דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ג
ישיבה ל'
הישיבה השלושים של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י"ב בסיוון התשע"ג (21 במאי 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
איציק שמולי (העבודה): 4
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 5
דב חנין (חד"ש): 6
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 6
נחמן שי (העבודה): 7
דב ליפמן (יש עתיד): 8
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 9
איתן כבל (העבודה): 9
באסל גטאס (בל"ד): 10
איילת שקד (הבית היהודי): 11
יעקב מרגי (ש"ס): 11
מיקי רוזנטל (העבודה): 12
מיכל רוזין (מרצ): 15
אלעזר שטרן (התנועה): 16
עמרם מצנע (התנועה): 17
עליזה לביא (יש עתיד): 18
עיסאווי פריג' (מרצ): 19
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 20
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 21
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 21
שמעון סולומון (יש עתיד): 22
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 22
דוד אזולאי (ש"ס): 23
שר החינוך שי פירון: 24
דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום הסטודנט הלאומי 28
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 28
הצעת חוק הרישום למוסדות להשכלה גבוהה, התשע"ג–2013 29
דב חנין (חד"ש): 29
הצעות לסדר-היום 33
ציון יום הסטודנט הלאומי 33
איציק שמולי (העבודה): 33
נסים זאב (ש"ס): 35
זהבה גלאון (מרצ): 38
יוני שטבון (הבית היהודי): 41
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 43
שאול מופז (קדימה): 45
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 48
שר החינוך שי פירון: 51
רונן הופמן (יש עתיד): 62
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 62
חילופי גברי בוועדות הכנסת 63
צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 63
הצעה לסדר-היום 65
מסיבות סיום ראוותניות בבתי-הספר – לעשירים בלבד 65
אברהם מיכאלי (ש"ס): 65
שר החינוך שי פירון: 68
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 70
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 70
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ב בסיוון תשע"ג, 21 במאי 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
כמדי יום שלישי, נאומים בני דקה. מי שמעוניין להירשם, יצביע. אני מפעיל את ההצבעה. בבקשה, חברי הכנסת, נא להצביע.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יש רק ארבעה וזהו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את חבר הכנסת איציק שמולי לפתוח. בבקשה, נאומים בני דקה.
<איציק שמולי (העבודה):>
תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מיקרופון לחבר הכנסת שמולי. קולו לא נשמע.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אתמול אירע מקרה מאוד מחריד בעיר באר-שבע, מסע טבח בסניף בנק מקומי, שזעזע כמובן את כולנו.
כבר אתמול נזהרתי מעל במת הכנסת לקשור כל מיני הקשרים ולהימנע מפרשנויות, אחרים התאפקו פחות. אני, אדוני היושב-ראש, רוצה להגיד שמה שמזעזע אותי במיוחד זה הקלות הבלתי נסבלת שבה כבר מנסים ציניקנים גדולים לרכוב על הגל ולהאשים גם את המפגינים שיוצאים לרחובות וגם את מפלגות האופוזיציה בהסתה כביכול שהביאה למקרה. אתמול היה ריאיון בתוכנית "לילה כלכלי", זו רק דוגמה אחת. יש בזה צביעות, יש בזה ציניות. המלחמה והמאבק שלנו הם כמובן מאבק צודק לאור התוכנית הכלכלית המאוד-מאוד קשה שרוצים להנחית על הראש של הציבור.
בגילוי לב אני אומר, חלק מהביקורת מופנית לחלק הזה של האולם, שגם מנסה להציג את המקרה באופן ישיר כקשור לזה שמתוך מצוקה כספית של 6,000 שקל בן-אדם יוצא למסע טבח כזה. אני חושב שהסיבה המרכזית לטבח אתמול הייתה סיבה אישיותית, פסיכולוגית, ולא צריך ללכת למחוזות רחוקים יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. נזכה לנוכחות של שר תורן?
<נחמן שי (העבודה):>
מאז שכיווצו את הממשלה, יותר קשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יותר קשה, נכון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, כאילו בממשלה שהייתה מרובת שרים הייתה נוכחות במליאה. אנחנו עדים שאף שר או סגן שר לא היה, למרות שהיו 34 שרים.
אדוני היושב-ראש, היום התפרסם בכלי התקשורת על איזה מנהיג או כת שמכונה "אל-ג'מאעה" מכפר מג'ד-אלכרום. אני רוצה לציין שעדיין הדבר בתור חשדות, אבל אם יתברר שכל מה שקראנו עליו נכון, אני רוצה לציין שלא כל אחד שעושה מעצמו מנהיג או ח'ליפה, מדבר בשם האסלאם או הדת, הוא באמת מייצג את האסלאם והמוסלמים. יש כאלה שעושים מעשים נוראיים, מתנהגים באלימות, בברוטליות, אם זה כלפי נשים, אם זה בשם החינוך הטוב והראוי, או בשם הדת, והאסלאם רחוק מהדברים האלה ומתנער מאנשים כאלה. הדת והאסלאם לא מצדיקים, לא אלימות, לא ברוטליות, ובמיוחד כלפי נשים וכלפי ילדים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אבו עראר.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה, קראנו בדאגה את הנוסח של הצעת המחליטים הארוכה שהגיעה בפני הממשלה, שאמורה להיות בסיס לתקציב ולחוק ההסדרים. זה אוסף אדיר של רעיונות שונים, חלקם משונים, לעתים סותרים. אם זה מכוון להיות בסיס של חוק הסדרים, זה חוק הסדרים מסוכן ובעייתי, אפילו חסר תקדים, אפילו ביחס לחוקי הסדרים קשים שהיו בעבר.
קראתי בתקשורת, אדוני היושב-ראש, שגם אתה הבעת ביקורת וביקשת מהממשלה לבחון מחדש את הסוגיה הזאת. אני רוצה לומר לך מכאן את ברכתנו. זה באמת לא עניין של קואליציה ואופוזיציה. כולנו אמורים לשמור על נוהלי עבודה וצורת עבודה. גם אם הממשלה מעוניינת לקדם רפורמות, וזו זכותה, יש דרך לעשות את זה בצורה עניינית, לגופו של עניין.
ואם אני כבר מזכיר שיתופי פעולה קואליציה–אופוזיציה, אני רוצה לציין פה, אדוני היושב-ראש, שיצרנו פה השבוע שיתוף פעולה מאוד מרשים של חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה נגד גזירות על הדיור ובעד פתרונות של דיור, ואני חושב שזה יכול להיות מודל טוב איך אפשר לעבוד בנושאים מוסכמים בכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום ראשון האחרון שרפו תושבי המושב רתמים – זה מושב ליד היישוב הבדואי ביר-הדאג' – אוהל ביישוב הבדואי-ערבי, דבר שגרם לתגרה ועימותים בין שני הצדדים. העימות נגרר לכביש הראשי; תושבי רתמים חסמו את הכביש למספר שעות עד שהגיעה המשטרה, ואז אני הגעתי, באותו זמן, ופניתי לתושבי ביר-הדאג' שיחזרו הביתה. חזרו. שאלתי את מפקד תחנת המשטרה מי היה נוכח שם, פניתי אליו, ביקשתי שיפזר את המתפרעים ממושב רתמים, והוא ענה לי: זה שיקול דעת שלי ואני אחליט מה לעשות; אל תגיד לי מה לעשות. נאלצתי להתקשר לממ"ז הדרומי – מפקד המחוז הדרומי – של המשטרה, והוא הבטיח לי שבתוך חמש דקות יפזר את המתפרעים. לצערי חיכיתי שעתיים או יותר ולא התפזרו המתפרעים. והתפלאתי על התנהגות המשטרה, שעמדו להתחנן בפני המתפרעים ממושב רתמים, לשכנע אותם לחזור, ולא חזרו.
אז שאלתי שוב ושוב, מה קורה כאן, הרי זאת התקהלות אסורה על-פי חוק. ולא פיזרו אותם, למרות שהם שרפו אוהל, חסמו כבישים וגם תקפו את אחד התושבים המקומיים, שהוא מנהל הסיעה אצלנו, קוראים לו סלמאן מחאמיד. סלמאן, כשפנה לאחד השוטרים וסיפר לו על התקיפה שהוא הותקף, אמרו לו: תגיש תלונה במשטרה. באותו רגע פנה אחד מהמתפרעים תושבי רתמים למשטרה, אמרו: מישהו לקח לנו את המצלמה, ואז עצרו את התושב הזה, הכניסו אותו לניידת – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים, אדוני.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני, באמת אני רואה שוב אפליה, גזענות, אם המשטרה כך מתנהגת במקום שתאכוף את החוק ותגן על אזרחים בצורה שווה. תודה רבה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך את הדברים של חברי איציק שמולי, אבל בהיבט אחר. כולנו עקבנו אחרי הדיווחים שהגיעו מבאר-שבע. בעוונותי בחרתי לפני הרבה שנים לעסוק במקצוע העיתונאות, ותוך כדי כך נחשפתי ועסקתי בהרבה אירועי חירום מן הסוג הזה, לפעמים פיגועים, לפעמים אירועים אחרים.
מה שנראה תמיד כל כך פשוט – תזרוק לאוויר כל מה שאתה יודע – הוא מסוכן וחסר אחריות ויכול לגרום אפילו לתוצאות חמורות. אתמול, תוך כדי צפייה במסך, הבחנתי שהכתבים מדווחים ששני הרוצחים, או שני השודדים, הם מרהט, מהיישוב רהט. אני לא זוכר אם ראיתי את המילה ערבי או לא, אבל אנחנו יודעים שברהט בדרך כלל מתגוררים ערבים. זה היה חסר אחריות ממדרגה ראשונה. קודם כול, כי זה לא היה נכון. שנית, כי זה יצר איזו הזמנה אפילו לתגובה, להסתה.
אני מתכוון לפנות לרשות השנייה. אני מתכוון לפנות ליושבי-ראש של חברת החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10. הכתבים והכתבות שלהם נדרשים ברגעים כאלה לגלות אחריות וזהירות. השידור זה לא מקום לדחוף אליו כל טיפת מידע מעורערת, אלא להביא רק מידע ברור, מה גם שבמקרה הזה היו יכולות להיות לכך השלכות חמורות מאוד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
צהריים טובים.
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני משתתף היום בכאבן של משפחות סברי, כהן, אבן-חיים וזיתון. תנוחמו מהשמים.
ברצוני לנצל את הבמה הזאת על מנת להביא לידיעתכם ולידיעת הציבור הרחב את הפעילות המבורכת של עמותת "שותף". העמותה הוקמה על-ידי שתי נשים, בת' שטיינברג ומרים אברהם, עולות חדשות מארצות-הברית, בעלות אומץ לב בלתי רגיל, שללא מימון מהמדינה הקימו ארגון שמצליח לשנות הלכה למעשה את המציאות החברתית בישראל לחברה יותר פתוחה ומקבלת, ועל הדרך לפעול למען אלו שמתקשים לפעול למען עצמם.
המסר העיקרי של ארגון "שותף" הוא שהאוכלוסיות המיוחדות אינן נטל. כל עוד מספקים להן את ההזדמנויות הנכונות, השמים הם הגבול. עמותת "שותף" פועלת בצורה ייחודית בכך שהיא מכנסת בפעילות שלה אנשים בעלי מגוון צרכים מיוחדים, כמו גם אנשים שאינם כאלה. ב"שותף" הם מאחדים יחד ילדים בעלי פיגור שכלי, אוטיסטים, חולי CP, חילונים, דתיים, אנשי ימין ושמאל, יהודים ולא יהודים.
אדוני היושב-ראש, כולי תקווה שארגון זה לא יהיה רק אור לגויים אלא גם ישפוך אור פנימה, אלינו ועלינו. אני מזמין אתכם, חברי, להצטרף אלי לביקור ולראות את הפעילות הכל-כך מיוחדת והחשובה שלהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהמשך לרצח הנורא, אדוני היושב-ראש, שהיה בבאר-שבע, והאשמת השווא הנפשעת כלפי תושבי רהט, כאשר שני הערוצים ציינו שמדובר כנראה בשני תושבי רהט – גם היו כתוביות – מדובר בפרקטיקה סטריאוטיפית גזענית. כאשר עושים טעות יש להתנצל ויש להסיק מסקנות על הדרך שבה מגיע כביכול מידע כזה, שלא נבדק. בדרך כלל מידע כזה מגיע או על-ידי הכתב או על-ידי המשטרה. אגב, הערוצים אומרים שהמשטרה העבירה להם באס.אם.אסים. למה המשטרה העבירה, אדוני היושב-ראש? כי הם אומרים שהיו שניים שנראו בעלי חזות ערבית, או חזות מזרחית.
בדקתי, אדוני היושב-ראש. 60% מהיהודים בארץ נראים כמו ערבים; 60%. עכשיו, מתוך ה-60% האלה – אגב, יש יותר יהודים, אדוני היושב-ראש, שנראים ערבים מאשר ערבים שנראים ערבים, מבחינה מספרית. יש 8 מיליון תושבים, מתוכם 1.5 מיליון ערבים. נגיד שמהערבים האלה יש 10% עם עיניים כחולות. נשאר בערך מיליון או 1.1 מיליון ערבים שנראים ערבים. עכשיו, 60% מה-8 מיליון זה 4.8 מיליון. נגיד שמתוכם, עם סימן מזהה של כיפה, יש 17% במדינת ישראל. מתוכם 10% שנראים בעלי זהות ערבית – מזרחים. אז בכל מקרה, אדוני היושב-ראש, זה 4 מיליון ו-176,000 יהודים שנראים ערבים, מול מיליון ערבים. נראה לך סביר מייד עם מעשה רצח כזה להאשים את תושבי רהט? זה מגוחך. לכן, זה מחייב שיקול דעת והתנצלות מיידית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אחרי האירוע הקשה של אתמול – ואני שולח מכאן תנחומים למשפחות – וגם כשאנחנו נמצאים בתקופה שאנחנו נמצאים, של שיח כלכלי-חברתי לא פשוט וקשה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כאן ובנאום של דקה להעלות את מה שלא נמצא לצערי בשיח, וזה נושא השלום. אני אומר לחברי מהימין, שאם יש משהו שהצלחתם לעשות בצורה יוצאת מן הכלל – חיסלתם לחלוטין את השיח סביב המילה שלום בכלל, אפילו לא שיח פנימי, אלא בכלל לדבר על הדברים האלה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות כאן ולפנות ליש עתיד, לפנות ללפיד, שהוא חלק מרכזי בקואליציה. זה ממש – שלא ימצא את עצמו מתחבא, כפי שרובנו עושים בימים אלה, סביב צמד המילים – עכשיו כולנו תומכים בשתי מדינות לשני עמים. שתי מדינות לשני עמים. פתרנו את כל הבעיות. שואלים אותך: מה אתה עושה למען השלום? אני? בעד שתי מדינות לשני עמים. ולכן אני פונה ומנצל את ההזדמנות. ואתה תיתן לי אותה כל פעם לעמוד כאן ולהזכיר את זה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בשמחה רבה. אני אתן לך כל יום שלישי דקה להזכיר את הנושא הזה.
<איתן כבל (העבודה):>
אתה רואה? אפילו אתה מסתמך עלי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חברת הכנסת איילת שקד.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני התכוונתי לדבר על נושא אחר אבל בדרכי הנה תפסו אותי כמה מורי נהיגה מנצרת שהיו היום בישיבת הוועדה לפניות הציבור בעניין סגירת משרד הרישוי בנצרת. המשרד נסגר בגלל חילוקי דעות בין עיריית נצרת-עילית לבין משרד התחבורה על תשלום דמי שכירות ושכר שתי פקידות. מתברר שחוקית אסור שהעירייה תשלם לרשות ממשלתית עבור דמי שכירות. אסור שרשות מקומית תממן רשות ממשלתית. לפי הייעוץ המשפטי זה אסור – הלכו וסגרו.
עכשיו 300,000 איש אין להם את השירותים של משרד רישוי. מאות מורי נהיגה, ברובם ערבים, כבר חודש וחצי לא מתפרנסים. אין להם טסטים לתלמידים שלהם. בלי הטסטים הם לא יכולים ללכת ללמד את התלמידים, והם יושבים. זה ממש הופך להיות עניין קריטי, חומר נפץ. אנשים מאוד כעוסים.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
תגיש שאילתה דחופה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אנחנו מקווים שדרך הוועדה בראשות עדי קול – היא דוחפת את זה, אבל כנראה דרושה התערבות יותר גדולה כדי לפתור את הבעיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. הנה, העלית את הנושא, חבר הכנסת גטאס. נקווה שאכן יטופל. חברת הכנסת איילת שקד, ואחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
חבל לי שחבר הכנסת אבו עראר לא נמצא, כי אני הולכת לספר את אותו סיפור, על אותו אירוע, אבל מנקודת מבט אחרת לגמרי.
תושבת רתמים נתקלה בכניסה ליישוב בכביש עם סלעים. שני תושבי ביר-הדאג' עם טרקטורונים, רעולי פנים, התחילו ליידות עליה אבנים. זה מה שנקרא פעולת "תג מחיר" שעושים תושבי היישוב בגלל ההריסות של המינהל של מבנים בלתי חוקיים. זאת אומרת, כשהמינהל הורס מבנים בלתי חוקיים בביר-הדאג', התושבים רואים את תושבי רתמים כנציגי הממשלה ומתנקמים בהם. המשטרה מנסה לעשות כמיטב יכולתה אבל לא מצליחה. יש שם הפרעות סדר והתפרעויות והצקות לתושבי רתמים באופן שוטף כבר כמה חודשים.
אני שואלת: אם כמה מבנים בלתי חוקיים בביר-הדאג' לא מצליחים להרוס, איך הממשלה תוציא לפועל את תוכנית ההתיישבות וההסדרה הבדואית בנגב?
<נחמן שי (העבודה):>
אתם החלטתם, מה את רוצה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שקד. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפי הפרסומים, הקיצוץ בקצבאות הילדים ידחף אל קו העוני יותר מ-50,000 ילדים. רבותי חברי הכנסת, השקעה בילדים היא חיסכון לטווח ארוך, וחבל שההסתכלות שלנו על הילדים במצוקה, או לא במצוקה, באה דרך המשקפיים של הוריהם. ובואו לא נשכח שלפעמים גם הוריהם לא אשמים. אך נעזוב זאת לרגע, כי הילדים האלה שאנו אמורים לטפל בהם בוודאי לא אשמים.
בואו נעזור להם בכך שנעצור במקצת את שרשרת המצוקה. עם עזרה מסוימת ולא גדולה נעצור את שרשרת המצוקה ונחסוך לדורות הבאים משאבים רבים בכך שניצור חברה בריאה יותר, צודקת יותר, וממילא יוצרת ומייצרת יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת רוזנטל, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, צר לי שהיום אנחנו חוגגים 15 שנה לחקיקת חוק חופש המידע ובחרת, כבודו – ויש לי כבוד רב אליך – לציין דווקא ביום הזה את רצונך לצמצם את החוק, בנושא פסק-דין של בית-המשפט העליון בנושא המיצ"ב. לכל אחד יש דעה משלו, ואני מאוד מכבד את דעתך, אבל נדמה לי שדווקא היום, שזה יום חופש המידע, היית צריך לדבר בזכות הרחבת חופש המידע. לבקר את ההחלטה של בית-המשפט זה בסדר גמור, אבל אנחנו נאבקים על החוק הזה ועל חופש המידע כל כך הרבה זמן, ואתה יודע כמה המאבק הזה קשה, ואנחנו היינו רוצים את עזרתך בעניין.
נדמה לי שבעיקרון, גם אפילו נכון היה שתאמר דברים נוספים לעניין הזה ביום הזה. תודה.
<שר החינוך שי פירון:>
זאת ההזדמנות שלי לחזק את היושב-ראש – – –
<עמרם מצנע (התנועה):>
גם אני.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אז אני מוכרח להעיר הערה. אני, כששמעתי את פסק-הדין, גם אני – – –
<שר החינוך שי פירון:>
מיקי, תזכור – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תקשיב, רגע.
<שר החינוך שי פירון:>
אני אגיד רק משפט.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
בבקשה.
<שר החינוך שי פירון:>
תזכור שבסוף יש ילד עם שם פרטי שהולך לבית-ספר ויודע שכתבו עליו באינטרנט היום שהוא מקום אחרון. הוא לא אשם. הוא לא אשם במצב הכלכלי של ההורים שלו, הוא לא אשם בשכונה שהוא גר. אם אתה חושב שחופש המידע מתיר לבייש ילד בישראל, תגיד את זה בקול.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אני אגיד לך את הדבר הבא, כבוד שר החינוך.
<קריאה:>
– – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אני אומר לך את הדבר הבא: איש לא פרסם שם של ילד.
<שר החינוך שי פירון:>
של בית-ספר.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
רק שנייה. אם כבר הערת, תן לי לתקן, זה חשוב. איש לא פרסם שם של מורה ואיש לא פרסם שם של ילד. פרסמו שמות של בתי-ספר.
עכשיו, אני רוצה לשאול אותך: האם לפני אישור הפרסום, הילדים באזור, בשכונה, בעיר, לא ידעו שיש בית-ספר טוב יותר או פחות טוב? אחד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
שתיים, הדבר הזה לא יעזור, כי בסופו של דבר התהליך, הוא נועד לתקן ולשפר. ביקורת זה דבר טוב. אם משרדי הממשלה והרשויות יבינו שחשיפה של דברים שהם לא בסדר רק תשפר אותם – זה לא נועד לנגח כל היום – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – זה נועד רק לשפר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רוזנטל. אני פחדתי להפסיק אותו, שלא יגידו שאני גם סותם פיות של מתנגדי.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
חס וחלילה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת רוזנטל, אני ודאי לא אגיב לתוכן הדברים, אבל איך היינו יודעים שיש יום כזה ושזה מעניין אילו הייתי בא ורק אומר: אני מברך את כל המשתתפים, ברוכים הבאים לכנסת, תודה רבה. הנה, אמרתי דברים שאתה לא מסכים אתם, יש דיון, מסתבר שיש דעות בעד ונגד. כך בדיוק אנחנו צריכים לעבוד על חקיקה, כשכל הדעות יבואו לידי ביטוי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
העיקר הוא דיבר בכבוד – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
איך לא. חבר הכנסת רוזנטל ודאי דיבר כמו שמקובל בשפה הפרלמנטרית במליאה, וכך זה צריך להיות, ואין שום חשש שזה יהיה אחרת. חבר הכנסת רוזנטל אמר את דברו. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, השבוע ביקרנו, חבר הכנסת עיסאווי פריג' ואנוכי, בכפר-עקב. כפר-עקב, בוודאי רובכם אינו יודע, הוא חלק ממדינת ישראל, הוא נמצא בירושלים הצפונית. כדי להגיע אליו צריך לעבור את מחסום קלנדיה ולנסוע לכיכר הראשונה בקלנדיה על מנת לפנות ימינה ולהגיע לכפר.
מדובר באזרחים ישראלים, משלמי מסים, ביטוח לאומי וארנונה. על-פי עיריית ירושלים, 90% מהם משלמים ארנונה באופן מלא. הם מקבלים תעודת לידה ותעודת פטירה ממדינת ישראל, אבל בכך מסתיימת האחריות של המדינה כלפיהם. הם חיים בצפיפות של 60,000 איש על קמ"ר, יש להם בעיית ניקוז קשה, שהביאה להצפת 40 בתים בחורף האחרון. בכבישים יש חורים לרוב, אין שם לא תאורה ואפילו לא שילוט – תמרורים, רמזור, לא שילוט של רחובות – שום דבר. שר החינוך היקר, 7,800 תלמידים בכפר-עקב, ורק שני בתי-ספר של משרד החינוך. שאר מסגרות החינוך נמצאות בבתים פרטיים. ילדים בעלי מוגבלויות לא יכולים בכלל להגיע, אין שום נגישות להגיע לכיתות. ילדים מחינוך מיוחד צריכים לנסוע בעצמם – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – ללא הסעה לירושלים, כל בוקר, ב-06:30.
מדינת ישראל צריכה להחליט אם תושבי כפר-עקב הם חלק מהמדינה, ואז מגיעים להם כל השירותים של מדינת ישראל, ואם לא – אז פתרון אחר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת אלעזר שטרן, כפי שאמרנו, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, אני ניגשתי אתמול לחברי חבר הכנסת גנאים אחרי שהוא ירד ואמרתי לו שגם לי מאוד הפריע שהזכירו, ישר שייכו את התוקף בבאר-שבע לחבר'ה מרהט. אני מציע גם לעמיתי, גם לחברי חבר הכנסת אחמד טיבי – א. זה לא טוב לנו שרק חברי הכנסת הערבים מדברים על זה, זו באמת בעיה של כולנו.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
סליחה, אני לא הייתי פה קודם, אז סליחה. והדבר השני, אני חושב שכדאי שגם אנחנו, את הווליום או את חריפות הדברים קצת נוריד.
שני משפטים נוספים. בנצרת-עילית – אני צריך להגיד לעמיתי חבר הכנסת באסל – אני ניגשתי אתמול לשר התחבורה שהיה פה, על אותה בעיה שהוא העלה כאן, על הטסטים והבטלה בנצרת. צריך רק להוסיף משפט אחד: זה אחרי פסיקה של בית-משפט, שכבר היו צריכים להתחיל להפעיל אותה מיום ראשון, וזה עדיין לא עובד.
והדבר האחרון, חייל חרדי הותקף אמש בקללות ואבנים. אני יודע שאם אני אגנה את זה, אז אין לזה שום משמעות, גם לא בטוח שמקשיבים שם למה שאני אומר פה. אבל אם יעשו את זה חברי חברי הכנסת החרדים – –
<אריאל אטיאס (ש"ס):>
– – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – שמכירים בחשיבות השירות – אני אומר את זה באמת, אני יודע שהם מכירים בחשיבות השירות בצה"ל – אני חושב שזה יתרום לכולנו יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אני רוצה לספר לכם על בחור צעיר שנולד בירוחם לפני 34 שנים, יאיר פלקר. היה לוחם בצי ספינות הטילים, הוא גר עד היום בירוחם, והוא כתב ספר – ספר הביכורים שלו, שנקרא "דקה לחצות". ספר מעניין מאוד, מביא חלק מסיפור חייו, אבל בעיקר עוסק באלימות בחברה הישראלית. אלימות שאנחנו עוסקים כל הזמן בגינוי שלה, בוועדת החינוך הנושא הזה עולה חדשות לבקרים: אלימות, גזענות, פשעי שנאה, וכדומה. אז הנה לכם סיפור שצומח בפריפריה, ונאחל לו שיצאו עוד הרבה ספרים שמספרים את הסיפור של הפריפריה ושל החברה הישראלית בכלל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. הנה, אנחנו מקיימים אירוע "הצעה לספר", אולי חבר הכנסת מצנע גם יציג שם קטעים מן הספר הזה. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
בדקה הזאת בדרך כלל אנחנו ככה מתבוננים סביב, אבל אני רוצה שנחזור רגע לאולם הזה לפני שבועיים. היה פה דיון לכבוד יום ירושלים, ואמור היה להיות דיון חגיגי. אירחנו פה, הוזמנו לוחמים ולוחמות שלחמו לפני 65 שנים על מנת שאנחנו נוכל לחיות כאן היום, ואני רוצה לקרוא בפניכם – כי אני רוצה להביא דברים בשם אומרם – דברים שכותבת ענת בלילי-בלום, נכדה של לוחמת בחטיבת הראל, שהגיעה לכאן ביום ירושלים לפני שבועיים. חלקנו הגדול היה כאן.
ואני מצטטת: "לוחמי הפלמ"ח המבוגרים, חלקם כבר בכיסא גלגלים, המתינו שעה ארוכה להיכנס אל אולם המליאה. את המוזמנים הפנו כמובן, כמו בחלם, דווקא אל הכניסה שבה לא היו רמפות לכיסאות גלגלים ולאנשים המתקשים בהליכה. בהיכנסם, המשיך הדיון בחוק המשילות במלוא עוזו. הדיון נערך בשפה גרועה יותר משפת השוק, תוך ביזוי מוחלט של משכן הכנסת, ואין פוצה פה ומצפצף.
"באיחור של יותר משעתיים מהרגע שבו הוזמנו החל הדיון על יום ירושלים. באותו רגע פרשו מרבית חברי הכנסת מן המליאה, ונותרו בה מספר מצומצם של חברי כנסת שניתן היה לספור על שתי ידיים בקושי. איש מהנואמים בדיון לא התייחס למבקרים המוזמנים, אף לא לעצם קיומם במקום ואף לא לירושלים עצמה. קומץ חברי כנסת, שחשוב היה להם ללהג מול מליאה ריקה, עסקו בניגוח פוליטי בזוי ונמוך. בזה מסתכמות החוויות של אירועי יום ירושלים במליאת הכנסת. המוזמנים עזבו אט-אט את המקום בהרגשת השפלה איומה"; עד כאן הדברים של ענת.
אולי מעידה חד-פעמית ואולי לא, אבל האלוף במיל' שלמה גזית, שהיה בעבר ראש אמ"ן, כתב שהוא בחר מלכתחילה שלא להגיע לכאן מכיוון שמהניסיון הארוך שלו הוא יודע שכך הם פני הדברים במשכן.
חברים, חלקנו הגדול חדשים, וחלקנו האחר מנוסים. בואו ונחליט על כללים נכונים וטובים לנו ולציבור בישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. את דעתי בנושא הזה כבר אמרתי – איך אנחנו הגענו מהצבעה שבה השתתפו כ-100 חברי כנסת תוך דקות ספורות ל-22, 23 חברי כנסת. ספרתי, ואני לא לוקח את מלוא האחריות, אבל זה פחות או יותר המספר של אלה שנשארו לכבוד ירושלים בירתנו בעולם.
דרך אגב, תיקון קטן: כל הנואמים התייחסו לנוכחות ותיקי חטיבת הראל, חברי מועצת העיר ויקירי ירושלים. גם אני, גם חבר הכנסת ריבלין וגם חבר הכנסת בר, כולם ודאי התייחסו לכך; וזה כלל וכלל לא מוריד מן הביקורת המוצדקת מאוד שמובעת במכתב.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, בוא ונאמר שהפעם ביום ירושלים היו יותר אנשים מהרגיל. אני רק רוצה לומר שאני כבר חגגתי את יום הולדתו של הרצל – אני, משפחת הרצל – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
באווירה אינטימית של יום הולדת. הבנתי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אנחנו היינו לבד – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה אני אגיד לך, אדוני חבר הכנסת ריבלין? אני מבין שההומור העצוב הזה בא להביע הרבה מאוד דברים, ואני מסכים לכל מילה בנושא הזה.
חברי הכנסת, נמשיך. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני כבוד היושב-ראש, חברים, לשם שינוי אדבר על נושא שאני רואה שרק החבר'ה מש"ס התייחסו אליו – דוח העוני. לפי דוח העוני שהתפרסם בחודש האחרון, 20% ממדינת ישראל חיים מתחת לקו העוני. מאחר שמדובר בערבים ובחרדים, זה לא נמצא בשיח הפוליטי.
אני שואל שאלה פשוטה: כל הכלכלנים הבכירים אומרים שהערבים, המיעוט הערבי, החברה הערבית, לא לוקחת חלק בתוצר הלאומי בהתאם לשיעורה באוכלוסייה – הרבה פחות מחצי. אני שואל שאלה פשוטה: בואו ונעשה עסקה. נשלב את המיעוט הערבי בתוך החברה, שיהיה מיעוט מייצר, ואז נפתור את בעיית הגירעון ונפתור את בעיית החברה הערבית. בואו ונעשה את זה כעסקה. למה תמשיכו ונמשיך להתעלם מזה? למה ממשיכים להתעלם מזה? גדולי הכלכלנים ציינו את זה וממשיכים לציין את זה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – שחייבים להכניס את הערבים ואת החרדים לכוח הייצור. למה ממשיכים להתעלם? זאת שאלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חברת הכנסת תמנו-שטה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום חגגנו ואנחנו עדיין חוגגים את יום הסטודנט, וזה לבד מצביע על היחס המיוחד שלנו בחברה בישראל להשכלה הגבוהה, לסטודנט ולקמפוס שבו מכשירים את דור העתיד בחינוך, בכלכלה, במחקר ובהצמחת מנהיגות, ובמיוחד מנהיגות חברתית.
אני מבקש לעבור מן החגיגיות אל משהו שאולי חברי הכנסת הוותיקים לא כל כך מתרגשים ממנו ואומרים: תעבור לסדר-היום. חשבתי שבכל זאת זה חלק מעבודתנו וכן לציין זאת. כמובן, בעבודתם של חברי הכנסת אחד הדברים החשובים זה באמת התקשורת המלווה את עבודתם וסוקרת את פעילותם ומהווה משוב חשוב לעשייה שלהם. כמובן, הציפייה היא שהסקירה תהיה נאמנה ומבטאת את מה שקרה בפועל. על כן הופתעתי והתאכזבתי מאוד כאשר בשניים מהעיתונים בסוף השבוע האחרון סופר כאילו הוועדה לביקורת המדינה החליטה לפנות למבקר על מנת שיחקור את הגירעון של 40 מיליארד שקלים. לא רק זאת – נכתב מאמר מערכת על-ידי עורך העיתון שכולו השמצה של הוועדה על החלטתה וטיפשותה, כלשונה, ועל היותה קולר האשמה לכל התקלות. ובכן, לא היה ולא נברא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אולי לא היה, אבל נברא על-ידי העיתון, וזאת עובדה. וכבר אמרנו שגם עובדה זה fact.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואחריה – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אני דווקא רוצה לתת לכם רגע של נחת, חברים. אני לא רוצה להעביר ביקורת ולא לומר שצר לי, אלא לברך את משרד החינוך ולתת להם רגע נחת בכך שאומר שאנחנו צריכים לשים לב שאחרי עשרות שנים של הזנחה של כפרי-הנוער, של המבנים, של 30,000 ילדים שנמצאים בפנימיות, שזה קורת הגג שלהם, שזה הבית שלהם, סוף-סוף התקבלה החלטה חשובה: הולכים לשפץ לילדים האלה את הבית שלהם. כשאני שמעתי על ההחלטה הזאת אני התרגשתי מאוד. צריך להבין שמבחינתנו בסופו של דבר יש ילדים שאין להם לאן לחזור, ואנחנו צריכים לזכור אותם כאן. נכון שיש דברים שהם ברומו של עולם, אבל בעיני, חשוב שהילדים האלה יהיו ברומו של עולם בעינינו כל יום ויום. 40 מיליון שקלים כבר השנה הזאת לשיפוץ, ועוד כ-30 מיליון שקלים לתוספת בדברים אחרים – אני חושבת שזה ראוי לשבח. תודה לך, שר החינוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – אחרון הדוברים להיום, חבר הכנסת שמעון סולומון.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
ביום שלישי, 14 במאי, נהרג הולך רגל מפגיעת רכבת בתחנת רחובות; ביום חמישי, 16 במאי, נהרג רוכב אופנוע בן 25 בתאונת דרכים בכביש 55; ביום שישי, 17 במאי, נהרג נהג רכב בן 25 בהתהפכות רכבו בכביש 90; ביום ראשון, 19 במאי, נהרג יורם מויאל, בן 53, ממדרשת שדה-בוקר, בכביש 90 סמוך למושב נאות-הכיכר; ביום שני, 20 במאי, נהרג מוחמד אבו-מדיגם, בן 21, מרהט, בתאונה בין שתי משאיות על כביש 40 סמוך לצומת להבים. בתאונה היו עוד פצועים – אנוש, קשה ובינוני. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת שמעון סולומון. טעות שלי, יש עוד שני דוברים: חברי הכנסת ראובן ריבלין ודוד אזולאי. עד כאן הרשימה.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על "האח הגדול", על מה שהיה לפני שבוע-שבועיים, כשבתקשורת ראינו את היחס ליוצאת אתיופיה, את השנאה, את האפליה, את הגזענות, את מה שהיה שם. חלקנו כעסנו וזעקנו שזה לא נכון ושזה לא בסדר, כי אחרי זה הוא התנהג בדיוק באותה התנהגות גועלית כלפי לסבית, והמשותף זה היחס לשונה. אני אומר כל הזמן ששנאה היא שנאה, שהיא תכונה מולדת, שהיא תכונה שגם נרכשת, לצערי הרב, שהיום יכולה להתבצע פה ומחר היא שם. לכן, חשוב מאוד שלא נעלים עין. חשוב מאוד שנזעק בכל מקום שאנחנו רואים שנאה, כולל השנאה לזרים – שאנחנו מפגינים כלפיהם כאילו הם חיות, כאילו הם לא בני-אדם. חשוב מאוד לשמר את הסובלנות, את היחס, את הרגישות, כי בסופו של דבר, שנאה היא שנאה, והיא יכולה להתבטא בכל מיני מקומות, וכבר ראינו את זה. העיפו אותו, דרך אגב, אחרי זה, אחרי שראו איך הוא התייחס גם ללסבית. לכן, בואו ונוקיע את זה ביחד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון סולומון. חבר הכנסת ראובן רובי ריבלין, ואחריו – אחרון הדוברים לפרק זה, חבר הכנסת דוד אזולאי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, לצערי, אתמול ויתרתי על זכות הדיבור, ורציתי להתייחס גם לענייני דיומא, מלבד נושא התקציב.
אתמול קרה דבר נורא בבאר-שבע, אבל אני רוצה לגעת בדבר שנתעורר היום על-ידי חבר הכנסת רוזנטל בעקבות דבריו של יושב-ראש הכנסת בעניין חופש המידע. אסור בשום פנים ואופן שתהיה כאן הפקרות המידע. האמירה של אמצעי התקשורת הראשיים בישראל, שמעצבים את דעת הקהל, שמסרו כמידע שהרוצח בבאר-שבע הוא ערבי, בלי שהדבר היה יכול להתפרש אלא שערבי הוא רוצח, אלה הם דברים שלא יכולים להתקבל על דעתנו – הרוב במדינת ישראל, הרוב היהודי. ואני מגנה זאת בכל תוקף ומסביר שבשם חופש המידע, אדוני שר החינוך, ובשם זכות הציבור לדעת, תוך הגנה שאם אני חשבתי בתום לב שמה שאני מפרסם הוא הדבר הראוי והנכון ואם טעיתי – טעיתי בתום לב, הוא דבר שמביא לידי הפקרות.
אני מבקש להתנצל בפני אזרחי ישראל הערבים, ובפני הערבים בכלל, על העובדה שבאו והפריחו איזושהי האשמה שהיא ברמה קולקטיבית. כמו שיאמרו: חרדי עשה.
<קריאה:>
ואומרים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כמו שיאמרו ואומרים. הדברים האלה הם דברים שאינם ראויים, וראוי שהכנסת תגנה זאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ראובן ריבלין. חבר הכנסת דוד אזולאי, ולאחר מכן ביקש שר החינוך, חבר הכנסת שי פירון, להתייחס לנואמים, כמקובל, ונאפשר לו.
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לדברי קודמי, חבר הכנסת ראובן ריבלין. לצערי הרב, אני רוצה להגיד לך שגם אצלנו, החרדים, זה קורה. הפגנה של 30,000 חרדים, שלושה התפרעו – כל החרדים התפרעו. אז שנדע.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
חרדי – – – מה זה חרדי? – – –
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להביע כאן את מחאתי כנגד שר האוצר, שזו פעם שנייה שהוא עולה על דוכן הנואמים ומשתלח בצורה פרועה במשפחות ברוכות ילדים; אתמול עשה את זה בשנית. הגיע הזמן – אנחנו מדברים פה על מחאות – שראש הממשלה יקרא לו לסדר. שר האוצר מחזיק בתפקיד ממלכתי, הוא שר של כולם. הגיע הזמן שידע שהוא גם ראש מפלגה וגם שר האוצר של מדינת ישראל. לא יעלה על הדעת שבפעם השנייה על דוכן הכנסת אומר שר האוצר: הגוף האחראי לילדים נקרא הורים; הורים צריכים לטפל בילדיהם. אינני רוצה לפרש את המשמעויות של העניין הזה. אני קורא לראש הממשלה בבית הזה וקורא לו: אנא ממך, תקרא את שר האוצר שלך לסדר. אחרת, שתיקה כהודאה – אתה שותף לדברים האלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. אדוני השר, שר החינוך חבר הכנסת שי פירון, בבקשה. אתה יכול לעלות לדוכן ולהשיב לפחות לחלק מן הדברים ששמעת במסגרת התורנות שלך כאן בנאומים בני דקה.
<שר החינוך שי פירון:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה, ברשותכם, להתייחס ממש בקיצור רב לחלק מהדברים שנשמעו כאן. אין ספק שחופש המידע הוא ערך חשוב ומשמעותי מאין כמוהו. אבל כשמדדים שמתפרסמים בציבור לא מביאים בחשבון, למשל, כחלק מהשקלול, את המצב הסוציו-אקונומי של ההורים; למשל, שיקולים כמו היעדר הנשרה מבית-הספר והתמדה של התלמידים; למשל, שיקולים כמו סולידריות, התנדבות ומחויבות חברתית. הם הולכים – משל היינו עוסקים עכשיו בליגת כדורגל – להישגים מספריים מסוימים ומפרסמים אותם וחושפים את קלונם של תלמידים ספציפיים, כי מה זה משנה אם כתוב השם של הילד או השם של בית-הספר?
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
אני רוצה לומר את עמדתי. אני הקשבתי לך ברוב קשב, וכידוע לך, אני רואה אותך כחלק ממשפחת החינוך. עכשיו יש ויכוח בתוך המשפחה.
אני חושב שיש מקום דווקא להקפיד הקפדה יתרה בכבודם של העשוקים. ילדים עשירים לא צריכים שנגן עליהם, ילדים מאזורים מבוססים לא צריכים שנגן עליהם. הם יכולים להתמודד עם חופש המידע בקלות יתרה. אבל ילד שגם כך הדימוי העצמי שלו לקוי, ילד שגם ככה מתמודד עם העובדה – הרי הוא לא בוחר באיזה בית-ספר ללמוד, הוא גר בשכונה מסוימת. מדובר בבתי-ספר יסודיים, אתה יודע את זה. לא מדובר בבתי-ספר תיכוניים, שבהם יש בחירת בתי-ספר. זה בית-הספר של שכונת מגוריו.
המיצ"ב במהותו נועד להיות כלי עבודה למנהל בית-הספר, כדי שמנהל בית-הספר ייקח את המבדקים האלה ויוכל על-פיהם לתכנן מערכת שלמה של תיקונים ושיפורים, כדי שמנהל בית-הספר יוכל למדוד את עצמו ואת מוריו, וגם כדי שיוכל לשתף את קהילת ההורים כדי לייצר תהליך של שיפור.
אומר לך יותר מזה – אני גם מתנגד לאופן שבו אנחנו מייצרים ליגות של בתי-ספר לפי ההישגים והזכאות לבגרות, משום שמה שקורה זה שכל מנהל בית-ספר שיש לו ילדים שמסכנים את היכולת שלו לתפוס את המקום הראשון או השני בעיר, מבצע הנשרה סמויה של הילדים. אספר לך סיפור מזעזע. במקום מסוים בארץ סגר מנהל בית-ספר במעבר לתיכון את כיתת החינוך המיוחד בטענה שהיא תקלקל לו את ממוצע הזכאות לבגרות, ואז הוא ירד למקום השני או השלישי בעיר במסגרת התחרות.
לכן, כשמדובר בסוגיות האלה – אני לא נגד תחרות ואני לא נגד פרסום הדברים, אבל המדדים הנוכחיים אינם ראויים שנציג אותם בפני כול. לכן, אני מתחייב לעסוק בזמן הקרוב ביצירת מדדים אובייקטיביים יותר, שיתכללו את מכלול הנתונים, וביצירת סטנדרטים כאלה שבהם יבואו לידי ביטוי גם איכויות חינוכיות שלא באות לידי ביטוי – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
– – – בשביל שתתקן. עכשיו הסברת. אתה הסברת הכי טוב מכולם. אז תתקן.
<שר החינוך שי פירון:>
תודה, מיקי. אני עובד בלהסביר. אז קודם כול, תודה רבה, ואני מקווה שנעשה את זה בהקדם האפשרי. אבל באחריות, באחריות. ואם כדי להכריח אותי לעשות מביישים ילד, זה לא שווה. זה לא שווה שילד בשכונת מצוקה או בעיירת פיתוח כזאת או אחרת ילך ברחוב כדי שאני אתקן. תצעק עלי – אני אתקן. עזוב את הילדים האלה. הילדים האלה לא אשמים. אנחנו, המדינה, אשמים; אנחנו, המערכת, אשמים. כולנו אשמים, לא הילדים. זה לגבי העניין הזה.
לגבי נאומה של חברת הכנסת מיכל רוזין, קודם כול, כאבה לי הבטן לשמוע את מה שאמרת. אני לא מכיר את הסיפור. אנא גשי אלי אחרי זה. אני מתחייב בפנייך שב-48 השעות הקרובות אני או אחד מיועצי נבקר במקום כדי ללמוד אותו לעומק. לא יעלה על הדעת שדבר כזה יהיה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כל הכבוד.
<שר החינוך שי פירון:>
אני מבטיח לך שהדבר הזה יטופל מיידית, ואחזור אלייך עם תשובות ממוקדות במכלול הדברים שהעלית.
אני רוצה לומר – אני רואה שחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה לא נמצאת כאן, אבל גם לחבר הכנסת שמעון סולומון, לכאלה שמכירים את הפנימיות, את כפרי-הנוער בישראל, אני רוצה לומר שהחלום שלי הוא שבכנסות הבאות יהיו הרבה מאוד בוגרים של כפרי-נוער שיגיעו לכנסת ישראל, ומערכת כפרי-הנוער תפתח בפניהם הזדמנויות אדירות לצמצום פערים ולשוויון אמיתי. אנחנו רוצים לראות כמה שיותר בוגרים של המסגרות האלה בתוך המערכת הזאת.
אני מבקש להתייחס לעוד שני נושאים בדקה. אני מבקש להתייחס לסוגיית "האח הגדול"; לא בכיוון שאתה, ידידי חבר הכנסת סולומון, נגעת בו. אני רוצה לשתף אתכם בכך שמבחינה תרבותית – אני אומר לכם עכשיו, אני לא מצטעצע ולא מצטדק – אני מתבייש בכך שפורמטים תקשורתיים מסוימים הופכים להיות בראש סולם הרייטינג של החברה הישראלית. ואני חושב שאנחנו, כחברה, מצווים פעם אחר פעם לשאול את עצמנו: האם זה חלון הראווה של הפריים-טיים הישראלי?
הפעם המרכזית שבה עמדתי נדהם אל מול התופעה הייתה לפני כשלושה שבועות – אדוני היושב-ראש, מסיבה בוודאי מוצדקת, נבצר ממך להשתתף יחד אתי בטקס חלוקת פרסי וולף.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נכון.
<שר החינוך שי פירון:>
טקס חלוקת פרסי וולף הוא הטקס השני בחשיבותו בעולם אחרי טקס פרס נובל. למעלה מ-30% מחתני פרס נובל קיבלו לפני כן את פרס וולף. אבל איתרע מזלו של הפרס החשוב, ויום חלוקת הפרס היה ביום הראשון לעונה החדשה של "האח הגדול". אשר על כן לא זכה הפרס הלא-חשוב הזה למקום ראוי באתוס הציבורי שלנו, כיוון שמה זה פרס וולף לעומת פתיחת העונה החדשה של "האח הגדול"?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
על זה אמר משה רבנו וזעק: "חדשים מקרֹב באו, לא שעָרוּם אבֹתיכם".
<שר החינוך שי פירון:>
חברת הכנסת רוזין, בזמן שאני אבקר בכפר, את תיקחי שיעור תנ"ך אצל חבר הכנסת ריבלין. זה לגבי הנקודה הזו.
ואני רוצה לומר משפט אחרון. צר לי שחברי הכנסת החרדים – אני רואה שחבר הכנסת מיכאלי נכנס עכשיו, אז אני שמח. אני חושב שלפעמים כולנו, בתוך מערבולת הוויכוח – שהיא לגיטימית, והיא חיונית – על סדרי עדיפויות, מה צריכה לכסות השמיכה, ועוד כהנה וכהנה, אנחנו לא מדייקים בדברים. ולפעמים חוסר הדיוק הוא פשע גדול לפרהסיה הציבורית שלנו. ככל שידוע לי, וכאבא לשישה ילדים, אני לא סבור שחבר הכנסת לפיד דיבר נגד הילודה ונגד משפחות גדולות. הוא עסק רק בשאלה אחת: על מי מוטלת האחריות לפרנס את הילדים; מי צריך לקחת אחריות על הילדים בחברה שבה סד המשאבים מוגבל. זאת הייתה השאלה. ולכן אני מציע לכולנו לא להסיט את הוויכוח הלגיטימי – מה הם סדרי העדיפויות של החברה. זה ויכוח חשוב שכדאי שננהל אותו בתשומת לב ראויה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני יודע שנגיד אם ההורים לא עשו את המעשה הנכון, הילד לא אשם.
<שר החינוך שי פירון:>
אני מסכים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אז אנחנו כולנו – – –
<שר החינוך שי פירון:>
אשר על כן – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
ואז אנחנו כולנו הורים שלו.
<שר החינוך שי פירון:>
אז אני עונה תשובה לכבוד חבר הכנסת ריבלין. אשר על כן, תפקידנו דווקא בשכונות האלה להאריך את יום הלימודים, לתת ארוחת צהריים חמה, לדאוג שספרי הלימודים במקומות האלה יהיו בחינם, לדאוג שהילדים האלה יקבלו טיולים בחינם, ועוד כהנה וכהנה, אבל לא דרך קצבאות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לשר החינוך, חבר הכנסת שי פירון. אני רק יכול לומר לך, אדוני השר, שאני תורם טיפה למצב הרוח שלך בענייני רייטינג: בחיים לא ראיתי אף אחת מהתוכניות האלה. אז בכוחותי הצנועים אני מוריד את הרייטינג ב-1 חלקי 8 מיליון, או משהו כזה. חברי הכנסת, אנחנו סיימנו את הנאומים בני דקה.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום הסטודנט הלאומי>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נעבור לנושא הבא, נושא חשוב, כפי שציין כבר חברנו חבר הכנסת שמעון אוחיון, ציון יום הסטודנט. הפעילות כבר התחילה בבוקר בכנסת, בוועדות. יש לנו עוד מעט גם הצעת חוק של מספר חברי כנסת, ולאחר מכן דיון.
אנחנו מציינים היום את יום הסטודנט הלאומי, בהתאם לחוק שחוקקה הכנסת השמונה-עשרה, חוק המבטא את המחויבות האישית שלנו, חברי הכנסת, למעמדו של הסטודנט בישראל ולעתידו.
בשנים האחרונות מדינת ישראל קבעה מהפכה בתחום ההשכלה הגבוהה, מהפכה שבאה לידי ביטוי בהקמת מכללות להשכלה גבוהה, מרכזים אוניברסיטאיים ואקדמיים, ואף אוניברסיטה חדשה, אוניברסיטת אריאל, שהסטודנטים הלומדים בה, יהודים כערבים, מנצחים את הסטיגמות והחרמות ומעלים את האיכות האקדמית הישראלית לרמה גבוהה ומתקדמת.
הסטודנטים הישראלים, בשונה מעמיתיהם ברוב מדינות המערב, מתחילים את לימודיהם לאחר שירות צבאי ארוך, לפעמים גם אחרי טיול ארוך ברחבי העולם, ותוך כדי סלילת דרכם המקצועית בעולם העבודה. בשלבים שבהם עמיתיהם מהמערב עדיין נסמכים על שולחן ההורים, הסטודנטים הישראלים צריכים להתמודד עם עולם הלימודים, שכר הלימוד, שכירות דירה, מילואים, מחויבות חברתית ופוליטית ועוד. מרוב אתגרים, תשומת הלב של הסטודנטים לא תמיד ממוקדת אך ורק בלימודים ובהכשרה. וכך, למרות בשלותו הנפשית והמנטלית, איכותו האקדמית של הסטודנט הישראלי לפעמים נפגעת. מתוך ההערכה המרובה למחויבות ולבגרות שמפגין הסטודנט הישראלי, ומתוך ההכרה שפעמים רבות הסטודנט הוא שנושא בנטל, אני סבור כי עלינו לפעול להקל מהעול המוטל על הסטודנטים ולאפשר להם סביבה נוחה יותר להתפתח מבחינה לימודית ומקצועית.
אני מקווה שדיון זה של הכנסת יעלה על סדר-היום את מעמדו ומצבו של הסטודנט בישראל, ויקדם, מעבר לדברי ברכה והוקרה, שינוי אמיתי במכלול החיים של הסטודנטים הישראלים.
<הצעת חוק הרישום למוסדות להשכלה גבוהה, התשע"ג–2013>
[הצעת חוק פ/186/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
והנה, ברמה מעשית יותר, כפי שאמרנו, חוץ מן הברכות וציון היום, אני כבר מתכבד להזמין את חבר הכנסת דב חנין להציג את הצעת חוק הרישום למוסדות להשכלה גבוהה, התשע"ג–2013. המציעים הם חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה. תשובת הממשלה והצבעה במועד אחר. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך להציג את החוק.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, תודה גם על כך שהובלת לציון היום הזה גם במליאת הכנסת. ברכות לציבור הסטודנטים. ברכות לחברי, הסטודנטים לשעבר, שמובילים בכנסת את המאבק על ענייני הסטודנטים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הנה, אחת מהן, אדוני, מחליפה אותי – –
<דב חנין (חד"ש):>
אחת מהן, חברת הכנסת גמליאל – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – כרגע בתפקידי כיושב-ראש הישיבה.
<דב חנין (חד"ש):>
– – וחבר הכנסת טופורובסקי וחבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו כולנו מחויבים לקדם יחד את ענייניהם של הסטודנטים.
ברכות, אדוני שר החינוך, גם לך. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאתה משיב כשר החינוך על הצעות לסדר-היום בענייני יום הסטודנט. אני מאחל לך הצלחה בתפקידך בכלל, ורוצה להביע הערכה גדולה לרוח הטובה שאתה מביא אתך למשרד. זה משרד חשוב ומורכב. אני בטוח שאתה תעשה בו רבות ונפלאות.
גברתי היושבת-ראש, אנחנו מביאים לפני הכנסת הצעת חוק לקריאה טרומית, בהמשך למסורת טובה שאנחנו מנסים לעגן בכנסת – נמצא אתנו יושב-ראש הכנסת הקודמת, חבר הכנסת ריבלין – שימים נושאיים בכנסת, אנחנו נעשה בהם מאמץ מרבי לא רק להכריז הכרזות אלא גם להשתדל לקדם ברמה המעשית חקיקה והסדרים שעוסקים באותם נושאים שאנחנו מציינים אותם בימים הנושאיים.
ואני מתכבד להביא בפני הכנסת חוק שנראה לי חוק חשוב ומתבקש מאין כמותו, חוק הרישום למוסדות להשכלה גבוהה, שבעצם מקים מרכז רישום ארצי אחד לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. החוק הזה מציע להקים מרכז רישום ארצי אחד שיטפל בכל תהליך הקבלה של הסטודנטים לתואר ראשון במוסדות להשכלה גבוהה. אנחנו מדברים על מענה למעל 70,000 מועמדים להשכלה גבוהה. וזה בניגוד למצב שקיים היום, שבו הסטודנט נדרש לשלם דמי רישום ולמלא חוברת רישום נפרדת לכל מוסד בנפרד. מוסד הרישום הארצי יוביל גם להאחדה של דמי הרישום וגם להרשמה באמצעות טופס אחד ואחיד.
המרכז הזה יקום כמרכז של One Stop Shop, כאשר כלל השירותים יהיו בכתובת אחת, בתחנה אחת. מרכז הרישום הארצי ייתן מענה לבעיות כמו זמינות המידע בדבר החוגים הקיימים ומוסדות הלימוד שבהם הם קיימים, סיכויי הקבלה, העלויות, התיאום בין מוסדות הלימוד בנושא לוחות זמנים – כשאני מתכוון ללוחות הזמנים למתן תשובה על קבלה או על דחייה של בקשת המועמד להתקבל ללימודים בתחום מסוים.
תהליך ההרשמה כפי שהוא קיים היום, אדוני שר החינוך, הוא תהליך אבסורדי לחלוטין. קודם כול, כאשר מועמד רוצה להירשם ולהתקבל – נניח לחוג לפסיכולוגיה, או לחוג למשפטים – הוא יירשם ליותר ממוסד אחד כדי למקסם את סיכויי הקבלה שלו. הוא צריך לשלם לכל מוסד תשלום נפרד. הוצאות כספיות גדולות. ההוצאות האלה, דמי הרישום האלה, גם לא מוחזרים במקרה שאותו מועמד לא מתקבל ללימודים. מעבר לזה, במצב הקיים היום לכל מוסד יש לוח זמנים נפרד לתשובות על קבלה או דחייה של הבקשה, ואז המועמד שנרשם למספר מוסדות לימוד מקבל תשובה בנוגע לסטטוס הרישום שלו במועדים שונים. וכל לוח הזמנים, לגבי קבלת ההחלטה בשאלה באיזה מוסד הוא רוצה בסופו של דבר ללמוד – כל לוח הזמנים הזה בעצם לא נתון בידיו. יכול להיות אפילו מצב, אדוני השר, שמועמד יצטרך לוותר על מקום לימודים לטובת מוסד אחר, אף-על-פי שהוא מוותר על מקום שנמצא בעדיפות גבוהה יותר, פשוט כי לוחות הזמנים של המוסדות השונים לא תואמים. מצב אחר שתלמידים מועמדים נתקלים בו הוא שכדי להבטיח את מקומם, מעבר לדמי הרישום הם גם צריכים לשלם מקדמה, וגם המקדמה הזו זו עלות נוספת, שהיא בעייתית והיא חלה על המועמדים במקרים רבים לגמרי לא בצדק.
איך המרכז הארצי לרישום יפתור את הבעיות האלה? קודם כול, הוא ייצור תשלום חד-פעמי עבור רישום לכלל המוסדות. שנית, הרישום הזה יהיה על גבי טופס אחד אחיד. שלישית, יהיה לוח זמנים אחיד עבור הרישום, וכן לוח זמנים אחיד המעגן את הזמן המרבי שבמסגרתו יכול המוסד האקדמי להחזיר תשובה בנוגע לקבלה או לדחייה. רביעית, תהיה קורלציה גבוהה יותר בין מדרג ההעדפות של המועמד לבין מוסד הלימוד שבסופו של דבר הוא יוכל ללמוד בו, ומעבר לכך, המוסד גם יוכל לקבל הערכה מבוססת יותר, מראש, של מספר התלמידים שצפויים בפועל ללמוד בו.
לחוק הזה בעצם יש כמה משמעויות. כמובן, המשמעות הראשונה היא מבחינת ציבור הסטודנטים, זו משמעות קודם כול של הקלה כספית ניכרת: במקום דמי הרישום הכפולים והמשולשים והמרובעים של היום יהיה סכום אחד של דמי רישום; אבל ההקלה הכספית היא רק צד אחד, הצד השני הוא הוודאות ברישום, שאתה יודע שאתה מטופל על-ידי כתובת אחת שעובדת בלוח זמנים אחד ויש לך יכולות הרבה יותר גבוהות לקבוע ולנהל את דרכך ואת המשך תהליך הרישום שלך.
התועלת השנייה היא מבחינת המוסדות להשכלה גבוהה, ואני אומר את זה, אדוני השר, כי אני יודע שבתוך המוסדות להשכלה גבוהה היו קצת ספקות, אבל אני חושב שגם המוסדות להשכלה גבוהה יקבלו פה קודם כול ודאות, כי גם המוסד הרי לא יודע. כאשר הסטודנט לא יודע ומהמר על כמה דברים, המוסד לא יודע מראש להגיד איזה תלמידים יהיו לו ואיזה תלמידים לא יהיו לו. וכמי שמגיע מהמערכת הזאת של מוסדות ההשכלה הגבוהה, אני יכול לומר שלעתים האנשים שמגיעים בפועל הם לא האנשים שנרשמו. האנשים שנרשמו – אני למשל לימדתי בפקולטה למשפטים – אנשים שנרשמו לא הגיעו, ואנשים אחרים נדחו כי חשבו שהאנשים שנרשמו יגיעו אבל לא הגיעו בסופו של דבר. כל המצב הזה הוא באמת אבסורדי ומקולקל.
לחוק הזה יש גם משמעות מאוד חשובה מבחינת המערכת הציבורית בכללותה. אנחנו מקלים פה על הביורוקרטיה, אנחנו יוצרים מערכת שהיא יותר רציונלית והיא יותר הגיונית, וכמובן, בסופו של דבר, לחוק הזה יש משמעות חברתית גדולה, כי הנטל הכבד הזה הוא תמיד על אלה שאין להם. מי שיש לו הרבה כסף אז עוד דמי רישום לכמה אוניברסיטאות זה לא הדבר שישבור אותו, אבל מי שאין לו, זה הדבר שיכול למנוע ממנו להמשיך להתקדם.
אני רוצה, אדוני השר ועמיתי חברי הכנסת, לציין פה בהערכה גדולה את הגישה המאוד-מאוד חיובית שנתקלתי בה מצד כל הגורמים המקצועיים שאתם דיברתי לקראת הדיון בחוק הזה. הגישה מאוד חיובית, קודם כול בקרב גורמי הממשלה השונים וגם בתוך האוניברסיטאות. באוניברסיטאות נעשתה בזמנו עבודה – מה צריכים להיות התנאים המוקדמים כדי שדבר כזה יפעל. התנאי הראשון שקבעו האוניברסיטאות בזמנו מתקיים היום באופן אוטומטי: האוניברסיטאות דרשו שתהיה העברה מסודרת ושוטפת של ציוני תעודת הבגרות ממשרד החינוך למערכת ההשכלה הגבוהה. זה כבר קיים, זה נמצא, זה נמצא וזה עובד טוב. התנאי השני שביקשו האוניברסיטאות הוא מחשוב של המוסדות להשכלה גבוהה, וגם כאן, רוב האוניברסיטאות והמכללות נמצאות במצב שבו המחשוב לגמרי מספק, וגם במקומות האחרים, עד כמה שאני מבין, ישנן היום תוכנות מדף שכבר עונות על מרבית הפונקציות שהוועדה שעסקה בנושא, בראשות ניסן לימור, לפני כמה שנים, ציינה כחשובות לצורך הטיפול בהרשמה.
עמיתי חברי הכנסת, בחוק הזה, כפי שאמרתי, אנחנו נתקלנו בהרבה מאוד רצון טוב מצד הגורמים הממשלתיים והמקצועיים השונים, ויחד עם זאת, הדיון בוועדת השרים לחקיקה לא יכול היה להיות מושלם במסגרת הזמן הקצר שהיה לרשות הוועדה, ולכן נעניתי לבקשה שקיבלתי מטעם הוועדה לאפשר לממשלה להשלים את התהליך הזה ולאפשר לנו לקבל תשובה ולהצביע במועד אחר.
אני רוצה מעל הבמה הזו, אדוני השר, להביע הערכה לך ולרצון שלך, הרצון הטוב שלך, לגברת פרח לרנר, שהיא מתאמת את עבודת משרד ראש הממשלה מול הכנסת, והרצון הטוב שלה, כמובן חבר הכנסת יריב לוין, יושב-ראש הקואליציה. יש פה באמת הרבה רצון טוב מכל הצדדים. אנחנו סיכמנו בינינו שבמהלך החודש וחצי הקרובים נמצה את תהליך ההידברות כדי באמת להגיע לפתרונות המעשיים, היעילים והנכונים, ואני מקווה שבמהרה בימינו, אולי אפילו לשנת הלימודים הקרובה, נוכל להשלים את החוק הזה ונביא בשורה טובה גם למועמדים להשכלה גבוהה, גם לסטודנטים, גם לאוניברסיטאות וגם לציבור הישראלי. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אמן ואמן. אני רוצה באמת להודות לחבר הכנסת דב חנין.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הסטודנט הלאומי>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור להצעות לסדר-היום בנושא ציון יום הסטודנט הלאומי, שמספרן 212, 340, 343, 360, 369, 375 ו-278. אני מזמינה את חבר הכנסת איציק שמולי, שגם כיהן כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, להתחיל.
<זהבה גלאון (מרצ):>
פעם ראשונה שאני רואה אותך מנהלת את הישיבה, איזה יופי.
<איציק שמולי (העבודה):>
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, וגם הקולגה שלי לשעבר להנהגת הסטודנטים. צריך להגיד מילה טובה גם ליו"ר אחר בדימוס, חבר הכנסת טופורובסקי, שאגב, לא הרבה יודעים, אבל אם אני זוכר נכון, חוק זכויות הסטודנט חוקק בתקופתך, ובין השאר דרך הנמרצות של ההתאחדות באותם ימים, יחד עם חבר הכנסת אלכס מילר, אז גם זה צריך להיות מצוין. אני רוצה לברך גם את מנהיגי הסטודנטים שהיו כאן היום בכנסת בכמה ועדות, חלקם גם כאן אתנו, מכבדים אותנו בנוכחותם במליאה.
אני חושב שהיום הזה קודם כול נועד להזכיר לנו, לכולנו, את תפקידם של הסטודנטים ואת תרומתם הרבה בחברה. התרומה של הסטודנטים ושל התאחדות הסטודנטים היא בשתי רמות: ברמה הראשונה, כמובן בכל מה שקשור לדאגה מתמדת לזכויות הסטודנטים ולרווחת הסטודנטים; אנחנו מדברים גם על זכויות אקדמיות, אנחנו מדברים גם על זכויות שנוגעות לרווחת הסטודנטים בתחבורה, בדיור, ארנונה. חלק מהיוזמות האלה, גברתי היושבת-ראש, את קידמת, עזרת לנו לקדם גם בכנסת הקודמת, ועל כך תודה.
אני חושב שההישגים של ההתאחדות בשנים האחרונות וההישגים שעוד יבואו בזכות ההנהגה הנוכחית הם לא מבוטלים. יש עוד הרבה מאוד אתגרים. צריך לזכור שהסטודנטים נאנקים תחת יוקר המחיה. זה נכון ששכר הלימוד היום, בינתיים, מוקפא, אבל בכל מה שקשור ליוקר המחיה לעתים הסטודנטים סובלים אפילו יותר מהאוכלוסייה הכללית, כיוון שהם גרים הרחק מבית ההורים, נאלצים לשלם יותר על דיור, יותר על תחבורה, יותר על תקשורת, וכך הם כמובן נאנקים תחת הנטל. אני רוצה לברך גם את – בכל זאת מגיעה ברכה לממשלה הקודמת על הרפורמה הגדולה במערכת ההשכלה הגבוהה. יש אתגר בלתי רגיל לכנסת הזו וגם לממשלה הזו, אדוני שר החינוך, לשמור על ההתחייבויות של אותה רפורמה, לשמור על המסגרת התקציבית שהובטחה אז.
עמיתי וחברי חברי הכנסת, זו תקופה, איך נאמר, קצת מתוחה מבחינה חברתית-כלכלית, אנשים מרגישים לעתים קצת מרומים, ובמציאות הזו גם הסטודנטים לא מוגנים. יש פה הרבה פרשנויות לגבי מה שהיה עם שכר הלימוד; אני חושב שאני יודע את האמת, שהייתה אולי כוונה, שלא על דעתו של שר האוצר, לנסות להעלות את שכר הלימוד, או לפחות לבחון את הגבולות או את הערנות של הסטודנטים, ואני שמח, אדוני יו"ר ההתאחדות, שנמצא כאן, ששמרתם על ערנות. אבל יש עוד משימה אחת שהיא חשובה לא פחות: יש איום לנסות ולבטל את נקודת הזיכוי של הסטודנטים, נקודת הזיכוי במס; כמובן, הטבה ששווה הרבה מאוד כסף לסטודנטים. ואני חושב שזה מאבק שאנחנו צריכים להתגייס אליו, קואליציה ואופוזיציה, כדי לבטל את רוע הגזירה הזו.
אני רוצה לגעת, ברשותכם, בנקודה אחת נוספת, כי בכל זאת תפקיד הסטודנטים לא יכול להסתכם בדאגה לרווחה שלהם. תפקיד הסטודנטים זה לקום בבוקר ולשאול את עצמם איך אנחנו כסטודנטים יכולים להפוך את המקום הזה שנקרא החברה הישראלית, מדינת ישראל, למקום טוב יותר. זה כמובן מתחבר בקשר ישיר למה שקורה בעולם. בכל מיני מקומות בעולם יוצאים אנשים בגיל שלי, סטודנטים, כדי להילחם על המציאות שהם רוצים לראות כאן מחר. בקיץ 2011 הגיע תורם של הצעירים ותורם של הסטודנטים, שיצאו להוביל את המחאה החברתית הגדולה ביותר שישראל ידעה מעודה, והסטודנטים בראשם, שהציגו קול אחר, קול מאוזן, שקול, לא פחות אסרטיבי משל אחרים, אבל בכל זאת רואה את הראייה הממלכתית לנגד העיניים.
אני חושב שראוי שמנהיגי הסטודנטים – ואני יודע שכך הדבר – יזכרו כל הזמן: בעוד כמה ימים או שבועות, העיניים של הרבה מאוד אזרחים יינשאו אליכם כדי לראות כיצד ינהגו הסטודנטים לאור הגזירות הכלכליות הקשות שעומדות על הפרק. נכון, הסטודנטים הם לא במרכז המטרה, אבל יש ציבורים אחרים מוחלשים שבהחלט נמצאים שם, ומצופה מהסטודנטים – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
להתחיל לסיים, הזמן שלך עבר.
<איציק שמולי (העבודה):>
אני במשפט סיום. – – – ומצופה מהסטודנטים להשמיע את קולם.
אני רוצה לברך את ההתאחדות בסיום דברי, להודות גם על הפעילות החברתית המאוד ענפה, ושיהיה יום סטודנט שמח. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. אני קוראת לחבר הכנסת נסים זאב. יש לך חמש דקות.
<נסים זאב (ש"ס):>
גברתי היושבת בראש, אדוני שר החינוך, חברי חברי הכנסת, אני חייב לומר שהיום השתתפתי בסוף הדיון בנושא של לקחים מטיפול האוניברסיטה העברית בהטרדות מיניות, של ועדה בהרכב משותף של ועדת החינוך של הכנסת והוועדה לקידום מעמד האישה – על ההטרדות המיניות באוניברסיטאות.
הערה: אני חושב שאלה שני נושאים נפרדים, שונים לחלוטין, ואין לקשור בדיון אחד שני נושאים שלא קשורים זה בזה, גם אם מדובר בנשים. לא כל נושא שקשור לאישה צריך להכניס לוועדה לקידום מעמד האישה באותה נשימה. זה לא עשרת בני המן, עם כל הכבוד. אני חושב שיש פה מין בשאינו מינו. אני רק יכול לומר בהערת ביניים – ואני לא נכנס לתוכן – למשל הכותרת: כך עושה האוניברסיטה העברית מאמצים עילאיים, כדבריה למבקר המדינה, להטמיע את מניעת ההטרדות המיניות; שחיתות מוסדית באוניברסיטה העברית. שחיתות מוסדית מוגדרת כערעור בסיס היושרה של מוסד בהתנהלות שאינה בהכרח בלתי חוקית וכו'. ויש שם גם ציטוט שזה לא לכבודה של הכנסת, וזה לא משנה אם איזה עיתון – "מעריב", או שאיזה עיתונאי כתב – את הלשון שלו כפי שהוא רגיל לצטט, שזה יבוא בטקסט לוועדה למעמד האישה, כפי שזה מונח בפנינו. אני אומר לך שאני מתבייש שטקסט כזה מונח על שולחן הכנסת. אפשר לומר באופן כללי שיש כאן דברים הרבה יותר מרמיזה, ודי לחכימא ברמיזא, אבל לא צריך להיות עד כדי כך שיהיה גם בעקיצה.
עכשיו אני רוצה לדבר לגופו של עניין. אדוני השר, אני פונה אליך עכשיו. שני דברים ושני נושאים שנמצאים בנפשי. כולם מדברים על להוציא את המגזר החרדי, לתת את האקדמיה שם. אני הבאתי הצעת חוק בקדנציה שעברה, כאשר ראיתי שמבחני סאלד, ב-2004 משרד החינוך הכיר בהם כשווה ערך לבגרות. פתאום יום בהיר אחד החליט מי שהחליט – למרות שאני יודע, לא אזכיר את שמו – שמבחני סאלד שווים – – –
<קריאה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
לא מעל הבמה, אדוני, אני מכבד את כולם. אני אומר את שמו, אני אומר לך בארבע עיניים. לא אומר את זה לפרוטוקול.
<שר החינוך שי פירון:>
לא ביקשתי.
<נסים זאב (ש"ס):>
החליט שמבחני סאלד לא שווים, חספא בעלמא. ואני כאדם, שאתה יודע – הקמתי מערכת חינוכית, ברוך השם, מהגנים ועד תואר BA. כמה שרואים אותי אולי פרימיטיבי, אבל אני לא כזה, גברת גלאון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני מוחה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני מודיע לך, אני לא כזה פרימיטיבי, למרות שאני חרדי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
מי היה מעלה על הדעת.
<נסים זאב (ש"ס):>
אוקיי, אז אני שמח מאוד לשמוע. למה הבאתי חוק, אדוני השר? כי גם לעוולה כזאת, מתמשכת ובלתי נסבלת, יש רגע שעושים חושבים ואומרים: אולי טעינו. ראיתי שבאופן מכוון משרד החינוך לא מוכן להכיר במבחני סאלד. מה המשמעות? הלוא אני ואתה יודעים שמבחני סאלד – זה אותו מכון שגם עושה את מבחני הבגרות. אפשר להתווכח על הרמה. אולי מבחני הבגרות באנגלית ברמה יותר גבוהה, פחות גבוהה. אני רק יכול לומר לך עובדה מהשבוע: הבנות של בית-הספר שלי, "נוות ישראל", נבחנו בארבע יחידות אנגלית. שאלתי היום בבוקר – במקרה, לא ידעתי שאדבר על הנושא הזה – שאלתי: כמה יחידות אנחנו מתבקשים, כבית-ספר "נוות ישראל", כבית-ספר מזרחי חרדי? אנחנו, מספיק לנו שלוש יחידות. משרד החינוך מסתפק בשלוש יחידות, אדוני השר. שאלתי: אז למה את דורשת מהבנות שלנו ארבע יחידות? אתה יודע מה היא ענתה לי? אין להן אפשרות להיבחן בשלוש יחידות כי זה כבר לא מעניין אותן; הן הרבה מעל, הן הרבה מעבר. כבר בכיתה י'-י"א הן נבחנו בשלוש יחידות.
אז אם חושבים שיש פערים, אני אומר לך, אדוני השר: מבחני סאלד הוכיחו את עצמם. עכשיו מה אני מבקש ממך, אדוני השר – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה, חבר הכנסת נסים זאב. יש לך משפט סיום.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני צריך לפחות עוד עשר דקות כדי להסביר לכבוד השר – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
יש לך בדיוק משפט לסכם.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני אסכם. אדוני השר, השר גדעון סער, שהיה שר החינוך – קיימנו אתו ישיבות. הוא קיבל החלטות. הוא גם יצא בקריאה, בקול קורא, ואמר: מבחן מיוחד לחרדיות יוכר כמבחני בגרות, וכבר קבע שמבחני האנגלית שלנו, סאלד – זה יהיה שווה לשלוש יחידות. מתמטיקה – שתי יחידות.
<היו"ר גילה גמליאל:>
חבר הכנסת זאב, זה גם קצת סוטה מהנושא – היום אנחנו מציינים את יום הסטודנט – וגם זמנך נגמר.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה לא סוטה, אני אסיים.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אתה יכול לסיים עם השר ולדבר אתו על הדברים האלה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני אסיים במשפט אחד, למה את מפריעה לי?
<היו"ר גילה גמליאל:>
אבל משפט אחרון.
<נסים זאב (ש"ס):>
משפט אחרון. אדוני השר, למה זה כן קשור להשכלה גבוהה? כי אדוני יודע, כאשר מורה שמשמשת בפועל מורה עשר שנים, ובאה לעשות BA, ודורשים ממנה לעשות בגרות כאילו לא עשתה מעולם מבחני סאלד, זה פוגע ומעליב. לכן כבוד השר שקיבל את ההחלטה הזאת, אדוני השר, אני ממש מבקש בכל לשון של בקשה, את ההחלטות שקיבל השר, אנא ממך, תעזור למשרד ליישם אותן הלכה למעשה כדי לאפשר לאותן בנות לצאת לשוק העבודה, ולא להישאר רק בשוק.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, זה נורא כיף להיות סטודנט. יושבים פה ראשי אגודת הסטודנטים לשעבר – – –
<שר החינוך שי פירון:>
רק חלק.
<זהבה גלאון (מרצ):>
רק חלק, זה נכון, אבל בכל זאת, כבוד היושבת-ראש – ראשת הישיבה. זה מאוד כיף. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית. בשנת 2009 לא נבחרתי לכנסת, והתחבטתי עם עצמי מה לעשות. זה פתאום נחת עלי, לא התכוונתי, הייתי בשוונג, היו לי הצעות מהצעות שונות, מאתגרות, מכניסות הייתי אומרת, והחלטתי לעשות משהו שערגתי אליו הרבה זמן, והחלטתי לשוב ולהיות סטודנטית. עשיתי את לימודי הדוקטורט שלי במגדר בבר-אילן. זאת הייתה תקופה נפלאה. ואז חזרתי לכנסת והפסקתי את הלימודים, ואני אוהבת את הפעילות שלי בכנסת. אני אומרת את זה גם כאם לשני בנים שהם סטודנטים. אני אומרת את זה, כי אם יש משהו שבעיני הוא בנפשה של הדמוקרטיה הישראלית – כמובן לפתח עתודה סטודנטיאלית, חושבת, ביקורתית, יצירתית, אבל גם לאפשר להם לא רק להיות סטודנטים; לאפשר להם להיות סטודנטים מן המניין, כאלה שבאים לאוניברסיטה, חוזרים והולכים, אלא לאפשר להם פעילות חברתית, פוליטית. פעילות שתאפשר להם לממש גם את תפיסת העולם שלהם, שהיא הרבה מעבר ללימודים עצמם.
עכשיו, אני מדגישה את זה, בקדנציה הזאת אנחנו עוד רגועים – ואני מקווה שכך זה יישאר – מהיוזמות שהיו נחלתה של הממשלה הקודמת, יוזמות אנטי-דמוקרטיות, שניסו, הייתי אומרת בצורה בוטה, לפגוע בחופש האקדמי. היו ניסיונות של גורמים פוליטיים לסגור מחלקות ולחלק ציונים למרצים, לערוך מבחני נאמנות למרצים. אני מאוד הוטרדתי מהמהלכים האלה. קיימנו כאן בכנסת שורה של דיונים, מרצ יצאה נגד זה בכל דרך אפשרית.
אבל הדבר שמדהים אותי זה שהגשתי הצעת חוק השבוע לממשלה, לוועדת השרים לענייני חקיקה, לעגן, לעשות תיקון בחוק זכויות הסטודנט, תיקון שיאפשר גם פעילות פוליטית באוניברסיטאות. אני מודה שאני מדברת כאן עכשיו בגלל שהצעת החוק שלי לא התקבלה. אני מודה שזה די הפתיע אותי שהיא לא התקבלה. זה מפתיע, כי כשהשרים מסתכלים על מה שקורה באוניברסיטאות, הם היו צריכים לראות לנגד עיניהם לא רק את אותה מחלקה לממשל, למשל, שניסו לסגור באוניברסיטת בן-גוריון. למשל, באותה אוניברסיטה, סטודנטים ביקשו לתלות פוסטרים פוליטיים בקמפוס. נראית לי בקשה סבירה. הנהלת האוניברסיטה לא אפשרה להם לתלות פוסטרים בקמפוס. הם עתרו והם הפסידו, בעתירה שהגישו הסטודנטים. איך זה נראה לכם סביר, איך זה נראה בכלל אפשרי לחשוב שיש מערכות שמדברות על זרימה חופשית, ביקורתית, של ידע ומידע – ומונעים מסטודנטים בעצם למחות ולהביע דעות פוליטיות. אם זה לא לחם חוקה של האקדמיה, אני לא יודעת מה זה.
ולכן, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות. היום ההיתר לפעילות פוליטית ומחאתית באוניברסיטאות, וגם במכללות, צריך להדגיש, נתון בידי הממסד עצמו. אין כאן החלטה עצמאית שמישהו, איזה תא – גם אם זה תא ליכוד או תא יש עתיד אם יש כאלה, אני לא יודעת – ירצה לעשות איזו פעולה והדבר הזה יתאפשר.
ברכות גם לך, גברתי היושבת-ראש. גם אותך אני רואה בפעם הראשונה. ברכות.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<שר החינוך שי פירון:>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
על זה בוכה הנביא. אני מתקנאה שלא היה סיפק בידי, אבל אתה יודע, אולי פעם אני – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
עשית דברים יותר חשובים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
לא יודעת. בדיוק חלקתי אתכם את הרגעים האלה.
אני רוצה לשתף אתכם, חברי חברי הכנסת. אוניברסיטת בן-גוריון, סיפרתי לכם. יש בעיות באוניברסיטת חיפה, שמונעת את זכות ההפגנות. באוניברסיטה העברית היו בעיות, בטכניון היו בעיות, וגם באוניברסיטת תל-אביב, בעניין היכולת לממש את חופש הביטוי של הסטודנטים.
אני הצעתי ואני רוצה – יושב כאן השר, ההצעה הזאת כבר לא עולה, ההצעה הזאת נפלה בוועדת השרים לענייני חקיקה, ובזה אני מסיימת: אני הצעתי לשנות את החוק ולהכיר במפורש בזכותם של סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה לחופש ביטוי והתארגנות. נראה לי סביר, נראה לי אלמנטרי. אני בכלל לא מבינה את ההסבר איך הממשלה יכלה להעיף את הצעת החוק הזאת, ואני מסיימת במשפט אחרון ואני אומרת: אקדמיה ללא חופש ביטוי וללא חופש התארגנות היא אקדמיה מסורסת, שגם קרנה המדעית תדעך. מי שלא מאפשר לסטודנטים להביע את דעתם הפוליטית באופן מיטבי, משפיע גם על היכולת האקדמית. תודה רבה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה, חברת הכנסת זהבה גלאון. אני מזמינה את חבר הכנסת יוני שטבון.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
בהצלחה. אנחנו חברים לסגנות.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
כתבתי כמה מילים ליום הסטודנט. בדרך כלל בימים כאלה, שהם יותר ממוסדים, שמופיעים בכנסת, אני דואג לכתוב, אבל יש לי איזה צורך להגיב לזהבה גלאון על הדברים. אני חושב שחלק מהסיפור, חברתי חברת הכנסת גלאון, שבאמת בקמפוס נוצר שיח של שני הצדדים, וברגע שצד אחד נמנע מלהביע את דעתו, אז קרה מה שקרה בקדנציה האחרונה וגם בשנה האחרונה בסיפור הסטודנטיאלי, שאת דיברת עליו ורמזת עליו, וטוב שכך. נראה לי שעכשיו הסוגיה התאזנה וצועדים קדימה.
יום הסטודנט. יוזמות רבות היו לחבר הכנסת לשעבר אלכס מילר, יוזמות רבות וטובות. אך בימים אלו, ימי סערת השוויון בנטל, דומה שיש יוזמה אחת שבולטת מכולן, זה יום הסטודנט הלאומי, שבעיני, ראוי וצודק היה לשנות את שמו ל"יום הנושאים בנטל הלאומי". כי בזמן שסטודנט בציריך, רומא, פריז מתחיל את לימודיו בגיל 18, כהמשך ישיר למבחני הבגרות, הסטודנט בתל-אביב ובירושלים בגיל 24 או 25 הוא מתחיל לשאת בנטל. בזמן שהסטודנט בלונדון ובניו-יורק רק לומד ברצף שיעור אחרי שיעור, סמסטר אחרי סמסטר, הסטודנט מבית-שאן מגיח לשלושה-ארבעה שבועות בשנה מחוץ לקמפוס, למילואים, כי הוא נושא בנטל. זהו הסטודנט הישראלי, הכתפיים של המדינה. הוא ידחה את לימודיו כי הוא משרת בצבא. הוא יצא מלימודיו כי הוא משרת במילואים. יש לו אחריות כלפי העם, יש לו אחריות כלפי המדינה, הוא נושא בנטל החברתי.
בעבר הציונות הייתה ייבוש ביצות והקמת יישובים. היום ציונות זה לשאת בנטל ולקחת אחריות. ציונות היא גם להיות רופא ולעבוד בבאר-שבע ובצפת, אך באותה מידה גם בירושלים ובתל-אביב. ציונות היא גם להיות משפטן ולתבוע צדק בתל-מונד, חדרה וגדרה. זה להיות כלכלן ורואה-חשבון בנהלל למען כלכלה טובה יותר, ומהנדס בניין ותשתיות ומחשבים לחיים טובים יותר. ציונות זה להיות מדען, מדען מדינה, סוציולוג, כדי שנבין איך אנחנו חיים כאן. ומחנך ופסיכולוג ומאמן, כדי שנדע כיצד להתקדם. ציונות זה גם להיות כימאי וביולוג ופיזיקאי, למען חיים בריאים יותר, וכמובן, גם חוקר ספרות ובלשנות, כי מגיעים לנו חיים עשירים יותר. וכמובן, ציונות זה גם להיות בן תורה, שמשלב צבא וישיבה, כי אין סתירה בין הדברים. ככלל, ציונות זה מכלול. ציונות זה מציאות חיים שלמה ומקיפה. זאת ציונות היום.
כמו שאמרתי קודם, בעבר עסקנו בהקמה של המדינה, ובימינו זה לשכלל ולקדם ולשפר ברפואה, במשפט, בכלכלה, במדע, בשירה, בחינוך, במדעי החברה, בישיבה ובתורה ובצבא. לבנות חיים לאומיים בריאים, חיים לאומיים שלמים, חיים של לקיחת אחריות.
בימים אלו של סערה ובלבול, בימים שטפטוף האתגרים הופך למבול, בשבוע האחרון לוועדת פרי, בשבוע האחרון לפני הקמת ועדה לחקיקה ליישום השוויון בנטל, הסטודנט הישראלי ובן הישיבה והמכינה הם מגדלור בחשכת מים סוערים, הם דוגמה ומופת של אחריות.
הברית הראויה בינינו היא הטיית כתף מצדכם, הסטודנטים שנמצאים כאן, ומתן גב מצדנו. אבל כחברה וכמדינה גם חטאנו לכם, והתוצאות לא איחרו לבוא. אני רוצה להציג כמה נתונים לסיום: כ-10% מבעלי התארים הראשונים והשניים הישראלים בוחרים לגור בחוץ-לארץ, כאשר למעלה מ-10% מבעלי הדוקטורט מעדיפים אף הם לרעות בנכר. ובמדעים המדויקים המספרים מדאיגים עוד יותר: מדברים שם כבר על קרוב ל-15% של בריחת מוחות. בכורח או שמא מרצון הפכנו למעצמה בייצוא של מוחות. היכולות האקדמיות העולמיות פתחו את שעריהן, הכירו בכם, העריכו אתכם ונתנו לכם גב, אבל משהו חדש מתחיל.
אני רוצה להגיד לכם שהממשלה הנוכחית – ופה זה לטובה, הגיע הזמן שגם חברי האופוזיציה והקואליציה, בסוגיה הזאת – אפשר לראות שהממשלה הנוכחית לקחה אחריות למען הצמיחה הסטודנטיאלית. אני יודע שזה מאוד מאוד אופנתי בימים אלו, בצדק או שלא בצדק, לצלוב את שר האוצר ואת התקציב עצמו, אבל דווקא שר החינוך, שיושב כאן, ושר האוצר, בלמו את הקיצוץ בכל מה שקשור לשכבה הסטודנטיאלית ולאוניברסיטאות. כמובן, יש עוד הרבה דברים שאפשר לקדם ולתקן – –
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
– – כי כולנו מבינים שהמדינה צועדת גם על תבונת הסטודנט אך יותר על כתפיו, אותן כתפיים שלא מתעייפות גם כשכבד, אותן כתפיים שימהרו לאלונקה לפני שיאבד, אותן כתפיים תומכות ומלוות, אותן כתפיים שלעולם לא נרפות, כתפיים של אחריות, כתפיים הנושאות בנטל.
אז ביום הזה, יום הסטודנט הלאומי, בימים הללו, אתם, הסטודנטים מבאר-שבע, והסטודנט מגבעתיים – הנה הם נכנסים פה – הסטודנט מאריאל והסטודנט מירושלים, זה שלומד ב"תל-חי", וזו שבמכללת כנרת ועמק-יזרעאל, זה שב"ספיר" וזו שב"סמינר הקיבוצים" ו"בית-ברל", כי אתם כולכם דור הנושאים בנטל. תודה רבה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חברת הכנסת גילה גמליאל, בבקשה. שר החינוך מתבקש להראות התנהגות נאותה.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, בהצלחה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
ראשית, אני רוצה לברך באמת את שר החינוך שי פירון על הפתיחות, ההבנה, שיתוף הפעולה, בכל הנושאים שקשורים להשכלה הגבוהה ולציבור הסטודנטים.
אני רוצה לברך את יו"ר התאחדות הסטודנטים, את אורי רשטיק, שנמצא אתנו כאן. הוא נמצא פה כל היום במהלך ציון של יום הסטודנט הלאומי בכנסת ישראל.
לפעמים נדמה שזה מובן מאליו, אבל אני גם מתוקף תפקידי כיו"ר אגודת סטודנטים בבן-גוריון בשנות ה-90 המאוחרות, ובהמשך כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית – אז בזמנו היינו צריכים להתדפק על דלתות הכנסת על מנת להיכנס. ולימים, אני שמחה באמת שגם בכנסת הספציפית הזו – נכנסו גם עוד יושבי-ראש התאחדות חדשים, ויש גם ותיקים – אבל אכן היחס לציבור הסטודנטים והסטודנטיות בישראל בבית הזה השתנה לאין-ערוך, ואני חושבת שכך צריך להיות.
יש חשיבות עליונה לציין את יום הסטודנט והסטודנטית, מכיוון שזה בעצם ההון האנושי של מדינת ישראל. זה הפוטנציאל הגלום אצלנו, שלו צריך לתת את הכלים, לאותם צעירים וצעירות שלומדים, רוכשים השכלה לעתיד לבוא. הם והן אלו שגם יוצאים למעגל התעסוקה, הם משתלבים במעגל התעסוקה בצורה טובה ביותר, והם והן גם מצליחים להיות מנגנוני הצמיחה של הכלכלה שלנו. אני חושבת שזה צריך להיות בהחלט יום סטודנט לאומי, אבל לא פחות חשוב, אינטרס לאומי להשקיע בציבור הסטודנטים והסטודנטיות.
אני שמחה שבחלקי ניתנה הזכות לקדם כמה דברים במהלך התקופה שבה אני מכהנת בתפקידי השונים בכנסת ובממשלה: אם זה לקדם את העניין של שנת הלימודים חינם לכל החיילים המשוחררים ובוגרי השירות הלאומי, ונהנה מזה מי שלומד בנגב, גליל, יו"ש, ירושלים, אשקלון; הטיפול בסוגיה של ההטרדה המינית, שדובר עליו היום גם כן בוועדה המשותפת של ועדת החינוך והוועדה לקידום מעמד האישה, שבה הגדרתי את היחסים בין מרצים לסטודנטים כיחסי מרות; את הנושא של שילוב נשים באקדמיה, נושא שהוא מאוד קריטי, למרות העובדה שמרבית הסטודנטיות, מול הסטודנטים, הן רוב – יש היום יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, יש יותר בוגרות תואר ראשון, יותר בוגרות תואר שני, ואף יותר בוגרות תואר שלישי, ולמרות זאת עדיין קיימת בעיה אמיתית בדבר התואר פרופסור. מעט מאוד נשים, עדיין אחוז נמוך ביותר, מה שמונע בהמשך לבוא – הבעיה של שילובן בתפקידים בכירים בתוך המערכת האקדמית, וגם היותן מרצות מן המניין, כתוצאה מהעובדה הזאת.
בעקבות המחקר שהצגתי בוועדת החינוך, אני שמחה ששר החינוך הקודם הקים ועדה בראשות פרופסור כרמי, שהגישה המלצות מצוינות. ואני מבקשת מכבוד השר גם כן להיות ער לוועדות, אבל לא פחות חשוב – ליישומן. רק יישום של אותן המלצות אכן יפרוץ את הדלת עבור נשים גם כן להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה.
אני גם שמחה על כך שקידמתי את החוק של חופשת לידה לסטודנטיות, וגם לאבות סטודנטים צעירים, על מנת שיוכלו לשלב את ההורות ואת הקריירה. הופתעתי מהנתון שיש 12,000 לידות בשנה של סטודנטיות. אני חושבת שזה בהחלט היה דבר חשוב. גם העניין של הקמת כפר הסטודנטים בעיר לוד, שמהווה מבחינתי את המודל לפעילות של סטודנטים וסטודנטיות בתוך הקהילה, דברים שהם חשובים בהחלט, וצריך גם למנף אותם במקומות אחרים.
לצערי, חבר הכנסת אלכס מילר לא נמצא אתנו בקדנציה הזאת, אבל בהחלט צריך לציין את עצם היותו זה שהעביר את החוק הזה לציון יום הסטודנט הלאומי, וככזה, לו הברכות. ואני מאמינה שגם נראה אותו כאן בהמשך הדרך.
אני חושבת שאם אנחנו מסתכלים בסך הכול הכללי, יש עוד הרבה מה לשפר. אני חושבת שצריך לתקן את העניין של הסטודנטים במכללות הטכנולוגיות, שנמצאות היום תחת פיקוח משרד התמ"ת, וצריך לתת להם את החשיבות באותו קנה מידה, להעבירם למשרד החינוך, ולתת את כל הכוח והיכולת לפתח גם כאן את כל ההיבט של הלימודים הטכנולוגיים, שהם לא פחות חשובים בהיבט הזה. ולדעתי, אני מאמינה שהשר ירים את הכפפה גם בנושא זה.
דיברנו ארוכות, העליתי את זה היום גם בשדולת הסטודנטים, וגם דיברתי על כך עם שר החינוך, שלטעמי מההיבט של החינוך של הגיל הרך, צריך לשים את כל הדגשים שהחינוך של הגיל הרך יעבור למשרד החינוך. אנחנו מפספסים – וכאימא לשתי בנות מאוד קטנות – אנחנו מפספסים את כל מערכת החינוך עד גיל שלוש במדינת ישראל. מדובר בפספוס עמוק ביותר. וכמי שהיא מאמינה מאוד מאוד גדולה בחינוך, מהגיל הרך ועד לאחר התואר הראשון לפחות, המדינה צריכה לתת את כל כובד משקלה בחינוך חינם בחתך הגילאים האלה. ודאי וודאי שעד גיל שלוש – שזה הכר שבו הילדות והילדים סופגים את כל ההיבטים האלה בעיצוב, גם האינטלקט וגם באופן כללי. צריך לשים דגשים של פיקוח, צריך לשים תכנים נכונים וראויים, ואין לי ספק שזה חלק מהאתגרים שעומדים לפתחנו כאן, בכנסת ישראל. ועם הפתיחות של השר, אני מאמינה שגם נצליח לעבור את המכשולים של ההיבטים התקציביים בסוגיה זו.
אז אני רוצה לברך את הסטודנטים והסטודנטיות במדינת ישראל: יום סטודנט שמח.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת שאול מופז.
<שאול מופז (קדימה):>
גברתי היושבת-ראש, מכובדי שר החינוך, חברי חברי הכנסת, יש רגעים קטנים בחיים שמסמנים לנו שאנחנו בדרך הנכונה ושעשינו טוב. אחד מהרגעים האלה בשבילי היה כשרחל, אימא של ערן, ניגשה אלי, זה היה בליל הסדר תשס"ד, ב-2004; בתפקידי כשר הביטחון נהגתי לעשות את לילות הסדר עם החיילים והחיילות מתוכנית "עתידים". ערן הוא ילד שגדל, גברתי היושבת-ראש, בשכונת-הארגזים בתל-אביב; אבא שלו ישב בכלא ורחל גידלה אותו לבד. באותו ליל סדר היא ניגשה אלי בעיניים נוצצות ואמרה לי שבזכות תוכנית "עתידים" לבן שלה יש סיכוי שווה; יש לו עתיד ושאיפות וחלומות שיתגשמו. היא החזיקה את היד שלי ולחשה לאוזני בקול גאה, כמו שרק קול של אימא שמדברת על הילד שלה יכול להיות: בזכות תוכנית "עתידים" ערן יהיה מהנדס מחשבים.
את התוכנית ייסדתי כשהייתי רמטכ"ל. הרעיון ברור, לאפשר לצעירים מהפריפריה ומשכונות מצוקה ללמוד לתואר ראשון לפני שירותם הצבאי, להפוך לאקדמאים ולקצינים בצה"ל. נוער מצוין עם הרבה מוטיבציה להצליח ועם הרבה רצון לתרום למדינה, אבל עם נקודת פתיחה לא שווה. והתוכנית הזאת הובילה אותם לנקודת פתיחה של שוויון הזדמנויות. וכך, עם התחלה של 99 סטודנטיות וסטודנטים, היום מונה התוכנית למעלה מ-26,000, ועד 2020 יהיו 40,000 סטודנטים ותלמידים בתוכנית.
אל התוכנית הזאת מצטרפים עוד אלפי סטודנטים ברחבי הארץ. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברך גם את יושב-ראש אגודת הסטודנטים שיושב כאן ואת הסטודנטים במדינת ישראל, אלה ששירתו בצבא, שמשרתים במילואים, שמגדלים פה ילדים, שחולמים ושנושמים את המדינה, שאוהבים אותה, שרוצים לצמוח ולהתפתח ולתרום מכישרונם לחברה הישראלית. אנשים צעירים בתחילת חייהם הבוגרים שגם כואבים את כאבה של הארץ הזאת, שגדלו בצל נופיה, שינקו ערכים של עזרה הדדית – ואהבת לרעך כמוך – שנושאים בנטל, שבחרו ללמוד כאן בארץ-ישראל ולא במוסדות להשכלה גבוהה בחוץ-לארץ.
גברתי היושבת-ראש, אנחנו כאן כדי לעזור לסטודנטים במדינת ישראל, כדי להקל עליהם, כדי לתת להם את ההרגשה שהם עתידה של ישראל והם דור העתיד שלנו. במדינות המפותחות, ככל שיש יותר אקדמאים יש פחות אבטלה. בימים אלו, כשאנו עוסקים בקיצוצים כואבים, ולא כולם צודקים, אנחנו צריכים לזכור שלטפח את הסטודנטים שלנו זה אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה, שככל שיהיו לנו יותר צעירים משכילים נהיה חברה חזקה יותר, טובה יותר ומוסרית יותר.
מסיבה זו החלטתי בעבר שקציני צה"ל בעלי אופק שירות ארוך יהיו בעלי תואר אקדמי ראשון ושני בכל תחום שיעצים את שירותם הצבאי למדינת ישראל. דווקא כאחד שגדל עם רקע בצבא ובביטחון, אני רוצה לומר באופן הברור ביותר שחוסנה של מדינת ישראל אינו נשען רק על חוזקה הביטחוני; הוא נשען במידה רבה על חוסנה החברתי.
אם סטודנטים צעירים מרגישים פיק ברכיים בכל פעם שמתחילים לדבר על התקציב, זאת טעות לאומית מצדנו. אנחנו חייבים לתת להם לחוש שחרב הקיצוצים לא מונפת עליהם כל שנה מחדש, ושהאיום של העלאת שכר הלימוד והקשחת תנאי המחיה שלהם לא מרחף מעל ראשם חדשות לבקרים.
בוגרים רבים של תוכנית "עתידים" השתלבו במשרדים הממשלתיים, והם היום חלק בלתי נפרד וחשוב מהשלד הניהולי של מדינת ישראל, וזה בזכות המיזוג של הערכים שאותם ינקו בלימודיהם האקדמיים ובשירותם הצבאי. ואנחנו רוצים עוד ועוד אזרחים כאלה, שרואים בשירות המדינה דרך חיים, כי הנתינה שלהם למדינה היא פועל יוצא של מה שהם קיבלו: יד מושטת ושוויון הזדמנויות.
מכובדי שר החינוך, התחושה שלי, שהיא גם תחושה של רבים בישראל, היא שככל שעובר הזמן תחושת החיבור למדינה ותחושת השליחות שמרגישים חלק מהסטודנטים הצעירים בישראל הולכת ופוחתת. קשה להם יותר להשקיע בלימודים כי הם צריכים להתעסק במלחמת ההישרדות, לעבוד בשתי עבודות כדי לממן את הלימודים ואת שכר הדירה ואת יוקר המחיה. גם להורים שלהם שרוצים לסייע קשה יותר, וכפי שהדברים נראים כעת זה לא הולך להיות יותר קל.
המשימה שלנו, גברתי היושבת-ראש ואדוני שר החינוך, בראש ובראשונה כנבחרי ציבור היא להמשיך ולפעול כדי שיהיה לסטודנטים בישראל טוב יותר, קל יותר, ונגישות ההשכלה גבוהה בישראל היא אחד מהיעדים הלאומיים שלנו. אני פונה היום, ביום הסטודנט, אליך, שר החינוך, וגם לממשלת ישראל, לעשות הכול, אבל כל מה שניתן, על מנת לאפשר נגישות להשכלה גבוהה למדינת ישראל ולהבטיח את עתידם של צעיריה ואת עתידה של מדינת ישראל.
אנחנו גאים בדור הסטודנטים שלנו, במנהיגים שלהם – אלה שהם בכנסת ישראל ואלה שמובילים היום את הסטודנטים במדינת ישראל, ומאחלים לכם המון הצלחה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לחבר הכנסת שאול מופז. יעלה חבר הכנסת בועז טופורובסקי, שגם כן לא מזמן סיים את תפקידו כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
כבר מזמן, גילה – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
הוא עדיין צעיר, תשמע.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אומנם עוד חלב על השפתיים, אבל מזמן הוא – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
נו, אתה רואה? הוא היה אחרי, בגלל זה נראה לי שזה לא מזמן.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
בכלל, הוא עוקב אחרייך בכל הקריירה שלו.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אני עוקב אחריה?
גברתי היושבת בראש, שר החינוך, קודם היה איציק שמולי, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים בישראל אורי רשטיק, הנהגת הסטודנטים, חברי הכנסת, אני ממש מתרגש, מתרגש לעמוד כאן, לדבר מהפודיום ביום הסטודנט הלאומי. אני מתרגש, כי במהלך רוב שנותי הבוגרות מצאתי את עצמי משכנע סטודנטים וסטודנטיות מה זה להיות סטודנט, מה ההגדרה, מה המהות של להיות סטודנט; למה זו זכות – אבל זו זכות שהיא גם חובה.
כי מה זה סטודנט בעצם? ההגדרה של המונח סטודנט זה תקופת החיים שבה מנצלים את הטוב מכמה עולמות. מצד אחד, הסטודנטים הם בוגרים – מעל גיל 18, רובם עשו צבא, יכולים להצביע, יכולים לבחור, יכולים להיבחר, אי-אפשר להתעלם מהם, אי-אפשר להגיד: הם ילדים. מצד שני, הסטודנטים מספיק צעירים בשביל לשנות את העולם; מספיק צעירים בשביל לחשוב שהעולם הוא מקום שאפשר לעשות אותו מקום טוב יותר לחיות בו; מספיק צעירים בשביל להאמין שהעולם הוא בר-תיקון; מספיק צעירים בשביל להיות בשיא הנאיבי האידיאולוגי של החיים שלהם, בשביל לבוא ולהגיד: אנחנו לא נקבל את המציאות כפי שהיא, אנחנו נשנה אותה.
הם מספיק צעירים אבל מספיק בוגרים. ועם אגודות הסטודנטים והתאחדויות הסטודנטים יש להן גם את הכוח הביורוקרטי, את המוסדות, בשביל באמת לבוא ולשנות את זה – להפגין, להיאבק, להרעיש, להיות ברחובות, להיות בקלפיות, להיות במפלגות, להיבחר, לבחור, לשנות ולהפוך את העולם – ולא רק את המדינה – את העולם למקום טוב יותר.
זה מה שעשיתי ברוב חיי הבוגרים, ועכשיו אני מרגיש שיש לי מחויבות כפולה ומכופלת ומחוזקת כאן, כמי שהיה בעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, להמשיך את הדרך הזאת.
הממשלה, שהמפלגה שלי היא חלק ממנה, בינתיים מוכיחה את דאגתה ומחויבויותיה כלפי הסטודנטים וגם כלפי מערכת ההשכלה הגבוהה. לא קיצצנו בתקציבי ההשכלה הגבוהה, לא קיצצנו בתוספות לתקציבי ההשכלה הגבוהה – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
רק ביטול נקודת הטבת המס.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
תכף אני מגיע לזה, תכף אני מגיע לזה, תכף אני מגיע לזה.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
זה הדבר הכי קריטי שביטלתם. לפחות על זה אתה צריך להכות על חטא כחבר כנסת שבא מהעולם הזה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אבל כחבר כנסת חדש אני מאמין בתרבות טיעון מסוימת – אתה לא רואה אותי עם קריאות ביניים. אני מבין את קריאת הביניים שלך, אבל אני מאמין שאם תיתן לי לסיים תראה שאני אתייחס לזה.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
רק רציתי לוודא שתתייחס לזה. אני מחכה לזה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אם אני לא אתייחס לעוד כמה דברים, תגיד לי.
לא נגענו בשכר הלימוד; לא העלינו אותו, לא הורדנו אותו. ואמרנו, ואנחנו נעמוד בזה: לא נשנה אותו ללא הסכמת הסטודנטים. נכון, אנחנו לא חיים עדיין בעולם מושלם. הדוגמה של נקודות הזיכוי לאקדמאים היא דוגמה, חיליק.
אבל, זהבה, את צודקת במאה אחוז. אני מסכים אתך שהממשלה הייתה צריכה להעביר בוועדת שרים לחקיקה את חופש הביטוי של הסטודנטים בקמפוסים. נכון להיום, רק בארבעה מתוך כמעט 60 קמפוסים יש חופש ביטוי. בכל שאר הקמפוסים אין חופש ביטוי אמיתי, ואני מאמין שאנחנו נראה, ביחד עם שר החינוך וביחד עם שרת המשפטים, את כל הסיבות שמנעו מהם להצביע בעד, וביחד נתקן את זה ולא נוותר עד שאנחנו נעשה את זה. זו מחויבות שלנו ומחויבות שלי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
קבענו.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
זאת הממשלה. הכנסת מוכיחה ותוכיח את מחויבותה כלפי הסטודנטים וההשכלה הגבוהה. היום, ביום הסטודנט הלאומי, כמה ועדות דנו בכל מיני נושאים שקשורים לסטודנטים: בוועדת החינוך, בוועדה למעמד האישה, בוועדת הפנים, בוועדת הכלכלה. היום התכנסה פה בפעם הראשונה השדולה למען הסטודנטים וההשכלה הגבוהה, שאני עומד בראשה. זאת הפעם הראשונה שאין שתי שדולות מנוגדות. תמיד הייתה שדולה למען הסטודנטים ושדולה למען ההשכלה הגבוהה, ותמיד הן התנגשו אחת בשנייה. הפעם סוף-סוף חיברנו את שתי השדולות, מתוך הבנה שהסטודנטים הם אנשים בוגרים. נכון, הם צעירים, כמו שאמרנו, אבל הם בוגרים והם מסתכלים על טובת כלל המערכת. וטובת הסטודנטים היא טובת מערכת ההשכלה הגבוהה, וטובת מערכת ההשכלה הגבוהה היא טובת הסטודנטים. והיום התכנסה הוועדה והגיעו נציגי הסטודנטים, נציגי המוסדות להשכלה גבוהה, נציגי המרצים, נציגי הסגל הזוטר ועוד נציגים, חברי כנסת. שר החינוך כיבד אותנו, סגן שר האוצר, וכולם התחייבו וחזרו על מחויבויותיהם כלפי הסטודנטים וכלפי ההשכלה הגבוהה.
ארבע הצעות חוק הגשתי, שנוגעות לסטודנטים: הצבעה בקמפוסים, חישוב ארנונה, שינוי כללי המועצה להשכלה גבוהה והגנה על זכויות הדורות הבאים. אני מניח שאני אעמוד כאן על הפודיום להסביר כל הצעת חוק בבוא העת, וחבל שאני ארחיב על זה יותר מדי. סטודנטים הם חלק אינטגרלי מההתעסקות של הרבה מאוד חברי כנסת, ומחויבות שלי באופן אישי.
גם נושא החינוך המקצועי – שר החינוך הודיע שזה משהו שעומד בראש סדר העדיפויות שלו, החינוך המקצועי והחינוך הטכנולוגי. גם בבתי-הספר התיכוניים, אנחנו גם נעשה ונוביל בתי-ספר לחינוך מקצועי שיהיו כמו community college, בעצם גוף ביניים בין המערכת התיכונית למערכת ההשכלה הגבוהה, ואנחנו נקדם את זה.
כחבר כנסת אני הנהגתי ומנהיג לשכה פתוחה במוסדות להשכלה גבוהה. אני מזיז את התחת שלי, סליחה על השפה, ומגיע לכל המוסדות להשכלה הגבוהה, פוגש סטודנטים, שומע את בעיותיהם בכוונה לפתור אותן.
אני מקווה, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים, שלא נאכזב אותך. אני מאמין שאתה לא תאכזב אותנו. אנחנו נעבוד קשה. אתה צריך לעבוד קשה כדי להביא כמה שיותר סטודנטים להבין שאתם יכולים לשנות את העולם, לשנות את המדינה ולעשות את זה. יום סטודנט לאומי שמח.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
רגע, בועז, הבטחת לי תשובה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
עניתי, לא הקשבת. התייחסתי אליך.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
לא – – – רואים שאתה פוליטיקאי חדש.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת חיליק בר, אתה גם חדש? אני קוראת לשר החינוך להשיב בשם הממשלה. שר החינוך שי פירון, בבקשה.
<שר החינוך שי פירון:>
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני יושב-ראש התאחדות הסטודנטים אורי רשטיק, יושב-ראש השדולה חבר הכנסת בועז טופורובסקי, עמיתיך חבר הכנסת מיכאלי וחבר הכנסת אוחיון, שלא נמצאים כאן כרגע, ובכלל קהילת בוגרי האוניברסיטאות, בעיקר אנשי אגודות הסטודנטים, שמרגע לרגע תופסים מקום מרכזי יותר ויותר בתוך השיח הציבורי הרחב שלנו. כולנו גאים בכך ומברכים על כך ורואים בזה תרומה גדולה.
קודם כול אני רוצה לומר שאני באמת מתרגש, כי השנה זאת הפעם הראשונה שאני יכול לעמוד ולדבר על סטודנטים בזמן שאני יודע שבעוד ימים ספורים אני אברך את בוגרי התואר הראשון באוניברסיטת בר-אילן, ואני יודע שבתי תהיה שם, כאחת מהבוגרות. יש לי כרגע שני ילדים, שתי בנות, בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה, ואני יודע להעריך גם את הקושי, גם את החשיבות וגם את החיוניות שיש בחיים הסטודנטיאליים. ואני ראשית כול רוצה להודות לסטודנטים על תרומתם לחברה הישראלית. גם, ובעיקר בתקופה האחרונה, ניכרת תנועה שלמה שבאמצעותה הסטודנטים יוצאים מהקונכייה, שבה הם עסוקים רק בלמידה למבחנים ובהכשרה המקצועית, למצב של מנהיגות ציבורית שמשנה את החברה בישראל, ואני חושב שהחברה הישראלית לא מכירה מספיק בתרומתם של הסטודנטים לשיח החברתי העמוק שמתנהל כאן בשנים האחרונות.
צריך לומר שהחברה הישראלית גם לא הודתה מספיק לסטודנטים על עשרות רבות של פרויקטים חברתיים מן המעלה הראשונה. הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שבאמצעות פרויקטים מגוונים – הזכירו היום את לוד, אבל ישנם עוד פרויקטים רבים במסגרת פר"ח, במסגרות נוספות – באמצעותם סטודנטים נותנים כתף, נכנסים מתחת לאלונקה של הפערים החברתיים הבלתי סבירים, הבלתי ראויים והבלתי אפשריים בישראל, ומהווים סוג של חסם. אני חושב שצריך לפתוח את הדברים האלו קודם כול בהבעת תודה והוקרה לסטודנטים. אבל אל תנוחו. מרובים צורכי עמך. אנחנו צריכים מהדברים האלה עוד ועוד, ואנחנו מקווים שתמשיכו להיות הסיירת של החברה הישראלית, תמשיכו להיות חיל החלוץ של כולנו.
אני מבקש להקדיש – אתם יודעים, אתה בא לכאן, אתה מקבל ים של נתונים, ואפילו אני משתעמם לקרוא את כל הנתונים שכתבו לי כאן. מה, עכשיו אני אקרא לכם את כל המספרים, נתנו מיליון לפה, 10 מיליון לשם? אני רוצה, אבל, לומר – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
לא, אבל נסים, נסים מחכה לתשובה.
<שר החינוך שי פירון:>
תתפלאי, אבל אני מתכוון – קודם כול, אני מאוד מאוד שמח, חברת הכנסת גלאון – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אל תזכירי – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
איזו אופוזיציה מאוחדת.
<שר החינוך שי פירון:>
– – היה שווה שש"ס תהיה באופוזיציה רק כדי לראות את מערכת היחסים החמה בינך לבין חבר הכנסת נסים זאב. אני סבור שזה חלק – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אתמול היא המליצה עליו לראש ממשלה.
<נסים זאב (ש"ס):>
ניפגש – – –
<שר החינוך שי פירון:>
תשמע, כולנו אחים בסוף, נסים. בסוף כולנו אחים.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שלא יידבק לאופוזיציה. זה לא טוב.
<אילן גילאון (מרצ):>
זה טוב מאוד.
<היו"ר גילה גמליאל:>
לא טוב למי?
<אילן גילאון (מרצ):>
אנחנו קיבלנו אותם בברכה לאופוזיציה. את כל – – –
<שר החינוך שי פירון:>
חבר הכנסת גילאון, בתור בוגר הדיפת כדור ברזל במחוז הדרום, סטודנט מצטיין, אל נא, אל תפריע לי עכשיו בנאומי.
<אילן גילאון (מרצ):>
שלא תגיד שאין לי תואר, כבוד השר.
<שר החינוך שי פירון:>
יש לך תואר, והבטחתי לך תעודה חתומה על-ידי שר החינוך, ואני אעשה את זה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – הבטיח לי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
יש לך BA – – – זה מספיק.
<שר החינוך שי פירון:>
אני רוצה בכל זאת לנצל את ההזדמנות ולגעת בארבע נקודות חשובות. ראשית, אני רוצה לדבר קצת על נגישות ההשכלה גבוהה. אני חושב שאחד מהיעדים המרכזיים – יושבת כאן חברת הכנסת עדי קול, יושבים כאן אנשים נוספים שתרמו תרומה מכרעת לעניין הזה – אני חושב שעלינו להנגיש את מערכת ההשכלה הגבוהה. חבר הכנסת מופז נגע בדברים האלה באופן נרגש, ראוי, ואני יודע עד כמה הדברים נכונים ומדויקים במסגרת הדברים שפעלת בהם כרמטכ"ל. אני חושב שלא עשינו די בהנגשת ההשכלה הגבוהה. אנחנו צריכים היום לפתוח את האוניברסיטאות, מפני שיש בתואר האקדמי, בין אם זה תואר מקצועי, הנדסאי, טכנאי, ובין אם זה תואר ראשון, יש בו כדי ליצור מוביליות חברתית עמוקה. סטודנט שעבר את מערכת ההשכלה הגבוהה יוכל להקים משפחה אחרת, להשתכר באופן אחר, אבל לא פחות מכך, שפתו תהיה עשירה יותר, הקשר שלו עם ילדיו יהיה אחר, היכולת שלו לנהל עם הילדים המתבגרים שלו שיח מעמיק, שיח מכיל, שיח מרגיש, תהיה גדולה יותר. ולכן אנחנו חייבים כחברה להגדיל את אחוז הצעירים שמגיעים להשכלה הגבוהה. תשומת לב מיוחדת צריכה להיות לתושבי הפריפריה. תשומת לב מיוחדת צריכה להיות לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל, שזכאים ליותר ויותר שוויון הזדמנויות שיוביל אותם להשתלבות מיטבית.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כבוד השר, זרקת עכשיו אתגר שעוד רבים יחכו לשמוע את זה.
<שר החינוך שי פירון:>
אני מקווה גם שנעמוד בהענקת כלים – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני אומר, מחזקים אותך. 65 שנה, 30% שיעור בגרות בחברה הערבית. הגיע הזמן שזה אכן יעבור שינוי. זה אתגר.
<שר החינוך שי פירון:>
אני מקווה שנוכל יחד לעשות שינוי גם בדבר הזה, ובפתיחת ערוצים מתאימים – מתאימים – לאורחות החיים של הקהילה החרדית, כדי שבוגריה יוכלו למצוא מסלולים שמתאימים. אני לא רוצה שההשכלה הגבוהה תהיה מקום שמתנגש עם אורח החיים ועם הדרישות החברתיות, הצניעותיות. כל חברה וחברה זכאית לקיים את אורחות חייה על-פי דפוסה. אבל צריך לעשות הכול כדי שאוכלוסיות רחבות ככל שניתן ימצאו את מקומן ואת דרכן אל מערכת ההשכלה הגבוהה. זה פרויקט משנה מדינה.
אני כן אתייחס במילה אחת לדברים של חבר הכנסת נסים זאב. בדיוק כמו שאמרתי קודם לחברת הכנסת רוזין, צר לי. יש ביטוי במשנה, אני מניח שאתה יודע אותו לא פחות ממני; הביטוי הוא: למד לשונך לומר איני יודע. הסוגיה שהעלית לא מוכרת לי באופן מספיק עמוק כדי שאתייחס אליה ואמרח אותך באופן כזה או אחר. אני לא יודע. אני מבטיח לך לבדוק את זה במהלך הימים הקרובים ולחזור אליך עם תשובה מבוססת יותר.
<אילן גילאון (מרצ):>
כבוד השר, כדאי לך להעביר את זה לעוד כמה שרים.
<שר החינוך שי פירון:>
אני מבטיח לך לבדוק את הדבר. אין ספק שצריך למצוא דרך ראויה שבה בוגרות מערכת החינוך החרדי תוכלנה – – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
שב עם נסים, תלמד את זה, עשר דקות.
<שר החינוך שי פירון:>
אני רוצה לשמוע גם את האפשרות האחרת.
הדבר הנוסף שאני רוצה לומר, אחרי ההנגשה, אני רוצה לדבר על עוד סעיף אחד בסוגיית הנגישות – אני רוצה לומר מילה אחת על הבחינה הפסיכומטרית. בדברים שהוא אמר עכשיו, אני רוצה לבטא איזושהי עמדה ערכית, לפני שאני אבטא גם עמדה פדגוגית או עמדה – אף-על-פי שאני יושב-ראש המל"ג, כרגע לא קיימנו דיון בסוגיה הזאת.
אבל קודם כול אומר אמירה מקדמית: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאחרי שסיימת י"ב כיתות ושירת שלוש שנים בצבא, אתה עדיין לא יכול להתקבל לאוניברסיטה, ובעצם דורשים ממך לבזבז עוד כשנה ולהוציא מכיסך בממוצע כ-10,000 שקלים נוספים, שזה שווה ערך לשנת לימוד, אם אנחנו מחשבים גם את עלות הקורס וגם את הבחינה וכו' וכו'; וחלק לא קטן מהתלמידים עושים יותר מבחינה אחת. אני חושב שצריך להסדיר את העניין הזה. לא יעלה על הדעת שתלמיד יסיים את כיתה י"ב ולא יהיו בידו כל הכלים האפשריים להתקבל לאוניברסיטה.
אני חושב שבפני ראשי האוניברסיטאות, בפנַי כיושב-ראש המל"ג ובפנַי כשר החינוך, עומדות שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא למצוא מנגנון חלופי, ואפשרות שנייה היא להכניס את הבחינה הפסיכומטרית אל תוך תוכנית הלימודים, כחלק מחוק חינוך חינם.
<היו"ר גילה גמליאל:>
יפה מאוד, רעיון מעולה.
<שר החינוך שי פירון:>
אבל אסור לנו ליצור מצב שבו ילד או ילדה יסיימו את מערכת החינוך, ואחר כך, אחרי השירות הצבאי – חלקם עוד היום, יש יותר ויותר צעירים, ואני מברך על כך, שעושים שנת שירות, הולכים למכינה, אחרי זה רוצים גם לעשות טיול; והצעירים האלה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כבוד השר, במגזר, בתי-הספר – – –
<שר החינוך שי פירון:>
עיסאווי, זה שאתה שכן שלי לא מתיר לך להפריע לי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני מצטער.
<שר החינוך שי פירון:>
תודה, יקירי. אני חושב שאנחנו צריכים לעצור את מריחת הזמן הזאת. בסופו של דבר הם צריכים להתפרנס. ואני אומר, גם אנחנו, ההורים, לא פעם כורעים תחת הנטל. ולכן צריך למצוא דרך איך לחסוך את המשמעות הנוראית הזאת של בזבוז שנה מהחיים. אם השתחררת מהצבא לא בתאריך המתאים כדי להספיק להתכונן לבחינה הפסיכומטרית, הפסדת שנה מהחיים. אני חושב שמערכת החינוך צריכה למצוא את הדרך הראויה. הצעתי את זה היום לראש הממשלה במסגרת המפגש עם התאחדות הסטודנטים שהיה לנו בבוקר. אני חושב שאנחנו צריכים להירתם יחד למצוא דרך שתחסוך מצעירי ישראל את העניין הזה.
עוד מילה אחת בסוגיית הנגישות. אני רוצה לציין את הסכומים האדירים שהמל"ג והוות"ת – בעיקר הוות"ת – מקצות לצורך מכינות קדם-אקדמיות: למעלה מ-37 מיליון שקלים, שתפקידם לאפשר, שוב, לתלמידים שלא זכו לסיים את התיכון עם תעודה מתאימה, עם קריטריונים מתאימים, להתקבל לאוניברסיטאות, וכן תקציבים רבים ונוספים לצורכי מלגות באופן כזה או אחר.
דיברנו על סולידריות חברתית. חבר הכנסת טופורובסקי, השנה קרן הסיוע לסטודנטים עומדת, כפי שאתה יודע, על 100 מיליון שקלים. מאידך, מלגות הפר"ח עומדות על סדר גודל של 112 מיליון שקלים. אלה סכומים ראויים וחשובים, שבאמצעותם אנחנו רוצים לעודד את הסטודנטים לעשות כל שניתן כדי להשפיע, לתרום, לעורר ועוד כהנה וכהנה.
אני רוצה לומר עוד שני משפטים קצרים, ובכך לסיים. אני מציע שכל הנתונים ייכנסו לפרוטוקול, שיוכלו לעיין בהם אחר כך. חבל שאקריא אותם בפניכם. לא אמנה אותם כרוכל, משתי סיבות. הסיבה הראשונה: אלה הישגים חשובים מאוד, אבל הם לא שלי, הם של הקדנציה הקודמת. צריך לשבח את שר הפנים, חבר הכנסת גדעון סער. נעשתה פה עבודה ראויה, וצריך לברך את כל מי שפעל במהלך השנים האחרונות לייצר את תוכנית החומש: את ראשי הוות"ת והמל"ג, את התאחדות הסטודנטים, את שרי האוצר וכו' וכו', את יושבי-הראש הקודמים והנוכחיים, חבר כנסת שמולי. את כולם צריך לברך ולתת להם את הקרדיט. זה לא קרדיט שלי, אז לא נוח לי להתהדר במה שאיננו שלי, אז אני אדלג על כך.
אבל אני כן רוצה לומר שני דברים בעניין הזה. הדבר הראשון – אני מצפה שאנחנו, כחברה, נעשה כל שניתן לבצר את המעמד הציבורי של הסטודנטים. חבר הכנסת חיליק בר, ידידי, אני חושב שצריך לעשות כל שניתן כדי לטפל בסוגיית אותה נקודת זיכוי. אנחנו צריכים לקיים, בתוך השמיכה המצומצמת והצרה ובתוך המציאות הכלכלית, שאתה מכיר אותה לא פחות טוב ממני – אנחנו יכולים להיות חלוקים בפתרונות, וזה בסדר גמור, אבל אין לי ספק שבחודשיים-שלושה שנותרו לנו עד לאישור התקציב, נצטרך לעשות כל מאמץ כדי למצוא חלופה ראויה שלא תפגע באחרים, שהרי לא הרווחנו משהו אם זה יעבור למקומות אחרים. למצוא חלופה ראויה. אבל אני חושב שציבור הסטודנטים הוא משימה מספיק קדושה כדי למצוא חלופה אחרת לנקודת הזיכוי הזאת. אני לא אוהב להשתמש במילים "מאבק", "מלחמה" וכו', אבל אני בהחלט אפנה בצורה עניינית, יחד עם חברים נוספים, בבקשה לנסות למצוא חלופה ראויה לאותה נקודת זיכוי, כי אני חושב שבאמת סטודנטים, בעיקר כאלה שכבר נתנו מעצמם כל כך הרבה זמן למדינת ישראל, זכאים ולו להטבה הקלה הזאת כדי לסייע להם במהלך שנות לימודיהם.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אבל שייעשה מאמץ עד להגשת התקציב לבטל את הגזירה – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<שר החינוך שי פירון:>
אמרתי, ייעשה. אמרתי דברים מאוד ברורים. כן, כן, אלה הדברים שאמרתי. אני לא שר האוצר, ואני לא אחראי לתקציב המדינה – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אני שמעתי שאתה מכיר אותו.
<שר החינוך שי פירון:>
באופן כזה או אחר. כן, כן, כנראה. יש אומרים כך.
הדבר השני שאני רוצה לבקש מכולנו: אני רוצה לבקש מאגודת הסטודנטים לעשות כל שניתן כדי להמשיך את הפעילות החברתית שנגעתי בה. לא להסתפק רק בפעילויות מחאתיות כאלה ואחרות – שהן חשובות, הן חשובות.
ופה אני רוצה לפנות לחברת הכנסת גלאון: ההתנגדות שלי להצעת החוק שלך לא נבעה – הסברתי את זה לחבר הכנסת טופורובסקי – לא נבעה מהעובדה שאני חושב שהדברים שאת אומרת אינם ראויים. גם במקרה זה דברייך ראויים. פשוט חוות הדעת, הן של המל"ג והן של משרד המשפטים, הייתה שאין צורך בחוק הזה, משום שהמציאות הקיימת מתירה מעגל נרחב של פעולות. אם הטיעון הזה לא נכון, אין שום בעיה לערער על ההחלטה. אני אשמח ללמוד אותה שוב ולגבש עמדה מתאימה. זה לא אומר שאין גבולות מסוימים לחופש הביטוי בתוך האוניברסיטאות, זה לא אומר שהכול מותר. בסך הכול, אוניברסיטאות צריכות להיות סוג של פרהסיה שבה כולם צריכים להרגיש בנוח. צריכים לדון בשאלה הזאת לא באופן פוליטי אלא באופן ענייני. ואכן, אם את סבורה – אם חבר הכנסת טופורובסקי, שגם הוא פנה אלי, סבור – שעמדת המל"ג ועמדת משרד המשפטים במקרה הזה הייתה לא מידתית, אני אשמח לשמוע את הערותיכם, ואם יש צורך אפילו אני אגיש את הערר לצורך הדיון הנוסף. בואו נלמד את הסוגיה. אני בכל אופן נקטתי את העמדה הזאת לנוכח עמדה מקצועית טהורה של המל"ג ושל משרד המשפטים.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר: אני רוצה לברך את ראשי הסטודנטים ולאחל להם שרבים מהם יזכו לפקוד את הבית הזה לא רק כאורחים שפתחו להם את הדלת ואפשרו להם להיכנס; שבעתיד הלא-רחוק נראה על דוכן הנואמים שר חינוך שהיה יושב-ראש התאחדות הסטודנטים ועוד פעילי ציבור כאלה ואחרים. איציק, אל תחייך. יש גם את בועז פה, זה לא חייב להיות אתה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
יש גם אותי פה.
<שר החינוך שי פירון:>
יש גם את גילה, אתה יודע.
<אילן גילאון (מרצ):>
יש כמה – – –
<שר החינוך שי פירון:>
יש כמה, נכון. תדונו ביניכם.
<איציק שמולי (העבודה):>
נעשה רוטציה.
<שר החינוך שי פירון:>
תעשו רוטציה, תסתדרו, בדיוק.
<אילן גילאון (מרצ):>
יש גם את מוחמד ברכה, הוא היה – – – הקמפוס.
<שר החינוך שי פירון:>
אין בעיה. יש גם, אמרתי לך, את אלוף הארץ בהדיפת כדור ברזל. גם זאת אפשרות.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
אז אני רוצה באמת לברך אתכם שתמשיכו לפעול בתוך השדה הציבורי, ואני מקווה באמת שיום הסטודנט לא יהיה אפיזודה אלא הוא יהיה סוג של מטען אנרגטי שתפקידו להפוך את כולנו שליחים של המשימה, שהיא קידום ההשכלה הגבוהה בישראל. תודה רבה לכם.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כבוד השר, אתה ממליץ להסתפק בדבריך?
<שר החינוך שי פירון:>
אני ממליץ, אם אפשר, להסתפק בהודעתי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אוקיי.
<שר החינוך שי פירון:>
אני חושב שאחרי שהיום דנו בוועדות, אין סיבה להחזיר את הדברים לוועדה, כי ניהלנו יום שלם דיונים בעניין. אני ממליץ לחברי הכנסת לקבל את הודעתי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
מישהו מהמציעים? בסדר גמור.
הכנסת רושמת בפניה גם את דברי המציעים והמציעות – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
– – וגם את תשובת הממשלה של השר.
אנחנו נעבור לחבר הכנסת רונן הופמן. יש לך בדיוק דקה מן הצד.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
כן, אני ביקשתי בהזדמנות זו, ברוח הסיפה של דברי השר, להעיר הערה אישית ולהביע את התרגשותי מכך ששניים מבין חברי הכנסת הם סטודנטים שלי לשעבר – חבר הכנסת יוני שטבון וחברת הכנסת אורלי לוי; וסטודנטים נוספים נמנים עם העוזרים הפרלמנטריים והעוזרות הפרלמנטריות והיועצים של שרים. תענוג לראות את זה. אני מברך אותם ואני מברך את כלל הסטודנטים במדינה. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו מברכים אותך בהצלחה גם כן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, גם לך יש דקה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, גם אני מצטרף לברכות לסטודנטים. אבל רציתי לנצל את ההזדמנות – מאחר, כבוד השר, שהסטודנט של היום היה התלמיד של אתמול, והתלמיד של היום הוא סטודנט של מחר, אז הדאגה לסטודנט, אני חושב, מתחילה בהיותו תלמיד.
לכן רציתי להעלות סוגיה: מאחר שכבוד השר התנדב היום לבקר בכמה מקומות שהוא שמע עליהם היום, אז אני ממליץ לו – חברת הכנסת גלאון – אני ממליץ לכבוד השר, אני ממליץ לכבוד השר רק לקפוץ ולבקר באזור בשם ואדי-נעם בנקב, באזור הנגב, בנגב. יש שם בעיה של כל בתי-הספר במה שמכונה כפרים בלתי מוכרים. כבוד השר, שם יש בתי-ספר שאין אליהם גישה. הכבישים, הגישה מאוד קשה ולא מתאימה לא לתלמידים ולא למורים. שם מביאים מים במכלי מים שאפילו משרד הבריאות לא מפקח עליהם. ושם מועלית שאלה, היא מאוד חינוכית, כבוד השר. אה, כבוד השר אינו אתי – בסדר. לא, רציתי לסיים: האם מקום לא מוכר, האם אי-הכרה במקום תגרום אוטומטית שלא להכיר בזכויותיהם הבסיסיות של בני-אדם שם? אני ממליץ לך בחום לבקר שם. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לך. אין הצבעה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – מה אתה רוצה מהשר?
<היו"ר גילה גמליאל:>
הסתיים הנושא של ציון יום הסטודנט. באמת שיהיה לכל הסטודנטים והסטודנטיות בישראל יום סטודנט שמח.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – אתה לא יכול לתת לגיטימציה למקום שהוא בלי רישיון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אבל התלמידים שם הם בני-אדם.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – – הם קובעים עובדות, הם מקימים כפרים בלי רישיון – – – תשתיות.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני רוצה להזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת, על מנת להציג את ההודעה מטעם הוועדה.
עוד יו"ר התאחדות סטודנטים לשעבר בציון יום הסטודנט שהתקיים כאן.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
גברתי היושבת-ראש, זו לי זכות לראותך לראשונה; אני בטוח שהיית פה גם קודם, אבל אני לא זכיתי לראותך יושבת ומנהלת את הישיבות.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
זו הפעם הראשונה?
<היו"ר גילה גמליאל:>
לא.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
אז באמת בהצלחה. אני מקווה לראותך בשולחן הזה בקרוב, בשולחן הממשלה.
<קריאה:>
תוך שנה, תוך שנה.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
בקרוב.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כבר פחות.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מודיע בזאת על חילופי אישים בוועדת החינוך, התרבות והספורט, מטעם סיעת הליכוד – ישראל ביתנו: במקום חבר הכנסת משה זלמן פייגלין יכהן חבר הכנסת יריב לוין. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אוקיי, הסתיימה ההודעה.
<הצעה לסדר-היום>
<מסיבות סיום ראוותניות בבתי-הספר – לעשירים בלבד>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור לנושא הבא: מסיבות סיום ראוותניות בבתי-הספר – לעשירים בלבד, הצעה לסדר-היום מס' 330 של חבר הכנסת אברהם מיכאלי. עומדות לרשותך עשר דקות.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, גם אני מברך אותך, כי אני פעם ראשונה עולה יחד אתך.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אז אני מברך אותך. אבל אני מאחל לך שלפני תום השנה תתחלפי בתפקיד הזה למשהו שאת רוצה יותר.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מעלה סוגיה שהיא ידועה ומוכרת והרבה מאוד הורים מתמודדים אתה כל שנה. מגיע סוף השנה, סוף שנת הלימודים, ומתחילים המתחים בין הילדים להורים לגבי המסיבה שהתלמידים או בית-הספר קבעו, ואז יש הוצאות לאותן מסיבות. מדובר פה במסיבות שההוצאות עליהן הן סטייל אמריקני: להגיע למסיבות האלה בבגדים מפוארים, הן לבנים והן לבנות, ולהגיע ברכבים מפוארים. כל בית-ספר מנסה כנראה להתחרות בתחרות השלילית הזאת; אני חושב, עוד מעט נפתח את הדיון בעניין הזה. כל בית-ספר פשוט מאוד מחליט, יחד עם התלמידים, בלחץ של התלמידים, חלק מהם, שהמסיבה המפוארת הזאת הולכת להיות כחגיגת סוף שנת הלימודים, ואז נכנסים לאותן דילמות של הורים שאין להם. איך יכולים לסרב לאותו ילד או לאותה ילדה ולא לקנות לה את השמלה המפוארת, או לאותו בן לקנות את הבגדים המיוחדים? ומעבר לזה יש הוצאות. אגב, זה חוצה מגזרים. זה חוצה מגזרים, הן בממלכתי הרגיל, הן בממלכתי-דתי. ואני מכיר את זה מהעבר, ואני יודע כמה הדברים האלה קורים כתופעה.
והתופעה הזאת מעוררת בעיה כל שנה. ויש שיטת העדר, שכולם הולכים לאותן מסיבות, ולצאת לדבר נגד לא נעים להם, גם בשביל לא לבייש את הילד או את הילדה, וגם לא רוצים להילחם בתופעה שהיא כביכול תופעה חברתית.
אני מברך את שר החינוך. הוא יצא ופתח את הסוגיה הזאת השנה לדיון – אני מבין, אדוני השר, שהיית באיזושהי מועצת תלמידים, אני הבנתי שהופעת שם; ולאחר מכן בשיטה המפורסמת שלכם, בפייסבוק. ואני חושב שפה, אדוני השר, המקום לדון בזה, במליאת הכנסת. ולכן ביקשנו להעלות את זה כהצעה לסדר-היום רגילה, כי מדובר פה בסוגיה חינוכית עקרונית, ואנחנו כמערכת ממשלתית, מדינה, מערכת החינוך, צריכים לשים אותה על סדר-היום ולהתמודד אתה פעם אחת.
מצד אחד, אני יודע שהדורות משתנים ואני יודע שהתלמידים, מה לעשות – הן בבגדים, שאין היום לבוש אחיד בבית-הספר; היום התלמידים מתחרים אחד עם השני באיזה פירמה, באיזה בגדים הכי יוקרתיים הם יבואו לבית-הספר, ואז ההורים שוב גם שם נאלצים. למי שאין, מה יעשה עם אותה דרישה של ילד, ילדה, שלומד באותו בית-ספר שהחברים או החברות באים בבגדים מפוארים, והם דורשים? ואז במחלוקת בין ההורים לילדים, במקרים האלה מגיעים לפעמים למצבים לא נעימים. ואז, בגדים זה אחד, והתחרות הגלויה והסמויה בין הילדים, זה גורם לפגם חברתי, לפערים חברתיים, שהם בעצם בסוף מתבטאים אולי בתחושה של ההורים שכביכול אין להם לתת כל השנה, אז אולי למסיבת הסיום כן לתת. וגם יש הורים שלמסיבת הסיום הזאת אין להם. מדובר פה בתופעה שהיא בעיני מגונה, ובעצם צריך לשים את זה לדיון ציבורי, הן בתוך ועדי ההורים של בית-הספר והן כציבור, שצריך לדבר על זה שבית-הספר זה לא מקום לקיום מסיבות ראוותניות.
אני חושב שיש לילדים את העמדה שלהם. ואני לא אומר לא לשמוע את הילדים. אגב, יש מחלוקת לפי מה שאני מכיר, והרבה מאוד מאתנו שמעו, אם תשאל ילד, אפילו שהוא גדל בכפר-שמריהו הוא לא תמיד חושב שהמסיבה הראוותנית הזאת היא חינוכית. הילד יכול להגיד לך שצריך לעשות משהו והמשהו הזה צריך להיות מאוזן. אבל ודאי שזאת לא הדעה היחידה. יש דעות אחרות. יש כאלה שאומרים: זו הזדמנות שלנו, אנחנו מסיימים את בית-הספר, ובית-הספר, צריך להשאיר את הרושם שלנו מהסיום. ואז אותו נשף שהוא אפילו יוקרתי בעיניהם, הם לא מבינים שלאחר מכן הם נשארים עם תחושת ריקנות, כי לא תמיד נשארים עם תחושות שעשו באמת משהו חיובי.
אגב, אני לא רוצה להגיד את זה על כלל בתי-הספר, אבל לצערנו מגיעים שם גם להשתוללות ולהוללות ולשכרות, במסיבות האלה, והרבה פעמים, לצערנו, המשטרה מתערבת. מסיבת סיום חגיגית – המשטרה מתערבת.
אני שמעתי מרבנים שבישיבות התיכוניות גם קיימו מסיבות כאלה. רבנים אמרו לי: לצערנו, היום הדור זה לא אותו דור שלפני 30–40 שנה. היום ילדים גם במסיבות הסיום האלה מאבדים את הראש, במובן זה שהם שוכחים בסוף למה מסיבת הסיום הזאת נועדה. היא לא נועדה להשאיר חותם, כמו שאני חושב שצריך להשאיר באיזה תוכנית חינוכית בבית-הספר, אלא גם להביע את התסכול שלהם על משהו, ואז מחו נגד הרבנים ומחו נגד ראשי ישיבה שלימדו אותם, וזה לא דבר חינוכי.
אני חושב, אדוני השר, פתחת דיון שצריך להמשיך ולנהל אותו יחד עם ההורים, יחד עם מועצת ההורים, יחד עם מועצת התלמידים, שנוכל לבוא ולהגיד להם בצורה גלויה: רבותי, בית-הספר הוא לא מקום של הוללות, בית-הספר הוא לא מקום לעשות מסיבות פאר. בתי-הספר שאנחנו מאמינים בהם צריכים לחנך אותם לדרך ארץ, לחנך אותם להתנהגות של המשך הדרך. אנחנו יודעים את אמרות חז"ל הידועות בעניין הזה, אמרות של החפץ-חיים, שאנחנו אולי לא רגילים לצטט את זה הרבה פעמים בכנסת, אבל "מי האיש החפץ חיים". כשהחפץ-חיים לימד את התלמידים שלו הוא רצה להחדיר בהם את אותה אמונה שלא חוכמה להיות בבית-הספר בצורה הראויה, להתנהג, אלא כשאתה יוצא החוצה מבית-הספר, איזה ערכים אתה לוקח מבית-הספר.
אז את כל הדברים האלה, לצערנו היום במערכת לא כל כך לומדים אותם, כי במערכת לא לומדים היום הרבה דברים. גם מה שלמדו לפני 30 שנה – תושב"ע; היום גם תושב"ע כבר לא מלמדים. ואת הדברים האלה – אני לא מכריח כל אחד מה ללמוד, אבל צריך לבוא ולתת קו חינוכי מטעם משרד החינוך, מטעם מועצת ההורים.
מה, בושה להורים היום לבוא ולהתערב בתוכן של מסיבות סיום, שבעיני לא רק שהן לא חינוכיות, אלא זה גורם גם להורים הוצאות כבדות? אני לא מתייחס כרגע לכל ההוצאות שיש לצערנו היום במערכת שנקראת, so called, "חינוך חובה". החינוך חובה הזה לצערנו היום עולה הרבה מאוד כסף. הרבה מאוד כסף, הן בבתי-הספר שהם בתי-ספר אקסטרניים יומיומיים, ואני כבר לא מדבר על ישיבות תיכוניות, ששם שכר הלימוד כל כך גבוה היום. היום קיימנו פה דיון על יום הסטודנט – זה עובר את שכר הלימוד של הסטודנטים באוניברסיטאות.
כל הדברים האלה מוסיפים כובד בלתי נסבל על ההורים. והכובד הזה יוצר חיכוך בין ההורים לילדים, ואז הילדים מרגישים כל הזמן שהם מקופחים, כי להם אין, ומכיוון שלהם אין, הם ילדים פחות טובים או פחות קיבלו מההורים שלהם, והדבר הזה הוא כדור שלג – כדור שלג שאני חושב, אדוני השר, שנפלה בידך היום הזדמנות להרים את הדגל הזה. ומכיוון שהתבטאת – אני הבנתי, ואם לא, אתה תגיב על זה, שאתה מתנגד לתופעה הזאת, אבל עם זאת, אולי אתה שוקל אם להתערב או לא. אני חושב שאנחנו כן צריכים, כאנשי ציבור וככנסת, לבוא ולהציב סטנדרטים מה מותר ומה אסור במסגרת של חינוך, במסגרת של חינוך ציבורי.
אני כרגע לא אגיד לכולם להתנהג באותם סטנדרטים שאולי בחוגים כאלה או אחרים כל אחד נוהג, אבל לפחות לבוא ולדרוש דברים של צניעות במובן הכלכלי. אני כבר לא מדבר על צניעות במובן של הפקרות, הוללות ושכרות, כמו שאמרנו, אלא לבוא ולהציב את הרף המינימלי, כמו שיש אגרת הורים שהמדינה מתערבת. אנחנו ככנסת קובעים פה בוועדת החינוך כמה אגרות מותר לגבות בבית-הספר לצורך לימוד. לבוא לגבי מסיבות ולא להתערב? מדובר פה, גברתי, במסיבות שהילדים מביאים לסוף שנת הלימודים כמעט 1,000 שקל. כמעט 1,000 שקל. ויש ילדות – שמעתי עדויות שילדה מוציאה על שמלה 2,000 שקל. מאיפה להורים שלה יהיה כסף לקנות את השמלה ב-2,000 שקל? אבל מכיוון שיש לחץ והרבה הורים לצערנו לא יכולים לעמוד כנראה בלחץ הזה, הם נאלצים בגלל לחץ חברתי לבוא ולספק לילדים את התענוגות האלה.
מכיוון שיש פה היבט חינוכי שאמור לעצב את דמותו של התלמיד, וזה מקרין גם על המשך הדרך שלהם, אדוני השר, אנחנו צריכים כן להתערב וכן לעשות מזה דיון אמיתי, לשבת במקום שאנחנו נחליט ככנסת איפה נעשה את זה, ואז ליתן את זה כמורה דרך לכל התלמידים. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. יעלה כבוד שר החינוך שי פירון להשיב בשם הממשלה.
<שר החינוך שי פירון:>
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת מיכאלי, אני מודה שהתלבטתי אם לעלות ולהשיב, כי חשבתי שראוי שהדברים יישמעו כפי שהם, כי אני מסכים לכל מילה ואין לי מה להוסיף. אני מקבל גם את הבקשה לקיים דיון ציבורי מקיף יותר בעניין הזה, ואני סבור שהסוגיה הזאת היא תמרור אזהרה משמעותי מאוד. אבל חשוב לדעת שלא הכול – אני אגיד את זה אחרת, יפה דייקת. הסוגיה של מקומם של ההורים והאחריות ההורית – לא הכול הוא באחריות המדינה. גם להורים יש אחריות גדולה מאוד, ובסוגיה הזאת בוודאי, כשרוב הדברים לא נעשים במסגרת בית-הספר אלא אחרי הסיום. אני חושב שיש כאן בעיה גדולה.
אני מקבל את הערתך. אני אמצא את הדרך הראויה והנכונה כדי להמשיך ולא להרפות, כדי שהדיון הציבורי הזה יתקיים במלוא עוזו, ואני גם אחשוב, אשקול ואתייעץ בחברי חברי הכנסת בדרכים הראויות – אם יש צורך לתקן תקנות כאלה ואחרות שתסייענה לייצר אטמוספירה ראויה, אווירה ראויה, כדי לשנות את זה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כבוד השר, השאלה, אם אתה מציע דיון במליאה – – –
<שר החינוך שי פירון:>
אני מציע להעביר את זה לוועדת החינוך, לדיון בוועדת החינוך.
<היו"ר גילה גמליאל:>
בהחלט יהיה דיון.
<שר החינוך שי פירון:>
תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
המציע מקבל את התשובה של השר לגבי ועדת החינוך, אז נעבור להצבעה. מי שמצביע בעד, זה אומר שאנחנו בעד העברת ההצעה לסדר-היום לדיון בוועדת החינוך.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
11 בעד, אין מתנגדים, ועל כן ההצעה לסדר-היום תעבור לדיון בוועדת החינוך.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור להודעה של סגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם בדבר הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת בעניין המלצת הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: עוזר פרלמנטרי נוסף ליושבי-ראש הוועדות הקבועות. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ג בסיוון התשע"ג, 22 במאי 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו ננעלה. תודה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:26.>