דברי הכנסת

דברי הכנסת טו / מושב ראשון / ישיבות ל"ה–ל"ז / כ"ה–כ"ז בסיוון התשע"ג / 3–5 ביוני 2013 / 15 חוברת ט"ו ישיבה ל"ה הישיבה השלושים-וחמש של הכנסת התשע-עשרה יום שני, כ"ה בסיוון התשע"ג (3 ביוני 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות העבודה, חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד, ש"ס ויהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. ממשלה המגדילה פערים חברתיים ופוגעת במעמד הביניים; 8 2. הממשלה מעלה את המע"מ, פוגעת בעניים ומרחיבה את העוני; 8 3. דוח הביטוח הלאומי מזהיר כי כ-90,000 עניים ייכנסו למעגל העוני ודוח ה-OECD קובע כי מדינת ישראל כשלה במיגור העוני ובהפחתתו; הממשלה מדרדרת את האזרחים לעוני ודורסת את השכבות החלשות; 8 4. הוראת ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים בניגוד להסכמת הממשלות הקודמות 8 עמר בר-לב (העבודה): 9 דב חנין (חד"ש): 14 סגן שר האוצר מיקי לוי: 18 אריה דרעי (ש"ס): 29 סגן שר האוצר מיקי לוי: 32 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 34 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 38 מרב מיכאלי (העבודה): 40 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 42 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 43 נסים זאב (ש"ס): 45 מאיר פרוש (יהדות התורה): 46 מאיר שטרית (התנועה): 47 תמר זנדברג (מרצ): 50 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 52 מוחמד ברכה (חד"ש): 53 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 54 ישראל חסון (קדימה): 56 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 58 בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, לוועדה לבחירת דיינים, לוועדת המינויים לקאדים ולוועדת המינויים לקאדים מד'הב 64 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 66 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 73 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 73 הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013; 74 הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013 74 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 75 דב חנין (חד"ש): 78 תמר זנדברג (מרצ): 84 זהבה גלאון (מרצ): 87 סגן שר האוצר מיקי לוי: 90 מיכל רוזין (מרצ): 91 עיסאווי פריג' (מרצ): 93 נסים זאב (ש"ס): 95 אברהם מיכאלי (ש"ס): 98 אורי מקלב (יהדות התורה): 102 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 104 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 106 שר הפנים גדעון סער: 107 בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, לוועדה לבחירת דיינים, לוועדת המינויים לקאדים ולוועדת המינויים לקאדים מד'הב 110 הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013; 111 הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013 111 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013 125 שר האוצר יאיר לפיד: 125 חנא סוייד (חד"ש): 126 דב חנין (חד"ש): 127 איתן כבל (העבודה): 129 איציק שמולי (העבודה): 130 באסל גטאס (בל"ד): 133 נחמן שי (העבודה): 134 אראל מרגלית (העבודה): 135 זהבה גלאון (מרצ): 136 תמר זנדברג (מרצ): 138 מיכל רוזין (מרצ): 140 עיסאווי פריג' (מרצ): 141 שלי יחימוביץ (העבודה): 142 יצחק וקנין (ש"ס): 145 נסים זאב (ש"ס): 146 משה גפני (יהדות התורה): 149 עפר שלח (יש עתיד): 152 הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 155 סגן שר האוצר מיקי לוי: 156 אראל מרגלית (העבודה): 158 מאיר פרוש (יהדות התורה): 158 אורי מקלב (יהדות התורה): 160 יצחק וקנין (ש"ס): 161 נסים זאב (ש"ס): 163 איציק שמולי (העבודה): 165 אריאל אטיאס (ש"ס): 167 נחמן שי (העבודה): 168 משה גפני (יהדות התורה): 169 אברהם מיכאלי (ש"ס): 172 משה גפני (יהדות התורה): 173 הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 46) (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות), התשע"ג–2013 181 שר החינוך שי פירון: 182 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 185 איתן כבל (העבודה): 189 מאיר פרוש (יהדות התורה): 191 נסים זאב (ש"ס): 191 משה גפני (יהדות התורה): 193 הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים), התשע"ג–2013 196 שר החינוך שי פירון: 198 הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8) (סמכות כניסה למקום ועריכת חיפוש לצורך הפסקת רעש), התשע"ג–2013 201 שר החינוך שי פירון: 201 איתן כבל (העבודה): 203 מיכל רוזין (מרצ): 205 עיסאווי פריג' (מרצ): 207 נסים זאב (ש"ס): 214 הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון מס' 6) (העלאת גיל הנישואין המותר), התשע"ב–2012 218 יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 219 הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013 219 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 220 איתן כבל (העבודה): 222 נחמן שי (העבודה): 225 זהבה גלאון (מרצ): 226 נסים זאב (ש"ס): 230 אלעזר שטרן (התנועה): 235 משה גפני (יהדות התורה): 237 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 240 אלעזר שטרן (התנועה): 243 עליזה לביא (יש עתיד): 243 איילת שקד (הבית היהודי): 245 הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשע"ג–2013 247 מאיר פרוש (יהדות התורה): 247 שלי יחימוביץ (העבודה): 248 יצחק הרצוג (העבודה): 252 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ה בסיוון תשע"ג, 3 ביוני 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה), של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32) (גיל), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת עדי קול, עמר בר-לב, דוד צור, דב חנין ומיכל רוזין. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1318/19 וכלה בהצעת חוק פ/1343/19 – הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות אישה השוהה במקלט לנשים מוכות), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון – אי-תחולה על זכאי לקצבת פרישה שמשתכר מקופת הציבור כעובד הוראה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ישראל חסון וחיים כץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הארכת הוראת השעה בעניין ביצוע בדיקת תלות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – פיקוח על מחיר ספרי לימוד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון ופנינה תמנו-שטה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ארוניות אחסון במוסדות חינוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, באסל גטאס ואברהים צרצור; הצעת חוק סל שירותים נוספים בחינוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, פנינה תמנו-שטה ודוד רותם; הצעת חוק חופש הבחירה במזון (מזון מהצומח), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אריה דרעי, יוני שטבון, משה זלמן פייגלין, מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, מרב מיכאלי, אלעזר שטרן, רות קלדרון ודב חנין וקבוצת חברות הכנסת; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור לרוכשי השכלה מתשלום דמי ביטוח), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – קביעת דרגת נכות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חיים כץ ויצחק הרצוג; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מתן טיפולי שיניים ופה ולסת למבוטח עם שיתוק מוחין), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב מרגי; הצעת חוק הלוואה לצורכי דיור לחיילים משוחררים ולזכאים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שאול מופז וישראל חסון; הצעת חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (יום הפועלים הבין-לאומי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק שירותי רווחה (מענק הסתגלות לנשים ששהו במקלט לנשים מוכות) (תיקון – הקדמת מועד תשלום המענק), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – הצגת מועמדות לכהונה נוספת של רב ראשי לישראל), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אברהם מיכאלי, יעקב מרגי ונסים זאב; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – פרסום שם קטין בעבירות חמורות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – רציפות בתשלום גמלה לילד נטוש ולילד יתום), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, ניצן הורוביץ, דב ליפמן, סתיו שפיר, מיכל בירן, יחיאל חיליק בר, אלעזר שטרן, אראל מרגלית, אבישי ברוורמן, איציק שמולי ואיתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הכנסת (תיקון – תחילת תוקף החלטות שכר), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק מעונות-יום שיקומיים (תיקון – הוספת זכות לשירותי תזונה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, חיים כץ, יפעת קריב, דב חנין, ניצן הורוביץ, עליזה לביא, מיכל רוזין, פנינה תמנו-שטה, אילן גילאון, מיקי רוזנטל ועפר שלח; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה בשל זהות מגדרית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, יחיאל חיליק בר, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ, זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, דב חנין, קארין אלהרר ופנינה תמנו-שטה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – מירוץ הסמכויות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מאיר שטרית ועמר בר-לב; הצעת חוק-יסוד: המיעוט הערבי כמיעוט לאומי, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – החלת הוראות החוק על עובדת או עובד המועסקים באזור), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת אורית סטרוק, איילת שקד, שולי מועלם-רפאלי, מירי רגב, מרב מיכאלי, אורלי לוי אבקסיס, גילה גמליאל ופנינה תמנו-שטה; הצעת חוק מענק עידוד לעובדי הוראה עולים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, דוד רותם ורוברט אילטוב; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – איסור הפליה בקביעת התאמות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, דב חנין, פנינה תמנו-שטה וניצן הורוביץ; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – חופש הביטוי וההתארגנות של סטודנטים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, באסל גטאס ומשה מזרחי; הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון – חובת התקשורת עם הקטין והאחראי עליו בשפה המובנת להם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה, אורלי לוי אבקסיס, ישראל חסון, אברהם מיכאלי, נחמן שי, שמעון סולומון, דב ליפמן, רות קלדרון, קארין אלהרר, תמר זנדברג, משה מזרחי, מרב מיכאלי, שמעון אוחיון, רינה פרנקל, אורית סטרוק ואיציק שמולי וקבוצת חברי הכנסת. החלטת ועדת הכנסת בדבר דיון משולב בשתי הצעות חוק לקריאה השנייה והשלישית, לפי סעיף 142 לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד, ש"ס ויהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה המגדילה פערים חברתיים ופוגעת במעמד הביניים;> <2. הממשלה מעלה את המע"מ, פוגעת בעניים ומרחיבה את העוני;> <3. דוח הביטוח הלאומי מזהיר כי כ-90,000 עניים ייכנסו למעגל העוני ודוח ה-OECD קובע כי מדינת ישראל כשלה במיגור העוני ובהפחתתו; הממשלה מדרדרת את האזרחים לעוני ודורסת את השכבות החלשות;> <4. הוראת ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים בניגוד להסכמת הממשלות הקודמות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כמדי יום שני יש לנו כמה הצעות אי-אמון מטעם סיעות האופוזיציה. שימו לב, הצעות האי-אמון הפעם עוסקות בנושאים שונים, ולכן גם המשיבים מטעם הממשלה הם משיבים שונים. שתי ההצעות הראשונות שתכף ינומקו, האחת של סיעת העבודה: ממשלה המגדילה פערים חברתיים ופוגעת במעמד הביניים, המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ; והצעה מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: הממשלה מעלה את המע"מ, פוגעת בעניים ומרחיבה את העוני, שכאן המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. לאחר שההצעות האלה ינומקו, ישיב על שתיהן סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. כולי תקווה שהוא גם יופיע כאן לשמוע את המנמקים. לאחר מכן, על ההצעה השלישית, של סיעת ש"ס, ישיב שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן; ועל ההצעה הרביעית, של יהדות התורה, ישיב מטעם הממשלה חבר הכנסת וסגן השר המקשר עם הכנסת אופיר אקוניס. אם כן, אנחנו נשמע קודם כול את סיעת העבודה: ממשלה המגדילה פערים חברתיים ופוגעת במעמד הביניים. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. אדוני יעלה וינמק את ההצעה. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אני מקווה. אני מקווה גם שחברי הסיעות שמגישות אי-אמון יבואו לשמוע את החבר שלהם שמציע. איך יגיעו להרכיב את הממשלה אם אפילו זה לא יתקיים? <עמר בר-לב (העבודה):> כן, אדוני היושב-ראש, גם אני מקווה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באמת לא התכוונתי, חס ושלום, לפגוע בכבודך, אבל פעם לפחות היו מכבדים את החבר שלהם שמנמק את ההצעה. גם זה אפילו לא. <עמר בר-לב (העבודה):> הנה, הרב דרעי הגיע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. יש – חברת הכנסת מיכל בירן. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי הבודדים פה, חברי הכנסת, זה לא מצחיק, עם ישראל מיואש, לעם ישראל אין ממש מצב רוח. תגיד לי, שאלו אותי, מה יהיה עם החבר'ה החדשים האלה בכנסת? מאיפה הביאו אותם, מ"לה לה לנד"? הם לא רואים מה קורה במדינה? כך נפתח הסיור שלי בקריית-גת ביום שישי האחרון. כשהסתובבתי בעיר עם אבנר כחלון ודני דהן, ראיתי את מעמד הביניים האמיתי של עם ישראל – אנשים טובים, אנשי עבודה. עיר תוססת שביוזמה מקומית ובעידודו של ראש העיר, מר אבירם דהרי, החליטה לפתוח פעם בחודש שוק מקורה, מקומי, לאנשי העיר והסביבה. כל זאת בתמורה ל-20 שקלים בלבד, כל תושב מקריית-גת ומהסביבה יכול להציג את מרכולתו, מתכשיטים עד דברי מאפה ביתיים. והשוק, מה אני אגיד לך, המה מאדם. זהו מעמד הביניים של עם ישראל. הגדלת המע"מ, העלאת מסים, ביטול מענקים לבנייה בפריפריה, קיצוץ לקשישים, ביטול הנחות בארנונה, הטלת מיסוי על קניית דירה – אני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד את הרשימה הזאת. כל אלו גזירות חדשות שהונחתו על אותם אנשים שפגשתי בשוק בקריית-גת, שבו העירייה מאפשרת לכל תושב תמורת 20 שקלים בלבד להציג את מרכולתו. אלו גזירות על הנושאים בנטל, שהולכות לשתק את המשק ולגלגל את כדור השלג הזה, שיצא כבר לדרך. מי שלא שומע אותו מתגלגל ברחובות לא חי פה, לא מבין מה קורה, חי ב"לה לה לנד". מקריית-גת המשכתי, ביום שישי האחרון, לקיבוץ גבים. שם, בפרלמנט המקומי של צלילה וחגי, יחד עם ראש המועצה האזורית אלון שוסטר, נפגשתי עם אנשי ההתיישבות העובדת, אלו שבנו וממשיכים לבנות את הארץ. זה אולי נשמע נדוש, אבל אנשי ההתיישבות האלו, הם אלו שבאמת ייבשו את הביצות והפריחו את השממה. כן, גם הם מעמד הביניים, והם נשאו ונושאים בנטל. אותם חברים ממש, החיים בעוטף-עזה וסופגים מזה 12 שנים את הריקושטים של אוזלת היד המדינית של ממשלות ישראל הקודמות, וגם של זו הנוכחית. אבל יותר מכול, הם אנשי ההתיישבות העובדת, שבתי-הקברות הצבאיים מלאים, לצערנו, בקבריהם של בניה, יותר מכל מגזר או קבוצת אוכלוסייה אחרת בחברה הישראלית. ואתם אתם מדברים על שוויון בנטל? דווקא על האנשים האלה אתם מבקשים להקשות היום במכירת תוצרת חקלאית? וזאת, במקום להתמודד עם הרשתות הגדולות, רשתות השיווק הגדולות, שמתנהגות כמו קרטלים ושולטות על השוק שלנו. דווקא לקיבוצניקים ולמושבניקים האלו אתם מעכבים בנייה של דירות לבנים חוזרים, שעוד לא ויתרו על לחיות בפריפריה ומעדיפים את זה על לחיות במרכז? נפתלי ויאיר, אף שאתם לא כאן – קודם ראיתי את נפתלי במסדרון – אבל תסתכלו לי בעיניים, זה שוויון בנטל? שבני ישיבות ההסדר ישרתו 17 חודשים בצה"ל, זה שוויון? למי? שוויון עם מי? שבני הציונות הדתית מתחילים את שירותם הצבאי על חשבון המדינה בשנה וחצי לימודים, לאחר מכן משרתים 16 חודשים בצה"ל, ועתה – בעקבות הרפורמה המדהימה שלך, השר, שמכבד אותי בנוכחותו, פרי – אותם בני הציונות הדתית ישרתו 17 חודשים, ולאחר מכן חוזרים ללמוד עוד כשנתיים על חשבון המדינה? ורק כדוגמה, אתן לכם את הבן שלי, שהיה בהתנדבות במכינה קדם-צבאית, אחרי זה שירת שלוש שנים שירות קרבי, אחרי זה נאלץ להשקיע עוד שנה מחייו בקידום הפסיכומטרי, ולבסוף, לקראת גיל 26 סוף-סוף הגיע לשנה הראשונה באוניברסיטה. זה שוויון בנטל? תגידו לי, במה השוויון הזה? והבת שלי, גם אותה אני יכול להביא כדוגמה, ששירתה שנתיים בצה"ל ועכשיו משרתת כקצינה בשירות קבע, שנה. ואתם החלטתם שלא להתמודד עם אותן 40% מהנערות שחלקן משתמטות. איך קוראים לזה בבקו"ם? נמנעות מסיבות דתיות. הצהרה בלבד, וזה משחרר אותן משירות החובה בצה"ל – זה שוויון? נכון, אני מסכים שחשוב שגם החרדים ישרתו בצה"ל. אבל אתם, יאיר ונפתלי, החלטתם שלא להתמודד עם מה שנמצא ממש בהישג ידכם. החלטתם להתחמק מהאחריות שלכם, להתמקד רק בחרדים, וגם זאת מתוך גישה יהירה וכוחנית. אבל מה זה חשוב, העגלה כבר יצאה לדרך. אין כיבוש, אין כביש ואין דרך, אבל יש נייר. עמדתם על שלכם, ואולי קצת, איך אולי אתם אומרים ביניכם, דפקנו גם את החרדים, ועל הדרך יצאתם קצת יותר אחים. אדוני היושב-ראש, ומה לגבי ההתעלמות המופגנת מהמשך השקעת תקציבי ענק בהתנחלויות? לתופעה של העלמת ההתנחלויות מהשיח הכלכלי אפשר לקרוא "שתיקת הכבישים", גם משום שלפי נתוני האוצר מע"צ העבירה בערך 280 מיליון שקל נוספים מהתכנון המקורי לסלילת כבישים בהתנחלויות, וזה רק בשנת 2011. אבל בעיקר מפני שאתם, חברי הממשלה, או לא נוסעים בכבישים בשטחים ולא רואים איך צומח צמח פרא תחתינו ומכרסם בחזון הציוני שלנו, או שאתם נוהגים בעיניים עצומות. כולנו יודעים שמי שנוהג בעיניים עצומות – בסופו של דבר תהיה פה תאונה. מועד התאונה הזה מתקרב אלינו כל הזמן יום-יום, שעה-שעה ממש לנגד עינינו. ואתם שותקים. התאונה הזאת מכרסמת ביכולתנו הכלכלית גם בגלל התקציב העודף המושקע ביהודה ושומרון והנטל הביטחוני הכרוך בכך, אבל בעיקר מפני שזו השקעה בפרויקט שיש לו תאריך תפוגה; השקעה בפרויקט שלא מעודד כל צמיחה מלבד הפרחים בגינות של המתנחלים. בזמן שמקצצים בתקציב ההתיישבות העובדת בקיבוצים ובמושבים ומחלישים עוד יותר את תושבי קריית-גת והפריפריה, ממשיכים אתם להשקיע ולבנות ביהודה ושומרון. וכשבסוף יגיע המועד – וכולנו יודעים שהוא יגיע מתישהו – נחזיר לפלסטינים את השטחים ואת הגינות, וכשתשאלו את עצמכם אז: מה קרה? מדוע הדשא אצל השכנים ירוק יותר מהאדמות החקלאיות הצחיחות אצלנו? – תזכרו לאן הלך הכסף. השבוע אנחנו מציינים 46 שנים למלחמת ששת הימים, ויותר מתמיד אנחנו נראים כמדינה שבורחת מבשורה. הבשורה שממנה אנו בורחים היא קץ הציונות – הקץ למדינה היהודית והדמוקרטית במדינת ישראל. את ההתרגשות של שחרור הכותל תפסה יהירות של מנצחים; את הרצון לשרוד ולהיות חברת מופת פה בציון החליפה התאווה הבלתי נשלטת לסיפוח של שטחים שאין לנו שום אינטרס ביטחוני או לאומי לשלוט בהם; את הצורך במדינה יהודית ודמוקרטית החלפנו בשיח משיחי שמנסה לגרור את כל העם אחריו. אנחנו, הרוב השפוי במדינת ישראל, נרדמנו בשמירה. תקציבי עתק מועברים לשטחים ובונים שם עוד בית ועוד שכונה ועוד התנחלות, כולל מסביב לירושלים – ואנחנו מתפלאים לאן הולך הכסף? כל זה בזמן שאנו מאיצים במסלול המהיר לעבר מדינה דו-לאומית יד ביד עם הקלישאה של "אין עם מי לדבר". ואללה, ישנים בעמידה. חברי הקואליציה, מי שעוד חי בסרט שהסדר מדיני הוא לא הצלת החזון הציוני, הגיע הזמן שיקום ויפקח את העיניים רגע לפני שהוא מתנגש בעוד שכונה ישראלית בשטחים. הגיע הזמן שישנה כיוון. ואם הוא לא יכול לעשות זאת ממניעים קואליציוניים, אז לפחות שילחץ על הברקס, שיבלום את תקציבי הענק שמוזרמים להתנחלויות על חשבון הפריפריה ושיפסיק את ההשקעה שלא תחזור בכבישים שלא ישמשו אותנו בעתיד. לצערי, השאלה איפה נהיה בעוד 20 שנה נעלמה מהשיח. האם נהיה מדינה שמשתרעת אומנם על פני שטח גיאוגרפי מצומצם יותר אך בעלת רוב יהודי; מדינה בריאה, חזקה, בעלת קשרים כלכליים עם העולם, כולל עם העולם הערבי? או שמא נהיה מדינה דו-לאומית, מסוכסכת בתוך עצמה ומבודדת מהעולם? האם נמשיך להשקיע תקציבי עתק בשיטור בשטחים שמשחית את בני-הנוער שלנו ומגדל פה עוד דור של פלסטינים שישנאו אותנו, או שנשקיע את מרצנו בצמצום הפערים החברתיים אצלנו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עמר בר-לב (העבודה):> האם נחגוג כאן 60 שנות כיבוש בעיסאוויה ובשועפאט, או שנחגוג מדינת ישראל חזקה ועצמאית שחיה בשלום עם שכנותיה? התוכנית הכלכלית המוצעת היא תוכנית שתגדיל עוד יותר את הפערים החברתיים והכלכליים במדינה הזאת; והיא בדיוק אותה מדיניות כלכלית של הממשלה הקודמת שבסופו של דבר היטיבה עם השכבות הצרות – שכבה מאוד צרה של האוכלוסייה הישראלית – והכתירה את ישראל כשיאנית העוני בקרב מדינות ה-OECD. ולבסוף – וכאן אני מציע לחברי הכנסת הבודדים שנמצאים פה להתעורר, כי יש לי הצעה פרקטית. לנו, לחברי הכנסת, אני רוצה להציע הצעה שלדעתי תפקח את עינינו, ובזה אני מסיים; היא בטוח תפקח את עינינו. אני מציע לחוקק הוראת שעה שעל-פיה למשך שלושה חודשים בלבד כל חברי הכנסת יוותרו על שכרם. חבר'ה, אל תיבהלו – לא לגמרי לוותר על השכר. במקום זאת אנו, חברי הכנסת, נשתכר בשכר החציוני של 5,800 שקל לחודש שמחצית מאזרחי ישראל משתכרים למטה ממנו. רק לשלושה חודשים אני מציע את זה. לאחר תום אותם שלושה חודשים נתכנס כאן, נשב ונדון בתקציב המדינה. אני בטוח שנקודת המבט של רובנו תשתנה; אני בטוח שאז נמצא את הכסף במקומות שונים לחלוטין. אז מה אתם אומרים, מסכימים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו נצביע בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> למען הסר ספק הוספתי לך את הזמן על התיאור של הפרחים היפים בגינה שלי. אומנם חשבתי שזה בזכות אשתי ולא בזכות השקעות של הממשלה. אבל יש חילוקי דעות על הנושא. לגבי שכרם של חברי הכנסת, רק להזכיר לכולנו, אין בסמכות של חברי הכנסת לא להעלות את שכרם ולא להוריד את שכרם. יש ועדה ציבורית שקובעת את הדברים האלה, וטוב שכך. עוד חסר לנו להעלות או להוריד לעצמנו את השכר. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש הצעת חוק ממשלתית שכרגע מסתובבת, לא כל כך ברור לי למה. בכל מקרה גם אם הצעות חוק כאלה יעברו, הן יגיעו לוועדת גרונאו, הוועדה הציבורית, שתדון בנושא הזה כמו שצריך. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – זה לא עולה לוועדה הציבורית הזאת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה עולה, ודאי שזה עולה. ואם מחר, חבר הכנסת דרעי, הכנסת תחוקק חוק שחברי הכנסת יעלו לעצמם שכר ב-20% – זה גם יעלה. לכן הייתי מציע שאנשים אחרים יעסקו בנושא הזה ולא אנחנו. זה דבר שרק ייטיב עם כולם. הצעת אי-אמון של הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: הממשלה מעלה את המע"מ, פוגעת בעניים ומרחיבה את העוני. המועמד להרכיב את הממשלה הוא מוחמד ברכה. ינמק את ההצעה חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. עד עשר דקות לרשות אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, חבר הכנסת בר-לב דיבר קודם על מחירו הכבד, הנורא, גם הכלכלי, גם המוסרי של הכיבוש. אני מסכים עם דבריו. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לדבר על צד אחר, פוגעני ומזיק, במדיניותה של הממשלה. לפני שנתיים אנחנו חווינו ברחובות ישראל קיץ מדהים של מחאה חברתית, מחאה שדרשה צדק חברתי. המדיניות של הממשלה הזאת ממחישה בצורה מאוד חדה וברורה שני צדדים של משוואת האי-צדק החברתי. כי זאת ממשלה של אי-צדק חברתי בשני הצדדים של המשוואה. בצד האחד נמצאים, כמובן, העניים. כשאנחנו מדברים על העניים אנחנו יכולנו לקרוא בשבוע שעבר את הדוח של המוסד לביטוח לאומי שמתאר במספרים אבל גם במילים נוקבות את הנזקים הקשים שהתקציב הנוכחי המוצע שהממשלה מביאה יגרום לעניים, לשכבות המוחלשות, לפריפריות בחברה הישראלית. העניים נפגעים עוד יותר כאשר מצמצמים שירותים; העניים נפגעים עוד יותר כאשר מקצצים קצבאות. זה נכון, כמו שאמרו – גם מיליארדרים מקבלים 175 שקלים קצבת ילדים מביטוח לאומי על הילד הראשון. לכן אותו מיליארדר לא ייפגע מאוד אם במקום 175 שקלים הוא יקבל 140 שקלים. העניים ייפגעו מזה מאוד. כולם שווים בזכות לישון מתחת לגשר. העניים נפגעים יותר כשמעלים מסים בלתי ישירים – מע"מ. על זה דיברנו בהרחבה בשבוע שעבר. העניים נפגעים יותר כאשר מערכת של דיור ציבורי הולכת ומצטמצמת והולכת ונעלמת, ואנחנו שומעים בדאגה שבמשרד האוצר יש כאלה שבכלל אומרים: אולי בכלל לא צריך דיור ציבורי? אולי נוותר על מערכת הדיור הציבורי וניתן סיוע בשכר דירה? איזו שטות, מי יכול לפתור לעצמו את בעיית הדיור עם 2,000 שקלים תמיכה, סיוע בשכר דירה שהוא יקבל, במקום דירה מינימלית שתשמש קורת גג לאנשים שנמצאים במצב החברתי והכלכלי הכי קשה? אז הדיור הציבורי הולך ומתחסל, דיור בר-השגה אין בכלל, אף-על-פי שהממשלה הבטיחה פעם אחר פעם, כולל גם בחוק הווד"לים, לייצר מנגנונים של דיור בר-השגה. אבל אין מנגנונים כאלה וגם לא מתוכננים להיות, גם בתוכניות הממשלתיות החדשות. וכששוק הדיור ממילא נמצא ברתיחה, של מיעוט היצע ועודף ביקושים מאוד קשה, הממשלה מוסיפה עוד שמן לבעירה הזאת, כאשר היא מעלה מסים, בין היתר מס שבח על מוכרי דירות ומס רכישה על משפרי דיור. אגב, לא רק משפרי דיור, משני דיור; כל מי שמחליף דירה מינימלית בדירה מינימלית אחרת יצטרך לשלם עוד עשרות אלפי שקלים מכוח אחד המסים המעוותים, הבלתי-צודקים, הבלתי-הגיוניים והמזיקים ביותר שהממשלה המציאה, מה שבאופן ישיר יחמיר את מצוקת הדיור, יעלה את מחירי הדירות ויקשה עוד יותר את מצבם של אנשים שמתמודדים עם הקושי הגדול של השגת קורת גג בחברה הישראלית. כל אלה, עמיתי חברי הכנסת, נמצאים בצד המפסיד. העניים, אלה שצריכים דיור ציבורי, אלה שמחפשים עדיין דיור בר-השגה; אלה שרוצים לשפר דיור, או להחליף דיור; הפריפריה, האוכלוסייה הערבית – כל אלה בצד המפסיד. שכבות הביניים שהולכות ונשחקות כשהסדרים חברתיים הולכים ומצטמצמים והגנות חברתיות הולכות ומתבטלות. אבל במשוואה הזאת, של האי-צדק החברתי, יש גם צד אחר, צד של מרוויחים, ומרוויחים בגדול. ואני לא אפסיק גם הפעם לציין קודם כול את אלה שגם היום, כשאנחנו מדברים, למרות העובדה שאנחנו מדברים, ממשיכים לבזוז את משאבי הטבע שלנו; את אלה שבוזזים את ים-המלח, את הפוספטים, את החול, את המים המינרליים. אני בירכתי, אני מברך, על ההכרזות של שר האוצר, גם של סגנו, שצריך לטפל בעניין הזה. אבל, חברים וחברות, אנחנו מקווים ורוצים לראות עשייה, אנחנו רוצים לראות שינוי, אנחנו רוצים לראות התקדמות. אחת השאלות הכלכליות הגדולות ביותר שעומדות על שולחננו היום היא שאלת ייצוא הגז. ייצוא הגז זה לא רק שאלה, זה גם שערורייה, כי לייצא את הגז בתנאים הנוכחיים זאת החלטה שיש לה משמעות כלכלית מרחיקת לכת של פגיעה בציבור הישראלי, פגיעה באינטרסים של אזרחי ישראל לטובת אינטרסים של טייקוני גז. יש לה משמעות חברתית, כי אותה עלייה במחירי הגז ליצרנים, ליצרני החשמל ולתעשייה הישראלית תתגלגל בסופו של דבר על הצרכנים, ואנחנו כולנו נצטרך לשלם מחירים יותר גבוהים. יש לה גם משמעות סביבתית מרחיקת לכת, כי מובן שאם החשמל והתעשייה אצלנו יתבססו על ערוצים אחרים, ולא על גז, הם יהיו מזהמים יותר ויפגעו יותר בסביבה ובבריאות של כולנו. אבל, עמיתי חברי הכנסת, אחת השאלות הקשות ששאלת ייצוא הגז מעוררת היא שאלת המיסוי. וכשבוחנים את שאלת המיסוי לעומקה, רואים שפה נמצא אחד האינטרסים המרכזיים של אלה שדוחפים היום להחלטה מהירה על ייצוא גז. הרי במסקנות ועדת ששינסקי, שכולנו ליווינו אותה, נקבע היטל מגזרי חדש שחל על ענף חיפושי הנפט והגז. אבל ההיטל המגזרי הזה איננו חל על רווחים שחברות הגז ירשמו כתוצאה ממכירת הגז בחוץ-לארץ. למעשה אנחנו נמצאים היום במצב שבו למדינת ישראל לא ברור בכלל מהו מנגנון המס שיחול על גז מיוצא, אם יחול. אדוני היושב-ראש, אנחנו לא מדברים פה על כסף קטן; אנחנו מדברים פה, בהערכה הצנועה ביותר, על סדר-גודל של 120 מיליארד דולר. זאת המשמעות של שאלת המס הזאת. עכשיו אומרים לנו: אז מה? למה למהר? קודם כול נחליט לייצא גז, ואז, אחרי זה, נשקול ונבחן איזה מסים ראוי להטיל על הייצוא הזה. אם זאת המחשבה, אני חושב שזאת מחשבה מוטעית לחלוטין, כי לפני שאתה נותן למישהו מתנה, אתה צריך לקבוע את התנאים. אחרי שתיתן להם את האפשרות לייצא גז תנסה להטיל עליהם מסים? אתה תריב פה עם חברות זרות, אתה תריב אולי עם ממשלות זרות, שיהיו להן כבר הסכמים שמדינת ישראל מעורבת בהם, ואתה תקלע את כולנו להסתבכות שיש לה משמעות מדינית גדולה. אבל יש לה משמעות כלכלית ענקית, משמעות ענקית דמיונית כמעט, כשאנחנו מדברים על סדרי-גודל של 120 מיליארד דולר. אדוני היושב-ראש, בדיון הזה, על ייצוא הגז, אני אומר בצער, ועדת צמח, שעשתה את העבודה, עשתה עבודה חלקית מאוד. היא לא רק לא ענתה את התשובות על השאלות האמיתיות, היא לא שאלה אפילו את השאלות האמיתיות. השאלה האמיתית, אם מנתחים ברמה הכלכלית, היא לא השאלה כמה גז צריך ואיפה; השאלה האמיתית ברמה הכלכלית זה מה יותר כדאי, האם לחברה הישראלית יותר כדאי היום ללכת למסלול של ייצוא גז, ואז אולי מרוויחים משהו ממסים, אם יפתרו את בעיית המסים שדיברתי עליה קודם, או שלישראל ולחברה הישראלית ולאזרחי ישראל עדיף יותר לא לייצא היום גז, כי הרי ברור שאם נייצא, באיזשהו שלב יחסר לנו, ואז נצטרך לקנות דלקים מהעולם, ועל זה נצטרך לשלם מחירים הרבה יותר גבוהים. אז זאת שאלה כלכלית, שעם כל הכבוד לוועדת צמח – אני קראתי בעיון את כל המסמך שלה – היא אפילו לא מציבה את השאלה הזאת. לא רק שהיא לא עונה עליה, היא אפילו לא מציבה את השאלה שהיא לדעתי השאלה הכלכלית הכי מרכזית שצריכה להיות בדיון. אני אומר את הדברים האלה מכיוון שנראה פעם אחר פעם שהממשלה בוחרת באפיקים נורא קלים, אבל באפיקים שיש בהם נורא מעט כסף. האפיקים הקלים של לקחת מאלה שאין להם הם אפיקים פשוטים; אפשר להעלות את המע"מ גם ל-50%, זאת רק החלטה של הכנסת, אפילו לא הליך חקיקה בשלוש קריאות. הבעיה הגדולה היא ששם הכסף לא נמצא. אם רוצים באמת לקחת את הכסף צריך ללכת למקומות הכואבים המשמעותיים של אותם בעלי הון שמרוויחים בגדול. אני רוצה לסיים ולומר, אדוני היושב-ראש, שאומנם התחלתי במחאה החברתית שהייתה פה לפני שנתיים, ויש הרבה שחושבים שהמחאה החברתית הייתה גל שהיה וחלף. זאת טעות. איך כתב פעם קרל מרקס? החפרפרת הקשישה הזאת, שנקראת המהפכה, תמיד פורצת בנקודות הבלתי-צפויות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> מי זה קרל מרקס? <דב חנין (חד"ש):> אני אתן לך דוגמה, חבר הכנסת ליצמן, של נקודה בלתי צפויה. באיסטנבול, איך פרצה אותה חפרפרת של מחאה? ממאבק סביבתי נגד כריתת עצים בפארק גאזי בכיכר טַקסים. אם הייתם שואלים מומחים לענייני טורקיה, או לענייני העולם, מאיזה סוגיה תתחיל המחאה החברתית בטורקיה, אני חושב שמעט היו עונים את התשובה הזאת. <אריה דרעי (ש"ס):> אני מציע שיכרתו את העצים בשדרות-רוטשילד. <דב חנין (חד"ש):> יכול להיות שמשם תפרוץ המחאה החברתית בישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים. אני מסיים. אני אומר, אדוני היושב-ראש, יש משהו משותף אחד בין טורקיה לבין ישראל; בטורקיה ממשלה אסלאמיסטית, ואצלנו ממשלה ימנית ולאומנית. המכנה המשותף שלהן הוא ששתיהן משתמשות בספינים, ומנסות לבלבל את דעת הקהל, ולהסיח את דעתו של הציבור, ולמצוא אויבים דמיוניים, ולהסית קבוצה אחת של האוכלוסייה נגד קבוצה אחרת במקום לייצר שינוי חברתי. שתי הממשלות האלה, האסלאמיסטית שם והלאומנית כאן, הן ממשלות של קפיטליזם חזירי ואכזרי. ואת החזירות הזאת ואת האכזריות הזאת ואת הקפיטליזם הזה הגיע הזמן לשנות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אנחנו נשמע את תשובתו של סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי על שתי הצעות האי-אמון שאנחנו שמענו, האחת מטעם סיעת העבודה והשנייה מטעם סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. אתה עדיין צריך ניירת, אדוני? אתה כבר מיומן, כל שבוע. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אנחנו רק חודש וחצי בתפקיד. <קריאה:> מתוך ענווה הוא מראה כאילו הוא קורא מתוך הניירת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת מיקי לוי – סגן שר האוצר משיב למנמקים. <אריה דרעי (ש"ס):> אנחנו זוכרים אותו מכביש ירושלים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני הייתי דווקא רוצה את יושבת-ראש המפלגה שלך כאן לידי כי חלק מנאומי מוקדש לה. היא חלק מיוזמת הצעת האי-אמון, נכון? היא חתומה עליה. <קריאה:> היא תרכיב את הממשלה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היא תרכיב את הממשלה, כן. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני באמת נדהם כל פעם מחדש. הרי איך זה קורה? איך זה קורה שכל – אבל אני מבין שזה, איך אמרו לי? אני חדש בבית הזה יחסית. מיקי, תירגע. אל תיקח ללב, זה חלק מהעניין. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בקרוב זה יתחלף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> Who knows?. ובשבילך, מי יודע, אלוהים גדול. אנחנו עומדים כאן כבכל שבוע, ממשיכים מהצד הזה של הבית חלקכם – לא כולכם, אני מודה – להשמיץ את האומץ שלנו לקחת החלטות שאתם פחדתם לקבל. ואתם שוב הפעם תוקפים אותנו בלי להציג חלופות מתאימות. בשבוע שעבר עמדה כאן על הדוכן הזה חברת הכנסת יחימוביץ וקראה לעברו של שר האוצר – פחדן. אני רואה שאפילו חברת הכנסת יחימוביץ אינה טורחת לבוא לשבת אתנו כאן עכשיו, בזמן הצעת האי-אמון של האופוזיציה. <עמר בר-לב (העבודה):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> גם שר האוצר לא טרח להגיע לכאן. <מרב מיכאלי (העבודה):> שר האוצר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אם זה לא היה מעשה חצוף מצדה, זה היה אפילו מעשה אירוני. האישה הזו, חברת הכנסת הזו, שפחדה לקחת את תיק האוצר, קוראת פחדן לשר האוצר. <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה, סליחה. אני מציע – אל תגיד: האישה הזו – – – <קריאה:> איך אתה מדבר? איך אתה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברת הכנסת שלי יחימוביץ, אני מקבל את הטעון תיקון, שפחדה לקחת את תיק האוצר, קראה לשר האוצר פחדן. הוא – שלוקח את התיק באומץ רב ומקבל החלטות לא פופולריות, נכון, כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי שלא הוא יצר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הבוס שלו יצר. מה הסיפור? מה אתם – – –? הרי שר האוצר משרת את ראש הממשלה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יושבת-ראש האופוזיציה, יושבת-ראש האופוזיציה היא הפחדנית, לא שר האוצר. ובכלל, כמה קל לשבת על כיסאות האופוזיציה ולהטיח ביקורת בלי חשבון, בלי הצורך לקבל אחריות, ועוד בלי טיפת בושה. חלקכם שמבקרים אותנו, הרי יצרתם את המצב הקשה הזה במו-ידיכם ובהחלטתכם, ועכשיו אתם תוקפים אותנו על הפתרונות שלנו למצב שאתם יצרתם. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שם, יושבים בחלק האחורי, ישב יושב-ראש ועדת הכספים שהיה חלק, הוא ואגודת ישראל, מהקואליציה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> עכשיו אתה מבין למה היא לא פחדה, היא סירבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אחרי שלושה חודשים בכנסת אני חייב להודות שעוד לא התרגלתי לצביעות הזו. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אולי תגיד לי כמה כסף אגודת ישראל קיבלה, אולי תגיד פעם ולתמיד כמה כסף אתה מוריד מאגודת ישראל שזה מתקן את – אולי תגיד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הרבה, הרבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ליצמן, תודה. השאלה נשמעה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא, אולי הוא לא שמע. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שמעתי היטב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, הוא שמע. אני מבטיח לך שהוא שמע. אם הוא יבחר גם לענות הוא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> האוזניים שלי דפוקות משירותי הצבאי ויש לי על זה סעיף שמיעה. שמעתי את קריאתך. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> תן לו גם תשובה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אמרתי: הרבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רותם, זה שאתה – – – מהספסלים האלה, זה לא אומר שאתה צריך – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כמה זה הרבה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אחרי שלושה חודשים בכנסת אני חייב להודות שעוד לא התרגלתי לצביעות הזו ולמהירות שבה אלו שישבו על הכיסאות האלה פה מסביב לשולחן הממשלה, עוברים חיש מהר אחורה, לספסלים האחוריים, והופכים למבקרים החריפים ביותר של אותם הצעדים שהם יצרו בהיותם יושבי-ראש ועדת הכספים. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל למה אתם חוזרים על אותם צעדים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראיתי בעיתון את גיבובי הרעיונות והנתונים שהצגתם באופוזיציה לפני כמה ימים כתוכנית כלכלית, ולא הצלחתי להבין – זו האמת – מה אתם רוצים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מצד אחד, הזוג גפני וגלאון טוענים שיצליחו – לקופת המדינה לא פחות מ-43.3 מיליארד שקלים; זו השורה התחתונה בתוכנית הזו. מהצד השני, חברת הכנסת יחימוביץ, על אותם סעיפים בדיוק, טוענת שתחסוך רק 13.6 מיליארד שקלים. לפחות חברת הכנסת יחימוביץ צנועה יותר מבפעם הקודמת שבה הציגה לנו תוכנית כלכלית שעלותה 138 מיליארד שקלים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> יש לי רושם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז עברתי על הסעיפים – חבר הכנסת ליצמן, תאמין לי. חבל שחברך גפני לא נמצא כאן כי הרי יש לו חלק בעניין הזה. אז עברתי על כל הסעיפים כדי להבין מה אתם רוצים ומאיפה נובע הפער העצום של עשרות מיליארדים של אותם סעיפים ממש, ומצאתי נתונים מדהימים. בתוכניתם של הצמד האידיאולוגי גפני וגלאון, העלאת התמלוגים על משאבי הטבע תחזיר למדינה 12 מיליארד שקלים, ואילו אצל חברת הכנסת יחימוביץ – רק 1.6 מיליארד שקלים. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – צמד אידיאולוגי לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אצל יהדות התורה ומרצ גביית מס על הרווחים הכלואים תניב לא פחות מ-13.5 מיליארד שקלים, ואילו יושבת-ראש העבודה טוענת כי סעיף זה יכניס לקופת המדינה רק 3 מיליארד שקלים. והרשימה נמשכת, חבר הכנסת ליצמן – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – והרשימה נמשכת, ואני שואל: למי להאמין? זה רציני? אני שואל אתכם: כמה זמן הקדישו לתוכנית הכלכלית הזו? חמש דקות? שעה? זה רציני? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – שר האוצר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ובכלל, מאיפה הנתונים האלה שלקחתם? איך אפשר להתייחס לביקורת שלכם ברצינות אם חברי האופוזיציה אפילו לא מסונכרנים על הנתונים שהם עצמם מציגים כביקורת על הממשלה? וישנה עוד שאלה מעניינת אבל פחות חשובה. מדוע חברות הכנסת יחימוביץ וגלאון לא הגישו ביחד את המסמך? האם היריבות ביניהן כה עזה, עד כדי כך שחברת הכנסת גלאון מעדיפה את חבר הכנסת גפני על פניה של יושבת-ראש מפלגת העבודה? הייתכן? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה זה רלוונטי – – –? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה רלוונטי כמו שיושבת-ראש המפלגה שלך – אתה לא היית בכנסת בשבוע שעבר ולא שמעת את נאומה. והנאום שלי הוא באותו מטבע, ידידי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה הוא צריך להיות באותו מטבע? למה צריך ללכת – – – זה רכילות, רכילות זולה. זה רכילות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> וה-3 מיליארד, אתה כנראה לא הבנת על מה מדובר. הממשלה שלך גבתה 3 מתוך 30, הרווחים הכלואים, ונתנה פטור על 27. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רק יכול להשיב לך שבינתיים אף אחד, חוץ משר האוצר הנוכחי, לא הצליח ליצור קשר עם יושב-ראש "טבע" ולקיים אתו איזשהו דיאלוג של העברת התמלוגים – אפילו חלקם בשלב הזה. כן, רק חלקם – חזרה לאוצר מדינת ישראל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה שר האוצר לא ניהל דיאלוג עם האנשים העשוקים, העניים? עם מנכ"ל "טבע" הוא מנהל דיאלוג, עם חברי הכנסת הוא לא מנהל דיאלוג – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ומכיוון שהוא הראשון שעשה את זה, אז אני מבין שזה מרגיז אתכם, מה לעשות. הוא היחידי שעשה את זה. <קריאה:> הוא היחידי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת ליצמן, ששר האוצר כבר הכריז כי משאבי הטבע שייכים קודם כול לציבור והחליט על הקמת ועדת ששינסקי 2 לבחינת העלאת התמלוגים ממשאבי הטבע. הוא עשה את זה, הוא לא חיכה שימליצו לו. לפני שבועיים, לא חיכה לכם והכריז על הקמת ועדה לבחינת הסדרי החוב, שבראשה עומדת מנכ"לית משרד האוצר, והיא תשים סוף לתספורות המקוממות של בעלי ההון. אני רוצה גם להזכיר שאנחנו מקדמים, בוועדת הכספים, את חוק הריכוזיות, שיוביל לפתיחת המשק לתחרות ויביא להורדת מחירים. אני רוצה לרענן לכם את הזיכרון, שבתקציב הנוכחי שאנחנו מגישים יש פרק מסים שלם וגדול, של עשרות סעיפים, שמטרתו העיקרית להילחם בהון השחור, לצמצם את תכנוני המס של חברות הענק ולהביא להעמקת הגבייה. אני חושב שגם חשוב מאוד להזכיר, לאור הטפות המוסר שאנחנו מקבלים מכם, כי שר האוצר החליט כבר לפני חודש על העלאת המס לחברות הגדולות, במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בקיצור, אתם מטיפים לצעדים שלא עשיתם בכל שנותיכם בממשלות ישראל ואילו אנחנו מבצעים אותם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לסיום, חברי הכנסת, בשבועות האחרונות מרבים לצטט את דוחות ה-OECD. אתם, כל פעם עליתם, שמעתי אתכם אומרים את זה, מזכירים בצדק את בעיית העוני ואת חוסר השוויון בישראל, שעולים מהדוחות של השנים האחרונות. אני רוצה לצטט בהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, את דבריו של מזכ"ל ה-OECD, שאתו נפגש שר האוצר בסוף השבוע בפריז. אבל כאן עמדו כמה חברים והאשימו אותו בנסיעה פרטית. כן, הוא נסע לפגישת עבודה וגם נח. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מגיע לו גם לנוח, חבר הכנסת ליצמן, מה לעשות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> סוף-סוף. הוא הרס את המדינה, בא לו לנוח. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מכיוון שמי שהיה בקואליציה הקודמת ומי שישב בראש ועדת הכספים זה אגודת ישראל, לא אנחנו, אני ממליץ שתשנה את כיוון היד ותצביע על עצמך. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לפחות תוכיח קצת שאתה יודע מה אתה מדבר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> קיצורו של יום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לצטט בהזדמנות הזו את דבריו של מנכ"ל ה-OECD, שאתו נפגש שר האוצר בסוף השבוע בפריז, והוא החמיא לתקציב ולדרך שבה מנהל שר האוצר את המדיניות הכלכלית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא אמר כי הוא מברך על צעדי המדיניות הננקטים לשילוב אוכלוסיות שאינן עובדות במעגל התעסוקה, וכי ההחלטה על ריסון תקציבי היא הנכונה למצבו של המשק הישראלי, כי אין דרך אחרת. כמו כן, בהתייחסות למע"מ, לאור הניסיון שנצבר בעולם, ציין מנכ"ל ה-OECD כי הטלת מע"מ לא דיפרנציאלי היא הדבר הנכון לעשותו, וכי המע"מ המוטל בישראל עדיין נמוך – עדיין נמוך – מהממוצע במדינות ה-OECD. אלה דברים בשם אומרם – דברים שראוי להקשיב להם. לפני כשבוע שמעתי כאן – ישבתי בכיסאי ולא הגבתי רבות – שמעתי את המצעד שעלה לכאן והשמיץ בכל דרך אפשרית בעניין הזה, וגם, לצערי, מהצד הזה, של חברי מהקואליציה, חברת הכנסת רגב, שאיננה כאן, שלפני כן דיברה אתי ואמרה לא להטיל מע"מ על פירות וירקות, לא להטיל מע"מ על קרנות השתלמות, לא לבטל את המע"מ באילת וכן הלאה וכן האלה. אבל ראה זה פלא, היא עלתה כאן ודיברה על ה-1%. נראה לי כי היא התבלבלה ולאחר מכן עזבה את האולם. בכל המצעד הזה, צדיק אחד, חבר הכנסת ריבלין, שאמר, לא טוב, ואני לא כל כך מרגיש נוח – ואני מבין אותו, אני חש כמוהו – עם הטלת 1% של מע"מ. מכיוון שאנחנו בשעת מבחן, אין ברירה, כדי להציל את מדינת ישראל אני אצביע בעד. אני מרשה לעצמי לצטט אותך, חבר הכנסת ריבלין – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא את מדינת ישראל, את תקציב מדינת ישראל. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> את תקציב מדינת ישראל. אני מקבל את התיקון ואני מודה לך על כך. לכן, אדוני היושב-ראש, אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את הצעות האי-אמון. תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. אנחנו נמשיך. ההצעה הבאה היא של סיעת ש"ס: דוח הביטוח הלאומי מזהיר כי כ-90,000 עניים ייכנסו למעגל העוני ודוח ה-OECD קובע כי מדינת ישראל כשלה במיגור העוני ובהפחתתו; הממשלה מדרדרת את האזרחים לעוני ודורסת את השכבות החלשות. המועמד להרכיב את הממשלה הוא לא אחר מאשר חבר הכנסת אריה דרעי. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. דרך אגב, המשיב הוא שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן, אני מקווה שיגיע. <אריה דרעי (ש"ס):> הוא לא ישמע. הוא לא ישמע מה שיש לי לומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נצטער על כך. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> סגן שר האוצר יענה לך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני יכול לענות לך. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בדרך כלל אני לא נוהג לנאום מהכתב, אך מצאתי כותב נאומים מוכשר מאוד, ולכן הפעם אחרוג ממנהגי ואקרא מהנאום של הכותב המאוד מוכשר: אחי העבדים, תרשו לי לפתוח ולומר לכם שלמרות כל מה ששמעתם ולמרות כל מה שאתם עתידים לשמוע, אתם צודקים. בימים הקרובים ילעגו לכם, יגידו שאינכם ממוקדים ומניעיכם האמיתיים הם פוליטיים. יסבירו שהמחאה שלכם ילדותית ומפונקת. יציפו אתכם בשלל עובדות והחלטות ומספרים שכל מטרתם להסוות את העובדה שלא יעזור שום דבר, אתם עדיין צודקים. אתם צודקים משום שהפכתם לעבדים. הכבלים על ידיכם שקופים – חבר הכנסת פרי, תקשיב איזה נואם מוכשר. השלשלאות, השר פרי – השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתה, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק. אתם עבדים לביורוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם; עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין-וחשבון; עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו מתחלפים שוב ושוב לנצח אותם אנשים באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון. אתם עבדים, אחי, מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר, או פחות, אז מקושר, מסודר, מישהו אחר מרוויח, מישהו שחוקי המשחק נכתבו בשבילו. כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות. פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שידעו איך היא פועלת. אנחנו לא סוציאליסטים, אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו – וזה בסדר; על מי שמעליו – זה מאוד לא בסדר. הוא משלם על העניים, והמסים שלו – תקשיב טוב, השר פרי – הוא משלם על העניים והמסים שלו מחזיקים ילד אחד בבני-ברק וילד אחד באום-אלפחם, ואין לנו על כך תלונה. כל חברה אנושית צריכה לדאוג לחלשיה – אה, שפתיים יישק – אבל איך קרה שהוא משלם גם על מי שמעליו? איך קרה שהכסף שאמור היה לאפשר לעבדים החדשים לגמור את החודש, הולך לקבוצות אינטרסים חזקות ממנו? בימים האחרונים הופנו הרבה אצבעות מאשימות החוצה מהמאהל. הן הופנו לטייקונים, להתנחלויות, לוועדים הגדולים, לחרדים, לעובדי המגזר הציבורי. מבחינת העבדים, הכול נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך. כולם, כולל הפקידה בחברת החשמל, שמרוויחה פי-שישה מפקידה בתפקיד זהה במחלקה האונקולוגית בבית-החולים; כולל המתנחל שקיבל כביש עד הבית; כולל האנשים שמוציאים 7 מיליון שקלים על חתונה בעודם מבקשים הסדר חובות מהמוסדיים. מי הם המוסדיים? זה אני ואתם, דרך קרנות הפנסיה שלנו. באו כמה אנשים, לוו מאתנו 150 מיליארד שקלים, ועכשיו לא בא להם להחזיר. מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים? מפני שהוא יודע שנשתוק. העבדים הרי תמיד שותקים. אם הם מתחילים לצעוק ולכעוס, השלטון רק צריך לחכות. משהו כבר יגיע – המלחמה הבאה, פינוי המאחז הבא, ספטמבר הבא. הרי תמיד יקרה – – – סליחה שלא אמרתי גם, אחיותי העבדות. אומרים "עבדות"? <קריאות:> שפחות. <אריה דרעי (ש"ס):> שפחות, סליחה. שפחות. כותב הנאומים לא כתב לי את זה, מה אני אעשה? הוא כתב רק "אחי העבדים". – – – ספטמבר הבא. הרי תמיד יקרה משהו שיאפשר לממשלה לשלוף את דגל הפטריוטיות ולנופף בו למול העבדים כדי שישתתקו. ישתתקו וילכו למילואים, ישתתקו וישלמו על שיעורים פרטיים לילדיהם כי מערכת החינוך אינה טובה מספיק, ישתתקו נבוכים מול הוריהם שיבקשו עזרה בשכר הדירה, ישתתקו ויעמדו בפקק, שעות על שעות, בעוד עורפם נוזל זיעה ומכוניתם נוזלת דלק יקר להחריד, עומדים מעל לתוואי של הרכבת התחתית שהממשלה החליטה להקים כבר בשנות ה-70, אבל מעולם לא בנתה – שכן זוהי תכונתם המובהקת ביותר של העבדים: הם בלתי נראים. השלטון שלנו, בעודו מחליף לחיצות ידיים סודיות מתחת לשולחן עם נציגי הטייקונים וקבוצות האינטרסים השונות, אינו זוכר רוב הזמן שהם קיימים. כבר כמה חודשים מספר לנו האדון שר האוצר שהכלכלה הישראלית היא סיפור הצלחה – ואינם מבינים כמה זה מרגיז. הרי הכלכלה אינה מטרה, היא אמצעי המיועד לשפר את חיי האזרחים. הכלכלה אינה הצלחה אם המשכורות לא עלו, אם המחירים עדיין גבוהים, אם רמת חייהם של העבדים ממשיכה כל הזמן לרדת. והכלכלה אינה יכולה להיחשב להצלחה אם איש אינו משלם את מחיר הכישלונות. האם מישהו שילם את מחיר הרכבת שלא באה, את מחיר מותה של הזקנה שאיש לא פינה מהמסדרון, את מחיר המתמחה הצעיר שנטש בזעם אין-אונים את בית-החולים כי אינו יכול עוד? כמובן שלא, כי עבדים אינם מתים, הם רק מתחלפים. סוף ציטוט. אתם, חברי הכנסת הנכבדים, הספקתם כבר – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תספר לנו מי כתב לך את הנאום היפה? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תגלה לנו. <אריה דרעי (ש"ס):> ודאי ניחשתם כבר מיהו כותב הנאומים המוכשר שכתב את הנאום הזה. חברי חברי הכנסת – עכשיו זה שלי – אני חלילה לא אומר ששר האוצר שקרן, חלילה, אבל כן אפשר לומר שיש כאן שני יאיר: יאיר מהפייסבוק שרוצה לרצות את כולם ולזכות באהבת כולם ויאיר ממשרד האוצר שעושה סיבוב על כל הציבור של המצביעים שלו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריה דרעי. המשיב, מסתבר, הוא סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. <קריאה:> מה זה פה, הפתעה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הפתעה. הפתעה. תשמע, חבר הכנסת אריה דרעי גם בא עם איזה הפתעה, מותר גם לממשלה לעשות קונטרה ולבוא עם הפתעה משלה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> למה תמיד לוי? תביא פעם את ריקי כהן, שהיא תעלה במקום השר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זו הצעה טובה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכיוון שחבר הכנסת אריה דרעי עסק ביציאת מצרים, אני מסתפק בכך שאגיד: כדאי אם הביאנו לארץ-ישראל. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה יציאת מצרים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 85% מהנאום היו על "אחי העבדים". הזכיר לי את יציאת מצרים, ואני מסתפק בכך שבאמת הביאנו לארץ-ישראל. ועל כך אני מודה לבורא עולם, על יציאת מצרים, כי על נושא אחי העבדים שהוקרא פה, זה מה שיש לי להגיד. בסופו של יום, ואני אגיד פעם נוספת, יאיר לפיד, שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד לקח על עצמו משימה לא פשוטה בימים טרופים אלה, כשהגירעון שדובר בו רבות הגיע לממדים מפלצתיים ברמה של בולען, והוא מאיים על כלכלת מדינת ישראל. וכל המהלכים שבוצעו – והיה כאן סגן שר האוצר הקודם ששיבח את פקידי האוצר שעוזרים על-ידו – התקציב שהונח בסופו של דבר על שולחן הכנסת הוא תקציב אחראי, הוא תקציב חברתי והוא תקציב שמתקן עוולות רבות של שנים. חבר הכנסת דב חנין יצא, ואני רק יכול להגיד שיש ועדה שתבדוק את כל המחצבים של מדינת ישראל ואת התשלומים – – – של מחצבי הטבע שעבורם יש לשלם לאוצר המדינה מס אמת. ושוב, הספר שיונח, ספר התקציב, הוא ספר אחראי, ואני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת לוי. <משה גפני (יהדות התורה):> אין אפשרות לעמוד בתקנון של הכנסת, לענות על אי-אמון ברמה? הוא לא דיבר על יציאת מצרים. <קריאה:> אם היית מאזין לו, היית – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. ההצעה הבאה היא של סיעת יהדות התורה: הוראת ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים בניגוד להסכמת הממשלות הקודמות. המועמד להקים את הממשלה הוא חבר הכנסת אורי מקלב, וינמק את ההצעה חבר הכנסת יעקב ליצמן. אומנם חלק גדול מן הזמן שלו הוא כבר הוציא, שרף בקריאות ביניים, אבל בכל זאת, אי-אמון, אז אנחנו ניתן לך עשר דקות תמימות. עד עשר דקות. בבקשה, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> תודה, אדוני היושב-ראש, שהחזרת לי את הדקות שצעקתי על סגן שר האוצר. בינתיים רציתי לשבח אותו שהוא לפחות יושב בדיונים ולא "יאיר ברח", אז פתאום גם הוא – או, הוא חזר. אוקיי. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני סגן השר, אתה בורח באמת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא. אני מאזין לך. אני פה. לעונג לי להאזין לך. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בוא נראה. אתה בורח לי, אני רואה. מספיק שיאיר ברח. אדוני היושב-ראש, חשבתי לפחות, מילא אני באופוזיציה, בסדר, אופוזיציה זה לא עונש גדול, החרמה זה נורא ואיום. הסיבה שיבוא בן-אדם ויגיד שהוא פשוט מתבייש לעמוד בתמונה אצל הנשיא עם בן-אדם זקן, זה אנטישמיות טהורה. זה פחות או יותר מה שהיה, ולכן על האופוזיציה אני לא בוכה. על מה שהיה, בהחלט כן. ואני חושב שדבר כזה, ישלמו על זה ביוקר, לצערי הרב, על צורת ההחרמה. אבל אני רוצה דווקא לדבר על דבר אחד שחשבתי שמאחד את הממשלה הנוכחית, כאילו הם ימין – בית יהודי, ליכוד ביתנו, יש עתיד, אין עתיד, לא משנה, כולם ימנים. אז הלכתי לבדוק. השבוע, בשבוע שעבר היה שר השיכון בוועדת הכספים. שאלתי אותו ברוב תמימות האם בונים בירושלים וראיתי אי-נוחות. שאלתי אותו: למה לא בונים בירושלים? אז הוא ענה לי: תשאל את נתניהו. מה הבנתי? הבנתי שנתניהו מעכב את הבנייה בירושלים. עשיתי קצת מחקר, רציתי לראות באיזה מקומות לא בונים בירושלים. מה מקפיאים בירושלים? באיזה מקומות? אז אני אתן לכם את הרשימה המפורטת: רמות, קאנטרי – 290 דירות; גילה – 800 דירות; רמת-שלמה – 1,500 דירות; פסגת-זאב – 160 דירות; הר-חומה – 82 דירות. זה 2,500 דירות שראש הממשלה מעכב בהוראה שלו, לא לאפשר את הבנייה לירושלים. ואנחנו מדברים על ממשלת ימין שמטיפה מוסר. ואני רוצה להגיד לכם שפעם אחת הגברת ציפי לבני לא התמנתה לראש ממשלה מפני שדרשתי שלא ינהלו משא-ומתן על ירושלים. ואז ראש הממשלה התחייב שבירושלים יבנו, יבנו ויבנו. מה פתאום, לא בונים. לא משנה שגם בכל הארץ לא בונים, סתם אנדרלמוסיה בנושא הבנייה. אבל שיבוא ראש ממשלה ושיגיד שלא בונים בירושלים – אני רוצה לראות איך הבית היהודי יצביע היום. אני רוצה לראות אם הם עומדים מאחורי המילה שלהם על נושא ירושלים. מה שהיה לפני הבחירות, היום זה לא חל. הדבר היחיד שמכריחים את כולם זה להיות שונאי דת. שליש מחוק ההסדרים נוגע לחרדים; הקיצוצים המסיביים – אין תקציב באף מקום שמקצצים ממנו 50% חוץ מהישיבות, וזה לפני הנטל-שמטל. וזה הדבר היחיד שכולם – גם הליכוד ביתנו, וגם הבית היהודי, לא מדבר על לפיד – כולם מאוחדים בזה. כולם מבינים, לדפוק את החרדי זה מצווה. וכשיאיר לפיד אמר כאן, בשעה שלא היה לו אומץ להיות כאן כאשר מצביעים על המע"מ, ושהוא עמד כאן רק להטיף מוסר לחרדים שאנחנו אשמים, וכששאלתי אותך כמה מקצצים, כמה הנזק שעשינו למדינה, אתה אפילו לא יודע להגיד סכום, כי אתה יודע שזה אפסי. רק להגיד שהחרדים אשמים, רק לעשות שנאה במדינה, זה מה שאתה יודע? בזה אתם אלופים? רק שונאי דת ישראל, זה מה שאתם – מפלגת דת ישראל. והמייסד שלכם, האבא שלו, כבר המפלגה חוסלה, פוליטית. זה יהיה גם הסוף שלכם, כי אין עתיד לאף אחד שמנסה והורס דת. ושלא יהיה לכם ספק, אף אחד לא הולך להתגייס בדרך שאתם רוצים, חבל על הזמן, סתם אתם עושים תסיסה, סתם עושים מרד במדינה. והישיבות, אף ישיבה לא תיסגר בגלל התקציב שלכם. אף ישיבה לא תיסגר. אדרבה ואדרבה, ייפתחו עוד ועוד. לא יעזור לכם, גם הסבא שלך, מיקי, וגם הסבא של לפיד מסרו את נפשם לתורה, ונהרגו על זה. ואתם לא תטיפו לנו מוסר שאסור ללמוד במדינה, ואף אחד לא ילך לבית-סוהר כי הוא לומד בישיבה. לא יעזור לכם, זה פשוט שונאי דת, זה מה שאתם כאן. הגיע הזמן, פעם אחת ולתמיד, לגלות את הפרצוף שלכם, יש גבול לכל הדברים. לעשות שנאה למדינה על מי שלומד תורה? לעשות שזה פלילי? ואף אחד – ראש הממשלה לא פותח את הפה אפילו, לא שומעים אותו, נעלם. יקירי החרדים, ברית. על מה מדברים כאן? עכשיו אני רוצה להתייחס לכמה דברים ששמעתי משר האוצר. הוא קיצץ קצבאות ילדים – 3.5 מיליארד שקל. הוא עשה – אני רגיש, הוא אמר, אני רגיש לעניים, ולכן החלטתי לפתוח קרן. זה מה שהוא אמר, מיקי? כן? גם את זה לא? אה כן, הוא החליט לפתוח קרן. אתה יודע כמה הקרן? קיצוץ 3.5 מיליארד שקל, והקרן לעניים – 200 מיליון שקל, ואתה בכלל מגמגם אם הוא הולך לפתוח אותה בכלל. על מה מדברים כאן, איזה דמגוגיה? כשרוצים להזמין אותו – הוא בורח לחוץ-לארץ בהצבעות, כשרוצים לדבר אתו מדברים אל הקיר, אל העצים ואל האבנים, גוגל-שמוגל, לא יודע מה זה בכלל. וזה שר אוצר שאחראי לתקציב שלנו? איזה בושה. חבר הכנסת גפני צדק בשבוע שעבר כשאמר שבאוצר אומרים שהוא פראייר גדול, לא מצאו פראייר יותר גדול ממנו. הוא כזה מומחה, שר האוצר, שהוא נוסע לחופשה פרטית, ופתאום הוא הופך את זה לפגישת עבודה. אולי תסביר מתי נהייתה פגישה עם ה-OECD פתאום? הרי הכנס נגמר בבוקר, והוא נסע אחר-הצהריים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הפגישות – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הפגישות שעשיתם – אחרי שהייתה ביקורת בכנסת עשיתם את הפגישה, כי ראיתם שיש בלגן כאן, אז החלטתם, בואו נעשה משהו, צריך לעשות משהו בכל זאת, כי אם הוא היה עושה פגישה אני בטוח שהוא היה לוקח את זה מתקציב משרד האוצר. מה שקורה, רבותי, אתם מנסים לעבוד על כל הציבור, לשקר לציבור, לכתוב בקוגל-בלוגל-בבוגל, לא יודע בדיוק מה זה, אתם כותבים מה שאתם רוצים שם כי אף אחד לא יכול להפריך אתכם, כי אי-אפשר לדבר אתו, אי-אפשר לדבר. ניסית פעם לדבר עם הקוגל הזה? קוגל, קוגל. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> לא גוגל, פייסבוק. <נסים זאב (ש"ס):> רק בשבת אוכלים קיגל. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ניסיתם פעם – – – ושום דבר. לכן אני אומר, רבותי, אני מציע להצביע אי-אמון, ומעניין אותי מאוד אם שר השיכון – אני לא רואה אותו כאן, כנראה הוא מפחד לענות, נכון, אדוני? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אענה לך. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא מפחד לענות, נכון, אדוני? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא מפחד מכלום. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא, אתה לא מפחד, כי אתה לא שר השיכון, אבל הוא מפחד לענות, כי אם אני צריך לענות לו שאני צודק, הוא לא יכול לענות על זה, אז זה עוד אחת מהשיטות החדשות כאן, בממשלה החדשה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב ליצמן, הכול בזכות המבטא היידי; מי שאומר "קיגל" לא יכול לעשות מזה בדיחות. מי שאומר "קוגל" יכול לעשות בדיחות מ"גוגל". סגן שר במשרד ראש הממשלה, הממונה על הקשר עם הכנסת, חבר הכנסת אופיר אקוניס, ישיב על הצעת האי-אמון של יהדות התורה, כפי שהציג אותה חבר הכנסת יעקב ליצמן. <נסים זאב (ש"ס):> אם זה קוגל או קיגל? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה "גוגל", אבל יש גם קיגל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> במה שצודק חבר הכנסת ליצמן, אי-אפשר לדבר על קוגל. זה צודק. בבקשה, סגן השר ישיב. תם פרק הבדיחות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין, לא הייתה ולא תהיה החלטה על הקפאת בנייה בירושלים. אני אחזור, חבר הכנסת ליצמן, בצורה מאוד קוגלית, או גוגלית, כדי שמי שיעשה גוגל ימצא את העמדה הממשלתית. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה לא בשורה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אתייחס לנושא האי-אמון, כי הוא חשוב ביותר. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> למה אתה לא מתייחס לרשימות שאמרת, כנראה לא היית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אגיד לך, יש מדיניות לממשלה, ואני אחזור עליה בצורה מאוד ברורה: אין החלטה, לא הייתה החלטה, לא תהיה החלטה, על הקפאת בנייה בירושלים. נדמה לי שאמרתי את זה בצורה מאוד ברורה, בעברית טובה יחסית, כך אני מקווה, במילים מובנות לכל אדם. ואתה, חבר הכנסת ליצמן, כמוני, כמו מרבית היושבים באולם הזה כרגע, יודע – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כמובן, מכיוון שאין החלטה כזאת, בונים בירושלים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני נוסע – אני חייב לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני איש תל-אביב, בעוונותי, זה קורה לכמה מאות אלפי ישראלים, אבל אתה איש ירושלים – ואני כל בוקר עולה לירושלים. אני בא מדרך שעולה מהאזור שנקרא כביש מנחם בגין, כביש 443, שהוא כביש מצוין גם מבחינה בטיחותית, וברוך השם מבחינה ביטחונית, בשנים האחרונות, ואני רואה את רמות-שלמה, ואני רואה את הבנייה שם – כל הזמן זולג ומתקרב לעבר הכביש, ועוד מעט סוגר על הכביש ועל המחלף החדש, ואני מוכרח להגיד לך, אני נהנה מכל רגע. אני רואה את הבנייה. רואה, לא מוציא הודעות לעיתונות, לא מנסה לעשות סיבובים, כמו שאומרים, בתקשורת, ואני לא אגיד מי – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – בעיה של ממשלת אולמרט – – – לפיד – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא יודע. זה של ממשלת אולמרט, וזה של ממשלת נתניהו; יש עמדה, אדוני – ואתה יודע שאני מעריך אותך, חבר הכנסת ליצמן – לליכוד, לממשלות הליכוד. זוהי ממשלת ליכוד, העמדה היא מאוד ברורה, היא הייתה תמיד והיא נמשכת גם בימים אלה: הבנייה בירושלים לא הוקפאה ולא תוקפא. ואני אומר לך עוד דבר אחד, משום שאני שומע בשבוע האחרון אמירות שמיוחסות – או נאמרות על-ידי גורמים בין-לאומיים. אין גורם שיכול לכפות על ישראל לקבל החלטה על הקפאת בנייה בירושלים, גם אם זה יעלה לנו במה שמכונה בעגה הבין-לאומית "גינויים". אין גורם כזה. יש לנו כבוד רב לידידותינו בעולם, לידידינו בעולם, אבל אין גורם בקהילה הבין-לאומית שיגרום לישראל לקבל החלטה על הקפאת הבנייה בירושלים. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שיש הסכמה רחבה מאוד בבית הזה שדין רמת-שלמה כדין רחביה; דין רמות כדין בית-וגן; דין הר-חומה כדין הגבעה-הצרפתית. כבוד חבר הכנסת ליצמן – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> זאת אומרת, גם שם אתם הולכים להקפיא. <באסל גטאס (בל"ד):> דין כפר-קאסם כדין – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כבוד חבר הכנסת ליצמן – – <באסל גטאס (בל"ד):> תגיד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אין מערב ירושלים ואין מזרחה; יש ירושלים. ובירושלים לא הייתה, אין ולא תהיה הקפאת בנייה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אם כן, שמענו את התשובות של הממשלה על כל הצעות האי-אמון, ונוכל לעבור לדיון. מטעם סיעת העבודה, הראשונה בדיון היא חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – בועז טופורובסקי מטעם יש עתיד ומרדכי יוגב מן הבית היהודי. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות לרשותך. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חיבוקים במליאה – זה תמיד יפה לראות. אני ישבתי היום בישיבת ועדת הכספים שנפרדה – ישיבה חגיגית, היה כיבוד, מאוד יפה; נפרדה הוועדה מנגיד בנק ישראל היוצא. כולם הודו לו על שירותו. הודו לו על המקצועיות, ועל הייצוגיות, ועל המסירות, כנראה בצדק. והנגיד מצדו אמר איך מדינת ישראל היא המשק – אחד העשירים ביותר יחסית לעולם, איך ישראל ממשיכה לצמוח, איך הישראלי יכול לסמוך על תכנון חייו כי הוא יודע שהכסף שלו ישמור על ערכו, ועוד כל מיני תיאורים יפים כאלה. שאל אותו חבר הכנסת ליצמן, יושב-ראש ועדת הכספים לשעבר, הוא אמר: אני תוהה אם זאת אותה מדינה של שר האוצר, שמתלונן שאין, וחסר, ושהוא עוד מעט יחשוף את המחדלים החמורים שהוא מוצא במשרד האוצר. ואני שאלתי את עצמי, האם זאת אותה מדינה ש-25% מאוכלוסייתה נמצאים היום מתחת לקו העוני, כמו שתיארה פה חברת הכנסת אורלי לוי, לפי דעתי רק בשבוע שעבר, את כל האספקטים הקשים, הקשים, הקשים, והבלתי-נסבלים והבלתי-אפשריים של החיים שלהם? האם זאת אותה מדינה צומחת? אבל זה יותר גרוע מזה, משום שהעשור הצומח הזה, זה העשור שבו גם צמח העוני בצורה כל כך מסחררת. אז את אומרת לעצמך: אולי אם הצמיחה היא בעצם הרסנית לחלקים מאוד גדולים של האוכלוסייה, אולי עדיף שלא יצמח המשק? עדיף כבר שיישאר כמו שהוא, שלא יתווספו עוד עניות ועניים מתחת לקו העוני. את אותה זחיחות מדגים פה, בדיוק על הדוכן הזה, סגן שר האוצר, שעכשיו הוא בדיוק יצא לרגע, כי הוא בין דיבור לדיבור. סגן שר האוצר הפגין פה את אותה זחיחות ואת אותה – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – הוא התעייף – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כן, התעייף. – – – אותן טענות על צביעות ועל שותפות לאותן עוולות, וכו' וכו'. ונשאלת השאלה, אם עומד פה סגן שר האוצר ואומר: אתם הייתם שותפים לצעדים האלה שהביאו לזה, אז למה אתם חוזרים על אותם צעדים עצמם, כשאתם יודעים לאיזה תוצאות גרועות ואיומות הם יגיעו? הזחיחות של אנשי יש עתיד – אגב, שוב אני אזכיר את חברת הכנסת אורלי לוי, שעשתה פה באמת שירות גדול בשבוע שעבר כשתיארה את המצב לאשורו, וזכתה לקיתונות של בוז וצוננין על צביעות, משום שהיא תיאלץ להצביע בעד התקציב הזה בהיותה חלק מהקואליציה. הפעם זה היה משר הרווחה ולא מסגן שר האוצר. אותה זחיחות – אולי כדאי שהם ישימו לב שאחת הכותרות הבוקר הייתה שעוד דוח מודיע שבישראל יש לא רק הכי הרבה עניות ועניים, אלא גם הכי הרבה מיליונרים. עוני, חברי וחברותי חברות הכנסת, הוא עניין יחסי. אנחנו יודעות ויודעים את זה. מדינה שממשיכה לייצר המוני עניות ועניים מצד אחד, וכל פעם עוד קצת מיליונרים בצד השני – כמו שאמרתי פה בשבוע שעבר – תהיה מדינה בלי ביטחון, לא משנה כמה כסף יהיה בתקציב הביטחון שלה, לא משנה כמה מטוסים, כמה טילים, כמה כיפות-מגן וכמה גדודים של חרדיות וחרדים. ביטחון לא יהיה לה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. שלוש דקות לרשותך. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> טוב, התבקשתי לעלות להציג את עמדת הסיעה. אני רוצה קודם כול להציג את עמדתי האישית. יש היום פסטיבל שנקרא פסטיבל "אוטופיה" – פסטיבל מדע בדיוני, של סרטי מדע בדיוני, ובכלל ז'אנר המדע הבדיוני, ז'אנר שאני מאוד מתחבר אליו ומאוד אוהב אותו. תכננתי ללכת היום לפסטיבל, ובגלל סדר-היום הארוך, והעובדה שאף אחד לא רוצה להתקזז אתי, לראשונה בחיי, אני נאלץ לעמוד כאן ולספר לכם על פסטיבל "אוטופיה". היום יש גם הקרנה של הסרט "מסע בין כוכבים" – זה הסרט החדש, שהוא סרט מרתק בצורה בלתי רגילה. חלק גדול מהסיבה – – – <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> יהפכו אותך למורה – – – על זה שלא אמרת זה תורה מסיני, ראה וקדש. יענישו אותך. <מרב מיכאלי (העבודה):> יבוא המנהל כהן ויצעק עליך. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> יענישו אותך. אין להעביר חוקים בוועדות שרים, אדוני. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> רק רגע. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מי אמר שזה – – – כזה? אפשר – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> רגע, רגע. "מסע בין כוכבים" זה חלק מהסיבה שאני נמצא כאן. ב"מסע בין כוכבים" מדובר על עולם שבו כבר אין כסף, אין הבדלי מעמדות, אין עניים ואין עשירים, אין נזקקים, אין אנשים שחסר להם. זה עולם שבו האנושות למדה להתגבר על עצמה ולהפוך את עצמה למקום טוב יותר. וזה אחד מהדברים שהובילו אותי, בין השאר, גם לעשייה הציבורית ולפעילות ציבורית. כמה שזה ישמע חנוני ולא לעניין, אני חושב שזה מאוד לעניין. נכון, העלו את המע"מ; נכון, יש תקציב שהוא לא פשוט ותוכנית כלכלית לא פשוטה; נכון, מעמד הביניים – הבשורות שלו הן גם טובות, אבל חלקן גם לא טובות; נכון, יש הרבה מאוד דברים שאנחנו צריכים לתקן. אבל אנחנו משתדלים לעשות את המקסימום, ובגלל זה אנחנו קודם כול סוגרים את הגירעון, את הבור העצום שיש, ואנחנו חייבים להתמודד אתו ולטפל בו; נוגעים באלמנטים כואבים בחברה, אבל חשובים, כמו השוויון בנטל. ובסופו של דבר, אני מאמין שנביא לשינוי אמיתי בחברה. גם הדיבור בגוגל, או יותר נכון בפייסבוק, ובכלל ברשתות החברתיות, אני חושב שהוא טוב ומעולה, ומראה איזו דרך חדשה, התנהלות חדשה ושקיפות מול הבוחרים, שאני מאחל לכל חברי הכנסת להתנהל כמוה. הלוואי. דיברו גם על הבנייה בירושלים. אני חושב שהבנייה בירושלים זה לא העניין. העניין הוא שאנחנו חיים היום בעולם – גם על זה דיברו ב-"Star Trek", דרך אגב – שבו ברור לכולם איך יסתיים הסכסוך בינינו לבין שכנינו. ברור לכולם מה יהיה הסוף. ברור לכולם מה הפתרון. אבל ברור לכולם גם שאנחנו משלמים עכשיו מחיר דמים שחבל שאנחנו משלמים אותו; שאנחנו משלמים מחיר גם בזמן שאנחנו מבזבזים, בזמן שאנחנו לא יכולים להחזיר לעצמנו, וחבל שאנחנו משלמים אותו. אני מקווה שיום יבוא ואנחנו כאן בכנסת הזאת, במליאה הזאת, נהיה קצת יותר קרובים למה שקורה ב"מסע בין כוכבים" ולנושאים שמדברים עליהם בפסטיבל "אוטופיה". תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. יעלה חבר הכנסת מרדכי יוגב, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. שלוש דקות לרשותך. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> ברשות היושב-ראש, אדוני, שר המדע, כנסת נכבדה, אני אתייחס לשני הנושאים. התייחסות ראשונה – למע"מ. בתקציב המדינה כפי שהובא לפנינו חסרה חמלה כלפי החלשים. הגדלת המע"מ בצורה רגרסיבית, משמע לכולם באותה המידה – את שומעת, שלי? יושבת-ראש מפלגת העבודה, הגדלת המע"מ רגרסיבית, משמע לכולם, על כל המוצרים, ב-1%, זו העלאה שפוגעת בשכבות החלשות, ומגרדת מהם עוד 1% לקופת המדינה מהמעט שיש או שאין להם. הפגיעה הקשה בשכבות החלשות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקציב המדינה נוגדת את ערכי תורתנו, מוסריותנו. הדבר גם עלול לדרדר כלכלית משפחות וילדים רבים, שעוד יעלו למדינה כספים רבים בדרך לשיקומם או לטיפול בהם. אני קורא לשר האוצר ולסגנו, וגם ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי: תקנו את ההחלטה; יש עוד חודש עד לאישור הסופי של התקציב – ובדרכים נוספות, כמו מע"מ דיפרנציאלי שנהוג בהרבה מדינות. זה אולי דורש יותר עבודה, אבל זה יותר צודק ויותר חכם גם יחד. מע"מ דיפרנציאלי יגבה מס גבוה יותר ממי שיש לו למותרות, כגון מי שיקנה ג'יפ ביותר מחצי מיליון וישלם מע"מ בהיקף של 20%. מי שיקנה לחם, חלב, ביצים או תרופות או ייסע בתחבורה ציבורית, ישלם פחות על אותם מוצרי יסוד. נכון, גם העשירים ייהנו, אבל הם ישלימו את אחוזי הנאתם ותשלומי מסיהם ממוצרי המותרות שהם יצרכו. אני מקווה שבזמן שנותר עד אישור התקציב אכן ייקחו את המשימה הזאת באוצר ויתקנו את המעוות, ולא נמצא את עצמנו פוגעים בחלשים ונופלים למקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם מוסרית וכלכלית. באופן קצר יותר, בהקשר של הקפאת הבנייה בירושלים – הצעת האי-אמון של חבר הכנסת ליצמן – אין מדינה בעולם שמקפיאה בנייה, בוודאי לא בבירתה המאוחדת והנצחית, ירושלים. ירושלים זוקקת, כמו ערים רבות אחרות, הגדלת הבנייה בהיקפים של אלפי יחידות דיור בכל שטחה והיקפה. עלינו לחזק את ירושלים, וחיזוקה יהיה בכך שעשרות זוגות צעירים מכל המגזרים בישראל יוכלו לרכוש בה דיור בר-השגה. גם במטרופולין ירושלים, אם רוצים לחזק את ירושלים, מזרחה בשטחי 1E, דרומה בשטחים שמדרום לקניון מלחה ובגבעת-המטוס, צפונה בשטחי נבי-סמואל, עטרות, פסגת-זאב, עלינו לשווק ולבנות, לפתח, לחזק את ירושלים כבירת ישראל. אני סומך בעניין הזה – מקווה לסמוך – על ראש הממשלה ועל שר הבינוי והשיכון אריאל שרון – סליחה, אורי אריאל; אריאל השלישי, אחרי אריאל אטיאס – שבמדיניות זו אכן יפעלו ושבזמן כהונתה של הממשלה הזאת, בשנים הקרובות הבאות עלינו לטובה, ייבנו בירושלים רבתי אלפי יחידות דיור – בר-השגה – לצעירים, למשפחות, מכל המגזרים בישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש. שלוש דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא אדבר על יציאת מצרים כמו שדרעי דיבר. אני אדבר על קורח ועדתו. משה רבנו אמר: לא חמור אחד מכם נשאתי ולא הריעותי את אחד מהם. תגידו לי, אדוני היושב-ראש, משה רבנו זקוק לחמור של מישהו, לקחת לו את החמור? מנהיג של עם ישראל מתנצל, אומר: לא לקחתי לאף אחד שום חמור. לא זה הכוונה. משה רבנו לא השתמש בחיים שלו בשירות של הזולת. גם כמלך לא ביקש טובת הנאה, לא ביקש שייקחו את חפציו וישרתו אותו וישימו אותו על החמור שלו. לא. התנהג בצניעות. משה רבנו שימש דוגמה אישית לעם ישראל. מה אני מצפה מראש הממשלה שלנו כאשר הוא נוסע במטוסים והוא צריך תא שינה מיוחד, מיטה מיוחדת – הוא לא מוותר על טובות ההנאה, נהנתן. אדוני ראש הממשלה, אני לא מצפה ממך להיות משה רבנו. לא. כי יש לך כבר מתחרה, כי לפיד אמר לפני שלושה חודשים שהוא רואה את עצמו משה רבנו של הדור. אתם זוכרים שהוא אמר? כן, הוא אמר את זה. הוא רואה את עצמו כמנהיג – כמו משה. בעצם בדור שלנו הוא בעצם בא להחליף אותו. תראו איזו אשליה, איזה הזיות. יש לראש הממשלה מתחרים בכלל, באופן כללי, מי יהיה במקומו בקדנציה הבאה. אני אומר לכם, אני בוחר בשאול מופז. אל תתפלאו. אני בעד שאול מופז, בענווה שלו, בצניעות שלו, אני תומך בו כראש ממשלה. אבל, אדוני היושב-ראש, איך אפשר לבקש ממשפחות ברוכות ילדים, מהעניים, להדק חגורות, כאשר אנחנו מתנפחים בעצמנו ולא דופקים חשבון לאיש ולא מתחשבים בזולת? אדוני היושב-ראש, אני רוצה רק לצטט מפרופסור דהן, שאמר – כולנו זוכרים את תקופת 2002, כאשר באו לעשות שינוי בכלכלה של מדינת ישראל. קודם כול ביקשו – איך לקצץ בקצבאות הילדים, איך לפגוע באותן משפחות כדי לאלץ אותן לצאת לעבודה. זו בדיוק גזירת פרעה. אמר: נרפים אתם נרפים, על כן אתם צועקים נלכה נזבחה לאלוקינו. תכבד העבודה. אדוני היושב-ראש, רק בחודש האחרון יש עוד 0.5% של מובטלים. לאן אותם אנשים ילכו לעבוד? איפה מקומות העבודה? איפה התעסוקה? <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <נסים זאב (ש"ס):> על מי אנחנו זורקים את הנטל? רק על השכבות החלשות. לכן אני מצפה מהממשלה הזאת, שבאמת מכריזה קבל עם ועדה שיש לה חמלה – אל תפגעו באותן משפחות, באותם עניים, באותם נזקקים. אל תיקחו את פת לחמם. אל תעשו להם טובה ותשלחו אותם לבתי-תמחוי ותגידו להם: אנחנו נותנים לכם, לילדים שלכם, אוכל בבתי-הספר. תיתנו להורים אפשרות לכלכל את ילדיהם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית. שלוש דקות לרשותך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להתייחס בדברי לאותה הצעת אי-אמון שסיעת יהדות התורה הגישה ונימק אותה חבר הכנסת הרב ליצמן, על אותה הוראה של ראש הממשלה – אנחנו נשמח מאוד אם הוא יבוא ויתייצב פה בפני הכנסת ויכחיש זאת, אבל אותה הוראה של ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים, וזה בהחלט בניגוד למה שהיה מקובל בעבר על-ידי ראשי ממשלות שקדמו לו. אני שואל את עצמי, ואני שואל גם את החברים, מאיפה נובעת ההתנהלות הזאת או ההתגמשות הזאת, שאותה מייצג נתניהו? אנחנו כולנו זוכרים, לאחר הנאום המפורסם שלו באוניברסיטת בר-אילן, שבמקביל לכך הוא גם שחרר איזושהי הצהרה שהוא מסכים להקפיא לעשרה חודשים כל בנייה בהתנחלויות, בהתיישבות ביהודה ושומרון. לרגע – אלה שלא האמינו בהצהרה הזאת – לרגע אף אחד לא חשב – אני על כל פנים זוכר, גם שאלתי אותו ושאלתי את חבריו, למה הוא חושב לרגע שאבו מאזן יבוא לשיחות כתוצאה מכך שהוא מבטיח שעשרה חודשים הוא יקפיא את הבנייה בהתיישבות ביהודה ושומרון, והתקרבנו לתקופה של מלאות עשרה חודשים, ואבו מאזן התחיל אז להתנות תנאים. אני חושב שראש הממשלה, כרגע, בעובדה הזאת, שהוא כיום גם לא מאפשר בנייה במה שקרוי ירושלים, הוא בעצם מסמל את החולשה, הוא בעצם מסמל גמגום. הייתי מגדיר אותו לא ראש ממשלה, אלא ראש קבוצת הגמגמנים. האדם הזה מגמגם, הגמגום שלו משדר חולשה. כל אחד יודע היום שמנתניהו אפשר לקבל את מה שלא קיבלו אצל אף ראש ממשלה קודם, אני כבר לא מדבר על ראשי ממשלה מהליכוד, גם מכאלה שבאו ממפלגת העבודה לא קיבלו כאלה מתנות, ללא שקיבלנו הישג מדיני כלשהו. איך הוא יכול להרשות לעצמו להיות במצב שגם בעיר ירושלים היום הוא לא נותן יותר למשרד השיכון להוציא מכרזים? על דבר כזה הרי הבית היהודי, אם זה היה קורה בתקופה אחרת, כשהם לא נמצאים בקואליציה, הם היו מגישים הצעות אי-אמון. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולתת לממשלה הזאת להתנהל בדרך הזאת כאשר מקפיאים את הבנייה בירושלים? אני מציע, כל מי שיצביע עבור הצעת האי-אמון הזאת יאמר: אני חושב שבנימין נתניהו הוא ראש קבוצת הגמגמנים של מדינת ישראל, לכן אי-אפשר לתת בו אמון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר פרוש. יעלה חבר הכנסת מאיר שטרית, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה להביע זעזוע ושאט נפש מהעובדה שהקרן הקיימת מוכנה לשלם חצי מיליון דולר בשביל הרצאה של קלינטון בוועידת הנשיא או בכל אירוע אחר. בעיני זו פשוט שערורייה ובושה. המוסד הזה, שהיום יש שאלה וספק בדבר זכות קיומו בכלל – כמי שמכיר אותו, הייתי גזבר הסוכנות, כזכור, ואני לא יודע אם מישהו מכם מכיר את תקנון הקרן הקיימת – מוסד שהפך להיות במצב שבו הוא בעצם נהנה מקרקעות מדינת ישראל – זה קרקעות שעם ישראל קנה בעבר ורשם אותן על שם הקרן הקיימת – והיום יכול להוציא חצי מיליון דולר כדי להביא הרצאה של מישהו. אני חושב שהדבר הזה הוא סקנדל. יכול להיות שלקרן הקיימת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מצטרף. בוא וביחד נגיש הצעה – – – <מאיר שטרית (התנועה):> אני חושב שהקרן הקיימת בעניין הזה פועלת בצורה לא נכונה. לא חסרות מטרות, אם יש הכסף הזה, להשקיע בארץ, הן בנוף, הן בטבע, הן בגנים, הן בנטיעת עצים בכל מקום והן בדברים חברתיים אחרים שהקרן הקיימת עושה – מאשר להשקיע חצי מיליון דולר בהרצאה אחת, שלא תהיה לה שום משמעות לאחר מכן. הממשלה לא שולטת בקרן הקיימת, לצערי, אף שמי שיושבים בקרן הקיימת הם נציגי המפלגות השונות, ובוודאי יש להם say, והם יכולים לדבר עם ראשי הקרן הקיימת ועם הנציגים הבכירים שם כדי לנטרל את הכוונה הזאת. עוד לא מאוחר. אני חושב, ואני אומר גם לשר האוצר, שיש לו say מול הסוכנות; הסוכנות קשורה בממשלה בהרבה מאוד חבלים והרבה מאוד עניינים, וגם זה פרשה בפני עצמה, ואולי כדאי שגם הוא יגיד מילה בעניין. אדוני היושב-ראש, אני יודע שאני היום חבר קואליציה ולא אופוזיציה, אבל האמת היא שהיה נוח לי יותר לדבר היום כאופוזיציה, לנוכח העמדות של הממשלה ולנוכח התוכנית הכלכלית שהוצגה בפנינו. שמעתי לפני את מרדכי יוגב. אני מסכים אתו לחלוטין בדבר מס ערך מוסף. אני חושב שההחלטה הזאת היא לא נכונה. העלאת מס ערך מוסף ב-1% דופקת את האוכלוסיות החלשות. אני נלחמתי על זה בכנסת שעברה, כשהעליתם את מס ערך מוסף ל-17%, וגם אז זו הייתה שגיאה. זה הגדיל את ממדי העוני. יש מקורות אחרים שמהם אפשר לגייס את הכסף. אני רוצה להביא רק דוגמה אחת – שאגב, אני סיפרתי עליה לשר האוצר; אני מצטער שהוא לא לקח אותה לידיים. אני רוצה לומר לך שבחברות ישראליות בעולם היום יושב הון רב, ואני מדבר על עשרות רבות של מיליארדים, ואולי מאות מיליארדים, ואם הייתה להם הזדמנות של חלון זמן – בגלל צו השעה, המצוקה הקיימת, היו אומרים להם: עד סוף השנה, כל מי שימשוך דיבידנד מהחברה בשנה הזאת על בסיס רווחים שלו ישלם מס על דיבידנד יותר נמוך ממה שמשלמים היום. היום המס על דיבידנד עומד על 30%. נאמר שהייתי אומר שזה יהיה 15% עד סוף השנה. אדוני היושב-ראש, אני אומר לך שיעמדו בתור אזרחים רבים בישראל לשלם, והאוצר יכול לספוג בדרך הזו לפחות בין 10 ל-20 מיליארד שקל, ואני יודע על מה אני מדבר. הנה, כל הקיצוצים נעלמו. למה להתעמר בציבור? הנה דרך נורא פשוטה. אגב, הצעתי אותה לשר האוצר הקודם, לשטייניץ, והוא יכול להעיד. כשהוא פטר את החברות הגדולות מהרווחים הכלואים, 100 מיליארד שקל, בשביל להעביר חוק ערב הבחירות ולגבות בסך הכול 3 מיליארד שקל, אמרתי לו: בשביל מה לך? תן לחברות הישראליות. תן לישראלים אפשרות לקבל דיבידנד יותר נמוך, ואתה תקבל לא 3 מיליארדים – תקבל 20 מיליארד שקל. אני מתפלא שלא עושים את זה. אני חושב: הנה צעד פשוט ואלמנטרי, ולא צריך החלטה מסובכת, שיכול להביא מיידית כמעט לספיגה. אדוני היושב-ראש, יש לי הוכחה. מה ההוכחה? אני רוצה להזכיר לך שלפני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר, לסכם. <מאיר שטרית (התנועה):> אני מסכם. רק הוכחה. לפני הרבה שנים, ב-2001, הייתי שר המשפטים, ואם אתה זוכר, עשיתי את חוק הקנסות – – <היו"ר יצחק וקנין:> נכון. <מאיר שטרית (התנועה):> – – שבו אני בעצם שיניתי את הכלל – שהיו מכפילים את הקנס כל שנה. במקום להכפיל אותו, אמרתי: מוסיפים פעם אחת 50% ואחר כך כל חצי שנה 5% ריבית – כי לא היה היגיון. עשו את החוק הזה בשנת 1984, כשהאינפלציה הייתה 500%, והמשיכו להכפיל כל שנה את הקנס. 540,000 אנשים בישראל איבדו את רישיונות הנהיגה שלהם כיוון שהם לא יכלו לשלם את הקנסות העיקריים, שהתגלגלו למאות מיליונים. אני ראיתי את זה דרך תיקי חנינות, כי חצי מבקשות החנינה היו על עבירות תנועה. כשבדקתי, מצאתי שזו הסיבה. עשיתי את החוק, ביטלתי את הקנסות ועשיתי מבצע. <היו"ר יצחק וקנין:> לתשלום. <מאיר שטרית (התנועה):> נתתי לכל מי שיש לו קנסות לשלם את כל קנסות העבר שלו לפי החוק החדש. אנשים עמדו בתור ושילמו, אדוני, למדינת ישראל 720 מיליון שקל; היו משלמים באינטרנט בלילה, 20 מיליון שקל ללילה. זה לא עלה גרוש למדינת ישראל. כל הרעיון הוא לתת אינסנטיב לאנשים. אני אומר לך, אדוני, ואני חוזר על זה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מאיר שטרית (התנועה):> – – ויושב פה סגן שר האוצר, שיושב הרבה מאוד כסף בחברות ישראליות שישמחו לשלם דיבידנד ולמשוך אותו. תיתנו להם הזדמנות. אתם תוכלו להיפטר מהמון קיצוצים שעשיתם, או להקטין את החוב עוד יותר, ואתה יודע, גם זו ברכה. למה להעלות מע"מ לאנשים? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <מאיר שטרית (התנועה):> תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אברהים צרצור. לרשותךְ שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, היום אושרה בממשלה, בקבינט הדיור, מה שנקרא תוכנית הדיור הממשלתית. תוכנית הדיור הזאת באה לענות על צורך שהיה חבוי וגלוי בחברה הישראלית לא מהיום. אפילו המחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל יצאה על הנושא הזה של מצוקת הדיור, בשכר הדירה, במשכנתאות, בבעלות על דירה וכו'. אבל בואו ונסתכל רגע אל פנימה של תוכנית הדיור הזאת. קודם כול, צריך לשים לב לדבר אחד. מדובר בעצם בחוק הסדרים 2. מדובר בחבילה גדולה מאוד של תיקונים וחוקים חדשים ותיקונים מכל מיני מקומות שעוסקים בכל מיני דברים, שהולכים לבוא אלינו בחבילה אחת כתוכנית דיור שמטרתה הגדלת ההיצע. אז אני רוצה קודם כול לכְפור או לכְּפור או איך שאומרים – אני כופרת בטענה שבעיית הדיור בישראל היא בעיית היצע. ההיצע – כל פעם יש הפשרת קרקעות והפשרות לבנייה וכו', והמחירים רק עולים. דיור, דירה – צריך פעם אחת ולתמיד שנבין את זה – זה לא מוצר רגיל שמתנהג לפי כללי ביקוש והיצע רגילים. דיור זה מכשיר חברתי שיש למדינה בו הרבה אחריות והרבה מאוד חשיבות, גם מפני שהיא הבעלים של רוב הקרקעות לדיור, אבל לא רק. אני רוצה להדגיש דבר אחד בתוכנית הדיור הזאת, שעומד לבוא ואפילו להיות מורחב יותר, והוא חוק הווד"לים. חוק הווד"לים כבר נדון כאן בדוכן הזה ונדון בבית הזה כמה פעמים בזמן האחרון, וכבר ראינו שתכליתו, שגם היא הייתה בעצם הגדלת ההיצע והורדת מחירי הדיור, לא מולאה. חוק הווד"לים, שפעיל מזה שנתיים, וכבר דובר כאן מעל הדוכן הזה, לא הביא להורדת מחירי הדיור. הוא היה אמור לכלול סעיף של דיור בר-השגה, שיצא ממנו לחלוטין. ולמעשה זה די מוכח – ואפילו הייתי משתמשת במילה הגסה "בצורה אובייקטיבית" – שהחוק הזה לא מילא את מטרתו. והנה, במסגרת תוכנית הדיור הממשלתית החדשה, יובא בקרוב לפנינו חוק וד"לים חדש, חוק וד"לים מורחב, שיחול גם על קרקעות שהן קרקעות פרטיות, ולמעשה מה שזה יעשה בפועל זה ייצר מערכת תכנון מקבילה, נפרדת, משוחררת מכל האיזונים והבלמים שמערכת התכנון הישראלית מושתתת עליהם בכל מה שקשור לשטחים הפתוחים, לשטחי ציבור וכו', כביכול תחת המטרייה של הגדלת ההיצע ודאגה למחירי הדיור. אלא שאיזו מילה חסרה בחוק הווד"לים? אותה מילה שחסרה בתוכנית הדיור הכוללת של הממשלה שהובאה היום. המילה הזאת היא למעשה שלוש מילים: דיור בר-השגה. לא קיים. היא לא קיימת. מהדיון בקבינט הדיור היום כל הנושא הושמט, הוצא החוצה. מחוק הווד"לים הנושא נדחק החוצה – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר, לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> משפט אחרון. – – אף שזה הנושא שנתבע על-ידי הציבור. זה היה הנושא הראשון במעלה שחוק הווד"לים בא לתת עליו מענה. הנושא הזה נדחק לחלוטין. לכן, יש לי חשש כבד מאוד שחוק הווד"לים, כמו תוכנית הדיור כולה, לא ישיג את מטרתו, אבל כן יזיק מאוד למערכת התכנון הישראלית. אני מזהירה ומתריעה על כך כבר מעכשיו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. שלוש דקות לרשותך. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הבוקר נערכו שני כנסים חשובים מאוד הקשורים לאוכלוסייה הערבית, לחברה הערבית. האחד, בנושא של התקציב, תקציב המדינה והשפעתו על האוכלוסייה הערבית בכלל; והכנס השני שנערך היום בבוקר גם דן בנושא או בסוגיה של תוכנית פראוור-בגין והשפעתה על כלל האוכלוסייה הערבית בישראל ועל האוכלוסייה הערבית באזור הנגב בפרט. שתי הסוגיות האלה קשורות האחת לשנייה, והמסקנה שהגענו אליה היא פשוטה מאוד. כנראה ממשלת ישראל, מדינת ישראל – אני יכול להרשות לעצמי להגיד כך – לא סופרת את האוכלוסייה הערבית כשהיא באה לדון בעניינים כבדי-משקל שיכולים לחרוץ דינן של יותר ממיליון נפשות ערביות הפועלות בתחום מדינת ישראל. אין שום ספק שתוכנית פראוור-בגין תפגע קשות ביותר מ-40,000 ערבים תושבי אזור הנגב, תביא לייבוש יותר מ-25 כפרים המוגדרים כלא-מוכרים, והדבר הזה בכל קנה-מידה הוא קטסטרופה נוראית שמחייבת שממשלת ישראל תשקול את התוכנית הזאת שנית. אני אחזור לכנס הראשון, היות שהוא גם חשוב והוא אקטואלי מאוד, ורציתי להעביר את מה שסוכם במסגרת הכינוס הזה למליאת הכנסת כדי שיירשם בפרוטוקול של הדיון הזה. במסגרת הדיון שמענו דברים מאוד נועזים, מאוד מכובדים, מסגן שר האוצר, ואני מאוד מקווה ומאמין שהוא יעמוד מאחוריהם. הוא אמר בצורה חד-משמעית, ופנה אלינו כחברי כנסת ערבים, ולחבר הכנסת טיבי שעמד בראש הכנס, ואמר: בואו נעשה דבר פרקטי, מעשי. תקימו מצדכם קבוצה מקצועית מאוד שתכלול גם חברי כנסת שסיכמנו מי יהיו וגם אנשים מקצועיים ממרכזי מחקר, וכו' וכו', ובואו נתכנס באופן ישיר ונדון בסוגיות העולות על סדר-היום בצורה מעמיקה ביותר. אנחנו מצדנו, חברנו חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר, החלטנו להרים את הכפפה הזאת וקיבלנו החלטה באופן מיידי ואוטומטי. הכול יוקם בתוך פרק זמן קצר מאוד, פחות מ-24 שעות. החברים שלנו יהיו בקשר אתך תוך הימים הקרובים כדי לזמן ישיבה מקיפה, מעמיקה עד כמה שאפשר, שתדון בכל הסוגיות הקשורות לתקציב המדינה לשנים הבאות, בתקווה שאכן אתה תעמוד מאחורי מה שהבטחת, ואני בטוח שאתה תעמוד, כדי להביא לשינוי מהותי בכל התקציב בצורה שתשרת 1.2 מיליון תושבים ערבים אזרחי מדינת ישראל, בצורה שתיתן להם את האפשרות הזאת, את ההזדמנות הזאת, לנשום לרווחה ולהגיד – הנה התחלנו את הצעד הראשון לכיוון שינוי; לא רק שינוי, החלפת דיסק במנטליות של ממשלות ישראל, שיכולה באמת לפתוח פתח של תקווה לכולנו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שלוש דקות לרשותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בתוך כל ההמולה הזו, המוצדקת, סביב התקציב והגזירות שגוזרת הממשלה, נעלם אחד מהמוסדות המרכזיים במדינה, והוא מעמדו של השלטון המקומי. דווקא בשנים שבהן הממשלה מתנערת מאחריותה החברתית כלפי האזרח, מתנערת משירותים בסיסיים שהיא צריכה לתת לאזרח, ובתוך גל ההפרטות שהממשלה עשתה ותעשה, בעצם מתגלגלות לפתחן של הרשויות המקומיות מטלות חדשות וקשות, ועל אחת כמה וכמה הדברים אמורים לגבי הרשויות המקומיות הערביות, שם המצוקה היא קשה, ההכנסות הן דלות, יש קיצוץ מתמיד במענקי האיזון, יש שירותים מותנים במצ'ינג של המדינה, ובהיעדר תקציבים ברשויות המקומיות הערביות, בעצם מאבדים את הזכויות לשירותים האלה אם בתחום הרווחה ואם בתחום הדיור ואם בתחום החינוך, בעיקר במסגרת תחום החינוך. ולכן, הבעיה שתלך ותעמיק דווקא השנה, בצלן של הבחירות לרשויות המקומיות – אני חושב שמצפים לנבחרים החדשים לאחר אוקטובר 2013 תפקידים קשים מנשוא. דווקא כשבאים בממשלה ומדברים על אחוזי גבייה נמוכים של ארנונה במגזר הערבי, יש לומר שזה אחד השקרים הנפוצים ביותר על מנת לתרץ ולהצדיק את האפליה המתמשכת. הציבור הערבי ברובו נמנה עם השכבות החלשות ועם העשירונים הסוציו-אקונומים הנמוכים. רק יישוב אחד נמצא בעשירון מס' 4, וכל השאר נמצאים בשלושת הראשונים, זאת אומרת בעניים ביותר, ולכן יכולתם לשלם את הארנונה היא פחותה ורמת הפטורים היא יותר גדולה. דבר שני, האחוז של הארנונה ממגורים שנכנס לרשויות המקומיות מהווה כ-90% מהארנונה, זאת אומרת אין ארנונה על בתי-עסק, אין ארנונה על שירותים, בהיעדר תיעוש ובהיעדר מוסדות ממשלתיים ושירותים ממלכתיים שמוגשים לציבור ביישובים הערביים. הדבר השלישי, הממשלה – אני מסיים, אדוני, אני ער לשעון – הדבר השלישי הוא העובדה שהממשלה – משרד הפנים במיוחד אינו יכול לרחוץ את ידיו ממה שקורה. הרי בכל יישוב ערבי, בכל רשות כמעט, יש חשב מלווה. ולכן אני חושב שאחד הדברים שצריך להתמקד בהם בתקציב, בעת דיוני התקציב הבא, הוא איך לאפשר לרשויות המקומיות בכלל, במגזר הערבי בפרט, ובפריפריה גם כן, למלא את תפקידן, כי הן הגוף היחיד שנמצא מול האזרח בחיי היום-יום. הממשלה יכולה להתנתק ולדבר בחלונות הגבוהים, אבל מי שנתקל בבעיות היומיומיות של האזרחים הוא הרשות המקומית, ואני לא רואה שום מילה בתקציב שהונח על שולחן הממשלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – לגבי השלטון המקומי, נוסף על כל המכות והגזירות האחרות. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון, אחרון הדוברים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני לא ידעתי שאפשר להגיש הצעת אי-אמון כל כך ארוכה, חבר הכנסת ריבלין. אני לא ידעתי שאפשר להגיש הצעה – "דוח הביטוח הלאומי מזהיר כי 90,000 עניים ייכנסו למעגל העוני ודוח ה-OECD קובע כי מדינת ישראל כשלה במיגור העוני ובהפחתתו; הממשלה מדרדרת את האזרחים לעוני ודורסת את השכבות החלשות"; זה ייכנס לספר גינס כהצעה הארוכה ביותר. מעולם לא ראיתי הצעה כל כך ארוכה, אבל אם ככה, אפשר להמשיך הלאה והלאה ולראות שמה שהממשלה הזאת מביאה זה יותר עוני, יותר סבל של אנשים, יותר פערים חברתיים. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם, זה מפריע לדובר. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הערכה של התווספות 90,000 עניים היא לא הערכה של האופוזיציה כאן, היא לא הערכה של שונאי הממשלה, אלא הערכה של גופים מקצועיים של ה-OECD ואחרים, גם של הביטוח הלאומי, וכולם קבעו בצורה חד-משמעית שהמצב רק ילך ויתדרדר. המחאה החברתית צמחה על רקע משבר כפול, משבר כלכלי ומשבר פוליטי, כאשר אזרחים רבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – כאשר אזרחים רבים ראו שמצבם הכלכלי – או הרגישו שמצבם הכלכלי – הולך ומתדרדר, מצד אחד, ומצד שני, הם לא יכולים לסמוך על המערכת הפוליטית שהיא תתקן את המצב הזה. זה רקע לצמיחתה – הפתרון שנמצא במצב הזה הוא צמיחתה של מפלגת יש עתיד. יש מאין. זו מפלגה שיצאה יש מאין, בעקבות כך שאנשים ראו שהמצב הכלכלי קשה והפוליטיקה הקיימת לא יכולה לעזור, אז באו ואמרו: נעשה פוליטיקה חדשה. עכשיו אנחנו רואים שהפוליטיקה של יש עתיד ושל הממשלה בכלל היא כמו ממשלות נתניהו לדורותיהן, והיא מדיניות של הזנחת השכבות החלשות, חיזוק העשירים והגדלת הפערים החברתיים. ההערכה היא – מומחים מטעם הממשלה, לא באופן רשמי אבל כדי שאנשים יבינו מה קורה, יצאו לתקשורת והסבירו שגם צמיחה – לא רק מצב כלכלי קשה יביא להגדלת הפערים, אלא גם צמיחה תביא להגדלת הפערים, כי העשירים יתעשרו יותר, והצמיחה אצלם תהיה גדולה יותר, והפערים גדלים, ואז המצב יהיה ככה שכל הזמן יהיו יותר עניים. ובאו חכמים והציעו פתרון מתמטי, לא פתרון אמיתי, שהחישוב של העוני לא יהיה חישוב יחסי, כמו שקיים היום, אלא חישוב על-פי הכנסה ממוצעת ועל-פי הכנסה למשפחה. אני חושב, כבוד היושב-ראש, שאנחנו היום יכולים להצביע אי-אמון בלב שקט בממשלה. גם ההבטחות שהובטחו, ההבטחות הגדולות, התגלו כאכזבות הגדולות ביותר, ועל כן אנחנו נצביע אי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת ישראל חסון. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גם אתה, זחאלקה, גם אתה נגד הממשלה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה רואה? לא מאמין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> איזו אכזבה, חבר הכנסת ריבלין, מה לעשות; איזו אכזבה. חבר הכנסת ישראל חסון – בבקשה, אדוני – בשם סיעת קדימה. לאחר מכן, אם הממשלה תרצה להשיב, אז נשמע, ואם לא, נעבור להצבעות. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מרגיש כמו זמר חתונות בזמן הגשת המנה העיקרית, אתה שם לב? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו תכף נעשה סדר. סגן שר החוץ, סגן שר החוץ. חבר הכנסת מאיר שטרית, תגיד לסגן שר החוץ שזה לא מקום טוב לדבר, במליאה. וחבר הכנסת איתן כבל מאוד מאוד רוצה לשבת במקומו, נכון, אדוני? שרת החינוך לשעבר ושר החינוך בהווה, אני מבין שהדו-שיח הוא מקצועי, אבל – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני בטוח, כן. זה עדיין עם קצת מנה – בוא נגיד ככה, אנחנו הגענו למצב של מנה ראשונה, אדוני. חבר הכנסת יעקב ליצמן, הקשבנו לך קשב רב, אתה תקשיב לחבר הכנסת ישראל חסון. נא לשבת, אדוני. תודה. כרגע נשארו לנו שר התיירות וחבר הכנסת כץ. <ישראל חסון (קדימה):> שר התיירות – צריך להרים את הקול. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר התיירות וחבר הכנסת כץ נשארו לנו. שר התיירות, קוראים לו חבר הכנסת עוזי לנדאו, נכון? אין תגובה. <ישראל חסון (קדימה):> הוא לא שומע, הוא לא שומע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה. טוב, הנה, הגענו למצב סביר. בבקשה, אדוני, אני מחזיר לך את השעון. <ישראל חסון (קדימה):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני ביקשתי לדבר כדי שלא נאמר ששוב לא התרענו. מעל הבמה הזאת, לפני שבעה-שמונה חודשים, יותר, תשעה חודשים, עמד פה חבר הכנסת שאול מופז והתריע על הפער הגדול שנוצר בתקציב, ונענה בגיחוך. ואני מבקש להתריע כאן היום על כך שממשלת ישראל לוקחת אותנו בתחום המדיני לשלטון "חמאס" ביהודה ושומרון ולתהליך של "הודנה" בהיעדר המשא-ומתן שהיא חותרת אליו. וכדאי שנבין שלנוכח העובדה שאנחנו מגישים כתף קרה כמעט לכל אופציה מדינית כזו או אחרת שקיימת, אנחנו אפילו לא לוקחים אותה כמרחב תמרון, אנחנו צועדים בראש זקוף, ואני לא בטוח שזה בדעה צלולה, כי אני לא סומך על הדעה הצלולה, אנחנו צועדים לקראת תרחיש של "הודנה" עם ה"חמאס". לשם מדינת ישראל צועדת ומצעידה את עצמה. אני לא מדבר בטווחי זמן של שנים, אני מדבר בטווחי זמן של פחות, הרבה פחות משנים, לא חודשים רבים. אבל, אדוני היושב-ראש, מהבימה הזאת כנראה זה לא מספיק. אני את חובתי אמשיך לעשות מעל הבימה הזאת. לצערי, הממשלה, הזחוחה מדי לטעמי, תמשיך לא להקשיב, ולעשות את שלה, ואני מקווה שאנחנו לא נידרש לשלם מחיר כבד מדי, כמו שאנחנו נדרשים בתחום הכלכלי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. האם סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת רוצה להשיב? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז – חבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, מבקש בשם הממשלה להשיב לאלה שהשתתפו בדיון על הצעות האי-אמון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בשביל מה? אפשר לוותר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפשר, אבל הוא לא רוצה, הוא עקשן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, בהחלט. תמיד אפשר, חבר הכנסת זחאלקה, אבל מעדיפים שלא. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שמענו בקשב רב את הטיעונים של האופוזיציה גם בעניין הכלכלי, גם בעניין המדיני, אני חושב שמספיק היה לשמוע את דבריו של הנגיד סטנלי פישר היום בוועדת הכספים, ובעצם, חבר הכנסת זחאלקה, הוא השיב על הכול; הוא השיב לכם על כל מה שאתם מטיחים בנו לא רק בשלושת חודשים האחרונים, אלא בארבע השנים האחרונות. ונכון שאין כלכלה מושלמת, ונכון שאין תקציבים קלים, נכון שתמיד אפשר לשפר; יש קושי, אף אחד לא העלה, חבר הכנסת בן-אליעזר, את המע"מ בחדווה. גם מי שהצביע בעד לא עשה את זה בחדווה ובשמחה. אפשר לחשוב שבימיכם לא היה מע"מ, חבר הכנסת שמולי, היה מע"מ דיפרנציאלי, כל הרעיונות הנפלאים שלכם, אתם יישמתם את הכול; אבל לתת עצות אתם יודעים. והנגיד פישר אמר בצורה מאוד ברורה: האבטלה נמוכה, הצמיחה גבוהה – 4.3, האינפלציה, הוא אמר, הייתה בסדר, ואתם ממשיכים להתלונן – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אם כל זה טוב למה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואתם ממשיכים להיות מנותקים מן העולם. אתה יודע, חבר הכנסת שמולי, אתמול קראתי, או שלשום, אינני זוכר, נתון מדהים ממה שמכונה – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תן לי, תן לי, שמענו אתכם, שומעים אתכם הרי – הרי מספרכם הולך ומתמעט בכל שבוע, לא באופוזיציה, במה שמכונה – בהפגנות, כן? הלא-מאורגנות, הספונטניות. הן ספונטניות עכשיו בדיוק כפי שהן היו ספונטניות בקיץ 2011. <אראל מרגלית (העבודה):> אל תזלזל באלה שמפגינים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא מזלזל, אפילו לא במפגין אחד. לא זלזלתי. אני רק אומר: זה אומר משהו. זה אומר, מבינים את הלוקשים שאתם מוכרים לציבור. תאמין לי, היו יותר מעריכים אתכם, חבר הכנסת מרגלית, אם הייתם אומרים את האמת. ואני אחזור על הנתון שקראתי בתדהמה בסוף השבוע באחד מעיתוני בריטניה, והוא אומר כך: ב-eurozone, חבר הכנסת שמולי, אחד מכל ארבעה צעירים עד גיל 25 הוא מובטל. שמעת את הדבר הזה? הוא מובטל. באירופה, רק – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – לנו עוד פעם על יוון וספרד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אני כבר מדבר על אירופה כולה, למה צריך להיות ספציפיים? הנתון הזה היה נתון שכלל את כל אירופה – אחד מכל ארבעה, ובזמן שאצלנו האבטלה היא מהנמוכות בעולם. ואני גם – אני מסכים לגמרי שלא הכול – אתה יודע, לא הכול זהב, כמו שאומרים, כן? לא הכול מושלם, יש הרבה מה לעשות, אבל אני חושב – – – <איציק שמולי (העבודה):> תסביר לי, אם זה כל כך טוב – אם כל כך טוב, למה כל כך רע? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מצטער לחלוק עליך, אני לא חושב שכל כך רע. אני חושב שיש מה לעשות, בזה אני מסכים. תמיד יש מה לעשות, תמיד אפשר להביא הצעות יותר טובות, אבל בוודאי לא כל כך רע כמו שאתם מציגים. ואני רוצה להגיד לך גם שהוויכוח על יעד הגירעון, כן? בחודש פברואר 2009, או בחודש מרס 2009, הוקמה ממשלה חדשה בישראל. שמעתי את אזהרותיו של מר מופז, ואת אזהרותיו של חבר הכנסת חסון, שהיו אז מפלגת השלטון, שהורישו לנו גירעון של 6%. ואתם, אתם בהמלצותיכם הדרמטיות ביותר, אתם אלה שהמלצתם הרי להגדיל את הגירעון. אלה היו הססמאות ברחובות: תגדילו את הגירעון, תפרצו את התקציב, תהיו בלתי אחראיים. הרי קראתי את תוכניתכם הגרנדיוזית, תוכניתה של מפלגת העבודה, תוכניתה הכלכלית – התוכנית לכלכלה הוגנת, שבה יש 140 מיליון שקל עם רעיונות, רק ברעיונות – רק ברעיונות. ולכן אני מציע לכם, כאשר מתווכחים בנושא הכלכלי, שהוא לא נושא פשוט, והוא נושא חשוב להתווכח עליו, חשוב גם ואפשר גם להפגין עליו, חברת הכנסת שפיר, צריך לבוא עם הנתונים, עם העובדות – – <סתיו שפיר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – והעובדות אצלכם הן כנראה רק המלצות. אני קורא לחברות וחברי הכנסת להצביע ולדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר אופיר אקוניס, שהשיב בשם הממשלה. חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעות. טוב, אנחנו עוד לא הגענו להצבעות האלה, השר סילבן שלום. עוד לא הגענו להצבעות האלה. חבר הכנסת מוטי יוגב, נא לשבת, אדוני. חברי הכנסת, בדרך כלל – לא בדרך כלל, אבל לפעמים יוצא לי לפני הצבעות אי-אמון להודיע כל מיני הודעות עצובות, להעמיד את הכנסת לדקת דומייה ולקרוא הספדים. אז לשם שינוי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אני רוצה, יחד אתכם, לשמוח בשמחתו של אחד מקודמי בתפקיד, יושב-ראש הכנסת לשעבר, חבר הכנסת לשעבר יצחק ברמן, שהיום, שימו לב, מלאו לו 100 שנה. שוחחתי אתו לפני כמה דקות. אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה? אני חושב שמותר למחוא כפיים, מותר למחוא כפיים. (מחיאות כפיים) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שוחחתי שיחה נעימה עם חבר הכנסת לשעבר יצחק ברמן בן ה-100, אני התלבטתי אם מותר לאחל לו עד מאה-ועשרים, הוא אמר: כן, אתה יכול לאחל לי עד מאה-ועשרים, וזה מה שאיחלתי לו בשם כולנו, בבריאות טובה. חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעות. כמה הצעות אי-אמון. הראשונה היא מטעם סיעת העבודה. אם השר גדעון סער לא ישב, איך יצביע? אם השר גדעון סער לא ישב, איך יצביע? אנחנו עוברים להצבעות. ואותו הדבר גם – אותו דין לגבי חבר הכנסת חיים כץ. מטעם סיעת העבודה: ממשלה המגדילה פערים חברתיים ופוגעת במעמד הביניים. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מפעיל את ההצבעה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 47 בעד, 58 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. מטעם סיעת ש"ס: דוח הביטוח הלאומי מזהיר כי כ-90,000 עניים ייכנסו למעגל העוני ודוח ה-OECD קובע כי מדינת ישראל כשלה במיגור העוני ובהפחתתו. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 47 בעד, 58 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת ש"ס לא התקבלה על-ידי הכנסת. מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: הממשלה מעלה את המע"מ, פוגעת בעניים ומרחיבה את העוני. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 47, מתנגדים – 58, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד לא התקבלה על-ידי הכנסת. חברי הכנסת, מטעם סיעת יהדות התורה: הוראת ראש הממשלה להקפיא את הבנייה בירושלים בניגוד להסכמת הממשלות הקודמות. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אורי מקלב. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <משה גפני (יהדות התורה):> מה תעשה הבית היהודי? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – למען ארץ-ישראל, מה אתה? – – – <קריאה:> – – – בית יהודי. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – הבית היהודי – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – למען ארץ-ישראל, מה אתה? <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא להפריע בזמן ההצבעה, חברי הכנסת. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 29 נגד – 57 נמנעים – 1 הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> להלן התוצאות: 29 בעד, 57 מתנגדים, יש נמנע אחד. גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת יהדות התורה לא התקבלה. <בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, לוועדה לבחירת דיינים, לוועדת המינויים לקאדים ולוועדת המינויים לקאדים מד'הב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב לנושא הבא. הנושא הבא על סדר-היום הוא בחירת נציגי הכנסת לוועדות בחירה לנושאי משרה שיפוטית. חברי הכנסת, אני מציע לכם לשמוע, להקשיב, כי הדברים, מבחינה טכנית, צריך להבין אותם לפני שאנחנו מצביעים. הכנסת נדרשת לבחור היום את נציגיה לוועדות הבחירה לנושאי משרה שיפוטית: שופטים, דיינים, קאדים וקאדים מד'הב. ההודעה על מועד הבחירה נמסרה לחברי הכנסת מראש, וכל חבר כנסת שאינו שר או סגן שר יכול להגיש את מועמדותו לוועדות השונות. כמו בפעם הקודמת, הבחירה תיעשה במקביל לכל ארבע הוועדות. מונח בפניכם גיליון בחירה עם שמות המועמדים, שבו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, סליחה – לא מונח, מונח בקלפי. על-פי ההנחיה שלי מונח בקלפי גיליון בחירה, גיליון אחד, כפי שציינתי, שבו תידרשו לסמן את בחירתכם באופן הבא: שימו לב, לגבי שתי ועדות – הוועדה לבחירת שופטים והוועדה לבחירת דיינים – על הכנסת לבחור שני נציגים. לאור העובדה שיש לכל אחת משתי הוועדות יותר משני מועמדים, על כל חבר כנסת לסמן עד שני נציגים שהוא בוחר בהם. אפשר לסמן שניים, אפשר לסמן אחד, אפשר לא לסמן בכלל. אך סימון של יותר משניים יפסול את החלק הזה של הטופס. את החלק הזה של הטופס. לגבי ועדת המינויים לקאדים: על הכנסת לבחור שלושה נציגים, לפחות שניים מהם צריכים להיות מוסלמים. יש ארבעה מועמדים, מהם שלושה מוסלמים. על כל חבר כנסת לסמן עד שלושה נציגים. עד שלושה נציגים מתוך ארבעה, כן? לגבי ועדת המינויים לקאדים מד'הב: מתקיים מצב מיוחד; על הכנסת לבחור שני מועמדים דרוזים. לאור העובדה שיש רק חבר כנסת אחד דרוזי, חבר הכנסת חמד עמאר, הבחירה עבורו תיעשה בסימון נפרד – בעד או נגד. ואם הוא יקבל רוב של קולות בעד, הוא ייבחר. נוסף על כך, יש לבחור נציג שני, שהוא דרוזי שאינו חבר הכנסת. חברי הכנסת הציעו מועמד אחד, חבר הכנסת לשעבר מגלי והבה. גם עבורו הבחירה תיעשה בסימון בעד או נגד, ואם הוא יקבל רוב של קולות בעד, גם הוא ייבחר. כרגיל, אין לרשום שם או סימן מזהה כלשהו אחר על הטופס, גם סימון כזה יביא לפסילת הטופס. מזכירת הכנסת תקרא בשמות חברי הכנסת, כל אחד ואחת ייכנסו מאחורי הפרגוד וישימו את גיליון הבחירה במעטפה. לאחר סיום ההצבעה, תיקח ועדת הקלפי שמיניתי את הקלפי ותספור את הקולות, ומייד עם סיום הספירה יימסרו התוצאות. אלה הם חברי ועדת הקלפי: חבר הכנסת יצחק וקנין שישמש כיושב-ראש הוועדה, ולצדו מיכל בירן, גילה גמליאל ויוני שטבון. אבקש מחבר הכנסת יצחק וקנין, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת וקנין, אבקש מכבודו לגשת ולבדוק שהקלפי ריקה, שנמצאים בה טפסים כנדרש, ואז נוכל להתחיל בהצבעה. שימו לב, הכיתוב – משני הצדדים של הטופס, שימו לב, על הטופס משני הצדדים יש כיתוב. חבר הכנסת וקנין תכף יבדוק אם הכול תקין. אם הכול תקין, נוכל להתחיל את ההצבעה. חבר הכנסת וקנין, בהיותו גם סגן יושב-ראש הכנסת, יחליף אותי, כך שאני אוכל להצביע לפי סדר האל"ף-בי"ת. כן, חברי הכנסת וקנין וגמליאל בדקו את הקלפי. הכול תקין, אדוני? גברתי מזכירת הכנסת נא להתחיל בהצבעה, וסגן היושב-ראש וקנין יחליף אותי, בבקשה, כדי שאוכל להצביע. מה לעשות, אני באות אל"ף. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – מצביע <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נאפשר לראש הממשלה להצביע שלא כסדר האל"ף-בי"ת. לאחר חבר הכנסת אבו עראר יצביע ראש הממשלה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) בנימין נתניהו – מצביע עפו אגבאריה, שנייה, ראש הממשלה יצא. שנייה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני לא נכנס, אני עושה את זה בחוץ. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה, אני גם יושב-ראש ועדת הקלפי וגם רואה את מה שכבודו עושה, זה היה צריך להיות מאחורי הפרגוד. אם כך, לא צריך את הפרגוד. מחילה מכבודך, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – חבר כנסת רוצה הצבעה גלויה. <היו"ר יצחק וקנין:> הצבעה גלויה, אז נעשה הצבעה גלויה. אבל זאת לא הצבעה גלויה כרגע. כך קבע המחוקק וכך צריך לעשות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מכבד את אמירתך – – – <איתן כבל (העבודה):> יפה, אדוני היושב-ראש. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עפו אגבאריה – מצביע יולי יואל אדלשטיין – מצביע יצחק אהרונוביץ – אינו נוכח שמעון אוחיון – מצביע אורי אורבך – אינו נוכח דוד אזולאי – מצביע <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הוא עושה פה תעמולה, תרחיק אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> צריך 40 מטר מהקלפי. <דוד אזולאי (ש"ס):> נכון. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אריאל אטיאס – מצביע ישראל אייכלר – מצביע רוברט אילטוב – מצביע קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – מצביע אופיר אקוניס – מצביע גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח יעקב אשר – מצביע מיכל בירן – אינה נוכחת בנימין בן-אליעזר – מצביע אלי בן-דהן – מצביע נפתלי בנט – מצביע יחיאל חיליק בר – מצביע אבישי ברוורמן – מצביע מוחמד ברכה – מצביע עמר בר-לב – מצביע באסל גטאס – מצביע אילן גילאון – מצביע זהבה גלאון – מצביעה גילה גמליאל – מצביעה מסעוד גנאים – מצביע משה גפני – מצביע יעל גרמן – מצביעה דני דנון – אינו נוכח אריה דרעי – מצביע רונן הופמן – מצביע ניצן הורוביץ – מצביע צחי הנגבי – מצביע יצחק הרצוג – מצביע אבי וורצמן – מצביע יצחק וקנין – מצביע נסים זאב – מצביע חנין זועבי – מצביעה ג'מאל זחאלקה – מצביע תמר זנדברג – מצביעה ציפי חוטובלי – מצביעה דב חנין – מצביע ישראל חסון – אינו נוכח בועז טופורובסקי – מצביע אחמד טיבי – מצביע מרדכי יוגב – מצביע שלי יחימוביץ – מצביעה משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – מצביע איתן כבל – מצביע אמנון כהן – מצביע יצחק כהן – מצביע מאיר כהן – מצביע חיים כץ – מצביע ישראל כץ – מצביע עליזה לביא – מצביעה ציפי לבני – אינה נוכחת לימור לבנת – מצביעה אורלי לוי אבקסיס – מצביעה מיקי לוי – מצביע יריב לוין – מצביע אביגדור ליברמן – מצביע דב ליפמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – מצביע עוזי לנדאו – מצביע סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – מצביע מנחם אליעזר מוזס – מצביע שולי מועלם-רפאלי – מצביעה שאול מופז – מצביע משה מזרחי – מצביע אברהם מיכאלי – מצביע מרב מיכאלי – מצביעה עמרם מצנע – מצביע אורי מקלב – מצביע יעקב מרגי – מצביע אראל מרגלית – מצביע משולם נהרי – מצביע חנא סוייד – מצביע שמעון סולומון – מצביע אורית סטרוק – מצביעה ניסן סלומינסקי – מצביע גדעון סער – מצביע חמד עמאר – מצביע משה זלמן פייגלין – מצביע שי פירון – מצביע מאיר פרוש – מצביע יעקב פרי – מצביע עיסאווי פריג' – מצביע רינה פרנקל – מצביעה עמיר פרץ – מצביע דוד צור – מצביע אברהים צרצור – מצביע עדי קול – מצביעה פניה קירשנבאום – מצביעה רות קלדרון – מצביעה זבולון קלפה – מצביע יפעת קריב – מצביעה מירי רגב – מצביעה מיכל רוזין – מצביעה מיקי רוזנטל – מצביע דוד רותם – מצביע יואל רזבוזוב – מצביע ראובן ריבלין – מצביע יוני שטבון – מצביע יובל שטייניץ – מצביע מאיר שטרית – מצביע אלעזר שטרן – מצביע נחמן שי – מצביע סילבן שלום – מצביע עפר שלח – מצביע איציק שמולי – מצביע יאיר שמיר – מצביע סתיו שפיר – מצביעה איילת שקד – מצביעה פנינה תמנו-שטה – מצביעה <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מזכירת הכנסת עכשיו תקרא את שמות חברי הכנסת שנקראו להצביע ולא נענו לקריאה, לא הצביעו. אם מישהו מהם רוצה לממש את זכות ההצבעה – מוזמנים לעשות זאת עכשיו. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יצחק אהרונוביץ – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת אורי אריאל – מצביע גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אורבך – מצביע מיכל בירן – מצביעה דני דנון – אינו נוכח ישראל חסון – אינו נוכח משה יעלון – מצביע ציפי לבני – אינה נוכחת דב ליפמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם עוד יש מישהו מחברי הכנסת שלא הצביע ומעוניין לעשות זאת? אני מודיע על סיום ההצבעה, ואני מבקש מחברי ועדת הקלפי בראשות היושב-ראש, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת וקנין, כמו כן, חברי הכנסת מיכל בירן, יוני שטבון וגילה גמליאל – נא לגשת, יחד עם עורכת-הדין ארבל אסטרחן, לגשת לקלפי, לבדוק שהכול תקין, ויחד עם הקלפי ללכת להתחיל בספירת קולות בחדר מזכירת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו נמשיך בסדר-היום. אני רק לא רואה איפה יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מחכה לתוצאות לפני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, הוא – קולות – – – <קריאה:> ממתין בביתו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קולו – – – <קריאה:> – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> זה, זה – אין, יש פה אנשים מה-זה טובים – – – <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. ואני מבקש מרכזת הסיעה, או מי שזה לא יהיה, לאתר לנו את יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת חנא סוייד בנושא: קרינה מסוכנת מקווי מתח גבוה בקרבת בתים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. תכף, אני מקווה, יצטרף אלינו יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דודו רותם, שצריך למסור הודעה על החלת דין רציפות, על הרצון של הוועדה להחיל דין רציפות. ובינתיים, פשוט לחברי הכנסת שמקפידים לעבור על סדר-היום, אני מציע לשים לב: לאחר ההודעה של חבר הכנסת רותם על החלת דין רציפות, יש שני חוקים – מניעת הסתננות והלבנת הון. שני החוקים מגיעים לקריאה שנייה ושלישית. חברי הכנסת אולי שמו לב שיש הסתייגויות רבות לחוקים האלה. במסגרת ההבנות בוועדת ההסכמות והבנות כלליות בין הסיעות בבית, קואליציה ואופוזיציה, התקצר סדר הדיון בחוק הזה. אנחנו מעריכים שהדיון יארך כשעה. לאחר מכן – דיון משולב, דרך אגב, על-פי החלטת ועדת הכנסת. לאחר מכן, אנחנו נעבור להצביע. אז ליושבי-ראש הסיעות ורכזי הסיעות כדאי לשים לב לדבר הזה בסדר-היום. טוב, חבר הכנסת לא כאן אתנו. אנחנו, אם כן, מי מציג לנו את – מירי רגב. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – – קואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? מה? מה? <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> רגע, שנייה, צריכים להיות פה אנשים – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> למה? לפתוח את הדיון? את יכולה לפתוח את הדיון. ההצבעה תהיה לאחר שנשמע את כל המסתייגים. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> רגע, אז אני בעצם מציגה את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ואז מתחיל הדיון. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> ואז מתחיל הדיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013;> [מס' מ/718; "דברי הכנסת", חוב' י"ב, עמ' 1333; נספחות.] <הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' מ/722; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 1487; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש ממך להציג את הצעת החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ושלישית. כמו כן, הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, גם כן לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב – בבקשה, גברתי. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – שר הפנים? שר הפנים צריך להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – את מציגה, מתחיל דיון. שר הפנים, אם ירצה, אחר כך, לסכם, אז הוא יסכם. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> חיכיתי שהשר יגיע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנה, השר, שר הפנים הגיע, ואת יכולה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני לא יכולה לפתוח את הדיון הזה בלי שר הפנים. טוב, חברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, שר הפנים, אתמול בג"ץ דן בחוקיות העברת עצורים, מהגרי עבודה, למתקן "סהרונים". האמנה בדבר מעמדם של פליטים מ-1951 קובעת כי לצורך בירור זהות מסתנן ניתן לעצור אותו ולברר את זהותו לטובת ביטחון המדינה. נפגשתי עם היועץ המשפטי לממשלה בשבוע שעבר, הצגתי את עמדתי: מדינה מחויבת בראש ובראשונה לאזרחיה; אזרחים שמשלמים מסים, שמשרתים בצבא, שעושים מילואים. כך זה גם על-פי כל האמנות: קודם כול – עניי עירך קודמים. לאחר מכן – האחרים. שמחתי לשמוע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שמבין שהמדינה הזאת קטנה מלהכיל את כל המסתננים שנמצאים בה, ושעניי עירך קודמים. מובן שיש לבצע את זה על-פי ערכים של כבוד ונורמות, כל מה שקשור לכבוד האדם. לצערי, במשך שנים מדינת ישראל לא טיפלה כראוי בסוגיית המסתננים, וטוב עשה ראש הממשלה נתניהו שהקצה תקציב להקמת הגדר. בזאת בעצם, בהקמת הגדר, הצלחנו למנוע את הכניסה הגדולה של מסתננים לעבר שטח מדינת ישראל, וכרגע נותר לנו לטפל באותם מסתננים שנמצאים בשטח מדינת ישראל – בין 60,000 ל-100,000 מסתננים. אזרחי המדינה ראויים גם הם לזכותם. לא יכול להיות שכשמדברים על זכות האדם, מדברים על זכויות האדם רק בעניין של המסתננים. ומה עם זכות אלה שחיים במדינה הזאת? מה עם זכותנו לשמור על המדינה הזאת כמדינה יהודית? גם הם זקוקים לשמור על כבודם. האינטרס של שלום הציבור וביטחונו חייב להיות בראש מעייני השופטים. גם בית-המשפט העליון צריך להבין שאנחנו דנים בנושאים של האינטרס הביטחוני שלנו ושל שלום הציבור. אנחנו רואים מה קורה במדינות אירופה, שם קורסת מדיניות ההגירה. ואני מקווה שנלמד משהו ממה שקורה שם לגבי מדינת ישראל. אני מבקשת להביא היום את הצעת חוק למניעת הסתננות (הוראת שעה), התשע"ג–2013, ואת הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. מדובר בשתי הצעות חוק השלובות ומשלימות זו את זו, ועל כן אציג אותן יחד. הצעות חוק אלו, שיזמה הממשלה ואשר הגיעו לוועדת הפנים, מוצעות כהוראת שעה ונועדו להביא להקטנת הכדאיות הכלכלית שבהסתננות, ועל-ידי כך לצמצם את התמריץ להסתננות לישראל, וכן לעודד מסתננים לצאת מישראל. שתי הצעות החוק אושרו בקריאה ראשונה בכנסת השמונה-עשרה, ולאחר כמה ישיבות בוועדת הפנים אף אושרו להנחה לקריאה שנייה ושלישית. אך בשל התפזרות הכנסת ויציאתה לפגרת הבחירות, לא הסתיים הליך החקיקה במליאת הכנסת. הכנסת התשע-עשרה החליטה להחיל על הצעות החוק דין רציפות, והן אושרו שוב בוועדת הפנים. בהצעת החוק למניעת הסתננות מוצע לקבוע איסור על הוצאת רכוש וכספים של מסתנן מחוץ לישראל. איסור זה יחול על מסתנן כל עוד הוא שוהה בישראל. יחד עם זאת, כדי למנוע מצב של שימוש במסתננים כשליחים שמוציאים עמם כספים של מסתננים אחרים, מוצע להגביל את הסכום שרשאי מסתנן להוציא מישראל בעת יציאתו ממנה לסכום השווה למכפלת שכר המינימום לחודש במספר חודשי שהיית המסתנן בישראל. ככל שיעלה הסכום שהמסתנן מבקש להוציא על סכום זה, יהיה עליו להוכיח לממונה ביקורת הגבולות כי הסכום שייך לו כדין ולא ניתן לו לצורך הוצאתו עבור מסתנן אחר. מוצע לקבוע כי נמצא על גופו, בבגדיו או בכליו של מסתנן היוצא מישראל רכוש בלי שניתן לגביו אישור ממונה ביקורת הגבולות, יהיה רשאי שוטר או פקיד מכס לתפוס את הרכוש האמור. על אף האיסור על הוצאת כספים על-ידי מסתנן השוהה בארץ, מסתנן כאמור יהיה רשאי להוציא רכוש אם ממונה ביקורת הגבולות התיר לו באופן חריג ומיוחד לעשות זאת, אם השתכנע כי המסתנן אינו יכול לצאת מישראל והוכחה סכנת חיים שבה שרוי קרוב משפחה מדרגה ראשונה של מסתנן. על מנת למנוע מאחרים לסייע בידי מסתנן להוציא את רכושו מישראל, מוצע לאסור על כל אדם להוציא כספים מישראל עבור מסתנן. איסור זה יחול גם על גורמים פיננסיים העוסקים בהעברת כספים, כגון תאגידי בנקים, בנק הדואר ושירותי נותני מטבע. אולם, הוא לא יחול על המסתנן אם המסתנן קיבל היתר להוצאת הכספים על-פי החריג ההומניטרי האמור לעיל, או אם הוא קיבל היתר להוצאתם לאחר שיצא מישראל, ובלבד שהכספים המגיעים לו מגיעים לו כדין וטרם שולמו לו. לבסוף, מוצע לקבוע כי דינו של מסתנן המוציא רכוש מישראל שלא כדין יהיה מאסר שלושה חודשים, או הקנס הקבוע בסעיף בחוק העונשין. דינו של אדם המוציא רכוש בעבור מסתנן יהיה חמור יותר – מאסר שנה, או הקנס הגבוה מבין אלה: פי-שניים משווי הרכוש שהוציא מישראל, או הקנס הקבוע בחוק העונשין. בשל החשיבות הרבה ביישום החוק החליטה ועדת הפנים בראשותי להקדים את מועד תחילתו של החוק לשלושה חודשים מיום פרסומו – וזאת, כמובן, גם בברכתו של שר הפנים גדעון סער – וכן לקבוע כי שר הפנים ולא שר האוצר יגיש את התקנות המאפשרות את יישומו של החוק לאישור הוועדה כבר בתוך 60 ימים מאישור המליאה. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה) באה בהמשך להצעת חוק למניעת הסתננות שאותה תיארתי כעת, ומציעה לקבוע את העבירה של הוצאת כספים מישראל עבור מסתנן כעבירת מקור לפי חוק איסור הלבנת הון, באמצעות הוספתה לרשימת העבירות שבתוספות הראשונות לחוק זה. הוספת העבירה לרשימת עבירות המקור תאפשר לייעל את האכיפה, מכיוון שהדיווח שיימסר לרשות להלבנת הון על פעולות בלתי רגילות יאפשר העברת מידע ממוקד מהרשות לרשות החקירה. כמו כן יחולו בעניין זה הסדרי חילוט המאפשרים חילוט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו העבירה, הרכוש ששימש לביצוע העבירה, שאפשר את ביצועה או שיועד לביצוע העבירה. ההסדר בהצעת חוק זו מוצע כהוראת שעה לתקופה של שנה, וזאת בשל הצורך לבחון את יעילות החלת משטר איסור הלבנת הון על עבירה כאמור. בתקופה זו יימסר לוועדת הפנים והגנת הסביבה דיווח מפורט בדבר אופן יישומן של הוראות החוק אחת לשישה חודשים. להצעות חוק אלה מצורפות הסתייגויות. על כן נבקש שהכנסת תדחה את ההסתייגויות ותתמוך בהצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. הטיפול במסתננים הוא לא טיפול קל; הוא מורכב ורגיש. אנחנו, כמדינה, יש לנו אחריות לאזרחינו. עניי עירך קודמים. אנחנו רואים את החיים של תושבי דרום תל-אביב, ערד ואילת, והתפקיד שלנו בראש ובראשונה הוא לדאוג לאינטרס הציבורי. אני מבקשת בהזדמנות זו להודות באופן אישי לשר הפנים גדעון סער, שנכח בישיבות, שבא באופן אישי, נתן תגובה ותשובה על כל הסתייגות, לא התחמק משום שאלה קשה של אופוזיציה, והבהיר כיצד בעצם החוק הוא גם מידתי, הוא גם חוקתי והוא גם מגן על האינטרס הציבורי שלנו כמדינה להגן על תושבי מדינת ישראל. אילולא הגיע השר לישיבות האלה וישב באופן אישי במשך שעות – אף שאנחנו לא רגילים ששר מגיע להציג חוקים מסוג זה, הוא הגיע משום חשיבות החוק. אני רוצה להודות לך, כבוד השר, על המאמצים שעשית ועל המעורבות האישית שלך בהבאת הצעות אלה לאישור המליאה. אני רוצה להודות גם לצוות הוועדה בראשותה של יפה, לשוש, ליאת ורחלי, לתומר, היועץ המשפטי, לגלעד ולאורטל על הטיפול המסור בהבאת הצעות חוק אלה לקריאה שנייה ושלישית במליאה. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. כפי שאמרנו, אנחנו פותחים בהצגת ההסתייגויות. הדוברים הראשונים יהיו – חבר הכנסת דב חנין; בבקשה, אדוני. אחריו – חברי הכנסת מוחמד ברכה, תמר זנדברג וזהבה גלאון, ועל ההמשך אנחנו נכריז. בבקשה, חבר הכנסת חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, הסוגיה של מבקשי החיים מאפריקה היא אחת הסוגיות הקשות והכואבות ביותר שקיימות בחברה הישראלית. זו סוגיה של משבר. אותם אנשים שמגיעים לישראל וחוצים את גבול מצרים לא עושים את זה בשמחה ולא עושים את זה ברצון. רובם המכריע, רובם ככולם, מגיעים לכאן משתי מדינות, מאריתריאה ומסודאן. באריתריאה יש משטר דיקטטורי שבגללו כל מי שבורח ממנו לארצות העולם בדרך כלל זוכה להכרה של מעמד של פליט או של מבקש מקלט; בסודאן התנהלה במשך שנים ארוכות ורבות מלחמה פנימית, ועיקר האנשים שמגיעים לכאן מצפון סודאן מגיעים מחבל דארפור, שבו, על-פי הטענות המקובלות בקהילה הבין-לאומית, הייתה מלחמת השמדה נגד חלק מהאוכלוסייה, וכתוצאה מאותה מלחמה אנשים רבים ברחו על נפשם, וחלקם הגיעו לארץ. המשברים הקשים האלה בשתי המדינות האלה, אריתריאה וסודאן, הם כמובן חלק מתופעה יותר רחבה, מהידרדרות יותר קשה שקיימת גם במקומות אחרים באפריקה, אבל אלה שתי הדוגמאות הקשות, הקיצוניות והנוראות ביותר, ומהן מגיעים האנשים שנמצאים היום באזורי דרום תל-אביב ובאזורי פריפריה אחרים של החברה הישראלית. אנחנו נציין מחר בכנסת, אדוני היושב-ראש, את יום הסביבה. אחת התופעות המרכזיות ביום הסביבה היא משבר האקלים. תמיד שואלים אותי, כשאני נותן הרצאות על משבר האקלים, מה זה אומר אצלנו, ולפעמים אומרים לי: טוב, זה דפוס המשקעים שמשתנה, פחות גשמים. ואני אומר להם: אם אתם רוצים לראות איך נראה משבר אקלים אפשר לנסוע לתחנה המרכזית בתל-אביב ולראות את ההמונים שנמצאים שם, על המדרכות, אותם אנשים שברחו מארצות שבהן יש משבר פוליטי ודיקטטורות צבאיות, אבל הכול על רקע של הידרדרות מרחיקת לכת בתנאים הסביבתיים של הארצות האלה. אם לפני 100 שנה, בתחילת המאה ה-20, במזרח אפריקה הייתה בצורת אחת לעשר שנים, היום אנחנו מדברים על בצורת אחת לשנתיים. אז ברור שנוצרות מצוקות, נוצרים מתחים, נוצרות מלחמות על משאבים – על משאבי מים, על משאבי מרעה – דברים מידרדרים למלחמות, כמו שאנחנו רואים את המלחמה הקשה, את המלחמה האיומה שמתנהלת בסודאן. הנה, אנחנו רואים את דמותו של משבר האקלים בחברה הישראלית לא בצורה סביבתית ישירה, אלא בצורה חברתית, כי כמו כל שאלה סביבתית, תמיד הביטוי שלה הוא ביטוי חברתי, ותמיד הקורבנות שלה הם האנשים המוחלשים ביותר. אבל אין ספק שמכל ארצות אפריקה, שתי ארצות שבהן – כך הקהילה הבין-לאומית מכירה – אנשים אכן מוכרים בזכותם לברוח, להימלט על חייהם ולהגיע למקומות אחרים ולקבל הגנה, הן אריתריאה וסודאן. האנשים האלה שמגיעים לישראל, מה בעצם עושה אתם מדינת ישראל? הם עוברים את הגבול, אז בדרך כלל היו מעלים אותם לאוטובוס, מעבירים אותם לאיזשהו מחנה מעצר; אחרי איזשהו זמן מחנה המעצר היה מתמלא, מעלים אותם לאוטובוס נוסף, מסיעים אותם לתחנה המרכזית בתל-אביב; שם שערי האוטובוס נפתחים, מורידים אותם מהאוטובוס, ובזה נגמר טיפולה של המדינה באנשים האלה. ואז נוצרה במהירות רבה, באזורים המוחלשים ביותר של החברה שלנו, וקודם כול באזורי דרום תל-אביב, מציאות קשה של ריכוז עצום של אלפים רבים של מבקשי חיים, מבקשי מקלט, פליטים, תקראו להם בכל שם שתרצו, שנמצאים ברחובות הערים, בשכונות שהן ממילא שכונות עניות, שכונות שממילא יש בהן בעיות חברתיות, ונוצרה שם מצוקה מאוד מאוד קשה. אני נמצא הרבה מאוד בשכונות האלה, ואני רואה את המצוקה של התושבים שם; המצוקה גם של אותם אנשים שהגיעו מאפריקה, וגם של אותם אנשים שחיו בשכונות האלה קודם לכן, והשכונות האלה הפכו בגדול לסוג של שטח הפקר אחד גדול. אני מבין את המצוקה הזו. אמרה פה חברת הכנסת מירי רגב: עניי עירך קודמים. בואו נטפל בעניי עירנו, בואו ניתן פתרונות אמיתיים למצוקות הקשות של שכונות דרום תל-אביב ושל הפריפריה, בואו ניתן פתרונות אמיתיים לאנשים האלה שגרים בשכונות האלה. הפתרונות האמיתיים האלה לא עוברים דרך גזירות בלתי אפשריות על אותם מבקשי חיים מאפריקה. להפך, כפי שאני אראה בדברים שלי, אתם רק תקשו את המצב, אתם רק תחמירו את המצב, גם של תושבי השכונות בדרום תל-אביב, התושבים המקוריים של השכונות בדרום תל-אביב. עמיתי חברי הכנסת, זוהי עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל – שבמצב הדברים הקיים היום, אי-אפשר, ישראל לא יכולה, אסור לה, להחזיר פליטים מבקשי מקלט, מבקשי חיים, לאריתריאה ולסודאן. האנשים האלה נמצאים כאן, בישראל. כל עוד הם נמצאים כאן, בישראל, צריך לאפשר להם לחיות. לאפשר להם לחיות זה אומר לאפשר להם לעבוד ולהתפרנס; זו, אגב, לא רק העמדה שלי, זו גם העמדה של משטרת ישראל, זו גם העמדה של גורמי המקצוע. אל תמשיכו את המדיניות שמרכזת אותם בשכונות המוחלשות ביותר של תל-אביב. פזרו אותם בארץ, תיצרו תוכניות העסקה. אדוני שר הפנים, תסגרו את הדלת המסתובבת, תפסיקו לחלוטין לייבא עובדים זרים לישראל. אין צורך בעובדים זרים חדשים. תחתכו את כל הקופונים, תפסיקו את כל הקופונים של סוחרי האדם שמייבאים כוח-אדם זול לישראל, ותאפשרו לאותם מבקשי חיים מאפריקה לעבוד בסיעוד, ולעבוד בחקלאות, ולעבוד בבנייה. אנחנו שמענו פה בכנסת למשל את נציגי ענף הרפת, שאמרו לנו, בזמנם, שהם מוכנים להעסיק 7,000–8,000 עובדים בענף הרפת, לתת להם הכשרה חקלאית ולהעסיק אותם. תפנו את מקומות העבודה הפנויים, שאותם אתם נותנים היום לעובדים זרים – ואני קורא כל הזמן בתדהמה את הדרישות של התאחדות הקבלנים לעוד עובדים זרים ולייבוא עוד עובדים זרים. אל תייבאו עובדים זרים, תסגרו את הדלת המסתובבת הזאת, תפסיקו לייבא עובדים זרים. יש הרבה אנשים היום שנמצאים בישראל, שאתם, ממשלת ישראל, אומרים שאי-אפשר לגרש אותם. תנו להם לעבוד במקום אותם עובדים זרים, תפתחו להם אפשרות של תעסוקה הוגנת וראויה, פזרו אותם בארץ, תפסיקו את הריכוז שלהם בתל-אביב. אבל במקום ללכת על פתרונות שייתנו מענה לבעיות, הממשלה ממשיכה בכיוון שהוא גם פופוליסטי, הוא גם מתלהם, הוא גם לא נותן פתרונות והוא גם מסוכן. והצעת החוק שלפנינו, עמיתי חברי הכנסת, היא דוגמה מובהקת של חקיקה רעה כזאת. מה בעצם אומרת הצעת החוק? הצעת החוק אומרת שישראל תמנע ממי שמוגדר מסתנן, אותם אנשים שעוברים את הגבול בצורה לא חוקית, להעביר – להוציא מישראל את הכסף, את הכספים שהוא צבר לעצמו ואת הרכוש שהוא צבר לעצמו. ההצעה הזאת היא גזירה בלתי אפשרית, והיא גזירה בלתי אפשרית בכמה רמות. קודם כול, היא תוביל להחמרה במצבם של האנשים האלה, זה ברור. היא פוגעת בזכויות יסוד שלהם. היא פוגעת בזכות היסוד שלהם, שמוקנית לכל אדם, על-פי החוקים שלנו, של חופש קניין, והיא פוגעת בזכות הזאת בצורה לא מידתית, שאיננה תואמת את ערכיה של מדינת ישראל. לכן אני אומר כאן, מעל במת הכנסת, אף שהדיון בכנסת איננו דיון משפטי, אלא דיון ציבורי ועקרוני, אני אומר שלי יש ספק גדול, ספק כבד, בעצם חוקיותה של הצעת החוק הזאת שאנחנו מתבקשים לאשר היום בקריאה שנייה ושלישית. עמיתי חברי הכנסת, אם כן, עניינה של הצעת החוק הזאת לחסום את היכולת של אותם מבקשי מקלט, אריתריאים וסודאנים ברובם המכריע, שאינם מורחקים מישראל ושאי-אפשר, שאסור להרחיק אותם מישראל, שממשלת ישראל, כמו שרק השבוע למדנו שוב בבג"ץ, ממשלת ישראל אפילו לא בוחנת ברצינות את בקשות המקלט שלהם, לא של האריתריאים ולא של הסודאנים. הצעת החוק מבקשת לחסום את היכולת שלהם להוציא כספים, או להוציא רכוש, מישראל, גם את היכולת שלהם להוציא כספים ולהוציא רכוש כאשר הם כבר רוצים לעזוב את הארץ. מה הרציונל של הצעת החוק? הרציונל של הצעת החוק הוא שכביכול כל אותם אנשים באים לארץ כדי – יש להם תמריצים כלכליים, כי זה כדאי להם, וזה כאילו המנגנון שיחסום את כניסתם של מבקשי המקלט לישראל. אז הממשלה מדברת כאן בשני קולות, כי אותה ממשלה שאומרת לנו את הדבר הזה אומרת לנו גם שבשביל זה היא השקיעה מאות מיליוני שקלים בהקמתה של חומה גבוהה במיוחד בגבולות הדרום של ישראל, חומה שחסמה לחלוטין את אפשרויות הכניסה לישראל. אתם מתגאים בזה. אז אם חסמתם את הכניסה, במה אתם נלחמים בדיוק? אם חסמתם את הכניסה, מנעתם את התמריץ, אז על מה אתם נלחמים? אם השקעתם כל כך הרבה כספים בבניית חומה כל כך גבוהה וכל כך משמעותית לאורך כל הגבול הדרומי, אז חסמתם את הכניסה, אז הצלחתם, אז למה אתם בעצם צריכים בכלל את המנגנון הזה? התכלית של הצעת החוק, אדוני היושב-ראש, לטעמי, לחלוטין איננה מתגשמת. אם המטרה של הצעת החוק היא לעודד יציאה של אותם מבקשי חיים, של אותם מבקשי מקלט, של אותם פליטים, שנמצאים בישראל, לעודד יציאה שלהם מישראל, אז אתם משיגים בדיוק את המטרה ההפוכה. ההגבלות שאתם מטילים על הוצאת כספים ורכוש גם בעת היציאה מישראל הן חתירה מובהקת מתחת לתכלית ומתחת למטרה, שהאנשים האלה ירצו בסופו של דבר לעזוב את ישראל. אתם לא מאפשרים להם לעזוב את ישראל עם הכסף שהם חסכו, אם הם הצליחו לחסוך כסף. אתם לא מאפשרים להם לקחת מישראל את הרכוש שהם צברו. אתם לא רוצים שהם יעזבו את ישראל, כי אחרת הייתם מאפשרים להם לעשות את זה. החוק, גברתי היושבת-ראש, מתעלם לחלוטין ממציאות שקיימת בשטח, ושרק מי שמנותק לגמרי מהמציאות יכול להתעלם ממנה. אנחנו כבר היום נמצאים במצב שבו יש בנקים עברייניים שדרכם ובאמצעותם בין היתר גם מבקשי חיים מאפריקה, וגם אחרים, מעבירים כספים לחוץ-לארץ. אתם בעצם בהצעת החוק הזאת הרי לא תמנעו מאנשים להשיג את אותם כספים שהם משיגים, והם גם לא יתרמו אותם מרצונם לקופת המדינה. אתם בעצם הופכים את כל התחום הזה, את כולו, לתחום עברייני. אתם, בהצעת החוק הזאת, יוצרים, בדיוק כמו חוק היובש בארצות-הברית, מערכת שתהיה מערכת בנקאית מקבילה, עבריינית, של שוק שחור, שדרכה אותם אנשים שיש להם כסף וירצו להעביר את הכסף הזה לחוץ-לארץ יעבירו אותו לחוץ-לארץ. אם המטרה היא לצמצם עבריינות, אז החוק הזה הוא דרך המלך של תגבור העבריינות. ומה שבעצם נותר, כאשר אנחנו שוללים את המטרה של ההרתעה, כי אמרנו, אין צורך בהרתעה, בניתם חומה; אם אנחנו שוללים את המטרה של עידוד היציאה, כי אנחנו אומרים בדיוק ההפך, אתם מונעים יציאה – לא רק שאתם לא מעודדים יציאה, אתם מונעים יציאה של האנשים האלה מישראל. אם המטרה הייתה להיאבק בעבריינות – הראיתי, החוק הזה מחזק עבריינות, מעודד עבריינות, יוצר בנקאות עבריינית, מערכת של בנקאות עבריינית. אז מה נותר לנו? מה שנותר לנו מהצעת החוק הזאת זה שלילת הזכות של אדם, שברוב המקרים, כמו שאמרתי, אין שום אפשרות או כוונה או זכות להרחיקו מישראל, לסייע לקרוביו, לסייע לעתים למי שמטפל בילדים שלו, או בהורים החולים שלו, בכסף המועט שהוא הצליח להרוויח מעמל כפיו. אמרתי, זו פגיעה בזכות הקניין, באוטונומיה של אותם מבקשי מקלט. אבל, עמיתי חברי הכנסת, זה קודם כול פגיעה באנושיות שלנו, בנורמות שלנו, בהתייחסות שלנו לעצמנו. אנחנו לא רק מדברים על התעללות באנשים אחרים – אנחנו מדברים על התנכרות מוחלטת לכל הציוויים המוסריים הבסיסיים ביותר של התייחסות לאנשים שהם פליטים ומבקשי מקלט. הדבר הזה הוא חמור ומסוכן מכיוון שהוא פוגע בכל נורמה מוסרית. אנחנו פוגעים בנורמה המוסרית הזאת גם – וזה כואב במיוחד לומר את זה – כמי שבעצמנו הרי היינו פליטים ומבקשי מקלט לאורך המאה ה-20. אנחנו היינו אלה שבמאה ה-20 ברחנו על נפשנו – הורינו, דודינו – מכל מיני ארצות. ואנחנו היינו מבקשי מקלט בכל מיני מקומות בעולם. ואנחנו באנו, בצדק, בביקורת על אלה שלא נתנו לנו התייחסות אנושית ולא נתנו לנו יכולת לחיות במקומות שאליהם הגענו. יותר מזה, גברתי היושבת-ראש, את בוודאי מכירה היטב את המקורות שלנו. אין ציווי שחוזר יותר פעמים בתורה שלנו מאשר החובה שלנו לאהוב כמונו את הגר שגר בשערינו. וה"גר", לא בלשון "מי שהתגייר", אלא מי שאיננו יהודי, מי שאיננו בן עמנו ושחי אתנו, שנמצא אתנו. איפה המחויבות שלנו לנורמות האנושיות? איפה המחויבות שלנו לנורמות היהודיות? איפה המחויבות שלנו לנורמות של המשפט הבין-לאומי? יש אמנה לגבי פליטים. אנחנו היינו מיוזמי האמנה בדבר מעמדם של פליטים. ישראל הייתה אחת מהחותמות הראשונות על האמנה בדבר מעמדם של פליטים. אנחנו היינו מיוזמי האמנה בדבר מעמדם של פליטים שבעצם נוצרה בעקבות השואה של יהודי אירופה ומלחמת העולם השנייה. לאן נעלמו כל הדברים האלה במהלך הדרך? עמיתי חברי הכנסת, התוצאה של החקיקה הבלתי-אנושית הזאת לא תהיה הפסקה של העברה של כספים לחוץ-לארץ, אלא פיתוח של שוק עברייני ונצלני של העברות כספים בלתי חוקיות תמורת דמי תיווך מופקעים, פגיעה קשה בשכרם וגנבה של שכרם של אותם מבקשי מקלט על-ידי ספסרים ועל-ידי גורמים נצלניים אחרים. הצעת החוק הזאת במקורה עסקה באיסור על הוצאת כספים מישראל. אבל בעת הדיונים בהצעה הממשלה ביקשה גם לאסור הוצאת רכוש. וכאן אנחנו מגיעים לבעיה נוספת על כל הבעיות שתיארתי עד עכשיו. הטעם המעשי לדבר הזה הוא הניסיון של רשות האוכלוסין וההגירה להשתחרר מהחובה שלה לטפל באותו ציוד רב שמבקשי מקלט ופליטים שגורשו השאירו אחריהם. אז במקום, לפחות, לאחר שאנשים מגורשים – ולפעמים במקרים רבים לא יכולים לקחת אתם את הציוד לטיסה – במקום שישלחו את הציוד הזה, את הרכוש הזה אחריהם – כמו שאגב היה בעבר, ורשות האוכלוסין וההגירה בעבר גם התחייבה לשלוח את הרכוש אחריהם – עכשיו החליטו פשוט לחלט גם את הרכוש הזה יחד עם הכספים. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לעבור בקצרה על ההסתייגויות העיקריות שלנו בחוק שהן הסתייגויות מאוד ענייניות. אנחנו מנסים להפוך את החוק הזה לחוק רע פחות: אנחנו מנסים לגרום לכך שלפחות מי שהגיש בקשה למעמד פליט או מי שהודיע לנציבות האו"ם לפליטים על כוונה להגיש בקשה לפליט – כי ישראל הרי לא מקבלת את הבקשות למעמד פליט בכלל לגבי אריתריאים וסודאנים – על אלה, למשל, החוק הזה לא יחול. אתם רוצים לפגוע בפליטים? אתם אומרים שאתם לא רוצים לפגוע בפליטים, אז בואו נחריג אותם מהחוק הזה. אנחנו דורשים בהסתייגויות שלנו, למשל, לאפשר לאותם אנשים שמעקלים להם את הרכוש הזדמנות לטעון את הטענות שלהם. אפילו זה אין בחוק. לא מאפשרים לאנשים להשמיע את טענותיהם, לא מאפשרים להם את יומם בדין לפני שמחלטים את הרכוש שלהם, הזדמנות לטיעון, מנגנוני בקרה בסיסיים על אותה פעולה קשה וקיצונית של החרמת רכוש שנעשית על-ידי הממונה על ביקורת הגבולות. אני מציע לכם, עמיתי חברי הכנסת, לקרוא בתשומת לב את ההסתייגויות שאנחנו הצענו, ולא להצביע בהינף יד על הצעת החוק הממשלתית כפי שהיא באה לפניכם. אני גם רוצה לציין, גברתי היושבת-ראש, שגם חברי כנסת ממפלגות שונות שהשתתפו בדיונים בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ולא מסכימים עם עמדותי בסוגיות הכלליות שאני הצגתי כאן קודם, הביעו ספקות מאוד קשים, מאוד כבדים ומאוד רציניים ומאוד אמיתיים לגבי המנגנונים הדרקוניים שהצעת החוק הזאת מציעה. חבר הכנסת דוד אזולאי, חבר הכנסת אורי מקלב מיהדות התורה – חברי כנסת שבאמת ניסו לגשת לסוגיה הזאת מעבר לשאלות הכלליות של הוויכוח, מה עושים עם אותם מבקשי מקלט מאפריקה; ניסו לגשת לסוגיות האלה בצורה עניינית ולבדוק את המנגנונים באופן אובייקטיבי ושקט, לשחרר את הדיון שלנו מאותה אווירה של התלהמות שמקדשת את כל האמצעים בדרך המטרה הפסולה של אותה מלחמה במבקשי חיים באפריקה. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת חנין, בבקשה, נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים, גברתי. אני רק רוצה להגיד משפט אחד על החוק השני שגם אותו כרכו לנו בכפיפה אחת עם החוק הזה, וזה גם החיבור לאיסור הלבנת הון, שזה פשוט לעשות פלסתר את כל המנגנונים שאנחנו אימצנו בכנסת למאבק בהלבנת הון. אנחנו בכנסת, אחרי הרבה התלבטויות, אישרנו מנגנונים מיוחדים כדי להיאבק בתופעה מיוחדת ספציפית של הלבנת הון. מה הקשר בין זה לבין אותם מבקשי מקלט מאפריקה? איך אתם משתמשים במנגנונים שנועדו למטרה המיוחדת של הלבנת הון? אתם עושים שימוש לרעה בכלים של החקיקה – אין מילה אחרת. אתם פוגעים בתכלית החקיקה. מה שאישרנו נגד הלבנת הון אנחנו לא יכולים עכשיו להרחיב לכל מיני דברים אחרים פשוט כי הקואליציה החליטה שזה מתאים לה ברגע הזה. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע להתנגד לחוק הזה; אבל גם במידה שהוא עובר – לאמץ את כל ההסתייגויות שלנו, של חברי ממרצ, של חברי ש"ס, יהדות התורה והחברים האחרים, כדי שהחוק הזה יהיה קצת פחות זוועתי ממה שהבאתם לנו. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת תמר זנדברג. עד שחברת הכנסת זנדברג עולה אני מבקשת לומר משהו לחברי חברי הכנסת. כשאני יושבת פה למעלה – אני באמת לא רוצה לצאת צדקנית – זה נראה מאוד לא נעים. אחד מהחברים שלנו מדבר, ואנשים עומדים עם הגב אליו ומדברים בטלפון. זה בית-המחוקקים של ישראל. מי שלא מתאים לו עכשיו, יכול לצאת החוצה. אני נשמעת כמו מורה. תודה רבה. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת בראש, תודה רבה, חברי חברות וחברי הכנסת, אנחנו מקיימות כאן דיון משולב בשני חוקים שלכאורה הנושא שלהם קשור, אבל התוכן של החוקים עצמם לאו דווקא קשור – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> "מקיימות" זה רק נשים, או שזה שימוש חדש בשפה? <תמר זנדברג (מרצ):> אם הייתי מדברת בלשון זכר היית שואל למה הנשים לא כלולות בשפה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא הייתי שואל. בסדר, אני בעדך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. נדמה לי שמעל שני החוקים האלה אפשר לשים כותרת אחת: חוקי הרצחת וגם ירשת וגם כלאת. יש משהו משותף לשתי הצעות החוק האלה. שתי הצעות החוק טוענות – או שמענו בטיעוני נימוקי הפתיחה ובטיעוני הממשלה – שהן עוסקות במהגרי עבודה. אבל בפועל וכפי שעולה מנוסח הצעות החוק עצמן, הצעות החוק האלה עוסקות במבקשי מקלט. מדוע? מכיוון שהרי מהגרי עבודה, לרבות מהגרי עבודה לא חוקיים שלא נושאים רישיונות, שמאבדים את הרישיונות שלהם בדרך זאת או אחרת – הם נכלאים במשמורת ומורחקים מישראל. כאן מדובר במה שנקרא "מסתננים", כלומר, אנשים זרים שנכנסים לישראל באופן לא חוקי, ובמבקשי מקלט, שבגלל מדיניות שאימצה ממשלת ישראל – שלא מרצונה, דרך אגב – מדיניות שהיא התחייבה עליה בבג"ץ, מדיניות שנקראת אי-הרחקה, אותם זרים נמצאים כאן ואפילו רשאים לעבוד. ועכשיו, מה מבקשות שתי הצעות החוק האלה לעשות? ההצעה הראשונה, מה שנקרא חוק המסתננים או חוק ההסתננות, מבקשת להכניס את האנשים האלה לכלא בפרוצדורה שאנחנו מכירים ממקומות אחרים בתור מה שנקרא מעצר מינהלי ללא משפט, ללא אפשרות להגן על עצמם, באופן שהוא כמובן לא דמוקרטי. הוא מאוד חריף, הוא מאוד לא מידתי – כשהיה אפשר אולי לחשוב שאמצעי כל כך חריף הוא מידתי אל מול שטף נוראי של כניסה לישראל, שכולם מסכימים שכבר לא קיים בגלל הגדר. אז את זה נשים את זה רגע בצד. הצעת החוק השנייה מבקשת לעשות עוד דבר חמור ביותר, והוא לגנוב את כספם ואפילו את רכושם של אנשים שנמצאים כאן, והם כאמור מבקשי מקלט, כלומר אנשים שנסו על נפשם והגיעו לישראל בנסיבות קשות וחמורות. ואת כל זה, את כל הדברים החמורים האלה, מדינת ישראל מבקשת לעשות בעודה נאחזת כמעט בכוח, כמעט בצורה נואשת, בהתעקשותה שלא לאמץ מדיניות הגירה כוללת, שהרי מדינת ישראל – אנחנו יודעים שבמסגרת הגלובליזציה, שזה הרבה פעמים תנועה של הון, אבל הרבה פעמים גם תנועה של בני-אדם, גם מבקשי מקלט וגם מבקשי עבודה מגיעים למדינות כמו ישראל, שהיא מדינה מערבית, שהיא מדינה מפותחת. ומה שעושות הרבה מדינות בעולם – ודרך אגב, לאו דווקא – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת דרעי, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לאו דווקא מרצונן החופשי, באופן וולונטרי, אלא כתוצאה מאמנות שכל המדינות חתומות עליהן – היא אומרת כמה אנשים מבקשי עבודה המדינה יכולה לקלוט, וגם על-פי סקטורים, כמה מבקשי מקלט בכוחנו וביכולתנו לשאת במסגרת יכולתנו הכלכלית, החברתית וכו', וליתר לסרב. ואלה שנמצאים כאן גם בהחלט אפשר ואפילו נחוץ להעביר אותם תהליך של לגליזציה במקום מדיניות הדלת המסתובבת, שבמסגרתה אנחנו מתעמרים באנשים שכבר נמצאים כאן בעודנו מעניקים רישיונות מדי חודש בחודש למהגרי עבודה חדשים; פשוט להכשיר לעבודה את מבקשי המקלט שנמצאים כאן, שגם ככה מדינת ישראל התחייבה לבית-המשפט שלא להרחיק אותם וגם לתת להם לעבוד. כך שהמדיניות הזאת צועקת אבסורד מכל כיוון. אבל במקום זאת, כשנבחן את בקשות המקלט שישראל דנה בהן ואישרה, אז בכמה בקשות מקלט ישראל דנה בשנים האחרונות? אחת. וכמה בקשות מקלט אישרה ישראל בשנים האחרונות? אפס. כך שנדמה לי שהמספר הזה מעיד יותר מכול על הכוונה האמיתית שמאחורי הצעות החוק האלה, שבאמת אין דרך אחרת להגדיר אותן מאשר – הרצחת וגם ירשת וגם כלאת. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, קודם כול, הכנסת הזאת – או הייתי צריכה לומר הממשלה הזאת – מתעלה על עצמה ביוזמות החקיקה שהיא מביאה. אנחנו דנים בדיון משולב בשתי הצעות חוק: הצעת החוק למניעת הסתננות והצעת החוק לאיסור הלבנת הון. <היו"ר רות קלדרון:> סליחה שנייה, חברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת דרעי, אני רוצה לומר לך שבשבילי זה כמו ארון קודש פה. להפנות לו גב זה לא כבוד. <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים עכשיו בשילוב של שתי הצעות: הצעת חוק למניעת הסתננות והצעת חוק לאיסור הלבנת הון, והיה חסר לי רק גם השילוב של הצעת חוק או הפקודה למניעת טרור. עוד רגע גם את הפקודה למניעת טרור יביאו באותה הצעה. השתגעתם? זה מה שעושה חברה מתוקנת? לא מספיק שכולאים את מבקשי המקלט במתקן כליאה, כ-2,000 איש או קצת יותר נמצאים במתקן כליאה? זו אחת החרפות שמכתימות את ספר החוקים הישראלי שהכנסת הקודמת העבירה. אתמול בעתירה לבג"ץ כבר החליטו אולי להעביר אותם למדינה שלישית עלומה, כאילו מדובר באיזו סחורה עוברת לסוחר שרק מעבירים אותה מיד ליד או ממדינה למדינה. ועכשיו הכנסת מתבקשת לאשר הצעה נוספת שמספסרת בכסף של פליטים מבקשי מקלט. זה מה שעושה ממשלה מתוקנת? מעודדת ספסרות בשוק השחור בכספי מבקשי המקלט? לאן הגענו? איך התבהמנו באופן הזה? אנחנו מדינה שפליטים היינו, שאזרחיה פליטים היו. כך אנחנו מקבלים מבקשי מקלט? כולאים אותם, משפילים אותם, עוצרים אותם, אף אחד לא יודע מה קורה אתם שם בנגב, בדרום, ועכשיו גם מבקשים לחמוס את הכסף שהם הרוויחו ביושר, כסף שהם הרוויחו ביושר והם מבקשים להעביר לבני-המשפחה שלהם – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> העניין של הכסף, נכון – – – שהם לא יוכלו להוציא אותו החוצה. אף אחד לא לוקח את זה מהם. אם הם יצאו מכאן הם ייקחו את הכסף אתם. אז מי חומס את כספם? אז מי חומס את כספם? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <קריאה:> אפשר, אפשר, אפשר. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – אם הם עוזבים הם לוקחים את הכסף – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני אסביר לך מי חומס את כספם. אדוני השר, אני אסביר לך. אני אסביר לך. יש כאן שתי סוגיות, אדוני השר. קודם כול, זכותו של כל אדם להחליט איזה שימוש הוא עושה בכסף שלו ומתי. הם עובדים כאן מבוקר עד לילה בסכומים משפילים, בעבודות – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> רק שנייה, רגע. – – – בעבודות הכי בזויות. הם באו לכאן כי הם רוצים לכלכל את המשפחה שלהם שנשארה מאחור, ומחליטים – ומדינה מחליטה עבורם מתי ואיך הם יוציאו את הכסף? אנחנו הרי יודעים – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> לא, אבל האם הם באו בתור פליטים או באו כדי לכלכל את משפחתם? – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני אגיד לך בתור מה הם באו. הם באו כמבקשי מקלט. אבל אתה יודע למה אין מענה על השאלה שלך, השר שלום? כי אם היית שומע את הדברים של חברת הכנסת זנדברג – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא שמעת. אל תענה לי, תקשיב לי רגע. אחר כך. הממשלה הזאת – או הממשלות לדורותיהן, דרך אגב; אי-אפשר להפיל את זה על הממשלה הזאת – לא עושים בדיקה פרטנית של מבקשי מקלט. עושים מין האשמה קולקטיבית. כל אלה שהגיעו, הרי הם כולם מסתננים, הם כולם מהגרי עבודה. אף אחד לא חושב, אולי קורה משהו בדרום-סודאן, באריתריאה. אמרה חברת הכנסת זנדברג: מכל אלפי הבקשות, מכל אלפי הבקשות להכרה כפליטים, בקשה אחת הוכרה. בכלל לא בודקים אותם. יש כאן תחושה שמתייחסים לכולם כאל מסתננים, כולם רק באו לכאן, וכשכבר הם כבר הגיעו ונניח שהם הגיעו בדרך לא חוקית – והממשלה אפשרה להם להישאר כאן. הרי מה עשו אתם? זרקו אותם בדרום העיר, פיזרו אותם במקומות המוחלשים, והם עובדים בעבודה הכי בזויה שיש. עכשיו באה המדינה ואומרת להם: אתם עובדים. אנחנו מאפשרים לכם הרי לעבוד, אנחנו מאפשרים לכם לעבוד, אבל את הכסף שלכם – מה, אתם תחליטו עבור עצמכם? אנחנו נחליט עבורכם. איפה זה נשמע, אדוני השר? איך זה מתקבל על הדעת? עוד נקודה שאני רוצה להגיד לך, להסב אליה את תשומת לבך. חלק גדול מאותם אנשים שמבקשים להגיע לארץ עוברים דרך חתחתים. זה קשה, זה קשה להגיע לכאן. זה לא חוקי, אנחנו יודעים. זה קשה, וחלק מהם נעצרים, נאנסים, נחטפים, מוכים. אנשים רוצים לשחרר – להשתמש בכסף הזה ככופר כדי לשחרר את בני-המשפחה שלהם. מה אומרת להם המדינה? מה פתאום שתשחררו אותם? מה אכפת לנו מהם בכלל? הכסף שלכם נשאר כאן. אני אומרת, חברי חברי הכנסת, למה זה כל כך מטריד, ועוד השילוב הזה עם החוק לאיסור הלבנת הון? איך בכלל אפשר לשלב את הדברים האלה? למה אני כל כך מוטרדת? אנחנו רואים כאן תפיסה ממשלתית, מדיניות ממשלתית שהייתה אחראית לה גם הממשלה הקודמת, אבל שום דבר לא משתנה. הממשלה משתנה ואותה מדיניות ואותה חקיקה מחפירה, שלא מתחשבת בזכויות האדם של בני-האדם. גם אם הם מבקשי מקלט, גם אם הם פליטים, גם אם הם מהגרי עבודה, זכותם של אנשים, אחרי שהם כבר מרוויחים את הכסף הזה בדוחק, לעשות בכסף שלהם כרצונם, ולא שמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, נאורה – את כבשת הרש מבקשת לגזול מהם. תודה רבה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אני עדיין לא מצליח להבין מה גוזלים מהם. תסבירו לי, מה גוזלים מהם? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> לא לוקחים מהם את הכסף. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה סוג חדש של רווחים כלואים. הפוך על הפוך. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, זה זמן דיבור של סגן השר מיקי לוי. תודה. נכבדי השר שלום, נכבדי השר שלום, אתם מפריעים לסגן השר מיקי לוי. אני מבקש, זה לא דיון פרטי. חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת זחאלקה. בבקשה, הסתייגות של סגן השר. תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להביא בפניכם את ההסתייגות הבאה: בפסקה (1) בסעיף 7א סעיף קטן (ג)(4) המוצע, במקום "שר האוצר, בהסכמת השר לביטחון הפנים" יבוא "שר הפנים, בהסכמת השר לביטחון הפנים ובהתייעצות עם שר האוצר". לסיכום הנושא, כדי שנפשט את מה שאמרתי, אני מבקש לקבל את ההסתייגות בסעיף 5(א): במקום "שר האוצר" יבוא "שר הפנים". זה הכול. להוריד את שר האוצר מהחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, סגן השר. תעלה להסתייג חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמה שתיתן לי, אני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, חמש דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> חמש דקות בלבד. חבל שחבר הכנסת – השר, סליחה – יצא, כי הייתי מסבירה לו, באמת, מה הבעיה עם כך שאנחנו אוסרים על אנשים להוציא את כספם, כאשר המטרה – לא, לא שר הפנים שאל את השאלות – כאשר המטרה העיקרית של החוק הייתה בעצם לעצור את מה שנקרא תופעת ההסתננות לתוך גבולות מדינת ישראל. אבל מכיוון שמאז שהתחילו בתהליך חקיקת החוק בעצם קמה הגדר, שעצרה את ההסתננות לחלוטין – אפשר לומר כי בחודש האחרון כוחות הביטחון הכניסו, על דעת עצמם, תשע נשים וילדים, כלומר באמת אין כבר מעבר בגבול, חוץ מבאמת בודדים שאותם כוחות הביטחון מחליטים להכניס. המטרה העיקרית של החוק, שזה בעצם למנוע את העובדה שמגיעים לכאן אנשים כדי – על-פי טענת הממשלה – לעבוד, המטרה הזאת בעצם התייתרה לחלוטין. עכשיו מדובר על אותם אנשים שכבר נמצאים פה. ומדובר פה בענישה, ולא בפתרון. ואנחנו חייבים להפסיק לשסות אוכלוסייה אחת בשנייה, כמו שאנחנו עושים כל הזמן; תושבי השכונות נגד המסתננים, הפליטים, מבקשי המקלט, כל אחד על-פי הגדרתו. 2,000 איש היום כלואים במדינת ישראל בבתי-כלא, ללא משפט, רק כי עברו את הגבול. רק כי נכנסו לגבולות מדינת ישראל, הם יושבים בכלא, על-פי החוק, לפחות שלוש שנים. מדובר בגברים, בנשים וילדים, שנמצאים בכלא. אני חושבת שרוב אזרחי ישראל לא יודעים את העובדות האלה, לא רואים את זה בעיניים, לא מבינים מה זה אומר. רובם אזרחי סודאן ואריתריאה, מדינות שעל-פי הודעת הממשלה עצמה אין אפשרות לגרש את אותם אנשים, את האזרחים, בשל הסכנה שנשקפת להם. היה דיון אתמול, עתירה שהוגשה נגד החוק בבג"ץ. אני הייתי שם. תשעה שופטים ישבו והקשו על נציגת המדינה ושאלו אותה שאלות ענייניות חשובות מאוד, ואני חייבת לומר שלא היו תשובות מספקות. קודם כול הם העלו את שאלת המידתיות; האם אדם שנכנס למדינה, כאשר – שוב – המדינה מכירה בכך שהיא לא יכולה גם לסלק אותו, ואין לאן לסלק אותו – האם זה מידתי לכלוא אותו ללא משפט לשלוש שנים? שאלו השופטים את באת-כוח המדינה, מה עלה בגורל אלה שגירשנו? האם מדינת ישראל עוקבת? בקשר עם האו"ם? בודקת בכלל מה גורל האנשים האלה, שאנחנו פשוט מגרשים מאתנו? והדבר החשוב ביותר, שאלו השופטים, האם נעשתה בדיקה פרטנית של בקשות המקלט? ואמרה באת-כוח המדינה: שלוש בקשות נדחו, אפס אושרו. אנחנו מדברים על 2,000 כלואים היום, שלא לדבר על 8,000 הבקשות האחרות שנמצאות במשרד הפנים. ואז התבשרנו על-ידי באת-כוח המדינה, שבעצם יש בשורה חדשה: יש מדינות שמוכנות לקלוט אותם; מדינות שמוכנות לקבל – מדינת יעד ושתי מדינות מעבר מוכנות לקבל. שאלתי – הקשיתי ושאלתי, האם אותם אנשים צריכים להסכים לצאת מפה? האם מגרשים אותם, או האם זה בהסכמה? אמרו לי, לא, זה בהסכמה. איזו הסכמה? ישאלו אותם, האם אתם רוצים להיכנס לכלא, או תחזרו למדינה שלכם. זאת לא הסכמה. מי שסיפר לי את זה אמר, זה כמו שאת לא מחליטה בבוקר לקום וללכת לעבודה. אני אגיד לכם את האמת, אני כן מחליטה בבוקר לקום וללכת לעבודה, אבל בכל מקרה, אני אדם חופשי, ואני יכולה לבחור אם כן או לא. אותם אנשים שאתה מציע להם או להיכנס לכלא או לחזור למדינה שסביר להניח שתפגע בשלומם, האופציות הן די – קצת קשה לדבר על חופש הפרט בעניין הזה. בסוף שנות ה-70 נקלטו בישראל מאות פליטים ממלחמת וייטנאם. בהוראת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הפליטים שוכנו ביישובים שונים בארץ, ובהמשך חלק מהם היגרו למדינות אחרות וחלק נשארו כאן וקיבלו סיוע בקליטה. היו אלה שר הקליטה דוד לוי וראש הממשלה בגין שנתנו להם, גם להגיע לכאן מלב ים, גם להשתלב בשוק התעסוקה ולהפוך לגורם מאוד חיובי בחברה הישראלית. אבל הכנסת האורחים של בגין ודוד לוי שדאגו לאותם פליטים מווייטנאם, הפכה במדינת ישראל של 2013 ליחס אכזרי, משפיל ומתנכר לפליטים שמתדפקים על שערינו כיום. אין לנו מנגנון מוסדר; אנחנו לא בודקים אם מדובר בפליטים, במבקשי מקלט; אנחנו מסיתים אוכלוסיות שלמות, מוחלשות, נגדם; אנחנו לא פותרים את בעיית תושבי השכונות כי אנחנו רוצים שהם ימשיכו לצעוק חמס, כדי שתהיה סיבה לסלק ולגרש מפה אנשים שבסך הכול ביקשו לקבל חיים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', להסתייג, ואחריו – חבר הכנסת אלי ישי. אם אתם רוצים שהוא ידבר, תקראו לו. חבר הכנסת אלי ישי לא מדבר? נכבדי, חמש דקות. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, תודה, חברים, אני רואה כאן איחוד של שתי הצעות חוק: חוק למניעת הסתננות וחוק איסור הלבנת הון. למען האמת, הרבה מהחברים דיברו על ערכים, ועל איך עם נרדף אמור להתייחס למסתננים, וכל הדברים האלה. בסדר. אני, ככלכלן, משך את תשומת לבי חוק איסור הלבנת הון. זה מעניין. הרי ההון השחור במדינה מסתובב מהצפון עד לדרום, וידוע. עכשיו, ידידנו שר האוצר, והצעת התקציב שמונחת, 2013–2014, גילתה את אמריקה; יש לה מאיפה ואיך להילחם בהון השחור – דרך המסתננים. המסכנים. עכשיו, אני באמת גיליתי שיש רזרבה תקציבית שלא ידענו עליה, שאמורה להיות מהכיסוי של חוק הלבנת הון. הרזרבה התקציבית הזאת – – <אילן גילאון (מרצ):> זה המיליארד של משרד הביטחון שמצאו ברזרבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – זה מאוד מעניין, כי כל הזמן אומרים: אל תדאגו, אל תדאגו, נעמוד ביעד הגירעון – 4.65%. עכשיו יש להם תשובה פחות או יותר איך עומדים ביעד הזה, ויש מקור. מצאו גורם, גורם שיכסה לנו את החלק מהגירעון הזה. צר לי מאוד שאני שומע את זה, אבל טוב לדעת. לעניין שהשר סילבן והחברים דיברו ביניהם, לגבי הכסף. אני שואל את עצמי, לפני שאני מתייחס לסוגיה הזאת – שאלתי את מיכל, ואת החברים, הם אינם כאן – אני שואל אתכם, אם המסתנן הזה היה דובר אנגלית, או שבדית, או נורבגית, איך היינו מתייחסים אליו? זה מעניין אותי. איך היינו מתייחסים אליו? קראתי סקר שהמבטא הנסבל ביותר על האוזן היהודית הצברית זה המבטא האנגלו-סקסי. זה מבטא שאפשר לחיות אתו. אבל ברגע שמדובר באפריקנים, שיש להם צבע עור שונה משלי, שבאים כל אחד עם הסיבה שלו, שזה ברח מגורלו, אני צריך לתת להם את היחס הזה. אני שואל את עצמי, ואת כל חברי הממשלה שנמצאים כאן, אם בכלל – אני מדבר במעמד שאין שר, אדוני היושב-ראש – אני שואל את עצמי – ואילן, אני שואל אותך, אילן, מה היה קורה אם המדינה הייתה קולטת 55,000–60,000 מסתננים, וקוראת להם פליטים? מה היה קורה? אני שואל, מה היה קורה? מה? אני קראתי, ואחרי שאני מסתכל, אני אומר לעצמי: הרי אתם, היהודים, עם ישראל, יש לי היסטוריה: כשאתה הולך לתורה – נכון, הרב אריה דרעי? הכנסת אורחים, איך היא אצל העם היהודי? אברהם אבינו, איך הוא בהכנסת אורחים? מצוין. אחד. עם נרדף, שסבל, עבר מעשים בלתי נסבלים; תראה, עוד סיבה. אמנת או"ם, חוקים בין-לאומיים שהמדינה חתומה עליהם, עוד סיבה. וכל הסיבות האלה לא מאפשרות לי להתייחס לאדם בדבר פשוט? הוא מבקש: תקבע את מעמדי. אפילו להתייחס אליו, מדיניות, לקבוע את מעמדו של האיש, האם הוא פליט, לא פליט, נרדף – אפילו את קביעת המדיניות הזאת אני לא מעניק. למה? למה? אני שואל, למה? למה היחס הזה לזר? האם הוא יחס לזר, או יחס כי אלו באו מאפריקה? אני שואל את עצמי את השאלה הזאת. מכאן אני פונה לחברים. אני יודע שזה חוק קואליציה, וחוק שיש – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רק תסכם, ידידי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הסכמה עליו. אבל אני שואל אתכם, ופונה לחברים: בואו נסתכל על עצמנו לפני שמצביעים על חוק כזה. אפשר לחיות בצורה אנושית בקליטת אנשים עד שנברר את מעמדם, לגבי הכסף שגבו בעמלם; עבדו יום ולילה בשביל הכסף הזה. לייעד אותו לכיסוי גירעונות זה לא תעודת כבוד, זה בושה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת אלי ישי – לא נמצא. חבר הכנסת יעקב מרגי – נמצא? לא נמצא. חבר הכנסת יצחק וקנין – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – סופר קולות, אז אנחנו נשמור לו את הזכות, אם הוא יבוא. הוא יכול להדליף תוצאות בינתיים? לא. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <אריה דרעי (ש"ס):> הוא יכול לדבר בשם כולם? הוא יכול לקבל את הכול? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא. <אריה דרעי (ש"ס):> יש נאום מוכן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת וקנין, אם ירצה, אחר כך ידבר, כי הוא במשימה לאומית. בבקשה, אדוני. חמש דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עשר דקות. אני מתקן. <נסים זאב (ש"ס):> – – יש מאמר: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. המשמעות, העכבר הוא לא הגנב, החור הפנוי שמאפשר לו לקחת ולגנוב, זו הבעיה. אני רוצה להבין, כשנותנים לנו מוסר על הכנסת אורחים, ומזכירים לנו את העבדות שלנו במצרים, תגיד לי, אתה משווה את זה למה שקיים היום בפועל? הרי המסתננים האלה הם מסתננים בהגדרה של הסתננות. הם לא אותם המסכנים שאתה מכיר, שהיו נרדפים בארץ מוצאם ובאו למדינת ישראל. אני ישבתי בוועדות, שמעתי סקירות במשך שנתיים. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אילו הגדר הזאת לא הוקמה בזמן, והממשלה לא התעשתה בזמן ולא הקימה את הגדר הזאת, היום היינו רואים פה לפחות חצי מיליון אריתריאים, שלא יהיה פה ספק; התחילו להגיע בהמונים, במאסות של 200 ו-300 איש ליום. על איזה מסכנים אתם מדברים? על איזה נרדפים אתם מדברים? אנשים שהיו במצרים, לפי כל הסקרים, היו שם כמעט 2 מיליון בדרכם למדינת ישראל, זה רק עניין של זמן. ובסקירה האחרונה ששמעתי, לפני כמעט שנה, דיברו על 600,000 שהם בדרך למדינת ישראל, ששהו במצרים כבר שלוש, וארבע וחמש שנים. אז פתאום הם נרדפים? פתאום חייהם בסכנה? לא היה ולא נברא. זה בצד העובדתי. האם מדובר במסתננים או בדורשי עבודה? חד וחלק, מדובר בדורשי עבודה. האינטרס הכלכלי שלהם לבוא לכאן משתלם בכל מחיר, והעובדה היא שהם משלמים כופר נפש כדי להגיע לכאן. לא כי הם נרדפים; כי הם יודעים שפה הם ירוויחו עשרת מונים, הם מוכנים לשלם 4,000 דולר. ומי עשה פה את ההון השחור? השבטים הבדואיים בנגב, שעמדו משני עברי המתרס. משפחות שהיו מאחורי הגדר ולפני הגדר, לפני הגבול ואחרי הגבול, וכדי להגיע לתל-אביב היו צריכות לשלם תוספת של 2,000 דולר, ומי שהיה מגיע לאילת משלם פחות. זאת אומרת, היה תעריף לכל מסתנן שמגיע – האם הוא מגיע לאילת או מגיע לתל-אביב; לאילת – 2,000 דולר הוא מוכן לשלם, לתל-אביב – 4,000 דולר. ועשו פה הון תועפות במשך שנים, שלוש שנים. זה התחיל ב-2010, 2011, 2012. במהלך 2012, לקראת סוף שנת 2012 – וַתיעצר המגפה. אז היה פה איום, אני אומר לך, אדוני, מבחינה דמוגרפית, על מדינת ישראל, וזה נעצר. אז עכשיו באים ומדברים – איזו אכזריות של מדינת ישראל, הממשלה הזאת אין לה חמלה. אני לא בקואליציה, אני לא חייב לממשלה הזאת שום דבר, אבל לדבר בלי היגיון, בלי לדעת את העובדות? על זה אני חושב שצריך להיות קונסנזוס מבחינת חברי הכנסת, שצריכים להגן פה על המדיניות ועל ההחלטה בכל מה שקשור לעובדים זרים. אדוני היושב-ראש, תסתובב היום באילת, השוק השחור שם, איך הוא עובד, זה פשוט מבהיל. אנשים, תושבי המקום, הם מחוסרי עבודה, הם דורשי עבודה. הם הולכים לביטוח הלאומי, מחתימים שאין להם עבודה, מי שתופס את המסעדות, מי שתופס את מקומות העבודה שם, זה אותם המהגרים שהגיעו. אז אני לא מבין, ו"חי אחיך עמך", אבל לא במקומך. אתה רוצה לסייע, אתה רוצה לעזור, אדרבה, תעזור. אבל לא ייתכן שהתושבים, תושבי אילת שסובלים מהם, שפתאום הפכו להיות מחוסרי עבודה, והכנסת פתאום מלאה חמלה על אותם המסתננים הנרדפים כביכול. תאמינו לי שהם לא נרדפים, אף אחד לא רודף אותם, הם עושים כסף טוב, ומה בסך הכול החוק פה בא ואומר? כשהם יוצאים ממדינת ישראל הם צריכים דיווח. אדוני היושב-ראש, מי שרוצה להגיע היום לארצות-הברית, הוא לא עובר את הגיהינום כדי לקבל את ה"גרין קארד"? אנשים שיש להם כספים ומשקיעים בארצות-הברית, יש להם יכולות כלכליות, מה הם עוברים במשך שנים עד שהם מקבלים את ה"גרין קארד", את הכרטיס הזה כדי שיוכלו להיות חוקיים. ופה אנחנו רוצים לאפשר, כאילו מדינת ישראל היא מעל הכול בכול כול, היכולת שלנו אין למעלה ממנה. לא נשלה את עצמנו. ולכן השלמת הפאזל בנושא הזה, זה בשני מישורים. המישור האחד, נכון, זה העמדת הגדר. ואני חושב שיש עוד השלמה שם בקטע שגובל עם העיר אילת. אבל מאידך גיסא, צריך לדעת שמי שמעסיק עובד כזה, הוא בעצם גורם לכך שהוא נותן כוח לאותם המסתננים לבוא ולעבוד, ונותן להם מוטיבציה להמשיך להישאר במדינת ישראל. אבל ברגע שאתה מפסיק את העבודה, ואתה לא מאפשר להם, ויש ביקורת גם ביציאתם מהגבולות, הם עושים חשבון נפש, כי הם יודעים את האמת. כי אם באמת חייהם בסכנה, הם לא יצאו מפה, הם יעדיפו להישאר. אבל ברגע שהם יוצאים, הם יודעים שהם צריכים למסור את הדוח, וגם אני חושב שזוהי חשיפה כלפי המעביד. ברגע שאתה יודע את המקור של ההכנסה של אותו עובד, אתה גם יכול לדעת מי המעביד שלך. מבחינה עובדתית אני רוצה לומר, האנשים האלה, איך שהם הגיעו לארץ, כמעט כל חודש – והיה מדי חודש בחודשו, ומדי שבת בשבתו, הם שולחים את הכספים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. הכספים שהם מקבלים כאן ביום אחד, זה הרבה יותר ממה שהם מקבלים שם בחודש, ולכן כדאי להם להסתכן, כדאי להם לשלם כל כך הרבה כספים כדי שיישארו בתוך מדינת ישראל. לכן, אדוני היושב-ראש, די לנו להסתכל על עצמנו כמדינה אכזרית, כאנשים שלא מתחשבים. אני חושב שכל ההסתכלות הזאת נובעת מתוך חמלת יתר, רגישות יתר, שלפעמים הרגישות מעבירה אותנו על השכל הישר; הייתי מגדיר את זה חולי אפילו, כשיש רגישות יתר לזולת, ואתה לא מרחם על עצמך, כשאתה נפגע. אני כבר לא רוצה לדבר על כל הנזק שקורה בדרום תל-אביב, כל המסתננים שם שהפכו את חייהם של התושבים לגיהינום. אז אנא מכם, אל נא נעצום עיניים, צריכים להסתכל על המסתננים כפי שהם. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שר הפנים לשעבר אלי ישי בדק וחקר עשרות רבות של מקרים, והוא אמר לי בזמנו, אין מקרה אחד, מקרה אחד שבאמת היה בו הגדרה של פליט, כולם היו מסתננים, וכולם היו ושהו זמן רב במצרים. לכן, אם אנחנו רוצים לרחם, קודם כול לרחם על עצמנו, גם כשאנחנו לא מסוגלים להבין כל כך את הבעייתיות. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. אם אתם רואים שחבריכם לא נמצאים, אתם רשאים לקרוא להם, כדאי. חבר הכנסת וקנין, אני דילגתי עליך כי היית בספירה, אם תרצה לדבר שמור לך. בבקשה, נכבדי, עשר דקות לרשותך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אז נחזיק אתכם במתח כמה דקות, עד שהיושב-ראש ירשה לסגן יושב-ראש הכנסת להכריז תוצאות. אדוני היושב-ראש, יש פה שר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, יש פה סגן השר מיקי לוי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> סגן השר, מיקי לוי, אתה שר-על היום בשבילי, כל תחום אתה פה. אין מסור כמוך לממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הסופג, הסופג הלאומי. יש פה מעריצים, מיקי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני לא אקפיד על כך, שמכיוון שלא נמצא פה שר – אדוני היושב-ראש יחליט. הנה, שר החינוך נכנס פה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכבדי, אנחנו לא יכולנו להתחיל בלעדיך, אדוני שר החינוך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הנושא שבחוק שבעצם נדון היום במשולב עם שני דברים שונים – מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) ואיסור הלבנת הון, הוראות שעה. אדוני היושב בראש, אני רוצה להמשיך את אותו קו שחברי נסים זאב התחיל קודם לתאר. הרבה פעמים בכנסת עולים ותוקפים חוק של ממשלה או של חבר אחר שאנחנו לא מסכימים אתו, אנחנו יכולים להקצין אותו, ולהעביר אותו משחור ללבן, ולהציג את זה כמשהו שהוא תמיד אכזרי, הוא תמיד אנטי-אנושי, אנטי-הומניטרי. אבל, אדוני היושב-ראש, בוא נבחן באמת את הסוגיה הזאת של הסתננות שהייתה לצערנו בארבע-חמש השנים האחרונות, והיא גברה, והדוגמאות הן מן הסוג הזה: הגיעו לארץ, אדוני היושב-ראש, קבוצת תיירים, קבוצת צליינים. ואני במקרה אמון על אגודת ידידות עם אותה מדינה שהצליינים הגיעו ממנה. אני מקבל טלפון בוקר אחד, שקבוצה גדולה של אותם צליינים שהגיעו לארץ כתיירים תמימים, קיבלו ויזה זמנית להיכנס לישראל, הם החליטו יום אחד, כנראה בעצת גורם שרצה שהם יישארו פה, שיש להם אפשרות להכריז על עצמם כמבקשי מקלט מדיני. קבוצת תיירים, כמעט 50 איש התייצבו במשטרת הגבולות והכריזו על עצמם בסכנת נפשות, שאם יחזרו לאותה מדינה שהם באו ממנה צפויה להם סכנת מוות. הקבוצה הזאת, על-פי החוקים הליברליים שלנו כמדינת ישראל, שאנחנו חלילה לא נסכן אדם שמכריז על עצמו כבר-סכנה, מדינת ישראל החליטה שהם כולם הופכים תחת חסות של בדיקת הזכאות שלהם להכריז עליהם כפליטים, שהם בעצם זכאים לקבל את הגנת האו"ם. ואז, אדוני היושב-ראש, מה קרה? אני מקבל טלפון באותו בוקר מאותה מדינה, אותה מדינה שמשם הם באו, כי הם בעצם אותם תיירים שבאו הנה, הכפישו את אותה מדינה; קודם כול זה פגע בהם. נשיא אותה מדינה התקשר אלי ואמר לי, אדוני, אתה הנציג של קשרי ידידות בין שתי המדינות. האנשים האלה, אתם זכאים להעלות אותם למטוס מייד ולגרשם ממדינת ישראל. לא רק שהם רמאים ושקרנים, הם גם פוגעים במערכת היחסים שבינינו, כי הם בעצם כביכול מסכסכים בין שתי מדינות. מה קרה באותו בוקר? אותם תיירים שהכריזו על עצמם כבני-סכנה – מדינת ישראל אפילו לא ידעה איך לשלוט לפני שכל הצעדים האלה היו קיימים. זה היה לפני שנתיים-שלוש, עוד לא היו אז מחנות הסגר וכאלה דברים. התיירים האלה התפזרו בכל מיני מקומות בארץ. ועד היום – עד היום – הם נמצאים בארץ. אין להם שום סכנת חיים. הם לא פליטים. הם מסתנני עבודה לכל דבר, ומסתובבים בארץ ומחפשים עבודות מזדמנות כאלה או אחרות. מישהו יכול להגיד: טוב, מה קרה? אלו 50 אנשים. אדוני היושב-ראש, אלו לא 50 אנשים, מדובר פה במדיניות של קבוצות מאורגנות, שיש להן כנראה מדריכים שמלמדים אותם את כל השטיקים ואת כל הטריקים איך להישאר במדינת ישראל. ומה לעשות, עד ששר הפנים הקודם לא לקח על עצמו כמשימה לאומית, לבוא להילחם בתופעה – ואני מדבר על התופעה של המסתננים. חלילה לפגוע בפליט אחד שהיה בסכנת חיים. חלילה לפגוע במישהו שיכול היה לבוא ולהציג, בנתונים שהיו לו ביד, שהוא בסכנת חיים. ואני הדגשתי כרגע את הסיפור הזה של התיירים האלה, כי כך קרו כמה וכמה מקרים של אנשים שהגיעו לארץ באופן תמים, על-פי אישור ממדינת ישראל להיכנס לארץ. האנשים האלה הגיעו בסוף למצב שהם הפכו לא רק למסתננים – לא רק שהם הסתובבו בארץ ותפסו עבודות לא חוקיות כאלה או אחרות, הם בסוף גם פגמו במערכת היחסים בין שתי המדינות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אגב, זה פגע במאמץ שהיה בין שתי המדינות לבטל את הוויזות. אני יודע על איזו מדינה – וזה מאוד פגע. אני הייתי מעורב בזה בזמנו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נכון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זאת הייתה פגיעה אנושה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ואני מודיע לך שזה אכן פגע, כי אני הובלתי את אותו מהלך של פטור מוויזות לאותה מדינה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ואני אפילו לשר הפנים החדש גדעון סער, עוד לא – יש לי פרצוף לבוא ולבקש ממנו לחדש את אותה בקשה שלהם לפטור מוויזות? כי הם התנהגו בצורה שהם התנהגו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בגלל המקרה הזה, נכון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן, מה אני אומר? כל דבר אפשר להציג אותו בשחור ולבן, להגיד כמה אנחנו, מדינת ישראל, מדינה אכזרית, מדינה שלא מתחשבת במצבים הומניטריים כאלה או אחרים. רבותי, אנחנו לא כאלה. אנחנו לא מוכנים שהמדינה הזאת תהפוך למקלט למסתננים, לאנשים שבאים הנה בשביל לחפש עבודה, עבודה לא חוקית, עבודה במקום האנשים הישראלים שחיים במדינה הזאת ומגיע להם לעבוד. אבל בסוף שנגיד על כל דבר: זה לא יפה, איך אנחנו נראים בעולם? גם העולם לא עד כדי כך תמים היום, אדוני היושב-ראש. בוא ניכנס לאירופה, מה קורה? אם אנחנו נסתכל באירופה, באותן מדינות נאורות, הן היום נגד הסתננות אצלן; כמה הן מחמירות, כמה הן מקפידות, כמה הן לא נותנות, בעקבות הניסיון של הסתננויות אצלן, את אותם פטורים מוויזות, כמו שציפינו אנחנו לתת לכל מיני מדינות. אכן התופעה היא עולמית. אבל על עובדה אחת אנחנו יכולים כרגע להצביע: אם לפני שנה, לפני שנתיים – אדוני שר הפנים, אתה יודע את הנתון הזה יותר טוב מאתנו – חדרו לפה אלפים דרך הגבול הדרומי, היום אני מבין שרשות האוכלוסין פרסמה שבחודשים האחרונים זה עומד על מספרים בודדים של אנשים. כתוצאה ממה הם הפסיקו להיכנס לארץ? הרי הפיתוי והפיתיון עדיין עומדים. אבל המכשולים האלה, הן מכשולים פיזיים והן מכשולים משפטיים, שהצבנו מולם כמדינה, הדבר הזה מפריע להם ומונע מהם להיכנס לישראל. ולכן החוק שאנחנו מתבקשים היום לאשר בקריאה שנייה ושלישית, יש בו היגיון מסוים. אומרים לאנשים האלה, רבותי, אם אתם נמצאים פה בדין פליט, אז יש לכם זכות להיכנס בדין פליט. ויש לבחון את ההליכים של ההכרה בהם. ואני אומר, אני מסכים עם הטענה שאומרים, שההכרה בפליט נמשכת יותר מדי חודשים. הבירור נמשך יותר מדי חודשים. בשביל זה אנחנו כן צריכים כמדינה לשפר את ההליכים הנדרשים להכיר באדם אם הוא פליט או לא. אבל לגבי מסתננים שאין להם שום סיבה להיכנס לכאן באופן לא חוקי, כפי שהם עשו, אם אנחנו מציקים להם בהחרמת רכוש או בהחרמת כספים – הם, יש להם זכות מלאה לבוא ולטעון את טענותיהם. החוק הזה גם מאוזן בכך שמגיעים לבתי-משפט, ובית-המשפט יכול לבחון אם החרמה של כסף או של רכוש שהחרימו להם אכן נעשתה כדת וכדין. ואם לא, אז הרכוש יוחזר להם, וזה כתוב פה במפורש בחוק הזה. ולכן, בואו לא נהיה יפי נפש, מעבר לכך שבסוף, במקום להיות מדינה נאורה, נהפוך למדינה מזוכיסטית, ואנחנו בסוף נסבול מאותן תופעות שאף אחד בעולם כבר לא מוכן לסבול. אנחנו מדינה שפעם עשתה את זה – פעם עשינו את זה לכמות מסוימת של פליטים מווייטנאם. זה לא דומה. ראש הממשלה מנחם בגין, זכרו לברכה, מה שהוא עשה – הוא עשה את זה בחוכמה, במידתיות ובנסיבות מאוד מיוחדות. שאף אחד לא ילמד היום קטגוריה על ממשלת ישראל ועל מדינת ישראל כתוצאה מכך שהיום אנחנו לא פותחים את הדלתות שלנו בצורה חופשית לאלפים שנכנסו לפה. וברוך השם שאנחנו כבר שיפרנו את התופעה הזאת והגענו למצב שכמה – שפחות ופחות אנשים נכנסים. לכן אנחנו כאופוזיציה לא צריכים להצביע על כל דבר אוטומטית נגד. כשהחוק הוא טוב, וזה טוב וזה למען מדינת ישראל, למען עם ישראל, אנחנו תומכים בחוק הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש את חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תתייחס בסוף למסתייגים חברת הכנסת מירי רגב, ואחריה ישיב שר הפנים. בבקשה, אדוני, שבע דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, החלוקה בין המסתייגים שהסתייגו לחוק הזה היא לשניים – כאלה שחושבים שעושים את החוק הזה בצורה דרקונית מאוד, בצורה חמורה מאוד כלפי המסתננים במקום למצוא להם פתרונות אחרים, וכאלה שמסתייגים כי הם חושבים שמה שנעשה מול המסתננים נעשה בצורה לא מידתית. אני הסתייגתי מכיוון אחר. הכיוון הזה אומר, שאם אנחנו רוצים להגיע לאותה מטרה, שאנחנו נדרבן ויהיו לנו תמריצים כדי שהמסתננים יעזבו את הארץ – וכפי שאמר ראש הממשלה אתמול, וכפי שאמרה המדינה בתשובה לבג"ץ, כמעט אין מסתננים שהגיעו בחודש האחרון, או בחודש אפריל; מארבע ספרות זה ירד לספרה אחת, שלושה, ארבעה או חמישה שהסתננו לארץ בחודשים האחרונים. זה צריך להביא אותנו למחשבה אחרת בכל החשיבה לגבי שני החוקים, אבל ודאי וודאי לגבי החוק השני, שזה החוק של איסור הלבנת הון. רבותי, חברי חברי הכנסת, אנחנו יוצרים היום מצב בחוק הזה, שלא רק זה שלא יהיה שום תמריץ כדי שהמסתנן יעזוב את הארץ, אלא אנחנו נגרום לכך שהמסתנן יישאר בארץ. אני לא מכיר מסתנן אחד – ואני חושב שאין מישהו שיבוא ויגיד לי שאני טועה – שיש לו סכום כסף שהוא צבר בתוך כמה שנים שהוא היה, והוא עמל על זה, או שהוא השיג אותו בדרך לא דרך, והיום הוא צריך לצאת מהארץ ואנחנו נגיד לו: אדוני, אתה יכול להוציא סכום מוגבל, והוא יניח את הכסף הזה פה לפיקדון, ישים את זה בבנק עד לבירור ויעזוב את הארץ. אין יצור כזה, אין ברייה כזו. אנחנו היום נגרום לכך שאותם 60,000 או 80,000 מסתננים שאנחנו רוצים להביא אותם למצב שהם יעזבו את הארץ, הם יישארו בארץ. כי לא רק שלא יהיה להם דרבון אלא יהיה להם עיכוב. תהיה להם סיבה אמיתית וצודקת מבחינתם לא לעזוב את הארץ. במקום שאנחנו נעשה מאמצים ונדרבן אותם כדי שהם יצאו עם כספם, אנחנו מגבילים אותם היום בצורות חמורות מאוד. ואנחנו מגבילים את כל האפשרות שלהם להוציא את הכסף שלהם מהארץ – חושבים שאנחנו נגביל; אנחנו לא מגבילים. הם ימצאו דרכים אחרות, דרכים לא כשרות, דרכים שיעלו למסתננים יותר כסף, ויהיו לו עוד סיבה, וזמן, להישאר פה בארץ. ואנחנו שואלים: האם 4,000 שקל – 4,000 פלוס – שזה הסכום, לחודש, שזה הסכום שנותנים למסתנן לקחת אתו כשהוא יוצא מן הארץ, האם זה כל הסכום שאנחנו באמת מאמינים שיש לו? אנחנו הרי יודעים כמה אותם עובדים מרוויחים. הם עובדים בשתי משמרות, עובדים בעבודות נוספות. מרוויחים הרבה כסף, עובדים בעבודות שאף אחד לא רוצה אותן וחיים חיים מאוד מאוד מצומצמים. ועוד יכול להיות ששמים ידם בעוד מקומות, ואחרי זה אנחנו נרצה שהם יצאו מהארץ. רבותי, האם ראש הממשלה, שבא ואמר שאנחנו גאים בכך שאף אחד לא עזב, שאף אחד לא הסתנן לארץ – זו הייתה הסיבה המחייבת לשנות את החוק ולהגיד היום בחוק: אנחנו נקפיא את החוק לתקופה מסוימת, בואו נראה מה קורה עם המסתננים; אם מצאנו להם ארץ אחרת להביא אותם. אנחנו לא עושים את זה. אנשי המקצוע באו לוועדות, עוד בקדנציה הקודמת, באו והסבירו מדוע רוצים לעשות הגבלה על הסכומים שהמסתנן יכול להוציא מהארץ. עיקר הסברם היה שזה גורם מרתיע, שלאנשים לא יהיה כדאי לבוא ולהסתנן. ידוע שכל אלה, המסתננים, חירפו את נפשם, סיכנו את נפשם. על מה? על כך שהם יכולים להרוויח, לקבל עבודה פה בארץ ולפרנס או להעביר את הכספים למשפחתם, או שהם עצמם ייקחו את הכספים לארץ מוצאם, לארץ מולדתם. באים ואומרים, תשמע, אם אנחנו נערים עליהם קשיים ויהיה להם קשה להוציא את הכסף מהארץ, לא יהיו להם תמריצים ולא יהיה כדאי להם לבוא. אבל היום, כשאמרנו שהגבולות סגורים, מסיבות כאלה, בגלל החוק, בגלל הגדר, אנחנו אומרים לכל אלה שהם מוגבלים בהוצאת הכספים – במקום להגיד להם: קחו את הכסף ותלכו. אני יודע שיבואו כאלה ויגידו: תשמע, אם אנחנו נבוא, יבוא אחד וייקח את הכסף של כל החברים שלו והחברים שלו יישארו. אז אפשר להגביל, לא שכר המינימום במשק, אלא פעמיים שכר המינימום, שלוש פעמים, שלא יכול אדם להוציא. אבל אל תשים במיטת סדום, במידת סדום, סכומים שלא מספקים, סכומים שבטוח יביאו אותו להישאר בארץ, ואנחנו אומרים: בוא תעזוב, תמריץ לעזוב. זאת חוכמת חלם, זה חוק חלם, זה חוק לא ישים. עכשיו, נניח שאנחנו רוצים להשתמש בחוק הזה, ואנחנו אומרים, בסדר, אנחנו רוצים להגביל אותו. אבל להחיל על זה את חוק איסור הלבנת הון, חוק שצריך להיות במקרה של סמים, טרור, להשתמש בו במקרים הקיצוניים ביותר, למקרי משפחות פשע, לבוא להשתמש בו במקרים האלה? יש זילות בחוק הזה. ונבוא ונגיד, אנחנו נחכה חצי שנה, נראה איך עובד החוק ולאחר מכן אנחנו נשתמש בחוק. מה עושים? למה שלא נלמד ממדינות אחרות? אנחנו לא המדינה היחידה שצריכה להתמודד עם מסתננים. יש עוד מדינות. איך אמריקה מתמודדת בנושא הזה? אמריקה באה ואומרת למסתננים שלה: תוציאו את הכסף, כל הכסף שלכם, אבל תוציאו את זה דרכי, בדרך לגלית, דרך מקומות, דרך בנקים, דרך מקומות מסודרים. אנחנו נדע כמה אתם מוציאים, אנחנו נוכל לעקוב, ואם נראה סכומים לא סבירים, נדע. אבל לבוא ולהגיד, במידת סדום: שכר מינימום זה הדבר היחיד שהמסתנן יכול להוציא מן הארץ – אין בזה שום היגיון. אני יודע שמטרת החוק היא לדרבן, אני בטוח שהשר היוצא – והשר הנכנס רוצה להביא לכך. כולנו, בכל אופן מי שמדבר, רוצה להביא אותו. הדברים האלה, בכל מבחן שלא יהיה, הם לא יביאו אותו, מכיוון שבסופו של דבר טיבו של האדם גובר על כל הכדאיות. טיבו של האדם. לדאבוננו אנחנו גם חיים עם משפחות רבות, הסבים והאבות של הסבים שלנו חלקם נהרגו ונרצחו מפני שהם חסו על ממונם, מפני שהם חששו, הם לא רצו להפסיד את ממונם ונשארו בארצות שבסופו של דבר עשו בהם פוגרום, רצחו אותם, שחטו אותם, אם בארצות ערב ואם בארצות אירופה. מדוע הם לא עזבו? מכיוון שהם אמרו: לא, אנחנו לא נוכל לעזוב. היו דרכים; היו צריכים קצת להפסיד מזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לכן, מה שאני מציע – בכל אופן, בחוק איסור הלבנת הון יש אפשרות להמתין עם זה שנה, לא להשתמש בחוק, לראות איך החוק הראשון פועל. במידה שזה לא מדרבן וזה לא מספיק, ואנחנו נראה שהכספים מגיעים למקומות אחרים, אז להחיל גם את החוק השני. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. אני מבקש את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו תתייחס חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה, אדוני, חמש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בין השולחנות במליאה כולם מדברים מי נבחר לוועדות לבחירת שופטים וקאדים. אני לא אצהיר, אבל אני מברך, כי אני נותן את הכבוד הזה ליושב-ראש לעשות זאת. היה ניצחון גדול לאופוזיציה היום, וזה חשוב. בנושא שני החוקים האלה אני בא להביע עמדה עקרונית של סיעת בל"ד – אנחנו מתנגדים באופן עקרוני ומעשי לפגיעה בזכויות אדם באשר הוא אדם. אסור לפגוע בזכות קניין שלא למטרה ראויה לכלל הציבור, כאשר הפגיעה היא למטרת הפגיעה. פוגעים כאן בזכות הקניין של אדם, מונעים ממנו להעביר כסף, לא כדי לקחת את הכסף הזה לבנות בית-חולים או לעשות משהו טוב אלא כדי לפגוע בו, לאלץ אותו לעשות מעשה מסוים. גם ההגבלה על הוצאת כסף, של פעמיים שכר מינימום, גם היא פוגעת במספר גדול של אנשים, כאשר אנחנו יודעים שחלק גדול ממהגרי העבודה עובדים לפעמים שתי משמרות ביום ולאף אחד – גם בחוק לא ברור לאן ילך הכסף. אם יש לו יותר כסף מהכמות שמותר להעביר בזמן שהוא עוזב את הארץ, מה ייעשה בכסף הזה? מי ייקח אותו? האם זה ילך למשל לבניית התנחלויות, או שתעשה בו הממשלה הזאת את מעשיה הלא-ראויים? לכן, אנחנו מתנגדים התנגדות עקרונית לפגיעה בזכויות הקניין. אנו גם מתנגדים לפגיעה בזכויות משפטיות של אדם, כאשר החוק הזה מונע מהנפגע הליך משפטי הוגן, כמקובל לכל אזרח. עניין מהגרי העבודה עולה מדי פעם, והרבה פעמים אומרים לנו שהימצאותם של עובדים זרים בארץ פוגעת דווקא בציבור הערבי. אנחנו לא רואים שיש לפגוע בהם כדי לעשות טובה לעובד ערבי פוטנציאלי. הדרך הנכונה לטפל בעניין הזה היא השוואת תנאים של העובדים הזרים עם העובדים בישראל. הרי ידוע שאם היום עומדים בפני המעביד שני עובדים, אחד תושב הארץ ואחד מהגר עבודה, והוא צריך להוציא עליהם אותו סכום של כסף והם מנפיקים עבורו אותה עבודה, הוא לא יבחר בעובד הזר. למה הוא בוחר בעובד הזר? כי יותר זול לו. מה שצריך לעשות זה דווקא להעביר חקיקה שתמנע אפליית עובדים זרים בעניינים של שכר ותנאי עבודה. ככה נוציא את האפשרות ואת הפיתוי למעביד להעסיק עובד זר על חשבון העובד תושב הארץ, אם יהודי או ערבי. זאת הדרך הנכונה, דווקא לשפר את מצבם של העובדים הזרים ולא להרע אותו, במיוחד שהיום אין מהגרי עבודה חדשים. אני לא מכיר דרך ששומרת יותר על זכויות אדם מאשר הדרך שאני מציע. דווקא שמירה על זכויותיהם של העובדים הזרים היא לטובת כלל העובדים, ערבים ויהודים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – גם השר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את רוצה לעשות – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, בבקשה. מה זה, זה לובי להופעתו של השר בפני הכנסת? הוא לא זקוק לזה, תאמיני לי. כן, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, בבקשה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, כבוד השרים שנמצאים פה, שמעתי כבר לאורך הדיונים בוועדת הפנים את ההסתייגויות של החברים, שהם העלו כאן. אני חוזרת ואומרת שצריך לעשות הבחנה מאוד ברורה בין מסתננים לבין פליטים. צר לי שאנשים הגיוניים – ומבינים שמסתנני עבודה ומהגרי עבודה הם לא פליטים. את הפליטים נקלוט בכל מקום בארץ, גם בצפון תל-אביב, גם בכפר-שמריהו, לא רק בדרום תל-אביב, ולא רק בערד, ולא רק באילת. אבל את מהגרי העבודה נחזיר לארצות מוצאם. מהגרי עבודה באו לכאן כדי להרוויח כסף ולשלוח את הכסף למשפחות שלהם. אנחנו מדינה קטנה מכדי להכיל את כל אותם מהגרי עבודה שמגיעים למדינת ישראל. לכן, אני מציעה לכל אותם מתנגדים ולכל אותם אנשים שעלו ודיברו היום, שיסתובבו בדרום תל-אביב ויראו מה קורה עם נשים מבוגרות שאחרי השעה 17:00 חוששות ללכת ולהסתובב ברחובות, שנערות בגיל 16, 17 ו-13 לא מסוגלות להסתובב בנווה-שאנן, שזה המקום שבו הן נולדו. לכן אני אומרת: עניי עירך קודמים. התפקיד שלנו בראש ובראשונה הוא לשמור על האינטרס הציבורי של מדינת ישראל, לשמור על זכויותיהם של תושבי דרום תל-אביב, לשמור על זכויותיהם של אלה שמשלמים מסים, הולכים לצבא ועושים מילואים, ואחר כך להתחשב בכל האחרים. אני מבקשת מהמליאה לאשר את הצעת החוק, להצביע נגד ההסתייגויות, מלבד הסתייגות אחת, שהציג אותה סגן שר האוצר מיקי לוי – בעניין הזה אנחנו נצביע בעד ההסתייגות. כל שאר ההסתייגויות, אנחנו נצביע נגד, וכמובן נצביע בעד הצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירי רגב. אני מבקש מחבר הכנסת גדעון סער, שר הפנים, לעלות ולסכם את הדיון בהצעת החוק. <שר הפנים גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להתייחס בתמצית לכמה נקודות שעלו בדיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <שר הפנים גדעון סער:> את חבר הכנסת מקלב אני שומע כמה דיונים בנושא הזה. אני כל פעם שומע אותו טועה מחדש. אני מבין בהחלט את מה שאתה טוען. אין מגבלה על הוצאת כסף או על הוצאת רכוש שהמסתנן יכול להוציא, ולזה צריך להתייחס גם בהמשך. מכפלת שכר המינימום במספר חודשי השהייה היא סטנדרט שכדאי שתחשוב עליו. רוב המסתננים הבלתי-חוקיים – אלה הסכומים שהם משתכרים. ההנחה הזאת היא כאילו אין הוצאות בכלל, זאת אומרת, מה שמרוויחים, הכול נחסך, ויוצאים. אבל גם כאשר יש מחלוקת על כך, כל אחד ואחד יכול להוכיח שהכסף שייך לו כדין, גם אם הוא בא והרכוש שלו הרבה יותר גדול מזה. הליכה בדרך אחרת, המשמעות שלה היא הוצאה של כסף בידי מסתנן אחד עבור יותר מסתננים. כפי שאמרתי, הצעת החוק מניחה מעין, כביכול, כאילו הוא עבד כל הזמן ולא הוציא שום דבר, כל התקופה עבד וכדומה, ולכן, לפי דעתי, חבר הכנסת מקלב, אתה לא צודק בעניין הזה. אני רוצה להעמיד את חברי הכנסת – היו פה כמה חברי כנסת שאמרו, כאילו לוקחים, נוטלים, כספים מידי אותם מסתננים. אין בזה שמץ של אמת. לא לוקחים כסף מאף אחד. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר הפנים גדעון סער:> זה קורה פעם אחרי פעם, חברת הכנסת רוזין. אנחנו אחרי שבת של פרשת המרגלים. אל תוציאו דיבת הארץ רעה. <מיכל רוזין (מרצ):> אתם מוציאים את דיבת הארץ רעה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שר הפנים גדעון סער:> אל תוציאו דיבת הארץ רעה. <מיכל רוזין (מרצ):> בחוק הזה, הלא-אנושי והלא-מוסרי, אתם מוציאים את דיבתנו בעולם. ממש מקור לגאווה. <שר הפנים גדעון סער:> חברת הכנסת רוזין, הרי אתם התנגדתם גם להצעת החוק הקודמת. היום אתם באים וטוענים, ואתם אלופים בלהחזיק את המקל בשני קצותיו, ומה אמרתם? הייתם נגד החוק שעכשיו נדון בבג"ץ. היום אתם באים ואומרים: הנה, התופעה נבלמה. מדוע היא נבלמה? בין היתר משום שבמקום להיכנס מגבול סיני למרכזי הערים, היום נכנסים מגבול סיני ל"סהרונים". כך נבלמה התופעה. אבל בסופו של דבר מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה שגובלת ביבשת אפריקה. יש תופעה של כניסה בלתי חוקית למדינות מערביות רבות; אין מדינה מערבית שקל להיכנס אליה יותר מלמדינת ישראל. בהבדלים ברמת החיים בין יבשת אפריקה למדינת ישראל, האינסנטיב הוא ברור. אם לא תהיה התמודדות עם אותו תמריץ כלכלי להסתננות הבלתי-חוקית ולא נגלה נחישות בעניין הזה – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – מדינת ישראל לא תוכל לשמור על אופייה; ומזל שמדינת ישראל לא נמצאת בידיים שלכם, כי לא הייתם יודעים להגן על האינטרסים העמוקים ביותר של המדינה זאת. <אראל מרגלית (העבודה):> איי, בחייך. <שר הפנים גדעון סער:> בחיי, כן. זה לא רק בחיי, זה גם בחיי המדינה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני מקווה שאתה ישן טוב בלילה. <שר הפנים גדעון סער:> התמודדות עם התופעה של הסתננות בלתי חוקית ובהיקפים הללו דורשת אמצעים יוצאי דופן, ואנחנו ננקוט אמצעים יוצאי דופן כדי להגן על האינטרס הלאומי – ואני מזכיר: עם כל הסייגים שקיימים, עם החריג ההומניטרי, בהתחשב בזה שזה הוראת שעה – עד שאנחנו נדע שאנחנו עומדים על קרקע איתנה בהתמודדות עם תופעות שמדינות דמוקרטיות שלא נקטו אותם שילמו ומשלמות מחיר כבד ביותר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הפנים, חבר הכנסת גדעון סער. אנחנו נצביע על שני החוקים בנפרד ודאי, אף-על-פי שהתקיים דיון משולב. <בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, לוועדה לבחירת דיינים, לוועדת המינויים לקאדים ולוועדת המינויים לקאדים מד'הב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפני שנצביע, חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אנחנו רק נודיע את התוצאות כפי שנמסרו על-ידי ועדת הקלפי. זו גם הזדמנות להודות לחברי הכנסת יצחק וקנין, יוני שטבון, מיכל בירן וגילה גמליאל על כך שעזרו לנו במלאכה, וגם לעורכת-הדין ארבל אסטרחן ולמזכירת הכנסת על כך שליוו את הוועדה מבחינה מקצועית. להלן התוצאות: לבחירת שני נציגי הכנסת לוועדה לבחירה שופטים הצביעו 112 חברי כנסת. מספר הקולות הפסולים, כולל נמנעים – 1. לחבר הכנסת יצחק הרצוג – 78 קולות, לחבר הכנסת יצחק כהן – 65 קולות, לחבר הכנסת דוד רותם – 61 קולות. אם כן, נבחרו כנציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים חברי הכנסת הבאים: יצחק הרצוג ויצחק כהן. לבחירת שני נציגי הכנסת לוועדת המינויים לקאדים מד'הב, על-פי חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג–1962, הצביעו 112 חברי כנסת. מספר הקולות הפסולים – 7. חבר הכנסת חמד עמאר: בעד – 88, ונגד – 11. חבר הכנסת לשעבר מר מגלי והבה: בעד – 94, ונגד – 11. אם כן, נבחרו מגלי והבה וחמד עמאר. שני נציגי הכנסת לוועדה לבחירת דיינים – הצביעו 112 ואין קולות פסולים. חבר הכנסת אליהו ישי – 80 קולות, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – 70 קולות, חברת הכנסת מרב מיכאלי – 47 קולות. לפיכך, נבחרו לכהן כנציגי הכנסת בוועדה לבחירת דיינים חברי הכנסת הבאים: אליהו ישי ושולי מועלם-רפאלי. לבחירת שלושת נציגי הכנסת לוועדת המינויים לקאדים הצביעו 112. מספר הקולות הפסולים – 4. התוצאות הן: עפו אגבאריה – 39 קולות, מסעוד גנאים – 28 קולות, עיסאווי פריג' – 82 קולות, ראובן ריבלין – 94 קולות. אם כן, נבחרו לכהן כנציגי הכנסת בוועדת המינויים לקאדים חברי הכנסת הבאים: ראובן ריבלין, עיסאווי פריג' ועפו אגבאריה. אלה היו התוצאות של הבחירות. אנחנו מברכים ודאי את כל הזוכים, ומאחלים להם בהצלחה בעבודה שלהם. <הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013;> <הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כפי שאתם יודעים, ועל זה גם התקיים עכשיו הדיון, יש כמה הסתייגויות להצעת החוק. אנחנו קודם כול נצביע בקריאה שנייה על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013. אני לא שומע את עצמי אפילו. חבר הכנסת יצחק כהן, נא להפסיק עם החגיגות, לשבת ולהיות ערוך להצבעות. <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא חוגג. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לשם החוק אין הסתייגויות. לכן, אנחנו נצביע על שם החוק כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד שם החוק – 53 נגד – 23 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 53, מתנגדים – 23, ואין נמנעים. שם החוק אושר כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. לסעיף 1 קיימת הסתייגות של סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. להצביע, אדוני, נכון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי בעד ומי נגד הסתייגותו של סגן השר לוי? נא להצביע. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בעד. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 24 נמנעים – אין ההסתייגות של סגן שר האוצר מיקי לוי לסעיף 1 נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 47, 24 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגותו של סגן השר לוי לסעיף 1 התקבלה. חברי הכנסת, שימו לב, בסעיף 5(א), בעקבות קבלת ההסתייגות, אנחנו ודאי גם נצביע על הסעיף עם ההסתייגות, גם במקום "שר האוצר" יבוא "שר הפנים". זאת תוצאה של קבלת ההסתייגות. <מיכל בירן (העבודה):> לפרוטוקול, אם אפשר להוסיף – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מוסיף לפרוטוקול שחברת הכנסת בירן רצתה להצביע נגד. חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה – קבוצת סיעת חד"ש, וחברי הכנסת תמר זנדברג, זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין ועיסאווי פריג' – קבוצת סיעת מרצ. חברים, אתם מבקשים להצביע על ההסתייגויות? <דב חנין (חד"ש):> תגיד על מה. 2, 3, 4 – כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו, אם כן, מסירים. לא, לא מסירים. הסתייגויות 2, 3 ו-4, אנחנו מצביעים על כל הסתייגות בנפרד, ודאי, של קבוצת חד"ש וקבוצת מרצ. הסתייגות מס' 2 לסעיף 1, קבוצת חד"ש, קבוצת מרצ – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 48 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 26, אומנם 48 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 2 לא התקבלה. הסתייגות מס' 3 – מי בעד, מי נגד? של אותם חברי כנסת. נא להצביע. קבוצות חד"ש ומרצ, הסתייגות מס' 3 לסעיף 1. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 48 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 24, 48 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 3 לא התקבלה. הסתייגות מס' 4 לסעיף 1, קבוצת חד"ש, קבוצת מרצ – נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 24, 47 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 4 לא התקבלה. אדוני חבר הכנסת דב חנין, 5, 6, 7, 8, אתם מסירים. <דב חנין (חד"ש):> לא, אנחנו ממשיכים להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <דב חנין (חד"ש):> להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן להצביע. הסתייגות מס' 5, אותם חברי כנסת – מי בעד, מי נגד? נא להצביע על הסתייגות מס' 5 לסעיף 1. קבוצות חד"ש ומרצ, הסתייגות מס' 5. הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 24 בעד, 47 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 5 לא התקבלה. מס' 6, קבוצות חד"ש ומרצ, לאותו סעיף 1 – נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 24, 46 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות מס' 6 לא התקבלה. הסתייגות מס' 7, קבוצת חד"ש, קבוצת מרצ לסעיף 1 – נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 22 נגד – 48 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 22, 48 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 7 לא התקבלה. הסתייגות מס' 8 לסעיף 1, קבוצות חד"ש ומרצ – נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת חד"ש וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 24, 46 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 8 לא התקבלה. חברי הכנסת אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב, אברהם מיכאלי – קבוצת ש"ס; מסירים. <דוד אזולאי (ש"ס):> מסירים. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הסתייגות מס' 13, של קבוצת ש"ס, מוסרת. אין צורך להצביע. <דב חנין (חד"ש):> דילגת על 9, 10, 11, 12. יש לך עוד ארבע הסתייגויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני הודעתי כבר על כך שקבוצת ש"ס הסירה הסתייגות אבל קבוצת חד"ש מסתייגת. יש הסתייגות מס' 9 לסעיף 1. להצביע, אדוני? <דב חנין (חד"ש):> כן, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אתכם הסליחה. בבקשה, חברים. הסתייגות לסעיף 1 של קבוצת חד"ש – מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 22 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 22, 44 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 9 לא התקבלה. לחלופין, אנחנו מצביעים? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מצביעים לחלופין. קבוצת חד"ש לסעיף 1, מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 22 נגד – 48 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (9) של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 22, 48 מתנגדים, אין נמנעים. גם לחלופין של קבוצת חד"ש לסעיף 1 לא התקבלה. הסתייגות מס' 10 לסעיף 1, קבוצת חד"ש – מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 23, 47 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות מס' 10 לא התקבלה. מס' 11, חברים, לסעיף 1, קבוצת חד"ש – מי בעד, מי נגד? נא להצביע. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <איתן כבל (העבודה):> בטעות הוא הצביע נגד במקום בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יצחק הרצוג הודיע שטעה בהצבעה. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 48 נמנעים – אין ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 23, 48 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות 11 לסעיף 1 לא התקבלה. קבוצת חד"ש, הסתייגות מס' 12 לסעיף 1 – מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 21 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 21, 47 מתנגדים, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 12 לא התקבלה. כבר הודעתי על כך שהסתייגות מס' 13 של סיעת ש"ס הוסרה על-ידי המסתייגים ואין צורך להצביע. סליחה, חבר הכנסת חנין, אתה גם בהסתייגות הזאת. אתה מבקש להצביע? <דב חנין (חד"ש):> מסיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. מסיר. אם כן, לסעיף 2 אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על סעיף 1, כולל ההסתייגות שהתקבלה, ועל סעיף 2, שאין עליו הסתייגויות, בקריאה שנייה. מי בעד, מי נגד? נא להצביע. סעיף 1, כולל הסתייגות של מיקי לוי, וסעיף 2, שאין עליו הסתייגויות. הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–2, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 51 נגד – 22 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, וסעיף 2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 51, 22 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 1 ו-2 אושרו, כולל ההסתייגות של חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר. סעיף 3, קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש; להצביע על 14? <דב חנין (חד"ש):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. הסתייגות מס' 14 לסעיף 3, קבוצות חד"ש ומרצ – בבקשה, חברים; נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 49 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 3 לא נתקבלה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני צריכה לתקן את ההצבעה שלי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 23, 49 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 14 של מרצ וחד"ש לא התקבלה. אם כן, סעיף 3 וסעיף 4, ללא הסתייגויות – לסעיף 4 אין הסתייגויות – נא להצביע, קריאה שנייה, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 22 נמנעים – אין סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 51, 22 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 3 ו-4 אושרו כנוסח הוועדה. סעיף 5, קבוצת מרצ וקבוצת חד"ש, הסתייגות מס' 15, אנחנו מצביעים, חבר הכנסת דב חנין? <דב חנין (חד"ש):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. הסתייגות מס' 15 לסעיף 5 – נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת חד"ש לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 25 בעד, 46 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 15, של מרצ וחד"ש, לא התקבלה. ש"ס, להציע או מסירים? מסירים. הסתייגות מס' 16 הוסרה על-ידי חברי ש"ס שהסתייגו. אם כן, אנחנו מצביעים על סעיף 5. חברים, אני מזכיר שבסעיף 1 קיבלנו הסתייגות, היא חלה גם בסעיף 5, במקום "שר האוצר" יבוא "שר הפנים", ולכן אנחנו מצביעים על סעיף 5 כולל ההשלכות של ההסתייגות שהתקבלה בסעיף 1. סעיף 5 כולל ההסתייגות של סעיף 1. הצבעה מס' 23 בעד סעיף 5, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 23 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 51, 23 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 5 אושר כולל ההסתייגות של סעיף 1, שחלה גם על סעיף 5. אני קובע שהחוק אושר בקריאה שנייה כולל ההסתייגות שהתקבלה, של סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. מכיוון שהתקבלה ההסתייגות אני שואל את יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חברת הכנסת מירי רגב, האם אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה שלישית. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בהחלט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. חברי הכנסת, הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, קריאה שלישית. הצבעה מס' 24 בעד החוק – 50 נגד – 22 נמנעים – אין חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 50, 22 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה) אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות על החוק השני. אני רוצה לשאול את המסתייגים – סליחה, חברים, הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, הסתייגויות, חברים? מסירים את כל ההסתייגויות. לכן אנחנו נצביע בקריאה שנייה. הסירו כל חברי הכנסת, אף אחד לא הודיע אחרת, הסירו את ההסתייגויות שלהם, ולכן אנחנו נצביע על החוק, חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013. חבר הכנסת נחמן שי מסיר גם את ההסתייגות. כן, כולם. למען הסר ספק, הסרנו את כל ההסתייגויות. הצבעה בקריאה שנייה – מי בעד, מי נגד? כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 25 בעד סעיפים 1–3 – 48 נגד – 24 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 48, 24 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי אישרנו את חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה) בקריאה שנייה. ועוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 26 בעד החוק – 49 נגד – 23 נמנעים – אין חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 49 בעד, 23 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק איסור הלבנת הון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/760).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הנושא הבא שלנו בסדר-היום הוא הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את ההצעה סגן שר האוצר מיקי לוי; בבקשה, אדוני. שר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד יציג את הצעת החוק לקריאה ראשונה, בבקשה. לאחר מכן – יש רשימת דוברים. כבוד השר, בבקשה. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מונחת בפניכם הצעת חוק שמגדירה יעדי גירעון חדשים לשנים 2013–2014 ומגדילה את מגבלת ההוצאה הממשלתית לשנת 2013. בשנת 2012 הסתכם הגירעון התקציבי ב-4.2% מהתמ"ג, שזו דרך מצומצמת, או מצמצמת, לכנות חריגה של 20 מיליארד שקל מתקרת הגירעון הקבועה בחוק לאותה שנה. הפער בין הגירעון המתוכנן לשנת 2012 לבין הגירעון בפועל נבע רובו ככולו מזה שהמשק פשוט לא עמד בתחזית ההכנסות. הקושי לייצר תחזית עמידה בתקציב דו-שנתי הוא גם מובן, הוא גם אינהרנטי, וזו אחת הסיבות העיקריות לכך שהחלטתי לחזור, מייד בתקציב הבא, לשנת 2015, למתכונת תקציבית חד-שנתית. נוסף על האי-עמידה ביעדי ההכנסות קיבלה על עצמה הממשלה מחויבויות תקציביות רבות, שהצטרפו לגידול הטבעי בתקציב ולתיקוני חקיקה בעלי משמעות תקציבית שהתקבלו פה בכנסת. כפי שכולכם ודאי יודעים, לוחות הזמנים הפוליטיים הפכו את שנת 2013 לשנה תקציבית כמעט אבודה. מועד הבחירות לכנסת התשע-עשרה, משך הקמת הממשלה ולוחות הזמנים המצומצמים שנקבעו הותירו רק חמישה חודשים בשנת 2013 ליישום התוכנית הכלכלית, שתיושם במלואה בשנת 2014. התוכנית הכלכלית שתונח בשבוע הבא על שולחנה של הכנסת נועדה בראש ובראשונה להוציא את מדינת ישראל מהמשבר העמוק שבו אנחנו נמצאים. הגירעון המבני העצום שקיים היום במשק, בהיקף של 35 מיליארד שקל, חייב אותנו בריסון תקציבי ובשורה של צעדים קשים, הן במבנה ההכנסות, הן בצד ההוצאה. אני רוצה להדגיש שאם לא היינו עוצרים עכשיו את הסחף, הגירעון היה גדל וגדל וגדל, ומכיוון שהוא מבני היינו עלולים להגיע לקריסה. כדי שלא להשית על הציבור צעדים קשים עוד יותר וכדי להימנע מאי-עמידה במחויבויות המדינה, בחרנו בשנת הכספים 2013 לייצר מה שנקרא "קופסה". כלומר, להגדיל באופן חד-פעמי את סך ההוצאה התקציבית ב-6.5 מיליארד שקלים בשנת 2013 ולייצר התאמות ביעדי הגירעון לשנים 2013–2014. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת לקבוע, כי נוסף על הגידול המותר בהוצאה על-פי חוק תהיה הממשלה רשאית להגדיל את הוצאותיה באופן חד-פעמי בשנת הכספים 2013 בשיעור נוסף על השיעור הקבוע בחוק, שלא יעלה על 2.2% ביחס לסכום ההוצאה הממשלתית בשנת 2012. בנוסף, מוצע לשנות את מתווה הפחתת הגירעון התקציבי, כך שתקרת הגירעון לשנת 2013 תעמוד על 4.65% במקום 3%, ותקרת הגירעון לשנת הכספים 2014 תעמוד על 3% במקום 2.75%. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד. אם כן, חברי הכנסת, מדובר בקריאה ראשונה, לכן אנחנו עוברים לדיון, יש נרשמים. חבר הכנסת חנא סוייד – בבקשה, אדוני. אחריו – חברי הכנסת דב חנין, מרב מיכאלי, איתן כבל, איציק שמולי וכן הלאה. שלוש דקות לרשות כל דובר, נא להקפיד. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, תקרת גירעון של 4.6% מהתל"ג, או מהתמ"ג, המשמעות שלה היא גירעון של 46 מיליארד שקלים, כי אנחנו מדברים על משק, על תל"ג של כטריליון שקל, ו-4.65% זה בערך 46.5 מיליארד שקלים. זאת אומרת, הגירעון, למרות כל המכות וכל הקיצוצים שאמורים להיות מושתים על הציבור בתקציב החדש, עדיין, למרות הכול, ולמרות ההעלאה של המע"מ, וכפי שאמרתי, כל הקיצוצים, עדיין הגירעון הוא 46.5 מיליארד שקלים. כלומר, הממשלה תוציא 46.5 מיליארד שקלים יותר מההכנסות שהיא תכניס. זה אומר שיש כאן אבדון כללי, יש כאן חוסר חיזוי, שהיה בעבר, לגבי ההכנסות ממסים, כפי שהסביר כאן השר. ועוד מדברים שהמשק והכלכלה וניהול הכלכלה בישראל היו מן המצוינים והטובים ביותר – בעוד תחזית ההכנסות בתקציב המדינה לשנת 2012 הייתה בטעות של יותר מ-20 מיליארד שקלים. כלומר, לקופת המדינה נכנסו 20 מיליארד שקלים פחות מאשר התחזית. כלומר, אדוני סגן השר, מה שאתם מדברים כאן, מה שאתם מביאים כאן, כל האחוזים האלו, אתה יודע שהם עוברים רטרואקטיבית. אתה באמת יודע ובטוח מה הגודל של התמ"ג לשנה הבאה ואתה באמת יכול לצפות שזה 4.65%? הכול זה שליפות מהמותן. אני חושב שהניהול של המשק, הניהול של תקציב המדינה בשנה-שנתיים האחרונות היה ממש לא טוב, היה לא מקצועי. מה שאתם מביאים לנו כאן הוא ניסיון, הוא בעצם ניסיון לטפל בבעיות. לכן נשאלת השאלה עוד הפעם עכשיו, ביתר שאת: איפה הולך כל הכסף הזה? מהטריליון שקל האלו, איפה הולכים בערך 46.5 מיליארד שקל שהם בגירעון, ועוד הכספים, 20–30 מיליארד שקל, שאלו המכות שהורדתם על הציבור – אנחנו מדברים על הפרש של 100 מיליארד שקל, שאף אחד לא יודע איפה הם הלכו. לכן, זאת תוכנית, החוק הזה הוא חוק שהוא בעצם ירייה ללא כיוון בכלל. הוא פשוט מאוד על מנת לסדר מספרים על הנייר. אתם בטוחים שבסוף השנה המספרים האלו והסטטיסטיקות שייעשו יחטיאו את המטרה. לכן אין כל היגיון ואין כל הצדקה. זה בעצם, מה שנקרא, מוצצים מן האצבע מספרים סתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת. sic transit gloria mundi, כך חולפת תהילת עולם. כמה אנחנו שמענו בכנסת על שיפועים ועקרונות ומסגרות גירעון. הנה, מסתבר שהדברים האלה, שתיארו לנו אותם, אדוני היושב-ראש, כי הם נמצאים ממש שם, בארון הקודש, יחד עם הספרים, עטופים בפרוכת, הדברים הקדושים ביותר שבהם אי-אפשר לגעת ואסור לגעת כי אחרת אוי ואבוי, הכלכלה כולה תתפורר. אז הנה, הממשלה מחליטה להגדיל גירעון. אני, דרך אגב, חושב שזאת החלטה נכונה. אני חושב שזאת החלטה נכונה להגדיל את יעד הגירעון. לא רק בגלל המציאות הקונקרטית של, באמת, הבור התקציבי האדיר שאתם מצאתם. אגב, עובדתית – אנחנו לא מתווכחים על העובדות בכלל. אני אומר, גם ברמת העיקרון, גם תקציב גירעוני הוא תקציב שמדינה יכולה לעשות; היא יכולה לקבל החלטה כזאת בנסיבות מסוימות. יש לזה תועלות, יש לזה מחירים, אבל זה ממש לא כתוב בעשרת הדיברות. לא כתובים בעשרת הדיברות עקרונות של שיפור הגירעון וגם לא של מסגרת גירעון ואלה לא דברים שבקדושה. אז בואו את הדברים האלה קודם כול נזכור גם להבא, כי עוד יבואו ויספרו לנו את הסיפורים האלה על עקרונות קדושים ועל חוכמת כלכלה שכל מיני חכמי נסתר קבעו אותה. אני אומר את הדברים לא כמישהו שהוא חסיד של גירעון תקציבי. הסכנה הגדולה בגירעון תקציבי זה שכשאתה אחר כך צריך לכסות אותו, אתה מבצע בדיוק את הצעדים שאני מפחד מהם: של הקיצוצים החברתיים, של פגיעה בחלשים, של כל מיני מנגנונים שהולכים על פתרונות קלים ולא על הפתרונות הצודקים והנכונים. אני חושב שנכון לנהל ככל האפשר כלכלה מאוזנת. כלכלה מאוזנת אתה עושה על-ידי זה שאתה משקיע בהוצאות חברתיות. אתה משקיע את כספי המדינה בפיתוח החברה, בפיתוח הכלכלה, בחיזוק החינוך, בחיזוק הרווחה, בהגנת הסביבה. במקביל, אתה מגדיל את ההכנסות. הממשלה הזאת יצרה את הגירעון קודם כול לא באמצעות אותם צעדים חברתיים שהיא עשתה. היא עשתה את הגירעון קודם כול בהפחתת מסים, בהמשך של אותה מדיניות של הקלות על ההון הגדול וגם על בעלי ההון הבינוני. כל המדיניות של השיפוע היורד של מס החברות, הקטנת הכנסות המדינה ממסים, היא המקור האסטרטגי של הגירעון התקציבי. וכמובן, עמיתי חברי הכנסת, כשמנהלים מדיניות של מלחמה, כשמדי פעם, אחת לכמה שנים, מתנהלת מלחמה – שגם היא, כמו שאמר סגן שר האוצר לגבי תקציב 2013, אבל זה מה שעושים תמיד במצבי מלחמה, מכניסים את תקציב המלחמה לקופסה ואומרים: זה בקופסה, זה לא נחשב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון, ידידי. <דב חנין (חד"ש):> בסופו של דבר, הוצאות כאלה גורמות למתכונת הגירעונית שמדינת ישראל נמצאת בה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת חנין. חברת הכנסת מרב מיכאלי – לא נמצאת. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. אדוני, שלוש דקות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין שרים פה, שמת לב, אז אנחנו נוותר בשעה כזאת. אלא אם כן אתה רוצה להפסיק את הדיון ונחדש אותו בבוקר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה תובע שר? <איתן כבל (העבודה):> עזוב, אני לא תובע שום דבר. אם אנחנו כבר פה, אז כבר נגיד את זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מיקי, תפוס מנהיגות, תביא שר. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, יש שרים בפוטנציה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אתן לנציג הממשלה להגיע, ואם הוא יגיע אני אחדש לך את הזמן. <איתן כבל (העבודה):> לא משנה, יורשה לי. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמו שאמר חבר הכנסת דב חנין, עוד טבו נשבר. העניין, כפי שמובא היום על-ידי שר האוצר, או מה שנקרא שלישיית בב"ל – ביבי, בנט, לפיד – השלישייה שכל הזמן תפיסת העולם שלה היא בסך הכול תפיסת עולם, חבר הכנסת חנא סוייד, מאוד – עוברת כחוט השני בין שלושתם. כמה מילים, חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים לשעבר – – <קריאה:> – – – <איתן כבל (העבודה):> – – כמה מילים נשפכו סביב העניין הזה של תיאורי הזוועה, שאנחנו נדמה ליוון, נדמה לספרד. אוי ואבוי. היו פה ראש הממשלה ושר האוצר. ובקדנציה הקודמת, אני אומר לכם, היה סרט אימים אחד גדול. אז מה קרה, אדוני סגן השר מיקי לוי? מה קרה שבתוך זמן קצר החלטתם שזה בסדר? אני בעד, על-פי תפיסת העולם שלי, עם כל הבעייתיות שהציגו כאן חברי, כי בסוף מישהו צריך גם לשלם את זה, בסוף חוזרים לשלם את זה. מי אמור לשלם את זה? הציבור, בסופו של העניין. זאת לא איזו המצאה שהיא המצאת פלא, בסופו של עניין. אבל, הנקודה המרכזית שמצאתי לנכון בעניין הזה להעלות, איך דברים משתנים. זה מדהים, אדוני היושב-ראש, אם הייתה יוצאת לך הזכות לשבת כאן ולשמוע את הנאומים חוצבי הלהבות, איך כלכלת ישראל תקרוס, וכל מי שהעז, אדוני סגן שר האוצר, כל מי שהעז לכפור או לומר מילה, מהאופוזיציה כמו מהקואליציה, הוכרז כאויב הכלכלה. הוכרז כאויב הכלכלה. זאת תפיסה שהילכה כאן בעשור האחרון, בוודאי. מאתנו, מפלגת העבודה, ניסו – אני מסיים, אדוני היושב-ראש – ניסו לייצר כל מיני תהליכים אחרים, של קופסאות או פעולות כאלה שהמטרה שלהן היא אחת: גם כשאתה מקצץ ומכה, תן למשק את היכולת להניע את גלגליו, כי זה הדבר היחיד שאולי יחזיר את המשק לידי צמיחה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת כבל. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת באסל גטאס לאחר מכן. בבקשה, נכבדי, שלוש דקות. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני, כבוד סגן השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל, ברשותכם, במה שמספרים לנו בשנתיים וחצי האחרונות, אולי מאז המחאה החברתית, כאילו הייתה פה מנהיגות כלכלית יוצאת מגדר הרגיל; מנהיגות כלכלית שבשעה שכל העולם קורס, כל כלכלות העולם נמצאות במשבר, אנחנו התברכנו במנהיגות כלכלית מצוינת. ניחא, מחירי הדיור עלו ב-75% בחמש שנים; ניחא שהאי-שוויון גדל. לפחות הכלכלה נוהלה בצורה מצוינת. אבל אז קמנו בבוקר, אדוני היושב-ראש, וגילינו שבעצם אותה מנהיגות כבירה ואדירה השאירה אותנו עם גירעון של 42 מיליארד שקל. וזה אחרי כל הסיפורים על יעד הגירעון. אתם יודעים, אחד הדברים הכי נוקבים שאמרו לנו בזמן המחאה החברתית: ביעד הגירעון אסור לגעת. עכשיו, כדי שאף אחד לא יתבלבל, אני חושב שהיום אנחנו מדברים על המסגרת בדיון הזה, ואני חושב, אדוני סגן השר, שאתם עושים נכון במסגרת. על מע"מ, על עצם הגזירות אנחנו עוד נתווכח. אבל אני לא בעד לנהל מדיניות מופקרת שבה אומרים שהגירעון יכול לטוס לשמים, והעיקר לבזבז את הכסף בלי חשבון. אבל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שנייה, נכבדי. השר לנדאו, אני רק מציין שאנחנו צריכים נציג ממשלה בדיון. אז אם אתה עוזב, תדאג שיחליפו אותך, כי זה לא מכובד, וצריך לכבד את הדיון. <איציק שמולי (העבודה):> אבל אני מבקש – – – <שר התיירות עוזי לנדאו:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? <שר התיירות עוזי לנדאו:> אני עוד כאן. ברגע שאני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז בסדר. אוקיי, אוקיי. בבקשה, איציק. סליחה. <איציק שמולי (העבודה):> אבל, אדוני היושב-ראש, אני מבקש גם לציין את העובדה – את הזיגזג הזה, שבמשך שנתיים אומרים לנו שלגעת בגירעון זה בעצם צלם בהיכל, ואחרי כמה חודשים, כשמסתיימת המחאה, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו מקפיץ את הגירעון באחד השיעורים הגדולים ביותר שנראו כאן. אז כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, אני חושב שצריך למחוק את הדמגוגיה הזאת שמנסים לעשות לנו באופוזיציה, כאילו מפלגות הקואליציה מתנהלות באחריות, מדברות בשם האחריות הלאומית, ואנחנו באופוזיציה כאילו מציעים לצאת לרחוב ולחלק לאנשים כסף חינם. אז לא, אנחנו לא בעד גירעון גבוה, אנחנו בעד הוצאות גבוהות שבצדן יש גם הכנסות גבוהות. ואני רוצה, אדוני, סגן השר, אולי בפעם השביעית או השמינית, לבקש ממך: אם היה בכם אומץ, בעיקר על רקע הנתונים שפורסמו בשבוע שעבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – – משפט סיכום. <איציק שמולי (העבודה):> כן, אבל גנבת לי כמה שניות, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה צודק, אני אוסיף לך חצי דקה. צודק. <איציק שמולי (העבודה):> – – – בעיקר על רקע הנתונים שפורסמו בשבוע שעבר, של הביטוח לאומי. ואני טוען שאתם לא בחנתם את התקציב הזה לפי פריזמת האי-שוויון, רק לפי פריזמת כיסוי הגירעון. אם יש בכם אומץ והגינות, בואו נלך יחד – אני קורא לך שוב – קואליציה ואופוזיציה, ונשים גם יעדים חברתיים בחקיקה. אתה רואה, על היעדים הכלכליים אנחנו יכולים להסכים – להתווכח ולהסכים או לא להסכים, ויכול להיות שבסופו של דבר הממשלה הזאת, הממשלה הבאה, לא תעמוד ביעדים הכלכליים. אבל מותר, ואנחנו צריכים, זה החוב המוסרי שלנו לחברה, להעמיד גם יעדים חברתיים, שאפשר גם בהם לא לעמוד, אבל לפחות תהיה התכווננות לסגירת הפערים החברתיים ושיעור העוני, שהולך וגדל במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת שמולי. אני מבקש מחבר הכנסת באסל גטאס; ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי; ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אי-אפשר שלא להתייחס לדברי סגן השר מיקי לוי בתשובתו הקודמת, כשהוא ציטט את מנכ"ל ה-OECD, ולא אמר מאיפה ציטט אותו. כלומר, זה בשיחה בינו לבין יאיר לפיד, זה עדות שמיעה, זה התפרסם. אבל גם אם מה שהוא אמר וצוטט נכון, מי אמר שאנחל גורייה הוא המילה האחרונה ושר האוצר הישראלי צריך לשמוע בקולו? מה, אנחנו – יש סכנה כמובן, אם יש שר אוצר חדש, שהוא לא מבין גדול בכלכלה, שמהר מאוד מתפתה לעבודת אלים. יש לנו אלים בכלכלה. <אראל מרגלית (העבודה):> אלילים, אלילים. <באסל גטאס (בל"ד):> אלילים – סטנלי פישר, כל מיני כאלה שרק חוזרים ומדקלמים מה שהם אומרים. אנחנו – יעני, שר האוצר מדקלם מה שהם אומרים. ואני מתפלא ואני לא מאמין ממש שאחד כמו אנחל אומר שמע"מ דיפרנציאלי – הוא נגד מע"מ דיפרנציאלי, כשרוב הארצות או לפחות מחצית הארצות של ה-OECD, וביניהן הארצות המובילות ב-OECD, מיישמות מע"מ דיפרנציאלי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא נכון – – – <באסל גטאס (בל"ד):> גם אם הוא אומר, לא צריכים לשמוע בקולו. אבל אני לא מאמין שמנכ"ל ארגון כה חשוב, שמחצית מארצותיו – המדינות הכי מתפתחות – מיישמות מע"מ דיפרנציאלי, הוא נגד או שהוא לא מאמין בזה, ואנחנו צריכים לייבא ולאמץ אמירה מהסוג הזה. לעניין הגירעון, א. אני מברך שיש גישה מציאותית בהגדלת הגירעון ל-4.65%. זה משהו – כלומר, קריאה של המציאות. מה שאני לא מסכים לו, ושוב, זו לא קריאה מציאותית, זה יעד הגירעון של 3% לשנה הבאה. זה לא יהיה. איזה תחזיות בניתם שתצליחו לעמוד ביעד של 3%? זה לא מציאותי, ונחזור לכאן, ובדיעבד נאשר גירעון יותר גדול. זה לא רע לחשוב בגישה של צמצום וגישה של שמרנות פיסקלית, כמובן, כשיש גם כל הגזירות שהולכים להנחית עלינו. אבל אני חושב מציאותית – צריך ללכת על כיוון של 3.5%. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. סגן השר מיקי לוי, אני רק אגיד – לא מתערב בדיון, כמובן, אבל בניגוד להרבה חברי כנסת, חבר הכנסת גטאס הוא כלכלן מומחה, ומבין במה שהוא מדבר. אני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תאמין לי, אני נותן לו את הכבוד המגיע לו, כמו לכל חבר כנסת אחר. לנתון שהוא אמר – הוא לא מדויק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השאלה היא רק אם הנס יימשך. אתם יודעים, אנחנו חיים במדינה של נסים, בהיסטוריה של נסים. פעם היה כד שמן, בהיסטוריה היהודית, הוא הספיק לשבוע, שמונה ימים. חגגנו. אנחנו חוגגים עד היום. אבל כד השמן התקציבי, מה לעשות, לא בנוי כך, ואני חושש מאוד שהנסים לא יתרחשו שוב ושוב. כי מי שבנה את כלכלת ישראל על נסים היה הממשלה היוצאת, שרובה חזר למקומותיו, ושרובם ממשיכים לנהל אותנו, ואני מצטער לומר: באותה מידה של חוסר אחריות, כפי שנעשה עד כה. ככה היא שברה כל פעם את התקרה של הגירעון, עד אשר היא הגיעה לבור עמוק, שחור, שאיש לא יודע איך לצאת ממנו. ועכשיו, על-ידי כך שמנסים למלא את הבור הזה, יוצרים בורות חדשים, כי זה מה שעושים עכשיו. ואי-אפשר לכסות בור אחד באמצעות אחרים. ואם חופרים עוד בור, אז או-טו-טו ניפול כולנו לתוך הבור החדש. המחשבה שהגירעון התקציבי החריג יימשך בשנים הקרובות מעוררת צמרמורת. היא מעוררת צמרמורת כי היא אומרת שאנשים שיושבים ליד הגה השלטון מנהלים מתוך התעלמות מהכללים הבסיסיים, שאתה לא יכול להוציא יותר ממה שיש לך. כל עקרת-בית וכל בעל וגבר במשפחה, הוא והיא יודעים שהם מוגבלים בהוצאות שלהם ושהתקרה נקבעת על-פי מידת ההכנסה; ואילו הממשלה, היא לא מסתדרת – היא מגדילה. היא אומרת: נוציא קצת יותר. מאיפה תביאו כסף? ניקח מהבנק. אז לפעמים אנחנו יודעים שרקפת יודעת לעזור לטייקונים והיא נותנת להם קצת. עכשיו את זה, תודה לאל – סגרו את הפרצה הזאת, אני מקווה, לפחות. אז הולכים ולוקחים הלוואות ומעמיסים על עתידה של מדינת ישראל חובות גדולים, והחובות האלה, הלוא הם לא יימחקו. מישהו יצטרך לכסות אותם ביום מן הימים. וכאן אני מתכוון חוסר האחריות של הממשלה, שבעצם היא מחייבת את הדורות הבאים, את הילדים שלנו, את הנכדים שלנו. כך זה יתגלגל, כי הרי אי-אפשר יהיה להחזיר את החובות האלה מייד. זה לוקח שנים להחזיר את החובות שלוקחים עכשיו כדי לכסות את ההוצאות הגדולות האלה. לא רוצים אינפלציה – צריך לקחת הלוואות; לוקחים הלוואות – צריך להחזיר. אין היום הנהגה כלכלית למדינת ישראל. אין היום. יש הנהגה שפועלת בניגוד לאינטרסים המובהקים של המדינה ומפקירה ומפקידה את העתיד שלה לטובת איזשהו עתיד מזויף שבו אנחנו חיים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חוק הגירעון הוא חוק רע. ב-20 השנה האחרונות 13 פעמים שינו את יעד הגירעון במדינת ישראל. אז בואו נגיד לעצמנו את האמת, שברגע שאנחנו קובעים לעצמנו מטרה ולא עומדים בה, פעם אחרי פעם אחרי פעם, השיטה צריכה להשתנות. אני רוצה לשאול: היה עכשיו בור גדול בתקציב. מתי בפעם האחרונה עשו בדיקה כמה משרדים אנחנו באמת צריכים? מתי בפעם האחרונה עברנו שורה-שורה בתקציב של משרד אחרי משרד? כשעושים גירעון בעצם לוקחים הלוואה לקראת זמן טוב יותר. התקציב הנוכחי נותן לנו תחושה שאנחנו בונים גשר לא אל היבשה אלא שנופל ישר לתוך הים. ואני אגיד למה. באים ואומרים שאנחנו צריכים לקצץ בקצבאות הילדים. דרך נורמלית להתמודד עם הנושא של קצבאות הילדים הייתה להביא תוכנית רב-שנתית שבעוד כמה שנים אנחנו אומרים לגבי התינוקות שעוד לא נולדו – לא לאלה שכבר נולדו – את המדיניות החדשה שאנחנו רוצים להנחיל. ואז היינו מתכננים את הדברים אחרת. גם קרן המטבע הבין-לאומית וגם כל גורם כלכלי מוכן לקבל גירעון של הוצאות יותר גדולות מהכנסות, אבל הוא רוצה לראות תוכנית; הוא רוצה לראות תוכנית רב-שנתית של איזון. כדי להגיע לתוכנית של איזון במדינת ישראל אנחנו חייבים להביא תוכנית של צמיחה, ואם אנחנו לא יוצרים מקומות עבודה חדשים, ואם העסקים הקטנים במדינת ישראל חנוקים ולא מסוגלים לקחת הלוואות כדי להתרחב, ולקחת עוד אדם או חצי אדם או אדם וחצי כדי להרחיב את העסק שלהם, ואם הטכנולוגיה הישראלית קיבלה מכה בתוך תכנון התקציב שלה כך שחממות וחברות נסגרות במקום להיפתח ולקום במקומות שונים בארץ, אז אני שואל שאלה פשוטה: מאיפה תבוא הצמיחה במדינת ישראל? ואנחנו חייבים, אנחנו חייבים שיטה אחרת שבה מצד אחד אנחנו מוכנים לתת להוצאת הממשלה קרדיט – בחינוך, בבריאות, ברווחה – אבל מצד שני אנחנו רוצים לראות איך הגירעון משמש להשקעה כדי שנגיע לצמיחה ונחזיר אותה. התחזיות שהיו והביאו לגירעון הזה – ראינו היום ושמענו מהנגיד שמדינת ישראל הייתה צריכה לצמוח ב-6% כדי לעמוד בתחזיות של הגירעון שהיו להם קודם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ומשפט סיכום? <אראל מרגלית (העבודה):> זה לא סביר, זה לא רציני, ואם בסקטור העסקי 13 מתוך 20 פעמים לא היו עומדים בתחזיות, לא של ההכנסות ולא של ההוצאות, היה ברור שצריך להחליף את השיטה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת מרגלית. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת פריג', אם אתם רוצים שהוא ידבר, תסמנו לו, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, גם כן מסיעתכם. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – תודה, אדוני – חברי חברי הכנסת, למרות כל הקיצוצים שהודיעו עליהם וכל הגזירות, ואני תכף אפרט חלק מהם, כי אחרת זה מין דיון תיאורטי כזה, עדיין הגירעון של 46.5 מיליארד שקלים הוא הרבה יותר, הרבה יותר מההכנסות שייכנסו, והתחזית, אמרו את זה כבר קודם לפני – התחזית של יעד הגירעון לשנה הבאה היא לא סבירה. ולמה זה לא סביר? כי מוצעת לנו כאן על-ידי האוצר תוכנית כלכלית איומה, איומה, שפוגעת במעמד הביניים, שממסה באכזריות את העניים ומרסקת את שארית מדינת הרווחה. עכשיו, כל הזמן אני שומעת את השר לפיד אומר: אין ברירה, אין ברירה, ועוד הפעם מדקלם את כל מנטרות ההפחדה הקבועות האלה על ספרד ויוון. חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, אין לטענות האלה קשר למציאות. המציאות – שאתם בחרתם בצעדים הכי קלים והכי פוגעניים. מה עשיתם? בחרתם להעלות את המע"מ ב-1%, כל מיני צעדים שאפשר להעביר בלי להתעמת עם טייקונים, בלי להתעמת עם מקורבים ובלי להסתבך עם רפורמות אמיתיות. העלאת המע"מ אמרנו – מי משלם את המחיר? אלה שגם ככה קשה להם. העלאת המע"מ תגדיל את האי-שוויון, תוריד משפחות רבות מתחת לקו העוני ותהפוך את החיים של מי שקשה לו לקשים יותר. כשאני רואה את סדר העדיפויות המעוות, אני מודה שאני לא יכולה שלא להתייחס לזה שמעלים מע"מ ומקצצים ומעבירים 50 מיליון שקלים לאוניברסיטת אריאל, אחרי כל הדיבורים האלה על הצורך לשמור על ריסון תקציבי. צמיחה, דיברו כאן – מנועי צמיחה. על חשבון מה זה בא? על חשבון אותם 50 מיליון שקלים שחסכתם על-חשבון טיפולי שיניים עבור ילדים בני 12–14. זה היה חשוב לקצץ? אני מודה, חברי חברי הכנסת, שאפשר לתת עוד דוגמאות מדוגמאות רבות על הקיצוצים, שבעיני הם פוגעניים, הם אכזריים. ולכן חבר הכנסת גפני ואני הגשנו תוכנית – אני לא אומר תוכנית אלטרנטיבית, אבל תוכנית שמראה איפה הכסף; תוכנית שמראה איפה הכסף. אנחנו ניסינו להראות איך אפשר להביא 43 מיליארד שקלים דווקא ממקומות שהם לא הכיס של מעמד הביניים והקבוצות המוחלשות, מכל אותם מקומות שהאוצר בחר שלא להתעמת. אני אתן כמה דוגמאות: אם הייתם מתעסקים בתופעת תכנוני המס האגרסיביים, אבל כמו שצריך, אפשר היה להכניס 3 מיליארד שקלים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסכם. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> זו רק דוגמה אחת, אדוני היושב-ראש. עשינו רשימה מלאה: גביית מס על רווחים כלואים, למשל, פטור מהטבות לבעלי הון או צמצום ההטבות, העלאת המס על רווחי הון, מיסוי דירות ריקות, וכו' וכו', אני לא אפרט כאן את כל הרשימה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ניאלץ להסתפק בדוגמאות האלה. <זהבה גלאון (מרצ):> וחברי חברי הכנסת, כיוון שאני רק נגעתי במקצת הדוגמאות האלה, אני קוראת לכם: יש חלופה, ואל תצביעו על ההצעה שמובאת לכם כאן היום על-ידי האוצר. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת. תמר זנדברג נמצאת? בבקשה. אחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. חברות וחברים, אנחנו עומדים להצביע עכשיו על הצעת חוק הגדלת הגירעון, ואנחנו, בתור חברות וחברי כנסת מהאגף הזה, מהאופוזיציה, שידועות וידועים בעמדה כלכלית שמאלנית, הרי הציפייה הייתה, ואולי גם של חלק מהציבור, שאנחנו נתמוך. כי הרי מן המפורסמות שהמחלוקת המרכזית בין ימין לשמאל כלכלי מתחלקת לשניים: השמאל הוא זה שתומך במדיניות כלכלית מרחיבה בתקציב, מרחיבה בגירעון, ותמורת זה – הרחבת השירותים הציבוריים, שצריך לממן אותם מכסף ציבורי, שבין היתר הוא בא לידי ביטוי בהוצאות הממשלה וגם בהגדלת הגירעון; ואילו הימין, התפיסה הכלכלית של הימין, ככה באופן מאוד סטריאוטיפי וכללי, גורסת שצריך לשמור על ריסון, לצמצם כמה שיותר את הגירעון, כמה שיותר את ההוצאה, כדי לשמור כביכול על איתנות כלכלית, והמחיר יהיה צמצום בשירותים ובהוצאה הציבורית על שירותים כאלה ואחרים. והנה, יש לנו – הממשלה הזאת באמת, אני חייבת להגיד, הממשלה הזאת וקודמתה, ולתפיסתנו, הממשלה הזאת היא ממשיכת המדיניות של קודמתה באופן ישיר. אני מקדימה לסגן השר מיקי לוי, שבוודאי יעלה ויגיד: אנחנו רק שלושה חודשים, ותנו זמן וכו'. אז אני אומרת: זה המשך ישיר של המדיניות הקודמת. הממשלות האלה הצליחו להביא לנס כלכלי הפוך: זה ממש לסבול מכל העולמות – גם להגדיל את הגירעון ולהגיע למשבר, על סף משבר, על סף אסון כלכלי, וגם לצמצם את השירותים. כלומר, לקחת את הרע משתי התפיסות הכלכליות, גם מהשמאל וגם מהימין, במקום לעשות את ההפך. ועכשיו באה לפתחנו הצעת החוק להגדיל את הגירעון. אז כביכול – ואנחנו, אני חייבת לספר לכם, שבחוגינו ככה הייתה התלבטות, הרי אנחנו כמדיניות תומכים ותומכות בהגדלת הגירעון. אבל, חברות וחברים, ההגדלה הזאת היא לא הגדלה שבאה כמדיניות מרחיבה, כמדינות שאומרת: להגדיל את הגירעון כמקור תקציבי שבא לתת כסף לשירותים החברתיים כמדיניות של קבע. זה טלאי שהוא אד-הוק, שהוא בא כאן כאיזושהי קוניונקטורה מאוד מיידית וספציפית, לפתור בעיה לשנים 2013–2014. הכסף הזה לא ילך לשירותים שאנחנו, אזרחיות ואזרחי ישראל, כל כך זקוקים ונצרכים להם. לא מדובר כאן בשינוי מדיניות; מדובר כאן בהמשך של אותה מדיניות עם טלאי קטן, חשבונאי, שאין בו אפילו בשורה, לא מבחינת תקציב המדינה ולא מבחינת השירותים הציבוריים שיינתנו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – לאזרחיות ואזרחי ישראל. ולכן, אנחנו נתנגד להצעה הזאת ונמשיך לתבוע מדיניות כלכלית וחברתית צודקת יותר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב ויתר. חבר הכנסת ישראל אייכלר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה? <מיכל רוזין (מרצ):> פסחת עלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, סליחה. זו לא הדרת נשים מכוונת. חברת כנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר כנסת אייכלר. אחריו – חבר כנסת עיסאווי פריג'. <מיכל רוזין (מרצ):> איך אתה דואג לזכויות האופוזיציה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נחתך בהדפסה. רק חצי. בבקשה, שלוש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> בואו נדבר על התקציב. בואו נדבר על המצב הנפלא של המשק. יאללה, בואו נדבר. בואו נדבר על דוח ה-OECD שפורסם על מדינת ישראל והתמונה שמצטיירת. היא רחוקה מאוד ממה שהממשלה מציירת לנו. מדברים שם על העסקה לא תקנית גבוהה מאוד בישראל, שמתרכזת בכמה ענפים: בשמירה, בניקיון, בהוראה, בסיעוד, במגזר הבריאות. בדוח מדברים על הקשר בין זה שישראל מתאפיינת בפערים גדולים מאוד בשכר בין עובדים עניים למקבלי שכר גבוה – זה לא מפתיע אותנו שיש פה ניצול עובדים; אנחנו יודעים את זה. הדוח גם קובע שאף-על-פי שממשלת ישראל הציבה לעצמה כיעד את עידוד התעסוקה, מושקעים במדינת ישראל רק 0.9% מהתמ"ג בנושא של עידוד תעסוקה, לעומת ממוצע של 1.7% במדינות הארגון. כמו כן, רק אחד מכל 100 עובדים קיבל ייעוץ ייעודי שמתאים לו ושמתאים למשק, ורק שניים מתוך 100 הופנו להכשרה מקצועית. סך ההוצאה על תמיכה בחיפוש פעיל של עבודה בישראל הוא 0.15% מהתמ"ג, כמעט ללא שינוי מאז 2008, לעומת ממוצע של 0.66% במדינות ה-OECD. כשנכנסה ישראל ל-OECD הממשלה קבעה יעד שלפיו 10% מהמועסקים במגזר הציבורי עד 2012 יהיו ערבים, אך בפועל הנתון היה 7.8% בלבד. וה-OECD מוצא לנכון גם לציין שהחברות הממשלתיות וגופים אחרים במגזר הערבי – ראוי שידווחו על העסקת אזרחים ערבים לוועדה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה. ואם זה לא מספיק, אז האוצר בחוק ההסדרים החליט לצמצם את סבסוד הצהרונים, בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, שעל יישומן התגאה כה רבות ראש הממשלה שלנו. משמעות הדבר היא לא רק אי-פתיחת צהרונים לכל ילד מגיל שלוש עד תשע, כפי שהובטח, אלא גם ביטול תוכניות שכבר התחילו בפועל. כך, בירושלים תבוטל תוכנית ציל"ה להפעלת צהרונים ברחבי העיר. מדובר על מעל 150 צהרונים במגזר הממלכתי ועוד כ-250 במגזר החרדי – כולם מיועדים לסגירה. במסגרת ביטול התוכנית, 350 סייעות ועובדות מיועדות לפיטורין. אין הבטחה להשבתן לעבודה במסגרת הזאת. ולא רק העובדות שרויות בחוסר ודאות, אלא גם העירייה. אנחנו מדברות פה על עובדות ותיקות, שעובדות כבר 20 ו-30 שנה במערכת, שאולצו בכפייה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – לקבל על עצמן תנאים חדשים במסגרת יישום התוכנית, וכעת מושלכות למצב של חוסר ודאות לגבי המשך העסקתן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> האם מישהו מהממשלה נענה לקריאתן? האם מישהו מהממשלה קרא לעומק את דוח ה-OECD? תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת ישראל אייכלר נמצא? לא. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים נוכחים, תראה, אני אישית, יש לי בעיה עם החוק הזה. נכון שעל-פי חוק צריך לאשר את הגירעון ואת יעד הגירעון, אבל החוק הזה הוא חוק שלהערכתי צריך להוריד מספר החוקים של המדינה. בקלילות מוסיפים למע"מ 1% אחרי 1%; המע"מ היה 16%; לפני כחצי שנה – 17% בין יום ולילה, ולפני שבוע נהיה 18%. הוספת ה-1% הזה, המשמעות שלה כל כך מרחיקת לכת, ובאה בקלילות כזאת. זה בעיני עוול אחד גדול. החוק המוצע כאן, חוק אישור יעד הגירעון, זה צחוק בעיניים. זה צחוק בעיניים. הקלילות להכשיר כל התנהלות לא מקצועית ואינטרסנטית של ממשלות שעברו, ולהכשיר את הכישלון בהתנהלותן בהצעת חוק, שהחברים צריכים ללחוץ על הכפתור "בעד", זה בעיני דבר אומלל, וצריך לחשוב עליו אסטרטגית ולטווח ארוך, כי זה לא יכול להיות הגון וצודק. אני הייתי מציע לחברים, לפני שהם מגישים הצעה כזאת ליעד גירעון על חשבון הצרכן והאשכולות המסכנים – אני שוב חוזר ואומר: להביא הצעת חוק שתגביל את העומס שאנחנו יכולים להטיל על הצרכן והאיש העני הפשוט, דוגמת הגבלת שיעור המע"מ על מוצרים; להגביל את שיעור המע"מ עד ל-15% – וטוב ששר האוצר שומע – ושכל גירעון שרוצים לכסות אותו – לכסות אותו בדרכים אחרות, כדי שתהיה לו אחריות. בעבר היה ניסיון לכסות את זה על-ידי "מס יסף" – משהו כזה, אם אני זוכר טוב – שנתן את הכיסוי הגירעוני הזה. אנחנו צריכים, חברים, לגלות אחריות ולחשוב פעמיים על חוקים מהסוג הזה, של הגדלת הגירעון בקלילות כזאת, ולהעביר חוק כזה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – בלי חשיבה לעומק. תודה. אני מתנגד לחוק וקורא לחברים לחשוב קדימה. זה חוק שצריך להוריד אותו מספר החוקים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת מוזס נמצא? לא. אני מבקש להזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת מרגי. בבקשה, שלוש דקות. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראיתי את גבו של שר האוצר היוצא מהמליאה, וצר לי שהוא יוצא, כי אני רוצה לשתף אותו בכמה נתונים. לפני שנה ביקשתי ממחלקת המחקר המשובחת של הכנסת לבדוק ביסודיות את המדיניות הפיסקלית של מדינת ישראל לעומת זו של מדינות אחרות – ניתוח והשוואה של המדיניות התקציבית של ישראל. הדוח הזה הגיע לידי היום. יש פה 35 עמודים מרתקים ביותר, ואני רוצה לשתף אתכם בקליפת אגוז בכמה נתונים טרי-טרי מהמכבש, אבל מאוד מלמד. זה שלא חברי הכנסת מפריעים אלא בשוליים – זה כבר מוגזם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, אני מבקש לא להפריע שם. תודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> בשנים הקרובות ההוצאה – שימו לב, יש כאן נתון מעניין – לפי תוכניות הממשלה, צפויה להיות גבוהה מתקרת ההוצאה שהממשלה מתעקשת להציב לעצמה שוב ושוב, בצורה שלא קיימת כמעט בשום מדינה אחרת. אנחנו אחת מארבע מדינות בעולם שיש בה כלל הוצאה כל כך קשיח ומגביל. על-פי הכלל הזה שהממשלה מציבה לעצמה, אנחנו עומדים היום על פער של 13 מיליארד שקלים בין ההוצאה לפי התוכניות לבין כלל ההוצאה, לבין יעד ההוצאה; 13 מיליארד שקלים בשנת 2013, פער של 22 מיליארד שקלים ב-2014, ופער של 27 מיליארד שקלים בשנת 2015. ואז הפתעה, תדהמה, זעזוע: הגירעון, מאיפה הוא נחת עלינו? כל פעם בתדהמה גמורה. ולמה זה קורה? כי אין שום מדידה שיטתית ושקופה של התחייבויות הממשלה העתידיות. אין כלום. אז בטח שאי-אפשר להשוות משהו לתקרת ההוצאה, כי אנחנו לא יודעים מה יש לנו היום. כלום. אנחנו תועים באפלה. ובכל פעם – תדהמה וזעזוע. ולא, גלגול ההוצאות מ-2013–2014 ל-2015 הוא לא פתרון; הוא לא משנה שום דבר במסלול ההתרסקות הזה. בדיוק כמו שלקצץ עכשיו בתקציב הביטחון, אבל לתת לתקציב הביטחון יותר בעוד שנתיים – ואני אפילו לא נכנסת לגופו של הקיצוץ – זה בוודאי לא הפתרון; זה המשך אותו תוואי הרסני. עוד נתון שאני רוצה לשתף אתכם בו. תקשיבו: השכר הנמוך של העובדים, מרכיב השכר בתוצר, הביא לפגיעה בהכנסות ממסים בהיקף של 7 מיליארד שקלים. לפי הניתוח של בנק ישראל שמשתמשים בו פה במחלקת המחקר, ההתפתחות הזאת השפיעה על הכנסות המדינה בהיקף מוערך של 7 מיליארד שקלים. ולמה השכר כל הזמן נשחק ונפגע? למה הוא הביא לירידה בהכנסות המדינה? כי את ההון הרבה יותר קשה למסות מאשר את השכר. מיסוי השכר היה גבוה ממיסוי ההון; והשכר הריאלי לא עלה בשנים האחרונות, כי כל פירות הצמיחה התנקזו אל ההון: דיבידנדים עלו, אופציות. במקביל השכר הלך וקטן ומספר עובדי הקבלן גדל. התוצאה הכלכלית בשנתיים של 2011–2012 באותו תקציב דו-שנתי – אובדן הכנסות של 7 מיליארד שקלים בגלל השחיקה בשכר העובדים. שימו לב מה עושים כאן. עכשיו, הקפאה בשכר הריאלי לא משפיעה רק על ההכנסות ממסים – היא משפיעה גם על הצמיחה. כן, הייתה גם צמיחה, אבל כל הפירות של הצמיחה הלכו אל ההון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסכם. <שלי יחימוביץ (העבודה):> הממשלה לא תעמוד ביעד הגירעון. נקודה. והיא שוב תצטרך, לשיטתה, לעשות אחד מהדברים: או להטיל מסים או לקצץ בתקציב, והיא תעשה את שניהם – אתם יודעים, אותה פוליטיקה ישנה בחדרים חשוכים שבסוף יוצאת ודוחפת לכם את הידיים לכיסים וכן הלאה וכן הלאה, שלל הקלישאות. זה מה שיקרה. אני רוצה לצטט לסיום את ירום אריאב, שהיה מנכ"ל האוצר. הוא כתב כך לפני כמה ימים: "אי-שם באוגוסט 2014 שר האוצר יאיר לפיד ישפשף את עיניו כלא מאמין. הוא יחזיק בידיו את טיוטת התקציב ל-2015 ולסתו תישמט. שורת הגזירות והקיצוצים שיידרשו תהיה כזאת שלידה גזירות התקציב הראשון שלו ייראו כמשחק ילדים. 'איך הגענו לכך?' הוא ישאל באימה; 'אני הרי הבטחתי לאזרחים שבעוד שנתיים יהיה פה גן-עדן'". אז לא, לא יהיה פה גן-עדן אם תמשיכו במדיניות הפיסקלית השגויה הזאת. אתם צריכים לשנות אותה מן היסוד. וכן, כן, אני אצביע בעד החוק הזה היום אף שהוא טלאי עלוב, אף שהוא לא קשור לשום תוכנית, והוא בא לסתום חור. והרי אתם מכירים בשגיאה של המדיניות שלכם, ובגלל זה אתם באים אלינו. אתם יודעים שאתם לא עומדים ביעד הגירעון, ואתם באים ומבקשים מאתנו לאשר את הטלאי הזה. אני אצביע בשבילו, גם הצבעתי בעד הכלל הפיסקלי בכנסת הקודמת, אף שאתו לא הסכמתי. כל פעם שתעשו משהו שיש בו טיפת היגיון נגיד: בסדר, תעשו אותו. אבל אתם לא יכולים להמשיך את מסלול ההתרסקות האובדני הזה של הכלכלה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת יחימוביץ. חבר הכנסת יעקב אשר נמצא? איננו; חבר הכנסת יעקב מרגי נמצא? איננו; חבר הכנסת יצחק כהן נמצא? איננו; חבר הכנסת דוד אזולאי נמצא? איננו. חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת אריאל אטיאס. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אמרתי בשבוע שעבר שכאשר התחלפה הממשלה של אולמרט עם ממשלת ביבי נתניהו היינו במשבר כלכלי גדול מאוד – לא רק מדינת ישראל. אני חושב שהמשבר הזה הוא משבר שבמיוחד בארצות-הברית היה משבר קשה מאוד. אחרי כן זה עבר לאירופה. המשבר הזה הביא אותנו למצב שבסוף שנת 2008, שנת 2009, המשק הישראלי כמעט לא צמח. בשאר המשקים בעולם, אפילו באירופה, הייתה צמיחה שלילית. ב-2010 המשק הישראלי כבר הראה סימנים של צמיחה, ואז עברו לתקציב הדו-שנתי, מי שזוכר. הגירעון התקציבי שהיה ב-2009 עמד על 5.1, אפילו יותר ממה שאנחנו נאשר היום. זאת אומרת, אם המצב היה הרבה יותר גרוע ועדיין לא הלכנו לאותן גזירות כלכליות שמשיתים על השכבות החלשות ועל שכבות הביניים, זה מראה שהמדיניות של האוצר היא מוטעית. רבותי, אני לא אומר את זה סתם. אמרתי את זה כמה פעמים: המדיניות של האוצר מוטעית. היום אמרתי יותר מזה אפילו, למי שהיה בוועדת הכלכלה: עד לאיפה הממשלה הזאת לוקחת את השכבות החלשות? לאיזה מקום, רבותי? את הפריפריה – מה שאנחנו נלחמנו פה להעביר את מענקי המקום לזוגות צעירים חסרי דיור, גם בהם פגעתם. אמרתי לנציג האוצר שפשוט נפל לידם שלל, שרים שהגיעו ללא ניסיון – אני אומר את זה באחריות – ללא שום ניסיון, במיוחד פוליטי. כי פקידי האוצר, הם ייקחו אותך לאן שהם רוצים. ורבותי, אני חושב שהם הביאו את שר האוצר לאחד המצבים הקשים ביותר בגזירות דווקא על אותו ציבור, ידידי, סגן שר האוצר, שאתם אמורים לייצג אותו. ציטטו שם דברים שאמר יאיר לפיד בכנס בחירות, והדברים שנאמרו שם מזעזעים. פשוט לא ייאמן איך הוא שינה את כל מה שהוא אומר. לחריש-קציר הוא אמר: רבותי, זה חרדים. כל מה שנעשה פה נותנים לחרדים. הוא אמר את זה במפורש. אז עכשיו אין חרדים שם. מי שהייתה שם היום לא הייתה אישה חרדית; זוג צעיר – לא חרדים. מה אתם אומרים להם? אין מענק מקום. ולא שנתתם לאנשים איזה פרק זמן להתארגן; הורדתם את הגרזן וזהו, בלי שום מחשבה. ואני שואל אתכם: אתם יודעים מה אנחנו עברנו פה כדי להעביר את החוק הזה? אני פשוט לא תופס איך אפשר לקבל החלטה כזאת בלי לשבת בכובד ראש. הרי מה זה ייתן לאוצר? מה זה ייתן לו? מה זה יחסוך לכם? זה לא יחסוך לכם כסף. בשורה התחתונה זה לא יחסוך לכם כסף. אני אומר לכם את זה באחריות. ההפך הוא הנכון. אתם תגרמו לכך שחלק מהזוגות הצעירים האלה יבטלו את העסקאות שלהם, כי המענק הזה הוא מענק הכרחי. לא סתם אנשים ממרכז הארץ הלכו לחריש-קציר ולדימונה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, לסיים בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> היה ראש עיריית דימונה שהחליף את הנציג שלכם, את שר הרווחה. גם הוא אמר את זה. אז, רבותי, אני אומר לכם, המהלכים שאתם עושים פוגעים דווקא בשכבות החלשות ובמעמד הביניים. אתם צריכים לעצור את המהלכים שאתם עושים, ולא – רבותי, זה יחזור אליכם כבומרנג. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת נסים זאב. חברת הכנסת שטה, את יכולה לגשת רגע למזכירות? בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, השר שי פירון שאל: מה, אין לכם אישה בבית? לא מחכים לנו? תאמין לנו, מחכים לנו ורוצים אותנו בבית, ויש גם ילדים קטנים, אבל מה לעשות, זה התפקיד שלי פה באופוזיציה – להשמיע את קולי, כי קולך ערב ומראך אולי נווה. <שר החינוך שי פירון:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> כן, אני אומר – כל אחד. ואני לא רוצה לדבר עכשיו על התקציב. יש לנו כל כך הרבה דיונים, דיוני התקציב, לאין ערוך. ים שאין לו סוף. אדוני שר החינוך, אני פונה אליך ולכן אני נמצא פה. קיבלנו את ההודעה, כל אחד בבית-ספרו, על קיצוץ שעות תמריץ ושעות טיפוח. מר יהודה פינסקי שלח כמובן לתלמודי-תורה, ובמקביל נשלחו מכתבים למוכרים שאינם רשמיים. בעצם, יש קיצוץ של 70 מיליון שקלים, והמוסדות מתבקשים לקצץ בשעות, שזה כמעט 25%. אדוני השר הנכבד, כולנו מכבדים אותך, ואני יודע שזוהי גזירה שנפלה גם עליך, שאתה בעצם נאלץ לקצץ באיזשהו מקום. חייבים לקצץ, מה לעשות? אבל אני רוצה לומר לך, אנחנו את גזירת פרעה לא נוכל לקבל. "תבן אין נִתָּן לעבדך ולבנים אומרים לנו עשו. והנה עבדך מֻכים וחטאת עַמֶך." שיהיה ברור, בתי-ספר מתבקשים לעמוד במבחני המיצ"ב וללמד את כל הלימודים שמשרד החינוך מבקש, ועומדים בדרישות ועומדים ברמה, ואותם מוסדות מממנים 25%, כאשר משרד החינוך מממן 75%, ובתי-הספר משלימים עד 100%, ויש דרישה מאותם מנהלי המוסדות לכתת רגליים כדי להשלים את אותן שעות. אדוני השר, ידידנו ואהובנו, תגיד לי איך אפשר היום לקבל את הגזירה הנוראה הזאת, לקבל קיצוץ כל כך מסיבי? ואני אומר לך שמנהלי המוסדות לא יודעים איך להתנהג ואיך להתנהל, כי אין הגדרה ברורה בכמה שעות, והמשמעויות. אתן לך דוגמה של בית-ספר שהוא מאוד קרוב אליך – – – <שר החינוך שי פירון:> אני מציע לך להצטרף מחר בבוקר לחינוך הציבורי, ואני נותן לך 100% – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת זאב, תם הזמן. אם יש לך סיכום, אם יש לך עוד משפט אחד, אבל אני מבקשת לשמור על לוח הזמנים. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני כבר אסכם, אני כבר אסכם. <שר החינוך שי פירון:> אמרתי לך, אני מתחייב. תצטרף לחינוך הציבורי ואני אדאג לך ל-100% – – – <נסים זאב (ש"ס):> תגיד לי, אתה לא סומך על החינוך שלי? אני שואל אותך, האם החינוך שלנו פסול בעיניך? אנחנו פסולים בעיניכם? <שר החינוך שי פירון:> יש חוק במדינת ישראל. <נסים זאב (ש"ס):> מה זה חוק? החוק הזה קיים 60 שנה. 60 שנה משרד החינוך מממן. אז מה, אנחנו עכשיו מוקצים מחמת מיאוס? מה, אנחנו מצורעים של המדינה הזאת? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> הדברים ברורים, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה להבין, מה נשתנה הלילה הזה? מה נשתנה הלילה הזה? מה נשתנה – הממשלה הזאת מכל ממשלות שקדמו לה? <שר החינוך שי פירון:> מחר בבוקר תקבל – – – <נסים זאב (ש"ס):> אין מחר בבוקר, יש היום בערב. אתה לא תצא מפה, אדוני, עד שאתה תבטל את הגזירה הזאת. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת נסים זאב, תודה רבה לך. <נסים זאב (ש"ס):> לא יכול להיות שתהיה איפה ואיפה במערכות החינוך. תודה. אני רק התחלתי, יש עוד הרבה מה לדבר בנושא. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה. הבא בדוברים – חבר הכנסת אריאל אטיאס. נמצא? אינו נוכח. אחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. מי שלא נמצא, לאחר מכן לא יוכל לעלות לדבר. חבר הכנסת משולם נהרי – אינו נוכח; חבר הכנסת אריה דרעי – גם אינו נוכח. חבל מאוד שאנשים נרשמים ובסוף לא מנצלים את זכותם לדבר. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> עשרות חברי כנסת לא חרדים. חלקם לא – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> כפי ששמת לב, עליתי בדיוק לפני שתי דקות לנהל את הישיבה, אז אני חושבת שההערה מתייתרת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> את ההערה הזאת צריך להשמיע לכולם. משום מה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך אותך. נדמה לי שעוד לא בירכתי אותך בתפקידך כשאת מנהלת את הישיבה כסגן יושב-ראש הכנסת. שיהיה לכם ברכה והצלחה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, ואתה תקל עלי אם תעמוד בלוח הזמנים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני אשתדל. אצלי זה דבר קצת קשה, אבל אני אשתדל. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אני בטוחה שתשתדל. <משה גפני (יהדות התורה):> כן. לכן, אני לא אומר את כל מה שרציתי לומר. הגדלת יעד הגירעון והגדלת תקרת ההוצאות זה פועל יוצא של מדיניות כלכלית מאוד מעוותת. מיותר כבר אם אומר שגם כשאנחנו הגשנו תוכנית כלכלית אלטרנטיבית שבה לא צריך יהיה לפגוע במעמד הביניים ובשכבות החלשות – אני חושב שהציבור כבר יודע ששר האוצר נכשל בתפקידו. הציבור יודע שהממשלה הזאת היא ממשלה שאיננה יודעת לנהל מדיניות כלכלית. הציבור כבר יודע שהממשלה הזאת פוגעת בציבור, במעמד הביניים ובשכבות החלשות ללא צורך. יש פתרונות אחרים. אני לא על זה אדבר עכשיו. אני ביקשתי רשות דיבור, אדוני היושב-ראש, כדי לנתח את תוצאות הבחירות שהיו כאן היום. תוצאות הבחירות, אם אתם לא שמתם לב, הרי הן כדלקמן: מתוך ארבעת המועמדים לוועדה למינוי דיינים ולוועדה למינוי שופטים, מתוך ארבעת המועמדים, שלושה הם נציגי האופוזיציה ואחת היא נציגת הקואליציה, שזה דבר חדש. הרבה שנים אני בכנסת. מה שהיה בבחירות, כאשר התנהלו בחירות מהסוג הזה, לקואליציה תמיד היה יתרון בכל מקרה, לא פחות משווה בשווה. בפעם הראשונה אנחנו הכתבנו את הקצב. אנחנו, ביהדות התורה ובדגל התורה, הסרנו את המועמדות של הנציגים שלנו לשתי הוועדות החשובות הללו כדי שהקואליציה תובס וכדי שש"ס תקבל נציג; ש"ס באופוזיציה תקבל נציג גם בוועדה למינוי דיינים וגם בוועדה למינוי שופטים. אבל אני רוצה לנתח דבר יותר מעניין. הכנסת בחרה את נציגיה. הכנסת הזאת, שדואגת לנשים – כל הזמן יש נשים על סדר-היום, ומי יותר חשוב מאשר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי שישמע, חבר הכנסת גפני, כל היום נשים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, הכנסת דואגת לנשים, כל הזמן מדברים על זה. זה בסדר, אני לא אומר כלום. הנה הגיע שעת מבחן מעשי, לא תיאוריות, והכנסת בחרה תשעה – תשעה? תשעה נציגים לוועדות שיפוטיות. ומה היה יותר פשוט מאשר חמש נשים שתיבחרנה לוועדות האלה וארבעה גברים? נורא פשוט. כנסת שמדברת – הרוב המוחלט פה מדבר על שוויון לנשים, לפחות – – – <נחמן שי (העבודה):> למה זה משמח? למה זה משמח? <משה גפני (יהדות התורה):> ואז באו תוצאות הבחירות של הכנסת הצבועה הזאת, והתוצאות, רבותי, הן כדלקמן: גבירותי ורבותי, מתוך תשעה חברים שנבחרו לוועדות השיפוטיות, שמונה גברים. <נחמן שי (העבודה):> אז מה? <משה גפני (יהדות התורה):> אישה אחת, דתייה, לוועדה למינוי דיינים בלבד. <נחמן שי (העבודה):> אז מה? <משה גפני (יהדות התורה):> כלום, הכול בסדר. רק שידעו. הוועדה למינוי שופטים, שופטים בישראל. כולם נזקקים לבתי-המשפט. הכנסת הזאת, שמטיפה לנו החרדים מוסר, אתם לא שמים נשים? חיכיתי לראות את התוצאות של הוועדה למינוי שופטים. שני חברים, הייתי בטוח ששניהם יהיו נשים – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – אבל לכל הפחות אחת. שני גברים לוועדה למינוי שופטים. הכנסת הזאת, שמטיפה לנו החרדים מוסר – האחת והיחידה שנבחרה היא כמובן בוועדה למינוי דיינים, כדי שחבר הכנסת שי פירון יהיה מבסוט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת עפר שלח, אחרון הדוברים. חבר הכנסת פרוש, אני מבקש, ברשותך, לתבוע את עלבונה של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שהחליפה אותי בדיוק לחמש דקות, כדי שאלך לשירותים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מתנצל, מתנצל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. בבקשה, לרשותך שלוש דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> כנראה בשעה המאוחרת הזאת של הלילה אין קץ לנפלאות שאדם יכול לראות במשכן הכנסת. כך, למשל, אנחנו רואים את ידידי חבר הכנסת משה גפני מדבר בהתלהבות בעד בחירת נשים לוועדה לבחירת דיינים. חבר הכנסת גפני, לבי החילוני זע תזועה גדולה למשמע הדברים. באמת, כנראה שימות המשיח הולכים ומתקרבים. בשלב הבא, חבר הכנסת גפני, אני מניח שנדבר על הרבה הראשית האשכנזית, מן הסתם – במהרה בימינו. <נחמן שי (העבודה):> נחכה לחברת כנסת ביהדות התורה. <עפר שלח (יש עתיד):> באותה נשימה, כמובן, חברי הכנסת של האופוזיציה עולים לפה זה אחר זה ותוקפים את הגדלת יעד הגירעון לשנה הזאת ל-4.65%. אני מניח שמדובר בדבר שמנוגד מהותית למדיניות שלה חברי הכנסת מהאופוזיציה מטיפים. ידוע שהם בעד הקטנת הגירעון וקיצוצים גדולים בהוצאות הממשלה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> זה לא זה אראל? נראה שלא הבנתי. <אראל מרגלית (העבודה):> זה על האמון, על מה מוציאים ואיך. <עפר שלח (יש עתיד):> החוק שאנחנו מאשרים, חבר הכנסת מרגלית, הוא העלאת יעד הגירעון ל-4.65% השנה ול-3% בשנה הבאה. כמו שאתה יודע היטב, שר האוצר אפילו נאבק על זה מול עוצמתו האימתנית של נגיד בנק ישראל. אבל בסדר, מי שרוצה לתקוף את המדיניות הכלכלית, בכל שעה, בכל זמן – שלום גם לך, שר האוצר. <שר האוצר יאיר לפיד:> שמעתי תוקפים. <עפר שלח (יש עתיד):> חשבתי שנזעקת לאור קריאתו של חבר הכנסת גפני לבחור נשים לוועדה למינוי דיינים ואתה לא רוצה להחמיץ את השעה המופלאה הזאת. ובכן, אני חושב שיעד הגירעון הזה ששר האוצר מביא היום, שהוא תוצאה של המציאות הכלכלית שהוא והממשלה מצאו בהיכנסם לתפקידם, הוא יעד הגירעון המתחייב. הוא הרי יעד גירעון שבסופו של דבר הוא תוצאתי, הוא גם לא מדיניות. אפילו מי שתומך בהגדלת יעד הגירעון לא יכול, חבר הכנסת לפיד, שר האוצר, לא יכול לתת לך את הקרדיט הזה. זה אפילו לא אתה. סוף-סוף עשית מעשה טוב על-פי האופוזיציה ואתה לא יכול לקחת עליו קרדיט. בשנה הבאה, על-פי המדיניות הכלכלית, יעד הגירעון יהיה 3%. אני מניח שרוב חברי הכנסת יסכימו שזה יעד שמתחייב מהרצון. <אראל מרגלית (העבודה):> אני לא מאמין בגירעון של 3% בשנה הבאה. <עפר שלח (יש עתיד):> רגע, מרגלית, אתה ואני נעמוד כחומה בצורה בוועדת הכספים, נעמוד עליו, אני מבטיח לך. <אראל מרגלית (העבודה):> כדי להאמין צריך להאמין בניהול, ופה איבדנו את האמון. <עפר שלח (יש עתיד):> לא היה לך אמון מלכתחילה, אראל, בחייך. עכשיו איבדת אותו? בשעה הזאת של הלילה? <אראל מרגלית (העבודה):> אמרו לנו 3.5% ואחרי זה אמרו לנו 4.6% ואחרי זה – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מכיוון שאני מניח ששום מקרו-כלכלן סביר לא מתווכח על יעדי הגירעון האלה, אני קורא לכנסת בסופו של דבר לאשר את הצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת שלח. אדוני שר האוצר, אדוני שר האוצר, אני מצטער להפריע לך בשיחה עם חברת הכנסת גלאון. האם אתה מעוניין להשיב לדוברים? לא. מוותר על זכותך. תודה רבה. אני מבקש לעבור להצבעה על הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 27 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 נגד – 12 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2013 ו-2014 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנת התקציב 2013), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, הצעת החוק התקבלה. בעד – 42 קולות, 12 מתנגדים. החוק יעבור לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/764).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים לסעיף השמיני: הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר מיקי לוי. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, השרים, מתן מענק מיוחד לרוכש דירה או מרחיב דירה קיימת בירושלים נקבע בחוק הלוואות לדיור בשנת 2001, בסכום של עד 90,000 שקלים. גובה המענק הניתן לכל חסר דירה נקבע על 76,800 שקלים בקרקע המדינה ו-57,600 שקלים בקרקעות פרטיות. בשל עלותו התקציבית הכבדה של המענק, כחודש וחצי לאחר כניסתו לתוקף של החוק בשנת 2001 הוא הוקפא מעת לעת לתקופות שונות. ההקפאה האחרונה הסתיימה ב-21 בדצמבר 2012. לאחר מכן לא הוחל ביישומו של הסעיף נוכח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, וזאת עד ליום 5 במאי 2013. סכומי המענקים צמודים למדד, ועומדים היום על כ-96,000 שקלים בקרקע מדינה ו-72,000 שקלים בקרקע פרטית. בירושלים היצע הדירות מוגבל ונתון, עקב סיבות תכנוניות ומדיניות. לאור זאת צפויה ההטבה להוביל לעליית מחירי הדירות בעיר בגובה ההטבה או שיעור משמעותי ממנה. <אראל מרגלית (העבודה):> זה לא נכון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> המענק צפוי להתגלגל ברובו, באמצעות מנגנון המחירים, כנראה לקבלנים, ליזמים הפועלים – – – <אראל מרגלית (העבודה):> זה לא נכון. זה אנשים מעוטי יכולת. זאת שערורייה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> המשמעות היא שמתן המענק צפוי לגרום לעליית מחירים ולעלייה תקציבית. לפיכך, לא ברור אם לצד עלויות המענק תהיה כל תועלת בצדו. יש לציין כי בדוח בנק ישראל משנת 2002 נבדק מתן המענקים ונמצא כי מענקים מעלים את המחיר בשיעור דומה לגובה המענק. <אראל מרגלית (העבודה):> מיקי לוי, בקטמון ח', ט', החוק הזה עזר למשפחות אחרי משפחות. תסתכל על השכונה ועל איך שהיא מתעוררת. זה המעט שנותנים, ולקחת את זה זה עוול גדול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת אראל, אני מזמן אותך לעיין בדוח בנק ישראל לשנת 2002. <אראל מרגלית (העבודה):> אני מזמין אותך לשכונה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> נבדק מתן המענקים, ונמצא כי מענקים אלו מעלים את המחיר בשיעור דומה לגובה המענק. לאור זאת מוצע כעת לבטל את סעיף 6ג לחוק, הקובע את הזכות למענק כאמור. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש את חבר הכנסת באסל גטאס. נמצא? לא נמצא. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – אורי מקלב. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, סגן השר מיקי לוי, אני רוצה להגיד לכם איפה החוק הזה בא לידי ביטוי בירושלים בשנים האחרונות, כדי שלא תחשבו שזה על העצים. אני במקרה מכיר חלק גדול מהמשפחות שניצלו את החוק הזה בכמה שכונות; שתיים אני אתן כדוגמה. אחת מהן היא ברזיל–אולסוונגר. אתה מכיר את זה? זו השכונה הזאת עם בית-ספר ארגנטינה, השכונה בקריית-היובל שיש בה העוני אולי הגדול שיש בירושלים. השכונה השנייה זה קטמון ח'-ט', ליד גוננים. בשתי השכונות האלה, במקרה חלק גדול מהתלמידים שעברו את הבגרויות בשנים האחרונות – המשפחות שלהם ניצלו את החוק הזה כדי לקנות את הדירות וכדי להרחיב אותן ב-30 מ"ר. ואם מישהו רוצה לבקר, אם מישהו רוצה לבקר בקטמון ח'-ט', הוא יראה שבארבע השנים האחרונות השכונה הזאת מפסיקה להיראות כשכונת עוני וזוגות צעירים נכנסים. והדרך היחידה של החבר'ה שגרים שם לקנות חלק מהדירות זה על-ידי החוק הזה. אני שואל אתכם: מאיפה אתם לוקחים את העוז לקחת מאנשים שסוף-סוף יש להם עזרה מוחשית, אמיתית, לדירה קטנה, לא דירה גדולה, לעוד 30 מ"ר, לבטל את המענק הזה? החוק הזה חמור כמו העניין של המע"מ; החוק הזה חמור כמו קצבאות ילדים. החוק הזה חמור כי הוא לוקח את היכולת של אנשים שאין להם הרבה בירושלים, בשכונות העוני של ירושלים, שהשאירו אותן עניות, לקבל איזושהי דירה ואיזושהי עזרה. ולכן, אני מבקש מכם לא לחשוב על החוק הזה בתור איזה משהו כללי כזה, אלא משהו מוחשי בשכונות שפוגע באנשים כדי שיהיה להם משהו לילדים שלהם ולעצמם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגלית. חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב; ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר; ואחריו – חבר הכנסת אשר. הרשימה, אגב, סגורה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאחד מאלה שיזמו את הצעת החוק הזה שמבקשים כיום לבטל, אני מבקש להתייחס ולומר כמה משפטים לחברי הכנסת. הדבר הזה קרה בתקופתו של אהוד ברק כראש הממשלה, ודווקא בתקופתו זכינו לאוזן קשבת והכנסת חוקקה את החוק למתן מענקי דיור לרוכשי דירות בירושלים, זכאי משרד השיכון. מה הייתה המטרה של אותו חוק? המטרה של אותו חוק הייתה לחזק את ירושלים ולמנוע את ההגירה השלילית שהיינו עדים לה – ועדיין אנחנו עדים לה, אבל בתקופה ההיא בוודאי היינו עדים להגירה שלילית מול אלה שבאו לגור בירושלים. ואני רוצה לומר לסגן שר האוצר: אני לא זוכר שאי-פעם האוצר הסכים. תמיד תמיד האוצר בא ואומר: המענקים האלה בסופו של דבר הולכים לקבלן ולא לרוכשים. העובדות הן בדיוק הפוכות. תמיד כשרצינו לעודד ביקושים, הדרך לעודד ביקושים הייתה על-ידי מתן מענקים. מאז ומתמיד כך זה היה. מה גם שלא מדובר פה לכל דכפין, מדובר פה לזכאי משרד הבינוי והשיכון. לזכאי משרד הבינוי והשיכון – למה למנוע מהם את ההטבה הזאת אם ירושלים זקוקה לעוד ועוד ושלא תהיה פה הגירה שלילית? אני רוצה לבקש ממך, אדוני סגן שר האוצר, אנא תענה לנו. אנחנו יודעים שבימים אלה הממשלה מבקשת לבטל את המענקים לפריפריה, מכיוון שזה עולה הרבה הרבה כסף לקופת המדינה. מצד שני אתה אומר פה שיש היום מעט מאוד בנייה בירושלים. זאת אומרת, אם כבר מישהו יכול לקבל את המענק, אלו מעטים מאוד בירושלים, כי אין הרבה בנייה פה בירושלים. אבל אם יש כמה אלפים שכן יכולים בסופו של דבר לקבל את המענק הזה, והמענק הזה יעודד אותם לבוא ולגור בירושלים, איך אתה, סגן שר האוצר מיקי לוי, עולה כאן לדוכן ומבקש מחברי הליכוד שימחקו את החוק הזה שמעניק לרוכשים בירושלים מענק של כ-100,000 שקל, שיבטלו אותו? יש גבול עד כמה אתם יכולים לדרוש מהליכוד ולדרוס אותם בדרך כזאת על כל מה שהם אמרו בעבר שהם מאמינים בו. <אראל מרגלית (העבודה):> אתה צודק. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תגרום לכך שכל חברי מפלגת העבודה יהיו פה. אולי זה יעזור לנו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אייכלר, חבר הכנסת אשר וחבר הכנסת מוזס. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אני מניח שיש איזה שר באולם פה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש שר. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש שר. העיקר שסגן השר נמצא, זה מה שחשוב. הצעת החוק שהממשלה מביאה, המבקשת לבטל את המענקים בירושלים, היא הוספת חטא על פשע. לא זו בלבד שהממשלה מקפיאה את הבנייה בירושלים וגורמת למחסור בדיור, היא גם גורמת לביטול חוק, מה שלא נעשה במשך עשר שנים של הממשלות לדורותיהן. הממשלה הראשונה שהתלתה את החוק של חבר הכנסת פרוש בדבר הענקת מענקים בירושלים – הייתה ממשלת ברק, לא ממשלה שאחת המטרות שלה זה לבנות בעיר הבירה, בירושלים. ממשלת ימין, ממשלה שמנפנפת כל הזמן שצריך לבנות בירושלים, צריך לחזק את ירושלים, עושה בדיוק את ההפך בירושלים. אם זה נכון לגבי כל מקום שצריך לבנות בו ולתת פתרונות, הרי בירושלים כולם יודעים שההגירה השלילית, כפי שאמר חבר הכנסת פרוש, כל כולה היא הגירה שלילית של זוגות צעירים שהדיור יקר להם. איך אפשר לבוא ולהגיד מילים שאין מאחוריהן שום דבר, שרק הקבלנים ירוויחו? על איזה קבלנים אתם מדברים כשאין בנייה של קבלנים, אין בנייה חדשה? החוק הזה נותן גם בדירות יד שנייה את המענק. איך אפשר לבוא להגיד כאן, נציג רשמי של ממשלת ישראל, סגן שר האוצר: הבעיה היא שהקבלנים יקבלו את הרווח? זה לא היה נכון אז, ב-2008, וקל וחומר זה לא נכון עכשיו, כשאין בנייה, שאנחנו יודעים שהמקסימום שהדירות עלו – שאם מישהו רוצה לקנות דירה, זה רק מפני שאולי יהיה לו יותר זול ב-100,000 שקל. כן, אדוני שר השיכון לשעבר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> יש הקפאת בנייה בירושלים. הממשלה לא בונה בירושלים. יש הקפאת בנייה בהוראת ראש הממשלה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מצטט לכם את מה שמחלקת המחקר של הכנסת כתבה ב-2008, בעקבות הבקשה להתלות את החוק, לא לבטל את החוק; הממשלה הזאת מבקשת לבטל את החוק, לא רק להתלות אותו. כותבים במסמך של מרכז המחקר שלנו, של הכנסת: דחיית הסיוע בדיור בירושלים לפי הצעת החוק הנדונה, ולצדה אי-התערבות ממשלתית מספקת לעידוד הרחבה ניכרת של צד ההיצע, יביאו להמשך ההגירה השלילית מהבירה ולהגדלת שיעור העוני בה. ובפסקה שנייה במסמך הזה של הממ"מ, ב-2008, קל וחומר עכשיו: אפשר לומר שבכל הקשור לחיזוק העיר ירושלים, הצעת החוק מעידה על פער עמוק בין קווי היסוד של הממשלה ובין המדיניות התקציבית בפועל. אומר שביטול – דבר אחד ברור: זה נקרא לחזק את ירושלים? זה נקרא להחליש את ירושלים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, משפט סיכום. <אורי מקלב (יהדות התורה):> משפט הסיום הוא שלא רק שמקפיאים, אלא שמבטלים את המענק, מה שאף ממשלה לא העזה עד היום. הממשלות למיניהן ביקשו להתלות באופן זמני, לשנה, לשנתיים. באה הממשלה הזאת ומבקשת לבטל את חוק חיזוק ירושלים. בושה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת יעקב אשר – לא נמצא; חבר הכנסת מוזס – לא נמצא; חבר הכנסת דוד אזולאי – מוותר. חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת זאב, חבר הכנסת אריאל אטיאס וחבר הכנסת אמנון כהן. אם יש מישהו מהדוברים שמבקש לוותר על זכות הדיבור, נא לעדכן את המזכירות. תודה. חבר הכנסת וקנין, שלוש דקות, בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, מי יושב-ראש קבינט הדיור? <אראל מרגלית (העבודה):> אין. <יצחק וקנין (ש"ס):> יש, שר האוצר. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אין קבינט. <יצחק וקנין (ש"ס):> יש קבינט דיור. אני יכול להגיד לך מי האנשים, אם אתה רוצה, השרים שיושבים בקבינט: שר האוצר, שר הבינוי והשיכון. <אראל מרגלית (העבודה):> איפה הם? <יצחק וקנין (ש"ס):> אבל אני שואל, אם זה הקבינט ושר האוצר מבין שיש מצוקה גדולה מאוד בנושא הדיור – זוגות צעירים, רבותי, היום לא יכולים לרכוש דירה. אין מציאות שזוג צעיר יכול לרכוש היום דירה; בתל-אביב – בטוח שלא, בירושלים – שלא נדבר. אז אני שואל: אם אתם מבטלים את המענקים לפריפריה, ועכשיו הבאתם את החוק הזה, אז איך אתם מתכוונים לפתור את הבעיה של הדיור? יש לכם איזה משהו שאתם אולי תביאו מהחלל כדי לפתור את הבעיה? אתם כנראה לא מבינים את גודל הבעיה. רבותי, היום זוג צעיר בעיירה שלומי לא יכול לקנות דירה. ולמה? היום הסברנו שזוג צעיר, כשהוא כשהולך לבנק לקחת הלוואה, אין לו המימון המלא כדי לרכוש דירה. לא אנחנו אומרים את זה. ישב היום בוועדת הכלכלה מנכ"ל התאחדות קבלני – אני לא יודע איך קוראים לזה – בוני ישראל, והוא אמר בצורה מפורשת. רבותי, עשרות זוגות צעירים לא ינצלו את המענק. למה? כי אין להם המימון. ברגע שאתה ביטלת לו את המענק, הקטנת את היכולת שלו להשיג את כל הכסף עבור הדירה. רבותי, גם בנק ישראל עשה פעולות שמגבילות היום את גובה המשכנתה. קח את כל זה – זוג צעיר שפעם רכש דירה במרכז הארץ ב-700,000, 800,000 שקל, הייתה לו אפשרות לארגן את הכסף. היום בשום פנים ואופן הוא לא מסוגל לארגן את זה, כי הדירה שווה מיליון ו-300,000, והוא מקבל משכנתה חצי מיליון עד 600,000 – 50% מערך הדירה. אז, רבותי, אתם ממיטים פה אסון, כי גם שכירות עולה היום לא פחות ממשכנתה – 3,000 שקלים היום, רבותי, 3,500 שקל. והנה, רבותי, מתכון איך אתם מביאים גם את שכבות הביניים למטה למטה. איך אתם תפתרו את הבעיה, רבותי? השר לפיד, שעומד בתוך הקבוצה הזאת שצריכה בעצם לפתור את הבעיות – איך אתם חושבים שאתם תפתרו את הבעיות, רבותי? אין לכם שום פתרון. אין לכם פתרון, רבותי, אלא להביא אותם למטה למטה, עד לשלב, רבותי, שזה יתפרץ, כמו שהיה לפני שלוש שנים. יהיה לנו רוטשילד פעם שנייה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, תודה. אני מבקש מחברי הכנסת, השעה לא מוקדמת, נא לדייק בזמן. אנחנו נהיה עקשנים על זה. חבר הכנסת זאב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אטיאס; ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מקווה שבדיון הבא יהיה חצות, ואני אקרא לפניכם "על נהרות בבל". אז תצטרפו אתי בבקשה, חד וחלק. <עליזה לביא (יש עתיד):> יש – – – <נסים זאב (ש"ס):> רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, לא הבנתי. מה הבעיה להדפיס כל שנה נייר? כמה עולה לכם הנייר הזה, תגידו לי? הרי החוק הזה קיים כבר למעלה מעשור, וכל שנה עולים לדוכן ומבקשים דחייה, כי הממשלה לא יכולה לשאת בנטל האיום זה, להשתתף ולתת את המענקים האלה. אז מה אכפת לממשלה הזאת לעשות איזושהי מחווה, לתת איזושהי תחושה, או אפילו אשליה, שהחוק הזה יום אחד יקום לתחייה, תהיה תחיית המתים ויהיה אפשר לממש אותו? הממשלה הזאת כנראה היא חברה קדישא, שכל דבר שאפשר לקבור עוד היום, ביומו תקברנו, ולא לתת שום תקווה. מדוע? הרי ברור לנו שהממשלה לא מתכוונת, לא בעלמא הָדֵין ולא בעלמא דְאָתֵי – לא חשבה ולא חושבת לתת איזשהו מענק, חלילה וחס, ודאי לא בירושלים. אבל תיתנו לפחות את ההרגשה הטובה שיום אחד ממשלת ישראל, יהיה לה פעם כסף. אני רוצה לומר שמשרד השיכון, אדוני היושב-ראש, מאז ומעולם היה מעודד מתן הלוואות ומענקים, כי מבחינת המדינה זה הרבה יותר זול. אני רוצה שתבינו על מה מדובר. בן-אדם שהפך להיות זכאי משרד השיכון, ובסופו של דבר בגלל מצבו הכלכלי הקשה המדינה נאלצת או חייבת לתת לו דירה – פה לא נותנים דירה; נותנים סך הכול מענק של 100,000 או 70,000 או 80,000 שקלים ונפטרים מהמשפחה הזאת. אומרים לו: אדוני, תעשה אתה את המאמץ, אתה תעשה את ההשתדלות. כמה זה עוזר לאותה משפחה? ואני אומר לך, בסופו של דבר, ההשקעה הזו משתלמת כי יעלה למדינת ישראל הרבה פחות להשקיע במשפחות במענקים, הייתי אומר, שלא מגיעים, בין 5%–10% – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיום, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> – – מאשר להפוך אותם לזכאי משרד השיכון, שבסופו של דבר הממשלה צריכה לתת את כל הדירה על חשבונה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אנחנו מחקנו בטעות את חבר הכנסת איציק שמולי, אז אנחנו נאפשר לו עכשיו לדבר. בבקשה, חבר הכנסת שמולי. ואחריו – חבר הכנסת אטיאס. אנחנו מחקנו בטעות גם את חבר הכנסת שי, ואנחנו נחזיר אותו לאחר מכן. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אומנם הצעת החוק מדברת על בקשה לביטול הלוואות לדיור בירושלים, אך אני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, רוצה להרחיב את היריעה ולדבר על כל הארץ, כיוון שהיום בוועדת הכלכלה היה לנו דיון שאפשר לכנות אותו דיון חירום, בדבר ביטול הטבות מענקי מקום בפריפריה. אנחנו מדברים – שנבין על מה אנחנו מדברים – על זוגות צעירים שקונים בפעם הראשונה דירה ביישובים פריפריאליים. 25 יישובים, כמדומני, כאלה, כמו דימונה, נהרייה, מקומות שיש למדינה עניין – צריך להיות למדינה עניין לחזק אותם. והנה באה הממשלה ומחליטה שבאופן מיידי יבוטלו כל הטבות מענקי מקום בפריפריה שהובטחו לזוגות צעירים. יש פה ביקורת משני סוגים. ביקורת מסוג אחד אומרת: אחרי שהממשלה הזו, וגם הממשלה הקודמת, מדברת גבוהה-גבוהה על כך שצריך לקדם את הפריפריה, לתמוך בזוגות הצעירים, היא מקבלת החלטה מהסוג הזה, שאומנם תכסה את יעד הגירעון אבל תקבור תחת אותה החלטה גם את הפריפריה וגם את הזוגות הצעירים. אבל לא פחות חמור, ואני מתנצל שמעל בימת הכנסת אני משתמש בביטוי כזה, יש כאן הולכת שולל של הזוגות הצעירים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא נורא. <איציק שמולי (העבודה):> כי מה באה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הגזמת, איציק, באמת. <איציק שמולי (העבודה):> אני הילד – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הגזמת. נסחפת קצת. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> אני אומר לכם, הולכת שולל כזאת לא ראיתי הרבה זמן. כי מה בעצם באה הממשלה ואומרת לאותם הזוגות הצעירים? אנחנו, מטוב לבנו, מוכנים לתת לכם עד 1 ביולי כדי לממש את אותה הטבה. רק שכחה הממשלה להודיע באותה הדלפה בשבוע שעבר לערוץ 2 שאין יכולת לאף אחד במדינת ישראל – אפילו לא לשר השיכון בכבודו ובעצמו – להוציא את אותו היתר בנייה שיקנה להם את אותה הטבה בחודש ימים. אז יש פה שתי בעיות. קודם כול, יש פה קרוב ל-3,000 אנשים שעומדים להיפגע מהגזירה הזאת. מן הראוי לאפשר להם ארכה מינימלית, סבירה – ועדת הכלכלה המליצה על 1 ביולי 2014 – כדי לממש את אותה הטבה. כי צריך לזכור שגם הם לא יכולים להתיר את עצמם מההתחייבויות שלקחו. ולא פחות חשוב, אתם יודעים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <איציק שמולי (העבודה):> לסיכום, מה לא אמרו לנו ומה לא הבטיחו לנו אחרי המחאה החברתית? ואני אומר לכם, לזוגות הצעירים אפשר לשקר פעם אחת, אפשר לשקר להם פעם שנייה. אבל בסוף יש גבול כמה בדיות וכמה סיפורים הם עוד יוכלו לאכול ולהאמין. בסוף לא יאמינו לכם. וזו המכה הכי גדולה שיכולה להיות, גם לממשלה וגם למי שרוצה לפתור את בעיית הדיור. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת אריאל אטיאס, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת משולם נהרי; ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. ינעלו את הדיון חבר הכנסת גפני, ואחרון – חבר הכנסת מיכאלי אברהם. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן שר האוצר, מאז הקמת הממשלה, וגם אחרי הקמת קבינט הדיור בראשות שר האוצר, הדבר המרכזי שהממשלה עושה לשוק הדיור הוא לבטל את כל ההטבות – ולהעמיס עוד עלויות על רוכשי הדירות – שעשתה הממשלה הקודמת. מה שבא לפנינו זה להוסיף חטא על פשע, כי גם מרמים את הציבור – זה המשך הרמאות ממערכת הבחירות – אבל גם בנתונים שנותנים פה, אומרים דברים שהם לא נכונים. הגזירה הראשונה שנחתה על רוכשי הדירות היא מס משפרי הדיור. אני כבר קראתי לזה "מס גזל", כי מדובר באנשים שכבר קנו דירה פעם אחת, שילמו עליה מס רכישה, מסים למדינה. הם מוכרים את הדירה, לא משנה אם הם קונים דירה גדולה יותר או קטנה יותר, הם משלמים עוד מס. 3.5%, בדירה ממוצעת זה שווה בין 40,000 ל-80,000 שקל ליחידה. השבוע עוד חרפה, העלו את המע"מ בעוד 1%. זה שווה עוד לפחות 20,000 שקל לעוד יחידה. בהעברת התקציב בסוף מאי קיבלו החלטה לבטל את מענקי המקום בפריפריה. לאמור, כל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה בחייו, דירה חדשה, כדי לעודד הגירה חיובית ב-28 יישובים, מתוכם שמונה יישובים ערביים, יקבל 100,000 מענק וסבסוד פיתוח. במכה אחת הורידו את זה, וזו בשורה לפריפריה. הגיע משרד האוצר – החבר'ה של אגף תקציבים, מוכשרים, מתחבלים, לקחו את שר האוצר, ככה ערבבו אותו, אמרו לו: זה הולך לחרדים, יאללה, בוא נוריד את זה. מה לעשות, היום הגיעו לוועדת הכלכלה רק חילונים. באו לדבר על חריש: אנחנו קנינו דירות בחריש, ואנחנו התחייבנו לקבוצת הרכישה, ואנחנו שילמנו כסף. ואנחנו עכשיו שבויים, כי הורידו לנו את 100,000 השקלים האלו, 60,000 יותר נכון, ואנחנו לא יכולים לצאת כי שילמנו דמי קדימה, ואנחנו לא יכולים להיכנס, כי לקחו לנו 60,000 שקל. רבותי, 60,000 השקלים האלה, זה 50% – כולל ה-40,000 – מההון העצמי של כל זוג צעיר. אומר נציג אגף התקציבים: זה עולה הרבה כסף. אז הנה, אני אגיד לכם את השקר. כל המענק שווה למע"מ של דירה בפריפריה, אחד לאחד. אפילו במקרים מסוימים, כשהדירה היא של ארבעה חדרים, המע"מ עוד מכניס יותר כסף. לפי הנתונים של משרד השיכון יש גידול של 30% בהתחלות הבנייה בפריפריה. ואני אתן לכם עוד נתון: למעלה מ-80% הצלחה במכרזים של המשרד בפריפריה. עכשיו באים לירושלים. לא מספיק בחודש אחד, עוד מכה. בירושלים מדובר בהרחבה של יחידות דיור. ככל שמרחיבים יחידת דיור, במקום שלאנשים לא יהיה איפה לגור והם יעברו מירושלים, ותהיה הגירה שלילית – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא לסיים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – אנחנו מקבלים פה עוד מכה. והיום ישב קבינט הדיור, קיבל הרבה החלטות – אפס החלטות על הפריפריה; אפס החלטות על ירושלים. יש שם מיחזור של החלטות על מחנות צה"ל, שיהיו משוחררים – במקרה הטוב – בעוד שבע-שמונה שנים. יש שם מיחזור של החלטות על דירות להשכרה ועל חסמים. בתקופה הזאת, בימינו, רק גזירות. ולכן אנחנו צריכים להתנגד לחוק הזה, לביטול החוק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אטיאס. הבא, חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, איזה עוד קשקושים יכולה הממשלה הזאת להציע? אנחנו הקמנו בכנסת הזאת את השדולה למען ירושלים – אורי מקלב, אראל, צחי, וכמובן מוטי, ורבים אחרים בבית הזה. כי כל אחד פה מבין מהי ירושלים. כל אחד. וכל אחד יודע שחוזקה של העיר הזאת הוא כמו חוזקה של החוליה הכי חלשה בשרשרת. והחוליה הכי חלשה בשרשרת היא אותן שכונות שדיבר עליהן אראל, שירושלמים יודעים איפה הן, וגם אתה, אדוני סגן השר, יודע היטב איפה השכונות החלשות של ירושלים, וגם אתה יודע כמה העיר הזאת חלשה וכמה היא זקוקה לעזרה. אז במקום שהממשלה הזאת, שרוממות ירושלים בגרונה ושממלאת את ראשנו בהצהרות כמה חשוב שבירת ישראל באמת תזכה במקום הראוי לה – ברגע שזה מגיע לענייני היום-יום הקטנים, שצריך לתמוך במי שיש לו מעט או מי שכמעט אין לו, שוכחת. אני באמת חושב שיושבים שם אנשים אטומים. אנחנו כל הזמן מדברים עליהם, אבל אני שואל לפעמים מי הם אלה שלא רואים שום דבר חוץ ממספרים. הם אפילו לא מציצים מחוץ לחלונות הקטנים האלה של משרד האוצר, להציץ החוצה לראות מה עובר בתוך העיר הזאת. והם אומרים: נוריד, זה עלה יותר מדי; או במקרה אחר: לא השתמשו בזה בכלל. אם לא השתמשו – כמו שהזכיר ידידי שמולי, והיום ישבנו עם החברים שעוברים עכשיו לחריש – לא השתמשו בסעיף; אם לא השתמשו, אז למה אתם מורידים את זה? אנחנו, כולנו, מצווים לעזור לירושלים. השמחה הזאת, שאני שומע לפעמים, שיצאו מירושלים, ולפעמים זה חרדים יוצאים, אז זה בכלל טוב שחרדים עוזבים את ירושלים – מה השמחה הזאת? צריכים לעבור לירושלים. הממשלה הזאת צריכה לעודד הגירה לירושלים ולעצור את הנשירה הזאת מירושלים. במקום זה עושים כל מה שיכולים כדי להפריע ולשבש ולעשות את החיים בירושלים קשים. אז מה הפלא שזאת העיר השנייה הענייה במדינת ישראל? בירת ישראל העיר השנייה בעוני, אחרי בני-ברק. זה באמת מאוד מכובד, זה רק משתווה לדירוג של מדינת ישראל ב-OECD. צריך לבטל את ההחלטה הזאת, אדוני סגן השר. ברגע הזה תהיה אתה ירושלמי במשרד הזה, ותגיד להם: עשיתם דבר שטות, תרדו מזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. הבא – יעלה חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הממשלה הקודמת הצליחה בכמה וכמה מטלות כלכליות. כשהממשלה החלה את עבודתה בתחילת הקדנציה הקודמת, העולם היה בטלטלה כלכלית בלתי רגילה. בארצות-הברית נסגרו בנקים, אירופה – חלק מהמדינות שם קרסו, האבטלה ביוון הגיעה לממדים מפלצתיים. המשק במדינת ישראל, לעומת זאת, היה משק יציב, המערכת הפיננסית שגשגה, הבנקים הצליחו, האבטלה ירדה כפי שלא ירדה למעלה מ-30 שנה, דירוג האשראי עלה. היו הרבה מאוד דברים שהממשלה הצליחה בהם; הקואליציה, יותר נכון. יש דבר אחד שהממשלה הקודמת נכשלה בו כישלון טוטלי, זה היה בנושא של הדיור. האוצר עמד על רגליו האחוריות ונלחם בשר אטיאס. לשר אטיאס היו כמה דברים שהוא הצליח בהם. לא נפתרה בעיית הדיור, אבל היו דברים שהוא הצליח בהם: במענקים בפריפריה, בשחרור קרקעות, בדברים שהוא יכול היה לעשות. אבל אני עוד זוכר דיונים בוועדת הכספים, איך היה עימות בין משרד השיכון לבין משרד האוצר, ומשרד האוצר ניצח. אם אנחנו מסתכלים בסך הכול הכללי, אנחנו נכשלנו בנושא של הדיור. והגיע המלאך המושיע. הגיע שר האוצר יאיר לפיד, הבטיח פוליטיקה חדשה והבטיח שהוא הולך לפתור את הבעיות. וודאי שהבעיה הראשונה שניצבת בפני הזוגות הצעירים במדינת ישראל זה הדיור. אני לתומי התפתיתי לחשוב שאולי מבחינה דתית תהיה לנו בעיה, אבל לפחות דירות יהיו לנו. התברר שלא תורה ולא סחורה. מה שקרה זה שהתחלנו לחטוף מכות. אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, התחלנו לחטוף מכות שלא היו אפילו בתקופה הקשה הקודמת שלא הצליח בה נושא הדיור. קודם כול, בלי לעשות חשבון, ביטלו את המענקים בערי הפיתוח, בפריפריה. התקשרו אלי אנשים לא דתיים – יש שמות שאתם גם מכירים ואני כמובן לא אומר אותם – התקשרו ואמרו: אצלנו זה פיקוח נפש. השקענו בדמי מקדמה ברכישת דירה, הסתמכנו על מה שהממשלה החליטה בקדנציה הקודמת, והפסדנו. ופתאום הממשלה מחליטה בבת-אחת, בחוסר רגישות, כדרכה של הממשלה הזאת, או כדרכו של משרד האוצר, שהוא עושה היום מה שהוא רוצה ואין פוצה פה ומצפצף. וככה, מכה אחרי מכה אחרי מכה, שום פתרון לנושא של הדיור, הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם. והנה, אנחנו יושבים בוועדת הכספים, ומגיע משרד האוצר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> כבר, כבר, אני מסיים. – – – מגיע משרד האוצר באיזה הצעת חוק אחרת ומבקש פתאום להכניס ביטול של החוק של חבר הכנסת פרוש, של מה שאנחנו דנים בו עכשיו. ואני עומד משתומם בתוך הוועדה, ואני אומר להם: נושא חדש, מי דיבר על זה בכלל. לאחר דין ודברים משרד האוצר, בכל אופן בממשלה הוא הרגיש שהוא בעל-בית, פקידי האוצר יודעים ששם הם עושים מה שהם רוצים, אין מי שיכול להתמודד אתם, אז הם חשבו שהם יעשו את זה גם בכנסת. פה, פתאום הם נתקלו בבעיה, ולכן הם לא הצליחו. אני זוכר שניגשו החברים מיש עתיד וצעקו עליהם, ובצדק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> ולכן אני קורא לחברים פה במליאה, בניגוד למה שהאוצר העז לעשות בעבר, להקפיא את החוק הזה, היום אין לו בכלל פחד משום דבר. הוא מבקש מאתנו, לא להקפיא – לבטל, מה שלא היה עד היום. אבל אמר שר האוצר שעוד שנתיים יהיה טוב, עוד שנה יהיה טוב, אז למה לא מקפיאים? למה מבטלים? <נסים זאב (ש"ס):> אין מגבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא יהיה טוב אם אתם תהיו הממשלה, ולא תהיו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גפני. אני מבקש מחברי הכנסת שעומדים על מנת לא להירדם, בכל זאת לשבת. <שר החינוך שי פירון:> אתה משתבח עם השעה. ככל שהשעה מאוחרת יותר, אתה משתבח. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הדובר הבא – חבר הכנסת אברהם מיכאלי, אחרון הדוברים. ויסכם את הדיון סגן השר לוי. בבקשה, חבר הכנסת מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני חושב שיש תופעה, שהקואליציה מרגישה קצת שאנחנו בשוונג של עבודה, וזה קצת מלחיץ את האנשים שעברה שעת חצות. <נסים זאב (ש"ס):> תאמין לי, נהנים מכל רגע. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> נסים זאב מזמין את כולם עד ארבע בבוקר להיות פה, בעזרת השם, ונדון בחוקים, שהם חוקים חשובים, מה לעשות. אם אנחנו רוצים לגמור מהר מהר הצבעות, בסוף מה נענה לאותם אזרחים שהולכים לסבול כנראה מההחלטות האלה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> שתים-עשרה בלילה זה כבר לא – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אצלנו שתים-עשרה זה תחילת היום. אדוני היושב-ראש, מדובר פה אכן במגמה. כנראה הממשלה החדשה, במקום לתקן את מה שהם תקפו-תקפו-תקפו את הממשלה הקודמת, שגם אנחנו ישבנו בה בקואליציה, ואמרו שיעשו יותר טוב, אני רואה שבמקום לעשות יותר טוב עושים יותר גרוע. דיברו פה כבר חברי לפני; מושלם – אף אחד לא, ולא הספקנו לעשות בקואליציה הקודמת את כל מה שתכננו, אבל פה יושב שר השיכון לשעבר, שכל ניסיון שלו לשנות את הגזירות הישנות שהיו – נכון, 10–15 שנה לא שיווקו קרקעות; נכון, 10–15 שנה הקרקעות שהוקפאו בסוף יצרו מצב של גירעון של עשרות-אלפי יחידות דיור. ומה לעשות, אכן, כפי שאמר חבר הכנסת גפני, האוצר מתנגד לכל שחרור של קרקעות, ועשו כל מיני קומבינות, כל מיני תרגילים, ומה ששוחרר גם שם לא נתנו בקלות לבנות. אבל באתם, יש עתיד. יש איזה ציפייה לזוגות צעירים שמה שאנחנו לא הספקנו, מה שאנחנו לא עשינו, מה שהשרים שלנו לא עשו, אתם תעשו. ומה אנחנו רואים פה? במקום לעשות יותר טוב, אתם עושים יותר גרוע. אתם, כשמתחילים לקצץ, קודם כול מקצצים בחוליות החלשות, מקצצים לזוגות הצעירים. חברים, אתם שמים לב, בחוק ההסדרים שאתם מביאים עוד מעט, להעלאת מס רכישה לזוגות שרוצים לשפר או להיטיב את תנאי הדיור שלהם, אפילו לשנות לרעה. אתם הולכים להטיל עליהם מס על כך שהם רוצים להקטין את הדירה שלהם כי אין להם כסף להחזיק אותה. איפה אתם חיים? הציבור שלנו יסבול את כל הגזירות האלה בלי להגיב בסוף? אני לא קורא לאף אחד רק לעמוד ברחובות, אבל לא יכול להיות שאתם מתארים מצב של יש עתיד, ולא רק שאין עתיד – אתם בסוף מביאים גזירות על הציבור שלא רק שהוא יקרוס מהן, אלא אתם בסוף תעמדו במובן הציבורי לדין שלא תוכלו לצאת מזה בצדק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מיכאלי. סגן השר לוי מוזמן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעבור להצבעה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש הודעה לפני כן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הבית היהודי התגייס כולו? הבית היהודי התגייס כולו? <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש, בשם סיעת ש"ס וסיעת יהדות התורה, לראות בהצבעה על החוק הזה הצבעת אי-אמון בממשלה, ואני מגיש את המועמדות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה מגיש את זה בכתב? חבר הכנסת גפני, אתה מגיש את זה בכתב? יש לך מועמד? <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – צריך לבוא עכשיו. <משה גפני (יהדות התורה):> ראש הממשלה צריך – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הנה, היא ביקשה. היא ביקשה להצביע עכשיו. <שר החינוך שי פירון:> אנחנו מבקשים הצבעה עכשיו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בסדר. <שר החינוך שי פירון:> בסדר? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לשבוע הבא. אי-אמון – – – לשבוע הבא. <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, אנחנו מבקשים הצבעה עכשיו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אוקיי. חברי חברי הכנסת, מכיוון שזו הצבעת אי-אמון, אנחנו נצביע בהצבעה אחת. הממשלה מבקשת להצביע עכשיו. מי – – – <קריאה:> – – – <שר החינוך שי פירון:> לא – – – לבחור בך לראש ממשלה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק ראש הממשלה יכול – – – <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, רק להצביע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן. מי שמצביע בעד – הוא בעד החוק ונגד האי-אמון, בהצבעה אחת. <משה גפני (יהדות התורה):> מי קבע שיש אי-אמון? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה ביקשת כרגע. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מבקש אמון. <קריאה:> ראש הממשלה הסמיך אותם. ראש הממשלה צריך להסמיך אותם. <שר החינוך שי פירון:> אני השר המייצג את הממשלה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, ראש הממשלה צריך להסמיך אותו. אני מצטער. או השר המקשר או ראש הממשלה – שיסמיך אותו. מה? <אורי מקלב (יהדות התורה):> גפני, בוא ונגיש – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הצבעת אמון. <קריאה:> כל שר יכול. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא. <קריאה:> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> בלי איומים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה, אתם? מה? – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הפסקה. תכריזו על הפסקה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, זה בלתי אפשרי הדבר הזה. זה אי-אמון. אם ראש הממשלה לא הודיע על אמון, עוברים לסעיף הבא. מה יש? ביום שני תהיה הצבעה. עד אז כבר לא יהיה לכם רוב. לא תהיה קואליציה. <יצחק הרצוג (העבודה):> חברים, זה צריך להיות בשבוע הבא. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש מזל שיש עתיד – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אין, אין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שר האוצר פה, מה הסיפור? <קריאה:> מה זה שר האוצר? ראש ממשלה צריך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה אתה מדבר? הוא השר המקשר. הוא – – – האחרון. הוא נמצא פה. <נחמן שי (העבודה):> יאללה, תזרימו חברי כנסת. תזרימו, תזרימו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוא ותקרא את התקנון. בוא, גפני. התיאטרון האבסורדי שלך נגמר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גפני, בוא. אין בעיה. התיאטרון האבסורדי נגמר. בוא, בוא. <משה גפני (יהדות התורה):> לא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אעצור אותך. <משה גפני (יהדות התורה):> רגע. נשמע מה אומר היושב-ראש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי חברי הכנסת, אני קורא לכם. רבותי, אני מבקש לשבת, להירגע. הכול בסדר. נא לשבת. אני קורא לכם את סעיף 44(ה)(2) בחלק ד' לתקנון: "הצעה להביע אי-אמון בממשלה שהוגשה בסיום הדיון בסעיף העומד על סדר-היום, תובא להצבעה בישיבת הכנסת כאמור בפסקה (1(, ואולם, אם ביקשה זאת הממשלה מייד" – כפי שהיה עכשיו, אני מוסיף – "תתקיים ההצבעה בו ביום, בסיום הדיון באותו סעיף; לעניין סעיף זה תיוצג הממשלה על-ידי אחד מאלה, בסדר הזה: ראש הממשלה, השר שדיבר בשם הממשלה לגבי הסעיף שעל סדר-היום, השר המקשר בין הממשלה לבין הכנסת, שר אחר, ובלבד שהם נוכחים באולם המליאה"; כפי שראינו עכשיו. אני חושב שהסעיף ברור לחלוטין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> נגמר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ובכן, אדוני שר האוצר, האם אתה מבקש הצבעה עכשיו? <שר האוצר יאיר לפיד:> בהחלט. <משה גפני (יהדות התורה):> לא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הצבעת אמון – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו עוברים להצבעה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מבקש להפוך את זה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני חוזר: הצבעה בעד משמעותה בעד החוק ונגד האי-אמון, וכן להפך. <יצחק הרצוג (העבודה):> אפשר לדעת מי הודיע מטעם הממשלה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הצבעה. <יצחק הרצוג (העבודה):> נגד האמון. הצבעה מס' 28 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – 22 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד הצביעו 31, נגד – 22. אני קובע שהחוק התקבל והצעת האי-אמון נדחתה. החוק עובר לדיון בוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אתם מתחילים להתנדנד. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לוועדת החינוך, לוועדת המדע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אוקיי. החוק יעבור לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תחליט אם לוועדת המדע או לוועדת הכספים. <אראל מרגלית (העבודה):> היה מתאים לכם – – – <הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 46) (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/762).] (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 46) (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות), קריאה ראשונה. יציג את ההצעה השר שי פירון. בבקשה. בבקשה, כבוד השר. <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מטרת הצעת חוק זו להתמודד עם שתי תופעות חמורות של החדרת חפצים אסורים לבתי-הסוהר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מה מצחיק, כבוד השר? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – צוחק מההצעות של הממשלה. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה לשר החינוך ולחפצים אסורים בבתי-סוהר? <שר החינוך שי פירון:> הוא מתחיל לחשוב מה אתה מסוגל להכניס. האחת – תופעה הולכת וגוברת של החדרת חפצים מסוכנים לבתי-הסוהר שיש בהם כדי לסכן ולפגוע בחיי אדם. די, נו, גפני, מספיק. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בדרך כלל אני מנסה להרגיע את החברים, שהדובר יוכל לדבר. הפעם צריך לעשות הפוך. כבוד השר, כוס מים. <שרת הבריאות יעל גרמן:> זה הכול בגלל החינוך. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מאמין, זה בלי קנאביס – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> טוב, רבותי, השעה מאוחרת – – – <נסים זאב (ש"ס):> כל מה שאני רואה פה זה בלי קנאביס – – – <שר החינוך שי פירון:> נסים, לא שמעתי אותך צועק, אז עשיתי משהו בשבילך. האחת – תופעה הולכת וגוברת של החדרת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, רבותי, בכל זאת. בכל זאת, עדיין יש כמה צופים שצופים בנו גם בשעה הזאת. זו כנסת ישראל, אנא מכם. <יצחק וקנין (ש"ס):> הבעיה, שאסור אחרי השעה – – – <שר החינוך שי פירון:> – – – כגון חפצים המשמשים להכנת אמצעי לחימה מאולתרים – – – <נחמן שי (העבודה):> אולי נעבור לחוק הבא. <קריאות:> – – – <קריאה:> כבוד השר, אפשר לעבור להצבעה. <שר החינוך שי פירון:> אתה רוצה להחליף אותי? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> האחת – תופעה הולכת וגוברת של החדרת חפצים מסוכנים לבתי-הסוהר שיש בהם כדי לסכן ולפגוע בחיי אדם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, אני מאשר לשר השיכון להחליף את שר החינוך. ראינו שיש כאן בעיה בהקראת – – – <קריאה:> הוא לא שר השיכון – – – <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לשר הרווחה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – לא יכול להיות דבר כזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פריג'. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי חברי הכנסת, אני מבקש. אוקיי, הייתה לנו כאן אתנחתא קומית קצרה. בואו נחזור לדיון מכובד. אדוני שר הרווחה שמחליף את שר החינוך, בבקשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> מדובר בתופעה רחבת היקף אשר מבוססת על מגוון רב של שיטות פעולה וסיוע של גורמים שונים מחוץ לבתי-הסוהר, ובכללם גם בני-משפחה של הכלואים. השימוש בטלפונים מוברחים מאפשר לאסירים ביטחוניים לשמור על קשר רציף עם גורמי טרור מחוץ – – <קריאה:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אל תפריע. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תזמין אותו, אחר כך הוא יעלה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אל תפריע, יקירי. <קריאות:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> זהו. – – וכן עם חברי ארגוני הטרור במתקנים אחרים, ובכלל זה מאפשר להעביר כספים המיועדים למימון טרור – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לאט, לאט, שנוכל לשמוע. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – להכווין פיגועים חמורים נגד יעדים ישראליים – – <קריאה:> אפשר עוד הפעם לקרוא את זה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – לרבות פיגועי חטיפה, לקיים קשר עם תשתיות ומפקדות טרור מחוץ לבית-הסוהר, לגייס ולהקים תשתיות חדשות מחוץ לבתי-הסוהר ולשמר פעילות ארגונית וצבאית מבין כותלי בית-הסוהר. בהתאם לסעיף 52 לפקודת בתי-הסוהר, העונש – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני השר, אתה יכול להרחיב על הסעיף הזה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> גפני, גפני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, תרחיב על הסעיף. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> גפני, אני מבין שהיום אתה הליצן התורן. אנא ממך – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא ליצן. אתם ליצנים, עם כל הכבוד. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – פשוט, פשוט אל תפריע. <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה, עולה שר החינוך, מדבר על חפץ בבית-סוהר? – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – – תוחמר הענישה. אנחנו מבקשים לתקן את פקודת בתי-הסוהר כך שתוחמר הענישה בגין החדרת מכשירי טלפון או רכיביהם לבתי-הסוהר או החזקתם, לשלוש שנות מאסר; תוחמר הענישה בגין החדרת חפץ אסור מסוכן לחמש שנות מאסר; וכן, תתווסף חלופה של הכנסת חפץ אסור לבית-סוהר בנסיבות מחמירות, כמפורט בהצעת החוק, שהעונש בגינה יעמוד על עשר שנות מאסר. אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהעבירו לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, גפני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, אדוני שר הרווחה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת חנא סוייד – נמצא? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> איננו. הדוברת הבאה, מרב מיכאלי – איננה. הדובר אחריה, חבר הכנסת איתן כבל, נמצא? בבקשה, חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, אחרי מופע הסטנד-אפ שהיה כאן, החוק הזה הוא חוק, בסופו – סליחה, גברתי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה. <איתן כבל (העבודה):> אנחנו רוצים להיות אופוזיציה, לא? בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אז באופוזיציה, תראה מה הם עושים – – – קרקס. <איתן כבל (העבודה):> חברי חברי הכנסת, לכאורה הצעת חוק שהיא על החדרת חפצים לכלא – אני מדבר עכשיו בשיא הרצינות – על פניו, זה נשמע הדבר הכי רציני שיש, מעבר לצחוקים שנשמעו כאן קודם, אבל יחד עם זאת, כמו כל דבר, צריך שתהיה מידתיות. בכנסת הזאת אנחנו מביאים יום אחר יום הצעות חוק של היום הרת עולם, ובסופו של עניין אתה נותן שנתיים מאסר, שלוש שנות מאסר, ואתה מביא דבר כזה – הרי אין. כל הצעה שאתה רוצה להביא אותה ולהעצים אותה, אתה נותן לה כותרת של פגיעה בביטחון המדינה. וכשאתה מביא את הכותרת הזאת של פגיעה בביטחון המדינה – אני מקווה שאין כאן מישהו שחושב שאני בעד פגיעה בביטחון המדינה, אבל בסופו של עניין בבית הזה צריך שיישקלו כל הדברים בצורה מידתית. החוק הזה, בכל הכבוד, באופן שהוא מובא, הוא איננו מידתי. הוא לא מידתי, אדוני היושב-ראש, ואני מבקש מכם, אני מבקש מהממשלה שוב לשקול את ההצעה כפי שהיא מונחת בפנינו היום. אז סיימנו לצחוק וסיימנו לומר את הדברים, אבל כאן יש הצעת חוק שיש לה משמעויות מאוד גדולות. ומי שחושב, הרי בכנסת הזו, חבר הכנסת דוד אזולאי, אדוני חבר הכנסת הרצוג – וזה נושא רציני – הרי אי-אפשר שכל הזמן אנחנו נגיד: ככל שאנחנו ניתן עונשים יותר גדולים – יש הרי תזה שלמה האם העונשים הגדולים הם שימנעו את ביצוע המעשה, ויש כאן אנשי משטרה לשעבר שיודעים לתת אולי תשובות יותר טובות בעניין הזה. אני חושב שכדאי ומבקש שנשקול את העניין הזה בצורה רצינית. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת איתן כבל. הדובר הבא – חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (העבודה):> מוותר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מוותר. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – איננו. חבר הכנסת אראל מרגלית. <אראל מרגלית (העבודה):> מוותר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> מוותרת. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מוותרת. חבר הכנסת מאיר פרוש, עכשיו אתה יכול לדבר. יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, שלוש דקות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש לנצל את זכות הדיבור כדי לומר כאן מעל הבמה, שתשעה חברי כנסת מהבית היהודי מתוך 12 הצביעו לפני כמה דקות על ביטול מענקי דיור לזכאים בירושלים. אל תטיפו לאף אחד מוסר. אם אתם מסוגלים להתגייס כדי לבטל את החוק החשוב הזה, אל תבואו ותטיפו מוסר למישהו אחר. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מאיר פרוש. חברת הכנסת תמר זנדברג נמצאת? מוותרת. חברת הכנסת מיכל רוזין? מוותרת. איזה יופי אתכם בשעות האלה. חבר הכנסת אורי מקלב? מוותר. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת דוד אזולאי? מוותר. חבר הכנסת יצחק וקנין? <יצחק וקנין (ש"ס):> מוותר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מוותר. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. יעלה ויבוא חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת אריאל אטיאס. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך שאנחנו כל כך מתחשבים בקואליציה ובחברים ואנחנו ממש – מה השעה? רגע אחד, איפה השעון פה? 00:30 ואנחנו רק באמצע – חצות הלילה ואנחנו באמצע הסדר. שלא יהיה לכם ספק, אם מישהו חושב לצאת מפה לפני השעה 04:00, שישכח מזה, אז תתכוננו. בפעם הבאה כל אחד יבוא עם המזרן, ואם צריך – גם כרית. אדוני היושב-ראש, תראה איזה חוק מוזר. אני בוודאי, כמו חברי איתן – אם מכניסים כלי נשק ופוגעים בביטחון המדינה, אז מה הספק? או משהו שקשור לאמצעי לחימה. אבל תתאר לך, אדוני היושב-ראש, מישהו הכניס פלאפון לכלא "מעשיהו" למשל והצליח להערים, ומישהו הכניס פלאפון לכלא שאטה, אז מה הדין לזה שהכניס לכלא שאטה, ששם יש אסיר ביטחוני, ובכלא "מעשיהו" יש גם חרדים? אז דינם שווה או לא? אני רוצה לדעת איך אפשר להחיל את החוק הזה ולקבוע שמי שמכניס פלאפון זה כאילו שהכניס איזה כלי נשק ולשייך אותו לארגון טרור. אני אומר לכם שכל החוק הזה – אני ניסיתי להבין אותו, לפענח אותו, ולא הבנתי אותו. איך אפשר לממש אותו? הרי צריך להוכיח פה בראיה ברורה שהייתה פה כוונה של חבלה כאשר לא מדובר באמצעי חבלה, לא מדובר באמצעים שאפשר להוכיח בעליל שיש כאן רצון לפגוע בביטחון המדינה. אין הוכחה, אין ראיה; פלאפון, בסך הכול פלאפון. אני, כשאני נכנס לכלא "מעשיהו" לביקור – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כמה יש לך כאלה? <נסים זאב (ש"ס):> סליחה, לא בפועל, כן? אני בא עם פלאפון ואף אחד לא חושב לרגע שאני אואשם שאולי חלילה וחס אני אעביר את הפלאפון הזה ואני אפגע בביטחון המדינה. אז תגידו לי, חברי כנסת יכולים להיכנס עם פלאפונים או לא? אם תגידו לי שלא, אני לא מצביע בעד החוק הזה. <איתן כבל (העבודה):> נסים, יש לך עוד 50 שניות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נסים זאב. הבא, חבר הכנסת אריאל אטיאס – אינו נוכח; חבר הכנסת אמנון כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת משולם נהרי? מוותר. חבר הכנסת משה גפני, אחרון הדוברים. <איתן כבל (העבודה):> תן לו גם את 25 השניות של נסים זאב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שום דבר לא בחינם, חבר הכנסת כבל. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק שיש לה היבטים מאוד מסוכנים, ומצד שני מאוד חשובים. יש מאסר למי שפוגע בביטחון המדינה, ויכול להיות שבאמת היה צריך להצביע בעד החוק הזה, ומצד שני, העיר חבר הכנסת נסים זאב, אני חושב שקצת באירוניה, אבל מי שמכניס פלאפון לבית-סוהר, לפי מה שכתוב בחוק, יקבל עונש של כמה שנות מאסר. הכנסת בשעת לילה זו אמורה לקבל החלטה בחקיקה ראשית כאשר אין אף אחד מהממשלה שיודע להסביר במה מדובר. פשוט לעשות לעג וקלס מהכנסת בפני אזרחי המדינה. מדובר על הצעת חוק שיש בה דיני נפשות. שולחים אנשים לכלא להרבה שנות מאסר על דבר שאף אחד לא יודע פה להסביר. מי שצריך להסביר את הצעת החוק הזאת זה השר לביטחון פנים. הוא שמופקד על בתי-הסוהר, הוא שצריך להסביר לחברי הכנסת, לשמוע את הדיון, לענות על שאלות שהן מאוד חשובות ויכולות להביא – אם אנחנו לא מסתכלים בכל מקרה על קואליציה ואופוזיציה, בחוק הזה ככל הנראה ההצבעה הייתה עניינית. המציאות הזאת שבה עולה שר החינוך ומסביר לכנסת, מקריא על הצעת החוק הזאת, ואין לו אפילו שמץ של מושג על מה מדובר; וכשהוא לא יכול להמשיך מסיבות שונות – אולי אפילו בגלל קריאת ביניים שלי, שהייתה בלי כוונה – אז באמצע, בלי שהיושב-ראש קרא לו אפילו – על-פי התקנון זה דבר לא נכון, אסור לעשות את זה – עולה שר הרווחה. <נחמן שי (העבודה):> עולה שר השיכון. שר השיכון – הוא קרא לו. <משה גפני (יהדות התורה):> שר השיכון? זו הייתה טעות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> התבלבלתי, זו הייתה טעות. <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשוב. שר הרווחה. <נסים זאב (ש"ס):> גם שר הרווחה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> עולה שר הרווחה ומקריא. דרך אגב, יש לו קול בס כזה של קריין ברדיו, מאוד יפה, אבל הוא לא יודע על מה מדובר. <שר החינוך שי פירון:> בגלל זה קראנו לו. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, כן, בסדר, אין לי התנגדות. אין לי התנגדות, אבל אתה צריך לזכור שעל-פי התקנון מי שצריך לקרוא לו זה היושב-ראש. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> מותר לחבר כנסת חדש לפעמים לטעות. חברי כנסת ותיקים כמוך מתקנים אותו. <משה גפני (יהדות התורה):> השר פרי, אין לי טענה על הטעויות, לא על זה אני מדבר. אני מדבר לגופו של החוק. מדובר בחוק שיש בו דיני נפשות. יכול אדם בתום לב – וגם אדם שיושב בבית-סוהר; אסור לאבד צלם אנוש – הכניס פלאפון לבית-הכלא, לתאו, הכניס פלאפון, והוא על-פי הצעת החוק עלול לקבל שלוש עד חמש שנות מאסר. <קריאה:> עשר. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, עשר זה רק מי שפוגע בביטחון המדינה. <איתן כבל (העבודה):> אם זה טלפון כשר זה פחות. <משה גפני (יהדות התורה):> אם זה טלפון כשר אז זה יותר, מפני שתלוי איזו ממשלה מכהנת באותו זמן. ולכן, המציאות הזאת שהכנסת נדרשת עכשיו להצביע על הצעת החוק זה לעג וקלס. אם אף-על-פי-כן תביאו את זה להצבעה, אני לא אצביע על החוק הזה. אני לא יודע, יש לי הרבה שאלות שאני רוצה לשאול את השר לביטחון פנים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ואסור להצביע על הצעת החוק הזאת עכשיו, עד שיבוא השר לביטחון פנים ויסביר. <שרת הבריאות יעל גרמן:> זו רק קריאה ראשונה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך מאוד, חבר הכנסת גפני. האם יש שר משרי הממשלה, אולי שעוסק בביטחון או שיש לו רקע בנושאי ביטחון, שרוצה לבוא ולסכם את הדיון? אני מבין. אני רמזתי לכך, ניסיתי. אני מבין שאין סיכום מטעם הממשלה, ואנחנו נעבור להצבעה. <מיכל רוזין (מרצ):> הנה, סגן השר רוצה להסביר לנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא מצביע מפני שזה לא רציני, ההצבעה הזאת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא צריך, שמענו. <משה גפני (יהדות התורה):> מה "לא צריך"? בטח שצריך – – – הצבעה מס' 29 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – 13 נמנעים – 3 ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 46) (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות), התשע"ג–2013, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד הצעת החוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (הכנסת חפץ אסור בנסיבות מחמירות) הצביעו 31, נגד – 13. ההצעה עברה, והיא תועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה. שלושה נמנעו. תודה. <הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/763).] (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה – הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים). השר פירון, אתה מוכן? <שר החינוך שי פירון:> מה, עוד פעם? מאיר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש מהשר מאיר כהן לעלות ולהציג את ההצעה, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> באמת, נו. אני הייתי סוגר את הישיבה עכשיו. <נסים זאב (ש"ס):> זה – – – שר החינוך עכשיו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני אבקש מהשר לוי לעלות להציג את ההצעה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הוא סגן שר. <משה גפני (יהדות התורה):> סגן השר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מסגן השר לוי לעלות ולהציג את ההצעה, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> סגן השר, אתה, אין לך ממה לצחוק. אתה יכול לדבר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> קיבלתי ייעוץ של מזכירות הכנסת – סליחה, השר לוי – שאם זה לא בתחום משרדך צריך שזה יהיה שר ולא סגן שר, אז, אנא, נוותר על שירותך, והשר פירון – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לפחות יכולתי להסביר לכם את זה, כמו את הפלאפון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> השר פירון יציג את החוק, בבקשה. <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הרשות להגנה על עדים מגינה על עדים אשר נמצא כי בגין שיתוף הפעולה שלהם – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אם אפשר, יותר לאט בבקשה, שגם אני אוכל להבין. <שר החינוך שי פירון:> – – נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייהם. לאור רמת הסכנה הגבוהה הנשקפת לעדים המוגנים, קובע מנהל הרשות, בהתאם לסמכותו לפי הוראות סעיף 17(א)(2) – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מציע לכם, באמת, חברי הכנסת, מדובר בנפשות – – – <שר החינוך שי פירון:> – – התשס"ט–2008, תוכנית הגנה מתאימה לעד המוגן. במסגרת תוכנית ההגנה, רשאית הרשות להגנה על עדים, בין היתר, להעתיק את מקום מגורי העד המוגן אל מחוץ לישראל – – <זהבה גלאון (מרצ):> לאט יותר. <שר החינוך שי פירון:> יש לך שאלה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> המשך לקרוא, בבקשה. <שר החינוך שי פירון:> – – בתיאום עם הגוף המקביל במדינה הקולטת ובהתאם לכללים והסכמים בין-לאומיים שגובשו בתחום. ההסדר הקיים כיום בנושא זה בסעיף 37(א) לחוק להגנה על עדים קובע, כי הגנה על עדים שמדינת ישראל מבקשת את הגנתם במדינה אחרת, או הגנה על עדים אשר מדינה אחרת מבקשת את הגנתם בישראל, תיעשה לפי אמנה רב-צדדית או דו-צדדית שמדינת ישראל והמדינה האחרת צדדים לה, הכוללת הוראות לעניין זה, או לפי הסכם מיוחד בין שתי המדינות שהתקשר בו השר לביטחון הפנים בהסכמת שר המשפטים ושר החוץ. משמעות ההסדר הקיים היא, שבהיעדר אמנה כאמור נדרשת התקשרות בהסכם מיוחד, בדרג שרים. הסדר זה אינו נותן את המענה המבצעי הנדרש לפעילות הרשות ואינו עולה בקנה אחד עם השיטה הנהוגה במרבית המדינות שעמן מבקשת הרשות להתקשר בנושא. הצעת החוק מבקשת לתקן את סעיף 37 לחוק להגנה על עדים ולקבוע כי בהיעדר אמנה רב-צדדית או דו-צדדית שמדינת ישראל והמדינה האחרת צדדים לה, יהיה מוסמך מנהל הרשות להגנה על עדים להתקשר בהסכם מיוחד בנושא עם הגורם המוסמך לכך במדינה אחרת. הסמכת מנהל הרשות להגנה על עדים להתקשר בהסכמים בנושא עם הגורמים המוסמכים לכך במדינות אחרות תיתן מענה לצרכים המבצעיים הרגישים של הרשות ותאפשר את פעילותה בהתאם לכללים ולהסכמות שגובשו בנושא במדינות רבות. לפיכך, אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהעבירו לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, אדוני השר פירון. ראשון הדוברים, חבר הכנסת חנא סוייד, נמצא? אינו נוכח. חבר הכנסת איתן כבל מוותר? <יצחק הרצוג (העבודה):> אני יכול להודיע שכל הרשומים ירדו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אם כך, נעבור להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. הצבעה. הצבעה מס' 30 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים), התשע"ג–2013, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד הצביעו 47, נגד – אף לא אחד, נמנעים – 1. הצעת החוק להגנה על עדים (תיקון מס' 4) (התקשרות בהסכמים בין-לאומיים) עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה. <הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8) (סמכות כניסה למקום ועריכת חיפוש לצורך הפסקת רעש), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/765).] (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8) (סמכות כניסה למקום ועריכת חיפוש לצורך הפסקת רעש), התשע"ג–2013. יציג את ההצעה השר שי פירון, בבקשה. <שר החינוך שי פירון:> חבר הכנסת גפני, עכשיו זה בלי רעש, אני מבקש. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מטרת הצעת חוק זו היא לתת למשטרה כלים להתמודדות יעילה יותר עם אירועים של הקמת רעש. אירועים אלה מהווים חלק משמעותי מהאירועים המטופלים על-ידי המשטרה באופן יומיומי. זה מספיק לאט, חברת הכנסת גלאון? מעבר להטרדה הקשה הנגרמת לתושבים המתגוררים באזור שבו נגרם הרעש, הניסיון מלמד כי אירועים מסוג זה עלולים להתפתח לאירועי אלימות המסתיימים בתוצאות קשות. שוטרים הנקראים לטפל בהקמת רעש נתקלים לעתים במצבים – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הקראת חוק במהירות כזאת זו פוליטיקה חדשה. אנחנו לא רגילים לדבר כזה. <שר החינוך שי פירון:> שוטרים הנקראים לטפל בהקמת רעש נתקלים לעתים במצבים שבהם מקור הרעש מזוהה כבוקע בוודאות מדירה מסוימת, אך האחראים לגרימת הרעש מסרבים לפתוח את הדלת אף שנדרשו לכך על-ידי השוטרים. עבירה של הקמת רעש בניגוד להוראות החוק למניעת מפגעים, התשכ"א–1961 – להלן: החוק או החוק העיקרי – היא עבירה מסוג עוון שהעונש הקבוע בגינה עומד על שישה חודשי מאסר או קנס. מאחר שלא מדובר בעבירה מסוג פשע, השוטרים המגיעים למקום לטפל בהקמת רעש אינם רשאים להיכנס למקום, ובפועל הטיפול המשטרתי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מי המשרד שהכין את זה? <שר החינוך שי פירון:> המשרד לביטחון פנים. – – – הטיפול המשטרתי בהקמת הרעש מותנה ברצונו הטוב של מחזיק המקום לפתוח את הדלת ולאפשר את כניסת השוטרים. לעתים נתקלים השוטרים בחוסר שיתוף פעולה מצד מחזיק המקום, ובכך מגיע הטיפול המשטרתי למבוי סתום. במצב זה, הדרך להקנות סמכות כניסה למקום היא באמצעות הוצאת צו חיפוש שיפוטי – פעולה שאורכת זמן ואינה מעשית ברוב המקרים. לאור האמור, יש לתקן את המצב הקיים כיום ולקבוע במפורש את סמכות הכניסה של שוטר למקום שבו מתבצעת עבירה – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גפני, סוף-סוף אנחנו מבינים על מה מדובר. נא לא להפריע. <שר החינוך שי פירון:> – – של הקמת רעש לצורך הפסקת ביצוע העבירה. לפיכך, אבקשכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, כבוד השר. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת מרב מיכאלי – אני מבין שאינה נוכחת. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. שלוש דקות. בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר; אדוני השר, אני רוצה שתקשיב, אדוני שר החינוך שהקריא לנו דבר שאין לו מושג בו, כי אני רוצה לקבל תשובה על השאלה הבאה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> הוא בוועדת שרים לענייני חקיקה. <איתן כבל (העבודה):> על זה נאמר: מעניין לעניין באותו עניין, גברתי. אם גברתי שכועסת מאוד תקשיב, אני עליתי לדבר על העניין הזה ואני מדבר עכשיו בכל הרצינות, כי הצעת החוק הזאת – ואני תומך בה; הרי מי אוהב רעש ליד ביתו? יש שכונות מסוימות שבכלל אסור שיהיה רעש. ביום רביעי הקרוב, אדוני השר היושב בוועדת השרים לחקיקה – אני הגשתי הצעת חוק לקריאה טרומית שמהותה, שאם חס וחלילה פקח שומע שנעשה מעשה של הרג או פגיעה בבעל-חיים ויתבקש להיכנס לחצר כדי לעצור את התהליך הזה – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> היינו בעד, איתן. <איתן כבל (העבודה):> חס וחלילה, זה לא אישי. אני לא פונה אלייך עכשיו באופן אישי, אני יודע. אבל בהצעת החוק הזאת אמרה לי שרת המשפטים: השתגעת? להיכנס לחצר להציל בעל-חיים? אבל מסתבר – השתגענו להיכנס לחצר בשביל שהשכן לא יהיה לו רעש? תגידו, מה קורה פה? מישהו לא כותב פרוטוקול ועוקב אחרי השטויות של עצמו? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (העבודה):> סליחה, מי זה היה? אדוני סגן השר, בתוקף תפקידך הקודם, קודם כול, כך: אפשר לבוא גם בוועדה. הרי כתוב: "אתה חונן לאדם דעת ולאנוש מלמד בינה". המשמעות של המשפט היא שוועדת שרים גם יודעת לבוא ולומר שאם נתקן ונוסיף – הרי ועדת שרים זה לא איזה סרט נע. יושבים אנשים וחושבים; אמורים לפחות. בסופו של עניין, אדוני השר, גברתי השרה – ואני יודע שאתם גם תמכתם בהצעת החוק – אתה מוצא את עצמך באופן מאוד מוזר ופתטי, שכשמישהו מרעיש לשכן שלו מותר לשכן לבוא ולהיכנס; לעומת זאת, אם נעשה מעשה פשע כלפי בעל-חיים, זה לא נורא. ואני חושב שיש כאן חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית, כאן, בבית הזה, שביום רביעי לא יסכימו לטיפשות הזאת. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת איתן כבל. יעלה עכשיו חבר הכנסת באסל גטאס – איננו, לא נוכח. <קריאה:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חבר הכנסת מיקי רוזנטל – לא נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר; חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת; חבר הכנסת מאיר פרוש – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת אורי מקלב. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אז למה – – – <קריאה:> מה? מה? מה? <זהבה גלאון (מרצ):> אם השרה אומרת שהיא תמכה – – – מפרסמים מהישיבה של ועדת השרים את פרוטוקול – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> אנחנו – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה, חברת הכנסת רוזין. בבקשה, שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> נו, אז הנה, יש לכם כבר שתי משימות: גם לאפשר בדיקה של התעללות בבעלי-חיים וגם לשחרר את הפרוטוקולים של ועדת השרים לחקיקה. תראו, בסוף הרחוב שלי יש שכן שמדי יום חמישי בערב – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש שקט, חבר הכנסת פרוש. <מיכל רוזין (מרצ):> בדיוק, הנה, השר קלע לדעתי. מדי יום חמישי בערב, עד 02:00, לפנות בוקר, הוא מוציא רמקולים – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – גדולים מאוד לחצר ביתו וחוגג בשירי קריוקי עד אמצע הלילה. זה אומר שאני וילדי צריכים לסגור הרמטית את כל הבית, את כל החלונות, על מנת להצליח לישון. אבל, אבל, גם אני לא הייתי מעזה לחשוב שאני רוצה לפגוע בזכויות האדם שלו, בזכויות האזרח שלו. אני יכולה להזמין משטרה, אני יכולה להזמין פקחים, אני יכולה לבקש שיעצרו אותו, שייתנו לו קנס. אבל העובדה פה היא שאנחנו איבדנו כל פרופורציות של מידתיות. יש רעש בבית? נכון. אז מותר עכשיו לשוטר להיכנס לתוך הבית בכוח ולחפש את מקור הרעש? קצת פרופורציות. התחלנו את הכנסת הזאת עם חוק האזרחות – אסרנו על אזרחים להינשא ולהביא לכאן את בני-משפחותיהם; אחר כך עברנו לחוק ההסתננות, העיקר שילכו מפה הזרים, האחרים, אלה שאנחנו לא רוצים. ועכשיו אנחנו מפנים את זה גם כלפי האזרחים שלנו. זו בדיוק ההידרדרות שלנו, ההידרדרות המוסרית, שבסופו של דבר מגיעים לחוקים אזוטריים כאלה, שהכול כבר מותר. אין שום גבולות, הכול בסדר, הכול מותר. אפשר להפר כל זכות אזרחית בשם מדינת המשטרה והחוק. תעצרו את זה פה, תפסיקו את זה מייד. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת אורי מקלב – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <שר החינוך שי פירון:> עיסאווי, חכה חכה, אתה עוד תבקש ממני דברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> רק אתה שומר חוק – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם זה לא קרה – שר מאיים על חבר כנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תראה, לשכנים מותר – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חבר הכנסת פרוש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שלוש דקות, בבקשה. <קריאה:> עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חבר הכנסת פרוש – – – <אראל מרגלית (העבודה):> עיסאווי, אני מבין – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פריג', חבר הכנסת פריג'. <קריאה:> – – – שיורים בכביש הראשי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ועכשיו אני אגיד את זה, רק – לשכנים מותר מה שאתה לא מוכן לאחרים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פריג' – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – התחלת את הנאום? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא להתחיל כמו שצריך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, מה שמעניין, הכנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – כי אי-אפשר את הרעש הזה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, רבותי, אנחנו מתחילים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה שאני אומר – – – <איתן כבל (העבודה):> אז תבקש שיורידו את הווליום בכפר-קאסם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, ומה עם הזיקוקים? עוד לא נכנסים לשם. <קריאה:> ומספיק עם – – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה מעניין. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל, חברים, זה שלב מתקדם. מה שאני אומר, כנראה – איתן, איתן, בגלל שאני ערבי אתה מדבר? תשתוק, חלאס. נו, באמת. <איתן כבל (העבודה):> אכלתי אותה אתך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> המתן בבקשה, המתן רגע. רבותי, רבותי חברי הכנסת, השעה מאוחרת מאוד, אבל – חבר הכנסת סלומינסקי, בבקשה. רבותי, רבותי, חבר הכנסת סלומינסקי, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנא התחל את הנאום שלך בצורה מסודרת, לא בהתנצחות עם חברי הכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בגלל – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> יש לך עוד שתי דקות, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, שלוש דקות יש לי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אה, רק עכשיו אתה מתחיל? <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו. עוד לא דיברתי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שתיים וחצי. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, כשהקואליציה הזאת קמה נכתב בעיתונות הרבה: זה שיא של ח"כים חדשים. וזו אמת, וחלק ניכר מהח"כים הם חלק מהקואליציה. יש עכשיו סוד שלאט-לאט מתחיל להתגלות, שצריך שהח"כים החדשים, שרובם חברים שלנו מיש עתיד, שאני – רואים את זה על-פי מפגן הנוכחות כאן – צריך שיירשמו על שמם חוקים. צריך להפגין את זה. החוקים האלה צריכים לבוא לידי ביטוי. ונפל בחלקנו, בכנסת הזאת, לראות את החוקים בסיטונאות. איך נרשמים לספר השיאים של הסטטיסטיקה ושל ספר החוקים של המדינה? צריך להיות חלק. ואכן, הגענו למה שהגענו. אני עכשיו – זה השיא בשבילי, אני, כתושב כפר-קאסם ותושב החברה הערבית. חברים, אני לפני כחודש התקשרתי למשטרה. הייתה חתונה בשכונה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שקט ביציע, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ב-00:15 התקשרתי. זיקוקים שמדירים שינה, לא מצליחים לישון. מתקשרים לשוטר, מתקשרים לשוטר, על-פי חוק: השוטר, דחילק, אני לא מצליח לישון, תבוא, יש רעש. השוטר: טוב, נבוא, טוב, נבוא, טוב, נבוא. רבותי, בואו קודם כול ניישם את החוק הקיים לפני שנוסיף לו, לפני שמוסיפים לו את כל החוק הצפוני הזה. מה קרה לנו? חוק צפוני לכל דבר. בואו קודם כול נקיים את מה שיש. למה לי עוד חוק, עוד מילים, עוד משפטים? ואת הקיים לפחות אנחנו לא עושים. כבוד השר לביטחון הפנים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד השר לביטחון הפנים, אני שמח שיש חשיבה ויש מאמץ חשיבתי לעוד חוקים, אבל, ריבונו של עולם, הזיקוקים, היריות, מה שכל – מה שאנחנו סובלים ועוד לא ניגשים. ועוד מה? צריך לגשת לבתים. אני לא רוצה לבית; תבוא לרחוב לפחות. אז, חברים, די. בוא לא נעשה צחוק מהעבודה. זה צחוק מהבית הזה, החוקים בשביל ספר הסטטיסטיקה של החוקים. די, די, די עם זה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ויש לך, חבר הכנסת פריג', יש לך פתרון לבעיה שמעלה החוק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. צריך אכיפה של מה שקיים. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא להוסיף עוד חוקים רק בשביל הנייר, שייכנסו לספר החוקים, שחבר הכנסת – נרשם עליו עוד חוק. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודה לך, חבר הכנסת פריג'. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבין – – <נסים זאב (ש"ס):> לא מוותר. אני לא מוותר. עוד דקה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – שאין חבר כנסת שרוצה לבוא ולדבר. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> יש? <קריאה:> כן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה – – – <קריאה:> רגע – – – <איתן כבל (העבודה):> חבר'ה, סליחה. חברַיָּא – – – <אילן גילאון (מרצ):> נסים, תדבר על הקריוקי, אתה. אתה חזק בזה. <קריאה:> עוד שלוש שעות שחרית. <נסים זאב (ש"ס):> אל תגיד לי על מה לדבר, בסדר? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתה האחרון שתגיד לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו אופוזיציה. מה, מה קרה? <נסים זאב (ש"ס):> אה, שכחתי, סליחה. אני חושב שאני עדיין בקואליציה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – קצת. <נסים זאב (ש"ס):> אחרי חצות אין, אני פשוט שוכח איפה אני נמצא. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי – – – <קריאה:> אחרי חצות – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת זאב, שלוש דקות. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – אני רוצה לדעת למה המואזין כל הלילה מצרצר לנו במוח? אחרי חצות, עד לפנות בוקר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גילית את אמריקה. גילית את אמריקה. <נסים זאב (ש"ס):> החוק הזה חל עליהם או לא? <עיסאווי פריג' (מרצ):> גילית את אמריקה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כמובן שלא, מה. <נסים זאב (ש"ס):> אל תהיו פראיירים, אני אומר לכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גילית את אמריקה. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני רוצה לספר לכם סיפור שהיה בצפת. <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> יהודי – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> גילית את אמריקה. <נסים זאב (ש"ס):> – – שם מגאפון על הגג. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – נסים. <נסים זאב (ש"ס):> מגאפון על הגג, אתה שומע? אל תבזבז לי את הזמן, אני מבקש ממך. כדי להשמיע את זעקת השבת. כמה אנחנו מתגעגעים, אפילו תשאלו את גילאון, אפילו שהוא לא שומר שבת, אבל הוא נהנה לשמוע את הצפירה של שבת. <אילן גילאון (מרצ):> הכי נהנה, יש לי הקלטה. <נסים זאב (ש"ס):> לפחות אתה יודע: הנה, עכשיו השבת – – <קריאה:> אילן – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אתה מקבל אותה. לא משנה, אולי אתה הולך לשחק משחק כדורגל, לא יודע מה אתה עושה. אבל אתה מרגיש את עונג שבת. אדוני היושב-ראש, אתה לא תאמין, הביאו לו משטרה, והמשטרה חייבה אותו להוציא את המגאפון. ואתם יודעים מתי צפירת שבת – זה לא באמצע הלילה. לא כמו עכשיו – באמת, עכשיו זה רעש נורא ואיום. אני חושב שעכשיו אסור להרעיש גם בכנסת. אתם צוחקים בקול, בקול רם, ואני חושב שזה חלק מהעבירה על החוק. דבר נוסף, אדוני היושב-ראש – דקה, ממש דקה. השעון שלי עומד, מה אני אעשה? אדוני היושב-ראש, מה קורה עם מי ששר שירי שבת והשכן – מפריע לו, הוא לא יכול לשמוע את זה? הוא יכול להזמין לו משטרה ולומר לו: כן, לפי החוק הזה אני אומר לך, יביאו לו משטרה והוא יפסיק אותו בעל כורחו שלא ישיר שירי שבת, כי בשבילו – השירים מפריעים לו. מה מידת הרעש פה, כל אחד לפי הרגישות שלו? אני רוצה לדעת, איפה המידתיות? איפה הקריטריונים? חוק כל כך לקוני, אי-אפשר להבין אותו. מישהו קרא אותו? בסדר, אז תצביעו איך שאתם רגילים להצביע. כשהממשלה מבקשת כולם מרימים את הידיים. וענו כל העם ואמרו אמן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נסים זאב. מישהו עוד רוצה לדבר מהרשימה, או שהיית אחרון? אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8) (סמכות כניסה למקום ועריכת חיפוש לצורך הפסקת רעש), התשע"ג–2013. הצבעה. הצבעה מס' 31 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 26 נגד – 20 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8) (סמכות כניסה למקום ועריכת חיפוש לצורך הפסקת רעש), התשע"ג–2013, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד – 26, נגד – 20, נמנעים – 2. הצעת החוק עברה ותידון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. <הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון מס' 6) (העלאת גיל הנישואין המותר), התשע"ב–2012> [מס' כ/470; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"א, עמ' 29650; נספחות.] <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו נעבור עכשיו להודעת יושב-ראש הקואליציה. חבר הכנסת יריב לוין, בשם יושב-ראש ועדת החוקה, ימסור את הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון מס' 6) (העלאת גיל הנישואין המותר), התשע"ב–2012. בבקשה. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת. בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט להודיע לכנסת על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גיל הנישואין (תיקון מס' 6) (העלאת גיל הנישואין המותר), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת דב חנין, עפו אגבאריה, מוחמד ברכה, חנא סוייד, זהבה גלאון, ניצן הורוביץ, אילן גילאון, יריב לוין, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה, מס' כ/470. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת לוין. <הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/501).] (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנחנו עוברים להצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013, של חברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא וזהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה, חברת הכנסת רפאלי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חברות וחברים, בהמשך לתמיכתו הנלהבת של חבר הכנסת גפני בבחירתי לוועדה לבחירת דיינים – אז אני מודה לכולכם. ברוך השם נבחרה אישה לוועדה החשובה הזאת. ובהמשך ישיר, אנחנו מבקשות לתקן את הוועדה כולה, כמו שדיברנו כבר על החשיבות האמיתית של השתתפות נשים בכל הגופים שמשפיעים על הציבוריות הישראלית – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חבר הכנסת שטרן, זה קשור לנשים. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני לא מאמין. את? הבית היהודי? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תאר לך. ברוך השם. הבית היהודי. לגמרי. – – ובוועדה הזאת ביתר שאת. התפקיד של הוועדה – בחירה של דיינים לכהן בבית-הדין הרבני, שלפחות מחצית ממי שבא בפניו הן נשים. הצעת החוק שהגשנו, חברתי חברת הכנסת עליזה לביא ואנוכי וחברת הכנסת זהבה גלאון, מטרתה לשנות את פניה הנוכחיות של הוועדה ולהביא לבחירתן של ארבע נשים לפחות – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני חשבתי שצריך היה להעביר את החוק כבר לפני שבועיים, כשהוא עבר, ברוך השם, בקריאה ראשונה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – לפעם הבאה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, לא, לא. ממש חשוב לנו שזה יהיה היום. חשבתי שאולי אפילו הוא יבוא היום לקריאה שנייה ושלישית, אך לא הסתייע. אבל בעזרת השם זה יקרה בקרוב. <נסים זאב (ש"ס):> אני חשבתי – – – את ועדת הנשים עוד הערב. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אז יכול להיות שהיית צריך אתה להציע את זה ליושב-ראש הקואליציה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בעזרת השם. אנחנו מדברים הרבה, חברי וחברותי, על הצורך – – – <קריאה:> ממתי – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בעזרת השם גם זה יגיע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן, חברת הכנסת רפאלי, בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אנחנו כל הזמן מדברים על הצורך לחזק ולהעמיק את הקשר בין המערכות הממלכתיות הרבניות ובין החברה הישראלית כולה. חידוש הקשר הזה וההעמקה שלו ייעשו כשתהיה מחויבות של המערכות האלה למציאות החיים העכשווית, כמובן – בתוך גדרי ההלכה היהודית. הסוגיות שמתנהלות בבתי-הדין הרבניים בתחומים של מעמד אישי, עגינות וסרבנות גט הן דוגמאות בולטות לצורך בשינוי תפיסתי ומעשי במינוי דיינים שמכירים בשינויים החברתיים ורוצים לחזק את המחויבות לשיח הכללי, שיוביל לשימוש בפתרונות שההלכה נותנת כדי להשפיע על מצבן של נשים במדינת ישראל. הנושא הזה הוא לא עניין של אנשים דתיים, חברי הכנסת, שומרי המצוות ושאינם שומרי המצוות, הוא עניין של כולנו, והמטרה היא להביא לבחירתן של נשים לוועדה למינוי דיינים. אני קוראת לכולכם, כמובן, להצביע בעד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת רפאלי. ראשון הדוברים, איתן כבל – אינו נוכח. <איתן כבל (העבודה):> כל פעם אתם – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> זה בגלל שאתם לא יושבים במקומות שלכם, מה לעשות. בבקשה, חבר הכנסת כבל. שלוש דקות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, קודם כול, אני תומך בהצעת החוק הזאת, נתחיל בזה, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהתייחס לכותרת שניתנה היום על-ידי הרמטכ"ל על קיצוץ תקציב משמעותי – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סליחה רגע. חברי חברי הכנסת, אני מבקש לפזר שם את ההפגנה. אפשר לדבר בחוץ או לשבת בפנים, אבל אי-אפשר לעמוד בפנים ולנהל פה דיונים מקבילים. חבר הכנסת שלח, בבקשה. כבוד השר בנט, בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> האח בנט, תתייחס לדברי היושב-ראש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> יש עוד כמה אחים שם שמתבקשים לשבת. בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, כפי שאמרתי בתחילת דברי, ודאי שאני תומך בהצעת החוק הזאת, אבל אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזאת לכותרת שמלווה אותנו מאז הצהריים, שהרמטכ"ל הודיע שהוא עוצר את התע"מ, את התעסוקה המבצעית, במילואים. ואני אומר לעצמי: באמת, זה העניין הזה והזה – איך שמגיע הדיון על תקציב, ובעיקר כשמגיע הדיון על תקציב הביטחון, נזכרת מערכת הביטחון – קורים שם דברים מאוד מוזרים. מערכת הביטחון פתאום נזכרת שהיא צריכה לקצץ ושהיא עוצרת את תקציב המילואים, ושיותר לא יגייסו לתעסוקה מבצעית. ויותר מכך, יש דבר עוד יותר מוזר: אחרי שמקצצים, בסוף השנה מסתבר שתקציב הביטחון עלה ב-3–4 מיליארד כל פעם. אז אני אומר לעצמי: האם גם השנה נמצא את עצמנו שמערכת הביטחון וצה"ל יקצצו את התקציב, יעצרו אימונים, יודיעו שצה"ל איננו מוכן למלחמה הבאה – זו המשמעות של ההודעה. וב-ynet, מי שעקב, כבר מתחילים לדבר על טראומת מלחמת לבנון השנייה. זאת אומרת, עכשיו יש גם משהו – דמון חדש. ואני אומר: למען השם, איזה מין דבר זה, איזו אחריות זו? אם לצה"ל, למערכת הביטחון, יש הכלים לבוא ולהתמודד עם השאלות האלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> קריאת ביניים של היושב-ראש: יהיה איזה קישור לנושא בהמשך הדרך? <איתן כבל (העבודה):> אני פתחתי – אדוני היושב-ראש, כשאתה לא התייחסת אלי אני פתחתי ואמרתי, אדוני – ניצלתי את היכרותי את התקנון, וקודם כול אמרתי שאני תומך. עכשיו מותר לי לדבר על מה אני חושב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני חבר כנסת חדש, אתה יודע שאתה מלמד אותי את צפונות – – – <איתן כבל (העבודה):> לא, חס וחלילה, חבר'ה. לא לא, ממש לא. עכשיו אתה צריך להחזיר לי חצי דקה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה תקבל 30 שניות. <דוד צור (התנועה):> דבר על חיילות. <איתן כבל (העבודה):> ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <דוד צור (התנועה):> דבר על קרקל, יש שם חיילות. <איתן כבל (העבודה):> לא, אני אומר בשיא הרצינות – זה נשמע כאילו איזה סוג של התחלה של בדיחה, אבל זה צה"ל. זה בכל פעם – ומי שיצא לו לעקוב אחרי ההודעות בכלי התקשורת, זה נשמע כאילו מדובר ב"היום הרת עולם". וזה באמת, זה כל כך – אותי לפחות, אדוני היושב-ראש, זה מאוד מכעיס, השימוש שנעשה פעם אחר פעם בכלי הזה של להלך אימים. צה"ל במלחמת לבנון השנייה – – – <עמר בר-לב (העבודה):> איתן, הגיע השלום. <איתן כבל (העבודה):> אה, הגיע השלום. אוקיי. חבר הכנסת עמר בר-לב הודיע לי שהגיע השלום, אז אני אפסיק פה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת איתן כבל. הבא – חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה, מעל הדוכן הזה, להצטרף להצעת החוק החשובה הזאת. אני רוצה להעיר לך, ידידי חבר הכנסת גפני, שקודם הטחת בכנסת שהיא כל כך פמיניסטית אבל היא לא מצאה מקום ליותר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני אעלה, אני אסביר את עצמי. <נחמן שי (העבודה):> תסביר, כי זה לא היה ראוי מה שאמרת. לא התמודדנו פה נשים מול גברים, אלא בחרנו ככל שיכולנו, ולא היו נשים מועמדות. אני באמת מאמין בזכויות נשים – צריך להאמין בזכויות גברים גם, אבל אני מאמין בזכויות נשים, ואני חושב שייצוגן של הנשים בכנסת הזאת עולה על ייצוגן בכנסות הקודמות, ויעלה בעתיד, כמו שאומרת חברתי, בעזרת השם. אבל אתה ראית פתאום איזה פגם. ואני ראיתי – א. אני ראיתי בהתמודדות של נשים, אני רואה בחברותה של חברת הכנסת שולי מועלם הישג, ואני מצטער שחברתי מרב מיכאלי לא נבחרה, ואני מבטיח לך שעוד יבואו ימים וייבחרו יותר נשים. אני חושב שצריך לראות שוויון בין נשים וגברים בכל ההליכים ובכל העולם הדתי. צריך לראות שוויון בין נשים וגברים. אתה יודע, כשאנחנו יושבים ומשוחחים בינינו, אתה מסביר לי שמקומה של האישה מכובד, ושחלילה, גם כשהיא נמצאת באולם התפילה מעבר לווילון היא עדיין חלק בלתי נפרד מהתפילה, גם אם בעיני – לי זה חורה שבת אחרי שבת לראות את זה, אבל אני מקבל את זה. אז אני רוצה שכשזה מגיע למקומות יותר חשובים ויותר משמעותיים ניתן כולנו לנשים את המקום הראוי, וזה לא "ניתן להן", הן ראויות לכך. ולכן הצעת החוק הזאת היא נכונה, והיא ראשיתו או המשכו של תהליך, והלוואי שהוא ילך ויתגבר ויעמיד נשים וגברים במקום אחד, גם בעולם הדתי היהודי. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. הבא שרשום לנו הוא חבר הכנסת אראל מרגלית, ישנו? <יצחק הרצוג (העבודה):> אינו נוכח. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אינו נוכח. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, ברכות לחברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי ועליזה לביא, וברכות – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש שקט בקצוות שם. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה? לברך גם את עצמי? לברך את עצמי. אוקיי. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני אברך את עצמי – אני שמחה להיות חלק מהצעת החוק הזאת. הצעה שהדבקתי, אנחנו כולנו חברות באותה הצעה, וברכות על הבחירה, חברת הכנסת מועלם. אני מצטערת שהצעת החוק הזאת הגיעה היום, ולא הגיעה לפני כשבוע, כי כשהיום בחרנו מועמדים, או ליתר דיוק מועמדות, לוועדה למינוי דיינים, לו החוק הזה היה עובר לפני שבוע לא היינו מסתפקים בייצוג סמלי, חשוב מאוד, של חברת הכנסת מועלם; הכנסת הייתה שולחת לפחות ארבע נשים לוועדה לבחירת דיינים. אני ממש מצטערת שהחוק לא הגיע קודם לכן. מה שהיה כאן היום הראה שאי-אפשר לסמוך על העמדות השוויוניות, כביכול, שהכנסת מתהדרת בשמן. הכנסת חוקקה שורה של חוקים שוויוניים, עד שזה בא להצבעה, וכשהיה צריך לבחור נשים חברת הכנסת מרב מיכאלי לא נבחרה. מה זה אומר? שאי-אפשר לסמוך עליכם – גם עליכם, חברי חברי הכנסת. אז מה לנו כי נלין אחר כך על גופים אחרים שלא שמים נשים ברשימות שלהם, או אין שם ייצוג נשים, ומסתפקים באיזה ייצוג סימבולי? <שרת הבריאות יעל גרמן:> הקואליציה לא תמכה בה, האופוזיציה לא תמכה בה. <זהבה גלאון (מרצ):> זה אני לא יודעת. מרצ – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> פשוט תספרי ותראי. <זהבה גלאון (מרצ):> מרצ התייצבה ותמכה – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא עושה חשבון של קואליציה–אופוזיציה, אני מדברת על הכנסת. הכנסת ככנסת בחרה אישה אחת. לו החוק הזה היה עובר קודם לכן לא הייתה נבחרת רק אישה אחת. <שרת הבריאות יעל גרמן:> חבל שצריך חוק בשביל זה. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון. אבל צריך חוק בשביל זה, כי אי-אפשר לסמוך – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל חייבים – – – הרכב של הקואליציה הנוכחית, יש למרקם הנוכחי, כי חייבים חוק ולהעביר אותו בהקדם – – <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, צודקת, חברת הכנסת עליזה לביא – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – עכשיו, ולא לחכות כמה שנים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אי-אפשר לסמוך על ההטמעה של הערכים השוויוניים במדינת ישראל, לא בקרב הציבור ולא בקרב חברי הכנסת, ולכן, חברי חברי הכנסת, נכון, זה יהיה לפעם הבאה, אבל גם זה חשוב. אני קוראת לכם לתמוך בהצעת החוק. ברכות, וחבל שזה רק כך. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת מאיר פרוש – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חבר הכנסת אורי מקלב – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> גם אני מוותר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – מוותר; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – מוותר; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו נוכח; חבר הכנסת יצחק כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד אזולאי – אינו נוכח; חבר הכנסת יצחק וקנין – מוותר; חבר הכנסת נסים זאב. <קריאה:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כל הכבוד. לא מוותר. <קריאה:> נסים מבקש את כל הדקות של אלה שוויתרו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חשבתי למה הגברת מועלם, רק, מביאה את הצעת החוק, כי "מעלם" זה מורה, ואת רוצה לחנך אותנו פה, להביא משהו חדש, חדשני. עשרה חברים, ועכשיו אנחנו מגדילים את זה ל-11. אנחנו מבקשים שעם הרבנים הראשיים לישראל, ועם שני חברי בית-הדין הגדול, תשב נא אישה, על כורחם, עם שרת המשפטים. אני רוצה לדעת מאיפה תפיסת העולם העקומה הזאת, שאם אישה לא נמצאת בוועדה, אז מעמד האישה נפגע. מה החולי הזה בכלל? אני פשוט לא יכול להבין. <אילן גילאון (מרצ):> נכון – לבחור דיינות ולא דיינים. זה נכון. <נסים זאב (ש"ס):> אז, אדוני היושב-ראש, בדיוק רציתי להמשיך את זה; מדוע רק לבחור את הדיינים? שהיא תבחר את עצמה. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> היא מגישה את עצמה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אתה בדיוק משחק לידיים של מי שעושה במדינה הזאת – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני – אני בדיוק משחק, כי זה המשחק שיבוא בעקבות – – – <קריאות:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ככה הורסים את היהדות במדינת ישראל. <נסים זאב (ש"ס):> זה מה שאמר קורח: "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'". גם אנחנו חכמים, גם אנחנו יודעים את התורה, גם אנחנו יודעים. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תגידי לי, היה מישהו יותר גדול, חכם, מקורח? גם היה עשיר, גם היה תלמיד חכם – – <עליזה לביא (יש עתיד):> איך לא – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אבל הוא ידע להביא את הפילוג בתוך העם. מה קרה? <עליזה לביא (יש עתיד):> מה ביקשנו? דיינות? מה ביקשנו? אנחנו רוצים נשים – – – <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו אני רוצה לדעת, אדוני היושב-ראש, החוק אומר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> רחמנא ליצלן, תשמעו מה קורה כאן. אבל למה רק הנשים פה צועקות, אפשר לדעת? אין זכות – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כי אתה מעצבן אותן. <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לדעת, אדוני היושב-ראש, איך אפשר לממש את החוק הזה. החוק אומר שחייבים להביא שרה מהממשלה שתהיה נציגה. תתארו לכם שבממשלה אין נשים, אז מאיפה נגריל את האישה הזאת? מאיפה נביא אותה? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לאפשר לדובר להמשיך בדבריו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדעת, האם אפשר לחייב את הממשלה להביא אישה? גם אם אין אישה בממשלה, זאת אומרת, בעצם אני צריך, כדי לבחור את ההרכב הזה – אתם מחייבים את הממשלה, גם אם האישה הזאת לא ראויה להיות שרה, אני חייב להביא אישה שתהיה שרה כדי שהיא תוכל להיות בהרכב הוועדה הזאת. תגידו, מה, השתגעתם? זהו? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת לביא, חברת הכנסת לביא. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> השרה הזאת תהיה מעל – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פרוש, אני מבקש. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שבאמת השעה מאוחרת ואני עברתי כבר את השלוש דקות, אני באמת רוצה להתחשב בחברים פה. אני לא אנצל את הבמה הזאת, אבל תעשו טובה, תתעשתו קצת. לא כל דבר זה פגיעה בכבודה של האישה. לפעמים כבודה של האישה הוא לא להיות במקום שהיא לא צריכה להיות, והיא לא צריכה להיות שם, חד וחלק. זה שאנחנו בחרנו בך היום – ואני אומר, אני הצבעתי שאת תהיי, כי לא היה – בינך לבין הגברת הנכבדה האחרת העדפתי אישה יותר מסורתית, מה לעשות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה, תודה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל למה את כופה את זה עלי? למה את מכריחה אותי לבחור אישה? לגברים אין כבר זכויות? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת זאב, תודה. <נסים זאב (ש"ס):> לגברים לא נשארו זכויות. הזכויות רק אצלכן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מודיע לך שממחר בבוקר אנחנו כבר נעשה סדר בעניין. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת זאב. חבר הכנסת אטיאס – אינו נוכח; חבר הכנסת אמנון כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת משולם נהרי – מוותר. חבר הכנסת שטרן, בבקשה. מה זה הלחץ החברתי הזה? חבר כנסת רוצה לדבר. תנו לו לדבר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> גם שטרן מתפלל – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת, שלוש דקות, או פחות, בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, שולי, לא יצאת? לא בדקתי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אחרי חבר הכנסת שטרן – אחרון הדוברים, חבר הכנסת גפני. <אלעזר שטרן (התנועה):> עמיתי חברי הכנסת, צריך להשלים חומר לחברי הבית היהודי, נראה לי, שיצאו כשהצעדנו נשים לפורום הבוחר את הרבנות הראשית. ויושבים פה עכשיו והולכים להכניס נשים, שלא נדע, לגוף שבוחר דיינים שדנים בסוגי אישות, ונישואין, וגירושין. נשים, נשים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> חברתי חברת הכנסת שולי מועלם, אני לא אחזור על מה שאני אמרתי כשיצאת מהאולם כיוון – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – היה לי תור אצל הרופאה שמטפלת בסרטן שלי – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אני לא הפרעתי לך. תקשיבי לי משהו – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> זה מביך. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני אפילו לא צחקתי בקול. אני צחקתי, תאמיני לי, למרות שהיו פה קטעים מצחיקים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מצטערת שהסרטן שלי יותר חשוב מהכול. תתבייש לך. זה ממש מביש. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> חוסר דרך ארץ. <אלעזר שטרן (התנועה):> חוסר מה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> חוסר דרך ארץ. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, לא נראה לי שחבר הכנסת שטרן התכוון להעליב אף אחד. אם יצא, הוא יוכל להתנצל. רבותי, שקט בבקשה. תנו לחבר הכנסת שטרן להמשיך. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני מצטט את מה שנאמר פה: אם רוצים לחזק, צריך שיהיו ארבע נשים על מנת לחזק ולהעמיק את הקשר בין המערכות הרבניות לממלכה. חיוב של המערכות למציאות החיים העכשווית מחייב שילוב נשים בגוף הבוחר, צורך בשינוי תכנים ומעשים, מינוי דיינים שמצויים בשינוי החברתי. כל זה – על מנת להביא לבחירתן של נשים לוועדה למינוי דיינים. אתם מבינים שאני תומך בזה. אני חושב שכל ההסברים האלה נכונים מאוד. אני באמת לא מצליח להבין, אם ככה, למה אנחנו כבר כל כך הרבה ימים ושבועות מבזבזים את הזמן על אי-יכולת להכניס הרבה פחות. פה מדובר על ארבע נשים מתוך 11. ארבע נשים מתוך 11. אנחנו מדברים על 30 מתוך 180. תודה. <קריאה:> עכשיו קברת את חוק שטרן, ברגע הזה קברת אותו. לא יקום ולא יהיה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מבין למה אני לא אחרון הדוברים, אדוני היושב-ראש. אני מבקש לדבר אחרי גפני. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני אאפשר לחברת הכנסת איילת שקד לסיים את הדיון. תסיים את הדיון חברת הכנסת עליזה לביא, שהיא אחת היוזמות של החוק. <עליזה לביא (יש עתיד):> תעשה אותי שנייה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, היא תסיים. בבקשה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש מידה מסוימת של אי-הבנה מבחינתי, אבל בסדר, זה אולי בגלל שלא למדתי את הליבה, אז יכול להיות שאני לא מבין. הכנסת היום בחרה את נציגיה לוועדה למינוי דיינים, והיא עשתה את מה שמופיע בחוק. בחוק הזה שאתן מציעות צריכה להיות חברת כנסת אחת בוועדה למינוי דיינים, והיא נבחרה; הכנסת בחרה בלי החוק, מתוך רצון. הממשלה אמורה גם לבחור אישה אחת, ואנחנו יודעים שהממשלה תבחר אישה, לא רק שתהיה חברה בוועדה למינוי דיינים – היא גם תהיה יושבת-ראש של הוועדה. לשכת עורכי-הדין – אני הייתי בוועדה למינוי דיינים כמה קדנציות, ולשכת עורכי-הדין תמיד שלחה אישה. אני ישבתי עם אישה בוועדה למינוי דיינים. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> בפעם האחרונה לא. <משה גפני (יהדות התורה):> הייתה, הייתה, אהובה יששכר הייתה. לאחרונה, ניסן, לא כשאתה היית. כשאתה היית לא הייתה אישה. אתי הייתה אישה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה משנה? אתם צודקים, אתם צודקים, חבל על הזמן, אני לא מתווכח. אבל עם כל הכבוד, אני לא בוויכוח בין הבית היהודי לבינכם. אין ויכוח. העובדות כמו שהן. לא קרה שום דבר. הרב בן-דהן היה מנהל לשכה, מנהל בתי-הדין הרבניים. הוא יעיד. הייתה אישה תמיד, נציגת לשכת עורכי-הדין. ישבנו, פעלנו יחד, לא הייתה בעיה עם העניין הזה. זה גוף חילוני שצריך לבחור דיינים. לי היה ברור – זה בגלל שלא למדתי ליבה, אז אני לא מבין; לי היה ברור שאם חברות הכנסת שהציעו, כולן, שולי ועליזה לביא וזהבה גלאון, אם הן מציעות עכשיו הצעת חוק לחייב את הכנסת לשלוח אישה לוועדה למינוי דיינים – אז אני מבין שהם לא היו מציעים לגבי קאדים וקאדים מד'הב. זה ברור שהם לא היו מציעים. הם לא היו מתחילים עם הערבים. אבל היו מציעים עכשיו הצעת חוק על בתי-משפט, שלוועדה למינוי שופטים הכנסת תהיה חייבת לשלוח אישה, לא לוועדה למינוי דיינים – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> הגשנו. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתן מפריעות לי? מה אמרתי רע? הגשת – לא הגשת שום דבר. זה מה שאתם מגישים. זה מה שאתם מגישים. מה שמביאים עכשיו, בשעה 01:15 או 01:20 או 01:30, כבר בלילה – אתם מציעים הצעת חוק שאין לה שום ערך, מכיוון שהתקיים פה ויכוח בין שרת הבריאות יעל גרמן לבינכן, ויעל גרמן טענה, בצדק, שזה צריך להיעשות מאליו ובלי חוק, והכנסת עשתה את זה היום לפני כמה שעות – בחרה אישה לוועדה למינוי דיינים. <זהבה גלאון (מרצ):> אחת. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אלא מה, מה הכנסת לא עשתה? <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתן מפריעות לי כשאני אומר אמת? למה? <שרת הבריאות יעל גרמן:> למה אתה אומר שאמרתי דבר כזה? <משה גפני (יהדות התורה):> תפריעו כשאני לא אומר אמת. <שרת הבריאות יעל גרמן:> אבל לא אמרתי דבר כזה. <משה גפני (יהדות התורה):> הכנסת לא שלחה אישה לוועדה למינוי שופטים, והיה מן הראוי שעכשיו תעלינה חברות הכנסת, אולי גם חברי הכנסת, ובמקום שיהיה חוק על הוועדה למינוי דיינים, תהיה הצעת חוק על הוועדה למינוי שופטים. מה מתברר לי? בגלל שלא למדתי ליבה, כמובן אני לא יודע לעשות חשבון, אז אני רק אומר סברה בשכל הישר, והסברה בשכל הישר אומרת שבכלל לא מתכוונים לנשים. שולי, תקשיבי למה שאני אומר לך, ואני אומר ברצינות. בכלל לא מתכוונים לנשים. מתכוונים בסוף הדרך – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה אתם רבים שם, ריבונו של עולם? שניכם אנשים דתיים, אומנם במפלגות אחרות. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אבל אתם מתכוונים למשהו אחר – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – או יש ביניכם, אתם אפילו לא מבינים, יש ביניכם שמתכוונים לזה שעל-פי ההלכה צריך שיהיה דיין, ושתהיה גם דיינית. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, שומו שמים. <משה גפני (יהדות התורה):> הנה, שולי. הנה. לא נשים על הפרק. אם כוונתם הייתה לנשים, הייתם מציעים את החוק הזה על הוועדה למינוי שופטים – שהכנסת לא בחרה. <עליזה לביא (יש עתיד):> הגשתי הצעה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא הצעתם את זה עד עכשיו בגלל שהמציעות מחולקות לשני חלקים: חלק רוצה לקעקע את ההלכה, וחלק תמים, שהולך אחריכם וספוג במחיאות הכפיים שהוא מקבל מהציבור החילוני או מחלקו שרוצה לקעקע את ההלכה. אם כנים דבריכם שאתם מתכוונים לנשים, החוק היה צריך להיות היום על הוועדה למינוי שופטים. שם אתם לא נוגעים, שם אתם לא עושים חוק, אפילו ששלחו שני גברים היום. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לנו חוק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> זהבה, את אומרת את האמת. שולי תמימה והולכת אחרייך. <זהבה גלאון (מרצ):> שולי לא תמימה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גפני. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תסכם את הדיון חברת הכנסת עליזה לביא. <איילת שקד (הבית היהודי):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אחרי ההצעה אני אאפשר לך. זה הנוהל. <איילת שקד (הבית היהודי):> למה אחרי ההצבעה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אחרי חברת הכנסת לביא – ואז אני אאפשר לך לדבר על-פי סעיף 34(א). רק רגע, חברת הכנסת לביא. אני מבקש מחבר הכנסת שטרן, שרוצה להודיע הודעה חשובה – כן, בבקשה, חבר הכנסת שטרן. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני רוצה לא להתנצל – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני נורא מצטער, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני רוצה לא להתנצל – לבקש סליחה משולי, שבאותו זמן של אותה הצבעה שיצאו התשעה היא הייתה צריכה ללכת לטיפול או לבדיקה רפואית. שמעתי על זה, לא ידעתי שזה היה הסיפור. בכל מקרה, אני מבקש סליחה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת שטרן. כל הכבוד. אני מבקש מחברת הכנסת עליזה לביא לסכם את הדיון. נדמה לי, חברת הכנסת שקד, שבקשתך מתייתרת, נכון? לא. אוקיי. בבקשה, חברת הכנסת לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> חבר הכנסת שטרן, אני שמחה שבחרת לבקש את ההתנצלות הזאת. אנחנו כולנו שותפים לדרך החדשה שבה אנחנו רוצים שיותר נשים תהיינה שותפות. חבר הכנסת גפני, אנחנו רק התחלנו. לא יכול להיות שבמדינת ישראל תהיה עוד ממשלה שלא תהיה בה שרה; לא יכולה להיות כנסת שלא יהיו בה לפחות 60 חברות כנסת. גמרנו, השתנו הכללים, אם לא שמת לב. אנחנו בתהליך, וכל מה שאנחנו מקוות, רוצות ומייחלות – ויש פה הרבה שותפים גברים לתהליכים הללו – לא רק בעולם ההלכה. לא באנו בעניין של החוק שלנו לבוא לבקש דייניות; עוד לא בשלו התנאים. בעזרת השם יבשילו התנאים, תהיינה תלמידות חכמות, גם זה יקרה, אבל לא זה הדבר שכרגע אנחנו עוסקים בו. כל מה שאנחנו מבקשים, שבוועדה למינוי דיינים, שעוסקת גם בנשים – כן, גם בנשים, מי כמוך יודע כמה נשים עומדות בפני דיינים. <משה גפני (יהדות התורה):> עדיין – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> כל מה שאנחנו מבקשות במקרה הזה זה שתהיינה נשים בוועדה למינוי דיינים כדי לזהות ולגלות את הדיינים הראויים לעמוד על הכס ולפסוק. <משה גפני (יהדות התורה):> מה שאמרתי – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גפני, בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואני מציעה לכולנו – תראה, גם בוועדה למינוי שופטים, תאמין לי. אני באה מעולמות התוכן שמאוד קרובים לעולמות שלך, ועולם ההלכה נר לרגלי, נר לרגלי, ואני כאן בבית הזה גם בשביל אותן סמטאות אפלות שאותן אני רוצה ומבקשת להאיר. אז יש דברים – תאמין לי, יש הרבה דברים משותפים בינינו, וכדי שעולם הדת היהודי יישאר כאן, בבית הזה ובכלל בחברה הישראלית, אנחנו צריכים וצריכות לפעול. אז יש מקומות שנצטרך את החוקים; יש מקומות שזה לוקח זמן ותהליך, ואנחנו צריכים את החוקים. וגם בוועדה למינוי שופטים – גם שם, מבטיחה לך. <אילן גילאון (מרצ):> מה הבעיה שלך? מה את כל כך מתנצלת? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחברת הכנסת לביא. רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013. הצבעה. הצבעה מס' 32 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – 5 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26) (ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת דיינים), התשע"ג–2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד – 45, נגד – 5, נמנעים – אפס. הצעת החוק עברה. אני מבקש מחברת הכנסת איילת שקד – ההצעה תעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט – ועל-פי סעיף 34(א) לתקנון אני מבקש מחברת הכנסת איילת שקד לדבר. <איילת שקד (הבית היהודי):> חבר הכנסת שטרן – איפה הוא? אתה פופוליסט, ויושבת-ראש המפלגה שלך היא צדקנית ופופוליסטית שעשתה מחטף בוועדת שרים לחקיקה והעבירה את החוק שלך, למרות שסוכם עם הקואליציה ונאמר לה שאנחנו צריכים לעשות דיון סיעתי. היא עשתה מחטף והעבירה את החוק, ושנינו יודעים שיש היום נשים בוועדה הזאת בזכות עצמן, כי הן נשים שהן חברות כנסת והן שרות והן ראשי ערים. יש עשר נשים – עשרה מינויים לשר הדתות, ושר הדתות אמר שהוא ימנה נשים. אז החוק שלך הוא לא חזות הכול, והבריאות של שולי יותר יקרה מהחוק שלך. ואתה עשית עלינו, על סיעת הבית היהודי, קמפיין של הדרת נשים – – – <קריאות:> – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> אתם אמרתם שאנחנו מדירים נשים, ולנו יש שלוש נשים במפלגה ולכם יש אחת. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אוקיי. תודה רבה. אנחנו נעבור עכשיו להצעת החוק הבאה. חברי הכנסת. חברי הכנסת – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – כל הפרובוקציות שיש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי הכנסת, שמענו פה התנצלות. אין צורך – – – <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הגענו סוף-סוף בלילה ארוך זה להצעה האחרונה, חברי הכנסת. אני מבין שכולם עייפים. <יצחק הרצוג (העבודה):> איזו אחרונה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הצעת החוק האחרונה מונחת לפני. <הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/503).] (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הצעת חוק חובת המכרזים – – – <קריאות:> שששש. רבותי. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תשעה מחברי הבית היהודי קברו את חוק ירושלים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת פרוש. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, נו. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תשעה מתוך 12. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פרוש, אתה לא רוצה לסיים הלילה? <משה גפני (יהדות התורה):> הבית היהודי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מהבית היהודי קברו את חוק – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פרוש, תודה רבה. תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תשעה מתוך 12. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי חברי הכנסת, הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני, יצחק וקנין ונחמן שי, לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה. מי שעומד, אני מבקש או לשבת או לצאת. בבקשה, חברת הכנסת יחימוביץ. <משה גפני (יהדות התורה):> תשעה חברי הכנסת של הבית היהודי הצביעו נגד חוק ירושלים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> את המריבות אפשר לעשות גם מחר ומחרתיים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – כשבקואליציה מתחילים לריב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אטיאס. אפשר לשבת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יריב, אתה לא – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת פרוש. חבר הכנסת פרוש, אתה מפריע לנו כל הערב. חבר הכנסת פרוש. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני צריך לבוא לשדולה כשהוא מצביע נגד? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נו. נא לשבת. חברי הכנסת של ש"ס, נא לשבת. בבקשה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק הטקסטיל הביטחוני, או בשמו הארוך יותר, שלא אקרא בו בשעת לילה כזאת – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> השר כהן. חברת הכנסת לביא, נא לשבת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, לי זה לא מפריע. אני מודה לך, אבל לי זה לא מפריע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> החוק נחקק לפני ארבע שנים בקונסנזוס מעורר השתאות של כל סיעות הבית. זה מסוג החוקים שאפשר לחוש את פעולתם ברגע שבו הם נחקקים, כי ביום שבו הוא נכנס לתוקף נוצרו, בו ביום, 1,000 מקומות עבודה בענף הטקסטיל. כיום מספר מקומות העבודה שהחוק הזה יצר עומד על 1,200. הוא נורא פשוט; הוא אומר ששוטר או חייל לא יצאו למשימתם במדים שיוצרו בארץ אחרת, לא בסין, לא במזרח הרחוק במדינה אחרת, ולא בשום מקום אחר, אלא בידי פועל ישראלי ובידי תעשיין ישראלי שהקים מפעל. החוק קובע שגם אם הצעת המכרז הישראלי יקרה עד 50% מזו שניתנה על-ידי מפעל במדינה אחרת, כי אז בכל זאת תהיה עדיפות למפעל הישראלי. אין שום חידוש ושום דבר מדהים בחוק הזה, הוא פשוט העתק של חוק אמריקני זהה, שחוקקה ארצות-הברית הקפיטליסטית כדי להגן על תעשיות הטקסטיל שלה בצפון ובדרום קרוליינה, והוא דומה לעוד הרבה מאוד חוקים באירופה, והוא מתאפשר כיוון שבהסכמי הסחר יש – לא לקוּנה, אלא דבר מכוון, שאומר שהמדינה, בכל מה שקשור להוצאות הביטחון שלה, אינה מחויבת בהסכמי הסחר הבין-לאומיים. אצלנו, לצערי הרב מאוד, החוק הזה לא חל במתכונתו הרחבה על כל התעשיות שקשורות לצבא, לשב"ס, למשטרה, אלא רק בעניין הטקסטיל, שאותו הצלחנו להחריג בכוחות משותפים, וכאמור, התוצאות הן מאוד מאוד ברורות, מאוד מאוד מוחשיות. אנחנו רואים אותן בעיניים, רואים קווי ייצור שנוספו למפעלים בפריפריות וביישובי המיעוטים, ופשוט מספקים עבודה מכובדת לעובדים בהם בשכר צנוע אבל בעבודה שהיא עבודה ראויה ומכובדת. והחוק הזה נורא נורא משתלם. הוא לא רק מוסרי, הוא לא רק ציוני, הוא חוק שפשוט משתלם למדינה, כי לייצר כמות כזאת של מקומות עבודה בכל מתכונת אחרת יעלה פי כמה וכמה מהמיליונים הבודדים שהוא עולה היום ושנבלעים בתוך תקציב המשטרה והביטחון. ויסקונסין, הפיילוט, שלא ייצר אפילו מקום עבודה אחד אלא רק השמות גרועות לעובדים, תוך התעמרות בהם, עלה מאות מיליונים – בפיילוט. וכאן התשובה שוכבת לנו מתחת לפנס, כל כך ברורה, כל כך גלויה, רק לקחת ולאסוף אותה. בחוק הזה אנחנו מאריכים את הוראת השעה שחלה על החוק הקודם לשנתיים נוספות. אנחנו רצינו להאריך אותו בחמש שנים; "אנחנו" אלה המחוקקים שחתומים על המהדורה הנוכחית של החוק, על הארכת הוראת השעה, חברי חבר הכנסת משה גפני, חבר הכנסת יצחק וקנין וחבר הכנסת נחמן שי. במהדורתו הקודמת היו חתומים עליו ח"כים רבים, גם מהליכוד, גם מישראל ביתנו. גם על החוק הזה הייתה חתומה פאינה קירשנבאום, שכבר אינה חברת כנסת מן המניין, לכן אינה יכולה להיות חתומה עליו. אני רוצה להודות לשר הכלכלה נפתלי בנט על כך שבאופן מאוד מאוד ענייני החליט לתמוך בחוק, להאריך אותו אומנם בשנתיים, ולא כפי שרצינו, אבל בכל זאת תמך בחוק, ואף קידם אותו באופן פעיל, אף-על-פי שהוא אינו מתיישב עם השקפת עולמו; אבל הוא אמר לי, ואני מניחה שזה בסדר שאצטט אותו כאן, שלמרות העובדה שהוא לא מסכים עם הצורה הזאת של אופן ייצור מקומות עבודה, הוא לוקח על עצמו כאתגר לייצר בשנתיים האלה מקומות עבודה חלופיים. אשרי המאמין, נאחל לו הצלחה, אבל כיוון שמקומות העבודה האלה עדיין לא יוצרו, אנחנו בוודאי לא נשליך לביתם 1,200 עובדים היום, ועל כן אני מבקשת מכם להצביע בעד החוק. תודה רבה ולילה טוב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת יחימוביץ. חבר הכנסת איתן כבל – מוותר; חבר הכנסת ברוורמן – אינו נוכח; באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר; חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת; חבר הכנסת מאיר פרוש – אינו נוכח; חבר הכנסת נסים זאב – אפילו חבר הכנסת נסים זאב מוותר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מעשה נסים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מעשה נסים. חבר הכנסת יצחק הרצוג. <נסים זאב (ש"ס):> בפעם הבאה אני לא אוותר. הנה הוא עולה לדבר, אתה רואה. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, קודם כול תודה, אדוני היושב-ראש, ואנחנו מסיימים יום ארוך. אני מבקש – אם אפשר, חבר הכנסת נהרי – – – <קריאה:> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> בסדר, אני רק – מותר לי להגיד תודה. אני מבקש להגיד תודה לבית הזה, א. על התמיכה בבחירתי לוועדה לבחירת שופטים; ב. אני מברך את כל הבית הזה על הצעת החוק הזאת, שעוברת גם לשלי וגם ליוזמים של הצעת החוק; ג. הנושא של חוק חובת המכרזים הוא נושא גדול, שחונק את השלטון וחונק את היכולת שלנו לתת אזורי עדיפויות, ומן הדין שהבית הזה ידון אחת ולתמיד במשמעויות של חוק חובת המכרזים. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשע"ג-2013. הצבעה. הצבעה מס' 33 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 20 – הוראת שעה) (תיקון) (הארכת הוראת שעה), התשע"ג-2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בעד – 38, נגד – אין, נמנעים – אין. ההצעה עברה. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ו בסיוון התשע"ג, 4 ביוני 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 01:47.>