דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ז
ישיבה מ"ב
הישיבה הארבעים-ושתיים של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י' בתמוז התשע"ג (18 ביוני 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
אלעזר שטרן (התנועה): 4
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 5
רינה פרנקל (יש עתיד): 6
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 6
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 7
אילן גילאון (מרצ): 8
דב ליפמן (יש עתיד): 8
עיסאווי פריג' (מרצ): 9
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 9
באסל גטאס (בל"ד): 10
עמרם מצנע (התנועה): 11
יפעת קריב (יש עתיד): 12
יעקב מרגי (ש"ס): 13
יצחק וקנין (ש"ס): 14
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 14
דב חנין (חד"ש): 15
עמר בר-לב (העבודה): 16
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 16
יחיאל חיליק בר (העבודה): 17
הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013 17
משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 18
הצעות לסדר-היום 20
ציון יום העיוור 20
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 20
יעקב מרגי (ש"ס): 22
דב ליפמן (יש עתיד): 24
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 25
אברהם מיכאלי (ש"ס): 27
באסל גטאס (בל"ד): 28
אילן גילאון (מרצ): 30
דב חנין (חד"ש): 33
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 35
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 38
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 39
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 41
צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 41
השלמת הרכב ועדות הכנסת 44
צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 44
הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 10) (זקיפת ימי מחלה להורה של אדם עם מוגבלות), התשע"ג–2013 44
אורי מקלב (יהדות התורה): 44
דב חנין (חד"ש): 49
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 51
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י' בתמוז התשע"ג, 18 ביוני 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו, כרגיל, פותחים בנאומים בני דקה.
יש לנו כאן ביציע אורחים מאוד מיוחדים, שבאו לכבוד יום העיוור – שאנחנו מציינים היום ביוזמת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – יחד עם כלבי נחייה. אני מקווה שלא יהיו לנו נביחות ביניים במהלך הדיון, אבל אנחנו מאוד שמחים לארח אתכם כאן, בכנסת, ומקבלים אתכם בברכה. וגם משתתפי "רוח יהודית" שנמצאים אתנו כאן. "רוח יהודית" במשכן היום, ואנחנו בהחלט מקבלים בברכה – – –
<אלעזר שטרן (התנועה):>
כל יום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הרוח היהודית כל יום במשכן, נכון, אבל היום במיוחד, עם כל המדריכים והמורים והצעירים שהשתתפו אתנו כאן באירוע באולם שאגאל.
חברי הכנסת, כרגיל ביום שלישי אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. מי שמעוניין יכול להירשם באמצעות ההצבעה, בבקשה. אני אאפשר בינתיים לחבר הכנסת אלעזר שטרן לפתוח בנאומים בני דקה. בבקשה, חבר הכנסת שטרן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, תודה. קודם כול, גם אני רוצה לברך את האורחים שלנו, כמו שהגדיר אותם היושב-ראש, לכבוד יום העיוור, על האור שהם מוסיפים גם לנו במליאה וגם, אני חושב, למשכן כולו.
אנחנו אתמול השקנו כאן שדולה שמתעסקת בנושאים של עם, מדינה ודת, כשאמנת גביזון-מדן היא נר לרגלינו בניסיון להגיע גם להסדרה פוליטית של הנושאים שכל כך מפרידים וצריכים לחבר אותנו. אני חושב שהרוח היהודית, שקודם דובר עליה, צריכה להתחבר גם לזה.
ברשותכם, אני רוצה רק להזכיר שהיום יש שביתה ברשויות המקומיות בגלל קיצוץ המענקים בפריפריה. אתמול בערב אישרנו את התקציב בקריאה ראשונה. אני מודה שזה אחד הנושאים שאני מקווה שבמהלך העבודה שלנו בוועדת הכספים ובעבודת ועדות הכנסת, נצליח לתרגם את העדיפות שאנחנו מייחסים לפריפריה לא רק במילים אלא גם במעשים, ונצליח להעביר את המענקים האלה על מנת שהארץ תיושב גם בפריפריה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לקדם בברכה את האורחים שלנו לקראת יום העיוור. אנחנו צריכים לדעת שהזכות שהם מעניקים לאנשים שרואים – הרי בעצם כל אדם הוא עיוור כי הוא לא יודע מה ילד יום ומה יהיה מחר, ולא כולם רואים ולא הכול רואים, אבל זה שאנחנו יכולים לסייע בידי אנשים שזקוקים לעזרה, זה האור שהם נותנים גם לנו. ועל זה נאמר: יותר מאשר בעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית. בפרט האנשים העיוורים, שבדורות האחרונים הוכח שיש להם חושים מאוד מאוד מחודדים והם יכולים להיות מאוד יעילים בהרבה מקומות עבודה ובהרבה תפקידים, וגם בלימודים, ממש גאוניים. אז ברכות להם.
לצערי אני צריך לעבור לנושא שרציתי לדבר עליו, והוא הפגיעה בתושבי אבו-גוש הלילה. אני חושב שזה עוול נוראי מבחינה אנושית לפגוע באנשים חפים מפשע. יש אומנם סכסוך ישראלי-ערבי שנמשך 100 שנים, אבל אולי אם היינו משכילים לפני 100 שנים לא לפתח את המלחמה הזאת אלא למצוא דרך לחיות ביחד ובשיתוף פעולה, ודאי היינו חוסכים הרבה הרבה עוגמת נפש. ולכן, הכנסת צריכה לבקש מכולם: אין לפגוע באנשים חפים מפשע בשום פנים ואופן, לא משנה מי הם.
שמעתי גם שקוראים לזה "פשעי שנאה". אני רוצה לומר שפשעי שנאה הם תוצאה של הסתה לשנאה. וכשיש הסתה לשנאה נגד קבוצות מסוימות, נגד ערבים, נגד חרדים, נגד עולים, כמעט כולם נגד כולם, התוצאה היא שנאה. אבל אם יהיה שיח כמו במדינות דמוקרטיות נאורות, של פוליטיקלי-קורקט, שאסור לנאום נאומי שנאה, אסור לתקצב תקציבי שנאה, אסור להפלות אנשים לרעה בכוונה והמודע, אז גם לא יהיו פשעי שנאה.
ושוב אני חוזר ומחזק את תושבי אבו-גוש. אנחנו רוצים לחיות בשלום אתם ועם כל ערביי ישראל ועם כל מי שרוצה לחיות אתנו בשלום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת רינה פרנקל – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
אנחנו כולנו בוודאי מצטרפים לגינוי של חבר הכנסת אייכלר. מי שעשה את המעשה הנבזי הזה, אני מקווה שייתפס על-ידי משטרת ישראל במהרה בימינו ויבוא על עונשו, מי שזה לא יהיה. בבקשה, גברתי.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני מברכת את האורחים שלנו לקראת יום העיוור ומקווה שכולנו נהיה קשובים אחד לשני ובמיוחד לאנשים עם הגבלה כמו עיוורון.
אני רוצה לדבר על מחלת הפוליו שהתפרצה בשבועיים האחרונים אצלנו בארץ. בשבועיים האחרונים התגלו שרידי נגיף פוליו בביוב בדרום הארץ. ישנם לא מעט ילדים שעדיין לא מחוסנים, במיוחד באזור זה. לכן משרד הבריאות יצא בבקשה לחסן את כל הילדים מתחת לגיל שש שעדיין לא חוסנו. נגיף זה עלול לגרום לפגיעה קשה במיוחד, עם השלכות לכל החיים. משרד הבריאות גם מבקש מההורים לבדוק את פנקסי החיסונים של הילדים ולראות אם הם מחוסנים באופן מלא.
בנוסף, ברצוני להזכיר שיש להקפיד על כללי ההיגיינה הפשוטים, ולא לחכות לזימונים מטיפת-חלב ולגשת לשם בהקדם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פרנקל. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה להתייחס למה שקרה באבו-גוש. זה עוד פשע, עוד טרור שמכונה "תג מחיר". שם נכתב: ערבים החוצה. ניקבו צמיגי עשרות רכבים. הפשע הזה, אדוני היושב-ראש, אני אמרתי ואומר, הוא ניזון מאידיאולוגיה, ניזון מאקלים גזעני ששונא ערבים ומפקיע את זכותם להתקיים. שם השורשים טמונים. נכון שעל המשטרה ועל ביטחון הפנים לעשות את הכול כדי לתפוס את האחראים, את הפושעים, אבל העניין הוא גם עניין חינוכי ותודעתי. יש פוליטיקאים, אני חושב שהם גם מלבים את השנאה הזאת בססמאות ובקריאות כמו: הערבים קוץ בגרון או רסיס בישבן. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת בועז טופורובסקי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה. בשבוע שבין ה-11 ועד ה-18 ביוני היו סך הכול שבע תאונות דרכים קטלניות ושבעה הרוגים. ביום רביעי, 12 ביוני, נהרג רוכב האופנוע תומר קורמן, בן 24, מפתח-תקווה, על כביש 5 סמוך למחסום ברקן. ביום חמישי, 13 ביוני, נפצע רוכב אופנוע בן 25 כאשר התנגש חזיתית עם רכב פרטי סמוך לקיבוץ שדה-אליהו; רוכב האופנוע נפטר מפצעיו ביום שלמחרת. ביום שישי, 14 ביוני, נהרג ג'רי גרינשטיין, הולך רגל בן 71, מפגיעת רכב מסחרי במעבר חציה באשדוד. ביום שישי, 14 ביוני, נהרג ילד בן ארבע כתוצאה מפגיעת רכב ביישוב ערוער בנגב; דודו של הילד הגיע מאוחר יותר לבית-החולים והסגיר עצמו למשטרה. ביום שבת, 15 ביוני, נהרגה אישה בת 60 ביישוב עראבה שבגליל כתוצאה מהתדרדרות משאית חונה. ביום ראשון, 16 ביוני, נהרג אלעד ארליך בן 35 משדה-נחמיה בתאונת חזית–צד בין רכב פרטי למסחרי בצומת גומא אשר בכביש 90. בתאונה נפצעו עוד עשרה אנשים בדרגות פציעה שונות. ביום חמישי, 13 ביוני, נפצע אנושות שי רביבו, בן 39, תושב מגדל-העמק, בהתהפכות רכבו על כביש 77; אתמול, יום שני, נפטר מפצעיו.
השבוע יצאו תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים לחופשת הקיץ. במהלך חודשי הקיץ כ-1.5 מיליון תלמידים נמצאים בחופשה ללא מסגרת בית-הספר אשר מגוננת עליהם. מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון מבין המדינות המפותחות במותם של ילדים בין הגילים אפס ועד 14 בתאונות דרכים. אני קורא להורי ישראל: אנא שמרו על ילדיכם והקפידו על כללי הבטיחות בדרכים כלפי עצמכם וכלפי ילדיכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טופורובסקי, שמדי יום שלישי מזכיר לנו את מכת הקטל בכבישים. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני רוצה להביע דאגה רבה מהכפלה ושילוש מספר המשפחות שמוצאות את פתרון מגוריהן בפאבלות ישראליות. אנחנו לא ידענו על התופעה הזאת עד כה; אפילו בתקופת המעברות לא ידענו. מספרן של המשפחות גדל ומגיע ל-180,000 משפחות שמוצאות פתרונות דיור ארעי בפחונים, באוהלים, במבנים לא מבנים, במקומות שהם מלכודות מוות מבחינת דיור. השלב הבא בדבר הזה יהיה שלכל אחד תהיה זכות לישון מתחת לכל גשר, כפי שנאמר. וזה מעורר דאגה רבה מאוד כי פאבלות מקובלות וידועות בקייפטאון בדרום-אפריקה, בברזיל – במקומות כאלה. בישראל לא ידענו תופעה שכזאת. והיא הולכת ומתרחבת ככל שפתרון הדיור לא נמצא, אדוני. אני רוצה להתריע בפני המליאה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת ליפמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אני מצטרף לחברי הכנסת וגם למילים שלך ומגנה את המעשים שקרו באבו-תור – –
<קריאה:>
באבו-גוש.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
באבו-גוש, סליחה.
אני גם רוצה לגנות פה את האנשים שהעלו היום תמונה בפייסבוק של יושב-ראש מפלגתי, שר האוצר יאיר לפיד, במדים של הנאצים. כנכד של ניצולי שואה, כיהודי, כבן-אדם, אני קורא לכולנו – אנחנו חייבים לשאול את עצמנו איך נתנו לדברים כאלה לקרות דווקא בארצנו, דווקא בביתנו.
בעוד שבוע נתחיל את שלושת השבועות, בין המצרים, בין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, ואנחנו יודעים שלפי כל המקורות, החורבן הגיע בעקבות שנאת חינם. אנחנו נביא את הגאולה רק עם אהבת חינם. הגיע הזמן שכולנו נתאחד. יכולים להיות חילוקי דעות, כל הזמן יש חילוקי דעות, אבל יש גבול. אנחנו חייבים להיזהר וגם לחנך את הדור שלנו ואת המדינה איך לדבר, באיזה סגנון, ושלא תהיה שום שנאה – רק אהבה. בעזרת השם, דרך זה נביא את הגאולה השלמה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן שגם עדכן אותנו במשהו שאני לפחות לא ידעתי עד עכשיו, דבר בהחלט מזוויע.
חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברים, מה לעשות, אני מצטרף לחברים. אני אדבר על מה שאנחנו חווים כמעט יום-יום, האירועים של מה שנקרא "תג מחיר". השבוע הקבינט המצומצם אישר שהוא מחליט לקרוא לארגון הזה "התאחדות בלתי חוקית"; יעני, קום-תעשה. אני מציע גם לקרוא לו תנועת נוער חביבה שמגיע לה צ'פחות על הכתף. זה התחיל ביום ראשון בקבינט המצומצם של הממשלה, ומאז הגל מתחיל לעלות – אין יישוב שהוא לא מגיע אליו.
רציתי לשאול כמה שאלות, אדוני: הארגון הזה שנקרא "תג מחיר" פועל כמה שנים טובות. למה עד עכשיו אפילו אחד לא נתפס? מעניין. אחד לא נתפס. המסלול של כל הארגונים האלה ידוע: מתחיל נגד מיעוטים, בשלב ב' עובר לכל מי שמזוהה עם השמאל, ואחרי זה טרור רצחני. אני מזהיר מפני הרגע ש"תג מחיר" יגיע לכפר-שמריהו, יגיע לצפון תל-אביב ויגיע לרמת-אביב. אבל אז יהיה הרבה יותר צבעוני. ואני רוצה לראות את החברים שיושבים, ומה יחליט הקבינט המצומצם. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת שמעון אוחיון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, גברתי שרת הקליטה, חברי הכנסת הנכבדים, אני מבקש לדבר היום על שתי נקודות העוסקות במערכת החינוך במדינת ישראל, האחת חיובית וראויה לציון והשנייה שלילית וטעונה, לדעתי, תיקון.
ראשית אני מברך על המפעל של הסתדרות המורים, מפעל שבו ההסתדרות לאחר מיון קפדני של ועדה ציבורית בוחרת את ששת המורים המצטיינים בעבודתם החינוכית. זהו מפעל הבא לחזק את המעמד המורה, מעודד את מורים בשליחותם החינוכית ובתרומתם לקידום עתידם של בנינו ובנותינו בישראל.
מצד שני אני חרד מהעובדה שעל-פי הפרסומים שהובאו בעיתון "הארץ" ובעיתונים אחרים, כמעט אחד מכל עשרה מורים מועסק על-ידי גופים מתווכים. העסקה כזאת פוגעת הן בתנאים הסוציאליים של המורה והן בביטחון התעסוקתי שלו, ובסך הכול זוהי פגיעה קשה במעמד המורה בשעה שכולנו שותפים למאמץ לחיזוק מעמד ההוראה במדינת ישראל. לפיכך המשימה שלפנינו היא לפעול כדי למגר את התופעה של העסקת אנשי חינוך על-ידי קבלנים בגופים חיצוניים, תופעה שאיננה ראויה בכלל, ובוודאי איננה ראויה לציבור המורים והמחנכים במדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמובן, רציתי להתחיל ולהגדיר את מה שקרה בימים האחרונים, במיוחד אתמול באבו-גוש, כפעולת אלימות גזענית. ואז נזכרתי במה שהטיף לנו חבר הכנסת אוחיון, שלא כל דבר שנעשה על רקע לאומני הוא גזענות. ובאמת עשיתי עבודה, הלכתי למילון אבן-שושן, קראתי קצת מאמרים. בסוף נזכרתי שיש חוק במדינת ישראל. אז אני מקריא לכם ולך, חבר הכנסת אוחיון, מהי גזענות, על-פי סעיף 144 בחוק העונשין הישראלי: "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". אז אפילו על-פי חוק העונשין הישראלי פעולות "תג מחיר" הן פעולות גזעניות.
לצערי, קרו שני דברים בתקופה האחרונה: הסירוב של ביבי נתניהו לקבל את המלצת הגורמים המקצועיים להגדיר את מי שמאחורי הפעולות האלה כארגון טרור, ולהסתפק בהגדרה הרבה יותר פשוטה או הרבה פחות יחצנית; והדבר השני שהם התחילו בתוך הקו הירוק, במקומות מרוחקים – בכפרים קטנים כמו טובא-זנגרייה וכמו אום-אלקוטוף, שהם לא מרכזי אוכלוסייה או קרובים למרכזי אוכלוסייה, והנועזות שלהם, בגלל אוזלת היד של המשטרה שלא עצרה אף אחד עד היום, הולכת וגדלה, וזה יגיע לנצרת ולאום-אלפחם – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – ולעוד מקומות, ועל זה צריך להתריע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת עמרם מצנע, בבקשה. אחרי חבר הכנסת מצנע – חברת הכנסת קריב.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני כהרגלי מנצל נאומים בני דקה כדי לספר על דברים חיוביים. האיש שאני רוצה לספר לכם עליו הפעם זה מר מורט מנדל. בשבוע האחרון הייתי בשני אירועים שהוא היה בהם המרכז. האיש הזה הוא פילנתרופ ואיש עסקים. האירוע האחד – הוא הבעלים של "פניציה" בירוחם. הוא לקח לפני כחמש שנים מפעל שהיה על סף קריסה מוחלטת, עשה אותו למפעל רווחי, ובשבוע שעבר חגגו השקעה של 100 מיליון שקל בתנור חדש להתכת זכוכית. הדבר המעניין שם זה הקשר המיוחד שיש לו עם העובדים, שבאמצעותם, וכמובן עם דעותיו העסקיות, הצליח להביא את המפעל לאן שהוא הגיע.
החלק השני שלו זה החלק הפילנתרופי. הייתי אתמול בטקס סיום מחזור של מרכז מורט מנדל למנהיגות חינוכית כאן בירושלים. מדהים לראות את המפעל הזה של עשרות שנים שמכשיר מדי שנה, מדי שנתיים, צוותים חדשים, ליגה של מנהיגים חינוכיים המהווים את שדרת המערכת הציבורית שלנו.
האיש הוא מעל 90, אחד מעשירי ארצות-ברית, אחד מהתורמים הגדולים במדינת ישראל, ורובכם לא שמעתם את שמו. צנוע, אמיתי, פשוט תענוג. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מצנע. אני מנוע, גם מלהפסיק אותך וגם מלהגיב, כי אני בוגר מכון מנדל. למדתי במשך שנתיים על המלגה שהוא העניק, גם לי וגם לסגניתי דהיום, חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון, שגם היא בוגרת המכון הזה. לכן אני רוצה לאשר את דבריך לגבי מפעלים רבים של אותו נדבן, שנהנים מהם מאות ואלפים בישראל, במיוחד בכל מה שקשור לכוח-אדם, ולאחרונה גם מפעלים שמחזיקים בכבוד מאות עובדים, לרווחת, באמת, גם העיר וגם המפעל.
<קריאה:>
– – – להפוך את התנור לסביבת גז.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נכון, אקולוגי. הבטחתי שאני לא אתייחס. אבל לא יכולתי להתאפק, חבר הכנסת מצנע.
בבקשה, חברת הכנסת יפעת קריב. בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, ראשית אני רוצה לחזק את חבר הכנסת דב ליפמן בנושא שהוא העלה. יש לך תמיכה מלאה, מסכימה עם כל מילה. גם אני רציתי להעלות את זה, וחמור ביותר מה שרץ היום ברשת.
אני רוצה להתייחס לדבר אחר שרץ ברשת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – גם כן תופעה שחשוב לתת לה דקה אחת של התייחסות פה בכנסת.
אנחנו נמצאים היום ערב מסיבות הסיום. האמת שזה הנושא שהכי מעניין את רוב תלמידי מערכת החינוך של מדינת ישראל. יש נשפים ומסיבות יוקרתיות, ומה נלבש ואיך ניסע ואיפה נחגוג, והמון הורים, ואימהות, מתעסקים בסוגיה הזאת.
אנחנו נמצאים בדיוני תקציב ואנחנו מדברים על העול הקשה שנופל על המשפחה, העול הכלכלי. דיברנו רק היום על תשלומי הורים ובעצם על כל מערכת החינוך, על התשלומים הנוספים להורים. המסיבות האלה הן מסיבות שבהן כמעט כל משפחה מוציאה קרוב ל-1,000 שקלים ויותר על התלבושת ועל המקום ועל השיער. הגענו לאיזושהי תופעה חברתית במדינת ישראל, שמי שעושה מסיבה יוקרתית יותר ויפה יותר זה in יותר ונחשב יותר, וגם זה רץ באינטרנט – התמונות והכול.
יש לתת את הדעת על העלויות של המסיבות האלה, על המקומות שבהם המסיבות מתקיימות. רק השבוע נתקלתי בקבוצה של ט"יתניקים ששכרו וילה עם בריכה, שכבה שלמה, וזה היה מקובל גם על הרשות המקומית וגם על בית-הספר. אז זה נושא מאוד משמעותי, שצריכים לתת עליו את הדעת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. למיטב זיכרוני, גם אישרנו בנשיאות בזמנו מה שמכונה דיון מהיר אצל חבר הכנסת מצנע בוועדת החינוך, ואת מעלה את הנושא הלא-פשוט הזה שוב.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – – עבר לוועדת החינוך לדיון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת דוד צור.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי שרת הקליטה, היום היה אחד הימים היפים של הכנסת, שבו היא הקדישה את יום הדיונים ליום העיוור, ועליו אני אדבר בהצעה לסדר-היום המיוחדת לכך. ברצוני לבקש מהיושב-ראש, בהמשך לאותם ימים יפים שהכנסת עושה, להקדיש יום דיונים שיוקדש כולו לשיח הציבורי בחברה הישראלית, על הסובלנות והסבלנות. זו ההזדמנות לגנות גם את פעולת "תג מחיר", ואני שואל אותם לאן הם רוצים להגיע. באותה הזדמנות, מה שרץ עכשיו ברשת – לגנות כל שימוש בסממני השואה הארורה לטובת או נגד השיח הציבורי בישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אני כל פעם זוכר ניסיונות לחוקק גם חלק מן הדברים האלה, לגבי שימוש בסמלי השואה. חבר הכנסת ריבלין, בכנסת הקודמת חוקק משהו בנושא של שימוש בסמלי השואה, נכון?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – חוקק, ולפי דעתי זה לא מספיק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא מספיק מקיף, כנראה. לצערי הרב, רק פעולות חינוכיות כאן לא עוזרות.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – הצהרתי מאשר חוק – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת דוד צור, אייכה? טוב, אם יחזור אקבל אותו בברכה. חבר הכנסת יצחק וקנין – בבקשה, אדוני.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, ראשית אני רוצה לגנות את פרסום התמונות של שר האוצר היום בפייסבוק. אני חושב – מעשה שלא ייעשה.
אבל באותה נשימה אני הולך להגיד דבר קשה מאוד כחבר כנסת, פרלמנטר שנמצא הרבה מאוד בבית הזה: בחוק ההסדרים היום הביאו חקיקה, רבותי, שאין לה מקום בכנסת ישראל. אין מקום, רבותי, לקבוע שחוק נהרי, שקובע – אני לא הייתי אומר שצריך בכלל חוק כזה. לא צריך חוק נהרי; לכל ילד במדינת ישראל זכאות לקבל בשוויון מלא את כל מה שמגיע לילד אחר. לא יעלה על הדעת שבחוק ההסדרים מביאים חקיקה שאומרת שילד מסוג מסוים לא יקבל מהמועצה המקומית או מהעירייה או מהמועצה האזורית את מה שמגיע לילד השני. מדובר פה על ילדים מסוג מסוים ששייכים למגזר מסוים, למגזר שלנו. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת וקנין. חבר הכנסת ראובן ריבלין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת, אני בדרכי עכשיו לאבו-גוש על מנת להתנצל בפני שכני על מה שנעשה. אבל אני אומר בצורה מפורשת, "תג מחיר" זה טרור שמתחולל בארץ. "תג מחיר" זה אווירה היוצרת הסתה אלה כלפי אלה. היא מתחילה פה וממשיכה שם. וכל עוד אנחנו משלמים מס שפתיים, ולא באים ואומרים: הרף, לא עשבים שוטים אלא תופעה – חסרות לנו צרות במדינה שלנו? חסרים לנו ויכוחים בין יהודים לערבים, בין שומרי מצוות ללא שומרי מצוות, בין עולים חדשים לוותיקים, בין עניים לעשירים, שאנחנו צריכים גם את האווירה הזו?
אם הרוב הדומם בארץ לא יקום ויאמר הרף, והיועץ המשפטי לא יאמר "תג מחיר" הוא פעולת טרור, לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו.
שנים רבות הייתי בין אלה שישבו ביציע המערבי של איצטדיון "טדי" ואמרתי: יש קומץ ביציע המזרחי. כולנו יושבים באותו יציע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ראובן ריבלין, שוודאי מבטא, אני מקווה, לפחות, את הרוח כאן במליאה. חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להמשיך את הקו בדבריו החשובים של חבר הכנסת ריבלין, יושב-ראש הכנסת השמונה-עשרה. מפת השנאה היא מפה מאוד מדאיגה, ב-ynet ריכזו את הנתונים. אנחנו מדברים בשנה וחצי האחרונה על 788 תיקים, מצפת ועד לטרון, מיפו ועד נווה-שלום, כולל אבו-גוש בדרך. שטחים נרחבים הופכים פשוט לזירות של פשעי שנאה. לא עשב שוטה אלא שדות שלמים של עשבים שוטים.
אני מאוד מצטער על כך שהממשלה בחרה שלא להגדיר את הפעולות האלה כטרור. אני חושב שיש הרבה מה לעשות וצריך לעשות, לא רק להוקיע כאן בזירת הכנסת. זה חשוב, זה לא מספיק. פשעי השנאה האלה חייבים לקבל עדיפות משטרתית עליונה. צריכה להיות פעולה חינוכית נמרצת. צריך להכריז על שנת הלימודים הקרובה כשנת המאבק בגזענות במערכת החינוך.
ואני חוזר ופונה לממשלה לאשר את חוק המאבק בגזענות, שאני יזמתי אותו יחד עם שורה ארוכה של חברי כנסת, אני חושב כמעט מכל סיעות הבית. אני חושב שטעות עשתה ועדת השרים לענייני חקיקה שלא אישרה את החוק הזה. ואני קורא לממשלה לשקול מחדש שימוש בחקיקה יותר אפקטיבית כדי להתמודד עם התופעות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחרון הדוברים בנאומים בני דקה יהיה חבר הכנסת מוזס. סליחה, פספסתי את חבר הכנסת בר. גם אתה רשום, נכון.
<עמר בר-לב (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לגנות בכל תוקף, בכל יכולת הגינוי שלי, את התופעה שהופיעה היום ברשת, אני אפילו לא רוצה לחזור עליה, כנגד אחד מחברי הכנסת. זו תופעה בלתי מתקבלת על הדעת; זה לא חציית קו אדום, זה חציית קו שחור, שאסור לנו, לחברי הכנסת, ולמערכת המשטרה ולמערכת המשפט במדינת ישראל לעבור עליה לסדר-היום.
יותר מזה, ככל שיהיו חילוקי הדעות בינינו – וחילוקי דעות הם לגיטימיים, ובשביל זה אנחנו נמצאים כאן – לא ייתכן שמי מאזרחי ישראל לא יבין שכל אחד מהאנשים שנמצאים כאן מייצג ציבור, ולכן גם אם הוא מביע דעות שהן שונות מדעות של מישהו אחר, בשום פנים ואופן, מעבר לדיונים פה ולדיונים הפומביים שנערכים בחברה הישראלית, אסור לגלוש לתופעות כמו שראינו היום.
אני קורא למשטרת ישראל לעשות את כל המאמצים לחקור את הנושא, למצוא את האחראים לו. אני קורא למערכת המשפט בישראל להגיב בצורה מהירה וחריפה ולגדוע את היד הזאת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר-לב. כאמור, חבר הכנסת מוזס, ואחריו – חבר הכנסת חיליק בר.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני מגנה כל מה שגינו חברי היקרים.
אני רוצה להתחבר לדברי מר וקנין בנושא חוק נהרי. חוק נהרי מוטב שלא היה בא לעולם, אלא היה מבין כל אחד שמגיע לילד או לנכד שלי בדיוק כמו לילד אחר, מה עוד שהוא לומד במוסדות החינוך העצמאי שלומדים את הליבה וכל שאר הלימודים הנצרכים ב-100%. אבל משום מה קבעו חוק, כי היו ראשי רשויות שהיו מתעללים בתושביהם החרדים ולא היו מספקים חשמל, מים וניקיון. בא עכשיו חוק ההסדרים – מבטלים את חוק נהרי. מה המשמעות? שלא ישתמשו במזגנים, שיביאו מים מהבית או שההורים יבואו לנקות את בתי-הספר? על מה מדובר כאן? איזה מין חוק הזוי זה? מוטב שלא היה בא, אבל לבטל את זה?
ובפרט עכשיו, לפני הבחירות, כאשר כל מערכת תזדקק לראש העיר, וראש העיר, בחזור, למערכת – אני לא רוצה לומר איזה סחר-מכר ואיזה שחיתות המידות יהיו כאן אם חלילה החוק הזה יתבטל וכל אחד יצטרך לבוא ולדפוק על דלתי ראש העיר – כי זה מה שנאמר לי על-ידי נציגת הבית היהודי, שזה יהיה בשיקול דעת של ראש הרשות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת בר, בבקשה.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
חברי, אני לא אחדש, ואצטרף להרבה מחברי בגינוי של התופעה המכוערת, הפושעת והמסוכנת שגילינו היום באינטרנט. זה נגע באופן כל כך פושע לשר האוצר שלנו, שרבים מאתנו לא מסכימים אתו ורבים מאתנו ביקרו אותו אתמול באופן מאוד חריף בהצבעות בכנסת. אבל חשוב שהציבור ידע שהוא מנהיג; הרבה לא יודעים את זה, מהשדות האלה, שהוא מנהיג חברתי ופוליטי חשוב ולגיטימי, במדינה שנרצח לה ראש ממשלה בשל הסתה שהתחילה בדיוק באותם דברים ובשימוש באותם סמלים, וכך זה מתחיל.
אני מצטרף לחברי שקראו למשטרת ישראל לגלות אפס סובלנות, ואני מצטרף לחברי שקראו לקדם את החקיקה שמקדמת את אפס הסובלנות הזאת, לתפוס את הפושעים, ואפילו לערוך קמפיין ציבורי – שייתמך על-ידי הכנסת או על-ידי הממשלה – על כמה קשים הדברים האלה ועל כמה מדינת ישראל לא תהיה מוכנה להשלים אפילו עם חלקיק ממה שראינו היום באתרי האינטרנט. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר. אנחנו סיימנו, חברי הכנסת, את הנאומים בני דקה.
<הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013>
[מס' כ/503; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 1818; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לפני שנעבור לציון יום העיוור, יש לנו הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את ההצעה חבר הכנסת משה מזרחי, בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. לחוק הזה אין הסתייגויות, כך שמייד לאחר דבריו של חבר הכנסת מזרחי נוכל להצביע.
<משה מזרחי (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013.
לפני למעלה משנתיים חוקקה הכנסת הוראת שעה שקבעה כי במכרזים לרכישת טקסטיל עבור מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים תינתן העדפה לרכישה של טקסטיל מתוצרת הארץ. מכוח הוראת השעה הותקנו תקנות שאפשרו את הפעלת ההסדר. לפני כחודש וחצי פקעה הוראת השעה ופקעו גם התקנות שהותקנו מכוחה. הצעת החוק מבקשת לחוקק מחדש את הוראת השעה לתקופה של שנתיים נוספות.
לנוכח העובדה שהתקנות שהותקנו מכוח הוראת השעה המקורית פקעו, ובשל העובדה שנדרשים תיקונים מסוימים בהסדרים שנקבעו באותן תקנות, קובעת הצעת החוק כי תוך 30 ימים מיום שהוראת השעה תיחקק מחדש תביא הממשלה תקנות חדשות לאישורה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. כמו כן, כדי ליצור רציפות בהסדרים החלים על מכרזים לרכישת טקסטיל שמערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים מוציאים, מוצע לקבוע כי עד להתקנת התקנות החדשות יראו את התקנות שפקעו כאילו הן עומדות בתוקף.
להצעת החוק אין הסתייגויות או בקשות רשות דיבור. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית, בנוסח המוגש על-ידי הוועדה.
וברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להוסיף שתי מילים ממני. לפני כשבועיים הזדמנתי לבית-ג'ן לאיזה כינוס והלכתי לבקר במפעל שמעסיק 150 משפחות, שהוא בדיוק נושא החקיקה הזאת. 150 משפחות – ומרביתן נשים. למרבה הפלא והיופי גם מחזיקים שם מעון ופעוטון לילדים, שבהם מטפלים בילדיהן של הנשים העובדות. אלמלא החוק הזה, 150 המשפחות האלה, כולל הילדים, היו נקלעים לחרפת רעב. אני דווקא לוקח את הכפר הזה, בית-ג'ן, כמי שתרומתו למדינה הייתה מעל ומעבר. זה כפר – אני חושב שכ-60 נופלים על ביטחון המדינה נפלו בכפר הזה. אין משהו יותר ראוי, יותר שלם, יותר נכון, יותר צודק, שמערכות הביטחון יחזיקו את המקום הזה. זה כמעט קדוש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת משה מזרחי, שהציג בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013. יוזמי החוק היו במקור חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני, יצחק וקנין ונחמן שי.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. אין הסתייגויות, כפי שציין חבר הכנסת מזרחי. קריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–2 – 20
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, 20 בעד, אין מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה כנדרש בקריאה השנייה.
אני עובר להצבעה בקריאה השלישית. בבקשה, חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 20
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעד – 20, אין מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 22 – הוראת שעה) אושרה כנדרש בשלוש קריאות והפכה לחוק בישראל.
האם חבר הכנסת מזרחי או חברת הכנסת יחימוביץ רוצים לעלות לפרק תודות? אנחנו מודים לכם, בתור מי שיזמו את הצעת החוק הזאת, בוודאי לכל צוות ועדת החוקה, חוק ומשפט – ליועצת המשפטית ולמנהלת הוועדה ולכל הצוות שהכינו את הצעת החוק לאישור במליאה כאן.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העיוור>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, ציון יום העיוור, כפי שאמרנו, יש לנו כמה מציעים בהצעות לסדר-היום שמספרן 678, 411, 664, 679, 683 ו-684.
אנחנו מציינים היום את יום העיוור, יום ההזדהות עם אלו המתקשים בראייתם, כבדי ראייה ועיוורים.
באחד מסיפוריו היפים, "מעשה בשבעה קבצנים", מתאר רבי נחמן מברסלב קבצן עיוור שמתגאה, למרות עיוורונו, בכוח הראייה המדהים שלו. הקבצן הזה פונה אל הנוכחים ואומר להם: ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל. העיוורון שלי הוא חיצוני, לעומת כוח הראייה הפנימי שלי, שהוא עמוק יותר משל כל האנשים "הרואים". רבי נחמן מברסלב אינו היחיד המבטא את הטענה שעיוורון וראייה הם דברים שונים. ג'ון מילטון העיוור מתאר את שמשון הגיבור העיוור כמי שבעיניים פנימיות הוא מואר. בורחס העיוור מתאר את מילטון כמי שאיבד את מאור עיניו מרצונו, אך מעולם לא התלונן על עיוורונו. אבל ברוח הכנסת הנוכחית, אני רוצה לספר את סיפורו של רב ששת. את הארמית אני אשאיר כאן במליאה לחברת הכנסת רות קלדרון, כך שנגיד את כל הדברים בעברית מלכתחילה.
רב ששת, סגי נהור, עיוור היה. הלכו כולם להקביל את פני המלך, והלך רב ששת אתם – אני שמעתי שאלה שמתקשים בראייה מאוד חדים בשמיעה, אז קצת לא נעים לי בפני האורחים שלנו ביציע, כי הם בטח שומעים כל מילה שנאמרת במליאה. בדרך מצא אותו רשע אחד. אמר לו הרשע, לרב ששת: כלים שלמים, לוקחים אותם לנהר לשאוב בהם מים, אך מה יש לעשות עם כלים שבורים? מסביר רש"י שהוא לעג לרב ששת על עיוורונו ועל היותו כלי שבור. אמר לו רב ששת: בוא תראה שאני יודע יותר טוב ממך.
שיירת המלך החלה לעבור, והגיע הגדוד הראשון בקול רעש גדול, סירנות וצלצולים. אמר אותו אדם רשע: הנה עכשיו המלך מגיע. אמר רב ששת: לא, המלך לא מגיע. ואכן, המלך לא הגיע. הלך הגדוד השני בקול רעש וצלצולים. אמר אותו אדם: הנה, עכשיו המלך מגיע. אמר רב ששת: לא, המלך עדיין לא מגיע. כאשר חלף הגדוד השלישי בקול שקט אמר רב ששת: הנה, ודאי עכשיו המלך מגיע. אמר לו אותו אדם: מאיפה אתה יודע? אמר לו רב ששת: מלכות הארץ היא כמו מלכות השמים. וגם ביחס לקדוש-ברוך-הוא כתוב: "לא ברעש ה', ואחר הרעש אש; לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה".
כאשר עבר המלך פתח רב ששת ובירך את הברכה המיוחדת על ראיית פני המלך. אך הרשע הזה לא ויתר והמשיך ללעוג. הוא פנה לרב ששת ושאל אותו: את מי שלא ראית אתה מברך? רב ששת לא ענה. הוא לא ענה, אבל הגמרא להוטה לדעת מה אירע לאותו רשע. לא יכול להיות שהסיפור הסתיים כך. ואכן, הגמרא ממשיכה ואומרת שלדעה אחת הוא נענש בעיניו. לדעה שנייה, רב ששת העיוור נתן בו את עיניו, הסתכל בו והפך אותו לגל של עצמות.
לא צריך להיות מומחה לספרות כדי לזהות פה את המסר התלמודי המתוחכם, שאני הייתי מתמצת לשתי נקודות. ראשית, הראייה עמוקה היא מן העיוורון. הראייה איננה שייכת לרואים בלבד. לעתים העיוורים רואים עמוק יותר, עמוק מאלו שחושבים את עצמם לרואים. שנית, לא ללעוג לעיוור ולעיוורון. העיוורים אולי מתקשים בראייתם, אבל לבם רגיש ופגיע ודאי כמו של כל אחד ואחד. גם העיוורים רגישים לעלבון, לחוסר שוויון וליחס מתנשא.
בעבור אלה שהראייה היא דבר מובן מאליו, היום הזה, יום העיוור כאן בכנסת, מזכיר לכולנו את הקשיים היומיומיים של האוכלוסייה של העיוורים וכבדי הראייה ואת הצורך שלנו לשלב אותם בחברה הישראלית. אני כולי תקווה שמסר זה של כבוד, של עזרה הדדית, יחלחל בעוצמה ללב התרבות שלנו.
והייתי מוסיף גם את הדברים שהזכרתי בפתיחת הישיבה, את כלבי הנחייה שעוזרים ביום-יום לעיוורים. הם דבר לא מובן מאליו, הם דבר יקר. ואני גם כולי תקווה שבעקבות הדיונים שמתקיימים בכנסת תהיה בחברה שלנו יותר מודעות לצורך, גם בתרומות וגם באילוף של העוזר על ארבע, כפי שאומרים, של אותה אוכלוסייה נהדרת שנמצאת אתנו כאן היום בכנסת.
אני אזמין את חברי הכנסת שהציעו הצעות לסדר-היום בנושא הזה. הראשון הוא חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו – חבר הכנסת דב ליפמן. אחרי חבר הכנסת ליפמן תישא דברים חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, הכנסת ציינה היום את יום העיוור בכנסת הן בדיוני המליאה – עכשיו, מה שאנו עושים – והן בדיוני הוועדות השונות. זכיתי להשתתף בשני דיונים מלאים, האחד של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והשני של הוועדה לזכויות הילד. זה המקום להביא את התנצלותה של יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שניהלה את שתי הוועדות ונאלצה להיעדר מדיון זה בגלל התחייבות קודמת.
זכות גדולה נפלה בחלקה של הכנסת היום, ובימים נוספים, שהם רבים, שבהם היא נוהגת להתפנות ולעסוק בנושא ספציפי, במאסה מרוכזת של יום דיונים מרוכז. פעולה זו, כמו פעילויות רבות של הכנסת, חבל שאינה באה לידי ביטוי בתקשורת הכללית בצורה מסודרת על-ידי דוברות הכנסת, וזאת על מנת לחשוף את הציבור לפעילויות של הכנסת מעבר להתנצחויות ולעבודת החקיקה.
העיוור, או לקוי הראייה, זכאי להדרכה שיקומית שמקנה לו יכולת ועצמאות מיטבית. זכויות היסוד של העיוור מושתתות על ההכרה בזכותו של האדם לחירות, לביטחון אישי, לעצמאות ולכבוד. משכך, עלינו לפעול בכל דרך, הן בחקיקה הן בתקנות ונהלים, על מנת לאפשר לאדם העיוור הגנה, ביטחון, עצמאות וניידות בתפקוד היומיומי. הורים לילד עיוור זכאים לקבל הדרכה שיקומית שתקנה להם את הכלים שבהם יוכלו לסייע לקדם את התפתחות ילדיהם. כנ"ל גם הצוות החינוכי המלווה את הילד העיוור.
בדיוני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות עלתה סוגיית השר"מ, ובה עלתה מצוקתה של אוכלוסיית העיוורים בכל מה שקשור לקצבת השר"מ – מה שנקרא שירותים מיוחדים – ובכלל צורכי העיוור ולקויי הראייה לתפקוד היומיומי. בדיוני הוועדה הובהר לחברי הכנסת כי קצבת השר"מ משולמת אך ורק לעיוורים החיים בגפם. ולעומתם, עיוורים החיים עם אדם רואה, שאינו לקוי ראייה או עיוור, אינם זכאים לקצבת שר"מ. עיוור זה נדחה אוטומטית. וגם אם הוא נישא נשללת ממנו הזכאות לשר"מ. בנוסף לכך, הובהר לחברי הכנסת כי העיוורים העומדים בקריטריונים ומקבלים את קצבת השר"מ מקבלים את המדרג הנמוך של הקצבה, בשיעור 50% מקצבת השר"מ הרגילה, כמו שנהוג בנכות גפיים.
הוועדה קראה למוסד לביטוח לאומי לראות בנכות הראייה, לצורך הקצבה, כמו נכות הגפיים – במה שקשור לזכאות. במקביל לכך, הוועדה קראה למוסד לביטוח לאומי לנסח מבחנים שיהיו רלוונטיים לאוכלוסיית העיוורים. עוד הובהר לחברי הוועדה כי המדינה מפרה את החוק בכך שלא ניסחה מבחנים מתאימים לעיוורים. המוסד לביטוח לאומי הקים את ועדת בן-יהודה, שבוחנת בימים אלו את כל המוגבלויות של העיוורים ולקויי הראייה, והמוסד אף התחייב להגיש את מסקנותיו תוך כחודשיים, כשציפיות חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות הן שהוועדה, ועדת בן-יהודה, תמליץ על קצבת שר"מ מלאה לכלל העיוורים שהם בעלי לקות של 90% ומעלה. כמו כן, הציפיות הן שהוועדה תנסח את מבחני הזכאות, כפי שאמרתי, המותאמים לאוכלוסיית העיוורים. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תעקוב אחר פרסום ההמלצות ותקיים דיון נוסף בנושא.
בדיוני הוועדה לזכויות הילד התקיים דיון מרגש שבו הופיעו ילדים בעלי לקות ראייה בהופעה מרשימה, ילדים בעלי יכולות אישיות גבוהות, בגילים שונים, הלומדים במוסדות חינוך משלבים. בדיונים הם הציגו את ההישגים והשיפורים של משרד החינוך בהנגשת הלימודים לתלמידים העיוורים הן בטכנולוגיות השונות והן בספרי הלימוד לאוכלוסיית התלמידים העיוורים. גם ההורים וגם התלמידים ציינו את ההישגים והשיפורים, אך הצביעו על קשיים נוספים שהם נתקלים בהם בדרך להישגים ולהשתלבות בחברה.
בדיונים עלתה סוגיית הסבת ספרי הלימוד הן לכתב ברייל לתלמידים עם עיוורון או לקות חמורה והן לכתב גדול לתלמידים עם לקות נמוכה יותר, והן הסבה לטכנולוגיית שמע. הוברר לחברי הוועדה שמשרד החינוך, מנהלי בתי-הספר ואף הספרייה לעיוורים לא יכולים להתמודד עם הקושי של הסבת ספרי לימוד בגלל מגבלת הקניין הרוחני וזכויות היוצרים. הוועדה קראה למשרד החינוך למצוא את הדרך להתנות אישור של ספר לימוד למו"ל באספקת ספר דיגיטלי ובהיתר מיוחד לספרייה לעיוורים לקבל קובץ פתוח לצורך עיבוד והסבה, ועל-ידי כך להנגיש אותו לתלמיד העיוור.
הוועדה קראה ליחידות המקצועיות במשרד הרווחה ובמשרד החינוך להיפגש ולתאם עמדות וציפיות, על מנת לגשר על הפערים בתפיסה המקנה זכאות לטכנולוגיות.
הוועדה הדגישה בפני חבריה ובפני המוזמנים את הצורך להעצים את האדם העיוור ולמנף את היכולות האישיות של אוכלוסייה מוכשרת זו.
ושוב, תודה לנשיאות הכנסת ולעומד בראשה, לחברי הכנסת שהשתתפו בדיונים, ומעל כולם לאוכלוסיית העיוורים ובני-משפחותיהם שהגיעו היום לכנסת ותרמו המון לדיונים.
ואחרונים אחרונים חביבים – אני מכיר את ההערצה שלך, וגם קצת שלי – הם כלבי הנחייה השקטים והנאמנים, שבאו לדיונים ושיתפו פעולה בצורה מרשימה.
ברוכים תהיו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת דב ליפמן – אדוני, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, היום כנסת ישראל מציינת את יום העיוור. התגובה הראשונית והטבעית עלולה להיות של צער ושל רחמים, אך בעיני מדובר ביום החוגג את ניצחון רוח האדם. ראייה היא אחת מהמתנות היקרות ביותר המאפשרות לנו לחוות את סביבתנו. אובדנה משמעו לאבד חלק בלתי נפרד מהעולם הפיזי. החשכה שחווה אדם עיוור מדגישה יותר מכול את עולמה הפנימי, הצבעוני והמואר של הנפש.
ובכל זאת, יש לזכור, בעת שאנחנו מדמיינים את עולמו החשוך של אדם עיוור, שאין מדובר בעולם ללא צבעים ואור, שכן הנפש אינה זקוקה לזוג עיניים כמו לקבלתה כשווה בין כולם. לכן, עלינו מוטלת החובה לאפשר ללקויי ראייה להשתלב בחברה בצורה מלאה ולהביאם להגשמה עצמית ככל האדם.
עיוורים רבים נעזרים בידידו הטוב של האדם. כלבי נחייה תורמים לרווחתם של עיוורים ומאפשרים להם את יכולת ההתמצאות במרחב הציבורי. יש להמשיך לתמוך, לדאוג ולחנך כדי שהחיבור הקסום הזה יהיה נחלתו של כל אזרח עיוור הזקוק לשירות נאמן זה. אני רוצה לדבר דווקא על הזווית של כלב הנחייה והחיבור המשלים בינו ובין האדם העיוור, זווית אשר לעתים לא מקבלת התייחסות מספקת.
תודה לכל הארגונים שהגיעו היום ושתומכים ושעוזרים לעיוורים.
אני רוצה להציג את חברַי, הצוות והמתנדבים של מרכז כלבי נחייה, שנמצאים ביציע הכבוד, ובמיוחד המייסד נח בראון, שמסר את נפשו ואת חייו למצווה הזאת. אני גם רוצה להדגיש שפגשתי לא מזמן אדם, שנמצא פה היום, חבר טוב בשם חיים שוורץ, איש עובד, יושב-ראש המרכז הישראלי לכלבי נחייה ואדם עיוור הנעזר בכלב בשם סקיפי, שגם נמצא אתנו. מעניין מאוד: הכלבים פה, לא שומעים אותם, והם לא מפריעים, וזה מראה לנו שבכל מקום במדינה חייבים לתת להם, להכניס אותם להיות חלק מהחברה, כי הם חלק בלתי נפרד מהאנשים הנפלאים האלו. חיים הסביר לי את הדבר המעניין הבא – הוא הסביר לי שהכלב שלו שינה את חייו, ממוות לחיים, מחשכה לאורה. בעיני הכלב, אין בעליו אדם עיוור בעל מוגבלות כלל. אין דבר המונע מבעליו להאכילו ולטפל בו. ההפך הוא הנכון, לעתים אדם עיוור הנעזר בכלב נחייה עושה יותר ממה שאדם רואה בכלל חולם לעשות.
וכך בדיוק צריכה לנהוג גם החברה: לתמוך, להסיר מכשולים ובעיקר לא לשפוט. בספר ויקרא כתוב "לפני עִור לא תִתן מכשול". חובתנו לדאוג שהמרחב הציבורי לא יפלה אף אזרח, וחובתנו לתכננו בהתאם. עלינו להסיר חסמים, לחשוב טוב אם איך שהחנינו את האוטו אכן יכשיל את העיוור, אם פח הזבל שלנו חוסם את המדרכה, ושאלות דומות. חוזקנו כחברה נמדד על-פי מצבם של אלו שקולם אינו נשמע, או במקרה כזה ראייתם אינה נראית, שכן זהו חוסר צדק להישאר עיוורים למצוקתם של אזרחינו לקויי הראייה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להזכיר כאן, כמו שאתה הזכרת, שני אמוראים, רב יוסף ורב ששת, שהגיעו לרמות לימוד תורה הגבוהות ביותר למרות היותם עיוורים. בנימה אישית, אני מבקש להזכיר את דודי, אדם כבד ראייה ובקי בכל הש"ס, הלומד את הדף היומי בעזרת קלטות.
עיוורון הוא מחלה עיוורת, ללא טעם פוליטי, תרבותי או עדתי, וככזאת מהווה עבורנו הזדמנות להתלכד ולזכור שלמרות שאיננו תמיד מסכימים, וישנן מחלוקות בינינו, לכולנו גורל אחיד ומשותף, ועלינו לפעול יחדיו לעתיד טוב יותר.
ברצוני לסיים בשאלה: מהו עיוורון אמיתי? האם עיוורון הוא מגבלה פיזית שאינה מאפשרת לאדם לעבד חזותית את סביבתו, או שמא הוא אי-יכולתנו לראות ולקבל את האחר וליצור עבור כולנו סביבה אשר תכבד את השונה ותכיר במשותף?
בימים הקרובים אגיש, בעזרת השם, הצעת חוק שתיטיב עם העיוורים וסביבתם. אני קורא לכל חברי הכנסת להצטרף אלי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני מבקש לפתוח בשיר שכתב אידן אור-גיא, בחור בן 25 לקוי ראייה ולבקן, בוגר ישיבת רמת-גן. השיר נקרא "תעצמו את העיניים ותראו": "שמעתי שהשמים כחולים,/ שהדשא הוא ירוק,/ אמרו לי שאנשים אוהבים/ מקרוב, גם מרחוק.// אנשים לא רואים שאני/ מרגיש את המבטים,/ כמו מעבר לים מהצד השני/ הם לא רואים שהם לידי.// תעצמו את העיניים ותראו,/ איך העולם יותר יפה מכאן./ תעצמו את העיניים ותזכרו/ שלא הכול תלוי רק בזמן/ תלוי רק בזמן.// שמעתי שהימים הם יפים,/ שהדרכים עקלקלות,/ אמרו לי שבורחות כל המילים/ שנשארות רק השתיקות.// גם אם לא ראיתי/ זה לא אומר דבר,/ השמים אותם שמים/ הנהר אותו נהר,/ לפחות אני מרגיש/ דברים שלא רואים".
אידן אור-גיא משקף בשיר הזה, שאותו הוא כתב וביצע יחד עם המלחין אלון פרץ, בהתגייסות מלאה של המוזיקאים דולב פרנקל ותומר אסולין, את הבעיות שהוא חש שהעיוורים מתמודדים אתן בחיי היום-יום. כך הוא כותב: "החברה הישראלית מושפעת ממה שאנשים אומרים וממה שהם שמעו. השיר מדגיש את המקום שבו שופטים אותך בלי לדעת עליך דבר. 'שמעתי ש-', 'אמרו לי ש-'. ובפזמון 'תעצמו את העיניים ותראו' – כשהאדם עוצם עיניים, נפתחות בפניו עיניים אחרות, פנימיות, כדי לראות דברים ממקום חדש".
וגם אנחנו, חברים, צריכים לראות את הדברים ממקום חדש, ממקום אחר. אנחנו יודעים שעיוורון הוא מגבלה מולדת או מגבלה שנרכשת במהלך החיים, מגבלה שעלולה לפגוע בכל תחומי החיים – החל בפעולות הכי פשוטות, יומיומיות, וכלה בעיסוקים מורכבים.
לפי ההגדרה המקובלת בישראל ובמערב-אירופה, עיוור צריך לענות על אחד משלושת הקריטריונים המוכרים. משכך, במדינת ישראל היום ישנם כ-25,000 בעלי תעודת עיוור וישנם רבים אחרים בעלי לקויות ברמות שונות. העיוורים ולקויי הראייה בישראל מקבלים סיוע מכמה גורמים, ואני חושבת שהמטרה של כולם, חלקם יושבים כאן – השירות לעיוור במשרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, משרד החינוך, האנשים שמטפלים בנכי צה"ל עיוורים במשרד הביטחון ובאגף השיקום – מטרת הארגונים כולם צריכה להיות שהאדם העיוור או לקוי הראייה יתקדם לחיים עצמאיים.
בהרבה מקומות מופיע העניין של עיוורים, אבל בשני מקומות בתורה יש התייחסויות עם הוראות ברורות – אלינו, אל האנשים הרואים. הראשונה, "לפני עִוֵּר לא תִתן מכשול": אל לנו לנצל את חולשתו של העיוור, לא להכשיל אותו, לא לחשוב שהחוזק שלנו בראייה יכול להוות בשבילנו חוזק בפועל. והשנייה, והיא האמירה היותר קשה, "ארור משגה עִוֵּר בדרך". מי שמתנהג בצורה בזויה לעיוור הוא ארור, הוא אדם שאולי העיוור לא רואה אותו ולא יכול לקלל אותו באותו רגע, אבל הקדוש-ברוך-הוא שרואה הכול, ובעיקר אנחנו, שצריכים בסוף כל יום לעמוד מול בוראנו, מול המצפון שלנו, איך אנחנו יכולים להשגות את אותו עיוור בדרך.
כמו שאידן אור-גיא כתב, אנחנו חייבים למצוא את הדרך שבה החברה תוכל לראות את ציבור העיוורים ולקויי הראייה כשווים, כאנשים שיש להם מה לתרום. אסור לנו להשגות את עצמנו בקונספציות מוטעות, שעיוורים הם אנשים שזקוקים לרחמים שלנו. הם אנשים שבניגוד אלינו נפתחות להם עיניים רבות פנימיות. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם. אנחנו עוברים לדובר הבא, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני מודה לכנסת, מודה ליושב-ראש הכנסת ומודה לנשיאות על כך שקבעו את היום הזה לכבודם של עיוורים וכבדי ראייה, שמכבדים אותנו בכנסת ואנחנו מתכבדים בהם. הימים המיוחדים האלה נותנים הזדמנות לכנסת להידרש באופן ספציפי לסוגיה שאולי הרבה מאתנו מתעסקים בה ביום-יום בצורה חלקית כזאת או אחרת, או נפגשים עם אנשים מוגבלים בראייה, עיוורים, שנתקלים בקשיים היומיומיים שלהם, ואף אחד מאתנו לא יכול עדיין להבין ולחוות את מה שאדם עיוור חווה.
אדם עיוור חי בדרך כלל חיים רגילים. מצד שני, עם כל כך הרבה קשיים ועם כל כך הרבה בעיות, ולצערנו אפילו ההתקדמות הטכנולוגית עדיין לא מאפשרת לו לתפקד כפי שצריך.
ואנחנו ככנסת, שאמונה על הפיקוח על משרדי הממשלה השונים, כדי לסייע ולעזור לאדם עיוור – כפי שישנם עוד מוגבלים אחרים שאנחנו בימים אחרים נדרשים להם, אבל היום אנחנו מקיימים את הדיון הזה לכבוד העיוורים – לדעתי אנחנו ככנסת עדיין לא עשינו מספיק בשביל לסייע לקבוצה החשובה הזאת בחברה, שהיא בעצם מתפקדת בכל התחומים, עוסקת בכל עשייה במדינת ישראל, והם עושים, במגבלות שיש להם, כמיטב יכולתם ובצורה הטובה ביותר.
ואם אנחנו מדברים על תחומים ספציפיים, ניקח את הביטוח הלאומי. ישנם כללים ברורים בביטוח הלאומי איך דרגת הנכות נקבעת לגבי אדם עיוור, אבל האם אדם עיוור שמופיע שם בפני הוועדות הרפואיות, בהחמרת מצב רפואי כזה או אחר, האם זה זוכה לתשומת לב ראויה, והאם התקנות, שלא ברורות מספיק, לגבי הגדרת המוגבלות שלהם, הן תקנות ברורות? ותפקידנו ככנסת להידרש לכך ולהביא את הדברים האלה לידי תיקון.
חברי חבר הכנסת יעקב מרגי אכן מנה את הדיון החשוב שהתקיים היום בשתי הוועדות – גם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות וגם בוועדה לזכויות הילד, כי הוועדות בכנסת אמונות לבוא ולדרוש מהרשויות איך לשפר את הדברים האלה.
ואם אני מזכיר רק חוק אחד, חברי חבר הכנסת דב חנין הוביל את זה בקדנציה הקודמת, מלחמה שנדרשנו לה בשביל להיטיב עם כלב הנחייה – חברי חבר הכנסת דב חנין, בטח תדבר גם אתה אחרי בעניין הזה – אלה דברים שאנחנו יכולים להקל בהם. אנחנו צריכים להבין שהחיים של האנשים האלה גם כך קשים, ואם אנחנו יכולים – בכלים ובסיוע שאנחנו מעמידים לרשותם, אנחנו מקלים להם את החיים, והם יכולים להיות בהחלט אנשים מצליחים. ולא להיגרר לכל מיני פינות כפי שעשו בשנה שעברה או לפני שנתיים לגבי המלחמה על סגירת הספרייה בקריית-שמונה. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה, חבר הכנסת מיכאלי. הדובר הבא – חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון.
<באסל גטאס (בל"ד):>
גברתי היושבת-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, אני מזה זמן פעיל בקרב החברה הערבית בכל עניין בעלי המוגבלויות. אנחנו נוהגים לקרוא להם בעלי מוגבלויות, אבל גם בעלי יכולות מיוחדות, בעלי צרכים מיוחדים ויכולות מיוחדות, ביניהם גם אפילו, מתוך המנהיגים שלהם, כמה בחורים ובחורות ערבים שלקחו תפקיד חשוב בהובלת המאבק שלהם וההתארגנות של עיוורים ועיוורות.
היום כמובן אנחנו פגשנו בכנסת, בוועדות, במיוחד בוועדת הביקורת, והייתה לנו הזכות לפגוש את נציגי העיוורים ולדבר אתם, לראות את הכאב שלהם, ומדהים, מדהים ממש, שיש אפליה לרעתם, ממש עד כדי התעמרות בעיוורים בעניין של קצבת הניידות, שהם מופלים לרעה מול קבוצות נכים אחרות. זה פשוט נשגב מהבנתנו איך עיוור מקבל, לדוגמה, 900 שקלים עבור הוצאות הסעות וניידות, כשמוגבל אחר, בגפיים לדוגמה, מקבל מעל 2,000 שקלים. בדברים כאלה צריכה להיות התערבות מיידית של הכנסת, בשביל לתקן את העוול הזה ולהביא מזור ועזרה לקבוצה איכותית זו, שלא מספיק שהיא כבר סובלת מהנכות, היא גם סובלת מאפליה.
ואם מדברים על אפליה, אז תתארו לעצמכם את קבוצת הנכים בתוך האוכלוסייה הערבית, במיוחד העיוורים. וכשחשבתי מה אני אגיד היום, נזכרתי שבתרבות הערבית, מאז שהיינו ילדים למדנו על משורר ערבי שהוא אחד הענקים ואשר חי בתקופה העבאסית בסוריה, ושמו אבו אלעלאא' אלמערי, והוא מוכר כפילוסוף של המשוררים או משורר של הפילוסופים, נאזם. ואיך קראו לו? הוא היה עיוור אבל היה לו שם נפוץ, שככה למדנו, ככה קראנו לו. השם שלו היה "רהין אלמחבּסיין", יעני הכלוא בשני בתי-כלא. בערבית זה מתחרז. ואיזה שני בתי-כלא, הוא כלוא בהם? כמובן, בית-הכלא הראשון זה העיוורון, ובית-הכלא השני זה שהוא החליט לא לצאת כל החיים שלו מהבית, והוא נשאר בביתו.
ורוב העיוורים הערבים, במיוחד הנשים, יש להם כמעט אותו גורל. קשה להם לצאת מהבית. גם בזה יש עניין מגדרי ממדרגה ראשונה, של, גם, סטריאוטיפים, גם דעות קדומות, גם בתרבות ובחברה, איך מקבלים נכה בכלל, ועיוור, במיוחד אישה. ובנוסף לכל אלה, בנוסף לזה שהם בני מיעוט לאומי הסובל מאפליה כללית, סובל ממצב התשתיות, ממצב התחבורה הציבורית, ממצב – ממצב – ממצב – בנוסף לזה הם סובלים מאי-יכולת למלא את זמן הפנאי שלהם.
ובמיוחד התענוג הבסיסי ביותר של לקרוא ספר אין להם, כי הספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה, כמובן היא תמיד סובלת; הספרייה הזו סובלת תמיד מאי-תקצוב נכון וממחסור בתקציבים בכלל, אבל אין בה, כמעט אין בה, ספרים לעיוורים הערבים. אין בה דובר ערבית אחד, כך שגם אם מתקשרים – יש אצלם קצת ספרים, אבל אין שירות טוב. והעיוורים הערבים סובלים ממש מזה שאין מקור לספרים בערבית.
עכשיו, מהתנסות אישית אני רוצה להגיד לכם, אומרים בערבית פתגם שאני לא אוהב לחזור עליו, שכל נכה הוא גיבור. בעברית זה טוב, בערבית יש קונוטציה לא כל כך חיובית, אבל בעברית, דווקא כשעכשיו תרגמתי –"כל בעל נכות הוא גיבור". יש כמה אנשים שעבדתי אתם, שהייתה לי הזכות, אחד מהם הוא חבר שלי, השדרן, אחד השדרנים הבכירים ברדיו בערבית, שמו מוסטפא שלאעטה, הוא מנהיג חברתי ותקשורתי והוא עיוור.
ערכנו ועידת כלכלה בנצרת לפני שנתיים, ומתוך הזדהות ומתוך רצון להבליט את עניין היכולות של בעלי הנכויות הוא הנחה את יום העיון הזה. זו ועידה כללית, ועידה אדירה, שהייתה בנצרת. הוא הנחה אותה, עם כל המוגבלות שבעניין – לתפוס את הבמה, להציג את האנשים, לדבר, להציג אותם, לסכם אחרי כל אחד. עשה את זה במיומנות, ביכולות אדירות.
אני מצדיע – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה, חבר הכנסת גטאס.
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – לכל העיוורים ולחברים שלי, ומבקש מהם להתמיד במאבק שלהם להשגת זכויותיהם, כלל העיוורים והעיוורים הערבים במיוחד. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. לאחר מכן תשיב השרה סופה לנדבר בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים.
<אילן גילאון (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש – אגב, זה נאום הבכורה שלי כשאת עומדת בראש הישיבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אז אני מתרגשת בשבילך.
<אילן גילאון (מרצ):>
ואני מתרגש וזה הרבה כבוד בשבילי, אני מוכרח לומר.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה.
<אילן גילאון (מרצ):>
גם אם תעצמו את העיניים במהלך שנה שלמה, או תהיו בחדר אפל הרבה מאוד זמן, משהו כמו שנה, גם אז אף אחד לא יוכל לחוש את התחושה שחש עיוור שנמצא כל הזמן, גברתי, על סף תהום ומגשש באפלה; כל הזמן. זאת הרגשה שקשה מאוד לשער אותה ולדמיין אותה.
אנחנו מדי שנה מקיימים את יום העיוור, את יום העיוור הבין-לאומי, כמו בעלי מוגבלות אחרת, ובניגוד למה שנאמר כאן קודם, זה איננו חג, משום שאנחנו, גברתי, מציינים את היום הזה יום אחד בשנה, אבל אנשים צריכים להתמודד עם המציאות הזאת כל יום במשך 365 ימים בשנה.
אני חושב, ראשית, שבישיבה הזאת הייתי מבקש מכל מי שהביא את המצווה דאורייתא, לא תיתן מכשול בפני עיוור, שבעידן הזה של הנגישות אנחנו נעשה תיקון לציווי הזה ונקרא לו: הסר מכשול מפני עיוור. עלינו ללכת למצב אקטיבי, לא לא לשים מכשול בפני עיוור אלא לקחת מכשול מפני עיוור.
אבל אני אומר את זה כמשל – לגבי כל אלה שהמילה מאבק, ומלחמה ומאבק מתמיד לגבי זכויות, שממילא היו מגיעות לקבוצה הזאת, הוא לגמרי פאסה, זה מונח של המאה הקודמת. מדוע אנשים עיוורים צריכים להיאבק על זכויותיהם? מדוע אנשים מוגבלים צריכים להיאבק על זכויותיהם? ומי הם המוגבלים הללו, גברתי היושבת-ראש? אין דבר כזה אנשים מוגבלים ובלתי מוגבלים. יש או מוגבלים או נשאי מוגבלות, חלופות. גם כאשר חברה הולכת ומתבגרת, בוודאי הדברים האלה הם נכונים.
ואנחנו כולנו קצת עיוורים, גברתי, וקצת פיסחים, וקצת חירשים, וזה איננו סטטוס נרכש. אף אחד לא בוחר את הדבר הזה. די בכך שעברת לא נכון את הכביש או לא קיבלת מספיק חמצן בלידה, או לקית בסוכרת או בדברים אחרים, או, כמו במקרה שלי, לא קיבלתי את החיסון בזמן, ואתה שייך לקבוצה הזאת. ואנחנו כל הזמן מסרבים להבין שהסטטוס של להיות אדם מוגבל איננו סטטוס נרכש וכל אדם מאתנו יש לו את כל הסיכוי להיות במקום הזה.
לכן מספיק לדבר על רחמים ועל חמלה, עלינו לדבר על ביטוח ועל זכויות, ובסופו של דבר להבין שאין צורך במאבק אלא בהסכמות ובחקיקה שהיא חקיקה הוגנת בין בני-אדם. זה מה שכאן צריך. העיוורים אינם איגוד מקצועי, הם אינם ועד עובדי חברת החשמל.
והדבר החמור ביותר שקורה אצלנו, שאנחנו משסים אח שישלח יד בגרון אחיו – העיוורים כנגד המוגבלים האחרים, אנשי ה-CP נגד אנשי הפוליו. בשיטה הזאת של הפרד ומשול, בשיטה של פירוק, שלוקחת את הגורם למוגבלות, שהוא בסופו של דבר אובייקטיבי – הייתי אומר, כמעט צריך להחליט באופן עיוור על המוגבלויות ללא ציון המחלה, ולעגן את כל הדברים האלה לתוך סל זכויות ושירותים מסודר, שאדם יוכל לקחת אתו לכל מקום.
אני שומע, למשל, שעיוורים שעובדים במפעלי השיקום – ואני רוצה מראש להגיד, למען גילוי נאות: אני מתנגד חריף למפעלי שיקום, ואני מקבל אותם כצורך בל-יגונה בשעה הזאת; אני מאמין שכל אדם בחברה צריך לקבל את זכויותיו ללא תלות בהכנסתו, הכנסתו צריכה להיות מובטחת. במישור הפרטי אנחנו צריכים להפוך את האנשים המוגבלים לכל כך רנטביליים, שכל מעסיק ירצה להעסיק אותם, כי זה יהיה כדאי לו. ובמישור הציבורי אנחנו עבריינים ועוברים עבירות כי אנחנו לא – למרות שיש אחוז מסוים מן המקומות שנועד לאנשים הללו, אנחנו לא מאכלסים את האחוז הזה ולא מפרנסים אותו.
אבל ללכת להפרדה, שהיא הוגנת, בין קצבה שמקבל אדם על-פי מוגבלותו האובייקטיבית – וזה לא שייך מטעם איזו מחלה הוא הגיע, אם היא מוכרת או איננה מוכרת – לבין הכנסתו. להפך, גברתי, לתת לאנשים מוגבלים ללכת לעבוד ולתת להם את הקצבה ולמסות את כל ההכנסה שלהם גם יחד, להכניס ולתכלל את הזכויות האלה לסל שירותים פשוט. מה זה מעניין בכלל אם האדם הוא נשוי או בודד? לצורך העניין הזה של קביעת הזכויות כל מה שמעניין זה רק המוגבלות האובייקטיבית של האדם, לא אם הוא נשוי, לא אם יש לו מכונית "קבריולט" עם גלגלי מגנזיום, לא אם הוא פרוד, לא אם הוא דבר אחר. זה גם יהיה חשבון הרבה יותר הגון, כולם יבינו אותו.
גברתי, אני יודע שאני סיימתי את הזמן, אבל זה, את יודעת, נושא קצת – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
דברים חשובים אתה אומר.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני יודע, גם האחרים אמרו דברים מאוד חשובים, ואני מנסה להימנע, לא לומר דברים – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
לפעמים המוגבלות היא דווקא בתפיסת החברה את ציבור המוגבלים.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני אומר: חייבים להיכנס ולהכניס לעצמנו לראש שהנושא של מוגבלות זה דבר אוניברסלי, הוא שייך לכל אחד מאתנו, והביטוח ההדדי הוא הקובע כאן במקרה הזה. אנחנו לא עושים לאף אחד טובה בעניין הזה. ולכן כל הפיצול שקיים היום, אם מצד אחד – תראי, בכנסת הקודמת דיברו פה על זכויות יוצרים. אני רוצה לומר, הצלחנו להעביר לקריאה טרומית, בהסכמת ועדת השרים של הממשלה הקודמת, פטור מתשלום לזכויות יוצרים לגבי תרגום יצירות לקשי קריאה שהם לא רק – אבל בכל אופן, גברתי, אני באמת רוצה לסיים כאן ולומר: תפקידנו כחברה זה לאפשר לכל אחד להגיע אל מחוז חפצו מהמקום שהוא נמצא, בצורה מכובדת ועצמאית. תעסוקה, וקורת גג, וביטחון, ולא לתת לאנשים לגשש באפלה, כי אנחנו כולנו ברית של – אמרו כאן גיבורים. לפעמים גיבורים ולפעמים חלשים, ולפעמים חלשים כדי שיהיה לנו יתרון להרגיש יותר טוב את זולתנו וחזקים כדי לשנות את המציאות שלנו.
גברתי, הגיע הזמן שיום העיוור הבין-לאומי ויום הנכה הבין-לאומי ויום כל החלשים הבין-לאומיים – כי אני באמת לא ראיתי כאן יום הבנקאי הבין-לאומי, הלוואי שהייתי שומע שיש יום הבנקאי הבין-לאומי, אז הייתי יודע שאנחנו נמצאים בקטגוריה אחרת – הוא לא יהיה רק יום לציון של יום אחד בשנה ואז שכחנו, אלא דבר שצריך לסכם תהליכים שקורים בתוך החברה שלנו, וזה בידינו.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אז אני מקווה שאנחנו נראה את הדברים נכוחה, מתוך העיוורון שיש לכולם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת דב חנין, הבמה לרשותך. לאחר תשובת השרה אנחנו ניתן עמדה נוספת לחבר הכנסת מסעוד גנאים.
<דב חנין (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש, תודה לך, דברים חשובים מאוד נאמרו בדיון לפני, ואני רוצה להצטרף לדברים הנכוחים שאמרו חברי, כמה מהם עוד נמצאים כרגע באולם: חברי חבר הכנסת יעקב מרגי, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, חברי אילן גילאון, שכדרכו הציג השקפת עולם כוללת ורהוטה ואין לי אלא להצטרף לכל מילה שהוא אמר. הוא גם חסך לי חלק מהנאום, אז גם על זה אני רוצה להודות לו. אני גם רוצה להצטרף לחברי חברי הכנסת דב ליפמן – כל הדברים האלה ראויים, נכונים. חבר הכנסת באסל גטאס, גם הוא התייחס לסוגיה שרציתי אני גם כן לומר עליה כמה מילים, וזה מצבם המיוחד של העיוורים הערבים, שסובלים פעמיים: פעם כעיוורים ופעם כבני מיעוט לאומי, שהשפה שלהם לא קיימת באמת בזירה של העיוורים, עם כל הקושי והמורכבות הגדולה שזה מוביל אליהם.
כיוון שאת כל הדברים החשובים והראויים האלה חברי בעצם חסכו ממני, אני רוצה להתמקד בשתי שאלות מאוד מעשיות. חבר הכנסת גטאס, אני הצטרפתי לדבריך בעניין החשיבות המיוחדת ותשומת הלב המיוחדת שאנחנו צריכים להקדיש לסוגיית העיוורים מהאוכלוסייה הערבית. אני רוצה להקדיש את דברי לשתי בעיות מעשיות, ואני הייתי מציע שאנחנו ננסה בכנסת להגדיר לעצמנו את שתי הבעיות המעשיות האלה כבעיות שבמהלך השנה הקרובה ננסה להתקדם בהן.
בעיה ראשונה היא העובדה שהעיוורים לא מקבלים את קצבת השר"מ. קצבת השר"מ היא קצבה שניתנת מטעם הביטוח הלאומי, קצבת שירותים מיוחדים למוגבלים שלא יכולים לתפקד בפעילויות יומיומיות, ורוב העיוורים, רוב רובם של העיוורים לא מקבלים את הקצבה הזו, מכיוון שהמבחנים הקיימים לקצבה לא מותאמים לצרכים ולקשיים של העיוורים; הם מותאמים לאנשים שסובלים מנכויות פיזיות אחרות אבל לא מהקושי של עיוורים. למשל, יש מבחנים שמתאימים לאנשים שנמצאים על כיסא גלגלים, ואין שום ספק שאדם שנמצא על כיסא גלגלים סובל ממוגבלות, והמוגבלות הזאת מאוד מקשה וצריך לתת לה מענה. אבל העיוור סובל ממוגבלות אחרת. הוא יכול לעשות דברים מסוימים שאדם שנמצא על כיסא גלגלים לא יכול לעשות, ולעומת זאת אדם הנמצא על כיסא גלגלים יכול לעשות דברים אחרים שעיוור לא יכול לעשות.
הגישה הקיימת עד היום במוסד לביטוח הלאומי, שהיעדר הראייה הוא לא משהו שפוגע באופן קשה ויסודי ביכולת התפקוד היומיומי, זו גישה – אני אומר את זה באופן מאוד מאוד ברור – היא פשוט מנותקת מהמציאות. אני חושב שמי שקבע את המבחנים האלה לא התנסה ולא יכול להבין ולא יכול לחשוב איך זה לחיות כשאתה לא רואה.
היום קצבת השר"מ ניתנת לחלק מהאנשים עם מוגבלות ראייה שגרים לבדם, רק לחלק, אבל מי שגר עם הורה או בן-משפחה לא זכאי בכלל לקצבה. מה ההבדל בין עיוור שגר לבד לבין עיוור שיש לו ילד קטן? עיוור שיש לו ילד קטן יכול להסתדר? או עיוור שאשתו עובדת ולא נמצאת בבית, הוא יכול להסתדר? הרי גם אם הוא מקבל מהם עזרה הוא מקבל מהם עזרה על חשבון זמנם ויכולתם, וזה מטיל עליהם נטל כבד.
ולכן, עמיתי חברי הכנסת, הגיע הזמן שאנחנו נעשה מעשה ונשנה את התקנות בעניין הזה, כדי ליצור סטנדרט שאומר שגם העיוורים יקבלו קצבאות שר"מ באופן מלא, באופן יחסי לקושי הקשה שלהם, בדיוק כמו אנשים שסובלים מנכויות אחרות. זו סוגיה ראשונה.
סוגיה שנייה נוגעת לעובדה שרוב אוכלוסיית העיוורים בארץ למעשה מרותקת בבית ולא משולבת בשוק העבודה. יש היום לא מעט עיוורים בישראל עם תארים מתקדמים, אבל גם הם, אנשים מוכשרים מאוד, שלמרות כל הקשיים הצליחו להגיע לתואר ראשון ולפעמים אפילו שני, נאלצים לשבת בבית, בין ארבעה קירות, וזה כואב וזה מצער וזה לא צודק. הם מחזיקים בידם משרה מלאה, אפשרות למשרה מלאה, אבל הם לא יכולים לממש את המשרה הזאת כי היא לא ניתנת להם.
אני רוצה לתת דוגמה של דווקא הליכה לרעה שהייתה לנו בחברה הישראלית. בעבר, במשרד החינוך בעל מוגבלות היה מקבל שלוש נקודות זכות במין מסגרת של צבירת נקודות שבה מי שמקבל הכי הרבה נקודות מקבל את המשרה. אז בעל המוגבלות היה מקבל שלוש נקודות נוספות. זה לא הרבה, אגב, זה לא הרבה. עדיין צריך – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בשל חשיבות הנושא אני באמת מאפשרת לפנים משורת הדין להרחיב, אבל מכיוון שהזמן מסתיים אני מבקשת – – –
<דב חנין (חד"ש):>
אני ממש אסיים בנקודה הזאת. שלוש נקודות זה לא הרבה, אבל זה נתן בכל זאת איזשהו סוג של עידוד לעיוורים ולבעלי מוגבלויות אחרות להתמודד על משרות במערכת החינוך. משרד החינוך ביטל את שלוש הנקודות האלה. ביטל את שלוש הנקודות. לקחו את כבשת הרש הזו שהייתה לעיוור – באמת, שלוש נקודות מתוך מספר גדול של נקודות – לקחו את שלוש הנקודות והיום העיוור מתמודד בלי שום יתרון יחסי, אפילו הכי קטן, שנועד לפצות באמת על החיסרון הגדול שהוא צריך להתמודד אתו, של המוגבלות בראייה. אני חושב שזה דבר שצריך לתקן אותו, צריך לשנות אותו.
ואני, חברי, יוזמי הדיון החשוב הזה – וקודם כול הערכה ותודה לכולכם – אני מציע שאנחנו נשים לעצמנו מטרה לפעול ביחד בשתי הסוגיות האלה, וביחד להציק לשרים, וביחד להציק לחברי הכנסת האחרים, ולנסות – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אפשר לומר "לשתף פעולה", לא חייבים "להציק". יכול להיות שיש – – –
<דב חנין (חד"ש):>
לא, אני אומר "להציק" כי לפעמים זה קצת מציק, אבל זה מציק במובן החיובי.
– – – ולסמן לעצמנו מטרה שבשנה הבאה, כשנציין את יום העיוור, נוכל להגיד לעצמנו: לפחות את שני הדברים האלה עשינו. תודה רבה לכולכם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה, חבר הכנסת חנין. עכשיו אנחנו עוברים לתשובת הממשלה. תשיב השרה סופה לנדבר בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים. בבקשה. לאחר מכן אני אאפשר עמדה נוספת גם לחבר הכנסת מסעוד גנאים, וכמו כן לחברת הכנסת גילה גמליאל.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
גברתי היושבת-ראש, אני מברכת אותך לתפקיד החדש, סגנית יושב-ראש הכנסת – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, תודה.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
– – תפקיד מכובד, ואני מאמינה ובטוחה שתמלאי אותו בכבוד רב.
רבותי, היום יום מיוחד, ולי כשרה חשוב לעלות, בשם שר הרווחה, אל דוכן הכנסת, לציין את הדברים ולשלוח חיבוק לאנשים שנמצאים היום כאן אתנו בכנסת ישראל, לעיוורים ולאנשים עם ליקוי ראייה, לשלוח פשוט מטעמנו, מטעם ממשלת ישראל וכנסת ישראל, חיבוק אישי, חיבוק של בן-אדם לבן-אדם. אני חושבת שביום הזה זה חשוב במיוחד, כי לפני הכול, לפני ממשלת ישראל, לפני כנסת ישראל, אנחנו כולנו בני-אדם. ואני מאמינה שבכנסת ישראל, חברי כנסת וחברי ממשלת ישראל מבינים את הדבר הזה, מוגבלות, ורוצים לשנות, לעזור ולסייע. ולעתים גם לנו יש מוגבלויות.
רבותי, הכנסת רושמת היום לפניה את הנושא החשוב במיוחד. אבל אני רוצה לקחת צעד לליקוי אחר, ליקוי בבן-אדם שאני הכרתי אישית, ובאחד הספרים הוא כתב דבר כזה – זה היה אורי גורדון, שהיה מנהיג של הסוכנות היהודית, ובאחד הספרים שלו הוא כתב על המוגבלות שלו. הוא היה משותק בחלק של הגוף, עבר מחלה קשה, פוליו. וכאשר הגיע לגיל הבגרות, הלך לאיזשהו מועדון לרקוד עם חברים ולהיות עליז ושמח. כשחזר הביתה סיפר לאבא שלו עד כמה היה לו לא נוח, בשפה הכי עדינה, סיפר על זה שכולם, חברים וידידים, רקדו במועדון, והוא עמד בפינה שם. ואז הוא הביא את ההרגשה שלו לאבא עם דמעות, סיפר עד כמה זה קשה להיות אחר, להיות שונה; עד כמה קשה כאשר חברים רוקדים עליזים ואתה עומד בצד, בפינה. אותו דבר קורה לעתים קרובות לאנשים שנמצאים היום כאן, שהם מרגישים בצד ובפינה של החברה הישראלית. אבל האבא חיבק את הילד ואמר: בני הקטן – בעיניים של הורה, ילד, לא משנה באיזה גיל, הוא תמיד ילד קטן – חיבק, נישק ואמר: אנחנו בחיים עשינו הכול, אנחנו זאת אומרת אימא שלך ואני, אנחנו עשינו הכול, לא היה בן-אדם ורופא שלא פנינו אליו, עשינו והשתדלנו לעשות הכול, אבל בעולם יש בן-אדם אחד שמסוגל לעשות יותר ממה שאנחנו עשינו, וזה אתה, בני.
אני מאמינה שבחיים, אתם, האנשים עם מוגבלות, עשיתם לעצמכם מה שעשה אורי גורדון בחיים, ומה שעשו אחרים, אנשים עם מוגבלויות. עשיתם הכול כדי להיכנס לחברה, לעשות צעדים חזקים ולהיות חלק של החברה. אבל יחד עם זאת, החברה חייבת לעשות יותר ממה שבן-אדם מסוגל, או לא פחות ממה שבן-אדם מסוגל.
חשוב לי לציין, אני השרה לקליטת העלייה, ונמסר משר הרווחה עד כמה הוא רצה להיות היום בדיון הזה, דיון כל כך חשוב. הוא דיבר בנושא, ומסר שבעצם גם את השירותים המיוחדים והמבחנים הוא ישתדל לשנות בקדנציה הזאת, כי הוא מבין שההתאמה של אותם שירותים מיוחדים ומבחנים היא לא התאמה נכונה לחלק מהאוכלוסייה של האנשים המוגבלים, ובמקרה הזה אנשים מוגבלים עם ליקוי ראייה. הוא ביקש למסור לכנסת ישראל, גברתי היושבת-ראש, שבעקבות העלאת הנושא, שהוא עוקב אחריו, הוא מינה את מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי לפני כמה חודשים, וקבע ועדה לבחינת כלי התפקוד לשירותים מיוחדים לנכים עם ליקוי ראייה וליקויים אחרים. הוא גם מסר לכנסת ישראל, כשר חדש, שר שרק לא מזמן – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
נכנס.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
– – ציין את 100 ימי החסד, שהוא נחשף בחודש האחרון למצוקת העיוורים והמוגבלות הייחודית שיש לאנשים האלו, והוא אומר: אני עוקב אחרי הנושא, והוא רוצה להקים עוד ועדה של הביטוח הלאומי, שתתקן את העוול שנגרם לחלק מהעיוורים. ואני מאמינה שתקום ועדה – עם המוגבלויות שאנחנו כולנו מכירים עכשיו באישור התקציב החדש, אבל הוא פנה למשרד האוצר, ואני מאמינה שהוא ישיג כסף גם לתפקוד הוועדה הזאת, וייתן תשובות בקרוב גם לוועדת הרווחה וגם לכנסת ישראל, וגם במיוחד לאנשים האלו שנמצאים היום כאן.
אני מאמינה שאנחנו ניקח לתשומת לבנו את הליקויים שקיימים בתפקוד של המוסד לביטוח לאומי כלפי האנשים האלו, במבחנים, ונביא את השינויים והתיקונים לכנסת ישראל, ובעיקר לאנשים שנמצאים היום כאן. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה לך, גברתי השרה. לפני שאנחנו עוברים לעמדה נוספת, האם אתם מסתפקים בדבריה ובתשובתה של השרה?
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
האם יש פה הסתפקות, או שיש הצעה להעביר את זה לדיון בוועדה?
<דב חנין (חד"ש):>
דווקא בנושא הזה הייתי שמח שזה יועבר לדיון בוועדה, אם השרה מסכימה, כמובן.
<השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:>
שר הרווחה מסכים.
<דב חנין (חד"ש):>
שר הרווחה מסכים.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
מסכים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו נעבור לעמדתו של חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחר כך, אם עדיין תתעקשו על כך שזה יעבור לוועדה, אנחנו נעבור להצבעה.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
מה אתי?
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כמובן, גם חברת הכנסת גמליאל.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גברתי היושבת-ראש, האמת, ביום הזה שאנחנו מציינים את החשיבות של העלאת המודעות לקבלת האחר, שהוא בעל המוגבלות, ושילובו, אני הכנתי את עצמי לדבר על משהו כללי – עד שקיבלתי, היום, מכתב מאזרח ערבי מכפר-קרע בשם נסים סלמא מסארווה, הוא עיוור, ואב לילדים, נשוי ואב לילדים. במכתבו הוא אומר: לכבוד חבר הכנסת מסעוד גנאים, שלום רב, הנדון: הושפלתי על-ידי שוטרים. והוא מתאר מקרה מזעזע שקרה אתו בתחנת אוטובוס בחדרה – שם ניגשו אליו שוטרים, צעקו עליו, תקפו אותו, חיפשו בכל גופו ולקחו ממנו את התיק. כאשר אמרו לו: מה יש בתיק? אמר: תעודת זהות, דרכון וכסף ותעודת עיוור. לא הועילו, לא בקשתו ולא גם בקשת האנשים שסביבו, שירפו ממנו כי הוא עיוור. במכתב שלו, גברתי היושבת-ראש, שהוא בערבית, אומר: אני ברוך השם קיבלתי את זה מאלוהים שאני בעל מוגבלות, אבל זו פעם ראשונה בחיי שאני מרגיש כל כך חלש, כל כך חסר אונים במוגבלות שלי, כשתקפו אותי השוטרים האלה.
אני חושב, גברתי היושבת-ראש, לצערי הרב, בעל המוגבלות או השונה במדינה פעמיים מושפל, פעמיים לא מקבלים אותו – כי הוא ערבי וכי הוא מוגבל. את התיאור הזה הוא לא הכיר, שהם שוטרים, רק האנשים שסביבו אמרו לו שאלה שוטרים. אני הגשתי את כל הנושא, שלחתי מכתב לשר לביטחון פנים. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
חשוב שייבדק לעומק. תודה לך, חבר הכנסת גנאים. אנחנו נעבור לעמדה נוספת של חברת הכנסת גילה גמליאל.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי וחברות הכנסת, כבוד השרה, כבוד המוזמנים שנמצאים כאן היום ובאו לציין את יום העיוור בכנסת, לי היום הזה הוא יום מאוד מרגש; אני גדלתי בשכונת העיוורים בגדרה, שם מרבית השכנים שלי היו אנשים לא רואים.
באופן אישי, האב הרוחני שלי היה הרב, זכר צדיק לברכה, אליהו שמש, שהיה אדם עיוור. בעצם, בכל תקופת הילדות שלי הוא היה מגיע אלי הביתה והייתי מקריאה לו את כל המכתבים; הוא היה חזן וגבאי בית-הכנסת, והייתי כותבת לו את כל הקבלות, ופרשות השבוע, והוא היה מברך אותי במשך כל כך הרבה שנים. אני אומרת שבזכותו יש לי הרבה זכויות – כל סוף שבוע הוא היה מגיע עם העיתונים אלינו הביתה, והייתי מקריאה לו, מגיל מאוד מאוד צעיר, גם הרבה מאוד ספרים. אני זוכרת, בתור ילדה בת תשע אני קוראת ספר, דפים מן הכלא, של משה דיין. וגם הייתי תמיד נוגעת לו בספרי כתב הברייל שלו.
כל שכני – אני שאלתי יום אחד את שכני דוד ישראל: תאמר לי, אתה חושב שזה היה נכון שהציבו ככה בשכונה בגדרה את כל העיוורים? אז הוא אמר לי: ואיך אני יכול לדעת? וככזה, ככל שכני היקרים שהיו אנשים שלמרות המגבלה של הראייה הקימו משפחות, עבדו לפרנסתם, ובכל בוקר שאני קמה באווירה כזאת ובשכונה כזאת – אני חושבת ששם רכשנו את תחושת השליחות הציבורית, בבית. אבל בלי קשר לזה, זה נתן לי את ההבנה שמוגבלות אינה מגבלה, ובהחלט צריך לתת את הכלים לאוכלוסייה הנפלאה הזאת ולא להקשות עליה. אני חושבת שזה בדיוק התפקיד שלנו, לסייע בידיהם ובידיהן בכל דבר ועניין.
אני חושבת שהיום הזה הוא בהחלט יום ראוי ביותר לציין אותו מתוך הוקרה, הצדעה, ומתוך רצון באמת להיות כתובת ומענה לכל דבר ועניין. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה לך, חברת הכנסת גמליאל, על הדברים החשובים והמרגשים.
הייתה פה הצעה להעביר – האם אתם מסתפקים בתשובת השרה או שעדיין רוצים להעביר את זה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות?
<משולם נהרי (ש"ס):>
לוועדה, גם ככה יהיה דיון.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אז אנחנו נעבור להצבעה בנושא, אם להעביר את זה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. רק שנייה. בבקשה. נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
מניין ההצבעה: 11 חברי כנסת בעד, אפס מתנגדים.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – – להוסיף אותי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אולי יהיה ניתן להוסיף אותך לפרוטוקול, חבר הכנסת שטרן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
ביקשתי. הנושא יעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, רבותי חברי הכנסת, התחלנו היום בבוקר דיון בשעה 10:00, סיימנו אותו לקראת השעה 16:00. אני חושב שהיה דיון חשוב, קצת אמוציונלי באופן טבעי, אבל ברוב הזמן הוא היה ענייני, ועסק בשאלת ניתוב סעיפי חוק ההסדרים – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אני קוטעת אותך רק כדי להיפרד מנציגי העיוורים שהגיעו היום לבקר אותנו בכנסת. תודה רבה לכם.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
תודה רבה. החוק הגיע לוועדת הכנסת לצורך ניתובו, מי לשבט מי לחסד, מי לוועדת הכספים, מי לוועדה אחרת. זאת הייתה למעשה גולת הכותרת של מאמץ שהובל על-ידי יושב-ראש הכנסת, היועץ המשפטי לכנסת, אנשי משרד האוצר, חברי כנסת רבים, מהקואליציה, מהאופוזיציה. בסופו של דבר הווקטורים כולם פעלו כך שאני חושב שמתחת ידנו יצאה מלאכה ראויה.
גברתי היושבת-ראש השתתפה בדיון – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אתה ניהלת את זה בצורה יוצאת דופן.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
תודה רבה. תרמת את תרומתך. חברי הוועדה בסופו של דבר, בחלק מהנושאים, הגיעו להסכמות; בחלק מהנושאים נפלו הכרעות בשיטה הדמוקרטית. ואלה התוצאות, וזו החלטת ועדת הכנסת בדבר חלוקה ופיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014):
סעיף ראשון עוסק בוועדות שאמנה, הן הוועדות שידונו בפרקים ובסעיפים הבאים מתוך הצעת החוק האמורה. ההצעה גם הונחה על שולחן הכנסת, אבל אני גם אקרא את הסעיפים שלה.
ועדת הכספים תדון בפרק א', סעיף 1, מטרה; בכל פרק ג', רשויות מקומיות; בכל פרק ו', מסים, למעט סעיפים אלה: א. סעיפים 40 פסקאות (1)(ב), (2)(ב), (2)(ג), (10), (12), (13), (14), (15), (16)(א)(4), (19), (43), ו-42(ב) פסקאות (1), (4), (6), (8), (11), מיסוי בהפקדה לחיסכון פנסיוני; ב. סעיפים 40(5) ו-42(ג), מנגנון המיסוי בפיצויי פיטורים; ג. סעיפים 40(6) ו-48, מיסוי בעת משיכת קצבה מקופת גמל; ד. סעיף 40 פסקאות (8), (9), (48), (49) ו-42(ז), מיסוי כספים מחוץ לישראל; ה. סעיפים 40(50) ו-(54)(ב) ו-42(ב)(12), נותני שירות מטבע. פרק ז', ביטוח לאומי, סעיפים אלה: א. סעיפים 56 פסקאות (1), (2), (3) ו-(10) ו-59(א)–(ג), קצבאות ילדים; ב. סעיפים 56(11), 58 ו-59(יא) ו(יב), הפחתת תשלומים למוסד לביטוח לאומי; פרק ט', סעיפים אלה: א. סעיפים 73 ו-74, חוק האפוטרופוס הכללי; ב. סעיפים 75 ו-76, ביטוח בריאות לעקרות בית; ג. סעיף 83, תחילה. אלה הסעיפים שוועדת הכספים קיבלה לאחריותה.
עשינו גם פיצולים דיוניים והעברנו לכמה וכמה ועדות חלק משמעותי מסעיפי החוק המקורי: ועדת הכלכלה תדון בפרק ב' כולו, שעוסק בתקינה; פרק ה' כולו, שעוסק בתקשורת, למעט סעיף 39 – הקצאת תדרי רדיו; ופרק ח' כולו, שעסק במים. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אליה העברנו את פרק ו', מסים, סעיפים אלה: סעיפים 40 פסקאות (1)(ב), (2)(ב), (2)(ג), (10), (12), (13), (14), (15), (16)(א)(4), (19), (43), ו-42 פסקאות (1), (4), (6), (8), (11), מיסוי בהפקדה לחיסכון פנסיוני; סעיפים 40(5) ו-42(ג), מנגנון המיסוי בפיצויי פיטורים; סעיפים 40(6) ו-48, מיסוי בעת משיכת קצבה מקופת גמל. כמו כן תדון ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בפרק ז' (ביטוח לאומי), סעיפים אלה: סעיפים 56(4) ו-(8) ו-59(ד) ו-(ט) (ביטוח לאומי לעקרות בית); סעיפים 56 פסקאות (5), (6), (7), 57 ו-59(ה)–(ח) (גמלת סיעוד בכסף); סעיפים 56(9) ו-59(י) (הסדרי שיבוב). לוועדת החוקה, חוק ומשפט העברנו את פרק ו' (מסים), סעיפים 40(50) ו-(54)(ב) ו-42(ב)(12) (נותני שירות מטבע). לוועדת החינוך, התרבות והספורט העברנו את פרק ט', סעיף 68 (ספריות ציבוריות), ולוועדת החוץ והביטחון העברנו את פרק ט', סעיף 71 (תכנון ובנייה).
אלה עניינים שדורשים, גברתי היושבת-ראש, הודעה לכנסת בלבד. מחר תתכנס שוב ועדת הכנסת להשלים את הדיון בכמה סעיפים שלגביהם התבקשה רוויזיה. לאחר מכן נמסור על כך הודעה למליאה, ובנוסף נביא לאישור המליאה ולהצבעה, כנדרש, פיצול מהותי של ארבעה נושאים שעליהם החליטה היום ועדת הכנסת. גם הם מפורטים בהחלטה שהונחה על שולחן הכנסת.
זו הזדמנות, גברתי, להודות לאנשים ונשים שעסקו במלאכה. צוות הוועדה שלנו, אתי בן-יוסף, נועה בירן-דדון, עאליה עודה ורבקה קנריק, וכמובן הלשכה המשפטית בראשות היועץ המשפטי לכנסת איל ינון, ארבל אסטרחן והצוות המסור שלהם. נודה גם ליושב-ראש הכנסת, שעסק בנושא הזה תקופה משמעותית, למזכירת הכנסת ירדנה מלר ולעמיתי יושב-ראש הקואליציה יריב לוין. ואפשר באותה נשימה גם להודות לאנשי האופוזיציה ולמי שריכז מטעמם את הדיאלוג אתנו בנושא הזה, לחבר הכנסת יצחק הרצוג. תודה, גברתי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לחבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת.
אנחנו נעבור להצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 10) (זקיפת ימי מחלה להורה של אדם עם מוגבלות), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה – –
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
אני רק טעיתי, יש לי עוד שתי הודעות שאני צריך לשאת.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אין בעיה, אני רק אסיים להקריא את זה, ואז.
– – של חבר הכנסת אורי מקלב וחבר הכנסת דב חנין. ומייד לאחר המשך ההודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי, תעלה.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
תודה. סליחה. אני רוצה להודיע שוועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעה לסדר-היום שהנושא שלה הוא: ציון יום השנה לרצח העם הארמני, הצעת חוק של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי כנסת.
<השלמת הרכב ועדות הכנסת>
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
כמו כן, בהתאם לסעיף 103(א) לתקנון הכנסת, קבענו כי חבר הכנסת יצחק וקנין יכהן כממלא-מקום קבוע בוועדת הכלכלה מטעם סיעת ש"ס. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לך.
<הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 10) (זקיפת ימי מחלה להורה של אדם עם מוגבלות), התשע"ג–2013>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/505).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר גילה גמליאל:>
חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. עומדות לרשותך עשר דקות.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברתי השרה, חברי חברי הכנסת, חוק זה של חברי חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת יעקב אשר, חבר הכנסת דב חנין ועוד קבוצה ורשימה ארוכה של חברי כנסת שהצטרפו לשני חוקים שאוחדו, במהותו הוא חוק סוציאלי, חברתי וערכי, ובא במיוחד לעזור להורים בהתמודדות עם היעדרות בגלל מחלת ילד, ובעיקר ילד בעל צרכים מיוחדים, או בוגרים עם מוגבלויות.
זה לא חידוש שכל הורה שצריך להתמודד עם חופשת מחלה של ילד, לא קל לו. עשרת מונים יותר קשה להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אנחנו בכנסת הקודמת אירחנו כאן הרבה פעמים את ההורים האלה לגבי מגוון ההתמודדויות הרבות שיש להם מול המערכות הציבוריות, הממשלתיות, מול הביטוח הלאומי, ההתמודדויות רבות שהם צריכים לעבור. אחת ההתמודדויות, ההתמודדות הקשה והכאובה ביותר, היא ביכולת להתמודד ולהישאר במקומות העבודה, להמשיך לעבוד אף שההורים האלה מחזיקים ילד בעל מוגבלות בבית. לא פשוט. רובם, או כמעט, עד היום, כולם, היו צריכים להפסיק לעבוד, אחד מבני-הזוג בוודאי. לצערנו בחלק לא מבוטל מהמקרים שני בני-הזוג היו צריכים להפסיק לעבוד, מכיוון שכשאנחנו אומרים בעלי מוגבלויות, יכול להיות שבסקאלה הזו יש בעלי מוגבלויות קשות מאוד, שדורשים טיפול ושמירה 24 שעות. הסיפורים ששמענו כאן מההורים – היו ועדות שלא הייתה שם עין אחת שלא דמעה – על הקושי, ההקרבה האישית, הזוגית גם כן, בהרבה מקרים, דברים כואבים מאוד; למשל שלרגע אין יכולת לשני ההורים לישון באותו פרק זמן, או שאחד ישן והשני צריך להיות ער, וכשהשני ישן בן-הזוג השני ער.
אנחנו צריכים להעריך מאוד, מאוד להעריך, לחוש הערכה גדולה מאוד להורים האלה, שלא רוצים ולא מוכנים לשלוח אותם למוסדות, אף שהמערכות הציבוריות אפילו מעודדות אותם לכך, לצערנו. הם מתמודדים לבד עם אותו ילד, כדי להצליח לתת את המיטב לאותו ילד בעל מוגבלות, ולא פעם זה לא הילד היחיד, הוא לא בן יחיד אלא יש עוד ילדים – ילדים בריאים ברוך השם – שהם צריכים גם כן לגדל אותם.
עכשיו אנחנו נתמקד במיוחד בנושא של היעדרות מעבודה. היעדרות מעבודה, יש בה שני היבטים. קודם כול ההיבט המעשי, הפרקטי. להיעדר מעבודה – יש בעיה, שיורדת ההכנסה, יורדת המשכורת. להורים האלה זה יכול להיות ימים רבים, תכף נשמע בכמה ימים מדובר. עד היום ניתנו 18 יום להורה כזכות לחופשת מחלה, וזה משמעותי מאוד. יכול להיות בחודש אחד 18 יום, ללא חופשות. אם זה מתפזר זה יכול בהחלט להגיע כמעט למשכורת, לשני-שלישי משכורת. מעבר לכך, לא מעט בעיות יש עם המעסיק, כשהורה צריך להתמודד, גם במידה שהוא לא משלם לו על כך. אף מעביד לא מוכן ולא רוצה ולא טוב לו ולא נוח לו היעדרות של עובד מהעבודה.
כשאנחנו באים וחושבים מה אנחנו – יצאנו מנקודת הנחה: מהי ההתמודדויות שיש להורים האלה. בשונה מילד רגיל – ילד בריא שחולה, היום המערכות הרפואיות, המרפאות הרפואיות, התאימו את עצמן לזמני העבודה של ההורים. דהיינו, יש הרבה רופאים, הרבה מרפאות פתוחות היום בשעות הערב והלילה, וגם אם ההורים שניהם עובדים הם יכולים באופן רגיל לקבל את הטיפול, כולל גם בתי-מרקחת אפילו, שפועלים עד מאוחר, והם יכולים להתמודד בלי להיעדר; לא שלא צריכים להישאר עם הילד, אבל אפשר למצוא סידור כזה וסידור אחר. ילד בעל מגבלה, עם מוגבלויות, הסידור הוא רק ההורים. אין אפשרות אחרת. גם זה במאמץ רב. לא זו אף זו, אלא רבים מהשירותים הרפואיים שההורים האלה נזקקים להם, או הילדים האלה נזקקים להם – ואני רוצה לציין שלא מדובר דווקא על היעדרות בגלל מחלה אלא גם מדובר על היעדרות בתור מתן סיוע אישי; הילד לא חולה במובן שאנחנו אומרים מחלה, אבל הוא צריך סיוע אישי. למשל, הוא צריך להגיע לוועדה של הביטוח הלאומי. וכפי שאנחנו יודעים, אין ועדה אחת. יש סדרה של ועדות, ואחרי זה סדרה של עררים על הוועדות. זה מתן סיוע אישי. אנחנו מדברים על מרפאות חוץ בבתי-חולים, שהם זקוקים להן הרבה, והן לא פתוחות כל הזמן, בוודאי לא בשעות הערב. מעבדות, מרפאות, מכונים שונים, כל אלה שהם צריכים לבוא ולבקר בהם, והם לא פתוחים בשעות – בשעות העבודה גם המכונים האלה, המרפאות האלה, המעבדות האלה פתוחות, או הרופאים המומחים.
הורה שנעדר, או בגלל מחלה שלו או בגלל מחלה של ילד, לפי החוק היום היעדרות בשל מחלת ילד, ההיעדרות הזאת היא רק מהיום השלישי ואילך, אז מתחילים לקבל 50%. היום הראשון והשני הם על חשבון החולה או על חשבון ההורה. אין פיצוי להורים ואין מימוש הזכות להיעדרות מעבודה אם זה פחות משלושה ימים, וגם ביום השלישי זה רק 50%. בוודאי ובוודאי שיום אחד לא נחשב, ובוודאי ובוודאי שחצי יום לא נחשב.
אנחנו בהצעת החוק הזאת, המשותפת לחברי הכנסת שאמרנו, ואני רוצה לציין כבר עכשיו, באמצע דברי, שאני חס וחלילה לא אשכח את התמיכה – אנחנו מאוד מעריכים ומוקירים את תמיכת הממשלה בנושא הזה; זה לא היה דבר מובן מאליו, ויש לציין זאת. היה לנו יום קשה כאופוזיציה היום בכנסת, שעות רבות בוועדת הכנסת, אבל עכשיו יש איזו נקודת אור, איזה משב רוח נעים יותר, שיש בכל אופן היענות לדברים כל כך טריוויאליים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כשצריך לשבח אז משבחים.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני משבח, אני משבח.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
נכון.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני משבח את זה בפה מלא ובפומבי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כל הכבוד. אני מחזקת את ידיך.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
כמובן, גם יושב-ראש ועדת הרווחה, שנותן לזה עדיפות, כרגיל, בתוך סדרה של חוקים כאלה.
אנחנו באים היום ומשנים בחמישה פרמטרים את החוק שקיים עד היום לגבי הורים לילדים בעלי מגבלות. הנושא הראשון, הגדלת מספר הימים. עד היום מספר הימים שהיה אפשר להיעדר בהם עקב מחלה היה 18; 1.5 יום לחודש, בשנה 1.5 – זה אומר בסך הכול 18 יום בשנה. אנחנו מגדילים את זה לעוד יום בחודש, דהיינו, גידול דרמטי מאוד, 30 יום בשנה הורה יכול להיעדר בגלל מחלה, חלק שלו וחלק של הילד.
לא זו אף זו, עד היום, גם כשהיו 18 יום, ההורה יכול היה לממש עקב מחלת הילד רק 15 יום. לאדם יש 18 יום, הוא לא יכול לממש את כל הזכויות בגלל הילד, הוא יכול היה לממש רק 15 יום. אנחנו נותנים את כל 18 היום להורה שיכול לממש אותם עבור מחלה של הילד. 18 יום מימוש עבור הילד, סך הכול הוא יוכל להיעדר, בתוספת עוד 12 יום, שאם גם הוא חולה – ודרך אגב, הורים לילדים עם מוגבלויות סובלים יותר, אנחנו שמענו – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תוספת של יום בחודש.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
תוספת של יום לחודש. זה גידול, לא אומר 50%, אבל גידול דרמטי מאוד, ל-30 יום.
לאחר מכן, גם הצבירה. הצבירה זה נושא לדיון לקראת השנייה והשלישית. היום אדם יכול לצבור כך וכך ימים בשנה לשנה אחרת. אנחנו יודעים, לצערנו, שההורים האלה אין להם ממש את הפריבילגיה לצבור, אבל בכל אופן, יושב-ראש ועדת הרווחה עומד על כך שיהיה אפשר גם לצבור את זה לשנים הבאות.
אחרי זה, דבר דרמטי מאוד ומהותי מאוד, התשלום המלא עבור היעדרות מעבודה בגלל ילד בעל מגבלות לא יהיה מהיום השלישי 50%, אלא מהיום הראשון. מהיום הראשון הוא מקבל תשלום מלא עבור ההיעדרות מהעבודה, וזה מהותי מאוד מכיוון שחלק גדול מההיעדרויות, כפי שציינו קודם, הן לא דווקא בגלל מחלות מתמשכות או הרבה ימים; זה הרבה, הרבה, הרבה ימים בודדים. הלכנו והרחקנו לכת, שזה דבר של, מהפכה ממש, שלא רק יום שלם, גם חצאי ימים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
חצאי ימים, שזה נקודה חשובה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
גם חצאי ימים, שזה בדיוק מאפיין ועונה לצרכים האמיתיים הסובייקטיביים והאובייקטיביים שיש להורים האלה. וזה נוטה למהפך. דהיינו, לפעמים זה יכול להיות לא 30 יום בשנה, או 18 יום; זה מכפיל את הימים, כי על-פי רוב ההיעדרות יכולה להיות בבוקר, או שהוא צריך לצאת יותר מאוחר, וזה נותן עזרה ממשית מאוד. ואנחנו חושבים שמגיע להורים האלה. אנחנו עושים את זה ברצון, בנפש חפצה ובשמחה גדולה.
יש כאן עוד משהו, בפרמטר החמישי שאנחנו מוסיפים: זו לא מחלה, או היעדרות עקב מחלת ילד, במובן של ילד שהוא ילד בריא, עד גיל 18, אלא מדובר גם על בגירים. גם בגיר בעל מוגבלות, גם אם הוא בגיל 50 והורה צריך ללכת אתו, באותה מידה, גם אם הוא נמצא בהוסטל או במקומות אחרים, ההורה יקבל את זה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
מתוך הכרה ייחודית.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
מתוך הכרה שאנחנו יודעים שבסופו של דבר מי שצריך לקחת את הילד למכון, למרפאה – לכל הטיפולים הולך ההורה, ולא דווקא אותו מקום שהוא נמצא בו, למשל ההוסטל.
זו לא רפורמה, אבל זה מהפך בכל הגישה. וזו גישה, שחוץ מזה שהיא גישה מעשית היא גם גישה ערכית. אנחנו רוצים לשדר להורים האלה שאנחנו אתם, שאנחנו מזדהים אתם, מעריכים אותם, מוקירים אותם. לכן גם החוק מגיע עכשיו, ולא הגיע קודם, מפני שפעם לא רבים החזיקו את הילדים האלה בבית. היום, באמת, אשריכם ישראל, אנחנו זוכים שההורים האלה מתמסרים, משנים את כל אורח החיים שלהם, את כל כולם נותנים בשביל הילדים, והם משאירים אותם בבית, עם כל ההקרבה שלהם, כדי לעשות להם יותר טוב.
לכן, מכל הסיבות שמניתי, ורבות הן הסיבות, אני מבקש מהחברים לתמוך בחוק. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת מקלב. אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו לא רק משדרים לאותם הורים אלא לכלל החברה את המסר החשוב שאנחנו מתקנים עיוותים קיימים.
אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק שהצגת. ראשון שיעלה וידבר – חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואז אנחנו נצביע על החזרה של הצעת החוק להכנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<דב חנין (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, יש לי הזכות להיות היוזם של החוק השני, אלה שני חוקים שאוחדו, החוק שהציג חברי חבר הכנסת אורי מקלב והחוק שלי; שני החוקים אוחדו. זו דוגמה טובה, גברתי היושבת-ראש, ואני אומר את זה גם לציבור, לכך שאנחנו בכנסת יכולים לפעמים להתווכח, אבל יכולים לשתף פעולה בהרבה מאוד עניינים שהם מוסכמים. יושב פה חברי חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואנחנו משתפים פעולה בענייני ניצולי השואה; יושב פה חברי חבר הכנסת דב ליפמן, ואנחנו משתפים פעולה בענייני מאבק על זכויותיהם ועל הגנתם של בעלי-חיים ובעניינים אחרים; יושב פה חברי חבר הכנסת שמעון סולומון, ואנחנו נאבקים ביחד נגד גזענות; יושבת חברתי חברת הכנסת רינה פרנקל, ואנחנו משתפים פעולה היום בענייני תעסוקת נשים ערביות; יושב פה חברי אורי מקלב, ואנחנו משתפים פעולה בכל כך הרבה נושאים, שאני פשוט לא רוצה לתת את כל הרשימה כי זה ייקח לי את כל הזמן.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אתנחתא חשובה ומסר חשוב.
<דב חנין (חד"ש):>
חברי חבר כנסת אברהם מיכאלי, אנחנו משתפים פעולה בענייני המאבק על כפר-שלם; וחברי, שהצטרף אלינו בכנסת האחרונה, חבר הכנסת באסל גטאס, ואנחנו משתפים פעולה למשל בעניינים של העיוורים הערבים; חברי חבר הכנסת אמנון כהן, שנכנס אלינו לאולם ושאנחנו שיתפנו פעולה לאורך כל הקדנציה האחרונה, כשהיה יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה – שיתפנו פעולה במאבקים סביבתיים ונמשיך לשתף פעולה בהם.
אני אומר את זה לציבור הרחב, שצריך לדעת שהכנסת היא זירה של מאבקים, ויכוחים, לפעמים הוויכוחים הם גם קשים, אבל יש פה מקום להרבה מאוד שיתופי פעולה ולעבודה משותפת, והעבודה המשותפת הזו היא מאוד מאוד חשובה, היא מועילה, היא מקדמת דברים, היא משנה דברים לטובה.
חבר הכנסת מקלב הציג פה בצורה מאוד כוללת, ראויה ומשכנעת את הצעת החוק הזו. אנחנו למעשה הגענו לחוק הזה, להצעת החוק הזו, מתוך הסתכלות על מציאות קיימת. הרעיון של ימי המחלה הוא רעיון נכון. אבל כמו שהוא יושם לאורך השנים, הוא לא נתן תשובה לכל סוגי הבעיות שקיימות בחברה. אותה קבוצה גדולה של הורים לילדים עם מוגבלויות הייתה קבוצה, בפירוש, לאורך שנים, שנפלה בין הכיסאות. אני שמח שיש לנו כאן הזכות לקדם חוק שנותן תשובה מערכתית לכל המורכבויות ולכל הבעיות שמהן סובלים הורים לילדים עם מוגבלויות בנושא של ימי מחלה.
גם הגדלת מספר הימים; גם, כפי שהסביר יפה חברי חבר הכנסת מקלב, ההתחשבות בימים הבודדים וספירת הימים הבודדים והיכולת לקחת יום מחלה כאשר זה יום בודד; גם ההתחשבות בחצאי ימים; וגם אותו דבר שהצלחנו לקדם במהלך הדיון בוועדה, אפשרות הצבירה, שנותנת אפשרות להתחשב בעובדה שהמציאות של ילד עם מוגבלות היא לא מציאות קבועה: לפעמים יש תקופה שהיא יותר פשוטה ויותר קלה, אבל אחר כך הדברים מסתבכים, ואז דווקא היכולת שלך לצבור את הימים מאפשרת לך מצד אחד לתת מענה כשצריך ומצד שני לא להשתמש במה שלא צריך. לא להשתמש במה שלא צריך, זה בסך הכול בסופו של דבר תמריץ חיובי.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, מכל הטעמים האלה אני קורא לכולכם לתמוך בהצעת החוק הזו. אני מקווה, ידידי חבר הכנסת מקלב, שאנחנו נצליח להשלים אותה ממש במהרה בימינו ונוכל להביא אותה לאישור בקריאה שנייה ושלישית, וכן ירבו חוקים טובים כאלה בכנסת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אמן, כן יהי רצון. אנחנו עוברים לדובר הבא, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אייכלר? איננו.
אנחנו עוברים להצבעה על העברת הצעת החוק להמשך הכנה לקריאה שנייה ושלישית; על-פי סעיף 83(א), זו החובה, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 10) (זקיפת ימי מחלה להורה של אדם עם מוגבלות), התשע"ג–2013,
לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להודעה של מזכיר הכנסת. בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: הגברת הפיקוח על בטיחות הבילוי במתקני שעשועים בתקופת הקיץ, הצעתו של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"א בתמוז התשע"ג, 19 ביוני 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:10.>