דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ד ישיבה ל"ד הישיבה השלושים-וארבע של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, כ' בסיוון התשע"ג (29 במאי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 שאילתות דחופות 6 54. פרסום המלצות ועדת המומחים לשירותי דיור לבעלי מוגבלות שכלית 7 אילן גילאון (מרצ): 7 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 7 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 8 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 9 השלמת הרכב ועדות הכנסת 9 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 9 שאילתות דחופות 10 51. מועד הבחירות המוניציפליות 10 חנא סוייד (חד"ש): 10 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 11 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 13 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 14 52. לקיחת הלוואות על-ידי הרשויות המקומיות באישור משרד הפנים 14 יפעת קריב (יש עתיד): 14 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 15 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 16 סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום: 17 53. ירושלים בראש מצעד הכבישים האדומים 19 נסים זאב (ש"ס): 19 שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 19 אורי מקלב (יהדות התורה): 21 שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 21 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013 22 חיים כץ (הליכוד ביתנו): 22 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 23 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 24 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 24 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס בעד מענק המשתלם לרופא בשל עבודה בבית-חולים בפריפריה או בשל עבודה במקצועות במצוקה), התשע"ג–2013 25 משה גפני (יהדות התורה): 25 החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים 30 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 30 מוחמד ברכה (חד"ש): 33 חנא סוייד (חד"ש): 34 ישראל חסון (קדימה): 35 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 37 עיסאווי פריג' (מרצ): 38 דב חנין (חד"ש): 40 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 41 עפו אגבאריה (חד"ש): 44 תמר זנדברג (מרצ): 46 מיכל רוזין (מרצ): 47 ניצן הורוביץ (מרצ): 48 באסל גטאס (בל"ד): 50 חנין זועבי (בל"ד): 51 מיקי רוזנטל (העבודה): 53 עמר בר-לב (העבודה): 55 מרב מיכאלי (העבודה): 57 מיכל בירן (העבודה): 59 איציק שמולי (העבודה): 66 נחמן שי (העבודה): 67 אילן גילאון (מרצ): 70 אראל מרגלית (העבודה): 71 אבישי ברוורמן (העבודה): 73 אורי מקלב (יהדות התורה): 75 משה מזרחי (העבודה): 77 סתיו שפיר (העבודה): 79 מירי רגב (הליכוד ביתנו): 81 נסים זאב (ש"ס): 85 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 88 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 90 שאול מופז (קדימה): 90 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 92 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 93 יעקב אשר (יהדות התורה): 95 יעקב מרגי (ש"ס): 96 אמנון כהן (ש"ס): 99 אברהם מיכאלי (ש"ס): 101 אריאל אטיאס (ש"ס): 103 יצחק כהן (ש"ס): 105 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 110 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 110 החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים 110 דוד אזולאי (ש"ס): 111 יצחק וקנין (ש"ס): 113 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 115 משה גפני (יהדות התורה): 118 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 123 סגן שר האוצר מיקי לוי: 127 יצחק הרצוג (העבודה): 131 שלי יחימוביץ (העבודה): 134 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 138 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 141 הצעה לסדר-היום 151 הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הנשק הבלתי-חוקי בחברה הערבית 151 עיסאווי פריג' (מרצ): 152 הצעה לסדר-היום 164 הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התרחבות ממדי הפשיעה, האלימות והשימוש בנשק חם בקרב הציבור הערבי 164 מוחמד ברכה (חד"ש): 165 הצעות לסדר-היום 167 ועדת פרי והשוויון בנטל 168 אראל מרגלית (העבודה): 168 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 171 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 172 משה גפני (יהדות התורה): 174 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 175 יעקב מרגי (ש"ס): 178 יצחק כהן (ש"ס): 182 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 184 נחמן שי (העבודה): 190 איציק שמולי (העבודה): 190 נסים זאב (ש"ס): 191 הצעות לסדר-היום 197 דה-לגיטימציה של חרדים המשרתים בצה"ל בחברה החרדית 197 עמר בר-לב (העבודה): 197 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 199 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 202 דוד צור (התנועה): 203 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 206 הצעות לסדר-היום 208 ייצוג הולם של נשים בזירה המוניציפלית 208 יפעת קריב (יש עתיד): 209 חנין זועבי (בל"ד): 212 מרב מיכאלי (העבודה): 216 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 219 יפעת קריב (יש עתיד): 220 הצעה לסדר-היום 221 התמוטטות חברת "בטר פלייס" לייצור מכוניות חשמליות 221 אורי מקלב (יהדות התורה): 222 סגן שר האוצר מיקי לוי: 226 הצעה לסדר-היום 231 התגברות האנטישמיות בעולם – ישראל מהמדינות השנואות בעולם 231 אברהם מיכאלי (ש"ס): 232 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 233 הצעה לסדר-היום 237 חינוך יהודי בגולה 237 משולם נהרי (ש"ס): 237 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 240 הודעת יושב-ראש הישיבה 242 היו"ר יצחק וקנין: 242 הצעה לסדר-היום 244 דוח על עלייה בפגיעה בזכויות אדם ברשות הפלסטינית 244 אורית סטרוק (הבית היהודי): 244 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 246 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ' בסיוון תשע"ג, 29 במאי 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יריב לוין, אורית סטרוק ומאיר פרוש בנושא: ביטחון המתפללים בקבר רחל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים, כמדי יום רביעי, לשאילתות דחופות. שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן ישיב על שאילתה דחופה מס' 54 של חבר הכנסת אילן גילאון. השר יעלה לדוכן, חבר הכנסת גילאון ייגש למיקרופון. הנושא: פרסום המלצות ועדת המומחים לשירותי דיור לבעלי מוגבלות שכלית. בבקשה, אדוני. <54. פרסום המלצות ועדת המומחים לשירותי דיור לבעלי מוגבלות שכלית> <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ועדת מומחים בין-לאומית דנה בדיון ציבורי בשירותי דיור לאנשים עם מוגבלות שכלית ביוני–אוגוסט 2011. הדוח שכתבה הוועדה טרם פורסם למרות פניות רבות. רצוני לשאול: מה ייעשה כדי לפרסם את הדוח ולהנגישו לציבור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גילאון. בבקשה, אדוני השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש הנכבד, חברי השרים מכובדי, חברי הכנסת מכובדי, חבר הכנסת גילאון, לפני כשבוע קיבלתי את דוח המומחים לידי, ואני מודה לך על העלאת השאילתה הזאת כי זאת הייתה הזדמנות להבין שיש דוח מומחים, והוא הגיע לידי. לאחר שעיינתי בעיקרי הדוח החלטתי לקיים דיון מקצועי בהנהלת המשרד בדוח ובמשמעויות של הדוח. הדיון יתקיים ב-27 ביוני, ומייד למחרת, ב-28 ביוני, בעזרת השם, אתה תקבל את הדוח לידך, והוא יפורסם לכולם, עם כל המשמעויות, לרבות המשמעויות הכלכליות של הדוח הזה. הוא דוח חשוב. ב-28 אתה תקבל אותו לידיך. תודה רבה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> זה דוח של מומחים, מה הוא יעשה עם דוח של מומחים? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> לא – – <אילן גילאון (מרצ):> אני אקח אותך בתור מומחה ואתה תסביר לי מה כתוב שם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – א. זה חשוב מאוד, כי הוא מתעסק בנושא חשוב מאוד; ב. אחרי ששילמו כל כך הרבה כסף למומחים, ראוי שהדוח הזה יפורסם ויהיה נגיש לכולנו. <אילן גילאון (מרצ):> בסדר, כבוד השר, אני – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון על השאילתה ולשר מאיר כהן על תשובתו. אני לא רואה את המשיבה על השאילתה של חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת חנא סוייד ודאי כאן. תכף, המזכירות בודקת אם זה עניין של דקה, שתיים. אנחנו נמתין, כי יש לנו שתי שאילתות שסגנית שר הפנים פניה קירשנבאום אמורה לענות עליהן. האחת היא של חבר הכנסת חנא סוייד והשנייה של חברת הכנסת יפעת קריב, שאם היא שומעת אותנו כרגע, זה גם הזמן בשבילה להגיע למליאה. טוב. אדוני השר מאיר כהן, בהיעדר גורמים נוספים אני מבקש שתעביר לחברינו בממשלה שאנחנו רואים מאוד בחומרה את המצב הזה שאתה הגעת בזמן והשבת בתמציתיות כמקובל, כנדרש, על השאילתה שנשאלת, ועכשיו אנחנו פה באיזשהו פרק שנקרא "מחכים לגודו". <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> יש לי הודעה בשם ועדת הכנסת, אז אולי אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בתור ועדת הכנסת? כן. אז אנחנו, אם כן, נאפשר לחבר הכנסת יריב לוין, בהיותו ממלא-מקום יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת הנגבי, להודיע בינתיים הודעה מטעם ועדת הכנסת. אם סגנית השר קירשנבאום לא תופיע עד אז, נחשוב מה לעשות עם הנושא הזה. בבקשה, חבר הכנסת לוין. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, להלן שתי הודעות. הראשונה, אדוני היושב-ראש, אינה מחייבת הצבעה; השנייה מחייבת הצבעה. ועדת הכנסת קבעה כי ועדת המדע והטכנולוגיה תדון בהצעת חוק הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט, התשע"ג–2013, מ/757, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> להלן הודעה הטעונה אישור: בהמשך לאישור הרכב הוועדות במליאת הכנסת ביום 9 באפריל 2013, אבקש להודיע כי במקום הפנוי לסיעת חד"ש בוועדה למאבק בנגע הסמים יכהן חבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מבקש את אישורה של הכנסת להודעה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אם כן, אנחנו נצביע רק על ההודעה השנייה של ממלא-מקום יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין, שמסר את ההודעות בשם ועדת הכנסת. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד אישור ההודעה שלו? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת ועדת הכנסת – 9 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר השלמת הרכב ועדות הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, אני אפילו לא יכול להאשים את הקואליציה, כי יושב-ראש הקואליציה כאן, ואני מניח שהוא מרגיש בדיוק מה שאנו מרגישים. ואנחנו מודיעים לחברי הכנסת – טוב, חברי הכנסת, אני מודיע על הפסקה של עשר דקות ואני מודיע שפשוט הממשלה במקרה הזה מבזה את הכנסת. עוד עשר דקות אנחנו נחדש את הישיבה. <(הישיבה נפסקה בשעה 11:07 ונתחדשה בשעה 11:19.)> <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה. להזכירכם, הפסקנו לצערי את הישיבה – דבר כמעט ללא תקדים במהלך הבוקר של יום רביעי – בגלל היעדרות נציגי הממשלה שהיו אמורים להשיב על שאילתות. המכתב בנדון למזכיר הממשלה, עם העתק לראש הממשלה, ודאי בדרך. כולי תקווה שהמחזה הזה לא יחזור על עצמו. סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום תשיב על שאילתה דחופה מס' 51 של חבר הכנסת חנא סוייד. סגנית השר תעלה לדוכן, חבר הכנסת סוייד ייגש למיקרופון וישאל את סגנית השר בנושא: מועד הבחירות המוניציפליות. בבקשה, אדוני. <51. מועד הבחירות המוניציפליות> <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גברתי סגנית השר, השאלה שלי היא לגבי מועד הבחירות המוניציפליות שייערכו לקראת סוף השנה. נודע לי שמשרד הפנים מסרב לדחות את מועד הבחירות המוניציפליות, דבר שימנע מאלפי אזרחים מוסלמים העולים לרגל למכה ועלולים להתעכב בדרך חזרתם לארץ, להשתתף בבחירות המוניציפליות שמתקיימות ב-22 באוקטובר. רצוני לשאול: 1. האם שר הפנים, בכלל הנורמה של קביעת מועד הבחירות, נותן משקל ראוי לערך ההשתתפות של כלל האזרחים בהליכים הדמוקרטיים? 2. מה ייעשה לדחיית מועד הבחירות, אם בכלל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת סוייד. גברתי, בבקשה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> בוקר טוב ליושב-ראש הכנסת ולחברי. אני רוצה להתנצל בפני היושב-ראש וכמובן בפני כבוד חברי הכנסת הנמצאים. לא היה בכוונתי לפגוע באף אחד, ואני מתנצלת על העיכוב. לשאלתך – מועד הבחירות לרשויות המקומיות הוא 22 באוקטובר. התאריך הזה נקבע אוטומטית לפי חוק הרשויות המקומיות, התשכ"ה–1965. התאריך הזה היה ידוע, פורסם, וכולם יודעים. אין אפשרות לשנות את מועד הבחירות. אני רוצה להבהיר שהחג מסתיים כמה ימים לפני מועד הבחירות הכלליות לרשויות מקומיות. אני והמשרד חושבים שאזרח שמייחס באמת חשיבות לבחירות המוניציפליות יכול להתארגן ולהספיק להגיע למועד זה. יש באמת חשיבות רבה להקפדה על קיום הבחירות במועד הקבוע לפי החוק, בדיוק כדי לתת לכל אזרח המעוניין להשתתף בבחירות לרשויות לתכנן את הדבר. כפי שנקבע, אני בטוחה שחלק מהציבור שמעוניין להשתתף בבחירות ואולי היה מעניינו לנסוע לחוץ-לארץ או למקום אחר, לחופשה או לדברים, תכנן בתאריך הזה להיות בארץ מכיוון שיש בחירות. אני חושבת שארבעה ימים זה זמן סביר לחזור לארץ ולהשתתף בבחירות. אין באפשרותנו – זאת התשובה הסופית – לשנות את מועד הבחירות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגנית השר. שאלה נוספת לחבר הכנסת חנא סוייד. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גברתי סגנית השר, אני חושב שהנושא כאן הוא לא נושא טכני. אנחנו מדברים על נושא של כיבוד או התעלמות מהמועדים והחגים של דתות אחרות בישראל. אני חושב שהאי-כיבוד וההתעלמות גורמים לכך ומגבירים את ההרגשה של חוסר שייכות ורלוונטיות, הרגשה של גלגל חמישי ושל פגיעה בזכויות הדמוקרטיות והאזרחיות הבסיסיות של האזרחים הערבים. אני אנסה להסביר בקצרה במה מדובר. אני רק מזכיר לגברתי סגנית השר שרק לפני חודש תוקן חוק הרשויות המקומיות (בחירות) בגלל יום אחד שבו מועד הגשת הרשימות לרשויות המקומיות נופל – או עוכב ביום אחד, ואז שינו את החוק בגלל זה. זה לפני חודש. אפשר להסתכל על תיקון חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראת שעה), שבגלל עיכוב של יום אחד שונה החוק. אני מתרעם על כך שבעצם מוסדות מדינה – כמו הכנסת, שמתנהלת כרגיל בימי חג של מוסלמים, של נוצרים ושל דרוזים, אוניברסיטאות ומערכת ההשכלה הגבוהה מקיימות בחינות, בחינות פסיכומטריות, בחינות בגרות ומבחנים שונים באוניברסיטאות, בלי להתחשב בחגים של מוסלמים, נוצרים ודרוזים במדינת ישראל. אלו אזרחים. גברתי, לא מדובר באנשים שהולכים לטיול. אילו היה מדובר באנשים שהולכים לטיול, אז הייתי אומר, דמם בראשם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – שלא יתכננו את הטיול שלהם במועד הזה. אבל מדובר באנשים שמקיימים מצווה דתית. הם עולים לרגל למכה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת. <חנא סוייד (חד"ש):> זה בעצם לא עניין שנתון לשליטתם ולתכנונם, אלא אלה מועדים מוכתבים. לכן, אני מבקש מסגנית השר – התשובה שלך בכלל לא מספקת – ליזום דיון ממצה בוועדת הפנים סביב העניין הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת סוייד. שאלה נוספת לחבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי סגנית השר, אני מצטרף ואני מבקש שההחלטה, או מה שאת אמרת עכשיו – לבחון מחדש, כי באמת לא מדובר בטיול מרצונו החופשי של האזרח הערבי המוסלמי, שהוא יכול לשנות או יכול לחזור מתי שהוא רוצה. זו מצווה דתית שמתנהלת בזמן מסוים ונתון, והעניין מאורגן מבחינה קבוצתית. אם זה ב-22 באוקטובר, הם לא מספיקים לחזור לארץ ולהשתתף בבחירות. אני חושב שזכותם של אלפי עולים לרגל מוסלמים להשתתף בבחירות, ואני חושב שזה צריך להיות האינטרס של משרד הפנים ושל המדינה שאזרחים ישתתפו בבחירות המוניציפליות ב-22 באוקטובר. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> כמה זמן, להערכתך, צריך כדי לחזור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא. הבעיה היא שהם חוזרים אולי ביום השני או השלישי, לבחירות, אז צריך לדחות את זה לפחות בשבוע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. סגנית השר פאינה קירשנבאום, בבקשה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> קודם כול, כשקובעים תאריך בחירות, מתייחסים לכל החגים. בדקו וראו שבתאריך הזה אין חג. ארבעה ימים לכל הדעות זה זמן מקובל לחזור לארץ. לך, חבר הכנסת סוייד – אנחנו שינינו את מועד הגשת הרשימות, וזה לא מועד הבחירות. מועד הבחירות זה תאריך מאוד נוקשה, וגם אנחנו במשרד כשרצינו לאחר כמה בחירות או להזיז את התאריכים שלהן, לפי החוק אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אם אתה רוצה לשנות חוק – תציע. תגיש הצעת חוק ונדון בהצעת החוק שלך בוועדת הפנים. אם יש לך בעיה, או אם אתה מעלה בעיה – לא לך, סליחה – אם יש לציבור בעיה עם המבחנים, אני מציעה לך לפנות למשרד החינוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגנית השר פאינה קירשנבאום. היא נשארת אתנו על הדוכן, כי יש לה עוד שאילתה. אני רק רוצה להעיר, מכיוון שכבודה של הכנסת חשוב לחבר הכנסת סוייד וגם לי, שמדבריך השתמע שהכנסת לא מתחשבת בחגים. אתה אולי צודק מבחינה פורמלית – הכנסת לא נסגרת. אבל מימים ימימה יש כאן מסורת של אי-קיום הצבעות שבמחלוקת והתייחסות של המליאה ודאי למצב שבו חלק מחברי הכנסת – כמו שאמרת, לא כי נסעו לטיול אלא מסיבות של דת ומסורת – לא יכולים להגיע ולהשתתף. לכן, הכנסת נותנת לזה את הדעת, גם אם לא בצורה של חוק או תקנון. חברת הכנסת יפעת קריב – בבקשה, גברתי. היא שאלה את סגנית שר הפנים שאילתה מס' 52 בנושא: לקיחת הלוואות על-ידי הרשויות המקומיות באישור משרד הפנים. <52. לקיחת הלוואות על-ידי הרשויות המקומיות באישור משרד הפנים> <יפעת קריב (יש עתיד):> כבוד הסגנית, כבוד היושב-ראש, חצי שנה לפני הבחירות משרד הפנים מאשר לרשויות המקומיות, שחלקן בגירעון, לקחת הלוואות. רצוני לשאול: 1. מה היא המדיניות לאישור ההלוואות? 2. באילו יישובים? 3. איך מדיניות זו מתיישבת עם תקופה של צמצום תקציבי ושנת בחירות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, תודה. את יכולה לשבת. סגנית השר תשיב. אם יהיו שאלות נוספות, תוכלי לשאול. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> הלוואות לכיסוי הגירעון ניתנות לרשויות מקומיות המצויות בתוכנית הבראה. הלוואות לפיתוח ניתנות לרשויות שיוכלו לעמוד בהחזר ההלוואות לפיתוח; בדרך כלל מדובר ברשויות איתנות. אני רוצה לציין ולהגיד: כל בקשה להלוואה נבחנת על-ידי האגף המוניציפלי במשרד הפנים. וברור, כשאת מעלה שאלה – אין הבדל בשעת לקיחת ההלוואה. ההלוואה ניתנת לצרכים, והצורך בוודאי לא משתנה; הצורך בלקיחת ההלוואה לא משתנה בין שנת בחירות לבין שנה ללא בחירות. אף אחד מאתנו לא היה רוצה לראות עובדי מועצה או רשויות שלא מקבלים שכר בגלל הבעיה של הנזילות. הצורך הזה נבחן על-ידי משרד הפנים, ונבדק אם באמת ההלוואה הולכת לצרכים, ואין הבדל בין שנת בחירות לשנה ללא בחירות, ולכן הלוואות ניתנות לפי הצורך, אני לא מבינה מה ההבדל. אני מבינה שאת בעצמך באת מהשלטון המקומי, מרשויות, ואת בטח מבינה את החשיבות של ההלוואה כשהרשות מחכה ואין באפשרותה לעמוד בתשלומים שלה. לכן, אני לא חושבת שבשנת הבחירות, אם יש צורך מיידי, אנחנו צריכים לעצור את האפשרות הזאת לרשות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגנית השר. שאלה נוספת לחברת הכנסת יפעת קריב. לאחר מכן, שאלה נוספת גם לחבר הכנסת מסעוד גנאים. <יפעת קריב (יש עתיד):> כבוד סגנית השר, ראשית, אני בכלל לא מדברת על נושא השכר – רק לא על נושא השכר, הלוואות שאינן ניתנות לשכר. אני נמצאת פה עם דוח מבקר המדינה, שיצא רק עכשיו, בחודש מאי, לפני כשבועיים. אני מצטטת לך מתוך הדוח. הדוח מדבר על כל הנושא של עומס ההלוואות ברשויות המקומיות ועל החובות הרבים שהרשויות נמצאות בהם. מצוטט כאן ששיעור או עומס המלוות היה גבוה מהרצוי במחצית מהרשויות המקומיות בארץ. דוח מבקר המדינה, ואני לא אצטט יותר, מצביע על כשלים מהותיים בתחום עומס המלוות. לא פחות חמור מכך, מציין הדוח, סכומי ההלוואות שנוטלות הרשויות המקומיות אינם מוצגים כלל במאזן הכספי. זאת אומרת, הרשות מציגה במאזן הכספי שלה גירעון קטן יותר מזה שקיים. אנחנו נמצאים ערב הבחירות, ואני רוצה לשאול אותך, האם עודף הלוואות שמתייחסות לא לשכר אלא לנושאים של שיפוץ עירוני – שיפוץ נחל, שיקום נחל, שיפוץ חורשה, שיפוץ כיכרות, שבילי אופניים – דווקא עכשיו, ערב הבחירות, האם זה לא יעמיס וישית על הציבור עודף של מסים, עלייה בארנונה ומסים נוספים שיהיו מייד לאחר הבחירות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יפעת קריב (יש עתיד):> שאלתי אלייך: מה משרד הפנים עושה בנדון, והאם אתם באמת בודקים את הסעיפים לעומק? אני חייבת להגיד שנושא זה הגיע מחברי מועצת עיר ברשויות המקומיות ברחבי הארץ, שלא מבינים איך משרד הפנים מאשר ערב הבחירות הלוואות לשיפוץ ושיקום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת קריב. חבר הכנסת מסעוד גנאים פעיל היום בשאילתות; בבקשה, אדוני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני רציתי להתייחס, גברתי סגנית השר, לתופעה המדאיגה של האיומים על ראשי רשויות, במיוחד ערבים. לפני יומיים נזרקה פצצה על ביתו של ראש המועצה האזורית אל-בטוף יאסר עומר, וזו לא פעם ראשונה. לפניו – גם ראש המועצה המקומית אעבלין, שיבלי, ג'ת. אני רוצה לדעת ושואל מה משרד הפנים עושה בעניין, משום שהדבר מאוד חמור, מאוד מסוכן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גנאים. גברתי, בבקשה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> זה לא בשאילתה הזאת, אבל אני אענה בכל זאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בשאלות נוספות, אם זה בתחום משרדך. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> כן, אין שום בעיה. קודם כול, כמו שציינה חברת הכנסת לגבי הלוואות, בשנת הבחירות אנחנו נותנים – ואני עניתי על זה בסעיף הראשון, כשאמרתי – הלוואה לפיתוח ניתנת רק לרשות שהיא איתנה, זאת שלא מקבלת מענקי איזון. אני מסכימה אתך לגמרי שיש עומס מלוות כבד על השלטון המקומי, ואני רוצה לציין – כמי שהייתה פעילה גם בוועדת הפנים וגם צמחתי בשלטון המקומי – נכון להיום, מענקי האיזון, לפי כל הנוסחאות שקיימות וכל הוועדות שבחנו את זה, צריכים לעמוד על סדר-גודל של 4 מיליארד ומעלה. לצערי הרב, קיצוצים רוחביים ואחרים הביאו את מענקי האיזון של הרשויות היום – ואנחנו עוד חושבים שזה הישג – ל-2.8 מיליארד, שזה בוודאי לא מספיק. וכשאין מספיק כסף לרשויות אז אין להן ברירה אלא כדי לכסות על חוסר תקציבים, לקחת מלוות. ואני מסכימה אתך שעומס המלוות לפעמים קשה לרשות. אני הייתי מציעה לך כחברה ביש עתיד – וראש המפלגה שלך הוא שר האוצר – לדבר אתו ולהחזיר את מענקי האיזון ל-4 מיליארד ומעלה, ואז בוודאי נוכל להקטין את עומס המלוות על הרשויות. <יפעת קריב (יש עתיד):> אבל הרשויות החזקות – – – <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> רשויות חזקות – הם לא מקבלים מענקי איזון, הם מנוהלים עצמאית ורק הם יכולים להשתמש בכספים שלהם לפיתוח ולמלוות בתחום הפיתוח. כל שאר הרשויות מקבלות מלווה מכיוון שהן קורסות תחת העומס ולא מסוגלות לנהל את עצמן. בשנת הבחירות אנחנו מאפשרים מלוות רק לרשויות שנמצאות בתוכנית הבראה. לגבי מסעוד גנאים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לגבי השאלה של מסעוד גנאים. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> – – אנחנו מודעים לבעיה של האיומים. האיומים קיימים גם במגזר הערבי, גם במגזר הדרוזי וגם במגזר היהודי. הדבר הזה נבחן כמעט כל שבוע. אנחנו מדברים על הענקת הגנה לראשי רשויות – אבטחה, אני מתכוונת. רק בשבוע שעבר אנחנו הוצאנו אישורים לחלק מראשי הרשויות למגן רכבים. אנחנו מודעים לבעיה ההולכת וגדלה, ואני בטוחה שבשיתוף, יחד עם השר לביטחון פנים, אנחנו נמשיך לטפל. זאת בעיה חריפה שנצטרך לתת עליה את הדעת בשנה הזאת, ובשנת הבחירות היא בוודאי מחריפה ונצטרך להתייחס אליה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגנית שר הפנים, חברת הכנסת פניה קירשנבאום. אנחנו עוברים לשאילתה הבאה. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> שלי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. יש לך רק שתיים. <סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:> אז שוב, אני רוצה להתנצל בפניך ובפני חברי הכנסת על האיחור, ואני בטוחה שזה לא יחזור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההתנצלות התקבלה בהחלט. שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, חבר הכנסת ישראל כץ, יעלה לדוכן על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 53 של חבר הכנסת נסים זאב בנושא: ירושלים בראש מצעד הכבישים האדומים. חבר הכנסת נסים זאב, נא לגשת למיקרופון ולקרוא את נוסח השאילתה. <53. ירושלים בראש מצעד הכבישים האדומים> <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, שני כבישים בירושלים – דרך חברון ושדרות גולדה מאיר – ניצבים בראש רשימת הכבישים האדומים ברחבי הארץ; שני כבישים שבהם אירעו תאונות חמורות רבות. ברצוני לשאלך, אדוני כבוד השר: 1. כמה אנשים נהרגו בהם ובכמה תאונות? 2. מה נעשה על-ידי משרדך או עיריית ירושלים מאז 2010 לצמצום הסכנה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת זאב. כבוד השר, בבקשה. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, במענה לשאילתה של חבר הכנסת נסים זאב – השאילתה הועברה להתייחסות הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולהלן תמצית התשובה שהתקבלה: 1. בין 2007 ל-2012 נהרגו בשני הכבישים הללו תשעה בני-אדם, שמונה מהם הולכי רגל. 2. משרד התחבורה, עיריית ירושלים ומשטרת ישראל פעלו לשיפור רמת הבטיחות בכבישים אלו, ובכלל זה שיפור התשתיות, הגברת האכיפה, הצבת שילוט בולט והסדרת תוכנית הרמזורים. כמו כן הקצתה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לעיריית ירושלים סכום של 70,000 שקלים לקמפיין ספציפי לשני כבישים אלה. הקמפיין עתיד להתקיים בשבועות הקרובים. בנוסף, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ועיריית ירושלים פועלות לקיום פעולות הסברה שוטפות, ביניהן קיום פעילות חינוכית בתחום הבטיחות בדרכים בכלל מוסדות החינוך הסמוכים לדרך חברון ולשדרות גולדה מאיר בירושלים. במסגרת זו מוסבר נושא הסכנות הצפויות להולכי הרגל, בדגש על השימוש במת"צ ונת"צ; קיום אירועים קהילתיים במתנ"סים הסמוכים לקידום בטיחות בדרכים, ובפרט בחציית מת"צ ונת"צ; פרסום מודעות במקומונים שבהן משולבים מסרי בטיחות, תוך התייחסות לחצייה בטוחה בסביבת מת"צ ונת"צ; פרסום חוברת בחנוכה, שבה שולבו מסרי בטיחות, בדגש על הסכנות להולכי הרגל בכלל, ובפרט בחציית מת"צ ונת"צ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם יש שאלה נוספת לחבר הכנסת נסים זאב? כן, ואחריו חבר הכנסת אורי מקלב גם ביקש לשאול שאלה את השר. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני השר, כאשר אני רוצה להתייחס לנתונים, בכביש דרך חברון יש מצב נתון של 214 תאונות דרכים – שזה ממש כביש הדמים הגדול ביותר במדינת ישראל. ואנחנו יודעים, כל המאסה של התנועה לכיוון – כל אלה שבאים אפילו מרמאללה ובאים מכל האזורים אחרי שעות העבודה, כולם חוצים את דרך חברון, ואנחנו יודעים, בפרט בשעות אחרי הצהריים, כמה זה עמוס. המצב שם הוא בלתי נסבל. מעבר לכביש גולדה מאיר, הכביש שמוביל לכיוון רכס-שועפאט – גם שם הסיבוב הוא כל כך חד, והוא מסוכן מאוד. דרך חברון צריכה טיפול כי האנשים שחוצים שם כבישים, אי-אפשר להסביר להם – אנשים קשישים, אנשים שלא מבינים ולא יודעים איך לחצות. אכיפה במקרה הזה לא תועיל כל כך. מה שחשוב פה זה לעשות איזושהי מגבלה מבחינה הנדסית כדי למנוע את התאונות האלה בעתיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת אורי מקלב – שאלה נוספת, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני השר, אני באמת חושב שהנושא שהועלה בשאילתה הוא נושא אקוטי ודחוף. אני קצת מעורב בנושא הזה, במיוחד בכבישי הדמים בירושלים. משרד התחבורה שותף בניסיון למגר או להקטין את תאונות הדרכים בכבישי דמים, שאחד מהם הוא כביש גולדה מאיר. כביש גולדה מאיר הוא כביש דמים לא רק בגלל הנת"צ – ושם לא תעזור רק הסברה, מפני שאתה רואה שבמבחן התוצאה זה לא עוזר. אדם שעובר בכביש לא מסתכל על שילוט. הוא יודע שאם רכב עבר מפה והוא עבר את הכביש, אז הוא רק צריך להסתכל בצד השני, והוא לא יודע שבנת"צ יכול לבוא לו אוטובוס באותו כיוון שהוא כבר עבר עכשיו. וזה המקרים של ההרוגים ושל הפצועים קשה שקורים, שחוזרים וקורים בשנים האחרונות, ולא הצלחנו, לא הצלחנו למגר את התופעה. הפוך – היא רק מתגברת יותר ויותר והם ממשיכים לככב ככבישי דמים כבר כמה שנים. אבל יש עוד תופעה: בכביש גולדה מאיר, בירידה בהמשך, שהוא כביש דמים בפני עצמו, בפנייה ימינה לכביש 9. זה כביש חדש, פנייה חדשה. שם חייבים לעשות שינויים גיאומטריים, שינויים מבניים גדולים מאוד. הייתה הצעה – ובזה אני מסיים – גם לשים מצלמת מהירות, כמו ששמו בכל הכבישים הבין-עירוניים. את המצלמה הראשונה ששמו בתוך העיר שמו בירושלים, כדבר אחד מתוך שילוב של דברים. מה קרה? את מצלמת המהירות שמו, שילוט מתאים לא שמו, שינויים לא עשו; דוחות אנשים יקבלו, פתרון אין לבעיה. ותראה, מדבר אחד שחשבו לעשות – כמה דברים – אחד מהם היה מצלמת מהירות, שינויים, שלטים ושינויים אחרים. את המצלמה שמו; דברים אחרים לא שמו. <נסים זאב (ש"ס):> שם יש הכנסות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מקלב. כבוד שר התחבורה ישיב. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> קודם כול, נתתי את הפרטים. אני יכול לומר לגבי נתיבי התחבורה הציבורית שמטרתם לאפשר לתחבורה הציבורית לנסוע בצורה יעילה יותר, מהירה יותר, נוחה יותר. הנסיעה בתחבורה הציבורית יש לה תועלות רבות, גם תועלת בתחום הבטיחות בדרכים, כמובן. בעקבות מה שקרה בדרך ז'בוטינסקי בפתח-תקווה וחסימת קטע מהציר הזה וריבוי הרוגים, הנחיתי להקים כמה ועדות, ואחת הוועדות, שהיא ממש לקראת סיום עבודתה – כל הוועדות עוסקות בזה – מנתחת את דרך ז'בוטינסקי, אבל גם בהקשר של מת"צים ונת"צים בכלל. המתח הזה בין הצורך לאפשר לאוטובוסים לנוע בצורה יותר חופשית לבין המכשול שזה יוצר להולכי רגל, שהחצייה יותר מורכבת – ותיארו כאן חלק מהבעיה – מחייב פתרונות. אנחנו לא נבטל את הנת"צים, להפך, אנחנו רוצים להוסיף נת"צים כדי שייסעו יותר בתחבורה הציבורית, שהיא נוחה יותר וטובה יותר מכל הבחינות. יחד עם זאת, אנחנו בוחנים באופן כללי וספציפי בכל מקום כזה מה ניתן לעשות. פירטתי מה הגורמים – משרד התחבורה, עיריית ירושלים, משטרת ישראל – עשו במקומות האלה, אבל כרגע אנחנו בוחנים גם בראיית-על את כל הנושאים כדי לראות אם יש אפשרות לשלב עוד מרכיבים כדי לצמצם את הסכנות במקומות האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר התחבורה והבטיחות בדרכים, חבר הכנסת ישראל כץ. סיימנו את פרק השאילתות הדחופות. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/1219/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעבור לחקיקה, חקיקה פרטית; הצעות חוק בקריאה טרומית. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת חיים כץ וקבוצת חברי הכנסת – הנמקה מן המקום. נא לגשת למיקרופון, אדוני. שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן, ישיב בשם הממשלה. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת באה לעשות צדק – לא מושלם, אבל תחילה של דרך, או המשך של דרך: למנוע פגיעה בניצולי השואה, אלה שכבר לא מסוגלים לעשות את ארבע הפעולות החיוניות ביותר: לאכול לבד, להתרחץ לבד, לשלוט על הסוגרים – למנוע מהם מבחני הכנסה, וגם אם יש להם 9,000 שקל הכנסה מפנסיה או מאיזה מקום, לתת להם את הסיעוד של הביטוח הלאומי, את 16 השעות השבועיות או את 18 השעות השבועיות ולהפסיק להתעלק עליהם בסוף חייהם. הגיל הממוצע שלהם הוא 84, 85, 40 איש מהם הולכים כל יום לעולמם. איך מישהו אמר? תנו להם למות בכבוד. אני מקווה שהכנסת תאשר את הצעת החוק הזאת, שחתמו עליה כמעט, כמעט, כל חברי הכנסת של ועדת העבודה והרווחה, להוציא איזו סיעה מסוימת, שאני לא מבין למה לא חתמו. אבל מה לעשות, למישהו למעלה הפתרונים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים כץ, שהוא גם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בבקשה, אדוני השר, השר מאיר כהן, שר הרווחה והשירותים החברתיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, גמלת הסיעוד ניתנת על-ידי המוסד לביטוח לאומי לשם סיוע למבוטחים שהגיעו לגיל פרישה ואשר תלויים במידה רבה בעזרת הזולת בביצוע רוב פעולות היום-יום או נזקקים להשגחה ופיקוח. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, גמלת סיעוד מלאה, אדוני היושב-ראש, תשולם ליחיד שהכנסתו החודשית אינה עולה על השכר הממוצע, ולמי שיש עמו בן-זוג – עד פי-1.5 השכר הממוצע. עוד נקבע כי מחצית הגמלה תשולם ליחיד שהכנסתו החודשית אינה עולה על פי-1.5 השכר הממוצע. בשנת 2011 תוקן החוק ונקבע כי לעניין הזכאות לגמלת סיעוד ושיעורה לא יובאו בחשבון פיצויים המשולמים על-ידי גרמניה וארצות-חוץ אחרות לניצולי שואה, כדוגמת קצבאות על-פי חוק ההטבות לניצולי שואה. הצעת החוק שבנדון מבקשת לתקן את הוראות הסעיף האמור כך שיכלול גם קצבה שמקורה בדין הישראלי, ולא רק גמלאות שמקורן בדיני חוץ. על-פי אומדני מינהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי ונתוני מקבלי התגמולים מהרשות לניצולי שואה במשרד האוצר, מדובר בכ-4,000 קשישים שלהם תוענק תוספת של מחצית מגמלת הסיעוד, או כהשלמה לגמלה מלאה או כזכאות חדשה למחצית הגמלה. זאת, בעלות כוללת של כ-70 מיליון שקלים בשנה. יצוין כי מטבע הדברים, העלות האמורה עתידה לפחות בהדרגה בעתיד, נוכח גילה של האוכלוסייה הרלוונטית. לאור האמור לעיל, אני מברך את חבר הכנסת חיים כץ. אני חושב שזה מכובד מאוד. ועדת השרים מבקשת לתמוך, ותמכה בהצעה. יישר כוח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר מאיר כהן. אם כן, הממשלה מסכימה להצעת החוק של חבר הכנסת חיים כץ וקבוצת חברי הכנסת. אף אחד מחברי הכנסת לא ביקש להתנגד, לכן אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 27 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 27 בעד, ובהיעדר מתנגדים או נמנעים אני קובע כי הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב הכנסה מקצבאות לצורך קביעת זכאות ניצולי שואה לגמלת סיעוד), התשע"ג–2013, אושרה בקריאה טרומית ותועבר להכנה לקריאה ראשונה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת בדבר דיון משולב בשני צווים שהונחו על שולחן הכנסת על-ידי ועדת הכספים, לפי סעיף 142 לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס בעד מענק המשתלם לרופא בשל עבודה בבית-חולים בפריפריה או בשל עבודה במקצועות במצוקה), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/635/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס בעד מענק המשתלם לרופא בשל עבודה בבית-חולים בפריפריה או בשל עבודה במקצועות במצוקה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת. אדוני יעלה. המשיב הוא סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה, אדוני. ראיתיו לפני כמה דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, בשנים האחרונות קרו כמה דברים מדאיגים במערכת הרפואה בישראל, בעיקר בפריפריה אבל לא רק. יש מחלקות בבתי-החולים בפריפריה שנסגרו עקב העובדה שרופאים לא באו לשם ונשארו במרכז הארץ. יש מקצועות שמוגדרים כאן בחקיקה מקצועות במצוקה. מקצועות במצוקה – מדובר בין היתר, אדוני היושב-ראש, על רופאים מרדימים, ומי שנזקק להגיע לשירותי בתי-החולים, לצערנו הרב, צריך להגיע למרדים. ויש בעיה במקצוע הזה, כמו גם בפגיות, ובמקצועות במצוקה נוספים שרופאים פשוט עזבו את המקצוע הזה והלכו למקצועות אחרים. זאת ההגדרה של מקצועות במצוקה. חברי סגן שר הבריאות הרב ליצמן הביא להסכם עם הרופאים לפני כשנתיים, או שנה ושמונה חודשים. הוא הביא להסכם עם הרופאים, שהרופאים שיבואו לפריפריה או הרופאים שילכו למקצועות במצוקה, למשל להרדמה, יקבלו מענק. המענק הזה יעודד אותם גם ללכת למקצועות במצוקה וגם ללכת לפריפריה. אנחנו קיימנו כמה דיונים בקדנציה הקודמת בוועדת הכספים, והיו שם גם הרופאים, גם מנהלי בתי-החולים, גם יושב-ראש הר"י, ארגון רופאי ישראל, היה דיון עם סגן שר הבריאות הרב ליצמן, והם דיווחו שהתוכנית הזאת הצליחה מעל ומעבר. זאת אומרת, אין יותר ויכוח עובדתי לגבי הנושא הזה שהתוכנית הצליחה יותר ממה ששיערו. רופאים מרדימים הלכו למקצוע הזה, הלכו לפגיות. באו מנהלי בתי-חולים, סורוקה, "העמק" ובכל המקומות, ואמרו: פתחנו חזרה את המחלקות שסגרנו מפני שלא היו רופאים. הכול בסדר. יש תוכנית מצליחה במדינת ישראל שעניינה חיי אדם, פשוטו כמשמעו. זה נוגע לחיי אדם, כי המחלקות שנסגרו בפריפריה גורמות לכך שלאנשים אין שירות רפואי כשהם נזקקים לו; בוודאי הוא ברמה הרבה יותר נמוכה. והמקצועות שעליהם מדובר ברפואה, אם חס וחלילה אין מענה לחולים שנזקקים לניתוח או דברים מהסוג הזה, המשמעות היא חיי אדם. והכול בסדר. הממשלה עשתה דבר נכון ושר הבריאות הצליח. עד שלפתע התרגזה עליהם רשות המסים ואמרה: יש 300,000 שקל מענק, 50% בערך – קצת פחות, אבל 50% זה המחיר – תחזירו כמס הכנסה. אמרו הרופאים בדיון בוועדת הכספים, ונציגיהם, ומשרד הבריאות וכולם, כל אנשי המקצוע בעניין הזה: אם מחזירים חצי מהמענק, זאת אומרת, שיקרו לרופאים, עשו אתם הסכם, הונו אותם. המדינה באה ואומרת: נכון, 300,000 שקל, 150,000 ניקח חזרה כמס הכנסה. אמרו הרופאים: בסדר, אנחנו – אני שמעתי רופא ואשתו שהלכו ל"סורוקה", אמרו: אנחנו תכננו את החיים שלנו שנקנה דירה שם, נעבור לגור בבאר-שבע. אם זה המצב, אנחנו חוזרים. המדינה אמרה לנו דבר אחד ועושה דבר אחר. זה מה שפעם מישהו אמר – ישראבלוף. אז מה, למה זה אנחנו? אז בסדר, אנחנו נחזור למקום העבודה הקודם שלנו, איפה שהמשפחה שלנו גרה, איפה שהדירה שלנו נמצאת, איפה שהילדים שלנו מתחנכים, ושלום על ישראל. והם הולכים לחזור. ישבנו בלשכתו של סגן שר הבריאות, הרב ליצמן, יחד עם אנשי משרד הבריאות כמובן, אנשי אגף התקציבים, אנשי רשות המסים, נציגי הרופאים, ישבנו ואמרנו: יש כמה אפשרויות לפתור את הבעיה – וכולם גילו נכונות: יש אפשרות להפוך את זה לרווח הון, כי זה מענק, זה הרי לא משכורת. רווח הון מס הכנסה הוא לא 50%, הוא 25%, ואת זה אפשר לספוג. ורשות המסים הייתה צריכה לחזור עם תשובה, וכמובן תשובתם לא הגיעה. בין יתר הדברים הם אמרו לי, מפה לאוזן: אנחנו מסכימים אבל החוק לא מאפשר לנו. למה החוק לא מאפשר לנו אני לא יודע, אני חושב שהפרשנות היא לא נכונה. אבל החוק לא מאפשר לנו, הוא לא מאפשר. אז סיכמנו ככה: מכיוון שאין תשובה ומדובר בחיי אדם – ואגב, דיברתי גם עם שרת הבריאות הנוכחית – יש כמה אפשרויות: האפשרות האחת היא שארגון הרופאים ילך לבג"ץ, ילך לבית-המשפט, אנחנו נגיש הצעת חוק, ובמקביל נעשה שתדלנות מול משרד האוצר להגיע לפתרון, אפילו לפשרה, על מנת שהדבר החשוב הזה לא ייפול. אני הגשתי הצעת חוק יחד עם חברים. הר"י הלכו לבית-המשפט, והשתדלנות מול משרד האוצר הועילה כמו שהועילה השתדלנות שלי על חישוב מס מאוחד, מי שזוכר מה שהיה פה לפני כמעט חודש. פשוט אנשים – רשות אטומה, כאילו לא קיים שום דבר במדינה חוץ מזה, מהחור שבגרוש. מדובר על חיי אדם. ולא מדובר על זה שהולכים להפסיד כסף. פשוט הרופאים לא ייקחו את המענק, יחזרו למרכז הארץ, לא יהיו רופאים מרדימים ולא תהיינה פגיות. יחזרו למרכז הארץ – לא ירוויחו כלום. הרי זאת התוצאה, זה מה שהם אומרים; אומרים בתקשורת, אומרים בישיבות, אומרים במשרד האוצר. יפה. אבל האבסורד היותר גדול שאני רוצה לספר לכם, חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר: הם הלכו לבית-המשפט והתקיימו כמה דיונים אצל השופטת גרסטל. אומרת להם נשיאת בית-המשפט, נזפה בהם מאוד, היא אומרת: מה זה הדבר הזה? למה אתם לא מגיעים – והיא אמרה: מי אחראי לקבלת ההחלטה? ככה היא אמרה בדיון. אז אמרו: מנהל רשות המסים, הוא האחראי. אז התקשרו אליו מבית-המשפט, ואמרו: אבל הוא בחו"ל. אמרה להם השופטת: לא מעניין אותי, ביום שני ב-07:30 שהוא יתייצב כאן בבית-המשפט. אם לא, אני מוציאה החלטה – יום שני האחרון. ומתחיל הדיון, והוא אומר – לא חשוב, לא הייתי שם אז אני לא רוצה להגיד את הכול. אני רוצה להגיד לכם רק משפט אחד שהוא אמר בסוף, כשהוא ראה שהוא במצוקה, כי השופטת מאוד הייתה נגדם. אז הוא אומר: כבוד השופטת, למה את צריכה להוציא פסק-דין, הרי יש חוק של גפני שעולה השבוע לדיון. אם זה לא היה אצלנו הייתי צוחק. פשוט לא ייאמן: למה את צריכה לתת פסק-דין, הרי יש חוק של גפני שעולה השבוע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא שנאמר: הפרדת רשויות. <משה גפני (יהדות התורה):> יפה. יש לזה פסוקים יותר מעניינים לגבי העשייה הזאת של להגיד פה דבר אחד ולהגיד שם דבר אחר, אבל נניח לעניין הזה. המציאות הזאת, שבה מתנהגים כל כך באטימות על דבר שהוא כל כך בקונסנזוס. אף אחד מאתנו לא חסין, כל אחד מגיע – הוא או קרובו מגיעים לרופא כזה ומגיעים לבית-חולים כזה, ומגיעים למקום שבו באמת אנחנו מופקדים על העניין. עכשיו, לא מבקשים תקציב; לא באים ואומרים: תכניס יד לקופת האוצר ותיתן את הכסף הזה לרופאים. לא אומרים את זה. הייתה החלטה שהוביל הרב ליצמן. דרך אגב, יש לי הערת אגב, היות שאנחנו מדברים. אנחנו, החרדים, המקום היחיד שאנחנו יכולים להיכנס בלי בחינות קבלה ובלי כלום זה הכנסת והממשלה. אז הנה נכנס הרב ליצמן למשרד הבריאות. אם הוא היה הולך לבחינות למקומות אחרים לא היו מקבלים אותו, מפני שהוא חרדי. הוא הגיע למשרד הבריאות בלי ועדות קבלה ושעושים לו "אבו עלי", והוא הצליח יותר מכל שרי הבריאות לדורותיהם, אבל זו סתם הערת אגב. המציאות הזאת היא שההסכם הזה הוא הסכם שמציל את המדינה. אטימות מוחלטת, אדוני סגן שר האוצר. אתם חדשים במשרד, אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם. באמת. יש דבר שאתם תצטרכו לעמוד מול האזרחים ולהתבייש. למה? זה לא כסף. ואני מוכן לכל פשרה. אני מוכן שבהמשך נגיד שזה רק רווח הון, וזה יהיה רק 25%. זה רווח שיהיה למדינה מעבר לנושא עצמו. זה רווח מפני שאחרת לא יהיה כסף – הם פשוט לא יהיו שם, כמו שהם לא היו קודם; כמו שנסגרו מחלקות בבתי-החולים בפריפריה; כמו שאין רופאים מרדימים מפני שאנשים לא הולכים למקצוע שהוא מקצוע במצוקה. לא יהיה כסף. מה זאת האטימות הזאת? מה זה? וחוץ מזה, לא יכול להיות דבר כזה שפקיד בכיר אצלכם במשרד הולך לבית-המשפט ואומר: אל תיתני פסק-דין מפני שגפני מביא חוק. אם גפני מביא חוק, תתמכו בזה. תאמינו לי, זה סיפורי עלי בבא. זה פשוט לא ייאמן שככה מתנהלת מדינה בדברים הכי רגישים שאין לגביהם שום מחלוקת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – 12% זה לא מעט. <קריאה:> אבל עלי בבא לא היה לבד, היו לו 40 שודדים. <משה גפני (יהדות התורה):> זה דבר שלפי דעתי, הוא יהיה חטא על כולנו. מה הסיבה שלו? אבל ועדת השרים ישבה השבוע ביום ראשון וקיבלה החלטה; מובן שהיא לא נגד החוק, זה ברור. זאת המצאה שפקידי האוצר ממציאים לשר ולסגנו. לא נגד החוק, הם יכולים להיות נגד החוק? הם בעד החוק, אבל שאני אמתין עם החוק 60 יום. עכשיו, אני התלבטתי ביני לבין עצמי – באמת, זה מרגיז, מרגיז מאוד: האם אני מביא את זה להצבעה ונופל מפני שהקואליציה מתגייסת או שאני ממתין? ודיברתי גם עם סגן שר האוצר מיקי לוי וגם עם יושב-ראש הקואליציה, והיה לנו ויכוח לגבי העניין הזה. אני גם דיברתי אתמול עם ד"ר ליאוניד אידלמן ועם הרב ליצמן, שהיה סגן שר הבריאות שהוביל את העניין, כפי שאמרתי. ואני מסכים עם אדוני סגן שר האוצר ואדוני יושב-ראש הקואליציה – אני לא אמתין 60 יום. אני מסכים להמתין 40 יום, ובתוך 40 היום האלה או שאתם מביאים חוק או שאתם מגיעים להסדר – לא חשוב מה, אבל אני אביא את זה להצבעה בעוד 40 יום אם יהיה צורך. אני מעריך שבכל מקרה יהיה צורך, גם לטובתכם. מכיוון שאם לא יהיה חוק, ותגיעו לאיזשהו הסכם פשרה – אני מקווה, אני לא בטוח שתגיעו, אבל אם תגיעו לאיזשהו הסכם פשרה, זה יהיה תקדים על כל המענקים במדינה, ואז הסכם הפשרה הזה יחול על הכול. ואז, אם תבואו לכאן ותגידו "השלכת רוחב" תהיו צודקים, בניגוד לחוק שעובר את כל הקריאות, והמשמעות שלו שזה רק על מה שעליו אנחנו מדברים בחוק ולא על כל דבר אחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> למה, לא דיברתי מעניין? נעשה משאל עם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> דיברת מעניין וגם קצת ארוך, אבל אפשרתי לך מכיוון שהגעת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אז אני מסיים. אני הסכמתי, סגן שר האוצר, אדוני יושב-ראש הקואליציה, לדחייה של 40 יום. בעוד 40 יום, אם הבעיה תיפתר אני אברך על כך, ואם הבעיה לא תיפתר, אני מביא את זה להצבעה, וככל הנראה אני גם אקבל את תמיכת הקואליציה. עכשיו הסכמתי לדחייה של 40 יום. תודה רבה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, היה נגד בחיל התותחנים שהיה אומר לחיילים שלו בתרגיל אש: יריתם לאט ולעומת זאת לא מדויק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת לא הייתה כוונה לדבריו של חבר הכנסת גפני. חברי הכנסת, כפי שגם הודיע לנו המציע – תשובה והצבעה במועד אחר. בזה אנחנו מסיימים היום את החקיקה הפרטית. <החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא, שהוא החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים האלה: צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ג–2013; צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון), התשע"ג–2013. יציג את הנושא יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. לאחר מכן – דיון והצבעה. שתי הודעות של ועדת הכספים בדבר שני צווים. יתקיים דיון משולב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר, אומנם נמנע ממך הפעם לדבר מהדוכן, אבל זה לא אומר שאתה צריך לנקום – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – אני צריך להציג כאן שני צווים שבאמת, אם שני הצווים האלה היו עולים בנפרד בלי קשר לשום דבר אחר הייתי הראשון שמצביע נגד, כי אני חושב שהעלאת מע"מ זה דבר קשה מאוד, פוגע מאוד גם בשכבת הביניים, מה שנקרא, וגם ברובד הנמוך יותר. אבל מה אפשר לעשות שהממשלה הזאת, שבה אני חבר בקואליציה, קיבלה מצב כלכלי עם בור של 40 מיליארד שקל וצריכים לכסות אותו? וכשצריכים לכסות אותו, אז הגזירות יהיו על הכול. אנחנו נשאף שכולם יישאו את האלונקה, לא רק מגזר מסוים או שכבה מסוימת. כולם יצטרכו לשאת בעול. לכן, הדיון בנושא העלאת המע"מ היה מבחינתי הרבה יותר קל ונוח אם הוא היה מגיע בהקשר של כל התקציב, שאז אפשר היה לראות את כל ההיבטים, את כל האפשרויות, ובהתאם לזה היה יותר פשוט. אבל מה אפשר לעשות שהוא עולה בנפרד? המע"מ הזה כל חודש זה 400 מיליון שקל – סך הכול 4.6 מיליארד, משהו כזה, בצירוף של שניהם. לכן עשו אותו בנפרד, והוא מקשה. אבל אנחנו מסתכלים בראייה כוללת, והוא חלק נכבד בכיסוי של הבור של 40 מיליארד. לכן, בדיון בוועדת הכספים אישרנו אותו – אני אומר שוב, לא בשמחה, אלא מתוך ראייה של המציאות. לכן אני מציע למליאה לאשר את שני הצווים: גם את הצו בדבר הטלת מס ערך מוסף (תיקון), התשע"ג–2013, של העלאה מ-17% ל-18%, וגם את הצו השני, שהוא שיעור המס על המלכ"רים, מוסדות כספיים, גם באותו שיעור. אני רק אומר שהרבה פעמים ההכרח לא יגונה, ואני יודע שחברי באופוזיציה יתקפו אותנו. אבל רק להזכיר שבתקופה שחלק מחברי שהם היום ובזמנם היו בקואליציה – ואפילו בוועדת הכספים – אישרו בעצמם פעמיים את העלאת המע"מ: פעם אחת, אם אני זוכר טוב, ב-2009, מ-15.5% ל-16.5%, ב-1%, וב-2012 אישרו העלאה של עוד 0.5%. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – בשלטון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> שנייה. אני לא מגנה אותם, כי אני אומר שלפעמים כשאתה נמצא, ויש עליך אחריות לא רק לתקוף – לפעמים בצדק – אלא למלא את הבור, אז אתה מסתכל ורואה את הדברים קצת אחרת – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> משהו חדש מתחיל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> משהו חדש מתחיל, נכון, אבל לא בכל הדברים משהו חדש מתחיל. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אה, אוקיי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> בסך הכול אני מקווה שיכסו את הבור, ואז נראה את האור בקצה המנהרה. אז לכן, אני אומר בצער, אבל בהכרח, וכפי שחכמינו אומרים: ההכרח לא יגונה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> תודה רבה. <אראל מרגלית (העבודה):> ניסן, בשבוע שבו תרמת לריכוזיות, להטיל גזירה כזאת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> זאת החלטה של ועדת הכספים, שגם אתה חבר בה. גם אם יש רוב ומיעוט, לאחר שהייתה הצבעה, זאת ההחלטה של ועדת הכספים, וגם אתה חבר בה. <קריאות:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> למען הסר ספק, אנחנו נקיים דיון משותף על הצעת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון), התשע"ג–2013, ועל הצעת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ג–2013. דיון משולב. לכל דובר חמש דקות. אני אקפיד על הזמנים. מתחילים עם חבר הכנסת מוחמד ברכה, ראשון הדוברים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ההצעה שמובאת מוועדת הכספים בשם הממשלה להעלות את מס ערך מוסף ב-1% נוסף, אחרי שבקיץ האחרון הוא הועלה ב-1%, היא הצעה – – – <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, חבר הכנסת ברכה. אני מבקש מחברי הכנסת, אני לא רוצה אף חבר כנסת עומד. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה לשבת. חבר הכנסת בוז'י הרצוג. גם העוזרים בצד, אני מבקש מכולם. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> המס הזה הוא לא צודק. הוא גם לא תקין, כי הוא בא – מבחינת נוהל, מינהל ציבורי – בעיצומו של תקציב המדינה, וזה מהווה מעין כביש עוקף נוסף על מנת להקל את התנועה של הממשלה לכיסם של התושבים ושל העניים. ההעלאה הזאת תעלה את שיעור העוני בקרב הילדים. <היו"ר חמד עמאר:> יושב-ראש ועדת הכספים, בבקשה לשבת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> בעקבות גזירות האוצר, כולל העניין של המע"מ, יעלה שיעור העוני בקרב הילדים ב-5.2%. בעצם, 44,000 ילדים חדשים ייכנסו למעגל העוני, וזה כשרק לפני כמה ימים התבשרנו בדוח ה-OECD שאחוז העוני במדינת ישראל והפער בין העושר לעוני במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר בין כל המדינות המפותחות, מדינות ה-OECD. לדעתי, ההעלאה הזאת של מס הערך המוסף היא העלאה שבאה לפגוע בעיקר בשכבות החלשות, ובעיקר באנשים הנזקקים. ואם אני רוצה להיות קצת סרקסטי אני אומר שבקרב הערבים אי-אפשר לייצר עוני רחב יותר כי העוני כבר משתלט על 33% מכלל הילדים בקרב הציבור הערבי ו-54% מכלל האזרחים הערבים, ואם מישהו חשב שזה יתגלגל הפעם לערבים אז הוא יכול להירגע שזה הפעם יכניס יותר ויותר יהודים. לא שאני מבדיל בין עוני כזה ועוני כזה, אבל יש אנשים עם אוריינטציה שמצדיקה מכות כלכליות ומצדיקה עוני ומצוקה בקרב ערבים – זה בסדר, כי אנחנו שומעים ושמענו את ראש הממשלה בעצמו אומר שאם מוציאים את הערבים והחרדים, הכלכלה היא פשוט בעננים. בעצם, האיש הזה לא מדבר על מיגור העוני אלא מדבר על איך להרוג את העניים, איך להוציא אותם מהסטטיסטיקה. המכה הזאת היא בלתי נסבלת, והיא בלתי צודקת, ואם אני אסקור בפניכם דוח או מחקר של מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר עצמו, רואים, על-פי העשירונים של האוכלוסייה, שהעשירון התחתון יפסיד 8.4% מההכנסה הפנויה, העשירון השני יפסיד 4%, השלישי – 3%, הרביעי – 2.5%, והעשירון העליון יפסיד 1.6%. האם זה הצדק שמביאה הממשלה? אני חושב שבאו הנתונים האלה כדי לגלות את הממשלה במערומיה בכל מה שקשור לפגיעה בשכבות החלשות ובמעמד הביניים הנמוך, ואנחנו שמענו הרבה על מעמד הביניים גם באולם הזה. העלאת מס ערך מוסף ב-1% היא בעצם מכה שווה או מס שווה, ללא קשר להכנסה. זה מס רגרסיבי שבא לתת את המכה גם בלחם וגם במצרכים, גם בדירה, גם בתחבורה – מכה שווה לכולם. ובעצם, מי שזקוק לשירותים הבסיסיים הוא אשר ישלם, בסופו של דבר, את הסכום הגדול ביותר. אני חושב שהשעה הזאת היא אחת משעות המבחן של הכנסת כולה, שנעמוד על רגלינו ושנאמר שלא ניתן יד להעברת תקנה כזאת. אני יודע, גם משיחות אישיות וגם ממה שמתפרסם בעיתונות: הרוב המכריע, הרוב המכריע ביותר של 120 חברי הכנסת, אינו מקבל את הגזירה הזאת. פעם אחת תצביעו עם המצפון שלכם, אם נותר קצת מצפון, מול הפגיעות האלה, החוזרות ונשנות, בשכבות החלשות ובמעמד העובדים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אני אקריא שמות. מי שלא יהיה נוכח – אנחנו מוחקים אותו, הוא לא יוכל לחזור ולדבר, לכן אני מבקש מכל חברי הכנסת שיהיו במליאה. חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני חושב שהתקנה או הצו שהיום הקואליציה מבקשת לאשר כאן בכנסת מהווה את הניצנים או את הניצן – לא הראשון, בוודאי – לברוטליות הכלכלית והחברתית של התוכנית הכלכלית של התקציב החדש שהממשלה רוקמת. מדובר, כמובן, כפי שנאמר כאן, במס רגרסיבי, שלא מבחין בין עשירים לבין עניים. אין ספק ואין ויכוח על כך שהמס הזה, שהעלאת המס, שהמס כולו – מס ערך מוסף בסופו של דבר נופל על הציבור, ומובן שהשכבות החלשות סובלות יותר ומשלמות יותר מההכנסות שלהן כמס ערך מוסף מאשר השכבות האחרות. אי-אפשר שלא להזכיר כאן את הסיבה שהממשלה מעלה לגזירה הכלכלית הזאת. הרי הסיבה היא הגירעון התקציבי שהממשלה פתאום מצאה, בסוף הכהונה של הממשלה הקודמת ובהתחלת הכהונה של הממשלה הנוכחית. פתאום מתברר ש-40 מיליארד שקל אינם. אף אחד לא ידע שחסרים 40 מיליארד שקל. <ישראל חסון (קדימה):> לא. ידעו, ידעו. הוא ידע. שאול מופז עמד פה והתריע בפניהם והם התעלמו. <חנא סוייד (חד"ש):> אוקיי, אז התעלמו. אתה זוכר, חבר הכנסת חסון, שהיינו מעלים את העניין הזה – מעלים את העניין של הגזירות הכלכליות, של הגירעון, אז קודם כול היו אומרים: שקט, אל תדאגו, תראו מה קורה באירופה, אנחנו במצב טוב – הכלכלה הישראלית, המשק דופק מצוין, מה אתם צריכים? למה אתם מדברים? וצחקו על כך שביוון, בדוחות שלהם ל-EU מעלימים את הגירעון. אז תראה מה אנחנו קיבלנו, בסופו של דבר. אנחנו קיבלנו את אותו הדבר ואפילו יותר ציני, שפתאום 40 מיליארד שקל אינם, איבדו אותם. ואני חושב שכאן חייבים לציין שבעצם הגירעון שנוצר, כפי שאני עשיתי חישוב, מ-2009 עד היום, במסגרת ההוצאות של הממשלה הקודמת והממשלה הנוכחית, כ-25 מיליארד שקל מהגירעון הם גירעונות בגלל תקציב הביטחון. הוציאו כסף על ביטחון בלי חשבון ועכשיו אומרים לנו: יש גירעון שצריך לכסות אותו ומתחילים להעלות מסים. העלאת מס ערך מוסף היא ההעלאה האגרסיבית והברוטלית הראשונה שאנחנו רואים כאן. אני רוצה לחזור ולציין: אני מאשים את הדרג המדיני במשרד האוצר, שבעצם בהנהגת תקציב דו-שנתי גרם לכך – זה אחד הגורמים הברורים ביותר לכך שנוצר גירעון כל כך גדול בלי שאף אחד ירגיש בדוחות של השנתיים האחרונות שמתקיים ויש גירעון כזה. אני חושב שהדרג המדיני בממשלה, במשרד האוצר, כופף את ידי אנשי המקצוע במשרד האוצר וכפה עליהם את התקציב הדו-שנתי. בתקציב דו-שנתי אין רזולוציה, אי-אפשר לתקן; אם יש שינויים לטוב ולרע אתה לא יכול לשנות. זמן התגובה הוא ארוך ביותר, לכן מתהווה גירעון וגירעון גדול, ואתה לא יכול לעשות מול זה שום דבר. לא רק שהמע"מ עולה – הממשלה הקודמת, שהיא לא יכולה להשתחרר מהאחריות, הרי היא עמוד התווך, המרכיבים שלה הם עמוד התווך של הממשלה הנוכחית – לא הצליחו להתמודד עם שום בעיה כלכלית. תסתכלו מה קורה למחירי הדיור. העלאת המע"מ לא תתרום לפתרון בעיות הדיור ובעיות העלייה המטאורית במחירי הדיור, אלא להפך, העלאת המע"מ בסופו של דבר תגיע לאלה שמבקשים לשפר את פתרונות הדיור שיש להם. הערה אחרונה, אדוני היושב-ראש. כמה אפשר עוד להעלות את מס ערך מוסף? קודם כול מדברים על מס, ויש גבול להעלאת מסים. אבל זה מס של ערך. תראו, יש פה ניפוח של התל"ג באחוז שמגיע ל-20%, כי מדובר במס של ערך, אתה מוסיף ערך למשהו שאין לו ערך – אתה מוסיף 20% לערך של כל דבר. אני חושב שיש גבול לכל תעלול. מס ערך מוסף, שאמור להגדיל את ההכנסות, אפשר להבין, אני יודע מה? 5%, 10%. אבל להגיע לכל שקל חמישי שהוא ערך מוסף, שהוא ניפוח של הנפח של תוצר המשק, זה בעצם אבסורד כלכלי. ולכן, לסיכום דברי, אדוני היושב-ראש, מדובר במס רגרסיבי, שיפגע בעיקר בשכבות החלשות, והכנסת מתבקשת לא לאשר את ההצעה הזאת. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, בתחילת הדרך יצא שר האוצר בהכרזות בומבסטיות על שוויון בנטל הכלכלי בין כל שכבות האוכלוסייה, עניים כעשירים, חזקים כחלשים, וראה זה פלא, ככל שאנו מתקרבים להבאת החוק לחקיקה בכנסת מתברר שכל החזקים שיש ביכולתם להפעיל לוביסטים, להפעיל ועדי עובדים, באורח פלא נעלמו מספר הגזירות. כבר על ההתחלה הגיע שר האוצר להסכם עם ההסתדרות, כי פחד להיכנס לעימות: בנמלים לא נוגעים, בוועדים הגדולים גם לא, את מס החברות לא משנים, וגם לא את המס המגוחך שמשלמים המאיון העליון והחברות הגדולות. ומהרווחים הכלואים כבר התייאשנו. אתמול התפרסם גם שתאגידי המים מחוץ לגזירות, והם לא יאוחדו; דבר שהיה אמור לחסוך הרבה כסף והרבה ג'ובים מיותרים, כפי שידוע לכולנו. שר האוצר התפאר בראשית הדרך, ונכנע. לא חוסכים בהוצאות המיותרות של משרדי הממשלה שנשארו, אלה שאין להם שר מעליהם, ולהפך, שר האוצר עצמו, כפי שפורסם, שמבקש לקצץ לכולם בהוצאות, מבקש להוסיף ללשכתו עוד תקן בדרג של מנכ"ל, שעלותו עשרות מיליוני ש"ח לשנה, כידוע. במי כן פוגעים? בשכבות הכי חלשות, שכבות הביניים, אלו שאין להם מי שיזעק את זעקתם. הכי קל לקצץ בקצבאות הילדים, אתה יודעים למה? כי אין להם לוביסטים. אין מי שיילחם בשבילם, אדוני היושב-ראש. ילד שיישאר רעב או לא ילך לחוג, אף אחד לא יילחם בשבילו. שר האוצר אמר כאן באחד הנאומים שתהיה רכבת לכרמיאל. אני שמח מאוד ששר התחבורה, מר כץ, ניצח במאבק הזה על רכבת לעמק, רכבת לכרמיאל, אבל כאשר אין לתת לילד לחם וחלב, מאיפה ייקחו ההורים כסף לרכישת כרטיס רכבת לכרמיאל או לעמק? מעלים את המע"מ באופן שווה, כך שהשכבות החלשות הן אלה שייפגעו הכי חזק. מי יזעק את הזעקה של השכבות החלשות? אז שוב פוגעים רק בעניים, בחלשים, במי שאין לו לובי, רק במי שאפשר לפגוע בו כל הזמן; כך פעם אחר פעם. כך היה תמיד וכך ממשיך גם שר האוצר הנוכחי. ברצוני להזכיר לכם, קראתי היום מה שאמר ראש הממשלה מר נתניהו, שהיה שר אוצר לפני עשור – אותן מילים הוא אמר בבואו לקצץ באבחת חרב את קצבאות הילדים. אז הוא אמר: אנחנו חייבים לסגור את הבור התקציבי של 30 מיליארד, חסר של 30 מיליארד, אבל בקרוב מאוד יהיה טוב יותר. וראה זה פלא, אנחנו עומדים היום באותו גירעון ובעוד 10 מיליארד. אז איפה כל ההבטחות היפות, שאמרו שאנחנו המדינה הכי חזקה מבחינה כלכלית, כאשר ה-OECD מפרסם שאנחנו הראשונים בעוני מבין המדינות המפותחות? ועתה באה מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי ומזכירה לנו את ששר האוצר מבקש להשכיח, הוא ביקש להשכיח, באמצעות משבר ממשלתי מדומה של שוויון בנטל. כאשר הביטוח הלאומי אומר שעל 860,000 ילדי ישראל מתחת לקו העוני יתווספו 40,000 ילדים ו-90,000 אזרחים לעניים, האם אנחנו יכולים לעמוד בצד ולהסכים לכל זה? אנחנו מבקשים מכל מי שיש לו מצפון שיצביע נגד ההעלאות הדרסטיות האלה, שפוגעות דווקא בשכבות החלשות, כי אין מי שידאג להן אם לא אנחנו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים נוכחים, שמענו בקדנציה הזאת רבות על המושג תספורת. אני רוצה לשאול שאלה. אילן, אני אשאל אותך שאלה, תעזור לי בתשובה. <אילן גילאון (מרצ):> כשאתה אומר תספורת אתה מתכוון לתספורת של – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה ההבדל בין תספורת של טייקונים לבין תספורת ממשלתית? מה ההבדל? ההבדל – תספורת של טייקונים, הפנסיה משלמת את המחיר שבסופו של דבר חוזר לאזרח הפשוט. תספורת ממשלתית, כשמממנים את הגירעון הממשלתי, היא ישירות על הצרכן. זה בדיוק כמו "ילד כאפות" של השכונה – בכל שכונה יש ילד שמקבל מכות, חייב להיות. ילד כאפות. ילד שכל "אבו עלי", כל איש שמרגיש את עצמו חזק נותן לו כאפות והוא צריך לשתוק. וילד הכאפות של המדינה זה הצרכן הפשוט. העשירון האחד, שתיים, שלוש, פחות או יותר, שמתמקד בחרדים ובערבים ובשכונות הפריפריה המסכנים, זה ילד הכאפות של המדינה, שמאוד קל לתת לו את המכה והוא ישתוק, הוא ישתוק. וזה מה שקורה בהעלאת המע"מ. העלאת המע"מ זה המס שהכי קל להטיל. למה? נותנים לילד הכאפות עוד מכה, אז מה יגיד? מה יגיד? בדיוק זה ככה. התרגלו, מאז חוק המע"מ, שהתחיל ב-8%, עד היום, לתת לילד הזה מדי פעם, כשאני רוצה לפתור בעיה כלשהי, לתת לו עוד סטירה, לילד הכאפות הזה, לעשירון הנמוך, נעלה את המע"מ. זה בדיוק מה שהיה בוועדת הכספים. כשבאנו להצביע, בחוץ תופסת אותי מישהי משכונות המצוקה ואומרת לי: עיסאווי, עיסאווי, מצביעים על חוק מע"מ. תבוא, זה יעבור, זה יעבור. אני אומר לה: מה את משלה את עצמך? איך זה יעבור? אומרת: כולם בפנים מדברים בעד וזה הולך לעבור, כולם מדברים בעד. אני נכנס, ואכן הרוב מדבר בעד שלא צריך להעלות. בא זמן ההצבעה – פתאום הכול משתנה. אז אני מסתכל עליה, היא אומרת לי, חסרת אונים: מה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות? זה הטייקונים, רבותי, צריך לתחזק אותם. זה יד נותנת, יד מקבלת. חייבים לתחזק את הטייקונים. איך אני אתעסק אתם? אני צריך לתת להם הטבות במס, אני צריך לתת להם תכנוני מס בכל מיני דרכים, אני צריך לתת להם תספורות. הרי הם מתחזקים אותי; יד לוחצת יד, זה המצב. ואני, האזרח הפשוט – צריך להמשיך לסחוט אותו, לסחוט אותו. עכשיו באו אלינו ואמרו: יש יעד גירעון של 2013 – 4.65%, ויש יעד גירעון ל-2014 – 3%. אני שואל שאלה פשוטה: מי מבטיח שהממשלה, כדי לרצות את הטייקונים שלה, תעמוד ביעד הגירעון הזה? מי מבטיח לי שיעד הגירעון לא יעבור 4.65%? מי מבטיח? אני אומר לכם, איך שהדברים מתנהלים זה יעבור, זה יגיע ל-5%. עכשיו, מאיפה יביאו? נלך לאזרח, לילד הכאפות, נסחט אותו עוד קצת, הרי הוא שתק. העלינו את זה ל-17%, מה הוא יכול לעשות? קיבל עוד סטירה. ניתן לו עוד סטירה, נעלה את זה ל-19% כדי לסגור. וכאן אני מעלה את השאלה: האם לא הגיע הזמן, רבותי, להגביל את שיעור המע"מ במדינה? האם לא הגיע הזמן להגיד: 15% זה שיעור המע"מ המקסימלי? אין, זה חוק-יסוד, לא נוגעים בו. ויש גירעון – רוצים לטפל בגירעון? תמציאו מסים אחרים, שלא ילד הכאפות יספוג אותם – זאת הפֵרִיוּת. ואני עכשיו – חברי הקואליציה והשרים לא שומעים אותנו – אני פונה אליכם: זו הצבעה מצפונית, כמו הצבעות רבות מצפוניות שלא קיבלו אוזן אצלכם. זה הזמן. אני מציע שאחוז המע"מ, נעמיד אותו על אחוז קבוע שלא ניתן לפגוע בו, וכל כיסוי גירעוני עתידי – תמציאו נוסחה שתהיה הגיונית, שמי שמקבל את ההטבה, את תכנון המס, יוכל לשלם. זו הצעתי. ילד הכאפות, תמשיך לסבול. אם תשתוק, לא רק כאפות תקבל אלא גם אגרופים בפנים. תודה לכם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת רובי ריבלין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מביע צער על כך ששולחן הממשלה ריק. אומנם נמצא אתנו סגן שר האוצר, אבל נראה לי ראוי שממשלה שמטילה כאלה גזירות ופוגעת בציבור בצורה כל כך קשה, גם לפחות תגיע לשמוע את מה שחברי הכנסת אומרים בדיון כזה. אדוני היושב-ראש, המע"מ הוא מס פרימיטיבי, אמצעי כלכלי בעייתי; מאוד נוח להטלה, מאוד קשה בפגיעה שלו, מאוד מאוד מזיק מבחינה חברתית. כמו שאמרו לפני: מע"מ משלמים אותו דבר העניים, העשירים; כולם שווים בזכות לישון מתחת לגשר. אדוני היושב-ראש, המס הזה בישראל מופעל בצורה אפילו יותר רגרסיבית מאשר במקומות אחרים בעולם, כי גם בתוך תחום המע"מ אנחנו יכולים לחשוב בצורה יותר יצירתית. אנחנו יכולים לחשוב על תחומים שבהם אנחנו נפחית את המיסוי העקיף לעומת תחומים אחרים שבהם נעלה אותו. יש מדינות שבהן אין מע"מ על ספרים. למה צריך – היום מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק פטור ממע"מ על תרופות אונקולוגיות; למה צריך מע"מ על תרופות אונקולוגיות שלא בסל הבריאות? אם אנחנו נפחית את המע"מ על מוצרי יסוד, מוצרים בסיסיים – תרופות, ספרים – ונעלה אותו על מוצרי יוקרה, מוצרים שהחברה איננה מעוניינת שאנשים יצרכו אותם, אנחנו נוכל אפילו בתוך המשבצת הזאת של המסים העקיפים להשיג את אותו סכום עם פגיעה חברתית יותר מצומצמת. הדבר הראשון שאני אומר כאן הוא שאנחנו מדברים על אמצעי שהוא לא רק רגרסיבי, אלא במקרה הישראלי הוא גם מאוד פרימיטיבי. הבעיה השנייה היא צורת ההליך כפי שהוא מתנהל בכנסת. העיקרון הבסיסי בענייני מיסוי, אדוני היושב-ראש, עוד מימי המהפכה האמריקנית, הוא העיקרון של no taxation without representation. העיקרון הזה אומר שענייני מיסוי צריכים לעבור בגוף המחוקק בהליך מלא של בחינה, של חקיקה: שלוש קריאות, הסתייגויות, דיון, התלבטויות. לא זה מה שקורה בתחום המע"מ. בתחום המע"מ יש כביכול התייעצות עם ועדת הכספים, ואחר כך מביאים את הנושא למין דיון שכזה במליאת הכנסת – לא דיון רציני, לא מתכונת חקיקה מלאה – וגם זה בעייתי. לביקורת הזאת על המתכונת הלקויה של הדיון בכלל בסוגיות המע"מ צריך להוסיף גם את הביקורת הקונקרטית על מה שקורה הפעם בתחום העלאת המע"מ. אנחנו מעלים את המע"מ לא כחלק ממהלך כלכלי כולל, לא כחלק מתקציב כולל שעומד בפנינו, שאנחנו רואים למה נותנים כספים, ממה לוקחים כספים, במה משקיעים, איך ממסים; אלא את הצעד הזה תלשו החוצה מתוך הרקמה התקציבית, ודורשים מאתנו לאשר אותו באופן נפרד. הדבר הזה כשלעצמו הוא בעייתי. לא כך מנהלים מדיניות כלכלית, לא כך מנהלים מדיניות פיסקלית נכונה. מדיניות פיסקלית ראויה היא מדיניות ששוקלת את כל המרכיבים במכלול, לא תולשת מרכיבים שנוחים יותר או שנראים אפשריים יותר מבחינה פוליטית ומקדמת אותם ללא התחשבות במשמעויות החברתיות והכלכליות הקשות. אומרים לנו שחסר כסף ולכן צריך וכל כך דחוף להעלות את המע"מ. ועל כך צריך לחזור ולהגיד: יש הרבה כסף. צריך לקחת אותו מהמקומות שבהם הוא נמצא: צריך לקחת את הכסף מפרויקט הכיבוש וההתנחלויות – הפרויקט המיותר, המזיק, הבזבזני ביותר בתולדות ישראל; שם יש הרבה כסף. אפשר לקחת את הכסף מהחזרת מס החברות לשיעורים שבהם הוא היה לפני העשור הגרוע של נתניהו. אני לא הולך רחוק: בואו נחזיר את מס החברות לשיעורים שלו בשנת 2003. מדינת ישראל ידעה להתנהל מצוין אז. אף אחד לא טען שחברות לא יכולות להתקיים בארץ הזאת. הירידה הדרמטית במס החברות גרמה לכך שהעשירים שילמו ומשלמים הרבה פחות. כשאני מדבר על מס החברות והורדתו, מובן שצריך להזכיר את העובדה שיש אצלנו אלפיון עליון שכמעט לא משלם מס בכלל. באמצעות מנגנונים של עידוד השקעות, או באמצעות מנגנונים אחרים של תכנוני מס, אנחנו הגענו למצב שהטייקונים ובעלי ההון משלמים בישראל מעט מאוד מסים, אדוני סגן שר האוצר, ולפעמים מקבלים מהמדינה יותר ממה שהם משלמים. אני אשמח להראות לך את הנתונים, אם אתה לא מסכים אתי. ונקודה אחרונה, שעליה אני אומר רק משפט, כי אי-אפשר לדבר על כסף בלי לחזור ולהזכיר את זה, זה אוצרות הטבע של ישראל. אני אמרתי מעל הדוכן הזה שאני מברך את שר האוצר על המהלך של התחלת הקמת ועדת ששינסקי 2. אני חושב שזה מהלך דחוף מאוד, ראוי מאוד, נכון מאוד, וצריך ללכת בו במלוא הכוח ובמלוא המרץ, כי שם יש הרבה מאוד כסף. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת רובי ריבלין. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, ראש הישיבה, אדוני השר, אדוני סגן שר האוצר, אדוני השר לשעבר יצחק כהן, גברתי ראש האופוזיציה, עד עכשיו עלו פה, האחד אחרי השני, אנשים אשר נמנים עם האופוזיציה. אני לא יודע עם מה אני נמנה, אבל אני בהחלט נמנה עם אזרחי מדינת ישראל, ואין אחת מהביקורות שאתם הטחתם בפני הממשלה ובפני כל אלה שהצביעו בעד העלאת מס ערך מוסף שאינה ראויה. שהרי ברור כשמש שמס ערך מוסף הוא נטל על האזרחים, ובעיקר, בחוסר פרופורציה, הוא נטל שמכה בחסרי היכולת יותר מאשר הוא מכה בבעלי היכולת, באופן יחסי ובכל קנה-מידה, והדברים האלה הם נכונים. אני הצבעתי בעד ההצעה מהטעם הפשוט שבאמת מדינת ישראל קודמת בכל דבר, ונדמה לי שאפילו מעוטי היכולת לא יכולים יהיו להתקיים כאן אם אנחנו לא נייצב, ומייד, את כלכלת ישראל. אנחנו בזמנים של מצוקה, ולא חשוב כרגע מי אשם בכך. הציבור נותן את פסק-דינו בבחירות, והבחירות באו עלינו, והבחירות גם בהחלט שינו את סדר-היום של החברה בישראל. יחד עם זאת, אני מוכרח לומר לשר יצחק כהן, ששימש סגן שר האוצר בקדנציה הקודמת, שגם בכל הרכב של קואליציה שהייתה מורכבת כתוצאה מהבחירות האלה, כל עוד לא שינינו את סדר העדיפויות, כל עוד לא קבענו את האסטרטגיה הכלכלית והחברתית שלנו, לא הייתה ברירה בידי אחד ממנהיגי המדינה אלא לבוא ולהציל את המשק כרגע על-ידי שימוש במס ערך מוסף כדי לגבות 4 מיליארד שקלים. ו-4 מיליארד שקלים זה מקור שכדי להשיג אותו אנחנו צריכים למצוא אלטרנטיבה שכבר יונקת מאסטרטגיה שבלעדיה אין. אני מוכרח לומר לכם שאני לא אומר זאת – גברתי יושבת-ראש האופוזיציה – – <יצחק כהן (ש"ס):> כבודו, כבודו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אני משבח אותך על כך שביודעך את המצוקות שמדינת ישראל נקלעה אליהן, את חשבת שאין מקומך בתוך הקואליציה, שבהחלט הייתה אפשרות שתהיי בה מהטעם הפשוט – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> חבר הכנסת ריבלין, אני מודה לך על הפרגון, אבל דבריך אינם מדויקים. לו היה אפשר לשבת בממשלה הזאת – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היית יושבת, בוודאי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – וליישם את השקפת עולמנו, כי אז כן. אבל כיוון שלפיד מיישם, לשמחתו של ראש הממשלה, את השקפתו של ראש הממשלה, כי אז יעשו זאת – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני מוכרח – אני רוצה להקפיד על הזמנים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – עד שיבין העם שהוא סובל מידיהם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בעבר הייתה לי פררוגטיבה, הזמן לא היה נחשב לגבי משום שהייתי יכול לדבר בכל רגע שרציתי. אני רוצה להקפיד מאוד לא לעבור על הזמן. אני לא אומר זאת כלפייך, וייתכן מאוד – עובדה שלא הצטרפת, אף שיכולת להצטרף, והדבר היה כמובן מטיל עלייך מחויבויות כאלה או אחרות. העובדה היא שאת עמדת על עקרונותייך הסוציאל-דמוקרטיים, וקרוב לוודאי שהיית מקבלת את כל העצות שניתנו כאן – מה הן האלטרנטיבות. עד אשר לא תהיה אלטרנטיבה, המס הזה הוא מס שהכרחי לקיומו של תקציב המדינה, לקיומה של המדינה, לקיומו של אוצר המדינה. ולכן אני רק אומר – ואמרתי זאת בוועדה, אדוני סגן שר האוצר, אמרתי זאת גם לשר האוצר, אמרתי זאת גם לשר הרווחה – נראה לי שאנחנו מחויבים כלפי חסרי הישע במדינת ישראל, והם ציבור הולך וגדל בחברה הישראלית. אני לא מדבר כרגע על שכבת הביניים, אני מדבר על אותם חסרי ישע, אותן אימהות חד-הוריות, אותם אנשים אשר הגיעו אלינו ושטחו את מצוקתם בפנינו. אני חושב שצריך מייד להעמיד 10% מהסכום של 4 מיליארד ש"ח לרשות התקציב ברזרבה על מנת לעבות את משרד הרווחה בכל מה שקשור לפיצוי ישיר לשכבות חסרות הישע בישראל. הדבר הזה הוא מחובתנו. אנחנו עושים דבר בניגוד למצפוננו כאשר אנחנו מעלים מס רגרסיבי, מס לא צודק, כמו מס ערך מוסף, לצורך הצלת תקציב המדינה. יחד עם זה אנחנו צריכים גם להיות רגישים ביותר לגבי אלה שאין להם ברירה אלא לשאת עיניהם, תפילתם וידם המושטת, לצערי הרב, משום שבלעדינו הם לא יוכלו להתקיים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת רובי ריבלין. חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דבר אחד שאנחנו יכולים לקבוע, שאנחנו לא היינו שותפים לא בממשלה הקודמת ולא בקודמתה ולא הזאת וגם לא העתידית. כך שאנשים שמתרברבים שהיו פעם אופוזיציה ופעם קואליציה ופעם תמכו ועכשיו הם לא תומכים – אנחנו לפחות מזה פטורים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נדמה לי שראש הממשלה רואה בך קואליציה יותר ממני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא רואה, אבל הוא לא עושה בשביל שאני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא אמרתי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – וגם מאותם מניעים של חברת הכנסת שלי יחימוביץ. זאת אומרת, יש חלק כזה, אבל יש חלק פוליטי שהוא הרבה יותר עמוק, שאנחנו לא יכולים להיות בקואליציה בממשלה הזאת. בדרך כלל כשעושים את המס אז אנחנו יודעים שלא רק החברות הגדולות – כל אלה בעלי האמצעים לוקחים קבלה כאשר קונים ומוכרים. בשביל מה הם לוקחים את הקבלה? בשביל להחזיר מס ערך מוסף. מי לא יכול להשתמש בפריבילגיה הזאת? העניים, כאשר הם משלמים מס ערך מוסף ואין מי שיחזיר להם. זאת אומרת, הגזירה היא הכי קשה על השכבות החלשות, שהם היחידים שמשלמים ולא יכולים לקבל את זה בחזרה. מהנתונים, אפילו של הביטוח הלאומי, אם מס הערך הזה יקבל תוקף ויעלה ב-1%, מה יהיה? מספר העניים בישראל יעלה ב-4.8% ויגיע ל-29.6%. זאת אומרת, כ-30% מהאוכלוסייה יהיו עניים. זאת אומרת, יתווספו אליהם 4.8%, זה יעלה עוד. מספר המשפחות העניות גם יעלה ב-4.5%, וכ-24% מכלל המשפחות במדינת ישראל יהיו עניות. הילדים – יעלה ב-5.2%, וכ-41% מילדי ישראל יהיו עניים. מה לעשות, בדרך כלל הערבים מקלקלים את כל הסטטיסטיקות של מדינת ישראל, גם ב-OECD וגם בכל מקום אחר, אבל גם החרדים. אז אנחנו העניים ואנחנו נשלם את המחיר. אבל כאשר סדר העדיפויות של המדינה הולך לגזול מהעניים את הלחם, הרי כולם יודעים, הכתובת על הקיר, לאיפה הכסף הולך. אני רוצה לשאול את שר האוצר, כשהוא נכנס ואמר: איפה הכסף? איפה הכסף ששמתם בהתנחלויות שלא צריך לשים אותו ואתם יודעים את זה – מיליארדים? אמרתם פה שיש לנו הרבה כסף, משגשגים, אנחנו אחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם. מה קורה? פתאום העלימו את 40 המיליארד. פתאום זה היה שקר. אנשים צריכים לדעת שהממשלה הקודמת, שברובה היא הממשלה הנוכחית, שיקרה לאנשים. משקיעים את הכספים בהתנחלויות, בכבישים עוקפים, בהתנחלויות בלתי חוקיות, בהתנכלויות לאזרחים פלסטינים. רק היום שמענו על הכנופיות שמביאות טרור לתושבים הפלסטינים ב"תג מחיר", והממשלה שותקת. עוד הולכים ודורשים מהם שהם יחשבו אולי לתת הקלות בפתיחה באש נגד פלסטינים. זאת מדינה דמוקרטית מתוקנת? כך רוצים להציל את המדינה ולהציל את הכלכלה? כמו שנאמר פה, חייבים לתת גם את האפשרות שנוכל לעזור לעניים. אפשר לעזור לעניים, אל תשקיעו כל כך הרבה – אל תשקיעו בכלל בהתנחלויות, זה שטח כבוש, זה לא שלכם. אתם יודעים שבסופו של דבר לא תהיו שם, אז מדוע לקבור את הכסף שם ורק ללבות את השנאה בצורה כזאת? יש אפשרות, ולאו דווקא לגזול מהעניים את הקצבאות ולהעלות להם את המסים. זה הדבר הכי אכזרי שיכול לעשות משטר קפיטליסטי דורסני נגד האנשים הפשוטים. כאשר נבחרתם, אפילו גם יש עתיד נבחרה למען – מי שבחרו בה – שכבות הביניים. האם זה לא פוגע גם בשכבות הביניים? אבל אני בטוח שאנשים כבר הכירו ויודעים מה התוכנית שלכם. אני רוצה להגיד לכם עצה, שהממשלה הזאת וראש הממשלה מפיל אתכם בפח כדי שלא תהיו אבן נגף בדרכו בעתיד. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, בישראל יש היום כ-8 מיליון אזרחיות ואזרחים, מתוכם, כמיליון ילדים עניים. מתוך כלל האזרחים, רק מיליון מתוך ה-8 הם ילדים עניים. בעשורים האחרונים, וזה נתונים שמשתקפים מדוחות של ארגונים, של הממשלה, של גופים זרים, הפערים החברתיים בישראל מתרחבים, העוני עולה, מעמד הביניים מצטמצם ונדחק אל עבר המעמדות הנמוכים. כל הדברים האלה לא חדשים, ועולים לכאן, לדוכן הזה, הרבה פעמים, מאז נבחרה הכנסת הזאת, נציגי הממשלה ואף הקואליציה, כפי ששמענו בדיון הזה, ואומרים: זאת ירושה מממשלות קודמות. הממשלה הקודמת עשתה גירעון וצריך לצמצם את הגירעון הזה וזה חירום. לכן אומרים במובלע, אולי את זה פחות להדגיש, שצריך לקחת מאיפה שאפשר; לא מאיפה שצריך, כרגע מאיפה שאפשר, כי אין ברירה וזה חמור. אז אני רוצה לספר לכם שאתמול התפרסם דוח של המוסד לביטוח לאומי, של מוסד ממלכתי ממשלתי שלנו. הדוח הזה מנתח את עיקרי הפגיעה של התקציב הזה. הזה. לא של הממשלות הקודמות, לא של שלטון מפא"י, לא של השמאל, של התקציב הזה. התוצאות הן חמורות ביותר. הדוח הזה מנתח בעיקר את הקיצוץ בקצבאות ילדים, את העלאת מס ההכנסה ב-1% גורף, את העלאת המע"מ ב-1%, שבה אנחנו דנים כרגע. אלה שלושת המרכיבים המרכזיים שמהווים את הפגיעה, וכאמור הפגיעה היא קשה. התקציב הזה עומד להגדיל את הפערים החברתיים, כפי שהם נמדדים על-ידי מדד ג'יני לאי-שוויון; להגדיל את שיעור העוני באוכלוסייה; להגדיל את שיעור המשפחות העניות ולהוסיף 44,000 ילדים עניים חדשים, שיצטרפו רק בגלל התקציב וחוק ההסדרים הזה, הנוכחי – לא הקודמים. הנתונים האלה פורסמו בדוח רשמי של המדינה, של המוסד לביטוח לאומי, שחקר, והם פורסמו אתמול, בעיתוי מופלא לקראת הדיון הזה. כאמור, 4.8% הגדלת שיעור העוני באוכלוסייה, 4.4% עלייה בשיעור המשפחות העניות ו-5.2% עלייה בשיעור הילדים העניים, שהם כאמור 44,000 ילדים עניים חדשים. הדוח הזה של הביטוח הלאומי, שנחקר ונמצא על-ידי מוסד ממלכתי שלנו, הנתונים שלו לא פורסמו לציבור. הם הודלפו לתקשורת אתמול בערב, כי ככל הנראה במוסד לביטוח לאומי היו כמה פקידים עם מצפון שחשבו שכדאי שהציבור ידע מהנתונים האלה. אבל עכשיו, כשהדברים התפרסמו וכשאנחנו יודעים, אז אני חושבת שעל כל אחד ואחת מאתנו מוטלת האחריות, לפחות לא להגיד שלא ידענו. לפחות לא להגיד שאלה לא תוצאות המדיניות הזאת שמביאות לפגיעה הקשה הזאת. לפחות לא להגיד שלא ידענו, שזו לא טעות – זו מדיניות. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, תתארו לכם שיום אחד אתם נכנסים לאינטרנט, לחשבון הבנק הפרטי שלכם, ומופיעה פרסומת בצד שאומרת לכם: אם תלחצו על הכפתור הזה, מייד יכוסה האוברדרפט שלכם. כמה מאתנו – והאם אתה, סגן שר האוצר, היית לוחץ על הכפתור הזה? הרי היית בטוח שזאת נוכלות, שמשהו פה לא אמין, שלא יכול לקרות כזה דבר. הרי מי מוחק אוברדרפט בלחיצת כפתור? אז למה משרד האוצר ממציא מין כפתור אוטומטי כזה שכל פעם שלוחצים עליו מכסים אוברדפרט, מכסים את הגירעון? מדובר פה בכפתור שהמציאו במשרד האוצר, שכל לחיצה שלו לוקחת מהאזרחים עוד 4 מיליארד שקלים. ולא שזה הדבר הנכון לעשות, כי הרי אם היו מבטלים את כל הטבות המס שנתנו לחברות, היו מקבלים את אותם 4 מיליארד שקלים. אני יצאתי עכשיו מדיון של הוועדה שלי, הוועדה לבחינת העובדים הזרים. דיון קשה, שאני מקווה שממנו יֵצא טוב. הובלה של רפורמה חשובה בין המטופלים, הקשישים, הנכים, הסיעודיים, לבין המטפלים העובדים הזרים, שבאמת יאפשר טיפול נאות יותר ונכון יותר וקשר נכון יותר, לא של מעסיק ומועסק באופן ישיר בין אותם גורמים. באו לשם אנשים באמת קשי יום, אנשים שהמדינה שכחה מהם. המדינה נותנת להם קצבה, נותנת להם גמלה, אבל הם לא מסוגלים לממן באמצעות הקצבה והגמלה הזאת את הצרכים שלהם. הם לא מסוגלים לממן את אותם עובדים זרים, לפעמים לא רק אחד, גם שניים, שיעבדו. אנשים שבאמת באמת, כל הוצאה נוספת שצריכה לצאת מכיסם הפרטי – הם לא יודעים מה לעשות, מאיפה להביא את התשלומים האלה. מאיפה המדינה מצפה שהם יביאו את התשלומים האלה? הציבור מסתכל עלינו הפוליטיקאים וחושב שאנחנו נמצאים באיזה מגדל שן; לא נמצאים באותן מצוקות כלכליות, לא רואים מה קורה לעם. יש איזו תחושה של אטימות שבאמת מרסקת להם את הלב וגורמת להרבה מאוד פיצול וקרע. ואז מה שקורה, נוצרת תחושה של הפרדה בין קבוצות. מסיתים קבוצות האחת נגד השנייה, שבעיקר זה הקבוצות המוחלשות. אפילו אצלי בוועדה היום, הקשישים מול הנכים, מי יותר סובל, למי יותר קשה, למי יותר מגיע. זה באמת דיון נורא, נורא ואיום, מי יותר סובל, למי צריך יותר לתת. פעם הייתה פה תקופת צנע, אתם יודעים, המילה צנע באה מהמילה צניעות. הייתה פה באמת צניעות, הצנע לא היה רק לשכבות המוחלשות, שאמרו להן: תכווצו את החגורה, ועוד שנתיים יהיה פה בסדר. הצנע היה לכולם, כולם כיווצו את החגורה. הייתה פה סולידריות חברתית. גם האנשים העשירים חיו בצניעות גדולה יותר, ותרמו כפי יכולתם לחברה. היום יש תחושה, מצד אחד של הציבור שבממשלה אין צניעות, ואנשים פה מצד שני רעבים ללחם אמיתי, מחוסרי דיור, נכים, סיעודיים, אנשים קשי-יום שאין להם קורת גג, ואנחנו שולחים אותם לעמותות, לקבץ נדבות, לכל מיני אחרים שיעזרו ויועילו, אבל לא הממשלה. הממשלה לא רואה את זה מתפקידה, במקום שניטיב יותר עם אותן שכבות, דווקא עליהן אנחנו משיתים את המס האומלל הזה, מס שהוא לא שוויוני, שפוגע יותר בשכבות המוחלשות, כי הוא לוקח יותר, בעצם משתמש – הם משתמשים בהכנסתם למחייתם ולכן המס עליהם הוא גבוה, לעומת שכבות שלא משתמשים בכל הכנסתם למחייתם ולכן המס עליהם נמוך. אנחנו איבדנו את הצניעות, איבדנו את החמלה לאחר, איבדנו את מדינת הרווחה, ומכרנו את הזכויות עליה ועל המשאבים שלה בזול. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש סיפור על זוג יהודי מהעיירה חלם בפולין. חלמאי, אשתו מחכה לו לארוחת ערב, הוא מתמהמה, היא רואה הוא לא מגיע, היא יוצאת החוצה, והיא רואה שהוא שם במדרכה, מתחת לפנס, מחפש משהו. היא אומרת לו, מה אתה מחפש? הוא אומר, אני איבדתי מטבע בשדה. אז היא אומרת לו, ולמה אתה לא מחפש בשדה אלא פה? הוא אומר, כי פה הפנס, כי יש אור. וזה מה שהממשלה הזאת עושה – מחפשת את המטבע לא איפה שהוא נמצא אלא איפה שיש אור. כמובן, שם היא לא תמצא. וזה מה שקורה כאן עם המע"מ ועם הצעדים הכלכליים, הגזירות שהממשלה מביאה. פה לא הכסף הגדול, פה יש רק עוני והעמקת פערים, אבל פה הממשלה מחפשת כי היא ממשלה חלמאית. איפה נמצא הכסף הגדול? ב-1% מע"מ שמשיתים על אנשים עניים, על מעמד ביניים? לא. הכסף הגדול נמצא בהשתמטויות ממס של חברות ענק, שכמעט לא משלמות מס במדינת ישראל. הוא נמצא בפטור או בהטבות החריגות על ההכנסות ממשאבי טבע, שלא משלמים מהן תמלוגים ומסים כראוי; ברווחים הכלואים שהמדינה פוטרת אותם ממס; בחוק עידוד השקעות הון, במיסוי הבלתי-שוויוני בעליל, ובמקומות האלה בתקציב המדינה שלא נוגעים בהם כמעט אף פעם, כמו למשל תקציב הביטחון. שם נמצא הכסף הגדול – בשוק ההון, בבורות שבתקציב המדינה. אבל פעם אחר פעם, כמו בסיפור על החלמאי, מחפשים את המטבע מתחת לפנס. הולכים למקום הכי טריוויאלי של העלאת מע"מ, כי זה קל לגבות את זה, זה פשוט, היה 17%, יהיה 18%. הולכים להעלאת מס הכנסה למשקי-בית ב-2%. קל לגבות, פשוט מוסיפים טיפה. מה שזה יוצר זה נזק קשה מנשוא. יש פה הנתונים מהמסמך של הביטוח הלאומי, שחושף את עוצמת הפגיעה של הגזירות האלה בשכבות החלשות דווקא. שים לב, אדוני היושב-ראש, משפחה תאבד מאות שקלים בחודש בממוצע, ולמה הפגיעה היא דווקא בשכבות החלשות? משפחה שמרוויחה 100,000 שקל, תאבד מאות שקלים בחודש בממוצע; בסדר, לא נורא, לא ירגישו את זה כל כך. אבל משפחה ששני בני-הזוג עובדים וביחד מרוויחים אולי 6,000 שקלים בחודש – מאות שקלים בחודש זאת פגיעה מאוד קשה. שימו לב, חברי הכנסת, הקיצוץ המתוכנן בקצבאות הילדים יכניס עוד כ-35,000 ילדים למעגל העוני, וזה נתונים של הביטוח הלאומי. כשאתה רואה, ויש פה טבלה מבחינת נתונים מה המשמעות של הפגיעה בהכנסה השנתית בין העשירונים: העשירון העליון, הפגיעה בו תהיה של משהו כמו 5,000 שקלים בשנה. בעשירון התחתון הפגיעה תהיה של 2,700 שקל בשנה, ומבחינת אחוז מההכנסה, הפגיעה בעשירון התחתון תהיה הגדולה ביותר. זאת אומרת, הצעדים האלה שמביאה הממשלה, ובראשם הגדלת המע"מ, שהוא מס מקפח, מס עקיף, מס אנטי-חברתי, הפגיעה שלהם תהיה בעיקר בעשירון התחתון, מה שיגדיל מאוד את ממדי האי-שוויון בישראל. כבר ככה, במדד האי-שוויון, ישראל משתרכת, מה שנקרא, בתחתית המדינות המפותחות. מצב האי-שוויון אצלנו, חוסר השוויון שלנו הוא בין הגבוהים במדינות המפותחות בעולם, עד כדי כך, שלהגיד על ישראל "מדינה מפותחת", כשאתה מביא בחשבון נתונים כאלה, זה דבר די גבולי. בעקבות הצעדים האלה – וכדאי שהכנסת תבין את זה, בפני מה אנחנו עומדים כאן – אנחנו עלולים לחצות קו שאין ממנו חזרה, שפגיעה בשירותים כאלה, כמו חינוך, כמו בריאות, כמו רווחה, פגיעה בהכנסה הפנויה של המשפחות, שבסוף יוצאת על מזון ותרופות, תגרום לשבר קשה בחברה הישראלית. עכשיו, תראה, אדוני, אני לא אומר שצריך לבטל את המע"מ בכלל. אני באופן עקרוני בעד מסים ישירים ולא עקיפים, אבל יש מע"מ כמכשיר להכנסות המדינה. בוא נלך, למשל, על מע"מ דיפרנציאלי. תגיד, תרופות מצילות חיים, למשל; מוצרי מזון בסיסי, תוריד מע"מ; מוצרי יוקרה, דברים שהם באמת מותרות שבמותרות, תעלה מע"מ. אז אני הייתי יכול להבין, אוקיי, בסדר, יש פה גישה, עושים – מע"מ יהיה 10% על מזון, ו-25% נגיד על ג'יפים שעולים 300,000 שקל, הייתי יכול להבין. אגב, גם לגבות מע"מ מוגדל על ג'יפ של 300,000 שקל, זה קל לעשות, בדיוק באותה צורה שגובים על תרופות מצילות חיים. הממשלה הלכה למקום הכי אומלל ומטופש לחפש את המטבע מתחת לפנס, ואת הכסף הגדול היא משאירה בצד. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, מרוב כמה שדיברנו על עניין המע"מ בימים האחרונים, לא נשאר הרבה מה להגיד. כמובן, להגיד את זה במליאה זה חשוב, וזה מסר שכמה שנחזור ונגיד ונשנן, לא יאבד מהערך שלו. יש שני היבטים בעצם להעלאת המע"מ, למה שהונח על שולחן הכנסת. ההיבט הראשון הוא למה המע"מ מובא עכשיו להחלטת הכנסת, ולא כחלק מחוק ההסדרים? העלאת המע"מ ב-1%, זה היה חלק מהתוכנית הכלכלית שעוד לא הונחה על שולחן הכנסת. אנחנו עוד לא דנו בחוק ההסדרים. למהר ולהביא את המע"מ מפני ששר האוצר, החוק מקנה לו את הסמכות הזאת בהתייעצות עם ועדת הכספים בכנסת, ובאישור המליאה, זה דבר שהופך את הצעד הזה לעוד גזירה אדמיניסטרטיבית, מהלך שקוף של איך להכניס את היד לכיסים של האנשים, של האזרחים, ולהוציא כסף ומייד. לעניין ההעלאה עצמה, מה שרציתי להגיד בנוסף, שאתמול בישיבת ועדת הכספים חתמו לי על מכתב שהפניתי ליושב-ראש הוועדה בבקשה לדחות את הדיון עד הנחת התקציב, לפחות עד 10 ביוני. חתמו הרבה חברי כנסת, ביניהם חברים מהקואליציה, שלצערי הרב, ברגע ההצבעה חזרו והצביעו עם העלאת המע"מ. ופה, שתי מילים שעומדות לי ככה בגרון, אני לא יכול לא להגיד אותן על יש עתיד. יש עתיד מהבחינה הזאת היא אכזבה בלתי נורמלית. זה לא עניין של קואליציה ואופוזיציה. פחדנות, אי-אמירת אמת, אי-עמידה על העקרונות. מצד אחד, ברור שהם לא מאמינים שהמע"מ – צריך להגדיל אותו, ועכשיו, וב-1%. מצד שני, לא רוצה להגיד כמו מה – מרימים את היד בלי אפילו לחשוב. צייתנות מוחלטת. זו פוליטיקה חדשה? צייתנות בלי להקשיב לקול המצפון ולכל האידיאולוגיה שמכרתם לאנשים, רק בשביל לגבות את שר האוצר? אפילו אחד לא. על הצד המדיני של יש עתיד יבוא הזמן ונדבר. לגופו של עניין, של העלאת המע"מ, המע"מ עולה ב-1%, ויכניס 4 מיליארד שקל לקופת המדינה, כביכול. אף אחד לא יכול להגיד כמה המע"מ יכניס באמת, כי העלאת המע"מ היא גם מכשיר מדכא צמיחה. ומי אמר שבסופו של דבר – זה נעשה על חישובים של היום, אבל אני אומר לכם שהמשק לא יצמח בגלל ההעלאה הזאת, ואז יכול להיות שזה לא יניב את 4 מיליארד השקל. אבל עמד אתמול, או ישב בעצם, בדיונים של הוועדה, יושב-ראש לשכת רואי-החשבון, והתחנן, אמר: יש לנו הצעות, ביקשנו פגישות עם שר האוצר והוא סירב. שיביאו 10 מיליארד שקל רק מהרווחים הכלואים של החברות בחוץ-לארץ – 10 מיליארד שקל מייד ואנשים לא רוצים. קלה היד על ההדק. הכי קל זה להגדיל את המע"מ. ברור היום שכל חבילת הצעדים – גם מנכ"ל רשות ממשלתית כמו הביטוח הלאומי מצביע על איך זה ישפיע ומייד על העוני בישראל. מ-35,000 ילדים שיצטרפו למעגל העוני, יותר משני-שלישים מהילדים האלה יהיו ילדים ערבים, מהמשפחות הערביות שכבר עניות או שמצטרפות למעגל העוני. אנחנו מתנגדים להעלאת המע"מ, וכמובן, מבקשים לפחות לדחות את זה לדיונים על התקציב. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <חנין זועבי (בל"ד):> (אומרת בשפה הערבית: הארכת בדיבור, באסל.) <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, דיברנו הרבה על הקיצוצים ועל הפגיעה בזכויות האזרח, העניים ומעמד הביניים במיוחד. אבל לא פחות מרגיז השיח שמתלווה לגזירות האלה. ויש שתי אמירות שרוצות להפוך את עצמן למין הנחות יסוד. לא מספיק לקבוע מדיניות כלכלית, צריכים גם לנסות ולשכנע את האזרחים בצדקת הדרך של המדיניות הזאת. זה נעשה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה החברתית. ברמה הפוליטית יש הנחת יסוד שהמדינה היא דמוקרטית ושהמדיניות היא לטובת האזרח, והרוב קנו את האמירה הזאת. יש קונסנזוס שרוצה לקבוע שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. זו הנחת יסוד. אף אחד לא מתווכח אתה. אולי יש גזענות, אבל הגזענות הזאת היא גזענות ארעית, היא לא אינהרנטית לשלטון שאנחנו חיים בו. אותו דבר בשיח הכלכלי. מנסים עכשיו להפוך את השיח הזה, את הנחת היסוד שהמדיניות הכלכלית היא לטובת האזרחים – מנסים להפוך את הטענה הזאת להנחת יסוד. לא רק שפוגעים בנו, אלא גם מתייחסים אלינו כלאזרחים טיפשים, כאזרחים שלא יכולים לראות בנקל עד כמה המדיניות הזאת היא מדיניות פוגענית. ואומרים שבעוד שנה, בעוד שנתיים, האזרח ידע שהמדיניות הזאת היא לטובתו. בטענה הראשונה, הטענה המדינית, לא שואלים את האזרחים שהמדיניות הפוליטית פוגעת בהם, לא שואלים את האזרחים הערבים, שהם המבחן לדמוקרטיה של המדיניות הפוליטית. ובשיח הכלכלי, במדיניות הכלכלית, לא שואלים את העניים, לא שואלים את מעמד הביניים על מידת הדמוקרטיה והצדק והשוויון במדיניות הכלכלית. מזניחים את האזרח ומנסים גם ליצור אשליות. לא רק פגיעה בזכויות שלנו אלא גם ליצור אשליות ושיח של דמוקרטיה. הכול פסאודו – פסאודו-דמוקרטיה פוליטית, פסאודו-שוויון כלכלי, פסאודו-שוויון פוליטי, משחקים ב"כאילו" כל הזמן. ואנחנו האזרחים, לפעמים הערבים במיוחד, לפעמים העניים במיוחד, צריכים להאמין לשיח הזה. ומה לא עשו? גזירות, קיצוץ בקצבאות ילדים, ועוד הפעם כולנו צריכים לחזור על הסטטיסטיקה ועל הנתונים: הדוח של הביטוח הלאומי שמראה שבעקבות קיצוצים אלה 44,000 ילדים יתווספו למעגל העוני, מס ההכנסה יגדיל את העוני, המע"מ יגדיל את העוני, 2% מהמשפחות יתווספו למעגל העוני. וכולנו אמרנו וכולנו צריכים לחזור על אותה טענה, מפני שהיא טענה שמכוננת את החיים שלנו: המדיניות הזאת גם תגדיל את מעגל העניים אבל גם תעמיק את מידת העוני במשפחות שכבר נמצאות במעגל העוני. כאילו ביקשנו משר האוצר תוכנית כלכלית להגדלת העוני. אם היינו מבקשים משר האוצר: כבוד שר האוצר, תציע לנו מדיניות שתגדיל את העוני, אז הוא היה מציג לנו את התוכנית הכלכלית הזאת. זו התוכנית הכי יעילה להגדלת העוני. עכשיו, נכון שצריכים לטפל, להתמודד, עם בעיית הגירעון, אבל דווקא האזרחים שהכי רחוקים מיצירת הגירעון הזה הם האזרחים שצריכים לתת תשובה על הגירעון – שנוצר ממה? אולי נשאל את השאלה. אוקיי, אנחנו רוצים גם לטפל, האזרחים גם רוצים לטפל בבעיית הגירעון. אבל מי יצר את בעיית הגירעון? העניים? מעמד הביניים? אולי רק לשאול את השאלה הזאת. לא הביטחון? לא ההתנחלויות? במי המדיניות הכלכלית פוגעת? בערבים, בעניים, שרובם ערבים. כלומר, אלה שהם דווקא מתנגדים להתנחלויות ולביטחון אלה האזרחים שדווקא לא יצרו ולא הסכימו למדיניות הכלכלית והפוליטית שיוצרת את הגירעון. אנחנו לא מסכימים למדיניות הביטחון, אנחנו לא מסכימים למדיניות ההתנחלויות, ואנחנו אלה שצריכים לשלם את המחיר של הגירעון הזה. ואני מסיימת, משפט אחרון: זו הנוסחה של שוויון בנטל, זה שוויון בין עניים לבין עשירים. זה השוויון. שוויון בנטל הוא נוסחה עיוורת – עיוורת לאי-צדק, עיוורת לזהות שלנו – אם אי-שוויון בגיוס, אם אי-שוויון בנטל שמתמודד עם בעיית הגיוס או עם סוגיית הגיוס. השוויון בנטל הוא המשוואה שבאה להנציח אי-שוויון, שהיא עיוורת לזהות, עיוורת לסגנון החיים שלנו. וגם בספירה הכלכלית, בתחום הכלכלי, היא עיוורת לאי-שוויון ההתחלתי בין העניים לעשירים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, יש כל מיני דרכים לייצר עניים במדינת ישראל, אחת מהן – להגדיל את שיעור העניים – היא להשית מע"מ לא צודק. והצד השני של העניין הוא לייצר עובדים דפוקים ועניים. בשעה שאנחנו מדברים פה, חברת "הוט", חברת הכבלים, כורכת כבלים סביב העובדים שלה ומשלחת אותם באופן חד-צדדי להפוך להיות עובדי קבלן. היום גם אמור להתקיים דיון בבית-משפט. אבל חברת "הוט", מה זה בית-משפט בשבילה? אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. יש 200 עובדים ששובתים עכשיו מול משרדי "הוט" בבאר-שבע, ואני שולח להם עידוד מכאן. ואני רוצה לספר לכם על ההסכם שמחתימים עליו את עובדי "הוט", שאני מחזיק בידי. זה הסכם שבו אומרים לעובדים או שתחתמו עכשיו או שאתם מפוטרים – או שנראה מה יהיה אתכם, לא אומרים להם את המילה "מפוטרים". וההסכם אומר ככה: "העובד פנה לחברה וביקש לסיים את העסקתו" – לא צריך לומר שזה שקר. "החברה מסכימה שהעובד יסכים להפסיק את עבודתו" – לא צריך להרחיב על זה מילים. "העובד מודיע שהוא התייעץ עם עורך-דין" – בשעה שאוסרים על העובדים להוציא את ההסכמים האלה. אני לא רוצה לקרוא פה לדברים אלימים, אבל מאחר שהחברה מתנהלת בהתנהלות כזו, כוחניות, אל מול עובדים שמבקשים להתאגד כדין במדינת ישראל, אז יכול להיות שכל מי שהוא אדם הגון במדינת ישראל צריך לשקול להיפרד מחברת "הוט" בדרך דומה. כן, להתנתק מהכבלים. לעשות צדק ולהתנתק מחברת "הוט". זה הצד האחד. שלא תבינו לא נכון, מדובר בעובדים שגם ככה משתכרים באזור שכר המינימום. יש להם מעט מאוד זכויות, ורוצים לגרוע ממעט הזכויות. מדובר בחברה מאוד רווחית שאיננה זקוקה – היא הרוויחה 235 מיליון שקלים, לדעתי, אם אני זוכר נכון, בשנה האחרונה. זה הרובד של השומן של הרווחים הענקיים, של הדיבידנדים שימשוך בעל החברה. זה בעניין הזה. אני לא יודע, הכול נהיה פה יקר, המחירים עולים – חוץ מהמילים. המילים הן מה-זה זולות פה במדינה הזאת. והדיבורים עוד יותר זולים. ואתם בממשלה, אתם הפכתם להיות מומחים בדיבורים. אבל גם שטף המלל לא יכול לשנות את המציאות ולכסות על הבושה, שזאת התוכנית היחידה של הדבר הזה שנקרא "אין עתיד". מי שיש לו פחות, הוא ישלם יותר. זהו. כשאמרנו את זה – אנחנו, אנחנו באופוזיציה, אנחנו פוליטיקאים; עכשיו בא המוסד לביטוח לאומי ושם לכם את המסמך הזה בפנים, ואין לכם פשוט תשובה. אין לכם תשובה. לא שמעתי עד היום – המסמך הוגש למשרדי הממשלה אתמול – אף אדם בממשלה, אף גורם מוסמך, לא קם ואמר, הנתונים של הביטוח הלאומי מוטעים. מה פתאום? אתם ממציאים. לא, אם אתם שותקים, המשמעות היא שהנתונים נכונים. מכאן אני מניח שאתם מבקשים לשבור שיאים חדשים. זאת אומרת, לא די שאנחנו מובילים בפערים בין עשירים לעניים בעולם. לא די שרבע מהאוכלוסייה במדינת ישראל היא ענייה. לאוצר יש שאיפה, הוא רוצה להגדיל את הצמיחה של העניים, שנגיע ל-2 מיליון עניים במדינת ישראל. יש יעד צמיחה, אתם רוצים 2 מיליון עניים, ואתם תגיעו. נתניהו הרס בעשור האחרון את החברה הישראלית, ולפיד יקבור סופית את הסיכוי לשקם אותה. כי יש בור תקציבי, אבל במקום בור אתם עושים בולען. והבולען הזה מייצר לא רק צורך ביותר תקציבים כדי לשקם את כל האנשים האלה שאתם מכניסים עכשיו למקומות הנוראיים האלה של העוני, אלא אנחנו נצטרך כל כך הרבה כסף כדי לחלץ אותם שלא יהיה לנו. ולכן, תעצרו, ותביאו את הכסף הזה ממקום אחר, לא ממי שקל לקחת ממנו. כי לא מדובר פה רק על כסף, מדובר פה על חיים של כבוד. מאות אלפים במדינה הזאת חיים בלי כבוד. אז אני יודע שיאיר לפיד לא מכיר את התחושה הזאת של אדם שחי בעוני מחפיר, ולכן הוא לא מבין מה זאת מצוקה ומה זה חיים בלי כבוד. אבל אי-אפשר להמשיך עם הדבר הזה יותר, ואי-אפשר לסחוב עוד ועוד אנשים לחיות חיים שאין בהם כבוד. ואני מציע לממשלה, תתעשתו ברגע האחרון. יש כסף במקומות אחרים, תיקחו אותו משם. אל תעלו את המע"מ, בבקשה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <עמר בר-לב (העבודה):> חברים יקרים, יש אנשים שהמקרר שלהם ריק. הם חיים מהיד לפה. והם שמו אותנו כאן בשביל שאנחנו נהיה להם לפה. כל הדיבורים וכל ההבטחות של נבחרי הציבור נעלמו. ואנחנו, יותר נכון, אתם, חברי הממשלה – שרובם לא נמצאים פה, לצערי – הולכים לקחת את זה מהם, והרבה. העלאת המע"מ פירושה שהעוני יגדל ועוד ילדים יהיו רעבים. ואני ממש לא מבין, אתם רוצים שנשבור שיא גינס בעוני וברעב של ילדים? <מיקי רוזנטל (העבודה):> כן, 2 מיליון. 2 מיליון. יש יעד. <עמר בר-לב (העבודה):> כן. אנחנו שוברים, אנחנו בדרך לשם. אם אתם רוצים להיות חברה שבה האי-שוויון הולך וגדל, חברה שבה ילדים, משפחות שלמות מתקשות לקנות לעצמן מוצרים ומצרכים בסיסיים, אז זאת המדיניות שלכם. היא מובילה בדיוק לשם. כן, תעלו את המע"מ. המאבק שלנו נגד העלאת המע"מ הוא לא רק מאבק לשיפור יכולת הקנייה הצרכנית, כי אם מאבק על אופי החברה הישראלית. איזה מין חברה אנחנו רוצים שתהיה לנו כאן? אנחנו רוצים חברה שלא מוכנה שמשפחות נוספות יגלשו בה אל מתחת לקו העוני. אנחנו רוצים חברה שדורשת לעצור ולצמצם את הפערים בה. אנחנו רוצים חברה שבה ילדים לא ילכו לישון רעבים. זה הקו האדום שלנו. אל תטעו, 4 מיליארד השקלים שייכנסו לקופת המדינה הם על גבה – או יותר נכון, על גופה ונפשה – של האוכלוסייה החלשה בארץ. העלאה של 1%, למי שמרוויח שכר מינימום – שכר שממילא בלתי אפשרי לחיות בו – היא הוצאה עצומה ונזק עצום. חבר הכנסת סלומינסקי היקר – לצערי גם הוא לא נמצא כאן – אתה ביקשת לדחות את העלאת המע"מ ביום אחד כדי לשמור על השבת. אני בהחלט מכבד את זה. אבל אני גם מבקש ממך לדרוש את ביטול ההחלטה כדי לשמור על משפחות שלמות, ולא רק על השבת. אמרת כי בכוונתך להקים ועדה לבדיקת האפשרות של מעבר לגביית מע"מ דיפרנציאלי. מצוין, אך גם אמרת והוספת שזה יהיה רק לאחר הבחירות. ואני שואל, למה לאחר – לא לאחר הבחירות, סליחה, לאחר אישור התקציב. ואני שואל, למה לאחר אישור התקציב? למה לא עכשיו? עכשיו אנחנו במשבר. שעת משבר היא גם שעת מבחן. שעת משבר ושעת מבחן – זו גם שעה של הוכחת מנהיגות וניצול הזדמנות. וההזדמנות היא לעשות שינוי משמעותי, דרמטי, שלא על גבם של החלשים. אתם, חברי הקואליציה, חושבים שזו מדיניות כלכלית שקולה, מדיניות של התמודדות עם הגירעון. אבל הדוח של ה-OECD שפורסם בימים האחרונים טוען שלמדינת ציוֹן ציוּן נכשל במדיניות חברתית. והרשו לי להקריא לכם מה כתוב שם, ואני מצטט: תגובת ממשלת ישראל לאתגר העוני והאי-שוויון הייתה קטנה ולא מספקת בשנתיים האחרונות ביחס לגודל הבעיה. והמדיניות הזאת נמשכת. האם ידעתם כי 33% מהכנסות המסים בישראל מגיעים ממס ערך מוסף, לעומת 21% בלבד באירופה? האם ידעת, אדוני היושב-ראש, שבאירופה יש שיעורי מע"מ מופחתים? אני בטוח שידעת. אולי אתם יודעים מדוע דווקא המיסוי העקיף, שמגדיל את האי-שוויון, גבוה בישראל ב-6% מבמדינות ה-OECD? חברים, אני לא כלכלן, אז אולי תצליחו להסביר לי אתם מדוע ההכנסות ממיסוי ישיר מהתוצר נמוכות בישראל כמעט ב-5% מאשר במדינות ה-OECD? הדוח מעיד – על הדוח של ה-OECD אני מדבר – מעיד כי זו לא התמודדות חד-פעמית וזו לא התמודדות שקולה. ואין ספק שה-OECD הוא גוף נייטרלי מהבחינה הזאת. זו מדיניות מתמשכת של ממשלת ישראל, של ממשלת ישראל הקודמת, ולצערי הרב, כפי שזה נראה עכשיו, של ממשלת ישראל הנוכחית. המגמה כאן מדאיגה. בינואר 2011 המע"מ עמד על 16%. בכל שנה הוא עלה ב1%, ועכשיו אנחנו ב-18%. השר לפיד, כשאמרת שיש עתיד התכוונת בטח למע"מ. בקצב הזה אנחנו בהחלט נצטרך ג'יני להורדת מדד ג'יני. ממשלה יקרה – ושוב, לצערי, יש כאן רק נציג אחד. אין ספק שזו ממשלה יקרה. אתם ממשלה יקרה מאוד. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הכי יקרה שהייתה לנו. היא תעלה לנו הכי הרבה. <מרב מיכאלי (העבודה):> יקרה זה אנדרסטייטמנט. <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש לסיים. <עמר בר-לב (העבודה):> מאזני הצדק לא יכולים לאפשר זאת. <מיקי רוזנטל (העבודה):> לתקן את הנזקים שהם יעשו יעלה לנו – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, אנחנו מעבר לזמן. <עמר בר-לב (העבודה):> כבוד היושב-ראש מבקש ממני לסיים. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו מעבר לזמן. <עמר בר-לב (העבודה):> אני אסיים. תשתדלו להיות קצת יותר צנועים, אולי אפילו הרבה יותר צנועים, למען כולנו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חברת הכנסת מיכל בירן. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> ניקח את שמיר, הוא איש טוב, ונעשה ישיבת סיעה. <מרב מיכאלי (העבודה):> בכיף, כמו שאומרות היום. הכבירו פה חברי וחברותי מילים חכמות ומצוינות על הפגיעה הקשה בחלקים גדולים בקרב הישראליות והישראלים, במיוחד בחלקים המוחלשים יותר של החברה הישראלית, בעקבות ההחלטה על העלאת המע"מ הזה. אבל אני לא רוצה לדבר על המוחלשות והמוחלשים האלה; אני רוצה לדבר על אלה שהפכו אותם לכאלה, על אלה שלפי הביטוח הלאומי – הביטוח הלאומי, מוסד שמרני להפליא – לפי הביטוח הלאומי הם יהפכו עכשיו במחי הגזירות האלה עוד 90,000 למוחלשות ולמוחלשים, לעניות ולעניים. כבר עכשיו הרבה מהחלקים המוחלשים האלה הם כאלה בגלל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שגזר את אותן גזירות שהביאו למצב הזה בעשר השנים האחרונות, ועכשיו חוזר וגוזר עוד ועוד מאותן גזירות הרסניות לחיי בני ובנות אדם. אתם יודעות ויודעים, ההגדרה של טירוף זה לעשות עוד מאותו דבר, כל פעם עוד הפעם את אותו דבר, ולצפות שהתוצאה תהיה שונה. והרי לא היינו אומרות על ראש הממשלה שלנו שהוא מטורף, חלילה. אז כנראה הוא יודע מה תהיה התוצאה. ושוב, אם הוא לא יודע אז הביטוח הלאומי מודיע לו, וגם אנחנו מיידעות אותו. אז כנראה שפשוט לא אכפת לו. פשוט ממש לא אכפת לו. אני בימים האחרונים, בשבועיים האחרונים, השתתפתי עם חברי וחברותי ארוכות, שעות ארוכות, בדיוני ועדת הכספים על חוק הריכוזיות, החוק שאמור לפרק חברות שמנצלות כספי ציבור לרעה, שמבזבזות ומפסידות אותם פשוט כי אלה שעומדים בראשן יכולים להרשות לעצמם. יש להם המון כסף, המון הטבות והקלות שראש הממשלה נתן להם. ישבתי בישיבות ושמעתי את הזהירות המופלגת שבה התייחסו חלק מאנשי הממשלה והאוצר לבעלי השליטה בחברות האלה. כמה הם חזרו ואמרו שצריך לזכור שאי-אפשר לשפוך את התינוק עם המים, אי-אפשר לפגוע בהם יותר מדי, אי-אפשר להגזים. חזרו ואמרו שצריך לקחת מהם נכסים בזהירות, כי אי-אפשר לדעת מה יהיו התוצאות. והנה כאן, על ההחלטות הקשות, הגזירות הקשות האלה, אנחנו יודעות ויודעים מה יהיו התוצאות. הביטוח הלאומי מודיע לנו, דוח ה-OECD מודיע לנו, ובכל זאת את הממשלה זה ממש לא מטריד – לא את ראש הממשלה ולא את זה שעובד בשבילו, שר האוצר. ואני חושבת לעצמי, אילו רק היו זוכים מאות-אלפי העניות והעניים לאותו יחס דאגני וחומל מהממשלה, אילו רק אנשי הממשלה היו רואים לנגד עיניהם את האנשות והאנשים, הילדות והילדים האלה באותה מידה שהם רואים לנגד עיניהם את הטייקונים הנגזלים. אבל הם כל כך לא. הם לא רואים אותם, לא רואים אותם ממטר. 4 מיליארד שקלים אמור להביא המע"מ, ה-1% הנוסף הזה במע"מ, אותם 4 מיליארד שקלים, שיוחזרו בריבית דריבית עוד שנה לתקציב הביטחון. אני לא יודעת איך לספר לך, אדוני ראש הממשלה, אבל לא משנה כמה טנקים, מטוסים, מל"טים, טילים, טילים נגד טילים, כיפות ברזל או מה שזה לא יהיה תקנה לך בתקציב הביטחון המתנפח והולך בהתמדה – לא יהיה לך ביטחון במדינת ישראל. מדינה שרבע מהאוכלוסייה שלה עני היא מדינה שאף פעם לא יהיה לה ביטחון. יותר מזה, לכל העשירות והעשירים שאתה מטפח יהיה עוד פחות ופחות ביטחון. ראש הממשלה לא כאן, כמובן. גם שר האוצר לא כאן. שר האוצר, בזמן שאנחנו פה מדברות על העוול וחוסר השוויון הקשה שהוא מיישם בשביל ראש הממשלה שלו, הוא היה עכשיו עסוק במסיבת עיתונאים על השוויון בנטל. שוויון בנטל. איזה גיחוך. כמה מחפיר. רשימה של צעדים שכל קשר בינם לבין שוויון הוא באמת פתטי. גם אין להם קשר למציאות, גם לא יביאו תועלת למדינת ישראל; לא יביאו לגיוס חרדים. יביאו כן לזה שהחברים של האח שלו ימשיכו לשרת שירות מקוצר וימשיכו לקבל יותר כסף מאשר כל השאר. כל השאר שלנו. הוא אמר שם, שר האוצר, במסיבת העיתונאים הזאת: אחי החרדים. ישר זה הזכיר לי איך הוא אמר אז, הוא כתב בעיתון: אחי העבדים. עכשיו אנחנו רואות ורואים מה עושה יאיר לפיד לאלה שהוא קרא להם אחי העבדים, איך הוא מכביד עליהם עכשיו את ידו. האחים היחידים שהוא דואג להם הם המצביעים של נפתלי בנט, שהוא באמת היחידי שהוא אח שלו. כולנו יכולים לחפש לעצמנו אחים אחרים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל בירן. אחריה – חבר הכנסת מאיר פרוש. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בחידה היומית: מדוע מסתובבים חברים בסגל של שר האוצר מחוץ לוועדת כספים ומדברים בטלפון על זה שחשוב שפקידי האוצר, אם הם יישאלו על המע"מ הדיפרנציאלי, הם צריכים להתעלם? למה יוצאת הוראה כזאת, להתעלם מהמע"מ הדיפרנציאלי? התשובה היא די פשוטה: כדי להשכיח את האופציה שאפשר גם אחרת, שמדובר כאן בבחירה, שהמע"מ והטלת המס הכל-כך לא צודק הזה, שפוגע בעיקר בעניים ובחלשים, הוא מס לא צודק והוא מס שהוא פרי בחירתו של שר האוצר וחבריו. כדי ליצור את מצג השווא הזה גורמים לנו לחשוב שככה זה היה מאז ומעולם, אבל צריך לזכור שעד 1976 לא היה פה מע"מ בכלל. מנסים להשכיח מאתנו שיש חלופות, אבל הוצגו חלופות. אפשר, למשל, לעשות גבייה חלקית של המס על הרווחים הכלואים; אפשר לבטל חלק מהטבות המס של החברות הגדולות במשק; אפשר להטיל מס עיזבון על ירושות מעל 15 מיליון שקלים. אפשר לעשות המון דברים, ואפילו אם מתעקשים את ההתעקשות הלא-הגיונית שהפתרון חייב לבוא במסגרת מע"מ, אז אפשר לעשות מה שעושות מדינות אחרות, מפותחות, ולהטיל את המע"מ הזה בצורה דיפרנציאלית: לא להטיל אותו על מוצרי מזון בסיסיים, לא להטיל אותו על תרופות, לא להתעמר בחלשים במידה שהיא פשוט בלתי נסבלת. אז למה בעצם זה המצב? אם המע"מ והטלת המע"מ הם לא גזירת גורל אלא בחירה, למה בעצם אנחנו נתקלים במצב הזה? התשובה היא שבעצם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד הם למעשה תאומים סיאמיים. אני רוצה להודות לליאור דותן מ"דה-מרקר", שעשה בשבילנו את מלאכת התחקיר – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כן, הא? זה היה משהו מדהים, מדהים, מדהים. <מיכל בירן (העבודה):> – – והראה אחד לאחד, ציטוט מול ציטוט, על נתניהו, ואפילו לא נתניהו של היום – נתניהו מודל 2003, ששילם על זה מחיר פוליטי כבד בדיעבד – ויאיר לפיד, שר האוצר של ימינו. כמה, באמת, פנינים על המשותף בין השניים. דבר ראשון, מי אשם? דבר ראשון אשמים העניים. הם עניים באשמתם בסופו של דבר, והם צריכים לקחת אחריות על עצמם. מי עוד אשם? הנמלים, חברת החשמל, הם והוועדים הם הסיבה שאנחנו לא גומרים את החודש. מי לא אשם? דבר ראשון, העשירים לא רק שהם לא אשמים, אנחנו ממש צריכים להיזהר ביקרם, ולא חלילה להתעמר בהם באופן שיגרום להם לברוח מהארץ. מי עוד לא אשם? לא נתניהו של 2003 ולא יאיר לפיד של 2013. הם לא אשמים, הם למעשה סופרמן. ואז מגיע השקר המשותף – המדהים זה שהם משתמשים אפילו באותן מטפורות: כל מה שצריך לעשות כרגע זה לעצור את הדימום, דבר ראשון, וממש מעבר לפינה, אחרי שננחית עליכם את הגזירות הקשות האלה, ממתינה הצמיחה המופלאה, הפלאית, האגדתית, שכמעט גובלת במדע בדיוני. אז אני רוצה להזכיר לראש הממשלה ולשר האוצר שהגזירה של הטלת המע"מ היא צעד אלים נגד העם, ואני קוראת לכל מי ששומע אותי להתגייס למאבק הזה, כי אנחנו חייבים להראות גם להם שהעם נגד המע"מ. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, למה אין שר? <היו"ר חמד עמאר:> איפה השר? אני מבקש להזמין שר, שיהיה נוכח שר במליאה. <נחמן שי (העבודה):> אין מצב שאין שר. היא צריכה להמשיך לדבר. <היו"ר חמד עמאר:> מי שיעלה עכשיו לדבר, אתן לו לדבר עד שיגיע השר. <ישראל חסון (קדימה):> תעצור את הדיון. <היו"ר חמד עמאר:> אני לא עוצר את הדיון. השר נכח עד עכשיו, הוא יחזור עוד דקה. תקרא לשר, בבקשה. חבר הכנסת מאיר פרוש – לא נמצא. חבר הכנסת איציק שמולי, אתן לך לדבר ואפעיל את השעון ברגע שייכנס שר. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – הביזוי שהממשלה מבזה את הכנסת הזאת. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה התחיל בתחילת הדיון. מבזים את הכנסת. שמולי, אל תדבר. אל תסכים, זה לא בסדר. <היו"ר חמד עמאר:> זה מקובל. עשינו את זה, והוא יכול לדבר. אתן לו לדבר, לא אפעיל את השעון עד שייכנס שר. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אחרי שהיום ב-11:00 יושב-ראש הכנסת הפסיק את הישיבה מכיוון שהממשלה לא הגיעה – – – <היו"ר חמד עמאר:> כי הייתה צריכה להשיב. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל אחרי שזו פעם רביעית מאז תחילת הקדנציה – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. תודה רבה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – להפסיק את הישיבה. <ישראל חסון (קדימה):> תגיד לו. <היו"ר חמד עמאר:> אני לא מפעיל את השעון עד שנכנס שר. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> איציק, אתה יכול לעמוד. <איציק שמולי (העבודה):> אני נהנה מההפקר. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תעמוד בתור מחאה. באמת, עצתי. גם ככה אין פה נציגות. זה נושא כזה חשוב – – – <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> כאילו המע"מ זה – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש מכולם, השר עכשיו ביקש דקה. הוא יצא והוא חוזר. תודה רבה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה בכלל לא שייך. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת שמולי, אתה יכול להחליט אם אתה רוצה לדבר, לנצל את הזמן, או שאתה רוצה לעמוד. אתה יכול לעמוד. אני לא מפסיק את הדיון, כי השר ביקש דקה אחת. <איציק שמולי (העבודה):> אני מכבד מאוד, אדוני, את השר – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אתה יכול לשתוק. <אילן גילאון (מרצ):> אמרתי לכם שאם אתם מצמצמים את השרים אז תראה, לא יהיו שרים פה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אולי נשיר את שירת "התקווה" בינתיים. תהיה איזו תקווה במדינה הזאת. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נסים, אתה חופשי יכול לשיר. אתה יכול לעמוד ולשיר את זה עד שייכנס שר. אני מרשה לך. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, אתה באמת חושב שזה ראוי שחבר כנסת עומד שם? אני שואל אותך ברצינות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני חושב שבכל זאת צריך להפסיק את הישיבה. לכבודה של הכנסת, שלא יהיה ביזיון של הכנסת. <מיכל בירן (העבודה):> אנחנו ממתינים בסבלנות. <יעקב מרגי (ש"ס):> לא היה ביזיון כזה לכנסת. <נחמן שי (העבודה):> היושב-ראש יכול לעשות הפסקה. יש ממשלה קטנה, לכן – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> יש תקנון. התקנון אומר שלא תהיה ישיבה בלי שר. <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו מבקשים להצביע. אפשר להצביע. <מרב מיכאלי (העבודה):> בואו נצא מהמליאה. <מיכל בירן (העבודה):> אנחנו ממתינים לשר. <יעקב מרגי (ש"ס):> אנחנו רוצים הצבעה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו יוצאים להפסקה של חמש דקות ונחזור. חמש דקות. <(הישיבה נפסקה בשעה 13:46 ונתחדשה בשעה 13:52.)> <היו"ר חמד עמאר:> חברי הכנסת, אני מחדש את הדיון. חברי הכנסת, לשבת, לא לעמוד. חברי הכנסת, בבקשה לשבת. גם מהשרה אני מבקש שהיא תשב. חברי הכנסת, לשבת בבקשה. חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, בזמן היעדרותכם חשבתי להשתלט על אחד מכיסאות הממשלה, אבל אז נזכרתי שהיום הממשלה תצביע בעד העלאת המע"מ וחזרתי בי באותו הרגע. אני פתחתי הבוקר את התקציב וקראתי את ההקדמה לחוק ההסדרים, מה שכתב שר האוצר בפתיח. שר האוצר כתב: זהו תקציב שעומדת מאחוריו תפיסת עולם אמיתית. תקציב שמעצב חברה אנושית, תקציב של תקווה. הוא יוצר תחושה של שוויון, וכאמור יוצר הרבה מאוד תקווה. ואני שואל את שר האוצר היום, האם הוא באמת חושב שאפשר לכסות את המציאות העגומה הזאת באמצעות נאום שבנוי לתלפיות או קדימון שכתוב בצורה מלוטשת? אתמול התפרסם דוח חמור מאוד – זה כמובן מגיע אחרי דוח ה-OECD, שהציב את ישראל, לבושתנו, במקום הראשון מבחינת שיעורי העוני. כמעט רבע מהאוכלוסייה בישראל הוא אוכלוסייה ענייה. האי-שוויון – ישראל היא אחת מחמש המדינות עם הפערים החברתיים הגדולים ביותר. והיום אנחנו מדברים על המע"מ, העלאת המע"מ. אין ספק שהצעד הזה, הצעד הכוחני הזה, יתרום תרומה מכרעת – אם באמת יש מדיניות כזאת – לגידול ניכר במספר העניים במדינת ישראל. ולא פחות חמור מכך, הרבה מאוד מבני מעמד הביניים, שאותם אתם מתיימרים לייצג, יידרדרו לעוני. אבל אני דווקא מוצא היבט חיובי בכל זאת בהקשר, בוודאי לא בדוח עצמו. אני עומד כאן כמעט שבוע אחר שבוע ושואל את שר האוצר, וגם את סגן שר האוצר, אם הוא יודע אם נעשו החישובים – חשבתי לתומי שנעשו – כמה עניים יתווספו או ייגרעו במדינת ישראל בעקבות התוכנית הכלכלית. שאלתי את שר האוצר גם כמה אנשים מבני מעמד הביניים, שאותם יש עתיד מתיימרת לייצג, כמה מהם הולכים להידרדר לעוני. ושבוע אחר שבוע – שתיקה רועמת. אני חושב שלפחות בעקבות הדוח הזה אתם לא תוכלו להגיד שלא ידעתם, כי עכשיו כבר לא מדובר על מדיניות הממשלה הקודמת, לא מדובר על הכשלים של הממשלה הקודמת. אתמול הניח הביטוח הלאומי את המחיר של התוכנית הכלכלית שאותה אתם שמתם על השולחן. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת. הבוקר ארגנתי הפגנה מאוד גדולה של קשישים – הגיעו כמעט 700 או 800 קשישים – מול קריית הממשלה בתל-אביב. אני חושב שהתוכנית הזאת היא באמת אכזרית, אבל האכזריות הגדולה מכולן מופנית היום כלפי הקשישים. את הקרנבל הזה שפעם בשנה אנחנו עומדים, בדרך כלל ביום השואה, ומחבקים את הקשישים, ובשאר ימות השנה אנחנו עושים כמעט כל מה שאפשר כדי להפקיר אותם, כדי להתעלל בהם – את המדיניות הזאת צריך להפסיק. כבר היום 21%, 190,000 קשישים, הם קשישים עניים במדינת ישראל. אליהם הולכים להתווסף עוד עשרות-אלפי אנשים, כפי שאמר אתמול מנכ"ל הביטוח הלאומי, מתוכם הרבה מאוד קשישים. מה מציעה להם יש עתיד? אולי ללכת להתגייס? אולי לצאת לשוק העבודה? והדבר הכואב ביותר – שבחזקים לא מטפלים. על החזקים מקימים ועדות – על עידוד השקעות הון, על משאבי הטבע, אבל על מעמד הביניים ועל השכבות החלשות מכת הגרזן יורדת עכשיו. על ההתנחלויות לא מדברים, אבל מעקרות-הבית ומחולי הגזזת אפשר לקחת עכשיו. אני באמת לא רוצה להאריך, כי הדברים ברורים, אבל שר האוצר מבקש מכולנו להאמין שבעוד שנתיים יהיה כאן טוב יותר. ואנחנו מבקשים משר האוצר סיבה אחת, אחת, להאמין, כי כשמבקשים מהציבור תעודת ביטוח, ראוי שהרקורד שאתה מביא אתך, שחברת הביטוח מביאה אתה, יהיה רקורד אמין. ואני חושב שהיום הציבור הישראלי מסתכל על שר האוצר ועל המדיניות שלו, ואין לו יותר מדי סיבות להאמין שיהיה כאן טוב יותר. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היה משהו מאוד טיפוסי ואופייני בדיון הזה, החשוב כל כך, על העלאת המע"מ: הכנסת התרוקנה בכל הצד הזה, מהמרכז שמאלה, שמאלה שלי. בלי שרים. <קריאה:> גם פה התרוקן. <נחמן שי (העבודה):> פה יש מספיק, השרה. מספיק, והיו יותר. אולי גם הם הרגישו שלא נותנים כבוד לנושא הזה. זה מאוד כואב לי, זה כואב לחברינו. אנחנו יכולים להתווכח, אבל אנחנו לא יכולים להתווכח עם קירות אטומים, ועם ספסלים ריקים, ועם כיסאות שאיש לא יושב עליהם. העובדה שזה התרחש מלמדת על מידת הרצינות שהממשלה הזאת נתנה בדיונים על התקציב לבעיות החברתיות שהתקציב הזה מעורר. כשיושבים מול המספרים העולם נראה קשה, אבל אפשרי – מזיזים, מורידים, מעלים. אבל כששואלים מה התוצאות של התקציב הזה, לאן זה מביא את מדינת ישראל, מה יהיה הפרצוף שנראה במראה כשנסתכל בפעם הבאה, אני נזקק לאותו דוח של הביטוח הלאומי שחברי הזכירו כבר כמה וכמה פעמים. אני קורא את זה וממאן להאמין: מספר העניים יגדל בכ-4.8%, ל-30% כמעט; מספר המשפחות העניות יגדל ב-4.4%, ל-23%; מספר הילדים העניים יגדל בלמעלה מ-5% ויגיע ל-40.8%. אני לא חושב שזה בכלל אפשרי – 40% מילדי מדינת ישראל יהיו מתחת לקו העוני. איזה מין מדינה? האם מישהו שאל את עצמו איזו מדינה אנחנו רוצים לראות? באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? ילדים שגדלים בחוסר ביטחון תזונתי, פותחים את המקרר ומסתכלים פנימה אם יש מספיק. אולי יש שם מה לאכול – האם זה מספיק? האם זה מזין? מה העתיד שצפוי להם? אנחנו מדברים על הגז – לייצא, לא לייצא. בינתיים יום-יום אנשים נאבקים על לחמם, על הדברים המינימליים. זה לא לוקסוס, זה לא לנסוע לחוץ-לארץ – גם זה לא אסון – אבל זה לא לנסוע לחוץ-לארץ ולא לקנות מכונית שנייה ולא להחליף את הסלון. זה הדברים הכי פשוטים, שבלעדיהם אי-אפשר לחיות. אנחנו מקרבים את מדינת ישראל – אתם מקרבים את מדינת ישראל – למקום, שאנשים לא יוכלו לחיות בה יותר. אגב, רציתי במאמר מוסגר לברך את הביטוח הלאומי: ברוך הבא. ברוך הבא. הביטוח הלאומי, שבמשך כבר אולי 20, 25 שנה, שיתקו אותו לחלוטין, חזר אלינו פתאום. פתאום התברר שבביטוח הלאומי יושבים אנשים שחושבים ויושבים אנשים שמבינים, ויושבים אנשים שבאמת מרגישים שהם אחראים למדיניות – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש מנכ"ל חדש. <נחמן שי (העבודה):> יש מנכ"ל חדש, פרופסור שלמה מור-יוסף. אני מקווה שהוא הביא גם רוח חדשה למוסד הזה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא הביא רוח חדשה. הוא העז ללכת נגד הפקידים, זה בדיוק העניין. <נחמן שי (העבודה):> אני מצטרף לדבריך, חבר הכנסת מיכאלי. אני מכיר את שלמה מור-יוסף לא מהיום ולא מאתמול, ואני מאוד מקווה שזה כך. באמת שיהיה במדינת ישראל איזשהו גוף ממלכתי שלא שבוי בקסם הזה של המספרים, שמבין שמאחורי המספרים מסתתרים אנשים, ושלאנשים האלה יש חיים. חלקם בלית ברירה חיים פה, חלקם בחרו לחיות פה, לחלקם אין אלטרנטיבה אבל זאת הארץ שלהם, הם רוצים לחיות בה. בא הביטוח הלאומי ואומר לנו: שימו לב מה המשמעות של הצעדים. עכשיו, זה לא שאין אלטרנטיבות. היום יושבת-ראש מפלגת העבודה הציגה כמה מהן בפרסום שהיא הגישה לציבור, לכנסת. אז יש אלטרנטיבות, זה לא שחור ולבן. אבל בלב העניין צריכים להיות אנשים שמודעים לצרכים החברתיים, שיש להם – סליחה על הביטוי – איזושהי חמלה; שהם מבינים שכשלוקחים קצת ממי שיש לו אז הוא עומד – או היא עומדת בזה, כמובן; כשלוקחים ממי שאין לו, אז אין לו מה לתת. אז דוחפים את האנשים לאלימות, למעשים קשים. כשהאלימות הזאת תפרוץ, חס וחלילה אני אומר, ברחובותינו, אל תתפלאו. עכשיו יש פרסומים ב-ynet, מראיינים אנשים. אני לא אביא את הציטוטים מהם. הם אומרים שהדרך היחידה שנותרה להם זה להיות אלימים, זה לחפש ברחוב, לחפש באיזשהו מקום, כי לא יהיה להם. ולוקחים בדיוק מאלה שעוד נשאר להם משהו, והם חרדים ורוצים לשמור על המעט הזה – לוקחים את זה מהם. הממשלה צריכה לבטל את ההחלטה הזאת. הממשלה צריכה לבדוק איפה היא עומדת. הממשלה צריכה להבין שהיא מובילה את מדינת ישראל לשום מקום. יכול להיות שנתקיים עוד – יהיה לנו צבא חזק – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא להתחיל לסיים. בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> – – אבל מה יהיה בפנים? מה תהיה החברה הישראלית בעוד חמש, עשר ו-15 שנים? מי שואל את השאלה הזאת? תודה, אדוני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת שי. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, מה גורם לאדם כמוני להסכים להיות הדובר ה-20 פלוס ולדבר על אותו נושא שדיברו קודמי – ואני מסכים אתם – לדבר עד שיכחילו לי הידיים, אדוני היושב-ראש? מה גורם לי לעשות את המעשה הזה? זה אולי, משום הרעיון, גברתי השרה, שאנחנו עולים לדבר כאן כי באנו לשנות, ולא ממש לצורך המליצה והדיבור. התריעו קודם שלא היו שרים ליד שולחן הממשלה, ואני חושב שכאשר מדובר בליבת התוכנית, ראוי היה לו לשר האוצר להיות כאן, אלא אם כן חטא היוהרה הוא בין חטאיו הבולטים היום, והוא לא רוצה אפילו לשמוע מדוע. הרי כל אחד יודע את מה שאנחנו אומרים האחד אחרי השני כאן. ושים לב, אדוני היושב-ראש, התייצבו כאן רק אנשים מן האופוזיציה, למעט חבר הכנסת ריבלין, שיושרתו ידועה. אף חבר קואליציה לא התייצב כאן בכלל לבטא את עצמו. אולי בעתיד גם חברת הכנסת מירי רגב – לא שמתי לב אם היא רשומה או לא. ואני מניח, אדוני, זה משום שהרוב המוחלט בבית הזה יודע אותו דבר. הרי אתם יודעים שמס עקיף הוא מס רע, והוא לא מס טוב; וכל אחד בבית הזה, גם שלא למד שום דבר בכלכלה, יודע שמס ערך מוסף פוגע בחלשים ביותר, והוא רגרסיבי. למה לחזור על זה? למה הדבר הזה משול? הוא משול לכך שהייתם מחליטים שם בתוכנית הכלכלית שאתם משליכים אל הרחוב ליסטים וגנבים ופושעים, ואתם תופסים זקנות ונכים, שאפשר להשיג אותם בקלות, וגונבים להם את הארנק. פי-ארבעה ייפגעו העשירונים התחתונים. אני מצטרף לברכות לביטוח הלאומי. גם נפגשתי עם מנכ"ל הביטוח הלאומי החדש. נדמה לי שסוף-סוף, לאט-לאט הביטוח הלאומי באמת הופך לאותו ביטוח של הלאום, והוא מבין את תפקידו. המכשיר של מס ערך מוסף היה אמור להיות מכשיר מתקן, מכשיר רגולטיבי, כבוד השרה. על תרופות אנחנו לוקחים מע"מ. למה אני אומר את זה? אני משלה את עצמי שאני מנסה בכל זאת לשכנע, אבל אני רוצה לשכנע אתכם, כי אתם אמרתם שאתם הולכים לעשות פוליטיקה חדשה. זה מתקבל על הדעת לקחת 17% מס ערך מוסף על תרופה? אתם הרי יודעים כמה זקנים יש שצריכים להחליט בבוקר בין פרוסה לתרופה. זה לא מתקבל על הדעת. ואני אומר את הדברים לא כדי לקנטר, אלא משום שאני יודע שנותרו עוד 30 ימים, ואת הגזירה הזאת אפשר לשנות. צודק חבר הכנסת ריבלין – הרי זה פופוליסטי לבוא ולהגיד שזקוקים להשיג 4 מיליארד, ואנחנו לא מצביעים על מקורות. הנה, אנחנו תמיד מצביעים על מקורות. אנחנו מצביעים על מקורות ישירים, על דברים שלא נגענו בהם, כבוד השרה. לא נגענו במדרגות מס נוספות, במקור אחר. לא נגענו באותו בולען ענק שכולם מפחדים לגעת בו – הפרה הקדושה של מערכת הביטחון. כי אף אחד לא נוגע בזה באופן אמיתי. כי אם יבדקו באופן אמיתי בתוך הבולען הזה – לא 4.5 מיליארד שקלים יימצאו שם, אולי פי-שניים. ואני אומר את הדברים האלה בלי להיות רמטכ"ל לשעבר. אין לי מושג, אני לא יודע, אבל דברים כאלה צריכים להיבדק. לא נגענו בתקרות מס – מס בריאות, ביטוח לאומי – באלה לא נגענו. אז לכן אני אומר, אם כולנו יודעים אותו הדבר, למה שנעשה אותו מעשה, שהוא מעשה נואל, שהוא מעשה לא נכון, שהוא מעשה שמרע לתמימים ולחלשים ביותר? מדוע שנעשה את המעשה הזה? הרי זה לא מן-אללה הדבר הזה, זה לא מן השמים. לכן, גברתי השרה, כבוד חברי הכנסת, אלה הם דברים שניתנים לשינוי, ואנחנו מצביעים על המקורות. אנחנו בעד גירעון מבוקר – בסדר גמור. גם הגירעון המבוקר שחשבנו – אנחנו דווקא צידדנו מאוד בשר האוצר כאשר הוא הלך על גירעון מבוקר של 4.9%. אבל גם אותן שתי נקודות אור שהיו בתקציב הזה – והן לא המע"מ בשום פנים ואופן ולא הקיצוץ בקצבאות, אלא קיצוץ תקציבי הביטחון והגירעון המתוכנן, גם בשני הדברים האלה – בא ראש הממשלה וחמס לו את הכיוונים. יש לנו תחושה שאנחנו יושבים בתוך הצגה של קומדיה דל'ארטה שראש הממשלה נותן לשר האוצר שלו להציג לפניו ובינתיים המדינה הזאת נשרפת ובוערת. זה לא מתקבל על הדעת, כי גם לציניות יש הגבולות שלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תסיים, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> משום שאנחנו באנו לשנות, גברתי, אנחנו מבקשים לשנות את דעתכם, ונצביע על פתרונות חלופיים כדי להשיג את אותם 4 מיליארדים, ולא במסגרת המע"מ. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת ברוורמן. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בפרויקט שאנחנו עושים בקטמון ח' ובעוד ארבע שכונות בירושלים יש מבצע שאחד מהילדים שהם מתנדבים מקטורה הביא השנה, וזה צביעת חדר של כל ילד שמשתתף בתוכנית; להגיע אליו הביתה, לאותו ילד או לאותה ילדה, ולצבוע, בדרך כלל בלבן, אם כי כבר היו לנו כל מיני מקרים אחרים, את החדר של אותו ילד. תוך כדי זה יוצא לך לדבר עם משפחה אחרי משפחה. התחלנו עם 70 משפחות, ויש 3,000 משפחות. אני הצטרפתי לחלק מהצביעה. אתה יושב אצל משפחות שעשו צעד קדימה בשנים האחרונות, משפחות עובדות, ולא משפחות מובטלות – משפחות שהרבה פעמים העבודה היא עבודה בניקיון או בשמירה, עבודות יחסית פשוטות. אתה שומע מה שני הקיצוצים האלה, של המע"מ וקצבאות הילדים, עושים להן בכל חודש. המאבק הוא מאבק רציני. זה בערך 300–500 שקל בחודש. הדרמה היא דרמה קשה של משפחות שמנסות לראות, ודווקא הקורס המבוקש ביותר באותה שכונה היא ניהול משק-בית, ובעיקר האימהות באות לקורס הזה אחרי-הצהריים. אחרי כמה שנים של עבודה שם אתה רואה שחלק מהשכונה מתחיל להשתנות, אבל אתה רואה מה עושה להם המכה הספציפית הזאת. אותו דבר גם בבית-צפאפא. גם שם יש לנו קבוצה מאוד גדולה של משפחות, וגם שם היה דיון השבוע או לפני שבועיים. אני שואל את עצמי איך במדינה – ובדיוק היינו עכשיו בחוק הריכוזיות, וחברי לקואליציה ולאופוזיציה בוועדת הכספים, הייתי גאה להיות חלק מהקבוצה הזאת, באמת, אבל ראינו דרך ההתבוננות בחוק איזו עוצמה כלכלית אדירה יש במדינת ישראל וכמה כוח כלכלי יש בתוך המדינה הזאת, בכל פינה כמה כוח יש. ואז אתה שואל את עצמך, מה ההחלטה הזאת שאנחנו עושים בעצמנו להכניס כמה עשרות-אלפי משפחות נוספות מתחת לקו העוני – מה זה עושה לנו בתור מדינה, מה זה עושה לנו בתור חברה. לפני העניין החברתי, אני שואל רק על העניין הכלכלי. אני אומר שזה שומט את האדמה מתחת לרגליים של מה שאנחנו ניסינו ומנסים לבנות פה. זה שומט הרבה מאוד מהכוח שחלק מהמשפחות החדשות מתחילות להצטרף אליו. אני מכיר את המשפחות האלה, כי הילדים שלהן עברו בגרות. זה דרמה. אבל זה מה זה עושה כשזה מחזיר אותם שנתיים-שלוש אחורה? ואז אני שואל את עצמי – אבל אני מודע לכך שיש גירעון גדול, ואני מודע לכך שצריכים לעשות איזשהו קיצוץ בתקציב. אני מסתכל על חוק הגירעון, שהולך לעבור בפעם ה-13 בתקציב, ואני שואל את עצמי אם אין דרכים אחרות. אני שואל את עצמי, מתי בפעם האחרונה עשו תכנון, כמו שעושים לפני סדר פסח כשמנקים את החדרים ואת הבית ומוצאים הרבה דברים שאפשר לזרוק? מתי בפעם האחרונה ישבו על התקציב משרד אחרי משרד מלמטה למעלה ושאלו מה נחוץ, מה אולי צריך יותר, אבל ממש לא נחוץ? אני טוען שבהרבה מאוד ממשרדי הממשלה דרוש האומץ לעשות שינוי. אני טוען שהרבה מאוד ממשרדי הממשלה צריכים את הזמן לשבת ולעשות בדיקה מה נחוץ ומה האזרח צריך לקבל ומה באמת עושים טוב ומה ממש לא נחוץ. אני אומר גם – בעיקר במשרד הביטחון, כי ראיתי שיש קיצוץ מסוים, אבל ראיתי את ההגדלה בשנים הבאות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה הבסיס. <אראל מרגלית (העבודה):> אני שואל את עצמי: רבותי – ואמרה את זה חברת הכנסת מיכאלי לפני – ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים; ביטחון של משפחה שאין לה יכולת לגמור את החודש או לשלוח סנדוויץ' לבית-הספר – זו מדינה שהאזרחים האלה הם בלי ביטחון, וזה לא פחות משום דבר אחר. אני שואל את עצמי, ברגעים הקשים האלה שבהם עושים את הקיצוץ ומדברים עליו בכנסת, איפה נמצא שר האוצר להקשיב טיעון אחרי טיעון, דאגה אחרי דאגה, קושי אחרי קושי, כשהוא מבצע את המעשה הקשה הזה ושומט את האדמה מתחת לרגליים של משפחות בישראל, שהיה להן סיכוי, ובמו-הידיים שלנו, כאן בכנסת הזאת, אנחנו לוקחים את זה מהן. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <אבישי ברוורמן (העבודה):> כבוד היושב-ראש, שרת הבריאות יעל גרמן, תמיד ידידי סגן שר האוצר מיקי לוי, חברי הכנסת, אני רוצה להעלות בכמה דקות שני נושאים. דבר ראשון – כן, הועברה בתקנה העלאת מס ערך מוסף מפני שהסבירו לאזרחי מדינת ישראל שהדרך היחידה להציל אותם ממשבר של גירעון כדוגמת יוון זה להעלות להם את המחירים, לפגוע בכוח הקנייה, להשפיע על עתיד המשק, כי אין חלופה אחרת. יצחק רבין המנוח, שזכיתי להיות עמו, היה משתמש בביטויים לא פרלמנטריים, היה קורא לזה: קשקוש. משום שהדרך הקלה לסתום גירעון שניהול כושל הביא אליה זה להגיד: מעלים את מס ערך מוסף. כן, את זה משלמים מעמד הביניים והקבוצות החלשות. ואני חוזר על זה כמו קאטו הזקן: הייתה מפלגה שרצה לבחירות אך ורק על הנושא הכלכלי של מעמד הביניים, ולא עניין אותה הנושא המדיני בכלל. היא אמרה: אנחנו לא נעלה מסים, אבל יש לנו פתרון. במקום לשבת מאה ימים ולהכין תוכנית, הכול היה פייסבוק וטוויטר. אני אפילו אומר על ממשלת נתניהו הקודמת: ישבו מאה ימים בקודמת, ד"ר שטייניץ, הכינו תוכנית. התנגדנו, אבל הייתה תוכנית. פתאום, ברגע שהגיעו לשלטון, לקחו את אותו הדבר. ואנחנו אומרים קבל עם ועולם: כן, יש דרך אחרת. יש מיסוי על החזקים יותר, יש רפורמה אמיתית במערכת המס. אבל בשביל זה אי-אפשר רק פייסבוק וטוויטר. צריך לקחת צוות של מומחים, לשתוק ולעבוד. יש מיסוי של החזקים, יש מיסוי של הרמאים. אם לא יעקוב צוות בזה, ונלך תמיד עם הגזירות הפשוטות של האוצר, נתעורר פה עוד שנתיים ומה ראינו? נסתום את הגירעון, המשק ישקע, לא תהיה השקעה לא בתעשייה הישראלית, שלהוציא את חברות הסטרט-אפ והחברות הגדולות, רוב התעשייה – התפוקה לעובד היא הרי מאוד נמוכה. צריך להשקיע בה בהכשרה טכנולוגית, צריך להשקיע בטכנולוגיות. שום מנועי צמיחה. ולכן, זה הזמן לשתוק ולעבוד. אבל, במקום זה – דיבורים עד בלי סוף. דבר שני, נושא הגז. רבותי, הבוקר הייתי בכינוס יחד עם שר האנרגיה, שכבר התחיל את הדיבור, לומר שלגבי נושא מרבצי הגז, אדוני היושב-ראש, צריך לפתוח את זה לציבור לדיון, אבל הוא לא סיים את משפטו. כאן בכנסת ישראל – ואני פונה אליך, סגן שר האוצר, וחברתי חברה בממשלה – על טריליון שקל, מעולם לא הייתה החלטה בסדר-גודל כזה – מרבצי הגז הם למעלה מטריליון שקל, 1,000 ביליון – בתולדות מדינת ישראל. לא במחשכים, בתקנה, אלא כמו שהיה בוועדת ששינסקי, נפתח את זה כאן, זה יהיה בוועדת הכלכלה, זה יהיה נוכח כל הציבור. ואני כבר הבטחתי – בוועדת הכלכלה אנחנו לא רוצים לדחות דברים – אבל גם למען הממשלה, ואמרתי את זה לראש הממשלה, למענכם. אם אתם רוצים לגיטימציה בציבור, כאן זה המקום, כאן זה הדיון, על טריליון שקל. אי-אפשר ללכת ולהגיד – אנחנו נעשה את זה בתקנה בכנסת. ואני רוצה להסביר את נושא הגז. כן, ישראל, תודה לאל שלא מצאה גז ולא נפט ב-65 השנים שלה. כי רוב המדינות, כמעט כולן, שמצאו גז ונפט – לא רק המחלה ההולנדית, שלא פיתחו דברים אחרים, אלא רמת השחיתות הרסה את המדינות האלה. ישראל היא היום מדינה שפתאום גילתה גז, עם משאבים שאולי יבטיחו את העתיד שלה, אבל אם היא לא תתנהל בשום-שכל, אם לא תבטיח תעשייה ישראלית שתתקיים פה – אני רוצה שהדיון יהיה פתוח – אבל בעמודת הביקוש של ועדת צמח לא הביאו בחשבון שישראל צריכה לבנות תעשייה, שמסביב לגז אפשר לבנות אמוניה ופלסטיק ודברים אחרים. לא הביאו בחשבון את העובדה שתעשיית הרכב בעולם יכולה להשתנות בתוך עשר שנים. ולכן, אנחנו כולנו יודעים שיהיה ייצוא. אנחנו רוצים שיהיה ייצוא לפלסטינים וייצוא לירדנים, ולחלק מסוים, אבל הרוב – קודם כול, דיון. והדיון הזה צריך להיות ענייני, כי אני אומר לך, גברתי השרה, תארי לך שבוועדת ששינסקי לא היה דיון ציבורי בהתחלה. את יודעת שבתחילה, אם הציבור לא היה מתחיל לדרוש את הדיון, כל התמלוגים היו הולכים לאותה חבורה שרק איימה עלינו שאם לא נסדר להם את הסידור – נלך הביתה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ואני מסיים. ולכן, אני פונה אלייך, אני פונה לידידי סגן השר מיקי לוי, אני מבקש משר האוצר, משר האנרגיה, מהשר בנט, מראש הממשלה, שהדיון יהיה פתוח ואמיתי. כי אם הדרך נכונה, חשוב הפתרון, אבל כשנגיע לפתרון חשובה הדרך. והגיע הזמן שעל טריליון שקל ידונו כמו שצריך לגבי כל האלטרנטיבות מול פני הציבור. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת ברוורמן. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת משה מזרחי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מכובדי היושב-ראש, כבוד השרה, סגן השר, יושבת-ראש האופוזיציה, חברי חברי הכנסת, אף שאני חושב שהובעה כאן באופן ברור הפגיעה המיוחדת והישירה של העלאת מס ערך מוסף באוכלוסיות הקשות יותר, הרבה יותר מאשר באוכלוסיות החזקות יותר. הפגיעה במי שמרוויח 8,000 שקלים, וההוצאה שלו למס ערך מוסף היא באותה מידה כמו מישהו שמרוויח 24,000 שקלים, או כפי שאמרה יושבת-ראש האופוזיציה, 40% מההוצאה לעשירון התחתון, אם אני לא טועה, ו-7% לעשירון העליון – אלה הפערים. כך שמי שמשלמים מס ערך מוסף – משלמים בעלי ההכנסה הנמוכה אותו דבר, אם לא יותר מבעלי ההכנסה הגבוהה. אני חושב שאנחנו כאן, עם מה שדיברנו היום, עדיין נכשלנו בלהסביר את זה, בלהציף את זה ולהעצים את הפגיעה הקשה שבהעלאת אחוז מס הערך המוסף. אני חושב שתגובת האוצר או תגובת הממשלה המתוחכמת מצליחה. מצליחים להביע את זה שבסדר, זה העלאה של 1%, זה לא נעים אבל זה לא נורא. מה ההשפעה בקניית לחם, מוצרי חלב – פגיעה מינימלית, עוד 1%. קנייה כבר יותר גדולה בסופר, קנייה שבועית של 500 שקלים – 5 שקלים יותר. זו בערך המגמה של ההסברה. אני לא קראתי את הנאום של סגן שר האוצר שאומר כך, אבל שמעתי את הדוברים, איך הם מציגים את ההעלאה הזאת. אבל, רבותי, לא ככה צריך למדוד את הדברים. צריך למדוד את הדברים בזה שבסוף כל חודש אנחנו משלמים אלפי שקלים מס ערך מוסף, בשנה אנחנו משלמים עשרות אלפי שקלים מס ערך מוסף. המדינה מגבירה את ההכנסות שלה, בעלייה של 1%, או בשני הצווים ביחד, ב-4.6 מיליארד שקלים. מי משלם את 4.6 מיליארד השקלים? מי משלם את המע"מ? את רובו ישלם האזרח שבקצה, לא מי שמתקזז במס ערך מוסף. זה הסכום שנדרשים היום תושבי מדינת ישראל לשלם. אנחנו צריכים לדעת על ה-1% הזה – זה 4 מיליארד שקלים, למעלה מזה, 4.6 מיליארד שקלים. את זה משלמים, את זה ישלם עוד אזרח ועוד אזרח שישלם במכולת עוד הוצאה. את זה אנחנו צריכים לדעת. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו משלמים סך הכול היום 18% מס ערך מוסף, וזה לא מעט כסף. אנחנו היום משלמים – בסופו של דבר אותם קשישים שנזקקים לשירותי הרפואה הדחופה, לשירותי האמבולנס, לשירותי הרפואה, משלמים מס ערך מוסף; בסוף השנה הם משלמים מאות שקלים יותר. היה כאן בשנה שעברה – כדי לסבר את האוזן – בקדנציה הקודמת העברנו חוק שכל החברות שנותנות שירותים אמורות וצריכות בסוף השנה לשלוח לאזרחים, לאלה שקונים את השירותים, סיכום שנתי כמה עלה להם כל חודש, סיכום שנתי של עלויות. באו אותן חברות, אמרו שהם מתנגדים לכך. הם מוכנים לכמה שילמו כל חודש, אבל הם לא רוצים לעשות סיכום שנתי. שאלנו, מה קרה, למה סיכום שנתי לא, הם אמרו: אתה יודע למה? את האמת בצורה שקופה – המינוי של אותו אחד זה 95 שקלים לחודש. נו. אבל כשבסוף השנה הוא יראה שזה עולה לו 1,200 שקלים, הוא יבטל את זה. הוא רואה שזה מצטבר. ככה אנחנו צריכים להסתכל על הדברים האלה. ואם היה נכון אולי פעם, או בהתחלה של הטלת מס ערך מוסף, לעשות את מס הערך המוסף אחיד ולא דיפרנציאלי, זה היה אולי כשמס ערך מוסף היה 8%. לא ניכנס אולי לראות את ההבדלים, אבל כיום, כשאנחנו מדברים על 18%, כל החשבון צריך להיות אחרת. אבל עוד יותר מכך, אנחנו צריכים לקחת בחשבון – כשיש עליית מחירים אז המשמעות היא הרבה יותר גדולה. היום, מס ערך מוסף שמשלמים לדוגמה על הדלק, אנחנו משלמים לא על 4 שקלים לליטר אלא על 8 שקלים לליטר. מה המשמעות של מס ערך מוסף? הוא הרבה הרבה יותר גבוה. אנחנו יודעים שאנחנו משלמים אלפי שקלים לשנה רק מס ערך מוסף – רק על הדלק, רק על הוצאות אחרות; אני לא מדבר כבר שבתוך האוכלוסיות האלה שמשלמות מס ערך מוסף – וכאן נמצאת שרת הבריאות, אז אני אנצל את זה – יש כאלה שנזקקים לקנות רפואה, אנשים שצורכים תרופות מצילות חיים, דברים שהם צריכים, שקשישים צריכים, שנכים צריכים, אביזרי רכש ואביזרי רפואה שסל הבריאות לא נותן. הם גם על זה צריכים לשלם מס ערך מוסף. אלפי אנשים משלמים עשרות אלפי שקלים בשנה על תרופות מצילות חיים. עשרות אלפי אנשים שמשלמים את זה – סכום כזה, סכום אחר – משלמים את מלוא המס ערך מוסף, אנחנו בהם לא מתחשבים בכלל. לכן, אנחנו צריכים להסתכל ולמדוד את העלייה במס ערך מוסף לא בקטנה, לא בזה שאנחנו אומרים – כפי שהאוצר והממשלה מנסים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מייד מסיים, אדוני. אבל יותר מכך, בזה שאנחנו חושבים, אדוני היושב-ראש, שזה רק דבר ואנחנו מביאים את זה בנפרד – אמר יושב-ראש ועדת הכספים – הבאנו את זה בנפרד מפני שלא הייתה ברירה, זה לא בסך כל הגזירות הכלכליות, זה דבר אחד בתוך הגזירות, לכן אי-אפשר להסתכל רק על ה-1% של מס ערך מוסף. זה דבר ועוד דבר בתוך הגזירות הכלכליות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. יעלה חבר הכנסת משה מזרחי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. <משה מזרחי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, לא הזדמן לי לברך אותך, אז אני מברך אותך כמובן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <משה מזרחי (העבודה):> כנסת נכבדה, גברתי השרה, שמעתי היום את יושב-ראש ועדת הכספים פה – איך הוא בולע את הלשון ונחנק עם הצווים האלה שהוא היה צריך להוביל פה. אז אל תיחנק, תוביל בדיוק מהלך נגדי אם כך אתה מרגיש בתוך הלב. אנחנו מדברים היום על הלב, שכנראה הפסיק לפעום בבית הזה. אנחנו לא מדברים פה לא על יוקר הדיור, לא על דברים גרנדיוזיים; לא מדברים על החינוך, על הביטחון. אנחנו מדברים על אוכל. אנחנו מדברים על מחיה. אני מקשיב לכם, לשר האוצר ולך, ידידי הטוב מיקי לוי, ובאמת, אני רוצה להגיד שאתם סיגלתם לכם שיח מאוד נוקשה וחסר חמלה. ואני אומר שנניח שאתה משתמש בביטוי הזה, שהוא גם נכון כנראה, ונניח באמת שאתם מצילים אותנו עכשיו מהבולען – אחלה מילה – אתם מצילים אותנו, את אזרחי המדינה, את מדינת ישראל, כלכלת ישראל, מהבולען הזה, ואתם לא מהלכים אימים לחינם על הציבור ועלינו; ובוא נניח שבאמת הקיצוץ האכזרי הזה הוא נחוץ, ואין ברירה, והחור הזה, הבולען, איך שאתה קורא לו, שהשותפים שלך בממשלה שיושבים ומחייכים בזמן שאתה יושב פה כבשר תותחים, גרמו לו באופן מופקר – את זה גם שמענו מפיו של שר האוצר – ודרדרו אותנו לתחתית הטבלה בכל מה שקשור לעוני ולאי-שוויון – המדינה המתוקנת, החברתית, מדינת ישראל, בתחתית טבלת העוני והאי-שוויון. אתם מקשיבים למילים האלה? תחתית הטבלה של העוני והאי-שוויון. ואני ושואל את עצמי: אלוהים אדירים, למה אתם משתמשים בכלים עיוורים, כלים טיפשים, כלים שהם חסרי הבחנה – הם גם נעדרי לב; למה להשתמש בכלים כאלה? למה דווקא במקום – אדוני סגן שר האוצר ידידי, אתה איש עם לב, אני מכיר אותך מקרוב, והמצב הזה קצת אוטם את מי שיושב שם, והשיח הזה הוא ממש משותף לכל מי שמחובר לזה, כדאי לשנות גם את הסגנון הזה, גם לנו קשה כבר לשמוע אותו. ואני אומר לך שדווקא במקום הזה, שבו נחוץ כמו אוויר לנשימה – אי-שוויון בנטל, אי-שוויון בנטל – דווקא במקום הזה, שצריך חלוקה צודקת, דיפרנציאלית, עם לב, אתם משתמשים בכלים האלה, העיוורים, הטיפשים האלה, שלא מבחינים בין מי שיש לו לבין מי שאין לו, או למי שיש לו הרבה – ויש מי שיש לו הרבה – והוא משלם בדיוק כמו מי שאין לו? תשמעו, יש פה כל כך הרבה רעיונות טובים שאנחנו שומעים, גם בבית הזה, גם – שאפשר לעשות את הדברים האלה אחרת אם עוצרים לרגע וגם מקשיבים, במקום ללכת לרוחב ולהיות אטום. אני הייתי יחד אתך בשדולה שחברתך לסיעה, היקרה, רינה פרנקל, פתחה בית למשפחות חד-הוריות, ואתה דיברת בשיח הזה, שאני מדבר עליו, ואתה ראית איך הנשים האלה – אני לא חבר בשדולה אבל אני שמעתי את הריאיון עם ארבע הנשים האלה, שמדברות על מצוקותיהן, ואתה השתמשת, מיקי, בשיח הזה, ואתה ראית איך הן מתכווצות שם. ואני, בעדינות, אני אופוזיציה, אבל אני גם חבר שלך, ואמרתי לך: מיקי, תן להן קצת תקווה, לא בשביל זה הן באו לפה. ממש הלב נחמץ לראות איך הן מתפרקות, מהשיח הזה שאני מדבר עליו. אני רוצה לדבר על 100 שקל, לא על מיליונים. אני לא רוצה לעשות גימיק, אבל בא לי להוציא שטר של 100 שקל ולהראות לכם אותו. כל אחד מאתנו שיושב פה, אם זה יאבד לו, ייפול לו מהכיס, לא ירגיש, לא יחשיב את זה לרגע; אנחנו בכלל משתמשים בכרטיסי אשראי, מי נוגע במזומן? 100 השקל האלה, על זה חיות משפחות שלמות, והן סופרות את המעות כדי להחליט מה הן יקנו לילד שלהן. הן לוקחות את שטר 100 השקל הזה שאנחנו מאבדים אותו ככה והן סופרות את 100 השקל כדי להחליט מה לקנות לילד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא לסיים. <משה מזרחי (העבודה):> אני כבר מסיים. איך עולה על הדעת שזה כל כך זניח לצרף עוד 30,000 ילדים למעגל העוני? כאילו אם יש לנו ממילא עוד מאות אלפי ילדים מורעבים, עוד 30,000 ילדים זה כלום? יש לכם שרים חברתיים בממשלה, אני מציע שהם ייקחו אוטובוס תיירים וייקחו את אלה שלא ביקרו אפילו באוטובוס תיירים באזורי המצוקה האלה, כדי שיראו מה זה 100 שקל בשביל המשפחות האלה. המע"מ הזה, זה יהיה סמל. תזכרו מה שאני אומר לכם. המע"מ הזה, שאתם מעלים אותו באופן עיוור וטיפש, הוא יהיה סמל, תזכרו מה שאני אומר, לאטימות הלב של הממשלה הזאת. יזכרו אותו לדורות, והבית הזה צריך להתקומם מול החרפה הזאת ולא להניח לזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מזרחי. הבאה – חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה. <סתיו שפיר (העבודה):> כנסת נכבדה – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש. <סתיו שפיר (העבודה):> – – ויושב-ראש נכבד, ציטוט: כבר בינואר הקרוב הם יעלו למעמד הביניים את מס ההכנסה. מייד אחר כך הם יעלו את מחירי החשמל ויעלו את מחירי מוצרי המזון ויעלו את תעריפי המים ויעלו את מחירי הדלק. למה? כולכם בטח יכולים לדקלם: כי מעמד הביניים הישראלי תמיד סופג הכול. ואני אומר לכם, עד כאן, אנחנו לא ניתן לזה לעבור. יאיר לפיד, דצמבר 2012, לא הרבה זמן לפני הבחירות. שר האוצר, איך ייתכן שהיום, חמישה חודשים אחרי שאמרת את זה, אתה משקיע יותר מאמצים בלהתחבב על שלדון אדלסון, ועל מנכ"ל "טבע", ועל הטייקונים ועל המתנחלים במקום לעזור למגזר האחד שאותו התחייבת לייצג, המגזר האחד שהביא אותך לפה? יאיר לפיד, אני רוצה לבקש ממך דבר אחד: תתקפל. הרי זה מה שעשית מאז נבחרת – התקפלת; התקפלת לגבי הקיצוץ במשרד הביטחון והסכמת לקחת מיליארד אחד מהרזרבה – איזשהו מעיין כספים מסתורי שמצאת פתאום כדי להעביר אותו למשרד; התקפלת לגבי השוויון בנטל, הבטחת לבוחרים שלך גיוס לכולם מגיל 18, אבל פתאום אתה מתפשר על 21, שלא לדבר על חיילי ישיבות ההסדר שהתקפלת ולא החלת את השוויון בנטל עליהם; לא על הנשים הדתיות, שאחיך היקרים לא כוללים משום מה בין אזרחי ישראל בכלל; התקפלת לגבי לימודי הליבה, כשבדקה התשעים גילית שיש ביטול בתקנה 93א, או אלוהים יודע מה, שפתאום נפלה עליך כאילו אתה לא מדבר על השינוי במערכת החינוך כבר שנים, ולכן לא מימשת את הבטחתך לחייב גם את "מעיין החינוך התורני" בלימודי ליבה; התקפלת לגבי מספר השרים, מישהו זוכר את זה בכלל? זה מעולה שנפתלי בנט הוא ורק הוא גם שר הכלכלה, גם שר הדתות, גם השר לענייני ירושלים, אבל הקיצוץ במשרדים הוא לא באמת קיצוץ אם עבור כל תפקיד יש לו משרד, יש לו מנכ"ל, יש לו תקנים. התקפלת בנושאי האזרחות והחופש. בוועידת כנסת הרבנים העולמית, לא לפני הרבה מאוד זמן, הבטחת להעניק שוויון מלא לכל הזרמים ביהדות ולאפשר גם נישואים אזרחיים. איזה זרמים, איזה? במציאות כבר דאגת להעביר כסף למינהלת הזהות היהודית, שכנראה צריך להתפלל ממש ממש טוב כדי להבין מה התקציב שלה. את התפקיד שלה אנחנו הבנו מאנשי הבית היהודי: היא הולכת לבצע הנחלת ערכים יהודיים לציבור הרחב וחיזוק הזהות היהודית. האם הזהות היהודית שלנו זקוקה לאיזושהי העצמה? אזרחי ישראל הם לא מספיק יהודים? ואיזה סוג של יהדות? הרי בעיני הבית היהודי הרפורמים הם לא ממש יהודים והקונסרבטיבים הם לא יהודים, ותכל'ס גם החרדים הם לא כאלה יהודים, ואת הערבים הם כנראה פשוט מתכוונים לייהד מתישהו. ועוד לגבי בנט האח: התקפלת וחזרת בך מההבטחות לגבי תקציב ההתנחלויות. בפייסבוק, ב-14 בינואר, רק שבועיים לפני הבחירות, אתה כתבת סטטוס כזה: מוקדש לנפתלי בנט – "אני רוצה לשאול את נפתלי, עם יד על הלב, מה עם ההתנחלויות? האם המיליארדים שהולכים על כבישים חדשים להתנחלויות מבודדות מחוץ לגושי היישובים הם לא חלק מהבעיה? האם גדוד מילואים ששומר על שלוש משפחות במאחז בלתי חוקי הוא לא ניצול פוליטי של משאבי המדינה? הפכתם את ההתנחלויות ביהודה ושומרון לעוד סקטור סחטני שלוקח את כספו של מעמד הביניים רק כי הוא יכול". "חרב הקיצוצים", אמר לפיד לבנט, "לא יכולה לפסוח על המתנחלים. הם צריכים לשאת בעול כמו כל מעמד הביניים הישראלי". באמת? אז איך בריאיון שלך, יאיר, ל"ניו-יורק טיימס" לפני שבוע, טענת שאתה לא מאמין שצריך לבטל את ההטבות לישראלים בעבור מעבר לשטחים? למה, מה קרה? מי שעובר לקרני-שומרון צריך לקבל הנחות במס? צריך לקבל תקציב חינוך גבוה יותר מילד שחי בדימונה? בקיצור, התקפלת. אז הנה, יש לך עכשיו הזדמנות נהדרת – תמשיך להתקפל, רק עוד פעם אחת, הפעם בשביל אזרחי ישראל, מגזר קטן. אני לא צריכה לחזור על הסיבות מדוע המע"מ הוא המס הכי פחות צודק, מדוע העלאה שלו היא הדבר הכי אכזרי, הכי הרסני כלפי מעמד הביניים והשכבות החלשות. הפעם הלוביסטים שלוחצים עליך, יאיר, הם לא בעלי ההון, הם לא טייקונים, הם לא אחיך המתנחלים, הם לא חבריך שרי הממשלה; הפעם זה העם כולו. יאיר, אל תעלה את המע"מ, תן עוד התקפלות אחת בשביל כולנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חברת הכנסת סתיו שפיר. חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> כבוד היושב-ראש, תודה לך, כבוד השרה יעל גרמן, שאני מאוד מעריכה את הרגישות שלך והמעורבות שלך בנושאים החברתיים, וגיליתי את זה בהיותך שרת הבריאות בכמה דברים שפניתי אלייך ותודה לך, האמת היא שאני לא יודעת איך יאיר לפיד יכול להסתכל לבוחרים שלו בעיניים. אני לא יודעת, הוא פשוט יורק להם בפרצוף. הם אלה שהביאו אתכם לכאן, אפשרו לכם להיות שרים, חברי כנסת, ואתם פשוט יורקים להם בפרצוף. יאיר לפיד הוא זה שבא ואמר: מעמד הביניים, אנחנו נייצג אתכם בכנסת. מעמד הביניים, אנחנו לא נרשה שיקרה שום דבר כדי שאתם תהיו עניים, כדי שזוג שעובד, הולך למילואים, משלם מסים, יוכל בעצם לחיות בכבוד במדינה הזאת. ומה בא יאיר לפיד ועושה? מעלה את המע"מ ב-1%. אז איפה הפוליטיקה האחרת? איפה הפוליטיקה האמיתית? איפה הפוליטיקה האותנטית? איפה הפוליטיקה עם חמלה? מה עכשיו, החלפתם את המילה של ה-OECD בבולען? עכשיו במקום OECD נשמע בולען. אחרי ה-OECD, שאמרנו שלוש-ארבע פעמים אמן, עכשיו אנחנו שומעים בולען. רק שהבולען לא יחזור אליכם כבומרנג. זה רע מאוד אם בולען חוזר כבומרנג. <יעקב מרגי (ש"ס):> הליכוד מתחיל להתעורר. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> הרב מרגי – – <יעקב מרגי (ש"ס):> לא, הליכוד מתעורר. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – אני לא מצביעה, אל תדאג, התקזזתי. בשונה ממך. אני לא מצביעה, התקזזתי, אני יודעת מה אני עושה. אני לא אתן – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אני לא אתן – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – בוועדת הכספים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי הכנסת. חברי הכנסת. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אני לא חברה בוועדת הכספים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> הליכוד. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> מה הליכוד, אני לא מייצגת את הליכוד, אני מייצגת פה את עמדתי – מירי רגב, אזרחית במדינה, גדלה בפריפריה, מייצגת חלק ממעמד הביניים, שרוצה שמעמד הביניים יחיה פה בכבוד, שיהיה לו דיור. ואתה, מרגי, אל תצעק פה. כשאני אמרתי לאטיאס שהיה שר השיכון – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת מרגי, אל תענה, בבקשה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – שיהיו פה אוהלים, הוא צחק בצחוק האליטיסטי הזה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת מרגי, סליחה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> והיו פה אוהלים, והרבה אוהלים היו פה. אז אל תצחק אל תצחק אל תצחק. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אל תצחק, מרגי, אל תצחק. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני לא צוחק, שמחתי. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אה, אז יופי, אני שמחה שאתה שמח. אז אמרנו – – <באסל גטאס (בל"ד):> דוגמה טובה ליש עתיד. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – אז דיברנו, דיברנו על האוהלים והאוהלים התרחבו, ועדיין אני לא יודעת מה קורה בנושא הבינוי ובנושא הדיור. תאמין לי, ידידי סגן שר האוצר מיקי, שאתה יודע, אני מעריכה אותך מאוד, חבל, אתה יודע, אולי עדיף שנחיה בתקופת סאלח שבתי. היה להורים שלנו בית קטן ב"עמידר", בשיכונים. היה להם איפה לישון, היה להם איפה לגור, הם חיו בכבוד. המדינה לא הייתה עשירה, אבל הבריאות הייתה הרבה יותר זולה, והחינוך היה הרבה יותר זול, והיה יום לימודים ארוך. אנחנו נהיים כמדינה יותר עשירים והאנשים יותר עניים. אז מה קורה פה? תסבירו לי מה קורה פה. אני לא רוצה להבין בכלכלה, אני רוצה להבין בשכל ישר – איך אז נתנו יותר והיום, שיש לנו יותר, אנחנו נותנים פחות? ואני רוצה, אני רוצה להיחשף לפוליטיקה החדשה, אני רוצה ללמוד, אני רוצה מהליכוד ללמוד את הפוליטיקה החדשה. תלמדו אותנו מה לא ידענו בארבע השנים האחרונות, תלמדו אותנו איזה מאבקים לא עשינו בארבע שנים האחרונות, תלמדו אותנו איך עושים דברים אחרת. בשביל זה נכנסתם לממשלה, בשביל זה באתם לכאן, בשביל זה התמנה יאיר לפיד לשר האוצר. אל תדברו על בולענים, תדברו על חמלה, תדברו על אנשים. אל תדברו על סטטיסטיקה; דברו על ילדים. תראו איזה מיילים אני מקבלת, איזה אס.אם.אסים – חיים שלי, כפרה, תעזרי לי לעשות שבת – אני לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים. אז אני אומרת לך, מיקי: אני ההפך, אני בכלל לא קוראת לך להתקפל, זה בכלל לא עניין של התקפלות. אני לא רוצה שתתקפל, אנחנו לא עוסקים פה במאבקי כוח. אני רוצה שתקבל מנהיגות ואומץ, ותבוא ותגיד: קיבלנו החלטה, לא מעלים את המע"מ, כי מע"מ זה דבר רע. אנחנו כן נאלץ את הפקידים השבעים, נאלץ אותם ללמוד את המע"מ הדיפרנציאלי ונאלץ אותם בשנה הקרובה לראות איך מיישמים מע"מ דיפרנציאלי. זה מה שאני מצפה שנעשה. אתה לא צריך להתקפל וזו לא שאלה של התקפלות. זו שאלה של מנהיגות, זו שאלה של אומץ. ואני בטוחה בטוחה שבתוך תוכך אתה מאמין ואתה חותם על כל מילה שאני אומרת. אז במקום להאמין ולחתום, לך ליאיר, תשנו גישה, אל תעלו את המע"מ, אל תעלו את מס הכנסה, תעשו את זה מדורג; תטפלו במשפרי הדיור. תתעסקו בשלושת הדברים האלה – יוקר המחיה לא יעלה. לא מחיר החשמל יעלה, ולא מחיר המים יעלה, ולא מחיר הלחם, ולא הקמח ולא הביצים. ולא דיברתי פה לרגע לא על לחם החמוציות ולא על הלחם מחיטה מלאה, ולא דיברתי פה על נסיעה לחו"ל ולא נסיעה לנופש. דיברתי על אותם דברים בסיסיים שאנשים צריכים כדי שהמדינה תדאג להם לחיות בכבוד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת מירי רגב. תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל פעם שגברת מרים עולה – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אני העניין עכשיו? לא המע"מ העניין. <נסים זאב (ש"ס):> – – אז נשמע פה תופים ומחולות. חשבתי: למה, מה קורה? יש קשר בינה לבין מרים הנביאה. כתוב: ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. אז כל פעם שהיא עולה יש פה מוזיקה חדשה. אז אל תתפלאו, זאת מירי. אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> לא הבנתי, תסביר לי. <נסים זאב (ש"ס):> – – כשמדברים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הוא שיבח אותך, זה בסדר. <נסים זאב (ש"ס):> – – – כשמדברים על מלחמה בעוני צריך לומר את האמת. המלחמה היא מול העניים, לא מול העוני. אין מה לעשות. אני גם לא יודע מה רוצים מהממשלה המסכנה הזאת. הממשלה הקודמת השאירה בור פעור ועכשיו הממשלה אין לה ברירה, היא רק מרחיבה אותו קצת, הפכה אותו מבור לתהום. וכולנו צריכים להיכנס לתהום הזאת. אבל כשמדברים על חמלה, מאיפה צריכים ללמוד על חמלה? קודם כול מהתורה שלנו. אז אני אקרא רק שני פסוקים שכולם, ברוך השם, בקיאים בהם. כתוב: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו. זאת אומרת, אפילו חמור שונאך, כשהוא רובץ תחת המשא, תחת הנטל, אתה חייב לשאת אתו. ויש עוד פסוק: לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו. אז מה המשמעות "חמור אחיך"? לא שאחיך הוא חמור, חס ושלום, החמור של אחיך. תתארו לכם: התורה חסה אפילו על חמורים. אז תחשבו שאנחנו רק חמורים, לא יותר. יש חמלה או אין חמלה? איפה הממשלה הזאת כאשר אנחנו יודעים שיש, ברוך השם, סל קליטה? איפה סל קליטה לכל תינוק שנולד? למה שלא יהיה סל? למה לקחת את קצבאות הילדים? למה לקחת את פת לחמם של הילדים האלה? כמה עולה לנו, למדינה, להביא משפחה, להביא עלייה למדינת ישראל? אז ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא זיכה משפחות רבות, בן פורת יוסף – ברוכות ילדים. תעזרו להם, תיתנו להם אפשרות לחיות בכבוד. אל תיקחו להם את הלחם, את הקצבאות, ותיתנו להם אחר כך אפשרות תזונה בבית-ספרם. לא, זה לא הכבוד של ההורים. אם הורה לא יכול לפרנס ולהביא את מחייתו הביתה זו הפגיעה הכי קשה בהורים. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני יודע שאני מדבר אל אוזן אטומה, אף אחד לא ישמע. אולי אם הייתי הולך לכותל בזמן הזה להתפלל היה יותר עוזר לי, עוזר לעם ישראל. אבל אין לי ברירה, נותנים לי כמה דקות לדבר, ואני צריך לנצל את ההזדמנות, אולי הדברים יגיעו לאוזניים שומעות. אני יכול לומר שהממשלה יכלה באמת לקצר את הדרך. למה צריך כל מיני גזירות כלכליות? במקום להעלות ב1% את המע"מ, תעלו את זה ישר ב-10%. אתם ישר מכסים את הבור, אפילו הבור יהיה מלא על גדותיו. יהיה אפילו פלוס. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – באמת. <נסים זאב (ש"ס):> רק 10% זה שנה אחת. למה צריך לחפש מן היקב ומן הגורן? למה? דבר הכי קל. אני זוכר שראש הממשלה עמד פה ואמר: אנחנו כל שנה נוריד ב-1% את המע"מ; כל שנה, עד שנגיע למצב של צמיחה כלכלית שעם ישראל יהיה כל כך מאושר – איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כולנו זוכרים שהמע"מ החל במלחמת "שלום הגליל". זה החל ב-10%, ו"שלום הגליל" הזה הלך לשלום האוצר, לקופת האוצר, וכל פעם זה מתגלגל. זה גליל, שלום הגליל – הוא מתגלגל ועוד מתגלגל, וכל פעם הוא הולך ועולה. אז כשאנחנו יודעים שאין לנו פתרונות – ואין פתרונות – לומר את האמת: טעינו. למה לבוא, לומר ולצעוק: איפה הכסף, כאילו יש פה מי שגנב את הכסף ואתם עכשיו מנסים לעזור לאותם עניים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהמדיניות צריכה להיות קודם כול לקחת ממי שיש לו, מאותן חברות – יש שורה ארוכה מאיפה המדינה יכולה לקחת, ובאמת לכסות את אותם גירעונות. אני שאלתי הרגע מה המשמעות של אותם כספים טמונים, של אותם עשירים שמביאים ממפעל אחד שני מפעלים, ומשניים – שלושה. זוהי הצמיחה לאותם הטייקונים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> במקום לגבות את הכסף, במקום לגבות את מס ההכנסה, אני לא אומר ב-100%, אבל אפשר לעשות לפחות מחצית, כי היום כולם פיקטיביים; באים ואומרים: אנחנו, יש לנו שיפוצים, את כל ההכנסות ואת כל הרווחים משקיעים בהוצאה, כביכול, לאותו מפעל, אבל הם בונים את עצמם, ויש פתגם, שעשיר בוכה ומתעשר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת זאב. הבא – חבר הכנסת מופז. נמצא? איננו. חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדבר המפתיע – או לא המפתיע, בעצם – הוא שכל הגורמים במדינת ישראל, יש ביניהם תמימות דעים, כמעט קונסנזוס, שהעלאת המע"מ תוסיף או תביא להעלאה במחירים בכל התחומים, ובמיוחד בתחומים הנוגעים בשכבות החלשות. יש קונסנזוס בנושא הזה, למעט בקרב הממשלה והקואליציה, שפשוט מאוד מסרבות להאמין בכך והולכות עם הראש בקיר, ולא חשוב מה יהיו התוצאות שיכולות להשליך אור קודר לגבי האוכלוסייה במדינת ישראל בכלל והשכבות החלשות בפרט. והנה, אני אביא רק דוגמאות לכך שהרבה ארגונים חברתיים, גם פרופסורים מהחוגים לכלכלה באוניברסיטאות תל-אביב וירושלים, וגורמים כלכליים – שיגרו לפני תקופה קצרה מאוד מכתב הקורא לשר האוצר יאיר לפיד להקפיא את העלאת המע"מ בתחילת יוני. העלאת המע"מ ל-18%, שמטרתה להכניס לקופת המדינה יותר מ-4 מיליארד שקלים, היא, לטענת פרופסור דני גוטוויין, למשל, אחד ממנסחי המכתב – שאומר כך, או מתאר את ההחלטה הזאת בצורה כזאת – פתרון עצלני, פוגעני ולא ראוי, שממשיך לקחת כספים מהשכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית. במכתב שעליו חתומים בין השאר גם יושב-ראש התאחדות הסטודנטים הארצית והעומד בראש הפורום לצדק חברתי, נטען גם: אפשר להגדיל את הכנסות המדינה ממסים על-ידי מדיניות מס למשתכרים יותר מ-50,000 שקלים בחודש, הטלת מס עיזבון על ירושות גבוהות, העלאת מס החברות, גביית הרווחים הכלואים ועוד. "ועוד" זה כולל גם שינוי סדר העדיפויות, כפי שעשה פעם, בשנות ה-90, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. כשמשנים סדר עדיפויות מעבירים מיליארדי שקלים מכיוון מוטעה באופן בולט ביותר לכיוונים אחרים שיכולים באמת לשפר את המצב בתוך גבולות מדינת ישראל. ד"ר נילי מארק מאוניברסיטת תל-אביב מסבירה: "התנגדותנו להעלאת המע"מ היא בראש ובראשונה עניין מוסרי, אך היא גם עניין כלכלי ברור. העלאתו של המע"מ תפגע בצורה חדה וכואבת במשקי-הבית וביכולתם לקנות ולצרוך. מכאן שהיא צעד נוסף בדרך לעצירה מוחלטת של הצמיחה במשק הישראלי ויצירת מיתון עמוק. העלאת המע"מ היא צעד לא כלכלי. יאיר לפיד, שר האוצר, שהבטיח לקחת פחות ממעמד הביניים ולמצוא את הכסף במקומות חדשים, חייב, מוסרית, פוליטית וכלכלית, להקפיא את העלייה במע"מ". ואני אסיים בדברים שאמר אודי אורנשטיין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, גוף המאגד חברות ומפעלי תעשייה בשווי מיליארדי שקלים. הוא הסביר אמש: "אנחנו התעשיינים יודעים שהכוח המשמעותי ביותר לצמיחת המשק הוא כוח הקנייה של האזרחים, ולא הבטחות ריקות של שר האוצר על שנתיים קשות שיביאו שיפור. אנשים שאין להם כסף לאכול הם ממש לא חלק מכלכלה בריאה, ולשם אנחנו הולכים כשהמע"מ לא מפסיק לעלות". עכשיו, בהנחה שממשלת ישראל הולכת, כפי שאמרתי בהתחלה, עם הראש בקיר, ואני לא חי באשליות, נראה שהממשלה הזאת תלך עם ההחלטה הזאת עד הסוף ותאשר את העלאת המע"מ, אז לא פחות משני דברים צריכים להביא בחשבון, גברתי שרת הבריאות, למשל, ואת חלק אינטגרלי של הממשלה הזאת: דבר ראשון, צריך למצוא – לחלק את העוגה, בסופו של דבר, בצורה שתפצה את השכבות החלשות שעלולות להיפגע מעליית המע"מ. כולנו יודעים שבמדינות מסוימות, כשמעלים את המחירים, למשל, או מוסיפים מסים, מפצים את השכבות החלשות בכך שמזרימים כספים ומעלים את הקצבאות, למשל. כנראה הגיע הזמן גם – אל מול המגפה הזאת, של העלאת המע"מ, בתוספת כל כך הרבה החלטות אחרות – יש מקום שממשלת ישראל תשקול בכובד ראש את האפשרות לחלק את העוגה בצורה שתקפיץ – שתוסיף לשכבות החלשות, על-ידי הזרמת כספים לקצבאות, וכו'. דבר שני, גברתי השרה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא לסיים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> משפט אחרון. דבר שני, ממשלת ישראל צריכה לפנות – למצוא את הדרך, את הנוסחה, לפנות לתעשיינים במדינת ישראל לספוג את העלייה במע"מ, דהיינו, שהם לא יעלו את המחירים של הדברים שהם מייצרים לטובת כל האוכלוסיות, במיוחד האוכלוסייה החלשה. ועל כן, אם המפעלים, אם התעשייה, אם התעשיינים, יספגו את המע"מ הזה, והם יישאו באחריות כולה, כלפי העלייה הזאת, הם יפטרו את השכבות החלשות מלשאת בעומס הזה, שלצערי הרב אני חייב להגיד – הן לא יעמדו במבחן הקשה הזה. אני מודה לכם מאוד מאוד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אברהים צרצור. הבא – יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר. נמצא? בבקשה. אני אאפשר לחבר הכנסת שאול מופז לעלות ולדבר אחרי חבר הכנסת אבו עראר, כדי שלא ייגרע מקומה של סיעת קדימה, אבל זה לא תקדים; להבא, מי שלא יהיה באולם לא יוכל לדבר. בבקשה, חבר הכנסת אבו עראר. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הממשלה חושבת שהעלאת המע"מ היא הפתרון להורדת הגירעון. לכם אני אומר שזה פתרון פוגעני ולא ראוי, שממשיך לקחת כספים מהשכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית ובפרט החברה הערבית. העלאת המע"מ תפגע בצורה חדה וכואבת; מכאן שהיא צעד נוסף בדרך לעצירה מוחלטת של הצמיחה במשק וליצירת מיתון עמוק. בימים האחרונים אנו עדים לצורה המכוערת ביותר של פוליטיקה ישנה בכל התחומים, גזירות בתקציבים, העלאת המע"מ, מכה קשה לשכבות החלשות ובפרט לאוכלוסייה הערבית, האוכלוסייה החלשה הענייה, הפגועה, נוסף על המדיניות הגזענית המופנית נגדה. מה יעשה הערבי הבדואי בנגב ששיעור האבטלה בקרב האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב עולה על 30% ובקרב הנשים מגיע ליותר מ-60%? הורסים לבדואי הזה את הבית, מפקיעים לו את אדמתו, שוללים ממנו זכות בסיסית, מים, חשמל, תרופות, מקצצים לו בקצבת הילדים. חברים, תתעוררו. זו מדיניות חונקת, פוגעת קשות באוכלוסייה החלשה, יוצרת עוני, פשיעה, אבטלה וגם ייאוש. ואז, הממשלה הרעה הזאת, בהחלטותיה ובתוכניותיה תישא בכל אחריות למה שיקרה. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת שאול מופז, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <שאול מופז (קדימה):> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, אני רוצה להביא בפניכם כאן, בפני הכנסת, את התוצאות הצפויות, כפי שהן משתקפות בדוח המוסד לביטוח לאומי, מהגזירות / ממדיניות המיסוי, מס ערך מוסף, התוספת התקציבית, התוספת שנובעת ממס הכנסה רוחבי נוסף: המוסד לביטוח לאומי מזהיר כי התקציב יגדיל את מספר העניים ב-5%, לכדי 29.6% מהאוכלוסייה. זאת אומרת, ש-30% מאוכלוסייתה של ישראל תהיה אוכלוסייה ענייה. מספר המשפחות העניות יזנק מ-19.5% לכ-24% מהאוכלוסייה. משתמע, רבע מהמשפחות במדינת ישראל עלולות להגיע לסף עוני. ובתוך כל זה, התקציב יגרום להוספת 35,000 ילדים למעגל העוני וירחיב את האי-שוויון בחברה. חברות וחברים, אדוני היושב-ראש, העלאת המע"מ כפי שהיא מתבצעת על-ידי הממשלה והאוצר היא צעד אגרסיבי, שיחד עם ההעלאה הרוחבית של מס הכנסה והקיצוץ בקצבאות הילדים ייתן סנוקרת בפניהם של אנשי השכבות המוחלשות. האנשים האלה – השכבות המוחלשות – משולים למי שחותר בים סוער וחולם להגיע יום אחד לחוף מבטחים ומישהו כל הזמן מכה בו בדרך; והנה באה הממשלה הזאת ומכה בו דרך הקצבאות, דרך העלאת מס ערך מוסף והתוספת הרוחבית של מס הכנסה. ואני קורא כאן: די לאכזריות הזאת. הממשלה הזאת דנה עשרות אלפי ילדים לחיי עוני. זאת המשמעות המיידית של מדיניות המס, בדגש על מס ההכנסה, מס ערך מוסף וקצבאות הילדים. העוני נמצא היום בקרב שכבות גדולות מאוד במדינת ישראל. אנחנו במקום הראשון בעוני במדינות ה-OECD, והוא מתדפק על דלתן של עשרות ואלפי משפחות. ואני רוצה להזהיר שהוא כאן כדי להישאר. העוני הזה יהיה עוני עמוק. על-פי כוונת הממשלה הזאת הוא יהיה מאוד יסודי, ואני מתריע פה כפי שהתרעתי ב-15 באוקטובר על גודל הגירעון. אני מתריע כאן מפני קטסטרופה כלכלית וחברתית שלא נוכל לצאת ממנה. אנחנו גוזרים על אלפי משפחות ואלפי ילדים להצטרף למעגל העוני במדינת ישראל, ומדינת ישראל, לצערי, על-פי ההחלטה הזאת שרוצים להעביר בכנסת היום, היא בדרך להיות מדינה ענייה והדור הבא של ילדינו יהיה דור העוני. אסור לתת לתקציב הזה לעבור ככה. אלה לא הערכים שגדלנו עליהם – לעזור לחלשים, כל ישראל ערבים זה לזה, לא משאירים פצועים בשטח. ואני שואל מה קרה לנו, לחמלה הזאת וראיית הנולד באשר לעוני שמתדפק על דלתות בתינו ובעקבות ההחלטות האלה עתיד להגיע לעוד אלפי משפחות במדינת ישראל. יש לתקן וצריך לתקן את הצעת התקציב הזאת ויש עדיין זמן לתקן את הצעת התקציב. אני קורא לממשלה, לשר האוצר, לאמץ וליישם את מס הערך המוסף הדיפרנציאלי שקיים במדינות המערב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זנדברג, אנא אל תפני את גבך לנואם. <שאול מופז (קדימה):> אני ממליץ לאמץ את מס הערך המוסף הדיפרנציאלי שקיים בכל מדינות המערב, והעיקרון המוביל בו הוא שמס ערך מוסף על מוצרי מזון בסיסיים הוא פחות מ-10% עד כדי אפס. זה יאפשר מציאות של עוד חמצן, קצת חמצן, במצב הכלכלי הקשה מאוד שישראל הולכת לעבור בעקבות הגירעון הבלתי-אחראי, על מנת שהם יוכלו להחזיק את ראשיהם מעל המים ולא לטבוע בים סוער של עוני. זאת האלטרנטיבה שעומדת בפני ממשלת ישראל, ואני קורא לה לתקן, ויפה שעה אחת קודם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> יש לך אולי גם תחשיב מה זה יחסוך, מה זה יביא, כמה זה יעלה? <שאול מופז (קדימה):> אפשר את אותו סכום – אני בדקתי את זה – שהממשלה מתכננת לגבות באמצעות העלאת מס ערך מוסף ב-1% לכל האוכלוסייה בישראל, אפשר לגבות את זה על-ידי העלאת אחוז המע"מ מעבר ל-18%, להגיע לאותם 4 מיליארד שהממשלה רוצה להשיג, ובתנאי שלא ייגעו במוצרי המזון הבסיסי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך מאוד, חבר הכנסת מופז. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהדיון על המדיניות הכלכלית והדיון היום על העלאת המע"מ, אי-אפשר להפריד אותו מהשאלה על מהות המדינה והממשלה; במיוחד המדינה. האם המדינה היא לרווחתו ולטובתו של האזרח, או להפך? האם היא כלי או מטרה? לפי הבנתי, המדינה והממשלה הן אמצעי לרווחתו של האזרח ולמענו ולא להפך. זה לא עניין של שעבוד האזרח למדינה ולממשלה ולמטרותיה. אדוני היושב-ראש, אנחנו זוכרים בתקופת הממשלה שעברה, כאשר ביקרנו את מדיניות הממשלה בעניין הכלכלי ואת התקציב – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, אני מבקש, אל תפנה את גבך, אתה מפריע. בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – ואת התקציב הדו-שנתי, הם איימו עלינו או בטרגדיה יוונית או בגירוש ספרד. הם אמרו לנו: מה אתם רוצים, שהמדינה תתפרק כמו יוון? או שניכנס למשבר כלכלי כמו ספרד? והם הרעיפו שבחים על המסלול הזה, או על התוכנית הזאת, של תקציב דו-שנתי. אדוני היושב-ראש, אני חושב שאין פוליטיקה ישנה ואין פוליטיקה חדשה; הפוליטיקה, או שהיא משרתת את האזרח, היא למענו, והיא פוליטיקה צודקת ושוויונית, או שהיא פוליטיקה מכוערת, שהיא לטובתם של החזקים ושל העשירים ומשעבדת את השכבות החלשות. העלאת המע"מ, אדוני היושב-ראש, היא חלק מפוליטיקה מכוערת, שחשבנו שהיא פוליטיקה חדשה, אבל תראו את הפלא: ציפינו לפוליטיקה חדשה משר האוצר – יצאה לנו הפוליטיקה הישנה, המכוערת, של נתניהו, משום שהם למדו באותו בית-ספר ומאותו ספר, אדוני היושב-ראש, שהוא בית-הספר הקפיטליסטי. ואת זה אני רק רוצה להדגים בדוגמה שתמיד אני אומר אותה פה, כי קראתי אותה, על הקפיטליזם בארצות-הברית בימי המיתון והמשבר הכלכלי, 1929. שם מספרים סיפור על ילד – הייתה עונת החורף, אז הילד שואל את האימא שלו: למה את לא שמה פחם בתנור ומדליקה אותו? היא אומרת לו: כי אין לנו פחם. אומר לה: ולמה אין לנו פחם? אומרת לו: כי אין כסף ואבא שלך מובטל. אז הוא שואל אותה: למה אבא מובטל? אמרה לו: כי יש כל כך הרבה פחם בשוק. אז זה בדיוק המדיניות המכוערת. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כולנו מסכימים שמדובר במס רגרסיבי, לא שוויוני, לא צודק, עקיף, שגם מוכיח כי הבטחות של פוליטיקאים בתקופת בחירות לא תמיד מתקיימות ופוליטיקה חדשה הופכת להיות מייד פוליטיקה מוכרת, ישנה, משמימה. כך גם ההתנהלות של אותם פקידי האוצר, לצערי הרב, אותה מדיניות של שר האוצר, שהבטיח לא להעלות מסים; והגירעון, הקיצוץ, העלאת המסים, פגיעה בשכבות החלשות – גם במעמד הביניים. אני רוצה לתקוף את זה מנקודה אחרת, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ממה שהעירה היועצת המשפטית של ועדת הכספים כשהיינו שם. למה לא לעשות מע"מ דיפרנציאלי, כלומר שיעור שונה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, לדברים שונים, למשל: 10% על מזון ותרופות ו-20% על יאכטה או מכונית "מרצדס S500"? אפשר לעשות את זה? אז – הוצעה הצעה כזאת. התשובה של פקידי האוצר, רבותי חברי הכנסת: יש מכשולים ביורוקרטיים. מה המכשולים הביורוקרטיים? לפחות המס הרגרסיבי הזה, אפשר לצמצם את הכיעור, את האכזריות שלו, ומתחמקים. חוץ מזה, המעמד של ועדת הכספים, כאילו היא רק מייעצת, גוף מייעץ לשר האוצר בהעלאה של מע"מ – זה לא תקין. למה שוועדת הכספים למשל לא תקים ועדה של מקצוענים? אנשי מקצוע – גם אנשי כלכלה, גם מומחים לרווחה – שיגישו את המסקנות לוועדת הכספים וזו תדון בנושא ותכריע? שהיא תהיה הגוף, דווקא בנושא הספציפי הזה של מס הכנסה. כי, רבותי, יכול להיות שבעשירון העליון ההפסד יהיה 5,000 שקלים, 6,000 שקלים, ושל משפחה בעשירון התחתון – 2,300 שקלים. אבל למשפחה שבה שני אנשים עובדים ויחד המשכורת שלהם היא 6,000 שקל, 7,000 שקל, גם כמה מאות שקלים הם דבר קריטי, חשוב. המשפחות האלה נאלצות כל הזמן לקנות מצרכים ומזון; זה בא על חשבון חינוך, ולכן זה מגדיל את החולשה ואת העוני ואת הדלות של משפחות עניות, של העשירונים הנמוכים. חבר הכנסת מרגי, זה מגדיל את העוני. לפי נתונים של המוסד לביטוח לאומי, כ-30% מהמשפחות הופכות להיות משפחות עניות. אגב, שני-שלישים מהילדים הערבים הם מתחת לקו העוני, ומה שמקומם זה שמשפחות מתחת לקו העוני יש בהן אנשים עובדים; לא אנשים שמשתמטים מעבודה. אדוני היושב-ראש, ישראל נמצאת בראש סולם המדינות עם המדד – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> גברתי השרה. גברתי השרה, שרת הבריאות, יעל, אם אפשר רק להסתובב, קצת לכבד את הדובר. תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מדינת ישראל נמצאת בראש סולם מדינות ה-OECD במדד האי-שוויוניות בחברה – תואר מפוקפק לכל הדעות. ובכל זאת, הצעדים האלה לא רק ישפרו את המעמד הזה, הם יְקַבְּעוּ את המעמד הזה, של היעדר שוויוניות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שוב אני זועק את זעקת אלה שאומרים: אפשר לטפל – או לגזור גזירות על מי שיש לו ולהיות פחות אכזר על מי שאין לו. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בעוד שלב של התוכנית הכלכלית היצירתית, הגאונית, החדשנית, שפקידי האוצר כה אוהבים כל כך הרבה שנים, ואנחנו שוב – דיברו לפני פה חברי כנסת על היהירות של שר האוצר, ואני רוצה לדבר על כך, באמת, על התבונה הרבה, שבתקופה כל כך קצרה הוא מבין בכול: גם בכלכלה, גם בביטחון. הרי יש פה דפוס התנהגות, אדוני היושב-ראש, שמגיע באמת מסיבות תקשורתיות כאלה ואחרות: לא בודקים את התוצאות; לא משנה מה יהיה בסוף. לא משנה אם באמת העלאת המע"מ ודברים נוספים יביאו, כמו שאמר ידידי חבר הכנסת טיבי קודם, לכך שגם משפחות שבהן יש מיצוי של כושר ההשתכרות באופן מלא ייכנסו לסטטיסטיקה בשנה הבאה אוטומטית. זה ברור לחלוטין, לא צריך להיות גאון גדול כמו שר האוצר כדי להבין את זה. לא בודקים את התוצאות, לא יושבים אפילו לשיחה אחת עם מנכ"ל הביטוח הלאומי, שיושב וזועק; אדם שיש הערכה גדולה מאוד במדינת ישראל לפועליו בעבר ובהווה. לא ישבו אתו. יושבים עם עופר עיני, יושבים עם כאלה שמפחדים מהם; לא יושבים עם כאלה שאין להם שלטר בידיים. ושר האוצר מבין את הכול, מבין בכלכלה, לא משנה מה התוצאות. העיקר היום הוא הכותרת. אותו הדבר גם בביטחון, לא משנה מה אומר שר הביטחון, מה יהיו התוצאות של חלקים כאלה ואחרים בדוח ועדת פרי. לא משנה, העיקר שתהיה היום מסיבת עיתונאים, שנוכל להגיד: ניצחנו. מה יקרה בעוד שנה, בעוד שנתיים, בעוד שלוש שנים, האם זה יביא יותר חרדים לצבא? התשובה היא לא, אבל זה לא משנה, כי מסיבת העיתונאים היום היא החשובה. ואני, בצר לי, מה שנקרא, רוצה לנצל את הבמה הזאת ולפנות לאיש יקר שמייצג הרבה אנשים, אני רוצה לפנות אליך, יושב-ראש ההסתדרות, מר עופר עיני, בשם הרבה אנשים, מיליוני אנשים ממעמד הביניים ומהמעמד החלש. אנו מבקשים שתהיה יושב-ראש ההסתדרות של האזרחים, של כולם. אנחנו צריכים מישהו חזק, מישהו שיכול לכוחנות היהירה שקיימת היום במשרד האוצר. אנחנו רוצים להתאגד בהסתדרות כאזרחים. תבוא אתה, בפגישה אחת או שתיים, ובמסיבת עיתונאים, שאחר כך יסביר שר האוצר איך הוויכוח היה כל כך קשה ובסוף הגיעו לפשרה היסטורית כזו או אחרת. אנחנו צריכים להיות מאוגדים בהסתדרות, רבותי, עופר עיני ייצג אותנו, ואז אולי נצליח לעצור את זה. אנחנו מבטיחים אולי אפילו לחגוג את ה-1 במאי לצורך העניין הזה, העיקר – כדי שיהיה מישהו שיש לו כוח גם לעצור את הגזירות המשתוללות האלה, בלי שום תוכנית תוצאתית, שמישהו בדק מה יקרה פה במדינה בעוד שנתיים או שנה אחרי התוכנית הזאת. כך אנחנו בטוחים שהגיבור-על-חלשים ירד מהעניין מהר, וגם ידע להסביר את זה כהישג. לך, מר עיני, יש שלטר ביד, לנו אין. בוא תייצג את העם כולו – חילונים, חרדים, דתיים וערבים. אנחנו צריכים יושב-ראש הסתדרות של האזרחים. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת יעקב אשר. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. זאב דיבר, נכון, אז אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אמנון כהן (ש"ס):> אנחנו התחלפנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה במקום – אחריו חבר הכנסת אמנון כהן. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, ביום ראשון הקרוב יועלה המע"מ ב-1% נוסף. המע"מ, כפי שידוע, הוא עוד מס ישיר על כל ההכנסה הפנויה של משקי-הבית. עליית המע"מ ב-1% נוסף תכניס לקופת המדינה סכום שמוערך ביותר מ-4 מיליארד שקלים, סכום יפה לקופת האוצר, וכמו שהוא סכום יפה לקופת האוצר הוא סכום גדול ולא מבוטל הנלקח שלא בצדק ושלא ביושר ממעמד הביניים ומהשכבות החלשות, אותן אוכלוסיות שכל הכנסתן הפנויה היא צריכה פרטית, ולעתים אף מעבר לזה, על-ידי צריכת אשראי, מה שנקרא אוברדרפט. ומי הן האוכלוסיות הנפגעות? אלה אותן אוכלוסיות שסיעות הקואליציה הבטיחו להן – הבטיחו להן שהן יהיו השליחים שלהן בכנסת. הן אפילו יגלו להן איפה נמצא הכסף. יש אפילו מפלגה אחת שכל הקמפיין שלה היה מאבק עבור מעמד הביניים. והנה אותה מפלגה שמה את כל המאסה הכבדה בצמצום הגירעון על כתפי מעמד הביניים והשכבות החלשות, הן בעליית המע"מ והן בהגדלת מס הכנסה על-ידי הגדלת אחוז המס במדרגות המס. ואני שואל, כמה מטען של בושת פנים צריך לכבס ולכבוש? כמה בושת פנים צריך כדי לבגוד בציבור שבחר בך? כמה כפיות טובה וניכור? כמה זחיחות דעת צריכה להיות בבן-אדם שלא מתרגש מהתכחשות לדבריו, אותם דברים שהביאו לבחירתו? ואם זו לא גנבת שלטון – אחמד טיבי ידידי – אם זו לא גנבת שלטון ובגידה בציבור הבוחרים, אז מה זה? הבטיחו לנו משהו חדש; הבטיחו לנו תוכנית כלכלית חדשה. עוד מעט יעלה סגן שר האוצר ויגיד: הייתם שותפים לממשלה. שמענו זאת שלושה חודשים ברצף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה יכול לייצג אותי כבר. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה אומר דורשני, שתתחיל ללמוד את הנתונים. הבטיחו לנו משהו חדש; הבטיחו לנו תוכנית כלכלית חדשה. הבטיחו שינוי בסדרי העדיפויות. היכן כל ההבטחות? ואם בחוצפה עסקינן, כנראה זה לא מסתיים בגנבת השלטון, זה ממשיך גם בכחש ובכזב. בתחילת הקדנציה באה הממשלה לכנסת ולסיעות האופוזיציה וביקשה את אישור הכנסת להאריך את הזמן להגשת התקציב, בטענה עיקרית שצריך זמן להכנת תקציב רציני; הגירעון גדול, הבור, הבולען, כל ההגדרות. והנה שר האוצר, שהוא גם מר טלוויזיה, כותב הטורים בעיתונות הכתובה, הזן החדש, אני קורא לו שבתאי צבי של הבחירות האחרונות – כן, מי שלא יודע, נביא השקר של הבחירות האחרונות – הבטיח והבטיח, ונהרו אחריו – ציבור רחב שרצה שינוי – נהרו אחריו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דמוקרטיה. <יעקב מרגי (ש"ס):> רצו שינוי סדרי עדיפויות. ומה עשה אותו שבתאי צבי? לקח את כל ניירות העבודה מאותן מגירות באוצר. ראינו אותם, ידידי שר האוצר, ראינו אותם בממשלה הקודמת, את אותם ניירות של פקידי האוצר, שהוא במהלך מערכת הבחירות ואחריה זלזל בהם ובז להם – לקח את כל תיקוני העיוותים שנעשו בקדנציה הקודמת, תיקונים שעברו בהחלטות ממשלה והכנסת, ולעתים אף בניגוד לדעתם של פקידי האוצר – שר האוצר קיבל רשימת גזירות מאותם פקידים באוצר וביצע אותן אחת לאחת. ואני שואל, היכן היושרה? היכן החמלה? עליית המע"מ, הגדלת מס הכנסה, קיצוץ בקצבאות ילדים, ועוד קיצוצים וגזירות נוספות. אתם משיתים באופן ישיר ועקיף מסים וגזירות בסך כולל של בין 500 ל-1,000 שקל למשפחה ממוצעת. מומחים לכלכלה וחברה קובעים חד-משמעית שבתוכנית הכלכלית הזאת של הממשלה המוזרה הזאת ידחפו למעגל העוני יותר מ-50,000 ילדים. ואני שואל את הליכוד שרק הוא יכול, את בנט: עד מתי לעדה הרעה הזאת? סורו מעל אוהלי האנשים – ההמשך של הפסוק ידוע. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש גבול. היו ממשלות בעבר, היו קואליציות ואופוזיציות. הייתה גם שינוי ב-2003–2005, עם הגזירות של ביבי נתניהו. בסוף גם ב-2003, גם בגזירות הכלכליות, הציבור זעק. ישבו פה חברי כנסת מקואליציה ואופוזיציה, וזעקו ואמרו: היכן החמלה? אנחנו זוכרים את הקפיטליזם החזירי, ואני אומר: רבותי, העלאת אחוז המע"מ היום לכלל הציבור, למעמד הביניים, לשכבות החלשות, זה לא צודק, זה לא הוגן, זו דחיפת יד אגרסיבית לכיס של ציבור העובדים במדינת ישראל. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת אמנון כהן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. סגן השר לוי, אפשר גם בישיבה לעשות את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אסור לי לשבת – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מותר, מותר. <אמנון כהן (ש"ס):> לא, שם אסור לו. צריך להגיע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שבו שם, זה בסדר. על הכיסא שלי, זה בסדר. <אמנון כהן (ש"ס):> שם אתה יכול לשבת, ציפי חוטובלי תסלח לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. חמש דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, סגן השר, חברי חברי הכנסת, אכן, לצערי הרב אנחנו דנים היום בסוגיה קשה של העלאת מס ערך מוסף ב-1%, כאשר לפני כמה חודשים כבר העלו אותו. בתקופה האחרונה כבר העלינו אותו בכמה אחוזים, ומי שלמעשה זה עלול לפגוע בו זה שוב השכבות החלשות של החברה הישראלית. שנדע ונסבר את האוזן, כל הגבייה הזאת לקופת המדינה זה בסביבות 400 מיליון שקלים כל חודש. כאשר מכפילים את זה לשנה – 4.8 מיליארד שקל מאזרחים, ממש מתוך האוכל של הילדים. ממש מתוך המקררים של הילדים אנחנו מוציאים את זה ומכניסים את זה לתקציב של המדינה. למעשה זה מס שפוגע בכל אחד, מס רגרסיבי. במקום לעשות חשיבה חדשה, בדיקה חדשה, אותן הגזירות שדיברו אתנו עליהן לפני הבחירות, כשרצו לשבת אתנו במשא-ומתן והוציאו את כל הגזירות הקשות שביטלנו אותן בעשור. כשביטלנו, כל פעם באה דלת חדשה והביאו לנו ואנחנו ביטלנו אותן. בחוק ההסדרים החדש נראה את אותן הגזירות שהתנגדנו להן וביטלנו אותן כל שנה. דיברו גם חברי קודם על מע"מ דיפרנציאלי, אנחנו גם הגשנו הצעות חוק בנושא הזה. לצורך זה צריך חשיבה, צריך להקים מטה לבחון ולבדוק. אני גם לא אומר שייכנס פחות מע"מ מהציבור. אפשר היה לעשות את זה באופן כזה שלגבי מוצרים מסוימים שהמדינה קובעת לגביהם, יהיה מס אחר יותר קטן. לפעמים נשלם 0% מע"מ, לפעמים 5% מע"מ, כשאנחנו כמדינה רוצים שאזרחים ישתמשו באותם המצרכים. לגבי מוצרים אחרים, שהם מותרות – הרי גם כשאתה בא לסופר לקנות גבינה, יש לך במקרר אלף ואחד סוגים. יש דברים שאנחנו צורכים כתזונה נכונה ויש דברים – כמותרות. אנשים שיש להם כסף יכולים באמת לאפשר לעצמם, אנחנו לא פוגעים בהם. אבל לא יהיה שום דבר אם המע"מ שהוא ישלם יהיה במקום 18%, 25% מע"מ. מע"מ על הגבינה, נניח גבינה 5%, שזה גם בריאותי, וגם אנחנו, אנחנו כמדינה, רוצים לתת לילדים שאין להם מה לאכול, כדי שתהיה תזונה נכונה וגם יהיה זול יותר, אפשר להוריד אותו ל-5%. בסופו של דבר אפשר לדאוג שלא תהיה פגיעה בהכנסות של המדינה. אנחנו נהיה כמו – "עולם חסד ייבנה". העשירים ישלמו קצת יותר והעניים ישלמו קצת פחות; לא אמרתי שלא ישלמו, ישלמו פחות. זה גם הוגן, זה גם הגון. אנחנו כחברה גם מוכנים לזה. אני חושב שהחברה גם מוכנה למהלך כזה. אולי זה מצריך קצת חשיבה, לצאת מהקופסה, אבל לא, אנחנו עושים את מה שהכי קל. בהחלטה אחת, ועדת הכספים, מליאת הכנסת באותו יום, וביום ראשון מתחילים כבר אזרחי מדינת ישראל לשלם 1% נוסף מס, ממש נכנסים לכיס של האזרחים. כשאנחנו מסתכלים ברמת המדינה, במי פוגעות בסך הכול כל הגזירות הקשות שיביאו על עם ישראל, זה למעשה, מי שנמצא בעשירון התחתון ישלם מההכנסות שלו וייגרעו ממנו 8.4%. את זה המדינה אומרת. ומהעשירון העליון – כשאנחנו אומרים "עולם חסד ייבנה", שהוא יכול לשלם – בסך הכול הפגיעה שלו, על-פי מדדים שראיתי ונתונים, ב-1.6% סך הכול העשירון העליון נפגע. מ-80,000 שקלים הוא נפגע ב-1%, וכאשר הוא ב-5,000 שקלים כבר צריך לוותר בהכנסה על 8.4%. אנחנו חיים במועדון של ה-OECD, וגם במועדון הזה אנחנו מככבים כחברה עם השוויון – האי-שוויוניות שלנו בחברה ברמה הכי גבוהה. גם שם מצביעים על כך שאנחנו צריכים לבוא ולתקן את הדברים האלה, אבל אנחנו מצפצפים על הכול. להיות במועדון זה דבר אחד, לתקן את הדברים האלה, זה לא אנחנו. בנימה אחרונה אני רוצה להגיד שבאחד המקומות ראיתי ששר האוצר אומר: אני רוצה להיות ש"סניק של מעמד הביניים. ש"ס אמיתית אף פעם לא פגעה בשכבות החלשות, אלה ששלחו אותם. בשביל להיות ש"סניק אמיתי צריך לעבור הרבה הרבה זמן, הרבה לימודים והרבה דברים. לך יש מעמד ביניים שבחר בך. הראשונים שבגדת בהם, זה הם. ש"סניקים אמיתיים לא עושים את הדברים האלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אמנון. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת אריאל אטיאס. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, זה יום עצוב שאנחנו דנים בסוגיה שהיא מובנת בלי כל הנאומים שהיו במליאה, ובמיוחד אחרי כל הנאומים שחברי פה לפני דיברו. התוכנית הכלכלית שאושרה בממשלה יש בה כמה הצעות שצפוי שיפגעו במשפחות עם ילדים, ובאופן מיוחד במשפחות ברוכות ילדים. שיעורי העוני בקרבן, ידוע לנו שהם גבוהים, ולכן הפגיעה בהן גדולה עוד יותר. אנחנו היום דנים במע"מ. אנחנו דנו בשבוע שעבר וכנראה נדון בשבועות הקרובים בכל הגזירות האחרות שהממשלה הזאת מביאה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אטיאס, אפשר לשבת, החבר שלכם מדבר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אנחנו לפעמים חושבים שהדעה שמובעת על-ידי האוצר היא בעצם, כביכול, הדעה הכי מקצועית והכי מקובלת. אנחנו – זה לא משנה אם אנחנו בקואליציה או באופוזיציה, אנחנו הרבה פעמים, כשחושבים לעומק, מאיפה מגיעים למסקנות האלה, אדוני היושב-ראש? מאיפה מגיעים לאותה עצה; אני לא פוטר, כמובן, את מקבלי ההחלטות, אבל אותן דעות שמובעות והביעו את זה בקדנציות קודמות, היו החלטות – ב-2003, מי ששילם על זה ביוקר, ומי שזוכר את ההחלטות של ראש הממשלה הנוכחי, שהיה שר האוצר, הוא קיבל בזמנו גם כן החלטות כאלה פוגעניות. הוא הלך ודרס את הציבורים החלשים ב-2003 עד שנפל לו האסימון ועד שלמפלגה שהוא מייצג נפל האסימון שהגזירות האלה בסוף, אולי אולי, בצורה זמנית כביכול, התוכנית מביאה איזו הקלה, אבל בסוף זה כל כך פוגע בשכבות האלה. בעיקר נפגעות השכבות החלשות ושכבות הביניים. הפגיעה בהן היא מתמשכת. כדי לתקן את אותן פגיעות לוקח עשור והרבה מעבר לעשור, כדי לתקן את מה שקלקלו לפני עשר שנים. אני לא מבין כרגע איך שר האוצר הנוכחי, שכולנו כבר מבינים שידיעה בכלכלה אין לו – יכול להיות שיש לו חושים טובים בכלכלה, אבל ידע אין לו. באים אותם יועצים באוצר, שניסו למכור בקדנציה הקודמת לחברינו שישבו בממשלה ולא קיבלו את העצות של אותם פקידי אוצר. גם אז כבר ידעו שיש צורך בגזירות כאלה או אחרות. אז לא קיבלו, והיום שר האוצר לוקח מהם את הדברים האלה, כביכול בכותרת שיש מצב קשה במשק, יש גירעון במשק וכדומה. אני לא אחזור כרגע על כל אותן טענות נגדיות, שלא אומרים אותן רק חברי פה בכנסת, שדעתם נחשבת. דעתם של החברים צריכה להשפיע לא פחות מדעת המומחים שיושבים באוצר. באים לפה כלכלנים בכירים אחרים, אנשים שמבינים בכלכלה ויודעים לתת אלטרנטיבות לאותן גזירות שהאוצר מביא. כנראה יש איזו אטימות שלא מוכנים לשמוע דעה אחרת, רק מה שכרגע השתכנעו ורוצים להעביר. מה לעשות, המוסד לביטוח לאומי – הזכירו פה קודם – המוסד לביטוח לאומי נהיה נועז הפעם והביא חוות דעת מומחה. אנשי מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי, האמינו לי, לא חשודים בכך שהם כל הזמן באים וחושבים בדיוק על אותן שכבות חלשות, לטובתן. אנחנו הרבה פעמים פה בכנסת מנהלים מולם ויכוחים מאוד קשים. הם קשים לשכנוע ולשנות. פתאום הפעם הם מביאים לפה את אותה חוות דעת שפורסמה ברבים. הם מצביעים על אותן פגיעות שעלולות להיות באותן שכבות חלשות. העוני יגדל ואותן שכבות שסובלות עכשיו, הסבל שלהן יגדל עוד יותר. ומשום מה גם להם כבר לא רוצים לשמוע, גם הם כבר הפכו לחשודים שמשהו לא בסדר אצלם, בחשיבה שלהם. אדוני היושב-ראש, אתמול נתקלנו פה, בדיון בכנסת, במשהו שהוא כל כך צורם. בוועדת המדע, בראשות חבר הכנסת גפני, ישבנו עם המדענים הראשיים, והביאו שם נתונים על קיצוצים בתקציב של המדענים הראשיים. אנחנו יושבים מול אנשים לא רק מהמערכת הממשלתית, אלא יושבים שם אנשים שנקרא להם – במובן האקדמי, במובן המדעי, הם ראשי המוחות של המדינה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. הם מביעים עמדות הכי הגיוניות, והכי כלכליות, שאם נותנים להם שקל הם מסוגלים לייצר מהשקל הזה בין 5 ל-10 שקלים. ופה יש ויכוח בין אותה פקידות מקצועית של האוצר, שמישהו כנראה גם תומך בהם אחר כך בדרג המחליטים, לבין דעה אחרת שמביאה משהו לייעול. האטימות הזאת, סגירת האוזניים הזאת תתגלה בסוף – אנחנו, והציבור החלש במיוחד, נשלם על זה ביוקר, וכדי לתקן אותן אולי נצטרך כנראה עוד אסון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מיכאלי. אני מבקש שקט באולם, בבקשה. חבר הכנסת ליצמן, בבקשה לשבת. גם לך מותר לשבת, חברת הכנסת יחימוביץ. חבר הכנסת אריאל אטיאס, בבקשה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ליצמן, שב בבקשה. חברת הכנסת יחימוביץ, אני מבקש שנית, בבקשה לשבת. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – הדיון שבפנינו מקורו בהחלטה שערורייתית, לא פחות מזה. היא שערורייתית בגלל הפער הבלתי-נתפס בין ההבטחות ערב הבחירות, של שר האוצר יאיר לפיד, לבין המהירות שבה ההבטחות האלה נהפכו – אתם יודעים, אומרים, הפר הבטחה, קוראים לזה שיקר, ככה קוראים לזה אצלנו. זה נקרא לשקר לבוחרים. להפר הבטחה זה מכבסה. להגיד אמינות של פוליטיקאי, בסוף, בן-אדם עמד מול מצלמה, פעם אחר פעם במשך שנה, והבטיח: העלאת מסים זה קו אדום; לא נפגע במעמד הביניים. מה שעושים היום – מעלים מסים פחדניים, עקיפים, שפוגעים בשכבות החלשות, שפוגעים במעמד הביניים; והבלוף הזה, שמי שמרוויח יותר מ-64,000 שקל לא יקבל קצבת ילדים, ובתמורה לזה מקצצים 2 מיליארד בקצבאות הילדים, זה הרי זריית חול בעיני הציבור. מה זה נותן, הגזירה הזאת, כביכול, שגוזרים על מישהו שיש לו 64,000 שקל בחודש, ובדרך כלל קצבאות הילדים של אותן אוכלוסיות הן לא מהגבוהות, שמורידים לו את זה? כשאומרים שמעלים מע"מ לכל מי שמתפרנס – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> עד שתגיע למשכורת של 64,000 כבר אין ילדים שצריכים – זה סתם שטויות. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אז אמרתי את זה בעדינות, לא רק שאין, אלא מראש לא היה הרבה. אני אומר משהו נוסף. רוב מכריע של הכסף שיש לאנשים העובדים, מריקי כהן מחדרה ועד מסעודה בוזגלו בשדרות או בקריית-שמונה, הולך לצריכה. הצריכה הזאת זה מע"מ. המע"מ הזה זה בסך הכול גזירה שהתפקיד שלה למלא את הבור, כפי שהם קוראים לזה, אבל זה פוגע בכלכלה, זה פוגע בשכבות החלשות, זה פוגע במעמד הביניים, וזה פוגע גם באותם זוגות צעירים שיאיר לפיד במערכת הבחירות עשה עליהם קמפיין שלם, שהוא ידאג לדיור, הוא לא ידאג לסקטורים, הוא ידאג לכולם. מה הבשורות שקיבלנו בדיור מאז שהוא נבחר? קיבלנו מס משפרי דיור 3.5% מהשקל הראשון ממי שמכר דירה – הייתה לו דירה, מכר אותה בשביל לשפר את הדיור שלו – ואפילו מי שהנמיך את הדיור שלו, מי שהיה לו ארבעה חדרים וירד לשלושה, ומשלושה לארבעה – הוא כבר שילם על זה מס פעם אחת, עכשיו לוקחים לו מס גזל עוד הפעם. זו הבשורה הראשונה בדיור, קיבלנו אותה בשבוע שעבר, כשהעבירו את התקציב. מה אנחנו מקבלים השבוע? עוד הצעה לדיור – 1% מע"מ. 1% מע"מ בדירה ממוצעת זה יותר מ-20,000 שקל, תוסיפו בין 50,000 ל-80,000 שקל מס משפרי דיור, אנחנו נמצאים קרוב ל-100,000 שקל מסים חדשים על מעמד הביניים בתחום הדיור. זה הבשורה. זה הדבר השלישי. אני מונה מה קיבלנו מהבטחות לפיד בתחום הדיור מאז שהוא נבחר, תראו איזה הספק – איזה הספק – 3.5% זה כמעט 80,000 שקל בדירה ממוצעת, קיבלנו עוד 20,000 שקל עכשיו, תוספת ישירה על המע"מ, ואנחנו קיבלנו גם – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מכובדי השר אהרונוביץ, אני שומע אתכם כל הזמן שם מן הצד. אנא בטובכם, תשבו ותנמיכו קצת. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – קיבלנו גם בשורה נוספת לפריפריה – מבטלים את מענקי המקום – 100,000 שקל סבסוד פיתוח והשתתפות בקנייה של דירה ראשונה, החלטה שעברה בממשלה אחרי קרב קשה מאוד שהובילה תנועת ש"ס, הצעת חוק שהוביל חבר הכנסת יצחק וקנין. בפועל ההחלטה הזאת הגדילה ב-30% את התחלות הבנייה בפריפריה. ואני, כל כך לא נעים לי מהשר מאיר כהן מדימונה, שלא הפסיק לברך אותי כשההחלטה הזאת עברה, כשמענקי המקום בפריפריה – הרים טלפון, שלח מכתב, הוא מופיע בארכיון של המשרד עד היום, שההחלטה הזאת, שמקבלים מענקי מקום בפריפריה, תעודד הגירה חיובית. רוב ההצלחות במכרזים של משרד השיכון בדימונה קרו בגלל המענקים האלה. אבל מה לעשות, באו וסיפרו לו שזה – תפרו את זה לסקטורים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני אבקש לסיים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – ולכן אנחנו צריכים לשים על זה גרזן. זה חלק מהפופוליזם על האח אשר, ועל האח חיים, ויש האחות ריקי כהן – מספיק עם הערבובים האלה, ועם השקרים האלה, הציבור יותר חכם ממה שאתם חושבים. גם חלק גדול מהציבור בכלל לא קורא סטטוסים בפייסבוק, יש גם כאלה, אתם צריכים לזכור אותם, ומי שכן קורא, או מי שמקבל את ה"גזור הדבק" מהתקשורת, זה כבר לא עושה עליו רושם, כי בסוף הוא רואה את הפער הבלתי-נתפס בין הבטחות בחירות לבין המעשים בפועל. ולכן, אנחנו חושבים שצריכים להתנגד לשערורייה הזאת. אני לא רוצה להרחיב על מע"מ דיפרנציאלי, דנו בזה בעבר, אין סיכוי שמשרד האוצר במתכונתו הנוכחית יבדוק את זה אפילו. מדינות ה-OECD, זה היה רק בשביל לקבל כבוד, אבל בפועל, בקרב מדינות ה-OECD אנחנו הכי נמוכים בעוני, לא מיישמים את המע"מ הדיפרנציאלי, ולכן צריך להתנגד לזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אטיאס. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן, ואחריו – חבר הכנסת משולם נהרי. בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר מאיר כהן, מורי ורבותי, שלמה המלך – כבוד הרב ריבלין, שלמה המלך אמר: "אי לך ארץ שמלכך נער" – איזה משפט עוצמתי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תחזור. <יצחק כהן (ש"ס):> "אי לך ארץ שמלכך נער". <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הוא אמר "נער", ולא "בער". <יצחק כהן (ש"ס):> אבל הבעיה שפה זה גם נער וגם בער. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> למעלה לא שומעים. <יצחק כהן (ש"ס):> "אי לך ארץ שמלכך נער" – איזה משפט עוצמתי. איזה אחריות כבדה לקחת תיק כמו תיק האוצר, לשים בראשו נער – נער יפה, עם ג'ל, עם פייסבוק, עם תקשורת, עם צעירים; תגידו אתם מה שאתם רוצים, אבל זה נחמד כשמדובר במסיבת סיום של כיתה י"ב, זה נחמד כשמדובר באיזה תנועת נוער, זה אסון כשמדובר במדינה. זה לא יכול להיות, מישהו פה צריך להגיד: די, זה מוגזם בכל קנה-מידה. אין לו מושג בכלום. <קריאה:> בעוד שנה יהיה טוב, איציק. <יצחק כהן (ש"ס):> הלוואי, אני לא מאמין. גם לא יכול להיות טוב. החורבן שהוא עשה כל כך גדול שעוד עשר שנים ייקח לתקן את זה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זה כבר קרה לביבי, הוא עשה את זה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> שבועיים ראשונים שלו בתפקיד, הוא כבר חטף כרטיס אדום – לא צהוב, אדום – מחברות דירוג האשראי. כבר אמרו: הי, הי, תירגע, חבר, זה לא עובד ככה; העלה את תקרת הגירעון, הוריד אותה, פרץ את תקרת האוצר, הוריד אותה, יש כלל פיסקלי, אין כלל פיסקלי, ישב עם יושב-ראש ההסתדרות, הכול בסדר, מסיבת עיתונאים משותפת. כל הדברים ההגיוניים שאמרו לו, אבל אמרו לו, תיזהר זה קבוצות לחץ, אז ירד. אז על מי הוא מתנפל? יש המנטרה: השאירו לנו גירעון, השאירו לנו בור. על מה הוא מדבר? נכון, יש גירעון. יש 4.1% תוצר גירעון. אבל הוא יודע ללכת אחורה? בניכוי – מה שהוא רוצה. מה היה הגירעון ב-2009, פרופסור ברוורמן? <יצחק וקנין (ש"ס):> 5%. <יצחק כהן (ש"ס):> 5.1. התחיל ב-6.2, עם פעילות מאומצת ירד ל-5.1. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> פרופסור ברוורמן, צעקנו ברחובות: השאירו לנו בור, צריכים לכסות את הקטסטרופה? כל מיני שטויות, כל מיני הבלים? יש גירעון, טפל בו; תציג תקציב שמטפל במנועי צמיחה, שיביא משקיעים, שייצר מקומות עבודה, שימשיך להוריד את יחס חוב–תוצר. דרך אגב, עם כל הגירעון – כל הגירעון – אתה יודע מה היחס חוב–תוצר של ישראל, שהשאירו לו אלה שהשאירו לו? 73%. הרבה יותר נמוך מהממוצע של ה-OECD. הלוא הגירעון בסוף הולך לחוב. אז יחס חוב–תוצר בנתונים היסטוריים – אין, לא היה דבר כזה נמוך. פרופסור ברוורמן, זו לא תעודת הוקרה? 14.8 צמיחה – אז מה, בשביל זה צריך להתנפל על הדבר שהכי קל להתנפל עליו? השר אטיאס, חבל שאתה יוצא, אני מגיע לשיכון – זו סיבה להתנפל על חרדים, חרדים, חרדים, חרדים, כאילו הם גרמו לגירעון הגדול הזה? דבר שלא היה ולא נברא. כשהסתברו לו המספרים אז הוא התחיל להגיד כבר – ואגב, כל ראשי – – – איפה הם? השר כהן? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> כן. <יצחק כהן (ש"ס):> ראשי המפלגה שלך בזמן האחרון משתמשים במונחים לא מקובלים; פעם אחת צעק "טפילים" והתנצל – לפיד צעק על אריה דרעי – – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מאיר, ר' מאיר – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> כן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – לפיד צעק על אריה דרעי "שקרן" – כשרואים את הכתובת של האס.אם.אסים הסתבר שהשקרן זה לא אריה דרעי, סליחה, עם כל הכבוד. אתמול שר החינוך המהולל, הרב הגדול, הרב הגאון – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> שי טירון. <יצחק כהן (ש"ס):> – – הרב שי – רב, מעניין איפה הוא נבחן לרבנות – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – הוא כבר אומר: "פרזיטים". זה המפלט של החלשים; כשאין להם כבר מה להגיד, אין להם מה להציג, מתחילים להתנפל בשפת ביבים, בשפה לא ראויה, והם יחריבו את הכלכלה, הם כבר החריבו את הכלכלה הישראלית. צריך לעצור אותם. ואיך לא רעדה להם היד כשחתמו על העלאת המע"מ ל-18%? – כשיש תחליפים – ויש תחליפים. איך לא רעדה להם היד – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – כשביטלו את המענקים ששר השיכון אטיאס הביא לפריפריה? יושב פה ראש עיר מהפריפריה – לעומת זאת נתנו מס הזוי שמשפרי דיור, זאת אומרת, כל זוג צעיר, כל מעמד הביניים, ישלם עוד 70,000 שקל אם הוא חלילה ירצה לשפר – נוסף על כל הגזירות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת – – – <יצחק כהן (ש"ס):> נראה לכם הגיוני? אדוני היושב-ראש, נראה לך הגיוני? תגיד, תענה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת יצחק כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> הבנתי, הוא אמר שלא. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת יצחק כהן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נשמע עכשיו הודעה של מזכירות הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצווים> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הדובר הבא, חבר הכנסת משולם נהרי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. משולם נהרי איננו. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, קצת קשה לי, ככה, להמשיך באותה דרך של חברי יצחק כהן. באמת נתת לנו הפוגה של כמה דקות, ככה, לחייך, מהכעס ומהצער הגדול שיש לנו מהממשלה הזאת. באמת, זה יום עצוב, והאמינו לי שכל יום הוא יום עצוב מאז שנבחרה הממשלה הזאת. מדובר בגזירה קשה. כשמדובר על מע"מ זוהי גזירה קשה ביותר. זה לא פוסח על אף אחד, לא על העשירים ולא על העניים. כשמדובר על העשירים זה כסף קטן, אבל כשמדובר על העניים זה כסף גדול. ואם אתה מוסיף לזה את כל ההטבות שביטלו – ודיבר כאן ידידי שר הבינוי והשיכון לשעבר על ההטבה שנתנו לפריפריה, הוא שכח להזכיר את אותה הטבה שנתנו לתושבי ירושלים, שגם היא בסדר-גודל של 70,000 שקל, וגם אותה הורידו. ותוסיף לזה את המע"מ, ותוסיף לזה את מס הכנסה, ורבותי, זה עדיין לא נקרא שפגעו בשכבות הביניים – מי כבר מדבר על החלשים? החלשים כבר לא קיימים, הם מתו. אבל איפה סגן שר האוצר, המשיב הלאומי והמגן על שר האוצר? אני מכבד מאוד את סגן שר האוצר, אני מכיר אותו, אני גם מוקיר אותו. בשבוע שעבר עלה כאן, על דוכן הכנסת, דיבר בלהט והגן על שר האוצר, הגן על מדיניות הממשלה. אני מתפלא עליו. אני מכיר אותו כאיש שיודע לעבוד. איך הוא אומר מעל במה זו – למען דיוק, בעניין: לא היו שום עליות במחירים של מצרכים. זה מה שהיה לו להגיד. אין עליות? מעלים מע"מ, מעלים מס הכנסה, מורידים הטבות, ואין עליית מחירים? אז אני שואל אתכם, זה אחראי, לעמוד כאן על הבמה לדקלם מה שאומרים לו? אני מציע לו, באמת, תתחיל לקרוא את הנאומים, תתחיל לבדוק את מה שנותנים לך, ואל תדקלם נאומים. זה לא כבוד לך, ואל תשכח, אתה לא מייצג את עצמך, אתה מייצג את הממשלה, ואתה אומר דברים שאינם נכונים. אדוני היושב-ראש, ביקשתי, בזמני, להוריד את המע"מ – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לא לדבר בניידים באולם. בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> – – ביקשתי לבטל את המע"מ או לפחות להקפיא את המע"מ על מוצרי היסוד ומוצרים לתינוקות. זה גם כן – זוג צעיר מביא ילד לעולם, צריך להתמודד עם המון בעיות. אז אמרנו, לפחות כלפיהם, אל תעלו את המע"מ. תורידו בכלל את המע"מ לקבוצות האלה, למוצרי יסוד, למוצרי תינוקות. אין, שום דבר. כאילו לא קרה, ממשיכים מדיניות. הכי קל להיכנס לכיס של כולם, לקחת משם, ולהגיד: אין ברירה, יש בור גדול בתקציב, צריך למלא אותו. במקום לעשות חושבים ולראות איך אנחנו בכל זאת פותרים את הבעיה של אותו בור, מצד אחד, ומאידך לא פוגעים באותן שכבות חלשות; הם כבר מכופפים, נותנים להם עוד מכה כדי להשכיב אותם לגמרי, שלא יקומו. מישהו עשה חשבון כמה יעלה למדינת ישראל לשקם את אותן משפחות, את אותן שכבות חלשות – כדי לשקם אותן אחרי המכה הקשה שהולכת לנחות עליהן? מישהו בדק? כאשר אותו זוג צעיר הלך וחתם על חוזה, מתוך תקווה שהוא הולך לקבל 60,000 מענק מקום, בפריפריה, והוא התחייב בחוזה – מי יממן לו את זה? מי ישלם את הקנס של הפרת חוזה? מישהו חשב על זה? לא. זאת ממשלה פופוליסטית, שכל מה שמעניין אותה זה כותרות. ומה לעשות, יש לנו שר אוצר, שחקן טוב, יודע מה זה תקשורת, וכל העבודה שלו זה תקשורת. ובתקשורת הדבר הכי להיט, הכי חם – תכה בחרדים, תקבל תקשורת. חבל. חבל. רק אסיים בדבר אחד: רבותי, זאת התאכזרות לשמה. ותזכרו דבר אחד, לא נבחרתם לעולמי עד ולעולמים. זו רק ההתחלה. לא תאריכו ימים. היו טובים מכם. ברגע שפגעו בשכבות החלשות, אנחנו ראינו את התוצאה. זאת ממשלה בלי מזוזה. ממשלה בלי מזוזה זה כמו בית בלי מזוזה – אין שמירה, אין מי שיגן. אני מאוד מקווה שזה יהיה זמן קצר יותר ממה שכולנו חושבים כלפי הממשלה הזאת. תודה רבה, אדוני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אריה דרעי. <אבישי ברוורמן (העבודה):> איציק, עיני העם נשואות אליך. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב בראש, חברי חברי הכנסת, למה אני חושב ששר האוצר הוא חובבן? איך אתה מזהה מהר שפקידי האוצר הצליחו בזמן קצר – זמן קצר אני אומר – להעביר את כל מה שהם רוצים, וכל מה שחפץ לבם, בתוך תקופה של פחות מחודש וחצי? רבותי, אני זוכר את שר הפנים אברהם פורז – שהיה פרלמנטר מצוין לדעתי – כאשר הוא קיבל לידיו את משרד הפנים, הדבר הראשון שפקידי האוצר הבינו, שיש להם עסק עם אחד שמוכן לנדב להם את כל תקציב משרד הפנים. הורידו את התקציב מ-3 מיליארד ל-1.8 מיליארד. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מענקי האיזון. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני מתכוון למענקי האיזון. ואת תקציב הפיתוח הוא מחק. 500 מיליון נמחקו כלא היו. בן-רגע. אחרי כן היינו צריכים לתקן את זה קרוב לעשר שנים, רבותי. כולם יודעים אילו "סיבובים" עשינו בוועדת כספים כדי לתקן את זה, ולהוסיף עוד 200 ועוד 200. השר מאיר כהן, כראש רשות, יודע את הדברים, אני לא מספר סיפורים. ואני אגיד לכם מה שקרה פה, אותו דבר. פקידי האוצר שמו לב שיש להם אחד שלא מבין כלום בכלכלה. ואני אומר לכם, לא מבין. כי אם הוא היה מבין, הוא לא היה הופך את כל מה שהוא אמר ב-180 מעלות. הוא הפך – פשוט לא ייאמן מה הוא הצליח לעשות בתקופה כל כך קצרה. אני אגיד לכם – אמר את זה סגן השר – ב-2009 הגירעון היה 5%, אמרתי את זה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סגן השר לוי, כל עם ישראל צופה בך מדבר בטלפון ברגע זה. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני זוכר, אמרתי את זה לפני כשבועיים – הגירעון היה 5%. ולא התנהגנו כמו שהם מתנהגים עם 4.6%. וכאשר, רבותי, יחס חוב–תוצר היה הרבה יותר גבוה. אני פשוט מתפלא איך עובדים עליו. והוא אוכל את כל מה שמבשלים לו. לא רק זה, אני חושב שהוא בולע את זה. כמו שמפטמים אווזים, ככה עושים לו. ואני מדבר במלוא הרצינות. עם כאב לב גדול אני מדבר, רבותי. אני אומר את הדברים בצורה קשה, אבל זה כאב לב. איך אפשר לעשות ככה לשר אוצר? איך אפשר להאכיל אותו? אני זוכר שהביאו לנו את יושב-ראש ההסתדרות עיני לוועדת כספים. ודיברו על איזה מצ'ינג לאותם עסקים שהולכים להתמוטט ב-2009. ופעם אחת אפילו לא שמעתי שמאשימים את הממשלה הקודמת, של אולמרט. איך מתמודדים עם בעיה של גירעון של 5%? לא עושים מזה סיפור. טיפלנו בזה בלי להעלות מע"מ, בלי להעלות מסים. נתנו מענקי מקום. הצלחנו להביא מה שלא הביאו ממשלות אחרות, לפריפריה. אתם מבטלים את הכול. גוזרים על ציבור גזירות שהוא לא יכול לעמוד בהן. ואני אמרתי, ואני חוזר ואומר, בואו תיקחו ממני, אני חבר כנסת. זו לא דמגוגיה. שרים וחברי כנסת – תיקחו מכל מי שמרוויח במגזר הציבורי 35%. מכל המגזר הציבורי – מנכ"לים, רבנים, שופטים, שרים. כולם. אני אומר לך, תביא את זה בחקיקה. תביא את זה בחקיקה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> תביא את זה בחקיקה. למה אתה מביא עלי? למה אתה גיבור עלי, כדי להיות דמגוג? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה לא עשית את זה? <יצחק וקנין (ש"ס):> זו אפילו לא קופה קטנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני, זה אפילו לא קופה קטנה. מה שאתה לוקח ממני ומהשרים זה 8 מיליון שקל. זה לא קופה קטנה של חברי ועדת הכספים. אמרתי את זה פה. תביא את זה – כל מי שמקבל מעל 35,000 שקל – אני מודיע לך, כמו שהבאת את המע"מ, אני אצביע ראשון. אני מתחייב לך. אנחנו יכולים לספוג במשכורות שלנו. השכבות החלשות לא מסוגלות. אתה מטיל עליהן גזירה שלא יעמדו בה. כנראה אין לכם רגש. אתם לא מבינים. אתם לא מבינים את המצב של משפחה שמשתכרת 10,000 שקל. אתם אפילו לא יכולים להבין את זה, כי לא נתקלתם בזה. אתם לא מטפלים בזה. <דוד אזולאי (ש"ס):> הם גרים בתל-אביב. <יצחק וקנין (ש"ס):> לא נגעתם בזה מעולם. ולכן לא יעזור לכם כלום, הציבור כבר הבין עם מי יש לו עסק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <יצחק וקנין (ש"ס):> הפריעו לי, עוד כמה מילים. אני אומר לכם, חבר'ה, אם אתם לא תשנו – אני לא יודע כמה זמן יהיה לכם, ואיך יצא התקציב הזה בסופו של יום – אם לא תשנו את הדברים, אתה יודע, המרחק בין 19 ל-15 הוא לא רחוק. ומה הכוונה? הייתה מפלגה שהתנהגה באותה צורה, עם 15 מנדטים. ונשארה עם אפס מנדטים. אפס. אני אומר לך, אתם תהיו מתחת לאפס. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת וקנין. חבר הכנסת אריה דרעי. נמצא? לא נמצא. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. אני מבקש שקט באולם. חמש דקות. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> קיבלתי עצה טובה מידיד טוב, חבר הכנסת ברוורמן, לא לדבר על חרדים, אלא על המשק, והוא צודק. אוי לנו ואבוי לנו שאסור לנו כבר לייצג את הבוחרים שלנו כי הם לא לגיטימיים במדינת היהודים. זה הזכיר לי מעשה שהיה היום בצהריים בכנסת, אדוני היושב-ראש הקודם. יושב-ראש הכנסת הנוכחי – ויסלח לי שאני מלשין עליו – התפלל תפילת מנחה. נכנס צלם, התחיל לצלם אותו מכל הצדדים. חשבתי רגע, בתוך בית-הכנסת – כן, להוכיח, שהוא לא יוכל להכחיש, היושב-ראש, שהוא התפלל מנחה. אני אומר לך, הרגשתי מאוד לא נוח. אז אני לא רוצה לדבר על החרדים, אני רוצה לדבר על המע"מ. אבל על משהו אני כן צריך לדבר, על משל יותם. דיבר פה חבר הכנסת איציק כהן על הדבר הנורא, שלקחו אדם, שלפי עדותו לא מבין כלום בכלכלה, והעמידו אותו כשר האוצר. כמו שישימו אותי על מטוס "ג'מבו", ואני לא אמחל על כבודי לשבת במחלקת נוסעים, אני ארצה להיות הטייס – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, בבקשה. חבר הכנסת אייכלר מדבר, נא לא להפריע. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ולהטיס לארצות-הברית מטוס עם 400 נוסעים בלי שום ידע. אז כולכם מכירים את המשל – הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ובאו לזית, אמרו לו: מלכה עלינו. הוא לא הסכים; הוא אמר, לא יכול. הלכו לתאנה, ותאמר: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה. אני לא מסוגלת. הלכו לגפן, ותאמר להם: החדלתי את תירושי המשמח אלוקים ואנשים. ויאמרו כל העצים אל האטד – אני לא יודע, כל העצים השתגעו ביום הבחירות ההוא? כל תל-אביב הלכה אל האטד ואמרה: לך אתה, מלוך עלינו? לא כל תל-אביב, חלק הצביעו לאחרים גם. אבל חצי מיליון המליכו את האטד. ויאמר האטד בפייסבוק: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי. ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון. ארזי הלבנון, אדירי התורה, קיבלו היום איום מהמלך האטד, כשהוא בא אליהם ואמר להם: אני מדבר אליכם כאחים. הוא פנה אל האחים החרדים, ולא לנציגים שלו ולפוליטיקאים שלו, הוא הדגיש את זה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יותם היה היום בכנסת? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> האטד היה היום, שר האוצר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> משל יותם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> משל יותם. על זה דיברתי, אמרתי לכם מההתחלה. בכל אופן, הוא נקט גישה מצוינת, לדבר אל החרדים ישירות. מי סיפר על דמוקרטיה ייצוגית? הם פרימיטיבים, הם יודעים מה זה דמוקרטיה? בשביל מה הלכתם לבחירות, בחרתם כנסת שבחרה ממשלה? פידל קסטרו מדבר ישירות אל האזרחים. הדיקטטור הגדול לקח חצי מיליון קולות, השתלט על 8 מיליון אזרחים. בוחרי הליכוד והבית היהודי הפכו לעבדיו הנרצעים והוא נהיה המלך היהיר. והוא מדבר אל העם, ומה הוא אומר לציבור החרדי? בואו, אני ואתה נחיה כמו שחיו אבותי ואבותיכם. וזה הזכיר לי את משלו של רבי עקיבא, שהקהיל קהילות ברבים ולמד אתם תורה, בניגוד, אגב, לחוק הרומאי, שאסר לימוד תורה, כי התורה מחנכת, כידוע, לעצלנות. גם פרעה כבר אחז כך, ואחרים; הסובייטים אמרו שאסור ללמד ילדים תורה כי הם לא פרודוקטיביים. אבל בארץ-ישראל לא כולם חושבים כך, וגם לא בתוך הממשלה. אבל בא אליו פפוס בן יהודה ואומר לרבי עקיבא: אתה לא מפחד לעבור על החוק מפני המלכות? יש סנקציות פליליות. ייקחו אותך לבית-הסוהר, אולי ישלחו אותך לסיביר. אמר רבי עקיבא, אמשול לכם משל: השועל הלך על שפת הנהר וראה את הדגים שהיו מתקבצים ובורחים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו הדגים: בורחים אנחנו מפני הרשתות שמביאים עלינו בני-האדם. אמר להם: שמא רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כמו שדרו אבותי עם אבותיכם? פשוט הוא יטרוף אותם ובבטן של השועל יהיה להם מאוד נעים. אמרו לו הדגים: וכי אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה. ומה במקום חיותנו, בתוך המים, אנחנו מתייראין, במקום מיתתנו, מחוץ למים, על אחת כמה וכמה. אמר רבי עקיבא לפפוס: אנחנו היהודים, עכשיו, שיושבים ועוסקים בתורה, שנאמר עליה "כי הוא חייך ואֹרך ימיך", אנחנו מתייראים מהמלכות, אם אנחנו מבטלים מהתורה, שזה חיינו, ומביאים אותנו למצב מיתתנו, על אחת כמה וכמה. רבותי, אנחנו היום בכ' בסיוון. לא הרבה קהילות עדיין זוכרות את היום הזה, אבל היום הזה הוא יום שבו לפחות בחסידות בעלז ואחרים אומרים סליחות על גזירות ת"ח ות"ט וגזירות תתקל"א. תתקל"א – גזירה בצרפת, ובת"ח-ת"ט היו גזירות חמלניצקי. ושני הדברים קרו באותו היום, אז זה יום סליחות. ומה זה קשור לדבר הזה? קודם כול צריך לזכור ולהזכיר שהיהדות, העם היהודי זוכר לדיראון עולם את החמלניצקים לדורותיהם, והוא זוכר לטובה את אלו שעמדו לצדו בכל הדורות – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ולאו דווקא אלה שבאו מאומות העולם. אומר היום יאיר לפיד: אל תקראו לנו גויים. אנחנו חס וחלילה לא קוראים גויים, אבל עדיף גוי הגון וטוב משליט יהודי רע ומר. מי שבא ורוצה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני כבר מסיים, אדוני היושב-ראש. מי שבא ורוצה לכפות על ארץ-ישראל, לעקור ממנה את הנשמה – אנחנו צריכים לומר: אין שום זכות קיום למדינה יהודית בלי תורה, ואין שום זכות קיום למדינה דמוקרטית שמנסה לכפות, לשנות את אורח החיים והאמונה שלהם, כי חופש הדת הוא חלק מיסודות הדמוקרטיה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת משה גפני. ישנו? בבקשה. נו, באמת, אפשר לוותר על הטלפון בתוך המליאה? חבר הכנסת גפני, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב ליצמן. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הכנסת משדרת היום שאין עתיד לעם בישראל. הכנסת משדרת היום שהמצב הולך להיות הרבה יותר רע מבחינה כלכלית ממה שהיה עד היום. הכנסת משדרת שהולכים לפגוע במעמד הביניים ובשכבות החלשות באופן חמור. לא מתחשבים בשום דבר. עוד לפני שמביאים תוכנית שלמה, שנדע – אנחנו, נבחרי הציבור, שצריכים לקבל החלטות קשות בחודשים הקרובים, שנדע מה מעלים, מה מורידים, מה יקרה למשפחה הממוצעת בישראל, אם מעלים עכשיו את המע"מ, אם יעלו מס הכנסה, אם יפגעו במעמד הביניים – צריך תמונה כוללת. מביאים העלאת המע"מ ומשדרים לעם בישראל שהדבר הכי נורא שיכול להיות מבחינת מס לא צודק, המס הכי גרוע, זה העלאת המע"מ. העלאת המע"מ לעשירונים העליונים, אין לזה בכלל משמעות. הם לא מרגישים את זה. לא בהוצאות שלהם, לא במה שהם משתמשים במקום עבודתם. מי שמרגיש את זה באופן מיידי, שזה חלק נכבד ממשכורתו, זה חלק נכבד מההוצאות של משפחתו, זה השכבות החלשות, זה מעמד הביניים. הם מרגישים את זה. ופה עשו את זה מייד באופן אגרסיבי כזה, בלי לדבר על התוכנית הכלכלית, בלי להמתין דקה אחת ולראות, אולי יש חלופות אחרות. ויש חלופות אחרות. אין מציאות כזאת שאי-אפשר לכסות את התקציב או את הגירעון בתקציב, שהוא, אגב, לא כזה כמו שהאוצר עושה אותו. אמר לי בכיר באוצר: קיבלנו פראייר למשרד, אנחנו מנצלים את זה עכשיו עד תום. והם באמת מנצלים את זה עד תום. לא היה דבר כזה. אני נמצא 25 שנה בכנסת, אני לא זוכר גזירות כלכליות כאלה קשות, שאין להן שום היגיון, שום אחיזה במציאות. כלום. לפגוע, לפגוע, לפגוע, לפגוע. יש אלטרנטיבות, חלקן אלטרנטיבות שאפשר לעשות אותן באופן מיידי, חלקן אלטרנטיבות שאפשר לעשות אותן לטווח בינוני, וחלקן אלטרנטיבות שאפשר לעשות אותן לטווח הארוך. הייתה תוכנית של יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שראיתי אותה הבוקר; תוכנית שמכסה את הגירעון אבל לא פוגעת, לא במעמד הביניים ולא בשכבות החלשות. אותו דבר, חברת הכנסת זהבה גלאון ואנוכי הגשנו תוכנית כלכלית שמביאה 43 מיליארד שקל ללא שום פגיעה במעמד הביניים ולא בשכבות החלשות. צריך אומץ, צריך חשיבה, צריך לעשות את מה שנדרש לעשות. אי-אפשר בעידן כזה, כשהמצב הוא כל כך קשה, לפי דברי האוצר, לא לעשות שום דבר אמיץ. כלום. הכול מס ערך מוסף, הכול מס הכנסה – גם על חלשים. גם אלי באו האוצר ואמרו: המצב קשה. אמרתי: בסדר, נעלה מס הכנסה, אבל אלה שמשתכרים בין 5,000 ל-14,400, הפחתנו להם 2% במס הכנסה. זה לא היה לפני שנות דור. זה היה לפני שנה. המשק לא השתנה. לא קרה פה איזה משהו דרמטי. כן, אמרתי על התוכנית הכלכלית שלך. אמרתי, אפשר – א. זה לא רע כמו שהאוצר עושה את זה. ממש לא ככה. אבל בסדר, מצאו פראייר והם מעלים הכול. אבל יש פתרונות. לא בוחנים את זה אפילו. מביאים את העלאת המע"מ לשדר ייאוש לתושבי ישראל. להגיד: תדעו לכם, הולך להיות רע. מישהו מאמין לשר האוצר שאומר שבעוד שנה יהיה יותר טוב? איך יהיה יותר טוב? איפה מנועי הצמיחה? מה יש בתוכנית הזאת שבשנה הבאה יהיו יותר הכנסות למדינה? במה? מאיפה? מתרומות? מאיפה? הרי אנשים יהיה להם פחות כסף כדי לקנות, כדי לצרוך. מפעלים יצמצמו את הייצור, יפטרו עובדים. אין לי הרבה זמן. תאמינו לי, הייתי יכול לדבר פה לילה שלם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה התוכנית שלך? <משה גפני (יהדות התורה):> אמרתי, הבאתי תוכנית. חברת הכנסת שלי יחימוביץ הביאה תוכנית, אנחנו הבאנו תוכנית. יש תוכניות שאפשר לשנות את זה. לא צריך להתאמץ כל כך, צריך רק אומץ. האמת היא שחשבתי שאפשר לסמוך על שר האוצר. בכל זאת. חשבתי שנראה אותו כאן, שהוא יסביר – ראיתי עכשיו, לפני שעליתי לדבר, ב"דה-מרקר" – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רק – אתה תכף מסיים לדבר. <משה גפני (יהדות התורה):> מסיים. אני רק מביא את זה ומסיים. רק להפיח תקווה אצל חברי הכנסת. ראיתי ב"דה-מרקר" שאתמול שר האוצר היה צריך לנסוע לפריז לכנס של ה-OECD. הוא ביטל את הנסיעה שלו מכיוון שהוא לא יכול להיות ב-OECD, יש משהו יותר חשוב. <דוד אזולאי (ש"ס):> המצב הכלכלי. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא צריך להיות שותף להחלטה על השוויון בנטל. אז הוא נשאר בארץ ולא הלך לכנס של ה-OECD, שזה חשוב למדינת ישראל. יותר חשובה ההשתתפות שלו במסיבת העיתונאים של השוויון בנטל. כך כתוב ב"דה-מרקר", לא אני אומר את זה. <נסים זאב (ש"ס):> אל תאמין להם, אל תאמין להם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> לא מאמין. כן, אני מסיים. אבל כשהוא יבוא לפה – עכשיו יש מע"מ. אומר "דה-מרקר" שהוא לא יבוא לכאן. הוא גמר את מסיבת העיתונאים של השוויון בנטל, הוא נסע לחופשה פרטית בחו"ל. הוא לא יבוא להצביע בעד המע"מ. כך כתוב ב"דה-מרקר". עכשיו, אפשר להכחיש את זה. אנשים הולכים לשלם 1% מע"מ על-פי החלטה של מליאת הכנסת, שר האוצר לא נוסע לכנס ה-OECD בפריז מפני שהוא צריך להיות במסיבת עיתונאים על שוויון בנטל, ומייד אחרי זה הוא נוסע לחופשה פרטית ולא בא לדיון על העלאת המע"מ. אבל לתושבי ישראל, לתושבי שכונת-הארגזים בדרום תל-אביב הוא מעלה את המע"מ. הוא נוסע לחופשה פרטית. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בושה, בושה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, עכשיו. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא לא יכול, הוא לא יכול. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> את מרשה לדבר? <שלי יחימוביץ (העבודה):> הוא לא יכול. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא לא יכול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני, לא יסתמו לי – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא לא דיבר עליך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אין לו זכות, הוא לא דיבר עליו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גם אנחנו כולנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא באמצע. זו זכותי, הוא סיים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתה לא יכול. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, לא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זו זכותי, עובדה, אני מבקש לעלות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת, סגן השר לוי, אני כבר הכרזתי, אני הכרזתי כבר על חבר הכנסת ליצמן. אחרי חבר הכנסת ליצמן תעלה ותדבר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> למה? לפי איזה כלל? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה לא עכשיו, אדוני? למה לא עכשיו, אדוני? <שלי יחימוביץ (העבודה):> לפי איזה כלל? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ליצמן, בבקשה, אחריו – סגן השר לוי. <יעקב מרגי (ש"ס):> מיקי, שיהיו לך דברים על ליצמן – להגיב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> נאזם, נאזם, לפי איזה כלל הוא עולה לדבר? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – מיקי, אני מבקש שתקשיב לי שתי דקות. מיקי, מיקי. לא שומעים, אני אבקש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי חברי הכנסת. חברי חברי הכנסת, נא לאפשר לדובר לדבר. <אמנון כהן (ש"ס):> דבר אלינו, ליצמן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני צריך את סגן שר האוצר. הוא רוצה להגיב, שיהיה לו עוד על מה להגיב. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש היום דבר חדש, אזעקה חדשה – רובי, רובי – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רובי, סגן השר, חבר הכנסת לוי, בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני יכול לדבר? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> יש היום אזעקה חדשה במקום "צבע אדום", כאשר שר האוצר צריך לעשות גזירות חדשות הוא מכנס דבר ראשון מסיבת עיתונאים, במקום לדבר על הגזירות הוא מתחיל לדבר על הנטל. קודם כול על הנטל, ותדעו שבעוד חצי שעה הולכת לצאת גזירה חדשה והוא מפחד שידברו על הגזירה. ואני רוצה להקריא לכם מה שכתבתי לעצמי, איך נראית מסיבת עיתונאים של טומי לפיד – לא טומי, יאיר לפיד – עם עיתונאי. שאלה: מה גודל הגירעון בתקציב? תשובה: 1,600 עילויים. <משה גפני (יהדות התורה):> 1,800. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> 1,800, לא, בינתיים הוא מעלה את הגירעון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> שיפרסם במכתב. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> שאלה שנייה: איך אתה מעלה את המע"מ ומגדיל את העוני למעמד הביניים? תשובה: לא יכול להיות שחרדים לא ייקחו חלק בנטל בצבא. מה הפתרון שלך בנושא הדיור? – לקחת את החרדים בכפייה לבתי-סוהר. למה אתה פוגע בעשירים? – מבטיח לכם שתוך שנתיים יהיה מצבם עוד יותר טוב. עכשיו, מה תגובתך שלא שירתָּ בצה"ל אלא – כתב "במחנה"? תשובה: אנחנו לא יכולים לסחוב לבד את האלונקה. זה פחות או יותר היום המצב במסיבת עיתונאים של יאיר לפיד; עם עיתונאים, כשמתחילים לדבר תקציב – מייד חרדים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שקט, שקט באולם. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> כאשר לפיד אומר היום: אחי החרדים – ואמרתי את זה בכנסת אבל אם מישהו לא שמע את זה, אני אחזור על זה עוד הפעם – זה כמו שאחמד טיבי אומר: אחי המתנחלים. זה בדיוק אותו דבר. הנושא היום של המע"מ, שעל זה אנחנו דנים עכשיו, במקום להוריד מע"מ על הדירות, במקום להוריד מע"מ על קוטג', גבינות, מוצרי יסוד, במקום להחזיר את המענקים שהורידו רק לפני יום-יומיים, במקום להוריד מע"מ על תרופות שלא נמצאות בסל, רק מעלים את המע"מ, עוד 2%, עוד גזירה. ואתם יודעים שהנטל ששמים היום על הציבור, בעיקר מעמד הביניים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> השר כהן. בבקשה, כבוד השר כהן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – וכמובן על העניים, שהוא אומר שהוא הולך להוריד 3.5 מיליארד שקל מקצבאות ילדים, מה התשובה שלו? שלעניים הוא הולך לתת פתרון. איזה פתרון הוא נותן? קרן של 200 מיליון שקל. איזו דמגוגיה. הוא הולך להקים קרן לעניים של 200 מיליון שקל. הוא הוריד 3.5 מיליארד שקל בקצבאות, הוא הולך להקים קרן של 200 מיליון שקל. איזו דמגוגיה. ואני מתפלא, השר המכובד, שר הרווחה, שאני מכבד אותו מאוד, איך הוא קורא לזה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הרב ליצמן, הוא מעביר את זה בהתאם לדרישת הוועדה; הוא מעביר את זה למשרד הרווחה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אבל הוא הוריד מהעניים 3.5 מיליארד שקל, תקשיב למספרים, הוא מחזיר קרן של 200 מיליון שקל, והוא עוד בא – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת יצחק כהן. רבותי, רבותי, אני מבקש. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – והוא עוד בא להתרברב שהוא עוזר לעניים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש, רגע אחד, חבר הכנסת יצחק כהן, אתה אפילו לא שומע אותי אבל ממשיך להפריע, אני מבקש שתשב. חבר הכנסת יצחק הרצוג, אני מבקש לשבת, לכבד את הדובר ולאפשר לו להמשיך בדבריו. בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני רוצה לסיים, אדוני, ולהגיד לשר האוצר: כמו ששר האוצר לקח ארנונה מהמתים, כמו שהוא שמר על מעמד הביניים, כמו שהוא העלה את שכר הלימוד לסטודנטים, כמו ששמרת על העניים, כך תצליח, אותו דרך, גם לגייס את החרדים. לא יעזור לך, עצת השם היא תקום. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת ליצמן. ולפי סעיף 31(ג) לתקנון אני מבקש מסגן השר לוי – אתה יכול גם לדבר מכאן אם אתה רוצה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה קצר, אדוני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא, אבל הוא לא יכול להיות – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מותר לו, מותר לו. אני מאפשר לו. בבקשה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא לא שר, הוא לא – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש, הדברים שנאמרו נאמרו על שר האוצר ולא על סגן שר האוצר, לכן – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה לא – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ברור שסגן השר מייצג – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, ידידי חברי הכנסת, לפני כמה דקות – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי – רגע, אנא המתן, אנא המתן רגע – ברור שסגן השר מייצג את השר ואני מאפשר לו לדבר ובזה תם הדיון. חבר הכנסת גפני, אתה גם עומד, גם מדבר בטלפון, גם מפריע. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, זו זכותי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, נא לכבד את מליאת הכנסת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברי, ידידי, זו היא זכותי, אין על זה עוררין. נא תבדקו עם יושב-ראש הכנסת הקודם, לו יש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת רוזנטל, אני מבקש לשבת. בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, לפני כמה דקות סיים חבר הכנסת גפני את נאומו מעל הדוכן, אכן ציטט את "דה-מרקר", ששם לכאורה כתוב עוד אחד ממיני השקרים, ששר האוצר סיים את מסיבת העיתונאים בעניין המשבר – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה גם ב-ynet. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> או גם ב-ynet, זה בסדר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת ברכה. רבותי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברת הכנסת יחימוביץ, תאזיני, תאזיני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> גם ב"המודיע". <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם ב"המודיע", עוד יותר טוב. – – – סיים את מסיבת העיתונאים ונסע לחופשה פרטית בחו"ל. היעלה על דעתכם? אתם באמת עד כדי כך ירדתם לשפל הזה? ובכן, שר האוצר – – <משה גפני (יהדות התורה):> להעלות את המע"מ זה לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – יאיר לפיד נסע בשליחות מדינת ישראל לכנס של ה-OECD באירופה, בפריז, ואני על כך מודיע לכם שבשעה 17:00 הוא עולה על המטוס ושתהיה לו טיסה נעימה ובטוחה. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, סגן השר לוי. אני מבקש מחבר הכנסת – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אותנו הוא – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא סיפר על העניים של מדינת ישראל? על מי? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי חברי הכנסת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – יותר עניים במדינה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. אני מבקש מחבר הכנסת יצחק הרצוג – בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הוא הולך לספר לאירופים שהחרדים אשמים בבעיית הכלכלה של המדינה. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא נסע לחופשה פרטית. הוא נסע לחופשה פרטית, הוא לא בא להצבעה. מתים מגזירות על הציבור והוא נוסע. זו חופשה פרטית. <קריאה:> תתבייש. <קריאה:> אבל הוא גמר את מסיבת העיתונאים והוא הספיק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה, חבר הכנסת הרצוג. <יצחק הרצוג (העבודה):> אני מציע להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. מכל מקום, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, גברתי יו"ר האופוזיציה, אדוני היושב-ראש, אני מציע לרשום את המסמך הזה כמסמך רשמי ב"דברי הכנסת". <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שקט באולם. <יצחק הרצוג (העבודה):> כותרתו: עמדת הביטוח הלאומי ותיאור ההשלכות החברתיות של הצעות מרכזיות בחוק ההסדרים. אדוני סגן שר האוצר, כדאי שתדע מה אומר מוסד רשמי – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רגע, אני מבקש שתפסיק בבקשה לרגע. רבותי, כל העומדים שם ומפנים אלי את גבם, ביציאה – מי שרוצה לדבר, מוזמן לצאת מהמליאה ולהמשיך בדבריו. פרח, בבקשה. המשך, בבקשה. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> על זה נאמר: לפיד, אייכה? מכל מקום, אני חוזר ומציע את המסמך הרשמי הזה, שכותרתו: עמדת הביטוח הלאומי ותיאור ההשלכות החברתיות של ההצעות המרכזיות בחוק ההסדרים, לצרף כמסמך רשמי ל"דברי הכנסת", מכיוון שצריך לקרוא ולהבין שאין רק תיאוריה אחת, אדוני סגן שר האוצר, יש אלטרנטיבות, הן מוצגות, ומה שכתוב פה זה התרעה מודיעינית. התרעה מודיעינית – וכבר למדנו שאם לא מקשיבים, לעתים, הקברניטים, למי שמבין, הוא מביא על המדינה אסון. ואני חושב שאנחנו מביאים כאן, בהצבעה כזאת, אדוני היושב-ראש, אם המליאה תעביר את ההחלטה הזאת ואת כל החבילה, אנחנו נעים לאסון חברתי. חד וחלק. הדוח הזה מראה 35,000 ילדים שייכנסו למעגל העוני מייד. הדוח הזה מראה את האמת, ואני אקריא – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בוז'י, הוא דיבר על – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> אני אקריא, אדוני, לא צריך להפריע. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> "בתוכנית הכלכלית שאושרה בממשלה יש מספר הצעות שצפויות לפגוע במשפחות עם ילדים ששיעורי העוני בקרבן, כידוע, גבוהים. הפגיעות אינן מוגבלות בזמן, פגיעתן פרמננטית, וזאת למרות שלפחות חלק ניכר של החריגה בתקציב עשויה להתגלות כפגיעה זמנית. במקרה כזה הנזקים של הקיצוצים יהיו נזקים מתמשכים, בעוד שהבעיה התקציבית עשויה להתגלות כבת-חלוף. הסימולציות של הביטוח הלאומי מראות כי משפחה ממוצעת בגיל העבודה תאבד במצטבר מאות שקלים מדי חודש, בין אם מדובר במשפחה עובדת ובין אם לאו. הקיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת המע"מ ומס ההכנסה ב-1% יביאו לפגיעה בממדי העוני ובפרט בחומרת העוני במשפחות החלשות ביותר" – אדוני שר הרווחה, ידידי – "גם העשירונים האחרים ייפגעו. הפגיעה הקטנה ביותר תהיה בהכנסה נטו בעשירון העליון והגדולה ביותר ככל שיורדים בעשירונים". זאת התמונה, צריך להודות בזה ולומר את זה. ויש לזה תרופה, ויש לזה מענה, ויש לזה פתרונות. וזה לא נכון לבוא ולומר שאין אלטרנטיבות. הן תוצגנה, גם בנאום אחרַי, של יושבת-ראש האופוזיציה. יש אלטרנטיבות, הן נדונות פה. אנשים מקיימים פה דיונים רציניים. ועולה הכורת על משפחות שבקושי צפות, שראשן בקושי מעל למים, שיש להן ילדים וילדות שהולכים לבית-ספר, והם מנסים לעבוד. ופה מעלים את סל ההוצאות המשפחתי ומקצצים בסל ההכנסות המשפחתי. זאת האמת. זה מה שקורה כאן היום. ואי-אפשר להסתכל אחר כך, לגלגל עיניים ולהגיד מאיפה הגיעה הפשיעה, מאיפה הגיעו הנתונים האלה, מאיפה החברה הישראלית מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, כאשר בעצם זורקים עוד משפחות לעוני. זאת האמת, אין מה לעשות. על זה המאבק פה, על זה ההצבעה. זו השאלה שניצבת פה בפני מליאת הכנסת. ואני שב וקורא לכולם להתנגד להצעה שעולה כאן ולהתגייס בכל הכוח למצוא פתרונות אחרים. אני רוצה להוסיף עוד שתי פסקאות מתוך הדוח הזה. ההתייחסויות של המוסד לביטוח לאומי לגבי ההעלאות המתוכננות גם במע"מ וגם במס הכנסה וגם במס על הסיגריות – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת צור, נא לשבת. בבקשה. חברי חברי הכנסת, נא לשבת. בבקשה. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – "יגדילו את ממדי העוני בקרב המשפחות בישראל ותחולת העוני תעלה דרמטית" – אלה המסקנות שעולות מתוך הדוח הזה, כל אחד ואחד מהצעדים. ואנחנו לא שמים לב שמשפחה שנמצאת על הקשקש, פתאום אתה לוקח ממנה עוד עשרות שקלים לחודש או מאות שקלים בשנה או אלפי שקלים בשנה במצטבר, אנחנו זורקים אותם באחת למעגל ולתהום שהם לא יוכלו לצאת ממנה. זאת השאלה ועל זה המאבק. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מבקש מחברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, חברת הכנסת יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פחדנים, זה מה שאתם. <יעקב מרגי (ש"ס):> מי? <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא חברי הכנסת. שר האוצר, ראש הממשלה. פחדנים. זה מס של פחדנים. איך אתם לא מתביישים? מאיפה אתם הולכים להביא את הכסף? מתאגידי הענק שלא שילמו מסים? לא שילמו מסים. לא ששילמו מס נמוך, לא שילמו מסים. לא. מתמלוגים על משאבי הטבע ששייכים לכולנו? לא. ממס עיזבון על ירושות של מיליארדרים? לא. מהרווחים הכלואים שהחברות הכי חזקות חייבות למדינה ואפשר רק להוציא שומת מס, זה הכול, לא צריך חקיקה? לא. והרשימה עוד ארוכה מאוד. על מי אתם מטילים מס, חצופים שכמותכם? על מי? על הציבור היחיד שאין לו לוביסטים, אין לו עורכי-דין צמרת שבאים לוועדות הכנסת וטוענים את טיעוניו, אין לו בכירים באוצר לשעבר שנשכרים כמומחים מטעם. אין לו כלום, הוא שותק. אליו אתם הולכים, שולחים את היד לכיס שלו ומטילים עליו את המס הכי לא צודק, לא מוסרי ולא כלכלי שיש – מע"מ. מסים הם הכרח והם חלק מהקיום של חברה מודרנית. בלעדיהם לא תהיה מערכת בריאות ציבורית ולא יהיו בתי-ספר, ולא יהיו כבישים, ולא יהיה צבא, ולא תהיה משטרה ולא יהיו בתי-משפט. אבל יש היגיון במערכת המס – מי שעני מאוד ואין לו, לא משלם מסים כי הוא לא מגיע לסף המס. ומי ששייך למעמד הביניים משלם קצת או בינוני, ומי שיש לו הרבה – משלם יותר. מה אתם עושים? אתם הולכים ומעוותים את מערכת המיסוי. אתם מטילים מס על העניים ביותר, כי ככל שההכנסה קטנה יותר – ואת זה הציבור חייב להבין – ככל שאתם מרוויחים פחות, ככל שאתם מרוויחים פחות, ככה אתם משלמים יותר מע"מ, כי אתם צורכים את כל ההכנסה שלכם לקניות. אנשים שיש להם הרבה כסף משתמשים רק בחלק מההכנסה הפנויה שלהם לקניות. לכן זה מס של פחדנים, זה מס שבו לא צריך להתעמת עם שום מוקד כוח בחברה הישראלית. לפני זמן קצר הלך שר האוצר לפגישה אישית בארבע עיניים עם מנכ"ל "טבע" ג'רמי לוין, כדי לדון אתו באפשרות שאולי, מתישהו, ביום מן הימים, ג'רמי לוין יסכים שאולי "טבע" תתחיל לשלם מסים. היא שילמה 0.3% מס בשנה שעברה. כל בעל עסק קטן ובינוני יכול לחלום על זה בחלומות הלילה, וגם אתם. הם הלכו לדבר בארבע עיניים, שאולי – לך תיפגש בארבע עיניים עם חצי מהעובדים במשק שמרוויחים פחות מ-5,500 שקלים. אתם תשב ותדבר בארבע עיניים, ואל תחתום על הצו הזה, שהוא לא – אכזרי, לא כלכלי, לא מוסרי, משתק את המשק, משתק את כוח הקנייה, פוגע בסוחרים. איזה היגיון, על מה? רק כי זה קל? מה זאת הפחדנות הזאת? אני חייבת להגיד שהידיעה על כך שהוא לא נמצא כאן, שר האוצר, כיוון שהוא נסע לחופשה פרטית, נשמעת לי לא הגיונית, אף שאני חייבת להגיד שצביקה זרחיה כתב אמין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפשר להגביר קצת את המיקרופון של הדוברת, בבקשה? כי חברי הכנסת אומרים שהם לא שומעים טוב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> למה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, דווקא מן האופוזיציה, אומרים שלא כל כך שומעים אותך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> טוב, האופוזיציה – אני חייבת לדבר אליה ברורות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא חושד בהם שהם מפריעים לך. הם דווקא רוצים לשמוע. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני אחזור על המשפט האחרון. אני מתקשה להאמין, גם בדמיוני, שאחרי שחתם על הצו להעלאת המסים לעניים ביותר שר האוצר נסע לחופשה פרטית. זה לא נשמע לי הגיוני. אבל אתמול הוא לא נסע למפגש של שרי אוצר של ה-OECD כדי "לטפל במשבר הקואליציוני" שלא היה ולא נברא ואפילו לא משל היה. לא היה שום משבר, לשנייה אחת. הוא הומצא. <אבישי ברוורמן (העבודה):> זה נכון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> הוא הומצא כדי שלא נדון בדבר הזה. יצאה הודעה: מבטל את נסיעתו למפגש שרי האוצר בשל המשבר הקואליציוני שנוצר. אבל מה לעשות שלא היה משבר. אז עושים מסיבת עיתונאים ומדברים על המשבר שלא היה ולא נברא, כדי שחס וחלילה לא נדבר על הדברים האמיתיים; מסיבת עיתונאים כדי לספר לנו שבעוד ארבע שנים 70% מהחרדים יתגייסו. מעשיות אלף לילה ולילה. כמה אפשר להאמין להמצאות כאלה? יש גבול, באמת, לא לזלזל באינטליגנציה שלנו. אבל אני לא יודעת למה לא נמצא פה שר האוצר. הוא חתם על הצו להעלאת המע"מ, והשאיר לכם, חברי מהקואליציה, לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילו. אל תעשו בשבילו את העבודה המלוכלכת – וזאת עבודה מלוכלכת. אף אחד מכם לא שלם עם ההצבעה הזאת, ורבים מכם יודעים שהיא שגיאה קשה, ואכזריות, ופחדנות. אל תעשו לשר האוצר את העבודה המלוכלכת, כשהוא עצמו לא נמצא כאן. תשמעו לצו מצפונכם והצביעו נגד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מבין שאין נציג הקואליציה שרוצה לסכם את הדיון, ולכן אנחנו נעבור להצבעה. חברי הכנסת, הוגשו לי כנדרש חתימות כדי לקיים הצבעה שמית, ואנחנו, אם כן – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודיעו לי שלא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ברצונך לסכם את הדיון? בבקשה, אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה היושב-ראש – – – <קריאה:> יש הצבעה שמית. <קריאה:> לסכם. <קריאה:> מה יש לסכם? <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> מי ביקש? אני לא ביקשתי. <קריאה:> יריב, בשביל מה אתם מעלים אותו על הדוכן? – – – <קריאה:> לא, אז תגידו – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מה אתה קופץ? מצביעים כבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> המדרגות. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אין צורך, ניסן. אתה לא חייב. <קריאה:> אם הוא לא רוצה אני אעלה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, התקיים כאן דיון מרתק, רוב הדוברים צודקים. שלי, אני אומר: רוב הדוברים צודקים. אף אחד מאתנו, כולל אלה שיצביעו בעד, לא אוהבים – ואם זה היה תלוי בכל אחד מאתנו, ודאי שאנחנו לא רוצים להעלות את המע"מ, כמו שאנחנו לא רוצים להעלות מס הכנסה, והרבה דברים אחרים. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל זה תלוי בכם, ניסן. ברור שזה תלוי בכם. במי זה תלוי? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> הבעיה היא שיש לנו חור של 40 מיליארד שקל שצריכים לכסות, ואנחנו במהלך 40 הימים הבאים, מ-11 ביוני – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שיצר את החור הזה שיסתום אותו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – נצטרך לשבת ולדון ולהחליט בעדיפויות, מה עדיף על מה, ואולי נוכל לעשות גם שינויים. בסך הכול אני קורא לכולם להצביע בעד הנושא הזה, לא כי אנחנו אוהבים אותו, אלא כי אנחנו צריכים אותו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת הכספים. נא לשבת. חברי הכנסת, לפנינו שתי הצבעות נפרדות. קיימנו דיון משולב, מדובר בשתי החלטות שונות של ועדת הכספים. על הראשונה נקיים הצבעה שמית – הוגשו לי חתימות כנדרש; השנייה תהיה הצבעה אלקטרונית. נא לשים לב. לא נחכה לאף אחד לקיום ההצבעה השנייה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איפה לפיד? <יצחק כהן (ש"ס):> איפה שר האוצר? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איפה לפיד? <קריאה:> מה עם מסיבת העיתונאים? איפה הוא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא יצא לי לשמש דובר של אף אחד בכנסת הזאת בעברי, אז אני לא אוכל לענות על השאלה הזאת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, זה לא הגיוני. ראש הממשלה נמצא פה, ושר האוצר החתום על הצו לא בא. זה לא הגיוני. <קריאה:> מר פרוש, הוא בודק את ההסכם של שמים פתוחים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – לדחות את ההצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. אני מציע שבאמת בהזדמנות אחרת תשאלו על זה או תעלו את זה במסגרת הצעות דחופות לסדר-היום. <יצחק הרצוג (העבודה):> אבל זה כבוד הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> החלטת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון), התשע"ג–2013 – ההצבעה שמית. גברתי, נא להתחיל. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איפה לפיד? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח <זהבה גלאון (מרצ):> טלב – – – עם לפיד – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עפו אגבאריה – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, ברצונך להצביע? נגד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עפו אגבאריה – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד יצחק אהרונוביץ – בעד שמעון אוחיון – בעד אורי אורבך – אינו נוכח דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד יעקב אשר – אינו נוכח מיכל בירן – נגד בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – נגד עמר בר-לב – נגד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – נגד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד דני דנון – אינו נוכח אריה דרעי – אינו נוכח רונן הופמן – בעד ניצן הורוביץ – נגד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד אבי וורצמן – בעד יצחק וקנין – אינו נוכח נסים זאב – נגד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת דב חנין – נגד ישראל חסון – אינו נוכח בועז טופורובסקי – בעד אחמד טיבי – נגד מרדכי יוגב – בעד שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יצחק כהן – <יצחק כהן (ש"ס):> נגד, אבל אני מקוזז עם קארין אלהרר. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יצחק כהן – אינו משתתף בהצבעה מאיר כהן – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת <עליזה לביא (יש עתיד):> בעד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עליזה לביא – בעד ציפי לבני – אינה נוכחת לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת מיקי לוי – בעד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח דב ליפמן – בעד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – בעד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> בעד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יאיר לפיד – אינו נוכח <קריאה:> מתקזז עם טלב אבו עראר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) מנחם אליעזר מוזס – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לא להפריע. מנחם אליעזר מוזס? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שולי מועלם-רפאלי – בעד שאול מופז – נגד משה מזרחי – נגד אברהם מיכאלי – אינו נוכח מרב מיכאלי – נגד עמרם מצנע – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – נגד משולם נהרי – נגד בנימין נתניהו – בעד חנא סוייד – נגד שמעון סולומון – בעד אורית סטרוק – בעד ניסן סלומינסקי – בעד גדעון סער – אינו נוכח חמד עמאר – בעד משה זלמן פייגלין – נמנע שי פירון – בעד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – נגד רינה פרנקל – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח דוד צור – בעד אברהים צרצור – נגד עדי קול – אינה נוכחת פניה קירשנבאום – בעד רות קלדרון – בעד זבולון קלפה – בעד יפעת קריב – בעד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד דוד רותם – בעד יואל רזבוזוב – אינו נוכח ראובן ריבלין – בעד יוני שטבון – בעד יובל שטייניץ – בעד מאיר שטרית – אינו נוכח אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – נגד יאיר שמיר – בעד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד פנינה תמנו-שטה – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזכירת הכנסת תקרא שוב את שמות אלה שלא הגיבו על בקשתה להצביע, שמא מישהו מהם הגיע למליאה. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח אורי אורבך – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת גלעד ארדן – אינו נוכח יעקב אשר – אינו נוכח בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת דני דנון – אינו נוכח אריה דרעי – אינו נוכח יצחק וקנין – אינו נוכח ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח ציפי חוטובלי – אינה נוכחת ישראל חסון – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח ציפי לבני – אינה נוכחת לימור לבנת – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת אביגדור ליברמן – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח אברהם מיכאלי – אינו נוכח גדעון סער – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח עדי קול – אינה נוכחת מירי רגב – אינה נוכחת יואל רזבוזוב – אינו נוכח מאיר שטרית – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, האם יש עוד מישהו מחברי הכנסת – אני פונה רק לחברי הכנסת, שרים וסגני שרים – שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא השתתף? <משה גפני (יהדות התורה):> יאיר לפיד. הוא פשוט נסע לחופשה, והעם סובל. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין כרגע אחרים, אדוני. אין כרגע. יעקב נאמן לא אתנו. בבקשה, גברתי, ההצבעה הסתיימה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי ידאג למעמד הביניים? <קריאות:> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי ידאג למעמד הביניים? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אפשר לעזור בספירה? אני מוכן להתנדב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עד עכשיו הסתדרנו יפה, אז אני מקווה מאוד שלא נזדקק. <נסים זאב (ש"ס):> אני מבין, אני לא למדתי ליבה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בתום הספירה ולאחר הכרזת התוצאות של ההצבעה מייד תתקיים הצבעה אלקטרונית על ההחלטה השנייה של ועדת הכספים. מי שמעוניין להשתתף ישב במקומו. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – מעמד הביניים. איפה לפיד? <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה, לפיד ברח? <דוד אזולאי (ש"ס):> יש אישור – – – <משה גפני (יהדות התורה):> יש אישור לנסיעה הזאת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, אם טענת שזאת נסיעה פרטית, אז לא נדרש אישור הממשלה – תרתי דסתרי. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם לעומת זה זאת שליחות, אז כנראה יש אישור. <קריאות:> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – על נתניהו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, נרגענו. הבדיחות הסתיימו – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה לא בדיחות, זה עצוב – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – יש לי תוצאות, תוצאות דרמטיות. <משה גפני (יהדות התורה):> – – גועל נפש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, להלן תוצאות ההצבעה על החלטת ועדת הכספים: בעד – 45, נגד – 39, יש נמנע אחד. אני קובע כי המליאה אישרה – מליאת הכנסת אישרה את החלטת ועדת הכספים, כנדרש. חברי הכנסת, ההצבעה השנייה היא על החלטת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ג–2013. הצבעה אלקטרונית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההחלטה – 43 נגד – 37 נמנעים – 1 החלטת ועדת הכספים בדבר אישור הוראות בצו מס ערך מוסף (שיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים) (תיקון), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 43, 37 מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי גם ההחלטה השנייה של ועדת הכספים, בדבר מס ערך מוסף ושיעור המס על מלכ"רים ומוסדות כספיים, אושרה על-ידי מליאת הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הנשק הבלתי-חוקי בחברה הערבית> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא הוא הצעה לסדר-היום מס' 328 לגבי הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הנשק הבלתי-חוקי בחברה הערבית, של חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה, אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – לא מצביעים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תשובה והצבעה במועד אחר, כן. יש בעצם שתי הצעות על הצורך בהקמת ועדה פרלמנטרית – הראשונה של עיסאווי פריג', לאחר מכן של חבר הכנסת מוחמד ברכה, ולאחר מכן נמשיך בסדר-היום, כי בנושא הזה תשובה והצבעה במועד אחר. עשר דקות לרשות אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברים, לדבר אחרי חוק מביש כזה, זה לא הכי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, הנושא שאתה מעלה הוא מאוד חשוב, גם לא פעם העליתם אותו במליאה, ולכן – סגן שר החינוך חבר הכנסת וורצמן יפסיק לדבר עם חברנו סגן שר האוצר לשעבר וכיום חבר הכנסת יצחק כהן, ושר הרווחה והשירותים החברתיים גם ישב. נכון, חבר הכנסת דוד אזולאי, אתה רוצה שהשר ישב. ויושב-ראש סיעת יש עתיד חבר הכנסת שלח, השיחה חשובה, אבל לא במליאה. והשר שטייניץ גם ישב, ליד חברות הכנסת – השר שטייניץ – אין תגובה של השר שטייניץ. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, תעזרי לי לזכות בתגובה של השר. הנה, הוא הגיב. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ציפיתי שלפחות שר המשטרה – שאני אזרח והוא אמור לתת לי את הביטחון וביטחון הפנים המינימלי – ציפיתי שרק מטעמי כבוד מינימליים הוא לפחות יהיה נוכח אתנו במליאה. <קריאה:> הוא הלך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ככה זה? אז צר לי מאוד שהשר לביטחון הפנים לא נמצא אתנו. כמו שאמר היושב-ראש – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה כולבויניק הפכת, סגן השר. קיבלת תפקיד קלאסי. הנושא שאני מעלה היום, ומעלה אחרי חבר הכנסת ידידי מוחמד ברכה, הוא נושא כאוב, נושא שדיברנו עליו רבות, נושא שמלווה אותנו יום-יום – צר לי מאוד – בחברה הערבית. מאז שנבחרתי לכנסת לקחתי על עצמי בנדר שאני לא מרפה מהנושא הזה. הנושא הזה ימשיך ללוות אותי בכל כהונתי בכנסת. נושא הביטחון האישי של האזרח, במיוחד האזרח שלא מרגיש שיש לו ביטחון אישי, במגזר הערבי, בחברה הערבית, הוא הנושא הכאוב ביותר שאנחנו נתקלים בו. חברים, כשאין לך ביטחון אישי, אתה לא יכול לייצר. המחשבה שלך נגמרת, עוצרת. אתה לא יכול לנהל חיי יום-יום תקינים. הביטחון האישי הנרמס יום-יום בחברה הערבית, אדוני היושב-ראש, זועק לשמים. אין יום – אין יום שאתה לא שומע צרור יריות ברחוב הערבי. הכאב הולך וגדל מיום ליום והגיע לבתים רבים. ואין מושיע. הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי הפך להיות חוקי; מי שאין לו נשק הוא חריג – מי שאין לו נשק הוא חריג. בחברה נורמלית – שמענו את זה בוועדת הכספים, ושומעים את זה כל יום – בחברה נורמלית מקימים קבוצות רכישה; קבוצות רכישה לרכישת מניות שירכשו שליטה וכדי שתהיה להן עוצמה כלכלית. אצלנו בחברה הערבית יש קבוצות רכישה, אבל קבוצות רכישה מסוג אחר; קבוצות רכישה של כלי נשק. זאת קבוצת הרכישה הנפוצה ביותר, חברים, במגזר הערבי. בקרב כלל הצעירים, וחלק לא מבוטל מהם בני טובים, ארבעה-חמישה צעירים בגיל הביניים, כל אחד חוסך לו איזה 1,000, 2,000 שקל, מגיעים לסוף חודש, מגיעים לעשירייה שלהם, וקונים כלי נשק. למה? אני רוצה לתת הגנה לעצמי. <אראל מרגלית (העבודה):> דווקא בני הטובים קונים נשק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא הבנתי. <אראל מרגלית (העבודה):> דווקא בני הטובים קונים נשק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> בני הטובים, כי אין להם הגנה. הם יהיו חריגים בחברה, כי אין להם הגנה. מה אנחנו צריכים את לבנון וסוריה והטילים? אתה נמצא בשוק – אני, לשם השוואה, יצאתי לעשות בדק – יש לי לקוחות שאני מייצג. אמרתי לעצמי: אני רוצה לקנות כלי נשק. אין לי נשק. לא יצא לי שנגעתי בנשק אף פעם, לא יודע איך יורים בו. קראתי: רוצה כלי נשק – רוזנטל צוחק. תשמע, אחי, זה דבר חדש עבורי. אמרו לי: מה אתה רוצה, עיסאווי? והתחילו להגיד לי כל מיני סוגים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מה אמרו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> נשבע לך. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבל מה אמרו? לא שמעתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לקוחות אצלי במשרד. אני יודע מי יש לו נגיעה בעולם הזה. אני רוצה לקנות כלי נשק. אמרו לי: אין בעיה, איזה סוג אתה רוצה? ואז התחיל – עולם חדש עבורי – והתחילו לזרוק שמות. תראה איזה שמות זרקו לי. צריך רק כמה אלפי שקלים, אתה מסודר, תגיד לי כמה אתה צריך. זה מתחיל מ-7,000 שקל. 7,000 שקל, תשמע איזה סוגים, שמות שאני צריך להתרגל אליהם. אתה יכול לקנות אקדח – קו"ף, רי"ש, למ"ד, וי"ו – איך זה נקרא? איך? <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> "קרָלו". "קרלו" מייצור מצרי. זה הסוג הראשון. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה ייצור ביתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הסוג השני – אפשר להשיג אקדח FN צ'כי, או "ברטה". <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה הסוג השני, זה מה שאמרו לי. תראה, הסוג השני למתקדמים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כמה, כמה זה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה בעשירייה. הסוג השני למתקדמים – תמורת עשרות אלפי שקלים בודדים – M-16. <מיקי לוי (יש עתיד):> כמה? כמה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה? אתה תמשיך – אתה תענה לי, כי יש לך תפקיד בממשלה. תראה, אתה צוחק וזה עצוב. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מה-זה עצוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה צוחק, וזה עצוב – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא צוחק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אתה צוחק על העלאת מע"מ וצוחק שאין ביטחון אישי. למה? ערבי מת – ערבי טוב. אתה צוחק, וזה לא יפה. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה לא יפה. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. אל תנצל את זה. חס וחלילה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. אז M-16 – כמה עשרות. יש דבר חדש בצה"ל, אמר לי הבחור, יש דבר – אני באמת לא יודע. צור, אתה איש צבא וזה – M-18, יש דבר כזה? זה חדיש. <דוד צור (התנועה):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש? יש? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> מטוס F-18. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, נשק אוטומטי. עכשיו – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, אם אתם רוצים יותר השקעה – – – <משה מזרחי (העבודה):> עיסאווי, זה M-16 פלוס מע"מ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אומרים: זה חדיש בשוק. אתם תצליחו לעשות מזה הצגת תיאטרון. "הבימה", "הבימה". <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> "הבימה" – בינתיים אנשים מתים. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן שר האוצר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, תן למיקי. <היו"ר יצחק וקנין:> אולי כבודו ישב במקומו? <אראל מרגלית (העבודה):> M-18. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך? <אראל מרגלית (העבודה):> M-18 – עם המע"מ. <מיקי לוי (יש עתיד):> עם המע"מ. בסדר. עכשיו, למתקדמים, למתקדמים, תמורת כמה עשרות אלפי שקלים אפשר להשיג – אתם מוכנים באמת להשקיע? ככה הוא אומר לי: אתה רוצה להשקיע, עיסאווי? טיל "לאו". <קריאה:> או-אה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אני אומר לך? טיל "לאו". אנשים נעצרים על זה, טילי "לאו" – נכון, אבו ברכה? תפאדל, הנה החברים שלי. טיל "לאו". <אראל מרגלית (העבודה):> טיל "לאו" זה קל. בקושי שוקל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> טיל "לאו". עכשיו – – – <משה מזרחי (העבודה):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מזרחי, אבל, תקשיב, לא צריך לדרום-לבנון. מה הוא אומר לי? גם מא"ג עם תושבת על הרכב אפשרי. ואמרו לי: במא"ג יש שני סוגים. <היו"ר יצחק וקנין:> זה נראה לי כמו המיליציות בסוריה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני נשבע לך, זה מה שקורה במגזר. אתם – 20,000 כלי נשק בלתי חוקיים מטירה עד כפר-קאסם. אזור מלחמה. אבל זה מופנה – ערבי נגד ערבי, אז מה זה משנה. ערבי מת זה לא ידיעה תקשורתית. שתי ילדות קיפחו את חייהן, קיבלו איזה ידיעה בעמוד האבל, בעמוד 20 ב"ידיעות אחרונות". <משה מזרחי (העבודה):> גם ברחוב היהודי נהרגים אזרחים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תלוי מי ותלוי איפה הם, אם זה פריפריה או במרכז העניינים. <משה מזרחי (העבודה):> גם חפים מפשע נהרגים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז אתה מבין? אז מה שאני אומר: המא"ג הזה – 250 ו-500, אמרו לי. אז קבוצות הרכישה האלה, שקמות – וזה אני אומר לכם: יש לי שכן, עמרי, יש לו המשרדים של החברה, לפני שהיה חבר כנסת, ליד כפר-קאסם. נכון, עמרי? <עמר בר-לב (העבודה):> עמר, עמר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עמר, סליחה, עמר. עמר, שכני העסקי. <קריאה:> הוא מחמם אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה, אני מחמם אותו? עמר, שיהיה עמר. אתה מכיר צעירים ערבים, נכון? אתה מכיר אותם מעולם אחר – היי-טק, לא נהג מונית ולא מטאטא ולא בנאי. מהברנז'ה האחרת. מה מספרים לך, עמר? לא מספרים לך על הפשע הערבי – הטרור שהפך להיות, שגורם לאי-נחת בכל בית ובית בכפר-קאסם ובכל האזור. <עמר בר-לב (העבודה):> לקחו לאחד העובדים את המכונית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. עכשיו, לפני שבועיים, לפני שבועיים – סיפור בכפר-קאסם. שתי כנופיות, כנופיה רצתה לנקום בכנופיה השנייה ברחוב הראשי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא לא, לקח לי שתי דקות. <היו"ר יצחק וקנין:> לא לא, אני רציתי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> תהיה קצת סבלני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני עוד לא התחלתי. <היו"ר יצחק וקנין:> אנין מבין שאתה בלהיטות הדיבור. אני מוסיף לך עוד דקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה? שתיים מגיע לי. <היו"ר יצחק וקנין:> אם תרצה עוד דקה, אני אוסיף לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, מה קרה? מה? אני עוד לא הקראתי מה שכתבו לי. <היו"ר יצחק וקנין:> מה, יש עוד כלי נשק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. זה כלי נשק, אבל לא הקראתי. <היו"ר יצחק וקנין:> הנה. נתתי לך עוד שתי דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. תודה, תודה, כבוד היושב-ראש. הנושא כל כך חשוב. הנושא – נכון שאנחנו החצר האחורית, וכל מה שקורה בחצר האחורית פחות מעניין. הרי "לא יגיע אלי". אבל, חברים, זה יגיע. זה עניין של זמן, אל תשלו את עצמכם. נכון, חבר הכנסת פייגלין? זה יגיע. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אתם אשמים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה יגיע. <משה מזרחי (העבודה):> הוא מסכים אתך, אבל בהיבטים אחרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא. זה מתחיל מההיבטים האלו. לפני שבועיים, בכפר-קאסם, שתי כנופיות, יורים האחד על השני ברחוב הראשי, רחוב סולטאני. הרחוב הראשי של היישוב. <קריאה:> רחוב נחמד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נחמד. רחב, יפה. התחילו – כנופיה אחת לנקום בשנייה, לאור היום, בשעה 13:00, אחר הצהריים. מי הקורבן? רבותי, ילד בן 14, תוך כדי שהוא מזיז עגלת נכה של אבא. והוא נאבק על חייו ב"בילינסון". מה קרה? תראו בפייסבוקים, בכל התקשורת. ילד בן 14 קיבל כדור – כאן. והמשטרה, כשדיברתי עם קצין המודיעין של האזור, אומר לי: עיסאווי, מה שהצלחנו למצוא – 110 קליעים. זה מה שהצליחו למצוא. 110 קליעים ברחוב ראשי בעיר שמונה 21,000 תושבים. מה עושים התושבים? עכשיו, הרבה חברים יהודים שלא מזדהים אתנו, אומרים – עיסאווי, הבעיה אצלכם, בעיית חינוך, בעיה, בעיה. אז יפה מאוד. גם לנושא הזה אני אתייחס. אני מודה שההיבט הזה מחייב טיפול משני הכיוונים: מהחברה הערבית, אבל גם הממסד שאמור לספק לי את הביטחון, שלא יציף אותי בנשק בלתי חוקי, בנשק שקל מאוד להשיג, בנשק שכל אזרח יכול להשיג. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, הנושא האחרון, נושא החינוך. אני רואה של-30% מקרב החברה הערבית יש תעודת בגרות. 65 שנה אנחנו במדינה, ורק 30% יש להם תעודת בגרות. הכשל המקצועי החינוכי שכולם שותקים עליו 65 שנה – גם האזרח אשם, ולא הממסד – דורשני. איפה החינוך? ואיפה השר לביטחון הפנים שייתן לי קצת, קצת? אתה אזרח שצריך לתת לך הגנה. חברים, קחו את העניין מאוד ברצינות. תודה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. <הצעה לסדר-היום> <הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התרחבות ממדי הפשיעה, האלימות והשימוש בנשק חם בקרב הציבור הערבי> <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה עם הצעה דומה לסדר-היום, מס' 384 – הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התרחבות ממדי הפשיעה, האלימות והשימוש בנשק חם בקרב הציבור הערבי. לרשותך, חבר הכנסת ברכה, עשר דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, המנגנון של הצעה לסדר-היום בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, יש לו מסלול מיוחד בתקנון הכנסת, וכנראה זה לא מובן לאנשים מרכזיים בממשלה. מייד חושבים שהמגמה, או הכוונה להציב כתב אישום, ואז ועדת החקירה תהיה מעין כלי ניגוח. ועדות חקירה פרלמנטריות בתולדותיה של הכנסת היו אקט מאוד חשוב כדי להתעמק בסוגיות מסוימות. אני יכול לתת שתי דוגמאות משתי ועדות שכיהנתי בהן, שתי ועדות חקירה פרלמנטריות. האחת, בנושא בדיקת הפערים החברתיים במדינת ישראל, והוועדה הזאת הוציאה תחת ידיה דוחות מרתקים וחשובים. ועדת חקירה פרלמנטרית אחרת שכיהנתי בה הייתה הוועדה לבדיקת תאונות הדרכים, וגם שם התקבלו מסקנות שחלקן הגדול גם מיושם ואומץ על-ידי משרדי הממשלה השונים, משרד התחבורה ואחרים. הייתה לי שיחה היום עם השר אהרונוביץ בנושא הזה והוא אמר לי – מה, אני לא רוצה ועדת חקירה, מה, כדי להתחיל לתקוף את המשטרה? כנראה זה לא ברור דיו. אני חושב שהכנסת רשאית וחייבת לטפל בתופעה של הפשיעה שקיימת בקרב הציבור הערבי. הכנסת לא יכולה להתייחס לנושא הזה רק דרך הצעות חולפות לסדר-היום או הצעות רגילות, אפילו. אני חושב שהתופעה מתרחבת בצורה מדאיגה ביותר כך שהיא מסכנת את חיי היום-יום, מסכנת את הפרט, מסכנת את הקולקטיב החברתי, מסכנת את הכלכלה, מסכנת את מערכת החינוך, מסכנת את השקט החברתי. ומי שחושב, רבותי, מי שחושב שהוא יכול לטאטא את הפשע מנתניה לטייבה או מהיישובים היהודיים ליישובים הערביים, סופו שידע וילמד על בשרו שלפשע ולהתרחבותו אין גבולות. אגב, אני חייב לומר, וזה דבר שאמרנו כמה פעמים, שמידת שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים הגבוהה ביותר במדינת ישראל היא בעולם הפשע. כשארגוני הפשע נכנסו למצוקה בנתניה, עברו לטייבה. כשהיה מבצע מסיבי של המשטרה בלוד, זה עבר ליפו. לכן, אין אפשרות להתייחס למקומות מסוימים כאל מקומות סטריליים, נקיים מפשע, בזמן שציבור שלם או יישובים שלמים נאנקים תחת הפשעים האלה, תרתי משמע. לעניין הזה, וזה מה שנדרש מהכנסת בוועדת חקירה פרלמנטרית – לעניין הזה נדרשים צעדים של בדיקה בכמה כיוונים. אנחנו לא מדברים רק על ההיבט של ההרתעה או של הענישה, אלא צריך גם כן לטפל ביסודות החברתיים של התרחבות ושל נפיצות הפשע. זו שאלה חינוכית, זו שאלה כלכלית, זו שאלה חברתית, זו שאלה פוליטית. אבל זו גם שאלה של הרתעה ושל ענישה. לכן, כשאנחנו מעלים את הנושא הזה, אומנם הדבר המיידי שעולה על הדעת שהשר לביטחון הפנים הוא זה שאמור להשיב, אבל לדעתי, ראוי בעניין כזה, כל כך קריטי, שראש הממשלה בעצמו הוא אשר יקבל לידיו את המושכות. אני יכול לומר לכם, רבותי חברי הכנסת, ובמיוחד אלה שנכנסו לכנסת החדשה, שבקיץ האחרון, בימי הממשלה הקודמת, השר אהרונוביץ הגיש דוח מקיף בממשלה על תופעת התרחבות הפשע והחזקת הנשק בתוך היישובים הערביים. והדיון הזה היה יכול לעבור על מי מנוחות. מה? בסדר, אז אמר, וזהו. השר אהרונוביץ אמר לממשלה שאם הנושא הזה לא יטופל בתחום הפלילי, זה יכול לזלוג לתחום הביטחוני. ואז כמה שרים קפצו מכיסאותיהם, כולל ראש הממשלה. כמה ימים לאחר מכן התנהל כאן דיון, במסגרת 40 חתימות, והעליתי את הנושא הזה, ואחר כך חברי האחרים העלו את הנושא הזה. ראש הממשלה, שלא כדרכו, קרא קריאת ביניים שהנושא מאוד כאוב ומאוד חשוב ובואו נשתף פעולה על מנת למגר את התופעה. ומה קרה מאז? חודשים רבים עברו, ואנחנו לא חשים שיש צעדים אמיתיים ורציניים. אומנם באו ואמרו שהם רוצים לעשות את הפרויקט של "עיר ללא אלימות" בכמה יישובים. יפה. ה"עיר ללא אלימות" הפכה למין במה לגייס אנשים לשירות האזרחי או השירות הלאומי. במקום לטפל באמת בשורשים החינוכיים או האנטי-חינוכיים של תופעת הפשע, במקום להביא להקצבת תקציבים למיגור הפשע ולמיגור תופעת הנשק – אני אומר נשק, גם חוקי וגם בלתי חוקי, כי בסופו של דבר הכול מתערבב, ואם נסתכל על כמה דוגמאות, על כמה יישובים, על אחוזי הפענוח של פשעים, של מקרי רצח – לפני כחודשיים השתתפתי בהפגנה שארגנו תושבי טירה מול המשטרה ברמלה לאחר מקרים של רצח. ושם דובר על 16 רציחות שהמשטרה לא הגיעה לפענוח אפילו של אחת מהן. זה לא מקרה חריג, זה המקרה הרווח. משטרת ישראל אינה ידועה ואינה מוכרת כמשטרה חסרת אונים או חסרת אמצעים או חסרת מוחות שיכולים לפענח. ויושבים כאן באולם הזה, בקרב חברי הכנסת, כמה אנשים שמילאו תפקידים מרכזיים במשטרה. <באסל גטאס (בל"ד):> חסר רק מודיעין. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולא חסר מודיעין. אני הייתי אומר דבר הרבה יותר מסוכן מזה: יש מקום לַמחשבה שיש מי שמעוניין דווקא שהחברה הערבית, במקום לטפל במצוקותיה ובאינטרסים שלה ובמעמדה ובמיקומה בתוך החברה בישראל, תתבוסס בדמה תוך התעלמות מוחלטת משלטון החוק. זו אמירה שהיא מעין כותרת לכתב אישום שמתחתיו יכולה לבוא שורה של אירועים ושל מקרים ושל פשעים ושל רציחות שנתקלים בשוויון נפש מוחלט של המערכת. לכן הזנחת העניין הזה, של התרחבות הפשיעה, יכולה לזכות את המתעלמים בכמה ימים של "חדווה". אבל זה עוד יגיע לפתח ביתם הם. זה יכול להיות מתורגם בתוך החברה הערבית למצבים מסוכנים ביותר, גם בעניין הכלכלי, גם בעניין החברתי. לכן, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בבקשה – אם רשויות הממשלה השונות ממלאות את תפקידן, או שיש להן תוכניות למלא את תפקידן, בבקשה שיבואו לוועדת חקירה פרלמנטרית ויגידו: זה הדוח שלנו. ויבואו פרנסי הציבור הערבי ויגידו: זו המציאות שלנו. יבואו הקורבנות ויזעקו את זעקתם בכנסת. ותשב ועדה פרלמנטרית של חברי כנסת מסיעות שונות, בנושא שאמור ללכד את כולם – אמור תיאורטית ללכד את כולם, ויגידו את דברם, ויוציאו מתחת ידיהם דוח שיוכל לשמש תשתית לטיפול בבעיה או לעזור בטיפול בבעיה. בסופו של דבר, ועדת חקירה פרלמנטרית היא לא ועדת חקירה ממלכתית שצריך לקבל את מסקנותיה ואז הן יהיו מחייבות. ועדת חקירה פרלמנטרית היא לא תחליף למשרד החינוך, ולא תחליף למשרד לביטחון פנים, ולא תחליף לרשויות הממשלה, אלא היא הירתמות הריבון, שהוא הכנסת, המערכת הפרלמנטרית, לטיפול בבעיה – לשמוע, לראות, לחבר את הקצוות סביב שולחן אחד כדי לראות איפה אנחנו עומדים ולאן אנו הולכים. אני אומר לכם, רבותי, ויכול להיות שהדבר יישמע קשה: הרציחות שהיו – אבל הרציחות שיהיו – דמם של האנשים שנרצחים יהיה בראשה של הממשלה. הממשלה חייבת לספק ביטחון אישי לתושבים, זו התכלית של קיומה של מערכת ממלכתית, גם לספק הגנה חברתית ומעטפת של חיי קיום בסיסי, אבל היא חייבת לספק מעטפת של קיום פיזי קודם כול. לכן – הכדור אצל הממשלה. אני לא יכול להבין, אדוני היושב-ראש, ובזה אני מסיים, אני לא יכול להבין שהממשלה באה עם עמדה שהיא תתנגד, אני לא יכול לתאר לעצמי מצב כזה. הכנסת היא ריבונית לבוא ולחקור ולברר נושא מסוים. מה הממשלה צריכה להתנגד או להסכים? זה חלק מסדרי העבודה של הכנסת, שחברי הכנסת צריכים להחליט עליהם בהתאם לרמת החשיבות ורמת המסוכנות של נושא זה או אחר, והנושא הזה הוא מסוכן, והוא זועק לשמים. הקורבנות שמתחת לאדמה זועקים לשמים, והקורבנות שיבואו, אם יהיו, חס וחלילה, יזעקו בראשם של אותם אנשים שמתעלמים מהתופעה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. רבותי, כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעות לסדר-היום> <ועדת פרי והשוויון בנטל> <היו"ר יצחק וקנין:> אני ממשיך בסדר-היום. ועדת פרי והשוויון בנטל, הצעות לסדר-היום של כמה מחברי הכנסת, הצעות מס' 414, 420, 425, 443, 453, 455, 457 ו-463. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי; אחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. ישיב לכל הדוברים אדוני השר יעקב פרי. שלוש דקות לרשותך. <אראל מרגלית (העבודה):> שלוש או חמש? <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תן לו עוד שתיים. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם יודעים שאני עוד לא חסמתי שור בדישו. לא התכוונתי חלילה וחס שור – – – <אראל מרגלית (העבודה):> עכשיו תיתן לי עוד דקה. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מופיע, מופיע, אני פשוט הקראתי את שלושת הראשונים, כי ראיתי שאחמד טיבי לא נמצא, אז הכנתי את יצחק כהן אם הוא לא יהיה. אם יצחק כהן לא יהיה – חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. <אראל מרגלית (העבודה):> עכשיו בוא נתחיל את הספירה מחדש. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני ידבר ולא ידאג. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר פרי, בשנים האחרונות, דווקא כירושלמי וכמישהו שמעורב גם בסקטור העסקי, אני חייב להגיד שחלה תמורה עצומה במגזר החרדי. קשה לתאר את הממדים שלה. אני באופן אישי היה לי הכבוד להיות מעורב בהכנסת 5,000 חרדים לשוק העבודה בשבע השנים האחרונות; לא כולם בחברות שהיו קשורות ישירות אלינו, אבל חברות שקשורות להרבה מאוד גורמים שכן קשורים אלינו, בעיקר נשים, אני חייב לציין. חבורות שלמות של חרדים גם מגויסים והתגייסו. אני רוצה לומר בצורה ברורה, אפילו מהמראה של התיאטרון שהקמתי בירושלים, יש 450 איש בערב, לפחות עשירית מהם כל ערב הם חרדים, זה נקרא "זאפה בירושלים", ואתה מוזמן, "המעבדה". ואני חושש שלהתייחס לאי-גיוס כלעבירה פלילית יכול בבת-אחת לסגור את הציבור החרדי, לאחד אותו בסוג של אנטי כלפי הציבור החילוני באופן מסוכן ביותר, שיכול להחזיר אותנו שנים אחורה. מאסר, עונש, כליאה, בית-סוהר, "אם לא תתגייס יבוא שוטר", אלו הם מושגים שכשאנחנו חושבים עליהם הם חמורים, בעיקר שגם אם אנחנו חושבים שזה לא צודק שהציבור החרדי לא היה חלק מהשוויון בנטל סביב הגיוס, אנחנו חייבים לזכור שבסופו של דבר מדינת ישראל היא שיצרה את המציאות הזאת, ונער או נערה חרדים לא הם שהביאו את המציאות הזאת; המציאות הזאת קיימת כבר הרבה מאוד שנים, מאז קום המדינה. אבל מה אנחנו פתאום אומרים? שפתאום באישון לילה תגיע משטרה, סיירת מטכ"ל, השייטת, אולי פתאום נצטרך אותה, כדי לעצור חרדים שלא מתגייסים לצבא? בשוטים אנחנו נכה? באיומים אנחנו נעבוד? וגם בנושא הכלכלי אני חייב לומר, הדחייה של הגיוס של החרדים לגיל 21, אם כבר מתמודדים עם הבעיה, תיצור מצב של תמריץ מאוד גדול להתחתן בגיל צעיר, ואז אנחנו נתמודד עם 4,000 שקל לחודש, לא כמו חייל רגיל, שזה 50,000 שקל בשנה. ואני מנסה לתאר לעצמי כמה אפשר היה לעשות עם 50,000 לשנה אם היינו רוצים לפתוח את הציבור החרדי בטוב ולא לאיים עליו ברע. ומי ישלם על זה? אולי נעלה את המע"מ ל-19%, אולי ככה נממן את זה. ב-50,000 שקל בשנה אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים. ואני שואל, אם כבר פוטרים 1,800 עילויים, אז אני רוצה לשאול, למה לא לפטור את המספר היחסי באוכלוסייה של החילונים? הרי תלמוד תורה זה באמת דבר גדול, אבל גם זן ואמנות אחזקת האופנוע, וגם 12 הקטגוריות של התבונה הטהורה של קנט, וגם דברים של המצאת התא בביולוגיה, וגם נתן זך. ויש הרבה מאוד חילונים שהם בעצמם עילויים רוחניים, מתמטיים, ביולוגיים. ואם אנחנו פוטרים, למה אנחנו לא נפטור גם חילונים עילויים משירות? אני רוצה להבין את ההיגיון שבדבר. בסופו של דבר החוק הזה, כמו שאני מבין אותו, והוא חדש לנו אז אני מנסה להבין אותו עד סופו, נותן המון כוח בחזרה בידיים של העסקנים של העדה, ולא בידיים של האנשים עצמם. הוא נותן להם כוח לקבוע באופן מאוד חזק מי ילך ומי יישאר בצורה כזאת שתעמיד את הבעייתיות ותמשיך אותה. ואני רוצה להגיד באופן כללי, אני בעד דיון אמיתי לגבי הפתיחה של החברה החרדית. אני בעד דיון לגבי תעסוקה. אני בעד דיון לגבי שירות לאומי – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אראל מרגלית (העבודה):> – – ואני גם בעד דיון על השירות הצבאי. אבל אני רוצה לומר, פוליטיקה של כפייה היא גישה של הפללה כשמשנים מציאות חברתית, סוגרת את אותה קהילה ואותה חברה שאותה אתה רוצה לפתוח בחברה הישראלית, ולזה אני מתנגד נחרצות. והייתי רוצה שהדיון בחוק הזה ובוועדה יעבור לוועדה לדיונים על הנושא הפלילי, על הנושא של המכסות – בוועדה המתאימה בכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. לרשותך, חבר הכנסת טיבי, שלוש דקות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה רבה. אגב, יש שני דברים במדינה הזאת שבהם יש שוויון בין ערבים ויהודים; חוץ מהם אין שוויון – א. ביום הבחירות לכל אזרח, יהודי וערבי, יש קול אחד, וחברי כנסת מדברים – שלוש דקות לחבר כנסת יהודי שלוש דקות לחבר כנסת ערבי. כל השאר – יש פער אדיר. למשל, בתשתיות; למשל, בתכנון ובנייה; למשל במערכת החינוך. מכאן אני רוצה לעבור למה שקרוי שוויון בנטל. מה זה הנטל? זה השירות הצבאי. מה זה שירות צבאי? זה כיבוש – בעיקר עכשיו – כיבוש, מלחמות. אנחנו לא שם. אנחנו גם לא רוצים להיות שם. נתחיל בשירות הצבאי. אידיאולוגית אנחנו מתנגדים. גם המדינה פטרה בצו מיוחד את האוכלוסייה הערבית, את האזרחים הערבים מהשירות הצבאי. ואז לפני שנים מספר מישהו אמר – תחליף לשירות הצבאי של מה שקראו לו שירות לאומי. וכשהתנגדנו, וחלק מההתנגדות היה – איזה לאום? לאום יש רק לאום אחד מוכר במדינה הזאת, שזה הלאום היהודי. אז לאחרונה מנסים בישראבלוף לנסות לעבוד תקשורתית, ואמרו שירות אזרחי. לאחרונה מנסים, אחרי שיש התנגדות עזה לשירות האזרחי בקרב הציבור הערבי, לומר שירות ציבורי. מלבד ההתנגדות העקרונית לכל מה שהוא שירות צבאי או תחליפו, שהתחיל במשרד הביטחון אגב ולא בכדי, מנסים לשכנע צעירים ערבים, בעיקר צעירות – 90% מאלה שנמצאים בפרויקט הזה הם צעירות – בדיבידנדים כלכליים. רווח, שיפור מצב כלכלי. אדוני, אין הטעיה גדולה יותר מכך. נקודת המוצא של צעיר יהודי בתחילת דרכו היא פי-שלושה יותר טובה מזו של צעיר ערבי, מכל בחינה שהיא, גם רמת שכר, רמת חיים, תשתיות ביישוב שלו, מערכת חינוך, כפי שהתחלתי ואמרתי, וגם כמה מאות שקלים. הוא יכול לעבוד ולנסות לצמצם את הפער ולעזור לעצמו ולמשפחתו, שסביר להניח שהיא הרבה פחות מהממוצע של משפחה יהודית מקבילה, אפילו אם הם עובדים באותו סוג של מקצוע. אפרופו שיפור תמורת שירות, אפילו שירות צבאי, ראה את היישובים הדרוזיים, אדוני היושב-ראש. שם הם משרתים בצבא – בתי-קברות יפים יש להם, מפעלים אין להם; שוויון עם יישובים יהודיים שכנים אין להם. ולכן ההתנגדות היא גם עקרונית, גם אידיאולוגית וגם כלכלית. כי, אגב, נערה שבאה לעבוד בבית-חולים כסניטרית, קרוב לוודאי שהיא תבוא במקום פועלת או סניטרית מאחד היישובים השכנים, ולכן הפגיעה הכלכלית היא מובהקת. אם הנושא הזה, אפילו כעידוד, יוכנס לחוק, אנחנו נתנגד. אם נושא של חרדים, חילונים, שירות צבאי וכדומה, נעשה כמו שעשינו במשך שנים רבות, מאז שאנחנו בכנסת, אנחנו לא מתערבים, למרות שכבר אמרתי באחד הנאומים: זה ציפור נפש של מגזר שלם, של אוכלוסייה שלמה, של האוכלוסייה החרדית במצב זה, ואנחנו בדרך כלל אומרים, שתמיד יש לכבד ציפור נפש של אוכלוסייה או מגזר זה או אחר. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן – אינו נוכח במליאה. יעלה חבר הכנסת משה זלמן פייגלין, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. לרשותך, חבר הכנסת פייגלין, שלוש דקות. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת, שמענו כאן קודם לכן זעקות שבר באשר לפשיעה הגואה בחברה הערבית, ואני בעד אותן ועדות חקירה שביקשו חברי הכנסת הערבים להקים. אבל אני חושב שחבר הכנסת אחמד טיבי נתן את התשובה, או חלק מרכזי בתשובה, מדוע אכן עולה הפשיעה בחברה הערבית. יש קשר הדוק, חבר הכנסת טיבי, בין העובדה שאתם לא עומדים כששרים את "התקווה", מזלזלים בסממני הריבונות של מדינת ישראל, לאופן שבו זה מתורגם לבסוף ברחוב הערבי. ולא אמשיך ואפרט, כי אני רוצה לומר את דברי לגבי השוויון בנטל. אדוני השר פרי, למעשה הוועדה שעמדת בראשה היא עלה תאנה. היא עלה תאנה, ואני אומר זאת לא כמישהו שמתנגד לגיוס לצבא. אני רואה בגיוס לצבא ערך חשוב, כמובן. אבל ברור שכל עניין השוויון בנטל הוא בבחינת הכה בחרדים וזכית בבחירות, ועכשיו היה צריך לתרגם את זה לסעיפים כלשהם, והמשימה הזאת הוטלה לפתחך. הרי אם מחר בבוקר כל החרדים יתגייסו, נדמה לי שהרמטכ"ל יתפטר; הדבר האחרון שהרמטכ"ל רוצה הרי זה את החרדים בצבא. ממילא יש לו אבטלה סמויה בתוך הצבא, של יותר מ-50%. אתה יודע, כבוד השר, כמה חיילים מסיימים שירות צבאי משמעותי של שלוש שנים – שירות חובה – מחייבי הגיוס היום? פחות משליש. וכמה עושים מילואים היום – מילואים אמיתיים, רציניים, שירות מילואים מלא, בין היכולים לבצע מילואים? נו, בוא נשמע מספר, כבוד השר פרי, כמה אתה מנחש – כמה עושים מילואים היום? אתם לא תעלו על הדעת את התוצאה. <היו"ר יצחק וקנין:> 8%. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> חצי מזה, 4%. אז על מה אתם מדברים? על מה אתם מדברים? התשובה האמיתית היא שאנחנו מתעסקים כאן בכל דבר חוץ מאשר בביטחון ישראל, מפני שכשמדברים על להתיך את – melting pot, מה שנקרא – להתיך את האוכלוסיות זו בזו, ובנקודה הזאת החרדים צודקים – אתה רוצה להתיך אותי אליך? אתה רוצה להשתמש באתוס הביטחון כדי להתיך אותי אל העֵבר שלך. ראש המפלגה שלך הוכיח שאפשר להיות ישראלי בלי לשרת שירות משמעותי בצבא, הוא עשה זאת יפה מאוד, אז באמת, עם כל הכבוד, בואו נאמר את האמת. האמת היא, רבותי, שצריך להוסיף חירות, לא להוסיף כפייה; כולם צריכים להתגייס לשירות קצר מאוד, של כחודשיים, רובאי 02, להשתחרר לביתם, ואחר כך הצבא יוכל לגייס מתוך מי שירצה להתנדב ולהתגייס לשירות משמעותי – ורבים ירצו בזה – יוכל לגייס את האנשים למסלול שדומה למסלול מקצועי משמעותי, שישלב גם אימון מקצועי של ממש, גם לימודים אקדמיים, גם משכורת טובה וגם מעמד חברתי גבוה. ואז יהיה לנו גם צבא מקצועי, גם צבא שאכן כל שדרות האוכלוסייה יעברו את החוויה הבסיסית שלו, גם נחסוך, שימו לב, 10 מיליארד שקל בשנה. טוב שאתה נמצא כאן, אדוני סגן שר האוצר – 10 מיליארד שקל בשנה עולה רק אובדן התוצר מגיוס חובה; 10 מיליארד, רק שם. שם נמצא הכסף הגדול, בגלל אותו אתוס, אתוס צבא העם, שכבר מזמן לא נכון, כפי שהראיתי בפרטים קודם לכן. שם קבור הכלב, שם נמצאת התשובה האמיתית, בתוספת חירות ולא בתוספת כפייה. אני אסיים בהודעה. בחודש הבא, ב-12 ביוני, אני מכנס את השדולה לצבא מקצועי כאן בכנסת. אתם כולכם מוזמנים לבוא להשתתף ולשמוע את פירוט הנתונים שעליהם דיברתי עכשיו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה זלמן פייגלין. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סלח לי, כנראה כבודו לא יודע את התקנון. ברגע שקראתי לחבר כנסת לעלות, אני תמיד אומר את הבא בתור – הבא בתור – באותה שנייה אמרתי: אם הוא לא יהיה, יעלה חבר הכנסת טופורובסקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> תורו עבר. <היו"ר יצחק וקנין:> אין דבר כזה. תורו עבר אם הוא לא נכח במליאה בשעת – וגם זה נתון לשיקול דעתו של היושב-ראש, ואני בדרך כלל הולך לפנים משורת הדין, וגם מאפשר. במקרה הזה הוא נכח בזמן שקראתי לו. תודה. חבר הכנסת משה גפני, שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני לא הולך לנצל את שלוש הדקות. אני לא ידעתי שהגישו בשמי את ההצעה הזאת לסדר-היום, זה העוזרים שלי ובהנהלת הסיעה. אני לא הייתי מגיש על זה הצעה לסדר-היום. אני אין לי דיון בכלל בנושא הזה, לא רלוונטי. אבל מכיוון שהגישו, אני רק רוצה להגיד לכם משפט אחד. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב ששנינו עשינו צבא, נכון? <משה גפני (יהדות התורה):> כן. המקום שאני מכיר, שהיה גם בספרות הילדים אצלנו, שמי שלומד תורה הוא עבריין, זה היה רומי. והפעם השנייה – המקום שמי שלומד תורה הוא עבריין זה מדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. קצר ולעניין. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי, עם הצעה רגילה. שלוש דקות. אני אפילו לא אאפס את השעון, אני אוסיף דקה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אולי אני אספיק בשלוש דקות. אדוני היושב-ראש, כבוד השר פרי, כבוד השר כהן, יעקב, אני אומר לך, עם כל מה שהיה כאן, כל האנשים שעלו לדבר, עוד אפשר לחשוב שאנחנו עושים משהו רע. חשוב להבין כאן, ולהסביר כאן, מעל בימת הכנסת: זה יום היסטורי, יום שעם ישראל שמח שהגיע, נאבק עליו הרבה מאוד שנים – תם עידן חוק טל. תם עידן חוק טל. אני הייתי בהרבה מאוד הפגנות כדי לבטל את חוק טל, כדי להביא לשוויון בנטל. הייתי חבר בהרבה מאוד ארגונים שכל המטרה שלהם – כל המטרה שלהם הייתה אחת: שיהיה שוויון בנטל במדינת ישראל. והנה מגיע סוף-סוף יום היסטורי, יום שבו אנחנו מתקדמים צעד אדיר לכיוון שוויון בנטל אמיתי ומהותי במדינת ישראל. צעד אדיר, ואני מצדיע לך, יעקב פרי. כל הכבוד. אני מצדיע לעבודה של הוועדה, ולכל חברי הוועדה, אני מצדיע לממשלה, ולנו, הכנסת, כי אנחנו הולכים לחוקק חוק – בפעם הראשונה זה לא יהיה הוראת שעה, זה לא יהיה חוק זמני, זו לא תהיה רק החלטת ממשלה, זה יהיה חלק מחוק שירות ביטחון, שבו כולם ישרתו, גם חרדים, גם חילונים, הדם שלנו יהיה זהה ושווה. העונש עלינו יהיה זהה ושווה, ואם אני לא אשרת אני אלך לכלא, ואם אני חרדי ואני לא אשרת אני אלך לכלא, ואם יבוא איזה גורו שמאלני פציפיסטי ויגיד לי לא לשרת, גם הוא יישפט, ואם יבוא רב ויגיד לא לשרת, גם הוא יישפט, וכל מי שלא יביא את המינימום וישרת את המינימום למען מדינת ישראל, בסופו של דבר יצטרך לבוא חשבון בפני החוק. זוהי היסטוריה שעם ישראל מודה – ומחכה לה הרבה מאוד זמן. אני שמח שהיא הגיעה, זה הישג גדול מאוד. יש עוד הרבה מאוד הישגים שחשוב שנפרט אותם כאן. אנחנו מקדמים את השוויון בין המינים – סוף-סוף השירות של הגברים מצטמצם מעט, השירות של הנשים עולה מעט. הרעיון כאן הוא לא רק שירות שווה, אלא עצם זה שסוף-סוף לא תהיה אפליה מינית ברגע הכניסה לצה"ל. היום אם אישה מגיעה, היא מופנית לסוג מקצועות שונה, ואם גבר מגיע, הוא מופנה לסוג מקצועות אחר, בתירוץ של זמני השירות. סוף-סוף גם זה יתחיל להשתנות, סוף-סוף בן-אדם שיגיע לצבא, הצבא יסתכל וירצה אותו לפי כישוריו, בלי קשר אם הוא חרדי, אם הוא אישה, אם הוא גבר, אם הוא חילוני או אם הוא בן 18 או 21. זאת מהפכה, גבירותי ורבותי. הקמת הרשות לשירות אזרחי זאת מהפכה שיכולה להיות מהפכה אפילו יותר גדולה מהנושא של השירות הצבאי. בעצם יהיו כאן הרבה מאוד אנשים – עשרות אלפי אנשים – שייכנסו למעגל השירות האזרחי, שיעזרו לשוטרים במשטרה, לסוהרים בבתי-הסוהר, לאחיות בבתי-החולים, לעובדים הסוציאליים בשירותי הרווחה, ויעשו מהפכה במדינת ישראל. תארו לכם כמה אנשים שכחלק מהחובה שלהם כלפי המדינה באים ועוזרים למדינה. זה יעשה שינוי גם למדינה, אבל גם שינוי פנימי אצלנו. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> כל כך הרבה אנשים שיבואו ויעזרו ויתרמו מעצמם. גם המיעוטים, אומנם עוד לא הגענו לשוויון מלא, אבל גם המיעוטים, בסופו של דבר, אני מאמין שיגיע היום שגם הם ישרתו, ויעשו שירות אמיתי למען המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תשאיר את זה לבחירות הבאות. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> עוד חמש שנים, 6,000 – 6,000 אנשים מקרב המיעוטים ייכנסו לשירות האזרחי. 6,000 אנשים זה קפיצה אדירה, זה פשוט יביא לתוצאה מדהימה בחברה הישראלית, וכדאי מאוד שנדע להעריך את זה. אני חייב להגיד לאחי החרדים – אומנם אני לא מהמפלגה הזאת, אבל – אחי החרדים, נעשתה כאן בדיקה רבה מאוד, והייתה הרבה מאוד התייחסות לשינוי שקורה אחרי 65 שנה בחברה החרדית. אנחנו באים לקראת החרדים. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> הגיוס מתחיל בגיל 21 – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> הנה, אני מסיים, אל תדאג. אנחנו נעזור להרבה חרדים סוף-סוף לא להיות תלויים בקצבאות המדינה, אלא לצאת לעבוד, להכשיר אותם לעבודה, לתת להם את כל הכלים בשביל שיוכלו סוף כל סוף לעבוד ולהיות אזרחים יצרנים ואזרחים טובים שמרגישים שהם נותנים ותורמים למען המדינה ולמען עצמם, ולא תלויים באחרים. לבסוף, משפט אחרון – משפט אחרון, ברשותך. <היו"ר יצחק וקנין:> יש לי הרבה סבלנות. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> היום היו הרבה מאוד ספינים והרבה מאוד תדרוכים, מי מכופף את מי, מי מקפל את מי – יש כאן איזה סוג של אבסורד: האנשים שבעד השוויון בנטל ניסו להראות שמצליחים לכופף נגד השוויון בנטל, כדי לקבל קרדיט על זה שהם בעד השוויון בנטל. אם מישהו הבין את האבסורד כנראה הוא בן-אדם מיוחד. בכל מקרה, יש עתיד לא התקפלה, לא זזנו ממה שהבטחנו לבוחר. עד יולי 2016 אנחנו נעמוד בכל יעדי הגיוס שהבטחנו. תודה רבה. <יעקב מרגי (ש"ס):> תכתוב בפייסבוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת יעקב מרגי, בהצעה רגילה; עשר דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, מכובדי השר יעקב פרי, יושב-ראש הוועדה, ועדת פרי סיימה את עבודתה, הגיעה למסקנות שהגיעה. אני, ברשותכם, רוצה לסקור בקצרה תהליך מסוים שקדם להקמת הוועדה. קברניטי המדינה, מיום הקמתה, הבינו את הצורך וקבעו מסגרת ומסלול לבני הישיבות. 65 שנה נהגה המדינה כפי שנהגה, והחברה החרדית נהגה כפי שנהגה. והנה לאחרונה, בעשור וחצי האחרונים, קצת יותר, התעוררה שאלת דחיית השירות של בני הישיבות, נולד חוק טל שהבין את הצורך באותה הדרגתיות, למצוא את המסלול לשילוב בני הישיבות, כפי שאתם אומרים במילות הקסם, שילוב בני הישיבות בחברה החרדית. כבר בקדנציה הקודמת וזו שקדמה לה הוארך תוקפו של חוק טל, ובקדנציה האחרונה שהייתי שותף לה, לממשלה האחרונה – עשתה מעט, לא מספיק, שיפרה והוסיפה מסלולים לשירות האזרחי ולשירות הלאומי. כמו כן, הקימה מסגרות מיוחדות בשיתוף הצבא לאוכלוסייה החרדית. היו מגמות חיוביות, המספרים עלו. לטעמכם לא היו מספיקות, לטעם בית-המשפט – לא מספיק. אבל מה עושה חברה מתוקנת, ממשלה רצינית? לוקחת את אותן מגמות – לו זה היה בתחום הכלכלי או בתחום עסקי, היו לוקחים את אותן מגמות חיוביות ובודקים איך אפשר להעצים אותן. אבל מה? איך אמרו חז"ל? אני לא רוצה לומר את הססמאות שנאמרו היום – כל המצר לישראל כנראה נעשה ראש. זו ססמה טובה, משווקת טוב לאוזן, הנושא החרדי והחרדי. שמתם את כל הצרות של החברה הישראלית, שמתם את כל בעיות הכלכלה של החברה הישראלית, את כל בעיות החברה של החברה הישראלית, של מדינת ישראל, את כולן שמתם על אותן כתפיים צרות של החרדים. מה לא אמרתם? מה לא עשיתם? מה לא שמתם על החרדים? והנה, מה אתם תשיגו? הנה, אני אומר לכם. ולי נאה ולי יאה לומר, אני שיתפתי פעולה, אני הלכתי עם ראש הממשלה לגדוד הנח"ל החרדי. אני עבדתי בשיתוף עם האגף במשרד הביטחון, האגף לחברה, שהפעיל אפילו מגייסים. אבל לא. פניתי לראש הממשלה עוד בקדנציה הקודמת, חוק טל, יהיה בג"ץ, יש מגמות כאלה וכאלה, בוא נקדם – כן, כן, אתה צודק. כן, כן, אתה צודק, עד שהוא נותן, כדרכו בקודש, לכל דבר להיתקע. אני חוזר – הקימה מסגרות מיוחדות בשיתוף הצבא לאוכלוסייה החרדית, גדוד הנח"ל החרדי. כמו כן, השח"ר – זה התחיל בכחול, אחר כך בירוק, ועוד. אני שואל, רבותי, אנחנו רציניים? איך אנחנו רוצים שהחברה בישראל תסתכל עלינו כחברה רצינית? סוגיה מאוד קרדינלית וטעונה שנקראת גיוס החרדים, גיוס בני הישיבות. איפה נעשה? איפה זה התעורר? התעורר בכיכרות העיר, בססמאות בחירות, באוהלי מחאה. גם עם כל הכבוד, ואני רוחש כבוד לכל חברי ועדת פרי – סוגיה כזו של 65 שנה, כמה זמן ניתן לה? אז מה אם יאיר לפיד ויש עתיד אמרו, בתוך 60 יום? אז מה? הלכה למשה מסיני? 65 שנה, תהליכים בחברה הישראלית, מישהו חקר את התופעות הנלוות שיצאו מכך? רבותי, אני ישבתי בממשלה כשישב לידי סגן הרמטכ"ל יאיר נוה, אמר לי: יעקב, תעשה טובה, אנחנו לא צריכים אותם בצה"ל. קחו אותם לשירות האזרחי, קחו אותם לשירות הלאומי. וזו האמת, ואתם יודעים שזו האמת. אבל מה לעשות? זה נשמע טוב בססמאות בחירות. אתם גרמתם לרגרסיה. החברה החרדית זרמה עם התופעות האלה, החברה החרדית זרמה, גדולי ישראל זרמו, נתנו לתהליכים להתקדם בצורה טבעית. אתם היום גרמתם לכך – לא שירות לאומי, לא שירות אזרחי ולא שירות צבאי. אני אומר זאת בצער, כחרדי. אם מישהו מפנטז, אם מישהו חושב שחוק כזה ואחר יגברו על החיים, החיים יותר חזקים מכל דבר אחר. אל תעמידו במבחן אף חברה. ואני לא רוצה להשתמש באיומים. זה לא בריא לחברה הישראלית. כל השנים, כשאמרו לי, תהום פעורה בין החרדים לחילונים, שסע, אמרתי, תפסיקו לאיים, אין שסע ואין תהום פעורה, אל תהלכו אימים. יש עם אחד חזק ומלוכד. יש ויכוחים, יש חילוקי דעות, יש הבדלים בהשקפות, צריך לדעת להקשיב האחד לצרכים של השני. הנה קמות מדי פעם מפלגות שנכנסות עם ראש בקיר, והססמאות, כזה ראה וקדש. מה קרה? צריך לבחון זאת כמו שבוחנים כל דבר. יש מגמות, צריך לבחון אותן, לנתח אותן מדעית אפילו, כדי לראות איך מעצימים אותן, ואיך זורמים ואיך מתקדמים. אתם חושבים שצה"ל ערוך לקלוט? תהיו אמיתיים עם עצמכם. אני שירתתי שירות מלא ושירות מילואים מלא, אני ואחי. אבי עליו השלום היה כל חייו בצה"ל. אני יכול לדבר פה ולעמוד פה. אני לא מדבר על צה"ל מתוך זה שאני רואה בצה"ל איזה מוקצה. אני מכיר את הרעות החולות של צה"ל; אני יודע, כיהודי דתי, כמה היה קשה לי לשרת בצה"ל שלוש שנים. ואתם יודעים, כמפקדים, בדיוק באיזה תנאים הייתי לן, ואיך הייתי אוכל, ומה הייתי שומע, ומה הייתי צריך לבלוע גם כן, גם את התרבות שהייתי צריך לבלוע בצבא, בפקודה, ובלענו וספגנו. אז אל תספרו לי סיפורים שזה קל. צריך להתאים את צה"ל, וצה"ל לא רוצה לשנות את אופיו ואת צביונו. תהיו אמיתיים, שימו את זה בבמה הציבורית המרכזית של החברה הישראלית, שימו את זה בכנסת. עם כל הכבוד לדיוני ועדת פרי, כמה זמן ניתן לה? סוגיה כזו לתת לה כמה שעות? כמה שעות, תספרו אותן. זה אמיתי? אבל זה מסתדר, כי יש אופנה להכות בחרדים. בסדר, תכו בחרדים, נראה לאן תגיעו. אני רוצה לומר באחריות מלאה, כפי שאמרתי, ההבדל ביני – כשאני מדבר על הסוגיה הזאת, אני לא בא ממקום אנטי, לכן הצגתי את הרקע שלי. לצערי הרב, מי שמניע את הוויכוח הציבורי בחברה הישראלית בנושא הגיוס מגיע ממקום לא בריא; מגיע ממקום לא בריא. ממקום שהוא לא יודע להקשיב, לא מוכן להקשיב, לא מוכן לשבת – בוא נשמע אותם, בוא נראה מה הצרכים. כל קונפליקט, רבותי – זה בסיס בפישור וגישור, בסיס: לפני שאתה ניגש לבעיה, בוא נזהה צרכים. יש צרכים לחברה הישראלית? בוא נשמע אותם. יש צרכים לכלכלה הישראלית? בבקשה. יש צרכים לצה"ל? בבקשה. בוא נשים את הצרכים, נבוא לחברה החרדית, נשמע מה הצרכים שלה, וניפגש באמצע, מה הם יכולים לתרום לצרכים. אבל פה, כשזורקים הכול – רבותי, יש מעשה בגמרא, במסכת מגילה; גברת, חברת הכנסת רות קלדרון, את מכירה, עם החריץ, והגבעה והתל? <רות קלדרון (יש עתיד):> ספר. <יעקב מרגי (ש"ס):> היו שני בעלי שדות, אחד היו לו חריץ בשדה, ואמר, הלוואי, אני מוכן לקנות אפילו, מי שימלא לי את החריץ – אני אומר את זה ככה – – – <רות קלדרון (יש עתיד):> בלשון בני-אדם. <יעקב מרגי (ש"ס):> ולחברו היה מגרש עם תל שהפריע לו. והוא אומר, הלוואי שיבוא מישהו, ואפילו בתשלום. ולימים נפגשו. אומר לו, איזה תמכור לי, בוא קח את זה, אחד. זה מה שקרה פה, רבותי. זה מה שקרה פה. זה לא בא ממקום בריא. אני אומר לכם, הוויכוח לא בא ממקום בריא, וגם הפתרון. וגם אם אני רוצה, באמת, ואני לא אומר את זה כמס שפתיים, להאמין – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> על מי זה כתוב במסכת מגילה? <יעקב מרגי (ש"ס):> לא זוכר את כל הפרטים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אחשוורוש והמן. <יעקב מרגי (ש"ס):> כן, כן, זה המשל על אחשוורוש והמן. תודה רבה על התזכורת. אז אני אומר, זה לא בא ממקום בריא. ואני רוצה לתת, באמת, לא לבוא ולומר על כל חברי ועדת פרי, ואפילו על אף אחד משם, שבתוך-תוכו רוצה להגיע למחוזות לא בריאים. אבל הגל הזה, הדחף, המאסה הקריטית על הגב, על הכתפיים, לדחוף, להגיע לפתרונות כאלה – רבותי, זה לא ישים, זה לא ישים, זה לא בריא. יש בעיה. זה בדיוק עוד משל: רכב שנמצא במהירות של 100 קמ"ש בירידה, את לא יכולה לתת פקודה לנהג לעשות פרסה ב-180 מעלות במקום. זה מתכון להתהפכות. אני אומר לכם, זה בדיוק, 65 שנה המכונית הזאת דוהרת. נכון, הנושא הדמוגרפי בחברה החרדית – זה הפתיע את מייסדי המדינה, תאמיני לי, אם הם היו יודעים שתהיה תנועת תשובה כזו גדולה, וסוף-סוף ואנשים יחזרו למקורות, היו נוהגים אחרת, יכול להיות שהיו נוהגים אחרת. יכול להיות שהתהליך היה צריך להתחיל לפני 40 שנה, לא היינו מגיעים לזה. אבל צריך לדעת להתאים. רבותי, אני אומר לכם, זה משחק באש. אנחנו מבעירים את החברה בישראל, וזה לא נכון לעשות זאת. צריך לעשות זאת, כפי שאמרתי, במידה ומשורה. אני רוצה לסיים. לצבא יש ערך. אנחנו במדינת ישראל. אפילו התורה וההלכה מדגישות את זה, לאורך כל הדרך. לצבא יש ערך. ללימוד התורה יש ערך. יש ערך עליון. ואני לא מצפה לשכנע אתכם, שתבינו בדיוק כמוני, ואין לי פטרונות. אני יהודי מאמין, יש לי רמת אמונה מסוימת בערך הזה של לימוד תורה. אני לא מצפה שתאמינו בדיוק כמוני. אבל אני כן מצפה, כמו שאני מבין את הערך, שמי שמוביל את ויכוח הסרק הזה בחברה הישראלית – ואני קורא לו סרק, אף שזה נשמע גרנדיוזי. כי, באמת, עוד חצי שנה – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – עוד שנה, נשב, נבחן את ההשלכות החברתיות, הכלכליות, ההשלכות על צה"ל, ההשלכות על החברה בכלל. מה יקרה? מה קרה? אז הבטחנו ליאיר לפיד שזה יהיה. ויאיר לפיד הבטיח לבוחר. אתם יודעים כמה דברים הוא הבטיח לבוחר ולא קיים? תראו את התוכנית הכלכלית האחרונה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת יצחק כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין עוד אחד אחר. אם תרצה, אני מאפשר לך לפנים משורת הדין. חבר הכנסת כהן, שלוש דקות לרשותך. אני קראתי בשמך, כבודו לא היה. שלוש דקות. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, מורי ורבותי, בוודאי לכל אחד מכם יש בכיס שטר של 200 שקל, עם התמונה של הנשיא זלמן שזר. אני מציע לכולכם, תהפכו את השטר ותקראו מה שהוא כותב שם, הנשיא זלמן שזר. אני מביא רק את המובאה הראשונה, מכיוון שלא הספקתי – אבל לכל אחד מכם בוודאי יש שטר של 200 שקל. תהפכו אותו בבקשה, ותקראו מה שהוא כותב. "הלוא עניין לנו עם האומה העברית. האומה שידעה את החוק של 'ושיננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. אומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה לשמור על נכס זה של לימוד" התורה של ילדיה, "עוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה". וכו' וכו'. הוא ממשיך שם ומשבח – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הוא מסיים משפט, אדוני – "וכולם ביחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה". <יצחק כהן (ש"ס):> "וכולם ביחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה". הנשיא זלמן שזר, זיכרונו לברכה. המנהיגים של האומה לפני כמה עשורים – – – <משה מזרחי (העבודה):> זה כתוב על איפה הכסף. <יצחק כהן (ש"ס):> בבקשה? <משה מזרחי (העבודה):> זה כתוב על איפה הכסף. <יצחק כהן (ש"ס):> לא, זה יותר רציני. זה מהבדיחות של לפיד. עזוב את לפיד. לפיד זו בדיחה, עזוב. שנות הקמת המדינה, המנהיגים של אז ידעו מהו הערך – היום תמיד נוהגים להאשים את דוד בן-גוריון, שאחרי הפגישה שלו עם גדול הדור, החזון-אי"ש, ידע להעריך מה זה לימוד התורה. לצערי, ההתלהמות, ההתקפות וההסתה נגד לומדי התורה העבירו את מקבלי ההחלטות על דעתם. מורי ורבותי, אין לנו זכות קיום בלי התורה הזאת. ואין לנו זכות קיום בלי קיומה של התורה הזאת. וקיומה של התורה הוא בהיכלי הישיבות. ואף בן-אנוש לא יכול לקבוע מי זה עילוי ומי לא עילוי, מי כרגע עילוי ומי יהיה בעוד תקופה עילוי. אף אחד לא יודע לקבוע את זה, ואי-אפשר לקבוע את זה. אז יש לי הצעה פרקטית, במקום לנופף בססמה "שוויון בנטל", אולי פעם אחת תטפלו בנטל. מהו הנטל? ניסיתם פעם לנתח הנטל מהו? אולי אתם יוצרים את הנטל? ואתם מכבידים לא רק על עצמכם, אלא גם על כל האומה הישראלית. רבותי, אנחנו אומה בת 65 שנה, מאז שהוכרזה עצמאות ישראל, פה במדינת ישראל. ו-65 שנה של מלחמות – חלקן מיותרות, חלקן יזומות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים, כבוד היושב-ראש. אז אולי במחשבה קצת יותר עמוקה, תניחו לבחורי הישיבות. הם זכות הקיום, הם המצע המוסרי של הקמתה של מדינת ישראל. אחרת אין לנו מה לחפש בחבל ארץ זה. באמת, למה באנו לפה, לגרש את אחמד טיבי מהבית שלו ולשלוט על השטחים האלה? הלוא זו שטות איומה. אתם מאבדים את הטיעון העיקרי –למה אנחנו פה. ואם אתם תרדפו את בני הישיבות, שהם נותנים לכם את הזכות המוסרית להיות פה, לנו, לכולנו, אתם פשוט כורתים את הענף שאתם יושבים עליו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת יצחק כהן. ישיב לכל המציעים השר יעקב פרי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת כהן, אנחנו לא יוצרים הנטל, הנטל צריך להיות מוטל על כולנו. נושא הגברת השוויון בנטל, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, וגיוס בני הישיבות לשירות הצבאי והאזרחי עומד לפתחה של מדינת ישראל כבר 65 שנה. לאורך כל הזמן הזה ידעו ממשלות ישראל כי סוגיית הגברת השוויון בנטל חייבת בפתרון על מנת לשמר את מודל צבא העם, שעליו מושתת צה"ל. עם זאת, בכל פעם שהנושא עלה לדיון ולמציאת פתרון אמיתי, נשארנו עם המון דיבורים ועם הרבה הרבה פחות מעשים. בשנים האחרונות ישבו על המדוכה שש ועדות שונות, ובכולן המסקנה הייתה ברורה: שילוב החברה החרדית בשירות המדינה הנו צעד הכרחי ואסטרטגי למדינת ישראל, וחשוב לא פחות לכלכלת המשק הישראלי. ואני שמח, חברי חבר הכנסת אראל מרגלית, על תרומתך לשילובם של חרדים, כפי שציינת בנאומך. ואל דאגה, החוק לא יסיג אותנו אחורנית, אלא הוא אמור להצעיד אותנו קדימה. עם הקמתה הסמיכה הממשלה את ועדת השרים בראשותי לגבש חוק גיוס חדש על מנת להגביר את עקרון השוויון וההשתתפות בנטל, תוך שילוב החרדים בכוח או בשוק העבודה. נתון מעניין, שראוי שתיקחו לתשומת לבכם, חברי חברי הכנסת, הוא כי 87% מכלל בני הישיבות ששירתו בשירות צבאי, או בשירות אזרחי, השתלבו בשוק העבודה, ונתון זה חזק מכל הסבר אחר שאתן. <יעקב אשר (יהדות התורה):> את זה אתם עושים עכשיו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> בחודשיים האחרונים ישבה ועדת השרים בראשותי על המדוכה, ופעלה באופן אחראי, אינטנסיבי, ממלכתי וקונסטרוקטיבי בניסיון לגבש מתווה גיוס חדש שיגדיר בצורה ברורה, עם יעדים, עם גבולות, עם תמריצים, את נושא גיוס בני הישיבות החרדיות. יחד עם זאת, ובמקביל – ולא חס וחלילה, בפחות חשיבות, אולי אפילו יותר – שמנו כנר לרגלינו את ערך לימוד התורה ואת ערכי העולם התורני מתוך תפיסה אמיתית כי שני הערכים, השירות וערך התורה, יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת. את שילוב שני הערכים הללו מוכיחים לנו המתגייסים החרדים שכבר השתלבו בצבא ובשירות האזרחי. כן, בפני הוועדה עמד אתגר לא פשוט, ובסוגיות מסוימות התייצבנו מול סוגיות נפיצות. אבל לכולנו ברור שבשם מדינת ישראל, וכמי שהאחריות מוטלת על כתפינו, אנחנו חייבים לקבל החלטה ולהגיש תזכיר של חוקים שייתנו פתרון הדרגתי לנושא. נכון, הפתרון איננו פשוט לחברה החרדית, אבל הוא מחויב המציאות. מדובר בתיקון עוול היסטורי, שאיננו יכול לחכות עוד, ועל כך העידו בפנינו בכירי הצבא וגם בכירי כלכלת ישראל. ברור לנו כי אין מדובר במהלך קל. <יעקב אשר (יהדות התורה):> את שר הביטחון לא שמעת – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> ברור לנו כי אין זה מהלך קל, כי לאחר שנים כה רבות יהיה זה צעד לא פשוט לחברה החרדית להיכנס לתוך חובת הגיוס החלה על כלל אזרחי מדינת ישראל. לצערנו, אנו רואים כבר עתה סימנים ראשונים של התנגדות בחברה החרדית, המגיעים אף לפעולות קיצון, אלימות ופגיעה ישירה בחיילים מקרב אותה אוכלוסייה. אנו מתנגדים – ומגנים בכל תוקף מהלכים מסוג זה. הוועדה פעלה לאורך כל עבודתה מתוך נחישות ליישם את השינוי המתחייב באחריות המלאה, תוך מתן תקופת הסתגלות ראויה ותמריצים משמעותיים לשילוב החרדים בשירות הצבאי והאזרחי, מתוך כבוד – כן, רבותי וגבירותי – מתוך כבוד אמיתי לאמונתכם ולאורח חייכם. אנו קוראים לכם, אנו קוראים לחברה החרדית, לאמץ את ההזדמנות הקיימת בשנים הקרובות ולפעול יחד ככל האפשר לקיום דיאלוג בונה ולהכשרת הלבבות לקראת השינוי ההיסטורי. בשיחות שאני אישית וחברי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו נקרא לאלה שמתגייסים שלא יתגייסו, בעקבות הפלילי שהוספתם עכשיו. אנחנו נגיד לאלה שמשרתים, שלא ישרתו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> גפני, אני לא אומר לך מה לומר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אוקיי, אני לא אומר לך מה לומר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו נגיד להם לא לשרת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת משה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> תן לי לסיים את דברי. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אפשרתי לכבודו קריאת ביניים, נא לא אבל להפריע לשר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> בשיחות שקיימתי עם נציגים רשמיים ופחות רשמיים של החברה החרדית – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה צריך להיות פלילי, מה שלפיד אמר? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – גם להם ברור, הגם שלא אומרים זאת בגלוי, שאין מנוס אלא להשתלב ולהתכנס לתוך מסגרות מדינה ובראשן לשירות הצבאי והאזרחי. הפולמוס בנושא הוא רב-שנים, וכולכם יודעים זאת, ואף אמרתם זאת מעל הדוכן הזה. ונכון, מי שאומר שאי-אפשר לבצע רפורמה כזו באבחה אחת מול מציאות מעוותת שנמשכת כמעט מימי הקמת המדינה, צודק. ואני רוצה לשתף אתכם בקטע ממכתבו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, זיכרונו לברכה, שהיה הראשון לעסוק בסוגיה הנפיצה, ואני מצטט: אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה בחיי הגלות ונוהגים כעם סמוך לשולחן אחרים. אנו עומדים ברשות עצמנו, ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה, זכינו לה אחרי מאות שנים, וזכות זו מחייבת, לדעתי, כל צעיר בישראל. איני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת. בישראל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> למה? פרשת השבוע. אדוני השר, פרשת השבוע, שבט לוי, הם נשאו בעול של כל עבודת המקדש. 22,000 עבדו במשכן, שבט לוי, על-פי ה' יחנו ועל-פי ה' ייסעו. כל הפרשה שקראנו השבת הזאת מוכיחה שהיה שבט שלם שהיה פטור מכל – לא הלך לצבא, הלך לצבא העבודה. זאת גם עבודה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> יהיו ברוכים שבט לוי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אבל אני לא רוצה להתערב. <משה גפני (יהדות התורה):> אצל דוד המלך חצי למדו בתורה וחצי הלכו לצבא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כתוב: ויהי לדוד שנים-עשר אלף חלוצי צבא ושנים-עשר אלף אוחזים בספר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אני מסיים את הציטוט מדוד בן-גוריון, זיכרונו לברכה: "בישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת גם תורת הגנת העם והמולדת". וזוהי גם רוח הדברים אשר הנחתה את הוועדה והייתה לה למצפן. אחד ההישגים החשובים של הוועדה, כאשר יהפוך לחוק ויאושר על-ידי הכנסת, הוא הכנסת סוגיית גיוס תלמידי הישיבה בפעם הראשונה לחוק שירות הביטחון. אותו חוק שחל על כל אזרח ישראלי בהגיעו לגיל גיוס – אותו חוק יחול גם על החברה החרדית. לא עוד הוראות שעה ללא יעדים, ללא אכיפה; לא עוד הבחנה בפני שלטון החוק, לא עוד חוק טל. ואני רוצה בקיצור נמרץ להתייחס לאספקט הכלכלי של המהלך, ואני אומר לכם, גיוס החרדים ייעשה במקביל למאמץ ולהיערכות כלל-ממשלתית ובמעורבות אינטנסיבית של משרד הכלכלה במגמה להכניס כבר עכשיו, החל באוגוסט הקרוב, אלפי חרדים לשוק העבודה, על-ידי פטירת כ-30,000 חרדים מצה"ל ועל-ידי כך מהאיסור לעבוד תוך כדי לימודם בישיבות. מהדיווחים שקיבלתי בוועדה מנציגי משרד הכלכלה אני יכול לומר כי המשרד עמל על הקמת מרכזים חדשים להכשרת חרדים לשוק העבודה ותגבור שמונת מרכזי ההכשרה הקיימים שאליהם הם ינותבו עם כניסתם לבקו"ם. במהלך הישיבות הוצגו בפני הוועדה נתונים מאוד מדאיגים – – <משה גפני (יהדות התורה):> המרכזים האלה, התקציב שלהם קוצץ. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – על חוסר השתלבותה של החברה החרדית – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו הבאנו את התקציב לזה וקיצצו אותו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – על חוסר השתלבותה של החברה החרדית בשוק העבודה, וברור לכולנו כאן במליאה כי מדובר ביעד אסטרטגי של מדינת ישראל. תזכיר החוק שואף להגביר את השוויון וההשתתפות בנטל, והיטיב לומר זאת ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, ואני מצטט: לא יכול להיות מצב של אי-שוויון בנשיאה בנטל בתחום שבו אנשים צעירים נדרשו ונדרשים לשלם אף במחיר חייהם. ההסדר שגובש ומתגבש, שהוא תיקון לחוק שירות ביטחון, הולך בדרך המלך; לא עוד חוק טל או מתווה זמני כזה או אחר, אלא חוק מהפכני שיחולל שינוי היסטורי שלא נעשה מאז קום המדינה: שוויון בין המתגייסים החילונים והחרדים בחובות ובזכויות הנגזרות ממנו, תוך שמירה, חבר הכנסת גפני, תוך שמירה על ערכי התורה והעולם התורני. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו לא מאמינים לכם, לא מאמינים לכם, ברגע שהכרזתם על – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, רק דקה, דקה, אדוני השר. חבר הכנסת משה גפני, הוא כבר סיים את דבריו. מה אדוני מציע? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אנחנו מציעים להעביר את זה לוועדת החוץ והביטחון להמשך דיון. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי. רבותי, אם כן, יש דעות נוספות, אחרי כן אנחנו נקבע לאן ילך הדיון הזה. אם כן, ראשון הדוברים, נחמן שי, דעה נוספת. להקפיד על דקה, רבותי. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאוד מכבד את עבודתו של השר פרי, ואני משוכנע שהוא פעל במלוא הנחישות והחריצות, אבל אני חושב שהחמצנו את ההזדמנות הגדולה שהייתה פה. יש רגעים כאלה, שנפתח חלון, ואתה אומר: רגע, בוא ניקח את זה. צריך היה לקבוע שוויון מלא בין חילונים לדתיים, בין כל מי שמגיע, גבר ואישה, לגיל גיוס במדינת ישראל. משם היה צריך להתחיל את זה, ואז לחשוב על מי מקלים ואיך מקלים; לא על קבוצות, אלא על בודדים. זה היה סוד העניין. בדרך שהפתרון הזה ניתן הוא פתרון פוליטי מסוג שהיה לנו בעבר. הוא דוחה את היישום, הוא שוב יוצר חריגים, הוא שוב יוצר קבוצות שנהנות מטובה כזאת וטובה אחרת, ולכן, לפי דעתי, הממשלה כשלה בסוגיה החשובה הזאת. אני מציע לקיים על כך דיון במליאה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. דעה נוספת לחבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. לא רוצה, חבר הכנסת יעקב אשר? לא. מוותר. דקה, חבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, אני רוצה, ברשותך, לשאול, או להציע, להעיר, לשאול, שני דברים בקשר למתווה, שאני חושב שמחייבים אולי חשיבה נוספת; אני אומר את זה כמישהו שהוביל את המאבק הזה ברחובות. גם את המאבק הזה. 1. לגבי הסנקציות הפליליות, אני לא בטוח שהדבר הזה הוא מידתי, ואני לא חושב שהוא יוביל במשהו בגיוס – מי שרוצה להשיג את המטרה הזאת. הסנקציות הכלכליות הן הרבה יותר אפקטיביות לטעמי, לפחות לתקופת המעבר. הדבר השני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן שר האוצר, זה מפריע. הדובר ממש – אתם מדברים בקול רם. <איציק שמולי (העבודה):> השאלה השנייה, ברשותך, כבוד השר, היא לגבי מסלולי ההסדר. אני אומר את הדברים, כמובן מתוך הערכה לחבר'ה שמשרתים ונותנים מעצמם. אני חושב שבעניין הזה גם אני וגם אחרים, בעיקר אזרחים, ציפו ליותר, דווקא על רקע התרומה האדירה של הציבור הזה, ואולי אפשר לעשות פה חשיבה נוספת. דווקא בגלל האופן שבו אתה הובלת את הדברים, או ניסית להוביל את זה, באופן של הידברות וקונסטרוקטיביות, אני חושב שיש מקום לזה – גם מול הסקטור השני. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. דעה נוספת לחבר הכנסת נסים זאב, אחרון, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא מעוניין. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, יש לי מלוא ההערכה והכבוד לשר פרי. אני אומר לך באופן אישי, אתה פרי בשל, אבל החוק לא בשל. שלא יהיה ספק, האפליה פה זועקת בין הערבים לחרדים. תמיד אתם משווים אותנו, משווים אותנו באותה קטגוריה. מעניין, פתאום בנושא של צבא, יש לכם רגישות גבוהה לאוכלוסייה הערבית. שם החלטתם, רק 6,000 לשירות האזרחי ורק בהתנדבות. אבל את החרדים – הכה והכה בהם כמה שאפשר. אני אומר לכם, אתם לא רוצים את החרדים, אין לכם עניין בהם. הם יהרסו לכם את הצבא. מה, השתגעתם? אתם רוצים את ברסלב בצבא? אתם רוצים את גור בצבא? מה, אתם רוצים שטריימל בצבא? מה, אתם רוצים לחזור בתשובה כולכם? בואו לישיבה, אני מציע לכם. אל תביאו אותנו לצבא, יהרסו לכם את הצבא. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אתם צריכים חיילות, אתם צריכים צבא ליברלי, צבא חילוני. מה קרה לכם? אני, מתוך דאגה לצבא אני אומר את זה. אתה שומע את הזעקה שלי. אדוני כבוד השר, אל תיכנע ליושב-ראש שלך. בקטע הזה הוא טועה. אני חושב שהוא נתן לך סמכות, אמר לך, אתה תהיה יושב-ראש הוועדה, אבל אני מחליט בשבילך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> ואני חושב שזוהי פגיעה אישית באמון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב, אל תנצל. אני אנתק לך את המיקרופון. <נסים זאב (ש"ס):> תן לי, אני יותר משעתיים פה, מה קרה לך. <היו"ר יצחק וקנין:> מספיק, דיברת מעל דקה. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תנצל את זה, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר, אם השר, שהוא יושב-ראש המפלגה שלך, אדוני, שלח אותך, הוא צריך לתת בך אמון עד הסוף. הוא לא יכול בדקה האחרונה לומר לך: אדוני, אתה חייב להחליט בוועדה את מה שאני חושב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לך. תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אם כן, רבותי, ועדת המדע, חוץ וביטחון. אם כן, יש הסכמה אני מבין – – – <קריאה:> ועדת חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> יש חברי כנסת שמציעים מליאה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ועדת מדע. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, רבותי. אם ככה, כרגע נצטרך – רבותי המציעים, כל המציעים, אני אשאל אתכם אחד אחד. אראל מרגלית – אינו נוכח; אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת משה זלמן פייגלין – אינו נוכח. חבר הכנסת משה גפני, אתה מציע ועדה? <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסתפק בהודעת השר, זה לא מעניין אותי. <היו"ר יצחק וקנין:> מסתפק, אוקיי. בועז טופורובסקי? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> ועדה. חבר הכנסת יעקב מרגי? <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ועדה. חבר הכנסת איציק כהן – ועדה. אם כן, רבותי – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, אחמד טיבי רוצה בוועדה לענייני עובדים ערבים. <היו"ר יצחק וקנין:> זה יעבור לוועדה. אם כן, מי שיחליט לאיזו ועדה, זו תהיה ועדת הכנסת. אנחנו מצביעים. רבותי, מי שבעד – זה יהיה ועדה; מי שנגד – הסרה. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16 נגד – 3 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 16 בעד, שלושה מתנגדים, אחד נמנע. רבותי, ההצעה תועבר לוועדת הכנסת, והיא תחליט באיזו ועדה יידון הנושא הזה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, זה בזבוז זמן, מפני שלא יצא כלום. סתם דיבורי סרק. בחור ישיבה אחד לא יצליחו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. הנושא הסתיים, רבותי. <משה גפני (יהדות התורה):> יכולים לאסור 100 חרדים ו-100 בתי-סוהר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, תמחק מהפרוטוקול, הדיון הסתיים. <משה גפני (יהדות התורה):> עברנו את – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גפני, אתה מפריע לי להמשיך בסדר-היום. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – גם את לפיד וגם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הדיון הסתיים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבין את – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם את לפיד – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, הדיון הסתיים. <משה גפני (יהדות התורה):> עברנו את אנטיוכוס, עברנו את המן, עברנו את – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גפני, אני מבין שכבודו רוצה – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא רוצה לקרוא לכבודו לסדר. אנא. <הצעות לסדר-היום> <דה-לגיטימציה של חרדים המשרתים בצה"ל בחברה החרדית> <היו"ר יצחק וקנין:> הנושא הבא בסדר-היום: דה-לגיטימציה של חרדים המשרתים בצה"ל בחברה החרדית – הצעות לסדר-היום מס' 394, 399, 424, 451 ו-454. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. תשיב לכל הדוברים סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, כבוד השר פרי, מילה חדשה קמה בישראל, קוראים לה: החרד"קים – חרדים קלי דעת. זו כמובן מילת גנאי ששגורה בקהילה החרדית לתיאור חרדים המנסים והמתגייסים לצה"ל, והיא חלק מקמפיין מאוד אגרסיבי בחברה החרדית של דה-לגיטימציה כלפי חרדים שבוחרים לשרת בצה"ל. אני לא יודע אם אתם יודעים, אני מאוד מקווה שכן, אבל בימים אלה בשכונות החרדיות בירושלים וגם בבני-ברק אוסרים על חיילים חרדים להיכנס למקומות ולאזורים מסוימים. פשקווילים ובהם רואים חייל חרדי רודף אחר ילדים עם נשק, מופצים בכל מקום. וגרוע מכול, החרמות ותקיפות פיזיות ממש. השלכת אבנים, מכות והדרה ממוסדות שונים הן מנת חלקם של חיילים חרדים שמשרתים בצה"ל בתקופה האחרונה, כאשר השיא הגיע במקרה התקיפה הקשה שהתרחש לאחרונה בכיכר-השבת, שבו עשרות חרדים כיתרו ותקפו שני חיילים חרדים שעברו במקום. אלה מקרים קשים שחייבים להיפסק, וברור שעלינו להוקיע את התופעות האלה ואת כל מי שמשתמש באלימות, אבל עלינו גם להסתכל טוב טוב על עצמנו ולנסות לפחות להבין מאיפה זה בא. זה בא מהשיח החד-צדדי והיהיר של יאיר ומקמפיין הגיוס המתמשך של יש עתיד. חברי מיש עתיד, מי כמוכם יודע שגם אני, בן של רמטכ"ל ואב ללוחם ביחידה מובחרת שיוצא במקרה מחר למילואים תוך כדי לימודי השנה הראשונה שלו באוניברסיטה – וכן, אגב שכחתי להזכיר, אבל אני בטוח שאתם מיש עתיד יודעים שגם אני הייתי לוחם ואני מעוניין לא פחות מכם שהחרדים ישרתו בצבא וישתלבו לאחר מכן במשק ובכלכלה הישראלית. אבל מה שלמדתי בחיי, שלא תמיד נכון להיות צודק, לפעמים יותר נכון להיות חכם. ולהיות חכם במקרה של גיוס חרדים לצה"ל, בעיני לפחות, זה להאיץ את התהליך ואת המגמה שכבר קיימת בחברה החרדית בשנים האחרונות. ולא במקרה אני אומר "להאיץ", כי התהליך באמת קורה. בשנת 2010 שירתו 2,100 חרדים בצה"ל, ואילו בשנת 2011 שירתו כבר 2,700. זו עלייה כמעט של 30% בגיוס החרדים. יותר מכך, אני יכול לספר לכם מניסיוני האישי, כמייסד והמוביל של תנועת "אחריי!" לשירות משמעותי בצה"ל בקרב נוער בפריפריה, ששנים ארוכות ניסינו לחדור לחברה החרדית, אבל רק לפני שנתיים הצלחנו. הצלחנו לחדור והייתה לנו קבוצה אחת של נערים חרדים כאן בירושלים ולאחר שנה של הכנה כולם התגייסו לצה"ל. ובשנה השנייה, שעכשיו מסתיימת, יש ל"אחריי!" כבר חמש קבוצות בחברה החרדית בכל רחבי הארץ. אני חושב שזה ביטוי לכך שקיים תהליך בחברה החרדית, תהליך שחובה עלינו להאיץ אותו ולתת לו רוח גבית, אבל לא להילחם בו. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסיים. <עמר בר-לב (העבודה):> אני אשתדל להזדרז. אני מסכים גם, כמו בכל דבר, בוודאי בחוקים של מדינה, שחייב להיות מקל וחייב להיות גזר. אבל גישה כוחנית לבדה, של הפחדה, אפילו לא ניסיון של הידברות ושיתוף פעולה, תוביל לתוצאה הפוכה, תוביל להסתגרות של החרדים בתוך עצמם, וכבר מובילה להוקעתם מהחברה החרדית של אותם מתגייסים מבין החרדים שכבר עכשיו ספגו פגיעות, אפילו אלימות. האירועים הללו בקהילה החרדית הם סממן של ציבור שמפחד מהלא-נודע, מסתגר, ולכן גם תוקף. במקום לחזק את הקול המקרב, אני מציע לכם, לחברי יש עתיד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עמר בר-לב (העבודה):> – – – תחזקו את הקול – את הקול המאחד. קל להאשים שזה הם. עוד 30 שניות. אני מדבר לאט, אבל עוד 30 שניות תיתן לי בבקשה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אתן לך עוד 30 שניות. <עמר בר-לב (העבודה):> החרדים פוחדים משינוי וחוששים מהשינוי שכופים עליהם, אבל מספיק להביט בנתוני הגיוס בשנים האחרונות כדי להבין שחלה מגמה מאוד דרמטית. ובשביל לסיים בזמן שאתה מקציב לי – אני מפציר בכם לחזק את הרוח הגבית, להידבר עם הגופים החרדיים, ועל-ידי כך אני בטוח שנגיע להישגים שכולנו רוצים בהם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. רבותי הדוברים, אני רוצה שתבינו: אני לא מקציב זמן; התקנון מקציב בהצעה דחופה לסדר-היום שלוש דקות, וברגילה – עשר דקות. לכן, אני פועל על-פי התקנון. אני משתדל שאם זה עוד חצי דקה או עוד דקה – אבל לא זמן יותר ארוך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני מסכים עם הרוח של הדברים של עמר בר-לב לגבי זה שאסור ללכת בכוח, מי שרוצה להשיג מטרה של גיוס. בעצם המסקנות של ועדת פרי הבוקר בעניין הפלילי חיזקו את אלה שאומרים שאסור שום שיג ושיח עם השלטון החילוני שרוצה להעביר על דתם את הציבור החרדי. אבל בעובדות – חבר הכנסת בר-לב, אני רוצה לומר לך שבעובדות, או שהטעו אותך או שקראת עיתונים. הפגיעות והקמפיין החזק, מה שציינת, נגד מתגייסים חרדים, לא היה ולא נברא. כן משל היה. אני לא אומר שלא היו אנשים שאמרו למישהו משהו, אבל יש לי יותר סיפורים בשבילך של אנשים שכן התגייסו וקיבלו תגובות מאוד מאוד לא חיוביות בתוך הציבור החילוני, כשהם עולים לאוטובוס או בכל מיני מקומות: מה, אתם, אתם, אתם – כשהם עם מדים, יותר מאשר חרדים נתקלים בבעיה. האמת היא שלפני שנים רבות לא הייתה בעיה ליהודי חרדי לבוא עם מדים. הרבה הרבה אנשים היו מגויסים. עכשיו יש שאלה, כמו שאתה ציינת, ופה אני מסכים עם הדעה שלך, שככל שיהיה יותר קמפיין אנטי-חרדי, פחות ופחות לגיטימי יהיה לראות יהודי שלובש מדי צבא של אותם אנשים, של אותו צבא, של אותה מדינה שהם כל כך עוינים לציבור החרדי. לכן, זה צבת בצבת עשויה, כמו שכתוב – חוליה בחוליה. אבל, אדוני היושב-ראש של הוועדה, חבר הכנסת השר יעקב פרי, אני רוצה לומר לכם שההחלטה הזאת, להטיל סנקציות פליליות – ואני לא מדבר על עצם העניין – זה שירת בצורה בלתי רגילה את שני הצדדים שלא רוצים חרדים בצבא: גם הצד המיליטנטי של לפיד וחבריו, לא כל חבריו אבל חלק מחבריו, שלא רוצים חרדים בצבא אלא רוצים את זה כנשק; וגם אלה שאומרים, אסור לדבר אתם על שום דבר. אבל אני רוצה לומר שאלה פשוטה, שאני שם באוויר. אני למשל מאמין ששמירת שבת זה עניין ביטחוני ממדרגה ראשונה. למה? כי אני מאמין בדברי הנביא ירמיהו מפי ה': "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת – – – והצתי אש בשעריה" – על ירושלים – "ולא תכבה". אז אני אבוא ואכפה על מישהו לשמור שבת משום שאני מאמין ששמירת שבת מגינה על הביטחון? לדעתי, העניין של הצבא, התחושה הזאת של אזרחים, למה הבן שלי כן צריך ללכת והבן שלך לא צריך ללכת, יש לה פתרון אחד בלבד: להפוך בהדרגה – אני לא מדבר ברגע, גם לא באבחת חרב – את השירות הצבאי לצבא מקצועי, שמתגמל את חייליו לפי תרומתם, ואז הצבא גם מחליט את מי הוא לא רוצה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> דיון לגיטימי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> דיון לגיטימי, והרבה אלופים דיברו על זה, וכבר היה בוועדת בן-בסט ואחרים. אבל היום זה הופך לקריטי. למה? כי מה שאתם קוראים לו צבא העם, נכון שבימי בן-גוריון לא הייתה שאלה בכלל שזה צבא העם, אבל בן-גוריון גם כינס כמה אנשים לשאול – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני כבר מסיים. – – והשאלה: מדינה יהודית, לשם מה? אז הוא אמר: מה זאת אומרת, כדי ליישב את הארץ. אמרו לו: לשם מה? הוא אמר: כדי להוציא לחם מן הארץ. אז אמרו לו: לשם מה? אז הוא אמר: לשם מה השאלות? קודם נקים מדינה ואחר כך נשאל. זה היה בן-גוריון בשיח עם פילוסופים. רבותי, הצבא אכן הוקם כצבא העם, אבל היום צריך לשאול: גיוס החובה, לשם מה? לשם ניגוח? לשם מלחמות? לשם מאבקים? צריך לעשות הדרגה, הדרגה כמו שיש בקצונה, כמו שיש בצבא הקבע. צריך להגיע לדרגה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שבה לא יוכל אדם לומר: מגייסים אותי בלי רצוני. ואז אם הצבא ירצה חרדים בצבא, הוא יכין כאלה מחנות שהוא ימצא גם חרדים שיתגייסו בלי שום כפייה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הכפייה היא הדבר הפסול בעניין. אדוני היושב-ראש, אני עומד ואומר כאן: כל אלה שדיברו נגד כפייה דתית לא יכולים להסכים לכפייה אנטי-דתית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת מרדכי יוגב, ואחריו – חבר הכנסת דוד צור. שלוש דקות לרשותך. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, השר פרי והשר שמיר, אני מסכים במידה רבה עם שני חברי שדיברו קודם, חבר הכנסת עמר בר-לב וחבר הכנסת ישראל אייכלר. התופעות של הדה-לגיטימציה לגיוס והאלימות כלפי מתגייסים במחנה החרדי אינן רחבות כפי שמנסים להעצים אותן בתקשורת, אבל תופעת הגיוס במחנה החרדי דווקא כן התרחבה באופן מאוד חיובי. חוויה שאני חוויתי לפני כשש שנים, עת חיילים מקריית-ספר, שפגשתי בתחנה המרכזית בירושלים, מחליפים מדים, שמים אותם בצ'ימידן ולובשים את השחור-לבן, וחוזרים לקריית-ספר, ואילו בשנים האחרונות – ואני לא יודע להגיד אם שלוש או ארבע – הם באים לקריית-ספר עם המדים ונכנסים לשטיבלך ומתפללים, וזה תהליך חיובי. והניסיון, אבל – אני אומר לך, השר פרי, שלמדתי את גודל רוחך ואת כישוריך – של גורמים שונים בפוליטיקה להוביל את התהליך הזה בכפייה חקיקתית, מביא, כמו שאמרו פה גם חברי, לריאקציה של הגדרה של השעה כ"שעת שמד", של יצירת התנגדויות לגיוס ולכל התערבות בחוגים של העולם החרדי, והניסיון בזה לשנות אמונות ודעות, אורחות חיים מבפנים. אני חושב שבמקום שבו התהליך הזה, וציין עמר בר-לב – ויישר כוח, עמר – מקבוצה אחת לחמש ב"אחריי!" – היה בעלייה מתמדת וחיובי. <נחמן שי (העבודה):> מה זה? מה זה "מקבוצה אחת לחמש"? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> קבוצה אחת של חרדים בשנה שעברה, והשנה – חמש. <נחמן שי (העבודה):> – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אבל לשים את זה במסגרת היותר-כפייתית, א. רצון לחוקק חוק – וצריך חוקים, אני חושב שזה לא מועיל. אנחנו צריכים להסתכל על המטרה, איך אנחנו יחד משלבים יותר חרדים בעבודה ובצבא בהידברות מתמדת. זה תהליך עומק היסטורי שאני שמח שאתה מוביל אותו, אבל בשורשיו יש עולמות שלמים של אמונות ודעות. מי שחפץ בתהליך הזה צריך לקחת אותו יותר באורך רוח. צריך לקחת אותו עם פחות מסגרות כופות ויותר לראות בשמחה איך התהליך הזה – להעצים את היעדים, כפי שנדמה לי שאמר פה השר מרגי, השר לשעבר מרגי – סליחה, חבר הכנסת מרגי: מה הצרכים של צה"ל בעוד שנה, בעוד שנתיים, בעוד שלוש שנים, ומתוך כך למשוך לכך שהם יתמלאו, ולהביא באמת במעט יותר ענווה וסבלנות – ואני לא חושב שאין לך, ופחות חקיקה כפייתית, בתהליכים שמאחדים אותנו כעם אחד בארצנו. זה רק יועיל להשגת המטרה הזאת באופן מעשי, פחות למלחמות יהודים וליותר חרדים גם בשוק העבודה וגם בצה"ל כמגויסים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. יעלה חבר הכנסת דוד צור. שלוש דקות לרשותך. <דוד צור (התנועה):> טוב, ראשית, סיפור אישי. רק אתמול בשיחה עם בתי, היחידה, שמספרת לי שאחרי שנת שירות שהיא עשתה בהתנדבות בנגב היא החליטה שהיא הולכת למסלול קרבי והולכת לשלוש שנים ליחידה, כי היא רוצה לעשות צבא כמו כולם – אני יכול לומר שבאיזשהו מקום זה צבט לי בלב, כמי שכבר שירת מספיק, ובני שירתו, כמובן, וחשבתי שהיא צריכה – למסלול הרגיל. אבל היא, בסופו של דבר, בחרה לעשות את מה שבחרה. מעבר לצביטה, יש לי גם גאווה גדולה. וטוב שהדיון הזה נערך כשיש לנו פה אורחים עם מדים. מאיפה? מחיל האוויר או מחיל הים? חיל האוויר. יפה. אני חושב שחשוב השיח – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גם שם יש חרדים. <דוד צור (התנועה):> וחרדים. מצוין. אני רואה. סליחה שלא הזכרתי אותם, באמת. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, גם אלה מדים. <דוד צור (התנועה):> מאה אחוז. מדי שבט לוי, למדתי היום. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם בחיל האוויר יש חיילים חרדים במסלול – – – <דוד צור (התנועה):> ואני גאה בזה, אני חושב שזה נהדר. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – <דוד צור (התנועה):> ואני רוצה לומר לעמר ידידי, שמחתי מאוד שהוא העלה את הסוגיה הזאת של הדה-לגיטימציה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – ביקרתי אותם, וזה מביא הרבה גאווה לעם ישראל ולכם. <דוד צור (התנועה):> נכון. ולכן דווקא אני בא מהמקום שאני מאוד מברך את ידידי עמר, שהביא את הנושא הזה של הדה-לגיטימציה. אני חושב שהשיח שיוצא מהבית הזה, על הדרך שבה הוא נעשה – מדברים פה על כפייה, מדברים פה על זה שצריך לעשות בהסכמה. אני אשמח מאוד, ואני מכיר את ידידי רב-הזכויות יעקב פרי, שאם היה ניתן לעשות כל הידברות, ואני יודע שגם הייתה הידברות כזאת, אבל לצערי 65 שנים אנחנו מדברים על זה, ובסופו של דבר אתם צריכים להיות אלה שאם לא לפחות בשמחה רבה הולכים לתהליך הזה, אז בטח לא עושים את הדה-לגיטימציה ופוגעים – אני מדבר ברמה לא הפיזית. אני אשמח לשמוע שבאמת אין אלימות, כפי שנאמר, וזו תופעה שלכאורה מעצימים אותה, אבל גם האווירה שמקבל בחור כזה, שלא מנדים אותו, שהוא פתאום לא חלק ממניין חלילה, או אפילו מחביא את המדים, כפי שנאמר כאן. לעניין שוק העבודה – וזו דעתי הפרטית – אני חושב שצריך לעשות את ההפרדה בלינקג' הזה בין היציאה לשוק העבודה לנושא של השירות. להפך. ייכנסו לשוק העבודה, הדברים האלה יוכלו להיות בצורה קצת יותר מודרגת. ולעניין הדיון על צבא העם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת צור, אני מבקש להביא לתשומת לבך שמאלה שהשתחררו אחרי שירות צבאי מקרב החרדים שהתגייסו, 80% השתלבו בשוק העבודה. <דוד צור (התנועה):> זה ברור לי לגמרי, מיקי, זה ברור לי לגמרי. אני טוען שגם הילדים בני ה-18, שלכאורה כרגע הם עומדים תחת – או שתישארו בישיבות עד גיל 24–25 או שאתם הולכים לצבא – אז אני חושב שהלינקג' הזה בסוף איכשהו תוקע אותם גם במקומות שאולי הם לא רוצים להיות שם. ולעניין האחרון, לנושא של הדיון הלגיטימי שהעלה פה חבר הכנסת פייגלין. זה דיון בהחלט שצריך לעשות אותו, במנותק לכאורה מהנושא של צבא העם. והיה ותתקבל החלטה ללכת בהדרגה לכיוון של צבא העם, ויימצא שזה דבר מועיל – מצוין. בסופו של דבר יהיה מי שיכרע תחת עולה של תורה ומי שיכרע תחת עולו של צבא העם או צבא מקצועי. וכפי שאמרתי, אני לא רואה בזה נשיאה בנטל. השירות הוא זכות, הוא לא נטל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד צור. ישיב לכל ההצעות השר יעקב פרי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אדוני היושב-ראש, חברי המציעים, חברי הכנסת, הועלה כאן מגוון של נושאים, אני אהיה מאוד קצר. אני חושב שצריך להתחיל ולומר בקול רם ובצורה ברורה שכנסת ישראל, ממשלת ישראל, עם ישראל, מוקיעים, מגנים את אותן התקפות פיזיות או מילוליות נגד חיילי צה"ל בשכונות בערים שבהן גרים חרדים ובשכונות שהן חילוניות. משטרת ישראל חייבת לאתר, לעצור, לחקור ולהעמיד לדין כל מי שפוגע, או פיזית או מילולית, בכל אדם, בוודאי בחיילי צה"ל. אבל חשוב מכול – חבר הכנסת אייכלר, שמחתי לשמוע לפחות את רוב דבריך וחלק מהצעותיך – חשוב מאוד שהחברה החרדית עצמה תוקיע ותגנה את המעשים הללו, את הפגיעות הללו. אני חושב שהוקעה של פגיעה בכבודו, בחירותו של כל אחד, של כל בן-אנוש – ולא חשוב אם הוא חילוני או חרדי או בן דת כזאת או בן דת אחרת – היא חובה של חברה, של כל חברה שבה אנחנו מוצאים תופעות כאלה. אני קורא כמובן למשטרת ישראל לעשות בעניין הזה את עבודתה. עניין של צבא מקצועי או לא מקצועי לא היה במנדט של הוועדה שלי. זהו דיון, דיון מאוד רציני, שיכול להיות שצריך – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – שלך. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – שיכול להיות שצריך לקיים אותו. הוא לא היה במנדט שלי ולכן אני לא התייחסתי אליו. אני מודה למציעים. אני מציע להעביר את זה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ועדה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> ועדה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מסתפק בתשובת השר. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מסתפק בתשובת השר. טוב, נשאל את שאר המציעים. חבר הכנסת עמר בר-לב, מסתפק בתשובת השר או שאתה מציע ועדה? <עמר בר-לב (העבודה):> ועדת חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> ועדת חוץ וביטחון. חבר הכנסת ישראל אייכלר הסתפק בתשובת השר. חבר הכנסת מרדכי יוגב. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> חוץ וביטחון. <היו"ר יצחק וקנין:> חוץ וביטחון. אם כן, רבותי, אנחנו נצביע בהתאם להצעתו של השר: מי שבעד ועדה – ועדה; מי שבעד להסיר מסדר-היום, שיצביע נגד. מי בעד, רבותי, מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 11 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אם כן, הנושא יועבר לוועדת חוץ וביטחון, לפי בקשתם של חברי הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <ייצוג הולם של נשים בזירה המוניציפלית> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעות לסדר-היום מס' 382, 383, 385, 393, 404 ו-418: ייצוג הולם של נשים בזירה המוניציפלית. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת יפעת קריב. אחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. במידה שהיא לא תהיה נוכחת באולם – חברת הכנסת חנין זועבי. במידה שגם היא לא תהיה נוכחת – חברת הכנסת גילה גמליאל, ובמידה שגם היא לא תהיה נוכחת – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מרב מיכאלי (העבודה):> מה, וחנין לא רשומה? <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי. במידה שהיא לא תהיה נוכחת, אז את אחרונת הדוברים. <יפעת קריב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, תמיד רציתי להיות חלק מהעולם הפוליטי. אין לזה שום הסבר אבל אני מאוד אוהבת את הזירה הזאת. מגיל צעיר הייתי מעורבת בחיים הציבוריים. כשדיברתי על זה שיום אחד אהיה ראש עיר או חברת כנסת, תמיד קיבלתי את המבט המזלזל הזה של – מי את בכלל? הוזה, חולמת. את מנהיגה? את אחת שאין לה סיכוי. בשנת 2008 החלטתי לעשות קפיצת מדרגה בחיי הציבוריים ולעבור מהזירה של הנהגת הורים בבית-ספר למערכת הפוליטית המקומית ולהיות חברת מועצת עיר. פניתי לחברי המועצה המכהנים ולראש העירייה, כולם כמובן התלהבו והציעו לי להצטרף. מקומות חמש, שש ושבע היו פנויים עבורי ברוב הרשימות. ברוב הרשימות לרשויות המקומיות מדובר במקומות לא ריאליים, בטח בעיר שלי. ואז הסתבר לי שהחוק מאלץ אותי להתפטר ממקום עבודתי, מחשש לניגוד עניינים. גם היום, חמש שנים אחרי, אני לא מצליחה להבין איזה ניגוד עניינים יש בין עבודתי כאשת חינוך ועובדת סוציאלית למען בני-נוער בסיכון וצעירים ברחבי הארץ, לבין התנדבות כחברת מועצת עיר – ליד הבית, למען הקהילה שלי ולמען ילדינו. כן, חברותי, תפקיד חבר מועצת עיר הנו תפקיד בהתנדבות מלאה. דווקא בזירה המקומית, שבה מבקר המדינה חושף שחיתויות, חוסר צדק, מעילות בכספים, חוסר אחריות של ההנהגה, התפקיד של נציג הציבור האמון על הסדר, על שמירת הדמוקרטיה ועל שיפור חיי התושבים, הנו בהתנדבות מלאה. ועד כה המחוקק לא נתן ולו כלי אחד ויחיד בידו של חבר מועצת העיר או חברת מועצת העיר, ליישם ולמלא את התפקיד. זה הרתיע, ואפילו הפחיד, אבל זה לא עצר אותי כפי שזה כן עוצר לאורך השנים נשים רבות, צעירים ואנשי מקצוע. קיבלתי החלטה. התפטרתי ממקום העבודה; מקום עבודה שאהבתי. נפרדתי מהתחום שבו עסקתי, והחלטתי החלטה אישית, שאם אני נאלצת לעשות ויתורים כלכליים, משפחתיים וחברתיים על מנת לשרת את הציבור ולהשפיע על חיי הקהילה, אז אעמוד בראש רשימה, וכך עשיתי. הקמתי רשימה – רשימה של תושבים, של הורים, העוסקת בחינוך ורווחה, רשימה שמטרתה שתושבי העיר לא יהיו לבד. בבחירות המוניציפליות בשנת 2008 אפשר היה לספור על שתי כפות ידיים את הרשימות בארץ שבראשן עמדו נשים. מעט. מעט מדי. פעם היו אומרים לנו שאין נשים שרוצות לרוץ – איפה הן? אז אני רוצה לספר לך, כבוד היושב-ראש, שהיום אירחתי בכנסת עשרות נשים שיודעות שהן ראויות, מתאימות ורוצות להנהיג, לשנות ולהוביל, ולא מפחדות לומר: אני הולכת לפוליטיקה. יש להן פנים ויש להן שמות, יש להן רצון ויש להן נחישות. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יפעת קריב (יש עתיד):> לא, דקה. שני משפטים. חיכיתי כל כך הרבה, אז קצר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חייב להגיד לך "משפט אחרון", אבל – – <יפעת קריב (יש עתיד):> תודה, אני מקצרת. <היו"ר יצחק וקנין:> – – לא תחסום שור בדישו. <יפעת קריב (יש עתיד):> כבר חיכינו כל כך הרבה לנושא הזה. תראו, 51% מהאוכלוסייה לא יכולות להיות מיוצגות רק על-ידי חמש ראשות עיר ו-376 חברות מועצה מתוך 3,500. אם אנחנו 51% מהאוכלוסייה אנחנו צריכות להיות לפחות 50% מההנהלה, מהציבור וממועצות העיר. ואז, לסיום, אני חייבת לשתף אתכם באנקדוטה קטנה, עצובה ודי פתטית, אבל אני חייבת. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר, קצר. <יפעת קריב (יש עתיד):> קצר, אוקיי? מהרגע שנבחרתי להיות חברת מועצה – אני אדבר מהר – השקעתי, ואני עדיין עושה זאת, לילות כימים בקידום נשים לעמדות מפתח והשפעה. יחד עם עמותת כ"ן פתחנו קורסים ברחבי הארץ לנשים שקוראים להן להנהיג בקהילה, ביישוב, ליד הבית. בעיר שלי, הוד-השרון, 15 חברי מועצת עיר ורק אישה אחת. בוגרות הקורס מריצות את המודל שנקרא "ריצ'רץ'" – גבר, אישה, אישה, גבר. הן הציגו אותו בישיבת מועצת העיר האחרונה, בשבוע שעבר, בפני כל המתמודדים למועצת העיר הקרובה. ברעש ובמהומה שהדבר יצר ניגש בפתח הדלת אחד מחברי המועצה המכהנים לאחת הבנות ואמר לה: ריצ'רץ'? הריצ'רץ' היחיד שאני מכיר נמצא כאן, והצביע אתם יודעים לאן. אז זה היחס שקיבלו חברותי מהוד-השרון, בוגרות הקורס "מנהיגות את המחר", נשים שכבר לא מפחדות לומר: אני רוצה, אני יכולה ואני עושה את זה; אני הולכת לעולם הפוליטי ואני מתחילה בזירה המקומית, ליד הבית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> היא הייתה צריכה להתלונן במשטרה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יפעת קריב (יש עתיד):> משפט אחרון. אני רוצה להגיד אז ממש משפט אחרון. אני יכולה ואני מסוגלת להביא פוליטיקה אחרת, פוליטיקה נקייה, פוליטיקה חדשה. בבחירות הקרובות אנחנו חייבים לראות יותר נשים במקומות ריאליים; אנחנו חייבות את זה לעצמנו, חברותי, באנו לשנות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת באולם. חברת הכנסת חנין זועבי. רבותי, חברי כנסת או חברות כנסת שלא יהיו נוכחים באולם בשעה שאני קורא את שמם, אני לא אאפשר להם לדבר. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך. <חנין זועבי (בל"ד):> אוקיי. – – אני חושבת שבמצב של חברה שמאמינה בשוויון, במצב של חברה שמאמינה במעמדן של הנשים, ההצעה הזאת לסדר-היום הייתה מיותרת, נכון? לא היינו באים ומעלים לסדר-היום דבר שהוא מובן מאליו. אומרים שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, אבל אנחנו מתעסקים עם המובן מאליו, לא עם האפשרי. לפי השקפת העולם שלי, אני מקווה לפי השקפת העולם שלך, האינדיקטור להתקדמותה של החברה ולמעמדה של החברה הוא מעמד הנשים בחברה הזאת. אם אני רוצה לבחון אם החברה הזאת מתפתחת בכיוון הנכון, אני הולכת ובודקת מה קורה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי, נראה לך שאפשר בלעדיכן בעולם הזה, תגידי? <חנין זועבי (בל"ד):> בלעדינו בכל מקום אי-אפשר. <היו"ר יצחק וקנין:> אי-אפשר אתכן ואי-אפשר בלעדיכן. <חנין זועבי (בל"ד):> בפוליטיקה, לפי השקפת העולם של כמה מהגברים, כן אפשר, אחרת לא היינו עולים פה ואומרים: צריכים לשריין מקומות של נשים ברשימות לבחירות המוניציפליות. <היו"ר יצחק וקנין:> סתם נאמר שהנשים הן "עזר כנגדו"? לא סתם – "עזר". <חנין זועבי (בל"ד):> עזר – למה עזר? <היו"ר יצחק וקנין:> "עזר", לעזור – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אנחנו לא עוזרות לאף אחד. אנחנו עושות גם את המשימות שלנו, לא פחות טוב מאשר הגברים. עכשיו, כמו שאני אומרת, נוכחותן של הנשים בחברה היא אינדיקציה למעמדה של החברה. מאז 1948 רק 16 נשים ערביות כיהנו כחברות במועצות המוניציפליות. מ-1948 – 16, זה הכול. כיום יש פחות מארבע. האישה הערבייה במיוחד מתקשה להיכנס לתחרות עם הגברים. הסיכויים שלה להיבחר הם יותר נמוכים מהסיכויים של הגברים. הנשים גם מתקשות לאתגר את חלוקת התפקידים המסורתית. אבל יש לנשים מה להציע, ואנחנו לא אומרים שהנשים מפסידות מההדרה הזאת בתחום הפוליטי – החברה מפסידה, הגבר מפסיד. כאשר נשים נכנסות ויש להן האמירה שלהן, יש להן האג'נדה הפוליטית שלהן, הן מעשירות את הזירה הפוליטית, הן גם מוסיפות זווית ראייה לזירה הפוליטית. ובדרך כלל הנשים שמגיעות הן יותר מוכשרות. למה? כי המבחנים שהן עוברות הם מבחנים יותר קשים מהמבחנים של הגברים. למשל, גבר יכול להיבחר לפי השתייכותו לחמולה מסוימת או למשפחה מסוימת. האישה לא מייצגת חמולה, האישה אף פעם לא תייצג בחברה הערבית משפחה. היא תייצג את עצמה – היא תייצג אג'נדה, לא את עצמה. היא תייצג אג'נדה פוליטית, היא תייצג אג'נדה חברתית. רק בוויזה הזאת היא תיכנס לפוליטיקה, לא לפי שיוך משפחתי, לא לפי שיוך חמולתי, לא לפי שיוך עדתי. אוקיי. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אאפשר לך עוד משפט. <חנין זועבי (בל"ד):> עכשיו, לכן אני אומרת: מה נדרש? אוקיי, אנחנו לא – אני לא אוהבת את הקורבן שרק מתלונן. אנחנו צריכים גם להיכנס לתוך העשייה. בדרך כלל העשייה שהכי משנה ערכים היא העשייה החינוכית, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים לשנות חוקים. אני הגשתי שלוש הצעות חוק לחייב את הרשימות – את הרשימות שרצו לבחירות המוניציפליות, לתת קווטה של שליש, כמו בל"ד. אני חושבת שבל"ד אולי, המפלגה שלי בכנסת, היא המפלגה היחידה שמשריינת קווטה של שליש. אני לא יודעת מרצ מה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ביש עתיד יש שמונה נשים, ארבע מהן בעשירייה הראשונה. <יפעת קריב (יש עתיד):> 40%. <חנין זועבי (בל"ד):> 40%. בסדר, יופי. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <חנין זועבי (בל"ד):> אבל בל"ד נכנסה לכנסת לפני יש עתיד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זועבי – – <חנין זועבי (בל"ד):> אז בל"ד הרשימה הראשונה עם קווטה של שליש. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אם אפשר לסיים, אני – – – <חנין זועבי (בל"ד):> לכן, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> בל"ד היא דוגמה נהדרת למפלגת הערביות. <חנין זועבי (בל"ד):> אנחנו דוגמה נהדרת – נכון, אני מסכימה. אני רק רוצה להדגיש את המחויבות שלנו כחברות כנסת וחברי כנסת גם להעביר את החוקים שמחייבים מפלגות שרצות גם לכנסת, שרצות גם לרשויות המוניציפליות, לתת קווטה לנשים, לפחות שליש. אם יותר, אז יותר טוב. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה ישיב שר החקלאות בשם – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> שר החקלאות? גדול. בטח. נו, ברור – שר החקלאות, איך לא. <קריאה:> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> מותק, אנחנו פרחים או לא פרחים? <עליזה לביא (יש עתיד):> פרחים בקנה ובנות בצריח. <מרב מיכאלי (העבודה):> מי אם לא שר החקלאות בשביל לטפל בפרחים יפים כמונו? <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות, חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש המהמם, לפני בערך חודש נזף השופט בדימוס שלום ברנר בראשי הערים של מזכרת-בתיה, נס-ציונה וקריית-עקרון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני צריך לחשוש, לא? <מרב מיכאלי (העבודה):> סליחה. שלא יהיה בזה חס וחלילה כדי הטרדה או התייחסות לא נאותה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, חס וחלילה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני מתנצלת וחוזרת בי. <איציק שמולי (העבודה):> לי היא עדיין לא אמרה את זה בסיעה. <מרב מיכאלי (העבודה):> יש למה לצפות. טוב, יאללה, בוא נאפס את השעון, ברשותכן. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אאפשר לך. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אחרי המחמאה הזאת, מה אני – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זמן תוספת. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, לפני בערך חודש נזף השופט בדימוס שקוראים לו שלום ברנר, הוא נזף בראשי הערים של מזכרת-בתיה, נס-ציונה וקריית-עקרון על כך שאיוש הדירקטוריון, תאגיד המים שלהן, לא עולה בקנה אחד עם עקרון הייצוג ההולם. המכתב החריף על חוסר הייצוג נשלח בדחיפות רבה כשמר ברנר גילה שבדירקטוריון מכהנים שני גברים וארבע נשים, תשמור השם. פתאום מר ברנר חש על בשרו את הקיפוח, את חוסר הייצוג, את האין-קול, היעדר הקול. דירקטוריון אחד, של שלוש ערים בינוניות, ונציג המשפט והחוק חש צורך דחוף להחזיר את הסדר הטוב של רוב גברי על כנו. אני, לצערי, לא ראיתי את האיש הזה או את עמיתיו, אני חייבת להגיד, נזעקים כשעקרון הייצוג ההולם לא מתקיים בשלטון המקומי, כשהיום, ב-2013, רק 1.5% של נשים מכל ראשי הערים והמועצות המקומיות והמועצות האזוריות בארץ – את אמרת חמש? במספרים שלי זה ארבע, אבל מי סופרת מתוך 256. גם לא מתוך 3,250 חברי מועצה, וזה לא מוגזם לחזור על המספרים המעוותים האלה, רק 376 מהם, 11.5%, הם נשים, וגם לא שמעתי את קולם על זה שבשליש מכלל הרשויות המקומיות בישראל אין בכלל נשים שמכהנות כחברות מועצה. החסמים ידועים: קשרים מהצבא, מעבודות קודמות; מקשרים דרך גברים אחרים וכסף. כסף. אנחנו 51% מהאוכלוסייה של העולם, משקיעות שני-שלישים משעות העבודה בשכר, ובעיקר שלא בשכר, וככה אנחנו מחזיקות בסך הכול ב-1% מכל הנכסים בעולם, ועם ה-1% הזה אנחנו צריכות לנהל קמפיינים מול 99% האחרים שאצל הגברים. אז בואו נחזור לדבר במונחים שגברים ובנים מבינים: שוויון בנטל כבר אמרנו? אנחנו רוצות שוויון בנטל – גם אנחנו רוצות לשרת, לתרום למדינה, לחברה ולשלטון המקומי שלנו. אפשר עוד מושג שבנים מדברים בו – חדש, חם: ריכוזיות. הגיע הזמן לפרק את הריכוזיות של השלטון הגברי. נמאס שגברים אוחזים באופן בלעדי בנכסים שלנו, מנהלים את המרחב הציבורי שלנו, מחליטים לבד את כל ההחלטות עלינו. חברתי חנין זועבי הגישה הצעת חוק לייצוג נשים בשלטון המקומי; אנחנו כולנו, חברות וחברים, חייבות וחייבים לתמוך בה. נראה אותנו לא תומכים בהצעת החוק הזאת. נמאס להגיד ולהיאבק על המובן מאליו שצריך באמת להיות מובן מאליו. הגיע הזמן לפרק את הריכוזיות של השלטון הגברי, לתת לנו הנשים ייצוג שוויוני בכל מוסדות השלטון. שוויוני – לא פחות מזה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אם כן, רבותי, ישיב שר החקלאות, השר יאיר שמיר, בשם סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> עוד אישה – שרה. <היו"ר יצחק וקנין:> האמן לי שזה לא פחות מכבד ששר החקלאות מדבר. במקרה, השר הנוכחי גם – אני יכול להגיד את זה. <מרב מיכאלי (העבודה):> מאוד מכבד. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אין חולק על חשיבות הייצוג ההולם של נשים כעיקרון נכון וראוי אשר אמור להנחות במינוי גופים ממונים ואמור לכוון את שיקול דעתו של הגוף הממונה. עם זאת, בכל הנוגע לגוף נבחר יש להשאיר את הנושא לשיח הציבורי. אין מקום לפגוע ולקבוע כללים וסייגים לעקרון חופש הבחירות אשר במסגרתו רשאי כל אדם לבחור את המועמדים אשר לדעתו הנם הראויים ביותר לייצגו, ויש להשאיר את הנושא של קביעת הנבחרים להחלטת הבוחר. תודה. <יפעת קריב (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, מה כבודו מציע לגבי ההצעה? <יפעת קריב (יש עתיד):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> להסיר מסדר-היום. <היו"ר יצחק וקנין:> להסיר מסדר-היום. <יפעת קריב (יש עתיד):> – – – אנחנו לא נדון בקידומן של נשים ובייצוג הולם ושוויוני – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> במקום שיש גופים ממנים – אני מסכים אתך. אבל לא במקום של בחירות חופשיות. כל אחד, אי-אפשר להגביל אותו לבחור כך או אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני השר. רבותי – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – כבוד השר לא מקבל ייעוץ משפטי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, אתם יכולים להצביע אחרת; זאת זכותכם. השר ביקש להסיר, אתם ביקשתם דיון במליאה. אז אני אצביע: מי שבעד, רבותי, זה יהיה דיון במליאה, מי שנגד – זה הסרה, כפי שהשר ביקש. רבותי, מי בעד, מי נגד? <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אף אחד לא ביקש ועדה. ביקשתם מליאה. אני מצד – כן, חברת הכנסת עליזה לביא. הייתי מצרף את – את הצבעת, אני רואה. לא, לא, חשבתי שיש איזו בעיה בהצבעה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 7 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 1 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> שבעה בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הנושא יועבר למליאת הכנסת – לדיון באחת מישיבותיה הקרובות. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה בטוח? – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מקווה. זה תלוי בעומס של הכנסת בתקופה הקרובה. <הצעה לסדר-היום> <התמוטטות חברת "בטר פלייס" לייצור מכוניות חשמליות> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא: התמוטטות חברת "בטר פלייס" לייצור מכוניות חשמליות – הצעות לסדר-היום מס' 431 ו-449. אני, עבדכם הנאמן, אחד המציעים, אבל אני אאפשר לחבר הכנסת אורי מקלב, ואם אני אוכל להשחיל כמה מילים בתוך הנאום שלך – אני אעשה את זה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אין סגן שיחליף אותך? מה הבעיה? <היו"ר יצחק וקנין:> אין סגן. <אורי מקלב (יהדות התורה):> בכבוד רב, בשמחה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך, ובמידה שתצטרך יותר אני אאפשר במקום הזמן שלי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, אני לא תיאמתי אתך את ההגשה של ההצעה הדחופה לסדר-היום. אני לא יודע מה הנסיבות שהביאו אותך להגיש. <היו"ר יצחק וקנין:> אני הגשתי הצעת חוק שהייתה אמורה להסדיר את כל נושא ההתחברות לחשמל ואת נושא, בוא נגיד, הוועדות לבניין ערים, להקל על כל הנושא הזה, כיוון שאני חושב שזו הייתה בעיה מרכזית בכל הנושא של הטיפול ברכב החשמלי. ולצערי רב, זה היה בקדנציה הקודמת ולא הצלחנו להתקדם עם זה – זה היה ממש לקראת סוף הקדנציה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> חבל באמת, חבל על דאבדין. אני גם מהסיבה הזאת של הביורוקרטיה, אבל במיוחד כיום, שמענו לפני יומיים שהמפרק הזמני הגיש בקשה לסידור ולהסדר נושים בנושא "בטר פלייס", וזה העציב את כולנו. זה באמת חזון ישראלי, המצאה ישראלית; חזון שהיה אמור לשגשג ולהיות משהו שהוא לא רק ישראלי אלא משהו עולמי. התעניינו בו, עשרות מדינות באו להתעניין בהמצאה הישראלית, ברכב החשמלי. אנחנו מימי ה"סוסיתא" לא ייצרנו רכב, בוודאי לא משהו שהוא חידושי כזה בנושא הזה של רכב חשמלי. אולי, אתה יודע מה, החלק היפה בכל העניין הזה, שעם ישראל התאחד באכזבה הגדולה ובצער רב שזה קרה במדינת ישראל, ולא השכלנו ולא הצלחנו, חברה שהיו לה הרבה תקוות ויכלה גם להכניס הרבה כספים למדינת ישראל, הייתה גם יכולה – גם העסיקה ומעסיקה, כיום הזה בוודאי הייתה מעסיקה הרבה עובדים – שהיא התפרקה. ועכשיו, מה שנותר לנו בעניין הזה – ואני רוצה כן לציין שזה שאנשים הרגישו, אף שהם לא היו שותפים בעצם הקנייה ובעצם הדחיפה של העניין, אנשים האמינו, האמינו בנושא, לזה היו שתי סיבות מרכזיות. קודם כול סיבות אקולוגיות, סביבה ירוקה, שהיא חשובה בכל מקום – פחות זיהום אוויר. רכב שאמור לפעול על-ידי חשמל, אני חושב שזה דבר חשוב. אבל הייתה לזה גם חשיבות ישראלית מיוחדת מעבר להמצאה הישראלית, שמדינת ישראל סבלה ממשבר אנרגיה כזה או אחר, וזה מגיע לכזה פתרון. זה גם לא סתם, כנראה, שההמצאה הייתה במדינת ישראל. אנחנו עוד זוכרים – ודאי המבוגרים שאצלנו – את ההשבתה של רכב; יום אחד בשבוע כל אחד היה חייב להשבית, בשל מחסור באנרגיה ומעוד סיבות כאלה. לכן, כשאנחנו לא הצלחנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני דווקא מתפלא שדווקא בנושא הזה, שהוא באמת דואג לעניין שמדברים עליו הרבה – כל הנושא של, בוא נגיד, הסביבה, איכות הסביבה, שזה האלף-בית של איכות הסביבה, שדווקא פה לא נתנו את דעתם אותם גורמים לקדם את הנושא הזה. ולתת לדבר הזה להתמסמס, אני חושב שזה דבר גרוע, מעבר להיבטים הכלכליים שיש לאותם אלה שרכשו מכוניות ועשו והשקיעו כסף, שלא לדבר על החברה עצמה, שלדעתי השקיעה קרוב – לפי מה שמוצג בעיתונות בשבועיים האחרונים – מעל 800 מיליון שקל, שזה סכום מאוד גדול. אני חושב שהדבר הזה, חבל שהוא הולך לאיבוד. <אורי מקלב (יהדות התורה):> נכון. אדוני היושב-ראש צודק. ואני חושב – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה הצעת, אדוני, שהמדינה תתמוך? <אורי מקלב (יהדות התורה):> היום אני כבר לא יודע. היום יכולים לשים כבר מצבה. אבל אנחנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – להשיב לך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כן, כן, יש לי גם מה להשיב. אני גם אגיד לך. למשל, יש מאות עובדים ישירים, 300 עובדים ישירים של החברה. יש מעבר לזה גם עוד 1,000 עובדים שעבדו מסביב, עובדים שתמכו באותה חברה, שנתנו שירות. אבל היום, תדע לך שהעובדים לא בטוחים במשכורת האחרונה. יש היום 300 עובדים שלא בטוחים במשכורת האחרונה, וחובתנו לא לתת להם ליפול. אנחנו יודעים להחזיק, לתחזק, מפעלים של תעשייה כמו "פרי הגליל" וכו', זה דבר חשוב. מפעל שהוא היי-טק גם לא חייב להיות משהו עם דימוי של עשירים, שמי שעבד שם הרוויח הרבה, ומי ששם יש לו מקום אחר, ואם הוא חודש אחד לא יקבל משכורת – עובדים שם הרבה עובדים, פקידות פשוטה, שהרוויחה משכורת נמוכה, שעבדה ב"בטר פלייס", והיום הם לא בטוחים במשכורת שלהם. אבל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, אבל דווקא על העניין ששאל סגן שר האוצר. אדוני סגן שר האוצר, לא תמיד העניין הוא מה ההשתתפות של המדינה בכסף, העניין הוא פה יותר בפיתוח תשתית מסודרת שתאפשר לאותה מערכת לפעול. לדעתי, הדבר היחיד שגרם להתמוטטות של המערכת הזאת זה חוסר אמצעים טכניים במקום ובזמן לקבל את אותה טעינה חשמלית, ולדעתי הייתה ביורוקרטיה גדולה בתוך המערכת של ועדות לתכנון ובנייה. אני הגשתי, הרי, הצעת חוק לפשט את הדברים. לצערי הרב, זה היה בסוף הקדנציה הקודמת. לדבר הזה, משום מה – כל דבר נלקח בכנסת לאיזשהו מקום של לוביסטים, ודברים כאלו, וזה לא היה נכון במקרה הזה. במקרה הזה יש פה משקיע ששם 800 מיליון שקל. המדינה הייתה צריכה לעזור לפשט את הדברים. האנטנות צמחו יותר מהר, והן מזיקות הרבה יותר מהדבר הזה, ולאף אחד לא היה אכפת. כשבאנו פה לנסות לפתור את הבעיה של השקע החשמלי ותחנות הדלק ודברים אחרים, נתקלנו בביורוקרטיה כזאת גדולה, דווקא של הרגולטור, שלא מאפשר את זה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כדי לחזק את דבריך, אדוני היושב-ראש, אני אקח כדוגמה את חברות הסלולר. לא היו להן רישיונות, והוועדות לא נתנו להן להציב אנטנות, ולהציב במקומות אחרים עמדות כאלה ואחרות, והן ידעו להתגבר, עם אנשים שידעו לדחוף את זה, והשקיעו הרבה כספים ברשויות המקומיות, באמת, גם בהכנסות הגדולות שהיו להן, והתוצאה הייתה שהחברות הסלולריות קמו, ובאמת – התשתית שלהן הייתה שלמה בכל הארץ, וממילא גם היו יותר מנויים. ואנחנו באנו למקום הזה וראינו שחוסר הרצון והקיבעון המחשבתי, שלא השכילו לקחת את זה – נניח כאחזקת רכב, רכב חשמלי, רכב ירוק, כשווי רכב בערך יותר נמוך. לקחו – אנשים שרצו לקחת את הרכב הזה, הסתכלו עליהם כאילו הם לקחו רכב רגיל. שום תמריץ לא היה לאנשים. לא זו אף זו, אדוני היושב-ראש, מה שאתה אמרת – הם גם היום מלינים על כך שלאורך כל הדרך של היזמות, ביורוקרטיה גדולה עצרה את ההתפתחות, וזה גרם לעלויות מאוד מאוד גדולות, לאכזבה, חוסר אמון של משקיעים, של כאלה שרצו עכשיו להשקיע מכיוון שראו הרבה תחנות, והיו צריכים את העזרה ואת הדחיפה. ולא רק שלא עזרו, אלא היו הרבה מעצורים. אנחנו יודעים היום שכל אחד שירצה היום לקדם נושא והמצאה חשובה ותועלתית מאוד, יודע שהוא לא יקבל גב. איך אנשים אחרים ירצו? מה המסר שיש לנו כשאנחנו נותנים לחברה ככה להתפרק בלי שום עזרה? לאורך כל הדרך לא נתנו, לא מבחינה ביורוקרטית, לא מבחינת עידוד השימוש ברכב. היה מכס יותר נמוך על הרכב, במקום 80%, 10%, אבל מעבר לכך שום דבר. האזרח הישראלי גם ידוע – הוא מאוד מאוד מעודד המצאות ישראליות, והוא מתגאה בהן, אבל עד שזה נוגע לו עצמו. כשזה נוגע לו עצמו, הוא לא מוכן לעשות שינויים והוא לא מוכן במשהו – שאולי לא תהיה לו הטענה קרובה, אולי זה יצריך עוד סטייה מהדרך. שני הדברים האלה, אם אנחנו רוצים באמת לקדם משהו, אנחנו צריכים גם לתרום משהו. מצד שני, המדינה לא יכולה לעמוד מן הצד. לא רק מפעלים באזורי הפריפריה, גם המצאות וחזונות כאלה, דברים כאלה, שיכולים להיות מעוף ויכולים להיות מנוף להרבה דברים, גם הם חובה של המדינה. אבל מה שנשאר לי, סגן שר האוצר – וזה משפט אחרון, סגן שר האוצר. יש עדיין הרבה פציעות. מאות מיליונים שהלכו לאנשים לאובדן, זה מאוד חבל. חזון שהתפוגג והיום הוא נמצא רק באוויר ובזיכרונות לא נעימים, זה גם חבל. אבל יש גם מאות עובדים שהם חסרי עבודה ונמצאים מובטלים. לא יכול להיות שהמדינה תעמוד מנגד. לכל הפחות – לתת להם משהו, את המשכורת האחרונה. כש-300 עובדים עומדים ולא יודעים מה ייתנו להם, זה דבר שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. ישיב סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההצעה של חברי הכנסת אורי מקלב, יצחק וקנין ואלעזר שטרן הועברה להתייחסותו של אגף הרכב במשרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, ולהלן התשובה: משרד התחבורה מצוי במגעים עם יבואן הרכב ויצרן הרכב לגבי המשך הפעילות. על-פי החוזה שבין היבואן ויצרן הרכב, יצרן הרכב מתחייב להיכנס לנעליו של היבואן או למנות יבואן אחר במקומו במקרה של הפסקת פעילותו של היבואן, מכל סיבה שהיא, כמובן, כדי למנוע פגיעה בלקוחות והמשך אספקה של התחייבויות כגון אחריות, recall, מה שנקרא, דהיינו קריאה חוזרת, ותחזוקת כלי הרכב. בשלב הביניים ועד לסיום הבירורים הנדרשים, משרד התחבורה וידא כי יבואן הרכב מתוצרת "רנו", חברת "קרסו בע"מ", תיתן מענה לשירותי תחזוקה, מתן אחריות וביצוע קריאות חוזרות עבור כלי הרכב שיובאו ונמכרו על-ידי חברת "בטר פלייס". זהו הסדר זמני, הסדר גישור. נוסף על כך, נציגי המשרד נמצאים במגעים יומיומיים נוספים עם יבואן הרכב ויצרן הרכב במטרה לתת מענה נוסף ללקוחות. עכשיו, אני רוצה להגיד את תפיסת העולם של האוצר, לפחות שלי, בנושא ההצעה לתמיכה, והיא נראית הזויה בעיני. מדובר בעשרות מיליוני שקלים, שאם אנחנו נצטרך, כממשלה, לתמוך – למה לא מחר בסופרמרקט במאה-שערים? למה לא מחר ביצרן הצמיגים הפרטי? ועוד כהנה וכהנה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> גם כאן נכנס מאה-שערים? גם פה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דקה. לא, אני בכוונה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – בבית-הכרם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דקה. לא, אני בכוונה – בבית-הכרם, סליחה; להפך, רציתי לתת את זה לחיוב, חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא, הקונוטציה הייתה שלילית. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז אני חוזר ואומר: בבית-הכרם, ובשכונתי, קריית-היובל, אוקיי? ואתם צועקים הרי נגד הטייקונים. אתם צועקים: תביאו כסף מהטייקונים. <היו"ר יצחק וקנין:> לדעתי, אין פה עניין של כסף, יש פה עניין אחר – ביורוקרטיה. אני אומר לך את זה באחריות. אל תיקח את זה למקום הזה. חבר הכנסת מיקי לוי, אנחנו במדינת ישראל חיים בביורוקרטיה יותר מדי מתישה בתכנון ובנייה. זה מגביל את כל המערכות. אנחנו רואים את זה בבנייה, רואים את זה בהכול. גם פה הייתה בעיה, ואני לא אומר את הדברים – אני אומר את זה כמי שהגיש הצעת חוק בקדנציה הקודמת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל למיטב הבנתי, אדוני, תרשה לי – יש כ-50 פלוס תחנות טעינה, ולא זו הייתה הבעיה. למרות הביורוקרטיה יש יותר מ-50 נקודות טעינה. ואני מבקש שהיוצרות לא יתהפכו: המדינה לא תעבור ותתמוך בטייקון שהוא הבעלים של "בטר פלייס". תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה ענית תשובה, ואני חייב להגיד פה משהו. רבותי, יש מקומות טעינה, אבל תתארו לעצמכם שאני מגיע בערב הביתה עם המכונית הזאת, ואין לי נקודת טעינה בחניה שלי, בבית. אז מה, אני אשאיר את האוטו כל הלילה, בבוקר הוא יתרוקן, אני לא זזתי, אז מה עשיתי? מה הועלתי בזה? האמן לי, אני מאלה שלא אומרים דברים סתם. אני הגשתי הצעת חוק בקדנציה הקודמת, הכנתי אותה, לפתרון הבעיה בטעינה הביתית – זאת הבעיה המרכזית – לא בתחנות דלק. זו לא החוכמה. הבעיה האחרונה היא הטעינה בחניה, ופה הייתה ביורוקרטיה של כל התכנון והבנייה לנושא הזה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, מכיוון שאני גם מבין בעניין, וקצת הייתי מעורב, בתפקידי הקודם, בחלק מהניסויים שהיו אמורים להתקיים בחברה שניהלתי, אני יכול להגיד לך שהפרש בין מחיר לקילומטר שנמכר לבין מספר הקילומטרים שרכב בנזין עושה על ליטר דלק הוא הפרש כזה קטן לעומת עלות המכונית, שהייתה כזאת גדולה. הצליחו למכור רק 1,000 מכוניות. אני לא עשיתי את התוכנית העסקית של אותה חברה, ולכן אני לא אחראי לה, נקודה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אדוני, מה מציע אדוני סגן השר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה אדוני רוצה, מר מקלב? <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – ועדת הכלכלה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מציע להסיר את זה מסדר-היום. אני לא רוצה בשום צורה ואופן לתמוך בחברה כזאת שהבעלים שלה הוא כזה שאני צריך להעניק לו מכספי. זה לא נראה לי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה נראה מאוד לא טוב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, דעה נוספת. חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תאפשרו לחבר הכנסת אברהם מיכאלי להביע את עמדתו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי השרים ואדוני סגן השר, אני חושב שהדיון הזה נתן לנו הזדמנות מצד אחד, ככנסת, להתייחס לסוגיה עקרונית שעלתה עקב ההתמוטטות של החברה. הרי מדובר פה בהמצאה שכל ראשי המדינה, אדוני סגן השר, לפני חמש שנים, לפני שמונה שנים, התגאו, כמדינת ישראל, בהמצאה הגאונית שמישהו הציג. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא נכון, זה לא נכון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זה מה שהיה, אדוני השר. זה מה שהיה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא נכון. יש היום ייצור כזה של מכוניות, וזאת הטכנולוגיה. <דוד אזולאי (ש"ס):> הטכנולוגיה היא טכנולוגיה ישנה יחסית. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תקשיבו לי למה הדיון הזה אמור להוביל. אנחנו ככנסת יכולים לעבור על זה לסדר-היום. אומרים, סגן השר, זה טייקון שאנחנו רוצים לעזור לו. אנחנו לא מעלים נושאים כאלה בשביל לעזור לטייקונים. אנחנו צריכים ללמוד מה קרה פה. הרי שבע-שמונה שנים השתחוו כמו למולך להמצאה הזאת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> מי השתחווה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מי? כל ראשי המדינה. אדוני השר, כל ראשי המדינה, מנשיא המדינה עד ראשי הממשלה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אני לא מכיר דבר כזה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> היית בא והיית רואה מה היה, אנחנו יודעים מה היה. לכן, אדוני השר, צריך לבוא לוועדה ולבחון את כל השתלשלות העניינים מא' ועד ת', כדי שנלמד שבפעם הבאה, אם אנחנו המדינה "מבזבזים" כספים, שלא נבזבז אותם על המצאה נוספת אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן אני מציע להעביר את זה לוועדה, ששם ההזדמנות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא מיזם של המדינה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> המדינה השתתפה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זה לא נושא לדיון. רבותי, תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. יש הצעה של ועדה, יש הצעה להסיר. רבותי, מי שבעד זה ועדה, מי שנגד זה להסיר מסדר-היום. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> חמישה בעד, שלושה מתנגדים. הנושא יועבר לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <התגברות האנטישמיות בעולם – ישראל מהמדינות השנואות בעולם> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה לסדר-היום מס' 432 בנושא: התגברות האנטישמיות בעולם – ישראל מהמדינות השנואות בעולם, של חבר הכנסת אברהם מיכאלי. ישיב השר לענייני ירושלים והתפוצות ושר הכלכלה נפתלי בנט. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, דוח בין-לאומי על חופש הדת ל-2012, שהציג מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, קובע כי חלה החרפה עולמית באנטישמיות. יש תופעה מתגברת של הכחשת השואה מצד אחד, והדרתה מצד שני. וגם התופעה הזאת, של התנגדות למדיניות ישראל – הם בעצם משתמשים בתופעה הזאת גם כדי להגביר את האנטישמיות, זה בעצם מה שמעלה הדוח. על-פי הדוח, אדוני היושב-ראש, הדאגה הגדולה ביותר היא ביטוי האנטישמיות של גורמים בממשלות, של מנהיגי דת ושל התקשורת, במיוחד של כמה מדינות שהדוח מציין אותן, כמו ונצואלה, מצרים ואיראן; הדברים האלה בולטים שם באופן מיוחד מצד ראשי המדינות ומצד התקשורת שלהן. הדוח גם מציין שיש מדינות שמשתדלות לפעול נגד התופעה. אבל, לצערנו, התופעה הזאת מתפשטת. אדוני השר, קיבלנו דיווח אחרון מהונגריה, מה שקרה שם. אפילו חברים מהכנסת השתתפו בדיונים שם, ולצערנו ההפגנות שהיו שם בזמן קיום הכנס שם – זה היה משהו מחפיר מבחינת התופעה ומבחינת השדרים שעברו שם. הדוח גם מציין על האנטישמיות, שלא רק בעולם חקרו וגילו אותה, אלא גם אנחנו פה בארץ, אוניברסיטת תל-אביב עשתה מחקר בעניין הזה, ולצערנו, בשנים האחרונות תופעות האנטישמיות הוכפלו, כמעט פי-שניים. אנחנו פה מזהים את אותם אירועים אלימים ואת אותן תופעות אנטישמיות, חלק גלויות, ולצערנו, חלק גדול מהן אפילו סמויות, שאנחנו לא תמיד יכולים להצביע ולקשור אותן לאנטישמיות, אבל התופעות שקורות בעולם הן עובדות שמבחינת כמויות הן במאות וכבר עוברות את האלפים, לצערנו. מהדוח השנתי של פורום המאבק באנטישמיות גם עולה כי 42% מתושבי מערב-אירופה חושבים שהיהודים מנצלים את עברם כקורבנות במטרה לסחוט כספים מהציבור והשלטון. על-פי הדוח, גם העלייה הגדולה ביותר באירועים האלימים נגד יהודים, ב-2009 – אלה בעצם השנים שהדוח מתייחס אליהן – האירועים שאירעו – בבריטניה אירעו כמעט 374 אירועים, בצרפת כ-200 אירועים, בקנדה יותר מ-130, בארצות-הברית יותר מ-115. בגרמניה כביכול הייתה ירידה, אבל עדיין בגרמניה הקהילה היהודית – לפי מה שנטען בדוח ולפי הדיווחים שמתקבלים משם – היהודים שם מרגישים מאוימים מאוד. הדוח מציין כי העוצמה והאופי של הגל האנטישמי העידו יותר מכול על התארגנות מוקדמת של פעילים קיצונים מהשמאל, בייחוד בקרב המהגרים המוסלמים באותן מדינות, והתוצאה בסוף הייתה מתקפה מאורגנת ומתוזמנת נגד היהודים באותן מדינות. על-פי הדוח, התוצאה היא שבעצם ההתארגנויות של הגופים השמאלניים האלה והגופים האסלאמיים שפועלים באותן מדינות מביאות לכך שהם מגייסים את כל הכלים בשביל להעצים את אותן פעולות אנטישמיות ואת אותם מעשים אלימים שבסוף מופנים כלפי היהודים באותן מדינות. אין ספק, אדוני היושב-ראש, שהתופעה מפחידה, היא מסוכנת, ואנחנו היום הופכים להיות בסוף ברשימת המדינות שמנו אותן באיזה סקר שפורסם לאחרונה – אנחנו המדינה השנואה ביותר בעולם. אנחנו, מדינת ישראל, המדינה השנואה ביותר. וזה צריך להאיר לנו אורות אדומים, שאנחנו כמדינה אולי צריכים לחשוב בכל הכלים שלא חשבנו עליהם עד עכשיו, להציב את המראה קודם כול מול העולם, שיבינו – היום היה פה כנס, לפני כחצי שעה, אצל יושב-ראש הכנסת, הוא אירח פה אורחים חשובים מהעולם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – אורחים חשובים מהעולם שתומכים במדינת ישראל ובמלחמה באנטישמיות, ואני חושב שאנחנו, ככנסת, צריכים להתגייס בכל כוחותינו. יש פה כוחות טובים, בכנסת, לעזור לממשלה בקטע הזה, שאנחנו נדכא את התופעה הזאת ככל שאפשר. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. ישיב השר לענייני ירושלים והתפוצות ושר הכלכלה, השר נפתלי בנט. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מאוד שמח, חבר הכנסת מיכאלי, שאתה מעלה נושא כל כך מרכזי. צריך לדעת שבתולדות העם היהודי, לאורך כל הדורות, תמיד, מה שקדם לניסיון השמדה פיזית היה ניסיון לדה-לגיטימציה ולשבירת הרוח. מהיציאה ממצרים, עמלק, לפני שהם תקפו אותנו, הם תמיד ניסו לשבור את רוחנו, דרך פורים. השר שמיר, פורים זה כי הטילו פור. למה הטילו פור? כי רצו להראות ליהודים שהכול גורל, אין קדוש-ברוך-הוא, ואנחנו בעצם סתם, רנדומלי, ורוצים להשמיד אתכם. לכן, תמיד הקדים הצד הרוחני את צד הפיזי. גם הנאצים, יימח שמם, מ-1933 ועד 1940, 1941, כשהתחיל "הפתרון הסופי", עסקו בדה-לגיטימציה, דה-הומניזציה, של היהודי, ורק אז ניגשו למלאכת ההשמדה. בדורנו האנטישמיות תפסה צורה אחרת והפכה להיות אנטי-ישראליות, שהיא לכאורה לגיטימית – מותר לבקר מדינה בצורה ראויה. ובעצם, מה שמבדיל בין ביקורת ראויה לבין אנטישמיות זה דה-לגיטימציה; זה double standard, או מה שנקרא סטנדרט כפול. דברים שכל מדינה אחרת – היית מוותר לה, לישראל אתה לא מוותר ומעמיד סטנדרט לא הגיוני. תראו מה קורה בסוריה כרגע. אבל אם ציפורן של ילד פה תיפגע, אז ירימו הרים וגבעות, אף ששם רבבות סורים נטבחים בחודשים, בשנים האחרונות. אני רואה בזה איום מהותי עמוק, שמצר את צעדי מדינת ישראל ומסכן אותנו; מסכן אותנו ברמה העמוקה ביותר, גם אותנו כמדינה וגם את היהודים באשר הם. ממשלת ישראל כן פועלת בעניין. הדרך הטובה ביותר לפעול נגד אנטישמיות ונגד כל שקר זה ללכת ברוח דבריו של אדמונד ברק. הוא אמר: דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים. כשאנשים יושבים בצד ולא פוצים פה, אז אפשר לחולל דברים איומים ונוראים. ולכן המשימה שלנו כממשלה, ככנסת, זה להציב זרקור על שקר מהר, מייד. יש לנו ניסיון לא טוב נניח סביב ה"מרמרה", שלא הגבנו מהר, אבל בעצם התכלית של הפעולות שלנו – קודם כול להיאבק בדה-לגיטימציה ולהגיב מהר עם האמת. אנחנו בקשר עם התפוצות בעניין הזה. רק אתמול היינו בכנס בין-לאומי פה בירושלים, של יהודים ולא-יהודים מכל העולם, שרי חוץ – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> היום הם הגיעו לכנסת. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> היום הם הגיעו לכנסת, אתמול זה היה חיצוני. אני פגשתי אתמול גם את השליח המיוחד של נשיא ארצות-הברית לעניין האנטישמיות וסיכמנו על שיתוף פעולה וכמה מהלכים, ונמשיך לפעול בעניין. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אדוני מציע, אדוני השר, לגבי הנושא? <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> מה האפשרויות? <היו"ר יצחק וקנין:> או הסרה, או להסתפק בתשובה, או להעביר לוועדה או למליאה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> מה אתה רוצה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אפשר להמשיך לדון בזה בוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> אפשר לוועדה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אני חושב שאפשר להסתפק. אין טעם. אני מציע להסתפק. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני המציע מסתפק? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אסור לי להציע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בוודאי. אם אתה לא מסתפק – נהרי, יש לך איזו הצעה? <משולם נהרי (ש"ס):> ההצעה שלי היא ההצעה הבאה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, אין הצעה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אם כן, חבר הכנסת מיכאלי, בלית ברירה, כאשר אין הצעה אחרת, אז או הסרה, על-פי בקשת השר, או דיון במליאה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני חושב שאסור להסיר את זה מסדר-היום, בגלל הנושא. <היו"ר יצחק וקנין:> אין ברירה. אין לי הצעה אחרת, וזה מה שעומד לפני כרגע. אם כן, רבותי, מי שבעד זה דיון במליאה, מי שנגד זה הסרה מסדר-היום. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 3 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 2 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> שלושה בעד, שני מתנגדים. אם כן, הנושא יועבר למליאת הכנסת ויידון באחת מישיבותיה הקרובות. <הצעה לסדר-היום> <חינוך יהודי בגולה> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעה לסדר-היום מס' 409 – חינוך יהודי בגולה; הצעה רגילה של חבר הכנסת משולם נהרי. לרשותך עשר דקות. אדוני חבר הכנסת משולם נהרי, עשר דקות. <משולם נהרי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, השרים, חברי הכנסת, אני בחרתי להעלות את הנושא של החינוך היהודי בגולה, כי החינוך הוא בראש מעיינינו וההתבוללות היא בנפשנו. אני מאוד הייתי שמח אם שר החינוך היה שומע את הדברים. אני חושב שהוא היה מחכים בנושא הזה, נושא שהוא חשוב. יכול להיות שמכיוון שזה קשור לחינוך יהודי בגולה זה מתקשר לתפוצות, אבל האמת היא שזה שייך למשרד החינוך. לאחר קריסת מסך הברזל ופתיחת שערי ברית-המועצות התחילה מדינת ישראל בפעילות חינוכית בחבר המדינות. בשנת 1992, ביוזמתו של שר החינוך דאז זבולון המר, זיכרונו לברכה – אז עוד הייתי עובד משרד החינוך – הוקמו בתי-ספר בחבר המדינות, ולימים זה הגיע למצב שכיום יש כ-44 בתי-ספר שלומדים בהם כ-10,000 תלמידים. מטרתם של בתי-הספר, מטרת התוכנית – קראו לה, לתוכנית הזאת, היא נקראת עד היום, חפציב"ה – חינוך פורמלי ציוני יהודי בברית-המועצות לשעבר. מטרת התוכנית היא טיפוח, העמקה וביסוס זהותם היהודית של התלמידים וזיקתם לעם היהודי ולמורשתו הרוחנית, התרבותית והלאומית, לארץ-ישראל ולמדינת ישראל; טיפוח הקהילה היהודית בברית-המועצות לשעבר ושמירה על זיקתה לעם היהודי ולמדינת ישראל; ועידוד העלייה לישראל בקרב התלמידים ובני משפחותיהם. המערכת של בתי-הספר של חפציב"ה בחבר המדינות מופעלת באמצעותן של שלוש רשתות חינוך: "אור אבנר", "אורט" ו"שמע ישראל". מה שקורה שם זה דבר מאוד מעניין: יש שם דתיים, יש שם חרדים ויש שם בתי-ספר כלליים, אני לא קורא להם חילוניים. כי מי שיודע מה זה חילוני, חילוני זה זר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אין ברוסיה מצב של חילוני. אין מצב כזה. <משולם נהרי (ש"ס):> התרגום "והזר הקרב יומת", זה חילוני. זר זה חילוני. אז זה בתי-ספר כלליים, והם חיים יחד בהרמוניה, בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל. והלוואי שהיינו זוכים לכך גם בארצנו. לפני 12 שנה בערך, כשהייתה עוד שרת החינוך לימור לבנת במשרד החינוך, פנו מהסוכנות היהודית בבקשה: אנחנו רוצים להיות שותפים בתוכנית הנפלאה הזאת, ואכן באמת זו תוכנית נפלאה, ואחר כך אני גם אספר קצת על מה שאני יודע ומה שראיתי ומה שחוויתי שם. פנו אליה ואמרו לה: אנחנו רוצים להיות שותפים עם משרד החינוך במיזם החשוב מכול של בתי-הספר היהודיים בחבר המדינות, שכל מטרתם זה לקרב את היהודים שם למורשת היהודית אחרי מה שהם עברו בשנות דור, עם הרדיפות, עם זה שהיו צריכים להסתיר את יהדותם, ובעיקר למנוע התבוללות, וכמובן, בסופו של דבר להעלות אותם לארץ. טוב, שותפים. אנחנו יודעים היום שמשרדי ממשלה שותפים, מיזם ושותף, זה 50%–50%, וכך הסוכנות היהודית, בנדיבות לבה, הקצתה כ-12 מיליון מול 12 מיליון של משרד החינוך לצורך הפרויקט. אבל לא לקח הרבה זמן, אחרי כמה שנים הסוכנות היהודית קיצצה, ובמיזם משותף כשצד אחד מקצץ, השני משווה לקיצוץ. ועוד שנה קיצצו, ואלה קיצצו. זה מזכיר את אותו אחד שהיה לו פאות והוא רצה ליישר אותן. הוא קיצץ פאה אחת יותר מהשנייה, וכדי ליישר את הפאה השנייה, קיצץ קצת יותר, ואז היה צריך שוב ליישר את השנייה, ובסופו של דבר נשאר בלי פאות. ומה שקרה, הסוכנות היהודית קמה יום בהיר, ואמרו: אין לנו כסף, מצבנו קשה, אנחנו לא יכולים, אנחנו יוצאים מהמשחק. ואם ב-2003 התקציב שעמד לתוכנית הוא כ-28.5 מיליון, הוא הגיע ב-2009 ל-8 מיליון. וזה דבר שאי-אפשר לתאר אותו, קיצוץ כזה משמעותי, כ-70%, כאשר אנחנו מדברים בבתי-ספר שהולכים ומתפתחים, בתי-ספר שהם עוגן ההצלה של היהדות של חבר המדינות. אבל בזה זה לא נגמר. באה שרת החינוך יולי תמיר ב-2007 ואמרה: בעצם למה אנחנו צריכים את זה? יש לנו פה בעיות, יש לנו בתי-ספר, מי שרוצה שיעלה לארץ, למה אנחנו צריכים להחזיק בתי-ספר בחבר המדינות? פניתי לראש הממשלה דאז, הייתי בממשלתו של מר אהוד אולמרט, ולשבחו ייאמר שהוא הזדעק, לא היה מוכן לשמוע, ונתן הוראה חד-משמעית לא לסגור את המערכת הזאת, אבל כסף אין – מנא לן? הורי לא באו מחבר המדינות, הורי באו מתימן, אבל רוב שנותי עסקתי בחינוך, והחינוך יקר לי, ועם ישראל הוא עם אחד, זה לא משנה איפה הם נמצאים, ישראל ערבים זה בזה. ואם אפשר להציל מהתבוללות, אין הצלה יותר גדולה מזו, ולקחתי על עצמי להשתתף ב-5 מיליון, מהכסף הקואליציוני של ש"ס, ועמדתי על כך. וכל שנה מאז, עד השנה האחרונה – השנה הזאת עדיין השתתפנו, ובלבד שחס וחלילה המערכת הזאת לא תקרוס. אנחנו צריכים לזכור דבר אחד: יהודי העולם נרתמים, מתגייסים כל שנה ותורמים מאות מיליוני דולרים לחינוך ולמניעת התבוללות בארץ ובעולם. אני פוגש אותם, אני רואה אותם, אני מדבר אתם, אני נפגשתי אתם בתוך בתי-הספר בחבר המדינות; זה לא ייאמן איזו עבודה, איזו השקעה. אני זוכר שהלכתי עם חברי ועדת החינוך בזמנה, כשהיה יושב-ראש ועדת החינוך שלגי משינוי, וכל מה שקורה היום קרה גם אז, ההסתה גם הייתה אז. והלכנו יחד, ואמרתי לו: עזוב, אנחנו לא בארץ, אנחנו בגלות, התנתקנו; בוא נלך יחד ונראה את מערכת החינוך הזאת. ואני אומר לכם שעיניו זלגו דמעות. הוא ראה מה זה יהדות אמיתית, שום פוליטיקה, שום נגיעות, יהדות לשמה, חינוך לשם חינוך. הוא ראה את ההישגים, הוא ראה את האקלים הבית-ספרי – ואצלנו זה לא קיים, זה רחוק מלהיות. אילו היינו מאמצים מעט מאוד מהאקלים הבית-ספרי שם, מהיחס של המורים לתלמידים, של התלמידים למורים, להורים, לקהילה, אילו היינו מאמצים כהוא-זה, היינו נראים אחרת. את החינוך לערכים, את הדרך-ארץ, את האווירה שם, בבתי-ספר, כל האקלים, שהוא חשוב מאוד לבניית התלמיד – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <משולם נהרי (ש"ס):> – – אז אם היינו מגיעים לזה, המערכת שלנו הייתה נראית אחרת. אבל מה, כל חברי ועדת החינוך חזרו מוקסמים, לא האמינו שיש מערכת כזאת. אני באמת אסיים ממש במשפט, אבל הוא חשוב מאוד. הסוכנות היהודית, במסגרת המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, מגישה לממשלה כל שנה דוח על ההתבוללות, מצב ההתבוללות של היהודים בעולם, ומצאתי שם דבר מאוד מעניין. ניקח את מקסיקו – 85% מהתלמידים היהודים לומדים בבתי-ספר יהודיים, אחוז ההתבוללות – 10%. ברוסיה, שיעור הלמידה של התלמידים היהודים בבתי-ספר יהודיים יומיים הוא 15%, ואחוז ההתבוללות הוא 80%. אותם נתונים גם באוקראינה, בחבר המדינות. רואים זיקה ישירה. במקום שבו מתחנכים, יש חינוך יהודי, זה מוריד את ההתבוללות. היכן שיש רק 15%, יש 80% התבוללות; היכן שיש 80% שלומדים בבתי-ספר יהודיים, יש רק 10% התבוללות; זה מה שהסוכנות היהודית – זאת אומרת, בתי-הספר האלה הם אלה שימנעו את ההתבוללות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. משפט אחרון. <משולם נהרי (ש"ס):> כן, החשוב חסר מהספר. זו ההזדמנות שלי, אני ביקשתי להעלות את הנושא לא בשביל לנגח, חס וחלילה. אני לא בא לנגח, בחינוך לא מנגחים. ההפך, אני חושב, עד היום יכולתי, ובשמחה, אם היה אפשר להמשיך ולסייע, היינו מסייעים. אבל היום אני קורא לשר החינוך, כיוון שזה בתחומו, כיוון שהתוכנית הזאת מתוקצבת על-ידי משרד החינוך, לעשות את הכול כדי שבתי-הספר האלה לא יקרסו. מפני שעד היום – אנחנו נמצאים במאי – כל השליחים ממדינת ישראל שעובדים שם בבתי-הספר, המורים השליחים, לא יודעים אם הם ממשיכים או לא ממשיכים. אם הם לא יקבלו הודעות עכשיו, הרי הם יבואו לארץ וכבר לא יחזרו לשם, וכל המערכת תקרוס, כי המורים השליחים הם אלה שמחזיקים את בתי-הספר. אז אם לא זכיתי ששר החינוך יהיה פה, אני אבקש מהשר לענייני ירושלים והתפוצות להעביר את הדברים ולדאוג, אנחנו נשמח, כי בסופו של דבר בנפשנו הוא, כולנו עם אחד. תודה. אני מבקש להעביר לוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משולם נהרי, שהעלה נושא מאוד חשוב. ישיב השר לענייני ירושלים והתפוצות ושר הכלכלה נפתלי בנט. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מאוד שמח שאתה מעלה את זה, חבר הכנסת משולם נהרי, וקודם כול, יישר כוח ענק על הפרויקט האדיר הזה. אני חושב שהתפיסה שלך היא תפיסה שאני שותף לה. בעצם אתה אומר, הייתה תפיסה היסטורית ביחס של ישראל לגולה, שאמרה: תעלו לארץ ותביאו לנו כסף; להסתכל על הגולה כארנק וכפוטנציאל לעלייה. עדיין, ודאי שאנחנו מעוניינים שיהודי העולם יעלו לארץ, אבל בד בבד המדיניות שלי – וזה משהו מרחיק לכת, אני רוצה לחדד – המדיניות שלי היא: אנחנו מכירים בזה שהגולה היא בת-קיימא, לא כל יהודי הגולה יעלו לארץ, ולמדינת ישראל יש אחריות מיוחדת כלפיהם, כולל אחריות שמתבטאת בתקציבים. הם לא עוד הארנק שלנו, אלא לנו יש אחריות כלפיהם וכלפי שימור הזהות היהודית של העם היהודי בגולה. זו משימה ענקית וקשה מאוד לאור הנתונים שאתה הצגת, והנתונים הידועים – לראשונה, נדמה לי, מאז גלות בבל, יש רוב יהודי בארץ-ישראל, ולאמירה הזאת יש משמעות גדולה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אני חושב שהדבר שנוגע באמת, מה שאמר חבר הכנסת משולם נהרי – הנושא של ההתבוללות, רואים את היחס. אני חושב שמדובר פה באיזה תקציב זעום שעם טיפת רצון אפשר לגרד אותו – – – <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> לגופו של עניין, פרויקט חפציב"ה, עוד מראשית שנות ה-90 הוא פרויקט חינוכי, והוא שייך למשרד החינוך וממומן על-ידי משרד החינוך באופן מלא. משרד החינוך אחראי לתוכניות הלימוד ולתכנים שמועברים במסגרת הפרויקט. הוא תואם גם את האג'נדה של המשרד שלי. הוא ימשיך לפעול בשנים הקרובות. כיום משרד החינוך – ודיברנו אתם – עורך דיונים על ההיקף ועל מערך הפעילות. אני אחליף עוד מילה עם שר החינוך. אני חושב שהנקודה נכונה. בבסיס הפרויקט לא חל שום שינוי, אלא בחלקים שהוספו לפרויקט על-ידי הכספים הקואליציוניים, בעצם, שאתה הבאת. בימים אלה, במקביל, אנחנו עובדים על אסטרטגיה בתוך המשרד שלנו, ונבחן גם את האפשרות מבחינתנו, מבחינת המשרד שלי – שצריך לומר: הוא דל-תקציב – אבל בכל זאת, לשתף פעולה עם משרד החינוך. אני אדבר אתו וגם פנימה, וננסה לפתור את הבעיה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אדוני השר, מה מציע? <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> מה אתה רוצה? <משולם נהרי (ש"ס):> אני חושב שלוועדת החינוך, כדי שנוכל להתקדם בנושא הזה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> מבחינתי זה בסדר גמור. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי. רבותי, אם כן, גם השר מציע שזה ילך לוועדת החינוך. רבותי, מי שבעד – בעד ועדת החינוך, מי שנגד – הסרה מסדר-היום. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> שישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יועבר לוועדת החינוך לדיון. <הודעת יושב-ראש הישיבה> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, לפני שאני אמשיך בסדר-היום, יש לי הודעה מתקנת. הודעה למליאה ולפרוטוקול: היום בהצבעה השמית בנושא של המע"מ, על הצעת ועדת הכספים בדבר צו מס ערך מוסף (שיעור המס על עסקה ועל ייבוא טובין) (תיקון), התשע"ג–2013, נפלה טעות חשבונית בספירת המצביעים בעד. בעד ההחלטה הצביעו 46 חברי כנסת, ולא 45. הייתה טעות בספירה, וזה לפרוטוקול, רבותי. אין בזה שינוי של תוצאות ההצבעה. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, לא, זה מהותי. אני מבקש הצבעה חוזרת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני הנכבד, גם אם לא הייתי מוסיף את המספר הנוסף, זה לא היה משנה כהוא-זה בהצבעה, מאחר שבספירה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני לא יפריע לי לנהל את הדיון. "לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", אנחנו אומרים. זה רק יהיה על הריק. אם היה בזה איזה עניין שהייתי חושב שיכול להיות שבאמת זה משפיע, או שיכול לשנות את התוצאה או את ההחלטה – ודאי שלא. ולכן, רבותי, ההצבעה היא 46 בעד ולא 45. אין בזה שום שינוי בתוצאות ההצבעה, במהות של התוצאה, אלא בספירה בלבד, טעות טכנית. תודה. ו-39 נגד. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כמו שנפלה טעות עם 45, יכול להיות שנפלה טעות אחרת, אז למה שלא תהיה הצבעה חוזרת? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת. אדוני, סגן שר האוצר לשעבר, חבר הכנסת יצחק כהן, אני מודה לך ומודה לכל הנוכחים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אולי נעשה את זה עכשיו, איציק? <יצחק כהן (ש"ס):> עכשיו הצבעה חוזרת, אפשר, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יצחק וקנין:> ודאי שלא. <הצעה לסדר-היום> <דוח על עלייה בפגיעה בזכויות אדם ברשות הפלסטינית> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני ממשיך בסדר-היום. הצעה לסדר-היום: דוח על עלייה בפגיעה בזכויות האדם ברשות הפלסטינית, מס' 387, של חברת הכנסת אורית סטרוק, ואחריה – חבר הכנסת יריב לוין, הצעה לסדר-היום מס' 459. ישיב השר יאיר שמיר, שר החקלאות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> יריב לוין אמר שהוא לא יוכל להגיע. <היו"ר יצחק וקנין:> אז זכית להיות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> וגם אני רוצה לשאול: שר החקלאות משיב לי בשם שרת המשפטים? כך כתוב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כשאני אקרא לו לכאן, אני אגיד את זה. לרשותך – זו הצעה דחופה – שלוש דקות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> טוב, תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני מבינה שהשר משיב לי בשם שרת המשפטים, אם אני לא טועה, ולכן אני אדבר כביכול למשרד המשפטים, כי אני לא חושבת שהדבר הזה נוגע במיוחד למשרד החקלאות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> זה ממשרד המשפטים. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> כן. אז הנושא שלנו הוא הדוח האחרון על הפרת זכויות האדם ברשות הפלסטינית, ובממשלה הוחלט בצדק שההצעה בנושא הזה תקבל מענה משרת המשפטים. אני בטוחה ששרת המשפטים יודעת שבמרחק אופניים מלשכתה, מנהלת הרשות הפלסטינית משטר של דיכוי ושלילת זכויות אדם מבני עמה שלה. כך, למשל, בית-משפט פלסטיני בשכם שלח את אנאס עוואד, ערבי בן 26, לשנת מאסר, 365 ימים של שלילת חירות, רק משום שהוא העז להעלות לדף הפייסבוק שלו קריקטורה של אבו מאזן. זה מצדיק שנת מאסר. מדובר באותו אבו מאזן שדורש בתוקף מישראל לשמור על זכויות האדם של המחבלים שעצורים בבתי-הכלא שלנו. רוממות זכויות אסורים בגרונו, אבל באותו הבל פה הוא שולח את החוקרים שלו בביטחון המסכל הפלסטיני לענות ולהתעלל בעצורים בבתי-הכלא שלו. ככה, למשל, מוחמד עבד-אלכרים דאהר, אבא לשמונה ילדים מחברון – יכול להיות שהוא גם מחבל, סביר להניח – איבד את יכולת הדיבור שלו ואושפז לאחר שחוקריו של אבו מאזן הטיחו את ראשו בקיר פעם אחר פעם, וכל גופו כוסה בצלקות. בשנה האחרונה נספרו על-פי הדוח 306 מקרים של התעללות במעצר, ורק בחודש האחרון נרשמו ברשות הפלסטינית 28 מקרים של עינויים בכלא. אז מי אתה, אבו מאזן, מגן העצורים או מי שמתעלל בהם? הרשות הפלסטינית היא היחידה בעולם שחוקקה חוק שאוסר למכור קרקעות ליהודים ומחייב גזר-דין מוות למי שעושה כן. אם חוק אנטישמי כזה היה קיים במדינה אחרת בעולם, ישראל כבר הייתה מתקוממת ומפעילה את כל הדיפלומטיה שלה כנגד זה. אבל כשמדובר באבו מאזן, אנחנו רק משגרים אליו שליחים כדי למצוא חן בעיניו ומשתדלים לחשוב איזה מחוות ניתן לו. כבר למעלה משנה וחצי עצורים בכלא הפלסטיני בחברון ערבים שנחשדו במכירת בית- המכפלה ליהודים. הם הוכו, הם עונו, הם הורעבו, הם נכלאו בצינוק ובבידוד, נשלל מהם טיפול רפואי, נמנעו מהם ביקורי משפחה, ובעיקר – לאורך כל השנה וחצי האלה לא מתנהל נגדם שום הליך משפטי. קודם לכן בוצע מעצר דומה כלפי ערבי שמכר את "בית השלום" ליהודים, וגם כלפיו לא נוהל הליך משפטי מסודר, והוא שוחרר תמורת כופר של 90,000 דולר. פלא שאחר כך הוא הלך למשטרה שלנו וטען שמעולם הוא לא מכר את הבית ליהודים? <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> הגוף שאחראי לרוב העינויים האלה הוא הביטחון המסכל הפלסטיני, שהמתקצבים שלו, המפעילים שלו והמדריכים שלו הם נציגים של ארצות-הברית ובריטניה, כך שגם הם אינם נקיים מאשמה בעניין הזה. וגם אנחנו, כמדינה שהדברים קורים בתחום שמסור עדיין לאחריותנו, המדינה שלנו גם אחראית לכל הפרת זכויות האדם האלה. וכאן אני רוצה לשאול: מה שרת המשפטים עושה כדי למנוע את הפרת הזכויות הזאת? מדוע, כמנהלת משא-ומתן מול הרשות הפלסטינית, היא עושה מאמצים להכניס עוד ועוד ערבים אל תוך שלטון של דיכוי כזה? ומדוע היא לא פועלת לקרוע את המסכה מעל פרצופו של אבו מאזן, שכביכול דואג לזכויות העצורים, אבל כל עוד הם עצורים בישראל בלבד? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אני מודה לחברת הכנסת אורית סטרוק. ישיב, בשם שרת המשפטים, שר החקלאות השר יאיר שמיר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת או חברת הכנסת, אני משיב כפי שנתבקשתי על-ידי שרת המשפטים. אין בתשובה תשובה על השאלה ששאלת בסוף – מה היא עושה – אבל אני מקריא לך מה שיש. אם לא תסתפקי בזה, תעשי כרצונך. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפתח הדברים יצוין כי בהצעות הדחופות לסדר-היום לא צוין באיזה דוח פרטני מדובר. ואולם, ככל שהכוונה לדוח שפורסם לאחרונה מטעם הנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם לשנת 2012, הרי שעניינו במצב הפוליטי הכלכלי באיו"ש וברצועת-עזה, תוך התמקדות בהשלכותיו על מצב זכויות האדם באזורים האלה. הדוח כולל סקירה בדבר מצב זכויות האדם והחירויות של תושבי איו"ש ורצועת-עזה, ובין היתר הזכות לחיים, הזכות לביטחון פיזי, הזכות להליך הוגן, הזכות להתאגדות, הזכות לחופש התנועה והזכות לחופש הביטוי והעיתונות, ובתוך כך הדוח כולל פילוח נתונים השוואתי. למשל, צוין בדוח כי בשנת 2012 הייתה עלייה של 10% ביחס ל-2011 במספר התלונות הכולל שגבתה הנציבות הפלסטינית באיו"ש ובעזה, בטענות להפרת זכויות האדם מצד הרשויות הפלסטיניות – 3,185 תלונות, מתוכן 812 בעזה. הטענות וההמלצות בדוח, אשר מטרתן להבטיח את כיבוד הזכויות והחירויות שנדונו, מכוונות הן לממשלת הרשות הפלסטינית באיו"ש והן לשלטון ה"חמאס" ברצועת-עזה, וכן לממשלת ישראל. הגם שלא ברורה מידת נכונות המידע והטענות בדוח, אנחנו רואים חשיבות רבה בשמירה על זכויות האדם, הן על-ידי הפלסטינים והן על-ידי ממשלת ישראל, וזה לא רק בהתאם למחויבות על-פי המשפט הבין-לאומי אלא גם בשל החובה המוסרית המוטלת עלינו כבני-אנוש. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אתה מציע? להסתפק בתשובה או – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אני קראתי מה שיש. וטענותייך אמיתיות, אני מצטרף לטענותייך. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אדוני מציע? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> מה שהיא תחליט. <מיקי לוי (יש עתיד):> היא לא יכולה. <היו"ר יצחק וקנין:> היא לא יכולה להחליט. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> היא לא יכולה להחליט, אז מצדי אין לך אלא להסתפק בתשובתה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – לא מספקת – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אני לא שומע. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, מכיוון שאין מישהו אחר שמציע משהו אחר, או שזה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> את רוצה להעביר את זה לאחת מהוועדות? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רוצה ועדת חוקה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אבל זה סתם לשרוף זמן. חבל לשרוף זמן של ועדות ושל חברי כנסת כשהדברים הם ברורים. אני מציע להיות פרקטיים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מספקת – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> מה אתה אומר? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אני אומר, איזו השפעה יש לנו על – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו נצביע. מי שבעד יהיה בעד מליאה. מי שנגד – אני אאפשר לשר להשיב. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין לי ברירה, זה התקנון. אני פועל על-פי התקנון. מי שנגד, זו הסרה, להסיר את הנושא מסדר-היום. מי שבעד, זה יהיה מליאה. מי שנגד, להסיר את זה מסדר-היום. מי בעד, רבותי? מי נגד? <מיקי לוי (יש עתיד):> בעד – להסיר? <היו"ר יצחק וקנין:> בעד זה מליאה. נגד זה להסיר. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 2 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא מסדר-היום – 2 נמנעים – 1 <היו"ר יצחק וקנין:> שניים בעד, שניים נגד, אחד נמנע. אם כן, הנושא יוסר מסדר-היום. הנושא יוסר מסדר-היום. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה מס' 191: עתיד הכלכלה הערבית ותקציב המדינה, של חבר הכנסת באסל גטאס – איננו, רבותי. אני עובר להצעה הבאה בסדר-היום: הפערים החברתיים, יוקר המחיה ומצוקת הדיור המעמיקים בעקבות הגזירות הכלכליות, מס' 460, של חבר הכנסת אורי מקלב; גם הוא אינו נוכח במליאה. אם כן, רבותי, אני נאלץ לסיים את סדר-היום של המליאה. חברי הכנסת אינם נוכחים. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ה בסיוון התשע"ג, 3 ביוני 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:03.>