בבאר-שבע, ומאחל מתוככי לבי החלמה לכל הפצועים. אבל באותה נשימה אני גם מגנה בכל תוקף את התפרצות התקשורת לדלת הפתוחה וההאשמות שהטיחו בפני האוכלוסייה הערבית בכלל ותושבי רהט בפרט. לפני ציטוט של חדשות ערוץ 2: אירוע הירי בבנק בבאר-שבע; היורה הוא יהודי תושב העיר אשר פתח במסע ירי חסר הבחנה כנקמה על סגירת חשבונו בשל חוב. זאת העובדה. על כן, יש צורך שהתקשורת תתעשת ותפסיק להלך אימים ולבחור את הקורבן הקל ביותר, דהיינו הערבים. הגיע הזמן שגם הכנסת הזאת תמצא את הדרך להעניש את התקשורת הזאת, שממהרת להאשים את הערבים באופן מיוחד בפשעים מהסוג הזה. קשה מאוד להאמין שאנשים אחראים באמצעי התקשורת השונים יכולים להופיע גם ברדיו וגם בטלוויזיה ולדבר בצורה רהוטה ביותר, כאילו שהם מסתמכים על מקורות מהימנים וניזונים ממקורות מדויקים ביותר – ככה התנהגו בשעות הבוקר; בסוף הכול התהפך, ואני חושב שיש כאלה שצריכים לתת את הדין על הפשע הנורא שהם ביצעו נגד האוכלוסייה הערבית בכך שהם האשימו אותנו ברצח שהיה הבוקר בבאר-שבע. זה מוכיח, כבוד היושב-ראש, שהאלימות היא תופעה חוצה תרבויות, חוצה אוכלוסיות, חוצה, לצערי הרב, דתות, ועל כן הצורך להילחם בתופעת האלימות מוטל על כתפי כולנו, ללא הבדל. אבל כולנו יודעים שהאוכלוסיות בכלל הן חלשות, אין בידיהן כלים כדי לטפל או כדי להתמודד עם האלימות על כל צורותיה. הרי כולנו יודעים, אלימות זה לא רק אלימות מילולית, יש גם פשעים, והפשעים אי-אפשר להתמודד אתם בכלים רגילים, לכן יש מוסדות, לכן יש משטרה, לכן יש משרד לביטחון פנים, ולכן יש תקציבים שמזרימים למשרדים האלה, כדי לטפל בסוגיות מהסוג הזה, שאם חלילה יתפשטו, הן פשוט מאוד ישרפו את כולנו, ללא הבדל צבע, מין, לאום או דת. והדבר הזה קשור, כבוד היושב-ראש – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מסיים. – – גם לנושא של התקציב. היות שמדברים עכשיו על מה שנקרא קיצוץ רוחבי, שיפגע בכל משרדי הממשלה, ומי כמוכם יודעים שמשרדים מסוימים מטפלים באופן ישיר בנושא של האלימות, למשל משרד הרווחה, שמטפל באופן ישיר – או: באופן מקיף – גם בסוגיות כאלה, שהן, כפי שאמרתי, יתפשטו, הן פשוט ישרפו את כולנו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – ועל כן יש מקום – משפט אחרון – שהממשלה הזאת לפחות – כפי שאמרו קודמי, אין מקורות כספיים, אין מקורות של כסף; צריכים להביא את העוגה של התקציב ולחלק אותה בצורה שתבטיח שאכן מטפלים בסוגיות הבוערות, ולא בסוגיות אחרות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני, חבר הכנסת צרצור. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה, חבר הכנסת ברכה. שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני מברך אותך לרגל מינויך לסגן יושב-ראש הכנסת ומאחל לך הצלחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, נכבדי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני – בהמשך לדבריו של חברי חבר הכנסת אברהים צרצור, אני חושב שהמעשה שנעשה על-ידי ערוץ 2 וערוץ 10 הוא מעשה נפסד, שיש בו חוסר מקצועיות ויש בו מעין עבירה פלילית. אני מציע לשני הערוצים כבר עכשיו להתנצל באופן מיידי על הניסיון להדביק את הרצח ואת השוד לאזרח ערבי מהעיר רהט. אין מקום לדברים האלה, והם חייבים להתנצל עכשיו. אדוני היושב-ראש, ראיתי את שר האוצר כאן, לא? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הסגן נמצא פה לייצג אותו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא לא, אני לא מתייחס למשרד, אני מתייחס לרעיון המהולל של שר האוצר היום, שבו – בעצם, בעניין הכלכלי-חברתי מדקלמים את אותם דברים של הממשלה הקודמת ושל נתניהו ושל שטייניץ, ואמרנו, אולי יש זיק של תקווה בנושא המדיני. גם שם שום דבר: התמיכות בהתנחלויות ימשיכו לזרום, הצורך בשינוי במדיניות ההתנחלויות – אין צורך לא להקפיא ולא שום דבר, ירושלים המזרחית תישאר תחת כיבוש, הנשיא הפלסטיני הוא לא פרטנר, ונתניהו – זה העידוד של לפיד – נתניהו מוכן יותר ממה שאנשים חושבים. מה יותר? כבר אמרת הכול. בעצם הממשלה הזאת, דרך העומד בראשה והשותף הבכיר שלו, לא מביאה בשורה לא בעניין הכלכלי-חברתי, לא בעניין התקציבי, לא בעניין השכבות החלשות ולא שכבות הביניים, וגם לא בעניין המדיני. הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, מחרחרת מלחמה. יש מי שמטעה את עצמו או משלה את עצמו שירח הדבש של הכיבוש הזה יימשך לעד. לפני כשבועיים הייתה עדות מאוד נוקבת, כשהצבא נכנס לרחבת מסג'ד אל-אקצא, ובאותו יום נעצר המופתי הפלסטיני. זה שבירת כלים לא רק עם העם הפלסטיני, אלא גם עם ירדן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון, יקירי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. ואנחנו ראינו את הפרלמנט הירדני עומד פה-אחד ודורש לסלק את השגריר הישראלי, שכמה ימים לאחר מכן עזב את ירדן. אני רוצה להזכיר לכם שאותו הפרלמנט בירדן זה אותו הפרלמנט, אותו יושב-ראש הפרלמנט שעמד בזמנו מול גלי ביקורת כשאישרו את ההסכם עם ישראל, הסכם "ואדי ערבה". <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הממשלה הזאת שורפת כל חלקה, גם בתחום הפנימי וגם בתחום המדיני, כל חלקה של תקווה או כל זיק של תקווה, וכנראה לפיד, עם נתניהו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים, אדוני. – – – לפיד נכנס עם נתניהו לאותו משחק אש קטסטרופלי שיכול להמיט עלינו אסונות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ברכה. תעלה חברת הכנסת זועבי, ואחריה – חבר הכנסת ישראל חסון. חנין זועבי לא נמצאת. חבר הכנסת חסון נמצא. בבקשה, אדוני. <ישראל חסון (קדימה):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף לברכות שמברכים אותך, ושיהיה בהצלחה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> – – ואני מאחל לך שלא תשב הרבה זמן בתפקיד הסגן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גם את זה צריך לעשות. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני סגן שר האוצר, אני רוצה – שמעתי את דבריך, מדוע אתה עומד פה כל שבוע ושומע ושומע. יקירי, חבר הכנסת ריבלין השיב לך כי זו כנראה הדרך להשפיע, אבל אני רוצה לספר לך שכנראה הימים – או: הספירה לא התחילה מהיום שיאיר לפיד נבחר לשר האוצר. הבית הזה, הזיכרון שלו קצת יותר ארוך. אז אולי אתם לא ידעתם לקראת מה אתם באים, אני לא מאשים, אבל זה גם לא כבוד גדול לטעון טענה כזאת – – – <קריאה:> – – – <ישראל חסון (קדימה):> כן. הגברת שהייתה פה, אני לא זוכר מה שמה, זו הייתה טענתה. <קריאות:> – – – <ישראל חסון (קדימה):> אני חוזר ואומר לך: אתם לא ידעתם באופן מלא; יותר גרוע מזה, מי שהיה ממונה על כך לא ידע. אני אעמוד פה כל שבוע ואשאל שאלה אחת – אני אשאל שאלה אחת, ואני מחכה לתשובה עליה: האם המערכת המקצועית באוצר – שיש לי הרבה כבוד אליה – התריעה בפני שר האוצר הקודם ובפני ראש הממשלה על הבור הזה? אני רוצה לדעת את זה מכאן. אם כן, הדיון הוא א', ואם לא, אז תבין למה אנחנו דואגים. אם כן, הדיון הוא פוליטי, מישהו פה הוליך בכחש; מישהו פה שיקר, לא הוליך בכחש, שיקר. ואני מבקש, בפעם הבאה שתעמוד פה, גם אם זה יהיה הערב, בבקשה, תן לעם ישראל את התשובה על השאלה הזאת, משום שאי-אפשר לבקש מאתנו שניתן אמון במשהו ש – או שהוא מוּלַך, כמו שקודמיו הולכו, או שהוא עוד לא יודע. אמון רוכשים בזיעה. את כל הקרדיט יש לכם, אבל תן לי תשובה, כדי שגם אני – ואזרחי ישראל יירגעו. תודה לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת חסון. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר, כשעמדתי כאן ודיברנו על הממשלה, ולמה צריך להביע אי-אמון, רוב טענותי היו שהממשלה בתקציב המוצע דוהרת לכיוון התהום ומפעילה רק את הבלמים. ברצוני להוסיף ולהסביר את כוונתי ואת הסיכון בזה שמדינה שלמה מתנהלת בעצם על-פי תזרים מזומנים ולוחצת את הבלמים בשביל לקצץ בהוצאות, והרי יש לנו דוגמאות מההיסטוריה, הם לא ממציאים – לא יאיר לפיד ולא ביבי נתניהו ממציאים את הגלגל הכלכלי. הלחיצה על הבלמים עלולה להוביל לשני מצבים – לחיצה על הבלמים בלבד, הכוונה. מצב אחד, שהאוטובוס לא ייעצר לפני המדרון. מי אמר שבכל הגזירות שהממשלה מטילה עלינו אכן הגירעון יקטן, אכן המצב ישתפר מבחינת הקופה הציבורית? הדבר השני, אם משתמשים רק בבלמים, יכולים לעצור לפני המדרון, אבל יכולים לעצור להרבה זמן, להרבה שנים. זה קרה ביפן, וזה קרה בארצות אחרות, תעשייתיות, שהמשק שלהן הרבה יותר גדול מהמשק הישראלי. כשדיברנו על הצורך בהפעלת כל חלקי הרכב, כלומר גם להשתמש בהגה ולשנות כיוון, הכוונה הייתה בעיקר לכיוון צמיחה. התקציב הנוכחי, בצורתו המוגשת, כפי שיצא, אין בו הזרעים, היכולת לצמוח בחזרה. מה היה בתקציב שעשוי לתת למשק ולנו את האמונה שאכן יש שינוי כיוון? שני דברים: אחד, שימוש דיפרנציאלי בכל מיני מסים שמטילים, כמו שאמרנו על מסי הכנסה, מס פרוגרסיבי של חברות, מס ערך מוסף דיפרנציאלי. לא השתמשו בזה, אפילו לא חשבו איך להתחיל להשתמש בזה. זה אומר שעומדים באותו מקום מבחינת קונספציה כלכלית; מה שהיה הוא שיהיה – עצירה מוחלטת, ובנוסף אין מנועי הצמיחה הנדרשים. דבר נוסף – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – שהיה נותן לנו תקווה שאכן הולכים בכיוון חדש – עניין חוק עידוד השקעות הון. אנחנו לא רק עשינו חוק מס הכנסה – מס חברות לא פרוגרסיבי, אלא עשינו אותו רגרסיבי הפוך: אנחנו נותנים במו ידינו הנחות גדולות במס הכנסה לחברות הגדולות הכי רווחיות במשק. ממשלה שרצתה להביע תקווה חדשה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון. בבקשה לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – הייתה משתמשת בשני הכלים האלה: מסים דיפרנציאליים – ומשנה כיוון. זה לא נעשה, וזה שוב אומר שצריך לשנות את הנהג. לכן אנחנו רוצים להביע אי-אמון בממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גטאס. יעלה חבר הכנסת יריב לוין. אחריו ישיב למתדיינים שר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת לוין נמצא? כן. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, שוב אנחנו בריטואל שאני מניח שיהיה ריטואל קבוע, של הצעות אי-אמון ביום שני, אבל, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהקפדה בכבוד הכנסת זו לא רק חובה של הקואליציה ושל הממשלה, זאת גם חובה של האופוזיציה. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו פה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> ואני שואל אתכם, חברי לאופוזיציה – אני מסתכל, למשל, חברת הכנסת רוזין, על ההצעה של סיעתכם, סיעת מרצ, שאומרת כך: כישלון הממשלה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני – – <תמר זנדברג (מרצ):> גם ריטואל. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – ואני שואל אתכם, זה רציני? <מיכל רוזין (מרצ):> מאוד רציני. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> זה רציני? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> הממשלה הזאת עוד לא הספיקה להתחיל לעבוד בכלל – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – לא עברו מספיק ימים כדי שנספיק להעביר כאן את ההצעות הראשונות שלה בקריאה שנייה ושלישית. שום דבר. התקציב עוד לא הונח לקריאה ראשונה, לא כל שכן לא עבר. הממשלה כבר נכשלה? איך אתם יודעים? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז הקודמת נכשלה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מאיפה? יכול להיות. תגיש אי-אמון נגד הממשלה הקודמת, אבל אתה הגשת אי-אמון נגד הממשלה הזאת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מישהו יכול להתייחס ברצינות לדבר הזה? אני שואל אתכם, אתם אנשים רציניים. אולי הגיע הזמן לחכות קצת, לבוא ולומר, רבותי, נבחרתם, אנחנו מכבדים את רצון העם, אנחנו נותנים לכם פרק זמן, נבחן אתכם, נתקן כשנחשוב שאתם טועים. מייד – אי-אמון, מייד: נכשלו. בתחום המדיני, אני שואל אתכם בכנות, אם מרצ הייתה בראשות הממשלה היה הסכם שלום עכשיו – – <מיכל רוזין (מרצ):> כן. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – אחרי חודשיים? <מיכל רוזין (מרצ):> היה מזמן. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אה, מזמן היה. אחרי חודשיים? אני אומר לכם את האמת – גם לכם לא הייתה מידת חוסר האחריות כדי להיכנע ולוותר באופן הזה בתוך חודשיים. אז אני מציע, אולי, לחברי, בואו נתייחס לכנסת ברצינות, כי אני אומר לכם שכשאתם מתייחסים לכנסת ככה – כי הרי הנייר הזה סובל הכול, אחר כך אל תבואו בטענות שהכיסאות ריקים, שאנשים לא נמצאים, שהדיונים לא מספיק ענייניים, שההחלטות אולי לא נכונות ולא טובות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה הקשר? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אני חושב, אדוני יושב-ראש הכנסת, הגיע הזמן – – <קריאות:> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – הגיע הזמן שגם בנושא אי-אמון בממשלה תהיה התייחסות רצינית והולמת; שיוגש אי-אמון כאשר אנשים יודעים מהי המדיניות, כאשר המדיניות אושרה בכנסת, כאשר עבר פרק זמן ואפשר באמת לבחון את תוצאותיה. לכן, אני בוודאי קורא לכנסת לדחות גם הפעם הזו את הצעות האי-אמון, ואני משוכנע שכך יהיה. תודה. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. אני מזמין את שר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד להשיב למתדיינים. אני מבקש משר החינוך שי פירון – אני מבקש משר החינוך שי פירון לפזר את ההפגנה. לא מקובל להפגין במליאה. וחבר הכנסת אייכלר ודאי יסביר את הדברים האלה לחבר הכנסת אטיאס בישיבה; לא בישיבה שבה לומדים את הגמרא, אלא בישיבה כשהם ישובים שניהם. חבר הכנסת אמנון כהן. שר הפנים אדוני חבר הכנסת גדעון סער, אדוני ישב. והשר לענייני גמלאים הוא פעיל כמו הגמלאים בחדרי כושר כל הזמן. סגן שר האוצר, אתה יכול בבקשה ככה להושיב את השר הפעיל לענייני אזרחים ותיקים. השר שלום, תודה. בבקשה, אדוני. ביקשת להשיב למשתתפים בדיון. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבין שיש פה סערה גדולה שחלקה לפחות נובע מאי-ידיעת העובדות, אז אולי אנחנו נציג את העובדות. האופוזיציה ודאי צריכה לדעת אותן לפני שהיא מעלה כל כך הרבה הצעות אי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> מה קרה באמת? בוא נתחיל בתקציב החינוך, כי אני רואה פה את שר החינוך יושב, רוכן על תלמודו כבר מעכשיו. תקציב החינוך לא ירד, תקציב החינוך לא קוצץ. תקציב החינוך בתקציב החדש הועלה ב-6.5 מיליארד שקלים. יש תוספת של 6.5 מיליארד שקלים לתקציב החינוך. לא נגענו בחינוך המיוחד. אני יודע שיש פה חברי כנסת שחרדים במיוחד לנושא החינוך המיוחד, אני כמובן אחד מהם. לא נגענו באגורה שחוקה אחת מתקציבו של החינוך המיוחד. לא נגענו בפרויקטים כמו פרויקט השאלת ספרים, למשל. אני ראיתי פרסומים שנגענו בפרויקט השאלת ספרים. לא נגענו בפרויקט השאלת ספרים. לא הועלו תשלומי ההורים. אלה מכם שהם הורים, סבים, רוצים להיות הורים, אתם צריכים לדעת – לא נגענו בתשלומי ההורים. תשלומי ההורים, להפך. הוספנו 100 מיליון שקלים של מלגות לילדים המוחלשים. <יצחק הרצוג (העבודה):> אבל ארנונה למבוגרים כן. <שר האוצר יאיר לפיד:> הארנונה, חבר הכנסת הרצוג, לאנשים מבוגרים היא רק לאנשים שהכנסתם מעל ההכנסה הממוצעת, כי הקפדנו לא לגעת באנשים מתחת להכנסה הממוצעת. הוספנו – הייתה יוזמה יפה של חברי כנסת מיש עתיד, אז הוספנו 35 מיליון שקלים למינהל הסטודנטים כתמיכה לסטודנטים אתיופים. עשינו לא מעט דברים. עכשיו מדברים, ובצדק, וחשוב שהכנסת תהיה כל כך חרדה לשכבות המוחלשות, אז אנחנו דאגנו לשכבות המוחלשות, כי הכנסת צודקת. הוספנו תוספת של 1.2 מיליארד שקלים לתקציב הבריאות. אני מופתע, חשבתי שבשלב זה יהיו כבר קריאות ביניים, אבל אני מבין שכל עוד אני אמשיך להסביר לכם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> לא, אני מאוד מתרשם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עכשיו הגזמת, אדוני. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אדוני השר, אנחנו רוצים שתמשיך לנאום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מוכן לעשות הפסקה, להציע שיקראו קריאות ביניים ולאחר מכן ימשיך; מה זה. <שר האוצר יאיר לפיד:> אוקיי, אני אמשיך. לא התכוונתי חלילה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> התכוונת שיהיו מחיאות כפיים. אדוני ימשיך ולא צריך קריאות ביניים. <איתן כבל (העבודה):> אדוני השר, אז איפה קיצצתם? <שר האוצר יאיר לפיד:> אני אמשיך. אז אני רוצה להמשיך להפיג את הדאגות של האופוזיציה. הוספנו 0.5 מיליארד שקל לתקציב הרווחה. מתוך זה שמנו 200 מיליון שקלים בקרן לילדים כדי לדאוג לביטחון תזונתי לכל ילד. לא יהיו ילדים רעבים במדינת ישראל. הוספנו 500 מיליון שקלים לניצולי השואה. הוספנו 300 מיליון שקלים לסל התרופות. בכל שנה הוספנו 75 מיליון שקלים למחלקות הפסיכיאטריות. <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> הוספנו 35 מיליון שקלים למינהל הסטודנטים. אה אמרתי, לפרויקטים של סטודנטים אתיופים. לא נגענו, לא נגענו באגורה שחוקה אחת של קצבאות הזיקנה. <קריאות:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אני יודע שהתיאוריה שלכם נהרסת, אני מצטער על זה. אני מבין את מצבכם, אבל לא נגענו בקצבאות הזיקנה, לא נגענו בקצבאות הנכות. העברנו כסף לפרויקט הנגישות לנכים בכל רחבי הארץ. לא נגענו במענקי האיזון לרשויות החלשות. היה ונשאר 2.8 מיליארד שקלים. אנשים אומרים: לא נגעתם בחזקים. איך זה שלא נגעתם בחזקים? האם לעובדות אין כבר שום ערך? האם העובדות כבר לא חשובות לאף אחד? <נחמן שי (העבודה):> – – – אבל הן לא עובדות, הן לא עובדות. <שר האוצר יאיר לפיד:> בפעם הראשונה הלכנו למקומות אחרים, בפעם הראשונה דאגנו לזה שמי שהיה חסין עד עכשיו הפעם גם הוא שילם. מה שעשינו פה בחודשיים האחרונים כדי לאזן בין חזקים לחלשים לא נעשה במשך שנים. הוקמה ועדת אנדורן, כי מישהו צריך להילחם בתספורות של הטייקונים. זה משום מה נשכח. הקמנו את ועדת ששינסקי 2 כדי לבחון את התמלוגים על משאבי טבע. משום מה שכחתם את זה. <קריאות:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> העלינו את מס החברות ל-26.5%, העלינו את המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, העלינו את המס על מוצרי היוקרה. קיצצנו 10% מהשכר של עצמנו. <נחמן שי (העבודה):> – – – יאיר לפיד לא היה מאמין – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אנחנו החזקים, אז קיצצנו והלכנו למקומות שמעולם לא נגעו בהם. בתי-ספר שלא ילמדו לימודי ליבה יתוקצבו ב-35% בלבד. חוק נהרי בוטל. זה חיסכון של 400 מיליון שקל לרשויות המקומיות. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> – – – לא עומדים בזה. <נחמן שי (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> תקציב הישיבות קוצץ ב-450 מיליון שקלים, ואני רוצה להגיד לחברי הכנסת החרדים – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל הכבוד לך – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – 200 מיליון שקלים מהכסף הזה יופנו להשמה לתעסוקה של חרדים. אנחנו רוצים לעזור לחרדים לצאת לשוק העבודה. אנחנו נשים כסף אמיתי כדי לעזור לחרדים לצאת לשוק העבודה. אני לא כופר בזה כמובן, אני לא כופר בזה שהטלנו גם עומס חדש על מעמד הביניים. אני לא כופר – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> רגע, מה עם קצבאות הילדים? <שר האוצר יאיר לפיד:> כן, אנחנו קיצצנו גם את קצבאות הילדים. אמרתי את זה כבר על דוכן הכנסת: הגוף האחראי על ילדים נקרא הורים. הורים צריכים לטפל בילדיהם. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, המדינה צריכה להיות – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אני לא כופר בזה שהוטלו גזירות גם על מעמד הביניים, ואני מודה שריקי כהן תשלם 385 שקלים יותר בחודש למדינת ישראל. ב-385 שקלים ריקי כהן קנתה לעצמה תעודת ביטוח. יש לה ביטוח מפני הרעיון שהכלכלה תתפורר ותתרסק סביבה. ב-385 שקלים היא יודעת שהיא לא תגור ביוון, והיא לא תגור בספרד, ולא יהיה פה 32% אבטלה, ולא 50% אבטלת צעירים. אני חושב שב-385 שקלים היא עשתה עסקה יוצאת מהכלל. שוב, אני לא כופר בזה שזה הרבה כסף. אני לא כופר בעובדה שאנשים מתקשים לשלם את זה, אבל זו תעודות הביטוח שלנו כדי שנדע שהכלכלה הישראלית תמשיך להיות חזקה, והצמיחה תישאר 3.5%, והאבטלה תישאר 6.5%. זו תעודות ביטוח. ואתם מדברים על מעמד הביניים – אני לא דאגתי למעמד הביניים. לכו, חברי מפלגת העבודה, תשאלו את עופר עיני – לדעתי, הוא חלק מכם – אם היה בכלל דיון על קרנות ההשתלמות. אני לא חלמתי לרגע לגעת בקרנות ההשתלמות, אפילו לא קיימנו על זה משא-ומתן. למה? כי זו הקופה הקטנה של מעמד הביניים, ואני לא אגע בקופה הקטנה של מעמד הביניים הישראלי אף פעם. לא עלה בדעתנו. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> הוספנו סייעות לגיל הרך. למה? כי זה למעמד הביניים. שמים פתוחים – זה למעמד הביניים. איחוד תאגידי המים – זה למעמד הביניים. יישום המלצות ועדת המזון – זה למעמד הביניים. גבינה צהובה תעלה פחות, נקניק יעלה פחות, הרכבת לכרמיאל ובית-שאן, שייסעו וייבנו – גם הם למעמד הביניים, כי גם בפריפריה יש וצריך להיות מעמד ביניים חזק ואיתן. ועדת השוויון בנטל נמצאת בישורת האחרונה. אנחנו מביאים מהפכה שממשלות נפלו בגללה ומרפאים פצע שדימם במרכז החברה הישראלית. לכו תקראו בספר התקציב את הפרק על המלחמה בהון השחור. עוד שנה מעכשיו אנשים ירעדו לפני שהם יעלימו מס. אנשים ירעדו לפני שהם יעלימו מס. הם ייאלצו לקחת – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה עם המענקים לדיור בפריפריה? <שר האוצר יאיר לפיד:> גם זה שוויון בנטל – הצורך של כולנו לשלם מסים. אז מה עולה מכל מה שאמרתי עד עכשיו? לקחנו משק שאיימה עליו סכנה ובזמן קצר להפליא ובתנאים קשים שמנו אותו על המסלול. וזה שיש טענות, זה בסדר. אבל האנשים שנגדנו בחרו למחות ולצעוק – אנחנו בחרנו להיות בפנים ולעשות את העבודה. תודה רבה. <קריאה:> לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד. חברי הכנסת, נא לשבת. אני מודיע שרשמנו היסטוריה, אדוני שר האוצר. שר האוצר, נאמת ולא הפריעו מי יודע מה. <שר האוצר יאיר לפיד:> כתוב בספרים: ניכרים דברי אמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ניכרים דברי אמת זה יפה, וגם נרשמה – אני מודיע לפרוטוקול – נרשמה קריאת ביניים של חבר הכנסת נסים זאב, כל הכבוד, כל הכבוד. זה חשוב להודיע לפרוטוקול, אם לא כולם שמעו. חברי הכנסת אנחנו עוברים להצבעות. <נסים זאב (ש"ס):> מה עם המיטה המעופפת של ראש הממשלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ארבע הצעות אי-אמון לפנינו. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים כרגע על הצעת אי-אמון של סיעת העבודה: ממשלה אנטי-חברתית המכבידה ידה על המעמד הבינוני והציבור העני בישראל. המועמדת להרכיב את הממשלה הנה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 44 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההצעה – 44, נגדה – 61, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. כישלון הממשלה בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני – של סיעות מרצ ויהדות התורה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 45 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> התוצאות הן: 45 בעד, 61 מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת מרצ ויהדות התורה לא התקבלה. אנחנו נצביע על הצעת אי-אמון של סיעת ש"ס; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 45 נגד – 61 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האחרונה בהצעות האי-אמון היא הצעת אי-אמון של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש. המועמד להרכיב את הממשלה הפעם הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 60 מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת הסיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. חבר הכנסת הנגבי, אנחנו מצביעים על ההודעה? לא. רק הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> שום דבר דרמטי, אדוני היושב-ראש. ועדת הכנסת החליטה כי ועדת המדע והטכנולוגיה היא שתדון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת נחמן שי בנושא: "גוגל" וישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת צחי הנגבי. הודעה מטעם ועדת הכנסת. <הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' מ/752; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 386; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא הוא הצעת הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, קריאה שנייה ושלישית. תציג את ההצעה יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב. נא לעלות לדוכן. חברי הכנסת, אני מודיע כבר שלהצעת החוק אין הסתייגויות, כך שמייד תתקיים ההצבעה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כבוד היושב-ראש, תודה, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, אני מתכבדת להביא בפניכם את הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת חוק זו היא הצעה מטעם הממשלה. חוק הרשויות המקומיות, 1965, קובע את מועד הבחירות לרשויות המקומיות וכן מועדים נוספים הנגזרים מכך לפעולות ולאירועים הקודמים לבחירות. במצב דברים רגיל, על-פי הוראת החוק נערכות הבחירות ביום ג' בשבוע והמועד האחרון להגשת רשימות המועמדים הוא ביום ה-33 שלפני יום הבחירות. הבחירות הקרובות לרשויות המקומיות צפויות להתקיים השנה ביום י"ח בחשוון, 22 באוקטובר. בשל מועדי החגים השנה צפוי לוח הזמנים להשתבש. כיוון שהמועד האחרון להגשת רשימות מועמדים נופל בט"ו בתשרי, שהוא חג ראשון של סוכות, על-פי החוק, במקרה כזה אמור להידחות המועד האחרון ליום שישי, אך מועד זה יוצר קשיים מעשיים הן בהגשת הרשימות והן בבדיקתן. לאור האמור לעיל, מוצע לתקן כהוראת שעה את סעיף 35 לחוק ולקבוע לעניין הבחירות הקרובות כי המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים יהיה ביום ה-35 שלפני יום הבחירות, שהוא יום ג', 17 בספטמבר, י"ג בתשרי. להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות, ולכן אבקש כי הכנסת תאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אני מבקשת להודות למנהלת הוועדה, ליועץ המשפטי של הוועדה תומר, ולגלעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד ליושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב. חברי הכנסת, כפי שאמרנו, אנחנו נעבור להצבעה. נא לשבת. הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013 – קריאה שנייה וקריאה שלישית. מכיוון שאין הסתייגויות, נצביע על כל החוק, שם החוק וסעיף 1, שהוא הסעיף היחידי, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 77 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 77 בעד, יש מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 79 נגד – אין נמנעים – אין חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 79, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא הוא הודעת הממשלה בעניין המשרד לשירותי דת. שימו לב, יש הודעה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק יסוד: הממשלה, בדבר העברת שטחי פעולה; כמו כן הודעה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה, בדבר העברת סמכויות. בכל הנוגע להעברת סמכויות יתקיים מייד דיון והצבעה לאחר הדיון. יציג את ההודעה, או ימסור את ההודעה, סגן השר המופקד על הקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת אופיר אקוניס, בבקשה, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה בישיבתה מיום 5 במאי 2013 שורה של החלטות בעניין המשרד לשירותי דת, והיא מבקשת להביא אותן לידיעת הכנסת ולאישורה. ואלה ההחלטות – אדוני, כדאי שחברי הכנסת יהיו מרוכזים, מי שנמצא פה, שיקשיב. כל דבר פה הוא אמירה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תכף, אנחנו נשתדל. חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש הוועדה, נא לשבת. סגן שר האוצר, יושב-ראש ועדת הכספים ופורום הנשים שם, חברת הכנסת אורית סטרוק, חברת הכנסת איילת שקד, השרה לבנת, נא לשבת. בבקשה, גבירותי. אני אפילו לא מזהה מי זה עם הגב אלי, שמדבר עם חבר הכנסת כץ. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת שלח, יושב-ראש סיעת יש עתיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפר שלח, נכון, אפילו לא הצלחתי לזהות. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה, אדוני. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד הממשלה, החליטה הממשלה להעביר שטחי פעולה כדלהלן: א. להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לשירותי דת את הרבנות הראשית לישראל כיחידת סמך ואת מערך הגיור על תקניהם ותקציביהם; ב. להעביר ממשרד התיירות למשרד לשירותי דת את האחריות לעמותה הממשלתית המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים. בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2011, הממשלה מבקשת להביא החלטה זו לידיעת הכנסת. ההחלטה הנ"ל, בעניין העברת שטחי פעולה, תיכנס לתוקפה במועד קבלת אישור הכנסת להעברת הסמכויות, כמפורט בסעיף 2. וזה הסעיף הבא, אדוני, שעליו נדרשת הצבעה, והוא העברת הסמכויות המוקנות לראש הממשלה ולשרים לפי הפירוט הבא: להעביר את הסמכויות המוקנות לראש הממשלה לשר לשירותי דת לפי החוקים הבאים – אני מציע לכולכם להאזין היטב, וכך גם ללמוד על כמה מן החוקים שיש בספר החוקים של מדינת ישראל: א. חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם–1980; ב. חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג–1983; ג. חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), התשל"ט–1979; ד. פקודת מאכל כשר לחיילים, 1948; ה. חוק למניעת הונאה בספרי תורה ובמגילות, בתפילין ובמזוזות, התשל"ה–1974; ו. סעיף 6 לתוספת לחוק מס קנייה (טובין ושירותים), התשי"ב–1952; סעיף 3(2) לחוק ועדת שמיטה ממלכתית, התשס"ח–2008; ח. פקודת העדה הדתית (המרה), 1927 – בנושאי גיור – חבר הכנסת הורוביץ, אתה שומע מה שהולך כאן? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני שומע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> פקודת העדה הדתית (המרה), 1927 – בנושאי גיור, חבר הכנסת מרגי; ט. חוק המועצה להנצחת מורשת יהדות ספרד והמזרח, התשס"ג–2002; סעיף 74יז(ה) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967. עד כאן. להעביר משר התיירות לשר לשירותי דת את הסמכויות המוקנות לפי החוקים הבאים – כבוד שר התקשורת, איפה נמצא השר לשירותי דת שמקבל את כל הסמכויות האלה? <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אה, סגנו נמצא פה. מייצג את המשרד. חשוב מאוד. ובכן, תראה מה אתם מקבלים, חבר הכנסת בן-דהן, זה פשוט מדהים. מקבלים: סעיף 70 לחוק המים, התשי"ט–1959; סעיף 22(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998; סעיפים 29 ו-32 לחוק העתיקות, התשל"ח–1978; סעיף 99 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965; סעיף 77 לחוק הנפט, התשי"ב–1952 – זה כנראה סעיף מאוד ספציפי, בן-דהן, שיש לו קשר לשירותי דת; סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב–1962 – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> זה – – – של המשרד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ביוב, אדוני. כבוד הסגן. ביוב. שאר הסעיפים לא. חבר הכנסת הורוביץ, שאר הסעיפים לא עוברים, רק אלה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – נפט וביוב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ביוב, נפט – כן. ביקשתי – אדוני היושב-ראש, שלום לך – מכל חברי הכנסת הקשבה מלאה לסעיפים שעוברים, אחרת לא ידעו חלילה על מה מצביעים. <יעקב מרגי (ש"ס):> מה עם קידוחי גז? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני ממשיך. לא סיימתי, אדוני. סעיף 6(2) לחוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו–1966 – שמע, חבר הכנסת בן-דהן, תצטרך להסביר את הדברים האלה; סעיפים 51(א) – לחוק פינוי ובינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה–1965; סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז–1967, למעט סמכות הטיפול בקבר רבי שמעון בר יוחאי. מה זה אומר? איפה זה נשאר, במשרד התיירות? <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> – – – בפיקוח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מעניין. זה באמת מרתק, אני מוכרח להגיד לכם. סעיף 22(א) לחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח–1957; סעיף 34(ב) לחוק רשות נאות מרפא, התשל"ג–1973. עכשיו לא יהיה חבר כנסת אחד שלא ידע על מה הוא מצביע, איזה סעיף מתוך חוק יצא ועבר ממשרד התיירות למשרד לשירותי דת, כבוד שר התקשורת. מדהים. אני ממשיך. להחזיר את סמכויות המשרד לענייני דתות וסמכויות השר לענייני דתות, שהועברו לראש הממשלה, לשר לשירותי דת ולמשרד לענייני דת, לפי החוקים הבאים: א. סעיף 9(ב)(2) לחוק הרשות לקידום מעמד האישה, התשנ"ח–1998; ב. סעיף 8(א)(1) לחוק הרשות לפיתוח ירושלים, התשמ"ח–1988. המשרד לשירותי דת יהיה המשרד הממונה על השמיטה, ויוענקו לו כל הסמכויות הנגזרות והתקציבים הנצרכים, בלי לפגוע, חברות וחברי הכנסת, בסמכויות משרד החקלאות בנושא. אפשר לבחון אחר כך על כל הדבר הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נעשה בחינה בעל-פה, כולל סעיף קטן 1. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תקרא את זה עד הסוף. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם אתה רוצה, יש לנו לילה – הרי אם לא היה לילה כל כך ארוך, הייתי עושה את זה מההתחלה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הפיליבסטר מתחיל עכשיו? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הפיליבסטר שהממשלה שעושה לעצמה. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת את אישורה של הכנסת להחלטה בדבר העברת הסמכויות כאמור. אני מאוד מודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני סגן השר. אם יש עוד מישהו שרוצה להירשם, נא לגשת למזכירת הכנסת עכשיו, ולא, הרשימה סגורה. יש לכם שתי דקות להירשם. אני מבקש מחבר הכנסת אברהים צרצור לעלות. האם אברהים צרצור נמצא? לא נמצא. אני מבקש את חבר הכנסת ישראל אייכלר. הרב אייכלר, בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אייכלר, אתה לא חייב לדבר. הרב אייכלר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> על כל הסעיפים, ודאי. כולל סעיף 9(ד) – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כולל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אחריו תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג, אם היא נמצאת, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, התבשרנו השבוע שהולכים לעשות רפורמה בשירותי הדת. זה תמיד דבר טוב שהולכים לנער את הביורוקרטיה המשרדית ויורדים לחייהם של האזרחים, זה נשמע טוב. אבל המילה "רפורמה" מזכירה לי קצת היסטוריה, ואני היסטוריון חובב. מה זה רפורמה? הייתה תנועת הרפורמה בגרמניה לפני 200 שנה, של משה מדעסוי, שרצה לתקן את הדת היהודית. התוצאה ההיסטורית – ואני מדבר לא דעות והשקפות, אלא עובדות היסטוריות – שכל אותם אנשים שנהו אחרי בשורות הרפורמה, אף אחד מצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם איננו נמצא – לא רואה את עצמו כחלק מהעם היהודי ולא נמצא בארץ-ישראל. כל היהודים בארץ-ישראל היום, שיהיו החילוניים ביותר, הם צאצאים של אותו גרעין קשה שהתנגד לרפורמה, שלא נהה אחרי האורות הגדולים של אירופה, שהתרבות האירופית הבטיחה ובישרה לעם ישראל. זה היה הגרעין הקשה, של אותם אנשים שהיום קוראים להם שחורים, פרימיטיבים, קשוחים, אנשים לא נאורים, שלא לומדים ליבה ולא רוצים לשמוע את בשורת האור הגדול של הרפורמה. אז כשבאים אנשים דתיים שהם אורתודוקסים, והם רוצים שהילדים שלהם והנכדים שלהם גם יישארו יהודים אורתודוקסים – אגב, המילה "אורתודוקסיה" היא מושג שאיננו שייך בכלל אלינו, הוא שייך לתרבות האירופית, אנחנו יהודים כי אנחנו יהודים; אין דבר כזה בכלל ביהדות רשתות וזרמים שונים, ביהדות. יש יהדות אחת, ואין בלתה, וזאת היהדות שהובילה אותנו 3,300 שנה. יש הרבה אנשים שחשבו לעשות יהדות אחרת, יצאה מזה הנצרות, יצאה מזה הקראות, יצאו מזה המתבוללים מכל הדורות. אף אחד לא הצליח לעשות יהדות אחרת, כי הקדוש-ברוך-הוא הבטיח שזאת התורה לא תהא מוחלפת, ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. יכול אדם להגיד: אני לא רוצה להיות יהודי, הוא יכול להגיד: אני רוצה להיות יהודי, אבל לא בכל המצוות, קשה לי לקיים את כל המצוות; אבל לעשות יהדות אחרת זאת לא רק פגיעה בעם ישראל, זאת פגיעה קודם כול בעצמו ובילדיו. כמו שהילדות והבנות של מנדלסון התנצרו, וכששאלו אותן למה אתן עושות את זה הן אמרו: אנחנו יודעות בדיוק למה אבא שלנו התכוון; והוא וכל חבריו עשו תיאוריה שלמה. לארצות-הברית הגיעו יהודים יהודים, לא רפורמים ולא קונסרבטיבים ולא אורתודוקסים, יהודים. באו הרפורמים ואמרו שם: לא, פה כבר לא מתאים להיות ככה, כמו באירופה, פה בואו, ניתן לכם את הרפורמה, אנחנו נהיה הגשר. הרפורמה הוציאה מיליוני יהודים מן העם היהודי להתבוללות, יהודים שלא זוכרים בכלל שהם יהודים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון, אדוני. תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני, לשבחה של ארץ-ישראל אני רוצה לומר שפה האיש החילוני ביותר יודע מתי זה יום כיפור. הוא יודע מתי יום כיפור, הוא גם יודע מתי ליל הסדר. בארצות-הברית יש מיליוני יהודים, ויהודי אחד מצלצל לחברו: "הלו, ג'יי, אתה יודע שהיום יום כיפור? אתה רוצה לבוא לטמפל? פעם בשנה אנחנו הולכים לשם". "אוי, I forgot about it". הוא שכח לגמרי שיום כיפור. רבותי, מי שמתחיל רפורמה, צאצאיו ונכדיו לא יוכלו להבטיח שהם ירצו להיות יהודים. רק מי שדבק ביהדות אמת, גם אם הוא עצמו, בוא נאמר, איך אומרים החילונים – בית-הכנסת שאני לא הולך אליו הוא בית-כנסת אורתודוקסי. גם אם הוא עצמו לא כל כך מקיים מצוות, גם אם הוא לא קיבל חינוך, היהדות שלו היא יהדות של יום כיפור, היהדות של בורא עולם, היהדות שניתנה מסיני. היא תהיה נצחית, ומי שיזכה, גם הוא וגם ילדיו וצאצאיו יהיו דבקים ודבוקים ביהדות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת תמר זנדברג נמצאת? לא נמצאת. יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש. מאיר פרוש לא נמצא. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת אורי מקלב. אחריו – חבר הכנסת מוזס. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. אז אם אתם רוצים להודיע לחבריכם בסיעה שיגיעו, אתם מוזמנים. בבקשה, חברת הכנסת רוזין. שלוש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> הרב אייכלר, חבל שאתה יוצא, אני אשמח לענות לך על הדברים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, לצערי הרב – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא לא, אין צורך שתענה, אתה הפעם צריך להקשיב. לפעמים צריך גם להקשיב. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> הוא כבר הציע היום את חברת הכנסת גלאון לראשות הממשלה. נדמה לי שהוא עשה צעד ענק. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> נכון. אז אני רוצה לספר לו מה יקרה אם חברת הכנסת גלאון תהיה ראשת הממשלה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז לצערי הרב, כבוד היושב-ראש – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, נא לאפשר לחברת הכנסת רוזין לדבר. תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – הכוונות, אולי הטובות, אבל לצערי לא מספיקות, של מפלגת הבית היהודי והשותפים שלהם, האחים והאחיות במפלגת יש עתיד, לנסות להחליף את הכיפה השחורה בכיפה הסרוגה, אין להן ולו דבר, לא עם פלורליזם, ולא עם פתיחות, ולא עם שינוי המצב פה, במדינת ישראל, בכל הנושא של כפייה דתית והנושא של הפרדת דת מהמדינה. יש פה צורך אדיר של ציבור גדול מאוד שיכירו בו, שיכירו ביהדות שלו, שהוא רוצה להיות יהודי, הוא רוצה לחוש יהודי, הוא רוצה להרגיש את יהדותו ולדבוק בה על-פי אמונתו ועל-פי דרכו, והעובדה שאתה כל פעם מחדש מחליט וקובע שיש יהדות אחת בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מרחיקה שוב ושוב את אותו ציבור גדול שרוצה מאוד מאוד להרגיש את יהדותו ולקיים אותה על-פי דרכו. עכשיו, הכוונות של המשרד לשירותי דת הן כוונות באמת לשנות את הכיפה משחורה לסרוגה, כוונות שמנסות להגיד: אם תקבלו שירות עם חיוך, אז לא תפריע לכם הכפייה הדתית; לא יפריע לכם שאתם צריכים להינשא ולהתגרש אך ורק ברבנות; לא יפריע לכם שכשאתם הולכים להירשם לנישואין לא מרשים לכם להביא עדות נשים על הרווקות, אלא חייבים להביא עדים גברים – שזה לא מחויב על-פי ההלכה, אבל מה זה חשוב, כמו שלא אסור על-פי ההלכה לעטות טלית ולהניח תפילין, אבל זה לא נהוג, אז לא נהוג להביא עדים לרווקות נשים, אז מביאים רק גברים. וכאשר רוצים לרשום לאחר שמתחתנים את שם המשפחה – להשאיר את שם הנעורים, אזי המדינה מחליטה, למרות העובדה שיש חוק מ-1995 שתיקן את חוק השמות, לשנות את שם האישה לשם בעלה; והדרכת כלה שמחויבת כל אישה לעבור, כאשר היא הולכת להירשם ברבנות, הדרכה משפילה, מעליבה, שאינה תואמת את החיים המודרניים ואינה תואמת את חיי הציבור החילוני – כל הדברים האלה לא ישתנו אם הכיפה תהיה סרוגה ואם מי שנותן את השירותים רק יחייך יותר יפה. יש צורך פה להנהיג נישואין וגירושין אזרחיים, לעשות רישום נישואין – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <מיכל רוזין (מרצ):> – – ואז כל אדם, על-פי דתו, על-פי אמונתו, יעשה את החתונה המסורתית שלו. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת רוזין. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, אחריו – חבר הכנסת מוזס, ואחריו – חבר הכנסת אשר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, כנראה לא שר הדתות ולא סגן שר הדתות נמצאים פה. סמכויות הם רוצים, חוקים לשנות הם רוצים, אבל לשמוע מה יש לדוברים להגיד על כך הם לא מוצאים לנכון. אבל זה לא ימנע מאתנו להגיד את האמת, שעל הראשונות אנחנו בוכים, ועכשיו אנחנו גם רוצים להוסיף עוד סמכויות לשר הדתות ולסגנו, כשאנחנו רואים רק בתקופה האחרונה באיזה חוקים הם תומכים ובאיזה תהליכים הם מובילים אותנו. וכפי שאתמול הכריזו גם שר הדתות וגם סגנו, מהבית היהודי, על רפורמות בשירותי הדת – ואני רוצה להגיד כאן באופן ברור: זה לא רפורמות בשירותים של הדת, זה לא נושא של אדמיניסטרציה, זה לא נושא של שיפור שירות; זה נושא של רפורמה בהלכה, וזה מה שהיום מובילים שר הדתות וסגנו, שמוצאים לנכון – לכן עדיף מבחינתנו שזה יישאר במשרד ראש הממשלה, שלא יביאו עוד סמכויות. אנחנו יודעים שמה שהפריטו – ואם עוד קודם, עד עכשיו, הסתפקנו בדברים שהשר לשירותי דת היה ממונה עליהם, אנחנו צריכים להוסיף עוד תוספת? על מה? כנראה לא מספיקים הג'ובים, וצריך עוד מינויים ועוד ג'ובים לתת לאנשים, ולכן צריך להרחיב סמכויות ולמנות אנשים? מה מביא אותם לדרישה הזאת, של הסמכויות הנוספות והרחבת תחומי הפעילות, כשמה שמוביל זה לפתוח אזורי רישום לנישואין, כדי לאפשר לכל מי שלא אפשרו לו עד עכשיו להינשא יותר בקלות? אנחנו יודעים שאין כאן שיפור שירות. כל מה שאומרים, וכל מה שדיברו עד עכשיו, זה הסתה, זה מציאות לא נכונה, ואני חולק עלייך, חברת הכנסת זנדברג. <קריאה:> מיכל רוזין. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מיכל רוזין, סליחה. מקבלים שירות מאוד מאוד מצוין, שירות מסביר פנים, הרבה הרבה הרבה יותר מבכל משרד ממשלתי אחר. מה הבהילות הזאת לפתוח את כל אזורי הרישום? אדם שרוצה להירשם כנשוי במשרד הפנים, בלי תהליך – זה לא תהליך של בדיקה, אין בדיקת יהדות מסביב לדבר הזה, אין בירורים שצריכים לעשות – בסך הכול מביא תעודת נישואין; רוצה לרשום בתעודת הזהות שהוא נשוי – הוא לא יכול להירשם שלא במקום המגורים. הוא צריך להירשם דווקא במקום המגורים. להירשם לנישואין, שהמשמעות הרבה יותר רחבה, זה אפשר? זה דבר שאפשר וזה דבר שבקלות? לא סתם חז"ל אומרים: "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". מה שאומרים, שאנשים שגרים בתל-אביב ולומדים בבאר-שבע, דוגמאות שהביאו בוועדות בעבר – שזה מקשה עליהם, אני אומר לכם כאן באופן ברור, באופן מוסמך: אדם שלומד בבאר-שבע, סטודנט שלומד בבאר-שבע, יכול להירשם גם בבאר-שבע. אדם שגר בבאר-שבע ועובד בתל-אביב, הוא שוכר בתל-אביב ועובד בתל-אביב, יכול להירשם גם בתל-אביב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכבדי, לסיים. משפט אחרון, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לכן אני אומר, אנחנו צריכים להגיד את זה באופן מלא: כל מה שאתם אומרים, שאתם רוצים לעשות רפורמה בשירותים, אין כאן רפורמה בשירותים. קודם כול, אל תתהדרו בדבר שלא אתם המצאתם; הדבר הזה היה כבר קודם. הדבר הזה, במשך קדנציה של ארבע-חמש שנים ניסו להוביל את זה, ולא הובילו. היום מגיע שר הדתות עם בשורה: רפורמה בשירותי הדת. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לך, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת מנחם מוזס – לא נמצא. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים, אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג', וחבר הכנסת נסים זאב אחריו. בבקשה, חבר הכנסת אשר, שלוש דקות לרשותך. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בתקופה שנפתחה התחרות הרשמית ל – מי שולף רפורמה או משתמש לפחות במילה "רפורמה" על כל דבר ודבר. אבל אנחנו נראה בסוף שהרפורמות שרק השתמשו בשם "רפורמה" בשביל אג'נדה פוליטית והשתלטות מחודשת על ממסד מסוים – ברפורמות הגדולות והאמיתיות כמו הנמלים וחברת חשמל, והדברים האלה, זה יישאר בגדר משא-ומתן, וכוונה לרפורמה, אבל כאן, היום, כל מילה זה רפורמה, ועכשיו תור משרד הדתות לרפורמות, ובמסגרת התחרות הזאת, של הרפורמות, התבשרנו אתמול שהולכים לעשות רפורמה בכל הנושא של הרבנות והנושא של נישואין וכו', והדגל של העניין הזה, שזה יהיה נגיש לציבור. עם זה אני מסכים. איך אמר אתמול השר בנט? בוא נראה את הרבנים, מי יהיה יותר נחמד, מי יהיה יותר סימפתי, ולפי זה יבחרו את הדברים הללו. אני חושב, כהצעה, לדעתי לא רק ברבנות זה צריך להיות ככה. לדעתי גם במס הכנסה. למה פקיד שומה, אני צריך ללכת דווקא לאותו אחד שנמצא באזור שלי? אפשר ללכת לפקיד שומה אחר, נחמד יותר, נגיש יותר. אולי גם בוועדה מחוזית. למה להגיש תכנון על בניין שנמצא במקום מסוים, אולי אפשר להגיש אותו בעיר אחרת? לבוא ולומר על דבר שיש בו היגיון, על דבר שנוצר כולו בעצם על בסיס הלכתי – אם רוצים לעשות נגישות, הנגישות הכי טובה זה שאפשר לוותר בכלל על כל ההלכות, ובוא נהיה ככל העמים. גם זה אפשרות לנגישות. זה אולי אפילו יזכה למחיאות כפיים כאלה ואחרות. אנחנו רוצים שהבסיס שלנו, שהוא הבסיס של העם היהודי בנישואים, בגירושים, בדברים הללו יהיה על-פי ההלכה. יעבוד בצורה הנכונה. אפשר בהחלט לדבר על שיפורים, אפשר בהחלט לעשות נגישות יותר טובה, אבל להפוך את זה לדבר של כביכול רב שיקל יותר, רב שיהיה נחמד יותר, שיחליט שההלכה היא לא נר לרגליו, ושמה יהיה תור גדול יותר של אנשים? הרי זה דבר הזוי. זה דבר לא נכון. אנחנו לא רוצים לברוח מהיסודות ההלכתיים שלנו. אפשר כל דבר לשפר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משהו לסיכום – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אבל מה – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> רגע, אל תפריע – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא בסיום דבריו. אנא, משפט אחרון. <יעקב אשר (יהדות התורה):> זה בסדר, זה בסדר. אלעזר שטרן, מותר לו להעיר לי הערות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כשיש לך זמן. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני בא, אני אומר דבר אחד. אני לא מדבר כרגע על צמצום המועצות הדתיות, אם יש עודף כוח-אדם, ולזה אני לא נכנס. אני מדבר רק על הנושא הזה, שרב ייבחן, שרב ייבחן לפי כמות הקולא שהוא הולך בה, או שיוותר על הספר שממנו הוא נהיה רב. הוא קיבל הסמכה לרב על סמך הלכות מסוימות. לוותר על זה כדי שיהיה לך תור יותר גדול, ואתה תבחר מי הרב היותר נחמד שלא ישאל אותך שאלות קשות? זה אסון, זה אסון לכולנו. זה אסון לילדים שלך, זה אסון לילדי מדינת ישראל כולה. תודה רבה. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, נכבדי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. חבר הכנסת שטרן, אני מבקש קריאות ביניים רק במסגרת הזמן, לא אחרי שתם הזמן. <אלעזר שטרן (התנועה):> אה, סליחה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אי-אפשר לעבור לסדר-היום בלי באמת לגנות את הלינץ' התקשורתי ואת ההסתה שהיום עשו כלי תקשורת לאוכלוסייה הערבית, במיוחד לתושבי רהט, כאשר הם מיהרו והתנפלו על הטרף הקל – להאשים אותו, להכפיש אותו, להסית נגדו, על ערבי, בדואי מרהט. הוא שהרג, הוא שירה, הוא ששדד, הוא שעשה את השוד. כלי תקשורת כאלה אין להם בושה, אדוני היושב-ראש. כבר הערבי במדינה הזו הוא מואשם, נגזר דינו בלי להוכיח את זה. וזה מנוגד לכל כללי הצדק וההגינות. אני חושב שעל כלי תקשורת כאלה להתנצל בפני הציבור הערבי על הלינץ' הזה, על ה"עליהום" הזה שכולו מקורו שנאה, גזענות נגד האוכלוסייה הערבית. אדוני היושב-ראש, אני אנצל את ההזדמנות של הדיון על המשרד לשירותי דת כדי לדבר על עניין שהוא מאוד חשוב ועל בעיה שתמיד התרענו ותמיד אמרנו שהיא בעיה מאוד רצינית, במיוחד בקשר לדת המוסלמית. אני מתכוון למשרות ולתפקידים הדתיים כמו אימאמים, שעושים את התפילה, כמו המואזין, שקורא לתפילה במסגד. אדוני היושב-ראש, יש מחסור גדול מאוד במשרות כאלה. יש מקומות, יש מסגדים, יש כפרים שאין בהם, אין בהם המשרות האלה. הם רוצים אותם אבל משרד הפנים בעיקר – בגלל שמחלקת העדות שייכת למשרד הפנים, והמוסלמים, התפקידים האלה, המשרות האלה, הם בשליטתה של המחלקה הזו, מחלקת העדות במשרד הפנים ולא של שירותי הדת. אדוני היושב-ראש, מאות משרות לא מאוישות. האנשים, העדות המוסלמיות, המסגדים דורשים שהמשרות האלה והתפקידים האלה יאוישו, אבל לצערי הרב משרד הפנים, מחלקת העדות לא משיבה להם ולא נותנת להם לאייש את המשרות האלה. לכן הוועדות במסגדים הן שמממנות את המשרות האלה והן שנותנות את המשכורת לאנשים האלה. אני חושב, פה יש הפליה שעל משרד הפנים והממשלה לתקן אותה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ראשית כול ברכות על התפקיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, שרים, אני חושב שלא ניתן לעלות כאן ולהתעלם מהרצח הנפשע שהיה בבאר-שבע, רצח אנשים שכל מה שהם עשו – הלכו לבנק לעשות פעילות כלכלית. צר לי מאוד, ואנחנו משתתפים בצערן של המשפחות. אבל הסוגיה שהחברים שלי, ועכשיו חברי מסעוד התחיל בה, מאוד מקוממת, ואני מצטרף לכל החברים שהתייחסו לנושא, שהתקשורת צריכה לגלות אחריות ומקצועיות. אבל אני רוצה להרחיב בנושא הזה. במגזר הערבי אנחנו חיים את התופעה הזו יום-יום. נשק בלתי חוקי מסתובב בבתים, בקרב הצעירים, בקרב כל אחד. נשק בלתי חוקי מכל הסוגים. רק תשלם, תיקח, תקבל עד למשרד את הכלי שאתה מבקש. עוני קיים, עיקולים קיימים בבנקים. כל האלמנטים וכל הסוגיות קיימות. אז המקרה, מה שחווינו ומה שקראנו בבאר-שבע מסוגל בכל עת ליפול במגזר הערבי. כל התנאים קיימים. כל התנאים קיימים. אני קורא מכאן לכל מי שמקשיב, במיוחד לשר הביטחון. אדוני שר הביטחון, אתה לא צריך לבנון ולא סוריה. יש לך אלפי כלי נשק בלתי חוקי בין כפר-סבא לפתח-תקווה. גדוד של נשק. תבוא לקחת אותו. לא לעצום עיניים. החצר האחורית שמאגדת את כל הנשק הבלתי-חוקי הזה, זה ישליך על הרבה חצרות. אז אני פונה אליך, אדוני שר הביטחון, בנושא הזה אי-אפשר להמשיך ולהמשיך בעצימת עיניים. אני קורא לכם, זה אחריות וזה אחריות. הדבר הזה לא יכול להימשך. מה שקרה היום זה רק נקודה שאנחנו נראה רבות ממנה. הנושא השני, נושא הדיון שאני נמצא בגינו עכשיו, נושא הדתות. מה שקורה אצלנו במגזר הערבי, הערבים המוסלמים מהווים 84% בקרב הערבים במדינת ישראל. הדת המוסלמית, עם כל הקיום שלה בכפרים, שמים אותה במשרד הפנים באיזה מקום נידח עם תקציב כמעט אפסי ואומרים לה: תסתדרו. אדוני, הם לא חלק מאזרחי מדינת ישראל? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, נכבדי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. אני קורא לממשלה ולשר הפנים במיוחד – הגיע הזמן לעשות רפורמה במשרד הדתות של הערבים במדינה. והרפורמה הזו צריכה להיות בקדנציה הזו והיא אכן תהיה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת נסים זאב וחבר הכנסת טיבי הצריחו אחד את השני אז חבר הכנסת טיבי ידבר ראשון. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להצטרף לכל אלה שנדהמו, כעסו היום לשמוע את הדיווחים בשני הערוצים בתקשורת הישראלית על הזהות, כביכול, של היורה בבנק בבאר-שבע במעשה הרצח הנורא והכואב. עוד לפני שהדברים התבהרו והעובדות התגלו, כותרות בשני הערוצים – אני לא יודע אם היו עוד – אמצעי תקשורת אחרים – ציינו שמדובר כנראה בשני תושבי רהט. בדרך כלל העבודה העיתונאית אומרת: אתה בודק, או שאתה מקבל דיווח מהמשטרה, או שאתה בעצמך מגלה את האמת. אז יש שתי אפשרויות: או שזה תגובה פבלובית, אוטומטית, סטריאוטיפית וגזענית, שאומרת שכל ירי כזה חייב להיות ירי המבוצע על-ידי ערבי, כי בדרך כלל יהודים הם מלאכים, הם לא נוגעים בנשק, לא יורים ולא הורגים. ערבים עושים את זה. המציאות היא לא כזאת. או שמישהו ראה אדם, למשל – איך מכנים זאת בתקשורת הישראלית, אדוני חבר הכנסת מזרחי – בעל חזות מזרח-תיכונית, או מזרחית. יכול להיות שזו הסיבה. אני מנסה להסביר. עכשיו מה, כל חזות מזרחית במדינת ישראל היא ערבי? 60% מכם נראים ככה, 60% מכם נראים ערבים, מזרחים. לכן, אי-אפשר שלא לומר: זאת פרקטיקה גזענית להאשים מייד את המיעוט, את החלש, את תושבי רהט, לעשות "עליהום", להגדיל את השנאה כלפי המיעוט הערבי, בעיקר הבדואי, בבאר-שבע. עכשיו, כשהוא מתברר כיורה יהודי, מתחילים להסביר מה המניעים. יש לו מניעים. אם הוא ערבי, זה אוטומטית טרוריסט. אם הוא יהודי, יש לו מניעים: חשבון שנסגר, 6,000 שקל, מצוקה אישית וכדומה. אני מציע לאמצעי התקשורת האלה, שעשו חטא נורא, הם פשעו ציבורית כלפי תושבי רהט וכלפינו כולנו, לחזור בהם, להתנצל על-ידי כותרות: התנצלות. ב"ניו-יורק טיימס", אדוני היושב-ראש לשעבר, יש כמעט עמוד, או פינה קבועה יומיומית, אדוני היושב-ראש לשעבר – העיתון הכי חשוב בעולם – הם מתנצלים כשהם טועים. <שר התקשורת גלעד ארדן:> מי שאמר שהוא הכי חשוב? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיום, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סליחה? <שר התקשורת גלעד ארדן:> מי אמר שהוא הכי חשוב? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אחרי "ישראל היום" כמובן. לכן אני מבקש, אני דורש, התנצלות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> דרך אגב, הם מרבים להתנצל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הם מרבים להתנצל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לכן, אדוני, אני דורש מהם להתנצל. לפחות להתנצל. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת טיבי, אני מצטרף לכך שההנחה המוקדמת שזה תושב ערבי מבישה ודורשת התנצלות של כלי התקשורת. זה בהחלט לא כבוד גדול לכולנו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זו עבירה פלילית לדעתי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> נכון – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, חבר הכנסת זאב. שלוש דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת אחמד טיבי, מה כולך מקים זעקה גדולה ומרה? אז הייתה טעות, חשבו שזה תושב רהט, מה, אתה כל כך נפגע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זו טעות קבע. זו טעות קבע, קבע. <נסים זאב (ש"ס):> תפסיק להיות שחקן פה, כאילו אתה מרגיש איזו מין עוולה נעשית לך. אז בתקשורת תיקנו. תאמין לי, יכלו לחשוב – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה תיקנו? לא תיקנו. <נסים זאב (ש"ס):> תיקנו. הנה, אתה תיקנת עכשיו. כל התקשורת שמעה אותך, ומחר אתה תראה גם ב"קול ישראל", ברשת ב', וכולם ידעו שזה לא איש תושב רהט. אז למה לעשות מזה עניין? אתה עומד פה שלוש דקות, משמיץ את מדינת ישראל כאילו שיש פה איזו מדיניות רק להשמיץ את הערבים והערבים מסכנים ונרדפים. די. תאמין לי שאתם המאושרים עלי אדמות. איפה אתם זוכים ליחס כזה בכל המזרח התיכון? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> יַעְנִי "יַאלכֻּם", אומרים בערבית. אשריכם שאתם פה, במדינת ישראל. אז תפסיקו לבכות כל הזמן. תגידו קצת תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אפשר להעביר רשימה שמית שיפוטר נסים זאב? <נסים זאב (ש"ס):> קצת הכרת הטוב. עכשיו לגופו של עניין, אדוני היושב-ראש. <איתן כבל (העבודה):> תבקש שישלחו לך מתנה. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, זה בשביל ראש הממשלה, הוא מקבל את זה תמיד במטוס. אדוני היושב-ראש, זה פשוט לא יאומן. אני פותח היום את העיתון ורואה: מהפכה בשירותי הדת. איזו מהפכה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה עושה מזה עניין? <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא עושה מזה עניין, רק רציתי להבין מה המהפכה. אני יודע שבסוריה יש מהפכה. שם השיעים והסונים שוחטים אחד את השני, ואת העלאווים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה עושה מזה עניין? אתה כבר שתי דקות על הבמה ועושה מזה עניין. <נסים זאב (ש"ס):> מה לעשות, שם יש מהפכה, אבל מה יש בשירותי הדת כבר מהפכה? מה היעדים שלהם בכלל? הלוא ראש הממשלה אריק שרון עמד פה ב-2002 ואמר: אנחנו מקצצים בכל הנושא של התקציב, אנחנו עכשיו נוכל לצמצם את הגירעון, ותראו מה הפלא – מה הוא הביא לנו, איזו בשורה טובה: אנחנו מבטלים את משרד הדתות, אנחנו מוחקים אותו מהמפה הלאומית של מדינת ישראל; לא יהיה עוד משרד הדתות, רחמנא ליצלן. ואני אומר לכם: אתם, הבית היהודי, אתם היום נהנים מהפירות של ש"ס – כל הכבוד לכם. אתם בקואליציה היום. אנחנו נאבקנו להחזיר את משרד הדתות בשלבים, במאבקים הקואליציוניים, ולהחזיר את הכבוד של הרבנות הראשית לישראל, והיום אתם הולכים להחריב אותה. ואני אומר לך, כי המטרה שלכם היא לצמצם את המועצות הדתיות, וזו לא סתם איזושהי מטרה. אתם רוצים להכניס בדלת האחורית את כל העניין של רבני "צהר", את כל העניין של הנישואים, שיהיה הרבה יותר קל. במה יהיה יותר קל? הרי ההלכה היא אותה הלכה, התורה היא אותה תורה. אם יש רב רושם נישואים שצריך להיכנס לסוגיה של גיור, מה הוא מבין כל כך בגיור? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר לך, הנושא הזה הוא בעייתי; אנחנו אומנם בתחילת הדרך חשבנו שיש מקום אולי להכניס 15–20 רבני "צהר", אבל שרבני "צהר" יהפכו להיות הרבנות הראשית למדינת ישראל? זה לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, תודה. ברשותך, אני רק אגיד שאני חושב שאם היו מציינים בעיתון שחושדים שהיורה הוא ממוצא מרוקאי אתה היית נזעק, ותימני – איתן כבל היה נזעק, ובצדק. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני הייתי נזעק אם היה רשום שזה עיראקי. כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה בהחלט בהחלט לא ראוי. אבל בסדר. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איננו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא? תודה. חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הנה, איתן כבל פה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איתן נרשם והוא ידבר. ודאי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לפי הסדר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא נרשם בסוף. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – מדלגים – – – הוא כזה קטן – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שמוצדקת הביקורת כלפי ערוצי התקשורת שמיהרו להסיק מסקנות עוד בטרם ידעו על זהות הרוצח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> יש דמוקרטיה בש"ס. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר הביטחון, הממשלה מודיעה היום לכנסת על העברת הרבנות הראשית ממשרד ראש הממשלה למשרד לשירותי הדת, וכן את מערך הגיור ואת הרשות לפיתוח המקומות הקדושים, אף הם למשרד לשירותי הדת. בימים כתיקונם הייתי תומך במהלך כזה, ואף מברך את הממשלה, אך בימים שהממשלה, כאג'נדה, מובילה קו הסברה מתוזמר שכל תחלואי הכלכלה של מדינת ישראל, וכן כל תחלואי החברה הישראלית, הכול, הכול והכול, בסיבתם של החרדים והממסד הדתי, וכשמפלגת הבית היהודי, שמטעמה מכהנים שר וסגן שר במשרד לשירותי הדת, משתתפים בגל הזה, לצערי הרב, אני אומר, של ההסברה האנטי-דתית נגד הממסד שהם ממונים עליו – את מי שרוצה לתפוס כותרות סרק לרגע ומכריז על רפורמה בשירותי הדת, שאין מאחוריה שום דבר חוץ מלומר את הדברים הבאים: ששירותי הדת הם גרועים, שהרבנים לא מאירי פנים, והם גובים תשלומים שלא כדין, ואף מעוניינים לצמצם את השפעת הציבור בעיצוב שירותי הדת ביישוב לפי אופיו של היישוב – ותתפלאו, בניגוד להצהרות שהם מגישים לנו ומציעים לנו, הם גם מגישים לנו הצעה להקים ועדת איתור, לאיתור מועמדים שמתאימים. כמי שהיה חבר ממשלה כארבע שנים ואישר החלטות של ועדות איתור, אני רוצה לומר לכם, 99% מההחלטות של ועדות האיתור תואמות את רצון השר, ואם זה ניתוק זיקה פוליטית מהמועצות הדתיות, אני לא יודע אם יש תרמית גדולה יותר מזו. מי שמסית כנגד הרבנות הראשית ומי שמכריז על רפורמה בשירותי הדת מבלי להיוועץ ברבנות הראשית, אני אומר לכם בוודאות מלאה, לא ראוי להיות ממונה על הרבנות הראשית. מי שאין לו אמון ברבנות הראשית וחושב שהוא יכול להכריז על רפורמה בשירותי הדת, לפתוח אזורי רישום בלי תיאום עם הרבנות הראשית, מי שאצה לו הדרך לקיים מסיבת עיתונאים ראוותנית על מהפכה בשירותי הדת מבלי להיוועץ במחלקות המקצועיות של המשרד שלו, פרט ליועצי תקשורת ומשרדי פרסום, מתנהל כנראה לפי רייטינג, ואני חושש להעביר לו סמכויות נוספות. רבותי, הבית המכובד הזה יש בו את המרבץ הגדול של הצביעות. בימים כתיקונם, העברת סמכויות למשרד לשירותי הדת, למשרד הדתות, הייתה כמעט מפילה ממשלה. הרפורמים בעולם היו מפעילים לחצים על ראש הממשלה, אפילו באמצעות איפא"ק, תתפלאו לשמוע, שהם לא ייתנו לו גב, לראש הממשלה, בארצות-הברית אם הוא יעשה את המהלך הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> לסיום, אדוני היושב-ראש, היום מקימים מחדש את משרד הדתות המיתולוגי של המפד"ל ז"ל, עם אותה הסתאבות. אני הייתי מזהיר את הבית היהודי מהמהלך הזה. חברי סגן השר, הרב אליהו בן-דהן, אני הייתי מזהיר אתכם מהמהלך הזה, אתה יודע למה? כי בתקציב הבא תהיה כאן הסתה פרועה, שהנה תקציב המשרד הזה המיותר, משרד הדתות, גדל במאות אחוזים. שומו שמים, שוד הקופה הציבורית. רבותי, בסרט הזה היינו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – חבטו במשרד הזה בגלל התמונה הגדולה של התקציב הגדול. כל עוד התקציב היה קטן והאגפים קטנים, אף אחד לא חיפש אותו. אפילו המכ"ם של יש עתיד לא קלט אותו. להתראות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי, תודה רבה. חבר הכנסת גפני נמצא? לא. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, אחריו – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת יריב לוין, וינעל את הדיון חבר הכנסת איתן כבל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני אמשיך מדבריו של שר הדתות הקודם, יעקב מרגי, שהגדיר את המשרד כמשרד מיותר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> במירכאות – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז הנה, לפרוטוקול, לא במירכאות. אכן, לדעתי, משרד מיותר, רק שבמקום לבטל אותו – אני חושב שזה קיים גם במצע יש עתיד, אם אני לא טועה – ביטול משרד הדתות. אני צריך לבדוק אבל אני חושב שיש עתיד התחייבה לבטל את משרד הדתות. בכל אופן, יושב-ראש יש עתיד הצהיר על כך פעמים רבות. אביו זיכרונו לברכה ביטל גם את משרד הדתות – היה אחד מהישגיו שהתפאר בהם לאורך השנים. <יצחק כהן (ש"ס):> מי בנה אותו? <ניצן הורוביץ (מרצ):> את מה? את משרד הדתות? <יצחק כהן (ש"ס):> מחדש? <ניצן הורוביץ (מרצ):> המפד"ל, הבית היהודי. <יצחק כהן (ש"ס):> לא לא – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> הממשלה החדשה. אבל העניין הוא – ואני באמת לא רוצה לנצל את זה כדי לדבר על דברים אחרים אלא לדבר על הדבר עצמו. כשעמד כאן סגן השר אקוניס ומנה את הסמכויות החדשות שיועברו למשרד הדתות – באמת, דברים שנוגעים לנפט וביוב ושיטפונות ומעיינות מרפא וכל מיני דברים שבאמת נשמעו לי וגם לו, אני חייב להגיד, כשהוא עמד כאן, די מוזרים. אני רוצה לומר שהדרך הטובה ביותר להעניק שירותי דת היא באמצעות הרשויות המקומיות, כפי שלמשל קיים ביישוב שוהם. הרב דוד סתיו, שאני יודע שאנשי הבית היהודי דווקא מעריכים אותו, הוא רב מטעם המועצה המקומית, אין מועצה דתית בשוהם. הרב דוד סתיו מעניק שירותי דת לשביעות רצון התושבים המקומיים בשוהם, בלי כל מיני בעיות שאנחנו יודעים ממועצות דתיות אחרות, שהתפקיד האמיתי שלהן הוא אחר – הוא לא בעצם לספק שירותי דת, הוא בעיקר לספק משרות לכל מיני מקורבים. אני חושב שצריך ללכת לפי המודל בשוהם. הרשות המקומית צריכה לספק את שירותי הדת באמצעות אנשים ראויים שמקובלים על האוכלוסייה, כמו למשל הרב דוד סתיו, ואני אומר את זה לא כאדם דתי אלא כמי שמעריך אותו ואת פועלו. זו צריכה להיות דרך המלך, כך אנחנו כמדינה ניתן את השירותים האלה, שהם שירותים נחוצים, והתושבים יקבלו אותם באופן ראוי והולם בלי פוליטיזציה ובלי המעורבות של המשרד, שאני שוב אומר פה מה שאמר יאיר לפיד פעמים רבות, משרד מיותר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת איתן כבל, ויסכם את הדיון – חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <דב חנין (חד"ש):> תודה, אדוני היושב-ראש, ברכות על כניסתך לתפקיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אכן, את הדיון הזה צריך להתחיל מהמקום שבו עמד חברי חבר הכנסת הורוביץ, מאותו אוסף משונה, מעורר התפעלות, של סמכויות מן הגורן ומן היקב שמבקשת הממשלה משום מה להעביר דווקא למשרד לשירותי דת. אני מניח שמאחורי הדברים ישנה איזושהי השקפת עולם, שכנראה רק סיוע מלמעלה יוכל לסייע לנו לפתור את הבעיות שלנו בתחום הנפט ובתחום הסביבה ובתחומים אחרים. אבל מעבר לחיוך שהיה צריך לעלות כאן על שפתי כולם בכנסת, אני חושב שאנחנו צריכים להתמרמר על כך שהממשלה פעם נוספת גוזרת ומדביקה סמכויות שונות ומשונות מצרכים פוליטיים ומטעמים פוליטיים. אין מבנה הגיוני, רציונלי, שיטתי למשרדי הממשלה, אלא כל פעם תופרים את החליפה אחרת כדי להתאים אותה לצרכים הפוליטיים המשתנים. הדבר הזה, אדוני היושב-ראש, צריך לעורר אצל כולנו דאגה. לא כך צריך לנהל ממשלה, לא כך צריך להביא דברים בפני הכנסת. החלוקה חייבת להישמר במישורים ענייניים, ואסור לה להיות כל כך קוניונקטורלית וכל כך מוטה לפי השיקולים והצרכים הפוליטיים. אבל אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתייחס גם לדברים שנאמרו פה בדיון קודם על האירוע הקשה והנורא שהתרחש בבאר-שבע היום, וקודם כול להביע מכאן את השתתפותי בצערם של בני משפחות ההרוגים, הנספים, וכמה דברים צריך לשים אליהם לב. צריך לשים לב לאינפלציית הנשק המטורפת שעדיין קיימת אצלנו בארץ. אנשים משיגים נשק בקלות גדולה מדי – מאבטחים לשעבר, שוטרים במילואים, חיילים בחופשה, אנשי משמר גבול שאינם בתפקיד, וסתם אזרחים שמצליחים להשיג נשק מתוך המאגר העצום הזה של נשק בלתי חוקי שמסתובב בארץ. את השערורייה הזו, את ההפקרות הזאת צריך לסיים. נקודה שנייה שכמובן צריך לשים אליה לב היא, שככל שאנחנו נגיע למצב כלכלי וחברתי יותר קשה, כך המשמעויות, המחירים והדברים הנוראים שאנחנו ניתקל בהם – גם של פגיעה של אנשים בעצמם וגם של פגיעה של אנשים חס וחלילה באחרים – התופעות האלה תלכנה ותתרבינה. מי שחשב שאפשר לנהל מדיניות אכזרית בתקופה של משבר כלכלי בלי שהאכזריות הזאת תתפשט לרחובות שלנו ותפגע ברבים רבים מאתנו, פשוט לא מכיר את המציאות של איך נראה באמת משבר חברתי. והערה אחרונה, אני חושב שכולנו חייבים בחשבון-נפש על הקלות הרבה מדי, המזעזעת הזו שבה כבר הטיחו האשמות בציבור הערבי, באזרחים ערבים. כמה זה קל, כמה זה מתפשט, כמה זה מהיר וכמה לא מוצאים לנכון לפחות להבהיר, להתנצל – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> – – ולעשות חשבון-נפש כאשר דברים כאלה קורים. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת חנין. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. בבקשה, חברי, שלוש דקות לרשותך. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, קודם כול ברכות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <איתן כבל (העבודה):> אני פעם ראשונה עולה כשאתה מנהל את הדיון. שיהיה בהצלחה. חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, אני עליתי לכאן כדי באמת לברך על ההחלטות שהוביל סגן השר בן-דהן, ואני אומר את זה ממקום הכי נקי. ואני אומר את זה לחברי מש"ס, ואני אומר את זה לשר – השר לשעבר מרגי, ובעזרת השם, מי יודע, ישוב ויהיה – זאת החלטה נכונה. ואני אומר את זה לכם בצורה הכי ברורה, הייתי שותף להצעת חוק שגם תובא לחקיקה. הנושא הזה, של אזורי רישום, אדוני סגן השר, נכון שאתם מוציאים אותו לדרך, אבל יש סגן שר, הלך סגן שר, בא שר, הלך שר, ותקנות אפשר לשנות בהינף קולמוס, ולכן אנחנו נביא את זה בחקיקה. הצעת החוק הזאת, שהובילה אותה חברת הכנסת פאינה, היום סגנית השר פאינה, אולי זאת הצעת חוק שיש בה נסים, כולם נהיו סגני שרים, בהצעת החוק הזאת, להוציא אותי, אז היום אני החתום היחיד על הצעת החוק הזאת, ויחד עם חבר הכנסת דודו רותם אנחנו נביא אותה לדין רציפות ונביא את הנושא הזה כחוק. ואני רוצה להוסיף ולומר לך, אדוני סגן השר, אני מקווה שתצליח לעמוד בפרץ סביב נושא קיצוץ המועצות הדתיות, או ביטול תקנים במועצות הדתיות. שומו שמים, איך הסכימו חבריך ואיך מסכימים חבריך? הרי חלק מהתפיסה היה להיות בקואליציה ולקבל את תיק הדתות, בשביל זה, ואתה הולך לגדוע את מטה לחמם, אבוי לך. ואני אומר לך, אל תיפול רוחך, אתה עושה מעשה נכון, ואני אומר את זה כאדם שבא מבית דתי, ואני לא בא לדברים האלה, חס וחלילה, ממקום של אנטי, אלא ממקום, באמת, שאומר שאלה דברים שמקרבים, אדוני, חבר הכנסת רובי ריבלין. מקרבים לדת. אלה פעולות שמקרבות לדת, ולא מרחיקות. ולכן אני אומר לך ומבקש ממך שגם נושא צמצום המועצות הדתיות, תביא אותו בחוק, תביא אותו בחקיקה. אם לא תביא אותו בחקיקה חברי ואני נביא אותו בחקיקה, כי זה לא פחות מהעניין של שינוי אזורי הרישום, שקראתם לו מהפכת הגז השנייה, או מהפכת הנמלים, סליחה – זה בסדר, זה בסדר גמור. אבל יחד עם זאת אני אומר לך שגם העניין הזה חייב שיובא בחוק, כי אם, אדוני שר החינוך, הנושא הזה לא יובא בחוק – ואני מסיים ואומר לך – הוא עוד הרבה יותר "בעייתי" משינוי אזורי הרישום. תודה. יישר כוח. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת כבל. יעלה לסכם חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת לוין, שלוש דקות לרשותך. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, שוב, אני מוכרח לומר, אני מתקשה להבין את העמדה של האופוזיציה ואת ההתנגדות. הרי אחרי ככלות הכול הממשלה צריכה לארגן את סדרי עבודתה ואת חלוקת העבודה בין משרדיה, ולא נשמעה – ואני הקשבתי פה לפחות לחלק מהנאומים – שום טענה שיש בתהליך הזה כדי לפגוע באיזשהו אופן בעבודה של הממשלה או בשירותים שהיא אמורה לתת. אבל – וכאן, אם מותר לי, חבר הכנסת הורוביץ, לפנות אליך; חבר הכנסת הורוביץ, חבר הכנסת הורוביץ, חבר הכנסת הורוביץ, אם מותר לי לפנות אליך – לא לא, אתה לא מפריע לי בכלל, אני פשוט רוצה לשאול אותך שאלה, כי אני האזנתי לנאום שלך, ואני מוכרח לומר שלא הצלחתי בסוף לרדת לסוף דעתך. מה הבעיה? הבעיה היא שיש משרד דתות שצריך לבטל? מה שרוצים לבטל זה את המשרד, או מה שאתה רוצה זה בכלל את הדת? לא הבנתי, אז אני אומר לך, נותן לך הזדמנות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה קודם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> פרה-פרה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אז אני כמובן הבנתי לא רע. אז אני יכול לומר לך, חבר הכנסת הורוביץ, אני מתפלא, ודווקא עליך, ואני אומר לך מדוע; כי אתה בא מהמקום שבו מנופפים כל הזמן בדגל של הפלורליזם, של הפתיחות, של ההבנה לצרכיו של האחר, של הבנת השונות, ואני חושב שמהמקום הזה לא יכול להיות ויכוח שיש ציבור עצום – אגב, גם אני לא אדם דתי – אבל יש ציבור עצום, והוא כולל, אגב, גם אנשים כמוני, שאינם דתיים ורוצים וזקוקים וצריכים לקבל שירותי דת כאלה ואחרים. ולכן משרד שאמון על טיפול בעניין שעבור רבים מאוד הוא עניין מהותי ומרכזי, הוא לא איזה דבר שולי, הוא דבר נחוץ, ודבר שטוב שהממשלה מספקת אותו, אגב, ליהודים, ולדרוזים, ולמוסלמים, ולנוצרים, ולכל מי שזקוק – ולצ'רקסים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מחלקה קטנטונת, יריב. המחלקה שלנו קטנטונת. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> ולכן עכשיו אני אומר – הנה בא חבר הכנסת פריג' – את זה אני מבין – הוא אומר: תשמע, חסר, צריך להוסיף, צריך לתגבר, צריך לשפר; מאה אחוז. אבל לבוא ולומר שהמשרד מיותר והדת מיותרת, חבר הכנסת הורוביץ – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> דרך הרשויות המקומיות – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – אני חושב שבכל הכבוד זה לא מסתדר עם השקפת העולם שלך, לא שלי. ולכן, אני מציע בעניין הזה, רבותי, תנו לממשלה לפעול, היא רוצה לנהל את העניינים בצורה הזאת, חילקה את הסמכויות בין השרים. אין חולק שהדבר הזה יאפשר פעולה תקינה של השירותים שבהם מדובר, ולכן אני חושב שאין שום סיבה שלא לאשר ולא לתמוך בבקשה הזאת של הממשלה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מודה לך, חבר הכנסת לוין. אנחנו עכשיו נעבור להצבעה על הודעת הממשלה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הממשלה צריכה לסכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל לא ביקשו. אוקיי, לא ביקשו. אלינו לא הועברה בקשת הממשלה להגיב. מישהו מהממשלה? – לא. בסדר. חבר'ה, לא חייב, אנחנו יודעים איך – אחרי שעה ניהול ישיבה אני יודע איך לנהל ישיבת כנסת, בחייכם. לא נתבקשה – אנחנו עוברים להצבעה על הודעת הממשלה בעניין המשרד לשירותי דת כפי שהציג אותה סגן השר אקוניס, הודעה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר העברת שטחי פעולה. נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 43 נגד – 21 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על העברת סמכויות מראש הממשלה ומשר התיירות לשר לשירותי דת נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 43, נגד – 21, אחד נמנע. עברה הודעת הממשלה בעניין המשרד לשירותי דת, הודעה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה מזכיר הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל, התש"ע–2010;> [מס' מ/505; "דברי הכנסת" ה-18, מושב שני, חוב' כ"ח, עמ' 9846.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום), התשע"ב–2012;> [מס' מ/686; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' כ"ז, עמ' 28872.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק החברות (תיקון מס' 18) (קרן לתועלת הציבור והוראות לעניין חברה לתועלת הציבור), התשע"ב–2012> [מס' מ/656; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' י"ז, עמ' 26770.] <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הבאות: א. הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל, התש"ע–2010; ב. הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום), התשע"ב–2012. תציג שרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים ציפי לבני:> טוב, הממשלה מבקשת ומודיעה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק הבאות: הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל – אני מוכרחה לומר, כמי שעברה את החוויה שבה הגיעו הצעות חוק על כל עדה בנפרד אני מברכת על זה שיש חוק אחד לכל עדות ישראל ויבוטלו החוקים הקיימים שעסקו בעדות ספציפיות; הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (סיוע לרשות מקומית אחרת בשעת-חירום) – מוצע להסמיך עירייה לפעול בשעות חירום גם מחוץ לתחומה באישור שר הפנים; הצעת חוק החברות (תיקון מס' 18) (קרן לתועלת הציבור והוראות לעניין חברה לתועלת הציבור) – מוצע להסדיר את מעמדן ופעילותן של קרנות לתועלת הציבור, הסדרה תאגידית מיוחדת, הוראות בעניין ניהול כספים, מינוי דירקטורים ועוד הסדרים שהם הסדרים שיהיו מיוחדים, כולל סנקציות על אי-עמידה בהוראות המיוחדות האלה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אני רק אעדכן שההודעה כללה גם את סעיף הצעת חוק החברות (תיקון מס' 18) (קרן לתועלת הציבור והוראות לעניין חברה לתועלת הציבור), התשע"ב–2012. סיעות שרוצות להתנגד להודעה זו יכולות למסור התנגדותן בתוך שבועיים. אין הצבעה על ההודעה הזאת. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3);> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013> [מס' מ/749; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 956; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו לדיון משולב בהצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) ובהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 – קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעות החוק בדיון המשולב יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת ואדוני השר, פטנט ישראלי שהיה אז זה להכין תקציב מדינה דו-שנתי. ויש בזה הרבה היגיון שאומר: כל שר שנכנס למשרדו רוצה לחשוב קדימה, לא רוצה לחשוב מעכשיו לעכשיו, וחשוב מאוד שידע מה התקציב שעומד לרשותו, לא לשנה אחת אלא לשנתיים. יש בזה הרבה היגיון, יש בזה הרבה שכל, ואפשר אפילו לרשום על זה פטנט, אולי, של מדינת ישראל. יכול להיות שבהתחלה באמת הוא עשה את שלו. אבל מה אפשר לעשות שבמדינתנו ואולי גם בעולם זה לא הולך כל כך פשוט, והדברים לא זורמים על מי מנוחות, ושנה זה המון זמן; שנתיים – בכלל אי-אפשר לדמיין. ואכן התברר שכתוצאה מהתקציב הדו-שנתי – לפחות אחת הסיבות – קבעו איזשהו יעד לגביית המסים, להכנסות של המדינה, אבל מאחר שהמציאות משתנה כל כך מהר, ולא היה מי שיעקוב ולא שמו לב, כשנגמרו השנתיים התברר שלא רק שלא עמדו ביעד – נוצר גירעון אדיר. במילים פשוטות: השיטה הזאת שהיא טובה, הגיונית, לא טובה למדינת ישראל, ואולי בכלל לא לתקופות שבהן השינויים הם כל כך מהירים ולא צפויים. ולכן המסקנה של ההליך הזה היא שצריך להיות תקציב חד-שנתי בלבד. ואכן החליט שר האוצר והודיע – אני לא יודע אם זו החלטת ממשלה – אבל שר האוצר הודיע, וועדת הכספים שמעה את ההודעה והצטרפה להחלטה, שמכאן ולהבא – וכשאני אומר מכאן ולהבא הכוונה מ-2015 – יהיה אך ורק תקציב חד-שנתי. נקודה. ועמדנו בדילמה, מה עושים בינתיים. אנחנו כבר נמצאים עכשיו בסוף מאי. עד שהתקציב יידון יהיה כבר אוגוסט 2013. אם התקציב של 2013 יהיה חד-שנתי, אז עוד אנחנו לא גומרים לדון בתקציב הזה, וכבר צריך להתחיל לדון בתקציב של 2014. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – מה קרה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מאחר שזה בלבול גדול מדי, הוחלט, חד-פעמי, בשנה הזו. מאחר שמדובר רק על שנה וחצי, אפילו פחות, שנה וארבעה חודשים – כי עד שהתקציב הזה יאושר זה כבר אוגוסט – לעשות חד-פעמית את התקציב הזה, מה שנקרא: דו-שנתי, כשבפועל הוא לא דו-שנתי, הוא בפועל שנה ו-, לא מעבר לזה. שוב, מתוך חוסר ברירה, כי הבחירות היו, ועד שקמה ממשלה וזהו. תוך התחייבות של שר האוצר והחלטה של ועדת הכספים שזה התקציב, נקרא לזה, הדו-שנתי או שנה וחצי האחרון, ומ-2015 יהיה תקציב חד-שנתי. לכן, אני מציע לחברי חברי הכנסת לאשר את התקציב כדו-שנתי – של 2013–2014, וכל אחד יכול לקבל כהנחת יסוד שזהו זה, ומ-2015 יהיה תקציב חד-שנתי. תודה לך, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת סלומינסקי. אנחנו עוברים עכשיו להנמקת הסתייגויות לשתי הצעות החוק שהציג חבר הכנסת סלומינסקי. אנחנו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – זה דיבור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הסתייגויות דיבור – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בוודאי, בוודאי. על-פי התקנות חילקנו את זה לחמישה סבבים. אנחנו נתחיל בסבב הראשון. לכל דובר חמש דקות. וראשון המסתייגים – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – עיסאווי פריג'. בבקשה, חבר הכנסת גילאון, חמש דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני שמעתי קודם פרזנטציה של השר – פרזנטציה מאלפת, אגב. באמת. אני חושב שעם פרזנטציות כאלה, עוד יום אחד אפשר להגיע ולעשות פרזנטציות לבנק גדול במדינה. ונאמרו הרבה דברים כאן על-ידי השר – חלקם הם דמיון, חלקם הם מציאות, חלקם הם תשלובת של שני הדברים גם יחד. אני רוצה להגיד לך בתור מי שהתנסה בתקשורת, תקופה קצרה, מסוימת, ודווקא עשיתי את המהלך ההפוך – יצאתי מן הפוליטיקה אל התקשורת. הייתה לי תוכנית רדיו ב-103. לא, אל תסתכל עלי, סגן השר, הייתי, מה שנקרא טאלנט זול, לא משהו. הייתי פילר של "זהבי עצבני". אבל אני רוצה להגיד לך, לצורך העניין, שבתקשורת יש לאנשים תחושה שהם מולידים ובוראים את המציאות, אף שהמציאות לא מתקיימת. הייתה לי תחושה שאני לוקח את המיקרופון ביד ואני יכול לחפור לכל האנשים בראש, ואף אחד לא יכול להרביץ לי, לעשות לי כלום. והייתי בטוח כל פעם שאני יוצא מן התוכנית הזאת, שאני בורא כך את המציאות. ונדמה לי, כבוד סגן השר, שמשהו מזה תופס גם בשר. שמעתי את הפרזנטציה שלו. אני, אגב, לא מגיע מקבוצה של אנשים שהם נמהרים ומתלהמים, ומנחסים מהבוקר את היום. להפך, אנחנו תמיד מאחלים בהצלחה. אנחנו גם – אגב, לא מחייבים את אף אחד, בזמן כל כך קצר, לשנות מציאות כל כך קשה, וגם לא מחייבים אתכם על העבר. הנה, השבוע, סוף-סוף, קיבלנו מדליית זהב. באמת, אני מתפלא איך מהוועד האולימפי לא התקשרו לראש הממשלה, וליובל שטייניץ, שר האוצר, כי צריך להעניק 50,000 שקל לכל מי שמקבל מדליית זהב. אנחנו רק קיבלנו אותה בתחום העוני. מקום ראשון ב-OECD בעוני. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו קיבלנו. אני לא חושב שזה שייך לשר העתיד, זה שייך לשרי העבר. שרי העתיד צריכים לתקן את העתיד, ואני הולך עם זה. וכל מעשה טוב שיעשה – ובתוך אלה יש גם מעשים טובים. שמעתי משהו על דירה שנייה – על הכיף-כיפאק, צודקים. דירה ריקה, צריך ללכת, לקרוע את הבעלים שלה בכפול ארנונה. אני אומר לך פה. אבל תראו, זוהי פיקנטריה. כי ללכת באמת לפתור את מנגנוני – המנגנונים, המנוע המרכזי של הבעיה, לעשות רפורמות אמיתיות. צריך ללכת ולשנות את מוקדי הכוח של הכסף במדינת ישראל. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אין דרך אחרת. צריך ללכת חזק מול הכי גדולים. תשמע, אני לא יודע מה לחשוב. אני, תראה, ברגע שאתם נופלים בו, בשני דברים – אחד, אני אגיד אותו עכשיו: משרד הביטחון. משרד הביטחון כנראה כל כך להוט שלא ייגעו לו בתקציב, עד כדי כך שהוא רוצה לקחת גם את תפעול הנמלים במדינה, שמעתי. באמת, רעיון פנטסטי. אם משרד הביטחון יפעיל גם את הנמלים, ואגב, למה רק את הנמלים? למה גם לא מערכות אחרות? למה לא בתי-חולים? למה לא בתי-ספר? למה לא את הממשלה, בעצם? הרי גם הממשלה היא אולי ממשלה שהמשכורות שם הן גבוהות; כשהם עובדים הרבה הם גם מזיקים, הפוך מאשר בנמלים. אולי גם שם צריך להכניס צבא. בכלל, אתה יודע, העיקרון הזה, אצלי בבית, אצל ההורים שלי, אימא שלי הייתה אומרת: אפילו בצחוק לא אומרים את זה. להכניס צבא לנמל? אפילו בצחוק לא אומרים את זה. מפאת כבודה של הדמוקרטיה, ומפאת כבודו של הצבא. אתם לא אמרתם את זה, אבל אני אומר שבאווירה הנוכחית – לא, לא, לא מייחס – שמעתי, מי אמר, מי התייחס. תראה, אני אומר לך: גם כאשר יש עז, אמור לי מי עזך ואומר לך מי אתה. ולכן, אני אומר לך: יש עוד זמן. כמה ימים עברו? יש לכם עוד 30 יום? אני ככה בסוף הדברים, בנאום הקודם שלי, התחלתי בתנועת התיקון שאתם צריכים לעשות. אני רוצה שאתם תצליחו. אני אגיד לך למה: כי אני מגדל כאן ילדים, אני מגדל כאן נכדים, ואני מאוד מעוניין שהם יוכלו לחיות כאן בכבוד ולא למצוא אותם בגדה המערבית במנהטן; לאלץ אותם לא לעשות את מה שאני כל החיים חשבתי שמי שעוזב כאן הוא נפולת של נמושות. ולכן, תראה, סגן השר, השאלה המרכזית היא איך אתה שומר על התקציב מתוך לקיחה הוגנת, של הגינות. אתם לא יכולים לדבר על מלחמה בעוני כאשר במקביל אתם פוגעים בקצבאות ומעלים את המע"מ. באופן אוטומטי הנתון הסכֶמטי הזה מכניס אתכם מתחת לקו העוני ומוסיף עוד 50,000 ילדים מתחת לקו העוני. לא יעזור כלום. לבוא ולספר לנו שאבא ואימא אחראים לילדים? בחייך, הרי אנחנו יודעים את הדבר הזה, אבל יש ילדים שחיים כאן, מי ידאג להם? איך אנחנו נדאג שהם לא ייכנסו מתחת לקו העוני? יש איזשהו מדרג; חשבתם שהפתרון לכל דבר הוא השוויון בנטל, אני יודע שעכשיו יש לכם ועדה – זה הבל ורעות רוח, שוויון בנטל. אתם עכשיו מחפשים מיליארד שקלים כדי לשלם למי שלא רוצה לשרת, במקום לקחת את המיליארד שקלים ולתת אותם לאלה שכן רוצים. תחשבו על זה. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל הבעיה המרכזית שלכם בתקציב הזה, שהוא כמעט לא דו-שנתי, אבל הוא דו-שנתי, ואמרתי לכם, אם היה תקציב טוב וכוונה טובה וראש טוב הייתי מסכים לתקציב חומש. פה אתם עושים את אותו הדבר שעשיתם כל הזמן, ורק מעמיקים את האי-אמון של מדינה שבה כל אזרח, כל עוד לא הוכיח את חפותו, הוא בגדר נאשם, הוא צריך להגיד תודה רבה אם הוא מתקיים, ולשרוד כל הזמן, לבין מערכת שלא מאמינה בו, לבין אזרח שלא מאמין במערכת. הדבר היחיד שנשאר זה שוב לצאת לרחובות, ונדמה לי שהפעם זה גם צריך לתת תוצרים פוליטיים. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. הכול נראה מאוד יפה מכאן. אני מזמינה את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – את חברת הכנסת מיכל רוזין. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאם יש משהו שמקומם את הציבור, והוא כמעט בקונסנזוס, זה הסיפור של מחירי הדיור והכישלון המתמשך של הממשלה בהתמודדות עם המחירים. הדברים האלה חוצים מגזרים וחוצים מפלגות. בשעה הזאת, ככה שעת תחילת הערב, אם אדם למשל יסתובב בשכונת ימין-משה בירושלים, ידידי רובי ריבלין, או בתל-אביב, במגדלי היוקרה, הוא יראה שכמעט כל הדירות וכמעט כל החלונות חשוכים. דירות במחירים פשוט בלתי מתקבלים על הדעת, במקומות הכי יפים בארץ. דירות שנבנו במתן אחוזי בנייה נדיבים ביותר ליזמים, הדירות עומדות ריקות, נטושות. רובן נקנו על-ידי משקיעים, על-ידי יזמים, על-ידי אנשי חוץ שבכלל לא גרים כאן, ואנחנו, תושבי המדינה, נאלצים להתמודד עם בעיית דיור קשה ביותר. כשאנחנו מביאים את הדברים בפני הממשלה אומרים לנו: כן, אבל אין מה לעשות, ככה זה השוק. זה לא השוק, זה גישה מסוימת שמשרתת אינטרס מסוים, ואפשר לפתור את זה. יש בידי המדינה, יש בידי הרשויות, יש בידינו, כממלכה, את האמצעים ואת הכלים להוזיל את הדיור. קוראים לזה בנייה תקציבית באמצעות מחיר למשתכן. עשינו את זה הרבה פעמים בארץ שלנו, במהלך גלי העלייה. רבים, הורי למשל, אחרים, התחילו את דרכם בחיים בדירות שהם קנו מחברות ציבוריות, וככה הם בנו משפחה ובנו את עצמם. היום, לעומת זאת, כשבחור צעיר, משפחה, זוג צעיר, רוצה להתחיל בחיים, בחור בן 25, משפחה, זוג עם ילד או שניים, אין להם שום דרך ושום אפשרות, והחלום הזה, על דירה, נראה ממש כמו מדע בדיוני. אני חושב שיש דרך אחרת, רק לצערי בתקציב הזה היא לא מופיעה. ראינו למשל את הסיפור בעיר חריש, ששם, עם גישה מתאימה של הממשלה, יוצעו לציבור דירות במחיר של כ-600,000 שקל לדירה חדשה של ארבעה חדרים; 600,000 שקל לדירה חדשה של ארבעה חדרים. זה יכול להיות גם בירושלים, גם ברמת-גן וגם בתל-אביב. הדרך לעשות את זה היא לקחת את הקרקעות שהן בידי הציבור, בידי המדינה או בידי חברות עירוניות, ולבנות מראש באופן כזה. הנה, שר השיכון אטיאס – גברתי, זה קצת מפריע – שר השיכון אטיאס, אני בטוח שעכשיו, כשאתה באופוזיציה, תסכים אתי – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> יפה. <היו"ר רות קלדרון:> חברי הכנסת מש"ס, אני מאוד מבקשת מכם שתשמרו על תרבות דיון ושיהיה נעים פה. אם תצטרכו לצאת, אתם יכולים לצאת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – אבל אין לי ספק, אגב, שעכשיו כשהוא יושב באופוזיציה הוא יסכים אתי – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> עשינו משהו לא בסדר? <היו"ר רות קלדרון:> כן, אתם מראים את הגב לדובר, וזה לא נעים לדבר כשמישהו מדבר עם מישהו אחר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה הגב. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל תקשיב שנייה. אתה ודאי תסכים אתי שהיות שעלויות הבנייה ידועות, והקרקע בידי הציבור, אין בעיה לקבוע במכרז מראש את מחיר הדירה הסופי, מה שנקרא המחיר למשתכן, כמו שעשו את זה בחריש; הנה, גם שר השיכון הטרי נמצא כאן. אפשר לעשות את זה גם בשאר ערי ישראל. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל תשמע, לא יכול להיות שמחיר של בית ממוצע שעומד על אדמה בארצות-הברית הוא חצי מהמחיר של דירה ממוצעת בישראל, כשמשכורות בישראל באופן ממוצע הרבה יותר נמוכות מבארצות-הברית. זאת אומרת, הסיכוי של ישראלי להגיע לדירה משלו נמוך בחצי מהסיכוי של אמריקני להגיע לבית, והמצב הזה הוא פשוט בלתי אפשרי. מי שבוחר להגיד לציבור שאין דרך לשווק דירות זולות, פשוט משקר לציבור. אנחנו יודעים, מתוך הניסיון שלנו, של משפחותינו, והניסיון של המדינה שלנו, שאפשר לבנות דירות בזול לציבור, בין אם הוא חילוני ובין אם הוא חרדי, בין אם הוא בצפון ובין אם הוא במרכז. מי שבוחר ללכת בדרך אחרת ונתלה באילנות הגבוהים של השוק ועקרונות השוק, מאחז את עיני הציבור. זה פשוט משרת אינטרסים של קבוצה מאוד קטנה, של יזמים, של קבלנים, שרוצים לשמור בידיהם את נתח הארי ולעשות רווחים מופקרים על חשבון הציבור. אני חושב שבתקציב כזה שמוגש עכשיו, לצערי, זה לא נמצא. אם הייתה באה הממשלה ומציגה גישה שפויה כלפי בעיית הדיור בישראל, ומציגה תוכנית מסודרת – לא חייבים הכול בבת אחת, אבל אפשר לעשות את זה בהדרגה – היינו יכולים לחסוך חלק ניכר מההפגנות שאנחנו נראה בשבועות ובחודשים האחרונים. כי אם יש משהו – ותשאלו את המפגינים, אני הולך אתם ואני נמצא אתם ברחוב, וכשאתה אומר להם: מה הבעיה שהכי מציקה לך? אז הוא אומר לך: שכר הדירה, הוא אומר לך: המשכנתה, הוא אומר לך: עכשיו נולדה לי ילדה, והוא גר אצל ההורים עם אשתו. אלה הדברים שמציקים. אני לא רואה בתקציב הזה, אני לא רואה בחוק ההסדרים הזה, שום פתרון שיוזיל את הדיור, ויש כלים לעשות את זה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה, חבר הכנסת הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> וסליחה, זה שעושים דברים כאלה, למשל, רק בשטחים, לא מקובל עלי. לא מקובל עלי. אפשר לעשות את זה גם בתחומי ישראל, לכלל האוכלוסייה. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. נמצא כאן? <מיכל רוזין (מרצ):> איך אומרים בעברית, כבוד היושבת-ראש או כבודת היושבת-ראש? שאלה טובה, לא? בעברית. טוב, אז שמענו היום את שר האוצר מדבר ומספר לנו כמה הכול נפלא, כמה הכול מצוין, כמה התקציב שהוא הולך להעביר פה, בכנסת, ישפר את חיי תושבי ישראל. רק שמשום מה אזרחי ישראל כבר הפסיקו להאמין. הם מיואשים, חסרי אמונה, כי כבר שנים אומרים להם: תצמצמו, תהדקו, תצמצמו עוד ועוד ועוד, ויהיה בסדר. יהיה בסדר, אנחנו נציל את הגירעון ויהיה בסדר, והמצב רק הולך ונהיה קשה יותר ויותר. ושר האוצר החסיר שתי נקודות מאוד קריטיות בתקציב שעומד לעבור: הוא החסיר את נושא העלאת המע"מ ב-1% – או, הנה סגן שר האוצר, אני שמחה שאתה פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז אני בכל זאת אגיד את דעתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תגידי, אבל הוא דיבר על זה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני הקשבתי, לצערי לא שמעתי אותו מדבר על כך שיש שתי – אני לא רוצה להגיד גזירות, כי גזירות זה כמו איזה פריץ בפולניה שגוזר גזירות על היהודים. זה לא גזירות, זה סדרי עדיפויות. זה לא טעות, זו מדיניות. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב. ויש פה שתי החלטות שאין ספק שהן פוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות: האחת היא העלאת ה-1% במע"מ, והשנייה זה העלאת 1.5% במס ההכנסה. ואין ספק ששתי ההחלטות האלה שמושתות באופן אחיד על כל שכבות האוכלוסייה פוגעות בעיקר בשכבות החלשות. כי ידוע שאותם אלה שמרוויחים את משכורתם ומוציאים כמעט את כל משכורתם, אם לא יותר מכך, על צריכה, הם אלה שישלמו 100% מהעלאת המע"מ ב-1%. לעומת זאת אלה שמרוויחים יותר ומוציאים 50%–60% ממשכורתם על צריכה ועל תנאי מחיה – הם ישלמו לא 1% של מע"מ – הם ישלמו 50% מכך או 60% מכך. וכשאנחנו מדברים על מס אז יש מס פרוגרסיבי – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – וכשאתה אומר1.5% על כולם, אתה לא מתחשב בכך שיש פערי שכר ויש הבדלי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חוץ מהחלק התחתון. <מיכל רוזין (מרצ):> חוץ מהחלק התחתון; אנחנו מדברים פה על מעמד הביניים שישלם 1.5% בין אם הוא מרוויח 100,000 לחודש או מרוויח 10,000 שקל לחודש – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> למה יש פטור ממע"מ – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – הם משלמים יותר. 1.5% הוא אותו 1.5%. זה נכון שנומינלית בסוף הם ישלמו יותר, אבל 1.5% הוא אותו 1.5%. באים ולוקחים אוכל מפיהם של ילדים עניים, מקצצים את הקצבאות, ואני לא רואה שמציעים אופק; אני לא רואה שמציעים לאוכלוסיות המוחלשות – אם זה ערבים, אם זה חרדים – חוץ מאשר לגזור עליהן את קיצוץ קצבאות הילדים בעצם לא מציעים שום אופק. איפה הכשרה מקצועית? להגיד להם: צאו לעבוד – לא, בוא תראה לי בתקציב את ההעלאה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בעשור האחרון רק ירד התקציב – ירד וירד וירד במאות מיליונים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז אם מדובר בהכשרה מקצועית, הרי בסופו של דבר אומרים להם, צאו לעבוד. כולם יהיו עובדי קבלן. מתוך 3 מיליון עובדים במשק הישראלי 2 מיליון הם עובדי קבלן, הם עובדים לא בהעסקה ישירה. אז מה רוצים, שהם יהיו עובדי ניקיון? איפה ההכשרה? איפה היכולת שלהם להשתלב בשוק התעסוקה? מדברים על נשים ערביות שלא מצליחות להשתלב בשוק התעסוקה. רק 25% מהנשים הערביות משתלבות בשוק התעסוקה. האם יש הכשרה הולמת? האם יש עידוד של מעסיקים להעסיק נשים ערביות? הרי מה זה עידוד להעסיק נשים ערביות? מעבר לתמרוץ של אותן נשים, ומעבר לכך שישוו את שכרן לגברים, אם לא מבנים פה מעונות-יום, צהרונים, בתי-ספר עם יום לימודים ארוך ועם הזנה, אין שום יכולת לנשים להשתלב באופן הולם ובאופן שוויוני בשוק התעסוקה. אז כל הדברים האלה בעצם הם בלי חזון, בלי ראייה למרחוק, בלי שינוי. ואולי הייתם צריכים להיות אמיצים ולהגיד: הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לקחת כסף היא רק ממעמד הביניים. תהיו אמיצים, תגידו את זה, אז נכבד אתכם – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – היה לך מאוד נוח – – – שר האוצר. <מיכל רוזין (מרצ):> – – אבל אתם לא אומרים את זה, אתם כל הזמן אומרים שאתם לא לוקחים ממעמד הביניים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בסופו של דבר – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, סגן שר האוצר. עמדת בזמנים בדיוק בלי שעון. אני מזמינה את חבר הכנסת פרִיג', ואחריו – את חברת הכנסת תמר זנדברג. <עיסאווי פריג' (מרצ):> פרֵיג'. <היו"ר רות קלדרון:> פרֵיג', סליחה. זה לא מנוקד, וזאת פעם ראשונה. לא אחזור על זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שלום, גברתי היושבת-ראש, היום נגיד הרבה מזל טוב. אז מזל טוב. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שיהיה לך בהצלחה ובכיף ותעשי את זה בהנאה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה לא מזל – בחרו אותה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בחרו אותה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה לא מזל. מזל זה בפיס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל זה התפקיד שלה. הגיע תורה בסיעה, זה בסדר. סגן השר מיקי, למה אתה הולך? אתה מתאמץ יותר מדי. תאמין לי שזאת החובה שלך כאיש קואליציה, כסגן שר. אתה משתדל לעשות את זה טוב, אבל מתוך אמונה אמיתית. חברים, שמענו את שר האוצר. אני אגיד לכם מה – הוא באמת סופר, עיתונאי, חבל על הזמן. הוא צריך להגיד את הדברים שהוא לא מאמין, לתת להם את הגושפנקה שזה טוב לעם, טוב לעניים, טוב למעמד הביניים, טוב לכולם. שר האוצר צריך לעמוד כאן ולהגיד את הדברים בניגוד לאמונה האישית שלו. למה? כי הוא שר האוצר, הוא עשה תוכנית. אז אני אומר את זה מכאן בקול רם: אדוני שר האוצר וסגן שר האוצר שמקשיב, אתה טעית. התוכנית הכלכלית, התקציב שאתה מביא לנו הוא תקציב כושל. זה לא מה שאתה, זה בניגוד למה שאמרת לבוחרים, וזה בניגוד לתפיסת עולם פוליטית שלך ושל רבים. אתה מאלץ את עצמך להגיד דברים שאתה לא מאמין. השבוע קראתי את דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת". נדהמתי. רבים, חברים, צריך להודות בזה – העוני במדינה – קראתי גם במוסף "סופשבוע" – – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה רגע, חבר הכנסת. אדוני סגן שר האוצר, קודם כול אנחנו צריכים לתת דוגמה – כשאדם מדבר, להקשיב לו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל, גברתי. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השבוע עיינתי בדוח העוני, ובמקביל עיינתי בכתבה, ריאיון עם הרב אריה דרעי. הוא אמר: אני מתכוון לפנות למוסדות בין-לאומיים אם יפגעו בשכבות החלשות. ברוך הבא למועדון, כבוד הרב. ברוך הבא. כשאני קראתי כותרת שהרב אריה דרעי שוקל לפנות למוסדות בין-לאומיים אם יפגעו בחלשים, באמת ברוך הבא. זה מאוד מחמם לי את הלב. ערבים וחרדים ביחד – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אחים. 75% מהעניים במדינת ישראל – ערבים וחרדים. אז למה ש-2 מיליון איש, 20%, יהיו במרכז השיח הפוליטי? למה? הם שני מגזרים נידחים, עניים, נשאיר אותם במלכודת העוני. למה? למה? כל המאמרים הכלכליים למיניהם. השבוע יוג'ין קנדל, יושב-ראש המועצה הכלכלית, אמר את זה והזהיר: בעוד עשור נגיע לגירעון של 10%. הדרך היחידה לא להגיע לזה היא לפנות לקהלים הערבים והחרדים ולשלב אותם בכלכלה, בעשייה; שלא יהיו מגזרים צרכניים, אלא מגזרים יוצרים, תורמים. למה אתם מתעקשים להשאיר אותם במלכודת העוני? 4,300 – איך אפשר, איך אפשר במשפחה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדון מיקי, אתה לא צריך להצטדק. כל מה שתגיד – כתוב. זה לא מה שאתה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא מה שאתה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתם מתעקשים להשאיר, לקבור את העני עוד שתי שכבות באדמה? למה? 70% מהעניים במדינה, ערבים וחרדים; עובדים, אבל עובדים בשכר של 3,500 ו-4,000 שקל. איך יצאו מהעוני? למה אתם פוחדים לנגוע בתספורות למיניהם? למה אתם פוחדים לנגוע בחוק ההשקעות? הון של מיליארדים בתכנוני מס. אני לא אגיד מילים גסות עכשיו. למה אתם פוחדים לנגוע בהם? בריכוזיות? למה אתם פוחדים? אתם פוחדים לנגוע בזה. קל לכם לנגוע בעניים, להוסיף את המע"מ. מי ישלם את המע"מ? האיש התפרן שמרוויח 3,000 שקל. מי יקבל 1.5% מס הכנסה? על מה ישלם את זה? חברים, אני אומר את זה בקול רם: נכשלתם, נכשלתם, נכשלתם. ולא לנסות להצטדק. זאת האמת. זאת האמת, ותגידו את זה בקול רם. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת יעקב ליצמן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבקש לענות לו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בכוח רוצים לענות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כל הדברים שהוא אמר אינם נכונים. כל הדברים שהוא אמר אינם נכונים. <היו"ר רות קלדרון:> סגן השר, אני מבקש שתחכה לסוף הדיון. אנחנו נזמין אותך לעלות. <תמר זנדברג (מרצ):> ברכות ליושבת-ראש – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – אבל חייב לנכוח שר במליאה בזמן הדיון. <היו"ר רות קלדרון:> נכון. <תמר זנדברג (מרצ):> אם אפשר לדאוג לכך שזה יקרה. <מרב מיכאלי (העבודה):> את שמה לב שזה קורה כל הזמן כשאת עולה לדבר? <תמר זנדברג (מרצ):> ראית מה זה? איך שאני עולה לדבר. או שאני רק שמה לב לזה. <מרב מיכאלי (העבודה):> את היחידה ששמה לב, זה בדיוק. <תמר זנדברג (מרצ):> בינתיים, עד שהשר יגיע, את השעון את צריכה לעצור לי. <היו"ר רות קלדרון:> זה לא על חשבונך. <מרב מיכאלי (העבודה):> שירה בציבור. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, אני רוצה בינתיים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> את רוצה להוביל שירה בציבור? <תמר זנדברג (מרצ):> לא, לא. <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני רוצה בינתיים לברך את מנהלת סיעת מרצ, רונית חייקין-יעקבי, שעושה את תפקידה נאמנה ובצורה מדהימה, וככה – אם שאלתם את עצמכם איך זה שחברי וחברות סיעת מרצ הם הדוברות הראשונות, אחת אחרי השנייה, כל השישה, זה הודות לעבודה המצוינת שלה. אז תודה לך, רונית; כל הכבוד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> למה את חושפת את השיטות שלה? הם חשבו שאנחנו הכי טובים פשוט. <תמר זנדברג (מרצ):> אנחנו הכי טובים, זה נכון, אבל יש גב שדואג לזה, זה חשוב. חשוב להכיר תודה ולציין. וגם ליושבת-ראש. אני – – – <קריאה:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אין לך מה לומר בקשר לחוק? <תמר זנדברג (מרצ):> לא, יש לי, אני מחכה, אני רוצה שנציג הממשלה ישמע. מה, אנחנו נדבר סתם? <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון, אנחנו ממתינים לו. <היו"ר רות קלדרון:> חברת הכנסת זנדברג, את יכולה לדבר כרגע בלי הגבלת זמן. ברשותכם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבל אני רוצה שהשר ישמע, מה זאת אומרת? פה לא מדברים סתם. <היו"ר רות קלדרון:> סגן השר רוצה להגיב? הוא יגיב. רק שנייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני דיברתי ללא שר – – – <היו"ר רות קלדרון:> ברשותכם, אני שואלת אתכם, האם מקובל עליכם שנמשיך בינתיים את הדיון עד שיבוא שר, או שנכריז על הפסקה? <אילן גילאון (מרצ):> אני דיברתי ללא שר והיה כיף, היה נחמד מאוד. <היו"ר רות קלדרון:> חברים, אני מבקשת, בתוקף סמכותי, כפי שאתה אומר "במינויי", כיושבת-ראש, להמשיך את המליאה. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. אני מתחילה עכשיו את הזמן. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, ללא הגבלת זמן. <תמר זנדברג (מרצ):> הזמן נספר רק כשהשר במליאה. לא, סגן שר לא נחשב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – יכול להפסיק את הדיון או לאפשר לדובר לדבר בלי שעון. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה, תדברי בלי שעון. בכבוד. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> להפעיל את השעון מרגע שנכנס שר. <אילן גילאון (מרצ):> אבל סגן השר מיקי מספר לשר מה אומרים פה. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, בסדר. לא, אין בעיה, אנחנו נסמוך עליו, אבל – – – <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נדבר בינתיים, נוביל שירה בציבור, משהו. לא, אבל האמת, רציתי לדבר על נושא שהוא דווקא לא מתאים לאווירה ההומוריסטית כאן. חברות וחברים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברים. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, היום התרחש בבאר-שבע אירוע קשה. היום התרחש בבאר-שבע אירוע אלימות, אירוע טרור, על רקע כלכלי. אדם שחייו השליכו אותו אל עבר ייאוש, רצח, לקח את חייהם של כמה אנשים, כולל חייו שלו. והספקולציות במהלך היום על התוצאות, ואני לא מדברת על התוצאות האישיות, אני מדברת על הסיבות, סליחה, החברתיות של האירוע הזה, ככה רצו בפרשנויות ובכלי התקשורת לאורך כל היום, עד שהסתבר שאותו אדם, שהיה עד לא מזמן איש נורמטיבי, עובד, מתפקד וכו', נקלע למצב של ייאוש כלכלי, של חוב של אלפי שקלים בודדים שגרם למצב שבגינו הוא לא יכול היה למשוך כסף בכלל, ולמעשה נותר מוגבל, ממש כאבק אדם. רק לפני – בקיץ שעבר כולנו היינו עדים לאירוע המצמרר שבו נלקחו חייו של משה סילמן. "אפקט משה סילמן" נקראה אז לקיחת החיים הזאת. אני לא יודעת אפילו אם לקרוא לזה רצח, הרג, התאבדות, או פשוט מושלכות מהחיים התקינים, של אדם שבגלל הסתבכות קלה, שיכולה לקרות לכל אחת ואחד מאתנו, הוא מאבד כל טעם לחייו. וזה לא בגלל נסיבות פסיכולוגיות, וזה לא בגלל אירוע ביטחוני או אישי כזה או אחר, זה בגלל מצוקה כלכלית, ומצוקה כלכלית שעשויה להיראות לכל אחד ואחד מאתנו פעוטה, קטנה, אלפי שקלים, זה הכול, אבל עבור יותר ויותר נשים ואנשים במדינת ישראל המציאות הזאת הופכת לסכנת חיים, לא פחות מזה. וכפי שאמרנו וצעקנו ברחובות בהפגנות, וכמו שנאמר כאן מעל הדוכן, ולא בהזדמנות אחת, זו לא טעות, וזה לא מקרה, וזה לא גזירת גורל, זה תוצאה של מדיניות. והיום, לצערנו הרב, אני בטוחה שזה לצער כולנו, נוסף על אפקט משה סילמן – נוסף לנו גם אפקט אבנר כהן. זה לא המקרה היחיד; במדינת ישראל כמה מאות אנשים מתאבדים בשנה על רקע של מצוקה כלכלית. אבל המקרה הזה, בגלל חומרתו, ומכיוון שהוא נטל חיים של כמה אנשים, בסיטואציה כל כך טרגית וכל כך קשה, אני חושבת שמן הראוי שניתן את הדעת לא רק על לקיחת החיים הזאת, גם אם היא באמת טרגית וקשה – ואני בטוחה שכולנו מצטרפים לשליחת התנחומים על כל ההרוגים, כולל האדם שלקח את חייו – אבל שניתן את הדעת על המדיניות שמובילה למצבים האלה, על המדיניות שביד אחת מעניקה הסדרי חוב, הטבות מפליגות, פגישות בבתים שנסגרות בהנחות של מיליארדים, ולעומת זאת חובות של אלפי שקלים בודדים שמשליכים אנשים למות, פשוט כך. ולכן אני חוזרת על הצעה שכבר העליתי כאן בעבר, ואני חושבת שבזמן שאנחנו דנות ודנים בהצעת החוק הזאת מן הראוי שניתן עליה את הדעת; טוב עשה שר האוצר שביטל את הסדר החוב לדנקנר, אבל בואו ניקח, בתור התחלה, בתור פיילוט, את הסכום הזה, שנחסך, ונחלק אותו – נתחיל מלמטה, ממשפחות החייבים העניות ביותר, מחייבי הביטוח הלאומי, מפונות הדיור הציבורי, חייבי הבנקים והמשכנתאות, שמוצאים את עצמם באמת ללא מוצא. ו – שוב, היום ראינו, וזה לא הפעם היחידה, שחיי אדם תלויים בכך. את הסכום הזה ניקח, ובמקום לחלק אותו למעלה, נחלק אותו למטה, למשפחות העניות ביותר; נפרוס את הסכום ונעשה שמיטת חובות למשפחות האלה, כדי שיוקל מעט מצבן הכלכלי, שיוכלו קצת יותר ברווחה לכלכל את ילדיהן. ואני חושבת שראינו היום שהדבר הזה יש לו פוטנציאל להציל חיים, ולכן זה לא הצעה של מה בכך, זו הצעה אמיתית, שצריך ליישם אותה – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – שיש עוני או מצוקה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> חלילה. לא, אי-אפשר להצדיק. אי-אפשר להצדיק אלימות ואי-אפשר להצדיק לקיחת חיים בשום מקרה. אבל צריך להבין שהמדיניות שנקבעת בממשלה, והמדיניות שנקבעת בבית הזה, יש לה תוצאות בחוץ, יש לה השלכות. היא לא עומדת בחלל ריק. יש לה השלכות מיידיות על חיי נשים ואנשים מדי יום, וזה אחד מהם. עכשיו, נציג הממשלה עדיין לא נמצא? <היו"ר רות קלדרון:> יש לנו שר מזמן, כך שיש לך עוד דקה. <תמר זנדברג (מרצ):> איפה? אה, יש לנו שר. אוקיי, ברוך הבא, שר השיכון. אז – אם שר השיכון הוא השר התורן במליאה, אני רוצה לסיים – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – אני רוצה לסיים במשפט על הדיור הציבורי. במהלך השנים, לצערנו, בחוק ההסדרים, שעכשיו אנחנו מבקשים להאריך את תוקפו בשנה וחצי, כל פעם הדיור הציבורי הולך, וחוק הדיור הציבורי של חבר הכנסת לשעבר רן כהן מוקפא כל פעם מחדש. זה חוק שהוא לבדו היה בכוחו להוציא מעוני, ממש כך, את חייהן של עשרות אלפי משפחות בישראל. הבעיה שלו היא שהצד הראשון שלו, שזה הענקת קורת הגג למשפחות, בוצע, אבל הצד השני שלו, שזה התחלות בנייה בדיור הציבורי למשפחות החלשות ביותר בישראל, מעולם לא בוצע ולא יושם, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות לקרוא לשר השיכון גם להחריג את הקפאת חוק הדיור הציבורי מחוק ההסדרים ולדאוג לבניית דיור ציבורי חדש בישראל. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג, שבעצם, אם הבנתי נכון, את מציעה להחזיר את היובל, שמיטת החובות. אני בעד. סגן השר מיקי לוי, על-פי סעיף 31(ג), מבקש לענות. בבקשה, אדוני. <קריאה:> למה אתה ממהר, סגן השר? <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, הוא ישכח. הוא עונה לכל מפלגה בנפרד – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גברתי היושבת-ראש, קודם כול בהצלחה לפעם הראשונה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגיד את מה שאתה מרגיש. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה יהיה קצר, תאמין לי. חברי כנסת נכבדים, האמת, חברת הכנסת זנדברג, עליתי רק בשבילך. כבוד גדול. אני חושב שפה היינו נוכחים בחוצפה שאין כדוגמתה; חוצפה ועזות מצח לעשות שימוש בטרגדיה בבאר-שבע. חבל שאת, חבל שהאופוזיציה יורדת לרמה כזו. חבל שעושים שימוש כל כך נמוך בטרגדיה לצרכים פוליטיים. <אילן גילאון (מרצ):> זה לא בכיוון הנכון מה שאתה עושה – – – <קריאה:> אתה לוקח את זה למקום – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> על-פי המידע שקיים בפנינו, אותו מבצע – ואני יכול להגיד, אני לא רוצה לכנות אותו במילים קשות – שהתאבד אחר כך ולקח חייהם של חפים מפשע, התנהל מול הבנק, כאשר, למיטב ידיעתי, הוא היה חייב לו סכום כסף לא גדול, סדר גודל של 6,000 שקלים. וכשאת לוקחת את העניין הזה ומנצלת אותו לצרכים פוליטיים, זו תהום עמוקה מאוד ורמה באמת נמוכה, עליבות ראויה לשמה, שחצתה קו של ציניות. זה לא מכובד, וטוב תעשי אם תתנצלי. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – לעשות את זה. זה לא עניין – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – במקום לקרוא לי עלובה, עם כל הכבוד. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ליצמן. אני מבקשת להזמין את חבר הכנסת גפני, ואחריו – את חבר הכנסת מאיר פרוש. <אילן גילאון (מרצ):> זה סימן שלא הבנת שום דבר ממה שהיא אמרה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הבנתי יפה מאוד שהיא עשתה שימוש ציני בטרגדיה. זו חוצפה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה מדבר על ציני. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, אנחנו מחכים לך. <מרב מיכאלי (העבודה):> תמר, את יכולה לענות לו. יש לך זכות. <תמר זנדברג (מרצ):> אני יכולה לבקש הודעה אישית לענות לו? <מרב מיכאלי (העבודה):> סעיף 34 בתקנון – הודעה אישית. <תמר זנדברג (מרצ):> איזה סעיף? <היו"ר רות קלדרון:> חברת הכנסת זנדברג, אם תבואי לרגע לכאן אנחנו נסביר לך בדיוק איך עושים את זה. תודה. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, ראשית, אני רוצה לברך אותך. אני פעם ראשונה מדבר כשאת מנהלת את הישיבה. אני מברך אותך על בחירתך לסגנית יושב-ראש הכנסת. <היו"ר רות קלדרון:> ברוך תהיה. <משה גפני (יהדות התורה):> שיהיה לך בהצלחה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> רבותי חברי הכנסת, אני רוצה להתוודות בפניכם שהיום ממש התגברתי על יצרי. עמד כאן שר האוצר ודיבר, מילה אחת אמת הוא לא אמר, אחת – תכף אני אנתח את מה שהוא אמר – ולא צעקתי לו כלום. אני נוהג לקרוא קריאות ביניים, לפעמים פחות טוב, לפעמים יותר טוב. אנחנו החלטנו, אנחנו החרדים החלטנו שאנחנו לא קוראים לו קריאות ביניים, שזה מוסיף לו מנדטים. אגב, מאז שהפסקנו לקרוא לו, לפני שבועיים וחצי, הוא ירד בסקרים מ-30 מנדטים ל-16. אז הפסקנו לקרוא לו קריאות ביניים. ועכשיו אני אגיד רק את האמת. אמר שר האוצר את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח: יהיה טוב – לא נהיה יוון. יהיה טוב – לא נהיה ספרד. יהיה טוב. אני זוכר לפני ארבע שנים אמרו לי, אז יוון עוד לא כיכבה כל כך, אבל אמרו לי אנשי האוצר, שצריך לעשות א', ב', ג', ד', אחרת אנחנו נתמוטט. תראה מה שקורה בעולם, אמרו לי, תראה מה שקורה בעולם. בנקים נסגרים בארצות-הברית, אירופה נופלת, האבטלה גואה בכל המקומות האלה. אנחנו חייבים, והוציאו לי מהמגירות את כל החוקים, את מה שהוציאו ללפיד. אמרתי להם, עם כל הכבוד, אני מכיר את הדברים האלה משנים קודמות, תמיד אמרתם שעכשיו צריך לעשות כך כדי שאחר כך יהיה טוב. לא הסכמנו לחלק גדול מהדברים, לא נתתי להם. הייתי חבר בקואליציה, הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, חלק שיניתי וחלק העברנו, לא הייתה ברירה. עכשיו אני אתן לכם דוגמה: אני חרדי, לא הלכתי עם מעמד הביניים בבחירות, לא הלכתי. היה מישהו שהלך עם מעמד הביניים. הביאו אלי את החוק של שינוי נטל המס, שמעלים את המס ב-1% וב-2% ובכל מיני נוסחאות שהם הביאו, ואמרתי: לא יקום ולא יהיה. א. אלה שמשתכרים בין 5,000 ל-14,400, לא יועלה להם המס. לא רק שלא יועלה – יופחת ב-2%. לאחרים יועלה, וזה מעמד הביניים הקלאסי, אולי אפילו קצת נמוך. ואמרתי, אתם רוצים, תעשו מדרגת מס נוספת לאלה שמשתכרים הרבה כסף. מגיע לכאן שר האוצר שהלך עם הדגל – הוא הלך עם כמה דגלים – הלך עם הדגל של מעמד הביניים. הדבר הראשון, בחנו אותו, תגיד מה עשית עם העלאת המס למעמד הביניים? 1.5%? אני אומר לכם, במצב הזה, במצב הכלכלי של מדינת ישראל, אני מתחייב לכם, לו הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, זה לא היה עולה. תעשה ככה, אני הייתי פה, לא אתה. <קריאה:> איך, איך היית – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא היה עולה, הייתה מדרגת מס נוספת לעשירים. לא היה עולה למעמד הביניים. הם באו אלי עם אותם טיעונים, ולא פעם אחת. הם באו עם טיעונים שאנחנו נתמוטט כלכלית. לא נבהלתי. העלינו את המס, העלינו בצו, על הסיגריות, על האלכוהול, עשינו דברים. לא העלינו למעמד הביניים. אתם יודעים מה הראיה שלי? אנחנו, בקדנציה הקודמת, בקדנציות קודמות גם, אבל בקדנציה הקודמת היו חוקים שהעברנו כדי להיטיב עם האזרחים. לא כלכליים. חובת דיווח לרשות המסים, שתהיה פחות זמן. הדיווח המקוון במע"מ, זה מקל על אנשים, מקל עליהם. פשוט עושה יותר טוב. המצב רע. פוגעים באנשים, אפילו בגברת כהן של יאיר לפיד הוא פוגע. לפחות בדברים המקלים על האזרחים, לפחות את זה תשאיר. תקבלו את חוק ההסדרים, גבירותי ורבותי. תקבלו את חוק ההסדרים, אתם תראו שם את החוקים שעושים רע לאנשים. סתם. רשעים. למה? אתם עושים רע כלכלי, למה אתם מכניסים חוקים שעושים נזק לאזרחים? הביאו, אני כל כך הייתי מבסוט, הביאו את החוק שאני העברתי יחד עם כמה חברים, אורי היה, אורי מקלב, חבר הכנסת מקלב ואחרים, המס על חלקות קבר. לדעת היועץ המשפטי, ארנונה בחלקות קבר צריך לשלם הנפטר. מעולם לא גבו את זה, זה ב-2003, ביבי העביר את זה בחוק אז, ב-2003, שצריך לשלם ארנונה. מאז ועד שאנחנו העברנו את החוק אף אחד לא שילם. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, יש לך עוד 30 – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא מאמין. <היו"ר רות קלדרון:> תסתכל. <משה גפני (יהדות התורה):> אני צריך לילה שלם. <קריאה:> אנחנו נהנים לשמוע. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני כבר מסיים. זה לא מוסיף כסף לאף אחד, לא גורע כסף מאף אחד. אני אומר לכם, מ-2003 לא נגעו בעניין הזה, אפילו לא בשקל. מכניסים את זה גם כן. על הדרך מכניסים את זה גם כן. הפטור מארנונה שעשה חבר הכנסת גפני מבוטל. על הדרך עוד חוק שעשו, ההוסטלים של תשושי נפש, של אלה שהם פגועים – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, אני מצטערת. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני מסיים. – – שהם פטורים מארנונה, גם את זה הם ביטלו. מישהו אמר את זה ליאיר לפיד, אז הוא רץ מהר ואמר, צעק על הפקידים, מה עשיתם לי? אז את זה כנראה מוציאים. תדעו לכם שעל הדרך יצאו הרבה מאוד דברים. הכנסת תוציא דברים בגלל ששר האוצר, שעמד פה בהתרברבות כזו ודיבר על מה שהולך להיות, אפילו לא יודע מה יש בחוק ההסדרים. תאמינו לי. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. יהיו לך עוד הזדמנויות. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. אני מציע לחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה להיות ערים למה שמגיע כאן, להוציא את הדברים שלא צריך לעשות אותם. ותאמינו לי, המשק הישראלי הוא יציב, הוא חזק. פקידי האוצר, הם לא עומדים, הם לא מתגברים על יצרם; יש להם עכשיו שר אוצר תמים, לא מבין, חדש – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – לא היה חבר כנסת, את כל המגירות הם פתחו. <היו"ר רות קלדרון:> אני רוצה להגיד לך תודה כיושבת-ראש על זה שלא קראתם קריאות ביניים, כל הכבוד ותודה רבה על דבריך. אני מבקשת מחבר הכנסת מאיר פרוש לעלות. חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת זנדברג מוזמנת להגיד את הודעתה האישית בסיום הדיון, אחרי ההצבעה. בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מכובדתי היושבת בראש, גם אני מברך אותך, אני בכל אופן כאן בפעם הראשונה כשאת יושבת בראש – – – <היו"ר רות קלדרון:> גם שלי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אה, זו גם פעם ראשונה שלך בכלל, אז יצא לי טוב. באמת שתהיה לך דרך צלחה בניהול ישיבות הכנסת. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> חברי חברי הכנסת, מכובדי השר – סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי, חברים, צריך להיות כן, גם אם אני באופוזיציה, צריך להגיד בכנות שכל מי שהיה, בין בקואליציה ובין באופוזיציה – כל שר אוצר היה צריך לקצץ. זה לא הוגן לבוא ולהגיד: שמעו, קיצוצים; בכל קיצוץ להגיד: לא היית צריך לקצץ, ומישהו היה ממלא את הקערה מאליה, הבור היה מתמלא מחולייתו. זה לא הוגן להגיד כך. כל שר אוצר קיבל גירעון בתקציב, בעיות במשק, יש המשכיות, גם הממשלה ממשיכה בשינויים כאלה ואחרים, וגם כאלה שהיום באופוזיציה היו חלק מהקואליציה. אבל יש בכל אופן לבוא ולהגיד, שכשצריך באמת לפעול, וצריך לקצץ, וצריך לגזור גזירות ולעשות שינויים, איך עושים אותם, מה סדר העדיפויות, מה האיזונים הנכונים, מה רואים לנגד עיניהם מי שצריכים לקבל את ההחלטות. וכאן אנחנו נמצאים בפני מצב שקודם כול אנחנו מתבקשים שוב לאשר תקציב דו-שנתי. ואם נהיה כנים, חלק מהבעיה שלנו, שאנחנו היום נמצאים בגירעון כזה, זה כי הלכנו על תקציב דו-שנתי. יכול להיות שגם מי שתמך אז בתקציב דו-שנתי, כניסיון, יכול להגיד: זה היה נכון, אבל כיום זה לא נכון. לומדים מטעויות. ויכול להיות שזה היה נכון אז וזה לא נכון להיום. זה לא דבר שאם פעם אחת מאשרים זה חייב להיות מכאן ואילך שיטה שתמיד צריכה להיות, שהיא השיטה הנכונה. מותר להגיד את זה, שהיא גמישה. במיוחד שבתקופה הזאת של התקציב הדו-שנתי התוודענו והיינו בתוך מחאה חברתית. וכאן יושבים גם חברי כנסת שניהלו והובילו את המחאה החברתית, ואנחנו תמכנו במחאה החברתית, ואנחנו חושבים שהיא הייתה צודקת, אבל חלק גדול מהגירעון, מהבור שאנחנו נמצאים בתוכו היום, אם נגיד בכנות, זה בגלל המחאה החברתית ודרך הטיפול שלנו במחאה החברתית. מה קרה במחאה החברתית? אנחנו באמת עצרנו את הצמיחה – אי-אפשר עכשיו להאריך, לתת שיעור בכלכלה, שיעור ארוך, בדקות הספורות שיש – אנחנו אלה שגרמנו לכך שהפסיקה הצמיחה, או: מיתנו את הצמיחה, מצד אחד, ואת ההכנסות מצד שני, יחד עם הוצאות ממשלתיות, כדי להרגיע את המחאה החברתית, ולא היה שווה הנזק בצער המלך. להשקיע מיליארדים, עם כל התועלת שיש בצהרונים, בחינוך חינם, שזה דבר טוב מאוד, וציבור שלם נהנה וזה מקל עליו, אבל מה שזה גרם – מה שהוא משלם, אותו ציבור שנהנה מצהרון חינם או מעוד תוספת שנת לימודים בחוק חינוך חינם, הוא משלם את זה בדרך השנייה והעקיפה, הרבה הרבה הרבה יותר ממה שהוא קיבל. בסך הכול כל הציבור קיבל, גם מי שיש לו קיבל, בצהרונים חינם ובצהרונים אחרים, בהגדלת חוק חינוך חינם – בהגדלה בגיל. כל הדברים האלה הביאו לנו דבר אחד; אנשים קיבלו מתנות כדי להשתיק את המחאה החברתית, ובסופו של דבר אנחנו העמקנו את הבור, ואנחנו היום צריכים לבוא ולגזור גזירות הרבה יותר קשות. אבל כאן הגיע השילוב – אנחנו היום נמצאים במצב שהציבור איבד את האמון, לא בגלל קואליציה ולא בגלל אופוזיציה; הציבור איבד את האמון בדרך ההתנהלות של האוצר ושר האוצר והממשלה כולה. זה שילוב של חוסר ניסיון עם יהירות, ובעיקר ניהול של קופה ציבורית, וניהול של האוצר, וניהול של תקציב, על-ידי יחסי ציבור – מה יותר אלקטורלי, מה פחות יפגע, איך אני מסית נגד ציבור שלם, ואני אומר "איפה הכסף?", אמרתי לכם איפה כסף, וכאן תראו ומה שאני עושה, גזירות אחרות, אני כאן פעלתי, ועשיתי; לנסות להסיט את הציבור מהדרישה ומתשובות אמיתיות. וחוץ מזה, גם להסיט את הנושא נגד ציבור מסוים, וגם להסיט את הנושא. וראינו את זה גם היום, כשדיברו על גזירות קשות, דברים לא סבירים, תמיד הכניסו את הנושאים האחרים, נושא של מגזר מסוים בתוך הציבור הישראלי, הוא ישלם, הוא אשם בכול. וזה לא עוזר. דבר שני, ראינו חולשה; ראינו חולשה נגד ועדים חזקים, נגד אנשים חזקים, נגד כאלה שיש להם ייצוג – כל אלה קיבלו את שלהם בפגישות ליליות או בפגישות לא ליליות, והעניין נסגר. ומי שבסוף – מי הציבור שצריך לספוג את הכול? ציבור שאין לו לא לוביסטים ולא אנשים חזקים שעומדים מולו, זה האוכלוסיות החלשות, ששוב ישלמו את המחיר. גם היום, מנסים היום למצוא חן ולפתור את הבעיות על-ידי ניסיונות להשתיק ועדים חזקים, גופים חזקים, ואת המחיר ישלמו אנשים אחרים. במתווה הזה, שממשיכים הלאה ופוגעים באוכלוסיות, בדברים מהותיים שהיו בציבור, כמו נושא הדיור, שלא מקבל שום מענה בתקציב הזה – כל הדיבורים שהיו במשך השנים, שדיברו שהנה, תהליכים ארוכים, אחרי כמה שנים יבוא לידי פתרון, אנחנו רואים לא רק שלא עשו ולא שיפרו, אלא הדברים נהיו הרבה יותר גרועים. גם בחסמים, כשרשות המסים – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת, אני רואה שאתה יודע את הזמן, אז אני מבקשת – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו עם ניסיון. יש לנו אולי ארבעה סבבים, אז נספיק בכל פעם לדבר על נושא אחד. בנושא הדיור, בזה אני אסיים. מעבר לנושאים אחרים שלא קיבלו שום מענה, אנחנו יודעים שלא רק שלא ייבנו, זה שמתכננים או לא מתכננים – כל החסמים שהיו במשך השנים, לא רק שהם נותרו, אלא אף תוגברו ונהיו הרבה יותר קשים. אבל עוד מסים, דברים אחרים, שאנחנו – הקלות במסים, רשות המסים באה ואמרה: נקל על אנשים כדי שיוכלו לבנות ונוריד מס רכישה ומסים אחרים, ואנחנו היום, בתקציב הזה, אנחנו רוצים לבטל. לכן בנושא הדיור אין לנו בשורה, וזה אחד מהנושאים שלא מקבלים שום מענה ואחד מהנושאים הבעייתיים והאקוטיים לציבור. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת אייכלר, נמצא כאן? חבר הכנסת יעקב אשר. חברת הכנסת ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> באמת? תורי? <היו"ר רות קלדרון:> כן. הלל היה אומר: אם אני כאן, הכול כאן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת קודם כול להשתתף בצערם של מי שאיבדו את יקיריהם באירוע הקשה, האלים, המזעזע, מכמיר הלב, שהיה היום בבאר-שבע. עכשיו לדברים שנאמרו כאן. כמה – כמה, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו ואדוני שר האוצר יאיר לפיד, כמה אתם יכולים לסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור? כמה אפשר לחשוב שכולם מטומטמים? רק השבוע – רק השבוע פורסם הדוח של ה-OECD, ששם אותנו במקום הראשון בעוני מכל המדינות המפותחות. במקום הראשון. מזנבות בנו צ'ילה, טורקיה, מקסיקו, אבל אנחנו מככבים שם. מה אתם רוצים, שנמחק את זה? שנשכח את הנתון הזה? ניסיתם להעלים את דוח מינהל הכנסות המדינה. לפני הבחירות ניסיתם להעלים אותו, ואחרי הבחירות ניסיתם להעלים אותו, שנטל המסים – זה הידיעה האחרונה שיוצאת משם, בחלקים-חלקים – נטל המסים על המאיון העליון הולך ויורד, ואצל מעמד הביניים הוא הולך ועולה כל הזמן. נתון עובדתי, מספרים, לא אגדות, לא סיפורים, לא תרגילים, לא ספינים, לא מסעי פרסום עם שחקנים שמשלמים להם כסף. האמת, האמת, בנתונים ובמספרים. ודוח אחר, שגם אותו התאמצתם להסתיר, שגם אתם כבר אתם סומכים עלינו שנשכח, ש-70% מהטבות המס הלכו לארבע החברות העשירות והגדולות ביותר במשק. הם קיבלו 4 מיליארד שקלים הטבות מס ושילמו מיליארד שקלים מס. מה אתם רוצים שנעשה עם הנתונים האלה, שנעלים אותם? נמחק אותם מהדיסקט? מה לעשות שבסוף הם זולגים אל בני-האדם והם יודעים את האמת? הם מרגישים את האמת. עכשיו אני שומעת שכשאתם מבינים שיש לכם קצת בעיות אז אתם הולכים להעלות את מס החברות ל-27% במקום ל-25%. הבעיה היא לא מס על העסקים הקטנים והבינוניים, שנלחמים על הישרדות. הבעיה היא ההטבות שאתם ממשיכים וממשיכים וממשיכים לשפוך על החזקים ביותר. אתם אתם הולכים לדבר שיחות אישיות, מדברים אתם שאולי כדאי שהם ישלמו קצת מסים, אולי, בטובם; בפגישות אישיות. למה אתם לא מבקשים את הטובה הזאת ממעמד הביניים? מהעניים? ומה אתם עושים, מנסים להפוך את הפירמידה? מנסים לעשות את ההפך מהשגיאה הזאת? לא, עוד ועוד ועוד מאותה מחלה. עוד מסים על העניים ביותר, מע"מ, המס הכי לא צודק שיש, עוד מס הכנסה על כולם, והמשך חגיגת הפטורים, והמשך אי-העלאת התמלוגים על אוצרות הטבע של כולנו, של כל אזרחי מדינת ישראל, עניים ועשירים כאחד. כל הזמן מדברים על התאומים הפוליטיים בנט ולפיד. לא לא, התאומים האמיתיים הם לפיד ונתניהו, תאומים סיאמיים, אותה רטוריקה, אותה מדיניות, אותן שגיאות כתיב בחוק ההסדרים, זה מגיע לאבסורד, באמת, במקום להפוך את הפירמידה אתם מעצימים אותה. עכשיו, שמעתי את לפיד אומר שריקי כהן קנתה תעודת ביטוח ב-300 ומשהו שקלים. קודם כול, שקר, זה יעלה הרבה יותר למשפחה ממוצעת. שנית, למה שהיא תקנה מכם תעודת ביטוח? למה שהיא תאמין לכם אחרי הפרה מוחלטת של כל הבטחה אפשרית? מילא הפרת הבטחה, הרי עם ישראל זה עם שמוכן לשאת סבל, גזירות, מלחמות, מילואים ומסים, הכול, אבל בתנאי שתהיה איזו תקווה למשהו טוב. איפה? תראו לי מנוע אחד של תקווה וצמיחה בכל התוכנית הזאת; אחד, אחד, של תקווה וצמיחה. במקום זה אתם הורגים את מנוע הצמיחה המרכזי של המשק, שהוא מעמד הביניים; פוגעים בכושר שלו לשלם מסים, פוגעים בכושר שלו לקנות. בעצם אתם מצמצמים גם את השירותים, גם את יכולת הפעילות של העסקים הקטנים והבינוניים, גם את יכולת הצריכה של האזרחים. מאיפה תבוא הצמיחה? מאיפה תבוא התקווה? למה שנקנה מכם תעודת ביטוח? כל הזמן אנחנו מדברים על מעמד הביניים, ובצדק אנחנו מדברים על מעמד הביניים, כי הוא חוט השדרה של המשק. אבל מה עם העניים? מה עם העניים? מישהו מכם, צמד התאומים החדש, נתניהו ולפיד, ניסה פעם לפרנס משפחה שלמה מ-5,500 שקלים בחודש, שזה מה שמרוויחים חצי מהעובדים בישראל? העובדים, לא מקבלי הקצבאות, חצי מהעובדים. ראיתי את האיור בדף הפייסבוק של לפיד, האיור של המובטל שוכב על ערסל, על חוף הים. איזו חוצפה, איזה זילות של העוני, איזו אכזריות כלפי העניים. ככה נראה מובטל? שוכב על ערסל? אתם לא מתביישים? אני אסיים, ברשותך, גברתי היושבת-ראש, ברוחך, במילים מהמקורות, תהילים ל"ה: "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו; שועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע". תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. יש מוזיקה מצוינת של קובי אוז למילים האלה. חבר הכנסת יצחק הרצוג, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. <יצחק הרצוג (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, גם לך איחולי הצלחה, אם כי אני חושב שניהלת כבר כמה ישיבות, לא? <היו"ר רות קלדרון:> לא, זאת הראשונה שלי. תודה רבה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ברכות גם ממני. <יצחק הרצוג (העבודה):> שיהיה לך בהצלחה. את רואה שאת כבר מדביקה אותנו, אז בהמשך לדבריה של חברת הכנסת יחימוביץ אני גם אזכיר את הפסוקים מישעיהו: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו". כל הדברים הללו לפתע פתאום נשכחו מאתנו לחלוטין כשזה הגיע להחלטות שנתפסות לכאורה, על-ידי המערכת שהביאה אותן, כהחלטות חברתיות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ההבטחה של יום כיפור היא לא סתם. <יצחק הרצוג (העבודה):> נכון, אגב, זה נכון, יפה. <היו"ר רות קלדרון:> בכנסת הזאת יש בקיאות. <יצחק הרצוג (העבודה):> אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, שזה לא דבר של מה בכך. לוקחים את סוגיית קצבאות הילדים ואומרים: מה, בזבוז; יש איזה קמפיין שמנוהל, בין בעקיפין ובין במישרין, שמדובר בבזבוז כסף. אנשים אומרים לך: אני לא צריך לקבל קצבאות ילדים. זאת אי-הבנה עמוקה מאוד לגבי המבנה של רשת הביטחון הסוציאלי של מדינת ישראל. מתחילים בקטן, וככה שוחקים אותה עוד ועוד ועוד. לדוגמה, מביאים בתוך החבילה שנוגעת בקצבאות הילדים גם החלטה לכאורה הכי הגיונית בעולם: עשירי העשירים במדינת ישראל לא יקבלו קצבאות ילדים. מתי זה יקרה? עוד שנה וחצי. עכשיו אני רוצה להגיד לכולם כאן, תרשמו לפניכם; זה מתחיל ב-case על העשירים, אבל זה יהיה התקדים לחסל את הרשת הזאת. לאט-לאט אנחנו נראה את זה נע לעבר עוד עשירונים ועוד עשירונים, כי יגידו שאין כסף, ולאחר מכן זה יגיע לקצבאות הזיקנה, כי זה בדוק אותו מנגנון. הקצבאות האלה הן רשת ביטחון שאזרחי המדינה משלמים עליה, בדין, טבין ותקילין, כל חייהם. באמנה בין המדינה לבין האזרח הוא זכאי – בגרעין, בבסיס, של רשת הביטחון הזאת, לקצבאות זיקנה ולקצבאות ילדים. אבל קצבאות הילדים משמשות בראש ובראשונה למאות אלפי משפחות לתוספת משמעותית לסל ההכנסות המשפחתי. כאשר מעלים את סל ההוצאות המשפחתי במע"מ, בארנונה, בייקור החשמל, בייקור תשומות לכל אורך החזית, מתשלומי הורים ועד תשלומים לפי חוק ביטוח סיעוד – הכול על השולחן, הכול. זה עוד אלמנט ועוד אלמנט ועוד אלמנט, ומשפחות שלמות נמצאות בקריסה. והנה עולה הכורת גם על מקור הכנסה למשפחות שעובדות, גברתי היושבת-ראש, וזאת תהיה מכה שתוביל אותנו לאסון חברתי. רשמו לפניכם: אסון חברתי. אבל מתנהל סביב זה קמפיין שלם, אומרים לך: זה לחרדים וזה לערבים, וזה שקר מוחלט. קודם כול, זה לכל עם ישראל, כל מניינו ובניינו של הציבור. בכלל, בממשלות הקודמות העלינו את קצבאות הילדים לילד שני, שלישי ורביעי, שזה באמת רוב מניינו ובניינו של הציבור; זה לא הולך למגזר כזה או אחר. הקיצוץ הזה הוא קיצוץ שיגרום למשפחות שהן על הסף להתמוטט, זה יגרום לאנשים שידם אינם משגת, לא יודע, להגיע לפשיטת רגל ברחובות. היום קיימתי דיון בראשותי של השדולה לביטחון תזונתי. שר הרווחה מאיר כהן הגיע, יושב-ראש מרכז השלטון המקומי הגיע, ארגונים חברתיים מכל הארץ. מי שחושב שגם אם נגיד שאין מחסור במזון, אפשר לקנות את הלוקש הזה, טועה. המחסור במזון הוא אמיתי, הוא מגיע למאות אלפי בתי-אב. יש בעיה אמיתית בהכנסות של משפחות מסוימות, משפחות שעובדות. אני שמח שהגיע שר הרווחה והודיע שתהיה חבילה של 200 מיליון שקל לתחום הזה. צריך להבין כיצד זה יגיע, באיזה צורה זה יגיע, מתי זה יגיע. אין תרגיל שמשרד האוצר לא עשה בשנים האחרונות כדי לטרפד את המהלך הזה. אין תרגיל. לכן, ספק בעיני שזה בסוף יתממש, וצריך לוודא שזה יתממש. אבל זה חלק משורת צעדים רחבה, מפורטת, אכזרית ביותר, שמגיעה לכיסו של כל אזרח ואזרח בישראל, כאשר יש אלטרנטיבות שאפשר להתווכח עליהן. אנחנו נאתגר ונציג את האלטרנטיבות האלה בחודש יוני, כשתגיע לכאן הצעת התקציב המלאה של ממשלת ישראל, לכל אורך החודש, בכל הוועדות, במליאה. יהיו פה ימים ולילות קשים מאוד, מכיוון שאנחנו נציע חלופות אחרות, כיוון שכל אדם בר-דעת, כשהוא קורא חלק מהגזירות האלה, מבין שחלקן לא ישימות, וחלקן לא הגיוניות, וחלקן אכזריות, וחלקן תגרומנה לאסונות. ואני אומר את זה היום – אנחנו התעקשנו לקיים את הדיון הזה גם אם הוא יגיע לשעה מאוחרת יותר, כדי לומר אמירה לבית הזה ולמליאה הזאת; הרף, חלק מהגזירות האלה יצטרכו להתבטל, יש אלטרנטיבות האחרות, גברתי היושבת-ראש, ואותן אנחנו נציג בפני הבית הזה. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, ברכות מכל הלב, שיהיה לך בהצלחה. אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני הכנתי כאן נאום, אבל אני אומר לכם, בעיקר לך, אדוני סגן השר, שאמון על ההגנה על משרד האוצר ועל השר, שאחרי ששמעתי את הנאום כאן של שר האוצר – שהיה לך אולי רגוע, ואני הסתכלתי איך אתה דרוך וראיתי איך שרת הבריאות מחאה כף, ככה בשקט, שאף אחד לא יראה. ומי שקורא את הנאום שלו, נאום זחוח, כל כך זחוח, כל כך – ואתה יכול להתפתל ולעשות לי את הקולות האלה. תוציא את הפרוטוקול, או בלילה, תקליט את הנאום הזה. זה לא נאום של שר אוצר, זה נאום של פרסומת של בנק לאומי. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <איתן כבל (העבודה):> בנק לאומי, עם ה"לפנק". כבר היה לנו כאן שר, ראש ממשלה, שעמד כאן על הבמה בדיוק לפני שנתיים וסיפר לנו באיזה גן-עדן אנחנו חיים. שאנחנו, אין לנו מושג בכלל. שאנחנו צריכים לחלות את פניו, לגעת בשולי אדרתו על הטוב שהוא מעניק לנו. ועומד כאן שר אוצר, ואנחנו צריכים להודות בכלל שאנחנו חיים בתקופה שהוא שר אוצר, שנפלה זכות בחלקנו, זכות גדולה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> כי הוא מרעיף עלינו, אדוני סגן השר, את כל הטוב שבעולם. ואני מביט כאן, כולי באמת, בהן צדק, אלוהים בשמים עדי – אני מביט בו, ואני לא מבין. אני אומר לעצמי: האם הוא חי כאן? ואני אינני אומר זאת בהתרסה כלפיו, אלא כי יושב כאן אדם, במידה רבה בסוג כזה של התנשאות, כשהוא אפילו לא יודע שהוא עושה את זה, זה חלק ממנו. האם הוא בכלל מבין שיש אנשים בכל הארץ הזו, אנשים בבניין הזה, עובדים בכנסת ישראל שאינם מסוגלים לסיים את החודש? שהנאומים כאן, הגדולים, שבעוד שנתיים כל אחד יעלה אל הבניין אצלו להגיד לו תודה, כשהם לא יודעים איך בכלל לשלם את המשכנתה. יש אנשים שלא ישנים בלילה, ומספרם הולך וגדל. זה לא נאום שאני עכשיו בא לתקוף, אין לי שום בעיה, אנחנו מבינים – "עת צרה היא ליעקב". <שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:> "וממנה יִוָשע" – תגמור את הפסוק הזה. <איתן כבל (העבודה):> נכון, אני רוצה לסיים אותו. ואני אומר: "ממנה יִוָשע". כי בסופו של עניין, כשאני בא ומסתכל על שר האוצר, ואני אומר לו: אדוני, חמלה היא לא רק מילים, זה לא רק לומר שאני עושה חמלה. תעשה חמלה. ואין טיפת חמלה, אדוני סגן השר, גם אם תניע את ראשך מצד לצד באופן הרבה יותר חזק ממה שאתה עושה עכשיו. <נחמן שי (העבודה):> הוא לא מזיז את הראש. <איתן כבל (העבודה):> ואתה יודע את זה – שום דבר. זה הכול נהיה עולם היי-טקי כזה, כאילו אין אנשים. בכלל, הציבור מפריע לו בתוכנית. המחשבה – אתה מכיר, אדוני סגן השר, את אלה שהם מצטיינים בעבודתם, רק הציבור שהם אמורים לשרת מפריע להם. אילו גם הציבור לא היה קיים, אז הייתי בכלל מצטיין, הייתי עושה את עבודתי עוד לאין שיעור יותר טוב. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> והוא עובר. סליחה, אדוני השר לשעבר. ואני אומר לך – חמלה. אין לו חמלה. יש לו אולי דיבור על חמלה, אין בו חמלה. יש אנשים בכל הארץ הזו, ואני מציע לו לקום ולתור את הארץ הזו, אנשים שלא יודעים להביט אל פני ילדיהם בבוקר. אני מכיר כאלה. אני מכיר את זה שמנקה את הרחוב אצלי, אני מכיר אותו בשמו. וכשאני מנסה לגעת באיש הזה, ולראות את הרגשתו, איך אינני מבין אנשים שיכולים לגדל משפחות עם 3,000, עם 5,000 שקל. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת כבל. <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים. וזה לא שאלה אם הם חרדים או חילונים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה קורה – – – <איתן כבל (העבודה):> ולכן, אני אומר לך, אדוני סגן השר, עת צרה היא ליעקב, אבל לא אתו ניוושע. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> יישר כוח. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – בבקשה – חבר הכנסת משה מזרחי. <מרב מיכאלי (העבודה):> יש לי פשוט כל מיני נתונים שאני לא אזכור אותם בעל-פה, לצערי, שלא בטובתי. אה, הנה הם, איזה יופי. תודה רבה. אז ככה, גברתי היושבת-ראש, תתחדשי, את מהממת. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברי וחברותי – אופיר אקוניס, אתה לא יכול לשבת במקום שלי ולהפריע לי לדבר, אני מצטערת. <היו"ר רות קלדרון:> חברי סיעתה של חברת הכנסת מיכאלי, בבקשה, תנו לה לדבר. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברות, בדרך כלל אני מתנגדת לשיטה שמקובלת בתרבות הפטריארכלית שלנו, שאומרים מה הכי: מה הכי טוב, מה את הכי אוהבת, מה את הכי שונאת. לא אוהבת הכי, אוהבת אופציות, תנו לי כל מיני. בתקציב הזה, צריך להגיד, באמת יש כל מיני, הרבה אופציות של גזירות איומות ונוראות ומחרידות וקשות שיפגעו בהרבה מאוד אנשות ואנשים, ויהרסו להם את החיים, ויהפכו עוד עובדות ועובדים לעניים ועניות, אבל יאפשרו להרבה, אולי לפחות, לא יודעת, אבל ליותר מעט לחיות ממש טוב, אבל ממש טוב. אבל – אבל, אבל בשונה ממנהגי, בתקציב הזה דווקא יש גזירה אחת שהיא הכי, הכי שערורייתית, איומה, חמורה וחצופה, והיא: הטלת מס בריאות וביטוח לאומי על המכונות "עקרות בית". נשים שלא עובדות מחוץ לבית, לא מקבלות שכר, ולכן אין להן הכנסה, אבל הן תצטרכנה לשלם מס בריאות 107 שקלים בחודש וביטוח לאומי 61 שקלים בחודש. מאיזה כסף? שאלה יפה מאוד. עוד פעם אני אומרת, נשים שאין להן הכנסה, לא מרוויחות כסף, לא עובדות מחוץ לבית, תצטרכנה לשלם למדינה את הכסף הזה מדי חודש, אם יעבור חלילה החיפוף הזה. אז קודם כול בואו נקרא לזה בשם: מדובר במס הפרימיטיבי, מס גולגולת. תרשו לי לספר לכם שב-1377 הטיל אדוארד השלישי, מלך אנגליה, מס גולגלת חד-פעמי בסכום של 4 פנס, שליש שילינג, כדי לממן את מסעו הצבאי נגד צרפת. אולי המס הזה כאן ועכשיו מוטל על-ידי קינג ביבי כדי לממן את מסעות המיטה המעופפת שלו. לכו תדעו. ב-1379, ג'ון מגונט, השליט בפועל עבור יורשו של אדוארד, ריצ'רד השני, העלה עוד מס חד-פעמי בסכום 4 פנס. אבל כמרים, אגב, נזירים, ודוכסים היו צריכים לשלם מס יותר גבוה, מה שאי-אפשר להגיד על התקציב שלנו. אצלם היה יותר פרוגרסיבי. אחר כך הוא הטיל מס שלישי, אבל אז היה מרד איכרים נגד המלוכה והמס, ובשלב מסוים ריצ'רד הבטיח לבטל את המס. אבל המרד, לתשומת לב חברי המוחות והמוחים, המרד נכשל, מנהיגיו הוצאו להורג, והמס אכן נגבה. אופס. אגב, גם מרגרט תאצ'ר ניסתה להעביר מס גולגולת, גם אצלה זה נכשל. אבל אצלנו, כאן ועכשיו, קינג ביבי ומי שרואה את עצמו בתור היורש שלו מטילים על עקרות-הבית מס גולגולת. אבל האמת שהסיפור של מס גולגולת הוא הבעיה הקטנה שלי. הבעיה הגדולה היא התעללות בנשים. לא פחות. קודם כול, הביטוי הארכאי הזה, עקרות-בית, כאילו מדובר באיזה עבודה שהיא עקרה לגמרי. והרי מדובר בעבודה רבה להפליא. <היו"ר רות קלדרון:> שהיא עיקר הבית. היא עיקר הבית. <מרב מיכאלי (העבודה):> היא עיקר הבית. עבודה רבה וקשה שיש בה מן הסתם לעתים סיפוק גדול, אבל הרבה מאוד תסכול גם, אבל היא מזינה ומתחזקת משפחות שלמות, ילדות וילדים, הורות והורים, וכמובן, הרבה מאוד מאוד גברים. לפי דוח ארגון העבודה העולמי, אילו עבודות הבית היו מחושבות בחשבונות הלאומיים, התמ"ג הלאומי היה גדל ב-30%. זה כמה עבודה היא העבודה הזאת, שהיא עדיין עד היום עבודה שקופה שהערך הכלכלי שלה איננו מוכר. ורק כדי לתת מושג, בקנדה, מדינה שוויונית הרבה יותר ממדינת ישראל, נשים משקיעות רק בטיפול בילדות וילדים, עוד לפני שספרנו קניות, בישול, כביסה, גיהוץ וכן הלאה, 72% יותר זמן מגברים, כלומר הן עובדות חמישה שבועות בשנה יותר מגברים בעבודות הבית וטיפול בילדות וילדים. עבודת חינם כבר אמרתי? הממסד ממשיך להתכחש לערך הכלכלי של העבודות האלה. מאז 1878 – אז האגודה לקידום נשים בארצות-הברית התעקשה, נאבקה, לא הצליחה אבל נאבקה שיכללו בסטטיסטיקות הרשמיות את העבודה שנעשית על-ידי נשים בבית – ועד 2009, אז בעקבות בג"ץ ורד פרי שהכיר בהוצאות טיפול בילדות וילדים כהוצאה מוכרת לצורכי מס, הממסד מתעלם. משרד האוצר – היום שמעתי ממר גפני את הסיפור על איך משרד האוצר שכנע את הכנסת להעביר מייד מייד במהירות חוק שיגרום לא להכיר בהוצאות גידול ילדות וילדים. אגב, האוצר אמר שהעלות של חוק כזה תהיה לא פחות מ-12 מיליארד שקל בשנה. זאת אומרת, גם האוצר חושב שנעשית פה עבודה של 12 מיליארד שקל חינם אין כסף. ועכשיו, העבודה הזאת לא רק לא מוכרת בערך הכלכלי שלה, אלא גם תעלה לנשים האלה כסף. נכון שאתם לא מתכוונים ומתכוונות לזה ברצינות, גברתי היושבת-ראש? <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך, חברתי חברת הכנסת מיכאלי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מתכוונים בהחלט. מתכוונים. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת משה מזרחי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת נחמן שי. <משה מזרחי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, ברכות. מקסים לראות אותך יושבת פה. חברי וחברותי בכנסת המלאה יחסית, זה יפה. אני רוצה להתחיל עם הטרגדיה האיומה בבאר-שבע. איזשהו לא סימן דרך, כי אנחנו כבר לא יודעים לאיזה קו אדום נגיע כשאנחנו כל פעם אומרים: קו אדום נוסף נחצה; ואתה לא יודע כבר לאן הקו האדום הזה הולך ומגיע. אני מציין את זה, ותנחומי, כמובן, על האזרחים שנהרגו באירוע הטרגי, האיום ונורא הזה, אבל זה עוד דוגמה למשהו שקורה במקומותינו, שנוגע גם למקום שהייתי בו גם קודם. ומי שסובר שהאיום של הפשיעה וההידרדרות ההולכת ומחריפה של הביטחון האישי אינו מהווה סכנה ליציבות של החברה שלנו, אז הוא טועה ובגדול. זו לא פעם ראשונה שנהרגים במקומותינו אזרחים. מי שהיה מופתע היום היה צריך להיזכר בשנים קודמות שבהן אזרחינו נהרגו ברחובות בגלל סיבה אחת פשוטה, שמערכת האכיפה – אם כבר אנחנו מדברים על נתוני ה-OECD וכו' בהקשרים שונים אז צריך להזכיר שאנחנו נמצאים בפערים של אלפי תקנים שראויים להיות במדינה מתוקנת למערכת אכיפת החוק, שכוללת גם את משטרת ישראל, את מערך התביעה וגם את הפרקליטות. הנה אינטרס מאוד רחב של הציבור שהתקציב האנטי-חברתי – וכשאנחנו מדברים על חברתי זה כולל גם כן את הביטחון האישי של כל אחד מאתנו – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה, אדוני. חברי הכנסת ליד הדלת, אני מאוד מבקשת מכם לשמור על שקט במליאה. תודה. <משה מזרחי (העבודה):> – – שהולך והופך להיות מופקר וילך ויהיה הרבה יותר גרוע, וגם בתקציב שהולך ליפול על ראשם של אזרחינו. זאת אומרת, לא רק הביטחון הכלכלי הולך להתערער בצורה חריפה שלא הייתה כמותה, גם הביטחון האישי שלנו. והתירוץ הזה שאנחנו שמענו היום, בעיקר לגבי הבור הזה שמדברים עליו כל כך הרבה, איך הצליחו לרמות את כולנו כל כך הרבה זמן בלי שאף אחד יודע – עמדו פה מנהיגי האומה ודיברו בפה מלא כמה מצבנו יוצא מן הכלל, איך אנחנו מן המדינות הצומחות ומתקדמות קדימה וכו', לא יעלו מסים; ולא נחזור על כל הדיבורים שנאמרו כלאחר יד, אפילו בלי להניד עפעף, מול קהל הבוחרים. זה פשוט חרפה. ואני אומר: אלוהים אדירים. התירוץ הזה של היום, שלא ידענו, הרי כאילו אמרתם או אמרת, כמי שמוביל את מפלגת יש עתיד עם הרבה מאוד מילים וססמאות, שהרבה מאוד אלפים רבים האמינו בהן בכל לבם. הקלפיות אפילו לא הספיקו להתקרר. עוד לא היה מצב כזה שכל כך מהר מי שאמר את הדברים האלה מכל לבו והאמינו לו, היה צריך לסגת מהם בזיגזג כזה ובסלאלום כזה שאמון הציבור בכלל בפוליטיקאים – הפוליטיקה החדשה – התערער עד עפר. עכשיו כל כך טוב כביכול. מה, לא רואים את מה שקורה בציבור? הרי הוא מומחה גם לרשת ולאינטרנט. מאות אלפים רבים מתקוממים מול התוכנית האיומה הזאת, שהולכת להוריד שכבות רחבות של החברה הישראלית למדרון שממנו הן לא יוכלו לעלות גם בעוד שנתיים. האופוריה שאנחנו שומעים אותה פה. שמענו גם את האינוונטר שהציג כאן שר האוצר שלנו. באמת, אין מילה, הגדרה יותר נכונה למצב העוני המחפיר שהולך ומתגבר במדינתנו מאשר להגיד שזה היה אינוונטר של לעג לרש. ואכן, לעג לרש. לא שמענו לא על יעדים של צמצום הפערים, לא של צמצום העוני. הגמלאים, הקשישים והסיעודיים חוטפים שם מכה קשה, החלשים שנבזזים בהחלטות כלאחר יד. איך אלה בדיוק כולם, כולל השכבות האלה, יתאוששו בעוד שנתיים? מי יחלץ את השכבות האלה שיצנחו לתוך הבור הזה שהולכים להעמיק אותו בעוד שנתיים? מה יקרה בעוד שנתיים? איפה תוכנית הצמיחה הכוללנית שאמורה לחלק את העושר הזה לרוחב של כל השכבות? לא שמענו כלום. ואני רק רוצה להזכיר, הוא מזכיר לי את עליסה בארץ הפלאות. המילים שאנחנו שומעים מהאוצר, ואני אומר, אני מתנצל שאנחנו צריכים להיטפל אליו כי אנחנו מחטיאים את המטרה. למה הוא לא אומר מי היה אחראי על הגירעון ועל הבור הזה? מי הוביל אותנו למקום האיום והנורא הזה? הם הרי יושבים פה. הוא מסתובב ומדבר אתנו כאילו הוא עליסה בארץ הפלאות. אז אני רוצה להזכיר לו, יש שם חתול,Cheshire Cat , שהוא פתאום מתפוגג וכל מה שנשאר ממנו זה רק חיוך. תביט, תראה איך הם מחייכים, שני אלה שהיו אחראים להוריד אותנו שאולה ואתה נותן להם גב. אתה מגבה אותם. אל תביט למעלה ותגיד: מישהו לקח אותנו למסיבות בלתי ידועות. לא רק החרדים הורידו אותנו לבור הזה, ממש לא. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת, גם זמן הוא משאב. בבקשה. <משה מזרחי (העבודה):> אני כבר מסיים. דיברו פה על חסד וחמלה כשלא הייתי. אלה מילים שהן מאוד חשובות במדינה כמו שלנו. לא רק גירעון, לא רק מספרים, לא סטטיסטיקות, לא יציבות כלכלית. יש דברים שמדינה צריכה להיות אחראית להם. יש ממשלה שצריכה להיות אחראית במובן של החמלה לא כדי לתת גמילות חסדים אלא מתוך אחריות מובנית גם בכלכלה חופשית, so called, שעשתה אותנו בני ערובה. אל תשאירו אותנו שבויים בקדנציה הזאת. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת מזרחי. אני מזמינה את חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי, אם הוא חזר אלינו. אני מבקשת לומר שגם זמן הוא משאב ובבקשה תעמדו בזמנים. <עמר בר-לב (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אמרו שהאופוזיציה מתנפצת על התקציב, אז אני בדרך הנה נפגעתי והתנפצתי על התקציב. <היו"ר רות קלדרון:> רפואה שלמה. <עמר בר-לב (העבודה):> אז זה הלכה למעשה. אני מתרגל. אני עומד כאן, מתבונן בתקציב, שבעצם כל משמעותו היא פגיעה במעמד הביניים, במעמד העובד, במעמד המשרת, שלא לדבר על השכבות החלשות יותר; קיצוץ בקצבאות הילדים, פגיעה ברווחת הגמלאים, השארת תשתית ישנה בהתיישבות העובדת, פגיעה בנגישות התחבורתית לפריפריה, במימון לאוכלוסיות המיעוט – דרוזים, בדואים, צ'רקסים, וכל זה במסווה של פוליטיקה חדשה; אנחנו רואים כלכלה ישנה, כלכלת המשך, שהאדירה את הפערים החברתיים בחברה שלנו. אני שואל את חברי יש עתיד: זה ישראלי בעיניכם? <מרב מיכאלי (העבודה):> כן. <עמר בר-לב (העבודה):> תקנו אותי אם אני טועה, זה לא המנדט שניתן לכם. התהדרות הממשלה בנוצות המעטות של הצלחתה בקיצוץ תקציב הביטחון ב-3 מיליארד שקל היא התהדרות בנוצות שעם הזמן יעופו ברוח. גם אני קיוויתי כי סוף-סוף יש הבנה שביטחון הוא בחברה חזקה ולא רק בציוד משוכלל, אבל כרגיל, תקציב הביטחון בסופו של דבר רק יגדל. זה ייקח שנה-שנתיים, אבל בסופו של דבר הוא רק יגדל, ונחזור להיכן שאנחנו עומדים היום. ואולי שכחתם כי ללא חברה חזקה, שוויונית וערכית ניפגע כולנו, גם אם יהיה בינינו, או בידינו, המטוס המשוכלל ביותר. גברתי היושבת-ראש, שום אדרת חדשה לא תשנה את העובדה כי זו אותה הגברת. שום ג'ל לא יחליק את העובדה כי שר האוצר שלנו הוא בסך הכול ממשיך דרכו הכלכלית של ראש הממשלה נתניהו, דרך שהובילה אותנו לגירעון עצום, שבו אנו שרויים; גירעון שבו מי שישלם על טעותו הוא לא מי שהוביל אליו, אלא הציבור. על זה נאמר: הרצחתם וגם ירשתם? לסיום, הרשה לי, יאיר לפיד, שאיננו כאן, לשתף את החברים בעשר שאלות, דברים שלא ידענו עליך. הבטחת שבלי לימודי ליבה – – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה, אדוני, אני מצטערת להפריע. אנשי מפלגת העבודה, בבקשה, גם הטלפון וגם הדיבור הבלתי-פוסק עושה את הדיבור כאן לא בטוח. תעשו לנו טובה. אפשר בחוץ ואפשר בשקט. תודה רבה. <אראל מרגלית (העבודה):> אף אחד מיש עתיד לא מפריע... <עמר בר-לב (העבודה):> וזה לקראת ה- punch lineשל עשר השאלות שלא ידענו על יאיר לפיד. <היו"ר רות קלדרון:> זה גם חבר שלכם. <עמר בר-לב (העבודה):> 1. הבטחת שבלי לימודי ליבה לא ימומנו מוסדות החינוך החרדיים, וחזרת בך; 2. הבטחת מתווה שוויון בנטל, ובסוף הודעת כי אין כסף לשלם אותו ובפועל רק פגעת בהידברות עם האוכלוסייה החרדית; 3. הבטחת שוויון בנטל, אבל מתברר כי לא התכוונת לשוויון בנטל הגזירות, והעשירים יהיו עשירים יותר והעניים יהיו עניים יותר; 4. אמרת שצריך להדק את החגורה לתקופה קצרה בכל המשרדים הממשלתיים, אבל מה עם משרד האוצר? 5. אמרת כי זה הזמן לדאוג לאדם העובד, ובינתיים אתה עובד עליו בעיניים; 6. אמרת לציבור כי יש עתיד, ולא אמרת לו כי הוא ישלם על טעויות העבר של אחרים; 7. הבטחת לציבור לשנות את דרכו הכלכלית הכושלת של נתניהו, ובחרת להמשיך את דרכו; 8. בתשובה על פנייה של פרופסור שמרוויח 40,000 שקל בחודש שהציע לגבות ממנו מס יותר גבוה, ענית כי אינך פוגע במי שמצליח; 9. אמרת כי תפעל לקידום רעיון שתי המדינות, והיום הודעת כי אין עם מי לדבר; חזרת לאמרה הידועה של הליכוד; 10. והנושא האחרון: אמרת בעבר שאתה לא מבין דבר בכלכלה, ולשם שינוי אני מסכים אתך. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי – לא עכשיו? חברת הכנסת סתיו שפיר ראשונה, וחבר הכנסת נחמן שי, בבקשה תשמור על כבוד הדיבור שלה. <נחמן שי (העבודה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> לא, שיהיה שם שקט בזמן שהיא מדברת. <סתיו שפיר (העבודה):> דבר נורא קרה היום – רצח מתועב בסניף בנק בבאר-שבע. מחקירות המשטרה עולה שהרוצח, אדם כבן 40, ביצע את הטבח הנורא הזה לאחר שקיבל תשובה שלילית מהבנק בנוגע להסדר חוב של 6,000 שקלים. שעות לאחר מכן הוא חזר אל הבנק עם אקדח והתחיל לירות. יש פה מי שמתרעמים והתרעמו ויתרעמו, שאסור לקשר בין מעשה מתועב שכזה לבין מצב כלכלי, ובטח יגידו שאסור לקשר בין אותו מצב כלכלי פרטי לבין מדיניות כלכלית, לבין מדיניות תקציבית. זו בדיוק אותה בגידה של קובעי מדיניות באזרחים שאותם הם באו לשרת – ההתעלמות מההקשר הזה שבין סבלו הפרטי של אזרח לבין מדיניות מלמעלה, לבין מדיניות מכוּונת. זה הפשע האמיתי. זו הדרך של הממשלה שלנו לברוח מאחריות: להציב חומה בין הפרט, בין הפרטי, לבין המקרו. כן, הרי הממשלה מודעת למה שקורה בתחתית הסולם החברתי. כולנו מודעים לכך שאצל העניים ביותר גם הרגלי התזונה לקויים, יש חשיפה גבוהה יותר לזיהומים, אנחנו מודעים לפערים בתוחלת החיים, אנחנו יודעים ששיעורי תמותת התינוקות שונים בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, בין עולים מאתיופיה לבין ילידי הארץ, אנחנו יודעים שיותר משליש מאזרחי ישראל נאלצים לוותר על תרופות כי אין להם כסף. אנחנו מודעים להכול, אבל את הקישור – מהקישור אנחנו מתחמקים, ועד היום אנחנו ממשיכים להתעלם מההשלכות של העוני ושל האי-שוויון על החברה כולה. ב-2009 פורסם בבריטניה ספר מרתק, The Spirit Level, של ריצ'ארד ווילקינסון וקייט פיקט. מתוך בדיקה של עשרות מדינות מערביות הם הוכיחו את הקשר בין פערים חברתיים לבין חולי, פשע, מחלות נפש, בעיות אמון, פירוק משפחות, אלימות וכדומה. אבל הדבר המעניין ביותר שהם גילו הוא שהמחלות האלה לא נופלות רק על המעמדות הנמוכים; הן מטפסות גם למעלה. במילים אחרות, כשהפערים גדלים כולם נופלים יחד, כי בסופו של דבר, כמה שרק ננסה להתעלם מזה, אנחנו חלק מקהילה אחת. והנה, תראו את החברה הישראלית. מ-1980 עד 2007, שנים שבהן האי-שוויון התגבר משמעותית, שיעור העבירות האלימות עלה ב-30%, עבירות תקיפה עלו ב-80%, עלייה של עשרות אחוזים בניסיונות לרצח וברצח של ממש. ובאמת אפשר להגיד שאין שום קשר? באמת אפשר להפריד בין התפוררות חברתית, בין החלשתם של העובדים, בין החלשתן של המשפחות הצעירות, החלשתם הכפולה והמכופלת של המבוגרים, רמיסת הזכויות של ילדים וילדות ברוב חלקי הארץ לחינוך הגון והוגן – אפשר להפריד בין אלה לבין ההשלכות על נפשה של חברה? על מה שאפשר לקרוא לו הבריאות החברתית שלנו? החברה שלנו נמצאת במקום כואב, נורא, במדד האי-שוויון. רק בשבוע שעבר גילינו שישראל היא המדינה הענייה ביותר במערב לפי מדד ה-OECD. אחד מכל חמישה אזרחים הוא עני. לפי הדוח של מינהל ההכנסות, המאיון העליון מרוויח בממוצע כמעט 184,000 שקלים ברוטו, בעוד שכמעט 60% מהעובדים משתכרים פחות מ-7,000 שקלים, וחצי מהעובדים פחות מ-6,000 שקלים בחודש. אבל מה שיותר מעניין מהנתונים היבשים האלה זה הניידות החברתית, אותו כלי לצמצום פערים. לפי מחקר של מינהל ההכנסות מהשנה שעברה, הניידות בין עשירוני ההכנסה בישראל נמוכה מאוד בהשוואה למערב. למעשה, 80% מהישראלים שנולדו למשפחה ענייה יישארו כאלה. 80%. התקציב הנוכחי לא עושה דבר וחצי דבר כדי לצמצם פערים חברתיים; הוא מעלה את מס ההכנסה באופן רגרסיבי, הוא מעלה את המע"מ ולא מבדיל בין מי שמרוויח 4,800 שקלים בחודש למי שמרוויח 40,000 – מיסוי עקיף ונורא שמשפיע יותר מכול על מי שהכנסתו נמוכה ביותר. הקיצוץ בהוצאות המדינה יפגע בצורה הכי קשה במי שנמצא למטה. קיצוצים בתקציבי הרשויות המקומיות, בחינוך, בתחבורה – כולם ירגישו בהם, ולמי שקשה ממילא יהיה קשה עוד יותר. מעמד הביניים ילך ויקרוס, הפערים יורחבו עוד ועוד ועוד. אז יש פה מי שמדברים בלי הפסקה על כך שהמדינה "לא יודעת", היא לא יכולה, היא לא יכולה לנהל, היא לא יכולה לדאוג פה, זה לא תפקידה; האנשים האלה, ממשלת ישראל, שוכחים מה התפקיד, מה באמת התפקיד של מדינה, שוכחים מהו תפקידם של מנהיגים. בתוך סבך של אינטרסים פוליטיים קטנים ואישיים, של פחד לקבל החלטות אמיצות, של פחד לפגוע בחזקים ביותר, של פחד מהתמודדות עם בעלי האינטרסים הכוחניים ביותר, הם לוקחים אותנו אחורה. התפקיד שלנו, נבחרי ציבור, משרתי ציבור, הוא לקבוע את הכיוון. התפקיד שלנו הוא להסתכל מעבר לאיומים ולאתגרים הנקודתיים ולמקד בכל רגע את המבט באופק, במטרה שאליה אנחנו מצעידים את החברה הישראלית. התפקיד שלנו הוא להחליט לאיפה החברה הישראלית הולכת – אם היא צועדת אל עבר עתיד שוויוני יותר, עתיד שבו אין ילד עני ואין ילדה שלא זוכה לחינוך מצוין; אם אנחנו צועדים אל עבר עתיד של שלום או של מלחמה; אם אנחנו צועדים אל עבר עתיד של חברה מפורקת, אלימה ופושעת, של טבח בבנקים ושל רצח במשפחה, או אל עתיד של בריאות חברתית, של עוצמה אמיתית לחברה כולה. הבריחה מאחריות מחסלת אותנו. הפחד לקבל החלטות אמיצות ולשנות את הסטטוס קוו מאיים לשבור אותנו לרסיסים. הגיע הזמן לבחור – ולפני שיהיה מאוחר מדי – לאן אנחנו מחליטים ללכת. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> גברתי סגנית יושב-ראש הכנסת, ד"ר רות קלדרון, אני חושב שאת מוסיפה – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה, אדוני. כשאני יושבת כאן אני יושבת-ראש הכנסת. <אבישי ברוורמן (העבודה):> סגנית יושב-ראש הכנסת. <היו"ר רות קלדרון:> לא. כשאני יושבת כאן – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> יושב-ראש הכנסת – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ראשת הכנסת. <היו"ר רות קלדרון:> יושבת-ראש, לא? <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה. זה לכבוד לי שאת מכבדת פה את המקום והמקום מכבד אותך. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר בקצרה על כמה נקודות. אני רוצה לדבר על העובדה שלמילים יש משמעות, למרות שבעידן המודרני, מילים – אין להן משמעות. אני רוצה לדבר על תקציב שאין לו חזון ובשורה לגבי עתיד מדינת ישראל. אני רוצה לשאול בעבור מה אדם נבחר – האם אדם נבחר כדי לספק את היצרים שלו ולמשול, או שהוא בא מתוך שליחות להביא עתיד טוב יותר לאזרחי מדינת ישראל. רבותי, חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש המפלגה, אני מכבד אותה מאוד, אבל אל תפריע לה. היא רוצה להקשיב לדברי. תודה. <יעקב מרגי (ש"ס):> מקשיב. <אמנון כהן (ש"ס):> אני בטוח – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> לגבי התקציב, נער הייתי וגם זקנתי וגם ראיתי צדיק וזרעו מבקש לחם, אבל אני אומר באמת – שבועיים לפני הבחירות ידענו על גודל הגירעון, האשמנו את ד"ר שטייניץ ומר נתניהו, והבשורה הייתה: אנחנו נביא בשורה למעמד הבינוני, לאדם העובד, לא יהיו מסים ולא יהיו גזירות. הסיפור נגמר ויש לנו בדיוק אותו תקציב, עם שינוי קטן זה או אחר. אני שואל אבל שאלה יותר קשה – ולא נביא אני ולא בן נביא: מה יהיה בעוד שנתיים? אני לוקח, סגן השר מיקי לוי, ואני מסתכל עוד שנתיים קדימה לגבי התקציב הזה ואני שואל את עצמי, האם פתאום בעוד שנתיים נתעורר – אלא אם כן ירד פה איזה מין מן מהשמים, אם אירופה פתאום תתאחד ותצא מהמשבר שלה, אמריקה תפרח – אם זה לא יקרה, וסביר שזה לא יקרה, אנחנו נמצא את עצמנו במצב עוד יותר גרוע. אולי סתמנו את הגירעון, אבל מה שאני למדתי בכלכלה, שבלי מנועי צמיחה אין עתיד. והתעשייה הישראלית היא בעייתית. כן, כבר אמרנו, זה לא Start-up Nation. סטרט-אפ – נהדר, אלה דברים מצוינים, אבל זה רק לקבוצה קטנה; החברות הגדולות זה קבוצה קטנה. רוב התעשייה הישראלית – התפוקה לעובד היא נמוכה, הפריון שלה נמוך, השכר שבה נמוך. כששרי האוצר מתגאים באבטלה של 7% הם לא מציינים ש-50% מהעובדים – יושב-ראש מפלגת העבודה, גברת יחימוביץ – 50% מהעובדים, כמה הם מקבלים? הם מקבלים השלמת הכנסה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בקו העוני. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אנחנו המדינה הענייה ביותר בעולם המערבי. אז פה צריך להתגאות – כן, יש דת, והדת הזאת, לפעמים נגידי בנק מאמצים אותה. הדת הזאת אומרת: כלכלה זה אך ורק צמיחה, תוצר לאומי לנפש, גירעון, אינפלציה וסטרט-אפים. אני חושב שהציבור התעורר ומבין שזאת דת שקרית. כלכלה זה הכול: כלכלה זה אי-שוויון, ועוני, ורמת החינוך, ויוקר המחיה, והריכוזיות – כל הדברים האלה ביחד. ולכן, מה שמפריע לי כאן – ככלכלן, כאזרח, כאדם שחי עם העם – איך בלי השקעה שתביא לתעשייה צומחת, איך בלי לשפר את רמת החינוך, הבריאות והרווחה, איך אנחנו נתעורר לעולם יותר טוב. אז אומרים לי: לא יהיה פה גירעון. מאיפה הכסף? על זה הלכנו לבחירות – מאיפה הכסף. הכסף, רבותי, נמצא בשני מקורות: הכסף נמצא במס ערך מוסף, הכסף נמצא אצל מעמד הביניים בעיקר, והעומס בקבוצות החלשות – הם מקבלים על-ידי קיצוץ בהוצאות, והכסף נמצא – לא כמו ששר האוצר אמר כאן, ושר האוצר אמר: תיזהרו ממני; ההון השחור – תברחו ממני. לא במילים. מי שרוצה מהפכה בישראל חייב לעשות מהפכה במערכת המיסוי. מערכת המיסוי הישראלית היא פקודה מנדטורית מלפני 65 שנה, היא של עולם שלישי. ברגע שיש לנו את כל האפשרויות שלא לפשט את המס, החברות הגדולות משלמות קצת; החזקים משלמים קצת. מצדי, שה"רמים כספים", הרואי-החשבון, ילכו הביתה. אני רוצה מערכת פשוטה. הכסף הזה הוא כסף גדול, בייחוד מה שדיברנו. אבל זה לא יקרה באיזו הארה, ההון השחור, עם 30 פקידים ומלשינונים או דברים כאלה. זה יקרה כשלא מדברים, כשסוגרים בחדר סגור את טובי האנשים עכשיו ויושבים ואומרים, עושים מהפכה שהכסף ילך למי שמשלם. ואני אגיד לך משהו על מס חברות. אני כבר הסברתי על מס חברות, שמס חברות בגרמניה הוא 30%, ומס חברות – 35%. אבל אני אגיד לך עוד משהו. ישבתי עם התעשיינים. התעשיינים עכשיו לא יודעים מאיפה זה בא להם. הם לא רואים מנועי צמיחה. אז אני אומר לך – גם עם מס החברות שיעלו עכשיו, לא משם הכסף הגדול. חלק גדול ממס החברות זה על עסקים קטנים ובינוניים, אז תעלה. על הגדולים, על הגדולים זה לא פגישות, זה לעשות דברים בחוכמה; ואני לא מדבר על התלהמות, אני לא מדבר על מסים גבוהים. יש פה כספים, אבל בשביל זה צריך מערכת אחרת. מה שקרה כרגע זה בדיוק more of the same. ופה אני בא לנקודה הנוספת: תהליך השלום. כשאני שמעתי את מר לפיד מתראיין אצל סבר פלוצקר, ב"ניו-יורק טיימס" אני נחרדתי. בשביל מה עשינו את הבחירות האלה? אם אין בשורה לגבי תהליך השלום ואין בשורה למעמד הביניים ואין בשורה לשכבות החלשות, בשביל מה הלכנו לבחירות? רק כדי לסתום את הגירעון בשיטת נתניהו? הלוא נתניהו היה מוכן לעשות את זה לפני שנה וחצי. ואני מסכם. רבותי, חברי שהם חובשי כיפה, חברי שאינם חובשי כיפה ולמדו על המקור – כמו רובי ריבלין על התנ"ך – אני אולי קצת מבוגר מחלק מחברי הכנסת, מהחלק הצעיר, אבל אני דבר אחד למדתי: מעשים יותר חשובים לעתיד העם היהודי ממילים. ומה כתוב במשלי י"ח? "לפני שבר גאון ולפני כִּשלון גֹבה רוח". אמור מעט ועשה הרבה. שר האוצר, הגיע הזמן להפסיק לדבר, ללמוד את החומר, לקחת צוותים ולעבוד. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת ברוורמן. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת ברוורמן, אני מתנצלת, אתה צדקת – אני יושבת-ראש הישיבה. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושבת-ראש – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – של הישיבה, כנסת נכבדה, לא פשוט היום, אני חושב, להיות אזרח ישראלי ואיש ציבור. מה שקרה בבאר-שבע, שאדם שהיה – – <היו"ר רות קלדרון:> ברוך הבא, אדוני שר החינוך. <אראל מרגלית (העבודה):> – – כאילו חלק מהחיים – אנחנו לא יודעים על זה מספיק – פתאום לקח חיים. אדם שהיה אדם נורמטיבי פתאום התהפך, ובין אם זה מהסיבות שאנחנו יודעים או עדיין לא בדיוק יודעים, עשה מעשה נורא. אני חושב שכל אחד מאתנו – חבר כנסת, איש ציבור – צריך לשאול את עצמו היום, או לשאול את עצמה, על חוסר אונים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <קריאות:> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> רק רגע. – – ומה זה חוסר האונים הזה וכמה הוא בעצם משפיע על הרבה מאוד פינות בארץ, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את התחושה הזאת. ואני חייב לומר שבאותם מקומות שאני פועל – פה בירושלים דווקא, לא רחוק מפה – אנחנו רואים כל שנה, כל פעם, הרבה מאוד משפחות שהדבר המרכזי שמקפיא אותן זה חוסר האונים. דווקא בשכונה פה, הקבוצה שבדרך כלל משנה את חוסר האונים חוץ מהילדים עצמם זו קבוצת הנשים. החוג המבוקש ביותר בשכונת קטמון ח'-ט' ובברזיל, באולסוונגר ובשיכוני תלפיות, זה ניהול משק בית לאימהות – איך לעשות תוכנית עסקית כדי לגמור את החודש. דווקא היום – אני לא יודע אם ראיתם את זה בבוקר – אבל היה דוח של "גולדמן סאקס" על הקשר בין תעסוקת נשים במשק ובין הרווחה הכלכלית של הכלכלות בעולם, והראו שבעצם כלכלות במדינות שבהן נשים לא תתפוסנה מקום נכבד בתוך הפיתוח הכלכלי של המדינה תישארנה מאחור. ורואים את הדברים כבר ביפן ובמקומות אחרים שבהם נשים לא יוצאות לעבודה או יוצאות הרבה פחות מגברים. והבשורה – מדינה שתיתן את הכוח לנשים לצאת לעבודה בצורה אמיתית היא בדרך כלל מדינה שההתפתחות בה תהיה הרבה יותר חזקה. זה סוג של אינדיקציה שהם מוצאים שם. אז אני שואל את עצמי אם התקציב הזה – אני דווקא רוצה להסתכל על הקבוצות הכלכליות והחברתיות שלנו דרך התעסוקה של נשים. בואו נעשה את התרגיל הזה רגע. אני שואל אם בתוך התקציב הזה יש בשורה לאלו מהשכבות או מהקבוצות האלה, ונתחיל דווקא בנשים הדרוזיות, בדרך כלל בגליל המערבי. שימו לב, הרבה מאוד מהן הרבה יותר משכילות מהאימהות שלהן והרבה מאוד מהן הרבה יותר מתחילות להיכנס למעגל העבודה, אבל הקרנות כמעט היחידות שנותנות כסף לעסקים קטנים במגזר הדרוזי אלה קרנות פרטיות. הקרנות הממשלתיות שהיו מעורבות נעלמו ויבשו, והרבה מאוד מהכלכלה של העסקים הקטנים בגליל במגזר הדרוזי זו כלכלה שחייבת עידוד ותמיכה ממשלתית; אין אותה בתקציב הנוכחי. המגזר הערבי – במגזר הערבי חייבת להיות יוזמה ענקית למען מעורבות של נשים בתעסוקה. אין יוזמה כזאת, אין בשורה כזאת בתוך התקציב הנוכחי. המגזר החרדי – בחמש שנים האחרונות עיקר כניסת חרדים למעגל התעסוקה זה דווקא דרך הנשים, ואני שואל את עצמי, ואני מסתכל על כל אותן תוכניות ממשלתיות ספורדיות שהיו פה בשנים האחרונות – האם הן מקבלות עידוד? אנחנו בשדולה של תעסוקת חרדים, ואנחנו רואים שתקציבים מקוצצים ולא מתרחבים. במקום לקחת ולעודד את הכניסה של נשים למעגל העבודה במגזר החרדי, רוב מה שקורה – קורה למרות המדיניות הממשלתית ולא בזכותה. ואני רוצה להגיד משהו גם על המגזר החילוני, ואולי על עולם ההיי-טק, שאבישי מדי פעם קורא לו Start-up Nation ולא שם עליו הרבה. בכל זאת, אבישי, ההיי-טק הישראלי זה חצי מהתל"ג היום. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני? <אראל מרגלית (העבודה):> כן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> Some of my best friends – – – <אראל מרגלית (העבודה):> כן, נכון, אבל היא גם תורמת לכלכלה. אנחנו לא עושים רק – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני חושב שזה מצוין, אבל זה לא מספיק. <אראל מרגלית (העבודה):> הם לא עושים רק אקזיטים מהירים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> לא, לא, לא, זה לא מספיק, אנחנו צריכים לראות תעשייה. <אראל מרגלית (העבודה):> לא, זה לא מספיק, וזה גם בשכבה צרה מדי. אני מסכים אתך. <אבישי ברוורמן (העבודה):> נכון. <יצחק הרצוג (העבודה):> מחלוקת בעבודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> קרע, קרע בעבודה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אנחנו רוצים – – – <אראל מרגלית (העבודה):> היום, היום – ישראל בהיי-טק הקודם שלה בנתה את התשתית הטכנולוגית של העולם בעיקר עם מהנדסים. המהפכה הבאה בעולם הטכנולוגי היא לא רק של מהנדסים – היא של אנשי פרסום, היא של כותבים, היא של ציירים וציירות והיא של הרבה מאוד מקצועות שמי שמוביל בהם ברמה היצירתית היום בעולם זה דווקא נשים. ואם אנחנו לא נצליח להבין שהמהפכה הכלכלית הבאה בישראל היא לא רק טכנולוגית, גם בהיי-טק, אלא בעיקר מהפכת תרבותית, אנחנו לא נשכיל להתקדם ולשלב ולעשות כמו שאנחנו יכולים. ומי שמסתכל על התקציב של המדען הראשי, שזו גם כן בשורה תקציבית לשנים הקרובות, רואה שבר גדול, כי בעצם בהרבה מאוד מקומות ברחבי הארץ שיצרו את המנגנון של יצירת חברות חדשות, ועם כניסתן של נשים ועם חבר'ה צעירים אחרים – הדברים האלה ייסגרו, וזאת – בעצם מה שאבישי אמר קודם – בשורה של חוסר צמיחה ובשורה שאין בה עתיד לכלכלה הישראלית. ולכן, זה קשה מאוד לראות את זה דווקא ביום כזה של חוסר אונים, שאנחנו לא רואים את האופק עם איזשהו אור. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <איציק שמולי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גם אני מוסר לך את ברכותי. זו פעם הראשונה שאת מנהלת את הישיבה כשאני נואם – – – <היו"ר רות קלדרון:> זו בכלל הפעם הראשונה. <איציק שמולי (העבודה):> אז אני מנצל את הבמה ובהחלט מאחל לך בהצלחה. גם אני כמובן מצטרף – אי-אפשר שלא להתייחס למה שאירע היום בבאר-שבע. מקרה חמור, מקרה יוצא דופן. אתם יודעים, אני, שלא אולי כמו אחרים כאן, לא ממהר לעשות את החיבור למציאות. אני חושב שבכל זאת צריכים לתת לאבק קצת לשקוע לפני שמסיקים מסקנות. המקרה הוא חמור כשלעצמו, ואני חושב שהוא מצער ואולי מלמד במשהו על המקרה הפרטי של אותו אדם, אבל לא הייתי ממהר ככה להסיק על המצב בכללותו. אני רוצה דווקא להתחיל, אדוני סגן השר – אנחנו כמעט שכחנו במה אנחנו עוסקים כאן, אז בכל זאת מגיעה לכם גם מחמאה קטנה, כי את התקציב הדו-שנתי – מההחלטה הזאת של הממשלה הקודמת אתם כמובן נסוגותם, ואני חושב שזו הייתה החלטה נכונה וטובה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראוי שתהיה תמימות דעים – – – <איציק שמולי (העבודה):> אני חושב שכשמגיעות מחמאות אז מגיעות גם מחמאות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה לך. <איציק שמולי (העבודה):> תראו, קודם דיבר על זה חבר הכנסת חסון. אני חושב שחטאה של הממשלה הקודמת הוא לאו דווקא בכך שלא קיימה את מלוא התחייבויותיה לציבור. הדבר החמור ביותר הוא כמובן הולכת השולל של כולנו – וכשאני אומר "של כולנו" אני כמובן מתכוון גם אל מי שהיה ברחובות – כאילו מדובר כאן במדינת ישראל שהיא אי של יציבות כלכלית שמונהגת על-ידי מנהיגות כלכלית אחראית ורצינית שיודעת לאן אנחנו הולכים. והנה, כעבור שנתיים אנחנו מגלים שלא זו בלבד שמחירי הדיור רק הולכים ועולים, לא זו בלבד שהפערים החברתיים במדינת ישראל רק הולכים וגדלים – ניחא, כי בעניין החברתי אמרו לנו שזה המחיר שאנחנו משלמים – אלא שהסתבר שגם נותרנו עם גירעון כלכלי של 42 מיליארד שקל. זה כמובן לא נופל על קרקע ריקה, מכיוון שרק השבוע, בשבוע שעבר, פורסם דוח ה-OECD, שכפי שנאמר כאן קודם, ממקם את ישראל במקום מאוד לא טוב – במקום הראשון, עם מספר העניים הגדול ביותר בקרב מדינות המערב. ואני תמה, בתקופה שבה אומרים לאנשים לצאת לעבוד – אני שמעתי השבוע את שר הרווחה ולא האמנתי. הוא עלה לשידור ב"קול ישראל". אחרי שהתראיין שם מנכ"ל הביטוח הלאומי שמתריע בשער על כך ש-50,000 ילדים הולכים לטבוע מתחת לקו העוני, עולה שר הרווחה ואומר: אנשים צריכים לצאת לעבודה. גם אני מאמין שאנשים יכולים וצריכים לצאת לעבודה, אבל ל-50,000 ילדים אי-אפשר פשוט להגיד שהם צריכים לצאת לשוק העבודה. ואני, אדוני סגן השר, רוצה לשאול אותך אולי בפעם הרביעית. אני מניח שעל רוב הדברים אנחנו לא נסכים, אבל אני חושב שעל העניין הזה מגיעה לי תשובה, קל וחומר כשזו הפעם הרביעית שאני שואל את זה: למה שלא נתחייב ביחד, אתה ואני, קואליציה ואופוזיציה, ליעדים חברתיים בחקיקה? למה? אתם בעצמכם אומרים: עוד שנתיים יהיה כאן טוב יותר. אז על מה הדברים האלה מבוססים? ואם כבר דבריכם כנים, בואו נתחייב לכך. אני חושב שכאשר מרכיבים תוכנית כלכלית ותקציב – ואני מכבד כמובן אותך ואת העבודה שנעשתה, אבל אני חושב שאנחנו רשאים לדעת מה ההערכות שלכם לגבי מספר העניים שיהיו כאן עוד שנתיים: האם הוא יגדל? האם הוא יפחת? בכמה? כשאנחנו שואלים את השאלות האלה אנחנו לא מקבלים תשובות, ואני חושב שאלו שאלות לגיטימיות. אני, יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לומר, אבל, אדוני סגן השר, מכיוון שאני רוצה שהדברים שלי הפעם הזאת יהדהדו, ואני בכל זאת מקווה שהם ייענו, יזכו לאיזושהי תשובה, אז אני אעצור כאן. ואני באמת מבקש שתתייחס לעניין הזה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. תודה על ארבע השניות שהשארת לנו. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. הוא נמצא כאן? אם הוא יגיע עד אז. <מיכל בירן (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, שוב ברכות – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מיכל בירן (העבודה):> – – כנסת נכבדה, אני רוצה להתחיל עכשיו דווקא עם הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. מה שכולנו זוכרים ממנו זה איך נוצרת שפה שאומרת דבר ומתכוונת להיפוכו. בעקבות הכלי הנהדר הזה – זה עוזר לעצב את תודעת ההמונים. היום אני רוצה לדבר על המושג אחריות. אני שומעת את שר האוצר יאיר לפיד ואת חברי יש עתיד האחרים אומרים: כן, זה נכון, אמרנו כל מיני דברים לפני הבחירות, אבל מה לעשות, לא ראינו את המצב לאשורו, ועכשיו דברים שרואים מכאן לא רואים משם. האחריות עלינו, אין מנוס. מה זה אומר האחריות הזאת? אנחנו שומעים את אותו מינוח של אחריות מנערי האוצר כבר מ-1985. הם לומדים את זה בבתי-הספר לכלכלה, הם למדו את זה עוד מאסכולת שיקגו, והם לומדים את זה באוניברסיטאות – שלאחריות יש רק מובן אחד: להדק חגורה, משמעת פיסקלית. בדרך כלל מקנחים את זה במלחמה בעבודה המאורגנת, הפרטה של כל מה שזז. זאת האחריות של הכלכלה השמרנית. אבל מה בעצם אומרת המילה הזאת? אני חושבת שזה בעצם מכסה על הפקרות. ולמה הפקרות? בשני מובנים. דבר ראשון, אם כבר מדברים על האקדמיה, אני, כמתרגלת באוניברסיטת תל-אביב, לימדתי את הסטודנטים שלי שיש שתי גישות בכלכלה: יש כלכלה שמרנית, שבה מקדשים את העמידה במסגרת התקציב, והמדינה מאוד קטנה, ונותנת מעט מאוד לאזרחיה, אך לא נכנסת לחובות; ויש מדיניות אחרת, סוציאל-דמוקרטית – אולי זו מילה שמעצבנת אתכם. אפשר להסתפק בצדק חברתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כמה אפשר להגיד את זה? כמה? <מיכל בירן (העבודה):> הנה, אז תשתמש בצדק חברתי אם קשה לך עם הסוציאל-דמוקרטיה. אבל מה שבטוח – הגישה הזאת חושבת שהמדינה אחראית לאזרחיה, וכן, גם מוכנה להיכנס לגירעונות בשביל לגרום לצמיחה. מה שקרה פה זה דבר מדהים, שלקחו את הרע בשתי השיטות. איכשהו, גם הצלחנו להיכנס לגירעון מטורף – ולא, לא כי המדינה דאגה לאזרחיה; איכשהו יצאנו קירחים מכאן ומכאן. זאת אומרת, במקום אחריות, בסופו של דבר – הפקרות והפקרה. וזה מביא אותי למובן הבא: למה הפקרות והפקרה? כי, בסופו של דבר, התקציב הזה מפקיר את אזרחי מדינת ישראל איש-איש לגורלו. בסופו של דבר לא ניתנים כאן פתרונות מערכתיים שיכולים לקדם אותנו קדימה כחברה. וכל אחד מאתנו יהיה אנוס, כל אחד בכלים שיש לו ובמקום שיש לו, לנסות ולהתמודד בג'ונגל הפראי הזה. אני מקווה שנצליח למנוע ולעצור לפחות חלק מהגזירות האיומות שהולכות להיות מונחתות על אזרחי ישראל. אבל אני רק מפצירה בכל אחד ואחד מכם, שלפחות האמת תהיה מונחת לפנינו כפי שהיא: זאת לא אחריות. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה. חמש דקות. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, קודם כול, עכשיו יש לנו סדרה של יושבי-ראש חדשים בישיבות. אז אני מברך אותך, כמובן. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <נחמן שי (העבודה):> ומאחל לך – לא יודע אם ליהנות, אבל בכל מקרה, שתלווה את הישיבה בחוכמה ובתבונה, כפי שאתה כמובן יודע. <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <נחמן שי (העבודה):> אני קודם כול רוצה להביע, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, קצת אהדה לסגן השר מיקי לוי, שלא לטובתו הפך להיות שק החבטות הלאומי. הוא יושב פה וסופג את כל הכעס והביקורת שיש לנו. לבי לבי עליך, כי כבר נגמרו לך הנימוקים וההסברים על דרכה השוגה של המדינה היום ושל שר האוצר. אבל מילא, אתה צריך להיות פה, אז אני אמשיך בקו שהלכו בו קודמי. חברי, ב-7 בספטמבר 2010 התקבלה ישראל ל-OECD. עכשיו כולם מדברים על ה-OECD, אז טיפה הלכתי ללמוד. אנחנו כבר חברים ב-OECD. עוד לפני כן, עוד לפני כן אמר הארגון בדוח שלו – הוא הגדיר את ישראל כמדינה ענייה ומפולגת חברתית, בעלת פערים חברתיים. והוא אמר גם, הארגון, עוד לפני שהוא קיבל את ישראל, כי אם ישראל תצטרף לארגון היא תהיה המדינה בעלת שיעורי העוני הגבוהים ביותר בארגון, וגם ציין, בתור צ'ופר, כי מבחינת התמ"ג לנפש, ישראל איננה הענייה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. עכשיו, מה הייתה צריכה לעשות מדינת ישראל כשה-OECD – שזה היום מילת המפתח בשיח הציבורי – מה הייתה צריכה לעשות? לקרוא, להבין וליישם. מה הייתה המשימה? המשימה הייתה לנסות ולצמצם את ממדי העוני, לנסות ולהתקדם במעלה, כי ב-OECD מדרגים מדינות: גבוה, רחוק יותר מהנקודה הנמוכה ביותר. להתרחק מהעוני, לצמצם את הפערים, להקטין את הפילוג, לחשוב על אותן פינות כאילו לא ראויות, לא מוכרות: בצד ההוא – שם נמצאים הערבים; בצד האחר – שם נמצאים החרדים, האנשים השקופים האלה, שלא רואים אותם ולא יודעים כאילו על קיומם, ושם, לכאורה, רק שם מסתתר העוני; וכולנו יודעים כבר שהעוני מסתתר – הוא לא מסתתר, הוא גלוי – בכל השכבות הנמוכות בחברה הישראלית, בשכבות המוחלשות. זה מה שהיה צריך לעשות. במקום זה התנהלנו באיזו גאווה גדולה: אנחנו כבר ב-OECD, כבר עשינו את זה, כבר נכנסנו למועדון הבין-לאומי, האקסקלוסיבי הזה. עכשיו כבר הכול תקין. וזו הייתה הטעות החמורה. ולכן אין בכלל פלא שלפני כמה ימים התפרסם עוד דוח חדש, ורק שם לנו איזושהי מראה לפני העיניים, ואנחנו מסתכלים על המראה, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשבור את המראה הזאת, זה להגיד: האמת הזאת לא קיימת. זה לא באמת נכון. אנחנו לא באמת המדינה עם 21% עוני. לא, זה לא באמת נכון שאנחנו בחמישייה הפותחת של המדינות בעלות הפערים החברתיים בין עשירים לעניים, מובילה. זה לא יכול להיות. ובכן, זה יכול להיות. זה כבר היה לפני שנתיים, וזה יהיה עכשיו. והגרוע מכול – שזה לא ישתנה. אולי ייעשה יותר גרוע, ידידי סגן השר מיקי לוי. זה יהיה יותר גרוע. לא תעזור הופעתו מלאת ההתלהבות, קצת זחוחה – אני מציע לשר להירגע – פה על הדוכן הזה לפני כמה שעות: הוא נותן את זה, והוא נותן את זה, והוא נותן את זה. מספרים קטנים, לא משמעותיים. בסך הכול אנחנו הולכים לקראת גידול בעוני. אני אומר לך, ידידי סגן השר: אנחנו נעמוד שנינו, בעזרת השם, במקום הזה בעוד שנתיים ונראה את הנתונים האלה. לא נקטין את העוני. ואני רוצה להגיד עוד משהו על עוני: עוני הוא האויב הגדול ביותר של החברה, שלא יהיה לאיש ספק. עוני זה האויב הכי גדול. זה משאיר נתח משמעותי – אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני, זאת אומרת שהוא סובל מחוסר ביטחון תזונתי. אנחנו שומעים מילים חגיגיות – היום ידידי בוז'י השיק את השדולה שלו. זה לא מילים חגיגיות. זה שכשפותחים את המקרר לא בטוחים שיש שם אוכל לאכול. כשפותחים את המקרר. למעלה מ-800,000 ילדים. לא יעזור, זה המספרים. אנחנו לא רוצים להכיר בכך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שר הרווחה במשך שנתיים. <נחמן שי (העבודה):> לא בטוחים שתהיה להם מחר ארוחת בוקר. זה חוסר ביטחון תזונתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שר הרווחה במשך שנתיים. <נחמן שי (העבודה):> אז מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אה, אז מה. <נחמן שי (העבודה):> אז מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז כלום. <נחמן שי (העבודה):> אז מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז סתם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מיקי, תגיד עוד פעם – – – <נחמן שי (העבודה):> אני יכול לתאר את ההיסטוריה. גם לפני שנתיים הזכרתי נתונים, אז מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם כבר חודש וחצי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא צריך להתרגז – – – <נחמן שי (העבודה):> לא מעניין אותי. אני מסתכל קדימה עכשיו. אני אומר: ירשתם מצב איום ונורא. יש לכם חור בתקציב, יש לכם עוני, יש לכם הכול; תשפרו. ואני אומר לכם, זה מתחיל בחוסר ביטחון תזונתי, זה עובר אחר כך, כשגדלים, לחוסר ביטחון תעסוקתי, ואחר כך זה חוסר ביטחון בכלל, וזה מחלחל ומשסע ומחליש את החברה במדינת ישראל. וזה החזון האמיתי שאליו מוליכה אותנו הממשלה ומוליכים אותנו ראש הממשלה ושר האוצר הזה. תודה לכם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אלי ישי, אם יהיה כאן. בבקשה. חמש דקות. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכבדי סגן שר האוצר, אתה יודע, הייתי פה לפני קצת למעלה משעה ושמעתי את יושב-ראש המפלגה שלך, שר האוצר, עומד פה ומתגאה בהישגיו, במה הוא לא קיצץ. הוא רק שכח להגיד במה הוא כן קיצץ, כאביר מעמד הביניים, וכמה הוא פגע בנו, בי ובך. אני לא יודע, אני עדיין שייך למעמד הביניים. אני מאחל לך שיצאת מהמעמד הזה. ואני שואל אותו ואותך: במה הוא, במה אתה, אדוני סגן שר האוצר, בדיוק מתגאה? האם אתה מתגאה בכך שנטל הגזירות נופל כ-25.1% על העשירון התחתון וכ-2.2% על העשירון העליון? שוויון בנטל אתם רוצים? תחפשו גם שוויון בנטל הכלכלי. האם הוא מתגאה, שר האוצר, בפגיעה באנשים העובדים בהעלאת שיעור מס ההכנסה לכל הרמות ב-1.5%, כאילו כולם באותה רמה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עשירון ראשון ושני לא – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, לא, אנחנו עשינו שיעורי בית, אדוני מיקי לוי. אני מציע גם לך לעקוב. האם שר האוצר מתגאה בהעלאת מס החברות לכולם, ללא הבחנה, לרבות עסקים קטנים ובינוניים, שמהווים את הליבה ואת הלב של המשק הישראלי? האם שר האוצר, האם אתה מתגאה בהעלאת האגרה שישלם קשיש סיעודי לחברות כוח-אדם כמעט ב-50% – מ-70 שקלים ל-105 שקלים? זה כבר לא מעמד הביניים, אלה השכבות החלשות. האם אתם מתגאים בביטול נקודות הזיכוי למסיימי תואר ראשון? את זה הוא שכח לציין בנאום שלו. עכשיו, בפגיעה בהורים וילדים, האם הוא מתגאה בהחמרת תנאי הזכאות לסבסוד מעונות-יום להורים עובדים? האם הוא מתגאה בקיצוץ של 3 מיליארד שקלים? של 2 מיליארד שקלים, סליחה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שני הורים עובדים, נכון. הוא לא ביטל את זה. חבר הכנסת חיליק בר, תדייק. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל הוא קיצץ 3 מיליארד שקלים בקצבאות הילדים, סגן השר מיקי לוי. אדוני, אני מוכן להראות לך את שיעורי הבית שאנחנו עשינו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה לא עשית שיעורי בית, צר לי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> האם הוא מתגאה בביטול מתן טיפולי שיניים חינם לילדים בגיל 12–14, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 1.7 מיליארד שקלים מתקציב סבסוד הצהרונים לגילאי שלוש–שמונה, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 348 מיליון שקלים בסבסוד תשלום הורים במערכת החינוך – קיצוץ של 70%, אדוני סגן השר מיקי לוי? אבל עזוב את מעמד הביניים, בוא נלך לעניים. האם הוא מתגאה בהעלאת המע"מ לכולם על כל המוצרים ב-1%? שוב, כולם אותו דבר, ידידי מיקי לוי, במדינה הזאת? האם הוא מתגאה בהחמרת תנאי הזכאות להנחה בארנונה לבעלי הכנסה נמוכה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יודע לעשות מהר כמה זה 1% מ-5,000? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, השארתי את המחשבון בבית. <היו"ר יוני שטבון:> סגן השר מיקי לוי, אם תגיב לכל אחד אז נבלה פה כל הערב. אני אומר את זה בידידות רבה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> האם הוא מתגאה בפגיעתו בנשים, בהטלת מס ביטוח בריאות ומס ביטוח לאומי בסך 162 שקלים בחודש על עקרות-בית שאין להן כל הכנסה? האם הוא, אביר הפריפריה, מתגאה בקיצוץ של 1.38 מיליארד שקלים בפרויקטי תחבורה בפריפריה? בסגירת בתי-משפט השלום בבית-שאן, בנהרייה ובעפולה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 90 מיליון שקלים בתקציב משרד הבינוי והשיכון לצורך מתן הלוואות לדיור? האם הוא מתגאה – נעבור למיעוטים, אולי שם הוא לא פגע – בקיצוץ של 36 מיליון שקלים בתקציב הפיתוח של יישובים דרוזיים, צ'רקסיים ובדואיים, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה, אדוני סגן שר האוצר, בביטול תוכנית שיקום תשתיות ביישובים הכפריים, בפגיעה בהתיישבות, בקיצוץ 800 מיליון שקלים מלב-לבה של ההתיישבות והתעשייה הכפרית? במה בדיוק מתגאה שר האוצר? במה אתם מתגאים, אחרי שעליתם על גבו של מעמד הביניים בבחירות האלה? ואני רוצה רק להגיד לסיום, אדוני היושב-ראש, כי אתה איש דתי, לא מזמן היה חג הפסח. אני חושב ששר האוצר קרא את ההגדה של פסח הפוך. הוא לא הבין אותה נכון, כי הוא יצא לציבור, לאור ההגדה של פסח, והשווה את עצמו ללא פחות ממשה רבנו. רק שמשה רבנו הוא שגאל את עם ישראל מהגזירות של פרעה, ויאיר לפיד היום, שר האוצר שלנו, במה שהוא עושה בתקציב הנוכחי, הוא לא משה רבנו, אדוני; הוא משחק, ומשחק טוב, בתפקיד פרעה. אז שיקרא את ההגדה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> קצת נימוס ודרך ארץ. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> סליחה, הוא השווה את עצמו למשה רבנו. עדיף היה לו שלא היה משתמש באנלוגיה הזאת – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היה ראוי שתתנצל. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – שמשווה את עצמו למשה רבנו. ראוי שיהיה נכון גם לקבל תגובה על האנלוגיה שהוא בחר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראוי שתתנצל – – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חבר הכנסת חיליק בר. למען הסדר הטוב, חברים, אני מבקש להודיע שלקראת 22:00 אנחנו נערכים להצבעה. גם בסיעות בבקשה להעביר את המסר. חבר הכנסת אלי ישי – נוכח? חבר הכנסת אריה דרעי – נוכח? חבר הכנסת אריאל אטיאס, בבקשה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, החוק שמביאים לנו היום – תקציב דו-שנתי מבית-מדרשו של שר האוצר הקודם יובל שטייניץ. הסבירו לנו שבעולם מתפלאים איך ישראל הצליחה בכלכלה שלה, ושבאים ללמוד מאתנו איך עושים תקציב דו-שנתי. ואני שואל: התלמידים האלה שבוא ללמוד, מה, הם לא מבינים? למה הם לא עושים תקציב דו-שנתי? כמה זמן אפשר להסביר להם? בשביל לעשות תקציב דו-שנתי עושים חוק, גוזרים וגומרים. אלא מה? הם הבינו את מה שאנחנו לומדים על בשרנו: מדינה לא יכולה לתכנן הכנסות לשנתיים. היא גם לא יודעת לתכנן הוצאות לשנתיים. מילא הוצאות. אתם יודעים, חוץ מאירועים ביטחוניים שפתאום נכפים עלינו באזורנו הנחמד, אז אפשר להגיד שאפשר פחות או יותר לתכנן. הכנסות, במצב גלובלי כזה, בלי קשר למשברים שקרו באירופה ובארצות-הברית? באופן כללי, כשיש תוכנית לייצר הכנסות לשנתיים, זה על גבול המגלומניה, לבוא ולהגיד: אני יודע מה יהיו המסים במדינת ישראל כשעוד אין מנועי צמיחה. אז שר האוצר כבר אמר שהוא לא יחזור על זה ב-2015. אז הוא אמר. הוא גם אמר שהוא לא יטיל מסים על מעמד הביניים, והוא חזר בו והוא כן מטיל מסים על מעמד הביניים. הוא גם אמר שהוא יקים קבינט לדיור והוא ייתן פתרונות – 150,000 יחידות דיור להשכרה. אז הוא אמר. אין לנו קרקע ל-150,000 יחידות דיור להשכרה באזורי הביקוש. ולכן, מה שאנחנו רואים כאן היום זה פשוט עוד פעם לחשוב שהציבור טיפש. עמד כאן שר האוצר היום והסביר שהכול מצוין. ריקי כהן המטפורית, לשיטתו של שר האוצר, תפסיד כמדומני רק 389 שקלים בחודש. אז או שהוא לא יודע חשבון, או שהוא חושב שאנחנו לא יודעים חשבון. והוא חי רק בססמאות, בגלל שרק המע"מ לפני המס הישיר למי שמרוויחה 20,000 שקל בחודש ומתכננת את הנסיעה שלה לחו"ל לא פעם בשנתיים, פעם בשנה, זה עובר את ה-1,500 שקל. <היו"ר יוני שטבון:> חברי הכנסת מסיעת ש"ס, יושב-ראש הסיעה שלכם מדבר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זו הסיעה היחידה שלא מקוזזת. ולכן, אנחנו רואים כאן פשוט ביזיון, שצוחקים על הציבור. אומרים לו דבר אחד ועושים דבר אחר, והכי גרוע – אומרים את זה מול המצלמה, כי שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים חושבים שזה נתפס. אז זה לא נתפס, כיוון שאנחנו פה, באופוזיציה, ותנועת ש"ס עומדת כאן בגאון, לבוא ולחשוף את המערומים שיש בתקציב הזה – איך פוגעים בשכבות החלשות, איך מעלים מסים, איך מעלים מע"מ, איך מבטלים 2 מיליארד שקל בקצבאות הילדים, שזה פוגע בעיקר בחלשים שלא יכולים להתחיל את החודש. איך פתאום השיח נהיה רק מעמד הביניים והשכבות החלשות, שזה 23% מהאנשים העובדים? והאדם העובד – עובדים עליו יום-יום, שעה-שעה. לפחות אל תשתמשו בססמאות האלה. היה צריך לבוא לכאן היום שר האוצר ולהגיד: חטאתי, עוויתי, פשעתי, עבדתי עליכם, לא הבנתי לאן אני נכנס. אני פשוט מקבל את התקציב גזור-הדבק מנתניהו ומאגף תקציבים. אין לי דרך. זאת הדרך היחידה שלי לנסות איכשהו להבטיח לכם הבטחה חדשה שבעוד שנתיים יהיה יותר טוב. אם זה כמו ההבטחות שהוא הבטיח לנו לפני חודשיים – וראינו איך הוא מקיים אותן. אז מה יהיה בעוד שנתיים? הוא חושב שאף אחד לא יזכור את זה. רבותי, הגזירות הכלכליות והתקציב הדו-שנתי, שיש לו מניות יסוד בבור התקציבי שיש לנו כאן – הולכים עכשיו ועושים עוד בור. כי ראינו בשני סבבים – גם בתקציב 2009–2010 וגם ב-2011–2012 שהמדינה לא יודעת לתכנן הכנסות לשנתיים. ודבר אחרון, ובזה אני מסיים: הגרוע ביותר הוא שמאחר שבתקציב הזה אין מנועי צמיחה – ואומרים את זה טובי הכלכלנים – בגלל שהוא רק תקציב של גזירות; רק מקלות, ואין גזרים בצד השני, אז מאיפה יכולים לתכנן הכנסות לשנתיים – על-ידי כך שמסבירים לנו שבעוד שנתיים יהיה יותר טוב? לצערי הרב, עם התקציב הזה ועם השיטה הזאת, בעוד שנתיים יהיה יותר גרוע. ואני מקווה שעוד לפני השנתיים הממשלה הזאת תוחלף, ויהיה תקציב יותר טוב, ויהיו פה אנשים יותר חברתיים בממשלה, שאכפת להם מהשכבות החלשות. כי כשאנחנו היינו בממשלה לא נתנו להוריד 2.5 מיליארד שקלים, אדוני סגן שר האוצר, אלא הוספנו 1.5 מיליארד לכל האוכלוסייה בישראל. תודה לכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בגלל זה יש בור. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן, ואחריו – חבר הכנסת משולם נהרי. אנחנו באמצע ההסתייגויות, סגן השר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רוצה להשיב. אני שליחו של השר, הוסמכתי לכך. <היו"ר יוני שטבון:> ברשותך, סגן שר האוצר, אחרי חבר הכנסת יצחק כהן תעלה בבקשה לדקה אחת להגיב. חבר הכנסת יצחק כהן, בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <קריאות:> אמן. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי סגן שר האוצר מיקי לוי, מיקי, שני משפטים חוזרים כמו מנטרה אצלכם מתחילת הקדנציה, מתחילת הפניקה של גיבוש התקציב. המשפטים הם: חרדים – גירעון, חרדים – גירעון, חרדים – גירעון. אז אוקיי, בוא נתחיל לעשות סדר, בסדר? מה אתם רוצים מהחרדים? <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אז למה אתם כל הזמן רודפים אותם? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חס וחלילה. <יצחק כהן (ש"ס):> למה אתם מחפשים להכות אותם? מה עשו לכם? מה עשו לכם החרדים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ידידי סגן השר לשעבר, חס וחלילה. <יצחק כהן (ש"ס):> אתם גם טועים, דרך אגב. מבחינה חוקית אסור לכם לעשות מה שאתם עושים. וכל פעם זה חוזר על עצמו. מסבירים לכם משפטנים ופקידים שזה בלתי אפשרי. אגב, לגבי הרפורמה שעשיתם בשירותי דת – הפקידים שם ידעו מזה בכלל? המומחים ידעו מזה שם? אתה יודע שהם תולשים את ציציות ראשיהם? זה בלתי ישים בעליל. אז זכיתם בכותרת, אולי עוד כותרת, אבל זה יהיה מפח נפש כשיסתבר לכם שזה בלתי ישים ובלתי אפשרי. חרדים הכיתם, בכל מה שאפשר: בישיבות, בלימודי ליבה, בכסף למוסדות החינוך שלהם, בלהשבית את האימהות, להחזיר אותן חזרה הביתה מהעבודה. הלוא אם אתה לוקח לאימא חרדית שעובדת, מממשת כושר השתכרות – תפסתם אחלה ססמה – תיקח לה את ההנחה במעונות, היא לא תוכל לעבוד. אז לא אבא ולא אימא יעבדו. אז כל המנטרה הזאת שאתם רוצים להנגיש את שוק העבודה לחרדים – אתם פועלים ההפך. אתם רוצים לראות את האימהות האלה שקשה להן, שבקושי מפרנסות, בעור שיניהן מביאות טרף לילדיהן – גם את זה לקחת להן? אז היא לא תוכל לעבוד. אם תגזול לה את ההנחה במעונות היא לא תוכל לעבוד, היא תחזור הביתה. אתה גוזר עליה חרפת רעב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> זה בתוכנית הכלכלית שלכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מדבר אתי על זוג עובדים? <יצחק כהן (ש"ס):> לא, לא, לא, לא, לא, אין שני בני-זוג עובדים. אתה לא תכריח אברך לעבוד, לא אתה ולא אלף כמוך. לא תכריח אברך לעבוד. אברך לומד תורה. אשתו עובדת, היא מפרנסת. קשה לה, היא הביאה פרנסה הביתה, אז גם את זה אתה רוצה לקחת לה? מה זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תורה ועבודה, נראה לי, זה מושג – – – <היו"ר יוני שטבון:> סגן השר מיקי לוי, אחריו יש לך – – – להגיד את הדברים. <יצחק כהן (ש"ס):> אז בוא אני אגיד לך, מיקי: תירגעו, זה לא ילך. תירגעו מההתקפה, מריצת האמוק נגד החרדים. זה לא ילך. עכשיו, הגירעון – כל מהדורת חדשות שקוראים לכם ומראיינים אתכם אתם מתחילים: השאירו לנו גירעון, השאירו לנו בורות. איך אמרתם בהתחלה? לקחו הלוואות ועשו מסיבות. אתה יודע מה המסיבות שעשו, ידידי? הייתה שביתת רופאים, הייתה שביתת עובדים סוציאליים, היו גמלאים, היה אלמן ואלמנה, היו אלמנות צה"ל, היו ניצולי שואה. היו גם גמלאי משטרה, דרך אגב. גם אתה גמלאי של המשטרה. היה גם טרכטנברג – חינוך חובה חינם. <אמנון כהן (ש"ס):> – – – המשטרה, הוא – – – אחר. <יצחק כהן (ש"ס):> אלה המסיבות שעשתה הקדנציה הקודמת. ואתה יודע מה? יודע מה הגירעון? 40 מיליארד? ב-2009, כששר האוצר יובל שטייניץ נכנס לתפקידו אחרי תקציב חד-שנתי – לא דו-שנתי – אתה יודע מה היה הגירעון? 5.2% תוצר. במושגים שלנו זה 52 מיליארד. אז הוא רץ וצעק: רוני בר-און השאיר לי בור, אני לא יכול לעבוד? הפוך, עשו תוכנית כלכלית שקראו לה "בלימה ותנופה", ותראה את התוצאות, תראה מה קיבלתם. חוץ מהגירעון קיבלתם גם 14.8% צמיחה בארבע שנים; קיבלתם 360,000 מקומות עבודה חדשים; קיבלתם שר שיכון עם מענקים לפריפריה, שדבר ראשון שחשבתם הוא שבגלל ששר השיכון חרדי – בוא נדפוק את הצעירים – הורדתם את המענקים האלה. למה, הוא עשה משהו רע? <היו"ר יוני שטבון:> זה חבר כנסת מהאופוזיציה שמגן על עמדת ראש הממשלה. זה מה שיוצא עכשיו. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מדבר על הקדנציה שלנו. <קריאות:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> הוא דיבר על שר האוצר, הוא מדבר – – – ראש הממשלה. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מציע שתעקוב אחרי מה שאני אומר. שר השיכון החרדי הצליח להביא מזור לפריפריה, לזוגות הצעירים, ולהשיג להם מענק של 110,000 שקל, כדי שיוכלו לגור במטולה, בעפולה, באשקלון, בבאר-שבע, באופקים, בירוחם. מה הצעד הראשון? בגלל שהוא היה שר חרדי אז כנראה זה טוב לחרדים. אגב, לסבר לך את האוזן, חרדים לא השתמשו במענקים האלה כמעט; לא, בעצם לא, לא השתמשו. זה זוגות צעירים מהפריפריה, שאתם אמורים לדאוג להם. אז זה מה שיש לכם לעשות – לקחת את המענק העלוב הזה? הנה, יושב פה ראש עיריית ירוחם לשעבר. צעירים בירוחם יכלו לבוא, לשפר דיור – לקבל מענק של 100,000 שקל. רע, מצנע? <איציק שמולי (העבודה):> מה זה "יכלו"? אנשים כבר שילמו כסף לקבלן. <יצחק כהן (ש"ס):> בבקשה, מיקי. אנשים כבר שילמו כסף וגזלתם להם את זה. אז איזה מסיבות? על מה אתה מדבר? איזה גירעון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> יש גירעון, אוקיי. יש 14% צמיחה, 15% צמיחה? מה הגירעון? אתה יודע מה היה הגירעון ב-2009? יותר גדול: 5.2% תוצר. נו, אז מה? נכנסנו לפניקה? חיפשנו את החרדים? צעקנו: מסיבות? פייסבוק? לא. ישבו צוותים, עשו עבודה – תקציב מדהים. אגב, 2009 זה הרי חד-שנתי, אז על מה אתם מדברים? חבר'ה, תתחילו להתייעץ עם הפקידות הבכירה במשרד. תפסיקו לדבר עם הציבור דרך הפייסבוק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה יודע שלא עשינו שום דבר חוץ מגביית – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא, אתה מבין? לקחו הלוואות, עשו מסיבות. איזה מסיבות? אני זוכר את יאיר לפיד ב"אולפן שישי" – לא ראיתי "אולפן שישי", סיפרו לי – תוקף את הממשלה על שביתת הרופאים: למה אתם לא נותנים להם? למה אתם לא מסיימים את השביתה הזאת? חולים שוכבים וסובלים במיטות – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – משרד החוץ. <יצחק כהן (ש"ס):> כל כך הרבה מסיבות עשינו. גם את משרד החוץ הוא מזכיר לי. גמלאי צה"ל אמרתי, גמלאי משטרה אמרתי, אלמן ואלמנה – איפה חיים כץ? גם את זה אמרתי. אלמנות צה"ל אמרתי, ניצולי שואה אמרתי. אלה המסיבות שהקדנציה הקודמת עשתה, והביאה מזור, והביאה צמיחה, והביאה השקעות ריאליות; מה לא הביאה? הלוואי שתגיעו לזה. אתה יודע שמדינת ישראל הייתה המדינה היחידה במערב, מיקי, שחברות דירוג האשראי העלו לה את דירוג האשראי – כשהם ידעו על הגירעון, אגב. בינואר 2012 ידענו והם ידעו על הגירעון, ובכל זאת – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת כהן, תסיים בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים, מסיים. לא, אני רוצה לעזור לו. – – – בכל זאת העלו את דירוג האשראי. המדינה היחידה בעולם שהעלו לה את דירוג האשראי. מה אתם עשיתם אחרי שבועיים? חטפתם כרטיס צהוב וכרטיס אדום וסטירת לחי מחברות דירוג האשראי. אתה יודע כמה ביוקר זה יעלה לנו? <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יצחק כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> אתה יודע כמה ביוקר זה יעלה לנו? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת יצחק כהן, לסיים בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> מיקי, אנחנו מוכנים לעזור לכם, אם רק תבקשו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. סגן השר חבר הכנסת מיקי לוי מוזמן להגיב על הדברים. על-פי התקנון גם שר וגם סגן שר בכל עת יכולים להגיב על דברים ועל הסתייגויות. <דוד אזולאי (ש"ס):> זה מה שאתה יודע לעשות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – דרך אגב, את התקנון שינו לכבוד איציק כהן. <קריאה:> אה, איציק כהן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתם זוכרים את סגן השר איציק כהן? את התקנון – מי ששינה אותו היה יושב-ראש הכנסת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ידידי, אני מבטיח לכם שזה יהיה קצר מאוד. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, סגן שר האוצר. בבקשה, חמש דקות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בדקה אני מסיים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא שלא רציתי לעלות עכשיו אלא רציתי לסכם בסוף, אבל, חבר הכנסת אטיאס, אתה יודע, רק בגללך עליתי. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מסכים אתך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> היית אומר איציק כהן לפחות, מה אתה אומר אטיאס? היית אומר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה יודע מה? אני מסכים אתך שתקציב דו-שנתי הוא לא טוב. זה מה שאמרת עכשיו, נכון? <אריאל אטיאס (ש"ס):> למה אתם עושים את זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה, להזכיר לך, הצבעת עבור התקציב הזה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אה, נכון. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אבל זו טעות. למה אתם חוזרים על זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז תגיד שזו טעות. תגיד פה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – לא רואים משם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תגיד. כשעמדת פה לא שמעתי אותך אומר: אני טעיתי. עכשיו אומר ידידי חבר הכנסת סגן השר לשעבר, שסייע בידי רבות בכניסתי לתפקיד, ואני מודה לו על כך: התקציב הדו-שנתי היה מאור, מאור הגולה, טוב שעשינו אותו, משילות. אתה מצד אחד אומר: אי-אפשר היה לתכנן את ההכנסות, ואני מסכים אתך, אבל תהיו מסונכרנים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – למה אתם עושים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה היית שותף להחלטה הזאת, אתה הרמת את האצבע. <יצחק כהן (ש"ס):> זו החלטה טובה, החלטה טובה. <קריאה:> לא, החלטה לא טובה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הנה. החלטה טובה – החלטה רעה. תהיו מסונכרנים, משהו. <קריאות:> חופש הביטוי וחופש – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק פעם אחת תהיו מסונכרנים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> למה אתם חוזרים על הטעות הזאת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רוצה להגיד לך, ואני אגיד את זה גם בנאום הסיכום שלי, ויגיד לך סגן השר לשעבר, כי הוא מבין בזה, שפשוט לא הייתה ברירה. מכיוון שהתקציב הזה, בתוך חודשיים היינו צריכים להביא אותו בפני הממשלה, והוא יידון עכשיו בפני המליאה, ועד שהוא יסוכם יהיה בערך, אני מקווה, 28 עד 30 לחודש השביעי – אני מאוד מאוד מקווה שזה יסתיים אז – זה אומר שהתקציב הוא ל-17 חודשים. אז הוא לא דו-שנתי, מה לעשות? הוא פשוט לא דו-שנתי. ומחוסר ברירה, כי הרי לא ייתכן שהיינו מכינים תקציב לחמישה חודשים ומייד בימים אלה היינו מתחילים לעבוד על תקציב חדש לשנת 2014. ככה לא מתכננים תקציב, זה בלתי אפשרי. אבל אופוזיציה כמו באופוזיציה, הכול לא בסדר. עכשיו, אני רוצה להזכיר לך עוד משהו, השר לשעבר אטיאס. <נסים זאב (ש"ס):> סגן השר, אני צריך לדבר בסוף, לא יעזור לכם כלום, גם אם זה יהיה ב-12 בלילה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני פה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני ידבר כמה שרוצה מצדי, עד חצות לילה, אבל אני אדבר פה, שלא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת, ידידי חבר הכנסת נסים, כל הלילה לפני. אין לי לאן לחזור, אין לי לאן ללכת. <נסים זאב (ש"ס):> גם לפני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מפה אני יורד ישר למשרדי באוצר לעבוד. <נסים זאב (ש"ס):> מאה אחוז. <קריאה:> – – – מסירות נפש. <נסים זאב (ש"ס):> לא, כי מגבילים אותנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשהיית שר השיכון אתה, להזכיר לך, הובלת את הסעיף השערורייתי "ותק בנישואין". אותו הורדנו מראש הרשימה לתחתית הרשימה, למקום האחרון. סעיף זה בא לדאוג לסקטור אחד, סקטור ידוע. ידידי השר כהן – סגן השר לשעבר, סליחה – חבר הכנסת כהן, אמרתי כבר שאני מודה לך על הסיוע וההכנה, אבל לא עשינו דבר בלי להתייעץ עם הפקידות הבכירה באוצר, כי יש לה את הניסיון. יש שם אנשים מוכשרים שרק טובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. אבל חוץ ממך כולם פה, כל הבית הזה, תקף את אותם אנשים שעושים עבודת קודש. ואני כל פעם מוצא את עצמי – אל תנענע בראש, כי אני אומר את הדברים כהווייתם. פגע באותם פקידים שאכפת להם, שהם שליחי ציבור, שעושים את עבודתם נאמנה, חדשות לבקרים איך תוקפים אותם, וחבל. תנו להם את הכבוד שמגיע להם כשליחי ציבור. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לסגן שר האוצר מיקי לוי. חבר הכנסת משולם נהרי מוזמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. בבקשה. <משולם נהרי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתקופת הבחירות, עוד הרבה לפני הבחירות, סמוך לבחירות, שמעתי את שר האוצר יאיר לפיד לא פעם אחת מבטיח שכשהוא ייבחר יהיו לפניו שתי משימות: א. לבטל את חוק טל; ב. לבטל את חוק נהרי. וכך הוא גם פרסם בכתובים, ואת שניהם – בשם השוויון בנטל, שוויון בנטל ושוויון לילדי ישראל. ולפני ארבע שעות הוא עמד פה מעל הדוכן וכרך מצה ומרור יחד – דיבר על ההישגים במערכת החינוך, על התוספות במערכת החינוך, שזה נושא בפני עצמו שאפשר לדבר עליו, וגם את הגזירות שבדרך. גולת הכותרת – ביטול חוק נהרי. במערכת הבחירות עוד יכולתי ללמד עליו זכות ולומר: הוא תינוק שנשבה. הוא כנראה לא מכיר את החוק ולא יודע מה מטרתו של החוק, והוא הרי ניזון מהתקשורת. אבל היום, כשהוא כבר נמצא במערכת והוא אמור לדעת את משמעותו של החוק, ופה הוא עומד ורואה בזה הישג, אני מרגיש נבוך. ואני רוצה להסביר לו, וחבל שהוא לא נמצא פה. אם מדברים על שוויון, אין שוויון יותר גדול מאשר החוק הזה. כי מה החוק אומר? איננו מדברים על תקציב מדינה, אנחנו מדברים על תקציב של הרשויות המקומיות. רשות מקומית שיש לה הכנסות עצמיות מארנונה, ממסים, מכל מיני הכנסות, והיא מחליטה להפריש מהתקציב הזה לצורך חינוך, החוק בא ואומר: אנא נהגו בשוויון כלפי כל ילדי היישוב. אל תנהגו איפה ואיפה. כולם שווים. עכשיו, מאחר שמשרד החינוך אינו מתקצב באופן שוויוני את כולם – אינו מתקצב את המוכר שאינו רשמי כמו את רשמי – אז בא החוק ואומר: באותו שיעור שמשרד החינוך מתקצב את התלמיד במשרדו, באותו שיעור גם הרשות המקומית תתקצב את התלמיד. עכשיו שימו לב, בעצם הרשות המקומית, אם היא רוצה, יש לה אפשרות גם לא לתת בכלל. כיצד? כאשר משרד החינוך יבוא ויאמר – הרי זה תלוי בשר. משרד החינוך מבחינת החוק לא חייב לתקצב את המוכר שאינו רשמי. הוא יכול לבוא ולקבוע בתקנות שאינני מתקצב את המוכר שאינו רשמי, ואז גם הרשות לא תתקצב. אבל לא כך נוהג משרד החינוך. משרד החינוך חושב שכן צריך לתקצב, שאי-אפשר להשאיר את ילדי ישראל ללא תקצוב, במיוחד כשמדובר ב-30% מהמערכת. חייבים לנהוג בהם שוויון, ועל-פי החלטתו של משרד החינוך, הרשות המקומית מתקצבת. בא שר אוצר של מדינת ישראל, שמדבר על שוויון, רוצה שוויון, ובדיוק פועל הפוך – עושה דברים שהם לא שוויוניים. אני אומר לשר האוצר: אם אתה חושב שעל זה תהיה תפארתך, הנך טועה. אם תפגע בילדי ישראל, ייזכר לך זאת לדיראון עולם. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נהרי. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, חמש דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני, הדעות שלנו לגבי תקציב דו-שנתי – למרות שהיינו בקואליציה בקדנציה קודמת התנגדנו, אבל תמיד אמרו לנו שזה חד-פעמי, ואחר כך האריכו עוד פעם. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מאוד מקווה שיאריכו את זה פעם אחרונה, בגלל שזה שנה וחצי. אני קצת מרגיש שיהיה עוד חוק, שירצו להמשיך את זה אחר כך לעוד שנתיים, כי יגידו: ניכנס לשנת בחירות, עדיף שנעשה את הדיל הזה עוד פעם. יש תחושה כזאת בניסיון שלנו בבית הזה. אני רוצה לנצל את הבמה ואת זה שיושב אתנו שר הרווחה, ידידי מאיר כהן. אדוני, בתקציב הזה שאנחנו רואים – פורסם דוח של ה-OECD, ונכנסנו למועדון היוקרתי הזה לפני כמה שנים, המדינה עשתה מאמצים רבים להיכנס למועדון. אבל כשנכנסים למועדון הזה צריך גם לעמוד בסטנדרטים של המועדון הזה. המועדון הזה אומר היום שאנחנו מובילים בנושא של פערים חברתיים עמוקים ומורחבים ביותר בסולם של ה-OECD, המובילים בין כל המדינות האלה. אני, אדוני כבוד השר, מכיר את הרגישות שלך, יודע מאיזה עיר אתה בא, והתמודדת שם עם בעיות לא פשוטות, גם ברמה האישית וגם ברמה של השלטון המקומי. לא פעם ראיתי אותך בוועדות הכנסת. תמיד קיבלת הערכה, כי דברים יצאו מקירות לבך, וגם קיבלו פתרונות – לכל האזורים של הפריפריה, בזכות הדברים שנאמרו על-ידך, כי באמת ראו בך שליח של אזור הדרום, של הפריפריה. אני אומר, היום אנחנו לא רואים בתקציב הזה שום בשורה של צמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל, אלא ההפך: אם אנחנו הולכים מחר לקצץ בקצבאות הילדים, אומר מנכ"ל הביטוח הלאומי שעוד 50,000 ילדים ייכנסו מתחת לקו העוני, ונגיע כמעט למיליון ילדים שהם מתחת לקו העוני. אנחנו עומדים היום על 850,000 בערך, אז כ-900,000 ילדים יהיו מתחת לקו העוני. אני אומר לך, אדוני השר, שזו לא רק בעיה של החרדים, כי ראיתי בדוח אחר ש-40% מההורים כשהבעל והאישה עובדים – עובדים, לפי שיטתכם שאתם אומרים: שיצאו לעבוד; עובדים – 40% מההורים נמצאים עדיין מתחת לקו העוני. זה לא אומר שהם לא רוצים לעבוד. הם מרוויחים ביחד אולי 8,000 שקל, אולי 9,000 שקל, יש להם שניים, שלושה ילדים. אני לא יודע מה זה מעמד הביניים. אני חושב שזו האוכלוסייה של מעמד הביניים. אנחנו הולכים להרחיב את הפערים האלה ויהיו יותר משפחות. אם יש עכשיו 40%, אנחנו נגיע ל-50% ו-60% משפחות שעובדות – לא בהכרח חרדיות – שעובדות ועדיין נמצאות מתחת לקו העוני. אני גם לא רואה שום תוכנית של צמיחה בתקציב הזה, שאנחנו נגיד שיש מנועי צמיחה, ניכנס ולאט-לאט נצא, שיאזן. כי יהיה מיתון, לא יהיה תקציב לציבור להוציא על כל מיני מותרות, אז יהיה מיתון ועסקים ייפלו, עסקים ייסגרו, ואנחנו לא רואים פה שום מנוע צמיחה. זה שאומרים פה הממשלה ושר האוצר שעוד שנתיים נהיה במקום אחר – אני לא יודע על מה הם מתבססים. אני אומר, בשיטה שאתם מובילים היום, בראיה של אי-צמיחה והרחבת הפערים, אני לא יודע בעוד שנתיים מאיזה סיבה זה פתאום יסתדר. אחד שנמצא במעגל מסוים, אם הוא יורד, קשה מאוד להעלות אותו, קשה מאוד, והמדינה צריכה להשקיע המון משאבים להוציא, ולפעמים זה בלתי אפשרי. לכן, צריך לחשוב על הדברים האלה לפני שאנחנו גוזרים גזירה – האם הציבור יכול לעמוד בה. אפילו הקדוש-ברוך-הוא לא מביא גזירה לציבור כשהוא מבין שהוא לא יכול, הציבור לא יוכל לעמוד בה; גם אישי, כלפי כל אחד ואחד. אני חושב שאנחנו – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> מה קרה, חבר הכנסת זאב? מה קרה? <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו לא עוזבים את הכנסת עד אחרון הדוברים, אדוני היושב-ראש. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש יתחלף כשנסים זאב ידבר. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> – – – כדי לטחון קמח טחון. <היו"ר יוני שטבון:> אתה מוזמן לדבר עם יושב-ראש האופוזיציה ולתאם את הדברים. אנחנו ממשיכים. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> כולם ידברו. אני רוצה לראות מישהו שלא ידבר. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת זאב, בבקשה, חבר הכנסת כהן יסיים את הדברים. <אמנון כהן (ש"ס):> אני עומד לסיים. אני פונה אל שר הרווחה: אדוני, אתה נכנסת חדש – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת כהן, לסיים בבקשה. <אמנון כהן (ש"ס):> הוא לא נותן לי לדבר. אני מקשיב לו. <היו"ר יוני שטבון:> הוא חברך לסיעה. <אמנון כהן (ש"ס):> עשיתי לך משהו, נסים? אני עשיתי לך משהו? תן לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא שומע אותך פשוט. סליחה. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני, אתה חייב עוד דקה. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אמנון כהן, קדימה. משפט אחרון בבקשה ולסיים. <אמנון כהן (ש"ס):> כבוד השר, אני מבקש מאדוני, וכבודו גם דיבר על זה, שהוא יקים איזשהו צוות לבדיקה של צמצום הפערים בחברה הישראלית, על כל המשתמע מכך. אני מבקש ממך לעשות את הדבר הזה, פעם אחת – תוכנית לאומית לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. אנחנו, אפילו האופוזיציה, נעזור לך בכל דרך אפשרית, בכל ועדות הכנסת, בכל ועדות הכספים. בכל מה שתצטרך אנחנו עומדים לרשותך. פעם אחת איש עם רגש שיבוא ויביא את התוכנית הזאת. התקציב האכזרי הזה יעבור – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חבר הכנסת אמנון – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – אבל אחר כך נצטרך לשבת לעשות את התיקונים, ואנחנו חייבים לתת לזה מענה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אמנון כהן. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה. בבקשה, חמש דקות, ולהקפיד. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר, אנחנו דנים באישור הכנסת למסגרת תקציב לשנתיים. תקציב דו-שנתי. מאחר ששר האוצר עמד מעל כל במה והצהיר שלא יהיה תקציב דו-שנתי, אני החלטתי שאני אקריא לכם, חברי הבית, את נאומו של שר האוצר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ונחזור על דברים שהוא הבטיח לנו, וזה לא עניין של מה שרואים מכאן לא רואים משם; זה משהו שקשור לדנ"א, כי זה חוזר על עצמו באופן סדרתי. הוא אומר – ככה אומר שר האוצר יאיר לפיד במכון למחקרי ביטחון לאומי: "מה שאתם רואים זה לא קיצוצים. מה שאתם רואים זה לא רק גזירות ומסים ולא רק העברה של תקציבים מהביטחון לדיור, או מהישיבות לרווחה. מה שאתם רואים – וככל שיעבור הזמן זה יהיה ברור יותר ויותר – היא הדרך. מה שאתם רואים היא דרך נחושה, ברורה, שיש לה כיוון אחד, שיש לה מטרה אחת: לשים – – – <היו"ר יוני שטבון:> אתה מוזמן להעיר לחבריך לסיעה. <יעקב מרגי (ש"ס):> חברת הכנסת מירי רגב, גם יושבת במקום שלי, גם יושבת בכיסא שלי וגם מפריעה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> זו בעיה שאין עזרת נשים בכנסת, אתה מבין? נשות הכותל. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אומר שר האוצר: "לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד". ואני מדגיש, אני מדגיש: לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד. ואני שואל: זוהי הדרך? זו הדרך שהוא הבטיח? זו הדרך – להבטיח ולא לקיים? להבטיח ולחזור בך? הוא אומר, שר האוצר: "כשנכנסתי למשרד האוצר, ביום הראשון, במפגש הראשון עם בכירי האוצר – בחדר ישיבות צפוף, עם הרבה אנשים סביב השולחן – אמרתי להם שבעיני חזון הוא לא סדרה שלמה של תוכניות שיש להן תוצאה, אלא רעיון אחד עם סדרה שלמה של תוכניות איך ליישם אותו". ואני מסכים אתו. הוא עמד בזה. רעיון אחד: לקחת את אותן תוכניות, רבותי, שהיו במשרד האוצר לאורך שנים וליישם אותן. אלה תוכניות שכל הזמן עלו על שולחן הדיונים טרום תקציב וחלקן ירדו מהשולחן עוד בחדרי מזכירות הממשלה בגלל משאים-ומתנים. הוא הבטיח לנו דרך, הוא הבטיח משהו חדש. אומר שר האוצר: "החזון האחד הזה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> גם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתם אישרתם והכנסת בלמה. <יעקב מרגי (ש"ס):> גם ממה שאישרנו הכנסת בלמה, אבל גם מה שהגיע לחדרי מזכירות הממשלה שם, באולם הישיבות, זה לא כפי שהגיע לכנסת. ואומר שר האוצר: "החזון האחד הזה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתם אישרתם. אתה והשרה אישרתם – – <יעקב מרגי (ש"ס):> נכון. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – והכנסת מנעה. <יעקב מרגי (ש"ס):> נכון. נכון. אבל אני אומר לך שגם איך שזה הגיע לכנסת, זה לא הגיע כפי שזה הגיע לממשלה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה מה שאמרתם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כי כבר ידעתם מה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> "החזון האחד הזה – הוא האדם העובד", כך אומר שר האוצר. ואני אומר לכם: רבותי, מי שרואה את התקציב ואת כוונות שר האוצר, הוא שם את העובד במרכז – הוא שם את העובד במרכז החבטות שלו ובמרכז הגזירות. "לפעמים", כך אומר שר האוצר, "לפעמים קוראים לו מעמד הביניים, לפעמים קוראים לו משלמי המסים, או ציבור העובדים." אומר שר האוצר, יאיר לפיד, "תקראו לו איך שתקראו לו, אבל הוא או היא אלה שמחזיקים את המדינה הזו בחיים". הוא אומר שהעובד באמת מחזיק את המדינה בחיים. באמת הוא למד זאת מהר מדי, ושם על כתפיו את כל כיסוי הבור – הבור שהוא מדבר עליו כל כך הרבה. אומר שר האוצר: "מה זה אומר 'חזון האדם העובד'? זה אומר שהוא במרכז. זה אומר שמשרד האוצר לא מתעסק בגרפים או בגיליונות "אקסל', אלא בבני-אדם שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ומהעבודה הזאת צריכים לקנות במכולת". והוא למד זאת מהר, והוא אמר: אם ההכנסה שלו כולה במכולת, אני אטיל עליו עוד 1% מע"מ. כך אני לוקח לו 1% על כל ההכנסה שלו. אין מס יותר יפה, יעיל מזה, לכסות את הבור. "ואותם עובדים", אומר שר האוצר, "שואלים את עצמם איך הם יגמרו את החודש", והם רוצים שיום אחד תהיה להם דירה. מאחר שהזמן הולך ואוזל, אני אקריא לכם לסיום. אדלג הרבה ממה שהוא הבטיח ולא קיים. <היו"ר יוני שטבון:> תסיים בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מייד מסיים. הוא אומר כך: "אם התשלום הממוצע שמקבלת מדינת ישראל על משאבי הטבע שלה הוא נמוך במיוחד – וכולכם יודעים שאני עדין עכשיו", כך אומר שר האוצר, "אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד וצריך לשנות את זה". ואני אומר לכם: רבותי, כל מה שהוא נאם במכון למחקרי ביטחון לאומי, הוא עשה בדיוק הפוך. באופן שיטתי מבטיח וחוזר בו, מבטיח וחוזר בו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, חמש דקות. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את היושב-ראש. זאת ההזדמנות הראשונה שלי שאני מדבר ואתה – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <דוד אזולאי (ש"ס):> – – ממלא את תפקידך. אני מאחל לך הצלחה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני רוצה לשגר מכאן תנחומים למשפחות שנפגעו היום ובניהן נהרגו בבנק הפועלים בבאר-שבע, ואני מאחל רפואה שלמה לפצועים. אדוני היושב-ראש, בימים אלו, כשהגזירות הכלכליות על סדר-יומנו והשתלחות השר לפיד בציבור החרדי זה להיט – תכה בחרדים, תקבל כותרת – אני רוצה להגיד לכם: אין בלבי על לפיד. שר האוצר, זו האג'נדה שלו. הוא הצהיר על כך, הוא אמר את זה לפני הבחירות, ואם הוא לא היה עושה את זה הייתי מתפלא עליו. הוא הודיע שהוא הולך להכות בחרדים. אבל אני שואל: איפה ראש הממשלה? איפה ביבי נתניהו? שומע פגיעות כאלה, יודע שהולכים לפגוע בצורה הקשה ביותר בציבור החרדי, ואיפה ביבי? ביבי נעלם. ביבי איננו. ראש הממשלה לא מגיב. אדוני ראש הממשלה, אני אומר לך: כזאת כפיות טובה מצדך עוד לא ראיתי. אני לא מצטער שאנחנו באופוזיציה, אני לא כועס על כך. זוהי דרכה של פוליטיקה. ומנסים כאן כל מיני אנשים לנקות את ראש הממשלה מהדבר הזה. רבותי, אני קובע חד-משמעית: ראש הממשלה הנוכחי כפוי טובה. הוא יישא בתוצאות בכך שהוא לא יוכל להגיד בבוא היום, כשהפגיעה תהיה קשה ללא תקנה, ורבים מתושבי הארץ ייכנסו למעגל העוני – הוא לא יוכל להגיד: ידינו לא שפכו את הדם הזה, מפני שהוא שותף לכך. אני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש – הבוקר פגשתי אישה מבוגרת, קשישה, באה אלי בדמעות, בוכה ומספרת לי שהיא ניצולת שואה, וכניצולת שואה פעם בשנה מקבלים הבראה בצורה מאורגנת ומקבלים על כל יום 280 שקל – ביג דיל. מישהו מכיר מלון כזה שמוכן לארח ב-280 שקל? אני לא מכיר. אמרתי: אוקיי, מה הבעיה? היא אומרת לי: פעם היו מארגנים לנו את זה. עכשיו במסגרת הגזירות הכלכליות הולכים להפסיק לנו את זה. עד היכן האכזריות הזאת? ואם לא די בכך, הרי לכם עוד פגיעה. אם אי-אפשר לחיות במדינה הזאת, גם למות כבר אי-אפשר. מחפשים, מחפשים, איפה? בתי-העלמין. החליטו להטיל ארנונה על בתי-העלמין. וכשתקפו את שר האוצר בעניין הזה, הוא הוציא לתקשורת הודעה מתקנת. מה היא אומרת? לא, לא בבתי-עלמין, לא במתים, חס וחלילה, אלא בחברות קדישא. אני רוצה להזכיר לאלה ששכחו אולי, לא הייתם אתנו פה: חבר הכנסת גפני כיושב-ראש ועדת הפנים, ואנוכי כיושב-ראש ועדת הפנים, עשינו סדר בכל מה שקשור לבתי-העלמין וקבענו מחירים קבועים. והאמינו לי שרבים מחברות הקדישא זעקו עלינו, קיבלנו בליסטראות מהם, אבל הלכנו וקבענו מחירים, והמחירים האלה יציבים, ואף אחד לא חורג מהם. אז היה הנושא של הארנונה. באנו ואמרנו: רק רגע, מאיפה? למה שהם ישלמו ארנונה? כפי שישנם מוסדות באותה רשות מקומית שאינם משלמים ארנונה – בית-ספר שדה לא משלם ארנונה – למה שבתי-עלמין ישלמו ארנונה? עבדכם הנאמן הגיש הצעת חוק לפטור מארנונה לבתי-הקברות. באה הממשלה הרעה הזאת – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה לסיים רק. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני כבר מסיים, אדוני. באה הממשלה הרעה הזאת ומה עושה? החליטה להטיל ארנונה. על מי? לא על המתים, על החיים. ואחר כך יגידו לנו: למה מעלים מחירים? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפנות מכאן ולהגיד לכל אלה שחושבים לפגוע בחינוך היהודי הטהור והקדוש: על זה נאמר "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו". תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אזולאי. אנחנו ממשיכים ברשימת המסתייגים. חבר הכנסת יצחק וקנין עולה, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. בבקשה. בבקשה, חמש דקות. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמענו היום בנאום של שר האוצר עד כמה התקציב הפלא ופלא: אין מיתון, הכול כשורה, הכול נעשה בשיקול דעת, בתבונה. רבותי, אני רוצה להגיד לכם משהו. לפני ארבע שנים, חמש שנים, היה מצב כלכלי הרבה יותר קשה מזה שאנחנו נמצאים בו היום. בעולם היה המצב עוד יותר קשה. אני חושב שכל המשבר העולמי התמקד בשנים 2008–2009, ואני זוכר את כל אותן גזירות, כחבר ועדת הכספים, שהניחו לנו פקידי האוצר. אני לא מצפה משר האוצר – שהוא חודש, חודש וחצי בתפקיד, אולי אפילו חודשיים, חבר כנסת חדש – אני לא מצפה ממנו באמת להיכנס לעומקם של דברים. בחודש וחצי, גם אם תרצה, לא תוכל להיכנס. אבל ללכת בזיגזוג של 180 מעלות מכל המצע שלך ולבוא ולהגיד "רבותי, לא הייתה לי ברירה"? רבותי, אני אתן לכם ברירה פה עכשיו. הברירה המרכזית שיש לנבחר ציבור זה לא לקחת את מה שנותנים לך, כי בדיוק מה שהאוצר חשב להביא גם אם היה שר אוצר אחר, הביאו לשר האוצר הנוכחי. רבותי, כאשר אומרים שחברי הכנסת יוותרו על 10% משכרם והשרים על 10%, זאת הדמגוגיה הגדולה ביותר שיכולה להיות. אני אגיד לכם למה. אני הייתי מצפה, מכיוון ששר האוצר היה הראשון שהגיב על הדבר – הוא שמע את יושבת-ראש האופוזיציה מדברת, אומרת: אנחנו ננדב. אמר: נכון. רבותי, אם רוצים לנדב, הרי זה לא הקופה הקטנה. גם אם ייקחו את שכר השרים ושכר חברי הכנסת זה אפילו לא הקופה הקטנה שהייתה לנו, לוועדת הכספים, אני אומר לכם את זה – 8 מיליון שקל. רבותי, אם היו באים והיו אומרים שכל מי שמרוויח היום במדינת ישראל מעל 35,000 שקל יוותר על 10% משכרו – רבותי, זה לא ידגדג אותנו כי נרוויח פחות. אבל אותם אלה שמרוויחים 4,000 ו-5,000 שקלים, אני אומר לכם, 150 שקלים של קצבת ילדים – אתם כנראה לא מבינים מה זה. יש איזה פתגם שהמרוקאים אומרים: מי שלא ילד אותו – זה במרוקאית, אני אגיד בעברית: מי שלא ילד אותו – – – <היו"ר יוני שטבון:> אתה מוזמן להגיד במרוקאית. <יצחק וקנין (ש"ס):> אלי מא וולדו, מאיחן עליה – מי שלא ילד אותו, לא מרחם עליו. לכן הוא אומר: מי שהביא ילד לעולם צריך לדאוג לו. בשיטה שלו אני לא יודע אם אני הייתי פה בכלל. לא הייתי עומד פה; הרבה לא היו עומדים פה. רבותי, אין חמלה, כי אתה לא מרגיש את זה על הבשר שלך. קל לך להגיד לאחרים את מה שאתה אומר, קל מאוד, רבותי, אבל מי שיודע איזה מצוקות יש, רבותי. אני אגיד לכם, פעם היינו מטפלים בציבור הדתי החרדי; היום לא מטפלים בזה בכלל. אני אומר לכם את זה באחריות. מטפלים דווקא באותם אלה שהוא אומר: משפחות עובדות, שהבעל והאישה מביאים 10,000 שקלים ביחד. מה הם ישלמו בזה? ארנונה, שכירות. הרי הכול ערכי. אני גר, רבותי, בפריפריה של הפריפריה. אם בשלומי משלמים 3,000 שקל לדירה של שלושה חדרים – תבדקו את הדברים. אני בין אלה שצרחו וצעקו על נושא הדיור. אני אומר לכם, כל מה שהוא מביא פוגע בשכבות החלשות. רבותי, אולי עכשיו הכול – יש פה איזו אופוריה שהכול הולך להיות – הוא גם הפך להיות נביא נוסף לכול: עוד שנה וחצי יהיה טוב, המצב יסתדר בעוד שנה וחצי. מי אמר שזה יסתדר? כמה זמן אותו גמל יכול לסחוב עליו את כל העסק? כמה זמן, רבותי? אני אומר לכם, רבותי, אם לא תהיה פה חמלה, המצב הזה יחזור אלינו כבומרנג. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. חמש דקות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הדיון הזה, אדוני ראש הממשלה שנכנס אלינו, הדיון הזה, נכון, עדיין לא הדיון על חוק התקציב, ואנחנו לא דנים הלילה בפרטים שיעלו בהמשך בדיונים על חומרת חוק ההסדרים – שאני מקווה שהוא יקוצץ כמעט לחלוטין בגלל הגזירות. אבל אי-אפשר שלא לחזור, אדוני היושב-ראש, על אותן גזירות שכבר ראינו בהחלטה האחרונה שהייתה, בהחלטת הממשלה. אם לא נפרט אותן, הציבור יכול עדיין להישאר מבולבל ולא להבין בסוף מכל הדיון האלה מה עלול להיות לו מחר בבוקר, כנראה זה עם אישור החלטת הממשלה כבר בחודש הקרוב. אדוני היושב-ראש, הוחלט כבר להעלות את המע"מ. אמרו פה חברים, קל מאוד לעשות את המס העקיף הזה, כי קל לגבות אותו. המע"מ, כבר הוחלט להעלות אותו ב-1%, אדוני היושב-ראש. זה אומר פגיעה בכל משפחה בממוצע של לפחות, לפחות עשרות שקלים, אם לא מאות שקלים בחודש. הטילו מס על משפרי דיור; הציבור כנראה עוד לא קולט ועוד לא מבין באיזה מס מדובר. רבותי, כל מי שיש לו היום דירה, אם הוא רוצה לשפר את תנאי הדיור שלו – לא בשביל לחיות בתנאים יותר טובים אלא הוא רוצה להוריד את תנאי החיים שלו כי אין לו כסף – הוא הולך לרכוש מחר דירה חדשה במקום הדירה הקיימת, הולך לשלם מס רכישה 3.5% על סכום נניח של 1.5 מיליון שקלים, כך עולה לצערנו דירה ממוצעת במדינה; הולך לשלם תוספת מס של 50,000 שקלים בגלל ההחלטה האחרונה. איפה הצדק בדבר הזה? מדובר פה באדם שלא רוצה לעשות לעצמו חיים נוחים יותר. קודם כול, זה גם מותר. זוג צעיר, ברוך השם, יש לו תוספת ילדים בבית, הוא רוצה לרכוש דירה גדולה יותר. זה לגיטימי, מותר לו. גם עליו מטילים את המס הזה. אבל אני אומר, המצב האבסורדי הוא שמטילים מס על אדם שרוצה להקטין את הדירה שלו, רוצה ללכת לרכוש דירה קטנה יותר כי אין לו יכולת להחזיק דירה גדולה יותר. אומרים לו: לא. הייתה לך דירה בבעלות, אתה משלם על זה קנס. זה לא מס, זה קנס. זה מה שהחליטה הממשלה האחרונה. זאת הגזירה ההגיונית. הנושא של העלאת מס הכנסה – כולנו שמענו שהממשלה החליטה להעלות את המס ב-1% בכל מדרגות השכר, וזה אמור להיכנס בתחילת השנה הבאה. גם פה מדובר בעשרות עד מאות שקלים לחודש לכל משפחה – תלוי ברמת השכר – והן בעצם משלמות תוספת כסף ממה שלצערנו, הרבה מאוד משפחות אין להן. הנושא של ביטוח לאומי לעקרות-בית – חברתי מרב מיכאלי הזכירה פה קודם את הסוגיה הזאת בהדגשה. רבותי, אנחנו ראינו את הגזירה הזאת כמה קדנציות פה בכנסת, ניסו להעביר אותה והשתדלנו בכל כוחנו להוריד את זה מסדר-היום. ממה רוצים שהאימא תשלם ביטוח לאומי, תוספת של 61 או 62 שקלים? היא צריכה לשלם גם מס בריאות. מאיפה היא תשלם את זה? מאיזו הכנסה שאין לה? אולי אימא תגבה דמי תשלום, בייביסיטר, מהילדים שהיא שומרת עליהם בבית? הרי אבסורד הוא שבסוף מבקשים תשלומים נוספים מאנשים שאין להם, מאנשים שבסוף יצטרכו להפחית מהפרנסה המינימלית שיש להם בבית. יש מס על הפרשות לפנסיה לאנשים – לא מדובר פה על עשירים; מדובר פה על אנשים ששר האוצר הגדיר אותם כעובדים משכבות הביניים. הולכים להטיל עליהם מס על הפנסיה, וזה יפגע לאורך השנים בהטבות שמגיעות להם. אדוני היושב-ראש, הרי דיברו פה, ונדבר פה עוד הרבה, לצערנו, על התואר המפוקפק שקיבלנו: מקום ראשון מלמטה במובן של עוני במדינות שאנחנו התחברנו אליהן בקדנציה הקודמת, מדינות ה-OECD. מדינות ה-OECD מפתיעות אותנו לטובה בכמה וכמה קביעות ונתונים – – <היו"ר יוני שטבון:> אני מבקש לסיים. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – לגבי עוני שלא מקובל, בהחמרות שאנחנו במדינת ישראל עורכים, כולל קצבת הילדים, כולל הראייה איך יוצאים ממצב העוני. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מיכאלי, לסיים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> משפט אחרון. ואנחנו, לצערנו, אדוני היושב-ראש, הגענו למצב שהתוכנית החדשה לא רק שתייעל את מצב העוני במדינת ישראל, אלא היא תחמיר. ולכן, הגזירות פה הולכות להיות גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, שיחתום את רשימת המסתייגים, ואחריו – אורי מקלב. בבקשה, חמש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא מאשים לא את שר האוצר ולא את ראש הממשלה. רק את שלי יחימוביץ. שיהיה לכם ברור, היא אשמה בכל הגזירות הכלכליות היום. ראש הממשלה התחנן אליה, אמר לה: בואי, ביחד נעבוד, נשנה את המפה הזאת. יש לך הזדמנות, יחד עם ש"ס, יחד עם אגודת ישראל. הגברת פתאום נעלמה, ירדה למחתרת, אי-אפשר למצוא אותה. מה קרה לך, שלי? שלי ושלה, שלה היא. שלי ושלכם, שלה היא. הכול זה שלה. כל הבעיות שעכשיו אנחנו רואים – אני בא בטרוניה אל מפלגת העבודה, שיהיה לכם ברור. אבל מה לעשות, צריכים לומר גם משהו לכבודו של שר האוצר. אני רוצה לומר לכם, אני אתחיל במדרש קטן. כתוב: הרואה חמור בחלום יצפה לישועה. למה? יש פסוק בזכריה: "גילי מאֹד בת ציון הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור". תגידו לי, רבותי: כשעני רוכב על חמור, אז אנחנו צריכים לצפות לישועה, אבל מה קורה כשהחמור רוכב על העני? למה אנחנו צריכים לצפות, לאיזה גיהינום? זה מה שקורה בממשלה שלנו, שהחמור רוכב על העוני, הוא רוכב על העניים, הוא מדכא פה את העניים. אם מישהו חושב שהזעקה של הציבור פה לא תביא בסופו של דבר לתוצאה ותוביל למהפכה ציבורית, אז הוא פשוט טועה. עכשיו, על מה מדובר? מדובר כאן על קיצוץ משמעותי בקצבאות הילדים, כאשר 860,000 ילדים נמצאים בעוני. אני יכול לומר לראש הממשלה, שהדבר הכי חכם שהוא עשה בקואליציה הזאת – ששם את לפיד כשר האוצר. אמר לו: תפאדל, בוא נראה אותך, איך אתה מתמודד. אתה דיברת על קיצוצים, אתה אמרת: בוא נראה להם, החרדים, בוא אני אשים אותך בפרונט. השאיר את הלפיד הזה שיהיה בוער, וכל יום אנחנו רואים הפגנות מול לפיד, שוכחים מראש הממשלה, שוכחים מי עומד מאחורי הלפיד הזה. אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, הוא ייתן את הדין בסופו של דבר לציבור שלו, לציבור בוחריו, והוא לא יוכל להתעלם. אני אומר, כאשר הגזירות שנמצאות לפנינו, קודם כול בקצבאות הילדים – יש לנו 40% מהילדים שמוגדרים כחיים בסיכון לעוני, לעומת מדינות ה-OECD, שבקושי מגיעים ל-20%, והקיצוץ בקצבאות הילדים המשמעות שלו היא פגיעה ישירה בילדים שלרווחתם נועדו הקצבאות האלה. מה שר האוצר אומר? אתה הבאת את הילדים, אתה אחראי עליהם. בוודאי שאני אחראי עליהם. אבל מה קורה לאותה משפחה שלא יכולה להתמודד? אז מה, אחת דתו להמית? מה האכזריות הזאת? מה האטימות הזאת? מה קרה לכם, השתגעתם, זהו? רק העבודה מול עיניכם? אנשים – 64% מהמשפחות שעובדות נמצאות מתחת לקו העוני, אז מה אתם מדברים על העניין של העבודה, כאילו העוני תלוי בעבודה והעבודה בעוני? ולכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא קודם כול לקואליציה הזאת להתעורר, שלא תתנהג בצורה אכזרית כפי שהיא נוהגת היום. ולאופוזיציה – רבותי, אם אתם חושבים שיהיו לכם חיים קלים ותהיה לכם עבודה קלה, ואתם תרצו לסגור את הבסטה בשעה 10 בכנסת, אז עדיף שלא תהיה פה אופוזיציה. בדיון כזה אנחנו היינו צריכים להמשיך לפחות יום וחצי, להמשיך לתוך הלילה וגם למחרת בבוקר – זה מה שנאמר לי בצהריים. אז עכשיו נותנים חמש דקות, בקושי אתה יכול לומר איזה מדרש קטן. אי-אפשר אפילו להיכנס לגופו של עניין. <היו"ר יוני שטבון:> אבקש לסיים. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני אומר, אני קורא לאופוזיציה הזאת שתהיה הנהגה יותר אחראית, ואם אנחנו רוצים באמת לשנות גזירות, זה לא כפי שאנחנו נוהגים היום. אנחנו מנסים לצמצם את רשות הדיבור של כל אחד ואחד מאתנו למינימום. אנחנו צריכים להשתמש באותה זכות דיבור שיש לנו ולמצות עד הסוף, כמה שזה ניתן, כדי להוכיח את הקואליציה הזאת עד שתשנה את הגזירות הרעות. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, אחרון המסתייגים. סליחה, חבר הכנסת אורי מקלב. לאחר מכן נעבור לרשימת מבקשי רשות הדיבור. יש כשישה נכון לעכשיו. בבקשה, חמש דקות, ושוב סליחה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, יושב-ראש הכנסת, לאחר דברי שר האוצר היום אחר הצהריים במליאה, הגיב ואמר שהוא רוצה לציין שלא היו קריאות ביניים לשר האוצר בנאום, שהוא עבר בשלום, חוץ מקריאת עידוד של חבר הכנסת נסים זאב, שעודד אותו בכל הכבוד על שורת הדברים והתוספות והפעולות שמשרד האוצר עושה בתקציב 2013 ותקציב 2014. בכל אופן, אני כן שמעתי קריאת ביניים אחת, של יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. היא צעקה ממקום מושבה פה ושאלה:, מה קורה עם קצבאות הילדים? בכל ההישגים וכל הדברים, מה עם קצבאות הילדים? והתשובה של שר האוצר הייתה: מי אחראי לילדים? מי שהביא את הילדים לעולם הוא שאחראי. ההורים אחראים לילדים. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה ששר האוצר אומר את זה כאן, מכיוון שהישנות הדבר פעמיים היא סימן כי אמת הוא הדבר, ככה שר האוצר גם חושב, אז אני באמת רוצה להגיד: זאת אמירה מקוממת מאוד, לא אנושית, לא חברתית. היא לא ראויה להיאמר בכלל. היא ודאי לא ראויה להיאמר מאיש ציבור, ובוודאי ובוודאי מאחד שאמור להיות שר האוצר, שצריך להיות אחראי לכל תושבי מדינת ישראל, מתוכם 800,000 ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני. ולבוא ולהגיד: ההורים אחראים? ואם ההורה לא יכול והוא לא אחראי אז אין לנו אחריות כלפי אותם ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני? באים וזועקים. אומר מנכ"ל הביטוח הלאומי ש-800,000 ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, ואנחנו עכשיו בקיצוץ קצבאות הילדים מוסיפים עליהם עוד 50,000. זאת אמירה סתם, שאפשר לפטור אותה ב"ההורים אחראים"? עד כדי כך השבע והמדושן לא מרגיש את הרעב? וזה עובר כאן בשלום ובשקט. זאת אמירה לא אנושית, לא אחראית, לא ציבורית וגם לא יהודית. לא בתור ילד – אולי נסווג אותו כצער בעלי-חיים. ילד רעב, שהולך לישון רעב, כצער בעלי-חיים אפשר לסווג אותו? ואז אנחנו יכולים. איך אפשר לעבור לסדר-היום על אמירה כזאת? <דוד אזולאי (ש"ס):> ראש הממשלה לא מגיב. הוא לא מגיב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> גם ראש הממשלה לא מחה. ואני רוצה להגיד לשר האוצר: אתה באמת חושב שאתה מגדל את הילדים? אתה באמת, עם ה-240 שקל בקצבאות הילדים, אתה באמת חושב שאתה מחזיק להורים את הילד? אתה משלם את הבריאות שלו? אתה משלם את החינוך שלו? אתה משלם את הלבוש שלו? את המזון שלו? כשאתה אומר: אני לא צריך להחזיק את הילדים, ההורים יחזיקו את הילדים. צר לי להגיד לך שגם את זה אתה לא יודע. רק בתוספת שהוא רק מוציא – סלחו לי, חברי – על הטיטולים ועל ה"מטרנה" ועל תוספת המזון שיש לו, רק מס ערך מוסף שהוא מחזיר לך בעניין הזה – זה כל מה שאתה נותן לו. אתה אומר שאתה מחזיק אותם? ואת הדבר הזה, קצבאות הילדים, רק כאן המציאו את זה, בארץ-ישראל, במדינת ישראל? בכל אירופה יודעים שנותנים תמיכות, קצבאות כאלה, יודעים לעודד ילודה, יודעים להשתתף בהוצאה על ילד. כולם יודעים, המציאו. זה דבר ברור. שם אנשים לא צריכים לעבוד? שם אנשים לא עובדים? ובכל אופן המדינה יודעת שצריך לעודד. זו התשובה גם לאומה שאיבדה למעלה משליש ממנה לפני כמה עשרות שנים בלבד, שכמה חשוב לה עידוד הילודה, כמה חשוב לה לחזק את העם היהודי, כמה שהיא סובלת מבעיות דמוגרפיות – זאת התשובה שנותנים, שהילדים יחזרו, הילדים יהיו בעוני? שההורים אחראים? והרי גם את ההיסטוריה אתם לא יודעים, מאיפה מגיעות קצבאות הילדים. קצבאות הילדים מגיעות מביטול נקודות הזיכוי. קצת היסטוריה. למה נותנים קצבאות הילדים? מובן מאליו שלוקחים מס הכנסה מאדם שמפרנס משפחה. כמה שהוא מפרנס יותר – יש צורך והיגיון להתחשב בהכנסה שלו במספר הנפשות. מי שביטלו את נקודות הזיכוי בהורדה במס אמרו: ייתנו את המענק הזה דרך קצבאות הילדים. אז היום באים ואומרים – – – <היו"ר יוני שטבון:> אבקש לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כן, עוד לא הגיע הזמן ממש, אבל טוב שאתה מדייק. בסדר. <היו"ר יוני שטבון:> לקראת סיום. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ולכן האמירה הזאת, שהיא חוזרת ונאמרת כאן, שההורים אחראים, ולכן אנחנו משאירים את הילדים רעבים, זה מראה – לא סתם אמירה – זה מראה את המהות של בני-אדם. ולכן אני מבין את ההחלטות האחרות ששר האוצר מקבל. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. אנחנו נעבור לרשימת מבקשי הדיבור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. אחרי חבר הכנסת מוחמד ברכה – חבר הכנסת דב חנין. חמש דקות. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יודע אם אנחנו נמצאים בבית-משוגעים. לא יודע, לא יכול להבין. הנאום של שר האוצר אחרי האי-אמון פשוט מעלה תהיות לגבי השפיות הכלכלית או השפיות של ההתנהלות. כבר שבועות מסבירים לנו כמה המצב קשה ואיזו ירושה קיבל שר האוצר מהממשלה הקודמת. והיום הוא עמד על הדוכן וסקר כל מיני דברים שהוספנו לחינוך והוספנו לסטודנטים, ואחר כך בא וסיפר לנו כמה הוא לא פגע בארנונה ולא פגע בדברים כאלה. תחליט, אדוני שר האוצר: האם זה תקציב של בשורה, או תקציב של כיבוי שרפה? אבל אי-אפשר לשחק ביניהם. זה לא – פה זה כנסת, זה גורלות של בני-אדם; זה לא קרקס ולא לוליינות פוליטית. חוץ מזה, העניין של הירושה. ממי קיבלת את הירושה? מממשלה אחרת? מאותה ממשלה שאתה יושב בה. זאת אותה ממשלה שיצרה את המשבר, אותה ממשלה שהעמיקה את הגירעון. אתה יושב בה, והעומד בראש הממשלה, שעשה את כל העוולות האלה, הוא ראש הממשלה שלך. לכן, יש פה התנהלות שהיא יותר קרובה להתנהלות של שוטים מאשר של כלכלה וכלכלנים. אבל על-פי כל דין, התקציב איך שהוא נראה היום, גם עם התוספות וגם עם הגזירות, הוא תקציב שיביא להעמקת העוני, להעמקת המצוקה. ואני לא רוצה להתייפייף ולדבר על שכבות הביניים. אני חושב שהמחויבות העיקרית של המדינה היא לאותן שכבות חלשות, שלא יכולות להתקיים ולא יכולות לגמור את החודש. ולכן אין פה שום בשורה. להפך, יש פה מגמה מאוד ברורה, מאוד חד-משמעית, להשקיע עוד רבבות של בני-אדם מתחת לקו העוני, עמוק עוד יותר. ולכן הסיפור של תקציב דו-שנתי או של תקציב חד-שנתי הוא סיפור חשוב. אנחנו התנגדנו לו בכנסת הקודמת ואנחנו מתנגדים לו בכנסת הזאת, אבל בעיקר ההתנגדות היא לאותו סולם ערכים קלוקל, הרסני, אכזרי, ללא רחמים, שהתקציב הזה ימיט על שכבות רבות בקרב האוכלוסייה במדינת ישראל. התקציב הזה, גם אם הוא יהיה תוכנית חומש ואם הוא יהיה חד-שנתי או דו-שנתי, הוא תקציב אכזרי שבא לפגוע בשכבות החלשות. אני הבטחתי ליושב-ראש הכנסת שאני אקצר אז אני מקצר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין, בבקשה; אחרון הדוברים, אני מבין. לאחר מכן, אלא אם כן הממשלה תרצה להשיב, אנחנו נעבור מייד להצבעה. הנה, המזכירות כבר צלצלה מזמן, אז אנחנו צריכים להיות ערוכים להצבעות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, עם סיומו של הדיון הארוך והמתיש הזה הגיע הזמן, עמיתי חברי הכנסת, לדבר על שלושה פילים שנמצאים במרכזו של האולם הזה. לפיל הראשון קוראים מלחמה. לפי המספרים שאנחנו יודעים, 11 מיליארד שקלים הושקעו בהכנות למלחמה אזורית נגד איראן. זה רק הקצה הגלוי של קרחון אדיר של הוצאות צבאיות. זה המשך של מדיניות שמתבטאת בפרויקט הכיבוש וההתנחלויות, הפרויקט הגדול ביותר, הבזבזני ביותר, המיותר ביותר, המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל. ואם רוצים לייצר פתרונות חברתיים וכלכליים ולהתחיל לטפל ברצינות בבעיותיה של החברה הישראלית, צריך קודם כול לשנות כיוון: במקום מדיניות מלחמה וכיבוש, לייצר מדיניות של הסדר ושלום. לפיל השני, עמיתי חברי הכנסת, קוראים טייקונים. היום קראנו שהמאיון העליון בישראל משלם הרבה פחות מסים, אבל האלפיון העליון בכלל לא משלם. האלפיון העליון מקבל מהמדינה הרבה יותר הטבות ממה שהוא משלם. לפיל השלישי, עמיתי חברי הכנסת, קוראים ביזת אוצרות הטבע: ביזה נמשכת של ים-המלח, של הפוספטים, של המים המינרליים, של החול, של כל משאבי הטבע שמדינת ישראל הפקירה אותם לטייקונים, לבעלי הון, שעושים מהם רווחים עצומים על חשבון הציבור. עמיתי חברי הכנסת, כשאני שומע את הדיבורים על הפרטת הנמלים, באמת הנה הבשורה הגדולה של מאבק נגד עבודה מאורגנת ונגד עובדים מאורגנים. והנה, גם את הנמלים, שהם היום רכוש ציבורי, הרכוש של כולנו, הנמלים של כולנו – גם אותם רוצים לתת לידי טייקון בעל הון פרטי כזה או אחר, והנה בזה נמצאה הגאולה ובזה מצבו של הציבור בישראל ישתפר. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת הולכת בכיוון גרוע מבחינה כלכלית, מכיוון שהיא הולכת בכיוון גרוע מבחינה פוליטית, מכיוון שהיא הולכת בכיוון גרוע מבחינה חברתית, ולכן, עמיתי חברי הכנסת, ישראל צריכה ממשלה אחרת. ישראל צריכה דרך אחרת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אני מבין ששר האוצר וסגן שר האוצר כבר אמרו את דברם ואין צורך בסיכומים נוספים. יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – בבקשה, אדוני. מייד לאחר מכן אנחנו עוברים להצבעות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, מאחר שהבנתי שכולנו שוכנענו בנושא של הנחיצות של תקציב דו-שנתי הפעם, לשנה וחצי בלבד, ומ-2015 זה יהיה חד-שנתי, אז לא נותר לי אלא רק לברך את כל אלה שעזרו בגיבוש התקציב. אני רוצה לברך את טמיר כהן, מנהל הוועדה, ואת חברי המערכת ליאת, אורית ורחל, ומצד שני את מי שעסקו במלאכה בדבקות ובמסירות: את הייעוץ המשפטי, שגית, אייל, שלומית וטל. בעיקר אני רוצה להודות לשר האוצר יאיר לפיד ולסגן שר האוצר מיקי לוי, ובעיקר אחרונים אחרונים חביבים – לחברי הוועדה שפעלו, קיימו דיונים רציניים, ובסופו של דבר הגענו למסקנה הנכונה. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. נא לשבת. אין צורך להסביר שלמרות שקיימנו דיון משולב, אנחנו מקיימים הצבעה נפרדת על כל חוק בנפרד. הראשון שבהם הוא הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3). אין צורך בהצבעה על שם החוק, אין פה שם חדש לחוק, לכן אנחנו נצביע קודם כול על הסתייגויות. לסעיף 1 קיימות הסתייגויות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג – קבוצת סיעת מרצ; יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר – קבוצת סיעת יהדות התורה; שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי – קבוצת סיעת העבודה; אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב ואברהם מיכאלי – קבוצת סיעת ש"ס. זו בעצם הסתייגות אחת של כל אלה, של כל הקבוצות של כל הסיעות לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התוצאות הן: 51 מתנגדים, 37 בעד. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נצביע על סעיפים 1–7, כולל, לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. זה לפי נוסח הוועדה. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–7, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 38 נמנעים – אין סעיפים 1–7, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי כל הסעיפים – בעצם הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), קריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 51 נגד – 38 נמנעים – אין חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, את ההסתייגויות לסעיף 4 אנחנו מורידים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מורידים הסתייגויות לסעיף 4. אדוני מדבר בשם כל הקבוצות? כל ההסתייגויות. תודה, אדוני. <יצחק הרצוג (העבודה):> כל ההסתייגויות חוץ מסעיף 1. רק סעיף 1. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל עדיין אנחנו מצביעים על ההסתייגויות לסעיף 1. אם כן, חברי הכנסת, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית – לסעיף 1 יש הסתייגות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג – קבוצת סיעת מרצ; יעקב ליצמן, משה גפני, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר – קבוצת סיעת יהדות התורה; שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מירי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי – קבוצת סיעת העבודה; אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב ואברהם מיכאלי – קבוצת סיעת ש"ס. אנחנו מתבקשים להצביע על ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. <קריאה:> – – – שם החוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, זה אותו חוק. זה אותו שם. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברור, ברור. 51 מתנגדים להסתייגות, 38 בעדה, ואין נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. אם כן, אנחנו מצביעים על הסעיפים. מכויון שכל ההסתייגויות לסעיף 4 הוסרו, נוכל להצביע על סעיפים 1 עד 8, כולל, בקריאה השנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 1–8, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 38 נמנעים – אין סעיפים 1–8, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <קריאה:> שם החוק הוא לא אותו דבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שם החוק אותו דבר. 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. החוק אושר – כל הסעיפים – בקריאה שנייה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע, כנוסח הוועדה, בקריאה שלישית. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 51 נגד – 37 נמנעים – אין חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 51 בעד, 37 מתנגדים ואין נמנעים. גם הצעת חוק זו אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, י"ב בסיוון תשע"ג, 21 במאי 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:38.>