דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט"ז
ישיבה ל"ט
הישיבה השלושים-ותשע של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ג' בתמוז התשע"ג (11 ביוני 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 4
אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת): 4
נאומים בני דקה 5
עמרם מצנע (התנועה): 5
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 6
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 6
דב חנין (חד"ש): 7
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 7
עליזה לביא (יש עתיד): 8
אברהם מיכאלי (ש"ס): 9
דוד צור (התנועה): 10
יחיאל חיליק בר (העבודה): 10
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 14
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 14
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 16
שמעון סולומון (יש עתיד): 18
באסל גטאס (בל"ד): 18
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 20
איציק שמולי (העבודה): 21
דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת 22
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 22
הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – תוספת גמול לימי מילואים נוספים), התשע"ג–2013 24
איתן כבל (העבודה): 24
הצעות לסדר-היום 28
ציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת 28
מירי רגב (הליכוד ביתנו): 29
עפר שלח (יש עתיד): 33
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 34
שאול מופז (קדימה): 36
השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 38
הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012 44
משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 44
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, ג' בתמוז התשע"ג, 11 ביוני 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה וקריאה שלישית: הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013; הצעת תקציב המדינה לשנות התקציב 2013 ו-2014 ותוכנית התקציב הרב-שנתית; הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013; הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013; הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013.
עוד הונחו היום על שולחן הכנסת ההסכמים האלה –
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה העממית של סין בדבר שיתוף פעולה בחדשנות למחקר ופיתוח חקלאי; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדבר שיתוף פעולה מדעי-טכני בתחום המחקר בחקלאות ובתזונה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כמדי יום שלישי, אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. אני מבקש מחברי הכנסת להצביע על מנת להירשם לנאום. נא להצביע. אני אאפשר לחבר הכנסת אבי מיכאלי לפתוח את הדיון, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. בבקשה, אדוני, נא לגשת למיקרופון. חבר הכנסת מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת):>
היושב-ראש, אני רוצה להודיע הודעה בשם יושב-ראש ועדת הכנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה, חלה – לפני נאומים בני דקה? אני אאפשר הודעה לחבר הכנסת מיכאלי, עד שאנחנו נרשמים, ואז חבר הכנסת מצנע יהיה הראשון בקרב הדוברים. בבקשה, אדוני, מן הדוכן. בשם ועדת הכנסת, אני מבין.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת):>
בוודאי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה.
<אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשם יושב-ראש – שהוא גם ממלא-מקום – ועדת הכנסת, הנני מבקש להודיע, שוועדת הכנסת קבעה היום כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – הצגת מועמדות לכהונה נוספת של רב ראשי לישראל), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת אברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. מספר החוק: פ/1331/19. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבי מיכאלי, אברהם מיכאלי.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מבקש מחבר הכנסת עמרם מצנע לפתוח את פרק הנאומים בני הדקה – אולי אפילו מתאים לציון יום המילואים כאן בכנסת. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<עמרם מצנע (התנועה):>
כדרכי, אני מנצל את הדקה בנאומים בני דקה לספר על משהו חיובי. אז היום יום המילואים, וועדת החינוך, התרבות והספורט בראשותי קיימה הבוקר דיון עם אנשי המילואים, עם נציגות הצבא ועם נציגי האוניברסיטאות והמכללות השונות בארץ. אני רוצה לומר לכם, שלא כמו בדיונים רגילים, שמעתי רק מחמאות. כמעט כל האוניברסיטאות והמכללות התחרו ביניהן מי מעניק יותר זכויות לאנשי המילואים, מי עומד יותר טוב בנהלים ובכללים שנקבעו. עברנו על סיכומי הוועדות האחרונות בנושא, שנערכות מדי שנה, ובאמת למדנו שהכול כמעט מתממש, ויש היום באמת תחושה של יחס הרבה יותר נכון, הרבה יותר טוב, הרבה יותר מכובד לאלה שעושים מילואים.
בימים שאנחנו מדברים – אני ממשיך לדבר כי לא שמת שעון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני שם את השעון לתת-אלופים ומטה במילואים. לאלופים, ביום הזה – לא.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אני חושב שבתקופה הזאת, כשאנחנו מדברים על נשיאה בנטל, זה לא רק השירות הצבאי הסדיר, זה לא רק היציאה לעבודה; זה בהחלט גם נושא המילואים – ומילואים קשים, גם בתעסוקה מבצעית, גם באימונים. באמת היה ממש מרענן לשמוע שסיכומי הוועדות מתקיימים, מתבצעים, והאנשים שעוסקים במלאכה – אנשי מילואים, מג"דים, טייסים, מח"טים, אנשי מילואים מהדרגות היותר-נמוכות והאוניברסיטאות – הציגו תמונת מצב מאוד חיובית, ואני בהחלט שמח על כך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, למיטב ידיעתי השפה הערבית עדיין שפה רשמית במדינה, ואני חושב שמשרד החינוך צריך להיות הראשון שיכבד עובדה זו וישמש דוגמה חינוכית. אבל, לצערי הרב, לא כך העניינים.
נודע לי שמנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך נזפה ברכזים ומדריכים ערבים במקצוע המחשבים והשפה הערבית – למה? כי הוציאו מכתבים בערבית למנהלי בתי-ספר ערביים בצפון בעניין יום עיון ממוחשב, שמסכם פעילויות ופרויקטים בשפה הערבית. מנהלת המחוז כעסה על זה, ושלחה להם בכתב: אסור להוציא מסמכים בערבית, ושיכתבו רק בעברית. אולי כבוד מנהלת מחוז צפון חושבת שהיא מושל צבאי או אלוף פיקוד הצפון. אני חושב שאנשי החינוך הערבים אינם עבדים שלה, והיא צריכה להיות דוגמה חינוכית שתכבד את השפה הערבית ואת אנשי החינוך הערבי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי כנסת נכבדים, גם אני מצטרף אל חבר הכנסת ויושב-ראש ועדת החינוך עמרם מצנע, ומברך באמת על האירוע הנפלא שהיה היום בכנסת – אירוח של קצינים יחד עם המוסדות להשכלה גבוהה – כדי לציין את יום המילואים.
אבל לא על זה רציתי לדבר. היום הוא גם היום שצוין למניעת אלימות בקשישים. וזה, משום מה, לצערנו, הוזנח, למרות שהתוצאות והסטטיסטיקה מראות אחרת. הסטטיסטיקה מראה על הכפלה של 100%. גם אם מדובר ביותר חשיפה של האירועים, עדיין מדובר באחוזים גבוהים ובמצב שהוא בלתי נסבל, ובמיוחד כשהדברים הללו לא באים לידי ביטוי במידה מספקת בתקשורת שלנו.
אני לא רוצה לציין את מי שאמר היום, בקטע הזה, מדוע – אבל אם כבר אמרתי אז אמרתי: מדוע מצעד הגאווה – שאף אחד לא פוסל אותו, בוודאי, בקטע כזה או אחר – זוכה לסיקור בתקשורת, אבל המאבק למניעת אלימות כלפי קשישים כמעט איננו זוכה באמת לתקשורת רחבה ולתשומת לב. אז אני מנסה להיות פֶה להם היום, כאן במסגרת הכנסת, ולדבר אלינו. אולי במסגרת ועדות החינוך וועדות אחרות ניתן על כך את הדעת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מנצל את ההזדמנות כדי לצרף את קולי למחאה ההולכת ומתגברת בעולם נוכח הפעולה הכוחנית והאנטי-דמוקרטית של הממשלה האסלאמיסטית של טורקיה כנגד המחאה החברתית.
היום בבוקר משטרת המהומות פרצה לכיכר טקסים באיסטנבול. הופעלו שם תותחי מים וגז מדמיע, שהריחות שלו ניכרים קילומטרים ממרכז העיר. המוני עצורים, עורכי-דין שבאו לשחרר את העצורים מתחנות המשטרה נעצרו גם הם, וכרגע קבוצה גדולה של עורכי-דין נמצאים במעצר. יש הפגנה של עורכי-דין נגד המעצרים האלה.
המאבק הזה התחיל כמאבק סביבתי נגד עקירת העצים בפארק גאזי במרכז העיר לטובת קניון מסחרי גדול. אבל כמו תמיד, כל מאבק סביבתי הוא גם מאבק חברתי, וכל מאבק סביבתי וחברתי הוא גם מאבק על הדמוקרטיה – והעם הטורקי נאבק על הסביבה, על החברה ועל הדמוקרטיה כנגד ממשלה שעלתה לשלטון במקור – אני רוצה להזכיר – בגלל אחוז חסימה גבוה, שמנע מחצי מהמתחרים שלה בכלל להיכנס לפרלמנט. וככה, מפלגה שהיה לה במקור מיעוט, הצליחה לקבל את השלטון ואת הרוב, והיא משתמשת בו לרעה, למרבה הצער. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת טופורובסקי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
בשבוע שמה-4 ועד 11 ביוני התרחשו התאונות הקטלניות הבאות: ביום שלישי, 4 ביוני, נהרג אדם מפגיעת רכבת סמוך לתחנת מלחה בירושלים. ביום שלישי, 4 ביוני, נהרגה אודליה פינקלר, בת 30, תושבת מכבים-רעות, בתאונת דרכים בכביש 446, בסמוך לבית-אריה. אדם נוסף נפצע קל.
ביום רביעי, 5 ביוני, נהרג ברוך קמחי, הולך רגל בן 80, מפגיעת רכב כבד ביפו. הרכב הפוגע ברח מהמקום. ביום חמישי, 6 ביוני, נהרגו עבאדה ואנאס ג'בארין, בני 15 מאום-אלפחם, בהתנגשות רכבם ברכב חונה בשכונת אלביר. הנהג היה בן 15, חסר רישיון, וניסה לברוח מניידת המשטרה.
ביום חמישי, 6 ביוני, נהרגה הולכת רגל בת 80 מפגיעת רכב ברחוב פנחס לבון בנתניה. ביום ראשון, 9 ביוני, מת מפצעיו דסטלם היילה, הולך רגל, אזרח אריתריאי בן 20, אשר נפגע ברחוב בן-צבי בתל-אביב מרכב שהיה מעורב במרדף משטרתי. הרכב נמצא נטוש בחניון סמוך לבית-ספר הולץ. נהג הרכב, צעיר בן 25 מבאר-יעקב, הסגיר עצמו למשטרה.
היום אנו מוקירים בכנסת את חיילי מערך המילואים. לאור זאת, ראיתי לנכון לציין לטובה את המלחמה העיקשת בתאונות הדרכים בצה"ל. בצה"ל מתקיימות סדנאות למניעת תאונות דרכים, תדרוכים ניתנים לנהגים דרך קבע ותאונות מתוחקרות באופן מקיף ויסודי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
חלה ירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים בצה"ל, מ-12 הרוגים בשנת 2011 לתשעה הרוגים ב-2012. במספר ההתהפכויות של רכבים צבאיים נצפתה ירידה של כ-21% מ-2011 ל-2012. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טופורובסקי. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בלהט הדברים והאירועים, שכחתי קצת ששבוע הספר מתקיים ממש בימים אלה, מסתיים במוצאי-שבת, ואנחנו בעיצומו של שבוע קסום שיש בו אפשרות להכיר הרבה מאוד ספרים וכותבים.
מי שהזכיר לי את זה, ביום שישי האחרון, היה ילד בן שבע, שניגש אלי ואמר לי: אני יכול לעניין אותך בספר שאימא שלי כתבה? מודה ומתוודה שלא כל כך התפניתי אליו, כי זו הייתה הפעם הראשונה השבוע שראיתי את ילדי ואת נכדתי, אבל לאחר שהוא הלך וראיתי שהוא סוחב את רגלו, לא יכולתי והלכתי אחריו. אז הוא סיפר לי על הספר של אימא שלו, שאימא שלו הוציאה, בת-חן בן-זיקרי, אישה שהיא נכה מלידה, בעשור האחרון היא רתוקה לכיסא גלגלים ממונע, אם חד-הורית לריף, הילד שפגשתי, בן השמונה. היא כתבה את הספר הזה לכבודו, הוציאה אותו בהוצאה פרטית, ספר שנקרא "אגדה קסומה". ספר קסום, שמדבר על כך שבתוך כל אדם ישנה אהבה עצומה, לעתים רק צריכים להזכיר לו. היא הוציאה את הספר הזה לבד.
אני ממליצה לכל אחד ואחת מאתנו: א. לא לשכוח ששבוע הספר השבוע; וב. למצוא את האנשים המיוחדים, שכותבים את הספרים ומוציאים אותם בהוצאות עצמיות, ועל כך נדבר בפעם אחרת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת דוד צור.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף גם כן לברכות לציון יום המילואים בכנסת. השתתפנו אתם בחלק מהטקס באודיטוריום, ואני חושב שמדובר באמת בקבוצה איכותית, שמקדישה הרבה מאוד זמן מהחיים שלה לשירות מילואים, והם תורמים למדינה, הם ובני משפחתם, ולכן יש לברך אותם על כך.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להביא לידיעת המליאה: בשבוע שעבר, ביום חמישי האחרון, התקיימה צעדה בתל-אביב, צעדה של "בשביל החיים". הצעדה הזו, לצערנו מדובר במקרים של משפחות שעברו טרגדיה נוראה של אובדנות. המשפחות האלה באו והתאחדו במסגרת עמותה שנקראת "בשביל החיים", והם באים להביא לתודעה הציבורית את הבעיה של אובדנות, שהרבה מאוד מהציבור לא חשוף אליה והרבה מאוד מהציבור גם לא יודע על זה, כי המשפחות, במשך שנים רבות, התביישו בגלל התופעה הזו של אובדנות.
לכן, פה בכנסת, בזכותו של ידידי רן כהן, שבאמת הקדיש לזה המון מהעיסוק שלו בכנסת בזמנו – ולאחר שרן עזב הוא ביקש ממני להמשיך להוביל את השדולה הזו – השדולה היא שדולה של עידוד משפחות שחלילה חלילה זה קרה להן כבר, אבל יש גם אפשרות למניעת אובדנות, ולכן – בכנסת התייחסנו לזה ונתייחס לזה עוד. העמותה הזו פעילה בשביל לקבל תשומת לב מהמדינה, ובימים אלה של התקציב נתייחס אליהם, כי יש פרויקט לאומי, והפרויקט הלאומי תוקצב בקדנציה הקודמת, אבל בגלל הבחירות זה נעצר. אני מקווה שנתייחס לזה עוד בהמשך. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיכאלי, חבר הכנסת דוד צור, ואחריו – חבר הכנסת חיליק בר.
<דוד צור (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר גם כן על היום לציון אנשי המילואים, ובעיקר נשותיהם. היום הכנסת ייחדה לזה יום מלא בוועדות, ואנחנו גם היינו באירוע, יחד אתך, כבוד היושב-ראש. אני לא רוצה להכביר מילים על החשיבות, כמובן, ועל ההערכה הגדולה שיש לנו לאלה שנושאים בנטל. אתמול נשארנו פה עד השעות הקטנות, שמענו פרקים מאוד נכבדים של תורה, ממש קיבלנו שיעור. אני רואה, בגלל הנוכחות הדלילה, שכולם מותשים, חוץ מחבר הכנסת מיכאלי, שאולי מייצג את המלמדים בעיקר.
אני רוצה לציין דבר אחד שאנחנו חלשים בו, ולדעתי הכנסת תהיה חייבת להידרש אליו, וזה הנושא של גיבוי לחיילי המילואים: לא להיות מפוטרים כתוצאה מהיעדרות מעבודה וממקומות שבהם – מכיוון שהחוק לא מאפשר פיטוריהם חודשיים לאחר חזרתם ממילואים, אנחנו רואים פה, לפחות לפי מה שראינו בתקשורת, איזו תופעה שמפטרים אותם טרם יציאתם למילואים. על הדבר הזה אנחנו נהיה חייבים לתת את הדעת, ואני אשמח מאוד להוביל חקיקה כזו עם חברי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד צור. חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול גם אני מצטרף לברכות לאנשי ונשות המילואים. אבל אני רוצה לדבר על דבר אחר.
היום הושקה, בשעה טובה ובמזל טוב, שדולת ארץ-ישראל השלמה, שהיא השדולה היחידה בעצם שמתחרה במספר חברי הכנסת שלה בשדולה שאני – – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
– – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
פנינה, את חברת השדולה, חברה גאה, נכון.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
– – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
גם אני למען ארץ-ישראל. אם את מספיק תמימה לחשוב שאנחנו לא למען ארץ-ישראל – – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
זה לא עניין של תמימות. זה לא עניין של תמימות, צריך לקרוא נכון, לקרוא את ההסבר – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
סליחה, פנינה, אני שמח אתך שאת חברה, גם בשדולת שתי המדינות שלי וגם בשדולת פתרון ארץ-ישראל השלמה. זה בסדר.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
חבר הכנסת בר, אני יודעת לקרוא – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אדוני, אני מבקש להשלים את דברי, כמובן. אין בעיה, כמובן, שחברתי היקרה פנינה תמנו היא חברה בזה, ואפילו אין בעיה שאורית סטרוק היא העומדת בראשה. הבעיה העיקרית היא שיושב-ראש השדולה הזו הוא לא אחר מיושב-ראש הקואליציה, יריב לוין. עכשיו, יושב-ראש הקואליציה, שאמורה לעמול על מדיניות הממשלה ומדיניות מפלגתה של פנינה למען פתרון שתי המדינות, שיאיר לפיד כל כך התגאה בו, באס.אם.אס ששלח לכולם וגם לאחר מכן – – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
זה לא סותר.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
צריכה הממשלה והקואליציה הזו להפסיק להיות צבועה ולהטריח את מזכיר המדינה האמריקני מארצות-הברית לפה – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אני לא צריכה להתנצל, כחברת כנסת ישראלית, שאני – – – השדולה הראשונה למען ארץ-ישראל. אתה צריך להתבייש, כחבר כנסת ישראלי, שאתה מתבייש להיות בשדולה למען ארץ-ישראל.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
– – ולהגיד לכולם אם היא בעד פתרון שתי המדינות או לא, אם היא בעד פתרון שתי המדינות או לא. פנינה, המילים הבאמת לא מכבדות האלה, שאת אומרת, הרי כולנו פה בעד ארץ-ישראל וכולנו פה בעד התיישבות בארץ-ישראל – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
כנראה שלא.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
– – ואני אגלה לך משהו: אפילו אני בעד, בחלומות שלי, באמת, אני לא אומר סתם, ארץ-ישראל השלמה. כמזכ"ל מפלגת העבודה אני אומר לך את זה.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
– – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אבל מה לעשות, יש מצב פוליטי והיסטורי והיסטוריוגרפי וגיאו-פוליטי אחר, והממשלה הזו חוזרת ואומרת – –
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
יש גם גישה אחרת, לא קיצונית ולא אנטי-ישראלית, שמאמינה בארץ-ישראל ובכל זאת – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
– – שהיא תהיה בעד פתרון שתי המדינות שיושב-ראש הקואליציה הוביל ומוביל – פנינה, שמענו אותך, תודה, את מוזמנת לעלות בנאום שלך ולהגיב לי. אדוני היושב-ראש, היא אפילו לא נתנה לי להשלים את דברי.
לכן, אני בסך הכול בעד שהממשלה הזו והקואליציה והעומד בראשה, שהוא גם יושב-ראש השדולה, יהיו כנים עם הציבור, עם האמריקנים, עם תושבי ישראל, ויגידו אם הם בעד חלום ארץ-ישראל השלמה, שגם אנחנו, כמובן, שותפים לו, או בעד פתרון שתי המדינות, שזה הפתרון שיבטיח את עתידה של המדינה הציונית והחשובה שאנו חיים בה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר. כנראה זה המשך מסורת מן הכנסת הקודמת, גם שם יושב-ראש הקואליציה היה יושב-ראש שדולת ארץ-ישראל. חברת הכנסת תמנו-שטה, אנחנו מבקשים, בנאומים בני דקה, כל אחד מקבל זכות דיבור. בואו ננסה לא להפריע אחד לשני.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
מעניין אותי איך היא חברה בשתי השדולות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני; ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
לא הייתי בשדולה שלו, לא זכור לי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, אדוני.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, ביום כיפור באוניברסיטאות, א. יש חופשה, ב. אם אין, אז אין בחינות. סטודנטים לא ניגשים לבחינות בגלל העובדה שצום זה דבר קשה. כך גם אמור להיות בחודש הרמדאן. אבל השנה עוד מעט חודש הרמדאן וזה בתקופת בחינות.
בכמה אוניברסיטאות בארץ יש הבנה, באים לקראת הסטודנטים, ומי שמבקש מועד מיוחד אחרי חודש הרמדאן מאפשרים לו, אוניברסיטת תל-אביב למשל. פניתי לשר פירון והוא ענה לי בצורה מפורטת, קיבץ את כל התשובות של כל האוניברסיטאות. הטכניון, אדוני היושב-ראש, לא בא לקראת הסטודנטים בעניין זה, ולכן זה יוצר אי-נחת, תרעומת והרגשת קיפוח ואי-שוויון, ולכן גם פניתי לנשיאות הטכניון, גם לשר פירון, אני בדיאלוג עם הסטודנטים. אני קורא להם לבוא לקראת הסטודנטים.
בחודש רמדאן, בצום, זה בלתי אפשרי לתת אותם ביצועים שיכול לתת סטודנט שלא צם. מועד מיוחד זו הדרישה, ולא קשה לבוא לקראת דרישה כזאת. אנחנו נמשיך לעקוב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת אורלי לוי, ואחריה – חבר הכנסת אברהים צרצור.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, כולנו עכשיו, כשאנחנו באים ויושבים במקומותינו הקבועים, מגלים את הערמה המטורפת הזאת שעליה אנחנו אמורים להחליט ולהצביע, אבל לפני שאני אסב את תשומת לבנו למשהו שחמק, ואפשר לומר שגם הוטעינו לחשוב שזה הוצא, אני קודם כול רוצה להביע תודה ענקית לאדוני היושב-ראש, יולי אדלשטיין, על מה שעשית.
אפשר לומר, באופן אולי יוצא מן הכלל, רוב הארגונים החברתיים, והיום היה כנס של הארגונים החברתיים בכנסת, אמרו: לא חלמנו שכך יהיה, וזו אחת הבשורות היפות, שהצלחנו להחריג, להוציא מחוק ההסדרים נושאים שחובה על הכנסת לדון בהם לעומקם – לקבל החלטות אחרי שדנו בהם, הבנו את ההשלכות, בדקנו את החלופות האחרות. ואולי כשליש מחוק ההסדרים הוצא על-ידך, ביוזמתך, ואנחנו, חברי הכנסת, נצטרך לעשות את עבודתנו בוועדות.
מה שלצערי הרב לא הצלחנו לשים לב אליו, כי אכן הוטעינו – אני יכולה לומר באופן אישי, הוטעיתי, אבל אני לא היחידה – כל מה שנוגע לסבסוד מעונות לגיל הרך. היה איזה תיקון של רבע סעיף, ולמי שלא מבין עד היום, כדי לעודד נשים לצאת לעבודה, משרד התמ"ת – היום בשמו החדש, מיתוג מחודש, משרד הכלכלה – היה מסבסד את השהות של הילד של האם העובדת, בתוך מוסדות ויצו, "נעמת", המוסדות המוכרים, נשות "אמונה" וכדומה, רק מי שיש לו סמל מעון, ויכולנו לאפשר לאימהות להסיר את החסמים ולצאת החוצה לעבוד. מה שקרה היום זה שהסירו עכשיו את הנושא הזה של אם עובדת והכניסו לשם מבחן הכנסה לשני הורים עובדים על מנת לקבל את אותה הטבה של סבסוד המעונות הללו.
אני רואה את חברת הכנסת רות קלדרון מסתכלת די בתמיהה. גם אני. משרד האוצר הבטיח לי שזה יוחרג. מה שנעשה שם הוא ששינו שם ממשק בין הרשות המוניציפלית לבין רשות המסים, ובכך חשבנו שהחריגו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אני פונה אליך, אם עדיין לא מאוחר, להוציא את זה מתוך חוק ההסדרים. לא זה המקום. האימהות הדרוזיות תשבנה בבית, הערביות, האתיופיות, בפריפריה; לא יהיה אינטרס – וכמובן גם החרדיות – לצאת לעבוד. ושוב פעם היא תלויה במה עושה הבעל, ואנחנו מונעים ממנה את העצמאות הכלכלית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת אורלי לוי. חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת שמעון סולומון.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, בימים האלה, בשבועות הקרובים, החלטנו כחברי כנסת ערבים להתמקד בהצעת החוק שנקראת "ההתיישבות הבדואית בנגב". בהזדמנות זו אני אתמקד בשני פגמים קשים מאוד בהצעת החוק הזאת שעומדים בבסיס ההצעה.
הפגם הראשון – הצעת החוק מתייחסת לערבים אזרחי מדינת ישראל הגרים באזור הנגב כפולשים לקרקעות האלה. פגם כזה הוא פשוט מאוד התקפה ברוטלית כנגד הערבים שהחזיקו בקרקעות האלה מאות בשנים. ישראל באה ופתאום מתייחסת אליהם כאל פולשים. הפגם השני, והוא לא פחות חמור מהפגם הראשון, הוא שישראל מתייחסת לקרקעות האלה כקרקעות מדינה. דהיינו, נקודת הזינוק – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
זה לא הכפרים שלו. הוא קנה את הקרקע?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת רגב.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
זו קרקע מדינה, אם לא אכפת לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
רק עכשיו דיברתי על זה – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – זה נאומים בני דקה. חברת הכנסת רגב, תודה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
הקרקעות במדינת ישראל הן גם קרקעות פרטיות והן גם קרקעות של מדינת ישראל. זה שמדינת ישראל באה במסגרת החוק הזה ומתייחסת לכל הקרקעות שהבדואים הערבים, 200,000 נפשות, גרים בהן בנגב – כאילו הקרקעות האלה, שהם גרים עליהן מאות של שנים, הן קרקעות מדינת ישראל, ולהם אין שום קשר עם הקרקעות האלה, אני חושב שזה פשע שישראל צריכה לחשוב עליו מחדש, ולהפסיק את המתקפה הזאת כנגד אזרחיה הערבים באזור הנגב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת שמעון סולומון, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מירי, מה יש לך להגיד?
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
יש לי להגיד שהחוק עושה אתכם חסד.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
ממש תודה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
החוק עושה אתכם חסד. תאמינו לי, הלוואי שהחוק יישאר כפי שהוא היום, בשבילכם.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תודה, מירי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת רגב, תודה רבה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תודה, מירי. תודה, נחמה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו כרגע רוצים לשמוע מה שיש לחבר הכנסת שמעון סולומון לומר.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, היום אנחנו מוקירים ומעריכים את השירות במילואים, ואת בני המשפחות, כמובן. כאחד שגם משרת ועושה את זה בשמחה, כשאני נקרא כמובן, אני רוצה להגיד משפט אחד. בשיח היום יש לנו קשירה בין המוטיבציה והרוח של ההתנדבות לבין התגמולים. אני חושב שצריך להפריד בין שני הדברים האלה, בין רוח ההתנדבות, הרצון לשרת, שהוא עומד בפני עצמו, הוא צריך להיות בלתי תלוי, וכך טוב שיהיה – זה מתחיל ממני, אני עושה את זה בשמחה רבה מאוד – לבין זה שהמדינה באמת צריכה לדעת לתגמל, כי זה מגיע, ואין קשר ביניהם.
אני מקווה מאוד שבמהלך התקופה הקרובה – כפי שאני רואה יש תמיכה גדולה מאוד – התגמולים החומריים והערכה שיש למשרתי המילואים ילכו ויגדלו כדי שכולם יהיו מרוצים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון סולומון. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת צרצור, אני רוצה להגיד שביום חמישי מקיימת החברה הערבית בנגב שביתה כללית והפגנה בבאר-שבע – לתחילת פעולות המחאה של החברה הערבית כנגד חוק פראוור, אני מזמין את חברי חברי הכנסת להשתתף בהפגנה, לשמוע ולהתרשם מהאנשים שהולכים להיות מושפעים. גם אם מישהו באולם הזה חושב שעושים חסד עם מישהו שמנשלים אותו מאדמתו, זורקים אותו מביתו, אז לפחות שיבוא ויתרשם מה הם חושבים על העניין.
אני רוצה לדבר על משהו אחר. ב-6 ביוני, לפני כמה ימים, נהרגו שני צעירים באום-אלפחם בתאונת דרכים קטלנית, לצערנו. הם היו בני 15, בטח עשו עבירה קשה כשלקחו רכב של ההורים בשעות לילה מאוחרות ונהגו בכבישי העיר. סיור משטרתי איתר אותם, ביקש מהם לעצור, הם לא עצרו, ואז הם ברחו. הוא רדף אחריהם, ולצערנו הם נכנסו במשאית על יד הכביש ונהרגו שניהם, בחורים. כמובן שמכאן אני קורא לכל ההורים, יהודים וערבים: צריכים לשים לב. החינוך כאן בעניין הזה הוא קריטי בשביל שעבירות כאלה ואסונות כאלה לא יישנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אבל הוראות המרדף המשטרתי קובעות באופן ברור. צריך לציין שהמשטרה בהתחלה הכחישה שהיה מרדף, והוציאה הודעה לעיתונות שלא התקיים מרדף. מצלמות האבטחה באזור קלטו שאכן היה מרדף, ואז המשטרה שינתה את הגרסה שלה: מרדף משטרתי ייערך רק כאשר אינו יוצר סיכון מהותי של פגיעה בחפים מפשע, כאשר אינו מהווה סכנה גדולה יותר לרודף, לנרדף ולעוברי אורח בדרך. בהתחשב בחומרת העבירה שביצע החשוד הנרדף – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, אדוני.
<באסל גטאס (בל"ד):>
עוד משפט אני מסיים. אני קורא מחומר – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
העניין הוא שאישרנו למחר שאילתה של חבר הכנסת בנושא הזה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – וכאשר הוא האמצעי הסביר ואין דרך אלטרנטיבית לבצע את מעצר החשוד הנרדף. לצערי, כל התנאים האלה לא התקיימו, והתוצאה הקשה בפנינו. תודה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הכול אפשר ב-20 שניות, אתה רואה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
זה 20 שניות. הוא אמר את כל מה שהיה צריך בדקה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואחריה – אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, חבר הכנסת איציק שמולי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על הפרשה המזעזעת של הרצח ב"בר-נוער", על העצורים ועל מה שקרה אתמול, על הפארסה שקרתה אתמול, עם הפרסום המוקדם של המשטרה. אני מנסה להבין איך ייתכן שבמדינה מתוקנת, כשכולנו מבינים שהתקשורת היא אחת מאושיות הדמוקרטיה העיקריות, עדיין קורה שאנחנו, אל מול זכות חופש הביטוי וזכות הציבור הדעת, רומסים זכויות של עצורים, בייחוד בשלב המעצרים, נוטים לשכוח שבית-המשפט הוא הפוסק ומילתו היא החשובה לעניין פרסום פרטים או פענוח של פרשות, ובכל זאת, בשעה שיש בקשה המונחת בבית-המשפט, אנחנו ראינו את המשטרה מתראיינת תחת כל עץ רענן. לא אחת אנחנו מודעים לכך שיש פרסומים מוקדמים – הרבה פעמים כי התקשורת עוברת על אותן זכויות ועל אותם חוקים – ועדיין נדמה שמישהו לא מרים את הכפפה ושאין הנחיות ברורות. במקרה הספציפי זה בין המשטרה לבין בית-המשפט, אבל פעמים רבות אנחנו נוכחים לראות איך רומסים את הזכויות של העצורים, כאשר מדובר בכלי תקשורת שפשוט מפרסמים פרטים כאלה ואחרים, כאשר אנחנו מסתמכים וחושבים שמה שיפתור את זה זה אותם כללי אתיקה. אז אני חושבת שראוי שאנחנו נדון על זה בהצעה כלשהי לסדר-היום בבית הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. לאחר מכן נעבור לנושא הבא, שהוא ציון יום המילואים בכנסת.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לקדם בברכה את החיילים, גם בחובה וגם את חיילי המילואים והקבע, שנמצאים אתנו כאן היום וגודשים את הכנסת. גם כחייל מילואים פעיל וגם כחבר כנסת צעיר, זה כיף גדול וזכות גדולה לראות אתכם כאן בכנסת, יום-יום ובעיקר ביום הזה. מגיעות ברכות גם לראשי השדולה, מירי רגב, איתן כבל ויוני שטבון, על ארגון האירוע באודיטוריום.
אדוני היושב-ראש, אם כבר אנחנו עוסקים ביום המילואים, דווקא – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
החיילות והחיילים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מקבל את התיקון, בוודאי: החיילות והחיילים.
אם כבר, בימים שבהם אנחנו עוסקים בסוגיית השוויון בנטל – ואני כמובן מזדהה עם המאבק ועם העקרונות – אני חושב שאנחנו קצת נוטים לדחוק לקרן זווית את אלו שמשרתים. אותם קל לנו מדי יום ביומו ככה לקחת כדבר מובן מאליו. אני חושב שבמקביל לעובדה שאנחנו רוצים להכניס עוד כוח-אדם גם לשירות הצבאי וגם לשירות האזרחי, נכון במסגרת מתווה פרי לחשוב איך אנחנו מתגמלים בצורה טובה יותר, מוקירים ומכירים באלה שכבר נושאים בנטל – לא שואלים שאלות, לא מעלים תהיות, למרות שהמשא משנה לשנה הופך להיות כבד יותר. גם לכך צריך לתת תשומת לב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כפי שאמרתי, נעבור לציון יום המילואים. לטובת האורחים כאן, אנשי צה"ל בכלל, קצינים, קצינות, חיילים, חיילות, ובמיוחד אנשי המילואים והמשפחות של אנשי המילואים, נגיד רק ונבהיר שהכנסת עסקה בנושא הזה במהלך כל היום. בוועדות השונות התקיימו דיונים, וחלק מהדוברים ציינו בנאומים בני דקה את הפעילות בוועדות שלהם. לאחר מכן, כפי שכבר הזכירו, ראשי השדולה – אנחנו נציין אותם לשבח בנושא הזה, את חברי הכנסת איתן כבל, מירי רגב ויוני שטבון, שארגנו אירוע מאוד מרשים באודיטוריום עם שר הביטחון, הרמטכ"ל, קצונה בכירה של צה"ל, והעיקר – אנשי המילואים ובני המשפחות. עכשיו יתקיים במליאה המשך היום הזה: גם דיון שיזמו כמה חברי כנסת וגם הצעת חוק שתוצג בנושא הזה.
אנחנו נפתח עוד פעם בברכה לאנשי צה"ל בכלל ולאנשי המילואים בפרט.
לפני קצת יותר מחצי שנה, בעודכם שקועים בענייני היום, העסק, העבודה, הילדים, לפעמים ילדים שזה עתה נולדו, לימודים, בחינות – והנה נקראתם אל הדגל. הטלפון צלצל, ואתם קטעתם באחת את שגרת חייכם, עליתם על המדים, מתוחים ודרוכים, נכונים לכל משימה. אני זוכר עדיין כמו כולנו את העיתונים שחיפשו סיפורים, ואכן מצאו לא מעט סיפורים: על זוג שנפרד כי היא גויסה ליחידה שלה והוא – ליחידה שלו, על בעל שעלה על המדים בזמן שאשתו כורעת ללדת, וכהנה וכהנה סיפורים שמוכרים לרבים שיושבים כאן באולם וכאלה שיושבים כאן ביציע.
אך יותר מכול אני זוכר את הפשטות שבה לקחתם על עצמכם את המשימה הלאומית הזאת. לכם זה היה ברור שיוצאים להגן על הבית. עבורכם זאת לא הייתה מטפורה. בהרבה מאוד מקרים, ודאי במציאות המודרנית שלנו, זאת האמת: אכן מגינים על הבית. לנו, בעורף, אולי זה לקח זמן להבין שזאת אכן המציאות – להגן על הבית – אבל הירי על תל-אביב, ירושלים, גדרה, רחובות, ראשון-לציון וכל מרחב הדרום הבהיר לנו שזאת אכן הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. חיילים וחיילי מילואים מגינים על הבית. הבית שלנו בער, והעורף הפך לחזית, והססמה "צה"ל צבא העם" הפכה למשהו מאוד מוחשי וממשי.
מאז חלק כבר הספיקו אולי להתגייס פעם נוספת. הרי הנטל הוא לא שווה, ויש כאלה שעושים את זה כמה פעמים בשנה, ימים ארוכים הרבה יותר מאותו חודש, שהוא אולי המינימום.
היום, ביום ההוקרה לכם כחיילי מילואים, אני שואל את עצמי ושואל את כל חברי הבית, מה אנחנו, ככנסת ישראל, כבית-המחוקקים, יכולים לתת בחזרה. איך לא רק אומרים תודה אלא גם עושים משהו מעשי? ושלא תיפול כאן שום טעות: אני יודע שאף אחד לא נענה לקריאה למילואים על מנת לקבל פרס או על מנת לקבל הטבות מן הבית הזה. הערכים שלכם לא מתומחרים בכסף; הם מעל ומעבר לכל עניין כספי. עבורנו הדאגה למילואימניקים וליוצאי צבא צריכה לאפשר לכם לתרום בלי להיפגע. זה המינימום שאנחנו צריכים לעשות.
מי שנותן, מי שנושא בנטל, על המדינה להעניק לו לכל הפחות הזדמנות שווה. כבר אמרתי את זה בכנס שלנו עם אנשי המילואים לפני שעה, ואני חוזר ואומר: על מנת שאנחנו נוכל לחזור ולומר לכם "תגנו על הבית", לפחות ככנסת, כמדינה, אנחנו צריכים לדאוג שאכן יהיה בית להגן עליו, שתהיה אפשרות לאנשי המילואים, למשפחות שלהם, לגור בבית משלהם.
בימים אלה, כפי שאתם רואים – גם אפשר לראות את זה כאן על השולחנות של חברי הכנסת – אנחנו מתחילים לדון על תקציב המדינה, ואני סמוך ובטוח שהביקור שלכם כאן היום בכנסת, ההשתתפות של חלק מאנשי המילואים ואנשי צה"ל, אנשי קבע, בוועדות השונות כאן בדיונים, לא רק מהווה איזשהו דיאלוג עם חברי כנסת, אלא תשפיע בשבועות הקרובים על ההתנהגות, על אופי הדיון וגם על ההצבעות בוועדות השונות בכל הנוגע לסעיפים אשר, ולו במשהו, משפרים את מצב אזרחי ישראל בכלל, ודאי וודאי מצב אנשי המילואים, שכפי שכבר אמרתי, לוקחים על עצמם משימות לאומיות חשובות.
צריך ליצור מנגנונים אמיתיים, ואנחנו ככנסת נשתדל לעשות זאת, על מנת שכל אותם נושאים שעלו זה עתה – אם זה בנוגע לסטודנטים והלימודים, אם זה בנוגע לעצמאים והעסקים שלהם, אם זה בנוגע לאנשים שעובדים כשכירים ולפעמים נתקלים ביחס, שברוך השם, קצת עובר מן העולם אבל עדיין נתקלים בו – על מנת שהדברים האלה יטופלו אני חושב שלא מספיק רק לומר תודה ביום המילואים אלא חשוב להמשיך את הפעילות הזאת ביום-יום.
כשאתם מגינים על החזית ועל העורף שלנו, אנחנו צריכים להיות שם בשבילכם להגן על העורף שלכם. לכן, אני עוד פעם רוצה להודות לכל אלה שיזמו את הדיונים במהלך היום, לכל אלה שהשתתפו.
הכנסת הנוכחית שונה אולי מקודמותיה בכך שבכנסות הקודמות היינו יותר רגילים לדבר על העבר של חברי הכנסת כאנשי מילואים. בכנסת הנוכחית הגילאים קצת שונים, וכפי ששמעתם כבר מכמה דוברים, הם מעידים על עצמם ככאלה שעושים שירות פעיל, כן ירבו, ואני חושב שלכן יש אולי תקווה ויש סיבה לאופטימיות. תמצאו בבית הזה גם הערכה וגם אוזן קשבת מכלל חברי הבית. ברוכים תהיו.
<הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – תוספת גמול לימי מילואים נוספים), התשע"ג–2013>
[הצעת חוק פ/993/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את חבר הכנסת איתן כבל להציג את הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – תוספת גמול לימי מילואים נוספים), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת. תשובה והצבעה במועד אחר.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תודה לך, חברי ביציע מהגדוד שלי, גדוד 7, מפקד הגדוד, חברים שנמצאים ביציע – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בלי פרוטקציות, אדוני.
<איתן כבל (העבודה):>
כן כן, אני עובר אותם ככה, בקצרה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
איך הכנסת את כל הגדוד?
<איתן כבל (העבודה):>
אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת גם לפורום מח"טים ומג"דים, לאבי אסייג, לפורום חפ"שים. אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת גם לאמיר חי, ראש ענף תכנון כוח-אדם, שבעוד חודשיים-שלושה מתקדם, ואני רוצה להודות לך מכל הלב על כל אשר עשית לאורך כל התקופה למען חיילי המילואים. וזה לא רק עניין שאתה יכול לומר שזה התפקיד שלך, זה ברור, אבל תמיד יצאת מגדרך ותמיד היית צעד אחד לפני כולם כדי לעמוד במשימות ולעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר, ומנקודת המבט שלי זה לא ברור מאליו. ותודה לך, אני מנצל את ההזדמנות.
אני רוצה להודות לקמל"ר, שנמצא אתנו כאן, אני רוצה להודות לחברתי מירי רגב, שמבחינתה כבר הסתיים יום המילואים, והיא כבר טוחנת דברים אחרים – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
תקציב. תקציב.
<איתן כבל (העבודה):>
– – תודה מכל הלב לך. תודה ליוני שטבון – שלושתנו יושבי-ראש שדולה משותפים – תודה לכל מי שהגיע ובאמת כיבד אותנו.
אדוני היושב-ראש, לפני שאני נוגע בחוק – יש לי מספיק זמן – אני, ברשותכם, רוצה לנצל את הבמה כאן ולהתייחס בקצרה לדברים שאמרתי באודיטוריום. אני רוצה להבהיר את דברי, כי הרמטכ"ל חש נפגע באופן אישי מדברי. ואני כאן לא כדי להתנצל – כדי להתנצל אני צריך להרגיש שאני עשיתי משהו לא תקין. אבל אני חושב שאם הדברים שלי לא הובנו כמו שצריך – בוודאי הוא לא רק רמטכ"ל, הוא גם שכן שלי ואני עוד צריך לפגוש אותו בסופר וצריך לפגוש אותו בעוד כל מיני, ברחוב, ואני אומר, למה? למה שיהיו לי עניינים? אז אני, ברשותכם – ואני אומר את זה גם לידידי ומפקדי לשעבר שאול מופז, שהסב את תשומת לבי, שאני אקום ואני אומר.
אין חס וחלילה בדברי, למרות שהיו דברים נוקבים, אני אומר – אבל הם לא הופנו חס וחלילה כלפי הרמטכ"ל באופן אישי, אלא הייתה בדברי הדלקה של נוריות אזהרה, ובעצם הימים האלה, כשמדברים על קיצוצים דרמטיים, ובוודאי כשזה נוגע לחיילי המילואים, זו חובתי כמחוקק, חובתי כחבר ועדת החוץ והביטחון, חובתי לומר את הדברים בצורה הכי ברורה, ולהזהיר ולא לטייח.
ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, יושב כאן עפר שלח, גם חברי מהפלוגה, שכתב ספר על מלחמת לבנון השנייה, והוא זוכר בדיוק את הימים שבהם התנהלו הדיונים – הוא כתב על זה ספר שלם. למה לי, תקנו את הספר, למרות שהמלחמה כבר ישנה. אבל אני מוכרח לומר לכם שאני נשבעתי לעצמי אחרי אותו ערב שלעולם, אבל לעולם, אני לא אשתוק, ותמיד אומר את דברי בצורה ברורה, בצורה נהירה, שלא יהיה מישהו שיחשוב שדברי לא נאמרו כשהיו צריכים להיאמר.
אבל, אני שוב מבקש את סליחתו של הרמטכ"ל, באמת מכל הלב אם דברי, לרגע נדמה היה שמכוונים כלפיו באופן אישי. לא כך הוא הדבר.
ולגופו של עניין, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה להציג את החוק, והפעם אני מאוד מקווה שוועדת השרים תאשר אותו. הרי במה דברים אמורים? זה לא חוק של היום הרת עולם ותקציבים צריכים להישפך, למרות שהאוצר, על כל פיפס בא ואומר: זה? עלויות, חבל לכם על הזמן. בסך הכול, מה ביקשתי פה בחוק? חוק המילואים מגדיר באופן ברור כמה כל שנה, כמה בכל מהלך של שלוש שנים, חייל, צריך שיעשה מילואים – קצינים וכו'. כחבר בוועדת המשנה, באה מערכת הביטחון מעת לעת ומבקשת מאתנו – ואני יושב-ראש הוועדה – להחריג ולהגדיל. ואמרתי, אין בעיה. מג"דים וקצינים בכירים נדרשים לעשות מדי שנה כמויות של מעל ומעבר ימי מילואים – ואני כבר לא מדבר על אלה שלא רושמים אותם בכלל, שהוא, בעצם כל חייו, המג"ד והמ"פ – אלה אנשים שסובבים סביב המילואים, לעתים עושים אותם כאילו הם בקבע.
וביקשתי, בעצה אחת עם הוועדה – זה חוק שבעצם הוגש, היועצת המשפטית של הוועדה הכינה אותו, והצטרפו אלי גם, צריך להגיד את זה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, חבר הכנסת איציק שמולי וחבר הכנסת נחמן שי, וצריך שגם זה ייאמר. ביקשתי לבנות תוספות. כמו שבמקום עבודה אתה מבקש מעובד שלך להישאר שעות מעבר למכסה, אז בנינו מודל – לא דרמטי, באמת לא דרמטי – שיודע לתגמל את אותה קצונה בכירה, שבדרך כלל, כמו שאמרתי לכם, זה נע ממ"מים, אבל בעיקר זה מ"פים, סמג"דים ומג"דים, והם ראויים לזה, ראויים לגמרי.
זו הקבוצה שיותר מכל קבוצה אחרת בצבא – כשמדברים, ולא בקלישאות, שזו הקבוצה שהיא השדרה המרכזית של צה"ל, זו השדרה המרכזית של צה"ל; מבלי להעליב את המח"טים, אחר כך זה כבר רמה של פוליטיקאים, צבאית. מפקד, באמת, שמריח חיילים, נוגע בחיילים, זה עד מג"ד, והם באמת ראויים לכל תודה.
יש עוד חוק, שגם כן מונח, ואומנם הוא לא על סדר-היום עכשיו – חברת הכנסת מירי רגב התייחסה אליו – שבאמת, כדי שלא נעסוק כל היום בקלישאות שנוגעות לחיילי המילואים, כמה הם חשובים וכמה צריך לתת להם – והיום הזה הוקדש בראש ובראשונה לנשות חיילי המילואים, או הגברים שמלווים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעלי חיילות.
<איתן כבל (העבודה):>
בדיוק, הבעלים של חיילות המילואים, יש גם כאלה; לא הרבה, אבל גם כאלה יש. ובאנו ודיברנו על כך שנשים תוכלנה, על-פי החלטתן, או להגיע לעבודה שעה מאוחר יותר או לצאת ממקום העבודה שעה מוקדם יותר.
אני אומר לכם, ואמרתי זאת, ואני אחזור ואומר זאת פעם אחר פעם: היום בגדוד מילואים, ולא משנה איפה הוא נמצא, יש את שעת הבוקר, שאתה רואה גדוד שלם כמו בתחנת מוניות – אתה יודע, אלה שמנווטים את התנועה, מי ייקח את הילד ההוא, ומי ייקח את הילדה ההיא, ומי אחרי הצהריים יחזיר, ומי ייקח אחר כך לחוג. אלה החיים שלנו היום. וזה לא פשוט. זה ממש לא פשוט. וכשאנחנו מדברים – ואמר לי שר הביטחון: 40 שנה אני – אבל זה לא דומה. כי כשאתה בקבע, זה מקום עבודתך, על כל מה שמשתמע מכך; כשאתה חייל מילואים, שולפים אותך, אתה נשלף ממקום עבודתך, אתה נשלף משגרת החיים שלך.
זה לא ברור מאליו, אדוני היושב-ראש. זה לא ברור מאליו, חבר הכנסת ריבלין. ואני יודע איך זה. אתה יודע, כשאתה יוצא, יש מלחמה, זורקים עליך אורז, ואין כמוך, ואין, ואין, ואין, ואחר כך לך תחפש את החברים שלך. ואנחנו מוצאים את עצמנו בוועדת החוץ והביטחון – ואני מקווה שהיושב-ראש החדש, שהגיע כתגבורת, באמת תגבורת, ידע באמת לאתגר את המערכות ולעמוד מולן. כי כשזה נוגע לעניינים של צבא תמיד אומרים: כן, אתה יודע, ככה אנחנו מעבירים אותם. צבא? בסדר. אבל צבא מורכב מאנשים.
אני מנצל את ההזדמנות הזאת, שוב אליך, אדוני יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, כי תפקידה של ועדת החוץ והביטחון על-פי חוק הוא לפקח. ויותר מדי זמן אנחנו כבר הפכנו להיות קַשָּׁבֵנוּ בוועדה. אנחנו יותר מקשיבים למה שאומרים לנו, ולא יכולים להשפיע באמת על אשר נעשה בוועדה הזאת. אסור שזה יקרה, ואני סומך עליך שתדע להוביל בראשותנו את הוועדה להיות ועדה לוחמת – כמובן בלי הדלפות, וראוי לומר זאת. בעיקר – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
– – – בהדלפות.
<איתן כבל (העבודה):>
– – – לשמחתי – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
אני חייבת להגיד לך שארבע שנים לא היו הדלפות בוועדת החוץ והביטחון.
<איתן כבל (העבודה):>
– – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לא הייתי בדיונים האלה, אז לא צריך אפילו לשלוח אלי פוליגרף. אבל ברצינות לרגע, ואני אומר את זה כאן, לא ייתכן – וצריכים לדעת את זה חברי הכנסת. כדי שתהיה אווירה אמיתית – גם ככה אלה שמגיעים לא תמיד אומרים הכול, ותמיד מורחים את זה בסיפור. בינתיים אני אומר לך, אדוני השר לשעבר ויושב-ראש הוועדה, שפליטות הפה הכי גדולות לא יצאו מתוך הוועדה. אני רוצה להזכיר. ואף אחד לא מנע מראשי ממשלה לשעבר ושרי ביטחון בהווה ובעתיד את החומר המודיעיני. אבל אסור שזה יקרה, ואני אומר את הדברים באופן הכי מפורש.
ובעזרת השם, בעוד שנה נהיה כאן שוב וניפגש כשאנחנו כבר נדע לתת תשובות טובות יותר, אמיתיות יותר, לחיילי המילואים. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל, שהציג את הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – תוספת גמול לימי מילואים נוספים), התשע"ג–2013, שלו ושל קבוצת חברי הכנסת.
כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר. אני מצרף גם את תקוותי שתהיה גם תשובה חיובית של ועדת השרים לחקיקה על ההצעה החשובה הזאת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעות בנושא הנדון: ציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת – הצעות לסדר-היום מס' 557, 379, 568, 596, 622 ו-624. חברי הכנסת מירי רגב, עפר שלח, מרדכי יוגב, יצחק כהן, שאול מופז ועמרם מצנע ביקשו להציע הצעות. ישיב לכולם, בשם שר הביטחון, השר יובל שטייניץ. בבקשה, גברתי, חברת הכנסת מירי רגב, ראשונת הדוברים ומראשי שדולת המילואים בכנסת.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
תודה לך.
כבוד היושב-ראש, כבוד השר שטייניץ, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לך על כך שקיימנו היום את יום ההוקרה למערך המילואים, על כל הוועדות השונות שדנו בנושא. זה לא טריוויאלי, זה לא ברור מאליו, ביום שבו אתה מקבל את ספר התקציב. בדרך כלל אנחנו נוהגים לעשות את זה סמוך ליום המילואים, במאי. עשינו את זה ארבע שנים. כבוד יושב-ראש הכנסת הקודם, רובי ריבלין, סייע לנו להרים את זה. עשינו ימים מאוד מכובדים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
איתן כבל – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
תכף נדבר על איתן – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
איתן כבל עשה הכול.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – כבודך וכבודו במקומם מונחים.
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך על היום הזה; הקהל המרגש הזה שנמצא כאן, גם חיילים בסדיר וגם חיילים במילואים, יחד עם הנשים שלהם; ידידי, חברי, איתן כבל, שבמשך ארבע שנים אנחנו פועלים יחד למען אנשי המילואים, איש מילואים שעושה מילואים. לדעתי, אשתך ממש שמחה על זה שאתה עושה מילואים מדי פעם, שיש לה קצת שקט בבית, בכל זאת.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
שלא – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
שלא הוא ינקה, את אומרת. שגם עושה מילואים בחדווה, ובאותו מרץ, ובאותה מסירות, וגם פועל למען החקיקה בסוגיה זו, כמו גם בנושאים אחרים – יחד עם יוני, שהצטרף אלינו עכשיו.
הכנתי נאום. הכנתי נאום, האמת היא, חד, עם מסרים מאוד ברורים, כמו שאני יודעת לעשות. אבל הצליחה לשבור אותי, האמת, גילה, אשתו של ערן קורצר, שדיברה במהלך הטקס. והחלטתי שיש לי הרבה הזדמנויות לנאום בכנסת על נושא המילואים ולהעלות חקיקה בנושא מילואים. החלטתי, לטובת הצופים בבית, בערוץ הכנסת, במליאת הכנסת, להקריא את המכתב שלה, להקריא את הנאום שלה, כמו שהוא.
אז היא התחילה כך: "שמי גילה ואני אשתו של ערן קורצר, מפקד גדוד 7 בחטיבה 55 המוצנחת. ראשית, אני רוצה להודות על ההזדמנות להשמיע ולהישמע, ובמיוחד על ההזדמנות להציב את מי שנושאות בנטל בדרך כלל מצדו של העורף, בחזית, ולו רק ליום אחד.
"זהו מעמד מרגש מאוד עבורי. נפל בחלקי כבוד לייצג את הנשים והמשפחות שלכבודן נערך יום מרגש זה, ולמרות שאיני מתיימרת להבין את הקשיים האישיים שחשה כל משפחה ומשפחה, אני מקווה עם זאת שבאמצעות הסיפור הפרטי שלי ושל משפחתי אצליח להעביר את המסרים, התחושות והחוויות היומיומיות שאנחנו חשות כשבני-זוגנו נקראים להתייצב לדגל. אני מודה שגם את הדברים הללו נאלצתי לכתוב בשעות הקטנות של הלילה ובין הקפצות לחוגים, כי ערן פשוט יצא שוב למילואים...
"את ערן הכרתי לפני 20 שנים, כששירתנו יחד בבסיס סנור של הצנחנים. השירות האינטנסיבי במילואים יוצר אצלי לעתים תחושה כאילו מעולם לא עזבתי את הבסיס. כשאני נשאלת מה זה בשבילי להיות אשת מג"ד, אני משיבה כי התשובה מורכבת. להיות אשת מג"ד זה להיות נשואה לצבא, למרות שלא התחתנתי עם איש קבע. זה להכיר את הארץ לפי מיקומם של הבסיסים הצבאיים. זה לדעת שכולם חושבים שהוא עובד בצבא ובודדים האנשים שיודעים כי יש לו בעצם מקצוע אחר. כמו שבתנו עדי נהגה לומר כשהייתה קטנה, 'אבא עובד במילואים'.
"זה לדעת שהאל"ל לפני התרפ"ל יבוא לפני התרג"ד; זה לדעת שהקשל"חית תדבר עם המח"ט על הימ"מ שתמיד חסר; זה לדעת שלקפ"ק חייבים להביא פק"ל קפה. זה גם לדעת שכל המשפחה המורחבת מגויסת. מי שהתברך בהורים או באחים ואחיות שיכולים ומוכנים לסייע או בחברים ושכנים שיודעים כולם כי כאשר נאמרת המילה מילואים, אין צורך במילים נוספות וכולם מגויסים לשאת בנטל. זה לא לספר בעבודה שהבעל שוב במילואים, כי את התירוץ הזה כבר שמעו יותר מדי פעמים. זה לשמוע אחרים אומרים זאת – את אשמה שאת מרשה לו כל הזמן לצאת.
"אבל זה גם לעמוד בזקיפות קומה ובגאווה ולדעת שגם אני תורמת למדינה שחשובים לי ביטחונה ועתידה. זה לדעת שיש אנשים מדהימים שמלווים אותנו בדרך, ושהחברות ביניהם היא ללא תנאים. וזה כמובן לדעת שזהו אחד התחומים, בניגוד לתחושה הרווחת בימינו, שהעולם בו לאו דווקא שייך רק לצעירים, וזאת מכיוון שרוחם של המבוגרים יותר בגדוד אינה נופלת לעולם ונותנת רוח גבית לחיילים ולמפקדים כאחד. זה להיות מודעת לסכנות אבל להדחיק אותן. זה להתמודד לבד מחד, אך להמשיך ולחזק את הילדים מאידך. זה לבכות חרש כשהילדה שואלת את אבא, כאשר הוא לא מגיע להופעת הסיום שלה" – וזה מרגש אותי לקרוא את זה – "'מה חשוב לך יותר, אני או המילואים?' אבל זה גם לחנך ולהגיד בגאון שאבא מפקד.
"למרות המחיר האישי הכבד, ובעידן שבו, לצערנו, דברים רבים נמדדים בחומר ובכסף, השירות במילואים מחנך לערכים, לרוח ולתרומה לחברה בכלל ולמדינה בפרט. המילה 'פראיירים' לא קיימת אצלנו בלקסיקון, והמדבקה 'אני מילואימניק גאה' ניצבת על הרכב, כאילו מאותתת לכל מי שנוסע אחריה: תשפיל אתה מבט, ותרגיש אתה לא בנוח שאינך תורם כל עוד אתה נדרש ויכול.
"לפני היציאה למילואים יש תכונה בבית: הסלון מתמלא בציוד, הרשימות שהתבלו עם השנים מוצאות שוב, למרות שאת כל התרגולת כבר כולם מכירים בעל-פה, הארונות מתרוקנים והנגלות מהבית לאוטו מתחילות. 'כשאבא במילואים, אימא צריכה להיות קצת אבא', כתב יועז הנדל בספרו המקסים 'אבא יוצא למילואים', ואכן זו התחושה בדיוק.
"מעל במה מכובדת זאת, וביום הוקרה זה, אני מבקשת להודות ליוזמים, חברי השדולה – – – אך מבקשת ואף דורשת מכל נציגי העם הנמצאים במשכן זה, בשם כל המשפחות: אל תחדלו מלעשות למעננו, היו קשובים לצרכינו והיו נכונים ליזום ולסייע כדי שמשרתי המילואים ומשפחותיהם יקבלו את מלוא ההכרה שלה הם ראויים בחברה הישראלית.
"לסיום, אני פונה אליכן, הנשים הנושאות בנטל, לילדים ולמשפחות: היו גאות וצעדו זקופות קומה, כי תרומתכן, גם אם אינה תמיד באור הזרקורים, חשיבותה מכרעת. ואני מאמינה שאנו מגדלות ילדים, ולהם אנו משמשות דוגמה לעוצמה, להתמודדות, מופת לאזרחות טובה יותר במדינה. ולכם, בני-הזוג אהובים, כמובן, חזרו הביתה בשלום".
אותי המכתב הזה, הנאום הזה ריגש. זה ריגש אותי, כי זאת תמצית היום-יום שעוברות נשות המילואים עם הילדים שלהן. ויש כאלה שחושבים שזה מובן מאליו, אז זה לא מובן מאליו. זה עדיין מרגש חלק מחברי הכנסת, זה עדיין קשה למשפחות שהבעלים שלהן יוצאים למילואים. ואני מאמינה שהבית הזה, עם האנשים שיושבים כאן היום ורבים אחרים, יעשו את כל מה שנדרש כדי להגיד לנשות המילואים ולאנשי המילואים: אנחנו כאן בשבילכם, לא רק בדיבורים – בדיבורים כמו חול ואין מה לאכול, אלא בדיבורים כמו חול וגם, כן, יהיו לזה תוצאות.
אז, תודה רבה לך, גילה, שהקראת את המכתב המרגש הזה. תודה רבה לכם שהגעתם ליום המילואים. אני אמשיך לעשות את כל מה שניתן בשבילכם. וכבר הפלתי עלייך משימה, את מארגנת את הפורום של נשות אנשי המילואים, כדי שביחד נראה איך אפשר לעשות את הדברים טוב יותר. אז תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירי רגב. חבר הכנסת עפר שלח – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב.
<עפר שלח (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האורחים, חיילי המילואים, משפחותיהם, אני רואה גם חיילי סדיר פה ביציע, שלום לכולם.
יש מידה לא קטנה של ציניות בקרב חיילי וקציני המילואים ביחס ליום ההוקרה למערך המילואים, ואני חייב לומר בצער שבצדק. כדי להבין למה, אני מניח שנתון אחד יספיק: שיעור חיילי המילואים – בעיקר, כמובן, קצינים, בעיקר, כמובן, מפקדים מהסוג שחברי איתן כבל דיבר עליהם, שעושים למעלה מ-26 ימי מילואים בשנה – הוא פחות מ-5% מפוטנציאל משרתי המילואים באוכלוסייה. הנטל הכבד הזה נופל על מעטים ומעטים יותר משנה לשנה.
עכשיו, צריך להיות הוגנים – הדבר הזה נובע בראש ובראשונה משינוי טעמיו של צה"ל, משינוי טעמיה של מערכת הביטחון עצמה. זה התחיל בשנות ה-80, בימים שבהם הושתה על מערכת הביטחון העלות האמיתית של יום המילואים; זה נובע מהשתנות פניה של המלחמה; זה נובע אפילו מטעמים של טיב המלחמות שצה"ל מצוי בהן היום. אבל זה יוצר את המצב הפשוט והבלתי-ניתן לשינוי ברגע הזה, שהנטל מוטל על מעטים, שמספרם הולך ופוחת.
אז אני אומר, כל זה יכול להיות שהוא מוצדק, אבל זה לא רק שזה מעטים, אלא שהמעטים האלה הם ברובם אלה שמשרתים ביחידות הקצה, ביחידות הלוחמות שצה"ל באמת צריך, שהוא צריך אותן מאומנות וטובות ונכונות ליום פקודה; אבל ראו זה פלא, כשצה"ל נקלע לקשיים, זה המקום הראשון שהוא גם פונה אליו – והתייחס לזה איתן כבל קודם, ואנחנו כולנו קראנו את זה בחדשות בימים האחרונים. ואני שותף לתחושה שגם הצהרתית, האמירה שהדבר הראשון שנעצר זה המילואים והתעסוקה – התעסוקה המלכדת, שחשובה ללכידות היחידה של אנשי המילואים – זה מסר לאנשי המילואים, שפוגע בהם במקום שהוא יותר קשה מכל פגיעה חומרית, וזה המסר של משמעות שירותם.
לדברים האלה התייחס – ולפגיעה הסביבתית שבאה לידי ביטוי בנתון שהעלה – קצין המילואים הראשי הקודם תת-אלוף שוקי בן-ענת, כשאמר ששיעור התעסוקה בין מ"פים ומעלה במילואים הוא יותר נמוך משיעור התעסוקה באוכלוסייה. כל זה בא לידי ביטוי במשפט שהוא עצמו אמר לי, הוא אמר אותו גם בתקשורת: מי שיקבע את דור המג"דים הבא לא יהיה הקצין; מי שיקבע אם יהיה לך מג"ד לא יהיה הקצין אלא אשתו. והכוונה תהיה, מי שלא יוכל לעמוד במעמסה הזאת בבית, במציאות תעסוקתית שבה הערך המשותף של המילואים היה לנטל, פשוט לא יהיה, לא יהיה מג"ד.
אני לא יודע אם אתם יודעים את העובדה שאני הולך להגיד לכם עכשיו, אבל אחד מכל שמונה מפקדי גדודים במילואים הוא סדיר במינוי משנה. זאת אומרת, לאט-לאט קציני המילואים לא עומדים במעמסה הזאת ומתאיידים, לא מפני שהם אנשים לא טובים, הם המעולים שבאנשים, אלא מפני שהמעמסה הזאת היא גם נחלתם של מעטים, וגם לא זוכה להוקרה שהמדינה צריכה לתת לה.
אז כדאי קודם כול להכיר במצב הזה, לא להישען על המיתוסים של העבר. חשוב להכיר את העבר, חשוב לדעת שאת ההכרעה בכל מלחמות ישראל הגדולות עשו כוחות המילואים, שעל כוחות המילואים התבססה תפיסת הביטחון של מדינת ישראל והיא ממשיכה להתבסס עליהם. אבל כדאי להכיר במצב לאשורו, וכדאי להסיק ממנו שתי מסקנות.
האחת, חייבים לתמוך לא רק במשרת המילואים אלא בסביבתו – בתמיכה חומרית, בתמיכה הוקרתית, בתמיכה אמיתית שבה המדינה תגיד: מי שמשרת במילואים, המעטים האלה, אנחנו נושאים אותם על כפיים, אנחנו דואגים להם כל יום, שנה-שנה, להם ולמשפחותיהם, ליכולת שלהם לשאת בנטל הזה שתיארתי.
ושנית, ולא פחות חשוב, זה להכיר בכך שהסיבה היחידה האמיתית שבגללה משרת המילואים יעזוב את ביתו ויהיה מוכן לסכן, לא רק את התעסוקה שלו ולא רק את חייו הרגילים אלא את חייו בכלל, היא כמובן המשמעות של המשימה שלו. כוח מילואים, אנשי מילואים יהיו מוכנים לשאת בכול בתנאי שהם יודעים שיש להם משימה ראויה, בתנאי שהם יודעים שהם הוכנו לקראתה, צוידו לקראתה, אומנו לקראתה, שהפיקוד מייחס למשימה הזאת את המשמעות האמיתית, והיא המשמעות שמאפשרת לאזרח, בסופו של דבר, לצאת ולהיות מוכן להקריב בגללה. שיהיו להם משימות וייעוד ואימון של אמת ולא של חברת כוח-אדם. שיהיו להם אימונים ראויים, ולא כאלה שמבטלים כדבר הראשון. ומעל לכול ולסיום, הכרה אמיתית בכך שהסיבה היחידה שבגללה מותר, לא רק לאמן חייל אלא להטיל אותו לקרב, היא הגנת מדינת ישראל וגבולותיה, הא ותו לא. תודה רבה לכם על השירות שלכם. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת שלח. יעלה חבר הכנסת מוטי יוגב. גם אני מצטרף לברכות לרגל יום המילואים, לידידי איתן כבל, חברי הכנסת רגב ושטבון, על הובלת הנושא החשוב. בבקשה, אדוני, חמש דקות.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות היושב-ראש, ברשות השר לעניינים אסטרטגיים, חברי למליאה, ברשות קצין המילואים הראשי תת-אלוף הושע פרידמן בן-שלום, קצינים, מפקדים במילואים ובני משפחותיהם, קורסי הקישור למילואים שנמצאים פה אתנו, ואנשים אורחים נוספים, הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, שעסק רבות בבניין הכוח של המילואים, היה נוהג לומר: "כל אזרח הוא חייל בחופשה שנתית של 11 חודש"; ובשיר של דידי מנוסי על המילואים, שרנו פעם: "באנו למילואים, חשבנו עושים חיים".
האמת, שאני באופן אישי הייתי רק שבע שנים במילואים ו-23 בקבע, אבל המציאות הזאת של המילואים, אנחנו יודעים שהיא כוללת הרבה נכונות, הרבה הקרבה, הרבה מסירות, הרבה רוח גדולה של ציונות של אנשי המילואים להיקרא לדגל כשצריך, בכל מיני מצבים שחלקם חוויתי ובחלקם ראיתי אחרים.
אני זוכר שבת לפנות בוקר בהיותי מילואימניק, 05:00, לפנות בוקר, ואנחנו אצל ההורים של אשתי עם הילדים, טלפון, ואני יוצא למלחמת "שלום הגליל", והיא נשארת עם הילדים אצל ההורים. בשנה אחרת, בזמן אחר, עוד יושבים בסוכה, שבת חול המועד סוכות, ונקראים לדגל לרצועת-עזה. ובשנה אחרת, עם תום ליל הסדר, הולכים לישון בסביבות 02:00, וב-04:30 הטלפונים, בוודאי לא רק אצלנו אלא גם אצל אחרים, אצלנו זה היה גם בשבילי וגם בשביל כבר שניים מהבנים, לקראת מבצע "חומת מגן".
וסתם בתוך יום של חול בקיץ מתוך ימי מעט החופשה המשפחתיים נקראים המילואימניקים, עוזבים את המשפחה ונוסעים לימ"ח לקראת כניסה ללבנון. ועוד אימון בצאלים, בדיוק אחרי שיוסי איתן התקבל לעבודה, ועוד תעסוקה בדיוק על המבחנים של אורי באוניברסיטה. וסיפור קצת יותר ישן על ירון – כן, זה השם – קצין שכששמע על מלחמת לבנון היה בניו-יורק. הגיע עם הרכב לשדה התעופה, ראה שיש עוד מקום אחד ב"אל על" לנתב"ג. שם את הכסף לכרטיס, שם את המפתחות אצל פקידת הקבלה ועלה למטוס – בלילה כבר היה על מדים בדרך ללבנון.
יש גם מאנשי המילואים, כמו מחיילי ומפקדי הסדיר והקבע, שלא חזרו מהמערכה והותירו אלמנות ויתומים או הורים ואחים. את כולם אנחנו מחויבים לזכור היום ובכל יום ולסייע למשפחותיהם.
המילואימניק עלה על המדים ויצא – יש בזה גם ממד מסוים של לפגוש את החברים, אבל גם לעזוב משפחה; הוא נשק לילדיו ולאשתו והמשפחה נותרה בחזית העורף, הבית נכנס להיערכות אחרת. כבר שמענו היום את נציגת – יושבת פה אתנו – האימא צריכה לקום שעה יותר מוקדם על מנת להספיק ולהכין אוכל לילדים לבית-הספר ולגן, ודווקא אבא תכנן שלמחרת בבוקר הוא לוקח את הילדים, והוא גם בדרך שם את האוטו במוסך. הוא גם הבטיח שיקנה אוכל מוכן לשבת. והכול נופל באותו סוף שבוע, כמובן, על האימא, שהופכת לאלופת פיקוד העורף. ובעיקר, דואגים ומתגעגעים לאבא, ואימא מספרת לילדים שאבא גיבור.
כל מערך המילואים הזה, ובני משפחות המילואים, זו חומת המגן – עמוד האש ועמוד הענן – שמבטיחה את קיומנו הביטחוני, את ניצחונם של עם ומדינת ישראל, ביום שנדרשנו וביום שכנראה גם נידרש.
מחובתנו, מעבר לרוח הגדולה – ואמרו את זה גם קודמי, ואנחנו כולנו מצטרפים לכך היום פה בכנסת – לדאוג לחיילי המילואים, להמשיך ולעגן את הזכויות שדרושות בשכר ובתגמולים, בצמצום הפגיעה בלימודים, בשימור מקומות עבודה, בתמיכה במשפחות וגם בתקציב האימונים וההצטיידות של אנשי המילואים. עלה הרבה מקציני ומפקדי יחידות המילואים שיש צורך חיוני בתקציב שישמר את כשירותם המתמדת באימונים ובהצטיידות, לשמר ולחזק את נכונותם רבת השנים לתרום רבות מעצמם לביטחון ישראל, מוכנים בכל יום פקודה שיהיה להיקרא ולהתייצב להגן על עם ומדינת ישראל.
לכולכם אנחנו כאן היום, למילואימניקים ולמשפחות, בכנסת ישראל מצדיעים. בעיני זו גם גאווה גדולה להיות שייך למעגל הזה של צה"ל, בין בסדיר, בין בקבע ובין במילואים, ואומרים לכם פשוט: תודה רבה וגדולה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת יוגב. יעלה חבר הכנסת שאול מופז, שר הביטחון לשעבר. אחריו ישיב על ההצעות לסדר-היום השר יובל שטייניץ, בשם שר הביטחון. בבקשה, אדוני.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר לעניינים אסטרטגיים, חברי הכנסת שהובילו ומובילים את השדולה, איתן כבל, מירי רגב ויוני שטבון, יושב פה במשך כל היום קצין המילואים הראשי, תת-אלוף הושע פרידמן. אני רוצה לספר כאן לחברי במליאה שהאיש הזה הוא לוחם. הוא היה מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד גדוד, ולאחרונה פיקד גם על חטיבת מילואים, ולא בכדי הוא נבחר לתפקיד החשוב הזה. מעל הבמה הזאת אני רוצה לאחל לך הצלחה רבה, ואני יודע שתעשה את זה כראוי. יושבים כאן חיילות וחיילים מקורס הקישור לאנשי המילואים. זה תפקיד מאוד מאוד אחראי, וגם אתכם אנחנו רוצים לברך בהזדמנות הזאת שאתם כאן. וכמובן, לשלוח את ברכותינו לכל אנשי המילואים, המילואימניקים והמילואימניקיות, שנמצאים כאן עכשיו, וכמובן לבני משפחותיהם, שנושאים גם הם בנטל לא פשוט.
חשוב שתדעו – ואני אומר את זה מעל הבמה הזאת וכאחד שראה הרבה אנשי מילואים, על אף שלא הייתי איש מילואים מימי ושירתי 40 שנה: זה לא פשוט להיות איש מילואים. זה תפקיד מאוד מאוד אחראי, מאוד מאוד שוחק, אף שזה נעשה כמה ימים בשנה. יש כאלה שעושים 20 ו-40 ו-30 ו-50 ו-80 יום, ולעתים – אי-אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח – לעתים האנשים מרגישים פראיירים; פראיירים כפי שאנחנו הישראלים מבינים את המשמעות של המילה.
ואני רוצה לומר לכם בהזדמנות הזאת שאתם עושים את הדבר הנכון, המוסרי והערכי והחינוכי ביותר שאדם יכול לעשות עבור המדינה שלו. ובעיני, בימים האלה אין מעשה ציוני יותר נשגב מהמשך שירותם של אנשי המילואים לנוכח המציאות הביטחונית והאזורית ובכלל. בנוסף לכך, בעיני, זאת המשמעות הצרופה של הערבות ההדדית במדינת ישראל, שאנחנו יודעים שיש לנו, אתכם ואתם יודעים שיש מדינה שאתם צריכים להגן עליה, וכל אחד עושה את זה בתורו. אוסיף ואומר שבעצם השירות שלכם במילואים אתם עושים את מדינת ישראל טובה יותר, מחויבת יותר וגם מאוחדת יותר.
אני מוכרח לציין בראשית דברי שאיני זוכר ימים שבהם צה"ל היה נתון למתקפה כל כך קשה מכל עבר – עיתונאים, אנשי ציבור, מבינים בביטחון, פרשנים – מכל עבר, בעקבות הצורך בקיצוץ בתקציב הביטחון. אני חושב שזה כבר מסע של דה-לגיטימציה לחיילים שלנו, לאנשי המילואים שלנו, לצבא שלנו, ואסור לנו לתת לזה יד, וצריך לשים לזה סוף; פשוט לומר: אוקיי, הבנו, גם אני בעד לקצץ בביטחון, אבל אי-אפשר בהזדמנות הזאת להרוס כל חלקה טובה בצבא ההגנה לישראל. וכל המעורבים צריכים להיזהר, ואני רוצה להזהיר מעל הבמה הזאת, שכל אלה שבהזדמנות הזאת תופסים טרמפ על גבי צה"ל והופכים אותו לשק החבטות, עלולים לפגוע ברקמות החשובות ביותר והביטחוניות ביותר של מדינת ישראל.
אני אומר לכם כאן, כי זה לא יום פוליטי, אנחנו באנו לברך את אנשי המילואים – אני בוודאי ובוודאי סומך על הרמטכ"ל; הוא איש שקול, מאוזן, ידע כבר מבחנים ואתגרים בעבר. ולכן, המלצותיו בעיני הן המלצות נכונות. אני גם סומך על שר הביטחון; הוא היה רמטכ"ל, הוא השתתף בכמה וכמה מבצעים ומלחמות, וגם הוא מכיר מה אפשר ומה אי-אפשר. ולכן, לא צריך בהזדמנות הזאת להפוך את צה"ל לשק החבטות. אני צריך ורוצה היום, מעל הבמה הזאת, להזהיר, כי בסופו של דבר זה הצבא שלנו, זה צבא העם וזה צבא ההגנה לישראל; אין לנו צבא אחר, אין לנו צבא אחר. ולכן, חשוב שהדברים האלה ייאמרו כאן, מעל בימת הכנסת, כאשר אנחנו מציינים את יום ההוקרה לחיילי ולחיילות המילואים.
ובנימה אופטימית אומר שבעיני שירות המילואים הוא הפטנט הישראלי הטוב ביותר שהומצא מאז קום המדינה. זה פטנט ייחודי. אף מדינה בעולם לא הצליחה לשחזר או להעתיק או לעשות משהו דומה. ובעיני, שירות המילואים הוא גם הייחוד וגם החוסן שמבדיל את מדינת ישראל ממדינות אחרות. מדינת ישראל הצליחה בכל מאבקיה הביטחוניים קודם כול ולפני הכול בזכות ההתגייסות של אנשי המילואים, ואת זה אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר לכולם.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר בהקשר הזה, לצערי אחד הדברים שמרחפים כאיום על אנשי המילואים שלנו היום ועל שירות המילואים הוא העובדה שיש מקומות עבודה במדינת ישראל שלא מוכנים לקבל אנשים שמשרתים במילואים. תשאלו אותם: אם חלילה הייתה מלחמה, היית מסכים שהוא ילך לשרת? התשובה היא כן, ובלבד שיגנו עליהם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אדוני, משפט סיכום, בבקשה.
<שאול מופז (קדימה):>
אבל בימים שבהם צריך להכין את המילואים – ולהכשיר אותו ולדרוך אותו ולצייד אותו – אי-אפשר למנוע מהם את מקור פרנסתם ולמנוע מהם להגיע לשורות צבא ההגנה לישראל על-פי הצווים שמחליטים עליהם הרמטכ"ל ושר הביטחון. וזה אחד הדברים שמכעיסים אותי באופן אישי, וצריכים להכעיס כל אזרח במדינת ישראל.
והדבר האחרון הוא באמת המצב שאנחנו הולכים להיקלע אליו, העובדה שגם נטל המס, גם הקיצוץ בקצבאות וגם העובדה שעליית המע"מ יפגעו במעמד הביניים. במעמד הביניים ובאוכלוסיות המוחלשות יש לנו הרבה מאוד אנשי מילואים, ואני מקווה מאוד שזה לא ירפה את ידיהם וימנע מהם, חלילה וחס, להגיע ולהיענות לאותם ימים ושעות ושבועות שהם מחויבים בהם בשנה. ואני רוצה לבקש מהם במעמד הזה, כאחד שגם שירת 40 שנה וגם ידע מחסור: אנא מכם, עשו הכול על מנת להמשיך ולחזק את שורות צבא ההגנה לישראל, ובמיוחד את שורות יחידות המילואים.
תבוא עליכם הברכה, משפחת המילואים במדינת ישראל. תחזקנה ידיכם. מברכים אתכם וגאים בכם מאוד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מופז. יעלה להשיב בשם שר הביטחון למציעים לסדר השר יובל שטייניץ. בבקשה, אדוני.
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
אדוני היושב-ראש, נתבקשתי על-ידי עמיתי שר הביטחון משה יעלון להשיב להצעה במקומו, ואני שמח לעשות את זה. הוא גם העביר לי דברים כתובים. אני לא נוהג לדבר מהכתוב, לכן אני אקרא עם אימפרוביזציות את דבריו, ואם נפלה השגגה האחריות שלי, ואם הדברים הם טובים הזכות שלו.
האמת שאני קצת נבוך, כי שמעתי את נאומו של רב-אלוף שאול מופז, ואם הבנתי איזשהו לקח – הוא סומך על הרמטכ"ל כי הוא רמטכ"ל, ועל שר הביטחון כי הוא היה רמטכ"ל, וכמעט התחלתי לחשוב שאפשר לסמוך רק על מי שהיה רמטכ"ל או לפחות אלוף. ולכן אני שואל את עצמי האם כסמל ראשון בגולני אני יכול לעמוד מעל במה זו. אבל אני חושב – – –
<שאול מופז (קדימה):>
אל תהפוך את זה ל– – – תברך וזהו.
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
נזכרתי שגם אתה רב-אלוף. אז אולי רבי-אלופים סומכים רק על רבי-אלופים, אבל ברוב מדינות העולם מי שמנהיגים את הביטחון הלאומי זה ראשי ממשלות ושרי ביטחון ופרלמנטים, שהם לא כולם – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני השר, סמל ראשון בגולני זה חשוב מאוד, אבל רמטכ"ל זה יותר חשוב.
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
ברור, ברור, ברור. אין ספק.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
המובן מאליו, טוב שייאמר.
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
אין ספק בכלל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אבל גם סדרן מילואים יזכה – – –
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
כן, יפה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – אז אני יודע איזה – – –
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
יפה. חבר הכנסת מופז, אני גם משוכנע שלמרות עליות המסים שהזכרת – לא הבנתי איך זה רלוונטי למערך המילואים – אני רוצה להזכיר לך שהיו זמנים בישראל שהמסים היו הרבה יותר גבוהים, בשנות ה-60 וה-70 וה-80, וחיילי המילואים הלכו לשרת, כי זו חובתם וזו זכותם, והם משרתים כפטריוטים נאמנים למדינה גם אם המע"מ עולה ב-1% או יורד ב-2% או עולה ב-3%.
אדוני היושב-ראש, מי שהמציא את הקונספט המיוחד, את המתכונת המיוחדת של צבא המילואים בישראל, הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. במאמר שלו על תפיסת הביטחון של ישראל, שכונן את דוקטרינת הביטחון של ישראל, בשנת 1953 – כאן אני לא קורא מהכתוב, אלא זו הקדמה שלי – הוא מנתח את יתרונותיה וחולשותיה הצבאיים והביטחוניים של ישראל, ומגיע למסקנה מאוד מפוקחת, שמול העולם הערבי-מוסלמי שסובב אותה, ישראל תמיד תישאר נחותה, גם בגודל השטח, בעומק האסטרטגי, וגם, ולא פחות חשוב מכך, מבחינה דמוגרפית. ישראל תמיד תישאר קטנה מאוד, ביחס של אחד לעשרות, מול העולם שמקיף אותה, שמולו היא צריכה להתמודד ולהתגונן. ואז בן-גוריון הגיע למסקנה, שהיכולת היחידה להגיע לצבא לוחם באופן סביר בשעת מצוקה ושעת מבחן תהיה לבנות צבא סדיר חזק, אבל להסתמך על כוח מילואים גדול שיוכל לעבוד, לתרום לכלכלת המדינה בימים כתיקונם 11 חודשים בשנה, להתאמן חודש, ובשעת חירום לעבות את צה"ל ולהפוך אותו לצבא בגודל שמתאים למדינה לא קטנה, אלא מדינה בינונית; צבא של מאות אלפים ולא צבא של אלפים או עשרות אלפים בודדים, כפי שמקובל במערב במדינות בסדר גודל של ישראל. וכך, כחלק עמוק מדוקטרינת הביטחון של ישראל, בן-גוריון יצר את הקונספט המיוחד המוצלח הזה של המילואים, שבאמת הוא מאוד חריג, קיים בעוד מדינה אירופית אחת, באופן קצת שונה אבל גם מאוד מוצלח, בשווייץ, שדווקא ידעה מאות שנים של שלום; גם שם יש מערך מילואים מאוד מקיף ואפקטיבי, ובמדינת ישראל.
ציינו חלק מהדוברים שהשירות של חיילי המילואים הופך לעתים לבעייתי יותר, מכיוון שפחות ופחות משרתים. וזה נובע, כמו שאמר פה עפר שלח, בצדק, מסיבות אובייקטיביות, גם בגלל ההחלטה להטיל את הנטל הכלכלי של המילואים על הצבא, כדי שייקחו ברצינות את זמנם בתרומתם הכלכלית של חיילי המילואים; בסופו של דבר זה משאב שמדינת ישראל מעמידה לזכות כוחות הביטחון. זה נובע גם מאופיו של הצבא המודרני, שבו חלקם של הכוחות הלוחמים, החיילים הקרביים – אם פעם, בשנות ה-50 וה-60 וה-70, רוב החיילים בצה"ל היו מערך לוחם, או חלק גדול מאוד מהם, היום המערכים התומכים הם גדולים יותר, המערכים הלוחמים הם קטנים יותר אבל הרבה יותר יעילים ואפקטיביים, ובמילואים אנחנו צריכים בעיקר את המערכים הלוחמים. יש פה בעיה, צריך לראות איך פותרים אותה, הבעיה של חלוקת הנטל – לא בין אלה שלא משרתים אלא בין אלה ששירתו בסדיר, שרק חלק מהם נקראים באופן סדיר למילואים.
אני עובר פחות או יותר לדברים שנכתבו. היום מציינת, אדוני היושב-ראש, הכנסת את יום ההוקרה למערך המילואים. נמצאים כאן אתנו קצינים, חיילים, מפקדי מערך המילואים וראשי עמותות של אנשי המילואים. במהלך הבוקר נערכו כאן כמה דיונים חשובים בנושא בוועדות הכנסת השונות. כך, למשל, בוועדת החינוך נערך דיון על זכויות חיילי המילואים בהשכלה הגבוהה, ובוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הציג ראש אכ"א את סטטוס יישום חוק המילואים. בנוסף נערך טקס הוקרה מיוחד באודיטוריום, בסימן "נשות אנשי המילואים שומרות על הבית".
ב-20 באוגוסט שנת 1940, תחילת מלחמת העולם השנייה, אמר וינסטון צ'רצ'יל על הטייסים הבריטים, אותם טייסים שהגנו על שמי בריטניה בפני מה שכונה ה"בליץ", מתקפות האוויר הנוראיות של חיל האוויר הגרמני על לונדון ויתר ערי בריטניה – אמר וינסטון צ'רצ'יל על החיילים הבריטים, על הטייסים הבריטים שנלחמו מול חיל האוויר הגרמני, כך: מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך. דומה שניתן לומר דברים דומים גם על חיילי המילואים, על מערך המילואים של מדינת ישראל. מספר המשרתים תקופות משמעותיות במערך המילואים הולך ופוחת, ואילו העול הביטחוני והאחריות שמוטלים על כתפיהם גדולים, ולעתים אפילו הולכים וגדלים.
מכאן, מעל במה זו, בשם כנסת ישראל ובשם ממשלת ישראל, אנחנו מצדיעים לכם היום, מפקדי וחיילי מערך המילואים. אבל לא רק לכם. לא רק לכם מגיעה הערכה והוקרה של עם ישראל כולו. הערכה דומה ואולי אפילו גדולה יותר מגיעה לבנות-הזוג או בני-הזוג אשר בבית, בין שזו החברה הנפרדת מבן-הזוג היוצא ל-25 ימי תעסוקה מבצעית בגבול הצפון, בין שזו הרעיה הצעירה ובין שזו כבר אימא לשניים, שלושה או ארבעה ילדים ויותר שבעלה עוזב אותה שנה אחר שנה, אותה ואת המשפחה ואת הילדים, לשלושה שבועות ולעתים יותר. לנשות אנשי מערך המילואים מגיעה הערכה גדולה לא פחות, ואולי אף יותר. אתן נשארות בבית לבד, ועול הבית והטיפול במשפחה ובילדים הקטנים כולו מוטל על כתפיכן באותו הזמן. הגב והשקט הנפשי, הגיבוי והתמיכה שאתן מעניקות לבעל הנמצא בחזית, באימון או על הגבול, הופך אתכן שותפות אמיתיות לשירות המילואים ולעשייה חשובה זו.
כנסת ישראל וממשלת ישראל מביעות היום את הערכתן והוקרתן למערך המילואים. אנחנו סמוכים ובטוחים שמדינת ישראל תמצא את הדרכים להוסיף, לתמוך ולתגמל באופן משמעותי את המשרתים במערך המילואים, כי הגמול הזה והתמיכה הזאת מגיעים להם.
יחד עם זאת, כמו שאמרו כאן חלק מחברי הכנסת, אני בטוח שהגמול האמיתי, אדוני היושב-ראש, לחיילי המילואים הוא לא הגמול או התמיכה שהמדינה נותנת כפיצוי על השירות. הגמול האמיתי הוא הזכות לשרת במילואים. זו גם חובה אבל גם זכות, זכות גדולה שנפלה בחלקם של רבים אבל לא של כולם – זכות לשרת ולהגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל. אדוני היושב-ראש, זו לא רק חובה. זה לא רק בגלל איזשהו תגמול. זו זכות; זו זכות של האזרח הנאמן, זו זכות של הפטריוט האמיתי לשרת בצה"ל בסדיר ולהמשיך לשרת במילואים, זכות גדולה לתרום לביטחון מדינת ישראל.
אני זוכר את חוויותי כחייל מילואים בחטיבת אלכסנדרוני, בהתחלה ביחידת הסיור בפלס"ר של החטיבה ולאחר כמה שנים גם במודיעין החטיבתי. אני זוכר שכך חשתי. חשתי שזכות גדולה נפלה בידי להגן על מדינת ישראל. אני זוכר את החודשים הארוכים ששירתנו בלבנון, באזור דאמור, ולאחר מכן בקרבות באזור כביש ביירות–דמשק כחיילי מילואים בשנת 1982, בקרבות הקשים מול כוחות ה"פתח" ומול הצבא הסורי. חזרתי הביתה עם חורים בלימודים שהייתי צריך להשלים באוניברסיטה, אבל עם תחושת גאווה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להשתתף בהגנת מדינת ישראל.
אני בטוח שחיילי המילואים היום משרתים בלי קשר לשאלה אם המס עלה או ירד, ובלי קשר לתגמול המגיע להם ולתמיכה המגיעה להם בהשכלה הגבוהה, בעבודה ובפרנסה ובכל תחום אחר. אדוני היושב-ראש, חיילי המילואים של צה"ל משרתים, רובם המכריע, כיוון שהם רוצים ומעוניינים לשרת את מדינת ישראל ולשמור על ביטחון ישראל. הם משרתים בגלל ערכים ולא בגלל תגמול חומרי. התגמול החומרי מגיע, התמיכה וההתחשבות מחויבות, אבל חיילי המילואים, בואו לא נטעה – רובם המכריע משרתים שירות נאמן בגלל ערכים ולא משום סיבה אחרת.
אדוני היושב-ראש, לסיום אני מבקש לחזור ולהודות לחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים ולכל המשרתים במערך המילואים; לחיילות ולחיילים, לקצינות ולקצינים העושים לילות כימים למען ביטחון ישראל. המשיכו כך, תבואו על הברכה, ואני משוכנע שלמרות הקשיים – אדוני היושב-ראש, אני זוכר שתמיד כשהיינו תקופות ארוכות במילואים כבר רצינו הביתה וקיווינו שזה כבר יסתיים, אבל אם חלילה וחס היינו בבית והיה משהו ולא קראו לנו למילואים, חיכינו וצלצלנו ובדקנו מתי כבר קוראים לנו למילואים, לשרת את מדינת ישראל.
אני רוצה להודות לכל העושים במלאכה. אני משוכנע שצבא המילואים שלנו ימשיך לשמור על מסורת של הקרבה ושל איכות ושל מצוינות ושל ערכים לתפארת מדינת ישראל ולביטחון מדינת ישראל, והיום, עם ישראל, כנסת ישראל וממשלת ישראל אומרים לכם תודה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, נכבדי השר. במקום לשאול אותך מה אתה מציע, מאחר שהנושא הזה נדון כבר בכל הוועדות, פשוט תציע שהכנסת, כמובן, תרשום בפניה גם את תשובתך וגם את דברי המציעים ואת היום המכובד הזה, ובזה נסתפק.
<השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:>
אדוני היושב-ראש, הצעתך היא הצעתי. אני מקבל את הצעתך בשתי ידיים ומציע את הצעתך בשם הממשלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שיתוף פעולה מדהים בין קואליציה לאופוזיציה פה, מעל בימת הכנסת. תודה רבה, אדוני. האם המציעים מסכימים להצעה?
<קריאות:>
כן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכבדי, חבר הכנסת מופז מסכים. החלק הזה של ציון יום המילואים הסתיים. אני רוצה להודות לכל קציני וקצינות המילואים, חיילי וחיילות המילואים שהגיעו לכאן וכיבדו אותנו. המדינה הזאת, באופן הפשוט ביותר, לא הייתה יכולה להתקיים ולא הייתה מתקיימת אלמלא אתם ושירותכם, ואנחנו פה מצדיעים לכם ומודים לכם על כך שבאתם.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אולי היושב-ראש יורה למחוא כפיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מרשה לך, אבל זה לא נהוג במליאה. אז באמת תודה מקרב לב. אתם גאווה לכולנו, ותקוותי, כמובן, שנמשיך ונדע לתמוך בכם אפילו יותר ממה שאנחנו יודעים לעשות היום. אם כן, תם החלק של ציון יום ההוקרה לחיילי המילואים בכנסת.
<הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012>
[מס' כ/453; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' כ"ז, עמ' 28875.]
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו נעבור להודעת ועדת חוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012. יציג את ההודעה בשם יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת משה מזרחי. בבקשה, אדוני.
<משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
ניתן לחברים ונכבד אותם בצאתם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת מזרחי, בבקשה, הבמה שלך.
<משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, ברכות גם ממני לנושאים בנטל שעוזבים אותנו. הבית הזה מחבק אתכם – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
והנושאות.
<משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
והנושאות כמובן. אני גם מודה באופן אישי למי שהרימו את הדגל הזה, לא רק השנה אלא גם בשנים קודמות. הבית צריך לחבק את ההתנדבות היוצאת-דופן, שאין כמותה במקומות אחרים ובלעדיה אין לנו קיום.
אני מקריא את ההודעה: בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט להודיע לכנסת על רצונה להחיל רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת איתן כבל. זה יומך הגדול, נודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מזרחי. אנחנו נודיע גם שסיעות יכולות להתנגד תוך שבועיים, תוך 14 יום מהיום.
אם כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ד' תמוז התשע"ג, 12 ביוני 2012, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:41.>