דברי הכנסת

דברי הכנסת יז / מושב ראשון / ישיבות מ"א–מ"ג / ט'–י"א בתמוז התשע"ג / 17–19 ביוני 2013 / 17 חוברת י"ז ישיבה מ"א הישיבה הארבעים-ואחת של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ט' בתמוז התשע"ג (17 ביוני 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת 8 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 8 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 9 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 9 חילופי גברי בוועדות הכנסת 10 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 10 השלמת הרכב ועדות הכנסת 10 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 11 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 11 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 11 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012 11 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 13) (הארכת תקופת הגנה), התשע"ב–2012 11 השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 12 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013; 12 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 12 שר האוצר יאיר לפיד: 13 שלי יחימוביץ (העבודה): 23 מוחמד ברכה (חד"ש): 34 חנא סוייד (חד"ש): 39 דב חנין (חד"ש): 42 עפו אגבאריה (חד"ש): 46 איציק שמולי (העבודה): 49 מרב מיכאלי (העבודה): 52 עמר בר-לב (העבודה): 55 אבישי ברוורמן (העבודה): 58 מיקי רוזנטל (העבודה): 65 זהבה גלאון (מרצ): 70 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 74 חנין זועבי (בל"ד): 82 נחמן שי (העבודה): 86 יצחק כהן (ש"ס): 92 אמנון כהן (ש"ס): 98 באסל גטאס (בל"ד): 105 ניצן הורוביץ (מרצ): 108 אראל מרגלית (העבודה): 112 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 115 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 117 איילת שקד (הבית היהודי): 119 אריאל אטיאס (ש"ס): 121 אילן גילאון (מרצ): 124 מיכל רוזין (מרצ): 128 יעקב מרגי (ש"ס): 130 אברהם מיכאלי (ש"ס): 133 יצחק וקנין (ש"ס): 135 יוני שטבון (הבית היהודי): 140 משה גפני (יהדות התורה): 141 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 148 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 151 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 153 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 155 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 157 מיכל בירן (העבודה): 161 זבולון קלפה (הבית היהודי): 163 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 166 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 171 שאול מופז (קדימה): 172 דוד אזולאי (ש"ס): 175 יחיאל חיליק בר (העבודה): 178 מירי רגב (הליכוד ביתנו): 182 אלעזר שטרן (התנועה): 186 עמרם מצנע (התנועה): 188 נסים זאב (ש"ס): 190 באסל גטאס (בל"ד): 190 פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 193 עליזה לביא (יש עתיד): 199 שמעון סולומון (יש עתיד): 201 יעקב אשר (יהדות התורה): 205 יפעת קריב (יש עתיד): 212 אריה דרעי (ש"ס): 216 תמר זנדברג (מרצ): 222 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 228 אורי מקלב (יהדות התורה): 230 יצחק הרצוג (העבודה): 234 שר האוצר יאיר לפיד: 237 משה גפני (יהדות התורה): 246 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 247 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט' בתמוז תשע"ג, 17 ביוני 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת מחלות בעלי-חיים (מס' 7), התשע"ג–2013; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 69) (תשלום בהסדר לוועדות מקומיות), התשע"ג–2013. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1391/19 וכלה בהצעת חוק פ/1436/19 – הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (חובת קביעת תקן כליאה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – פטור מטעמי הכרה דתית), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק רואי-חשבון (תיקון – מניעת ריכוזיות בביקורת על גופים פיננסיים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, מאיר שטרית וראובן ריבלין; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תקציבי איזון), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מרחב מחיה לאסיר), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הכללת עבירת נהיגה בשכרות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור הגבלת גיל במוסד להשכלה גבוהה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חינוך ערבי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק הממשלה (תיקון – פרסום פרוטוקול ועדת השרים לענייני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק המפלגות (תיקון – הודעת מועמד שנבחר בידי גוף מצומצם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – שינוי שיטת הממשל), מאת חבר הכנסת רונן הופמן; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חובת יידוע נפגעי עבירה בדבר זכויותיהם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה, ישראל חסון, אברהם מיכאלי, נחמן שי, שמעון סולומון, דב ליפמן, קארין אלהרר, רות קלדרון, תמר זנדברג, משה מזרחי, מרב מיכאלי, שמעון אוחיון, אורית סטרוק, אורלי לוי אבקסיס ואיציק שמולי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון – הרחבת הזכאות לחולים שנותחו לפני שנת 1980), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, אליהו ישי, דוד אזולאי, אברהם מיכאלי ואמנון כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על מענק לעובדים בחברות ממשלתיות במסגרת הליך הפרטה), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – תוקפו של חוק חורג), מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק הספקת חשמל (הוראת שעה) (תיקון – הארכת תוקף), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק הספקת חשמל (הוראת שעה) (תיקון – הארכת תוקף), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנא סוייד, מוחמד ברכה, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק פטור מדמי נסיעה בתחבורה ציבורית לחיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – מס רכישה לתושב חוץ), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, נחמן שי, איתן כבל וזהבה גלאון; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור החרמת חרדים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב ליצמן; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – החמרת ענישה בגין התעללות בבעלי-חיים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת רונן הופמן, איתן כבל, ניסן סלומינסקי, עמרם מצנע, מירי רגב, גילה גמליאל, דב ליפמן, איילת שקד, עיסאווי פריג', דב חנין, שמעון אוחיון, מסעוד גנאים, רות קלדרון ויפעת קריב; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – הגבלת הדרישה לוויתור על סודיות רפואית מדורש עבודה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין ויריב לוין; הצעת חוק נכסי נפקדים (תיקון – איסור מכירת בית-קברות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אברהים צרצור וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון – עידוד ייצוג לשני המינים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יפעת קריב, גילה גמליאל, זהבה גלאון, תמר זנדברג, דוד צור, רינה פרנקל, פנינה תמנו-שטה ומיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הפעלה של רמזור), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת בועז טופורובסקי, חמד עמאר, רות קלדרון, דב חנין, רינה פרנקל ועפר שלח; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הרכב הוועדה לבחירת שופטים), מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – הצגת יעדים ומסגרת תקציב), מאת חברי הכנסת איציק שמולי, יריב לוין, ראובן ריבלין, אורלי לוי אבקסיס, עמר בר-לב, אילן גילאון, איילת שקד ודב חנין; הצעת חוק השמירה על המקומות הקדושים (תיקון – רחבות התפילה בכותל המערבי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מרב מיכאלי, סתיו שפיר, דב ליפמן, פנינה תמנו-שטה, שמעון סולומון, קארין אלהרר, עפר שלח, יפעת קריב, דוד צור ובועז טופורובסקי; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ריבית על יתרת זכות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס; הצעת חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות (תיקון – חקלאות בת-קיימא), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יצחק וקנין, נסים זאב, אמנון כהן, אברהם מיכאלי, יצחק כהן, אריאל אטיאס, יעקב מרגי, משולם נהרי וזבולון קלפה; הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון – עידוד ייצוג הולם לנשים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – קבלת אדם לעבודה במוסד על-ידי מי שאינו עובד המוסד), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הטלת חובות לשם מניעת הטרדה מינית במוסד חינוך), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק לייצוג הולם של יהודים בני המגזר החרדי בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר ואמנון כהן; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – תנאים למתן תעודת הכשר), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הפקעת זכויות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, איתן כבל, משה מזרחי, בנימין בן-אליעזר, רות קלדרון, תמר זנדברג, אורלי לוי אבקסיס, דב חנין וגילה גמליאל; הצעת חוק לבדיקה וטיפול ראשוני בקטינים נפגעי עבירות מין, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, עדי קול, פנינה תמנו-שטה ואילן גילאון; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – התקנת אמצעי מיגון בדירות מגורים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – מצרכים כשרים לפסח), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – יישום צווי הגנה על עובדים חושפי שחיתות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, מיקי רוזנטל ומשה מזרחי; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – רישום בת-זוג או בן-זוג כהורה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, מיכל רוזין, איתן כבל, יצחק הרצוג, זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, דב חנין, קארין אלהרר, עפר שלח, רונן הופמן, עדי קול, תמר זנדברג, עמרם מצנע, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב ואיציק שמולי וקבוצת חברות הכנסת; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מתקנים ביטחוניים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – שריון מקום לאישה ברשימת מועמדים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יפעת קריב, זהבה גלאון, תמר זנדברג, פנינה תמנו-שטה, קארין אלהרר, מיכל רוזין ובועז טופורובסקי; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – ייצוג הולם לנשים בבחירות לרשויות המקומיות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס; הצעת חוק שכר נשיא המדינה ושרי הממשלה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אמנון כהן, איתן כבל, אילן גילאון, יעקב מרגי, אורי מקלב, יצחק וקנין, נסים זאב, אברהם מיכאלי, יעקב אשר, ישראל אייכלר, משה גפני, משולם נהרי, אורית סטרוק, דב חנין ומיקי רוזנטל. החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, ובהצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה, לפי סעיף 142 לתקנון הכנסת. וכן, החלטת ועדת האתיקה מיום ג' בתמוז התשע"ג, 11 ביוני 2013, בעניין שכירת לשכה פרלמנטרית בתוך גוף ציבורי או עסק פעיל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. חברי הכנסת, אני מניח שכבר עיינתם בסדר-היום. למען הסר ספק, אני מודיע שלא יתקיימו היום דיונים בהצעות אי-אמון בממשלה. כל סיעות האופוזיציה העדיפו להסיר את הצעות האי-אמון ולהקדיש את כל השעות הקרובות לדיון בהצעת תקציב המדינה וחוק ההסדרים, כפי שיציג עוד מעט שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד. ודאי שבהתחשבות במצב הזה וברצון של סיעות האופוזיציה להעמיק את הדיון, ועדת הכנסת קבעה שהזמן שיינתן לכל דובר הוא הרבה מעבר לזמן המקובל או המוקדש בתקנון לדיון מסוג זה. אז זה פשוט על מנת שסדר-היום יהיה נהיר וברור לכולם. <בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסעיף השני שלנו הוא המלצת יושב-ראש ועדת הכנסת בדבר בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת. הסעיף הזה דורש גם הצבעה של המליאה, נא לשים לב. בבקשה, אני מזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת, להציג את הודעתו. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה, ביום י"ט באייר התשע"ג, 29 באפריל 2013, בחרה הכנסת שמונה סגנים ליושב-ראש הכנסת. נותרה המלצה לגבי מינוי סגן תשיעי ליושב-ראש הכנסת. לפי החלטת ועדת הכנסת, ניתן למנות תשעה סגנים ליושב-ראש הכנסת. ובהתאם, ממליצה ועדת הכנסת לבחור בחבר הכנסת אחמד טיבי כסגן ליושב-ראש הכנסת. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נצביע. אני ודאי אצרף את קולו של יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי, כפי שינחני. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה – אישור חבר הכנסת אחמד טיבי לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת. הצבעה מס' 1 בעד הצעת ועדת הכנסת – 20 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת לבחור את חבר הכנסת אחמד טיבי לסגן יושב-ראש הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, אני מניח, תומך בהודעתו. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> כן. – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אם כן, בצירוף קולו של חבר הכנסת הנגבי, 21 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מברך את חבר הכנסת אחמד טיבי עם היבחרו לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ימשיך, בבקשה. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה. יש לנו הודעות מספר שאינן דורשות הצבעה: בהתאם להוראת סעיף 18(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה–1985, החליטה ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לתקציב הביטחון; חמישה חברים מכל ועדה בהרכב הבא: חמישה חברים מוועדת הכספים הם ניסן סלומינסקי, ראובן ריבלין, עפר שלח, אראל מרגלית ויעקב ליצמן. חמשת נציגי ועדת החוץ והביטחון הם אביגדור ליברמן, מאיר שטרית, רונן הופמן, אריה דרעי ואיתן כבל. יושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה חבר הכנסת אביגדור ליברמן. הודעה נוספת היא בעניין ועדה משותפת לבחינת הצורך להכריז על מצב חירום. בהתאם להוראות סעיף 69 לתקנון הכנסת, החליטה ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט לבחינת הצורך להכריז על מצב חירום. חמישה חברים מכל ועדה בהרכב הבא: מטעם חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט – דוד רותם, אלעזר שטרן, עדי קול, משה מזרחי ואורי מקלב. וחמשת חברי ועדת החוץ והביטחון הם אריה דרעי, עפר שלח, רונן הופמן, מרדכי יוגב וניצן הורוביץ. בראש הוועדה יעמוד חבר הכנסת אריה דרעי. מוקמת גם ועדה משותפת על-פי חוק האזנת סתר. סעיף 4(ה) לחוק האזנת סתר קובע חובת דיווח שנתית לוועדה משותפת של ועדת חוקה, חוק ומשפט ושל ועדת החוץ והביטחון. ועדת הכנסת החליטה, כאמור, על הקמת ועדה משותפת בת ארבעה חברים, שניים מוועדת החוקה, חוק ומשפט – דוד רותם ואברהם מיכאלי; שניים מוועדת החוץ והביטחון – רונן הופמן ובנימין בן-אליעזר. בראש הוועדה המשותפת יעמוד חבר הכנסת דוד רותם. בהתאם להוראת סעיף 54(ג)(1) לחוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו–2006, החליטה ועדת הכנסת בישיבתה ביום 20 במאי 2013 להקים ועדה משותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת הכספים. הוועדה המשותפת תהיה בת עשרה חברים: חמישה חברי ועדת הכספים – אלעזר שטרן, ראובן ריבלין, זבולון קלפה, זהבה גלאון ויעקב ליצמן. חמישה חברים מטעם ועדת חוקה, חוק ומשפט – דוד רותם, שולי מועלם-רפאלי, קארין אלהרר, מרב מיכאלי ואברהם מיכאלי. בראש הוועדה המשותפת יעמוד יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט דוד רותם. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אני רוצה להודיע, אדוני היושב-ראש, על חילופי אישים כדלקמן: בוועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים לתקציב הכנסת, במקום חברת הכנסת עדי קול יבוא חבר הכנסת בועז טופורובסקי. חילופי אישים גם בוועדת הפנים והגנת הסביבה: מטעם סיעת יש עתיד – במקום חבר הכנסת בועז טופורובסקי תבוא חברת הכנסת יפעת קריב. בוועדת הכספים של הכנסת, במקום חברת הכנסת קארין אלהרר תכהן חברת הכנסת עדי קול. מטעם סיעת רע"ם-תע"ל – בוועדת הכלכלה, במקום חבר הכנסת אברהים צרצור, יכהן חבר הכנסת חנא סוייד. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> מטעם סיעת חד"ש – בוועדת החוקה, חוק ומשפט, במקום הפנוי לסיעה, יכהן חבר הכנסת אברהים צרצור. מטעם סיעת בל"ד – בוועדה לזכויות הילד, במקום הפנוי לסיעה, תכהן חברת הכנסת חנין זועבי. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה אחרונה, אדוני היושב-ראש: ועדת הכנסת קבעה כי הוועדה לקידום מעמד האישה תדון בהצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – הגדלת סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי. כאמור, כל ההודעות שנמסרו אינן דורשות הצבעה במליאת הכנסת. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012> [מס' מ/715; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"ו, עמ' .] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 13) (הארכת תקופת הגנה), התשע"ב–2012> [מס' מ/682; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' כ"ו, עמ' .] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך, למסור או להודיע את הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק כדלקמן: הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7), התשע"ב–2012; וכמו כן, הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 13) (הארכת תקופת הגנה), התשע"ב–2012. בבקשה, אדוני. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת, כאמור, הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7). מטרת הצעת החוק לאסור באופן כללי את הפרסומת למוצרי טבק כדי להקטין את חשיפת הציבור לפרסומת למוצרים אלה הגורמים למוות, תחלואה ונכות. איסור מקיף על פרסומת חשוב במיוחד כדי להגן על ילדים וצעירים מהשפעת הפרסומת המייצרת תדמית חיובית ומושכת לעישון. הודעה שנייה – לגבי הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 13) (הארכת תקופת הגנה), התשע"ב–2012. מוצע לצמצם את מספר המדינות המוכרות המשמשות בסיס לחישוב תקופת תוקפו של צו להארכת פטנט בישראל. כמו כן, מוצע כי בקשה לצו הארכה תיבחן קרוב למועד הגשתה. חן חן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אורבך. כידוע, יש עכשיו פרק זמן של שבועיים לסיעות שרוצות להתנגד להודעת הממשלה. בעוד שבועיים או יותר מאוחר נקיים הצבעה על הנושא הזה. <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013;> [רשומות (הצעות חוק חוב' מ/767).] <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק חוב' מ/768).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד, להציג את הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, ואת הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2014 ו-2014), התשע"ג–2013. בבקשה, אדוני השר. אני כבר מודיע שלאחר שיסיים השר לפיד להציג את החוקים תעלה נציגת הסיעה הגדולה באופוזיציה, יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. לאחר מכן יתחיל דיון אישי; שמונה דקות לכל חבר אופוזיציה, שלוש דקות לכל חבר קואליציה, שירצו להשתתף בדיון. בבקשה, אדוני השר. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, זה לא מוזר שכאשר שר האוצר הולך לתת את המשנה שלו, הכנסת חצי ריקה? <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חושב שחבר הכנסת ברוורמן שבר שיא: קריאת הביניים הראשונה הייתה עוד לפני שאמרתי משהו. אבל אני מסכים אתך כמובן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אתה מסכים אתי? – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התקציב שאנחנו מניחים היום בפניכם הוא כמובן לא רק מספרים ולא רק מסים, אלא הוא הצהרה. התקציב הוא הדרך הטובה ביותר לממשלה לבטא את השקפתה, את סדרי העדיפויות שלה, את הדרך שלה לעצב את החברה. במרכז התקציב שמוגש לכם היום נמצא חזון האדם העובד; הוא בא לידי ביטוי בחיוב לימודי הליבה בכל מוסד חינוכי המתוקצב על-ידי המדינה – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – הוא בא לידי ביטוי בהקמת מרכזי הכשרה והשמה לתעסוקה ובהטמעה של מערכת של רפורמות ותמריצים שיגדילו את ההשתתפות במעגל העבודה; הוא בא לידי ביטוי ברפורמת המזון, וברפורמת הרכב, וברפורמת התקינה, ובשורה ארוכה של צעדים אחרים שנועדו להוריד את יוקר המחיה. הוא בא לידי ביטוי בזה שהפכנו את מיצוי כושר ההשתכרות לקריטריון המוביל בקבלת הטבות מהמדינה, הטבות כמו הנחה בארנונה או סבסוד מעונות-יום. כל זה יוצר תשתית שהיא תומכת עבודה, כי אם יותר אנשים יעבדו וישלמו מסים, הנטל יתחלק בין כולנו – – <נחמן שי (העבודה):> זה אם תהיה עבודה. בשביל זה צריך עבודה. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – היכולת שלנו לעזור לחלשים תגבר, ונוכל ליצור פה כלכלה שמבוססת על חדשנות ועל יצירתיות, שזה היתרון היחסי שלנו על העולם כבר היום. לתקציב שלפניכם יש שתי מטרות מרכזיות. המטרה הראשונה היא לתת מענה מהותי לגירעון המבני העמוק שהמשק הישראלי מצוי בו, גירעון מבני של 35 מיליארד שקלים. הגירעון הזה יכול היה להמשיך להתגלגל. המליאה הזאת הרי רוויה באנשים פוליטיים שהיו מבינים אילו היינו בוחרים את הבחירה הקלה לא לעשות כלום, פשוט לתת למצב להימשך כמו שהוא ולתת לממשלה להמשיך לקחת התחייבויות שהן גדולות מכדי שיוכלו לעמוד בהן בהמשך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נכון. <שר האוצר יאיר לפיד:> אבל אם לא היינו עושים דבר, הגירעון המבני של 2013 היה מגיע כבר ל-56.6 מיליארד שקלים, ובשנת 2014 ל-62.2 מיליארד שקלים, ודירוג האשראי של ישראל היה נפגע, ומחירי הריבית על החוב היו עולים, ובמקום להוציא מיליארדים – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> רק הערה אחת: זה לא גירעון מבני – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – על חינוך ועל רווחה, היינו מוציאים אותם על תשלום ריביות. כבר היום, כשהריביות שלנו הן זולות יחסית, אנחנו מוציאים בתקציב הזה יותר מ-80 מיליארד שקל על ריביות ועל עמלות, ואסור לנו לתת לסכום הזה לעלות, כי זה פשוט כסף שהולך לפח. אז במקום – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה על החזר חוב, לא על ריביות. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – לחלוק באחריות, בחרנו לעשות את המעשה האחראי, כי אין למשק הישראלי ברירה אחרת אלא לסגור את האוברדרפט העצום הזה במהירות האפשרית, וכל זה תוך כדי התכנסות ליעד הגירעון ולמגבלת ההוצאה הממשלתית, שאושרו כאן, בכנסת, על-ידיכם בשבוע שעבר. המטרה השנייה של התקציב שצריך ליישם במקביל ליציאה מהמשבר היא הנחה של תשתיות וצעדים שבונים צמיחה ואמון. למדינת ישראל יש יתרון שיש למעט מאוד מדינות; אנחנו יודעים להשתנות. יש משהו בדנ"א שלנו, שמאפשר לנו להקים מדינה מכלום ולקלוט מיליון וחצי עולים מרוסיה כמעט בבת-אחת, ולעשות את המעבר מחברה חקלאית לחברה תעשייתית, ומחברה תעשייתית ל-Start-up Nation, לחברה של היי-טק, ולהיכנס למשברים ולצאת מכל אחד מהם חזקים יותר ממה שנכנסנו. זה מה שאנחנו עושים עכשיו. חברי הכנסת קיבלו את ספר התקציב לפני שבוע. מי שקרא בו ביושר, לא רק חיפש איך להתנגח ו/או איך לייאש את הישראלים, יודע שהתקציב הזה לוקח את הקיצוץ הגדול, לוקח את הבעיה, והופך אותה להזדמנות. זה תקציב של צמצום פערים, ושל הגדלת היקף ההשתתפות בשוק העבודה, ושל הגברה של רמת הפריון במשק, ושל נשיאה שווה בנטל הכלכלי – – <איציק שמולי (העבודה):> איך אפשר להגיד את זה? הביטוח הלאומי – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ושל יציאה מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה – – <קריאות:> – – – 90,000 עניים – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ושל החזרה לאתוס של ערכים משותפים ושל צמצום הביורוקרטיה של המגזר הציבורי ושל טיפול בריכוזיות המשק וביוקר המחיה, כדי שהמחירים ירדו והשקל יהיה שווה יותר. זה תקציב שיש בו הורדת מחירי הדיור במקביל למהפכה שהתחלנו בה בקבינט הדיור – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – תעזוב רגע את הדף. איך מסתדר – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ושל מאבק חסר פשרות בעוני – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – איך מסתדר הדוח של הביטוח הלאומי עם 90,000 עניים? עזוב רגע את הדף, את הנייר – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ושל מאבק חסר פשרות בהון השחור, שמטרתו לייצר פה חברה הוגנת; לא רק חברה הוגנת, אלא גם חברה שהיא ידידותית למגזר העסקי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם זה כל כך טוב למה אתה מדבר על משבר בכלל? אתם אומרים שיש עתיד, אתה פשוט מחסל את העתיד – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> חבר הכנסת ברכה, אני חושב שאנחנו מחזירים את העתיד, אנחנו הופכים אותו לאפשרי. ברשותך, אני אמשיך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – על ראש הממשלה הקודם. אתה לא יכול. קצת יושר. <שר האוצר יאיר לפיד:> אנחנו מייצרים פה חברה שהיא לא רק הוגנת, אלא גם – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> איך היא הוגנת אם – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – – אלא גם חברה שהיא ידידותית למגזר העסקי, שלא פועלת לפי הרוח הפופוליסטית הרעה שנושבת גם ברחובות וגם לא פעם בתוך הבית הזה. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> קראת את התקציב? אנחנו רוצים לדעת על איזה תקציב אתה מדבר. <שר האוצר יאיר לפיד:> אנחנו רוצים אנשי עסקים מצליחים במדינה, חבר הכנסת שמולי – – <נחמן שי (העבודה):> – – – <קריאות:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – אנחנו רוצים יזמות, חבר הכנסת – – – אנחנו רוצים אנשים שפותחים עסקים – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מעמד הביניים לא ישלם מסים. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – אנחנו רוצים שחברות בין-לאומיות יבואו הנה ויפתחו פה מפעלים, אנחנו רוצים אנשים שמרוויחים, והולך להם, והאנשים האלה לא צריכים להיות נרדפים בידי קנאה ובידי חוסר פרגון, כי זה הורס את המשק הישראלי, ואנחנו לא ניתן לזה – – – <קריאות:> אתה לוקח להם את זה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> גם לפני הבחירות היית אומר את זה? <שר האוצר יאיר לפיד:> אני שמתי לב לדאגה הכבדה שמעיקה על האופוזיציה לגבי ההבטחות שלנו לבוחרי יש עתיד. זה נוגע ללב. בוחרי יש עתיד – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> דבר על מספרים, אתה שר אוצר. אתה לא נואם, אתה שר אוצר. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – מאוד מרוצים. אני מסיר דאגה מלבכם, הם לא חושבים שלא קיימו את ההבטחות, רק אתם חושבים. הכול בסדר. <יצחק הרצוג (העבודה):> ואלה שלקחת להם? גם האקדמאים, ברגע שלקחת להם? <שר האוצר יאיר לפיד:> ואם אתם רוצים כבר לדעת על הבטחות, אני שמח ששאלתם, כי היו לא מעט דיבורים על הקיצוץ שיש בתקציב הזה, אבל אולי כדאי שנזכור גם את מה שהוספנו, גם בעת הקשה הזאת של המשק הישראלי. אני יודע שבא לכם לשכוח, אבל אנחנו הוספנו 9.1 מיליארד שקל לתקציב משרד החינוך וחייבנו לימודי ליבה לכל ילד בישראל. ובתקציב הזה נוספו 3 מיליארד שקלים למשרד הבריאות, ונוספו 600 מיליון שקלים לשר הבריאות. מה קרה? <איציק שמולי (העבודה):> 90,000 עניים נוספו. <שר האוצר יאיר לפיד:> השתתקתם. השתתקתם לפתע. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> הקצינו 500 מיליון שקלים לתוכנית רב-שנתית לניצולי השואה – – <קריאות:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – ו-500 מיליון שקלים לתוכנית של שילוב חרדים בשוק העבודה. הוספנו 2.9 מיליארד שקלים לתקציב המשרד לביטחון פנים, כדי שיהיו יותר שוטרים ויותר ביטחון ברחובות, והוספנו 4.7 מיליארד שקלים לתחבורה – – <מרב מיכאלי (העבודה):> ועוד 90,000 עניים זה המון ביטחון. <קריאות:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – הקדשנו מיליארד שקל נוספים למשרד הרווחה, מהם 200 מיליון שקל – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא ראיתי שעשיתם משהו לטובת העניים. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת מסיעת העבודה. אדוני סגן השר, אני לא חושב שאתה עוזר כרגע לשר האוצר. <מרב מיכאלי (העבודה):> סגן שר האוצר פשוט רגיל שהוא זה שמדברר את השר ולא השר בעצמו. <שר האוצר יאיר לפיד:> שלא לדבר על זה, אדוני סגן השר, שאתה פוגע בהנאתי להקשיב להם. בן-אדם סוף-סוף עומד פה וקצת נהנה מחברי האופוזיציה, למה להפריע להם? <מיקי רוזנטל (העבודה):> שאלה אחת: מה הם – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> הקדשנו מיליארד שקל – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – מתוכם 200 מיליון שקלים לקרן לביטחון תזונתי לילדים. אני בטוח, חבר הכנסת רוזנטל, שאתה תומך בזה בכל לב. <איציק שמולי (העבודה):> – – – מיליארד, ואתה מדבר על 200 מיליון? <שר האוצר יאיר לפיד:> הוספנו 100 מיליון שקלים למלגות לילדים מוחלשים, 35 מיליון שקלים למינהל הסטודנטים – אני בטוח שאתה תומך בזה מאוד, חבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (העבודה):> – – – שכר הלימוד. <שר האוצר יאיר לפיד:> לא נגענו – לא נגענו – במענקי האיזון לרשויות החלשות. יועברו להן 2.8 מיליארד שקלים לטובת שירותי רווחה. <נחמן שי (העבודה):> יש קוסם בירושלים. <שר האוצר יאיר לפיד:> אני יודע שעובדות זה חלק מסובך כשאתה אופוזיציה – אתם תתגברו. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו נראה לך תכף כמה – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> לא נגענו בתקציב החינוך חינם לגילאי שלוש וארבע, לא נגענו בקצבאות הזיקנה, לא נגענו בקצבאות הנכים. <באסל גטאס (בל"ד):> במה נגענו? <שר האוצר יאיר לפיד:> אני מצטרף מכאן בכל לבי לכל מי שנושא עמו את כאבן של השכבות החלשות. הם לא שקופים בעינינו, והם כאן, ואנחנו צריכים לדאוג להם, כי זו חובתנו. אבל הדבר שהשכבות החלשות הכי זקוקות לו, זו מדינה חזקה, עם כלכלה חזקה. אם לא תהיה פה מדינה חזקה, עם כלכלה חזקה, הראשונים להיפגע יהיו אנשי השכבות החלשות, וזה – אסור שזה יקרה, ואנחנו לא ניתן לזה לקרות – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא רק את התקציב של ביבי לקחת – גם את הססמאות לקחת. ככה – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – כי מדינה שהשירותים הציבוריים שלה מתמוטטים היא מדינה שפוגעת בחלשים. אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 בקריאה ראשונה. כמו כן, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים בקריאה ראשונה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני השר. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ, יושבת-ראש האופוזיציה. היא בעצם תפתח את הדיון בשני החוקים שהציג שר האוצר לקריאה ראשונה. בבקשה, גברתי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עקרות-בית יקרות – תכף אסביר למה אני פונה אליכן, אחיותי עקרות-הבית, ואל בני-הזוג שלכן ואל ההורים שלכן ואל הילדים שלכן. אפתח בציטוט: "על רקותיו של שר האוצר זולגים אגלי זיעה – 'מאיפה יגיע הכסף? אנחנו מוכרחים להשיג את הכסף, מאיפה הוא יבוא?' אל תקנו את התיאטרון הזה, מדובר בהצגה למען המצלמות, שאין מאחוריה דבר וחצי דבר, מפני שתמיד – תמיד – יש להם את אותה תשובה. הפוליטיקה הישנה שלנו, והפוליטיקאים הישנים שלנו, שחושבים רק על עצמם", בסוגריים אני אוסיף: ועל החברים שלהם ועל המיליה שלהם, "מגיעים תמיד לאותה תשובה, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה. ואני אומר לכם: עד כאן", אני עדיין בציטוט, כן, "זאת הסיבה שיש עתיד הוקמה, זו הסיבה שאנחנו מביאים לשולחן פוליטיקה חדשה – כי אי-אפשר להמשיך כך. אנחנו לא ניתן לזה לעבור". מה, מה חידשתם כאן? <אבישי ברוורמן (העבודה):> לא נעלה מסים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה? הבטחות, הבטחות, הבטחות. מילים, מילים, מילים. ועדות, ועדות, ועדות – הגעתם לשיא בהקמת ועדות. קלישאות, קלישאות, קלישאות. עוד מאותו הדבר. מתק שפתיים וגלגולי עיניים. אתם הכרזתם מלחמה על 99% מהישראלים, זה מה שעשיתם בתקציב הזה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל את לא רצית להיות שר האוצר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> תאר לך, יאיר לפיד, שבאחד ממופעי הבטחות הסרק שלך ערב הבחירות הייתי ניגשת אליך – הרי אנחנו מיודדים – הייתי ניגשת אליך ולוחשת לאוזניך, ככה בחברות, שזה מה שאתה תעשה בסוף. היית מאמין? אתה יודע מה, תאר לעצמך שמישהו היה צופה מראש עד כמה קיצונית וחסרת תקדים תהיה המעילה שלך באמון של הציבור, עד שהיו אומרים לך שבמסגרת אותו ירי ארטילרי שלך על רוב הישראלים – רוב הישראלים – היית מטיל – תשמע כמה זה נשמע דמיוני – מס מיוחד, מאוד גבוה, על נשים שמרוויחות אפס שקלים. היית מאמין? <באסל גטאס (בל"ד):> הוא רוצה להוציא אותן לעבודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> העיסוק בתקציב הרי הוא לא מובן מאליו. באמת, התקציב הוא ספר קשה לקריאה, הוא מורכב מהרבה מילים, מהרבה מספרים – לפעמים אנשים לא מבינים עד כמה מה שקורה כאן היום נוגע אליהם, ישירות לחיים שלהם, ליום-יום שלהם. אז בוא נדבר – אני אקדיש את הנאום הזה לקבוצה אחת, קבוצה אחת מני אלף, קבוצה של קורבנות שלך: 450,000 נשים – זו רק דוגמה, באמת רק דוגמה – עקרות-בית, שהחלטת להתעלל בכל אחת מהן שהיא מתחת לגיל 50. ניקח את עקרת-הבית, את מה שאתה מעז לעשות לה, ודרך זה אולי יהיה קצת יותר ברור מה אתה עושה גם במדיניות המקרו שלך. וגם אולי זה יסביר איפה אתה חי. אני יודעת ש"התעללות" זאת מילה קשה, ואתה לא בן-אדם רע, אתה לא באמת רוצה להתעלל; אתה פשוט לא מבין איפה אתה חי, זאת הבעיה. אתה, וגם התאום שלך, בנימין נתניהו, מתוך עולמכם השבע והדשן והמנותק, באמת חושבים שעקרת-הבית היא מין ברייה עליזה וחסרת דאגות שכזאת. היא, בכלל נמאס לה לעבוד, היא בחרה ככה בכיף להתפנן בבית, פרזיטית שכמותה. היא החליטה לדחות את שלל הצעות העבודה שמחכות לה, ולכן היא מתפנקת לה במיטתה עטוית סדיני המשי עד שעה מאוחרת. אחר כך היא בטח יושבת בבית-קפה, מפטפטת עם חברות, הולכת לספא, מבלה את זמנה בקניית מותגי יוקרה, כי ככה בא לה. אנחנו הרי כבר יודעים איך נראה מובטל בעיניך, זה נמצא על ה-cover שלך בפייסבוק, תמונה של מובטל. איך נראה מובטל בעיני שר האוצר? שוכב על ערסל. שוכב על ערסל ונהנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דמגוגיה במילים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אמת לאמיתה, אמת לאמיתה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אז אני רק מנסה לחשוב איך נראית אישה, עקרת-בית מובטלת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> היא בטח שוכבת על הערסל – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – אמת לאמיתה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת גפני, כהן ולוי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר מיקי לוי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כבר ארבעה חודשים אתם "רק חודש וחצי פה" – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה לא אחראי לשירותי הכבאות – אתה מדליק את המליאה כל פעם. בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> עכשיו, אם ככה נראה מובטל גבר, אני תוהה איך נראית המובטלת עקרת-הבית. היא בטח שוכבת בביקיני על הערסל – – <אראל מרגלית (העבודה):> מובטל גבר זה כמו טופורובסקי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – שותה איזה קוקטייל יקר – שותה קוקטייל יקר, כי על הזול העלית מסים, יותר משתלם לה לשתות את הקוקטייל היקר. אז אתה מחליט לעשות מה שאף אחד לפניך לא העז לעשות: להטיל עליה מסים, מאפס השקלים שהיא מרוויחה. באמת, באמת קשה להחליט איזו מבין הגזירות שאתה גוזר בקלות כזאת ועם חיוך, היא הכי פוגענית והכי מעוותת. אבל אין ספק שביטול הפטור מתשלום ביטוח לאומי ומס בריאות לעקרות-בית מתחרה על מקום גבוה בפסגת הטבלה של האטימות והרשעות. אתה לא יודע – באמת אתה לא יודע? – שעלות הטיפולים בילדים היא כל כך גבוהה, כל כך גבוהה, עד שהשכר, שהולך ונשחק, בשוק העבודה, גורם לזה שפשוט לא כדאי ללכת לעבודה – כי את מרוויחה פחות ממה שעולה לטפל במסגרות חיצוניות בילדים שלך. <אריה דרעי (ש"ס):> אבל מי אמר לה להביא ילדים, שלי? עם כל הכבוד, מי אמר לה להביא ילדים? שתיקח אחריות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת דרעי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתה לא יודע שלהרבה נשים הרבה יותר יקר לצאת לעבודה מאשר להישאר בבית ולטפל בעצמן בילדים? ככה נראית עקרת-בית. אתה ונתניהו לא מבינים שאת נחשבת עקרת-בית גם אם פוטרת מהעבודה וסיימת את תקופת דמי האבטלה, שהיא סך הכול חצי שנה, ואין לך הכנסה אחרת. זאת עקרת-בית. אתה לא מבין שעקרת-בית היא אפילו מי שמאריכה קצת את חופשת הלידה שלה, והיא לא מרוויחה שקל? זאת עקרת-בית. אתה לא מבין כמה קשה להיות עקרת-בית? כמה זה יותר תובעני, כמעט יותר מכל עבודה שמתפרנסים ממנה? האתגר הזה, האתגר המורכב הזה שקוראים לו "משפחה", אתה יודע איזה ג'גלינג זה להיות גם מנקה, גם מבשלת, גם מורה פרטית, גם נהגת – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> מה זה ג'גלינג? <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – גם מפיקת-על, גם מחנכת, גם סבלית, גם פסיכולוגית, גם מנהלת החשבונות – – <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – וגם המפקדת של התא המסובך הזה. כמה דווקא לאימהות עובדות, ואני אומרת את זה כאימא שעבדה כל חייה – – <קריאה:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – דווקא לאימהות העובדות שבינינו רגע הכניסה הביתה לתפקיד עקרת-הבית – שבדרך כלל אנחנו ממלאות אותו במקביל – הוא פי כמה וכמה יותר קשה ויותר מאתגר פיזית ונפשית מהעומס בעבודה. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> הממשלה הפוגענית שלכן, שר האוצר הנחמד שלכן, חושבים שממש לא נורא אם תיפרדו כל אחת ואחת מכן מ-2,000 שקלים בשנה. זה ממש לא משנה שאת לא מרוויחה שקל, מצמצמת בהוצאות, סופרת כל שקל, חיה בחוסר ודאות כלכלית, נקרעת בעבודה בבית, כמהה לצאת לעבודה ולא יכולה. שר האוצר שלך חושב שאת ראויה לקנס נוסף – 2,000 שקלים לשנה תרומתך הצנועה מהכיס הריק שלך לכיסוי הגירעון. את תשלמי קנס. לא בעלי ההון הגדולים, לא החברות הרווחיות ביותר שלא משלמות מסים בכלל, לא מי שחוצב רווחי עתק ממשאבי הטבע שלנו – את. הוא גם בטוח שלא תשימי לב. הרי היום במסגרת המילים, הספינים, הוא מסיח את דעתך, כמו שמסיחים את דעתו של תינוק, במינוי עוד ועדה, בדיוק כמו שהוא עשה כשהוא העלה את המע"מ – המציא משבר קואליציוני בעניין החרדים. הרי לא היה שום משבר קואליציוני. דווקא היום כשהוא מביא להצבעה את המס שמוטל עלייך, הוא מודיע שהוא ממנה את ועדת ששינסקי 2, לבדוק אם אולי אפשר להעלות קצת את התמלוגים שמשלמים המיליארדרים הגדולים ביותר על אוצרות הטבע, ששייכים לך, עקרת-הבית. <שרת הבריאות יעל גרמן:> וזה גם לא טוב? <שלי יחימוביץ (העבודה):> ואת יודעת מתי יהיו המסקנות הראשונות של ששינסקי 2? הראשונות, רק ההתחלה, בעוד שנה. לקחת ממך זה טיק-טק – פקיד אוצר מחליט, שר אוצר חותם, ממשלה מצביעה. תדרשי גם את ועדת ששינסקי. אני דורשת ממך, יאיר לפיד, להקים ועדת ששינסקי על כל קבוצה שאתה מתעלל בה היום. ובאמת לבי לבי על ששינסקי, אדם ראוי ביותר, שאתה משתמש בו בציניות כזאת בשביל ספין, כמו איזה חומר אלחוש, כדי שזה יכאב פחות. יש דוגמה – אמרנו נלך מהמיקרו למקרו – יותר חריפה מזאת למדיניות מסים מעוותת? לקחת 675 מיליון שקלים מכן, שמרוויחות אפס, ולקחת אפס ממי שהרווח הנקי שלהם, "כימיקלים לישראל", משפחת עופר, היה 7 מיליארד שקלים. למה לנתח ניתוחים מרחיקי לכת? הנה המספרים. התקציב הזה, אמר שר האוצר, הוא החזון של הממשלה. הנה החזון, זה החזון, בקליפת אגוז, דוגמה אחת מני רבות. ונגיד, אחותי עקרת-הבית, נגיד שהיו מנסים לפתות אותך לעבוד, באמת היו מנסים להוציא אותך לשוק העבודה, אבל תראי מה קורה – בדיוק ההפך. באותו תקציב, באותו תקציב שהם מביאים היום להצבעה של הכנסת, אותו ראש הממשלה נתניהו, אותו שר האוצר לפיד, הם מקצצים היום 1.7 מיליארד שקלים מסבסוד הצהרונים לגילאי שלוש עד תשע. אז איך הם רוצים שתלכי לעבוד כשהם מקצצים 75% מהתקציב שהוקצה לסבסוד צהרונים? וחכי, זה עוד לא הכול, יש עלייך עוד קנס. בתקציב היום, כן, בתקציב שמביאים היום, הם מקצצים 345 מיליון שקלים מסבסוד תשלומי הורים. ואם זה לא מספיק לך, הם דוחים את הכניסה לתוקף של יום חינוך ארוך. כן, כן, אותו שר אוצר שלא סתם הבטיח, אלא ממש חרת על דגלו, שהעשור הזה יהיה העשור של החינוך. טוב, לא נתפוס אותו במילה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> הוא בטח התכוון לעשור הבא. <נסים זאב (ש"ס):> הוא התכוון שיפסיקו לשתות אלכוהול – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> ויש גם עדכון מהשעות האחרונות, באמת ממש מהשעות האחרונות, משרד החינוך הודיע היום בוועדת החינוך שההורים יצטרכו לשלם יותר על הארוחות החמות – מוגש לך, עקרת-הבית. מה הוא מבטיח לך במקום? הוא מבטיח לך שמתישהו יהיה טוב יותר. אני מציעה לך, יאיר, באמת, תקים כבר עכשיו את הוועדה – ותעשה לי טובה, אל תקרא לה ועדת ששינסקי – שתבדוק איך עברו שנה-שנתיים ולא נעשה כאן טוב יותר. כי אם קראת את הדוחות של בנק ישראל, של הביטוח הלאומי, של מחלקת המחקר של הכנסת, אז אי-אפשר שלא קראת ולא שמת לב שהם מבטיחים לך – הם לא מעריכים, הם מבטיחים – שהמדיניות הכלכלית שלך רק מעמיקה את כל החוליים ולא מרפאה אותם. <קריאה:> לא יהיו לך טוקבקים. <שלי יחימוביץ (העבודה):> עקרת-בית יקרה, יאיר לפיד מבטיח לך תעודת ביטוח. אל תאמיני לו. אולי יהיו תעודות ביטוח, אבל זה יהיה ביטוח פרטי – לביבי, ליאיר, לחברים שלו – לא לך. ואני מתנצלת שנטפלתי אליכן, אחיותי עקרות-הבית, סליחה שזריתי לכן מלח על הפצעים. האמת היא שיכולתי לומר דברים מאוד דומים על כמעט כל קבוצה של ישראלים שהם לא החבר'ה של נתניהו ולפיד. כי התקציב וחוק ההסדרים הם מתקפה מאורגנת של נתניהו ולפיד על רוב הישראלים, הם תוקפים את כולם, אף אחד לא יוצא בלי פגע: הקשישים הסיעודיים, עסקים קטנים ובינוניים – מה זה אווירה טובה לעסקים? לאיזה עסקים? ל-99% מהעסקים שמעלים להם מסים עכשיו? לא. לאלפיון העליון של העסקים, להם אתה עושה אווירה טובה. עניים, מעמד ביניים באשר הוא – הם תוקפים עובדים, הם תוקפים חקלאים, הם תוקפים חולים, הם תוקפים את הפריפריה, הם תוקפים זוגות צעירים שחולמים על דירה, הם תוקפים פנסיונרים, הם תוקפים ילדים, ועוד ועוד ועוד ועוד. 99% מהציבור. אלא אם אתם שייכים באמת באמת לאליטה קטנה, בשבילכם מקימים ועדות. זה לאליטה. אל תתבלבלו, זאת מלחמה, זאת מתקפה מאורגנת על רוב הישראלים. הכול במעטפת של מילים יפות וריקות מתוכן, מסכת של המצאות ושל הפרות בוטות של התחייבויות לציבור. ומהצד השני – כן, ויש שני צדדים – אנחנו חומת המגן על הציבור. אין לנו ברירה בכלל. אנחנו נלחמים בשבילכם, וזה לא קרב פשוט, אבל אני קוראת לכולכם להשתתף בו. זאת מלחמה על הבית, ואנחנו צבא ההגנה על הבית. זה או נתניהו ולפיד והמיליה שלהם, או רוב הציבור. צריך לבחור צד, ואני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת – מהקואליציה, בואו לצד שלנו. <דב חנין (חד"ש):> – – – הליכוד נעלם – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – אף אחד מהליכוד, אף אחד מהליכוד. <דב חנין (חד"ש):> – – – <קריאות:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני אראה בזה הבעה של חוסר אמון כלפי המדיניות של ראש הממשלה ושר האוצר, העובדה שאין כאן חבר כנסת אחד או שר אחד מהליכוד. <אבישי ברוורמן (העבודה):> גילה גמליאל, גילה גמליאל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מרכזת ועדת הכספים דווקא נמצאת, חברת הכנסת גילה גמליאל נמצאת כאן. היא כנראה מייצגת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> נרגעתי. עכשיו נרגעתי. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, תודה. אפשרנו פאוזה קטנה לחברת הכנסת יחימוביץ, והיא תמשיך. בבקשה. חבר הכנסת כהן, עליזה לביא, תודה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת מהקואליציה – גילה, את מייצגת את כולם, באמת – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – בואו לצד שלנו, תצטרפו אלינו, אי-אפשר להישאר אדישים במאבק הזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. הנה, זה עבד. גילה גמליאל כבר התקרבה, גברתי. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון. מי שיתאמץ לקרוא קריאות ביניים לא יצטרך להתאמץ יותר, אנחנו ניתן לו או לה מיקרופון. בבקשה, ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. שמונה דקות לרשות אדוני. אחריו – חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, איציק שמולי, מרב מיכאלי, נחמן שי, מיכל בירן, וכן הלאה וכן הלאה. אני מבקש, ודאי, מן הדוברים להיות כאן במליאה, שלא יפסידו חס ושלום את תורם. בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, אדוני שר האוצר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה שר האוצר? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, פשוט לא זיהיתי. אדוני שר האוצר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני שר האוצר. גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, אני חושב שהתאכזרת מדי לשר האוצר. זה לא הוא. זה לא הוא. התקציב הזה הוא לא התקציב שהביא את יש עתיד לכנסת, התקציב הזה גם פרסונלית הוא לא התקציב של יאיר לפיד ושל מפלגת יש עתיד. התקציב הזה הוא התקציב של נתניהו, מהממשלה הקודמת והממשלה החדשה. כל השוני הוא בכך שהזדמן בידיו של ראש הממשלה קבלן משנה שייקח עליו את כל המטלות – ואת כל הביקורת – של התקציב האנטי-חברתי, האנטי-שוויוני, האכזרי. והדברים הגיעו עד לפארסה שראינו לפני רגע, שמפלגת השלטון המרכזית אפילו לא מצאה לנכון לשלוח נציגים לגבות את שר האוצר ולגונן עליו אפילו בנוכחות. זה בעצם מין אמירה, שנתניהו שלח את לפיד ומשתמש בו כסוס טרויאני שעלה על גל תנועת המחאה והגיע לאן שהגיע מבחינת הישג פרלמנטרי, והוא בעצם עלה על הגל של המחאה נגד הממשלה כדי להיכנס לממשלה ולשווק את המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה מול בוחריו הוא. בעצם יש פה אחד מרגעי השפל של הפוליטיקה הישראלית, שהבטחה היא לא הבטחה, ומצע הוא לא מצע, ומה שהיה הוא מה שיהיה. מצד אחד שר האוצר מספר לנו שמצב המשק קשה וצריך לנקוט צעדים לא שגרתיים; יש לנו 36 מיליארד שקל גירעון, ואם אנחנו לא נעשה את הצעדים האלה נמצא את עצמנו עם 56-55 מיליארד. מי הביא את המשק עד הלום? מי הביא את המשק לאותו גירעון של 36 מיליארד? מי נתן את ההטבות הבלתי-מוגבלות לטייקונים ולחברות הגדולות? מי פטר את בעלי הרווחים הכלואים ב-27 מיליארד שקל, מתוך ה-36, שזה מה שנותר, שזה 11 מיליארד, שהיה צריך לטפל בהם לו היו גובים מס אמת על הרווחים הכלואים? בעצם הדברים די ברורים: שר האוצר עומד כאן ומרצה לנו על המשבר, אבל הוא נעדר את היושר המינימלי לבוא ולהגיד איך נוצר המשבר, איך נוצר הגירעון, מי אחראי לגירעון. מי שאחראי לגירעון הוא ראש הממשלה שאתה משרת תחתיו, ראש הממשלה שאתה מכהן כסוס טרויאני בתוכה ובוגד בכל השליחות שעל בסיסה נשלחת לכנסת הזאת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הוא לא סוס טרויאני, הוא משת"פ. סוס טרויאני זה, אתה יודע – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אז קל לך יותר להגיד את זה. לי קשה. <יחיאל חיליק בר:> לפיד הוא לא סוס טרויאני בתוך הממשלה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> נכון, נכון. ואנחנו עדים לסדר עדיפויות שפשוט אני לא יודע אם יש דוגמתו במקום כלשהו בעולם, אפילו מבחינת הסמנטיקה, מבחינת תורת הדיבור, לא תורת המילים, ואני מתכוון לתורת האפסים, שגם אליה התייחסה ראשת האופוזיציה; תורת האפסים מדברת על כך – מי שמשתכר אפס משלם מס, מי שמשתכר מיליארדים משלם אפס. דבר כזה עוד לא נשמע בשום מקום בעולם. מספרים לנו סיפורים למיניהם על משילות, אדוני היושב-ראש. אני יודע שהייתה לך תרומה בצמצום חוק ההסדרים. אבל מה אנטי-משילות – מה נוגד את המבנה הדמוקרטי יותר מאשר חוק הסדרים או חוק ההסדרים? המושג הזה של חוק הסדרים, שבא לבטל את ההכרעה הדמוקרטית של הכנסת, להכניס לתוך התקציב דברים שלא נוגעים בתקציב ולספר לנו אחר כך משהו על משילות? חוק ההסדרים, גם במתכונתו המצומצמת, אחרי התרומה הברוכה של יושב-ראש הכנסת, הוא עדיין אחד החטאים הקשים והאכזריים ביותר בכלכלה החברתית במדינת ישראל ונגד השכבות החלשות. המבנה של התקציב, אדוני היושב-ראש, מבטא את המדיניות הקיימת זה עשרות שנים, מדיניות של מלחמה ושל התנחלויות. החלק הזה של מיליטריזם ומלחמה והתנחלויות גובה במישרין או בעקיפין קרוב ל-32% מתקציב המדינה. ואם מוסיפים את חלק הארי של החוב הכולל, אנחנו נגיע לזה ש-48% מתקציב מדינת ישראל נובע – או: מקורו בכל מה שקשור לתפיסה הפוליטית של כיבושים, התנחלויות ומיליטריזם. זה בעצם החטא הגדול של התקציב ושל הראייה המדינית-חברתית של הממשלה. אני לא נמנה עם חסידי נגיד בנק ישראל ושיטתו הכלכלית, אבל אפילו הוא לא היה יכול לסבול בריאיון ביום שישי האחרון את המילים "אין פרטנר לשלום". הוא אומר שאין דבר כזה שאין פרטנר לשלום. זה נגיד בנק ישראל סטנלי פישר אומר את הדברים האלה, לא אני ולא אף אחד מחברי באופוזיציה. ובעצם פה עיקר הכשל של המדיניות שהיא מדיניות של ממשלה שתומכת בהתנחלויות וכיבושים ומיליטריזם, מצד אחד, ותמיכה בלתי מסויגת, בלתי מוגבלת, בטייקונים ובהון הגדול ובעשירים מצד שני. התקציב הזה, אדוני, גם השנה הוא תקציב דו-שנתי. זה התקציב השלישי שהוא תקציב דו-שנתי. התקציב הדו-שנתי היה מאז יומו הראשון ניסיון להנחית את המכות הקשות על השכבות החלשות מבלי להביא בחשבון את ההתפתחות הכלכלית, מבלי להביא בחשבון את ההתרסקות של שכבות שלמות, ואנחנו חוזרים עכשיו על אותו ניסיון ואותו תסריט, רק שהמפיק, המגיש החדש של התקציב, הוא שר אוצר חדש. התקציב הזה, אדוני – אני מסיים; יש שמונה דקות, לא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> כבר עברו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הזמן עובר כשנהנים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא יודע עד כמה זה מהנה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני יסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> התקציב הזה, אדוני, מעמיק עוד יותר את האפליה נגד האוכלוסייה הערבית בכל התחומים. כשמדברים על התרחבות מעגל העוני כתוצאה מגזירות, הרי זה יפגע בשכבה הכי חלשה, שזו האוכלוסייה הערבית. ראש הממשלה ושאר השרים קוראים לאוכלוסייה הערבית לצאת לעבוד, אבל הם יודעים את האמת, את מקור הבעיה. הם יודעים שאין מקומות עבודה. אין מקומות עבודה, זאת אומרת, לא מחוץ ליישובים ועל אחת כמה וכמה ביישובים. אותו סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, הזהיר לפני יותר מחודש מכל החלטה לאלץ את האנשים לצאת לעבודה בלי להבטיח מקומות עבודה. אני עוד לא תופס את המשוואה הזאת. לעולם לא אתפוס אותה. איך אתה שולח אנשים לעבודה שלא קיימת? אתה לא מספק מקומות עבודה ואחר כך אומר: לך לעבוד? אומרים לנשים הערביות: תצאו לעבוד? כשמדברים על מס על עקרות-בית, אנחנו מדברים על כך שעיקר המהלומה נגד נשים ערביות, ש-80% מהן אינן נמצאות במעגל העבודה, לא מפני שהן לא רוצות לעבוד כביכול ולא בגלל מסורת וכל מיני דברים מתנשאים שאומרים כלפיהן, אלא מפני שאין מקומות עבודה. לדוגמה, אדוני היושב-ראש, 50% מהנשים האקדמאיות הערביות אין להן מקומות עבודה, וחלק גדול מאלה שעובדות, עובדות במקומות שלא מתאימים לכישורים שלהן. אני מסתכל על אחוז הסטודנטיות הערביות באוניברסיטה, שזה קרוב ל-63%–64%, ואני אומר: איזה יופי, החברה שלנו מתקדמת. אבל בעצם זה הביטוי הנחרץ ביותר לכך שהנשים רוצות לעבוד ואין להן אפשרות לעבוד עבודה פיזית כמו הגברים, ולכן הן הולכות ללמוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לכן, אל תספרו סיפורים של מיני-קולוניאליסטים מתנשאים על מסורת ערבית שלא מאפשרת לנשים לצאת לעבודה. אדוני היושב-ראש, אנחנו בתקציב הזה – אני מסיים – על-פי הדוח של המוסד לביטוח הלאומי מדברים על תוספת של קרוב ל-90,000 אנשים למעגל העניים. 50% מהם הם ילדים. 50% מהם הם כאלה שאתה לא יכול לדרוש מהם לצאת למעגל העבודה, לא יכול לדרוש מהם מיסוי ולא יכול לדרוש מהם שום דבר; אתה צריך לספק להם חינוך, לספק להם בריאות, לספק להם אופק של חיים. הממשלה הזאת לא רק מתעמרת ומתעללת באנשים חלשים, אלא גם מחסלת את העתיד, מחסלת את אופק החיים, ולכן התקציב הזה וחוק ההסדרים אינם ראויים לתמיכה. הם אינם ראויים אלא למאבק, גם בכנסת הזאת וגם מחוצה לה, על מנת למגר ולהפסיק את כהונתה של הממשלה המסוכנת הזאת, גם בהרכב הקודם וגם בהרכב הנוכחי, גם ראש הממשלה נתניהו וגם שר האוצר התורן שמשווק את המדיניות הזאת. התקציב הזה הוא תקציב מסוכן, וחובתנו לעמוד מולו ונגדו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת חנא סוייד – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – מנהל סיעת חד"ש, שתמיד חברי הכנסת מטעמה הם ראשונים בדיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משהו חדש מתחיל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מנהלי סיעת חד"ש לדורותיהם – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אחד מהם הכנסת אימצה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. שמונה דקות לרשות אדוני. בבקשה. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, זה עתה הציג בפנינו שר האוצר את התקציב ואת חוק ההסדרים לשנתיים הקרובות, 2013 ו-2014, ואני חייב להגיד שההרגשה הכללית שראיתי כשצפיתי בפני חברי הכנסת היא שמדובר בתקציב שחוק, מאוס, פוגעני, תקציב של צנע, המילים גירעונות וכיסוי גירעונות עלו כל הזמן. והתקציב הזה, יותר חשוב מכל דבר, אין בו שום בשורה, הוא לא נותן תקווה. אף שראיתי שבאיזה הקדמה שם, באיזה הסבר, מדברים על תקווה, אבל האמת היא שהתקציב הזה לא נותן שום תקווה. הבשורה הגדולה של התקציב הזה היא שאותם אנשים ואותה ממשלה רוצה להציל אותנו, את המדינה ואת המשק, ממי? מעצמה. כי מי יצר את כל הגירעונות? ומי יצר את כל הבעיות הכלכליות? זו אותה ממשלה, אותם אנשים, אותו ראש ממשלה שבא ואומר: אני רוצה להציל אתכם. יש כאן בור. אנשים מדברים על תעלה, אנשים מדברים על מנהרה, יש כל מיני הגדרות לגירעון הזה, והם רוצים להציל אותנו מעצמם, והם מאוד מסוכנים. מה מבטיח לי שבעוד שנה-שנתיים אחרי התקציב הזה לא יבואו ויגידו אותו דבר – לא חזינו טוב ולא חישבנו נכון? מדובר בקיצוצים וגזירות לכל אורך הדרך. לכל אורך התקציב יש גזירות. אומנם יש עליות פה ושם, אבל הן לא מדביקות, לא את הצרכים ולא את האינפלציה שהייתה לנו בתקופה האחרונה. לכן מדובר בעיקר בתקציב של קיצוצים כל הזמן. אני רוצה כאן – חבל שראשת האופוזיציה יצאה – אומנם לבי לבי על עקרות-הבית, ואפשר לקרוא לנאום של ראשת האופוזיציה "הנאום של עקרות-הבית", אבל בואו נגיד שהמס על עקרות-הבית יתאפס, האם זה game changer? זה ישנה את התמונה? אני חושב שכל מי שרוצה להעביר ביקורת על התקציב הזה ולא מזכיר את הכיבוש ולא מזכיר שלפחות שקל מכל 3 שקלים מוציאים על ביטחון, על התנחלויות, על כיבוש, מחטיא את המטרה. אני לא מסכים שהנאום של עקרות-הבית הוא הביקורת היחידה והמרכזית על התקציב הזה. זה לא נכון. זה לא game changer, כפי שאמרתי, זה יחסוך קצת זמן. אומנם יש בזה ציניות שגואה על השפתיים באמת, זה שאישה לא-עובדת אומרים לה: אוקיי, את לא עובדת, אז אנחנו מענישים אותך יותר ואת תשלמי מסים על כך שאת לא עובדת. אני חושב שזה ציני לחלוטין. התקציב הזה לא אמור באמת לדבר על חזון פוליטי אזורי חדש, על נכונות להידברות, אבל אנחנו רואים במקביל מה הממשלה עושה על מנת לא לאפשר תהליך מדיני שבעצם ייתן תקווה לאנשים. יכול להיות, הייתי יכול לקבל מצב שאומרים לי: תראה, עכשיו קשה, אבל הנה, אנחנו מנסים את זה, יש אופק מדיני, ויכול להיות שבאמת יהיה זה game changer ואנחנו נצא מהמצב הזה. אבל לא זה ולא זה. עם כל הקיצוצים ועם כל המכות הכלכליות האלה קשה מאוד לאזרחי המדינה. אמר שר האוצר שהוא מדבר על חזון האדם העובד. חזון האדם העובד מתנגש באופן חזיתי עם הדיבור על הצעת חוק שהייתה אתמול, שלשום, ושהממשלה בוועדת השרים הצביעה עליה ותמכה בה, שבעצם רוצה להגביל את האפשרות של צעירים ערבים ושל צעירות ערביות למצוא עבודה. כי אם אתה בא ונותן העדפה לאנשים ששירתו בכוחות הביטחון – גם אם עומד שר הכלכלה, ועומד שר האוצר, וגם סגן שר האוצר – כשבאים ואומרים: אנחנו רוצים להעסיק את האזרחים הערבים – בדיבור, כמובן, ולא מוציאים ולא מראים פרוטה שחוקה איך הם יעשו את זה, ובמקביל באה לך הצעת חוק שאומרת: לא, אנחנו ניתן העדפה לאנשים ששירתו בכוחות הביטחון, אז מה זה אומר? אחד בפה – שזה השרים, ואחד בלב – שזה יריב לוין. זה הלב של הקואליציה, זה שמביא את הלך הרוחות האמיתי שקורה בקואליציה הזאת. לכן, זה דיבורים בעלמא, זה סיפורים, אני לא מאמין לזה בשום – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> האבות המייסדים של תנועת החרות לא יודעים, פשוט מתגלגלים בקברם. <חנא סוייד (חד"ש):> אני יודע, אני יודע שאתה ועוד – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – כל חרותניק. מתגלגלים בקברם. <חנא סוייד (חד"ש):> – – שרים אחרים – אני רוצה להזכיר – שרים כמו השר בגין והשר מרידור התנגדו להצעת החוק – אני לא יודע אם זו אותה הצעה שהייתה בכנסת הקודמת – ואומרים: זה מנוגד לזכות הבסיסית של כל אזרח. אתה לא יכול להגיד שאתה רוצה להיטיב, או להעסיק, לתת תעסוקה לאוכלוסייה שרוצה לעבוד; אנחנו מדברים על אוכלוסייה – אם נשים, שמועסקות רק ב-20%; רק כל אישה ערבייה חמישית עובדת; רק 20% מהנשים הערביות. אדוני סגן שר האוצר, יש 100,000 נשים ערביות. אם תיקח 60% השתתפות בגיל העבודה, יש 100,000 עובדות ערביות שמוכנות, רוצות, נאבקות בשביל לעבוד. מה אתם? איזה פרוטה שחוקה סימנתם בשביל ליצור להן מקומות עבודה? אתם נותנים ואוצ'רים? מה, הם הולכים לקבץ נדבות בשביל לעבוד? זה לא רציני, מה שאתם עושים. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש וסגן השר, אני אומר לכם, התקווה של הכלכלה בישראל זה האוכלוסייה הערבית, עם פער של 30,000 דולר. ה-GDP, התמ"ג, של אזרח ערבי הוא רק 10,000 דולר, לעומת 40,000 דולר שזה התמ"ג של אזרח יהודי. האפשרות היחידה באמת להגדיל את התמ"ג, להגדיל את התוצר, היא רק בהשקעה באוכלוסייה הערבית, כי 40,000 דולר תמ"ג, בסקטור היהודי, לאן יעלו? יעלו עוד 1,000, עוד 2,000, כמו ארצות-הברית, כמו סעודיה, כמו אירלנד? אין, זהו, זה הגיע למצב של רוויה. האפשרות היחידה להגדיל את התוצר בישראל זה בעצם להביא לכך שהאזרחים הערבים, במיוחד הנשים, אבל לא רק, יהיו להם מקומות עבודה, ושמקומות העבודה יהיו עם הכנסה יותר טובה. זו האפשרות היחידה – ואני אומר לך היחידה – שמדינת ישראל באמת יכולה – הכלכלה במדינת ישראל, התוצר במדינת ישראל יכול לעלות בצורה משמעותית. אחרת נדשדש איפה שאנחנו נמצאים: 32,000 דולר זה התמ"ג הממוצע, כפי שאמרתי, עם הפער הגדול הזה, של 40,000 ליהודים, 10,000 לערבים, וזהו, זה נשאר כל הזמן. אם רוצים באמת – אם רוצים באמת, ואם באמת יש רצינות – לא רק לעזור, להיטיב עם הכלכלה בישראל, צריך להשקיע במגזר הערבי. ולסיום דברי, אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני אומר דווקא, בביקורת שאני מעביר על החוק הזה, שנותנים העדפה למי שמשרת בכוחות הביטחון, אני רוצה להרים כאן שאלה, להעלות שאלה לאוויר. תגידו לי, מה יותר מוסרי, זה שאני אומר: אני לא רוצה לשרת, כי אני לא יכול לשרת, אני לא רוצה לשרת, לבין מישהו שאומר לך: אני משרת בתנאי – אם, נגיד, הממשלה תחליט שאנחנו רוצים לסגת, אז אני לא משרת, אני לא מכבד פקודות. לכן, אני חושב שבעצם זה שבאים לציבור הערבי ואומרים לו: מכיוון שאתה לא משרת, אנחנו רוצים להעניש אותך, אני אומר לך, אנחנו באותו מצב כמו אלו שמשרתים על-תנאי – אם תמשיכו בכיבוש, אנחנו נשרת; אם לא תמשיכו בכיבוש, אנחנו נסרב פקודות. זה לא מוסרי, זה לא כלכלי. אתם לא מנהלים לא את המדיניות ולא את הכלכלה בצורה נכונה, ולכן אתם הבאתם תקציב כזה בזוי לכנסת הזאת. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך את הקו של חברי לסיעה, שבעצם בעקבות דברי הפתיחה של חברת הכנסת יחימוביץ, יושבת-ראש האופוזיציה, מבצעים פה מהלך של מעבר מההסתכלות על המיקרו להסתכלות על המקרו. חברת הכנסת יחימוביץ נתנה דוגמה; אפשר לתת גם דוגמאות רבות אחרות נוספות של אנשים ונשים שנפגעים מהתקציב הזה. הדוגמה של עקרות-הבית היא אחת הדוגמאות; אפשר, באמת, בדרך הזאת לתת דוגמאות רבות נוספות. אבל אם אנחנו עושים הכללה, ומסתכלים על התקציב הזה במבט כולל, זה תקציב של התקפה על העם, זה תקציב של התקפה על העניים. אפשר לראות את מה שאומר המוסד לביטוח לאומי על התוצאות החברתיות של התקציב: התקציב הזה יעלה את מספרם של העניים, יעמיק את העוני; לא מספרים שלי, מספרים רשמיים של המוסד לביטוח לאומי. התקציב הזה גם תוקף את שכבות ביניים, אותן שכבות ביניים שמהן ניזונה התמיכה הציבורית ביש עתיד. כאשר פוגעים, למשל, במודל החיסכון הפנסיוני, פוגעים בשכבות הביניים, פוגעים במנגנון שבו אנשים מהשכבות האמצעיות – שכירים, עצמאים – מנסים לשמור על איזשהו סוג של ביטחון חברתי לעתיד באמצעות חיסכון פנסיוני. וזה נפגע, זה נפגע קשות, אבל זו לא הפגיעה היחידה, אפשר להמשיך ברשימת הדוגמאות. מה שאנחנו ראינו כאן בתחילת הדיון הזה, עמיתי מסיעת יש עתיד, כמובן לא היה תמונה מקרית, זו גם לא הייתה טעות. העובדה שהשאירו אתכם לבד כאן, יחד עם שר האוצר ועם חבר הכנסת מצנע מהתנועה, בלי נוכחות של סיעת הליכוד – היא סיעה לא גדולה, סיעה לא גדולה בכנסת, בסך הכול יש לה כ-20 ח"כים. סיעת ישראל ביתנו, אדוני היושב-ראש, אתה מייצג אותם כרגע, אבל בדרך כלל היא סיעה שיודעת להתייצב בדיונים. אתה יודע, הם נמצאים במליאה כשהם רוצים, אבל לא במקרה אף אחד מהם לא היה בזמן נאום הצגת התקציב של שר האוצר, שלפי הבנתי הפרלמנטרית והקונסטיטוציונית, הוא לא שר האוצר הפרטי של יש עתיד, הוא שר האוצר של כל ממשלת ישראל. ולכן, אני אומר לכם, חברי מסיעת יש עתיד, הפכו אתכם פה לקבלני ביצוע של מדיניות בעייתית, מדיניות מסוכנת; שלחו אתכם לחזית לבד. אני זוכר שחבר הכנסת לפיד, שעוד לא היה אז חבר כנסת, הרבה לבקר ב"מאהל הפראיירים", וכנראה הוא החליט שהמשימה שהוא לוקח על עצמו בפוליטיקה היא פשוט להיות פראייר פוליטי, של ממשלה שחיפשה מישהו שיעשה עבורה את העבודה המלוכלכת, יבצע עבור ראש הממשלה נתניהו את אותן משימות בעייתיות שהיה לו קשה לבצע לבדו, והנה, התנדב לו בשמחה ובגיל יאיר לפיד, ואתו חבריו לסיעת יש עתיד, לבצע את העבודה הזאת. עמיתי חברי הכנסת, כל מה שאנחנו רואים בתקציב הזה זה לא טעות, זו מדיניות, ואני שמעתי גם את מה שאמר שר האוצר, וגם את מה שהוא רמז. ומה שהוא רמז – שאולי באמת זה לא התקציב הכי טוב, אבל אין ברירה, המצב קשה, ואין לנו מנוס מלהטיל גזירות על אנשים, כי אחרת המשק יקרוס, ואז כולנו נסבול. אז אני רוצה לנצל את החלק האחרון בדברי כדי לומר בצורה ברורה: יש ברירה, אפשר אחרת, אתם פשוט החלטתם לא ללכת בדרך האחרת. אז מה צריך לעשות? מה אפשר לעשות? קודם כול, שהטייקונים ישלמו. שהטייקונים ישלמו. אנחנו מדברים על אוצרות הטבע? אני בעד הקמת ועדת ששינסקי 2, אבל אני חושב שאפשר להקדים את העבודה של הוועדה הזאת בשורה של החלטות מהירות מאוד, שיטילו כבר מעכשיו היטלים גבוהים על מי שמרוויח, ומרוויח בגדול, מאוצרות הטבע שלנו. למה להמתין למסקנות ביניים בעוד שנה? למה אי-אפשר כבר עכשיו להתחיל במהלכי חירום כמו שנקטתם נגד הילדים, שקיצצתם את קצבאות הילדים בצורה כל כך דרמטית? אם אפשר היה לעשות את זה לילדים במהלך חירום, אפשר לעשות את זה גם למי שמרוויח כל כך הרבה כסף מאוצרות הטבע שלנו. אני מדבר על מהלכים של תיקון אותה הפקרות שהייתה בתחום אוצרות הטבע לאורך כל השנים, אבל בשעה שאנחנו מדברים על התקציב הולכת להתקבל בממשלה החלטה חמורה ומסוכנת שתיתן לטייקוני הגז מתנה חסרת תקדים באמצעות רשות לייצא את הגז, בלי שניתנה תשובה מספקת על השאלה איך ממסים את הגז הזה, שרוצים לייצא אותו, ובלי שניתנה תשובה כלשהי על שאלת היסוד, האם זה בכלל מתאים, ראוי, כדאי לחברה הישראלית? הדוח שהכין מר שראל במשרד האוצר, שהוא מסמך רציני, עדיין, למרבה הצער, לפחות נכון לרגע הזה, לא הפך להיות המדיניות הרשמית של האוצר. אני שומע בדאגה גם את הדיבורים באוצר שכאילו עניין ייצוא הגז הוא לא בעיה של משרד האוצר, הם לא צריכים להתעסק בזה. אם זו באמת הגישה, אני חושב שזו גישה של ראש כל כך קטן, שאף פעם לא היה במדינת ישראל מאפיין של משרד האוצר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הוא צודק במובן זה שהפוליטיקה צריכה להחליט. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז, הפוליטיקה, אבל שר האוצר – תמיד הטענות שלנו היו לשר האוצר ולמשרד האוצר, למה אתם מתערבים בכל דבר? בכל דבר היה למשרד האוצר מה לומר. עכשיו אנחנו אומרים, בשאלה כלכלית כל כך גורלית משרד האוצר אומר: אנחנו נתעסק רק בהיבטים של מיסוי? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אם עסקינן במשרד האוצר, אני יכול להבטיחך נאמנה שבשבוע שעבר השר קיים דיון רחב – – – <דב חנין (חד"ש):> אני אשמח, אני רוצה בנושא הזה עמדה רצינית ונחרצת של משרד האוצר, שבא לייצג את האינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> של מדינת ישראל. יש השר סילבן שלום וראש הממשלה. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז, הם ייצגו את הזוויות שלהם, ואתם צריכים לייצג את האינטרס הכלכלי של האוצר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> האוצר תמיד יאמר: כל כסף שייכנס לקופתנו, ברוך יהיה. <דב חנין (חד"ש):> ברוך יהיה, אבל – – – כמה נפסיד? אז – רבותי חברי הכנסת, דיברתי על אוצרות הטבע. מס החברות. ההצעה שלנו אינה מרחיקת לכת. אנחנו מציעים להחזיר את מס החברות לשיעור שבו הוא היה לפני העשור האיום של בנימין נתניהו, ב-2003. מה יש, מדינת ישראל לא החזיקה אז מעמד? החברות בישראל לא הרוויחו המון כסף? אתם הורדתם את מס החברות בצורה דרמטית, תחזירו אותו לפחות לשיעור הזה, באופן מיידי, עוד לפני שעושים שיעורי-בית ומנתחים את הדברים לעומקם. כל רפורמת המס של נתניהו הייתה מהלך שגוי ופסול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> העלינו אותו ל-26.5%. <דב חנין (חד"ש):> 26.5% זה הרבה פחות ממה שהיה לפני שנתניהו החליט לקצץ. זה היה 32%. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל עשינו מהלכים. <דב חנין (חד"ש):> למה, כשאתם לוקחים מקצבאות הילדים, כל כך בקלות, ובאמת, זה הרי פוגע באנשים שהם לפעמים מתחת לקו העוני, למה לא קודם כול להעלות את מס החברות לשיעור שהוא היה לפני עשור נתניהו? הכי פשוט, הכי בסיסי, הכי אפקטיבי, הכי מיידי. ועוד נקודה, עמיתי חברי הכנסת, שיש בה הרבה מאוד כסף – אני מתקדם לסיום – פרויקט הכיבוש וההתנחלות; זו בחירה יסודית של החברה הישראלית, ואי-אפשר להתחמק ממנה. זה הפרויקט המיותר, הבזבזני, היקר ביותר בתולדות ישראל, ואתם, בממשלה הנוכחית, בונים בנייה מואצת בהתנחלויות. בכל יום אני רואה כותרת חדשה – ברוכין בשבוע שעבר, איתמר השבוע, בכל מקום מכפילים פי-ארבעה, פי-חמישה, התנחלויות קיימות. אנחנו מאשרים פה, בתקציב שלכם, תקציב עצום להתנחלויות, אבל היום קראנו בעיתון שאפילו התקציב שאנחנו מאשרים הוא רק נקודת המוצא להכפלה פי-כמה שתהיה במהלך שנת התקציב בהעברות תקציביות של החטיבה להתיישבות. זה מה שקרה בכנסות הקודמות. בכנסת הנוכחית, עם יושב-ראש ועדת הכספים החרוץ והאפקטיבי ניסן סלומינסקי, לשעבר איש הכספים של "גוש אמונים", זה יהיה עוד הרבה יותר מהיר, הרבה יותר חזק והרבה יותר דרסטי מכל אותה הכפלה של פי-שלושה ופי-ארבעה של תקציבי הבנייה בהתנחלויות שהייתה בשנים האחרונות. ואני רוצה לסיים בנושא של ההתנגדות והמחאה. אני בטוח שתהיה מחאה מול התקציב הזה, וחייבת להיות מחאה נגד התקציב הזה, ואני קורא למחאה נגד התקציב הזה. אבל המחאה נגד התקציב הזה לא יכולה להסתפק רק בהפגנות, ולא יכולה אפילו להסתפק בהפגנות גדולות; את המחאה הזאת חייבים לתרגם לפוליטיקה, וצריך לתרגם אותה לפוליטיקה בצורה יותר מוצלחת ממה שנעשה בפעם שעברה, כי בפעם שעברה, מה לעשות, המחאה, שהייתה אדירה ומרשימה ומרגשת ומופלאה, הובילה לממשלה שהיא יותר קפיטליסטית אפילו מממשלות קודמות. ולכן, המחאה צריכה להיות מחאה פוליטית, והיא צריכה להיות מתורגמת לעשייה פוליטית ולשינוי פוליטי, כי בסופו של דבר, מול התקציב הזה הדבר הכי חשוב שצריך להגיד: את המדיניות של התקציב הזה צריך לשנות. אתם לא תשנו אותה. אתם בחרתם בחירה פוליטית של ממשלת טייקונים והתנחלויות, ומול ממשלת הטייקונים וההתנחלויות צריך לייצר בחירה הפוכה, בחירה בחברה הישראלית, בהשקעה בחברה הישראלית, בפריפריה, באוכלוסייה הערבית, בשכבות הביניים, בעובדים, במובטלים, שצריך לחזק אותם, בשירותים החברתיים. את זה החברה הישראלית צריכה, ולא עוד חיזוק ועוד כסף להתנחלויות ולטייקונים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בדברי הפתיחה של שר האוצר – הוא אמר: צמצום פערים. והוא אמר שיהיו יותר מקומות עבודה. ועוד ציטוט, הוא אמר: אזורי תעשייה. אם אנחנו ננתח כל מילה או כל אמירה כזאת – והוא אמר עוד הרבה דברים, אבל לפחות זה – אני רוצה להדגיש כמה היבטים בעניין הזה. האם באמת התקציב הזה מקטין פערים או מצמצם פערים, או להפך, גורם להרחבת הפערים? אפילו לפי דוח הביטוח הלאומי הפערים הולכים וגדלים. יש יותר עניים – יש יותר מהשכבות החלשות – שנהיים עוד יותר עניים, אם ילדים, אם בפריפריה, אם ערבים ואם חרדים. אז מוזר – מאיפה הוא הביא את המסקנות האלה, אם הביטוח הלאומי אומר לו שזה לא נכון? אתה הולך להגדיל פערים, אתה הולך לעשות עוד יותר עניים במדינה הזאת. מוזר. כנראה הוא לא חושב באותם ממדים של העניים. כאשר הוא הזכיר את הגברת ריקי כהן מחדרה, הוא דיבר על 20,000 שקל הכנסה. אבל הרבה יותר, יותר משליש האוכלוסייה לא מגיעים לשכר המינימום, שזה לא 20,000 שקל, זה פחות מ-4,000 ו-5,000 שקל. אז את האוכלוסייה הזאת בטוח שהוא לא רואה. מי שנולד עם כפית זהב בפה לא יכול לחשוב ולהרגיש עם האנשים היותר-עניים. אז על אילו פערים הוא מדבר? אולי פערים בין הטייקונים, שלא הורידו להם כספים ולא עשו מסים על ההון שלהם? כנראה שם באמת יהיה צמצום פערים, בין העשירים יותר לעשירים פחות, אבל לא בין העשירים לעניים. איך אפשר במדינה כמו במדינת ישראל – ועכשיו אני לא מדבר על האוכלוסייה הערבית – שהביאה אוכלוסיות מכל העולם, ובדרך כלל מי שהיגרו למדינת ישראל היו היהודים העניים ולא היהודים העשירים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> היהודים העשירים נסעו ממרוקו לצרפת ולאנגליה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היהודים לא היגרו לארץ-ישראל, הם שבו לארצם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> שמעתי אותך, שמעתי אותך, שמעתי אותך. אז מי באו לכאן? העניים. ודווקא העניים, אתם לא רוצים לעזור להם, אתם לא רוצים לעזור אפילו לעניים. וכל פעם אתם מכבידים על האנשים האלה, אם מבחינת בריאות, אם מבחינת חינוך, דווקא האנשים האלה משלמים את המחיר. והיום דווקא היינו בדיון על תקציב הבריאות, של משרד הבריאות, מה קורה כשלמשרד הבריאות יש תוספת מסוימת, יש תוספת טכנולוגית. אבל איפה התוספת? ידוע לכם שהאוכלוסייה הענייה בפריפריה חיה חמש שנים פחות מהאוכלוסייה העשירה בתל-אביב. ולשם אתם לא מקצים משאבים כדי לצמצם את הפער הזה. תמותת ילדים בפריפריה היא פי-1.5 ופי-שניים, ובמקומות אחרים פי-שלושה, אז גם לשם אתם לא מקצים משאבים. הרופאים שחוזרים למדינה, אתם לא מקצים להם משאבים. ומדברים על זה שיש מחסור ברופאים, יש מחסור באחיות, והולכים לתקן את הדברים האלה. אז מה עשו? אז גם שם אין צדק בתקציב שלכם. על איזה מקומות עבודה מדבר שר האוצר? האם באמת יש מקומות עבודה דווקא בפריפריה, לאוכלוסיות החלשות? ואני מדבר על האוכלוסייה הערבית שאני מייצג אותה פה. באיזה מקומות יש אזורי תעשייה, תעשיות, שיכולים לתת מענה לדרישת העבודה גם לצעירים הערבים וגם לצעירות הערביות, לא רק המלומדות ולא רק אלה שיש להן כבר תואר, שגמרו את האוניברסיטה, אלא גם לאנשים רגילים? לא כולם חייבים לגמור אוניברסיטה. וכפי שאתם יודעים, עובדי הבניין במדינת ישראל, 99% ערבים. צעירים שגומרים כיתה י"א, י"ב מקסימום, והולכים לעבוד בבניין. היהודים הם רק האפנדים, הם רק הקבלנים. אבל מי שעובד באמת זה הערבים. אז גם להם אתם לא עושים את האפשרות שהם יוכלו לעבוד באזורי תעשייה בכפרים שלהם. ואם יש באיזשהו מקום אזור תעשייה, אז הוא כפר משותף עם איזשהו יישוב יהודי, והכספים שמשלמים באזורי התעשייה הם יותר לכפר היהודי או לעיר היהודית שעל-יד, ולא נהנית מזה האוכלוסייה הערבית. אני לא ראיתי שיש איזשהו – ביש עתיד, המפלגה שאומרת שיש עתיד, שהיא נתנה אפילו אור בקצה המנהרה לאוכלוסייה הערבית, שהנה אנחנו הולכים קצת להגדיל לכם את התקציבים של העיריות, את המענקים של העיריות. ההפך הוא הנכון. מהגזירות הכלכליות האוכלוסייה הערבית, שהיא הענייה, היא הולכת להיות עוד יותר ענייה. האנשים האלה לא יוכלו אפילו לשלם את הארנונה, מטבע הדברים, שההכנסה שלהם היא כזאת מועטה וכולם יהיו תלויים אפילו במענקי הביטוח הלאומי. ואז אתם אומרים: אתם לא משלמים ארנונה, אז אנחנו לא נותנים. וככה עושים את המעגל הסגור, והמוח היצירתי של פקידי האוצר יודע לתת את הפתרונות האלה ואת כל התשובות, שהן באמת לא תשובות ולא נכונות לעניין הזה. הייתה איזו הצעה מאוד פופוליסטית של 10% משכר חברי הכנסת. אני חושב שכל חברי הכנסת הסכימו לדבר הזה. אני הצעתי בהתחלה, מדוע רק 10%? 10% מחברי כנסת? אז מהשרים 20%. שיעשו דבר כזה. אבל בואו תעשו שהכסף הזה יהיה מסומן, שילך לרווחה, שילך לבריאות, לאנשים שבאמת צריכים את הדבר הזה. ואם אתה משווה את זה עם ה-10% שאתם אוספים מחברי הכנסת או מורידים מחברי הכנסת, זה בסך הכול לא יותר מ-4–5 מיליון לשנה. זה אפס השתתפות בגירעון שמדברים עליו ודיבר עליו שר האוצר, של 60 מיליארד בעוד שנה, ואם לא ישלמו אז יהיה 62 מיליארד. זה אפס, אבל זה פופוליסטי. אולי 2% ממשאבי המדינה, להעלות את המס, זה היה ממש סוגר את כל הגירעון בתקציב. 2%, על גז, כמו שדיבר דב, על מים. רק אתמול שמענו שאלה שסוחרים במים בישראל מכרו את זה ולא משלמים אפילו מס על זה, מים מינרליים. האם הדבר הזה הוא באמת הפתרון? או שאתם פשוט הולכים ורואים שזה באמת לא הפתרון, אבל אתם חייבים לטייקונים, לבעלי החברות, ואתם חייבים את השירות לבוס הגדול, שזה ראש הממשלה בנימין נתניהו, למדיניות שלו. לכן אני שואל אתכם, ותשאלו את עצמכם בסוף הקדנציה הזו – אני לא יודע כמה היא תארך – אתם, מפלגת יש עתיד: האם באמת יש עתיד למפלגת יש עתיד? אני חושב שלא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה טועה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת איציק שמואלי. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה שמולי, שמולי – – – <היו"ר חמד עמאר:> שמולי. שמולי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> משפחת שמואלי כל הזמן מתקשרת. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, היום הניח על שולחן הכנסת, בעצם לפני כשבוע – היום הציג שר האוצר את הצעתו לתוכנית הכלכלית, ואין שום ספק שהתוכנית הזו היא תוכנית שהיא אכזרית, תוכנית שהיא קשה, היא תוכנית שאכן האדם העובד נמצא במרכזה, נמצא במרכז המטרה שלה, שלא לדבר על העניים, על האנשים שלא מצליחים לסגור את החודש. ועל כל זה חושב כבוד שר האוצר שהוא יוכל לעלות לכאן, לפודיום, ובאמצעות נאום בנוי לתלפיות או פוסט באמת מרהיב בפייסבוק ניתן לטשטש את המציאות הזאת. ואנחנו אומרים שאת המציאות הזאת לא ניתן למחוק ולא ניתן לטשטש. בראש ובראשונה כי השר לפיד – היום השר לפיד פשוט שדד את האמון של האנשים הצעירים במדינת ישראל. איך קרה שמי שרכב על הגל של המחאה החברתית, היום מביא תוכנית שפשוט מנסה לקבור אותה ואת מה שהניע אותה? אני שומע את שר האוצר מתלונן כל הזמן על כך שהפופוליזם הפך להיות כוח מכריע במדינה. ממך, אדוני שר האוצר, אנחנו צריכים לשמוע את הטפות המוסר האלו? ממך? הרי אתה, אם רק ניקח את העניין של הדיור, אתה הבטחת להוריד את מחירי הדיור. אף אחד לא ציפה שתעשה את זה בתוך שלושה חודשים, אבל אף אחד גם לא ציפה שהצעד הראשון שתעשה כשר אוצר זה להטיל מס רכישה של 3.5% על זוגות צעירים, 50,000–60,000 שקל לדירה. אף אחד לא ציפה שתבטל במחי יד את הטבות מענקי מקום לזוגות צעירים שקונים דירה בפריפריה. אני חושב שאומנם אף אחד לא ציפה מיש עתיד לעשות את כל הרפורמות הגדולות, את כל השינויים הגדולים, בשלושה חודשים, אבל צריך לומר גם שאף אחד לא ציפה מיש עתיד לסגת בצורה כל כך בוטה מההתחייבויות המאוד-מפורשות שנתתם במערכת הבחירות האחרונה. ראשת האופוזיציה נגעה בזה, אבל אני, אני אומר, הייתה לי הזכות לשבת כמעט עם כולכם בפאנלים במהלך מערכת הבחירות. בבתי-ספר, במתנ"סים, איפה לא, ואני כל פעם נדהם מגודל הפער הזה בין ההבטחות שאתם, וגם אני, נתנו כלפי האנשים לבין מה שקורה היום בפועל. ואנשים לא בכדי מרגישים כועסים ומרומים, כי בדיוק אתם יצאתם נגד המדיניות הקודמת; אתם הפכתם להיות קבלני הביצוע של אותה מדיניות ממש. אני חושב שצריך לזכור גם שהמציאות הזאת לא מגיעה על רקע נייטרלי. הביטוח הלאומי, וטוב שעשה כך, אחרי שה-OECD בא והבהיר לנו שמדינת ישראל היא במקום הראשון, לבושתנו, מבחינת שיעורי העוני במדינות המערב, בא הביטוח הלאומי וקבע את מחירה החברתי של התוכנית הזאת: עוד 90,000 עניים במדינת ישראל, בהם 35,000 ילדים. ואנחנו קודם צעקנו מכאן, מספסלי האופוזיציה, לשר האוצר: מה אתה אומר לאנשים האלה? מה אתה אומר לאנשים האלה? 65% מהאנשים העניים במדינת ישראל הם אנשים עובדים. זו האמת. הנתונים לא שלי, של הביטוח הלאומי. מה אתה אומר ל-35,000 ילדים נוספים שהולכים לטבוע מתחת לקו העוני, שיצאו לעבוד? אני חושב שיש הרבה גזירות קשות בתקציב הזה. מבחינתי – ראשת האופוזיציה הזכירה את הפגיעה בעקרות-הבית; אני מתמקד בגזירות על הקשישים, על דור המייסדים, ש-21% מהם כבר חיים היום בעוני. ומה מציעים לאנשים האלה? יש פגיעה בקשישים הסיעודיים. אפילו, אתם יודעים, אפילו עד הקבר רודפים את האנשים: מדברים על העלאת דמי הקבורה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> איפה מצאת את זה? <איציק שמולי (העבודה):> ואני חושב – אני חושב שהבעיה היא – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אפשר להגיד. לא חשוב. <איציק שמולי (העבודה):> – – שאתם לא הסתכלתם בתוכנית הזאת מנקודת המבט של סגירת הפערים החברתיים. כל מה שעניין זה פשוט לבוא ולסגור את הבור, בלי לשאול מה המחיר, מה יהיה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת שמולי, מאיפה העניין של התוספת לדמי הקבורה? אני אשמח אם תגיד לי. <איציק שמולי (העבודה):> אני חושב שאם תתעמק היטב בתוכנית הכלכלית אתה תגלה הרבה מאוד גזירות על ציבור הקשישים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שואל שאלה ספציפית. <איציק שמולי (העבודה):> עכשיו, אדוני סגן השר, גם אני שואל אותך שאלה ספציפית כבר במשך שבעה שבועות, ואתה לא מסוגל לתת לי תשובה פשוטה. אתה לא מסוגל לתת לי תשובה פשוטה. שאלתי אותך בהתחלה כמה עניים הולכים להתווסף בעקבות התוכנית הכלכלית שלכם. שבעה שבועות אתה עולה לפה ופשוט לא מתייחס. אז בבקשה ממך, אל תיתן לי שיעורים, כי אם על השאלה הזאת לא הצלחת לתת תשובה, זה אומר שבכלל לא עשיתם את הבדיקה. ולכן אמרתי קודם, מזל, מזל שהגיע הביטוח הלאומי ושם לנו את הדבר הזה, את הדוח הכואב הזה, מול הפרצוף. ומול כל זה בא שר האוצר ואומר: בעוד שנתיים יהיה פה טוב יותר. איך? אולי שר האוצר בטוח שעם חצי חיוך, עם קריצה, באמת אנשים ירגישו פה טוב יותר בעוד שנתיים. אבל לפעמים, אתם יודעים, גם אם אנחנו נמצאים בפוליטיקה, לפעמים להגיד את האמת בפוליטיקה, גם בפוליטיקה החדשה, זאת אפשרות. והאמת היא מאוד מאוד פשוטה: בתקציב הזה אין מחוללי צמיחה. התקציב הזה הולך להרחיב את הפערים החברתיים ואת שיעורי העוני במדינת ישראל. מדינת ישראל, בעקבות התוכנית הכלכלית הזאת, הולכת להמשיך להוביל בשיעורי העוני של ילדים בכל מדינות המערב. ואני חושב שהיום, כששר האוצר מבקש מאתנו תעודת ביטוח, מהציבור הישראלי, אין לנו שום סיבה להאמין לו. צריך לשים לב – צריך לשים לב שהבעיה היא שגם לא מדברים על אלטרנטיבות. בסופו של דבר מאוד קל לעלות לכאן, לדוכן, ולפסול במחי יד את האופציה של מע"מ דיפרנציאלי, מטעמי יעילות. לא שמעתי את סגן שר האוצר מדבר על שיקול היעילות כשלא גובים את אותו מס חברות מכל החברות. לא מדברים על ההתנחלויות, לא מדברים על התאגידים הגדולים – גם אני מכיר בערך של החברות, שהביאו לכאן ידע, טכנולוגיה, משרות תעסוקה. בסדר, אבל אם זה מוסרי להגיד למישהו בעשירון התחתון, וזה לא מישהו אמורפי, זה חולים, זה קשישים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראשת המפלגה שלך – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – אם זה מוסרי להגיד למישהו בעשירון התחתון, תוותר על 6.5% מההכנסה שלך, זה מוסרי לא פחות למישהו בעשירון העליון, שהיום נדרש לוותר רק על 1.5% מהכנסתו, לשאת בנטל קצת יותר. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, אכן, אני מסכימה עם שר האוצר: תקציב הוא הצהרה. הוא לא סתם הצהרה, הוא למעשה ההצהרה היחידה שאנחנו באמת עושות ועושים. כמו שהאמריקניות אומרות: שימו את הכסף שלכם איפה שהפה שלכם. עכשיו בואו נבחן את ההצהרות של התקציב הזה ונראה, האומנם הכסף נמצא איפה שההצהרות נמצאות? אז קודם כול, ההצהרה הראשונה היא שהממשלה פשוט לא פה. זה היה מקובל מאז ומעולם, מעמד הגשת התקציב לכנסת היה פעם מעמד חגיגי, מעמד מכובד, שבו כל הממשלה הייתה באה ויושבת ומאזינה לשר האוצר המציג את התקציב לכנסת. לא רק שהממשלה לא פה, גם רוב הקואליציה לא באה לשמוע את שר האוצר מציג את התקציב לכנסת. אני תוהה מה זו ההצהרה הזאת, האם זה זלזול? האם זאת שאננות? אולי זאת בושה? כי האמת היא שהתקציב הזה הוא תקציב שיש מה להתבייש בו. בהחלט יהיה הגיוני שהממשלה תתבייש בו. כמו שאמר חברי איציק שמולי, באמת הייתי חושבת ששר האוצר – אולי כי הוא בא מעולם שבו אם אתה אומר משהו אז נדמה שזאת המציאות, אבל האמת היא ששר האוצר משתמש פשוט באותה שיטה ובאותן מילים שראש הממשלה היה רגיל מאז ומתמיד להשתמש בהן, שאם אתה אומר משהו אז נדמה שזה הופך אותו לאמיתי, אולי לפחות בעיני הציבור. אז בואו נבדוק, אוקיי? שר האוצר אומר: למען האדם העובד. מה "למען האדם העובד", עוד 1.5% מס הכנסה, לא משנה מה ההכנסה שלך? מס על עבודה? מע"מ על כל רכישת מחסה, מזון, מלבוש, שהאדם העובד הזה צריך לרכוש? אין בתקציב הזה מס על רווחי הון; אותו רווח שיש מעבודה של האדם העובד הזה, אבל אלה שעושים אותו לא עובדים על זה בעצמם. אין מס נוסף על חברות, כמו שהיה בעבר, שהן אלה שמרוויחות מאותו אדם עובד שישלם עוד מס. אין מס ירושה – מס על ירושה, שגם היא הכנסה, מהון שעובר בירושה, לא מעבודה. ברווחים האלה התקציב הזה לא נוגע. ועוד לא דיברנו על האישה העובדת, שכבר הוזכרה כאן לא פעם ולא פעמיים, ובצדק. עליה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש מס על רווחי הון. <מרב מיכאלי (העבודה):> יש מס על רווחי הון, אין תוספת מס על רווחי הון. אתם לא הוספתם מס על רווחי הון, אדוני סגן שר האוצר. בחרתם בזה לא לגעת. האישה העובדת, שאותה שר האוצר לא מזכיר, הוא רק מדבר על האדם, אבל לא על האישה העובדת, ודאי לא האישה העובדת בבית למען התשתית החברתית של גידול ילדות, ילדים, משפחות שלמות, שמחזיקות את החברה הישראלית – אותה ממסות, אותה ממסים. שר האוצר אומר: הקדשנו מיליארד שקלים למשרד הרווחה. ובכן, היום בוועדת החוקה – אתם חייבים לשמוע את זה, חברים – היום בוועדת החוקה היה לנו דיון על שיקום, טיפול ופיקוח על קטינים שמועדים לעבירות מין. נציג משרד האוצר אמר בדיון הזה שמשרד הרווחה קיבל בתקציב הזה 300 מיליון שקלים מתוך המיליארד שהוא הציג בתור צרכים שהוא צריך בתקציב הקרוב. 300 מיליון מתוך מיליארד. איפה הקדשנו מיליארד שקל? לא ברור. זה היה נציג האוצר. איך, כשמשרד הרווחה מקבל 300 מיליון מתוך מיליארד, איך יהיה מספיק כסף לשקם עברייני מין, לטפל בזה שלא יהיו עוד ילדות וילדים שנפגעים מעבירות מין? לא ברור. לא נגענו במענקי האיזון לרשויות החלשות, אמר שר האוצר. ואיך נממן את מענקי האיזון האלה? בחוק ההסדרים נכריח את הרשויות החזקות לקחת הלוואות ענק, שישמשו את הרשויות העניות. זאת אומרת, האדם העובד – ההוא מסעיף "למען האדם העובד" – הוא ממושכן על-ידי הרשות החזקה, הוא ישלם יותר ארנונה, וככה, דרך זה שהבנקים גם ירוויחו קצת ריבית בדרך, הוא יממן את הרשויות החלשות, שהממשלה לא נגעה במענקי האיזון שלהן. אז באמת, הבנקים זה דווקא נקודה טובה. חברה ידידותית למגזר העסקי, אמר שר האוצר, וצדק. אכן, ידידותית – אפילו מאוד מאוד ידידותית. משאבי טבע – בסבבה, כמעט ללא הגבלה, עם מסים נמוכים מאוד על תמלוגים נמוכים מאוד; רווחים כלואים, גם הם בהרחבה; מס חברות, כבר אמרתי, הועלה באופן, כמו כאילו היה עבודה – מאוד ידידותית, אבל לאיזה מגזר עסקי, חברי וחברותי חברות הכנסת? לא לעסקים הקטנים, לא לאלה שהם עצמם האדם העובד. אגב, עד כדי כך ידידותית למגזר המכונה העסקי, ששר האוצר אמר – נטפל בריכוזיות. ובכן, בימים אלה בוועדת הכספים, שמטפלת בחוק הריכוזיות, אפשר לראות את עמדתם של חברי וחברות סיעת יש עתיד, שמסרבות להחמיר את המגבלות על אלה שמחזיקים גם בבנקים שלנו, גם בחברות הביטוח, גם במה שמכונה "המוסדיים", וגם בכל החברות שמייצרות או מוכרות. עשר המשפחות, כמו שזה נראה כרגע, לא עומדות להיפגע ממפלגת יש עתיד. האדם העובד, זה שעובד אצלם וכפוף להם, לעומת זאת, ייפגע גם ייפגע. אבל הכי אני אוהבת את האמירה הזאת, שמתעלמת ממה שאמר הביטוח הלאומי על התוספת האדירה של העניים, שתיווצר, שמתעלמת ממה שאמר בנק ישראל שלא הולך להיות פה יותר טוב בעוד שנתיים, אלא להפך, האדם העובד יצטרך לשלם עוד יותר ויותר בעוד שנתיים. האמירה שאמר שר האוצר – מה שהשכבות החלשות הכי זקוקות לו זו מדינה חזקה עם כלכלה חזקה – המציאות, מה לעשות, אדוני שר האוצר ואדוני ראש הממשלה, המציאות היא שבעשר השנים האחרונות אנחנו מתבשרות חזור והתבשר איזו כלכלה חזקה יש לנו, איזו צמיחה מעולה, איזו יציבות ועוצמה כלכלית, אלא שבמהלך העשור היציב, החזק והצומח הזה נוספו לשכבות שהן חלשות כי מישהו החליש אותן עוד כמעט 10% מהאוכלוסייה, שהוחלשו עד כדי כך שירדו גם הם מתחת לקו העוני. ולא עוני יחסי, חברותי וחברי; עוני אמיתי, מוחשי, חמור ושערורייתי, פשוט משום שאפילו האי-שוויון הכי גרוע הזה, מכל מדינות ה-OECD, שנמצא אצלנו, האי-שוויון הזה התייצב בשנים האחרונות. אי-אפשר אפילו להגיד עוני יחסי; עוני אמיתי לגמרי. השכבות המוחלשות לא צריכות כלכלה חזקה. השכבות המוחלשות צריכות כלכלה הגונה, כלכלה שרואה אותן, שעושה למענן, כלכלה שהיא למען החברה, למען האזרחיות והאזרחים, ולא למען הכלכלה. כן כן, כלכלה הגונה. אולי משהו שצריך להתחיל לשנן. אני, לבי לבי לחברותי וחברי מיש עתיד, שחשבו שהם באו לשנות. הבטיחו לכן ולכם שבאתם לשנות, והאמנתם שבאתם לשנות. והנה, אתם מוצאים את עצמכם ומוצאות את עצמכן תומכות ומעבירות את אותו תקציב מזיק ונוראי לחברה הישראלית ולציבור הישראלי, שראש הממשלה שלכם נתניהו רגיל להעביר. אולי תחשבו מחדש, בואו לשנות. כלכלה הגונה זה מה שאנחנו צריכות, חברות וחברים. תרשמו לכם – כלכלה הגונה, עם תקציב הגון. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני נבוך, עומד כאן ונבוך; נבוך על כך שבמדינה דמוקרטית מתקיים פטנט כזה, פטנט ישראלי, לא אחד המבריקים שבהם, שקוראים לו "חוק ההסדרים", פטנט שעוקף את הרשות המחוקקת, מאפשר להעביר נושאים שאין קשר בין האחד לשני, כולם כמקשה אחת, בהצבעה אחת, באוושת יד אחת, והנה, החוק הועבר. אבל אם זה כך, נשאלת רק שאלה אחת: בשביל מה אנחנו כאן? בשביל מה צריך את בית-המחוקקים הזה? אבל נעזוב את זה לרגע. חוק ההסדרים, כפי שהוא מובא היום הנה, לכאן, פוגע קשות ברוב אזרחי מדינת ישראל, שלא לדבר על השכבות המוחלשות. לפני כחודש געשנו כולנו בעקבות פרסום דוח העוני, שחשף נתונים מזוויעים על מצבם של הילדים במדינת ישראל, והנה עכשיו, שוב בהנפת אצבע אחת, שמופעלת תחת מה שיכונה כאן "משמעת קואליציונית", אתם, חברי הקואליציה, הולכים להגדיל את מעגל העניים במדינת ישראל בצורה מחפירה. אני כמובן מדבר על ההחלטה בחוק ההסדרים על קיצוץ קצבאות הילדים. במקום בחינה לעומק של מערך הקצבאות עם אנשי מקצוע שונים, אנו מצביעים בהינף יד אחת על קיצוץ, ומתעלמים מהנתונים של המוסד לביטוח לאומי, שטוען שהקיצוץ יוסיף 35,000 ילדים למעגל העוני – ילדים רעבים, שהולכים לישון בלילה רעבים, עם בטן ריקה. אנחנו גם מדחיקים את העובדה שכבר היום מדינת ישראל, בהשוואה למדינות ה-OECD, נמצאת בתחתית הסולם, או מהכיוון של העוני, בחלק הגבוה של המדינות שבהן יש הכי הרבה ילדים רעבים. לא פעם אני שומע שבלי קיצוץ יתמלאו הרחובות במשפחות מרובות ילדים של חרדים וערבים. מעבר לגזענות המקוממת שחבויה כאן, נדמה ששוכחים שהבאת ילדים לעולם לא נעשית בשביל אותם שקלים בודדים ששינוי החוק הזה ימנע את קבלתם; אני בטוח שאתם יודעים, חברי חברי הכנסת, שגידול ילד הוא הרבה הרבה יותר יקר מאותה תוספת. אני גם יודע, בטוח שרובכם יודעים כי אותן משפחות מרובות ילדים שמהן אתם כל כך חוששים מונות בסך הכול אחוזים בודדים בקרב המשפחות במדינת ישראל. ואתם יודעים מה, עכשיו אני הולך להגיד משהו לא כל כך פופולרי, בנושא ליד; חוק ההסדרים המוצע קובע שמי שמשתכר יותר מ-67,630 שקלים בחודש, שאין ספק שזאת משכורת אסטרונומית, מאוד מאוד גבוהה, לא יקבל קצבת ילדים מהביטוח הלאומי. 140 שקלים, זאת ההצעה שלכם. נשמע לכאורה כחוק סוציאלי, למה לא לתמוך בו? מוזר. למה להתנגד? והתשובה שלי היא לא, יש להתנגד לכך. כן, אני מתנגד לשינוי החוק הקיים, מכיוון שבבסיס החוק הקיים מונחים שני עקרונות יסוד מאוד מאוד חשובים בעיני: האחד, כל אדם מפריש לביטוח לאומי כנגזר מהכנסתו. אדם בעל הכנסה גבוהה מפריש יותר מאשר אדם בעל הכנסה נמוכה. מצד שני, כל בני האדם מקבלים אותה תמורה מהביטוח הלאומי, ללא כל קשר להכנסתם. כלומר, אזרח או אזרחית שמשלמים דמי ביטוח לאומי שונים אלו מאלו, כנגזר מגובה הכנסתם, יקבלו תמורה זהה. אכן חוק סוציאלי. שבירת או פריצת שני העקרונות האלה, עקרונות סוציאליים חשובים ביותר, יביאו בהמשך, לדעתי, לפריצה רחבה יותר של עקרונות נוספים, ובסופו של דבר יהפכו, למשל, את החוק הזה לאיזושהי תמיכת סעד למשפחות נצרכות. אל תטעו, הנושא של קצבת ילדים אינו פטנט ישראלי. היא מקובלת – היא אפילו לא המצאה של פוליטיקאים ישראלים שדואגים למגזר מסוים. היא מקובלת ברוב העולם, וברובו ערך הקצבה הרבה יותר גדול ממה שקיים אצלנו, עוד לפני ששונה החוק כפי שאתם רוצים לשנות אותו ולקצץ בקצבת הילדים. העיקרון האוניברסלי הנ"ל גם אמור לתת ביטוי לגודל של המשפחה, למספר הילדים שבה, ובא להכיר בכך שמשפחה, ככל שמספר הילדים רב בה יותר, כן ההוצאה על חינוך, והשכלה, ורווחה, ושהילדים האלה לא יהיו רעבים, גדולה יותר. ולכן אני שואל אתכם, חברי חברי הכנסת: אם נוותר על העקרונות הללו, במקרה זה לגבי מי שמרוויח הרבה, איפה נשים את הגבול? היום אתם מציעים את הגבול ב-67,000 שקל לחודש, שכמו שאמרתי קודם אין ספק שזו משכורת אסטרונומית, אבל בשנה הבאה, אם פרצתם כבר את הסכר הזה, אתם תבואו ותגידו: אתם יודעים מה, הגבול הוא 20,000, וכן הלאה, ובסופו של דבר המטרה שלשמה חוקק החוק הזה ביסודו של דבר תפוספס, וכל הנושא של תשלום הביטוח הלאומי בקצבאות ילדים יהפוך לעוד חוק שנותן תשלום כזה או אחר כסעד למשפחות עניות. ולא זו הייתה הכוונה בבסיסו של החוק כאשר חוקק. אבל אם רוצים באמת להתמודד עם השאלה הזאת, של אנשים שמשתכרים שכר מאוד גבוה במדינת ישראל, ולקשור אותה לנושא הביטוח הלאומי, אפשר ללכת בדרך נוספת. היום בן-אדם שמרוויח 40,000 שקל לחודש ובן-אדם שמרוויח 100,000 לחודש, משלמים אותו תשלום לביטוח לאומי, כי התקרה המקסימלית נעצרת ב-40,000 שקל. אני ממש לא רואה שום סיבה – אם הכוונה שלכם הייתה באמת לעשות חוק מתקדם, סוציאלי, שמי שמרוויח יותר משלם יותר לביטוח הלאומי, אפשר היה להוסיף מדרגה אחת או שתיים יותר גבוהות גם לבעלי משכורות גבוהות שמעל ל-40,000 שקל, ויש רבים כאלה במדינת ישראל. את זה אפשר וצריך היה לשנות, אבל במקום זאת קל יותר לעשות צעד פופוליסטי ולהראות לציבור שהנה אנחנו לוקחים מהעשירים ולא נותנים להם תמורה – מאוד פופוליסטי – ולשכוח ולהדחיק את העיקרון הבסיסי שממנו נובע החוק הזה. הנה עוד דוגמה – ראינו שחוק ההסדרים מדבר על תוספת מס הכנסה של 1.5% לכל בן-אדם עובד; דוגמה נוספת לחוק שרירותי, קשוח, לא הוגן, שבעצם לא מסתכל על האוכלוסייה במדינת ישראל כאוכלוסייה מורכבת ורבת פנים. זה לא הוגן כלפי מעמד הביניים שכבר נשחק, ובוודאי לא הוגן כלפי המעמדות היותר-חלשים מבחינה כלכלית, שממש נשחקו כבר מזמן והיכולת שלהם לגרום לילדיהם לקום בבוקר שבעים היא כבר בלתי אפשרית. תנו לי רגע לתת הצעה, ממש על רגל אחת; לא צריך להיות גאון כלכלי גדול בשביל לתת הצעה כזאת, חלופה לחוק הזה – במקום להעלות את מס הכנסה ב-1.5% לכלל האוכלוסייה, בואו, בשכבות החלשות לא נעלה בכלל את מס ההכנסה, בשכבות הביניים נעלה בקצת, ובשכבות היותר-מבוססות ובעשירונים העליונים נעלה את מס ההכנסה ביותר מ-1.5%. זהו, נגמר לי הזמן? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – 5,600. <היו"ר חמד עמאר:> הוספתי לך יותר מדקה. <עמר בר-לב (העבודה):> טוב, אז תודה רבה. נתתי לכם כמה הצעות. לא צריך להיות כלכלן גדול, מיקי, בשביל להבין את התועלת בהן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא לא חל על 5,600. אתה לא ממציא את הגלגל. <עמר בר-לב (העבודה):> כן, אבל אין שום סיבה לא להעלות יותר מאשר 1.5% על אנשים שמרוויחים 40,000 שקל ומעלה. התמורה לקופת המדינה ולקופת האוצר הייתה הרבה יותר גדולה מאשר למעמד הביניים, שלפחות לכאורה בשמו אתם הגעתם הנה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אורי היקר, אני חושב, איזו לשון שנונה יש לך, אני זוכר, כעיתונאי וכחבר כנסת. אני חושב שאם לא היית שר בממשלת ישראל והיית שומע את נאומו של שר האוצר ערב הבחירות ואת נאומו היום, איזה צרור של – – <יעקב מרגי (ש"ס):> הומור. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – מילים מושחזות שהיית כותב לי מפעם לפעם. ולכן, כשאני מדמיין בעיני רוחי – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> יש פוזיציה ויש אופוזיציה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – אני שואל מה היה אומר חבר הכנסת אורבך על אדם שרץ לבחירות ואומר: רבותי, אני הולך רק בשביל מעמד הביניים – כאשר כבר כולנו יודעים שיש גירעון, אז הוויכוח היה אם 35 מיליארד או 40 מיליארד – לא אטיל מס, לא אעשה דבר. לא עושה תוכנית כלכלית. אם רצים ואתה רוצה להשפיע על הכלכלה, אתה לוקח את ד"ר רונן הופמן, אתה לוקח את ניצב מיקי לוי, אתה מכנס אנשים בחדר ואתה מכין תוכנית של 100 ימים איך אתה תתמודד גם עם הגירעון ותיתן תקווה למעמד הביניים. ככה מתנהגים במשטר נאור שעדיין לא מנוהל בפייסבוק. אם אתה היית מנהל, לשעבר ניצב מיקי לוי, את מחוז ירושלים בפייסבוק, אני ממש חושב מה היה קורה לירושלים. ולכן, מעבר ליכולת להיבחר, מעבר ליכולת להשתמש בפייסבוק במילים, יש גם דבר שנקרא רצינות, בגרות, עשייה ואחריות. ואני ציפיתי – השר אורבך, אני לא יכול להמשיך לנהל את הדיון אם אתה יוצא. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> לא, לא, אני לא יוצא, אני רוצה לראות אותך מהזווית הנכונה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אה, בבקשה. אני רק כל הזמן רואה אותך יושב אתי ואני זוכר איך השחזת את מילותיך לגבי כל אחד. ואני כבר יודע שבמסתרים תשלח לי את אותם מכתמים שאתה תכתוב לגבי נאומו של השר לפיד. רבותי, מעבר לקרקס הזה, שהוא קרקס כשהוא ריק, כשאני משווה את הדברים לפרלמנט הבריטי או אפילו לסנאט האמריקני, כאשר מציגים את התקציב ועולה שר האוצר ומסביר דברים, וקם אדם ואומר לו: בסעיף הזה זה לא ככה, ובדברים האלה – והפרלמנט פה משועמם, מכיוון שמזמן כבר הרסנו את הפרלמנט הישראלי. יש איזה רצון, יש כנסים, מדברים, אנחנו יודעים שיש הצבעה של מריונטות, תמיד ישלחו את דובר שר האוצר, סגן השר מיקי לוי, שיקרא את הנאום שלו. הידיים יעלו, הידיים ירדו. אין דיון אמיתי. רבותי, הבעיה היא שבעוד שנתיים אנחנו עדיין נהיה פה, ואנחנו נתעורר בעוד שנתיים למדינה שגמרה את תקציב 2014, ותהיה ב-2015 – אולי לא יהיה לה גירעון, ואני חושב שכן יהיה לה גירעון, ואני אסביר – אין לה שום בשורה של צמיחה, מעמד הביניים שלה הוכה על-ידי המיסוי, הקבוצות החלשות זועקות, והתעשייה שלה שומעת את הנאומים בכנסים הגדולים: אנחנו הכי גדולים בתור Start-up Nation, ושכחנו שאנחנו אומה שצריכה לבנות תעשייה חדשנית, אבל שכל העובדים יקבלו שכר ראוי. מה שקרה בישראל הוא ש-50% מהעובדים לא משלמים מס הכנסה. למה? כי השכר שלהם נמוך. אמרנו: אתה רוצה כלכלה אחרת? יש. ויש פה שלוש שאלות מרכזיות שלצערי שר האוצר לא מתמודד אתן, ולכן אנחנו נתעורר בעוד שנתיים, ואז יצטרכו לגלגל עיניים, לסובב את הבלורית, לעמוד מול העם ולהגיד לו: יש פה גירעון מבני. אדוני שר האוצר, בוא אני אלמד אותך דבר אחד בכלכלה. הגירעון הנוכחי הוא לא גירעון מבני, הוא גירעון שנבע ממשבר ניהולי, שבו שר האוצר הקודם לא שם לב שתקציב הביטחון ברח לו, נתן תחזיות לא ריאליות לגבי הצמיחה והמיסוי – תתקן את שר האוצר, ידידי סגן שר האוצר. זה לא גירעון מבני; זה גירעון שנבע מכשל ניהולי לפני שנה. אתם תתעוררו לא רק לגירעון, ואני אגיד לך מדוע – פה אני מדבר באמת מדם לבי, כי אפשר לעשות ססמאות – אין פה תקציב שיביא צמיחה בת-קיימא לאזרחי ישראל, כולל רוב אזרחי ישראל שלא שייכים לאותה קבוצה שהיא הקבוצה הפריבילגית. ואני רוצה להסביר, ידידי ד"ר הופמן, מה צריך לעשות לדעתי. הדברים לא פשוטים, אבל הם מחייבים להיכנס לשקט, להתכנס, לעבוד ולעזוב את הפייסבוק. לעשות מורטוריום על הפייסבוק. מי שנבחר לא צריך לעשות פייסבוק כל יום. הבעיה פה היא שכל אחד רץ לתפקיד הבא לפני שהוא עושה את התפקיד הנוכחי. תפקיד צריך לעשות באמונה כמה שנים, ואז, אם אתה ראוי, אולי תגיע לתפקיד הבא. ברוב המשטר הישראלי כל אחד עושה את התפקיד הבא, וזה כשל של המציאות הישראלית. שלוש שאלות. שאלה ראשונה – כן, לגבי תקציב שיש בו צמיחה וחזון, צריך לקחת את התעשייה הישראלית ולהגיד: אנחנו לוקחים תעשייה שהפריון – התפוקה – לא עובד. באסל ידידי, חבר הכנסת, מה זה: התפוקה לא עובדת? הציבור לא מבין. זה אומר שאנחנו, בישראל, ברוב התעשיות, מייצרים לא מספיק עם המכונות שיש לנו ועם ההכשרה שיש לנו. אז הולכים בתרועה ואומרים: כן, הכשרה טכנולוגית? לא, עושים מהפכה. חלק מהקולג'ים, מהמכללות, שמוציאים תארים, אפילו שיש מישהו שיגיד ש-B.A. זה דבר חשוב, שהם לא שווים כלום – דואגים שהם לא יהיו. הולכים ומשקיעים עכשיו בטכנולוגיית גז. יש פה גז. הגז הזה, אם לא נבנה תעשיות נלוות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש חמישה בתי-ספר טכנולוגיים רק בשנה זו. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מיקי, תעזוב. מיקי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – המילים הן חינם. <אבישי ברוורמן (העבודה):> מיקי, תעזוב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כולם, כל החרדים נרשמו לשם. <יעקב מרגי (ש"ס):> איפה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוא ואני אתן לך. אבישי, אני מתנצל. <אבישי ברוורמן (העבודה):> בגילנו המתקדם, כשאתה מפסיק אותנו, לפעמים אנחנו שוכחים, והתפקיד שלך, אדם שהוא סגן שר האוצר, גם להזכיר לי מה שכחתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה סופרסטאר. לא יכול להיות – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אבישי, הוא כל כך טוב שאתה יכול לחזור – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבישי הוא טוב. <אבישי ברוורמן (העבודה):> רבותי, כן, צריך להשקיע היום בטכנולוגיות, להקים פה תעשיות של דלק, אמוניה ופלסטיק, להתחיל לבנות, להתחיל לעשות, ואז הפריון יהיה גבוה, מפני שנשקיע, ולא נשאיר את רוב הציבור באותה ססמה של צמיחה. גם לידידי פרופסור פישר אני אומר שנים – ואנחנו בהבנה גדולה – נגידי בנק מגדירים כלכלה טובה רק באמצעות הדת שלהם, כי נגידי בנק לא אחראים להכול. הם אחראים לתוצר הלאומי, ולפי זה הם נמדדים לנפש, על היחס חוב–תוצר, על הגירעון ועל האינפלציה. לכן בשבילם הכלכלה טובה. אבל הכלכלה איננה טובה, ד"ר הופמן, ניצב לשעבר לוי, איננה טובה לרוב אזרחי ישראל. ולמה הם מוחים? כי השקר הזה, שכתוב בעיתונות, הכלכלה הטובה בעולם, שאולי יבואו פה לכנס של הנשיא ויסבירו – זו כלכלה טובה לקבוצה קטנה. למה יש פה מחאה חברתית? כי רוב האנשים מקבלים שכר נמוך. רוב האנשים, עקב העלאת מס ערך מוסף, כוח הקנייה שלהם נמוך. רוב האנשים, מכיוון שההוצאות לבריאות, חינוך ורווחה הן נמוכות, לא מקבלים את התמורה. לכן, איפה הכסף? איפה הכסף? על זה הלכו לבחירות, נכון, מר רוזנטל? על זה הלכו לבחירות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> גם על זה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> איפה הכסף? זה דבר מאוד פשוט. הדרך הפשוטה זה הזיגזג של מס ערך מוסף: הכסף הוא אצל מעמד הביניים והקבוצות החלשות. יש בעיה, נכשלנו בניהול – מס ערך מוסף וכמה גזירות. הכסף הגדול מחייב לא לומר ססמאות. אם רציתם לעשות את המהפכה במיסוי, לא הייתם מדברים פה על עוד פקיד או מלשינונים. הייתם מכריזים עכשיו שאתם סוגרים 30 אנשים – ולא בססמאות – שאומרים: אנחנו מפשטים את מערכת המס; אין תכנוני מס אגרסיביים; אנחנו מאחדים את מערכת המס; נותנים תאריך, ובתוך שנה יש מס אחד בלבד. אם למר לוי יש שמונה דירות, ונגיד ששתיים פטורות – אני מחשב את ההכנסה שלו משש דירות, ואם יש לו מניות – אני מחשב את ההכנסה לדיבידנדים, ואם יש רווח הון – אני מחשב את ההכנסה מרווח הון, ואם הוא ניצב במשטרה – אני מחשב את ההכנסה שלו, מסכם אותם במס אחד בלבד. דבר שלישי – הון שחור. אתם יודעים כמה הון שחור מסתובב פה? ממה שהם עושים לא יצא דבר, לצערי, ואני התייעצתי עם טובי האנשים שהיו במערכת. שמונה מלשינונים ו-100 פקידים לא יעשו דבר. רק חובת דיווח – להתחיל עם חובת דיווח כמו בארצות-הברית, להתקדם בהדרגה. פה אני בא לנושא השלישי. מצד אחד אמרנו שאפשר להביא את הכסף, אבל מצד שני צריך משילות, ומה זה משילות? שארבעה שרים עובדים יחד, שהם חושבים מה שהם עושים, ולא מחביאים. עכשיו, כשיש לנו בוועדת הכלכלה דיון על המזון, יושבים שני שרים ואומרים: יאללה, בוא ונמצא איזה "שירקס" ונעשה דברים. יש כנסת, יש שקיפות. תתחילו לעבוד בשקיפות, כי כרגע אתם הונאה טוטלית לגבי העם. יושבים חברי כנסת ביש עתיד, שהם אינטליגנטים ורציניים, והם מדברים כמו מריונטות, והם מבינים שמשהו לא בסדר פה, כי ההצגה הזאת תיגמר. וההצגה הזאת היא הצגה קשה, כי העם מתעורר, והוא עוד לא מבין הכול, והוא מתעורר לגזירות, והוא מתעורר לחוסר צמיחה. תתעוררו כבר, כי המחיר – מעמד הביניים והקבוצות החלשות ישלמו big time. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <נסים זאב (ש"ס):> הממשלה כל כך עייפה, גם אם היא תתעורר היא תירדם שוב. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – הגירעון הזה נוצר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היו אחראים – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> ההצגה תיגמר? ההצגה שלכם צריכה להיגמר. אתם הייתם אמורים לפקח שהגירעון לא יהיה כזה גדול. <קריאה:> אוהו. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אורי, אני לא אשכח לך. אתה חייב לכתוב לי איזה מכתב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – לא אנחנו ישבנו בוועדת הכספים. לא עשינו – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> ההיתממות הזאת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – ב-120 מיליון – – – <היו"ר חמד עמאר:> סגן השר, יהיה לך זמן לעלות ולהשיב. תודה רבה. <מיכל בירן (העבודה):> מיקי, זה בסדר. אתם צוברים כישלונות בקצב מספיק זריז בעצמכם. <היו"ר חמד עמאר:> אני עכשיו מתחיל לך את הזמן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אין בעיה. אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אני הקשבתי ברוב קשב לנאומו של שר האוצר, ואני אומר לך שאני פשוט מאוכזב, כי האיש הזה, שמבין לא מעט במילים, בקושי הצליח להלהיב את עצמו. תקציב כל כך חסר מעוף, חסר חזון, שאין בו כלום, באמת שום דבר חוץ מערמה של גזירות – ותכף נפרט. אבל, לשר האוצר הייתה קריאה אחת, והיא: לא לרדוף אחרי המצליחים. אני חש בעשור האחרון שדווקא המצליחים הם אלה שרודפים אחרינו. ואני יודע למה השר התכוון. הוא רצה לומר שיש פה, במדינה, שנאה לעשירים ומצליחים. בכל זאת, העם הזה לא טיפש. הוא לא שונא עשירים כמקשה אחת, והוא כן עושה הבדלה בין העשירים שהתעשרו על חשבוננו, מאוצרות הטבע שלנו, בגלל שוק מונופוליסטי, בגלל פגיעה באזרחים, לבין כאלה שעשו את הונם בזכות כישרונם. ויש הבדל. ולכן יש כאלה שאנחנו אוהבים פחות, שלא לומר מתעבים, כי הם עשו לנו תספורות בפנסיה שלנו וניצלו את משאבי הטבע שלנו, ואותם אנחנו אוהבים פחות מאשר את אלה שבזכות כישרון הקימו חברת סטרט-אפ והרוויחו ביושר, ביושר, ביושר, את הונם. הקריאה הזאת, שלא לפגוע או לא לרדוף את המצליחים, היא בערך כמו ההבנה הכללית של שר האוצר בכלכלה, משום שלשר האוצר שלנו יש בעיה שהוא נותן את אותו משקל למילים ולמעשים. באמת. זאת אומרת, המילים מאזנות אצלו איזה עולם, איזה ריק, אבל שום דבר לא יצליח לכסות על המצב הנורא, כי זאת מסתמנת כממשלה האטומה ביותר בתולדות המדינה, הממשלה שהכריזה מלחמה על רוב אזרחי ישראל. זו ממשלה ממש בלתי מוסרית כי היא פוגעת בחלשים ביותר והיא לוקחת רק ממי שאפשר. אנחנו יכולים להסכים על הסימפטומים, מיקי. יש בעיה. יש בעיה. אבל על הפתרונות – אתם פוגעים במי שאפשר. אתם לוקחים רק ממי שאפשר, אפילו לא מקבוצת כוח קטנה אחת. לא נגעתם חוץ מהמס-שפתיים – זה לא מס אמיתי, זה מס שפתיים – על טלוויזיות גדולות ועל יאכטות. כמה אנשים קונים פה יאכטות? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת מיקי רוזנטל – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> וחוץ מזה פגעתם רק בחלשים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הייתי שמח אם ראשת העבודה שלך – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – רק במסכנים, בעקרות-הבית, בסטודנטים, בנכים, בקשישים ובחסרי ההגנה. זהו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הייתי שמח אם ראשת העבודה שלך הייתה מגלה אומץ לב ולוקחת את התפקיד. <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה הכול. זה הכול, מיקי, זה הכול. ובמילים אתם אלופים, אבל מילים זה הדבר היחידי שנשאר זול פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראשת המפלגה שלך – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> רק המילים הן זולות, כל היתר התייקר בגללכם. כי אם הייתם רוצים באמת לעשות מעשה נכון וצודק, מה הייתם עושים? הייתם אומרים: תשמעו, יש בעיה, בואו ניקח מס צודק. מה זה מס צודק? מי שיש לו ומשתכר הרבה, לוקחים לו 5% תוספת מס, ומי שנאנק תחת עול החיים פה במדינה לוקחים לו 1% ואולי אפילו פחות. זה נקרא לעשות צדק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה היא לא באה לעשות צדק? <מיקי רוזנטל (העבודה):> עזוב, אל תדבר עליה, בוא נדבר עליכם. כן, אתם אומרים שבאתם לשנות אבל בעצם באתם להונות. באתם להונות. זה כל הסיפור, בלוף. אני גם מסתכל על הרפורמות המופלאות שאתם מתכננים לנו ואני כבר רואה אותן מככבות בדוח מבקר המדינה על הרפורמות הקודמות, כשעוד לא סיימנו לטפל בדוחות החמורים של הרפורמות הקודמות של הגאון הכלכלי ההוא, של ראש הממשלה שלנו, כן? איך נגמרה הרפורמה של בכר? <יצחק הרצוג (העבודה):> או הנמלים? <מיקי רוזנטל (העבודה):> איך נגמרה הרפורמה של הנמלים? איך נגמרה הרפורמה של המרפסות? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוז'י, אתה היית שותף לזה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אותו דבר יהיה ברפורמה ברכב. אתה יודע מה קרה? ביבי – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> זו רפורמה מ-2003, אני הובלתי את האופוזיציה בוועדת הכספים, מה אתה רוצה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה לא עשיתם? הייתם שם, היית שם. <יצחק הרצוג (העבודה):> זו הייתה רפורמה מבזה. 3 מיליארד שקלים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל היית שם, למה לא עשית? <יצחק הרצוג (העבודה):> הוא מדבר על רפורמה שהייתה, אתה לא מקשיב בכלל, אתה רק – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מקשיב היטב. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תקשיב, אז תשמע טוב. הייתה רפורמה, למשל, במוצרי החלב. לא מזמן ישבנו בוועדת ביקורת המדינה – הורדתם את הפיקוח על מוצרי החלב. נו, מה קרה? במקום שהשוק יעשה את שלו, כמו בתיאוריות שלכם, אנשים משלמים פי שניים ושלושה על המוצרים; וזו רפורמה שאתם עשיתם. הרי מה ביבי אמר? תהיו "כחלונים". אי-אפשר להיות "כחלון" כל יום, והתוצאה היא איומה. כמעט כל דבר שהממשלה הזאת עשתה ועושה ייגמר בדוח מבקר מדינה. כי מה זו הרפורמה בדיור? אתם נורא טובים במילים אבל אתם לא מטפלים אף פעם בשורש. אם הייתם מטפלים למשל – מה זו רפורמה בדיור? רפורמה בדיור זה להגיד: תראו, העניין מורכב לא רק מהיצע וביקוש אלא גם מחיים של בני-אדם, ובחיים של בני-אדם הם רוצים שתהיה להם קורת גג. למחצית מהאנשים במדינת ישראל אין אפשרות באמת לקנות דירה, והם היו שמחים לשכור דירה אם הייתם מארגנים שוק השכרה ראוי, כמו במדינות אירופה, והייתם אומרים: נגביל את המחיר, נעשה דיור להשכרה ציבורית, נפחית את הלחץ על קוני הדירות. כי הרי רוב האנשים שקונים דירות, או רבים מהם, לא מסוגלים לעמוד בתשלומים, אבל הם חייבים ללכת לקנות דירה כי אין פה שוק ראוי להשכרת דירות, ואנשים לא יכולים כל שנה להחליף את הבית שהם מתגוררים בו, כי דירה זה גם בית. אתה לא יכול לעבור כמו כלב מדירה לדירה בהשכרה. ורוב האנשים, כמו באירופה, היו שמחים לשכור דירה אם היה פה שוק ראוי להשכרה, ואם הייתם דואגים לזה הייתם באמת פותרים חלק מהבעיות. אבל אתם רוצים מהר, אתם רוצים תוצאות בעיתונים, אתם רוצים שיהיה: הנה, עשינו רפורמה. רפורמה לשם הרפורמה ולא רפורמה כדי לשנות פה תחומי חיים שלמים שאנשים נאנקים בהם ולא מצליחים לחיות בכבוד. אבל אתם לא רואים אנשים. אתם לא רואים אנשים, מיקי. אני אומר לכם, אתם לא רואים בני-אדם; אתם רואים מספרים, אתם רואים מאזנים, אתם רואים תוכניות, אתם לא רואים בני-אדם. כי אם רואים בני-אדם אי-אפשר להגיע למסקנות העגומות שאתם הגעתם אליהן ולתוכנית שבעיקר מה שיש בה זה מה שאין בה, אין בה שום חזון. צריך להביא כסף ממסים, אז אפשר להתווכח איך – לא מסכים עם חצי מהצעדים שאתם נוקטים. אבל מה אתם עושים כדי לשנות את מצב המשק? מה אתם עושים כדי להביא מעט תקווה? כדי להביא מעט צמיחה? אם הייתם אומרים: טוב, אתם יודעים מה? יש יעד צמיחה ויש יעד אינפלציה, בואו נעשה יעד לאומי אמיתי להוריד את מספר העניים במדינת ישראל, זה יעד ראוי מאוד. משהו, תעשו משהו, תכריזו על איזושהי מטרה. הרי תקציב זה מכשיר לא רק לקחת מסים אלא גם להשיג מטרות. מה אתם רוצים להשיג פה? חוץ מהבטחות שיהיה טוב פה בעוד שנתיים. אין שום קשר בין המילים ובין המעשים. אבל אצלכם, כמו שאמרתי, למילים יש את אותו ערך כמו למעשים, וזאת הבעיה. זאת הבעיה, והכול יחזור לכם בפנים. זה לא הפוליטיקאים. אתם, עד היום – עשרות פעמים שאלתי אותך, מיקי, ושאלתי את שר האוצר: תגידו, המספר שהביטוח הלאומי אומר, זה נכון או לא? יש לכם איזו תחזית אחרת שאומרת: זה לא נכון, המספר של הביטוח הלאומי לא נכון? כי אם אתם לא אומרים שהוא לא נכון אז הוא כן נכון, ואם הוא כן נכון אז הצעדים שלכם, המשמעות שלהם היא תוספת של עשרות אלפי עניים. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, חבר הכנסת רוזנטל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> חבל, יש לי הרבה עוד מה להגיד לכם. אני אומר לכם שאם לא תתעשתו אתם פשוט מגבירים את הרוע במדינת ישראל בצורה כל כך אכזרית וכל כך אטומה. די לכם, תעצרו, תחשבו. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר האוצר יאיר לפיד הניח תקציב פחדני, פחדני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שומע אותך – אני חוזר. <זהבה גלאון (מרצ):> טוב שאתה חוזר. תקציב פחדני שלא מתעמת עם הממסדים הגדולים שלשם הולך הכסף, שלשם באמת הולך הכסף. מה בדיוק החוכמה לקחת כסף על-ידי זה שמקצצים בטיפולי שיניים לילדים, מרחיבים תשלומי הורים, מבטלים את הסבסוד בצהרונים, מקצצים אולי במשרד החינוך, בקצבאות ילדים? התקציב של שר האוצר יאיר לפיד משרת בעיקר, חברי חברי הכנסת, את מערכת הביטחון, את בנט, על חשבון עקרות-הבית, על חשבון הפריפריה, על חשבון מערכת החינוך. תקציב שמשרת את בנט – "תקציבי זה הכי אחי", חברי חברי הכנסת. תקציב שהולך להתנחלויות. מה, מקצצים מהתקציב להתנחלויות? מישהו בכלל מעז לגעת בתקציב שהולך להתנחלויות, שגדל כל שנה אקסטרה יותר ממה שמתוכנן במיליארד שקלים? אפילו הקיצוץ שתוכנן בחטיבה להתיישבות מבוטל. אני רוצה, חברי חברי הכנסת, לתת לכם כמה נתונים מהחשב הכללי, רק מלפני כמה ימים, נתונים שחשפתי ומתפרסמים היום בעיתון: בתחילת שנת 2011 אושרו לחטיבה להתיישבות 62 מיליון ש"ח. זה בתקציב המדינה. אבל מה? יש ועדת כספים של הכנסת, יש העברות תקציביות – בלי פיקוח, בלי שקיפות, בלי בקרה. התקציב שהועבר לחטיבה להתיישבות בפועל הוא 373 מיליון שקלים – 600% יותר ממה שתוכנן מלכתחילה. שלא נדבר על התקציב שאושר למשרד לשירותי דת באותה שנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה היה 370 – אל תפריע לי – זה היה – תשמע את הנתונים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני בזה לא מאשימה אותך, אבל אתם תעשו בדיוק אותו דבר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, אני שואל, אני שואל: זה עבר לוועדת הכספים, זהבה? <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה להסביר, אדוני היושב-ראש. כל שנה הכנסת הזאת מאשרת תקציב. וכל שנה התקציב לשירותי דת – התקציב לחטיבה להתיישבות עולה ב-600% לעומת מה שאושר מלכתחילה. זה היה – זה יהיה גם אצלכם, כי אתם לא אומרים לא לממסדים האלה. התקציב למשרד לשירותי דת, אני נותנת לך נתון, היה 373 מיליון שקלים. התקציב בפועל גדל ב-51% – 564 מיליון שקלים. ואלה כמובן רק דוגמאות עם מה לא מתעסק התקציב של שר האוצר. התקציב הזה הוא כל כך ימני, חברי חברי הכנסת, שאני לא שומעת את ראש הממשלה מדבר על התקציב הזה. הוא אפילו לא נדרש אליו; הוא אפילו לא מציג אותו בפני הציבור – דברים שהוא עשה בפעם הקודמת, כששטייניץ, למשל, היה שר אוצר. עכשיו, ממי לוקח יאיר לפיד את הכסף הזה? ממי? מעקרות-הבית, ממערכת החינוך. ולאן הוא מעביר את זה? איך הוא קורא לו, אחי? חבר הכנסת רוזנטל, ראיתי שדיברת קודם, אז אני רוצה להסב את תשומת לבך: כשהוא משרת את בנט, לפיד, זה תקציבי הכי אחי; הכי אחי, אני חוזרת בשבילך. חברי חברי – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – עשית את זה יפה, תחזרי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שאפו על החרוזים. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע, היה לי – חברי חברי הכנסת, למה אני אומרת שזה תקציב פחדני? כי כדי להתעמת עם ממסדים גדולים צריך אומץ. צריך אומץ לומר לא למערכת הביטחון, שלא מכירה את המילה לא. כל שנה תקציב הביטחון עולה ב-10 מיליארד על מה שמאשרים. מגיע הרמטכ"ל לוועדת הכספים או לוועדת החוץ והביטחון, וגם שר הביטחון, וישר מהלכים עלינו אימים, איך חלילה ביטחונה של מדינת ישראל עלול להיפגע אם רק יקצצו בתקציב הביטחון. אז אין לי טענה לשר הביטחון, זה חלק מהריטואל הקבוע של שרי ביטחון. אבל יושב שר האוצר יאיר לפיד בוועדת הכספים של הכנסת – באיזו מהירות הוא הפנים את הרטוריקה של משרד הביטחון; ואני מצטטת ציטוט חופשי, כך הוא אמר בוועדת הכספים, הוא אמר: אני יושב בקבינט הביטחוני – בפתוס כזה – אני יושב בקבינט הביטחוני, והיד רעדה לי כשאני שמעתי על האיומים הביטחוניים לקצץ בתקציב הביטחון. הלו, כל כך מהר הפנמת את הרטוריקה הזאת? מישהו מדבר על פגיעה בביטחון המדינה? אנחנו מדברים על השומנים, על בורות השומן, שכל שנה מתווספים למערכת הביטחון, ושאף אחד לא רוצה לקצץ בה. איך הוא אמר? רעדה לי היד. רעדה לי היד. חברי חברי הכנסת, אז במשרד הביטחון הוא לא נוגע; במפעל ההתנחלויות, כמו שאמרתי קודם, הוא לא נוגע, כי אחרת זה יפגע באחיו – האח היקר, הבן יקיר לי; הוא לא נוגע בטייקונים ובבעלי ההון. הוא עומד כאן ומטיף לנו מוסר, והדגיש את זה קודם חבר הכנסת רוזנטל: אל תרדפו את המצליחים. מי רודף את המצליחים? אנחנו רוצים שהמצליחים יישארו פה. כל פעם מספרים לנו מין אגדות אורבניות כאלה: מרוב שאתם רודפים אותם, את אותם טייקונים ובעלי הון, הם ייקחו את העסקים שלהם וילכו מכאן. מה, אנחנו מציעים את זה? אנחנו רק מציעים להתעמת עם הפטורים המופרכים שניתנים לבעלי הון, שאין שום הצדקה לתת אותם. ואתה יודע, חבר הכנסת – סליחה, סגן השר לוי, למה עדיין זה תקציב פחדני? כי כשיש 27 מיליארד שקלים רווחים כלואים שלא עושים אתם כלום, אז נפגשים באופן אישי עם מנכ"ל "טבע" ובאים אתו בדברים. זאת מדיניות של שר אוצר? הוא פוגש כל אחד מהמנכ"לים של החברות לחוד במקום לנהל כאן מדיניות תקיפה. זה פחדני, כי גם הוא, כמו קודמו, לא מסוגל להתעמת עם הממסדים האלה; אלה ממסדים חזקים. אז מי משלם את המחיר? מי משלם את המחיר? משלמים את המחיר אותם אלה – אותם ילדים שעל-פי דוח הביטוח הלאומי יהיו עכשיו מתחת לקו העוני; משלמות את המחיר עקרות-הבית; משלמים את המחיר הורים צעירים. מה רוצים, לגרש מכאן, מהארץ, את ההורים הצעירים והילדים שלהם? איזו תקווה? איזו תקווה מציעים להם? חברי חברי הכנסת, התקציב ששר האוצר וסגנו, חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר, מגישים לכנסת זה תקציב שהוא גרוע מכל העולמות, כי ככה: הוא גם מתעלל במעמד הביניים, הוא גם מבטיח גירעון עצום בעתיד, וכל ההחלטות האלה שדורשות אומץ כמובן לא קיימות. ואני מוטרדת, כי יש חלופה, ואפשר היה להציג חלופה. חבר הכנסת גפני ואני הצגנו תוכנית שאומרת איפה מוצאים את הכסף במקומות שהם לא הכיסים של מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. אנחנו חושבים שהתוכנית שלכם היא איומה; באמת, אין לי דרך אחרת להגדיר אותה. היא ממש מרסקת את מה שנשאר ממערכת הרווחה, ממדינת הרווחה. כל פעם אומרים: מה, מדינת הרווחה. אני רוצה לבשר לכם, חברי חברי הכנסת: יש מדינת רווחה; רק היא משתרעת בין פסגות לבית-אל, היא ממש לא כאן. כי מי שגר כאן, בתוך הקו הירוק, אין לו אופק, אין לו תקווה. ולכן, חברי חברי הכנסת, כל האיומים האלה על ספרד ויוון, כל פעם החזרה הזאת – אם לא נעשה את המהלכים שאני מציע, אומר שר האוצר, אנחנו נהיה ספרד ויוון – אין לזה קשר למציאות, להצעות האלה. חברי חברי הכנסת, התקציב שהוגש לנו כאן היום זה העתק מדויק, נאמן למקור, של המדיניות התקציבית של נתניהו. אמר שר האוצר בוועדת הכספים – למי שהיה הוא אמר: הסוציאליזם מת – אני לא יודעת, אני לא חושבת ככה, אבל נניח – אני מציג תוכנית אחרת. מה זה "התוכנית האחרת"? הוא אמר: מתקדמת. תוכנית ניאו-ליברלית, שנאמנה למקור של נתניהו, היא מתקדמת? היא חדשנית? היא פוגענית, חברי חברי הכנסת. הממשלה הקודמת שבאמת דרדרה אותנו לתהומות גירעוניים, תחוויר לעומת מה שיהיה בממשלה הזאת. עכשיו, זה לא גם תקציב אין-ברירה, לא צריך לטעות. יש כאן מדיניות מכוונת של קיצוץ שירותי המדינה, של חיזוק החזקים. התפיסה של נתניהו, שאימץ אותה בכזאת מהירות גם שר האוצר לפיד, של פגיעה במגזר הציבורי, של קיצוץ בשירותים החברתיים, זו מדיניות שגויה, חברי חברי הכנסת. היא תחסל את הצמיחה, היא תחסל את הכלכלה, היא תעמיק את הגירעון העתידי, וגם את העוני וגם את הפערים החברתיים. ואני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת: תצביעו נגד התקציב. תגידו לא ללפיד, וגם לא לאחיו בנט. תקציבי זה הכי אחי, כבר אמרתי? תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> כל מילה בסלע. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל אתה לא זוכר את זהבה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זהבה, יכולתי לנאום במקומך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – <קריאה:> – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אנחנו לא אחים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – הטענה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – לחזור על דבריה, כי פשוט – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש לא לדבר בטלפון במליאה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הטענה שנשמעת תדיר בדיונים על התקציב ובדיונים כעין אלה היא שזה תקציב של אין-ברירה. כלומר, אם אנחנו שומעים – אנחנו חייבים לעשות א', חייבים לעשות ב', חייבים לעשות ג', אחרת יהיה משבר, יהיה גירעון גדול, יהיה ככה ויהיה ככה, ואז העניים לא יסתדרו. אבל כמו בכל דבר, יש הנחות שהפכו כמעט לאקסיומות. מציגים לנו תקציב כאילו הכיבוש הוא אקסיומה, דבר שאין לגעת בו, דבר שאפילו לא חושבים עליו; תקציב ביטחון כל כך ענק הוא אקסיומה; מיסוי זעום על ההון הוא אקסיומה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כשקיומה של מדינת ישראל יהיה אקסיומה, לא יצטרכו את האקסיומות האחרות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני מקווה שאתה בעד קיומה של מדינת ישראל ובעד סיום הכיבוש. בוא נסכים על זה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> איזה כיבוש? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כיבוש – – – 67'. בוא נסכים, נעשה הסכם על סיום הכיבוש, אני ואתה, עכשיו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חוץ – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אנחנו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כל מה שלפני 67' לא נכבש. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אתה בעד מה שלפני 67'? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני בעד פשרה היסטורית. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> לא, שאלתי – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא פשרה על ההיסטוריה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – 3,000 שנה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני בעד פשרה, בעד פשרה. אני בעד החיים. אני רוצה חיים. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זו התקדמות. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה לא – – – <היו"ר חמד עמאר:> בוא לא נפריע לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> סגן השר מיקי לוי, בבקשה בוא לא נפריע ונאפשר לחבר הכנסת זחאלקה לגמור את דבריו. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> החלטה פוליטית, שהממשלה מסכימה – מסכימה לחוק הבין-לאומי ולהחלטות האו"ם בעניין הפלסטיני ובעניין הסכסוך. רק הצהרה כזאת תאפשר הורדה של תקציב הביטחון ותקציבים נלווים ב-50% לפחות, עשרות מיליארדים יתפנו לדברים אחרים. רק הצהרה כזאת – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> נגמרו הימים – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – הצהרה ישראלית פוליטית שהיא מוכנה לפירוז של המזרח התיכון מנשק גרעיני, גם זה יפנה תקציב של מיליארדים, כי זה יאפשר פתרון, יוריד מתח. אז זה הפוליטיקה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יאפשר – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אז בהנחת התקציב כאן, בהנחה של התקציב, שצריך להמשיך בכיבוש – שצריך להמשיך במירוץ החימוש. דרך אגב, ישראל עושה מירוץ חימוש כשאין מי שרץ; היא רצה לבד על המגרש – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מגלה לנו שהיהודים – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – היא רצה לבד. רצה לבד. אפילו פעם, בשנות ה-70, כולם קנו נשק – איך אומרים – מתקדם. עכשיו אף אחד לא קונה, חוץ מישראל. עוד פעם ועוד פעם אנחנו חוזרים לאותו סרט. אני אומר שהמשנה של נתניהו, שאפשר כיבוש, ואפשר מתח, עם צמיחה כלכלית, והוא תמיד – אני זוכר את הנאום שלו משנת 2003. הוא אמר: הנה, קחו למשל את הודו. יש פיתוח כלכלי בהודו, עם הבעיות הביטחוניות שיש להודו. ישראל תעשה אותו דבר. לא צריך שלום בשביל כלכלה, לא צריך הסדר בשביל להתקדם בכלכלה. זה המשוואה של מר בנימין נתניהו, והוא מנסה אותה. בכלל, הוא לא רוצה הסדר פוליטי. זה מתבטא בתקציב, זה לא כתוב. זה כמו בספרי המתמטיקה, האקסיומות לא נכתבות תמיד. יש אקסיומות שלא מדברים עליהן; בואו נדבר עליהן. יש כאן תקציב לא מוסרי. מה זה תקציב לא מוסרי? אני אגיד לכם למה זה לא מוסרי. נוסף על כך, הוא מרושע, אפילו. ואני אגיד לכם איזה סוג של רשעות יש בו: כאשר אתה יודע שהתוצאה של מעשיך היא שעשרות אלפי אנשים, עשרות אלפי ילדים, ירדו מתחת לקו העוני, ואתה לא עושה את כל מה שאתה יכול כדי למנוע זאת, אתה עושה מעשה מרושע, אתה עושה מעשה לא מוסרי. יגידו לי, למה אתה חושב ששר האוצר וראש הממשלה הם אנשים מרושעים – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מרושעים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – לא אכפת להם, הם רוצים להגדיל את מספר העניים? לא, אבל הם מעלימים עין. הם לא עושים את הצעד האלטרנטיבי לכך – ויש אלטרנטיבה; הנה, למשל, הפורום לצדק חברתי הגיש הצעה מפורטת שבדקו אותה כלכלנים מאוד בכירים בישראל, שמבינים בכלכלה, ומבינים בתקציב, שמדברת על העלאה של מסים ישירים, שמכניסה 17 מיליארד שקל, ובצעדים מתונים, מדודים, שלא יעשו רעידות אדמה. למשל, נשאלת השאלה, מדוע המיסוי על ההון, על רווחי הון, הוא פחות ממיסוי על עבודה? למה אדם עובד צריך לשלם פחות, או יותר מס הכנסה מאשר רווח על הון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אחרת לא יהיה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מס כפול. על ההון שילמת מס הכנסה, כדי שיהיה לך הון – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה לדעת, מה מס ההכנסה של חברות ענק כאשר הן שילמו 6%? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה נכון. זה כבר שאלה אחרת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אחרת הם לא היו – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אז לא מציעים כאן הצעה מפורטת – הצעה מפורטת – שלא רואה את המיסוי על ההון בשיעור מדוד, שמכניסה לבד 6 מיליארד. העלאה מדודה של מס החברות, 2%, שתכניס 4 מיליארד. העלאה של מס הכנסה רק לאנשים בעלי הכנסות גבוהות, שתכניס 3 מיליארד. אפשר אחרת. זה לא גזירה משמים. אפשר למנוע, להציל עשרות אלפי ילדים מעוני, אבל לא עושים את זה כי יש דת הניאו-ליברלים, דת השוק החופשי, היד הנעלמה שעושה הכול, ולא אכפת התוצאה. אז עשו לנו את התרגיל של הגדלת הגירעון, שזה שקר נוסף – מי ישלם את ההגדלה הזאת? העניים ומעמד הביניים ישלמו את זה בשנה הבאה. ייצרו משבר, ומי ישלם על המשבר? למה עשו את זה? כי הם לא רוצים לפגוע בעשירים. רוצים לצמצם ולפגוע עוד יותר במדינת הרווחה. אי-אפשר לפגוע – וזה מה שאני אומר כבר עשר שנים – אי-אפשר לפגוע במדינת הרווחה בימים כתיקונם, צריך משבר. בנימין נתניהו לא מצליח. הליכוד ירד ל-11 חברים, חבר הכנסת ריבלין, כאשר הלכתם במדיניות אגרסיבית. הוא הסיק את המסקנה: צריך לעשות את זה – איך אומרים – בתחבולה; ליצור משברונים כלכליים-חברתיים, ודרכם לשנות ולכרסם עוד ועוד במדינת הרווחה. כאשר יוצרים גירעון כזה, בשנה הבאה יהיה עוד, ייאלצו לקצץ, יבואו ויכנסו את הכנסת, אין ברירה, חייבים לעשות קיצוץ, ומה יקצצו? עוד פעם בקצבאות הילדים, עוד פעם בחינוך, ועוד פעם ועוד פעם. רק היום בבוקר התכנסה ועדת החינוך בעניין תשלומי הורים. שר החינוך, בגלגול עיניים למתחילים, אומר: אנחנו לא מגדילים את תשלומי ההורים. מה זה לא מגדילים את תשלומי ההורים? קודם כול מגדילים, אני אסביר תכף. יש מתווה של טרכטנברג, שדיבר על קיצוץ, או על הפחתה, של 500 מיליון שקל בתשלומי הורים, במתווה ארבע-שנתי. עד 2015 צריך להוריד 500 מיליון שקל. אז מה עשו? שנה הבאה – הורידו. שר החינוך לשעבר, בוועדת החינוך, אמר: Read my lips, גם בשנה הבאה תהיה הפחתה. לא הייתה לא הפחתה ולא בטיח. השאיר אותו כמו שהוא. אי-הפחתה הוא בעצם, למעשה, גידול. דרך אגב, בדרך אחרת, דרך החלון, הגדילו את התשלומים לתל"ן – תוכנית לימודים נוספת, לטיולים – – <היו"ר חמד עמאר:> אתה צריך לסיים. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – וכמובן, אנחנו יודעים שיש שוק שחור של תשלומי הורים, שבו אם אין תשלומים למזגנים ולסידורי כיתות, ההורים משלמים בסופו של דבר. אני קורא לממשלה לשנות את התקציב ככה שזה יהיה תקציב הוגן יותר, צודק יותר. התוצאה של התקציב הזה תהיה פגיעה חמורה בעניים, במעמד הביניים. תהיה פגיעה קשה ביותר בציבור הערבי, שהוא עני, שהוא סובל מאפליה. דווקא בימים אלה אנחנו זקוקים לתוכנית אחרת, שתהיה צודקת יותר, שתעזור לעניים ולאנשים שבשוליים ובפריפריה, ולאוכלוסייה הערבית, לעבור את המשבר ולצמוח. אפשר אחרת, יש מקורות. הממשלה הזאת החליטה לעשות מלחמה לא בעוני, אלא בעניים. לא לפגוע – אין עניין לפגוע, אבל לקחת – העשירים הרוויחו כל כך הרבה בימי נתניהו, שייתנו קצת. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני סגן השר, כל מדיניות נמדדת במטרות שלה, בשקיפות שלה, בתוצאות שלה. עכשיו, מבחינת השקיפות, אני רוצה לציין – נדמה לי שאמרו את זה במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כמה שנים, והמצב לא השתנה מאז – שהמידע שהוצג לשרי הממשלה ולחברי הכנסת בדיון על תקציב המדינה הוא דל יותר מהמידע שעליו מתבססת משפחה טיפוסית לפני שהיא קונה דירה או מכונית. בכל המדדים שהזכרתי – השקיפות, התוצאות, הנחות היסוד והמטרות, המדיניות היא דורסנית. כבר אנחנו חוזרים על עצמנו, אבל צריכים לחזור על עצמנו אם המציאות לא משתנה. אולי המדיניות הכלכלית תצליח במטרות שלה, אבל המטרות שלה דורסניות. אז עצם ההצלחה, במקרה הזה, היא כישלון. היא כישלון לאזרחים. הכלכלה חזקה, אבל חזקה על אזרחים חלשים. אני ניסיתי לחפש כותרת למדיניות הכלכלית של שר האוצר, כי דברים מיוחדים במינם, שאתה לא מצליח להכניס לקטגוריה, אתה מנסה לחפש להם שם מיוחד. אני חושבת שהכותרת של ההתחלה – של ההתחלה – של המדיניות של שר האוצר, אפשר לקרוא לה: "אם מנכים את הערבים ואת החרדים, מצבנו מצוין". זה כבר משפט מפורסם, מיוחד במינו, ואני חושבת שככה התחילה המדיניות של שר האוצר; לאו דווקא הפגיעה במעמד הביניים, שמרבים לדבר עליה. אנחנו נזכור את המשפט הזה, שהוא משפט מכונן במדיניות העכשווית. אם אתם – אם אנחנו מנכים את הערבים ואת החרדים ממדדי האי-שוויון, אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם, ככה אמר ראש הממשלה לפני יותר משנה. עשתה את זה לפניו המועצה הלאומית לכלכלה. כלומר, זה לא משהו חריג וארעי בחשיבה הכלכלית בישראל. לפני שנה מהמשפט הזה – או לפני המשפט הזה, לפני יותר משנה, המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה ניכתה מהמרחב את החרדים והערבים, מהמחקרים ומהחישובים שלה. לא עברה שנה מהמשפט הזה, ובא שר האוצר. בא שר האוצר והתחיל בהענשת שתי הקבוצות האלה. מרבים פה לדבר על גזירות וקיצוצים למעמד הביניים, אבל המדיניות לא נאמדת רק במה שהיא עושה, אלא במה שהיא לא עושה. המדיניות הכלכלית לא הציגה תוכנית להרחבת שוק העבודה ולהכנסת העניים, הערבים והחרדים, לשוק העבודה; ולא נדבר על קיצוץ בסבסוד מעונות יום, המס על עקרות-בית, קצבאות ילדים, שפוגעים בראש ובראשונה בערבים ובחרדים. אז לפיד התחיל בגזירות האלה. הוא ביסס את המדיניות שלו – להעניש את האזרחים שרוצים לעבוד, אבל אין מקומות עבודה לקלוט אותם. הוא חשב שהוא יסתפק בזה. הוא חשב שהמדיניות שלו לא תשפיע על מעמד הביניים. אני רוצה לקשר בין שתי הקבוצות האלה, הערבים והחרדים, שנקראות גם קבוצות שלא משתתפות בשוק העבודה, אבל גם שתי הקבוצות שלא משתתפות בנטל. ואנחנו פה חוזרים על הרעיון של השוויון בנטל. אז גם לפיד רצה להעניש את שתי הקבוצות האלה, שכאילו לא משתתפות בנטל. אלה הן אותן קבוצות: אלה שלא משתתפים בנטל הם אלה שלא משתתפים בשוק העבודה. אבל פה לפיד עשה טעות כלכלית. מה הטעות הכלכלית שלו, שדיברו עליה? הטעות היא בהגדרת מהות העוני. וזה מה שאמר אז פרופסור דהן: שהעוני בישראל כיום, שהוא 20% מהאוכלוסייה, הוא כפול בדיוק מממוצע העוני במדינות ה-OECD. הוא אמר שגם – הוא גילה – זו תגלית, זו תגלית, כי זה חורג מהקונסנזוס – שגם אם מנכים את החרדים, שיעור העוני בישראל כמעט לא משתנה; וגם אם מנכים את הערבים, שיעור העוני בישראל יורד רק מ-19.8% ל-17.8%. כלומר, גם אם מנכים את החרדים וגם אם מנכים את הערבים, שיעור העוני בישראל יורד רק ל-16.6%. לכן, ביטול החרדים והערבים לא מבטל את האי-שוויוניות ולא מבטל את העוני. ולכן הפגיעה במעמד הביניים היא פגיעה הכרחית. אם רוצים להעניש את האזרח, ואם לא רוצים להתעמת עם העשירים ועם חברות חזקות, ממשיכים מהערבים והחרדים למעמד הביניים המוחלש, העני. ומה אומר שר האוצר על הגזירות האלה? הוא אומר שכשאין ברירה צריך לקחת. נכון, צריכים לקחת. השאלה מאיפה לוקחים. אז הוא החליט: לוקחים מילדים רעבים – כאשר מולו עומדים 220,000 ילדים רעבים, והוא לא רוצה לקחת ממשכורות של עשרות אלפי שקלים. ממי לוקחים? לוקחים מעקרות-בית, לוקחים מאזרח קשה-יום, ולא ממתנחל שחי על חשבונם של הפלסטינים, על אדמתם של הפלסטינים. לוקחים מילדה ערבייה בנגב, ונותנים לבולדוזר שהורס את הבית שלה. יש כסף לבולדוזר שהורס את הבית שלה, אבל לתכנון אזורי תעשייה אין. לוקחים מסטודנט, מעקרות-בית, מעניים, מקשישים ומערבים. ומקצצים את תקציב החינוך, כאשר מתחילים, בעוד כמה חודשים – מתחילים את שנת הלימודים עם מחסור של יותר מ-6,000 כיתות לימוד ומחסור של יותר מ-4,000 תקנים. עכשיו אני רוצה להגיד משהו על ערבים שלא משתתפים בשוק העבודה, ומענישים אותם על זה שהמדינה לא מייצרת להם מקומות עבודה, ואני רוצה לצטט מאמר של עודה בשאראת ב"הארץ". הוא אומר: הקיצוץ הברוטלי בקצבאות הילדים אמור לעודד ערבים להצטרף למעגל העבודה? איזו בדיחה עצובה. הרי מעגל העבודה עצמו מודה שאת אהבת העבודה למד מהערבים. בזמן של הממשל הצבאי נאבקו העובדים הערבים לקבל אישורי יציאה מכפריהם כדי לעבוד. ובאמצע שנות ה-50 פרצה הפגנה סוערת, מחאה על כך שלא היו להם מקומות באוטובוסים שהסיעו עובדים לחיפה. מי בנה את המפעלים – שנסגרו בפני הבונים רגע אחרי שהסתיימה בנייתם? מי בנה בתי-כנסת, שמחלקם יוצאים פסקי הלכה נגד מגורי ערבים? מי בנה את נצרת-עילית, העיר שנבנתה על אדמות שלנו, שראש העיר שלה מתגאה בגירוש ערבים? את מי אתם רואים בשעות הבוקר המוקדמות? לא את העובדים הערבים שנוסעים למקומות העבודה המרוחקים? ואולי זו אחת הסיבות לכך שהם מעורבים יותר בתאונות דרכים; ומנגד, שיעור תאונות העבודה בקרבם גבוה פי כמה מזה שבכלל האוכלוסייה – – <נסים זאב (ש"ס):> הם מסכנים שהם עובדים? <חנין זועבי (בל"ד):> – – כי רוב העובדים בעבודות המסוכנות הם הערבים. ביפיע לבדה נהרגו בשנים האחרונות שישה פועלים צעירים בתאונות עבודה. ואילו ביחס לעובדות הערביות, די להזכיר כי כשהיו בכפרים מפעלי טקסטיל, אלפי פועלות ערביות נקלטו בהם. אז תשחררו – – – <היו"ר חמד עמאר:> את צריכה לסיים. בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה נתת דקות ודקות לכל חברי הכנסת. <היו"ר חמד עמאר:> נתתי לכולם, גם לך נתתי. אני לכולם נתתי. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת, בסדר. עכשיו תשחררו לנו את האדמות שלנו, תקימו אזורי תעשייה, ורק אחר כך תקראו לנו לעבודה. אתם יודעים מה? אין צורך לקרוא לנו לעבוד; אנחנו מייד ניכנס לעבודה. ומי בסופו של דבר ינצח בקרב הזה? בטח לא לפיד, בטח לא שר האוצר, ובטח לא האזרחים. העוני ינצח, האי-שוויון יחגוג, והכעס יגבר. ואתם ממעיטים בעניין של הכעס, הכעס של האזרחים. אבל האזרחים המוחלשים, גם הערבים, גם העניים, גם עקרות-הבית, גם מעמד הביניים המוחלש, לא ירגישו חלשים. ואני מקווה ואני בטוחה – לא מקווה, אני בטוחה – שהם ישיבו מלחמה בכל התחומים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – זה לא מלחמה, זה מאבק. <חנין זועבי (בל"ד):> אני לא אמחק את המילה "מלחמה". <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל מלחמה בקונוטציה אחרת, את לא אוהבת אותה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – מדברת על מלחמה של העניים – מלחמה. כשמגרשים מהאדמות שלהם – מלחמה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל בקונוטציה אחרת את לא אוהבת אותה. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> אני לא רוצה לקלקל להם. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני עכשיו הפעלתי לך את הזמן. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני עוד מתקשה להתאושש מהנאום של שר האוצר. כבר שמעתי נאומים של שרי אוצר. זה היה שטף מאוד מרשים, אבל ריק לחלוטין. לא יכול להיות, לא יכול להיות שיש קשר בין מה שהוא אומר לבין הכלכלה והמשק הישראלי. לא יכול להיות. לא יכול להיות – הוא אדם הגון, הגיוני, נבון, כותב נפלא – לא יכול להיות שהוא לא רואה את מה שהתקציב הזה הולך לעשות לציבור הישראלי. <יצחק כהן (ש"ס):> הוא כותב נפלא, אמרת? <נחמן שי (העבודה):> מה? <יצחק כהן (ש"ס):> הוא כותב נפלא? <נחמן שי (העבודה):> הוא כותב נפלא. <יצחק כהן (ש"ס):> באיזה פרמטרים בדקת אותו? <נחמן שי (העבודה):> הוא כותב נפלא; מה לעשות, מוכשר בכתיבה. אני לא נוטל לאדם את כישרונותיו. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <נחמן שי (העבודה):> עזוב, הוא כותב יפה. <יצחק כהן (ש"ס):> אני גם רוצה לפרגן. <נחמן שי (העבודה):> הוא כותב יפה. הנאום היה כתוב יפה, רק לא היה קשר בינו לבין המציאות. הלוא לא יכול להיות שכל בר בי רב, כל אדם שמבין משהו בענייני העולם הזה, בענייני כלכלה, בכספים, בתקציב – – <אמנון כהן (ש"ס):> איזה נאום. <נחמן שי (העבודה):> – – ראה שם דברים אחרים לגמרי. לא יכול להיות שראינו שני תקציבים שונים. הלוא זה היה תקציב אחד, בסופו של דבר. אני הסתכלתי ואמרתי: משהו פה לא מתחבר לי. יכול להיות שהרוח הזאת, הרוח העילית שהביאה אותו לתפקיד מעולמות אחרים – יכול להיות שהיא עדיין מנשבת במפרשיו, יכול להיות שהוא עוד לא נחת, יכול להיות שהוא עוד לא הגיע, יכול להיות שהוא עוד – בחודשים האחרונים ישב עם חבריך באוצר; לשעבר, חבריך לשעבר, אולי הם עדיין חבריך – והם העמיסו עליו כל מיני תיקים, ומכרו לו סחורה, אמרו לו דבר אחד, ויצא דבר אחר, או שהם ידעו היטב לאן הם מובילים אותו. הרי לא יכול להיות שהוא השתלט כל כך טוב על הכלכלה הישראלית בשלושה חודשים. כבר היה לנו שר אוצר שהשתלט מהר, וראינו את התוצאות. אני עדיין לא מבין איך הוא – מילא, היה אומר, אני מביא לכם תקציב של דם יזע ודמעות; אנחנו הולכים לעבור תקופה קשה. הוא אמר את זה באיזשהו שלב. היום הוא בא בצבעים זוהרים: זה בכלל תקציב של זינוק, של הליכה קדימה, של שינוי. איזה תקציב? זה בלימה, זה ברקסים, זה מכונית שאיבדה את הברקסים. באיזו מהירות הוא דילג על כמעט 40 – הוא מזכיר מספר יותר קטן של מיליארדי שקל של גירעון. נעזוב את זה עכשיו. אני רוצה לדבר על עוד שלושה דברים. אני רוצה לדבר על שני הקצוות של החברה הישראלית שמשלמים את המחיר בצורה הכי לא הוגנת, וזה מתחבר בסוף למקום אחד: הילדים והזקנים. חברה נמדדת ביחס שלה לחלשים; ביחס שלה לחלשים, לא ביחס שלה לבריאים, למועסקים, למצליחים. את עוצמתה של החברה בודקים לפי עוצמת החוליות החלשות שלה, וזה הילדים מצד אחד, והמבוגרים, הזקנים, מצד אחר. כלפי הילדים זה קיצוץ הקצבאות. עכשיו, הקצבאות הן לא קדושות, אפשר לגעת בהן, אפילו אולי צריך לגעת בהן, יכול להיות. צריך לבדוק אותן, צריך לבדוק אם המדינה יכולה לתת ביד רחבה כשאין. יכול להיות. אבל לא יכול להיות שהתוצאה תהיה בסוף שעל-פי דעת גורמים מוסמכים – ובעיני הביטוח הלאומי הוא גורם מוסמך, וגם אחרים, כי כבר יש בארץ מכוני מחקר אחרים – הקיצוץ הזה יוביל להגדלת העוני ולדחיקתם של 35,000, 40,000 ילדים מתחת לקו העוני. אל תחשבו שזה 35,000 הילדים הראשונים, זה מצטרף ל-800,000 ילדים שנמצאים היום מתחת קו העוני במדינת ישראל. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה זה המספרים האלה? <נחמן שי (העבודה):> מי לוקח אחריות בכלל על הילדים האלה? מי חושב בכלל איזה מין חיים הולכים להיות להם? אגב, המרחקים הם קצרים – זה עוד משהו שיחסר להם בבית, זה עוד מעט שכבר לא יהיה להם. 35,000 ילדים, או-טו-טו 850,000 ילדים. אתם יודעים, מחר נפתחת ועידת הנשיא בירושלים. רבים מאתנו יהיו שם. היא תהיה מפוארת ויפה, ויעלה הנשיא, ויבוא קלינטון, בטח גם יהיה שם, ומנהיגי עולם, ובאמת, ישראל במיטבה. האם מישהו יזכיר שלמעלה מ-20% מתושבי מדינת ישראל נמצאים מתחת לקו העוני? האם מישהו יגיד להם שהמדינה המופלאה והנפלאה והמצליחה וכל הסופרלטיבים שבעולם, יש בה 21% מהאנשים – אחד מכל חמישה הוא מתחת לקו העוני? בזה אנחנו יכולים להתגאות? דיברתי על הילדים. אני אדבר על הקשישים – על התרגיל הזה של להעביר את התשלומים מהחברות למשפחות ואליהם עצמם. עשו פה ניסיון, הניסיון היה חלקי. לא בטוח שהוא היה מוצלח. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – להם יותר כסף, לך תלמד. <נחמן שי (העבודה):> לא, לא, סגן השר, תאמין לי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> נחמן ידידי, לך תלמד את זה. <נחמן שי (העבודה):> אני עברתי את זה. גם להורי, גם להורי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מוזמן להביא להם יותר כסף. <נחמן שי (העבודה):> סגן השר, בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה פשוט לא עשית שיעורי-בית. <נחמן שי (העבודה):> גם להורי, זיכרונם לברכה – הם הלכו לעולמם בשנים האחרונות – הייתה מטפלת; מטפלת נפלאה, באמת צריך לומר. אני ראיתי – אנחנו ניהלנו את הכול דרך אותה חברה. האם יכלו לעשות את זה בעצמם? אולי כן, אולי היינו עושים אנחנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אומר לך – – – <נחמן שי (העבודה):> – – – אבל אנחנו לא בדיוק – אבל יש משפחות שהכסף הזה עלול לעוור אותן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אומר לך, זה 600 שקלים, והכול ייעשה דרך הביטוח הלאומי. תלמד את זה בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> אני חושב שצריך להשאיר את זה פתוח, ואני חושב שאי-אפשר להטיל את זה עליהם. יש מי שאינו יכול, יש מי שאינו רוצה, ויש מי שאסור לו לנהל את זה – אסור לתת לו לנהל את זה, כי אנחנו לא יודעים לאן – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אנחנו רוצים למנוע מאותן חברות את כל הכספים החודשיים שמקבלים מאותו – – – <נחמן שי (העבודה):> אני מבין. הבנתי. הבנתי. גם לי זה חרה. גם לי זה חרה שחלק מהכסף נשאר שם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רוצים להעביר את זה לאחריותו של הנזקק. <נחמן שי (העבודה):> אבל אנחנו לא בטוחים שזה יהיה בשימוש נכון. אני מבין את הרעיון, תאמין לי. אני חושש מאוד שזה הימור שהם ישלמו עליו את המחיר; חלק מהם אפילו לא ידעו מה קרה, לאן נעלמה המטפלת, למה היא לא באה, איזו מטפלת שלהם, פתאום זה חלקי, פתאום זה כך. סגן השר לוי, העם הוא עם מורכב, יש בו כל מיני אנשים. יכול מאוד להיות שימוש לרעה. אני לא מקבל את זה. אני חושב שזה נעשה בצורה חפוזה ולא נכונה. ודבר אחרון – אני מבקש עוד דקה ממך, זה סעיף קטן, סעיף קטן שמצאתי בתקציב הזה, ומה הוא אומר? אני חייב להתייחס אליו, כי הוא חרה לי מאוד, למרות שזה כסף קטן, אבל כסף קטן לפעמים הוא כסף גדול, אם אין את אראלה ממפעל הפיס כמובן בסביבה, כי היא בזמן האחרון לא הייתה אתנו. אני מדבר על הפגיעה בספריות הציבוריות. גם ילדים וגם קשישים או מבוגרים נזקקים לספריות ציבוריות, לא יכולים לקנות – אפילו לא שלושה ב-100; לא יכולים לקנות ספרים. ויש ספריות בישראל, וספריות זה מפעל נפלא. זה נפלא שאפשר ללכת ולהחליף ספר. פגשתי ילד לפני כמה ימים, הראה לי שיש לו צבע כזה, משנה לשנה מתחלף הצבע, והוא היה גאה שהוא רץ לפני הכיתה שלו. הספריות צריכות לקבל איזושהי תוספת כדי לשמור על עצמן – אני עוד 20 שניות – רק לשמור על עצמן, לא יותר, כדי שתתקיימנה ספריות ציבוריות. זו תרבות, רבותי, זו תרבות. עם ישראל זה תרבות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עם הספר, עם הספר. <נחמן שי (העבודה):> ודאי, נכון. אז על מה מדובר? הסתכלתי: דחיית השלמת מלוא השתתפות הממשלה באחזקתן וניהולן של ספריות ציבוריות. זה כלום כסף, זה 11 מיליוני שקלים ב-2015. זה כל הכסף. אז אנשים – מילא, אתה יכול לומר, אם אין להם כל כך הרבה מה לאכול, אז שלא יקראו ספרים. אני אומר שזה הכול ביחד, הם יהיו – הילדים שלנו יהיו גם עניים וגם בורים – לא יהיו להם ספרים. לא יוכלו להחליף ספרים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כדי שהילדים שלהם לא יהיו עניים הם צריכים לקרוא ספרים. <נחמן שי (העבודה):> אני קונה את כל מה שאתה אומר. הייתי פעם מנכ"ל המשרד הזה, זו חשיבות עליונה. אני יודע שזה לא – אבל זה כל כך קטן, כל כך לא חשוב. תנו להם לפחות את ההנאה לקרוא ספר. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יצחק כהן, ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר חמד עמאר:> עכשיו אני מפעיל לך את הזמן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – חברי חברי הכנסת, כבוד השר, כבוד סגן השר, כבוד חברי וידידי ורעי רובי ריבלין, בימי חלדנו, רובי, העברנו כמה תקציבים, ובדרך כלל, סגן השר, כשמעבירים תקציב, בונים את התקציב, מתכננים את התקציב, קובעים דגלים. כל שר ו-. שרי אוצר לדורותיהם, הדגלים שלהם היו תשתיות, תעשיות היי-טק, doing business, ביטול הביורוקרטיה, צמצום הביורוקרטיה, הגברת הרגולציה, מנועי צמיחה. <אראל מרגלית (העבודה):> גליל, נגב. <יצחק כהן (ש"ס):> גליל, נגב, חינוך, השכלה גבוהה, פריפריה. כל שר אוצר, ר' מאיר – – – <קריאה:> המגזר הערבי. <באסל גטאס (בל"ד):> לא היה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> כל שר אוצר, שמוטלת על כתפיו אחריות כבדה מאוד, כבדה מאוד, יושב עם המומחים, יושב עם הצוותים. רואים תוצאות של ארבע שנים אחורה, ארבע שנים קדימה. מחפשים את כשלי השוק ומנסים לפתור את הבעיות. מציבים איזה אתגר, אתגר. הפעם משהו מוזר קורה, משהו מאוד מוזר. א. כבר אמרתי לא פעם שיצירת האליבי הפתטי הזה – השאירו לנו גירעון, השאירו לנו בור, בור, קטסטרופה – זה במקרה המנומס פתטי מכיוון שב-2009 קיבלנו גירעון של 5.2% לתוצר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מבני. <יצחק כהן (ש"ס):> אתה עכשיו בונה תקציב עם גירעון מבני של 35 מיליארד, אז מה – – – ב-5 מיליארד? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מבני, מבני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, לא מבני. <יצחק כהן (ש"ס):> אוקיי, בסדר. אבל גירעון. במונחי תוצר – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> במספרים – – – במונחי תוצר זה 5.1, 5.2, זה 52 מיליארד. אבל ד"ר יובל שטייניץ, פעם אחת לא שמעת אותו אומר: השאירו לי גירעון. היה משבר גלובלי עולמי. אגב, הוא מתמשך. יצאנו ברוך השם מצוין. תראו את נתוני המקרו שהשארנו לכם – להתפאר. לא אנחנו, אפילו חברות דירוג האשראי במהלך 2012, שידעו על הגירעון המצטבר הזה, המתהווה, העלו את דירוג האשראי מכיוון שידעו שיש הנהגה אחראית. אבל נחזור רגע להכנת התקציב. מה הדגלים של שר האוצר יאיר לפיד? תעשייה – לא, היי-טק – לא, צמיחה – לא, doing business – לא, ביורוקרטיה – לא, תכנון – לא. הדגלים, זה לא ייאמן, חרדים. חרדים זה הדגלים. בונים תקציב שהדגלים זה חרדים. יש לכם מזל אתם. תתארו לעצמכם שהיה בא שר אוצר, בונה תקציב שהדגלים שלו זה ערבים, איפה להכות ערבים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – אז בא שר האוצר – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – מה שאני אומר לך. תארי לעצמך מה היה קורה, איזו צעקה הייתה קמה. ההוא היה מתערב, ההוא היה מתערב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חנין, צעקת לו אותו הדבר לפני שנה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> רגע, אני אסביר. אני אסביר. <קריאה:> – – – היו גם ערבים, גם חרדים. <יצחק כהן (ש"ס):> דרך אגב, תמיד זה הולך ביחד. חרדים-ערבים תמיד הולך ביחד. אבל פה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אבל אתם הייתם בשלטון. <יצחק כהן (ש"ס):> תשאלי את החברים שלך אם כשאנחנו בשלטון זה היה כך. תשאלי. על כל פנים, חברי היקר ראובן ריבלין, צאצא של הגאון מווילנה, ואגב, הגאון מווילנה גם חרדי, הדגלים – חרדים. אז יושב שר האוצר ואומר להם: תראו לי איפה החרדים משתלבים בתקנות האלה. אמרו לו: בקצבאות ילדים. תורידו, תמחקו. אמרו לו: רוב החרדיות הן עקרות-בית – נו, תכו. אמרו לו: אתה יודע, החרדים בלי עין הרע מתחתנים, דיור, משפרי דיור – משפרי דיור. אמרו לו: מענקי פריפריה, הרוב הולך לחרדים. תכו בהם, בחרדים. מימוש כושר השתכרות – נוסחה, פטנט. מימוש כושר השתכרות – אה, מימוש. תכניסו את הפרמטר הזה בכל דבר ועניין – מימוש כושר השתכרות. הלאה – טיפולי שיניים, הרי דבר כל כך נפלא. עשו את החשבון מאיזה גיל עד איזה גיל, יאללה אודרוב. אמרו לו: חרדים, יש הרבה ילדים חרדים – תן מכה. מוסדות התורה, עולם התורה שנבנה פה אחרי השואה, ישראל הפכה להיות המרכז הרוחני הגדול ביותר בעולם. מדינת ישראל זכתה. מיקי, היא זכתה. ואתה ומאיר כהן לא גדלתם לא בשיכון ל' ולא ברמת-אביב ג'. אתה גדלת בשכונת-הארגזים פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פחים. <יצחק כהן (ש"ס):> שכונת-הפחים, ומאיר גדל בדימונה. אתם טעמתם את המצוקה, אתם הייתם צריכים לזעוק, להגיד לו: לא, זה בלתי אפשרי, עם כל הכבוד לדגלים שלך. אנחנו יודעים שאתה רוצה למחוק את החרדים, הבאת את זה לפני הציבור שלך, ציבור בוחריך. יושב-ראש הכנסת, ברוב הגינותו, כשישבו על חוק ההסדרים, הוא אמר לו: תשמע – יחד עם היועץ המשפטי של הכנסת ישבו. אמרו: תשמע, זה מוגזם. הוא אומר: לא, בזה לא נוגעים. כשעשו הפרדה בחוק ההסדרים מה להוציא, מה להשאיר. לא, לא. בזה לא נוגעים. זה הדגלים שלי, אני חייב את זה לציבור שלי. בזה אתם לא נוגעים, אני אתפטר. ככה בונים תקציב? א. זה גם לא חוקי, זה לא חוקי. אי-אפשר לתפוס ציבור שאתה אוהב אותו לכאורה ואתה תוקף אותו ואתה יורד לחייו. מאיר, זה לא חוקי. אין לי שום ספק שאם זה יבוא למבחן בג"ץ זה ייפסל. לא ככה בונים תקציב. מדיניות המיסוי – אתם נמצאים במצב שיש גירעון – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אין לי הרבה זמן. תגיד לי דבר אחד שהוא לא נכון, מיקי. דבר אחד שהוא לא נכון. מיקי, התקציב הזה לא יישאר בו אבן על אבן, אני מבטיח לך. כי דבר שהוא לא מוסרי ולא חוקי, שבא לטפל באוכלוסייה אחת שאתם לא אוהבים אותה – לא אתה, השר שלך. שר האוצר לא אוהב את החרדים. זה לא יחזיק מעמד, לא מבחינת ציבורית, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה מוסרית, לא מבחינה חוקית. אין לזה סיכוי, זה לא יחזיק מעמד. גם הציבור שלכם, אגב, שרובו ציבור הגון, מביע סלידה מהגישה שלכם, מהדרך שבה אתם פועלים. ואגב, יש גם כלכלה, ופה אין שום דבר כלכלי, כי יש אלטרנטיבות. אם מדברים על קיצוצים מצד ההוצאה, יש אלטרנטיבות, והוא קיבל ברכיים קרות כשהוא הלך לטפל בהן. הוא ויתר לציבור החזק ביותר, לא לקח ממנו שקל אחד; שקל אחד הוא לא לקח. הלך, פגישה אחת עם יושב-ראש ההסתדרות, ואני מצדיע ליושב-ראש ההסתדרות. הוא חזר מקופל עם הזנב בין הרגליים. שקל אחד הוא לא תרם לו לזה. נתן לו הלוואה בריבית לעוד שנה. בושה. זה בושה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לציבור החזק הזה לא נגעתם בשקל, והציבור החלש, הכיתם אותו מכה ועוד מכה ועוד מכה. חיפשתם תקנה אחרי תקנה איפה יש קמצוץ של חרדים ונתתם מכה. רבותי, זה לא יחזיק. הבית הזה לא ייתן לזה לעבור, זה לא יעבור. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן, בבקשה. ואחריו – סגן שר האוצר מיקי לוי, לפי סעיף – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מוותר. אני אגמור את זה אתו בארבע עיניים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אני מכבד את בקשתך. אם תרצה בכל זאת, יש לך לאחר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב, אז אני מוחק אותך. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת, אני היום התאכזבתי מהצגת התקציב של שר האוצר. באמת חשבתי, כפי שהבטיח גם, שיביא פוליטיקה אחרת, תקציב שונה, יביא בשורה, בשורה לציבור, לציבור הכללי ולציבור ששלח אותו. הציבור שלח אותו בתקוות רבות. לא פשוט לקבל 19 מנדטים, זה לא פשוט בכלל. כנראה העם האמין לספינים הריקים מתוכן שהיו בתקופת הבחירות, ואמרו: סוף-סוף מישהו שמדבר, אבל לא שמו לב שזה רק דיבורים. והיום אנחנו גילינו שזה רק ספינים ואחיזת עיניים, והבשורה היא בשורה מרה וקשה. אין כאן פוליטיקה חדשה, אין כאן דרך חדשה, ההפך הוא הנכון. אפשר להגיד שזה תקציב של – מישהו אמר פה: תקציב פחדני. אני מסכים עם האמירה הזאת, התקציב הוא לא אמיץ – – <באסל גטאס (בל"ד):> מישהי. <אמנון כהן (ש"ס):> – – זה תקציב ששמו לו על השולחן. ציין כאן קודם חברי מהסיעה, סגן שר האוצר הקודם, יצחק כהן, שבאמת הגזירות הקשות על ציבור מסוים זה מעל ומעבר לפרופורציה, מעל 50% בכל מה שנוגע למגזר הזה, כאשר הקיצוץ flat למשרדים אחרים זה אחוזים בודדים. גם פה אנחנו כמובן נבחן את המידתיות, איך אפשר לפגוע כה קשה בסעיפים ספציפיים שמוגדרים כלפי אוכלוסייה מסוימת. אבל אתם יודעים מה, אני לא רוצה לדבר על האוכלוסייה שלנו, כי אנחנו כבר מכירים את האג'נדה. דווקא הסתכלתי על התקציב וראיתי שהוא אמר שהוא רוצה לחזק את מעמד הביניים, כמובן גם את המוסדות להשכלה גבוהה ואת הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. אבל מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שיש פה קיצוץ בנקודות הזיכוי במס לסטודנטים הלומדים לתואר ראשון, ומחצית הנקודה לבוגרי תואר שני ושלישי, ותבוטל גם הזכאות לנקודת זיכוי לאחר התמחות בעיסוק. אז מה אנחנו אומרים פה? הם לא חרדים, זה סטודנטים, שרוצים לרכוש השכלה גבוהה, ואלה שגרים בפריפריה, שגם מממנים את הלימודים שלהם בשעות לא שעות, במקצועות לא מקצועות. אני מכיר, חלקם רוחצים חדרי מדרגות, עובדים כמלצרים ועובדים בכל בעבודה אפשרית שמתאימה לשעות, כמוקדנים בעיריות, בשעות לילה – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – כדי לממן את הלימוד, לוקחים הלוואות, ולמעשה אחר כך רוצים, כשכבר רכשו את ההשכלה סוף-סוף, לעבוד ולהחזיר, אבל גם פה, בנקודת הזיכוי הזאת, בדבר הפשוט הזה, לתת – קצת חמלה, שבאמת ילמדו הסטודנטים מהפריפריה, שההורים לא יכולים לעזור להם בשכר לימוד – לא אלה שגרים בהרצלייה-פיתוח וברמת-אביב ג' – אבל גם שם הוא פגע. גם אלה שלומדים לתואר שני או דוקטורט – גם שם הוא פגע קשה בנקודת הזיכוי. מצד שני, אנחנו לא רוצים כאן בריחת מוחות, ואנחנו יודעים שהחוקרים האלה נדרשים ביותר בעולם. כל מקום שאנחנו הולכים, אומרים: ההון האנושי של היהודים, או הגנים של היהודים. בסוף, עם הגנים האלה, עם ההון האנושי הזה, הוא מחפש לו במקומות אחרים, שמעריכים את העבודה שלו, וכמובן גם נותנים את התמיכה בצורה עדיפה, בצורה כזאת שהוא יכול ללמוד שם. ואני מסתכל פה, ישב קודם ידידי חבר הכנסת בועז טופורובסקי, יושב-ראש השדולה להשכלה הגבוהה, הסטודנטים. יקירי, אתה באותה סיעה, איך אתה יכול לעמוד בראש השדולה ופה אתה נותן יד לקיצוץ, מזערי אומנם, אבל פה מדובר ב-200 מיליון שקל? ואני אומר לך, אני, כידיד, אמרתי לך את זה גם מאחור, שזו השליחות שלך כאן, לעזור לאותה קבוצה ששלחה אותך לכאן, ולהגיד להם: חבר'ה, אני רוצה לחזק את אלה שלומדים, את הסטודנטים האלה, כי כולנו יודעים היום שעם תואר ראשון כמעט אין עבודה, הולכים כבר ללמוד לתואר שני ושלישי, כי כולנו רוצים לעבוד בעבודות מכובדות, ואתה תרים את הדגל. ויש פה חלופות. לא אמרתי שתתנגד, או תלך נגד התנועה, אבל אנחנו חיים בעולם שיש בו חלופות. לכן, תתייעץ עם חברי ועדת הכספים, יש פה ותיק, גם יושב-ראש הכנסת, גם חבר ועדת הכספים ותיק, ידידי חבר הכנסת רובי ריבלין, תשב, ואני בטוח שתמצא נוסחה אחרת וחלופה אחרת. ואני חושב – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כבר דיברתי עם הסטודנטים. ממה להוריד? מהרווחה, מהבריאות? <אמנון כהן (ש"ס):> אני אגיד לכם, ראיתי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שהסטודנטים צודקים. יכול להיות שלגבי אחדים יש איזה אפשרות לעזור להם על-ידי דחיית התשלום, שהם יחזירו אותו, זאת אומרת, לתת להם הלוואה – – <אמנון כהן (ש"ס):> יש חלופות. יש. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אבל זה 200 מיליון. אם אתה צריך לקחת 200 מיליון מהתקציב, מה תיקח, מהרווחה? <אמנון כהן (ש"ס):> אם כבודו כבר אמר רווחה, יש חלופות אחרות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה עניין אחר – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> הוסיפו תקציבים לשכר – – – <אמנון כהן (ש"ס):> ידידי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> ידידי בועז, אני אמליץ לך על ארבע חלופות, עם זה תבוא לשר האוצר, ואני כמובן את המסגרת לא רוצה לפרוץ. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היינו בממשלה אחת, לא הלכנו על החלופות שאתה הולך להציע. הסכמנו לכוחות השוק, הסכמנו לכך שכלכלה יציבה היא כלכלה שבה משקיעים הון. זאת אומרת, היו לנו בעיות. הרי בזמן שהיה פרוספריטי, שהייתה באמת הכנסה גדולה למדינה, לא נפגענו, אבל יש לנו בעיה. מישהו יצטרך לוותר. הסטודנטים חשובים ביותר, אין כל ספק, אבל נדמה לי שזה לא בראש מעיינינו. קודם כול – – <אמנון כהן (ש"ס):> בסדר. את זה ראיתי כנקודה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – כל המשפחות – – – <אמנון כהן (ש"ס):> – – והנקודה השנייה, כשאני ככה מסתכל – לאחר שהעבירו תקציב – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> רגע, לקחו לי כמה דקות שם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מאה אחוז. מאה אחוז. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סגן השר, אני מרשה לך להתחרט ולעלות להשיב אם אתה רוצה, אבל לא להפריע לחבר הכנסת בינתיים. <אמנון כהן (ש"ס):> תוסיף לי איזה דקה, שתיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> דקה. <אמנון כהן (ש"ס):> אני רוצה לדבר על נקודה שנייה, שבממשלה הקודמת – אני דווקא רוצה לשבח את שר השיכון אריאל אטיאס שהעביר החלטת ממשלה, 3282, שדיברה על חיזוק הפריפריה, וב-28 יישובים, שבהם נבנים מבנים לא רק לחרדים, לזוגות צעירים, שלהם תינתן הטבה, כ-100,000 שקל, 60 ו-40 – חלק מענק וחלק בפיתוח – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> גם פה. גם פה. מאבק לא פשוט היה מול האוצר, והייתה בשורה; סך הכול נכנסו לפרויקט הזה כ-700 זוגות צעירים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 530. <אמנון כהן (ש"ס):> – – והם כרגע נמצאים בתהליכים חדשים, כשעמותות נכנסו. בגלל ההטבה הזאת נכנסו לאיזה תהליך, ואיזו בשורה אנחנו מביאים? זוגות צעירים, פריפריה, דירה ראשונה – איזו בשורה אנחנו מביאים? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מי שהתחייבו לו ב-60,000, אי-אפשר לבטל את זה. <אמנון כהן (ש"ס):> בוודאי. 700. 700 זוגות בסך הכול. כרגע בתהליך נמצאים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 530. <אמנון כהן (ש"ס):> – – כ-2,000 – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אי-אפשר לבטל, חבל על הזמן. <אמנון כהן (ש"ס):> כ-2,000. ולמעשה אין המשכיות. אין המשכיות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 530. <אמנון כהן (ש"ס):> אני יודע, לא צריך. 700 בערך. 742, אם אתה רוצה בדיוק. ולכן – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> עוד פעם הוא לוקח לי רבע שעה. לכן אני אומר, עד שיש הישג, פתרון לזוגות צעירים, לא צריך בהינף יד כבר לבטל, להגיד: אוקיי, עד סוף השנה לפחות ניתן, נספוג את זה, כבר נתנו החלטה. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> לא צריך – – – בכלל. <אמנון כהן (ש"ס):> אני רוצה לנצל את זה שיושב כאן שר הרווחה, ברגישות שלו, כבודו – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני פה. <אמנון כהן (ש"ס):> – – אתה פה, אז אני אומר שאמרו שרוצים להקים איזו ועדה למלחמה בעוני, או לצמצום פערים חברתיים, ואני לא רואה את הוועדה הזאת קמה, אבל מצד שני יש קיצוץ עמוק. כאשר אנחנו נגלה שכמעט מיליון ילדים ייכנסו עקב הקיצוצים שיהיו עכשיו מתחת לקו העוני, מה נגיד? מה נגיד? יש לנו אמרה בבוכרית שאומרת: מי שהבטן או הכרס שלו מלאה לא מבין את ההוא שהכרס שלו ריקה, שהבטן שלו ריקה. לעולם הוא לא יבין, כי הוא לא חווה. אבל דווקא שר הרווחה, אני חושב, הוא בא מאזור שאולי בתקופה מסוימת הוא חווה את זה, לכן אי-אפשר לראות את זה בפרספקטיבה כוללת. לכן, כשאני מסתכל על שר האוצר, בראייה שלו – ראיתי באמת בכמה חוקים ששמתי כאן, את שר הכלכלה – שהם בכלל לא נוחתים עדיין, הם נמצאים באיזשהו מקום למעלה, באטמוספירה עליונה, כי הם לא מסתכלים על הבעיות האמיתיות, על המקרר הריק, על הבטן הריקה, על התלמיד שלא יכול להביא סנדוויץ' לבית-הספר. אומנם יש כמובן אחריות להורים, אבל גם המדינה לא יכולה להתעלם, ולהטיל עליהם עוד גזירות ועוד גזירות, ולהגיד: ההורים, אתם חייבים לטפל בילדים שלכם. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת כהן. סגן השר, האם אתה מתחרט ורוצה להשיב? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר גמור. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוט דק כשערה, אבל זה חוט עשוי מפלדה, מקשר בין החלטת ראש הממשלה לשלם חצי מיליון שקל על מיטה זוגית בנסיעתו בת חמש השעות ללונדון, לבין התקציב המוגש לכנסת. חוט הקושר קשר גורדי עשוי מחוסר רגישות – חוסר רגישות חברתית, עור עבה כמו עור של פיל, נהנתנות, דורסנות שלטונית, עם היעדר מנהיגות המושתתת על ערכים בסיסיים של שוויון וצדק טבעי. מנהיגות שמקדשת כיבוש והתנחלויות, מעצימה איומים כדי להצדיק תקציבי עתק של ביטחון, איך תבין ללבם של החלשים והעניים? נוסף על כל העוולות והגזירות, שדווקא התקציב הנוכחי המוגש אלינו רווי בהן, שמתי לב לחוסרים מהותיים בשלושה תחומים. חוסר שקיפות הגובל ביחס מכפיר לכנסת – לעתים מהתלים בנו, ודוגמאות לא חסר. רק עכשיו עלה שר האוצר של מדינת ישראל ואמר: אנחנו משלמים 85 – או לא יודע באיזה מספר נקב – מיליארד שקל ריבית. באמת, אני עשיתי חישוב פשוט, יש לישראל 600 מיליארד שקל חובות, כפול, בוא נגיד, 6% – 36 מיליון. שליש. חזרתי לספר התקציב, לא רוצה לאבד הרבה זמן, לקרוא לכם מספרים, אומרים: 95 מיליארד שקל החזר חובות, החזר חובות כולל ריבית. אז איך, ריבונו של עולם, שר עומד כאן ואומר, מחזירים 85 מיליארד שקל ריביות? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גם קרן וגם ריבית. <באסל גטאס (בל"ד):> אבל הוא לא אמר את זה. אני צעקתי עליו משם, אמרתי: זה כולל הקרן. עמדו כאן, וגם בוועדות, ואתה היית, רובי, ואיימו עלינו בהורדת דירוג האשראי. וכמה פעמים – כולל חברי השר לשעבר מאיר שטרית, אמר: יעלה מיליארדים, אם מורידים את דירוג האשראי. אז אני עשיתי שיעורי בית, עשיתי הרצאה בוועדת הכספים, מה-620 מיליארד שקל חובות, החוב הכללי של מדינת ישראל, כ-120 מיליארדים חוב חיצוני. בדולרים. שני-שלישים של החוב הזה לא קשורים לריבית ולא קשורים לדירוג האשראי, כי הרוב של השני-שלישים הוא בערבות של ארצות-הברית, כלומר מקבל דירוג אשראי של ממשלת ארצות-הברית, שזה כמעט היה, אתם יודעים, דירוג פרפקט, עכשיו הוא קצת פחות מדירוג אופטימלי, והשליש הוא חשוף לדירוג אשראי, יעני, 30 ומשהו מיליארד שקל. אני לא בעד הורדת דירוג האשראי, אבל אל תפחידו, אל תנצלו אי-ידע, או את זה שחברי הכנסת לא עוקבים בדקויות המספרים, כדי להפריח כאן כל מיני איומים, קלישאות ודברים שאחר כך – זה מראה, באמת, באמת, אני אומר, חוסר כבוד לכנסת, לא מטעמך, מטעם כל השדרה הניהולית – איך מתייחסים אלינו כשבאים לתת דוחות. אני אומר לך – איפה סגן השר מיקי לוי? הוא אמור לענות לי, לא? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מחליף אותו מאיר כהן. <באסל גטאס (בל"ד):> אני אומר – אני רוצה לשאול אותו, אם תקציב כזה היה מוגש לו בתור מנכ"ל של חברה, מה הוא היה עושה לחשב שלו? אני הייתי זורק אותו מכל המדרגות. זה לא תקציב. אני ניהלתי ניהול בסיסי של ארגון, של עמותה, של חברה – היה צריך להיות הרבה יותר, הרבה יותר טוב מזה. מגישים לנו תקציב מדינה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אם זה יעזור לך, אני אתן לך את כל זה, אז תוכל – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – אני אומר לכם, חוסר השקיפות משווע, הוא לא נותן לנו כלי להחליט. אם סעיף תקציבי כלשהו במשרד שלך, השר, או במשרד הפנים, לא מראה מה היה באותו סעיף בשנת 2012, ומה היה הביצוע באותו סעיף באותה שנה, איך נדע אם הסעיף הזה הוא אמיתי, הוא נכון, צריך לעלות, צריך לרדת? אין פה כלים לנהל מדינה, לנהל תקציב. כל מי שעבד במינימום שקיפות בארגון כלשהו, יודע שאני צודק בכל מילה שאני אומר על התקציב הזה. ככה מנהלים תקציב של מדינה? נוסף על כל העוולות האחרות. זה חוסר ראשון. חוסר שני – חוסר יעדים. מה היעדים הכלכליים של התקציב הזה? שלא לדבר על החברתיים, שעמדנו כאן ודיברנו, מה היעד בהורדת העוני, מה היעד שרוצים להשיג בכל מיני תחומים חברתיים אחרים? אבל אפילו יעדים כלכליים, מה רוצים? איך מגיעים לתל"ג כלשהו? היעד שלנו, של התקציב הזה, להגיע לתל"ג של 40,000 דולר בממוצע. אין יעדים אפילו כלכליים בתקציב הזה. היום היה דיון שלם בוועדת הכלכלה על יוקר המחיה, מה היעד – איך מורידים את יוקר המחיה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך להכניס לחוק התקציב שהממשלה צריכה להביא יעדים. <באסל גטאס (בל"ד):> מה היעד המיידי ב-2013–2014 בהורדת יוקר המחיה? מה תמהיל המסים העקיפים לעומת הישירים בתקציב? איך אנחנו משפרים את התמהיל לכיוון, כמובן, מסים ישירים? אין. חוסר מוחלט של יעדים – כלכליים אפילו, שלא לדבר על חברתיים. החוסר השלישי, כמובן, רבותי, זה חוסר מעוף, חוסר אופק. לאן מובילה המדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת? אין אופק מדיני ואין אופק כלכלי. זה בתמצית מה שהתקציב הזה אומר לי. זה מטיל שאלה כבדה אם יש עתיד, ואיזה עתיד זה. השאלה הזאת מופנית כמובן ליש עתיד בעיקר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה לחבר הכנסת גטאס. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. אחריו – חבר הכנסת ראובן ריבלין. בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, התקציב הזה, שמובא עכשיו לכנסת לקריאה ראשונה, הוא אחד התקציבים האכזריים והמרושעים שאני ראיתי בכנסת הזאת. אני לא חבר כנסת כל כך ותיק, אבל כבר ראיתי כמה וכמה תקציבים. התקציב הזה, בעיני, שובר את כל השיאים של ההתעמרות במה שנקרא האזרח הרגיל; ולא רק האזרח הרגיל אלא גם עסקים קטנים וכל השכבה הזאת שמחזיקה את הכלכלה הישראלית. אתמקד בדברים שלי היום בהשלכה של התקציב הזה על פעילות של רשויות מקומיות ועל מעמדם של תושבים בערים. קודם כול, מבחינת ארנונה – ואלה דברים שטרם הובררו וטרם התפרסמו – התקציב הזה וחוק ההסדרים טומנים בחובם צמצום של הנחות בארנונה וביטול פטורים והנחות אחרות בארנונה, לרבות לאזרחים ותיקים, מה שאומר פגיעה ישירה, ממשית, בכיס ובנטל הכלכלי של אנשים, במיוחד של אזרחים ותיקים שגרים בעיר, למשל בעירי, תל-אביב–יפו. ההעלאה של הארנונה ברשויות חזקות, כמו בתל-אביב או ברמת-גן או בגבעתיים או בהרצלייה, לצורך מימון של מענקי איזון ופיתוח ברשויות מקומיות חלשות – לכאורה אפשר לומר שמדובר בהחלטה פרוגרסיבית, כלומר לקחת כסף מאוכלוסייה חזקה ולהעביר אותה לאוכלוסייה חלשה. אבל צריך לשים לב שגם בערים חזקות יש שכונות חלשות, ויש תושבים עניים, ויש הרבה תושבים עניים למשל בתל-אביב או בדרום תל-אביב או ביפו. והאוכלוסיות האלה נאלצות לשלם מחיר כבד. לכן, אם הממשלה רוצה לעשות מהלך פרוגרסיבי – לא דרך ארנונה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אתה אומר דברים – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אשמח אם תתקן אותי אחר כך, אבל אני ישבתי על זה וראיתי, וגם שאלתי ראשי רשויות, ואת המהלך הזה צריך לעשות באמצעות מס הכנסה, שהוא מסגרת מתאימה לזה. תעלו את המס במדרגות הגבוהות, אבל אל תעשו את הדיפרנציאציה הזאת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ארנונה היא לא מס; היא תשלום עבור שירותים. לכן היא נקראת ארנונה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> לא נלקח כסף מהערים החזקות לטובת החלשות. זה לא קרה. מהארנונה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בשירותים שניתנים – שירותי דת, שירותי קבורה. צודק שר הרווחה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אבל זה לא קרה מבחינת ארנונה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לגבי חינוך ותרבות, הגדלת תשלומי הורים לבתי-ספר, ביטול סבסוד צהרונים עד גיל 12, צמצום שעות הוראה פרטניות ייחודיות לתלמידי כיתות ב', דחיית השתתפות המדינה במימון ספריות ציבוריות, כפי שהובטח ובניגוד לחקיקה קודמת – אלה דברים שגורמים לפגיעה קשה בהורים לילדים, למשל. גם היום תשלומי ההורים הם גדולים. אם מגדילים אותם, אם מבטלים סבסוד צהרונים, מבטלים שעות הוראה פרטניות, זו פגיעה קשה. מים, למשל; ההאצה של התהליך הזה של הקמת תאגידי המים, ובכך עידוד של תהליכי הפרטת מים, שכבר ראינו איך הם גורמים להעלאת מחיר המים בחשבון המים. בדיור – ביטול הפטור ממס שבח במכירת דירה כל ארבע שנים לבעלי שתי דירות, אותו פטור שעודד דווקא את הפעילות הזאת – מה שיגדיל, אגב, עכשיו את נטל המס על הדירות למגורים – והקטנת הכדאיות במכירת דירות להשקעה, והקטנת היצע הדירות בשוק – בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות. ההצעה שבתקציב, להטיל מס רכישה על רוכשי דירה שבבעלותם כבר הייתה דירה בעבר – עוד הצעה שלא מבחינה בין משפרי דיור לבין מפחיתי דיור. והעלאת המיסוי על השכרת דירות – מה שבוודאות יגלגלו אותו על השוכרים ועל האנשים שמשלמים את שכר הדירה. הצעדים האלה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אמר פה שר האוצר: אני קיבלתי חור בתקציב ואני צריך לכסות אותו. אבל השאלה היא איך מכסים, וזו לא הדרך היחידה, ובטח לא הדרך הטובה והיעילה, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה כלכלית, לכסות את החור בתקציב. אנחנו יודעים את זה, חוזרים על זה, אבל אגיד שוב את המילה – למשל, ענייני הגז, ענייני אוצרות הטבע, בנקים, שוק ההון, המונופולים, החברות הגדולות שלא משלמות מס בכלל. אני יודע שקשה ללכת לשם. שם הכסף לא זמין כמו למשל העלאה של 1% במע"מ והעלאה של 1% במע"מ – מי שכבר משלם 17% ישלם 18%, אבל פה הנטל הוא באמת קשה; או ההעלאה של מס הכנסה בכמה אחוזים, או העלאה של מס החברות, שנפגעים עסקים קטנים, שגם כך לא קל להם. זו הדרך הבטוחה, אבל היא לא דרך טובה; היא מעכבת צמיחה, היא פוגעת באנשים שגם ככה קשה להם, והיא משאירה מחוץ ללופ את הכסף הגדול, ששם נמצא המקום שבאמת אפשר לקחת ממנו. הביטוח הלאומי העריך את ההשפעה של הגזירות הכלכליות לגבי העשירונים באחוזים מתוך ההכנסה שיש. לגבי העשירון התחתון, הפגיעה הייתה קשה ביותר. נדמה לי שהמספר היה 6.5% מבחינת פגיעה בהכנסה של העשירון התחתון, הנמוך ביותר, שזה הרבה מאוד. מבחינת אחוזים, זה די דומה לפגיעה בעשירון העליון, רק שהיחס כאן הוא בעייתי ביותר. אני חושב שאתם, אדוני השר, לקחתם כאן כיוון לא נכון. יכולתם ללכת בדרך אחרת. היה לכם אשראי ציבורי, ואני חושב שעדיין יש לכם, לקחת צעד אמיץ וללכת בכיוון אחר, איפה שהכסף נמצא, ולא כמו אותה בדיחה על ההוא שאיבד מטבע בשדה, ובלילה מחפש אותו מתחת לפנס ולא איפה שהוא איבד אותו, כי שם יש אור. אז אני יודע שיותר קל להעלות מע"מ ומס הכנסה, ולהגדיל תשלומי הורים, ולעשות מס בריאות על עקרת-בית שבכלל לא מקבלת משכורת, וכל מיני דברים כאלה. אבל זו לא הדרך הנכונה. היא מעכבת צמיחה. בגלל צעדים כאלה קרה מה שקרה ביוון וספרד, ולא בגלל מה שראש הממשלה אומר. אם אנחנו נלך בדרך הזאת, יש פה דברים שהם בעיני כמעט בלתי הפיכים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה שילוב – גם מה שאתה אומר וגם מה שראש הממשלה אומר. בשני המקרים זה בהחלט דברים שישפיעו. אני בעוד חמש דקות אדבר שלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> נכנס שר האוצר, אז אומר את זה גם לו: המפלגה ששר האוצר הוביל בבחירות קיבלה באמת אשראי ציבורי שאפשר לכנות אותו "נדיר". ואני חושב שבתקציב הזה, בחוק ההסדרים הזה, שר האוצר ומפלגתו והממשלה שבה הם חברים בזבזו את האשראי הזה בצורה פשוט מחפירה. אני חושב שחבל. לא היה הכרח. הייתה אווירה ציבורית. מאז המחאה החברתית נוצר שיח שמאפשר היום למקבלי ההחלטות לקבל החלטות אמיצות. אם היו, למשל, יורדים לבסיס המס של התאגידים הגדולים, שכמעט לא משלמים מס הכנסה במדינת ישראל, לא הייתה קמה זעקה ציבורית. אנשים היו עומדים בכיכרות ומריעים לשר האוצר. אני אומר את זה כי אני מדבר עם אותם אנשים שמפגינים מדי שבוע מול ביתו של שר האוצר ומול ביתו של שר האנרגיה על הגז ומול ביתם של אנשים אחרים. והם אומרים את זה: ציפינו למהלך אחר. דעת הקהל היום יודעת איפה נמצא הכסף. דעת הקהל היום מבינה איך נוצר העיוות בשוק הכלכלי שלנו ואיך אפשר לתקן אותו. היום כבר ילדים מדברים על הדברים האלה, על מיסוי שהוא רגרסיבי, מיסוי שהוא לא הוגן, כמו מע"מ לעומת מיסוי ישיר, שהוא יותר הוגן. אתה מדבר היום – כשאני הולך לבתי-ספר, אתה מדבר עם ילדים בכיתה ו' וז', והם מסבירים לך את הדברים האלה, איך העוגה לא מתחלקת נכון ואיך אפשר לחלק אותה נכון. דעת הקהל היום היא לא מה שהיא הייתה לפני ארבע או חמש שנים, ושר האוצר היה יכול לרתום את דעת הקהל הזאת ולהציג כאן מהלכים כלכליים אמיצים. אבל התקציב הזה הוא תקציב פחדני, והמהלכים האלה הם מהלכים פחדניים, שפוגעים בכיס הקטן של האנשים שעובדים, ואפילו של אנשים שלא עובדים, כמו עקרות-בית, שפה עשו דבר שלא העזו לעשות אף פעם – להטיל על אנשים שלא עובדים, שאין להם משכורת; היא תשלם ביטוח לאומי ומס בריאות. זה דבר שאי-אפשר לתאר אותו. לסיכום, עדיין לא מאוחר מדי. אולי כבר מאוחר, המשחק מכור פה, הארגזים כבר יושבים, כבר לא יפתחו אותם הרי, ומה שבפנים, זה מה שיעבור. לפחות בחוק ההסדרים – אדוני, אתה לא יושב-ראש הכנסת, אבל אני מצפה מיושב-ראש הכנסת – יושב פה יושב-ראש הכנסת הקודם – יש בידי הכנסת האמצעים לעשות את הפיצולים, ולעשות את ההפרדות, ולעשות את הדיון הזה יותר נקי ויותר אחראי לטובת כל עם ישראל. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת ראובן ריבלין. הכתב לירון, אני חייב להודות שאתה הבהלת אותנו שם. לירון מרוז, אני אומר, אני חייב להודות שאתה הבהלת אותנו שם. אנחנו מסתכלים מפה וחשבנו שאתה השר בנט. אמרנו: אולי כבוד השר עשה הסבה לעיתונאי. מרחוק, מאחורי המצלמה אתה בהחלט נראה ככה. נכון? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה הולך הפוך. עיתונאים הופכים להיות שרים, לא ההפך. <עדי קול (יש עתיד):> לא בטוחה שזה דיון פרלמנטרי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זהו, אבל אמרתי, אולי התהפך – שר הפך להיות עיתונאי. הוא היה ככה מאחורי המצלמה, ואומר לי סגן מזכירת הכנסת: מה השר בנט עושה שם למטה? אולי יבוא ויהיה נציג הממשלה? אם נצטרך כפיל. בבקשה, אדוני. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר האוצר, יש עתיד, ברור שיש עתיד. השאלה היא איזה והשאלה למי. יש עתיד לריכוזיות, יש עתיד לבורות, יש עתיד לקו העוני, לשכירות, לבריחת המוחות, ויש עתיד לאבטלה. אתמול קיבלנו בוועדת הכספים דוגמה לעתיד לבוא. חבר הכנסת עפר שלח הביא מתווה להפרדת הריאליים והפיננסיים שעבדנו עליו ביחד. אבל בסוף, המתווה טיפל אך ורק ב-13 חברות בישראל; מתווה שמחריג חברות ענק ומיטיב עם הבנקים, ובעיקר עם בנקים כאלה ששר האוצר עשה להם פרסומות והיה תועמלן שלהם. ההצעות של חבר הכנסת שלח הן חמורות, אבל חמורה יותר ההתנערות שלו ממתווה אחר, שפחות משבוע קודם הובלנו ביחד כמתווה משותף. לפתע, ללא שום הודעה מוקדמת או הסבר הגיוני, יש עתיד קופצים לסייע לנציגת מעמד הביניים, הגברת שרי אריסון. אני הייתי מציע לשר האוצר להגדיל ולעשות ולהוביל קמפיין למענה: "תקרע את ההצעות הטובות לגזרים – תצליח". ככה זה כשרוצים לפרק ריכוזיות – לפרק ריכוזיות כאשר אצלכם הכול מתבסס על דמות מרכזית אחת. ויש עתיד גם לבורות, כי התקציב הזה הוא יריקה בפרצופם של אנשים צעירים שהולכים ללמוד. ביטול נקודת הזיכוי לאקדמאים שסיימו את התואר הראשון הוא האמירה של המדינה: התאמצתם, מימנתם, סיימתם, עכשיו תסתדרו לבד. זוהי פגיעה כלכלית במי שרק מתחילים את הקריירה. הרי מי שרק משתלב בעבודה נמצא גם ככה ברמת שכר נמוכה. בוגרי תואר ראשון יפסידו במצטבר למעלה מ-7,500 שקל בשנה. זוהי בעצם העלאת שכר הלימוד בדלת האחורית. כדאי שנזכיר שלא כל הסטודנטים זכאים להנחת סלב מהאוניברסיטה. שר האוצר, אתה הרי עברת הרבה עם בוגרי תואר ראשון בתקשורת. אתה יודע כמה הם מרוויחים ואתה יודע כמה קשה לסיים את התואר. אדוני ראש הממשלה, הילדים שלך בגיל שהם תכף מתחילים את הקריירה, אז אם לא בשביל כולם, לפחות בשבילם תחשוב קצת. חתכתם את חתיכת הבשר הלא-נכונה. יש עתיד לשכירות. החלטתם לבטל את הפטור ממס רכישה. 50,000 שקל יותר תעלה דירה למשפחות שלא רוכשות דירה באיזה מגדל מפואר אלא דירת מגורים סטנדרטית ראשונה, קורת גג שהיא תחילת החיים של אנשים צעירים ועובדים, דירה שלא עולה יותר מ-1.47 מיליון שקל. כי אין להם באמת מעמד, ואצלכם אין ביניים. ואיך אתם מורידים את מחירי הדירות? אתם מורידים את תקרת הפטור ממס הפרשות מעסיק לפנסיה לשכר של 15,000 שקל במקום 35,000 שקל. בפעם האחרונה עשו את זה עם קרנות השתלמות. הדבר הזה דחף הרבה מאוד אנשים לבטל את קרנות ההשתלמות, לקחת את הכסף ולהשקיע במקורות אחרים, שהעלו את ההשקעה בדירות והעלו את מחירי הדירות. יש עתיד לקו העוני. בגזירות הכי קשות שהטיל בנימין נתניהו ב-2003 לא קוצצו קצבאות הילדים לילדים שכבר נולדו. מי שנולד – קיים, אי-אפשר לבטל או לקצץ או לפרמט אותו. הוא כאן, בן-אדם חי ונושם. אתם במו-ידיכם מורידים משפחות מתחת לקו העוני, ולטפל במשפחה שירדה מתחת לקו העוני יותר קשה וגם יותר יקר מלהחזיק משפחה מעל לקו הזה. לפחות הייתם מגדילים את תקציב שירותי הרווחה והעובדות הסוציאליות, אבל אולי עדיף שלא, כי כמה עובדות סוציאליות כבר יכולות לעבוד על מחשב אחד בלי אינטרנט? ויש עתיד לבריחת המוחות. בנימה אישית, אני בא מהיזמות, אני מכיר את עולם ההיי-טק הישראלי היטב. בתוך ים המילים הקשות אנחנו צריכים להצדיע גם לעצמנו. ראינו את זה בשבוע שעבר, אנחנו מעצמת היי-טק. במקום הזה, על חלקת האדמה הקטנה הזאת, גדלים אנשים יצירתיים, מבינים, חולמים, שעובדים בצוות, שעובדים קשה; אנשים שלוקחים רעיון והופכים אותו למציאות שמשנה חיים של אנשים אחרים בכל הארץ ובעולם. היצירתיות הזאת מובילה לצמיחה שמובילה לכסף ולהכנסות למדינה; היצירתיות הזאת יוצרת עוד ועוד מקומות עבודה, גם בגליל ובנגב ובפריפריה; היצירתיות הזאת היא שמכניסה למעגל העבודה, ללא כפייה וללא שיח מתלהם, אוכלוסיות שאנחנו רוצים שתשתלבנה – אזרחים ישראלים, כולל ערבים, כולל חרדים, שמשתלבים לאט-לאט בעולם ההיי-טק. אבל היצירתיות הזאת זקוקה לתמיכה. ואיך אתם תומכים בה? אתם מקצצים 400 מיליון שקל בתקציב המדען הראשי, שזה בוודאי הולך לקיצוץ של חברות חדשות שמתחילות ברחבי הארץ מאפס. ומרכז השקעות, שיש לו הכלי לתגמל חברות שאנחנו בשדולה לתעסוקת חרדים פוגשים אותן כל שבוע, חברות שמקבלות מענק חודשי במידה שהן מעסיקות חרדים או מעסיקות ערבים – שמנו את כל התקציב הזה על 200 מיליון שקל, שזה נשמע הרבה אבל זה מעט, זה מספיק ל-1,000 עובדים, ואנחנו היינו צריכים להביא שם תקציב שמספיק ל-8,000 עובדים, דבר שהיה מייד מחזיר לנו בריבית דריבית במס ההכנסה שלהם ובשילוב שלהם במעגל העבודה. חרדים, ערבים, צעירים ישראלים, מבוגרים ישראלים, מחכים להזדמנות של צמיחה. אין בתקציב הזה בשורה של צמיחה. אין בשורה של אשראי לעסקים קטנים, 455,000 עסקים קטנים שנמצאים ברחבי הארץ: בית-קפה שרוצה להתרחב בעשרה שולחנות, ולקחת לעבודה עוד אדם וחצי; מספרה שרוצה לקחת עוד כובע כזה ולקחת עוד עובדת. העסקים שממלאים את הארץ חנוקים. החברות הגדולות מקבלות אשראי ב-4%, ו-700 מיליארד לתוך המשק, ו-99% מהעסקים בישראל, חברות קטנות, בינוניות, מקבלות אשראי ב-11% עם ערבות אישית, שזה אומר שאין אשראי. אין אשראי – אין צמיחה. אין הזדמנות להרבה אנשים חדשים שרוצים להיכנס למעגל העבודה. אין הזדמנות לצעירים שרוצים להמציא את הדבר הבא. ובעצם, אם אנחנו נסתכל בעוד שנה, שנתיים, תחזיות הצמיחה של בנק ישראל ירדו מ-4% ל-2.8%, מה שאומר שגם לא יהיה מאיפה להביא מסים, מה שאומר שהמצב הקשה הזה לא ילך ויתבהר אלא, לצערי, ילך וייעשה קודר. תודה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מרגלית. יעלה חבר הכנסת ראובן ריבלין, ואחריו – מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חברת הכנסת שקד. חבר הכנסת ריבלין, אתה מקופח, בהיותך חבר הקואליציה, ותדבר רק שלוש דקות. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא, אתה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני יכול להתפטר מהקואליציה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה נותן לו את השמונה שלך? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני יכול להתפטר מהקואליציה, אדוני? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה מוזמן, מבחינתנו מאוד. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש חיליק בר, סגן יושב-ראש הכנסת, אני מברך אותך, כי אני פעם ראשונה תחת שרביטך נואם. אדוני שר האוצר, השר אטיאס, השר לשעבר – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> לשעבר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אמרתי "השר לשעבר", השר לעתיד, רבותי וחברותי חברי הכנסת, התקציב תקציב קשה. לפני שנה פחות חודש, במאי 2012, כאן, אדוני השר אטיאס – לא סתם הזכרתי את שמך – אני, מעל הבמה, במקום אחר, תוך ישיבה, הזהרתי את הממשלה ואמרתי שהמשבר הכלכלי בעולם מגיע לפתחנו, היצוא יורד כמעט ב-30%, דבר שישליך מייד, אדוני השר, על הכנסות המדינה, ויגרום לנו לתקציב שיחייב אותנו בקיצוצים רבים. יותר מכך, אמרתי, אדוני שר האוצר, שהשר הבא יהיה לו קשה מאוד, ולכן אני מציע ללכת לבחירות כמה שיותר מהר, השר מרגי. אתם ישבתם כאן. אמרתי: רבותי, ההבטחות המחויבות עקב המרד האזרחי שקם, ושאנחנו התחייבנו בו, כממשלה וככנסת, אינן יכולות שלא להיות מובאות בחשבון לגבי התקציב הבא, וזה עוד מחויבות של קרוב ל-10 מיליארד שקלים, אדוני השר. זאת אומרת, אז, כאשר דיברו על 14 מיליארד גירעון שבא מהפחתת ההכנסות, ידעו כבר גם על התחייבויות נוספות, בשיעור 10 מיליארד. כולם דיברו על 14 מיליארד. היחיד שדיבר על 40 מיליארד הייתי אני, וכנראה טעיתי, כי זה היה יותר. המדינה נמצאת בפני משבר חמור ביותר, שעלול לדרדר אותנו, וחובת כל הבית הזה, קודם כול: הושיעה נא. קודם כול לבוא ולראות איך אנחנו בולמים את המצב שאנחנו הגענו אליו ושעדיין יכול להימשך, משום שתקציב 1 חלקי 12 חוסך מעט לאוצר, אבל הוא גם תקציב מאוד מסוכן, כי אנחנו שוכחים את תקרת הגירעון, אנחנו שוכחים את תקרת ההוצאה, אנחנו לא מבינים שהאחריות כולה עלינו, והממלכה זועקת. ואני אומר לך, מזכיר מפלגת העבודה, שאם אתם הייתם בממשלה, או אם השר אטיאס היה מתמנה להיות שר האוצר, או כל אחד מאתנו – אראל, חבר הכנסת ברוורמן – כל אחד מאתנו היה עומד בפני אותה צרה ומצוקה שאתה נמצא בה. ולבוא ולדבר היום – האם אנחנו יכולים להפוך את כל המשק ולמצוא את הכסף במקום שבו האור נמצא, אנחנו – יכול להיות שהיינו מוצאים, אבל היינו נמצאים במצב שבו היינו יכולים לדרדר את המשק כולו, ואנחנו רואים זאת היום גם בניסיונותינו למצוא את הדרך המתאימה כדי לבוא ולקבוע מהי הדרך הטובה ביותר לפעול בנושא הריכוזיות במשק בלי שום פחד ומתוך אתגר ברור שהחובה הזאת מוטלת עלינו, יחד עם הרצון שלא לדרדר את המשק למחוזות ש – לא נדע לאן נגיע. אני מציע לך, אדוני שר האוצר, מייד לאחר שיאושר התקציב, ואנחנו מחויבים באישור התקציב, המקורות – כן, אני יודע, לפני שנה באו והעלו את המס במידה מאוד מוגבלת. זה היה פשוט אספירין לאותה מכה שעמדנו בפניה והתעלמנו ממנה. אפילו התגאינו, הממשלה הקודמת והכנסת, בגן-עדן שנמצאת בו מדינת ישראל. לא, אני ידעתי שאנחנו נמצאים לקראת תהום שאתה לא יכול לדעת לאן תגיע. אני מציע באמת לבוא ולבחון מה הם סדרי העדיפויות. מה הסכנה? שכאשר נעלה את המסים לקבוצות חזקות יותר, ולא ניתן את לבנו לרווחים כלואים, או נבוא ונאמר: רבותי, כל אחד צריך לתת כאן, במדינה, ומי שלא רוצה יצטרך לעזוב את המדינה – אנחנו חושבים שצריך למצוא את הדרך שבה באמת נעשה יותר צדק. ואני בטוח, בטוח, שכאשר אתה תשב בכיסאך, והתקציב יעבור, יהיו רבים שירצו להיכנס לקואליציה, כי אתה כבר עשית את העבודה, ואז אתה אולי תוכל לצעוק עליהם. אני מקווה שלא כך יהיה. אבל אני רוצה רק לומר פעם נוספת מה שאמרתי בוועדת הכספים: אסור בשום פנים ואופן לפגוע בחסרי הישע. זאת חובתנו, ואין בלתה, ואמרתי ואני אומר זאת ל"דברי הכנסת": חברה שלא דואגת לחסרי הישע לא תהיה ראויה להיקרא חברה. עכשיו אני רוצה רק לומר לחברי החרדים, וגם לך, שיש בך הרבה יידישקייט כי יש לך אימא שכותבת ספרים נפלאים – אני לא מדבר עליך, ולא מדבר על אביך, אני חושב שפרס ישראל היה צריך להינתן לה רק על "גיא אוני". אבל אני רוצה לומר לך שבירושלים אנחנו היינו מברכים את ברכת המזון בבתים. אבי היה שומר תרי"ג מצוות, אנחנו כבר התחנכנו, לצערי הרב, מתוך חולשה, בגימנסיה. אבל אנחנו, ה"מתנגדים", היינו בסיום ברכת המזון – תסלח לי אם אני גולש, כי אני מדבר דברי תורה – היינו אומרים: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". ואני, בביתי, בבית אבי, היינו אומרים זאת בלחש. והנה גדלתי, והלכתי לחברי הספרדים, והלכתי לחברי החסידים, כי אנחנו היינו בבית של מתנגדים, ושם שמעתי אותם צועקים צעקה גדולה – אלה שרים: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". ואני שאלתי את אבי: למה הם כל כך שמחים ושרים ואנחנו אומרים זאת בלחש? אמר: כי ראינו, ראינו צדיקים נעזבים וזרעם מבקש לחם. ואתה, שר האוצר, תדאג שנוכל באמת לשיר זאת בקול רם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ריבלין. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. שר האוצר, אני לא מתערב בדיון, אני רק אומר לך שלחבר הכנסת ריבלין בדרך כלל יש עצות מאוד טובות, כדאי להקשיב לו. אחריו – חברת הכנסת איילת שקד, ואחריה – חבר הכנסת אריאל אטיאס. בבקשה, אדוני. שמונה דקות. בבקשה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, כולם מדברים על התקציב הזה, שפוגע במעוטי היכולת: בילדים, בקשישים, בחולים, בנזקקים, בעקרות-הבית – בכולם. בעצם כמעט בכולם, כי בעשירים, בחזקים, בוועדים הגדולים, התקציב לא פוגע כלל, ולהפך. אדוני שר האוצר, מאיפה בדיוק אתה חושב להעשיר את קופת המדינה, מביטול ההנחה בארנונה לאזרחים קשי-יום מחוסרי עבודה? מהקטנת קצבאות הילדים למשפחות מעוטות יכולת? אולי מהעלאת שיעור המע"מ? מזה יסגרו את הגירעון? כדי לעטוף בצלופן את הקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ אכזרי שידרדר, כך על-פי דברי מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, עוד עשרות אלפי ילדים אל מתחת לקו העוני, מספרים לנו שהפעם הקיצוץ הוא דיפרנציאלי, וההורים מהעשירון העליון לא יהיו זכאים יותר לקצבת ילדים. לכאורה רעיון מעולה, רעיון נעלה, אבל כמו כל דבר בממשלה הזאת, גם כשכבר באים ליישם רעיון טוב משבשים אותו בדרך; במקום לקצץ בצורה מדורגת, למשפחות המדורגות נמוך בטבלה לתת יותר, ככל שעולים בדרגות ההכנסות מעט פחות, קיצצו לכולם באופן שווה – 140 שקל לכל ילד. אבל למי יקצצו גם את ה-140 שקל? אתם יודעים למי? אני לא יודע אם החברים שמו לב. אז מופיע ככה. למי? מפנים אותנו לסעיף 121ב בפקודת מס הכנסה. אדוני השר, אני לא יודע אם אתה מודע לזה בכלל. כדי לגלות את הסכום המדויק אתה מגיע לשם, מסתבר שעל מי יוותרו – למי יקצצו 140 שקל לילד? למי שמרוויח 800,000 שקל לשנה. זו הדרגה שמופיעה בסעיף 121ב בפקודת מס הכנסה. מי שמרוויח 800,000 שקל, אדוני היושב-ראש, לא יצטרך לקבל 140 שקל, ובצדק. התביישו אפילו לכתוב את זה. מפנים אותנו ל-121ב. אני מעיין שם ואני רואה: 800,000 שקל. אולי יש כמה בודדים שמשתכרים כאלה סכומים ויש להם ילדים מתחת לגיל 18 הזכאים לקצבת ילדים. החיסכון לקופת המדינה הוא מזערי, אבל לכסוּת העיניים זה טוב, וזה לבד. אדוני היושב-ראש, כאן אני מגיע לציבור שאני מייצג. אדוני שר האוצר יאיר, אני רוצה למנות לך עשר מכות. אתה יודע? בהגדה של פסח יש עשר מכות. גם כאן חטפנו עשר מכות לחרדים שמנחיתה עלינו הממשלה הזאת, בראשות נתניהו, ממשלת הזדון. עשר מכות. וכל מי שמצביע לתקציב זה, אני מודיע לו שהוא נותן יד לפגוע בעשר מכות בציבור החרדי בלבד. ואני מונה – אני בטוח ששר האוצר יאיר, אני בטוח, יאיר, שאתה אפילו לא שמת לב – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – עד כמה זה ממוקד, עשר המכות, כשזה נוגע דווקא לציבור החרדי. אני משוכנע שאתה לא יודע מזה. ואני אמנה אותן: מוסדות הפטור יתוקצבו רק ב-30%. אם ילמדו מיצ"ב ואת תוכנית הלימודים הבסיסית, יתוקצבו בכמה? 55%. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> דבר בכסף. למה באחוזים? דבר בכסף. כמה כסף? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> למה לא הכול? למה רק 55%? מוכר שאינו רשמי – ביטול חוק נהרי. אתה יודע מה המשמעות? שאשתי ובתי והילדים ילכו לעשות ניקיון בבתי-הספר של הילדים. מה אומר חוק נהרי? חשמל, מים וניקיון, הרשות נותנת. כאן ביטלתם את זה. אז מי ישלם על חשמל? אז לא ישתמשו במזגנים. מי ישלם על מים? שוב פעם ההורים. מי יעשה את הניקיון? שוב פעם, האימהות ילכו לעשות ניקיון. איזה מין גזירה זאת? אני בטוח שאפילו לא שמת לב לזה. אם כן, זה חמור ביותר. ישיבות וכוללים – 50%; קריות חינוך – ביטול התמיכה ממשרד הפנים; תלמידי ישיבות מחו"ל – ביטול התמיכה לתלמידי חו"ל. אני כבר עברתי חמש מכות. ארנונה, תנאי סף לקבלת ארנונה – מיצוי כושר ההשתכרות. אדוני השר, אני רוצה לשאול אותך: האם הכשרת את הבעל, או את האברך הזה, האם הכשרת אותו למקום עבודה? האם הכשרת אותו שיהיה מסוגל לעבוד? אתה כבר מקצץ על חשבון מה שיהיה בעוד שלוש שנים או בעוד ארבע שנים, לפי דעתך, לפי הגישה שלך בנושא הגיוס. המכה השביעית – סיוע בדיור. מיצוי כושר השתכרות יהיה תנאי סף לקבלת דירה, שיש בזה איזושהי הטבה ממשרד השיכון; המכה השמינית – הבטחת הכנסה לאברכים, ביטול הדרגתי של הקצבה; המכה התשיעית – סיוע לפנימיות, לבטל. פתאום אני רואה בספר: סיוע לפנימיות – אפס. סיוע לפנימיות זה לפי מבחן הכנסה. אין להורים לשלם – לא, אפס. והעשירי – קצבאות הילדים, ההורדה הדרמטית, שכולם יתוקצבו רק ב-140 שקל. אז אני שואל: איפה החמלה? אין זאת אלא ממשלת זדון, ולא נותר לי אלא לומר, חברים יקרים: אנחנו מתפללים בתפילת יום הכיפורים: ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואני מתפלל שכן תהיה לנו ובמהרה בימינו, אמן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מוזס. תעלה חברת הכנסת איילת שקד. אחריה – חבר הכנסת אריאל אטיאס, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, גברתי, גם לך יש שלוש דקות. <איילת שקד (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה, הממשלה הנוכחית ירשה גירעון של 40 מיליארד שקל. בגלל התנהלות כלכלית לא אחראית מצאנו את עצמנו, הקואליציה, עם גירעון של 40 מיליון שקל. <נחמן שי (העבודה):> מי היה בקואליציה? <איילת שקד (הבית היהודי):> אני לא הייתי. כל אחד מבין שצריך לכסות את הגירעון הזה. השאלה היא מאיפה לוקחים את הכסף. אז קל לסיעות האופוזיציה לצעוק, ובעצם זה מה שאתם יכולים לעשות – וזה בסדר, וזה לגיטימי, אבל צריך להציע מאיפה מביאים את הכסף. אני מסכימה שיש דברים – – – <מיכל בירן (העבודה):> אה, הנה: רווחים כלואים – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> או, הם התעוררו. <מיכל בירן (העבודה):> רצית עצות. <איילת שקד (הבית היהודי):> אני מסכימה שיש דברים שאפשר היה לעשות אחרת. בעיני, תקציב הביטחון הוא מנופח ושמן. לא ייתכן שב-60 מיליארד שקל, הדבר הראשון שמקצצים זה האימונים לחיילי המילואים. למשרד הביטחון יש משלחת רכש לניו-יורק שקונה נשק ותחמושת וציוד ביטחוני מארצות-הברית. במשלחת הזאת יש 200 נציגים. המצרים קונים את אותה כמות נשק, באותו כסף, עם שני נציגים. אז ברור שבתקציב של 60 מיליארד שקל יש הרבה בורות שומן, וזה לא ראוי ולא נכון לקצץ מייד בשעות האימון של חיילי המילואים. נכון שהיה צריך לבחון את המונופולים הציבוריים, את הנמלים, את חברת החשמל. אני מסכימה שזה פספוס גדול שבמונופולים הציבוריים לא נגעו, אבל אני בטוחה ומקווה שזה יקרה בשנים הבאות. הממשלה הזאת גם עושה דברים חשובים בתחום הכלכלי, אם זה חוק הריכוזיות שעובר בוועדת הכספים ואם זה רפורמה בתקינה שעושה משרד הכלכלה, ועוד רפורמות אחרות שיפתחו את השוק לתחרות ויורידו את המחירים. לנו, לסיעת הבית היהודי, יש לפעמים חילוקי דעות עם שר האוצר ועם יש עתיד, וזה לגיטימי. וכשיש לנו חילוקי דעות אנחנו מדברים אחד עם השני ומגיעים להבנות. צר לי שלחברי, דווקא מהסיעות החרדיות – אנחנו כן משתדלים לעזור ומשתדלים באמת ובתמים שהסעיפים שקשורים למגזר החרדי יהיו סבירים, ואני חושבת שמשרד האוצר עשה התאמות בחוק ההסדרים, ויש דברים שבאמת הם נכונים, דברים שהם מעודדי עבודה ומעודדי כושר השתכרות, וזה דבר טוב וראוי. אבל צר לי שכשלנו יש מחלוקות, המנהיגים שלכם מתבטאים כלפינו בחוסר כבוד, ואני מקווה שזה לא יקרה יותר. אז אני מאחלת הצלחה לקואליציה, ואני חושבת שלכסות גירעון של 40 מיליארד שקל זה אתגר גדול מאוד, ואני מקווה שנעמוד בו, ונעמוד בו בצורה טובה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת שקד. יעלה השר אריאל אטיאס. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, אדוני. שמונה דקות. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר האוצר, שר האוצר מביא תקציב לכנסת, תקציב שפוגע באדם העובד, שרומס את האדם החלש, שמקצץ בקצבאות הילדים, שמעלה מסים ישירים, שמעלה מע"מ, שמעלה מסים למשפרי הדיור, שמבטל את המענקים בפריפריה, שפוגע בנקודות זיכוי לאימהות החד-הוריות, שמבטל את כל ההטבות שיכולות לגרום לאנשים לצאת לעבוד, כמו הסבסוד במעונות, ולצערי הרב, יש פה הונאה גדולה של הציבור. ההונאה הזאת של הציבור החלה מייד כששר האוצר פתח במערכת הבחירות, עם הבטחות לפוליטיקה אחרת, לפוליטיקה חדשה, שלא תיכנס לחדרים האחוריים ופתאום נגלה ששוב פעם פגעו במעמד הביניים, בשכבות החלשות, בריקי כהן הדמיונית שמרוויחה 20,000 שקלים או בריקי כהן שמרוויחה 5,000 שקלים, כמו 23% מהאנשים העובדים במדינה. לצערי הרב, הציבור, מרוב שהוא כורע תחת הנטל, יש לו קושי לעבור על הסעיפים הרבים שאנחנו רואים כאן בספרי התקציב. הוא אומנם יצא לרחובות, לא בהיקף שהיה – כי אירוע כמו שהיה ב-2011 לא יכול לחזור על עצמו בכל שנה – ועל זה כנראה בונה שר האוצר. אבל אני לא יכול להחריש כשאני רואה את הפער הבלתי-נתפס בין היקף ההבטחות, שחזרו על עצמן פעם אחרי פעם אחרי פעם במשך שנה ובמערכת הבחירות – אני לא אהיה כמו הממשלה הקודמת, אני לא אפגע שוב במעמד הביניים, העלאת מסים אצלי זה קו אדום, אני אטפל במחירי הדיור – ובין מה שאנחנו רואים, בפרק זמן כל כך קצר, הפרה כל כך בוטה, של כל ההבטחות, אחת אחרי השנייה. הרי מפורסם הטור הגדול שכתב שר האוצר על אחיו העבדים, אחיו העבדים המודרניים שעובדים קשה מבוקר עד ערב ולא מצליחים לגמור את החודש, אבל בסוף מה אנחנו מקבלים? אנחנו מקבלים את העבדים שעובדים עליהם, בגלל שאם מה שקיבלנו זה קיצוץ של 2 מיליארד שקלים בקצבאות הילדים, הרי הכי קל זה לזרוק איזה רימון עשן, משהו על החרדים, ואז כל מקבלי קצבאות הילדים במדינת ישראל – החלשים, והחלשים ביותר, והערבים, וכל האוכלוסיות, וגם החרדים – נפגעים מזה. ואז, זורקים רימון עשן, קצבאות ילדים – זה בכלל לא קשור לאוכלוסייה בישראל. רבותי, קצבאות הילדים לפעמים זה הלחם והחלב של 23% מהציבור העובד במדינת ישראל, וכשמורידים לו את זה אז עובדים עליו כשמספרים לו שזה קשור לחרדים. וכשהולכים ומורידים 1.7 מיליארד מהסבסודים לצהרונים ולמעונות, שזה חלק מרכזי מדוח טרכטנברג, אחרי שהייתה מחאה שעליה רכב שר האוצר והביא למעלה ממחצית מהמנדטים שלו, הולכים ומורידים את זה באבחת חרב? אם כל המשכורת של אותה ריקי כהן משדרות שתרוויח 5,000 שקלים, חצי ממנה הולך למעונות ילדים, ממה היא תתקיים ואיזה פת לחם היא תביא לילד שלה? כמה אטימות וחוסר חמלה יכול להיות בתקציב כזה? ואני יודע שאתם תסבירו לנו שהגירעון הוא של הממשלה הקודמת. נכון, אבל אני רוצה להזכיר לכם למה היה כזה גירעון. הדבר הראשון זה התקציב הדו-שנתי, שלא הוכיח את עצמו, ושר האוצר חוזר עליו פעם נוספת. והוא לא הוכיח את עצמו כי מדינה לא יודעת לתכנן הכנסות לשנתיים, היא לא יודעת. וזה ששר האוצר יוצא עכשיו זה לא ישנה – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אני פה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אה, אתה פה, בסדר. – – – זה לא ישנה את העובדה שכשמנסים לטפל בדיור, אי-אפשר לטפל בו באמצעות מכות וגרזנים והעלאת מסים. הדבר המרכזי זה להגדיל את היצע הקרקעות, לסבסד את הפיתוח, לסבסד תשתיות, כדי לזרז את התחלות הבנייה, ולא לתת עוד מכות. מס משפרי הדיור זה מס גזל בגלל שמדובר באזרחים ששילמו כבר פעם אחת מס רכישה, כשהם קנו את הדירה הראשונה – בהגדרה שלנו זה נקרא דירה יחידה. הם קנו את הדירה, הם עכשיו רוצים או דירה יותר קטנה, או יותר גדולה, והם צריכים לשלם עוד 3.5%, נוסף, למרות שזו לא דירה שנייה, זו דירה יחידה. הם מכרו אחת, קנו אחרת, עושים הלוואת גישור, ואומרים להם לשלם עוד 3.5%. זה אפילו לא חונק את הביקושים הכבושים, זה סתם איזה מס גזל כזה שאפשר להפיל על כולם. זו הבשורה הראשונה שהייתה בתחום הדיור. ודבר נוסף, איך הממשלה יכולה לבטל את מענקי המקום בפריפריה, דבר שגרם ל-30% גידול בהתחלות הבנייה. אני רוצה להזכיר לכם שבממשלה הקודמת היה על זה מאבק קשה מאוד, בעיקר מול משרד האוצר ושר האוצר, כי הם בתפיסת עולם של לא להתערב בשוק. ההתערבות היחידה זה רק כשצריכים לתת גרזן על הזוגות הצעירים, זה התערבות בסדר; להעלות מע"מ זה התערבות בסדר; לתת מס משפרי דיור זה כן התערבות. לקחת מהאזרחים זה לא נקרא להתערב, אבל לתת לאזרחים זה נקרא להתערב בשוק. מענקי המקום עודדו את הצמיחה בפריפריה. כל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה בחייו היה מקבל, בהחלטת ממשלה שהעבירה תנועת ש"ס, למעלה מ-100,000 שקלים סבסוד ופיתוח – לכל מי שקונה דירה ראשונה ב-28 יישובים. יש יישובים שלא היו בהם התחלות בנייה למעלה מעשר שנים, והתעורר בהם הפיתוח. אגב, אדוני היושב-ראש, הכסף הזה חוזר למדינה בגלל שעלות המע"מ על דירה של 600,000 שקלים זה בדיוק הכסף של הפיתוח, אבל את מי זה מעניין, אתם חושבים שהוא בדק את זה בכלל? באו לו אגף תקציבים, ישבו שם, אמרו לו – תשמע, הסעיף הזה זה גרזן על החרדים, זה בגלל חריש, יאללה תבטל. בכלל, מה זה משנה כמה זה עולה, לבטל. אנשים קנו יחידות דיור. יש שם את דימונה, את אופקים, את נתיבות, את ערד. יש שם בצפון את נהרייה, את מעלות, את קריית-שמונה, את עכו, שמונה יישובים ערביים. את מי זה מעניין. ברגע שהורידו את הדבר הזה יש צניחה דרמטית בהיקף השיווקים המוצלחים של משרד השיכון בקרקעות בפריפריה. יזמים לא ניגשים למכרזים לקרקעות בפריפריה כי אין תמריצים, כי אנשים לא מוכנים לקנות שם דירות. הולכים ומבטלים את זה. מסך העשן הזה שנקרא חרדים פג, הוא התפוגג. אתם רואים? אין קריאות ביניים. תגיד מה שאתה רוצה, זה לא רלוונטי. איך הוא פתח את הנאום שלו היום? כושר השתכרות, עניינים – אנחנו לא במשחק, זהו, זה נגמר. עכשיו מה שידבר זה רק הספר הזה. בספר הזה ריקי כהן חוטפת גרזן, בספר הזה אחיו העבדים נהיו עובדי פרך, בספר הזה שאנחנו רואים כאן של התקציב יש הונאה של הציבור בישראל, שהביע תקווה שאולי תהיה פוליטיקה אחרת, ושוב התבדה והתבזה. ולכן, אנחנו מתנגדים לתקציב הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אטיאס. סימסו לי מהיציע שקראתי לך השר אטיאס, אז אני מתנצל. <אריאל אטיאס (ש"ס):> לשעבר. לשעבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אמרתי לשעבר או לא? <אריאל אטיאס (ש"ס):> לא, לא אמרת. עוד לא התרגלת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא אמרתי, אז יאיר צדק. יאיר צדק. <נחמן שי (העבודה):> פעם שר תמיד שר, יש – – – כזאת. פעם שר תמיד שר, זה בסדר גמור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. קשה תמיד לקואליציה בלי ש"ס, אתה מתכוון להגיד, חבר הכנסת שי. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, נכבדי, שמונה דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, חברי חברי הכנסת, אני לא אפשפש בציטוטים מן העבר. בדרך כלל, על-פי הזיכרון הקצר אני רוצה לקחת את הדברים, ולא, אין לי שום עניין להתפלמס על מה שאמר שר האוצר בעבר, זו מלאכה קלה. אבל דווקא על-פי הזיכרון הקצר, על-פי דברים ששמעתי אותך אומר היום, אדוני שר האוצר, כאן במליאה הזאת, לא מזמן, דיברת – ואני באמת לא מעמת אותך עם העבר שלך, רק עם היום. דיברת על כך שאפשר לבנות מדינה מכלום, וזה מה שהמדינה שלנו הוכיחה, מדינת ישראל. אבל אני לא בטוח אם חשבת פעמיים על כך שגם אפשר להפוך את המדינה הזאת, שקמה על בסיס של ערכים – כבוד יושב-ראש הכנסת לשעבר, אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים, אני אצטרף אליכם, נעשה קנוניה מרובעת. זה בסדר. לא, אני מאוד מעריך את זה שאתה פה, אני מרגיש כמו ב-40 חתימות, ויש לי עניין ללבן אתך כמה דברים מתוך סימפתיה באמת עמוקה. לא לא, אתו נדבר בנפרד, כי כמה דברים לא נהירים לי, ואמרתי, כשלא הקשבת, שאני לא מחפש לצטט ציטוטים מן העבר, הנה אמרת ככה, עשית ככה, וזה וזה. אני אגיד לך את האמת, אני גם לא מצפה שאתה תקיים את האג'נדה שלי. אני רואה הרבה מאוד פוליטיקאים שלא נבחרים ובסופו של דבר הם רוצים שמישהו שנבחר על אג'נדה אחרת – יקיימו את האג'נדה שלהם. אני, לשיטתך אני רוצה ללכת. ותראה, אדוני השר, הבעיה המרכזית, כאשר אתה מדבר על מעמד ביניים, היא במקום אחד: שזו כלכלה שכל הזמן פחות אנשים מקבלים בה יותר ויותר אנשים מקבלים בה פחות. מי מקבל פחות? מעמד הביניים. יותר אנשים. כאשר האנשים האלה מקבלים פחות ופחות, הם מוחלשים, הופכים למעמד חלש. פעם אמרתי שכנראה אתה לא יודע, אבל אתה סוכן סמוי של ש"ס בעצם, כי מה אתה עושה? כשאתה מחליש את מעמד הביניים, הופך אותו למעמד מצוקה, אתה בונה את הקליינטורה שלהם, וזה טעות מבחינתך, גם פוליטית. <יעקב מרגי (ש"ס):> למה לא אמרת לו את זה לפני הכנת התקציב? <אילן גילאון (מרצ):> אתה רואה? כל מה שאני אומר לך זה טיפים, משום שאני אופטימיסט חסר תקנה. אני אידיוט כזה, שאני מאמין שעד יום התקציב עוד יש לכם סיכוי לשנות את כל הדברים, אבל לשנות את הדברים על-פי שיטה מסוימת. אני רוצה להגיד לך מה אמרת היום, לא מה אמרת במאמרים שלך. אגב, הייתה לי תחושה, כשהיית על הדוכן כאן, שאתה כותב מאמר; שלעתים מתבלבלים העניינים. למה אני יודע את זה? כי היה לי איזשהו ניסיון קטן בתקשורת, ואז הייתי מרגיש, כל פעם שהייתי מסיים את תוכנית הרדיו שלי, שכל מה שאמרתי, אדוני השר, זה גם מתרחש, זה ממש קורה. היה לי רושם שכנראה אתה גם כן מרגיש כך. אתה אמרת לנו, באמת, שמדינת ישראל היא מדינה מיוחדת, היא נבנתה מאפס, וזה מאוד נכון, אבל גם מאוד קל, מדינה שנבנתה מאפס והפכה למדינה, להפוך אותה למדינה ששווה אפס, כי תסתכל איפה אנחנו נמצאים היום. אני לא רוצה לנכס לך שום ירושה קודמת. אין לך מושג מה חשבתי על הממשלה הקודמת, אבל ממך אני מאוכזב, כי מהם לא הייתה לי ציפייה, ואני נשבעתי כל חיי שרק כאשר יגיע מישהו שהוא חף מכל הבנה פוליטית, רק אז הפוליטיקה הזאת תהיה בנויה לבני-אדם, אבל זה תנאי הכרחי כדי לעשות שינויים, ואיננו תנאי מספיק. והנה אתה באת, והיום אתה מציג, מגיש תקציב, אבל אתה רק מגיש תקציב, כי אתה ממשיך להגיש את אותו תקציב של קודמיך, בשינויים, ניואנסים כאלה או אחרים, שהיו קודם, שהיו בנויים על אותה כלכלה בדיוק, של פחות אנשים מקבלים יותר ויותר אנשים מקבלים פחות, אשר בנתה משבר אמון מוחלט ועמוק בין המדינה לאזרחיה ובין אזרחים למדינתם. בסופו של דבר אנחנו חיים היום בתקופה שכל אזרח במדינת ישראל שלא הוכיח את חפותו הוא בגדר נאשם בעיני השלטונות. והשלטון יודע, יודע היטב, שהזיכרון הוא קצר. הוא יכול להתעמר בו היום ולגשת למה שנגיש, מה שמיידי – לגשת למס ערך מוסף flat של 1% זה דבר מיידי, נגיש, קל. משול הדבר לזה שהייתם רודפים את מי שקשה לו לרוץ ולוקחים לו את הארנק, זה באותה מידה מוסרי כמו המעשה הזה. ואתה בא ואומר: כלכלה חזקה, ואתה בא ואומר: חברה חזקה, ובעצם מה אתה אומר? למי נועדה הכלכלה החזקה והחברה החדשה החזקה הזאת אם לא לשרת את בני-האדם? זאת אומרת, חברה, כלכלה חדשה וצמיחה גדולה, my foot, אם הדבר הזה לא מגיע בסופו של דבר למטה. וכאשר אתה מדבר על אדם עובד – היום דיברת עליו – אתה שוכח לציין ש-50% מהאנשים שעובדים במדינת ישראל נמצאים על סף קו העוני, וחלקם גם מתחתיו. אז לכן, כאשר אתה אומר את הדברים האלה, כדאי לך לזכור: ללכת ולהשביח משובחים זה לא קשה. אני, בכלל, אני בעד כלכלת שוק, כעיקרון. אנחנו חיים בחברה גלובלית, ואני לא בעד חברת שוק. אני רוצה להגיד לך, אני מאוד בעד אנשים שמתעשרים. אני מברך אותם על כך, אבל אני גם צריך לחשוב שלא כולם מצליחים להתעשר. ומה קורה לאלה שאינם מצליחים? כי מה לעשות, אדוני השר, רובנו ירשנו מהורינו לא רק כסף, בסופו של דבר רובנו ירשנו סוכרת ולחץ דם. זה בעיקר מה שרובנו ירשנו, וכדאי להביא את הדבר הזה בחשבון. ואז אתה בעצמך יודע שהאמירה הזאת, של שוויון בנטל, שאתם כל הזמן מדברים עליה, שלעתים נראה לי שזה הופך לעיר מקלט עם כל דבר שקורה, היא לא דבר אמיתי. אתה בעצמך, בתוך תוכך, יודע שלגשת לשוויון בנטל היום, כפי שאתם מדברים עליו, במובן הצבאי שלו – יעלה לכם יותר ממיליארד שקלים לגייס אנשים שאינם רוצים להתגייס, במקום אולי במיליארד הזה לתמוך באלה שכן רוצים להתגייס. אז השוויון בנטל לא יכול להיות כסות הכול, והשוויון בנטל הוא לא רק במראה הצבאית. ואני, תאמין לי, אני בעד שתכתוב בפייסבוק, ואני בעד שתכתוב בשבת, אני לא מתערב בזה, אני בעדך בעניין הזה. אני חושב שזכותך לכתוב בכל יום מימות השבוע. אבל אני לא סגור על מה באמת קורה אתך בסופו של דבר, ובתקציב, שאתה, כפי שאמרת, בעצם מייצג את קווי היסוד של הממשלה הזאת, אם אתה סגור על מה שרצית לעשות, או שנקלעת לתוך בולען שהולך ומערבל אותך. כי תראה איפה האכזבה הכי גדולה – אני הייתי מצפה ממך, בתור אדם שרואה את הדברים נכוחה, וללא דעות קדומות, לקחת את הקופסה הזאת, ששוקלת 8.5 קילוגרם – שקלתי אותה – ולפרק אותה עד הבורג האחרון, באומץ, מה שאף אחד לא עשה קודם לכן, ולשאול שאלות מהותיות בכל תחום ותחום. קודם כול בתחום הביטחון, שהוא פרה קדושה שכולם מצדיעים לפניה, וכל פעם, כל אימת שיש פה תקציב יש דיבור על תקציב הביטחון, ופתאום מתחילים לא לגייס את המילואים, לעשות כל מיני פוזות, הרמטכ"ל מתלבש בבגדי ב'. רבאק, זו פרה קדושה שיש לשחוט אותה כמו עוד כמה בולענים. לכן הבעיה שלי עם המדיניות שלך עד כה, ואני רוצה לבקש ממך – אני גם מוכן לעזור לך – שתשנה כמה מהדברים, לשיטתך, שתהיה הגון עם שיטתך הקפיטליסטית. אגב, קפיטליזם צרוף, אם הייתם הולכים עליו, הייתם צריכים לקחת ולייבש את כל ההתנחלויות ולפנות אותן. זה מה שהיה אומר קפיטליזם צרוף. זה אליבא דתאצ'ר, לא אני. <יצחק וקנין (ש"ס):> זה גם מה שהוא אמר. <אילן גילאון (מרצ):> לא, הוא אמר, אבל בינתיים בתוך האמירה הזאת יש אחוות אחוקים, אז צריך להחליט, או אחוקים או קפיטליזם. זה לא הולך יחד. <יצחק וקנין (ש"ס):> מה הוא יעשה עם אחיו? <אילן גילאון (מרצ):> ובדבר הזה יש שתי בעיות מרכזיות: אחת, זה סדר עדיפויות, שלא אתה המצאת אותו, אבל הוא סדר עדיפויות שגוי, שנותן פחות ליותר ויותר לפחות, והדבר השני זה חוסר תעוזה, וחוסר השראה וחוסר יצירתיות בהתעסקות בכלל במבנה תקציב המדינה, שמזמן כבר אבד עליו הכלח. נדמה לי שנגמר לי הזמן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> הנה, אני אומר לך פה, אני רוחש לך הרבה, הרבה מאוד, סימפתיה. מתמיד. חבל, אבא שלך לא נמצא פה, הוא היה אומר לך באיזה ידידות היינו, באמת. אבל בסופו של דבר אתה הגעת לפה כדי לחולל שינוי. אל תחמיץ את זה, ואל תאכזב, ואל תסתכל על כמה יצביעו בעדך. יש לך הזדמנות, יש לך כל התנאים לחולל שינוי אמיתי, ואז – איך אומרים – תקבל את הקרדיט על מה שאמרת. אם אתה רוצה לבד – לבד. אגב, אני אף פעם לא מציע לך, כשאתה רוצה להיות מנהיג, לנסות לנצח את כל האנשים כל הזמן. מדי פעם תנצח, מדי פעם תן לאחרים לנצח, אני מבטיח לך שהתוצאות הן שיובילו אותך. בינתיים זה לא נראה משהו. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. בבקשה, חברת הכנסת רוזין. שמונה דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> חבר הכנסת גילאון, איזה תענוג להיות אתך באותה מפלגה. איזה תענוג צרוף. כל מילה אמת, כל מילה פנינה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – חברת הכנסת רוזין – – – פעמיים. <מיכל רוזין (מרצ):> השתתפנו היום אחר-הצהריים יחד, אילן, בהפגנה פה, מחוץ לכנסת. עמדו עשרות נערות ונערים ומחו על התקציב, ובעצם מחו על העתיד שלהם. פגשתי שם בחור, שלומי, שדיבר על זה שהוא לא יודע בכלל אם הוא מתכוון להישאר בארץ, כי מה הסיכוי שלו פה לפרנסה הוגנת, לפרנסה הולמת, לדיור, לחינוך ילדים, גידול ילדים בכלל. אז אתם צריכים להבין, חברי וחברות הכנסת, שכשאנחנו מדברים על תקציב אנחנו לא מדברים על מספרים, אנחנו מדברים על אנשים. אתם יודעים, עצוב לי מאוד על חברי ביש עתיד. אנשים ראויים, באמת. הם חשבו שהם באו לשנות, אבל הדבר היחיד שמשתנה פה זה השמות שחתומים על התקציב הזה. בעצם, זה אותו תקציב – שטייניץ, ביבי – אותו תקציב שהביא מחד גיסא לגירעון ומצד שני לקריסה של מעמד הביניים והשירותים החברתיים. אבל, שאלו כל הזמן, ושר האוצר לפיד עצמו שאל במהלך קמפיין הבחירות שלו: איפה הכסף? אנחנו סיפרנו לו לאורך כל קמפיין הבחירות, ואני רוצה לשוב ולחזור ולספר לו. גם איילת שקד אמרה לנו: מאיפה אתם רוצים שניקח את הכסף? חייבים לקצץ, חייבים להדק חגורות. אז בואו נדבר על העובדות, ולא רק בססמאות. ממשלת ישראל דיווחה לארצות-הברית על סכום עודף של מיליארד ו-60 מיליון שקלים שהעבירה ישירות להתנחלויות בשנת 2011 – מיליארד ו-60 מיליון שקלים. נושא הדיור, שכולנו מסכימים שהוא מרכיב מרכזי ביוקר המחיה של הציבור הישראלי – התקציבים והמימון שממשלת ישראל משקיעה בבניית יחידות דיור בהתנחלויות הם בהיקפים גבוהים בהרבה מאשר בתוך ישראל. היום בבוקר שר הכלכלה, שדיבר על כך שהניסיון להקים את המדינה הפלסטינית נכשל, הסתיים, ושצריך כמו – ואני מצטטת מדבריו: לבנות, לבנות ולבנות – אז אני רוצה לספר לכם מה היה בשנים האחרונות בתקציב המדינה, ואין ספק שבתקציב הזה יהיו עוד ועוד העברות להתנחלויות. בחמש השנים האחרונות הוקצו 17% מתקציב משרד השיכון להתנחלויות, למרות שהמתנחלים מהווים רק 4% מהאוכלוסייה. הם קיבלו פי-ארבעה מיחסם באוכלוסייה. ב-2011 כמעט 30% מתקציב משרד השיכון להקמת מוסדות ציבור הועברו להתנחלויות. כך גם לגבי תקציב הבנייה הכפרית – 34% מתקציב המשרד הועבר להתנחלויות. תארו לעצמכם מה יקרה עכשיו בתקציב הזה, כשמשרד השיכון נשלט על-ידי מפלגת ההתנחלויות. אבל לא רק זאת: בתוך שטחי ישראל מחיר הארנונה למגורים עמד בממוצע על 1,031 שקלים, לעומת 30% פחות בהתנחלויות. הרשויות המקומיות מעבר לקו הירוק יכולות לגבות פחות ארנונה מהתושבים, כי למשל בשנת 2011 העביר משרד הפנים לרשויות המקומיות 3.7 מיליארד שקלים, ומתוך זה קיבלו הרשויות בהתנחלויות 14% – פ-3.5 מחלקן באוכלוסייה. אבל לא רק משרד השיכון. גם משרד הפנים מעביר מענקי איזון. 12.6% מסך מענקי האיזון הועברו להתנחלויות – שוב, פי-שלושה מחלקן באוכלוסייה. כדי שתבינו על מה אני מדברת, אז מענקי האיזון מעניקים לכל אזרח בתוך הקו הירוק 327 שקלים, לעומת 1,088 שקלים לאזרח בהתנחלות. מרבית ההתנחלויות מוגדרות כאזורי עדיפות לאומית – את זה בוודאי אתם יודעים – בעוד יישובים בישראל במעמד סוציו-אקונומי נמוך – למשל אשקלון, שהיא בקו חזית וחוטפת טילים, לא מוגדרת כאזור עדיפות לאומית. ההגדרה הזאת כיישוב בעל עדיפות לאומית מעניק תוספת למשכנתה, מימון 50% מהפיתוח, פטור ממכרז על הקרקע, הנחה על ערך הקרקע ועוד ועוד, ועוד לא התחלנו איזה מענקים מוענקים ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, היום הכלכלה והמסחר. והמצב לא שונה בתחום החינוך. תלמיד בהתנחלות זוכה להשקעה של מעל 8,000 שקלים לתלמיד, בעוד תלמיד בתוך ישראל זוכה רק ל-4,900 שקלים. אז בזמן ששואלים איפה הכסף, בזמן שמדברים על הצורך בעידוד תעסוקה, בעיקר בקרב חרדים וערבים, בעיקר נשים ערביות, על הצורך בדאגה למעמד הביניים – האדם העובד, כמו שאומר שר האוצר – בואו ותהיו כנים עם הציבור ותגידו לו שהכסף שדרוש להכשרה תעסוקתית, להשקעה בעסקים קטנים זעירים וביזמות, הכסף שדרוש למשרדי הרווחה, הבריאות והחינוך – הכסף הזה, בסופו של דבר, מגיע רק ל-4% מהאזרחים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת מיכאלי וחבר הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת מרגי, יש לך שמונה דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, לא זכור לי אם זכיתי לדבר בזמן שאתה יושב. תרשה לי לברך אותך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ודאי. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי כבוד שר האוצר, אנו דנים היום בהצעת התקציב ובחוק ההסדרים לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה. אני שואל את שר האוצר ואת חברי הממשלה: עם כינוסה של הכנסת הנוכחית ביקשה הממשלה מהכנסת להאריך את זמן הכנת התקציב, ובמקביל לצמצם את זמן הדיונים על התקציב וחוק ההסדרים בכנסת. לצערי הרב, הכנסת נענתה בחיוב. אני לתומי חשבתי שעם גירעון כל כך גדול וההבטחה הגדולה של שר האוצר, בלשון כפולה ומכופלת, כנראה שהממשלה ושר האוצר הולכים להביא תקציב עם בשורה; אותו שר האוצר, כן, שהבטיח לכולם – אם לא לי, אדוני שר האוצר, אז לפחות לציבור בוחריך. אותו שר אוצר הבטיח פעם אחר פעם: אנחנו נגלה היכן הכסף. והנה, היום, לאחר שהונח ספר התקציבים וחוק ההסדרים, אנחנו רואים שאת רוב זמנו כנראה בילה שר האוצר בכתיבה בעמוד הפייסבוק, ואת העבודה השטחית והרדודה השאיר לפקידי האוצר. ברשותך, אדוני שר האוצר, אסביר מדוע שטחית ורדודה. פקידי האוצר בחרו בדרך הקלה ביותר להכנת תקציב מדינה. מי שמעמיק בהצעת התקציב רואה כמה דרכי פעולה של האוצר: ביטול החלטות הממשלה הקודמת בעלות עלות תקציבית; ביטול פטורים ממס לעובדים בזמן שהפטורים הגדולים של בעלי ההון נשארו על כנם; גזירות במסים עקיפים וישירים; קיצוצים בסעיפים חברתיים רבים; ושלא נדבר על ההתעללות וההתעמרות בכל מה שקשור לחרדים. אדוני שר האוצר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתקציב זה אין מנופי צמיחה; בתקציב זה אין התמודדות עם יוקר המחיה; בתקציב זה אין התמודדות עם הריכוזיות במשק; בתקציב זה אין התמודדות עם הקרטלים; בתקציב זה אין התמודדות גם עם הוועדים הגדולים; בתקציב זה אין התמודדות עם המצב הכלכלי בעולם. בקיצור, בתקציב זה אין בשורה – אין בשורה לעובד, אין בשורה למעמד הביניים, אין בשורה לשכבות המוחלשות ואין בשורה לילדים. אם כן, מה יש בתקציב זה? אדוני היושב-ראש, בתקציב הזה האוצר גובה עוד 450 מיליון ש"ח מהאזרחים ארנונה שלא נשארת ברשויות המקומיות אלא עוברת ישירות לאוצר. בתקציב זה יש גזירה על המובטלים שלא יוכלו לקבל הנחה בארנונה. אתם יודעים למה? יש מושג חדש, פופולרי, וגם פופוליסטי: מיצוי כושר ההשתכרות – כאילו האוצר הוריד את אחוז האבטלה לאפס, סגר את לשכות התעסוקה, מאחר שאין דורשי עבודה יותר. חדלו מובטלים. אז הסעיף הזה של מיצוי כושר תעסוקה – ללא הסעיף הזה לא יוכל אותו מובטל לקבל הנחה בארנונה. בתקציב זה האוצר דאג שאת מימון בתי-החולים הממשלתיים ייתנו קופות-החולים. מהיכן? ממס הבריאות של כולנו. מי שלא יודע, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האוצר מחייב את קופות-החולים לרכוש 95% מהצריכה הפרטנית שלהם מבתי-החולים הממשלתיים. אין כאן שיקול של כדאיות כלכלית. אין כאן שיקול של התייעלות. העיקר שהקופות יממנו חלק מעלות התפעול של בתי-החולים הממשלתיים. בלשון המקצועית זה נקרא capping. בתקציב הזה יש פגיעה בחולי הנפש ובבריאות הנפש, מה שנקרא חלק מהסדר הקפיטציה. להסדר התחשבנות זה יהיו השלכות על היקפי השירות האשפוזי והאמבולטורי. יש כאן מהלך כולל של העברת האחריות לבריאות הנפש ממשרד הבריאות למשרד האוצר. אתם שומעים מה שאני אומר? העברת אחריות לטיפול בחולי הנפש, כל מערך בריאות הנפש, ממשרד הבריאות למשרד האוצר, שם יחשבו היטב היטב על כל חור שיש בגרוש. האוצר עצמו אומר שהשאלה בסוגיות אלה היא כבדת משקל וטרם נערך בהן דיון ציבורי, אבל את האחריות הם כבר מעבירים בדיוני התקציב הנוכחי. גם בשידורי הטלוויזיה בכבלים, שזה מוצר שציבור בוחריו של שר האוצר צורך – גם שם הוא נוקט צעדים שיביאו לעליית מחירים לצרכני השירות. הבטיחו לנו שגם החברות הגדולות במשק ייטלו חלק בנטל, בנטל הבראת המשק, ואכן, ביג דיל, מצאנו סעיף אחד בין השורות, מעלים את מס החברות ב-1.5%. באמת ביג דיל. לשכיר העובד מעלים 1.5% בכל מדרגות המס ולחברות במשק מעלים 1.5%, כשרוב הכנסות המדינה ממסים, אדוני היושב-ראש, מגיעות מהשכירים. לידיעת החברים, 83.5% מהכנסות המדינה הן ממס הכנסה, כש-44.8% באים מהשכירים ורק 29.2% באים מהחברות ו-11.4% באים מהעצמאים. כפי שאמרתי, ביג דיל. 1.5% מס חברות. בעבר מס חברות היה גדול יותר והייתה צמיחה והיו השקעות. ואני שואל, אדוני שר האוצר, מה הפחד שלכם מהעלאת מס החברות? בתקציב הזה יש פגיעה בהטבה לחיסכון הפנסיוני. מומחים אומרים: אנשים יפסיקו להשקיע בחיסכון הפנסיוני, עובדה שתביא להפסקת החיסכון הפנסיוני, דבר שיגרום לכך שיעברו להשקעה בנדל"ן, השקעה שתביא לגידול בביקושים לדירות ונדל"ן. ואנחנו חיים כאילו שוק הנדל"ן בארץ רווי ועליית המחירים בשוק זה נבלמה, אבל את האוצר לא מעניין. גם נקודות הזיכוי לאקדמאים יבוטלו. אדוני שר האוצר, נקודות הזיכוי לאקדמאים. כאילו שכל האקדמאים חרדים. אדוני שר האוצר, התבלבלת. מה, מעמד הביניים שהביא את הממשלה המוזרה הזו לשלטון, אין בו אקדמאים? כמה מעילה באמון יש כאן, כמה זלזול בציבור יש כאן, ובמיוחד בציבור בוחריך, אדוני שר האוצר. שלא נדבר על הגדלת הקנסות על נישומים. היכן שרק יכלו שדדו וחמסו. רבותי ציבור העובדים, שר האוצר יאיר לפיד וראש הממשלה בנימין נתניהו הכריזו עליכם מלחמה, לא השאירו שום סעיף שיכלו לפגוע בכם ולא פגעו, לא דילגו על שום מס ישיר ועקיף. אחי העובד, זה ששר האוצר שם אותך במרכז, שים לב, אחי העובד, יאיר לפיד אחריך, הוא הכריז עליך מלחמה, הפך אותך לאויב המדינה. גם אותך, עקרת-הבית, גם אתכם, הילדים, שר האוצר וראש הממשלה לא רואים ממטר. ואני אומר לך, אדוני שר האוצר, ולפחות במשפט האחרון אני רוצה שתקשיב. אנחנו, כפי שאומרים לך אחד אחרי השני, גם אני, מסיעת ש"ס: אכזבה. שמענו הבטחות, שמענו דברים חדשים, אמרנו: אולי יבוא מישהו מכיוון אחר. אנחנו, אני אומר לך, את אותו תקציב, את אותן הצעות של פקידי האוצר שהגישו לנו פעם אחר פעם, את אותן דברים יישמת. אני אומר לך, אין תקופה פורחת וטובה לפקידי האוצר כמו התקופה שקיבלת את משרד האוצר לידיך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגי. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, אחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. אם מישהו מעמיתיו בש"ס רוצה להתריע בפניו שהוא צריך לדבר אז אתם מוזמנים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא בדרך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא בדרך? ואחריו – חבר הכנסת יוני שטבון. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אם רוצים אני אדבר במקומו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר גמור. ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני לא רוצה לחזור על אותן נקודות שחברי פה הזכירו, שהגזירות אכן קשות והן פוגעות במעמד הביניים והן פוגעות הכי קשה בשכבות החלשות. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על אותם מיתוסים שפקידי האוצר חיים אתם שנים רבות, ובתקציב הנוכחי הם מחזקים את אותה תפיסה, שאגב עומדת בניגוד לדעתם של הרבה כלכלנים מוכשרים וטובים; ומי שעוקב אחרי עמדות שונות שמובעות על-ידי כלכלנים אחרים, רואה שבהחלט לא מסכימים עם הדעה הזאת של פקידי האוצר. השאלה שנשאלת: מדוע בישראל יש יותר עניים? אז יש מספר מיתוסים, אני אמנה אותם, ונוכל ללמוד מזה איך פקידי האוצר חושבים ולכן ישנן היום הגזירות בתקציב המוצע; לכן הגזירות מתחזקות והולכות לפגוע באותם עניים שאנחנו כבר שמענו עליהם לפני כחודש, כשפורסם דוח ה-OECD, שבעצם מעמיד אותנו כמעט בראש, המובילים במדינות המתפתחות בנושא של העוני. יש מיתוס אחד שאומר שאם נקצץ בקצבאות נאלץ אנשים לצאת לעבוד וכך נוציא אותם ממעגל העוני. אבל המציאות היא, אדוני היושב-ראש, שב-2003 ראש הממשלה הנוכחי, שר האוצר דאז, קיצץ בקצבאות, ואז מה קרה? העוני גבר משמעותית. במקום שהעוני ירד העוני גבר משמעותית. ב-2003, כאשר העוני עמד על בערך 18%, אנחנו רואים מאז שהעלייה שעלתה במשך עשור כמעט – אנחנו היום כבר עשור אחרי – העוני גבר במספר אחוזים וכמות העניים גדלה. ולכן, התזה הזאת שקיצוץ בקצבאות יאלץ אנשים לצאת לעבוד, התזה הזאת לא נכונה. המיתוס השני, אדוני היושב-ראש, מדבר על כך שכביכול השיטה למדידת העוני בישראל היא אבסורדית. גם על כך בשנים שעברו עשו מחקר, הושיבו נציגי ממשלה שונים, כולל אנשי אקדמיה, והגיעו למסקנה שאין שיטה טובה יותר למדידת העוני, ושמישהו יכול לבוא ולהגיד שכביכול העוני הוא לא אמיתי ואפילו הנתונים שם קצת מבוימים. המיתוס השלישי מדבר על כך ששיעור העוני בישראל גבוה בגלל שני מגזרים: המגזר החרדי והמגזר הערבי. אבל המציאות היא, מה לעשות, אותו אחוז עוני גבוה שאנחנו מדברים עליו – 23% מכל המשפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני – ואם אנחנו אפילו מוציאים מהחישוב את כל האוכלוסייה החרדית ומחשבים מחדש את קו העוני בהתאם, אז שיעור העוני עומד – בוא נחזיק חזק – שיעור העוני עומד עדיין על 20%. כלומר, לא נלקח בנתון האמיתי אפילו נניח את הציבור החרדי, ואחוז העוני הוא גבוה. ולא רק זה, גם אם מדברים אפילו על המגזר הערבי, הוא כמעט שאינו משפיע גם כן על שיעור העוני. המגזר הערבי כן רוצה לצאת לעבודה ולא מאפשרים להם לעבוד, כמו שגם במגזר החרדי, מי שכבר רוצה לצאת לעבודה, גם לא מוצא את מקומו בתעסוקה. אז המיתוס הזה שכביכול – קודם כול זה גזעני לבוא ולומר ששני המגזרים האלה הם אלה שגורמים לעוני, אבל גם אם ננתח בצורה שכלתנית וישירה אנחנו נגלה שזה אכן לא נכון. המיתוס הנוסף אומר: ישראל מוציאה הון תועפות על קצבאות וקל מדי לקבל דמי אבטלה בארץ. וזה השקר הכי גדול, אדוני היושב-ראש, כי העובדה שהדעה הזו הופכת לרווחת כל כך בציבור הישראלי בעצם גם מראה על הכישלון שלנו וגם על הכישלון, מה לעשות, של התקשורת, שמטפחת את העמדה הזאת. האמת היא שאם אנחנו נבדוק את הנתונים האלה מול העולם המערבי אנחנו נגלה שמדינת ישראל היא במקום הכי נמוך כמעט, או בין הנמוכים ביותר בעולם, בסיוע במתן קצבאות. ואם אנחנו גם ניקח אפילו את דמי האבטלה, אנחנו נגלה שמדינת ישראל היא כמעט מן המדינות שבתחתית הטבלה במובן של עזרה בדמי אבטלה, ובדמי הבראה אנחנו אולי בקושי עולים על קוריאה, הרבה פחות מארצות-הברית. במובן של סיוע ועזרה בדברים האלה מדינת ישראל היא בין החלשות בעולם. והמיתוס האחרון שאני רוצה להתייחס אליו הוא שאומרים: אם נגדיל את ההוצאה על קצבאות לאזרחים נגביר את העוני. במציאות זה פשוט מאוד – היא לא תואמת. ישנו מחקר שפרסם ד"ר, היום כבר פרופסור, מומי דהן, שמדבר על כך שבמדינות מפותחת שבהן יש סיוע גבוה יחסית לאזרחים בקצבאות אין עוני, אין עוני גבוה יותר נכון, ולעומת זאת במדינות שבהן יש עוני גבוה הסיוע לאזרחים הוא נמוך יחסית. אז בעצם אנחנו פה שומעים מיתוסים, והמיתוסים האלה הופכים כביכול לאמיתות, כאשר הם לא נכונים בכלל, ולפי זה באים פקידי האוצר ומביאים בתקציב החדש שאדוני, שר האוצר, הבאת אותו היום למליאה – בעצם במדיניות שפקידי האוצר מלעיטים אותך בה ומנסים לשכנע אותך שאם תפגע באותם חלשים, אם תפגע בקצבאות, אם תפגע באותם מגזרים חלשים – ובוא נחשוב, אדוני היושב-ראש, מי המגזרים החלשים האלה. אנחנו, לצערנו, משמשים להם בקושי לפה, כי אין להם פה. אף אחד לא שומע אותם, אף אחד לא מדבר אתם, אף אחד לא יודע גם מי אלה שבאים בסוף לקבל את אותן תמיכות מינימליות, את אותן תרופות שאין להם כסף לקנות, ומקצצים בתרופות שלהם. אלה אותם מקבלי קצבאות, שאני יודע שהם לא מסתמכים רק על הקצבאות בשביל לגדל את הילדים שלהם, אבל את אותם 150 או 200 שקל שאתה מקצץ להם הם צריכים לחפש במקור אחר, הכנסה אחרת. ולכן, זה לא דבר שגם מוכח מבחינה מחקרית, מבחינת הדעות של כלכלנים, של מבינים בדבר. ואנחנו באים היום, מחזקים בגזירות החדשות שאנחנו מביאים פה בתקציב שמוצג לפנינו היום, נגד אותם מגזרים. ואותם מגזרים בעצם, בסוף, יבואו ויבקשו סיוע ועזרה ממקורות שבסוף המדינה תצטרך לשלם להם. הביטוח הלאומי הוא הגורם הכי אובייקטיבי שאפשר לסמוך עליו. אנחנו יודעים בכנסת מה זה לשנות, אדוני היושב-ראש, פסקה קטנה בתקציבי הביטוח הלאומי, כי הם נלחמים כאריות, אני אומר את זה. כי אומרים שזה פוגע בסוף בתקציב של הביטוח הלאומי, עושים את החשבונות האקטואריים. ואנחנו בסוף היום באים, ובגזירות האלה גורמים לכך שאנשים יהפכו לנזקקים ולמקבלי קצבאות, אפילו שאתה רוצה לקצץ בהן. לכן, הגזירות האלה הן גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן, ואנחנו נעשה את כדי לשנות אותן במאבקים שלנו במהלך החודש הקרוב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש מחבר הכנסת יצחק וקנין שידבר כרגע במקום חבר הכנסת דוד אזולאי. אחריו – חבר הכנסת יוני שטבון, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר האוצר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת סלומינסקי, ידידי היקר, יושב-ראש ועדת הכספים, תן לשר האוצר דקה אתי, לא יותר. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> דקה, לא יותר. תאמין לי. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> ואני לא – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – אני דווקא רוצה לעזור לשר האוצר. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> אני אעזור יותר, תאמין לי. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא בטוח. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא בטוח. אני אגיד לך למה אני לא בטוח, ואני מדבר במלוא הרצינות. אדוני שר האוצר, אגיד לך איפה הטעות שלך – הטעות שלך, שאתה לוקח את עצמך, ועליך אתה בונה את כל התיאוריה של הכלכלה הישראלית; או: אני הייתי לוקח אותו דבר, והייתי בונה את כל מאוויי לבי, איך אני רוצה לראות את החברה הישראלית. אני לא חולק על דעתך בדברים מסוימים שאתה רוצה לעשות, אבל דבר אחד אני חייב להגיד לך; אמרתי את זה לאורך כל הדרך, כאחד מוותיקי הבית הזה: היו כבר, בעבר, שדגלו בשיטה שלך. פקידי האוצר לא משתנים. המנטרה שלהם זו אותה מנטרה. לידיהם נפל תפוח זהב, ואני אומר לך, ואני אומר, אני לא – אתה אולי, אתה תגיד לי עכשיו: זו דמגוגיה, אבל אני אגיד לך משהו: אתה רוצה לפגוע באותם אלה שמקבלים קצבה מסוימת. אתה אומר: בוא, אני לא רוצה לתת קצבת ילדים. למה? קצבאות זה תלות. כל הזמן אותה תלות. מתי אני יכול להגיד את הדבר הזה? כאשר השכר במשק – המרווחים בשכר הם לא גדולים. כאשר המרווחים הם גדולים מאוד, אתה לא יכול להגיד שאתה לא נותן קצבאות. וזה לא משנה, רבותי, אני אומר לכם, אני אומר לכם את זה במלוא האחריות: אותם אלה שמקבלים קצבאות היום זה לא ציבור חרדי, או ערבים, כמו שפעם אמרו, מי שמקבל קצבאות. רבותי, זה משפחות עם שלושה ילדים, שהבעל עובד ומשתכר 5,000 שקל. הוא עובד, אבל המציאות לא יכולה להשתנות אצלו, כי הוא מקבל 5,000 שקל, רבותי, והאישה עובדת ומקבלת 6,000 או 5,000 שקל. אני שואל שאלה את שר האוצר: מה תעשה משפחה עם 10,000 שקל? היא צריכה לשלם משכנתה. עכשיו, שני בני-הזוג עובדים; לא אחד, שניהם עובדים. לשיטתו של שר האוצר – הם עובדים, הם לא בטלנים, הם לא יושבים בישיבות, על-פי מה שהוא אומר. אותו מעמד ביניים שהוא מתכוון לייצג. הם עובדים. איך הם מסיימים את החודש? מישהו שיסביר לי. רבותי, עם 10,000 שקל הם צריכים לשלם משכנתה, או שכר דירה, רבותי, שהרקיע שחקים. מה הוא אומר? אני אוריד את קצבת הילדים. זוג כזה, עם שלושה ילדים, לקחת לו עוד 700, 800 שקל בחודש, לקחת לו את זה מפת – מפתו שהוא אוכל – את הלחם שהוא אוכל הוא לקח לו. ומה הוא אומר? רבותי, אני, אין לי ברירה, זה מקום שאני צריך לקחת ממנו. אני הייתי חושב שהדבר הזה היה צריך להיות דיפרנציאלי לחלוטין, על-פי שיטתו. אם באמת הוא חושב נכון, שצריך להוריד את הקצבאות, רבותי, נוריד אותן גם לאלה שמקבלים קצבת זיקנה אבל יש להם איזה פנסיה של 40,000 שקל בחודש. הפנסיה 40,000 שקל – הוא לא צריך את קצבת הזיקנה. אבל אותו קשיש, אותו קשיש שמקבל 1,400 שקל קצבת זיקנה, אתה לא יכול להוריד לו. אז, אני מבין, הוא לא פגע בהם. אבל אותו דבר בקצבאות הילדים: משפחה שמשתכרת 5,000 שקל, הבעל, וגם הבעל וגם האישה עובדים, ממשכורת כזאת, רבותי, אסור לקצץ את קצבאות הילדים. זה פשוט להוריד אותם עוד יותר למטה. איך תהיה תקווה לאותה משפחה? אני שואל, איך? הרי אנחנו, זו האחריות שלנו. אני, מה אמרתי פה? מה אמרתי, אדוני שר האוצר? אני נותן לך מיליארד שקל פה – אדוני שר האוצר, אדוני שר האוצר, אתה רוצה מיליארד שקל? עכשיו אני נותן לך, בחמש דקות. הסגן שלך אמר לי, הסגן שלך אמר לי: תביא הצעת חוק. אני צריך להביא הצעת חוק? אתה הבאת את זה. אתה הבאת, שלנו, חברי הכנסת, נקצץ 10%. אני אומר לך פה, מעל הדוכן הזה: אני מוכן לתרום 15%, תביא את זה בחקיקה. 15% מחברי הכנסת. אבל בוא, אני אתן לך כמעט 2 מיליארד שקל. אני אגיד לך איך – אני אגיד לך איך: לקחת מחברי הכנסת, נכון? חברי הכנסת, השרים ונשיא המדינה. סך הכול, עשיתי חשבון פשוט, הכפלתי את זה – בהכפלות: 7 מיליון שקל, זה מה שאנחנו נתרום בשנה וחצי הקרובות, אוקיי? חשבון פשוט, לא צריך להיות גאון. אני בא ואומר לך: כל המגזר הציבורי, כל המגזר הציבורי, תקשיב, השופטים, הרבנים, המנכ"לים, כל מי שמשתכר יותר מ-40,000 שקל – למה אתה מגחך, אדוני? למה אתה מגחך? כל מי שמשתכר יותר מ-40,000 שקל, תביא את זה פה בחקיקה, נצביע על זה. למה אתה לוקח רק את חברי הכנסת? תביא את כולם לפה, נצביע אתך יחד. יש לך 2 מיליארד שקל בשנה וחצי. תוריד את זה, תיתן את זה לעניים. אנחנו נתרום את חלקנו, נשמש דוגמה. אבל מה אתה עושה? אתה אומר: נראה לעם שאנחנו תורמים את חלקנו, חברי הכנסת. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> זה פופוליזם הכי גדול שיכול להיות. בוא נתרום 15%, לא 10%, אבל כולם. שופטים מקבלים 57,000, עובדי הנמל, כל עובדי הרשויות שמקבלים: רשות הנמלים, רשות שדות התעופה, כל המנכ"לים במשרדי הממשלה – את כולם נכניס לאותו סד. פנסיונרים של צה"ל שמקבלים יותר מ-40,000 שקל, רבותי, יתרמו את חלקם, אין מה לעשות. אם אנחנו רוצים להתחשב בעניים, בחלשים, שמקבלים 5,000 שקל בחודש, זאת הדוגמה. רבותי, זאת הדוגמה שנראה לעם. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אודה על תחילת סיכום הדברים. נותרו לך שתי דקות. <יצחק וקנין (ש"ס):> עוד לא ידעתי ששתי דקות וחצי לפני הזמן מודיעים לי על זה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אני מתחשבת בך, כדי שתוכל באמת לסכם בצורה נאותה. <יצחק וקנין (ש"ס):> מה לעשות. <קריאה:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> לא, בסדר, לא תחסום שור בדישו, מה לעשות. אני שוב אומר, רבותי, הדוגמה שאנחנו צריכים להראות לעם צריכה להיראות, לא באיזו סמנטיקה כזאת, שלוקחים חברי כנסת ובאמת זה אפילו לא הקופה הקטנה, אמרתי את זה כמה פעמים, של ועדת הכספים. רבותי, השכבות החלשות חוטפות את המכה הגדולה ביותר, במסים ישירים. ברגע שאתה מוסיף במע"מ עוד 1% – רבותי, זה פגיעה בשכבות החלשות. בשכבות הביניים. ברגע שאתה מוסיף מס הכנסה, זה אותו הדבר, רבותי. וכך אתה מוסיף על הגמל עד שהוא שוכב על הארץ ולא יכול לקום. רבותי, זאת המציאות שהממשלה הנוכחית מביאה. ב-2002, רבותי, הייתה לנו אותה ממשלה, שקיצצה ברשויות המקומיות. אברהם פורז היה שר הפנים, ומ-3 מיליארד שקל מענקי איזון ל-1.8 מיליארד, במחי יד, ככה, מורידים גרזן ומקצצים, בלי להבין את המשרד, בלי להבין כלום. וחצי מיליארד שקל, רבותי, מענקי פיתוח, קוצצו באותה שנה. מה עמלנו, רבותי, במשך שבע-שמונה שנים? אני, כחבר ועדת הכספים, בכל אותה תקופה, כדי להחזיר את התקציב הזה. באים היום, ושר האוצר מנסה, ככה, ללגלג אולי, להגיד: זה לא, אני לא חדש, לא עשו עלי סיבוב. אדוני, לא יכול להיות שלא עשו עליך סיבוב. אתה יודע למה? מכיוון שכל מה שאתה אמרת – ב-180 מעלות, בביצוע. זאת אומרת, אמרת משהו? ניקח אחד לאחד, וגם את אותן תוספות שאתה אומר. אדוני, שום תוספת לא מצדיקה פגיעה באותן שכבות חלשות ושכבות ביניים. שום דבר שאתה הבאת ואמרת במערכת הבחירות שלך, גם לגבי השיכון, אדוני, אתה לא תפתור אותו – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה רבה לחבר הכנסת וקנין. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – אתה לא תפתור את אותם דברים בדרך הזאת. האוצר, פשוט אותם פקידים ימשיכו ויביאו לנו את מה שנוח להם, את אותם מסים שפוגעים בחלשים, בדלק ובסיגריות. ואני אומר לך, זה גם יביא למיתון במשק. הפגיעה הזאת, באותם מסים, שמכפילים אותם ומשלשים אותם, על דברים מסוימים, לא יביאו בשורה טובה למשק. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה רבה, חבר הכנסת וקנין. הדובר הבא – חבר הכנסת יוני שטבון, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <יוני שטבון (הבית היהודי):> גברתי היושבת בראש, אדוני השר, בשבוע שעבר התקיים שיח מורים פתוח בוועדת החינוך. שיח מאוד חיובי, של מורים מכל גוני הקשת הישראלית שבאו לדבר בצורה פתוחה ומדהימה עם חברי ועדת החינוך. היו שם מהצפון, מהדרום, חילונים ודתיים, ערבים ויהודים. במשך 90 דקות דיברו על דברים מאוד חשובים: על פתיחות, על קבלת האחר, על סובלנות, על דמוקרטיה, על גזענות. 90 דקות. בסוף השיחה, בסוף אותו מפגש פניתי אליהם ואמרתי להם: תקשיבו, חברי, מסתובבת לי הבטן. יש לי שישה ילדים, אתם תהיו המורים של הילדים שלי. דיברתם על דברים חשובים, אבל לא דיברתם אפילו מילה אחת על יהדות, על מורשת ישראל, על אהבת המדינה, על ציונות. מה קרה? מה קרה? אתם מפחדים לדבר? ובאמת, אחרי שפניתי אליהם באופן אישי, ודיברתי עם כמה מורים אחרי זה, ובאמת הם אמרו שיש מקומות מסוימים שאיזה שיח שהשתלט עלינו – לא נעים לדבר על דברים כאלה, כמו יהדות, מורשת. זה לא השיח עכשיו. בחודשים האחרונים יש שיח מאוד בוטה, אגרסיבי, סביב סוגיית לימודי הליבה. הנוסחה היא פשוטה: מי שמקבל לימודי ליבה, מי שלומד לימודי ליבה, מקבל ומתוגמל; מי שלא לומד לימודי ליבה לא מתוגמל. מה הם לימודי הליבה? אנגלית, פיזיקה, מתמטיקה. אלה הם לימודי הליבה של עם ישראל? רק זה? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת גפני, לא נאה להפנות את גבך בזמן שהוא מדבר. <יוני שטבון (הבית היהודי):> לימודי הליבה, הלב של העם היהודי לאורך השנים, תמיד היו ותמיד יהיו מורשת ישראל, ערכי היהדות, תורת ישראל. אלה לימודי הליבה, אלה הלב של העם היהודי. זה מה שאיחד אותנו במשך 2,000 שנה, וזה מה שישאיר אותנו כאגרוף אחד גם פה, במדינת ישראל. אחרת למה אנחנו נמצאים פה ולא באוגנדה? מדינה שמתנערת מהמקורות שלה, מהשורשים שלה, מהיסודות שלה, מאבדת את עצמה לדעת. חברים, חברי חברי הכנסת, אנחנו צועדים, בקצב הזה, עם אמירות כאלה בחוק התקציב, לכיוון מדינת כל אזרחיה. צריך להגיד את האמת, לשים את הדברים על השולחן. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה רבה, חבר הכנסת שטבון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אני רק אסיים, ברשותך, גברתי היושבת בראש. הערב נאשר את התקציב, כי צריך להצטמצם. עם גירעון כזה צריך להצטמצם, אין מה לעשות. אבל מחר, בוועדות, בוועדות הכנסת השונות, אני חושב שכל מי שיש לו לב יהודי, חייב וראוי שבוועדות השונות בחוק התקציב יילחם ויאבק על הלב היהודי בכל חקיקה וחקיקה. תודה רבה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת שטבון. הבא בדוברים – חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני שר האוצר, האמת היא שאין לי שום דבר נגדך, אבל היה לך נאום פתטי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא מאמין, לא יכול להיות. <משה גפני (יהדות התורה):> אין לי שום דבר נגדך. עמד פה שר האוצר בפעם האחרונה נדמה לי בנובמבר, הפעם האחרונה, כשהוא הציג תוכנית כלכלית, ותקציב, וחוק הסדרים, נדמה לי בנובמבר 2010. אנחנו מחכים בכנסת כבר יותר משנתיים וחצי שיבוא לכאן שר אוצר ויציג תוכנית כלכלית, שנדע לאן פנינו מועדות. אני, האמת, לא כל כך חיכיתי, ידעתי שלא תדע להגיד, אז לכן לא נכנסתי, לא רציתי להתרגז אפילו. ואין לי שום דבר נגדך, שלא תבין אותי לא נכון. מה אתה בא ואומר? תקציב משרד החינוך גדל. מי מחברי הכנסת החדשים שלא יודע, תקציב משרד החינוך גדל עם טייס אוטומטי, כי צריך לשלם משכורות למורים ולמורות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הבריאות. <משה גפני (יהדות התורה):> תקציב משרד הבריאות גדל. צריך לשלם משכורת לרופאים, וצריך לשלם משכורת לאחיות, אז התקציב, עם טייס אוטומטי, גדל. מה, לא נשלם כבר משכורות? מה, אנחנו מדינה נחשלת? מדינת עולם שלישי? עומד כאן שר האוצר, כשאנחנו מחכים שנתיים וחצי, עם מצב כלכלי לא פשוט, שיבוא וייתן הרצאה של 40, 50 דקות, לזה חיכינו. כשהייתה תוכנית איך מסדרים את סדר-היום, היה מדובר ששר האוצר ידבר לפחות שלושת-רבעי שעה, ויציג תוכנית כלכלית. במשרד החינוך גדל התקציב. אדוני שר האוצר, תדע שיש פה חברי כנסת שגם מבינים. לא כולם לא מבינים. איזה תוכנית כלכלית אתה הבאת? מה אמרת? אולי תסביר לכנסת מה הולך לקרות בתום התקציב הזה? איזה מנוע צמיחה נתת בתקציב הזה? מה בתוכנית הכלכלית יקרה אחרי שלאנשים לא יהיה כסף לקנות מכיוון שאתה מקצץ בהכול? מעמד הביניים יקצץ את הוצאותיו, לא תהיה לו ברירה. מפעלים לא ייצרו באותה מתכונת שהם מייצרים היום. פועלים יפוטרו, אני לא מדבר על מפעלים שייסגרו. אין מנוע צמיחה. אין. לא רק זה: גם לא מעודדים את העבודה, בגלל שאפילו מי שמשתכר 5,000 שקל בחודש ישלם עוד 1.5% מס הכנסה – מה שבחיים אני לא נתתי לעשות. כשבאו פקידי האוצר, ישבו, כדרכם – שהם מנהלים את העולם, באו אלי ללשכה ואומרים: מעלים מס הכנסה ב-2%. אמרתי להם: תחפשו הטבת חלום, תעשו במקום אחר. הפחתנו בקדנציה הקודמת 2% – 2% – במס הכנסה למעמד הביניים. אתה גם התמודדת מול פקידי האוצר כשהם ישבו לך בלשכה כמו מלכי העולם והכינו לך נאום שפשוט מבזה אותך? תגיד מה הולך לקרות, תאמר לכנסת, תאמר לעם ישראל, מה הולך להיות טוב בעוד שנה וחצי, מה? יהיו יותר מפעלים? תהיה יותר תעסוקה? אנשים יותר יוכלו לקנות מוצרים? מה יקרה? אנשים מאבדים תקווה. איזה בשורה, כשעמדת כאן היום – חמש דקות, שבע דקות, לא זוכר כמה זה היה, בגלל שלא הייתי באולם – עם מה יצאנו? אין דבר אחד שלא פגעתם בו. לקחתם את עקרות-הבית – אגב, אותו דבר – עקרות-הבית לא יאושר בסוף בכנסת. סתם, אני אומר לך מניסיון. תרשום, תגיד לפקידי האוצר שיחפשו מסחטה אחרת. עקרות-הבית לא יאושר, לא יהיה חבר כנסת אחד שירים את ידו לעניין הזה, שאישה בת פחות מ-50, שלצערה הרב איננה עובדת, היא מגדלת את הילדים, היא גרה בעיר פיתוח או בשכונת מצוקה – פתאום אתה הולך לקחת ממנה כסף. זה לא יקרה. הרבה דברים לא יקרו. אלא אם כן יש פה כנסת חדשה שאני לא מכיר; שיש חברי כנסת ממספר מפלגות, אולי גם במפלגה שלך, אדוני שר האוצר, שאתי הם מדברים אחרת, אבל מצביעים אחרת. מפחדים ממך, בגלל שאתה הבעל-בית. אתה תחליט אם יהיו חברי כנסת בכנסת הבאה. אתה תחליט אם הם יהיו שרים או לא. ואז יכול להיות שכל המצפון שלהם נשאר בבית, או בשיחות אתי או עם אחרים, אבל להצביע – הם יצביעו מה שאתה אומר. יכול להיות, אבל זה עדיין לא רוב. יש חברי כנסת בכנסת הזאת – אני, אגב, כבר ראיתי את זה: איך חברי כנסת מיש עתיד אמרו דבר אחד, ובסוף לא באו להצביע, פחדו. אני כמובן לא אומר שמות, בגלל שאני רוצה שהם ייבחרו לכנסת הבאה, אם תעבור בכנסת הבאה את אחוז החסימה. החלק הזה – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מדבר ברצינות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <קריאה:> כבר היו דברים מעולם. <שר האוצר יאיר לפיד:> אותי זה הצחיק. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מציע לך לא להתחיל אתי בפרצי צחוק – אצלכם זה הופך להיות מסוכן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בדיחות, בדיחות. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> בדיחות מותר לשמוע אצלי. <משה גפני (יהדות התורה):> בדיחות – כן. לא, אני בעד. הבעיה שהפעם הם לא אומרים בדיחות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אז איך אפשר להשיג תקציב? זה גם בדיחה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הבעיה שהם לא מבינים את ההבדל. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אני אומר לכם, אני מייצג מפלגה שמונהגת על-ידי גדולי התורה. אנחנו הולכים לגדולי התורה, ואנחנו בסופו של דבר מקבלים את הדעה שלהם. מה שהם אומרים – זה אנחנו עושים. אבל מנהלים דיון אצלם גם. פה אין דיונים בכלל: המפקד אומר "זה עושים" – וזה עושים. התקציב הולך להיות המבחן של הדמוקרטיה הישראלית: האם הולכים לבטל את נקודת הזיכוי שאני עשיתי לסטודנטים – אני, החרדי – או שלא מבטלים את זה? אם חברי הכנסת מיש עתיד יעשו את מה שהמצפון שלהם אומר, הם יצביעו נגד; אם יפחדו שלא ייבחרו לכנסת הבאה, הם יצביעו בעד. זה יהיה המבחן. עכשיו, אדוני שר האוצר, אני לא הולך לדבר על החרדים. אתה יודע מה, השחורים האלה, תכה בהם, הכול בסדר. אתה הרי ידעת – ובזה אתה מבין – ידעת שיתקפו אותך על התקציב הזה, שאין בו כלום – רק גזירות רעות. אין מנועי צמיחה, אין יכולת לעתיד טוב לאזרחי ישראל. אזרחי ישראל פשוט, מה שהם רואים כקרן אור באפלה: שהקואליציה הזאת תתפרק. והיא תתפרק, במוקדם או במאוחר. אין דבר שמאחד את הסיעות שמרכיבות את הקואליציה. זו קרן אור באפלה. אבל אתה שמת – שמעתי את יושב-ראש הכנסת בחוק ההסדרים – אמרת: תוציאו את ויסקונסין. תוציאו – אל תפריע לי עכשיו, תעשה לי טובה, על הישיבות דבר אתו אחר כך, לא עכשיו. אתם, מה שהוא עושה לכם, זה טוב. אתה אמרת – אתה אמרת, לפי דברי יושב-ראש הכנסת: תוציאו איזה רפורמות שאתם רוצים, אבל את החרדים תשאירו. כל הכבוד, אתה באמת איש עקרונות. ותשימו לב: בחוק ההסדרים, יש שם סעיף של החרדים כמובן, שצריך ללמוד את הליבה. עכשיו אני שואל: מאה אחוז, הכול בסדר, צריך ללמוד את הליבה, צריך לבדוק, לומדים לא לומדים – לא רלוונטי. מה זה קשור לחוק ההסדרים? מה הנושא האידיאולוגי הזה, שמתנהל עליו ויכוח מאז קום המדינה, מה הוא קשור לחוק ההסדרים? מה זה חוק ההסדרים? חוק ההסדרים זה חוק שעובר במהירות, יש לו "דד-ליין", צריך לסיים אותו בתאריך מסוים, הוא תלוי-תקציב באופן מוחלט – מה שמודעי עשה ב-1986. מה זה קשור לעניין? אולי לא ילמדו את הליבה – אז לא יחסכו כסף. דיון על הליבה עושים בחוק ההסדרים? אומר שר האוצר ליושב-ראש הכנסת, על-פי דבריו, הוא אומר לו: תוציא את ויסקונסין. אגב, זה דבר טוב שהחרדים עשו, שהוציאו את ויסקונסין; זה כישלון מוחלט, כל התוכנית הזאת. תוציא רפורמות אחרות – תשאיר את החרדים. עכשיו, אני אגיד לכם למה. שר האוצר יודע – ותתקן אותי, אדוני שר האוצר, אם אני טועה – שר האוצר יודע שכולם יתקפו אותו על התקציב הזה, שאין בו כלום, רק נזק; לא מועיל לכלכלת ישראל, מוריד את דירוג האשראי, מזגזג כל הזמן עם הנושא הכלכלי, הפקידים עושים מה שהם רוצים. איך הם אומרים: זאת הזדמנות חד-פעמית, לא היה לפניה ולא יהיה אחריה. ואז יתקפו אותו, ואז הוא ינהל את הוויכוח על החרדים – מה זה הליבה. אנחנו לא הולכים לתת לך, אדוני שר האוצר, את התענוג הזה. לא מנהלים אתך ויכוח. תעשה רע לחרדים. עברנו את פרעה, עברנו הרבה גזירות, נעבור גם את זה. לא ננהל ויכוח על העניין הזה. אתה תסביר לעם בישראל מה עשית בתקציב הזה, מה הועלת במה שאתה פוגע. אין תחום כמעט – אני עברתי על הכול – אין תחום שלא פוגעים. המציאות הזאת שבה אתה לוקח תקציב, שאנחנו מחכים לו, כפי שאמרתי, שנתיים וחצי – לבוא עם בשורה. ממשלה חדשה, שר אוצר חדש – לבוא עם בשורה. <היו"ר יצחק וקנין:> כמה זמן עוד, אדוני, אתה צריך? <מיקי רוזנטל (העבודה):> תוספת מע"מ. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, אני כבר מסיים. לבוא עם בשורה, ולהגיד: עכשיו רע – אגב, שתדעו, כשאני נכנסתי לתפקיד של יושב-ראש ועדת הכספים, הגירעון שלי אמרו שקיים – ואז זה באמת היה קיים – זה היה 5.2%, נכון? 50 וכמה מיליארד? <יצחק כהן (ש"ס):> 52. <משה גפני (יהדות התורה):> 52 מיליארד. ובאו אלי פקידי האוצר ואמרו: תשמע, צריך לפגוע, קצבאות הילדים – בקיצור, מס הכנסה. אמרתי להם: תירגעו, תירגעו, תירגעו, לא קרה שום דבר. עם כל הכבוד, אנחנו לא מפעל לחביות בירה שאנחנו צריכים מאזן חיובי בסוף השנה. עם כל הכבוד, אנחנו חברה, יש בה חלשים וחזקים, ויש בה עשירים ועניים, ונכים ובריאים, וערי פיתוח ומרכז הארץ, ו"מגדלי אקירוב" ואופקים – – <יצחק כהן (ש"ס):> חרדים וערבים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – יהודים וערבים, עולים וותיקים, אני לא רוצה להגיד את הכול. עזוב את החרדים רק, חרדים אל תגיד. חרדים זה לא – עזוב, חרדים נשאיר בחוץ. אמרתי להם: אנחנו לא עושים מאזן בסוף השנה. המאזן בסוף השנה: אם אדם יכול לחיות פה. <היו"ר יצחק וקנין:> עוד דקה אני מוסיף לך. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. אם אדם יכול לחיות פה. <היו"ר יצחק וקנין:> כבר שלוש דקות הוספתי לך. תסיים בדקה הזאת. <משה גפני (יהדות התורה):> מסיים. אם אזרח יכול לחיות פה. אם המציאות היא שאנחנו יודעים לאזן בין המצב הכלכלי – והרי התוצאה: התוצאה הייתה שהצמיחה גדלה, האבטלה ירדה, דירוג האשראי עלה, נכנסנו להיות חברה במדינות ה-OECD. אין תחום שלא נגענו בו ולא הצלחנו; להוציא את הנושא של הדיור – שם היה כישלון קולוסלי. ואני חשבתי: אין תורה – לפחות סחורה. תביא דיור. מה אתה מביא לנו? מס על שיפור דיור. שום דבר שמועיל לנושא של הדיור, של הפחתת המחירים, כלום. הולך להיות רע. אני אומר לאזרחי ישראל: אל תדאגו, הקדוש-ברוך-הוא מנהל את העולם, ובעזרת השם הקואליציה הזאת תתפרק והגזירות האלה יבוטלו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור. גם לך, אדוני, שמונה דקות. אם תצטרך עוד דקה, אני אוסיף לך, ויותר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, מצאתי לנכון להתחיל את נאומי בשאלה הבסיסית, שלפי דעתי היא המכרעת, האם יש קשר בין כלכלה מקרטעת לבין מדיניות חוץ קלוקלת חסרת מצפן, חסרת מצפון ואחריות? מתברר, רבותי חברי הכנסת, שיש קשר הדוק מאוד בין שני העולמות האלה – מדיניות עיוורת יכולה להביא לכלכלה קטסטרופלית. בשנות ה-90, למשל, קמה ממשלה שהיו לה תעוזה ואומץ, יש להגיד, וקיבלה החלטה לשנות סדר עדיפויות. הממשלה ההיא הייתה בראשותו של יצחק רבין ז"ל. והנה פתאום, בשל ההחלטה הנועזת הזאת שהיא קיבלה, היא חוללה נסים, ולא מסים, כבוד היושב-ראש; היא פשוט חוללה נסים ונפלאות, גם בנושא הכלכלה. כל אזרחי ישראל ללא הבדל גזע, מין, דת ולאום, ללא שייכות פוליטית או אידיאולוגית או דתית, נשמו לרווחה, הרגישו שאכן יש התפתחות, יש שיפור במצבם הכלכלי וגם במצבם החברתי. הם חשו, פשוט מאוד חשו ברחובות שלהם את התוצאות החיוביות של המדיניות הזאת. לצערי הרב, לאחר מכן באו ממשלות שלקו בעיוורון שהמילים לא יכולות לתאר אותו. ועדיין אנחנו ממשיכים עם אותה מדיניות עיוורת, שלא שמה בבסיסה את האינטרס העליון של כלל אזרחי ישראל, אלא, לצערי הרב, שמה בבסיס המדיניות שלה את הגחמות של חלק ממרכיבי הממשלה, שהיום מחזיקים, פשוט מאוד, בגרון של כל המפלגות המרכיבות את הממשלה. ואני מתכוון לכל מיני, למשל ה"דנונים" האלה, כמו דני דנון סגן שר הביטחון, שהרשה לעצמו, דרך אגב, לדבר בשם כל חברי הממשלה, גם חברי הממשלה מיש עתיד ומהתנועה, והוא אמר בצורה חד-משמעית: אין בממשלת ישראל הנוכחית מאן דהוא שתומך בפתרון של שתי מדינות. זה הדבר שאמר בצורה חד-משמעית סגן שר הביטחון. לצערי הרב, אני שמעתי גם תגובות מגמגמות מכל צדי וצירי ממשלת ישראל, הדבר שהכפיל פשוט מאוד את התחושה הלא-קלה הזאת, שאכן יש דבר במה שאמר סגן שר הביטחון. דוגמה אחרת, מה שאומר לעתים קרובות ובכל הזדמנות סגן שר במשרד ראש הממשלה שנקרא אופיר אקוניס. הוא אומר דבר חד-משמעי: העם הפלסטיני לא בשל לעשות שלום עם ממשלת ישראל. הממשלה הזאת, שאימצה לעצמה את כל הלאווים שאפשר לחשוב עליהם, שהחליטה, איך אומרים, להחליף כיסאות עם העולם הערבי והמוסלמי, שביום מן הימים, ב-1967 למשל, הוא אימץ את כל הלאווים שאפשר להעלות את הדעת, אבל לאחר מכן הוא התחיל באמת לחשוב, לשקול שנית את עמדותיו, והחליט ללכת לכיוון של שלום, והכריז על מה שנקרא "היוזמה הערבית לשלום". היוזמה הזאת, מי שתומך בה זה לא רק הערבים והמוסלמים בכל העולם, גם הפלסטינים. והנה, אבו מאזן, האיש שבתקופה מסוימת היה האהוב על כל העולם, בין היתר על ארצות-הברית, אירופים וישראלים, כפו אותו על ערפאת ביום מן הימים; הוא נבחר לאחר פטירתו של ערפאת ז"ל לנשיא מדינת פלסטין, הוא הוביל וניווט, ואמר בצורה חד-משמעית: אני בעד לנהל את המאבק שלנו כנגד הכיבוש הישראלי אך ורק בדרכי שלום. והנה, האדם הזה באופן ספציפי הגיע למצב של ייאוש מוחלט מהאפשרות שהוא יגיע לשלום או לשלום אמת – לא צודק, שלום אמת – עם ממשלת ישראל. אז בא אופיר אקוניס, ומה הוא אומר? הוא אומר שהפלסטינים אינם בשלים. יתרה מכך, אנחנו היינו עדים בימים האחרונים לאדם שהוא מרכיב מרכזי בממשלת ישראל, שר הכלכלה נפתלי בנט, שבא ואמר דברים שהם מעל ומעבר למה שאמרו דני דנון ואופיר אקוניס. וכנראה שברגע מסוים הוא הפך למעין משורר, ודיבר בצורה פואטית כזאת, והגדיר את העם הפלסטיני כרסיס. אני לא רוצה באמת להשתמש בביטוי שהוא השתמש בו, אבל אני אומר לכל מיני ה"דנונים" וכל מיני ה"אקוניסים" וכל מיני ה"בנטים", שאכן הכיבוש הישראלי הוא רסיס בעמוד השדרה של כל האזור. בראש ובראשונה הוא רסיס בעמוד השדרה של עצם קיומה של מדינת ישראל, בנוסף לכך שהוא רסיס בעמוד השדרה של החלום הפלסטיני להקים את המדינה העצמאית ליד מדינת ישראל. אבל אם הוא אומר שהרסיס, לפי דעתו אם מוציאים אותו, לפי דעתו הציוניות, הוא אומר שאם מוציאים את הרסיס הזה, הגוף יכול למות, ישראל יכולה למות, ועל כן הוא מעדיף להישאר עם הרסיס הזה מבלי להוציא אותו. אני אומר לו, כבוד השר בנט, אני אומר לך, אם מוציאים את הרסיס הזה של הכיבוש שלכם – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איפה השר? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – מעמוד השדרה של העם הפלסטיני, של העם בישראל, של כל המזרח התיכון, העם הפלסטיני יחיה, ישראל תתקיים בביטחון מלא, וה-nightmare הזה, הסיוט הזה של מאבק מדמם, שיכול להביא לתוצאות הרסניות ביותר לכל העמים, יכולים להרחיק אותו עד כמה שאפשר יותר. דוגמה לכך, כבוד היושב-ראש, מאמר שמצא חן בעיני, שפורסם לפני כמה ימים, יומיים-שלושה, שנכתב על-ידי ארי שביט ופורסם ב"הארץ", הכותרת הייתה: "התאבדות מרהיבה". ומה הוא אומר שם? אני מצטט: "מעטים", כבוד היושב-ראש, "הקדישו תשומת לב לחדשות", והוא מפרט: "ברבעון הראשון של 2013 החלו להיבנות 865 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות. מספר התחלות הבנייה בשטחים עלה ב-176% לעומת התקופה המקבילה אשתקד", ותשמע, כבוד היושב-ראש, "וב-355% לעומת הרבעון האחרון של 2012". הוא מוסיף גם: "בעוד שמתוך כל 100 ישראלים יש רק ארבעה מתנחלים, מתוך כל 100 דירות חדשות שבנייתן החלה השנה, שמונה וחצי נבנות בהתנחלויות". הוא מוסיף: "בעוד שבישראל הריבונית היקף הבנייה החדשה נמצא בירידה" – הדבר שיוצר בעיות קשות מאוד לגבי דורשי הדיור מכל השכבות, מכל התחומים ומכל האוכלוסיות – "בעוד שבישראל הריבונית היקף הבנייה החדשה נמצא בירידה, היקף הבנייה החדשה" – בשטחים הכבושים – "מגיע בימים אלה לשיא של שבע שנים. המגמה" – התוצאה שהוא מגיע אליה בסוף, המגמה ברורה: להציף את השטחים במספר גדול מאוד של מתנחלים, בצורה שתהפוך את הפתרון של שתי המדינות לבלתי אפשרי. המסקנה שהוא מגיע אליה: הדבר הזה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. אני מסכם, כבוד היושב-ראש, במילים האלה: מי מנווט היום? מי קובע את המדיניות של ישראל, גם המדיניות הכלכלית וגם מדיניות החוץ? לא האינטרס העליון של כלל אזרחי ישראל, לא העתיד של הדורות הבאים של הישראלים והפלסטינים, אלא קבוצה מסוימת, משיחית, שחרתה על דגלה דברים שהיא אומרת בריש גלי; קבוצה משיחית שמחזיקה את הממשלה בגרונה, מאיימת בכל בוקר ובכל ערב על עצם קיומה של ממשלת ישראל, ובכך, לצערי הרב – וברגע שיש לנו ראש ממשלה, אפשר להגדיר אותו כמוג לב, הוא לא נמנה עם שורת המנהיגים ההיסטוריים, שיכולים לקבל החלטות נועזות ולגרור את העם אחריהם. הוא החליט להיגרר על-ידי גורמים משיחיים, שלצערי הרב יביאו לקריסת הכלכלה, כפי שאנחנו רואים אותה בהצעת חוק התקציב המונחת בפנינו, ותביא גם לקריסת מדינת ישראל, ואולי בסופו של דבר לחדילתה מקיום, וזה חבל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר. גם לך שמונה דקות, אדוני. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רציתי להתחיל בדברי בהתבטאויות שנגע בהן חבר הכנסת שיח' צרצור, להתייחס להתבטאותו האומללה של שר הכלכלה מר נפתלי בנט. שר בממשלת ישראל אומר כך, אני מצטט איך שנכתב, איך שאמר: "צריך ללמוד לחיות עם הפלסטינים. חבר שלי עם רסיס בישבן ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה". אז הוא אומר: "כי הפלסטינים כמו רסיס הנעוץ בישבן". אני, האמת, לא מופתע מהתבטאות זו של שר בממשלת ישראל, כי זה פרצופה האמיתי של הממשלה הזו, פרצוף שחצני, פוגעני, מתנשא. פניו אינם מועדות לשלום אלא למלחמה. אני מאחל לשר בנט לחזור לשפיותו בקרוב. אני רוצה להתייחס להצעת חוק התקציב. המדינה מבטיחה תקציבים שיושקעו באוכלוסייה, ובמיוחד באוכלוסייה הערבית. האמת מדברת בשפה אחרת, כי שפת הממשלה הנה שפת השקר ושפת ספר התקציב הנה שפת האמת. מה כתוב בספר התקציב? לא מה שהבטיחה ממשלה זו. לדוגמה, הקמת מטה היישום להתיישבות הבדואית בנגב. זו האמת, הקמת מטה ליישום ההתיישבות הבדואית בנגב על-פי התוכנית המכונה פראוור-בגין. הקמת מטות ולא תקציב לטובת האוכלוסייה. ואם באמת נסתכל על ספר התקציב, על הצעת התקציב, כמה הוקצב להקמת המטה הזה? 7 מיליון שקל. הקמת מטה, זאת אומרת, לעובדים, לכוח-אדם. לא רשום שם כי הולכים להשקיע מיליונים בחברה הערבית. אלו הן הטעיות לאוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. בהצעת התקציב, תחת תקציב משרד ראש הממשלה מופעים כל מיני תקציבים לאוכלוסייה הערבית. בספר הצעת חוק התקציב מופיעות כל מיני התייחסויות. רשות הבדואים – הרי לבדואים יש אוטונומיה. נדמה לי שעוד מעט הם יוכלו לבקש מדינה עצמאית כי – רשות החינוך לבדואים, מינהלת הבדואים, המינהלה להסדרת התיישבות הבדואים. הולכים לחוקק חוק מיוחד לבדואים, כאילו שהם בכלל מנותקים מהמדינה, לא אזרחי מדינת ישראל. רשות הבדואים – 23 מיליון שקל. הרי גם מטה וגם כוח-אדם. מה עושה רשות הבדואים לטובת הבדואים? הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי – 19 מיליון שקל. מה הרשות הזאת עשתה למען המגזר? כלום. אז גם היא מטה וכוח-אדם. אני רואה כל מיני מספרים בתקציב שהם תקציבי מטה וכוח-אדם בלבד. אין 1.5 מיליארד, כפי שהיא משקרת בהבטחותיה. הממשלה, לצערי, משקרת במצח נחושה ומממנת מטות הרס, שרק יודעים להרוס ולא לבנות. אני מציע לממשלה להשקיע כספים אלו בהכרה ובבנייה ביישובים הערביים הבדואיים בנגב, ולא להשקיע במטות הרס, כפי שרואים זאת היטב בספר התקציבי. המדינה הזאת פניה למלחמה ולא לשלום, כי מי שמשקיע בחטיבה להתיישבות בהתנחלויות 58 מיליון שקל – סכום עתק לכיבוש אכזר ואלים בשטחי פלסטין. ניקח לדוגמה את נושא הדיור. הזכות לדיור הנה זכות בסיסית שהוכרה ברמה בין-לאומית. אין ספק כי רמת הדיור משליכה על המצב הקהילתי של המשפחה. הפער בין ערבים ליהודים הוא גבוה מאוד ואיננו נתפס. כך, למשל, בסקר בריטי שנערך לפני קום המדינה נקבע כי לעיר סח'נין יש בערך 79,000 דונמים בשטח שיפוטה, או, סליחה, 7,900, לעומת היום, כשבשטח השיפוט של סח'נין יש לא יותר מ-9,000 דונמים; עד היום. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> 79,000 דונם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – היום 90,000. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בהתחלה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כן, ואז 90,000 היום. נתון זה מדבר בעד עצמו על שוד אדמות מאורגן, על שוד אדמות לאור יום, וכך רוצים לעשות גם בנגב. יותר מ-800,000 דונמים הולכים להפקיע, לנשל, תחת הכותרת "הסדרת התיישבות". נישול מקרקעות – תחשפו את הפן האמיתי, את הכוונה הנכונה. הפסקנו להיות אהבלים כמו שהיינו פעם. כל שבוע דוחים את החקיקה הזו, כי יש מחלוקת בין מרכיבי הממשלה – להוסיף יותר לבדואים, להוריד מהבדואים. מה, הבדואים הם מעבדה לניסיונות שלכם? מדינת ישראל לאורך כל שנות קיומה הפקיעה קרקעות מערבים והעבירה אותן לטובת הקמת התיישבות יהודית ענפה, תוך רמיסה בוטה של זכויות המיעוטים ילידי הארץ; לא ילידי אתיופיה ולא ילידי רוסיה. מאז שנת 1948 מדינת ישראל לא הקימה אף יישוב ערבי חדש, מלבד אלה שהוקמו לערבים-בדואים בנגב לצורך ריכוזם במינימום שטחים ומקסימום נפשות, ולא למטרות רווחת התושבים, לצערי. לעומת זאת הכירה המדינה ב-700 יישובים, קיבוצים, מושבים יהודיים. המספרים מדברים בעד עצמם. איפה זה קורה? במדינת אירופה? באמריקה? איפה עוד קיים דבר כזה מלבד בישראל? רק בימי משטרים חשוכים נהגו באפליה מושבעת כזאת. על מדינת ישראל להתעורר לפני שיהיה מאוחר. כיום יש ביקוש של יותר מ-5,000 יחידות דיור בקרב החברה הערבית. הנתון העצוב הוא כי המדינה אינה עושה דבר כדי לצמצם את הפערים ולספק את הדיור הנאות לצעירים. ההורים נאלצים להושיב על דונם אחד מספר משפחות. צפיפות זו מולידה חיכוך מיותר, אלימות ופשיעה. בעיון בספר התקציב אין שום התייחסות קונקרטית לצמצום הפערים שהזכרתי כאן. אם נדבר – ברשותך, אדוני, שני משפטים. לגבי החינוך – מספר הילדים בכיתה במגזר הערבי הנו פי-1.5 לעומת המגזר היהודי. שעות ההוראה אשר מוקצות למגזר הערבי אינן מתקרבות לכמות שמקבל תלמיד במגזר היהודי. התקציב השנתי פר-ילד במגזר הערבי סובל ממחסור אדיר לעומת האוכלוסייה היהודית. אחוז הנשירה, מכובדי היושב-ראש, כפול בקרב ערבים לעומת יהודים. על כל יהודי נושרים שני ערבים, נתון שמהווה קטסטרופה. אין לנתונים אלה שום התייחסות בספר התקציב. תקציבי משרדי הממשלה רק קוצצו לסגירת הגירעון. ברור שהמצב ילך ויחמיר, המצב ילך אחורה. אני בז לתקציב זה ולממשלה הזאת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת מסעוד גנאים, גם לך שמונה דקות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר האוצר הציג בפנינו היום את עיקרי התקציב, או התקציב של המדינה, אבל האמת, רציתי לשאול, מה אפשר לצפות מממשלה שבה מי שמחליטים הם בעלי מנטליות של או קוץ בגרון, או רסיס בישבן, או בעלי מנטליות של איראנופוביה? תראו מה קורה בעולם – כל העולם אופטימי היום בגלל תוצאות הבחירות באיראן, למשל, חוץ מראש הממשלה נתניהו. הוא לא רואה לא מתינות, לא נאורות, לא אור בקצה המנהרה; הכול חושך, הכול מלחמה. אי-אפשר שרוחאני הזה יהיה אולי מתון, לא ידבר על שואה על היהודים, לא החרבה של מדינת ישראל, לא אושוויץ חדש – איך יקלקל לו את חגיגת האיראנופוביה? זו הממשלה, זו המנטליות הרווחת בה. אז האם אפשר לצפות ממנה לתקציב הוגן, צודק ושוויוני? אי-אפשר. ואם מוסיפים על זה את כל הפלאות של ראש הקואליציה, יריב לוין, שמביא לנו הצעת חוק ראשונה, על זה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי וארץ-ישראל היא ארץ מולדתו, וחוק חדש יביא לנו את זכות הקדימה של אלה ששירתו בצבא, ושירתו שירות לאומי או אזרחי, דבר הפוגע בדמוקרטיה ובשוויון זכויות, ובזכות לעבוד, דבר שמכרסם בדמוקרטיה של מדינת ישראל? ממשלה כזאת, מה אפשר לצפות? איפה הצדק? איפה ההגינות? אדוני היושב-ראש, יש כאלה שחושבים שהצעירים הערבים, כאשר מסיימים י"ב, הם יושבים בבתי-קפה, מעשנים נרגילה, מפצחים גרעינים, או הולכים לחוף. הם לא יודעים, אני אחרי י"ב עבדתי בטיח, בשפריץ, בבנייה, מימנתי את הלימודים שלי, פרנסתי את המשפחה שלי ואת עצמי. אפילו במודיעין, פה, העיר מודיעין, עבדתי פה שנה וחצי. זה היה בשנת 1989, אני חושב. הצעירים הערבים עובדים, מפרנסים את עצמם, הם אינם נטל, הם לא רק רוצים לקבל. הם לא רוצים לקבל מאף אחד, הם נותנים. לבוא היום ולקפח אותם? לבוא היום ובהצעת חוק גזענית, שמתנה את הזכות לעבוד, את הזכות ללמוד, מתן שירותים שהם זכות טבעית לכל אזרח? תיתנו – תקבלו. מה תיתנו? נתנו, עבדנו, משלמים מסים. כל החובות בעולם מסתכמות רק בשירות הצבאי, וזהו, חלאס? הם לא עושים שום דבר? אדוני היושב-ראש, לגבי התקציב. יש לנו פתגם טוב מאוד בערבית שאומר: אל-ת'לם אל-אעווג' מן אל-ת'ור אל-כּבּיר – התלם העקום מהשור הגדול. אז כאשר יש חור, יש בור, יש בולען, יש מה שאתם רוצים – 40 מיליארד שקל – למה שהאזרח הפשוט הוא שישלם? הממשלה שטעתה, שעשתה את העוול, שעשתה את הבור הזה, למה היא רוצה לטמון את כל האזרחים בו, במיוחד את האזרח הפשוט, אדוני היושב-ראש? שהיא תשלם על הטעויות שלה. שר האוצר הציג לנו תקציב שהוא לא רק התקציב שלו, אלא תקציב של מורו ורבו בנימין נתניהו, בעל האוריינטציה והדוקטרינה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, שרואה כלכלה חזקה, חיזוק העשירים והחזקים ודפיקת החלשים. מה זאת אומרת שהחזון של התקציב זה האדם או האזרח העובד, האדם העובד? אני שואל, איך? כאשר לעקרות-הבית אתה מסיר את הפטור ממס הבריאות, מה אתה רוצה מהן? אתה מחליש את החלשים יותר. ככה אתה מעודד אותם לעבוד? אתה מדרדר משפחות לעוני ככה ולא מעודד את האדם או את האזרח העובד. אדוני היושב-ראש, תקציב טוב זה תקציב צודק, שוויוני והוגן. כאשר הביטוח הלאומי מבשר לנו על כ-90,000 עניים חדשים, כאשר דוח ה-OECD מבשר לנו על פערים גדולים בחברה הישראלית – מה עושה הממשלה? מה היא עושה כדי למנוע את העוני, כדי למנוע את הפערים האלה או לצמצם אותם? מה היא עושה? אני חושב שהתקציב הזה הוא תקציב של פחדנים. למה? כי שר האוצר וראש הממשלה לא רוצים לראות את האמת, לא רוצים לחפש את הכסף במקום הנכון. שר האוצר אולי חושש מהכעס של אחיו בנט, וראש הממשלה משחק על כולם, מפחד מכולם, אז למה לנגוע בהתנחלויות? למה בכיבוש? ידוע, אדוני היושב-ראש, כמה מפסידה ישראל מהכיבוש, כמה היא מפסידה בהתנחלויות; אף אחד לא רוצה לנגוע בזה. לא, נלך לכיס של האדם הפשוט, ניקח ממנו את הכסף, שם האיום הביטחוני על מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אני חושב שתקציב כזה, לא ראוי שנתמוך בו וראוי שנתנגד לו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת מרדכי יוגב. לרשותך שלוש דקות. ואחריך – חבר הכנסת יעקב ליצמן. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר, שר החקלאות, חברי למליאה, הכורח לגייס עשרות מיליארדים לכיסוי הגירעון ברור לכולם. אף-על-פי-כן בהצעת התקציב לשנים 2014-2013 יש פגיעות קשות בכמה נושאים שאני סבור שלא נכון להשאירם במתכונת הנוכחית, ומחובתנו עד הקריאה השנייה והשלישית למצוא אלטרנטיבות תקציביות. ואני מדבר על שניים מתוך שלושה נושאים: על הפגיעה באוכלוסיות החלשות, הפגיעה בעולם התורה והפגיעה בהתיישבות בפריפריה, בדגש על החקלאית. אני אגע בפגיעה באוכלוסיות החלשות: 1. צמצום הקצבאות לילדים ל-140 שקל בלבד. זו אמירה קשה. כביכול המדינה לא מעודדת ילודה. ההצעה היא לצמצם את קצבאות הילדים באופן מדורג ולא אחיד, ואף לצמצם כליל אצל מי שמשכורתו לא 800,000 בשנה, כפי ששמעתי באחד הנאומים, אלא אף למי שמשכורתו עולה על 50,000 לחודש. כך גם באחוזי המס – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אמרתי את זה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – להשית אותם באופן מדורג ולא קבוע, ובעוד שלושה סעיפים – לא להעלות את המע"מ על פירות וירקות. צריך לחשוב בעתיד על הורדת המע"מ ממוצרי יסוד נוספים. נושא מיצוי ההשתכרות הוא מורכב. יש אוכלוסיות חלשות שפשוט אינן מצליחות להשתכר, ולא יעזור הניסיון להוציא אותן לעולם העבודה. לכן הייתי מציע להוריד אותו, לבחון אותו שוב דרך ועדות, כתנאי להנחות בארנונה ובמעונות. וכך גם בהורדה של המס המוטל בהצעת התקציב על משפרי דיור או מחליפי דירה, ובתנאי שזו דירתם היחידה. ובמקביל, להעלות באופן מדורג את המס על מי שרוכש דירות מעל 2 או 3 מיליון והלאה, שם ניתן להעלות ובכך לכסות מדבר לדבר. הפגיעות בעולם התורה – שום סעיף בתקציב לא קוצץ באחוזים כה ניכרים כמו הפגיעה בתמיכה והעברה למוסדות תורניים. ואני רוצה לומר ששום ארגון או מוסד לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בכמה אחוזים? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> 52.8% ב-2013–2014, 25% ו-27.8%. <שר האוצר יאיר לפיד:> אתה היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> כנראה כבודו לא מכיר את התקנון. אני יכול לתת לו תזכורת. <קריאה:> אני מכיר. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני רוצה לומר שתהליך התייעלות – ואני תומך בתהליך שבו לאורך השנים ישולבו יותר מהעולם החרדי בעבודה ובשירות הצבאי, אבל יש פה איזה זבנג שלהערכתי הוא קשה לעיכול ועלול להשאיר אחריו הרס של מוסדות רבים ושל משפחות רבות כשבוודאי בתהליך כזה של שנה וחצי אין שום סיכוי שיצליחו למצוא חלופה לכך. התמיכות לתלמידים הבאים ללמוד מחוץ-לארץ – אני רוצה לומר לך קודם כול יישר כוח, שר האוצר, כי הקצית תקציב חשוב למינהל הסטודנטים, והדבר הזה של סטודנטים הבאים מחוץ-לארץ ושל תלמידי ישיבה הבאים מחוץ-לארץ הוא באמת תמריץ לעלייה; הם מביאים אחריהם את הוריהם, הוריהם מביאים את רכושם, ויש בזה השקעה גדולה, אם בסטודנטים ואם בתלמידי הישיבה הבאים מחוץ-לארץ לעלייה לישראל – חיזוק לעם, למדינה ולכלכלתה. נושא המשמשים בקודש – ואני עוד רגע מסיים – גם בזה יש פגיעה קשה, מעל לאחוזי הצמצום הכלליים. נכון אולי לצמצם, אבל באחוזים הרבה יותר נמוכים, תוך בחינה של משרד הדתות היכן כן והיכן לא, כדי לא לפגוע לא בשירותי הדת ולא בעובדים עצמם ומשפחותיהם. כאשר מחברים באופן מצרפי את הפגיעה באוכלוסיות חלשות, יחד עם הפגיעה – כפי שאחד מהדוברים מנה – בחברה החרדית, אני חושב שלא נכון שנעשה את זה – בערבות ההדדית ובאחריות שלנו לכל חלקי העם. ובין הקריאה הראשונה של התקציב לבין הקריאות השנייה והשלישית מחובת כולנו, בידינו, לתקן את סעיפי התקציב, הן אלה שפוגעים באוכלוסיות החלשות, בהתיישבות, בפריפריה, הן אלה שפוגעים בעולם התורה ובאוכלוסייה החרדית. אני מאמין שניתן למצוא לכך חלופות תקציביות באופן שיפגע פחות באוכלוסיות החלשות ויביא אותנו לבנות יחד גם את האוכלוסיות החלשות וגם את כל החברה בישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. יעלה חבר הכנסת יעקב ליצמן, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, למדנו בתקציב הזה שהסכמים לא צריך לקיים במדינת ישראל. יש הסכם בין משרד האוצר למשרד הבריאות, מ-2010, שטיפולי שיניים בגיל 12 עד 14 ייכנסו לתקציב מ-1 ביולי 2013, החל מ-1 ביולי; הסכם חתום בין משרד האוצר למשרד הבריאות – אני חתום עליו, האוצר חתום עליו. בא שר האוצר ובמחי יד מוחק את הכול. אולי תסבירו לי, למה שאובמה יאמין לישראל? הוא רואה שלא מקיימים כאן הסכמים, לא צריך לקיים הסכם חתום, זה רק המלצה, שום דבר; זה לא הסכם, לא מקיימים, לא צריך לקיים. חתמו הסכם עם הרופאים על תוספת שכר – לא, צריך לריב, לא מקיימים הסכם חתום. אז אם השרים שקרנים, ואם הממשלה שקרנית שהרי היא חתמה על זה, מה מצפים מהאזרחים? אם מתנערים מהסכם חתום, אז למה שאזרח, כל אזרח במדינה – הוא לא מאמין למדינה. מבטיחים לו דבר אחד. אמרתי היום לשרת הבריאות בוועדת הכספים: מה שווה הסכם חדש עם האוצר? הרי מפרים את זה ברגע אחד, אומרים לא קיים, אז למה לחתום עוד הסכמים אתכם? למה להפסיק שביתות ולחתום על הסכמים עם האוצר? הם משקרים לנו, ועוד מעט מבטלים את זה בחוק ההסדרים הראשון. אני חושב שאנחנו צריכים להמליץ לגורמים ממשלתיים בין-לאומיים שלא לסמוך על שום הסכם חתום כאן במדינה. הגיע הזמן. הדבר השני – בדרך כלל יום הגשת תקציב היה כל פעם יום חגיגי לשר האוצר. הוא היה בא ברוב חגיגיות, והוא הציג תקציב, וכולם היו בהתרגשות. נכון, היו ויכוחים, אבל אף פעם לא היו ויכוחים סוערים; אני לא זוכר עד כדי כך. היום שמעתי את זה גם, אגב, בדרך, קודם, ברדיו. אף אחד מהליכוד לא רוצה להתייחס לתקציב, כולם ברחו, כולם נעלמו, מתביישים בתקציב. ואני, אדוני שר האוצר – הוא פשוט עסוק – נניח, אדוני היושב-ראש, אם היו מצביעים על התקציב הזה בהצבעה חשאית בכנסת, מה לדעתך היו כאן התוצאות? אדוני שר האוצר, שאלתי שאלה: אם היו מניחים את התקציב שהגשת היום להצבעה חשאית, מה לדעתך היו התוצאות היום? <שר האוצר יאיר לפיד:> רוב עצום. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> מה? <שר האוצר יאיר לפיד:> היה עובר ברוב עצום. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לדעתי, אני לא בטוח שיש לך חמישה קולות אפילו. אני מאמין שאפילו אתה לא היית מצביע על תקציב כזה. היום אתה מצביע כי אתה מתבייש בזה, כי אין לך עצה – אתה חייב להצביע. אני מבטיח לך שבהצבעה חשאית גם אתה היית מתנגד לתקציב הזה. עכשיו, שר האוצר בישר לנו שהוא הקים קרן של 200 מיליון שקל, הוא דואג למשפחות חלשות. 200 מיליון שקל, רבותי; סכום עתק – 200 מיליון שקל. כמה הוא הוריד? 3.5 מיליארד. מורידים 3.5 מיליארד שקל מקצבאות ילדים, מרחמים כביכול, במירכאות, על החלשים, מוסיפים 200 מיליון שקל קרן, ואני לא יודע איזה ג'ובות, מי יתחלק בכסף הזה. אני לא מדבר על המגזר החרדי. דובר כבר על תקציב הישיבות, כושר השתכרות, קצבאות ילדים. זה לא שייך לחרדים. מס על השיפוצים, על הדירות, ביטול מענקים – אדוני שר האוצר, יש לי בשבילך עוד מס שלא חשבת עליו, יש לי מס: שקל עבור מעבר חציה. מי שיעבור במעבר חציה, שישלם שקל. לעשירים זה לא נוגע כי יש להם רכבים. זה בדיוק טוב בשבילו. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> תשים שקל – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> נשים כרטיס אלקטרוני. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> מר ליצמן, איפה הקופה? תשים שקל. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> עשירים לא ישלמו כי יש להם רכבים. עניים הרי בין כך הולכים ברגל, אז ישלמו עוד קצת מס. זה בדיוק מה שהוא רוצה – שהעשירים לא ישלמו והעניים ישלמו. <מרב מיכאלי (העבודה):> אולי ישלמו ישר לרכבים. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> זה רעיון. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תיתני להם רעיונות כאלה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בזמנו, במשרד הבריאות, הגשתי הצעה לסיעוד ממלכתי. משרד האוצר התנגד לסיעוד ממלכתי. אני שומע שגם משרד האוצר מתנגד. הגשתי את זה, אגב, כהצעת חוק פרטית. הגשתי את זה כבר. משרד האוצר מתנגד באיזו טענה מוזרה, שהם נגד העלאת מסים, כי אני רציתי לממן את זה בהעלאה של 0.5% של מס בריאות. הם נגד אחוז מס הכנסה. מה נתנו לנו בינתיים? מע"מ, 1.5% מס הכנסה, עקרות-בית – לא יודע עוד כמה דברים באמצע. וכפי שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר אמר, אנחנו ב-2015 נשלם עוד יותר מסים. האם לא כדאי שיחשבו פעם אחת להכניס את הנושא הזה של סיעוד ממלכתי, שהאוכלוסייה המבוגרת, שיהיה לה מענה, שלא יצטרכו לקחת כל מיני דברים מתוך – של הילדים, של המשפחות? שיהיה להם לשלם את זה? חברת "שטראוס" אמרה שהמנכ"ל אמר שאם הוא היה עובד בשבת הוא היה מרוויח 8%, והיה יכול להוריד את המחיר. אבל הוא לא לקח בחשבון שהוא היה מפסיד הכנסות של 20% מהציבור החרדי. הציבור החרדי הוא הקניין הכי גדול. וזה המשך של הדמגוגיה של הממשלה. אבל לא בכול שר האוצר אשם. יש אשם יותר גדול, וזה ראש הממשלה. ראש הממשלה, שיושב בצד, לא מגיב על כל ההתקפות על שר האוצר שלו, לא מתערב בכך שהוא מאמלל את המשפחות החלשות, מוריד עשרות-אלפי ילדים מתחת לקו העוני. הוא יושב בצד ושותק. הוא לא יכול להיפטר בלי כלום; הוא אחראי לא פחות משר האוצר. אני רוצה בסוף רק להגיד, דקה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, שהגמרא אומרת, במסכת סוטה: אמר ר' סימאי: שלושה היו באותה עצה – של פרעה – בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון בייסורים, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. אז בלעם – כולם מבינים, הוא שנתן את העצה להרוג את הילדים שם. בסדר, הרגו אותו. למה הגיעו לאיוב ייסורים? הוא שתק. מסביר הרב מבריסק: הוא לא רצה למחות. הוא ישב בצד. הוא חשב שאולי לא יועילו דבריו, אולי חשב שלא יוכל לתקן. נתנו לו ייסורים. והוא קפץ מהייסורים, התחיל לצעוק. אה, אם כאב לך, אתה יודע לצעוק, אז למה כשכואב לשני אתה לא יודע לצעוק? אי-אפשר לעמוד בצד ולשתוק, לראות מה שעוברים פה החלשים, מה שהולכים לעשות כאן לילדים; שוחטים אותם ממש, בפועל. וראש הממשלה עומד בצד, כאילו הוא באו"ם, הוא משקיף. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב ליצמן. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חבר הכנסת זבולון קלפה. שמונה דקות לרשותך. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, הצופים בבית, אני לא יודעת אם שמעתם, אבל כת של קנאים השתלטה על המדינה. אדוני שר האוצר, אתה אולי תופתע, אבל אני דווקא לא מתכוונת לאלו שלובשים שחור. פקידי האוצר מתנהלים ככת של כלכלנים מקצועיים, אשר במסווה של נייטרליות עובדתית מיישמים מדיניות ניאו-ליברלית המחסלת חיסול שיטתי את מדינת הרווחה, כשחוק ההסדרים משמש בידם כדי לעקוף את ריבונותה של הכנסת. איך זה קרה בעצם? גרעין השינוי התחיל בבית-הספר לכלכלה של האוניברסיטה העברית, כשפרופסור דן פטינקין הגיע מארצות-הברית עם כל הרעיונות של אסכולת שיקגו. הוא חינך דור של כלכלנים עם אש בעיניים. הם התייחסו לכלכלה כמדע. הם חשבו שהאתגרים של המשק הם חידות מתמטיות שיש להן פתרון אחד, אובייקטיבי, מנותק מערכים. הם האמינו שהמדינה היא הבעיה, ולא הפתרון – היא לא יודעת לעשות כלום; שבוועדי העובדים הגדולים צריך להילחם; שהשוק החופשי הוא המנגנון היעיל ביותר לחלוקת המשאבים בחברה. בשנת 1985 התהליך הזה הבשיל. הם הגיעו לעמדות השפעה במשרד האוצר. היום אנחנו קוראים להם "נערי האוצר", אבל אז קראו להם "נערי פטינקין". הם ניצלו את שעת המשבר ואת האינפלציה הגואה כדי להעביר שורה של רפורמות מבניות שמטרתן צמצום הסקטור הציבורי, ריסון תקציבי ושבירת העבודה המאורגנת. הם השתמשו במכשיר חדש – אולי הוא נשמע לכם קצת מוכר: חוק ההסדרים. אז הוא מנה עשרות בודדות של סעיפים. מאז הוא מלווה את התקציב דרך קבע, והוא הלך ותפח ותפח עד שהפך למנגנון שעוקף את הריבונות של הכנסת. בשנים האלה, ולא סתם, השתנה המבנה של החברה הישראלית. הפערים גדלו ב-23% – מדד ג'יני מראה גידול של 23% באי-שוויון. העבודה המאורגנת הותקפה והוחלשה, מספר העובדים המאורגנים צנח, צורות העסקה פוגעניות הפכו לנורמטיביות, כשהמדינה היא הראש והראשונה להעסקה הפוגענית של עובדים דרך קבלנים ומיקור-חוץ. מכל הרעיון החדש – הגמשת שוק העבודה – הדבר היחיד שנותר זה מאות-אלפי עובדים ללא גב, מנוצלים, ללא ביטחון תעסוקתי וללא אופק. המיסוי הפך יותר ויותר רגרסיבי, מדינת הרווחה קוצצה בחדות, מעורבותה של הממשלה בשוק הופחתה עוד ועוד ואפשרה למעט בעלי כוח ואמצעים לצבור עוד ועוד משאבים וכוח. משאבי הטבע שלנו נמכרו לטייקונים, מספר מצומצם של משפחות קנו את אותן חברות ממשלתיות ואת אותם נכסים ציבוריים בכסף שלנו, שהם לוו מהבנקים, ואותו הם מינפו, ומחזרו, ובנו פירמידות כל כך שבירות, שכל משב רוח קטן מאיים לנפץ אותן. אתם בטח חושבים לעצמכם בשלב הזה: "כת" – היא קצת מגזימנית, חברת הכנסת הזאת. פרופסור דן פטינקין מזמן לא אתנו, אבל לכת הזאת יש אדמו"ר חדש: בנימין נתניהו. הוא אידיאולוג, נחוש בדעתו, והוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו, ועכשיו הוא זכה לשחקן חיזוק, קנאי לא פחות – שר האוצר, שיושב כאן אתנו ומסתכל במחשב, יאיר לפיד. <שר האוצר יאיר לפיד:> אני שומע. אני multi-tasking. <מיכל בירן (העבודה):> בכל העולם כבר יודעים שמדיניות הצנע לא מוציאה ממשברים אלא מעמיקה אותם. אפילו בדוח של קרן המטבע הבין-לאומית, ארגון שקשה להאשים אותו בתפיסה סוציאל-דמוקרטית, מכירים בטעות. הם לא העריכו נכונה, שעל כל קיצוץ של יורו בתקציב בסופו של דבר יש ירידה של יותר מיורו בתוצר. למה זה קורה בעצם? כי אנשים שחשים שהם נמצאים במשבר מחכים עם לקנות מכונית, מחכים עם להחליף מקרר, ובטח לא הולכים לשבת במסעדה עם כל המשפחה. ואז כל המקומות האלה צריכים לפטר וצריכים לצמצם, כי יש פחות ביקוש, ואותם אנשים שמפוטרים כמובן הם בעצמם צורכים פחות ומבזבזים פחות, ובסופו של דבר יש פה גלגל שקשה מאוד לצאת ממנו, ספירלה שלילית. בסופו של דבר זה גורם לזה שגם המטרה הראשונית – לצמצם את החוב – הולכת ומתרחקת, כי גם ההכנסות ממסים הולכות ופוחתות ככל שהפעילות במשק הולכת ומצטמצמת. כל זה ממש לא רציונלי. זה לא מדע; כך מתנהלת כת קנאית. דוגמה נוספת: כשמעמידים אחת מול השנייה את תוכנית ויסקונסין, שהממשלה שלנו כל כך נחושה בדעתה לקדם, יחד עם זה שמצד שני הם סוגרים את המכונים להכשרה מקצועית באגף התיירות. אז אני משווה פה: תוכנית ויסקונסין היא דרך לעקוף את שירות התעסוקה, להפקיר את מה שהם קוראים לו המובטלים הכרוניים, החלשים ביותר, לידי השוק הפרטי תאב הרווח. לעומת זאת, המכונים להכשרה מקצועית – זו דרך של המדינה לתת הכשרה יקרה מפז ומסובסדת בפריפריה ובכל מקום: טבחים, קונדיטורים, אנשים שהתעשייה פשוט משוועת לידיים העובדות שלהם. בתוכנית ויסקונסין לא יוצרים אפילו מקום עבודה אחד. לעומת זאת, במכונים האלה נותנים לאנשים הזדמנות להתפרנס בכבוד, בעבודה טובה. לעומת זאת, בתוכנית ויסקונסין רק עושים מיחזור של עבודות ניקיון ואבטחה בתשלום נמוך, בהפרת זכויות שיטתית. בתוכנית ויסקונסין – מי שזוכר את הכתבה המעולה של חיים ריבלין בערוץ 2 על שיעור מחשבים ללא מחשבים. לעומת זאת, במכונים להכשרה מקצועית נמצאים טובי המורים; השפים המפורסמים והמעולים ביותר בארץ צמחו שם. שם נותנים הכשרה אמיתית. בוויסקונסין יש תמריץ לשלילת קצבאות מהחלשים ביותר; המכונים מביאים לנערי מקא"ם, לאוכלוסיות מוחלשות, לפריפריה, תקווה והזדמנות. על ויסקונסין המדינה הייתה מוכנה לשים בפעם הקודמת מיליארד שקלים; המכונים להכשרה מקצועית בענף התיירות עולים מקסימום 30 מיליון שקלים. את ויסקונסין הממשלה מנסה לקדם; את המכונים הממשלה רוצה לסגור. תעשו אתם את החשבון. אני מגזימה? לא מדובר פה בכת קנאית שעובדות לא מבלבלות אותה? אני חולקת על האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של נערי האוצר, ויותר מהכול, אני כופרת בהיתממות כאילו מדובר במדע אובייקטיבי. זאת תפיסת עולם, ויש לה אלטרנטיבות. אבל האחריות היא לא על נערי האוצר. האחריות היא על נבחרי הציבור. לפיד ונתניהו מנסים ליצור מצג שווא של היעדר אלטרנטיבה, אבל יש אלטרנטיבה. יכולתם לגבות חלק מהרווחים הכלואים מחברות הענק, אבל בחרתם להעלות את המע"מ; יכולתם להעלות את מס ההכנסה ב-5% לאלו שמרוויחים יותר מ-60,000 בחודש, אבל בחרתם להקשות על כולם, על מעמד הביניים, ולהעלות לכולם ב-1.5% את מס ההכנסה; יכולתם להקטין את הפטורים המופלגים לחברות הענק, אבל אתם בחרתם אחרת – בחרתם לגבות תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות מעקרות-הבית; יכולתם להטיל מס ירושה על ירושות גבוהות במיוחד, אבל אתם בחרתם לקצץ בקצבאות הילדים. אתם, אדוני שר האוצר, אדוני ראש הממשלה, לא רציונליים. אתם חברים בכת קנאית שמקדשת את השוק החופשי והופכת אותנו לעבדים. את מחיר הקנאות שלכם משלם הציבור הישראלי. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת זבולון קלפה, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב. אם היא לא תהיה נוכחת באולם המליאה – חבר הכנסת ישראל אייכלר. שלוש דקות. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> מה זאת האפליה הזאת? נתת לה שמונה. <היו"ר יצחק וקנין:> כבודו, זה מה שחילקו בין האופוזיציה לקואליציה – – <זבולון קלפה (הבית היהודי):> בסדר, בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> – – בוועדת ההסכמות. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> לא, זה בסדר, זו בדיחה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זבולון, בגלל שאתה חולק אתי את השדולה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני גם לא אקפיד. אם תצטרך עוד דקה, אז לא נקפיד עליך. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> תודה. אדוני היושב-ראש, שר האוצר, חברי חברי הכנסת, אני דווקא בחרתי להתחיל ממשהו אחר לגמרי. קודם כול, שבח לשר האוצר, שהסכים להיכנס לתפקיד ההזוי הזה. אני אומר לך אמיתית, אני במקומך הייתי עושה דברים אחרים ולא את זה, במיוחד שפורסם בכל מקום מה מצופה לך פה. אז אני מברך על האומץ. מצד שני, אני רוצה להעיר את תשומת לבך לשתי נקודות. נקודה אחת – אני חי במרחב הכפרי, ואדוני היושב-ראש מכיר קצת את האזור. לפני שלוש שנים בערך התחילה יוזמה מאוד מרתקת ומעניינת שיצרה מהפך במרחב הכפרי – נכנס פרויקט שנקרא שיקום תשתיות ביישוב הוותיק, דבר שערכו לא יסולא בפז. הדבר הזה יצר מציאות של פיתוח משמעותי ביישובים, קליטה, התרחבות ושגשוג, והדבר הולך ומתרחב משנה לשנה. לצערי, במסגרת התקציב הנוכחי, הדבר הזה בינתיים נמצא בקיצוץ מוחלט. אז זו נקודה אחת. נקודה שנייה, שקשורה לאותו דבר, היא התרחבות של הדבר הזה. תמיד כממשלה, לאורך כל הדרך ממשלות רבות ראו חשיבות וערך רב בחיזוק הפריפריה. לא יעזור שום דבר, חיזוק של הפריפריה, בוודאי יישובים קטנים יותר, קרי, יישובים כפריים, מצריך משאבים ביחס קצת שונה מאשר החלוקה באוכלוסייה, ביישובים העירוניים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים, בין השאר – המשרתים הקודש. אלה שתי הנקודות לגבי ההתיישבות. והנקודה האחרונה, שהיא נוגעת לכלל – ודרך אגב, הדברים נאמרים לא לפי סדר החשיבות, כי אם עסקנו עד עכשיו במידה מסוימת בחומר ומעט ברוח, הנקודה האחרונה נוגעת בעיקר ברוח. כעם ידענו לאורך כל החיים, לאורך כל הדרך וכל התגלגלות האומה, לשמר את עולמה של התורה. להבנתי, גם פה, כשהגענו לארץ, לא הגענו אל המנוחה והנחלה. גם פה מוטלת עלינו החובה לשמור על עולם הרוח, עולם הרוח שאותו שמרנו מכל משמר לאורך כל השנים בכל הגלויות השונות. וכשאנחנו מסתכלים פה על התקציב ורואים את הפגיעה הכל-כך קשה בעולם התורה – ואני מבין את הרצון, הצורך לקצץ, אדוני שר האוצר, אבל עדיין אני חושב שבסופו של דבר ניתן למצוא את הדרך שהקיצוץ יהיה מושת – איך אמרנו? שוויון בנטל? – בצורה של שוויון בנטל. זאת אומרת, באחוזים שאיכשהו באים לצורה שוויונית יותר. כרגע, כשאתה מסתכל פנימה לתוך המספרים, הדברים נראים שהחלוקה בנושא הזה היא לא שוויונית. ואני סבור ובטוח שאם נשב ביחד, כל הצדדים הנוגעים לדבר, בטוח שגם נמצא את הדרך לייצר בסופו של דבר מנגנון שנותן מחד גיסא מענה לקיצוץ ומאידך גיסא שומר על עולם התורה. אני אומר את דעתי באופן אישי, ואני לא בא להלך אימים על אף אחד, חלילה. אני, אישית, על תקציב כזה, ללא השינויים בעולם התורה – לא מדבר כרגע על ההצבעה הראשונה, אבל לגבי ההמשך – בוודאי שיהיה לי קשה מאוד או כמעט בלתי אפשרי להרים את היד. ואני בטוח שבהתייעצות מסודרת ומשותפת של כלל החברים נצליח לייצר לכך פתרון ולמצוא את הדרך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון קלפה. חברת הכנסת מירי רגב – אינה נוכחת. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריך – חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. <נסים זאב (ש"ס):> מה עם מירי רגב? <היו"ר יצחק וקנין:> אינה נוכחת. שמונה דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לציין את העובדה שהיושב-ראש ציין שחברת הכנסת רגב איננה נמצאת, וגם לציין שחברי הליכוד והבית היהודי וישראל ביתנו לא היו במליאה בשעה שהציג שר האוצר את התקציב. ואני מעריך אותם על כך. זה אומר שעדיין יש איזושהי מידה של בושה. לא, אני מדבר – בשעה שהוא הציג את התקציב, אף אחד מהליכוד לא היה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת פייגלין לאורך כל הדיון נכח – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> חבר הכנסת פייגלין, היית פה בזמן – היית ושתקת? איוב ששתק נידון בייסורין, כתוב, לא? <היו"ר יצחק וקנין:> כמו שאני מכיר אותו, הוא לא מהשתקנים. <נסים זאב (ש"ס):> יש לו גם ככה ייסורים מהתקציב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז זהו, יש לו ייסורים מעצם הצורך להקשיב לזה. מורי ורבותי, אמרה יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהתקציב הזה הוא תקציב של מלחמה, והיא הסבירה את זה בטוב טעם, בעיקר בנושא עקרות-הבית. אבל אני רוצה לומר שזה לא סתם תקציב של מלחמה; זה לא תקציב בכלל, זאת רק מלחמה. זה לא תקציב שבא לאזן בין צרכים, זה תקציב שהכריז מלחמה על השכבות החלשות ועל מעמד הביניים, ולא על אלה שהם עשירים והם מסתתרים בשם "מעמד הביניים". אם אנחנו ניקח את הסיפור שכבר סיפרה בהרחבה יושבת-ראש האופוזיציה על עקרות-הבית – למה באמת הוא גזר על עקרות-הבית? הרי שאלת שאלה טובה. עקרות-הבית זה כל אישה שאין לה עבודה. הם לקחו את הנושא של עקרות-הבית מתוך הנחה שעקרת-הבית, בדרך כלל – בוא נאמר ככה: אישה שיש לה משפחה ברוכת ילדים היא עקרת-הבית, כי היא עובדת כל היום בבית והיא לא יכולה לצאת לעבודה. לכן הם הענישו את כל עקרות-הבית – ובלבד לפגוע באותן עקרות-בית שחוטאות בחטא הגדול של הקמת משפחה ברוכת ילדים בארץ-ישראל. ולכן זה לא תקציב, זו רשעות. אותו דבר – ראיתי פה למשל פינוי-בינוי. זה דבר שלא שייך לחרדים. את יודעת שמי שמקבל, מלבד הדירה החלופית, סכום כסף נוסף, יהיה חייב במס על הכסף שהוא קיבל בפינוי-בינוי כשהמדינה מבקשת ממנו לפנות את ביתו? כמה כסף המדינה תרוויח מהסעיף הזה? לא הרבה. אבל כמה רוע יש בזה. מי עושה פינוי-בינוי? שכונות מצוקה, אנשים שגרים בדירות משנות ה-50. נותנים להם אפשרות להחליף את הדירה, אז אם נשאר איזשהו סכום כסף שהוא צריך עוד לקבל – ישלם מס. אחים ואחיות לא יוכלו לתת מתנה אחד לשני בלי לשלם מס שבח, אבל ידועה בציבור או חבר מהחברים השונים – הם כן זכאים לפטור ממס שבח. וכשרוצים להצדיק את הקיצוץ בקצבאות הילדים – הרי לא רק לחרדים יש ילדים; יש ילדים, ברוך השם, לכל שכבות האוכלוסייה – מה כותבת הממשלה בדברי ההסבר? בשל מדיניות הממשלה להרחבת השירותים הממשלתיים לילדים בישראל, ובכללם חינוך חינם ומעונות-יום וצהרונים, צריך לקצץ בקצבאות ילדים. הרי לא נתת לא חינוך חינם – דחית את זה – לא מעונות-יום ולא צהרונים וגם קיצצת בקצבאות ילדים. הווה אומר שזה תקציב של רוע, זה לא תקציב של כלכלה. זה תקציב של מלחמה. התקציב הזה – אתם יודעים מה? יש בשורה טובה בתקציב הזה. דבר אחד ראיתי בו בשורה: יפסיקו למות במדינת ישראל. שמעתם את הבשורה? לא צחוק. <דוד אזולאי (ש"ס):> – – – ארנונה על מתים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בתקציב בתי-העלמין, שהיה עד היום 50 מיליון שקלים, יקצצו כמעט שני-שלישים, כי אנשים יפסיקו למות. ומה יעשו המתים? שלא ימותו. זאת בשורה טובה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא המתים יהללו יה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אז זאת מתנה. דיבר פה חבר כנסת יוגב, ואחרים, והראו לי גם מנהלי הישיבות, שהולך להיות קיצוץ של 52.8% בתקציב הישיבות. אין עוד תקציב אחד בכל המדינה הזאת שהולכים לקצץ באחוז כזה. הווה אומר, זאת הכרזת מלחמה על עולם התורה והישיבות. בשבילי זה לא חידוש, אבל האזרחים כולם, רובם ככולם, שחושבים שלימוד התורה הוא חשוב לפחות כמו לימוד סינית – לא, סינית זה היום מאוד חשוב בגלל התעסוקה. אבל לימוד – בוא נאמר מחקר על השפעת קרני התיש על קרני השמש. זה מחקר מאוד חשוב שצריך לעשות אותו פעם. לזה יש תקציב. בזה לא יקצצו 52%, אפילו אם יצטרכו לקצץ. רבותי, בפרשת בלק שולח בלק ואומר לבלעם לאמור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> "הנה עם יצא ממצרים הנה כִּסה את עין הארץ והוא יושב ממֻלי. ועתה לכה נא אָרָה לי את העם הזה." <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל לפני זה, זה: "ויָקָץ מואב מפני בני ישראל". והיה: "בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד במצרים", וכתוב שם: "ויקֻצו מפני בני ישראל". קודם צריך ליצור מצב ואווירה של "ויקץ מואב", אומר נסים זאב, אומרים. "ויקץ מואב מפני בני ישראל", ואחרי זה כבר באים ואומרים: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבֹתינו כלחֹך השור את ירק השדה". הם יאכלו גם את השורשים, הם יאכלו לנו. הכול הם יאכלו לנו. נו, אז בלעם, מסכן, צריך לבוא לעזרתו של חבר והוא רוצה לקלל, אבל הקדוש-ברוך-הוא לא נותן לו לקלל. ומה הוא אומר? הוא אומר: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל". כתוב ברש"י שהקדוש-ברוך-הוא סופר את הילדים, את התינוקות, עוד ברגע שהם נוצרים, כי הוא רוצה ילדים בארץ-ישראל; לא בארץ-ישראל, בעם ישראל. ואת זה הבין אפילו בלעם, שהיה המקלל המקצועי שהוזמן על-ידי בלק. אז הוא מייד ראה ואמר: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זֹעמה ישראל. מה אקֹב לא קבֹה אל ומה אזעם לא זעם ה'"; "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל תמֹת נפשי מות ישרים", הוא אומר, "ותהי אחריתי כמֹהו". ומה אומר לו בלק? "מה עשית לי לקֹב אֹיְבי לקחתִיךָ והנה ברכתָ ברך". רבותי, התקציב הזה נועד להרעיב את הציבור החרדי כדי שיעזוב את התורה. והקדוש-ברוך-הוא יושב בשמים. ישחק השם ילעג למו ועולם התורה ילך ויתחזק עוד יותר ויותר. "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" – הקדוש-ברוך-הוא רוצה שיהיו משפחות ברוכות ילדים בכל עם ישראל. אומר נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שנולד ברודזיה להורים שנחשבו אז כובשים בארץ זרה – היום זה נקרא זימבבווה, והוא יהודי ממוצא יהודי. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יודע, רבי ישראל, התחדש לי חידוש עכשיו כשאתה אומר את הדבר תורה שלך. הרב יעקב ליצמן אמר: שלושה היו באותה עצה. בלעם היה בעצה של לאבד אותם. למה קרה המקרה עכשיו שהוא רואה שהוא לא יכול לקיים? כי הוא בעצם אמר: צריך. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. זה מה שקרה בעצם. לכן הוא לא יכול היה לקלל. אמר: תשמע, בוא הנה, הכול הפוך הולך לי. אני חושב רע וזה בא, אז אני מעדיף לברך אותם. לכן חז"ל אומרים שכל ברכותיו נתהפכו מלבד "מה טובו אוהליך יעקב". <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה טובו אוהליך יעקב. <היו"ר יצחק וקנין:> שזה התורה, זה התורה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה דבר עצום לסיים בו, מה שאמר היושב-ראש. אפילו בלעם מבין. מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. יבוא יום ויכירו וידעו כולם כי עולם התורה והישיבות ובתי-המדרש, מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל לכולם. מה אומר סטנלי פישר? היות שהציבור החילוני מכפיל את עצמו רק כל 40 שנה והציבור החרדי כל 17 שנה – לכן זה לא יכול להימשך. אז מה אומר יהודי חכם? צריך להגיד לציבור החילוני: אדרבה ואדרבה. יתרבו ילדים בישראל. תרבו משפחות בישראל, תכפילו את עצמכם תוך 17 שנה כמו החרדים. תלמדו מהם. לא רק "תמֹת נפשי מות ישרים" אלא תחיה נפשי חיי ישרים. מה הוא אומר? ההפך. צריך להפסיק את הילודה פה. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא לא אמר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הוא לא אמר להפסיק את הילודה, חס וחלילה. הוא אמר: זה לא יכול להימשך. אז אתה יודע מה? בוא נדון אותו שהוא אומר שגם הציבור החילוני יוסיף ילדים. אדרבה ואדרבה. הקדוש-ברוך-הוא עומד ומחכה שיוסיפו עוד ועוד ילדים. <נסים זאב (ש"ס):> עושים היום – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני אסיים בפסוק הבא: "כנחלים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים – – – וְיָרֹם מֵאֲגַג מלכו וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" במהרה בימינו אמן. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אמן ואמן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת משה זלמן פייגלין, ואחריו – חבר הכנסת שאול מופז. שלוש דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> תספר לנו מה הולך בהר-הבית. יותר חשוב מהתקציב. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל למה שלוש דקות? הוא לא בקואליציה. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנה באתי לדבר על התקציב, אבל מה לעשות ובזה אחר זה עולים חברי הכנסת מהשמאל וחברי הכנסת מהסיעות הערביות והם מצאו את הבעיה; הבעיה, כידוע, בהתנחלויות ואצל החרדים כמובן. וכמי שבעוונותיו גר מעבר לקו הירוק, התחלתי לחפש את הכסף כדי להחזיר. ויש לי חדשות בשבילך, גברתי היושבת-ראש: מצאתי את הכסף. הרבה כסף מצאתי; 453 מיליארד שקל מצאתי – חצי טריליון בערך? מצאתי את הכסף. איפה שר האוצר? איפה? נמצא הכסף. עמד פה אייכלר קודם. כן. בכל אופן, איפה הכסף? רוצים לשמוע איפה הכסף? אז בואו תשמעו. 86 מיליארד שקלים במשך 20 השנים האחרונות, למעלה מ-4.5 מיליארד שקל כל שנה, ישראל מעבירה לעזה, לרשות הטרור המכונה הרשות הפלסטינית. בואו נמשיך. נעשה את הסיכום לאט-לאט. שירות הביטחון הכללי – תוספת התקציב לשירות הביטחון הכללי מאז הסכמי אוסלו מסתכמת ב-28.5 מיליארד שקל, מיליארד וחצי כל שנה. בדקתם כמה עולים לנו המתנחלים? בואו נבדוק כמה עולים לנו השמאלנים ורעיון חלוקת הארץ של אוסלו. משמר הגבול ביהודה ושומרון, שלא היה צריך אותו קודם לכן, עולה לנו מאז הסכמי אוסלו 13 מיליארד שקל ועוד 0.7 מיליארד שקל כל שנה. עלות הרעיון של חלוקת הארץ והסכמי אוסלו, עלות אימוץ האידיאולוגיה של השמאל ב-20 השנים האחרונות. העלות של צה"ל, העלות הנוספת של צה"ל – אני שירתתי הרבה ביהודה ושומרון לפני הסכמי אוסלו. עם ג'יפ אחד החזקת את כל שכם. העלות של צה"ל ביהודה ושומרון מאז הסכמי אוסלו: 87 מיליארד שקל ועוד 4.59 מיליארד שקל בכל שנה. מאבטחים בכל מקום. אתם יודעים, חברי חברי הכנסת, שלפני הסכמי אוסלו לא היה צריך שומר בכל בית-קפה? לא התפוצצו פה מחבלים. לא היו מחבלים מתאבדים לפני הסכמי אוסלו. לא היה פה גן-עדן, אבל מסעדות לא התרוממו באוויר. הקונספציה, הרעיון של המחבל המוסלמי המתאבד – מה לעשות, נולד אחרי אוסלו, ובעטיו אנחנו צריכים היום לשים שומר בכל קניון, בכל בנק. אז עלות המאבטחים בכל מקום מאז אוסלו, שימו לב: 68 מיליארד שקל. אתם שומעים, רבותי, שמאשימים את ההתנחלויות ואת הימין ואת החרדים? שימו לב כמה אתם עולים לנו: 68 מיליארד שקל מאז אוסלו, שווה 3.57 מיליארד שקל בכל שנה, וזה ממשיך כל שנה לעלות, כי עוד גדרות הפרדה, עוד חומות. בואו נמשיך. כבישים עוקפים. לא היה צריך אותם. אני גר שם עוד לפני אוסלו. לא היה צריך את הכבישים העוקפים. היום צריך אותם. זה 20 מיליארד שקל על כבישים עוקפים. זה מיליארד שקל בכל שנה מאז אוסלו. בואו נמשיך. חומות הפרדה. לא היה צריך את הדבר הזה. גדרות, בטונדות. לא היה צריך, לפני הרעיון המבריק הזה, שלכם – חברי הכנסת מהשמאל, חברי הכנסת הערבים, שיש להם את קונספציית חלוקת הארץ לשתי המדינות. חומות ההפרדה עולות לנו 4.7 מיליארד שקל, הוצאה חד-פעמית. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת פייגלין, עברת את זמנך, אבל עוד קצת – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> או-אה, כמה שנתנו פה לאופוזיציה מעבר לעשר דקות. לי שלוש דקות, לא תוסיפי קצת, גברתי היושבת-ראש? טוב, אני אזרז את העניין. אני ניגש לסעיף מחריד, חבר הכנסת אייכלר. אני ישבתי כאן ושמעתי את כל דברי הבלע הללו, אז אני חייב לענות. יש לי כאן סעיף מחריד, קשה לי מאוד לומר אותו, אבל מאז אוסלו, פי-כמה וכמה יותר נרצחים. הם עולים הרבה כסף. עולה הרבה כסף – אובדן כוח-האדם והפיצויים של שווי הנרצחים כתוצאה מהמדיניות שדחפו אותנו אליה אנשי השמאל וחברי הכנסת מהסיעות הערביות. "שווי", במירכאות כמובן, חיי נרצחי הטרור – 3.5 מיליארד ש"ח. מבצע "חומת מגן", ירידה בהכנסות מתיירות – 129 מיליארד ש"ח. וכל החשבון שעכשיו חישבתי בכלל לא מתחיל לחשב את עלות עליית מחירי הדיור שבאה כתוצאה מכך שהפסיקו לבנות ביהודה ושומרון. אז, רבותי, חברי הכנסת מהשמאל, אנא בטובכם, טלו קורה מבין עיניכם. אם יש מישהו, אם יש משהו, אם יש קונספציה, אם יש אידיאולוגיה שהוכיחה את עצמה ככישלון צרוף, ומעבר לכך – שעולה לנו בדם רב, עולה לנו בדמים מרובים, מעל ומעבר לכל מה שהתנחלויות אי-פעם עלו ואי-פעם יעלו, היא האידיאולוגיה שלכם. הוציאו את המתקפות הנלוזות הללו, את שיסוי חלקי העם זה בזה מתוך דיוני התקציב. ביהודה ושומרון גרים בני-אדם בדיוק כמוכם. גם להם מגיע כביש, גם להם מגיע גן-ילדים. אם לא היו גרים שם הם היו מקבלים את זה בכל מקום אחר. תפסיקו עם ההסתה הזאת. אם מדברים על תקציב אז דברו על תקציב, כי אם מתחילים לחשב, אצלכם יש פי כמה וכמה מה לחשב. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת פייגלין. חבר הכנסת שאול מופז, בבקשה. שמונה דקות. <שאול מופז (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי שרת הקליטה, יושבת-ראש האופוזיציה, אדוני ראש הממשלה ואדוני שר האוצר, אנחנו עומדים רגע לפני קטסטרופה כלכלית. מדינת ישראל הולכת להפוך למדינת העניים. למדינה יש יותר ויותר ויהיו בה יותר ויותר ילדים רעבים; מדינה של זקנים שמחטטים בפחי האשפה. אנשים עובדים שמרוויחים את לחמם ביושר הולכים לצלול אל מעמקי העוני, לתהום שיהיה קשה להעלות אותם משם. הם לא יוכלו להסתכל בפניהם של ילדיהם הקטנים. אתם, אדוני ראש הממשלה ושר האוצר, עומדים בפני טעות היסטורית שתשנה את פני המדינה שלנו ללא הכר. הגזירות הכלכליות שאתם הולכים להעביר פה, בבית הזה, ימיטו עלינו אסון כלכלי ויפגעו יותר מכול באדם העובד. שמעתי את חזונו של שר האוצר. החזון נכון, הדרך לא נכונה. הדרך מאוד לא נכונה, בוודאי התוכנית הכלכלית שהותוותה באוצר. לכאורה הטלתם גזירות על כל האוכלוסייה באופן שווה, אבל בפועל, מי שהולך להיפגע זה השכבות החלשות, מעמד הביניים, ובדגש על האדם העובד. הוא הולך להיפגע. זה לא תקציב שמקצץ לכולם, כפי שאמרתם; זה תקציב שלוקח מהעניים ונותן לעשירים. זאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה שגם מי שמרוויח שכר מינימום יידרש לשלם מס הכנסה. למה בן-אדם שמרוויח פחות מ-5,000 שקל בחודש צריך לשלם מס הכנסה? מה, השתגעתם? מה נשאר לנו? מה באמת נשאר לנו? מאיפה הוא ייקח את הכסף הזה לשלם מס הכנסה? אני לא מבין היכן השכל הישר והיכן מידת הרחמים. אנשים שמחזיקים עסקים קטנים ייאלצו לשלם מס חברות כמו אלה שמחזיקים חברות ענק, והם שיישאו בנטל המס באמת, מכיוון שחברות הענק משלמות פחות מס, ולהן זה לא נוגע כמעט. כל אדם במדינת ישראל שיש לו עסק, כל אדם עובד שיש לו עסק ונאבק כדי להחזיק אותו בחיים, הולך עכשיו לחטוף עוד מכה. מס ההכנסה עלה, אז המשכורת תפחת. מס ערך מוסף עלה, אז האוכל והביגוד הרבה יותר יקרים. קצבאות הילדים ירדו, ועכשיו גם מס החברות לעסק הקטן שמפרנס בקושי את המשפחה נפגע. זה לא חוכמה להטיל ערמה של מסים על כולם ולהגיד שכולם נכנסים תחת האלונקה, כי בשביל מי שמרוויח 15,000 שקל לחודש זאת מכה, מכה קשה מאוד, עד כדי מכת מוות למי שמרוויח פחות, אבל בשביל מי שמרוויח 40,000, 50,000 או 60,000 שקל זה לא נורא. תרשמו בבקשה לפניכם את הנתונים הבאים, הם הנתונים של המוסד לביטוח לאומי, ואני בדקתי אותם, והם אומרים את הדברים הבאים: התקציב הזה, כולל הגזירות שלו, יגדיל את מספר העניים בישראל בכ-5%, לכדי 29.6%. כלומר, כמעט 30% מאזרחי מדינת ישראל יהיו עניים על-פי ההגדרה של מדינת ישראל. אנחנו היום ב"מקום של כבוד", במקום הראשון במדינות ה-OECD בשיעור העוני. והולכים להעמיק את העוני הזה, ואין שאלה לגבי הנתון הזה. מספר המשפחות העניות הולך לזנק מ-19.5% לכ-24% מהאוכלוסייה. צריך להבין שרבע מהמשפחות במדינת ישראל יהיו משפחות עניות. והתקציב הזה יגרום להוספה של 35,000 ילדים למעגל העוני וירחיב את האי-שוויון בחברה. אני הייתי שם פעם, במעמד הזה שחווה עוני; אני יודע מה זה לפתוח דלת של מקרר ריק. ואני אומר לכם שיותר ויותר אזרחי ישראל ייחשפו לעוני הקשה הזה במדינת ישראל. אנחנו כמובן בדרך לבסס את מעמדנו כמדינה הענייה ביותר מבין מדינות ה-OECD. מקום של כבוד. אדוני ראש הממשלה ושר האוצר, תרוויחו את זה ביושר. ואני מבקש מכם כאחד שעבר את זה – זה עדיין לא מאוחר עד אישור התקציב לכל פרטיו והשגותיו. אתם עדיין יכולים לתקן. זה לא אסון לומר: טעינו, נתקן. אפשר עוד למצוא פתרונות אחרים, אנושיים יותר, ערכיים יותר, ישראליים יותר. אנחנו לא מדינה שרומסת את אזרחיה, ואסור לנו להיות כאלה. מדוע להטיל מס על עקרות-הבית? הסבירה זאת היום היטב יושבת-ראש האופוזיציה. 400,000 עקרות-בית – פחות 2,000 שקלים בשנה, אנשים שלא עובדים ועושים לביתם בגידול ילדיהם. ומה עם הסטודנטים? לא פגעו בשכר הלימוד אבל לקחו את זה מכיסם השני ביום שהם מסיימים את לימודיהם. 80,000 סטודנטים, כולל הנדסאים, מסיימים כל שנה את לימודיהם. הולכים בשלוש השנים הראשונות, המשמעותיות ביותר – שנים של משפחה, גידול משפחה, החלטה על משפחה, ילדים ראשונים – להוריד להם 2,500 שקלים בשנים הללו. ככה לא מסייעים למשפחות צעירות במדינת ישראל להקים משפחה ולסלול את דרכם בחיים. ואני מאמין שבכנסת ישראל, חברי הכנסת שיושבים כאן היום לא ייתנו את ידם לא למס על עקרות-הבית, לא למס הזה על הסטודנטים וגם לא לפגיעה הקשה בשכבות המצוקה במדינת ישראל. ואני שואל: למה צריך להכניס את המשפחות הללו לחרדה קיומית, למתח, לפחד ולמצוקה? ואני חושב שיש לשר האוצר, שהוא חדש בתפקידו, הזדמנות לתקן ולתת דוגמה. מה שלא עשה ראש הממשלה – הוא פיזר כספים שלא היו לו, הוא הכניס אותנו לגירעון של 40 מיליארד שקלים ולא אמר מילה, וגם לו אני אומר: זה עדיין לא מאוחר. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת מופז, נסתיים זמנך. חבר הכנסת שי, בבקשה אל תדבר בטלפון במליאה. תודה. <שאול מופז (קדימה):> אני מייד מסיים. אני אומר לראש הממשלה: אל תלך לפתרון הקל, לקיצוץ אצל אלה שאין להם כוח להילחם בך. ואני אומר לשר האוצר לפיד: יש לך את הכוח לעשות מהלך שיאותת לדור העתיד – אנחנו אתכם, אנחנו שומרים עליכם, אתם יקרים לנו. ולכן הצעדים האלה חייבים להשתנות. ועוד דבר אחד, ברשותך, היושבת-ראש. בכל פעם שראש הממשלה היה צריך כסף הוא אמר: אני הולך לרזרבה. בפעם האחרונה, כאשר בא שר האוצר ותבע 4 מיליארד מתקציב הביטחון, הוא אמר: מיליארד שקלים מהרזרבה. ואני רוצה לשאול היום, ואני מקווה מאוד שאקבל את התשובה, אני שואל את שר האוצר, אני שואל את ראש הממשלה, כמה רזרבה יש בתקציב הזה שאתם מניחים לפתחנו – האם זה 15 מיליארד, האם זה 16 מיליארד, האם זה 17 מיליארד? אנחנו תובעים מכם שקיפות. אז שימו את כל הנתונים האלה על מנת שמדינת ישראל, עם ישראל והציבור בישראל ידעו כמה רזרבה יש בתקציב של מדינת ישראל. ואני אומר שוב, עדיין לא מאוחר לתקן, כולל עם הרזרבה שאתם מתכננים לתקציב של 2013–2014. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. סליחה, חבר הכנסת יעקב אשר אינו נוכח. חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת יחיאל בר. שמונה דקות. בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לברך אותך. זו פעם ראשונה שאני נואם ואת מנהלת את הישיבה, אז ברכה והצלחה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <דוד אזולאי (ש"ס):> היום עלה לכאן שר האוצר ודיבר על הגשת התקציב. מניסיוני בבית הזה, שר האוצר בדרך כלל עולה לדוכן, מסביר, מנמק, מתפלמס, מנסה אפילו לשכנע, מתווכח עם חברי הכנסת. היום ראיתי דבר נורא ואיום: עולה לכאן שר האוצר, מדבר במהירות הבזק, שמא יצעקו עליו, ומייד ברח מהמליאה, וכל זה כאשר שולחן הממשלה כמעט ריק. ותיקי הבית ודאי וודאי לא זוכרים תמונה כזאת זה הרבה שנים, ששר אוצר מסיים את נאומו תוך חמש, עשר דקות, בורח מכאן ושולחן הממשלה ריק מאדם. נראה לי שהוא אפילו לא מבין על מה הוא מדבר ומה הוא הולך לעולל לאזרחי המדינה. הוא מדבר על חזון האדם העובד. אנחנו יודעים למי הוא מכוון, מי זה האדם העובד, אבל אנחנו גם יודעים היום שיש אנשים ששירתו בצבא, שתרמו למדינה ועשו רבות למען עם ישראל, ויושבים בבית חיילים משוחררים מחוסרי עבודה. הוא יבוא ויגיד – הוא מדבר על חזון של האדם העובד כאשר לאורך כל הדרך אנחנו רואים את הפגיעה, מהגיל הצעיר, מהילדים הקטנים, ועד לאוכלוסייה הבוגרת. אדוני שר האוצר, מדינה שלמה יודעת: אין לך יד וחלק בהכנת התקציב, למרות שאתה למדת רבות, ישבת אין-ספור ישיבות. כולם יודעים מי אדריכל התקציב הזה, לאדריכל הזה קוראים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אתה, שר האוצר, קבלן הביצוע של ראש הממשלה לתקציב הרע הזה. ראש הממשלה נהנה לשבת במרחק של כיסא ממך, לראות כיצד יושבי הבית הפכו אותך למטרה, ואתה הופך לאישיות המושמצת ביותר בכנסת ובמדינת ישראל. ראש הממשלה שלח אותך לחזית לחטוף שם את האש, ואני מרחם עליך, כי זו באמת הפעם הראשונה שאתה בחזית. אז מה התקציב הזה מבשר, גברתי היושבת-ראש? מס הכנסה של 1.5% על כל אזרחי מדינת ישראל; העלאת מע"מ ב-1% על כל אזרחי מדינת ישראל; פגיעה בכולם – בעשירים, בעניים; בכולם – צעירים, מבוגרים. ואם לא די באלה, הרי שהממשלה לא יודעת אפילו לפרגן לדור הצעיר, לילדים הקטנים. הפסקת טיפולי שיניים הניתנים חינם לילדים עד גיל 12 שהנהיג שר הבריאות הקודם, הרב יעקב ליצמן – אנחנו יודעים איזה מאמצים ואיזה מאבקים עד שזה עבר, וחשבנו: הנה, באנו עם בשורה לילדי ישראל. מורידים את זה. הורדת קצבאות הילדים ל-140 שקלים – לעג לרש. למי? לאותם אנשים שזקוקים לזה, אתה מוריד להם את הלחם מהפה? שתי נקודות זיכוי של הביטוח הלאומי לילדים; ביטול הסבסוד לצהרונים לגילאי שלוש עד תשע. רוצים לעודד עבודה. חזון העבודה, הוא אומר. אישה שרוצה לצאת לעבוד, אתה הולך לפגוע בה? הורים ישלמו ביוקר עבור חינוך הילדים. ואם לא די בכל אלה, גזירה קשה, הייתי אומר אכזרית, רשעות, אין לי מילים אחרות – מס בריאות על עקרות-הבית, שאינן עובדות. האישה לא מצאה עבודה, צריך להעניש אותה, שתשלם קנס. מיסוי ההפרשות לקרנות הפנסיה לאלה שמקבלים מעל 15,000 – אתם יודעים מה, יהודי שעבד כל כך הרבה שנים, באים, ועכשיו, לא מספיק שהכניסו יד לכיס, לקחו לו 1% מהשכר שלו ועוד 1% מע"מ ועוד 1.5% מס הכנסה; עד להיכן אתם רוצים להגיע? ואת עלית על כולנה – המענק לפריפריה לאותם זוגות שבכל זאת חשקה נפשם להתנתק מהרעש ומההמולה וללכת לפריפריה ולרכוש דירה, כשהמדינה מסייעת ב-100,000 שקל. הולכים להוריד להם את זה על מנת לחסוך עוד כמה מיליארדים. פגשתי השבוע זוג צעיר – ואני בא מהפריפריה, אני תושב העיר עכו – אותו זוג צעיר אומר לי: הנה, או-טו-טו כמעט חתמנו חוזה על דירה; אני אומר לך שהתרחקתי, ייקח לפחות שנתיים עד שאני אגיע לדירה. איפה הרגש? איפה הדאגה? איפה האחריות? מדינה שרוצה לעודד זוגות צעירים, מדינה שרוצה לחזק את הפריפריה, מדינת ישראל שמשקיעה מיליארדים בתשתיות כדי לקצר את הדרך בין הפריפריה למרכז הארץ, מי יבוא בסוף לשם? אני מציע לשר האוצר: תיסעו פעם קצת לצפון, לכיוון מושב יערה, איפה שחברי חבר הכנסת וקנין גר, שלומי, שומרה, דימונה, אופקים, תראו שם קצת, תבינו מה זה פריפריה, איזו מסירות נפש של אישה שגרה בצפון וצריכה ללכת לקנות נעליים לבן שלה. היא צריכה לנסוע חצי שעה הלוך וחצי שעה חזור, עם דלק על חשבונה. איזה אידיאליסטים. באלה אנחנו הולכים לפגוע בצורה קשה. שר האוצר הודיע: זה צעד הכרחי, אין ברירה. השאירו לנו בור, צריך לכסות את הבור. אבל הוא אומר: אל תדאגו, תוך שנה, שנתיים העניינים יסתדרו. אני לא רוצה להגיד למי ניתנה הנבואה, אבל אני לא סומך עליו. האמינו לי, אני לא סומך על שר האוצר הזה. אבל אני סומך על בנק ישראל. לא יושבים שם אנשים פוליטיים, יש שם אנשי מקצוע, והם אומרים לנו שבשנת 2015 לא בדיוק יהיה כל כך טוב כמו ששר האוצר אומר לנו. אז מה יהיה? מה יהיה? לפיד ילך הביתה כמו כל המפלגות החדשות שהתאדו. יש כאן היסטוריה של מפלגות גדולות שהתאדו ואינן, ואנחנו, האזרחים, נישאר כאן במדינה הזאת עם הצרות שהשאיר לנו לפיד. מי ישלם עבור שיקום ההריסות האלה? <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> מי ישלם עבור ההרס והחורבן שהוא הולך להשאיר לנו כאן? <עליזה לביא (יש עתיד):> אפשר לחשוב – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> לכן הצעתי לך, אדוני שר האוצר: תפנה את הזירה. תן לאנשים יותר מוכשרים, שמבינים, שיודעים מהי כלכלה נכונה ולא מקלקלים. <קריאה:> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אתה לא כלכלן, אתה מקלקל, וחבל שכך. לסיום, גברתי היושבת-ראש, השבת נקראת פרשת בלק, ורבים שואלים במה זכה בלק, שנמנה עם שונאי ישראל, שפרשה בתורה תיקרא על שמו. אנחנו יודעים שיש פרשת נח – איש צדיק תמים היה בדורותיו; חיי שרה אמנו עליה השלום; קורח, שהיה איש מיוחד במינו; פנחס, שקינא להשם. בלק בחבורה הזאת? רש"י אומר: מורי ורבותי, בלק גילה את שנאתו לישראל, ועל כך זכה שפרשה בתורה – אני לא אאריך כאן – תיקרא על שמו. שר האוצר הנוכחי גילה את שנאתו ליהדות הדתית, והחרדית בפרט, ולכן מגיע לו להיות שר האוצר שייחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל שפגע קשה באוכלוסייה של מדינת ישראל. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. להיפרד בדברי תורה. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת יקרים ונכבדים, אני חייב לספר לכם סיפור. הבוקר כמעט מצאתי – תשמעי, פנינה – את הפתרון למשבר הכלכלי מילד בן שלוש. יש לי ילד בן שלוש, קוראים לו הראל, הראל מאיר, בחור חמוד לאללה. כל בוקר, כשאני מחכה לכבודו שיסיים את השוקו, כי לפני שהוא מסיים את השוקו אי-אפשר לקחת אותו לגן, וזה ואחד ג'ארה, אז אני קורא – קורא עיתון וכו'. והיום, בעוונותי, קראתי את החוברת המצוינת שהכינו חברי הסיעה שלי והעוזרים הפרלמנטריים על הגזירות המגוזרות של התקציב הזה. והוא ראה אותי קורא ואמר לי: אבא, מה זה, סיפור? אמרתי לו: לא, זה חוק ההסדרים. אמר לי: מה זה חוק ההסדרים? אמרתי לו: זה התקציב. אמר לי: מה זה תקציב? ילד בן שלוש. אמרתי לו: תשמע, זה דבר רע, זו בעיה גדולה. אמר לי: אבא, יש לי רעיון מצוין – עכשיו הוא למד להגיד: יש לי רעיון מצוין – לפתור את הבעיה. אמרתי לו: מה הרעיון המצוין? הוא אמר: נקרא לסמי הכבאי. את מכירה את זה, חברת הכנסת קול? כל מי שיש לו ילדים מכיר את סמי הכבאי, כמו שאומר השיר: תמיד נותן שירות, הכבאי / הוא מגיע במהירות, הכבאי / סמי בא לעזור, הוא הכבאי הגיבור. אבל אמרתי לו: תשמע, הראל, אצלנו אין סמי הכבאי. ולא רציתי להגיד לו יותר מזה, כי אני לא אלכלך בפניו על שר האוצר שלנו. אמרתי לו בלבי: אבל לנו יש יאיר המבעיר. אין סמי הכבאי, אבל יש יאיר שיבעיר. חברות וחברים – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> למה שלא תכתוב ספר ילדים? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני אשקול את זה בחיוב – לכתוב ספר ילדים. תודה, חברת הכנסת לביא, על העצה, אבל אסור לי כחבר כנסת לקבל פרנסה צדדית. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, מותר. מותר – – – <עדי קול (יש עתיד):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אה, מותר? אוקיי. אתם יודעים מה, אני אשקול את זה, אני אכתוב ספר ילדים "יאיר המבעיר", וכך אולי תהיה לי הכנסה נוספת לגדל את בני הקטן בן השלוש. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – אי-אפשר לגברים, רק לנשים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אוקיי, אז יאיר המבעיר ויאירה – אוקיי, אנחנו נחפש לזה שם. חברים, אין דרך יותר עדינה להגדיר את התקציב הנוכחי מפשוט לומר זאת במשפט ממצה אחד: נתניהו ולפיד הכריזו בתקציב הזה מלחמה כמעט על כל הציבור בישראל. והם עוד הכריזו מלחמה כשאין לנו סמי הכבאי לכבות את הבעירה הזאת. יש את יאיר המבעיר, אבל אין סמי הכבאי. והאש הזאת, האש הזאת היא התקציב שאתם מגישים לנו היום לקריאה שנייה ושלישית, ואין מי שלא נפגע מהתקציב הזה – כל המגזרים, כל האוכלוסיות, כל המגדרים, כל הדתות. אנחנו במפלגה אומנם בעד עבודה מאורגנת, אבל אף פעם לא היינו בעד התקפה מאורגנת. והתקציב הזה, גברתי היושבת-ראש, הוא מתקפה מאורגנת ומתוכננת של יאיר לפיד ובנימין נתניהו כנגד עובדים, כנגד קשישים סיעודיים, כנגד סטודנטים, כנגד עקרות-בית, כנגד עוללים רכים, כנגד הוריהם של העוללים הרכים – ואני ביניהם – כנגד תלמידי בית-ספר, ניצולי שואה, חקלאים, פנסיונרים, תושבי הפריפריה, סטודנטים, ציבור חלש, ציבור מוחלש שהולך להיות עוד יותר מוחלש. וכמובן, איך לא? בעיקר נגד מעמד הביניים, עם או בלי ריקי כהן המפורסמת. איפה שלא תזרוק אבן, תפגע במישהו שנפגע מהתקציב האכזרי הזה. כדי להבין את השיטה הזאת, חברתי פנינה, או את יחסי הכוחות, בואו נראה במי פוגעים. צריך להבין את ממדי האכזריות וההתעמרות בציבור ואת האבסורד בתקציב הזה. אני אתן כמה דוגמאות. אתם יודעים מה? בהתעמרות הזאת אפילו סמי הכבאי לא יוכל להציל אותנו מהגזירות. אני שואל: האם סמי הכבאי יוכל להציל זוג צעיר מיאיר המבעיר? זוג צעיר שרוצה היום להחליף דירה ולעבור משניים לשלושה חדרים, צריך להיענש על זה. מטילים עליו מס רכישה. ושיא האבסורד – שזה עובד גם הפוך. מי שלמשל נקלע לקשיים כלכליים ורוצה למכור דירה גדולה ולקנות דירה יותר קטנה, כדי שיהיו לו כמה גרושים בכיס, גם הוא צריך לשלם מס רכישה. לא מספיק שמחירי הדיור גבוהים, לא מספיק שאתם לא עושים שום דבר כדי להוריד את מחירי הדיור האלה, גם מטילים קנס על אנשים שבסך הכול רוצים טיפה להרים את הראש. האם סמי כבאי יוכל להציל את הסטודנטים מיאיר המבעיר? יאיר לפיד הרי הניף את דגל החינוך. הוא דרש את תיק החינוך, אבל הנה, בחוק ההסדרים מבטלים את נקודות הזיכוי במס לאקדמאים שרק סיימו את התואר. ואת זה עושים, אגב, בלי למצמץ, כשיש לכם את יו"ר התאחדות הסטודנטים לשעבר ברשימה, אבל אני אסלח לו מאחר שהוא כבר לא מנהיג סטודנטים, אלא עבר לסטטוס דוגמן חדרי שינה בכנסת. אז אני סולח לו בהחלט, לבועז טופורובסקי ידידי. והסטודנטים האלה, שממילא מתחילים משכר מאוד מאוד נמוך – ככה מעודדים אנשים לרכוש השכלה בארץ-ישראל? והאם סמי הכבאי יוכל להציל הורים לילדים מיאיר המבעיר? כנראה שיש לממשלה הזאת משהו נגד ילדים, חברתי פנינה, כי אי-אפשר להבין למה התקציב הזה מלא – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – בגזירות על הורים לילדים: פגיעה בקצבאות הילדים, דחיית יום לימודים ארוך לחמש שנים. מה עוד? עד כמה יהיה קשה לנו לגדל ילדים במדינה הזאת? ילדים זה כבר לא שמחה, וילדים זה כבר לא ברכה. ילדים היום זה ברוֹך, ברוֹך כלכלי, ואנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מביאים ילדים לעולם, בעיקר מהציבורים שלנו, שהם לא החרדים. האם סמי הכבאי יוכל להציל את האדם העובד מיאיר המבעיר? דווקא באדם העובד, יקיר לבו של יאיר לפיד, זה שלפיד בזבז עליו כל כך הרבה עפרונות ודיו בטורים שהוא כתב בעיתונים, דווקא בו חובטים מכל עבר. אם הוא משתכר 15,000 שקלים, שזה גם לא הרבה לשיטתו של שר האוצר, ממסים לו את ההפרשות על הפנסיה. אם הוא כבר מגיע לסף המס, אז לוקחים לו עוד 1.5%. אני שואל: מה עשה לכם הבן-אדם העובד שאתם כל כך מנסים לעודד אותו לעבוד? והאם סמי הכבאי יוכל להציל עסקים קטנים מיאיר המבעיר? <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ברוורמן. חבר הכנסת ברוורמן, בבקשה. לא נאה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבישי, אם אני מפריע לך אני אצא. <אבישי ברוורמן (העבודה):> לא. סליחה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אם כבר מישהו העז במדינה הזאת להקים איזה עסק קטן או בינוני ויש לו חברה, אז מגדילים לו את מס החברות. אם הוא בעל חנות נעליים – שישלם מס, אבל אם הוא טייקון – אז יגיעו אתו להסדר שישלם פחות מס. וככה לגבי כל האוכלוסייה, והעיקרון מאוד מאוד ברור, חברי היקרים: 99% מהאוכלוסייה שלנו נפגעים, ורק בעלי הכסף הבאמת-באמת גדול כמעט אינם נפגעים, וזה בטח לא מזיז להם במה שהם נפגעים. מי מבין את ההיגיון בתקציב הזה? הציבור הוא האויב שלכם? העובדים? הקשישים הסיעודיים? הסטודנטים? עקרות-הבית? העוללים? החקלאים? הגרים בפריפריה? הזוגות הצעירים? הם האויב שלכם? לא, חברי לקואליציה, הציבור הוא לא האויב שלכם, אבל התקציב הזה – ואתם יודעים את זה, חלקכם – הופך את כולכם לאויביו של הציבור, לאויביו המושבעים של הציבור שבחר בכם ושם אתכם על הכיסאות האלה כדי שתביאו שינוי וכדי שתביאו פוליטיקה חדשה, ולא את התקציב של פקידי האוצר. אז כן, תושבי ישראל, אני חייב לבשר לכם ב-26 השניות שנותרו לי שהבשורות הן לא משהו. יאיר המבעיר – יש; סמי הכבאי – אין. לצערי, לא נראה שסמי הכבאי הגיבור יגיע ויציל אותנו בקדנציה הזאת. נקווה לפחות שהוא לא ישכח לבוא ולהצביע בבחירות הבאות. גברתי, תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה על הדיוק. חברת הכנסת מירי רגב, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <אלעזר שטרן (התנועה):> תלוי מה היא תגיד. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> יכול להיות שהוא יוריד אותי מהמליאה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> מירי, נו, תתקיפי את הממשלה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מירי, תראי להם. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> למי אני יכולה להראות? <מיקי רוזנטל (העבודה):> תראי להם. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה לך. תודה לך, אלוף במיל' אליעזר שטרן, שאפשרת לי לדבר לפניך. <היו"ר רות קלדרון:> אלעזר. <אלעזר שטרן (התנועה):> מרים – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אלעזר שטרן, אני פשוט צריכה להגיע לישיבת סיעה אצל ראש הממשלה, ולכן ביקשתי לדבר לפניך. חבל שסגן השר איננו כאן, וגם שר האוצר איננו כאן. מן הראוי שיהיו פה בדיון על התקציב וההסדרים, אבל אני מתארת לעצמי שיש פה שגרירים טובים שלהם שיעבירו להם את המסר. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> טוב, טוב. רק ביקשתי שתעבירו להם את המסר. זה בסדר. הבנתי שאתם פה כדי לרשום את העניינים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> ישר הם תוקפים. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אני חושב שהיה נכון שיהיו כאן שר האוצר וסגן שר האוצר. בסך הכול, התקציב שמגיע היום לכנסת הוא תקציב מאוד מאוד קשה, תקציב שלא ציפינו לו בוודאי ממשרד האוצר – ממשרד האוצר אולי כן, כי יושבים שם ממילא גם ככה פקידים שבעים, אבל לא משר האוצר. אבל צריך להבין דבר אחד: אנחנו נאשר את התקציב היום. זה לא אומר שהתקציב שהגיע לכנסת זה התקציב שיגיע לקריאה שנייה ושלישית. את זה צריך להבין שר האוצר. <אלעזר שטרן (התנועה):> את תתקזזי היום. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> לא, לא אתקזז. דרך אגב, אני אצביע בעד התקציב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה? <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אבל זה לא אומר שאני אצביע בעד התקציב בקריאה שנייה ושלישית. כמה שינויים חייבים להיות בתקציב. בכל סוגיית הדיור – הרי המחאה התחילה מסוגיית הדיור. המחאה התחילה מזה שישבנו פה, ידידי מש"ס, מול השר אטיאס, ואמרתי לו, לא פעם ולא פעמיים, שיהיו כאן ערמות – ואלפי אוהלים, וכך היה. אנחנו חייבים לוודא שאת סוגיית הדיור אנחנו לא נאפשר להעלות ולהעביר בתקציב הקרוב. קראו לזה משפרי דיור. זה לא משפרי דיור, זה משני דיור. גם מי שקונה דירה קטנה יותר צריך לשלם מס. זה אותו מעמד ביניים שמשלם מסים, שהולך לצבא, שעושה מילואים, שקונה דירה קטנה, והוא צריך לשלם עליה בין 50,000 ל-100,000 שקלים יותר בשביל המיסוי. זה דבר שהוא לא אפשרי. המס על בעלי הדירות – אוקיי, אפשר להבין – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת הרצוג. חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אפשר להבין שמי שיש לו כמה דירות והוא משכיר אותן, הוא צריך לשלם על זה יותר מס, אבל למה אנחנו, אלה ששוכרים את הדירות, צריכים לשלם את המס הזה? הרי ברור שבעל הדירה יגלגל את המס אל השוכרים. ועשו והגדילו לעשות בוועדת שרים לחקיקה והפילו את הצעת החוק שלי, שמדברת על הקפאת שכר דירה, הוראת שנה, לשנתיים. זו בושה וחרפה, משום שאם כבר מעלים את המיסוי על בעלי הדירות ורוצים שבאמת הכסף יבוא מהעשירים, אז שוב מגלגלים את הכסף הזה אל אותם אנשים ששוכרים את הדירות. שכירות דירה שעולה היום 4,000 שקל תעלה 5,000 שקל, ודירה שעולה 6,000 שקל תעלה כמעט 6,500 שקל. אם זה מה שהתכוון שר האוצר, שמעמד הביניים והחלשים ייזרקו לרחוב, אז זוהי התוצאה; שלא לדבר על הדיור הציבורי, שלא בונים לדיור הציבורי ושמוכרים את הדירות של הדיור הציבורי. אני אומרת לכם פה, חברי – ולא רק האנשים מהאופוזיציה, כי התפקיד שלהם זה כמובן להתנגד לכל מה שהממשלה מביאה – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> לא. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – גם אם הדברים שאנחנו מביאים הם בסדר. <אבישי ברוורמן (העבודה):> בהחלט, ואנחנו – – – למה שבסדר, אבל מה שלא בסדר – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אבל בעניין הדיור כל הקואליציה צריכה להתאחד; אנחנו כאן, ובוודאי יש עתיד והבית היהודי, בגלל הבטחות למעמד הביניים, שיטפלו בסוגיית יוקר המחיה ויטפלו בסוגיית הדיור לצעירים, לרווקים, לקשישים, לחלשים ולמעמד הביניים. לכן, בסוגיית הדיור אסור שהצעת החוק שתאושר היום תבוא לקריאה שנייה ושלישית כפי שהיא. כיושבת-ראש ועדת הפנים, יושבת-ראש ועדת תכנון ובנייה, אני מתכוונת לא לוותר על הנושא – להביא את זה לדיונים ולעשות את כל מה שניתן כדי שלא יעלה מס על משפרי דיור או משני דיור וגם כל מה שקשור. אם מעלים את המסים על בעלי דירות, כן נביא את הפיקוח על שכר דירה, כדי שיהיה משהו מאזן בסוגיה הזאת. שוב אני אומרת: גם אם הקואליציה היום מצביעה בעד התקציב, שלאף אחד מהפקידים השבעים באוצר לא יהיה ספק שהצעת החוק כפי שהיא מגיעה היום לא תחזור למליאת הכנסת לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לך, כבוד היושבת-ראש. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חברת הכנסת רגב. חבר הכנסת אלעזר שטרן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני מאוד מודה לךְ. <אלעזר שטרן (התנועה):> תגידי, את השתגעת? <היו"ר רות קלדרון:> יש לך שלוש דקות ארוכות. <אלעזר שטרן (התנועה):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, מירי, את דיברת על שר האוצר שלא פה. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> אין מה לעשות, ישיבת סיעה. ראש הממשלה מחכה לי. אני עוד לא שר האוצר. <אלעזר שטרן (התנועה):> איזו תרבות את שמה לנו פה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אנחנו נקשיב לך. אנחנו גם נמסור לו. <אלעזר שטרן (התנועה):> דוגרי, אני אגיד לכם את האמת? <מיקי רוזנטל (העבודה):> כן. לשם שינוי, אחד שיגיד פה את האמת. <אלעזר שטרן (התנועה):> כאילו לא כל כך בא לי לדבר. אם עומדת פה חברת הקואליציה ומדברת על פקידי האוצר השבעים, זה לא סגנון שאני חושב שמוסיף לנו כבוד בהיבט הזה. זאת אומרת, הם שליחי ציבור כמונו. יש לי מה להגיד על התקציב. גם אני חושב, כמו שכולנו יודעים, שיעבור פה תקציב אחר. סוג ההתבטאויות האלה – אני חושב, ואני אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, שנכון שנציג, גם הקואליציה וגם האופוזיציה, כשיש לנו ביקורת על התקציב, אלטרנטיבות. אני, לדוגמה, אומר, אתה יודע, שאני חושב שבוועדת הכספים אנחנו צריכים לפעול – זאת עמדתי – למס על פירות וירקות כתנאי להורדת מצוקות אחרות, כיוון שאנחנו דופקים את החלשים בזה שאין מס על פירות וירקות. אנחנו נותנים יד לשוק שחור, ומי שקונה את הפירות והירקות היקרים יותר אלה דווקא העשירים יותר, המבוססים יותר, ופחות העניים. נטיל את המס שם, ונשים אותו אחר כך – או נקצץ במצוקות הכי כואבות שיש בתקציב. ולדעתי, צריך לבטל או לוותר על חלק מהדברים האלה. אבל אני באמת – בשעה הזאת של הלילה הייתי מוותר על זה, אבל אני חושב שמה שקרה פה קודם – אני אומר את זה לנו כתרבות, לבוא למליאה לצעוק: למה שר האוצר לא פה? למה סגן שר האוצר לא פה? כשמישהו מאתנו שאומר את זה לא היה פה רוב הזמן, לא הקשיב רוב הזמן למה שקרה פה, ופחות משנייה אחרי שהוא אומר את זה מכנה את פקידי האוצר "שבעים", אני חושב שהתרבות הזו לא מתאימה לנו. תודה. ערב טוב. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <עמרם מצנע (התנועה):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני יושב ככה שעות ארוכות, גם כאן וגם במשרד, וצופה במצעד ההצהרות והאמירות ותוהה מה היה קורה אילו הקואליציה הייתה מתהפכת ומתחלפת עם האופוזיציה – האם לא היו נשמעים אותם דברים מהצד האחר. כבר אמרתי פעם שהכיסאות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא כל האופוזיציה. <עמרם מצנע (התנועה):> לא הכול, נכון, היו דברים אחרים. בסופו של דבר, הבעיה שבפניה אנחנו עומדים היא בור תקציבי בלתי אפשרי שהורישה הממשלה הקודמת, ועם הבור הזה צריך להתמודד. אני, דרך אגב, לא חושב שיש מישהו בבית הזה – קואליציה, אופוזיציה – שהתאהב בתקציב. התקציב הוא תקציב רע, הוא תקציב בעייתי, ואפשר ללא כל ספק לעשות בו שינויים כאלה או אחרים. אבל בסופו של דבר, איך שלא נסתכל ומה שלא נעשה, הוא בסופו של דבר יפגע – לצערי הרב יפגע במעמד הביניים ובחלשים, כי בתהליך זריז של שנה, שנה וחצי, אי-אפשר לעשות את מה שכולנו מאמינים שצריך לעשות, וזה לטפל ברווחים הכלואים, לטפל בהון השחור, לטפל במשאבי הטבע של מדינת ישראל. אלה דברים שלוקחים זמן, ואני באמת מקווה שאכן זה יקרה. <באסל גטאס (בל"ד):> למה? <עמרם מצנע (התנועה):> למה? כי זה המנגנון, זו המערכת. אי-אפשר את הכסף הזה להוציא לא בשנה ולא בשנה וחצי הראשונות. אפשר לעבוד קשה כדי שהוא יגיע בהמשך. <באסל גטאס (בל"ד):> לא הכול – רווחים כלואים – – – <עמרם מצנע (התנועה):> גם אני חושב – ואמרתי את זה לא פעם אחת וחבל שזה לא נעשה – שהתקציב צריך היה להיות הרבה יותר פרוגרסיבי. אני יודע שבמשרד האוצר האנשים המקצועיים מתנגדים לזה, בין שזה מס ערך מוסף מפוצל, בין שזה מדרגות מס על-פי רווחים, בין שזה קצבאות ילדים על-פי רמת הכנסה, ועוד תחומים רבים מאוד שאפשר היה לעשות כך שבאמת המעמד החלש והבינוני-הנמוך לא יצטרכו לשלם את המחיר, ואלה שמקבלים 20,000–25,000 שקל ומעלה יכולים היו להעמיס על גבם יותר הוצאות. בסופו של דבר חלק מהתקציב יגיע גם לוועדת החינוך. אנחנו בהחלט לא נהיה חותמת של גומי; נבחן, נבדוק, נראה, נציע גם שינויים ושיפורים, ולא רק איפה לבטל את הקיצוץ, אלא איך באמת לעשות את המכה כואבת מה שפחות ופוגעת מה שפחות בעתיד וביכולת שלנו לתת חינוך כמו שצריך לציבור הישראלי. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואם היא לא תשוב – חברת הכנסת עליזה לביא. <עדי קול (יש עתיד):> היא תשוב, היא תשוב. <היו"ר רות קלדרון:> אם היא לא תשוב לפני – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> היא לא תשוב. <היו"ר רות קלדרון:> נחכה לה. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, באמת אין לי מה לחדש. במהלך השעות האחרונות כבר כולם קוננו את כל הקינות שיכולות להיות על התקציב של המדינה והגזירות הקשות. אז אני אומר לכם משהו – אנחנו בפרשת בלעם והאתון, וגם כאשר האתון קיבלה שלוש פעמים מכות, פתחה האתון את פיה: ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים. זאת אומרת, אפילו להכות את האתון יותר משלוש פעמים זה בלתי אפשרי. ותראו איזה מכות הממשלה הזאת מביאה; גם החמור זועק, אז מה יגידו אותם עניים? מה יגידו אותן משפחות ברוכות ילדים? אבל אני אומר לכם: ודיברת אל הסלע ונתן מימיו, ומשה רבנו חשב שאי-אפשר לדבר עם הסלע, את הסלע צריך להכות. אתם יודעים מה זה סל"ע – ראשי תיבות סל"ע? זה לפיד, עתיד, סיעת לפיד. אני אומר לכם, אל הסלע הזה אי-אפשר לדבר – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – מן השמים. <נסים זאב (ש"ס):> מה, מה מן השמים? ודיברת אל הסלע – משה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אז "ויצאו ממנו מים". בלי להכות את הסלע לא יצאו מים. <באסל גטאס (בל"ד):> מה זה להכות? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע, תשאל את אלה שיודעים להכות איך עושים את זה. אז תראו, רבותי, "ונפשנו קצה בלחם הקלקל". שלא יהיה לכם ספק שהגזירות הכלכליות שעומדים להמיט עלינו – זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אבל באמת זה לא כל כך מעניין, אנחנו אשמים בכל הגזירות האלה. הנגיד אמר בשבוע שעבר שיש בעיה דמוגרפית שקשורה למשל לחרדים: איך יכול להיות שהחרדים יכפילו את עצמם? חייבים לעצור את המהלך הזה, זה בלתי נסבל. אם אתה מביא ילד אתה צריך להיות אחראי, אבל צריך לעצור – מה המשמעות? איך עוצרים מלהביא ילדים, תגידו לי. מישהו יכול להסביר לי את זה? אני אומר לכם, זה חלק מהגזירות הכלכליות, להביא אותם למצב של עוני. איך אפשר לקחת את פת לחמם של ילדי ישראל? איזו אכזריות זו. עכשיו תראו, על-פי המכון למדיניות התפתחות הילד – באוניברסיטת קולומביה – יש אמירה מאוד ברורה, שכל הנושא של מיצוי כושר ההשתכרות, שהממשלה מנסה לבוא ולומר שמעל 125% – שזה התנאי לקבלת איזושהי הטבה סוציאלית – האמת, היו מדינות שונות שכרכו את הדבר האחד בשני והיום זה בוטל, כי הן הגיעו למסקנה שאתה לא יכול לתת הטבה סוציאלית בתנאי השתכרות. אין קשר בין הדברים. זו לא דרך המאבק בעוני, זה אולי המאבק בעניים. זאת אומרת, בתר עניא אזלא עניותא – כשאתה רואה עוני אז אתה רודף את העני יותר. זו לא דרך להביא לצמיחה ולכלכלה יותר טובה. מה המשמעות של קיצוץ בקצבאות ילדים? מה, זה לא יגדיל את העוני? עכשיו אני רוצה לומר דבר מאוד חמור על הנושא של התקציב היהודי. אני חושב שאנחנו כבר מזמן מוותרים על המדינה היהודית. אנחנו שמענו את ציפי לבני שאמרה לפני כמה ימים שאולי זה לא משנה אם בספר החוקה יהיה כתוב מדינה יהודית או לא; כן, אפשר לוותר על זה. אולי בספר החוקה לא, אבל החוקה של מדינת ישראל זו תורת ישראל, ועל זה אי-אפשר לוותר. אבל גם על-פי החוקה, אולי היא שכחה שבמגילת העצמאות מוזכר: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו – – – לפיכך התכנסנו – – –", ובהמשך כתוב: "ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". לא כתוב ישראלית; יהודית. אז אם אנחנו רוצים באמת לוותר על מדינה יהודית, אולי צריכים גם לוותר על מגילת העצמאות. אני רוצה לומר שתפיסת העולם העקומה הזאת היא לא רק בנושא הכלכלי; היא בכל הנושא האידיאולוגי בכלל. וכשהתפיסה היא מעוותת, החשיבה היא עקומה, אז הכול הולך עקום. עכשיו, אני רוצה להבין: מדוע יש כאן איזה מאבק נגד הציבור החרדי? אני מבין, ילודה, יש בעיה לנגיד, איך יכול להיות כל כך הרבה ילדים. אבל הילדים שכבר נולדו, שכבר לומדים לימודי ליבה – ליבה, לי בא. זה שתי מילים. זה לא ליבה, זה לי בא. בא לי איך שבא לי. וכשלומדים – – – <היו"ר רות קלדרון:> ליבה זה הלב. <נסים זאב (ש"ס):> זה הלב. אני יודע שזה הלב. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל אין לב. את יודעת שמזמן כבר הלב הפסיק לפעום. אני רוצה להבין איך אפשר ללכת בגזירה כל כך קשה, על כל בתי-הספר, גם של "המזרחי", במוכרים שאינם רשמיים, ולבוא ולומר: אנחנו היום מקצצים כ-30%. אני מתפלא על חברי הכנסת הערבים שלא מודעים לנושא הזה, לסוגיה הזאת, ואני רוצה לומר לכם: יש בתי-ספר באוכלוסייה הערבית – ברובה המכריע אני חושב זה מוכר אינו רשמי. וברגע שבאים לקצץ כמעט 30%, המשמעות היא פיטורי מורים, לצמצם את כל מערכת הלימוד. כאשר אתם מודים בעצמכם שהשר פירון, בשבוע שעבר, אמר: אני מוסיף 6 מיליון שקלים כדי להביא 500 מורים ערבים לבתי-ספר יהודיים. אין לי בעיה עם זה. אני חושב שצריך גם 6 מיליון כדי להביא יהודים לבתי-ספר ערביים כדי לחנך אותם לציונות, לאזרחות טובה. אבל בין זה ולקחת מאות מיליונים – ואני לא מגזים, תבדקו את עצמכם טוב – מהמוכר שאינו רשמי, זה ממש גזלה, שלא יהיה לכם ספק. ולכן, גברתי היושבת בראש, אני יודע ש"יכלה הזמן והמה לא יכלו". על איזה מהם אתבע, על איזה מהם אזעק. הרי הממשלה הזאת היא ממשלת סלעים, ודיברת אל הסלע. אנחנו אין לנו הכוח והיכולת להשפיע על הממשלה הזאת לשנות כהוא-זה. אבל אני מקווה – יש לנו עדיין חודש וחצי, נכון? עד הקריאה השנייה והשלישית. <היו"ר רות קלדרון:> כן. <נסים זאב (ש"ס):> אנחנו חייבים לעמוד פה על כל סעיף וסעיף ולבדוק איפה אנחנו חייבים לצמצם ככל שניתן. וברור שכאשר מדובר למשל בכוללים, לקחת 52%, המשמעות היא לבטל את עולם התורה. אם זו המדיניות, זו המדינה היהודית, צודקת ציפי לבני: אנחנו לא רוצים מדינה יהודית. לא רוצים לראות ישיבות, לא רוצים לראות כוללים; רוצים שינוי, רוצים מדינה דו-לאומית. אז אם זו הדרך, אז גם מדינה יהודית לא תישאר פה במדינה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמנו-שטה, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> גברתי היושבת בראש, חברי כנסת נכבדים, לאורך היום הזה ישבתי בסובלנות רבה, הקשבתי לרבים מכם, חברים, ובייחוד לחברי האופוזיציה. התחושה היא שיש כאן צביעות, עם יד על הלב, בייחוד שלרבים מכם זאת לא הכנסת הראשונה – בבית הזה. אלה שהתאהבו בישיבה בכיסאות האופוזיציה, ובכל תקציב צועקים את אותה צעקת שבר: על חשבון האוכלוסיות המוחלשות – להזכירכם, חלקכם בחרתם בצד הזה של הפוליטיקה, בצד המדבר והפחות עושה. כולם מבינים היטב – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> כן, כולל אתם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – שאת הגירעון הזה צריך לכסות, לא מחר אלא אתמול. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – הממשלה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> ואת זה מבין גם הציבור. אז ניגשנו למלאכה בלי להסס, ממקום של לתקן. לא שוב בחלוקת תקציביים סקטוריאלית שנובעת מלחצים פוליטיים, אלא מתוך ראיית הכלל – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מציע לך – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – והטבה עם הכלל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מציע לך – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> חברים, כל בר-דעת יודע שהקופה הציבורית – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תראי מה זה שם האפליה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – היא לא קופה בלתי נדלית, וכאשר יש גירעון שעלול להוביל את מדינת ישראל לקריסה כלכלית, הרי שרק אחריות יכולה לפתור את המצב, חבר הכנסת אגבאריה. אבל כנראה שאצל אחדים מכם התרגום של המילה אחריות הוא לאו דווקא עשייה, אלא לרצות את כל מאן דבעי גם במחיר של ריקון הקופה, ואחרינו המבול. רבותי, אנחנו באנו ממקום אחר, של אחריות וטיפול שורש. נכון שהוא כואב, אבל המסלול שעד עתה הלכה כלכלת המדינה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – שורש. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – לא הצליח והוביל ליוקר מחיה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – למחירי דיור גבוהים שלא אנחנו יצרנו, לשיעור השתתפות בשוק העבודה שהולך ויורד. <מיכל רוזין (מרצ):> אז מה, איזה מענה – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> והגיע הזמן – – – <מיכל רוזין (מרצ):> איזה מענה? <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> הגיע הזמן – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – איזה מענה? <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – שחברה בריאה תסתכל על האופק של אנשים שעובדים – – <היו"ר רות קלדרון:> חברת הכנסת רוזין, את מוזמנת להירשם – – – לך. שמונה – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – והשמתם בראש – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לצערי לא הקשיבה לי – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – והשמת האנשים העובדים בראש ובראשונה במרכז. תכף אני אפרט בפנייך. תסתכלו על התוכנית הכלכלית, אבל תסתכלו הפעם על כולה, גם על החלקים שלחלק ניכר מכם לא נוח להסתכל עליהם – על ההתמודדות עם סוגיות שאף אחד, כולל הוותיקים בבית הזה, לא חשב להתמודד אתן: כוח שוק העבודה בישראל שהולך ומידלל, אמרתי את זה כבר? טיפול בהון השחור, הפרויקט הלאומי לפתרון בעיית הדיור, עידוד השוויון בנטל, איגום משאבים וארגונים ציבוריים. כל אלה מבוטלים בעיניכם? גם אני בעד רווחה, וגם אני בעד דאגה לחלש לא פחות מכם, תהיה בטוח בזה. כך גם רבים מחברי סיעתי, שעוסקים בטיפול באוכלוסיות האלה יום-יום. אך בואו נהיה אמיתיים – לא ממקום של לשמר את מעגלי העוני ובכך להנציח אותו, לא ממקום של פיזור תקוות שווא והגברת התלות בקופת המדינה, בלי כיסוי אמיתי. תנו חכה, אל תיתנו דגים. וזאת התורה מאחורי התקציב הזה שלפניכם. <מיכל רוזין (מרצ):> זו התשובה שלך להעלאת המע"מ לכולם? – – – לכולם? <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> חברים, נראה לי שדילגתם על כמה סעיפים שאני – הנה, מפרטת בפנייך: 6 מיליארד שקלים תוספת לחינוך ילדי ישראל, ובהם 100 מיליון שקלים שיוחדו למענק מלגות לילדים שיד הוריהם אינה משגת. מיליארד שקלים לבריאות – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – חברתי. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – פלוס תוספת של 300 מיליון שקלים לסל התרופות; 500 מיליון שקלים לניצולי השואה; 30,000 ילדי פנימיות וכפרי-נוער שיקבלו בית משופץ וחדש; תוספת של כחצי מיליארד שקלים לרווחה, ו-200 מיליון שקלים נוספים לתקציב לטובת ביטחון תזונתי לילדים. זה בשביל חברת הכנסת מיכל. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – גרושים – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> ואלה רק חלק מאותם תקציבים בתוכנית שאתם כל כך מתפארים לתקוף ולהכפיש ולטשטש את העובדות. <מיכל רוזין (מרצ):> בוודאי. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> אבל כנראה שזה מה שנותר לכם לעשות ממקום מושבכם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> בפעם הראשונה התקציב מתמודד – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – חבל על – – – לא מתאים לך. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – עם אי-שוויון מתמשך. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – זה לא מתאים לך. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> בואי, אל תתווכחי אתי, עם – – – <קריאה:> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> נכון מאוד. נכון שקל יותר להשתמש בדמגוגיה, קל להשתמש בטשטוש המציאות, קל לדבר, אבל אנחנו באנו לעשות. אז אם יש כאן האשמה יחידה, או על מה לתקוף, זה על זה שלא נכנענו בשם הפופולריות לרוקן את הקופה הציבורית ולהגדיל את הגירעון. הקיצוצים כואבים, כואבים גם לי. לצערי, כולנו נושאים בנטל הכלכלי, שלא אנחנו יצרנו, אך זה נדרש מכורח המציאות, אם אנחנו רוצים אופק חברתי וכלכלי אמיתי. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת יעקב אשר. <באסל גטאס (בל"ד):> להקפיד על הזמן, גברתי היושבת-ראש – – – <היו"ר רות קלדרון:> אנחנו רק מתחילים. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי, יום ארוך, לילה ארוך. הכנתם נאומים והקשבתי קשב רב. תראו, חודש וחצי – אי-אפשר לתקן עולם. קיבלנו עולם שבור. הבטחתם הבטחות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> די, די, אי-אפשר להשתמש בתירוץ הזה כל הזמן. די, די. <עליזה לביא (יש עתיד):> כולנו, כולנו, כולנו, כולנו התגייסנו לתקן. כולנו התגייסנו לתקן. <באסל גטאס (בל"ד):> מה עושים עם זה? <עליזה לביא (יש עתיד):> כולנו התגייסנו לתקן. יש את מה שניתן לתקן בטווח הקצר, אבל יש פה כשלים שנדרש זמן ונדרשת תובנה ונדרשים ידע והבנה. באמת, תשמעו, קל לבוא ולתת חצים. רובנו חדשים כאן ובאנו מתוך מציאות חברתית מאוד מאוד מאוד מאוד מורכבת. אנחנו מכירים, אנחנו יודעים בדיוק איפה הכיוונים של הסמטאות האפלות של החברה בישראל. לא אנחנו יצרנו אותן. באנו, התגייסנו, מה שאפשר לעצור את הגוף המדמם – עצרנו. יש גזירות קשות, חלקן אנחנו הודענו מראש שהן תהיינה מוגבלות בזמן, עד שנצליח להבריא ולהביא לתיקון חלקי, ויש דברים, מהלכים גדולים ששר האוצר הכריז עליהם, ואנחנו נעמוד בהם. אבל נדרש זמן. תהליכים לוקחים זמן. מה שצריך לבוא ולעצור בתחבושות – אנחנו עוזרים בעזרת התקציב הזה. אני אתן לכם דוגמה. אני אתן לכם דוגמה. תראו, יושב פה שר הרווחה – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> עליזה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> יושב פה שר הרווחה, מר מאיר כהן, חבר הכנסת כהן, שר הרווחה. באתי אליו בסוגיה מאוד מאוד מאוד מורכבת, שהופקרה פה בשנים האחרונות. אני מדברת עכשיו על סחר בנשים, נשים שעוברות עוולות נוראות, ויושבות בסיני, ולא ניתן להן מענה פה במדינת ישראל במשך שנים רבות, כשאנחנו בכלל לא היינו בכנסת. שעה אחרי שפניתי לשר הרווחה והסברתי לו את המציאות, שהנשים הללו כלואות ב"סהרונים" ולא ניתנים להן לא עזרה הומניטרית ולא סיוע, ואין הבנה – תוך שעתיים וחצי שר הרווחה, מהתקציב שעומד לרשותו, אמר לי: עליזה, קחו מיליון וחצי שקל, אני אגייס, אני אתן פתרון. פנה לשר האוצר. לא עשינו על זה הד בתקשורת, לא קיבלנו על זה כותרות. אני אומרת לכם שיש פה דברים שעוסקים בציבור בישראל ואנחנו נותנים להם פתרונות. אם יש משהו שנגמר בתקציב הזה, זה החלוקה הסקטוריאלית. הורגלנו כולנו לשרת את השבטים ששלחו אותנו לפה, וכך מצאנו ששר השיכון נותן מענה רק לזוגות צעירים שיש להם ותק ושנות נישואים. למי יש ותק ושנות נישואים ­– לקבוצות ולשבטים מסוימים, בגילאים מסוימים; רק לקבוצות מסוימות שצבועות בצבעים מסוימים. גמרנו עם זה, חברים. גמרנו עם זה. התקציב הזה שווה ושוויוני לכולנו. מה שאפשר לתקן בזמן הקצר, אנחנו מייד מתקנים את זה בתקציב הזה. הפרחתם הבטחות – באנו לשלם, באנו לתקן. מהלכים לוקחים זמן, ואנחנו נתקן אותם. הדוגמה שנתתי לגבי 1.5 המיליון ששר האוצר ושר הרווחה נתנו היא רק דוגמה לדברים שאנחנו לא יוצאים לנפנף בהם בכותרות, ויש עוד דוגמאות. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת שמעון סלומון. אה, סולומון. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אין דבר, אין דבר; כיוון דעלה, לא ירד. <היו"ר רות קלדרון:> איזו אבירות היום. בבקשה. שלוש דקות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת, התקציב הוא באמת לא פשוט; הוא קשה, ואף אחד לא יכול להגיד שהוא פשוט. אבל יש גם הסכמה, ואין ויכוח, על זה שיש בור תקציבי שצריך לכסות אותו. כולם יודעים את זה. הוויכוח הוא על האיך ולא על המה. ורוב הדוברים הרהוטים באמצע הלילה פה – הדבר המדהים הוא שהם נמצאים הכי הרבה בכנסת והם היו אחראים ליצירתו. כנראה לדבר זה יותר קל. כנראה שיש איזה מנהג חדש שמגיע: שצריך לעשות ולא צריך כל הזמן לדבר, אלא לעשות בראייה לטווח הארוך, ולא מה טוב למחר ולא את מי לרצות. אני, אי-אפשר לחשוד בי – אני בא מאוכלוסייה חלשה. שקלתי גם אם לעלות, כי אני חשבתי שאולי יהיו התקפות עלי. אבל דווקא מהמקום שבאתי ממנו אני יודע דבר אחד – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אתה עלה התאנה, וגם היא. כולכם עלה התאנה של הלץ הזה, נו באמת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> נכון. אני לא אגיב על מה שאתה אומר. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אל תגיב. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אל תהיה פטרון, אני יודע בדיוק מה אני עושה. כנראה נהיית קצת צעקן, ואתה רוצה להיות in. אז בוא קצת תמנן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני משתדל להיות אתך עדין. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אני יודע דבר אחד: דווקא אוכלוסיות חלשות, מוחלשות, צריכות מדינה חזקה כלכלית, כי בזה הם תלויים. הרי אם היה אחרת – למה מפלגת העבודה, למה לא לקחתם את תיק האוצר? הרי יותר קל לדבר מאשר לעשות. היה לכם הכוח, הייתה לכם אפשרות להיות בממשלה ולקחת גם את האוצר. בחרתם לא להיות שם, כי יותר קל להיות פה ולא שם. ולכן, אני רוצה להגיד לכם: כולם רואים את השחור, את הדבר השלילי. אף אחד לא רואה את הדבר החיובי. אבל אני רואה גם צדדים חיוביים: בפעם הראשונה נוגעים בעשירים, בפעם הראשונה מתחילים לנגוע בדברים שלא ננגעו עד עכשיו, למשל מס על עשירים, על מוצרי יוקרה, על סיגרים, על דברים שעד היום פשוט עברו אותם. אני חושב שבפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה מאוד מגדילים את תקציב הרווחה, מגדילים את תקציב הבריאות – וזה אוכלוסיות חלשות. אף פעם לא דיברו על זה. כפרי-נוער – אני למדתי, אני באתי משם – מי שביקר, מי שטרח מכם ללכת לכפרי-נוער, איך ילדים מהפריפריה לומדים, באיזה תנאים פיזיים לומדים – מאף אחד כאן לא שמעתי – לראשונה מקצים תקציב כדי שישפרו, כדי שישפצו, כדי שגם הילדים שבאים מהפריפריה יהיה להם מקום טוב ללמוד. רשויות מקומיות חלשות, מוחלשות, לא נפגעו, להפך, יש להן תוספת של כמעט 3 מיליארד שקל. תקציב הביטחון, שאולי שלוש קדנציות לא נפגע – לראשונה יש קיצוצים. אז אני רואה גם את הצדדים החיוביים של כל הדבר הזה. יש כאן שר אוצר אחראי, שמתנהג כבוגר אחראי, שלא פועל לפי פופולריות. אז אני טיפה אופטימי שבמשך הזמן אנחנו גם נראה את הצמיחה, נראה את השיפור במצב. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר. <באסל גטאס (בל"ד):> אבל אתה לא רואה שיש מדינות יותר חלשות מישראל, כמו יוון – – – <היו"ר רות קלדרון:> ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה לא רואה את זה? <היו"ר רות קלדרון:> חברת הכנסת קריב. <באסל גטאס (בל"ד):> מדקלמים לכם שעניים צריכים מדינה חזקה – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> יש לכם בעיה, אתם חושבים – – – אני אומר לך – – – <באסל גטאס (בל"ד):> מדינה חזקה היא לא ערובה – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> אתה, כמה זמן אתה יושב פה בכנסת? <באסל גטאס (בל"ד):> כמוך. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אז תחכה, תראה שזה יהיה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מתייחסים לאלה שבאים מאפריקה? <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה זה בסדר? – – – מדינה חזקה – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – מדינה חזקה. עובדה שיש מדינות יותר חלשות ויותר שוויוניות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> והרבה יותר – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברים, בואו ננסה לשמור על תרבות דיבור. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברי חברי הכנסת, בבקשה, תנו לשמור על הקשבה. תודה רבה. בבקשה, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש – – <באסל גטאס (בל"ד):> אל תדאג – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> אמרתי לך עכשיו, אתה מדקלם, כנראה שאתה מדקלם, ותפסיק לדקלם. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – חברי חברי הכנסת, אנחנו היום בתוכנית אמנותית של מקהלת יש עתיד, וכנראה שהיה מספיק זמן לעשות חזרות עם כל יועצי התקשורת. האמת היא שאתם לא צריכים הרבה יועצי תקשורת; יש לכם אחד לפחות ברשימה, שעומד בראש הרשימה, שיש לו ניסיון רב בתקשורת, וזה נראה באמת משהו שהוא לא משכנע. אני רוצה לומר לכם, באמת לא משכנע. כנראה שדף המסרים שקיבלתם לאחרונה היה באמת לבוא ולדבר כנציגים של אוכלוסיות שונות ומגוונות בציבור הישראלי, ולספר כמה טוב לנו היום וכמה טוב הולך להיות לנו בעתיד. ואני פונה אליכם, ידידי חברי הכנסת מיש עתיד: אתם לא חייבים להיות עלי התאנה של האטימות וחוסר החמלה והפוליטיזציה של התקציב הזה. ודווקא ישבתי ושמעתי כאן את חברת הכנסת פנינה שטו – אני זוכר את השם – – – <היו"ר רות קלדרון:> פנינה תמנו-שטה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תמנו-שטה, שאני חושב שהיא פרלמנטרית מצוינת, למרות שהיא בפעם הראשונה בבית הזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> היא רוצה להתחרות עם מירי רגב, אתה לא מבין. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אבל אני רוצה לומר לך, למשל, איך את היית מרגישה אם היו מנסים לסמן את הציבור שממנו את באה, שאותו את מייצגת, שאליו את רגישה כל כך – וטוב שאת רגישה – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> הוא היה ברשימה עוד לפני שיש עתיד הייתה פה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – אם את היית מרגישה את מה שמרגישים היום – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> תעשה לי טובה, תעשה לי טובה, תעשה לי טובה, איך אימצת את – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אמרתי לך שאת פרלמנטרית טובה לא כדי להפריע. תקשיבי דקה, ייתנו לך במפלגה גם להקשיב, לא רק להפריע. את לא מיהדות התורה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> היא מתחרה במירי רגב. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אם את היית מרגישה, והציבור שלך היה מרגיש, כמו שהוא הרגיש בשנים עברו – ואני חושב שלאט-לאט הדברים משתנים, והרבה גם ישתנו בזכות העבודה שלה – אבל איך היית מרגישה אם היו מגישים ספר תקציב, והיו מדברים על אוכלוסיות כאלה ואחרות שלא תורמות מספיק, שלא יודעות מספיק? איך היית מרגישה אם היית רואה שבכל ספר התקציב מחפשים את ה"דובדבנים" האלה, כדי לבוא ולצאת לציבור, ולהשתלח בציבור אחר? לא היית מרגישה עם זה טוב. היית מתקוממת, ואולי היינו מתקוממים אתך ביחד. זאת ההרגשה. אני אומר את זה בכל הלב. זאת ההרגשה של הציבור החרדי, וזאת ההרגשה של הציבור שנמצא בפריפריה, אותם אנשים עובדים, ששני בני-הזוג עובדים, והם הולכים בתקציב הזה להפסיד עוד יותר. ואין חמלה ואין פתרונות קצה, ואף אחד לא עשה תרחיש. אני רוצה לדעת – אני דיברתי כאן לפני כחודש, ביקשתי משר האוצר שייפגש עם מנכ"ל הביטוח הלאומי. האם הייתה עד היום פגישה כזאת? האם סגן השר, ידידי מיקי, ישבתם, למדתם מה הולך לקרות, למדתם איך אתם הולכים להכשיל איש מהפריפריה, אחד מראשי העיר הטובים ביותר, שיושב כאן, ידידי שר הרווחה, שאתם הולכים להכשיל אותו בתפקיד? לשכות הרווחה יתפוצצו, לא מחרדים, לא רק מחרדים, אז תפסיקו עם המקהלה הזאת. התקציב הזה הוא קשה, הוא אכזרי, אבל הכי גרוע – הוא לא מקצועי. אמרתי לכם, בתקשורת קשה להתחרות עם שר האוצר, אבל מה שקורה, דבר מעניין, כששר האוצר מדבר עם הבוחרים שלו, משום מה הוא כמעט לא מדבר עליהם, הוא תמיד מדבר במקרה על הבוחרים שלי. כל נאום, גם היום בכנסת, גם בתגובות לאחר מכן, שמים בצד את הפגיעה בפריפריה, שמים בצד את הנושא של המסים, של העלאת המע"מ, של כל הגזירות הטובות והנחמדות, שגם משפרי דיור לא יצליחו להגיע למה שהם רוצים, וכל פעם מחדש מדברים על הבשורה הגדולה שהתקציב הזה הולך לשים את האדם העובד – נגמרו הסקטוריאליות, התקציבים הענקיים, כביכול. הרי בספר התקציב זה לא מתבטא אפילו ב-10% ממה שצריך לקצץ בתקציב, אז על מה הצביעות הזאת? מה המשחק הזה? היום ב-ynet יש כתבה על חרדים שמנסים להשתבץ במקומות עבודה, חרדים שלמדו וחרדים שיש להם תעודות. תראו את הכתבה ב-ynet היום. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא מקבלים אותם לעבודה. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אתם יודעים למה לא מקבלים אותם לעבודה? <דב ליפמן (יש עתיד):> הוא אמר שאתה לא עוזר לו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בגלל ההסתה שלכם. <דב ליפמן (יש עתיד):> הוא אמר שאתה לא עוזר לו. זה מה שהוא אמר – שאתה לא עוזר לו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אתם מסיתים נגד חרדים. <דב ליפמן (יש עתיד):> זה מה שהוא אמר – שאתם לא עוזרים לו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> למה שיקבלו אותם לעבודה? <דב ליפמן (יש עתיד):> אתם לא עוזרים לו, זה מה שהוא אמר. <יעקב אשר (יהדות התורה):> למה שיקבלו אותם? <דב ליפמן (יש עתיד):> אתם לא עוזרים לו. <עליזה לביא (יש עתיד):> מה עם הגטו – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> תראו לי משרד ממשלתי שמקבל אותם. <דב ליפמן (יש עתיד):> זה מה שהוא אמר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> תראה ב-ynet. <יפעת קריב (יש עתיד):> אתה רוצה שאגיד את זה – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אל תשתמשי במילה גטו, אני מאוד מבקש ממך. <דב ליפמן (יש עתיד):> הוא אמר שאתם לא עוזרים לו. הוא אמר את זה. <היו"ר רות קלדרון:> חברי חברי הכנסת, חברים, חבר הכנסת דב ליפמן – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני לא חי בגטו, והם עדיין לא חיים בגטו. <היו"ר רות קלדרון:> סליחה רגע, אדוני. – – אנחנו נכנסים ללילה מאוד מאוד רגיש. אנחנו בשלושת השבועות שלפני תשעה באב. אפשר לתת ביקורת מאוד חריפה, אנחנו צריכים לשאת אותה, ובבקשה בלי לשון הרע, בלי שמות פרטיים ובלי העלבות – או של אנשים שלא נמצאים כאן. אפשר שלושה שבועות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא, אגיד לך, במסגרת המקהלה, אז דב ליפמן, חבר הכנסת – – <היו"ר רות קלדרון:> אנחנו מקשיבים לך. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – הוא אחראי לפסטיבל הזמר החסידי של יש עתיד. <היו"ר רות קלדרון:> אני מבקשת – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> ואנחנו – – – לו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> רבותי חברי הכנסת, אני אומר דבר אחד: לא הייתה, לא נעשתה בדיקה מה יקרה כאן להרבה מאוד משפחות עובדות, שבני-הזוג עובדים שניהם, לכאלה שבני-הזוג לא שניהם עובדים – לא נעשתה בדיקה אמיתית – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת זאב, בבקשה לא בטלפון במליאה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – לא נערכה תוכנית אמיתית. אבל במקום זה – אני מציע לשר לפיד שיפסיק לנסות לדבר עם בוחרים מסוימים ביידיש. אני יודע שמה שפקידי האוצר ומה שאנשי משק וכלכלה אומרים ביידיש על שר האוצר, איך פארשטיי נישט גארנישט – אין כלכלה, הוא לא מבין כלום בכלכלה, הוא מבין בהסתה, בטי"ת ובתי"ו. ולכן, האחריות שלכם, שלכם, מחייבת – תורידו את כל המסכה הזאת, תפתרו את הדברים בדרך הנכונה, ולא על-ידי פגיעה בחלשים, ולא על-ידי פגיעה בסקטורים שאתם חלוקים עליהם באמונה שלכם. אנחנו לא מפחדים לשלם שום מחיר על האמונה שלנו, אבל אתם, בעוד שנה וחצי או שנתיים יעמוד פה שר האוצר, ולא יהיה לו שום הישג בדרך הזאת. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת אריה דרעי, אם הוא נמצא במליאה. כשהוא ישוב. <יפעת קריב (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, ערב טוב, ערב טוב, לילה טוב. אני יושבת כאן הערב, שומעת ומקשיבה לכל סיעות האופוזיציה, שומעת את חברי חברי הכנסת צועקים, תוקפים, משתמשים בקלישאות, מדברים ומדברים, זורקים ססמאות חסרות שחר, ססמאות חסרות אחריות. אני שואלת אתכם, הלוא בחרתם להיות בצד שלא לוקח אחריות, זו הייתה בחירה מתוך שיקול דעת, בחירה שלכם. אתם צוחקים? <איציק שמולי (העבודה):> את ואני היינו באין ספור פאנלים יחד בבתי-הספר. <קריאה:> – – – <יפעת קריב (יש עתיד):> אני צוחקת כי אני רואה את הפרצוף של חברי איציק שמולי ואני אומרת לעצמי: זו הייתה בחירה שלכם להיות צד שלא לוקח אחריות. זו בחירה. <נחמן שי (העבודה):> בחירה נכונה. כל רגע אנחנו שמחים עליה, כל רגע אנחנו שמחים עליה. <יפעת קריב (יש עתיד):> חברַי, חבר הכנסת נחמן שי, המדינה נמצאת ערב משבר כלכלי, משבר חמור ביותר. חובת הבית הזה לקחת אחריות, לבלום את המצב שאליו הגענו, לבלום את ההידרדרות, לעצור את הגירעון. לעצור במעשים, ולא בדיבורים, לעצור ברפורמות ומהלכים אמיתיים. להיות אחראיים ולא להיות פופוליסטים. יש לנו חודש ימים לעבוד יחד, לא להתיש אחד את השני. יש לנו הזדמנות לעצור את הבור בתקציב. זה מה שביקשו – חברי שמולי, זה מה שביקשו הצעירים שיצאו להפגין במחאה. הלוא אני הייתי שם, יחד עם חברי. אמרנו: די, מספיק. <איציק שמולי (העבודה):> גם אני הייתי. <יפעת קריב (יש עתיד):> גם אתה היית שם, והפעם לא לקחת אחריות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אתם באתם לשנות. אמרתם שבאתם לשנות, אבל באתם לרמות, זה כל הסיפור. <יפעת קריב (יש עתיד):> אתה בכלל לא מקשיב לי, אתה עסוק בשיחה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> נכון, יש לי יכולת מדהימה. <יפעת קריב (יש עתיד):> חברי, מספיק לגזול מאתנו, מספיק להסתיר, מספיק להתנהל שם למעלה כאילו זה תקציב פרטי של קבוצות לחץ כאלו ואחרות. זה הרגע לקחת אחריות, אחריות כוללת, לא פשוטה, לא קלה ולא נעימה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אתם יכולים להגיד משהו שהוא לא מהנייר? <יפעת קריב (יש עתיד):> שנייה. הממשלה הקודמת הביאה אותנו לגירעון חסר תקדים, חסר אחריות, חסר – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> תוציאו את דפי המסר ותתחילו לדבר, חלאס. נמאס, זה אותו דבר. זה כל הזמן זה אותו דבר. <יפעת קריב (יש עתיד):> כדאי לך להקשיב לזה, אפילו זה יעניין אותך. <נחמן שי (העבודה):> חסר אחריות? <היו"ר רות קלדרון:> אני אצטרך לשמור את הזמן. <יפעת קריב (יש עתיד):> הממשלה הקודמת – וגם אז הייתם באופוזיציה – הממשלה הקודמת הביאה אותנו לגירעון חסר תקדים, חסר אחריות, חסר מוסר, גירעון המביא אסון, קיצוצים ולחצים מיותרים לכל בית ישראל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מתי תפסיקו לדבר מהניירות? מתי? <יפעת קריב (יש עתיד):> אני רוצה לפנות ליו"ר ועדת הכספים הקודם, חבר הכנסת משה גפני, שלא נמצא כאן – ובכל זאת אדבר אליו. לפני כשעה הוא עמד מעל דוכן זה והטיח בשר האוצר לפיד שהוא לא יכול לתרץ את הגזירות והקיצוצים על העם בעובדה שיש 40 מיליארד שקלים גירעון. הלוא, אמר גפני מעל במה זו, ואני פחות או יותר מצטטת אותו, כשהוא נכנס לתפקיד של יו"ר ועדת הכספים הוא קיבל גירעון של 52 מיליארד שקלים, והוסיף ואמר שהוא לא היה מוכן להיכנע לפקידי האוצר או להטיל גזירות על הציבור. הלוא גפני כנראה יכול לפתור את הדברים במעשה קסמים. כששמעתי אותו, משהו לא הסתדר לי. הלוא אין קסמים. אז חזרתי ובדקתי בעובדות, ומצאתי: כשחבר הכנסת גפני קיבל להיות יו"ר ועדת הכספים – להיות יו"ר ועדת הכספים, באפריל 2009, על-פי החשב הכללי, הגירעון בתקציב הסתכם ב-15.2 מיליארד שקלים, ואני מצטטת כתבה מ"גלובס" מ-13 לינואר 2009. אני חוזרת ומדגישה: לפני שעה הוא עמד מעל במה זו ואמר שהוא קיבל 52 מיליארד שקלים גירעון, ובפועל הוא קיבל 15.2. אבל מה שכן, הוא החזיר לנו, לעם, לציבור, לעקרות-הבית, לאימהות, לנשים העובדות, לזוגות הנשואים שעובדים יחד, לחולים בבתי-החולים, לחיילים, לאנשי הקבע, גירעון חסר תקדים; כשהוא סיים את תפקידו כיו"ר ועדת הכספים הגירעון עמד על 40 מיליארד שקלים. אדוני, חבר הכנסת גפני היקר, שאינו נמצא כאן, בתקופה שבה היית יו"ר ועדת הכספים גירעון המדינה גדל ב-25 מיליארד שקלים. לכן, דרך אגב, הוא לא היה צריך לקצץ כלום, רק לתת ולתת ולתת ולתת לכולם חינם אין כסף. לסיום, אני שואלת את עצמי, ואני שואלת אותך, גפני, שלא נמצא כאן: אם אתה אומר שאתה המגן הגדול של מעמד הביניים, של המעמד הנמוך, של האוכלוסיות המוחלשות, אם באמת נתתם כל כך הרבה לחלשים, לעניים, לחולים, לילדים, לקשישים, לניצולי השואה, אז איך זה שהמצב הכלכלי של כולם רק החמיר, שמצב העוני החריף, שהמצוקות גדלו, שהפערים התעצמו, שהעוני רובץ לפתחה של כל משפחה ומשפחה, משפחות רבות מתמיד, שהילדים עניים יותר, שזוגות צעירים לא יכולים לקנות בית בישראל? איך זה שבסוף הקדנציה של מר גפני כיו"ר ועדת הכספים גילינו שמי שהיה אמון על שמירת האינטרס הציבורי היה חלק מההנהגה שהסתירה את האמת? אז הערב אני קוראת לכם, ואני קוראת לך, לקחת אחריות ולהצביע לתקציב אחראי, לתקציב שיחזיר אותנו למסלול. הגיע הזמן לקחת אחריות. לכולם. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חברת הכנסת קריב. חבר הכנסת אריה דרעי. אני מרשה לעצמי לומר, חברתי חברת הכנסת קריב, שלהיות באופוזיציה זה הרבה אחריות. אני מקווה שיהיה לנו שם לאופוזיציה ולקואליציה בעברית, אבל זה לא פחות אחראי מאשר להיות בקואליציה. <יפעת קריב (יש עתיד):> להצביע בעד התקציב זה אחריות. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו מטפלים בזה שתוכלו – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אריה דרעי, אתה מוזמן, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <נסים זאב (ש"ס):> על זה נאמר: אחרי ארי ולא אחרי אישה. <היו"ר רות קלדרון:> עכשיו לכלכת. יש לך זמן לתשובה, עד יום כיפור. ברח לו. <אריה דרעי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, שעה מאוחרת, אבל הנושא הוא מאוד רציני. עד עכשיו דיברנו כבר הרבה פעמים במליאה, כאן, על גזירות התקציב, והיה בטוח שאנחנו נחזור היום עוד פעם על הדברים. אבל היום זה לא דומה, הדיון הזה, לא כמו כל הדיונים שהיו עד היום בהצבעות אי-אמון או בהצעות אחרות לסדר-היום. היום אין לי כבר – אני התייאשתי כבר מלדבר אל שר האוצר. אני היום רוצה לפנות לחברי הקואליציה. חברי הכנסת היקרים, החברים והידידים, שאני משוכנע שהנושאים החברתיים והנושאים של השכבות המוחלשות מדברים אל לבם, חברי הכנסת של הליכוד, שזה גם אינטרס פוליטי שלכם – זה הציבור שבוחר בכם, חלקו, לכל הפחות, הגדול, חברי הכנסת של הבית היהודי, שהציבור שאתם מייצגים אותו – ושאתם הולכים להצביע היום – הולך להיפגע מאוד מהגזירות האלה. ליש עתיד אני לא מדבר; יש להם שר אוצר, זה המדיניות שלהם, זה הציבור שלהם, ואני גם חושב שציבור הבוחרים שלהם פחות נפגע בתקציב הזה. אני רוצה לומר לחברי הכנסת מהליכוד: שר האוצר צעק במערכת הבחירות שלוש פעמים ביום "איפה הכסף?" אני שואל היום לא איפה הכסף; אני שואל, איפה הרחמים? איפה החמלה? איפה הבושה? לבוא לכאן היום ולהניח תקציב שהמשמעות שלו, הוודאית, קודם כול, היא 50,000 ילדים עניים חדשים. לא אני אומר את זה. מיקי, אתה מגרד את הראש. לא אני אומר את זה. אני מבין, בוא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> הם לא מסוגלים להתמודד עם המספר. <אריה דרעי (ש"ס):> לא לא, רגע, לא לא, תסלח לי, לפחות את הזכות הזאת, להגיד את האמת, תשאירו לנו. להגיד את האמת בפנים. תצביעו אחר כך מה שאתם רוצים. אני אומר לחברי הכנסת אופיר, יריב, רובי ריבלין, עמרם מצנע, כל אלה, תשמעו את האמת לכל הפחות. לא אני אומר את זה, מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי, ואם אני טועה יתקנו אותי. נמצא כאן שר הרווחה, מאיר. כ-50,000 ילדים חדשים יצטרפו למעגל העוני. הם מתווספים ל-800,000 ילדים שכבר היום מתחת לקו העוני, רק הקו לגבי ה-800,000 ילך וישקע עוד יותר, קצת, ו-50,000 האלה ייכנסו גם הם מתחת לקו הזה. את זה לא אני אומר, את זה אומרים אנשי המחקר של הביטוח הלאומי, שלא רציתם לפגוש אותם עד היום. אתם נבהלים מלפגוש את מור-יוסף, למה? כדי שלא יגיד לכם את האמת בפנים. זאת המשמעות, קודם כול, של ההצבעה של היום. כל מי שמרים יד, שידע, ייקח אחריות – אין בעיה; אבל שידע שהוא לוקח אחריות, שבהינף יד אחד הוא מוסיף עוד 50,000 ילדים, ושוקע עוד יותר – 800,000 ילדים. אני לא מדבר על המבוגרים. המבוגרים הם פושעים, הם לא עובדים, הם פרזיטים, המבוגרים. אני מדבר על הילדים הקטנים המסכנים, שלא חטאו, שלא צריכים לשלם את העוון של ההורים שלהם. וגם, דרך אגב, כשמדברים על המבוגרים שנמצאים מתחת לקו העוני, ויתקנו אותי חברי, רוב אלה שנמצאים מתחת לקו העוני הם עובדים, הם מתפרנסים – – <קריאה:> 70%. <אריה דרעי (ש"ס):> – – אלא מה? הם מקבלים, לצערי הרב, משכורות, אולי שכר המינימום. יש כאלה שגם את זה הם לא מקבלים. ומה אפשר לעשות? הם עשו חטא, לפי שר האוצר שלנו, והם הביאו שלושה-ארבעה ילדים. וזוג כזה, שמרוויח שכר מינימום ומביא שלושה-ארבעה ילדים, עם קצבאות הילדים הם מתחת לקו העוני. ואותם אתם הולכים היום – בהינף יד, כשאתם מצביעים – חבר הכנסת ריבלין, היום אתם הולכים – אני יודע כמה אתם אנשי מצפון – חבר הכנסת צחי הנגבי, אתם הולכים היום – הבוחרים שלכם, הציבור שאתם מייצגים, הציבור שמנחם בגין, זיכרונו לברכה, עשה ככל יכולתו להוציא ממעגל העוני, לא בססמאות של "האדם העובד", שזה ססמה ריקה, שזה ססמה מעצבנת, היא ססמה צינית ביותר, אלא הוא הלך ועשה שיקום שכונות, והלך והוסיף לקצבאות. הוא ידע שהוא צריך קודם כול לתת להם אוכל לפה. ואתם הולכים היום – ואי-אפשר יותר לקחת את יאיר לפיד – לא שאני מלמד עליו זכות – ולהשתמש בו בחזית. אתם נהנים שתוקפים אותו, ומצד שני אומרים: מה אנחנו יכולים לעשות, הוא שר האוצר. רבותי, לא. הוא כבר לא רק שר האוצר שמביא הצעה, אלא אתם הולכים, בקואליציה הזאת, לאשר – אתם הופכים את ההצעה שלו להצעה שלכם, אתם מצביעים אתו יחד. זה רק בנושא קצבאות הילדים. לסבר את האוזן, שתדעו על מה אתם הולכים להצביע: בשנת 2003, משפחה שהיו לה חמישה ילדים קיבלה 4,000 שקל לחודש מהביטוח הלאומי, זה היה ממש חצי משכורת כזו, שהביאה באמת פרנסה לילדים ואוכל לילדים; היום המשפחה הזאת – חבר הכנסת ריבלין, חבר הכנסת גפני – המשפחה שבשנת 2003 קיבלה 4,000 שקל לחודש מהביטוח הלאומי, היום היא מקבלת 1,250 שקל. ועכשיו, בהצבעה שלכם הלילה, היא תקבל 750 שקל. תחשבו מה זה עושה למשפחה של חמישה ילדים, שזה חטא גדול – היא הביאה חמישה ילדים לעם העברי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יישארו לה 700. <אריה דרעי (ש"ס):> יישארו לה 700. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יישאר לה. היא לא תקבל רק 700. היא תקבל 1,750, ויישארו לה 700 בגלל ההוצאות הנוספות. <אריה דרעי (ש"ס):> לא לא לא, אמרתי, קודם כול – אמרתי: היא מקבלת היום 1,250 שקל, אחרי שהורידו לה מ-4,000. זה שר האוצר הקודם, אתם זוכרים אותו, ביבי נתניהו, הוריד להם את זה מ-4,000 ל-1,250, וכיום יאיר לפיד ואתם, רובי ריבלין, בהצבעה שלכם היום, הולכים להוריד אותם ל-700 שקל לחודש, וזה הכול בשם הססמה של האדם העובד. אני לא מדבר עכשיו – שלי, יושבת-ראש האופוזיציה, הזכירה באמת בכישרון רב מה הוא עושה לאותה עקרת-בית; היא לא הזכירה את הקיצוץ בקצבאות הילדים, אבל היא הזכירה מספיק דברים: תשלומי הורים בבית-הספר, ביטול הפטורים שנתנו לה בנושא ביטוח בריאות ואחרים. משפחה ממוצעת כזאת הולכת לקבל גזירות של 2,000–3,000 שקל לחודש, ואין להם אותם. בסדר, אני מאמין לשר האוצר שעוד שנתיים-שלוש, כמו משה רבנו, הוא יוציא את עם ישראל, הוא יפדה אותם ויביא אותם לארץ המובטחת. אבל מה יקרה בשנתיים-שלוש האלה, בינתיים? כמה עוד עשרות אלפי ילדים ומשפחות ייכנסו למעגל העוני? מי יוציא אותן משם? חבר'ה, תבינו, זה לא מספרים; כל ילד וילד כזה, שנכנס למעגל העוני, אחר כך קשה מאוד להוציא אותו משם. אנחנו באנו מהמצוקה. אני לא אשכח לעולם, כילד, את העיניים הכבויות של אבי שלי, זיכרונו לברכה, כשהוא לא הצליח להביא פרנסה הביתה, כשהוא לא הצליח להביא אוכל הביתה, כשלא היה לו כסף לתת לי ללכת לטיולים לבית-הספר, כשאני הייתי צריך למכור בקבוקים ברחובות כדי שיהיה לי כסף לנסוע באוטובוס. ברוך השם, יצאנו משם, יצאנו ממעגל העוני. אבל, רבותי, תדעו לכם שיש עוד מאות אלפי ילדים בישראל שרואים את העיניים הכבויות של אבא שלהם ואימא שלהם. איזה השפלה זה לאבא ואימא כשהם לא יכולים לתת לילד את מה שמגיע לו, את המינימום שבמינימום. אתם לא יודעים כנראה שיש עדיין בתים בישראל שמחלקים את הביצה לשניים כדי לתת לילדים. זה לא ססמה, זה אמיתי, הדברים הללו, רבותי. תרגישו את המצוקה של המשפחות. זה הפך להיות היום כאילו מאוס, לדבר על השכבות המוחלשות, כיוון שהן לא מהמיליה של האדם העובד, כביכול. מה הם אשמים שהם גרים במקומות כאלה שהמשכורות שלהם הן שכר מינימום? מה הם אשמים שאין עבודה במקומות הללו? <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים, חבר הכנסת דרעי. אזל לנו הזמן. <אריה דרעי (ש"ס):> תודה רבה. כן, בסדר גמור. זה רק דבר אחד, דוגמה קטנה שהבאתי, בנושא של הקצבאות ובנושאים אחרים. הרי אם מסתכלים על כל התקציב דבר אחר דבר, שר האוצר, תוך כדי שהוא יושב שם, ברוך השם, שולח לנו הגיגים בדף הפייסבוק שלו, והבשורה הגדולה של שר האוצר, שקודם כול לקחנו מאלה שקיבלו הכי הרבה. אז אני אומר: רבותי, תדעו לכם, אתם הולכים היום לקחת, חברי הכנסת מהקואליציה – אתם הולכים לקחת מהמשפחות החלשות מרובות הילדים, אתם הולכים לקחת מערי המצוקה, מערי הפיתוח, את מענק המקום שנתנו להם, אתם הולכים לקחת מזוג צעיר שהולך לשפר את הדירה שלו, ממשפרי הדיור אתם הולכים לקחת, והולכים הלאה והלאה, ורוב הגזירות נופלות על השכבות המוחלשות, ועל זה אתם הולכים להצביע. אני פונה אליכם, חברי הקואליציה: זה עניין מצפוני. ההצבעה היא לא משמעת קואליציונית, ההצבעה הזאת היא הצבעה מצפונית של כל אחד ואחד מכם. דיני נפשות תלויים על כתפיכם. אנא, תחשבו פעמיים לפני שאתם חלילה וחס מטילים כמעט – אני לא רוצה להגיד מילים קשות, אבל מטילים גזירה של עוני. חז"ל אמרו שעני חשוב כמת, זה מה שאתם הולכים לעשות היום להרבה מאוד משפחות. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת גילה גמליאל. האם היא כאן? <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אני רוצה למסור הודעה אישית. נאמר פה – – – <היו"ר רות קלדרון:> אני רק רוצה לומר שאני שמחה לשמוע כמה שאתם מעודכנים בפייסבוק. לא ידעתי שאתם כל כך – קוראים במהלך הישיבה הודעות פייסבוק. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה פייסבוק? – – – <היו"ר רות קלדרון:> עניתי לחבר הכנסת דרעי. <אריה דרעי (ש"ס):> קצת לא מצא חן בעיני הדבר הזה שאת מתפלאת. את אומרת שאתם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – – אתם מעודכנים עד המילה האחרונה. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה, חברת הכנסת תמר זנדברג. אדוני חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה למסור הודעה אישית. <היו"ר רות קלדרון:> אז תירשם, וניתן לך שמונה דקות של הודעה אישית. <נסים זאב (ש"ס):> איך את חושדת בו שהוא מסתכל בפייסבוק? זה משחית את הנפש שלו. <היו"ר רות קלדרון:> הוא עדכן אותנו על הפייסבוק, חבר הכנסת דרעי. <משה גפני (יהדות התורה):> 6% גירעון. <היו"ר רות קלדרון:> חברים, תודה רבה. כבוד חברת הכנסת זנדברג עכשיו. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> שמונה דקות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה מה שאומר "גלובס". <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, אתה חסרת לנו מאוד, אבל בבקשה, תשמור על כבוד המליאה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה למסור הודעה אישית. <היו"ר רות קלדרון:> אז בוא לדבר. בוא לדבר. תירשם, ניתן לך שמונה דקות. בבקשה, תמר. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. לילה טוב – – – <משה גפני (יהדות התורה):> 6% גירעון. עלי לא עבדו כמו שעובדים עליכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אף אחד לא עובד עלינו, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> מאה אחוז. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, אני מבקשת ממך פעם ראשונה לכבד את המליאה ולתת לחברת הכנסת לדבר. <משה גפני (יהדות התורה):> אני נותן. <היו"ר רות קלדרון:> אני מודה לך. <משה גפני (יהדות התורה):> עוד מעט תגידי לי שהיא לא אמרה עלי שום דבר. <היו"ר רות קלדרון:> – – – אני לא מדברת לשון הרע – – <משה גפני (יהדות התורה):> שתברר קודם את האמת. <היו"ר רות קלדרון:> – – אני אמרתי את זה לחברי – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – אמרתי לחברי, אתה לא היית כאן. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו החזקנו משק בלי כל הסיפורים האלה – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, אני מבקשת ממך בפעם השנייה לכבד את המליאה. תודה. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> על לא דבר. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. לילה טוב לכולם – – – <משה גפני (יהדות התורה):> החזקתי משק, לא כמוכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – ציבור הסטודנטים – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, תחווה קצת את ההתקפה שאנחנו חיים בתוכה. זה לא נעים – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – אבל כמו גדול, תן בבקשה לחברת הכנסת זנדברג לדבר. <קריאות:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, יהודי לא מגרש יהודי – אני לא רוצה לקרוא לסדרנים. תן לחברת הכנסת – בבקשה בפעם הרביעית – לדבר. תודה. <קריאות:> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> המצב נהיה יותר גרוע עכשיו. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. המצב מידרדר. לילה טוב לכולם. בשבועות האחרונים דובר כאן הרבה על כל מיני סעיפים של קיצוץ בתקציב, שהוזכרו כאן לפני, בין היתר העלאת המע"מ, וקיצוצים שונים, כשהמשותף לכולם זה שנדמה שהתקציב הזה מקצץ איפה שאפשר ולא איפה שצריך. אני רוצה להביא דוגמה, ולדבר על נושא שלא דובר כאן כל כך, לפחות לא בנאומים ששמעתי, והוא חשוב מאוד; הוא גם חשוב בפני עצמו והוא גם איזו אינדיקציה להלך הרוח שהוביל את התקציב הזה. רבות ורבים מאתנו, מי שפתחו את תיבת המיילים בימים האחרונים, קיבלנו הרבה מאוד מיילים מהרבה אזרחיות ואזרחים בנושא ביטול התוכנית להפחתת פליטות של גזי חממה. למי שלא פתח את המיילים והסתכלה במה מדובר, מדובר על ביטול התחייבות שישראל חתומה עליה, שנמצאת בספרי התקציב שמונחים כאן לפנינו. היום, נדמה לי שממש-ממש היום, חלק מחברי הכנסת באים משם, מצוין יום הולדתו ה-90 של הנשיא פרס. אז אותו נשיא פרס הוא זה שחתום באופן אישי, בשמה של מדינת ישראל, על ההתחייבות של ישראל בוועידת האו"ם בשנת 2010 להפחית גזי חממה, להפחית את הפליטות של גזי חממה. בשנת 2010 ישראל לקחה על עצמה התחייבות להפחית את פליטת גזי החממה ב-20% בתוך עשר שנים, כלומר עד שנת 2020. התוכנית הזאת תוקצבה לעשר שנים, כלומר משנת 2010 – שלום, אדוני היושב-ראש – משנת 2010 עד שנת 2020, התוכנית להפחתת פליטות גזי חממה מתוקצבת לעשר שנים מדי שנה בשנה. בשנתיים הראשונות שלה, שזה השנתיים האחרונות, יצאו לדרך גם כמה פרויקטים שיביאו תועלת רבה למשק, למשל החלפת מקררים ומזגנים ביתיים. דובר כאן קודם, חבר הכנסת דרעי דיבר על 700 השקלים שנלקחו ממשפחות. התוכנית הזאת חסכה 700 שקלים בממוצע למשק בית, בחשבון החשמל; רק התוכנית להחלפת מקררים ומזגנים ביתיים. הסכום הזה כרגע, בהצבעה הקרובה שאנחנו עומדות ועומדים להצביע, ירד לטמיון. פגיעה נוספת תהיה בבנייה הירוקה; ישראל התחייבה על חיסכון של 20% בשימוש במים, בחומרי גלם, בתשתיות בנייה וכו'. התוכנית הזאת מביאה לחיסכון בזיהום, וזיהום פירושו תחלואה. כלומר התוכנית גם חוסכת תחלואה, ואני בטוחה שיש כאן מומחים ומומחיות בבריאות שיכולים לספר לנו מה ההשלכות והמשמעויות של הדברים האלה. ועל כל זה, ביטול התוכנית גם מהווה פגיעה חמורה באמינות הבין-לאומית של ישראל, מכיוון שמדובר בהתחייבות בין-לאומית שישראל לקחה על עצמה, כאמור, בחתימתו ובהתחייבותו האישית של הנשיא פרס. אז מה אומרת לנו הממשלה? מה המסר שעובר מביטול התוכנית הזאת? מה, משבר האקלים זה לא בעיה שלנו? פליטת גזי החממה לא פוגעת באזרחים ובאזרחיות שלנו? המחויבות הבין-לאומית לא מעניינת אותנו? השר עמיר פרץ דיווח לוועדת הפנים בשבוע שעבר, או לפני שבועיים, שפקידי האוצר אומרים לו שהתוכנית עולה כסף. אה, באמת? עולה כסף? מישהו בדק כמה כסף היא חוסכת? מישהו בדק כמה היא חוסכת באיכות החיים היומיומית של כל אחת ואחד מאתנו? עוד אמרו לשר פרץ, שהתוכנית הזאת, כבר לא צריך אותה, בגלל המעבר לשימוש בגז טבעי, שיהיה פחות מזהם. ובכן, המשרד להגנת הסביבה בראשות השר עמיר פרץ מדווח שההפחתה הזאת בזיהום כבר נלקחה בחשבון. אז מה, מישהו במשרד האוצר משקר? יכול להיות? למה בחרתי לדבר על התוכנית הזאת? קודם כול כי היא חשובה, כי היא נוגעת באיכות האוויר שכולנו נושמים, בתחלואה, וכאמור, בהתחייבות הבין-לאומית, אבל לא רק, כי התוכנית הזאת היא דוגמה קטנה, אולי לא כל כך קטנה, אבל דוגמה מייצגת לאיך תקציב המדינה לשנים 2013 ו-2014 מקצץ במקום שאפשר ולא במקום שצריך. ומה החלופות? דובר כאן רבות; רק לפני כמה שבועות השיקו חברת הכנסת זהבה גלאון, יושבת-ראש מרצ, וחבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה תוכנית אלטרנטיבית, תוכנית חלופית; לא תשובה על השאלה איפה הכסף, אלא על מאיפה להביא את הכסף. והנה, מסתבר שבמקום 4.6 מיליארד שקלים שנחסוך כביכול מהעלייה במע"מ, אפשר לגבות 5 מיליארד שקלים אך ורק מביטול הפטורים ממס לחברות הגדולות, וזה עוד לפני שדיברנו על מס החברות, על מס רווחי הון דיפרנציאלי ועל כל אותם מהלכים שהיו מביאים את הכסף מהמקום שצריך ולא מהמקום שאפשר. אז אני רוצה – מילת סיכום דווקא לכמה דווקא חברות כנסת ותיקות ששמעתי קודם, חברותי חברת הכנסת עדי קול, חברת הכנסת יפעת קריב וחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה: כולכן עליתן בתור חברות קואליציה, ובאמת, חברות, אתן שותפות אתנו בהרבה מהניסיונות לעשות פה דברים, בוועדות אנחנו רואות אתכן, אבל עליתן לפה בתור חברות קואליציה, ונדמה לי, אם אני יכולה לאבחן – אני אומרת: עליתן לדבר בתור חברות קואליציה, ובנימה שאין לי אלא לאבחן אותה כחוסר ביטחון עצמי במה שיש לכן להציע, את מי תקפתן? את חברי וחברות האופוזיציה דווקא, משום מה. היה איזה מוטיב חוזר בדברים שלכן, באמת, דווקא חברותי – בחרתן להפנות את האצבע המאשימה; אם אתן כל כך לוקחות אחריות, ואם אתן כל כך אחראיות למה שנמצא כאן בתוך הספרים, בואו תפתחו את המספרים ותראו לנו לא איך אתן מאשימות את חברי האופוזיציה במה שהם באים להעיר, לבקר כאן, אלא איך אתן משנות את מה שכתוב כאן. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת גילה גמליאל – בבקשה, גברתי. שלוש דקות לרשותך, מרכזת הקואליציה בוועדת הכספים. ואחריה – אחרון הדוברים בדיון האישי הוא חבר הכנסת אורי מקלב מסיעת יהדות התורה. בבקשה, גברתי. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> כבוד היושב-ראש, שרים, שרות, חברי וחברות כנסת, היום אנחנו צריכים להצביע במליאה בקריאה ראשונה, בדרך כלל כך זה קורה בהליך הביורוקרטי. לאחר מכן, מה שעובר כאן מגיע אלינו לוועדת הכספים. כמרכזת הקואליציה בוועדת הכספים בחנתי לעומק את תקציב המדינה, וככזה, יש סעיפים בחוק שלא יהיה אפשר להעביר אותם לחלוטין. אני כמרכזת הקואליציה לא מתכוונת להעביר אותם בוועדה. אם זה הנושא של מס עקרות-הבית – מס עקרות-הבית אין לו צידוק, לא חברתי; הוא לא עם חזון, הוא לא מוביל לשום דבר. 1.5% מס הכנסה גורף לכלל העובדים, זה דבר שגם כן אין לו מקום, אין בו מעוף, יש בו פגיעה חד-משמעית במעמד הביניים, והדבר הזה גם כן לא יעבור בוועדת הכספים. הנושא של נקודות זיכוי – יפעת קריב היקרה, אז זהו שאני, להבדיל ממך, לא נמצאת ברשימה – שאם אני לא אצדיע אז אני לא אבחר לכנסת. אני חושבת שכאן – עם כל הכבוד, יש לנו פריימריז, יש דמוקרטיה, והדברים מתנהלים אחרת. <יפעת קריב (יש עתיד):> גילה – – – <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> נקודת זיכוי לאקדמאים – זה דבר שפוגע חד-משמעית בכל מעמד הביניים, בזוגות הצעירים, שעד שהם השקיעו את מרב כספם כדי לרכוש השכלה גבוהה, אז עוד מצפים מהם את המעט – גם את נקודת הזיכוי לא נותנים לאורך זמן, נותנים את זה גם ככה קצוב, וגם את כבשת הרש הזאת מציעים בתקציב המדינה לבוא ולקחת. והנושא שהכי הכי גובל באבסורד זה הסוגיה של מה שנקרא משפרי הדיור. רק מה ששכחו פה, בחוק הזה – משום מה לא שמו לב, או שזה חלק מהעזים שנמצאות כאן כרגע ועלינו להוציא אותן, זה הנושא של מס משפרי הדיור. היעלה על הדעת שלא רק מדברים על כך – כן, בהחלט למחוק – לא יעלה על הדעת שלא רק מדברים על כך שמשפרי הדיור – מי שעולה משלושה חדרים לארבעה חדרים, וכבר שילם את מס השבח על השלושה חדרים, רוצים ששוב הוא ישלם מהשקל הראשון, אם יש לו יותר ילדים והוא רוצה לעלות לארבעה חדרים. אבל מילא זה שהם אולי עשו פה טעות ולא מבקשים את הדלתא בין שלושה חדרים לארבעה חדרים, הם עוד דורשים ממי שהיו לו ארבעה חדרים ונאלץ לרדת לשלושה חדרים, כי אין לו כסף, מצבו הכלכלי לא טוב – גם כן לשלם מהשקל הראשון. איפה ההיגיון? איפה החזון? איפה הראייה ארוכת הטווח? התקציב הזה, הלכו אתו בדרך הקלה. רואים שכאן זה נעשה במצב שבו, לצערי, יש לנו כאן חוסר ניסיון – גם פוליטי, גם כלכלי, גם ראייה לא מקיפה בכל התחומים האלה. ואני מסתכלת על זה מתוך רצון אמיתי, ואני הסכמתי – כמרכזת הקואליציה, אני אמרתי, איזה חיים קלים יהיו לי. איזה – יש עתיד, איזה – רציתי לומר לכם באהבה, סגן השר מיקי לוי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> – – – עם כל ההבטחות שלכם לפני הבחירות, אמרתי: יהיו לי החיים הכי קלים כמרכזת הקואליציה. אבל, לצערי, כשאני מסתכלת על זה היום – תעשו שיעורי בית. מיקי לוי, זה בסדר להיות חסר ניסיון, תחיה עם זה טוב. זה בסדר שאין לך רקע כלכלי, זה גם בסדר. יחד עם זה, לך תעשה שיעורי בית, ולא כל מה שפקידי האוצר אומרים לך תגיד אמן. תבוא לכאן עם חזון, תבוא לכאן עם עתיד אמיתי עבור הצעירים, ולא תבוא להציג לנו כאן את הנתונים האלה. אני אומרת לכם חד וחלק: אתם כאן כל פעם מנסים להטיף לי שאני חברת קואליציה. אני פה בראש ובראשונה מייצגת את הציבור, אני בראש ובראשונה כאן מייצגת את האזרחים והאזרחיות של המדינה; וועדת הכספים היא לא חותמת גומי של משרד האוצר, ואנחנו כאן לא דוברי משרד האוצר, וועדת הכספים תבצע את השינויים האלה. זהו בדיוק תפקידכם, לבוא ולהציג את האלטרנטיבות. זה שאתם חושבים שאם אמרו לכם שאין אלטרנטיבות אז אין כאלה – תבואו ותציגו את האלטרנטיבות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גילה גמליאל. חשבתי שאתה תציע לבטל את הנאום של אורי מקלב, אבל הוא לא הסכים, לכן אני מבקש מחבר הכנסת אורי מקלב לבוא. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – לצד של האמת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> גילה, בואי הביתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני רואה שהצחוקים הליליים לאט-לאט חוזרים למליאה. תודה. לא, אני לא מתכוון לנאום של גילה גמליאל, אני מתכוון לאווירה של צחוקים. בבקשה, שמונה דקות לרשות חבר הכנסת מקלב. בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי, כחבר הסיעה של חבר הכנסת משה גפני, ששימש יושב-ראש ועדת הכספים, ומכיוון שאין לו יכולת עכשיו להגיב על הדברים של חברת הכנסת יפעת קריב, רק אחר כך, בהודעה אישית, לאחר ההצבעה, בשמו אגיד כמה משפטים כתגובה על הדברים, כאילו חבר הכנסת גפני אמר פה דברים לא נכונים בנאום שלו בדיון הזה. קודם כול, הגירעון בתקופה הקודמת, כשחבר הכנסת גפני שימש יושב-ראש ועדת הכספים, היה 6%, ולדברי בנק ישראל – 7%. אלה הנתונים שיש, אלה הנתונים האמיתיים. לא רק זה – – <יפעת קריב (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני הייתי, לא את. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – הגירעון ירד – זה נתונים שכתובים: 6%, ולדברי בנק ישראל, 7%, וזה ירד ל-5.2% – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – זה ירד ל-5.2%, בגירעון יותר גבוה מעכשיו, והגזירות לא היו בכלל דומות למה שעכשיו; התחשבו בשכבות החלשות, לא קיצצו בקצבאות הילדים, כל הקיצוצים היו לכיוון אחר. האבטלה ירדה לממדים שלא היו 30 שנה, בתקופה הזאת. הצמיחה גדלה – לפי כל קנה מידה וכל פרמטר הצמיחה גדלה. דירוג האשראי עלה ועלה כל הזמן. איפה אנחנו נמצאים היום, שדירוג האשראי יורד ויורד? מדינת ישראל התקבלה ל-OECD בתקופה הזאת. אנחנו היום רק מקבלים דוחות שמלינים על מה שקורה. הם אלה שאומרים על הפערים ועל העוני שעכשיו יהיה בגלל התקציב הזה ועל הגזירות האלה. ולכן לבוא ולהגיד שאנחנו – שגם אז היו גזירות – אינן דומות הגזירות שהיו אז והקיצוצים שהיו אז לגזירות – וההתנהלות הכלכלית שהייתה אז – למה שאתם עושים היום. מה היום אתם? לא פוגעים לא במעמד הביניים, לא בקבוצות החזקות. המסר שיש פה לציבור הוא מסר שאין משנה כלכלית אמיתית, שלטון הפקידים שולט. כל הדברים שהיו במגירות של פקידי האוצר, ואנחנו יודעים מה הרעיונות שלהם, איך לקצץ – דברים הזויים לגמרי, דברים שהם לא מציאותיים, דברים שלא חיים עם הציבור, דברים הזויים – כל הדברים האלה יצאו. גזירה אחת-שתיים מילא, אבל זה אוסף של גזירות כאלה, שכל מה שלא היו צריכים לעשות, עכשיו עושים. הציבור גם לא יודע היום – יש בלבול בציבור, גם בכנסת יש בלבול, מה היה בגרסה הראשונה, מה היה בגרסה השנייה, מה ירד ומה לא ירד, ומה מתוכנן להיות, ומה אמורים לקצץ ומה אמורים לא לקצץ. הציבור גם את זה לא יודע. הוא רק יודע דבר אחד: שמסיטים את זה לכיוונים וספינים למקומות אחרים. יש הסטות של הנושא. הציבור לא יודע מה קורה. הוא חושב שיש רק – מיטיבים אתו. הציבור גם לא יודע ולא מבין איך זה שקבוצות חזקות במשק לא סובלות, הן מחוץ לכל הגזירות האלה, והקבוצות החלשות ומעמד הביניים הם אלה שהולכים לספוג את כל הגזירות, את הרוב הגדול של הגזירות. מי שחזק יותר, ולא משנה אם זה השלטון המקומי או ההסתדרות, שם באמת הופכים ומגיעים ומסכימים אתו, ואחרי זה מוציאים במקום זה דברים אחרים. ואם יש ביקורת על ארנונה בקברים אז יחליפו את זה עם משהו אחר, הכול עושים תמורה – איך מקבלים את המיליארד וחצי. ואתה אומר שלא תיתן לפגוע במעמד הביניים? כל הדברים האלה, לא עמדת בדבר אחד שאמרת לפני הבחירות. תוך כדי ההתנהלות עכשיו אתה פוגע, הדו-פרצופיות, הדו-לשון, הלשון שאומרת פעם: אני רוצה אתכם, אני מקרב אתכם, ומצד שני מכה אתכם. אתה הופך ציבור שלם, ציבור שלם, ולא היה עוד דבר כזה שציבור שלם שהולך לספוג, עשרות אלפי ילדים נכנסים למעגל העוני, והתשובה והניכור שקיבלו בתשובה כאן, מעל במת הכנסת. מה התשובה שניתנה, שהילד יהיה רעב? לא מכיר את זה, אבל הטלת האחריות על ההורים, באיזו יהירות, אפשר לחשוב שבאמת מישהו כאן מגדל את הילדים בשביל האבות שלהם. כל מה שחסר להם, כל מה שנותנים להם זה קצבת הילדים; הקיצוץ של 100 שקלים, זה שמלביש אותם, זה שמחנך אותם, זה שמשלם את התרופות שלהם וזה שמפרנס אותם ומאכיל אותם, זה שקם אליהם בלילה. כל זה ב-100 שקל שאתה מקצץ או לא מקצץ. ולא רק זה, יש משהו שרואים לאורך כל הגזירות האלה – שאין היגיון כלכלי; יש הנפת דגלים. ואמרו את זה כאן; אומרים את זה אנשים מהקואליציה. ניסו לקחת את חוק ההסדרים, וללכת מקצועי, מה אפשר באמת לחבר, חוק ההסדרים עם התקציב, ומה לא. אז מה התשובות? ואדוני יושב-ראש הכנסת, אמרת את זה באומץ, ברבים. יש דברים שהם דגלים. יש דברים שהם דגלים. זה מה שנמצא בתקציב; לא תקציב מקצועי, אלא מה שנמצא כדגל. לקחת ציבור שלם, אוכלוסייה שלמה, שמנסה לחנך, להיות ציבור שורשי, להתנהל כראוי – עזרה הדדית, עזרה לזולת; לקחת את הציבור הזה ולהשתמש בו כמגן אנושי בהסחה של דעת הקהל. לוקחים ציבור שלם, מסיתים נגדו, הכול כדי לשמש מגן אנושי – איך אנחנו מסיחים את דעת הקהל. כל אחד עם מורשת הקרב שלו. כנראה ב"במחנה", שם לומדים הסחת קרב בצורה אחרת. יש כאלה שלומדים בקרב שיורים ואז מתקדמים, ועושים הסחה, ויש – כנראה מחנה התקשורת, שם יש כללים אחרים. שם באמת זורקים על ציבור רפש, משמיצים ציבור שלם, טוענים שהוא לא פרודוקטיבי, אומרים שהוא לא עובד, הכול אפשר לומר עליו, וכך אפשר להשתמש בו, וכך אפשר לקדם עוד ועוד גזירות. הרי בסופו של דבר הציבור יודע: הילדים רעבים לא דווקא בציבור החרדי. יש עוד ציבור שיחוש את זה מאוד. היינו כאן, חבר הכנסת הרצוג היה כאן בשדולה לביטחון תזונתי. מי הגיע לשם? אלה שמייצגים שכבות חלשות בכל הארץ, בפריפריה. זה לא דווקא הציבור החרדי. כל זה יקום ויצוץ, ועוד יראו את זה. זה רק שם? כושר ההשתכרות, לקחת נושא שהוא מקצועי, נושא של עבודה, של אימהות, בעזרה, שכל מה שנוצר, המעונות, לקצץ בצהרונים, ואחרי זה במעונות, לדרוש מיצוי כושר השתכרות – על מה נעשה המעון? כדי לאפשר לאישה את הביטחון שהיא יכולה ללכת לעבוד, הרי קודם כול היא רואה אם יש לה סידור לילדים ואז היא עובדת. מה אומרים? זה שהיא עובדת משרה מלאה, עם ארבעה או חמישה ילדים, או התחילה בלי ילדים, כזוג צעיר, ואחרי זה נולדו ילדים, ובכוח היא ממשיכה לעבוד, אומרים: לא, אם אין מיצוי כושר השתכרות לא תוכלי לקבל את הסבסוד במעונות. יש בזה היגיון כלכלי? יש בזה חשיבה כלכלית? אנחנו לא יודעים מה יהיה בנושא של הדיור. מישהו אומר כאן שהולכים באמת לעזור, להוריד. כל מה שאפשר היה לעזור בדיור – נעשה בדיוק ההפך. את כל הגזירות, להעלות את כל המסים, מס רכוש, מס שבח, מס רכישה, מסים – להוריד את כל הקצבאות ואת כל המענקים שהיו בפריפריה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> שום מסר של ירידת מחירי הדיור. להעלות במס ערך מוסף את מחירי הדיור ב-1%, אנחנו יודעים מה המשמעות של זה לכל דירה. אבל לא רק זה – מה שהאוצר מחכה מהעלאת מס ערך מוסף בדיור זה יותר ממיליארד שקל רק בנושא הדיור. מישהו יעלה על הדעת שמישהו ייתן שירדו מחירי הדירות כדי שהתחזית שיהיה מהדיור – מישהו ירד? הכול הפוך מהשיקול הכלכלי. לוקחים ציבור ובמקום להגיד: איפה הכסף – הקופה נמצאת אצל החרדים, במגזר הזה. פתאום רואים שזה לא עשה שום דבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> קוּפה, היא אשמה? קוּפה נדרסת עשית אותם, את הציבור הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק הרצוג; בבקשה, אדוני. אחריו, אם הממשלה תרצה לסכם את הדיון, היא תוכל לעשות זאת באמצעות שר האוצר או סגנו, מה שהממשלה תבחר. שר האוצר ירצה – בסדר גמור. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני שר האוצר, מזה כמה שעות אנחנו משתתפים בדיון שתהיה לו השפעה מכרעת על חייהם של כל אזרחי המדינה בשנה וחצי הקרובות, ונאמרו פה דברים שבאו מעומק הלב, מדם הלב, באמונה ובנחרצות. אלה דברים שהיה ראוי ונכון להקשיב אליהם ולהבין שהם נאמרים בהרבה היגיון ושום שכל. החוברת הזאת, למשל, זו עבודה שנעשתה בסיעת העבודה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רק נא לא להציג אותה, חבר הכנסת הרצוג. תניח אותה על הדוכן, תיעזר בה. <יצחק הרצוג (העבודה):> זאת חוברת שהפיקה מפלגת העבודה – נמצאת גם באינטרנט – באמצעות צוות מיומן של אנשים, שהלך וניתח סעיף-סעיף בחוק ההסדרים שמשוגר הערב בקריאה ראשונה. ואני אומר לכם, שככל שהופכים בחוק הזה, פרק-פרק, סעיף-סעיף, פסוק-פסוק, מוצאים עוד ועוד פרכות, וגזירות, ומכות וחבטות על אזרחי המדינה; ולא שלא ניתן לעשות את זה אחרת. ניתן לעשות את זה אחרת. אני אומר לך, ידידי שר האוצר, אתה הודעת שלא תושתנה גזירות על ציבור הסטודנטים בישראל, לכאורה – אני אומר את זה גם לראשי שדולת הסטודנטים פה, חבר הכנסת טופורובסקי – לא יושת שכר לימוד נוסף על הסטודנטים בישראל. אבל מה עשיתם? בעצם בסוג של ישראבלוף אתם משיתים על כל אקדמאי ובוגר תואר אקדמי במכללה או באוניברסיטה מאות שקלים בחודש באמצעות ביטול נקודת הזיכוי במס הכנסה לאקדמאים; לא רק לסטודנטים לתואר שני ולתואר שלישי, אלא לכל אדם שעבד קשה, הזיע כדי להשיג תואר, אולי יוצא מעוני, אולי עושה מהפכה בחייו, אולי מוביל את המשפחה שלו, אולי בונה לו עתיד, ובמקום להגיד לו: יש לך עתיד, אתם חובטים בו בכל הכוח. בגידה ישירה בציבור הבוחרים שלכם. אז אותו אדם כבר יצא לעבודה, חטף מכה, עכשיו אתם גם אומרים לזוג הצעיר, אולי לריקי כהן ובעלה: את רוצה לשפר דירה? אנחנו מענישים אותך גם על כך. את רוצה לשפר דירה? תשלמי. כמו ב"מונופול", נכנסת – קיבלת קנס; הגעת עם הקובייה – קיבלת קנס, תשלמי. תשלמי עכשיו, משפחת כהן היקרה, על שדרוג הדירה שלכם משלושה חדרים לארבעה חדרים. זה העונש הבא, פגיעה קלאסית במעמד הבינוני. ואם חלילה חשבתם להתחיל לחסוך קצת כסף, אז בוא נזכיר לכם שעד לאחרונה, לפני שהחוק הזה עובר, יכולתם להפקיד עד פי-ארבעה מהשכר הממוצע במשק לחיסכון, כולל חיסכון פנסיוני או לתוכנית חיסכון – פי-ארבעה, בפטור ממס. והנה, מגיעה התוכנית הזאת ופוגעת במישרין בכל מי שמשתכר מעל 14,000 ש"ח פלוס, ומשיתה מס על הפרשות המעבידים, ופוגעת גם במעבידים, מייקרת את עלות השכר, וגם בעובדים, ופוגעת קשות בעובדים, בפנסיות ובחיסכון שלהם. ומי אלה אותם עובדים ב-15,000 ש"ח אם לא המעמד הבינוני, שעובד קשה ונושא את המשק על גבו? זוכרים אותו מקמפיין הבחירות? בוודאי שזוכרים אותו. והנה גזירה נוספת, גזירה שבאה ישר לכיס של אנשים שעובדים קשה מאוד, מנסים להרים בית, לשלם משכנתה וגם לחסוך – שומו שמים, גם לחסוך. דיברו פה הרבה הערב על סוגיית הקיצוץ בקצבאות הילדים. אני רוצה לומר מעומק הלב, כמי שעוסק בנושא העוני הרבה מאוד שנים, וגם כתבתי על כך, וגם נאמתי על כך, וגם עסקתי בנושא של הפגיעה בקצבאות הילדים: קצבאות הילדים מסייעות למשפחות להתקיים ולצוף מעל פני המים, למאות-אלפי בני-אדם בישראל. קצבאות הילדים הן אמנה בין המדינה לאזרח, אמנה שהיא הליבה של הביטוח הלאומי. פגיעה בקצבאות הילדים זה לא רק זריקת ילדים לעוני, זה לא רק פגיעה במשפחות – זה במשפחות עובדות שבקושי מחזיקות את הראש מעל פני המים, כדי לא לטבוע. והמשפחות האלה מקבלות מכה איומה במצבת ההכנסות של הסל המשפחתי, כשההוצאות של הסל המשפחתי מתייקרות בארנונה, בתשלומי הורים שהיום אושרו בוועדת החינוך של הכנסת, בהוצאות שונות, במע"מ, בסיגריות, במה שאתם רק רוצים. במקביל, חותכים להם את הרגליים בקיצוץ בקצבאות הילדים. ולא זו אף זו, אחרי שכבר פגעו בקצבאות הילדים, לא נשכח גם את הקשישים. איך אפשר שלא? אז בוא נדבר רגע על הסיעוד. בישראל הוקמה מערכת מפוארת של תשתית לטיפול באנשים מבוגרים, באנשים הזקנים, מערכת של מרכזי-יום לקשיש שמתוגמלת גם בעקיפין באמצעות חוק ביטוח סיעוד, עם הרבה מאוד ארגונים ללא מטרות רווח שמטפלים בזקנים ושולחים להם מטפלים הביתה, וגם חברות שעוסקות בכך, שמפוקחות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. והנה מביאים לכאן סעיף, בכל מיני תירוצים ואמתלות – ותאמינו לי, אני חי את זה היטב, מכיוון שהייתי מעורב פה עד צוואר – וכופים על אזרחי המדינה להחליט שיותר לא יעברו הגמלאים את ביקור הבית ואת הטיפול של מי שמנקה אותם, ורוחץ אותם, ומבשל להם, ודואג להם, תשע שעות או 18 שעות שבועיות או עשר או 12 שעות שבועיות, שזה הרגעים הכי חשובים של הזקן הערירי והבודד, ואומרים להם: נגמר, מעכשיו תיקחו את זה בכסף, ותתעסקו אתם בביורוקרטיה, ובהסכמים, ובביטוח, ובהבטחת פנסיה חובה, ומה שאתם רק רוצים, גם אם אתם דמנטיים. יופי של פתרון לזקני ישראל. וכל זה נמצא בספר הזה. ואני פונה פה לראשי הוועדות שיקבלו את החוקים הללו: אל תוותרו; תעברו על זה בקפידה, עם זכוכית מגדלת. ואני אומר לחברי וחברותי חברי הכנסת: אל תיתנו פה הנחות. מה שעובר פה אין לו שום קשר, שום קשר למצב הכלכלי של מדינת ישראל. זאת חבילה של גזירות שאין בינה לבין הוצאת ישראל מן המצר ולא כלום. והערה אחרונה: מה שחסר פה, אדוני שר האוצר וגם ראש הממשלה – אין פה שום חזון של צמיחה. אין פה שום התייחסות, שום מחוללי צמיחה, שום מנועי צמיחה, שום אופק של יצוא, שום אופק של השקעות באזורי פיתוח, שום אופק של תעסוקה, שום מענקים שמביאים לפה עסקים שיאפשרו להעסיק בני-אדם, לתת להם יכולת ועתיד טוב יותר, להראות להם שבאמת יש עתיד. ולכן מתבקשת הכנסת הזאת להצביע בכל הכוח ולהגיד: לא. לא לתקציב הזה, ולא לגזירות המובאות בפניכם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מזמין את שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד, לסכם את הדיון. בבקשה, אדוני. אני גם ודאי מבקש מחברי הכנסת לשבת. אנחנו עוד מעט ניגשים להצבעות בקריאה הראשונה על חוק התקציב וחוק ההסדרים. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, ערב טוב לך, כנסת נכבדה, קודם כול, זה היה כמובן מרתק לשבת פה ולהקשיב. קצת הקשבתי גם בחדר. הקשבתי כמובן בתשומת לב לנאומה המרגש של יושבת-ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ על עקרות-הבית, ואני משוכנע שרק בתום לב, חברת הכנסת יחימוביץ, שכחת שאם 450,000 עקרות-הבית שעליהן דיברת לא ישלמו את הביטוח הלאומי, הן יקבלו גמלה של 1,500 שקל רק מגיל 67, ואם הן כן ישלמו את הביטוח הלאומי הן יקבלו גמלה של 2,250 שקל כבר מגיל 62. האם את נגד הרעיון שעקרות-בית יקבלו גמלה גדולה יותר מגיל מוקדם יותר, או שזה פשוט לא מסתדר עם התיאוריה? ואם כבר, אני רוצה להזכיר לך, גברת יחימוביץ – אני יודע שזה לא כיף לזכור – את יכולת לעמוד פה היום במקומי כשרת האוצר. דיברת על זה בנאום הפתיחה שלך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כי היא לא רצתה ש-100,000 עניים יהיו רשומים על שמה. 100,000 עניים יהיו רשומים על שמך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, תודה. <שר האוצר יאיר לפיד:> יכולת לעמוד פה ולהציג את התקציב, אבל פחדת. ברחת מאחריות, כי הרבה יותר נוח לשבת על הקווים ולהעביר ביקורת מאשר לעשות באמת. מנהיגות זה לא להתחנף בזול לעקרות-הבית, חברת הכנסת יחימוביץ. מנהיגות זה להיות מסוגל להגיד לעקרות-הבית שזה לטובתן, גם אם זה לא פופולרי. זה מנהיגות – לעשות את הצעדים הנכונים גם כשזה לא פופולרי. אין מה לעשות. אתם יודעים מה? ואם אתם מדברים על המע"מ, למה שלא תבדקו, כל חברי מפלגת העבודה, כמה פעמים העליתם את המע"מ כשישבתם בממשלה? העליתם, הורדתם, העליתם, הורדתם. כשאתם באופוזיציה זה אסון; כשאתם בקואליציה זו היא דרך הדברים הטבעית. חבר הכנסת גפני דיבר פה בכאב פנימי עצום על הגירעון. הוא אמר שאני פשוט לא יודע מה אני עושה. זה הסבר נחמד להגיד שאני לא יודע מה אני עושה. מה ההסבר שלו? הוא הרי כן ידע מה הוא עושה. הוא היה יושב-ראש ועדת הכספים האגדי. אז מה ההסבר שלו? האם מצלצל מוכר לחבר הכנסת גפני המשפט "הגיע אלי הקיצוץ בתקציבי הישיבות וזרקתי אותו ישר לפח"? זה נשמע לך מוכר, חבר הכנסת גפני? כי זה מה שאתה אמרת. ואני הייתי בפח שלך, חבר הכנסת גפני. הלכתי לנבור לך בפח וגיליתי שם את השנה שעברה וגיליתי שם את השנה שלפניה וגיליתי שם שנים על גבי שנים של שוד הקופה הציבורית, והגירעון שאותו אני סוגר היום הוא גירעון שאתה אחד מאדריכליו. אז אפשר להיתמם פחות, חבר הכנסת גפני. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה יהיה עם – – – העניים החדשים? מה יהיה עם המספר של הביטוח הלאומי? <שר האוצר יאיר לפיד:> חברת הכנסת מיכל בירן דיברה פה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תענה פעם אחת מה יהיה עם המספרים של הביטוח הלאומי, לא שלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, מכסת קריאות הביניים שלך הלכה פעמיים עוד כשהוא הציג את החוק. תודה רבה. <שר האוצר יאיר לפיד:> חברת הכנסת מיכל בירן דיברה פה על הכת של פקידי האוצר. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה דיון על תקציב או גן-ילדים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מרגי, תודה. <שר האוצר יאיר לפיד:> איזה מין סוציאליסטית את, חברת הכנסת בירן, כשאת עולה על דוכן הכנסת ומנאצת משרתי ציבור – אנשים שאגב מרוויחים הרבה פחות ממך – – <מיכל בירן (העבודה):> לא הקשבת עד הסוף. אמרתי שהאחריות עליך, שר האוצר. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – שעובדים בלילות כדי לעזור למדינה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הם עבדו עליך, הם עבדו עליך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל. <נחמן שי (העבודה):> הרי אתה נזפת בהם. <שר האוצר יאיר לפיד:> ובכלל, כל הנאומים האלה על פקידי האוצר ועל נערי האוצר. כמה זה נוח לריב עם פקידים אנונימיים, חסרי פנים, שלא תצטרכו להתייצב מולם, שלא תצטרכו לתת דין-וחשבון. <מיכל בירן (העבודה):> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> זה לא הם, הגברת בירן. זה לא הם. זה לא הם, זה אני. זה לא הם, זה אני. <נחמן שי (העבודה):> מי נזף? כשהם רצו להעלות את שכר הלימוד, מי נזף בהם? מי נזף בפקידי האוצר כשהם רצו להעלות את שכר הלימוד? מי נזף בפקידי האוצר? אנחנו מזלזלים בהם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי, הדברים נרשמו. תודה. תודה, נחמן שי. חבר הכנסת נחמן שי, תודה. <שר האוצר יאיר לפיד:> זה לא פקידים, זה לא נערים. זה אני, זה הממשלה הזאת, ובעיקר, חברת הכנסת בירן – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה לא אתה. לא הבאת שום דבר לתקציב הזה. שום דבר. הכול – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, מספיק. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – זה רוב מוחלט של אזרחי ישראל. רוב מוחלט של אזרחי ישראל. זו הדרך שבה רוב אזרחי ישראל בחרו, והגיע הזמן שתשלימו עם זה – – <מיכל בירן (העבודה):> – – – <נחמן שי (העבודה):> אתה לא מכבד את פקידי האוצר. <שר האוצר יאיר לפיד:> – – והגיע הזמן שתתרגלו לזה, שזה מה שבחר רוב מוחלט של אזרחי ישראל. <מיקי רוזנטל (העבודה):> 100,000 עניים חדשים על השם שלך. על שמך רשומים. <שר האוצר יאיר לפיד:> ואל תמכרו לי את קינת מעמד הביניים. הוא לא עניין אתכם קודם, הוא לא מעניין אתכם היום. <אראל מרגלית (העבודה):> מה לא באמת מעניין אותנו? <שר האוצר יאיר לפיד:> זה אף פעם לא עניין אתכם. על מה אתם מדברים? ובגלל שזה לא באמת מעניין אתכם, ובגלל שהצביעות גלויה כל כך, אתם הפסדתם את הבחירות באופן מביש כל כך. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו ראינו כמה זה מעניין, כמה חברי כנסת היו פה הערב. <שר האוצר יאיר לפיד:> נדמה לי שהוא איננו פה, חבר הכנסת מוזס, אהובי באמת, שדיבר על עשר המכות שנחתו על הציבור החרדי. האם להיות כמו כולנו זו מכה? האם לשאת בעול אתנו זו מכה? האם לשמור על הרשויות המקומיות מפני קריסה בגלל חוק נהרי זו מכה? האם ללמוד מתמטיקה ואנגלית זאת מכה? האם לשרת בצבא ההגנה לישראל בעיניכם זאת מכה? <אראל מרגלית (העבודה):> מזמן לא תקפת את החרדים. <שר האוצר יאיר לפיד:> או שאולי זו זכות גדולה לשמור על עם ישראל. <אראל מרגלית (העבודה):> מה עם איזה התקפה על החרדים, יאיר לפיד, כדי שתגיד משהו אינטליגנטי על התקציב? <שר האוצר יאיר לפיד:> וחבר הכנסת אטיאס – הו, מגיני החרדים התעוררו. חבר הכנסת אטיאס, אתה מדבר על מחירי הדיור? האם פסה בושה מן העולם? אתה מדבר על מחירי הדיור? שאני אזכיר לך את הקריטריון השערורייתי של ותק בנישואים? שאני אזכיר לך שכל הזינוק במחירי הדיור, כל עשרות האחוזים שבהם עלה מחיר הדיור, קרו כולם במשמרת שלך? אתה הכרעת תחתיך דור שלם, חבר הכנסת אטיאס, ועכשיו אתה עומד פה ומנסה לדבר אתנו על מחירי הדיור? נו, באמת. שאני אזכיר לך איך כל המשאבים של משרד השיכון הלכו לבית-שמש ג' ולביתר-עילית ולחריש החרדית? מה אתה חושב, שכבר שכחנו איך בילית קדנציה שלמה בלדאוג למגזר אחד, ורק למגזר אחד? ואם אנחנו מדברים – אני שומע צעקות, חברי הכנסת של מפלגת העבודה, שדיברו כל הזמן על זה שהתקציב אינו שונה מתקציב הממשלה הקודמת, אולי מפני שהם מקווים שכולנו שכחנו שהם ישבו בממשלה הקודמת. למעלה משנתיים ישבתם בממשלה הקודמת עם התקציב הזה, שעכשיו כולכם מנאצים אותו כל כך בהתלהבות. ישבתם בממשלה הזאת. זה היה התקציב שלכם, התקציב הזה שכל כך באריכות הסברתם לנו שהוא דומה להפליא לתקציב הזה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – ואתה קובר אותו סופית. סופית. <שר האוצר יאיר לפיד:> אז עשינו את התקציב שלכם. את התקציב שלכם. ואגב, הייתם ממשיכים להצביע בעד התקציב אילולא זרק אתכם אהוד ברק כמו סמרטוטים. אילולא הוא עשה את זה הייתם ממשיכים לשבת פה ולהרים את ידכם למען אותו תקציב בדיוק, ואתם יודעים את זה ואני יודע את זה. וחברת הכנסת מיכאלי, שמעתי אותך מצטטת פה את הדוח של בנק ישראל בנוגע ל-2015. למה שלא נדבר על מה שאותו הדוח של בנק ישראל אמר על התקציב הנוכחי? האם הדף הזה נקרע מהדוח שהיה בידך? האם איבדת את העטיפה? כי בדוח הזה אמרו שהתקציב הנוכחי, תקציב 2013–2014, הוא התקציב הנכון ושאלה הצעדים הנכונים. ונגיד בנק ישראל אמר שזאת תוכנית כלכלית אמיצה ונכונה. <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא אמר שלא יהיה טוב. <שר האוצר יאיר לפיד:> אני פשוט מבין שכל הדפים האלה נתלשו מן העותק שהיה בידך. <מרב מיכאלי (העבודה):> הוא אמר שבעוד שנתיים האדם העובד יצטרך לשלם יותר. זה הכול. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אבל מה יהיה עם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל, הוא עבר למרצ ואתה עדיין עם קריאות ביניים. מספיק. תודה. תודה. אפילו אני כבר הבנתי. תודה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הוא מתחמק כל הזמן. <שר האוצר יאיר לפיד:> חבר'ה, אל תגנבו קרדיט. הם מחכים. חברי הכנסת של מרצ נורא רוצים לדעת מה יגידו עליהם. שלא לדבר על חברי הכנסת של מרצ, אותה, באמת, חבורה מופלאה של אנשים שחיים בעולם דמיוני עם כלכלה דמיונית. חברת הכנסת גלאון, את טענת פה שהתקציב הזה הוא העתק של התקציב הקודם, וגם שהוא תקציב איום מפני שהוא מקצץ את הגירעון של התקציב הקודם. אז או שהוא בדיוק כמו הקודם או שהוא זה שמתנהג ההפך מהקודם. זה כשל לוגי. שני הדברים כאחד פשוט לא מסתדרים באותו משפט, וכדאי לתקן את זה. <אראל מרגלית (העבודה):> לוגיקה. את זה לומדים באוניברסיטה. <שר האוצר יאיר לפיד:> ואני גם הקשבתי בתשומת לב לחבר הכנסת דרעי, היושב-ראש של ש"ס – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – ההתנחלויות, אתה לא מדבר – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – היושב-ראש של ש"ס, שמדבר על מעגל העוני. ויש תהליך כזה שברגע שנדלקת מצלמה נדלק גם הסיפור על העיניים העצובות של הילדים העניים. חבר הכנסת דרעי, 30 שנה ישבתם בכל ממשלות ישראל. 30 שנה. אני עוד לא שלושה חודשים שר אוצר. 30 שנה הייתה לכם כל הזדמנות שבעולם לעזור לעוני של הילדים האלה, שאתה כל כך משתתף בצערם. <נסים זאב (ש"ס):> – – – קצבאות ילדים. <שר האוצר יאיר לפיד:> 30 שנה חותכים את הביצה לשניים, אם להשתמש בביטוי שלך. 30 שנה אתם יושבים, ואנחנו – אנחנו הבעיה של הילדים העניים? אתם הנצחתם פה תרבות של עוני והנצחתם פה תרבות של קצבאות. אנחנו רק מצילים את הילדים העניים מכל הדברים האלה. ואתם יודעים מה? אין לי טענה אל האופוזיציה. אין לי טענה אל האופוזיציה. אתם באופוזיציה. מה נשאר לכם? מה נשאר לכם? לנגח ולכסח ולייצר פה נהי ובכי, ולהודיע איזה אסון פקד אותנו. אלא שהציבור יודע את האמת. הציבור יודע שמה שקורה פה באמת זה תקציב אחראי, שנעשה בידי ממשלה אחראית, שבמקום להיכנע לפופוליזם זול הצילה את המשק הישראלי מפשיטת רגל והציבה אותו על אדן זינוק של צמיחה, ושל גידול, ובעיקר – שהבהירה לציבור הישראלי שיש לו על מי לסמוך ויש לו הנהגה אחראית. תודה רבה לכם. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד, שסיכם את הדיון המשולב בשני החוקים. חברי הכנסת, כרגע לפנינו שתי הצעות נפרדות: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה, והצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, גם כן לקריאה ראשונה. חבר הכנסת גפני, לסדר הדיון אתה רוצה להעיר? בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו רצינו להצביע על התקציב – אנחנו נגד התקציב, רצינו להצביע עליו – אבל לנוכח דברי הבלע של שר האוצר אנחנו מבקשים להפוך את זה – גם סיעת ש"ס וגם אנחנו – להצבעת אי-אמון בממשלה, מכיוון שהממשלה הזאת, עם שר אוצר כזה, לא ראויה להתקיים. יש הסכמה של חבר הכנסת אריה דרעי להיות ראש ממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אנחנו מודים לחבר הכנסת אריה דרעי על הסכמתו. אדוני ראש הממשלה, האם אתה מבקש לקיים את ההצבעה עכשיו? לקיים את ההצבעה עכשיו. חברי הכנסת, סדרי ההצבעה נשארים מוכרים: מי שבעד תקציב המדינה – אנחנו קודם כול נצביע על חוק התקציב. מי שבעד יצביע בעד, ובזה גם יתנגד להצעת האי-אמון. מי שנגד – יתמוך בהצעת האי-אמון ובמועמדותו של חבר הכנסת אריה דרעי לראשות הממשלה. חברי הכנסת, הוגשו, כנדרש, חתימות, ואנחנו נקיים הצבעה שמית על החוק הראשון – רק שנייה, רק שנייה – על חוק הסדרים. אוקיי, חברי הכנסת, אנחנו נכבד את בקשת האופוזיציה. אם כן, על חוק התקציב, שגם ביקשו להפוך את זה להצבעת אי-אמון, ההצבעה היא אלקטרונית. בעד – בעד העברת התקציב בקריאה הראשונה ונגד האי-אמון; נגד – תמיכה באי-אמון והתנגדות להעברת התקציב בקריאה הראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. בעד זה בעד העברת התקציב, נגד – תמיכה באי-אמון והתנגדות להעברת התקציב. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 58 נגד – 44 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 58, נגד – 44, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, אושרה בקריאה הראשונה ותועבר לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אם כן, אנחנו בהצעת חוק לסדרי שינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. אנחנו נעבור להצבעה שמית. יש חתימות כנדרש. אני אבקש ממזכירת הכנסת להתחיל בהצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – נגד עפו אגבאריה – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד יצחק אהרונוביץ – בעד שמעון אוחיון – בעד אורי אורבך – בעד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד יעקב אשר – נגד מיכל בירן – נגד בנימין בן-אליעזר – נגד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – נגד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – נגד עמר בר-לב – נגד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד גילה גמליאל – אינה משתתפת בהצבעה מסעוד גנאים – נגד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד דני דנון – בעד אריה דרעי – נגד רונן הופמן – בעד ניצן הורוביץ – נגד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד אבי וורצמן – בעד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – נגד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד ציפי חוטובלי – בעד דב חנין – נגד ישראל חסון – אינו נוכח בועז טופורובסקי – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מרדכי יוגב – בעד שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – אינו נוכח אליהו ישי – נגד איתן כבל – אינו נוכח אמנון כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת מיקי לוי – בעד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – בעד דב ליפמן – בעד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – בעד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – בעד שאול מופז – נגד משה מזרחי – נגד אברהם מיכאלי – אינו נוכח מרב מיכאלי – נגד עמרם מצנע – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – נגד משולם נהרי – אינו נוכח בנימין נתניהו – בעד חנא סוייד – נגד שמעון סולומון – בעד אורית סטרוק – בעד ניסן סלומינסקי – בעד גדעון סער – אינו נוכח חמד עמאר – בעד משה זלמן פייגלין – בעד שי פירון – אינו נוכח מאיר פרוש – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – אינו נוכח רינה פרנקל – בעד עמיר פרץ – בעד דוד צור – בעד אברהים צרצור – נגד עדי קול – בעד פניה קירשנבאום – בעד רות קלדרון – בעד זבולון קלפה – בעד יפעת קריב – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד דוד רותם – אינו נוכח יואל רזבוזוב – בעד ראובן ריבלין – בעד יוני שטבון – בעד יובל שטייניץ – בעד מאיר שטרית – אינו נוכח אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – נגד יאיר שמיר – בעד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – בעד פנינה תמנו-שטה – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש ממזכירת הכנסת לקרוא בשמות אלה שלא השתתפו בהצבעה בסיבוב הראשון. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) קארין אלהרר – אינה נוכחת גילה גמליאל – אינה נוכחת ישראל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת אברהם מיכאלי – אינו נוכח משולם נהרי – אינו נוכח גדעון סער – אינו נוכח שי פירון – אינו נוכח מאיר פרוש – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – אינו נוכח דוד רותם – אינו נוכח מאיר שטרית – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, האם יש מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה וטרם הצביע? אין חברי כנסת כאלה. אני מודיע על סיום ההצבעה. נא להגיש לי, בבקשה, את התוצאות. חברי הכנסת, אם כן, התוצאות הן: 58 חברי כנסת בעד, 44 מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תקבע את מה שמכונה הפיצולים ואיפה יידון איזה סעיף של החוק. ודאי, צודקת מזכירת הכנסת – במסגרת ההכנה של כל הסעיפים גם יחד לקריאה שנייה ושלישית. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום שלישי, י' בתמוז תשע"ג, 18 ביוני 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 01:06.>