דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ח
ישיבה מ"ה
הישיבה הארבעים-וחמש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"ג (25 ביוני 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 15:58
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
נחמן שי (העבודה): 4
אראל מרגלית (העבודה): 4
יחיאל חיליק בר (העבודה): 5
איתן כבל (העבודה): 6
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 7
עמרם מצנע (התנועה): 7
אילן גילאון (מרצ): 8
דב ליפמן (יש עתיד): 9
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 11
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 12
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 12
עפו אגבאריה (חד"ש): 16
עליזה לביא (יש עתיד): 17
איציק שמולי (העבודה): 18
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 19
יעקב אשר (יהדות התורה): 20
שמעון סולומון (יש עתיד): 21
באסל גטאס (בל"ד): 22
הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 128) (עיריות איתנות), התשע"ב–2012 23
דוד אזולאי (בשם ועדת הפנים והגנת הסביבה): 23
הצעות לסדר-היום 24
ציון יום הנוער והצעירים 24
היו"ר רות קלדרון: 24
יפעת קריב (יש עתיד): 25
חנין זועבי (בל"ד): 27
אברהם מיכאלי (ש"ס): 31
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 33
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 35
עפו אגבאריה (חד"ש): 36
עיסאווי פריג' (מרצ): 40
שר החינוך שי פירון: 42
מוחמד ברכה (חד"ש): 52
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 53
הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013; 55
הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8) 55
יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 56
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 60
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 60
<נאומים בני דקה>
<היו"ר רות קלדרון:>
חברי הכנסת, היום יום ג', 25 ביוני 2013, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה.
נתחיל בהצבעה על נאומים בני דקה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<נחמן שי (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יגיע לישראל ביום חמישי. יש לי תקוות וציפיות גדולות גם מקרי וגם מהביקור הזה. הוא עושה מאמצים גדולים, כבירים הייתי אומר, ונדירים, להביא לחידוש המשא-ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים. אני מאמין לא רק בכנות כוונותיו אלא גם בצורך לעשות ולנקוט פה פעולה מהירה, כי אני חושש מאוד, כמו רבים בבית הזה, מן התוצאות של הקיפאון הנמשך והולך. אני לא יודע מה יעשו הפלסטינים, אבל אני יודע מה אנחנו צריכים לעשות פה, כולנו, בלי יוצא מן הכלל: לעודד את ראש הממשלה, לעודד את הממשלה, לדחוף אותם בכל כוחותינו כדי שיבואו למשא-ומתן, וראש הממשלה בראשם.
ראש הממשלה הציע להקים אוהל בין ירושלים לרמאללה. אני לא יודע איפה הוא מתכוון למקם אותו, יש בטח כמה אתרים, אני לא חושב שזה יהיה ב-E1 אלא במקום אחר. בבקשה, שב ראש הממשלה באוהל, שתה קפה ותודיע לאבו מאזן שאתה מחכה לו שם. אני חושב שזה הזמן לקדם, לפני שיהיה מאוחר. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. אראל, בבקשה, אם אפשר לא להראות חפץ. זה נגד חוקי הבית.
<אראל מרגלית (העבודה):>
אני רק מראה תמונה, זה הכול. אני שם את זה בצד.
<היו"ר רות קלדרון:>
תמונה היא חפץ בחוקים שלנו.
<אראל מרגלית (העבודה):>
אסור לאבד את הצפון. לפעמים קשה לראות מה המצב שלך, וכדי לראות מה באמת המצב אתה צריך ללכת כמה צעדים אחורה. לפעמים אתה צריך להגיע אפילו עד החלל. אני רק מראה, ואני אשים את זה למטה, זו מפת האור והחושך של מדינת ישראל.
<היו"ר רות קלדרון:>
סליחה, חבר הכנסת אראל מרגלית. זה נגד חוקי הכנסת, זה אסור לנו. תודה רבה.
<אראל מרגלית (העבודה):>
בסדר. במפת האור והחושך רואים בבירור ש-80% מהאור במדינת ישראל נמצא סביב תל-אביב ואילו שאר ה-20% של האור נמצא בצפון ובדרום. זו בתמצית הבעיה של המדינה ושל הצמיחה הכלכלית. הפקקים במרכז, מחירי הנדל"ן במרכז ומדינה שלמה תקועה במרכז.
ביום ראשון רבים מכם מצטרפים אלינו לכנס של השדולה למען פיתוח הצפון – אחרי זה יהיה גם בדרום – בחיפה. שם אנחנו מדברים על מרכזי מצוינות חדשים, על מרכזי תעסוקה חדשים, על מרכזים תרבותיים חדשים, ועל כך שאסור שמדינת ישראל תאבד את הצפון, והגיע הזמן להשקיע בו.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לדבר על כך שהכנסת אירחה היום את ראש ממשלת גאורגיה בידזינה איוואנשווילי, שהגיע לכאן. הייתי בפגישה אתו. זאת מדינה, חשוב להגיד, שהיא אוהדת ואוהבת ישראל ברמות שאנחנו אולי לא מכירים בשום מקום אחר בעולם. 100% העם הגאורגי אוהב ואוהד את ישראל, יש יחסים מצוינים, והבחירה שלו לפני למעלה משנה היא תקווה גדולה לשדרוג היחסים בין גאורגיה לישראל.
אני מברך אותו על בואו לארץ. יש המון יחסי תרבות, אמנות, מסחר, היי-טק; חקלאות בעיקר, שחשובה להם, ועכשיו מתפתחת בינינו לבין גאורגיה ועוד תתפתח בינינו לבין גאורגיה. ועל כן אני רוצה בשם הכנסת לברך את ראש הממשלה איוואנשווילי על בואו ולחזק את המאמצים של מדינת ישראל אל מול ממשלת גאורגיה, כדי ששתי המדינות החשובות האלה, שכל כך אוהבות ומחויבות אחת לשנייה, ימשיכו לחזק את הקשר הכל-כך חשוב בינינו.
אז שוב, ברכות רמות ורבות לראש הממשלה. אנחנו אוהבים מאוד את העם הגאורגי פה בישראל, ואני מחזק את הקשר החשוב הזה. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.
<איתן כבל (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, קודם כול, מברוכ.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<איתן כבל (העבודה):>
דבר שני, הנושא שעליו אני רוצה לדבר הוא הרבנות הראשית. אנחנו נמצאים בתחילתו של מאבק לא פשוט, שכמובן שיאו יהיה בבחירת הרבנים הראשיים. ואני אומר לחברי מהמפלגות הדתיות החרדיות, שאני רואה את ההשקעה המאוד גדולה שלהם בנושא הזה, מי יותר בחזית ומי בחצרות האחוריות, ואני שואל את עצמי שאלה: איך החברים שלנו מהמפלגות החרדיות כל כך משקיעים בעניין שההשפעה שלו על העולם החרדי הדתי הוא אפסי או כמעט לא קיים? זאת אומרת, בסוף מה קורה כאן? הם מנסים להשפיע על מהות חיינו, על איך נאכל, מה נאכל, איך נתחתן, איפה נבלה, אם ניסע בשבת או לא. ומצד שני, הם אלה שלא מקשיבים לשום פסיקה, לשום התייחסות שהרבנות הראשית מוציאה. זאת אומרת, בסופו של עניין יש להם את ההכשרים שלהם, יש להם את החיים שלהם, יש את החצרות שלהם, אבל הם אלה שנלחמים בכל כוחם על מנת שהם אלה שיקבעו מי יהיה הרב הספרדי ומי יהיה הרב האשכנזי, בלי לעסוק אם צריך שני רבנים, כן או לא.
אני אומר לכם, חברי מהמפלגות החרדיות, מהמפלגות הדתיות, בבקשה תנו לנו לעסוק לבד בעניין שבאמת משפיע על חיינו. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מצנע.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום ראשון קיימנו דיון של ועדת הפנים ביישוב ג'וליס. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות ליושבת-ראש הוועדה, שהחליטה לקיים ביישוב הדרוזי את הדיון בקשר ליישובים הדרוזיים בג'וליס, להודות לשיח' מואפק טריף על האירוח של הוועדה אצלו בבית, ולהגיד לכם, לא היה שום שינוי בנושאים שעלו שם. הנושא העיקרי שעלה שם הוא נושא התכנון והבנייה. גם שמענו שם את נציגי הממשלה, שאמרו לנו: אם רוצים להרחיב תוכניות מתאר ביישובים הדרוזיים, היום יש דבר חדש, סקר עצים. צריך לעשות סקר עצים, שעולה כמה מאות אלפי שקלים, בשביל להתחיל לקדם תוכנית מתאר. אז אם הייתם שומעים את נציגי הממשלה שם, הייתם אומרים, לעולם לא תהיה הרחבה של אף תוכנית מתאר באף יישוב דרוזי.
לכן אני קורא לשר הפנים, מספיק עם כל הישיבות, מספיק עם כל הדיונים, צריך לקחת את הנושא הזה ולהחליט שהולכים ומרחיבים את היישובים הדרוזיים, עושים תוכניות מפורטות ומתקדמים בנושא הזה כדי לפתור את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. שמענו שם על קרוב ל-4,000 בתים שנבנו ללא רשות. ללא רשות זה לבנות את הבית שלך על האדמה שלך, על אדמה פרטית, לא אדמה של המינהל, לא אדמה של אף אחד, ואני קורא לו בית ללא רשות. אם זה היה בית, עשרה, 20, 30, היו אומרים על אותם אנשים שהם עבריינים. אבל כשאתה שומע על אלפים, בודקים מי העבריין. אני חושב שהעבריינים הם האחראים לכך שהגענו למצב הזה. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת עמרם מצנע.
בינתיים – חבר הכנסת אראל מרגלית יצא – אני מבקשת לקרוא לחברים מתוך פרק שישי: של ההתנהגות במליאת הכנסת, סעיף 41(ה): "חבר הכנסת לא יציג במליאת הכנסת חפץ כלשהו, ולא יעשה שימוש בחפץ או בכיתוב לצורך הבעת עמדתו". זה להשכלה שלנו.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אני, כהרגלי, רוצה להשתמש בנאום בן דקה לספר על דבר חיובי, לשם שינוי. אתמול סערה מליאת הכנסת בעקבות הבאת הצעת חוק הסדרת קרקעות הבדואים בדרום לקריאה ראשונה. אז אני רוצה לספר לכם שסביב היישוב ירוחם נמצא שבט שהוא שלוחה של עזאזמה, שבט שיושב בשלושה-ארבעה ריכוזים. ושתי האוכלוסיות האלה, ירוחם והציבור הבדואי שגר סביב ירוחם, הגיעו ביחד להחלטה משותפת על הקצאת קרקע בחלק הצפוני של שטח השיפוט של ירוחם, להקים כפר מוכר. זה קיבל גם אישור עקרוני של השלטונות במדינת ישראל, והבדואים חתמו על התחייבות לפנות את כל המקומות האחרים ולעבור מאלפי דונם ל-1,000 ומשהו – 2,000 דונם, ולהקים כפר מוכר ביישוב קבע. והנה לכם דוגמה, איך אפשר במעורבות ובדו-שיח להתמודד עם הבעיה. אני מציע לעוד יישובים בדרום לאמץ את השיטה הזאת.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
– – –
<עמרם מצנע (התנועה):>
נכון, שמעתי גם על זה, בדימונה, ונדמה לי שיש בזה יתרון נוסף, וזה בעצם הקשר שנוצר בין הקהילה הבדואית בדרום לבין היישובים היהודיים, כי מה שקורה היום זה שכל אחד הולך לכיוון שלו, למגדר שלו ולמגזר שלו. תודה רבה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. אולי אנחנו שומעים את פעמי השלום. חברת הכנסת גילאון – אני חושבת שהיא לא כאן.
<אילן גילאון (מרצ):>
זה אני.
<היו"ר רות קלדרון:>
סליחה, התבלבלתי כי אין לי שם פרטי. מצטערת. אחריו – חבר הכנסת ליפמן ונחמן שי, חבר הכנסת שי. אני מצטערת.
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה, גברתי. אני חברת הכנסת גילאון, אין שום בעיה עם זה.
<היו"ר רות קלדרון:>
הצד הנשי שלך.
<אילן גילאון (מרצ):>
אז אני גם חברת כנסת.
גברתי היושבת-ראש, היום נתן בית-המשפט הגבוה לצדק סעד זמני ללילי ואיציק מנשה מגבעת-שמואל, אשר היו אמורים להיות מפונים היום, יום שלישי, מביתם. זוג אנשים צעירים שגרים בבית של אמם, שהייתה דיירת הדיור הציבורי. למעשה, האנשים הללו הם דור ממשיך בדיור הציבורי, והם צריכים לצאת החוצה בגלל פרוצדורה, שהם לא הספיקו להיות בדיוק שלוש שנים יחד עם האמא, שבינתיים, זיכרונה לברכה, נפטרה, בתוך הבית הזה, אבל היו לזה סיבות שונות ומשונות.
תראי, גברתי, האנשים האלה לא אשמים ולא צריך להפלות אותם רק משום שהם לא תפסו מאחז בלתי חוקי בשטחים, מעבר לקו הירוק. לא צריך להפלות אותם בגלל הסיבה הזאת לרעה. אנחנו מנסים ניסיונות שונים מול משרד השיכון, לגשר ולפתור את הבעיה, ומאוד מתקשים, למרות רצון טוב, בהחלט, של השר, שנדמה לי שבימים אלה נמצא בחו"ל. אנחנו מנסים.
אני קורא מעל במת הכנסת לבוא לקראת המשפחה הזאת ולמנוע את הדרמה. מדובר בילדים להורים שגרו בדיור הציבורי, ולמעשה זו הירושה היחידה שיכולה הייתה להיות להם. זה היה הרעיון של הדיור הציבורי. גם כאשר שלוש השנים לא מולאו במלואן אפשר למצוא את הפתרון החוקי לדבר הזה. ולכן, תודה לך, גברתי. אני מכאן קורא למשרד השיכון ולכל הנוגעים בדבר לפתור את הבעיה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה, חבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, אני עומד פה היום בעיצומו של צום שבעה-עשר בתמוז. היום אנחנו זוכרים את הרומאים ששברו את חומות ירושלים ופרצו לעיר בדרכם להחרבת בית-המקדש בתשעה באב. מטרת הצום היא לחשוב על הסיבות לחורבן בית-המקדש ולעשות תשובה על החטאים שגרמו לחורבן בית-המקדש. חז"ל לימדו אותנו שבית-המקדש השני נחרב מסיבה אחת: שנאת חינם. ולכן, התשובה שלנו היא אהבת חינם ואחדות.
לפני כשבוע ביקרתי בבית-הספר "מיתרים" ברעננה. בית-הספר "מיתרים" לא מגדיר את עצמו כדתי או חילוני, אלא כבית-ספר יהודי. ב"מיתרים" לומדים דתיים וחילונים באותן כיתות ומשחקים באותה חצר, וכך, באופן טבעי, התלמידים לומדים לאהוב ולכבד אחד את השני. במהלך הביקור שאלתי את הצוות: האם כופים על החילונים להיות דתיים או על הדתיים להיות חילונים? התשובה שקיבלתי מחברי הצוות, שגם הוא מורכב מחילונים ודתיים, הייתה: הדבר היחיד שכופים בבית-הספר זה כבוד אחד לשני, סובלנות ואחדות. היה לצוות מאוד חשוב גם לציין שמי שנכנס לבית-הספר כחילוני יוצא כחילוני ומי שנכנס כדתי יוצא כדתי. איזה מודל נפלא של חינוך – שר החינוך פה – דו-קיום ואהבת חינם. מגיע לצוות החינוך של בית-הספר, כמו גם לתלמידים ולהורים, תודה מאוד גדולה. אני משבח אותם ומקווה שיהיו דוגמה לעוד הרבה בתי-ספר.
אבל גם אם מחליטים שיותר טוב לילדינו ללמוד בבתי-ספר נפרדים, חייבים ללמוד מבית-הספר "מיתרים" איך בכל זאת ניתן למצוא דרכים להידברות בין האוכלוסיות ולחנך לסבלנות ואחדות. הלוואי שכולנו נצא מיום צום זה עם תוכניות ורעיונות איך למצוא יותר דרכים להתחבר עם אלו ששונים מאתנו; להבין מאיפה הם מגיעים, לתת כבוד מלא ואמיתי; לאהוב לחינם ובחינם את אלה ששונים מאתנו. וכך, בעזרת השם, נביא את הגאולה. תודה רבה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. זו הייתה דקה מאוד עשירה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גברתי היושבת בראש, לפני שעה קלה הייתה כאן, בכנסת, ישיבה של לובי למען אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית, ביוזמת עמותת "אלמנארה", שהיא עמותה מובילה בתחום הזה. אדוני, שר החינוך, אתה מכיר את העמותה הזאת? נפגשנו גם עם מנהלי העמותה וגם עם צעירים שעושים עבודה התנדבותית מצוינת בעמותה הזאת, ועם אנשים עם מוגבלויות, שהעלו את הדרישות והמצוקות שלהם לגבי נגישות, בעיקר קצבאות של בן-זוג עם מוגבלות, בן-זוג ללא מוגבלות וכדומה. אין ספק שהדרישות שעלו הן דרישות מצוינות. אין ספק שצריך להעניק יתר תשומת לב לעמותות כאלה.
מספר האנשים עם מוגבלויות בארץ מגיע, נדמה לי, ל-740,000, מתוכם מועסקים במשק כ-48%, בהשוואה ל-75% של אנשים ללא מוגבלות. זה מחייב את כולנו לחקיקה ממוקדת בעניין, את הממשלה – להקצאת יותר משאבים, ואותנו – לסייע יותר, גם לאנשים אבל גם לעמותות.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת גנאים.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
חבר הכנסת ליפמן, לצערי מה שאני קורא כל שבוע גם קשור לשנאת חינם.
בשבוע שבין ה-18 ועד ה-25 ביוני היו בסך הכול שש תאונות קטלניות ובהן נהרגו שישה בני-אדם. ביום חמישי, 20 ביוני, נהרג דניאל סבתו, רוכב אופנוע משטרתי בן 23, בתאונה עצמית בשדרות דב יוסף בירושלים. ביום חמישי, 20 ביוני, נהרגה אישה וארבעה נפצעו בתאונה בכביש 60. ביום שישי, 21 ביוני, נהרגה לובנה מנסור בת 20, תושבת טירה, ו-18 בני-אדם נפצעו בתאונה שבה היו מעורבים ארבעה כלי רכב. התאונה התרחשה בכביש 554. ביום ראשון, 23 ביוני, נהרגו שני פלסטינים וארבעה נפצעו בתאונה חזיתית סמוך ליישוב שילה. ביום ראשון, 23 ביוני, נהרג אברהם גולה, נהג משאית בן 54, תושב אשקלון, אשר התנגש בגשר הולכי רגל ברחוב ויצמן בכפר-סבא. טרקטור שהיה מועמס על המשאית פגע בגשר וגרם לקריסתו על תא הנהג. ביום שני, 24 ביוני, נהרגה לולה מריה אמדור, תושבת באר-שבע בת 85, בתאונת פגע-וברח, בשעה שחצתה את הכביש בדרך. המשטרה עדיין מחפשת אחר הנהג הפוגע.
התאונה האחרונה, של פגע-וברח, הביאה אותי לקרוא לכם מדברי השופט חשין על תאונות פגע-וברח: "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין".
מנתוני דוח עמותת "אור ירוק" עולה כי מדי שנה מתרחשות בממוצע כ-700 תאונות פגע-וברח, ובהן נפגעים כ-1,000 בני-אדם ונהרגים כ-18 בני-אדם בממוצע. הענישה הוחמרה, וכיום היא עומדת על עד 14 שנות מאסר לנהג ועד שבע שנות מאסר לנוסע לידו. לראשונה מוטלת אחריות בגין ההפקרה גם על הנוסע ברכב, והכול כדי שלא יהיו יותר תאונות כאלה. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. אמן. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, סטודנטית ערבייה שלומדת במכללת ויצו בחיפה ניגשה, הלכה לספרייה, והיא הופתעה כשראתה שלט שנתלה על דלת הספרייה: הכניסה מותרת רק ליהודים ואסור שייכנסו ערבים. הסטודנטית חשה השפלה, חזרה, צילמה את השלט ופנתה לתקשורת. אחרי בירור מהתקשורת התברר כי זה היה חלק מפרויקט בחוג לתקשורת במכללה, שהוא פרויקט נגד גזענות. והפרויקט כותרתו: ישראל בשנת 2023, אחרי 75 שנים לקיומה. הסטודנטים, גברתי היושבת-ראש, דמיינו מה יקרה בישראל ואיך יהיו היחסים בין היהודים לערבים. הסטודנטים צופים וצפו שתהיה הפרדה גזענית בין יהודים לערבים לנוכח כל התופעות הגזעניות והחוקים הגזעניים וטרור ה"תג מחיר" שקורה כל יום. הם צופים אפרטהייד. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת ד"ר עפו אגבאריה. עשיתם לי היום בית-ספר. אגבאריה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אכזבה רבה בקרב הילדים בירושלים המזרחית. עשרות-אלפי ילדים מאוכזבים מצעד שנקט השר לביטחון פנים מר יצחק אהרונוביץ, מכך שאסר את קיומו של פסטיבל הצגות ילדים, לרבות – פסטיבל תיאטרון של הצגות ילדים, לרבות הצגות בובות – –
<באסל גטאס (בל"ד):>
תפנה לשר.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – והפסטיבל לא התקיים. תחילה השר אסר, סגר את התיאטרון כליל, תיאטרון "אל-חכוואתי". היום בבוקר הודיעו למנהלי התיאטרון שאפשר לפתוח את התיאטרון, אבל אין מה לעשות בתיאטרון, כי התיאטרון משוריין לפסטיבל הצגות הילדים שנאסר.
הפסטיבל מתקיים 19 שנים. משתתפות בו השנה להקות תיאטרון מצרפת, מנורבגיה, מטורקיה; רוב הלהקות הן של אזרחים ערבים מהנגב והגליל והמשולש. והצעד הזה נעשה מהטעם או באמתלה שהפסטיבל – יש בו מימון של הרשות הפלסטינית.
מנהל התיאטרון, שנקרא לשב"כ – מנהלי תיאטרון נקראים לשב"כ – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת זחאלקה, זה נאום בן דקה, אז תתחיל לסיים אותו.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אני מסיים במשפט אחד – נקרא לשב"כ, הוא אמר לשב"כ: אין לרשות הפלסטינית לשלם לשכירים שלה, איך היא תממן פסטיבל תיאטרון ילדים?
אני קורא לשר לחזור בו מההחלטה, ואני רואה גם צד שני של המטבע, שבו יש הודעה רשמית שירושלים המזרחית היא עיר כבושה ויש לסיים את הכיבוש בה. מי שעושה צעד – –
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – כזה – רק צעד של כיבוש. הלאה הכיבוש וירושלים המזרחית.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ירושלים היא בירת ישראל. ירושלים – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
שטח כבוש, אתם כובשים.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה, חברי הכנסת.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
1,600 שנה – – – ירושלים, בית-המקדש – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
פסטיבל ילדים לא – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
די.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – – מזרח-ירושלים – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת ד"ר אגבאריה. אגבאריה, בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
בני-תרבות, בני-תרבות. מי שסוגר פסטיבל ילדים הוא לא בן-תרבות – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ירושלים היא בירת ישראל לנצח נצחים.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – הוא אדם ברברי – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חברים, תודה רבה. זה לא – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
פסטיבל ילדים, מה אתה עושה – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת זחאלקה, הכאב שלך מובן. יש כאן המון נוער היום. בבקשה, בוא ניתן להם דוגמה לכנסת ישראל.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
ממי כבשתם – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אתה – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה, בבקשה. חבר'ה, בבקשה, בואו נניח לזה, אדם רוצה, מבקש לדבר. תודה רבה. בבקשה, דקה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
ואל תגידו – תאסרו, ואל תגידו שאתם בני-תרבות. מי שלא מגנה את זה הוא לא בן-תרבות, והיא לא בת-תרבות.
<היו"ר רות קלדרון:>
בבקשה, אדוני.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
סוגרים תיאטרון של ילדים, תיאטרון בובות.
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה, אני מאוד מאוד לא רוצה להשתמש בכלים אחרים, יש לי כבוד אליך. בבקשה, אדוני.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ברשותך, אני רוצה לברך את התלמידים מבית-הספר היסודי בכפר מושרייפה. (אומר בשפה הערבית: אני רוצה לברך את תלמידי בית-הספר היסודי בכפר מושרייפה. ברוכים הבאים. אנו מקווים שתבואו לפה בעתיד כמו חברי הכנסת.)
<היו"ר רות קלדרון:>
ברוכים הבאים.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
תודה. אני בהזדמנות זו גם רוצה לפנות – טוב שהוא ישנו פה – לשר החינוך. לתלמידים האלה יש בעיה מסוימת. כולכם מכירים את כביש 65, שחוצה את הכפר מושרייפה לשני חלקים, והילדים האלה יש להם בית-ספר אחד בצד אחד, וקשה להם ומסובך מאוד לעבור מצד אחד לצד השני. הבעיה היא שהולכים לעשות את הרמזור, וזה אחרי התכתבויות ארוכות עם מע"צ ועם משרד התחבורה, וכעת כאילו רוצים לחסום צד אחד שלא יוכלו לעבור לצד השני. אני פניתי על זה לשר התחבורה, ואני מנצל את ההזדמנות שהם פה, וגם – –
<היו"ר רות קלדרון:>
בבקשה, תקצר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – שר החינוך פה, שלא למנוע מהילדים האלה להגיע לבית-הספר שלהם בצורה בטוחה ובצורה תקינה יום-יום, קיץ, חורף, בלי שום הבדל. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה לך. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריהם – חברי הכנסת שמעון אוחיון וחיים יעקב אשר, חבר הכנסת אשר. בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם על השקה של פרסומת ל"דואר ישראל", "ויזה נטען", שרוויה בתכנים פוגעניים ומסוכנים. בתשדיר מוצגת אישה שנהנית ומעודדת הטרדה מינית שמבוצעת בגופה בסמטת רחוב. לצערי הרב, הורגלנו בהרבה מאוד פרסומות פוגעניות בנשים, אבל כאן אנחנו מדברים על "דואר ישראל", שזאת חברה ממשלתית.
אני פניתי בעניין לשר התקשורת, ביקשתי ממנו לבוא – ובכל מה שקשור גם למשרדי ממשלה וגם לחברות ממשלתיות, לכל הזרועות, לפחות בתכנים האלה – לבוא ולתת את הדעת על כל הנושאים של איך מציגים מודלים של נשים, מודלים של גברים, כל מה שאנחנו מנסים לקדם כאן בבית הזה, בטח ובטח בעזרת חקיקה ומודעות. לא יעלה על הדעת שכך יעלה בפרסומים כאלה ואחרים. הגיע הזמן לעשות סדר, ובטח בתכנים שאנחנו ממונים עליהם, להוסיף עין בוחנת נוספת. תודה, גברתי.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת שמולי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אוחיון.
<איציק שמולי (העבודה):>
תודה רבה.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום מציינים בכנסת את יום הצעירים, ואני רוצה, ברשותכם, להתייחס לגזירה אחת פוגענית במיוחד, שהולכת לפגוע בצעירים בתקציב הקרוב, מעבר לאקדמיה ולנקודות זיכוי. אני רוצה לדבר דווקא על ביטול הטבות מענקי מקום לזוגות צעירים בפריפריה.
על מה אנחנו מדברים? עד היום הייתה מדיניות ממשלתית שבה מעודדים זוגות צעירים לצאת מהמרכז, לבנות את ביתם הראשון בפריפריה, באחד מ-28 יישובים פריפריאליים. באה הממשלה ובאבחת סכין חותכת את ההטבה הזאת. יש פה בעיה כפולה: קודם כול הפער בין האמירות לבין המעשים – מה לא נאמר על זוגות צעירים, על קידום הפריפריה, ותראו מה עושים, עושים בדיוק את ההפך; וביקורת מסוג שני – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אומרים שזה לא מנוצל.
<איציק שמולי (העבודה):>
סליחה?
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
בגלל שזה לא מנוצל.
<איציק שמולי (העבודה):>
כן, אפרופו, האוצר טוען שזה לא מנוצל, רק מה לעשות שהנתונים מראים שיש עלייה של 70% בהתחלות הבנייה ובמכירות הדירות באותם יישובים בפריפריה. ואם זה באמת כישלון, אז מה הבעיה? תנו לאנשים להמשיך ולגמור את הפרויקט.
הביקורת המרכזית היא כזאת: אנשים בגיל שלי לקחו התחייבויות של מאות-אלפי שקלים על דירות בגלל ועל סמך התחייבות של הממשלה. עכשיו הממשלה לא יכולה לבוא ולהגיד להם ביום בהיר אחד: נגמר הסיפור. תנו לאנשים לסיים את הפרויקט, ואחר כך תקבלו החלטה לגיטימית, שאני לא אוהב אותה, אבל מי שהתחייבתם כלפיו שיוכל ליהנות מהטבה; על בסיס ההבטחה הזאת הוא הלך וקנה דירה בפריפריה – חייבים לתת לו לממש את ההטבה.
ואני שמח שבמאבק הזה חברים אנשים מכל סיעות הבית, חברים מכל סיעות הבית, גם מהקואליציה בראשות אורלי לוי אבקסיס וגם מהאופוזיציה. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת אשר.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, כפי שנאמר כבר, היום י"ז בתמוז. אנחנו מציינים כמה וכמה אירועים קשים שקרו לעם ישראל, וביניהם – זה היום שבו נבקעה החומה, ומשם כמובן חורבן בית-המקדש, ואנחנו יודעים שבית שני נחרב על שנאת חינם.
אני רוצה לחבר את זה דווקא לאהבת חינם. היום יום הנוער, יום הצעירים. היום גם הקדשנו מושב מיוחד של ועדת החינוך והתרבות לתנועות הנוער. שם, בתנועות הנוער, צומחת לה אחווה ורעות. גם אם יש מחלוקות וגישות אידיאולוגיות, יש אחווה ורעות וקיום יחד בפרויקטים רבים – פרויקטים חינוכיים, התנדבות, כמובן גם חינוך לערכים, לאהבת העם, לאהבת המולדת. הכול נמצא שם. אלא שמשום מה ההתייחסות – כאל משהו נספח. ואני מקווה – וטוב שגם אדוני שר החינוך נמצא אתנו היום. אנחנו גם פונים אליך ופונים אל הרשויות המקומיות: לתת את הדעת ובעיקר את התקציב כדי שתנועות הנוער יתפתחו ויפרחו במדינה שלנו. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אשר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת סולומון, ואנחנו נסיים בזה את הנאומים בני דקה להיום.
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – – ביקשתי.
<היו"ר רות קלדרון:>
אתה רוצה? סליחה, מצטערת. טעיתי, נכון, טעיתי. סליחה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
גברתי היושבת-ראש, אנחנו באמת מציינים היום את יום י"ז בתמוז, ובימים אלה ממעטים בשמחה. אבל לא רק הובקעה העיר בימים אלה, אלא היו חמישה מקרים שקרו ביום הזה של י"ז בתמוז: השתברו הלוחות – לוחות הברית, שהם בעצם הבסיס של עם ישראל, הבסיס החוקי של עם ישראל; בוטל התמיד, קורבן התמיד; הובקעה העיר, כמו שנאמר, וקרו עוד דברים: שרף אפוסטמוס הרשע את התורה – יש מחלוקת איפה ומה; והועמד צלם בהיכל.
הדברים האלה קשורים זה בזה, וכשאנחנו מדברים על העבר של העם שלנו, וכשמדברים על זכויות על הארץ שלנו – הזכויות האלה כולן מגיעות מאותם לוחות הברית, מאותה תורה, שבמשך כל השנים הללו ניסו להוריד אותנו מהעניין הזה ולא הצליחו. אז אני פונה באמת, במסגרת זמן של הידוק השלום והאחווה והרעות כנגד שנאת חינם, שלא תהיה שנאת חינם בארץ הזאת, בבית הזה, ובוודאי שלא תהיה שנאה שהיא לא שנאת חינם, אפילו היא שנאה אידיאולוגית, שבאה בגלל דברים שאנשים מאמינים ואחרים חושבים שזה נגדם.
כתגובה קצרה לדבריו, לנאום של איתן כבל ידידי, אני חושב שצוק העתים, אולי הזמן קצת – דווקא הדאגה שלנו לדמותה היהודית של מדינת ישראל – כי דיברת על ההתעניינות החרדית בכל מה שקורה ברבנות. אני חושב שההתעניינות היותר-גדולה התחילה דווקא במפלגות שאינן חרדיות, ואולי אפילו לא דתיות. אני יכול גם להפנות אותך להסכם הקואליציוני, שהכניסו בתוכו – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חבר הכנסת אשר, בבקשה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אני מסיים, אני מסיים. – – שהכניסו בתוכו דברים כחלק מדילים כאלה ואחרים. דווקא ההתעניינות שלנו בעניין הזה היא רק בגלל דמותה של מדינת ישראל, כי בציבור החרדי, כידוע לך, יש חוגים מאוד מאוד קיצוניים – –
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – בכלל לא מעניינת אותם הרבנות – –
<היו"ר רות קלדרון:>
אנחנו – אני בטוחה שעוד נדון בנושא הזה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – וגם לא מעניינת אותם כנסת ישראל. תודה רבה.
<איתן כבל (העבודה):>
– – –
<היו"ר רות קלדרון:>
אני מודה לכם. חבר הכנסת שמעון סולומון, ואחר כך – חבר הכנסת באסל גטאס.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
כבוד היושבת בראש, חברי הכנסת, אני רוצה לדבר דקה על "תג מחיר" שאנחנו רואים מדי פעם, שזה דבר מסוכן ביותר. היינו יחד עם קבוצת חברי כנסת מיש עתיד באבו-גוש. לשמחתנו, הם אנשים חזקים, והם התייחסו לזה כאל מעשה של בודדים. אבל המשך "תג מחיר", במיוחד דווקא במקומות שהשלום נמצא שם, לזרוע שנאה והצתה – זה יכול להיות מסוכן מאוד.
לכן בקשתי שמשטרת ישראל וכוחות הביטחון, דווקא במקרים האלה הם צריכים להשקיע את מרב המאמצים כדי לעצור אותם, כי זה יכול להידרדר. ושוב, זה קורה, לצערי הרב, במקומות שהשלום נמצא שם, ואסור שזה יקרה. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת גטאס, בבקשה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אגב, גברתי, קבוצת אנשים עם מוגבלויות נמצאים פה, מעמותת "אלמנארה" – – – לברך אותם.
<היו"ר רות קלדרון:>
ברוכים הבאים, ברוכות הבאות. תודה שבאתם. שלום לכולם, ברוכים הבאים. כן, בבקשה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושבת-ראש, אני הרמתי יד מאז שנכנסתי, רק שתזכרי – – –
<היו"ר רות קלדרון:>
סליחה, זאת הייתה טעות שלי. אני מתנצלת. תקבל שתי דקות.
<באסל גטאס (בל"ד):>
תודה רבה לך.
אני רוצה להגיד שאתמול הייתה פה סערה גדולה, סערת רוחות אמיתית. לצערי הרב חושבים, כולל היושב-ראש, שאנחנו עושים את זה לשם תקשורת וכותרות. לא יודעים את עומק השבר ועומק הכאב שאנחנו מייצגים כאן, של העם שלנו שהולך לסבול כתוצאה מחוק פראוור.
אני מעביר אתכם למה שהיה היום בוועדת הפנים של הכנסת, על קבוצת אנשים מבית-חנניה שבאה להתריס ולהתריע על זה שחלק קטן מאדמות המושב עומדות להיות מועברות לטובת ג'סר-א-זרקא בתוכנית מתאר שיוזם משרד הפנים: הזזה מזרחה של כביש מס' 2 וקצת אוורור לכפר בן 14,000 התושבים, החנוק, הכי צפוף בארץ, הכי עני בארץ. האנשים האלה באו בסערת רוחות על 290 דונם שהולכים לקחת מהם לטובת ג'סר-א-זרקא. זה מילא, ואני מבין אותם. אמרתי להם: אני מבין אתכם, אני מוכן אפילו לסייע לכם להיאבק, ולבוא עם רעיונות, כי לא קל לאבד קרקע שלך.
אבל על מי אני מלין? על חברי כנסת שאתמול פה הרימו יד לחוק שהולך להפקיע עשרות-אלפי דונמים מערבים בנגב לטובת היהודים ולעקור עשרות-אלפים. אין לכם מצפון?
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה לך.
<הודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 128) (עיריות איתנות), התשע"ב–2012>
[מס' כ/444; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' כ', עמ' 27382.]
<היו"ר רות קלדרון:>
חברי הכנסת, נעבור להודעת ועדת הפנים והגנת הסביבה. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה.
<דוד אזולאי (בשם ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
גברתי היושבת בראש, בהתאם לסעיף 2 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ולאחר שקוימו התנאים המוקדמים לכך הקבועים בסעיף 3 ו-4 לחוק האמור, הנני מתכבד להודיעכם כי בישיבתה ביום י"ז בתמוז תשע"ג, 25 ביוני 2013, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 128) (עיריות איתנות), התשע"ב–2012.
כל סיעה מסיעות הבית או הממשלה רשאיות בתוך 14 יום ממועד הודעה זו להציע לכנסת שדין הרציפות לא יחול על הצעת החוק הנזכרת. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הנוער והצעירים>
<היו"ר רות קלדרון:>
נעבור לציון יום הנוער והצעירים – הצעות לסדר-היום מס' 755, 620, 746, 775, 777, 778 ו-779. רציתי להגיד שלום לכל הצעירים והצעירים ברוחם שבאו לבקר אותנו היום.
חברי הכנסת, אני מציינים היום, ביוזמתה של חברת הכנסת יפעת קריב, את יום הנוער והצעירים, יום המוקדש לעיסוק במקומם ומעמדם של בני-הנוער והצעירים בחברה בישראל.
בני-הנוער והצעירים בישראל הם המשאב החשוב ביותר שיש לנו. עתידנו נעוץ בעתידם. כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הכריז דוד בן-גוריון כאן בכנסת כי בעיית החינוך היא ראשונה בערכה ובדחיפותה אחרי בעיית הביטחון, וכי יש לעשות מאמץ מקסימלי למען הבטחת צורכי החינוך של הדור החדש שגדל בארץ, כי דור זה יעצב את דמות העם הישראלי – האינטלקטואלית והמוסרית. דבריו אז חייבים להדהד אצלנו היום ולהעמיק את מחויבותנו לחשיבה עמוקה על מקומם ותפקידם של בני-הנוער.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חברים ממפלגת העבודה, בכל זאת – דוד בן-גוריון.
פעמים רבות אנו מזלזלים בבני-הנוער ומתחמקים מהמפגש עמם. אבל אסור לזלזל באזרחים הצעירים האלה. יש להם כוחות חזקים ורצון לתקן את העולם. מכל מלמדי השכלתי, ומתלמידי יותר מכולם. אני מרגישה שהנוער יודע את עצמו הרבה יותר טוב מההיכרות שלנו אתו. זו אינה כל התמונה – ישנם קשיים אדירים ואתגרים לא פשוטים לבני-הנוער והצעירים. אבל אני בטוחה שבהכוונה נכונה, הנוער בישראל ימצא את דרכו, את המסילה שתוביל אותו ואותנו קדימה.
כפי שאמר היושב-ראש שלנו, יושב-ראש הכנסת, בערב יום העצמאות: בידיכם, בני-הנוער, נמצא העתיד של מדינת ישראל.
ומילה אחרונה לבני-הנוער: החופש הגדול החל, בבקשה שמרו על עצמכם. אל תיתנו מקום לאלימות, לשתייה מופרזת, לשוטטות ולחוסר המעשה. תבלו, תיהנו, תטיילו, תכירו את הארץ, תלמדו על עצמכם, מתוך זהירות וכובד ראש. החיים פרוסים לפניכם, תנהגו בהם בתבונה, ויחד נעבור את הקיץ בשלום.
אני מזמינה את חברת הכנסת יפעת קריב להצעה לסדר-היום הראשונה.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, תודה. האמת שהיום זה יום מאוד מרגש עבורי. אני יכולה להגיד שאם היו לי כמה חלומות כשבאתי להיות חברת כנסת, זה בהחלט אחד מהם.
היום ציינו את יום הנוער והצעירים פה בכנסת. קודם כול, אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שלקח את היוזמה וחיבק אותה, וצירף את היום ואמר: בואו נחגוג את זה וניתן כבוד ומקום לנוער ולצעירים. מעכשיו אנחנו נשמח לעשות את זה כל שנה, כזה יום.
<והיו"ר רות קלדרון:>
נברך אותו ברפואה שלמה.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
וברפואה שלמה. חשוב מאוד.
למעשה, מה שעשינו היום: גם חלק מוועדות הכנסת עסקו בנושא של נוער וצעירים – היו לנו שתי שדולות ותכף אפרט – וגם עכשיו במליאה.
אני רוצה להודות קודם כול ליושב-ראש ועדת החינוך עמרם מצנע, שהשתתף בשתי השדולות ופתח את היום בדיון על תנועות הנוער. תודה לך. אני רוצה להודות לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שגם השתתפה בשדולות, אבל גם נתנה לבני-הנוער לנהל ולהוביל את הדיון בנושא עבודות בני-נוער בחודשי הקיץ. תודה לך, הם מאוד התרגשו. ואני רוצה להודות לחבר הכנסת יואל רזבוזוב, שכינס את ועדת הקליטה לדון בנושא מצבם של בני-נוער עולים במסגרות רשות חסות הנוער. אז קודם כול, תודה לכם.
אני רוצה להודות גם לשרים: לשר הרווחה מאיר כהן, שלקח חלק בשדולת הצעירים ובשדולת הנוער, ולך, שר החינוך, אני רוצה להודות גם על חלקך ביום הזה ועל התמיכה הכוללת של משרדך. המנכ"לית, דלית שטאובר, הייתה אתנו כל היום, והייתה נוכחות מאוד מאוד גדולה של עובדי משרד החינוך, מנהלי יחידות הנוער ועובדים שעוסקים גם בתחום הצעירים, והרגשתי מחויבות מאוד מאוד גדולה. אז תודה לך, באמת.
זה היה יום מרגש. הגיעו לכאן קרוב ל-500 בני-נוער וצעירים, ותכף אני אפרט על זה. אני רק רוצה להודות גם לשלטון המקומי, למרכז השלטון המקומי – לראש עיריית עכו שמעון לנקרי ולראש עיריית אורנית שלומי לנגר, יושבי-ראש ועדת הצעירים וועדת הנוער בשלטון במקומי. היום הזה היו לו הרבה מאוד שותפים. אולי זה נראה ככה משהו קליל, אבל היו לו הרבה מאוד שותפים ועבדנו עליו מאוד מאוד קשה.
כדי לסבר את האוזן, חשוב שנדע שהיום בישראל חיים כ-2 מיליון צעירים גילאי 18–35 ומיליון בני-נוער גילאי 12–18. בעצם, עסקנו היום כל היום בעתידם של 3 מיליון בני-נוער וצעירים במדינה, שזה קצת פחות ממחצית האוכלוסייה, וזו כמות בלתי נתפסת.
מי שהשתתפו ביום הזה היו 500 בני-נוער וצעירים, מנהלי מרכזי הצעירים, מנהלי יחידות הנוער, עובדי משרדי הממשלה, עובדי השלטון המקומי, נציגי עמותות, קרנות וארגונים, ובעיקר בני-נוער וצעירים מכל הארץ – מהפריפריה ומהמרכז.
אז מה עשינו? בקצרה – דיברנו על השכלה גבוהה, מעורבות חברתית, דיור, תעסוקה ופיתוח קריירה, מנהיגות ותרבות פנאי.
בשדולה לצעירים בעצם יצאנו עם יעד, יעד מאוד ברור של הקמת חברה ממשלתית מעורבת. אני גם נורא גאה להשתמש במושג הזה כאן, על הבמה, "חברה ממשלתית מעורבת". אני מאמינה שלאחר שנקים את החברה הראשונה בתחום החברתי, יהיו הרבה מאוד חברות ממשלתיות מעורבות, שמאגמות את השלטון המרכזי, המקומי, את המגזר השלישי, את הפילנתרופיה ואת המגזר העסקי. זה שינוי. זה שינוי בכל תפיסת העבודה עם נוער וצעירים בישראל, ולאחר מכן – בכל תפיסת העבודה. המטרה שלנו: לקדם מדיניות לאומית לטובת הצעירים ולקדם שיח ציבורי.
בנושא בני-הנוער – אני אקצר. בנושא בני-הנוער עסקנו בחוק הנוער והצעירים, בחינוך הבלתי-פורמלי, בפעילות הקיץ, בנוער עצמו, ובעוסקים בטיפול בבני-נוער.
לקיחת אחריות על בני-הנוער – זה מה שקראנו לו וביקשנו מכל השותפים. יש לנו פה הזדמנות פז ואסור לנו לפספס אותה. זה החזון, התפיסה, החלום והאהבה.
אני רוצה להגיד שאני נמצאת כאן כי כילדה – או יותר נכון, כנערה – חלמתי להיות חברת כנסת. וכפעילה במועצת תלמידים, פעילה בתנועות הנוער, ופעילה אחר כך בכל מנהיגות אפשרית, כיוונתי את עצמי אל המנהיגות שאותה אני מנסה להוביל ולעשות כאן היום. לכן זו גאווה מאוד מאוד גדולה.
אני רוצה לומר לכולם: זה הבית של כולנו, זה החלום שלנו, בואו נשנה, בואו ניצור משהו ביחד, בואו נשפיע.
ולסיכום, משפט אחרון, אנחנו ערב הבחירות המוניציפליות, גיל ההצבעה זה 17. דיברנו היום על מקצועיות לצד פוליטיקה; אני קוראת לבני-הנוער להיות הרבה יותר מעורבים בבחירות המקומיות, ואני קוראת לצעירים לרוץ ולהיות חברי מועצת עיר. בואו נשנה. תודה. תודה לכם.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
אולי מבקר אותנו היום, או מבקרת אותנו היום, ראש הממשלה הבא, יושבים ביציע. מי יודע.
<חנין זועבי (בל"ד):>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני לא רוצה לקלקל את החגיגה – –
<היו"ר רות קלדרון:>
בסדר, ביחד.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – ואת אווירת החגיגה. סליחה.
<קריאות:>
– – –
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אבל לפעמים את עושה את זה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תני נאום אופטימי, כולם יהיו בשוק.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אבל אני מוכרחה להגיד שאני לא מרגישה את אווירת החגיגה, ואני, עוד פעם, מצטערת אם אני מקלקלת. אבל אני חושבת שלא רק אני מקלקלת – אני מדברת על המציאות. ואני לא כל כך שולטת במציאות, אני יותר מנסה להשפיע.
חשבתי לדבר על הצרכים של הנוער הערבי, עוד פעם, המחסור והצרכים במסגרות של חינוך, של בידור, של הכול. אבל אני אמרתי: לא, גם אני מתעייפת, ואני רוצה לשנות, אז אני אדבר על הנוער היהודי. אבל גם כאשר אני מדברת על הנוער היהודי, זה גם צורך שלי. כי גם לנו יש את הצורך, שאת הזכרת פה, בנוער שמאתגר את המציאות, בנוער עצמאי, בנוער ביקורתי, בנוער שלא מקבל הנחות יסוד בלי ביקורת, בלי נורמות וערכים אנושיים והומניים עמוקים, בלי להצליב אותן, את הנחות היסוד האלה של המציאות שבה הוא חי, עם הערכים האלה. אנחנו צריכים – כאשר אני אומרת "אנחנו" אני מדברת על ערבים ועל יהודים – אנחנו צריכים נוער שלא מקבל את המשוואה שעל-ידי הפחד – הוא מקבל את הפחד כהצדקה לדמוניזציה של האחר.
ואז נזכרתי בישיבה שהייתה לנו בוועדת החינוך, ואני שמחה שיושב-ראש הוועדה נמצא אתנו. ושם, באחד הדיונים החשובים, שאני חושבת שצריכים להביא אותם גם למליאה, ואמר היושב-ראש שהוא ימשיך בהם – על עמדות של נוער, איך אנחנו מצפים מהנוער הזה לשנות את המציאות אם יש לו עמדות שונות, אם אנחנו חשים, ויש וידוי פה, ואנחנו מכירים שאנחנו חיים במציאות קשה. אז אנחנו צריכים נוער שישנה את המציאות, ואם הוא ישנה את המציאות הוא צריך עמדות אחרות. כי עם אותן עמדות של המבוגרים הוא רק ישכתב את אותה מציאות שאנחנו מבקרים יום ולילה; לצערי לא כולנו מבקרים ולא כולנו מאותה זווית.
אני רוצה להציג רק שני נתונים. כשאני נכנסתי לאתר של הכנסת לא מצאתי את המחקר הזה, ועכשיו הלכתי למזכירות של ועדת החינוך, וגם שם לא מצאנו את המחקר הזה, ואנחנו נחפש אותו. שני נתונים מרכזיים: חצי מהנוער היהודי הוא נגד הזכויות של הערבים. וחברת הכנסת יפעת, אנחנו מדברים על נוער מאתגר ועל נוער – גם יפעת וגם רות, כולנו.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
חברת הכנסת זועבי, הם היו כאן היום. היו פה נציגות מאוד גדולה מהמגזר הערבי בשתי השדולות, והם גם דיברו.
<חנין זועבי (בל"ד):>
זה לא מעניין אותי מי היה והנציגות. מעניין אותי הנתונים של העמדות. חצי מהנוער נגד זכויות שוות לערבים. 65% שולל את הזכות שלהם להיבחר בכנסת.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
העיקר שהם יודעים לקרוע, הערבים.
<היו"ר רות קלדרון:>
חברים, תנו, תנו, בבקשה. הכוונה טובה כאן. נאום חיובי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני לא חושבת שעכשיו אתה רציני. בואו נהיה מבוגרים. אם אנחנו מדברים על צעירים, אז חשוב שנהיה עכשיו אנחנו בתור המבוגרים.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
לא, אני אומר באמת, דווקא בגלל זה. דווקא בגלל – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
בואו נשחק אותה מבוגרים, בואו נשחק אותה כמבוגרים, בואו נהיה מבוגרים, אם מדברים על מודלים לחיקוי. ואני עכשיו אצביע לך על מקורות ההשראה של העמדות האלה. זה מהכנסת הזאת.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
נכון.
<חנין זועבי (בל"ד):>
ממי הנוער לומד? ממי הנוער לומד לשלול את זכויותיהם של הערבים, אם לא מהתקשורת ואם לא מהכנסת? חצי מהם לא מוכנים להיפגש עם ערבים. יותר מחצי, 60%, לא רוצים להיות חברים, לא רוצים ללמוד ביחד. הם חושבים שהערבים לא חכמים, לא נקיים, ושהערבים הם אלימים.
תשאלו את השאלה המעניינת: ומה עם העמדות של הערבים – אם יש סכסוך, אם מדובר פה על סכסוך, ויום ולילה חברי הכנסת אומרים: חברי הכנסת הערבים, האוכלוסייה הערבית לא מקבלת אותנו. אז בדיוק החצי, כל הממצאים של אי-קבלה, של חשדנות, של פחד, של שנאה, כל הסטטיסטיקה מראה על חצי מהאחוז שנמצא בקרב האוכלוסייה היהודית.
חלק מההסבר, לא בגנטיקה, הוא שתמיד המיעוט מכיר את הרוב יותר מאשר הרוב מכיר את המיעוט. בואו נתחיל בבסיס הזה. כל מיעוט מכיר את הרוב, והכרה היא דבר חשוב. חברת הכנסת אורלי נמצאת כאן, היא יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד. זו זכותו של הנוער היהודי להכיר את הערבים. זה לא רק הזכות שלי, זה הזכות שלו. זה לא חובה. אפילו לא בתור חובה, בתור זכות, להכיר את האחר. אני לומדת עברית מכיתה ג'. אני רוצה ללמוד עברית מכיתה א', ואני חושבת שהנוער היהודי צריך ללמוד ערבית מכיתה א'. אני לומדת על ההיסטוריה של היהודים, אני לומדת על התרבות של היהודים, אני מכירה את האחר. אנחנו סופגים כל יום את התקשורת. אנחנו חיים בתוך הרוב הזה. הרוב לא חי בתוך המיעוט. הוא יכול לסלול לו דרך של חיים פרטיים אפילו בלי להתעמת עם האחר ורק לצרוך את התדמית השלילית של האחר מהתקשורת ומחוקים כמו חוק הנכבה וכמו חוק פראוור. אם התלמיד היהודי מכיר אותי בתור מוסלמית, או מפולקלור – שני משפטים – או חג רמדאן או שיח פולקלוריסטי תרבותי, והוא לא מכיר אותי – – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
גם בין היהודים, בינם לבין עצמם. זו תופעה שקורית גם בתוך המגזר היהודי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כן. אבל הסכסוך היותר-אלים, היותר-חד, והשסע היותר-עמוק, את תסכימי אתי, הוא בין יהודים לבין ערבים. יש גם שסעים בין הערבים לבין עצמם, בין חילונים לבין דתיים, בין נשים לבין גברים בחברה הערבית, ושם יש לנו את המאבקים שלנו. אבל כאשר התלמידים היהודים לא לומדים שיח של זכויות ושיח של זהות, הזהות שלי, אז מעבירים פה חוק נכבה. כאשר לא מלמדים אותם על הזיקה ההיסטורית שלי – –
<היו"ר רות קלדרון:>
חברת הכנסת חנין, יש לי חולשה אלייך, אבל כבר שלוש דקות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – על הזיקה ההיסטורית שלי למולדת, אז אפשר להעביר פה את חוק פראוור. אילו חברי הכנסת האלה למדו – ואתם הייתם נוער, אילו למדתם בכיתה א' על ההיסטוריה שלנו, אילו למדתם אתם בבתי-ספר על ההיסטוריה שלנו, לא הייתם מעבירים את החוקים שעכשיו אתם מעבירים.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. חמש דקות, בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מברך את הכנסת ואת יוזמת היום המיוחד הזה, חברת הכנסת יפעת קריב. הכנסת בימים המיוחדים האלה מציגה נושאים חשובים מאוד, שלצערנו אנחנו עוסקים בהם ביום-יום בכל אחת מוועדות הכנסת, אבל ביום כזה, שמבליטים ונותנים יחס מיוחד לבני-הנוער ולצעירים, שהיו האורחים שלנו היום בוועדות השונות, הם גם מרגישים שייכים ומרגישים שיש להם סיבה לבוא וללמוד מאתנו את הדברים הטובים.
ופה אני מתייחס כרגע לסוגיות שונות שהיום נדונו בוועדות השונות, אבל אני מתייחס לוועדת העלייה והקליטה. חברי חבר הכנסת יואל רזבוזוב, שהוא יזם את זה, בדרך אליך הגיע לפה ראש ממשלת גאורגיה ויצאתי לקבל אותו, ולכן – אני מכיר את הנושא שהיה אצלך, כי במקרה גם בשנה שעברה דנו בתחום הזה אצל חבר הכנסת דני דנון בזמנו, ואני חושב שאנחנו, בקרב נוער וצעירים, צריכים לתת יחס מועדף ומיוחד לנוער עולה. נוער עולה, לצערנו הקשיים שהוא עובר הם קשיים מיוחדים במינם, וכמי שמעורה פה בטיפול של ועדת העלייה והקליטה בכנסת, וזכיתי להיות שם כבר כמה שנים טובות – הנושאים האלה, אסור להוריד אותם מסדר-היום. חושבים שילד, מסדרים אותו בבית-הספר, אז גמרנו כבר, אין לנו מה לדאוג יותר. ואז אנחנו מגלים שהקשיים שיש לבני-נוער עולים, גם בתחום החינוך הפורמלי, ובוודאי בתחום החינוך הלא-פורמלי, הם כל כך גדולים, גברתי היושבת-ראש, שהם בסוף מגיעים לאותן צרות, שלא נדע, ובסוף אנחנו מאשימים את המשטרה.
אני רוצה לספר פה לחלק מן החברים החדשים על ועדת משנה שהייתה פה בכנסת הקודמת-הקודמת, הכנסת השבע-עשרה, בראשות חבר הכנסת זאב אלקין. גם אני זכיתי להיות בוועדת המשנה הזאת. אנחנו לקחנו את תחום הנוער וניתחנו אותו מול משרד החינוך, כדי ממש לבודד אותם כסוגיות נפרדות, ולגלות עד כמה לפעמים מחליקים מעליהם את הנושאים האלה, כאילו שהכול בסדר. כשאתה מצליח בוועדת משנה לעבור, כמו שאומרים, פרוסה-פרוסה בתקציב, ומול זה בביצוע, ומול זה מה חסר, אתה מגלה עד כמה הסוגיות האלה הן סוגיות לא מטופלות, או יותר נכון, יותר מדויק, לא מטופלות מספיק. ולכן בני-נוער עולה, איפה אנחנו פוגשים אותם? כשאנחנו עושים סיורים, יוצאים לשטח, אנחנו פוגשים בני-נוער עולה במועדוניות שאין להם, במקומות כינוס שאין להם. ואני לא רוצה להדגיש ולהבליט דווקא את בני-הנוער של יהודים יוצאי אתיופיה. אני מאוד מאוד מאוד מקפיד בתקופה האחרונה, שבכל רשות שאני מגיע אני מתחיל בראש הפירמידה לשאול איפה בני-הנוער האלה נמצאים בשעות הפנויות שלהם. כי בבית-הספר, נניח, עדיין המסגרת, איכשהו אפשר לומר – בשעות הלא-פנויות אנחנו מגלים שבני-הנוער, אין להם איפה להיות. אין להם מסגרת, והמסגרות שיש להם לא מתאימות להם. ובסוף, במקום להיות באותו מקום מפגש שאמור להיות מחנך, הילדים בורחים משם ועומדים ליד הברזלים ברחובות.
והדברים האלה – אנחנו ככנסת, לצערנו, עוסקים פה ברומו של עולם ובמיליון דברים, אבל בסוף, בני-הנוער, אנחנו מזניחים אותם, לא מטפלים בהם כמו שצריך. לצערי, ועדת המשנה הזאת לא חודשה. אני אפילו אציע לחבר הכנסת יואל רזבוזוב שאולי יזכה בקדנציה הזאת כן להחזיר את ועדת המשנה בוועדה העלייה והקליטה, כי שם אנחנו מגלים דברים שבדיונים הכלליים – לא בוועדת החינוך ולא בוועדת העלייה והקליטה – לא נתקלנו בזה.
הנוער הזה, שהוא נוער נפלא והוא נוער העתיד, אנחנו רואים אותו בסוף איפה? כשיש לנו טקס בבית הנשיא פעם בשנה. ועדת המדע והטכנולוגיה – אנחנו פעם בשנה מתכנסים קודם בכנסת, ואחרי זה הולכים לבית הנשיא לחלק פרסים לילדים המחוננים, שיוצרים בגאונות דברים כבירים שהם מצליחים להגיע אליהם בגילים כאלה. ומה לעשות, חלק מהם הם בני-נוער עולים, נוער עולה, שנתנו להם הזדמנות לעשות את זה. הם זכו ללמוד בבתי-ספר כאלה ששם נתנו להם לפתח גם את היכולת שלהם. אבל הדברים ככלל, הרוב לא כזה. הרוב עדיין סובל מאותו חוסר יחס, קיצוץ בשעות אולפן או קיצוץ בשעות שהם זקוקים להן לשיעורים מיוחדים – שיעורי עזר, כמו שאנחנו קראנו לזה פעם – והם לא מקבלים את זה.
ולכן, ביום כזה, חברת הכנסת יפעת קריב, אני מברך אותך שאת שמה לנו את העניין הזה על השולחן, אבל בואי ניתן לזה מעקב גם במסגרת השדולה שלך, גם במסגרת הוועדות שנוגעות בדבר, שניתן לנוער הזה גם תשומת לב ראויה וגם כלים נכונים כדי שיוכלו להצליח יותר בהמשך. תודה.
<היו"ר רות קלדרון:>
תודה רבה. חברת הכנסת גילה גמליאל, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת מרדכי יוגב.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, כבוד שר החינוך, חברי וחברות הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום הנוער והצעירים. אני חושבת שמצד אחד באמת יש הרבה על מה לברך. הצעירים והנוער זה ההון האנושי של עם ישראל, של ארץ-ישראל. זה העתיד שלנו. מכם ומכן יצמחו, בסופו של דבר, גם ראש הממשלה הבא, שר ושרת החינוך הבאה, שרים בממשלה ושרות כמובן, חברי וחברות כנסת; בכל התחומים – ברפואה, במדע. ועל כן, המדינה צריכה להשקיע בכם.
וכאן אני אומרת שהמדיניות צריכה להשתנות מקצה לקצה. ההשקעה בצעירים ובנוער – מדובר בהשקעה ולא בהוצאה. הפיכת הפוטנציאל של הצעירים והצעירות להון האנושי של המדינה שלנו, למשאב אנושי – אלה בדיוק מנגנוני הצמיחה של הכלכלה. אני חושבת שכאן יש הרבה מה לשפר.
כבוד השר, אני חושבת שהדוח של ה-OECD שהתפרסם היום צריך להעיר את תשומת לבנו, לפקוח את עינינו, להציב תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח על מנת לתת את המענה שדיברתי עליו. הדוח מדבר על כך שהכיתות בבתי-הספר בישראל צפופות יותר, מורים מלמדים פחות וגם משתכרים פחות יחסית למדינות מערביות. על כן אני אומרת, אנחנו כעם הספר צריכים לשים את הדגשים על מנת לתת את הכלים לכל הנוער בישראל, וזה תפקיד לא פשוט. רק עם תוכנית ארוכת טווח והקצאת המשאבים, רק אז נראה באמת את השינויים המוצעים.
בכיתה ממוצעת בבית-ספר יסודי בישראל לומדים יותר מ-27 תלמידים, לעומת 21 בממוצע במדינות ה-OECD – מקום 25 מתוך 27 במדד. על כן, אני חושבת שבהחלט, אם אנחנו מדברים כרגע על הנוער, מדובר כאן באמת בבעיה שצריכה לקבל מענה.
נתון קצת יותר אופטימי שפורסם גם כן לאחרונה זה ש-41% מבני-הנוער חברים בתנועות נוער. מדובר בזינוק של כ-30% בעלייה של פעילים מקרב תנועות הנוער הציוניות העולמיות לישראל. אני חושבת שזוהי בשורה מצוינת. אני בעצמי הייתי גם חברה בתנועות נוער וגם מדריכה בתנועות נוער. אני חושבת ששם אכן רוכשים את הכלים – גם את הכלים המנהיגותיים וגם את הערכים ואת העקרונות שבהחלט בבסיסם הייתי רוצה שכמה שיותר ילדים וילדות, נערים ונערות, יקבלו את האפשרות ואת המימוש.
במעבר חד, צריך להיות בכנסת ציון של יום לנוער, ולדעתי בנפרד צריך גם לציין יום עבור הצעירים, כי שני הדברים האלה לאו דווקא באים בהלימה. הצרכים של הנוער בישראל הם שונים לגמרי. יכולתי למנות כאן עוד דברים רבים. נאלצתי לבחור ממוקד, מכיוון שצריך לדבר גם על הצד השני של הצעירים. צעירים בישראל מוגדרים מגיל 18 עד גיל 35, ומדובר בחתך אוכלוסייה מאוד מאוד נרחב, שכל הנטל נופל על כתפיו. מרבית הצעירים והצעירות בזמן הזה גם לומדים, רוכשים השכלה גבוהה, רוכשים מקצוע. הם בדרך כלל גם נישאים, הופכים להיות הורים. עלויות כבדות – המשקל של ההורות, הצורך להתנתק ולגור בדירה משל עצמם גם כן מהווה נטל נוסף, משרתי ומשרתות המילואים בגיל הזה. כלומר, מאסה מאוד מאוד כבדה על חתך הגילאים המדובר.
וכאן, לדעתי, גם כן המדינה צריכה לתת את הבשורה עבור הצעירים והצעירות – להראות שיש להם חזון, שיש לאן להסתכל, שיש עתיד אמיתי בנקודות האלה. זו אחת הסיבות שאני מתכוונת ממש להילחם בתקציב המדינה על אותם דברים שהולכים לפגוע בצורה חד-משמעית במעמד הביניים, חד-משמעית באוכלוסיית הצעירים והצעירות שנמצאים בחתך הגילאים האלה. אותו 1% העלאה במס הכנסה לאותם צעירים וצעירות שמתחילים את דרכם בעבודה והשכר שלהם הוא יחסית שכר לא גבוה, לקחת את כבשת הרש ולפגוע ב-1% מההכנסה, אחרי כל העלאות המע"מ וכל שאר יוקר המחיה, אני חושבת שזה דבר שאסור שיעבור בכנסת הזאת.
דבר נוסף זה כל נושא המס על עקרות-הבית. מרבית הצעירות שנמצאות בחתך הגילאים הזה של ההורות ורואות את עצמן בחופשת לידה קצת יותר ארוכה, גם הן נכללות בקרב אותן נשים שנחשבות עקרות-הבית, וגם מהן רוצים לקחת 2,000 שקלים בשנה. ואני אומרת, גם זה לא יכול לעבור; גם את זה אנחנו צריכים למנוע.
ודבר נוסף זה בדיוק מה שאמרתי, אותם אקדמאים שכבר סיימו את הלימודים בחתך הגילאים של הצעירים ואמורים לקבל מהמדינה נקודת זיכוי לפרק זמן קצר, בדיוק בתקופה הזאת שכל הנטל נופל על הכתפיים של הצעירים והצעירות, גם כאן רוצים לבטל את נקודת הזכות, שזה זיכוי מצטבר של כ-8,000 שקלים לבעלי תואר ראשון וכ-4,000 שקלים לבעלי תואר שני. גם זה דבר שאסור שיעבור.
אלה דברים שלדעתי, אם אנחנו מסתכלים, כפי שאמרתי קודם, שהכסף הזה שאנחנו מדברים עליו זה השקעה, זו לא הוצאה – ברגע שהצעירים והצעירות במדינת ישראל, אנו נותנים להם את היכולת להוות בדיוק את המשאב האנושי של המדינה שלנו כשאנחנו נותנים להם את הכלים, משקיעים בהשכלה הגבוהה, ברכישת השכלה, רכישת מקצוע, יכולת להשתלב בתעסוקה, להיות החוקרים הבאים, החוקרות, להוביל את המחקר בישראל, את הפיתוח שלו – זוהי הדרך. רק אם ניתן את הכלים לאותם צעירים וצעירות, רק אז נוכל לציין את היום של הצעירים והצעירות בכנסת בנפרד וכך שזה יהיה יום חג גם בעבורם, בעבורן. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חברת הכנסת גילה גמליאל. חבר הכנסת יוגב מרדכי. יש לך חמש דקות. בבקשה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, שר החינוך, חברי למליאה, אורחים – אלה שנשארו – יום מיוחד, וצריך בהחלט להודות לחברת הכנסת יפעת קריב שיזמה אותו וחיברה נוער, צעירים; להפריד, לחבר – רציפות החיים.
בפרקי אבות אומר אלישע בן אבויה: הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן – לדיו כתובה על נייר מחוק. רוצה לומר, ועוד נאמר: "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח". פירושם של הדברים שבילדות, בנערות ובצעירות יש כוחות. יש כוחות של חיים מיוחדים, כוחות של תום ויושר בילדות וכוחות מיוחדים של קליטה על נייר חדש – כוחות לרדוף, מוטיבציות לפעול, לשנות, להילחם למען חידושים ושינויים, ובריאות וכוח כפשוטם. והעתיד – זו ססמה – היה ותמיד יהיה של הצעירים. הצעירוּת זו מחלה עוברת, כך נהגו לומר, זה העתיד של עם, העתיד של כל החברה, העתיד של האנושות כולה.
בהווה, כשליחים בוגרים יותר כאן בכנסת, אנחנו באמת מצווים לדאוג שלצעירים יהיה מרחב שתהיה בו יכולת להשיג חינוך ערכי והשכלה, שתהיה להם יכולת להשיג דירות, שיהיה להם מקום טוב לחיות בו, ושהאווירה תהיה גם אווירה של אידיאליזם, אווירה שתורמת בדוגמה אישית ויוצרת אצלם אידיאלים להיות שותפים, לפעול למען החברה והעם בישראל.
יחד עם זאת – ופה אני רוצה לומר שני דברים אחרים, מקבילים, משלימים לדעתי, גם הם מפרקי אבות: הלומד מן הילדים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים, למה הוא דומה? לשותה יין ישן מענבים בשולות. צריך לומר שהחיים הם שלמים כאשר הם באים יחד עם כוחות המרץ והרעננות של הצעירים עם חוכמת החיים וניסיון החיים של הזקנים, ולכן מוטל עלינו, כמבוגרים, להקשיב, לשמוע, לשתף.
למדתי פעם מאחראי על החינוך במשרד החינוך במחוז המרכז איך הוא יצר הנהגת נוער מתוך תלמידיו, ושמע מהם הרבה דברים שכמנהלים הם היו עיוורים אליהם, וכך גם נהגתי בהיותי מזכ"ל "בני עקיבא" – יצרנו הנהגת נוער ארצית ומחוזית ולמדנו הרבה מאוד דברים, וגם נוצרו מזה הרבה מאוד פעילויות.
ועוד דברים – יותר פרקטיים. כדי שהעתיד יהיה תמיד שייך לצעירים, צריך גם לתת את הדעת, לחנך אותם גם הם, בצעירות, לבנות בתים וחיי משפחה, כדי שגם הם ימשיכו לייצר צעירים, כדי שהעתיד יהיה תמיד שייך לצעירים.
ובשביל הפרקטיקה של אדוני שר החינוך, ואני אקצר, נדמה לי שלאורך כל היום שמענו, ואני חושב שגם אתה כך פועל, ואינני צריך אלא לזרז למזורזין, ואמרו את זה פה גם קודמי: הילד נמצא היום בחינוך הפורמלי שעות מועטות, בין ארבע לשש, ולעתים מעט יותר, ואילו בלא-פורמלי – את כל יתר ה-18, בין אם הוא ישן יותר או פחות. ונדמה לי שפה צריכה לבוא מהפכה בהתייחסות של משרד החינוך כולו, ונדמה לי שהשר אכן מוביל אותה. אבל לחשיבת כולנו: איך בימי החופשה – גם זה דבר שנאמר בשם השר, חינוך זה 24 שעות, 365 ימים – איך בימי החופשה ובשעות הלא-פורמליות נגדיל ונסיט לשם תקציב, נגדיל ונסיט לשם פעילים, רכזים, מנהלים, ברשויות, במתנ"סים, בתנועות הנוער, וניצור לצעירים את כל עולם החופש, הבריא והלא-בריא הזה, כעולם הרבה יותר ערכי, כעולם הרבה יותר אידיאלי, כעולם הרבה יותר מחנך ותורם ומביא גם אותם להיות הרבה יותר תורמים בעתיד.
יחד, צעירים כוותיקים, נבנה, אני מקווה, עולם טוב יותר, והיום הזה כיוון אותנו ללא מעט דברים – ותודה שוב ליפעת ולכל מי שהיה שותף בו – לעולם טוב יותר של צעירים וותיקים בישראל. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יוגב. חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני מברך על ציון היום הזה של הנוער והצעירים, אבל אני מוצא את עצמי מסכים עם חברת הכנסת גילה גמליאל, שיש איזה הבדל בין נוער ובין צעירים.
אם אנחנו מדברים על בני-נוער, בני-הנוער זה בערך עד גיל 18, כשהם גומרים או הולכים לגמור את בית-הספר ולהתחיל אחר כך את החיים מחדש בכיוון אחר, כל אחד בהתמחות שלו או בכיוון שהוא בחר. לכן יש הנתונים שהיא הקריאה, של ה-OECD על בני-הנוער, שמדברים על צפיפות בבתי-ספר, למשל של 27 תלמידים בערך בכיתה. עוד פעם, מי מקלקל את הסטטיסטיקה הזאת? זה הערבים.
אני רוצה לפנות לכבוד השר, השר פירון, שר החינוך. תראה, למשל מספר התלמידים בכיתה במגזר היהודי זה 25.7, ובמגזר הערבי זה 32.9; מספר השעות הממוצע במגזר היהודי זה 58.1, לעומת בתי-ספר ערביים, שזה 45.2; מספר השעות לתלמיד בבתי-הספר היהודיים זה 2.4, ובבתי-הספר הערביים זה 1.38. זה מראה איזה פער יש בין החינוך במגזר הערבי לבין החינוך במגזר היהודי.
כל מדינה דמוקרטית שצריכה להיות מן המניין ב-OECD – צריך לפעול כדי להדביק את הפערים האלה. לכן פנינו לכבודו מספר פעמים וגם לקודמך, שיש איזה בעיה, הן מבחינת הצפיפות בכיתות, וזה בניית בתי-ספר חדשים, הן לתת את האפשרות ליותר מקומות עבודה לדורשי עבודה מורים, והדבר היותר אקטואלי, אני חושב, זה מה התוכנית לאחר שעות הלימוד אצל בני-הנוער, שהם לא מוצאים לאן ללכת. אין כמעט שום תוכניות במגזר הערבי, חוץ מהמִנְהַאג' – – –
<חנא סוייד (חד"ש):>
החינוך הלא-פורמלי.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
החינוך הלא-פורמלי. לכן אני חושב שזאת משימה די רצינית, שיש מקום לטפל בה, ובגלל זה אני גם פונה אליך.
אם אנחנו עוברים לצעירים, הצעירים בדרך כלל זה אחרי שהם כבר באוניברסיטה. אותו דבר לגבי אחוז התלמידים באוניברסיטה. אנחנו יודעים שיש הרבה מבני-הנוער הערבים שלא מוצאים מקום לעבוד אחרי גמר האוניברסיטה. זה יותר גרוע כאשר מדובר על נשים וגברים. הבחורות הערביות שגומרות תואר ראשון או תואר שני, אין להן כמעט מקומות עבודה.
יש רק לציין שמהדוח שנקרא פה, שמעל 21% מבני-הנוער עד גיל 35, וזה הגיל של הצעירים, עדיין תלויים בהורים שלהם, אם ההורים יכולים לעזור להם, הן בחינוך, הן בבריאות והן בבניית משפחה ועתיד. במגזר הערבי המצב עוד יותר גרוע, אבל אין לי נתונים מדויקים.
כל הדברים האלה, אם נשווה בהם את המרכז לפריפריה – האוכלוסייה החלשה יותר נמצאת בפריפריה, וזו האוכלוסייה הערבית.
לדעתי יש פה אתגרים גדולים, הן לשדולה והן למוסדות הממשלה, לטפל בעניינים האלה. ואני חושב שאחרי 65 שנה כבר הגיע הזמן להפסיק לדבר על זה שיש איזה פער ויש אפליה שצריך לתקן, וכל ממשלה שבאה מכירה בזה שיש פער ויש אפליה, וכולם אומרים שצריך לתקן אבל אף אחד לא מתקן כפי שצריך.
הדבר האחרון שאני רוצה להסב אליו את תשומת לבך, כבוד השר – לגבי הסטודנטים החוזרים. הסטודנטים החוזרים זה נוער שצריך יהיה לקלוט אותו לעבודה. אתך אני לא אדבר על עניין הקליטה במקצועות שלהם, אבל דיברתי גם על עניין הבריאות, ויש פה מקום להתערבות משרד החינוך. יש איזו תקנה שהסטודנטים האלה, כשהם חוזרים, הם צריכים להיות בהמתנה לרופא משפחה שלושה חודשים, למרות שהמשפחה שלהם שילמה את דמי הביטוח הלאומי באופן סדיר כל הזמן. אני לא מוצא את ההיגיון בדבר הזה. הם אזרחים שמשלמים את הביטוח הלאומי, וכשהם חוזרים אין להם רופא מטפל. למה? הם צריכים להיות בהמתנה שלושה חודשים עד שהקופה תיתן להם – – –
<קריאה:>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
העלינו את זה בוועדה בזמנו. כנראה שיש איזשהם שיקולים של רבעון של קופות-החולים, וזה המקום להתערבות, גם של משרד החינוך – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
האם זה מיוחד לערבים?
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא, לא, לא, לא, לכולם, זה לכולם – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אה, לכל אחד.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – כל הסטודנטים החוזרים. אבל כפי שאתה יודע, רוב הסטודנטים שלומדים בחו"ל הם ערבים. מה לעשות – הרוב.
<קריאה:>
– – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא? אני אשמח לשמוע סטטיסטיקה אחרת. אני יודע שיש 7,000 או 9,000 סטודנטים – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
בירדן יש 10,000.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
רק בירדן יש 10,000.
<שר החינוך שי פירון:>
בסדר, הם עוד לא יודעים שיש 35% מסך כל הסטודנטים – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
אני מבקש מהשר, שכשיעלה ישיב על הנושא הזה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – סטודנטים בחו"ל. אני אשמח לשמוע סטטיסטיקה אחרת. אני יודע שיש מעל 10,000 סטודנטים ערבים שלומדים בחוץ-לארץ, ומשום מה הם צריכים לחכות שלושה חודשים. האם זה בגלל המדיניות של הרבעון של קופות-החולים, שהרופא לא מקבל רבעון מסוים אם התושב איננו נמצא? אז כל הסיפור על כמה שקלים שיקבל הרופא? למרות שהמשפחה או הסטודנט עצמו משלם בהוראת קבע את הביטוח הלאומי שלו, ומי שלא משלם אז משלם רטרואקטיבית כשהוא חוזר. אז הדבר הזה באמת בלתי נתפס, ואני מקווה ששר החינוך ייתן יד לזה – לפתור את הבעיה הזאת. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברים, בשבוע האחרון, כמו גם בשבועות קודמים, מבקרים אצלנו הרבה חבר'ה יהודים, בעיקר בחתונות. והחבר'ה היהודים שבאים לחתונות – אצלנו הערבים יש מה שנקרא בחתונות סחג'ה, יעני, מה זה סחג'ה? שעושים ככה. נכון? אז באו אלי חבר'ה יהודים ממרצ, חברים מהמפלגה, היו בחתונה משותפת. אחד מהם, קצת מבוגר, אומר לי: עיסאווי, יא אללה, כמה צעירים יש לכם – הוא רואה אותם בהמוניהם – יא אללה, כמה צעירים יש לכם. אני אישית נבוכותי. אני אומר לו: נו, אז מה? אומר לי: אוטובוס אחד לתל-אביב להפגנות שלנו, נפתור את כל הבעיה. תראה מה ענה לי – שמעת, אדוני השר? זה מה שהוא אמר לי. אני הייתי נבוך, מה אגיד לו, נבוך. ואני כל כך מבסוט ששר החינוך נמצא אתנו.
חברים, החברה הערבית, שסובלת מהנשק הבלתי-חוקי ומהאלימות שמשתוללת בתוכה, שמאיימת על עצם קיומה כחברה, ממש מאיימת על עצם קיומה – אני שואל את עצמי: למה זה קורה לנו? 65 שנה מערכת החינוך אצלנו בקושי מגיעה ל-30% תעודות בגרות, ובפשטות, כרטיס הכניסה למועדון החברה הנורמלית – אתה צריך תעודת בגרות. לא צריך בגרות שלמה. תעודת בגרות זה כרטיס הכניסה המינימלי להיכנס למועדון. 70% מהחברה הערבית אין להם כרטיס כניסה, הם מחוץ לאולם – ו-65 שנה, זה לא שנה וזה לא שתיים. לְמה אני מצפה מה-70% האלה? לאן ילכו? לאן ילכו? ילכו לסחג'ה בחתונות, ילכו לעבריינות. לאן ילכו? אני צריך איזה תואר אקדמי-על כדי להגיע מאיפה שאני הגעתי למצב של אלימות בחברה הערבית? התשובה נמצאת.
אני, כל כך טוב לי שיש יום לצעירים ולנוער. רציתי להתחיל את זה בנימה מאוד חיובית, כי ככה צריך להיות, אבל ברגע שאני רואה את הבעייתיות הזאת, זו צעקה לשמים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
בית-הספר הכי טוב שראיתי – בעיר של עפו אגבאריה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
"אלאהליה", זה בית-ספר – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
באוניברסיטה לא ראיתי רמה כזאת.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז אני גאה שהילדים שלי לומדים שם. זה לפחות תעודת כבוד עבור הבנות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אבל הוא מוכר לא רשמי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מוכר לא רשמי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא, כי הוא של תנועה, זה בית-ספר פרטי למעשה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הנושא השני שרציתי שכבוד השר ישמע גם אותו: פניתי לראשי רשויות מקומיות לגבי החינוך הלא-פורמלי שמעסיק צעירים. כמעט אין עיר ערבית שלא תמצא בה ארמון של בית-נוער, "צַרְח", יעני ארמון. אתה רואה בית-נוער, מה זה, ליגת-על. בכפר-קאסם יש ארמון בית-נוער, בתמרה, בהרבה מקומות. אתה נכנס פנימה – שיממון מוחלט, אין פעילות, יש אבנים. מפעל הפיס וכמה גורמים עשו עבודה טובה, תרמו את הבית. אחרי תרומת הבית אין פעילות, אין תקציבים, אין כלום, אין מדי פעם מתנדבים לעשייה של כמה צעירים. אז מה אני צריך בניין ריק מתוכן? אז אני אומר לך, אדוני השר, שאתה הממונה הישיר על החינוך הבלתי-פורמלי, שזה לב-לבם של הצעירים ובני-הנוער בארץ בעיקר בפריפריה ובשכבות החלשות, במיוחד הערבים, והחינוך הבלתי-פורמלי שם לא נותן מענה מספיק טוב. לא נותן מענה מספיק טוב.
אנחנו מעיינים בכל הדוחות הסטטיסטיים שמכינים לנו פקידינו הנכבדים מאחורי משרדים, מסדרים את הדוח שייראה סטטיסטי ומושך, אבל בפועל חארטה ברטה. תודה לך, אדוני השר.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. כבוד השר, שר החינוך שי פירון, ישיב.
<שר החינוך שי פירון:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול אני רוצה לשוב ולשבח את חברת הכנסת יפעת קריב על היום החשוב, ובעיקר אני סבור שהנושא הזה, יש לו משמעות גדולה, כיוון שבדרך כלל אנחנו עסוקים בהווה ולא תמיד אנחנו מתפנים להניח קצת לשאלות של כאן ועכשיו, ולעסוק זמן הגון וראוי בזריעת הזרעים של העתיד.
וברמה עמוקה צריך לדעת שכשאנחנו מדברים על צעירים, כפי שכבר אמרה חברתי חברת הכנסת גמליאל, זו לא הוצאה – זו השקעה. אנחנו מדברים כאן על משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר קדוש, ולכן ראוי לכולנו שכשאנחנו עוסקים בנושא הזה נשתדל לגעת בליבת הדברים ולא בהיבטים הפולמוסיים שלו. אשר על כן, אני רוצה להתייחס באופן מאוד מסודר. רשמתי ככה במילים מסוימות, ואם יש משהו שלא התייחסתי אליו אני אשמח – זו פליטת קולמוס, זה לא במכוון. אני רוצה להתייחס לליבת הדברים שנאמרו, לא לפני שאומר כמה משפטי פתיחה.
אני חושב שהשינוי המהותי, אחד השינויים המהותיים ביותר שמשרד החינוך יוביל בשנים הקרובות זה מה שאני קורא לו "מחנכים מסביב לשעון"; במובן העמוק של המילה. לצערי הרב לא השכלנו לשבת במשרד החינוך ולהסתכל לא רק על מערכת החינוך במובן של בתי-ספר, אלא לראות איך המעצמה העצומה הזאת, שכוללת גם את תנועות הנוער, גם את המכינות הקדם-צבאיות, גם את החברה למתנ"סים, גם חברות ציבוריות, אבל גם את הטלוויזיה החינוכית ועוד שורה ארוכה של כלים רבים שעומדים לרשותנו, איך אנחנו רואים אותם כולם כעניין הוליסטי אחד, שתפקידו בעצם לייצר תמיכה עמוקה ואמיתית לכל ילד וילד.
אני מאוכזב, אני אומר את זה בכנות, מהעובדה שצעירים בישראל – אני אתאר לכם איזה מקרה היפותטי שאני בטוח שהוא קרה. שוו בנפשכם שנער או נערה הגיעו לבית-הספר ב-20 באפריל או ב-15 במאי והמורה או היועצת הזמינו אותו לשיחה אישית, והם ישבו מולה ובעיניים דומעות, אחרי שנה של גישושים, הם פתחו את הלב. הם סיפרו: עובר עלי משהו קשה, חברתי, משפחתי; עובר עלי משהו קשה. והמורה אומר לילד: אתה כמו הבן שלי, אתה כמו הילד שלי. והוא משוחח אתו, אבל שבועיים אחרי זה הוא נעלם לחודשיים. אתם ראיתם הורה שמזניח את הילד לחודשיים? חודשיים אף אחד לא מדבר אתו, אף אחד לא שואל אותו: איך אתה מרגיש, מה עובר עליך, מה קורה אתך? כשהילד יחזור ב-27 באוגוסט לבית-הספר, למה שהוא יאמין לנו שאנחנו ההורים שלו? למה שהוא ייתן בנו אמון וישתף אותנו עוד פעם במצוקות שלו, בצרכים שלו?
לכן אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על מחנכים מסביב לשעון. מחנכים מסביב לשעון, זה אומר שאנחנו צריכים לנצל את כל כוח-האדם שיש לנו, כל חברה וכל קהילה על-פי הייחודיות שלה; בחברה מסוימת זה שירות לאומי, ובחברה אחרת זה כזה. כל חברה על-פי מה שיש בה. לא להפוך את זה לפולמוס, כל אחד על-פי מה שיש לו. אנחנו צריכים למקסם את השיח הזה ולייצר מצב שבעצם אף ילד לא נותר מאחור, אף ילד לא מרגיש שמישהו לא נתן לו כתף, שמישהו לא שמע אותו.
דרך אגב, כולכם יודעים שהעזרה המרכזית בחיינו – אני לא יודע אם שמתם לב, החברים הטובים ביותר שלנו הם אנשים שאנחנו יושבים מולם במשך 20 דקות, אנחנו מדברים, והם רק עושים עם הפנים כזה: אהמ, באמת? כן, מה אתה אומר? כי העזרה הגדולה ביותר ההיא ההקשבה. העזרה הגדולה ביותר היא הכלה, מתן התחושה שאנחנו כאן בשבילך. אני חושב שבנקודה הזאת מערכת החינוך שגתה, היא לא עשתה מספיק. היא לא נתנה מספיק תחושה לכל ילד שאנחנו לא בית-חרושת לציונים, שאנחנו לא נבחן אותך רק לפי ההישגים המקצועיים שלך במבחן כזה או אחר. ולא זה שזה לא חשוב, זה חשוב מאוד, כי אנחנו צריכים להתמודד בתוך עולם מאוד מורכב, אבל יש עוד דברים. יש עוד דברים מאוד משמעותיים בעיני.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
אני אומר. ולכן אני חושב שמערכת החינוך צריכה להיערך למצב שבו אין חופש גדול. 24/7, 365 יום בשנה אני אחראי על הילדים בישראל. פעם זה באמצעות מורים – הרי אנחנו לא רוצים לייצר פה חס וחלילה בעיות עם ארגונים. וזה בסדר גמור, גם למורים מגיע חופש, זה לגיטימי לחלוטין. הם בני-אדם, הם עובדים קשה מאוד. הם לא בייביסיטר, הם עושים שליחות. אז פעם זה מורים, ופעם זה מדריכים, ופעם זה עובדי חברת המתנ"סים, ופעם זה החברה להגנת הטבע ועוד כהנה וכהנה גופים כאלה ואחרים.
אני מתחייב שבמהלך שלושת החודשים הקרובים אני גם אגיש את המשמעות הכספית של העניין. אני רוצה לומר משהו, וגם אמרתי אותו היום בשדולה: אני לא מבקש את הכסף מהמדינה. אחריות זה גם למצוא את המשאבים האמיתיים. אני לא רץ מייד לאוצר ואומר: אם לא תביאו לי כסף זה לא יקרה. צריך לבנות תוכנית של שנתיים-שלוש, שבסופה 24/7, 365 יום בשנה, כל שעה, עם כל הנשמה, כל היממה. זה מה שצריך לקרות, זה הסיפור שלנו.
ואז אנחנו גם מייצרים ערוצי התפתחות עצומים להרבה מאוד צעירים וצעירות שמחפשים דרכים לבטא את עצמם ואין להם אותן היום. כי כשילד יקבל אחריות, כשנער צעיר יקבל אחריות – למשל, אנחנו מדברים על בעיית החינוך המיוחד; ובעיית החינוך המיוחד היא אחת הבעיות שמטרידות אותי. אנחנו מדברים על סייעות, אבל כשיש תלמיד בכיתה י"א או י"ב ומסיבות כאלה ואחרות הוא מצטיין, הוא סיים את הבגרות מוקדם יותר, הוא מקבל עליו כמטלה חברתית, בגלל העובדה שהוא אזרח למופת, הוא מקבל עליו ללוות ילד כל בוקר לבית-הספר. חברים, לא הכול זה תקציבים ולא הכול זה כסף. חלק גדול מהדברים זה באמת אכפתיות, ומילה כל כך פשוטה שנשכחה מאתנו: אהבת אדם. כל כך פשוט: לאהוב בני-אדם.
ולכן אני קודם כול רוצה להיות מחויב למהלך הארוך והעמוק הזה, ואני מקווה שנציע תוכנית מסודרת. התחלנו בו כבר עכשיו, בחופש הגדול הזה. בשנה הבאה אנחנו נרחיב – לא בשנה הבאה, עוד שנה בחופש – מתחילת שנת הלימודים הבאה נרחיב אותו עוד יותר. ואנחנו נייצר מצב – אני רק אומר כמה וכמה דברים שמתחילים כבר משנה זו:
הטלנו על קבוצה של מדריכים, אני חושב שזה דבר ללא תקדים, שתעמוד בכל יום בחצות בתחנה המרכזית, באוטובוס שיורד לאילת, במשך כל החופש, המדריכים מטעם משרד החינוך יעלו על האוטובוס, ידריכו את החבר'ה: אתם נוסעים לאילת, תיזהרו מכך, תיזהרו מכך, תתנהלו כך. יחלקו להם גם דפי אזהרה ועלונים. ייצרו אתם קשר תוך כדי כך שהאוטובוס נוסע. אנחנו מקימים מהשבוע הבא חמישה אוהלים במקומות עתירי סיכון: באילת, במה שנקרא "סובב כינרת", במרכז ירושלים, בכיכר-החתולות מה שנקרא, בתל-אביב בחוף הים; אוהלים שבהם ישבו עובדים סוציאליים, מדריכים, עם בקבוקי מים שאנחנו מחלקים בחינם, ועוד כהנה וכהנה. אנחנו מקימים קו פתוח להורים, עם פסיכולוגים, שיוכלו להתקשר כל החופש ולהגיד: הילד לא קם, הילד לא רוצה לעבוד, הילד לא רוצה לעשות כלום, אנחנו כל הזמן בעימותים, תעזרו לנו, תנו עצה כזאת, תנו עצה כזאת. אנחנו ננצל את הטלוויזיה החינוכית לתת שיעורי עזר בחינם, לעשות קורסים מרתוניים, כדי שילדים שיש להם בחינות מעבר או צרכים כאלה או אחרים לא יצטרכו ללכת להוציא כסף על מורה פרטי, אם ידם של ההורים לא משגת. ועוד שורה ארוכה של פעולות שאנחנו נבצע, כבר מתחילים בימים אלה.
אני רוצה לומר בהתרגשות, באמת, שכשאני מגיע לשטח בימים אלה, השפה הזאת של 24/7, של מחנכים מסביב לשעון, מתחילה לחלחל. אנשים מתחילים לדבר בשפה הזאת. זו דרך ארוכה – כל מה שיהיה עמוק ייקח זמן, כל מה שיהיה שטחי יקרה מהר. אז אני אומר: זה ייקח זמן, אבל אנחנו ניקח אחריות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אתה תוסיף עוד תקנים של פסיכולוגים לבתי-הספר?
<שר החינוך שי פירון:>
קודם כול, פסיכולוגים באופן ספציפי – יועצים זה בתחום שלי, פסיכולוגים זה לא באחריות שלי. פסיכולוגים חינוכיים הם – – – עירוניים, זה דרך העיר. אני כן אומר, בלי להיכנס כרגע לעניין, שאני לא אוהב את הסיפור שהפסיכולוגים מוקצים לרשויות ולא ישירות לבתי-הספר. הייתי מעדיף לעשות שינוי בדבר הזה. ביקשתי מחברתי שרת הבריאות ומחברי שר הרווחה להיפגש בסוגיה הזאת, כדי באמת למקסם את הסיפור.
דרך אגב, בחזוני אני רואה שלפחות בעשירון 1–5, בכל בית-ספר יש עובד סוציאלי. זה חלק מהתפיסה ההוליסטית של מחנכים מסביב לשעון.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
לא אמרתי. בכל בית-ספר יש עובד סוציאלי, לפי הגודל. יש כזה, יש כזה. אבל התפיסה צריכה להיות שכשילד הולך הביתה מישהו מלווה אותו.
אלה כמה מילים לפני שאני אתייחס לדברים. אני אומר רק עוד שני משפטים ברמת המהות ואז אתייחס לגופם של דברים.
אני חושב שלא טיפחנו מספיק את תנועות הנוער ולא טיפחנו מספיק את ההנהגה הצעירה של בתי-הספר. אני סבור שצעירים בישראל יהפכו להיות תלמידים טובים בהרבה לא אם ילמדו עוד שעה או שעתיים אלא אם תהיה משמעות ללמידה שלהם, אם הם ירגישו שמניע אותם משהו בעל חזון. אני תמיד אומר את זה לעצמי, אני מזכיר את זה לעצמי כל יום כשאני רואה תוכניות עבודה בבוקר – מלא תוכניות עבודה יש לי על השולחן – שמרטין לותר קינג הפך להיות מרטין לותר קינג לא בגלל שהוא אמר יש לי business plan, ולא בגלל שהוא אמר יש לי תוכנית עבודה, ולא בגלל שהוא אמר אני יודע בדיוק מה אני אעשה בכל יום, ואפילו לא בגלל שהוא אמר אני יודע כמה כסף יש לי. הוא רק אמר I have a dream. יש לי חלום. והחלום הזה, להפיח חלום בצעירים, להניע אותם קדימה ולהפוך אותם להיות מחוללי המהפכה של הדור הבא, הוא המשימה המרכזית של כולנו.
עכשיו, תראו, חברים, אותו הדבר לגבי הצעירים. חברת הכנסת גמליאל גם נגעה בזה. שמעתי שהייתה עוד שדולה, לצערי הרב לא הספקתי להגיע גם אליה. אני חושב שאנחנו צריכים להשקיע הרבה מאוד בצעירים, ולו בשל העובדה – לא כי מגיע להם, ולא כי מדובר בעוד חצי נקודה או פחות חצי נקודה. אני לא אוהב את השיח הזה, אני אומר בכנות. ולא כי זה לא צודק. כי זה מוסרי, כי הם העתיד, כי הם רוצים למצות את יכולותיהם, כי הם רוצים לתת באמת, וצריך לעזור להם כדי שהם יוכלו לתת.
ופה אני רוצה לומר דברים קצרים המתייחסים לטענות או לשאלות שהועלו על-ידי חברי הכנסת. תראו, זה לא סוד. החינוך הערבי בישראל במהלך השנים קופח בצורה שהיא לא מידתית, וזה קלון לחברה הישראלית, וצריך לתקן את זה. גם את זה אי-אפשר לתקן בהצהרות – גם אם יש לי חלום – וגם את זה אי-אפשר לתקן במהירות, משום שמדובר בסוגיה ארוכת טווח. אני לא אתעמת כרגע אם חלק מהנתונים נכונים. מה זה משנה, 5% לפה, 10% לשם. זה לא בסדר. עכשיו אני אתווכח אם הממוצע שאמרתי על תלמידים בכיתה כולל את הציבור הדתי או בלי הציבור הדתי? עזוב. חלק מהנתונים שלך לא מדויקים, אבל הבעיה היא בעיה, ואתה צודק בבעיה. אנחנו נוטים הרבה פעמים להתווכח על המספרים כדי לברוח מדיון במהות. במהות אתם צודקים. אני אגיד לכם מה נראה לי שחשוב לעשות. אני חושב שלא צריך חינוך מוכר שאינו רשמי, חברתי חברת הכנסת זועבי, כדי להיות טובים יותר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
לא. אני אומר: לא צריך. אני לא אמרתי שאין עובדה כזאת.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אבל זאת המציאות.
<שר החינוך שי פירון:>
אני חושב שתפקידנו כמדינה להפוך את החינוך הרשמי לחינוך האיכותי ביותר. חינוך לא יכול להיות – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
בלי להילחם באחר. תעשה משהו – – –
<שר החינוך שי פירון:>
חברת הכנסת זועבי, אני מקשיב לך כל כך יפה, מכבד אותך. תני לי. קודם כול, המילה להילחם היא לא בלקסיקון שלי, בסדר? בואי נוריד את המילה להילחם. יש לי אג'נדה, אני מוכן לדבר. יש לי אידיאולוגיה. למה להילחם? על מה? למה לדבר במילים כאלה?
<חנין זועבי (בל"ד):>
להילחם זה – – –. זה בסדר.
<שר החינוך שי פירון:>
אני רוצה לחזק את החינוך הציבורי, כי הוא החינוך של המדינה במובן הזה של המחויבות – מדינה צריכה להיות מחויבת לכל אזרחיה, והצלחה של ילד בעתיד לא צריכה תלויה בשאלה כמה כסף יש להורים שלו. לכן, תפקידי זה לחולל את אותה מהפכה שהמורים הטובים ביותר והמנהלים הטובים ביותר יגיעו למקומות האלה, ותפקידכם, למשל, כשליחי ציבור, זה לעזור לי – ואני אומר פה דברים קצת קשים ואני מגרד אותם רק מלמעלה – להילחם בחמולתיות – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא להילחם.
<שר החינוך שי פירון:>
אמרתי בשמך. תפקידכם לעזור לי לייצר מצב שבו אנחנו באמת לא נמצא תופעות פסולות שבהן יש העדפות משפחתיות, שבו באמת כשאני רוצה ללכת לטיוב תוכניות הלימודים – בואו ולא נהפוך כל פיפס לפוליטי, כי באמת באופן אמיתי במתמטיקה, באנגלית, בשפה הערבית, בדברים שבאמת יעזרו לצעירים האלה להתקדם בחיים, אין לנו מחלוקת. חברי הכנסת שנמצאים כאן, שכתבו לי מכתבים בסוגיות שונות בדברים האלה, קיבלו תמיד תשובות ארוכות ומנומקות, מתוך הבנה שיש פה מסע אמיתי שאנחנו צריכים לעשות אותו ביחד. והמסע הזה, חבר הכנסת ריבלין, כולל גם הוספת משאבים; כולל גם הוספת משאבים.
פה, בגלל הפער הגדול בין מה שהיה צריך לתת לבין המציאות, נצטרך לייצר תוכנית רב-שנתית. אני מקווה שבימים הקרובים אני אמנה יועץ בתוך לשכתי כדי שנוכל באמת להתחיל לקדם את הסוגיות האלה, להקים את הצוותים הראויים. זו משימה בין-משרדית, וזו לא משימה רק של משרד החינוך, כי זה גם שלטון מקומי ועוד כהנה וכהנה. אני מקווה מאוד שאנחנו נעשה את השינוי הזה בציבור הערבי, בפריפריה, באוכלוסיות מוחלשות. בכל מקום שבו צעירים לא מקבלים את מה שמגיע להם אני אהיה הראשון שאלחם לטובתם, ועכשיו אני כן אשתמש במילה להילחם, כי זה חיים ומוות, כי כשילד צעיר לא מקבל את מה שמגיע לו ואני גוזל לו את החלום ואני לוקח לו את העתיד – פה זה ממש להציל את נפשו.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר, ובזה לסיים את תגובתי, הוא שאני מאוד מקווה שהשלטון המקומי ומשרד הרווחה ומשרד הבריאות, כל אחד בזווית שלו, ישתפו פעולה כדי שנוכל לייצר את השינוי הרחב הזה. זה לא ילך עם משרד אחד בלבד. אם אנחנו מדברים על 24/7, זה לא ילך עם משרד אחד לבד. אבל צעירים בישראל חייבים לעמוד במרכז השיח החברתי שלנו.
פה אני רוצה לסכם בכמה וכמה תקנות משמעותיות שאני חושב שהן מאוד משמעותיות לשיח הזה: בשנת הלימודים הבאה משרד החינוך הגדיל באופן משמעותי את תקציבם של תנועות הנוער וארגוני הנוער. יש גם ארגוני נוער. זו לא תנועת נוער בהגדרה הקלאסית של המילה, אלא הם ארגוני נוער. ארגוני נוער יכולים להיות גם ארגונים שפועלים – חבר הכנסת טיבי לא נמצא כאן – לטובתם של ילדים בעלי מוגבלויות בכל המגזרים. זה לא תנועת נוער, אבל זה ארגון נוער, ומגיעות לו כל ההקלות וכל ההקצאות האפשריות.
בשנה הבאה אנחנו נקצה משאבים משמעותיים לתקנה שנקראת תקנת מפגשים, שתייצר מפגשים מהותיים יותר בין ציבור יהודי לערבי ובין ציבור דתי לחילוני.
בשנה הבאה אנחנו נקצה משאבים משמעותיים, באופן עמוק, לטובת מלגות לילדים מוחלשים בכל המסגרות, כדי שלא תיווצר מציאות נוראית שבה שומעים בחדשות שילד לא עלה על האוטובוס בדרך לטיול כי להורים שלו לא היה כסף. בעיני הדבר הזה לא יכול להיות במערכת החינוך. לכן הגדלנו את סעיף המלגות מ-50 מיליון שקלים ל-100 מיליון שקלים.
עשינו עוד דבר אחד שהוא מאוד מהותי בעיני, וזה בסמכותו של המנהל: לא צריך לבזות את הילד. לא צריך לשתף אלף גורמים כדי לאשר לו לצאת לטיול. תן למנהל בית-הספר את התקציב, ותאפשר לו בשקט, ברוך, בנועם, בעדינות, באנושיות, במוסריות – תאפשר לעזור לילד בלי לשתף את כל העולם ואשתו, בלי ועדות, בלי טפסים. אם אני מאמין לו שהוא יכול להיות מנהל בית-ספר, אני גם מאמין לו שהוא ידע לתת את אותם 200 או 300 שקלים שחסרים לאדם כזה או אחר.
אני חושב שאנחנו מחויבים לתת לבני-הנוער בישראל מנה ארוכה יותר, בתוך מערכת החינוך, של מה שאני קורא בשפה הכללית תרבות. אני חושב שלא יקרה כלום אם הם ידעו עמוד אחד פחות בספר התנ"ך, אם אתם רוצים שאני אומר, או הפיזיקה או המדעים, למרות שאין סתירה, אבל הם יקראו יותר ספרים והם יחוו יותר חוויות תרבותיות, ילכו יותר למוזיאונים ולהצגות ויטיילו יותר בארץ. אני חושב שצריך להגביר באופן משמעותי את היציאה מתוך גבולות בית-הספר, בין שמדובר בפעולות של סולידריות חברתית ובין שמדובר בפעולות של טיולים כאלה ואחרים.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
תרבות.
<שר החינוך שי פירון:>
אני חושב שהמושג הזה של תרבות במובן העמוק של המילה חייב להיות חלק מרכזי יותר בתוך המערכת.
אני אסיים במשפט אחד שהוא תמיד מכאיב לי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
מאיפה תבוא התרבות?
<שר החינוך שי פירון:>
ממך. יחד.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
מי יחליט – – –? זה משרד התרבות? אז באמת – – –
<שר החינוך שי פירון:>
אני רוצה לומר לך, שכיוון שאני מאמין בבני-אדם, אני מאמין שכשנחליט שאנחנו רוצים לדבר על תרבות ולא על פוליטיקה נמצא פתרון גם לזה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
– – –
<שר החינוך שי פירון:>
תאמין לי שנמצא פתרון לזה. אתה תלך להצגות שאני אציע, ואני אלך להצגות שאתה תציע.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אני הולך להצגות שאתה מציע, ורק אין הצגות שאני אציע לך.
<שר החינוך שי פירון:>
אז בוא ואני אעזור לך. ברמת בני-הנוער, לא ברמת התיאטראות – זה לא בסמכותי, זה משרד אחר – אתה רוצה לפתוח מגמות אמנות בבית-הספר, תבוא אלי ואני אעזור לך.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
החלק של התרבות הערבית במשרד התרבות הוא – – –
<שר החינוך שי פירון:>
זה לא המשרד שלי. אני מתנצל. אני לא מכיר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
לכן אני אמרתי: איפה התרבות במשרד החינוך?
<שר החינוך שי פירון:>
ברשותכם, אני רוצה לסיים במשפט אחד. דיברו על דוח ה-OECD שהתפרסם היום. אני רוצה להזמין אתכם הזמנה מאוד מאוד לא פשוטה: חלק גדול מהמדינות שנמצאות בראש הרשימה הן מדינות שלומדים בהן פחות אבל משוחחים בהן יותר. כשאתה בוחר למשל את פינלנד, ילדים בכיתה א'-ב' – משקיעים באינטראקציות חברתיות. לא הלפטופ או האייפד מביאים את השינוי המהותי במערכת החינוך. הם חשובים, כי אנחנו בעד טכנולוגיה, אבל חִברות, קשר בין אדם לאדם, משמעות – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
שם א'-ב' זה בית-ספר פתוח.
<שר החינוך שי פירון:>
נכון, נכון. – – – משמעות במובן העמוק של המילה הם שיביאו בסוף לתקומה גדולה למערכת החינוך בישראל. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אדוני השר, מה אתה מציע? אתם מסתפקים בתשובת השר?
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
להעביר את זה לוועדה.
<שר החינוך שי פירון:>
אם רוצים להעביר את זה לוועדת החינוך, בשמחה ואין שום התנגדות. אני לא חושב שיש צורך, אבל מה שאתם רוצים.
<היו"ר חמד עמאר:>
אז נצביע. קודם כול, עמדה נוספת של חבר הכנסת מוחמד ברכה. יש לך דקה.
<שר החינוך שי פירון:>
אני יכול לרדת?
<היו"ר חמד עמאר:>
אתה יכול לרדת. תודה רבה, אדוני השר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, בעצם, עד כמה שזה נשמע אירוני, הנושא שעומד על סדר-יומנו הוא הנושא של החברה כולה – זה גם התרבות, זה גם התעסוקה, זה גם האלימות, זה הכול. לכן אני חושב שצריך פה שילוב מערכות. לא ייתכן שאקדמאי ערבי יסיים את לימודיו באוניברסיטה ולא ימצא מקום עבודה; לא ייתכן שצעירים נשארים סמוכים על שולחן הוריהם עד גיל 30 ו-35; לא ייתכן שאלימות חוגגת ברחובות ואין הרתעה. כשמביאים לכאן הצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האלימות ברחוב הערבי, אנחנו רואים שהממשלה מהססת ומתנגדת. אני לא יודע למה היא מתנגדת. לכן, הסיפור הזה של הנוער ושל הצעירים הוא הסיפור החברתי הכללי.
אני באמת מעודד פעם אחר פעם מהדברים שאני שומע משר החינוך שי פירון. לדעתי, יש מקום שהכוונות הטובות והיפות שהוא מבטא לעתים תכופות יהיו נחלתם של משרדי ממשלה אחרים, כי הוא לבד לא יכול. משרד התרבות ושרת התרבות לא יכולים לנהל את התרבות ללא תרבות, עם תפיסה של אפליה, אפליה קשה מאוד. אני רק אמרתי כדרך אגב: תקציב התרבות הערבית מסך כל תקציב משרד התרבות הוא 1%, אולי פחות – זה כבר אומר הכול – ומשרד הרווחה, משרד התעסוקה והעבודה. אלה דברים שצריכים מענים. לא כוונות טובות לצעירים אלא תקציבים, משאבים, ותוכניות אמיתיות.
הערה אחרונה, היושב-ראש, ואני רוצה שהשר יקשיב לי.
<היו"ר חמד עמאר:>
אדוני השר.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
הערה אחרונה. דובר רבות, ואני מעריך את זה, על תנועות הנוער. אני חושב שיש להסיר חסמים וקריטריונים, כביכול אידיאולוגיים – במוצהר או במוסווה – מתמיכה בתנועות נוער, במיוחד במגזר הערבי. אי-אפשר לבקש מהם אמות מידה של תנועות נוער ציוניות, זה לא יכול להיות.
<שר החינוך שי פירון:>
– – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
בדיוק. לא, אבל יש במוצהר ויש במוסווה. עכשיו אנחנו בתחילתה של עונת מחנות הקיץ לתלמידים. אני חושב שהשבועות הקרובים יש בתוכם אחד המבחנים לכוונות שאתה מבטא. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, יש לך דקה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, יש הרבה הגדרות לחינוך, אבל מתוך ההגדרות האלה, ההגדרה שהכי אני אוהב, ואני חושב שהיא נכונה – אמר אחד החכמים: מהו חינוך? אמר, כל מה שנשאר בנו אחרי ששכחנו כל מה שלמדנו. הכוונה, שבני-הנוער – אנחנו זקוקים לחינוך, למהות, לערכים, וצריך להפסיק לצמצם את החינוך ולכלוא אותו רק לתוך העניין של התעודות ושל הציונים. אני חושב שבני-הנוער זקוקים לחוכמת חיים, לערכים ולמהות, וזו המשימה שלנו.
נקודה שנייה, פנאי הוא שטח הפקר מסוכן מאוד. אם אנחנו לא ארגנו אותו, אחרים יודעים איך לארגן אותו, אולי לא לטובת בני-הנוער ולא לטובת בנינו. אנחנו מדברים על העתיד שלנו בסוף.
לכן, בקשר לחברה הערבית והנוער הערבי, הנוער הערבי זקוק למסגרת המתאימה. כאשר מדברים על מסגרת, מדברים על מתנ"סים, מדברים על מרכזי חינוך, מדברים על מסגרות בילוי מתאימות, וזה חסר. ואנחנו צריכים לפעול כדי שלבני-הנוער יהיו תרבות יותר, חינוך יותר. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים.
אנחנו נעבור להצבעה. מי שבעד – להעביר לוועדה; מי שנגד – להסיר מסדר-היום.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
ועדת חינוך.
<היו"ר חמד עמאר:>
אחרי שנצביע, נחליט.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 17
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 17, נגד – 1, אין נמנעים. מעבירים את זה לוועדת חינוך. תודה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
אז אנחנו מעבירים את זה לוועדת הכנסת, ועדת הכנסת תחליט.
<שר החינוך שי פירון:>
הצבעתי בטעות, לחצתי בטעות נגד.
<היו"ר חמד עמאר:>
השר בטעות הצביע נגד. הוא בעד להעביר לוועדה. אנחנו רושמים את זה בפרוטוקול.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
עפו אגבאריה – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
סליחה, אני פשוט לא הספקתי.
<היו"ר חמד עמאר:>
נוסיף את חבר הכנסת אגבאריה לפרוטוקול.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לפרוטוקול.
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו לא משנים.
<הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013>;
<הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8)>
[מס' כ/504; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2058 ועמ' 2057; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
לא לא לא. יריב לוין.
<היו"ר חמד עמאר:>
אז יציע את הצעת החוק במקום היושב-ראש, חבר הכנסת יריב לוין; בשם היושב-ראש.
<יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ברשותך, אני אציג את שתי הצעות החוק שעוסקות למעשה באותו עניין. כמובן, צריך יהיה לקיים הצבעות נפרדות, אבל, ברשותך, אני פשוט אציג את שתי – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו נציג את שתי הצעות החוק ואחרי זה נקיים הצבעות נפרדות.
<יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
כן. את הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013, והצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8).
בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את שתי הצעות החוק האלה שעניינן תיקון דרכי הצעת מועמדים לכהונת נשיא המדינה ולכהונת מבקר המדינה.
חוק-יסוד: נשיא המדינה קובע את הדרך להצעת מועמדים לכהונת הנשיא, וחוק מבקר המדינה קובע פרוצדורה זהה להצעת מועמדים לכהונת המבקר. כיום, יושב-ראש הכנסת מודיע לחברי הכנסת על יום הבחירה לפחות 20 ימים מראש; עשרה, לפחות, מחברי הכנסת רשאים להציע מועמד לנשיא המדינה ולמבקר המדינה, ההצעה מוגשת לא יאוחר מעשרה ימים לפני יום הבחירות, ויושב-ראש הכנסת מודיע לחברי הכנסת על המועמדים ועל שמות המציעים לא יאוחר משבעה ימים לפני יום הבחירה.
החוק קובע כי "לא ישתף עצמו חבר כנסת ביותר מהצעת מועמד אחד", אולם אין הסדרה למקרים שבהם חבר כנסת הציע יותר ממועמד אחד, בניגוד להוראות החוק, כפי שהיה לנו גם בבחירה האחרונה של מבקר המדינה. לכן, מוצע לקבוע כי שמו של חבר כנסת שהציע יותר ממועמד אחד יימחק מרשימת כל המועמדים שהוא הציע, ובנוסף, אותו חבר כנסת לא יהיה רשאי לצרף את חתימתו או את שמו לאף רשימת מועמדים. בכך כמובן נתמרץ הימנעות מחתימה כפולה.
עם זאת, כדי לא למנוע ממועמד שמספר המציעים שלו פחת מעשרה בגלל מחיקת שם כאמור מלהיות מועמד, מוצע לאפשר לחבר הכנסת, לאותו מועמד, לאתר חבר כנסת או חברי כנסת אחרים שיצרפו את שמם להצעת המועמד, ולצורך כך אנחנו מקצים פרק זמן שבא מהגשת המועמדים ועד לא יאוחר משמונה ימים לפני יום הבחירה.
כמו כן, מוצע שיושב-ראש הכנסת יודיע לחברי הכנסת על יום הבחירה לפחות שלושה שבועות מראש, במקום 20 ימים כיום, וכי כל ההצעות יוגשו שבוע לאחר מכן, ביום ה-14 שלפני הבחירות. יובהר כי מאותו מועד, הפחתת מספר המציעים מעשרה, למשל עקב פטירה או הפסקת כהונה של אחד המציעים, לא תמנע מועמדות. המועמדות תיפסל רק אם מספר המציעים פחת מעשרה עקב מחיקת מציע בשל הצעה ליותר ממועמד אחד, שכן רק במקרה כזה – בשונה, למשל, מפטירה או מהפסקת כהונה – מדובר בפעולה של חבר כנסת בניגוד לחוק, שבשלה מן הראוי לנקוט סנקציה כפי שפירטנו.
אני מבקש לציין בסוגריים שהוראות מהסוג הזה אינן מתאימות לחוק-יסוד, אולם הן קבועות היום בחוק-יסוד: נשיא המדינה. הן הוראות טכניות, שהיה נכון לקבוע אותן בחוק רגיל. חשבנו לנסות אולי במסגרת הזאת להתחיל ולייצר את אותו חוק נשיא המדינה, שאליו תועברנה ההוראות הטכניות. הייתה בקשה של הייעוץ המשפטי של לשכת נשיא המדינה להימנע מכך ולנסות לתאם את כל המהלך הזה אתם, ולגבש איזשהו משהו שיכלול את מכלול הנושאים הרלוונטיים, ולכן אנחנו מבצעים גם את התיקון שנוגע לנשיא המדינה היום במסגרת חוק-היסוד, ללא שינויים. אני מקווה שיעלה באמת בידנו לעשות איזושהי הסדרה נכונה יותר של העניין הזה בהמשך.
לשתי הצעות החוק האלה לא היו הסתייגויות. ההסדרים בהן הם כמובן זהים בשני המקרים, ואני מבקש את תמיכת הכנסת בשתי הצעות החוק האלה בקריאה השנייה והשלישית בנוסח כפי שקבעה הוועדה.
אני רוצה לנצל – – –
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – –
<יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
רגע, רגע. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו קודם כול להודות כמובן למי שהיו שותפים אתי בייזום החוק, לחברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני, כמובן ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם; לצוות של – – –
<דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – –
<יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אני מודה לו פעם נוספת; לצוות של ועדת החוקה: למנהלת הוועדה דורית ואג והצוות שעובד אתה, וכמובן לייעוץ המשפטי של הוועדה, שכולם ביחד באמת סייעו לנו לקדם את הנושא הזה ולהשלים אותו במהירות. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יריב לוין. לחוק אין הסתייגויות. לבקשות דיבור רשומים חבר הכנסת יריב לוין, חבר הכנסת משה גפני וחבר הכנסת אורי מקלב.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
מוותרים. אז אנחנו נעבור להצבעה.
אנחנו נצביע בנפרד על הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013, בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–2 – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
היושב-ראש מסכים להצביע בקריאה שלישית?
אנחנו מצביעים בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013, נתקבל.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית. הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 46), התשע"ג–2013, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים.
אנחנו עוברים להצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8), קריאה שנייה.
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 1–2 – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8) נתקבל.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 8) עברה בקריאה שלישית.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר חמד עמאר:>
הכרזה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הכספים. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ח בתמוז התשע"ג, 26 ביוני 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:03.>