דברי הכנסת

דברי הכנסת יח / מושב ראשון / ישיבות מ"ד–מ"ו / ט"ז–י"ח בתמוז התשע"ג / 24–26 ביוני 2013 / 18 חוברת י"ח ישיבה מ"ד הישיבה הארבעים-וארבע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ט"ז בתמוז התשע"ג (24 ביוני 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. ממשלה שמגישה תקציב דורסני כנגד שכבות הביניים והשכבות החלשות; 7 2. מדיניות הממשלה להכבדת עול המסים פוגעת במעמד הביניים ומעמיקה את העוני; 7 3.התקציב שהונח בכנסת הרסני ותורם להעמקת הפערים העצומים הקיימים בשכבות הביניים ובשכבות החלשות; 7 4. הממשלה מתעלמת ממשבר הדיור והקרקעות במגזר הערבי 7 יחיאל חיליק בר (העבודה): 7 משה גפני (יהדות התורה): 13 אריה דרעי (ש"ס): 22 סגן שר האוצר מיקי לוי: 27 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 33 שר הביטחון משה יעלון: 37 משה מזרחי (העבודה): 39 עליזה לביא (יש עתיד): 41 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 44 יצחק כהן (ש"ס): 52 אלעזר שטרן (התנועה): 56 עיסאווי פריג' (מרצ): 59 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 61 עפו אגבאריה (חד"ש): 62 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 63 ישראל חסון (קדימה): 65 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 66 הודעה אישית של חברת הכנסת תמר זנדברג 73 תמר זנדברג (מרצ): 73 הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013 75 שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 76 מוחמד ברכה (חד"ש): 80 דב חנין (חד"ש): 81 עפו אגבאריה (חד"ש): 83 נחמן שי (העבודה): 86 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 87 אורי מקלב (יהדות התורה): 89 נסים זאב (ש"ס): 91 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 95 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 95 הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013 95 מרב מיכאלי (העבודה): 96 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 97 איתן כבל (העבודה): 98 שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 99 הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013 101 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 101 מוחמד ברכה (חד"ש): 108 דב חנין (חד"ש): 115 עפו אגבאריה (חד"ש): 117 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 121 מיקי רוזנטל (העבודה): 124 עיסאווי פריג' (מרצ): 127 מרב מיכאלי (העבודה): 129 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 130 חנין זועבי (בל"ד): 133 בנימין בן-אליעזר (העבודה): 137 באסל גטאס (בל"ד): 142 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 145 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 146 זהבה גלאון (מרצ): 148 נסים זאב (ש"ס): 150 אורית סטרוק (הבית היהודי): 153 מיכל רוזין (מרצ): 153 איילת שקד (הבית היהודי): 155 מאיר שטרית (התנועה): 156 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 159 אבישי ברוורמן (העבודה): 161 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 164 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 172 הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013 183 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 183 השלמת הרכב ועדות הכנסת 187 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 187 הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013 188 הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"ג–2013 188 שר הפנים גדעון סער: 189 ניצן הורוביץ (מרצ): 192 דוד אזולאי (ש"ס): 194 אורי מקלב (יהדות התורה): 196 נסים זאב (ש"ס): 197 משה גפני (יהדות התורה): 200 הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013 204 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 204 אורי מקלב (יהדות התורה): 205 הצעת חבר הכנסת משה גפני בדבר ביטול צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013 208 משה גפני (יהדות התורה): 208 שאילתות ותשובות 211 7. פרסום מסקנות ועדת שמגר 212 אלעזר שטרן (התנועה): 212 סגן שר הביטחון דני דנון: 212 אלעזר שטרן (התנועה): 213 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט"ז בתמוז תשע"ג, 24 ביוני 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013; הצעת חוק שמירת הניקיון (הוראת שעה), התשע"ג–2013; הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013; הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013; הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1437/19 וכלה בהצעת חוק פ/1464/19 – הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – זכות להיעדר מעבודה בעת שירות מילואים של הבעל), התשע"ג–2013, של חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק כשירות מאבטח (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד צור, בנימין בן-אליעזר, משה מזרחי, איתן כבל, עמרם מצנע, דב חנין, דב ליפמן, מיכל רוזין ונחמן שי; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (הרכב המחלקה לחקירות שוטרים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – הגבלת חיוב בעד שינוי המפרט), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק דיור בר-השגה בשטחי מחנות צה"ל המתפנים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, מיקי רוזנטל, נחמן שי, עמרם מצנע, משה מזרחי, עמר בר-לב, ניצן הורוביץ, שמעון סולומון ורינה פרנקל; הצעת חוק שכר נשיא המדינה וראש הממשלה, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הביקורת הפנימית (תיקון – יישום המלצות הוועדה הציבורית לבחינת חוק הביקורת הפנימית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אמנון כהן, יעקב מרגי, דב חנין, מיקי רוזנטל ונסים זאב; הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון – כספים משוריינים), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת שלי יחימוביץ וקארין אלהרר; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת סימון קסדת מגן ברכיבה על אופנוע או אופניים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת בועז טופורובסקי, חמד עמאר, רות קלדרון, רינה פרנקל ועפר שלח; הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יואל רזבוזוב; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – פיצוי בגין אי-מתן מנוחה שבועית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל וחיים כץ; הצעת חוק מתן שירות במשרדי הממשלה (קבלת קהל בסניפים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק איסור ניתוק שירותי חשמל ומים למוסדות חינוך (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי למעסיק שעובדיו משרתים במילואים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, נחמן שי, יצחק הרצוג, איתן כבל ועמר בר-לב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תאריך ייצור ומועד תפוגה עברי), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תמרור סימון על פני הכביש – שימוש באמצעי מונע החלקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק זכויות השוכר והמשכיר, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, אבישי ברוורמן ודב ליפמן; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול להמרת דת), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – הצמדת שכר הלימוד לשכר המינימום במשק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור דרישת בחינות כניסה וציון פסיכומטרי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אברהים צרצור, טלב אבו עראר, מסעוד גנאים, אחמד טיבי ועיסאווי פריג'; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הוראות לעניין השכרת רישיון להפעלת מונית), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביטול איסור הכללת תרופות מצילות חיים בשב"ן), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, חיים כץ, יחיאל חיליק בר, אורית סטרוק, מירי רגב, אורלי לוי אבקסיס, יוני שטבון ויעקב ליצמן; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור ניצול בעלי-חיים למטרות הימורים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ישראל חסון, דב ליפמן, עמרם מצנע, דב חנין, איתן כבל, דוד אזולאי, תמר זנדברג, איציק שמולי ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק מסי מכס ובלו (שינוי התעריף) (תיקון – שינוי התעריף), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, מיקי רוזנטל, גילה גמליאל, סתיו שפיר, יחיאל חיליק בר, דב חנין, אורי מקלב, יצחק וקנין ומיכל בירן; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – ביטול סעיף המין בתעודת הזהות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, מיכל רוזין ועיסאווי פריג'; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – פטור מארנונה לנשים ששהו במקלט לנשים מוכות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, מירי רגב, איילת שקד, שולי מועלם-רפאלי, פנינה תמנו-שטה, תמר זנדברג, מיכל רוזין ואילן גילאון; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור מכירת פרוות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת רות קלדרון, ניצן הורוביץ, חיים כץ, מיכל רוזין, איתן כבל, זהבה גלאון, תמר זנדברג, אילן גילאון, דב חנין, שולי מועלם-רפאלי, ראובן ריבלין, גילה גמליאל, דב ליפמן, פנינה תמנו-שטה, רונן הופמן, דוד רותם, יפעת קריב, עדי קול, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, אחמד טיבי, עיסאווי פריג' וישראל חסון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הפחתת כאב בעת מתן טיפול רפואי לקטין), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת אורלי לוי אבקסיס ושולי מועלם-רפאלי. נוסח מתוקן של הצעת חוק מעונות-יום שיקומיים (תיקון – הרחבת הזכאות), התשע"ג–2013; פ/1375/19. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס, רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמגישה תקציב דורסני כנגד שכבות הביניים והשכבות החלשות;> <2. מדיניות הממשלה להכבדת עול המסים פוגעת במעמד הביניים ומעמיקה את העוני;> <3.התקציב שהונח בכנסת הרסני ותורם להעמקת הפערים העצומים הקיימים בשכבות הביניים ובשכבות החלשות;> <4. הממשלה מתעלמת ממשבר הדיור והקרקעות במגזר הערבי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות אי-אמון בממשלה. ההצעה הראשונה היא של סיעת העבודה: ממשלה שמגישה תקציב דורסני כנגד שכבות הביניים והשכבות החלשות. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. ינמק את ההצעה חבר הכנסת חיליק בר. בבקשה, אדוני. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אדוני, תודה, קודם כול, נגיד מזל טוב, יש לנו נגיד חדש, ואני מאחל לו בהצלחה. אבל הוא לא באמת חדש. כמו שהפוליטיקה של שר האוצר, מעליו, היא לא באמת חדשה. הוא מיחזור של נגיד ישן, כמו שהפוליטיקה של לפיד היא מיחזור של פוליטיקה ישנה, וכמו שהתקציב הזה הוא מיחזור של התקציב הישן. בחרו ביעקב פרנקל, ואגב, אני אומר פה: הוא איש ראוי, ראוי מאוד. אבל מה שמפריע לי זה שלמרות שיש בישראל שורה של פרופסורים מובילים ומוכרים בארץ ובעולם, ונתניהו תמיד מתגאה בחומר האנושי שיש לנו; יש הרבה שרצו בתפקיד, יש הרבה שיכלו לתפקיד, ויש רבים ורבות שיש להם את כל הכישורים לתפקיד. אבל ראש הממשלה ושר האוצר הלכו שוב על הבטוח והמוכר, ולא על הדם הצעיר והמקומי, היצירתי, בעל המחשבה הרעננה. כי למה לשנות? וזה עוד ממישהו שהססמה שלו בבחירות הייתה: באנו לשנות. והבחירה בפרנקל, ראוי ככל שיהיה, וכבר אמרנו שהוא ראוי, היא הבעת אי-אמון בכוחות חדשים ויצירתיים, בחשיבה מחוץ לקופסה באשר לאיך להוציא את המשק מהמשבר. הבחירה בפרנקל היא הבעת אי-אמון בדור הכלכלי הבא של מדינת ישראל, באנשים שגדלים במערכת, כמו, אגב, קרנית פלוג, שעליה המליץ הנגיד היוצא פישר. וההחלטה בעצם מצביעה על לחץ ועל פרנויה מצד נתניהו ולפיד, שמביאה אותם לפנות לישן, למוכר, לממוחזר, וכולנו בעד מיחזור, דוד, נכון? אבל לא תמיד צריך למחזר הכול. <דוד צור (התנועה):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> וזה לא אישי נגד פרנקל, חלילה, אני אומר, אלא נגד התפיסה וההתנהלות. <דוד צור (התנועה):> – – – רציתי לשאול איפה החבר'ה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> רגע. לא משנה. <יצחק הרצוג (העבודה):> כיוון שהסיעה שלו קיימה עכשיו דיון, בסדר? <דוד צור (התנועה):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> והכי חשוב, ידידי דוד, זה אפילו לא בין השורות: הבחירה של ראש הממשלה בפרנקל מצביעה על אי-אמון בשר האוצר שלנו. שלך ושלי. הרי ידוע שבעבר פרנקל היה לו תחביב לעבוד ישירות מול ראשי ממשלה שכיהנו בזמנו: יצחק שמיר, יצחק רבין, נתניהו, אהוד ברק – תוך דילוג מעל ראשו של שר האוצר. <קריאה:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ויכול להיות שזה מכוון, כי ראש הממשלה לא סומך על כישוריו של שר האוצר שלנו, ויכול להיות שגם שר האוצר שלנו לא סומך על כישוריו שלו עצמו וצריך איזה מבוגר אחראי. ואני, הבחירה כבר נעשתה, ובהחלט אמרנו: איש ראוי. אני מאחל לו ולנו הרבה הרבה בהצלחה. אבל הייתי חייב לציין את דעתי, לפחות, על ההזדמנות שהייתה צריכה להינתן לאנשים מהשטח. נחזור לתקציב. אני דווקא לא אדבר על הפגיעות המוכרות לכולנו בתקציב, כמו בעקרות-הבית, בקשישים. דיברנו על זה; למה לדבר באמת עליהם הרבה, על אותן עקרות-בית, ועל אותם ילדים ונפגעים. אני אדבר על דברים שמוחבאים בתקציב, אבל פוגעים בעיקר בחלשים. למשל: על ביטול תוכנית הלוואה לרכישה או להרחבה של דירה בירושלים. אתה מכיר את החוק הזה, דוד? התוכנית הזאת מעולם לא נכנסה לתוקף, והיא מוקפאת בחוק ההסדרים שנה אחר שנה. בעוד הממשלה מדברת על פתרון בעיית מחירי הדיור, היא לוקחת את המעט שהכנסת עשתה למען תושבי עיר הבירה שלנו, ירושלים. ומדובר בעוד ביטול של חוק קיים, שהתקבל בשלוש קריאות בכנסת. ואני שואל גם את אדוני, יושב-ראש הכנסת: מה המשמעות של הכנסת אם חוק ההסדרים יכול לבוא ופשוט לדחות ולבטל הכול? זאת פגיעה בריבונות הכנסת, זאת רמיסה של הליך החקיקה. אותו דבר גם לגבי דחיית תוקף יום לימודים ארוך. עוד חוק שנדחה מספר פעמים, ועדיין מובא הפעם לדחייה בחמש שנים נוספות. חוק שאמור לייצב ולחייב את מערכת החינוך ליום לימודים ארוך, לכלל תלמידי ישראל. אותו דבר, דבר פעוט – דחיית השתתפות הממשלה באחזקת ספריות ציבוריות. גם כאן נדחה מלוא אחזקת וניהול התקצוב של הספריות הללו בשנתיים. והדחייה הזאת, כמובן, תוביל לפגיעה, איך לא, בחלשים. כי הרי ערים כמו גבעתיים ורעננה ורמת-גן, כנראה ידאגו שהספריות האלה יישארו פתוחות. אבל ערים כמו אופקים וקריית-שמונה וצפת, כנראה שלא יצליחו. ומי שייפגע זה אותם – הרי עבודה לא סידרתם להם בפריפריה, גזירות הטלתם עליהם, לפחות שיהיה להם בעת שהם מחכים בלשכת האבטלה לחתום, איזה ספר טוב. גם את זה אתם גוזלים מהם. וככה גם באיחוד המועצות הדתיות, שהשתם את זה על המועצות עצמן, ולא על הממשלה. הממשלה רק דאגה שהיא לא תשלם. ושינוי מודל החיסכון הפנסיוני, שאתה מכיר אותו, דוד. אבל האוצר מבקש להוריד את תקרת הפטור, כך שמי שמשתכר פי-1.6 מהשכר ולא פי-ארבעה, יחל כבר לשלם מס על הפרשות המעסיק. זה שינוי מהותי ועמוק, והוא פגיעה אנושה במעמד הביניים, שהוא העובד והתורם העיקרי במשק. אני לא מדבר בכלל על השטות של מיצוי כושר ההשתכרות כתנאי להנחות בארנונה. התיקון הזה מניח שהשינוי יגרום להשתתפות רבה יותר בשוק העבודה. אין לכך תימוכין, לא בדקו את זה מספיק, והפגיעה במשפחות תהיה מיידית וישירה. נתוני הביטוח הלאומי ובנק ישראל מלמדים שהעבודה לא מחלצת אותנו מעוני, ואני שמח שסגן השר מיקי לוי הגיע. <קריאה:> אני – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לכן, מבחני מיצוי כושר השתכרות יפגעו מראש, ידידי מיקי, באוכלוסייה שהיא ממילא ענייה, ואני אשמח לשמוע את תשובתך על זה. המהלך גם יעלה באלפי שקלים בשנה את עלויות המחיה של סטודנטים במקצועות תובעניים כמו הנדסה ורפואה, שהם, מה לעשות, ידידי מיקי, מתקשים לעבוד בלמעלה מחצי משרה. ואת כל זה, וזה הכי ציני – – <נחמן שי (העבודה):> חבר הכנסת – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – עושה שר האוצר – – – <נחמן שי (העבודה):> תקרא לו חבר הכנסת מיקי לוי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> חבר הכנסת מיקי לוי, סליחה. <נחמן שי (העבודה):> כמו שביקש היושב-ראש – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> סגן השר. למה אתה מוריד בזה? סגן השר. אם אתה כבר מתקן, תקן עד הסוף. ואת כל זה עושה, אדוני סגן שר האוצר, עושה שר האוצר שלך, שרושם באיגרת השבועית שלו, ואני מצטט: אני עובד אצל מעמד הביניים הישראלי. זה הג'וב שלי. ואני שואל אותך: לאן הציניות שלו עוד תגיע? אבל, חברי למעמד הביניים והשכבות החלשות, לא רק גזירות כאלו יש. אני רוצה להזהיר אתכם ואתכן שהטילו מס גם על דברים בסיסיים מאוד שיש לכל אחד מאתנו בבית או בחצר האחורית או במטבח. ואני רוצה לתת לכם עצות לגביהם, כדי שתדעו מה לא לקנות או ממה להתפטר. למשל: מיסו את כלי הרכב שעולים מעל 300,000 שקל. לכן, אני קורא לידידי בעיירות הפיתוח ובמעמד הביניים: מכרו מייד את ג'יפ ה"מרצדס" או ה"ב.מ.וו" או ה"פורשה" שלכם, כי יטילו עליכם, עליו מס. מיסו גם את האופנועים הכבדים, ולכן אני דורש מהנשים שידרשו מבני-זוגן להיפטר מייד מה"הארלי דוידסון" הנוצץ, שאתם הם לוקחים כל בוקר את הילדים לבית-הספר. הרי זה קורה לכולנו. ועוד עצה ייעולית, אם אפשר לומר, במקום שהתפנה להם בחצר, כי הם מכרו את הרכב, האופנוע הכבד, שגם לך יש בוודאי, סגן שר האוצר, שם, במקום הזה שהתפנה, אפשר להחביא את המטוס הפרטי או את היאכטה ו/או את רכב השטח שיש לכולנו, כי גם עליהם הטילו מס, וזה ממש נוגע לחיי היום-יום של כולנו. אני גם רוצה להשיא לך עצה, ידידי, הזמן מייד אינסטלטור, כי בסוף יולי, כשיעבור התקציב, לא יוכל להיות לכולנו ג'קוזי יותר בבית. ואני שואל אותך, אדוני סגן השר, בא בן-אדם מעבודתו במפעל בצפת, מה הוא רוצה יותר מאשר לשבת בג'קוזי שלו עם סיגר ולראות סרט טוב בטלוויזיה 50 אינץ' שלו? והממשלה בכוונה ממסה לו את המוצרים החיוניים הללו שיש לכל פועל וזוג צעיר בביתו. אני שואל, עד לאן באמת הרוע והרשעות האלה יגיעו? שלא לדבר – הכי גרוע – על הטלת מס על הפרוות. הציבור לא יודע. מה תעשה עקרת-הבית הממוצעת מקריית-שמונה עם אוסף הפרוות שלה עכשיו? ידידי סגן השר, האם יש לך תשובה לזה? או הטלת המס על ריהוט עתיק. הולך פועל קשה-יום באופקים, אוסף במשך שנים ריהוט עתיק מהתקופה הוויקטוריאנית, בום, ממסים לו אותו. פשוט רוע לב. ובשורה אחרונה, לעקרות-הבית, שכמובן לא רוצות לעבוד, והן כל היום יושבות בבית ומבשלות. הטילו מס – אני מצטט, אני לא יודע אם זו בדיחה, תגיד לי: על פילה קפוא של אמנון מצופה, מתובל או מעובד אחרת. אנחנו ניסינו לפענח את זה בסיעה. קודם כול, כל עקרות-הבית נכנסו ללחץ, כי אף אחד לא מבין מה זה "המעובד או מתובל אחרת". פירורי לחם זה תיבול שכן מוטל עליו מס? עשבי תיבול זה משהו שלא מוטל עליו מס? אני דורש ממך ביאור לגבי "המתובל או מעובד אחרת". ויקירי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה מכפיל את המחיר שלו, פשוט מאוד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מכפיל את המחיר שלו. לא, אנחנו לא הבנו מה זה "פילה קפוא של אמנון מצופה", למרות שאני אוכל את זה כל צהריים. זה אולי מצחיק, אבל זה כל כך, כל כך עצוב, ידידי. אבל אני רוצה להגיד לך משהו, ידידי סגן השר, ואתה דווקא מהצד השפוי של העסק. ראש הממשלה ושר האוצר יודעים שהיו יכולים לחסוך הרבה, הרבה מאוד כסף שהיה מתפנה לחברה, לכלכלה ולחינוך, אם היה פה קצת שלום ואם היה פה קצת שקט מדיני. אז לא רק שהמפלגה שלך, שהתחייבה לזה, לא עושה עם זה כלום – ולא שאתם לא עושים כלום בשביל לקדם את התהליך – אלא שרים בכירים בממשלה, כמו השר בנט, מחסלים את הסיכוי לכך באמירות מיותרות ומביכות, שהלכה למעשה מחסלות את הסיכוי למשא-ומתן מדיני. ובניגוד אליך ואלי, ראש הממשלה שלנו הוא ליכודניק, והוא מכיר, גם נכבדי יושב-ראש הכנסת מכיר, את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. נכון? אמרתי נכון? יש עוד שני מ"מים מאוד מוכרים בליכוד: האחד זה מ"ם בגין, הלוא הוא מנחם בגין, והשני זה מ"ם פייגלין, הלוא הוא משה פייגלין – וראש הממשלה צריך להחליט אילו מהמ"מים האלו לאמץ ואיזה מהמ"מים האלו הוא רוצה שיתווספו להיסטוריה של הליכוד, ואולי גם להיסטוריה של מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיליק בר. נתן גם דוגמה יפה איך עומדים בזמנים נכון. חברי הכנסת, אני רק מפנה את תשומת לבכם, סגן שר האוצר מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי ישיב לשלוש הצעות אי-אמון. אנחנו נשמע עוד שניים שינמקו. מדיניות הממשלה להכבדת עול המסים פוגעת במעמד הביניים ומעמיקה את העוני, יהדות התורה ומרצ. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, וינמק את ההצעה חבר הכנסת משה גפני. אני חייב לציין, כשתורה של מרצ להציג את המועמד – זאת תמיד זהבה גלאון, ואצלכם באווירה חברית – כל פעם זה מישהו אחר. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו מפלגה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> גפני עובר תהליך עכשיו. <משה גפני (יהדות התורה):> אני עובר תהליך? <עיסאווי פריג' (מרצ):> חבר הכנסת גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כל הזמן אני עובר, אבל אנחנו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חיובי, חיובי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תהליך גפניזציה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כן, אבל אנחנו מפלגה פלורליסטית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הבנתי. טוב, כך חשבתי. <משה גפני (יהדות התורה):> כשנקבל את ראשות הממשלה, אז – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, שר הביטחון, סגן שר האוצר, חברי הכנסת, הרבה דברים כבר נאמרו על התקציב הרע הזה. התקציב הכי רע שאני מכיר שממשלה כלשהי הגישה אי-פעם, שאני מכיר. אני לא יודע מה היה בתקופת הצנע, אבל אפילו את 2003 אני מכיר – היו גזירות נוראות על הציבור, אבל לא מתקרב אפילו למה שקורה כאן. חלק מהדברים, לפי דעתי, שר האוצר לא יודע, חלק מהדברים חברי הממשלה לא יודעים, וכעת מתברר שגם חלק מחברי הכנסת לא יודעים. היה דיון בוועדת הכספים על הצעת חוק תמימה למראה, שאומרת שהרשויות החזקות יעבירו לממשלה כסף כדי לממן את הרשויות החלשות. עכשיו אני לא יודע, אני הייתי מציע שנשאל את השרים איך הם יממנו את הרשויות החלשות. איך? מאיפה יגיע הכסף? הממשלה נותנת? הרשויות יתנדבו? אני זוכר שבקדנציה הקודמת משרד האוצר ביקש להעביר כסף מהרשויות החזקות לחלשות, הם עמדו על רגליהם האחוריות וזה ירד מסדר-היום. איך מעבירים? אז אני אספר לכם איך מעבירים. לוקחים מתושבי הערים הגדולות, כלומר, ניקח עיר גדולה בארץ – תל-אביב. מבקשים או דורשים או לוקחים מתושבי שכונות הדרום, משכונת-התקווה, לוקחים מהם העלאת ארנונה כדי לממן יישובים אחרים בארץ; הוא משלם בלאו הכי ארנונה גבוהה. זה הולך להופיע, אדוני יושב-ראש הכנסת, זה הולך להופיע, אם אכן זה יוצבע וזה יאושר בוועדת הכספים, זה הולך להגיע לכאן להצבעה לקריאה שנייה ושלישית. באה הממשלה והתנדבה לא להפחית ממענקי האיזון, מה שהיה בכל הקדנציה הקודמת – לא להפחית במענקי האיזון על-ידי זה שתושבי רמת-אליהו בראשון-לציון, מי שמכיר את השכונה שם, יממנו את הכסף הזה. יושב נציג האוצר, סגן הממונה על התקציבים, בוועדת הכספים ואומר, זאת הוראת שעה חד-פעמית. יפה, נכון? חד-פעמית, בסדר. אז אומרים – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> לתמיד. <משה גפני (יהדות התורה):> כן. אומרים לתושב ברמת-אליהו, בשכונת-התקווה או בשכונת-הארגזים: המצב הכלכלי קשה, פעם אחת תתנדב. ואנחנו מתחילים לחקור אותו: מה זה חד-פעמי? אני אמרתי שלא למדתי ליבה, אז אני לא יודע מה זה בעברית "חד-פעמי". עד שאני סוחט אותו, ועוד חברים – בסוף התברר שהחד-פעמי זה לנצח. לנצח. לא לשנה הזאת, ל-2013, 2014, בגלל שהמצב קשה; מכאן ולתמיד. התושב הזה שגר בשכונת-הארגזים יממן את השכונה, שיכולה להיות אפילו שכונת יוקרה, בעיר פיתוח, או במקום מבין 200 הרשויות שמקבלות מענקי איזון. <אריה דרעי (ש"ס):> זה חשוד אם זה ככה. ברגע שמעלים את הבסיס אי-אפשר להוריד אותו. <משה גפני (יהדות התורה):> יפה. אבל אתה היית צריך לראות את הדיון. <אריה דרעי (ש"ס):> אפילו אני שלא למדתי ליבה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> נכון, אבל היו כאלה שלמדו ליבה – אני לא מדבר על זה, להבין או לא להבין. ככה הוא הסביר את זה: זה חד-פעמי. הוראת שעה חד-פעמית. ככה הוא אמר. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – וזה נשאר ככה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לא היה כדבר הזה. אני לא זוכר מקרה כזה שבו מביאים תקציב שאין בו דבר וחצי דבר עם טובת האזרחים. אין אפילו מנוע צמיחה אחד. אמר פה שר האוצר, אדוני סגן שר האוצר, אמרתם: יהיה טוב. איך יהיה טוב בעוד שנה? איך יהיה טוב בעוד שנה וחצי? איך יהיה? מה, תיקחו עוד כסף מעוד אזרחים בעוד ערים כדי לממן את הערים האחרות? איזה מנוע צמיחה אחד שהבאתם בתקציב הזה? אני שאלתי את שר האוצר, לא משנה מה שהוא ענה לי. אין מנוע צמיחה בתקציב הזה. אתם עומדים פה, כל דבר אתם אומרים שזה טוב וזה טוב וזה יהיה טוב. אני אומר לכם באחריות מלאה, לא היה תקציב רע כזה. והתנהל פה ויכוח, ואני רוצה להגיד לכם את האמת: התקציב ב-2009, הגירעון היה 5.2%, זה היה גירעון לאחר תחזית של 7% של בנק ישראל ו-6% של משרד האוצר. 5.2% כאשר אנחנו הבאנו לאישור את תקציב 2009, 2010. גירעון הרבה יותר גדול מהגירעון של הפעם. ובאו אלי משרד האוצר, ואמרו: המצב רע, וצריך לפגוע בקצבאות הילדים, וצריך לפגוע בנכס שמישהו מחזיק אותו ולא משתמש בו, צריך לפגוע בכול. כל דבר הגיע. חלק גדול מהדברים חזר חזרה. אז מה אם יש גירעון? מה אנחנו, חברה כלכלית, שאנחנו צריכים שיהיה מאזן חיובי בסוף השנה? מה, בגלל זה שלא אישרנו את כל הגזירות – והם לא העזו להביא כאלה גזירות כמו היום – קרה משהו למשק הישראלי? האבטלה ירדה, הצמיחה עלתה, דירוג האשראי עלה, הכול היה בסדר. אז הם באים ואומרים: אתה עשית את הגירעון, הגעת ל-40 מיליארד שקל. הגעת לגירעון של כמעט 4%. מה זה "הגעתי לגירעון"? אגב, אני לא הגעתי לבד, שר האוצר גם רוצה שאני אהיה אחראי – הוא אמר פה בנאום שאני אחראי לגירעון. בסדר, אם אני אחראי לגירעון, אני מקבל את האחריות הזאת. אז אני אחראי לכל ההצלחות של המשק הישראלי בארבע השנים האחרונות – שיגיד גם את זה. מה קרה? האם כתוצאה מזה שקיבלנו גירעון של 5.2% והחזרנו גירעון של פחות מ-4% עשינו משהו רע? כשהורדנו את האבטלה מ-10.6% ל-6.4% עשינו רע? כשהעלינו את דירוג האשראי פעם אחר פעם אחר פעם בכל דירוגי האשראי שנמצאים בעולם – ואני לא מדבר שהפכנו להיות מיני מעצמה כלכלית כשמצאנו גז, ולא אפשרנו לטייקונים לקחת את כל הכסף, חלק גדול החזרנו לאזרחי המדינה. לא פחדנו להתמודד עם גופים חזקים. תראו איך שר האוצר הזה מתקפל בפני כל אחד. בא אליו עופר עיני. הוא ביקש מה שהאוצר ביקש: להתמודד עם הנושא של הוועדים החזקים. הוא איים עליו בשביתה – התקפל. באו הרשויות המקומיות – ופה, דרך אגב, אני חושב שהם צודקים לגמרי. הוא רצה להוריד במענקי האיזון 450 מיליון שקל. אמר לו בוחבוט: אנחנו נשבות. התקפל. רק התברר בדיעבד שהוא התקפל, אבל את הכסף הוא לקח משכונת-הארגזים בתל-אביב, הוא לא הביא את זה מהקופה שלו. עם כל מה שנלווה – אפילו בריכוזיות הם התקפלו, לא עשו בדיוק את מה שצריך לעשות. מיקי רוזנטל, עשו בריכוזיות את מה שצריך לעשות? לא עשו. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה פתאום. <משה גפני (יהדות התורה):> לא התמודדו עם מה שאנחנו עשינו אז, ואמרנו שאנחנו נמשיך את זה, רק היו בחירות ועצרנו באמצע. אם איזה גוף חזק במדינה שר האוצר התמודד? המצב קשה? שכולם יתרמו לעניין הזה. הגוף החזק היחיד שאתו הוא מתחיל זה החרדים, אבל יש לו סיבה לזה. אבל חוץ מזה, עם כל הגופים החזקים – הוא לא. עם עקרת-הבית החרדית הוא מתחיל, שם הוא יפגע, לילד החרדי הקטן, שלא תהיה לו שקית חלב – זה בסדר. זה גוף חזק, אין ויכוח. שם הוא התמודד. אבל נניח לזה, הרי סיכמנו שאנחנו לא תוקפים אותו על העניין הזה, זה בסדר. איך הוא מעז לבוא לפה? אני מבין שחברי יש עתיד, יש להם בעיה: הם לא יכולים ללכת נגדו. הוא נותן הוראות, ומי שלא יישמע לו לא ייבחר לכנסת הבאה. יש שם דיקטטורה, מאזן אימה, או פחד של שלטון שהוא נורא ואיום, שאין דבר כזה. לא תצביע בעד מה ששר האוצר אומר – אתה לא נמצא בכנסת הבאה. אני מבין. <שמעון סולומון (יש עתיד):> גפני, עם כל הכבוד, קצת צניעות. אתה מנהל – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> קצת צניעות, קצת צניעות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> טיפה צניעות, באמת, תפסיק. דבר לעניין. נמאס לשמוע את זה. אל תזלזל באנשים, יש להם שיקול דעת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עזוב, אין לו דרך ארץ, עזוב אותך. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אתה תגיד מה שיש לך, ואם אתם נוהגים ככה – אז תתאר לעצמך – – – נמאס לשמוע את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> ולכן – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אפשר להביא לך את תקנון המפלגה של יש עתיד? <שמעון סולומון (יש עתיד):> צריך – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ולכן, אדוני יושב-ראש הכנסת – לא, אין צורך. מה הצורך בתקנון? יש תקנון חד-משמעי שבמהלך שתי קדנציות שלמות, ונדמה לי אפילו עשר שנים, מי שקובע את הרשימה ואת מיקום החברים זה יאיר לפיד, מי שקובע את השרים זה יאיר לפיד, מי שקובע את הגופים זה יאיר לפיד. זה מופיע בתקנון, מה השאלה בכלל? מה עומד פה לדיון, מה אני משמיץ? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אז למה הוא כועס? <משה גפני (יהדות התורה):> הוא לא כועס, הוא צריך – בגלל שהוא צריך להגיד אחרי זה לשר האוצר שהוא הגן עליו. לא משנה, מה זה משנה? זה התקנון. <רונן הופמן (יש עתיד):> גפני, אתה שומר הדמוקרטיה, גפני. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אתם זה דמוקרטיית הרוב – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אצלנו לפחות יש 15 חברים במועצת גדולי התורה, והציבור מגיע אליהם, ואין להם אינטרסים כמו שיש אצלכם. <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> על יש עתיד אני לא מדבר. אני, אין לי טענות גם, אני לא יודע – אל תדון את חברך עד שתגיע – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> כמה נשים בוחרות אצלכם? <משה גפני (יהדות התורה):> אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. יכול להיות שאם מישהו מאתנו היה, חס וחלילה, חבר ביש עתיד, גם לא היה מעז להגיד כלום. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אתה פשוט – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אבל יש עוד מפלגות בכנסת הזאת, יש עוד מפלגות בקואליציה. <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – דמוקרטיה. <משה גפני (יהדות התורה):> האם אתם תסכימו, גם בליכוד, גם בישראל ביתנו, גם במפלגות האחרות שנמצאות בקואליציה, להביא אוסף כזה של גזירות רעות? לפגוע פעם אחר פעם אחר פעם במצע שכולכם דיברתם עליו – דאגה למעמד הביניים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. מכיוון שהאי-אמון הוגש על הנושא של המיסוי, אז אני לא יכול שלא להגיד את זה: מעלים את מס ההכנסה – אני לא מדבר על המע"מ – מעלים מס הכנסה ב-1.5% לכולם. דינו של המשתכר 100,000 שקל בחודש ודינו של המשתכר 5,000 שקל הוא אותו דין. לכולם מעלים באותו אחוז. ודאי שמס ההכנסה של זה שמשתכר פחות הוא פחות, אבל כולם משלמים את אותו אחוז. אני הייתי נציג של גדולי התורה כיושב-ראש ועדת הכספים, וניהלתי מלחמת עולם נגד הממשלה, והפחתי למעמד הביניים – בין 5,000 ל-14,400 – 2% במס הכנסה. העליתי לגבוהים, לאלה שמשתכרים הרבה. הצעתי שאם יש משבר, לעשות מדרגת מס נוספת לאלה שמשתכרים שכר גבוה, שישלמו יותר. לא מתחילים עם העשירים. אני, אדוני היושב-ראש, קורא לכנסת להביע אי-אמון בממשלה בגלל שתי סיבות. א. בגלל שאי-אפשר להמשיך להתנהל בשקר כזה, כשאומרים כל הזמן במערכת הבחירות "אנחנו דואגים למעמד הביניים", ובסוף עושים את ההפך באופן מוחלט. לא היה דבר כזה, שככה משקרים, בצורה כזאת. זאת סיבה אחת שצריך להפיל את הממשלה. הסיבה השנייה, אדוני היושב-ראש, שצריך להצביע אי-אמון: כדי שמוזס יהיה ראש הממשלה. תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לזה נצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. אני שמח שסיעת מרצ גם רואה בזה מטרה חשובה – זה מצביע על אחדות. חברי הכנסת, מטעם ש"ס: התקציב שהונח בכנסת הרסני ותורם להעמקת הפערים העצומים שקיימים בשכבות הביניים ובשכבות החלשות. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. הוא גם ינמק את ההצעה. בבקשה. עד עשר דקות לרשות אדוני. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אני עד היום סירבתי להאמין לכל מיני טענות שנשמעו, ששר האוצר שלנו מתנהל לפי איך שהוא נראה ולפי איך שהמצלמה נדלקת. לא האמנתי לזה. לא יכול להיות שבחור רציני יתנהל בצורה כזו. נכון, הוא עשה קריירה בטלוויזיה, בעיתונות, אבל חשבתי שבכל זאת – בחור מוכשר, בחור רציני. לצערי הרב, בשבוע שעבר – ואני מקווה שאני לא עובר חלילה וחס על "לא תיקום ולא תיטור" – אבל בשבוע שעבר בחצות לילה, לאחר דיון כואב ומעמיק שבו כל אחד מאתנו אמר את מה שהוא חושב, עולה שר האוצר, והתשובה היחידה שהוא יודע להגיד מול הנתונים של העוני – כשהבאתי דוגמה קטנה מה עוברת משפחה של עוני לאור הגזירות הללו, מה היא הולכת להפסיד בקצבאות הילדים, במע"מ, משפרי הדיור, ועוד שורה שלמה של גזירות – במקום להתמודד ולהגיד את האמת – אתה צודק, באמת הולך להיות קשה להם, אבל מה לעשות, יש גירעון גדול, אין לי ברירה אחרת, בשנה הבאה יהיה יותר טוב – אני לא מסכים לזה, אבל אני מקבל כזאת טענה – במקום זה, לרדת, לצערי הרב, לשפת ביבים – ועוד מעט אני אוכיח עוד כאלה דברים – לאיזה פוליטיקה חדשה הגענו? עומד לו כאן שר האוצר ומאשים נציג ציבור, ואומר לו – התשובה היחידה שיש לו לענות לי: אתה מתנהל מול המצלמה, כשהמצלמה נדלקת אתה נזכר בעוני. זאת תשובה, אדוני שר האוצר? זאת תשובה? זה באמת תשובה מכובדת? מישהו יכול להתכחש, עם כל הכבוד, לעוני שקיים היום במדינת ישראל? מישהו יכול להתכחש לעובדה הזאת שבא מנכ"ל הביטוח הלאומי ואומר: חברי הכנסת, בהצבעה שלכם אתם מוסיפים 50,000 ילדים עניים חדשים ל-800,000 ילדים עניים שכבר קיימים היום בפנים? זאת התשובה שלך, אדוני שר האוצר? להגיד לי שאני מתנהל לאור המצלמה? <קריאה:> את מי זה מעניין? <רונן הופמן (יש עתיד):> מה, זה ויכוח אישי? זה ויכוח על אגו? אני לא מבין. <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה, רונן, אני רוצה לשמוע תשובה. זאת השפה של הפוליטיקה החדשה שאתם מביאים? <רונן הופמן (יש עתיד):> לא, לא, זה ויכוח – – – <אריה דרעי (ש"ס):> רגע, זו הפוליטיקה החדשה? <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> סליחה, אדוני, רונן, אתה יודע שאני מכבד אותך מאוד – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> מה, אתה נעלבת – – – <אריה דרעי (ש"ס):> רונן, אתה יודע – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הופמן. קוראים לו חבר הכנסת הופמן. <אריה דרעי (ש"ס):> חבר הכנסת הופמן, אני מכבד אותך מאוד. גם את קול הזעקה אל תיקחו מאתנו. <רונן הופמן (יש עתיד):> לא, אני שואל. <אריה דרעי (ש"ס):> אני רוצה שרמת התרבות והדיון בכנסת תהיה לכל הפחות לא על בסיס אישי. תענו בבקשה על הטענות. לא לבוא, לעלות כאן, ולנסות לגרות בכוח ב-12 בלילה, כשכולנו עייפים – "חבר הכנסת גפני שודד הקופה הציבורית". רבותי, תארו לכם שברחוב היו מדברים בשפה כזו; אתם יודעים מה המשמעות של זה? אתה יכול לחלוק על חבר הכנסת גפני, אבל להגיד שהוא שודד הקופה הציבורית – זה פוליטיקה חדשה? להגיד לאריאל אטיאס, אתה ארבע שנים שדדת את הקופה רק בשביל חריש ובשביל בית-שמש? זאת האמת? שכחו את כל מה שאריאל אטיאס עשה? אתה יכול לחלוק עליו, אבל אריאל אטיאס לא התעסק עם עיירות הפיתוח? אף אחד מאתנו לא עשה שום דבר? עם כל הכבוד, עם כל הצניעות – ללכת אישית על כל חבר כנסת זאת השיטה החדשה של הוויכוחים שאתם רוצים להכניס לפה? במקום להסתכל בעיניים של הילדים העניים ולהגיד להם, שמה? להרוג את השומר? להרוג את הגנן? זה מה שאתם רוצים לעשות? זאת השיטה? אתם רוצים שיכינו לי פה רשימה של ציטוטים של "לפיד כן" ו"לפיד לא". זאת השיטה שאתם רוצים שאני אקח – מה לפיד אומר ב"ניו-יורק טיימס" ומה הוא אומר ב"וושינגטון פוסט"? מה הוא אומר בעיתון "מעריב" ומה הוא אומר ב"ידיעות"? מה הוא הבטיח במערכת הבחירות ומה הוא עושה היום? אני לא ארד לרמה כזאת. זאת לא הרמה שלי. ואתה מכיר אותי, חבר הכנסת הופמן, שאני לא יורד לרמה כזאת. אבל למה להכניס את הרמה הזאת בדיון? למה ליצור שנאה אישית על כל אחד ואחד כביכול שיש לו זקן וכיפה? זאת רמת התרבות שאתם רוצים להכניס לכאן? אדוני היושב-ראש, אנחנו הגשנו הצעת אי-אמון, סיעת ש"ס. ולמרות שאני חוזר על הדברים שבוע אחר שבוע, זה מה שנשאר לנו לעשות: לפנות לחברי הכנסת של הקואליציה ולהגיד להם, אנא מכם, קצת יותר חמלה. רבותי, מיום ליום אנחנו רואים מה הגזירות הללו של התקציב הזה יעשו למשפחות; עם מה אנחנו הולכים להתמודד. אין כאן שום מידתיות. אם כל התקציב של קצבאות הילדים – ותקנו אותי, ראיתי פה חברי כנסת מומחים ממש במספרים: 7.2 מיליארד שקל זה התקציב של כל קצבאות הילדים במדינת ישראל. השנה ובשנה הבאה הולכים להוריד בבסיס קרוב ל-4.5 מיליארד שקל, אדוני היושב-ראש. למעלה מ-60% מקצבאות הילדים הולכים להוריד בשנה וחצי. אני שואל, איפה המידתיות של הדבר הזה? זה אחרי הגזירות של 2003, שאז הייתה מפלגת האם של יש עתיד, מפלגת שינוי, ושר האוצר ביבי נתניהו – אז הורידו כבר ב-60%–70% את הקצבאות. ועכשיו הולכים להוריד את קצבאות הילדים ב-60%–70%. רבותי, בואו נקרא לילד בשמו, למרות שאני יודע שאני מקלקל את השמחה, ושאומרים, מה פתאום, זה מקצועי. אני ישבתי עם פקידי האוצר. כשאני שואל אותם את השאלה, הם אומרים לי: אדוני, אתה יכול לשאול אותנו כל שאלה; כשזה מגיע לתקציב קצבאות הילדים ותקציב הישיבות – תדבר עם הדרג הפוליטי, לא אתנו, אנחנו לא בתמונה הזאת. אל תשאל אותנו, אל תביך אותנו. רבותי, אני יודע שאולי זה נחמד לומר בחדרי חדרים שתקציב קצבאות הילדים – מה זה משנה לכם? זה בעיקר החרדים והערבים. לכן צאו, זה לא בקונסנזוס. רבותי, א. זה לא נכון. מי שמסתכל יודע ש-60% מקצבאות הילדים הולכים למשפחות עם ילד אחד ושני ילדים, שזה רוב רובו של הציבור בישראל, וזה לא הציבור החרדי ולא הציבור הערבי. אבל רגע, אני שואל, הציבור החרדי והציבור הערבי לא צריכים להאכיל את הילדים שלהם? זאת צורת המידתיות שהולכים לקצץ להם ב-60%–70% במכה אחת? איזה עוד סעיף בתקציב המדינה חוץ מתקציב הישיבות הולכים לקצץ בצורה משמעותית כל כך בלי שום מידתיות? מה נשאר לנו? לפנות לבית-המשפט העליון ולהגיד: חוסר סבירות של הממשלה. לא תהיה ברירה אחרת, למרות שאני לא אוהב שחברי כנסת פונים לבית-המשפט העליון מבחינה עקרונית. אנחנו צריכים לחוקק ולא לבכות בבית-המשפט העליון. אבל אולי זה יהיה קו ההגנה האחרון שלנו. אני מקווה שלא נצטרך גם להגיע לבית-הדין בהאג. אתם פוגעים בזכויות אדם בצורה הכי חמורה שיכולה להיות. תצחק, מיקי, אל תשכח מאיפה באת. אל תשכח מאיפה באת, אדוני סגן שר האוצר. אתה יודע בדיוק איפה גדלנו כשהיינו ילדים – לא איפה שיאיר לפיד גדל. אתה יודע בדיוק מה זה מצוקה של משפחות שאין להן מה לאכול. ואת זה אתם הולכים היום לחתוך. בי אתם לא תפגעו, אני אמרתי מזמן. אני מקבל קצבת ילדים על שלושה ילדים, ואני חושב שאסור לי לקבל את הקצבה הזאת. אני מקבל משכורת מהכנסת. גם לאחר קיצוץ של 10% עדיין המשכורת שלנו גבוהה. אבל, ריבון העולמים, משפחות שהאבא והאימא עובדים וביחד לא מקבלים 10,000 שקל ברוטו – להם לקחת 400, 500, 600, 700 שקל מקצבת הילדים? בנוסף להעלאת המע"מ, בנוסף לכל מיני גזירות אחרות. העליתם את השתתפות ההורים – כל מיני גזירות חדשות אחרות. בסך הכול, כמה אפשר להעמיס על משפחות? גם אם בעוד שנתיים אכן תתקיים הנבואה, ויהיה טוב. אבל בשנתיים האלה אנחנו ממוטטים עשרות אלפי משפחות. אני מרגיש שאני זועק, ואני זועק, וכולם אומרים לי אחר כך: יישר כוח, אתה אומר דברים נכונים; ושום דבר לא זז. איפה הלב היהודי? יש שלושה סימנים שאנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רבותי, את הבושה איבדנו. איפה הלב הטוב? איפה גמילות החסדים? רק בשעת צרה? רק כשצריך לתרום כליה או לאסוף כסף בשביל חולי סרטן אנחנו מתגייסים? ילדים בריאים אנחנו הופכים לחולים? חז"ל לא לחינם אמרו שעני חשוב כמת. ילד קטן שמסתכל על העיניים של ההורים שלו – ואני אגיד את זה חמש פעמים, שיאיר לפיד לא יאהב לשמוע את זה – עיניים כבויות של אבא ואימא לא מסוגלים להביא פרנסה הביתה; ילד כזה, אין לו סיכוי לגדול. הילד הזה יהיה מופרע בכיתה או מופנם בכיתה; הילד הזה, יחפשו אחר כך למה הוא נושר. ילד שאין לו בית עם ביטחון כלכלי מינימלי, אין לו סיכוי להתפתח. רבותי, במדינת ישראל אין שוויון בין הילדים, אין הזדמנות שווה לילד שגדל במרכז הארץ ולילד שגדל בפריפריה. את זה אתם צריכים לדעת. על זה אתם הולכים להצביע בתקציב. אני שוב אומר, אנחנו באופוזיציה, ואנחנו לא יכולים להשפיע הרבה. אבל, חבר הכנסת שמעון סולומון, אני יודע איזה ציבור אתה מייצג – גם אתה, סגן שר האוצר, וחברת הכנסת עליזה לביא. אני אומר, קצת – עזבו אותנו, תמשיכו אתנו, תנצחו – אתם הקואליציה. אבל תזכרו את הציבור הזה. תעשו אתם – זה הישג שלכם, לא שלנו. תנסו להכניס קצת חמלה למספרים היבשים הללו; קצת חמלה במידתיות ובהדרגתיות. אל תחזיקו את החרב ישר – תפצעו את הרגליים, אבל לא את הראש. אל תורידו הכול – אל תאבדו למשפחות הללו את התקווה, שתהיה להם תקווה. לכן, אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מציע להצביע אי-אמון בממשלה הזאת. ממשלה שאין לה חמלה על ציבור ענק של משפחות חלשות ומוחלשות, אין לה זכות קיום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריה דרעי שהציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת ש"ס. אני מזמין את סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, להשיב להצעות האי-אמון של הסיעות העבודה, יהדות התורה, מרצ וש"ס בנושאים הכלכליים והתקציביים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת בר ביקש גם מדיני. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני אשמח. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני באמת נפעם למול התיאטרון שמתקיים פה כאילו לא היו דברים מעולם; כאילו הדברים נולדו אך אתמול, ומי שהביא אותם לעולם הם מפלגת יש עתיד – ראה זה פלא. בימים אלה תמו להם ימי החסד שנהוג וראוי היה לתת לממשלה בראשית דרכה. לצערי הרב, כמו שוודאי כולנו חווינו במהלך החודשים האחרונים, לא זכינו לקבל מחברי האופוזיציה ולו יום אחד של חסד. במהלך 100 הימים האחרונים מצאתי את עצמי עומד שוב ושוב על דוכן זה – עשרות פעמים – ומשיב בשם הממשלה על ההתקפות – הלגיטימיות, אני חייב להגיד – מקרב חברי לאופוזיציה. בימים הראשונים, עד שגיבשנו את התקציב, נאלצתי לעלות ולהשיב על מעשיות ועל סיפורים שלא נבראו מעולם ולהכחיש אותם זה אחר זה. במקרה אחד מישהו החליט – חברי בצד הזה, שבעברו היה יושב-ראש אגודת הסטודנטים – החליט על דעת עצמו ששר האוצר מתכוון להעלות את שכר הלימוד של הסטודנטים; לא היה ולא נברא. ובפעם אחרת – שהחליט להעלות את המע"מ על פירות וירקות; לא היה ולא נברא. ובפעם אחרת הוא קרא לעברי: תתחייב מעל דוכן זה שלא תפגעו בקרנות ההשתלמות – לא היה ולא נברא. וכן הלאה וכן הלאה, ניזונים מחצאי אמיתות ומחצאי ידיעות מהתקשורת שאין להם שום בסיס, אדוני היושב-ראש. כשמסתכלים על כמות ההחלטות שקיבלנו וקידמנו במהלך 100 הימים הללו לטובת הציבור – כן, לטובת הציבור ששלח אותנו עם 19 חברי כנסת לבית הזה, כן, אותו מעמד ביניים שכשאנחנו הולכים בחוץ אומר: אנחנו יודעים שקשה, אנחנו מוכנים לשאת בנטל, אנחנו יודעים שאין לכם ברירה, ואנחנו אתכם. אני ממליץ בפניכם לראות את הסקר שנעשה אך השבוע הזה, שהתוצאות שלו מעוררות דאגות דווקא בקרבכם. בתוך פרק זמן קצר גיבשנו תקציב מדינה אחראי, שמתמודד עם הגירעון המבני שירשנו, ורק בשבוע שעבר הוא עבר בקריאה ראשונה. הקמנו קבינט דיור שבו מכונסים בפעם הראשונה כל הגורמים הרלוונטיים כדי להתמודד עם מצוקת הדיור. הגשנו את החוק לשוויון בנטל שבא לעשות חסד עם החברה הישראלית. כן, חסד עם החברה הישראלית. אף אחד לא רצה להתמודד עם זה 65 שנה – להתמודד עם אחד הפצעים הכואבים של החברה הישראלית. במקביל לחוסם העורקים שהנחנו על קטסטרופת הגירעון המבני שירשנו, אנחנו מתמודדים גם עם הבעיות המבניות של המשק, אשר דורשות טיפול יסודי וארוך טווח, שגם אתם נמנעתם מלטפל בהן כשישבתם בממשלות ישראל. אנחנו מקדמים את חוק הריכוזיות, שיביא להגברת התחרות ולהגברת יוקר המחיה – סליחה, ולהורדת יוקר המחיה – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ושר האוצר – שמעתי אותך – ושר האוצר אף הקים כמה ועדות, בהן הוועדה לבחינת הסדרי החוב, ועדת ששינסקי 2. הרי כולכם, כולכם, הייתם כאן בממשלות קודמות; אף אחד לא העלה את הסוגיה של התמלוגים שמגיעים למדינה, אף אחד מכם לא נגע בזה, ובתוך 100 ימים הקמנו את ועדת ששינסקי 2, שתבחן את התמלוגים שהמדינה מקבלת מאוצרות הטבע ששייכים לה. כל ההחלטות החשובות האלה התקבלו ב-100 ימים בסך הכול, תוך ביקורת קשה מצדכם על הצעדים הקשים בתקציב, ומצד שני, תוך התעלמות מצעדים והחלטות חשובות אחרות שקיבלנו. נראה כי למרות הביקורת, הממשלה הזאת היא אכן ממשלה שיודעת לפעול ולקבל החלטות, כפי שהתבטא אתמול שר האוצר. חבר הכנסת גפני – חבל שהוא יצא. <משה גפני (יהדות התורה):> אני פה, אני פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אה, ברוך השם, Welcome to the club. <משה גפני (יהדות התורה):> מה היה עם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שואל את עצמי, באמת, אם אתה באמת מאמין שאינך שותף לגירעון, כשהיית יושב-ראש ועדת הכספים – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – שותף לגירעון – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ואם באמת אין לך אחריות – – <משה גפני (יהדות התורה):> יש לי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – כשאתה עומד פה ואומר – עוד פעם – על התקציב הזה, ואיפה הייתם אתם כשהבאתם אותנו לנקוט את הצעדים הקשים, אני חייב להגיד, בגלל מה שאתם הבאתם אותנו אליו. ואני שואל אם אתה באמת תמים, והתשובה היא שלילית; לא, אתה לא תמים. אתה יודע שאתה אשם. אני יכול להגיד שאתה שחקן יותר טוב מאשר עשית את עבודתך. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. גם אתה וגם חבר הכנסת דרעי דיברתם על מה ששר האוצר אמר – לא אנחנו נוקטים לשון אישית; לא אני, אלא אתה, חבר הכנסת גפני, כינית את שר האוצר במילים – באמת, אני לא רוצה לחזור עליהן, מפאת כבודך. לא אני עשיתי תנועה של זלזול כזה, ממקום מושבך, כששר האוצר של מדינת ישראל – ולו מדרך הכבוד היית צריך להימנע מתנועת הזלזול. זה לא יאה ולא מכבד אותך. וחבר הכנסת אריה דרעי – חבל שהוא יצא, אבל אני לא אשאר חייב בלא להשיב. מעניין, תופעת העוני נולדה אך אתמול, ב-100 הימים שחלפו, ולא ב-30 השנה שאתם השתתפתם בקואליציה; והייתם שותפים לכל ממשלות ישראל, יושבים בנקודות מפתח, ולא עושים דבר לבלימת העוני הזה חוץ מלדבר, ולדבר, ולדבר. וכל פעם הדוח הזה עולה מחדש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אתם עושים כדי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז תמתין ותראה, תמתין ותראה. בשביל זה לקחנו משרדים קשים, הן את הרווחה והן את האוצר, וכבר לצורך העניין הזה הקציב שר האוצר יותר מחצי מיליון שקל לצורך תמיכה באותן משפחות שעקב הפגיעה בקצבאות הילדים יצטרכו – – – <קריאה:> מיליארד, מיליארד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> סליחה, חצי מיליארד, 500 מיליון. – – – אותן משפחות שיזדקקו לסיוע. יוקמו ועדות מתאימות. השר מאיר כהן יעמוד בראש הוועדה הזאת, הוא ואנשיו, ויהיו תשובות. וחבל שחבר הכנסת דרעי יצא – ובפנים מיתממות הוא עוד פעם שואל מה עשינו, אז אני אגיד מה עשינו: 560 מיליון שקל תקציב "מעיין החינוך", ואני לא שמעתי מילה מכם, חברי באופוזיציה, מהספסלים מהצד הזה, ולא שמעתי מילה מהספסלים הריקים בצד ההוא על 560 מיליון שקל תקציב "מעיין החינוך" מטעם אוצר המדינה. ו-560 מיליון שקל, לא מספיק שזה סכום אדיר – הוא נקלע למינוס של 120 מיליון שקל. ותנחשו מי השלים את הסכום הזה? כמובן, מדינת ישראל, שר האוצר. אני לא מניח שאם אני הייתי, אדוני היושב-ראש, נקלע לחוסר בתקציב האישי שלי בבנק, משרד האוצר היה ניאות להשלים אותו. בוודאי ובוודאי לא. זאת ועוד, לא שמעתי אתכם מבקשים להקים ועדת חקירה, ועדת בדיקה, איך זה – ואני אגיד את זה עוד פעם – ש-1,601 עובדים יחד עם בני-הזוג שלהם, בניגוד להוראות, ואיך זה שבניינים שלמים – ואין אף אחד מהסיעה פה שישמע אותי, אבל חבר הכנסת אריה דרעי אמר את מה שהוא אמר כאילו האחריות אינה מונחת על כתפיו ועל כתפי חבריו חברי הכנסת של ש"ס – ואיך בניינים שלמים עמדו ודווחו כבתי-ספר כדי לקבל תקציב, ואיך כלי רכב רבים עמדו כאבן שאין לה הופכין, ואיך הדיווחים על מספר בחורי הישיבה היו רחוקים מן האמת, ואיך זה שבעלה של חשבת השכר הייתה לו מסעדה, והוא היה רשום כעובד מן המניין וקיבל שכר מתקציב המדינה דרך "מעיין החינוך" של ש"ס, ואיך זה, ואיך זה, ואיך זה, ומילה אחת, חברי המתחסדים, לא שמעתי מכם על העניין הזה, כי זה לא נוח לכם. הם שותפים אתכם באופוזיציה. אני יכול באמת להבין אתכם. חברי חברי הכנסת, כמו כן אי-אפשר שלא להתייחס לדיון הסוער שמתנהל בימים האחרונים סביב יצוא הגז. אני אייחד לכך כמה מילים ולא יותר, כי הרי הנושא נדון היום בבג"ץ, ואני אשתדל להיות זהיר בדברי. הממשלה אישרה אתמול אחרי דיון ארוך היתר ליצוא גז, 40% מתפוקת הגז, ובכך הגדילה בכ-20% את היקף הגז לשימוש מקומי לעומת המלצות ועדת צמח. הכמות לאחר האישור היא 540 BCM. מדובר במנוף כלכלי קריטי, שיניב למשק הישראלי כ-60 מיליארד דולר ב-20 השנים הקרובות. את הכסף שיצטבר, באמצעות קרן הון מיוחדת, לדורות הבאים נוכל להשקיע בחינוך, ברווחה ובבריאות; הוא לא ישמש כהלוואה לאוצר המדינה. הממשלה איזנה בהחלטתה בין הצורך לשמור עתודות גז לעשרות השנים הקרובות לשימוש גז מקומי, לבין הרצון שלנו לאפשר למשק ליהנות מפירות היצוא, שבמקביל יביאו לחיפושים נוספים של עוד שדות גז ולשחקנים נוספים שיספקו גז למשק הישראלי. בכך יהיו יותר חיבורים לחוף שיהיו גיבוי – יש היום בסך הכול חיבור אחד לחוף – יותר גז למשק המקומי ויותר תחרות שתביא לירידת מחירים. אני רוצה – 540 המיליון האלה, שהם הרבה, ב-20% יותר מההמלצות של ועדת צמח, מביאים בחשבון את כלל ניצול הגז במשק; זאת אומרת אוטובוסים, כלי רכב, הסקת בתים, גז. לצורך העניין – למשל ב"נייר חדרה" עושים שימוש בסולר בכמויות אדירות, ואם יונח שם צינור גז השימוש יהיה סביב צינור הגז, וכן הלאה וכן הלאה. מה שאני מניח – לא נצליח בעשור הקרוב לחבר את כלל האלמנטים לנושא הגז, במקום סולר, כך שלהערכתנו זה אפילו יספיק ליותר ממה שאמרו. אני מאוד מקווה שאלוהים יהיה בעזרנו – תקשיבו, חברי הדתיים, כן, אני מאמין באלוהים – ויקרה לנו נס נוסף ויבוצעו קידוחים נוספים ויימצא גז נוסף. יש להביא בחשבון שכיום המשק הישראלי כולו מסתמך על חיבור אחד לחוף וכל תקלה בו עלולה להפסיק את כל אספקת הגז. כאן המקום לומר כי הממשלה בהחלטתה אתמול חייבה הנחה של צינור גז נוסף עד 2016, תוך חיוב הספקים להתקין גם מדחסים בצנרת הקיימת, כדי להגביר את הספק הזרימה, בניגוד לדעתן של חברות הגז, מתוך ראייה של טובת הציבור. אני רוצה באמת להגיד מילה אחת לאותם חברי כנסת שלקחו את זה לבג"ץ. בעיני הצעד הזה לגיטימי, מכובדי חבר הכנסת ריבלין, ובהחלט יכול להיות – החליטה הממשלה, החליטה, יחליט בית-המשפט העליון להביא את זה לידי דיון בעניין הזה, מובן שנכבד את הנושא. כמו כן, בניגוד לביקורת שנשמעה, אספקת הגז – ואני מציע להקשיב למה שאני אומר כרגע – לירדן ולמדינות הגובלות בנו תבוא על חשבון מכסת היצוא, ולא על חשבון הגז המיועד לשוק המקומי. חברי חברי הכנסת, לנוכח הביקורת על פרטי ההחלטה יש לי הרגשה שגם אם הייתה מתקבלת החלטה שלא יתקיים ייצוא כלל, גם אז היה מי שמוצא סיבה להתנגד להחלטה והיה תוקף את הממשלה. הרי רק בשבוע שעבר תקפה חברת הכנסת יחימוביץ את החלטתו של שר האוצר להקים את ועדת ששינסקי 2, לאחר שדרשה במשך חודשים שתתקבל החלטה בנושא התמלוגים שמגיעים למדינה על אוצרות הטבע של כולנו. להזכירכם, הייתם שותפים בכל ממשלות ישראל, לא הקמתם מעולם סוג כזה של ועדה שתבחן מה מגיע למדינה; יכול להיות שהיום היינו בנקודת זמן כלכלית אחרת לחלוטין. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר דבר מה חשוב נוסף. האמירות שנשמעות בימים האחרונים כאילו ממשלת ישראל ביצעה מחטף, או גנבה, חלילה, איזו החלטה, אין להן מקום והן מסוכנות לשיח הדמוקרטי. ההחלטה הזאת מגובה בחוות דעת משפטית, ואם אינכם מסכימים אתה – ואמרתי את זה כבר קודם – יש זכות מלאה – אני באמת מאמין שיש זכות מלאה לפנות לבג"ץ; אני לא אומר את זה מהפה אל החוץ, חבר הכנסת ריבלין, אני אומר שהזכות הזאת היא זכות מלאה, לגיטימית, אני אישית מכבד אותה, ובקרב חברי שמעתי את אותם דברים – כפי שעשו הבוקר חברי כנסת בהגישם את הנושא לבג"ץ. יש שופטים בירושלים, והם שיכריעו אם מתעוררת מחלוקת על סמכויות בין הרשות המחוקקת למבצעת. השימוש בטרמינולוגיה שנשמעה כאן מסוכן מאוד, לטעמי, לדמוקרטיה; זו טרמינולוגיה הרסנית לדמוקרטיה, והייתי שמח אילו כולנו היינו נזהרים יותר. לסיום, אדוני היושב-ראש, אתמול הודיעו ראש הממשלה ושר האוצר על החלטתם למנות את פרופסור יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. גם שמעתי – חבל שחברת הכנסת יחימוביץ איננה כאן – שמעתי את דבריה ברשת ב'. אני מודה שנהגתי במכונית ופשוט עצרתי, כי נחרדתי; עצרתי בצד עד לסיום דבריה, והמשכתי בדרכי. פרנקל, פרופסור פרנקל, כיהן, כידוע, כנגיד מוצלח בין 1991 ל-2000, צבר ניסיון ושם בין-לאומי. אני חושב שרבים בבית הזה יסכימו אתי כי הוא האיש המתאים בעת הזאת להיכנס לנעליו הגדולות והמרשימות של פרופסור סטנלי פישר. למרות הביקורת שנשמעה בתקופה האחרונה על הזמן שלקח עד קבלת ההחלטה – פשוט מאוד, חיפוש אחרי נגיד הוא לא עניין של מה בכך; אני יודע, לפחות מטעמו של שר האוצר, שהשקיעו בזה שעות רבות ודיונים רבים. אני רוצה לאחל לו, בהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצלחה רבה בתפקיד, ולהודות בשם הממשלה לנגיד היוצא, פרופסור פישר, על תרומתו האדירה לכלכלה הישראלית, לצמיחה שחוותה ולעזרה בניווט ספינת המשק במים הסוערים של המשבר הגלובלי. כולי תקווה כי למרות תוכניותיו נזכה לראות את פרופסור פישר בארץ בתפקידים נוספים וכיועץ בכיר ותורם מניסיונו הרב לכלכלה הישראלית. אני מבקש לדחות, אדוני, את הצעת האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. את הצעות האי-אמון, כי השבת על שלוש כאלה. אנחנו עכשיו נשמע את הרביעית, מטעם סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד: הממשלה מתעלמת ממשבר הדיור והקרקעות במגזר הערבי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת מסעוד גנאים וישיב השר משה יעלון בשם שר הבינוי והשיכון. בבקשה, אדוני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני רק רציתי לשאול – התפלאתי לשמוע כי שר הביטחון הוא מי שישיב; האם הסוגיה היא ביטחונית עד כדי כך? או מה הסיבה בדיוק? כאילו שלוש הצעות האי-אמון שקדמו הן תיק אזרחי, ומה שאני מגיש עכשיו, על משבר הדיור והשטחים לבנייה בחברה הערבית, אולי נחשב לתיק ביטחוני גם? <שר הביטחון משה יעלון:> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אה, לא שייך? אז למה לא שר השיכון? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הוא לא נמצא בארץ. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אה, בסדר גמור, כי המושגים, חבר הכנסת ריבלין וחברי הכנסת, לפעמים, כאשר אני קורא או שומע חברי כנסת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יש לך סיבה טובה לחשוב את זה, אבל לא משר הביטחון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הוא שר הביטחון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לי תשובה, חבר הכנסת גנאים, אם אתה שואל ברצינות. שמעתי הרבה דברים – איך אני אגיד את זה בשפה פרלמנטרית – הזויים, במהלך הדיונים במליאה, אבל פעם אחת – וחשבתי בהתחלה שמתבדחים – היו שש הצעות אי-אמון, על שלוש הראשונות ענה שר מטעם הממשלה ועל שלוש אחר כך סגן שר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סגן שר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אמרו, זה כי שלוש האחרונות היו של הסיעות הערביות. אז כנראה מישהו החליט לנהוג אפליה מתקנת והחליט ששר בכיר, במקרה זה שר הביטחון, יענה לסיעות הערביות. לצורך הפרוטוקול אני אגיד שהדברים נאמרו בחיוך, וכמילה דבדיחותא, ולא כהערה רצינית. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לפי הסקרים הוא המיועד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. אני גם אוסיף לך דקה על כל ההתבדחויות. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, כל אחד – בסדר גמור. לא, גם – זה פתח לנושא שאני רוצה לדבר, המשבר של הדיור והמחסור בשטחי בנייה בחברה הערבית. כאשר אני קורא לפעמים על אלה שמדברים על העניין של הריסת בתים, על בנייה "בלתי חוקית", כאשר מדברים על כל העניין של הדיור והשטחים בחברה הערבית, יש להם טרמינולוגיה צבאית. הם לפעמים אומרים: פולשים על אדמה, לפעמים אומרים: כובשים. אז מושגים מהעולם הצבאי הביטחוני יש שם, לצערי הרב, משום שאולי יש כאלה שחושבים שכל סוגיה הקשורה לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית צריכה להיות קשורה למשהו ביטחוני – אי-אפשר; היא צריכה להיות קשורה למשהו ביטחוני. לצערי הרב. אבל על משבר הדיור והמחסור באדמות ובשטחים לבנייה, נכון, דיברנו הרבה, ואנחנו נוסיף לדבר, משום שהוא באמת הבעיה. אנשים נאנקים תחת הסבל הזה של מחסור בשטח בנייה, שאין להם איפה לבנות את העתיד של הילדים שלהם. והנתונים מדברים בעד עצמם, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. למשל, ביישובים הערביים קיים מחסור שנתי של כ-5,000 יחידות דיור, ונכון לשנת 2009 היה מחסור מצטבר של כ-250,000 יחידות דיור. בשנת 2000, כדי לסגור את פערי העבר ולהיענות לצורכי הדיור של האוכלוסייה הערבית היה צריך לבנות 10,000 יחידות דיור בכל שנה. עברו עשר שנים ונבנו רק 8,000 יחידות דיור. אז הנתונים מדברים בעד עצמם, אדוני היושב-ראש. כאשר אנחנו מדברים על השטחים המוניציפליים של היישובים הערביים או בחברה הערבית, אנחנו מדברים על – מכלל השטחים במדינה רק על 2.5%. ויישובים אלה, אין להם מקום להתרחב; יש להם, אבל לא מרחיבים, לצערי הרב. שר השיכון היה – הוא היה לפני כשבוע ואמרתי לו: יש לך הזדמנות, כבוד שר השיכון – כי הוא נמנה על זרם או על מפלגה שתמיד דיברו על הבנייה הבלתי-חוקית במגזר, הגזימו את כל העניין. אז בידו עכשיו לתקן את זה, בידו למנוע את זה. משום שהערבים אינם רוצים – ברצונם – זה לא בגנים שלהם, לא בביולוגיה שלהם, לא בקיום שלהם, לבנות באופן בלתי חוקי וללא רישיון, אבל התנאים הנוצרים מאלצים אותם. מה אתם רוצים מצעיר ערבי, אדוני כבוד השר? צעיר ערבי, למשל בעיר שלי, סח'נין, שמונה יותר מ-28,000 תושבים, אולי 29,000, כל שטח השיפוט שלה 9,000, המתאר שלה כ-4,500 דונם – הכוונה האזור, השטח שיכולים לבנות בו. איפה הוא ילך? או שיש לו אדמה בבעלות פרטית, אבל היא אינה בשטח השיפוט של עיריית סח'נין או אינה בגבולות המתאר אלא בשטח השיפוט של המועצה האזורית משגב; איפה הוא ילך? או שאין לו אדמה ולא משווקים חלקות אדמה – משרד השיכון לא משווק; או שהוא ייאלץ לבנות או ללכת לגור בכרמיאל, ושם הרבה יהודים לא רואים את זה בעין יפה והיו הפגנות נגד תושבים ערבים בערים מעורבות; ואם הוא רוצה לגור באחד היישובים הקהילתיים של המועצה האזורית, למשל משגב, שם יש לך ועדות הקבלה שבולמות אותו, ובגלל שהוא ערבי לא מאפשרים לו – איפה הוא ילך? אז איפה הוא יבנה? כפי שאמר המשורר הערבי: רמאה בּאל-ים מכּתופן וקאל לה איאכּ איאכּ אן תבּתל בּאל-מאא – זרק אותו בים כאשר הוא כפות ידיים ואמר לו: אל תירטב, שלא יגיעו המים לראש שלך. איך? איך? לא מרחיבים את שטח השיפוט, לא מרחיבים את גבולות המתאר, לא רואים בעין יפה אם הוא גר בכרמיאל או איפה שהוא רוצה, לא מקבלים אותו ביישובים קהילתיים. ולא רק זה, אלא כאשר הוא מסתכל על השכנים, למשל במועצה האזורית, הוא רואה שרוב האדמות שם הופקעו ממנו, ומועצה אזורית המונה כ-18,000 תושבים, יש לה שטח שיפוט של 190,000 דונם, ולעיר שלו, שיש בה כ-29,000 נפשות ותושבים – 9,000 דונם. מה אתה רוצה שיהיה, שהוא כל כך יאהב את המדינה וישיר את "התקווה"? בטח לא. הוא יראה את האי-צדק והאי-שוויון. ופה השאלה שהמדינה צריכה להתמודד אתה – מתי ייעשה צדק כלפי האוכלוסייה הערבית? לא רק בתחום הזה, בכל התחומים, אבל בתחום הזה האפליה זועקת לשמים. מתי ייעשה צדק תכנוני, בנייתי, מתי, כאשר אנחנו מדברים על יישובים ערביים שנהפכו לקופסת סרדינים, ערמות של בטון? כל עיר או כל כפר שאני הולך אליהם, זה הדבר הראשון שמדברים עליו ורוצים אותו, אם זה בסח'נין, אם זה בעראבה, אם זה במג'ד-אלכרום, אם זה בטייבה, אם זה בנצרת; איפה לא? כולם רוצים לבנות את העתיד של הילדים שלהם, אבל הם לא מוצאים את זה. הזכרתי בפעם שעברה כפר קטן בצפון, ליד צפת, בשם עכברה. הכפר הזה מבחינה מוניציפלית שייך לצפת, אבל הצעירים שם – אחוז הרווקים הוא גבוה, הם בני 30–35 ומעלה, לא מתחתנים, כי אין להם איפה לגור. אם גרים בצפת, יש לך שם "תג מחיר" – אל תדאגו, הוא יגיד לכם: אתם לא רצויים שם. כבוד השר, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהבעיה הזאת היא בעיה רצינית, היא הופכת לא רק לשאלה או לעניין פוליטי-קבוצתי, אלא לטרגדיה אישית של כל צעיר שרוצה לבנות את העתיד שלו, והמדינה והממשלה צריכות לתת את התשובות. נכון, יש לנו גם ביקורת עצמית – כלפי עצמנו. לפני עשר שנים או יותר הרשויות הערביות לא הגישו בקשות – מבחינה מקצועית – כדי להתרחב, אם זה במתאר, אם זה בשטח השיפוט, אבל היום רוב הרשויות הערביות הגישו בקשות להרחבה, אם זה שטחי שיפוט או תוכניות המתאר, וצריך לאשר אותן. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, האי-צדק הוא גם במסגרות ובוועדות המאשרות והמחליטות; אין שם ערבים, אין שם. למשל, הזכרתי גם את זה, מתוך 108 חברים בשש הוועדות המחוזיות בישראל, מספר החברים הערבים הוא רק חמישה. היום יש רק שניים מתוך 32 חברים במליאת המועצה הארצית לתכנון ובנייה שהם ערבים. שניים מ-32. אז איפה הצדק? למה לא לשתף אותם בהחלטות? ומילה אחרונה. היום – אני לא יודע – אולי הממשלה מביאה את מה שמכונה: החוק להסדרת העניין של היישובים והקרקעות של הבדואים בנגב. אני חושב שהחוק הזה הוא דוגמה לאי-צדק, הוא דוגמה – איך מתייחסת המדינה לאוכלוסייה הערבית, איך היא מנסה לכפות בחוק ולא בהידברות, איך היא מפלה, איך היא מנשלת אותם מהאדמות שלהם בשם החוק. אני מקווה שהחוק לא יבוא, ואם הוא יבוא, אני קורא לכל חברי הבית להתנגד לחוק הזה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גנאים. שר הביטחון, בבקשה. <שר הביטחון משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נבצר משר הבינוי והשיכון להשתתף בדיון זה ולכן אשיב במקומו. משרד הבינוי והשיכון פועל על מנת לתת מענה ראוי בפתרונות דיור לכלל הציבור בישראל. משרד הבינוי והשיכון מטפל בכל אזרחי ותושבי מדינת ישראל. שר הבינוי והשיכון מעיד על עצמו שעוד בתקופת היותו באופוזיציה, לפני שנה, סייר ביישובים כמו נחף, כפר-מנדא בגליל ומוקיבלה בגלבוע וביישובי הבדואים בנגב, ועמד מקרוב על בעיות הדיור של הציבור הערבי ועל צורכי המגזר. לפני עשרה ימים הוא היה בנגב וסייר ברהט ובלקיה ונפגש עם ראשי המשפחות הבדואיות המתגוררות במקום, הפעם כשר השיכון. השר מעיד על עצמו שהוא מודע למצוקת הדיור ביישובים במגזר הערבי ופועל ביחד עם כל הגופים לקדם החלטות ממשלה ייחודיות לטובת תושבי המגזר. מנכ"ל המשרד, שלמה בן-אליהו, הגיע גם הוא לאחרונה לפאנל מיוחד שעסק בנושא וציין כי בתקציב המשרד לשנת 2012 כמעט כל התקציבים שהיו מיועדים למגזרים הערבי, הצ'רקסי והדרוזי לא נוצלו. יש תוכנית עבודה, יש ניירת, והתקציבים לא מנוצלים. להלן תקציר ביצוע החלטות הממשלה הייחודיות למגזר הערבי: בתחום התכנון – משרד הבינוי והשיכון מקדם בשנים האחרונות תוכניות מפורטות ביישובים רבים במגזר הערבי, הכוללות למעלה מ-20,000 יחידות דיור. חלק מהתוכניות הן על קרקע מעורבת, חלק על פרטית וחלק קרקע מדינה; לפחות 50% מהתוכנית זו קרקע מדינה. בשנים האחרונות גיבשה הממשלה כמה תוכניות חומש ליישובי המגזר הערבי והבדואי בצפון – החלטת הממשלה מס' 1539 והחלטת הממשלה מס' 4432 ליישובים הערביים, החלטת הממשלה מס' 3211 ליישובי הבדואים בצפון. החלטות אלו כוללות טיפול בנושא הדיור, הן בקרקע מדינה והן בקרקע פרטית, בכל היישובים, הן הערביים והן הבדואיים, בארץ, והבדואיים בעיקר בצפון. צריך להדגיש שתכנון בקרקע פרטית הוא דבר ייחודי, שלא מקובל בכל הארץ, אלא רק במגזר הערבי, וזאת כדי לעודד פיתוח ובנייה ביישובי המגזר שבהם יש מחסור בקרקע זמינה לבנייה. רק לדוגמה, ביישובים עין-מאהל, דיר-אלאסד, בענה, מג'ד-אלכרום, משרד הבינוי והשיכון מתכנן על קרקע פרטית 900 יחידות דיור בעלות כוללת של 2.5 מיליון שקל. החלטות הממשלה כוללות תקציבים מיוחדים לתכנון קרקע פרטית, ולכן תוספת תקציב לתכנון קרקע מדינה מרחיבה את תקציב התכנון שהמשרד מקדם בתוכניות השוטפות. המשרד מתקצב את הרשויות המקומיות ביישובי המגזר לתכנון בקרקע פרטית. מתוך סעיף התכנון תקצב המשרד עד עתה – לתכנון קרקע פרטית כ-33 מיליון ש"ח ב-14 יישובים; לתכנון קרקע מדינה יותר מ-17 מיליון ש"ח תוספת לתקציב. בתחום הפיתוח – קרקע מדינה: המשרד מפעיל את הפיתוח לבנייה חדשה במסגרת תקציב משק סגור, על כן, רק בעת שיש הצלחת שיווקים מתקבלות ההכנסות מהפיתוח ואפשר להמשיך לפתח את האתרים ששווקו ביישובים השונים. בהחלטת הממשלה מס' 4192 לסבסוד פיתוח נכללים כ-60 יישובי מיעוטים, שהם 66% מכלל היישובים במפת העדיפות הלאומית, מהם 29 יישובים ערביים, שהם 32% מכלל היישובים במפה. היישובים זכאים לסבסוד פיתוח של 50% מאומדן עלויות הפיתוח לבנייה רוויה, ארבע יחידות דיור לדונם נטו ומעלה, בקרקע מדינה. היישובים שנכללים בקבוצה א1 מקבלים סבסוד פיתוח גם ל"בנה ביתך", בהתאם לסיווג הטופוגרפי של היישוב, בין 63,000 ש"ח ליחידת דיור ל-113,000 ש"ח ליחידת דיור. במסגרת החלטות הממשלה מס' 1539 ו-4432 נכללו כל יישובי המגזר הערבי במסגרת סבסוד פיתוח לבנייה רוויה, גם היישובים שלא נכללים במפת העדיפות הלאומית, כמו יישובים במרכז הארץ. בתחום הקרקע הפרטית, בהחלטות הממשלה מס' 1539 ו-4432 נקבע תקציב סבסוד מיוחד לפיתוח בנייה רוויה בקרקע פרטית לכל יישובי המגזר הערבי, כדי לעודד את הבנייה בקרקע הפרטית. בסעיף זה תוקצבו עד כה כ-52 מיליון ש"ח, ב-19 יישובים. ביצוע הפיתוח על-ידי הרשות המקומית בהתאם להתקדמות הבנייה. המשרד מפרסם קול קורא ומבקש מהיישובים להגיש אתרים שבהם מינימום עשר יחידות דיור לצורך סבסוד הפיתוח. בתחום השיווק – המשרד פרסם בשלוש השנים האחרונות כ-3,844 יחידות דיור, מהן 1,347 יחידות דיור לשיווק, מוצלח, הן ביישובים הערביים והן ביישובי הבדואים בצפון. חלק מהשיווקים יצאו במתכונת של בנייה עצמית רוויה, כמו בנחף, מוקיבלה וכפר-מנדא, המאפשרת לכמה קרובי משפחה לגשת במשותף למכרז לרכישת מגרש ולבנות יחדיו את הבית כבנייה רוויה, וכך גם להיות זכאים לסבסוד פיתוח. מכיוון שמשאב הקרקע מתדלדל ואין אפשרות לבנות בנייה צמודת קרקע, נדרש לעודד בנייה רוויה. לשם כך המשרד מקדם תהליך פרסום לעידוד הבנייה הרוויה ביישובי המגזר הערבי, כחלק מהחלטות הממשלה שהוזכרו לעיל. בתחום מוסדות הציבור – המשרד תקצב בעשור האחרון 300 מיליון ש"ח להקמת מוסדות ציבור ביישובי המגזר הערבי, בשיתוף ובתיאום עם ראשי המגזר וראשי הרשויות המקומיות. ביישובים הוקמו מתנ"סים, אולמות ספורט מקורים, מגרשי ספורט, מועדוני נוער, שלוחות מתנ"ס ועוד. נוסף על כך השתתף המשרד במימון ב-16 מיליון ש"ח בהקמת אולם המופעים בנצרת מעלות כוללת של 65 מיליון ש"ח. בתחום השירותים המקוונים בשפה הערבית – המשרד משקיע מאמצים ומשאבים בהצגת מידע עדכני לדוברי שפות זרות, ובהם דוברי ערבית. במחצית 2012 העלה המשרד אתר חדש ובו מידע רב בשפה הערבית. כתובת האתר מפורטת כאן, לא אפרט. האתר כולל יותר מ-70 דפי מידע במגוון נושאים, ובהם סיוע בדיור, בנייה חדשה, רשם הקבלנים ועוד. נוסף על כך האתר כולל טפסים, תשלומים, מחשבונים, נהלים, שירותים ופניות ציבור. לצורך תחזוקת האתר המשרד מעסיק עורך תוכן דובר ערבית – לעדכון שוטף של האתר. השר מבקש לציין כי מבדיקה שערך המשרד עולה כי אתר המשרד בערבית עומד בכל דרישות מסמך הסטנדרטים הממשלתי ואף עולה עליהן. לכן אני מציע להתנגד להצעת האי-אמון בנושא זה. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, כבוד השר יעלון. אנחנו נעבור לדיון. ראשון הדוברים, חבר הכנסת משה מזרחי – ישנו? שלוש דקות. <משה מזרחי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, באמת, צריך למצוא כל פעם מחדש את המילים כדי להתייחס למצב שנראה קצת אנומלי בימים האחרונים. הקלות הזאת, זאת אומרת לא קלות, הדרך המאוד-זריזה שבה מי שמנהיגים אותנו היום חותכים, בזריזות ובמהירות – ולא בסכין חדה, כירורגית, אלא בסכין קהה, פוגענית, קשה – מספרים, מספרים – נוגעים רק במספרים, כאילו מאחורי זה אין בני-אדם, אין אזרחים, אין משפחות, אין ילדים, אין נוער, אין קשישים, אין גמלאים. אני מביט על התקציב הזה, שמדברים עליו כל כך הרבה, ואני מוסיף לזה גם את תהליכי קבלת ההחלטות על משאביה הטובים של הארץ הזאת, שסוף-סוף נמצאו בה, ולטובתם של כל תושבי הארץ, ולא למיעוטם, והכול – כשאתה מביט על זה אתה לא מקבל תשובות – מה צופה לנו העתיד מחר, מה אנחנו עושים כדי שהדורות הבאים יקבלו את התיקון הנחוץ, חוץ מהחיתוך הקשה כאן. היה פה פעם תפקיד שקראו לו "נציב הדורות הבאים". מי שיזם אותו – לא למרבה הקוריוז, אלא זה משהו, נקודה למחשבה – היה טומי לפיד, ב-2001, אם אני זוכר טוב, וזה היה יועץ מיוחד שהתפקיד שלו היה לעקוב אחרי מה שהבית הזה עושה, החלטות הממשלה, כדי לוודא שבאמת המרחב העתידי של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל לא ייפגע מהתהליכים שהממשלה והבית הזה מכוננים; לשמר את עתידו של עם ישראל במדינת ישראל, שמה שעושים היום לא ישאיר את הדורות הבאים קירחים – ממה שאנחנו משאירים לו פה כעזובה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> שלא יחוקק חוק בכנסת ישראל לפני שיישמע דברו של הממונה על הדורות הבאים. <משה מזרחי (העבודה):> לא בכדי חבר הכנסת ריבלין מעיר את זה, כי הוא התנגד בתוקף לביטול, אם אני זוכר נכון. אלא שביקשו אז לעשות שינויים, ובכל זאת נתנו לזה להתפוגג. אם יש משהו סימבולי, בימים האלה, כשאנחנו מדברים על הדורות הבאים כשאנחנו מדברים על משאב הגז, שבהחלטה של שלושה אנשים – גם אם היא אולי נכונה, אני לא יודע – של שלושה אנשים, ואם לוקחים את הערכת המצב של הביטוח הלאומי, שהוא האמון על הערכת המצב – בדיוק כמו אמ"ן בצה"ל על ביטחונה של מדינת ישראל, הוא אמון על הערכת המצב החברתית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> משפט אחרון. <משה מזרחי (העבודה):> אני כבר מסיים. ואנחנו שומעים שם, בקול גדול, מה הולך לקרות לדורות הבאים. איפה חוץ מהחיתוך בסכין הקהה התקווה שהתוכנית הכלכלית הזאת אמורה לתת לדורות הבאים, שזה אולי לא אנחנו? ואיך תמיד מסיים חברי היקר איציק שמולי – איפה התוכנית של היעדים החברתיים? איפה השורות התחתונות, שבעוד שנתיים יהיה לנו טוב, שאנחנו נראה את זה בעין בלתי מזוינת? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חבר הכנסת מזרחי. <משה מזרחי (העבודה):> גם את הנציב ביטלו וגם את העתיד שלנו, ככל הנראה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מזרחי. תעלה ותבוא חברת הכנסת עליזה לביא, אם כבוד השר כהן יאפשר לה לבוא, ואחריה – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו נדרשים – מושמצים בהקשר של התקציב. חבר הכנסת דרעי, שככה, עמד וניסה לדבר אל הלבן בעיניים שלנו, היושבים פה באולם, הוא לא נמצא כאן ואף אחד מחבריו לא נמצא כאן, אבל – – <יצחק כהן (ש"ס):> נמצאים, נמצאים. <עליזה לביא (יש עתיד):> שלום לך, חבר הכנסת איציק כהן. יצחק כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> מחבריו של אריה דרעי. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן. – – שר האוצר יאיר לפיד – חבר הכנסת יאיר לפיד, שר האוצר – לקח על עצמו את המושכות במקומות שאף אחד לא רצה לבוא ולקחת. כל החזרה הזאת, של מצוקה, וילדים, ועוני – אנחנו נותנים פתרון לכל ילד עני ולכל ילדה ענייה. יש קרן, שבראשה עומד שר הרווחה, יש קריטריונים ברורים, וכל מי שיבקש וצריך, יקבל. כסף רב הוקצב לעניין. <איציק שמולי (העבודה):> כמה כסף יש בקרן? <עליזה לביא (יש עתיד):> אמרו. אמר פה סגן – – – <איציק שמולי (העבודה):> 200 מיליון. כמה לקחתם לילדים? 8 מיליארד. <עליזה לביא (יש עתיד):> למה 200 מיליון? למה 200 מיליון? אמר לך פה סגן שר האוצר – נתן לך פה את הנתונים. למה אתה אומר את זה? <איציק שמולי (העבודה):> כמה יש בקרן? <עליזה לביא (יש עתיד):> היו 300 ונוספו 200. 500. <איציק שמולי (העבודה):> אז כמה, כמה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> נמצא פה שר הרווחה. שר הרווחה, אדוני, כמה בקרן? <איציק שמולי (העבודה):> כמה לקחתם, חברת הכנסת לביא? <עליזה לביא (יש עתיד):> 500. 500. למה לקחנו? למה לקחנו? <איציק שמולי (העבודה):> מה זאת אומרת? <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה יודע, קודם דיבר פה חבר הכנסת דרעי – – <יצחק כהן (ש"ס):> 4 מיליארד. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – על אנשים שאין להם ואין להם יכולת להיכנס לעולם העבודה. אני רוצה לספר לך, חמי זיכרונו לברכה ביקש, בחודשיו האחרונים, שאדם ירא שמים יסייע לו; הוא הגיע למצב בריאותי לא קל, והוא ביקש שאדם ירא שמים יסייע לו בחודשיו האחרונים. וחיפשנו ומצאנו שיש בחורים חרדים שעושים את זה באמת ממקום מאוד טהור, מאוד נקי, מאוד מקרב. היו לי המון שיחות עם אותו אדם שסייע לו, והוא אמר לי: אני מאוד מאוד מאוד רוצה להיות אח; מאוד רוצה להיות אח, ולקבל את ההכרה המקצועית שאני ראוי לה, אבל אין לי אנגלית ולשום בית-ספר לאחים אני לא יכול להתקבל. אנחנו מדברים פה על אוכלוסייה שרוצה, מבקשת, מנסה בדרך לא דרך, להעניק לילדים את מה שהיא לא קיבלה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גנאים, בבקשה. תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואותו אדם באמת פתח לי צוהר לחברה שיש פער מאוד גדול בין האנשים שיושבים פה, בכנסת ישראל, ומייצגים אותה לבין הציבור הרחב שבה, שרוצה – הציבור שלהם שכן מבקש לבוא ולקחת חלק, רק אין לו באמת יכולת. אני אגיד לך עוד משהו? בדרך לא דרך הם אוספים כסף ונותנים לילדים שלהם באופן סמוי סיוע בלימוד אנגלית, בלימודי ליבה. ומה שר האוצר בא ומבקש? להחזיר את כולם, אבל את כולם, לעולם העבודה. עולם העבודה יענה על כל הנקודות שעולות וחוזרות ועולות. כולנו כואבים את כאבה של החברה הישראלית. כולנו באים ממקומות של שדות חברתיים. לא הגענו לכאן סתם. כל אחד מאתנו בקואליציה, ובטח במפלגה שלי, יש עתיד, מכיר מקרוב את הסמטאות של החברה הישראלית, וגם את הסמטאות החשוכות. ואני רוצה לספר לכם עוד משהו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> צר לי, אבל הזמן כבר – משפט אחרון. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> שנייה. אתמול עברה הצעת חוק משעממת, ממש משעממת, כמעט חרישית, בממשלה. הכותרת הלא-מושכת שלה היא: טיוטת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני שירותים בענפי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים; חוק שעבר בעבר, רק אף אחד לא נתן לו תשומת לב. והנה, עובר לו חוק, אתמול, של זכויות סוציאליות – לדאוג לשיפור תנאים, ומי כמוך מכיר את עובדי הקבלן; והנה, אתמול עובר חוק, וניתנים מענה ועזרה וסיוע גם לאוכלוסיות האלה, רק את זה, משום מה, אף אחד לא רוצה לומר בקול באמצעי התקשורת. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון, תודה, וזה הצעה של שר האוצר יאיר לפיד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת עליזה לביא. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה. נא לא לדבר בסלולרי במליאה. רבותי, רבותי. חבר הכנסת כהן, שב בבקשה, חברך רוצה לדבר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מצויים היום בערב 17 בתמוז, שנקרא צום הרביעי. כך אומר הנביא: "כה אמר השם צבאות צום הרביעי" – שזה 17 בתמוז – "צום החמישי" – שזה תשעה באב – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, אתה מפריע. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – "צום השביעי" – שזה צום גדליה – "וצום העשירי" – שזה יום הכיפורים – "יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו". חמישה דברים רעים קרו בהיסטוריה ב-17 בתמוז. המשנה בסוף תענית מונה את חמשת הדברים; דבר ראשון – האסון הראשון שקרה, שנשתברו הלוחות. שכשמשה רבנו ראה שבני ישראל הלכו אחרי עגל הזהב הוא שבר את הלוחות. זה היסוד של כל האסונות שבאו אחריו. אחר כך בוטל קורבן התמיד בבית ראשון. בבית השני הובקעה העיר. חבר הכנסת טיבי – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אתה יכול לדבר חופשי, אני לא מצטט מהקוראן, אני מצטט מהמשנה, ואם אתה רוצה לשמוע – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תמיד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם אתה רוצה לשמוע את מה שאומרת המשנה על 17 בתמוז, אתה יכול לשמוע, אבל אני רוצה להשמיע, ופשוט היה רעש קצת. אז המשנה אומרת שבבית השני הובקעה העיר ב-17 בתמוז, ואחד הדברים הנוראים שקרו – שנשרפה התורה בידי אפוסטמוס, והועמד צלם בהיכל, בימי מנשה. רבותי, אלו היו ימים שבהם שלטו בבלים, ורומאים, אבל היום, לדאבוננו, אנחנו רואים שרוצים לשרוף את התורה דווקא בזמן שאנחנו חיים בין יהודים, תחת שלטון יהודי. ומה זה לשרוף את התורה? לא, חס וחלילה, את ספר התורה, אלא את הנשמה של האמונה בתורה מסיני. <רונן הופמן (יש עתיד):> זה ממש הסתה. <עליזה לביא (יש עתיד):> איך אתה יכול להגיד את זה? איך אתה יכול להגיד ככה? איך? <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> זה פשוט הסתה גמורה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתם עומדים ומסיתים 24 שעות ביממה בכל כלי התקשורת. <דב ליפמן (יש עתיד):> שנאת חינם – – – שנאת חינם – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> השר שלכם עומד פה ומסית נגד ציבור, ואתם רוצים לסתום לנו את הפיות. <רונן הופמן (יש עתיד):> פשוט הסתה פרועה. תתבייש לך. <עליזה לביא (יש עתיד):> איך אתה יכול לומר דבר כזה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יכול להיות – כן, כשהוא אומר: אתם שודדי הקופה הציבורית, הוא מסית נגד 800,000 ילדים. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – השנאה שלך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ליפמן, חברת הכנסת לביא, לא נוח לשמוע, אבל ניתֵן – חבר הכנסת ליפמן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן כן, אתם רוצים לסתום לנו את הפיות, אתם מאיימים עלינו איומים – – <דב ליפמן (יש עתיד):> איזה איום? איזה איום? מי איים? מי איים? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אתם מסיתים את כל כלי התקשורת נגד היהודים החרדים שבאים פה לזעוק את זעקת הילדים העניים – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו רוצים לצייד אותם – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ואתם חושבים להפחיד אותנו, ואנחנו לא נפחד להביא את דבר ה'. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא מפחידים אף אחד. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – בשם מי אתה בא בכלל? <דב ליפמן (יש עתיד):> לא מפחידים אף אחד. מי מפחיד? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מדבר בשם 200,000 בוחרי יהדות התורה וחצי מיליון בוחרי יהדות התורה וש"ס. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> וכשאת באה פה ומספרת על בחור חרדי שרצה ללמוד להיות אח ולא נותנים לו להיכנס כי הוא לא יודע אנגלית, אני שואל אותך, למה צריך לשים סף של ידיעת אנגלית בשביל להיות אח? הוא רוצה להיות איזה – – <עליזה לביא (יש עתיד):> מה לעשות? <דב ליפמן (יש עתיד):> זה העולם. זה העולם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – נציג דיפלומטי בסין? באנגליה? אדוני היושב-ראש, אני לא יכול – – – הם פשוט לא נותנים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לכן אתה מקבל את הדקות. <דב ליפמן (יש עתיד):> הוא רוצה לעבוד, הוא לא רוצה להיות עני. זה העולם שלנו, תתעוררו כבר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת אייכלר צודק בכך שהוא מייצג את ציבור בוחריו ולא אתכם, מה לעשות, ואם זאת תחושתו, מותר לו לומר אותה בכבוד, בלי שמפריעים לו. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – לא נכון – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת ליפמן. חברת הכנסת עליזה לביא. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני מבקש לאפשר לדובר לומר את דברו. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יש להם שיטה בולשביקית להגיד שהנציגים החרדים לא מייצגים את החרדים, והם ידאגו לאזרח החרדי; זה אפילו בברית-המועצות לא היה. <דב ליפמן (יש עתיד):> עושים את זה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו נבחרנו על-ידי ציבור שמאמין שאנחנו חייבים לעמוד פה – – <קריאות:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – באווירה כל כך עוינת שהבאתם פה לכנסת, שלא הייתה מעולם בכנסת. היו פה אנשים חרדים, היו פה אנשים חילונים, היו חילוקי דעות, אבל ה"עליהום" הזה, האווירה הזאת הנוראה. כשאנחנו רואים שמגישים תקציב – אנחנו בתקופה של גזירות כלכליות שמטרתן לא להיטיב עם המשק, לא לאזן את התקציב, אלא לכפות על ילדי ישראל חינוך אחר ממה שהוריהם ורבותיהם לימדו אותם 3,000 שנה. החוצפה הזאת – עומד שר החינוך, ואני רוצה לשאול אותו מכאן, כשהוא רוצה לחנך אותנו: אם חס וחלילה חבר כנסת דתי היה מתמנה לשר החינוך, והוא היה אומר שהוא לא נותן תקציב לבית-ספר שלא מלמד על שמירת שבת, לא הייתם מתקוממים? לא הייתם יוצאים לרחובות? מה זה לקחת אג'נדה של מפלגה אחת ולהשליט על מדינה שלמה, שחייבים לקבל את האמונה שלהם? בעיני זאת גזירה. אנחנו וגדולי התורה מאמינים שהכוונה שלכם איננה עניין כלכלי, אתם לא דואגים לנו, אתם רוצים דבר אחד – זה לא תקציב כלכלי, זה תקציב שנועד לשנות את דתנו ואמונתנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מאות אלפי ילדים ונערים ונערות מתחנכים בחינוך החרדי – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – וכשאתם מקצצים 50% מתקציב הישיבות, דבר שאין בשום תקציב אחר, זה מראה שזה תקציב מלחמה, לשבירה הכלכלית של המשפחה ברוכת הילדים. כל הגזירות שלכם נגד האימהות ברוכות הילדים, זה כדי שלא יוכלו להחזיק מעמד כלכלי. אתם רוצים להוציא את ילדיהם לתרבות רעה, ותגידו את האמת – ובכלל אין לי ויכוח עם אנשי יש עתיד, לשם כך הם נבחרו. יש לי טענה, אדוני היושב-ראש, לאנשי הליכוד, לאנשי הבית היהודי – למה אתם נותנים יד לזה? אדוני, אני מסיים ואומר, לא יעזור לכם שום דבר. כבר הובטחנו בתורתנו הקדושה "כי לא תִשָכח מפי זרעו". על הילדים העניים שאתם מרוששים אותם נאמר: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". הילדים האלה יגדלו לעמלי תורה, הם יהיו יראי שמים, יגעי כפיים, למרות שאתם חוסמים בפניהם את כל המשרות האפשריות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אייכלר. בגלל קריאות הביניים נתתי לך עוד הרבה זמן, אבל – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, הם לא נתנו לדבר. הם אנשים דמוקרטיים, הם מדברים בשם חופש הביטוי, אבל כשמישהו אחר מדבר, קללות נמרצות בכל כלי התקשורת שלהם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מסיים. הילדים האלה יקימו משפחות ברוכות ילדים, ובעזרת השם, זאת תהיה הנקמה המתוקה ביותר – שהם ילמדו, וילמדו את כל עם ישראל אמונה, ותורה, ויראת שמים וגם מידות טובות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אפשר להירגע, נגמר. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, ידידי מיקי לוי, ככל שאני מעלעל בדפים של חוק ההסדרים ושל התקציב, אני מוצא שם דבר אחד ויחיד – כלכלה אין שם, צמיחה אין שם, אבטלה תהיה שם, התרסקות של המשק תהיה שם. כל זה לא אכפת לכם? אבל דבר אחד חוזר על עצמו כמו חוט השני – לא אתה, כמובן לא אתה, כי אני מכיר אותך שנים, אני יודע איפה גדלת, אני יודע מה סחבת על הכתפיים שלך. מי שהציב את הדגלים האלה, כל מקום שיש נגיעה כלשהי לחרדים – "אודרוב", בום. דיברנו כבר על קצבאות הילדים. שמעתי את הגברת, ד"ר עליזה לביא. דרך אגב, היא דוקטור אמיתית. לא, היו כאלה שיצאו דוקטור ב"עוונטה". היא דוקטור, היא עשתה בגרות, תואר ראשון, שני, הכול יש לה – דוקטור. היו כאלה שעשו דוקטור, ואתה יודע – לא אכפת לי שיהיו דוקטורים. אם זה עושה להם טוב, שיהיו דוקטורים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, זמנך עבר. <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא שומע אותך, אתה בולע את המילים. מה אתה אומר, רבי? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם רבנים. <יצחק כהן (ש"ס):> נכון, אתה רב, יש לך "יורה יורה", אני מכיר עוד כמה שיש להם "יורה", ואין להם "יורה יורה". נכון, תראה לי אותם אחרי זה. על כל פנים, כלכלה אין פה, יש דבר אחד ויחיד וזה עובר כמו חוט השני. אגב, יושב-ראש הכנסת, בהגינותו הרבה, בישיבה שהייתה עם היועץ המשפטי של הכנסת – אמרו, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני. אי-אפשר – חרדים, חרדים. זה לא יעמוד במבחן בג"ץ, אגב. אני אומר לך, מיקי, בעזרת השם, מהתקציב הזה אבן על אבן לא תישאר – אסמע מִנִי, בעזרת השם, אבן על אבן לא יישאר. כי לא יכול להיות – לקחת ציבור ענק ולרדוף אותו, ולתקוף אותו, ולחפש לרסק אותו. זה נשמע לך הגיוני לקצץ 57% בתקציב עולם התורה? אתה יודע שאחרי השואה, ארץ-ישראל הפכה המרכז הרוחני הגדול ביותר בעולם. מה אתם חושבים, שיהדות העולם אהבלים? ניסו לרסק לו את המפעל האדיר הזה – והם ישתקו? מה, תשאירו את הפרוטות האלה? הם יוותרו לכם עליהן, יאמרו: קחו אותן, לא צריך אותן. אז הבריסקר, הרבי מבריסק, והסאטמר אמרו: עזבו; בזמנו ב-1948. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים. על כל פנים, ידידי היקר מיקי לוי, מהתקציב הזה לא יישאר אבן על אבן מסיבה פשוטה אחת: זה לא חוקתי, זה לא מידתי. שמעתי הגברת, הד"ר האמיתית, כן, היא אמרה שיש קופה קטנה לשר הרווחה – 200 מיליון שקל. אתה יודע, מיקי, כמה מיליארדים הוא קיצץ להם, כמה מיליארדים? 4.5 מיליארד. איזה קופה קטנה תפצה את המסכנים, על מה אתם מדברים? איזה נחלי אבטלה יהיו פה, איזה פגיעה בצמיחה אתם עושים? וכל זה בגלל נושא אחד ויחיד – פגיעה בחרדים? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חבר הכנסת כהן, זמנך תם. <יצחק כהן (ש"ס):> חבל שלא באת, אני כל הזמן צלצלתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא, אני אמרתי שלך יש תואר דוקטור אמיתי. יש כאלה שהוציאו דוקטור, את יודעת, ככה. את קיבלת דוקטור – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> טוב, תודה רבה. <יצחק כהן (ש"ס):> על כל פנים, עוד נושא אחד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, לא, לא, לא, לא, לא. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים, אני מסיים. מה לעזאזל – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, חבר הכנסת כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים, מסיים. משפט, ברשותך, אני בדרך כלל מקצר. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> משפט מילא. <יצחק כהן (ש"ס):> מה לעזאזל דרככם המדינית? תסבירו לנו. פעם אחת פותחים את התקשורת, "וושינגטון פוסט", אתם נגד – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, תפסת מרובה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – פעם שנייה פותחים, רואים שאתם בדיוק הפוך. מה הקו המדיני שלכם, אולי תסבירו לנו? איפה אתם אוחזים בקו המדיני? תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת כהן, תפסת מרובה לא תפסת. <יצחק כהן (ש"ס):> יש עוד נושא אחד שאני אשאיר אותו לשטרן. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> הצגת דברים נכוחים בצורה נעימה, וכל הכבוד. תודה רבה, חבר הכנסת כהן. <יצחק כהן (ש"ס):> ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אמן. תודה, חבר הכנסת יצחק כהן. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> מה שנקרא, כמקובל במקומותינו, מדליקים גפרור ובורחים החוצה. חפש את הרב אייכלר, כדי לא – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אני פה, לא הדלקתי גם גפרורים. <אלעזר שטרן (התנועה):> נכון, אתה לא הדלקת גפרורים. יצחק, אני אגיד גם לחברי הכנסת. חבר הכנסת יצחק כהן, תראו, אני חשבתי לדבר היום גם על התקציב וגם על התג מחיר, שזה גם שאלה כלכלית, נכון, זה תג מחיר בהיבט הזה. אבל אני באמת כל פעם משתאה מחדש על הסוגיה – כמו שאמרתי קודם, הבערת האש. אני מאלה שכל יום רביעי לפחות אומרים "אל נקמות ה'", ואני יודע שהנקמה לא שייכת לבני-אדם, שנקמה בעולם הזה שייכת לקדוש-ברוך-הוא. לכן, כשהרב אייכלר – איציק, הוא רב? ה"יורה יורה"? <יצחק כהן (ש"ס):> לא. – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> לא. אוקיי. אז כשישראל אייכלר מדבר על הנקמה של 11 ילדים שילמדו תורה, הוא פוגע בנו, א. מכיוון שהוא משתמש במילה נקמה, וב. כיוון שהוא חושב שאם לא נקמה, זה יהיה עבורנו עונש. זה לא יהיה עונש, בדיוק כמו שאני אומר לחבר הכנסת איציק כהן, ידידי ורעי: באמת למה המושגים האלה של מלחמה בעולם התורה? אני קראתי בעיתון השבוע, ותגיד לי אם זה נכון, שלמוסדות "אל המעיין" רק עלה התקציב השנה הזאת. יכול להיות שיש קיצוצים שכולנו סובלים מהם. למה אתם בוחרים לומר – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> סליחה, למה אתם בוחרים לומר "מלחמה בעולם התורה"? הרי אתם יודעים שזה – איך אני אגיד את זה, במטותא? שאילת ביטויים מאנטישמיות בהיבט הזה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אני חושב שכל ההקצנות האלה – ואני אסיים בפרשת השבוע ומה אני לומד ממנה – יש להן בעיה, ואני אתן אולי פרשנות אחרת. דרך אגב, אני מקבל שהתקציב יגיע לכאן אחרת ממה שהוא הוגש, אבל באיזה תחומים והאם לגמרי אחרת, עוד נראה. אני רוצה לומר קודם כול שהסוגיות של "תג מחיר", לפני שהן סוגיות של טרור הן סוגיות של גזענות. כשמפרידים בין מכונית למכונית באבו-גוש, זאת גזענות פר-אקסלנס, שאני חושב שכמה שאנחנו מאוחדים סביבה אנחנו עוד לא מאוחדים מספיק בשביל לדעת שמי שתומך בגזענות, בין אם על-ידי עשייה ממש – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת חסון, בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – ובין אם על-ידי אי-גינוי, הוא לא ישלוט בגבולות שלה. חבר הכנסת איציק כהן, פרשת השבוע – זה לא רק בשבילך: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן קינא את קנאתי, לכן הנני נותן לו את בריתי שלום. מה אפשר לומר? להעלות על נס את הקנאים. אבל בוא ונלך קצת אחורה, לאברהם: תיתן חסד לאברהם, אמת ליעקב. למה דווקא חסד לאברהם ואמת ליעקב? מאותה סיבה של ברית שלום לפנחס: כל אחד, מה שחסר לו קצת. במטותא, אברהם אבינו – שילוח ישמעאל לא היה בדיוק מעשה של חסד. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה." <אלעזר שטרן (התנועה):> בדיוק. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", אבל שילוח ישמעאל למדבר לא היה מעשה של חסד. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> דיברה תורה בלשון בני-אדם. לכן לאברהם אני נותן חסד. יעקב אבינו איש צדיק, ואנחנו יודעים, אבל בסיפור של גנבת הברכות מעשיו הוא לא היה כליל האמת בהיבט הזה. לכן תיתן חסד לאברהם ואמת ליעקב. ופנחס? למרות שקינא את קנאתי, היה חסר קצת שלום, לכן אני נותן לו את בריתי שלום. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. <יצחק כהן (ש"ס):> יש תשובה טובה שאני לא יכול להשיב לו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אתה רואה שלא יכולתי לעצור אותו. כשאומרים דברי תורה אני לא עוצר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יישר כוח. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת שטרן. יעלה ויבוא עיסאווי פריג', ואם תאמר דבר תורה, גם אותך אני לא אעצור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מותר לי בשם האפליה המתקנת ארבע דקות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ממש. שלוש דקות, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, היום בדרכי לירושלים שמעתי בתוכנית של רזי ברקאי – בדרך כלל אני ישן בדרך אבל זה משך את תשומת לבי, ושמעתי את שר האוצר מתראיין אצל רזי ברקאי. לכבוד שר האוצר יאיר לפיד היה ריאיון ארוך יחסית. בהתחלה אני שומע – וחשבתי שזה איש שמאל שצץ לנו, ולא קישרתי שזה יאיר. הסתכלתי טוב לרדיו, רזי, ואללה, שמעתי טוב וזה יאיר, כי מה ששמעתי לא מתיישב לי. אני כאילו שמעתי איש שלא ישן בלילה עד שלא יהיה הסדר שלום מדיני עם הפלסטינים. הוא לא ישן. לפי הדברים ועוצמת הדברים, ואללה יאיר – זהבה, ברשותך, אני מזמין אותו אלינו, כי יש נימה שהוא מאוד קרוב. מכאן אני מגיע לנושא תקציב החירום וחוק ההסדרים, חוק החירום שהתחיל. כל דבר כאן הוא חירום: חירום כלכלי, חירום, חירום. אם את שר האוצר היום שמעתי ברדיו להוט ורוצה הסדר מדיני ולא מוכן לשבת בממשלה שלא תתחיל, תתניע, את ההסדר המדיני, הרי הפתרון של כל הגירעון וכל הקיצוצים נמצא אצלו. מה הוא צריך את כל העזים שהוא מחביא מתחת לשולחן במה שקרוי חוק ההסדרים? בשביל מה? יש לך פתרון, והפתרון – אתה בעצמך אומר את זה. מה אתה צריך את עקרת-הבית המסכנה, את האקדמאי שמחכה לנקודת הזיכוי או לקצבת הילדים? מה אתה צריך את הגרושים האלה? תתחיל תהליך מדיני – גמרת את כל הכבישים העוקפים, את כל המאחזים, את כל ההשקעות המיותרות, את כל מפעל הכיבוש הזה, ואתה כבר חוסך מיליונים ומיליארדים. פתרת את כל הבעיות של התקציב. למה אתה מדבר בשתי שפות? אני אומר את זה ואגיד את זה: אדוני שר האוצר, אתה מדבר בשתי שפות. היום, כששמעתי אותך ברדיו אצל רזי, דיברת בשפה שונה לגמרי מהשפה שאני עכשיו קורא בעיוני בתקציב. זה בושה, וזה לא לכבודה של הכנסת הזאת שאנחנו שומעים שתי שפות בדברים קרדינליים שיש להם השלכות על כל בית ובית במדינה. נושא של חצי דקה שאני חייב לדבר עליו, ונדבר עליו רבות היום – צר לי מאוד שהיום; אני חשבתי שהנושא לא יועלה, ושהחבר'ה והכנסת – שהממשלה תחשוב פעמיים לפני שהיא מביאה את זה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אדוני – – – בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אבל בכל זאת החליטו להעלות את זה: נושא הערבים בדרום, מה שאנחנו קוראים הבדואים, הערבים בדרום. חברים, הנושא הזה, הנושא הכאוב, הנושא שמזכיר נשכחות לכל המיעוט הערבי במדינה, מחייב שנתייחס אליו באוזן ובהתייחסות שונה ממה שהתייחסנו אליו עד עכשיו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו נדבר רבות בנושא הזה עוד היום. לפני שנתחיל אני פונה לחברים, כי זה הנושא. תודה לכם. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, שלוש דקות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עשרות-אלפי מבנים ביישובים הערביים נמצאים תחת איום של הריסה, ובנגב הטרקטורים והדחפורים של המדינה לא מפסיקים להרוס בכל בוקר; בכל בוקר הורסים את בתיהם של ערבים בדואים בנגב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת צור, בבקשה. זה לא מקובל לנהוג כך במליאה. תודה. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לכן, כשאתה רואה זקן או זקנה או נכה או נכה שהורסים להם את הבית ומפקירים אותם ללא קורת גג, אתה מרים את הידיים לשמים – אני לא יודע, אני מאמין וחושב שיש בין היהודים מאמינים באלוהים – ואז מרימים את ידיהם אל השמים ואומרים: אלוהים, תהרוס את ביתו של מי שהורס את ביתי. אני חושב שכולנו צריכים להאמין שיד אלוהים היא העליונה והיא שהורסת. לכן הגיע הזמן שהמדינה, הממשלה הזאת, תפסיק את הריסת בתיהם – שרק משתעשעים בכל בוקר להרוס את בתיהם של הבדואים בנגב. המבנים נהרסים בטענה שהם נבנו ללא היתר בנייה. איזה היתר בנייה מבקשים מבדואי שגר בביתו על אדמתו לפני שקמה המדינה הזאת, לפני שעלו היהודים מכל מדינות ערב או מארצות אחרות בעולם? ללא היתר בנייה. המצב הזה, של הריסת בתים, קיים וישנו גם ביישובים מוכרים וגם ביישובים לא מוכרים. ביישובים המוכרים, שמאז קום המדינה עד היום, או מאז קומם – קום היישובים האלה, המוכרים, עד עצם היום הזה לא הורחבו תוכניות מתאר בהם, או שכונות, או לא התחדשו דברים שם, ולכן – יש שם ריבוי טבעי של המשפחות, של האנשים, של האוכלוסייה, הדברים האלה לא נלקחים בחשבון, ולכן – מאלצים אותם, חונקים אותם, עד שהם בונים בתים. ואז, זה מה שהמדינה מחפשת, והמדיניות הזאת מכוונת – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – שלא נותנים היתרי בנייה וחונקים אותם כדי להרוס להם את הבתים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מצב זה, נדמה לי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יביא לפיצוץ בקרב המגזר הערבי, האוכלוסייה הבדואית בנגב, והממשלה, המדינה, תישא בכל האחריות. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. סגן השר לוי, אנא הואל לא להפנות גבך לדוברים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאשר הוגשה הצעת האי-אמון שלנו על מצוקת הדיור של הצעירים והנוער הערבי – כולם חושבים: האם זה אמיתי? אולי נסקור קצת את העבר, כאשר היו לאוכלוסייה הערבית יותר מ-90% מהאדמות, והיום בקושי יש 3%. אם אקח כדוגמה את העיר אום-אלפחם, שאני בא ממנה, ואני מדבר כי אני יודע, עד שנת 1949, אחרי שצורפה למדינת ישראל לפי הסכמי רודוס, לאום-אלפחם היו 140,000 דונם. לפי איזשהם חוקים, פתאום סך הכול 23,000 דונם, כאשר בשנת 1949 אום-אלפחם הייתה 3,000 נפשות, וכיום כ-50,000 נפשות. וזה בדיוק אותו הדבר לגבי שאר הכפרים והיישובים הערביים – האוכלוסייה גדלה, אבל שטח השיפוט הולך וקטן. אפילו, בשנים האחרונות, לפני כ-20 שנה, גם כן באיזשהו חוק דרקוני, עוד 2,000 דונם נגרעו מאום-אלפחם; זה הצריך כמה שנים אחרי זה מאבק כדי להחזיר איזה 1,000 דונם בקושי, ועד עכשיו זה גם לא הוחזר. השאלה: לאן – איפה יכולים האנשים האלה לחיות ולבנות, ואיך הם יכולים להתרחב? זה מצד אחד. שטח אין. האדמות הן פרטיות, ולא אדמות ממשלה. דבר שני, כאשר תוכניות המתאר – ידוע לכם, וגם לשר הפנים ולכל השרים שעקבו, שתוכניות המתאר של המגזר הערבי, משום מה, מתעכבות, 20 ו-30 שנה. עד שפעם אחת הולכים ומאשרים איזושהי תוכנית מתאר היא כבר לא עונה על הצרכים של היום, של אותו יישוב או אותו כפר או אותה עיר. אנחנו יודעים שבעיה כזאת לא קיימת במגזר היהודי, ואני רואה את זה בכל הערים; פתאום אתה רואה שטחים נוספים, ומתווספים, ושכונות חדשות, ללא שום בעיה. כאשר מדובר בבית אחד או בשני בתים או בשכונה מסוימת, אתה יכול לעמוד על הראש ולעשות שמיניות באוויר ואתה לא תקבל רישיון, וזה דבר אבסורדי. לסיכום, אני רוצה להביא מההווי – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> משפט, בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אין בעיה. – – מההווי החברתי שלנו. מישהו התחתנה. הכלה התחתנה, היא אצל החמות, והחמות לא כל כך אוהבת אותה, אז מה היא אמרה לה? אמרה לה: תשמעי, את יכולה הכול לאכול, יש לנו לחם בשפע בבית. אבל תיזהרי – אל תאכלי לחם פרוס, ואל תפרסי את מה שלא פרוס. וזה אנחנו. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אגבאריה. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, עוד מעט תהיה הצבעת אי-אמון, אחריה ייערך דיון בחוק הקרוי "הסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב", ואנחנו נגיד את דברנו באותה ישיבה. אני רק אומר לכם מעכשיו: אנחנו רואים בדיון שייערך עוד מעט, מבחינתנו, דיון היסטורי, דיון שאין הוא מן הדיונים הרגילים, באמת דיון חירום מבחינתנו, כנציגי הציבור הערבי, ואני מקווה – אני מקווה – שהממשלה תחליט, אפילו בזמן הקצר שנשאר, למשוך את החוק ולא לדון בו כלל. זעקתנו וכאבנו הם גדולים, ואנחנו נביע אותם בישיבה שתיערך עוד מעט, לכן אני לא רוצה להתייחס להצעה, להצעת החוק, גם אם אולי בשנים הרבות שבהן הייתי בכנסת, מבחינתי זה הדיון החשוב ביותר שנערך, ואני מרגיש מה שידיד שלי אמר לי פעם, כשהוא נכח בכנסת בדיון שנערך ערב יום האדמה, כאן, בכנסת, ועמד אחד מחברי הכנסת הערבים וזעק זעקה מרה: מה אתם רוצים מאתנו? אתם חונקים אותנו. זה לא הצעת חקיקה, זה הצעת חניקה. אתם חונקים את הציבור הערבי. די להתעמרות, די לגסות הלב. לקחתם מספיק, הפקעתם מספיק, אתם לא שבעים? איפה חוש הצדק? בדיון הזה אנחנו כופרים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – אני אישית כופר – בדין הרוב. זה לא דין רוב, זה לא רוב דמוקרטי, אלא טירניות של הרוב גס הרוח, הקולוניאליסטי, ששדד אותנו עד עכשיו ורוצה להמשיך לשדוד אותנו. זה שוד, לא חוק. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון, ואחריו יסכם את הדיון סגן השר אופיר אקוניס. אתה תזכיר מי פתח פה במלחמה? אתה תזכיר מי פתח פה במלחמה, או שלא תזכיר? שלוש דקות. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבין שאנחנו עומדים עכשיו בפתחה של עונה שיהיו בה שלושה דברים מרכזיים; אחד, זה התקציב. למען האמת, אני מאלה שהאמינו להבטחות שכנראה תהיה פוליטיקה אחרת. אחד הדברים – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני אבקש שם שקט ביציע, חבר הכנסת זחאלקה. שקט בבקשה. תודה. <ישראל חסון (קדימה):> וגם את התהליך, את התהליך שהתחיל יושב-ראש הכנסת הקודמת, של צמצום מסגרת חוק ההסדרים, לנסות לצמצם אותו למינימום – אפילו את הקו הזה אנחנו לא ממשיכים. פוליטיקה אחרת, כנראה. הצטרף לפוליטיקה האחרת הזאת היום אירוע שאני לא בטוח – רובי, תקן אותי אם אני טועה – שהיה בתולדות הכנסת, שיושב-ראש כנסת לשעבר נדרש להגן על תהליך דמוקרטי בסיסי דרך הבג"ץ. רובי, היה דבר כזה בעבר? לא היה דבר כזה. זו אבן דרך נוספת שאנחנו – אופיר, אני מאוד מבקש ממך – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מקשיב לך. <ישראל חסון (קדימה):> אני יודע שאתה יודע להקשיב ולדבר, אבל אני מבקש ממך שתתייחס לזה. יושב-ראש כנסת לשעבר שנדרש להגן על ההליך הדמוקרטי דרך בית-המשפט; חוק הסדרים שבכנסת הקודמת אנחנו התחלנו לסלול את הדרך לצמצם אותו כדי לשמור על ההליך הדמוקרטי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת הורוביץ, אנא בטובך. חבר הכנסת ליצמן. נא לשבת, נא לשבת. <ישראל חסון (קדימה):> אני לא חושב – אני מונה פה כרגע שני אירועים שאני לא נכנס כרגע לדיון מה היה, למה היה, איך היה. אני נכנס פה לשאלה מהותית, לאן אנחנו בעצם הולכים ומוליכים. ובקטע הזה אני סבור שאנחנו מוליכים למקום מאוד מאוד מאוד לא טוב. דרך אגב, מי שישאל אותי למה לא צריך לחזק את המשילות, אני אענה לו: אם המשילות הולכת לכיוון חיזוק הדרך הזאת וההתנהלות הזאת – לא רוצה משילות חזקה. לא רוצה, משום שהדיונים שהתקיימו פה בכנסת בסוגיות הללו – גם התקציב וגם הסוגיה שעליה נדרשו חברים נכבדים להגיש בג"ץ היום – אלה סוגיות שנדונו פה בכובד ראש, לא בצורה פופוליסטית, בצורה עניינית, ולא קיבלנו עליהן תשובות. ולפיכך, אם זו הפוליטיקה האחרת, בבקשה תחזירו אותנו לפוליטיקה הישנה. בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת ישראל חסון. יסכם את הדיון סגן השר אופיר אקוניס, בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא תמיד מי שצועק יותר הוא גם צודק יותר. נדמה לי, אדוני היושב-ראש, שהמקרה האחרון של סוגיית יצוא הגז הטבעי היא דוגמה מובהקת לתפיסה הזאת, למחשבה הזאת. הרי היינו כבר, חבר הכנסת חסון, בוויכוח הזה לפני שלוש שנים, סביב הדרישה – אתה היית בישיבה הזאת, אם אינני טועה – סביב הדרישה הפופוליסטית, הלא-מציאותית, שהייתה מנותקת מכל קשר לכלכלה הגלובלית שבה אנו חיים, שבה הייתה דרישה, גם בבית הזה, להעלות את התמלוגים ל-80%. 80%. והתקיים פה דיון. אני יזמתי דיון בוועדת הכלכלה בעניין הזה. והדיון היה, הייתי אומר בעדינות – הוא לא חף מפופוליזם, ואני מציע לכל חבר וחברה בכנסת הזאת לקרוא את הפרוטוקול של הישיבה הזאת, מה נאמר שם, מי הזהיר, ממה הזהירו. היו אחר כך לעגנים – אתה לא ביניהם כי אתה בן-אדם רציני – הלעגנים שהמחיזו את הישיבה החשובה הזאת למחזה בתיאטרון פרינג' כזה או אחר. אחת מהם היא היום חברה בכנסת, ואני מאוד מעריך אותה על עמדותיה, אבל פחות מעריך אותה על פופוליסטיותה, אם אפשר להגיד. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> המחזה מצוין, ממש מצחיק. אתה יודע, זה ממש היה רציני, מעמיק. אני אמרתי לכם אז, אני אמרתי לכם אז – – – <קריאה:> "אנרגיות טובות". <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> "אנרגיות טובות". אני אמרתי לכם אז שבדיון הזה צריך להתייחס למתרחש באזורנו. איזה לעג היה בדיון. חבר הכנסת שי הציע להעביר את זה לוועדת החוץ והביטחון בלעג. והרי אתם יודעים שבסוף המציאות והתיאטראות, והפרינג' טפח על פניכם, והמציאות הייתה, כפי שאתם בוודאי רואים – מה לעשות, אולי זה לא מוצא חן בעיניכם – לצדנו. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו עוד נדון בזה, גברתי, כיוון שחבר הכנסת כבל, לפי מה ששמעתי, אגב, באקט פרלמנטרי מן המעלה הראשונה, אמרתי את זה גם ברדיו; חבר הכנסת כבל, בצורה מאוד ברורה, באקט פרלמנטרי מן המעלה הראשונה, השיג 40 חתימות לקיים פה במליאה דיון בהשתתפות ראש הממשלה, והוא יתקיים בקרוב מאוד – פתוח, שקוף, מול מצלמות הטלוויזיה, וכולם יראו אותו. אגב, חבר הכנסת כבל, אני מאוד מעריך את מה שאתה עשית. אני חושב שזה דבר נכון. זו בדיוק פעולתה של האופוזיציה: לקיים התנגדות פרלמנטרית. והיה דיון בוועדות הכנסת, ויהיה דיון בוועדות הכנסת, ומתקיים דיון ציבורי עמוק ויסודי גם בכלי התקשורת. אדוני היושב-ראש, תפקידה של ממשלה הוא למשול, למשול. זה תפקידה של ממשלה. היא מקבלת את אמון הבית הזה בדיוק כפי שקיבלה הממשלה האחרונה – קיבלה את אמון הבית ומתחילה בתפקידה. ויש לה את כל הסמכויות, חבר הכנסת חסון, הנתונות מכוח החוק כדי לנהל את ענייני המדינה. אולי תגידו אתה וחבריך לאופוזיציה שהיא לא מנהלת אתכם על-פי עמדתכם או על-פי השקפתכם או על-פי טעמכם, אבל מכאן – ואני מתייחס להערתך – ועד לעתור לבג"ץ נגד החלטה לגיטימית של הממשלה המרחק רב מאוד, רב מאוד. ואני אומר לך, ההודעה הזאת, הפנייה הזאת לבג"ץ, לא רק שאיננה מחזקת את הבית הזה – היא מחלישה את הבית הזה. הפנייה לבג"ץ לא מחזקת את הכנסת, אדוני היושב-ראש, היא מחלישה את הכנסת. ואני חושב שההחלטה, חבר הכנסת חסון, בעניין של הגז, כפי שהתקבלה אתמול במליאת הממשלה, היא מידתית, היא ראויה, היא תכניס לקופת המדינה, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, "רק" 50 מיליארד דולר. זה הכול. זה מה שהיא תכניס. ואז, ידידי, אתם הרי האופוזיציה המכנה את עצמה "חברתית", יהיה הרבה מאוד כסף לצרכים חברתיים – לבריאות, לחינוך, לרווחה, למחשבים לילדים מעוטי יכולת. נוכל, חבר הכנסת רוזנטל, למלא בכסף הזה הרבה מאוד צרכים חברתיים, שאתם, אגב, מרבים לדבר בהם, מרבים לדבר בהם, וזה חשוב, אבל עושים מעט. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אנחנו פופוליסטים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מי בכלל אמר שאתם יותר חברתיים? מי בכלל החליט את זה? <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם מכתירים את עצמכם. אתם אומרים: אנחנו חברתיים. אבל זה לא עומד במבחן הביצוע, חבר הכנסת רוזנטל. לא מספיק להעיד על עצמכם כחברתיים. אדם יכול להגיד: אני חברתי, אתה יודע. אנחנו לא פחות; הממשלה הזאת לא פחות ממי שמצהיר על עצמו כחברתי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כן. ראיתי את זה בדוח של הביטוח הלאומי באותיות כאלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ודרך אגב, דרך אגב, אדוני היושב-ראש, זה כל ההבדל בין הקואליציה לאופוזיציה. אני אגיד לך – אתם מדברים על עצמכם כחברתיים – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> ואתם מקימים ועדות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אתם מכתירים את עצמכם כחברתיים, ואנחנו עושים את הדברים החברתיים. <נחמן שי (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> או, שלום לך, חבר הכנסת שי. הזכרתי את דבריך בישיבה המפורסמת, בישיבת ועדת הכלכלה בראשותי, את הגיחוך שלך ואת הצחוק ואת ההצעה שלך להעביר את הדיון לוועדת החוץ והביטחון כאשר אני התרעתי שיהיו גורמי טרור שעלולים לפגוע באסדות הגז. אתה זוכר את זה? אז לך למחזה שהמחיזה חברת הכנסת זנדברג, שגם אתה מופיע בו. מאוד מעניין. לקחו את פרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה והמחיזו את זה להצגה. מי עשה את זה? מי מימן את זה? מי עמד מאחורי הדבר הזה? אתם מדברים על שקיפות? אתם מדברים על שקיפות? תהיו שקופים, ספרו לציבור מי עומד מאחוריכם, מי עומד מאחורי העמותות שלכם. ספרו את זה לציבור – פעם אחת. פעם אחת. פעם אחת. מה לעשות, אתם לא מספרים לציבור את הדברים האלה. אני, אגב, מאוד מעריך את ההפגנות, אני חושב שהן חלק חשוב בדמוקרטיה הישראלית. למה אתה מחייך, חבר הכנסת שמולי? אני אומר לך שאני מעריך מאוד את ההפגנות, את הפגנות המחאה, אבל רק תספרו מי עומד מאחוריהן, פעם אחת. אתם דורשים מאתנו שקיפות – אתם צודקים. יש שקיפות מלאה. עכשיו, נאה דורש, נאה מקיים. <נחמן שי (העבודה):> על מה הוא מדבר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לך, חבר הכנסת שי, ללכת לפרוטוקול, לך. יש פרוטוקול של ועדת הכלכלה של הכנסת, ישיבה שאני יזמתי, ותקרא אותו, ואז אנחנו נראה מי צדק ומי שגה, מי העריך נכון את המציאות במזרח התיכון ומי חי באספמיה. הרי אין לך מה לומר כי אתה יודע ששגית, אתה יודע שבדבר הזה אתה שגית. <נחמן שי (העבודה):> במה שגיתי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תקרא את הפרוטוקול. אני באמת מציע לך, עצה ידידותית, עצה טובה, חברית. אגב, כמה שנים דיברתם על הארכת שעון הקיץ? כמה שנים דיברתם? דיברתם. דיברתם ודיברתם ודיברתם ולא עשיתם דבר. והנה קמה ממשלה, סך הכול פועלת 100 ימים, 100 ימים, ממשלה חדשה, ומאריכה היום את שעון הקיץ עד סוף אוקטובר, כמו במדינות המתקדמות בעולם. את "שמים פתוחים" כבר עשינו, ביצענו, חתכנו, החלטנו, הבטחנו וביצענו; הרפורמה בנמלים נוע תנוע, התחלנו בזה בממשלה הקודמת, ונמשיך. אדוני היושב-ראש, האופוזיציה תמשיך לצעוק ולבקר, אנחנו נמשיך לעשות. אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את כל הצעות האי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע עדיף שישב או תשב במקומה, ואנחנו נעבור להצבעות על הצעות האי-אמון. חברי הכנסת, הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה: ממשלה שמגישה תקציב דורסני נגד שכבות הביניים והשכבות החלשות. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 41, 55 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. מדיניות הממשלה להכבדת עול המסים פוגעת במעמד הביניים ומעמיקה את העוני, של יהדות התורה – מרצ. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 41, אבל עדיין יש 55 שמתנגדים גם למועמדות של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס לראשות הממשלה, ולכן גם הצעת האי-אמון מטעם סיעות יהדות התורה ומרצ לא התקבלה על-ידי הכנסת. מטעם סיעת ש"ס: התקציב שהונח בכנסת הרסני ותורם להעמקת הפערים העצומים הקיימים בשכבות הביניים ובשכבות החלשות. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 41, 55 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס לא התקבלה. חברי הכנסת, מטעם סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד: הממשלה מתעלמת ממשבר הדיור והקרקעות במגזר הערבי. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אברהים צרצור. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 39 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון של סיעות רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד לא התקבלה על-ידי הכנסת. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <הודעה אישית של חברת הכנסת תמר זנדברג> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו עוברים לסעיף שמופיע אצלכם בסדר-היום, אני חושב, כסעיף 4: הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר התחבורה. <תמר זנדברג (מרצ):> ביקשתי את רשות הדיבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני השר, אני טעיתי. הבטחתי הודעה אישית לחברת הכנסת תמר זנדברג, שמרגישה פגועה ממשהו שאמר סגן השר במשרד ראש הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, אדוני היושב-ראש, אדוני, אני לא השמצתי אותה. <תמר זנדברג (מרצ):> אני אגיד בדיוק – אתה אמרת דברים חמורים מאוד. בתשובה על האי-אמון סגן השר אמר כאן – בתשובה על האי-אמון בנושא הגז, שגם היום נערך דיון ציבורי, החזרת אותנו לדיון שהתקיים כאן בבית הזה ובציבור בשנת 2011 – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> 2010. <תמר זנדברג (מרצ):> – – 2010–2011, ואני גאה שהשתתפתי במחזה קריאה, שדרך אגב, אם היה בו לעג זה לעג שאתם, חברי הכנסת שכיהנו בזמנו, העמדתם בו את עצמכם, מפני שהמחזה היה קריאה, מילה במילה, של פרוטוקול ישיבה שהתקיימה בוועדת הכלכלה בראשותך. ואתה האשמת אותי באופן אישי, בתור מי שהשתתפה במחזה הזה, ושורה של פעילים ופעילות, שחקנים ופעילים ואקטיביסטיות חברתיים, בקבלת מימון, לא פחות ולא יותר – קבלת מימון על פעילות התנדבותית ציבורית שעשו למען הכלל ולמען כולנו. אתה כנראה למדת ממורך ורבך ראש הממשלה, שהשבוע האשים את הציבור בפופוליזם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אני אתן גם לראש הממשלה להגיב? חברת הכנסת זנדברג, ביקשת להבהיר את הדברים, אני מבין מדברייך שלא קיבלת שום מימון, הכול היה התנדבותי. <תמר זנדברג (מרצ):> לא לא, אלה דברים חמורים ביותר. אני רוצה שיובהר שלא ייתכן שנציג הממשלה יאשים את הציבור שמוחה עבור משהו שמגיע לו – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר אופיר אקוניס, נא לשבת, אדוני. <תמר זנדברג (מרצ):> – – בשיקולים זרים כלשהם, כי זה הציבור, אלה הפעילים שלמען טובת הציבור בלבד משקיעים לילות כימים מזמנם בהתנדבות, כולל עכשיו בהפגנות, ולא ייתכן שנציג הממשלה יאשים את הציבור באיזשהם שיקולים זרים כשהוא בא בפעילות ציבורית למען טובתו שלו. תודה רבה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אגב, אני לא האשמתי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סתום את הפה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> היושב-ראש, אתה שומע מה שהוא אומר? הבחור הזה ירד מהפסים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת זנדברג. הדברים ברורים מאוד. תודה, סגן השר אקוניס. על-פי בקשתו של חבר הכנסת יצחק הרצוג אני רק מבהיר שהסעיף של הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב לא ירד מסדר-היום. אנחנו נודיע בהמשך אם הוא עולה או לא עולה. ההודעה תבוא לקראת סיום הדיון בסעיף של הצעת חוק רישוי שירותים לרכב; אני אודיע סופית אם החוק עולה היום או לא. זאת בקשת הממשלה, בשלב זה אני מכבד את הבקשה. <הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/769).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יציג את ההצעה שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, חבר הכנסת ישראל כץ, ואני מתנצל בפניו על שכבר זימנתי אותו והחזרתי אותו. תודה על ההבנה, אדוני השר. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה, השרות, השרים, חברות וחברי הכנסת, הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013. מטרתו של החוק המוצע להסדיר בחקיקה ראשית את כל העיסוקים והשירותים המוסדרים כיום בצווי הפיקוח, וכן עיסוקים ושירותים נוספים הטעונים הסדרה, ולקבוע הוראות שעה מעודכנות לנוכח השינויים שחלו במהלך השנים בענף הרכב ובשירותים הניתנים בו, בשים לב להוראות חוקי-היסוד של מדינת ישראל והזכויות שנקבעו בהן. החוק מסדיר את השירותים בענף הרכב, לרבות בתחום היבוא, כדי להבטיח את כל אלה: רמה מקצועית הולמת של נותני השירותים, שמירה על בטיחות הרכב, הגנה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, רק שנייה. חברי הכנסת ושרים. חברי הכנסת, נא לשבת. מי שלא מעוניין להקשיב לדברי השר יכול לצאת מהמליאה, אבל לא ליצור מצב כזה במליאה. חברת הכנסת עליזה לביא, נא לשבת, גברתי. חברת הכנסת זהבה גלאון, גברתי נא לשבת. חברי הכנסת הרצוג, יחימוביץ, השרה לבנת, גברתי, נא לשבת, זה מפריע לדובר. בבקשה, אדוני. סליחה. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – הגנה על שלום הציבור ובטיחותו, מתן שירות סדיר וזמין למקבלי השירות, קיומם של תנאים הולמים במקומות מתן השירותים וקידומה של התחרות בענף הרכב. בחוק שולבו ההמלצות של הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב אשר בחנה את התחרותיות בענפי הרכב השונים והמליצה על נקיטת צעדים במטרה להוריד מחירים ולהעלות את רמת השירות לציבור הצרכנים. הוועדה המליצה להסיר חסמי תחרות וכשלי שוק בענף הרכב ולשכלל את המידע העומד לרשות הגורמים השונים בענף. המלצות הוועדה נבחנו על-ידי צוות בין-משרדי שמונה לצורך בחינת אופן היישום של העקרונות וההמלצות, והחוק נותן ביטוי להמלצות היישום כאמור. במטרה להסיר את כשלי השוק ואת חסמי התחרות בענף הרכב ולהביא לירידה משמעותית במחירי המכוניות החדשות והמשומשות, בעלות ההוצאה של האזרחים בטיפול במוסכים ובשימוש בחלקי חילוף, אישרה ממשלת ישראל את הצעתי – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי חברי הכנסת, נא לכבד את השר ולאפשר לו להציג את החוק. חברת הכנסת זועבי. חבר הכנסת טיבי. רבותי, נא לשבת. בבקשה. חבר הכנסת שטרן, נא לשבת. בבקשה. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – אישרה ממשלת ישראל את הצעתי כשר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים לצעדים נוספים. מדובר ביישום מדיניות ברורה לטובת הציבור בישראל. בהחלטת הממשלה ובמסגרת הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, אשר אמור להיות הבסיס לפעילות להגברת התחרותיות, ניתן מענה לכל אחד מהמרכיבים המרכזיים בענף הרכב: ייבוא ושיווק כלי רכב חדשים, סחר בכלי רכב משומשים, חלקי חילוף, מוסכים ותחזוקה, ביטוח ושמאות. מדובר בסדרה רחבה מאוד של מהלכים אשר להם פוטנציאל להביא לשינוי משמעותי במיוחד בהפחתת המחירים. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק שתשנה – ברגע שהיא תושלם, ואני מקווה בקרוב, היא תשנה את המציאות בישראל בכל מה שקשור לענף הרכב, שהוא השני בחשיבותו ובהוצאה לכל משפחה, אחרי ענף הדיור. הצעה זו היא הצעה שמבוססת על ניתוח מקצועי והיא באה להסיר את הכשלים והחסמים שנמצאים היום. היום במדינת ישראל יש כ-15 משפחות ששולטות בענף ייבוא הרכב, ענף שמגלגל כ-30 מיליארד שקלים בשנה. אין מדינה אחרת שיש לה כלכלה מפותחת שבה לדגם אחד של רכב יש רק יבואן אחד. מעצם הדבר הזה התחרות היא מוגבלת מאוד. לכן אנחנו רוצים לאפשר ליבואנים מקבילים להיכנס לשוק ולהתחרות, ליבואנים זעירים, להסדיר את הייבוא האישי. אנחנו רוצים לשנות את המצב שבו מוסך היבואן זה המקום שמי שמייבא וקונה מאותו יבואן חייב ללכת אליו באופן כמעט אוטומטי ולשלם את המחירים שדורשים ממנו. אנחנו נקים מוסכים מתחרים, מוסדרים, שיעמדו ברמה הנדרשת ויפתחו תחרות מול המוסכים הקיימים של אותם יבואנים. חלקי החילוף – זאת פרשה שהיא פשוט שינוי דרמטי במחירים. יש חלקי חילוף שאינם קשורים לבטיחות, שעומדים בתקינה אמריקנית ואירופית וניתן לייבא אותם – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אקוניס. חבר הכנסת אמנון כהן. רבותי חברי הכנסת, באמת. חבר הכנסת ברוורמן, הצעה כלכלית חשובה ראשונה במעלה, נושא כלכלי, להוריד את המחירים של הרכב סוף-סוף, ואתם לא נותנים לשר להציע אותה. רק תוקפים כל היום. בא השר – יושב-ראש הכנסת לשעבר, אנא בטובך, אני בטוח שהדברים חשובים, אבל לא יכול להיות ששר התחבורה מנסה להציג חוק ואני מכאן לא יכול לשמוע אותו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה צודק במאה אחוז. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אדוני שר הפנים, בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני בדיוק, כשחברת הכנסת קלדרון באה והתחילה להסביר הצעת חוק, אמרתי: לא, אני מאזין לחבר הכנסת כץ מכיוון שהדבר הזה מאוד חשוב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אנא שמרו על השקט. בבקשה, כבוד השר. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבר הכנסת אחמד טיבי, גם בטייבה וגם בבית-חנינא רוצים לקנות רכבים במחיר זול יותר ולטפל במוסכים במחיר זול יותר ולקנות חלקי חילוף במחיר זול יותר. זה חוק שמסייע למי שיש לו רכב חדש, כ-200,000 בשנה, מסייע למי שקונה רכב משומש – – <קריאה:> הוא בא לשכנע אותי. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> יפה, ידעתי שהוא הבין את מהות החוק. – – כ-700,000 שרוכשים רכב לא חדש מדי שנה. טיפולים רבים במוסכים, קניית חלקי חילוף. כמו שאמרתי, ההוצאה השנייה בגודלה, אחרי ההוצאה על דיור. יש כאן מהפכה. אני פונה אל חברות וחברי הכנסת, אין ספק שאנחנו מביאים כאן מהפכה. כמו בכל מהפכה, בכל רפורמה ראויה לשמה, בעצם לוקחים כסף ממי שמרוויח יותר מדי ומעבירים אותו לציבור, דרך פעולות המכירה, הטיפול, קניית חלקי החילוף וכו'. אין ספק שמי שמרוויח היום את הכסף ירצה למנוע את העברת החוק. אני גם יודע ומודע לכל השתדלנים שיציפו את הכנסת. אני מבקש מכם להתעמק בחוק, לראות שאכן הוא כמו שאתם חושבים. אני גם אשמח לספק הסברים, אני מתכוון באופן אישי לבוא לוועדת הכלכלה. אני מודה לחבר הכנסת הפרופסור אבישי ברוורמן, יושב-ראש ועדת הכלכלה. ישבנו גם עם הצוות המקצועי שלו, ישבנו עם אנשי משרד התחבורה, והצגנו את עקרונות החוק. הוא הבטיח לי דבר אחד, שיותר ממנו לא ביקשתי; הוא אמר: אני אהיה ענייני. אני לא בא כאן כאיש אופוזיציה או כאיש קואליציה. אני בא לשרת את הציבור ולאפשר לציבור לקבל את השירות החשוב הזה בתנאים הרבה יותר טובים. אני חושב שיש לנו כאן באמת הזדמנות, ללא חיץ מפלגתי, ללא כל קשר לקואליציה ולאופוזיציה. אם יש הערות ודברים תוך כדי ההליך, ודאי שיש לקחת אותם בחשבון. אבל את אותו ניסיון שיהיה כאן למנוע את החקיקה צריך להדוף. צריך לסיים את זה. אותו ציבור ששלח את כולנו דרך פתקים שונים ומשונים לייצג אותו בכנסת, מצפה שנעשה דברים מהסוג הזה. אנחנו עומדים, כמו שאמרתי, בהסכמת יושב-ראש הוועדה. אני גם מתכוון לבוא לדיוני הוועדה. אני מתכונן לתמוך בחוק, לאפשר להסדיר את החוק ולהביא את הבשורה הזאת. אני מאחל לכולנו הליך חקיקה מהיר, נכון, מוצלח, עם בשורה בלתי רגילה של הורדת יוקר המחיה באחד התחומים החשובים ביותר לכל אזרחית ואזרח בישראל. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה, השר ישראל כץ. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הרציונל של החוק הוא רציונל נכון, שמביא שורה של צווים ותקנות לכדי חוק אחד. יש סוגיות, כמובן, שילכו ויתבררו במהלך הדיונים לקראת הקריאה השנייה והשלישית בוועדת הכלכלה, ויש להקפיד על כמה נושאים; לא רק על ההיבט המסחרי, שזה חשוב מאוד, שיש פה מין מונופול של כמה משפחות כמו שאמר השר, אלא יש מקום שהחוק גם כן יתייחס במכלול הסוגיות לעוד שתי סוגיות שלדעתי הן מאוד חשובות. הסוגיה הראשונה היא סוגיית הסביבה והגנת הסביבה. לדעתי, היום צי הרכב שקיים במדינת ישראל הוא אחד המזהמים הגדולים, יחסית – כמובן, חוץ מהתעשיות "עתירות" הזיהום. אבל אם אנחנו מתייחסים לסוגיה הזאת, יש להתייחס לסוגיית האוויר הנקי ואיכות הסביבה והגנת הסביבה בכל מה שקשור לייבוא רכב ותקנות לאחזקה ותחזוק רכב. והסוגיה השנייה, שהיא אקוטית בכל מה שקשור לציבור הערבי, היא שאלת התשתיות. לא ייתכן שבמדינה מתנהל צי של רכב מודרני, ברמה הגבוהה ביותר, בקרב כל שכבות האוכלוסייה, אבל אין הקפדה על תשתיות מתאימות – בלי לגלגל, להגיד שזה רחוב בין-עירוני, וזה כביש עירוני, והאחריות של רשויות מקומיות, והאחריות של – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת שטרן, נא לשבת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – הרשות – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כבוד השר לנדאו, נא לשבת. <אבישי ברוורמן (העבודה):> השר לנדאו, היושב-ראש קורא לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> השר לנדאו, נא לשבת. <שר התיירות עוזי לנדאו:> המפקד. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ולייצר פרמטרים וקריטריונים לדרכים ולתשתיות ולבטיחות בדרכים שהם אחידים כלפי כלל האוכלוסייה. לא ייתכן שאתה נוסע בכביש ראשי, פונה שמאלה או ימינה ליישוב ערבי, ואז אתה כאילו נכנסת למדינה אחרת לחלוטין. לדעתי, המכלול, העיסוק וההתעסקות בסוגיה הזאת צריך לכלול גם את המרכיב הזה – וכפי שאמרתי, אדוני השר, בלי לבוא ולהגיד שזה אחריות כללית-לאומית, של המשרד, וזה – אחריות עירונית-מוניציפלית. אני חושב שיש להקפיד, כולל תקצוב, על פרמטרים ראויים. בסופו של דבר, רכבים מודרניים הם דבר חשוב בכל מה שקשור להתקדמות המדע והבטיחות והזיהום וכו' וכו', אבל התשתיות, איפה שנוסע הרכב, אני חושב שזה דבר חשוב. ולכן יש מקום, בהמשך הדיונים, לקראת חקיקת החוק בקריאה שנייה ושלישית, גם להתייחס לשתי הסוגיות האלה – גם התשתיות וגם הסביבה. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת ברכה. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת סוייד? נוכח? אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך בקו שהתחיל בו חברי חבר הכנסת ברכה. אכן, זוהי הזדמנות ראויה ונכונה, אדוני שר התחבורה והבטיחות בדרכים, לעשות סדר בעניין היער הגדול של הנורמות וההוראות השונות שקיימות בתחום הרכב והרישוי ורישוי השירותים לרכב, ואני מברך על כך. אני חושב שזה מהלך שהגיע זמנו, והגיע זמנו באמת כדי לעשות גם סדר וכדי להעביר לחקיקה ראשית את הדברים שראוי שיוסדרו בחקיקה ראשית. אני רוצה בהזדמנות הזאת להזכיר סוגיה אחרת, שגם היא נוגעת אליך, אדוני שר התחבורה, והיא הנוהל, לטעמי הפסול והלקוי, לעקל או לבטל רישיונות נהיגה בשל חובות. בשל חובות. אנשים שחייבים חוב – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – זה לא אני – – – <דב חנין (חד"ש):> לא, לא, לא אתה המעקל. בוודאי. <איתן כבל (העבודה):> – – – <דב חנין (חד"ש):> לא, לא אתה המעקל, אבל הרשויות, רשויות – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני, אני מסכים אתך – – – <דב חנין (חד"ש):> כן. התוצאה של המהלך הזה היא שאנשים שאין להם שום בעיה תחבורתית – אין להם רישיון, נוהגים ללא רישיון בגלל בעיות שבכלל לא קשורות לתחום התחבורה. ובנושא הזה יש הצעת חוק, אדוני השר, של חברי חבר הכנסת ד"ר עפו אגבאריה, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לקרוא לך, אדוני שר התחבורה, ולשרי הממשלה לשתף פעולה כדי להעביר את החקיקה הזאת, כדי באמת לתקן מצב שהוא פשוט מצב אבסורדי. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות של המהלך הנכון שלכם בממשלה להעביר לחקיקה ראשית נורמות שראוי שתהיינה בחקיקה ראשית, ולא בכל מיני הוראות וצווים והנחיות והחלטות מינהליות, כדי להתייחס לאחת ההחלטות הדרמטיות והגדולות ביותר שממשלת ישראל העבירה, והיא העבירה את ההחלטה הזאת בדיוק אתמול. בלי חקיקה ובלי הכנסת, התקבלה ההחלטה בעלת משמעות כלכלית דרמטית, שנציג היועץ המשפטי לממשלה, המשנה ליועץ המשפטי, מר אבי ליכט, קבע לגביה שראוי שתוסדר כהסדר ראשוני על-ידי הכנסת בחקיקה ראשית, בדיון מסודר, לעיני הציבור, עם תהליך שיטתי, רציני ומעמיק של עבודה לפניו. והנה, סוגיה כל כך מהפכנית, כל כך דרמטית, הממשלה מבקשת להעביר לא באמצעות הכנסת, לא בדרך של חקיקה, אלא בדרך של איזשהו מחטף עקלקל, באיזשהו דיון שאני מבין מהמשתתפים בו שהיה חפוז למדי, ושהכניס תיקונים ושינויים כאלה או אחרים שהתקבלו כולם במהלך שעתיים-שלוש דיון על שכבה של המלצות ועדה, שגם עליה יש הערות וביקורת לא מעטות. ואני מנצל את ההזדמנות כדי לשאול אתכם, עמיתי השרים: איך ייתכן הדבר? אותה ממשלה שעושה עכשיו מעשה ראוי ואומרת: בואו נעשה סדר, ונחזיר ונעביר לחקיקה ראשית נורמות שצריך שתהיינה בהסדר ראשי ובחקיקה ראשית, נורמות חשובות כשלעצמן – ואני מברך על המהלך הזה – איך ייתכן שאותה ממשלה, החלטה הרבה יותר גדולה, עם משמעות הרבה יותר דרמטית לציבור הישראלי, חושבת שניתן להעביר בדרך של החלטת ממשלה בלבד? לא בדרך של הליך חקיקה – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> – – לא בדרך של דיון בכנסת, לא בדרך של בירור בבית נבחרי הציבור. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה. אני סוגר את הרשימה ומזכיר שמי שלא נמצא מאבד את זכותו לדבר. שלוש דקות, בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> וואו, לא ידעתי, דב, שאתה כזה גבוה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> דב גבוה, משכמו ומעלה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא גבוה משכמו ומעלה פי כמה. טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא חושב שהצעת החוק היא טובה וחיובית. וזה טוב וזה יכול גם לעזור לכמה אנשים. אבל אני גם חושב שיש איזשהו מקום אולי גם את התשתיות, כדי ליצור מקום לכל כך הרבה רכבים, כאשר אם יהיו זולים – אז צריך לעשות, אולי להכין את התשתיות בצורה קצת יותר טובה, וגם קצת לא להזניח את התחבורה הציבורית. אם יהיו האוטובוסים קצת יותר זולים אז אפשר יהיה גם לעשות תחבורה ציבורית, מה שכמעט ולא קיים – חוץ מבנצרת ואולי בעוד כמה מקומות – ביישובים ערביים גדולים. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אטיאס. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני יודע שבתקופה שלך – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אטיאס. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – שיש כמה קווים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – אפילו באזור ואדי-עארה, מאום-אלפחם. ואני – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רגע. חבר הכנסת אטיאס, נא לשבת. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – ברהט – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – באום-אלפחם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון. אז אני אומר – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – מאפס לאלפים. ובכל המגזר אנחנו הכנסנו בכוונה תחבורה ציבורית. עדיין – גם נמשיך – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון, זה עדיין. אני זוכר – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> הכמויות הן פנטסטיות, לדעתי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני זוכר שפניתי אליך בעניין הזה. אבל אני גם זוכר שפניתי אליך בעניין של הקמת משרד רישוי באום-אלפחם, וזה לא כל כך צלח. עכשיו, גם לגבי התשתית של כל כביש 65. אני גם רוצה בהזדמנות זו להודות לך על זה שאפשרת להקים רמזור בצומת מושרייפה, אבל הייתי שמח אם העניין יהיה קצת יותר מטופל. מה הכוונה? שיש איזושהי כניסה לכפר קטן, בצד השני, הכפר הוא משני צדי הכביש, ובתוכנית הקיימת אין אפשרות לצד המזרחי כאילו להיות במגע ישיר או בגישה ישירה לצד המערבי או לצאת שמאלה. ולכן אני פניתי, ואני פונה אליך – אני פניתי למע"צ, גם לאנשים שאחראים לעניין הזה, והם אמרו לי שאם אתה רוצה פתרון גם לבעיה הזאת, זה עניין תקציבי קטן מאוד מאוד מאוד, לתוספת למקום הזה. אז אם תואיל בטובך – והמכתב אצלי, אני אחר כך אתן לך אותו ביד, הם פנו אלי – ואני מקווה שזה יהיה גם כן דוגמה לעוד כמה מקומות שאפשר לעשות. אני מוכרח להגיד גם מילה טובה, שכל מה שנעשה עכשיו בכבישים מוריד את אחוז תאונות הדרכים וחוסך חיי אדם. ואני מקווה שהמגמה הזאת תימשך וייעשה הדבר הנכון לגבי כל האזורים הקשים והמסוכנים; ותודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת אגבאריה, וגם אני מצטרף לתודות. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, את ילדותי עשיתי בחנות החלפים של אבי, חלפים למכוניות בירושלים. אני יכול לדווח לשר שאבי היה ראשון סוכני המכוניות וסוחרי החלפים בירושלים, ושם למדתי הרבה על התחום הזה. ואני – לא אז, לא רק אז, אבל היום מבין עד כמה הוא חשוב ומרכזי ונוגע להרבה אנשים; אז הוא עוד היה בחיתוליו. אז חוץ מהידע שצברתי אז – אני רוצה בהחלט להזדהות עם הכיוון שהחוק הזה הולך בו. אני חושב שעל התחום הזה השתלטו גורמים בודדים, לא בכוח, אבל באמצעות רכישות לגיטימיות כשלעצמן. על-ידי זה נוצרו מרכזי כוח בתחומים השונים של הענף הזה: גם המכוניות, גם החלפים, המוסכים – תחום אחרי תחום נרכשו והלכו. אני גם למדתי ממידע פנימי אפילו על הדרכים שבהן הדברים נעשים, וגם כן, למרות שזה הכול חוקי, שזה בעייתי ביותר. ולכן, טוב הדבר בעיני לעשות רפורמה בתחום הזה, ולנסות גם להוריד את המחירים, גם לשפר את השירות. כי תחבורה פרטית היא בסופו של דבר הדרך העיקרית שבה אנחנו מנהלים את חיינו; לצערי, כי חשוב שתהיה גם תחבורה ציבורית בהיקף דומה, אבל אנחנו נדבר על זה בהזדמנות אחרת. בוודאי בדיונים בוועדה עוד אפשר יהיה לדון בהיבט אחר היבט. אני זוכר שהשר ניסה לפני ארבע שנים לעשות רפורמה בענף, ובסופו של דבר עצר. אני לא יודע מה היו מניעיו, אבל הוא עצר אז, והוא חוזר עכשיו. ואני חוזר ואומר, לדעתי הכיוון שאנחנו הולכים בו הוא נכון. אני רוצה לנצל את הדקה האחרונה שעומדת לרשותי כדי לקרוא מכאן פעם נוספת גם לך, גם לחבריך לממשלה, להשקיע ולהורות לגורמי הביטחון במדינת ישראל להשקיע כל מאמץ בסיכול התופעה החדשה של טרור יהודי במדינת ישראל. אנחנו חייבים להתגייס כולנו כדי להילחם בהתפשטות שלה משבוע לשבוע בצורה שהולכת ומתרחבת – לא במקרה ירושלים נבחרה כמוקד; כי, הייתי אומר, היא הלב של הסכסוך והנקודה הכי עדינה ורגישה בו, וזה מגיע עכשיו בתדירות הולכת וגוברת. לא עולה על הדעת שלא יצליחו לאתר את האנשים האלה, שהם נמצאים במה שאני חושש לומר, אבל אני חושש גם שלא לומר, "הטרור היהודי החדש". חייבים לאתר את האנשים האלה ולהביא אותם למשפט. לא יכול להיות שלא משטרת ישראל, לא שירות הביטחון הכלכלי, שזה לא היעד העיקרי שלו, לא יתגייסו להשקיע את כל כוחם בכך. תודה לך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני חושב שאין מחלוקת על כך שהעתיד טמון בתחבורה ציבורית יעילה וידידותית לסביבה כמה שאפשר, ולהגיע למצב שבו כל אזרח ואזרחית יכולים להגיע לעבודה בצורה סבירה, בזמן סביר, ממקום מגוריהם לעבודה ולחזור, לצאת לבילוי ולחזור – זה הפתרון הכי טוב. ולכן, הדגש צריך להיות על פיתוח התחבורה הציבורית. תחבורה ציבורית מגוונת ושתגיע לכל המקומות. לאחרונה פורסמו שני דוחות מקיפים – אחד של "קרן אברהם" והשני של עמותת "סיכוי", פרי עבודת מחקר אינטנסיבית, לא סקר, אלא פשוט הלכו יישוב-יישוב ובדקו את מצב התחבורה הציבורית. אני מציע לכבוד השר לבקש תמצית של הדוחות האלה, כי זה חוסך גם למשרד עבודה. בדוחות האלה נעשה איתור צרכים, יש המלצות סבירות, שניתן ליישם אותן במסגרת התקציבים הקיימים. ובדוחות האלה עולה תמונה – למרות שגם הדוחות מציינים שהיה שיפור בשנים האחרונות בתחבורה הציבורית ביישובים הערביים, עדיין השורה התחתונה היא מאוד מאוד לא טובה, ואומרת שהפערים בתחבורה הציבורית הם מהגדולים ביותר, בהשוואה לפערים בתחומים אחרים, למרות כל השיפור שהיה בשנים האחרונות. כלומר, אם משווים פערים בתחומים אחרים של החיים ואת הפערים בתחבורה הציבורית, רואים שהפערים בתחבורה הציבורית גדולים מאוד. והדוחות מאתרים בצורה מדויקת ומפורטת את החסמים ואת הבעיות ואת הדרכים לפתרונן. אני חושב שתחבורה ציבורית זה כלי חברתי מן המדרגה הראשונה. למשל, נשים רבות – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – לא מגיעות לעבודה או לא יוצאות לעבודה בגלל קשיים של תחבורה ציבורית. הנה, למשל, אישה, נגיד מכפר-קרע, שרוצה לעבוד בבאקה-אלע'רביה – להגיע בתחבורה ציבורית זה כמעט בלתי אפשרי; צריך לנסוע לחדרה ולעשות, איך אומרים, סביב העולם איזו נסיעה עד שמגיעים לבאקה-אלע'רביה. וזה דבר שאפשר לפתח אותו. אני קורא לשר, מנצל את ההזדמנות של הצעת החוק הזאת, קורא לשר לעיין בדוחות האלה, ואנחנו מוכנים לשתף פעולה בעניין של פיתוח התחבורה הציבורית ביישובים הערביים, שזה טוב לכולם, במיוחד לסטודנטים ולנשים. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת זחאלקה. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אריה דרעי. שלוש דקות, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, ובמיוחד, ידידי שר התחבורה, אין ספק שזה יום בשורה – ללכת לתהליך של רפורמה בשירותים לרכב בחוק, בהצעת חוק שירותים לרכב, שבאופן משמעותי יכולה להשפיע על כל נושא של מחיר הרכב, התחרות בענף הרכב; מכאן זה רק יכול להיות יותר טוב, ואנחנו מחזקים את ידיך בנושא הזה. אנחנו יודעים שהמבחן האמיתי של החוק הוא לא כאן במליאה, ונראה שתהיה לך תמיכה כוללת, של כולם; המבחן האמיתי יהיה בוועדות. שם גם נראה את המבחן – ואני אומר את זה בגלוי לחברי חברי הכנסת – של קבוצות הלחץ, של הלוביסטים. מי יצליח יותר? האם אנחנו כחברי הכנסת נהיה באמת נאמנים לשולחים שלנו, אנחנו נדע לעמוד באמת על צרכים שלהם ונדע לעמוד על האינטרסים שלהם, או שאנחנו נפעל לפי אינטרסים של אנשים ש – בסך הכול בנושא הזה אין חלוקה צודקת, אלא הם עושים רווח על חשבון התושבים ממש. אדוני, אין ספק שרכב היום הוא מצרך נדרש, הוא דבר שאמרת שנמצא בהרבה בתים, אבל הוא גם יקר מאוד. אחרי מחירי הדירות, מס ערך מוסף שעלה ב-1%, לאחר הדירות, באופן משמעותי, 1% ברכב, יש לזה משמעות, לעוד 1%, בשונה אולי מלחם. הנושא של הדלק הוא לא פשוט, והנושא העיקרי: המכס על הרכב הוא יקר. אני לא יודע על כל מדינות ה-OECD, אבל אין ספק שבמדינת ישראל המכס, האגרות והמסים שיש על רכב הם מאוד מאוד יקרים, כך שהרכב נהיה יקר מאוד; במיוחד שאנחנו גם יודעים שגם נושא זקיפת מס על רכב – שאנחנו היום – שיותר ויותר נכנס בליסינג, משנים את זה תמיד לא לטובת האזרח. אבל תרשה לי, אדוני השר – לא, חס וחלילה, כשאומרים "אבל" זה נראה שממעיטים ממשהו במהלך הזה – אבל יש עדיין עוד מה לעשות, להשלים; אני הייתי אומר אפילו להשלים את הרפורמה בנושא הרכב: זה כל הנושא של רכב יד שנייה. נכון, גם להצעת החוק הזאת יש השפעה על רכבים יד שנייה, מבחינת חלקי חילוף, אדוני השר. חלקי חילוף, אם יש לזה אלטרנטיבות, אז גם – לאו דווקא בקנייה – הם יכולים להיות מאוד – אבל אין ספק שבצעדים האלה חייבים להגביר את הפיקוח. הרגולטור חייב להיכנס הרבה יותר חזק בנושא המוסכים. בסופו של דבר אין ביטחון צרכני, אין ביטחון. עדיין היום, ב-2013, לתושבי מדינת ישראל אין ביטחון צרכני שהם נכנסים למוסך והם יודעים באמת שהם משלמים את מה שהם חייבים לשלם. הפערים, כשהם עושים סקר שוק – או אין להם, הרבה פעמים – הם שבויים בידי מוסכים שרוצים באמת לתת מענה – במוסכים כאלה, כשאין תחרות – היא תגביר את זה, אבל יחד עם זה צריך גם את האכיפה. אבל יש נושא שנקרא – בביטוח הרכב אבל – אובדן להלכה. אני לא יכול להאריך בנושא הזה, אבל אני אתן על זה כותרת: שקיפות על הנעשה ברכבי יד שנייה. רכבי יד שנייה, יש להם נתח – אם אני לא טועה, אדוני אמר ש-700,000 כלי רכב נקנים ועוברים בשנה, 700,000 כלי רכב יד שנייה. ואדם שקונה רכב יד שנייה לא יכול לדעת באופן אמיתי מה מוכרים לו. כל ניסיון שלו לברר יותר מידע, אם המוכר לא אמיתי ולא שקוף – אם יש דברים מהותיים הוא יכול בסופו של דבר לתבוע אותו – הוא לא יודע. זה בא לידי ביטוי באחד הדברים ש – לא רק שאין לו ביטחון צרכני, אלא זו גם שאלה של בטיחות וסכנת חיים. במדינת ישראל עולים כל שנה עשרות – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אני מבקש לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מייד מסיים. – – עשרות-אלפי כלי רכב שבעצם ההגדרה שלהם היא "אובדן להלכה". הנזק היה בסביבות – בין 40% ל-50%–60% מהרכב. במקום שיתקנו אותם במוסכים מורשים, מה שעושות חברות הביטוח באובדן להלכה: משלמות לבעלים של הרכב את המחיר המלא, ואז שולחים את הרכב הזה, מוכרים אותו לסוחרי רכב שמתקנים אותו במוסכים לא מורשים, ומעלים לכביש רכבים עם סכנת בטיחות. אותו אדם שקנה רכב יד שנייה לא יודע בכלל שהוא קנה דבר כזה. המידע נמצא, אדוני השר, בידי חברות הביטוח, והאבסורד: כשבא אותו אחד שקונה את זה, רכב שעלה לכביש פעם שנייה אחרי אובדן להלכה – חברת הביטוח, שידעה שהוא אובדן להלכה, לא מוכנה לבטח אותו – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – היא אומרת: לא, הרכב לא בטיחותי. המידע הזה, יש לזה באמת השלכה חשובה מאוד – אם אנחנו משלימים את הרפורמה – גם בנושא הזה. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת אריה דרעי – אינו נוכח; חבר הכנסת אריאל אטיאס – גם הוא אינו נוכח; חבר הכנסת יצחק כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת אמנון כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו נוכח; חבר הכנסת יצחק וקנין – אינו נוכח; חבר הכנסת אברהם מיכאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד אזולאי – אינו נוכח. חבר הכנסת נסים זאב – מעשה נסים. הוא הגיע. שלוש דקות. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סוף-סוף נותנים איזה סוכרייה לציבור. אומרים להם: תשמעו, יש יותר יבואנים, הרכב עומד להיות בזיל הזול, ואני אומר – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נו, אז תגיד איזה מילה טובה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, זה חיובי מאוד: סוף-סוף הממשלה יכולה לגבות יותר מכס. עד היום זה כמעט 150% במכס על כל רכב, ועכשיו אפשר להעלות – במקום לקחת מהעניים, ממשפחות ברוכות ילדים, כל מי שקונה רכב – תעשו את זה 250%, למה לא? אני רוצה לדעת: כמה החלק של היבואן בכל הביזנס הזה בכל רכב שהוא? החלק שלו, יחסית הוא קטן לעומת המכס. עיקר העלויות ברכב זה המס, נכון או לא? או שאני טועה. אני טועה? אני לא טועה, אדוני. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> היבואן מרוויח הרבה – – <נסים זאב (ש"ס):> היבואן מרוויח. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – בלי קשר למס, שגם הוא גבוה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא בטוח שאם יהיו יותר יבואנים השוק ירד. לא בטוח, יכול להיות. יכול להיות שיהיה קרטל – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני יכול לתת לך דוגמה אחת, מאחר שהעלית – אותם יבואנים מוכרים לחברות הליסינג את אותו רכב ב-25% פחות מאשר לאזרח הפשוט. ולכן ברור כבר – וגם שם הן מרוויחות, החברות האלה. וזה לא קשור, זה אותה רמת מיסוי. אגב, על חלפים, על חלקי חילוף, המכס – המס הוא מינימלי, אולי 12%. ולכן יש כאן פשוט מונופול – – <נסים זאב (ש"ס):> תראה, לגבי חלקי חילוף – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – יש כאן מונופולים שמנצלים את כוחם, את הזיכיון שיש להם – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני מסכים אתך שככל שיהיה פחות מונופול ופחות יהיה קרטל – אין פה שאלה. אבל אני לא בטוח שזה מה שיוזיל, אם אנחנו לא נתחשב גם בקטע של המכס, שלדעתי הוא גבוה מאוד, הוא בין 100% ל-150%, תלוי על איזה רכב אנחנו מדברים. עכשיו, לגבי חלקי חילוף – – – <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> המכס הוא מכס של 83%, שזה מאוד גבוה, וצריך לשאוף – אבל לפחות ההכנסות ממנו הולכות לאזרחי ישראל בתחומים שונים. הרווח של היבואנים הולך לעצמם. <נסים זאב (ש"ס):> טוב, אבל בסופו של דבר בעל הרכב, אם אני משווה רכב ברכישה בארצות-הברית או במקום אחר לבין מדינת ישראל, העלות היא פי-שלושה מינימום. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> בארצות-הברית, לאותו דגם יש כמה משווקים ויש תחרות. אתה יכול דרך התחרות לקבל את המוצר זול יותר. כאן, אם אתה רוצה סוג מסוים של רכב – רק מיבואן אחד; אין תחרות בכלל. <נסים זאב (ש"ס):> ואני כבר לא מדבר על רכב שני, יד שנייה, ששם זה ממש ממש זול ביחס למה שנמכר פה אצלנו בשוק, באופן מאוד מאוד משמעותי. אני אומר, כדי להגיע למצב שאנשים יוכלו בכלל לרכוש רכב – היום רכב הוא כבר לא אקסטרה, הוא לא דבר שהוא לוקסוס. אנשים צריכים רכב, אני חושב, בגלל התחבורה הציבורית הלקויה, לצערי הרב, במדינת ישראל. מנסים לשפר, אולי קצת משפרים, מיטיבים מצד אחד ומחבלים מצד שני. הרכבת הקלה היא דוגמה קלאסית; איזה בעיה היא הביאה פה, לעיר הזאת, ירושלים, בעיה שאנחנו לא נפטרים ממנה. אולי יש איזה טייקונים שנהנו מכל העסק הזה, אבל הציבור בירושלים, אני אומר לך, סובל עדיין מהרכבת הקלה. אז מצד אחד לוקה, מצד אחד גם משלם. אני רק רוצה לומר לך, אדוני, אני רוצה לומר בנושא של – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נא להתחיל לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני מסיים. – – – בנושא של חלקי חילוף, צריך יותר להעמיק את החקיקה, ליישם אותה בכל מה שקשור למכירת חלקי חילוף. כשאתה הולך למזרח-ירושלים אתה יכול למצוא את זה בחצי מחיר. לא סתם 21,000 רכבים נגנבו בשנת 2012. כל אלה הולכים לתעשייה, לחלקי חילוף. יהודה ושומרון – למעלה מ-70% הולכים ליהודה ושומרון, חלק מהם במזרח-ירושלים וחלק אולי בפריפריה. ולכן זה נושא שצריכים לתת עליו את הדעת, כי שם תמיד תמצא יותר זול, ואנשים תמיד מחפשים איפה לשלם פחות. רק הערה אחת, ואני רוצה לסיים. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני השר, היום בבוקר רציתי להגיע לכותל, ויש שם איזה מחסום חדש, בשבועות האחרונים, והרכב שלי – לא נקלט שאני חבר כנסת. ופתאום יורדת בת-קול מהשמים ואומרת לי: אדוני, שמאלה תלך. ואני צועק לאותה בת-קול: אני חבר כנסת, אולי יש לי זכות בכל זאת להיכנס לכותל? אין קול, אדוני. אני מבקש דחוף, תצא, תזוז שמאלה, אתה מעכב את התנועה. אני רוצה להבין, מה, אנחנו נהיינו מדינה של רובוטים? אנשים לא זכאים – אני כבר לא מדבר על כך שזכותם של חברי כנסת ושרים להגיע לכותל בכל שעה ובכל רגע. אבל נאמר שיש איזה קשיש, איזה אדם שבאמת ראוי להגיע לכותל המערבי עם הרכב שלו; מה, אנשים לא זכאים שאיזה מישהו מהמשטרה או מישהו מהפיקוח יעמוד שם ויזהה את האנשים שנכנסים פנימה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אני פונה אליך כי זה שייך לתחבורה. לדעתי, זה גם ליקוי מצד משטרת ישראל, אבל זה קשור אליך, אדוני השר – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> – – ואני מבקש ממך – לפחות לא נתבזה. לפחות שיחשיבו אותנו נהג מונית. נהג מונית נכנס חופשי. שיחשבו שאני רק נהג מונית, לא מעבר. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> עוד תמיכה בחוק תסדר לך צ'קלקה על הרכב. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר משה זלמן פייגלין:> נעבור להודעת מזכירות הכנסת, ואחריה תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013; הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8) – שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 70) (חקירת סיבות מוות), התשע"ג–2013. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013> (קריאה ראשונה) <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. שלוש דקות. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברות הכנסת, לא יודעת אם החוק הזה יוריד את מחיר הרכב ב-20%, מה גם שנזכור שחלק ניכר דרמטי, שלא לומר חצי ממחיר כלי הרכב בישראל, מורכב ממכס – אבל אני חושבת שהחוק הזה הוא בהחלט חוק טוב. הוא ישפר דווקא את מצבן של המשתמשות והמשתמשים במוסכים ובחלפים השונים. מה שכן, כבוד השר, אם יורשה לי להיתלות בך כאילן גבוה וחשוב, במשפט אחד שאמרת בדבריך; אמרת: יבואו המון לוביסטים. "גדודים" זה היה? בהמוניהם. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> שתדלנים. <מרב מיכאלי (העבודה):> כן, שתדלנים. סליחה. ואני משערת שגם כמה שתדלניות. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> דווקא כאן הקלתי על המין הנשי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני תהיתי, משום שאומנם זאת בהחלט רפורמה משמעותית, ובכל זאת בקנה המידה הכספי שלה היא לא קרובה בכלל לסוגיות שאנחנו עוסקות ועוסקים בהם בימים אלה: אחד, זה הגז, והשני הוא המכונה חוק הריכוזיות. ובכל זאת איכשהו הממשלה מתעלמת מקיומם של השתדלנים האלה שלעניין כלי הרכב אתה טוען שיבואו בהמוניהם, כי אתה כנראה מכיר את המציאות. יושב פה יושב-ראש סיעת יש עתיד, מר עפר שלח, שכתב בפוסט שלו על הדיונים שקיימנו בחוק הריכוזיות, שאף שתדלן לא הגיע אליו, ואני סמוכה ובטוחה שאם ככה הוא אומר, ככה היה. אבל מפתיע אותי ומוזר בעיני שכל השתדלנים האלה, שכאמור, כרגע הזהרת אותנו מפניהם, פשוט בדברים האלה שהמשמעות הכלכלית שלהם גדולה פי כמה וכמה מאשר הרפורמה הזאת – אנחנו לא שומעים עליהם, לא רואים אותם ולא שומעות ושומעים תלונות מאנשי הקואליציה לגביהם וגם לא מהממשלה בבואה להכריע את ההכרעה החפוזה הזאת בנושא יצוא הגז. איך להגיד? חשתי צורך לשתף את חברותי, חברי וחברות הכנסת בתהייה הזאת – להיכן נעלמו השתדלנים בשתי הסוגיות הגדולות האלה כשאפילו כבוד שר התחבורה מודה שברפורמה קטנה בהרבה הם יבואו גם יבואו. נקודה למחשבה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת משה גפני – לא נמצא. חבר הכנסת ישראל אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, אדוני שר התחבורה, אני שמח לראות משרד ממשלתי שהיה במשך שנים מהמשרדים הלא-יעילים – בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים משבחים את הפעילות שלך ושל המשרד שלך. יש מהפכה בכבישים, אף אחד לא יכול להתכחש לכך, ויש מהפכה בהרבה דברים. גם בעניין של הרכבים – יש המון כלי רכב חדשים בכבישים. הבעיה היא שראיתי בחוק שלך שאתה רוצה לטפל גם במוסכים וכאלה שנותנים שירותים לכלי רכב לא חדשים. אז רציתי לספר לכם סיפור קצר ממש: היה יהודי בוורשה שקנה מגפיים חדשים ב-40 זלוטי. אחרי שהוא הלך אתם חורף אחד הוא מכר את זה לעני ב-20 זלוטי. אחרי החורף השני זה נזרק לזבל. מה יצא? שהגביר העשיר הלך עם מגפיים חדשים במחיר 20 זלוטי, והעני המסכן הלך במחיר 20 זלוטי עם מגפיים קרועים במשך חורף שלם. זה מה שקורה עם הרכבים הישנים. אנשים שיכולים להרשות לעצמם קונים רכב חדש, משתמשים בו ומוכרים את זה לאנשים נניח בחצי מחיר, ואז ברגע שקנית רכב ישן אתה צריך להתחיל ללכת למוסכים. הרי עשירים מוכרים את זה לפני שהולכים למוסכים. ברגע שהוא מגיע – מוסכים זה דבר נורא ואיום. לא שיש לי משהו נגד המוסכניקים, אלא המחיר של החלקים. כי צריך תמיד ללכת לקנות חלקים, והחלקים הם מיבוא, וזה הון עתק. נדמה לי שלא רק 20 זלוטי משלם מי שקונה רכב משומש, אלא הוא משלם 40 זלוטי על אותו חורף עד שהוא שם את הרכב בצד. השאלה היא אם אתה תוכל, משרד התחבורה, לדאוג לכך שחלקי חילוף לרכבים ישנים לא יהיו כל כך יקרים. זה דבר נורא ואיום. ואם אנחנו מדברים על תחבורה, אדוני היושב-ראש ואדוני השר, על עניין התחבורה הציבורית אפשר לדבר הרבה, אבל אני לא רוצה להאריך הרבה. יותר ויותר אנשים משתמשים בתחבורה הציבורית, וזה טוב. אבל התחבורה הציבורית עדיין לא עומדת במשימה הזאת; ודיברתי אתך היום בוועדת הכלכלה על הצורך לחשוב מחדש על שיטת האשכולות. יש לי תחושה, מתוך ידיעה, שחברות הולכות ומתכווצות ומשתחררות מהאחריות לשירות שהן צריכות לתת לציבור. יש חברה אחת קטנה למשל שאומרת, אני לא אחראית, יש לי כמה אוטובוסים, אני לא יכולה לספק את השירות – בקווים שלה. חברות גדולות אומרות – ואני לא מזכיר שמות – לוקחים לנו את כל האשכולות, אנחנו מוכרים מכוניות. פעם הם היו 4,000 אוטובוסים, והיום אנחנו נסתפק ב-2,000. ואחר כך הם לא נותנים שירותים. בכל מיני דברים הם אומרים – לכו בחברות היסעים שגם הן של החברות האלה. יש פה נזק לשירות הציבורי, וצריך לחשוב איך מתמודדים עם זה. נסים הזכיר את הכותל המערבי, אדוני השר, יש פה שערורייה נוראה – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אני כבר מסיים בזה. – – ביורוקרטית גרידא. יש מצב כל יום שאנשים קשישים וזקנים נסחבים לכותל המערבי, ופעם האוטובוס עולה לכותל ופעם משאירים אותם למטה בשער האשפות. ואין שילוט. כבר שאלתי את שר התחבורה ואת השר לביטחון פנים – אחד שם על השני – אין שילוט שיאמר לאנשים אם האוטובוס עולה או אם האוטובוס לא עולה. זה פוגע בהמון אנשים כמעט כל בוקר. אז אנא, לטיפולך. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, האמת היא שאני עליתי רק כדי לומר מילה טובה. אני עוסק בעניין הזה לצדך כבר תקופה ארוכה במכלול שלם של נושאים שאני אישית גם כחבר כנסת לא הצלחתי לקדם אותם מול הביורוקרטיה, ואני שמח לראות שאכן באשר התחייבת והבטחת אתה עומד, ואתה מוביל מהפכה שלמה בענף. אחד הנושאים המרכזיים שהתמקדתי בהם יחד עם כמה חברי כנסת זה כל אותם מוסכים פיראטיים שבאופן טבעי גם בגלל העלויות הגבוהות במוסכים המורשים, שם החלפים עולים סכומים מאוד גבוהים, אנשים מתפתים ללכת ולתקן את הרכבים שלהם במוסכים פיראטיים שאומנם העלות בהם נמוכה ולעתים אפילו מאוד נמוכה, אבל כשבודקים לגופו של עניין רואים שיש שם לא פעם חלפים גנובים, חלפים שלטווח רחוק לא עומדים בתקנים; ויותר מפעם אחת מצאנו, והיו כתבות רבות בעניין הזה, שכתוצאה מהעובדה שאנשים הלכו לתקן את הרכבים שלהם במוסכים פיראטיים, לצערנו זה הוביל לתאונות דרכים שגם עלו בחיי אדם. אבל זכור, אדוני היושב-ראש, שאחד הדברים החשובים הוא גם שתיפתח ותהיה תחרות אמיתית כך שאומנם אנחנו נוביל את האנשים לבוא ולתקן את הרכבים שלהם במוסכים מוסדרים, אבל שהמחירים, אדוני השר, יהיו מחירים סבירים; שלא נעשה את הרפורמה כך שרק שנעשיר ונעזור למי שממילא כבר יש לו את כל הכלים להרוויח. שוב, אדוני השר, אני באמת מקווה שבוועדות אנחנו עוד נעזור לסייע, לתקן ולשפר, ויישר כוח. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אחמד טיבי – חבר הכנסת אחמד טיבי לא נמצא; חבר הכנסת מאיר פרוש – גם הוא לא נמצא. השר רוצה לסכם? שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ יסכם את הדיון. בבקשה. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני שמחתי לשמוע את הדיון. הקשבתי לדוברות ולדוברים ובאמת חוויתי חוויה שהיא די נדירה, של בלי פוליטיקה, בלי קואליציה, בלי אופוזיציה, שכל אחד ואחת – כמובן בזווית הראייה הייחודית – תומך בקידום הרפורמה, המהפכה הזאת בעצם בענף הרכב היא לטובת ציבור האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל. כמו שאמרתי, יש לנו כאן הזדמנות, הזדמנות נדירה, בתחום שהוא לא קשור, אגב, יושבת-ראש האופוזיציה, לזכויות עובדים ולכל מיני דברים שבהם – אגב, אני גם תומך בזכויות עובדים, אבל לפעמים תוך כדי רפורמות יש התייצבות זמנית משני צדי מתרס. אבל בנושא הזה זה פשוט לקחת ממי שהייתי אומר בדרך משפחתית קיבלו את הזיכיונות, בדרך כלל, ואף אחד לא נגע בהם בגלל כוחם, בגלל יכולתם למנוע רפורמה מהסוג הזה, ועל-ידי התייצבות מקיר לקיר – והקרדיט יהיה של כולם, של כל הכנסת – אפשר להעביר כאן באמת במהירות ולראות את השינוי קורה ממש מול כל משפחה ומשפחה. ואני חייב להדגיש שדיברו כאן באמת דוברות ודוברים ממגוון מפלגות שמייצגים מגזרים וקבוצות שונות באוכלוסייה, והרפורמה הזאת נוגעת קודם כול למי שידם משגת לקנות רכב יותר צנוע – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> שכנעת אותי, אני מצביעה בעד. <שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אוקיי. – – כי מי שידו משגת לקנות רכב מפואר, הוא יקנה בכל מקרה; וגם אותו לא צריך לעשוק, דרך אגב. מתח הרווחים הוא מתח של מאות אחוזים. אבל דווקא למי שצריך לתכנן ולהגיע למצב של קניית רכב שיהיה בטיחותי, כי הוא מסיע גם את המשפחה בדרך כלל, ואת עצמו, ושזה יהיה רכב שאפשר לטפל בו במחיר סביר במוסכים – ודיברתם על הדברים – ולקנות חלקי חילוף לא רק במקומות שהם לא לגליים או לגיטימיים, אלא על-ידי התחרות בעצם להציף את המחירים הזולים. החוק הזה מדבר על שקיפות, על פרסום באינטרנט, על חובה של כל היבואנים ושל בעלי המוסכים לפרסם ולהציג את מגוון האפשרויות בפני כל לקוח ולהגיד לו: יש לך אפשרות במחיר כזה ויש לך במחיר אחר. היום המציאות היא שונה לגמרי. הלקוחות שבויים ברובם, והם משלמים הרבה כסף. לכן אני באמת מקווה שנסיים את זה במהירות, בתמיכה רחבה כמו שראיתי כאן. זה יהיה רק לתפארת כנסת ישראל. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לשר התחבורה חבר הכנסת ישראל כץ. חברי הכנסת, שרים, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אנחנו מצביעים בקריאה ראשונה על הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, תשע"ג–2013, כפי שהציג אותה שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ. חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 67 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג–2013, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 67 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכלכלה של הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/761).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הנושא הבא בסדר-היום הוא הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, תשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את החוק חבר הכנסת מאיר כהן, שר הרווחה והשירותים החברתיים. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג את הצעת החוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה מטעם הממשלה. הצעת החוק הוכנה במשרד המשפטים בשיתוף משרד ראש הממשלה והרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב ובתיאום עם יתר הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים. הצעת חוק זו מובאת היום בפני הכנסת לקריאה ראשונה עם סיומה של עבודת מטה ממשלתית מורכבת בת חמש שנים. תחילתה בעבודת ועדה ציבורית בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שמונתה על-ידי הממשלה ה-31, ואשר המתווה המוצע על-ידה אומץ על-ידי הממשלה כבסיס להסדרת התיישבות הבדואים בנגב – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה דווקא אתה? למה דווקא אתה? אני לא מבין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה המפלגה שלך ולמה אתה דווקא, שר הרווחה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוחמד ברכה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה קשור לרווחה? למה – – – את העניים? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא ידעתי שהמצב של המתיישבים בנגב הוא כל כך משופר שאין לזה כל קשר לרווחה. אולי השר מצא קשר לרווחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. בוא, אדוני השר, רק שנייה. חברי הכנסת, בעקבות הלקחים שהיו פה באי-אמון, ודיברנו על זה גם בנשיאות הכנסת, לא תהיה התפרעות. מי שיפריע לדוברים – לא חשוב מאיזה צד, לא חשוב מאיזה צד – – – <קריאה:> למה התפרעות? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – חניקה. אתם חונקים אותנו. מה אתם רוצים? <באסל גטאס (בל"ד):> למה אתה קורא לזה התפרעות? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי שיתפרע ויפריע לנואמים יוצא. יקבל אזכור יפה בתקשורת, אבל לדיון הוא או היא לא יפריעו כאן. תודה רבה. השר ימשיך. בניגוד לסגנון שלי אני אקרא אנשים לסדר מלכתחילה. <קריאה:> זה לא עניין של תקשורת, זה עניין של – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – המשכה בעבודת צוות יישום – אני יכול להמשיך, אדוני? <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אתם בתחרות מי יהיה הראשון שאני קורא לו לסדר? חבל. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – אנחנו – – – לא רוצים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור, מצוין. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא רוצים לשמוע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא רוצים – לא צריך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא רוצים לשמוע איך אתם שודדים אותנו או איך מנשלים אותנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא רוצים – לא צריך. תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מאיר כהן, למה לקחת על עצמך את התפקיד הזה? למה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לא חוק, זה חנק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי שרוצה לשמוע ישמע, אחרת איך ידע את מה הוא מבקר? מי שלא ישמע יכול גם לצאת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – המשכה בעבודה – אדוני היושב-ראש, אני מבקש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר ימשיך. חברי הכנסת, בבקשה, ההחלטה בידיים שלכם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> תודה רבה. – – המשכה בעבודת צוות יישום המלצות הוועדות ואימוץ המלצותיו על-ידי הממשלה ה-32 – – <קריאה:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה לקחת על עצמך את התפקיד הזה? זה חוק זה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא רוצים לשמוע – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חוק גזעני של נישול קרקעות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – בפרסום תזכיר חוק המתבסס על יישום החלטתה תוך הקשבה רחבה לציבור; סיום התהליך בעדכון טיוטת הצעת החוק, אשר אומצה פה אחד על-ידי ועדת השרים בממשלה ה-33. פיתוח הנגב לטובת כלל תושביו הוא משימה לאומית מן המעלה הראשונה, ובמסגרתו יש להבטיח כי הבדואים ישולבו בשגשוג הצפוי בנגב בעקבות המשאבים הרבים שיוזרמו לאזור בשנים הקרובות. שילוב זה לא יתאפשר בלא פתרון לסוגיית התיישבות הבדואים, אשר חייב להיות, כדברי השופט גולדברג, פתרון מערכתי כולל ומשולב בנושא הקרקע ובנושאי תכנון ההתיישבות, התעסוקה והחינוך, כשאלה משולבים בנושא תנאי החיים ביישובים, גם אלה שקיימים וגם אלה שיוקמו. הבדואים בנגב הם כיום כ-200,000 נפש. הם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, הזכאים למסגרת כלכלית וחברתית שתאפשר להם לממש את ההזדמנויות לצמיחה העומדות בפני אזרחי ישראל. אולם הבדואים בנגב הם הקבוצה הענייה ביותר במדינת ישראל, שלעונייה נלוות בעיות חברתיות הדורשות תיקון יסודי. מכאן נובע הצורך לנקוט אמצעים יעילים כדי לאפשר לבדואים בנגב להיחלץ ממצבם הקשה בתוך שנים אחדות ולהעניק להם, ובייחוד לדור הצעיר של הבדואים, את הכלים הדרושים כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרי העתיד. בנגב מתגוררים קרוב ל-100,000 אזרחים ישראלים בדואים במבנים שהוקמו ללא היתר וביישובים שתכנונם אינו מוסדר. את התיישבותם במגרשים מפותחים ומוסדרים מבחינה תכנונית אין אפשרות לקדם בלא פתרונן של תביעות לבעלות על קרקעות בהיקף נרחב. גם בתחומי התוכניות המאושרות למגורים ברשויות המקומיות של הבדואים קיימים שטחים גדולים שאי-אפשר לפתחם מכיוון שלא הוסדרו תביעות הבעלות לגביהם. מכאן מסקנת ועדת גולדברג – ואני מצטט: "לא ניתן לפתור את בעיית ההתיישבות בלי לפתור את בעיית הקרקעות, לא ניתן לפתור את בעיית הקרקעות בלי לפתור את בעיית ההתיישבות, ולא ניתן לפתור את שתי הבעיות בלי לפתור את המצוקות של הבדואים, בכללן נושא התעסוקה, הרווחה והחינוך, גם אם נעשה רבות ומושקעים תקציבים גדולים בתחום הזה". אדוני היושב-ראש, עניינה של הצעת חוק זו הוא הפן המשפטי של סוגיית הסדרת התיישבותם של הבדואים בנגב, בהתמקדות בהסדרת אותן 2,900 תביעות מטעם 12,000 בדואים לבעלות על קרקעות בנגב. בשל התנאים החברתיים והכלכליים המיוחדים בנגב, שיוצרים בעיה חמורה, בעיה חמורה מאוד, הרובצת לפתחה של החברה בישראל זה עשרות שנים, מוצע לקבוע בחוק המובא כאן הסדרים מיוחדים לפתרון המצב. ההסדרים, הכוללים מתן תמורה בקרקע ובכסף בשל תביעות בעלות אלה, הם אכן חסרי תקדים, נוכח הצורך להכריע בסוגיה ייחודית, שמחייבת חקיקה מיוחדת, כמוצע כאן היום. אדוני היושב-ראש, הצורך בחקיקה מיוחדת לשם מתן מענה לסוגיית ההתיישבות הבדואים בנגב נובע גם מהסיבות האלה: 1. מדובר בהסדר רחב היקף שאמור לחול בפרק זמן נתון על אנשים רבים, בשטח נרחב, תוך הקצאת משאבים רבים, ועל כן נדרשת חקיקה שתקבע עוגנים ברורים לאופן ביצוע ההסדר; 2. על-פי המלצות ועדת גולדברג, ואני מצטט: "על המדיניות להיות מוגדרת ועקבית, וכדי שתהיה כך צריכים כל פרטיה למצוא ביטוי בחוק, בלי מרווח לשיקול דעת, ואין מקום לפשרות אינדיבידואליות ולמשא-ומתן פרטני בנושא זה"; 3. מכיוון שתהליך ההסדרה של תביעות הבעלות יארך שנים אחדות, יש להעניק לכללי הסדרה יציבות שמעבר להחלטות מינהליות; 4. השתהות נוספת – ואני מבקש להקשיב רוב קשב – השתהות נוספת ביישום הסדר הקרקעות בנגב תביא לריבוי יורשים לתביעות הבעלות ולהפחתה ניכרת של הערך הכלכלי של ההסדר לגבי כל תובע בעלות, ותקשה יישום כל הסדר שהוא בעתיד; 5. כדי להסדיר את התיישבות הבדואים בתוך שנים אחדות נדרש חוק המאפשר לקבוע מסגרת זמן נוקשה וכן תמריצים להצטרפות מוקדמת להסדרה, מצד אחד, ובמקביל, כלים שיאפשרו אכיפה יעילה כלפי הבנייה הבלתי-חוקית והמחזיקים בקרקעות שלא כדין. התוכנית המוצעת לא תצלח בלי הכלים הבאים. ממשלת ישראל רואה בפיתוח מואץ של הנגב משימה לאומית חשובה ביותר, ובכוונתה לממש לשם כך בשנים הקרובות תוכניות משמעותיות, ובין היתר בסוגיית התיישבות הבדואים בנגב. יש לגשת בהקדם להגשמה של יעד זה, בחקיקת חוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. בחוק זה נקבעת, בין השאר, מסגרת מחייבת וקצובה בזמן לתהליך הסדרת תביעות הבעלות. הזמן דוחק, וללא מסגרת כזאת לא יושג המהלך כולו להסדרת ההתיישבות. הצעת חוק זו, על הסדריה המיוחדים, מובאת אפוא על יסוד מכלול שיקולים, כדי לפתור אחת ולתמיד, ולטובת הבדואים והיהודים כאחד, בנגב סוגיה מיוחדת שלא נמצא לה פתרון במשך עשרות שנים ודורשת עתה פתרון דחוף. נוכח כל אלה, ולאחר שביום 6 במאי 2013 קיבלה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק פה-אחד, הממשלה מבקשת מהכנסת לתמוך בה. חשוב לציין – ולשים לב לתיקונים הבאים: המשפט הראשון בסעיף 66(ב) השתנה ל"כל חלקה נתבעת במרחב ההסדרה, לרבות", וכיוצא בזה; אני מבקש להתייחס לסעיף. בסעיף 66 תתווסף הוראה שלפיה ראש הממשלה יכריז על אזורי הסדרה בתוך ארבע שנים ממועד כניסת החוק לתוקף. תודה רבה. ולשאלה למה אני מעלה את זה – אני חייב לציין, גם אם אנשים לא נמצאים כאן, אני חי בנגב מ-1962, מאז עלייתי ממרוקו. הנגב הזה היום הוא אזור שאני קורא לו המערב הפרוע, וסליחה שכך אני מכנה את ביתי, והגיע הזמן, לטובת הבדואים, וכל אזרחי המדינה הזאת, שהם בכללם, ששאלת התיישבות הבדואים בנגב תקבל פתרון, לטובת כולם, ואני מחזק את ידי הממשלה בהגשת החוק הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר מאיר כהן, שהציג לנו את הצעת החוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. כמצוות התקנון, בקריאה ראשונה יש לנו רשימת דוברים. אני מודיע שהרשימה סגורה, אי-אפשר יותר להירשם. כמה עשרות דוברים נרשמו. הראשון הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. לחברי הכנסת החדשים אני מציע ללמוד למה טוב להכיר את התקנון. אילו הייתי מרחיק את חברי הכנסת, הם לא היו יכולים לממש את זכות הדיבור, לכן הם יצאו בעצמם וחזרו לממש, כפי שמאפשר להם התקנון, כך שכפי שאמרתי, ללמוד את התקנון זה דבר מאוד מועיל בעבודה הפרלמנטרית. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק אושרה בממשלה הקודמת; נדונה בממשלה הקודמת, והוביל אותה השר לשעבר בני בגין. ראש הממשלה לא סמך על ממשלתו החדשה, ולכן הוא אישר את החוק בממשלה הישנה, אחרי הבחירות. בא השר מאיר כהן, איש יש עתיד, איש הפוליטיקה החדשה, ולוקח על עצמו ועל מפלגתו את האחריות להציג את התועבה החוקתית הזאת מעל דוכן הכנסת. יש עתיד מתגלה כמפלגה ללא עתיד, כקבלן הריסות נמוך בממשלה הזאת. המילים "יום שחור" לכנסת התבזו עד עפר, אבל אם לציין תחנה, או צומת דרכים, בדמוקרטיה הישראלית, החוק הזה הוא אחת הנקודות השחורות יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הפקעה של כ-700,000 דונם של אדמות ערבים בנגב, וטרנספר – תקשיבו: טרנספר. תקשיבו: טרנספר של 40,000 אנשים, לעקור אותם מבתיהם ולהרוס את יישוביהם, בלי לציין לאן לוקחים אותם. זה החוק הזה. כל המילים המתייפייפות אינן שוות פרוטה. זה החוק. לגזול 700,000 דונם של קניין פרטי ולעקור 40,000 אנשים מיישוביהם ומבתיהם. אם זה הסדרה, תגידו לי מה זה עקירה, תגידו לי מה זה גזענות לשמה, תגידו לי לאן הידרדרה – זאת אומרת, אני יודע, אני בכנסת כבר מספיק שנים כדי לראות לאן הידרדרה הכנסת בשנים האחרונות, שזו מכונת חקיקה גזענית, יום אחר יום, שנה אחר שנה. אבל לשפל הזה, על אף כל הביקורת שלי על הכנסת, לא הגיע הבית הזה – תחת הממשלה הזאת, הממשלה המסוכנת, האנטי-דמוקרטית, הגזענית, העוינת את השלום. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חוצפן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה זה החוק הזה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חוצפן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה חוק – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חוצפן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> סתמי ת'פה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חוצפן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. לא. לא. לא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אל תדבר אלי ככה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תסתמי את הפה. תסתמי את הפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה לבנת, נא לשבת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אל תדבר אלי ככה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה לבנת – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אל תדבר אלי ככה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שמדבר ככה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – נא לשבת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אסור לך לעמוד כאן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אל תדבר אלי ככה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לשבת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תשבי בשקט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אל תדבר אלי ככה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תשבי בשקט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תדבר אלי ככה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תשבי בשקט, לימור לבנת. תשבי בשקט. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תדבר אלי ככה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה לבנת, נא לשבת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> שלא תעז לדבר אלי ככה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תשבי בשקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, גברתי. את יכולה לרשום הודעה אישית, ובסוף הדיון, כמקובל, נאפשר לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הודעה אישית על מה? היא אמרה לי "חוצפן". על המעשה שהיא אמרה לי "חוצפן"? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> "חוצפן" ו"גזען" זה לא בדיוק מחמאות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שאומר "חוצפן" שיסתום את הפה, ויסתום את הפה על המילה חוצפן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לשבת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – חוצפן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שאומר "חוצפן", שיסתום את הפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי מה נאמר כלפייך, ולא – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא אמרתי "גזען". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה נאמר כלפייך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הוא לא יגיד לי "תסתמי את הפה". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא בעמידה. נא לשבת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש גם כללים של קריאת ביניים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, ואדוני גם יסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – גם בתוכן וגם במקום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יסיים בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מבקש את הזמן שנלקח ממני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבר קיבלת, בהחלט. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק, אני אומר לכם, גם אם היא תעבור בכנסת הזאת, היא הצעת חוק אנטי-חוקתית, ולכן היא לא תכובד, אם לא על-ידי בית-המשפט – על-ידי הזכות הבסיסית של האנשים. פה מדובר על קשירה מלוכלכת בין הקניין לבין התכנון. זאת אומרת, מה שמתכננים – לוקחים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה הקשר בין קניין לבין תכנון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולכן, אדוני היושב-ראש, אין מקום לחוק הזה. זה חוק של תועבה. המקום של החוק הזה הוא בפח האשפה, לכל הדעות ולכל המקומות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני גם מודיע שאני ודאי אישית אגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת על המחזה הזה. לאחר מכן במייל שלי בלשכה מאות אזרחים שואלים למה הכנסת מבזה את עצמה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא ביזוי. הביזוי הוא בעצם הצעת החוק הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. חבר הכנסת דב חנין – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה ביזוי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. אתה היית סגן יושב-ראש הכנסת, מכיר את התקנון – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – כבוד? נחמד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה, היית סגן יושב-ראש, מכיר את התקנון, אתה עושה דברים כאלה מעל דוכן הכנסת? נו, באמת. מילא מישהו שרוצה להבליט את עצמו – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה רוצה גנבים בעניבות? גנבים בעניבות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אכן יום קשה לכנסת, וצר לי במיוחד שבין התומכים בהצעת החוק הזאת יש אנשים שהם אנשים עם רצון טוב, אבל שכנראה לא מבינים במה אנחנו עוסקים ועל מה אנחנו מדברים. החוק הזה הוא אחד הדברים החמורים והמסוכנים שקרו בכנסת. הסדר בעיית הבדואים – זה הסדר? זה מהלך כוחני וחד-צדדי, בלי לשמוע, בלי להתחשב, בלי להבין, בלי להתייחס לציבור הערבי הבדואי, שהם אזרחים במדינה. החוק לחלוטין לא מכיר בזכויות של הבדואים על אדמתם בנגב, זכויות שהם רכשו לאורך הרבה הרבה שנים, בשיטת בעלות מסורתית שמדינת ישראל בחרה שלא להכיר בה. וכתוצאה מההחלטה הבסיסית הזאת החוק הזה מוביל להרס ולפינוי של כפרים שלמים ממקומם. <קריאה:> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> שקר – – – <דב חנין (חד"ש):> אמר חבר הכנסת ברכה "טרנספר", וזהו בדיוק הביטוי המדויק למה שהולך לקרות על-פי החוק הזה. החוק הזה בעצם מציע לטרנספר אלפים רבים, סדר גודל של 40,000 אזרחים, מהיישובים שלהם, מהבתים שלהם, אזרחי המדינה – לא אנשים שבאו מבחוץ, לא אנשים שבאו מקרוב; תושבי הנגב, תושביו המקוריים של הנגב. החוק הזה מסלק אותם מבתיהם, מנשל אותם מכפריהם. החוק הזה מייצר הסדר מפלה, לא שוויוני. בנגב יש הרבה תושבים, אבל ישנה קבוצה אחת שמסומנת לרעה, ורק לגביה חל אותו הסדר. לגבי תושבים אחרים בנגב יוכלו לעשות כל מיני דברים; יש להם זכויות, יש להם מעמד, יש להם יישובים, יש להם בתים. רק לגבי האזרחים הערבים בנגב נוצר מנגנון מיוחד, ייחודי, מפלה, מנגנון שנלחם נגד הציבור הערבי בנגב. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא חוק שפוגע בזכויות קניין, הוא חוק שמייצר מערכת סחטנית שבה התמורה של אנשים על האדמות שלהם הולכת ומצטמצמת ככל שהם לא יסכימו לאיזה הסדר שהמדינה באה וכופה עליהם. ומה שמצער וטרגי במיוחד – שהחוק הזה הוא עוד דרך של מלחמה בציבור הערבי בנגב, ובא במקום מה שאפשר וצריך היה לעשות. אני מבין שהממשלה הזאת לא יכולה להכיר בבעלות הבדואים על אדמתם – לזה אני לא מצפה ממשלת ימין כזאת – אבל לפחות אפשר היה להשאיר את שאלת הבעלות על הקרקעות בצד ולהתחיל לפתור בעיות אמיתיות: יש בעיות של תכנון, יש בעיות של הסדרה, יש בעיות של ביוב, יש בעיות של בריאות. אתם רוצים להתחיל להתקדם בהסדר בעיות – תסדירו בעיות, תפתרו בעיות, תיצרו אמון, תיצרו הידברות, ואז תתחילו להגיע גם לשאלות קשות ובעייתיות כמו שאלת הבעלות על האדמות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, החוק הזה באמת איננו חוק ראוי. אתה אמרת שחבר הכנסת ברכה הפר את הוראות הכנסת. אני רוצה לומר לך: מי שמפר את הוראות הכנסת זה החוק הזה, החוק הבעייתי הזה, החוק הפסול הזה, החוק המסוכן הזה. זה הדבר שמבזה את הכנסת. זה הדבר שפוגע בכנסת. זה הדבר שמפר לא רק את תקנון הכנסת, אלא את המהות של הכנסת כמוסד דמוקרטי, כמוסד של העם שצריך לתת פתרונות לטובת כל התושבים, ולא נגד חלק גדול מאזרחי ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עפו אגבאריה, אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואם לא תהיה באולם ודאי שתפסיד את תורה וידבר חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, עד שלוש דקות לרשות אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הייתי מציע לקואליציה לקרוא לילד בשמו, ולא לקרוא לחוק הזה חוק התיישבות הבדואים בנגב אלא עקירת הבדואים מהנגב, כי החוק הזה מתכחש לזכויות בסיסיות של האדם, זכותו וחירותו. האנשים האלה חיים שם כבר מאות שנים, מאות שנים. כאשר בנגב לא היה אף אחד, הבדואים היו שם. מאות שנים. <מאיר שטרית (התנועה):> אני רוצה להזכיר לך שיש צילומי אוויר שנים רבות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> צילומי אוויר אתה יכול לעשות מתי שאתה רוצה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> איזה צילומי אוויר? <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> צילומי אוויר לא צילמו את שרון כשהוא קיבל את החווה שם. <קריאה:> – – – <מאיר שטרית (התנועה):> אתה מדבר שטויות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> גם לא צילמו את שרון כשהוא קיבל את החווה שם. מה אתם רוצים לעשות? להוציא את הבדואים משם ולתת לעשירים – – – <דב חנין (חד"ש):> הם לא היו בנגב? מאיפה הם באו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין, זה עתה דיברת. <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חנין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תראה מה אתם עושים – – <דב חנין (חד"ש):> – – – לא היו בדואים בנגב? <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – אתם רוצים להוציא את הבדואים משם וליישב שם יהודים, לא לסדר את הבדואים שיושבים שם ואין להם לא מים, לא חשמל, לא בריאות, לא חינוך, לא כלום, וזה זכות האדם. אתם באים למישהו שיושב שם כל כך הרבה שנים, הוא חי מעדר הצאן שלו; זה צריך להיות אקזוטי למדינה. ומה אתם אומרים? בגלל זה שהוא ערבי, בגלל זה שהוא בדואי, אז אתם אומרים להם: אנחנו רוצים להעביר אתכם למקום אחר וליישב במקומכם יהודים. זו הבעיה. אתם לא באים לסדר את האנשים האלה כדי שהם יחיו יותר טוב, כדי לתת להם את האפשרות לחיות יותר טוב. אתם עדיין חושבים ועוד לא נותקתם מהעניין של חומה ומגדל. אתם חושבים שעדיין אתם במלחמה על הקרקע. מה כל כך בוער ש-3% מקרקע כל הנגב – להוציא את האנשים האלה מהמקומות האלה? מה כל כך בוער לכם? האם באמת הנגב כל כך מיושב? האם באמת הנגב כל כך צפוף, בשביל להוציא את האנשים האלה משם, או שמא אתם רוצים ליצור עובדה שהאדמות האלה שייכות לכם ולערבים אין מה לעשות? אני בעד זה שתהיה אינתיפאדה חדשה, כי אתם עושים נכבה חדשה לבדואים בנגב. ואף אחד מהבדואים, ולא רק בנגב, גם לא במשולש וגם לא בגליל, לא יציית לחוק הזה, ואנחנו נגיד לאנשים גם בנגב שלא יצייתו לחוק הזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, איזה מין דבר כזה? אתה טוען לתוקפנות נגד מדינת ישראל. תתבייש לך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה לא נגד מדינת ישראל, זה נגד הגזענות. <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – תתבייש לך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> כאשר מדינת ישראל בראשות הימנית הקיצונית רוצה לחוקק את החוק הזה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – ולהוציא את האנשים, לעקור אותם. והם לא יכירו בחוק הזה. אני לא אכיר בחוק הזה – – – לא יכירו בחוק הזה. (קורע את הצעת החוק) <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מדבר על בושה? זו בושה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני מבקש להרחיק אותך מן המליאה על המעשה הזה לאחר כל הדיבורים שלי מול חבר הכנסת ברכה. סדרנים, נא להוציא את חבר הכנסת עפו אגבאריה. הוא יחזור להצבעה. פשוט, באמת, חשבתי שאנחנו כבר עלינו על איזשהו גל קצת יותר נכון בכנסת הזאת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – זה הוצאה להורג – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי – איננה; חבר הכנסת אראל מרגלית – איננו. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. גם חבר הכנסת אחמד טיבי לא שכח את החוק, שיהיה מה לקרוע בסוף דבריו. אל תעשה את זה לפני זה, כי אני אצטרך להרחיק אותך באמצע הדברים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לשאול כל אחד מכם: מה הייתם עושים אם היו מתכננים לגרש אתכם מבתיכם, לנשל אתכם מהבית הזמני הנוכחי? פעם אנשים גורשו בנכבה של 1948, וחלקם מגורשים בשנית, חבר הכנסת שטרית, בשנית. מה אדם סביר אמור לעשות כאשר מגרשים אותו מהבית? אדם סביר. הוא זועק, הוא מוחה, הוא מתקומם, הוא כועס, הוא מגיב על התוקפנות. וכשאומרים את המילה "אינתיפאדה", חבר הכנסת לוי, סגן השר, זה להתקומם. זו לא זכותם של הערבים בדרום, המגורשים והמנושלים, להתקומם; זאת חובתם. זאת זכות אנושית להגן על הבית, להגן על הבית, להתקומם ולהגן על הבית. מה אתם רוצים? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתם יודעים, אתם אפילו מעם תחת כיבוש שוללים את הזכות להתנגד. מדברים על אזרחים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – על אזרחים, על אזרחים, שרוצים להמשיך לחיות, לשדרג, שיהיה להם כביש, שתהיה להם מרפאה, שיהיו שווים, שתהיה להם תשתית. מה הם יעשו כדי להישאר בתוך הבית, בתוך הפחון? בתוך היישוב שלו העברתם לו מים וחשמל. בתוך הבושה הזאת שדבוקה על המצח של כל אחד מכם שמצביע עבור החוק הזה. זאת בושה רטרואקטיבית, ובושה גם קדימה, פרוספקטיבית, על כל אחד מכם שיתמוך בחוק הזה. ולכן, אדוני היושב-ראש, זה הזמן לחזור על מה ששמעתם ולא אהבתם פעם. המשורר מחמוד דרוויש אמר לאלה שבאו בִּמְקום, ואלה שגירשו את התושבים המקוריים – (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: "אתם העוברים בים המילים החולפות/ שאו שמותיכם והסתלקו/ שִלְפוּ שעותיכם מזמננו והסתלקו/ גנבו מה שתרצו מתכול הים ומחולות הזיכרון/ וגִנְבוּ לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו/ כי לא תדעו לעולם/ איך תִבֶן אבן מאדמתנו את רקיע השמים/ אתם העוברים בים המילים החולפות".) אני אומר לכם בשם כל אזרח ערבי, לא רק בשם האזרחים הערבים בנגב: עברתם כל גבול, גם מוסרי, גם פוליטי, והטענה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ממתי דואגים – – – <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ממתי אנחנו דואגים לכם? אנחנו מתגוננים מפניכם, מפני השלטון הזה ומפני הצבועים שמתכננים להיות אנשי מרכז – – <קריאות:> – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – לא מתביישים. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – הצביעות של האנשים המכנים את עצמם ליברלים, שמצביעים בעד חוק כזה שמנשל אישה, ילד, תינוק, מהזכות האלמנטרית באמצעות חוק בזוי, בזוי. החוק הזה הוא אות קין על המצח של הכנסת הזאת, אבל בעיקר על אלה שמביאים אותו ומצביעים עבורו. וזו החלטה של כולנו. אין לנו כבוד לחוק הזה, אין לנו כבוד לחוק הזה. (קורע את הצעת החוק) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי מורחק מן המליאה עד להצבעות. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> (אומר בשפה הערבית: נרטיב אותו שישתה מים.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תצטרף לחבר הכנסת עפו אגבאריה, ועל הדבר הזה אני באמת חושב שנמצא דרכים לפעול. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, חכה שנייה, תכף יסדרו כאן את הבמה. אני פשוט מנסה לחשוב בקריאטיביות, ביצירתיות, מה יעשו הבאים בתור, כי כל אחד הרי צריך להתחרות על משהו עוד יותר חריף מה שהוא עשה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת מרב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תורה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, לצערי, עבר מזמן. הודעתי במליאה שמי שלא נמצא במליאה יפסיד את תורו. כך קרה לחברי הכנסת מרב מיכאלי ואראל מרגלית, לצערי. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. תיזהר, בבקשה. לאחר המחאות שראינו כאן, תיזהר על החליפה. בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <מיקי רוזנטל (העבודה):> תודה רבה. די רטוב פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> די רטוב, אז חכה שנייה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – אתם מתקוממים על בתים שאתם גנבתם, שודדי קרקעות. <נחמן שי (העבודה):> אתה צריך חגורת הצלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה אתה עושה פה, חבר הכנסת טיבי? אני הרחקתי אותך מן המליאה. חבר הכנסת עפו אגבאריה באמת רוצה לדבר עם מישהו ואין לו עם מי. (חבר הכנסת אחמד טיבי יוצא מאולם המליאה.) <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזה אחד החוקים הכי קשים להתמודדות של ציוני, יהודי ומוסרי, כמו שאני רואה את עצמי. והחוק הזה בא לידי הכרעה – השאלה המהותית ביותר של הכרזת העצמאות, של היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית. הרצון להסדיר את הסוגיה של התיישבות הבדואית בנגב הוא רצון אמיתי וכן, שנעשה בשנים האחרונות על-ידי חבר הכנסת והשר לשעבר בגין, במאמצים בלתי נלאים, במאות שעות שהוא הקדיש לסוגיה הזאת. והתוצאה, לצערי, לא מספקת; הכיוון נכון, אבל התוצאה לא מספקת. יש להסדיר את הסוגיה. הבדואים לא שותפים לעזרה מטעמים שלהם, אבל אני דווקא רוצה לדבר על ההיבט שלי כיהודי והחוק הזה. יש רצון לממש קודם כול את הזכויות – את החוק הבסיסי על כל שטחי המדינה הזאת, וזה לא מתקיים בנגב. יש רצון, או ניסיון, יותר נכון, להסדיר את סוגיית הבעלות על הקרקעות, שלא מספק. אבל מה שהכי מציק לי בחוק הזה – ואני לא יכול להרים את ידי בעד החוק הזה, למרות הרצון שלי להסדיר את העניין, וגם את הדיכוטומיה העמוקה והמתח שאנחנו חיים אתם פה בין שני הערכים האלה, של המדינה הזאת כמדינה יהודית ודמוקרטית – לא מאפשר לי להרים את היד בעד החוק הזה, כי הוא חוק שבמהותו הוא אנטי-דמוקרטי. לצורך מיצוי החוק והחלתו ננקטו צעדים שהם ייחודיים לחוק הזה, והם לא נאכפים על כלל תושבי ישראל. יש לי בעיה להרים את היד מהסיבה הזאת. אפשר להתווכח על אחוזי הבעלות; אי-אפשר להתווכח על הדלות הנוראית ועל החיים של אנשים ללא חשמל ומים. אפשר להתווכח על האחוזים; אי-אפשר להתווכח על זה שבסופו של דבר אנחנו כיהודים, שסבלנו לא מעט משרירות לב – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – מגרשים אנשים מבתיהם, גם אם הבתים הם לא חוקיים. <מאיר שטרית (התנועה):> לאן מגרשים אותם? <מיקי רוזנטל (העבודה):> ולכן אני לא אוכל להרים את ידי לטובת החוק הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מאיר שטרית ואלעזר שטרן, אני לא בטוח שהניסיון הזה כל פעם לעורר את הוויכוח הוא ניסיון נכון. <נסים זאב (ש"ס):> עוד מעט נצטרך רישיון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון – איננו; חברת הכנסת זהבה גלאון – לא נמצאת. חבר הכנסת עמר בר-לב – ראיתי אותו, לא? <נסים זאב (ש"ס):> אני מבקש להביא ספונג'ה, מה אתה מביא סתם ניירות? אדוני היושב-ראש, צריך פה ספונג'ה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עמר בר-לב? לא. חבר הכנסת איתן כבל? לא. חבר הכנסת עיסאווי פריג', במקום חברת סיעתו תמר זנדברג. בבקשה. ולאחר מכן, לאחר בדיקה במחשב מסתבר שחברת הכנסת מיכאלי צודקת והתור במחשב טרם הגיע, אז אני מאפשר לה לדבר. לאחר חבר הכנסת עיסאווי פריג' תדבר חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, אני מחזיק כאן חוק. אני אומר לכם, אני כאזרח מדינת ישראל מתבייש לשבת כאן ולהחזיק בידיים חוק שמזכיר לי, לי ולהורים וכל הסביבה שלי, נשכחות. אני אומר לכם, אתם יכולים לחייך, לדבר עם עצמכם – מה הבן-אדם הזה מדבר – אבל זאת האמת. יש מדיניות שראש הממשלה אימץ, והמדיניות הזאת, אנחנו מרגישים את זה על בשרנו. המדיניות, אמר אותה לפני 20 שנה: ייתנו – יקבלו. כולנו זוכרים את המשפט הזה. המשפט הזה שרץ אתו שנים על גבי שנים בכל עניין המשא-ומתן עם הפלסטינים, ועכשיו מיישם את זה בבית, כלפי האזרחים שאמורים להיות חלק מהמדינה ומעתיד המדינה: ייתנו – יקבלו. ייתנו אדמות – יקבלו מים. זה המצב. ייתנו – יקבלו. וזה בדיוק החוק שאני מחזיק. עצם העובדה לקשור מתן שירותים ותכנון של מקום בבעלות על קרקע, הכפייה והסחיטה וההתניה זה דבר מקומם. זה דבר מקומם. אני השתתפתי בכמה כנסים שהציגו ודיברו על החוק. השר לשעבר בני בגין והאלוף ששותף לוועדה, מה דיברו? האלוף – שכחתי את שמו. <אלעזר שטרן (התנועה):> דורון אלמוג. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> דורון אלמוג. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אלמוג. אלמוג. אני ישבתי, שמעתי. חזון, חלום. כששמעתי את זה אמרתי: מה אני עושה בכפר-קאסם? צריך לעבור לנגב. על הוורוד ועל הדברים היפים שמחכים. עידן הנגב. מחכה משהו, קלאסה, ליגה לאומית לתושבי הנגב. רק שיסכימו. כשאלמוג אומר את הדברים האלו אני מסתכל. וואלכ, הייתה ועדת-אור אחרי אירועי אוקטובר וקיבלנו נאדה. כלום. כל ההמלצות, המלצות ועדות – קיבלנו כאפות. ועדות והמלצות. למה שאני אאמין להבטחות האלו? למה? תגידו לי סיבה. 65 שנה האזרח הערבי שומע המלצות וועדות. למה שיאמין? למה? אני שואל, פונה אליכם אחד-אחד, חברים. האזרח הערבי שגר לפני קום המדינה, שמחכה למים ומחכה לדברים האלמנטריים, למה שיאמין לכם כש-65 שנה אתם זורקים אותו לכלבים? למה שיאמין לכם? למה לקשור את זה? אני שמעתי, חבר הכנסת שטרית, צילומי אוויר. חבר הכנסת שטרית, זה לא מתאים. לפחות תקשיב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. <מאיר שטרית (התנועה):> להקשיב בכל מקרה נקשיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הקרן הקיימת קנתה אדמה מהערבים הבדואים ונרשמו בטאבו. ולא קונים מגנבים, קונים מבעלים. עכשיו אתה מדבר לי על הסדרה? הסדרה? הייתה הפקעה, עכשיו הסדרה? אז מה אתה צריך את החוק? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך חוק הסדר קרקעות, מה אתה צריך חוק בשביל לקחת אדמות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אומר לכם, חברים, תפעילו את המצפון. זה לא עניין – החוק הזה, בושה לבית הזה שזה יעבור במושב הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לחבר הכנסת פריג'. חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, קודם כול תודה רבה לך. איך להגיד? לפעמים זה נורא ברור ופשוט. אילו ממשלת ישראל הייתה באה לסיפור הזה בידיים נקיות, היא הייתה קודם כול, בתור שלב ראשון וצעד בונה אמון בסיסי ואלמנטרי, מפסיקה את ההריסות. מפסיקה את הריסות הבתים השיטתיות, האכזריות, השרירותיות, השערורייתיות. בתור צעד ראשון, בשביל להודיע שבאמת מדובר בכוונה טובה, לטובת האוכלוסייה הרלוונטית, הייתה באה למשא-ומתן אתם ומפסיקה את ההריסות בדרך להסדר. אבל הממשלה הזאת, למרבה הצער, בדיוק כמו הממשלה הקודמת, מאמינה בחד-צדדיות, כמו עכשיו עם המכונה "שוויון בנטל", בכפייה. לממשלה הזאת קשה כנראה להפנים שמדובר באזרחיות ואזרחים של מדינת ישראל כמו כל אחד ואחת מאתנו. זה פשוט מדהים. ישראל מקדמת דנא עסקה בהכחשה ובהתעלמות מהציבור הזה. כנראה קיוו שהם פשוט ייעלמו ויתאיידו. לא סימנו אותם במפות, לא חיברו אותם לתשתיות, אבל הם, מה לעשות, ככל שעינו אותם כן ירבו וכן יפרצו. עכשיו באים להשית עליהם בחוק סידור שהוא מפלה בחוק. הוא מסדיר קריטריונים תכנוניים ייחודיים רק לאוכלוסייה הבדואית, בשונה ממה שיש לכל אזרח ואזרחית אחר במדינת ישראל. הולכים לעקור חלקים עצומים מהם מבתיהם במדינה שהמילה "עקור", "עקורה", "עקורים" היא טראומה טרייה, טרייה, שיש לי כבוד ובאמת הבנה ואמפתיה גדולה אליה. אבל כשמדובר בערביות וערבים פתאום אין בעיה לעקור? חברי וחברותי בממשלה, מדובר בחוק שהוא הפליה. הוא הפליה נגד אזרחיות ואזרחים במדינת ישראל. אפשר להגיע אתם להסכם. אפילו השר לשעבר בגין אומר שהמרחק בין מה שהחוק הזה רוצה לעשות לבין התוכנית שהם עצמם מציעות ומציעים הוא לא מאוד גדול. אפשר לגשר עליו ברצון טוב מתוך הבנה שמדובר באזרחיות ואזרחים שצריך לדבר אתם. אני מפצירה בכן ובכם לחשוב על זה שוב ולעשות את הדבר הנכון, השוויוני, שמגיע לכל אזרח ואזרחית במדינה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שלום לכולם, אני עומד ומדבר כאן מתוך זעם כבוש, כעס עצור, כאב רב ותקווה שאכן לא יתקיים ולא יהיה החוק המוצע כאן. זה חוק לא הגון. זה חוק לא מוסרי. זה חוק לא צודק. זה חוק לא אנושי. זה חוק שמתייחס לאוכלוסייה גדולה כמספרים. לא מתחשב בדעתם. זה חוק שבעצם מכריז מלחמה, לצערי הרב, על הציבור הערבי. אנחנו לא ניהיליסטים, עם הערכתי הגדולה לניהיליזם הרוסי, ההיסטורי. אנחנו לא ניהיליסטים. אנחנו הצענו לכם, לממשלה, לכנסת, לכולם הצעה הגונה, סבירה – בואו, שימו את החוק בצד ותנהלו משא-ומתן אתנו. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה בדרכי נועם, במשא-ומתן, בדו-שיח שמתקיים – איך אומרים? זה הסיפור של המאה ה-21, הדו-שיח בין החברה האזרחית לבין הממשלות. ובמקום זה באה הממשלה ומציעה חוק דורסני, חוק שבא לנשל, חוק שאני לא יכול לקרוא לו הצעת חקיקה, אלא הצעת חניקה. אתם מציעים לנו שאתם תחנקו אותנו, איך אתם רוצים שאנחנו נתנהג? בבקשה, מה אתם מותירים לנו כאשר אתם דוחקים אותנו לפינה, ושוב לוחצים, ושוב לוחצים? מה אתם רוצים מאתנו, תגידו? הפקעתם 75% מהקרקעות שלנו, לא שבעתם? לא מספיק לכם? מתי תשבעו? אתם רוצים שנתאדה? אתם רוצים – משוגעים, מטורפים – לגרש 40,000 אנשים מיישובים לא מוכרים? אתם חושבים שזה יעבור? אנחנו לא רוצים עימות. אל תדחפו אותנו לעימות. אני מבקש מכם, אני דורש מכם, אל תדחפו אותנו לעימות. אל תכפו עלינו עימות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> בואו לנהל משא-ומתן. במקום זה אתם מביאים את החוק הזה – להסדרת ההתיישבות – רק בגלל השם שלו שווה שנקרע אותו. (קורע את הצעת החוק) אנחנו לא מתיישבים בנגב, אנחנו תושבי הנגב לפניכם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. אני גם מבקש שתצטרף לחברים מאחורי המליאה עד להצבעות. אתה מורחק מן המליאה עד להצבעות. חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה –חבר הכנסת פואד – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> על מה? אתה לא הזהרת אותי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, נא לעזוב. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה לא הזהרת אותי. יש חוק, לא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חנין זועבי. אחריה – חבר הכנסת פואד בן-אליעזר, ואחריו – חבר הכנסת באסל – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה להבין, יש לך זכות להרחיק אותי בלי להזהיר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רוצה לדבר אתי על התקנון, אחרי מה שאתה עושה? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה לדבר אתך על התקנון, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רוצה לדבר אתי על התקנון? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה לדבר אתך על התקנון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רוצה לדבר אתי על התקנון? נו, באמת. בבקשה, גברתי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה לא יעבור. אנחנו לא נעזוב את הבתים שלנו. תעשו מה שאתם רוצים. מטורפים, גזלנים, שודדים, גנבים – – – (חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חברת הכנסת חנין זועבי. אחריה – חבר הכנסת פואד בן-אליעזר. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת מאיר שטרית כבר דיבר על זה שיש תצלומי אוויר. אז לפחות בוא נודה שאת ההיסטוריה של המולדת הזאת אנחנו לפחות יודעים יותר טוב מכם. גם אם אתם מצליחים לנשל ולעקור, זו המולדת שלנו. מתברר שהיינו שם. לפחות את ההיסטוריה אתם לא יודעים. <שר התקשורת גלעד ארדן:> נו, באמת. <חנין זועבי (בל"ד):> גם אם אומרים – והטענה הזאת מפלילה – אנחנו אומרים, 90% מהנגב לא היה מיושב. וזה מה שאנחנו אומרים, שהתביעות של הערבים בנגב הן תביעות על 5% מכל שטח הנגב, ואתם באים לרדוף את הערבים גם על 5% האלה, ולרכז אותם, ולעקור אותם, ולנשל את האדמות שלהם. זו לא תוכנית של הסדרה, כי יש חוק איך להסדיר קרקעות. כבר נישלתם בגליל, נישלתם גם במשולש, ועשיתם הסדר קרקעות חלקי במשולש ובגליל לפי חוק הסדר קרקעות. זה נישול, וזו עקירה. ובשביל נישול ובשביל עקירה אנחנו לא רוצים הסדר. זאת גם תוכנית ביטחונית. זו תוכנית ביטחונית, וזו גישה ביטחוניסטית. תוכנית פראוור – אלה הממונים עליה הם מהדרג הצבאי הבכיר. על מטה הביצוע מופקד אלוף בצבא. מדובר במסמכים סודיים. כל הפקידים שמתערבים לסחוט – ומצליחים לסחוט את האזרחים ולקחת מהם את הקרקע – גם חותמים על מסמך סודיות. המבצע הזה מלווה בניידות, ביחידות יס"מ, במשטרה ובכדורי גומי. ואתם תמשיכו ככה, כי גם אם החוק הזה יעבור, התוכנית לא תעבור, אבל יהיה לה מחיר, ומחיר קשה, שאתם, חברי הכנסת והממשלה, מחליטים עליו. גם עם גז מדמיע זה לא יעבור; ויהיה גז מדמיע, ויהיו הרבה עימותים, והרבה הפגנות, ואתם תתעמתו. הרי עם עראקיב, עם הכפר הכי קטן, אתם התעמתם 50 פעם, ועד עכשיו אתם הורסים, ו-50 פעם אתם הורסים, אז תדמיינו את אותו תסריט עם 40 כפרים. ואת זה אתם בחרתם. ומה אתם מצפים מאתנו? אנחנו לא פליטים – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> להרגיע את המצב. <חנין זועבי (בל"ד):> – – אנחנו לא פליטים, ואתם לא קלטתם אותנו בנדיבות שלכם ובאדיבות שלכם. אנחנו ילידי המקום. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – השר, אתה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> ולכן – – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> – – – אבל היום שכנעתם אותי לתמוך – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> – – חבל על הזמן. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר גלעד ארדן. <שר התקשורת גלעד ארדן:> אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר גלעד ארדן, תודה רבה. גברתי, נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> יש לי שאלה, מחוץ לתוכנית הזאת, עם מי אתם חושבים שיש לכם עסק? עם בני-אדם חסרי כבוד עצמי? לפחות, אם אתם רוצים לנשל את הקרקע שלנו, את הכבוד העצמי אתם לא יכולים. את הקשר שלנו עם המולדת אתם לא יכולים. את הקשר שלנו עם ההיסטוריה אתם לא יכולים. את הגאווה העצמית ואת הכוח לעמוד מול הבולדוזרים אתם לא יכולים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> סליחה, אדוני היושב-ראש, אני גם צריכה לקרוע את זה. (קורעת את הצעת החוק) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור. <חנין זועבי (בל"ד):> לפחות – זה המינימום שאנחנו יכולים. אם היינו יכולים לעשות יותר – אנחנו נעשה יותר, אבל בשטח – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. <שר התקשורת גלעד ארדן:> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – ושחברי הכנסת שהעבירו את החוק כאן – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – שיבואו מולנו גם בהפגנות בנגב. תודה. <נחמן שי (העבודה):> הוא עוד לא הוציא אותה אפילו, מה אתם קופצים עליה? הוא עוד לא הוציא אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לצאת מן המליאה. תודה. התוצאה ידועה מראש, אבל כנראה צריך להמשיך עם זה. (חברת הכנסת חנין זועבי יוצאת מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת בנימין – – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> אני הייתי מציע להשאיר שם עותק אחד קרוע – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בנימה יותר רצינית, השר ארדן, אני חושב שעברנו כמה דברים בכנסת. לא זכור לי – לא אתה ולא אני, ולא חבר הכנסת ריבלין, ולא אחרים, שפכו מים על הדוכן, למשל, בזמן ההתנתקות. אני זוכר שאולי שפכנו אש וגופרית, אבל מן הפה, ולא שפכנו מים על הדוכן, ולא קרענו דברים מעל הדוכן. אז כנראה יש סגנונות שונים למחאה בכנסת הזאת. בבקשה, אדוני. <מרב מיכאלי (העבודה):> לא, זה ממש לא נכון. אדוני היושב-ראש, זה ממש לא נכון. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אדוני היושב-ראש – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש מי שקרע בגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – כנסת נכבדה – – – <קריאה:> אבא של חבר הכנסת יצחק הרצוג שפך מים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה היה באו"ם, והוא לא שפך מים אלא קרע את ההחלטה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל זה קרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא חושב שמישהו רוצה להגן על ההתנהגות הזאת ברצינות, גם בלהט הוויכוח. סליחה, אדוני, חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר. בבקשה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> זה בסדר, לי יש זמן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה רואה את התקנון, ולא רואה את הזעם ולא רואה את הכאב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי לך, חבר הכנסת ברכה, את הזעם אפשר להביע בדרכים שונות, ולפעמים גם לי היה קשה לשבת באופוזיציה ולהביע זעם, אבל לא העליתי על הדעת לעלות לדוכן ולשפוך מים. כנראה הזעם שלי התבטא בדרכים אחרות. בבקשה. סליחה, אדוני. אני אשם בכך שהגבתי, אבל תאמינו לי, גם לי המחזה הזה קשה, בשם הכנסת. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינת ישראל חבה חוב לאוכלוסייה הבדואית בנגב. זו אוכלוסייה טובה. אני מכיר אותה. לא רק אני, כל אלה ששירתו בדרום – כל אלה שנלחמו את מלחמות ישראל בדרום – ידעו את נאמנותם וחלקם של הבדואים בדרום. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גם זה לא עוזר – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> רק באחת היחידות – מוחמד ברכה, חבר הכנסת, אתה מרשה לי לדבר? רק באחת היחידות שאני שירתתי 1,000 לוחמים מהם הגנו על גבול הערבה. אני התחלתי לטפל בבעיה הזאת כשהייתי שר הבינוי והשיכון ב-1992, בהשראתו ובהוראתו של ראש הממשלה דאז, אשר נרצח. אני מדבר על יצחק רבין, זיכרונו לברכה, שאמר: הגיע הזמן להתחיל לפתור את הבעיה הזאת ולהתמודד עם הבעיה הזאת. מי שמתעסק היום עם הנושא הזה ודאי רואה שם את הניירות שהכנו ואת התוכניות שהכנו. ואז הכנו שבעה יישובים, אבל לא בחקיקה; בהידברות, בהסכמה. מאז עברו הרבה מים בהרבה מקומות – לא בנגב, ודבר – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> אז מה קרה להסכמה? <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – ודבר לא קרה. אני אגיד לך מה קרה, נרצח רבין, והתוכנית הזאת גם נרצחה. ולכן, ידידי גלעד ארדן – – <שר התקשורת גלעד ארדן:> היא סובלת – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – כל ממשלה – למה אתה מפריע לי? תלמד משהו. <שר התקשורת גלעד ארדן:> אני שואל, אינפורמציה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> תלמד משהו. <שר התקשורת גלעד ארדן:> אני רוצה ללמוד. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> תלמד, לאט-לאט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, השר ארדן, תודה. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אתה עוד צעיר, תלמד, לאט-לאט. עברו הרבה מים בכל מקום – לא שם – וכל ממשלה באה והבטיחה הבטחות, וכל ממשלה באה ושמה ועדות, ודבר לא קרה. אני אגיד לכם דבר אחד: אני מברך על רצונה אולי הכן של הממשלה, בהניחה את הצעת החוק הזאת, אבל זה לא ילך, חבר'ה. זה לא ילך. תשמעו אותי. כמעט בא לי להגיד: אני בדואי. זה לא ילך. לא ילך. דברו אתם. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> השר בגין – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> ותתמקדו – אם הממשלה רוצה לעזור, שתתמקד בדברים אחרים. אדוני היושב-ראש, זו אוכלוסייה של יותר מ-1,000 איש; אין לה ביוב, אין לה מים, אין לה חשמל, אין לה ניקוז מים, אין לה כבישים ואין לה מוסדות ציבור. ילדים הולכים 4 ו-5 קילומטרים ברגל לבית-הספר. בזה תתמקדו. אם הממשלה רוצה, תתחילו בזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> תראו רצון טוב, ואז תביאו אותם. שבו אתם, דברו אתם, ואז, אולי תופתעו, הם יקשיבו לכם, ואולי ישתפו אתכם פעולה. אני אסיים בסיפור קטן. אני לא יכול לעזוב בלי הסיפור הזה. זה סיפור כואב. בשנת 2007 הייתי שר התשתיות הלאומיות, ואחד הבדואים שם הייתה לו בעיה עם בת חולה, חולה קשה. חשמל לא היה. נתתי הוראה ללכת ולהציב עמוד חשמל ליד הבית. ההוראה הזאת לא בוצעה. נאמר לי שאני עובר על החוק. כתבתי מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, מזוז, הסברתי לו בדיוק מה הבעיה. אמרתי: לא ייתכן, הילדה הזאת, אם יפסיקו את הגנרטור לשנייה, היא תמות. הוא אמר לי: פואד, אתה צודק. צריך לקחת אולי גנרטורים אחרים, אבל אי-אפשר לשים שם עמוד חשמל בניגוד להוראות. לא שמנו עמוד חשמל. הילדה מתה. תודה רבה לכם. <באסל גטאס (בל"ד):> זו תמצית הסיפור. זו תמצית הסיפור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בן-אליעזר. חבר הכנסת באסל גטאס, הנה, בבקשה, אתה יכול להגיב מן הדוכן. אחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור. אדוני, שכחת את החוק, אי-אי-אי. מה עם איכות הסביבה, באמת. <באסל גטאס (בל"ד):> אני אומר לך, כאיש סביבה, אני לא אוהב לזרוק – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <באסל גטאס (בל"ד):> – – אבל הכנסת מבזבזת הרבה נייר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך, כולל קריעת החוק. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם, החוק הגזעני הזה נבנה על מסכת שקרים שבאה ליצור אצל האנשים הנורמטיביים בחברה הישראלית מציאות מדומה, לא קיימת. השקר הראשון הוא שהבדואים פלשו – מתפשטים בנגב, אפילו הצליחו להביא איזשהו שדרן שעשו לו שם סיור. אין פולש אחד לקרקע בנגב. דורון אלמוג, שיבוא ויגיד מי פלש ולאן. כל מי שעבר, עבר באישור הממשלה. כל משפחה, שו בּיקולו קבּילה? <מוחמד ברכה (חד"ש):> שבט. <באסל גטאס (בל"ד):> כל שבט שעבר עבר למשבצת מסוימת בהסכמת הממשלה. בנו בתים בהסכמת הממשלה. אז זה שקר אחד. שקר שני – שכאילו הממשלה רוצה לעזור להם ולהסדיר. הציבור שהכי מעוניין והכי רוצה בהסדרת המצב שלו זה הציבור של הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. אני שירתתי אותם אישית 12 שנה במרפאה ניידת שהלכה והסתובבה בין ערד, דימונה ובאר-שבע ונתנה שירותים לאלפי ילדים שלא היה להם חיסון; מדינת ישראל לא הצליחה להביא להם חיסונים. אנחנו, בעמותה קטנה, הרמנו את אחוז החיסונים ל-90%, בקרבם. הם רוצים הסדרה. הם רוצים להיות ביישובים חוקיים. הם הלכו ושכרו את מיטב המתכננים ואנשי האקדמיה והכינו תוכנית מוסכמת עליהם. האוכלוסייה הזאת אומרת לכם: ככה אנחנו מוכנים לחיות, במתכונת חוקית, מוסדרת לגמרי. במקום זה הממשלה וההנהלה לא התייחסו לתוכנית הזאת. אני אישית לא מכיר עוד אוכלוסייה חלשה ומוחלשת כזאת שלוקחת יוזמה ואומרת – לא אומרת רק לא, אומרת מה אני כן רוצה. השקר של החוקיות – המדינה הלכה ויצרה מדינה אחרת, מציאות אחרת, של אפרטהייד. הביאו יהודים לשם, שכנים שלהם, ונתנו להם מאות דונמים בחוות בודדים, ללא חוק וללא היתרי בנייה. נתנו להם מים, נתנו להם חשמל, הם הלכו ובנו בתים ללא היתר. שמעתם שהלכו הדחפורים והרסו בית בחוות בודדים? השקר הגדול מכולם הוא התזכיר הזה עצמו. אפילו אם אני לוקח את מה שאומר בני בגין בתום לב, ודורון אלמוג בתום לב, שהם רוצים את זה, החוק הזה יביא לתוצאה הפוכה לגמרי. החוק הזה מביא לתוצאה הפוכה לגמרי. זה לא החוק שמביא למתווה שהם מדברים עליו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – ולכן הוא חוק גזעני שלא צריך להיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. (קורע את הצעת החוק) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, ומובן שחבר הכנסת באסל גטאס מצטרף לחבריו, עד להצבעות, מחוץ למליאה. חבר הכנסת אברהים צרצור – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <באסל גטאס (בל"ד):> אני מציע לך – – – (חבר הכנסת באסל גטאס יוצא מאולם המליאה.) <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, רציתי להגיד כמה מילים לאלה מביניכם שמנסים להלך אימים עלינו, כחברי כנסת ערבים, וגם על האוכלוסייה הערבית בכלל, אלה שמנסים לקפוץ לעתים קרובות ולהאשים אותו בכך בכל רגע שאנחנו מבקרים את המדיניות של כל ממשלות ישראל לדורותיהן – בכל רגע שאנחנו מבקרים את המדיניות של ממשלות ישראל הם קופצים ומאשימים אותנו בכך שאנחנו בוגדים, שאנחנו מתקוממים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. ואני אומר לכם: לא רק אנחנו; העולם כולו הפסיק לקנות את השקרים שלכם. כל הטענות שלהם הן טענות שקופות עד כדי כך שהעולם, נמאס לו לשמוע את הדברים האלה שלכם. יש הבדל מהותי – צריך למתוח קו ברור בין עצם קיומה של מדינת ישראל לבין הזכות של כולנו, גם יהודים וגם ערבים, לבקר את המדיניות של הממשלות בישראל. על בסיס כלל הברזל הזה אנחנו באים וטוענים היום שהחוק הזה, שנמצא, שמונח בפנינו, אין לו מקום בספר החוקים של מדינת ישראל, ודינו אכן, במלוא הכנות, להישלח למכונה לאיסוף אשפה, דינו להיזרק באתר אשפה במקום כזה או אחר. זה דינו של החוק הזה, הגזעני והדורסני. דבר שני – מדינת ישראל, כבוד היושב-ראש, ביצעה את כל הפשעים שאפשר להעלות על הדעת נגד הערבים אזרחי המדינה הזאת. רצחו חפים מפשע בשנת 1956 בכפר-קאסם, רצחו חפים מפשע בשנת 1976, רצחו חפים מפשע, אזרחים, על לא עוול בכפם, בשנת 2000. הפקיעו קרקעות; יותר מ-97% מהקרקעות שלנו הופקעו על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. מה שנשאר היום בבעלות יותר ממיליון ו-300,000 ערבים אזרחי מדינת ישראל זה פחות מ-2.7% מהקרקעות של מדינת ישראל. הפקיעו אפילו את נכסי הווקף המוסלמי, חרשו בתי-קברות, חיללו מסגדים בכל מקום ובכל פינה ברחבי מדינת ישראל. תבקרו בטבריה, מסגדים שנבנו לפני 300 שנה, אטרקציה תיירותית ממדרגה ראשונה אפשר להפוך את המקום הזה; מסגדים פשוט מאוד הושחתו על-ידי ממשלות ישראל השונות. אני מסיים במשפט אחד, כבוד היושב-ראש. יש פתרון, רבותי חברי הכנסת, מכובדי השרים. יש פתרון – את החוק הזה לשים הצדה. אין לו מקום, כפי שאמרתי. תפרידו בין שני עולמות – העולם של הסדרת הקרקעות שממילא, כבוד היושב-ראש לשעבר של הכנסת, שממילא 99% מהקרקעות האלה, שהן בבסיס הסכסוך הזה, נמצאות בידי המדינה, לא בידי הבעלים, לא בידי 200,000 תושבים בדואים בנגב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> משפט אחרון. תפרידו בין זה לבין ההכרה בכפרים הלא-מוכרים. ועל כן אני אומר, כבוד היושב-ראש, דין החוק הזה להיקרע. תודה. (קורע את הצעת החוק) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, ותצטרף לחברים מאחורי המליאה, בבקשה. חבר הכנסת אברהים צרצור, אתה מורחק עד להצבעות. (חבר הכנסת אברהים צרצור יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש פתגם בערבית שאומר: דָרַבַּנִי וַבָּכַּא, סָבַּקַנִי וַאשְתַכַּא – הכה אותי ובכה והקדים אותי והתלונן. אז גם מנשלים, גם גוזלים, גם גונבים את אדמתם של הערבים הבדואים, וגם מאשימים אותם שהם פולשים, שהם כובשים. אני ראיתי טאבו, ראיתי קושאן מהתקופה העות'מאנית, למשל באל-עראקיב. ראיתי את זה במו עיני. אדוני היושב-ראש, אתם אומרים: למה תתנגדו? למה תסרבו? חוק כזה, שהוא לא צודק, שהוא פוגעני ואגרסיבי והוא כופה צד אחד על הצד השני ולא נותן לאחר לדבר, להביע את עמדתו, הוא חוק לא צודק, לא שוויוני, וצריך להתנגד לו. כאשר אתה בא, גוזל ממני את האדמות שלי, מנשל אותי, עושה לי טרנספר, אפילו בשם החוק; אפילו אם אתה גונב או גוזל אבל את זה מחוקק בחוק, זה לא נותן לגיטימציה לגנבה, זה לא נותן הצדקה לנישול. גנבה היא גנבה, נישול הוא נישול. יש חלופה אחרת, יש חלופה. אפשר להסדיר את הבעלות על הקרקע תוך הכרה בזכויות ההיסטוריות של הערבים הבדואים על האדמה ותוך הידברות אתם. תהליך כזה התחיל, ויש כפרים בלתי מוכרים שהמדינה הכירה בהם, והתחילה. אבל עכשיו מביאים חוק, מביאים מתווה, שאומר לערבי הבדואי, כפי שאמרו פה: ואללה, המצב שלכם קשה מאוד ברווחה, בבריאות, בכול. אנחנו רוצים לסדר אתכם, רוצים לתת לכם תנאים יותר טובים, אבל אנא, בבקשה, רוצים לגנוב מכם את האדמה שלכם וגם רוצים לגזול את הזכות ההיסטורית שלכם על האדמה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהחוקים נחקקים לרווחתם ולמען צדק לאנשים ולטובת האנשים ולא ההפך. חוק כזה, שהוא לא צודק ולא נותן מענה לאנשים ולא מכיר בהם, ואפילו מצדיק את הדה-לגיטימציה שלהם, לא יכובד. חוק כזה רק ייקרע. (קורע את הצעת החוק) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. גם הוא ודאי מורחק עד להצבעות. (חבר הכנסת מסעוד גנאים יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחרי חבר הכנסת אבו עראר תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פעם ראשונה בחיי, ובעולם בכלל, נותנים כיסוי משפטי או חוקי לשודד או לגנב או לפושע. זה קורה רק במדינת ישראל, בכך שהיא קוראת לחוק הזה "הסדרת ההתיישבות". זה לא חוק הסדרה, זה חוק מבית-מדרשו של בנט, תפור על מידותיו ומותאם לקואליציה הנוכחית. אני רוצה לשאול את בגין, שאולי יושב למעלה באיזשהו צד, שיראה לי מי האנשים הבדואים שישב אתם, מי המנהיגים, מי בעלי הקרקעות, ושיגיד לי מה אמרו לו, מה ענו לו. כולם פה-אחד אמרו לא לפראוור. חברים, פראוור מתכנן באמת, כמו שאמרו חברי, עמיתי, עוקר 40 יישובים, מפקיע לא פחות מ-800,000 דונמים. זה פשע נגד האוכלוסייה הערבית בנגב. ממשלת ישראל בתוכנית זו, במתווה זה, מכריזה מלחמה על תושבי הנגב, שאני אחד מהם. אני חוויתי וחזיתי את המחזה הזה, שהעבירו אותנו. גרתי איפה שהוקם שדה התעופה נבטים, בתל-מלחתה. פינו אותנו. תראה כמה המדינה הזאת, כמה היא משקרת, ובמיוחד מזלזלת. הרי כשאנחנו צועקים כאן אני מסתכל על פניהם של שרים, של סגני שרים – כמו ילדים קטנים, צוחקים כאן וכאן. חברים, אנחנו צועקים מרוב כעס, מרוב כאב, כי לא משלימים עם תוכנית כזו, לא חוקית, לא חוקתית, לא בת-ביצוע. החוק הזה לא יכובד; החוק הזה, נדרוך עליו ברגליים שלנו. ככה הבדואים יתנהגו. לא יכובד. ובכך ממשלת ישראל תזמין – מי שלא טוב לו שלא ישמע – היא מזמינה אינתיפאדה בלב לבו של הנגב. הבדואים יתקוממו, ואני מזהיר את ממשלת ישראל – זה לא יכובד ולא יבוצע. ולכן, חברים, שמישהו מהממשלה הזאת יתעשת ויבטל את חוק פראוור ויפתח ערוץ הידברות, יפתח ממש בדיאלוג עם האוכלוסייה הבדואית, עם בעלי הקרקעות. ותפסיקו להגיד שבאמת אנחנו באים להסדיר. יא חראם. כל הכבוד לממשלת ישראל, שהיא בתקופה הזאת ממש כולה מתלכדת נגד אוכלוסייה חלשה, אם לא במוח אז בכוח. הבדואים, תקבלו. זה מה שיש. תתנגדו, תצעקו, תקרעו חוקים, לא אכפת לנו. העיקר, זה מה שיש. ככה הממשלה אומרת לנו. ולכן אני אזכיר לכם רק פסוק מהקוראן. (נושא דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: האלוהים יתעלה אומר. ישמרני אלוהים מפני השטן הארור. בשם אלוהים הרחמן והרחום "עוד יֵדעו בני העוולה לאן סופם להגיע". והאלוהים יתעלה אומר: "קללת אלוהים על ראש בני העוולה".) כל מי שיצביע בעד החוק הזה הוא ארור, ארור. בערבית: מלעון. מלעון. – – – (קורע את הצעת החוק) <נסים זאב (ש"ס):> – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, ותודה לחבר הכנסת נסים זאב. נא לשבת. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סתום את הפה. <נסים זאב (ש"ס):> חיות שכמוכם, מסיתים, מושחתים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת נסים זאב, נא לשבת. חבר הכנסת טלב אבו עראר ודאי שמורחק מן המליאה עד להצבעות. (חבר הכנסת טלב אבו עראר יוצא מאולם המליאה.) <נסים זאב (ש"ס):> לכו לרשות הפלסטינית שמה. לכו לסוריה – – – יטפל בכם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שב בשקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אם לא יהיה – אז חבר הכנסת אורי מקלב. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום הכנסת הולכת לחוקק נישול והפקעה בחסות הכנסת, חקיקה שהמטרה שלה והמשמעות שלה זה נישול והפקעה. אני רוצה לומר משפט מקדים, חברי חברי הכנסת. אין לי ספק, ואני אומרת את זה באחריות מלאה, אין לי ספק שהשר לשעבר בני בגין, כשהוא קידם את יוזמת החקיקה שמונחת כאן לפנינו התכוון לטוב. אני אומרת את זה, אני יודעת את זה. אני נפגשתי אתו, הוא הופיע בפני הסיעה שלנו, רק הוא לא שכנע אותנו שההצעה הזאת עומדת לתת מענה לבדואים בנגב באופן שיכבד גם את הזכויות ההיסטוריות של הבדואים בנגב, יכיר בזכויות ההיסטוריות, וייעשה כמהלך של הידברות מול האוכלוסייה, ראשיה ומנהיגיה. הדבר שמטריד אותי, אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני שומעת את הדיון כאן בכנסת, והדבר שמקומם פעמיים – פעם זה עצם יוזמת החקיקה ופעם זו התגובה של חברי הכנסת מהקואליציה, בזלזול, בגסות הרוח, בהתבטאויות. עומדים כאן חברי כנסת ומדברים מדם לבם. אפשר להסכים אתם, אפשר לא להסכים אתם, אבל הזלזול הזה, "כולם מדברים על הבדואים בנגב", "מי שם אתכם לדבר בשם הבדואים בנגב?", זה הלך הרוח שאתם משדרים. על מה מדובר כאן? מה, מדובר במהלך קל? מדובר במהלך פשוט? מדובר במהלך שנועד לטרנספר קבוצה של אוכלוסייה גדולה, אזרחי המדינה, ממקום מגוריהם למקום אחר, תוך הטלת סנקציות פוגעניות, קשות, על מי שלא מוכן להיכנס למתווה של ההסדר. אז בזלזול הזה, הכנסת הזאת? שמעתי את הצחקוקים האלה, את הלעגנות הזאת, את הלעג הזה, סליחה. מה זה צריך להיות? חברי חברי הכנסת, מדובר בהסדר שהוא לא שוויוני, מדובר בהסדר שהוא מפלה, שהכישלון שלו ידוע מראש; למה להיכנס למהלכים שהכישלון שלהם ידוע מראש? הרי ברור שהוא לא ייושם. בטח תהיה קבוצה שתלך למתווה הזה, זה תמיד ככה. אבל תוכנית שהמטרה שלה זה להביא לריכוז של אוכלוסיות שונות לתוך איזשהו מתחם, לתוך איזשהו תחום מושב שנקבע מראש – זה סביר? שהולכים עכשיו לפנות כפרים שלמים ואוכלוסיות שלמות, זה סביר? זה נראה לכם דרך התנהלות נכונה בחקיקה של מדינה? ככה פותרים בעיות? ככה "מסדירים" התייחסות לאוכלוסייה? מדובר על אזרחים. המדינה מכתיבה באופן חד-צדדי, באופן הזה, הסדר לאזרחים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה לסיים, אדוני. לא מדובר כאן בפינוי של התנחלויות בלתי חוקיות. מדובר באזרחים שהמדינה מסרבת להכיר בעובדה שהם אזרחים לגיטימיים, שיש להם זכויות היסטוריות. ולכן, אדוני היושב-ראש, סיעת מרצ תצביע נגד הצעת החוק הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי, חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת ישראל אייכלר – איננו; חבר הכנסת מקלב – איננו. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני. אתה – מחקתי את שמך, אנחנו מציינים את הנוכחות שלך במליאה וגם את הוויתור על זכות הדיבור. חבר הכנסת יצחק כהן – איננו. חבר הכנסת יצחק וקנין, סליחה – יעקב מרגי. יצחק וקנין – מוותר. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן כן, ראיתי אותו. הוא ויתר על זכות הדיבור. יצחק וקנין – כנ"ל. חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני. אחרי חבר הכנסת נסים זאב יבואו, אם יהיו כאן, אברהם מיכאלי, דוד אזולאי ואמנון כהן. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הגיע הזמן לעשות stop להסתה הפרועה, שעולים פה חברי כנסת, מקללים את המדינה, מגדפים אותה, מחרפים אותה, אומרים לנו: ארורים אתם. מה לא נאמר פה, מעל הבמה הזאת? אני לא מבין, מה ההפקרות הזאת? אדוני היושב-ראש, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, כאשר עולה פה חבר כנסת ואומר: אתם פושעים, אתם גזלנים, אתם – לא יודע מה, מה הוא לא אמר? אתם ארורים, אומר פסוק בקוראן עם כל הקללות. תפסיק אותו. תפסיק את דברי הבלע. תפסיק את המיקרופון לבמה הזאת. אני באופוזיציה, אבל אני לא יכול לשמוע את זה. אני אגיד לך, אתה אדם גדול בעיני, באמת אני אומר לך. ה"ארך אפיים" שיש לך, גם כלפי אני אומר. אבל אני אומר את זה כקריאת ביניים. אני עומד פה ומקלל במשך דקות ארוכות את המדינה? משמיץ אותה? מחרף אותה? מגדף אותה? הם יונקים פה, הם אוכלים פה, שותים פה, ומה לא עושים? מקיאים עלינו את כל הצואה שלהם. די. איפה ערבים חיים באיזושהי מדינה ערבית כמו שהם חיים כאן? איפה? באיזו מדינה? בסוריה שוחטים אותם. במצרים? איפה, בירדן? איפה אתם בטוחים, באיזו מדינה הם בטוחים כמו שהם בטוחים פה? מבחינה כלכלית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תפסיק עם השטויות שלך. <נסים זאב (ש"ס):> שטויות? אתה הכול מבין. חוץ ממך אין מי שמבין פה משהו. ברוך השם שאתה האיש שמבין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זו המדינה שלהם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שטויות, שטויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פריג', בסדר, גם הוא שמע דברים קשים. תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אתה יודע שכל שנה מגיעים קבוצה של בדואים לאו"ם, יושבים שם שבועיים ימים, מחרפים, מגדפים את מדינת ישראל באו"ם, ומבקשים אוטונומיה, פה, מתחת לאף שלנו. אנחנו לא מכירים במדינת ישראל, אנחנו מבקשים מהאו"ם שיאמץ איזה החלטה נגד מדינת ישראל כדי שייתנו לנו אוטונומיה; זה הבדואים. יש לכם תביעות, צודקות או לא צודקות? יש משא-ומתן. אני רוצה לשאול שאלה, אדוני היושב-ראש. הרי אנחנו מכירים, אני הייתי בתכנון ובנייה במשך 15 שנים, ויש הפקעה אוטומטית של 40%. פה יש 70%. אני מסכים. האם דונם של חקלאות – מה הוא שווה ערך לדונם בנייה? אפס. אפס. זאת אומרת, אם יש לו 1,000 דונם, שכל דונם שווה מקסימום 10,000 דולר, ברגע שהפכת את זה לבנייה חוקית ואתה נותן לו הרשאה לתכנון, אוטומט זה עולה עשרת מונים. זאת אומרת, מ-10,000 מינימום ל-100,000. אני אומר את זה במספרים אולי קצת מוגזמים, אבל בוודאי זה עולה פי-כמה. אז איפה התודה רבה? איפה הכרת הטוב? אז יש לכם מיליון דונם. כמה שווה מיליון הדונם שהוא לא חוקי, שאין תשתיות מים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> ותראה, אדוני, אומרים שהם מעונים, שהם לא מקבלים מים וחשמל. תגיד לי, אדוני, בשכונת נווה-יעקב – אני הייתי בירושלים, סגן ראש עיריית ירושלים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבר עברו שלוש הדקות. <נסים זאב (ש"ס):> תן לי רק להסביר את הדוגמאות שהבדואים פה לא מקופחים. אדוני היושב-ראש, אנחנו, שכונה שנבנתה, שכונת קמניץ, היו שם חריגות בנייה, חריגות בנייה עוד מתקופת אריק שרון. אתה יודע שלא נתנו להם מים וחשמל במשך שנים, עד שלא הסדירו את הרישיון, את כל התוספות, אם זה מרפסת ואם זה חדר? ואוכלוסייה שלמה, בהמוניה, הייתה משוועת להסדר הזה, שהיום אנחנו נותנים עם הבדואים. אני לא בא להגן על הממשלה, אבל הגיע הזמן שנגן על כבודה של מדינת ישראל, וההתפרעות, ההסתה הזאת, חייבים להפסיק אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת אברהם מיכאלי. חברת הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת אמנון כהן. חבר הכנסת מאיר פרוש. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת אורית סטרוק – בבקשה, גברתי. שלוש דקות לרשותך. אחריה – חברי הכנסת מיכל רוזין, חנא סוייד, ישראל חסון. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק שאנחנו עומדים להצביע עליו, וגם אני עומדת להצביע בעדו היום, הוא חוק לא טוב. הוא חוק לא טוב, כי הוא מציב במרכז הבמה וכשאלה מרכזית את שאלת התביעות של הבדואים על הקרקעות, בזמן שהתביעות האלה גם נדחו פעם אחר פעם על-ידי בתי-המשפט, וגם, למעשה, הן שייכות לאחוז קטן מאוד באוכלוסיית הבדואים, שלמעשה מחזיקים את כל יתר הבדואים כבני ערובה. הגישה הזאת, ששמה במרכז הבמה את התביעות של הבדואים על הקרקעות שלהם, היא גישה לא נכונה, שלצערי אומצה בעקבות פעילות של עמותות שמאל כאלה ואחרות, שאימצו את הטרמינולוגיה של הערבים ושל השמאל הקיצוני כאילו שהקרקעות בנגב שייכות לבדואים, או כמו שהתבטאה פה חברת הכנסת חנין זועבי – שזו המולדת שלהם. זו גם לא המולדת שלהם, אלה גם לא הקרקעות שלהם, הם לא הבעלים של הקרקעות האלה, שיפסיקו לדבר כאילו לוקחים להם משהו שמעולם לא היה שלהם. לא היה שלהם גם כי הארץ הזאת היא שלנו, וגם כי אין להם באמת בעלות ולא קושאנים על הקרקעות האלה, וכולם יודעים את זה. לכן, החוק הוא לא טוב, לא כך צריך לפתור את שאלת הבדואים בנגב, אלא בדרך של יישובם מחדש בהידברות – דווקא בעניין הזה אני מסכימה אתך, חבר הכנסת בן-אליעזר – ולצערי החוק הזה עוד יביא אותנו להרבה מאוד מקומות לא טובים. למרות זאת טרחתי היום לא מעט כדי שלפחות בסעיף אחד נתקן ולא נגיע להתדרדרות חמורה עוד יותר, ושלא נגיע למצב שבמסגרתו תהליכי ההסדרה של החוק יימשכו עד אין קץ, ולתחום אותם בזמן מוגבל. לשמחתי כך אכן נעשה, ולכן אני אצביע בעד החוק הלא-נכון והלא-ראוי הזה, ונקווה, בעזרת השם, שמי שהגה אותו גם יצליח במעשיו, אף-על-פי שאני מאוד סקפטית לגבי זה. כל טוב. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת אורית סטרוק. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת חנא סוייד. אחריו – ישראל חסון. <מיכל רוזין (מרצ):> איפה אורית סטרוק? איך אומה שנלחמת על זכותה, על ההכרה בה, על זכותה להתקיים, על זכותה שיכירו בהיסטוריה שלה, בכזאת קלות מוחקת היסטוריה של עם אחר? בכזאת קלות אומרת להם שאין להם זכות על הקרקע, ואין להם בעלות, וזאת לא המולדת שלהם. מי אנחנו שנחליט את זה? מי? מי אנחנו שנחליט את זה? <אורית סטרוק (הבית היהודי):> בית-המשפט אמר את זה. <מיכל רוזין (מרצ):> אי-אפשר להתקיים פה אם אנחנו לא נצליח להכיר גם בהיסטוריה של עמים אחרים שהיו פה ונמצאים פה. אי-אפשר למחוק. לא ייתכן שנדרוש מכל העולם – מכל העולם – להכיר בעם היהודי, בזכותו על ארץ-ישראל, בהיסטוריה הכואבת שלנו, ואנחנו במחי יד נגיד שאין להם שום זכות במדינת ישראל, שום זכות בארץ-ישראל. לא ייתכן שנמחק את ההיסטוריה לחלוטין, זה פשוט לא ייתכן. מדובר פה בהסכם שהוא חד-צדדי, והוא לא יכול להיות מקובל עלינו, הוא בטח לא מקובל על האוכלוסייה הבדואית. ובואו נודה על האמת, אנחנו לא באמת מכירים בזכותם ההיסטורית – ואמרה את זה פה אורית סטרוק קבל עם ועדה – אנחנו לא מכירים בזכותם ההיסטורית על אדמתם בנגב, וזה מה שאומר החוק הזה. החוק הזה אומר את זה שחור על גבי לבן – אנחנו לא מכירים בזכותם. אנחנו מוכנים להגיע אתם לאיזשהו הסדר, כדי שיהיה יותר סדר, כדי שלא יבואו לאו"ם ויגידו שזה לא בסדר – אין לנו חשמל ומים וילדים צועדים שעות בשמש כדי להגיע לבית-הספר, אז נעשה אתם איזשהו הסדר, אבל לא כי אנחנו מכירים בכך שיש להם זכות, זכות אבות. כמו שלנו יש זכות אבות גם להם יש זכות אבות. גם להם יש פה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> הם פולשים, מה את רוצה? <מיכל רוזין (מרצ):> בעינייך הם פולשים, בעיני הם בוודאי לא פולשים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בעיני החוק. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> בית-המשפט קבע את זה. <מיכל רוזין (מרצ):> החוק הזה יאפשר הרס ופינוי של כפרים שלמים ממקומם, פינוי של 30,000–40,000 איש, והם יקבלו בסופו של דבר פחות מ-1% מהתביעות שלהם על הקרקע. אז יש פה הסדר שהוא קיים רק בשביל הבדואים. אין בית-משפט, אין דיונים בבית-משפט, יש חוק שבא ואומר, במחי יד: זה מה שאנחנו מוכנים לתת לכם, לא רק שתסתפקו, גם תגידו תודה, ולא מספיק זה, אנחנו גם קובעים סנקציות מאוד פוגעניות בחוק, מי שלא יחליט מהר, אנחנו נותנים זמנים, אם אתם לא תחליטו מייד, ניקח מכם את הזכויות. אם לא תחליטו מספיק, וזה הולך ומתקצר, ככל שהזמן עובר הזכויות מצטמצמות. הצעת החוק הזאת היא לא מידתית, היא מפלה גם את קבוצת הבדואים כולה, והיא מפלה בין אלה לאלה בתוכם, ומן הראוי שמדינת ישראל, כנסת ישראל, תדחה אותה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת חנא סוייד – לא נמצא. חבר הכנסת ישראל חסון – לא נמצא. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה. <איילת שקד (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כתשובה על דבריה של חברת הכנסת רוזין כדאי לציין שכשהוגשו תביעות לבתי-משפט, בתי-המשפט מה שנקרא זרקו אותם מכל המדרגות. הם לא קיבלו את הקרקע, והתביעות הוכחו כלא-נכונות, ולא ניתנה להם זכות על הקרקע. לכן, דווקא החוק הזה, אתם צריכים לברך עליו – אנחנו צריכים להתנגד לו, ואתם צריכים לברך עליו, כי על-פי החוק, מי שייכנס להסדר מקבל מה שהם לא היו מקבלים בבית-משפט רגיל; בבית-משפט צריך להביא ראיות, וצריך לעשות דיון מסודר, הם לא היו מקבלים מה שהם מקבלים במסגרת החוק הזה, ולכן החוק הזה קשה לנו, לסיעת הבית היהודי. החוק הזה קשה, כי לוקחים את אדמת הנגב – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז תצביעו נגד. <איילת שקד (הבית היהודי):> – – ונותנים אותה לאנשים פולשים, שמתיישבים התיישבות בלתי חוקית. אם לי היה מתחשק להקים בית בנגב, היו זורקים אותי. אבל הם, ה-30,000 שדיברת עליהם, הם מתיישבים התיישבות בלתי חוקית, ומדינה ריבונית לא צריכה לאפשר דבר כזה, גם אם ערבים – לא רק יהודים צריך לפנות, גם ערבים שמתיישבים בהתיישבות בלתי חוקית צריך לפנות, והם אלו שפולשים על קרקע שהיא לא שלהם, והחוק הזה בא להסדיר את זה. עכשיו, אנחנו סקפטיים; אני, באופן אישי, קשה לי להאמין שהמדינה סוף-סוף תיקח על עצמה את האחריות ותפעיל את הריבונות שלה ותפנה כל מי שיתיישב באופן בלתי חוקי בנגב, כי כל מי שיודע, היום הנגב לא נראה כמו לפני חמש שנים, ולא נראה כמו לפני עשר שנים, ויש שם עשרות אלפי משפחות שיושבות איפה שבא להן. אז למדינת ישראל כן יש אחריות, והקימו יישובים מסודרים, וכבר את היישובים המסודרים שיש היום אפשר לאכלס במאות אלפי תושבים. אז מן הראוי שהם יתפנו מרצון ליישובים הקיימים ויכבדו את החוקים במדינת ישראל. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת איילת שקד. חבר הכנסת מאיר שטרית, ואחריו – חבר הכנסת רובי ריבלין. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטער לומר – אני אומר, לצערי חלק מהדוברים מדברים בנושא הבדואים בלי לדעת שום דבר, באמת, לא על ההיסטוריה, לא על ההסדר ולא על מצב הבדואים בנגב. יש למדינת ישראל בעיה גדולה בנגב, ויש לבדואים בעיה גדולה בנגב. לדעתי, מדינת ישראל חייבת להסדיר את ההתיישבות של הבדואים בנגב ולתת להם פתרונות הומניים, שיגורו כמו אזרחי מדינת ישראל, ביישובים מפותחים עם תשתיות, עם חינוך, עם מים וכו', והמטרה של התוכנית הזאת הייתה להגיע לשם. אני מעיד על זה מכיוון שאני – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה התכנון כרוך בהפקעה? זו תוקפנות כלפי הקניין הפרטי. <מאיר שטרית (התנועה):> תן לי לסיים את דברי בשקט, אני לא הפרעתי לאף אחד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה הפרעת. <מאיר שטרית (התנועה):> לא, הערתי הערת ביניים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר – אני יזמתי את התוכנית לטיפול בבדואים. בתור שר השיכון, ראש הממשלה דאז, אולמרט, ביקש ממני לקחת מידיו את נושא הבדואים ולטפל בו. אני אמרתי לראש הממשלה דאז: אני מוכן, בשני תנאים. האחד, אני רשאי לטפל בכל נושא מההתחלה ועד הסוף, השני, אתה אומר אמן אחרי מה שאני מתכנן. והוא הסכים. ואכן ישבתי עם הבדואים חודשים, לא ימים. אני רוצה לומר, הגעתי למתווה של פתרון התוכנית, בהסכמה מלאה עם כל ראשי הבדואים. אפילו ראש מועצת הכפרים הבלתי-מוכרים הודיע שהוא מסכים לתוכנית שלי. נכון, מה שמופיע היום בחוק זה לא התוכנית שלי. לצערי, אחרי שהתוכנית הבסיסית אושרה בממשלה, עברתי למשרד הפנים, ראש הממשלה סירב להשאיר בידי את נושא הבדואים והעביר אותו לשר השיכון אחרי, לזאביק בוים, ואז הוקמה ועדת גולדברג, והמשך הטיפול בחוק נעשה על-ידי ממשלות שלא הייתי חבר בהן. אני אומר לחברי הכנסת הערבים, אין שום ספק, זה אינטרס של מדינת ישראל להסדיר את היישוב של הבדואים בנגב. כמי שישב כמעט בכל מאהל בדואי, אני אומר לכם שהבדואים מעוניינים להגיע להסדרה, ולדעתי יש פתח, החוק יוצר פתח פעם ראשונה לטפל בסוגיה הזאת באופן כולל, ולהגיע להסדרה. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מצטער אם אני אחרוג בדקה. באמת תן לי דקה או שתיים נוספות, לא יותר. אני רוצה להסביר לכם: מה הבעיה הגדולה? המדינה ניסתה בעבר לטפל בבדואים, ללא הצלחה. הדוגמה הכי בולטת, אגב, היא מועצה אזורית אבו-בסמה. הקימו מועצה אזורית עם חמש מועצות מקומיות בדואיות, שמו בראשן את עמרם קלעג'י. אבל המדינה עשתה טעות גדולה, אגב, כך אני עליתי על הבעיה יחד עם הבדואים. מה הבעיה? רוב היישובים, חמשת היישובים שהמדינה החליטה על האתר שלכם, הסתבר שעל הקרקע שפיתחו, על הקרקע הזאת יש תביעות של בדואים. מסתבר דבר נורא פשוט. בכל מקום שיש תביעה של בדואי, אף בדואי אחר לא מוכן לשבת. אולי בצדק, מבחינתם, אין לי טענות. המדינה עשתה טעות גדולה מאוד, אני הבנתי את זה מהר מאוד. לכן הגעתי למסקנה יחד עם הבדואים, שהפתרון היחידי להסדיר את התיישבות הבדואים בנגב הוא לפתור את בעיות תביעות הקרקע של הבדואים בנגב, למצוא פתרון לסוגיה הזאת. עכשיו אני רוצה לומר לחברים שכועסים פה על המדינה, לא בצדק. הבדואים עכשיו ביקשו שההסדרה תהיה בחוק ולא בהסדר בעל-פה. אני אסביר לכם למה. לצערנו יש היסטוריה לא טובה בטיפול בהסדרה של הבדואים. מה היה קורה בעבר? הייתה מינהלת הבדואים במינהל. אגב, אני פירקתי אותה בתור שר השיכון. חשבתי שהמינהלת הזאת מתעללת בבדואים ופירקתי אותה והקמתי את מינהלת הטיפול בבדואים בראשות יהודה בכר; עד היום הוא שם. אני רוצה לומר לכם, הרי מה הייתה הבעיה? המדינה הייתה באה לבדואי ומנהלת אתו משא-ומתן. מגיעים לסיכום. נגיד שהוא מקבל x שקל לדונם וחותמים הסכם. אחר כך היו מנהלים משא-ומתן עם אדם אחר על קרקע באותו אזור. אתו, מאחר שהוא היה יותר אקטיבי, היו אומרים לו: x פלוס. הראשון אמר: תסלחו לי, אתם עושים ממני צחוק? אתם נותנים לו x פלוס ולי x, אני לא מסכים, ואז הוא היה חוזר בו. לכן הבדואים אמרו: אנחנו רוצים הסדר אחד. מה טיב ההסדר? האם הדבר הזה מספק או לא? אני לא יודע להגיד. אני מודה, עוד לא קראתי את החוק. אבל ייתכן שאפשר עוד לפתוח את זה. זאת קריאה ראשונה, חברים. אפשר לפתוח ולשבת עם הבדואים שוב, לדבר אתם ולראות אולי יש פתח להבנה. אני לא מציע לקבור את זה כך ולהגיד שהחוק מנשל, זורק, מגרש. לא מגרשים אף אחד. המטרה של ההסדרה, התוכנית שלי לפחות, הייתה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא לא אוניברסלי. כשהוא מסומן נגד אוכלוסייה מסוימת, זה חוק גזעני, כך קוראים לו. <מאיר שטרית (התנועה):> רגע, רגע. המטרה של החוק היא להסדיר כך שכל תושבי הנגב יחיו כבני-אדם במדינת ישראל במקומות היישוב. המלאכה היא לא קלה, כי לא כל אחד אכן מוכן לעבור ליישוב מסודר. יש לזה משמעויות כלפיו, כלפי המשכורות שלו, הנחה, תשלומי מסים וכו'. אפשר להסדיר את זה. אני מאמין, אגב, שזה ניתן להסדרה. חבל לי שאנשים כועסים כל כך, כי לדעתי יש פתח להסדיר. המטרה היא נכונה וטובה, ועלינו, חבר הכנסת ברכה, למצוא דרך, גם אחרי הקריאה הראשונה, איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר ובהסכמה הרחבה יותר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת מאיר שטרית. חבר הכנסת רובי ריבלין, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כן, שנים רבות מחפשים דרך למצוא, דרך להסדרת היישוב בנגב. פעמים רבות הבנו שהדבר כרוך בשינוי אורח חיים מצד הבדואים. פואד בן-אליעזר סיפר על רבין שאמר שצריך למצוא הסדרה. ממשלות על ממשלות, ניסו לחפש דרך. הקימו את ועדת גולדברג, שהייתה, מיקי רוזנטל, הוועדה הראשונה אשר לא נדחתה על-ידי הבדואים. היא לא נדחתה על-ידי הבדואים. לאחר מכן, כאשר ביקשו ליישם את מתווה גולדברג, על-ידי מתווה פראוור, היו הרהורים, היה רוגז. אז נכנס למדוכה שר, שבאמת ביקש לטפל בעניין בתום לב, על מנת למצוא הבנה איך אנחנו חיים במדינת ישראל למרות הקונפליקט הגדול שבא לידי ביטוי בפסוקים מכאן ומכאן, למצוא דרך שבה אנחנו נוכל אחת ולתמיד להסדיר את הנושא. כאשר רוב הבדואים ביקשו להסדיר זאת בחוק, משום שאתה אמרת, פריג' – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה לא שמעתם אותם? למה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> משום שאתה אמרת שנמאס לך, אתה רוצה דבר שיהיה ברור כי שבעת מהבטחות. זאת הייתה הדרישה. בני בגין, השר הנכבד שבא מתנועה טובה, לא תנועה פטרוניסטית, לא תנועה שעושה טובות, והביא לידי גיבוש דברים אשר – אני מוכרח לומר, בפעם הראשונה עמדו עם גיבוי תקציבי שלא היה מעולם על-ידי שום ממשלה לפני כן. נכון, היו התנגדויות. היו התנגדויות מכאן ומכאן. היו התנגדויות שהביאו לידי ליבוי של המחלוקות. לא תהיה לנו שום ברירה. מוחמד ברכה, אנחנו חיים כאן יחד ואנחנו נמשיך לחיות כאן יחד וזאת הכנסת וזה המשטר הפרלמנטרי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> שייתנו לחיות, שייתנו לחיות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני אומר לך, אני מקווה מאוד שכולם ייתנו לחיות כל אחד לשני. אני קורא לחברי, ברגע שהיו הרהורים מצד זה או אחר על המתווה שנקבע על-ידי בני בגין בשם הממשלה כולה, ישראל כץ – בשם הממשלה כולה בראשותו של ראש הממשלה, דאז והיום, בנימין נתניהו, אנחנו חייבים להתאחד מסביב אותו מתווה. ייתכן מאוד שכאשר אנחנו נשב ונדון נראה אם ניתן לתקן לכאן ולכאן. לראות איך נעשה את הצדק הגדול ביותר, שכן מדובר בשינוי אורח חיים שהוא לא דבר פשוט. אני חושב שכל אחד – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה התכנון כרוך בהפקעה? למה התכנון כרוך בהפקעה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת ברכה, אני לא רוצה להיכנס אתך, כי אני ואתה היינו גם במשאים-ומתנים ואני לא רוצה להיכנס לפרטים האלה. הנושא מחייב הסדרה. מפלגת העבודה במשך שנים שילמה מס שפתיים לצורך להסדיר. פעם ראשונה – ואני מדבר על הממשלה הקודמת, שאחד משריה עמד נכוחה מול כל הלחצים, לא מהצד הזה, מהצד האחר, והביא מתווה. אני משווע ומתפלל, למען שלמות החוויה הישראלית, למען מדינת ישראל, שעדיין יש לנו ויכוח על עצם אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית. התרסה כלפי יהודי מהצד של הלאום הערבי בתוך מדינת ישראל והתרסה כלפי דמוקרטית מצדדים אחרים. לא אכפת לי מה עולה הדבר מבחינה פוליטית. אני אומר לכם, אנא, לא לקרוע ולא לבעוט בדמוקרטיה הישראלית. כאן אנחנו מנסים להביא לידי הסדרת העניין, ופשר הדבר לעשות, ואם יש הערות מכאן ומכאן אפשר לעשות זאת בדיון לקראת קריאה שנייה ושלישית – לא בגלל החוק, אלא בגלל הצורך שלנו להסדיר אחת ולתמיד את אותו נושא שהוא על סדר-היום כמעט 50 שנה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת רובי ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני מודה לך שאפשרת לי כמה דקות. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע, ואם הוא איננו – אחרון הדוברים, יריב לוין. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, על שלושה חטאי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. חבר הכנסת פייגלין, זאת לא ועדת הכלכלה. על שלושה חטאי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. איזה חטא חטאו ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי האוכלוסייה הבדואית? שנים אני זוכר את מנחם עינן ידידי, אלוף עינן, הראשון שהעלה את הנושא. לא רצו להתייחס לנושאים האלה. יכולנו להשקיע בעבר, לתת לבדואים את התשתיות, את הדברים שמגיעים להם, ולא נתנו. אנשים אמרו, חבר הכנסת ריבלין: זה יסתדר עם הזמן. ובינתיים זה לא הסתדר. ולכן הגיע הזמן באמת להשקיע ולהגיע לפתרון. אני, חלק מחיי הקדשתי, בבאר-שבע, כשר, לנושא הבדואי, לנושא הערבי. אבל דבר אחד היה ברור לי כשהייתה ועדת גולדברג – יושב פה השר פרי: חוכמת הפתרון היא בכבוד שנותנים, היא בחוכמה, כי לעתים אתה יכול להציג פתרון נכון אבל הדרך לא נכונה. ואז הצעתי גם לראש הממשלה – הייתי השר האחראי – שייתנו לי את הנושא הבדואי. מסיבות פוליטיות החליטו, אדוני היושב-ראש, לא לתת לי אותו. קיבלתי. הצעתי שייתנו את זה לאדם חכם שחי בשטח, שיודע להקשיב, עמרם קלעג'י. עמרם קלעג'י היה ראש המועצה אבו-בסמה. לא נתנו לו. ואז – אני מכבד את ד"ר פראוור, אבל ד"ר פראוור ישב למעלה, וחלק ממה שהיה בוועדת גולדברג היה מלמעלה, לא היה חיבור. ולכן השר בגין, שאני מעריך אותו, דורון אלמוג, חבר הכנסת לשעבר ג'ומס, עבדו והתקדמו. אבל מה הייתה הטעות כאן? אומר ידידי חבר הכנסת רובי ריבלין – ואתה יודע כמה אנחנו מעריכים אחד את השני; אני מרשה לעצמי לקחת בהדדיות: מדוע, אם היו רוצים לשתף בפתרון – אותנו. עכשיו, דקה לפני ההצבעה, זה הפתרון? זאת הדרך? לא, רבותי, הדרך הזאת כרגע לא תביא לשום פתרון; היא תביא לפיצוץ, היא תביא לכעס גדול. כי מי שלא מבין את זה טועה. ולכן אנחנו לא נתמוך בחוק הזה, אבל אנחנו מושיטים יד למי שירצה עזרה אמיתית להגיע פה לפשרה. כי ברור לחלוטין שצריך להגיע לפשרה. ברור לחלוטין שמעבר להשקעה בתשתיות, בחינוך וביוב צריך להגיע להסדר קרקעות. בלי הסדר קרקעות לא יהיה פתרון. ולכן, צריך גם חוכמה, לא רק אופוזיציה סתם. אבל פה, לצערי – חבר הכנסת ריבלין, אתה לפעמים מדבר בתום רב. אני לא רואה שבדרך הזאת מגיעים לפתרון, והלוואי שאתבדה. אני מכיר את אחי הבדואים. חלק גדול רוצה להגיע לפתרון. יש כאלה שאתם יצטרכו להגיע לסידור. אבל, לצערי, הדרך שהתחילה כאן יש בה תקווה קטנה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – אבל אין בה דרך אמיתית, ולכן אנחנו נצביע נגד. ומצד שני, אנחנו מושיטים את ידנו לעזרה אמיתית, אם ירצו לשתף אותנו. עד עכשיו, באים אלינו רגע לפני הצבעה ואומרים: תרימו את היד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת עמרם מצנע – איננו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – הייתם שרים בממשלה, ברוורמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יריב לוין הוא אחרון הדוברים בדיון הזה על הצעת חוק להסדרת ההתיישבות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ברוורמן, הייתם שרים בממשלה כשבגין היה – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> הייתי שר בממשלה כשנתנו לי את האחריות שביקשתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הוא היה שר לענייני – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> הייתי שר לענייני מיעוטים, אחראי לערבים, ולא נתנו לי לגעת בבדואים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ברוורמן – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – את הבדואים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אני מאשר את דבריך. זה אכן נכון. ועכשיו חבר הכנסת יריב לוין בזכות הדיבור. <אבישי ברוורמן (העבודה):> מר פרי היה אצלי בתור אורח אז וסיפרתי לו את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, ראשית, אדוני היושב-ראש, אני חושב שאי-אפשר לעבור לסדר-היום על התנהגות מבזה, פרועה, של חברי הכנסת ברכה, טיבי. אפשר למחות – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> גם אתה מייצג את הביזיון בהתגלמותו. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – אפשר להתנגד, אפשר לחשוב אחרת – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה מייצג את הביזיון בהתגלמותו. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – בכנסת לא מתנהגים כמו בריונים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה, תודה. <דב חנין (חד"ש):> ומה עם המהות של החוק הזה? המהות של החוק הזה היא הבעיה. המהות של החוק הזה היא הבעיה כולה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – לא מתנהגים באופן שמביש, שפוגע בבניין הזה. אתם מוכיחים יום-יום ושעה-שעה שאין לכם מקום כאן, לצערי הרב. <דב חנין (חד"ש):> אתה פוגע בבניין הזה. אתם פוגעים – – – <קריאה:> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> עכשיו, אני אומר לגופו של עניין – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ואללה – – – תחוקק חוק, אנחנו לא רואים. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> עכשיו, אני אומר לגופו של עניין – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> תחוקק חוק, אתה יכול. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה, תודה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> עכשיו, אני אומר לגופו של עניין – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה עושה לי טובה? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת ברכה, השתוללת מספיק ליום אחד. אני אומר כמה דברים לגופו של עניין. אדוני היושב-ראש – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא – – – הוא אומר: אין לך מקום. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> סיימת? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה בחרת בי כדי שאני – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת ברכה, סיימת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ברכה, תודה רבה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> סיימת? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה הנציג עכשיו של לפחות עשרה חברי כנסת כאן במליאה. אל תסכן את – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני יודע איזה תפקיד אני ממלא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אל תסכן את המעמד הייצוגי שלך כרגע. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – אני אעשה את זה יותר – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ברכה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> עכשיו, אני אומר, אדוני היושב-ראש, כמה מילים לגופו של עניין. ראשית, אני חושב שאין חולק שאי-אפשר להשלים עם המשך המצב הקיים. ואי-אפשר להשלים עם המשך המצב הקיים גם, ואולי בעיקר, מחמת הפלישה לקרקעות המדינה, האופן שבו אנשים משתלטים על שטחים באופן בלתי חוקי. אבל כן – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – גם, גם – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – זה הבית שלהם. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אבל, כן, כן, חברי הכנסת ברכה וחנין – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הבית שלהם, זו האדמה שלהם. <דב חנין (חד"ש):> – – – מאיפה הם באו? מאיפה הם באו – – – מהירח? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – גם משום שאי-אפשר להשלים עם כך שבמדינת ישראל חיים אנשים בצורה הזאת ובתנאים האלה. ולכן, אין חולק שצריך לנסות להסדיר את העניין. וצריך גם לומר ולהודות שאנחנו עושים היום מה שהיה צריך אולי לעשות לפני הרבה שנים, היה צריך לעשות כבר מזמן. אבל, וכאן יש אבל גדול: הסדרת העניין מחייבת, קודם כול ולפני הכול, בניית מערך אכיפה אמיתי, חזק, שיגרום לכך שמי שלא ירצה בטוב, יוצא ברע. כן, אני אומר בצורה ברורה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שכל פקיד של המינהל – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> משום שההפקרות חייבת להיפסק. <דב חנין (חד"ש):> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זכויות של – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> ההפקרות חייבת להיפסק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> יותר מזה, אני רוצה לומר – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> האמת, ההפקרות חייבת להיפסק. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> יותר מזה, אני רוצה לומר – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההפקרות תיפסק, ועוד איך תיפסק. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – אני חושב שלא די רק בטיפול בסוגיה הזאת. היא מאוד חשובה, היא הכרחית; היא לא מספיקה. אני חושב שצריך לתת טיפול אמיתי בעוד שורה של נושאים. כן, צריך לחזק את החינוך במגזר הבדואי, שהוא לא מספיק טוב; צריך לדאוג שהחיים בתוך היישובים הבדואיים יהיו חיים מוסדרים, עם אכיפת חוק כפי שצריך, עם שירותים כפי שצריך, עם גביית מסים כמו שצריך; צריך לשים סוף לפשע, ולהשקיע גם בעניין הזה את המשאבים המתאימים; צריך לתת הגנה כמו שצריך לנשים, שמאלצים אותן להתחתן; לשים סוף לתופעה הפסולה של ביגמיה ופוליגמיה ונערות צעירות שמכריחים אותן להינשא. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> יש צורך בטיפול כולל ומקיף, אחת ולתמיד, בכל הסוגיות האלה. ולכן אני חושב שצריך לנסות להעביר היום את החוק הזה בקריאה ראשונה, למרות שהוא קשה, הוא לא קל, כי יש הרבה חוטאים שיוצאים כאן נשכרים ושלא בצדק. צריך יהיה לדאוג בוועדה – להבטיח שהנוסח הסופי שיבוא לכאן ייתן כלי אכיפה מתאימים ומלאים שיבטיחו את זה שאחת ולתמיד העניין יוסדר, ולא נמצא את עצמנו במסלול זוחל של מסירת אדמות לאנשים שממשיכים להחזיק באדמות אחרות שלא כחוק – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – וצריך להוביל במקביל מהלך משלים שיטפל בכל שאר הסוגיות שעליהן דיברתי קודם. אני חושב שזאת חובתה של המדינה, ואני מקווה שנעמוד בה עוד בקדנציה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. בשם הממשלה מבקש לסכם את הדיון מי שהציג את החוק לכנסת, השר מאיר כהן. בבקשה, אדוני. <זהבה גלאון (מרצ):> אפשר לשאול שאלה, אדוני? האם יש הסדר לשר בנט עם השר המארגן שיסתדרו על ההסדרה של – – – האם יש הבטחה שזה ייכנס בקריאה השנייה והשלישית, אדוני? והאם יש הבטחה לשר בנט שהסדרת – – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הבטיחו לו שזה יהיה בקריאה שנייה ושלישית? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוקיי. חברת הכנסת זהבה גלאון, השאלה נרשמה. בבקשה, אדוני השר, המיקרופון שלך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> האם ראש הממשלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> זהבה, אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – השר בנט, זה מה שיקרה, אז אולי – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – רלוונטי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> חברת הכנסת – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – זה מאוד רלוונטי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> חברת הכנסת גלאון, אני לא אפריע לך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני רוצה להגיד – ראו, חברי, אני רוצה להגיד משהו, אנא מכם. חבר הכנסת ברכה, תקשיב. בסיפור הזה, חברת הכנסת גלאון, אין טובים ורעים, ואני אומר את זה כאחד שגר בנגב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> יש. יש רעים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> תן לי, תאפשרו לי לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת ברכה וגלאון, נא להקשיב. אם אתם לא רוצים להקשיב אז תצאו. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> זה סיפור אנושי עצוב, שיש הזדמנות להסדיר אותו, ותאמינו לי שיש הזדמנות יוצאת מן הכלל. אני מכאן רוצה להגיד תודה גדולה. לפני שנתיים הגיע אלי חבר הכנסת דאז בני בגין, הגיע לביתי בדימונה, ואמר לי: מאיר, בוא אתי נטייל אצל השבט שאני פרסתי את חסותי עליהם, שבט של אנשים נהדרים, החברים הכי טובים שלי, שבט אבו סולב. לצערי, מוחמד נפטר לפני שבוע, יהיה זכרו ברוך; איש טוב, היה גשש בצה"ל, איש מצוין. טיילתי עם חבר הכנסת בני בגין סביב דימונה וירוחם, ובמשך כמה ימים ישבנו עם האנשים ושמעתי אותם, את אלה שאתם מדברים בזכותם או אתם הדוברים שלהם. שמעתי אותם משוועים לפתרון. ראיתי – – – <קריאות:> – – – <דב חנין (חד"ש):> פתרון אמיתי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני לא אפריע לאף אחד. אנא מכם, גם אם אתם לא מסכימים עם דברי. ראיתי ילדים שרצים על בורות ביוב בנגב. אני מצטער, אבל לא ראיתי אתכם שם, חבר הכנסת ברכה. אני חי שם 40 שנה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> הייתי שם, לא במקום שאתה היית. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני רוצה להגיד לך – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני נמצא כל הזמן שם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – כשהקמתי בית-חולים בדימונה – – <מרב מיכאלי (העבודה):> לא, באמת – – – <קריאות:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – הראשונים שפניתי אליהם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני עד עכשיו לא מבין למה אתה לוקח על עצמך את התפקיד הזה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> שנייה. הראשונים – אני אומר לך – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> למה אתה לוקח את התפקיד המכוער הזה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני כנציג הממשלה רואה כאן הזדמנות – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה קבלן הריסות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – יוצאת מן הכלל להסדיר בעיה כל כך כאובה – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> המפלגה שלך היא מפלגה של קבלני הריסות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – וחבל שאתם עושים את מה שאתם עושים. זאת הזדמנות פז לטפל בילדים האלה, זאת הזדמנות פז לקחת את כל הפזורה הבדואית וסוף-סוף להתייחס אליה כאל אזרחי המדינה הזאת, כאל אזרחים שווים. נכון שיהיה ויכוח – – <תמר זנדברג (מרצ):> לקחת את האדמות שלהם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – נכון שהדברים לא קלים, הסדר כזה אחרי 62 שנים הוא לא קל, הוא קשה, הוא כואב, אבל זאת בעיה מדממת. יש הזדמנות. במקום לראות ובמקום לצעוק ובמקום לאיים, בואו תקשיבו, בואו תהיו חלק מהעניין הזה, עדיין לא מאוחר. אני מאוד מבקש מכם, תעזבו רגע את האמוציות בצד, תעזבו רגע את הכעסים, תסתכלו על 200,000 אנשים – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא אמוציות, זה החיים, אדוני. זה חיים, זה לא אמוציות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – שהם אזרחים כמוני – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אל תטיף מוסר – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אני לא מטיף לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – על נועם הליכות. מדובר על חיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> תקשיב, דווקא בגלל שמדובר על חיים, זאת ההזדמנות. זאת ההזדמנות להעלות אותם על מסלול חיים נכון. אני שוב אומר, הם לא האנשים הרעים בסיפור, הם לא האנשים הרעים בסיפור, אבל הם האנשים שצריכים יותר מכול פתרון, ופתרון טוב. אני מאוד מבקש מכם לחשוב פעמיים ולתמוך בחוק הזה. הוא טוב. תודה רבה, אדוני. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יכול לענות לי? אני יכולה לשאול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר כהן. <זהבה גלאון (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אני יכולה לשאול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא. נגמר שלב השאלות. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל הוא לא נתן לנו תשובה, השר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את יודעת מה? אני, עם כל מה שהיה פה במליאה, אני אומר לך את זה באופן הכי אנושי, אני כבר רוצה שהדיון הזה יהיה מאחורינו ככנסת, לא חשוב מה יהיו תוצאות ההצבעה. מה שהלך פה במליאה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע מה תהיינה תוצאות ההצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין זמן לשאלות. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש מהסדרנים להכניס את כל חברי הכנסת המורחקים, שישתתפו בהצבעה. דרך אגב, היו פה תהיות על התנהלות בלתי תקינה של היושב-ראש, אז פעלתי בתוקף סמכותי על-פי סעיף 42(ב). מי שרוצה לעיין בתקנון, מוזמן לעשות זאת. וכפי שאמרתי, בלב כבד אני נאלץ להודיע שמחר אעביר לוועדת האתיקה של הכנסת תלונה אישית שלי כנגד התנהגות של כל חברי הכנסת שהתפרעו כאן במהלך הדיון. הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> נגד הגזל, נגד הגנבה, נגד הקולוניאליזם, נגד – – – <קריאות:> – – – הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 43 נגד – 40 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת בעד – 43, 40 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. חברי הכנסת, הנושא הבא – – – <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנושא יועבר לוועדת הכנסת, כי נשמעה גם קריאה: ועדת החוקה. חברי הכנסת, החלטת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? הנושא – רגע, ועדת הפנים והגנת הסביבה? אין הצעות אחרות? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש יותר מהצעה אחת, לכן הנושא יועבר לוועדת הכנסת. אם כן, יציג את ההחלטה של ועדת הכנסת – דרך אגב, זה טעון הצבעה – חבר הכנסת יריב לוין בשם ועדת הכנסת. אני מזכיר למורחקים שהם מתבקשים לעזוב את המליאה. אני אחזיר אותם להצבעה. חברי הכנסת שהורחקו מן המליאה, אני מבקש לצאת מן המליאה, אתם תחזרו להצביע, אם תרצו, בוודאי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אנחנו רוצים לדעת אם מבטלים את החוק בעקבות ההצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה חוק פרימיטיבי. – – – עם חוק כזה – – – 1948 – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חוץ – כן. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – של הממשלה הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חוץ מן הגימיקים שכבר היו כאן – אבל אפילו אני השתמשתי במילה לא נכונה; התפרעות זאת מילה יותר נכונה. אז אני חושב שלא נוסיף, לא נוסיף. חברי הכנסת שביקשתי להרחיק מן המליאה יצאו מן המליאה ויחזרו להצבעה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני, לאיזו ועדה זה עובר? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לאיזו ועדה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לוועדת הכנסת, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה, זה ועדה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הכנסת תחליט – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שמענו שגם ועדת הסמים מועמדת לדון בחוק הזה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> הוועדה לזכויות הילד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ועדת האתיקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברי הכנסת. חוץ ממי שלא הורחק – כל המורחקים מתבקשים לצאת מן המליאה. <הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יריב לוין, בבקשה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, יש לי כאן, אדוני היושב-ראש, שתי הודעות שמחייבות הצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אני אתחיל בראשונה. הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני. אדוני, סליחה. חבר הכנסת חנא סוייד למיטב זיכרוני לא הורחק. <קריאה:> הוא הורחק? לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חנא סוייד, חבר הכנסת חנא סוייד, חלה כנראה איזושהי טעות. אתה לא הורחקת מן המליאה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הוא ערבי, למה אתה לא מרחיק אותו? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> למה אתה לא מרחיק אותו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חלה כאן איזושהי טעות. באמת, כי עם התפרעות קולקטיבית כזאת – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – קשה מאוד להאשים שמישהו לא זכר מי בדיוק עדיין יכול להיות אתנו. בבקשה, חבר הכנסת עפו אגבאריה, תצטרף לחברים, בבקשה, מאחורי המליאה, ובאסל גטאס – אותו דבר. חבר הכנסת מוחמד ברכה, אתה יכול להישאר, היית ראשון. חשבתי שמעדנו כאן במהלך הדיון. לא הרחקתי אותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מבקשים ממך להוציא אותי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חושב שאתה – אני לא יכול לומר "ילד גדול", אתה חבר כנסת מכובד, אבל אתה חבר כנסת גדול, אם תרצה לצאת, אתה תצא. בבקשה, חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא – – – היושב-ראש. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> הצעת החוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, מ/766, אושרה בקריאה ראשונה. ועדת הכנסת החליטה כי יש לפצל את ההצעה להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את נושא משכורתם של העובדים בשירות הציבורי, למעט עובדים שמשכורתם נקבעת לפי משכורת נושאי משרה, וחלק אחר יכלול את משכורתם של נושאי המשרה, מי שמשכורתם נקבעת לפי משכורת נושא משרה ובעלי תפקיד אחר בשירות הציבורי. לשם כך החליטה הוועדה ראשית להעביר את הדיון לוועדת הכנסת, ולאחר מכן להציע לכנסת לפצל את הצעת החוק כאמור. בנוסף, החליטה ועדת הכנסת כי שתי הצעות החוק יועברו לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הפיצול וההעברה לוועדת העבודה מחייבים את אישור הכנסת. ההחלטה התקבלה בוועדה הכנסת פה אחד, לאחר שתואמה עם הקואליציה והאופוזיציה, ובשמו של יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת צחי הנגבי אני אבקש את אישור הכנסת להצעה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אדוני, אם אפשר שקולי יתווסף ואז אני – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> – – כי יש לי הודעה נוספת – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, יש לך הודעה – – – <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> – – שמחייבת הצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נצביע אם כן על הודעתו של חבר הכנסת יריב לוין בשם ועדת הכנסת. זה טעון אישור המליאה. <קריאות:> – – – <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> על האיושים, נושא האיושים, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הודעה של ועדת הכנסת. הצבעה מס' 7 בעד הצעת ועדת הכנסת – 47 נגד – 2 נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, ובדבר העברתה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מוסיף את קולו של חבר הכנסת יריב לוין בעד ההצעה, ולכן – 48 בעד, שניים מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת ועדת הכנסת אושרה. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, הודעה נוספת. <אבישי ברוורמן (העבודה):> היושב-ראש, תוסיף את הקול שלי. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה. הודעה שנייה: בהמשך לאישור הרכב הוועדות במליאת הכנסת ביום 9 באפריל 2013, הריני מתכבד להודיע על איוש חברי הכנסת במקומות הפנויים כדלקמן – לסיעת העבודה: בוועדה למאבק בנגע הסמים – חבר הכנסת נחמן שי; בוועדה לפניות הציבור – חבר הכנסת יצחק הרצוג; בוועדת הכספים – חבר הכנסת באסל גטאס ישמש כממלא-מקום קבוע מטעם סיעת העבודה. לסיעת חד"ש: בוועדת הפנים והגנת הסביבה – חבר הכנסת דב חנין; בוועדת החינוך, התרבות והספורט – חבר הכנסת מוחמד ברכה; בוועדה לענייני ביקורת המדינה – חבר הכנסת עפו אגבאריה; בוועדה לקידום מעמד האישה – חבר הכנסת דב חנין. אבקש את אישורה של הכנסת להודעה זו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אם כן, אנחנו צריכים לאשר גם את ההודעה השנייה של חבר הכנסת יריב לוין בשם ועדת הכנסת. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. אישור הצעת ועדת הכנסת כפי שמסר אותה למליאה חבר הכנסת יריב לוין. הצבעה מס' 8 בעד הצעת ועדת הכנסת – 50 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר השלמת הרכב ועדות הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 50 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם ההודעה השנייה של ועדת הכנסת אושרה במליאה. <הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/773).] (קריאה ראשונה) <הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/409/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה – הנוספת, בעצם: הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, לקריאה הראשונה, בכפוף להנחה על שולחן הכנסת, כפי שרשום לי. אכן התקיימה דרישת התקנון: ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה, ולכן יציג את ההצעה חבר הכנסת גדעון סער, שר הפנים. בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני השר. <שר הפנים גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנושא של שעון הקיץ היה בין הנושאים הראשונים שטיפלתי בהם לאחר שנכנסתי לתפקידי כשר הפנים. חודש לאחר שנכנסתי לתפקידי מיניתי ועדה בראשות מי שכיהן כמנכ"ל משרד הבינוי וגם כמנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל אבואב, שכללה עשרה נציגים בעלי בקיאות, בעלי ניסיון ובעלי כישורים מתחומי הרפואה, התעשייה, הכלכלה, איכות הסביבה, האנרגיה והמים, האוצר, החינוך ועוד. במסגרת עבודת הוועדה התקיימו ישיבות רבות שבהן הופיעו לפניה נציגי ציבור, נציגי ארגונים מקצועיים, מומחים, אנשי דת ורבנים, נציגי משרדי ממשלה, אנשי מקצוע מהאקדמיה ועוד. הוועדה ביצעה סקירה נרחבת של ספרות מהארץ ומהעולם והתבססה על עשרות מקורות מידע הכוללים את מרבית הידע בתחום ומייצגים את חזית המחקר בעולם. אפשר לראות את העבודה היסודית שביצעה הוועדה באתר האינטרנט של משרדי. היא פרסמה קול קורא לציבור להגשת עמדות בנושא שעון הקיץ, ובחנה את כלל העבודות של ועדות שעון קיץ שנעשו בישראל עד כה. עיקרי הממצאים של הוועדה, שהובילו אותי להחלטה שלי להאריך את שעון הקיץ עד לסוף חודש אוקטובר, כפי שאני היום מציע לכנסת בשם הממשלה לאחר החלטת הממשלה מאתמול, הם כדלקמן: 72% ממדינות העולם – אלה שאימצו את שעון הקיץ – פועלות לפי שעון הקיץ של מדינות אירופה, כ-211 ימים; 15% לפי ארצות-הברית; 13% לפי כללים אחרים. מדינת ישראל היא בין המדינות האחרונות שמיישרת קו – אם הכנסת תאמץ את תיקון החוק כפי שמוצע – עם שעון הקיץ שפועל באירופה, כולל אחרי מדינות האזור. אני רוצה רק לסבר את האוזן ולציין שבירדן יש שעון קיץ כל השנה מאז 2012, בלבנון יש שעון קיץ כמו באירופה, בסוריה – 218 ימים, בלוב – כמו באירופה, וכמובן יכולתי להביא, אדוני היושב-ראש, דוגמאות אחרות. אבל כולן מצביעות על כך שהגיע הזמן, גם אם באיחור, שישראל, שנכון להיום היא בין המדינות אשר אימצו הסדרים של שעון קיץ, מפגרת בין המדינות במובן הזה שיש בה מספר ימים קטן יחסית – נדמה לי 63 מתוך 73 מדינות שיישמו שעון קיץ. אני חושב שהגיע הזמן לשנות זאת. יתרונותיו של שעון קיץ ארוך הם בעצם ברורים לכל אדם. הדבר הבסיסי והפשוט ביותר: שאדם יכול לחזור הביתה מהעבודה כשעדיין יש אור, ולא בשעת חשכה. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, אדוני השר, אני מודיע שהרשימה סגורה. רשימת הדוברים סגורה. <שר הפנים גדעון סער:> זה דבר שכל אחד יכול להבין, ויש לו השפעה עמוקה על איכות החיים של אזרחי המדינה, וכמובן גם על תחושת – לא רק הבטיחות בדרכים, גם הביטחון של ילדים, שהולכים לחוגים, שחוזרים, שמסתובבים בשכונה. שעות אור רבות יותר מאפשרות לאדם לעסוק בפעילות גופנית רבה יותר, וילדים יכולים לשהות במרחב הפתוח ולעסוק בפעילות גופנית המשפרת את בריאותם. הדבר לא מתבטא רק בהפחתה של תחלואה אלא גם בצמצום חשיפה למצבי סיכון פוטנציאליים. הוועדה מצאה כי הפעלת שעון הקיץ תתרום לכלכלה הישראלית. תרומה זו נאמדת על-ידי משרד הכלכלה ב-330 מיליון שקלים בשנה. עמדה זו נתמכת גם על-ידי משרד התיירות ונציגי ענפי כלכלה רבים שהופיעו בפני הוועדה, כולל התאחדות התעשיינים. כלל המומחים שהופיעו בפני הוועדה ציינו כי שעת אור נוספת בשעות הערב היא בעלת השפעה חיובית על רמת הבטיחות בדרכים. חשיבות לחיזוק בריאות הציבור – עמדת גורמי הבריאות שהובאה בפני הוועדה הייתה כי הרחבת משך החלתו של שעון הקיץ, יש לה השפעה חיובית על בריאות האדם, הן גופנית והן נפשית. בסופו של יום, כל עשרת חברי הוועדה הגיעו לכלל המלצה, פה אחד. אני מוצא לנכון להזכיר, על רקע אופי הדיון סביב שעון הקיץ בהווה ובעבר, שהיו בהם דתיים כחילונים; הגיעו פה אחד להמלצה לקבוע שעון קיץ בדומה להסדרים באירופה. לדבר הזה כשלעצמו יש כמובן משמעויות כלכליות. הדבר תורם למעבר חופשי של סחורות, שירותים ואנשים מול מדינות האיחוד האירופי; תורם בהתאמת שעות הפעילות של הבורסה וחברות בישראל מול גופי באירופה – אחרת פערי השעות מול אירופה מתרחבים בתקופה שבה עוברת ישראל לשעון חורף, קודם לאירופה. 19 מדינות אירופיות שאינן חברות באיחוד האירופי בחרו להנהיג שעון זהה לזה שמקובל באיחוד האירופי. מזג האוויר בישראל זועק להארכת שעון הקיץ בחודש אוקטובר. בחודש הזה מזג האוויר הוא מיטבי, בין היתר לצורך פעילות ספורטיבית, טיולים, פעילות פנאי. עמדת מינהל הספורט במשרד התרבות והספורט שהוצגה הייתה שהחשכה המוקדמת הפריעה למיצוי היתרון האקלימי בחודש זה. אני רוצה לציין שבדרך כלל – הדבר לא נכון השנה, שבה חגי תשרי יצאו מוקדם מהרגיל ויחולו בחודש ספטמבר, אבל בדרך כלל חג הסוכות הוא חג של חודש אוקטובר, ובוודאי למי שנופש יש בכך יתרונות שכל אחד יכול להבין אותם. המהלך הזה הוא טוב לתיירות, כי הארכת תקופת הקיץ בעבור התיירות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> השר, הייתי בניו-יורק ביום כיפור פעם אחת בחיי. היה קשה, אבל לא נורא. <שר הפנים גדעון סער:> עדיין לא צמת יותר מ-25 שעות, אותן 25 שעות שאנחנו צמים גם כאן בארץ. באוקטובר מזג האוויר בישראל הוא מזג אוויר אידיאלי לתיירות, ובמובן זה טוב יותר מאשר ביעדים אלטרנטיביים, כי באירופה כבר מתקרר. הארכת שעון הקיץ תורמת במובן הזה גם לתיירות. המשמעות המעשית בהארכת אותה שעה: דחיית השקיעה מהשעה 17:00 לשעה 18:00 – אם אנחנו מדברים על אמצע חודש אוקטובר ודחיית הזריחה מ-05:45 ל-06:45 – שוב, אם אנחנו מדברים על אמצע חודש אוקטובר. היה דיון בוועדה גם בהיבטים שנוגעים בציבור הדתי. הוצגו כ-20 חוות דעת של גורמי דת שונים בחברה הישראלית. הוועדה התייעצה עם קשת רחבה של רבנים וגורמי דת. הדבר החשוב ביותר לומר, מבחינתי, הוא שהנהגת שעון קיץ איננה סוגיה הלכתית; יש עניין של מאזן נוחות בתפילות כמה ימים, ואם אנחנו שוקלים מאזן נוחות, ברור לאן הכפות נוטות. אבל אני רוצה לומר יותר מכך: יהודים דתיים ויהודים חרדים חיים על-פי שעון הקיץ המוארך בכל המדינות, ומקיימים את התפילות ומקיימים את כל מה שיהודי דתי מקיים. לכן אין, במובן הזה, פגיעה באורח החיים הדתי בהארכת שעון הקיץ. למעשה, יש יותר יהודים בעולם שחיים על-פי שעון קיץ מוארך מאשר על-פי שעון קיץ מקוצר כפי שהיה נהוג בישראל עד עכשיו. אני רוצה לסכם בכך שאני מאמין שהגיעה השעה שאנחנו – ככל שהדבר הזה אפשרי; תמיד יש מחלוקות בבית הזה, והבית הזה לא יכול לחיות בלי מחלוקות, ויש בו ייצוג לכל פלגי האוכלוסייה הישראלית. אבל נדמה לי שאם יש נושא שבאופן מובהק ברור מהו המענה החקיקתי הנכון, בראיית האינטרסים של אזרחי המדינה, זה הנושא הזה. אנחנו לא הולכים אלא לדבר שבסופו של דבר אני משוכנע שאזרחי המדינה כולם, חילונים, מסורתיים, דתיים, יברכו עליו ויראו בו פתרון טוב יותר מכפי שהיה עד כה. אני בחרתי לפעול באופן מהיר יחסית, מהטעם שחשבתי שאם יידרש שינוי במצב הקיים, רצוי שהכנסת תוכל לחוקק את החוק בכנס הקיץ, כך שתהיה לו משמעות כבר עכשיו, בחודש אוקטובר הנוכחי, ולא לחכות עם הנושא הזה ולמרוח אותו. ברגע שהיינו מגיעים לכנס החורף של הכנסת אנחנו למעשה דוחים בשנה פתרון שהוועדה שהמליצה בפני עליו חשבה שהוא פתרון אופטימלי. אני מאוד מקווה שהכנסת תתאחד בפריסה רחבה סביב הצעת החוק ותשלים את הליכי החקיקה. היו לי גם שיחות עם יושבת-ראש ועדת הפנים של הכנסת, והיא בהחלט תשתף פעולה כדי להגיע ליעד הזה, דהיינו כדי שבחודש הבא, בחודש יולי, המליאה הזאת תאשר את החוק. אם אנחנו הלילה נאשר אותו בקריאה ראשונה, נוכל להשלים את הליכי החקיקה בחודש יולי, ונביא בשורה לאזרחי ישראל, שמצפים לה, תומכים בה הרבה יותר מאשר שבועות או שנים, אלא הרבה מאוד שנים. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, אדוני השר. להצעת החוק הזאת מוצמדת הצעת חוק של חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת הורוביץ ינמק את הצעת החוק בשלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש סיפוק גדול בכך שאחרי שנים של מאבק הנושא הזה סוף-סוף מוסדר לשביעות רצון כולם. אני תמיד אמרתי, גם בכנסת הקודמת, שהמחלוקת סביב הסוגיה הזאת היא לא מחלוקת אמיתית, ויש רוב גורף ותמיכה מאוד רחבה בכל חלקי הציבור בהארכת שעון הקיץ. אני שמח שהגענו לרגע הזה שבו הכנסת – אני מקווה – תתאחד ותקבל את ההחלטה. אני רוצה להגיד בהזדמנות הזאת תודה לשר הפנים גדעון סער שקידם את הנושא. כן, הנה, אני מודה, אומנם אנחנו ממחנות פוליטיים שונים – – – <שר הפנים גדעון סער:> ועדת האתיקה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא יוסיף לו – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> בכל זאת, אני אגיד, גם אולי זה לא יוסיף לו – – <קריאות:> – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – הוא פעל נכון ולקח את זה מהר, ואני מקווה שהערב זה יאושר בקריאה ראשונה, ההצעה שלי תעבור, נאחד את זה, הגעתי לסיכום עם השר, אני אתאם את הדברים, כמובן, עם הממשלה, נתאים את ההצעה שלי להצעה הממשלתית ונעביר את זה יחד, ותוך זמן קצר הכנסת, כפי שאמר השר, כבר במושב הזה, תקבל את החוק בקריאה שנייה ושלישית, כדי ששעון הקיץ הארוך, הטוב, כפי שאזרחי ישראל רוצים, ייכנס לתוקף כבר באוקטובר שנת 2013, ותהיה לכולנו שעה של אור באותו זמן קריטי שבו הרוב הגדול של האוכלוסייה פעילה. הרי אנחנו מדברים על אותה שעה שבין 17:30 ל-18:30, שזאת שעה שבה כמעט כולם פעילים: נהגים נוסעים בכבישים מהעבודה הביתה, ילדים משחקים בחוץ, חנויות פועלות, המסחר פועל, המשרדים, המשק, לכן חיוני שבשעה הזאת יהיה אור, ולא חושך. לכן, הארכת שעון הקיץ עד סוף אוקטובר תאפשר שעה של אור בחודש הזה בשעה הקריטית הזאת, שבין 17:30 ל-18:30. משמעות מיוחדת – וזה הדגש העיקרי שלי, על נושא תאונות הדרכים. חוות דעת חד-משמעית של הגורמים שעוסקים במניעת תאונות דרכים היא שהארכת שעון הקיץ בחודש אוקטובר עד סופו תביא לצמצום תאונות הדרכים. לכן זה גם ממש עניין של פיקוח נפש, ואני חושב שכולנו – ואני גם קורא לחברי בסיעות החרדיות להתאחד סביב העניין הזה. זה טוב לכולם, זה טוב לכל תושבי מדינת ישראל. אני שמח שהגענו לרגע הזה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר פרוש – לא נמצא; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – איננו; חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אינו נוכח. הם ישנם, רק אינם נוכחים. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת חנא סוייד – לא נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חבר הכנסת דוד אזולאי. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, שמענו פה את הדוברים הקודמים, שכולם דיברו על היום הארוך, על החשיבות של היום הארוך, ועל היעילות. אבל צריך לזכור דבר אחד: במשך שנים הונהג במדינה שעון קיץ, וכשאנחנו היינו במשרד הפנים, מעולם לא עשינו דבר שיכול לפגוע, אלא למרות הקושי שיש בשעון קיץ, אנחנו עשינו והלכנו כברת דרך. אני יכול להגיד שאפילו היה פה קונסנזוס בבית הזה. במשך חמש שנים שעון הקיץ עבד ובהסכמה של כולם. אחר כך באו חברי כנסת והחליטו לשנות. אין לנו בעיה עם שעון קיץ מבחינה דתית. אני אומר לכם שלשעון קיץ יש יתרונות רבים. אחד היתרונות זה יום שישי ארוך, ערב חג הפסח ארוך. יש לו הרבה יתרונות מבחינת הציבור הדתי. אבל יש פה פגיעה קשה בציבור הדתי. עד היום החרשנו וקיבלנו את הדין ואמרנו, אין דבר, צריך להתאמץ. מה שקרה הפעם זה הנושא של תפילת שחרית. תפילת שחרית, זמן התפילה הוא ב"הנץ", וכאשר הוא לוקח את הלוח של הזריחה ואני מסתכל על חודש אוקטובר, בחודש אוקטובר, הזריחה תהיה, לפי השעון החדש, ב-06:39; באמצע החודש – ב-06:47, ובסוף החודש – ב-05:59. רבותי, יהודי דתי שומר תורה ומצוות לא יכול להתפלל לפני "הנץ". הוא צריך לקום רבע שעה קודם. פעם זה היה עד 06:30, אז התגברנו על זה. קמנו יותר מוקדם, אנשים הלכו לעבודה. היום יש שתי אוכלוסיות: יש את אותן אוכלוסיות שצריכות להשכים קום. אז זה לא יעזור להם. במקרה הזה לא יעזור. עכשיו נוספה קבוצה חדשה של אותם אנשים בעלי מקצועות חופשיים שמגיעים יותר מאוחר לעבודה. כלומר, הוא יכול להתחיל את העבודה ב-08:00, אבל הוא צריך לסיים את התפילה שלו ב-07:15, 07:20, והוא צריך לרוץ לעבודה. לא תמיד הוא יספיק. זה בעיה אחת. הבעיה השנייה היא אותן אימהות עובדות. אותה אישה עובדת שצריכה לקחת את הבן שלה למעון והזריחה היא רק בשעה 06:50, ואז היא צריכה לרוץ לקחת את הילד למעון, להקים אותו בחשכה. כולם מסתכלים על סוף היום, אבל תסתכלו גם על תחילת היום. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אם הזריחה היא ב-06:50 והילד הזה צריך להיות במעון ב-07:00, והאימא צריכה להיות ב-07:30 בעבודה, זה להעיר את הילד בחשכה. <מיכל רוזין (מרצ):> באיזה קיץ באיזה מדינה יש זריחה ב-06:50 גם אם זה שעון קיץ? <דוד אזולאי (ש"ס):> הנה, בבקשה. אני מסב את תשומת לבך, יש לי פה לוח. רבותי, חברי חברי הכנסת, אני פונה אליכם ואני מבקש. אני פניתי לשר, אני הופעתי בפני הוועדה. נימקתי את הדברים. דעו לכם, אחד הדברים שאתם הולכים לעשות פה הוא לאותו ציבור שעד היום יכול היה להתפלל במניין בזמן, גם ממנו אתם הולכים למנוע את התענוג הזה. לכן, אני פונה לכל החברים ואני מבקש מהשר. לא יקרה שום דבר אם שעון הקיץ יסתיים בתחילת אוקטובר, כפי שהיה עד היום, ולא בסוף אוקטובר יסתיים שעון הקיץ, כי אז באמת יש פגיעה קשה בכל אלה שמקפידים להתפלל בזמן. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת דוד אזולאי. חבר הכנסת אורי מקלב. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, עם כל ההערכה והכבוד לשר הפנים על ההצגה המקצועית של הצעת החוק הזאת, קשה להשתחרר מכך שהצעת החוק הזאת באה באופן – פתאום, עד היום לא היה לאף אחד את התבונה הזאת. אף אחד לא ידע שיש שמש בישראל, יש שעון בישראל, ולפתע פתאום אתמול ממשלת ישראל מודיעה: אור לישראל. וכי פעם ראשונה אחרי 65 שנה אנחנו מאריכים את השעון? וכי קודם לא היה שעון? לא הייתה שמש? לא ידענו את זה? רק היה הבדל אחד – שרצו וחשבו שצריך גם להתחשב בכלל האוכלוסיות, באוכלוסיות לא קטנות שהפעלת שעון הקיץ מקשה עליהן בדרך כזו ובדרך אחרת. אבל עכשיו יש תחרות. החוק הזה הוא חוק פופוליסטי, ואי-אפשר להתכחש לכך. ועדות קמו, ועדות נפלו, והנה הוועדה שיש לה את כל השכל. מה היה עד היום? למה לא קיימו את זה 65 שנה? היו עוד אנשים, גם אתם הייתם בממשלה. מנסים היום לקושש קולות – ממפלגה למפלגה. מפלגת השלטון מנסה לקושש קולות ממרצ. הם רואים את העלייה אז מנסים להתחרות אתם מי דואג ששעון הקיץ יהיה עד סוף אוקטובר. וכי בקדנציה הקודמת מרצ לא טענו את זה? אבל, מרצ – אני מעריך אותם. הם, זכויות האזרח שהם דואגים להן, זה עד שמגיעים לחופש הפולחן, לנושא הדתי. שם הם שומרים, משם ואילך הם לא שומרים, גם אם אומרים להם שיש אוכלוסיות גדולות מאוד שמתקשות. מה זה לא נגד ההלכה? שעון הוא לא הלכה, אבל אם אנשים לא יכולים לקיים תפילה בזמנה בגלל שהם הולכים לעבוד – כן, גם הדתיים הולכים לעבוד – והם לא יכולים לקיים, אז זה לא פגיעה באוכלוסייה גדולה? במדינה יהודית אי-אפשר. מה אומרים לי? יהודים מחוץ-לארץ מתמודדים עם זה. לכן הם באים לארץ. הם לא יוכלו גם להתמודד עם אותן בעיות שיש להם, שהם אחוז אחד קטן מתוך האוכלוסייה. וחוץ מזה, ההשוואה לאירופה. באירופה השעון היום הוא הרבה יותר ארוך, לכן גם כשמאריכים את שעון הקיץ תמיד הם נמצאים ביום. אי-אפשר להתכחש ואני אומר את זה, חברת הכנסת רוזין אולי לא יודעת. בהארכת שעון הקיץ עד סוף אוקטובר זריחת השמש תהיה ב-06:55 ו-06:50 ברוב הימים, בהארכה הזאת מעבר למה שהיה עד עכשיו. מה זה אומר? שאי-אפשר להתפלל לפני כן, ולכן אתם מקשים על אנשים. יסתדרו. אבל אני מבין שיהיה הרבה יותר קל להגיד שהציבור החרדי לא מתנגד. לא רק שלא מתנגד – אני כבר גומר, השר, אם זה מפריע, הדברים שלי. אני רואה שאתה מסתכל על השעון, אולי הדברים קצת נוקבים. אבל אני רוצה להגיד לך, אדוני השר, ולחברי חברי הכנסת, הדתיים והחרדים יודעים להתמודד גם עם חוק כזה. והנה, עובדה. הרבה מעלות ויתרונות יש לשעון הקיץ. יש לנו עוד כמה דינים, כמו קריאת שמע בזמנה, תפילה בזמנה, שעכשיו עם שעון הקיץ זה בהחלט מתאפשר יותר. אבל מאז שהיה איזה שם, סטיגמה, איזה מיתוס שהחרדים נגד שעון הקיץ – לא בגללם, אלא בגלל שהם חשבו שלהכניס, להחיל את שעון הקיץ לפני יום כיפור זה מקשה על הצמים. לבוא ולהגיד: מה זה משנה? 25 שעות זה בין כך ובין כך. זה נכון, אבל יש הבדל אם ב-25 שעות הצום ערים או ישנים. זה עוד שעה שצריכים להיות בה ערים בצום ולקראת סוף הצום. זו היה התובנה. לא קיבלתם את זה, לא קיבלתם. עכשיו אתם רוצים גם להאריך ולא אכפת לכם שום דבר, ההשלכות. אבל זה לא הנושא. הנושא תהליך קבלת ההחלטות, הפזיזות, השטחיות. איך יכול להיות שמדינה שקיבלה חוק לפני חצי שנה, עם שעון קיץ – זה לא סתם חוק – משנה את זה, ותוך כמה חודשים משנה את זה עוד פעם? אדוני היושב-ראש, אני כבר מסכם. איך יכול להיות? ולא רק זה, לפני שבע שנים הייתה כאן ועדה של הכנסת, מכל חלקי הבית ובראשות חיים אורון, ג'ומס, והיא קיבלה החלטות. אמרו דבר אחד: שעון קיץ – צריך יציבות בשעון קיץ. אי-אפשר שכל פעם משנים את זה. שר הפנים הקודם לא השתמש בסמכותו והקדים והרחיק את זה חזרה למה שהיה פעם, אלא שמר. ולא סתם, עוד האריך את זה. היום אתם משתמשים בכוח, בשיכרון הכוח, להוציא דברים שלא היו אף פעם. לא מסתכלים על שותפים שהיו קודם ושטענו על כך. והיום באים ואומרים, שלושה חודשים לפני תאריך התחילה של החוק הזה – לפני תאריך התחילה של החוק הזה משנים את החוק. איפה האנשים? מה עם לוחות שנה שכבר הודפסו? זמני יציאת השבת שכבר הודפסו, ואנשים יבואו לידי מכשול? טיסות שהוזמנו, טיסות המשך שהוזמנו, אירועים שנקבעו בגלל שעת הלילה? כל זה לא מעניין אף אחד. כל זה לא מעניין אף אחד – – <קריאה:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – העיקר עכשיו שיש עכשיו תהליך של שעון קיץ. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת. חבר הכנסת נסים זאב. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הנביא ישעיה אומר: הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. זה ממש – החוק הזה, ההזוי. אני שמעתי את – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – עמוס. <נסים זאב (ש"ס):> אז בוא נפתח אחר כך במחשב. בישעיה, לא? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הרי עשו מחקרים רבים בעולם ודיברו על הרבה היבטים מבחינות שונות. וכל נושא שעלה, המחקרים האחרים הראו את ההפך. ובוא נדבר. נכון שיש שעון קיץ בעולם, ואנחנו, ברוך השם, מפגרים בנושא הזה. עדיף שנהיה מפגרים בשעון ולא נהיה מפגרים במוח שלנו, בראש המעוות שלנו. מה, אנחנו כמו איזה כבשים הולכים אחרי מה שיש בעולם? בשביל מה אנחנו מדינה יהודית? בוא נבטל אותה. אדוני היושב-ראש, מה המשמעות שפועלים צריכים לצאת לתפילה בשעה 06:45 ועדיין חושך? ילדים צריכים לצאת לבתי-הספר. כולנו יודעים, למשל, שההסעות לבתי-הספר מתחילות כבר בשעה 07:00, 06:45. מתי הילד צריך להתעורר? לא ב-06:00 כדי לצאת ב-07:00, 06:45? אז אם ב-06:00 בחודש אוקטובר עדיין חשכה, עדיין זריחת החמה, נץ החמה, לא החל, אז לא משתמשים בשעה הזאת באור? אז במקום להדליק בשעות הלילה ידליקו בשעות הבוקר המוקדמות יותר. אז מחליפים את השעון. למה לא ללכת לפי שעון עברי? למה אנחנו מוחקים את הלוח העברי? ואני אומר לך למה אני מתכוון. עד היום דיברו על יום הכיפורים, וכאילו הנושא של יום הכיפורים הוא היה הנושא המרכזי, ורצו שאנשים לא ירגישו את הצום. אז בוא, אנחנו גם מדלגים על יום הכיפורים. נעשה את זה עד יום אחרי סוכות באופן קבוע – יום אחרי אסרו חג של סוכות, שאז היו משנים את השעון יומיים-שלושה לפני יום הכיפורים, עד אחרי סוכות יש לנו שבועיים ויומיים נוספים בכל שנה. אבל נעשה שינוי בשעון לפי התאריך העברי. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, יש לזה משמעות, כי הילדים באים מחופשה של סוכות, אחרי יום אסרו חג, לפעמים גם חל שבת אחרי זה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא מניחים תפילין ביום שבת. <נסים זאב (ש"ס):> ולא מניחים תפילין, בשביל זה אפשר יותר להסתלבט, חבר הכנסת רובי ריבלין. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני כבר מסיים, כי לא אמרתי אפילו משפט אחד בכל הנושא הזה, עוד אני מנסה לשכנע אתכם. אני רואה שאתם לא משוכנעים, רק צוחקים עלינו. לכן, אדוני היושב-ראש – סליחה, אדוני – כל ההיבטים השונים בנושא חיסכון באנרגיה, מעולם לא הוכח שזה אמת. עלייה בפריון העבודה והייצור – שקר שקרים. איכות חיים ובילוי בשעות הפנאי; אפילו דיברו על תאונות דרכים ועל התאבדויות, שיש פחות מתאבדים בשעון הקיץ, אז צריכים להאריך את השעון. אדוני, עם הגזירות הכלכליות האלה, אני מבטיח לך שיהיו הרבה יותר מתאבדים מהשינוי של השעון הזה. השעון פה לא ישנה כלום, תיתנו לאנשים לחיות פה יותר בכבוד, ויהיו פחות מתאבדים במדינת ישראל. תראו כמה התאבדו בגלל הנושא הכלכלי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> תודה, אדוני. אז אני מבקש שלא לשנות את השעון, ולהתאים אותו ללוח העברי, ושזה יהיה יום אחרי סוכות. אני מאמין שכולם מסכימים שזה רעיון טוב. אני רואה שכולם מנענעים בראשם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת משה גפני. אחרון הדוברים, ואם השר ירצה לסכם – ועוברים להצבעה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, אדוני שר הפנים, אני לא מתכוון לנהל על זה מאבק. דיברתי אתך, אני לא חושב שזה נושא דתי, אתה צודק במאה אחוז, זה לא נושא הלכתי. אני אפילו, בחלק מהמקרים, גם תמכתי בהארכת שעון הקיץ. אבל נהייתה מין מודה כזאת בתקופה האחרונה, לעשות רע לאנשים שהם שומרים מצוות. <קריאה:> למה אתה אומר ככה? <משה גפני (יהדות התורה):> רק שנייה, אני אסביר. אני אמרתי לך, אני אסביר. הציבור שאני מייצג יתפלל בזמן. יתפלל ב-07:00, ילך לכולל, בסדר. מי יסבול? למי תהיה בעיה? לאנשי ליכוד שומרי מצוות שהולכים לעבוד במפעלים וב-06:55 יהיה חושך. אז, אם הם מתפללים היום ב-06:00 – אגב, לא צריך לשנות, אתה יכול לעשות שעון קיץ, זה בסדר, אני רק רוצה שידעו את המשמעות של העניין, לי זה לא מפריע. אנשים יצטרכו – אחד מהשניים: או לאחר לעבודה; או, לא יודע, להתפלל במקום העבודה, בגלל שאנשים שמתפללים, יתפללו. פשוט יהיה להם מאוד לא נוח, בצורה בלתי סבירה. זה על-פי רוב אנשים שהם אנשים מסורתיים, שנמצאים ברוב המפלגות בכנסת. הם לא אנשים חרדים דווקא, להפך, אני חושב שאצל החרדים זה יהיה פחות. זה יהיה בעיקר אצל אנשים שהליכוד הוא המאפיין שלהם, אנשים מסורתיים שעמלים לפרנסתם במפעלים, שמתחילים לעבוד מוקדם. אני מבקש לומר לחברי הכנסת החדשים, שלא היו בכנסות קודמות, אני רוצה להקריא להם פרוטוקול של ישיבת מליאת הכנסת, שבה שר הפנים האריך את שעון הקיץ, ולשר הפנים קראו אופיר פינס-פז. הוא מבקש להצביע על הצעת החוק להארכת שעון הקיץ, שהייתה הרבה פחות ממה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, והוא אומר שתמכו בהצעת החוק הזאת שאופיר פינס, שר הפנים, הביא, תמכו בה חברי כנסת מכל סיעות הבית, כולל שינוי. הצביעו בעדה כל חברי הכנסת, מכל קצוות הבית, משום שחבר הכנסת חיים אורון מסיעת יחד-מרצ גיבש יחד עם דוד אזולאי הצעת פשרה שריצתה את כולם, לרבות סיעת שינוי. <זהבה גלאון (מרצ):> כמה תחזור על הדבר הזה? אנחנו לא עומדים מאחורי זה. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, לא יהיה מאבק על זה, בסדר. אני רק רוצה שידעו. אין מאבק על זה, זה בסדר. אתם רוצים שעון קיץ שעתיים, תעשו שעתיים. אין דמיון לאירופה, גם אתם יודעים, אלא אם כן לא למדתם את העניין. שעות השמש באירופה, במדינות הצפוניות – זה שונה לחלוטין; אני לא יודע אם למדת ליבה או לא, אם למדתם על האטמוספירה, אם למדתם על כל מה שנלווה ביקום, לשמש, אין דמיון בכלל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא למדנו, היינו שם וראינו שב-22:00 עוד אור. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון, אז מה אפשר לעשות? אנחנו אבל נמצאים, חבר הכנסת רובי ריבלין, אנחנו נמצאים במדינת היהודים, ורוב האנשים פה הם יהודים, ורוב היהודים גם אכפת להם הנושא הזה, מה לעשות. זה לא כמו באירופה ובארצות-הברית. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, חבר הכנסת. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. רק בקטע הזה, אדוני שר הפנים, מה שנאמר באותו יום במליאת הכנסת. אומר הדובר, לא אזכיר את שמו, הוא באמת, אני סתם מרגיז את סיעת מרצ ואין לי שום עניין לעשות את זה. קיבלנו פשרה, ולא את המודל שלכם, והוא מתריע בפרוטוקול, והוא אומר: תדעו לכם מה שיקרה – למה רעש? <היו"ר חמד עמאר:> למה הרעש הזה? אני בקושי שומע את הדובר לידי. חברי הכנסת. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא אומר ככה: היום יהיה שר פנים עם השקפת עולם אחת, הוא יאריך את שעון הקיץ. מחר יהיה שר פנים עם השקפת עולם הפוכה, והוא יקצר את שעון הקיץ. <היו"ר חמד עמאר:> אדוני השר, אנחנו שומעים אתכם עד כאן. <משה גפני (יהדות התורה):> לכן הגענו, הכנסת כולה, למסקנה שצריך שיהיה מועד אחד שקבוע בחוק. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. אני לא מנהל מאבק על שעון הקיץ, הוא איננו נושא דתי, אין בו נושא הלכתי, ממש לא. במקרים רבים, בציבור שאני מייצג, שעון הקיץ הוא דבר טוב. אבל תדעו שבהארכת שעון הקיץ עכשיו, באותם שלושה שבועות, שפשוט מעבירים את החושך ל-06:45, ל-06:50, שאז אנשים ייסעו לעבודה בחושך – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – לא יהיה חיסכון, לא בחשמל ולא בתאונות דרכים. אבל, אני לא נגד. אני אצביע נגד כי אני חושב שצריך להצביע נגד, אבל תצביעו בעד, זה בסדר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת. אדוני השר, אתה רוצה לסכם את הדיון? <שר הפנים גדעון סער:> אני נעתר לבקשת חברי הכנסת מכל סיעות הבית – – – נענה בהצבעה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לשתי הצבעות, חברי הכנסת. תם הדיון. אנחנו עוברים להצבעות. נצביע על הצעת החוק שהציג שר הפנים גדעון סער, הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48 נגד – 5 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון מס' 3), התשע"ג–2013, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 48, נגד – 5, אין נמנעים. אנחנו מעבירים את הצעת החוק לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. עוברים להצבעה על הצעת החוק של חבר הכנסת ניצן הורוביץ, שהייתה מוצמדת. נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 48 נגד – 5 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קביעת הזמן (תיקון – מועד סיום שעון קיץ), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 48, נגד – 5, אין נמנעים. גם ההצעה הזאת עוברת לוועדת הפנים. תודה רבה. <הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ' 759).] (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר החקלאות יאיר שמיר. בבקשה, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013. חוק תכנון משק החלב, התשע"א–2011, מסדיר את תכנון הייצור של החלב הגולמי במטרה לפתח, לייעל ולבסס את משק החלב בישראל, תוך הבטחת איכות ובטיחות ייצור החלב ושיווקו ואספקה סדירה של חלב ומוצריו לאוכלוסייה בישראל, תוך הבטחת מחירים נאותים ליצרנים, למחלבות ולציבור. מחיר המטרה הוא כלי חשוב בין אמצעי התכנון המיושמים בענף חלב הבקר לפי החוק. זהו המחיר אשר המחלבות משלמות ליצרנים בעבור ליטר חלב גולמי במטרה להבטיח ליצרנים, שהם החקלאים המייצרים את החלב ברפתות החלב, שהיקף הייצור שלהם מוגבל על-ידי מכסה, רווח סביר ממכירת החלב למחלבות. במסגרת החלטת הממשלה הוטל על משרד החקלאות ופיתוח הכפר ועל משרד האוצר לפעול לביצוע תיקוני החקיקה הנדרשים לצורך זה, ומכאן תיקון החקיקה הכלול בהצעת חוק זו. מטרת הצעת החוק היא לאפשר לשר החקלאות ולשר האוצר לתקן את תקנות מחיר המטרה לצורך ביצוע שינויים אלה וליישם את מתווה ההתייעלות של ענף הבקר לחלב בהתאם להסכם שהיה עם החקלאים ולהחלטות הממשלה. לפיכך, מוצע לתקן את הוראת המעבר שבסעיף 44 לחוק ולקבוע כי לצורך יישום החלטת הממשלה יהיו רשאים השרים – החקלאות והאוצר – באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, לקבוע בתקנות בנושא עדכון מחיר המטרה הוראות שאינן לפי נוהל ההתחשבנות שהיה קיים ערב החקיקה של החוק באותם נושאים. הצעת חוק זו מקדמת את יישום ההסכם בין המגדלים לממשלה ואת החלטת הממשלה ומשתלבת במאמצי הממשלה לפעול להפחתת מחיר מוצרי החלב לצרכנים. אני מבקש לאשר את ההצעה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, אדוני השר. אנחנו עוברים לדיון. חבר הכנסת ישראל אייכלר – איננו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב. אדוני, יש לך שלוש דקות. בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אין ספק שמחיר המטרה – כשהמטרה הסופית היא להוריד את המחיר לצרכן, זאת מטרה חשובה. אבל אל לנו לשכוח שבדרך הורדנו מחירים לרפתנים, הורדנו את המחירים לבעלי המשקים. זכורות עוד מהקדנציה הקודמת ההפגנות הגדולות שהיו ליד הכנסת. חבר הכנסת שי חרמש ייצג את הרפתנים, והיום לצערנו אין בכנסת מי שייצג אותם, אז אני ממלא את מקומו לצורך העניין. אבל אז הזדהינו אתו בעניין הזה. הביאו פרות כמעט לתוך הכנסת. בסופו של דבר, לאחר משא-ומתן, אומרים שיש הסכמה, אבל ההסכמה הזאת נעשתה בדוחק רב, ואנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר בדרכנו זו, שלא נגרום לכך שייצור החלב, או שהרפתות לא יהיו רווחיות, ונראה, כמו בחקלאות, שהענף הזה מתמעט והולך, כפי שגם כיום רפתנים רבים מזהירים שבמחיר המטרה הזה הם לא יוכלו להחזיק מעמד. יש לנו עניין להוריד מחירים, אבל צריך לדעת עד איפה. למה אני אומר את זה? תלוי על מה מורידים את המחירים. הורדת מחירים של מצרכי יסוד, של מוצרי החלב, זה דבר חיובי. אפשר ללכת עד הקצה, אבל אנחנו בסך הכול עשינו מחיר כולל, הורדנו את המחיר הכולל לליטר חלב גולמי, שזה מחיר נמוך לכל מוצרי החלב, ואסור לנו לשכוח שהיום רוב רובם של מוצרי החלב הם מוצרים יוקרתיים, לא מצרכי יסוד של חלב. אם אנחנו הולכים לעשות צעד כזה, להוריד את מחיר המטרה של החלב, זה צעד מבורך, אבל היינו צריכים להשכיל ולכוון את זה שזה דווקא יבוא לידי ביטוי במוצרי החלב המפוקחים, שהם תחת פיקוח. אנחנו יודעים היום מה המשמעות והקשיים שיהיו בעתיד לנוכח הגזירות החדשות. אני רק רוצה לספר לכם, אדוני השר, שכל מוצרי החלב יהיו חלק מייקור המחירים שכל המשק יסבול מהם, כמו העלאת המע"מ, הייקור בדלקים ועוד, שייקרו את כל המוצרים. אני אספר לך סיפור שסיפר לי עובד ותיק בכנסת. הוא אומר לי: תראה, החלטתם על 1% במע"מ, אבל אני אספר לך עובדה. בחנות שאני בא לקנות כל יום שישי את החלה היה שלט. החלות עלו 4.5 ש"ח, החלה הפשוטה. היה שם שלט: בעקבות ייקור מס ערך מוסף מחיר החלה 4.80 ש"ח. 1% מביא מ-4.5 ל-4.80? זה בכלל לא ככה; זה 7%–8%. העלו מ-4.5 שקלים ל-4.80, ובשלט לאור יום: בעקבות העלאת מס ערך מוסף ב-1%. זה בדברים קטנים. אנחנו יודעים שכשעולה מס ערך מוסף ב-1%, המשמעות והניצול הם הרבה יותר, גם במוצרים האלה. אדוני השר, זה לא התפקיד שלך, אבל שר הכלכלה – יכול להיות שזו בקשה שלך – גם אם אנחנו מעלים מחירים, בסופו של דבר היום חייבת להיכנס הרגולציה לפיקוח. היום כמעט אין פיקוח של התמ"ת על מחירים בחנויות המכולת. אנחנו עדים לכך שהיום המכולות השכונתיות, שמשרתות בעיקר את האוכלוסיות הקשות והחלשות יותר – מדוע? אין להם אפשרות לקנות במרכזי קניות, אין להם אפשרות להגיע ברכב. הם קונים מהיד לפה, קונים במכולות השכונתיות. שם היום, לפי הרבה תלונות שמגיעות לשולחני, יש הפקעות מחירים, ודווקא במוצרי יסוד, שעליהם מבוססות המכירות שלהם. אם אנחנו רוצים – המטרה שלנו היא לא להעלות מחירים, אנחנו צריכים שזה באמת יתבצע באופן מעשי, ולא לבוא למצב כזה שכאשר אנחנו שואפים להוריד מחירים, אנחנו שואפים שהמחירים יהיו נמוכים, אנחנו לוחצים את הרפתנים בעניין הזה, אבל בסופו של תהליך זה מגיע לקצה – לצרכן עצמו, לתושב עצמו, לקניין עצמו, לקונה הפרטי, והמחירים בסוף גבוהים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה – איננו נוכח; מנחם אליעזר מוזס – איננו נוכח; חבר הכנסת ישראל חסון – איננו נוכח. אדוני השר, אתה רוצה לסכם או שנעבור להצבעה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אני רוצה להסביר בכמה מילים. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, אדוני השר. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. עברנו להצבעה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 27 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון) (עדכון מחירי המטרה), התשע"ג–2013, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 27, נגד – אין, אין נמנעים. הצעת החוק תעבור לוועדת הכלכלה. <הצעת חבר הכנסת משה גפני בדבר ביטול צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעת חבר הכנסת משה גפני בדבר ביטול צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013 – דיון והצבעה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים וחברי הכנסת, הכנסת יוצרת הערב תקדים, תקדים שנאבקתי עליו זמן רב. יש חוק, נדמה לי מ-1949, ששר האוצר רשאי להביא בצו הפחתה של מכס, וזה מאושר אוטומטית – לא צריך הצבעה בשום מקום, לא ועדת כספים, לא כלום. <מיקי לוי (יש עתיד):> הכול בסדר. <משה גפני (יהדות התורה):> והנה, מה שהיה נכון ב-1949 לא נכון ב-2013, ו-2003, וגם לא נכון ב-1993. אני אביא את הדוגמאות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> גלידה, אוי-ויי. <משה גפני (יהדות התורה):> קודם כול, צו ההפחתה שעליו מדובר זה צו על הגלידה; שנדע – גלידה. גלידה זה קונוטציות מעניינות. אגב, עם גלידה שמנה ההפחתה יותר גדולה ורזה – ההפחתה יותר קטנה. הפסד הכנסות המדינה ממסים זניח, זאת אומרת, זה לא עושה שום דבר. זה אולי בגלל הסכמים בין-לאומיים. בוועדת הכספים היום בבוקר הביא משרד האוצר את החוק שפשוט עושה צחוק מהאמנות הבין-לאומיות, מכיוון שבאמת מדובר שם, במה שהיה בוועדת הכספים, על ייצוא, אבל לא כותבים את המילה ייצוא; כותבים את מספר התושבים שעליו מדובר ומתאימים את זה למדינת ישראל ולרשות הפלסטינית. על כל פנים, זה צו הפחתה. עכשיו תשמעו, רבותי חברי הכנסת, מה העלו. את הגלידה הפחיתו, לא יצא לצרכן מזה שום דבר, מכיוון שמחירי הגלידה לא הופחתו, אבל את מחיר דגי האמנון העלו, ומי שהולך לרכוש לפני שבת דגים שעד היום הוא רכש ב-15 שקלים, היום הוא רוכש אותם ב-40 שקלים, בגלל צו ההעלאה. זאת אומרת, מפחיתים את מה שלצרכן לא יוצא מזה שום דבר, ומעלים עם נזק אדיר לצרכנים, בקנה מידה בלתי נתפס. עכשיו אני אתן לכם דוגמה של הפחתה. אדוני סגן השר, היות שהתעניינת בזה, אז תראה שבמשרד האוצר לא נמצא כל השכל. לא, לפעמים נדמה מהנאומים שלך שכן, אבל אני שמח שאתה אומר שלא. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לומד ממך. <משה גפני (יהדות התורה):> אני נאבקתי על הפחתת המכסים. השרה יעל גרמן זוכרת בתור חברת כנסת שהיית לפני שנהיית שרה, שניהלתי מאבק על הנושא של הפחתת המכסים בטקסטיל. אמרתי: אם המחירים לא יורדים באופן משמעותי, וזה גורם לסגירת מפעלים, הפחתת המכסים לא שווה שום דבר, היא לא משיגה את המטרה שלה, והיא עושה נזק לתעשייה הישראלית; כך טענתי. 650 מיליון שקל מדינת ישראל הפסידה מהפחתת המכסים, לא הועילה לצרכנים כלום וגרמה נזק בל יתואר למפעלים ולעובדים במפעלי התעשייה. טענתי שלא צריך לעשות את זה. אז את האלקטרוניקה הבידורית עצרתי – 150 מיליון שקל, והפחתת המכסים בוטלה. 450 או 480 מיליון שקל נשארו במלחמה בוועדת הכספים, ובאו עובדי התעשייה וכו'. משרד האוצר נעמד על רגליו האחוריות: בשום פנים ואופן לא להוריד את הפחתת המכסים, להשאיר אותם, שמדינת ישראל תשקיע 480 מיליון שקל ללא שום תועלת לאף אחד, רק נזק. בסדר, עמדה, אני מכבד את העמדה. אדוני סגן שר האוצר, לא עבר חודש, החליט משרד האוצר בהחלטת הממשלה בתוכנית הכלכלית לבטל את הפחתת המכסים. אז איפה השכל, בהחלטה חודש קודם או בהחלטה של החודש אחרי כן? אולי היו באים אלינו ללמוד, והיינו אומרים להם שהפחתת המכסים הזאת רק מפחיתה מאוצר המדינה, עושה נזק למפעלי התעשייה ולא מורידה מחירים. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה הסכמת? <משה גפני (יהדות התורה):> לא הסכמתי, תשאל את יעל גרמן. לא הסכמתי, ניהלתי מלחמה. שלוש ישיבות עשינו, או שתי ישיבות עשינו על זה במשרד האוצר. אתה יודע שאני מכבד את משרד האוצר. לא הסכמתי. אם הייתי ממשיך בלי החלטת הממשלה, הייתי מונע את זה. חבל על הכסף, יש לי במה להשקיע 650 מיליון שקל מיותרים שהלכו לריק, שעשו נזק ולא הביאו תועלת לכלום. אותו דבר אתם עושים עם הגלידה. בא שר האוצר, הביאו לו הפקידים את הפחתת המכסים על הגלידה, ללא שום תועלת, אבל – העלאת המחירים של דגי אמנון, העלאת המחירים מ-15 שקלים ל-40 שקלים. אני מודיע בזאת לכנסת: מכאן ואילך הפחתת מכסים תובא לאישור מליאת הכנסת, גם אם זה לא יאושר, תצביעו נגד, מה אני אעשה. השכל לא תמיד נמצא במליאת הכנסת, לפחות לא ברובה, כאשר אני לא בקואליציה. ואז – – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא אמרתי, אמרתי את זה בבדיחה. לא תמיד ההחלטות שמתקבלות בקואליציה הן החלטות נכונות. אני חושב שצריך לבטל את הצו הזה, אבל אם לא יבטלו את הצו הזה, לפחות שיפנימו את הבעיה, שהכנסת סוברנית להחליט גם על הפחתות מחירים שיש להן השלכות על התעשייה, יש להן השלכות על הצרכנים. לא תמיד החלטה על הפחתת מכסים היא החלטה חיובית, ולא תמיד העלאה היא העלאה שלילית. במקרה הנוכחי, ההפחתה – אין לה ערך, והעלאת מחיר דגי האמנון עושה נזק בל יתואר. אני מבקש ממליאת הכנסת לקבל את הצעתי ולדחות את הצו – תיקון מס' 15. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. אנחנו עוברים לדיון. חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה נוכחת; חבר הכנסת דוד אזולאי – לא נוכח. חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> מוותר. <היו"ר חמד עמאר:> הוא מוותר. אנחנו עוברים להצבעה. זו הצבעה על ההצעה לבטל את צו ההפחתה. חברי הכנסת, תשימו לב, מי שמצביע נגד בקשת גפני מצביע בעד הותרת הצו על כנו; מי שמצביע בעד בקשת גפני מצביע בעד ביטול הצו. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה – 7 נגד – 27 נמנעים – אין הצעת חבר הכנסת משה גפני בדבר ביטול צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 15), התשע"ג–2013, לא נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 7, נגד – 27. בקשת חבר הכנסת גפני נדחתה, והצו נשאר על כנו. <שאילתות ותשובות> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לשאילתות. אני מזמין את סגן שר הביטחון, חבר הכנסת דני דנון, להשיב על שאילתה מס' 7, של חבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת אלעזר שטרן. חברי הכנסת, מי שרוצה לדבר, אני מבקש שיצא החוצה. בבקשה, חבר הכנסת שטרן. <7. פרסום מסקנות ועדת שמגר> <אלעזר שטרן (התנועה):> בינואר 2012 הוגשו לשר הביטחון הקודם מסקנות ועדת שמגר בנושא פדיון שבויים ונעדרים, שעסקה בשיקולים, בעקרונות ובתהליכים של מדינת ישראל בכל הנוגע לעסקאות חילופי שבויים בעתיד. כיוון שסוגיית שליט הושלמה – מדוע טרם פורסמו המסקנות? <סגן שר הביטחון דני דנון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, סוגיית הדיון על משא-ומתן לפדיון שבויים היא סוגיה ביטחונית, ערכית וציבורית מהמעלה הראשונה, ולפיכך מונתה ועדה על-ידי שר הביטחון הקודם, מר אהוד ברק, בשנת 2008, ועדה נכבדה, לדון בנושא החשוב הזה ולהגיש המלצות. הוועדה כללה את השופט בדימוס מאיר שמגר, אלוף במילואים עמוס ירון, מנכ"ל המשרד לשעבר, ואת פרופסור אסא כשר. הוועדה, כפי שציין חבר הכנסת שטרן, הגישה דוח והמלצות לשר הביטחון הקודם בינואר 2012. הדין-וחשבון טרם הוצג בממשלת ישראל. כפי שאתה יודע, חברי חבר הכנסת שטרן, שר הביטחון ואנוכי נכנסנו למשרד לא מזמן. עסקנו בסוגיות שונות, אבל יש בכוונתנו בהחלט לכנס דיון בנושא, לזמן את הגורמים המקצועיים השונים ולהביא את ההמלצות של המשרד בפני הממשלה. <היו"ר חמד עמאר:> שאלה נוספת. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני סגן השר, אני מודה, התשובה קשה לי, ואני אומר למה. גלעד שליט חזר הביתה, לשמחת כולנו, אני מניח – לא לשמחת כולנו על המחיר, לפחות לא לשמחתי – כבר לפני למעלה משנה וחצי. אנחנו כל הזמן – אני חשבתי שנכון לפרסם את המלצות הוועדה, שסיימה את עבודתה עוד טרם חתימת העסקה, רק כדי שהשיקולים שהונחו לפני הוועדה החשובה, שסגן השר רק עכשיו מנה את חבריה, יובאו לידיעת הציבור, למרות שהייתה אמירה מפורשת כשהוקמה הוועדה שזה יהיה לפעם הבאה – בעזרת השם שלא תהיה. אני מודה שחשדתי כבר אז שהשיקולים לא עולים בקנה אחד עם הקמפיין הציבורי ועם מסע יחסי הציבור, שנועד – ולעניות דעתי גם הצליח – לשנות את דעתה של הממשלה, ואולי גם של העומד בראשה. <היו"ר חמד עמאר:> אולי תעבור לשאלה, אדוני חבר הכנסת? <אלעזר שטרן (התנועה):> בבקשה. אני רוצה לשאול – נראה לי שכבר עבר מספיק זמן. אין לנו שום ביטחון שאירוע כזה לא יתחיל מחר, ואז עוד פעם יגידו שלא דנים בזה כשיש אירוע. הממשלה הזאת לא נולדה היום. כמו שציינת, שלושה חודשים. אני חושש שאותם שיקולים שהביאו את הממשלה עד היום לא לדון בזה, גם את הממשלה הקודמת, יהיו גם הלאה. אני שואל את סגן השר: מתי המלצות הוועדה יובאו, אם לא לאישור הממשלה, לפחות לידיעת הציבור? <סגן שר הביטחון דני דנון:> תודה. ראשית, אני מסכים עם דבריך שזו העת לדון בנושא חשוב זה – – <היו"ר חמד עמאר:> אתה יכול לשבת. בבקשה. <סגן שר הביטחון דני דנון:> – – ולא, חס וחלילה, בשעה שאנחנו נלחמים ונאבקים על שחרור חטוף או חטופה ישראלית. לכן השעה מתאימה. אבל למען הסדר הנכון צריך לקיים דיון על זה במשרד הביטחון, להביא את הדברים לממשלת ישראל, ולפרסם את המסקנות. אני מניח שחברי הממשלה ירצו לראות את הדין-וחשבון לפני שהוא מפורסם, ואני מבטיח לך שאני, בכל אופן, את הדיון הפנימי אדחוף – יתקיים בהקדם בתוך משרד הביטחון. לאחר מכן נעביר את זה לממשלה, ונצטרך לקיים דיון בנושא הזה. <אלעזר שטרן (התנועה):> מתי? <סגן שר הביטחון דני דנון:> אני לא יכול לנקוב פה בתאריך. אני יכול רק לומר שאת החלק של משרד הביטחון אנחנו נקיים בשבועות הקרובים, את הדיון הפנימי בתוך המשרד, ואת ההמלצות נעביר לממשלת ישראל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, סגן השר דני דנון. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"ג, 25 ביוני 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:21.>