דברי הכנסת

דברי הכנסת טז / מושב ראשון / ישיבות ל"ח–מ' / ב'–ד' בתמוז התשע"ג / 10–12 ביוני 2013 / 16 חוברת ט"ז ישיבה ל"ח הישיבה השלושים-ושמונה של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ב' בתמוז התשע"ג (10 ביוני 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס, בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 9 1. ממשלה שמחמיצה הזדמנויות מדיניות ומרסקת את שירות החוץ; 9 2. המדיניות המכוונת של הממשלה לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני בישראל; 9 3. שר האוצר הונה את בוחריו, מטיל גזירות, מעלה מסים המוטלים על מעמד הביניים והשכבות החלשות ומרחיב את הפערים בין עניים לעשירים; 9 4. תוכנית פראוור – התוכנית להפקיע מאות-אלפי דונמים ולגרש עשרות-אלפי אזרחים ערבים מבתיהם ויישוביהם בנגב 9 יצחק הרצוג (העבודה): 9 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 13 ניצן הורוביץ (מרצ): 20 יצחק וקנין (ש"ס): 24 סגן שר האוצר מיקי לוי: 26 חנין זועבי (בל"ד): 30 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 36 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 81 נחמן שי (העבודה): 82 דב ליפמן (יש עתיד): 83 אורית סטרוק (הבית היהודי): 84 נסים זאב (ש"ס): 86 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 88 עמרם מצנע (התנועה): 89 מיכל רוזין (מרצ): 91 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 94 חנא סוייד (חד"ש): 97 באסל גטאס (בל"ד): 98 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33), התשע"ב–2011 104 סגן שר הביטחון דני דנון: 104 שרת המשפטים ציפי לבני: 105 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012 105 זהבה גלאון (מרצ): 106 מוחמד ברכה (חד"ש): 108 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3), התשע"ב–2012 109 ניצן הורוביץ (מרצ): 110 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 111 דב חנין (חד"ש): 112 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב–2012 113 דב חנין (חד"ש): 114 תמר זנדברג (מרצ): 116 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009 118 איציק שמולי (העבודה): 118 זהבה גלאון (מרצ): 119 מוחמד ברכה (חד"ש): 121 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע"ב–2011 122 שר הכלכלה נפתלי בנט: 122 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013 127 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 128 חנא סוייד (חד"ש): 129 מוחמד ברכה (חד"ש): 131 דב חנין (חד"ש): 133 תמר זנדברג (מרצ): 141 זהבה גלאון (מרצ): 145 חנין זועבי (בל"ד): 149 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 153 באסל גטאס (בל"ד): 154 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 156 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 161 הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013 162 סגן שר האוצר מיקי לוי: 162 מוחמד ברכה (חד"ש): 164 דב חנין (חד"ש): 165 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 167 יעקב מרגי (ש"ס): 171 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 172 יצחק הרצוג (העבודה): 174 אורי מקלב (יהדות התורה): 175 אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): 176 משה גפני (יהדות התורה): 178 דוד אזולאי (ש"ס): 180 אריאל אטיאס (ש"ס): 183 נסים זאב (ש"ס): 184 הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013 186 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 187 הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה) 189 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 189 נסים זאב (ש"ס): 190 הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013 193 משה גפני (יהדות התורה): 193 הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32) (גיל), התשע"ג–2013 195 עדי קול (יש עתיד): 195 נסים זאב (ש"ס): 197 משה גפני (יהדות התורה): 198 אורי מקלב (יהדות התורה): 202 הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26), התשע"ג–2013 204 שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 204 משה גפני (יהדות התורה): 206 אורי מקלב (יהדות התורה): 243 יעקב מרגי (ש"ס): 251 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 256 אריה דרעי (ש"ס): 267 אריאל אטיאס (ש"ס): 281 יצחק כהן (ש"ס): 302 אמנון כהן (ש"ס): 330 יעקב מרגי (ש"ס): 356 דוד אזולאי (ש"ס): 367 אלעזר שטרן (התנועה): 375 יצחק וקנין (ש"ס): 375 נסים זאב (ש"ס): 391 אברהם מיכאלי (ש"ס): 430 זהבה גלאון (מרצ): 436 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 447 יריב לוין (בשם יו"ר ועדת הכנסת): 447 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום שני, ב' בתמוז התשע"ג, 10 ביוני 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1344/19 וכלה בהצעת חוק פ/1390/19 – הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על דמי הבראה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק מס עיזבון, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק סיוע לניצולי שואה (הוראת שעה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, דב חנין, יפעת קריב, משה גפני, איציק שמולי, עמרם מצנע, ניצן הורוביץ, עליזה לביא, איתן כבל, דוד צור, שולי מועלם-רפאלי, דוד רותם, איילת שקד, בועז טופורובסקי, רינה פרנקל, דב ליפמן, שמעון סולומון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', קארין אלהרר ורות קלדרון; הצעת חוק סיוע לגליל (תיקוני חקיקה) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק לימודי פסיכומטרי, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ובועז טופורובסקי; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – חריגים לתקופת המתנה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב ליפמן, יואל רזבוזוב, נסים זאב, איציק שמולי, ראובן ריבלין, עמרם מצנע, שמעון אוחיון, שולי מועלם-רפאלי, יוני שטבון ובועז טופורובסקי; הצעת חוק חוזה הביטוח (תשלום מקדמה בעקבות קרות מקרה ביטוח), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – הרכב הוועדה המייעצת), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה לאתרי הנצחה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מאיר שטרית, ראובן ריבלין, אלעזר שטרן, איתן כבל ועמר בר-לב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ייצוג בפני המוסד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – תביעה לפינוי מושכר), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אמנון כהן; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – ביטול זכותו של החשוד לבקש איסור פרסום), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ונחמן שי; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (חובת קבורה בבית-עלמין), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מתוך מניע גזעני בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, אברהים צרצור, עיסאווי פריג', עפו אגבאריה, מסעוד גנאים, יצחק הרצוג, תמר זנדברג, דב חנין, מרב מיכאלי, חנא סוייד, אחמד טיבי ואילן גילאון; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – פגיעה מתוך מניע של גזענות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, אילן גילאון, אברהים צרצור, עפו אגבאריה, יצחק הרצוג, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, חנא סוייד, עיסאווי פריג', מסעוד גנאים, דב חנין ואחמד טיבי; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מכירת טובין שנקנו מתושב חוץ על-ידי עוסק ישראלי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק נכסי נפקדים (תיקון – החזרת נכסים לנפקד שהפך לאזרח), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק המים (תיקון – אישור ועדת הכלכלה לקביעת כללים לחישוב עלות המים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הסדר ארצי אחיד לעניין גרירת רכב), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, יריב לוין, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (החמרת הענישה), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – תגמול לאחר פטירת נכה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (שירות בחירת רופא), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק המים (תיקון – תעריף ארצי אחיד, הרכב המועצה ופיקוח ציבורי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – זכות למכשיר ניידות קלנועית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חיים כץ, מיקי רוזנטל, אילן גילאון, אורלי לוי אבקסיס, שולי מועלם-רפאלי, גילה גמליאל, משה זלמן פייגלין, דוד צור, אמנון כהן, דוד אזולאי, מיכל רוזין, מרב מיכאלי ודב חנין; הצעת חוק רשות שדות התעופה (תיקון – הנחה בתעריפי אגרות לסטודנטים הלומדים בירדן), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מסעוד גנאים, אברהים צרצור, טלב אבו עראר, עפו אגבאריה, באסל גטאס, דב חנין וחנא סוייד; הצעת חוק הגנת הדייר (תיקון – ביטול איסור העברת דיירות מוגנת לקרובים בנכסים של המדינה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אברהים צרצור, טלב אבו עראר ומסעוד גנאים; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מחירי מצרכים המיועדים לתינוקות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק הגנת הדייר (תיקון – תובענה לפינוי), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אברהים צרצור וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגשת עצומות לכנסת, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, יפעת קריב, דוד צור, יואל רזבוזוב, אורלי לוי אבקסיס, זבולון קלפה ועיסאווי פריג'; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (ריבית פיגורים בגין אי-תשלום קנס על עבירת חניה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, משולם נהרי, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – העברת האשפוז הסיעודי לאחריות קופות-החולים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, חיים כץ, זהבה גלאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי וזבולון קלפה; הצעת חוק מעונות-יום שיקומיים (תיקון – הרחבת הזכאות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, עדי קול, סתיו שפיר, דוד צור, אורלי לוי אבקסיס, ניצן הורוביץ, איתן כבל, דב ליפמן, יעקב אשר, מרב מיכאלי, דב חנין, עמר בר-לב ובועז טופורובסקי; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת שופטים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, מיכל רוזין, גילה גמליאל, תמר זנדברג ומרב מיכאלי; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדה לבחירת שופטים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, פנינה תמנו-שטה, דב ליפמן, יפעת קריב, רינה פרנקל, מרב מיכאלי, שולי מועלם-רפאלי, עדי קול, יצחק הרצוג, סתיו שפיר, איציק שמולי, שמעון סולומון, קארין אלהרר ובועז טופורובסקי; הצעת חוק העונשין (תיקון – הדרת נשים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נחמן שי, ניצן הורוביץ ועמרם מצנע; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – איסור פרסום על מאפייני חשוד למשך 48 שעות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – איסור הפליה בשל הובלת עגלת ילדים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – הגדרות זכאות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת דוד אזולאי; הצעת חוק רמת-הגולן (תיקון – ביטול החוק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, איתן כבל, יצחק הרצוג, איילת שקד, אורית סטרוק, רות קלדרון, עמרם מצנע, יפעת קריב, מיכל רוזין, רינה פרנקל, רונן הופמן, יואל רזבוזוב, עדי קול, דוד צור, פנינה תמנו-שטה, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב, יוני שטבון, יעקב מרגי, ניצן הורוביץ, נחמן שי, אורי מקלב, אורלי לוי אבקסיס, תמר זנדברג ועפו אגבאריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הארכת תוקף צו הגנה וצו למניעת הטרדה מאיימת (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד צור, פנינה תמנו-שטה, נחמן שי, קארין אלהרר, עדי קול, מרדכי יוגב, מרב מיכאלי, אלעזר שטרן ויצחק הרצוג; הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – רב ראשי אחד לכל עדות ישראל), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה זלמן פייגלין, דב ליפמן, אלעזר שטרן, רינה פרנקל, עמרם מצנע, פנינה תמנו-שטה, שמעון אוחיון ועליזה לביא; הצעת חוק לימוד השפה העברית וערכי מדינת ישראל (עולים ואוכלוסיות מיוחדות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, רינה פרנקל ודוד רותם; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – טיפול פסיכולוגי לנפגעי עבירה גזענית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, אילן גילאון, יצחק הרצוג, תמר זנדברג, דב חנין, חנא סוייד, אברהים צרצור, מרב מיכאלי, מסעוד גנאים, אחמד טיבי, עיסאווי פריג', איציק שמולי ועפו אגבאריה; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסדר חניה למאושפזים בבית-חולים ולמבקריהם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק הגנה על ערכי מנהג, תרבות ומורשת, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נסים זאב ומירי רגב; הצעת חוק החלפת המונח מעביד וחובת שימוש במונח מעסיק (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נחמן שי ורוברט אילטוב. עוד אודיעכם, כי בהתאם לסעיף 89(א) לתקנון הכנסת, החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט לחדש את דיוניה בהצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, מרצ – יהדות התורה, ש"ס ובל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמחמיצה הזדמנויות מדיניות ומרסקת את שירות החוץ;> <2. המדיניות המכוונת של הממשלה לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני בישראל;> <3. שר האוצר הונה את בוחריו, מטיל גזירות, מעלה מסים המוטלים על מעמד הביניים והשכבות החלשות ומרחיב את הפערים בין עניים לעשירים;> <4. תוכנית פראוור – התוכנית להפקיע מאות-אלפי דונמים ולגרש עשרות-אלפי אזרחים ערבים מבתיהם ויישוביהם בנגב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בנושאים הבאים – ההצעה הראשונה להבעת אי-אמון בממשלה היא מטעם סיעת העבודה: ממשלה שמחמיצה הזדמנויות מדיניות ומרסקת את שירות החוץ. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ינמק את ההצעה חבר הכנסת יצחק הרצוג. ישיב מטעם הממשלה סגן השר המופקד על הקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת אופיר אקוניס. כולי תקווה שהוא גם יגיע לשמוע את הנימוקים של חבר הכנסת יצחק הרצוג. אדוני, עשר דקות לרשותך. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, ידידי השר, חברי וחברותי חברי הכנסת – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> – – אני רוצה לומר לאדוני היושב-ראש ולמליאת הכנסת שאני שוחחתי היום עם כמה וכמה עובדים ממשרד החוץ, עובדי מדינה שעובדים עשרות שנים בשירות החוץ, והם כבר למעלה משנה מוצאים את עצמם במצב בלתי נסבל. הוסף לכך את כל סביבת העבודה – ואני מייד ארחיב לגביה – של הימים האחרונים, שהם פותחים עכשיו את הכותרות ורואים את סגן שר הביטחון כבר מודיע לא רק על מה שהוא דיבר במוצאי-שבת, אלא עכשיו הוא כבר מדבר על כך שההסדר המדיני – "אנחנו נקבע את עתיד הפלסטינים", הודיע סגן שר הביטחון, "בתיאום עם מצרים וירדן". אני לא מבין, אדוני היושב-ראש, ככה מתפקדת ממשלה מסודרת, ממשלה שמבינה שמעמדה של ישראל בעמים הוא כלי מרכזי וחיוני מבחינה אסטרטגית? ככה אמורה לעבוד ממשלה שאמורה להגן על שמה הטוב של ישראל בעמים? עכשיו בוא נפרט. ראשית כול, מופיע סגן שר הביטחון בשבת, יומיים אחרי הופעתו כאן של ראש הממשלה, שעמד כאן, בפני המליאה הזאת, ואמר לכולנו באנגלית: אני קורא לאבו מאזן – Give peace a chance; ואמר: אני בעצם רוצה לקדם תהליך של שלום שמשמעותו שתי מדינות לשני עמים. אומר את זה כדי שלא רק ישמעו את זה כל אזרחי ישראל, אלא גם בבית הלבן וגם ברחוב דאונינג 10. ועולה סגן שר הביטחון דני דנון בשבת ואומר: עורבא פרח, חוכא ואטלולא, לא באמת התכוונו, ישראבלוף. אולי הוא בכלל אומר את האמת, אדוני היושב-ראש. אולי הוא אומר את האמת והגיע הזמן שהממשלה הזאת תודיע לעם ישראל ותודיע לעולם כולו מה היא מתכוונת לעשות בנוגע לתהליך המדיני. אבל לשמוע את סגן שר הביטחון, עוד פעם ועוד פעם, וגם היום הוא כבר מודיע: ישראל תקבע את עתיד הפלסטינים, הוא מודיע, בהתייעצות עם מצרים או עם ירדן. איזה מין דבר זה? אני לא מבין, אדוני היושב-ראש, איך ממשלה מתוקנת מתנהלת ואיך ראש הממשלה לא העביר אותו מתפקידו בו במקום. והאמת ניתנת להיאמר: כישלונו האמיתי של ראש הממשלה – וכאן צריך לומר את האמת – הוא בכך שראש הממשלה והממשלה הזאת לא אימצו את המתווה שהיה מביא את הפלסטינים למשא-ומתן, שהוא מתווה הנשיא קלינטון, מדצמבר שנת 2000. זהו מתווה שמכיר בעובדה שהבסיס הוא קווי 67', אבל תוך סיפוח גושי התיישבות גדולים בריבונות ישראל, עם חילופי שטחים. זה המתווה שמוסכם היום גם ביוזמת השלום הערבית המשודרגת על-פי יוזמה אמריקנית של מזכיר המדינה קרי. וזה הפער שנותר, הפער הבלתי-פתיר בין ישראל לפלסטינים. אני לא אומר שאבו מאזן לא אשם. אבו מאזן עושה טעות גדולה בכך שהוא לא נענה להצעות ראש הממשלה להיפגש אתו. מכיוון שאם הם היו נפגשים וכל צד היה שם את המפה, האחד מול רעהו, או עמיתו, היינו מבינים – העולם, האזרחים, ההיסטוריה – היינו יודעים לאן אנחנו הולכים, ומה הפערים ומי אומר אמת. ברגע שהמנהיג הפלסטיני מסרב בעקביות כבר כמה שנים להיוועד עם המנהיג הישראלי, הוא בעצם מייצר מצב שבו בנימין נתניהו בא לעם ישראל ואומר: אין לי שותף, תודה רבה, ולכן תנו לי גיבוי. ובצדק. אבל האמת ניתנת להיאמר: אם נתניהו היה אומר שהבסיס הוא החלטת ממשלת ישראל שאימצה את מתווה הנשיא קלינטון בעקבות המשא-ומתן בקמפ-דייוויד בקיץ 2000, היינו נמצאים היום במשא-ומתן, ובוודאי במצב שבו לאף אחד לא היה פתחון-פה. כרגע מנסים לייצר נוסחאות מנוסחאות שונות. ויש מאמץ אמריקני אדיר; שר החוץ קרי שם את ידיו בתוך הבוץ בכל הכוח, הוא מדבר עם המנהיגים. הרי עמד פה ראש הממשלה ואמר: אני מדבר אתו כמה פעמים בשבוע. הוא לוחץ אותם, ואומר: תבואו למשא-ומתן, ובעצם ההיסטוריה תשפוט אתכם אם לא תבואו. ואז קם סגן שר הביטחון ואומר: סליחה, שטויות, לא התכוונו לזה. ומלבין את פניו של ראש הממשלה, פניה של הממשלה, בנימת זלזול ואדנות על עצם הדברים שנאמרו פה – ואני תובע את כבוד הבית. אבל זה סימפטום הרבה יותר גדול. כי בתוך כל המערכת הזאת, כדי לייצג את עמדתה של ישראל, שנמצאת במגננה בהרבה מאוד זירות – ואתה, אדוני היושב-ראש, היית אתי בכמה פורומים בין-לאומיים שבהם אנחנו נשאלים שאלות קשות – אנחנו צריכים את החיילים הכי טובים שלנו במערכה הזאת: בהסברה, בפגישות, בתדרוכים, במאבקים פוליטיים. אנשים שעובדים קשה מבוקר עד לילה, בתנאים-לא-תנאים לעתים. חושבים ששירות החוץ זה איזה צ'ופר ענק. זאת עבודה סיזיפית שהרבה בוגרי קורס צוערים פרשו ממנה לאחר שגילו את העובדות המרות: שתנאי השכר שלהם נמוכים, שבמקומות מסוימים הם לא מסוגלים לשכור דירה בגלל עלויות השכירות הגבוהות, חיים במלונות ובתנאים-לא-תנאים עם משפחותיהם או בלי משפחותיהם. ועוד השיתו עליהם כאן מס הכנסה עודף, ללא שום הצדקה. הגיע מצב שכבר שנה עובדי משרד החוץ מנהלים משא-ומתן ואף אחד לא נותן להם פתרון. הוקמה ממשלה, ויש שר חוץ שהוא ראש הממשלה. הוא לא טרח להיפגש עם הוועד ולו פעם אחת, ולא לבוא ולהגיד: הנה, אני מכניס את כל-כולי לנושא הזה, כדי למצוא פתרון. ועובדי משרד החוץ, היות שהם דיפלומטים, הם גם לא אנשים אגרסיביים, לא עם מרפקים, אנשים מנומסים. כלל בסיסי בדיפלומטיה זה נימוס, כידוע. אבל הם מוצאים את עצמם עם הגב אל הקיר. ואף אחד לא שומע. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהכנסת צריכה לדרוש, כדי למנוע תקלות גדולות ושגגות שעלולות לקרות בעטייה של השביתה הזאת, מראש הממשלה להתערב עוד לפני הנסיעה שלו לפולין, ומסגן שר החוץ להתערב עוד לפני נסיעתו לרוסיה, ובוודאי לאחר שובו, כדי להתניע מהלך אמיתי שיאפשר לשירות החוץ לחזור ולתפקד. אבל זה יותר מזה. כי יש פה אג'נדה סמויה. שירות החוץ הישראלי מרגיש שבעצם מחקו אותו. לא מערבים אותו במשא-ומתן עם קרי ועם הפלסטינים, לא מערבים אותו בכל מה שקשור ליחסים האסטרטגיים עם ארצות-הברית, לא מערבים אותו בכל מה שקשור בסוגיות של שלילת המעמד של ה"חיזבאללה" באיחוד האירופי, או כל העבודה הסיזיפית והקשה שקשורה בדה-לגיטימציה של ה"חיזבאללה". בנושא הסורי הוא לא מעורב, ובנושאים האסטרטגיים מסביב הוא לא מעורב. בעצם יש מעין תחושה של החלטה למחוק את שירות החוץ הישראלי ולבטל אותו מפניו של כל אחד, אולי כי למישהו יש איזה פחד ממנו. אני חושב שהגיעה העת, אדוני היושב-ראש – כי גם לכנסת יש מערכת גדולה של קשרים בין-לאומיים שתלויה במשרד החוץ – שהכנסת תאמר את דברה ותדרוש פתרון לבעיה הזאת ותביא מענה, ובד בבד עם הצורך להניע תהליך מדיני אמיץ, כי יכול להיות שיגיע הרגע לכך, יש צורך שכל כלי הביצוע שעוסקים בנושא, אדוני היושב-ראש, יהיו מעורבים באופן מלא ושותפים לתהליך, וירגישו תחושת שיתוף וימשיכו לייצג את ישראל בגאווה ובגאון ולתת את השירות הטוב והאמין והמוכשר שהם נותנים כל ימות השנה בכל רחבי הגלובוס, וזה לא תמיד קל. אני מבקש שהכנסת תביע אי-אמון בממשלה גם בגלל כישלונה המדיני בנושא הזה, בכך שהיא לא הצליחה להתניע תהליך מדיני, כי ראש הממשלה לא מוכן לשים את ידיו בתוך האש, וגם בשל העובדה ששירות החוץ הישראלי משותק, עובדיו פגועים, מנושלים, ואף אחד לא בא ובאמת פותר את בעייתם הקשה והכואבת שניצבת כבר למעלה משנה לפתחו של ראש הממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת יצחק הרצוג, שהציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה. אני מזמין את סגן השר אופיר אקוניס, המופקד על הקשר בין הממשלה לכנסת, להשיב על הצעת האי-אמון. לאחר מכן יש שתי הצעות אי-אמון שעליהן ישיב סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, ישראל רוצה שלום. ישראל מושיטה יד לשלום לכל שכנותיה. <זהבה גלאון (מרצ):> אוהו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה היה תקף ב-14 במאי 1948, וזה תקף ב-10 ביוני 2013. <מרב מיכאלי (העבודה):> ביתר שאת, עוד יותר זה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> דני דנון נתן לך את הנוסח? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה אתם קופצים? אני מצטט פה את מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, שאמר שישראל מושיטה יד לשלום לכל שכנותיה – – <משה מזרחי (העבודה):> עדיף שלא תמשיך, תסתפק בזה ותרד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואני מקבל את עמדתו. אני חושב שהוא צדק. זו אמירה חשובה מאוד. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> ג'ון לנון אמר את זה. <משה מזרחי (העבודה):> אל תמשיך, תעצור פה, תשיר Give peace a chance. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה הנאום הכי טוב שהיה לך עד עכשיו. באמת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חכה, עוד לא שמעת את כולו. <מרב מיכאלי (העבודה):> מפה זה רק – – – <נחמן שי (העבודה):> הוא פתח רע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני, בעניין השלום לא צריך לשכנע אותנו, לא צריך ללחוץ עלינו לא צריך לכפות עלינו, לא צריך לקפל אותנו. זה הרצון הבסיסי ביותר לא רק של הממשלה הזאת. אני מאמין שבעניין הזה, אדוני, אין קואליציה ואין אופוזיציה, ובבית הזה יש הסכמה רחבה מאוד על הרצון לשלום במזרח התיכון. אני גם הייתי מציע, חבר הכנסת רוזנטל, לסיעת העבודה לא לקחת פטרונות על השלום או על התהליך המדיני. אני גם לא הבחנתי שבמערכת הבחירות האחרונה אתם אמרתם מילה וחצי מילה על הנושא המדיני ועל נושא השלום. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הקשבת לנו? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא שמעתי, ותאמינו לי, הקשבתי קשב רב לדבריכם. <יצחק הרצוג (העבודה):> זה היה טעות, טעות. מודים. <קריאה:> או, הנה הוא מודה. מאה אחוז. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול אומר יפה חבר הכנסת הרצוג שזאת הייתה טעות. אני לא יודע אם לצערי או לשמחתי, זו לא הייתה הטעות היחידה של מפלגת העבודה. אגב, לא רק בבחירות הללו, אלא במהלך – בוודאי, חבר הכנסת הרצוג, בהחלט ב-20 השנים האחרונות. משום שמאז שאתם, בהנהגתו של יצחק רבין, עליו השלום, עשיתם את הניסיון בבני-אדם – כן, זה היה ניסיון בבני-אדם – ששמו הסכמי אוסלו, כל התפיסות שלכם כשלו כישלון חרוץ. אוסלו כשל כישלון מחפיר כאשר יאסר ערפאת, עליו לא השלום כמובן, החליט להתחיל באינתיפאדה רצחנית. אגב, הוא עשה את זה גם תוך כדי ההסכמים, ובעודנו מושיטים לו יד לשלום הוא העלים עין מהאוטובוסים המתפוצצים ברחבי ישראל. לאחר מכן שמענו, חבר הכנסת הרצוג, את הצעתך לאמץ את מתווה קלינטון. מתווה קלינטון, שהוצע ביולי 2000 בקמפ-דייוויד על-ידי הנשיא קלינטון ואומץ על-ידי ראש הממשלה אהוד ברק, כשל כישלון חרוץ, משום שהוא הביא לאינתיפאדה השנייה, שגם לה היה אחראי יאסר ערפאת, זכרו לקללה. גם עליו הוא היה – אז בוא, ניסינו את השיטות שלכם. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תפסיק – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק רגע, תסלח לי, אני חושב – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> קללה, לא קללה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זכרו לקללה. יאסר ערפאת היה רוצח מתועב, וכך הוא יישאר. מה אני יכול לעשות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זכרו לא לקללה, הוא קיבל פרס נובל לשלום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זו באמת בדיחה טובה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לשלום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מסכים אתך, זאת הייתה בדיחה מצוינת. אם לא היו בדיחות במהלך פרסי נובל לשלום, זאת הייתה הבדיחה הכי מוצלחת של מפעל פרס נובל לשלום. אגב, אם היו שואלים את המעניקים, הם לא היו חוזרים על זה. אבל נעזוב את זה כרגע. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתם לא עשיתם כלום, מלאכים, רק יאסר ערפאת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ולאחר מכן גם ניסינו – – – <באסל גטאס (בל"ד):> שאתה תחלק את פרסי נובל, מה דעתך? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא מחלק את פרסי נובל. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> צריך לטעמי לעשות מאמץ גדול כדי לזכות בפרס נובל לשלום, אבל נדון בזה בהזדמנות אחרת. ואחר כך, חבר הכנסת הרצוג, ניסינו – לא אני, אבל פלג שהתפלג ממפלגתי – ללכת גם לשיטה שלכם, שזו נסיגה מוחלטת לקווי 67' בלי דרישה מן הצד השני, בניגוד למה שהיה באוסלו, או בקמפ-דייוויד של אהוד ברק, וגם שם הדבר נכשל כישלון חרוץ. ובכן, אדוני היושב-ראש, ב-20 השנים האחרונות – בספטמבר ימלאו 20 שנה להסכמים הגרועים והאומללים של אוסלו – ב-20 השנים האחרונות ניסינו שלוש פעמים את התפיסות שלכם, וכשלנו כישלון חרוץ שעלה בחייהם של אלפי ישראלים ואלפי פלסטינים. אני מוכרח להודות, גם בחייהם של אלפי פלסטינים. וזה לא דבר שאנחנו רוצים בו, אבל זאת המציאות. אדוני, אני אסיים כמובן את התשובה בנושא התהליך המדיני, אבל אני חושב שחשוב לשים את הדברים על דיוקם. הבוקר שמעתי בתחנת השידור הצבאית, היא גלי צה"ל, שוב – שם יש פעם בשבוע פרסום על-ידי כתב חרוץ, כנראה החריצות שם היא טובה, כי החיילים הם צעירים והם באים עם אנרגיות טובות – פעם בשבוע מגיע מידע לכתב זה או אחר של גלי צה"ל שיש הקפאת בנייה בירושלים. ואני אחזור על עמדת הממשלה בצורה הברורה ביותר, הנחרצת ביותר, ובעברית הרהוטה ביותר שאני יכול לגייס – שאני יכול לגייס, אולי יגייסו יותר טובה משלי – והיא כדלקמן: לא הייתה, אין ולא תהיה הקפאת בנייה בירושלים או ביהודה ושומרון. לא תהיה. משום שכבר הוכח שהקפאת בנייה, וזה הוכח בממשלתנו הקודמת, אדוני היושב-ראש – הקפאת הבנייה לא רק שלא קירבה את הפלסטינים למשא-ומתן, היא הרחיקה אותם מאז ועד עצם היום הזה. ולכן שיהיה ברור לכולם שהדבר הזה איננו על הפרק. יכול להיות שיש הלוחצים, חבר הכנסת הרצוג, יכול להיות. יכול להיות שיש מדינות שלוחצות עלינו להקפיא בנייה ביהודה או בשומרון או בירושלים. הדבר הזה לא היה והוא גם לא יהיה. לסיכום, אני רוצה לומר לך, שאנחנו לא שינינו דבר במדיניותנו. מדיניות הליכוד היא מאוד עקבית, אם תשים לב אליה במהלך העשורים האחרונים. קריאתנו לפלסטינים לפתוח במשא-ומתן ישיר לשלום ללא תנאים מוקדמים היא בתוקף. היא בתוקפה. <יצחק הרצוג (העבודה):> מה אתה חושב על דני דנון? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> דני דנון יודע על העקביות שלכם, אדוני סגן השר? <יצחק הרצוג (העבודה):> לא ענית על דנון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הוא לא חלק מהליכוד. <יצחק הרצוג (העבודה):> האם זה על דעת ראש הממשלה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> התשובה שלי היא מוסמכת. היא מדיניות הממשלה. אינני יודע מה אמר שר או סגן שר כזה או אחר בריאיון לעיתון כזה או אחר. אני יודע מהי מדיניות הממשלה, ומדיניות הממשלה היא מאוד ברורה: אנחנו מושיטים יד לשלום לפלסטינים, אנחנו מעוניינים לפתוח במשא-ומתן ישיר וללא תנאים מוקדמים עם הפלסטינים. חבר הכנסת טיבי, שיושב פה, יודע את זה. זאת המדיניות שלנו. אנחנו לא אמרנו, לא הצבנו תנאי מוקדם אחד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני יותר מאמין לדני דנון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז, זה עניין שלך. אני לא יכול להתווכח עם ההרגשות האישיות שלך. אבל אני מוסמך להביע בפני הכנסת – אני חושב שזה לא באמצעות ריאיון, לא לעיתון ישראלי, שזה מכובד מאוד, לא לעיתון בין-לאומי – זוהי מדיניות הממשלה, להציע לפלסטינים לפתוח במשא-ומתן מדיני לשלום ללא תנאים מוקדמים. אנחנו לא הצבנו תנאים מוקדמים לפתיחת המשא-ומתן, אני מציע שגם הפלסטינים לא יציבו תנאים מוקדמים לפתיחת המשא-ומתן. זו המדיניות שלנו, ואני מציע לכם, באמת בשיא החברות, לחלק מכם בספסלים הללו יש קשרים טובים יותר או טובים פחות עם ההנהגה הפלסטינית. אתם רוצים משא-ומתן לשלום? אני מאמין לכם שכן. גם אני רוצה משא-ומתן לשלום. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תלחצו עליהם, תכפו עליהם, תבקשו מהם, תבואו אליהם בדרישות. משום שמי שמהווה מכשול לשלום הם אך ורק הפלסטינים, והדבר האחרון שאנחנו היינו רוצים כמדיניות ממשלה, הדבר האחרון, זה לא לקיים שיחות על שלום. איננו מתחייבים מראש לתוצאות השיחות, אבל אנחנו מתחייבים מראש לקיים בידיים נקיות משא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. זו המדיניות שלנו, אדוני היושב-ראש, זו הייתה מדיניותנו, זו היא מדיניותנו, זו תהיה מדיניותנו, ואם הם יבואו יהיה משא-ומתן לשלום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר אופיר אקוניס. <יצחק הרצוג (העבודה):> מה עם השביתה בשירות החוץ? הוא לא ענה לי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה חלק מהמדיניות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לשתי הצעות אי-אמון שעליהן ישיב במשולב סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. הראשונה שבהן, מטעם הסיעות מרצ ויהדות התורה: המדיניות המכוונת של הממשלה לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני בישראל. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון, וינמק את ההצעה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש הצעת אי-אמון בשם סיעות מרצ ויהדות התורה – שילוב מעניין, נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני בעד אחדות עם ישראל. <ניצן הורוביץ (מרצ):> המועמדת של שתי הסיעות האלה להרכיב את הממשלה היא יושבת-ראש מרצ זהבה גלאון. כותרת ההצעה שלנו היא: המדיניות המכוונת של הממשלה לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני; ואני אומר "המדיניות המכוונת", ואני אנמק מייד. לפני זה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר כמה מילים על יורם קניוק, הסופר שנפטר ממחלה קשה, מסרטן; נאבק בה בגבורה, הייתי אומר. אני הכרתי את יורם דרך הספרים שלו והיצירה השופעת לאורך השנים. באמת, ספרים נפלאים – פאר היצירה, אפשר להגיד; והכרתי אותו גם במאבקים המשותפים שלנו בנושאים של זכויות ובנושאים של חופש ובנושאים שבערו בו, והוא לקח אותם ללב. הוא היה מתקשר אלי בבוקר ובלילה ומתריע על כל מיני דברים, וראית איך העניין הזה בוער בו. הוא היה אומר: צריך לעשות משהו – והוא עשה, ואפילו בימיו האחרונים, שבהם הוא באמת היה במצב קשה וסבל מכאבים ועבר טיפולים קשים. הוא היה מגיע להפגנות ומגיע לפעילות וכותב ומתגייס, ותמיד ידענו שאם צריך לסמוך על מישהו אפשר לסמוך על יורם, כי הוא תמיד יעזור והוא תמיד יגיע. היו לו הרבה מחשבות קשות על מה שקורה כאן, אבל אני חושב שהנחמה היא שדורות של ישראלים יוכלו ליהנות מהיצירה הענפה שהוא הותיר אחריו. אני אקרא כמה משפטים שהתפרסמו בעיתון "הארץ" שמסכמים יפה את פועלו של יורם קניוק, שבעיני היה איש ענק: "הוא היה פטריוט ישראלי בכל נימי נפשו, ואחד ממחוללי התרבות והאמנות הישראלית שנוצרו כאן מאז הקמת המדינה. יצירתו הספרותית עסקה באבני הדרך של ההיסטוריה היהודית והישראלית מהשואה ועד לתקומה, והוא חרד לא רק לעתיד המדינה, אלא גם לעתיד השפה השגורה בה. במותו שלשום, בן 83, לאחר ייסורי גוף רבים וממושכים, הותיר אחריו מורשת שאסור להתעלם ממנה". ועכשיו להצעת האי-אמון שלנו. אדוני, כשאנחנו אומרים שלממשלה יש מדיניות מכוונת לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני, אנחנו לא אומרים את זה כבדרך אגב. אנחנו מסתכלים על הדברים שהגיעו הנה לכנסת, ושעוד צפויים להגיע בשבועות הקרובים במסגרת התקציב וחוק ההסדרים, ואנחנו רואים סדרה מאוד עקבית של צעדים שאין להם אלה מטרה אחת: העמקת העוני ופגיעה במעמד הביניים. אני אתן כמה דוגמאות. בנק ישראל, למשל, אמר שלא יהיה מנוס מהעלאת מסים נוספת בתוך שנתיים. זאת אומרת, ההבטחה של שר האוצר שמקצצים עכשיו אבל בקרוב יהיה טוב מתבררת כדבר שאין לו אחיזה במציאות. ושוב, זאת לא האופוזיציה שאומרת – זה בנק ישראל. לפיד חוזר ומדבר על תקציב של תקווה, אבל בעצם ממחזר את אותם רעיונות ישנים של קודמיו: קיצוצים וגזירות במקום פיתוח המשק – מדיניות שהובילה אותנו לאותו גירעון עצום שאנחנו עכשיו עומדים בפניו כמי שעומד בפני שוקת שבורה. ה-OECD, הארגון ששר האוצר הקודם וראש הממשלה הנוכחי כל כך התגאו על הצטרפותנו אליו, ארגון המדינות המפותחות בעולם, קובע שישראל מובילה בעוני ובאי-שוויון בקרב המדינות המפותחות. מובילה בעוני ובאי-שוויון בקרב המדינות המפותחות. לא היינו שם פעם, אבל עכשיו אנחנו שם. שיעור העניים, לפי דוח ה-OECD, בישראל עמד על 21%, שהוא השיעור הגבוה ביותר בכל מדינות הארגון – יותר ממקסיקו, מטורקיה ומצ'ילה, שגם הן חברות בארגון הזה. באי-שוויון ישראל נמצאת במקום החמישי בין המדינות המפותחות. גזירה נוספת, שהיא בבירור מעמיקה עוני ופוגעת במעמד הביניים ובעסקים הקטנים – העלאת מע"מ. המע"מ עלה ב-1%. גם אם צריך לגייס כסף, השאלה איך עושים את זה, איך מגייסים את הכסף. מס לא צודק, לא שוויוני, מקפח, פוגעני. כשאנחנו מסתכלים על ההכנסות של מעמד הביניים ושל העניים בישראל, שרובן הולכות לצריכה ולכן הן ממוסות במע"מ הזה, אנחנו רואים את הפגיעה, וזאת לעומת מרבית ההכנסות של העשירונים העליונים שהולכות לאפיקים אחרים, ולכן לא נפגעות מהעניין. כשהביטוח הלאומי ניסה לכמת את ההשפעה של הגזירות הכלכליות על העשירונים הוא ראה שההשפעה הקשה ביותר מבחינת אחוז מההכנסה היא דווקא על העשירון הנמוך ביותר, העשירון התחתון, העשירון הראשון מלמטה. שם הפגיעה היא פשוט בלתי נסבלת. קיצוץ בקצבאות הילדים – אני לא חושב שצריך לפגוע בילדים. אני לא חושב שילדים אשמים במשהו בזה שהם קיימים וחיים. ההורדה הזאת תפגע קשה במשפחות ותכניס ילדים רבים נוספים למעגל העוני. וזה לא סתם מילים. אני למשל רואה פניות ציבור שאני מטפל בהן כחבר כנסת, של אנשים שממתינים בתור לדיור ציבורי. בתל-אביב, העיר שלי, התור לדיור ציבורי הוא שבע שנים. זה אנשים שעומדים בקריטריונים – לא שמבקשים ודוחים אותם. קבעו שהם זכאים לדיור ציבורי, והתור הוא שבע שנים. אדוני היושב-ראש, זה אנשים שישנים בלילה על המדרכה. זה לא סתם דברים. כשאנשים כאלה גם אמורים לתמוך בילדים או שיש להם משפחה, זה פשוט מצב בלתי נסבל. זה אנשים שלא יכולים לעבוד, לא יכולים. בגלל מצב אישי מסוים, איזושהי מוגבלות, בגלל סיטואציה – יש מקרים קשים ביותר, ולמדינה אין שום מענה לעניין. עכשיו, כשאני רואה לנוכח המצב הזה של המתנה של שנים לדיור ציבורי – וזה אנשים שאין להם שום סיכוי לגור תחת איזושהי קורת גג אם הם לא מקבלים דיור ציבורי – ששר האוצר מעלה את הרעיון של ביטול הדיור הציבורי – והרי על מה אנחנו מדברים פה? זה כבשת הרש. בעשר השנים האחרונות לא בנו דירה ציבורית אחת בישראל. הרי בשביל להיכנס לדירה ציבורית אתה צריך שמישהו שם ימות, ואז אתה נכנס במקומו. אז עוד לבטל את החוק הזה, זה פשוט – אני לא מבין מה רוצים. רוצים שאנשים ימותו? שישרפו את עצמם? שיגוועו ברעב? שיישנו על מדרכות? אני פשוט לא מצליח להבין את העניין הזה. ומהכיוון השני, אנשים שלא רוצים דיור ציבורי, אנשים שרוצים לקנות דירה, זוג צעיר בתחילת דרכו. היה המענק שנקרא "דירה ראשונה" או "משפרי דיור" – אנשים שמתחילים. זה אנשים שמתחילים, זה לא אנשים אמידים, זה זוג שמתחיל את דרכו בחיים. למה לבטל? עבור אנשים כאלה 60,000–70,000 שקל זה לא משהו שהם יכולים למצוא במקום אחר. זו באמת הפגיעה שאנחנו רואים שהיא הפגיעה הקשה והכואבת. זה פשוט להוציא לאנשים, שגם ככה אין להם הרבה, כסף מהכיס. הבריאות – אדוני, בתנועה שלך, איך הוא אמר, ז'בוטינסקי? מרבים לצטט פה בכנסת את חמשת המ"מים. אבל מה שמעניין שז'בוטינסקי חשב – ואני לא מחסידיו – שצריך לתת אותם לאדם ללא תמורה; את המזון, את המעון, את המלבוש, את המורה ואת המרפא – ללא תמורה. אז אני אומר – לא, נשלם על זה. נשלם על מרפא ועל מעון. האנשים האלה שקונים דירה במשכנתה משלמים עליה את הכסף. אבל לפחות תן להם איזה צ'אנס להתחיל. הבריאות – ההוצאה הציבורית שלנו בישראל על בריאות היא בין הנמוכות במדינות המפותחות. המדינה שלנו משקיעה רק 4.7% מהתמ"ג בבריאות. יחסית לאוכלוסייה, זה חצי לעומת גרמניה וצרפת. היחידות שמתחתינו הן מקסיקו, אסטוניה – מדינות כאלה פחות מפותחות. ומה העניין? הפגיעה במי? אז אומרים לי פה כל מיני חכמים: אז יש בית-חולים פרטי, מה שאת אומרת. יש תור באיכילוב וצפיפות, ובחדר מיון קשה לאחיות לזוז, כי מיטה על מיטה שם במסדרונות, אז אומרים: תלך ל"אסותא". זה בית-חולים פרטי, באמת בית-חולים יוצא מן הכלל; יש פסנתר כנף בלובי ויש מחלקות, זה נראה כמו בית-מלון. אבל כמה זה עולה? וכמה אנשים יכולים להרשות לעצמם אשפוז וניתוח בבית-חולים פרטי? אז מי שיש לו כסף, הוא הולך לשם ישר, הוא אפילו לא עובר דרך איכילוב, אבל מי שצריך את הרפואה הציבורית, מקבל שירות שהוא פחות ופחות טוב, ועל זה אנשים משלמים בחייהם ובבריאותם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני, לסיום, אומרים לנו: אתם כל הזמן קובלים, אבל לא אומרים מאיפה לקחת. אז כדאי שאת העניין הזה נסיר מסדר-היום. יושבת-ראש המפלגה שלי, זהבה גלאון, יחד עם נציג יהדות התורה, משה גפני, הציגו תוכנית, ואלה שתי הסיעות שמגישות כאן את הצעת האי-אמון; הציגו תוכנית מסודרת מאיפה לקחת את הכסף – מהרווחים הכלואים, מהבנקים, מאוצרות הטבע, מחברות הביטוח, מהאלפיון הזה שעושק את מדינת ישראל. שם יש כסף, ממנו צריך לקחת. תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> מה עם תקציב הביטחון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ, שהציג את הצעת האי-אמון של הסיעות מרצ ויהדות התורה. אנחנו נעבור להצעת האי-אמון של סיעת ש"ס: שר האוצר הונה את בוחריו, מטיל גזירות, מעלה מסים המוטלים על מעמד הביניים והשכבות החלשות ומרחיב את הפערים בין עניים לעשירים. יציג את ההצעה חבר הכנסת יצחק וקנין. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. אדוני, בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב בראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, חיפשתי משהו מהמקורות כדי לתאר את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. לפני כשלושה שבועות, כאשר הגישו לנו חלק מהגזירות שהאוצר מתכנן להביא לכנסת, אמר שר האוצר: רבותי, אנחנו נעבור תקופה קשה של שנה, שנה וחצי, ואחרי כן יהיה אור בקצה המנהרה. אבל, רבותי, אז לא ידענו את כל שלל הגזירות שהולכים להביא עלינו. בשבוע הבא, כאשר יגיעו חוק ההסדרים וחוק התקציב, אנחנו נראה עד כמה הדבר הזה חודר לעצמותיהם של הציבור, של שכבות הביניים, של מעמד הביניים. והנה, אתמול אמר בנק ישראל: רבותי, אם אתם חושבים שתסיימו את הקיצוצים ב-2014, אני מודיע לכם שתכינו את עצמכם ל-2015 ו-2016. דהיינו, יהיו עוד גזירות, עוד מסים, עוד העלאת מע"מ. זאת המציאות שאמר לנו בנק ישראל, ואנחנו מאלה שמאמינים בדרך כלל למה שאומר לנו בנק ישראל. חיפשתי במקורות איפה היה לנו מקרה שאדם חוטף מכה וחוטף עוד מכה ועוד מכה, ואפילו אין מרווח בין המכות. אז כתוב ככה אצל איוב: ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור, ופתאום נופלת עליהם מכה גדולה, רוח סערה – ותיקחם, ואת הנערים הכו לפי חרב, ואמלטה רק אני. אני נשארתי לבד, זה שבא לבשר לאיוב. עוד זה מדבר וזה בא – עוד לא גמר לדבר שר האוצר, בא נגיד בנק ישראל. מה הוא אומר לנו? עוד זה מדבר וזה בא ויאמר: כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים, הכו את הגמלים, לקחו את הצאן, את הבקר. עוד לא גומרים דבר אחד, מתחילים בדבר השני. זה מזכיר לי את המשל של הסוס. אחד קנה סוס טוב. אמר: תשמע, אני צריך התייעלות. איך אני מייעל את העבודה של הסוס הזה? אני צריך להקטין עלויות, כמה שפחות עלויות. מה עושים? לא מאכילים את הסוס. ביום הראשון אתה לא מאכיל אותו, ביום השני, ביום השלישי, בסוף הסוס הזה שבק חיים. רבותי, אני אומר לכם: אתם יודעים למה הממשלה הזאת נוהגת כפי שהיא נוהגת? הרי, רבותי, היינו בסיטואציות דומות, לפחות אני 18 פעמים כבר מעביר תקציב מדינה, ואני מכיר את מה שהניחו לנו האוצר ואיזה דברים הביאו לנו. אנחנו מכירים את זה, רבותי, זה לא חדש. הדברים הם לא חדשים. רק אמרתי, לצערי הרב, אני אומר את זה בכאב לב, כי הגזירות האלו אוכלות כל חלקה טובה במדינת ישראל, במיוחד באותו מעמד ביניים ששר האוצר מתיימר לייצג אותו. שר האוצר, בפייסבוק שלו, אם היינו קוראים את מה שהוא כתב לבוחרים שלו, רבותי, אני לא יודע אם היינו יכולים לשבת פה בכלל – בדיוק הפוך ממה שהוא כותב. האוצר, נפל לידיו תפוח זהב, מישהו שהוא יכול לנווט אותו איך שהוא רוצה, שאין לו ניסיון לצערי הרב; אני אומר את זה בכאב. אין לו ניסיון, אני לא פוגע פגיעה אישית, אני אומר את זה: אין לו ניסיון. הוא קיבל עליו תיק גדול, הוא לא יכול לשאת את התיק הזה עליו. רבותי, האוצר לוקח אותו לאן שהוא רוצה בגזירות. ורבותי, מי משלם את המחיר? אני אגיד לכם. תראו, רבותי, קחו משפחה ממוצעת. איך הייתי נוהג כשר אוצר, ואני לא כלכלן? מה הייתי עושה, רבותי? הייתי לוקח מה שמשפחה ממוצעת מרוויחה. אתה מייצג את שכבות הביניים, את מעמד הביניים? קח שכר ממוצע. מה ההוצאות של אותה משפחה, עד כמה אני יכול עוד לגזור עליה, כמה ימים אני יכול לא לתת לסוס הזה לאכול, בשפה שלנו, כמה אני יכול עוד להטיל עליו גזירות. אז הוספתי מע"מ; מחירי המים, רבותי, שילשו וריבעו את עצמם בשנים האחרונות; חשמל אני לא רוצה להגיד עד לאן הגיע; קחו ארנונה – רבותי, הארנונה תעלה לאותן ערים, ואתם יודעים את זה, אותן ערים שיצטרכו לממן את אותו תקציב של משרד הפנים בחוסר. מאחר שלא יעשו קיצוץ רוחבי לאותן רשויות שמקבלות מענקי איזון, אותן רשויות חזקות יטילו על התושבים שלהן עוד 8% בארנונה. אתה לוקח ואתה מעמיס ואתה מעמיס. על מי אתה מעמיס? רבותי, אמרתי, זו לא חוכמה לבוא ולהגיד שחברי הכנסת והשרים יקבלו על עצמם 10% – חלק מהחוקים שיביאו היום – אמרתי, רבותי, אנחנו יכולים לשאת, אנחנו יכולים, לא רק אנחנו, אמרתי שזה לא חוכמה להביא את זה. היה צריך לקחת, אם באמת רוצים, על כל המגזר הציבורי, כל מי שמקבל מעל 35,000 שקל. אבל אם אתה לוקח עובד במעמד הביניים שהשכר שלו 12,000 או 10,000 שקל, את אותם אלה, כל שקל שאתה לוקח להם, אתה מכביד עליהם בנטל ואתה גורם להם להתרסק. לא שהם לא גומרים את החודש, הם לא מתחילים את החודש, אדוני סגן שר האוצר. הם לא מתחילים את החודש. והנה, יום-יום אנחנו מקבלים הודעות אחרות של גזירות. לא נגמרות, רבותי. הגזירות לא הסתיימו, רבותי. ואני אומר לכם, הדבר הזה בסופו של יום יביא את הציבור הישראלי, רבותי – אתה ראית את זה במו-עיניך, וכנראה אתם לא מתפכחים. מה עושה הציבור שתמך בכם, מה הוא עושה? אפילו לדבר לא רצו לתת לו בתל-אביב, לדבר מעל הבמה לא רצו. למה? אפשר לבוא ולהגיד שאני יכול לשנות טיפה את הזווית, את המרחקים, אבל להפוך את הכול ב-180 מעלות, להביא גזירות ולהגיד: בעוד שנה וחצי יהיה טוב, והוא לא מסיים להגיד את זה וכבר בנק ישראל אומר: רבותי, בעוד שנתיים יצטרכו להטיל עוד מסים פה. ועל מי אתה חושב, אדוני סגן שר האוצר, יטילו אותם בעוד שנתיים? אני מקווה, אני אומר לך, אני מרחם על שר הרווחה. הוא יושב פה, הוא שומע את הנאומים שלי כל הזמן, ואני מרחם עליו, רבותי. אני מרחם עליו שהוא צריך לטפל באותה אוכלוסייה קשת יום. אני מרחם עליו שהוא צריך להתמודד עם בעיות, ותאמינו לי, רבותי, אני לא אומר את זה כאמירה סתמית. אני מבין מה זה מצוקה של משפחה, אני מבין מה זה שמשפחה לא יכולה להתחיל את החודש. רבותי, זה לא חוכמה לעמוד ולבוא ולהגיד, אתם יודעים מה, אנחנו בעוד שנה וחצי נראה את האור. אנחנו לא נראה את האור, אתה יודע למה? כי אותן משפחות שהיום נחשבות מעמד ביניים, הן יהיו השכבות הנחלשות ביותר בחברה הישראלית, כי אתם תורידו אותן למטה למטה. אין אופק, אין תקווה, וכשאין אופק ואין תקווה, הדבר הזה מביא את הציבור לייאוש מוחלט. אין תחום שאין בו ייאוש, רבותי. אם הייתם תקווה גדולה, תקווה של הציבור, אתם האכזבה הגדולה ביותר של הציבור הישראלי, אני אומר לכם את זה. פקידי האוצר ניצלו את התמימות שלכם, את חוסר הידיעה שלכם ואת חוסר הניסיון שלכם כדי להביא לנו את כל הגזירות. אני רוצה להגיד עוד משהו, אני לא בטוח שאין פה איזה מגמה גם לגרום לכם שאתם תתרסקו לחלוטין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת וקנין, שהציג הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס. אני מבקש מסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, לבוא ולהשיב לסיעות מרצ – יהדות התורה ולסיעת ש"ס על הצעות האי-אמון שלהן בממשלה על הרקע הכלכלי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני פשוט המום, אני פשוט לא מאמין, עוד שבוע חולף, וכמו תקליט סרוט אני שומע פה את הנאומים, האחד אחרי השני תוקפים את הממשלה, באותן מילים ובאותו הלהט. אני מודה שמגיע לכם באמת כל הכבוד על ההתמדה, כל הכבוד על ההתמדה. אם כי, לצערי, התשובות שלי לא משתנות. אלא מה? כל פעם יש נושאים חדשים. ולאור המצב שאנחנו נמצאים בו והאחריות שמוטלת על כתפינו, חובה עלינו לקיים צעדים כלכליים שיצילו את כלכלת מדינת ישראל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> להציל את הכלכלה ממי? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שמעתי אותך. עיינתי אתמול בדוח בנק ישראל – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מהאזרחים, מהאנשים? – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא תאמינו, עיינתי אתמול בדוח בנק ישראל, חבר הכנסת הורוביץ – חבל שהוא איננו – כמו שהוא יהיה. לא תאמינו, אבל גם הדוח הזה, ותהיו ישרים עם עצמכם, תצטטו את הדוח כמו שהוא, לא רק מה שנוח לכם, גם הדוח הזה של בנק ישראל מגבה את הצעדים הכלכליים שנקטנו. לפי הדוח, העלאות המסים והתיקון – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – בנק ישראל – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תכף אני אתייחס אליך, אני אתייחס לדוח שהחשבת הכללית באוצר הזמינה. אני אתייחס למה שעשיתם בקופה הציבורית – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – במשך ארבע שנים, 120 מיליון שקל מינוס. איך עבדו שם? איך דיווחו שם? איזה דיווחים דיווחו שם? הדוח הזה לא חסוי, כל אחד מחברי הכנסת יכול לעיין בו. לפי הדוח, העלאות המסים והתיקון המשמעותי בתוואי ההוצאות היו כורח המציאות. בלעדיהם הגירעון בשנים הקרובות היה צפוי לעלות לשיעור גבוה מאוד, אף מעל 6% תוצר, ויחס החוב לתוצר היה מתקרב בסוף העשור אף למקום מסוכן של קרוב לאי-שם, 100%. תהליך זה היה מסכן את היציבות הפיננסית של ישראל ומגדיל מאוד את נטל תשלומי הריבית בתקציב. גם ללא משבר פיננסי, אדוני היושב-ראש, כתוצאה מעליית יחס החוב לתוצר הייתה גדלה פרמיית הסיכון של המשק, והדבר היה מעלה את שיעור הריבית שהממשלה משלמת עבור ההלוואות שהייתה לוקחת. עלייה זו, ועמה הגידול המהיר בהיקף החוב עצמו כתוצאה מהגירעון הגבוה, היו מגדילים לאורך זמן את הוצאות הריבית של הממשלה, שכבר היום גבוהות בהשוואה בין-לאומית ומגיעות לכ-4% מהתוצר, ואם היינו ממשיכים לקחת, היינו מגיעים לקטסטרופה. אלה מקטינות את היקף המקורות הזמינים לצורך מתן שירותים ציבוריים, או תמיכה בשכבות שונות שבאוכלוסייה. הדוח גם קובע כי בעקבות העלאת תקרת הגירעון ל-4.65% תוצר, ההוצאות בתקציב הממשלה ל-2013 גבוהות ריאלית בכ-7% מאלה שבתקציב 2012, כ-6.5 מיליארד שקלים נוספים. בניגוד למה שאתם טוענים נגדנו, דוח בנק ישראל קובע שההוצאה התקציבית על שירותים שנותנת הממשלה לא קוצצה, אלא הורחבה. אלא מאי? אתם מצטטים כרגיל מה שנוח לכם. כמו כן, על-פי הערכת חטיבת המחקר של בנק ישראל, ואני מצטט רק מתוך הדוח של בנק ישראל, חבר הכנסת וקנין, ובהינתן ההערכות הנוכחיות באשר לסביבה המקרו-כלכלית הצפויה בשנתיים הקרובות, יישום מלא של הצעדים הכלולים בתוכנית יאפשר לממשלה לשמור על תקרת ההוצאה ולעמוד ביעדי הגירעון שנקבעו לשתי השנים הבאות. אולם מאחר שהמרווח לעמידה ביעדים קטן, אפילו קטן מאוד, אם לא יאושרו רכיבים משמעותיים של התוכנית, או אם תחול הרעה נוספת בסביבה המקרו-כלכלית, קובע בנק ישראל, וגם מכך איננו מתעלמים, כי הדבר יסכן את השגתם. ולכן, חברי הכנסת, חשוב שהכנסת תאשר את הצעת התקציב כלשונה, שכן כל חריגה מן המתווה תחייב אותנו להשלים את הפער ממקור אחר, כי אין מושג כזה יש מאין – השמיכה קצרה, ואי-אפשר לסחוב אותה לכל הכיוונים. אינני מתעלם אף מהאזהרה. אני, בניגוד לכם, גם הולך לצדדים השליליים שבדוח. אינני מתעלם מהאזהרה המופיעה בדוח, שלפיה צמיחה נמוכה או חריגה מיעד הגירעון עלולות להביא אותנו לבעיה בתקציב 2015. כן, אם יהיה שינוי מקרו כזה או אחר במשק, אנחנו עלולים לבוא ב-2015 לבעיה תקציבית נוספת. אבל אני מבטיח כי הוצאת אוכלוסיות שלמות לשוק העבודה, עמידה ביעד הגירעון והמאבק בהון השחור, יחד עם שורה של חוקים בתחום המיסוי, יגדילו את הכנסות המדינה ויביאו אותנו לאיזון תקציבי ב-2015; אני מאוד מקווה שנעמוד ביעד הזה. כמו כן, חשוב שהממשלה תאמץ בהקדם מערכת אפקטיבית של בקרה על הוצאותיה, מה שלא היה בממשלה שאתה היית חבר בה, חבר הכנסת וקנין; בקרה לשנים הקרובות, כדי למנוע חזרה על תהליך שהוביל לבעיה הנוכחית של 40 מיליארד, וכך בכוונתנו לעשות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרי שציטטתי מדוח בנק ישראל, אני באמת רוצה לומר משהו בנימה אישית. המעמד הזה אינו נוח לשר האוצר או לי. החלטנו, ואנחנו מבצעים את הצעדים הכלכליים הקשים הללו, מתוך אחריות, חוסר ברירה, ולא בתאווה גדולה. קשה לנו לעמוד מול העם בישראל ולדרוש ממנו להדק עוד את החגורה. אנחנו מבינים את הכעס, וגם את הביקורת. אני מצפה גם מחברי האופוזיציה לנהוג באחריות, ולא לצעוק סתם על כל דבר – קרנות השתלמות, מע"מ על ירקות ופירות, מע"מ באילת, מה לא? כשנגמרו הצעקות האלה, הלכו באמת לצעדים הכלכליים. לבקר את הממשלה זה תפקידכם, תפקיד האופוזיציה, וזה בסדר. אך לזכור כל הזמן שהמצב שאנו מתמודדים אתו לא נוצר על-ידינו, חבר הכנסת וקנין. אתם, שאם הייתם מרכיבים את הממשלה, יכולתם להימצא בדיוק באותה פוזיציה, אבל סירבתם, לפחות מהצד הזה של המליאה, וכן לגלות סבלנות לרפורמות מבניות ארוכות-טווח, שאנחנו כבר מוציאים אל הפועל; ביניהן, הגבלת הסדרי החוב של בעלי ההון – כן, אנחנו הראשונים שעשינו את זה – העלאה דרמטית של אחוז התמלוגים ממשאבי הטבע – כן, אנחנו ממנים ועדת ששינסקי 2 כדי לבחון את זה – העברת חוק הריכוזיות, שמתקדם בוועדת הכספים, ועוד ועוד. חברי חברי הכנסת, אנחנו פועלים מתוך תחושה של שליחות לא פחות גדולה מזו שלכם באופוזיציה. הגם שתפיסת עולמנו אולי שונה, אני חושב שגם אתם מסכימים שהמצב מחייב הכרעות שחלקן אינן פשוטות. אם ברצוננו לא לפגוע בהוצאה הציבורית ואף להגדיל חלקים ממנה, חובה עלינו למצוא מקורות תקציביים זמינים ומיידיים כדי לממן אותה. חבר הכנסת הורוביץ, חבל שיצאת, כי בחרת לצטט מתוך הדוח של בנק ישראל, רק שורה אחת הייתה חסרה בדבריך – אותה שורה שבנק ישראל אומר שלא הייתה שום אפשרות אחרת מלבד הצעדים המיידיים שנקט שר האוצר כדי למנוע את המשך ההידרדרות וכדי לנסות ולהביא את הכלכלה של מדינת ישראל בשנת 2015 למצב אחר מהמצב שהיא נמצאת בו היום. ולך, חבר הכנסת וקנין, המעניין בדבריך, ששוב אנחנו האשמים. עליית מחיר המים – גם בזה שר האוצר אשם; הארנונה – גם בזה שר האוצר אשם; ובשאר הצעדים וה"ברוֹכים" – גם בזה שר האוצר אשם. כדאי היה לבחון, ומעניין שאף אחד מחברי האופוזיציה לא אומר מילה. דוח החשבת הכללית באוצר, שהוזמן מגורמי חוץ בכלל, הציג מצב נורא ואיום, שנוסף על תקציב של מעל חצי מיליארד שקל שקיבלתם, עוד 120 מיליון שקל בתקציב היו במינוס, ומי מימן את המינוס הזה? הקופה הציבורית. וממה נובע המינוס הזה? מדיווחים שקריים, מכיתות קטנות מאוד שדווח עליהן כגדולות; מאותם אנשי משפחה, 1,601 בני משפחה, זוגות שעבדו וקיבלו כספים מהקופה הציבורית; מאותו הבעל של החשבת במוסדות "המעיין" שהחזיק בית-קפה וגם קיבל שכר חודשי. אלה הידיים הנקיות שלכם? עלינו אתם מעבירים חוות דעת שלילית? כדאי שתבדקו בציציות של עצמכם. אתם עולים פה כל פעם מחדש, כולכם, חברי האופוזיציה, אנשי ש"ס. לכו תיקחו את הדוח של החשבת הכללית באוצר, שהוזמן מגורמי חוץ. תראו בדיוק איפה הכסף הלך, ותראו בדיוק למי אין ידיים נקיות, רחמנא ליצלן. כלי רכב שעמדו חדשים באין דורש, מבנים שהמדינה משלמת עליהם כשהם עומדים ריקים, אנשים שלא עובדים ומקבלים שכר, דיווח על שעות לימוד שלא היו ולא נבראו, 1,601 בני משפחה שנהנו מהקופה הציבורית; כן, שלחתם יד לקופה הציבורית. בניגוד לביקורת שאני שומע, הדוח הזה של בנק ישראל לא מבקר את התקציב שהגשנו אלא תומך בו. אני שמח שאימצתם את הדעה של בנק ישראל, שהמליץ, אגב, על תוספות של עוד מסים, שהחלטנו לא להטיל, ואני לתומי חשבתי, אדוני היושב-ראש, שמהצד הזה מתנגדים למסים. אדוני היושב-ראש, לפיכך אני מבקש לדחות את הצעות האי-אמון של האופוזיציה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון האחרונה להיום, והיא של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש: תוכנית פראוור – התוכנית להפקיע מאות-אלפי דונמים ולגרש עשרות-אלפי אזרחים ערבים מבתיהם ויישוביהם בנגב. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תנמק את ההצעה חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. המשיב הוא סגן השר אופיר אקוניס. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים? איברים, צורה, חושים? מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי, באותם כלי נשק הוא נפצע? מאותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא? באותו קיץ חם לו, באותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם? אם תרעילו אותנו, לא נמות? ואם, אדוני היושב-ראש, תתעללו בנו, האם לא נתנקם? סגן השר אופיר אקוניס, אני לא רוצה עכשיו לדבר על התוכנית עצמה. אני רוצה להדגיש מה שכולנו מסכימים לו. למרות הוויכוח על התוכנית יש שתי עובדות שאף אחד בבניין הזה, באולם הזה, לא מתווכח עליהן. העובדה הראשונה היא שהערבים מסרבים בכל תוקף לתוכנית הזו, תוכנית פראוור. העובדה השנייה, שהמדינה יודעת שאנחנו מסרבים לתוכנית, אבל היא רוצה להמשיך בתוכנית. היא מתעקשת. היא לא רק מזלזלת בזכויות שלנו, אלא היא גם מזלזלת ברצון שלנו, ביכולת שלנו להתנגד לתוכנית. היא מזלזלת בנקמנות של הערבים, בלשונו של שייקספיר. והזלזול ביכולת שלנו להתנגד ולעצור את התוכנית, זה לא פחות משפיל מאשר הזלזול בזכויות שלנו. זו כבר הייתה אחת מהנחות היסוד של קום המדינה ב-1948. כששאלו את בן-גוריון אז: מה תהיה התגובה של הערבים כשנילחם בהם, נגרש אותם, נשדוד את האדמות שלהם, נשתלט על הקרקע שלהם; מה תהיה התגובה שלהם? ואז הוא ענה: הערבים אלה אנשים פשוטים. אין להם אידיאולוגיה, הם לא מפותחים, הם לא יגיבו. הם יקבלו את הפרויקט הציוני כגזירה משמים. בקיצור, חישוב התגובה של הערבים היה תמיד משחק לרעתנו, היה תמיד מרכיב – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> איפה אמר את זה? <חנין זועבי (בל"ד):> אביא לך קטעים, שזה הקיצור של התגובה שלנו. זה המהות, זה המרכז של התגובה שלו. חישוב התגובה של הפלסטינים תמיד שיחק לרעתנו, ותמיד היה מרכיב מכונן בכוחנותה של המדינה. עד עכשיו המדינה לא עוצרת לשקול מחדש. גם אם התוכנית טובה, אנחנו מסרבים לתוכנית הזו. והיא לא טובה בכלל; היא תוכנית מרושעת. ולמה להזכיר את 1948? כי המדינה לא רוצה להתקדם. היא לא רוצה להתייחס אלינו כאל מדינה נורמלית; היא תמיד רוצה לתכנן יישובים של היהודים – היא יכולה לתכנן יישובים של היהודים, אבל תמיד על חשבון הערבים. תמיד במקום היישובים של הערבים. וכמה מסובך להבין שהפלסטינים מתנגדים? מתנגדים – לגזול ולשדוד את נכסיהם ואת הקרקע שלהם. ומדברים על ה"סופרלנד", מדברים על האפרטהייד ועל הגזענות ב"סופרלנד", אבל תוכנית פראוור וכל החוקים שהכנסת מעבירה עכשיו, זה הרבה הרבה יותר גרוע מאשר כל ה"סופרלנדים" למיניהם. תוכנית פראוור היא תוכנית מגרשת, מפרידה ומחליפה אוכלוסייה. וסך הכול ה"סופרלנד" זה גן-שעשועים – תרתי משמע זה גן-שעשועים; גן-שעשועים ביחס לפראוור, ה"סופרלנד" זה גן-שעשועים ביחס לכנסת. כמו שאמר גדעון לוי: אני לא רוצה להתחלק עם היהודי בנדנדה, אני רוצה להתחלק עם היהודי במולדת שלי. ואנחנו הסכמנו להתחלק עם היהודים במולדת שלנו, אז למה להמשיך לגזול את האדמות ואת הקרקע שלנו? והמדינה לא רוצה להתחלק, והמדינה לא רוצה ליישב את היהודים – היא רוצה ליישב את היהודים במקומם של הערבים. זה התנאי, זה פראוור. הרי לא מרוקנים את האדמות ואת הקרקע כדי לעשות פרויקט שהוא לטובת כולנו – גם אז היינו מתנגדים – אבל פשוט מחליפים את האוכלוסייה, עוקרים את הפלסטינים ומיישבים את היהודים. תגידו לי מה ההיגיון, תגידו לי מה המוסר, תגידו לי מה המטרה, חוץ מאשר לייהד את הקרקע, לייהד את המולדת? 13 מיליון דונם יש בנגב, אז יש שטח לכולנו. רוצים רוב מוחלט של היהודים בנגב – תתיישבו בשטח של 12 מיליון דונם שהוא שטח ריק. לא שמסוכסכים על פיסת קרקע מאוד קטנה שאין בה מקום לשנינו; יש מקום לשנינו. מי שמדבר על דו-קיום, ומי שמדבר על הסדר התיישבות – אתם רוצים הסדר התיישבות ליהודים, לא לערבים; לגרש את הערבים ולעשות הסדר התיישבות ליישובים היהודיים. ורודפים אותנו על 5% משטחו של הנגב, 5% משטחו של הנגב – 13 מיליון דונם. ורוצים עוד מה-5% להפקיע 3%, יותר מחצי מהאדמות שלנו. ותשכחו מהפלסטינים, תראו האבסורד בתוכנית: קודם כול מחליפים אוכלוסייה, לא מיישבים את הערבים אבל מכניסים יהודים. אל תשכחו, זו פראוור. לא רק מסדירים יישובים לערבים, רוצים ליישב יהודים במקום הערבים. אדוני סגן השר, במקום הערבים אתה מתיישב שם. 40 יהודים יכולים להקים יישוב, אבל אצל הבדואים – הבדואים אתם קוראים להם – הערבים בנגב – דווקא כאשר סגנון החיים הטבעי שלהם הוא להתפזר ולחיות על האדמות שלהם, אתם רוצים לכווץ – בתוך – לא בתוך ערים מודרניות כמו שאתם אומרים, אלא בתוך קופסאות של בתים. ואתם מכירים בחוות בודדות צורת התיישבות שכנראה כאילו היא צורת התיישבות מיוחדת וטבעית ליהודים; 40 יהודים יכולים להקים יישוב, אבל יישובים של אלפים – של 1,000, ו-2,000 ו-3,000 – אתם רוצים לכווץ יחד לתוך ערים שחיות בצפיפות ובלי תשתיות. גם הערים המוכרות, ממילא, הן ערים בלי תשתיות, שחסרות בהן תשתיות, שאין בהן אפילו רחובות נורמליים ותשתיות ביוב נורמליות. ולא פחות מזלזל בזכויות שלנו וביכולת התגובה שלנו זה לזלזל בכבוד העצמי. אתם חושבים שאתם יכולים לעשות מה שעשיתם בנכבה ב-1948, כי זה בדיוק מה שעשיתם ב-1948, אבל אנחנו לא אותם פלסטינים, אנחנו, חברי הכנסת, לא אותם פלסטינים של 1948. בנגב העברתם חוק מיוחד – חוק מיוחד, שנותן לתושב רשות לירות – לירות במי שנכנס לבית שלו כדי לשדוד אותו. כלומר אתם מכירים, דווקא בנגב, בזכות הקניין של היהודי שנכנסים לבית שלו כדי לשדוד. אבל לכם מותר להיכנס לכפרים ולשדוד את החיים של הערבים בנגב, לשדוד כפרים שלמים, לשדוד יישובים שלמים, ועוד מצפים מאתנו לשתוק או לעבור על זה לסדר-היום. אתם נתתם ליהודי לירות בנשק. לנו יש גם הנשק שלנו; לנו יש הגוף שלנו להתגונן. בפני הבולדוזרים אנחנו נתגונן בגוף שלנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש רק לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת. עאטף, לא יודעת מה, הוא חיבק (אומרת בשפה הערבית: איך אומרים "אימץ לחיקו", "תפס אותו", את הבולדוזר) – חיבק? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חיבק. <חנין זועבי (בל"ד):> הוא חיבק את הבולדוזר כדי לעצור אותו. מנסורה, שהמשטרה ירתה ברגל שלה, וכמה שוטרים צחקו עליה אחרי שהיא מעדה אחרי הירי, גם היא תעצור את הבולדוזר. ולכן אני רוצה רק להעביר לכם כמה מסרים, שני מסרים, שהנערים והנערות של הנגב ביקשו ממני להעביר לכם: אל תסמכו על הבולדוזר, אל תסמכו על המשטרה האלימה, אל תסמכו על הקרן הקיימת האלימה, ולא על מנגנוני הכוח. מוסא בן השבע – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – הוא בכה כאשר – אני מסיימת, שני מסרים – בכה כאשר עקרתם את עצי הזית שלו, לא היה אכפת לו מהבית, הרי אלה בדואים, יכולים לישון על האדמה מתחת לשמים. הם לא צריכים את הבתים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> בן חמש השנים, הוא אמר לי, וגם אני רק רוצה להזכיר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, זמנך תם. <חנין זועבי (בל"ד):> הם אמרו לי למסור לכם – באמת, דקה אחת, חצי דקה – הם אמרו לי למסור לכם: "דיר באלכ", זה מה שהצבא תלה על העצים שליד חברון, הוא תלה "דיר באלכ" לנערים ולנערות הפלסטינים, "דירו באלכום" הוא תלה. אז הם מבקשים גם למסור לכם: "דירו באלכום" ו"דיר באלכ". <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> שהם, בני ה-14 ובני ה-15 – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – מה זה? מה האזהרה הזאת? <חנין זועבי (בל"ד):> – – אנחנו נעמוד בפני הבולדוזרים שלכם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. אני מבקש לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> ומנסורה תעמוד גם בפני השוטרים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, את מדברת כבר 12 דקות – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – ובפני הבולדוזרים. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – חרגת הרבה מעבר לזמן. תודה רבה. ישיב בשם הממשלה סגן השר אופיר אקוניס. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני פוחד מהאיומים שלה; אני חייב לומר לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן כן, בהחלט כן. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה מפחד? אתה המפחיד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> (אומר בשפה הערבית: בחיי, הלוואי שיכולתי להוסיף ללחישה שלך.) <נסים זאב (ש"ס):> "דירו בּאלכּום", היא אומרת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, אני התבקשתי להשיב על תוכנית פראוור בנושא ההתיישבות המחודשת של הבדואים בדרום, בנגב, אבל אי-אפשר שלא להתייחס, חבר הכנסת זאב, לדבריה של חברת הכנסת זועבי. אנחנו מכירים את השקפותייך. את לא רוצה להתחלק אתנו במולדת, את רוצה את כל המולדת בשבילך ורק בשבילך, ואת הנכבה, שאת דיברת עליה, שאנחנו כביכול – בנרטיב הפלסטיני – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אתה בא ומתיישב במקומי ואתה אומר שאני לא מוכנה להתחלק? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני משיב לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, הקשבנו לך בסבלנות. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה בא, אתה מתיישב במקומי – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, את מקבלת תשובה עכשיו, עונים לך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אענה לך. אני אענה לך. <חנין זועבי (בל"ד):> – – אתה לא רוצה, אתה רוצה לגרש את הפלסטינים. אז למה לי אתה אומר שאני לא – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, חברת הכנסת זועבי – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם תפסיקי לצעוק אני אענה לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – דיברת והקשבנו לך רוב קשב, עכשיו תקשיבי את בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אם תפסיקי לצעוק – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אבל שלא יסלף את הדברים שלי. אני נאמתי עשר דקות – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> סליחה שאני מפריע, חנין, סליחה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא לא, אני מצטט את הדברים שלך. <חנין זועבי (בל"ד):> – – אני לא רוצה שהוא ישנה את הדברים שלי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> לא נהוג להפריע – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בבקשה, השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני רוצה להגיד שהתוכנית הזאת היא תוכנית כל כך נדיבה לבדואים. אני גר שם, זאת אחת מהתוכניות הטובות ביותר – – <חנין זועבי (בל"ד):> אתה עדיין מגרש פלסטינים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> סליחה, אל תפריעי לי. סליחה, אל תפריעי לי. אל תפריעי לי, אני מבקש ממך. – – זאת חוצפה בלתי רגילה להתנגד לתוכנית הזאת. אדוני היושב-ראש, אני גר שם, זאת תוכנית נדיבה מאוד, חבל מאוד שאתם מתנגדים, חבל מאוד שיוצרים מציאות כזאת. זאת תוכנית שמפלה לטובה את הפזורה הבדואית. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה מגרש 40,000 פלסטינים – – – 40,000 פלסטינים אתה מגרש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, אדוני השר. בואו ניתן לסגן השר להמשיך ולהשיב. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לכם – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אתה גירשת, אתה גירשת אותם ב-1948. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק רגע, למה אתם צועקים פה? חברת הכנסת זועבי, חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> ב-1948 אתה גירשת אותם מהיישובים החקלאיים שלהם. 40,000 אתה מגרש – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אנחנו מחכים שתפסיקי לצעוק. עכשיו סיימת לצעוק. עכשיו, אני לא סילפתי מילה אחת, חבר הכנסת גנאים. אני שמעתי את חברת זועבי מדברת על הנכבה, ואני מזכיר לך, אני בעצם אומר לך, לא מזכיר לך. אני אומר לך: מי שהביא את הנכבה, אם הייתה כזאת בנרטיב, אם יש כזאת בנרטיב הפלסטיני, זה רק ערביי ארץ-ישראל שלא הסכימו להצעות הנדיבות שלנו, להושטת היד לשלום. אגב, זה יותר מתנועתו של חבר הכנסת בר, שהייתה אז בהנהגת המדינה, לא מהימין הנוראי הפאשיסטי הזה של הליכוד. <חנין זועבי (בל"ד):> מי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הנה, חבר הכנסת בר מסכים אתי, וזה בהחלט התקדמות. זה צעד בכיוון הנכון, חבר הכנסת בר. ולכן, אם בנרטיב הפלסטיני את רואה את יום העצמאות של המדינה שלך, שהיא מדינת ישראל – זה יום העצמאות – כיום נכבה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> המדינה שמגרשת אותי היא המדינה שלי? היא המדינה שלי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מדינת ישראל היא מדינה שאת חיה בה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סגן השר אקוניס, אני מבקש רגע להפסיק את הדיון. חברת הכנסת זועבי, כולנו הקשבנו לך בשקט רב, לא הפרענו לך. תאמיני לי, לרוב חברי הכנסת היה קשה מאוד להקשיב לך, אבל שתקנו והקשבנו, ועכשיו גם את תצטרכי לשתוק ולהקשיב, ואם לא תעשי את זה לא תהיה ברירה ונוציא אותך מפה. תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכבדי היושב-ראש, אני רוצה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא לא לא לא לא, אני מבקש לא להפריע עכשיו. לא, עכשיו אני מבקש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, אבל להגיד רק דבר אחד, שאפשר להתנגד, ואפשר להעביר מסרים, אבל מה שהיא עשתה פה, ואני מאוד מתנגד לזה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נכון, מה שהיא עשתה פה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – זאת הסתה שיטתית על דברים טכניים שאפשר להתווכח עליהם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> טוב, אני מנוע מלומר את דעתי. אתה יכול להניח – אתה יכול להניח מה דעתי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – במה שאמרת. פשוט הסתת – הסתת נגד כל העם היהודי לדורותיו. <חנין זועבי (בל"ד):> למה זה הסתה? למה זה הסתה? – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת בר, אני מבקש – אני מבקש; אני מבקש עכשיו – חבר הכנסת בר – חבר הכנסת בר, אני מבקש לאפשר לסגן השר להמשיך את דבריו. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, לדאבון הלב – ואני באמת אומר את זה באמת במלוא הכנות, משום שאני ציפיתי – אני אומר לך את זה בשיא הרצינות, ולא כהתרסה על חברת הכנסת זועבי, ועד היום אני מחכה לתשובת בית-המשפט העליון שיסביר לנו כיצד אפשר לחברת הכנסת זועבי לכהן פעם שנייה בכנסת ישראל לאחר שוועדת הבחירות המרכזית, ברוב גדול – ברוב גדול – החליטה על פסילתה בשל פעילויותיה העוינות – פעולותיה העוינות – נגד מדינת ישראל, ואני מזכיר לך את השתתפותך במשט הטרור של ה"מרמרה". <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה תקליט שחוק, מספיק כבר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה רק – זה רק – מה לעשות, אלה הן עובדות. אלה הן עובדות. מה לעשות שזאת המציאות? <עפו אגבאריה (חד"ש):> תתבייש לך. <קריאה:> זה לא תקליט שחוק, זה רק – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זאת המציאות, מה אפשר לעשות. ולכן, כאשר חברת הכנסת תמנו-שטה, שהיא חברת כנסת חדשה – בקדנציה הראשונה לא הייתה פה, בקדנציה הקודמת, שכולה, חברת הכנסת תמנו-שטה, הייתה רצף של הסתה – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מספיק כבר, תביא משהו חדש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – של שימוש במיקרופון הזה, שימוש בכלים האלה, על-ידי חברת הכנסת זועבי, הכלים האלה, הפרלמנטריים, כדי לתקוף את מדינת ישראל ולהסית נגדה, כפי שאת אמרת. עכשיו, אם חברת הכנסת זועבי תפסיק להפריע – תפסיק להפריע – אני אתן לך תשובה מאוד מנומקת בנושא הבדואים בדרום. יש כאן שתי ממשלות ברצף, שתיהן בראשות הליכוד, שמשקיעות מאמצים חסרי תקדים, פשוט חסרי תקדים, מבחינת השקעה במגזר הבדואי, ועובדתית השקעה כמוה לא נראתה זה שנים ארוכות. המדיניות של ממשלת ישראל – אולי תפסיק להפריע ותקשיב – מדיניות ממשלת ישראל מאוד ברורה: אנחנו רואים את הבדואים בדרום אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. אגב, גם שווי חובות. לדאבון הלב, המשוואה הזאת לא מתקיימת. ייסע אדם אחד מהמקום – מהספסלים האלה לכביש 31 או כביש 35, שהם שני הכבישים הראשיים שמוליכים ממרכז הנגב לכיוון ים-המלח ולערד ולדימונה, ויראה אם יש שם באמת גם – לא רק שוויון זכויות אלא גם שוויון חובות – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איפה? איפה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כי הבנייה הבלתי-חוקית וההשתוללות בכבישים – הרי, בוא, כולם רואים את זה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תענה לי, אתה סתם נואם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כולם רואים את זה. כולם רואים את זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ב-1 בחודש בבאר-שבע, שיראה כמה מקבלים ביטוח לאומי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שמעתם את סגן שר האוצר? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – אין מים, אין חשמל, אין כלום, אין מרפאה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ב-1 בחודש כמה מקבלים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה תכף תקבל תשובה גם על היישובים הבלתי-מוכרים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> למה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה? משום שיש סדר במדינה. במדינה יש סדר. האם ראית? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – תתביישו לכם, אנטי-דמוקרטים. שוויון זכויות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תסלח לי. כן, נכון. תמשיך עם הדבר הזה, "אנטי-דמוקרטים". זה לא עובד על אף אחד כבר. אבל תאמין לי, תאמין לי, אם היה אדם אחד, לא בתל-אביב, בחדרה, מחליט שהוא בונה במקום כלשהו בית, והיה בא בתלונה לרשויות שהוא לא קיבל – על דעת עצמו בונה לו בית, ועוד בית, ועוד בית, ולא מקבל חיבור, היה בא אלי בטענה, היינו אומרים לו: אתה צריך ללכת לפי הסדר. <חנין זועבי (בל"ד):> אבל הוא לפניכם, הוא כאן לפניכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה צריך לפי הסדר. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, הוא לא בא לפניכם. סגן השר, אנחנו פה 3,000 שנה. <באסל גטאס (בל"ד):> מקבלים חשמל, מקבלים בית – – – חוות הבודדים הוכשרו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד. חוות הבודדים אושרו. אתה אפילו לא יודע שהמתווה של חוות הבודדים אושר בוועדת הכלכלה של הכנסת בכנסת הקודמת, כאשר אני הייתי יושב-ראש ועדת הכלכלה, ונתתי לאיש קדימה, חבר הכנסת ישראל חסון, להוביל את החוק החשוב הזה. אז קודם כול, כשאתה צועק נגד חוות הבודדים, קודם כול – – <באסל גטאס (בל"ד):> הוכשרו, הוכשרו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, הוכשרו. – – תדע את העובדות. תדע את העובדות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כמה ערבים מחוות הבודדים אישרתם? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מציע, אני מציע בשלב הזה – – – אני מציע – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תענה על השאלה – כמה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סגן השר אקוניס. רבותי חברי הכנסת הערבים, היה כאן דיון על נושא ה"סופרלנד", ואני ביקשתי להצטרף לדיון. וכשעמדתי כאן, על הדוכן הזה, התחלתי להקריא מספרים. ישב כאן חבר הכנסת אחמד טיבי, שלא נמצא פה עכשיו, לצערי הרב, ותאמינו לי, אם אתם רוצים, אני כאן, מעל הדוכן – היושב-ראש – אחזור על המספרים שהקראתי מכאן, אם לא תאפשרו לסגן השר להמשיך בדבריו. מספרים שמאוד לא נעימים לכם. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה מאיים? <חנא סוייד (חד"ש):> מה זה, אתה מאיים? מה שאתה עושה ככה? מה זה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אם אתם רוצים מספרים, אני אתן לכם מספרים. אני עכשיו מבקש – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתם מקבלים את רשות הדיבור, אתם משסים כאן מדינה שלמה – משסים כאן ציבורים האחד בשני, מעמיסים כאן עובדות לא נכונות, מקשיבים לכם, ואחר כך אתם לא מאפשרים לענות לכם – – <מיכל בירן (העבודה):> ולשסות נגד ציבורים אחרים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – ואני לא אאפשר לדבר הזה לקרות יותר. חבר הכנסת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, לא יכול להיות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אדוני היושב-ראש, להשתמש ביכולותיך להרחיק מן הישיבה אנשים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> זה בדיוק המשפט הבא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה הכול, נורא פשוט. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, הסבלנות היוצאת דופן תמה ברגע זה. מי שלא יאפשר לסגן השר להמשיך לדבר יוצא מן הישיבה. בבקשה להמשיך. <באסל גטאס (בל"ד):> זה לא אישי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כפי שאני אמרתי, ואני אחזור על דברי, הממשלה הזאת – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> היא ממשיכה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כמה – יש לך יכולות בלתי נלאות לצווח, חברת הכנסת זועבי. דקה, 60 שניות תנסי לעצור. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תמשיך, תמשיך, תמשיך, תמשיך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובכן, אני אחזור בצורה מאוד ברורה. ממשלות ישראל – לא הממשלה הזאת, לא הממשלה הקודמת, ממשלות ישראל רואות בבדואים אזרחי ישראל, אזרחים שווי זכויות וגם שווי חובות במדינה. הממשלה ה-32, אדוני היושב-ראש, אימצה בספטמבר, כבר ב-2011, תוכנית לקידום ופיתוח הבדואים בנגב, שבעקבותיה התקבלו שתי החלטות ממשלה; החלטה 3707 עוסקת בקווי המדיניות ובכלים להסדרת התיישבות הבדואים על היבטיה השונים, והחלטה 3708 היא תוכנית – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תתביישו לכם – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – ההחלטה השנייה היא תוכנית לפיתוח כלכלי חמש-שנתית. תקשיב טוב לסכום, אולי תקשיב לסכום – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> שקט באולם בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מיליארד, 1.2 מיליארד. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שמעת את הסכום? נדמה לי, אדוני היושב-ראש, שסכום כזה – מאמץ כזה הוא חסר תקדים. 1.2 מיליארד יושקעו, וכבר החלו להיות מושקעים, בין 2012 ל-2016, בקידום תעסוקה, חינוך, תשתיות תומכות תעסוקה, ביטחון אישי, חברה וקהילה; רק במגזר הבדואי. בשנת 2012 עמד יישום התוכנית כבר על 90%. ונוסף על שתי ההחלטות האלה – ועל כך הגשתם אי-אמון – התקבלה על-ידי הממשלה ב-27 בינואר 2013 החלטה 3453, שמאמצת את המלצות השר לשעבר בני בגין לאחר מהלך הידברות אינטנסיבי שהיה בו ויכוח קשה ונוקב גם אצלנו; לא רק אצלכם היה עליו ויכוח, גם בתוך סיעת הליכוד ובסיעות הקואליציה היה עליו ויכוח. אנחנו עד היום לא בטוחים לחלוטין שהדבר הזה הוא צודק ונכון במאה אחוז, אבל הוחלטה – ההחלטה הוחלטה, הצביעו עליה בממשלה, והיא מדיניות הממשלה. וזהו, אדוני. סליחה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> והיא לא תקום ולא תהיה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה מאיים פה על מישהו? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה אומר – תסלח לי – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – עלי אין לך מה לאיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש, כי אתה שקרן סדרתי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אומר לך, תקשיב, וקודם כול, תדבר יפה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה אומר לי תדבר יפה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול תדבר יפה. קודם כול תדבר יפה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול תדבר יפה. קודם כול תדבר יפה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה האחרון שיגיד משפט כזה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול תדבר יפה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה דיקטטור קטן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה דיקטטור קטן, אתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול, אתה בפרלמנט – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> דיקטטור קטן אתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול, אתה בפרלמנט – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – דבר יפה, אתה תדבר יפה, אתה בכנסת – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תרשה לי. תרשה לי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואל תאיים פה על אף אחד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה האחרון שיגיד משפט כזה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה גורר ציבור שלם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה דיקטטור קטנצ'יק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה, אני קורא – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה גורר ציבור שלם לאלימות מילולית – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רגע, רגע. סליחה, סליחה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואלימות פיזית. זה מה שאתה עושה פה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – סליחה, רבותי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואל תאיים פה על אף אחד. <חנין זועבי (בל"ד):> ולגרש – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם לא את. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא אתה ולא את. <חנין זועבי (בל"ד):> ולגרש אזרחים זו לא אלימות? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, אני קורא אותך לסדר. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אל תאיימו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ברכה, על משפט כזה אתה תצא בלי שום קריאה לסדר אם הוא יישמע שוב. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה, ואם אני אשמע ממך עוד פעם אחת איום, אתה תצא בלי שום קריאה לסדר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תעשה ככה עם האצבע – – – <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תוציא אותו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תעשה ככה עם האצבע – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מודיע לך – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תעשה את התנועות האלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לך להוציא אותו מהישיבה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תעשה ככה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לך להוציא את חבר הכנסת ברכה מהישיבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש מהסדרנים להוציא את חבר הכנסת ברכה עכשיו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תעשה את התנועות האלה. זה תנועות של שוק. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להוציא אותו עכשיו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה מתנהג בברוטליות במעמד שלך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מתנהג כבריון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להוציא אותו עכשיו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מתנהג כבריון. (חבר הכנסת מוחמד ברכה יוצא מאולם המליאה.) <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – כי אתה גזען ברקע שלך. אתה מתנהג באופן גזעני מאוד לא דמוקרטי ולא פרלמנטרי. <נסים זאב (ש"ס):> אני רק יצאתי לרגע, כולם צועקים פה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – את הקול שלך – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מי שלא יודע להקשיב יצטרך לצאת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני חושב, אדוני היושב-ראש, מבלי – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אני רק רציתי שתתייחס – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, את לא רוצה ממני כרגע כלום. אני משיב לך. אני משיב לך כרגע. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית, אני מבקש לצאת מהאולם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יפה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא להוציא – סדרנים, להוציא את חברת הכנסת זועבי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – אתה תוציא את כולנו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יש יושב-ראש, הוא מנהל את הישיבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בהחלט כן. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בהחלט כן. אם אתם לא יודעים להקשיב, אתם תצאו מהאולם. <חנין זועבי (בל"ד):> אני רק רציתי שתתייחס לעובדה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת זועבי, לצאת מהאולם בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – שהפלסטינים הם – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה לצאת מהאולם. <חנין זועבי (בל"ד):> – – במקום שלהם לפני קום המדינה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רגע, לסדרנים – לא, לא, לא, יש לי – נענה לה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, לא, לא, קודם שתצא. קודם שתצא. (חברת הכנסת חנין זועבי יוצאת מאולם המליאה.) <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נענה לה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> קודם שתצא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> העם היהודי במדינה הזאת כבר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נענה לה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – 3,000 שנה. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נענה לה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מנהל את הישיבה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לפני זה לא היה סטטוס-קוו, לא היה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אגבאריה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – 10,000 שנה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 3,000 שנה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> 10,000. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא היה עם כזה בכלל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא אתה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי חברי הכנסת, אני מבקש – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי חברי הכנסת – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – זו הכרזת מלחמה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בסדר גמור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה? תסלח לי – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה זה האיומים האלה, אדוני היושב-ראש? <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה זה האיומים האלה? אני מנסה להבין, אדוני היושב-ראש – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – כולם פה, לא רק על – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, מחבר כנסת מסיעת מרצ. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברי הכנסת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מסיעת מרצ. חבר הכנסת הורוביץ, זה גינוי מיידי שלך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הכרזת מלחמה. תוכנית – – – <באסל גטאס (בל"ד):> זו הכרזת מלחמה על האזרחים הערבים של המדינה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מצטט חבר כנסת מסיעתך. מסיעת מרצ, לא מהסיעות הערביות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, אני מבקש – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תקשיב לו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סגן השר, אני מבקש. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אה, סליחה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להסביר משהו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אתה צודק. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – זה בסדר. הכרזת מלחמה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להסביר משהו, במיוחד – – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מתנצל. אני מצטער. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מצטער. <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להסביר משהו לחברי הכנסת הערבים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מתקן – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סליחה. <חנא סוייד (חד"ש):> אל תדבר ככה, מה זה חברי כנסת ערבים? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סליחה. <חנא סוייד (חד"ש):> אל תדבר ככה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סליחה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מהסיעות הערביות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מתכוון לסיעות הערביות. אתה צודק, סליחה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה חושב שאתה מלמד אותנו? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להסביר את הדרך שבה אני פועל. אני לא – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה לא מתבייש – – – אתה לא מתבייש? ערבים ויהודים – אתה עושה את האפליה הזאת? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה מרשה לי לדבר גם כן? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בוא תשב כאן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה מרשה לי לדבר גם כן? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הוא לא מתבייש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, אין כאן – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> זו לא מילת גנאי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, כפי ששמתם לב, חברת הכנסת זועבי – – – <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> המפלגה הערבית הדמוקרטית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי, כפי ששמתם לב, חברת הכנסת זועבי דיברה הרבה מעבר לעשר הדקות שהיו לה כי אפשרתי לה את הדבר הזה. רציתי לאפשר לה לסיים את הדברים. כפי ששמתם לב, הדברים שלה לא נעמו לאוזנם של רוב חברי הכנסת האחרים. אני לא הערתי לה, ואף אחד אחר לא העיר לה. אבל לא יכול להיות שכשבאים לענות לכם, אתם לא מאפשרים לסגן השר לענות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אני אאפשר לו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מציע שבשלב הזה ניקח כולנו נשימה עמוקה ונאפשר לסגן השר בצורה תרבותית לענות לכולם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שלא יסלף עובדות. ושלא ישקרו. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – לרדת למקלט כי הכריזו פה מלחמה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הרי אין בעיה להוציא גם אותך, אני לא מעוניין בזה, תבינו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תפאדל, שימשיך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מאוד מודה לך. אתה יודע, אני מאוד מעריך את הזכות שלך לתת לי להמשיך לדבר בכנסת ישראל – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני לא נותן לך, זו זכות שלך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ממש, לבי יוצא אליך. אני מאוד מעריך את זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מאוד מעריך את זה. מאוד. ממש. אתה יודע מה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו גזענות שלך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין בזה שום גזענות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין בזה שום גזענות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת באסל, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כאילו אתה עושה לו טובה שאתה עונה לו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, הוא עושה לי טובה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אין לי ברירה, נוציא את כולכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ההפך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ההפך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> סגן השר אקוניס – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – אני מבקש שתמשיך להשיב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – אתה לא מתבייש להגיד לו את הדברים האלה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, ממש לא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כאילו אתה עושה לו טובה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממש לא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה בשלטון, אתה יכול לחוקק חוק – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נהפוך הוא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – לא לייצוג ערבים וזהו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נהפוך הוא. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה אפרטהייד. בבקשה, תעשה את זה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת באסל, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ההפך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להוציא את חבר הכנסת באסל מהאולם. וחבל שאתם מאלצים אותי לעשות את זה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה לא באסל, זה עפו אגבאריה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אגבאריה. עפו אגבאריה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – עפו אגבאריה מהאולם. <חנא סוייד (חד"ש):> באסל יושב בשקט מופתי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> עפו אגבאריה. להוציא אותו מהאולם בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> באסל יושב בשקט מופתי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, מדובר על חבר הכנסת אגבאריה. (חבר הכנסת עפו אגבאריה יוצא מאולם המליאה.) <נחמן שי (העבודה):> הנה עוד אחד יצא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – יש לי איזושהי תחושה שחלק מחברי הכנסת שהרחקת מאוד נהנים מההרחקה. בטח הם יבואו בחזרה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> וגם עלי יאמרו שנהניתי להרחיק אותם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – יחזרו ליישוביהם ויתפארו בכך שהרחקת אותם. אבל אם היו מתנהגים כמו בפרלמנט נורמלי – כאשר חברת הכנסת זועבי דיברה פה עשר דקות שלמות, בצדק, לפי התקנון, אני מאוד לא אהבתי, ישבתי כאן והקשבתי לכל הדברים שלה. אתה, אדוני, אפילו שמת לב לזה שהקשבתי כי שמעתי את הערותיה. אתם צריכים להקשיב גם לתשובת הממשלה. אם היא לא מוצאת חן בעיניכם, אז אתם יכולים להצביע נגד ההודעה. או כאשר נביא את החוק הזה, את תזכיר החוק שהופץ, לקריאה ראשונה בכנסת, תצביעו נגדו. וגם תצביעו כך בוועדות, ובקריאה שנייה ושלישית. אבל את הכללים של פעילות פרלמנטרית אתם חייבים לשמר, לא רק למעננו, אלא למען עצמכם ולמען האנשים ששלחו אתכם. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, זוהי שבירת – אתה דיברת על הכרזת מלחמה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לך לחזור בך מהביטוי הזה. אני מציע לך. <באסל גטאס (בל"ד):> אסור לי להתווכח אתך? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מותר. ההפך, רצוי לדבר. לדבר, כן. אבל לצעוק, לא לאפשר לתת את התשובה, וגם להשתמש בביטוי הכרזת מלחמה – אני מציע לך לחזור בך. אני מציע לך. תעשה, אתה לא חייב. <באסל גטאס (בל"ד):> אני אגיד את זה מעל הבמה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז, דבר מעל הבמה. ובכן, אדוני היושב-ראש, ההחלטה הזאת, שכפי שאנחנו בוודאי ראינו, נראה שהיא שנויה במחלוקת. אני מציע לא להשתמש בביטויים אלימים. תביעו את המחלוקת שלכם בכלים פרלמנטריים. ההחלטה הזאת של הממשלה, כפי שהציע השר בגין, והצעתו אומצה על-ידי הממשלה, מביאה לידי ביטוי את רצונה של מדינת ישראל בפתרון מעשי של המחלוקת ארוכת השנים עם הבדואים בדרום. זהו אתגר עצום, ואנחנו אחרי עבודת מטה של שנים ארוכות כדי לאמץ את התוכנית הנוכחית – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לצורך תיקון, סגן השר: זה פראוור, לא בגין. זה תיקון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה יודע, אני חייב להגיד לך, גם אם היו לי השגות אישיות – והיו לי, אני אומר לך את האמת. אני לא מאוד מרוצה מהדבר הזה. נו, מה אני יכול לעשות? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל אני אענה לך. אני אענה לך, דקה. זה לא משנה, פראוור הציע את זה. הוא פקיד. תקשיב, הוא פקיד. הפקיד הממשלתי הציע את זה לשר ממונה, והשר הביא את זה להכרעתה של מליאת הממשלה. והממשלה הכריעה. ומרגע שאני חבר קואליציה, וחבר ממשלה, ואני סגן שר, אנחנו מחויבים להחלטות הממשלה, גם אם הן לא מוצאות חן בעינינו במאה אחוז. ככה זה עובד בדמוקרטיה מתוקנת. ובדמוקרטיה מתוקנת זכותך – גם חובתך וגם זכותך – להביע תרעומת ולהביע opposite, להביע התנגדות פרלמנטרית למתווה הזה. אבל לא באיומי אלימות, ולא בצווחות, ולא בצעקות. בנחת, בפעולה פרלמנטרית. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – בולדוזרים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו עוד לא הגענו בכלל לשלב הזה של הבולדוזרים. עוד לא הגענו. ויש כבר יישובים שהדבר הזה מתחיל לפעול לגביהם בקצב הולך וגובר. ואני מקווה מאוד שאחרי שנים של קיפאון זה ילך ויעבוד גם ביישובים אחרים. הרשות הוציאה לאחרונה מכרז לחברות מתכננות, שבמסגרתו צפויים להגיש משרדי תכנון מהגדולים בארץ את הצעותיהם לתכנון ההתיישבות עבור הבדואים. ובעתיד הקרוב צפויים להיבחר מתכננים שיועסקו במטרה לגבש עם האוכלוסייה פתרונות התיישבות מוסכמים ככל הניתן. <באסל גטאס (בל"ד):> הצחקת אותי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בנוסף, ואת זה התחלתי לומר קודם – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אבו עראר – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – את זה התחלתי לומר קודם – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – אני לא רוצה להוציא אותך. כבר קראתי לך פעמיים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל אני שואל. שואל, אני רוצה לשאול. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, לא, לא – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל זו לא מסיבת עיתונאים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> – – אבל כך הדיון לא מתנהל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זו לא מסיבת עיתונאים. אגב, תבוא לוועדה. אדוני היושב-ראש, אינני יודע לאיזו ועדה, כאשר יבוא – אנחנו באי-אמון, אנחנו אפילו לא בקריאה ראשונה. כאשר הדבר יבוא לקריאה הראשונה יהיה דיון, תביע פה את עמדותיך, וכאשר הדבר יפוצל לאחת מוועדות הכנסת, תביע את עמדתך. אני מאוד מקווה שתעשה את זה בקור רוח, לא בצעקות. בוועדות הכנסת, בקור רוח. ואל תסית את הציבור שלך נגד הדבר הזה. אל תסית אותו, כי זה מה שאתם עושים עד לרגע זה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה משתמש בשיטות קנטור. זה האיום שלך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממש לא, אני מציע לך הצעה טובה, הצעה ידידותית. כפי שאמרתי, המדינה משקיעה באמצעות הרשות להסדרת התיישבות הבדואים מאות מיליוני שקלים בפיתוח והשלמה של תשתיות ביישובים העירוניים הקיימים. והיישובים מתחילים, ואתם רואים את זה בעצמכם, מתחילים להיראות אחרת, כולל פרויקט רהט-דרום שתכנונו זכה בפרסים בין-לאומיים. ואנחנו נמשיך ונעשה כך גם ביישובים הקיימים וגם ביישובים החדשים. הפרויקט שדיברנו עליו, של מה שאתה מכנה "תוכנית פראוור" או "תוכנית בגין" – זה לא משנה כבר, זוהי תוכנית הממשלה. הדבר הזה הוא בהחלט במחלוקת – אני אומר לך את האמת – גם בקואליציה וגם באופוזיציה. אנחנו נמצאים אבל בנקודת זמן – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גם באוכלוסייה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז, אבל יש כבר החלטת ממשלה. ואתם מוזמנים בנקודת הזמן הזאת לנסות לשכנע את הציבור שלכם, כמה שאפשר, לקבל – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אי-אפשר, באמת אי-אפשר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אי-אפשר, אז תתקבלנה החלטות חד-צדדיות. אנחנו לא בעד הדבר הזה, אדוני, אנחנו לא בעד החלטות חד-צדדיות. אנחנו בעד החלטות – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סליחה, התוכנית לא בת-ביצוע, לא בת-ביצוע, לא חוקתית, אדוני. לא חוקתית, לא חוקית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יפה מאוד. טיעוניך כבדי המשקל, ראוי שיישמעו פה בנחת ובקור רוח בבית הזה, באולם הזה, בוועדות הכנסת. אם תצליח לשכנע את מרבית חברי הכנסת שאתה צודק, אולי הרוב יעבור לצדך. כרגע אתה במיעוט. ואני חושב שאתה צריך להגיד את עמדותיך, אבל כאשר תגיע ההכרעה – תקשיב טוב, זה הדבר – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני כל החיים שלי במיעוט, לא רק פה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז. כאשר נגיע להכרעה כולם יצטרכו לקבל אותה, כפי שמתקיים שלטון במדינה דמוקרטית – נופלת הכרעה, מכבדים את ההכרעה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית, אולי כפי שרצית. אני מבקש מהסדרנים להוציא את חבר הכנסת אבו עראר מהמליאה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – לא לכפות עליהם כלום. בכפייה אי-אפשר לקבל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מכבדים את ההכרעה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אי-אפשר בכפייה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הכול מצולם, קיבלת את מה שרצית. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני, האמת, אתה לא מתאים לך לשבת שם. באמת. את האמת, לא מתאים. אתה לא ראוי לנהל ישיבה. (חבר הכנסת טלב אבו עראר יוצא מאולם המליאה.) <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אוי, זה מצחיק. בכל מקרה, כאשר הדבר הזה יגיע להכרעת הכנסת, אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שבפעם האחרונה הדיון בנושא, מה שמכונה תוכנית פראוור, או החלטת הממשלה, ייראה כמו שהוא נראה היום הזה. הוא צריך להיראות כפי שנראה דיון בפרלמנט. הוא יכול להיות סוער, יכול להיות עם יצרים, וזה גם הגיוני, דרך אגב. היו גם יצרים כאשר גירשו – תקשיב טוב, חבר הכנסת – כאשר גירשו – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חלאס, אתה רוצה להיות מורה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – כאשר גירשו יהודים מבתיהם היו הרבה מאוד יצרים, אבל בסופו של דבר התקבלה החלטת ממשלה. לדאבון הלב, זה קרה בהתנתקות מרצועת-עזה, ואף אחד לא הכריז מלחמה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תסיים את הנאום שלך. אל תטיף מוסר כאילו אתה מנהל בית-ספר. חלאס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אסיים כשאני אחליט. חבר הכנסת טיבי, כשאני אחליט לסיים אני אסיים. כשאני אחליט לסיים אני אסיים. ועכשיו, כאשר אני מסיים את נאומי, אני אומר לכם, לכל חברי הכנסת מהסיעות הערביות: אל תתסיסו את הציבור שלכם ואל תחזרו בשידור נוסף על המראה הלא-מכובד שקיימתם בדיון הזה. תודה רבה. <באסל גטאס (בל"ד):> זה פטרנליסטי. אתה האחרון שתטיף לנו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הראשון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה לסגן השר אקוניס. אנחנו חוזרים לדיון. ראשון הדוברים, חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב ליפמן. בבקשה, חבר הכנסת שי. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר היינו, רונן הופמן ואני, נציגי הכנסת באספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה. על סדר-היום עמדה הצעת החלטה שבאה בעקבות ביקור שהם עשו באזור, ובכלל זה בישראל, בעניין המזרח התיכון. הייתה החלטה שמתחה ביקורת קשה על מדיניותה של ישראל, בין היתר גם כלפי ערביי ישראל, אבל לא רק. הרבה יותר על פעילות בשטחים, בנייה, הרס בתים, דברים שאנחנו מכירים ושניסינו למתן אותם. דרך זה למדנו על הקושי הרב להגן היום על מדינת ישראל. גם כשיש לנו ביקורת מבית, עדיין הביקורת מחוץ היא חריפה וקשה. ואז גם ציטטנו את ראש הממשלה בדיון שהיה פה, כשהוא פנה באופן חגיגי לאבו מאזן ואמר לו: בוא ניתן לשלום צ'אנס. יפה, אבל לא עברו 48 שעות והבנתי שראש הממשלה כנראה מדבר בישראל בשם עצמו בלבד, כי יש סגן שר הביטחון – פעם זה היה תפקיד חשוב במדינת ישראל – שאמר דברים הפוכים לשלו. יותר מזה, הוא אמר שבכלל ראש הממשלה לא מתכוון, שזאת הטעיה, שאין אמת במאמצים האלה, שגם אין לזה סיכוי, שזה לעולם לא יעבור. אז אני רציתי לדעת מי מדבר בשמה של מדינת ישראל. יותר מזה, רציתי לדעת האם רונן ואני הטעינו את מועצת אירופה כאשר אמרנו לה שמדינת ישראל מתכוונת לעשות שלום, שהיא מתכוונת להגיע להסדר, שהיא מתכוונת לנהל משא-ומתן, שכשהיא מציעה יש משהו מאחורי ההצעות שלה. רציתי לדעת מי באמת מייצג את מדינת ישראל – האם זה ראש הממשלה או סגן שר הביטחון שלו? כי בכל מדינה מתוקנת היו קוראים היום לסגן שר הביטחון, מודים לו על תפקידו – זו הייתה קדנציה קצרה ותמציתית – ושולחים אותו הביתה. הלוא לא יכול להיות שסגן שר הביטחון יגיד דברים הפוכים לגמרי למה שראש הממשלה אומר. ואני יכול לספר לכם סוד – מסתבר שגם סגן שר החוץ, זאב אלקין, שנפגש עם חברי המשלחת הזאת של מועצת אירופה, אמר להם דברים דומים, בדיוק אותו דבר. והם שאלו אותנו: איך זה יכול להיות – הם אומרים – שאנחנו שומעים בביקור אחד בישראל, בתוך הממשלה שלכם, דברים הפוכים לגמרי? פה דובר אחד אומר לנו: כן, אנחנו רוצים, אנחנו מתכוונים, אנחנו נותנים לאמריקנים צ'אנס וכדומה; ודובר אחר אומר: אין שום סיכוי, חבל על הזמן, לא יצא מזה שום דבר. אז כשאנחנו מדברים היום על מדיניות החוץ של ישראל אנחנו רוצים לדעת אם יש בכלל לישראל מדיניות חוץ; האם היא בכלל יודעת מה היא רוצה לעשות? האם בכלל מאחורי השולחן הזה יושבים אנשים שיודעים איפה ולאן הם מובילים את מדינת ישראל? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב ליפמן – ישנו? בבקשה. אחריו – חברת הכנסת אורית סטרוק. <דב ליפמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, שבוע אחרי שבוע אנחנו מגיעים לשמוע את האי-אמון נגד הממשלה, ואני כל הזמן שואל את עצמי: למה אני מגיע? אני שומע את אותן טענות, אותן תשובות. אבל היום ראיתי שני דברים חדשים, ואני באמת שמח שהייתי פה. קודם כול, מה שקרה עכשיו עם המפלגות הערביות. אני חייב להגיד שרק מבחינת מה שראיתי עכשיו אני גאה להיות חלק מהממשלה הזאת, חלק מהמדינה הזאת. אני עולה חדש יחסית, ואין מקום בעולם, אין פרלמנט בעולם שייתן לחברי הפרלמנט לדבר באופן שאנחנו שמענו היום – הכרזות מלחמה, הסתה, דברים כאלו. ואני גאה שאף שכל העולם טוענים שאנחנו נגדם, אנחנו נותנים להם לדבר, נותנים להם לדבר מהבמה הזאת, לדבר. כמו שאמרת, ישבנו בשקט. חבל מאוד בעיני, באמת חבל, שחברי הכנסת הערבים לא לוקחים את ההזדמנות, לא אוחזים בה ובאמת מייצגים את הציבור, להביא להם מה שמגיע להם. זה באמת חבל, אבל אני גאה להיות חלק מהממשלה, ורק מבחינה זו אני חושב שהאי-אמון שלהם חייב ליפול. גם ראיתי שמפלגות יהדות התורה ומרצ עבדו יחד, בשיתוף פעולה, ומכריזים על יושבת-ראש מרצ להיות ראש הממשלה. והנה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה – אחדות של העולם החרדי עם החילוני. הם מראים שזה אפשרי. כל ההתקפות נגדנו, שאנחנו רוצים לעבוד ביחד וזה בלתי אפשרי – הם מראים שזה כן אפשרי. אני מברך על זה, והלוואי שזה ימשיך הלאה והלאה וכל שבוע אנחנו נראה את שיתוף הפעולה. לפי כל המקורות, הגאולה מגיעה עם אחדות. בעזרת השם, הגאולה באמת תגיע בעקבות האחדות שאנחנו ראינו. אני לא אחזור על הרשימה הארוכה של כל הדברים הטובים שנמצאים בתקציב שלנו. חברי סגן השר מיקי לוי, כמו שהוא עושה כל שבוע, כבר עשה את זה. אבל רואים את זה, שומעים את זה, ושואלים את עצמנו: למה לא שומעים את זה ואומרים: וואו, הם מגדילים תקציבים – תוספת של חצי מיליארד שקלים לתקציב הרווחה, הוספנו 100 מיליון שקל מלגות לילדים מוחלשים, הוספנו 1.2 מיליארד שקל לתקציב וכו' וכו'. וגם, הכי חשוב – הכסף כדי לעזור לחרדים להיכנס לשוק העבודה. אני באמת גאה להיות חלק מממשלה שעושה את זה באופן יומיומי. אני באופן אישי מתעסק עם זה – נפגשים – פגישות עם חרדים, גם מוסדות שרוצים לעזור להם לצאת מהכלא של העוני. בעזרת השם אנחנו נעשה את זה, ואז – כמו שאני אמרתי, אני גאה להיות חלק מממשלה שעושה משהו נכון ולטובת הכלל. וכמובן, אנחנו נגד הצעת האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת דב ליפמן. תעלה חברת הכנסת אורית סטרוק. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על הצעת האי-אמון בסוגיית החוק להסדרת הקרקעות בנגב. הצעת האי-אמון הזאת הוגשה מצד אלה שבמשך שנים השרישו בתודעה של הציבור ושל מקבלי ההחלטות נרטיב שקרי, שגורס ששורש הבעיה בנגב הוא הוויכוח על תביעות הבעלות; לפי הנרטיב הזה מדינת ישראל נישלה את הבדואים מאדמתם, ומאז מתפתחים עוינות הדדית, עוני ונחשלות, שממשיכים לפשיעה ולאלימות, וכך הגענו לחברה הבדואית של שנת תשע"ג. למרבה הצער, מה שקרה עם הנרטיב הזה מאמת את האמרה הידועה שלפיה ככל שחוזרים על שקר פעמים רבות הוא הופך כביכול לאמת. הנרטיב הזה הפך לבסיס של כל דיון ושל כל תוכנית הנוגעים בנגב ובהסדרת ההתיישבות הבדואית בו. זה גם הבסיס של התוכנית הנוכחית, אשר קיבלה את השם "תוכנית פראוור" ומתמקדת כמעט כולה בניסיון העקר להסדיר את תביעות הבעלות. לשם הולכים כל הקשב, הכסף והאנרגיות. ואני שואלת, אדוני היושב-ראש, איך יכול להיות שתביעות הבעלות הן השורש של כל הבעיה, אם הן נוגעות לפחות מ-15% מהאוכלוסייה הבדואית המתגוררת בנגב? איך נרטיב הנישול מסתדר עם העובדה שמערכת המשפט בישראל, שידועה בזהירותה המופלגת בכל הקשור להגנה על זכות הקניין של הפרט, ובוודאי כשהפרט הזה נמנה עם המגזר הערבי, דוחה את התביעות האלה אחת לאחת כבר עשרות שנים? איך הוא מסתדר עם העובדה שרבים רבים מהמאחזים הבדואיים הבלתי-חוקיים האלה בכלל לא יושבים על תביעות בעלות, שגם תושבים שאין להם שום תביעה על הקרקע שהם יושבים עליה מסרבים בעקביות לעבור להתגורר ביישובים מוסדרים? האמת היא שתביעות הבעלות הן סיפור עצוב, של מיעוט קטן וחזק, המעמד הגבוה של העשירים ובעלי הקרקע מקרב החברה הבדואית, שמחזיק זה שנים ארוכות כבני-ערובה את הרוב הגדול של האוכלוסייה הבדואית כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים הנדל"ניים שלו. 85% מאוכלוסיית הבדואים, שאין לה תביעות בעלות בכלל, נדחקת אל מעגל העוני, הפשע והדלות בגלל קבוצת מיעוט שמסרבת לכל פתרון, שתוקעת באופן עקבי מקלות בגלגלי כל הסדר, שעושה הכול, כולל באיומים ובאלימות, כדי לתדלק ולשמר את הקונפליקט בין מדינת ישראל לאזרחיה הבדואים, והכול כדי לעשות מזה הון, להרוויח מזה עוד קרקע ועוד נדל"ן. תביעות הבעלות הן סיפור עצוב – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – וההתעסקות החוזרת ונשנית בהן כאילו בהן תלוי כל הפתרון לסוגיית הבדואים היא שטות ממדרגה ראשונה, ולא תביא אתה שום פתרון. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – 100,000 – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אם רוצים לפתור את הבעיה הבדואית, צריך להחזיר לשם את המדינה, ומדינה פירושו שני דברים: אכיפה ושירותים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חברת הכנסת סטרוק. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת סטרוק. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שמעתי את הנאום המאלף של חברי חבר הכנסת דב ליפמן. הוא דיבר על המשיח. אני רוצה לומר לך, ידידי: עם יש עתיד אפילו את חמורו של המשיח לא נזכה לראות. אני רוצה לומר משהו מפרשת השבוע. כתוב: על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. מה ראשי התיבות של מושלים? שרי ממשלת ישראל לא מבינים חשבון. לא מבינים חשבון, לא מה נעשה עם שכבות הביניים, ולא עם העניים. ותראו מה קורה: האחד נועל את השני; בנט מושל בלפיד, ולפיד מושל בבנט, ובנט ולפיד מושלים בראש הממשלה. ומה לעשות, ראש הממשלה שבוי בכס ממשלתו. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שכל ההבטחות ששמענו מלפיד, שיצאה איזו מין להבה, איזו מין אמירה – אשליה. חשבנו שבאמת מר לפיד יעשה שינוי מהותי במדינת ישראל. הוא בעצם עכשיו מתמודד מול ראש הממשלה. אתם יודעים כבר כמה מתחרים יש לראש הממשלה? אתם עוד לא יודעים אפילו כמה. יש פה כמעט מכל המפלגות, חוץ, אולי, מהמפלגות של בל"ד ורע"ם, אבל כמעט רוצים להתחרות בראש הממשלה. ובכל מפלגה יש לפחות מתחרה אחד – עד שניים. אפילו ניצן הורוביץ, חבר הכנסת, אמר שהוא יהיה מטעם הקהילה שלו, הוא יהיה ראש הממשלה. כל אחד שמרגיש שהוא ראש חץ – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> מי יהיה מטעם ש"ס? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע. אמרתי לך – לכן יש יותר מאחד. לא סתם אמרתי. היום אמרתי לאריה דרעי שאולי הסיכוי שלי יותר טוב משלו להיות ראש הממשלה. כל פעם שהוא עולה לפה ואומר שהוא המועמד, בהצעת האי-אמון – אולי, אם אני אהיה מועמד, אולי יהיה סיכוי פעם. אני רוצה לומר לך, אדוני, שמה שקרה עד היום, הבטחות השווא והעשן הכבד – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש שקט בירכתי האולם. בבקשה. רגע, רגע, סליחה. הדיבור שם נשמע עד לכאן. <נסים זאב (ש"ס):> – – שיצא מתוך גרונו של לפיד, הצהרות לאין-ספור, שוקע ומתפוגג. 100,000 שקלים לכל מי שרוכש דירה ראשונה בערי הפריפריה נשללו בשבוע שעבר. ראינו מה מעניין את לפיד באמת. יישובי הפריפריה – מה מעניין אותו שדרות, או קריית-שמונה, או ירוחם, הם בכלל לא על המפה שלו, הם לא קשורים לאג'נדה שלו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש להתחיל לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני כבר עומד לסיים. מאות משפחות צעירות שהיה להן איזה חלום שיצליחו להגיע לדירה קטנה, במחיר בין 700,000 ל-900,000 שקלים, בחריש – גם התפוגג. הפטור ממס למשפרי דיור, אדוני, שזה דבר שמשרד השיכון עד היום עודד, ואמר – במקום שאני אצטרך לעמוד בנטל הזה אני אעודד גם בהלוואה וגם במענק, שמשפחה ברוכת ילדים, במקום שאני אצטרך לקנות להם דירה חלופית, אותו בעל דירה, בעל משפחה, בעצמו יעשה זאת, אז עכשיו מחייבים אותו במס שמתקרב – בין 40,000 ל-60,000 שקלים. לכן, אדוני היושב-ראש, צריך לומר: להד"ם. לא היו דברים מעולם. לא חשבתי, לא השליתי את עצמי שהממשלה הזאת תשנה דבר וחצי דבר, אבל למה לא לעמוד פה על הדוכן ולומר: אבל אשמים אנחנו, אנחנו חשבנו שאנחנו יכולים לעשות דבר, ואנחנו לא מסוגלים. לומר את האמת לציבור. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת זאב. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, השר המקשר סילבן שלום, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, המדינה נראית לי איזו מדינה הזויה, כאשר מצד אחד איראן, מצד שני סוריה ומצד שלישי לבנון עם "חיזבאללה", אנחנו כבר לא יודעים מי נגד מי, אז יש כאן דאגה אחת; אתמול, ראש חודש תמוז, בבוקר, נפל דבר בישראל – לראשונה מנעה המשטרה ממתפללים להגיע להתפלל את תפילת ראש חודש בכותל המערבי, כדי לאפשר לקבוצת נשים הזויות ותימהוניות להגיע ולבצע את טקסיהן הסהרוריים ברחבת הכותל המערבי. אלפי המתפללים המגיעים מדי יום ביומו להתפלל בכותל המערבי לא הורשו להיכנס ולהתפלל במשך שעה ארוכה, רק כדי לאפשר לאותה קבוצת נשים להגיע ולעורר פרובוקציות המעוררות שאט-נפש. המתפללים שכן נכנסו הוקפו בגדרות ובאבטחה כבדה של שוטרים בצורה מבזה ומשפילה שעוררה סלידה. למרבה הביזיון, המתפללים המגיעים באופן קבוע להתפלל בכותל הושמו מאחורי סורג כדי לאפשר לנשים האלה לקיים את הטקס הסהרורי במקום. הכותל המערבי הוא מקום תפילה לכל העמים, כמו שנאמר: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". מיליוני איש, יהודים ושאינם יהודים, דתיים ושאינם דתיים, גברים, נשים, זקנים וילדים, מגיעים בכל ימות השנה להתפלל בכותל המערבי מתוך חרדת קודש, אבל יודעים גם להתנהג במקום כמו במקום המקודש ביותר לעם היהודי. אדוני היושב-ראש, אני זוכר אותך; לפני חודשים מספר המשטרה אסרה עליך עלייה להר-הבית, מכיוון – וטענתה הייתה שעלייתך תיצור פרובוקציה. האם לא היה יותר הגיוני מה שעשו אתמול, לא לתת לאף מוסלמי לעלות להר-הבית כי מר פייגלין צריך לבוא להר-הבית, כמו שעשו עם הנשים האלה? לא נתנו למתפללים הקבועים לבוא להתפלל בכותל כי צריכה להגיע קבוצת הנשים האלה. ואני עדיין בודק את הקשר בין המשטרה ל"אגד", כאשר הם לא סיפקו את האוטובוסים לציבור הכואב שרצה להגיע לכותל המערבי; ליד הבית שלי קיימת תחנה – עמדו המון המון אנשים, ו"אגד" לא הגיע, אף אוטובוס לא הגיע להסיע. הכותל המערבי היה תמיד בקונסנזוס, מחוץ לחילוקי הדעות והמחלוקות. הוא אינו אתר להפגנות ופרובוקציות, הוא חייב להישאר כך, בטהרתו ובקדושתו – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – ובמנהגיו הנהוגים בו משנות דור. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת עמרם מצנע, ישנו? אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין. <אלעזר שטרן (התנועה):> הנה, הנה, הנה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נוכח? חבר הכנסת מצנע נכנס. בבקשה, חבר הכנסת מצנע, ואחריך – חברת הכנסת מיכל רוזין. <אלעזר שטרן (התנועה):> מזל שאני שומר עליו. <עמרם מצנע (התנועה):> כמות האנרגיות שאנחנו מוציאים פה במדרגות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבל על הזמן. קח נשימה, זה בסדר, אני מתחיל את הזמן עכשיו. <עמרם מצנע (התנועה):> מכובדי היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני כמובן אצביע אמון בממשלה, אל תטעו, אבל אני לא יכול שלא לדבר על ממשלה שמשדרת בכמה קולות בעניין התהליך המדיני. נוכחנו בימים האחרונים באמירות בלתי אחראיות, לא ברורות, לא מובנות, של אנשים בכירים בממשלה, שמעזים להביע דעה, שהיא בעצם עמדה ממשלתית – אני מדבר כמובן על סגן שר הביטחון, שמודיע קבל עם ועדה, גם כאן בארץ, גם ברחבי העולם, שאין שום כוונה – לליכוד, לממשלה – לקדם את תהליך השלום, אין שום כוונה להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. ואני שואל את עצמי, בסופו של דבר מה מתכוונת הממשלה לעשות? ואני אצביע אמון, אבל אני מודה שהאמון שלי בממשלה הולך ונמוג. ממשלה ששמה לעצמה כמטרה – קואליציה, שבעצם חלק גדול ממרכיביה – יש עתיד, התנועה, הליכוד – ששמה לעצמה את הנושא הזה של התקדמות לעבר השלום על-ידי פתרון של שתי מדינות לשני עמים כנושא מרכזי; ואני פונה אליך, השר סילבן שלום, אתה מייצג את הממשלה, ובאמת תוהה – אני גם מכיר את עמדותיך ודעותיך – ואני ובאמת תוהה, איזה סוג שידור, מסר, אנחנו מוסרים לעולם הרחב, כשמצד אחד מדברים על תהליך השלום, מקבלים את מזכיר המדינה האמריקני בכל הכבוד, עם שיחות, עם אמירות, אני יודע שראש הממשלה היום בוועדת החוץ והביטחון דיבר על כך, ומצד שני שומעים אמירות כמו של סגן שר הביטחון, ועוד, נושאי משרה בכירים נוספים, ואני שואל את עצמי לאן הולכת הממשלה. אני מאמין גדול בכך שהצורך בהיפרדות מדינית מהפלסטינים זהו אינטרס ישראלי מובהק, ואנחנו חייבים להסתכל על זה קודם כול ממבט האינטרסים של מדינת ישראל, ולא משום סיבה אחרת בעולם – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <עמרם מצנע (התנועה):> – – גם ביטחונית, גם כלכלית, גם חברתית, גם הקשרים הבין-לאומיים שלנו, וגם היכולת שלנו להתמקד בבעיות הפנימיות של מדינת ישראל, שמאיימות יותר מאשר כל דבר אחר על שלמותה וקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <עמרם מצנע (התנועה):> ולכן – ואני מסיים – אני אצביע אמון, אבל אני מוכרח לומר שהאמון הולך ופוחת. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת עמרם מצנע. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> האם זה מייצג את כל התנועה, או מייצג אותך? <עמרם מצנע (התנועה):> את כל התנועה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כל שבוע אנחנו שומעים על עוד דוח שיוצא, שמפורסם, ומראה נתונים קשים נוספים על מצב המשק הישראלי. אבל הדוחות האלה, הנתונים האלה, הופכים אותנו קצת לקהי חושים. קו העוני כבר לא מפחיד אותנו, עובדה גמורה בכל עיר בישראל; נתונים של ביטוח לאומי שהעניים יהיו עניים יותר, שהפגיעה בעשירונים התחתונים תהיה קשה פי-חמישה מבעשירון העליון – כל זה לא מרתיע אותנו; פרסום שאומר שממשלת החלם של נתניהו, לפיד וליברמן מוסיפה עוד 35,000 ילדים למעגל העוני עובר מעל ראשנו, או לפחות זו התחושה שחשים האזרחים בציבור. רק לפני כמה שעות, בוועדת הכלכלה, שמענו את שר הכלכלה אומר שהתקציב עצמו לא יוביל לבדו לצמיחת המשק, ויש לשלב חרדים ונשים מהמגזר הערבי בתעסוקה. הוא עומד על כך, אבל האם הוא עושה משהו בעניין? שדולת הנשים ערכה לאחרונה סקר בקרב אימהות לילדים מתחת לגיל תשע, ובתשובה על השאלה: מה היה יכול לסייע לך ביותר לצאת לשוק העבודה, מרבית הנשאלות ענו כי המכשול העיקרי הוא שעות העבודה הלא-גמישות ולא-מותאמות למערכת החינוך, וכך גם ימי החופשה. נוסף על כך ענו הנשים כי הארכת שעות הפעילות במסגרות חינוך לילדים היא בעלת חשיבות קריטית ליכולתן של נשים לעבוד. אז מה עושה הממשלה בנוגע לכך? והנה דוגמה למעשה חלם של הממשלה: ביטול תוכנית ציל"ה בירושלים. במסגרת מדיניות החלם, תוכנית שהוחלט עליה והתחילה לפעול בפברואר מבוטלת בשנה הבאה. זו תוכנית, כך עובדים כלכלית – נכון, מסודר; מחליטים על תוכנית, מבטלים. בעקבות ועדת טרכטנברג החליטה הממשלה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תעצרי רגע, בבקשה. רבותי, יש התקהלויות בירכתי האולם, ואני מבקש להפסיק אותן. <מיכל רוזין (מרצ):> אנא עצור את השעון. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא יכול להיות, זה לא חברי הכנסת שמפריעים לדיון, זה אנשים אחרים בירכתי האולם. אני מבקש להפסיק את ההתקהלויות האלה. מי שרוצה לדבר מוזמן לצאת החוצה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה דיון על – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הדיון יתבצע בחוץ. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני צריכה עוד זמן, והזמן לא – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> את תקבלי, אל תדאגי, חברת הכנסת רוזין, הכול יהיה בסדר. <מיכל רוזין (מרצ):> בעקבות ועדת טרכטנברג, החליטו על הפעלת צהרונים לילדים גילאי שלוש עד תשע, באשכולות 1–3, מתוך כוונה – וכך נאמר בתוכנית ובהחלטת הממשלה – להרחיב את פריסת המסגרות באופן הדרגתי לכלל היישובים. בשנת 2012 הוקצו, לפי החלטת הממשלה, 300 מיליון שקלים, ובשנת 2013 היו אמורים להיות מוקצים מיליארד שקלים. לפי חישוב של כ-30 ילדים במסגרות שהיו אמורות להיפתח, היו אמורים לשהות כ-23,000 ילדים במסגרות האלה. אבל כמו שאמרנו, בפברואר פתחו, בספטמבר סוגרים. החלטת ממשלה חדשה מצמצמת את תוכנית טרכטנברג: במקום גילאי שלוש עד תשע, רק גילאי שלוש עד שמונה; במקום הרחבה לכל האשכולות, אך ורק האשכולות 1–3. מקריאת החלטת הממשלה עולה שאלה: האם מתכוונים לעמוד בהחלטה ליישם את המלצות טרכטנברג? האם הצהרונים שפועלים כיום במסגרת התוכנית ימשיכו לפעול, או שגם אותם יחליטו לסגור? ומי, מי הגורם שאמור לשאת ביתרת העלות כאשר סוגרים או לא נותנים את האופציה הזאת, וההורים כבר תכננו וכבר הביאו בחשבון שיש להם מסגרות הולמות לילדים, במחירים שקבעה המדינה? חברים וחברות יקרים, אותן מפלגות שטוענות שהן מייצגות את השינוי, את המחאה החברתית, אני מצטערת לומר שאתן האנטיתזה למחאה החברתית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> קיבלת עוד דקה. <מיכל רוזין (מרצ):> עוד משפט סיום. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ולסיום. <מיכל רוזין (מרצ):> עוד משפט סיום. אנחנו שומעים את סגן שר האוצר נואם בלהט ומגן על הממשלה הזו. במקום להגן על הממשלה אני מציעה לו לפעול – לעשות סיור בדרום הארץ; לעשות סיור בלשכות התעסוקה, לבדוק את נושא ההכשרה התעסוקתית שנעצרת, כפי שהתבשרנו הבוקר, ולא מתפתחת; לבדוק את ביטול ההחלטות החשובות כל כך שיאפשרו לנשים, למגזרים שונים, לחרדים, לצאת לעבודה, וזה להעניק לילדים האלה מסגרות הולמות. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת רוזין. הבא – יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, כבר דשנו מספיק, אבל חשוב שנדון שנית באספקטים הלא-הומניים, הבלתי-אנושיים, של תוכנית פראוור, שבה עוקרים בכפייה, באמצעות חקיקה, אנשים שמתגוררים בשטח הזה עשורים, שנים על גבי שנים, דור אחרי דור. כאשר לידם מתקיימת תופעה – אולי במדבר של טקסס קיים דבר כזה, מה שנקרא: חוות יחיד – שבה יהודים, יהודים, מקבלים מאות דונמים עם כל התשתיות האפשריות. והערבים, תושבי הדרום, תושבי הנגב, מכירים את החוות האלה באמצעות הבעלים: החווה של חיים, החווה של איציק. לפעמים הם נאלצים לקבל, לדרוש, לקבל עזרה במים מהחווה הזאת, והם לא מקבלים. ואז הם נאלצים לנדוד 8 קילומטרים ברגל או על גבי חמור כדי להביא מים. ילדים בגיל בית-ספר. אני הצעתי לראש הממשלה, ואני מציע לכנסת, לבטל את התוכנית הזאת ולפתוח בדיאלוג עם בעלי הקרקע, עם ההנהגה המקומית. האמת היא שרציתי להמשיך לדון בנקודה הזאת, עד ששמעתי את דבריו של חבר כנסת חדש. הוא עולה חדש, וחבר כנסת חדש. היגר לאחרונה לארץ. חבר הכנסת דב ליפמן שמו. מאיזו סיעה הוא? <קריאה:> מיש עתיד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יש עתיד, יש עתיד. הוא עמד פה ואמר שהוא גאה להיות חלק ממדינה וחלק מממשלה שמאפשרת לחברי הכנסת הערבים לדבר בכנסת, כך לדבר בכנסת. אני חשבתי שבדרך כלל לאנשים יש מניעים נוספים להיות גאים במדינה, בשייכות. ואני תוהה אם הוא, למשל, גאה בעובדה שבכפרים הלא-מוכרים בנגב אין מים. ילדים נאלצים לנדוד 8 קילומטר כדי להגיע לבית-ספר שאינו – לפחון, לאזבסט. ואני תוהה אם הוא גאה להיות חלק ממדינה ש-60% מהילדים הערבים בה הם רעבים. 75% בנגב, הם רעבים. מתחת לקו, הם מתחת לקו העוני, סליחה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה מקור לגאווה? זה מקור לגאווה שאתה מגיע למדינה ולממשלה שסגן שר הביטחון שלה הוא דני דנון – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – וסגן שר החוץ הוא זאב אלקין? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זאת מדינה שאתה יכול להיות גאה בה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ולכן יש כמה תופעות מעניינות בכנסת. האמת היא – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – אנשים עבריינים מטיפים לנו מוסר. אנשים עם רישום פלילי מטיפים לנו מוסר; אנשים שאתה לפעמים, כשאתה הולך ברחוב, לא אומר להם שלום כי אתה בז להם – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – להשקפת העולם שלהם. יכול להיות שזה מקור גאווה לאחרים, אצלי זה מקור לבוז. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת טיבי, על דבריך הנכוחים והחשובים. אחריו יבוא חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> מוישה, אל – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תשמע – – – <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אתה תגיד שהוא דיבר דברים נכונים ונכוחים – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה חבר הכנסת ליפמן, למי שלא הכיר. אני התכוונתי – – – <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רגע, רגע, רגע. נו, כבדו את חבריכם. נא לשבת. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני שוב מבקש לא לנהל דיונים בירכתי האולם. לא יהיה לי נעים להתחיל להוציא מכאן אנשים שאינם חברי כנסת. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהתייחס לדיון שהיה כאן בנושא חוק פראוור, אני רוצה להדגיש את העובדה שאנחנו, כמייצגים של האינטרס של האוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב, אנחנו דווקא לא מחפשים להרחיב ולהגדיל את השבר עם הציבור היהודי. להפך, אנחנו מעלים את העניין הזה כאן על מנת לזכות בתמיכה של האזרח הישראלי המצוי בעניין של האוכלוסייה הבדואית. זה כרטיס הכניסה שלנו לעניין הזה, וזו הכוונה וזו המטרה בכך שאנחנו מעלים את העניין הזה כאן. ואני רוצה להגיד שעקרון יסוד לשיטה הדמוקרטית ולצדק זה העניין של תום לב. חוק פראוור אינו מתאפיין בתום לב. אני התפלאתי מאוד על הצעת חוק בת עשרות סעיפים, שבאה על מנת להתמודד עם עניין ההתיישבות של הבדואים בנגב – אנחנו יותר מדגישים את העניין של ההכרה בזכויות האוכלוסייה הבדואית בנגב מבחינת הבעלות על הקרקע ומבחינת ההכרה ביישובים שלהם, ואני התפלאתי מאוד איך אפשר לכתוב הצעת חוק, והיא מוצגת על-ידי הממשלה כישועה לכאורה, כבשורה לאוכלוסייה הבדואית, מבלי להזכיר, בכל עשרות הסעיפים, את האפשרות של ההכרה ולו ביישוב אחד מבין 40 יישובים לא-מוכרים. כלומר, העניין של תום לב, שמחייב יושר ומחייב קורלציה בין מה שאתה אומר לבין מה שאתה כותב לבין מה שאתה עושה, הוא איננו בהצעת החוק הזו בכלל. ולכן התוכנית הזו משוללת – היא משוללת תום לב, ואי-אפשר באמת להחשיב אותה כנקודת התחלה מתאימה לדיון בענייני האוכלוסייה הבדואית בנגב. פשוט מאוד, אני חושב שהמדינה שקמה בחבל ארץ מסוים ומצאה שאוכלוסייה חיה באזור הזה, גם אם אין חוק שמבטיח את זכויות אותה אוכלוסייה על הקרקע, היא הייתה צריכה להמציא חוק כזה שיחבר ויכיר בזכויות של אותה אוכלוסייה על הקרקע שלה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – ולא לעשות בדיוק את ההפך, כפי שחוק פראוור עושה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת סוייד. תודה גם שעמדת בזמן. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה, ואחריו – יסכם סגן השר אופיר אקוניס. רגע, לפני שאתה מתחיל – רבותי, חברי הכנסת, שקט במליאה בבקשה. חבר הכנסת ברוורמן, נא לשבת. בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> רבותי, כבוד השרים, חברי הכנסת, באמת, בעניין הזה של חוק פראוור, מפליא ומדהים אותי הפער האדיר בין איך אנחנו תופסים את החוק ואת הניסיון של המדינה לנשל את הבדואים מאדמתם, לבין חלק שאני מאמין שבתום לב חושב שזה אכן, כפי שאמר כבוד השר, הצעה נדיבה לאוכלוסייה. באמת מפליא אותי. אני רק מבקש מכם דבר אחד: לשקול, לנסות ללמוד, לראות מה החוק הזה אומר, מעבר לעניין של הפיצוי, ובאמת 50% ולא 50%. מכרו לכם, מכרו לכם כאילו שזו הצעה נדיבה, ובפעם הראשונה, לבדואים. רבותי, הכנסת, בעצם הנחת התזכיר הזה היא עושה דבר בלתי חוקי. עצם החקיקה – המאמץ החקיקתי של חוק אנטי-חוקתי, במהות, הוא דבר לא חוקי. לכן, כשאני אומר שהכנסת, בהיותה משקפת את המדינה, מסמלת את המדינה, בעצם תחילת החקיקה של החוק הזה היא מכריזה מלחמה על האזרחים הערבים – אני התכוונתי לזה. זה חוק אנטי-חוקתי, שאומר: בשבילנו, שבכוונה תחילה עוברים על עקרונות חוקתיים, שהם חלים על כל פעולה של השלטון, כולל אקט החקיקה עצמו כדי לפגוע בנו – צריך לכבד מה הצד השני, כלומר התושבים, עשה ועושה; אנשים שחיים בעוני, ללא מים, ללא חשמל, ללא תשתיות – אני לא ראיתי מקרה אחד בעולם, ותאמינו לי, אני ניהלתי ארגון שהייתה לו רשת קשרים ענפה עם ארגונים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – ארגוני חברה אזרחית בכל העולם; האנשים האלה התארגנו, בחרו בבחירות חופשיות מועצה אזורית לכפרים הבלתי-מוכרים, הלכו לבכירי המתכננים והאקדמאים בארץ, ואמרו: אנחנו לא רוצים להמשיך להגיד לא, לא, לא, לא. אנחנו רוצים להגיד למדינה מה כן אנחנו רוצים. הם יצאו עם תוכנית-אב – הנה היא לפניכם – תוכנית-אב להכרה בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, המראה שאפשר – אני לא יכול לדבר ככה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה צודק. רבותי חברי הכנסת, בבקשה לתת לדובר לסיים. חברת הכנסת רגב. חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה לשבת. כן, בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> במאמץ רב ובסיוע מועט נציגי התושבים אכן הכינו תוכנית חלופית להכרה בכפרים הבלתי-מוכרים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת טיבי, אתה מפריע לחבר שלך לדבר. <באסל גטאס (בל"ד):> הם הציעו את זה לממשלה, הציעו את זה לרשויות התכנון – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> השר אהרונוביץ, נא לשבת. בבקשה. כן, אני מבקש לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> אני הייתי – רעיון אחד לא הצלחתי לסיים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא לא לא, אתה קיבלת ממני את הזמן הנוסף, האמן לי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – את הרעיון הזה רק תיתן לי לסיים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> אנחנו – בתוכנית הזאת התושבים מעמידים אתגר רציני בפני הממשלה, בפני רשויות החוק, שבמקום ללכת על תהליך של חקיקה אנטי-חוקתי שיעקור עשרות אלפי תושבים ומטרתו האמיתית להפקיע חצי מיליון דונם – להתמודד עם התוכנית החלופית המוסכמת; מוסכמת בישיבות ובסדנאות על כל התושבים. זו משימה שלא הייתה קלה, עד שהסכימו לתוכנית הזאת. אנא, כבוד השר, חברי הכנסת, גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, תעמדו באתגר הזה, תסתכלו מה אנחנו מציעים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גטאס. <באסל גטאס (בל"ד):> – – דרך שאפשר לקבל – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – אותנו במרחב, איך אפשר שאנחנו נהיה חלק לגיטימי מהמרחב הזה, ולא להדיר אותנו ולגרש אותנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גטאס. חברי חברי הכנסת, אני מבקש לשבת במקומות ולאפשר לסגן השר אופיר אקוניס לעלות ולענות בשם הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> מוותר? אין צורך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. הממשלה לא מעוניינת לסכם, לכן אנחנו יכולים להתחיל להצביע על הצעות האי-אמון כפי שהוגשו. סגני חבר הכנסת פייגלין הגיע למקומו, אני מניח. חברי הכנסת, ארבע הצבעות אי-אמון – מצביעים ודאי על כל אחת בנפרד: ממשלה שמחמיצה הזדמנויות מדיניות ומרסקת את שירות החוץ, של סיעת העבודה – המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 33 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 33 בעד, 54 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. המדיניות המכוונת של הממשלה לפגיעה במעמד הביניים ולהעמקת העוני בישראל – של מרצ ויהדות התורה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 39 בעד, 55 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת סיעות מרצ ויהדות התורה לא התקבלה על-ידי הכנסת. חברי הכנסת, הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס: שר האוצר הונה את בוחריו, מטיל גזירות, מעלה מסים המוטלים על מעמד הביניים והשכבות החלשות ומרחיב את הפערים בין עניים לעשירים. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 40 בעד, 59 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס לא התקבלה. <נסים זאב (ש"ס):> ארבעים יכנו – לא יוסיף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, תוכנית פראוור – התוכנית להפקיע מאות-אלפי דונמים ולגרש עשרות-אלפי אזרחים ערבים מבתיהם ויישוביהם בנגב, של בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 59 נמנעים – 1 הצעת סיעות בל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 40 בעד, 59 מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון של בל"ד, רע"ם-תע"ל-מד"ע וחד"ש לא התקבלה. כל הצעות האי-אמון נדחו על-ידי הכנסת. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33), התשע"ב–2011> [מס' מ/620; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ב', עמ' 23167.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יש לנו בקשה לדין רציפות של הממשלה. זה הסעיף הבא בסדר-היום: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33). ימסור את ההודעה סגן השר דנון. נכון? סגן השר דנון? כן. בבקשה, אדוני, תמסור את הודעת הממשלה. דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33), התשע"ב–2011. בבקשה, אדוני. <סגן שר הביטחון דני דנון:> יש לי כמה חוקים. על כולם, או אחד-אחד, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, זה היחיד שנמסר לנו. זה היחיד שנמסר לנו. חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33) – זה מה שאדוני מתבקש להציג. <סגן שר הביטחון דני דנון:> אדוני היושב-ראש, יש לי רציפות על חוקים נוספים, לא חוק הגנת הצרכן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה כנראה לא היום. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אולי הוא רוצה להציע שתי מדינות לשני עמים. <אראל מרגלית (העבודה):> דנון, זה שתי מדינות או שלוש מדינות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לך החוק הספציפי הזה כאן? אז זה החוק שאתה צריך להציג. <סגן שר הביטחון דני דנון:> חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. גברתי שרת המשפטים, את מציגה? סגן השר? אז אני מתנצל בפני סגן שר הביטחון, חבר הכנסת דני דנון, כנראה היה איזה בלבול בסדר-היום. שרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני, תציג את רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33). <שרת המשפטים ציפי לבני:> הממשלה מבקשת להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 33). מטרת הצעת החוק היא להעניק לרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן סמכויות אכיפה ופיקוח, ביניהן הטלת עיצומים כספיים על אלה המפרים את הוראות חוק הגנת הצרכן. מטרת התיקון היא לאפשר לא רק את קיומן של הוראות החוק: על מנת שלא להשאיר אותן כאות מתה; הצעת החוק עצמה מאפשרת לממשלה גם לפקח וגם להטיל עיצומים בעת הצורך, על מנת לאפשר את אכיפת החוק. ולכן אנחנו מודיעים על רצוננו להחיל רציפות על הצעת החוק הנ"ל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני. יש כרגע לסיעות השונות של הבית שבועיים לחשוב אם הן מסכימות או לא מסכימות להחלת דין הרציפות. אם לא מסכימות, אז ינמקו את זה בעוד שבועיים. בכל מקרה, ההצבעה תתקיים רק לאחר פרק הזמן שנקבתי בו. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012> [מס' מ/669; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסעיף הבא הוא דוגמה לכך שיש כמה סיעות שמבקשות להתנגד לרצון הממשלה להחיל דין רציפות. הנמקת הערעורים של סיעות העבודה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש, בל"ד, על בקשת הממשלה להחיל דיון רציפות על הצעות חוק. לאחר שנשמע את כל ההנמקות תהיה ההצבעה. אבל ההנמקות הן נפרדות, כי הצעות החוק שונות לחלוטין. הצעת החוק הראשונה שבהן: הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012. כפי שאמרתי, בקשה לדין רציפות מטעם הממשלה. יש כמה מנמקים להתנגדויות של הסיעות, והראשונה שבהן היא חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת זהבה גלאון תנמק את ההתנגדות של סיעת מרצ להחלת דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4). גברתי, בבקשה. אחרי זה נשמע את ההתנגדויות, או את הנימוקים, של אברהים צרצור ומוחמד ברכה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מרצ תתמוך כנראה בסופו של דבר בהחלת דין רציפות. אנחנו רוצים לנצל את הבמה הזאת ולמחות, אדוני היושב-ראש, כל אחד מחברי לסיעה לכנסת, על כך שאנחנו לא יכולים להעלות לסדר-היום בכנסת הצעות שלא ממש מסתדרות עם תפיסת העולם של הקואליציה הזאת, כמו למשל – אדוני היושב-ראש, הדברים האלה מיועדים גם אליך. אדוני יושב-ראש הכנסת, הדברים האלה מיועדים גם אליך. נראה לי תמוה שמתפרסם שחיל החינוך מקצה כספים, 4 מיליון שקלים, לכך שחיילים ילכו ויקבלו שיעורים בעמותת אלע"ד, בעמותת הימין הקיצוני, ואתה לא מאפשר לנו לקיים על זה דיון בכנסת, בוועדת החוץ והביטחון או בכל ועדה אחרת. וככה בשורה של נושאים שלא מתאימים לתפיסת העולם שלכם – אתם לא מאשרים שאילתות, הצעות לסדר-היום. אדוני, היום חיל חינוך – עומד כאן מפקד חיל החינוך לשעבר – זה אנכרוניסטי, אבל אם זה כבר קיים, אז תעשו איזה תפיסה פלורליסטית: שחיילים בצה"ל הולכים ושומעים קבוצות שונות בחברה הישראלית. לעמותת אלע"ד, שמקדמת בנייה של יהודים בתוך מזרח-ירושלים, בלב שכונות פלסטיניות, במטרה לכתר שכונות פלסטיניות – האם שלחתם אותם, למשל, את אותם חיילים, נניח לעמותת "עיר עמים", שתעשה סיור לחיילים האלה, שיראו את תוצאות הבנייה בשטח, של ממשלת ישראל, במזרח-ירושלים, איך מנסים לקבוע עובדות כדי למנוע כל הסדר עתידי? זה לא נראה לך, אדוני היושב-ראש, ראוי לכך שוועדה בכנסת תקיים דיון בנושא? באופן קבוע ושיטתי, אדוני היושב-ראש, הקואליציה שלכם – טוב, זה נראה לי, האמת, די פארסה הדיון הזה, שאפילו אי-אפשר לדבר פה. באופן קבוע, אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי תוכל לדבר – שנייה אחת – אם חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יאפשר זאת, ואם השר אורבך יאפשר זאת, וגם חברת הכנסת עליזה לביא. הנה, את רואה, תכף אנחנו נשמע את דברייך החשובים. חברת הכנסת מירי רגב לא תדבר בפלאפון במליאה. לא, היא לא שומעת אותי. חברת הכנסת מירי רגב לא תדבר בפלאפון במליאה, וחבר הכנסת ברוורמן ינהל את הדיון החשוב הזה במקום אחר. הנה, זה לא כזה מסובך. בבקשה, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני יודעת שגם חברת הכנסת מרב מיכאלי הציעה הצעה דומה בנושא; גם לה היא לא אושרה. חברי כנסת מהאופוזיציה מציעים הצעות לסדר-היום בנושאים מדיניים, בנושאי בנייה בהתנחלויות, ולא מאפשרים לנו להעלות את הנושאים האלה לדיון, לא במליאת הכנסת ולא בוועדת הכנסת. ולכן אני מנצלת את ההזדמנות הזאת למחות על כך שחיילי צה"ל נשלחים לעמותת הימין הקיצוני, לעמותת אלע"ד, ובכנסת – בכנסת, שמדברת על קיצוצים בתקציב הביטחון – אין אפילו אפשרות להעלות את הנושא לדיון. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. מכיוון שאמרת שהדברים מיועדים גם אלי, אז אותה נשיאות שלא אישרה את הנושא שדיברת עליו, כנראה מתוך הזדהות אידיאולוגית עמוקה עם חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, כן אישרה לו נושא אחר לדיון מהיר בוועדה. נו, מה אנחנו נעשה, הנשיאות מאשרת את הנושאים שלהם נמצא רוב בקרב חברי הנשיאות. בבקשה, הדובר הבא בנושא הזה הוא חבר הכנסת אברהים צרצור. לא, בל"ד אמרנו שלא. בל"ד לא. רע"ם-תע"ל – אברהים צרצור אינו נוכח. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה, אדוני, בשם סיעת חד"ש, ינמק את ההתנגדות להחלת דין הרציפות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק עוסקת בקבורה וזכאות לקבורה, עוסקת בבית-קברות, וכנראה זו המשימה העיקרית שעומדת בפני הממשלה. ממשלה צריכה לעסוק בחיים בעיקר. והממשלה הזו בעצם נוקטת כל צעד אפשרי על מנת למרר את חייהם של האזרחים: על-ידי הרחקת השלום, ועל-ידי התנחלויות שאין להן תכלית אלא לחבל באפשרות של החיים, ועל-ידי הטלת גזירות קשות על האזרחים, במיוחד החלשים, לקרב אותם כמה שיותר לחומות של בתי-קברות, ולא לחיים ושגשוג. זו ממשלה שמתמחה בעניין, למרבה הצער, אבל הגדיל לעשות היום אחד מנציגיה של הממשלה הזאת, מעל הדוכן הזה, כשהוא השתלח בצורה – במילים שפלות במנהיג ההיסטורי של העם הפלסטיני, הנשיא המנוח יאסר ערפאת. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> לא נשיא ולא – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל אחד יכול לחלוק על מי שהוא רוצה, אבל לומר את הדברים שנאמרו על-ידי נציג הממשלה על הנשיא המנוח ערפאת, הסמל ההיסטורי של העם הפלסטיני – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> הרוצח ערפאת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – זה דבר שהוא שפל, וזה דבר שמבטא את נמיכות הקומה וזחיחות הרוח של הממשלה הזאת ושל נציגיה וקברניטיה. האיש הזה, שעמד על הדוכן כאן, עוד לבש את המסכה שכביכול הוא קורא לפלסטינים לבוא לשולחן המשא-ומתן בהמשך לדבריהם של ראש הממשלה ושרים אחרים, כאילו המשא-ומתן הוא טקס צילום, והוא לא משא-ומתן אמיתי, שמתבסס על עקרונות מסוימים, על העיקרון הראשון, שהשטחים האלה, בגדה המערבית ורצועת-עזה, הם שטחים כבושים, וירושלים המזרחית היא בירתה של המדינה הפלסטינית. כאילו המשא-ומתן הוא תכלית בעצמה, ולא אמצעי לקדם שלום. איזה משא-ומתן מבקשים מהפלסטינים הממשלה וקברניטיה, כשהם יום-יום בונים בהתנחלויות, כשהם מתכחשים לעקרונות הבסיסיים של תהליך השלום, כשהם מפרים הסכמים שכבר נחתמו, וחתמה עליהם ממשלת ישראל, או ממשלות ישראל, וכשבא סגן שר הביטחון וחושף קבל עם ועדה את הכוונות האמיתיות של ראש הממשלה, והוא אומר שהממשלה הזאת אינה בעד שתי מדינות, וראש הממשלה מזמין את הפלסטינים למשא-ומתן רק כי הוא יודע שהם לא יבואו? זאת אומרת, מין מראית עין נמוכה ומרושעת כדי להמשיך להתל באנשים ולהתל באזרחים שרוצים שלום באמת, וגם כדי להמשיך לפגוע בעם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו. ממשלה שעוסקת בבתי-קברות היא ממשלה שאין לה זכות חיים; ממשלה צריכה לעסוק בעיקר בזכות האדם לחיות בכבוד, לחיות בשלום, לחיות בשגשוג, ולא לשים עם שלם או אזרחים שלמים כערובה בידי מכונת כיבוש והתנחלויות וערובה בידי מכונת ניצול וקפיטליזם וטייקונים ובעלי חברות גדולות. הממשלה הזאת, שמביאה את הצעת החוק הזאת, אומנם מתכוונת להסדיר את כל מה שנוגע בבתי-הקברות, וזו אכן המשימה העיקרית של הממשלה, לקבור את האנשים ולקבור את הסיכוי לחיים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אם כן, שמענו נימוק התנגדויות לרצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4). <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3), התשע"ב–2012> [מס' מ/694; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נמשיך ונשמע את ההתנגדויות של הסיעות השונות לרצון הממשלה להחיל דין רציפות על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3). יש כמה סיעות שמבקשות להביע התנגדות להחלת דין רציפות. למען הסר ספק, ההצבעה ודאי שתהיה בנפרד על כל חוק וחוק. פשוט היה פה איזשהו בלבול; אין שאלה, ההצבעה תהיה בנפרד. נשמע את כל המתנגדים לכל החוקים, ואז נצביע בנפרד על כל חוק וחוק. ראשון הדוברים כאן – חבר הכנסת איתן כבל מטעם סיעת העבודה; הוא לא רוצה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ מטעם סיעת מרצ – בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, כרגע זה הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22). <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל חמשת החוקים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא לא, כל אחד בנפרד. כל אחד בנפרד. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אנחנו תומכים בהחלת דין רציפות על החוק הזה, אבל אני רוצה בהזדמנות הזאת להצטרף לדברי חברתי חברת הכנסת גלאון, אדוני היושב-ראש, ולמחות פה על מה שאנחנו רואים כמדיניות מכוונת שלא לאשר את בקשותינו לשאילתות דחופות, לדיונים מהירים, להצעות לסדר-היום. אנחנו מנסים לעשות את עבודתנו הפרלמנטרית כאן, בכנסת, מהאופוזיציה, גם כך זה לא פשוט, ואנחנו נתקלים שבוע אחר שבוע במצב שבו כמעט כל ההצעות שאנחנו מגישים במסגרת הכלים הפרלמנטריים השונים נדחות. ואני יכול לתת פה כמה דוגמאות, למשל, להצעות שאני הגשתי בחודש האחרון מדי שבוע. למשל, אי-קבורת אב שכול שאינו יהודי ליד בנו החייל, או אפליה בין דם לדם בצה"ל בנושא הנחת הדגל, או דחיית פרויקט הרכבת הקלה בגוש-דן, או ביטול התוכנית הלאומית להפחתת פליטת גזי חממה, או מדוע המדינה מסתירה את התפלגות חלוקת ההכנסות במשק, וכו' וכו'. אלה הצעות שאני הגשתי, ואף אחת מהן לא אושרה. ומצב דומה, אדוני היושב-ראש – וכדאי לתת את הדעת על כך, משום שהתחושה שלנו היא ממש לא נוחה בעניין הזה – אנחנו יושבים בישיבות סיעה מדי שבוע, אנחנו עושים את עבודתנו, והדברים לא מגיעים לדיון בכנסת, לא פה, במליאה, ולא בוועדות, ואנחנו, לכן, צריכים לנצל הזדמנויות דיבור אחרות, למשל בדיונים על החלת דיני רציפות, כדי לשטוח את קובלנותינו בפני המליאה ובפני אדוני, כדי שישים לב לנושא הזה, כי יש כאן פגיעה בעבודה הפרלמנטרית שלנו. אני מודה לך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אני לא אגיב – מה שאמרתי כבר לחברת הכנסת זהבה גלאון; כנראה גם חברת הכנסת מיכל רוזין לא שייכת לסיעת מרצ, כי היום אושר לה נושא לדיון מהיר, אבל היא כנראה לא ממש חלק בלתי נפרד מסיעת מרצ, לכן היא משתתפת כנראה בישיבות סיעה אחרות. באותה הצעת חוק פיקוח על מצרכים ושירותים יש גם התנגדות של אברהים צרצור, שאינו נוכח, ושל מוחמד ברכה, שכן נוכח. סליחה, סליחה, סליחה, הסתכלתי למקום הלא-נכון – של חבר הכנסת אחמד טיבי, בנושא הזה, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד, ולא מוחמד ברכה. מוותר? מוותר. חבר הכנסת דב חנין ידבר מטעם סיעת חד"ש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, מלבד ההתנגדות להחלת דין רציפות לגבי מצרכים ושירותים, הרי כאשר מדברים על שירותים – גם תשתיות הן שירותים; תשתיות שהמדינה צריכה להכין לכלל האזרחים. אני רוצה לדבר על הכביש שמקשר בין טירה לכפר-סבא, שאנשים התחילו לכנות אותו "כביש המוות", בשל התאונות הרבות שמתרחשות במקום, בשל חוסר הבטיחות, בשל העומס הרב. כך גם לגבי כביש הגישה לטייבה; יציאה וכניסה ממנה בשעות הבוקר, ביציאה לעבודה, בשעות הערב, בחזרה מהעבודה, היא בלתי אפשרית, בלתי אנושית; אנשים מתעכבים שעתיים – שעתיים – בכניסה ליישוב כדי להגיע לעבודה או לחזור ממנה. גם הכביש בין טירה לכפר-סבא, אדוני היושב-ראש, מחייב טיפול של משרד התחבורה. אני פניתי לשר כץ בעניין שני הכבישים האלה, הכביש של טירה–כפר-סבא והכניסה לטייבה. הביורוקרטיה הורגת אנשים, היא פוגעת באיכות החיים, באפשרות לצאת לעבודה, לחזור בחיים, אבל לצאת ולחזור עם מספיק זמן, ולכן אני שב ותובע כאן, מעל הדוכן, גם בשם תושבי טייבה, גם בשם תושבי טירה והאזור, אזור המשולש, להתייחס אל התשתית הזאת, אל הכבישים האלה, כאל צורך אנושי, אזרחי, ממדרגה ראשונה, והזעקה היא גדולה, ואני משמיע אותה כאן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22), החלת דין רציפות. חבר הכנסת דב חנין מבקש להתנגד בשם סיעת חד"ש. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, הממשלה מבקשת שנתמוך בהחלת דין רציפות על הצעת החוק הזאת בטענה שממילא התייתר הצורך בפיקוח על אותו יבוא של מוצרים ביטחוניים, ואני דווקא רוצה להתמקד בצד השני של המטבע, בצורך בהרחבת הפיקוח הפרלמנטרי והציבורי על היצוא של מוצרים, מצרכים ושירותים ביטחוניים מסוגים שונים של מדינת ישראל למקומות שונים בעולם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להביע בפניך ובפני השר התורן, חבר הכנסת כהן, שר הרווחה, שאומנם לא עוסק בענייני יצוא ביטחוני – והנה מצטרף אלינו שר החינוך, וגם הוא לא עוסק ביצוא ביטחוני, אבל אני רוצה להביע את דאגתי לנוכח העובדה שאני נתקל ביותר מדי תלונות, ממקומות שונים ומגוונים – חבר הכנסת ברכה, הנה, לאחרונה שמענו אפילו ממקסיקו תלונות על מעורבות של גורמים ביטחוניים ישראליים בייעוצים צבאיים, בפעילות כוחנית לצד כוחות של הממשלה, המשטר, נגד מאבקים חברתיים, נגד התקוממות שהתרחשה שם, בחלקים ממקסיקו. אני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת, איפה מתקיים הדיון בשאלות האלה? איפה מתקיים הבירור מה מדינת ישראל עושה? מה נעשה בשם מדינת ישראל? איזה גורמים מייצאים נשק ישראלי? למי? לְמה? למען מה? מהי התמורה? ובמיוחד, מה הם הנזקים? מה הם הנזקים שנשק ישראלי ויועצים ביטחוניים ישראלים גורמים לאנשים שנמצאים במקומות אחרים, רחוקים, של העולם, שאנחנו אפילו לא מכירים אותם? מה הנזקים שהדברים האלה גורמים לנו כמדינה – כמדינה שלא צריכה להיות מעורבת בכל פרשה ובכל מלחמה של משטר דיקטטורי באמצעים אפלים במקומות שונים בעולם כנגד מתנגדיו? לכן, אדוני היושב-ראש, אני מצאתי לנכון לנצל את ההזדמנות הזאת, של אזכור סוגיית היבוא הביטחוני לישראל, כדי להעלות על סדר-יומנו את הצורך בהרחבת הדיון הפרלמנטרי והציבורי בשאלות היצוא, בשאלות השירותים, בשאלות הייעוץ הביטחוני הישראלי, או של גורמים ישראליים, שנעשים במקומות אחרים בעולם. אני יודע את התשובה שייתנו לי במקרה הזה; יגידו לי שיש ועדה, יש מסגרת במשרד הביטחון, שמאשרת או לא מאשרת, ויאמרו לי, אני מניח – אני לא מכיר את הפרטים, כי אני לא חבר בוועדת החוץ והביטחון – שגם בוועדת החוץ והביטחון שומעים דיווחים על הדברים האלה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, ששני האמצעים האלה – ככל ובמידה שהם באמת מתקיימים – לחלוטין לא מספקים. אלה הם נושאים שיש להם השלכות מרחיקות לכת, השלכות מוסריות וערכיות מרחיקות לכת, אבל מעבר לזה, יש להם השלכות מרחיקות לכת גם על מעמדה של ישראל, על מעמדה הדיפלומטי של ישראל, על מקומה של ישראל בקהילה הבין-לאומית. אלה הן שאלות שצריכות להידון ברמה העקרונית, בדיון פתוח, לא באיזושהי מסגרת של חשאיות, מאחורי דלתיים סגורות; במסגרת של דיון ציבורי פתוח, רציני, עם ויכוח, ועם עמדות שונות, כדי שיהיה אפשר לשים על השולחן הפרלמנטרי ועל השולחן הציבורי גם את הנימוקים כבדי המשקל שאומרים שהגיע הזמן לשנות באופן חד את ההתנהלות של ממשלת ישראל בתחום הזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דב חנין, אתה מעוניין גם בחוק הבא להביע התנגדות? <דב חנין (חד"ש):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אתה יכול להישאר על הדוכן, כי אני לא רואה חבר כנסת – – – <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב–2012> [מס' מ/693; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת החוק הבאה – רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35). חבר הכנסת הורוביץ – איננו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <דב חנין (חד"ש):> היא אומרת שהיא רשומה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, אז אני אתן לך אחרי חבר הכנסת דב חנין, אף-על-פי שזה לא מה שרשום אצלי. אבל בסדר, אין שום בעיה. זאת התנגדות סיעתית, את יכולה להביע התנגדות סיעתית. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, לגופו של החוק שלפנינו, אנחנו לא מתנגדים לדין הרציפות, אנחנו חושבים שצריך לתת הטבות לבני משפחה של חיילים שנספו במערכה, אבל, אדוני היושב-ראש, זאת ההזדמנות לשים על סדר-היום שלנו שאלה הרבה יותר גדולה. אנחנו, כמובן, בעד לסייע ככל האפשר לבני משפחה של חיילים שנספו במערכה, אבל התפקיד הפוליטי העיקרי שלנו כאנשי ציבור זה לעשות את כל מה שצריך כדי שלא ייהרגו חיילים במלחמות. השאלה היא, האם הכנסת עושה את זה? האם הממשלה עושה את זה? אני שומע בימים האחרונים את סגן שר הביטחון אומר בגילוי לב את מה שכולנו יודעים אבל לא אומרים לציבור בצורה כל כך גלויה וישירה, שהממשלה מתנגדת להסדר שלום של שתי מדינות לשני עמים. אז אני שמעתי את הדברים המגוחכים קצת שהגיבו בהם על דבריו של חבר הכנסת דנון – שחבר הכנסת דנון לא מייצג את עמדת הממשלה. אם יש סגן שר שלא מייצג את עמדת הממשלה, יכולים לפטר אותו, לא? מה זה, גם סגן שר וגם מייצג עמדה אופוזיציונית? הוא צריך לבחור. אם הוא סגן שר הוא אמור לייצג את עמדת הממשלה. אם הוא לא מפוטר, אם הוא נשאר בממשלה, המסקנה היחידה, המסקנה המתבקשת – והיא, אגב, לא החידוש, כי אנחנו לא צריכים את דני דנון לכך, אנחנו יכולים להקשיב בתשומת לב למה שבנימין נתניהו, ראש הממשלה, אומר – הממשלה הזאת לא הולכת להסדר של שתי מדינות לשני עמים. וכאשר הממשלה לא הולכת להסדר של שתי מדינות לשני עמים, המשמעות של הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, איננה המשך של הסטטוס-קוו. כי בואו תסתכלו על האזור שבו אנחנו נמצאים – האזור הזה כולו רותח, ומי שחושב שבתוך הרתיחה הזאת הפינה היחידה שתישאר שלווה, הפינה היחידה שתישאר שקטה, הפינה היחידה שבה החיים ימשיכו להתנהל כתמול שלשום, תהיה הפינה הישראלית–פלסטינית – משלה את עצמו ומטעה את הציבור. עמיתי חברי הכנסת, אם לא מתקדמים לשלום, מידרדרים למלחמה. והקול הזה צריך להישמע בכנסת; הקול הזה חייב להישמע בכנסת. אנחנו צריכים כולנו לפקוח את העיניים ולראות את המקום המסוכן שממשלת נתניהו-ליברמן-בנט-לפיד מובילה אותנו אליו. הממשלה הזאת סוגרת כל אופציה של התקדמות להסדר, סוגרת כל אופציה של התקדמות לפתרון הבעיות והסכסוך הישראלי–פלסטיני. והמשמעות של הדברים האלה, המשמעות היחידה של הדברים האלה, היא שאנחנו מתקדמים בכיוון הפוך, יותר נכון, אנחנו מידרדרים בכיוון הפוך. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, נמצאים בדיוק כמו בימים של לפני מלחמת 1973. גם אז הייתה אווירה של שאננות בציבור – הכול שקט, והכול רגוע. אני אפילו זוכר – אני לא ראיתי את זה אז, אבל ראיתי את זה הרבה שנים אחר כך – את מודעות הבחירות שמפלגת העבודה פרסמה לקראת הבחירות שהיו צריכות להיערך אז, ואמרה: "הכול שקט בקו בר-לב"; עד שיום בהיר אחד השקט הזה נשבר, ואלפי אנשים, אלפי חיילים – ואנחנו מדברים היום על המשפחות שלהם – נהרגו במלחמה הזאת, שהייתה מלחמה מיותרת לחלוטין, כי ניתן היה להתקדם להסדר. אפשר היה להתקדם להסדר, במקום להוביל אותנו למלחמה כל כך איומה ומיותרת – אותנו, את השכנים שלנו, את היהודים, את הערבים. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו חייבים להשמיע קול של אזהרה. אנחנו חייבים לדרוש מהממשלה לשנות כיוון. וכיוון שהממשלה הזאת, ממשלת דני דנון ובנימין נתניהו, לפי הסדר הזה – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אלקין. <דב חנין (חד"ש):> – – לפי הסדר הזה – גם אלקין מצטרף, יפה – דני דנון הוא האידיאולוג והתיאורטיקן ובנימין נתניהו הוא המבצע בפועל – כיוון שהממשלה הזאת מובילה אותנו לסכנה של מלחמה חדשה, חובתנו בכנסת לעשות הכול כדי להפיל אותה, כדי לייצר לציבור בארץ הזאת סדר-יום אחר ואג'נדה אחרת. ופה, אדוני היושב-ראש, כיוון שאני מדבר על השאלה הקשה והכואבת הזאת, אני פונה, ואני חייב לפנות, לחברי הכנסת שאינם שותפים – ששותפים בתמיכה בממשלה אבל אינם שותפים להשקפת העולם הקיצונית של דני דנון ובנימין נתניהו, ואני רואה פה חברי כנסת ממפלגת התנועה וממפלגת יש עתיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סיים, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, אתם היום, בהסכמתכם, בתמיכתכם, אתם שותפים בהובלת מדינת ישראל למקום הנורא הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> למקום הנורא הזה. ואל תגידו: ידנו לא במעל, כי אם חס וחלילה נגיע למקומות האלה, מי שהוביל למקום הזה זו הממשלה הזאת, מי שהוביל למקום הזה זה חברי הכנסת שתמכו בה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חברת הכנסת תמר זנדברג, בשם סיעת מרצ. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברים, סיעת מרצ תומכת בהחלת דין רציפות על הצעת החוק הזאת. אני רוצה לנצל את הבמה ולהצטרף לחברי חברת הכנסת זהבה גלאון, יושבת-ראש מרצ, וחבר הכנסת ניצן הורוביץ, ולמחות על שכמה הצעות, גם לדיון מהיר בוועדות וגם שאילתות דחופות, לא אושרו לנו בשבועות האחרונים. אנחנו מוצאים את עצמנו מעלים על סדר-היום של הכנסת נושאים שהם גם דחופים וגם ראויים לדיונים בוועדות, ואני אתן רק דוגמאות מהדיונים שאני הגשתי: עלייה במספר פשעי השנאה; פינוי פצוע בדואי באזיקים מזירת הרצח בבאר-שבע – נושא שנדון אפילו כאן בכנסת, ולאחר מכן הגשתי אותו בדחיפות באותו שבוע וזה לא אושר; אלימות ושימוש במשמר הגבול בהפגנה נגד ייצוא הגז, דבר שהיה ראוי לשאלה כאן במליאת הכנסת – מניעת סגירת תיכון "נעמת" בתל-אביב – דיון כאן בכנסת היה יכול למנוע אותו, כי הוא עמד ממש בימים אלה לפני סגירה. אני רוצה לתת דוגמאות של חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג', שלא נמצא כאן: פיזור כלי הנשק במגזר הערבי; מניעת עלייתו לטיסה להולנד של תושב מזרח-ירושלים; וסדרת חינוך בצה"ל שממומנת על-ידי עמותת אלע"ד, עמותת ימין קיצונית ומשיחית. אנחנו, כפי שאמרו חברי, מדי שבוע ממלאים את חובתנו הפרלמנטרית ואת זכותנו הפרלמנטרית ומעלים נושאים בשורה של כלים: בהצעות לסדר, בדיונים מהירים, בשאילתות דחופות. באמת, אין שבוע שאנחנו לא מנצלים את כל ארסנל הכלים הזה, והרבה פעמים בשם פניות שמגיעות אלינו מהציבור, שרוצה דיון בנושאים האלה כאן בבית, ואנחנו מוצאים את עצמנו בפאזל, כל פעם חושבים מה יאושר השבוע – דיון מהיר, שאילתה דחופה, הצעה לסדר-היום – כדי באמת לנצל את כל הכלים שתקנון הכנסת מעמיד לרשותנו לשירות הציבור. ולצערנו, נושאים כאלה, שהם נושאים דחופים, שצריכים להיות נדונים בכנסת, בוועדות, במליאה – אנחנו נמצאים פעם אחר פעם מול שוקת שבורה כשהנושאים האלה לא מאושרים. חשבנו לנכון, בשם כל סיעת מרצ, כל החברות והחברים, להעלות את הנושאים האלה כאן, כדי, קודם כול, שהציבור ידע שאנחנו מעלים בשמו את הנושאים, ולצערנו הם נחסמים בחסם של נשיאות הכנסת, ולהפנות אליך, גם באופן אישי, בשם הנשיאות כולה, ובאופן ציבורי: תנו לנו להעלות את הנושאים האלה; הציבור מאזין, הציבור מחכה, אנחנו ממלאים את חובתנו האופוזיציונית, הפרלמנטרית, שבוע אחרי שבוע, בציפייה למלא אותה כמו שצריך, אל תחסמו שור בדישו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני יכול אפילו לגלות לך שבישיבת הנשיאות היום שקלנו ברצינות – אני שקלתי לדרוש משר הפנים של הולנד להתייצב כאן, מעל במה זו, ולהשיב לחבר הכנסת עיסאווי פריג' למה הולנד לא מאפשרת כניסה של אזרח ישראלי זה או אחר, אבל מזכירות הכנסת אמרה שלא אוכל כנראה, בסד הזמנים, להשיג את שר הפנים של הולנד ולהביא אותו לכנסת, וגורם אחר לא יוכל להתמודד עם השאלה הזאת. <תמר זנדברג (מרצ):> זאת תשובה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא חשוב. הדברים האלה ודאי לא נאמרו חס ושלום כזלזול. אני מאשר את העובדה שסיעת מרצ פועלת בכל הכלים הפרלמנטריים, מעלה מדי שבוע נושאים, ומטבע הדברים חלקם מאושרים לדיון וחלקם לא, והם בהחלט עושים עבודה פרלמנטרית ראויה לציון. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009> [מס' מ/446; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מיצינו את ההתנגדויות להחלת דין רציפות על הצעת חוק משפחות החיילים שנספו במערכה, ואנחנו נעבור לשמוע את הנימוקים שלא להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך. אחריו – חברי הכנסת זהבה גלאון, טלב אבו עראר ועפו אגבאריה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני במקומו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה בשם סיעת חד"ש, ולא כפי שאמרתי. בבקשה, אדוני. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי, חברותי, חברי הכנסת, אני כמובן מברך על הצעת החוק, ואני חושב שזו יוזמה טובה ונכונה של הממשלה, שאולי בפעם הראשונה, או לפחות זה זמן, מעלה את השאלה של המשימות שלוקחים על עצמם – נקרא להם – גרעיני הנח"ל, כמובן. אני חושב שיש מקום שעוד גופים, כמו פר"ח וכדומה, יעשו חשיבה מחודשת אם המטרות שלהם ממלאות בצורה מיטבית את הצרכים של החברה הישראלית. אני, אבל, אדוני היושב-ראש, רוצה לנצל את ההזדמנות ולהעלות את הנושא של העיר לוד. אני שמתי לב שאחת המטרות, או אולי המטרה המרכזית, שלשמה אנחנו הולכים בכיוון של שינוי החוק, היא מתן אפשרות לאותם גרעיני נח"ל לעסוק גם בפעילות חברתית קהילתית בפריפריה, בדגש על הפריפריה הגיאוגרפית אבל גם על שכונות מצוקה בתוך ערי המרכז, וגם הערים הפריפריאליות. אני חושב שזו הצעה ברוכה, ואם יורשה לי, אני חושב שאחת המשימות הדחופות והבוערות ביותר זה לשים במרכז את המצב שאליו נקלעה העיר לוד. אני יודע שבשנים האחרונות – גם יצא על זה דוח מבקר המדינה מאוד ארוך ומפורט, שמתאר עד כמה העיר הזאת נקלעה למשבר בעקבות הזנחה מתמשכת, בעקבות שיעורי עוני גבוהים; אגב, גם במגזר היהודי וגם במגזר הערבי. ואני חושב שאם מקדמים באמת הצעת חוק כל כך מבורכת, יש מקום לשאול את עצמנו גם על סדרי עדיפויות שבהם יתערבו אותם גרעיני נח"ל, ואין שום ספק שהעיר לוד, לנוכח המצב שאליו נקלעה – גם המשבר ברמה של התשתיות, ברמה של החינוך, המשבר ברמה המנהיגותית אולי – בעשר השנים האחרונות יש בלוד ועדות קרואות – אני חושב שיש מקום לתת עדיפות בהצעת החוק הזאת – לשים דגש על העיר לוד, ואני מאוד מקווה שכך תעשה הממשלה ולכך תדחף גם הכנסת. מהניסיון שלי, אתם יודעים, אני תושב העיר בשנתיים האחרונות, פועל בה, במקומות הכי קשים, ואני מאוד מאוד שמח שלסטודנטים מצטרף עכשיו כוח מאוד מאוד משמעותי ואיכותי, שבעזרתו נוכל אולי להפוך את המקום הזה ממוקד של משבר לסיפור של הצלחה, אבל אסור שהסיפור הזה, של המעורבות ההולכת וגוברת של צעירים בחברה, גם חיילי נח"ל, גם סטודנטים וגם אחרים – אסור שזה יהיה תחליף לאחריות או לחוסר האחריות של הממשלה. ולוד היא כמובן דוגמה מובהקת לכך. אז, שוב, אני מברך על היוזמה, ואני מבקש בהזדמנות הזאת לשים את הנושא של העיר לוד, שנקלעה למשבר חמור, במוקד גם של הצעת החוק הזאת, אבל גם של המדיניות הממשלתית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, תודה, חברי לסיעה ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, וגם אני, העלינו כאן היום על הדוכן שורה של יוזמות פרלמנטריות שסיעת מרצ ביקשה לקדם בכנסת – הצעות לסדר-היום, הצעות לדיון מהיר, שאילתות – שלא נענו. אני ממשיכה, ואני נותנת דוגמה אחת בלבד, אדוני, אחת, שמשקפת את שלל הדוגמאות שלא אושרו. אני רוצה לספר על שאילתה שהגשתי בנושא השתלטות אלימה על בית משפחת עוואד מבודרוס. אני רוצה לספר לכם, חברי חברי הכנסת, על הסיפור הקשה והנורא בעניין אותה משפחה. אנחנו מדברים על משפחה שיש לה 15 ילדים, משפחת חקלאים, הם עוסקים בחקלאות בכפר בודרוס. לפני כארבעה חודשים המשפחה הזאת שכלה את בנה סמיר. בנה סמיר נורה על-ידי חיילי צה"ל בראשו ובגבו, אחרי שהוא ניסה להימלט מהם. הוא נורה על-ידי החיילים, ובעניין הזה מתקיימת עכשיו חקירה פלילית בפרקליטות הצבאית, ואיך כינה את זה קצין בפיקוד מרכז בריאיון לעיתון ה"ארץ" – הוא אמר: "אירוע לא טוב". אירוע לא טוב. המשפחה הזאת, אדוני, חוותה לפני כמה ימים מעצר אלים. אנחנו מדברים על משפחה שהבן שלה נורה בגבו ובראשו, וכמו שהוגדר – אירוע לא טוב. המשפחה הזאת עוד לא הספיקה להתאושש מהאובדן של אותו בחור צעיר, ופתאום, בשבוע שעבר, בלילה, התפרצה קבוצת חיילים אליהם הביתה, משפחה שכולה, והתחילה לבצע מעצרים אלימים של בני המשפחה. אני מדברת אתכם על 11 ג'יפים, ובתוכם 27 חיילים, שהגיעו ב-02:00, ניסרו את דלת הכניסה של אותה משפחת חקלאים, זרקו רימוני הלם מהחלונות אל חלל הבית. מתגובת דובר צה"ל על האירוע עלה – כך מוסר דובר צה"ל – שהחיילים נתקלו בהתנגדות אלימה למעצרים, ולכן הופעלו אמצעים אלימים נגדם. אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, ממידע שנמסר לי – נאמר שבבית המשפחה באותו לילה היו בעיקר נשים וילדים. ואני שאלתי שאילתה שלצערי לא אפשרת לי לשאול אותה כאן, מעל דוכן הכנסת, כדי לקבל תשובה רשמית משר הביטחון, אז אני מנצלת עכשיו את הבמה ושואלת: כיצד דובר צה"ל יכול לטעון שהפריצה האלימה אל בית המשפחה הייתה לאחר התנגדות אלימה, כאשר הפריצה קדמה בכלל להתנגדות? ורציתי לשאול עוד, אדוני היושב-ראש, מה הצדיק אלימות כזו מופרזת שנקטו חיילי צה"ל כלפי חשוד ביידוי אבנים – גם אם חשדו שאחד מבני המשפחה חשוד ביידוי אבנים, ככה פורצים, 11 ג'יפים באמצע הלילה? פורצים ב-02:00, מעיפים אנשים מהמיטות שלהם, משפחה שכולה שרק לפני ארבעה חודשים אחד הבנים שלה נורה? אני חשבתי, אדוני, ששאילתה כזאת הייתה ראויה להישמע כאן, במליאה, או בכל פורום אחר בכנסת הזאת, והיה ראוי ששר הביטחון ישיב עליה. לצערי, לא התאפשר לי, אני מנצלת עכשיו את הבמה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. הנה, השמעת את דברייך במליאת הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה – בבקשה, אדוני – לנמק את ההתנגדות של סיעת חד"ש להחלת דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17). <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, המושג ביטחון הוא לא רק אקט שקשור למלחמה ושלום, הוא גם הביטחון של האזרח מפני התנכלות, מפני גזענות, מפני השתלחות, מפני גידופים. אני רוצה להתעכב על מקרה שקרה אתמול בעיריית נצרת-עילית. אתמול התקיימה ישיבה שגרתית בנצרת-עילית, שדנה בכמה נושאים. ראש העיר נחל תבוסה בהצבעות; עשרה חברי אופוזיציה הצביעו נגד הצעותיו, ותמכו בהן שישה. בראש האופוזיציה בעיריית נצרת-עילית עומד חברי ד"ר שוכרי עואדה, איש פעיל, מקובל על סיעות אחרות, מקובל על אזרחים רבים. לאחר סיום ההצבעות התנפל עליו אחד מעוזרי ראש העיר, או מקורביו, שהוא עובד העירייה, וקרא לו מילות גנאי והטיח בו גידופים, כולל השימוש הפסול והמקומם, שהוא קרא לו נאצי, רק משום שד"ר שוכרי עואדה הוביל מאבק לגיטימי, דמוקרטי, בתוך מועצת העיר, מול ראש העיר. הדברים האלה הם מסוכנים גם מעצם ההתרחשות. הם גם מסוכנים בשנת בחירות, כי כנראה האיש הזה, שעומד בראש העיר, רוצה להלהיט את היצרים כדי לזכות בנקודות ובאהדה, ולרכוב על גל גזעני, שזה עלול להוביל אותו מחדש לראשות העיר. הדברים האלה מסוכנים פעם שלישית, כי ראש העיר, ששמו התפרסם ברבים כאיש שעומדים ותלויים נגדו חשדות כבדים בכל מה שקשור לניקיון כפיים והתנהלות תקינה, בעצם רוצה להסיח את הדעת, באמצעות שליחיו כמובן, להסיח את הדעת מהחשדות האלה, ולייצר מצב חמור ומסוכן שעלול לחמם את האווירה בעיר לקראת הבחירות. אני, מעל הדוכן הזה, וגם במכתבים ששלחתי למשטרה, לשר לביטחון פנים, וגם לראש העירייה עצמו, אני ביקשתי ואני מבקש למצות את הדין עם אותו עובד עירייה שתקף במילים בוטות וקשות נבחר ציבור שממלא את תפקידו. אני רוצה מכאן להביע את הזדהותי עם ד"ר שוכרי עואדה, ראש האופוזיציה בעיריית נצרת-עילית, שממלא את תפקידו בצורה מופתית, לדעתם של רבים, גם מאלה שהצביעו בעדו וגם מאלה שלא הצביעו בעדו. ההזדהות שלנו אתו היא לא רק אישית – היא גם אישית, אבל היא לא רק – היא גם הגנה על עקרונות הדמוקרטיה, הגנה על זכות וחובת נבחר ציבור למלא את תפקידו ללא גידופים, ללא איומים, ללא התנכלויות ללא התנפלויות. אני מבקש מהמשטרה, שקיבלה אתמול תלונה מסודרת מד"ר עואדה, לטפל בתלונה הזאת בכל החומרה הראויה, כדי לא ליצור מצב של חימום האווירה לקראת הבחירות המוניציפליות. משפט האחרון, הייתי אומר שגם אל מול האיומים והגידופים האלה רוחם של אלה שרוצים שינוי אמיתי בנצרת-עילית לא תיפול, וד"ר שוכרי עואדה ימשיך למלא את תפקידו נאמנה, ואנחנו מאחלים לו – אני מאחל לו הצלחה. אני מבקש שוב מהמשטרה ומראש העיר, על-פי הדין המשמעתי של הרשויות המקומיות, למצות את הדין, גם הפלילי במשטרה וגם המשמעתי בתוך העירייה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע"ב–2011> [מס' מ/622; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שמענו את ההתנגדויות להחלת דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17). אנחנו נעבור לשמוע הסתייגויות על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות). בבקשה, חברת הכנסת תמר זנדברג – אין. כן, כי הגענו כבר לחברי כנסת כמו אילן גילאון שכבר אושרו להם אפילו היום הצעות, אז זה קצת קשה. חבר הכנסת דב חנין, בשם חד"ש – אין. אנחנו צלצלנו, אז אנחנו נעבור להצבעות. השר בנט רוצה להשיב למתנגדים בשם הממשלה. הזכות ניתנת לו, אני מקווה רק שלא יאריך, כבוד השר בנט. יש סדרה של הצבעות, חבר הכנסת אטיאס, יושב-ראש סיעת ש"ס. בבקשה, אדוני השר. אם כן, סיעות האופוזיציה מבקשות שלא להחיל דין רציפות על סדרת חוקים. תנמק ותסביר למליאת הכנסת, למה כן צריך להחיל דין רציפות. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חשיבות בהחלת דין רציפות, כי בתור ממשלה שרוצה להזיז דברים, אני מניח שלו הייתם בנעלינו, גם הייתם רוצים לעשות את זה. למה? כשיש משהו טוב שאפשר לעשות, לא צריך כל פעם לכבות ולעשות restart. זה כמו שמישהו עובד על מאמר באוניברסיטה – אתה עובד, עובד, עובד, המחשב קורס, ואז אתה צריך להתחיל מההתחלה. גם אתה, מיקי, יודע בדיוק שזה ככה. יש לך הצעה, אגב, מיקי, על מה לדבר? <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שמולי, אם אדרוש מהשר להיצמד לנושא, כפי שנצמדו לנושא הדוברים בהסתייגויות ובהתנגדויות, אנחנו לא נצא מזה טוב ככנסת. אז אני אבקש מהשר להסביר את הדברים כפי שהוא מבין. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ולכן אנחנו בתור ממשלה לא רוצים לבזבז את העבודה הטובה שנעשתה בכנסות קודמות, וזה חל לגבי כל החוקים שעל הפרק פה. לכן אנחנו מתעקשים שיחול דין רציפות. אני שמח שבכנסת הזאת יש יחס מיוחד לחיילי צה"ל. זה יבוא לידי ביטוי יותר מאוחר השבוע – מחר יום המילואים, אדוני היושב-ראש, ומחר בכלל הוועדות ידונו בו זמנית בנושא המילואים, וגם במליאה. גם לי יש צו מילואים סביב, נדמה לי, אוקטובר השנה. אני מעביר גיבושים כרגע, זה חלק יותר קל. זה לא סודי. אני בגיל שכבר לא עושים שום דבר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזל שביטלו את האבטחה. תאר לך – שיירה יוצאת למילואים. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> נכון. אני חושב שהציבור הרחב, וזה רוב הציבור, לא מבין את המשמעות העצומה, שאדם קם – אלעזר, ודאי אתה יודע על מה אני מדבר – שבן-אדם קם, עוזב את הכול, בעיקר זה בא לידי ביטוי, אגב – בעלי עסקים לעומת שכירים; שכירים ממילא מסתדרים, ובעלי עסקים לפעמים עוזבים לשבוע, שבועיים, חודש. לכן יש מגמה מאוד חיובית של הממשלה הנוכחית, להכיר בחשיבות, ולהביא את זה לידי ביטוי בכלל המערכות. אז אני חושב שבעניין הזה אין אופוזיציה ואין קואליציה. ולכן אני באמת שמח שאנחנו נעשה את זה. אבל חשוב שזה גם יבוא לידי ביטוי לא רק ביום המיוחד הזה, אלא בכל ימות השנה. וזה לגבי בעלי העסקים שלפעמים לא מתחשבים בהם ולגבי רשויות המדינה. בימים האלה, אני גם יכול לעדכן אתכם, אנחנו במהלך מואץ – בתחום התעסוקה מדברים הרבה על שוויון בנטל, אבל גם בתחום התעסוקה שנופל במשרדי אנחנו במהלך מואץ להיערכות לקליטה של רבבות חרדים בתעסוקה. והוא מורכב משלוש זרועות: זרוע אחת היא זרוע ההכשרות. אנחנו מקצים הרבה מאוד משאבים להכשרות מהירות, בין כמה שבועות לשנה, שנה וחצי. הזרוע השנייה היא זרוע תמרוץ המעסיקים. הרי אנחנו יכולים להכשיר אין-סוף אנשים, אבל בסוף הם מגיעים למשק ואין מי שיקלוט אותם. אז הרעיון בתמרוץ מעסיקים הוא להגדיר תקופה מוגבלת בזמן, נניח חצי שנה או שנה, שבה מעסיק שיקלוט חרדים מתוך הפול שמשתחרר, יתוגמל בנניח 2,000–3,000 שקלים לחודש. אגב, את זה אנחנו מפעילים – חברת הכנסת זועבי, זה יעניין אותך – גם במגזר הערבי, עם דגש מיוחד על נשים ערביות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לי רושם שמליאת הכנסת השתכנעה מדבריך, כך אני קולט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לשר הכלכלה, חבר הכנסת נפתלי בנט, שהסביר בצורה לא משתמעת לשתי פנים למה הממשלה מבקשת להחיל דין רציפות על מספר חוקים, שתכף נתחיל להצביע עליהם, כמובן על כל חוק בנפרד. חברי הכנסת, נצביע קודם כול על רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012. למען הסר ספק, בעד – בעד רצון הממשלה להחיל דין רציפות, נגד זה אלה שמתנגדים להחלת דין רציפות. מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הודעת הממשלה – 62 נגד – 10 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 62, עשרה מתנגדים, אין נמנעים, אחד נוכח אך לא הצביע. אנחנו מודיעים על כך שהכנסת החילה דין רציפות על הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון מס' 4). החוק חוזר לוועדת החוץ והביטחון להכנה לקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3), התשע"ב–2012 – מי בעד החלת דין רציפות? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 64 נגד – 8 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22) (ביטול פרק שני 3), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 64, שמונה מתנגדים, יש נמנע אחד. הכנסת החילה דין רציפות גם על הצעת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (תיקון מס' 22). החוק הזה חוזר להמשך הכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוץ והביטחון. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב–2012 – מי בעד החלת דין רציפות? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 71 נגד – 1 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ב–2012, נתקבלה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני רוצה לבקש שהחוק יעבור לוועדת העבודה והרווחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אי-אפשר. החוק חוזר לאותה ועדה שבה הוא הוכן לקריאה ראשונה. חברי הכנסת, בעד – 71, יש מתנגד אחד, יש נמנע אחד. אני קובע כי גם כאן, בהצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), שהכנסת החילה על החוק הזה רציפות, והוא יוכן לקריאה שנייה ושלישית, בהפתעה – חברת הכנסת שולי מועלם – בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מה אדוני רצה? <יצחק כהן (ש"ס):> לפרוטוקול. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יצחק כהן מודיע לפרוטוקול שהוא תמך בהחלת דין רציפות. ההצבעה הבאה היא על רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009; הצעת חוק מס' 446. בבקשה, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד הודעת הממשלה – 63 נגד – אין נמנעים – 2 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 17) (מסלול הנוער החלוצי הלוחם), התשס"ט–2009, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 63, אין מתנגדים, שניים נמנעו; שניים נכחו אך לא הצביעו. אני קובע כי גם על החוק הזה הכנסת החילה דין רציפות. החוק יוכן לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוץ והביטחון. הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע"ב–2011 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד הודעת הממשלה – 63 נגד – 1 נמנעים – 2 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) (תקופה בלתי נמנית לעצור ולנעדר מן השירות שלא ברשות), התשע"ב–2011, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 63, יש מתנגד אחד, שניים נמנעו, שניים נכחו אך לא הצביעו. גם על חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 18) הכנסת החילה דין רציפות, והחוק יועבר לוועדת הכנסת לקביעת ועדה להמשך ההכנה לקריאה שנייה ושלישית. חברי הכנסת, עד כאן העיסוק שלנו בהחלת דין רציפות. <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013> [מס' מ/760; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 1776; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, להציג לנו את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. חברי הכנסת, קיימות הסתייגויות לחוק הזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת, חוק הפחתת הגירעון קבע שבשנת 2013 לא יעלה שיעור הגירעון הכולל על 3% מהתמ"ג, ובשנת התקציב 2014 הוא לא יעלה על שיעור של 2.75%. הצעת החוק שלנו באה לשנות ולומר שבמקום 3% ב-2013 יבוא 4.65%, ובמקום 2.75% בשנת 2014 יבוא 3%. וכן, החוק בא לשנות את סעיף 6א ולאפשר לממשלה להגדיל את סכום ההוצאה הממשלתית בשיעור נוסף על השיעור האמור בסעיף, בתנאי שלא יעלה על 2.2% ביחס לסכום ההוצאה הממשלתית בשנת 2012. המשמעות של הגדלת הגירעון – והרי אף אחד מאתנו אינו רוצה להגדיל את הגירעון, ואנחנו גם יודעים שהגדלת הגירעון במידה גדולה יכולה להביא להתמוטטות של הרבה מאוד דברים במשק, הכנסה לסחרור וכו', אבל מצד שני, מאחר שקיבלנו בור גירעוני של כ-40 מיליארד שקל, שכדי לכסות אותו צריכים הרבה מאוד גזירות – רק כדי לסבר את האוזן, מבחינת המספרים – התוצר של מדינת ישראל זה כטריליון ש"ח, 1% מהתוצר זה 10 מיליארד ש"ח, כך שבשנת 2013 – – <יצחק כהן (ש"ס):> אנחנו מדברים על הגירעון של 2012. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> דקה. – – בשנת 2013, אם רוצים להגדיל את הגירעון מ-3% ל-4.65%, הכוונה – להגדיל אותו בעוד 1.65% – המשמעות היא 16.5 מיליארד, ובשנת 2014 ההגדלה היא 0.25%, זה עוד 2.5 מיליארד, סך הכול 2013 ו-2014 זה 19 מיליארד שקל. עכשיו, יש בפני הממשלה שתי אפשרויות. אפשרות אחת, להביא את 19 מיליארד השקל על-ידי הוספת עוד קיצוצים ועוד גזירות על הציבור. אבל גם כך הגזירות שקיימות הן גדולות, ולכן, כדי לא להוסיף גזירות נוספות, מגדילים את אחוז הגירעון, ובסך הכול הוא מסתכם ב-19 מיליארד שקל. אני חושב שהצעה זו מקובלת על כל המפלגות. אני זוכר, אם אני לא טועה, שאפילו יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, כשהיא פנתה בזמנו לשר האוצר היא אמרה לו: תגדיל יותר את הגירעון ותוסיף פחות גזירות על הציבור. ואכן, אם אני לא טועה, בוועדה, לאחר דיון מעמיק, נדמה לי שפה-אחד אושרה ההצעה הזאת; אם אני לא טועה. ושוב, אני מביא את זה לפני המליאה לאישור בקריאה שנייה ושלישית – את מה שהצבענו. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים ניסן סלומינסקי. רבותי, יש מסתייגים לחוק, כאמור. המסתייג הראשון – חבר הכנסת מוחמד ברכה. חנא סוייד – 20 דקות. אחריו – דב חנין, ואם הוא לא יהיה – עפו אגבאריה. כל אחד, רבותי, מהמסתייגים – 20 דקות. <קריאה:> מי שלא נמצא מאבד את זכות הדובר. <היו"ר יצחק וקנין:> מי שלא נמצא ואני אקרא בשמו יאבד את זכותו. אני מבין שכבודו רוצה שאני אזדרז. <קריאה:> זה התקנון. כולנו רוצים. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אני בכל מקרה רושם לך 20 דקות. במידה שאתה תקצר, תבוא עליך ברכה. <חנא סוייד (חד"ש):> תודה. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הבסיס של ההסתייגויות שהגשנו להצעת החוק הוא הרצון שלנו והאמונה שלנו שדווקא התקופה הזאת איננה מתאימה להקטנת הגירעון. ההפך, אנחנו חושבים שבגלל המצב הכלכלי, בגלל יוקר המחיה, אנחנו חושבים שדווקא בתקופה הזאת צריך להגדיל את הגירעון עוד יותר. ולכן אנחנו חושבים שהגדלת הגירעון ל-4.65, כאילו שמישהו באוצר, או מישהו שעובד בתנאי מעבדה, יכול לחזות באמת גירעון מטריליון שקל עד הדיוק של 4.65, כאשר בהתחלה דיברו על 4.9. דווקא, אנחנו חושבים שבתקופה הזאת בכלל זה הבל הבלים לדבר על הקטנת הגירעון. דווקא בתקופה הזאת צריך לשאוף לדברים אחרים. צריך להימנע ממדיניות של צנע, כי מדיניות של צנע דווקא בתקופה הזאת תחזור כבומרנג על המשק. ואני אסביר את הדברים שלי. אנחנו דווקא חושבים שצריך להגדיל את הגירעון, לא מכיוון שאנחנו אוהבים גירעון – כפי שאמרתי, מכיוון שאנחנו מתנגדים למדיניות צנע ולהשלכות של מדיניות צנע. אנחנו אכן מתנגדים להעלאת המע"מ, שהוא מס רגרסיבי שפוגע בעיקר בשכבות החלשות. אנחנו, דווקא בתקופה הזאת, חושבים שנכון יותר לדגול בהעלאת מסים פרוגרסיביים, שייקחו מהעשירים יותר וייקחו מהעניים פחות. ככה אפשר לאזן. כי אנחנו כאן לא מדברים רק על מספרים, אנחנו לא מדברים רק על אחוזים, אנחנו מדברים גם על המשמעויות החברתיות, משמעות הסבל שהמספרים האלה והאחוזים האלה בסופו של דבר גורמים, ובעיקר לשכבות החלשות במשק. ואני אומר שבלאו הכי באוצר מתלבטים עם המספרים האלה. אני חושב שבאוצר כבר איבדו את הצפון בעניינים האלה וסתם זורקים לנו מספרים. אני אומר שבאמת, מטריליון שקל להתחיל לדייק לעשירית האחוז זה לא דבר רציני. זו העמדת פנים כאילו שהאוצר שולט בעניינים, ואנחנו באמת ראינו כמה שהאוצר שולט בעניינים, בבור או בגירעון הגרנדיוזי שאנחנו קיבלנו בממשלה הקודמת. האוצר איבדו את הצפון, הם לא שולטים במספרים האלו, ולכן אני גם לא מאמין שהם באמת יעמדו על 4.65. אני רק רוצה להגיד לחברי הכנסת שבעצם 4.65% מהתוצר גירעון זה אומר יותר מבערך 15% מהתקציב. בדרך כלל נוקטים באחוזים מהתמ"ג על מנת לציין גירעון, על מנת להקטין את האחוזים, אבל האמת היא שהממשלה הזו וקודמתה לא יכלו לחזות ולא יכלו לדייק בתקציב אלא במידה של 10% ו-15%, שזה כישלון טוטלי, כפי שאני אמרתי. אני אמרתי בראשית דברי שמדיניות צנע תחזור כמו בומרנג על המשק. למה? כי בעצם אנחנו מדברים על התכווצות. אם אתה מוציא פחות זה אומר התכווצות של המשק. אם המשק מתכווץ, כלומר הוא לא צומח. אם הוא לא צומח אז ההכנסות של הממשלה ממסים והכנסות אחרות קטנות, ואז יש גירעון ואז צריך פעם – זה מה שנקרא vicious circle; זה בעצם מעגל אימים שאי-אפשר לצאת ממנו בשום פנים ואופן. אני רוצה כאן להביא את הדוגמה של יפן. יפן היא המדינה עם הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. ביפן, אחרי מפולת כלכלית בשנת 1989, דגלו במדיניות של צנע. המדיניות הזו דרדרה את יפן עד עצם היום הזה, עד שבאה הממשלה לפני מספר חודשים ואמרה: מספיק עם מדיניות הצנע. מדיניות הצנע גרמה לכך שהצמיחה ביפן הייתה פחות מ-1%. בא ראש ממשלה חדש עכשיו ואמר: מספיק עם מדיניות הצנע; התחיל במדיניות של השקעות ושל הרחבה מוניטרית, וכבר יש גידול בצמיחה עד 3.5%. ואני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מהדוגמאות האלה שהן דוגמאות מתאימות – איך אתה מטפל בכלכלה שנמצאת בבעיה. ולסיום דברי, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין עוד פעם שאנחנו מדברים על גירעון, אנחנו מדברים על אחוזים, אנחנו מדברים על מיליארדים, על עשרות של מיליארדים. אני חושב שמעט מאוד אנשים יכולים להפנים, להבין, להעריך את העוצמה של המספרים האלה. אף אחד לא ידע 4.65 או 5 או 4.65, מה זה אומר לו בדיוק, אבל אנחנו רואים את ההשפעות החברתיות הקשות ביותר של המדיניות הממשלתית, מה שכבר נעשה ממנה ויושם עד עכשיו ומה שצפוי לנו בעתיד. אנחנו יודעים ממחקרים שכבר נעשו, מניתוחים שכבר נעשו להצעת התקציב, שבעצם עשרות אלפי אזרחים ייכנסו למעגל העוני כתוצאה מהמדיניות הזו, כתוצאה מהקיצוץ בקצבאות וכתוצאה מהעלאת מע"מ ומס חולים ומס על עקרות-בית; איזה המצאות יש כאן בממשלה הזו. לא מספיק שהם מעלים את המע"מ ומטילים מסים, והם רוצים עוד להקטין את הגירעון. זו מדיניות קלוקלת. היא מדיניות שלא בנויה טוב, היא לא בנויה נכון. המספרים לא מסתכמים. המספרים לא מסתכמים בצורה נכונה. ולכן, לנוכח ההשפעות החברתיות הקשות ביותר, במיוחד על השכבות החלשות, אני חושב שהממשלה צריכה להחליף דיסקט. אני חושב שהממשלה שמתכנסת ורוצה וכאילו שמחה להנהיג משטר ומדיניות וכלכלה של צנע, צריכה להחליף דיסקט, להחליף ראש. ודווקא זו התקופה המתאימה ביותר ליישום המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית, במובן שדווקא עכשיו צריך להרחיב, כי בהרחבה עכשיו אתה פותח לעצמך בעתיד אפשרות של הגדלת הצמיחה ואפשרות של הגדלת ההכנסות, ואז המשק יכול לעבוד בצורה נורמלית. ההכנסות יגדלו ואז אתה יכול גם לטפל בבעיות החברתיות שהמדיניות של הצנע הולכת לגרום. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. חמש דקות לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מאפשר לו מכיוון שהוא לא ידע שמרכזים את כל ההסתייגויות ביחד. אני בכל זאת, למרות שאמרתי שמי שלא יהיה פה אני לא אאפשר לו, אני נותן לו חמש דקות להסתייג. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך, כנסת נכבדה, יש פרדוקס מסוים בהצעת החוק של הממשלה. ההצעה שאנחנו אמורים לטפל בה היא הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת וכו'. בהצעת החוק, אחר כך בדברי ההסבר, מוצע להעלות את תקרת הגירעון. בעצם, המגמות של אותה הממשלה בווריאציה קודמת היו להוריד את הגירעון, ועכשיו אותה ממשלה, רק בשינוי כמה שחקנים תחת המטרייה של נתניהו ומדיניותו – מביאים לנו בעצם דברים הפוכים. אני אמרתי ואני אומר שוב, אדוני היושב-ראש, אני לא מתנגד עקרונית להעלאת תקרת הגירעון, אבל תישאר השאלה לאיזו תכלית. לאיזו תכלית מעלים את הגירעון הציבורי, הכללי והתקציבי? האם התכלית ראויה או לא ראויה? בעצם הממשלה מביאה את ההצעה הזו להעלאת הגירעון על מנת לטפל ולסתום חורים שהיא עצמה יצרה, ועכשיו היא משתמשת באותה מדיניות שתוביל בהכרח לחורים חדשים. ואם היינו צריכים לנחש אתמול, היום אנחנו יודעים בוודאות, אחרי הדוח של בנק ישראל, שכבר ב-2015, שנת הבשורה על-פי קברניטי התקציב וקברניטי הממשלה – לא, לא תהיה בשורה ב-2015, אלא אנחנו נהיה צפויים למסים חדשים וגזירות חדשות ומטלות נוספות על הציבור. העלאת הגירעון באה במצב חירום כדי לייצר תשתית של מקומות עבודה – זה ראוי; כדי לטפל בחוליים של מערכת החינוך – זה ראוי; כדי לטפל במצב חירום במערכת הבריאות – זה ראוי. אבל כדי לממן את ההטבות שהממשלה נותנת להון הגדול ולטייקונים – כמובן שלא; כדי לממן המשך התנחלויות, פרויקט התנחלויות נפשע שגם עושק את העם הפלסטיני וגם גוזל תקציבים נחוצים מאוד מהעם בישראל – זה כמובן שלא; גירעון או העלאת גירעון לתכלית פסולה של מירוץ חימוש – כמובן שלא. לכן השאלה היא לא לומר באופן מוחלט כן להעלאת יעד הגירעון או לא, אלא מה התכלית, והתכלית של הממשלה אינה ראויה, כי המדיניות שלה באופן בסיסי, גם במישור החברתי, גם במישור הכלכלי, גם במישור הפוליטי-המדיני, מובילה להמשך ולהעמקה של המשברים בכל התחומים האלה. ואמרתי לפני שנייה; זאת אומרת, אני יכול להגיד מיליון פעם מעל הדוכן הזה שזה לא יפתור את הבעיות, שזה יעמיק את החוליים וכו' וכו'. בא בנק ישראל ואמר את הדברים בצורה חד-משמעית. לכן אני חושב שלהטיל את הגזירה הנוספת הזו על הציבור שיסבול ממנה בעתיד על מנת כביכול לתמוך באותה מדיניות שממנה סובל הציבור כבר היום, אני חושב שזה דבר פסול לחלוטין, והרעיון של הממשלה, של העלאת הגירעון למטרות הפוליטיות והכלכליות של הממשלה, הוא לא במקומו. ולכן אנחנו נתנגד להצעת החוק באופן כללי. אנחנו הגשנו הסתייגויות, אבל לצד ההסתייגויות אנחנו נצביע ואנחנו קוראים לכל חברי הכנסת להצביע נגד הצעת החוק הזו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת דב חנין. גם לך, חבר הכנסת דב חנין, 20 דקות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אם אתה צודק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בינתיים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – תצביע – – – המצב של המסכנים יהיה עוד הרבה יותר קשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל מה שאנחנו מטפלים בו יצרה אותו הממשלה הזאת. רק יש עתיד עכשיו בפנים וש"ס בחוץ, אבל הראש עדיין אותו ראש – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אם לא יעלו את הגירעון, אולי הדברים שאתה אומר, יצטרכו להפסיק בהם. הדא הוא כלכלה, זה לא – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, רשות הדיבור שלך. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הממשלה קובעת את – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא בכל מקרה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבל הממשלה צריכה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא בכל מקרה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא תעלה את הגירעון, יהיה הרבה יותר טוב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אבל להעלות את הגירעון כדי לתמוך בדנקנר אני לא רוצה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יתמכו בו או לא יתמכו בו, כך או כך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הדיון הוא הזדמנות לבירור קצת יותר מעמיק ורציני של דברים שמוצגים בפנינו כאמיתות מוחלטות של כביכול מדע הכלכלה. אני חושב שזו הזדמנות מצוינת, כי יושבים פה גם חברי כנסת חדשים, והם לא זוכרים מה הממשלה הקודמת סיפרה לנו. אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי זוכר היטב איך באו והסבירו לנו, בוועדת הכספים, שיעד הגירעון זה הדבר הקדוש ביותר. <היו"ר יצחק וקנין:> הקדוש ביותר. <דב חנין (חד"ש):> הקדוש ביותר. עשרת הדיברות זה במקום השני. קודם כול, יעד הגירעון. בשביל יעד הגירעון אנחנו נפגע באלמנה ובדל, ונקצץ בבשר החי, כי חס וחלילה, אם נפגע ביעד הגירעון, המשקיעים בעולם, חברות דירוג האשראי, לא ימשיכו לתת את אמונם בממשלת ישראל. התוצאה תהיה משבר, הכול ייפול, הכול יקרוס על ראשנו. אז באו ושכנעו אותנו, והסבירו לנו מה לא צריך לעשות ואיזה מחירים חברתיים לא צריך לשלם, והכול כדי שיעד הגירעון הקדוש יישאר במקומו, שם, בין ספרי הקודש – לא בין ספרי; מעל ספרי הקודש, במקום יותר מכובד מספרי הקודש. ליד יעד הגירעון, במקום המכובד הזה, של ספרי הקודש, גם הציבו את כלל ההוצאה; הכלל שאומר איך ובאיזו מידה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה. גם זה קיבל מעמד של קדושה. גם זה – אף-על-פי שזו המצאה ישראלית, דרך אגב. כלל ההוצאה זו המצאה ישראלית, זה לא קיים בעולם, אבל אתה יודע, מציון תצא תורה, בוודאי בעניינים הכלכליים, אז אצלנו המציאו את כלל ההוצאה, שאומר באיזו מידה הממשלה יכולה להעלות את הוצאותיה. והסבירו גם לנו שחשוב לשמור על כלל ההוצאה, ואסור לחרוג מכלל ההוצאה, והמספרים שיש בכלל ההוצאה מבטאים אמת מאוד עמוקה ומאוד חודרת, שאם אנחנו נחרוג מכלל ההוצאה, אנחנו נשבש את כל מערכות הכלכלה שלנו, נכון? חבר הכנסת ריבלין, אני זוכר, זה היה אתך, אדוני, בוועדת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עד היום אני חושב כך. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז. בסדר גמור. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבל אני יחד אתך, שצריך לדאוג לחסרי הישע. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז. אני אומר – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חסרי הישע, צריך לדאוג להם. <דב חנין (חד"ש):> – – אותם אלה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתך ועם יצחק וקנין. <דב חנין (חד"ש):> – – אותם אלה שבאו והסבירו לנו כמה תקרת הגירעון, כמה יעד הגירעון הוא מקודש, וכמה כלל ההוצאה הוא דבר שאי-אפשר לגעת בו, היום באים אלינו עם איזושהי הצעת חוק, שחוץ מסיעת חד"ש, אני חושב, אף אחד אפילו לא באמת לוקח אותה יותר מדי ברצינות, ככה נדמה לי, ומשנים גם את תקרת ההוצאה, כלל ההוצאה, וגם את תקרת הגירעון, יעד הגירעון, הכול משתנה. כל הדברים שהיו בין ספרי הקודש, עכשיו הם הופכים לא רק לחול, אלא בכלל אפשר לבטל אותם, ואפשר לבטל אותם אפילו בדיון כזה, שאת רוב חברי הכנסת הוא לא כל כך מעניין. מה הלקח מזה, עמיתי חברי הכנסת? הלקח מזה – אני אומר את זה לא רק לחברי הכנסת, אלא לציבור שמקשיב לנו בבית – להקשיב בחשדנות ובאי-אמון לכל הסיפורים שמספרים לנו על כללי כלכלה מקודשים. כללי כלכלה הם לא מקודשים. כללי כלכלה הם פוליטיים. הם החלטות פוליטיות. הם סדרי עדיפויות פוליטיים. וכמו שסדר העדיפות הפוליטי היה קודם אחד, היום סדר העדיפות הפוליטי קצת השתנה, ולכן פתאום אפשר להגדיל את הגירעון ולשנות את כלל ההוצאה, ודיבר על זה קודם, לפני, חברי חבר הכנסת ברכה, לטובת מה רוצים להגדיל את הגירעון ולטובת מה רוצים לשנות את המנגנונים של כלל ההוצאה. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, לא מתנגדים באופן עקרוני להגדלת גירעון. השאלה היא, גירעון לטובת מה? השאלה היא, הוצאות ממשלתיות גדולות יותר על מה? האם זה הוצאות ממשלתיות גדולות יותר כדי לפתור את בעיית העוני, כדי לטפל במצוקה של היישובים הערביים, כדי ליצור מערכות טובות של תחבורה ציבורית, כדי לשקם את מערכת הבריאות הציבורית שבמדינת ישראל התדרדרה והיא נמצאת בסכנת קריסה – אם על זה הוצאה ממשלתית גדולה יותר נדרשת, אנחנו כמובן תומכים. אבל אם ההוצאה הממשלתית הנדרשת היא כדי לממן התנחלויות; אם ההוצאה הממשלתית הנדרשת היא כדי לתת עוד הטבות מס ועוד הקלות מס לטייקונים שונים ומשונים, אז לזה אנחנו מתנגדים. השאלה היא: ההוצאה הממשלתית, קודם כול, על מה? איזו הוצאה ממשלתית? לטובת מה הוצאה ממשלתית, ולרעת מי הוצאה ממשלתית? אני רוצה לומר בהקשר הזה דבר נוסף. אנחנו לא מתנגדים לגירעון באופן עקרוני, אבל אנחנו גם לא מקדשים את הגירעון. ופה יש לנו ויכוח עם כמה מחברינו, שדווקא נמצאים בספסלי האופוזיציה. אנחנו חושבים שלמדיניות כלכלית גירעונית יש חסרונות. ומהו החיסרון הגדול של מדיניות כלכלית גירעונית? כאשר ממשלה נכנסת לגירעון, בשלב מסוים היא מוציאה את הגרזן. ומדיניות כלכלית גירעונית – אפשר להראות את זה בניתוחים היסטוריים – מדיניות כלכלית גירעונית תמיד מובילה בהמשך לפגיעה בחוליה הכי חלשה, שהיא השירותים החברתיים והמערכות החברתיות. לכן אני אומר, אנחנו לא מתנגדים עקרונית לגירעון, אבל אנחנו גם לא מתלהבים מגירעון. אנחנו תומכים במדיניות שתאזן את התקציב ככל האפשר. כי אם אנחנו הולכים לגירעון, התוצאה בסופו של דבר של מהלכים גירעוניים, מי שישלם אותה זה התקציבים החברתיים, השירותים החברתיים, העניים, המוחלשים בחברה וכדומה. וכאן אני מגיע, עמיתי חברי הכנסת, לנתון או לתופעה שהיא תופעה קבועה, והיא בולטת וקיימת, והיא רלוונטית לא רק לגבי החברה הישראלית ולגבי תקציב המדינה שלנו, אלא למה שקורה היום בהרבה מאוד מדינות קפיטליסטיות מערביות. אנחנו היום עדים לזה שלא רק בישראל, אלא גם בארצות מערב-אירופה ובארצות אחרות, ההון מוביל את הממשלה למדיניות של צנע, למדיניות של קיצוצים תקציביים גדולים, והכול תחת הכותרת: סכנת המשבר הכלכלי. סכנת המשבר הכלכלי היא מכשיר כדי להכות את החברה במה שנקרא – נכתב על זה ספר מרתק, ואני ממליץ לכם, עמיתי חברי הכנסת, לקרוא אותו – "דוקטרינת ההלם". דוקטרינת ההלם זו השיטה שבה ממשלה כאילו יוצרת איזושהי תחושה של מצב חירום ומכה בהישגים החברתיים, בהישגים של העובדים, במנגנוניים החברתיים, במנגנוני השירותים החברתיים, בתואנה שזו האופציה היחידה כי אנחנו במשבר נורא ואיום, ולכן צריך לקצץ, צריך להטיל צנע, צריך לחתוך בבשר החי, צריך לפגוע בשירותים חברתיים, במנגנוני הגנה חברתיים וכדומה. עמיתי חברי הכנסת, דוקטרינת ההלם הזאת היא תכונה קבועה של הקפיטליזם המאוחר. זה לא משהו שמאפיין רק את המשק הישראלי, זה לא משהו שקורה רק בישראל. זה קורה גם במקומות אחרים, כאסטרטגיה של פעולה נגד ההישגים החברתיים, נגד המנגנונים החברתיים שבני האדם, שהאנשים, שהעובדים, הצליחו להשיג לאורך השנים. והשאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול היא, למה? למה דוקטרינת ההלם הפכה לצורת תגובה קבועה של המערכת הקפיטליסטית נגד הלחצים העממיים, נגד הדרישות העממיות ונגד ההישגים של החברה במאבקים ליותר צדק, ליותר שוויון וליותר הגינות בחברה? כדי להבין את התשובה על השאלה הזאת אנחנו צריכים לחזור לשנות ה-90, לתיאורטיקן החשוב ביותר של הקפיטליזם הימני הקיצוני – אני מבין שגם ראש הממשלה שלנו, נתניהו, מאוד אוהב אותו – אני מתכוון כמובן לסמואל הנטינגטון האמריקני, מי שידוע אצלנו יותר כמי שכתב את החיבור על מלחמת הציביליזציות, אבל אני לא מתכוון לדבר על התנגשות הציביליזציות, אני מדבר על מאמר שהוא כתב כמה שנים קודם לכן, ובו הוא ניתח את המגבלות שיש בחברות המערביות הקפיטליסטיות לניהול הכלכלה ולניהול החברה. וכותב הנטינגטון כך – ותשימו לב, כי לדברים האלה יש הרבה השלכות, ואת מה שהנטינגטון כותב באנגלית – אני חייב להגיד, אנגלית טובה – מתרגמים אצלנו לפעמים לעברית – בדרך כלל לעברית קלוקלת, אבל הטקסטים של הנטינגטון תמיד מהדהדים אצלנו בסופו של דבר באיחור של כמה שנים. הנטינגטון אומר: הבעיה העיקרית בחברות המערביות היא הבעיה של עודף ההשתתפות הדמוקרטית; עודף ההשתתפות הדמוקרטית – אנשים יותר מדי מעורבים, לכל אחד יש מה להגיד; גברת כהן מחדרה, יש לה מה להגיד; אדון בוזגלו משדרות, וגברת רבינוביץ מתל-אביב, וגברת פאטמה מאום-אלפחם, לכולם יש מה להגיד, וזה מפריע למערכת לעבוד, זה מפריע למערכת להתנהל. אתם יודעים, הכתיבה הזאת של הנטינגטון מזכירה את הספר של אנתוני קרוסלנד. ב-1956 הוא כתב ספר שנקרא ""The Future of Socialism, והוא כתב שבמדינה דמוקרטית שיש בה הצבעה חופשית – לכל אחד יש זכות להצביע – לא ייתכן, פשוט לא ייתכן שזה יקרה, שאנשים יוותרו על מדינת הרווחה, כי הם כבר השיגו את זה. ואז אם מישהו יבוא וידרוש מהם לוותר על הישגים של מדינת הרווחה, אנשים יגידו: מה פתאום? ויצביעו נגד. לכן קרוסלנד טען ב-1956 שאנשים שיש להם כבר הישגים של רווחה, הישגים של מדינה דמוקרטית, לעולם לא יסכימו לוותר על ההישגים האלה ולא יסכימו לסגת אחורה מההישגים שהם השיגו. הנטינגטון בעצם, מהזווית שלו – אנתוני קרוסלנד היה סוציאל-דמוקרט, ממנהיגי מפלגת ה"לייבור" באנגליה, הנטינגטון הוא קונסרבטיבי שמרן, רפובליקני אמריקני – אבל הנטינגטון שכותב בשנות ה-90 בעצם מקבל את המסקנה התיאורטית הזאת של קרוסלנד ואומר: כן, זו הבעיה. מה שקרוסלנד טען שזה היתרון הגדול של הדמוקרטיה, שבעצם הופכת את מדינת הרווחה לנתון קבוע, הנטינגטון מציג כבעיה. והוא אומר: את הבעיה הזאת אנחנו יכולים לפתור וצריכים לפתור רק בדרך – וזה מה שהוא כותב – של הפחתת ההשתתפות. אנחנו צריכים להפחית את ההשתתפות הדמוקרטית של אנשים. למה ההשתתפות הדמוקרטית של אנשים היא בעייתית? כאן הוא מגיע למושג המפתח שלו, שמאז תורגם גם לעברית ומדברים עליו גם בכנסת מדי פעם – זה המושג, כמובן, של המשילות. ההשתתפות הדמוקרטית פוגעת במשילות, ביכולת של השלטון למשול, לעשות את מה שהוא רוצה ולעשות את מה שהוא חושב שראוי ונכון לעשות. אז הנטינגטון מציע בעצם, כדי לחזק את המשילות, כדי לחזק את היכולת של המערכת הקפיטליסטית לקבל את ההחלטות שנראות לו ולה החלטות נכונות, להפחית את ההשתתפות הדמוקרטית, לעודד אנשים שלא להשתתף במערכת הדמוקרטית. רק אם אנחנו נגרום לזה שאנשים לא ישתתפו במערכת הדמוקרטית יהיה אפשר לנהל את המערכת הזאת, כי ככל שהם משתתפים יותר, ככל שהם מביעים את דעתם יותר, ככל שהם רוצים להשפיע יותר, הם בסופו של דבר מקלקלים לנו את המערכת. עמיתי חברי הכנסת, אני, כפי שאתם יודעים, לא משתייך למחנה האידיאולוגי של הנטינגטון, אני שייך לאגף ההפוך לגמרי של החשיבה הרעיונית והפוליטית. אבל אני חושב שהנטינגטון כן שם את האצבע על הנקודה הנכונה של הסתירה המרכזית של המאה ה-21; במאה ה-21 הסתירה המרכזית היא בין קפיטליזם לבין דמוקרטיה. השופט ברנדייס כתב פעם שאנחנו יכולים להיות במצב שבו יש בידי מעט אנשים הרבה מאוד כסף, ואנחנו גם יכולים להיות במצב שבו תהיה לנו דמוקרטיה פוליטית, אבל אנחנו לא יכולים להיות במצב שיהיו לנו שני הדברים יחד. שני הדברים יחד לא יכולים להיות, לא יכולים להתקיים – גם דמוקרטיה פוליטית וגם ריכוז של הרבה כסף בידיים מעטות. זה ביטוי של אותה הסתירה – או דמוקרטיה או קפיטליזם, זו המציאות שבה אנחנו נמצאים. קפיטליזם לא יוכל לחיות לאורך זמן עם עודף ההשתתפות הדמוקרטי הזה שאנחנו רואים היום בעולם בכל מקום. אנחנו רואים אותו לא רק בארצות המערב, אנחנו רואים אותו לא רק במחאה החברתית העצומה שהייתה בישראל, אנחנו רואים אותו בארצות-הברית ב-Occupy Wall Street, אנחנו רואים אותו בארצות אירופה, במדריד וביוון, ובהפגנות של מאות אלפי אנשים, במיוחד צעירים, שלא מוותרים על הזכות שלהם ועל היכולת שלהם להביע את דעתם, להתנגד, להציע משהו אחר, להילחם על הזכויות שלהם, על החיים שלהם, על העתיד שלהם. ובזה שהם מביעים את הדעות האלה, ובזה שהם נלחמים על הזכויות שלהם, ועל המקום שלהם, ועל המעמד שלהם, הם נמצאים באופן אובייקטיבי, באופן אמיתי, בהתנגשות עם המערכת הקפיטליסטית. אז דוקטרינת ההלם, אמרתי, היא תכונה קבועה של המערכת הזאת, של המערכת הקפיטליסטית הזאת, והיא תכונה שמבטאת את חוסר היכולת של המערכת הזאת להתמודד בהתמודדות הדמוקרטית הרגילה; בהתמודדות הדמוקרטית הרגילה הם מפסידים, ודאי, כי אנשים לא מוכנים לוותר על זכויות, לא מוכנים לוותר על המעמד, לא מוכנים לוותר על השירותים החברתיים. אז הדרך היחידה היא לכפות עליהם מצב מלחמה, מצב מצור, דוקטרינת הלם, פתרונות משבר. וכשדוקטרינת ההלם הזאת מופעלת – דרך אגב, היא הופעלה בצורה הכי אפקטיבית והכי דרמטית בארצות מזרח-אירופה בשנות ה-90, והמחיר החברתי שנגרם שם היה קטסטרופלי וחורבן מלא – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מקשיב טוב. תאמין לי שאני מקשיב. רק מה, אני עוד מעט נרדם. <דב חנין (חד"ש):> אוקיי. בכל מקרה, בארצות מזרח-אירופה המחירים החברתיים של הדברים האלה היו איומים ונוראים. זה הופעל בארצות מזרח-אירופה, וזה הופעל בדרום-אמריקה, מתוך ניסיון לעשות אפריקניזציה של דרום-אמריקה, ועכשיו מנסים לעשות דרום-אמריקניזציה של אירופה, ולהוריד את כולם לסטנדרטים של אין הסדרי רווחה, אין שירותים חברתיים ואין הגנות חברתיות. זו דוקטרינת ההלם. אצלנו, כמו במצבים אחרים, גם מעתיקים מארצות-הברית את הטקסטים, אבל גם מיישמים אותם בצורה הכי קיצונית, הכי פוגענית והכי ברוטלית, ואנחנו יכולים לראות את זה גם בהצעת התקציב. מי הולך לשלם את המחיר? אומר לנו הדוח של המוסד לביטוח לאומי: העוני התרחב; העוני התרחב בצורה משמעותית, אפשר לראות את זה מהנתונים; השירותים החברתיים יתקצצו בצורה ניכרת וייפגעו בצורה ניכרת. כל אותם דברים שאנחנו מזהירים מפניהם, אותן מערכות שהולכות ונשחקות – מערכת הבריאות הציבורית, החינוך הציבורי, התחבורה הציבורית – כל המערכות האלה שלאורך שנים נשחקות ונפגעות בחברה הישראלית, ונשארות במצב נמוך, מופחת, חסר וחלקי, כל המערכות האלה תיפגענה עוד יותר. וכמובן, מי שייפגע מזה יהיו העניים, אבל לא רק העניים, גם שכבות הביניים. הרוב הגדול של החברה הולך להיפגע. אבל יהיו גם כאלה שירוויחו, כי דוקטרינת ההלם היא לא מהלך שבו כולם מפסידים. יש רבים שמפסידים ויש מעטים שמרוויחים, ואת זה אנחנו גם יכולים לראות כשאנחנו מנתחים מקרים אחרים של שימוש בדוקטרינת ההלם. דוקטרינת ההלם היא אסטרטגיה של חלוקה מחדש של העושר החברתי; העשירים, הטייקונים, בעלי ההון, הם יצאו מהטיפול בהלם במצב הרבה יותר טוב, ומי שיצא במצב הרבה פחות טוב זה החברה, העניים בחברה, שכבות הביניים – העם. זו מלחמה שהממשלה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, מנהלת נגד העם, בסופו של דבר. וכשהממשלה נלחמת נגד העם יבוא היום, במוקדם או במאוחר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דב חנין, תשאיר לנו דקה על המסך. <דב חנין (חד"ש):> כן, אני מגיע לסיום, אדוני היושב-ראש, אני מגיע כבר למסקנה של הניתוח שלי. כשהממשלה נלחמת נגד העם – כמו שכתב קרוסלנד, וכמו שכתב הנטינגטון, אבל בניגוד לכיוון הערכי שלו – כשהממשלה נלחמת נגד העם, בסופו של דבר העם ישיב ממשלה, והעם יסלק את הממשלה הזאת, והעם ייפטר מהמדיניות הנוראה הזאת שהממשלה הזאת מקדמת, כמו ממשלות טורבו קפיטליסטיות בארצות אחרות בעולם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין על ההרצאה המאלפת. חבר הכנסת עפו אגבאריה – איננו. אם כן, רבותי, אני עובר לרשות דיבור. ראשונת הדוברים – תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. חמש דקות לרשותך. חמש דקות ו-16 שניות שנשארו מדב חנין. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, הגירעון, באמת כמו שאמרו כאן דוברים לפני מהאופוזיציה, הרי אפשר היה לצפות שאנחנו, חברות וחברי האופוזיציה, נתמוך בהגדלת הגירעון, שהרי כל הזמן אמרו לנו שהגירעון זה לא כמו שאנחנו חושבים ושאנחנו טוענים, אלא – מה אמרו לנו כל הזמן? ואת זה אני זוכרת, חבר הכנסת דב חנין, מהקדנציה הקודמת, אפילו שלא הייתי חברת כנסת, אבל עדיין, מה אמרה לנו הממשלה? תקציב המדינה הוא כמו התקציב הביתי. אי-אפשר להיכנס לחובות. אסור, זה אוברדרפט, משלמים על זה ריבית. אנחנו חייבים למדינות אחרות, זה לא טוב. זה ממש כמו התקציב הביתי. כמו שיש לנו 1, 2, 3, 4, 5 שקלים ו-1, 2, 3, 4, 5 מוצרים לקנות – אי-אפשר שזה יעלה על זה, והגירעון זה ההפרש בין השניים, ולכן אי-אפשר להיכנס לגירעון. ואנחנו כל הזמן אמרנו וטענו שזה לא נכון. ניהול תקציב במדינה הוא אינו כמו ניהול תקציב הבית, המשפחה. מדוע? מכיוון שהגירעון יכול גם להוות מקור תקציבי. הגירעון הוא סעיף, הוא כמו סעיף בתקציב שאפשר להשתמש בו, זה סוג של הוצאה ציבורית שאפשר להשתמש בה בשביל לתת שירותים. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין דבר כזה יש מאין. <תמר זנדברג (מרצ):> לא. אין דבר כזה יש מאין. אבל יש דבר כזה – – – קריאה: – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון. אבל יש דבר כזה גירעון שמנוהל היטב והכסף הוא כסף ציבורי שמשמש להוצאה ציבורית. וזה בעצם מוקד, ודיברנו על זה רק לפני כמה שבועות – זה בעצם הדבר שעומד במוקד המחלוקת בין השמאל הכלכלי לימין הכלכלי. הימין הכלכלי אומר: אי-אפשר להיכנס לגירעון מכיוון שיש תפיסה אידיאולוגית מאחורי הדברים שאומרת – אנחנו לא תומכים בהוצאה ציבורית, אנחנו רוצים לצמצם כמה שיותר את ההוצאה הציבורית ולתת לאזרחים ולאזרחיות להסתדר בכוחות עצמם, למעט אותם מתי מעט, מספר קטן של עניים ועניות שהחברה יכולה להרשות לעצמה ולדאוג להם באמצעות רשת ביטחון. ואילו השמאל החברתי טוען בדיוק להפך. הוא טוען שההוצאה הציבורית זה דבר חיובי, זה דבר שמגדיל את הפריון, משרת את האזרחים והאזרחיות, ולכן צריכים דווקא להגדיל את ההוצאה הציבורית, גם במחיר הגדלת הגירעון, אם הכסף הזה משמש לשירותים ציבוריים. עכשיו באה הממשלה הקודמת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני צריכה להגיד לכם? אתם מביאים לנו מספר. יש פה איזה בלבול. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבל, אדוני סגן שר האוצר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אני עכשיו מדברת בהסתייגות להצעת חוק הגירעון שאתם הבאתם. אתם הבאתם לנו מספר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – הגדלת הגירעון. מדברייך אני מבין שאתם רוצים – – – אותו. <תמר זנדברג (מרצ):> אני אומרת שבאופן עקרוני, בתפיסת עולמי הכלכלית – רגע, אני אסביר את דברי. אני טוענת, לתפיסת עולמי הכלכלית ותפיסת תנועתי, הגירעון הוא מקור תקציבי שצריך להשתמש בו בשביל הוצאה ציבורית, בשביל שירותים ציבוריים וחברתיים. תפיסת עולמכם, דרך אגב, אומרת אחרת, כמו שתיארתי עד עכשיו. עכשיו, באה הממשלה הקודמת, שאתם עכשיו מנסים, לדבריכם, לא לדברי, לסגור את הגירעון שהיא יצרה, והנה לפנינו דבר שבאמת, אפשר להגדיר אותו, הוא חותר תחת כל התפיסות הכלכליות – נס כלכלי הפוך. כי הממשלה הזאת הצליחה, באיזשהו אורח פלא בלתי מוסבר, גם לצמצם את השירותים החברתיים וגם להגדיל את הגירעון. זאת אומרת, היינו מצפים – – <חנא סוייד (חד"ש):> וגם להעלות מסים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – או שהגירעון יגדל אבל אנחנו נראה איזושהי רווחה כלכלית וחברתית לאזרחים, בגלל שירות ציבורי – – <מאיר שטרית (התנועה):> – – – כסף, הדברים – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – או הפוך, או שאנחנו נראה ריסון תקציבי, אבל אנחנו נראה הקטנה של הגירעון. והנה, גם וגם. זה כאילו הרע מכל העולמות, מכל השיטות הכלכליות. ועכשיו אתם באים אלינו ואתם אומרים – לא חס וחלילה שהמרנו את דתנו לדת הסוציאליזם או אפילו הקומוניזם, כפי שתיאר לפני הדובר הקודם, לא שפתאום הבנו מה תפקיד הגירעון ואנחנו נכנסים עכשיו לתוכנית ארוכת-טווח שתגיד: מצאנו מקורות תקציביים שבאמצעותם נגדיל את הדיור הציבורי ואת שירותי הרווחה והבריאות ונוסיף שעות בחינוך, לא – מצאתם איזשהו בור תקציבי קצר מועד והחלטתם מהי הדרך החשבונאית, האד-הוקית, שתסתדר טוב בספרים לתקן אותו, רק על מנת שתוכלו להמשיך במדיניות הכלכלית שלכם כאילו דבר לא אירע. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> ואנחנו אומרים: זו אינה תפיסת עולמנו, זו אינה המדיניות שאנחנו מציעות ומציעים, ולכן אנחנו נתנגד להצעת החוק הזו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אם הוא לא יהיה, תעלה חברת הכנסת חנין זועבי. <חנא סוייד (חד"ש):> זה לא יפה להגיד "שטויות". <זהבה גלאון (מרצ):> מי אמר את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> בוא נגיד שזה לא התבטאות פרלמנטרית. חמש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> מי אמר את זה, חבר הכנסת סוייד, סגן השר? <חנא סוייד (חד"ש):> מהספסלים האלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל מי? <קריאה:> מה נאמר? <מאיר שטרית (התנועה):> אל תלשין, אל תלשין. <היו"ר יצחק וקנין:> חבל על הזמן, רבותי. חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> תמי, מי אמר את זה? <חנא סוייד (חד"ש):> – – – מגנה את זה בתוקף. <תמר זנדברג (מרצ):> לא נורא, יש להם גירעון גדול לסגור, בעיה שלהם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שאומר "שטויות" על הדברים האלה, מגלה חוסר הבנה בסיסי. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, רבותי. תאפשרו לדוברת להתחיל את הנאום. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני פונה לחבר הכנסת סוייד. אני פונה אליך, אדוני, חבר הכנסת סוייד: אני עומדת על הדוכן, אני אשמח להתייחס. <חנא סוייד (חד"ש):> אני לא מודיע של מישהו, אבל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משום מה יש לי יסוד סביר להניח שאני יכולה להעריך מי אמר "שטויות". <חנא סוייד (חד"ש):> תעזבי את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אני לא עוזבת את זה כי האמירה הזו, השטותית הזו, האווילית הזו, סליחה – הדבילית הזאת, משקפת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – משקפת, חברי חברי הכנסת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הא-הא. אוי, גדול. זה על ראש הגנב בוער הכובע. מה, נקבתי בשמו של מישהו ספציפי, אדוני חבר הכנסת רוזנטל? <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, זה במסגרת השטויות הפרלמנטריות. זה במנעד הזה שבין השטויות לדביליות. חברי חברי הכנסת, זה לא מקרה שזאת הייתה ההתבטאות של סגן שר האוצר. כל מי שמותח ביקורת על מדיניות התקציב או על המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה הזו, חוטף. ומה מציעה הממשלה הזאת? איזה תקציב מציעה הממשלה הזאת? אנחנו מדברים כאן על יעד הגירעון, אבל הרבה לפני זה – על מה אנחנו מדברים? על תקציב שיובא מחר כתקציב פחדני, תקציב של פחדנים שגם מתעלל במעמד הביניים ובקבוצות המוחלשות וגם מבטיח גירעון עצום בעתיד. חברי חברי הכנסת, התקציב שמוגש כאן, הייתי אומרת, מתעלל בכולם. הוא מתעלל בעניים, הוא מתעלל במי שכרגע אין לו, שהולכים לקצץ לו עוד יותר. מה הם מנועי הצמיחה של התקציב הזה, אתם יודעים? קיצוץ בצהרונים, פגיעה באימהות עובדות, סגירה של מעונות-יום. במי רוצים לפגוע, במשפחות צעירות ובילדים? במי הולכים לפגוע? מה משדרים להורים הצעירים האלה ולילדים? מה אומרים להם? מה אומרים להם, אתם יכולים להישאר בארץ? מעלים את המע"מ, מרחיבים את תשלומי ההורים, וכל הקיצוץ שצפוי גם במערכת החינוך, גם ככה כבר משפחות צעירות מתקשות לסגור את החודש. חברי חברי הכנסת, בשביל תקציב אמיץ, ואם רוצים להגדיל את יעד הגירעון, צריך אומץ. איך אני יודעת שצריך אומץ? כי התקציב הזה, שבטח מחר סגן השר יעלה להגן עליו, בטח השר ישלח אותו, מצריך להתעמת ולהתמודד עם כמה ממסדים שלא מכירים את המילה "לא", למשל הממסד הביטחוני. אמרו: יקצצו 4 מיליארד, קיצצו 3 מיליארד; אחר כך אמרו: זה יהיה מהרזרבות, אז עושים קיצוץ flat בכל משרדי הממשלה. יש למישהו אומץ, במשרד האוצר, להתמודד עם מערכת הביטחון שעכשיו רק ראינו את ההוצאות שלה, שכל שנה – כל שנה התקציב שמאושר גדל בכמה מיליארדים יותר ממה שהוקצב להם בהתחלה? אז, אין אומץ להתמודד עם הממסד הביטחוני, אין אומץ גם להתמודד עם אותם בעלי הון שמקבלים פטורים מופקרים, עם אותם אלה שמחזיקים ברווחים הכלואים; עם מפעל ההתנחלויות אין אומץ להתמודד. אז מה אתם? חכמים על חלשים, גיבורים על חלשים, מקצצים במקומות שהכי קל לקצץ. זה תקציב? ואחר כך באים אלינו שנתמוך בהעלאת יעד הגירעון. אני חושבת שבנסיבות אחרות מרצ הייתה תומכת בהגדלת יעד הגירעון, אבל כשאנחנו רואים איזה תקציב מובא לכאן, איזה תקציב פחדני, איזה תקציב שלא עומד מול כל אותם בעלי לחץ, קבוצות לחץ – גם, מה הדבר המדהים? כל פעם אנחנו רואים איך שר האוצר משנה את דעתו כל יומיים. מוציא עזים, מכניסים אותן, אני כבר לא יודעת, אני כבר לא עוקבת אחרי כל העזים שמוציאים ומכניסים. חברי חברי הכנסת, אז אני מציעה שבפעם הבאה במקום שיאמרו על דברים שאומרת כאן במליאה חברתי תמר זנדברג או חברי כנסת אחרים, לפני שאומרים להם "שטויות" – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אדוני היושב-ראש, לפני שמכנים דברים נכוחים ונוקבים "שטויות", כדאי להסתכל, הפוסל במומו פוסל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – הוא איננו. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחריה, רבותי – אחרון הדוברים, באסל גטאס. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה אוכל משהו, אני חושב. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אוקיי, אנחנו לא מסכימים עם המדיניות של הממשלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> חמש דקות לרשותך. <חנין זועבי (בל"ד):> כן, תודה. – – ולא עם המדיניות של שר האוצר, אבל יש שאלה שאני לא חושבת שאנחנו עונים עליה בצורה מספיקה ובצורה מספקת: מאיפה לקצץ? כל הזמן, גם כאשר האופוזיציה נואמת, שואלים: מאיפה לקצץ, ומעלים הצעות; מעלים הצעות חברתיות, שמשקפות ערכים של שוויון, של סגירת או צמצום פערים כלכליים וחברתיים, מע"מ דיפרנציאלי, מס חברות, להילחם בטייקונים, להילחם במחוברים. אבל אני לא חושבת שזה מספיק, ואני לא חושבת שאנחנו, גם בתור אופוזיציה, שהאופוזיציה מספקת תשובה מספיקה בשביל לענות על השאלה מאיפה מקצצים. מה עם תקציב הביטחון? מי מדבר על תקציב הביטחון, שגוזל 20% מתקציב המדינה, שהוא שיא עולמי? וגם המדינה עצמה שוברת את השיא של עצמה, כל שנה וכל תקציב זה עולה. מה עם האופציה לקצץ בהתנחלויות, במאחזים, בציוד ובמערכות הצבאיות? אני לא מומחית לכלכלה, אבל אני חושבת שגם פה אנחנו צריכים אומץ בשביל לדבר כל הזמן על תקציב הביטחון. הרי אם לא – אז אנחנו כן מעודדים את שר האוצר לשתוק על הסעיפים האלה. יש גם שתיקה שהיא שתיקה – – – <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> מה? <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> שתיקה של האופוזיציה על לאיפה הולך הכסף ולמה לא חושפים את תקציב הביטחון, למה לא חושפים את תקציב ההסברה, למה לא חושפים את תקציב המוסד, למה לא דנים בתקציב המוסד, בתקציב השב"כ. יש מאיפה לקצץ. אני לא מומחית בכלכלה, אני אמרתי, ואני לא יודעת, גם אם נעשה את כל הצעדים הצודקים שהאופוזיציה ואנחנו מצביעים עליהם יום ולילה, אם זה יספיק לאזורי התעשייה, אם זה יספיק להחלמת מערכת הבריאות החולה, אם זה יספיק לבתי-הספר, אם זה יספיק לכיתות הלימוד החסרות, אם זה יספיק להעלאת אחוז התעסוקה ועידוד ההשקעה והפיתוח ביישובים הערביים. אני לא יודעת, אני לא עשיתי חישובים, אולי באסל עשה חישובים. אבל אני חושבת שזה גם – גם אם קיצצנו מהעשירים, ומהטייקונים, אני לא חושבת שזה יספיק. פה אני מסכימה דווקא עם השאלה של סגן שר האוצר ועם השאלה של הממשלה: מאיפה? אבל יש מאיפה. זה לא יש מאין. אומרים: יש מאין? לא, יש מיש. יש מתקציב הביטחון. ולאן הולך הכסף? אז בואו נדבר על 200 מיליון שקל שהולכים לבולדוזרים שאמורים להרוס בנגב. 200 מיליון שקל למשטרה שאמורה לאבטח את הבולדוזרים שאמורים להרוס, לפינוי ההריסות. המדינה משקיעה במתנחלים ובהתנחלויות יותר מאשר באזרחים, משקיעה בצבא, בטכנולוגיה מודיעינית, בטכנולוגיה צבאית, באבטחה, בטכנולוגיית אבטחה, יותר מאשר באוניברסיטאות, יותר מאשר בבתי-חולים, בנוער ובשירותים האזרחיים. עכשיו יהיה גידול בתקציב האבטחה של שגרירויות ישראל בחו"ל, זה לא עניין לדיונים? זה לא עניין לשאלות? מי ערער על סעיף התקציב שבו משרד החוץ דווקא זכה לתוספת של 85 מיליון שקל בתקציב 2013? תקציב ההסברה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> מה עם – מה עם לקצץ בתקציב ההסברה? <נסים זאב (ש"ס):> איזה טרור אתם עושים לנו? כל התקציב הולך רק לשמירה. <חנין זועבי (בל"ד):> מה, הרי אתה לא תשכנע. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <חנין זועבי (בל"ד):> כמה אירופאים אתה תשכנע, חבר הכנסת נסים זאב, במדיניות הכיבוש וההתנחלויות? אתה לא תשכנע. <נסים זאב (ש"ס):> איזה כיבוש? תנשקי את האדמה שאת עומדת פה, במדינה שלנו. <חנין זועבי (בל"ד):> אולי תקצץ בתקציב ההסברה? <נסים זאב (ש"ס):> תנשקי את העפר פה. <חנין זועבי (בל"ד):> ואולי דווקא תשקיע בהסברה פה, בפנים? אולי דווקא נעשה סדנאות – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נסים זאב. <חנין זועבי (בל"ד):> אולי דווקא נעשה סדנאות לחברי הכנסת כמו לחבר הכנסת – שו אסמו? – לחברי הכנסת של ש"ס, ונפתח סדנאות על זה מה זה דמוקרטיה, אולי נעשה סדנאות לחברי כנסת כמו נסים זאב. אני חושבת שכדאי שם להשקיע יותר מאשר בהסברה בחוץ. עכשיו אני רוצה לשאול אם העיתונאים ספרו כמה פעמים שר האוצר הגה את המילה "עני", כמה פעמים? כמה פעמים שר האוצר, בתקופת כמעט שלושה חודשים, ימי הכהונה שלו, השתמש במושגים כמו "עניים", "פערים חברתיים", "צדק", "שוויון" ו"כבוד"? <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <חנין זועבי (בל"ד):> משפט אחרון. אבל זה לא מספיק; צריכים גם לספור כמה פעמים מבקריו של שר האוצר הוגים את המושגים "תקציבי הביטחון", "תקציבי ההתנחלויות", תקציבים שמיועדים להגן על המתנחלים, תקציבי הבולדוזרים ותקציבי הריסת הבתים הערביים. רוצים כבוד לאזרחים, אנחנו רוצים כבוד לאזרחים, אבל אי-אפשר לעשות את זה בלי שניתן כבוד לאזרחות, ואי-אפשר לתת כבוד לאזרחות בלי שנילחם במיליטריזם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – באסל גטאס. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אבל הוא בדיוק נכנס כשאני קראתי לו, ואני מאפשר לו בכל זאת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, אני מתנגד להעלאת הגירעון, כי מדובר בתרגיל רפובליקני ישן נושן, מימיו של רונלד רייגן, שנקרא – או לפחות סנטלי פישר קרא לו, בזמנו, כשהוא היה מרצה באוניברסיטה בארצות-הברית, קרא לו starve the beast"". התרגיל הוא כדלקמן: הממשלה לא רוצה לקצץ, מר לפיד לא רוצה לעלות מסים על העשירים, אז מה היא עושה? היא מגדילה – לא הממשלה שלך, הממשלה של רונלד רייגן – אז היא פשוט מגדילה גירעון. המסים על העשירים נשארים כמו שהם, אפילו מורידים אותם, ובסופו של דבר מצטבר גירעון ונשאר, ונוצר משבר. תחת המעטה של המשבר מקצצים בשירותים החברתיים. זה התרגיל. הוא נקרא באנגלית פשוטה ""starve the beast. הרעיבו את החיה. כלומר, החיה כאן היא הממשלה. צריך ליצור לה גירעון, ואז הממשלה תלך ותקצץ בהוצאות שלה. לעשות הכול, אבל הכול, כדי לא לפגוע בעשירים, כדי לא לגבות מהם מס אמת, כדי לא להטיל עליהם מס. זה התרגיל, ועל הדבר הזה יש ספרות ענקית, פשוט בארץ לא הרבה מרצים מדברים עליה. מעט מאוד מרצים לכלכלה, ביניהם ידידי יוסי זעירא, שנתן הרצאה מלומדת בנושא הזה במכון ון-ליר, היא נמצאת ב"יוטיוב", אני מזמין את כולם לשמוע אותה, והוא מסביר בפרטי פרטים למה ממשלות מעלות גירעון – כדי לצמצם בשירותים חברתיים, בסופו של דבר. זו המטרה. המטרה היא לפגוע בשירותים החברתיים, ולא, חס וחלילה, לגבות מס אמת. ובארץ היה אפשר לעשות אחרת, לא להעלות את הגירעון; היה אפשר להטיל מס על ההון, היה אפשר לצמצם את ההטבות במסים לעשירים, למעסיקים ולבעלי חברות ענק, היה אפשר להפעיל את מתווה ששינסקי על "מפעלי ים-המלח". אפשר לעשות הרבה דברים, אפשר לגבות הרבה כסף ולא להיכנס לגירעון. הכניסה לגירעון היא תרגיל מתוכנן, כדי, בסופו של דבר, לבוא, אחרי תקופה מסוימת, ולקצץ בגירעון, בשירותים החברתיים. אנחנו ניפגש בעוד שנה, בעוד שנתיים, ואתם תראו שהממשלה, זה מה שהיא תעשה. לכן, הפתרון הוא לא העלאת הגירעון, שמטרתו כאילו עכשיו לא לפגוע בשירותים החברתיים, אבל בעוד שנה כן לפגוע. אז מה הרווחנו? אני חושב שהפתרון הוא להעלות מסים על עשירים, לגבות מהם מסי אמת, ולעשות חלוקה מחדש של העוגה הציבורית, ככה שהיא תהיה יותר צודקת. ואם יש צמיחה, הצמיחה תחולק לכולם, ולא יהיה מצב שבו העשיר נעשה עשיר יותר והעני נעשה עני יותר, ככל שיש משבר כלכלי או שיש צמיחה. לא חשוב, כל פעם, בסופו של דבר, העניים משלמים את המחיר. מר לפיד ומר נתניהו לא המציאו את הגלגל; העלאת הגירעון היא תרגיל שקוף, וחשוב שכולם ידעו אותו. חשוב שהציבור ידע שהוא ישלם בריבית דריבית על העלאת הגירעון. בסופו של דבר, אם לא גובים מס אמת מהעשירים, העניים ישלמו את המחיר, וזו האמת. הגירעון, ישלמו אותו לא העשירים, אלא העניים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה אחרון הדוברים, באסל גטאס. לרשותך חמש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> רבותי, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בעניין החישוב – החישובים, המספרים – איפה סגן שר האוצר? באולם? <היו"ר יצחק וקנין:> מי? סגן שר האוצר? <באסל גטאס (בל"ד):> כן. יש עמימות, יש אי-שקיפות. פעם אמרתי, התבטאתי מעל הבמה הזאת, שמדינה לא מנהלים על-פי תזרים מזומנים. והכוונה הייתה שלא מקבלים החלטות, החלטות על הוצאות ועל תקציבים, על-פי תזרים מזומנים. אבל כן מנהלים מדינה על-פי תזרים מזומנים מבחינת שקיפות ומבחינת מידע. אנחנו, היום, עומדים כאן, מדברים – היום 10 ביוני, מישהו יכול להגיד לנו מה הגירעון שהצטבר עד כה במאזן מדינת ישראל? יש לנו שישה חודשים. אפשר לראות עד סוף מאי. חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים, המידע הזה אמור להיות אצלך. אתה יודע מה? רבעון ראשון. מה הגירעון שהצטבר ברבעון הראשון? הנתונים של הצמיחה מראים שיש עלייה בצמיחה, לעומת הרבעון האחרון בשנה שעברה – 2.8. אבל מסתירים מאתנו; לדעתי, עד היום אף אחד לא אמר מה הגירעון האמיתי שהיה ב-2012. אין לנו מידע על מידת הגירעון והצפי – מה הציפיות? ממשלה מתנהלת בלי תחזיות; מה התחזיות של ההכנסות לשנת 2013? כיצד נדע כי 4.65% גירעון מספיק? המספר הזה כשלעצמו לא אומר כלום. זה 4.65% ממה? ממה? מה התחזית של התוצר שאני צריך לחשב ממנו את ה-4.65 בשביל לדעת אם הצד הזה בכף של ההכנסות שאמור לאזן את התקציב? אבל אני רוצה להגיד לכם שכל מה שקשור, באמת, לתכנון מערכתי במדינה, לוקה בחסר. יש שקשוקה, מיקי, לא יאומן, בכל דבר. היום היינו בוועדת הפנים על נושא חלוקת דיבידנד מתאגידי מים. אני מגלה שם שיש ראש העיר קריית-גת, אחת הערים העניות בישראל – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> כן, לא? זה בדירוג 4 בסולם החברתי-כלכלי. – – התאגיד שלו הרוויח בשנה שעברה 38 מיליון שקל. רווח. תאגיד המים. והוא מתחנן לרשות המים שייתנו לו את זה כדיבידנד. איך, ריבונו של עולם, עיר ענייה, תאגיד המים שלה מרוויח 38 מיליון שקל, מה זה אומר? מה זה אומר? זה אומר שמחירי המים שנקבעו ברפורמות מספיקים גם לכסות את ההוצאות, גם לכסות את התשואה להון, גם לכסות את האחזקה, ועדיין להרוויח 30 ו-. זה גנבה, זה שוד, מחירי המים. ומי משלם את זה? מה זה תושבי קריית-גת, הם משלמים את זה על-חשבון דברים אחרים שהם – על-חשבון האוכל, על-חשבון תקציב הבית. שקריית-גת, תאגיד המים שלה ירוויח 38 מיליון שקל, אולי זה משמח אנשים. בשבילי זה אסון. זה אומר שכל מערכת תאגידי המים מתנהלת באופן – בערך כמו שתקציב המדינה מתנהל, כמו שמנהלים את המערכות הכלכליות במדינה. ולגבינו, אם זה 4.65 או 3.25, זה אומר כלום. אנחנו מתנגדים, כי זה חלק ממדיניות כושלת, חסרת תכנון, חסרת מעוף, חסרת אסטרטגיה איך לצאת מהבור העמוק בלי לפגוע בשכבות החלשות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, רבותי, לחבר הכנסת באסל גטאס, אחרון המסתייגים. יסכם את הדיון אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. רבותי, מייד אחרי שהוא יסכם את הדיון אנחנו עוברים להצבעות, גם על ההסתייגויות, בקריאה שנייה ושלישית. רבותי. <אראל מרגלית (העבודה):> ניסן, אתה בטוח שאתה עומד נכון עם הגירעון הזה? שלא – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> הרי אתם אישרתם. <חנא סוייד (חד"ש):> זה הפרחת מספרים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני – – – <חנא סוייד (חד"ש):> זה כולה הפרחת מספרים. הרי אתה יודע את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, שרים בממשלת ישראל – שרי ממשלת ישראל, חברי חברי הכנסת, היה דיון, ואם שמתי לב, אז – באמת, חלק גדול, אפילו ממפלגות האופוזיציה, לא הסתייגו ולא ביקשו את זכות הדיבור. זאת אומרת שבאמת הסך הכול הגדול של הכנסת מבין – וכשאני אומר "מבין" זה לא אומר שהוא חושב שכך היה, שזה האידיאל – אבל מבין שבסיטואציה הקיימת, שקיבלנו גירעון כל כך גדול, האפשרויות הן או להטיל גזירות כל כך קשות על הציבור, בעיקר על מעמד הביניים והשכבות החלשות, או חלק מזה להמיר בהגדלת הגירעון, שהוא לא רצוי והוא לא אידיאלי. אני חושב שרוב הבית – אני ראיתי את זה בוועדה, נדמה לי שפה-אחד אישרנו את זה – ופה, גם במליאה, שבאמת רוב סיעות הבית לא הסתייגו ולא דיברו נגד. כנראה ההעדפה אומרת: מחוסר ברירה נגדיל את הגירעון; נגדיל את הגירעון ובזכות זה נוכל לחסוך בגזירות קשות. לכן אני רוצה לסכם את הדיון ולבקש מכל חברי הבית לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית. ואני רוצה אולי לנצל את ההזדמנות לברך – או רק אחרי? תיתן אחרי שהחוק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אאפשר לך אחרי החוק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אוקיי. אז אני רוצה רק לבקש מכל חברי הבית לאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ולאחר מכן בקריאה שלישית. את הברכות – אחרי שהחוק יאושר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות להצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013. רבותי, הסתייגות לסעיף 1, של חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה, להלן: קבוצת חד"ש, פסקה (1), רבותי, הסתייגות ראשונה – רבותי, מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 26 בעד, נגד – 44. ההסתייגות לא התקבלה. רבותי, לסעיף 1 יש הסתייגות בפסקה מס' (2). מי בעד ההסתייגות, מי נגד, רבותי? הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 27, נגד – 42. אם כן, רבותי, ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 1 כהצעת הוועדה, רבותי, כהצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 13 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 61 בעד, נגד – 13. אם כן, רבותי, סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. אנחנו עוברים לאחר סעיף 1, רבותי, קבוצת חד"ש, לאחרי סעיף 1, רבותי. הסתייגות, רבותי, הסתייגות. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש אחרי סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 29 בעד, 44 נגד. ההסתייגות לאחר סעיף 1 לא נתקבלה. אנחנו עוברים, רבותי – לסעיף 2 אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים על סעיף 2 כהצעת הוועדה, רבותי, כהצעת הוועדה – מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד סעיף 2 – 55 נגד – 20 נמנעים – אין סעיף 2 נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 55 בעד, 20 מתנגדים. סעיף 2 התקבל כהצעת הוועדה, רבותי. אנחנו עוברים לאחרי סעיף 2. קבוצת חד"ש מציעה, רבותי, הסתייגות. מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש אחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 27 בעד, 44 מתנגדים. ההסתייגות לאחרי סעיף 2 לא נתקבלה. אם כן, רבותי, סיימנו את ההצבעות בקריאה שנייה. אנחנו עוברים, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, רבותי, קריאה שלישית. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא הצבעת על הסעיף. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – רק ההסתייגות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הצבעתי. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לא, לא הצבעת. הצבעת על ההסתייגות. <קריאה:> הוא צודק, הוא הצביע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה לאחר, רבותי. רבותי, תאמינו לי, זה לאחר סעיף 2 – הצבעתי על סעיף 2. ולכן, רבותי, אני מצביע בקריאה שלישית, רבותי. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 16 בעד החוק – 57 נגד – 19 נמנעים – אין חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 57 בעד, 19 מתנגדים. אם כן, רבותי, הצעת החוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אם תרצה לברך – רשות הדיבור שלך. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אני לא סוטה מהנוהל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת, לאחר שהתקבל החוק אני רוצה לברך את אלה שהיו שותפים לקבלת החוק: את הלשכה המשפטית – את שגית, את שלומית ואת אייל; את הוועדה – את מנהל הוועדה טמיר, ליאת ורחל; ואת סגן השר מיקי לוי והלשכה המשפטית של האוצר – את אלעזר. וכמובן את כל חברי ועדת הכספים שעזרו לנו מאוד בהעברת החוק הזה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/766).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, סעיף 6 בסדר-היום: הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. רבותי, ישנה רשימת דוברים להצעת החוק. כל מי שרוצה להירשם, יירשם כעת, כי אני סוגר את הרשימה מייד אחרי שסגן שר האוצר ירד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נכבדי כולם, אני מבקש להציג את הצעת החוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014, המובאת לפניכם כעת במסגרת קריאה ראשונה. נדמה כי ידוע לכול כי צו השעה הכלכלי לעת הזו הנו ייצוב המצב הפיסקלי של מדינת ישראל. חריגה מתמשכת מהיעדים הפיסקליים תביא בסופו של דבר לפגיעה באמינותה התקציבית של הממשלה, לעלייה בעלויות המימון של המגזר הציבורי ושל המגזר העסקי ולפגיעה בצמיחה במשק וברווחת האזרחים. ייצוב המצב הפיסקלי יושג אך ורק על דרך צמצום משמעותי בהוצאות מתקציב המדינה לצד הגדלת הכנסותיה של המדינה. על רקע ההיקף הגדול של הצמצום הנדרש ומשקלן הרב של הוצאות השכר של הממשלה בכלל הוצאותיה, לא יהיה מנוס מלפעול גם באמצעות צמצום הגידול החד בהוצאות השכר של הממשלה והשירות הציבורי בכללותו. כפועל יוצא של המצב האמור, באו בדברים שר האוצר מר יאיר לפיד ויושב-ראש הסתדרות העובדים הכללית החדשה מר עופר עיני, וסיכמו, מתוך דאגה משותפת לעתידה הפיסקלי של המדינה, על דחייה בהעלאת משכורתם של העובדים המיוצגים על-ידי ההסתדרות בשירות הציבורי. העלאה זו, שנקבעה בהסכם הקיבוצי משנת 2011, אמורה הייתה להתחיל ביום 1 ביולי 2013. בהסכם הקיבוצי אשר הושג עם ההסתדרות נקבע כי ההעלאה במשכורת תידחה ליום 1 בינואר 2015. גם עם הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל, ארגון העובדים היציג של הרופאים בשירות הציבורי, נחתם הסכם קיבוצי בדבר תשלום חלקי של דמי ההבראה בשנים 2013–2014. להסכם זה משמעות כלכלית דומה לזו הנובעת מההסכם הקיבוצי עם ההסתדרות. עם זאת, טרם נחתמו הסכמים קיבוציים שעניינם בדחיית העלאה במשכורת העובדים או בהפחתת המשכורות, עם יתר ארגוני העובדים היציגים. אם ייחתמו הסכמים כאמור, יחולו הוראות הסכמים אלה על העובדים הרלוונטיים. הצעת החוק, חברי חברי הכנסת, נועדה להביא להשתתפותם של כלל עובדי השירות הציבורי – לרבות אלו שלא נחתם בעניינם הסכם קיבוצי או שמשכורתם לא נקבעה בהסכמים קיבוציים – בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי. ברירת המחדל בעניינם של העובדים שלא חל עליהם ההסכם הקיבוצי היא כי יופחת ממשכורתם שיעור של 0.9324%, כמעט 1%. יצוין כי מוצע שהוראות החוק תהיינה בגדר הוראות שעה, והן יחולו על העובדים רק בתקופה הקובעת, מיום 1 ביולי 2013 עד 31 בדצמבר 2014, ולפיכך לא ישפיעו על משכורתם של העובדים בטווח הארוך. הוראות החוק חלות לא רק על העובדים בשירות הציבורי, אלא אף חולשות על שכרם של נושאי המשרה. כך יופחת בתקופה הקובעת שכרם של נושאי המשרה הנבחרים, אשר הם חיל החלוץ לפני המחנה: הנשיא, ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת – הפחתה בשיעור הגבוה משיעור הפחתת משכורתם של העובדים. גם משכורתם של שאר נושאי המשרה ושל עובדים אשר משכורתם נקבעת לפי משכורות נושאי משרה, תופחת. הצעת החוק עוסקת גם בעניינם של בעלי תפקיד בשירות הציבורי אשר אינם בבחינת עובדים אך משולם להם תשלום חודשי מקופת המעביד הציבורי, דוגמת יושב-ראש דירקטוריון בשכר של גוף מתוקצב או של גוף נתמך, כמשמעותם בחוק יסודות התקציב. גם התשלום המשולם לבעל תפקיד יופחת בתקופה הקובעת כמעט ב-1%, או ליתר דיוק: 0.9324%. באופן האמור, חל החוק הלכה למעשה לכל אורכה ורוחבה של שדרת העובדים הציבוריים. הפעלת הוראות החוק בעניינם של עובדי המדינה תביא לחיסכון ישיר בהוצאות המדינה על השכר. סכומים אשר ייחסכו אצל שאר המעבידים בשירות הציבורי כפועל יוצא מביצוע הוראות החוק יועברו לקופת המדינה ישירות, או באמצעות הקטנת תקציבים המועברים מקופת המדינה לחלק מן הגופים האמורים, וכך יגדלו הכנסות המדינה ויופחתו הוצאותיה כאמור. תוצאת כלל האמור היא חיסכון של כמיליארד וחצי שקלים, אדוני היושב-ראש. מיליארד וחצי שקלים בתקציב המדינה בשנה וחצי הקרובות. בהזדמנות זו אני רואה לעצמי זכות להודות לעובדי השירות הציבורי, לנושאי המשרה ולבעלי התפקיד על אשר הטו שכם להשתתף בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי. אין לנו אלא לקוות כי המהלך שבהצעת חוק זו, ומהלכים אחרים, אכן יישאו פרי ואכן מצבנו הפיסקלי ישתפר. אבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. רבותי, אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. רבותי, אני מודיע עכשיו מראש: חבר כנסת שלא יהיה נוכח באולם המליאה בזמן הקראת שמו, אני לא אאפשר לו לדבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהתייחסות שלי להצעת החוק אני מפריד בין שתי קטגוריות, הקטגוריה של העובדים והקטגוריה של נושאי משרה. אנחנו מתנגדים לקיצוץ בשכר העובדים. אני חושב שהעובדים, שממלאים את תפקידם בענפים שונים נאמנה, אינם אמורים לשלם את מחיר הכישלונות ואת המשברים שיצרה ממשלת נתניהו בגלגוליה; גם בגלגול הקודם וגם בגלגול הנוכחי. ועל כן, אין מקום להעניש את ציבור העובדים בגין אותה מדיניות קלוקלת ומדיניות שמשרתת את ההון הגדול. בהתייחסות שלי לנושאי המשרה, אני כמובן לא מתנגד לקיצוץ המוצע, גם אם הוא גדול או גבוה פי-חמישה, עד 10%, ביחס לקיצוץ הכללי של העובדים. אבל עשיתי את החישוב, רבותי חברי הכנסת, החישוב הפשוט, מה זה אומר קיצוץ בשכרם של חברי הכנסת. זה בעצם משכורתם של 12 חברי כנסת. חישבתי את המשמעות הכספית של העניין הזה, ואז ראיתי שהכסף הזה לא יפתור בעיות של תשתיות, לא יפתור מצוקות חברתיות, לא יפתור תמיכה במערכת הבריאות, לא יפתור מחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי – כי זו טיפה בים. אבל אני אומר שהקיצוץ הזה ראוי, כי הוא פותר בעיות אחרות. הוא פותר את בעיית המיטה המעופפת ופותר את בעיית הגלידה לראש הממשלה. וזו אכן מטרה ראויה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת חנא סוייד – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין. רבותי, אני חוזר: חבר כנסת שלא יהיה נוכח וייכנס אחרי כן, אני לא אאפשר לו לדבר. אני מתכוון ללכת עם הרשימה על-פי סדר הדוברים. אחריו, רבותי – חבר הכנסת עפו אגבאריה; אחרי כן – חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – עמר בר-לב. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, הצעת החוק הזו היא הצעת חוק חמורה ומסוכנת, והיא חמורה ומסוכנת משתי בחינות ובשתי רמות. ברמה הראשונה, אני שמעתי בקשב רב את דברי סגן שר האוצר. אני שמעתי, ואני מכיר, ואני רואה את זה בצער, את הנכונות של הנהגת ההסתדרות לוותר על זכויות והישגים של העובדים, לדחות הישגים שהעובדים כבר השיגו. אז קל מאוד לעופר עיני לדחות תוספות שכר שעובדים ממתינים להן במשך שנים, שהיו נושאים של מאבקים חברתיים. אני חושב שהעובדים לא צריכים לשלם את המחיר של המשבר הזה. העובדים לא צריכים לשלם את מחיר המשבר שאתם יצרתם. העובדים לא צריכים לשלם את מחיר המשבר שאתם יצרתם ושיש כאלה שמרוויחים ממנו גם היום. העובדים לא צריכים לשלם את המחיר של רווחי הבנקים שהולכים ומאמירים. העובדים לא צריכים לשלם את מחיר הרווחים המופקרים והמופקעים של טייקונים למיניהם מאוצרות הטבע. למה העובדים צריכים לשלם? למה העובדים צריכים לפרנס את כל אותה עדה ענקית של טפילים, בעלי הון, שיושבים על משאבי הטבע ואוצרות הטבע של ישראל? אז, פעם ראשונה הצעת החוק הזאת היא בעייתית כי הרעיון שביסודה הוא בעייתי, שהעובדים יישאו בתשלום המחיר של המשבר; לא העובדים יצרו את המשבר ולא העובדים צריכים לשלם עליו. אבל פעם שנייה, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת חמורה ומסוכנת כי היא עושה את הדברים האלה בדרך של חוק. אנחנו הרי תמיד אמרנו שיחסי העבודה, בבסיס שלהם עומדים הידברות, הסכמה, התמודדות, מאבק – בין העובדים לבין המעסיקים. והכנסת, המערכת המחוקקת, נזהרת מלהתערב ברגל גסה בהישגים ובזכויות של עובדים. ומה שאתם עושים בחוק הזה זו בדיוק ההתערבות הגסה הזאת. אתם אומרים בעצם לכל מערכת ההסכמים הקיבוציים, ההסדרים הקיבוציים, לכל אותה מערכת של הישגים של מאבקי עובדים: אנחנו, הכנסת, נתערב מלמעלה ונוריד אתכם למטה ונקצץ אתכם. ולכן, פעם שנייה הצעת החוק הזאת מסוכנת מכיוון שהיא מתערבת ופוגעת בזכויות של עובדים בדרך של חקיקה. אבל כמובן, עמיתי חברי הכנסת, אי-אפשר לסיים את הדברים בהתייחסות להצעת החוק הזאת בלי להתייחס לדברים הרעים, המנוולים, שאמר בזמנו מי שהיה שר האוצר והיום הוא ראש הממשלה למגזר הציבורי; איך הוא דיבר על המגזר הציבורי כאיש השמן שישוב על כתפיו של האיש הרזה – מי זה האיש השמן? האחיות בבתי-החולים? המורים בבתי-הספר? העובדות הסוציאליות שמקבלות שכר של 5,500 שקל? <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> אלה האנשים השמנים, ואותם רוצים להמשיך לקצץ, אותם רוצים להמשיך להרעיב – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – בהם רוצים להמשיך לפגוע, ופגיעה במגזר הציבורי, עמיתי חברי הכנסת, היא פגיעה בכולנו, פגיעה בכל אחד ואחת מאתנו. לכן, לחוק הזה צריך להתנגד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עפו אגבאריה – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי. <איציק שמולי (העבודה):> מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית. <אראל מרגלית (העבודה):> מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> מוותר. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אם הוא לא יהיה – מנחם אליעזר מוזס, ואם לא יהיה – יעקב מרגי. שלוש דקות, לרשותך, חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו היום בפרשת "זאת חקת התורה"; יש לנו חוקה אחת, והיא חוקת התורה, ולא תהיה שום חוקה בלתה. ולעצם החוק, כשבאים לכל עובדי המגזר הציבורי לדרוש קיצוץ בשכרם בסך 1%, מאוד הגיוני שאנשים שיש להם הכנסה גבוהה, כמו חברי כנסת ושרים, שופטים, מנכ"לים, פקידי האוצר, שעובדים בתקני מנכ"ל, יקצצו בשכרם. <היו"ר יצחק וקנין:> לא מדובר על שופטים ולא מדובר על מנכ"לים, מדובר רק על חברי הכנסת, ועל כך הערתי, והשרים. זה הכול. לא מדובר, רבותי, ב-10%, שלא נטעה ולא נטעה אף אחד. מדובר רק על חברי הכנסת והשרים – 10%. השופטים וכל המנכ"לים – כל אלה שמרוויחים מעל 40,000 שקל – לא יקוצץ להם 10%, שלא תטעו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, ושואל את חברי הכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אומר לכם, רבותי, זו פשוט שערורייה רצינית מה שאני רואה פה. כמי שאמר את הדברים פעמיים מעל הדוכן, הכסף של חברי הכנסת והשרים בשנה וחצי – במשך כל התקופה של הקיצוץ, היה 7 מיליון שקל. 7 מיליון. רבותי, זה אפילו לא קופה קטנה, אמרתי. לא יכול להיות שזאת ההצעה שמביאים לנו. באמת, אם האוצר היה רוצה להביא הצעה נכונה, והצעה שהייתה מתקבלת, אנחנו נתרום את חלקנו כחברי הכנסת וגם כשרים, ומביאים את זה על כל רוחב הקשת של עובדי הציבור שמרוויחים מעל 40,000 שקל. ואני אומר לכם שהיינו נותנים יד לעוד מיליארד שקל, והרי לכם בקופה עוד מיליארד שקל. אולי נוריד את זה ממס הכנסה שרוצים להשית על העובדים. <שמעון סולומון (יש עתיד):> דוגמה אישית. <היו"ר יצחק וקנין:> הדוגמה האישית היא לא 7 מיליון שקל, אדוני, זה סתם מס שפתיים. דוגמה אישית זה אם זה באמת נופל על כל המגזר. למה על השופטים לא? <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> למה הרבנים לא? תגיד לי למה לא. <שמעון סולומון (יש עתיד):> בואו נתחיל. <היו"ר יצחק וקנין:> אין נתחיל. זה חוק, אדוני. זה חוק. אתה מחוקק חוק היום. ואני מתערב בדיון הזה, כי הוא מהותי לעניין, כי אנחנו עושים פה טעות. אנחנו נשמש דוגמה, ואני חושב שהדוגמה היא נכונה. הדוגמה היא נכונה, אבל לא יכול להיות שרק חברי הכנסת והשרים. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אני לא חולק עליך, אבל אנחנו צריכים להיות דוגמה אישית. להתחיל. אף אחד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין דבר כזה פה. מה זה דוגמה אישית? אדוני, המצב של המשק קשה. אם אתם חושבים לנכון לעשות את המהלך הזה, אני חושב שצריך להשית אותו לאורך ולרוחב, על כל אותם בעלי משכורות גבוהות שמרוויחים מעל 40,000 שקל. אמרתי את דברי, ואני חושב שזה הדבר הנכון, ולא מה שמביאים לנו פה, כי זה לעג לרש. סליחה, אדוני, לא לוקח לך דקה מזמנך. אני מוסיף לך שתי דקות לזמן שלך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני אתחיל מההתחלה, כי עוד לא הספקתי להגיד כלום. <היו"ר יצחק וקנין:> אין לי בעיה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני באמת שואל אותך, אדוני היושב-ראש, אמרת שכל מי שמרוויח יותר מ-40,000 שקל צריך להוריד לו 10%, ואני מסכים אתך. אבל למה באמת שופטים ומנכ"לים, כפי שסיפרת, לא ייקחו מהם, בשעה שמעובדת במגזר הציבורי שמרוויחה 4,000 שקל, 7,000 שקל, לוקחים 1%, עוד 1% ייקחו לה מהמחיה במע"מ, עוד 1.5% במס ההכנסה, ואיפה כל השופטים והמנכ"לים ונושאי המשרה הציבורית הבכירה שייטלו חלק יחד עם חברי הכנסת והשרים בדבר הזה? אבל אני אגיד לך אולי תשובה שהיא מאוד מבישה. יש לי תחושה שהממשלה הפחדנית הזאת הוציאה את השופטים מן הרשימה, כי הם קיבלו איומים שיש בפרקליטות במגירה תלונות על כל אחד מהם, וברגע שהם ירצו, יוכלו להוציא את זה עליהם. סיפרו לי חברי ועדת הכספים שהיו איומים כאלה. כל אימת שדיברו בשכר השופטים, חברי הכנסת נעלמו אחד אחרי השני מפחד, אף-על-פי שהם יודעים שהשופטים הם השליטים האמיתיים, הם אלה שלא נבחרו על-ידי הציבור, אבל הם מונו בשיטת חבר מביא חבר, והם שולטים עליהם, על הציבור. אז, אדוני היושב-ראש, מצאתי איזה פסוק בישעיהו שמדבר על המצב הזה: "הוי החקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו, להטות מדין דלים ולגזל משפט עניי עמי להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו, ומה תעשו ליום פקדה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם". אני שואל את זה את כל אלה שעושים חוקים נוראים, והיושב-ראש יודע על מה אני מדבר. כמה יתומים – לוקחים מהם, אלמנות – לוקחים מהן; מעובדי המגזר הציבורי של 4,000, שקל, 7,000 שקל, אפילו מריקי כהן. ולמה שנושאי המשרה הבכירה לא ייקחו מהם 10% בדיוק כמו מכל חברי הכנסת? ואני בעד שייקחו 10%, גם אם אני יודע שלא כל חברי הכנסת הם עשירים, אבל בכל זאת, כשבאים לאזרחים, לקחת מהם כל כך הרבה, חברי הכנסת צריכים להיות דוגמה. אבל בתנאי שהכנסת לא תהיה "דומה" – כמו במוסקבה, שהשליטים האמיתיים יושבים בקרמלין וב"דומה" יושבים המריונטות. כשהשופטים בבתי-המשפט הם השליטים האמיתיים, הם נותנים הוראות לשוטרים, הם נותנים הוראות לצבא, הם נותנים הוראות לכולם, והמשכורת שלהם גדולה משל חברי הכנסת, וכשבאים לקצץ כל חברי ה"דומה" מפחדים. זה מה שאני רוצה לומר על הדבר הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ואני אסיים רק עוד פעם במשפט שפתחתי בו: "זאת חקת התורה". "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – אם היינו הולכים על-פי התורה, לא היו עושים אפליה בין בכירים כאלה, בכירים אחרים. כל מי שבמגזר הציבורי מרוויח יותר מ-40,000 שקל, יואיל בטובו לתרום 10% לפני שהוא בא לאזרחים הפשוטים לקחת 1%. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת יעקב מרגי, שלוש דקות לרשותך, ואחריך – חבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת יריב לוין, אתה אחריו. שלוש דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הממשלה הזאת, לאחר שהעלתה את אחוז המע"מ, והממשלה הזאת, לאחר שהעלתה את מחיר הדלק לא מזמן, ולאחר שהממשלה הזאת העלתה את אחוז מס ההכנסה, וגם לאחר שהחליטה לקצץ בקצבאות הילדים, מחליטה הממשלה לדחוף שוב את ידה לכיסם של עובדי המגזר הציבורי במשק. והיא לא רק מקפיאה את עדכון השכר במגזר הציבורי, מה שנקרא "פעימה", באותו שכר עלוב שממילא היה טעון שיפור – האם מישהו מחברי הבית יכול לומר לנו פה אם הוא יודע כמה עובדים במגזר הציבורי משתכרים פחות משכר המינימום? מישהו יכול לומר לנו כמה עובדים במגזר הציבורי משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק? ואם לא די בכך, בתעוזה ובחוצפה של הקפיטליזם החזירי והאכזרי – אני מתפלא איך נשיא המדינה עדיין לא התייחס לסוגיה הזאת – אותו קפיטליזם חזירי חזר וחוזר שוב בעוצמה רבה. אם לא די בכך, בשיא החוצפה אומרת לנו הצעת החוק בסעיף המטרות, שהיא רוצה לגייס את המגזר הציבורי לשאת בנטל ולהשתתף בצמצום הגירעון. האם אחרי כל הגזירות שמניתי, שהושתו עליו – אחרי המע"מ, אחרי הדלק, אחרי מס הכנסה, אחרי הקיצוץ בקצבאות הילדים – אנחנו שוב דוחפים את היד לתוך כיסו של אותו מעמד עובדים? אותו מעמד שהממשלה הזאת עבדה עליו בעיניים; אותו מעמד שרימו אותו; אותו מעמד, אותו מגזר, שגנבו לו את השלטון. הבטיחו לו הבטחות שווא; שלח שליחים לכנסת על מנת שיהיו לו לפה. אותו מעמד ביניים, אותן שכבות חלשות. כן, רימו אתכם, גנבו לכם את השלטון. לא ראיתי שיש פה אומץ בתוכנית הכלכלית. יש כאן עזות מצח. שום צעד הממשלה הזאת לא עשתה נגד בעלי ההון; שום צעד לא עשתה כדי לשחרר את הרווחים הכלואים; שום צעד לא עשתה בביטול הפטורים. אני קורא לציבור העובדים: עם כל מה שאתם חווים ועוברים מאז כינונה של הממשלה הזאת – אין עילה להתקוממות חברתית, לחדש את אותה מחאה? היום הזעקה הייתה נשמעת באמת, אותה זעקה שזעקתם לפני שנתיים במחאה הציבורית. היום אותה זעקה הייתה צריכה להישמע באמת והייתה נקלטת כי היום אתם הולכים לחטוף על הראש כמעט בכל סעיף וסעיף של התוכנית הכלכלית. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, אם הצעת החוק הזאת תעבור היום – ואני מקווה שהיא לא תעבור – אני מבקש שהדיון יהיה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ולא בוועדת הכספים, כי יש פה פגיעה קשה ואנושה בציבור העובדים. המקום המתאים לדון בהצעת החוק הוא ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. חבר הכנסת יריב לוין. אחריו – חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, שלוש דקות. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, קודם כול, אני אומר בצורה ברורה כדי שלא יהיה ספק: אני תומך בהשתתפותנו בשיעור של 10% על-ידי קיצוץ בשכרנו; חד, חלק וברור. נכון, כשראיתי את הצעת החוק הזאת חשבתי שאני אוכל להסתפק במשפט הזה ולרדת. אמרתי – באמת כל הכבוד; באים נבחרי הציבור, באים אנשי שלוש רשויות השלטון ותורמים כאיש אחד את חלקם – – <יצחק וקנין (ש"ס):> צודק. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – ואמרתי בלבי גם כל הכבוד למי שהכין את החוק הזה ולמי שהביא אותו בפנינו – סוף-סוף עשה איזשהו מעשה שיש בו דוגמה לציבור. אבל אז כשהסתכלתי פנימה גיליתי שפופוליזם קיים, אבל האומץ איננו. 10% לנשיא המדינה, לחברי הכנסת, לשרים ולסגני השרים – אני אומר לכם, הבית הזה צריך להגיד כן, אבל 1% לשופטים. שלוש רשויות שלטון – יש שווים יותר ויש שווים פחות. עכשיו, תשמעו, אמרתי, אולי באים לתקן כאן איזה עיוות. מסכנים השופטים, מרוויחים כל כך מעט, מנסים אולי לייצר באמת שוויון. הלכתי לבדוק – תראו מה גיליתי. גם השופט מקבל שכר יסוד, מקבל תוספת ותק, מקבל תוספת השתלמות. אם הוא נשיא בית-משפט הוא מקבל גם גמול ניהול. מקבלים החזרי הוצאות – כל זה הם עושים, אתם יודעים בשביל מה? לקום, לנסוע, להגיע לבית-המשפט, להיכנס לפתח האולם. אבל, אדוני היושב-ראש, שלא תהיה טעות – זה לא מספיק. אנחנו הרי גם רוצים שהם ישפטו. כדי שהם ישפטו, רבותי, משלמים להם עוד תוספת. אתם יודעים איך קוראים לה? תוספת שפיטה. שמעתם פעם על דבר כזה? תוספת ייחודית לעיסוק בשפיטה. <דוד אזולאי (ש"ס):> לשופט? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> למשל, לשופט של בית-משפט מחוזי, 5,000-4,000 שקל בחודש, תלוי בוותק – תוספת שפיטה. כמו שניתן לנגן בתזמורת תוספת נגינה. ואני שואל אתכם שם במשרד האוצר: איזו תוספת תיתנו ביום שתחליטו להעסיק מתופפים בתופי טם-טם – תוספת טמטום? זה מה שתיתנו להם? איך יכול להיות? עכשיו, רבותי, אנחנו צוחקים ומחייכים, אבל נשיא של בית-משפט מחוזי לוקח בממוצע 57,000 שקל לחודש ברוטו משכורת. שמעתם את זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 1% מזה זה עדיין הרבה מאוד. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> 57,000 שקל ברוטו. לראש הממשלה יש 43,000. זה יכול להיות? זה ייתכן? איזה מין שערורייה זאת? אבל מהם פוחדים, ובהם לא רוצים לגעת. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מי שהכין לנו את החוק הזה – ואגב, אני רוצה להגיד לכם עוד דבר, שלא יהיה ספק: יש גם בשירות הציבורי שלנו לא מעט אנשים שצמודים לשכר השופטים, משפטנים. מעניין מי מהם גם היה שותף לניסוח החוק הזה ודאג לעצמו בין היתר. אבל אני אומר לכם, רבותי, אנחנו צריכים להגיד להם תודה. התגלגלה לפתחנו הזדמנות היסטורית לעשות פעם אחת ולתמיד סדר בעניין השערורייתי הזה. ראש הממשלה ויושב-ראש הכנסת ונשיא בית-המשפט העליון צריכים להרוויח שכר שווה. שלוש הרשויות צריכות להיות שוות, וכך צריך להיות בכל הדרגים ברשויות האלה. לכן, אדוני היושב-ראש, אני אציע שאנחנו נתרום את חלקנו, ואנחנו נעזור לאוצר להעשיר עוד יותר את קופת המדינה על-ידי זה שנדאג לכך שכולם יתרמו את חלקם באופן שווה. אני אציע לבית הזה לתמוך בחוק הזה בקריאה ראשונה כדי שאנחנו נוכל לקבוע שוויון מלא, קיצוץ אחיד של 10% לכולם, כולל כלל שופטי ישראל, ובאותה הזדמנות גם נתקן את החוק ונקבע שוויוניות שכר מלאה בין שלוש הרשויות. האמינו לי שבכך אנחנו נעשה צדק, אנחנו נעשה סדר, אנחנו נדאג שהשוויון והסדר במשטר הדמוקרטי יתקיימו כפי שהם צריכים להיות, וגם נחסוך לקופת המדינה הרבה מאוד כסף. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית כול מדובר, כידוע לכם, בהסכם שנחתם בין יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני וההסתדרות לבין שר האוצר יאיר לפיד וממשלת ישראל. ההסכם הזה הוא תוצאה מחלק של עסקת חבילה כוללת שנוגעת למצב התקציבי. אני חייב לומר שיש צורך להגיד תודה לציבור העובדים שנותן כתף, מושיט יד ותורם את תרומתו, הגם שזה לא דבר שבהכרח ראוי ונכון לעשותו בכל מצב, אלא במצב של משבר כלכלי מהסוג הזה. ההקפאה של 1% זה בפירוש תרומה משמעותית מאוד של ההסתדרות ושל עופר עיני, ואני מברך אותו על העובדה שהוא גילה מנהיגות, אומץ לב ועצמאות בכך שניהל משא-ומתן נקי, פתוח וכן עם שר האוצר, ועל כך ששר האוצר גם היה קשוב בצורה ראויה לצרכים של ההסתדרות, הסיר את הגזירות האפשריות של תוכניות למסות את קרנות ההשתלמות, תוכניות אחרות שהעיקו על ציבור העובדים, ובסוף הגיעו לעמק השווה. מהבחינה הזאת אין ספק שהגם שהצעד הזה הוא צעד כואב, הוא צעד שאנחנו, לפחות אני אישית ומרבית חברי, לא מתנגדים לו בשל המאפיינים שתיארתי הרגע. ועם זאת אני חייב להתייחס לסוגיה שהוספה לחוק ואין בינה לבין ההסכם בין הממשלה להסתדרות ולא כלום. אין לי בעיה עם קיצוץ השכר של נבחרי הציבור כמתן תרומה והשתתפות אמיתית והושטת יד והטיית כתף לטובת המאמץ הלאומי בתקופת משבר. על כך אין עוררין. אבל אנחנו בוודאי ובוודאי נבקש לדעת כיצד הוסף הפרק הזה דווקא בחוק הזה מכל החוקים. הוא לא בהכרח רלוונטי לחוק הזה דווקא, כיוון שהחוק הזה, הליבה שלו זה הסכם בין הממשלה להסתדרות. ואם כך, אם זה חל על כולם, אז זה צריך לחול על כולם בצורה שוויונית, ויהיה צורך לברר ולהבין, למשל, מדוע השלטון המקומי לא נכלל; ראשי הערים, מדוע הם לא נכללים בהסדר של ה-1%, ההקפאה הזאת? האם זה חל או לא חל? ובוודאי השאלה שחלה לגבי משרות אחרות, כמו המשרות השיפוטיות, משרות בתחומים אחרים. בקיצור, כל הנושא הזה יצטרך להידון בצורה נאותה וראויה, כדי להבטיח שהוא חל לכל אורך המערכת ושכולם נותנים את תרומתם ומטים כתף לטובת המאמץ הנדרש בתקופת משבר עד תום 2014. אני רוצה להזכיר לחברי וחברותי חברי הכנסת, הייתי בממשלה שאישרה קיצוץ בשכר השרים ב-2009 – 5%. כאן מובא קיצוץ על כלל חברי הכנסת. מן הראוי שהנושא הזה היה נדון בצורה ראויה בין חברי הכנסת והכנסת לבין הממשלה, ולא כך שאיזשהו פקיד באוצר, או מטעם משרד המשפטים, פשוט מכניס בחוק שנוגע להסכם בין הממשלה להסתדרות סעיף שנוגע לכנסת. אפשר היה לפנות לכנסת ולבקש ששכר חברי הכנסת יקוצץ על-פי החלטה של ועדת גרונאו, שכן כל מה שקשור לשכר חברי הכנסת עולה לוועדה הזאת, ואין רבותא להביא דווקא את זה להחלטה בחקיקה. אני מאמין שבין הקריאה הראשונה לבין שאר הקריאות הנושא הזה יידון וילובן כדבעי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת הרצוג. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אני, חבר הכנסת הרצוג, חושב שהסיפה של דבריך מאוד חשובה. לא כל כך ברור לאן נעלמה הוועדה הציבורית בנושא הזה, והאם לא היה יותר פשוט ששר האוצר, שהוא גם חבר כנסת, יפנה לוועדת גרונאו ויוריד את השכר לאלתר, ולא יזדקק כאן לחקיקה מאוד מאוד מוזרה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, לפני שאנחנו נגיע לגופו של החוק, מה שצריך להדאיג אותנו ואת ציבור העובדים זה הגישה והשיטה; הגישה של להסיט את הנושא ואת הפוקוס מהאמת, והתוצאות של חוקים רבים וגזירות רבות. יש שיטה בעניין הזה. אנחנו ניקח נגיד רק 1% מס ערך מוסף, זה לא נראה הרבה. אנחנו רק מצמצמים, רק מורידים 1% מהשכר של העובדים, זה כאילו לא נראה הרבה. אנחנו צריכים להסתכל על כל הגזירות האלה באופן כולל, כמה כסף אנחנו לוקחים היום מהעובדים, או לא מאשרים להם העלאה במשכורת שלהם, וזה מגיע לסכומי עתק. סך הכול זה 1% ו-1%, אבל זה סך הכול מהמגזר הציבורי, מאותם עובדים, שהם היום נתונים למרמס. אף אחד לא מגן עליהם היום. מה שמתברר לנו היום, שגם ההסתדרות, שצריכה לבוא ולהגן על העובדים, הייתה צריכה להילחם – אנחנו בהסכמים כאלה ואחרים, תמורת דברים שנעשים בחדרי חדרים, פתאום יש הסכמה לצמצום ולהורדת ההעלאה בשכר. על מי אנחנו מדברים? על עובדים שבקושי מקבלים שכר מינימום או קצת יותר מזה. מהם אנחנו גם מקצצים וגם לא מעלים להם לפי הסכמי השכר שיש להם? הצביעות שחוגגת בחוק הזה. החוק הזה פוגע באנשים שמקבלים את המשכורות הכי נמוכות ולא פוגע באלה שמקבלים את המשכורות הכי גבוהות. זאת הסקאלה, זאת השפה שבה מדברים עם הציבור, וזה מה שמדאיג גם את הציבור. הציבור הזה, שסופג את כל הגזירות, את כל עליות המחירים – מי סופג את המע"מ? מי סופג את העליות האחרות במצרכי היסוד? בעליות המחירים? מי סופג את כל ההעלאות שיש לנו במע"מ? מי אצלנו סופג? מי מקבל שכר מינימום? ועוד דבר, רבותי, חברי חברי הכנסת. לפי ניסוח החוק, גם מי שמקבל שכר מינימום, גם הוא ייפגע. החוק לא מגן גם על זה. אף אחד לא חשב ששכר מינימום היום, שידענו שהוא סכום מסוים, יש כאלה שגם מזה יורידו להם. ומצד אחר נשמע על המשכורות שיש בבנקים, המשכורות של עובדי הנמלים – זה הפער; הפער שקיים בציבור, התסכול שיהיה בציבור. אנחנו מגדילים ומרחיבים את הפערים בין ציבור שמרוויח בקושי לבין עובדים, וממילא גם משפחות, שמקבלים הרבה הרבה, מרוויחים הרבה הרבה יותר, ואצלם פחות פוגעים בכל הגזירות, וגם אנחנו לא מקצצים אצלם. מנגד, ממי לא מקצצים? במגזר הציבורי, בשופטים. איך אפשר להעביר חוק כאן לכנסת ולדרוש קיצוץ אצל עובדים שמקבלים שכר מינימום, או מקבלים קצת יותר, ולא להביא את אלה שמרוויחים הכי הרבה במגזר הציבורי, שאלה השופטים? איך אפשר לבוא עם כזאת הצעה? על מה אנחנו מדברים? איך אפשר להסתכל בעיניים של הציבור? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה 1%. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה לא 1% – 1%. וזה לא מורגש אצל אנשים שמרוויחים פי-מאה, או פי-עשרה ודאי, מהעובדים הפשוטים, והרבה יותר, כפי שאמר יריב לוין מהקואליציה. לכן גם מה שמדאיג פה זה עצם הגישה ועצם השיטה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת וסגן השר אופיר אקוניס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני מדבר כאן כחבר כנסת, ולא כסגן שר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מציינים את העובדה הזאת. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אינני מדבר בשם הממשלה. את זה עשה חברי הטוב, סגן שר האוצר מיקי לוי. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהבית הזה, האולם הזה, הכנסת עושה היום צעד חשוב מאוד של מה שמכונה נראות ציבורית. אנחנו בחיים הפוליטיים, בחיים המודרניים, חבר הכנסת גפני, הנראות הציבורית והדימויים הם החשובים ביותר. לפעמים, לדאבון לבי, אני מוכרח להגיד לך, אפילו על פני תכנים. אבל ההצעה הזאת שאנחנו דנים בה הלילה, ושהחלה להתגבש אם אינני טועה בתחילת אפריל, סביב תחילת הדיונים במשרד האוצר על הצעת התקציב, הצעת התקציב שאנחנו כולנו, או הקואליציה לפחות, הממשלה, תתמוך בה בלי שמחה גדולה. לא שמחים לקצץ קיצוצים, לא שמחים להעלות מסים, חבר הכנסת גפני, להעלות את המע"מ כפי שעשינו לפני שבוע וחצי. היה ברור שבמקביל להצעת התקציב ל-2013 ו-2014, שמשיתה על הציבור דברים לא פשוטים, אנחנו נהיה חייבים להתנהג באופן דומה. כלומר, אם מטילים קיצוצים וגזירות על הציבור, תטיל את זה קודם כול בראש ובראשונה על עצמנו. זה הדבר הכי בסיסי שיכול להיות. ועלתה היוזמה, אם אינני טועה, של יושב-ראש ישראל ביתנו, אני לא רוצה שיתפסו אותי במילה בעניין הזה, של קיצוץ – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה לא טועה. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אני לא טועה, נכון? – – של קיצוץ 10% בשכרנו, והייתי אחד התומכים מייד, הראשונים, ביוזמה הברוכה הזאת. אדוני סגן שר האוצר – הוא גם מדבר עם חברת הכנסת קול – חבר הכנסת לוי, סגן השר, דווקא כאן אני כן פונה אליך כסגן שר, כמי שהביא את ההצעה הזאת כהצעה ממשלתית. היא טובה, היא נבונה, היא נכונה והיא בהחלט ראויה לזמן הזה. כאשר מדברים על שוויוניות, כלומר הנשיא, ראש הממשלה, שרי הממשלה, יושב-ראש הכנסת, סגני השרים וחברי הכנסת, לפי הצעתכם, אנחנו בקיצוץ של 10%. זה בסדר גמור, מקובל, נכון, לגיטימי וצודק. ואני קורא שהמוצמדים אלינו בשכרם, הם מסתפקים בקיצוץ של 1%. אני לא מבין, אני פשוט לא מצליח להבין את ההיגיון שבדבר הזה, ודאי ימצאו פקידי האוצר את ההיגיון שמאחורי הדבר הזה. אני חושב, ושמעתי כאן דוברים אחרים, אגב, גם ממפלגות האופוזיציה וגם ממפלגות הקואליציה, שאם עושים את הדבר הזה, צריך לעשות אותו, וזה נכון לעשות אותו, אדוני הסגן, בשוויוניות מלאה ולא בשוויוניות חלקית. ולכן, ואני שמח על כך, כפי שהחליטו קודמינו בבית הזה, שאחרי הקריאה הראשונה, בהצעת חוק ממשלתית, יש הכנה לקריאה השנייה והשלישית, ושם צריך להכניס את התיקון. אם שוויוניות אז עד הסוף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת, במקרה הזה, אופיר אקוניס. חבר הכנסת אלעזר שטרן – איננו. חבר הכנסת משה גפני – בבקשה, אדוני. אתה יודע, חבר הכנסת אקוניס, אני הסתבכתי פעם, לא מזמן, בשיעור עם מורי ורבי, למדנו ככה בין מנחה למעריב ספרי מוסר, על כל מיני הלכות שקשורות בכיבוד תלמידי חכמים; אני מאוד מכבד תלמידי חכמים. התחלתי לצחוק בשיעור, לא יכולתי לעצור, כמו אחד הקולגות שלנו לא מזמן. הוא אומר לי, יולי, מה קרה? אתה כזה רציני, אתה יושב-ראש הכנסת. אמרתי, אתה יודע, הרב, מה שמפריע לי, מי כתב את הספרים האלה? הרי תלמידים חכמים. אז יש לי קצת חשש סביר שמי שניסח את הצעת החוק הזאת הוא קצת כמו אותם תלמידי חכמים, שאתה יודע, באמת דאגו להלכות כיבוד תלמידי חכמים. בבקשה, אדוני. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אני חושב שאתה צודק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, אני תמיד הצבעתי במהלך שנות כהונתי בכנסת, כאשר היה מצב כלכלי קשה, על קיצוץ בשכרם של נבחרי הציבור, חברי כנסת. שר לא הייתי אף פעם, אבל אני דנתי בעניין הזה בהיותי יושב-ראש ועדת הכספים בקדנציה הקודמת, הייתה תקופה קשה, וקיצצנו בשכרם של השרים, נשיא המדינה, כמובן כל הנלווים להם, זה ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הממשלה וכו'. התברר במהלך הדיון, התברר לי דבר שתמהתי עליו. הגיע הממונה על השכר במשרד האוצר, הממונה על השכר דאז, והוא הציע ששיטת ההצמדה שתיעשה לבכירים, לנושאי המשרה כפי שהם מכונים, תהיה שווה. התברר לי במהלך הדיונים שהשרים שכרם הוצמד למדד. השופטים לעומתם, שכרם מוצמד לשכר הממוצע במשק. המשמעות של העניין, שבתוך שנים ספורות שכר השופטים גדל, ושכר השרים גדל, אבל פחות, והביאו את הטבלה, והיה הפרש משמעותי. הציע הממונה על השכר דאז, הוא אמר, נלך לממוצע, זה יוצמד חצי למדד חצי לשכר הממוצע במשק, וכך אנחנו נעשה שוויון. לא הצלחתי, אני מודה בכישלון. השופטים נלחמו, באו ועד השופטים, אני מכבד אותם מאוד, כיבדתי אותם וישבתי אתם בחדרי ובוועדה, לא הצלחתי, לא הצלחתי גם להעביר רוב להצעה הזאת, אף-על-פי שהממונה על השכר במשרד שלך ביקש שזה יהיה שוויוני – לא הצלחתי, כישלון, מה לעשות, לא הכול הצלחתי. עכשיו אתה מביא הצעת חוק שהיא טובה. אתה דורש, אתה משרד האוצר, אתה דורש מכולם קיצוצים והכול, בוא נתחיל בנושאי המשרה – סולידריות ציבורית מובנת. מה הייתי מצפה ממך שאתה תביא כאשר מדברים על סולידריות – שיהיה מצב כזה שבו כולנו נוכל להגיד, הידקנו את החגורות, אנחנו משתכרים משכר מסוים, 40,000 שקל בחודש ברוטו או נטו, לא חשוב מבחינתי, כל מה שתחליטו מקובל, אבל משכר מסוים אתם תורידו 10%, 20%, 5%. יפה, זאת הצעה מקובלת. הרי זה לא משנה מה צבע העור של זה שמורידים לו את השכר, משנה מה גובה השכר שלו. בן-אדם עם 40,000 יכול להסתדר הרבה יותר טוב מאשר בן-אדם עם שכר של 5,000 שקלים – לא היה פוצה פה ומצפצף. מגיעים לכאן עם הצעה שיהיו כאלה שמשתכרים – למשל, נשיא בית המשפט העליון נדמה לי משתכר ב-20% יותר מראש ממשלה. בסדר, למה שלא יקוצץ ב-10% כמו ראש הממשלה, למה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הרבה יותר. <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשוב, אתה יודע מה, לא רוצה להגזים. אני מכיר את הטבלאות, אני לא רוצה להיכנס אליהן. תבוא עם הצעה, וההצעה הזאת היא באמת סולידריות עממית, מי שמשתכר פחות ישלם פחות, מי שמשתכר יותר ישלם יותר, כולם בשווה. אתה בא ואתה אומר לו: לנשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, יקוצץ 10%, לנושאי משרה אחרים שמשתכרים יותר מהשרים ומראש הממשלה ומנשיא המדינה, הם 1%, כמו שאתה משית על זה שעובד במפעל והוא גר בשכונת-הארגזים בדרום תל-אביב; מה, אתה עושה צחוק? זאת סולידריות עממית? זה הפירוש שאתה בא ואתה אומר – אני כבר לא מדבר על התוצאה; בתוצאה הזאת, של מה שאתה עושה עכשיו, אתה לא מגיע לסכומים גדולים, רק מאלה שמקבלים את השכר הנמוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אם אתה היית הולך בדרך הזאת, אם אתה היית עושה את זה, היית מביא גם נתח שראוי להתכבד בו, היית מביא גם תוצאה של הרבה מאוד כסף מאנשים שביכולתם, מפני שהם משתכרים שכר גבוה. אני יודע למה לא הבאת את זה; להגיד לכולם בסוד? מאותה סיבה שלא היה לי רוב בוועדת הכספים אז להעביר את זה. פחדתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני. <קריאה:> זה אותם תלמידי חכמים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, הלכות תלמידי חכמים. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <דוד אזולאי (ש"ס):> זה אותם תלמידי חכמים שדואגים לעצמם התכוונת, נכון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא אמרתי דבר כזה. איך יכולת להעלות על הדעת? <דוד אזולאי (ש"ס):> רק רציתי להבין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאני אדבר נגד תלמידי חכמים – חס ושלום. <דוד אזולאי (ש"ס):> חס ושלום, לא חושד בכשרים, אדוני היושב-ראש. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מנחה וערבית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, במנחה וערבית אומרים כל מיני דברים, אתה יודע. <דוד אזולאי (ש"ס):> פה כנראה עשו את זה לפני שחרית. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, אדוני השר, אני שואל אותך, אדוני סגן השר, איך יכולת לעמוד כאן מבלי להניד עפעף? אתה קובע יחד עם שר האוצר שיכניסו את היד לכיסם של האזרחים מבלי לשאול אותם, אף אחד לא יודע. ועוד יותר מזה, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, בוא נדמיין לעצמנו איזשהו תרחיש שהיה קורה בבית הזה. היה עומד כאן סגן שר האוצר מיקי לוי ואומר, רבותי, הולכים לתת תוספת של 10% לחברי הכנסת ולשרים; אתם מנחשים מה היה קורה? מחר בבוקר התקשורת עוטה עלינו, ועדת גרונאו מתכנסת; איך אתם עושים דבר כזה? לא שאלתם אותנו, לא דיברתם אתנו. רבותי, אני רוצה להגיד לכם, שאף אחד לא יחשוד בי, תמיד נתתי את ידי לקיצוצים, תמכתי בקיצוץ שכר של הנבחרים, וגם עכשיו אני תומך, אבל מה, אנחנו אוויר? אנחנו לא קיימים פה, מיקי, איפה אתה? איפה אלה שנותנים לך את הנאומים? פעם אחת תפתח את העיניים ותגיד להם, עד כאן, אני לא מוכן לדקלם את מה שאתם נותנים לי, גם לי יש מה להגיד בעניין הזה. אתה לא עושה את זה, פעם אחר פעם, מה קרה פה? חברי, שימו לב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק הערה. <דוד אזולאי (ש"ס):> בבקשה, מיקי, הרי אתה יודע הכול. אני רוצה להגיד לך שאני מתפעל מהידע הגדול שלך בכל נושא התקציב, בדיוק כמו שר האוצר שלך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני – – – ואני כותב את הנאומים לבד. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני מעריך את זה. אם ככה, אתה יודע מה, אם ככה השאלה עליך גדולה עוד יותר; איך אתה עושה דבר כזה? אבל בוא לא נתפלמס. אתה יודע למה? תסתכל, ואני אגיד לך. לפני שבועיים לערך עמדת כאן, מעל דוכן הכנסת, ואמרת: למען דיוק בעניין, לא היו שום עליות במצרכים. העלאת מע"מ ב-1% זה לא עליית מחירים, או העלאת מס הכנסה זה לא עליית מחירים; הורדת קצבאות ילדים, זה לא עליית מחירים. ועכשיו הגדילו לעשות כאשר באים ומכניסים יד לכיס של האזרחים; אותם אזרחים שמרוויחים מעט, באים ולוקחים להם. האפליה זועקת לשמים. לחלק יורידו, לחלק לא יורידו, אתה יודע למה? אני אגיד לך למה: מפני שהשלטון המקומי הוא לובי חזק. שם לא הייתם מעזים לפגוע, שם הגעתם להבנות, כיסיתם את הכול, והורדתם. דיבר פה חברי יריב לוין – מי אני שאדבר נגד השופטים? והוא יושב-ראש הנהלת הקואליציה. איפה, הייתי מצפה מהשופטים – מחר בבוקר, אם ירצה השם, יוצאת הודעה לתקשורת ואומרת: אנחנו מתנדבים להוריד משכרנו בדיוק את אותו אחוז שמורידים מנבחרי הציבור. אז אני יכול לומר: כל הכבוד, יש שופטים בירושלים. כל עוד זה לא קורה, אני רוצה להגיד לך, יש לנו בעיה. האם אנחנו יכולים להגיד שאותם שופטים באמת עושים משפט צדק? זה הצדק האמיתי. מחר בבוקר יקום נציג השופטים ויגיד: אנחנו מורידים 10% משכרנו כאות הזדהות עם נבחרי הציבור ולמען כלכלת ישראל. ולסיום, אדוני היושב-ראש, משפט אחד. שר האוצר הבטיח לעם ישראל קבל עם ועדה: בעוד שנתיים, בעזרת השם, יהיה טוב לעם ישראל. לא הבנתי – מאיפה הוא יגריל? בנק ישראל אומר שזה לא יקרה. מאיפה הוא יביא כל כך הרבה כסף בעוד שנתיים? הנה לכם התשובה: יגנבו לכם מהכיס, האזרחים, ובעוד שנתיים, שנה וחצי תקבלו את זה חזרה, ויגידו: הנה, העלינו לכם את השכר. תתביישו לכם שאתם חודרים לכיס של האזרחים. בושה וחרפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת אריאל אטיאס – בבקשה, אדוני. אחריו יחתום את הדיון חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו כבר נמצאים פה כמה שבועות בדיונים על התקציב, על חלקים בתקציב, להרחיב את הגירעון מצד אחד, לקצץ בקצבאות מצד שני – הכול במטרה לעמוד בתקציב מדינה שהגיש שר האוצר. וכפי שאמרנו היום בהצעת האי-אמון שלנו, שר האוצר הונה את בוחריו. שר האוצר לא עמד בכל ההתחייבויות שלו לבוחרים שלו: לא להעלות מסים, לא להטיל גזירות על מעמד הביניים, לא להעלות מע"מ, לטפל במצוקת הדיור. ועד היום קיבלנו ריכוז של גזירות כלכליות שכולן כאבים בכיס לכל המשפחות העובדות, לאחיו העבדים העובדים. ועכשיו אנחנו מקבלים עוד משהו. יש פה עכשיו תרגיל: לקחו את ה-10% קיצוץ לנבחרי הציבור – שזה בין מי שמסכים, בין מי שלא מסכים, בעל כורחו יענה אמן, כולם מסכימים – והצמידו אותם לעובדי השירות הציבורי, שמורידים להם עדכוני שכר. במקום לפצל את זה – תבואו עם שתי הצעות. תלכו עם אנשי הציבור, עם השרים וחברי הכנסת, תורידו להם 10%. תורידו להם יותר מ-10%, בסדר? תצמידו את השופטים. תראו שיש הוגנות בהצעה. השופטים לא מרוויחים פחות מחברי הכנסת; הם מרוויחים יותר. מה, אתם חוששים מהם? תצמידו את זה. אני בטוח שהם יסכימו. גם לא שואלים אותם, אבל הם יסכימו. תעשו סקר קטן, אצל השופטים, ודאי שהם יסכימו. תצמידו אותם, כל סגל א' יהיו אותו דבר – השרים, חברי הכנסת, היועץ המשפטי, מבקר המדינה; לכל סגל א' יהיו 10%. אבל עובדי המגזר הציבורי, הם לא כולם אותו דבר. יש עובדי מגזר ציבורי שיש להם שכר בכירים, מרוויחים עשרות-אלפי שקלים, ברוטו כמובן, ויש כאלה שמרוויחים אלפים בודדים. אבל כשאתם מניפים את החרב אתם לא מבדילים בין עני לעשיר, בין מי שיש לו למי שאין לו. הלכה לכם החמלה. כשאתם מקצצים בקצבאות הילדים אתם מקצצים לכולם, בין לריקי כהן שמרוויחה 5,000 שקל ובין לריקי כהן המדומיינת שמרוויחה 20,000 שקל. אתם מורידים גרזן, וכיוון שניתנה רשות למשחית להשחית הוא אינו מבחין בין טוב לרע. זה מה שאתם עושים. יש עובדי מגזר ציבורי, אנשים יקרים, שתורמים את חייהם. אסור להם לעבוד בעבודה אחרת, בניגוד לעבודות אחרות בשוק החופשי, שאתה יכול לעבוד בעבודות נוספות. במגזר הציבורי אתה מתחייב רק למגזר הציבורי, ואתם לא מבחינים. אתם שמים את הגרזן, מצמידים את זה לשרים ולח"כים, כדי שלא יהיה אפשר לקיים על זה דיון נפרד, שופטים בנפרד, והרי לך גזירות כלכליות קשות, עוד הפרת הבטחה של שר האוצר, וזה פגיעה באחיו העבדים. ואני שואל: לקח יאיר לפיד, במסגרת קמפיין שלם של שנה שלמה, קיבל רָאשית ב"ידיעות אחרונות" – הוא עבד שם פעם – וקיבל רָאשית: אחיו העבדים צריכים להתקומם. מתברר שהוא עבד עליהם, על אחיו העבדים; הבטיח להם דבר אחד ועשה דבר אחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <אריאל אטיאס (ש"ס):> צריך שתגידו לעצמכם: די, אנחנו לא יכולים לירוק על הפרצוף של הבוחרים שלנו כל הזמן. הרשתות החברתיות שהעלו אתכם כבר בוערות מהעוול הגדול שעשיתם להם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה, ולאחר מכן נצביע. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יודע מה רוצים מהממשלה הזאת. הממשלה רוצה לזכות את עם ישראל, את כנסת ישראל, את הממשלה. רבותי, זה לא פטנט חדש. תראו מה כתוב במלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" – לשר האוצר, כמובן, של היום, החדש שלנו – "וּבְחָנוּני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די". מה אתם רוצים, רבותי? הממשלה הזאת מזכה אותנו לתת את המעשר שלנו, 10%, כדי שלנו תהיה ברכה. מה, יש לכם ספק בזה? אבל תגידו לי, מי שנותן גם כך את המעשר, אז עכשיו ישלם מעשר נוסף? אנחנו נותנים מעשרות כל השנה, גם בלי חוק, תאמינו לי. אנחנו נותנים מעשר. אז אפשר לקחת מעשר מהמעשר, שזה 1%, אבל לקחת עוד 10%? אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, זה פשוט לא יאומן. אני רוצה להסביר לכם מה המשמעות של הצעת החוק. הלוא זה בלוף אחד גדול. אני קראתי את החוק; את כל מגילת איכה בחוק קראתי. רציתי לראות. מדברים פה – ממשלת ישראל נדרשת בעת הזאת – זה נשמע כמו במגילת אסתר: "אם לעת כזאת הגעתְ למלכות", "עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵׁעַ". הנה, הישועה לעם ישראל כבר מגיעה. ותראה, אדוני היושב-ראש, כלכלת ישראל צלחה את המשבר הכלכלי העולמי, ואיזו היסטוריה. רק תקראו את זה. זה פשוט מדהים. ובסוף מה אומרים? רבותי, אל תשכחו, אתם, חברי הכנסת, אתם חייבים להיות פראיירים. אתם תהיו דוגמה אישית, אבל רק לעצמכם. אין לי עם זה בעיה. תאמינו לי, אני שמח לתת את המעשר, זה בכלל לא מעניין אותי, אבל למה כל הבלוף הזה הגדול? תראו מה קרה החודש. אדוני היושב-ראש, זה פשוט מזעזע. משפחות ברוכות ילדים עם שישה ושבעה ילדים, שהיו מקבלים קצבאות ילדים בסך 1,600 ו-1,700 שקלים, הורידו להם למחצית. אתה יודע מה המשמעות למשפחה שצריכה את הכסף הזה ללחם? מורידים אותם במחצית, ב-50%, ומדברים אתנו פה על 10%, כאילו זו הבעיה של מדינת ישראל. איזו בושה וכלימה. ודבר נוסף, אדוני היושב-ראש, אם כבר רוצים לקחת תרומה – תפאדל, ניתן לך. אבל לקחת בחקיקה? למה? כשאביגדור ליברמן, כשהיה שר, הציע את ההצעה הזאת, אני חושב שהוא שאל את כל חברי הכנסת מי מוכן להתנדב ולתת את ה-10%, ואני חושב שכל חברי הכנסת הסכימו – כשזה בא בנדיבות לב, "וִיקחו לי תרומה מכל איש אשר ידבנו לבו". אבל לקחת את זה בחקיקה זה דבר קצת לא נעים, בלשון המעטה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. האם סגן השר רוצה להשיב לאלה שהשתתפו בדיון? טוב, חבל. בבקשה, חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48 נגד – 15 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 38 בעד, 15 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לדיון – – – <קריאות:> ועדת הרווחה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מכיוון שהוצעו כאן כמה ועדות – ועדת הכנסת שמעתי, ועדת העבודה והרווחה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ועדת המדע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת המדע? כן. אנחנו נעביר את זה לוועדת הכנסת וועדת הכנסת תכריע בנדון. חבר הכנסת שטבון, הרמת יד לומר משהו לגבי ההצבעה? אוקיי. <הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' כ/502; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 1838; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, קריאה שנייה ושלישית. יציג את ההצעה חבר הכנסת יריב לוין בשם יושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ג–2013 – הצעה שראשיתה ביוזמתו של יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת צחי הנגבי. מטרתה של ההצעה לאפשר ליושב-ראש ועדת החוץ והביטחון לכהן כיושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון. ועדה זו מורכבת מעשרה חברים – חמישה מכל אחת משתי הוועדות. כיום, חוק יסודות התקציב, שמקים את הוועדה המשותפת, מציין ראשונה משתי הוועדות את ועדת הכספים, ובהתאם לתקנון, יושב-ראש הוועדה המשותפת צריך להיות מקרב חברי ועדת הכספים. מטרת הצעת החוק היא לשנות את סדר ציון שמות הוועדות כך שוועדת החוץ והביטחון תצוין ראשונה ויושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה מבין חבריה. לא מוצע כל שינוי אחר בהרכב הוועדה המשותפת. ועדת הכנסת סברה שיש חשיבות רבה בכך שיושב-ראש הוועדה המשותפת, שממונה הן על צורכי הביטחון והן על ההיבטים התקציביים, יהיה בעל בקיאות ומומחיות בצורכי מערכת הביטחון, וכפועל יוצא – חבר בוועדת החוץ והביטחון. חשוב לציין כי בשנים האחרונות כך אכן נעשה בפועל, ואני יכול אפילו לציין שכאשר חבר הכנסת הנגבי שימש יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון הוא כיהן גם כיושב-ראש הוועדה המשותפת. ואולם, כאמור, שינוי התקנון, שתוקן בכנסת הקודמת – ואני יכול להעיד כמי שהוביל את המהלך הזה, כיושב-ראש ועדת הכנסת, לא נגע ולא התייחס ספציפית דווקא לנקודה הזאת – הביא למצב שיש צורך לתקן את החוק הקיים, משום שאחרת לא יתאפשר לוועדת החוץ והביטחון להמשיך ולעמוד בראש הוועדה המשותפת. על מנת לבחון אם אכן התיקון הזה נדרש, סברה ועדת הכנסת שראוי כי הוא ייקבע בשלב זה כהוראת שעה עד סוף שנת 2014, ואז ניתן יהיה לבחון את ההסדר, כאמור, פעם נוספת. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ועל כן אודה על אישורה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. ואנצל גם את ההזדמנות לעשות כמנהגי מן הכנסת הקודמת ולהודות לצוות המצוין של ועדת הכנסת – לאתי, לנועה, לעאליה, וכמובן ליועצת המשפטית ארבל אסטרחן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013. אין לחוק הסתייגויות, מצביעים על החוק בקריאה שנייה – על כל החוק, על שם החוק וסעיפיו, בקריאה שנייה; כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 18 בעד סעיף 1 – 48 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 48 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד החוק – 44 נגד – אין נמנעים – אין חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 44 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 43 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות על-ידי מליאת הכנסת. <הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה)> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/504).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה), של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב, לקריאה ראשונה. יציג את ההצעה חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק הזאת, פרי יוזמה משותפת של חברי הכנסת גפני ומקלב ושלי, נולדה על רקע אירוע שהתרחש כאן כאשר התקיימו הבחירות למבקר המדינה בקדנציה הקודמת. נוצר מצב שבו לאחד המועמדים שהגיש את מספר החתימות הדרוש – קרי, היה זקוק לעשר חתימות, הגיש 11 חתימות – היו מספיק חתימות לכאורה כדי להיות מועמד, אבל אז התברר כי חלק מהחתימות היו כפולות. וכתוצאה מכך בעצם דין מועמדותו היה להיפסל. היה ויכוח בעניין הזה. הכריע אז יושב-ראש הכנסת להותיר את אותו מועמד כמי שיכול להתמודד על התפקיד, אבל אין ספק שהנושא הזה מחייב הסדרה, מכיוון שהוא גם עלול לשמש למניפולציות לכל מיני כיוונים. לכן אנחנו מציעים בהצעת החוק הזאת לקבוע מועד שעד אליו ניתן יהיה להגיש את המועמדויות, ולאחר מכן פרק זמן נוסף שבו ניתן יהיה לבצע תיקון והשלמה במקרה שיתברר שהיו חתימות כפולות וכתוצאה מהן נמנע מאותו מועמד להתמודד בבחירות. בדרך הזאת נגיע לתוצאה שתהיה ודאית, תהיה ברורה. התהליך יהיה כזה שמצד אחד לא יתאפשר מצב של חתימה כפולה של חבר כנסת, שתיפסל אצל שני המועמדים, ומצד שני לא יימצא מועמד נפגע מכך שבתום לב חשב שיש לו מספיק חתימות; יינתן לו איזשהו פרק זמן קצר כדי לאפשר לו לנסות ולהשלים את החתימות החסרות. אני מקווה שנוכל לקבל את אמון הכנסת להצעה הזאת ולהשלים את תיקון העניין אחר כך גם בקריאה השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין שהציג לקריאה ראשונה הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה). קריאה ראשונה, לכן יש לנו רשימת דוברים: חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – אותו הדין; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חברת הכנסת זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת דב חנין – לא נמצא; ישראל אייכלר – איננו; מיכל רוזין – איננה; מנחם אליעזר מוזס – איננו; יעקב מרגי – מוותר; משה זלמן פייגלין – איננו; אחמד טיבי – איננו; טלב אבו עראר – איננו. נסים זאב. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת זאב, אל תוותר על זכותך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש, חבר הכנסת נסים זאב מבקש לממש את זכותו. שלוש דקות לרשות אדוני. בבקשה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני שם לב שכל פעם שאני עולה לכאן אני מעורר שערורייה. אז בבקשה, אני לא מבין למה כל פעם, חבר הכנסת גפני, כשאני עולה זה מפריע לך. אני לא מבין. אתה צריך לתמוך בי שאני אדבר כמה שיותר. ואני רוצה לומר לך, זה שאתה לא עולה לפה ומדבר ומשאיר את הכנסת פה עד שתים-עשרה ואחת בלילה זה הבעיה של האופוזיציה שלנו. אופוזיציה לוחמת או נרדמת? תחליטו כבר פעם. <קריאה:> נרדמת. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תיאורטית, לפי החוק הזה – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> אם אני לא טועה האופוזיציה הלכה, אין שם בכלל אנשים. <נסים זאב (ש"ס):> את צודקת. אני לא אעבור לסדר-היום, שיהיה לך ברור. אני לא מתכוון לעבור לסדר-היום. מי יושב-ראש האופוזיציה שלנו? גם היא לא נמצאת. היא גם בתרדמת, לצערי הרב, אבל היא אמורה לשלוח מחר בבוקר מכתבים לכל החברים ולכל מי שנעדר פה ולא עולה לדוכן ומדבר, לשלוח לו נזיפה. מה התפקיד של יושב-ראש האופוזיציה? אני כבר לא מדבר על יושב-ראש הסיעה שלנו, שגם הוא חסר פה כרגע. <מיקי לוי (יש עתיד):> היו צריכים לבחור בך ליושב-ראש סיעה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא, הוא יבוא תכף, אל תדאג. תראה, אדוני היושב-ראש, מה שמעניין כאן. קודם כול, עשרה זה דבר טוב. אלוקים נמצא בעדת אל. אין עדה פחות מעשרה, ולכן חשוב שעשרה חברי כנסת בוחרים את המועמד שלהם. אבל תתארו לכם שפה בכנסת יהיו עשרה מועמדים כי יש 120 חברי כנסת. אז פתאום יהיו פה מכל המפלגות השונות, כולל מהסיעות הערביות. למה לא? שיקבלו. גם להם יש מועמד כל שבוע לראשות הממשלה, אתם יודעים את זה, בהצעת אי-אמון, ועכשיו יגישו גם הצעה של נשיא המדינה. אני לא יודע, זה ייפול, לא ייפול, אבל תראו כמה שזה מגוחך. כל עשרה יכולים לבחור נשיא, מועמד לנשיא. אני חושב שצריכים להגביל פה את המספרים, כי זה נראה אינפלציה של מועמדים וזה לא מכובד. לכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, אולי להגביל את זה ל-25 חברי כנסת. שמקסימום יהיו שלושה, ארבעה, חמישה, ולא כל עשרה יהפכו להיות איזה מין קבוצה שיש להם מועמד משלהם, יש להם האג'נדה שלהם. זה לא נראה טוב. תחשבו על זה, אדוני היושב-ראש, ואני מקווה שבדיונים הפנימיים המעמיקים של הוועדה – איזה ועדה דנה בזה בכלל? אני לא יודע, איזה ועדה? איזה ועדה אמורה לדון בנושא הזה, ועדת חוקה? <היו"ר יוני שטבון:> ועדת חוקה. <נסים זאב (ש"ס):> ועדת חוקה – שתיתן את דעתה בסוגיה הזאת בכובד ראש, ואולי להגדיל את המספר מעשרה, אולי ל-20 או 25 חברי כנסת. הרי אנחנו – כדי להביא את ראש הממשלה לפה לדיון מיוחד צריך 40 חתימות, אדוני היושב-ראש. 40, לא פחות. וכדי להגיש מועמד לנשיא מדינת ישראל מספיק עשרה? עשר חתימות זה לא מספיק. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9), של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב. נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) (הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה) לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 42, אפס נגד, אפס נמנעים. הצעת החוק תעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/504).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יוני שטבון:> נעבור להצעת החוק הבאה, הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב, קריאה ראשונה. מוזמן להציג את החוק חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים וחברי הכנסת, הצעת חוק מבקר המדינה שאנחנו מגישים, חבר הכנסת יריב לוין, חבר הכנסת אורי מקלב ואנוכי, היא בעצם העתק של הצעת החוק שחבר הכנסת יריב לוין הציג קודם באשר לנשיא המדינה. מדובר בנבחרים שנבחרים בהצבעה בבחירות על-פי הצגת מועמדות על-ידי כמה חברי כנסת, ויש שלושה סיבובים אם לא מצליחים לעבור את ה-50% בסיבוב הראשון והשני. התברר בקדנציה הקודמת שהיו חברי כנסת שחתמו לשני מועמדים, וכתוצאה מהעניין הזה קרתה תקלה, כי בעצם הייתה לקונה בחוק, והיה צריך לאפשר לא בדיוק באופן מסודר להמשיך את ההליך הזה, כאשר מורידים את חבר הכנסת שהצביע או שחתם פעמיים. ולכן, אנחנו נדרשנו ביחד, שלושת חברי הכנסת, לעניין הזה, לתקן את החוק שאומר – ועכשיו אנחנו מדברים על מבקר המדינה – שחבר כנסת, ברגע שהוא חותם למועמד אחד פעמיים – אני יכול גם לספר לכם למה זה קרה, למה חתמו פעמיים: לאחד חתמו בגלל שרצו שהוא ייבחר ולשני חתמו מתוך נימוס. אבל כאשר מדובר על בחירה, נימוס זה לא בדיוק הצד שעליו אפשר להתבסס, אלא צריך להחליט מי אתה רוצה שיהיה מועמד למבקר המדינה, מי אתה רוצה שייבחר. לכן, אותו דבר כמו בנשיא המדינה. מדובר הפעם על זה שאם חבר כנסת חותם פעמיים, קולו ייפסל, ואז נותנים עוד כמה ימים כדי להשלים, אם אכן מדובר בעשרה בלבד; ואם פוסלים אותו – המועמד לא ידע שהוא חתם פעמיים – לאפשר לו כמה ימים, שהוא יוכל להביא חתימות נוספות על מנת שהוא יוכל להתמודד. אני מבקש את תמיכת הכנסת גם בהצעת החוק הזאת, ואני מודיע שאנחנו נביא גם הצעת חוק נוספת, גם על המועמדים הללו, גם על הנושאים הללו, שלא יהיה סיבוב בחירות שלישי. זה הפך להיות פארסה. זה חוק שהוא כנראה אנכרוניסטי. נצטרך לתקן את זה. בסיבוב הראשון יצטרכו 50%; אם אף אחד לא קיבל 50%, יובאו השניים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר לסיבוב שני ובזה יסתיים העניין, ולא יבואו לסיבוב נוסף. אבל את זה נביא בגל הבא. הפעם אני מבקש את תמיכת הכנסת בהצעת חוק מבקר המדינה כפי שפירטתי אותה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. אנחנו נעבור לדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים, חבר הכנסת איציק שמולי – נוכח? חבר הכנסת עמר בר-לב אינו מעוניין לדבר; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חבר הכנסת אילן גילאון – אינו מעוניין לדבר; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו מעוניין; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו מעוניין; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת נסים זאב – אינו מעוניין. <קריאה:> זה מעשה נסים. <היו"ר יוני שטבון:> אינו מעוניין לדבר. חבר הכנסת נסים אינו מעוניין לדבר. זה חידוש גם בשעה כזאת. אנחנו מתקדמים. אתה אינך מעוניין לדבר. אנחנו מתקדמים. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה). הצבעה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 35 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47) (הצעת מועמדים לכהונת מבקר המדינה), התשע"ג–2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 35, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32) (גיל), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/504).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה: הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32), של חברת הכנסת עדי קול וקבוצת חברי הכנסת. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת עדי קול. בבקשה. <עדי קול (יש עתיד):> הצעת החוק מבקשת לעשות – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <עדי קול (יש עתיד):> הצעת החוק מבקשת לעשות תיקון בחוק לימוד חובה, שקובע שגילו של אדם ייקבע לצורך משרד החינוך, אם הוא הגיע לגיל, בשנה האזרחית לפני התאריך א' בטבת. א' בטבת הוא שריד היסטורי משנת 1959, שנקבע מסיבה לא ברורה, ויוצר בעיה של חוסר ודאות וחוסר עקביות לגבי רישום לבתי-ספר. התאריך העברי קבוע, התאריך הלועזי משתנה, ולכן כל שנה בדצמבר, ילדי סוף דצמבר מצד אחד אינם יודעים מראש אם יוכלו להירשם לבית-ספר, ומצד שני תמיד נשארת קבוצה של ילדים שלא יכולים לעלות יחד עם חבריהם לאותה שנה אזרחית, שנת לידה – לעלות כיתה. השנה למשל, א' בטבת יוצא 7 בדצמבר. זה אומר שילדים שנולדו ב-21 הימים האחרונים לשנה לא עולים יחד עם בני כיתתם כיתה ולא נכנסים למערכת החינוך. הבקשה של הצעת החוק היא להסדיר את הנושא הזה: במקום א' בטבת לקבוע 31 בדצמבר. זאת אומרת שהגיל ייקבע לפי השנה האזרחית. כמעט כל התאריכים במערכת החינוך נקבעים היום לפי לוח השנה האזרחי. התחלנו ללמוד ב-1 בספטמבר, היום ב-27 באוגוסט. החגים נקבעים על-פי התאריך הלועזי. כל מה שאני מנסה לעשות זה ליצור איזשהו סדר. משרד החינוך תומך בהצעה הזאת. הוא אומר שנוצר לו עומס רב, הוא צריך כל שנה להודיע – רוב הציבור לא חי לפי התאריך הדתי, העברי. ולכן כל שנה הוא צריך להודיע להורים מתי ומי יכול להיכנס ולהירשם. למעשה, זה נותן פתרון לילדי סוף דצמבר ויוצר עקביות ואחידות בתאריכים. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת עדי קול. נעבור לדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו מעוניין לדבר; חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב. <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא רצה לוותר אבל – – – <עדי קול (יש עתיד):> אבל גם הפעם לוותר? <יעקב מרגי (ש"ס):> ביקשו ממנו – – – <עדי קול (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא נענה לקריאות שלכם. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הצגת הדברים, כפי שהייתה כאן, זה פשוט לא יאומן. כאילו באים לעשות אתנו איזה חסד. יש פה איזו מדינה מפגרת שלא יודעת להבחין בין תאריך לועזי לתאריך עברי, וכולם צריכים ללכת אחרי התאריך הלועזי. לא הבנתי – מי שלא יודע לוח שנה עברי, בשביל מה הוא חי במדינת ישראל בכלל? מדינת היהודים. אז א' בטבת נקבע. ואני רוצה לומר לכם משהו – שאתם לא כל כך בקיאים בסוגיה הזאת. תמיד משרד החינוך התחשב בילדים שנולדו בין א' בטבת לבין ה-1 בשנה הבאה לפי התאריך הלועזי. היו להם פחות או יותר ימים של תמרון. ואז היה מבחן – הייתה ועדת חריגים, ואמרו: מי שנולד קצת לפני או קצת אחרי, אנחנו יכולים להתחשב, אם זה פחות או יותר במהלך חודש דצמבר. עכשיו אתם באים ואומרים: לא, מה שקובע פה זה 31 בדצמבר, או 1 בינואר. אז אני רוצה להבין, היום הזה משנה את גיל הילד? כן. מבחינתך, כן. זאת אומרת, זה קריטי, זה גורלי. היום הזה, או השעות – תלוי מתי הוא נולד, לפני 24:00, דקה לפני, או 00:01. זה משנה. שתי הדקות האלה משנות את הגיל של הילד, מה לעשות. פה הוא שייך לשנת, נגיד, 2008, ופה – 2009. אז אני רוצה – – – <עדי קול (יש עתיד):> אבל פה דצמבר זו אותה שנה. א' בטבת, ב' בטבת. <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני רוצה לומר, כל מה שיש בו ריח של סממן יהודי, עברי, אתם מנסים למחוק אותו. למה? <עדי קול (יש עתיד):> זה לא סממן. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני רוצה לומר, בואו, נשאיר את זה בתאריך העברי ונאמר: מ-1, מא' בטבת, עד 15, עד ט"ו בטבת למשל, מי שנולד בין א' בטבת לט"ו בטבת – נאפשר לאותה ועדת חריגים לקבוע שילד שנולד בתאריך הזה, לפי הכישורים שלו הוועדה הזאת תקבע אם הוא יישאר בגן-חובה או שהוא יעלה לכיתה א'. זה דבר מעשי. זה דבר שיכול באמת לתרום לחינוך של ילדי ישראל. אבל התאריך הלועזי – אנחנו בעצם רוצים למחוק מהלקסיקון שלנו את התאריך העברי. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני לא חושב שהבית היהודי יכול להצביע בעד חוק כזה. אני לא יכול להאמין. אני מבקש מהכנסת, כנואם היחידי בחוק הזה – לא? או שיש עוד מישהו אחרי שיחזק את דברי? <היו"ר יוני שטבון:> אחריך יש את החבר שלך, חבר הכנסת משה גפני. <נסים זאב (ש"ס):> משה גפני, שיחזק את דברי, וישכנע את החברים פה שהתאריך העברי חייב להישאר. זה לא רק משהו סימבולי, רק כדי לדעת שזה סמלי, שלא נשכח בין התאריך – אם הילד שייך לשנה זו או לשנה אחרת. יש איזה דבר מאוד ערכי, שורשי, בתאריך העברי, ואני חושב שחייבים להשאיר את זה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה יצביע דב ליפמן? <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת דב ליפמן, מה יצביע? חבר הכנסת דב ליפמן, מה יצביע במקרה הזה? <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, פעם בחלם הייתה בעיה בגשר. הגשר היה רעוע. היו עוברות שם המכוניות והיו נופלות לנהר. זאת אומרת, המכוניות היו נופלות לנהר. ישבו חכמי חלם והחליטו איך פותרים את הבעיה: בונים בית-חולים בנהר למטה, כדי שאם מישהו נופל, יוכלו לטפל בו מייד. חברת הכנסת עדי קול – – – <עדי קול (יש עתיד):> עדי, לא עדי. <משה גפני (יהדות התורה):> התכוונתי עדי. אמרתי גם בקריאה הטרומית, יש דברים שאני לא חולק עלייך. אבל עכשיו את עושה טעות גדולה, לא בגלל החוק הזה אלא בגלל חוכמת חלם הזאת, של לבנות בית-חולים כשיש בעיה שהגשר רעוע. יש בעיה במערכת החינוך במדינת ישראל. יש בעיה ממש במערכת החינוך של מדינת ישראל, במערכת החינוך היהודית. אני לא מדבר על עמים אחרים שגם נמצאים במערכת החינוך במדינת ישראל. ילדים גדלים, לא יודעים מהחגים, לא יודעים מכל מה שמתרחש בעם היהודי. מפסיקים לאט-לאט ללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי. מה שלמדו פעם, לפני 20 שנה, 30 שנה, בחינוך הממלכתי, לא לומדים היום. לא יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו נמצאים במצב שגדל דור, והדור הזה לא יודע למה הוא חי בישראל. הוא מאבד את הזהות שלו, את הזהות היהודית. הוא מאבד את הסממנים היהודיים. אני מדבר על מערכת החינוך הממלכתית. בחינוך הדתי זה לא ככה. מערכת החינוך הממלכתית מאבדת את הנוער לחלוטין. כל שנה שעוברת פחות ילדים יודעים – למה הוא יהודי? במה הוא יהודי? הוא לא מתחנך על זה. הוא לא יודע מה זה. הוא לא מכיר את החגים, מכיוון שמתרחקים מהעניין הזה. אם ספטמבר רחוק מחודש תשרי, וזה תלוי בתאריך הלועזי – הוא מתרחק לחלוטין. ואם זה קרוב לחודש תשרי, הוא לא יכול ללמוד על החגים לחלוטין. באה חברת הכנסת עדי קול ואומרת: מכיוון שהכול רעוע – איך היא הסבירה קודם? עפר, אתה מפריע. אני מדבר אתה. אם היא לא רוצה לשמוע אז לא, אני לא מכריח. <עדי קול (יש עתיד):> רוצה. רוצה לשמוע. <משה גפני (יהדות התורה):> מה היא הסבירה בדברי ההסבר של הצעת החוק, כשהיא ביקשה את התמיכה? היא אמרה: בלאו הכי הכול נעשה על-פי התאריך הלועזי. מה זה א' טבת? א' טבת זה דבר שהיה פעם. היה פעם, היא אמרה. מה זה א' טבת היה פעם? יש ציבור בישראל, יהודי, שחי על-פי א' טבת, חי על-פי א' תשרי, הוא יודע שי' תשרי זה יום כיפור. יש נוער בישראל, תתפלאי לשמוע, שאצלו החיים הולכים לפי תשרי, חשוון, כסלו, טבת. כשבאים ואומרים לי: מזל טוב, יש לך יום הולדת, אני מסתכל על האנשים: רגע, מה אתם מבלבלים במוח? איזה יום הולדת יש לי היום? אומרים לי: לפי הלועזי. כאילו אני חי בקונגו, כאילו אני חי בארצות-הברית. אני חי בישראל, נולדתי בארץ. אני נולדתי לתוך מדינה יהודית. באה חברת הכנסת עדי קול, שהיא חברת כנסת רצינית, ואומרת: יש בעיה, הכול הולך על-פי התאריך הלועזי. אז בואו ניקח את הדבר שעוד השתייר מכל העניין הזה, את תאריך הלידה, וגם אותו נהפוך ללועזי. במקום לבוא ולהגיד, אם היית מציעה – ויש לך אומץ הרי להציע דברים – תבואי ותציעי – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> מי שבר את הלוחות? <משה גפני (יהדות התורה):> המנהל. לבוא ולהציע: אנחנו נמצאים במדינה יהודית, אנחנו רוצים שהנוער יתחנך על-פי המסורת היהודית. לא שיהיה דתי – שידע למה הוא כאן, שידע מה זה יהודי, שידע מה זה יהדות. אני לא יודע, כנראה שאני לא אצליח לשכנע, אני אבל פונה לחברי הכנסת הדתיים והמסורתיים שנמצאים במליאה להצביע נגד החוק הזה. ואני אגיד לכם למה: אנחנו, בחוק הפשוט הזה, שנדע שאנחנו, חברי הכנסת המסורתיים והדתיים, נותנים יד למחיקת הזהות היהודית של מדינת ישראל. זו תחילת הדרך. במקום לשנות את מועד פתיחת שנת הלימודים, שזה יהיה בא' באלול, שתאריך הלידה יהיה לפי התאריך העברי, שתאריך הרישום יהיה לפי התאריך העברי – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – שאנחנו נהיה מדינה שמכבדת את עצמה – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, נא לסיים. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ולא הופכת להיות למרמס. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. בבקשה, חבר הכנסת גפני. <אלעזר שטרן (התנועה):> גפני, למה אתה עושה מזה עניין של דתיים ומסורתיים? אסור לך. אתה פוגע בטון הדברים שלך בתוכן. זה לא קשור לדתיים ומסורתיים, זה קשור לכולנו. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, ראיתי שאני לא משכנע. <היו"ר יוני שטבון:> אבל אנחנו רוצים להתקדם עם הצעת החוק. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה יודע מה? אני חוזר בי. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, רק תסיים. משפט אחרון בבקשה ולסיים. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> משפט אחרון. אתה צודק, אלעזר. חבר הכנסת שטרן, אתה צודק. אני חוזר בי. אני פונה לחברת הכנסת עדי קול ולכל חברי הכנסת שנוכחים באולם להתנגד להצעת החוק הזאת, ונחתום כולנו על הצעת חוק שהכול יתנהל על-פי התאריך העברי. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת גפני. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחרון הדוברים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אפשר להציע ש"נשות הכותל" יגיעו ב-1 בחודש, בתאריך הלועזי? <אורי מקלב (יהדות התורה):> מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, לא להאמין – אפילו דבר פשוט אחד, שמנסים חברי כנסת להעביר איזה מסר מאוד מאוד פשוט, משהו שצריך לייחד אותנו ולאחד אותנו, גם את זה לא מצליחים להעביר כאן בכנסת. לבוא ולהגיד שאנחנו לא מדברים על שום דבר שקשור לדת, שקשור להלכה. גם השם של החודש אין בו שום דבר עברי. גם השם של החודש – אם זה חודש טבת או חודש תמוז שאנחנו נמצאים עכשיו, זה מגיע בכלל מעולי בבל, משפת הבבלי. טבת זה לא לטבוע בבוץ; לא ניכנס לזה. לא מדברים על שום דבר, מדברים על הלוח העברי, משהו ייחודי שיש רק לעם היהודי. אין עוד אומה שיש לה לוח עברי, שקובעים את החגים שלהם ואת ההתנהלות שלהם לפי מערכת הלבנה, מערכת הירח, בשונה מכל העמים, שמתנהלים רק לפי מערכת השמש. כשאנחנו רוצים לקבוע את החגים שלנו, אם זה פסח באביב, אם זה חגים אחרים – את הלוח העברי אנחנו מתאימים לפי מערכת הלבנה, בשונה, נניח, מהרמדאן, שפעם יכול לצאת בחורף ופעם יכול לצאת בקיץ. יש עוד סממן אחד – יש בזה הרבה חוכמה; דבר מאוד מאוד ייחודי לעם ישראל, גם מאפיין את עם ישראל. אי-אפשר להאריך בגלל הזמן הקצר. אנחנו באים ואומרים, בגלל הבורות – וכאן אני פונה גם לחברת הכנסת עדי קול. אני יודע שהמקור שלך זה שהיום אנשים וילדים לא יודעים מתי יום-ההולדת שלהם בתאריך העברי. שואלים אנשים מה התאריך היום – רובנו לא יודעים; אולי בכנסת ישראל יודעים קצת, אבל כשאנחנו שואלים אדם מה תאריך הלידה שלו, מתי יום-ההולדת שלו, הוא לא יודע את התאריך העברי שלו. אז במקום לשפר את המצב הזה, במקום שאנחנו נשלח מכתבים הביתה ואנשים יראו פתאום שהילד נולד בכך וכך בטבת או בכך וכך באלול, ויסתכל בלוח ויראה מה זה אומר התאריך הזה ומה זה אומר התאריך האחר, אנחנו גם את זה רוצים להשיל מאתנו, כל סממן יהודי וייחודי. אין בזה שום השלכה על רישום לגני-הילדים. זה איזה מיתוס שנוצר, כאילו שמפסידים משהו בגלל א' בטבת או בגלל שזה 31 בדצמבר. אין בזה שום דבר. הדוגמה שאת הבאת, חברת הכנסת עדי קול, היא בדיוק הפוכה. אמרת שהשנה א' בטבת זה 7 בדצמבר. זה לא הקובע, הקובע זה יום הלידה. ונניח – זה קורה בדיוק הפוך – נניח שהילד נולד בא' בטבת, שהוא 7 בדצמבר. מה יקרה? לא נרשום אותו; הוא נולד לא בא' אלא בב' – אנחנו לא נרשום אותו. בשונה, אם זה יהיה ב-31, הוא כבר לא יכול להירשם. את ככה גורמת לו שהוא נכנס לשנת הלימודים וכך את מקצרת. זה אותם ימים שמסתדרים, זה רק מיתוסים, כמו שגם כתוב בדברי ההסבר לגבי מס הכנסה – אני כאן מסיים. בנושא הזה אין שום השלכה לא למס הכנסה ולא לתאריך. אנחנו גורמים לכך שאנשים לא יוכלו להסתכל בלוח, לא ידעו למדוד ולהסתכל מה אומר התאריך העברי שלהם והתאריך הלועזי שלהם. גם בנושא הזה, במקום שעכשיו נעצים את הדבר הזה, אנחנו משילים מעצמנו את הכול כדי להקל על המחשבה שאדם לא יוכל – הורים לא יוכלו להיכנס ללוח ולראות מה התאריך העברי מול התהליך הלועזי. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. חברי חברי הכנסת, נעבור להצבעה. הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32), של חברת הכנסת עדי קול וקבוצת חברי הכנסת – מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – 13 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32), התשע"ג–2013, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 31, נגד – 13, אין נמנעים. הצעת החוק תעבור לוועדה המוסמכת, שהיא ועדת החינוך, התרבות והספורט. <קריאה:> ועדת המדע. <היו"ר יוני שטבון:> זו הצעת חוק פרטית שהולכת לקריאה ראשונה. זה הולך לוועדה שהיא התחילה בה – ועדת החינוך. <הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26), התשע"ג–2013> [מס' כ/501; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 1809; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26), לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט. בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חברותי וחברי חברי הכנסת – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברים, רק נבקש, מי שמעוניין לדבר – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מי שפה, שיהיה בשקט בבקשה. החוויה של לדבר פה למליאה שכולה מפטפטת היא מאוד לא סימפתית. עברתי אותה בקריאה הטרומית וחשתי אחר כך, כשצפיתי בזה בערוץ הכנסת, די ביזיון למקום הזה. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, חברת הכנסת מועלם. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אנחנו דיברנו כבר רבות מתחילת הכנסת הזאת על החשיבות של שילוב נשים במקומות של קבלת החלטות ובניהול החיים הציבוריים במדינת ישראל. מתווספת לכך החשיבות של הוועדה לבחירת דיינים, הוועדה שאמורה לבחור את הדיינים לבתי-הדין הרבניים. במדינת ישראל, ברוך השם, עדיין בוחרים רוב היהודים להינשא ולהתגרש בבתי-הדין הרבניים. משכך, אנחנו מרגישים שחובה שתהיינה נשים בוועדה הזאת, כדי לבחור את הדיינים שיעשו את השימוש המקסימלי בכלים שההלכה היהודית ובחוק שמדינת ישראל מאפשרים להם. ולכן אני מבקשת מכל החברים להצביע בעד החוק ההיסטורי הזה, שמדבר על נשים – לפחות ארבע נשים בוועדה לבחירת דיינים. אני שמחה לבשר לחברים שהיו מוטרדים גם הבוקר בוועדת הכנסת, שאתמול בוועדת שרים לענייני חקיקה עברה הצעת החוק של חברתי, חברת הכנסת עליזה לביא, שמשריינת נשים בוועדה לבחירת שופטים. חבר הכנסת גפני, זה מאוד הטריד אותך הבוקר, זה גם מכוון אליך. אני מבקשת מחברי הכנסת להצביע בעד החוק הזה בקריאתו השנייה והשלישית, ובעזרת השם לחולל את המהלך שהתחלנו בו בשבוע שעבר, כשרוב יושבי הבית הזה הביעו את אמונם במהלך האמיתי ובחרו בי כנציגת הכנסת. בעזרת השם, הממשלה תבחר את הנציגים שלה, ובהם לפחות אישה אחת, וכך אנחנו נמשיך, ובעזרת השם נעשה את השינוי הזה. אני רוצה להודות מכאן קודם כול לחברתי חברת הכנסת עליזה לביא ולחברת הכנסת זהבה גלאון, שביחד אנחנו מובילות את הדבר הזה, להודות מאוד ליושב-ראש הקואליציה יריב לוין, ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט דודו רותם, לעובדי הוועדה, ובעיקר לכל החברים והחברות מהבית הזה שתמכו בנו במהלך הגדול הזה שאנחנו מובילות. אז תודה רבה לכולכם. תודה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אנחנו נעבור לרשימת המסתייגים. יעלה חבר הכנסת יעקב ליצמן. חבר הכנסת יעקב ליצמן – אינו נוכח. חבר הכנסת משה גפני, בבקשה. יש לנו כ-18 מסתייגים. אני לא רוצה להגיד כמה יש להם, אבל הם מוזמנים לדבר. <קריאה:> כמה זמן – – – <היו"ר יוני שטבון:> עד 30 דקות. <קריאה:> למה עד 30? <היו"ר יוני שטבון:> שש כפול חמש. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש למצות את כל הזמן שעומד לרשותי. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. השעון התחיל. <משה גפני (יהדות התורה):> אם אפשר שסגן המזכיר יאמר כמה זמן יש לי. <היו"ר יוני שטבון:> 30 דקות, אמרתי לך. <משה גפני (יהדות התורה):> אוקיי. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא. אני עכשיו הולך לדבר על החוק, לשם שינוי. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – <יעקב מרגי (ש"ס):> מה אתה אומר על הממשלה הזאת? <משה גפני (יהדות התורה):> – – כמה צביעות יש בחוק הזה. <היו"ר יוני שטבון:> חברים, אני יודע שהחוק הזה מעורר ומעניין הרבה חברים פה, במליאה. מי שמעוניין לדבר ויש לו זמן, יכול לצאת בבקשה למסדרון. <משה גפני (יהדות התורה):> נתחיל, חברת הכנסת שולי מועלם, נתחיל בעניין הזה שאתם מתנגדים לחוק של אלעזר שטרן. גם אני מתנגד. אני חושב שזה משנה באופן דרמטי את כל ההליך של בחירת הרבנים הראשיים, וגם הוא כבר לא יכול להביא את זה, בגלל שהמשחק כבר התחיל ואי-אפשר לשנות כללי משחק תוך די משחק, קבע היועץ המשפטי של הכנסת. מה ההבדל? למה התנגדתם לחוק של אלעזר שטרן? גם הוא בא, והוא אמר: הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים – חבר הכנסת שטרן, אל תפריע לי ואל תגיד לי שאתה תומך בי, זה יעשה לי רע. עזוב. רק תקשיב. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ואז בא חבר הכנסת אלעזר שטרן ואומר: אני רוצה לשלב נשים בגוף הבוחר רבנים הראשיים. איזה צעקות הוא חטף מכם, מהבית היהודי. אז חשבתי: באמת, אתם מתנגדים, אתם הולכים לפי דרכו של הרב קוק, זכר צדיק לברכה, בסדר. נסיר את הכובע בפניכם. פתאום אנחנו חוטפים הצעת חוק שאתם המובילים שלה: בוועדה למינוי דיינים, שזה עוד יותר מהרבנים הראשיים, מוסיפים עוד חבר לוועדה, ומתוך 11 חברי ועדה, ארבעה או ארבע יהיו נשים. ארבע יהיו נשים. לא הבנתי מה הצביעות הזאת. בטח עכשיו יש כמה חברי כנסת שאינם מכירים את הפוליטיקה המעניינת הזאת – שאותי היא מבחילה – ושואל את עצמו עכשיו באמת: למה? מה השוני? השוני הוא נורא פשוט. אף אחד לא מדבר על נשים. שלא תהיה טעות. בבית היהודי עשו את החשבון, האם הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים, לפי מה שמציע שטרן – האם כוחם יעלה או כוחם ירד, והם עשו את החשבון שעל-פי החוק של אלעזר שטרן כוחם ירד. אז לוקחים את הנשים וזורקים אותן לכל הרוחות, ונלחמים נגד אלעזר שטרן. לא שאני מסכים אתו, אני חושב שהוא עושה נזק לנושא של הרבנות. אבל אתם, הבית היהודי, למה אתם נגד? הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים, יהיו בו גם נשים. עשיתם חשבון, כמו המפד"ל הישנה והטובה, שפשוט כוחכם ירד והרב שייבחר זה לא מי שאתם רוצים. נורא פשוט. אבל בוועדה למינוי דיינים – מי שמבין חברי הכנסת לא מכיר את הפוליטיקה המבחילה הזאת – בוועדה למינוי דיינים, כמה שיהיו יותר נשים – לא מעניין אותם נשים – כוחו של הבית היהודי בוועדה למינוי דיינים יגדל. והא ראיה: הראשונה שנבחרה, אומנם עוד לא על-פי החוק הזה, אבל לפי רוח החוק הזה – הראשונה שנבחרה הייתה חברת הכנסת, למרבה ההפתעה, שולי מועלם מהבית היהודי. אם כנים דבריה שהיא אכן רוצה שיהיו נשים בוועדה, אז היא הייתה אומרת: הרי גם חילוניים נזקקים לבתי-הדין – אז שהיא תיתן למישהי מיש עתיד. <יצחק כהן (ש"ס):> מרב מיכאלי. <משה גפני (יהדות התורה):> מרב מיכאלי. אה, לא מרב מיכאלי. <קריאה:> למה? למה לא? <משה גפני (יהדות התורה):> בגלל שהיא לא פה. בגלל שהיא לא פה. טוב, בסדר, בסדר, בסדר. אתם כולכם עושים צחוק כל הזמן, כאילו שאנחנו לא מבינים על מה מדובר. אם אכן כנים דבריכם שצריך לבחור אישה לוועדה למינוי דיינים, אז צריך גם לבחור חילונית. אז למה לא עליזה לביא? אה, היא לא חילונית, סליחה. אז מרב מיכאלי. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, לא. אתה מתחיל להשמיץ ולהשחיר פנים. – – – מעניין מי הרב שלך, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מתנצל. אני מתנצל, חוזר בי. שאני לא אתחיל לדבר עלייך, תעשי לי טובה, אני חזרתי בי ומספיק. עוד מעט אני אגיד מה אני חושב על העניין של השקפות העולם שלך. לא אלייך התכוונתי, התכוונתי למרב מיכאלי. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, ביקשנו בלי שמות אישיים, לא להיכנס – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ירדתי, גמרנו, הפסקתי. <היו"ר יוני שטבון:> קדימה, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אם אכן כנים דבריה של חברת הכנסת שולי מועלם שצריך לשים אישה בוועדה למינוי דיינים, אז אני רוצה להגיד לכם שגם חילונים נזקקים לשירותם של בתי-הדין, אז למה לא לתת לחברת כנסת חילונית? למה לקחת את הוועדה למינוי דיינים לעצמך? ואנחנו גם יודעים מה יהיה בהמשך. אתם פשוט משתמשים בנשים כדי להגביר את הכוח שלכם. זה הסיפור, שלא תהיה אי-הבנה. חברת הכנסת זהבה גלאון, את באת עם העניין של נשים – באמת, כוונתך לטובה. את מחזקת את המחתרת – לא את המחתרת, סליחה, את מחזקת את הבית היהודי. זה בסדר, זה בסדר גמור. <יצחק כהן (ש"ס):> את הנטל. <משה גפני (יהדות התורה):> רק שתדעי את האמת. זה הסיפור, אין סיפור אחר. <זהבה גלאון (מרצ):> אני תינוק שנשבה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא. את לא תינוק שנשבה, את מכירה את העניין. כשמסבירים לך לאט את מבינה מהר. אני עכשיו רוצה להביא לך ראיה שאין כוונתם של הבית היהודי לנשים אלא לצבירת כוח בדיינים, וגם ברבנים הראשיים. ברבנים הראשיים אמרתי – הם התנגדו לחוק של אלעזר שטרן, אפילו שהוא ביקש להוסיף נשים. בוועדה למינוי דיינים הם נלחמו על זה. הם מובילי הדרך, הם היו הרבה יותר קיצוניים מהחוק שלך, וכאשר היה צריך לבחור את האישה הראשונה על-פי רוח החוק הזה, אז נבחרה חברת כנסת מהבית היהודי. זה בסדר, יפה. מאיפה יש לי ראיה שהם לא מתכוונים לנשים? אנחנו באנו, סיעת יהדות התורה וש"ס, והצענו – אנחנו מציעים גם עכשיו, בחוק הזה, ואת מכירה את תהליכי החקיקה בכנסת – אנחנו מציעים שאותו הליך של הוועדה למינוי דיינים, הוספת נשים לוועדה, יהיה גם בוועדה למינוי שופטים. <זהבה גלאון (מרצ):> רעיון טוב. <משה גפני (יהדות התורה):> מה רעיון? תקראי את החוק, תסתכלי. אנחנו, החרדים, מציעים את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> תציע חוק חדש, זה חוק חדש. <משה גפני (יהדות התורה):> למה חוק חדש? אנחנו, מעשים שבכל יום – כאשר מדברים על הכותרת של להוסיף נשים לוועדה שהיא נושאי משרה שיפוטית, לא יכול להיות שנחליט על ועדה אחת כן ועל שלוש ועדות לא. אנחנו מציעים לעשות את זה בשלוש ועדות. אז אמרתי, מילא, בוועדה למינוי קאדים – בוועדה למינוי קאדים, אגב, אני מבין שאין אומץ לחברי הכנסת להציע להכניס לשם אישה. הבנתי. בכל אופן חברי הכנסת פחדנים. הם גיבורים על חרדים אבל לא על ערבים, אז לא שמים שם אישה. אבל למה התנגדו בוועדה להצעה שהצענו, שאותו הליך כמו בוועדה למינוי דיינים יהיה בוועדה למינוי שופטים? בוועדה למינוי שופטים הבית היהודי לא צריך לצבור כוח. הוא סומך על איציק כהן. אין לו שם איזשהו נושא שהוא צריך להתמודד שם על בחירת דיינים. בחירת שופטים זה הליך אחר לגמרי. זה לא נוגע לבית היהודי, זה לא נוגע – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יש לך עוד שעה. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, כן, יש זמן. <היו"ר יוני שטבון:> 21 דקות, חברת הכנסת גלאון. <משה גפני (יהדות התורה):> עדי, את יכולה ללכת. אני אייצג אותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> מיקי איתן דיבר 16 שעות. <יצחק כהן (ש"ס):> ב-18 – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. קדימה. <אלעזר שטרן (התנועה):> גפני, אם תמשיך ככה קח גם את הזמן שלי. <היו"ר יוני שטבון:> שתיקה זה חלק מהזמן. <משה גפני (יהדות התורה):> לא לא לא, אז אני ממשיך. חשבתי שמפריעים לי. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, תתקדם. <משה גפני (יהדות התורה):> אוקיי. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> ואז, אם אתם רוצים הוכחה שאכן אין הכוונה לנשים, שמישהו יסביר לי למה התנגדתם להציע את אותה הצעה לוועדה למינוי שופטים? הוועדה למינוי קאדים – אמרתי, אנחנו מציעים את זה, אבל אני מבין שחברי הכנסת לא העזו להציע את זה בגלל שלא מתחילים עם הקאדים, לא מתחילים עם הערבים. אותו דבר גם לא עם קאדי מד'הב – לא מתחילים עם הדרוזים. תארו לעצמכם שחברת הכנסת – – <היו"ר יוני שטבון:> קבענו בלי שמות, אז קדימה. <משה גפני (יהדות התורה):> אה, בלי שמות. <היו"ר יוני שטבון:> סגרנו. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אבל כולם יודעים למי אני מתכוון. – – הייתה מציעה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מותר לך, חבר הכנסת גפני, לומר שם. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? מה? <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו קיימנו בינינו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מותר לך לומר שם. <משה גפני (יהדות התורה):> היושב-ראש ביקש, אני מכבד את זה. <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו תיאמנו שאנחנו לא הולכים. <משה גפני (יהדות התורה):> הייתה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה חבר הכנסת היחידי שנשאר מהבית היהודי, היושב-ראש. <משה גפני (יהדות התורה):> שמה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היחידי מהבית היהודי שנשאר במליאה זה היושב-ראש. באמצע כולם ברחו. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל הם יחזרו כנראה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הנה – – – של יש עתיד. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> הם יחזרו כנראה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אין, הם ברחו כולם, למה? <משה גפני (יהדות התורה):> אז אני מבין שלא מציעים את זה על קאדים ועל קאדים מד'הב. אני מבין. מפחדים מהערבים, לא רוצים לעורר פה מהומות, לפגוע בהם וזה. יש גם נשים ערביות שנזקקות לבתי-הדין השרעיים – – – <אריה דרעי (ש"ס):> באותה מידה, חבר הכנסת גפני, למה "נשות הכותל" לא הולכות להתפלל במסגדים? מה יש? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – מורידים נעליים. <אריה דרעי (ש"ס):> עם נעליים. למה הם לא עושים את זה? <משה גפני (יהדות התורה):> נכון, אתה צודק. הרב דרעי, אני רוצה להגיד לך שזאת הצעה טובה. אפשר להציע ל"נשות הכותל" – איפה חברת הכנסת רוזין? למה באמת לא הולכים למסגד בהר-הבית? למה לא הולכות "נשות הכותל" להתפלל גם שם? מה יש? שם היה מקום המקדש. <מיכל רוזין (מרצ):> אני רוצה להיות בכותל. הוא שלי כמו שלך. <משה גפני (יהדות התורה):> אני, דרך אגב, רוצה להגיד לך, שאם אתן תלכו להתפלל בהר-הבית אתן לא תחזרו משם. אבל נשאיר את זה עכשיו. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הר-הבית פתוח – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תלכו להתפלל בהר-הבית, שזה מקום המקדש – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא, עם נעליים. תלכו למסגד עם נעליים. <משה גפני (יהדות התורה):> כן. ללכת להתפלל – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תלכו למסגד עם נעליים, למה לא? <משה גפני (יהדות התורה):> אריה דרעי, אל תשכנע אותה. היא לא תוכל לחזור משם. <מיכל רוזין (מרצ):> אבל זה לא מקובל – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> נעליים במסגד זה לא מקובל? <מיכל רוזין (מרצ):> לא – – – <היו"ר יוני שטבון:> קדימה. חברים, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> יש מחלוקת לשם שמים ושלא לשם שמים. לא למדתם שום דבר. <משה גפני (יהדות התורה):> ולכן, אני סבור שאפילו אם חברת הכנסת שולי מועלם מתכוונת אולי לטובה – יכול להיות, אני לא בוחן כליות ולב – אבל שתדעי שהכוונה בסופו של דבר היא משהו אחר. את היית נוכחת בדיונים בוועדת החוקה, על הוויכוחים שהתגלעו שם, האם בסופו של דבר – האם ההליך הזה יהיה נגד ההלכה או יהיה בעד ההלכה. הגוף הזה הוא גוף חילוני, יכולות להיות נשים בין כה וכה, גם היום, בלי החוק הזה, והראיה שזה קרה: חברת הכנסת שולי מועלם נבחרה מטעם הכנסת בבחירות חשאיות. היה אפשר לעשות את זה גם קודם. הממשלה בוודאי תשלח אישה לוועדה למינוי דיינים, והיא אפילו תעמוד בראש הוועדה – שרת המשפטים. לשכת עורכי-הדין תמיד שלחה אישה לוועדה למינוי דיינים. אתם רק מקווים שגם זאת שתובא או שתיבחר על-ידי הרשות לקידום מעמד האישה תהיה מישהי מהבית היהודי. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל יש שרת משפטים, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> שרת המשפטים, בסדר. מה לעשות שאני גם מבין בפוליטיקה, ואני יודע מי ייבחר בסופו של דבר, ונחיה ונראה. זה בסדר. ולכן, החלק הזה של לבוא ולומר שאנחנו מתקנים את החוק על מנת שתיבחר אישה, זה פשוט – הכנסת עשתה את זה בין כה וכה. מה הכנסת לא עשתה? היא בחרה באותו יום שני חברים לוועדה למינוי שופטים. שני חברים. ושני חברים שהכנסת בחרה – זאת הכנסת שמדברת גבוהה-גבוהה על שילוב נשים בוועדות השונות – הכנסת הזאת בחרה לוועדה למינוי שופטים, שהשופטים הם פי – גם במספר, גם בכמות, גם בדיונים מול בתי-הדין הרבניים – עשרות מונים, שם הכנסת בחרה למרבה ההפתעה שני גברים. והיה ברור שאחרי שהכנסת הסוררת הזאת, שלא בחרה אישה לוועדה למינוי שופטים, הדבר הראשון שהכנסת תעשה זה חוק שבוועדה למינוי שופטים הכנסת תבחר אישה. הרי שם לא בחרו. הכנסת ממשיכה עם הוועדה למינוי דיינים, ושם היא דורשת לבחור. שם היא דורשת לבחור אישה אפילו שכבר בחרנו. אני רוצה לומר לכם, זאת כנסת שיותר ויותר נוגסת בכל הנושאים, וזאת השאיפה של חלק מחברי הקואליציה של הממשלה הרעה הזאת – לנגוס בכל הדברים היהודיים שהיו כאן מאז קום המדינה. כל הזמן הולכים על מהלכים כאלה שבכנסות קודמות לא עשו. אני רוצה לומר לכם, באמת יש חידוש בכנסת הזאת. לכנסת הזאת נבחרה מפלגה עם 12 מנדטים, הבית היהודי. זה לא היה קודם. היה מפד"ל, היה האיחוד הלאומי, הבית היהודי, איך שקראו לזה. הפעם יש מפלגה חדשה, חזקה, של הציונית הדתית, והיא הולכת נגד רבני הציונות הדתית, היא מקבלת החלטות נגדם, היא מובילה את המהלך של הפגיעה בסופו של דבר במערכת של בתי-הדין. זה המהלך. הוא מתחיל מהחוק הזה, הוא ימשיך הלאה. תשמעו את מה שאמרו חברים בוועדת החוקה: זה לא הולך להסתיים בוועדה למינוי דיינים; זה הקדימון, הפתיחה, של מה שמתכננים לעשות הלאה. הציעה קודם חברת הכנסת עדי קול הצעת חוק תמימה למראה – המועד שבו יוחלט על גילו של הילד שאמור להיכנס לבית-הספר. ודיברתי בקול ניחר – לא רק אני, גם חברי – – – <עדי קול (יש עתיד):> הוא לא היה ניחר. <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשוב. דיברנו על העניין הזה: בואו נבחן את הדברים, אולי נשנה את הכול שיהיה תאריך עברי. ציפיתי שחברי הבית היהודי יזדהו אתי. ציפיתי. תאריך עברי. איך הם מחנכים את הילדים שלהם, לא על-פי תאריך עברי? ציפיתי שיצביעו בעד מה שאנחנו אמרנו, או לפחות לבקש מחברת הכנסת עדי קול שתמתין עם זה – נשב יחד, חברי הקואליציה השותפים. לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב – הבית היהודי אצל יש עתיד. לשבת, יחד. אנחנו שותפים, בואו נראה. אולי נשנה את מעמדו של התאריך העברי. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אמרו לך שדיברתי משהו? <יצחק כהן (ש"ס):> יש לך עוד – – <קריאה:> הייתי בקשב. <משה גפני (יהדות התורה):> בקשב. <יצחק כהן (ש"ס):> – – עוד 12 דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> ציפיתי שהבית היהודי – – <עדי קול (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – ישב עם יש עתיד ויגיד: בכל זאת, אנחנו מדברים על התאריך העברי, מדברים על דבר שהוא כל כך יהודי, הוא כל כך לא כופה, הוא כל כך מסורתי. נשב יחד. ישבו פה כמו איזה דגים, הצביעו על התאריך הלועזי. למה? מה, זה היה בהסכם הקואליציוני? מה, מה קרה? אין לכם גאווה יהודית? אין לכם יכולת לבחון את הדברים? הרי אנחנו אחראים כולנו האחד לשני. יש מערכת חינוך במדינת ישראל, במדינה יהודית. לא צריך לבחון את הדברים האלה? מה לעשות, בסופו של דבר, שוב מובילים יש עתיד, והבית היהודי הולך אחריהם כמו סומא באפלה. אולי פחדתם שיאיר לפיד יגיד שהוא פורש מהקואליציה בגלל החוק של עדי קול. אולי פחדתם מזה. אם פחדתם, אז אני מחזיר את דברי חזרה. בגלל שאתם פחדנים – ראינו את זה כבר. בכל דבר, כשיש ויכוח בין הבית היהודי ליש עתיד, מרחף בחלל האיום של יאיר לפיד: אני פורש מהקואליציה. והבית היהודי, יחד עם ראש הממשלה, נכנעים. בכל זאת, יש קשר בין הבית היהודי לראש הממשלה. אי-אפשר להתעלם מהדבר הזה. כנראה גדלתם באותו בית-מדרש, לכופף את הראש בפני יאיר לפיד. היה ויכוח – חבר הכנסת אמנון כהן – היה שם איזה ויכוח, ממש לא משמעותי. בא יאיר לפיד, אמר: אני פורש מהקואליציה. אגב, הוא גם יעשה את זה, עכשיו, בחוק ההסדרים. תרשום. <יצחק כהן (ש"ס):> מי? <משה גפני (יהדות התורה):> יאיר לפיד. הוא יתעקש שבחוק ההסדרים, יהיו שם כמה דברים שאם לא יסכימו אתו, משהו שנוגע לחרדים, שאנחנו כמובן לא נדבר על זה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – רק חרדים, רק חרדים. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא נדבר על זה. סיכמנו שלא מדברים על זה, בגלל שזה מה שהוא רוצה. <יצחק כהן (ש"ס):> נו. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל יבואו אליו אנשים ויגידו לו: זה לא מתאים לחוק ההסדרים. ויגידו לו: תוציא את זה. הוא יבוא ויגיד: משבר קואליציוני. הוא הרי לא ירצה שנדבר על הגזירות הכלכליות. הוא לא ירצה שנדבר על כל מה שהולך להיות שם. זה פשוט לא יאומן, הוא לא יודע אפילו מה הכניסו לו. יש לי ראיה, דרך אגב, שהוא לא יודע: בגלל שהם הכניסו שם שלא יהיה פטור מארנונה, שמבטלים את הפטור מארנונה על בתים של ילדים עם מוגבלויות, ולזה בוודאי יאיר לפיד מתנגד. הוא לא ידע מזה אפילו. כשנודע לו מאחד הכתבים, אז הוא רץ מהר ודרש להוציא את זה. לא משנה שעל הדרך כבר הוציאו את כל הפטורים מארנונה, כולל בתי-עלמין. ואני כבר היה לי נאום על ארנונה על בתי-עלמין. יש מדרש על אחד מהפרעונים, כתוב במדרש – אחד הראה לי – שהוא גבה ארנונה, כך כתוב במדרש – הוא גבה ארנונה מהמתים. <יצחק כהן (ש"ס):> מהפירמידות. <משה גפני (יהדות התורה):> גבה ארנונה מהמתים. אבל לקחו לי את הנאום בגלל שהכול יצא. אבל נשארו כל כך הרבה גזירות. הוא לא יודע על מה מדובר, אז הוא רוצה שאנחנו נדבר על זה, והוא יעשה משבר קואליציוני. אם מישהו יעז לפתוח את הפה, יבוא, נניח השר בנט, ויגיד שהוא לא מסכים בשום אופן שתהיה פגיעה בנושאים דתיים. נניח שהוא יגיד. לא שאני בטוח שהוא יגיד, אבל נניח שהוא יגיד – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא, לא, הוא לא יגיד. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא לא יגיד? אבל אם יגיד, בתיאוריה – – <יצחק כהן (ש"ס):> הוא לא יגיד. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל אם הוא יגיד. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – יבוא יאיר לפיד ויגיד: משבר קואליציוני, וייסע לפריז. זה מה שיקרה. הוא, פשוט המשחק שלו כבר כל כך שקוף, כל כך ברור. אני רק מקווה שאנחנו, החרדים, נתגבר על יצרנו ולא נתקוף אותו על זה. נדבר רק על הנושאים הכלכליים. אגב, כשדיברנו על החרדים הוא עלה בסקרים ל-32 מנדטים. כשהפסקנו, הוא ירד ל-16. ואנחנו מפסיקים, הוא ירד הלאה. לא, לא, לא נדבר על זה. אנחנו נדבר רק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> עכשיו דיברת על זה חמש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל הסברתי שלא נדבר על זה מכיוון שזה מה שהוא רוצה שנעשה. <קריאה:> – – – <קריאה:> עכשיו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> שכל העולם ידע שהוא הולך לעשות על זה משבר קואליציוני, אנחנו לא במשחק. <מיקי לוי (יש עתיד):> עצם זה שאמרת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אמרתי, תאמין לי. אתם חושבים שהציבור הישראלי לא מבין. הציבור הישראלי מבין – – <יפעת קריב (יש עתיד):> ובגלל זה הוא הצביע כמו שהוא הצביע בבחירות האחרונות. <משה גפני (יהדות התורה):> – – הוא מבין. כשאנחנו צעקנו, אז הוא אמר: רגע, זו מלחמה כזאת, באמת צריך לתמוך בו. כשהסברנו לציבור בישראל מה קורה פה, התברר שמה שיעשו לחרדים זה לא משנה כלום בגזירות. החרדים לא משחקים פה על הנושא הזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – כלום. לא עשינו לחרדים כלום. <משה גפני (יהדות התורה):> לא משחקים על הנושא הזה. מאה אחוז, מאה אחוז. סגן השר, הכול בסדר. על כל פנים, יבוא יאיר לפיד ויאיים. השר בנט, אתה תגיד לו: רגע, עם כל הכבוד, גם אני פה צד? <מיקי לוי (יש עתיד):> רגע, עכשיו כל – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם עכשיו. עדי קול באה, הביאה חוק, ואתם הצבעתם בעד. למה? מה, אין תאריך עברי במדינת ישראל? <יצחק כהן (ש"ס):> מי שינה את זה מלועזי לעברי? פרופסור, יושב-ראש המפד"ל. <משה גפני (יהדות התורה):> פרופסור שאקי. <יצחק כהן (ש"ס):> תגיד להם, אולי לא יודעים את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> פרופסור שאקי היה השר מטעם המפד"ל. <יצחק כהן (ש"ס):> יושב-ראש המפד"ל. <משה גפני (יהדות התורה):> בטח, יושב-ראש המפד"ל. <יצחק כהן (ש"ס):> והוא שינה את זה מלועזי לעברי. <משה גפני (יהדות התורה):> ודאי. הוא שינה לתאריך עברי. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה יש לדבר בכלל? הוא השתמש תמיד בתאריך עברי. פשוט. <יצחק כהן (ש"ס):> רגע, אתם לא ידעתם את זה, שטבון? <משה גפני (יהדות התורה):> ואז – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא ידעתם? הם לא ידעו – – – תסלח להם. <משה גפני (יהדות התורה):> ואז אני – – – <קריאות:> – – – <עדי קול (יש עתיד):> רגע, אני רוצה להסביר. <משה גפני (יהדות התורה):> למה? <עדי קול (יש עתיד):> – – – תמשיך, תמשיך. יש לך – – – <היו"ר יוני שטבון:> מבחינת הזמן יש לנו עוד שבע דקות, אתם יכולים להיות רגועים. <קריאה:> אולי נשכנע אותך. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, בסדר. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> האמת היא – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – יחזור בתשובה. <היו"ר יוני שטבון:> זה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא, אני מציע – – <עדי קול (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – השר בנט, אל תחזירו אף אחד בתשובה. זה בניין שלא מחזירים בו בתשובה. בבניין הזה רק מדברים באופן מאוד מסודר. <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מסבירים אחד לשני. זאת אומרת, אתה בא ואתה אומר: פגעו בנושא של הציונות הדתית, כך וכך וכך וכך. הרי יש פגיעה בציונות הדתית בחוק ההסדרים – מעבר למה שנפגעים. פשוט צריך להסביר להם – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אתה יכול להסביר לי במה פגעו בהם? <משה גפני (יהדות התורה):> פגעו, פגעו, פגעו, פגעו. לא משנה, אני לא נכנס לזה. אני לא מדבר על דתיים בכלל. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> השר בנט, מה שצריך לעשות – תאמין לי, אני, יש לי ניסיון – פשוט צריך לבוא ולהגיד: עם כל הכבוד, אם הולכים לפגוע בי, אני, שר הכלכלה, שעומד כיושב-ראש הבית היהודי; אם הולכים לפגוע בציונות הדתית, אני לא מצביע. אנחנו 12 חברי כנסת, לא נצביע בעד התקציב. על המקום אתם מקבלים את זה חזרה. למה? מכיוון ש-12 מנדטים זה לא הרבה כל כך. אבל אם אתם תצביעו נגד, אנחנו, החרדים, גם נצביע נגד. אז יש לכם 30 מנדטים. <יעקב מרגי (ש"ס):> הצלחת לבלבל אותנו. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, הוא למד ליבה, הוא יודע. 12 ועוד 18 זה 30. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בסוף אני אבין. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. אז תדע לך שאנחנו מאחוריך, אתה יכול להיות רגוע. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> עכשיו אני רגוע. <משה גפני (יהדות התורה):> עכשיו אתה רגוע. ולכן שתדע שכאן, מה שעובד, זה רק אם מסבירים אחד לשני. אני מבקש – חבר הכנסת ניסן, אני – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> אני משכנע אותו. <משה גפני (יהדות התורה):> גם את איציק כהן אתה רוצה להחזיר בתשובה? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> כן, כן. מה אתה חושב? <יצחק כהן (ש"ס):> – – – תספר לו שפרופסור שאקי המנוח – – <משה גפני (יהדות התורה):> כן – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – החליף את זה מלועזי לעברי. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <יצחק כהן (ש"ס):> והקבוצה של בנט העבירה את זה מלועזי – – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> רגע, מה היה החוק שם, שראש השנה יהיה לפי תאריך לועזי? <יצחק כהן (ש"ס):> כן, כן. <משה גפני (יהדות התורה):> לפי תאריך לועזי. <היו"ר יוני שטבון:> על-פי תאריך לועזי. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, הכול ילך לפי תאריך לועזי. <יצחק כהן (ש"ס):> הסילבסטר זה ראש השנה. <משה גפני (יהדות התורה):> ואז נשאלת השאלה, למה באמת הכוונה? למה צריכים להטריד עכשיו את הכנסת בשעת לילה מאוחרת, עם חוק כזה, שבעצם הוא לא עושה עכשיו שום דבר? חברת כנסת כבר נבחרה. בוועדה למינוי שופטים, לשנות את זה, לא תומכים בנו. אנחנו, החרדים, דואגים לנשים, ואתם, החילונים והציונות הדתית, מתנגדים. זה הולך לקרות עכשיו. עכשיו? לפנות בוקר, אני מתכוון, אחרי שכולם יגמרו לדבר. לפנות בוקר זה הולך לקרות, שאנחנו, החרדים, נציע למנות נשים לוועדה למינוי שופטים. אנחנו, דרך אגב, גם נציע בוועדה למינוי קאדים. ואתם, הציונות הדתית והחילונים, תצביעו נגד. חברת הכנסת מרב מיכאלי, את שומעת מה שקורה פה? <מרב מיכאלי (העבודה):> מה? <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו הולכים להציע, אנחנו החרדים – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כן – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – שבוועדה למינוי שופטים – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כן – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – תהיינה נשים, אותו דבר כמו בוועדה למינוי דיינים. <מרב מיכאלי (העבודה):> בסדר גמור, אני בעד. <משה גפני (יהדות התורה):> את בעד, אבל הם כולם נגד, החברים שלך והחברות שלך. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל, קודם כול, הם לא החברים שלי, הם בקואליציה ואני באופוזיציה. – – – באופוזיציה. <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה קשור לקואליציה בכלל? <מרב מיכאלי (העבודה):> שתיים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה, לא דבר מצפוני העניין הזה? <מרב מיכאלי (העבודה):> שתיים, כבר יש – – – <יצחק כהן (ש"ס):> יש לך עוד ארבע דקות, משה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – גפני – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> יש כבר, הונחה כבר הצעת חוק כזאת. חבל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל, חבר הכנסת גפני, הוגשה כבר הצעת חוק כזו. <אילן גילאון (מרצ):> לך על זה. <משה גפני (יהדות התורה):> הבנתי. <אילן גילאון (מרצ):> דיינים ודיינות – – – <היו"ר יוני שטבון:> הוגשה הצעת חוק כזו. <מרב מיכאלי (העבודה):> אתה פה מתפרץ לדלת שכבר פתחו אותה לרווחה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני – אם אפשר לקבל ארכה בזמן, בגלל שיש עוד כמה דברים שלא הצלחתי – – – <היו"ר יוני שטבון:> הפריעו לך באמצע, אנחנו נוסיף לך עוד כמה דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> אבל תדבר על נשים, אנחנו רוצים לשמוע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> היא מבקשת שנאריך את הזמן. <היו"ר יוני שטבון:> עם תוספת זמן או בלי תוספת זמן, חברת הכנסת רוזין? <קריאה:> על חשבון אריה דרעי. על חשבון אריה דרעי. <משה גפני (יהדות התורה):> אני באמת מקבל את הצעתו של חבר הכנסת אריה דרעי להציע לכם ללכת לא רק לכותל אלא גם להר-הבית; ללכת לשם, להתפלל שם; בכל אופן, זה מקום המקדש. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> עם נעליים. <משה גפני (יהדות התורה):> עם נעליים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> בתוך המסגד. <משה גפני (יהדות התורה):> בתוך המסגד. ללכת לשם להתפלל. למה דווקא בכותל? <מיכל רוזין (מרצ):> קח לך זמן לדברי טעם וחוכמה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה לא. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תנצל את זמנך. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, האמת שאין לי את החוכמה שלכן. אתן באמת נשים מאוד חכמות. בכותל המערבי אתן באות, אתן יודעות שהחרדים הם אנשים לא אלימים. להר-הבית לא תעלו. אתן נשים חכמות, הרי לא תחזרו משם. נראה אתכן עולות לשם – – – <עדי קול (יש עתיד):> נשארו שתי דקות. האם תעשה משהו עם השראה? <יפעת קריב (יש עתיד):> על נשים. <קריאה:> קורח, קורח. <יפעת קריב (יש עתיד):> על נשים משפיעות ביהדות. <היו"ר יוני שטבון:> איזה בקשות יש לך כאן – דברי תורה. <מרב מיכאלי (העבודה):> ברוריה. <היו"ר יוני שטבון:> אני רוצה להזכיר לחברים, בפעם הקודמת בשעה כזאת אנשים התחילו לצחוק. <יפעת קריב (יש עתיד):> חבר הכנסת גפני, מילה טובה על נשים משפיעות ביהדות. <מרב מיכאלי (העבודה):> לא, ברוריה, ברוריה – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אני רוצה – ברוריה. רוצה לשמוע אותך על ברוריה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מוכן, אדוני היושב-ראש – יש פה בקשות, שאני מקבל אותן, להגיד דבר תורה – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> על נשים. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, דקה ו-40 שניות. תסיים בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אני מוכן להגיד דבר תורה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> תספר על אשתו של און בן פלת, על אשתו של און בן פלת. בוא תקרא את הגמרא – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מוכן להגיד דבר תורה. דבר התורה זה עשר דקות. אם אתה נותן לי אני – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, דקה וחצי לסיום. בבקשה. קדימה, חברים, אנחנו מתקדמים. דקה וחצי, חבר הכנסת מקלב, קדימה. לאחר מכן – חבר הכנסת פרוש וחבר הכנסת מקלב ומוזס. גם לכם יש 30 דקות. בבקשה, כן. <משה גפני (יהדות התורה):> יש בפרשת השבוע – עשר דקות. <יפעת קריב (יש עתיד):> על נשים. <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו בדקה, קדימה. <משה גפני (יהדות התורה):> את אל תגידי לי מה להגיד. אני דווקא אדבר על אשתו של און בן פלת. <יפעת קריב (יש עתיד):> נו, זה מה שאני רוצה. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל למה שאני אדבר על און בן פלת? אני רוצה לדבר על אשתו. <יפעת קריב (יש עתיד):> כן. <משה גפני (יהדות התורה):> לא אמרת את זה. <היו"ר יוני שטבון:> אמרה, אמרה אשתו של און בן פלת. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – בוועדה למינוי שופטים את לא – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – אין לה שם. למה אין לה שם? למה אשתו של און בן פלת? <משה גפני (יהדות התורה):> קורח, קורח, די כבר עכשיו, קורח. אין לה שם בגלל – יש לה שם. באמת הכבוד הגדול להיות שם בעדת קורח. היא לא הייתה בעדת קורח, לא צריך להזכיר אותה. גם יעקב אבינו ביקש שהשם שלו לא יוזכר. זו הרי מחלוקת של קורח. עכשיו אני אגיד לכם על קורח דבר תורה, היות שביקשת ממני – – – <היו"ר יוני שטבון:> לסיים, לסיים בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, כן, אני מסיים. היות שביקשת ממני, אני לא אגיד שמות – מי נמצא במחנה קורח ומי נמצא במחנה של משה רבנו אני לא אגיד. רק תבינו – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, אני מבקש לסיים כי הזמן הסתיים. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני אומר דבר תורה. נסיים, נסיים, נסיים. <היו"ר יוני שטבון:> הזמן הסתיים, קדימה. <משה גפני (יהדות התורה):> נסיים. מה הזמן הסתיים? <היו"ר יוני שטבון:> עוד עשר שניות, קדימה. <משה גפני (יהדות התורה):> אז אני לא אגיד דבר תורה? <היו"ר יוני שטבון:> אתה יכול להעביר את הדבר תורה לחבר הכנסת שאחריך. <משה גפני (יהדות התורה):> עליזה לביא, הוא לא נותן לי להגיד דבר תורה. הוא אומר שנגמר הזמן – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שאחריך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – את נותנת לי את הזמן שלך? אני אדבר על אשתו של און בן פלת. <עליזה לביא (יש עתיד):> פתאום נזכרת באשתו של און בן פלת. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <היו"ר יוני שטבון:> תסיים בבקשה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני מבקש מכל חברי הכנסת להצביע נגד החוק – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, אל תלך, אל תלך. <משה גפני (יהדות התורה):> לא הולך, אני לא הולך. <היו"ר יוני שטבון:> לסיים בבקשה, חבר הכנסת גפני. לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> החוק הזה הוא לא בעד נשים, הוא בעד חיזוק כוחו של הבית היהודי – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – והראיה – שאתם התנגדתם לעשות את אותו חוק בוועדה למינוי שופטים והתנגדתם לחוק של אלעזר שטרן. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> איילת שקד, את זוכרת? למה? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, לסיים בבקשה. תודה רבה. <מיכל רוזין (מרצ):> כי הרב אמר לה. הרב אמר לה מה לעשות. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה – אינו מעוניין. חבר הכנסת מקלב, מעוניין לדבר? בבקשה. חבר הכנסת מקלב, אתה רוצה שאני אזכיר לך את מסגרת הזמן? <אורי מקלב (יהדות התורה):> נסיים, נסיים בדבר תורה. אתם תצאו אחרי זה, אני רואה מה שקורה. אהבת התורה שיש פה והשקיקה לדבר תורה – אני מפחד שאם אנחנו נתחיל בדבר תורה הם יצאו עד הסוף. נסיים בזה, אני אולי ארוויח שתשמעו. <היו"ר יוני שטבון:> תראה איזו היענות. <משה גפני (יהדות התורה):> חצי שעה, דקה לא פחות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כן, כן, ודאי. אדוני, אין לי את הכושר. חבר הכנסת גפני, אין לי את הכושר שלך, שאתה יכול לדבר חצי שעה ועדיין רק להתחיל, להיות בדברי הפתיחה. אבל אם אנחנו נשקף את כל מה שאנחנו כבר דיברנו בוועדות השונות בנושא החוק הזה, אנחנו נצטרך לדבר יותר מחצי שנה. אבל דבר ראשון, חברי חברי הכנסת ומכובדי יושב-ראש הכנסת – שלא פתחתי בכבודך בתחילת דברי – בבקשה מכבודם אני מבקש להסביר את ההסתייגויות, חלק מההסתייגויות שאנחנו הגשנו לחוק. אנחנו ביקשנו בחוק, בהסתייגויות שלנו, שלושה דברים מרכזיים. הנושא הראשון – אנחנו שאלנו אם באמת אנחנו רוצים לדבר על כבוד האישה, על שוויון האישה, על השפעת האישה. שאלנו מה הביא אתכם לחוקק את החוק הזה דווקא בנושא של הוועדה למינוי דיינים, ולא מצאתם לנכון לחוקק את החוק גם בוועדה למינוי שופטים וגם – ודאי לא העזתם – בוועדה למינוי קאדים. שאלנו ולא קיבלנו תשובה. שאלנו גם בוועדה מה הזדרזתם, באיזו מהירות הדברים הגיעו ונאמרו ונדונו. משלא קיבלנו תשובה אמרנו: גם אנחנו נגיש חוק כזה. הצענו הצעה פשוטה: אנחנו נסתייג, נכניס הסתייגות לחוק, וההסתייגות תאמר שאנחנו נתקן בתיקון עקיף את החוק הזה ונחיל את זה גם על הוועדה למינוי שופטים. למה לא? אין היום שום דבר שמחייב אף אחד לבחור לוועדה למינוי שופטים אישה. איך יכול להיות דבר כזה שוועדה כל כך מכובדת, ועדה שכל כך משפיעה, בתי-המשפט שכל כך מעורבים בחיי היום-יום שלנו, בכל דבר, ובוועדה למינוי שופטים לא תהיה אישה שתשפיע, שתגיד גם את הדברים האלה? לא קיבלו את הדברים. לא רק זה. הנה, אמרנו את זה לאחר שראינו גם מעשה – הכנסת בחרה את הנציגות שלה לוועדה למינוי שופטים ולא נבחרה חברת כנסת. לא התמודדה. המפלגות גם לא – במיוחד בקואליציה – גם לא העמידו אישה שתיבחר לוועדה למינוי שופטים. גם בוועדה למינוי דיינים הקואליציה לא הצליחה, אבל גם כן עשתה – והיא בחרה מועמדת אחת ולא בחרה שתיים. ולכן, אנחנו שאלנו, מדוע ההחלה זאת? ואנחנו גם היום – עוד אפשר לתקן את זה; אנחנו לא מדברים על העבר. הנה היום, בהצבעה היום אפשר לתקן את הלקונה הזאת, ולתקן בצורה עקיפה גם בנושא של מינוי שופטים את הנשים. זה אחד הדברים שאנחנו דיברנו עליהם. אחרי זה אנחנו דיברנו עוד מי בוחר – החוק ביקש להוסיף עוד אישה אחת לגוף הבוחר – מה שלא היה קיים עד היום, שזאת טוענת רבנית; טוענת רבנית, מכיוון שהטוענות הרבניות מטבע הדברים מעורות ויודעות את הנעשה בתוך בתי-הדין. בתוך בתי-הדין יושבים דיינים, והן גם מבינות איזה דיין, איזה שופט, הוא צריך להיות: שמבין, שבא לקראת, ויש לו בהבנה שלו גישה ונכונות לשמוע את האישה והוא לא נגד האישה; כאלה דיינים אנחנו צריכים לבחור. תהיה טוענת רבנית שמעורבת. אם באמת צריכה להיות טוענת רבנית – אני הייתי חושב שלא; שהרשות לקידום מעמד האישה תבחר אישה. למה צריך דווקא טוענים רבניים – טוענות רבניות? מה היו צריכים להרחיק כל כך לכת לטוענות רבניות? מה לעשות, צריך לעטוף את ההצעה באיזו עטיפה מקצועית. להגיד סתם אישה? לא, אנחנו ניקח אישה מקצועית, שמתמצאת, שתוכל להשפיע, שיש לה הבנה, שהיא רגישה לקידום – אנחנו הרי רוצים לקדם את מעמד האישה. אנחנו גם יודעים – אנחנו רוצים לבוא לקראת ארגוני הנשים, שמבינות ומלינות כל הזמן על כך שלא מתחשבים, ורומסים – לא כבוד האישה ולא את זכויותיה ולא את מעמדה. מי צריך עכשיו לבחור את הטוענת הרבנית? אותו גוף מקביל שממנה את עורכי-הדין שנמצאים גם בוועדה למינוי דיינים וגם בוועדה למינוי שופטים. יש לשכה לעורכי-דין, גוף מקצועי, שהוא זה שבוחר, הוא יודע – מנקודת הנחה שהוא יודע – יש לו את הדרכים שלו ואת ההבנות שלו, מתוך הניסיון ומתוך כך שהוא מכיר מי המקצועי ומי המומחה. אותו אחד, אותו גוף – מה עושים? לא נותנים לאותו גוף, שהוא נניח הלשכה של הטוענים הרבניים, שהם יבחרו את איש המקצוע או את הטוענת הרבנית. לא משנה שאנחנו גם יודעים שהמבחר הוא מאוד מאוד מועט, ואנחנו כמעט גם – אנחנו מציינים את מי נבחר. לא, הוועדה לקידום מעמד האישה היא שתבחר. למה? מה הקשר? מה הקשר המקצועי? <יפעת קריב (יש עתיד):> בין נשים לנשים. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – הטוענת הרבנית – – – זה ממש לא נכון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מה הקשר המקצועי? לא מה הקשר – מה הקשר המקצועי בין הוועדה לקידום מעמד האישה לאותה טוענת רבנית? רוצים לבחור אישה, והוועדה לקידום מעמד האישה מבינה בנשים ויודעת – בסדר. <יפעת קריב (יש עתיד):> – – – גדול – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת מקלב, נא לדייק: מי שיבחר את הטוענת הרבנית זו שרת המשפטים. זו לשון החוק. לפחות – – – את החוק לפני שאתם מתנגדים לו. <אורי מקלב (יהדות התורה):> באמת? עד כדי כך היתממות? עד כדי כך היתממות? מתי זה נעשה? למה היום זה שרת המשפטים? מתי זה קרה? בעקבות ההסתייגות שלנו בדיון האחרון. אתם ככה הגשתם את זה? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה ממש לא נכון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתם הגשתם את זה ככה? אתם ניסיתם גם להתנגד לכך. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה ממש לא נכון. זה ממש לא נכון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה היה לאחר שאנחנו, בתוך הוועדה, בדיון האחרון. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה בעקבות שינוי של יושב-ראש הוועדה. בוא תדייק. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מתי זה קרה? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בעקבות שינוי של יושב-ראש הוועדה, לא בעקבות – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> מתי זה קרה? זו הייתה הצעת החוק שלכם? זה היה בקריאה ראשונה? זה היה בקריאה טרומית? איך אתם כאן – את כאן עומדת ועוד מעירה על דברי ואומרת: דייק בדבריך? אני מדייק בדברי. גם אפשר לפתוח את הפרוטוקול ולראות. איך אתן כאן עומדות ואומרות לי: תסתכל, תדייק בדבריך? אני פשוט עומד משתומם. וזה גם מלמד על שאר הדברים. נכשלתם בלשונכם. אנחנו – זה היה בעקבות דברינו, של חבר הכנסת מיכאלי ושלי, שאנחנו הגשנו הסתייגות, איך צריך לבחור את הטוענת הרבנית. בסופו של דבר, אני הצעתי, ואם לא – אז מה, אני אגיד לכם בדיוק את הלך הדברים, איך זה קרה, איך הייתה הצעה ששרת המשפטים או שר המשפטים יבחר. אני לא מאמין. אני לא מאמין שאני משחזר את מה שהיה ובאים כאן וצועקים לי: דייק בדבריך, לא ככה היה. זה הגיע לקריאה טרומית, לקריאה ראשונה, והגיע אחרי זה לקריאה שנייה ושלישית לשולחן הוועדה עם אותו נוסח שהוועדה לקידום מעמד האישה היא שתבחר. בעקבות ההסתייגות שלנו, חבר הכנסת מיכאלי, היא באה ואמרה: מה פתאום הוועדה לקידום מעמד האישה? לא בגלל שיש לי משהו נגד הוועדה הזאת. יכול להיות שהיא עושה דברים חשובים מאוד וישרים מאוד. אין לי שום דבר. אני תכף אסביר למה לא. באים, ואומרים: לא. אמרתי: לשכת הטוענים הרבניים. באו המומחים ואומרים: אין כזה דבר לשכת הטוענים הרבניים, אין להם עוד לשכה. יש כל כך הרבה טוענים רבניים, או טוענות רבניות מועטות, שאין לשכה. אז אמרתי: מנהל בתי-הדין, נשיא בית-המשפט, בית-הדין – גורם מקצועי, שגם יודע, שממנה. כששמעו את ההצעה הזאת – ועל זה אין מה לענות – הגיעה ההצעה של שר המשפטים. וגם על זה לא הסכמתם עוד. אבל אמר יושב-ראש הוועדה: אני ככה מחליט. לבוא ולהגיד היום שזו הצעת החוק המקורית? חבר הכנסת גפני, לא היית פה, אבל אני הצגתי – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אולי אתה טועה? <אורי מקלב (יהדות התורה):> מה זה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אולי אתה טועה והיא צודקת? <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש פרוטוקול בכנסת. אני רואה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זה ברור – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני חושב שאני עוררתי אותם, והיום אני חושב שמסכימים עם צדקת דברי. זה נכון שהדברים כך היו, חברת הכנסת שולי מועלם? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני אמרתי, סיפרתי את תהליך הדברים, איך קרה השינוי הזה. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני סומכת על מה שאמרת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אז יש – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני גם מקבל. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת – – – צריך להתנצל. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא צריך להתנצל. אני מבין שהייתה טעות בעניין הזה. בסופו של דבר, גם היום בהסתייגות שלנו אנחנו מבקשים להוסיף את האחרים, את הגורמים המקצועיים. וכל זה בא, ואמרנו – ואני תכף אגיע למסקנה למה, מאיפה – לכל השאלות שאני עכשיו שואל, בסופו של דבר יש תשובה אחת לכול. שאלנו גם למה אנחנו לא מינינו נשים לוועדה למינוי שופטים, למה הצעת החוק לא דיברה על כך. שאלנו למה את הטוענת הרבנית תבחר הרשות לקידום מעמד האישה ולא גוף אחר, כמו הלשכה שלהם, או אם אין להם לשכה – מנהל בתי-הדין. משם אנחנו מגיעים למסקנה אחת: שזה היה לכל אורך הזמן. חוץ – כשמגיעה הצעת חוק, קוראים את הצעת החוק. זה נראה אולי תמים, וזה נראה באמת שמי שבא ומתנגד יש לו איזה משהו שכל דבר שקשור לנשים הוא מתנגד מייד. זה מייד מעורר, וככה, ומעצימים את זה יותר. ואז באים ואומרים – לא משנה מה יגידו, גם אם אלה דברי טעם, גם אם אלה דברים נכונים, לא מקבלים, בגלל שאתה מתנגד לנשים. וכי החידוש שאתם חידשתם בחוק שלכם שפעם ראשונה יש בוועדה למינוי דיינים נשים? הוועדה למינוי דיינים ישבה בהרכבה במשך פעמים רבות עם נשים שהיו נציגות, אם זה של הכנסת, ואם לא של הכנסת – של לשכת עורכי-הדין. נשים בחרו דיינים. כן מצא חן בעינינו, לא מצא חן בעינינו, אבל לא עשינו מזה – לא התנגדנו לזה. למה? בגלל שמאחורי כל דבר כזה כאן יש קונוטציה אחרת, יש דברים שמסתתרים, בין בסתר ובין בגלוי. וכשיושבים בישיבות, ועדות – המעלה של ישיבות, כשיש ישיבת ועדה, היא שמתגלית, יוצאת הסיבה; מהחוק יוצאות הסיבות לכך, כשאנשים בלהט הוויכוח אומרים את האמת, ואומרים מה מניע אותם בכל העניין הזה. בגלל שנשים ישבו, נשים יבחרו? הבעיה כאן, אני חושב, שנשים יבחרו? להגיד כאן שהבעיה שלנו שאנחנו לא רוצים, לא מוכנים – רוצים לפגוע במעמד האישה, בזה שלאישה תהיה את האפשרות לבחור או לא? אנחנו מביאים דבר אחד: מה הדיבור הזה? מי שהקשיב ומי שהיה בתוך הדיונים – מה אמרו למשל? מדוע אנחנו צריכים לבחור אישה? מכיוון שבתי-הדין רודפים את הנשים; בגלל שנשים מופלות בבתי-הדין. לוקחים את כל התהליך שיש, את כל התהליך שיש בבתי-הדין – התהליך שם הוא תהליך מורכב מאוד, תהליך שצריך להיות – חוץ מהנושא של מי שנתן את הגט יש נושא ממוני בין בני-הזוג, שהוא תהליך ארוך. אדוני היושב-ראש לא מאבד את הסבלנות? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חלילה, חלילה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש תהליך ארוך, תהליך שצריך להתנהל לפי צדק ולפי יושר, תהליך שבא להגיד לגבי החזקת הילדים, נושא רכוש, נושא של מזונות; יש נושאים רבים חוץ ממתן הגט, מהאקט הזה שהבעל הוא שנותן את הגט ולא האישה היא שנותנת את הגט. מעבר לזה יש דיונים שלמים שצריכים להתנהל ביושר ובצדק. באים אומרים: אנחנו נבחר את הדיינים, אנחנו נקבע מי הדיין הראוי. אנחנו נהלך אימים על מי שרוצה להיות דיין, נשמע בדיוק איך הוא מתבטא על מעמד האישה, בזכות האישה. נדמיין לעצמנו שיבואו כאלה שהם נפגעי מס הכנסה, ויבואו ויגידו: אנחנו רוצים לקבוע מי יהיה השופט שלנו. זה המשמעות של הדברים. נפגעי מס הכנסה שעומדים לפני משפט יגידו: אנחנו רוצים. באות נשים שמכריזות: אנחנו נפגעות בתי-הדין ואנחנו רוצות לקבוע מי יהיו הדיינים שלנו. ועל זה אנחנו – באיזו תמימות, כאילו לא רואים שום דבר, כאילו לא נאמרו אצלנו הדברים האלה. אין לזה השלכות, הם מסכימים לזה. חבר הכנסת גפני, בצדק, השווה את הנושא האחרון – לא שחסרות השוואות בכנסת הזאת – אבל ניסה להשוות בין הדיון האחרון – כי אנחנו נוהגים, יש לנו חולשה לשכוח – לחוק הקודם שדיברנו עליו: על היום הקובע, התאריך העברי שקובע ברישום לגני-ילדים. כל מי ששומע את הדברים יודע שבנושא הזה אין לא דת ולא הלכה, וזה לא קשור שום דבר להשלכה שהיא מסורת ישראל – האם א' בטבת זה יום שהוא הקובע לגבי רישום לגני-ילדים, יום קובע במשרד החינוך. שום דבר. אני מניח – אני לא יודע מה היה לפני 60 וכמה שנה, כשקבעו את התאריך הזה, שהוא תאריך עברי; במקרה יצא. אני אמרתי קודם שגם לשם של החודש, אין לזה בכלל – הוא לא שם יהודי, הוא לא שם עברי. תשרי, וכסלו, וטבת, ושבט – אלה בכלל מילים בבבלית, בפרסית, שעולי בבל הביאו לארץ. בתורה אין לא חודש תשרי ולא חודש חשוון ולא חודש כסלו; החודש הראשון, החודש השני, החודש השלישי. ומנסים להסביר שעוד יש משהו שמייחד את העם היהודי, מייחד אותו במשהו – תאריך ולוח עברי שהוא מלא חוכמה ותבונה. חכמים יודעים היום לחשב על חלקיקי מאית השנייה מתי מולד הלבנה יהיה בעוד 200 שנה, חישובים מסובכים מאוד, והם אף פעם לא טועים במאומה. אני זוכר שעבדתי בעיריית ירושלים – אמרתי את זה בוועדה – וחבר הכנסת מאיר פרוש שימש הרבה פעמים כסגן ראש עיריית ירושלים, ואנחנו, כעירייה שגם משרתת ציבור ערבי גדול במזרח-ירושלים, כשמגיע חודש הרמדאן – יש לזה משמעות מתי מתחיל הרמדאן, מתי מסתיים, לא יודעים את זה מראש. יש גם עובד, פקיד ממונה, מיוחד, שהוא אחראי על כל המגזר הזה – אני לא מדבר על לתת שירות במחלקות העירייה או בבית העירייה – שהוא ממונה על הימים שמייחדים את הציבור המוסלמי בעיר ירושלים, והוא מתכנן כל השנה מה יהיה ברמדאן ומתי ראש העיר יבוא לירות בתותח ועוד דברים כאלה. ואני אמרתי לו: אחמד, אני אומר לך כבר עכשיו – אני שואל אותו, מתי יסתיים הרמדאן? הוא אומר: לא יודעים, החכמים עוד לא קבעו. אמרתי לו: אני אגיד לך מתי זה יסתיים השנה, מתי זה יסתיים בשנה הבאה. הוא אומר: תשמע, גם יש מחלוקות, אחד אומר ככה, אחד אומר ככה בערב-הסעודית ופוליטיקות. כל אחד מחליט מתי המולד. אמרתי לו: אני יודע. הוא אומר: איך אתה יודע? אמרתי: חכמים אמרו לנו כבר, אנחנו כבר יודעים מה זה קידוש החודש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – – מועצת העיר לשעבר, אני מאשר את קיום התפקיד של הבן-אדם. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יפה. הוא לא הבין שאנחנו יודעים הכול מראש. גם הוא יודע, גם הם יודעים את זה היום. יש לוחות שאפשר לדעת הכול. בסדר, זה מסורת, אני מכבד את המסורת הזאת. אבל לבוא ולהגיד עכשיו שכל דבר שאם יש בו משהו שהוא דת צריך מייד להתנגד לו, מייד לא להקשיב, מייד להלביש על זה כיפה ושטריימל, וממילא יש לגיטימציה מדוע אנחנו מתנגדים. עכשיו, בתוך החוק הזה, מה שהתברר, מה שלא היה, החידוש שיש בחוק הזה, מה שלא היה בקדנציות הקודמות – והחוק הזה הוא לא חוק שהומצא בכנסת התשע-עשרה; בכנסת השמונה-עשרה הוא גם היה על סדר-היום והוא לא אושר. אבל ההבדל המהותי, חבר הכנסת בן-דהן, ההבדל המהותי – הצעתי שמנהל בתי-הדין הוא זה שיקבע את הטוענת הרבנית. זה משהו לא סביר כאיש מקצוע? מנהל בתי-הדין הרבניים, יש לו הכלים הכי טובים לקבוע מי יכולה להיות טוענת רבנית. הרשות לקידום מעמד האישה, היא יכולה? יש לה איזה כלי מקצועי אחד שהיא יכולה לקבוע? איזה קריטריון יעמוד בפניה כדי שתקבע? היא עושה דברים חשובים, אבל כאן גוררים את הוועדה הזאת, כשהמטרה היא לא בשביל באמת לתת תפקידים או שהנשים לא יופלו בקבלת התפקידים. זה מה שנאמר בוועדה, ואני כבר אגיע לזה, אבל לפני זה נדבר על כך שקרה כאן חיבור שלא היה פעם, חיבור של מפלגה דתית ששליש מהדיינים הם מייצגים, את השליש מהדיינים שמגיעים. שליש מהדיינים הם מהציונות הדתית. היום בבתי-הדין ואבות בתי-הדין שליש, חבר הכנסת בן-דהן, סגן השר, שליש מהדיינים – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> לא, לא, לא. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא. עוד לא הגיע לזה. <יעקב מרגי (ש"ס):> הייתה הסכמה כל השנים האחרונות. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא. הוא שואל כמה יש בסך הכול. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> בסך הכול יש היום קרוב ל-20%. <אורי מקלב (יהדות התורה):> איך אתה יודע? <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – יש עוד כמה, יש עוד כמה פרמטרים. אני אסתכל לפי מי שמינה אותם. ולפי מי שמינה אותם, זה לא משנה, 25%, 28%, 30%. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הוא אמר, קרוב ל-20%. <אורי מקלב (יהדות התורה):> במשך כל התנהלות החוק הזה, חברת הכנסת מועלם, השמיצו והכפישו את בית-הדין ואת הדיינים. כל מטרת החוק – באים להגיד: מכיוון שבתי-הדין לא מתנהלים טוב, לא מתנהלים נכון כלפי הנשים. ומי שיוזם – אני לא רוצה להגיד, אבל אני יכול לקחת אחריות, אני כן יכול להגיד מי ניסח, מי היה שותף בניסוח החוק – זה ארגונים שרודפים במשך שנים רבות את הדת באופן כללי ואת בתי-הדין באופן נקודתי. כל הארגונים האלה במשך תקופות ארוכות, כל מה שנעשה בבתי הדין, בכל חוק ובכל דיון זה קיים, באים ורק מכפישים, משמיצים, מדברים סרה, נגד התנהלות בתי-הדין, נגד עינוי הדין בבתי-הדין. אף אחד לא מסתכל מה קורה בבתי-משפט, רק את בתי-הדין מכירים. מקיימים דיונים בוועדות, יוזמים דיונים כדי לשמוע כמה זמן לוקח מהחלטת בית-הדין עד הסיום בפועל. ומגיע מנהל בתי-הדין ואומר שב-85% מהמקרים, לאחר מתן פסק-הדין לא עוברים 30 יום וכבר יש קיום פסק-הדין. אי-אפשר לשמוע דבר כזה. ארגונים שכל כולם, במשך תקופות ארוכות, וחלק מהארגונים האלה ממומנים על-ידי ארגונים רפורמיים, ארגונים שרודפים את הציונות הדתית, ארגונים שרודפים את מתיישבי ארץ-ישראל – הארגונים האלה עומדים מאחורי ארגוני הנשים האלה, ואתם משתפים פעולה אתם. אני שואל את אנשי הבית היהודי: אותם ארגוני נשים שעומדים וכל הזמן דוחפים לחוק, ואלה שאמרו את דבריהם, אתם יש שיתוף פעולה, הם גם ניסחו את נוסח החוק, והם אותם ארגונים שבצד שלהם, והם עצמם, לא רק רודפים את בתי-הדין ואת הדיינים ואת אבות בתי-הדין, אלא רודפים את מתיישבי ארץ-ישראל. הם ממומנים על-ידי גופים רפורמיים. וכאן יש שיתוף פעולה אתם. כמה דברים נאמרו בדיונים האלה על הדיינים, על בתי-הדין, על הניסיון לקעקע את ההלכה. זה מה שמוביל אותם וזה מה שעומד לנגד עיניהם. וכאן משתפים אתם פעולה. איך אפשר לשתף פעולה עם ארגונים כאלה עם מטרה כזאת? לכן, כל מה שתגידו, שאתם בעצם לא רוצים, שאתם רוצים לתת גם לאישה מעמד, שתוכל לבחור, לא כך הדברים. זה לא כבוד האישה ולא מעמד האישה; זה קעקוע ההלכה, מסורת ישראל, איך צריכים להיראות בתי-הדין. <קריאה:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> נאמרו או לא נאמרו בוועדה? נכון, רצוננו שיתמנו דיינות בבתי-הדין. גם לזה אתם מסכימים, אנשי הבית היהודי? הרי אמרו שזאת המטרה. זה שלב אחד בתוך השלבים. מה שמפריע – מה פתאום הבעל נותן את הגט, האישה צריכה לתת את הגט. אלה הדברים שנאמרו, אלה הדברים שעומדים מאחורי זה. ואתם משתפים פעולה עם הדבר הזה. לכן נראה כל הזמן כאילו שאנחנו מתמקדים בדבר אחד ונוח להסיט את הנושא לכיוון אחד, כדי שנחשוב שכל מה שיש לנגד עינינו אלה הדברים האלה, ואז יש אהדה ציבורית. במקום לעמוד בפרץ בנושא הזה ולא לתת לקעקע את המסורת – – – <יצחק כהן (ש"ס):> איפה מוזס? איפה מוזס? <אורי מקלב (יהדות התורה):> גם הוא יגיע. רבותי חברי הכנסת, לא נהיה תמימים ולא נלך בתמימות. זאת מלחמה בהלכה היהודית, זה לקעקע את המסורת, זה דברים שדורי דורות מנסים בדרכים גלויים ולא גלויים – והדברים נאמרו בפירוש. זה לא שאני צריך להגיד דברים נסתרים. הם נאמרו על השולחן. ביקשו דבר תורה. אין כמו פרשת קורח – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא, זה בסדר. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אני לא יכולה לצאת עכשיו. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אין כמו פרשת קורח שאומרת לנו מה המחלוקת, כמה מחלוקת היא מסוכנת, כמה מחלוקת היא מטעה. אבל עם זאת, רואים כמה "חכמת נשים בנתה ביתה". התורה מציינת את זה. מה היא מציינת? איך כשיש מחלוקת, ומי זאת, מכולם, מכל החכמים, מכל נשיאי בתי-הדין, אותה אישה של און בן פלת היא זאת שעמדה בפרץ. היא אמרה: לא, אתה לא תלך עם המחלוקת, תראה לאן המחלוקת מובילה. אפשר לעטוף את זה בהרבה דברים. איך הם באמת השתכנעו? מה היא עשתה? היא נעמדה בפתח הבית, זה מה שהיא עשתה, ואז הצניעות – שם לא היו נשים שבחרו. ממילא היה מובן שאם האישה עומדת בפתח הבית, אין מי שנכנס. כשהאישה עומדת, אף אחד לא דוחף ולא נכנס כל זמן שהיא עומדת שם. אם זה היה היום, אני לא יודע מה היו עושים לה. אחרי החוק ודאי לא, לא היה עוזר שום דבר. מה שהיה קורה לפי החוק זה שהבעל הוא זה שהיה עומד בחוץ והאישה הייתה בפנים. ומי היה מציל את עם ישראל ממחלוקת כזאת גדולה? אבל יודעים לציין את החוכמה של הנשים. אבל צריך גם להבין איך קורח הצליח לשכנע את 250 האיש, נשיאי העדה, קרואי שם, האנשים הכי חשובים, הכי חכמים, הכי פיקחים, הכי נושאים באחריות, לשכנע אותם שהם יהיו אתו במחלוקת. והרי הדברים שהוא אמר, הרי לא היו דברי היגיון. הרי אנחנו רואים היום שלכל הדברים שהוא שכנע אותם הייתה סיבה בדיוק הפוכה. יש לזה תשובה ברורה אחת – כוחה של מחלוקת. אנחנו מבקשים למצות את כל 30 הדקות. זה חלק מהעבודה שלנו, זה התפקיד שכל אחד מאתנו לוקח, אבל לא נשאר הרבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא. אני לא – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> בסדר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה סגן שר החוץ. מה שאני – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> איך באמת הצליחו לשכנע? אומרים: זה כוחה של מחלוקת. כוחה של מחלוקת, לא צריך בה היגיון. מספיק שאתה בא ומדבר בפתוס, מציג איזה משהו אחד, מסיט את הנושא, מסביר שבכל מה שהוא רצה יש נגיעה, יש לו סיבה שהוא עושה את זה, בזה אפשר לשכנע. אבל נשאלת השאלה האמיתית: בסופו של דבר עשו אספה בערב, וכולם השתכנעו, וכולם הולכים עם כוח – כולם הצטרפו למפלגה החדשה שאומרת: אנחנו נעשה שינוי, אנחנו לא ניתן לנגיעות אישיות, אנחנו נעשה מפלגה נקייה; לא כאלה שרוצים להביא את הקרובים שלהם ונגועים בדבר כזה. אנחנו נעשה מפלגה – פוליטיקה אחרת. ומצטרפים כולם. אבל בבוקר – כפי שידוע, במדבר לא היה אוכל. במדבר, מה אכלו? את המן שכל בוקר נפל בפתח הבית. מה היה האוכל במדבר? הרי לא היה מה לאכול. המן היה האוכל שכל אחד רצה, כל טעם שהוא רצה, כמעט כל סוג אוכל, יכול לחשוב שזה מה שהוא רוצה לאכול, והוא אוכל. אבל למן הזה היה גם חיסרון. כדי לחשל אותם להגיע לארץ-ישראל, המיקום של המן, המקום שהוא היה מונח בו בבוקר, היה תלוי בצדקתו של כל אחד ואחד. דהיינו, אם אותו אחד היה צדיק והתנהל בסדר, המן שלו היה בפתח הבית. הוא היה מקבל את המנה שלו בפתח הבית. אם הוא היה אדם שהתנהל בסדר, אבל הוא לא הקפיד על כל דבר ודבר, זה היה יותר רחוק. אבל אם הוא עשה מעשים רעים, זה היה בכלל מחוץ למחנה. שיקף את הבן-אדם, שיקף את מעשיו. מה קרה באותו בוקר אחרי קורח? כולנו יודעים שאצל קורח זה היה רחוק, ואצל כל 250 אנשים שהצטרפו אליו זה גם היה רחוק, ואצל משה רבנו זה היה בפתח הבית שלו. אחרי שקרה דבר כזה, הבוקר, כשידענו מה הקדוש-ברוך-הוא באמת רוצה, צריכים כולם להגיד: טעינו. הנה, טעינו. הלכנו עם קורח, ומתברר שזאת טעות. איך הם לא השתכנעו? התשובה היא פשוטה: קורח באמת כינס את כולם; בא אליהם ואמר להם: תראו, מה אתם באים בטענות שהנה אנחנו טעינו, הנה המן נמצא רחוק? אני אגיד לכם מדוע. בגלל שאנחנו לא נלחמנו מספיק עם משה. לכן המן. אתם יודעים למה הקדוש-ברוך-הוא כועס עלינו? מפני שאנחנו לא מספיק נלחמנו אתו. היינו צריכים להילחם אתו יותר. אנחנו נילחם אתו יותר, אז באמת נניח את דעתו, ואז תראו שהמן חוזר אלינו. ואם נשאלת השאלה, מה קרה עם משה רבנו ולמה – כבר לא שואלים שאלות כאלה אחרי שיש כאלה תשובות. מורי ורבותי, כדי להגיד את האמת, ושאנחנו רוצים באמת לשקף את מה שעומד מאחורי מה שנאמר, את המטרה, מדוע החוק הזה מחוקק כחוק ראשון לפני כל דבר אחר בלהט של עשייה; והחיבור בין מפלגות – שצריך להיות פער קוטבי בין המטרות האלה לבין המטרות האלה – התחברו ביחד כולן למטרה אחת. כשאנחנו יודעים שכל אחד יש לו מטרה אחרת. עוטפים את זה בדבר הזה של כבוד האישה, האפשרות גם לאישה לבחור, ומנסים להציג מצג שווא שהמטרה היא לקדם את מעמד האישה. לא כן הדברים. כל המטרה של החוק זה לקעקע את ההלכה היהודית, לפגוע במעמד בתי-הדין, לשנות את מסורת ישראל, להוציא דיבתם רעה של בתי-הדין בהתנהלותם מול אנשים – דברים שהם בלתי סבירים. כל מה שנאמר שם – אין מוחה, אין אחד שפותח פה, ואין מצפצף – הכול דבר אחד. כשיש אפשרות לעשות את זה עושים את זה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – נמצא? לא נמצא. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ומייד אחריו – רק 30 דקות אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר. זהבה, לפי רשימת הדוברים שלי את מדברת בערך ב-06:00. בבקשה, אדוני, עד 30 דקות לרשותך. אתה לא חייב להשתמש בכול. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם סיפור. הייתי פה לפני כעשר שנים, והיה אז תקציב נורא של שר אוצר נורא שקראו לו בנימין נתניהו, והיו דיונים באמצע הלילה, והיה לי חצי שעה לדבר. ידעתי שגדעון סער יבוא בבוקר – הוא היה אז יושב-ראש הקואליציה – עם הרוב המוחץ שלו ויטילו את כל הגזירות, ואין על מה לדבר. אז התחלתי לדבר על מהות היהדות. הרב דרעי, תקשיב לדברים. אני רוצה שתקשיב לסיפור הקצר, אחר כך אתה משוחרר. אז עמדתי ודיברתי על מהותו של עם ישראל. פוגש אותי עיתונאי חרדי שכותב בעיתון "המודיע" ואומר לי: תגיד לי, מה אתה חושב, הכנסת זה בית-מדרש? בשביל מה בזבזת זמן לדבר דברי תורה? אמרתי לו: תשמע, לדבר דברים בטלים? הרי ממילא הדברים ייגזרו מחר. לא עוברות 24 שעות ומצלצל אלי בחור ואומר לי: תשמע, הקשבתי בטלוויזיה לשידורי הכנסת. אני בחור שבא מבית דתי – מאפרת, נדמה לי – עזבתי את אבא ואימא, סבא שלי יהודי חרדי, עזבתי את התפילין, עזבתי את השבת, עזבתי הכול והייתי ככה באי-שם. ראיתי את הדברים שלך והשתכנעתי וקיבלתי עלי שני דברים: א. אני חוזר לבית של אבא ואימא; ב. אני חוזר לשמור שבת ולהניח תפילין. פגשתי את העיתונאי הזה ואמרתי לו: אתה רואה, יהודי אחד התקרב ליהדות – הייתה שווה כל חצי השעה הזאת למרות שאת הגזירות לא ביטלנו. <אלעזר שטרן (התנועה):> זה הכול בזכות הגזירות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> נכון. זה נקרא "מעז יֵצא מתוק". אני גם מאמין שהדברים שאנחנו מדברים עכשיו – זה לא יהיה דברים בטלים. אנחנו כולנו אנשים עסוקים, מייצגים אנשים שעוסקים כל היום וכל הלילה בתורה ובמצוות, ולא היינו מבזבזים זמננו רק בשביל למשוך את הזמן. אז קודם כול לעצם העניין. אני רוצה לומר ששמעתי את הרב גפני בדרך לכאן, והוא אמר נימוק שאי-אפשר להתווכח אתו. הוא אמר: למה כשנבחרו שני נציגים גברים של הכנסת לוועדה לבחירת שופטים לא עשו חוק שחייבת להיות לפחות אישה אחת בין השניים? שם במערכת המשפט – הרי אנחנו יודעים שרוב הפרקליטוּת זה פרקליטוֹת, ומערכת המשפט היא ממש ממלכת הנשים – אז למה שם לא דורשים את הדבר הזה, אלא דווקא בעניין הדתי? אני רוצה לומר לכם, אדוני היושב-ראש, שאני ממש מתבייש שבמדינת היהודים רוב הבג"צים היו נגד הדת היהודית; רוב הבג"צים, עד כמה שידוע לי, היו בענייני דת ומדינה. כאילו מדובר במדינה דתית. לכאורה אם הייתה כאן מדינה יהודית אמיתית, ולא רק מדינת יהודים – וזה עדיין קיים, אנחנו עדיין רוב יהודי – אז באמת היו עוסקים בהרבה דברים וגם בנושאים הדתיים. אבל מדינה שכל תרבותה וכל המערכת השלטונית שלה היא כל כך חילונית ובחלקה הגדול אנטי-דתית, מה לנו לעסוק כל כך הרבה בענייני דת? מה לנו רבנות? הרי אנחנו יודעים שמטרת הרפורמים זה שתהיה רבה רפורמית בסופו של דבר ודיינות רפורמיות. אז אם כן למה לא לעשות את זה מייד, או לכתחילה? למה לרמות את הציבור, להעסיק אותו? זה לא יאומן, אני בא עכשיו ובדרך לפה אני שומע שסוריה טוענת שהיא מצאה טנדר עם טילי "לאו" שישראל מעבירה למורדים, וישראל מכחישה. מדובר פה במדינה שנמצאת כל רגע בסכנת טילים מאיראן, מלבנון ומסוריה – כמו שכתוב: "אשור שבט אפי", שהקדוש-ברוך-הוא שולח את אשור כדי להזהיר אותנו כל הזמן. ופה מתעסקים בשאלה כמה נשים יהיו פה, ואני שומע ששר הדתות אמר שכל הקבוצה של עשרת האנשים שהוא הולך להעמיד לבחירות לרב הראשי יהיו נשים. מה העיסוק האובססיבי הזה נגד הדת? וכשאני שומע שמת אחד משונאי היהדות, שהצהיר על עצמו שהוא רוצה להיות חסר דת, שנישא לנוכרייה ואמר שכשהוא אומר "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר, זה הילדים שלו, כי הם גויים; וכשהוא מת שרת התרבות שמייצגת את הליכוד המסורתי, שהבוחרים שלו כולם יהודים מאמינים, או רובם, באה ומספידה את ההפסד הגדול ששונא היהודים הזה מת. זה לא יאומן כי יסופר. זאת התרבות היהודית? על זה אנחנו מדברים? זאת מדינה יהודית? זה מה שעשו לעם ישראל? אנחנו שומעים כל יום ויום שאנשים רוצחים את בני משפחותיהם, ושלא תגידו לי שזה לא בגלל התרבות הרעה. כי עובדה שאותם יהודים, כשהם היו בגולה, גם אם היו במרוקו וגם אם היו בספרד וגם אם הם היו ברוסיה, הם לא היו עושים דברים כאלה. אז במה עוסקים? מה יהיה ברבנות הראשית בגוף הבוחר. כאילו שזה מעניין את מישהו מ-8 מיליון אזרחי ישראל; חוץ מאולי קסטה של 1,000 אנשים. אולי אני מגזים, אורי, כשאני אומר שיש 1,000 אנשים שמעניין אותם הבחירות לרבנות וכל הדברים האלה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> 1,000 אנשים שלכולם תהיה עבודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אולי. אני חשבתי שכשקורח בא ל-250 ראשי סנהדראות, מה הוא יכול להבטיח להם? אולי איזה ג'ובים ברבנות. זה לא יאומן. האבסורד כל כך זועק לשמים. ומה הולכת הכנסת הזאת לאשר? מחר יונח על שולחן הכנסת הזאת תקציב של גזירות נוראיות נגד כל אזרחי ישראל, לא רק נגד הציבור החרדי. כמה רוע צריך כדי לגזור כאלה גזירות, ולא בגלל שאין כסף. יש ההצעות של גברת זהבה גלאון והרב משה גפני, תוכנית כלכלית. כמעט כל אדם שמבין בכלכלה יכול להציע הצעות כלכליות יותר טובות. נדמה לי שקראתי באיזה מקום שאפילו ראש הממשלה עצמו אמר שיש הרבה דברים שהוא היה עושה אחרת. אז על מי הולכים לגזור גזירות? על כלל הציבור. ואני רוצה לומר שמאוד לא נעים לי, אבל אני חייב לומר את זה. העליתי פה ביקורת על אחד משרי הממשלה על זה שהוא קיבל חצי מיליון שקל בשנה מעמותה אנטי-חרדית כדי לשלול מילדים חרדים את הזכות לחיות, ללמוד, לאכול פת לחם, על-ידי הגזירה הזאת של אין ליבה – אין תקציב, כדי לסגור את תלמודי-התורה בארץ-ישראל ולהפוך אותם לממלכתיים. וכמובן כשהממלכה זה הוא ולא אנחנו. אז אמרתי, אדם שקיבל חצי מיליון שקל בשנה ואחר כך הופך לשר חינוך והולך לכפות את הדבר הזה – תארו לעצמכם שאני הייתי שר החינוך, או זבולון המר, זיכרונו לברכה, או יצחק לוי, והיה אומר שבית-ספר שלא מלמד שאסור לחלל את השבת לא יקבל תקציב, כי אני שר החינוך וכך אני רוצה, זה הממלכה שלי. עלה בדעתו של הרב אריה דרעי כשהיה שר הפנים להגיד: עירייה שמחללת שבת לא מקבלת תקציב? מה, זה של אבא שלו? אז בא אלי עכשיו השר פירון, פה בערב, ואומר לי: אני מוחה על זה שאמרת שקיבלתי חצי מיליון שקל בשנה, קיבלתי 600,000 שקל בשנה מעמותת "הכול חינוך". אמרתי: וזה חוץ מהמשכורת שלך כמנהל בית-ספר וכמנהל ישיבה? על זה לא קיבלתי תשובה. אבל איפה המוסריות, אמרתי לו. אתה בא, מוציא הוראה שילדים טעוני טיפוח, ילדים עם קשיי למידה בתלמודי-התורה לא יתוקצבו בשנה הקרובה. והוא מודיע את זה, כבר ממהר להודיע למורות, כדי שאפשר יהיה לפטר אותן מראש. כמה רוע. אסד הסורי הוא רשע, הוא טוען שישראל שלחה טילים למורדים. לבנון רשעים, שולחים עלינו טילים וחצי מוות. האיראנים רשעים. ואנחנו בפנים יש לנו זמן להרע לילדים קטנים, כי אנחנו רוצים שאורחות החיים של ההורים שלהם יהיו שונים? הרי המדינה הזאת מממנת במאות מיליונים כל מיני ילדים בסיכון שהוריהם פירקו את הבתים והם התנהגו – ואני לא רוצה להגיד את כל הדברים הנוראים שעליהם הילדים שלהם בסיכון. תבוא המדינה ותגיד: היות שאני רוצה לחנך את ההורים שהילדים שלהם לא יהיו ילדים בסיכון, אז אני ארעיב את הילדים בסיכון, כדי לחנך את ההורים שלהם. להבדיל אלף אלפי הבדלות, פה מדובר בהורים שמוסרים את נפשם. מי שיודע מה זה לשבת עם ילד עם חום לילה אחד. אני שומע לפעמים כמה הם מתרגשים, כשיש להם ילד או שניים, והילד היה חולה. חמישה ילדים, עשרה ילדים, 12 ילדים. במקום שמדינת ישראל תבוא ותאמר: כל הכבוד לאנשים האלה שמצילים את הדמוגרפיה היהודית בארץ-ישראל – הרי בסופו של דבר אנחנו מיעוט קטן בין מאות מיליונים מוסלמים מסביב. בן-גוריון לא היה חרדי, לא היה דתי, הוא לא היה מסתובב עם חובשי כיפות כמו ראש הממשלה העכשווי; לא הייתה כיפה אחת בסביבתו. והוא הלך ונתן מתנה לאישה שילדה עשרה ילדים, והוא אמר שעל-ידי זה המדינה הזאת תתקיים. אז הולכים להילחם בילדים ובהורים האלה בכל מיני דרכים. קיצוץ קצבאות הילדים, שוד ושבר. מה זה קצבאות הילדים? המדינה נותנת משהו? היא לוקחת ביטוח לאומי והיא לוקחת מס הכנסה. והייתה מדינת ישראל מדינת רווחה שאמרה שהיות שאבא שמפרנס עשרה ילדים לא יכול לשלם אותו מס הכנסה כמו אבא שמפרנס ילד אחד, אז היו נקודות זיכוי. הגיעה ועדת בן-שחר – אני לא יודע כמה מחברי הכנסת עוד זוכרים את ועדת בן-שחר, נראה לי שזו כנסת די צעירה – בשנות ה-70, ואמרו שאנחנו במקום לתת נקודות זיכוי לילדים, ניתן קצבאות ילדים, ואז כולם משלמים את אותו מס. אז את הכסף של ביטוח לאומי, קצבאות הילדים, הם גוזלים, אבל את נקודות הזיכוי הם לא מחזירים. הם נותנים משהו? הם מדברים על לתת. איזו בושה, איזו חרפה. על מה אנחנו מדברים? אנחנו עכשיו בפרשת חוקת. פרשת חוקת, "זאת חקת התורה". רש"י אומר: גזירה היא מלפני, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין לך רשות לערער אחריה. למה אומר את זה רש"י? לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב: חוקה, גזירה היא מלפני. מדובר פה על פרה אדומה, אבל האמת היא שעל פרה אדומה בהמשך אומר רש"י: משל לילד שלכלך את פלטין של מלך, אומרים: תבוא אמו ותקנח; כך אומרים: תבוא הפרה ותקנח את עוון העגל. אז הנה רש"י אומר לי אחרי שני דפים את הטעם, והוא אומר לי בהתחלה שזה חוקה. ואומרים ספרי החסידות דבר מדהים. <נסים זאב (ש"ס):> מה אומר ה"שפתי חכמים" אחרי זה, בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אין לי עכשיו זמן להסתכל ב"שפתי חכמים". אבל אומרים ספרי החסידות דבר מדהים, שאנחנו צריכים לדעת שלא רק פרה אדומה זה חוקה בלא טעם וצריך לקיים אותה בגלל שכך ציווה הבורא, ולא בגלל הטעם הזה; אלא כל המצוות שבתורה צריך לקיים כי כך ציווה הבורא. ולכן זה נקרא "טעמי המצוות". מה זה טעמי המצוות? כמו שאוכל, אדם מבוגר אוכל אוכל. למה הוא אוכל אוכל? כדי שיהיה בריא. אבל כמובן מכניסים טעמים כמו סוכר וכמו פלפל חריף כדי שיהיה לו טעים האוכל. ילד אוכל את האוכל בגלל שיש בו סוכר. אדם שעושה את המצוות בגלל טעמי המצוות, לא מבין את העומק של המצוות. העומק של המצוות זה: כך ציווה הבורא, ולכן אנחנו מקיימים את המצווה. ולכן אכילת חמץ בפסח זה כרת, ואכילת חמץ אחרי פסח זה ברכה, כי כך ציווה הבורא. הטעמים של המצוות, "כי ביום הזה יצאתם ממצרים", כל הטעמים האלה זה להטעים, לתת טעם לדבר, אבל לא זאת הסיבה האמיתית. מה הקשר בין פרשת קורח לפרשת חוקת? אותו הדבר. קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זה? אבל הוא בא ואמר: בית מלא ספרים, צריך מזוזה או לא צריך מזוזה? אם אנחנו נתייחס לתורה רק לפי הטעמים, המזוזה זה פרשייה בתורה, אז יש פרשייה אחת בתורה. אם זה הטעם, אז יש לי בית מלא ספרים, אז יש לי מלא טעמים, אז למה אני צריך מזוזה? שמעתי בדיחה ממישהו, שאמר המשל לטענת קורח על בית מלא ספרים הוא העניין של משאית עם גלגלים שנסעה לשוק, עם צמיגים. והוא ביקש מהמוסכניק, הנהג, שיוריד לו את הגלגלים מהמשאית וישים את זה בבגאז'. אז הוא אומר לו: אבל איך תיסע? אז הוא אמר: אני אסע בקל וחומר. אם שישה גלגלים מובילים אותי, אז אם יש לי 100 על המשאית אני בוודאי יכול לנסוע. זו הייתה טענת קורח: אם יש לי בית מלא ספרים, למה אני צריך מזוזה? אלא הרעיון הוא שכך ציווה הבורא, אנחנו צריכים לשים מזוזה על מזוזות ביתך ובשעריך, כך צריך להיות. עצם העובדה שקמה מדינה יהודית בארץ-ישראל זה לא דבר פשוט ולא דבר טבעי. בין מצד אלה שאומרים שזה אתחלתא דגאולה, בין מצד אלה שאומרים שזה עקבתא דמשיחא, המציאות היא שהבורא יתברך הביא במצבים קשים מאוד את עם ישראל לפה. אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו זכות להישאר פה. לפי מה שכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים, אם אנחנו נמשיך להתנהג ככה, ולא יהיה כמו המצב היום, שברוך השם יש עדיין יהודים שומרי תורה ומצוות, יש עדיין יהודים שומרי שבת, יש עדיין יהודים שלומדים תורה – אז לפי מה שכתוב בתורה, ואני מאמין שרוב ישראל מאמינים עדיין בתורה, אין שום סיכוי שאנחנו נוכל להתקיים. כי על-פי ההיגיון אין שום אפשרות, גם על-פי הצדק המוסרי האנושי, לא האלוקי. על-פי הצדק האלוקי מגיעה לנו הארץ הזאת, כי כך ציווה הבורא. כי את הארץ הזאת הוא נתן לאברהם, ליצחק וליעקב. למה הוא נתן לנו את הארץ הזאת? "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו" – כתוב בתהילים שהארץ הזאת שייכת לגויים. למה הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את זה? "בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו." עמד פה היום חבר הכנסת אחמד טיבי וזעק שמגיע עולה חדש ואומר לו איך להתנהג. מבחינה חילונית הוא צודק במאה אחוז – הארץ הזאת שייכת לו ולאבותיו. כל המהגרים שהגיעו לכאן, אין להם שום זכות לשבת פה. מדברים היום על המסתננים המסתננים המסתננים – בעצם כולנו מסתננים, גם מימי הטורקים וגם מימי הבריטים. כל העליות של "אקסודוס" וכל עליות המעפילים, מה זה, לא מסתננים? אלא שיהודי בארץ-ישראל איננו מסתנן כי הוא מקיים את מצוות הבורא, כי הקדוש-ברוך-הוא אמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ולכן כשאנחנו נכנסים לארץ-ישראל, כמה פעמים כתוב "כי תבואו אל הארץ" ותקיימו את המצווה הזאת ואת המצווה הזאת ואת המצווה הזאת? אז כשיש מדינה יהודית ויש לה ממשלה שהיא אנטי-יהודית, אין לכם אנטיתזה נוראה מזאת, אין לכם מציאות קשה מזאת, אין לכם גלות קשה מזאת. כשהברזל מכה בברזל הרעש הרבה יותר גדול מאשר כשהגרזן מכה בעץ. כאשר יהודים מכים יהודים זה הדבר הנורא ביותר. מוציאים דיבת הארץ רעה – מי? אותם הרפורמים שהוציאו את ציון וירושלים מהסידורים שלהם, באים לכותל המערבי לחללו, על זה הבורא יסתדר אתם; אבל זה שהם מוציאים ל"ניו-יורק טיימס" ולכל העיתונים ולכל כלי התקשורת בעולם שמדינת ישראל איננה ראויה להחזיק בכותל המערבי כי היא לא נותנת חופש פולחן לכמה מטורפות שדווקא רוצות להלביש תפילין? זה לא נעשה מאהבת הבורא, זה נעשה משנאת היהדות, משנאת היהודים, משנאת הכותל המערבי. הם לא רצו את האבנים האלה. הכותל המודרני. הם צריכים להקים משהו יותר מודרני. אני רוצה לספר לכם: כשהייתי בצרפת, בשטרסבורג, פגשתי יהודי מבוגר שמאוד התקרב בתקופה האחרונה לארץ-ישראל, למדינה. הוא עובד בשביל המדינה, מתווכח בשביל המדינה. שאלתי אותו איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע; כי יש לו בן, הוא הראה לי, שחזר בתשובה ונהיה לא חרדי אבל יהודי דתי. שאלתי אותו איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע. אז הוא אומר לי שהוא בא מבית חילוני, צרפתי. ואתם יודעים, בצרפת לא היו כל כך הרבה דתיים באותם ימים. וההורים שלו נסעו לאמריקה, והבר-מצווה שלו הייתה באמריקה. אז האבא אמר: מילא, בר-מצווה נעשה לו. אז הוא הלך ל-temple שהיה שמה – רפורמי, זה מה שהיה. והאבא לוקח אותו, והוא רואה שהרבי שלימד אותו והכין אותו לבר-מצווה מגיע עם רכב בשבת, מוציא את הסיגריה ליד סף בית-המדרש, דורך על זה, מכבה את הסיגריה, ונכנס לבית-הכנסת ומטיף לי על תורה. הוא אומר: קיבלתי כזאת סלידה מן התורה ומן היהדות, כילד חילוני מצרפת. הוא אומר: זה רבי? הוא בא לפה, מחלל שבת, במכונית, והוא רוצה לשכנע אותי להיות יהודי. אז הוא התנתק לגמרי במשך שנים רבות. עד שהבן שלו התחיל להתחזק, על-ידי זה הוא התקרב גם חזרה לארץ-ישראל. אבל כל הדברים האלה במישור התיאורטי, אני רוצה לדבר על המישור המעשי. מצוות שבין אדם למקום, כשאדם עובר עליהן באופן פרטי אז הוא יכול לחזור בתשובה, אבל החוטא ומחטיא את הרבים, או מישהו שעושה רע למישהו אחר, בין אדם לחברו, אין העבירות נמחלות לו עד שיבקש ממנו מחילה. כשבאה ממשלה ופוגעת באזרחיה ועושה דברים רעים, גם אם השר הזה או השר הזה מאמינים שהוא רוצה לאלף ולכפות על אזרחים אחרים ללכת לפי הדרך הממלכתית שלו כי הוא מאמין בזה, אז כל זמן שאתה לא עושה רעות למישהו אז אתה מאמין בזה והוא מאמין בזה. אבל כשאתה עושה רע וכשתבוא לשמים ויתברר לך שלא היית צודק, לא יהיו לך מחילה וכפרה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא על מה שעשית לילדים האלה. ועל זה אומר הנביא ישעיהו: הוי החוקקים חקקי אוון ומכַתבים עמל כיתבו, להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבוזו. אתם יודעים שבמדינת היהודים יש חוק, שילד שלומד תורה בישיבה, יתום, בגיל 18 מפסיקים לתת לו את קצבת השאירים? רק בגלל שהוא לומד בישיבה. וכמה שניסינו, וכחלון וכולם, לעשות את זה, המדינה הזאת לא רצתה, וזה לא הרבה כסף, כדי להראות את איבתם ללומדי התורה. ופה אומר הפסוק: הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. אנחנו צריכים לדעת שכל הגזירות שיש – קודם כול, כל הגזירות שיש מצד השלטון על הציבור החרדי, אנחנו צריכים גם ללמוד מזה, יכול להיות שהתקרבנו יותר מדי לתרבות הרעה ואנחנו צריכים להתרחק מזה. אבל גם מדינת ישראל צריכה לדעת – הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי. זה שיש מדינה שמכריזה על הרצון להשמיד את מדינת ישראל והעולם שותק, זה גזירה משמים, זה לא רק בעולם הזה. אין עוד מדינה בעולם שמישהו מאיים להשמידה, אין דבר כזה. אפילו סין נגד טייוואן – לא מדברים על השמדה. ופה איראן מדברת על השמדת היהודים, ולא משנה אם זה יהיה אחמדינג'אד או מישהו אחר. האם זה דבר פשוט? האם זה לא בא לעורר אותנו להבין שכשאנחנו עושים כל כך הרבה דברים רעים אחד כלפי השני, מחנכים ילדים לכפירה – אתם יודעים איזה אסון לאומי זה שמיליון ילדים יהודים עשוקים לא יודעים פסוק בתורה, לא יודעים אמונה? ומחפשים אמונה ומבקשים אמונה. זה הרי "נצח ישראל לא ישקר", רואים פה דבר מדהים. לכאורה אם באמת המדינה הזאת מתנהלת כפי שהיא מתנהלת ב-60 השנה האחרונות, לא היה צריך להישאר אפילו יהודי דתי אחד, ודאי לא היה צריך להישאר יהודי חילוני אחד שרוצה אמונה. ולמעשה למרות החינוך הקלוקל, למרות החינוך הממלכתי שעקר בשיטתיות את האמונה בנותן התורה ולימד תנ"ך כאיזה מקצוע של סיפורי הארי פוטר, למרות זאת רוב אזרחי הארץ הם אנשים מאמינים, גם אנשים שאינם דתיים. הלוא דבר הוא, למה הם אנשים מאמינים? למה הם מאמינים בבורא עולם? למה הם שמחים ללכת לבית-הכנסת ביום הכיפורים? למה מה שכן לימדו אותם הם כל כך שמחים לעשות? יש להם שורש נשמת ישראל, ואבותיהם ואבות אבותיהם עומדים בפני כיסא הכבוד ושואלים: מה קרה לילדים שלנו? איפה לקחו אותם? על מה הבאנו אותם לארץ-ישראל? הרי באו יהודים לארץ-ישראל ונישקו את העפר של ארץ-ישראל, ולקחו את הילדים שלהם בכוח. אז אומרים לי: טוב, לא את כולם לקחו בכוח – אז לקחו אותם בפיתויים. מה רוצה המדינה היום לעשות? לא יאומן. אחרי שחינכו אותנו 60 שנה שיש פלורליזם, דמוקרטיה, רב-תרבותיות, רב-לאומיות, פתאום: לא, אתם תהיו כמונו, אתם חייבים להיות כמונו, אתם צריכים לחנך את הילדים שלכם כמונו. איך אמר לי שר החינוך? תהיו ממלכתיים. מי זה הממלכה הזאת? אתה הממלכה הזאת? אני הממלכה הזאת? אולי המהגרים מרוסיה שאינם יהודים הם הממלכה הזאת? מדובר פה במאות אלפי אנשים שמצהירים על עצמם כלא יהודים. מי זה הממלכה הזאת? בסך הכול מדובר ביישוב שמוקף במאות מיליוני אויבים מסביב ובדרך הטבע אין לו אפשרות להתקיים, ואת זה אנחנו צריכים לזכור כל רגע. האמת היא שגם הטבע בגימטריה אלוקים. זה שאדם עומד והוא לא נופל כמו שק תפוחי-אדמה – אדם בריא – גם זה נס משמים, זה נס בתוך הטבע. אבל קיומה של מדינת היהודים בתוך הים הסוער והגועש הזה הוא נס בתוך הטבע ונס מעל הטבע. ולכן, במקום להכיר טובה לבורא עולם, להכיר טובה לאותם אנשים שמוסרים את נפשם בלימוד תורה ימים ולילות, להכיר תודה לאותן אימהות שערות 20, 30 שנה, ומגדלות בתים עם ילדים לשם ולתפארת לעם היהודי, באים להילחם נגדם? מספרים לי שיש בתי-ספר בש"ס – ר' אריה, מצאו בש"ס 100 בתי-ספר בלי רישיון. אתה יודע שבברית-המועצות היו אלפי בתי-ספר בלי רישיון, וסגרו אותם היבסקצים, היבסקציה, הקומוניסטים היהודים? קודם אומרים: אתה לא מקבל רישיון, ואחרי זה אומרים: למה אתה מתקצב מישהו בלי רישיון? היינו אתמול, אני והרב פרוש וחברים, בבית-ספר "בני עמי" בקטמון בירושלים. לקחו לו את הרישיון. ושולחים מכתב להורים: תדעו לכם שאתם לומדים בבית-ספר בלי רישיון. למה? כי ראש העיר לא רוצה שיהיה בקטמון בית-ספר חרדי. כפייה אנטי-דתית כזאת לא הייתה ברוסיה הסובייטית; יותר נכון, היא כן הייתה ברוסיה הסובייטית, אבל שם לפחות הם היו דמוקרטיה עממית ה-SSSR. פה מדברים על דמוקרטיה – ואני מסיים בזמן, אדוני, אל תדאג – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל אתה מדבר לעניין, אתה יכול לדבר עוד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, אני לא רוצה, אנשים פה עייפים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא עייפים, לא עייפים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את החמש דקות אני אמלא. את שליחותי אמלא, בעזרת השם. <קריאה:> אולי משהו מהזוהר. <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו משאירים לספרדים אחרי זה, סיעת ש"ס. <משה גפני (יהדות התורה):> הרב אייכלר, אני מוסיף לך זמן על חשבוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תשמעו, דיברת כל כך יפה, שלא שייך. בכל אופן, אני רוצה לומר שמי שחושב שהוא יעשה פה ברית-המועצות, הוא יוכל לעשות את זה. אין לנו כוח נגדו. יש לכם יבסקציה. פעם קראו לזה קומוניסטים, היום קוראים לזה רפורמים, דמוקרטים, ויש לכם בתי-משפט. אתה יודע שכששר המשטרה נותן הערה לשוטר, זה שום דבר. שופט נותן הוראה לשוטרים – שופט מחייב שוטרים שמאמינים בקדושת הכותל המערבי לסגור את הכותל לפחות לשבע דקות או עשר דקות, לטענתם, ולחצי שעה, לטענת אחרים, כדי לאפשר לקבוצת תימהוניות לבוא. ריבונו של עולם, כפייה אנטי-דתית על השוטרים. אני לא מדבר על המתחרדים האלה, אין להם זכות לבוא לכותל המערבי. משה פייגלין רוצה לעלות להר-הבית, לא צריכים להביא 50,000 מוסלמים; בג"ץ פסק שיש זכות ליהודים להתפלל בהר-הבית, אבל בשם שלום הציבור מפקד המשטרה – אתה היית שם, כמפקד משטרה הייתה לך זכות למנוע ממנו לעלות בשם שלום הציבור, נכון? <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון, אבל בג"ץ לא קבע שאפשר – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז למה בכותל המערבי היועץ המשפטי לא נותן למפקד המשטרה אלא אם תהיה שפיכות דמים? מה אתם רוצים, שפיכות דמים? אתם חושבים שאנחנו שופכי דמים? אתם יודעים שאנחנו לא שופכי דמים ואתם מנצלים את העובדה הזאת כדי לחלל את הכותל המערבי, ואתם כופים את זה על המשטרה. אני יודע שהשוטרים, רובם ככולם, הם אנשים מאמינים ולא רוצים את זה. מי כופה את זה? השופטים. ועוד איזה שופט? שופט שאני מניח, איך קוראים להם, שהוועדה לבחירת שופטים הייתה בוחרת בו. השופט סובל, עם כיפה, קובע שמנהג המקום זה גם כמו הרפורמים. תאר לעצמך שמישהו ירקוד פה באמצע הבמה ויגיד: מנהג המקום זה לרקוד פה. אז זהו, יש לי שתי דקות ו-49 שניות, והרב נסים זאב ביקש זוהר, אז פתחתי במקרה זוהר. <משה גפני (יהדות התורה):> או הנה, יש לך עשר דקות. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אייכלר, אתה מסתובב עם זוהר בכיס? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, לא, לא, יש לי את זה פה. נדמה לי שזה של הרב נסים זאב. אומר הזוהר הקדוש: כשנכנסת השבת המדורה נכבית, ואפילו האש של גיהינום נכבית והרשעים שבגיהינום יש להם מנוחה – במקרה פתחתי את זה – והכול, מטה ומעלה, יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת וכו' וכו', אז הפוך. פגשנו פה, הזוהר הקדוש שאומר מה ברכת השבת. הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו מתנה טובה כל כך, השבת, ובשתי דקות אני לא יכול לספר את זה בצד הדתי, אני רוצה לספר לכם את זה בצד הציוני. היה חיים נחמן ביאליק שהיה בישיבת וולוז'ין, ונעבעך עזב, ואחר כך הוא התחרט בזיקנותו ואמר לאחד העם: צוריק אין חדר אריין – ביידיש פשוטה זה: חזרה לחדר. אז הוא כותב שם בנאום שלו על "עונג שבת", שאם עם ישראל הגיע לפה הוא לא הגיע כדי לגדל תפוחי-אדמה, הוא הגיע כדי לשמר את השבת, והוא דיבר על חשיבות השבת ללאום. מאיר דיזנגוף עמד ומנע מסוסים ערבים, בעלי עגלות, להיכנס בשבת. שבת היא מתנה כל כך טובה שאם מדינת ישראל הייתה מבינה את זה, היא לא רק לא הייתה נלחמת כדי להוסיף חילולי שבת, אלא ההפך, היא הייתה אומרת, משימה לאומית להנחיל את השבת לעם ישראל. תשאלו – אני לא צריך להגיד פה, רוב האנשים פה דתיים – איזה ברכה יש בשבת. אבל תספרו לעם ישראל איזה ברכה יש בשבת. מה עושים לעם הזה שבשבת נותנים להם את התוכניות הכי גרועות, שהורים אומרים שאי-אפשר לתת לילדים לראות את זה. במקום שהם ישבו עם הילדים ביחד בסעודת שבת וישירו זמירות; אתה יודע מה, שישירו אפילו שירי מולדת. לוקחים מהילדים האלה את השבת, לוקחים את המתנה. אני חושב שאם מכל הנאום הזה יצא שאיש אחד יתחזק בשמירת השבת, ואפילו שיסגור את כל הטלוויזיות בשבת, את כל הפלאפונים, וינסה, "טעמו וראו כי טוב ה'". תעשו שבת לא ממש כמו הדוסים, אבל כמעט כמו, ואחר כך אתם תבואו, בעזרת השם, ותראו את טעם השבת – "טעמו וראו כי טוב ה'". תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יעקב הוא אדם חשוב מאוד, אבל שמי ישראל. <היו"ר יוני שטבון:> סליחה, ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח. חבר הכנסת אלי ישי – אינו נוכח. חבר הכנסת אריה דרעי, בבקשה, עד 30 דקות. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, אפשר לומר, נו, ברוך השם, אני רואה כאן, יש רוב מוחלט לחובשי הכיפות, ולרבניות גם. כדי שלא נבטל זמן, חשבתי, קצת דברי תורה. אנחנו רגילים שכשמדברים דברי התחזקות או דברי מוסר, מדברים בדרך כלל דברים שבין אדם למקום. אנחנו לפעמים שוכחים שחלק חשוב מאוד מהתורה זה בין אדם לחברו. אם אנחנו נתבונן קצת, אפשר לדבר על זה שעות, לא רק חצי שעה, מה המקום שתופס בתורה שלנו, בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, ואחר כך בדברי חז"ל, כמה התורה, כמה הקדוש-ברוך-הוא חשוב לו היחס שבין אדם לחברו, שאי-אפשר להאמין. ונתחיל עם כמה דוגמאות כדי שנבין שאין לנו מה להתבייש, חלילה וחס, בתורתנו, ובמסורת ובדברי חז"ל. כשאנחנו מדברים על התנהגות הומנית או על איך מתייחסים אחד לשני בחברה, שנדע שאין תורה מוסרית יותר מתורת עם ישראל. נתחיל עם הגמרא, מסכת יבמות, והגמרא אומרת: שנים עשר אלף זוגין של תלמידים היו לרבי עקיבא, וכולם מתו מפסח ועד עצרת, שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם עד שירד רבי עקיבא לדרום והעמיד חמישה תלמידים, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסף ורבי אלעזר בן ערך. רבותי, כשמתבוננים קצת – אנחנו רגילים, כילדים קטנים בגן שמענו את כל הסיפורים על רבי עקיבא וסיפורים אחרים, וזה נשאר לנו במודעות שלנו שזה הסיפורים. היו 24,000 תלמידים שלא אהבו אחד את השני, מתו, "ואהבת לרעך כמוך". אבל אם נתבונן קצת נראה מה שכתוב כאן – דברים מדהימים. קודם כול, לא כתוב 24,000 תלמידים. כתוב 12,000 זוגין, 12,000 זוגות. לא לחינם כתוב על זה 12,000 זוגין, פירושו שהם היו חברים, כל אחד הייתה לו החברותא שלו. אז אי-אפשר לומר שהם לא אהבו אחד את השני. ב. אומר רש"י במקום – מה זה "והיה העולם שמם"? אומר רש"י, שנשתכחה תורה מישראל. נשתכחה תורה מישראל עד שרבי עקיבא ירד לדרום. לא כתוב בחז"ל, בגמרא – ואני אומר את זה כל פעם כשאני מרצה לפני תלמידים שהם לא שומרי תורה ומצוות, אני לא אוהב להגיד חילונים; כשאני מרצה לפניהם ואני נותן להם את הדוגמאות האלה אני אומר, תשמעו, חבר'ה, לא חייבים להאמין שהסיפור הזה קרה, לא חייבים להאמין. אבל עצם העובדה שבתורה שבעל-פה שלנו, שבמסורת שלנו חז"ל הכניסו את הסיפורים הללו, פירושו שחז"ל רצו שעל זה אנחנו נגדל וזו תהיה התורה וזה יהיה החינוך שאנחנו נחנך את ילדינו. אז גם ככה זה מספיק בשביל להתייחס לזה ברצינות, גם אם לא כל אחד מאמין שבאמת היו 24,000 תלמידים שמתו. אבל זה מה שחז"ל רצו לחנך אותנו, שכביכול 24,000 תלמידים לא נהגו כבוד זה בזה. מה זה הלשון הזו, "שלא נהגו כבוד זה בזה"? זה לא שחלילה וחס הם שנאו אחד את השני, זה לא שהם דיברו לשון הרע אחד בשני, זה לא שהם דיברו רכילות או הם הלבינו פנים אחד לשני. חלילה, הם היו תלמידי חכמים והם הקפידו אחד על כבוד השני. הם הקפידו לא לעבור על עבירות של התורה. אז מה זה, "שלא נהגו כבוד זה בזה"? ראיתי פעם סיפור שאפשר – הבעל-שם-טוב, אבי החסידות, בעיר מז'יבוז' היה ידוע שהיה לו – למעשה כל גדולי האדמו"רים שהמשיכו אחר כך, בעל ה"תניא" והרב לוי יצחק מברדיצ'ב, ורבי אלימלך מליז'נסק ואחרים, היו דבוקים לרבם, לא עזבו אותו לרגע אחד. מסופר שפעם אחת באמצע תפילה, התפללו ובאמצע השמונה-עשרה – חברי הכנסת מש"ס, תקשיבו קצת, הבעל-שם-טוב, לא נורא, נו. <קריאות:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> שאלנו למה אתה בוחר את הדוגמאות ממז'יבוז'. <מיקי לוי (יש עתיד):> תראה מי מקשיב לך. אך ורק אנחנו מקשיבים לך. רק אנחנו מקשיבים לך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו רוצים דוגמאות ממרקש, אנחנו רוצים ממרוקו. מה אתה מביא לנו את מז'יבוז'? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תגיד להם שלא הזכרת את המגיד. בסדר. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו רוצים אותנטי. <אריה דרעי (ש"ס):> המגיד, ברור. המגיד ממזריטש. בסדר, אוקיי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> טוב, אתה צודק. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אבל אחרי זה תחסכו על הרב אבוחצירא. <אריה דרעי (ש"ס):> אני אגיע, רגע, יש לי חצי שעה, אתם הולכים – – – <קריאות:> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> חבר'ה, אני – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אני שמח, תראו איזו השתתפות ערה יש פה, ברוך השם. <עליזה לביא (יש עתיד):> ברור, מה. <אריה דרעי (ש"ס):> איזו ערנות. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה הכול בגלל שזה דיון על נשים. <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה רואה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. תיקון ליל שבועות עשיתם לנו. <אריה דרעי (ש"ס):> רבותי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> זכתה חברת הכנסת שולי מועלם שבאמת, היום בלילה הרבה דברי תורה יישמעו כאן לזכותה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – לובביץ'. <אריה דרעי (ש"ס):> אפשר להמשיך? היום צד של לובביץ', כן. בסדר. אם נגיע, נגיע גם לזה. לאט-לאט, חבר'ה, בואו לפי הסדר. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – דרך אגב. <משה גפני (יהדות התורה):> לילה טוב – – – <אריה דרעי (ש"ס):> רגע, תיתנו לי – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> רב בן עטר – – – <אריה דרעי (ש"ס):> רבותי – – – <קריאות:> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אפשר להמשיך עם הסיפור? <עליזה לביא (יש עתיד):> למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> בטח. <אריה דרעי (ש"ס):> באמצע תפילת שמונה-עשרה – רבותי, שמונה-עשרה של לחש, לא בחזרת הש"ץ – באמצע שמונה-עשרה של לחש, כששקט, דממה, מתפללים, אחד מהתלמידים החשובים של הבעל-שם-טוב מוציא מהכיס שלו קופסת טבק ולוקח, אבל ככה "שמֵק טבק", ממש איזו הרחה בקולי קולות. התלמידים שומעים, מסתכלים, כמובן שאף אחד לא עשה לו "נו, נו", אף אחד לא בייש אותו, אבל בתוך לבם אמרו, מה זה צריך להיות? באמצע שמונה-עשרה, אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, ועכשיו זה מה שחסר לך, לקחת טבק? לא יכולת להתאפק? אבל לא העירו לו שום דבר. גמרו את התפילה, גמרו "עלינו לשבח", באו להתפזר. הבעל-שם-טוב" קורא להם ואומר להם, חבר'ה, תלמידים יקרים, תבקשו סליחה ומחילה מהתלמיד הזה. מה? אתם חשדתם בו שבאמצע תפילת שמונה-עשרה זה מה שחסר לו – רק שהוא לוקח עכשיו קמצוץ של טבק להריח אותו; בואו אני אספר לכם מה שקרה. התלמיד הזה, כתוב – בסידורים שלנו לכל הפחות זה כשמתחילים שמונה-עשרה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". כתוב, שידע שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא לפני כיסא הכבוד, שאדם צריך להגיע לדרגה הזאת. אנחנו – השם ירחם, לא כל אחד מקפיד, אני מדבר על עצמי – אנחנו בתפילה זוכרים לתקן את כל הדברים שצריכים לעשות באותו יום, זה הזמן של התפילה. אבל אותו תלמיד באמת לקח ברצינות שהוא עכשיו עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, והייתה לו דבקות, נשמתו דבקה, והגיע לדבקות כזו שהנשמה לא רצתה לרדת, להיפרד מכיסא הכבוד, והוא עמד בפני, פשוטו כמשמעו, סכנה גשמית, הוא נשאר גוף בלי נשמה. הדרך היחידה שלו להציל את עצמו הייתה לקחת קצת טבק, כדי להחזיר את הנשמה לגוף שלו. אומר להם הבעל-שם-טוב, כזה אחד, חשדתם בו, בכשרים, תבקשו ממנו סליחה. זו למעשה הדרגה שלא נהגו כבוד זה בזה. הם ידעו לכבד אחד את השני, הם אהבו אחד את השני, אבל הם לא ידעו להכיר במעלתו אחד של השני. אבל נמשיך את הגמרא. אומרת הגמרא, שהיה עולם שמם, 24,000 תלמידים מתו ונשתכחה תורה מישראל עד שרבי עקיבא ירד והעמיד את התורה מחדש עם חמישה תלמידים. תחשבו רק מה זה חמשת התלמידים האלה, מה הביאו לנו חמישה תלמידים אלה: רבי שמעון בר יוחאי את כל הזוהר וכל המשניות – רבי שמעון; רבי מאיר בעל הנס –"סתם משנה רבי מאיר"; רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי. למעשה כל התנאים, כל התורה שבעל-פה מאותם חמישה תלמידים של רבי עקיבא. קודם כול רואים כאן מה זו מעלתו של רבי עקיבא – עד גיל 40 לא שנה ולא למד; מגיל 40 עד גיל 80 למד תורה; מגיל 80 עד גיל 120, אומרת הגמרא, אומר התלמוד, הוא העמיד את התלמידים. תחשבו, יהודי בגיל הזה, מפעל חייו – 24,000 תלמידים, כולם מתים בתקופה שבין פסח לעצרת – איזה דיכאון, איזה שיברון, איזו תחושה צריכה להיות לו, איזו תחושה – הקדוש-ברוך-הוא לא רוצה אותי, כי לקח לי את כל התלמידים. כל אחד מאתנו היה נשבר עד עפר. רבי עקיבא ישר קיבל את הדין, ירד לדרום כדי להעמיד תורה מחדש. אנחנו רואים כאן יסוד אדיר, שלמרות שהקדוש-ברוך-הוא, כל כך חשובה לו התורה של עם ישראל, היה מוכן שהתורה תשתכח מעם ישראל, ובתנאי שתהיה תורה שבה שלמות של בין אדם לחברו. כביכול הקדוש-ברוך-הוא אומר לנו, אני מוותר על התורה שלכם, אני מוכן שהתורה תשתכח מעם ישראל, לא יישארו תלמידי חכמים בעם ישראל אם הם לא מתנהגים בשלמות ומכבדים אחד את השני. דבר מדהים שאי-אפשר לתאר, אי-אפשר לומר את זה אם זה לא כתוב בגמרא. אם אני הייתי אומר את זה, היו אומרים: אתה אומר דברי אפיקורסות. ולא לחינם הכול קרה בין פסח לעצרת. למה בין פסח לעצרת? הרי אם הם לא נהגו כבוד זה לזה, כל השנה הם לא נהגו כבוד, אז למה זה לא קרה בין סוכות לבין חנוכה? למה דווקא בתקופה הזאת שבין פסח לעצרת? אלא כיוון שבין פסח לעצרת זה הימים שהם ימי הכנה, ספירת העומר, ימי הכנה לקבלת תורה. ואומר לנו הקדוש-ברוך-הוא, אומרת לנו התורה, כשאתם מתכוננים לקבל את התורה, אל תתכוננו רק בסיגופים, בתעניות, במקוואות, בפרישות, עזוב, קודם כול תתכוננו בבין אדם לחברו. תורה שאין בה שלמות בבין אדם לחברו – זה עוד חוכמה, זה כמו מתמטיקה, זה כמו פיזיקה, זו עוד חוכמה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> תורה שתהיה תורת חיים, שתשנה את הבן-אדם, שתהפוך את הגאוותן לעניו, את הקמצן לפזרן, את האגואיסט לרחב לב, תורה כזאת שיכולה לשבור מידות של בן-אדם, זו רק תורה שיש בה שלמות בין אדם לחברו. אין כלי לקבל את התורה בלי כלי שלם של בין אדם לחברו, זו תורת ישראל. זה, גמרנו את התלמוד, זה תלמוד בבלי, עכשיו דיברנו על – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז מה המסקנה שלך לימינו אנו? <אריה דרעי (ש"ס):> דקה, דקה. סליחה, אני מדבר קודם כול לעצמי. הרבנית רוזין, אני מדבר לעצמי, בסדר? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> את יודעת, כשאדם נותן מוסר, הוא נותן – הלוואי שאני אתקן את עצמי. בסדר? אז אם מישהו על הדרך גם יתפוס על זה טרמפ, הנה מה טוב. חוץ מזה צריך להעביר חצי שעה, לא? אז תני להעביר את הזמן שלי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מה קרה עם השעון? <אריה דרעי (ש"ס):> לפני כ-250 שנה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> להפעיל את השעון. בטעות לחצתי יותר, עשיתי 15 דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש עוד 14 דקות. <היו"ר יוני שטבון:> יש עוד 14 דקות, בסדר? <אריה דרעי (ש"ס):> כבר עברו 16 דקות? <היו"ר יוני שטבון:> לא, זו הייתה טעות שלי, אני לחצתי פה. <אריה דרעי (ש"ס):> בסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> לפני כ-250 שנה – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו עוקבים אחרי הדבר הזה. <אריה דרעי (ש"ס):> לפני כ-250 שנה היה בטורקיה – – – <היו"ר יוני שטבון:> זה לא הורד, זה נעצר פשוט, ואני המשכתי, סליחה. <אריה דרעי (ש"ס):> לפני כ-250 שנה היה בטורקיה הגאון רבי דוד בכר – כדי שנדע מה הייתה גדולתו של רבי דוד בכר: באותה תקופה, גדול הדור היה "הנודע ביהודה", בעיר פראג. "הנודע ביהודה", שהיה ידוע בספרים, בספריו, שנחשב פוסק הדור בעיר פראג, כותב בתשובות שלו, ב"נודע ביהודה", כשהוא מזכיר את רבי דוד בכר הוא אומר: ושפתי ושיני דא לדא נקשן. השיניים שלי נוקשות זו בזו כשאני מזכיר את שמו של הגאון רבי דוד בכר; עד כדי כך "הנודע ביהודה" העריך את גדלותו. ברבי דוד בכר התקיימו תורה וגדולה, הוא גם היה גאון גדול וגם עשיר גדול. מסופר על רבי דוד בכר שהוא היה מאוד יקה, מאוד דייקן בזמנים שלו, זמן היה זמן ודקה הייתה דקה. ביום שהוא חיתן את הבן שלו, הוא היה צריך לנסוע לסדר את הקידושין, והוא שאל: מתי החופה? אמרו לו: בשעה 19:30. כמה זמן לוקח לנסוע בעגלה? אמרו לו: שעה. אז הוא קבע שבשעה 18:30 בדיוק יבוא עגלון לקחת אותם, והוא המשיך ללמוד תורה עם התלמידים שלו. והנה, ב-18:30 יוצא דוד בכר עם שני תלמידים שלו, נוסעים, השעה 19:30 מגיעה, רבי דוד בכר מסתכל על השעון, הוא לא רואה שום אורות, שואל את העגלון, מה קורה? אומר העגלון, כבוד הרב, אני מתנצל, הייתי עצלן קצת, לא הכיתי את הסוסים מספיק, אז זה ייקח עוד 20 דקות, חצי שעה. רבי דוד היה קפדן והוא הקפיד עליו, עשה ביד שלו כאילו איזו תנועה "אידיוט כזה", אמר לו איזו מילה, ובשביל העגלון זה היה שבח גדול – הוא רגיל לשמוע קללות, אבל פה, רבי דוד אמר לו איזו מילה של עלבון. הגיעו לחופה, כמובן שהיו שם כל גדולי הדור, כל עשירי עולם, כי היה רבי דוד בכר גדול הדור, עשיר הדור, מי לא יבוא לחתונה שלו, כשהוא מחתן? רבי דוד סידר קידושין, גמר לסדר קידושין, והנה כולם מחכים לו שישב ליד שולחן הכבוד ויכבד את כולם. רבי דוד קורא לתלמידים שלו ואומר להם, תחפשו לי את העגלון, איפה הוא. אמרו לו, הרב, שחררנו אותו, בחזור אנחנו כבר נביא לך עגלה יותר טובה. אומר להם: לא, אני צריך את העגלון הזה. הלכו, חיפשו, והעגלון לא נמצא שם, עזב את המקום. רבי דוד בכר עזב את חתונתו – רבותי, כל הסיפור שאני מספר נמצא בפנקס הקהל של העיירה בטורקיה מילה במילה; כדאי לראות איך גדולי ישראל בדור ההוא התייחסו לכבוד אדם, ולו האדם הזול והקטן ביותר – רבי דוד בכר עזב את חתונתו, של הבן שלו, עזב את כל גדולי ישראל, עזב את כולם ויצא עם התלמידים שלו לחפש את העגלון. הלכו וחיפשו אותו בעיר, עד שמצאו שם את תחנת המוניות, איפה שכל העגלות עומדות, וראו את העגלון עומד שם ומחכה לקחת נוסעים. ניגש אליו רבי דוד בכר ואמר לו: אני רוצה לבקש סליחה ממך, על שפגעתי בך כשנסעת. העגלון לא ידע מה הוא מדבר, אבל הוא הבין מייד – הוא היה סוחר, הוא הבין מייד שנפל לפניו עסק. הוא נזכר שהרב אמר לו איזה מילה. אמר לו: כבוד הרב, אני לא מוחל ולא סולח לך. לא מוחל – גדול הדור מבקש ממנו מחילה, הוא לא רוצה למחול לו. אמר לו רבי דוד בכר, אני נותן לך מתנה 1,000 זוז, וזה היה סכום גדול מאוד. העגלון אומר, כבוד הרב, אני לא מוחל. התלמידים רצו להרוג אותו, איך – חצוף מחוצף, אבל הרב לא נתן להם. אז מתחיל המשא-ומתן, הרב עולה ל-10,000, ל-50,000, ל-100,000, העגלון לא מוכן לסלוח בשום אופן שבעולם. הוא תפס שיש לו עסק עם איזה צדיק והוא רצה לנצל את זה עד הסוף. והנה, רבי דוד בכר אומר לו, טוב, אני מוכן – התחיל לבכות לו – אני מוכן לתת לך חצי מנכסי – והוא היה עשיר גדול מאוד, ולא אג"חים, כסף מזומן שלו. רבותי, חצי מנכסיו. אומר העגלון, כבוד הרב, אני מצטער, אני לא מוכן למחול לך. ואז רבי דוד אמר, אני מוכן – הוציא עט ונייר, כתב לו: אני נותן לך במתנה גמורה את כל נכסי, וחתם, ואמר לעדים: תחתמו על זה. נתן את זה לעגלון, העגלון לקח את זה, קרע את זה, אמר: כבוד הרב, אני לא מוחל ולא סולח. זהו, מה יכול לעשות רבי דוד באחרית היום? התלמידים רצו להרוג את העגלון הזה, ואז אומר לו רבי דוד – התחיל לבכות לו: תגיד לי, ר' יהודי, מה אתה רוצה שאני אתן לך? אמר לו: כבוד הרב, אתה רוצה מחילה, בבקשה. אני רוצה שתכתוב לי בשטר ובעדים ובקניין שאתה נותן לי חצי מהעולם הבא שלך. מייד רבי דוד בכר הוציא את הנייר, כתב לו: הריני נותן לך בקניין גמור, עם העדים, חצי מהעולם הבא שלי, ונתן לו. העגלון לקח את זה: מחול לך, מחול לך, מחול לך, וברח כל עוד נפשו בו. רבי דוד בכר לקח את שני התלמידים שלו והתחיל לרקוד אתם יחד בשמחה גדולה. אמרו לו: רבי, אתה עכשיו ויתרת על חצי מהעולם הבא שלך, אנחנו היינו אתך, אנחנו רואים כמה אתה עובד בשביל העולם הבא הזה, ויתרת עליו בשביל חתיכת שוטה, שאמרת לו מילה, "אידיוט", והוא סחט אותך, ואתה עוד רוקד ושמח? אמר להם: איך אני לא אשמח? אתם יודעים למה אני שמח? כתוב בגמרא: אמר להם רבי שמעון בר יוחאי: נוח לו לאדם שישליך את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. <עדי קול (יש עתיד):> גפני הלבין פה הרבה פעמים היום. <אריה דרעי (ש"ס):> את עכשיו מלבינה אותו, נו, אז מה עשית? מה הרווחת? <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> עזוב, נו, הוא לא התכוון ברצינות, תאמינו לו, עזוב, הוא לא מלבין. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היא אפילו לא התכוונה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – שגפני מוכן לתת לך חצי עולם הבא שלו. <היו"ר יוני שטבון:> הוא מוכן לדבר פה עוד חצי שעה, זה כן. <אריה דרעי (ש"ס):> אמר רבי דוד בכר: אני, ברגע שהלבנתי פניו בפני שניכם, אתם רבים, אני הפסדתי את כל חלקי לעולם הבא. עכשיו הצלחתי לעשות משא-ומתן ולהרוויח חצי עולם הבא בחזרה, אז אני לא אשמח ולא ארקוד? רבותי, אני שוב אומר, זה נשמע סיפור יפה, אולי קצת – אנשים יגידו – לא מדויק; עצם העובדה שסיפור כזה עובר במורשת מדור לדור ומסופר בכל קהילות ישראל – הסיפור הזה סיפור מפורסם וידוע, ועל זה מתחנכים עשרות אלפי ומאות אלפי ילדים, מגיל קטן, שזה מה שגדולי ישראל עשו כדי לא להלבין פנים אחד של השני. תורת ישראל מחייבת ואומרת שכל התורה אינה שווה אם אין לך שלמות בזה – בכיבוד הורים, בבין אדם לחברו, בכבוד של התלמיד למורה שלו, כבוד בין אחים ואחיות, כבוד בין אבא לאימא. האר"י ז"ל, אבי הקבלה, כל ליל שבת אחרי שהיה גומר בבית-הכנסת, היה טורח לבוא הביתה עם כל התלמידים שמלווים אותו לבית של אימא שלו, לנשק לה את היד ולהגיד לה שבת שלום. איזה חינוך, איזה כבוד, וזה נותן איזה דוגמה אישית. וכן הלאה, אפשר להביא אין-סוף דוגמאות מזה בתורת ישראל. הרי ידוע הסיפור – המפורסם – עוד פעם, כילדים קטנים אנחנו לוקחים את זה, אבל זה למעשה התורה שלנו, זה הכול משניות וגמרות. אותו גר, אותו גוי שרצה להתגייר, בא לשמאי הזקן ואמר לו: רבי, גיירני, על מנת שתלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת. שמאי הזקן לקח את אמת הבניין וזרק אותו, ואמר לו: תעוף, מה אתה, שוטה? מה אתה בא עכשיו לבזבז לי את הזמן? בא להלל, אמר לו: רבי, גיירני, על מנת שתלמדני את כל התורה על רגל אחת. אמר לו הלל: בוא, בני. גייר אותו, כך אומרת הגמרא, ואמר לו: מאן דסני עלך לחברך לא תעביד; מה שעליך שנוא, אל תעשה לחברך. ועל זה הגמרא ממשיכה, שרבי עקיבא, שהיה תלמידו של הלל, אמר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". בואו נתבונן עכשיו – אנחנו עכשיו הרי גם קצת עסוקים, יש הצעת חוק של שטרן על גיורים. תארו לכם שגיור כזה היה מגיע בדור שלנו, שהלל הזקן לוקח גוי ומגייר אותו, ומלמד אותו כלל אחד בכל התורה כולה – מה שעליך שנוא לחברך אל תעביד. תגידו לי, מישהו היה מקבל את זה להלכה? אפילו הרפורמים לא עושים כזה גיור. זה גיור, הרב גפני, "יתד נאמן" היה מקבל כזה גיור? השם ירחם, הלל הזקן נשיא – אפילו "יום ליום" לא היה מקבל, בסדר? איך יכול להיות שנשיא ישראל – איפה קבלת מצוות? איפה שמירת שבת? איפה טהרת המשפחה? מינימום, שום דבר; מאן דסני עלך לחברך אל תעביד. בגמרא כתוב שהגיור הזה היה גיור, אף אחד לא ערער על הגיור הזה; איך זה יכול להיות? ובאמת, זה כל התורה כולה? חוץ מזה, מה הגוי הזה, שוטה? מה זה "כל התורה על רגל אחת"? מה, הוא באמת עמד על רגל אחת והוא למד את כל התורה? זה סיפור שאפשר לקנות אותו? לפעמים סוגיות שלמות בגמרא על מילה אחת, ופה סיפור של חצי עמוד במסכת שבת, מה זה כל האריכות הזאת? אלא ברור שאסור להתבונן בזה בשטחיות; הגוי הזה לא היה גוי טיפש, הגוי הזה היה גוי חכם מאוד, והוא למד, והתכונן לקבלת עול מצוות, והוא למד את כל מה שהוא למד. אבל כמה שהוא היה חכם, הגוי הזה, והוא עמד נפעם כשהוא למד את התורה, הוא לא הבין – התורה הזאת, החוכמה האלוקית הזאת, על מה היא עומדת? מה היסוד של התורה הזאת? מה מייחד את התורה הזאת מכל החוכמות האחרות? הוא לא הבין מה היסוד של התורה הזאת. הוא בא לשמאי הזקן ואמר לו: למדני את כל התורה על רגל אחת – מה הרגל שמעמידה את התורה? שמאי, שהיה אדם קפדן, לא התבונן לעומק, חשב שהוא בא להטריד אותו, זרק אותו ממנו. אבל הלל היה אדם עניו, הלל היה מאיר פניו לכל אחד, הלל מייד תפס שנמצא לפניו אדם שבאמת מתכוון ברצינות. הוא הבין מייד, הלל, בחוכמתו, שהגוי הזה התכונן, והוא מוכן לגרות, אלא מה, שהוא רוצה יותר מזה, הוא רוצה להבין את העומק, מה מחזיק את התורה כולה. אמר לו הלל, אתה יודע מה מבדיל בין התורה הזאת לכל החוכמות האחרות? מאן דסני עלך לחברך אל תעביד, זה כל הרגל האחת. זה התורה כולה, זה כל התורה כולה. התורה צריכה כלי קיבול, מה כלי הקיבול של התורה? זה הלב של האדם. אם יש לאדם גאווה, שנאה, קנאה, תחרות, כל המידות הרעות הן המחסומים של הלב, והתורה לא יכולה להיכנס בפנים. אז זה הופך תורה של המוח, זה לא הופך תורת לב, וזה ההבדל בין התורה לבין חוכמה אחרת. ומאיפה הלל הזקן למד את זה? הוא למד את זה, פשוט – רבותי, זה פסוק מפורש בקבלת התורה. כתוב שכאשר הגיעו עם ישראל למעמד הר-סיני: "ויסעו בני ישראל­­ – – – ויחנו", ואחר כך כתוב: "ויחן שם ישראל". שואל רש"י במקום: בהתחלה כתוב "ויחנו", בלשון רבים, ופתאום כתוב "ויחן שם ישראל", בלשון יחיד, איך יכול להיות? לפני זה "ויחנו" ועכשיו "ויחן"? אלא, אומר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". עם ישראל, אמר להם הקדוש-ברוך-הוא, אתם לא ראויים לקבל את התורה עד שתהיו כאיש אחד בלב אחד. תחשבו, מה זה "כאיש אחד בלב אחד"? אתם יודעים מה זה "כאיש אחד בלב אחד"? דוגמה קטנה מהדור שלנו. כולם מכירים את רבי אריה לוין, אבי האסירים. סיפור ידוע, דמות מפורסמת, הרב של האסירים, מתקופת הבריטים, הלך וביקר את כולם, את המצורעים, את האסירים – הוא היה יהודי מיוחד במינו. מצד אחד, אתם יודעים, מהדור הישן, מישיבת "עץ חיים", יהודי שהרב אלישיב היה חתן שלו, יהודי שהיה גדול, ומצד שני, הוא קירב את כולם; זה היה הדרך שלו, הוא חיבק את כולם, קירב את כולם. על רבי אריה לוין מסופר שפעם אשתו נפלה, נשברה לה הרגל, משהו. הלך אתה לרופא, ואמר לרופא: הרגל של אשתי כואבת לנו. זה "כאיש אחד בלב אחד". זה "כאיש אחד בלב אחד"; עם ישראל הגיעו לדרגה כזו, שיצאו ממצרים כעובדי עבודה זרה, והגיעו אחרי 49 יום לדרגה כזו, ש"כאיש אחד בלבד אחד". מה זה "כאיש אחד בלב אחד"? כשחבר שלי שמח, אני שמח; כשחבר שלי עצוב, אני עצוב – זה "כאיש אחד בלב אחד". ואז אמר הקדוש-ברוך-הוא, עכשיו כשאני רואה שאתם שונאים את המחלוקת, ואוהבים את השלום, ועושים חניה אחת, הגיע זמנכם לקבל את התורה. מכאן הלל הבין שהעיקר בקבלת התורה זה קודם כול השלמות בין אדם לחברו. אני אומר, ב-00:30, אדוני היושב-ראש, דווקא במקום הזה, שלצערי הרב – אני בטוח שמתוך כוונות טובות, אבל יוצא לנו לפעמים – אנחנו פוגעים אחד בשני. בלית ברירה אנחנו מתנגחים אחד בשני. יש לנו דעות חלוקות. כל אחד רוצה להשיג הישגים, כל אחד דואג לטובת שולחיו. ואז לפעמים אנחנו שוכחים ואנחנו פוגעים אחד בשני. אנחנו צריכים לחדד. ואני אומר, זכתה חברת הכנסת שולי מועלם – באמת יש לך זכות גדולה, שבזכותך יש היום קצת דברי תורה, קצת דברי מוסר, התחזקות. אני נגד החוק שלך, אבל כנראה יש לך זכויות. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מתוך שלא לשמה בא לשמה. <אריה דרעי (ש"ס):> אולי מתוך הדברים האלה גם את תשתכנעי ותמשכי את החוק. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת דרעי. יעלה חבר הכנסת אריאל אטיאס. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אפתח בכבוד אכסניה. האכסניה המכובדת הזאת זימנה אותנו, חברת הכנסת שולי מועלם. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רפאלי. <היו"ר רות קלדרון:> עשר שנות נישואין לחברת הכנסת מועלם. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שנות נישואין שבזכותן – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> מזל טוב. אז אני פותח בכבוד אכסניה. זכית שהרבה דברי תורה נאמרו פה – אבל שזה לא יהיה מצווה באה בעבירה, כי את מנסה ללכת על הראש של המושגים הדתיים, ולא לטובת הנשים. וההוכחה הגדולה ביותר – התחיל עם זה חבר הכנסת גפני, ואחריו המשיכו כולם – זה שחברת הכנסת מרב מיכאלי, שהיא החרוצה היחידה במפלגת העבודה, שנשארה ולא התקזזה, כי מדובר בענייני נשים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> גם מיכל בירן. <אריאל אטיאס (ש"ס):> מי זאת? היא חברת כנסת אצלכם? <קריאות:> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני נהנה מכל רגע. <משה גפני (יהדות התורה):> מה הכפייה הזאת? <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זהבה, את יכולה ללכת ולחזור, ואנחנו עוד פה. קריאות: – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברי הכנסת היקרים, חברת הכנסת גלאון, בבקשה לתת לחבר הכנסת להמשיך לדבר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אם חברת הכנסת מרב מיכאלי נשארת פה, חשבתי שאולי יש פה על הדרך גם הוועדה למינוי שופטים. שוויון – עד הסוף. שיהיה גם בוועדה למינוי שופטים. <מרב מיכאלי (העבודה):> מה זה קשור? <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני לא מתלונן עלייך. אני אומר – זה תנא דמסייע. אם את נמצאת פה, כנראה היה גם בוועדה למינוי שופטים. אבל לא, מינוי שופטים, לא צריך שיהיו נשים. מינוי דיינים – צריך שיהיו נשים. ולמה זה קשור גם לשבוע – הרי אי-אפשר פה בלי דברי תורה בחצות. אתם יודעים שפרשת השבוע, פרשת קורח – רצו לדבר על און בן פלת. אז קודם כול נביא את מי שהביא לאון בן פלת. כל הפרשה הזו מתעסקת במידות שבין אדם לחברו. זו הפרשה שיש בה הכי הרבה מוסר השכל וסכנת נפשות, פשוטו כמשמעו, כשאנשים עומדים על מידתם. חז"ל אומרים לנו: אתם יודעים, כשהקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה, הוא אומר למשה רבנו: ונגליתי אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. אומר הרמב"ם – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר'ה, יש בחינה בבוקר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אומר הרמב"ם: מי שלא מאמין בקדוש-ברוך-הוא ולא מאמין בנביאיו, סימן שלא היה בהר-סיני. למה? כי הקדוש-ברוך-הוא אמר כמו ערבות – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. אז מי שלא מאמין, סימן שלא היה בהר-סיני. איך ייתכן שקורח – היה בהר-סיני, היה מראשי הסנהדרין, היה אחד מגדולי הדור – איך ייתכן שכתוב – הרמב"ם אומר – זה שבלעה אותו האדמה, כי אמר שמשה לא נביא והתורה לא ניתנה מהשמים? אבל הוא היה במעמד הר-סיני, הוא ראה הכול. אז איך ייתכן שמצד אחד הקדוש-ברוך-הוא אומר "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ומצד שני, קורח, שהיה שם והיה אחד מגדולי הדור, לא מאמין בתורה ולא מאמין במשה? אומרים חז"ל: כל זה באנשים רגילים. יש סוג אנשים שעד שהם לא רואים בעיניים, לא מאמינים. מספרים להם סיפור – אומרים: זה גוזמה. עוד סיפור – אומרים: זה המצאה, זה יד המקרה. יש אנשים שצריכים לראות בעיניים. באנשים האלה מדובר. מי שבטבע שלו חייב לראות בעיניים, אז הוא נמצא במקום שלא ייתכן לעולם שלא יאמין בקדוש-ברוך-הוא ולא יאמין בנביאים. אבל מי שכל המלחמה שלו זה הכבוד, ומי שכולו עומד על עמדתו, ויש לו בעיה, עניין המידות, יכול אפילו להיות במקום שהיה בגדולה של קורח, אבל המידות של הכבוד, לעמוד על כבודו, זה הדבר המרכזי שיכול לגרום לו להגיע ולהידרדר עד כדי שהוא לא מאמין בקדוש-ברוך-הוא ובנביאים. <היו"ר רות קלדרון:> רק רגע, זה היה הרמב"ם או זה היה חז"ל? <אריאל אטיאס (ש"ס):> את רוצה את השם? הסטייפלר. הסטייפלר מביא את הפירוש הזה לשאלה הזאת על הרמב"ם. <היו"ר רות קלדרון:> הבנתי. שנדייק. <אריאל אטיאס (ש"ס):> הרי הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. אתם רוצים עוד ראיה? <קריאות:> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> עוד שנייה. זה בסוף. עכשיו תקשיבי, דברי תורה זה הרוב וה-punch line זה לפני ההצבעה. רבותי, ידוע הסיפור על ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא, והקדוש-ברוך-הוא אמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן-עדן. אומר לו ירבעם בן נבט לקדוש-ברוך-הוא: מי בראש? הרי הוא אומר לו: אני ואתה. הוא לא אומר לו: אני ובן ישי ואתה; אני ואתה ובן ישי. למה הוא אומר לו "מי בראש?" הוא רוצה לשמוע שוב, לחדד. הכבוד. רוצה לשמוע מי שר הדתות, רוצה לשמוע מי בראש. אם הוא לא שומע מי בראש, זה לא מספיק לו. אם כך, אומר לו הקדוש-ברוך-הוא, אם זה מה שמעניין אותך – בן ישי בראש. אם לא אכפת לך להיות אתי, לא אכפת לך להיות בגן-עדן, ואני כבר רמזתי לך שאתה בראש, אבל אתה צריך לשמוע את זה שוב – לא צריך, אל תבוא. ואז הוא אמר: אם זה בן ישי, לא רוצה ללכת אתך. תחשבו לאן מגיעים אנשים בשביל לעמוד על עמדתם. <היו"ר רות קלדרון:> היו מוכנים כל הלילה לעמוד ולדבר בשביל לעמוד על עמדתם. <אריאל אטיאס (ש"ס):> רבותי, קורח היה בדרגה גבוהה מאוד. הוא היה במטכ"ל של משה רבנו. הוא לא היה עוד אחד, הוא היה במטכ"ל של משה רבנו. והוא הגיע לנקודה שהוא ניסה להסית. ותחשבו איפה היה מי שמנסה להתבונן על השכל שלו. הרי אומר לו משה רבנו: בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקרוב והקריב אליו. מה זה אומר: קחו לכם איש מחתתו, שימו בהן אש, ושימו בהן קטורת, ונראה בבוקר: איפה שהקדוש-ברוך-הוא ישים את האש – סימן שהקדוש-ברוך-הוא אתו; ואם לא – זה לא שאם לא אז אתה מעיפים אותך מהקואליציה לאופוזיציה. מוות. מי שלא ימות – 250 איש הולכים אחרי קורח ויודעים שאם הם מפספסים הם הולכים למיתה. "ואם בריאה" הקדוש-ברוך-הוא "יברא", במיוחד, "ופצתה האדמה את פיה", והשאר ידוע. רבותי, העניין הזה של קורח, הפרשה הזאת מלמדת אותנו משהו מאוד מאוד בסיסי. בסוף אנשים – – – <עדי קול (יש עתיד):> אבל איך זה קשור? <אריאל אטיאס (ש"ס):> אוהו, כשתראי איך זה קשור אתם תרצו לברוח מפה. <מיכל רוזין (מרצ):> זה קשור מאוד, אבל המסקנה שלו – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> חכי – איך זה קשור. זה קשור גם לתאריך הלועזי. חכי, אני אערבב לך פה את הכול. יש לי 20 דקות. גם לתאריך הלועזי זה קשור, מה את חושבת? וגם ליאיר לפיד. אחי העבדים ישנים עכשיו. מחר על הבוקר הם צריכים לקום לעבוד. הוא קיצץ להם היום שכר. לכולם זה קשור. <מיקי לוי (יש עתיד):> בהסכמה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> ודאי. רק אתה, נשמה, אם לא כתבו לך את זה, עדיף שלא תדבר. מה אני מתכוון להגיד לכם? רבותי, העניין הזה שאנשים לא אכפת להם המהות ולא אכפת להם המציאות, אכפת להם רק הכבוד והחשבונות האישיים, זה דבר מרכזי שיכול לקחת אנשים ולהוריד אותם לשאול תחתייה. והם אפילו לא שמים לב. הם בתוך המדרון. הם רואים את הקיר והם נכנסים. למה? בגלל שעכשיו השכל כבר לא עובד. מסופר על הרב אריה לייב חסמן, הוא היה – אני גם יש לי סיפורים על ספרדים. לאט-לאט. <עליזה לביא (יש עתיד):> תביא, תביא קצת ספרדים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> גם תקבלו ספרדים. אבל אל תשכחי שלמדתי אצל אשכנזים, אז ככה, תמיד זה גרסא דינקותא. <אריה דרעי (ש"ס):> משהו, רבי שמעון בר יוחאי. <אריאל אטיאס (ש"ס):> גם זה יבוא. רבותי, הוא היה באספה של רבנים גדולים שהתווכחו בענייני היום והשעה. רצו לתקן תקנות; לא בענייני דיינים ולא בענייני נשים. והיה שם הזקן שבחבורה שאמר להם: רבותי, אני אין לי נגיעות. אני זקן מופלג ואין לי תאוות יותר, לכן קבלו את דעתי, כי אני בוודאי מתכוון לאמת. אומר הרב אריה לייב חסמן: אני מוחה, אני לא מקבל את זה. קם וזעק, אמר: זה שאתה זקן זה לא אומר שלא אכפת לך יותר כבוד. להפך. הרי הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. התאוות יורדות כשהבן-אדם מזדקן. התאווה של הכסף, של האוכל, של הבגדים, של הנשים, כל הדברים. מה נשאר? הכבוד מתרכז. כל התאוות מתרכזות לכבוד, ואז הכבוד מקבל עוצמות שאין דברים כאלה – ככל שהבן-אדם מתבגר יותר. ולהפך, מי שכשהיה צעיר רדף אחרי הכבוד, כשהוא גדל – "ועבדו לעולם", בצורה הכי הכי חריפה. ולכן העניין הזה מגיע עד הקצה, שהאנשים הגדולים ביותר יכולים לרדת. למה זה קשור לענייננו? הרי, חברת הכנסת שולי מועלם, את יודעת שאין צורך בחוק הזה בשביל שיהיו נשים בוועדה. הנה, לפני החוק את נבחרת. ויתרה מכך, אם יהיו נשים זה לא אומר שיהיו דיינים שבסוף ייטיבו עם הנשים, בראייתך. גם זה לא נכון. כי בסוף בוחרים אדם – אתם הרי לא באמת מכירים את הדיינים שעומדים בפניכם. לא נמצא פה עכשיו חבר הכנסת איציק וקנין שהיה חבר בוועדה. הם לוקחים כמעט 200 דיינים, עושים להם איזה ראיונות כאלה בסיסיים. זה ועדת משנה קטנה שאולי את תהיי בה, ואת תראייני את הדיינים. ואת תבדקי בראייתך אם הם טובים או לא. הרי מה, את בוודאי יודעת תורה כמוהם כמעט, ואז את תדעי לבדוק אותם אם הם טובים או לא. עכשיו, מה הראייה שלך? את תרצי בוודאי דיינים שאת חושבת שיש להם ראייה יותר גמישה כלפי נשים, עגונות וכאלה. אבל זה לא דברים שאתן יודעות לבדוק בגלל שאתן נשים. הדרך היחידה זה לדעת מה סגנון פסקי ההלכה שאותו אדם כתב, מי הם רבותיו, האם הוא פוסק לחומרא או לקולא. וזה שעושים חוק שנשים יושבות בוועדה לא אומר שיביאו בסוף דיינים שאתן חושבות, בראייתכן, שהן ייטיבו עמכן. ומה הראיה? לא היו חוקים עד היום, ודווקא דיינים שבאו מהמגזר שאת מייצגת, מהבית היהודי, הם, חלקם הגדול היה להם קושי ולא היו להם כתפיים רחבות מספיק לייצר פסקי הלכה – בסוף הרי הם כותבים את פסק ההלכה והם צריכים לעמוד מאחוריו – שילכו עם כוח דהיתרא. למי כן היה את הכתפיים הרחבות? למרן הרב עובדיה יוסף. בלי חוקים ובלי טובות של אף אחד, כשהיה צריך פה החלטות בנושא עגונות, בנושאים הכי מרכזיים בעם היהודי – אתם יודעים, גם כשהיה הסיפור של "מגדלי התאומים", האסון הנורא, אל מי באו לשאול שאלות? להתיר עגונות? אנשים שידעו שהם היו במשרד, ולא ראו אותם יוצאים. הנחת העבודה שהם נשרפו אבל אין כלום, הכול אבק ואפר, רחמנא ליצלן. מי יכול היה לפסוק את ההלכות והיו לו כתפיים רחבות לקבל את ההחלטה? אני זוכר שהיה הרב הראשי לצה"ל, לא הקודם, הקודם שלו, הרב וייס. אני הייתי נוכח שם. והוא בא ונתן לרב את כל הנתונים והרב ישב ימים ולילות, בלי חוקים ובלי סיפורים, לקבל את כל הפסיקה ההלכתית, עם הכתפיים הרחבות והענקיות שיש לו, עם כל הידע בתורה שיש לו, ולהתיר את זה. עכשיו, מה אתם עושים? עושים סיבוב פוליטי. איך אמר שר האוצר? סיבוב – איך הוא אמר? מסביב לעולם. עשה סיבוב מסביב לעולם. על מה? על זה שאתם דואגים לנשים. ומי שמתנגד הוא נגד נשים? יש בסוף נאה דורש ונאה מקיים. הנה המציאות. הוועדה – בממשלת אולמרט בחרו 19 דיינים. היה שר המשפטים דני פרידמן, אנחנו היינו בממשלה, יהדות התורה הייתה בחוץ. הם עשו לנו ספירת העומר כל יום מה בונים בביתר, הרב פרוש, ולא היו בממשלה. אז אנחנו לקחנו על כתפינו את כל עולם התורה והתקציב. ואז היה גם את העניין של הדיינים. ולא היו חוקים ובוועדה למינוי דיינים הייתה אישה אחת. ובחרו דיינים, 19 במספר, לפי גדולתם בתורה. אצל חלק בוודאי גם בא לידי משקל היכולת של הכוח דהיתרא. הרי מה זה כוח דהיתרא? ככל שיש לבן-אדם ידיעות נרחבות יותר בתורה יש לו אומץ ויכולת לייצר פסק הלכה שתומך בהיתר. בשביל להגיד "אסור" לא צריך ללמוד. אתם יודעים, גם המשפטנים. אין פה שרים עכשיו אבל מי שישב בממשלה יודע. <היו"ר רות קלדרון:> יש לנו שר הרווחה – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> שר הרווחה. אני לא מכיר את היועץ או היועצת המשפטית שלך, אבל בוודאי שאצלכם אתה יכול לראות שככל שיש לך יועץ או יועצת משפטית שיש להם ידיעות נרחבות, הם יודעים להגיד לך למה מה שאתה רוצה, אפשר לסדר שזה יהיה מותר. וככל שהם לא יודעים והם חלשים בידע, אז הוא מסביר לך שאי-אפשר; הוא אומר לך למה לא. בשביל למה לא, לא צריך ללמוד; להגיד: אסור – אסור. אתה לומד ויש לך ידיעות נרחבות, אתה יודע להסביר למה במסגרת החוק, או במסגרת ההלכה, להבדיל, זה יכול להיות מותר. ולכן, כל הדבר הזה הוא רק איזה רוח שטות של כבוד שנכנסה באנשים כדי לבוא ולייצר איזשהו דיבידנד פוליטי עכשיו. עכשיו, מה הטעות כשנכנסים ראש בקיר? הציבור לא טיפש. אם הציבור היה רואה שאתם הולכים על קאדים, הולכים על שופטים והולכים על דיינים, יכול היה לחלוק עלינו ולהגיד שזה לא רלוונטי, אבל זה לא אצבע בעין, זה לא ממוקד בנושא ההלכה. וזה גם מטעה את הציבור; זה לא פותר שום בעיה, זה לא נותן שום דבר, ואין לנו התנגדות שנשים יהיו בוועדה. מעולם לא הייתה. אגב, וגם לא שאלו אותנו. אין מניעה לממשלה לבחור את השרה לימור לבנת כנציגת הממשלה ושרת המשפטים היא ציפי לבני, והנציגה השלישית היא שולי מועלם. בלי חוקים. אלא מה? בסדר, רוצה שיהיה חוק רשום על שמך? בסדר, אבל למה כזה חוק? חסר חוקים אחרים טובים? אני אסדר לך כמה. בתחום הדיור הציבורי – נראה אתכם. עכשיו אתם אחים, לא? האח בנט והאח לפיד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> לפיד הוא היום שר השיכון בפועל, ככה הוא מתיימר להיות דרך הקבינט. הוא הולך על הנמלים, למרות שהוא לא קשור לנמלים אבל הוא כאילו הולך על הנמלים. תעשו איזה חיבור, נסדר ותעשו חוקים יותר טובים. וזה הסיפור שבסוף מישהו נכנס בו רוח שטות. הרי מה זה עושה? יאללה, יש חוק. ממילא לא אכפת לנו שיהיו נשים. אבל זה דבר שנותן מסר לעם ישראל שהחיבור הזה בין הבית היהודי ליש עתיד מטרתו לקעקע את היסודות. אפילו אם זה רק נראה כלפי חוץ אפשר להסביר כל דבר בק"ן טעמים – ועכשיו זה מתחבר גם לעדי קול. איך ייתכן שהדבר המרכזי שחשוב לחברת כנסת נכבדת וחדשה, ואני מדגיש גם את המילה "חדשה" בכבוד, לא בזלזול, חלילה, זה שהחגים שלנו, רחמנא ליצלן, לא יהיו בתאריכים יהודיים. <עדי קול (יש עתיד):> אבל א' בטבת זה לא חג. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה לא רלוונטי. יש בזה סמליות. הילדים, שאנחנו מתלוננים שלא יודעים מי שבר את הלוחות; הילדים, שאנחנו מתלוננים שלא יודעים מה זה "שמע ישראל", ילדים שלא יודעים מה זה חג השבועות – יש ילדים כאלה, כן, ואם אתם לא מכירים אותם תבואו אתנו ונראה לכם. אז מה שחשוב עכשיו זה שלא יהיה להם תאריך עברי. למי זה מפריע, ריבונו של עולם? אז יהיה תאריך עברי, כן, זו מדינה יהודית, ובעם היהודי, ששולי מועלם רוצה לקבוע את הדיינים שלו, יש משמעות לתאריך העברי. אלא מה? נכנסתם לקואליציה, יש לכם אפס הישגים בתחומים הכלכליים, אתם עושים נזקים מצטברים לציבור העובד, שהבטחתם שאתם תעזרו לו, אתם הופכים את אחיכם העבדים לעבדים בפרך, ולכן, איך אתם מטשטשים את כל האירועים האלה? אז זה התחיל מההתנפלות על חרדים, עברנו לעניין של הסנקציות הפליליות, עוברים עכשיו לסיפור של הדיינים, התאריכים הלועזיים. אתם לא תשנו כאן את המדינה; אתם יכולים לשנות את האווירה, אבל לא את המדינה. כי המדינה היא מדינה יהודית, ועם ישראל מאמין בקדוש-ברוך-הוא, ואנשים צמים פה ביום כיפור, ועושים ברית מילה, ויש להם מזוזה בבית, וכולנו אחים, וכולם אוהבים את הקדוש-ברוך-הוא. אבל כשאתם הולכים ופוגעים בסמלים, פעם אחר פעם, כדי לקבל עוד שורה בסטטוס בפייסבוק, כדי לקבל עוד איזו כותרת, אתם חושבים שדרך זה אתם מתקדמים לאיזשהו מקום. אתם בסוף נסוגים. אתם רוצים ראיה? אני אתן לכם ראיה. לפני עשר שנים ש"ס לא הייתה בממשלה. הייתה ממשלה עם אביו של יאיר לפיד, וביבי נתניהו, והיו לכם – לכם – זו אותה מפלגה, רק שיניתם את הפורמט – 15 מנדטים, ואנחנו היינו בחוץ. <יצחק כהן (ש"ס):> המפד"ל גם היו. <אריאל אטיאס (ש"ס):> המפד"ל גם היו בפנים. זה אותו פורמט. אמרתי, שינו את הפורמט, רק השמות השתנו; היה אפי איתם, נהיה בנט. היה טומי לפיד, נהיה יאיר לפיד. מה זה חשוב? ביבי היה שר האוצר, היום הוא ראש הממשלה. זה אותו פורמט, הגלגל הסתובב עשר שנים. לא היינו בממשלה. הגזירות הכלכליות החריפות ביותר שידענו כאן בעשור האחרון היו באותה תקופה. מי שזוכר את ויקי קנפו, הסמל, ממצפה-רמון, שהלכה ברגל בשביל למחות. שביתות היו בלי גבול, במשך עשרות ימים, של נכים. ואנחנו לא בממשלה, והמצב הכלכלי שלנו היה בתחתית, ולא לקחנו שום דבר, ולא קיבלנו כלום, ופירקו את משרד הדתות, כי רצו לפרק אותנו, ושוב פעם – לטשטש. מה עושים? הולכים על הראש של החלשים, של מעמד הביניים, מספרים לכולם שהחרדים לוקחים את הכסף. פתאום מתברר שבעצם אצל החרדים אין הרבה כסף, וגם אם אתה מגרד את החבית עד למטה, תגיע למיליארד שקל, גרוסו מודו, הכי הרבה שאתה יכול. אין יותר. אז מתברר שהכול זה בלון נפוח, ובעצם אין מאיפה להוריד. אז מה עושים? שמים רימוני עשן. מתחילים – הלכו אז, פירקו את משרד הדתות, עשו את זה אותו דבר, וחשבו שזה ילך. השיטה הייתה יותר ברוטלית ובוטה, והיו מדברים נגד הדת, והיו עומדים כאן אנשים ומסיתים נגד תורת ישראל, היו מדברים פה נגד כל דבר שבקדושה, וחשבו שדרך זה הם יצליחו לטשטש את העובדה שהם הולכים ומזיקים לעם שבחר בהם, לבוחרים שלהם. לא היו אז סטטוסים, ולא פייסבוקים, והיה יותר קל לערבב אנשים. אבל היום, מה לעשות, אנשים בסוף החודש מסתכלים מה הם חטפו – והם חטפו, וחטפו בגדול. מאז שהוקמה הממשלה הזאת, בכל התחומים שהיא התחייבה לייצר איזושהי תקווה – רק מכות. וגרזינים, לא סתם מכות. החל משוק הדיור, שהיו הבטחות – כמה מילים יאיר לפיד מכר לנו על הדיור? 150,000 דירות – אני לא אתן דירות לחרדים, אני אפרק את חריש; אני לא רוצה לחזור על הכול, כי כבר מאוחר לכם, לא נעים, אתם מתחילים כבר להרגיש לא נוח עם השעה הזאת. <אמנון כהן (ש"ס):> מי אמר? <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני מרגיש ככה, אתה יודע. לבוא בצורה כל כך שיטתית, ולהפר את ההבטחות אחת אחרי השנייה – אחת אחרי השנייה. אמרו שלא יטילו מסים – מטילים מסים. אני זוכר את הטקסט הזה: העלאת מסים זה קו אדום. מעלים מסים. העלו מע"מ. העלו מס הכנסה. העלו מסים ישירים. מס משפרי דיור – מס גזל; לקחת מאנשים שהייתה בבעלותם דירה, שילמו כבר פעם אחת מס רכישה, מוכרים את הדירה – עוד פעם מס. <דוד אזולאי (ש"ס):> ומה עם מע"מ על הדירה? <אריאל אטיאס (ש"ס):> ומע"מ על הדירה, עוד מס. אני עשיתי לכם פה חשבון שהדבר הזה שווה 100,000 שקל. <דוד אזולאי (ש"ס):> וביטול המענקים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> ביטול המענקים זה עוד 100,000 שקל. יחד 200,000. <אמנון כהן (ש"ס):> ירושלים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> בירושלים עוד 100. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> פוליטיקה חדשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אף פעם לא היה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אבל היא הנותנת, מיקי. למה אף פעם לא היה, אם הצליחו לדחות, כי אולי פעם נכניס את זה בדלת האחורית? <מיקי לוי (יש עתיד):> זו אגדה. אף פעם זה לא היה – – – <אריה דרעי (ש"ס):> מיקי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה אגדה. אבל בסדר, אגדות אפשר לספר. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מענקים גם היה אגדה. <אמנון כהן (ש"ס):> בירושלים מענקים היה אגדה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אגדה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני אספר לך קצת על ההגדה של פסח, חבר הכנסת מיקי לוי. <היו"ר רות קלדרון:> זהו, אולי נחזור לדברי תורה בשיטת הרב דרעי? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני אספר לך קצת על האגדה – – <היו"ר רות קלדרון:> בלי לשון הרע. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> על המסים – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – אני אספר לך קצת על האגדה הזאת; האגדה הזאת גרמה לאנשים לבוא לגור בפריפריה. מענקי המקום האלה גרמו ל-30% גידול בהתחלות הבנייה בפריפריה, ביישובים שבאופן מובהק המכרזים של מינהל מקרקעי ישראל ומשרד השיכון היו בכישלון. <אריה דרעי (ש"ס):> אני אגיד לך מה – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> מסכן מאיר, לא נעים לי להגיד את השם שלך עוד פעם, אבל, מאיר, אתה שלחת לי מכתבים כראש עיריית דימונה: כל הכבוד על המענקים; יש פה התחלות בנייה, מתחילים לבנות פה. מאות מיליונים נשפכו שם בתשתיות. <אמנון כהן (ש"ס):> זו לא אגדה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זו לא אגדה. אנשים רכשו דירות, התחייבו, קיבלו עסקה ביד, בנו על סמך זה את ההון העצמי שלהם. אתם יודעים שזה 50% מההון העצמי שנדרש לדירה בפריפריה, המענק הזה? אתם יודעים שזה שווי של כמעט 20% מערך הדירה? ואתם יודעים גם שהמע"מ על דירה בפריפריה שווה למענק? ואם יש גידול בהתחלות בנייה בפריפריה, ואם בגלל הדבר הזה אנשים באו לקנות – שמטת לו את השטיח. אבל אתם יודעים למה ביטלו את זה. <אריה דרעי (ש"ס):> מה, אתה לא יודע למה? מה שלא נעים להגיד, אני אגיד לך את זה: כי רוב אלה שקיבלו את המענקים הם חרדים וספרדים. נקודה, סוף פסוק. זאת האמת לאמיתה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> גם כי הם ספרדים. <אריה דרעי (ש"ס):> והם לא מצביעים של יש עתיד. הם גרים בנתיבות, באופקים, בדימונה, ואלו חבר'ה שלא רוצים לדאוג להם. נקודה. וזהו זה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> מאיר, אתה מסכים אתו? מאיר. <אריה דרעי (ש"ס):> מאיר יודע את האמת, מאיר. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> וגם מיקי יודע את האמת. <אריאל אטיאס (ש"ס):> הוא לא מתכוון למאיר הזה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מאיר דיבר על אזרחים מדימונה, הוא לא – – – <אריה דרעי (ש"ס):> עזוב. חבר'ה, אל תביכו אותם. <אריאל אטיאס (ש"ס):> וכשאתם באופן שיטתי מפרים את כל ההבטחות שלכם, ואתם מתחילים להידרדר בסקרים, וחטפתם סקר של ערוץ הכנסת חבל על הזמן, בתקופה קצרה, זה כי אין לכם שלד. אנשים בנו על איזושהי תזה שאתם תבואו ותצילו את העולם; השתמשתם בססמאות קליטות מאוד – אנחנו לא נעשה פוליטיקה ישנה, אנחנו לא נחזור על מה שעשו בעבר, ואתם באופן שיטתי משנים את כללי המשחק באמצע המשחק, ולכן, אני אחרוג ממנהגי הקודמים, אני לא חייב לסגור את 30 הדקות, לכן – אני חושב – – – <היו"ר רות קלדרון:> אני מוכנה לקנות עשר דקות כדי ללמד משהו. <אריאל אטיאס (ש"ס):> לכן אני חושב שצריך להתנגד לחוק הזה, גם מי שבעד הנשים. זה לא רלוונטי לנשים. זה יותר חוק שהמטרה שלו לייצר איזושהי מעורבות של חקיקה בנושא דת ומדינה, אף-על-פי שאפשר להסדיר באופן עקרוני לבד. ואם היה לכם שכל, ואם ליש עתיד היה אכפת מאנשים, היו אומרים: רוצים שגם לגבי שופטים. אני רוצה לשמוע את חברת הכנסת עליזה לביא, שכל כך הרבה פעמים – מתי ששומעים את המילה "נשים", ישר יש לה מה להגיד. אז תגידי לי, למה אתם לא תומכים לגבי שופטים? <עליזה לביא (יש עתיד):> אני הגשתי – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> מה הגשת? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> יש הצעת חוק שבוועדה למינוי שופטים? אז למה אתם לא תומכים בהסתייגות שלנו, שיהיה גם לגבי שופטים? כי את רוצה חוק על שמך? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> בואו נחבר את ההסתייגויות. זה יהיה חידוש. הם רוצים להצטרף לחוק שלך. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> רגע, יש פה הסתייגות. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה מה שאני אומר, תתמכי בהסתייגות שלנו. <היו"ר רות קלדרון:> תחבר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> יש לנו הסתייגות – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היא לא מכירה את הפרוצדורה. הפרוצדורה שהיא מתלוננת עליה היום – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> ברור. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – היום יש נשים בוועדת – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> יש לנו הסתייגות – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> לי יש דברים יותר חשובים. אני רוצה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה? תצביעי בעד. בעד נשים. בעד נשים בוועדה למינוי שופטים. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני רוצה להגיד – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברים, שלוש דקות ושמונה שניות. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – ליצמן ייעלב, יש לו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – אולי הם לא מבינים את העניין. <אריאל אטיאס (ש"ס):> זה לא הדבר היחיד שהם לא מבינים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – זה חוק שלי – כל העניין הפרסונלי הזה הוא קצת מוגזם. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אבל יש לנו עכשיו הסתייגות שאומרת שאנחנו רוצים להחיל את זה גם בוועדה למינוי שופטים, ואם כנים דבריכם, ואתם באמת רוצים לתמוך בנשים, וזה לא משהו שאתו מנסים לשנות כאן סדרי עולם, אז נא לתמוך בהסתייגות הזאת, ובא לציון גואל. ותעשי אחרי זה חוק משלך. איך את יכולה עכשיו מצד אחד להתנגד לוועדה למינוי שופטים, שיהיו שם נשים, שאת כל כך חפצה ביקרן – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל למה – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> כי אם עכשיו תפילי, אם תצביעי נגד ההסתייגות שאנחנו מגישים, המשמעות היא שאת נגד מינוי נשים לוועדה למינוי שופטים. זו המשמעות. <עליזה לביא (יש עתיד):> טירונית, טירונית, אבל לא – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> אה, זה לא נכון מה שאני אומר עכשיו? <עליזה לביא (יש עתיד):> בסדר, בסדר. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אז אני אראה לך את זה. ועכשיו, אם אני אראה לך, את תסכימי לשנות את הצבעתך? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> 4, 5, 6. <דוד אזולאי (ש"ס):> תקדמו את החוק. אם עכשיו אנחנו מצביעים זה עובר. <אריה דרעי (ש"ס):> ואנחנו נצהיר שזה תיקון של חברת הכנסת – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חברי הכנסת מש"ס. תודה רבה על ההצעה הנדיבה. חבר הכנסת אטיאס, אמרת שתשאיר לנו – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זאת לא הצעה נדיבה, זאת הסתייגות. <היו"ר רות קלדרון:> כן. הצעה נדיבה להצטרף להסתייגות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> ישבנו בוועדה, דנו בזה שם. אבל מה? הצביעות חוגגת. <היו"ר רות קלדרון:> חכו. הצבענו כבר? חכו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא, בוועדה הפילו את זה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> רגע. חברת הכנסת קלדרון, כיושבת-ראש, אומרת שהיא כן תצביע אתנו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אה, פה? בסדר. <היו"ר רות קלדרון:> לא אמרתי. אמרתי שלא כדאי, רק – נבואה ניתנה לשוטים, נכון? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יש חשיבה כזאת. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אטיאס, אני מבקשת שתסיים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יש שופטים בישראל, נו, מה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> ולכן אנחנו צריכים להתנגד לחוק הזה, ולהתנגד גם לממשלה הזאת ולכל הגזירות הכלכליות – שהיא פוגעת באזרחים, בעיקר באדם העובד, שכל הזמן עובדים עליו. תודה רבה לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> איזו סיומת. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. כן, יש כאן. חזק וברוך. חבר הכנסת יצחק כהן, בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, זכות גדולה לשמוע דברי תורה בשעה כזאת. אני מניח שהרבה מהציבור בישראל מאזין לנו. <היו"ר רות קלדרון:> הרייטינג של ערוץ 99. <עדי קול (יש עתיד):> אפשר להגיד שמי ששומע – שיתקשר. <יצחק כהן (ש"ס):> הם מתקשרים, דרך אגב. <היו"ר רות קלדרון:> שישלחו אס.אם.אסים. <יצחק כהן (ש"ס):> המרכזייה מתפוצצת, דרך אגב. <מיקי לוי (יש עתיד):> הערוץ עובד. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברים, חברים. <יצחק כהן (ש"ס):> הבית הזה ראה כמעט הכול. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה פתאום? יש לנו זמן, אנחנו חזקים. <יצחק כהן (ש"ס):> חברי סגן שר האוצר מיקי לוי, הבית הזה ראה כמעט הכול – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – השר פירון עכשיו. <יצחק כהן (ש"ס):> – – אבל מה שמתרחש פה, הרב מאיר, מה שמתרחש בתקופה האחרונה זה דבר שלא היה, זה דבר הזוי לגמרי. תמיד היו קואליציה ואופוזיציה, תמיד היו מחלוקות. עם ירידת הדורות המחלוקות הלכו והיו פחות רציניות, אבל להגיע לכזאת רמה, שמדיניות בקביעת תוכניות כלכליות נובעת מנקודת מוצא אחת ויחידה, איך לפגוע בחרדים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה ממש לא נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> בחייך, מה אתה חושב – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מיקי, תאמין לי, עברתי על התוכנית, עברו סעיף-סעיף, ושוחחתי עם אנשים. וכשאתה מציע חלופות כדי שלא לפגוע במשפחות שלקחת להם מאות שקלים בחודש, שזה בעור שיניהם, זה מדרדר אותם לחרפת רעב, אמרו לי: החלופות הן רציניות, אבל תבין, זו מדיניות. איך הבאתם דבר כזה לעולם? מאיפה הבאתם את זה, מיקי? כששר האוצר אומר ליושב-ראש הכנסת – כשמסבירים לו שזה קצת אגרסיבי מדי, הוא אומר: לא, זו התוכנית. ותאמין לי, מיקי, אין פה כלכלה, ואין פה תוכנית, ולא תהיה פה צמיחה, ותהיה פה הידרדרות כלכלית. חברות דירוג האשראי כבר הוציאו לכם כרטיס צהוב, וזה ילך ויידרדר. תדע לך, זה כדור שלג. אתם גוזלים את מאות השקלים שמשפחות מוציאות, זה הולך לצריכה. <יעקב מרגי (ש"ס):> מאיזה מעמד המשפחות האלה? <יצחק כהן (ש"ס):> גם מעמד הביניים. המעמד החלש בוודאי, העשירונים התחתונים בוודאי. על כל פנים, מכיוון שאין לי הרבה זמן, יש לי בסך הכול חצי שעה, אז אני אשתדל לקצר. בסוף נחזור לכלכלה. קצת היסטוריה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מנועי צמיחה. <יצחק כהן (ש"ס):> אין פה מנועי צמיחה; איפה? הם ידרדרו את הכלכלה. מיכאלי, מה שהם יהרסו יהיה קשה מאוד לתקן. ייקח – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יהיו הרבה מנועי צניחה, לא צמיחה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – עשר שנים לתקן את מה שהם מקלקלים. עשר שנים. כלכלת ישראל הולכת להידרדר. דרך אגב, מיקי, תגיד גם לבוס שלך – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> בשנה הבאה יהיה טוב. <יצחק כהן (ש"ס):> חברים, ב-2009 הגירעון היה יותר גדול, הוא היה 5.2% תוצר. אבל לא בכינו: אכלו לנו, שתו לנו, גירעון, גירעון. כמו שאמר קודם אריאל אטיאס – חרדים, חרדים, חרדים, כולה מיליארד שקל. זה כל מה שהצלחתם לגרד מהחרדים. נתתם מכה וזה מה שהצלחתם. אבל יש לכם עוד המון המון המון עבודה לעשות ואתם לא עושים. אתם לא עושים. על כל פנים, המציאות מזכירה היסטוריה מתקופתו של אחאב – אחאב ואיזבל. <היו"ר רות קלדרון:> או, עכשיו אנחנו מתחילים. <יצחק כהן (ש"ס):> איציק, אתה מכיר את זה היטב. אחאב ואיזבל שלטו, הוא היה מלך בישראל והם שלטו בכיפה. עפר, הם שלטו בכיפה, שלטו כמעט בכל העולם. הייתה להם הצלחה כלכלית מסחררת, וגם הצלחה ביטחונית, מכיוון שהם – אבל מה? עליזה, ד"ר לביא, אבל הם עשו את הרע בעיני השם; עשו את הרע בעיני השם. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני יודעת מה הוא הרע בעיני השם, מר כהן? <יצחק כהן (ש"ס):> על כל פנים, לממלכה הזאת היה שר חשוב, אני לא יודע אם הוא היה שר האוצר אבל הוא היה שר חשוב, קראו לו חיאל בית האלי. וכל כך זחה דעתם, שחיאל בית האלי החליט לבנות את יריחו. אמרו לו: תשמע, זה לא פשוט. יש קללה של יהושע בן נון: "ארור האיש – – – אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכֹרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". אמרו לו: יהושע בן נון שם פה קללה נמרצת, שמי שיתחיל לבנות את העיר הזאת, בבנו בכורו ייסדנה – כל ילדיו ימותו אחד אחרי השני, עד צעירו. וכך היה. הוא היה כופר. אמנון, חיאל בית האלי היה כופר, אבל הוא לא היה כופר על הזקן של מישהו אחר, הוא היה כופר על הזקן שלו. זאת אומרת, הוא היה אידיאליסט, הוא האמין. זאת אומרת, הוא הלך עד הסוף, והתחיל לבנות את יריחו. איך שהגישו את התוכניות לוועדה לתכנון ובנייה, איך שקיבלו את היתר הבנייה, הודיעו לו שאבירם בכורו רַפְת, הלך. אמר: כן, כנראה הוא היה חולה, לא חוסן בזמן. וככה כל הילדים שלו מתו – של חיאל בית האלי, של אותו שר חשוב – עד שגיב צעירו; איך שהוא בא לגזור את הסרט, אחרי שגמרו, הלך בנו הצעיר שגיב, והוא עדיין אוחז באמונתו. זאת אומרת, הוא לא מתייחס לזה. על כל פנים, באותה תקופה היה אליהו הנביא. הקדוש-ברוך-הוא אומר לאליהו הנביא: בכל זאת, הוא גברא רבא, לך תנחם אותו. הגיע אליהו הנביא לנחם את חיאל בית האלי. היה שם אחאב. אומר אליהו – תתארו לעצמכם איך היה נראה אליהו הנביא, יהודי עם זקן ארוך; איך שהוא נכנס – יעקב, אתה לא מקשיב, יעקב, וזה שיעור ארוך. <עדי קול (יש עתיד):> 22 דקות יש לך. <יצחק כהן (ש"ס):> אני אקצר. אומר לו אחאב, לאליהו הנביא: האתה זה עוכר ישראל? הוא מאשים את אליהו שהוא עוכר ישראל. אומר לו אליהו: תראו מה קורה, תראו איך נבואתו של יהושע מתקיימת. אומר לו חיאל בית האלי: איך יכול להיות שנבואת הרב לא מתקיימת – משה רבנו – ונבואת התלמיד כן מתקיימת? מי יותר גדול, הרב או התלמיד? הלוא משה חד-משמעית אמר: "הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחוִיתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר", והארץ לא תיתן את יבולה. ותראה, אנחנו עושים את הרע בעיני השם, עובדי אלילים, ושים לב: הכלכלה פורחת, הכול מסתדר; מושלים בכיפה. אז איך זה יכול להיות שהנבואה של הרב לא מתקיימת והנבואה של התלמיד, יהושע, כן מתקיימת? אומר להם אליהו: התחלתם ללמוד קל וחומר, אז חי אני, נאום ה', אם יהיה השנים האלה טל ומטר. הנה, נכנסו לתקופה איומה, תקופה קשה מאוד, של רעב מצמית; עם שלם, בגלל הנהגה עקומה, הנהגה מושחתת. אחרי שלוש שנים יוצא לו אליהו לקראת אחאב. איך שהוא רואה אותו, את אליהו, הוא אומר לו: האתה זה עוכר ישראל? בסופו של דבר אליהו החליט לשים קץ לעניין הזה. ר' מאיר, תשמע, זה מאוד מאוד חשוב – – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> בשביל – – – אליהו מציע להם: בואו נעשה את מבחן האמת על הר-הכרמל. שואל אותם: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה' הוא האלוקים, לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו. ואז מחליטים על איזה מבחן די קשה. אומר אליהו, מציע לאחאב: אסוף את כל העם על הר-הכרמל, ויבנו שני מזבחות, ויקריבו שני פרים, ואש לא ישימו, והיה מי שאלוקיו יעלה באש – הוא האלוקים. וכך היה. אמנון, תקשיב. וכך היה. כל העם התאסף על הר-הכרמל; הגמרא שם מדייקת: הסתבר שנביאי הבעל, שהם היו רוב – 400 נביאי הבעל ועוד 400 נביאי האשרה – – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הם בנו, הם הזמינו קבלן לילה קודם ובנו את המזבח שלהם, ואז, לפי תנאי ההתערבות, לפי תנאי המבחן, הטסט, כל אחד נותן להם את הפר. אגב, היה שם סיפור ארוך, שהפר לא רצה ללכת, ואליהו לוחש לו, וכו', ואומר להם: תעשו ראשונה, כי אתם הרבים. והם לוקחים את הפר ומעלים אותו, לא שמים אש. זה היה תנאי המבחן. והם צועקים: הבעל עננו, הבעל עננו, ואין קול ואין עונה ואין קשב. והם צורחים, ואליהו מהתל בהם, ומציע להם כל מיני הצעות שהיו צריכות לקומם אותם אבל הם מקבלים אותן: קראו בקול גדול, כי שיח לו. אלוהים, אלוהים, אבל אולי יש לו כל מיני עסקים. <היו"ר רות קלדרון:> אולי הוא ישן. <יצחק כהן (ש"ס):> והם מקבלים את ההצעה וצועקים עד הצהריים, ואין קול ואין עונה ואין קשב. וכשהגיע תורו של אליהו הנביא, הוא בונה את המזבח לעיניהם. הוא עושה עוד כמה פעולות כדי שיבינו שאין פה מעשה נסים – שופכים מים כדי להראות שאין פה שום תרגיל. ואז הוא אומר: ענני, ה', ענני. פעמיים הוא אומר "ענני", פעם אחת שכך תרד אש מן השמים, ופעם אחת שלא יחשבו שזה מעשה נסים או שזה מעשה כשפים. וכך היה, ירדה אש מן השמים, וכל העם שהיה מסביב אמר: ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים. ומה שהגמרא ממשיכה לספר, שפירקו את המזבח של נביאי הבעל ומצאו בפנים – את מי? חיאל בית האלי. מה הסתבר? שהם השחילו אותו פנימה לילה קודם עם כל מיני כלים לעשות אש, וכשקראו "הבעל, עננו", הוא היה צריך לשמוע ולהדליק את האש. אבל מה? לא. הכיש אותו נחש והוא מת שם, בתוך חלל המזבח הפנימי. אבל אני לא מבין. יש לי פה שאלה מאוד קשה, גברתי. הלוא חיאל בית האלי לא היה כופר על הזקן של מישהו אחר. הוא הקריב את כל בניו לאידיאל שלו, האידיאל העקום שלו. הם מתו אחד אחרי השני. אז מה, אתה לא מאמין בבעל? אתה נכנס להדליק אש מבפנים? הלוא מי כמו נביאי הבעל ידע מה כוחו של הבעל – ידעו הכי טוב שזה אפס אפסים. אז אתה לא מאמין. אז למה הקרבת את כל בניך? שאלה קשה. התשובה היא, מורי ורבותי – בדיוק. אם היו מודים מלכתחילה, והם ידעו טוב מאוד שכוחו של הבעל הוא אפס אפסים, הם היו צריכים לפרק את הממלכה, כי אם ה' הוא האלוקים אז יש ירושלים, יש את בית-המקדש, יש את הר-הבית; אין עבודה זרה, אין עבודת אלילים, צריך לפרק את הממלכה. אם זו אמת, צריכים לפרק הכול. תארו לכם – 400 נביאי הבעל פורשים מהקואליציה של איזבל. נראה לכם רציני – להחזיר את הלשכות, לסגור את המשרדים? תראו עד כמה נגיעה אישית יכולה להוביל מנהיגים שפוגעים גם בבניהם, בעמם; כל זה מנקודת מוצא של נגיעה. איום ונורא. איום ונורא. זו הוכחה פשוט מצמיתה. ואם כבר אנחנו נתייחס להצעת החוק של הגברת שולי מועלם-רפאלי, אז – היו דמויות מופת של נשים. על אחת מהן מספרת הגמרא במסכת כתובות, דף ס"ו עמוד ב'. הגמרא מתחילה שם את הקטע – "תנו רבנן". מעשה. למדו חכמים ממעשה. הלוא הגמרא זה לא ספר סיפורים; זה ספר של מוסר, של השכל. ואם למדו חכמים ממעשה, כנראה שהמעשה – היה ממה ללמוד. מה המעשה? ברבן יוחנן בן זכאי, שהיה רוכב על החמור – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – לפניו. <יצחק כהן (ש"ס):> – – הוא ותלמידיו. כנראה אחרי החורבן, בתקופה שאחרי החורבן, הוא חזר, כנראה מירושלים, ואז הוא רואה ריבה אחת; ריבה. הוא רואה ריבה. הגמרא מתארת בתמצית סיטואציה מאוד מאוד עגומה, מרגי. היא מתארת סיטואציה שאותה ריבה מלקטת שעורים בין גללי בהמותיהם של הערבים. זאת אומרת, תיאור של מצב של רעב כל כך קשה, שהיא מלקטת שעורים בין גללי בהמותיהם של הערבים – סוסיהם של ערבים. היא הכירה אותו, את הנשיא, את רבי יוחנן בן זכאי. הוא לא הכיר אותה. כשהצטמצמו הטווחים היא ניגשה אליו. היא התעטפה בשערה. שוב פעם – לשון הגמרא, כנראה הבגדים שלה היו קרועים, היא התביישה, היא התעטפה בשערה. היא ניגשת אליו לנשיא ואומרת לו: רבי, פרנסני. אומר לה: בתי, מי את? היא אומרת לו: אני בתו של נקדימון בן גוריון. מי שיודע מי זה נקדימון בן גוריון מקבל זעזוע, כי נקדימון בן גוריון הוא אחד משלושת עשירי תבל. זו תקופת החורבן, שלפני החורבן. הנשיא מזדעזע. אומר לה: בתי, ממון בית אבא, היכן הוא? איפה הכסף? אבא שלך היה עשיר, היה טייקון מדהים. יש שם סיפורים בגמרא איך שלושה – נקדימון בן גוריון, בן ציצית הכסת ובן כלבא שבוע – באו אליו לפני החורבן – נפתח סוגריים לשנייה אחת. יש לנו זמן? יש. ואמרו לנשיא: נוכל לכלכל את העם במשך 21 שנה וכו'. לא ניכנס לזה, זה סיפור ארוך של תקופת החורבן. אבל הוא היה טייקון, היה עשיר. אז הוא אומר לה: ממון בית אבא, היכן הוא? אז היא אומרת לו משהו מדהים. היא לא אומרת לו: הייתה מלחמה, היה חורבן, כבשו אותנו, השאירו לנו גירעונות. שרפו. לא. היא לא אומרת לו את זה. היא אומרת לו משהו מדהים, מאיר: היו מושלים משל בירושלים, מלח ממון חסר. מדהים. מה זה מלח? מלח באותה תקופה היה חומר משמר. בועז, תקשיב, חבל שאתה לא מקשיב, יש לך הזדמנות להקשיב לשיעור. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> הוא מדבר בטלפון – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אז תגיד לו שיפסיק. הוא לא – – – מלח באותה תקופה היה חומר משמר – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת שלח, לכבוד המקום דבר בחוץ. לא יפה. <יצחק כהן (ש"ס):> אז היא אומרת לו: החומר המשמר של העושר היה חסר. מהו החומר המשמר של העושר? זה החסד. כשעושים חסד עם משפחות במצוקה, עם עניים, עם נוער במצוקה, זה חומר שמשמר את הממון, שמשמר את העושר. היא אומרת לו: זה היה חסר כנראה. היא אומרת על אבא שלה. אז מייד צצה השאלה: נקדימון בן גוריון לא היה עושה חסדים? יש סיפורים עליו, של חסדים – על אותו גוי שמכר לו 12 עיינות מים לעולי רגלים, מלא. אבל יש את התירוץ: כנראה לא עשה כפי יכולתו. שואל אותה הנשיא: בתי, ממון בית חמיך היכן הוא? אז היא אומרת לו: אתה זוכר? אתה ערכת את הקידושין. אז הוא אומר לתלמידיו: אני זוכר, והיו שם אלפי-אלפי זהובים, מיליונים של זהובים בכתובה. אז היא אומרת לו: בא זה והלך עם זה. הכול הלך. הוא פורץ בבכי, רבי יוחנן בן זכאי; פורץ בבכי ואומר לתלמידים שלו: אשריכם ישראל, בשעה שאתם עושים רצונו של מקום אין אף אומה ולשון שולטת בכם, ובשעה חלילה שלא, מוסרם בידי אומה שפלה, ולא רק ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה. כי אנחנו נזכיר שהיא אספה, ליקטה שעורים מבין גללי בהמתם. ונשאלת השאלה: איזה אושר זה? מה אושר? הוא אומר "אשריכם ישראל". זה אושר? זו סיטואציה כל כך קשה, איפה האושר? נסה להסביר את זה – יש לנו זמן? יש עשר דקות. <היו"ר רות קלדרון:> זמן ברוך השם יש לנו. <יצחק כהן (ש"ס):> ננסה להסביר את זה, הרב מרגי – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אנחנו מכירים. למרות שלא למדנו ליבה, יודעים שיש ארבעה יסודות. <היו"ר רות קלדרון:> ליבה. <יעקב מרגי (ש"ס):> במקרה שלך ושלי למדנו ליבה. <היו"ר רות קלדרון:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> וגם הייתם בצבא. <יצחק כהן (ש"ס):> ישנם ארבעה יסודות שאנחנו מכירים: הדומם, הצומח, החי והמדבר. בואו נעשה ניסוי קטן, ניסוי מעבדה. ניקח את הדומם ונחקור מה זה דומם, האם הדומם זה – ניקח אבן, נשבור אותה, נפרק אותה, אלי, הרב בן-דהן. מה שלא נעשה לדומם, הוא יישאר דומם. נעבור ליסוד הנעלה ממנו, נעבור לצומח ונחקור מה זה צומח: האם צומח זה דומם עם תוספת על היסוד הנחות ממנו, תוספת של צמיחה? בואו נעשה מבדק קטן. בואו ניקח צומח, ניקח פרח וננתק אותו מהתוספת – ננתק, נתלוש אותו. מה יקרה לפרח? הוא יחזור להיות דומם? לא, הוא יתפורר, הוא ינבול. כבר בתחילת הניסיון, הרב בן-דהן, אנחנו רואים שככל שהיסוד נעלה מחברו הנפילה שלו עמוקה יותר. נעבור ליסוד הנעלה מעל הצומח, לחי, ונחקור את אותה חקירה. מה זה החי? האם זה דומם שיש לו תוספת של צמיחה ותוספת של חיות? ננסה באופן תיאורטי לגמרי לנתק את החי מהתוספת שיש לו על היסוד הנחות, ננתק אותו מהחיים, מה יקרה לו? הוא יישאר צומח? מרגי, הנפילה שלו תהיה כל כך עמוקה, שלא כדאי לתאר אותה; תיאורים פלסטיים, לא כדאי לתאר אותם, גם בשעה כזאת מאוחרת. נעבור ליסוד הנעלה ביותר, היסוד המדבר – ופה יש חלוקה ברורה בין עם ישראל לאומות העולם – ונחקור את אותה חקירה. הרב אריה דרעי, מה זה עם ישראל? האם ככל הגויים ישראל רק שיש לו תוספת שהוא קיבל אותה לפני 3,500 שנה בהר-סיני, שזו התורה הקדושה? נעשה את אותו ניסוי, הרב בן-דהן. ננסה חלילה, חלילה, לנתק את עם ישראל מהתוספת שהוא קיבל. האם ככל הגויים ישראל? יכול להיות? לא שומע. <יעקב מרגי (ש"ס):> יורדים עד מדרגה תחתונה. <יצחק כהן (ש"ס):> אנחנו כבר רואים שהנפילה היא כל כך עמוקה, שרבי יוחנן בן זכאי הנשיא אומר: אשריכם ישראל, כשהוא רואה את בתו של נקדימון בן גוריון בסיטואציה הכי קשה שיכולה להיות. בשעה שעושים רצונו של מקום אין אף אומה ולשון שולטת בהם, ובשעה שלא – מתאר ורואה. זהו, רבותי, יש לנו עוד שבע דקות. <היו"ר רות קלדרון:> חזק וברוך. <יצחק כהן (ש"ס):> רגע. <היו"ר רות קלדרון:> לא חייבים. <יעקב מרגי (ש"ס):> תעבור לגמרא הבאה, לזוהר. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תפתיע אותנו ותסיים לפני הזמן. <יצחק כהן (ש"ס):> על כל פנים, אני רוצה להגיד לכם דבר אחד, חז"ל כבר הטביעו עמוק עמוק עמוק בתודעה, זה צרוב בתודעה, כל אידיאל – אלעזר, קיבלת הפסקה לרוץ, אלעזר, אלעזר שטרן. <אלעזר שטרן (התנועה):> אתה מוציא כלה בתוך השנה הראשונה. <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא מוציא אותך. למה לא התקזזו אתה? היא יכלה לישון בבית. <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> על המצפון שלכם שאני לא חוזרת לבית. <יצחק כהן (ש"ס):> לא, למה? למה? תלכי הביתה שנה שלמה. <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> להתראות. <אריה דרעי (ש"ס):> מה, לא קיזזו אתה? <יצחק כהן (ש"ס):> לא יודע. למה? אין פה אף אחד מהליכוד. <יעקב מרגי (ש"ס):> החתן ילך – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> יש לי פטור – – – <יצחק כהן (ש"ס):> רגע, אריה, אין פה אף אחד מהליכוד, מרגי. איפה אלקין – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> יריב לוין פה, יו"ר הקואליציה. <אלעזר שטרן (התנועה):> נקי יהיה לביתו, נקי יהיה לביתו. <יעקב מרגי (ש"ס):> נקי יהיה, לא תהיה. <אלעזר שטרן (התנועה):> במקום כזה גם כן נקי תהיה לביתה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> על כל פנים, אלעזר – – – <היו"ר רות קלדרון:> עשה לי חשק. <אלעזר שטרן (התנועה):> גם היא יודעת, גם היושבת-ראש יודעת. זה נקי תהיה לביתה. <יצחק כהן (ש"ס):> חז"ל הטביעו עמוק, תקשיב רגע – לא יודע, היא היחידה מהליכוד, דווקא הכלה. למה את לא הולכת הביתה? <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> יריב לוין פה, והוא מייצג אותי. <יצחק כהן (ש"ס):> אז תחליטו, תקזזו אותה. כלה, לא נעים. על כל פנים – – – <היו"ר רות קלדרון:> חן וחסד על כל המליאה שנה בזכות הכלה. <יצחק כהן (ש"ס):> אריה, במעשה העגל, במעשה העגל יש פסוק – אלעזר, אתה מפריע לי. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא, תקשיב, תקשיב, כדאי שתקשיב. <אלעזר שטרן (התנועה):> בשביל זה באתי. <יצחק כהן (ש"ס):> יש לנו פסוק שמתאר לכאורה מצב של כרונולוגיה של האירועים: וישכימו ממחרת ויעלו עולות – – <היו"ר רות קלדרון:> מה שאני אוהבת, שזה בעל-פה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – ויקריבו שלמים וישבו לאכול ושתו ויקומו לצחק. מי שקורא את הפסוק הזה חושב: טוב, מעשה העגל, הם העלו עולות. לא, לא, לא. חז"ל צרבו את זה בתודעה: כל רעיון, כל אידיאל שהוא הפך דעת תורה, זה המסלול שלו. בהתחלה השכם, מסירות נפש, הכול למען האידיאל – אתה יודע, עולה היא עולה כליל על המזבח, אין בה כלום; הכול למען האידיאל. השלב הבא אחרי זה, שלמים – שלמים, אתה יודע, זה חצי לאידיאל וחצי הוא אוכל. השלב השלישי, אלי בן-דהן – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> בהתחלה זה היה עגל. <יצחק כהן (ש"ס):> זה היה עגל לעולה, אוקיי. <אלעזר שטרן (התנועה):> אל תתחיל מהאמצע. <יצחק כהן (ש"ס):> לא לא לא, לא הקשבת, חבל. אתה הגעת בסוף. <קריאה:> היה אידיאל. <יצחק כהן (ש"ס):> התחיל האידיאל של העגל, אז הייתה ממש מסירות נפש: השכמה מוקדמת, עולות, שזה כליל. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא, זה בגלל שהכול בא להם בקלות; כל היציאה ממצרים באה להם בקלות. <יצחק כהן (ש"ס):> לא, לא. תראה, הבעיה – שההיסטוריה רצופה בחטא העגל, עד היום. עד היום ההיסטוריה רצופה, עד עצם היום הזה יש מעשה עגל. על כל פנים, הפסוק – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> הם לא עבדו, הם לא עבדו, הם סמכו על הנס. <יצחק כהן (ש"ס):> תקשיב, אתה לא יורד לסוף דעתי. תקשיב טוב עד הסוף. אני רוצה להגיד – תקשיב טוב עד הסוף. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הרבה יותר קשה ממך, תאמין לי. אחרי השלב הראשון, של מסירות הנפש, הגיע השלב של השלמים, שזה חצי-חצי. השלב השלישי זה רק הם. משה, משה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <יצחק כהן (ש"ס):> אתה מפריע לי. הגענו לעגל, משה. על כל פנים – – – <עדי קול (יש עתיד):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> וואו. אני מסיים, אני מסיים עוד – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, יש לך את כל הזמן שבעולם. <יצחק כהן (ש"ס):> אז אל תפריע לי. השלב השלישי באידיאל העקום זה: וישבו לאכול ושתו. כאן כבר הזניחו את האידיאל, הם רק אוכלים ושותים. השלב האחרון והכי קשה – כשכבר בועטים באידיאל, זה: ויקומו לצחק. הם מתחילים לצחוק, וצוחקים, וצוחקים. ויקומו לצחק, אריה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> השר פירון, מי? <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא יודע. אני אומר, כל אידיאל שהוא הפך דעת תורה זה המסלול שלו, שמגיעים בסופו של דבר לקטע שצוחקים וצוחקים וצוחקים, ותמיד כדאי לדאוג שמאיר כהן יהיה באזור, שיציל את המצב. תודה, גברתי. יש לי עוד שלוש דקות, אני בגלל הכלה מוותר. <היו"ר רות קלדרון:> אנחנו מעריכים את זה מאוד. <יצחק כהן (ש"ס):> דרך אגב, אלעזר, אתה מדבר על הנטל, על שוויון בנטל. אולי פעם אחת תדבר על הנטל עצמו? אתם מצד אחד מייצרים את הנטל, ואחר כך אתם באים אלינו לבקש שוויון בנטל. אולי נטפל בנטל? <היו"ר רות קלדרון:> שוויון בזכות ללמוד תורה. <יצחק כהן (ש"ס):> בדיוק. <היו"ר רות קלדרון:> זה מה שאנחנו רוצים. <יצחק כהן (ש"ס):> 65 שנה אתם מייצרים נטל – נטל כבד, גם כלכלי – – – <היו"ר רות קלדרון:> עכשיו אתם תעבדו ואנחנו נלמד תורה. <יצחק כהן (ש"ס):> הלוואי. <היו"ר רות קלדרון:> נכון. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – גם כלכלי, גם ביטחוני, גם מדיני. די, די. איזה מדינה בעולם משקיעה כמעט 8% תוצר בביטחון? תגיד לי, אתם מטורפים? <אלעזר שטרן (התנועה):> לא – – – <קריאה:> מי זה "אתם"? <יצחק כהן (ש"ס):> מה – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> די, די, לא הגיע הזמן לחשוב? <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – במילואים, אם הייתם – – – <יצחק כהן (ש"ס):> עזוב, אתה – עוד פעם. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – הם באים, הם באים – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אני מדבר – אתה מדבר אתי על השוויון, אני מדבר על הנטל עצמו. <היו"ר רות קלדרון:> – – – חבר הכנסת כהן. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לי אל תספר סיפורים. <אלעזר שטרן (התנועה):> אתה יודע כמה עולה חייל מילואים? <יצחק כהן (ש"ס):> לי אל תספר סיפורים על מילואים. <אלעזר שטרן (התנועה):> אתה יודע כמה עולה חייל מילואים ביחס לחייל חובה? <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לי אל תספר סיפורים על מילואים, אוקיי? ולא על חובה, ולא על – תעשה לי טובה. <קריאה:> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <קריאה:> תעשה לי טובה – – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אני מוכן לדבר אחד – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת כהן – – – <יצחק כהן (ש"ס):> יש לנו עוד שתי דקות. <היו"ר רות קלדרון:> נכון. <יצחק כהן (ש"ס):> תקשיב רגע, בוא נעשה תרגיל – – <אלעזר שטרן (התנועה):> כן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – תרגיל פשוט – – <אלעזר שטרן (התנועה):> כן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – קח את פנקסי השירות של כל החבר'ה החרדים, ותעבור בעוד כמה מפלגות, קח פנקסי שירות, ובוא נעשה – – <אלעזר שטרן (התנועה):> עם כל – – – שהם גרים, אני מוכן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – בוא נעשה מבחן – – <אלעזר שטרן (התנועה):> כל הבלוק. <יצחק כהן (ש"ס):> – – בוא נעשה מבחן – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> וגם של כל הבלוק, גם – – <אלעזר שטרן (התנועה):> לא, אל תאיימו עלי – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – וגם – – – <יצחק כהן (ש"ס):> די, די, די, די, מה שאני מבקש ממך – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – אלעזר – – <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – אלעזר – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אל תאיימו – – – <קריאות:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – כל המשפחה שלי – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – אלעזר שטרן – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> כן – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אלעזר שטרן – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – הגיע הזמן – – <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> איציק. – – הגיע הזמן לטפל בנטל עצמו. זה כבד מדי, הנטל – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – אתה לא מבין? <אלעזר שטרן (התנועה):> לא. <יצחק כהן (ש"ס):> אתם מייצרים נטל כבד. <אלעזר שטרן (התנועה):> על השעות, אתה מתכוון? <יצחק כהן (ש"ס):> אני מדבר על המלחמות. אני מדבר שאתם לא עושים שום דבר, שום תהליך מדיני. שמענו את לפיד – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – שמענו את לפיד, איזה ימני, ימני רדיקלי. אני, זה פחד פחדים, לאן אתם מובילים את העם הזה? אתם מייצרים – מה אתה רוצה, לגייס בחורי ישיבה שיפנו את גבעת החרולים בצומת התפוחים? זה מה שאתה רוצה? אני לא מבין, זה מה שאתה רוצה לעשות? לגייס בחורי ישיבה שילכו לפנות מתנחלים? תגיד, אתם נורמלים? <אלעזר שטרן (התנועה):> יש פה מאחורה גם יין? <יצחק כהן (ש"ס):> אוי, באמת, באמת, זה הכיוון? <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> זו התשובה שלך? <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> די, די, די. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת שטרן, בבקשה תעזור – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אז שטרן, הגעתם לשלב של "ויקומו לצחק". תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת כהן. <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת משולם נהרי. חבר הכנסת שטרן, היה כאן חידוש, בזמן הלימוד, שלמדנו ש"רחמנא ליבא בעי", נכון? הרחמן רוצה את הלב. הוא אמר שהם לא למדו ליבה. עכשיו הם ילמדו, כולם, לימודי ליבה. חבר הכנסת משולם נהרי, בבקשה. <קריאה:> עוד לא – – – <קריאות:> – – – <קריאה:> הוא לא פה. <היו"ר רות קלדרון:> אני מוכנה במקומו – חצי שעה? <קריאה:> לא, לא. <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> יש לי מסכת ברכות – – <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אמנון כהן. <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – יש לי מותו של רבן יוחנן בן זכאי, זה משתלב. <קריאה:> שימי – – – <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> שמישהו ימכור לי את החצי שעה שלו. <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> אה, 30 דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> תני לי את הזמן. <קריאה:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <קריאות:> – – – <קריאה:> – – – זה לא הגיוני – – – <אמנון כהן (ש"ס):> יש – נכון? זה שר הרווחה. <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> אפשר להמשיך כבר לוועדת ביקורת המדינה. <אמנון כהן (ש"ס):> יש לי נושא, אני כבר – אני כבר אגיע גם לזה. כן, רבותי, אנחנו – –- <קריאה:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> אני חושב שהחוק הזה, שאנחנו דנים בו כרגע, לא היה צריך לבוא בכלל, כי אנחנו בהסכמות, כבר מאז קום המדינה, ומטפלים בנושאים האלה, וגם הנושא של הנשים בוועדות האלה קיבל את הביטוי שלו. לא תמיד צריך לחוקק חוקים כדי לטפל במשהו. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם מפריעים לאמנון כהן – – – <אמנון כהן (ש"ס):> כן. <קריאות:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> אבל אני רוצה להתמקד גם בגזירות הקשות שמביאים על עם ישראל, הממשלה החדשה הזאת. כאשר שר האוצר עמד כאן והסביר שאנחנו כרגע נתגייס כולנו לנטל, גם אלה שהוא הבטיח להם שלא ייפגע בהם, ועוד שנתיים, אמר, יהיה – תזרח השמש והכול יהיה מצוין. ואנחנו שומעים שבנק ישראל אומר שגם ב-2015 ו-2016 נצטרך להדק את החגורה, ועדיין כל הנושא של הגירעון לא יסתיים. לכן, אנחנו לפעמים שומעים נאומים מכאן, מעל בימת הכנסת, בלי שום ביסוס, בלי שום עבודת מטה, וגם ראינו החלטות שמתקבלות, שבטלפון אחד – מתקשרים למשרד השיכון ושואלים כמה, כמה אנשים מחליפים, משפרי דיור, עושים את החשבון, מתמטי, אומרים: תודה רבה על הנתון, ומגיעים למיליארד שקל, ומכניסים את זה לחוק ההסדרים בשביל לטפל. זה עבודת מטה, כאשר אנחנו רואים בכל הדוחות של מבקר המדינה, שהוא מצביע על כך שאין עבודת מטה מסודרת, וההחלטות מתקבלות ככה, כמו שכל אחד מביא, מתוך המגירה, ומביאים כל פעם את ההחלטות האלה ומקבלים את ההחלטה. במקום לשבת – וכששמענו: יש ממשלה חדשה, פוליטיקה חדשה, פוליטיקה אחרת; במקום לטפל במהות, והיום אנחנו קיבלנו החלטה – הכנסת קיבלה החלטה, אנחנו התנגדנו לה – הכי קל לקצץ בשכירים האלה, 1% בשכר, וסגן שר האוצר אומר: זה בהסכמה. את מי שאלו בדיוק? 1% ממקבלי שכר של 5,000, 6,000 שקל, כאשר הממשלה הזאת, במראית העין אמרו שהיא ממשלה מצומצמת, אבל לא פירקו אף משרד ממשלתי. אנחנו רואים ששר אחד ממונה או מופקד על ארבעה משרדי ממשלה. הוא למעשה שר אחד, אבל יש ארבעה משרדים, ויש שם מנכ"ל בכל משרד, כל הפקידות, כל המנגנון המקצועי; שום דבר לא קוצץ. הכי חזקים, הממשלה הזאת, לבוא לאותו אזרח, לאותו עובד, שבקושי גומר את החודש גם ככה, ועכשיו מקצצים לו את קצבאות הילדים, גם מס הכנסה – עוד 1% מהשכר שלו אנחנו היום מורידים לו, והוא אומר לנו, סגן שר האוצר: זה בהסכמה. הסכמה של מי אני לא הבנתי, אבל זה בהסכמה. קל, כמובן, להיכנס לכיסו של האזרח, ולהוריד בהחלטה אחת, בהינף יד, את הסכומים הללו. אנחנו גם בדיונים בוועדה לביקורת המדינה הדגשנו את כל הנושא של הפיקוח על מחירי המזון – אם מדברים על כך שיש פה יוקר מחיה, יש כל הנושא של הריכוזיות במשק, וגם ריכוזיות בנושא של השווקים, כל הנושא של הסוּפרים. הם, ביניהם, כמו קרטל, מתאמים את המחירים, הם למעשה לוקחים את כל פערי התיווך של המוצרים, הם עושים את ההסכמים מול היצרן, מורידים את המחיר עד אפס כמעט, כמעט לא משאירים לו להרוויח. המטרה היא – הוא אומר לו: אני אכניס אותך למדפים שלי בתנאי שאתה, המחיר שלך, נגיד, אתה רוצה להרוויח שקל על המוצר, אתה תרוויח – – <היו"ר רות קלדרון:> 20%. <אמנון כהן (ש"ס):> – – 70 אגורות, אבל אני לא מכניס את המתחרה. אבל הוא לא מגלגל את הפער הזה לצרכן, הוא מגלגל את זה לכיסו של הסופר. <היו"ר רות קלדרון:> כמו בספרים. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, ואז, למעשה, אני כאזרח בא לסופר, ואני מוכרח לקנות מאותו מוצר שהוא שם לי, ואני נקרא שבוי בידיו, כי אני כבר באתי לעשות קנייה. ואני רוצה לקנות את סוג הקטניות שאשתי רוצה שאני אקנה, אבל אין, והוא מכריח אותי לקנות את אותן קטניות שהוא עשה עליהן עסקה, והוא מרוויח על זה 300%, 400%, ואני, הצרכן, משלם את הסכומים האלה. אף אחד לא מטפל בזה, ואני מעביר את זה לשר הכלכלה. הוא מדבר – גם כשהבאתי את החוק לגבי אריזות; לגבי אריזות, שמנפחים את האריזה. אתה בא עם ילד לסופר, רוצה לקנות משהו באריזה, האריזה מנופחת, כזו גדולה – 20 גרם מוצר בפנים. 20 גרם. אז אני אומר, כבוד השר, אתה – שלפחות יכתבו שיש שם סך הכול כך וכך גרמים, לא יסתכלו על הניפוח. הוא אומר לי שגם האייפון קטן, ולכן – יש לו הרבה חומר בפנים. עדיף כמה שפחות לכתוב על המוצר. לרמות את הציבור צריך, לא צריך לטפל. אבל אייפון הוא קטן, יש לו הרבה אינפורמציה, אז אדרבה – כשהמחשב היה ענק, הוא היה אטי מאוד. ייצרו אייפון. אז אני אומר, אם יש שם 20 גרם מוצר, למה אני צריך שזה יהיה מנופח כמו 300 גרם? אז שיהיה 20 גרם, אריזה של 20 גרם. למה להטעות את הציבור? <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> אחיזת עיניים. <אמנון כהן (ש"ס):> אז הוא אומר לי: אייפון. אז אני אומר: איפה ההשוואה? איפה בן-אדם, פה שר, ואני – בכלל, הראייה שלו אחרת לגמרי. אני אמרתי, אני מודאג; אם שר מסתכל בנושאים האלה בצורה כזאת, איך אני אצפה ממנו – איך אני אצפה ממנו מחר שיעשה עבודת מטה, חריש, בתוך אותם סופרים, שבסופו של דבר – את חייבת לשמוע עד הסוף, את חייבת לשמוע עד הסוף. <היו"ר רות קלדרון:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> עד שאני אסיים עכשיו את לא תתחלפי. <היו"ר רות קלדרון:> לא מתחלפת. עד שאתה לא גומר אני לא זזה. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, כן, כן, כן. אז אני אומר, אחרי הדיון בוועדה לביקורת המדינה העברתי לו את כל המסמכים וביקשתי ממנו שבדיוני התקציב יעשה עבודת מטה ויבדוק את כל הנושא של הסופרים: קנייה, צרכן, יבואן. הרי הם עושים קופון על אזרחי מדינת ישראל. זה – יוקר המחיה. ואיפה הוא הלך לטפל? להוריד 1% בשכר של אלה שמקבלים 5,000 שקל. לא מספיק מע"מ 18%, לא מספיק 1.5% שמורידים – אל תתחלפי עכשיו. <היו"ר רות קלדרון:> אני אתך. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, אנחנו נותנים כבוד לנשים – זה דיון של נשים עכשיו. <היו"ר רות קלדרון:> אהבתי שאשתך שולחת לקנות קטניות. <אמנון כהן (ש"ס):> כן, בוודאי, אני עושה קניות עם הרשימה. תכף אני אגיע לאשתי – הרבה דברים עוד. עכשיו, נושא שני – – – <נסים זאב (ש"ס):> לבוכרים אין בעיה – הנשים מכבדות את בעליהן. <אמנון כהן (ש"ס):> זה תלוי אם אתה מכבד אותה; ככה זה עובד. דיברנו גם בדיונים על מחירי המים. נהיה פה מצב שהאוצר אמר פה לוועדת הכנסת שראשי רשויות עושים בכסף של "מקורות", כסף שהם גובים, צורך לא ראוי: לטפל במשכורות, גירעונות. לא מטפלים בביוב ותשתיות. ויש הרבה עיריות שיש עזובה קשה. – – – יכול להיות שיש ראש עיר לא אחראי. מה עשו? הקימו בכל רשות מקומית תאגיד מים, כאשר בעירייה בן-אדם וחצי היו מטפלים בנושא של המים: בודק שעונים, כמה, מה; פיצוצים – היה מטפל. הקימו בערים תאגיד מים: מנכ"ל, סמנכ"ל, סמנכ"ל רגולציה, ארבע פקידות, רכבים. ועכשיו, המחיר של המים, במקום שירד – עלה ב-50%. אזרחי מדינת ישראל משלמים. אני עושה דיון בוועדת ביקורת המדינה, אני שולח את כל החומר לשר האוצר, לסגן שר האוצר, לשר האוצר. אני אומר למשרד הפנים: חבר'ה, המטרה של האוצר אולי הייתה טובה בתקופה ההיא שהוא הביא את זה. אמרו שהשלטון המקומי לא אחראי והם לא מחליפים את הביוב. כתוצאה מכך, כל הכסף שהולך לנושא מים מ"מקורות" – הולך רק למים. בסדר, הסכמנו – חוק. אבל תעשו רוויזיה, רגע, פה נהייתה מפלצת: מינויים פוליטיים בתאגידי מים, חברים למיניהם, פקידים למיניהם – לא כולם, אולי, אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל הרוב הם כאלה. <היו"ר רות קלדרון:> מחזירים דיבידנד – – – <אמנון כהן (ש"ס):> מחזירים דיבידנד אחר כך. אבל מה חשוב? שמחירי המים לצרכן עלו ב-50%. ועכשיו אמרתי: רגע, עכשיו דיוני תקציב, תשבו עם השלטון המקומי, תעשו עבודת מטה. ואתה יודע מה? אולי צריך איגוד מים, אבל לא צריך 55, בכל עיר. תעשו מרוכז. כן, נעשה חשיבה. נעשה חשיבה, נעשה חשיבה – בסוף התקפלו, לא עשו שום דבר, הוציאו את זה וולונטרי: מי רוצה, מי לא יעשה, כן יעשה. השאירו וולונטרי – תעשו מה שאתם רוצים, העיקר שמחירי המים לא ירדו, זה העיקר. כי אנחנו אמרנו: אם היו מתאגדים ביחד, אז העלויות היו על פחות סמנכ"לים, פחות מנכ"לים, פחות עובדים, אבל השירות היה ניתן, היו מחליפים את הצינורות, ואז גם הצרכן היה משלם פחות. אבל למה לעבוד קשה? 1%, טראח היום, בהחלטת קואליציה, משכר של 5,000–6,000 שקל, עוד 1%, חוץ ממע"מ, חוץ מ-1.5% מס הכנסה, חוץ ממשפרי דיור – כל המסים – עוד 1% – וסגן שר האוצר אומר: תיאמנו את זה, זה בהסכמה. ממי הסכמה? את מי שאלתם? עם מי דיברתם? מישהו מוכן לוותר על 1% מהשכר שלו? אני לא מדבר על חברי כנסת – 10%; לא מדבר עלינו – אנחנו הרי עשירים, בעלי הון אנחנו. אנחנו, ברוך השם, טייקונים, כן. אנחנו טייקונים, אנחנו טייקונים, לכן אנחנו לא מדברים על עצמנו. אבל לפחות מאלה האנשים – 1% אתה מוריד מ-5,000 שקל? לא מספיק קצבאות ילדים הורדת? בסדר, נו, זו עבודה, זו ממשלה אחראית, פוליטיקה חדשה, דברים חדשים. רואים עבודת מטה – בלילה טלפון אחד, מיליארד שקל למשפרי דיור. זאת עבודת מטה במשרד האוצר. עבודת מטה חזקה מאוד. ואני מזמין אותך, אדוני סגן שר האוצר, לדיונים של ועדת ביקורת המדינה לגבי עבודות מטה שעשו קודמים. אז חשבתי: פוליטיקה חדשה, יעשו עבודת מטה אחרת, ישבו, יבחנו את הסוגיה; נתנו להם זמן, חוקקנו חוק מיוחד: עוד קצת זמן שיהיה להם. שום דבר. כל הישר בעיניו יעשה. נכה, תכה באזרח, במעמד הביניים. כמה שתכה יותר חזק, יותר טוב. זאת למעשה ממשלה חזקה. כן, כן, אנחנו מדברים על דיור ציבורי. נמכרו במדינת ישראל 30,000 דירות ציבוריות. סגן שר האוצר, נמכרו 30,000 דירות ציבוריות. דירה אחת לא נקנתה. <היו"ר רות קלדרון:> מה זאת אומרת נמכרו ולא נקנו? <אמנון כהן (ש"ס):> היה חוק של חבר הכנסת רן כהן, שכל הזמן הקפיאו אותו. אמרו: לא צריך חוק. גם היום אני אומר לגברת מועלם: לא צריך חוק. הרי אנחנו עושים את זה בהסכמות. ואז האוצר בא ואמר, עשו איזשהו הסדר: מי שגר בדירה כך וכך שנים יכול לרכוש אותה. אז היו אנשים שיכלו, אנשים שגרים שנים בדיור הציבורי, 20 שנה, 30 שנה, נתנו להם הטבות, קנו את הדירות האלה והכסף חזר. חזר לאוצר. ואמרו: בכסף שייכנס נבנה דירות חדשות. זה כבר כמעט עשור מאז שנמכרו 30,000 יחידות דיור, והכסף הלך לכל מקום, רק לא לדיור ציבורי. דירה אחת לא נקנתה. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם בזה שר האוצר יאיר לפיד אשם. <אמנון כהן (ש"ס):> אני אומר: אתם תעשו עבודת מטה. פוליטיקה חדשה. יש לכם שם איזה 100 מיליון שקל בקופה. 100 מיליון שקל והם לא בונים דירה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> תביא תוכנית. דווקא אני רוצה לשבח את שר השיכון הקודם – אל תפריע לי, כבוד סגן השר – השר אריאל אטיאס, שאמר ש-5% מהפרויקטים שייבנו, דירות יפות וגדולות, יהיו לדיור הציבורי. לטובת מה זה נעשה? ניתן להם הטבות במיסוי, לאותם בעלי קרקעות – הם לא חייבים, המדינה רוצה לעודד אותו. האוצר? מה פתאום, ייכנסו כמה גרושים פחות, מה פתאום. אבל אמרתי, אולי האוצר של עכשיו יהיה קשוב יותר, ישמע. לא 5% – 3%. או לזוגות הצעירים או לזכאים. תעשו איזשהו מפתח, תביאו איזו בשורה, בשורה לעם ישראל, בשורה לשכבות החלשות, בשורה לזוגות צעירים. אבל מה אמרו: משפר דיור? עוד מס. לא מספיק שעל הדירה הראשונה שהוא קנה הוא שילם מס רכישה, שילם את הכול. עכשיו משפר דיור, בן-אדם יש לו שלושה ילדים, רוצה לשפר את הבית שלו, רוצה ארבעה חדרים – לכל אחד ייתן חדר, ייתן לו תנאים טובים. מה פתאום? עכשיו עוד 100,000 שקל תשלם; יענו תיתקע שמה. זה מעמד הביניים, זה שדיברו שרוצים לתת הטבות למעמד הביניים, שהוא סבל וסחב על הגב שלו את כל המשק, אבל עכשיו הכי קל להטיל את הגזירה. והגזירה הזו – בטלפון אחד סגרו את זה. בטלפון אחד. נציג האוצר התקשר למשרד השיכון, אמרתי, שאל: כמה אנשים משפרים דיור במהלך השנה? אמרו לו: כך וכך. הכפיל את זה, ראה מיליארד שקל – טראח, הכניס לחוק ההסדרים. זאת עבודת המטה שעושים. פוליטיקה חדשה. <משה גפני (יהדות התורה):> מה, זה נכון הסיפור? <אמנון כהן (ש"ס):> נכון, ודאי. היה מפורסם בכל כלי התקשורת. <משה גפני (יהדות התורה):> להדיח אותם – – – <אמנון כהן (ש"ס):> דוח מבקר המדינה בודק עכשיו את הדברים האלה, מה חשבת? אנחנו נגיד שגם יש חברות, ארבע חברות, זה גם פורסם, ארבע חברות קיבלו הטבות מס בסך 4 מיליארד שקל – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אמנון, אמנון, אמנון. <אמנון כהן (ש"ס):> מה? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> יש לי אליך בקשה. <אמנון כהן (ש"ס):> מה העניינים? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> השעה מאוחרת – – – <אמנון כהן (ש"ס):> לא. אם היא תיתן לי עוד זמן אז – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> רגע, רגע. <אמנון כהן (ש"ס):> מה? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אתה התחלת נושא חדש אבל אני מרגיש שחסר לי משהו בהבנה של הנושא הקודם. אם אתה יכול לחזור עליו קודם, לפני שאתה – – – <אמנון כהן (ש"ס):> כבר אמרתי שמונה פעמים. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא הבנו את זה. <אמנון כהן (ש"ס):> יופי. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אז בבקשה, דבר. <אמנון כהן (ש"ס):> בפרוטוקול אחרי הדיון – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> לא, לא, לא. <מיקי לוי (יש עתיד):> תחזור על הדברים מההתחלה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אנחנו רוצים לשמוע, איך אומרים – – – <אמנון כהן (ש"ס):> אוקיי. אז אנחנו דיברנו שארבע חברות קיבלו הטבות מס בסך 4 מיליארד שקל, מתוך 5.5 מיליארד. סך הכול יש 5.5 מיליארד. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> בקצב אטי, דבר לאט. <אמנון כהן (ש"ס):> ארבע חברות, כמה קיבלו? כמה? כמה קיבלו? זה למעשה 70% מסך כל ההטבה, כאשר הן הרוויחו בעצמן, החברות האלה, בשנת המס ההיא, 18.5 מיליארד. הן הרוויחו 18.5 מיליארד. כמה שילמו מס? 1.1 מיליארד. מיקי לוי (יש עתיד): תגיד מי חתם על זה. אמנון כהן (ש"ס): 1.1 מיליארד. מיקי לוי (יש עתיד): אתה רק מדבר – – – אמנון כהן (ש"ס): הכול אתה עכשיו. רציתם את סגן שר האוצר? הכול עכשיו. תרצה, לא תרצה, יש לך דרך אחת – תתפטר. תגיד: לא עשיתי, תעזבו אותי. היו"ר רות קלדרון: גם מפלס הכינרת, מיקי, זה אתה. אמנון כהן (ש"ס): כל עוד אתה לא מתפטר, אתה תאכל הכול עכשיו. מיקי לוי (יש עתיד): מי שחתם על זה זה – – – אמנון כהן (ש"ס): אתה חתמת, אתה נתת, אתה יכול לעצור. לא עצרת. אתה יכול לעצור. אבל תעצור את זה. תעזוב, בשנה הבאה לא יהיה. אתה לא עוצר. אתה באת לאזרח הפשוט, 6,000 שקל – עוד 1% הורדת לו. כי למה? כי זה לא חברות גדולות, אתה לא יכול להתמודד מולן. עכשיו, אמרנו שהן הרוויחו, החברות האלה, 18.5 מיליארד, ושילמו 1.1 מיליארד – רווח פי-18 ממה ששילמו. וכמה שילמו מס חברות? חברה רגילה, קטנה – היה 26%, ועכשיו מעלים את זה ל-27%. 5%. מס חברות – 5%. מספיק? כן, אתן הגדולות, אנחנו לא יכולים לריב אתכן, חס וחלילה, אסור לנו לדבר מילה. אלה חברות טובות, חברות חשובות, חברות בין-לאומיות. אני לא אמרתי לפגוע בהן, אבל בתקופה שאתה הולך לקיצוץ כל כך דרסטי לאזרחי מדינת ישראל, למעמד הביניים, למעמד הכי קטן, הכי פשוט, הכי מוחלש, אתה יכול להגיד להם: חבר'ה, תיתנו כתף, בואו נשב לשולחן עגול, בואו נדבר. קל להגיד: ההוא אמר, ההוא עשה. התקופה הייתה אחרת. עכשיו נתנו לך את ההזדמנות. מיקי לוי (יש עתיד): אמרנו להם – – – אמנון כהן (ש"ס): הקדוש-ברוך-הוא שם אותך, מיקי לוי, סגן שר האוצר של מדינת ישראל. מה אתה עושה? ההם, ההם. אני – תגיד – עושה היום, משנה, יושב אתם, עושה משא-ומתן, במקום שניקח את ה-1% מהאזרח המסכן הזה שהטלתי עליו מע"מ, הורדתי לו קצבאות ילדים, הורדתי עוד 1%. שב עם הטייקונים האלה. מיקי לוי (יש עתיד): אבל אמרתי להם. ישבתי, אמרתי להם – – – אמנון כהן (ש"ס): שב, שב. למה הורדת 1% לאזרחים הפשוטים, למה? אנחנו 10% – כפרה. אבל מה הם? למה הם? תגיד לי, אוצרות הטבע של המדינה – אוצרות טבע יש הרבה. התבטא שר האוצר: אני אשב, אקים ועדה, אקים – סיפורים, עניינים. תבוא שם, תשב, תעשה עבודה. עוד פעם, יכול להיות שהיו הסכמים, היו בתקופות אחרות, אבל באת עם פוליטיקה חדשה. הקדוש-ברוך-הוא שם אותך סגן שר האוצר – – מיקי לוי (יש עתיד): יש ששינסקי. אמנון כהן (ש"ס): – – שלא יקל בעיניך. מיקי לוי (יש עתיד): אתה לא מתבלבל. העובדות לא מבלבלות אותך. אמנון כהן (ש"ס): שמה? ששינסקי זה נושא אחר לגמרי. מה אתה אומר לי "ששינסקי"? ששינסקי זה נושא אחר לגמרי. מיקי לוי (יש עתיד): תקשיב, תקשיב – – – משה גפני (יהדות התורה): לא, העלינו את התמלוגים. אמנון כהן (ש"ס): אני הייתי בוועדה – אתה אומר לי שאני צריך להקשיב? אנחנו עשינו את החוק הזה. לי אתה לא יכול להגיד "תקשיב", כי אני אגיד לך "תקשיב". מיקי לוי (יש עתיד): אתה לא יודע – – – אמנון כהן (ש"ס): אני עשיתי פה, יחד עם הרב גפני, ועדת כספים – עשינו את העבודה. אתה, שמו אותך פה כרגע לשנות, לתקן. ובאתם – "פוליטיקה חדשה". אבל אתם יותר גרועים ממה שהיה. חבר'ה, פוליטיקה חדשה? אנחנו כבר מתגעגעים למה שהיה קודם, נכון? משהו טוב היה. משה גפני (יהדות התורה): אתה צודק, הם יכולים לעשות את זה מייד בחקיקה. אמנון כהן (ש"ס): כן, כן. מאיר פרוש (יהדות התורה): – – – הכנסת – – – הכנסת. אמנון כהן (ש"ס): כן, כן. אתם יודעים עוד משהו – מיקי, סגן שר האוצר, תקשיב, מחר יש דיון בוועדת הביקורת. אני מציע לך שתבוא, תראה מה יש שם. יפעת קריב (יש עתיד): סליחה, אתה לא – – – אמנון כהן (ש"ס): את לא קובעת לי מה להגיד, הפה שלי ברשותי. מיקי לוי (יש עתיד): היא צודקת. אמנון כהן (ש"ס): היא לא צודקת, פה זה לא מה שאתם רוצים. מה שש"ס רוצה, זה מה יהיה פה. מה שש"ס רוצה, זה מה יהיה פה. יפעת קריב (יש עתיד): – – – היו"ר רות קלדרון: מה שריבונו של עולם רוצה, זה מה יהיה פה. אמנון כהן (ש"ס): לכן תקשיב טוב, תקשיב טוב – – – מיקי לוי (יש עתיד): למה – – – אמנון כהן (ש"ס): תקשיב טוב, לוי. תקשיב טוב. יש לך – תקשיב טוב, זה חשוב שתדע. משה גפני (יהדות התורה): אמנון, הפסקנו לקבל הוראות ממנו. אמנון כהן (ש"ס): הפסקנו לקבל הוראות, כן. מאיר פרוש (יהדות התורה): הרב גפני – – – אמנון כהן (ש"ס): כן, יש לו עוד זמן. מאיר פרוש (יהדות התורה): – – – אמנון כהן (ש"ס): כמו סגן שר האוצר, יש לך בחוץ – דוח מבקר המדינה אומר שיש לך בחוץ 60. תקשיב טוב, אתה לא מקשיב: 60.7 מיליארד שקל חייבים למדינת ישראל. תקשיב טוב. מיקי לוי (יש עתיד): למה לא – – – אמנון כהן (ש"ס): תקשיב טוב. תבוא מחר לדיון בוועדה לביקורת, תקשיב טוב. אברהם מיכאלי (ש"ס): לא מחר, היום, היום. אמנון כהן (ש"ס): היום, היום, יופי. עוד כמה שעות תבוא, תשמע איזה דיון חמוד יהיה, דיון טוב; ייתן לך כלים מאיפה לגבות את הכסף – לא את ה-1% שאתה עשית חוק היום, לא את ה-1% הזה. משה גפני (יהדות התורה): שלקח מהשכבות החלשות. אמנון כהן (ש"ס): וגם הביניים, בוא נגיד. משה גפני (יהדות התורה): וגם הביניים. שלא תגיד לו "איפה הכסף?". אמנון כהן (ש"ס): מיקי לוי – רוברט, אתה אח שלי, אל תעשה לי גב עכשיו. תן לי, תן. מיקי, 60.7 מיליארד שקל אתם לא גובים – – – מיקי לוי (יש עתיד): מי זה "אתם"? אמנון כהן (ש"ס): המדינה. אתה המדינה עכשיו. מה, שכחת? מיקי לוי (יש עתיד): סליחה, איפה היית? אמנון כהן (ש"ס): עוד פעם אתה מתחיל? עוד פעם אתה מתחיל? מיקי לוי (יש עתיד): – – – יושב-ראש גנב כספים – – – משה גפני (יהדות התורה): הלוא אתה – – – מיקי לוי (יש עתיד): שר האוצר – – – משה גפני (יהדות התורה): אבל אתה – – – מיקי לוי (יש עתיד): הייתה ביקורת חיצונית – – – אמנון כהן (ש"ס): אתה יודע שיש לי 29 מיליארד שקל – הבאת הלוואות, אתה, סגן שר האוצר, הבאת הלוואות, ואתה לא גובה אותן. ביחד אתה יודע כמה כסף זה? משה גפני (יהדות התורה): – – – כמה? אמנון כהן (ש"ס): 90 מיליארד שקל בחוץ. משה גפני (יהדות התורה): 90 מיליארד שקל. 90 מיליארד שקל. אמנון כהן (ש"ס): 90 מיליארד שקל בחוץ – הוא לא הולך לגבות. הוא הולך ל-1% מ-6,000 שקל. משה גפני (יהדות התורה): מהשכבות החלשות. 90 מיליארד שקל. אמנון כהן (ש"ס): השכבות החלשות. אריה דרעי (ש"ס): ומעמד הביניים. אמנון כהן (ש"ס): בוודאי, כל הפגיעה זה קודם כול מעמד הביניים, והשכבות החלשות. אריה דרעי (ש"ס): מוחלשות. אמנון כהן (ש"ס): מוחלשות, מוחלשות. משה גפני (יהדות התורה): מה זה, הם לא גובים את הכסף? מיקי לוי לא גובה את הכסף? אמנון כהן (ש"ס): יד ימין באוצר, בנושא הזה, לא יודעת על יד שמאל. הוא לא יודע כמה משרד התמ"ת, משרד הכלכלה, התחייב. כבוד שר הכלכלה, במשרד שלך לא יודעים כמה נתנו הלוואות במדען הראשי שם, כי יש מפעלים שמקימים אותם, והוא צריך לעמוד בצמתים – בצומת כזה צריך לקלוט כך וכך עובדים. ואז, אם הוא לא עומד בהתחייבות, הוא חייב להחזיר את הכסף. 13 – כמה אמרנו? 29 מיליארד, בחוץ, חובות כאלה, הלוואות שנתנו, שהם לא עמדו בתנאים, ולא גובים. משה גפני (יהדות התורה): זה של משרד הכלכלה, זה חוץ מה-90 מיליארד שמיקי לא גובה. אמנון כהן (ש"ס): לא, זה ביחד, זה 60 ו-29 מיליארד. יעקב מרגי (ש"ס): עוד מעט ניתן הלוואה לאובמה. תעצור. משה גפני (יהדות התורה): למה אתה לא גובה? מיקי לוי (יש עתיד): באמת, למה אני לא גובה? למה אני לא גובה? משה גפני (יהדות התורה): למה אתה לא גובה? אמנון כהן (ש"ס): הוא גובה, הוא גובה. ממעמד הביניים הוא גובה, למה הוא לא גובה? עכשיו, כבוד שר הכלכלה, טוב שבאת, יש לי כמה דברים שתשמע. אריה דרעי (ש"ס): מה עם סימון האריזות? אמנון כהן (ש"ס): אני אמרתי לו. עכשיו, בשביל זה, הוא שמע אותי בטלוויזיה, הוא בא. נכון? סימון האריזות. אנחנו דיברנו, כבוד השר, בשבוע שעבר – – אריה דרעי (ש"ס): זה דווקא כשהנפח יהיה – – – מיכל רוזין (מרצ): – – – אמנון כהן (ש"ס): – – על 20 גרם – – – יעקב מרגי (ש"ס): זה כמו אייפון, זה כמו אייפון. אמנון כהן (ש"ס): 20 גרם מוצר, והנפח ככה, מטעים את האזרח. ואני אמרתי, כמו שאמרת, אייפון, זה מכשיר קטן ומקצוען, ויש בו מלא חומר, ועובד מהר. פעם היה מחשב כזה גדול, נכון? אז עכשיו האריזות כאלה גדולות נשארו, מנופחות, והמוצר בפנים – 20 גרם. אתה מבין? אז אמרתי: למה מותר – כזה גדול על 20 גרם? יפעת קריב (יש עתיד): אני לא הבנתי – – – קריאות: – – – היו"ר רות קלדרון: איך אמר חבר הכנסת כהן? "התחילו מצחקים". תראו לאן אתם מגיעים. שר הכלכלה נפתלי בנט: – – – אמנון כהן (ש"ס): אבל אתה השר הממונה. למה אני מצפה? אני אומר, אתה תגיד, אדוני – אם יש 20 גרם מוצר, תעשה אריזה בהתאם ל-20 גרם, אל תעשה לי אריזה כאילו זה 300 גרם. תשים שם 20 גרם, זה מה שביקשתי. אתה בתקנות יכול לתקן את זה, לא צריך חוק. אבל אני לא שר, לא יכול להתקין תקנות. ואני אמרתי: אני אשים איזה קטליזטור, אני אהווה, כחבר כנסת, קטליזטור. ואני ציפיתי ממך להגיד: אדוני, הדלקת אצלי נורה. אני עושה עבודת צוות, עבודת מטה, אבחן את הסוגיה, ואני חושב, אם יש – תחשוב, אתה הרי – עבודת מטה, מנכ"ל וזה – ואתה אומר: אני חושב שבאמת אסור להטעות את הציבור. צריך להיות שיקוף בין כמות לבין גודל. לא יכול להיות בפנים 20 גרם ואריזה גבוהה. אתה אומר לי: אבל אייפון וזה; לא הבנת. אני התאכזבתי מאוד. אולי אתה לא התכוונת, אבל אני מאוד התאכזבתי. אני חושב עד עכשיו – אנחנו עושים חוקים כי אין לנו ברירה – – – יעקב מרגי (ש"ס): – – – של האייפון. קריאות: – – – אמנון כהן (ש"ס): השר מספיק אינטליגנטי – – – משה גפני (יהדות התורה): אם תהיה להם נציגה בוועדה למינוי דיינים, זה יפתור את הבעיה הזאת? אמנון כהן (ש"ס): חלק, חלק. הנושא הזה חשוב. כבוד השר, תעשה עבודת מטה, תבדוק. לא להטעות את הציבור. כי באמת ההורים שיוצאים עם הילדים, אז הם רואים את האריזות היפות. אתה יודע, הם משקיעים המון כסף בשיווק של הנושא הזה, והילדים כל הזמן רוצים את זה, והתוכן בפנים – אין כלום. היו"ר רות קלדרון: כמו היחס בין זמן הדיבור לתוכנו. אמנון כהן (ש"ס): רגע, מה, יש לי עוד ארבעה דפים. היו"ר רות קלדרון: זה סתם משל. אמנון כהן (ש"ס): יש לי עוד ארבעה דפים. יש עוד ארבעה דפים. ולכן אני חושב שבנושא הזה צריך לעשות עבודת מטה. אבל אני לא יכול לדלג על משהו: אני הקמתי שדולה – וזה במטרות של הממשלה הזאת – תעשייה ותעסוקה למגזר החרדי. מצוין, כן. עכשיו, אני צריך שיתוף פעולה לא רק בדיבורים. ראיתי בוועדת הכספים – כל הכספים האלה שמשרד הכלכלה, משרד התמ"ת, שם לשילוב החרדים בתעסוקה, הכול חזר לאוצר. שקל לא השקיעו. אבל דיברו מפה – צאו לעבוד, צאו לעבוד. מי דיבר – אנשים גדולים, ראשי ממשלה – צאו לעבוד – חזר בחזרה. אני ראיתי. אמרתי: למה חוזר? זה כסף בכאילו. זה בתקנה לא נמצא. זה ברזרבות. יעני, אם יהיה נותנים, ואם אין תקציב, אין כלום. תמיד יגידו: יש 50 מיליון לשילוב חרדים בתעסוקה. ומי אשם? החרדים; הם לא יוצאים. לא נכון. לא נכון. רוצים לצאת, אבל אין שום פעולה. עכשיו יש פה שדולה, את השרוולים נרים יחד, נשב, כבוד שר הכלכלה ישב, נקים מפעלים באזורים שאתם רוצים שתהיה בהם עבודה – כן? אלעד, ביתר-עילית, מקומות כאלה; תן להם הטבה כמו אזור עדיפות לאומית א'. מי שיקים מפעל שם יקבל הטבה של עדיפות לאומית א'. ואז משרד התמ"ת יקים שם גם מעונות יום, שאנשים יוכלו לשים את הילדים במעון יום, ייכנסו לעבוד, בסוף העבודה ייקחו את הילדים – לעודד תעסוקה לחרדים. ואז בסוף המשמרת – לעודד – כשהאברך חוזר הביתה, אתה אומר: ב-20:00 לך למפעל הזה; רק גברים. תלך, ארבע-חמש שעות תעבוד. לא תהיה עבודה שחורה, לא יהיו דברים כאלה, אנשים ילכו לעבוד ארבע-חמש שעות. אבל אל תורידו הבטחת הכנסה. תעודד אותו. תן לו להיכנס למסלול. אבל תעשו, לא בדיבורים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני נותן לך את הזמן שלי. <אמנון כהן (ש"ס):> כבוד שר הכלכלה, אני רוצה – תהיה אתי. עזוב את האייפון הזה, אתה עוד פעם עם האייפון? מקשיב? אני אומר, כבוד השר, יש לנו מחסור בעובדים בענף הטכנולוגיה, יש לנו מחסור ברופאים. <קריאות:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> רציתי להגיד דברי תורה. מרגי, תן לי חמש דקות מהזמן שלך. לא אמרתי דברי תורה. אומר דברי תורה. תני לי חמש דקות? חמש דקות של מרגי. <היו"ר רות קלדרון:> קיבלת. <אמנון כהן (ש"ס):> מרגי, חמש דקות? אני לא יכול בלי דברי תורה. אנחנו תנועה שמחזקת – מחזקת את עם ישראל בתורה ויהדות. דבר חשוב שנלמד – אנחנו ראינו בתנ"ך, איך היו עושים ברית? הרב וקנין, איך היו עושים ברית? "ותקח צפורה צור" – מה זה? זה אבן, נכון? ממתי זה עבר לסכין? יש ברית. דברי תורה, תשמע, לוי, אתה תאהב את זה, תאמין לי. אתה תלך לברית, תספר לחבר'ה – שמעתי מאמנון כהן. תקשיב. מה היה? בתקופה של דוד המלך, דוד המלך עליו השלום רצה להילחם עם גוליית. הוא אמר: אני, שאול, חזק, מי שיכול לו – ייתן לו מה שהוא רוצה. לא רוצה כלום. הוא ילד קטן כזה, ג'ינג'י. מסתכל עליו, אומר, גוליית – כולו ברזלים, והוא קטנצ'יק כזה: מי הבאתם לי? גוליית התבייש, אמר: מה הבאתם לי, צעצוע? אבל הכול רוחני. התפלל לקדוש-ברוך-הוא, דוד המלך, אמר: אני בא בשליחות של הקדוש-ברוך-הוא, אני חייב לנצח. בא מלאך, אומר לו: במצח – כולו היה ברזלים – במצח של הראש, תפתח, והוא יזרוק אבן שתפגע ישר במצח. אומר: מה פתאום? שר הברזל לא רוצה. אומר: מה תיתן לי? הוא אומר לו: מהיום את הברית יעשו עם ברזל, עם סכין, אם תפתח והאבן תיכנס. זרק האבן, נפתח הברזל, האבן פגעה, עשה מה שעשה, הייתה הצלחה לעם ישראל, אבל מאותו יום אנחנו לא עושים בצור, אלא אנחנו עושים את הברית עם סכין. זה זכות – יש – תראה כמה מגלגלים – על מצווה אחת שהוא עשה, שהוא נפתח, שהקדוש-ברוך-הוא אמר לו: דורי דורות יעשו ברית מילה בסכין הזה. לכן היום, כשבאים להצביע על החוק, לשנות מעשה בראשית, אל תסתכלו על הדבר הזה; אסור לשנות מעשה בראשית. אנחנו צריכים לשמור על הסטטוס-קוו שקיים. ואנחנו אמרנו, נשים – נכון? הוד מעשיו נשים. נשים, נשים. עשו דברי תורה, ואחד אמר: עשר למען תתעשר. יהודי שמע, ואמר: מה, ככה צריך? איפה אני צריך לתרום? תתרום למשהו חשוב, לצדקה, 10% מהמשכורת. שלם. נהיה עשיר, מסתדר, הכול בסדר. פתאום הוא רואה שהשכן שלו גם הסתדר. מה, אתה גם מעשר? אומר: לא. מה אתה עושה? אומר: אני שמעתי דרשה אחרת; איך אומר הפסוק – אוקירו לנשייכו. מי שרוצה להיות עשיר – אוקירו לנשייכו. ואז הוא התחיל לקנות תכשיטים, 10% מהשכר, המעשר שלו, לאשתו, והיא מתגנדרת, ויש לו שפע בבית, והיא קונה לו, והוא קונה קטניות, קונה לה פרחים לשבת, קונה לה דברים, קונה תכשיטים, קונה הכול. אז כבוד הרב אומר לו: כבוד הרב, מה עשית לי? אני כל חודש נותן צדקה לישיבה פה, אין לי כלום, אשתי מסכנה, אבל אני עשיר, ברוך השם. קריאה: – – – <היו"ר רות קלדרון:> יש פה כישרון מתבזבז, אתה. <אמנון כהן (ש"ס):> אנחנו צריכים ללמוד מזה שאנחנו צריכים לתת גם מעשר, גם לנשייכו, כי אני חושב שהאישה יש לה הבינה היתרה, והיא למעשה המחנכת בבית, את הילדים, לכן צריך לכבד אותה. אישה גם יודעת את מקומה, ואנחנו מכבדים אותה – – <היו"ר רות קלדרון:> בוועדה לבחירת דיינים. <אמנון כהן (ש"ס):> – – אנחנו מביאים לה פרחים כל ערב שבת, ובכל החגים מחייבים אותנו – כבוד הרב כל הזמן אומר: נשים, צריך לכבד אותן. כל מי שמכבד את אשתו, יש לו שפע בבית. ואסור שלאישה תצא דמעה מהעין. אסור לנו לצער אותה, חלילה. אנחנו צריכים לחזק נשים. ואשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה, ויהי רצון שהקדוש-ברוך-הוא יחזק אותך, ויביא משיח צדקנו, בניית בית-מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן ואמן. <היו"ר רות קלדרון:> בראבו. תודה רבה, חבר הכנסת אמנון כהן. בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי יקבל 25 דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אפשר לומר הכול על הדיון הלילה, אבל אי-אפשר לקחת את האווירה, את הרוח ואת דברי התורה ואת הנשים, שכבודן מאז ומתמיד היה במקומו מונח, בלי שדולות ובלי חוקים. אבל בואי ניגש קצת למהות. גבירותי ורבותי, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אני אדבר קצת למהות, ואם יישאר זמן, אנסה להיכנס לדבר תורה קצר. חברי חברי הכנסת, מה עוד הממשלה הזאת יכולה לעולל? ואני קורא לזה, גברתי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – מבחינתי זה חוק הזוי. ואני קורא לו חוק הזוי מבית-המדרש של הבית היהודי ומפלגת יש עתיד. למה? כי זו הצעת חוק שכולה צביעות. אני אסביר. הרי עליתי לדוכן – גברתי חברת הכנסת קריב, תקשיבי לי. תאמיני לי, תקבלי תשובה על כל שאלותייך, ואם לא, אני מוכן להשלים אחרי הזמן אצלך, לידך במושב. רוצים לתת מעמד מיוחד לנשים בוועדה? הנה אני אומר לך, ואני אומר לכם כולכם: במישור העקרוני אין לנו בעיה גם אם כל הוועדה הייתה נשים. אין התנגדות. רק אנחנו שואלים: למה – כפי שנשאלה היום בחלל האוויר בבית הזה כמה פעמים – למה אין הצעת חוק דומה לוועדה למינוי שופטים? למה אין הצעת חוק דומה להגדלת מספר נשים במועצה של בנק ישראל? למה אין לנו חוק שמחייב ייצוג הולם לנשים במועצת הביטוח הלאומי? <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> רגע. אני לא רוצה לחשוד בך שאת פזיזה. אם רק תמתיני – לא השארתי לך פינה ריקה. אגיע אתך לכול. אולי נעשה חוק שיקבע לציבור, שהציבור יהיה חייב לבחור ב-50% נשים לכנסת? למה שלא נרחיק לכת ונרחיב גם בעיריות, במועצת העיר? ולמה אותן נשים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אמרתי לכם בהנחת העבודה: תירגעו. בעיקרון, גם שכל הוועדה תהיה נשים – אין לי בעיה. אבל אני שואל שאלות. מותר לשאול שאלות. הקדוש-ברוך-הוא ברוב רחמיו ראה את הנולד, ברא לנו את גוף האדם בחוכמה – מה רבו מעשיך השם. הוא בלשון לא שם לנו עצם, כדי שמה שנאמר לא יהיה חוק כואב, לא יכאב לאף אחד. ואני שואל, לפחות, אם אתם לא מסוגלים באמת – ומסוגלות גם כן, בייחודיות – להכיל בתוככם גם צרכים של קבוצות אחרות, או להבין השקפת עולם של מישהו אחר. לפחות תסגלו לעצמכם תכונה – לשמוע שאלות. ובגמרא כתוב שהרבה פעמים יש קושיה ואין תירוץ – מקושיה גם לא מתים. אז בואו נשאל לפחות. למה אותן נשים, שאני רואה אותן פה עם רוח קרב, שרוממות מעמד האישה בגרונן, ואני אומר להן, בלי לזלזל באף אחד, במירכאות כפולות ומכופלות, לא מציעות הצעת חוק לשריון נשים בוועדה למינוי קאדים? אתם יודעים למה? הן מקיימות מצוות. הן שומרות. פיקוח נפש דוחה הכול. הם יודעים מה תהיה התוצאה. זה פיקוח נפש ממש. מעבר לפופוליזם הזול יש כאן רצון – ואני כאן עובר לטיפול מסור במפלגת הבית היהודי. היה חשוב לי שקצת יטו אוזן. אלעזר שטרן, אתה תיהנה קצת אם תקשיב. מעבר לפופוליזם הזול יש פה כמיהה לשליטה מוחלטת של הבית היהודי. למה? הם ריפדו את זה לפני כן תוך כדי השמצות כלפי בתי-הדין הרבניים. מה הם השמיצו – הם אמרו שהוועדות למינוי דיינים לאורך הזמן בחרו דיינים שהם מנותקים מהציבור, שמייצגים ציבור מסוים. מעבר לכך שיש הטלת דופי בדיינים – הם משרות שיפוטיות, וזו שערורייה. ואני שואל אתכם בכנות, בלי להסתתר מאחורי אמירות: אם הייתי עומד כאן מעל הדוכן הזה והייתי מטיח את אותן טענות כלפי השופטים, והייתי טוען כלפי בתי-המשפט והשופטים שהם מנותקים מהציבור, והייתי אומר שהשופטים שנבחרים בוועדה למינוי שופטים פועלים בניגוד לאווירה הרווחת בעם, הייתם פה כולכם במקהלה זועקים, מוחים כנגדי, אפילו מוקיעים אותי לאור השמש. חשוך, הייתם קוראים לי. מכוחות החושך, הייתם קוראים לי. ואני קורא כאן לחברי חברי הכנסת החדשים ולסיעות החדשות: תתעוררו. הבחירות כבר הסתיימו מזמן. אם אתם לא יודעים, יש לנו מדינה לנהל. למדינה הזאת יש אתגרים חשובים – אתגרים חברתיים, כלכליים, ביטחוניים, אתגרים בחינוך, אתגרים ברווחה. אתם מדברים על שוויון בנטל? מישהו פה נאם נאום אחד מאז שהממשלה הזאת קמה על לתת הזדמנות שווה לכל ילד בישראל? מישהו הגיש חוק שמדבר על לתת הזדמנות שווה לכל ילד בישראל, מדן ועד אילת? רבותי, אם אתם לא יודעים, מספר המובטלים מאז שהממשלה הזאת נכנסה לתפקד גדל, והולך וגדל. הגירעון התקציבי, ההאטה הכלכלית, הגזירות הקשות על מעמד הביניים – אותו מעמד ביניים שבזכותו קיבלתם את השלטון, תוך מצג שווא; הבטחתם לו הרים וגבעות, ובמקום לממש את הבטחותיכם הכיתם בו מכל זווית ומכל פינה, מארבע רוחות השמים, מלמעלה ומלמטה. בהצעת החוק הקודמת שהעברנו היום, מטרת האוצר, אפילו בלי בושת פנים הגדיר זאת – לשתף את ציבור העובדים במגזר הציבורי בצמצום הגירעון. ואני שואל אתכם: תגיד לי, הגדלת אחוז המע"מ – מאיפה זה בא, מהירח? זה מאותו ציבור כבר. העליתם לו את מחיר הדלק לפני כמה זמן. מאיפה זה בא? ממנו. מס הכנסה שאתם הולכים לקחת, מאיזה ציבור זה? <מיקי לוי (יש עתיד):> תלוי בשוק העולמי. <יעקב מרגי (ש"ס):> סליחה, מה עם המיסוי? שאלמד אותך פרק על המיסוי של הדלק? הלאה. אני אומר לכם, הצעת החוק הזאת שאנו דנים בה היום הזויה. כולה אמוציות. ואתם, אני אומר לכם, באמנות רבה יודעים תמיד להסיט את הדיון מהגזירות הכלכליות, מהאתגרים החשובים של המדינה, והנה, מעלים דווקא ביום כזה, כשמתקבלות החלטות ועוד גזירות על הציבור, עוד חוק הזוי, שאין לו מקום בספר החוקים של מדינת ישראל. ואני אומר לכם למה החוק הזה הזוי ומיותר. הרי בוועדה למינוי דיינים – בוא נאמר בכנות – בלי החוק, אם הממשלה הזאת באמת נאורה – ואתם שותפים בה, סגן השר מיקי לוי, הרי אתם שותפים בממשלה. בזה אתה לא יכול להאשים אותי. אתם הייתם ועשיתם. אתם יכולתם לשלוח לוועדה למינוי דיינים אישה; הכנסת יכולה לבחור, כפי שעשתה, אישה; לשכת עורכי-הדין יכולה לבחור אישה, והנה לכם, לא צריך חוק. <שמעון סולומון (יש עתיד):> למה לא עשיתם את זה לפני כן? <יעקב מרגי (ש"ס):> זה חוכמה של בדיעבד. אני לא הייתי בסדר; למה אתה מחקה אותי? אני עונה לך. אני מקבל את השאלה שלך. מתי כוננה הממשלה הזאת? כמה זמן עבר? עד מתי תגידו: למה לא עשיתם? אתם אמרתם לציבור שאנחנו – שהממשלה הקודמת לא הייתה טובה. אמרתם שאתם מביאים משהו חדש, סדר ציבורי חדש, סדרי עדיפויות חדשים. תעשו. מה אתה עכשיו אומר לי: למה לא עשיתם? לא היינו בסדר. תעשו. הנה ההוכחה שהחוק הזה מיותר. אתם הרוב בכנסת, הממשלה בידיכם – תשלחו. לשכת עורכי-הדין, מישהו שולט בה? הרי הם נאורים. שישלחו אישה לוועדה למינוי דיינים, והרי לכם, לא צריך חוק. אבל אל דאגה. הבית היהודי עוד יכה על חטא על החוקים האלה. למה? הם יחזרו אליהם כבומרנג. לפי הסטטיסטיקה של השנים האחרונות, יש יותר סבירות שמפלגת הבית היהודי תשב באופוזיציה מאשר בקואליציה. אני לא נביא או בן נביא; לוקח סטטיסטיקה אחורה. ואז החוקים האלה יחזרו. הם יהוו תקדים לעוד הרבה חוקים שלא יהיו נוחים בתחומים שחשובים אידיאולוגית וערכית למפלגה. ואני אומר לכם עוד טענה שאומרת לנו הבית היהודי. אומרים לנו שהדיינים שנבחרו לא נאורים, מנותקים, ואנשים לא מיוצגים על-ידי הדיינים שנבחרו. ואני שואל את חברי מהבית היהודי: הרב הגאון הרב ציון לוז, שזכיתי להכיר אותו כתושב באר-שבע, מהציונות הדתית, תוכלו להטיל בו דופי? רב צעיר, דיין צעיר, משמש בבית-הדין הרבני. הרב בן-מנחם מאשדוד, יוצא הציונות הדתית, תוכלו להטיל בו דופי? הגאון הרב אמסלם, דיין צעיר ומוכשר מהציונות הדתית, מ"כרם ביבנה", מישהו יכול להטיל בו דופי? ואני יכול למנות לכם עוד דיינים גדולים של הציונות הדתית שמשמשים בבית-הדין הגדול. ושומו שמים, הש"סניקים האלה שמידרו ונישלו את הציונות הדתית מכל התפקידים, בחרו בהם לבית-הדין הגדול. אמנה לכם את הגאון הרב איגרא, דיין בבית-הדין הגדול, הרב דרשביץ ועוד, יש עוד רשימה ארוכה. אבל מה אכפת לנו? הציבור ממילא לא יורד לפרטים. הש"סניקים נישלו את רבני הציונות הדתית מכל תפקיד. רבותי, היה נוח שבהסכמה, לפחות בקדנציה הקודמת, לאורך כל הקדנציה שליש מהדיינים שנבחרו בוועדה למינוי דיינים היו יוצאי הציונות הדתית. <דוד אזולאי (ש"ס):> על זה אתה משלם עכשיו ביוקר. <יעקב מרגי (ש"ס):> יכול להיות, יכול להיות. רבותי, אני גם מסרב להתרשם מזעקת הקוזק הנגזל של הציונות הדתית, ואני רוצה לעשות אתם חשבון קטן. בואו נעשה חשבון איך דפקו אותם ואיך נישלו אותם, והכול במירכאות כפולות, מכל התפקידים. בואו נעשה חשבון, כפי שאמרתי, ואני אומר לכם באחריות, הרב בן-דהן, תוכל לבדוק את הנתונים. מעל 50% מרבני ישראל שמכהנים בערים, במועצות האזוריות, ביישובים, במועצות האזוריות שומרון ובנימין, הכול ביחד מעל 50% יוצאי הציונות הדתית. זה שהם לובשים חליפה זה רק כי יותר נוח ללכת עם חליפה, אל תדאג. הם יוצאי הציונות הדתית. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אבל כמה מונו בשנים האחרונות? <יעקב מרגי (ש"ס):> רגע, תקשיב. כמה מונו? הרב בן-דהן, אני אענה לך. בעשר השנים שקדמו לי הייתה בצורת. המשפטנים בוגרי הציונות הדתית תקעו זאת. היה להם נוח לומר לבג"ץ: מאחר שעכשיו ש"ס שולטת במשרד לשירותי הדת, אנחנו ממילא לא – איזו טענה מטופשת הייתה. ייבשו, לא היה מינוי של רב אחד, עשר שנים, עד שאני הגעתי. למה? נתנו תשובה בגלל בג"ץ גזר של התנועה הרפורמית, שאנחנו ממילא לא מתכוונים למנות עד שיוסדר נוהל העסקת רבנים. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אבל – – – לא ממנים רבני – – – אתה יודע את זה. <יעקב מרגי (ש"ס):> שחררתי לך את זה. מכאן אתה בממשלה. שחררתי לך, הכנתי לך נוהל. הרב בן-דהן, הכנתי לך נוהל. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אתה שחררת? <יעקב מרגי (ש"ס):> שחררתי לך, מה לעשות. כנראה נרדמתם בשמירה, לא שילבתם את זה בהסכמים הקואליציוניים. רבותי, מעל 50% רבני ישראל הנם מהציונות הדתית, ואני מוכן להתמודד עם הנתונים. אתם יודעים מה? לא שמעתי טענה הפוכה. הרבנות הצבאית כולה על טהרת הציונות הדתית, ואם בטעות – בוא, אל תחייך, אני אומר לך משהו שאני עומד גם מאחוריו – ואם בטעות נתקעו לכם שם כמה רבנים עם כיפות שחורות, הגיע הרב רונצקי, סליחה שאני משתמש במילה, עשה טיהור. בבתי-הדין, כפי שאמרתי, הציונות הדתית קיבלה את חלקה בהסכמה. בבתי-המשפט הם זוכים לשופטים שלהם, כמובן לכסות עיניים, יוצאי הציונות הדתית. במשרדי הממשלה, מי שמסתובב רואה אותם בוועדות שרים, בפרוזדורים, במשרד המשפטים, משפטנים, כלכלנים, בעלי תפקידים בכירים חובשי כיפות, ונשים העוטות כיסוי ראש. ואלה שבלי כיפות ובלי כיסוי ראש – תבדוק, תבדוק טוב, תמצא דתל"שים, עם זיקה ישירה. ואני אומר לך, סבלתי מנחת זרועם כשרציתי להוביל רפורמות במשרד לשירותי הדת. ושלא נדבר על תקציבים. אני מוכן להתמודד. תקציבים מתקציבים שונים, לגרעינים התורניים, למוסדות החינוך הממלכתיים ועוד, לישיבות ההסדר, לישיבות הגבוהות, לתרבות התורנית, לסעיפי תמיכות רבים, לפעמים סעיפי תמיכות אפילו הזויים. אבל יש להם דובר במשרדי הממשלה, הם כן יכולים להעביר. ואני אמרתי זאת לא בגלל שעיני צרה בהם, אלא רק כדי לומר לכם שאני לא מתרשם מזעקת הקוזק הנגזל. גם כשישבתם באופוזיציה, כל השנים שישבתם באופוזיציה קיבלתם כתף חמה משרי ש"ס בכל משרדי הממשלה. במשרד הפנים, בשיכון, בדתות, כתף חמה, ללא שום אפליה. ואני מוכן להתמודד עם זאת מספרית ועובדתית. לצערי הרב אני לא יכול להיות בטוח שזה יהיה הפוך, כי כבר בחודשים האחרונים אני רואה שאין מי שישמור על האינטרסים, לא שלי כמפלגה, אלא של ציבור גדול שחושב כמוני. ואני מזכיר לכם, כפי שאמרתי קודם, לפי הסטטיסטיקה, תזכרו טוב-טוב, יש סיכויים גדולים שתהיו בעשור הקרוב יותר באופוזיציה מאשר בקואליציה. לא לעולם חוסן. הייתי מצפה באמת קצת להתעלות, קצת לדעת שיש ציבורים שחושבים אחרת. כפי שאתם מצפים שיתחשבו בערכים שאתם מאמינים בהם, בערכי ההתיישבות, ביישובים, אנא, ואני אומר אנא, באמת קצת להתעלות מעל כל שיקול ולא לבוא אחוזי – הייתי אומר אפילו ריצת אמוק. כי מי שבודק אחר התוכנית הכלכלית ולוקח סעיף סעיף מה שהאוצר שם על השולחן, רואה כל הישג, כל פעולה שהייתה לממשלה הקודמת, שדיברה לציבור החרדי, בתוכנית הכלכלית הזאת קיבלה ביטוי, בין אם זה צודק בין אם זה לא צודק; והביטוי היה לבטל את אותו סעיף, לבטל את אותו תיקון חקיקה, ואני מוכן למנות אותם אחד אחד. חבר הכנסת סגן השר מיקי לוי, אני אומר לך, הכי קל לבוא ולומר: איפה אתם הייתם? אתם עשיתם, איפה הייתם? גם לזה יש תשובות, ואמרתי לך, אני הייתי גאה לשבת ארבע שנים בממשלה ולהצביע עבור הרבה סעיפים שהיטיבו עם הכלכלה, עם החברה, עם הצבא, עם החינוך, עם ההשכלה הגבוהה, עם התשתיות, עם הכבישים ועם הרכבות. ואם זה היה חלק שהביא לחלק מהגירעון, אני גאה, אני גם לוקח אחריות. ירידה בהכנסות – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> שמע, תן לי לסיים, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה דבר והיפוכו. <יעקב מרגי (ש"ס):> מיקי, אתה לא יכול להתכחש לכך שהייתה ירידה בהכנסות המדינה ממסים. וגם זה בחסדי השם יתברך לא היה במאסות, בעוצמות שאירופה חוותה וארצות-הברית חוותה. יכול להיות שהיו שגיאות, יכול להיות שהיו טעויות, אבל ידעה הממשלה הקודמת לנווט את אותה ספינה בים סוער, בים רוגש. כלכלה רועשת וגועשת הביאה את המדינה לחוף מבטחים, ואני לא נבהל מ-40 מיליארד גירעון. היו תקופות יותר קשות. יחס חוב–תוצר שופר. תעסוקה, ידענו לשמור על רמה מסוימת של דרישות עבודה במשק. ידענו לשמור על הרבה יעדים שהיוו מנופי צמיחה. לצערי הרב, אני לא רואה זאת היום. לצערי הרב, אני יכול לומר לך מה הלך הרוחות. אולי אתה שומע את זה, אולי אתה לא רוצה לשמוע. אני יכול לומר לך מה אומרים מי שיושבים סביבכם היום. הם כבר מתגעגעים למה שהיה בממשלה הקודמת. הממשלה הקודמת תפקדה, עבדה. יש תחושה, והנה אני אומר לכם, יש תחושה שהממשלה הזו נמצאת באובדן דרך. יש תחושה שההבטחות שניתנות לציבור הרחב, ששנה הבאה יהיה יותר טוב, הן הבטחות סרק, הבטחות כזב, במיוחד לאור חוות הדעת של בנק ישראל, שמה שהולך להיות בשנים הבאות – אין שום אחיזה לאמירה ולהבטחה של שר האוצר שבשנה הבאה יהיה יותר טוב. אני אומר לכם, עכשיו זה מעבר למפלגה בקואליציה או אופוזיציה. יש מדינה לנהל. עברנו, נגמרה מערכת הבחירות. אפשר להעביר עוד חוק שמקפיץ את זה או מרגיז את זה או מדגדג פה, נותן מכה מתחת לחגורה. אבל יש מדינה לנהל, עם אתגרים רבים. כפי שאמרתי, אתגרים כלכליים, חברתיים, ביטחוניים, תחום החינוך. והייתי באמת רוצה שהבית הזה ירים כפפה, כפפה אחת – החלום שלי. החלום שלי הוא שהמדינה הזאת תוביל – שתיתן הזדמנות שווה, הזדמנות שווה לכל ילד שיצא לחיים באמת עם אותם תנאים שכל אחד זוכה בהם. אין לנו את זה היום במדינה. מדברים אתי על שוויון בנטל. אני יודע ששוויון בנטל – הולכים ישר לנושא הצבא. זו בעיה שצריך לטפל בה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ממש לא. <יעקב מרגי (ש"ס):> תן לי רגע. שוויון בנטל זה לא רק שירות צבאי. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> שוויון בנטל זה גם של המדינה כלפי האזרח וגם של האזרח כלפי המדינה. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה לא חד-צדדי. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> לצערי הרב – והנה אני אומר לך: אני לא רואה את זה. אם אני רואה שכל התוכנית הכלכלית יושבת על הכתפיים של הרזה, אני חרד. אני אומר לך שהמדינה הזאת שלי ושלך, שהיא אחת ויחידה שיש לנו, ואין לנו אחרת ואין לנו בלתה – וזה מעבר לכל ויכוח ציני שיעלה פה מדי פעם כדי לשחרר חיוך – ואנחנו משלמים היום על מחדלי העבר ונשלם בעתיד על כל אחד שאנחנו דוחפים אותו בידיים אל מתחת לקו העוני. מי שטיפל באוכלוסיות כאלה יכול לומר לך כמה זה עולה למדינה. יושב פה סגן שר החינוך. הוא היה ממונה על מחלקת הרווחה. יאמר לך מאיר כהן, שר הרווחה, כמה המדינה משקיעה בכל אלה שלא ידענו להרים אותם. אנחנו יודעים היום בכל מיני פרויקטים שאנחנו מרימים, מצילים נוער נושר או נערות במצוקה או ילדים בסיכון, כשאנחנו מצליחים להוציא אותם, להציל אותם מבעוד מועד, כמה אנחנו חוסכים לבן-אדם, לחברה, למדינה; כמה תרומה, כמה תועלת אנחנו מפיקים מאותם אנשים. הפכנו להיות כאלה שעל כל דבר מסתכלים דרך החור של הגרוש. מדינה, עם כל הכבוד, זה לא עסק. לא באנו לפה מ-70 ארצות כדי לפתוח עסק כלכלי; באנו לכאן אל כור היתוך אחד גדול, אל המדינה היהודית – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> לא שמעתי. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> זה נאום פתיחה של הכנסת. <יעקב מרגי (ש"ס):> באנו לכאן – אני אומר לך: אני חרד. אתה יודע מה? אני מטבעי אדם אופטימי, ואני אומר לך: אני חרד. אם אני שם את כל התוכנית הכלכלית על הכתפיים של אותו מעמד ביניים שעל גבו באתם לבית הזה, הבטחתם לו, יש לכם עוד הזדמנות – תיתנו לו. יש מאיפה לכסות את רוב הגירעון, ואתה יודע שיש. אתה יודע מה? אני רוצה גם להאמין שאולי בגלל צוק העתים ואין זמן – הגזירות האלה. אני גם לא רואה אותך היום מדבר על – מתכנן בכלל, מתכונן לגעת באותם סעיפים שאני מדבר עליהם, לשנה הבאה. זה לא מתחיל אפילו. ויש בידינו, יש בידינו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – סעיפים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני אומר לך: אני זוכר כשדיברו פה על חברות הסלולר, שנתח הרווחים שלהן עמד על 40%, ואמרו שהולכים לצמצם להן את מתח הרווחים; חשבנו שהאנשים האלה חולמים חלומות. והנה, השמים לא נפלו, זה נעשה, וכל בית בישראל חוסך היום כמה מאות שקלים בתחום הזה. חברות הסלולר, נכון, לא מתעשרות, הן לא מייצרות עוד טייקון ועוד קבוצת שליטה. יש תחרות, כולם נהנים, שוק התקשורת לא קרס; אדרבה, הולך ומשתבח. ויש לנו לעשות זאת בהרבה תחומים. <מיקי לוי (יש עתיד):> תעשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> בוא, אני פוחד עליך, אתה יודע למה? כשיבוא סגן שר האוצר אחריך, יגיד: היית שם, למה לא עשית? לפחות תלמד מהטעויות שלנו, אליבא – לפי תפיסתך. נעשה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לומד. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני לא רואה שהממשלה הזאת הולכת לשם. הממשלה הזאת לקחה – אני אומר לך, ובזה אני מסיים – לקחה את כל התוכניות שבלמנו. אותם ניירות עמדה, ניירות עבודה של האוצר מהמגירות, שכל השנים בלמנו אותם – ונפלה עליכם, 80% חסרי ניסיון, ונפלתם להם כפרי בשל – מיישמים אותם אחד לאחד. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה תקציב – – <מיקי לוי (יש עתיד):> גם את זה שמעתי מכם. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – תקציב של פחדנים – – <היו"ר יוני שטבון:> זמנך תם. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – תקציב לא של מקצוענים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, שעת לילה מאוחרת. אני באמת רוצה, קודם כול, להודות לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי מהבית היהודי, יוזמת החוק, שבזכותה אנחנו הערב כאן. אני רוצה באמת להודות – – <מיקי לוי (יש עתיד):> צריך להודות לה על כך. <דוד אזולאי (ש"ס):> – – להתנצל לפניכם, חברי הכנסת, על השעה המאוחרת. אני יודע שיש כאלה שגם קצת כועסים. אל תכעסו, זה חלק מכללי המשחק של הדמוקרטיה, כך אנחנו קוראים לזה. אתם בממשלה, אתם בעשייה – אדוני יודע שאם אין שר צריך להפסיק את הדיונים. <היו"ר יוני שטבון:> יצא זמנית. <דוד אזולאי (ש"ס):> כן, בסדר, אני רק הערתי את תשומת לבך. צריך ששר יהיה במקום. <מיקי לוי (יש עתיד):> הנה הוא פה. יצא – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> לא לא, בסדר. <היו"ר יוני שטבון:> לא, בסדר, בסדר. <דוד אזולאי (ש"ס):> סליחה, דיברתי אל היושב-ראש, הוא הבין אותי, אני הבנתי אותו. מיקי, זה לא מצווה להתערב בכל פעם. תאמין לי, יש יושב-ראש. הוא יודע לנהל את העסק, תן לו. אני אומר לכם: תבינו, יש כללי משחק בדמוקרטיה. אתם בעשייה, אתם עכשיו עושים, אתם מורידים, מקצצים, פוגעים – הכול. אנחנו יכולים כרגע לבוא לדבר, בסוף אתם מצביעים ואתם מחליטים. לכן, אל תכעסו, קבלו את זה ברוח טובה, כי איך אומרים? פעם אחת עושים את זה בשבוע, זה באמת לא נורא. לכם קשה. לנו פחות קשה, כי זה מה שיש לנו לעשות, אז אנחנו עושים את זה. לכן, אל תכעס – לא אתה, מיקי, ולא אף אחד. קבלו את הדברים ברוח טובה, מפני שזה תפקידנו. תפקידכם לשמוע, גם אם לפעמים אנחנו לא מדברים לעניין – תשמע את זה, מה קרה? אתה תלך בבוקר למשרד האוצר ותעשה מה שאתה רוצה, אתה והחברים שלך. רבותי, לצערי הרב אני חייב להגיד את זה – זהו חוק פופוליסטי, מפני שאת האמת כולנו יודעים. אפשר היה לפתור את בעיית הנשים בחוק הזה עם רצון טוב. ואמרו את זה כאן קודמי. יכלו לקבל כאן החלטות, שכל מפלגה במסגרת ההסכם הקואליציוני תיתן מועמדת אחת או שתיים, ולא יהיו גברים בכלל. לא קרה כלום, יש לכם רוב. באמצעות הרוב אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. ועמדתם למבחן בשבוע שעבר, כאשר הייתה לכם האפשרות לבחור שתי נשים, שלוש נשים, ובסופו של דבר את התוצאה כולם יודעים: נבחרו כאן שמונה גברים ואישה אחת. כלומר, זו ההוכחה שהחוק הזה הוא פופוליסטי, החוק הזה אין בו תוכן; זה בשביל להגיד: העברנו חוק. יתרה מכך, במסגרת הדיון בוועדה הוגשו הסתייגויות – הסתייגויות מאוד מהותיות, הסתייגויות שמדברות על אפשרות לעשות שוויון בין הגברים לבין הנשים, ולא רק בוועדה למינוי דיינים; גם בוועדה למינוי שופטים, גם בוועדה למינוי קאדים. האמינו לי, אנחנו היינו תומכים. לנו אין בעיה, החוק הזה הוא לא כל כך נורא. אני ישבתי וחשבתי לעצמי, היה לי זמן הערב לחשוב: מה כל כך נורא בחוק הזה? באמת לא נורא. אני מאחל לחברת הכנסת רפאלי, שהיא חברה בוועדה למינוי דיינים, שבעזרת השם, תזכה למנות דיינים טובים וראויים לעם ישראל ושלא תצא תקלה מתחת ידיה. זה חשוב מאוד לכולנו, כי בסופו של יום אותו דיין שאמור לשפוט – אנחנו לא יודעים את מי הוא ישפוט. לכן, חשוב שיהיה קודם כול דיין טוב. אותו דבר שופטים – הם שופטים את עם ישראל וצריך שיעשו את מלאכתם נאמנה. אנחנו רק בוחרים אותם, אבל את המלאכה הם עושים. לכן, האמינו לי שהייתי מצפה כאן הערב, בערב הארוך הזה, לבוא קצת ולהשתחרר מכל הסיכומים וההסכמים. יש כאן שתי הסתייגויות מהותיות, שהוגשו על-ידי חבר הכנסת מיכאלי, ואותן הסתייגויות בעצם אומרות שאפשר להוסיף לוועדות למינוי דיינים וגם שופטים, נשים. בואו נצביע הערב על אותן הסתייגויות, ובזה אני חושב שנוכל ללכת מכאן לפחות בהרגשה טובה – עשינו משהו למען כלל ישראל. יושב פה חבר, חבר הכנסת, סגן השר הרב אלי בן-דהן, והוא יודע, הוא היה ממונה, הוא יכול להגיד לכם כמה פליטות פה אומללות היו של הדיינים במדינת ישראל לעומת השופטים. רק השבוע שמענו פליטת פה אומללה של אחד השופטים, לצערי הרב, שנאמרה, ואחר כך הארץ רעשה וגעשה, אבל אני לא ראיתי, לא שמעתי. מבקר המדינה לשעבר השופט גולדברג, מי שזוכר, הוא היה בין היתר יושב-ראש הוועדה לתלונות הציבור, משהו כזה, נכון? <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> נציב תלונות הציבור. <דוד אזולאי (ש"ס):> נציב תלונות הציבור. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> נציב תלונות הציבור. <דוד אזולאי (ש"ס):> מה שהוא אמר, שפחות מ-50% של התלונות הן על בתי-הדין הרבניים, וזה אומר שמערכת המשפט זקוקה לתיקון וטיפול, מערכת המשפט החילונית ולא בתי-הדין הרבניים, שעושים עבודת קודש. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות בבמה הזאת – יושבת כאן ממשלה שכל מאווייה, וזה במסגרת ההסכם הקואליציוני, לגמור את חוק השוויון בנטל כמה שיותר מהר, גם במחיר של עיכוב התקציב, ובלבד לבוא ולהגיד: הנה, השגנו את השוויון בנטל, וזה מה שנקרא: גיוס בחורי הישיבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> גיוס שווה לכולם. <דוד אזולאי (ש"ס):> נכון, זאת המטרה, ואנחנו מבינים אותה, אבל – ואני רוצה להבהיר את עצמי – השוויון בנטל הוא דבר חשוב, אבל אמרו כאן קודמי שזה לכולם. אבל אני שואל שאלה, עד כדי כך שאתם מוכנים לדחות את דיוני התקציב, שכל העם זקוק לו, מפני שיש תנאי קודם כול לסיים את החוק לשוויון בנטל? ועכשיו, שימו לב, על מה אני כועס? לא על השוויון בנטל. אני כועס על כך שישנם דברים בוערים של פיקוח נפש במדינת ישראל, שעלולים לפגוע במאות אלפי אזרחים במדינת ישראל, וכולנו עוברים לסדר-היום. לפני כשבועיים בערך ועדת הפנים של הכנסת סיירה בחיפה, וביקרנו במפעל האמוניה. רבותי, יש כאן כותרת באחד העיתונים, שאומרת מה יקרה אם מכל האמוניה, חס וחלילה – זו תוספת שלי – יתבקע; עשרות אלפי הרוגים ופצועים ונזק אדיר לרכוש. רבותי, לקרוא כותרת כזאת ולא להזדעזע? לקרוא כותרת כזאת ולעבור לסדר-היום כאילו לא קרה דבר? לא יעלה על הדעת. אומר ראש עיריית חיפה מר יונה יהב, אנחנו לא ערוכים, אנחנו לא ערוכים לתרחישים האלה. אז אני אומר לכם, הייתי מצפה שהממשלה הזאת – שהיא ממשלה חדשה עם רוח צעירה, עם הייחודיות שלה – הייתי מצפה שתבוא ותגיד, דבר ראשון, בואו נמצא פתרון לאותו מכל אמוניה שמסכן מדינה שלמה. חס ושלום אם יקרה דבר כזה; והאויב סימן את המקום הזה, היינו עדים לכך במלחמת המפרץ – כמה טילים נפלו באזור הזה על מנת לפגוע באמוניה, ובחסדי השם עברנו את זה בנסי נסים. למה הממשלה הזאת לא עושה שום דבר? לא שמעתי אותם מתגייסים על מנת לטפל בנושא הזה, ולהגיד, זה בעדיפות ראשונה, לפני שיהיה לנו חס ושלום עוד אסון כרמל אחד. כולנו זוכרים את אסון הכרמל – במשך תקופה ארוכה הממשלה דאגה לייבש את שירותי הכבאות, עד שהייתה שרפה, 43 איש נהרגו, נשרפו חיים, פתאום היה כסף, הכסף זרם, תקנים הופשרו, הכשרות, הכול היה. למה לחכות לאסון? למה לחכות לוועדת חקירה? למה היום הממשלה לא תיקח על עצמה ותגיד, זאת משימה לאומית, בואו נפתור את בעיית מכל האמוניה? הנושא השני – ועדת הפנים סיירה בדרום תל-אביב, וראינו שם את ההשתלטות של המסתננים על העיר המרכזית של מדינת ישראל, תל-אביב. דרום תל-אביב נכבשה על-ידי הסודאנים, על-ידי האריתריאים, במשך תקופה ארוכה. עד כדי כך שהגיעו למצב שאנשים נטשו את הבתים, ואלו השתלטו על הבתים ועל הרחובות. ואני לא בא כאן להאשים, חלילה, אף אחד, אבל אני מדבר על העובדות. המצב הוא נורא ואיום, המצב הוא קטסטרופה. אז מה אומרים לנו? עשו גדר. יפה. עובדה, יש תוצאות, פחות מסתננים נכנסים לארץ. נכון, הפערים בין מה שהיה לבין מה שיש היום גדולים. אבל, רבותי, הנתונים שנמסרו לנו בוועדה – למעלה מ-900 לידות בשנה. את זה אף אחד לא יכול לבלום, את זה אף אחד לא יעצור. ובסופו של דבר אנחנו נחפש את הפתרונות, ואם לא נחפש את הפתרונות – אני אצטט לכם מה שאמר אחד הבכירים במשטרה; הוא אומר, הדבר הזה עלול בסופו של יום להביא לפעילות חבלנית. מה צריך עוד לקרות כדי לקחת את הנושא הזה ולטפל בו? רבותי, אלו שני דברים שמי שעיניו בראשו צריך לחשוב עליהם ולהגיד, בנפשנו הדבר הזה, ואם לא נעשה את זה היום, חס ושלום – כולנו נמצאים באותה ספינה, וכאשר קודחים חור באחד מחדרי הספינה והמים חודרים, הספינה טובעת וכולנו נתונים לסכנה. לכן, עם כל הכבוד, אני חושב שהתקציב חשוב. מדינת ישראל ללא תקציב כבר שבעה חודשים, ועד שיהיה תקציב יעברו עוד חודשיים. אבל מכאן ועד לבוא ולהגיד, לא מקדמים תקציב עד שנגמור את החוק לשוויון בנטל – זוהי ממשלה? זאת אחריות לאומית? זו הדאגה לאזרח? במקום לבוא ולהגיד, קודם כול נעביר תקציב, אחר כך לבוא ולהגדיר מה הם הדברים החשובים היום: לטפל קודם כול באותו מכל אמוניה, שהוא סכנת נפשות, שהוא פיקוח נפש – ואני מציע לאלה שלא היו במקום שילכו ויראו את המשמעויות, שישמעו מאנשי מקצוע; לטפל באריתריאים, לטפל בסודאנים, אחרת אנחנו מחר נלך ל"סהרונים", לא הם, אנחנו נלך. גם ככה יושבות נשים קשישות, רחמנות היה לראות אותן איך הן יושבות בבית עם רדת החשכה לא יוצאות מהבית, הפחד נפל עליהן. כדי לקנות שקית חלב היא צריכה לרוץ באמצע היום, אחרת אין מי שיעשה את זה בשבילה, והיא תיוותר ללא החלב וללא המים וללא הלחם. השתלטו על כל התשתיות – על החשמל, על הטלפונים – השתלטו על הרחובות. יהודי שבונה איזה סוכה, מייד אנחנו רואים איך חוק התכנון והבנייה פועל – מייד צווי הריסה. פה, כולם, טחו עיניהם מלראות – פורסים שטיחים, עושים מסחר ברחובות, אין פקחים. אדם אחד שמוציא קצת – איזה קולב של בגדים למדרכה, מייד דופקים לו את הרפורט, פה – לית דין ולית דיין. שום דבר. רבותי, מה קרה לנו? איפה מערכות המשפט? לראות את הדבר הזה ולהזדעזע, ולהגיד – עד להיכן אנחנו יכולים להגיע? דיברו היום כאן – הייתה איזה הצעה של חברת הכנסת מיש עתיד, שדיברה על התאריך הכללי במקום התאריך העברי. רבותי, לא נשכח, זאת מדינת יהודים. עם כל הכבוד, תפקידנו כנבחרי ציבור בראש ובראשונה לדאוג לצביונה היהודי של מדינת ישראל. אם אנחנו לא נעשה את זה, אין מי שיעשה את זה במקומנו. כאשר מביאים הצעת חוק – ולצערי הרב משרד החינוך תומך בהצעת החוק הזאת, העביר אותה – איך אפשר לבטל תאריך עברי מול תאריך כללי? לא יעלה על הדעת. ובסופו של דבר, הפלא הגדול שלי הוא לא על יש עתיד, הם הגישו, הם מבחינתי תינוק שנשבה. אבל אתם, אנשי הבית היהודי, אני שאלתי, אתם מצביעים בעד החוק הזה? אמרו לי שכן, יש משמעת קואליציונית. איך – ריבונו של עולם, אין לכם דעה? אין לכם מה להגיד? נושא כל כך חשוב במהות של המדינה שלנו, של היהדות שלנו, תאריך יהודי, למחוק אותו ולשים עליו תאריך כללי? איך ידכם לא רעדה כאשר הצבעתם בעד החוק הזה? אדוני היושב-ראש, לצערי הרב, הבית היהודי לא הפיקו לקחים, לא למדו מהעבר. היינו כאן שותפים בממשלה שהיה בה אותו הרכב. אני זוכר את זה, שבמוצאי שבת ניהלו משא-ומתן עם היהדות החרדית בכלל, והיה איזה חבר כנסת לשעבר מהמפד"ל, שהוא ניהל בד בבד איזשהו – גם כן ניהל משא-ומתן, וקמנו בבוקר עם ממשלה של לפיד ושרון. וכולנו שילמנו מחיר יקר. מי ששכח אני אזכיר לו: בגלל אותה ממשלה, בגלל אותו הסכם, התוצאה הייתה שעד היום יש משפחות שלמות שנזרקו מבתיהן, משפחות שלמות נעקרו מיישוביהן; הם עזבו את כל מה שהיה להם. למה? כי הייתה ממשלת שרון-לפיד, שעקרה את כל גוש-קטיף. הייתי בטוח שהדבר הזה לא יקרה יותר בהיסטוריה, יפיקו לקחים, ילמדו את הדברים. אבל לצערי הרב, עולם כמנהגו נוהג; מה שהיה הוא מה שיהיה, אותם אנשים ששילמו את המחיר, ובגללם משפחות שלמות סובלות וסובלים עד היום, והם באים אליהם לפה, והם אמרו להם את הדברים – כמו עיוורים באפלה. אני מבין את יש עתיד; יש עתיד חרתו על דגלם פגיעה בחרדים, הסתה נגד החרדים, שנאה לחרדים. זה מה שיש להם, זה בסדר. זה הדגל שלכם, על זה הלכתם. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא נכון. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא נכון. <קריאות:> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> על זה הלכתם. אל תנסו להתייפות. אלה העובדות, זאת המציאות. תעשו לי טובה, אלה העובדות, זאת המציאות. החוקים שלכם, הגזירות שלכם, הם העדות הנאמנה על ההתנהגות שלכם. אליכם אין לי טענות, יש לי טענות לבית היהודי. איך אתם שותפים – מיקי, תהיה רגוע, זה לא עליך, אל תדאג. <מיקי לוי (יש עתיד):> עכשיו אני רגוע. <דוד אזולאי (ש"ס):> תהיה רגוע, אתה בסדר. אתה עושה את מה שהבוס שלך אמר לך, והוא מקיים את צוואת אביו, זה בסדר; זה מה שהוא קיבל בבית, אין לי בעיה עם זה. אבל, אני אומר לכם, אתם, הבית היהודי, ואני אומר, יש כמה אנשים טובים בתוך הבית היהודי, תתחילו לחשוב לאן אתם מובילים את עם ישראל. הרי בסופו של דבר הולכות להיות פה גזירות קשות, שייקח לנו עוד דור אחד לתקן את הדברים האלה. לסיום, רבותי, חברי דיברו דברי תורה. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לכם, אני עוד אתבע אותך לפיצויים על העינויים האלה. <דוד אזולאי (ש"ס):> מה אתה אומר? <נסים זאב (ש"ס):> תמשיך, תמשיך. <דוד אזולאי (ש"ס):> שטויות – כשמאיימים עלי אני מתחיל לפחד, אז אני נזהר, ועוד חברי לסיעה. <נסים זאב (ש"ס):> "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". <דוד אזולאי (ש"ס):> לסיום – כל יום הכוהן עולה לדוכן, ויש לו ברכה מיוחדת. הברכה שלו: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה. אין עוד ברכה שצריך לברך באהבה, כמו ברכת הכוהן, למה? מפני שהכוהן ניזון מתרומות ומעשרות, וישראל הוא שנותן את התרומות והמעשרות. שלא יעלה בלבך, ישראל, להגיד: אני מפרנס אותו, אני נותן לו, אלא תדע לך, הוא מברך אותך, ובזכות הברכה שלו יש לך גם מה לתת. והמילה "באהבה" היא משני הצדדים – אהבת ישראל לכוהן ואהבת הכוהן לישראל. "אהבה" בגימטריה זה 13. 13 ועוד 13 זה 26 – זה שם הוויה. כאשר הברכה היא באהבה, והקבלה היא באהבה, והנתינה היא באהבה, שם השם שוכן עליכם. לכן, חברי מהממשלה, מהקואליציה, תדעו לכם, לא לעולם חוסן. קואליציה, אופוזיציה, היום אתה פה, מחר אני שם, הכול – זה עובר, זה נגמר. אבל תזכרו דבר אחד, בסוף אנחנו במדינת ישראל, מדינה אחת של כולנו, ותזכרו שבסופו של יום יש עם ישראל, ילדי ישראל, העתיד של עם ישראל. כאשר אתם פוגעים – תעשה חשבון נפש בלילה, מה עשיתי היום, איך פגעתי באותם ילדים, איך פגעתי באותם לומדי תורה, באותם אנשים שיושבים באוהלה של תורה בארץ-ישראל, במדינת ישראל. אני מקווה שהדברים הללו, שיוצאים מן הלב, ייכנסו אל הלב, ואלה, בעיקר בבית היהודי, תעשו את חשבון הנפש לאן אתם מובילים את עצמכם ואת מדינת ישראל, וזכרו את החברים שלכם מהעבר, לאן הם הגיעו בסוף היום. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד אזולאי. יעלה חבר הכנסת יצחק וקנין, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <אלעזר שטרן (התנועה):> את הנואמים הטובים שומרים לסוף. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא אדבר פוליטיקה. <איילת שקד (הבית היהודי):> אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני אגיד לכם דבר תורה מתחילתו ועד סופו. <היו"ר יוני שטבון:> השאלה לכמה זמן. <יצחק וקנין (ש"ס):> אשתדל לקצר את זה ל-30 דקות, אם זה יהיה אפשרי. הפסוק אומר: ויברך אלוקים את יום השביעי. כותב רש"י במקום: במה בירכו? בירכו במן. מנין לנו? פרשת בשלח. זה בפרשת בראשית. שם כתוב: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוקים את יום השביעי"; רש"י כותב שם, במקום: בירכו במן. פרשת בשלח, כתוב: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה". הזוהר מביא – בשביעי של פרשת בראשית, כתוב: "ויכל אלוקים ביום השביעי", "וישבת אלוקים ביום השביעי", "ויברך אלוקים את יום השביעי". שביעי, שביעי, שביעי, כנגד "היום", "היום", "היום" שבמן. מדרש רבה – במדרש רבה כתוב: אמר רבי יצחק "ויברך אלוקים את יום השביעי". במה בירכו? באור. אור. מאין הגיע האור? רבותי, רבי משה, במדרש, מדרש רבה, אומר: בירכו באור. מאיפה הגיע האור ליום השביעי, יום השבת? כתוב שביום הראשון, כשברא הקדוש-ברוך-הוא את האור, גנזו לעתיד לבוא, לצדיקים. ראה שיהיו רשעים בעולם, אמר – גנזו. הגמרא במסכת שבת אומרת ככה: אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה, מתנה מונחת בבית-גנזי, שבת שמה. לך ותאמר אותה לבני ישראל. תודיע לבני ישראל: אני רוצה לתת להם מתנה. רוצה לתת להם את השבת. אם כן, השבת, איפה הייתה מונחת? 2,448 שנים מונחת עם האור שנגנז ביום הראשון עד לפרשת המן. כאשר הקדוש-ברוך-הוא מבשר – הפעם הראשונה שהמילה "שבת" כתובה בתורה היא בפרשת המן. ויאמר משה: "אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה". שבת היום. פעם ראשונה שמוזכרת המילה "שבת". אם כן, אנחנו רואים כמה דברים. פעם אחת – שהשבת נתברכה באור, שזה אור שבעת הימים. כותב האר"י הקדוש, שהשבת היא הממוצע של הבריאה, דהיינו שבכל דבר שיש בבריאה חייב להיות הממוצע – יש הקצוות ויש האמצע. אם כן, ניתן איזה דוגמה יותר מופשטת מהחיים היומיומיים שלנו. כאשר אדם רוצה לבשל אוכל, יש האש, יש המים בתוך הסיר – הסיר הוא הממוצע; הוא זה, בעצם, שמחבר, אחרת או שהמים יכבו את האש או שהאש תאדה את המים. אז הסיר הוא הגורם לכך שאפשר לעשות שימוש חיובי באש ובמים, שהם שני הפכים. אם כן, האמצע זה השבת. השבת היא הממוצע. היא המברכת. כותב האר"י הקדוש: בכל הבריאה כולה, ככה ביסודות שקיימים בבריאה, מהדומם לצומח האמצע זה אלמוגים; מהצומח לחי יש חיה שנקראת אדני השדה. מובא בגמרא: אדני השדה זאת חיה שמחוברת מטבורה לארץ. היא חיה מאוד חזקה, ואי-אפשר לנצח אותה בלי לנתק לה את הטבור. בין החי למדבר, שזה האדם, בכיר הבריאה, יש הקוף; כך כותב האר"י. בין המדבר לקודשא-בריך-הוא מה יש? שבת. אבל צריכים אנחנו לקחת את זה גם למציאות של האדם. אז מי עומד בינינו לבין קודשא-בריך-הוא? כתוב בספר דברים – אומר משה: "אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא". משה היה הממוצע המחבר. לכן, המן שייך למשה. בזכות מי היה המן במדבר? בזכות משה. הגמרא בתענית אומרת: שלושה פרנסים טובים היו להם לעם ישראל – משה נתן את המן, אהרן את העננים ומרים את המים. נקרא את זה בשבת הזאת. אם כן, משה הוא הממוצע, אבל גם השבת היא הממוצע. מאין לנו שהשבת? "אות היא ביני ובין בני ישראל". השבת היא הממוצע, היא מברכת את ששת ימי המעשה. ועוד דבר. רבותי, הפסוק אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". זאת אומרת, כל המציאות של הבריאה הזאת מוטלת על התורה הקדושה. שאם לא בריתי, שזו התורה – "הברית אשר כרת אתם בחרב" – חוקות שמים וארץ לא שמתי. אם כן, רבותי, יש פה איזה דבר בקשר לשבת. הגמרא במסכת שבת אומרת: אפילו אדם שעבר וחטא כדור אנוש, אפילו עשה עבירות כדור אנוש, שומר שבת כהלכתו – נמחלים לו כל עוונותיו. לשבת יש כוח לכפר את כל העוונות. אבל יש איזה צירוף שאנחנו מצרפים לשבת ולא מצרפים אותו לשום זמן אחר – רק בשבת אנחנו אומרים: "שבת שלום". שאר הדברים – אומרים: חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, הכול. אבל למה לשבת מצרפים "שלום"? אומר הזוהר הקדוש, כי שבת, שמא דקודשא-בריך-הוא. שבת שמו של הקדוש-ברוך-הוא. מה שמו של הקדוש-ברוך-הוא? שלום. אבל למה? מה שייך שלום לפה? ומה שייך שלום לתורה? כתוב: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"; "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול". אבל בואו תשמעו את החידוש הגדול, אלה שלא מבינים את היסוד הגדול של הכלכלה הישראלית – "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". מה זה "מרבים שלום בעולם", רבותי? מה זה "מרבים שלום בעולם?" <אלעזר שטרן (התנועה):> זה חוש ההומור של חז"ל. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני אגיד לך, אתה חי עם איזה חוש הומור שאני לא יודע לאן אתה תגיע אתו בסוף. אני יודע לאן אגיע עם החוש הומור שלי, כי אני על אדני יסוד יצוקים, ולא תיפול אות אחת מתורתנו הקדושה. שום דבר לא ישתנה גם בעוד 1,000 שנים. אות אחת לא תיפול. כל דברי הטוב, אומר הכתוב. מה זה העניין של השלום ששייך לשבת? רבותי, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, מרבים שפע בעולם. מאין לנו? "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה" – כל המציאות של הברכה היא השבת. אבל איך תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם? איך תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם? אני אגיד לכם, רבותי: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. אומר התנא דבי אליהו – תשמע, רבי משה – אומר התנא דבי אליהו, מה זה: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני? אומר התנא דבי אליהו: אל תקרי בִּשביל, אלא בַּשביל; בצינור של השפע שמוריד רבי חנינא בן דוסא לכל העולם. אומר ה"תוספות" במסכת שבת: מה העניין של השבת, שהיא משפיעה שפע גדול? אומר: כך כתוב – "ולא נתתו, אדוני אלוהינו, לגויי ארצות, ולא הנחלתו, מלכנו, לעובדי אלילים, גם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לעמך ישראל נתתו באהבה". זאת אומרת, השבת ניתנה באהבה. אומר ה"תוספות": למה היה צריך להגיד למשה לך תודיע לבני ישראל את המתנה? תן לו אותה בסתר – מתן בסתר יכפה אף. למה צריך לעשות כזאת פרופגנדה? רוצים לתת שבת לעם ישראל, לך תודיע לבני ישראל – מתן בסתר. אלא, רבותי, כשאדם נותן לחברו מתנה יקרה, צריך, אומר ה"תוספות", להודיע לו על כך, להגיד לו שהוא נותן לו מתנה טובה. מתנה טובה מונחת בבית-גנזי, זאת השבת. ולכן המתנה הזאת הייתה חייבת להינתן בפומביות. משל למה הדבר דומה? לעני שבא אצל בעל הבית – בזה אני אסיים. <קריאה:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> כן, אני מסיים. עני בא לאיזה עשיר גדול, מבקש צדקה. לא היה – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> יש לך עוד 19 דקות – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אלעזר, אם תעצבן אותי אני אגיד לו חצי שעה. <אלעזר שטרן (התנועה):> תן לנו לשמוע דברי תורה. <אריה דרעי (ש"ס):> רבי יצחק, במטותא ממך, חצי שעה, לא פחות בשנייה אחת. טוב? <יצחק וקנין (ש"ס):> רבותי – – <אריה דרעי (ש"ס):> תמשיך לעצבן אותי. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אומר אותו – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אי-אפשר להפסיק ללמוד תורה. <אריה דרעי (ש"ס):> אני – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יאללה, בוא תסיים. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אומר אותו עשיר לעני: אין לי כסף לתת לך. הוא נותן לו טבעת יהלום; נכנס לחדר של אשתו, לקופסה של התכשיטים, לוקח טבעת יהלום ונותן אותה לאותו עני. הוא יוצא, אשתו של העשיר נכנסת. היא אומרת לו, מה קרה? הוא אומר: נתתי לו – לא היה לי כסף לתת לו, נתתי לו טבעת יהלום. איזה טבעת נתת לו? 30,000 דולר, מה עשית? העשיר הזה רץ אחרי העני. העני רואה שהוא רץ אחריו, אומר, זה הצטער, בטח הוא רוצה לקחת לי בחזרה. זה רץ, זה רץ, בסוף משיג אותו העשיר. אומר לו, תשמע, הטבעת הזאת, לא באתי לקחת לך אותה. לא באתי לקחת לך את הטבעת – הגברת עליזה בראשי, באמצע הדרשה לא מפריעים. <אלעזר שטרן (התנועה):> יש לך עכשיו עוד 17 דקות. <יצחק וקנין (ש"ס):> אומר העשיר לעני: לא באתי לקחת לך את הטבעת; רק באתי להגיד לך שהטבעת כל כך יקרה, אל תמכור אותה בזול. אנחנו מוכרים את השבת לכדורגל, ל"מעריב", ל"ידיעות אחרונות", לכל הבלי העולם. כל כך המתנה הזאת יקרה, אל תמכרו אותה בזול. אל תמכרו אותה בחינם. אומר ה"תוספות", בשביל זה נאמר: "נתתו באהבה". לעם ישראל השבת ניתנה באהבה. אם כן, רבותי, מה עלינו לעשות? אתם חושבים שמישהו המציא את הגלגל? מישהו חושב שאפשר פה לשנות משהו מתורתנו הקדושה? הרי כל בר-דעת מבין – ואני אומר את זה דווקא לחברי מהבית היהודי, ואני אומר את זה מכל לבי: תראו, רבותי, הדבר הקל ביותר זה לעקור את כל מה שיש ביהדות. ובכל דור יש איזה חכמים גדולים שחושבים שהמציאו את הגלגל. רבותי, מה ששומר על עם ישראל זה התורה הקדושה. לא החוקים בל ידעום, מה שאנחנו רוצים היום לשנות. כל המשנה, ידו על התחתונה. רבותי, כל המשנה, ידו על התחתונה. זה לא יעזור לכם. אתם חושבים שבדרך שאתם הולכים בה – ואני אומר לכם, שימו לב: רוב הדברים שאתם מביאים לפה הם דברים שנוגעים בנושא הדת במכוון. כי אתם נותנים לאחרים להיבנות, כי אין להם על מה להיבנות. על מה שהם הבטיחו – הכול מה שנקרא "כלאם פאד'י", לא נשאר כלום. אז על מה יכולים להיבנות? רק על הדבר הזה. והנה, אנחנו לאט-לאט מכרסמים בדברים, זה שיטת הסלאמי – ואתם נגררים אחריהם בכל הדברים. רבותי, תאמינו לי שכל כך הרבה דברים בחברה הישראלית אנחנו צריכים לתקן, כל כך הרבה דברים, וזה הדבר היחידי שנשאר לכם? אתם באים ונטפלים דווקא לדברים – תאמינו לי, אם הייתי צריך לנגוע בהם ולקיים דיונים כל הלילה בשביל הדיון הזה על הדיינים – ואני ישבתי בוועדה למינוי דיינים; אני חושב שאני זכיתי למנות הכי הרבה דיינים – 19 דיינים. ויכולים להעיד הבית – הנה, חבר הכנסת סגן השר אלי בן-דהן, הוא יכול להעיד שאת כל הפשרות שם אני עשיתי; את כל המינויים, גם של הכיפות הסרוגות וגם של הכיפות – של כל מה שנקרא הזרמים. הכול היה ברוח טובה. נכון שהדברים בהתחלה היו קצת קשים, אבל בסופו של דבר הגענו לפשרות וסידרנו את הכול על הצד הטוב ביותר. מה באים היום לעשות? מה אתם חושבים, אם כל הוועדה הזאת יהיו נשים, אז ישתנה משהו? הרי מה יבחרו בסופו של דבר? בוחרים דיינים, לא בוחרים דייניות. בוחרים דיינים. אתם חושבים שאם אתם תשנו – וגם אם מחר אתם תבואו ותחליטו להשתגע לגמרי, הבית היהודי, ותגידו: אנחנו הולכים עכשיו לבחור דייניות – שולי, יש לך סיכוי, אולי תהיי פעם דיינית שם. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא. <יצחק וקנין (ש"ס):> לא יודע. תראי, אני רוצה להגיד לך משהו, זה שיטת הסלאמי. את נופלת בפח בכל מיני גחמות של אחרים שרוצים לעשות דברים מסוימים, ואת לא יודעת איפה זה ייגמר, לאיפה זה יגיע. ואני לא אומר את זה סתם. רבותי, שימו לב, כל מה שאנחנו מתמקדים – אתם יודעים מה העיר בי חשד גדול על הבית היהודי? אני אומר לכם את זה בכאב לב. אני אומר, קחו את ההסכם הקואליציוני, יש בעיות מרכזיות, אני לא אומר – יש בעיית השוויון בנטל, אוקיי, יש בעיית הדיור. מסכימים שיש בעיה בדיור? אדוני השר נפתלי בנט, יש בעיה בדיור? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בהחלט. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני שואל אותך שאלה כשר, כמי שכתב את ההסכם הקואליציוני – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> שר הדתות. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – שר הדתות, שר מה שאתה לא רוצה; אני רוצה לשאול אותך שאלה אמיתית. קראתי את ההסכם הקואליציוני – מאיפה ידעתי שאתם לא באים בידיים נקיות? מאיפה? אני אגיד לך: כשהגעתם לנושא של השוויון בנטל, פירטתם אותו לפרטי פרטים בהסכם הקואליציוני. מעל שלושה, ארבעה עמודים בהסכם הקואליציוני נוגעים בשוויון בנטל. שם אתם עשיתם טבלאות, וזה. הגעתם לדיור הציבורי, שמבחינתי זו בעיה קרדינלית פי-100 מהשוויון בנטל, אני אומר לכם את זה באחריות, ומה עשיתם? שתי שורות. וחצי. שתי שורות וחצי, לא יותר ולא פחות. זה הראה לי שאין לכם שום נכונות אמיתית, לא לכם ולא ליש עתיד; רק שאתם נפלתם בפח. אתם נפלתם בפח. אני חושב שאם הייתם מראים נכונות אמיתית, הייתם מראים את זה בהסכם הקואליציוני. הייתם מראים שאתם רוצים לפתור את הבעיה של הדיור, כותבים איזה נוסחאות, איך אתם תעשו את זה. לא כמו שעשיתם בשוויון בנטל, שם כתבתם ארבעה, חמישה עמודים ומילאתם אותם עם כל הטבלאות שלכם. איפה הייתם בנושא של הדיור? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא יכולנו, זה היה נחשב בית של גויים. <יצחק וקנין (ש"ס):> מה קרה? שולי, תקשיבי, אני – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא יכולנו, זה היה נחשב בית של גויים. <יצחק וקנין (ש"ס):> איך נאמר? "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" – תאמיני לי שמה שאני אומר לך זו האמת, ואתם יודעים שזו האמת. כי הבעיות של הדיור הן קשות פי-100 מהשוויון בנטל, שאתם מנסים להגיד – על זה עומד העולם, על זה קם הכול. אם הייתם אמיתיים הייתם מכניסים את כל הצרות שבאמת צריך לפתור לתוך ההסכם. אבל לא עשיתם את זה. באתם ונפלתם בפח של יש עתיד. הם משכו אתכם לאן שהם רצו. רק מה, אחי, אחי, ולא נשאר לנו – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אח. <יצחק וקנין (ש"ס):> כן. אח לעת צרה יולד, ככה כתוב. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אחות. <יצחק וקנין (ש"ס):> היום זה כבר אחות, זה אחותי, אחותך. איך אמרת? חמתי, חמתו – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. <יצחק וקנין (ש"ס):> ד"ש חם חם לילדים, לעוזרת ולשכנים. <קריאה:> ולכל העולם. <יצחק וקנין (ש"ס):> כן. רבותי, אני רוצה להגיד לכם, אם אתם חושבים שבשינויים האלו שאתם מביאים – שימו לב, במשך חודשיים וחצי, שלושה חודשים שהממשלה קיימת, רוב הדברים שלכם מתמקדים – בסופו של יום, אין לכם בשורה בשום דבר. ההפך, בדברים שאתם הבטחתם לציבור, אתם בדיוק 180 מעלות – הצד השני. כל הדברים שלכם מתמקדים בנושא דת, דת, דת. ואם אתם חושבים שאתם תצליחו לשנות משהו, אתם טועים טעות חמורה. לא תשנו אותי, ולא תשנו את משה גפני, ולא תשנו את מאיר פרוש, כי לנו – – <איילת שקד (הבית היהודי):> לא רוצים לשנות את משה גפני. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אתם יודעים, עגלה עמוסה – ועגלה ריקה. יש עגלה עמוסה, 3,000 ומשהו שנים מאז קבלת התורה. עמוסה, רבותי, עם חכמי כל הדורות. מה אתם רוצים, שאנחנו נלך אחרי השקר – אשר אין בה מועיל? אחרי זה אנחנו נלך? <נסים זאב (ש"ס):> תגמור או לא? אני רוצה ללכת. <יצחק וקנין (ש"ס):> אמרו לי לסיים את כל התשע דקות. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זו הייתה טעות. <יצחק וקנין (ש"ס):> חברת הכנסת שולי, אני אגיד לך משהו: אני חושב שמי שהתבלבל זה את. ואני לא רק אומר לך שהתבלבלת. לפעמים, את יודעת, יש איזה סחרור כזה. אתה בא לכנסת, אתה מתבלבל. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תאמין לי, בתור אישה – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אמר רבי חלפתא – בואי אני אגיד לך – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – החיים שלה, תחסוך את נימת הפטרונות המיותרת הזאת. <יצחק וקנין (ש"ס):> כן. אמר רבי חלפתא: כשהיו אומרים לי לעלות לגדולה, הייתי מגרה בהם את הארי; עכשיו, כשעליתי לגדולה, ואומרים לי לירד ממנה, אני לוקח קנקן של רותחין לשפוך עליהם. קשה היא השררה יותר מכל דבר. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איזו שררה? <יצחק וקנין (ש"ס):> ואש המחלוקת שאנחנו קוראים עליה בפרשת קורח היא רק על השררה. כן, ואפילו גדולים טעו. גדולים טעו. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רואה אותם פה, כשהשררה נלקחה מהם מה קרה להם. <יצחק וקנין (ש"ס):> תאמיני לי, אני רוצה להגיד לך משהו – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רואה אותם פה, מה קרה להם כשנלקחה השררה, איך כל דבר זה שעת שמד פתאום. הכול שעת שמד. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אני רוצה להגיד לך משהו. אני בין הוותיקים בבית הזה. בשנת 2002 הייתה ממשלה, כשהיה ראש הממשלה אריק שרון והשותפים שלו הם אותם שותפים של היום, יש עתיד של אז זה שינוי של אז, עם 15 מנדטים, ואתם, הבית היהודי, המפד"ל של אז, עם אפי איתם והאיחוד הלאומי, וכל מי שאת רוצה, היו בתוך אותה ממשלה. אנחנו ואגודת ישראל היינו מחוץ לאותה ממשלה. אתם אלה שעקרתם את היישובים של גוש-קטיף, אתם הבאתם קללה עליהם, לא יעזור לכם כלום. תשמעי, למישהו אחר תספרו סיפורים, לא לי. אני זוכר את הסיורים שלי, והזהרנו אתכם, ואמרנו – אפי איתם אמר לי בהאי לישנא – הנה, פה אני אומר את זה: את חטאי אני מזכיר היום – לפני שלושה חודשים, כשקמה הממשלה שלכם – את חטאי אני מזכיר היום, אני אמרתי שאני רוצה לחסל את ש"ס; אמר במילים האלה: אני רוצה לחסל אותם, כדי שהם יישארו בחוץ. מה קרה לכם? נמחקתם אחרי כן, כמעט בשיניים. אם היה ההסדר שרוצים להביא עכשיו, של אחוז החסימה, אתם לא הייתם עוברים את אחוז החסימה, עם שלושה מנדטים, הייתם נשארים בחוץ. אני אומר לך את זה באחריות. ושינוי – מ-15 מנדטים לאפס. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת וקנין, אתה יודע – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> לאפס. יש עתיד היא בדיוק במסלול, הם במסלול של האפס. תדעי לך, זה הולך ויורד. ועם ישראל, הזיכרון שלו, מה שאומרים לו, וכשאתה משנה לו את הדברים, ואתה מכביד עליו, כמו אותו גמל וסוס שהרעיבו אותו. אמרו: בואו נייעל, התייעלות כלכלית, חוק ההתייעלות. לאט-לאט, לאט-לאט, עד ששוברים אותו, עד שלא נשאר – יום אחד שבק חיים ונגמר העסק. זה מה שאתם עושים לציבור הישראלי. הציבור הישראלי לא יכול לשאת על הגב שלו את מה שאתם מטילים עליו. תראו, לא המצאתם את הגלגל. ב-2009 – יושב-ראש ועדת הכספים יושב פה – הגירעון היה מעל 5%, יותר מ-5%. לא היום, לא מה שאתם מביאים לנו יעד גירעון – 4.6%, מה שאישרנו היום. מעל 5.1%. ומה, הורדנו את הקצבאות? אני לא רוצה להגיד איך הילכו עלינו אימים בוועדת הכספים; ההסתדרות באה, והאוצר, ואמרו: חבר'ה, המצב הוא קטסטרופה, כל העולם בנסיגה. ואנחנו עמדנו על המשמר ולא נתנו לפגוע. אבל מה לעשות? כנראה אתם חושבים שבדרך שאתם הולכים בה אתם תיטיבו עם העם. אתם מכבידים על העם, מכבידים על העם, ובסופו של דבר, איך אומרים, אותו גמל, אותו סוס, ירבץ ולא יהיה לו מה לעשות יותר. רבותי, אני אומר לכם, החיבור הזה – לא יעזור – זה לא חיבור. זה אולי עכשיו נותן לכם איזו אופוריה – יש ממשלה, אתם תעשו, אתם תמנו. רבותי, הכול שקר. יגיע רגע האמת, נפתלי בנט יצטרך לעמוד מולו בנושאים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> השר נפתלי בנט. <יצחק וקנין (ש"ס):> השר נפתלי בנט. תאמין לי, אני מכבד אותו. אני אומר לך את האמת שלי. אני מכבד אותו, אני מכבד כל חבר כנסת. אבל אני אומר את האמת. אתה יודע, גם אז אמרתי את אותם דברים, קחו סטנוגרמות פה, והכול קרה אחד לאחד. התפרק הכול, כי כשהדבר – – – <קריאה:> נביא. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא נביא, לא נביא אנוכי לא בן נביא. אבל אני אומר, כשאתה עושה דברים מסוימים מתוך אידיאולוגיה, כשאולי אתה חושב שברגע הנתון זה אולי לטובתך – ברגע הבא זה כבר לא יהיה לטובתך. כי אם – בואו נגיד שישתגע ראש הממשלה ויחליט שהוא הולך לתהליך מדיני, מה אז יעשה השר נפתלי בנט? מה הוא יעשה? <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אז – אז כבר לא ידברו. זה לא גוש-קטיף, ידברו פה, פה – יהודה ושומרון, יהודה ושומרון. מה נגיד אז? יגידו לנו: בואו אתם, חבר'ה, תצילו אותנו; כשכבר התחיל התהליך. אני אומר לך, אני זוכר מה קרה פה בממשלה ב-2002. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה יעשה אורי אריאל? מה יעשו כל הקבוצה הימנית? <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת אזולאי, זה התחיל מתוך אידיאולוגיה. <מיכל רוזין (מרצ):> על מה אתם מדברים? הוא יודע שזה לא יקרה. <יצחק וקנין (ש"ס):> תקשיב, אני יכול להגיד לך משהו. מעולם לא הצהרנו הצהרות בנושא של ארץ-ישראל. לא, אנחנו לא מצהירים. אנחנו חושבים שצריך ללכת לתהליך של שלום, עם הרבה – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> זה לא לזכותכם. לא את כל חטאיכם אתם צריכים למנות. <יצחק וקנין (ש"ס):> לזכותנו או לא לזכותנו. לא אני אמרתי "דין נצרים כדין תל-אביב", אריק שרון אמר את זה. הוא אמר "דין נצרים כדין תל-אביב", לא ש"ס. אז אל תטיפו לנו מוסר. אנחנו לא אמרנו, אבל מה שאתם אמרתם – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתם אמרתם שתי מדינות? <יצחק וקנין (ש"ס):> לא אמרנו. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אז מי אמר? <יצחק וקנין (ש"ס):> מי אמר? באוניברסיטה. למה הוא לא בא לפה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איזו אוניברסיטה? <יצחק וקנין (ש"ס):> בבר-אילן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי אמר? <יצחק וקנין (ש"ס):> מי אמר? איי, איי, איי. אגיד לך יותר מזה, הרב מאיר פרוש. אתה יודע למה הוא אמר את זה? הוא לא רצה לבוא לפה, כי פה הייתה לו אינתיפאדה מהליכוד שלו. כולנו זוכרים את האינתיפאדה שהייתה לשרון. חבר'ה, תאמינו לי, הזיכרון שלי כל כך – אני זוכר איך המפלגה הזאת התפרקה מקצה לקצה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – איך שכחת? <יצחק וקנין (ש"ס):> איך שרון ברח להם עם המפלגה. תשמע, אין אידיאולוגיה. חבר'ה, אין אידיאולוגיה, יש רק דבר אחד. גם המצע של המפלגות הוא לא מצע. אין שום דבר, רבותי, הכול, כמו שאמרתי, זה כלאם פאד'י, דיבורים באוויר. אפשר להגיד כל מה שאתה רוצה בבחירות, מגיעה שעת השין. ואני אומר לכם, תזכרו את זה, לא יעברו כמה חודשים – קחו את מה שאני אומר פה היום – ויתחיל תהליך, והתהליך הזה יפרק את הממשלה, כי לא תהיה ברירה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כל – – – האלה לא יגידו – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> ודאי. אבל אני אומר, כשיתחיל התהליך הזה לא תהיה ברירה. ודרך אגב, רבי משה, גם אז היה אותו דבר. מי שזוכר, הראשון שברח היה אפי איתם – ויצחק לוי. פרשו. נשארו זבולון אורלב וכל החבורה בפנים. זה מה שיקרה. זו מפלגה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ומה היה עם הנדל? <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא זוכר? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היה – – – רציני. <יצחק וקנין (ש"ס):> תראו, רבותי, מי שלא קורא את המפה, אנחנו מזכירים להם, כדי שלא יגידו שלא אמרנו. רבותי, זאת המציאות שהייתה וזאת המציאות שתהיה, וכשזה יקרה אל תגידו שלא אמרנו לכם. גם אז פירקו את משרד הדתות לרסיסים. <איילת שקד (הבית היהודי):> עכשיו – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> לתקן את זה היה צריך עשר שנים – כדי לתקן את מה שהם עשו. <איילת שקד (הבית היהודי):> וקנין, לא פירקו. פשוט אתם לא עומדים בראשו, אבל המשרד קיים. <יצחק וקנין (ש"ס):> לא, לא עכשיו. ב-2002. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא היה אופוזיציה. <יצחק וקנין (ש"ס):> ב-2002 זה מה שהיה. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <יצחק וקנין (ש"ס):> אולי אתם לא זוכרים, אבל אני זוכר, אני הייתי בבית הזה. לכן, רבותי, מי שחושב שאתם תלקקו דבש – לא. יגיע הרגע שתעמדו מול האמת, ואז תסתכלו לכולם בעיניים ותגידו אם אמרנו לכם או לא אמרנו לכם. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חבר הכנסת יצחק וקנין. יעלה חבר הכנסת נסים זאב בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> יישר כוח, רבי יצחק. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אין לנו פה להשיב, ולא מצח להרים ראש. אני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, לומר קודם כול את המעלה שיש לנשים. הקדוש-ברוך-הוא, קודם כול, כשנתן את התורה לעם ישראל, פתח קודם כול לנשים, פנה לנשים: "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים, ואחר כך – "ותגד לבני ישראל". אני רוצה לומר לך ששלמה המלך, כאשר אמר "מצא אשה מצא טוב", המעלה של האישה בעניין הנישואין זה כשאדם, הגבר, מצא את האישה. ויש פסוק אחר: "ומוצא אני מר ממות את האשה". אז לכאורה זה תרתי דסתרי. ההבדל הוא כזה – אם זה "מצא", או "מוצא". ואני רוצה לומר לכם את המשמעויות. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – זכה – עזר כנגדו. <נסים זאב (ש"ס):> נכון. זכה. אם זכה – מצא. לא זכה – הוא מוצא. אותו הדבר בחוק הדיינים. עד עכשיו, כשאישה הייתה יושבת בוועדה, זה בבחינת "מצא אשה". הייתה אישה, אז הייתה. שרת המשפטים, למשל, הגברת ציפי לבני, גם כן יושבת בוועדה. היא מבינה כל כך הרבה בהלכה? בדיינות? היא שרת המשפטים. אבל תתארו לכם שבוועדה הזאת – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> באמת תגיד, בוועדה, כשבא דיין, שואלים אותו על הלכות? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אבל חברי הכנסת החילונים הם נורא מבינים – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> לא, באמת אני שואל: מה, עושים מבחן בהלכה? הרי לא עושים את זה. <נסים זאב (ש"ס):> נכון. עכשיו תשמע אותי רגע. תתאר לך, אדוני היושב-ראש, שבוועדה הזאת יושבות מטעם הממשלה, ומטעם הכנסת, ומטעם לשכת עורכי-הדין, נשים. אז סופה לנדבר, אני מבין, היא אישה מאוד חכמה, שרה מכובדת. יעל גרמן גם כן, היא שרת הבריאות. הם יהיו מטעמן בוועדה למינוי דיינים, הן ממנות את דיינים, ומטעם הכנסת תהיה הגברת זהבה גלאון. מה הבעיה? וגם חנין זועבי, למה לא? מטעם הכנסת. ותהיה גם מטעם לשכת עורכי-הדין, חברת הכנסת תמר זנדברג. תתארו לכם איזה דיינים אנחנו נקבל. ועכשיו המגמה היא שהרוב יהיו נשים, ותתארו לכם שתתקבל איזושהי החלטה שגם הדיין צריך להיות אישה, מה לעשות. כי זו הוועדה, זה הגוף הבוחר, הם יחליטו. <זהבה גלאון (מרצ):> אז מה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך, באותו הרגע אנחנו נגיד: ברוך דיין האמת. עכשיו אני רוצה להבין, אדוני היושב-ראש, כאשר יש ברית בין בנט לבין לפיד, ודווקא חבר הכנסת אמנון כהן התייחס לזה מקודם, אמר שהברית הייתה בהתחלה באבן, ואחר כך בברזל, וכל השינוי הזה הוא כל כך מהותי – אני רוצה לדעת: הברית שלך עם לפיד זה באבן או בברזל? ואני רוצה לומר לך שאני פשוט לא יכול להבין; נשגבה ממני היכולת להבין איך הברית הזאת, איך אתה בכלל מתחבר ללפיד הזה. תראו רק מה הוא אמר לא לפני הרבה זמן; זה פשוט מזעזע. הוא אמר את זה בכנס שהיו שם כמה ראשים "עטויי כיפות" – כך הוא קורא לזה – "שחורות". התרוממו בהפתעה. "עמדתי על במה קטנה בקמפוס החרדי של מכון לנדר בירושלים. מולי ישבו כ-100 סטודנטים חרדים", בר-מינן, "ומהצד השני של הפרגוד ישבו כ-20 סטודנטיות. אנחנו החילונים חשבנו שאתם הולכים להיעלם. היינו בטוחים שהחרדים הם תופעה שמקומה במוזיאון, שאתם תהיו כמו הספארי ברמת-גן. תחיו באיזה שמורת טבע" – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי אמר את זה, לפיד? <נסים זאב (ש"ס):> כן. – – "ואנחנו נביא את הילדים ונגיד להם: אתה רואה, בני? ככה נראה פעם יהודי". עם האיש הזה אתה כרתת ברית. עם האיש הזה, ההזוי, שיש לו שנאת הדת, שנאת האחר, אתו אתה כרתת ברית. אני רוצה לומר לך דבר שיותר מזעזע אותי: כאשר לפיד, עכשיו, במוצאי שבת, אומר "חזרתי עכשיו ממצעד הגאווה, נסעתי לנאום שם מפני שחשוב בעיני ששרים בכירים", לפחות כמוהו, "בממשלה יעמדו על במת המצעד, יביעו הזדהות ותמיכה. אבל כשעליתי לבמה התייצבו בשורות הראשונות כמה עשרות פעילי מרצ" – זהבה גלאון, תראי איך הוא מאשים אותך, אני לא מאמין – "וגם מהעבודה" – שאף אחד מהם כרגע לא נמצא – "והחלו לצרוח ססמאות נגד התוכנית הכלכלית". <זהבה גלאון (מרצ):> איך שאתה דואג למרצ. <נסים זאב (ש"ס):> אני מאוד דואג, תאמיני לי. אתם חשובים ויקרים בעיני. <קריאות:> – – – <קריאה:> תרשמי אותה, תרשמי אותה בדברי הימים של מרצ – – – <קריאה:> זהבה, תוציאי הודעה לתקשורת. <נסים זאב (ש"ס):> הוא אומר שהיה פה ניצול לרעה, ועלו כאילו טרמפ, אבל הוא בהמשך אומר: "אני רוצה למשוך את המדינה והממשלה לעגן את הנישואים החד-מיניים בחוק". אתה, השר בנט, ידידי, אתה יכול לשבת עם שר כזה, שמכריז את ההכרזה הזאת קבל עם ועדה? <מיכל רוזין (מרצ):> עוד פעם ההומואים מדירים שינה מעיניך? זה מה שמטריד אותך? <נסים זאב (ש"ס):> זה צריך להטריד אותך. זה צריך להטריד כל מי שיש לו נשמה יהודית. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – נשים לדיינים. זה לא מטריד אותי, אני בעד שוויון של כל אחד. נשמה יהודית זה גם להעריך – כל אדם, על-פי אמונתו יחיה. זכותם להינשא, וזכותם להקים משפחה במדינת ישראל. <נסים זאב (ש"ס):> אף אחד פה לא פוגע במישהו. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס למה שהיה לפני ארבע שנים במועדון "בר-נוער". הרצח הנתעב – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אסור לפרסום. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מפרסם, זה ידוע. <קריאות:> הסירו. הסירו. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אם אתם מרשים לי זה בסדר. <היו"ר יוני שטבון:> תגיד דברים שאתה חושב שהם לא – שהם עוברים, שהם לא לפרסום. <נסים זאב (ש"ס):> קודם כול, אני לא יודע שום דבר, אז אין לי מה לפרסם. אני רק אומר מה שהיה בהיסטוריה, ושזה חשוב. אחר הרצח עשו פה רצח אופי לציבור שלם, חרדי. תקפו אותנו. הלכו בהפגנות כאשר ידיים צבועות באדום, עם דם על הידיים, וצעקו: נסים זאב יש לו דם על הידיים. הפגינו נגד כל הציבור, הכפישו במשך חודשים שלמים את הציבור החרדי. אני זוכר שאפילו הרב וקנין ידידי אמר: אבוי לנו אם באמת בסוף יימצא שזה איזה יהודי חרדי משלנו. היינו כולנו מזועזעים. אבל לי היה פשוט – אני הגבתי תגובה מאוד קצרה, אמרתי: זה סכסוך פנימי, וזה מישהו מבפנים ביצע את זה. אפשר לראות בטקסט. לא, אני לא נביא, לא בן נביא, אבל הדבר היה כל כך פשוט, כאשר דלת עם קוד מיוחד, שאף אחד מבחוץ לא יודע אותו, רק אנשי אותה קהילה, אותה חברה, ורק מי שהיה לו הסוד הזה, הכמוס, ידע את מספר הקוד של הדלת. עכשיו, אלה שנכנסו, לא הייתה להם בעיה להיכנס. הם לחצו על הקוד, נכנסו פנימה. הרצח היה סופר-מקצועי, של עבריין מקצועי. תגידו לי, איך אפשר לחשוב לרגע שמישהו חרדי מסוגל לבצע רצח כזה מתועב? אבל רצח האופי, המשכתם במשך חודשים שלמים. ואני לא מצפה להתנצלות, חלילה וחס, אני גם לא מצפה ממישהו שיגיד: טעינו. אבל כאשר עולים שרי ממשלה ומצדיעים לכל אלה שצועדים – לאן הם צועדים? לאן הם הולכים? לאם הם מגיעים? החברה מתרסקת לנו בפרצוף ואנחנו מצדיעים להם. יש פה תחרות על הקול, מי יותר יחבק אותם. למה אתם לא מסוגלים לעמוד פה ולומר: רבותי, זו לא הדרך, לא טוב היות האדם לבדו, יעשה לו עזר כנגדו. אתם מדברים על ליבה? זה לא ליבה, זה לי בא, זה לי בא, זה לי בא איך שבא לי. איפה הליבה שלכם? הליבה זה השורש שחייב כל יהודי להאמין בו, מצוות פרו ורבו. זה לא חד-מיני. למה אתם לא מקימים פה קול זעקה? שר החינוך שלנו מקבל אותם, ברוכים הבאים, אבל כיהודי דתי שיש לו ערכים ויודע מה המשמעות של העבירה ושל המצווה של פרו ורבו, הוא לא יכול להעיר את ההערה שלו בתור שר החינוך? רק לגבות את הדרך הזו? אנשים טועים, הנוער שלנו מנותק. אני אומר לכם: אנחנו חוטאים, אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש. אני מודיע לכם: שלא יהיה לכם דבר פשוט בעיניכם. אנחנו מקלים ראש, אנחנו משלימים עם העובדה הזו כאילו זה דבר שאפשר לפסוח עליו, אנחנו ניתן פה את הדין. אנחנו כולנו סותמים את הפה, רואים את התהום הזה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> די, נו. <נסים זאב (ש"ס):> שקט – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כמה אפשר לשמוע את כבר, נו? <מיכל רוזין (מרצ):> אל תגיד לנו שקט. שומעים אתכם כל הלילה, אל תגיד לנו שקט. <נסים זאב (ש"ס):> אז לכן – טוב, אני אקצר, כבר כמה זמן דיברתי? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה חייב לקצר. <נסים זאב (ש"ס):> אני הבטחתי רבע שעה, אני אנסה לקצר. אני אומר על נושא אחר עכשיו. <זהבה גלאון (מרצ):> תעבור לנושא אחר, בדיוק. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני אומר: אנא מכם, כולנו צריכים לעזור איש לרעהו – – <מיכל רוזין (מרצ):> כל הלילה הקשבנו לכם, אתה אומר לי שקט? <נסים זאב (ש"ס):> – – לומר את האמת ואת כל האמת, ושאנחנו מצווים כמנהיגים, בפרט לאנשים שיש להם ערכים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, זה לא דברי תורה. זה לא תורה, זה שנאה. <נסים זאב (ש"ס):> כן, זה דברי תורה, זה השורש של הבית היהודי. <מיכל רוזין (מרצ):> זה שנאה, זה שנאה. <נסים זאב (ש"ס):> זה השורש של העם היהודי, זה השורש שלנו, זה היסוד שלנו, זה יסוד האומה שלנו. אנחנו לא נעוות את זה ואנחנו לא נמרח את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> וקנין, זאת – – – <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו תראו מה קורה, אנחנו הולכים ומידרדרים ורוצים להגדיר עבירות של הדרת נשים הזויות. היועץ וינשטיין רצה להגדיר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> הזויות? נשים הזויות? <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה "הזויות"? <נסים זאב (ש"ס):> תכף אני אסביר לך, תכף תביני. <קריאה:> רצית שהוא יעבור נושא, מה ציפית? <זהבה גלאון (מרצ):> אולי תרד? אתה עייף. <נסים זאב (ש"ס):> מה? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עייף. <קריאה:> אולי תתעוררו והוא יעיר אתכם? <נסים זאב (ש"ס):> אני חושב שאת היית רדומה והתעוררת סוף-סוף אז לפחות תברכי: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים. לפחות ברכה אחת תגידי. <מיכל רוזין (מרצ):> עכשיו אתה מחליט לה גם מה היא תברך. <נסים זאב (ש"ס):> לא, זה אחר כך. <אריה דרעי (ש"ס):> שלא עשני אישה. <נסים זאב (ש"ס):> תראו, בעניין קווי המהדרין, הוא כותב ככה: בהם נהוגה ההפרדה בין גברים לנשים, באוטובוסים. אז הוא קבע, הדוח קובע, תראו, כי ההסדר הקיים הכולל מאפיינים – זה אינו חוקי. עכשיו, הוא מדבר גם כן, ר' משה, הוא מדבר גם על קווי מהדרין, שלא יהיה לך ספק, ומה העבירה? זו עבירה פלילית, חמש שנות מאסר. <משה גפני (יהדות התורה):> חמש שנות מאסר. <נסים זאב (ש"ס):> ודאי. אתה חייב ללכת באוטובוס רק עם אישה. מעניין, למה במצעד לא הולכים עם נשים? למה הולכים חד-מיני שמה? למה שמה לא נזהרים בחוק הזה? <אריה דרעי (ש"ס):> איפה? <נסים זאב (ש"ס):> שמה, איפה שהיו שמה, בתל-אביב, תשאל אותם איפה. תראו, הדוח מתייחס גם לתופעת הפרדה – "תופעה", תופעה, הפרדה בין גברים בין ונשים זו תופעה, אבוי לנו – בטקסים ממלכתיים, ויש זכות לנשים באופן מלא להשתתף באירועים. מה, מישהו אומר להם: לא? תגידו לי, אם בבית-עלמין רוצים לעשות הפרדה בין גברים לנשים, חברת קדישא, בגלל שזה רצון של הציבור, אז אתם רוצים לכפות את זה עלינו? <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא הציבור. <נסים זאב (ש"ס):> אתם רוצים לכפות את זה עלינו? אני לא מבין את זה. עונש מאסר על מחיצה בריקודים, שמעת? צריכים לרקוד רק מעורב. אבוי לכם אם אתם תרקדו בנפרד. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו בעד הורה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני לא יודע איזה, את בקיאה בריקודים, אני לא, אני, ברוך השם – אנחנו רוקדים רק על הראש כל הזמן. אז תראו מה שקורה, ועדת השרים רצתה לדון בחקיקה, שניסו, על הדרת נשים, להטיל עונש של חמש שנות מאסר – על מעשים של הדרת נשים, רחמנא ליצלן. ומה? שלא תהיה הפרדה בריקודים. צריכים לרקוד – תגידו, אתם תכריחו אותי עם מי לרקוד? אני לא מבין. השתגעתם או מה? מה, זו לא כפייה אנטי-דתית? עכשיו תראו מה קרה, שר החינוך הנכבד שלנו – וזה נושא אחר – – – <אריה דרעי (ש"ס):> הרב נסים, עכשיו על-פי ההלכה עלות השחר – – – <היו"ר יוני שטבון:> לעשות ברכות השחר. <נסים זאב (ש"ס):> תאמין לי, אני מקצר בגלל שאין כוס מים פה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אל תקצר, למה אתה מקצר? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע למה לא מביאים פה כוס מים. לא מים, יין, חלב, משק החלב, אנחנו – שיהיה משהו. תודה, אדוני. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> היושב-ראש, תוסיף לו את הזמן. <היו"ר יוני שטבון:> זה הזמן, חמש דקות שלך? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מאריה מתנה חמש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> תראה, אדוני היושב-ראש, רעיון נפלא היה לשר החינוך, איזה רעיון, הוא אמר שהוא רוצה לאפשר למורים ערבים ללמד בבתי-ספר של יהודים. <זהבה גלאון (מרצ):> אוי ואבוי, אוי ואבוי. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא "אוי ואבוי", לא. אבל תראו מה קרה. בשאילתה – אין בעיה בזה, אין בעיה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא, 500 מורים ערבים ילמדו בבתי-ספר יהודיים. זאת אומרת, אם בית-הספר רוצה או לא רוצה. כמו שאמרה חנין זועבי – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כמו, למשל, מורים חרדים ילמדו בבתי-ספר – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז הוא אומר שילמדו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה לא? חרדים מלמדים בממלכתי? גמרנו. <נסים זאב (ש"ס):> נכון, אני מסכים אתך. <זהבה גלאון (מרצ):> אז איפה הבעיה? <נסים זאב (ש"ס):> אבל למה – צריך לתת תגבור בבתי-הספר במה? במתמטיקה, באנגלית. ותאמינו לי שהמגזר הערבי כל כך צריך את זה, את התגבור הזה. אני לא יודע למה להפנות את הכוח המקצועי המיומן הזה, שכל כך יכול לתרום למגזר הערבי, לשים אותו דווקא בבית-ספר של יהודים. אז שאלתי אותו: מדוע אדוני השר מבקש שזה יהיה דווקא בית-ספר יהודי? הרי ערבים, בתי-הספר הערביים משוועים לעזרה במתמטיקה, באנגלית, אני לא יודע במה עוד, לא משנה. אז הוא אמר לי – תשמעו מה הוא אומר: זה לא עניין של לימוד, זה עניין של גזענות, אני רוצה לצמצם את הגזענות. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, צודק. <נסים זאב (ש"ס):> תראו את ההשקפה. בסדר גמור. אז אני רוצה לשאול אותך, אדוני היושב-ראש, מכיוון שהוא כל כך צודק ואני אף פעם לא חולק על שר החינוך, גם אם הוא צודק וגם אם לא, אבל מכיוון שמדובר – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הרב נסים, נכון שיש 500 מורים חרדים שמלמדים בבתי-הספר הממלכתיים? למה חרדי מוכן ללמד בבתי-הספר הממלכתיים וערבי אסור לו אצל יהודים? למה לא? <נסים זאב (ש"ס):> נכון. עכשיו, מכיוון שהנושא הוא לא מתמטיקה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה "נכון"? אתה לא עונה לו? מה אתה עונה לו? <נסים זאב (ש"ס):> הוא צודק, הוא צודק, אבל תני לי לענות, אני רוצה לענות לו. אבל מכיוון שהוא אמר שזה עניין של גזענות והנושא צריך להיות תרבות של שלום, אז שאותם המרצים, במקום שילמדו אנגלית, ילמדו תרבות של שלום. ועכשיו, במקביל, שר החינוך צריך לדאוג ש-500 מורים יהודים ייכנסו לבתי-ספר ערביים, וילמדו אותם, גם כן, נאמנות למדינת ישראל. מה רע בזה? <זהבה גלאון (מרצ):> טוב, יאללה, מספיק. די, די, די. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – אילן גילאון. <נסים זאב (ש"ס):> מה קרה? <זהבה גלאון (מרצ):> די. <קריאה:> חבר הכנסת – – – <נסים זאב (ש"ס):> מה קרה, אני מרגיז אותך? <זהבה גלאון (מרצ):> כן. <נסים זאב (ש"ס):> לא. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה כן. <נסים זאב (ש"ס):> אז אל תשמעי אותי. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עובר מנושא לנושא – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני עובר מנושא לנושא, אבל זה אותו נושא. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – עשר דקות כבר עברו. <נסים זאב (ש"ס):> זה, זה – מה? <מיכל רוזין (מרצ):> אמרת עשר דקות. <נסים זאב (ש"ס):> נו, עוד לא עבר. את רואה – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – יש לי אפילו עשר דקות ו-12 שניות. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, כבר דיברת 20 דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אז עכשיו, אדוני היושב-ראש – לא, אני אצמצם, באמת – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני רק רוצה – אני רק רוצה לומר, כאשר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – דבר תורה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אחר כך אעבור לדבר תורה. אני רק מסיים את הנושא עצמו. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה אומר: אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי. תגיד על זה דבר תורה. <נסים זאב (ש"ס):> תראה, אני לא רוצה לדבר עכשיו על אשתי, עזוב אותה. <קריאה:> למה? למה? <קריאה:> תמשיך – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אם ככה אתה מכבד אותה, כבודה בת מלך פנימה – – – <נסים זאב (ש"ס):> תכף, תכף אני אסביר לך. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – בבית – – – <נסים זאב (ש"ס):> תאמיני לי שאשתי – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תאמיני לי שאשתי סומכת עלי – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> סניורה – – – <היו"ר יוני שטבון:> מיכל. <נסים זאב (ש"ס):> איך קוראים לה? <היו"ר יוני שטבון:> – – – מיכל רוזין. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> הגברת מיכל, תאמיני לי שאשתי סומכת עלי, ואם אני הייתי נבחר לוועדה הזאת היא לא הייתה דואגת, היא הייתה סומכת עלי, והיא לא הייתה אומרת לי: אני רוצה להיות במקומך. <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא, מינוי דיינים. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> מה – – – <היו"ר יוני שטבון:> זה יצחק כהן. <נסים זאב (ש"ס):> יש פה מישהו – תגידו לי, יש פה מישהו שלא סומך על אשתו או שאשתו לא סומכת עליו? <מיכל רוזין (מרצ):> נראה לי שיש. <נסים זאב (ש"ס):> תגידו לי, האם יש דבר כזה? <קריאה:> אין. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני מזמין אתכם לבית-דין מחר בבוקר, לדיון. <קריאה:> הבוקר, הבוקר – – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו בעד שלום בית. <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו, מה קורה – – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תנו לי רק לסיים. אני רוצה לסיים, אתם עייפים, ואני באמת לא – – – <קריאה:> – – – עייפים. תמשיך. <יעקב מרגי (ש"ס):> יוני, תתכונן לתת לו עוד כמה דקות. <היו"ר יוני שטבון:> כן, זה – ביקשו מהקואליציה להוסיף זמן. <נסים זאב (ש"ס):> עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להבין למה 100,000 תלמידים במזרח-ירושלים – – <מיכל רוזין (מרצ):> איך הגיע – – – <היו"ר יוני שטבון:> זה סקירה – זה סקירה על החברה הישראלית. <נסים זאב (ש"ס):> – – לא לומדים – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <קריאה:> זו שיחה ארוכה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תפתח את – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> יש לך משהו על רכבת ישראל אולי? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה – – – <היו"ר יוני שטבון:> לא, הוא יסיים – הוא יסיים בנושא האיראני. <קריאה:> אם הוא יכול לדבר על החור באוזון. <קריאות:> – – – <קריאה:> איזו ועדה? <נסים זאב (ש"ס):> זו ועדת חינוך. <קריאה:> השאלה במה החינוך. <אלעזר שטרן (התנועה):> מי שנשאר עד עכשיו זה הקומנדו של הכנסת, כולם – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יחידות מיוחדות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – אבל אם רוצים לצמצם את הגזענות, אדוני היושב-ראש, יש הזדמנות פז לשר החינוך לשלוח 500 מורים – חיל קומנדו, חיל הים, מה שאתם רוצים תקראו להם – לבתי-הספר במזרח-ירושלים, ללמד אותם נאמנות ואזרחות במדינת ישראל. <מיכל רוזין (מרצ):> זה היה חסר לנו בנאום – – – <נסים זאב (ש"ס):> זה, זה היה – זה חסר – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה היה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – זה חסר בשטח, לא בנאום שלי. <מיכל רוזין (מרצ):> ברור. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> כי אני אומר לכם, אתם עוד לא יודעים: מי ששולט היום בבתי-הספר זה ה"חמאס", ומדינת ישראל מממנת אותם לא עם לימודי הליבה, עם הלבה של השנאה נגד מדינת ישראל, במימון של 100%. <מיכל רוזין (מרצ):> זה נופל לשיח שמפנים נגדך. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא לא – – <מיכל רוזין (מרצ):> ועוד איך שכן. <נסים זאב (ש"ס):> – – לא, אני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> ועוד איך שכן. <נסים זאב (ש"ס):> תראי, אנחנו תמיד – אנחנו תמיד נהיה מופלים לרעה – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> איך זה קשור לדיינים? <נסים זאב (ש"ס):> – – אבל אני לפחות אומר – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> איך זה קשור לדיינים? <אריאל אטיאס (ש"ס):> תדבר על התקציב. <נסים זאב (ש"ס):> על? <אריאל אטיאס (ש"ס):> על התקציב – – – <נסים זאב (ש"ס):> על – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> איך זה קשור לחוק הדיינים? <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי שמממן תלמידים – – – על החינוך של ה"חמאס", לא – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> טוב, חבר הכנסת זאב, תמשיך – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יוני שטבון:> – – אני רק – יש לו עוד חמישה דפים, תנו לו לסיים בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – תתארו לכם שהיו יוצאים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה – – – <נסים זאב (ש"ס):> תתארו לכם שהיו יוצאים עכשיו הקומנדו של חב"ד, ונכנסים לצבא, ועכשיו היו מחזירים בתשובה. <זהבה גלאון (מרצ):> ומה הם עושים עד – – – <מיכל רוזין (מרצ):> הם עושים את זה ביחידות צה"ל. <נסים זאב (ש"ס):> ותתארו לכם מה יקרה כשתגייסו את החרדים. אז זה לא יהיה רק חב"דניקים: הברסלבים ירקדו שם – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – נחמן מאומן. ואתם תצטרכו לבנות שם מקוואות, שלא יהיה לכם ספק. כל מחנה לפחות שני מקוואות. התפילות כתקנן, מוספין כסדרן. אז מה אתם רוצים, אתם רוצים להרוס את הצבא? עד שיש לכם סוף-סוף הזדמנות להיפטר מהחרדים, אתם מכניסים אותם – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – מכניסים אותם בכוח. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> זה היה פעם שעברה באחת וחצי, לא ברבע לארבע. <אלעזר שטרן (התנועה):> אנחנו התחלנו לבנות. התחלנו לבנות מקוואות. <נסים זאב (ש"ס):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני מצטער – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אני לא עליתי לפה לדבר על התקציב. זה דיון – השר לשעבר אטיאס, אני לא באתי לדבר פה על התקציב. התקציב, ברוך השם, מאה אחוז, מצד הממשלה. אין לי שום בעיה אתה, עם התקציב. <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה עם הגזענות? <נסים זאב (ש"ס):> יש לנו עכשיו בעיה עם חוק הדיינים. רוצים לכפות עלינו נשים בכוח – – <קריאה:> בכוח. <נסים זאב (ש"ס):> – – זה לא אנטי-דמוקרטי? <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתם יכולים לכפות על אישה מינוי? אני לא מבין את זה. תראי מה הכותרת – חוק הדיינים, חובת מינוי. היא לא רוצה, למה אתם מחייבים? למה אתם – – <קריאה:> ואם – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – למה הממשלה מחייבת אותה? היא לא רוצה. שולי, את, זה שאת מסכימה, זו באמת מעלה גדולה. אני אומר לך – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אני לא חשבתי שאת תרצי את המינוי הזה. <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – שאלה: איך זה קשור לגזענות, איך זה קשור – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל תגידי לי, את, זהבה: מה את מבינה בדיינות? מה את מבינה בבתי-דין? ואני בער ולא אדע – מה את נכנסת לנושאים שאת בכלל לא מבינה בהם? <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו – – – <נסים זאב (ש"ס):> את רוצה – המלוך תמלוך עלינו? <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה – למה אתה אומר את זה? <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר את זה, לא, אני – תראי – – – <אריה דרעי (ש"ס):> – – – יש לך בעיה של מזונות? ברוך השם שאת – – – בתי-דין. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לומר לך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אז אני שואלת אותך: אתה מבין בדיינים, איך זה קשור לגזענות? איך זה קשור לנאמנות? <עליזה לביא (יש עתיד):> ל"חמאס", ל"חמאס". <זהבה גלאון (מרצ):> איך זה קשור ל"חמאס"? <קריאה:> נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> איך זה קשור למורים? איך זה קשור? <קריאה:> השאלה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה עשית – – – <נסים זאב (ש"ס):> זה קשור לממשלה הזאת. סליחה, סניורה, זה קשור לאותה ממשלה. <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – גברת. הוא אמר לה "גברת". <זהבה גלאון (מרצ):> אין לי מה להגיד – – – <קריאה:> יוני, תעשה משהו. <זהבה גלאון (מרצ):> בכול אשמה הצעת החוק הזאת. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> – – – לא לעורר אותו. שלוש דקות נשארו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני בשבוע שעבר, באמת, במחילה מכבודו של שר החינוך, מרוב שהוא צחק אני חשבתי שלקחו פה קנאביס. אז שלא יחשדו בי עכשיו. אני אומר לכם, אפשר לבדוק אותי, אני לא לקחתי סמים. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת זאב, שלוש דקות. לסיים בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, אדוני היושב-ראש, מכיוון שאני הבטחתי לקצר בנאום שלי – – <מיכל רוזין (מרצ):> ואתה תמיד מקיים הבטחות, אנחנו רואים. <קריאה:> הערת את אילן גילאון – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אז לפחות שלוש דקות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הנה, הנה, גילאון – – – <נסים זאב (ש"ס):> תראי, מה, לא – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> מותר לי – – – <קריאה:> חברים שלך לימדו אותנו – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לומר לך, אני התגעגעתי אליך, אילן. אני רוצה לומר לך שאני – – <אילן גילאון (מרצ):> גם אני אליך. <נסים זאב (ש"ס):> – – אתה מכניס בי עכשיו את האדרנלין לחזור על כל הנאום מחדש. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני מקווה שלא פספסת אותי. שמעת אותי שם? <אילן גילאון (מרצ):> תחזור מההתחלה. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני רגוע עכשיו. טוב, אז לכן, אדוני היושב-ראש – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל בשביל אילן תתמצת. <נסים זאב (ש"ס):> – – אני מבקש מהגברת מועלם – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רפאלי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> רפאלי. <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – סליחה, רפאלי, הרבנית רפאלי, עכשיו – – <אריה דרעי (ש"ס):> מועלם-רפאלי. <נסים זאב (ש"ס):> – – מועלם-רפאלי – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברת הכנסת מועלם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> חברת הכנסת, לא גברת. <נסים זאב (ש"ס):> – – תאמיני לי, את תהיי אישה גדולה היום – – <קריאה:> אם תמשכי את החוק. <נסים זאב (ש"ס):> – – אם תמשכי את החוק. <אריאל אטיאס (ש"ס):> בארבע בבוקר. <נסים זאב (ש"ס):> ותראי מה אישה אחת עוללה לנו הערב הזה. <מיכל רוזין (מרצ):> זה כוחן של נשים. זה לא – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, זה פשוט לא יאומן, יש לי עוד דקה ו-48 שניות, אני לא אנצל את זה. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מעולה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – בשורה טובה. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא, מה, הקדיש לוקח יותר זמן, ר' אריה. <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – תפרוש בשיא. חבר הכנסת, תפרוש בשיא. <נסים זאב (ש"ס):> לכן אני מבקש ממך, אני פונה אלייך, את אישה יראת שמים. את היום תהיי נציגה, בעזרת השם, ואני מאחל לך הרבה הצלחה. אני אצביע בחוק נגד, שלא יהיה לך ספק, אבל מחר תהיה, לא עלינו, מישהי אחרת, אני לא רוצה להגיד את שמה פה. <מיכל רוזין (מרצ):> אל – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא לא לא לא לא – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אני רק הסתכלתי לצד ימין, אבל זה שייך למחנה השמאל. ואני אומר לכם, בסוף אנחנו נקבל תוצאה שלא היינו רוצים אותה. <קריאות:> – – – לא עלינו – – – <נסים זאב (ש"ס):> ואני אומר לך, הרצון להוסיף אישה אחת בכל מחיר – זה מחיר שאני חושב שאפשר לוותר עליו, לחזור – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> ארבע נשים? <אמנון כהן (ש"ס):> כן. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אבל תיאורטית אפשר להכניס שבע נשים: שתיים מטעם הממשלה, שתיים מטעם הכנסת, ואני כבר מניתי אותן, בתיאוריה, כולל את חנין זועבי, שתהיה מטעם הכנסת. אז תתארו לכם איזו ועדת נשים לבחירת דיינים תהיה לנו. אבוי לנו. <אילן גילאון (מרצ):> – – – ממשלה כזאת – – – <נסים זאב (ש"ס):> ולכן, אדוני היושב-ראש – – <אילן גילאון (מרצ):> שנשים ישבו מאחורה – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אנא מכם, יש לנו כבוד לאישה, אנחנו מכבדים את האישה, ואתם יכולים ללמוד ממני איך אנחנו מכבדים את הנשים. <זהבה גלאון (מרצ):> איך? איך? <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> אני דוגמה אישית לכבוד האישה. וזה לא עניין שהוא נגד הנשים. אדרבה, כבודה של האישה לדעת את מקומה, ובמקרה הזה – במקרה הזה מותר לכן לוותר על הזכות הזאת, של החקיקה, שבכוח – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> – – אתן רוצות להיות שרות על בתי-הדין. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת נסים זאב, תודה רבה. יעלה חבר הכנסת האחרון ברשימת המסתייגים, חבר הכנסת אברהם מיכאלי. לאחר חבר הכנסת אברהם מיכאלי יש כמה בקשות דיבור. אני מבקש מהחברים שביקשו את בקשות הדיבור להודיע לי אם הם רוצים לקיים את הדיבור, לעלות. חמש דקות לכל אחת ואחד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, דעו לכם, קשה לדבר אחרי חבר הכנסת נסים זאב. כל מה שאתה מתכנן, אתה משנה את התוכניות. <היו"ר יוני שטבון:> אחרי הסקירה שלו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, מכיוון שחברי הרחיבו, אכן, גם בדברי תורה וגם בדברי טעם לגופו של החוק ולגופה של האווירה הכללית, שלצערנו אנחנו, בכנסת, מרגישים, מהצד של כמה מחוקקים שמחפשים, כנראה, איכשהו, להטביע את חותמם כבר בתחילת הקדנציה. אני רוצה באמת להתייחס לחברתי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. תראי, אני לא יכול להעיד על עצמי שאני נמצא פה עשרות שנים, בכנסת, אבל למדתי פה דבר אחד – אני יושב בוועדת החוקה, את כרגע יושבת שם יחד אתי, לפחות שתי קדנציות, זאת הקדנציה השלישית, ואני אומר לך: הפילו אותך בפח של אווירה אנטי-בתי-הדין. ואגב, זה לא התחיל היום. האווירה הזאת היא זו שבעצם דחפה אותך, ולא לבד, יושבות שם קבוצות נשים של ארגונים – אני לא רוצה לפגוע בהן, אבל אני אומר לך, האווירה, מאז שאני נמצא בוועדה, כל הזמן נגד בתי-הדין. אני לא שמעתי שמדברים נגד בתי-המשפט, אני לא שמעתי שהם מדברים נגד שופטים, למה חלילה חלילה לא מעזים לדבר נגד שופטים? למה? ישר שייכים למפלגה שהיא כביכול אנטי-מפלגת שלטון החוק. את היום, כאישה דתית, שמאמינה, אני מאמין, בזה שבתי-הדין צריכים להתנהל על-פי התורה ועל-פי דין תורה, אותן נשים שדוחפות אותך היום בעצם מחזקות אותך בדיוק נגד אווירה שהן משרות כבר בכנסת הזאת. ואגב, זאת אווירת פחד. הם מפחידים פה, חברי הכנסת. הרב אלי בן-דהן, אני לא יודע איפה הוא, ההתקפות האלה לא התחילו מהתקופה של השר מרגי או השר יצחק כהן, שהם חזרו חזרה למשרד הדתות. אני גוננתי על הרב אלי בן-דהן כשתקפו אותו ואת בתי-הדין. זה לא נושא חדש שצץ עכשיו בוועדה. אותן התקפות – ואת כרגע, היום, בעצם משתתפת בזה – הרב אלי בן-דהן גונן על כך כשהוא היה בזמנו מנהל בתי-הדין הרבניים, ואנחנו גוננו עליו, כי ראינו פה מגמה ברורה ומפורשת, איך לחבל בבתי-הדין. לא מעזים לתקוף לא את בתי-הדין של הקאדים, לא את בתי-הדין של קאדים מ'דהב, ובית-המשפט העליון, חלילה וחלילה. מי יעז היום לשנות סדרי דין בבית-משפט רגיל? למה – כי זה בית-משפט. אני, שבא מהמקצוע, וברוך השם מעל 20 שנה, אני יודע כמה רגיש היום לבוא ולדבר נגד בתי-משפט. אבל בתי-הדין – מותר. מישהו מהחברים פה בקר לאחרונה וראה באיזה מבנה יושב בית-הדין הרבני הגבוה? הרי זאת בושה למערכת שכך מתייחסים לבית-הדין. אחד מן השניים: או שלא צריך את בתי-הדין, ונסגור אותם לחלוטין, או שלא נהפוך אותם לדרג כזה שכולם חובטים בו וכולם מנסים כל הזמן לשנות את מה שקורה שם. ולכן, אני, כואב לי שמצד אחד את היום מובילה חוק – אמרתי לך גם בוועדה – שאני מאמין שאותם רבנים שאת מתייעצת אתם, הם לא מסכימים לחוק הזה. ואני אומר לך את זה כי אני מכיר את אותם רבנים לא פחות ממך. ולכן, המלכודת פה, שהארגונים, או הנשים שדוחפות אותך – אני לא מתפלא על כמה חברות שיושבות – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר הכנסת מיכאלי, אני אישה בת 48, עצמאית. תצאו מהסרט שאתם נמצאים בו, תצאו מהסרט הזה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אוי, שולי, שולי – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את ההחלטות שלי, ברוך השם, אני מקבלת בעצמי. לא ארגוני הנשים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן צר לי – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ומה שמדהים הוא ששנים ישבו גברים חילונים בוועדה הזאת – זה היה בסדר. אישה דתייה – זה לא. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> קודם כול, לא אמרתי שדתייה לא. כשאנחנו ישבנו בוועדות האלה ישבו שם נשים, ולא התנגדנו לנשים – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ובזכותכם – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> בזכותנו? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בזכותכם. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זאת השמצה, ואת יודעת – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – ואת יודעת מצוין שלשכת עורכי-הדין לא נשלטת על-ידי ש"ס, מה לעשות. לשכת עורכי-הדין, בקדנציה האחרונה, בחרה שני גברים, למה? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> כי ש"ס יושבים שם? <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הסכם מביש – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זה שטויות – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – מישהו שונא ישראל – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תקשיבי רגע. לכן אני אומר לך שבאתי והצעתי לך – – – <שולי מועלם-רפאלי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הצעת לי מה? <היו"ר יוני שטבון:> חברים, חברים, אנחנו בשעת לילה מאוחרת. להירגע. חבר הכנסת מיכאלי, תמשיך בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא יכול. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת פרוש. חברי חברי הכנסת, בואו – השעה מאוחרת – בואו נתקדם. חבר הכנסת פרוש. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן, כשהצעתי בוועדה – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת פרוש, חבר הכנסת פרוש – פעם שלישית. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן, כשהצעתי בוועדה הצעה, הצעה הגונה, כדי שאת לא תיראי שאת נגד בתי-הדין, בואי נחיל את זה גם על בתי-המשפט, נחיל את זה על בתי-הדין – קאדים, אבל אתם לא רציתם. ולמה לא רציתם? זו בדיוק – זו בדיוק ההרגשה והתחושה שאתם נגד בתי-הדין. ואתם נגד בתי-הדין במכוון; אתם מצטרפים לאותם יפי נפש שתוקפים את בתי-הדין כבר עשרות שנים, ואמרתי לך את זה. בגלל זה בתי-הדין היום נמצאים במצוקה כל כך גדולה, הן לגבי תקנים, הן לגבי מינוי דיינים. את יודעת מצוין שיש שני דיינים היום בבית-הדין הרבני הגדול. ולמה זה קורה? בגלל אותה אווירה אנטי-בתי-הדין. ולכן אסור לך לתת יד לאווירה האנטי-בתי-הדין, כי בסוף זה יגרום לכך שכולנו ניפגע, ובתי-הדין לא יוכלו לתפקד. לכן, אני חושב שהיום עדיין זה ההזדמנות שלך לקבל חלק מההסתייגויות שהגשנו, כדי שהאווירה הזאת תשתנה. האווירה הזאת, של אנטי-בתי-הדין – לך אסור לתת לזה יד. אם אחרות רוצות לעשות את זה, תבוא עליהן הברכה. אבל את, כמובילה של החוק הזה, אני מבקש שההסתייגויות שלנו, שאנחנו במפורש, אדוני היושב-ראש – אתה כיושב-ראש, אתה בטח לא תקריא את זה, אבל אני רוצה שהחברים ישימו לב: בדף הצהוב הזה יש שלושה נוסחים שביקשנו להכניס, והנוסחים האלה הם נוסחים ברורים משפטית; אנחנו ביקשנו להחיל את אותו כלל על בית-המשפט. בחוק בתי-המשפט ביקשנו, בסעיף 6, להוסיף שם: לפחות אחד מנציגי הממשלה בוועדה, לפחות אחד מנציגי הכנסת בוועדה ולפחות אחד מנציגי לשכת עורכי-הדין, יהיו נשים. מה לא טוב בזה? אבל מה אמרו? נגיש חוק חדש, או הגישו חוק חדש. רבותי, חוק חדש בחיים לא יעבור. יש לכם היום הזדמנות להכניס את זה כהסתייגות, ואז לא צריכים לעבור את כל התלאות של החקיקה. אתם כבר מתחילים להרגיש מה זה התלאות של החקיקה. אותו דבר אמרנו להחיל לגבי בתי-הדין הדרוזיים. אבל מה? אני יודע שלא יתעסקו עם בתי-הדין הדרוזיים, כי חלילה לי לפגוע או להתערב למישהו איך לנהוג בבתי-הדין שלהם; ובתי-הדין הדרוזיים, שלא תחלמו על זה שהם יכניסו שם נשים בניגוד לדתם ולמצפונם. אבל אתם לא מוכנים להתמודד עם בתי-הדין הדרוזיים, ולגבי בתי-הדין הרבניים כן מותר לכם. ואותו דבר כתבתי גם לגבי קאדים, אני וחבר הכנסת מקלב שהגשנו את ההסתייגויות האלה התכוונו לכך. לכן, אדוני היושב-ראש, הבקשה שלי כרגע – אני לא רוצה להאריך הרבה, אני יודע שהשעה כבר מאוחרת – אני חושב שההסתייגויות האלה הן הסתייגויות מהותיות, ענייניות, ולא בשביל לעשות פה פיליבסטר, ואני מבקש מהכנסת שההסתייגויות האלה תתקבלנה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, אחרון הדוברים. אנחנו נעבור לבקשות הדיבור. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תראה כמה דקות חסכתי. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. אנחנו נעבור לבקשות הדיבור. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. חמש דקות – להקפיד על הזמן. ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אני לוקחת את הזמן של כל הסיעה שלי. <היו"ר יוני שטבון:> את לוקחת את הזמן של חברי הסיעה? <זהבה גלאון (מרצ):> כן. <היו"ר יוני שטבון:> זה לא מקובל, אם חברי הכנסת לא ירצו לדבר – יש לך חמש דקות. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> מיכל, אני לא יכולה לקחת את הזמן שלך. חברי חברי הכנסת, בוקר טוב, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, אני רוצה לברך אותך, ואת חברת הכנסת עליזה לביא, וגם את עצמי אני רוצה לברך, כי גם אני אחת היוזמות. תודה רבה. אני חושבת שזה לכבודה של הכנסת שהיא תאשר היום את חוק הדיינים. מה קפצתם? <אריאל אטיאס (ש"ס):> מה עם השופטים? <זהבה גלאון (מרצ):> לאט-לאט נגיע גם לשופטים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לאט-לאט. יש לנו הצעת חוק, יש גם לעליזה לביא וגם לי הצעת חוק בעניין השופטים. לאט-לאט, אל תיבהלו, תהיינה המון נשים בהרבה מאוד מקומות, מיוצגות לא ייצוג סמלי, המון נשים דעתניות, חכמות – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – וזה שעשיתם את כל האסטרטגיה שלכם עכשיו לתקוף את חברת הכנסת מועלם-רפאלי, זה לא יעזור לכם. אף אחד לא שלח אותה, היא אישה חכמה, דעתנית, שלבד הגיעה להחלטה מושכלת. לא יעזור לכם. תעלו על הבמה, תתבכיינו, תעשו, תגידו, זה לא יעזור. יהיו נשים בוועדה למינוי דיינים – – <קריאה:> גם אצל הקאדים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ואולי, רחמנא ליצלן, אולי פעם תהיינה דיינות, וואי, וואי, וואי, אם זה יקרה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זאת הכוונה שלה. <קריאה:> למה לא? למה לא? <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת – חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת כהן, חבר הכנסת פרוש – – <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו רוצים – חבר הכנסת פרוש, נראה לי שכל מי שרצה להתבטא, התבטא ועשה זאת ב-30 דקות. יש לחברת הכנסת גלאון מעט דקות להתבטא. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – חברי חברי הכנסת, בערב הזה נאמרו הרבה דברים, חצי בבדיחותא, חצי ברצינות, השעה עובדת נגדנו, אבל יש אמירה אחת חמורה שנאמרה כאן הערב, שאי-אפשר לעבור עליה לסדר-היום. לצערי, חבר הכנסת אייכלר איננו כאן באולם עכשיו. חצוף, דוחה, דוחה, חצוף, לא ראוי להיות בין חברי הכנסת. <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת גלאון, רק לשקול את המילים בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני שוקלת את המילים שלי בבירור רב. <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו עדיין בכנסת ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> ולמי שלא שמע, איך הוא העז לתקוף את השרה לימור לבנת כי היא העזה להספיד – אני מצטטת: "שונא יהודים", את הסופר יורם קניוק שהלך לעולמו. זה מה שעושים בשעה הזאת בכנסת ישראל בדיון על חוק הדיינים? סופר, ענק, איש רוח, שתיאר באומץ את החברה הישראלית כמו שהיא הייתה וכמו שהוא רצה שהיא תהיה. עולה כאן אייכלר ומנצל את הבמה – זילות של הבמה ושל חוק הדיינים. אני מציעה לכם שתתנערו ממנו. זה ממש לא לכבודה של הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> בשביל זה הוא הלך, הוא לא פה. <זהבה גלאון (מרצ):> חוק הדיינים יעבור, חבר הכנסת זאב, על אפך, על חמתך. תתרגל. חוק השופטים יעבור, תתרגל. נשים תהיינה בכל מקום. לא בירכתי האוטובוסים – – <קריאה:> וחוק השופטים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – והן תהיינה בכל מקום – – <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – והן תהיינה בזכות ולא בחסד, ואתם לא תעשו להן טובה, ותעשו לנו כאן ליל שימורים, ואנחנו נישאר אתכם, ונצחק אתכם, אבל לא תכניעו אותנו. בעניין הזה אנחנו נכניע אתכם. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת אילן גילאון ויתר על זכות הדיבור, נכון? חבר הכנסת הורוביץ – איננו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה מעוניינת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חברת הכנסת תמר זנדברג? ויתרה על זכות הדיבור. אנחנו נעבור לשר הדתות, שמעוניין להשיב? אנחנו עוברים להצבעה, חברים. טוב, אנחנו עוברים להצבעה על החוק. כיוון שיש הסתייגויות אנחנו נעבור הסתייגות-הסתייגות, סעיף-סעיף. <אריה דרעי (ש"ס):> אפשר לעשות הצבעה שמית בבקשה? <קריאות:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדיינים (תיקון מס' 26), קריאה שנייה וקריאה שלישית, הצבעה על סעיף 1 – יש שתי הסתייגויות, של קבוצת יהדות התורה וקבוצת ש"ס. אנחנו נצביע על ההסתייגות הראשונה – בעד, נגד ונמנע. אני עובר להצבעה. הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 12, נגד – 33, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נעבור עכשיו להסתייגות הבאה. נצביע על ההסתייגות השנייה לסעיף 1 – בעד, נגד או נמנע. בבקשה. הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> נגד – 33, בעד – 12, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היושב-ראש, היה צלצול חמש דקות קודם? <מיקי לוי (יש עתיד):> היה, היה גם היה. <היו"ר יוני שטבון:> לא בדקתי. הנה, מזכירת הכנסת אמרה שהיה צלצול. אנחנו נמשיך בהסתייגויות. חברים, אנחנו מתקדמים. נצביע על "לחלופין" בסעיף 2 – סליחה, לחלופין לסעיף 1. אני יכול להקריא את זה כדי שתבינו על מה מדובר: "במקום הסיפה החל במילים 'טוענת רבנית' יבוא 'אישה שתיבחר על-ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ומנהל בתי-הדין הרבניים'". בעד, נמנע או נגד – בבקשה. הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 32 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 12, נגד – 32, אין נמנעים. הסעיף לחלופין לא התקבל. אנחנו נצביע עכשיו על כל סעיף 1 כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על כל סעיף 1, כנוסח הוועדה. בבקשה. הצבעה מס' 26 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 30 נגד – 11 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 30, נגד – 11, אין נמנעים. סעיף 1 התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו נעבור לסעיף – חברים, אנחנו עוברים להמשך הצבעה על סעיף 2. יש הסתייגות אחת. אנחנו נעבור להצבעה על ההסתייגות לסעיף 2. הצבעה על סעיף 2 – ההסתייגות לסעיף 2. הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 12, נגד – 33, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיף 2 לא התקבלה. אנחנו נעבור להצבעה על סעיף 2 כהצעת הוועדה, כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה. הצבעה מס' 28 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 33 נגד – 12 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 33, נגד – 12, אין נמנעים. סעיף 2 התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו ממשיכים בהצבעה. לאחר סעיף 2 יש לנו הסתייגויות – נצביע בעצם על ההסתייגויות לאחר סעיף 2. הסתייגות 4, לאחר סעיף 2. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ההסתייגות הזאת היא הסתייגות שאם מצביעים בעדה, אותו דבר על בתי-המשפט, הוועדה לבתי-המשפט, שנשים ישבו – – – <היו"ר יוני שטבון:> אני מוכן אפילו לקרוא את זה לטובת המעוניינים, אבל אין צורך. <קריאות:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> הסתייגות 4 לאחר סעיף 2, להצבעה. אנחנו מצביעים על ההסתייגות. <משה גפני (יהדות התורה):> זה החוק לבתי-המשפט, על שילוב נשים. <נסים זאב (ש"ס):> לא מספיק – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 29 נמנעים – אין ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס אחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 15, נגד – 29, אין נמנעים. הסתייגות 4 לאחר סעיף 2 לא התקבלה. נצביע על ההסתייגות השנייה שלאחר סעיף 2. חברים, אנחנו עוברים להסתייגות השנייה שלאחר סעיף 2. בעד, נמנע או נגד – בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם לא בעד נשים, אתם נגד היהדות. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם לא בעד נשים. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. <משה גפני (יהדות התורה):> בהצבעה אחת עכשיו, אתם – – – הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס אחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 12, נגד – 33, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נעבור להסתייגות השלישית שלאחר סעיף 2. בעד, נמנע או נגד – בבקשה. הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 12 נגד – 33 נמנעים – אין ההסתייגות השלישית של קבוצת סיעת יהדות התורה וקבוצת סיעת ש"ס אחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 12, נגד – 33, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים לסעיף 3, שעליו אין הסתייגויות. בעד, נמנע או נגד, בבקשה, כמובן – כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 32 בעד סעיף 3 – 33 נגד – 12 נמנעים – אין סעיף 3 נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 33, נגד – 12, אין נמנעים. סעיף 3 התקבל כנוסח הוועדה. תמה הקריאה השנייה. אנחנו עוברים לקריאה השלישית. נעבור להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. בבקשה. על הצעת החוק, בעד, נגד או נמנע. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם נגד נשים ונגד היהדות. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. <משה גפני (יהדות התורה):> נגד נשים ונגד היהדות. <מיקי לוי (יש עתיד):> חס וחלילה. הצבעה מס' 33 בעד החוק – 33 נגד – 12 נמנעים – אין חוק הדיינים (תיקון מס' 26), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 33, נגד – 12, אין נמנעים. החוק התקבל. חוק הדיינים (תיקון מס' 26), התשע"ג–2013, התקבל בקריאה שלישית. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יוני שטבון:> צריך הודעות? בבקשה. חבר הכנסת לוין יודיע את הודעתו. <יריב לוין (בשם יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעות מטעם ועדת הכנסת: הכנסת החליטה בישיבתה ביום כ"ז בסיוון התשע"ג, 5 ביוני 2013, להטיל על ועדת הכנסת לקבוע את הרכב הוועדה המשותפת של ועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת החינוך, התרבות והספורט לדיון בהצעה לסדר-היום בנושא: נפגעים באירועי ספורט המוניים וגל אירועי גזענות ואלימות בספורט, הצעתו של חבר הכנסת עמרם מצנע. הוועדה המשותפת תהא בת שישה חברים, שלושה מכל ועדה, כדלקמן: מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה – חברי הכנסת דוד צור, שיכהן כיושב-ראש הוועדה המשותפת, חמד עמאר ונחמן שי, ומטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט – חברי הכנסת עמרם מצנע, שמעון אוחיון ויצחק הרצוג. הודעה שנייה: ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעת חוק ובהצעות לסדר-היום, כדלקמן: ועדת הכספים תדון בהצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, מ/764, לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית; וועדת החוץ והביטחון תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: התגברות הטרור ביהודה ושומרון, של חברי הכנסת משה זלמן פייגלין, יוני שטבון, נסים זאב וישראל אייכלר. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, ג' בתמוז התשע"ג, 11 ביוני 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 04:17.>