דברי הכנסת

דברי הכנסת יט / מושב ראשון / ישיבות מ"ז–מ"ט / כ"ג–כ"ה בתמוז התשע"ג / 1–3 ביולי 2013 / 19 חוברת י"ט ישיבה מ"ז הישיבה הארבעים-ושבע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, כ"ג בתמוז התשע"ג (1 ביולי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק; 8 2. הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור; 8 3. אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריות; 8 4. הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי 8 מיכל בירן (העבודה): 9 מיכל רוזין (מרצ): 12 סגן שר האוצר מיקי לוי: 16 יעקב מרגי (ש"ס): 28 שר החינוך שי פירון: 31 עפו אגבאריה (חד"ש): 34 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 38 איתן כבל (העבודה): 44 רינה פרנקל (יש עתיד): 46 נסים זאב (ש"ס): 47 יעקב אשר (יהדות התורה): 49 זהבה גלאון (מרצ): 50 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 52 מוחמד ברכה (חד"ש): 53 באסל גטאס (בל"ד): 55 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 56 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 56 הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 56 1. ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק; 56 2. הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור; 56 3. אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריות; 56 4. הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי 56 סגן שר האוצר מיקי לוי: 57 הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013 63 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 64 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 64 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 65 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) (פיצוי לנאשם שזוכה), התשע"ב–2012; 65 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011 65 שר הביטחון משה יעלון: 66 הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013 66 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 66 משה גפני (יהדות התורה): 67 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 70 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012 75 נחמן שי (העבודה): 75 תמר זנדברג (מרצ): 78 דב חנין (חד"ש): 80 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010 82 עיסאווי פריג' (מרצ): 82 חנא סוייד (חד"ש): 86 באסל גטאס (בל"ד): 88 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 89 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד עסקים קטנים ובינוניים בישראל, התשע"ב–2012 90 מוחמד ברכה (חד"ש): 90 באסל גטאס (בל"ד): 92 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 93 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 94 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012 94 איתן כבל (העבודה): 94 ניצן הורוביץ (מרצ): 97 דב חנין (חד"ש): 98 הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012 101 נסים זאב (ש"ס): 101 יעקב אשר (יהדות התורה): 105 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 107 הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013 113 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 113 הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013 117 שר הכלכלה נפתלי בנט: 117 הצעת חוק פרסום מחירי מוצרים ברשתות שיווק, התשע"ג–2013 118 איילת שקד (הבית היהודי): 119 מוחמד ברכה (חד"ש): 119 דב חנין (חד"ש): 121 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 122 אורי מקלב (יהדות התורה): 124 זהבה גלאון (מרצ): 125 הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013 127 שר הכלכלה נפתלי בנט: 128 מוחמד ברכה (חד"ש): 136 דב חנין (חד"ש): 138 עפו אגבאריה (חד"ש): 141 אילן גילאון (מרצ): 142 נחמן שי (העבודה): 144 עמר בר-לב (העבודה): 145 עיסאווי פריג' (מרצ): 147 באסל גטאס (בל"ד): 149 תמר זנדברג (מרצ): 150 מיכל בירן (העבודה): 152 זהבה גלאון (מרצ): 154 מרב מיכאלי (העבודה): 155 אורי מקלב (יהדות התורה): 157 ניצן הורוביץ (מרצ): 159 יצחק כהן (ש"ס): 160 אברהם מיכאלי (ש"ס): 162 חנא סוייד (חד"ש): 163 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 164 משה גפני (יהדות התורה): 164 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 166 איתן כבל (העבודה): 167 מיכל רוזין (מרצ): 168 שלי יחימוביץ (העבודה): 169 שר הכלכלה נפתלי בנט: 173 הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013 176 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 176 תמר זנדברג (מרצ): 177 איתן כבל (העבודה): 179 דב חנין (חד"ש): 181 מיקי רוזנטל (העבודה): 182 השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: 183 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 185 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 185 הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013 186 שר האנרגיה והמים סילבן שלום: 186 הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013 187 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 187 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום, כ"ג בתמוז תשע"ג, 1 ביולי 2013, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 2), התשע"ג–2013; הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 27), התשע"ג–2013; הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ג–2013; הצעת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני שירות בענפי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, התשע"ג–2013, והצעת חוק עזרה משפטית בין מדינות (תיקון מס' 9) (צו זמני), התשע"ג–2013. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חופש המידע (תיקון מס' 9) (התאחדויות ואיגודי ספורט), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת יריב לוין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון מס' 6) (רכיב ההוצאות המשפטיות במכירת דירה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת מאיר שטרית וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1465/19 וכלה בהצעת חוק פ/1492/19 – הצעת חוק חופש המידע (תיקון – תחולה על מוסדות להשכלה גבוהה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל, עפר שלח, עמרם מצנע ומיכל רוזין; הצעת חוק החברות (תיקון – מאגר דירקטורים חיצוניים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נחמן שי, משה מזרחי, איציק שמולי, דב חנין, מיקי רוזנטל, זהבה גלאון, מירי רגב, משה זלמן פייגלין, אלעזר שטרן, ניצן הורוביץ ועמרם מצנע; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי ביטוח לתרופות שאינן כלולות בסל שירותי הבריאות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, יעקב מרגי, נסים זאב, יצחק וקנין ויצחק כהן; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – אישור ועדת הכספים), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת גילה גמליאל; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (חובת דיווח ליחידים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', גילה גמליאל, מיכל רוזין, מיקי רוזנטל ואילן גילאון; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – הגבלת כהונה של מפקח מחוז), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – העמדה לדין של נאשם לאחר סיום תקופת האשפוז), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד צור, איציק שמולי, עמרם מצנע, בנימין בן-אליעזר, משה מזרחי, איתן כבל ודב ליפמן; הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (הקצבה לזכאי למזונות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, עדי קול, אורלי לוי אבקסיס, דב ליפמן, איתן כבל ועליזה לביא; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – פטור מארנונה לסטודנט), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תנאים להחלפת תרופה, טיפול, מטפל, נותן שירותים או מוסד רפואי), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת שלי יחימוביץ וקארין אלהרר; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – העלאת אחוז החסימה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת רינה פרנקל ואלעזר שטרן וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון – השעיית ראש רשות או סגנו שהוגש נגדו כתב אישום), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה מזרחי, נחמן שי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, זהבה גלאון, איציק שמולי, אלעזר שטרן, דב ליפמן, שלי יחימוביץ ועמר בר-לב; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון – מספר סגני ראש רשות בשכר), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת רינה פרנקל, אלעזר שטרן, מאיר שטרית ומשה מזרחי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק האומנה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, חיים כץ, עדי קול, יפעת קריב, שלי יחימוביץ, עליזה לביא, מיכל רוזין, פנינה תמנו-שטה, מרדכי יוגב, רות קלדרון, אילן גילאון, שמעון אוחיון, דב ליפמן, מיקי רוזנטל, עפר שלח, ניצן הורוביץ ודב חנין; הצעת חוק מס קנייה (טובין ושירותים) (תיקון – פטור ממס על מכשירי טלפון סלולרי ומחשבי לוח), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק החברות (תיקון – הגבלות על מינוי דירקטורים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עדי קול, איילת שקד, שלי יחימוביץ, משה גפני, גילה גמליאל, קארין אלהרר, מרב מיכאלי ואבישי ברוורמן; הצעת חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום (כפר-שלם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איילת שקד ודב חנין; הצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון – בוררות חובה בשירותים חיוניים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איילת שקד, רוברט אילטוב ומאיר שטרית; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – ביטול תיקון מס' 40), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי; הצעת חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תיקון – ביטול המאגר הביומטרי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, שלי יחימוביץ, דב חנין ומיקי רוזנטל; הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת הנפגע (תיקון – חסיון חוות דעת מומחה), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת אורלי לוי אבקסיס ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – עידוד העסקת עובדים עם מוגבלות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, נחמן שי, איתן כבל, זהבה גלאון ויריב לוין; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חובת מסירת הודעה בדבר כניסה, יציאה ושחרור של נידון ממעון נעול), התשע"ג–2013, מאת חברות הכנסת אורלי לוי אבקסיס, מרב מיכאלי ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – משרד החינוך), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עמרם מצנע, איתן כבל, עדי קול, רוברט אילטוב, ראובן ריבלין, נחמן שי, ישראל חסון, מרדכי יוגב, דב ליפמן, איציק שמולי, יצחק הרצוג, רינה פרנקל, רות קלדרון, רונן הופמן, שמעון סולומון, יפעת קריב, עפר שלח, אלעזר שטרן, שולי מועלם-רפאלי, מסעוד גנאים, ניסן סלומינסקי, שמעון אוחיון, מוחמד ברכה, יואל רזבוזוב, זבולון קלפה, יחיאל חיליק בר, משולם נהרי ובועז טופורובסקי; הצעת חוק איסור קיום משא-ומתן על ירושלים אלא ברוב של 80 חברי הכנסת, התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת יעקב ליצמן; הצעת חוק הנפט (תיקון – רישיון לייצוא גז טבעי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, שלי יחימוביץ, נחמן שי, אברהים צרצור, ניצן הורוביץ, דב חנין, יחיאל חיליק בר ומרב מיכאלי; הצעת חוק-יסוד: שוויון ושותפות אזרחית מלאה, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי. החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013. כן אודיעכם כי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ג–2013; פ/1154/19. כן הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת נחמן שי ורונן הופמן בנושא: "גוגל" וישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק;> <2. הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור;> <3. אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריות;> <4. הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות אי-אמון בממשלה. ההצעה הראשונה היא של סיעת העבודה: ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. תנמק את ההצעה חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו חיים בשקר, בועה שקרובה להתפוצץ, כאילו אנחנו נוסעים במכונית על אדי הדלק האחרונים. אני לא יודעת אם יצא לכם לחוות את התחושה הזאת לפעמים כששוכחים לתדלק ורק מקווים ששאריות הדלק עוד יספיקו כדי להגיע לאן שצריך להגיע. אנחנו חיים במצג שווא – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> השאלה אם זה אחרי שהנורה נדלקה או לא. <מיכל בירן (העבודה):> אחרי, כשכבר עוד רגע אתה לא יודע אם סתם מלחיצים אותך שאין דלק או שבאמת המכונית הולכת להפסיק לנסוע. הדבר הזה מאפשר לנו להחזיק מצג שווא של "עסקים כרגיל". כל זה מפני שאנחנו נשענים על אדי הדלק של מדינת הרווחה הטובה שבנו קודמינו. למשל, בעניין מערכת החינוך. מערכת החינוך הציבורית היא זאת שהולידה את זוכי פרס נובל, ואנחנו כל כך מתגאים בהם; היא זאת שהולידה את יזמי ההיי-טק ששמם נודע לתהילה בכל רחבי העולם – מערכת החינוך הציבורית. לפעמים כשפוגשים אנשים בחו"ל הם אומרים, ממש מזועזעים: למדת בבית-ספר ציבורי. יש הרבה מדינות שבהן בית-ספר ציבורי זה כמעט שם נרדף ל"ההורים שלך לא אהבו אותך מספיק ולא היה להם מספיק כסף". אצלנו זה היה תואר של כבוד, מערכת החינוך הציבורית וכל מה שהיא הולידה. קחו את מערכות הבריאות, בגלל שנים של הטמעה נורמטיבית שהובילה לרופאים מצוינים, לאחיות מצוינות, לצוות מעולה עם נחישות, עם מסירות, כל זה מצליח לעמוד בפני גלים של שחיקה בתקציבים, בתשתיות. אנחנו יורדים בכל המדדים של התקציבים והתשתיות ולמרות זאת עדיין מצליחים לתת שירות טוב. אבל כמה זה יכול להחזיק? כמה עוד אפשר לשחוק? כל זה הולך להסתיים, ממש על אדי הדלק האחרונים, כי אם 87% מההורים מסייעים כלכלית לילדים שלהם – וכשאנחנו מדברים על הילדים שלהם אנחנו לא מדברים על בני העשרה או הילדים ביסודי, שהם כמובן אחראים לכלכלתם, אנחנו מדברים על ילדים בוגרים שעזבו את הבית ואמורים לחיות בעצמאות כלכלית. 87%, מתוכם שני-שלישים עוזרים לילדים שלהם ממש על בסיס חודשי, לפעמים על חשבון החסכונות והחופשות והפנסיות שלהם, רק שלילדים שלהם לא יחסר. רוב הישראלים ורוב בתי-האב בישראל לא מצליחים לעמוד בתשלום חד-פעמי של 800 ש"ח. הרכב מתקלקל, איזה טיפול רפואי שצריך לטפל בו עכשיו – ושוב, לא עם מחלה גדולה, לא עם אסון גדול, רק דברים כאלה שקורים בחיים של כולם – אפילו הדבר הזה מספיק בשביל להעביר את רוב משקי-הבית בישראל למצב של כמעט חדלות פירעון. חיים על הקשקש. אז אני שואלת: מה יקרה עכשיו? אם כולם ממילא חיים על הקשקש ועכשיו באים ונותנים עוד דחיפה, מה יקרה כשכבר העלו את המע"מ בעוד 1%, ל-18%? מה יקרה כשמעלים את מס ההכנסה לכולם בעוד 1.5%? מה יקרה כשמטילים מס על עקרות-הבית? כשגורמים לנשים שהאריכו את חופשת הלידה על חשבונן – לא מספיק שהן לא מרוויחות עכשיו, הן גם יצטרכו לשלם ביטוח לאומי וביטוח בריאות. מה יקרה עם זה שאפילו המשקאות האלכוהוליים הזולים הופכים להיות קנס ברוב משקי-הבית? מה יקרה אם אנשים ממילא על הקשקש, איך הם יחזיקו מעמד? בסופו של דבר יש שתי דרכים להתמודד עם הסוגיה הזאת, האחת היא אוניברסליות והשנייה היא סקטוריאליות. מה זה סקטוריאליות? כל קבוצה עכשיו, מעמד הביניים, חרדים, ערבים, כל קבוצה תנסה לדאוג לעצמה. בצדק, כי יש פה ממש משבר קיומי. כל קבוצה תנסה לקחת לעצמה כמה שהיא יכולה מתוך העוגה הציבורית המצומצמת הזאת כדי לשרוד. דרך אחת היא אוניברסליות. מה זה בעצם אומר, אוניברסליות? זה אומר, בסופו של דבר, שכשמגיע הרגע לתת לקופה המשותפת, אנשים נותנים על-פי מה שהם יכולים. מי שיש לו מעט מאוד לא נותן בכלל, מי שיש לו קצת נותן קצת ומי ששפר עליו גורלו ובמו-ידיו הצליח להתעשר מאוד נותן הרבה לקופה המשותפת. אבל כשמגיע הרגע לחלק, כן עושים את זה בצורה שוויונית. המדינה דואגת לבריאות, לחינוך, לשירותים הבסיסיים של כל אדם בלי הבדל של דת, גזע ומין, ובלי מבחני אמצעים, בלי ללכת ולהתעסק בלהוכיח כמה שאתה עני ומסכן כדי לקבל את השירותים מהמדינה. לקבל אותם בכבוד, לא בהכנעה, לא בראש מושפל. האוניברסליות, לא רק שהיא נכונה מוסרית, היא גם יעילה. דוגמה לכך היא מה שקורה עכשיו עם קצבאות הילדים. כולם חוגגים על קיצוץ קצבאות הילדים, ובסופו של דבר הסיבה האמיתית היא שזה נראה כמו דרך להכניס לחרדים, להראות להם אולי שיעשו פחות ילדים כי לא יהיה להם איך להאכיל אותם. ואני רואה גם חבר'ה מסביבי מאוד מרוצים מהעניין הזה: הנה, קוצצו קצבאות הילדים, אפשר לסמן "וי" על הממשלה הזאת. ומה עוד מציעים בשביל להרגיע את הציבור, אם דיברנו כבר על פופוליזם? לא לתת קצבאות ילדים לאלה שמשלמים מס יסף, זאת אומרת העשירים ביותר. עכשיו, זה נשמע הגיוני. למה שרי אריסון צריכה קצבת ילדים? בואו לא ניתן לה את קצבת הילדים, יישאר יותר למי שצריך. אבל מה שקורה ברגע שפוטרים את החזקים, זה שלאט-לאט הקצבה הזאת הופכת להיות סעד, צדקה ולא צדק; לא הדרך של המדינה להשתתף בעלות הגבוהה של גידול ילדים. כשזה קורה, לאט-לאט יורידו את הרף עוד ועוד ועוד, וקצבת הילדים תישאר רק לעניים ביותר, ואז לא יהיה מי שיגן עליה, ולא יהיה מי שיילחם את המלחמה. דוגמה נוספת: עניין הבריאות. אם אנחנו מתחלקים לפרודות-פרודות, וכל אחד דואג לעצמו, זה אינסטינקט. אם מערכת הבריאות הציבורית נשחקת, כל אחד רוצה לדאוג לביטוח פרטי ומשלים ומושלם, כדי, חלילה – וללכת לרופא פרטי. כל אחד רוצה לתת למשפחה שלו את הטיפול הרפואי הכי טוב שיש. אבל כשכל אחד עושה ככה ודואג לעצמו, בסופו של דבר מתפרקת המערכת הציבורית, שיכלה לתת לכולנו טיפול טוב, ראוי ומצוין, ובמחיר שלא שובר – שלא צריך למכור את הכליה כדי לטפל במחלה אחרת. הבעיה עם התקציב – אני שומעת בוועדות, הרבה מחברי חברי הכנסת, שאומרים שבתקציב הזה אין חמלה. אני חושבת שזאת לא הבעיה. הבעיה היא לא שאין חמלה בתקציב הזה, הבעיה היא שהוא פשוט לא צודק. זה לא צודק שמשה מהמכולת בשכונה שלי צריך לשלם עכשיו – יצטרך לשלם 26.5% מס חברות, בזמן ש"טבע" שילמה בשנה שעברה רק 0.3%. זה לא צודק. זה לא עניין של חמלה, זה עניין של צדק. זה נשמע שוויוני כשאומרים: יש מצב קשה, וכל אחד צריך לתת כתף בשביל לצאת מהמשבר. הסיבה שזה לא הוגן היא של-99% מאזרחי ישראל כבר לא נשאר מה לתת, כבר נשחקה הכתף, כבר אין ממה. התקציב הזה הוא תקציב כל כך לא מוסרי, שהדרך היחידה שאני יכולה לתאר אותו – וזאת הסיבה שאנחנו מגישים את הצעת האי-אמון הזאת: כי התקציב הזה הוא לא פחות מאשר לתת בעיטה בבטן לאדם שכבר שוכב על הרצפה, מובס, וכנוע, ושחוק; לתת לו עוד פוש אחרון, להעביר אותו מעבר לסף. אני קוראת לכם להצביע אי-אמון בממשלה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. ההצעה הבאה היא מטעם סיעת מרצ: הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור. בעצם, סיעות מרצ ויהדות התורה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון, ותציג את הצעת האי-אמון חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, גברתי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מעניין – – – ראש הממשלה. <אילן גילאון (מרצ):> ומרצ – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> בהחלט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם לא שמת לב, זאת כבר פעם שלישית או רביעית שזה קורה. <אילן גילאון (מרצ):> רגע, ומרצ – – – ראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> לא הבנתי מה ההפתעה, אבל בסדר. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, לא, לא, בסדר. אני רק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש פה אלמנט של הפתעה: גם, אחד, שיהדות התורה תומכת במועמדות של אישה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – וגם כשבשבוע אחר – – <מיכל רוזין (מרצ):> הם לא יודעים להעריך את שיתוף הפעולה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – חבר הכנסת מוזס מסכים להיות ראש ממשלה. זו גם הפתעה, נו. <מיכל רוזין (מרצ):> אתם לא יודעים להעריך את שיתוף הפעולה באופוזיציה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> הוא לא מסכים. העם מחייב אותו, העם דורש ממנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> העם דורש. <מיכל רוזין (מרצ):> ואולי זה מה שמחבר אותי למה שאני רוצה לדבר, וזה באמת נושא האי-אמון שלנו בממשלה. כי הממשלה הזאת, בעצם, קיבלה מאתנו, מהאופוזיציה, כרטיס פתוח; כרטיס פתוח למשא-ומתן המדיני. ויש פה כאלה, חלק אולי מהקואליציה, שבהבטחות שלהם למשא-ומתן מדיני, להקמת מדינה פלסטינית, לשתי מדינות – על ההבטחות האלה גם נבחרו לכנסת, ונכנסו חברי כנסת מסיעתם. ולצערי הרב, עכשיו, אחרי הביקור של קרי, אנחנו מרגישים שמה שקורה פה בעצם זה פארסה. אנחנו מרגישים שבעצם אין ניסיון אמיתי לחזור לשולחן המשא-ומתן. מצד אחד, לכאורה, שרת המשפטים, ראש הממשלה, מצהירים כאילו הם בעד הסדר מדיני, בעד המשא-ומתן, בעד הקמת מדינה לצד מדינת ישראל; ומצד שני, גורמי הממשלה השונים מתבטאים, חדשות לבקרים, בכל ערוצי התקשורת – ואתם יודעים, לא רק אנחנו שומעים את זה. בכל העולם שומעים את זה. גם הפלסטינים שומעים את זה. דני דנון, סגן שר הביטחון: הממשלה תתנגד לפתרון שתי המדינות, ותעשה הכול לבלום ניסיון להקים מדינה פלסטינית. בנט, השר בנט, שר הכלכלה: מדינה פלסטינית תוביל לעוד מלחמה. צריך לחיות עם הבעיה הפלסטינית. השר גלעד ארדן: לפלסטינים אין מנהיגים ואומץ. לא קמנו כדי להקים מדינה פלסטינית. יותר מזה, הוא גם אומר שהפלסטינים מבזבזים מים, שולחים אלינו שפכים. חברת הכנסת שקד, יושבת-ראש סיעת הבית היהודי: די לשלם מחיר על השלום, אין פרטנר. אז כאשר גורמי הממשלה, שרים, יושבי-ראש סיעות, סגני שרים, מדברים באופן הזה ואומרים שאין סיכוי למשא-ומתן, וטוענים בתוקף שהם לא יאפשרו, הם יבלמו את כל הניסיונות לחזור לשולחן המשא-ומתן ולהקים פה מדינה פלסטינית, אז למה שירצו להאמין לנו? למה שהעולם יאמין לנו? למה שהפלסטינים יאמינו לנו? אז מי לא פרטנר, הם או אנחנו? חובה עלינו לחזור לשולחן המשא-ומתן, לא עם תנאים מוקדמים. אנחנו לא מתרשמים שהממשלה הזאת עושה מחוות מספיקות, והיא לא עושה מספיק על מנת לחזור למשא-ומתן. ממשלת ישראל צריכה להודיע שהיא מוכנה לדבר על יוזמת הליגה הערבית. היא צריכה להודיע שהיא מתכוונת לסגת מהשטחים הכבושים. נראה שהיא מדברת על משא-ומתן, או לפחות חלק ממנה, כמו שראינו בעדויות שהקראתי, אבל רק לצורך העמדת פנים. כי בעצם, אם בוחנים את העובדות בשטח, אז מגלים שבזמן שממשלת נתניהו-לפיד לכאורה אומרת שהיא בעד משא-ומתן ובעד השלום, בעצם בהתנחלויות היא מקדמת תוכניות רבות של בנייה בעומק הגדה המערבית: 296 יחידות דיור בבית-אל, 325 יחידות דיור בסנסנה, 675 יחידות דיור באיתמר, 550 יחידות דיור בברוכין, וזה רק קומץ קטן מאוד. ומדינת ישראל מדברת על כך שהיא לא רוצה לשחרר אסירים, והיא לא רוצה לשחרר אסירים עם דם על הידיים. מצד אחד, היא אומרת את זה לאבו מאזן, שפניו לשלום, ופניו להסכם מדיני עם ישראל; ומצד שני, כולנו זוכרים את שחרור האסירים ההמוני ל"חמאס" בעקבות הסכם שליט. כך שמדינת ישראל מדברת, ממשיכה לדבר בשני קולות. היא ממשיכה לדבר לכאורה בעד המשא-ומתן, לכאורה בעד השלום, אבל בפועל, אנשיה, אנשי הממשלה, מדברים נגד, ממשיכים לבנות בהתנחלויות, ובעצם מסרבים לכל תנאי ולכל מחווה שיביאו אותנו להמשך של המשא-ומתן. בשטח נמשך הכיבוש. דברים הזויים קורים. השר לביטחון פנים אוסר לקיים פסטיבל של תיאטרון בובות לילדים בחופשה. מתקיימת הפרה גלויה ובוטה של זכויות אדם, וניסיונות, שוב ושוב, לקבוע עובדות בשטח. ואני עוד לא מתחילה לדבר אפילו על מה שקורה במזרח-ירושלים: ההפרות הבוטות, כיבוש השטחים שם, ללא צדק וללא שום הצדקה. דיברתי פה רבות כיצד הכספים – שואלים כל הזמן "איפה הכסף?" – כיצד הכספים עוברים להתנחלויות. דיברנו רבות כיצד מכל אחד ממשרדי הממשלה כספים רבים מוקדשים לטובת ההתנחלויות, בנייה בהתנחלויות. יותר כספים הולכים לחינוך בהתנחלויות, לרווחה בהתנחלויות – לכל אחד מהתחומים. אבל אני רוצה באמת אולי לסיים בשירו של יזהר אשדות "עניין של הרגל". כי אם יש משהו בשיר הזה שאותי מרגש מאוד, ואני מזכירה לכם שהשיר הזה נאסר לפרסום ברדיו, ב"גלי צה"ל" – – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בגל"צ. אני רוצה להקריא אותו כי אני חושבת שבמידה רבה הוא מתאר את מה שרובנו כבר נהיינו קהים להרגיש, לחוש, להקשיב. "עניין של הרגל": "ללמוד להרוג" – כתבה אלונה קמחי; לחן: יזהר אשדות. "ללמוד להרוג / זה עניין של תנופה / מתחיל בקטן / ואחר כך זה בא // מפטרל כל הלילה / בקסבה של שכם / היי, מה כאן שלנו / ומה שלכם. // תחילה רק תרגיל / קת הולמת בדלת / ילדים המומים / משפחה מבוהלת// אחר כך – הסגר / זו כבר סכנה / המוות אורב / מאחורי כל פינה // דורך את הנשק / הזרוע רועדת / אצבע נוקשה / צמודה אל ההדק // הלב מתפרע / פועם מבוהל / הוא יודע – להבא / זה יהיה יותר קל // הם לא איש, לא אישה, / הם רק חפץ, רק צל / ללמוד להרוג / זה עניין של הרגל // ללמוד לפחד / זה עניין של תנופה / מתחילים בקטן / ואחר כך זה בא // הבשורות מלמעלה / יורדות לרחוב / אין סיכוי לחיות הלאה / הסוף כה קרוב // נבואות האימה / כקרקור העורבים / תגיפו תריסים / הסתגרו בבתים // אנחנו רק קומץ / והם כה רבים / מדינה קטנטנה / אכולת אויבים // בלבם רק שנאה / יצר רע ואפל / ללמוד לפחד / זה עניין של הרגל // ללמוד אכזריות / זה עניין של תנופה / זה מתחיל בקטן / ואחר כך זה בא // כל ילד הוא גבר / תאב ניצחונות / ידיים לעורף / רגליים פסוקות // זה זמן סכנה / זה זמן חבלה / חייל תתחשל / אין סגולה לחמלה // הבן-דוד כמו חיה / כבר רגיל לראות דם / אינו חש בסבל / אינו בן-אדם // מדי ב' ושפשפת / תשישות ושגרה / מטמטום עד הרוע / הדרך קצרה // רק לנו רק לנו / אדמת ישראל / ללמוד אכזריות / זה עניין של הרגל // ילד ילד תעצור / ילד ילד בוא תחזור / בוא אלי, מחמל לבי / בוא אלי, תינוק שלי // כה קודרים הם השמים / ובחוץ כבר עלטה / חיילי הבדיל עדיין / מתחת למיטה // בוא הביתה ילד / בוא הביתה / – – – / ללמוד לאהוב / זה עניין של רכות / בצעד זהיר / בענן עדינות // נהסס, נתמוסס / נתרכך, נתעגל / ללמוד לאהוב / זה עניין של הרגל // להיות בן-אדם / זה עניין של תנופה / זה נובט כמו עובר / ואחר כך זה בא // להיות לדקה / רק עכשיו, רק היום / בצדו השני / של אותו המחסום // אך לבנו כבר גס / והעור כה עבה / חירשים ועיוורים / בבועת ההווה // בפליאה נתבונן / במלאך הנופל / להיות בן-אדם / זה עניין של הרגל." תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני מזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי להשיב על הצעות האי-אמון של סיעות העבודה ומרצ – יהדות התורה. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתה יודע, אדוני – אני גם פונה אליכם, חברי, אדוני היושב-ראש – בימים האחרונים האופוזיציה נדמית בעיני יותר ויותר ל"דובון לא, לא, לא, לא". כל דבר: "לא". <זהבה גלאון (מרצ):> היית מוכן כל דבר "כן". <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, לא, לא. <זהבה גלאון (מרצ):> כן, כן, כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חברת הכנסת גלאון. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל "לא" יש בה "כן". <זהבה גלאון (מרצ):> כן, כן, כן, כן, אדוני השר. כן, אדוני השר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פעם אחת גם על מהלכים חיוביים הייתי רוצה לשמוע ממך. יש כאן מדינה שצריך לדאוג לה, כל דבר במדינה הזאת הוא לא טוב? הוא לא, לא, לא? מתי אני אשמע ממך פעם אחת משהו חיובי, חברת הכנסת זהבה גלאון? <זהבה גלאון (מרצ):> כשתעשה משהו טוב. תאמין לי, כשתעשה משהו טוב אני אגיד לך – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל זה לאורך 20 שנה, זהבה, זה לא רק היום. צריך פעם אחת – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – להגיד, וואלכ, יש כאן מדינה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שהוקמה לפני 65 שנה, ונעשו בה דברים יפים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל דפקתם – – – דפקתם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל הכול – באמת, אתה לא רוצה שאני אדבר על הביקורת שעשו – 560 מיליון שקל עם 120 מיליון. <יעקב מרגי (ש"ס):> מחקתם את החיוך. בתוך חצי שנה מחקתם את החיוך לאנשים. <זהבה גלאון (מרצ):> כן, אדוני ראש הממשלה. כן, אדוני ראש הממשלה. מה שתגיד, אדוני ראש הממשלה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תמצאי משהו אחד טוב. אחד. אחד. אחד. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא היה טוב עד עכשיו? <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> האופוזיציה, אדוני היושב-ראש, מתנגדת בצורה אוטומטית לכל הצעה – – <באסל גטאס (בל"ד):> תיתן דוגמאות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ובקשה ולכל סעיף שאנחנו מעלים. אפילו, אדוני היושב-ראש, לסעיפים שהיא עצמה צידדה בהם, והכול רק לשם אמירת ה"לא" הקדוש. לפני שבועיים, כשהכריז שר האוצר על הקמת ועדת ששינסקי 2, תקפה אותו יושבת-ראש האופוזיציה – וחבל לי שאף אחד מסיעת העבודה לא כאן – תקפה אותו יושבת-ראש האופוזיציה על עצם הקמת הוועדה. 65 שנה לא עשו שום דבר עם המשאבים, והיא תוקפת אותו על עצם הקמת הוועדה לבחינת משאבי הטבע של מדינת ישראל, חלוקתם בצורה שווה וקבלת התמלוגים עבור מדינת ישראל, כפי שצריך. אף-על-פי שבעבר היא כבר תמכה בהקמתה, ובצורך לשנות את התמלוגים המגוחכים שהמדינה מקבלת ממשאבי הטבע של כולנו. אבל 65 שנה, גם כשאתם ישבתם, חברי, בממשלות ישראל, לא עשיתם בעניין הזה שום דבר. שום דבר. בשבוע שעבר שמעתי אמירת "לא" מיידית על מינוי הנגיד פרנקל, אף שמדובר באישיות מהשורה הראשונה של הכלכלנים בישראל, אדם שכבר היה נגיד, צבר ניסיון חשוב, בין-לאומי, שאנחנו זקוקים לו במים סוערים בימים אלה. ובימים האחרונים האופוזיציה אפילו אומרת "לא" בוועדת הכספים להעלאת מס החברות ב-1.5%, אחרי שצידדה בכך, ומשתמשת בתירוצים שונים ומשונים כדי להצדיק – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מס חברות. אף פעם לא תמכנו בהעלאת מס חברות. תדייק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – את העמדה המפותלת שלה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת מן האופוזיציה דווקא – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – זה בסדר לתקוף את הממשלה, זהבה – סליחה, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> איזה – – – נשארו? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> נכון, לא נשאר לך כלום מהאופוזיציה מלבד לתקוף, וזה בסדר – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה אני אעשה, לפחות נשאר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – וזה דמוקרטי. בשביל זה הבית הזה ישנו. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אנחנו לפחות לא הורסים, אתה הורס. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני ראיתי אתכם, חבר הכנסת ליצמן – – – <קריאה:> זה לא הוא, זה לא הוא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם אותך ראיתי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני דווקא הצלחתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא בטוח עכשיו. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> דווקא הצלחתי. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, הוא הצליח. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת מן האופוזיציה, זה בסדר לתקוף את הממשלה, את שר האוצר, אותי כסגנו. האמת היא שכבר – האמת שהתרגלתי, התרגלתי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתה לא יכול בלי שיתקפו אותך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה, חבר הכנסת נסים. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אותך אף פעם לא תקפנו. <קריאה:> זה יפה – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל, אבל – – – <קריאה:> אתה לא יכול בלי שנתקוף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל אתה לא מקשיב. אני אומר, אבל גם כשתוקפים, אני באמת מצפה לאינטגריטי. זה לא הוגן לצאת נגד מהלכים שעושה שר האוצר אם אתם תומכים בהם והטפתם להם קודם בעצמכם, רק בשם העמדה האופוזיציונית. אנחנו, אגב, להבדיל מכם, העברנו בחודשים האחרונים כמה חוקים של חברים מהאופוזיציה – שרי יש עתיד, חברי מפלגת יש עתיד, הרימו את היד כשראינו שהחוקים ראויים, באים לטובת מדינת ישראל, עם ישראל. <באסל גטאס (בל"ד):> אל תהיה דמוקרטי, אתה שותף לעניין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודו – תן לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודו שזה לא היה נהוג בעבר. חברת הכנסת גלאון, תודי בכך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – בשבילך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני חושב שזה לא ראוי, אבל אתם, מובן שזו זכותכם להמשיך ולתקוף, ממש כפי שלא ראוי לזעוק על שיעורי העוני בישראל ולהאשים בהם את שר האוצר כשאתם הייתם אחראים למצב ויצרתם את העוני הזה במו-ידיכם – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי זה "אתם"? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – בוועדת הפנים – – – בארבע שנים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – במשך 30 שנה שהייתם – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתם יכולים להתרגז, זה בסדר, אני מבין שהאמת מאוד מאוד מאוד מרגיזה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – בנס והנס – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי זה "אתם"? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתם, שהייתם שותפים – אתם, שהייתם שותפים למרבית ממשלות ישראל, אתם לא עשיתם דבר כדי לפתור את הבעיה – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> ארבע שנים היה לכם – – – מיליארד ו-200 מיליון – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – אתם הנצחתם אותה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, אני עומד פה כהרגלי בקודש כל שבוע וסופג את הביקורת, אבל אני חושב – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אבל אני חושב שההתנגדות המיידית הזאת, חברת הכנסת גלאון, לכל הצעה היא מגוחכת והופכת את כל המאבק שלכם בתקציב המדינה ללא-רציני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ויש גם דוגמאות כאלה, בלי סוף. כל הזמן אתם תוקפים אותנו על כך שאיננו מציגים חלופות ראויות לטעמכם, אבל כשמציגים חלופות ראויות אתם נעלמים, בעי"ן ובאל"ף. רק היום היה דיון בוועדת הכספים על העברת כספי האפוטרופוס הכללי לתקציב המדינה. מדובר במאות-אלפי שקלים שניתן להוסיף לתקציב המדינה עד שיימצאו הבעלים או היורשים של הכספים – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – והפלא ופלא – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – והפלא ופלא – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אתה לא מבין מה שאמרת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – לא ראיתי היום בדיון – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה רואה, האמת מרגיזה. – – את נציגי העבודה ומרצ; לא הייתם היום בדיון. <נסים זאב (ש"ס):> רצו לעשות לכם חיים יותר קלים. תגיד תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> סליחה, אני מתנצל – לא ראיתי את נציגי העבודה ומרצ שיודעים כל כך יפה לצעוק. ליצמן, הפעם אני נותן לך ציון לשבח: אתה וחבר הכנסת איציק כהן כן הייתם שם. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני אומר לך – – – אתה לא – – – להשתמש בהם. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל הם לא הצליחו למנוע – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – אתה משתמש בהם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, במקרה הזה לצביעות אין קול, היא מאוד שקטה. אחרי כל זה, לסיום, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לדברים טובים – ואני גם מבקש מחברי מש"ס שיעבירו את הערכתי הלאה – לפרויקט המסלקה הפנסיונית שהשקנו אתמול במשרד האוצר. מדובר במערכת שתאפשר בעתיד לכל אזרח בישראל לדעת היכן נמצאים כספי החסכונות שלו, ותאפשר לו לקבל את הייעוץ הטוב ביותר איך לנהל את החסכונות שלו בצורה הרווחית והנכונה ביותר עם שליטה מלאה, אם המעביד שלו שילם לו את הפנסיה או לא. מדובר במהפכה צרכנית של ממש. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברך את אגף שוק ההון באוצר ואת פרופסור עודד שריג, הממונה על האגף, שהוביל את הפרויקט. מגיעים לו ולאגף כולו כל הכבוד וההערכה על המקצועיות, על העקשנות ועל החזון שהפכו אתמול את מדינת ישראל למדינה הראשונה בעולם שיש בידיה מערכת מקיפה וכוללת שכזאת. המערכת תיתן מענה בזמן אמת ותחבר את כל הגופים המוסדיים, יועצי הפנסיה וסוכני הביטוח, ותאפשר להם לדבר באותה שפה למען האזרח החוסך. חברי הכנסת מש"ס, תשומת לבכם בבקשה: זאת גם ההזדמנות לחזור ולומר מילה טובה לסגן שר האוצר הקודם חבר הכנסת איציק כהן שדחף ועזר לקדם את הפרויקט שהחל אי-שם ב-2005, ותחת ניהולו תפס תאוצה – מגיעים לו כל השבחים על כך. אדוני היושב-ראש, חשוב להבין שהנגישות המיידית של המידע באמצעות המסלקה הפנסיונית תביא לשקיפות, לתחרות ולהורדת מחירים משמעותית בניהול הכספים ולייעול התהליך כולו. אני רוצה להבטיח לכם שהממשלה הנוכחית תמשיך לקדם רפורמות ופרויקטים שיובילו לשקיפות, לתחרות ולהורדת מחירים בתחומים נוספים. אדוני היושב-ראש, אבקש לדחות את הצעות האי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר. אנחנו עוברים להצעת אי-אמון נוספת, מטעם סיעת ש"ס: אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת יעקב מרגי. המשיב הוא שר החינוך חבר הכנסת שי פירון. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר שטייניץ, אנמק את הצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי סיעת ש"ס ושכותרתה: אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריה. אתם לבטח תרימו גבה – למה אני זועק את צעקת ישיבות ההסדר. יש לכך כמה סיבות. הראשונה – אם אזעק את זעקת הישיבות החרדיות זה יגרום לחלקכם נחת, ואין לי כוונה להסב לכם נחת, מסיבה זו. השנייה – הרי ידוע שבממשלה הזאת, בקואליציה המוזרה הזאת, יושבות שלא ביושר מפלגות שהבטיחו משהו לבוחר ועושות בדיוק להפך. דרך אגב, אם היינו במצרים – שומעת, זהבה? אם היינו היום במצרים, או אם הייתה לנו כיכר תחריר, היו יוצאים רבבות להפיל את הממשלה הזאת על בגידה בבוחריה. הבטיחו משהו – עשו משהו אחר. התוכנית הכלכלית הזאת היא מעשה בגידה ומעשה לא דמוקרטי. הסיבה השלישית – הרי הבית היהודי חברה בקואליציה הזאת ואין באפשרותה להגיש אי-אמון בממשלה, אז אני עושה זאת בשמם ובשם ציבור בוחריהם. אולי הם לא זועקים, ואני סתם מנסה ליצור מהומה על לא מאומה? אז לידיעתכם, לפני כמה ימים איגוד ישיבות ההסדר הוציא מכתב בהול שבו הוא מפציר בשרי וחברי הבית היהודי שלא יקצצו בתקציבי עולם הישיבות. ציטוט מדברי איתן עוזרי, מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר: "מציאות זאת מתרחשת כשלציונות הדתית יש 12 חברי כנסת והיא שותפה בכירה בהנהגת המדינה". ומוסיף מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר כי "איננו יכולים להרשות לעצמנו את הפגיעה העצומה בעולם התורה בכלל ואת קריסתו הכלכלית של מפעל ישיבות ההסדר". נוכח הקיצוצים ערך איגוד ישיבות ההסדר כנס חירום שבו דנו מנהלי הישיבות על הדרך שבה ניתן יהיה להתמודד עם הגזירות הכלכליות שמאיימות על עולם הישיבות. לטענת איגוד ישיבות ההסדר, כבר עתה יש ישיבות רבות שאינן מצליחות לשלם לספקים ומשכורות באופן שוטף. שר הכלכלה נפתלי בנט התארח בכנס והביע את הזדהותו עם החששות, אך הוא ציין כי הציונות הדתית היום נמצאת בהנהגת המדינה, ועל כן מוטלת עליה האחריות לראות את התמונה של כלל הצרכים של החברה הישראלית. אני ממש מתפעל ומתפעם נוכח הראייה הממלכתית לכאורה של שר הכלכלה – ממש ראוי לציון, לכאורה. אך רק לכאורה, ומייד אסביר. אל תדאגו: תקציבי ישיבות ההסדר לא יקוצצו. וגם אם יקוצצו, זה יהיה למראית עין. הם ימצאו את הדרך להשלים את החסר. הרי יש ברית בין שני האחים. זוכרים את ה"א-חי" ו"א-חי" – סלחו לי על השימוש במילה הלא-פרלמנטרית. יש ברית בין שני אחים איך לדפוק את האח השלישי. הרי הם יעשו הכול שהחרדים יקוצצו, כי אז זאת תהיה גאוותם. הם ימצאו דרך איך להשלים את החסר מתקציבים אחרים, וגם אם זה בדרך של תקצוב ותמיכה כפולה, שדרך אגב אסורה על כולם, חוץ מעל מגזר אחד, אותו מגזר שיש לו הרבה בוגרים גם במשרד המשפטים וגם במסדרונות האוצר והחשב הכללי. ושלא תבינו – אני בעד שתקציבי ישיבות ההסדר לא יקוצצו, לכן אני גם מביע אי-אמון בממשלה על הקיצוץ. הורגלתי שלא לדבר סרה ברבנים; רוחש להם אני כבוד רב, ולא משנה מי הרב, מהיכן הוא, מאיזה זרם הוא ובאיזה ארגון הוא חבר. זוכר אני את הגיבוי שהעניקו רבני הציונות הדתית למהלכי הבית היהודי טרום כניסתם לקואליציה. וגם לאחר הכנס הזה האחרון הרבנים הדגישו כי הם מחזקים את ידי הנהגת הבית היהודי ובראשם את השר נפתלי בנט במאבקם העיקש למניעת הקיצוץ ומאמצם להעצמת הישיבות הציונות; כשהדגש, רבותי, הוא דגש רבתי על הישיבות הציוניות. והם קוראים להם להמשיך בנחישות במאמצים אלה; ככה הם אומרים: "עולם התורה הוא יסוד קיומו של עם ישראל". צר לי שלא שמענו את זעקתם על הגזירות הכלכליות שמשיתים על הציבור הרחב כמעט בכל סעיף וסעיף בכלל ועל עולם התורה בפרט. אם עולם התורה הוא יסוד קיומו של עם ישראל, אני מצפה שהזעקה תישמע באמת על כל הגזירות הכלכליות שעולות פרק-פרק בתקציב המדינה. יש קיצוץ תקציבי משמעותי בכל הנוגע לתקציבי הישיבות וציבור לומדי התורה, אולם מי שעומד להיפגע מהקיצוץ הזה הוא לא רק הישיבות החרדיות כי אם גם ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות הציוניות. הבית היהודי – מפד"ל החדשה, מפד"ל הישנה – אני כבר לא יודע מה יותר טוב. אני לא רוצה לומר: "חבל על דאבדין ולא משתכחין". יש פתגם שאומר, אדוני היושב-ראש – אומנם אני מכיר אותו בערבית, אבל אתרגם אותו מילה במילה לעברית: לא תכיר בערך אמך עד שתבוא אשת אביך. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תגיד את זה בערבית. <יעקב מרגי (ש"ס):> אם היה מותר לי לומר בערבית מוגרבית פה, על הדוכן – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה שפה רשמית. <יעקב מרגי (ש"ס):> מוגרבית – מה אומר היושב-ראש? מותר. מא תעארף ב-חק אומך, חתא תזיך מראת בוק. התרגום הוא: לא תכיר בערך אמך עד שתבוא אשת אביך. לאורך שלושת העשורים האחרונים, מאז הוקמה ש"ס, ש"ס הייתה שותפה קואליציונית כמעט – ברוב ממשלות ישראל. נכון, מיקי? אתה חוזר על זה כל יום שני. בתקופות אלו המפד"ל, בכל גרסותיה – אתה יודע, יש לה כמה גרסאות: מפד"ל ישנה, מפד"ל חדשה, הבית היהודי – לא תמיד הייתה שותפה קואליציונית, ומוסדות הציונות הדתית פרחו ושגשגו, על ישיבותיהם, יישוביהם ועריהם, וגרעיניהם, ותמיכותיהם הכפולות. לא הייתה הווה אמינא למאן-דהוא לפגוע בתקציבי הציונות הדתית. ההפך הוא הנכון: ידעו מנהיגיהם, רבניהם וראשי יישוביהם שיש להם אחות בבית המלך, כתף חמה בבית המלך. לצערי כי רב, איני יכול לומר היום: אח לנו בבית המלך; גם אם אשמע את המילה "אחי" עוד 30 ו-40 פעם, אין לנו אח בבית המלך. איננו יכולים לחשות על הפגיעה בעולם התורה והישיבות. גם כשזה פוגע בישיבות ומוסדות הציונות הדתית, אני מוחה. עצה לי לראשי הציונות הדתית – עצה לי: תסתכלו היטב במראה, עשו חשבון נפש אמיתי עם עצמכם. תגיעו למסקנה אחת במהרה: הברית הזאת אסורה, והממשלה הזאת לא ראויה לאמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. ישיב שר החינוך חבר הכנסת שי פירון. בבקשה, אדוני. <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול אני מאוד מודה לחבר הכנסת מרגי על דבריו בעניין הצורך להימנע מביזוים של רבנים, ואני מצפה שהוא יגנה רבנים שמבזים רבנים אחרים ומכנים אותם בשמות, "רשע" וכגון זה. היה מצופה שבאמת תגנה רבנים שנוהגים בשפה פסולה כלפי רבנים אחרים, במיוחד אם הם מועמדים למשרות רמות. לכן אני ממש אשמח אם הפוסל יתחיל במומו, בקהילתו, ובאמת יגנה את כל אותם רבנים – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> עכשיו הודית שלא פסלתי. עכשיו אתה – – – <שר החינוך שי פירון:> אמרתי, אמרתי, אני מקווה שאתה תדע לומר את הדברים האלה כלפי רבניך, שנוהגים בשפה פסולה בתכליתה כלפי אנשים אחרים. הדבר השני שאני רוצה לומר – – – <נסים זאב (ש"ס):> הרבנים שלנו הם – – – הם גדולי ישראל. <יעקב מרגי (ש"ס):> לא, הוא בעד שנדבר סרה. <נסים זאב (ש"ס):> קצת, באמת, יותר בצניעות ובכבוד. <שר החינוך שי פירון:> חבר הכנסת זאב, אם לא היית מגיב עכשיו הייתי תמה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא אוהב להשאיר אותך – – – <שר החינוך שי פירון:> חבר הכנסת זאב, אני אומר לך, אם תמשיך לא להגיב אני אהיה עוד יותר תמה. רק תן לי לפחות – בוא נעשה את זה בתיאום. תן לי לומר לך את מה שחשוב שתשמע, כי יש לי כמה משפטים לומר לך, ואחרי שאומר לך אותם אני אשמח מאוד אם תגיב. אבל רק אל תפריע לי באמצע, ואני לא אפריע לך לצעוק; זה יהיה תפקידו של היושב-ראש. אז קודם כול, מיקי, אני לא רוצה שקולך לא יישמע ברמה. אני רוצה לומר: 30 שנה – זה נכון, מה לעשות – הייתם בממשלות ישראל, והייתה לכם אפשרות לקבע תקציבים בבסיס התקציב, באופן מסודר, אבל אתם הייתם אלה שהמציאו את השיטה שראוי ונכון שזה יהיה תלוי במניפולציה פוליטית כזאת או אחרת, להשאיר את הכוח בידיהם – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – תקציב – – – <שר החינוך שי פירון:> – – – להשאיר את הכוח בידיהם של הפוליטיקאים. אתם אלה שמנעתם את היכולת לעגן את הדברים בשפה ברורה וקבועה. אתם אלה שנהניתם להשתמש בעובדה שבסופו של דבר צריכים לעלות אל האח אשר בבית המלך ולהפיל לפניו תחינה שישתדל וימצא דרך להעביר שקל מפה ושקל משם. אתם המצאתם את שיטת הגמ"חים וקיבוץ הנדבות שהייתה נהוגה בבית הזה ב-30 השנים האחרונות. ועכשיו, כשבאים ועושים סדר, ורוצים לארגן את הדברים בצורה מוסדרת – אז נכון שזה כואב, ונכון שזה לא נוח, אבל לא אתם שתוכלו לשוחח על הדברים האלה. הדבר השני הוא הבשורה העצומה – באמת בשורה עצומה – שהתרחשה כאן היום במליאה, וזאת העובדה שסוף-כל-סוף לציונות הדתית יש נציג; יש מישהו שדואג לה ובאמת רוצה להביא ברמה את דבריה, ובעיקר הוא זועק בשל העובדה שהכסף נעלם – כסף שמיועד לישיבות, כסף שמיועד לתלמידים שאמורים ללמוד תורה; הכסף הזה נעלם. ועכשיו אנחנו רוצים לזעוק כנגד הכסף שנעלם. אז אני רוצה להגיד לכם – שמעתי לפני שבוע את הנאום הנרגש של יושב-ראש סיעתך, חבר הכנסת אריה דרעי, שדיבר על חצי ביצה: חסרה חצי ביצה, נעלמה חצי ביצה, אכלו אותה. אז אני רוצה לספר לכם לאן נעלמה חצי ביצה. איך אני אספר לכם? אני אעשה פעולה מאוד פשוטה: אני אלך לדוח החשכ"ל – החשבת הכללית של משרד האוצר – שפרסמה בימים אלה נתונים, לאן נעלם הכסף שהוקצה לרשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס; מי השתמש בכסף. אני אספר לכם לאן נעלם הכסף. בוא נקרא כמה דברים. סעיף 352 לדוח החשכ"ל: 1,604 עובדים ועובדות הם בני-זוג שהועסקו ברשת; מרביתם עובדי הוראה. ואני מצטט: "היקף התופעה והשתרשותה ברשת מצביע על כך" – שימו לב לאן נעלם הכסף – "שהרשת משמשת כלשכת תעסוקה שבמסגרתה מועסקים על-ידיה קרובי משפחה"; סוף ציטוט מדוח החשכ"ל, שיצא לפני כשבועיים. לכאן הולך הכסף – ללשכת תעסוקה מפלגתית; אח לי בבית המלך, שידאג לחלק את המשרות באופן מסודר, כדי שחלילה וחס איש מקרובי משפחתי לא ייוותר ללא עבודה. והנה, אחרי שמבקר המדינה מתריע על התופעה החמורה, מתרחשת תופעה מדהימה: יש צמצום ניכר, ורק 400 זוגות – רק 400 קרובי משפחה – עובדים ברשת בשעה זו. בסעיף 353 כותבת החשכ"לית בדוח שלה – הכותרת היא "ביצוע תשלומי שכר לעובדים פיקטיביים", ולהלן הציטוט: "במהלך ביצוע הביקורת, וכפי שהובא להלן, אותרו והובאו לידיעת הביקורת מספר מקרים שבהם בוצעו תשלומי שכר לעובדים פיקטיביים". אבל פה, חברים, אני רוצה להדהים אתכם, כי יש פה משהו שלא שמעתם מעודכם: על-פי החשד, הפליאה חשבת הרשת לשלם שכר לבעלה, שבאותו זמן היה לו בכלל בית-קפה. אז אתם שואלים איפה הכסף, נכון? ולמה צריך לצמצם את התשלום? אבל אני רוצה להגיע לסעיף האחרון. פה, בעיני, עברנו את הגבול. הנה חצי הביצה החסר, הנה הדבר שבאמת, בעיני, הוא השחתה מוסרית ממדרגה ראשונה. וכך כתוב בסעיף 3321: ניוד שעות מתי"א בין המוסדות. שעות מתי"א – למי שלא יודע – הן שעות חינוך מיוחד. תראו מה קרה: רשת "מעיין החינוך התורני" קיבלה שעות. למי היא קיבלה את השעות האלה? לילדים עם אוטיזם, לילדים עם תסמונת דאון, לילדים עם בעיות קשב וריכוז. ואותם רחמנים בני רחמנים, ששבוע אחרי שבוע נעמדים כאן וזועקים את זעקתם של המסכנים, מה עשו בדברים האלה? ניידו את השעות. ושימו לב לציטוט: "ניודן של שעות אלו מהווה שימוש לא נאות במשאבים המוקצים, תוך פגיעה חמורה בזכויותיהם של הזכאים להן". חברי לסיעת ש"ס, אין לכם בושה? אתם לוקחים כסף של ילדים אוטיסטים, אתם לוקחים כסף של ילדים עם תסמונת דאון, ואחרי זה אתם עומדים כאן על הפודיום ואתם מדברים על קיצוץ? אתם משלמים ל-1,600 זוגות נשואים בתוך הרשת, אתם מעבירים כספים מבית-ספר לבית-ספר, אתם מייצרים מצב שבו חשבת הרשת משלמת משכורת לבעלה שלא עובד, ואתם רוצים לעמוד כאן ולהטיף לממשלה שלנו על כך שהיא מקצצת בתקציבים שמיועדים למקורבים? אני מציע לדחות את ההצעה על הסף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר החינוך חבר הכנסת שי פירון. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני דיברתי על הציונות הדתית – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני אארגן לך לזה את המספר שלי, אני אגיד לך מה לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההצעה הבאה היא של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת עפו אגבאריה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בדרך כלל תמיד פונים מהקואליציה לחברי הכנסת הערבים – למה אתם לא מדברים על הבעיות היומיומיות של האוכלוסייה ששלחה אתכם, או של הבוחרים שלכם? וכשאנחנו מדברים על הדברים האלה אף אחד אפילו לא רוצה לשים לב לזה. אנחנו מדברים על החקיקה הגזענית – אני לא אספור כאן את כל החוקים שחוקקו בקדנציה הקודמת של הממשלה הזאת ומה שהולכים לחוקק היום. אני אדבר על דבר אחד שבאמת מאוד מאוד כואב גם לנו וגם לבוחרים ששלחו אותנו לכאן כדי להגן על הזכויות שלהם, וזה עניין ההריסות במגזר הערבי, הריסות הבתים. רק בשבוע שעבר נהרס בית בוואדי-ערה; הבית הזה קיים משנת 1967, 46 שנה. במשך 46 שנה הבן-אדם לא היה יכול להשיג רישיון, וזה אדמה פרטית שלו, עם טאבו. הוא לא היה צריך להוכיח שזה אדמת מדינה או אדמה שלו, אף-על-פי שכמה פעמים נשפט, וישב בבית-המשפט, ולא הצליח לקבל את הרישיון. בשנת 1967, כאשר נבנה הבית הזה, כביש ואדי-עארה היה צר, היה קטן, ובזמן האחרון, בשנים האחרונות, הוא הורחב. הבית היה רחוק מאוד מהכביש. אז יש תוכנית, הולכים לעשות מסילת רכבת, אומרים. אני שומע על זה כבר 30 שנה. והבן-אדם אמר להם: אני מוכן; כשתתחילו לעשות את מסילת הרכבת תהרסו את הבית. אני כבר אהיה זקן בין כך ובין כך, אולי אני אהיה כבר מת. אז גם זה לא עזר. מול הבית הזה יש בית אחר, ששייך לרופא, רופא שעובד כבר איזה 40 שנה, כירורג בכיר בבית-החולים הלל יפה בחדרה, והרופא הזה גם כן בנה, על גבעה, והאדמה היא שלו, יש לו טאבו, ואף אחד לא מערער על זה, אבל משום מה פקיד שאישר בזמנו את תוכנית המתאר של עארה – הקו הכחול לא כלל את האזור שהוא גר בו, וכבר כמה שנים שהוא מבקש להוציא רישיון והוא לא יכול; והוא בן-אדם שכבר 40 שנה עובד ככירורג בבית-החולים, הציל המון נפשות מכל האזור ומכל המדינה. לא עזר לו שום דבר, אז הוא הרס את הבית שלו בעצמו; לא שאני מסכים אתו, אני חושב שהוא עשה טעות, הוא היה צריך להשאיר בשביל שיהרסו לו – אותו דבר, כדי להראות את הדמוקרטיה האמיתית. אבל אני, לשם המחשה, אני רק רוצה להשוות: אם אתם זוכרים, היה גנרל מהולל שהיה צריך להיות המפקד העליון של צה"ל, גלנט, שפלש לאדמות מדינה, והייתה שערורייה גדולה. אז כולם – גם הממשלה עזרה לו לצאת מהעניינים האלה ולא הרסו לו את הבית. נכון שהוא לא קודם, לא נהיה מפקד הצבא, אבל לא הרסו לו את הבית. אז מדוע לאנשים האלה, לרופא, לזקן שכבר המון שנים – הורסים את הבתים בצורה כזו ברוטלית? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אצל גלנט הייתה בעיה אחרת. הוא לא היה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא פלש. זה מה שהיה בעיתונות – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – הוא פלש לאדמות מדינה, והאנשים האלה לא פלשו לאדמות מדינה. האם זה לא גזעני? האם באמת יש שוויון בין הטיפול באוכלוסייה הזאת לבין הטיפול באוכלוסייה הזאת? האם אנחנו לא יכולים לזעוק על האי-שוויון הזה? האם זה לא גזענות? אותו דבר מה שהולך להיות עם האוכלוסייה הערבית בנגב, גם כן אותו הדבר. הולכים להוציא 40,000 אנשים מהבתים שלהם, לעקור אותם מהבתים שלהם, וזה בשם יפה של "הסדרת התיישבות". אני לא חושב שאם היו עושים את זה למישהו יהודי בגרמניה, או בצרפת, או באיטליה, או בכל מקום אחר שעכשיו קונים בו הרבה הרבה מאוד נדל"ן בגלל סיבה, לא חשוב, חקלאית, אדמה חקלאית, איזה יישוב, אני לא חושב שהייתם עוברים על זה לסדר-היום בצורה שכולם מברכים ומהללים את התוכנית הזאת. לכן אני חושב שיש מקום לאנשים שיחשבו קצת, האם באמת אנחנו הולכים לעשות איזשהו דיאלוג של כבוד הדדי עם השכנים שלנו, עם העם – אנחנו בסופו של דבר חייבים לחיות פה, בישראל, במזרח התיכון, לא באירופה ולא באמריקה, אלא אם כן מישהו חושב אחרת. הולכים עכשיו לעשות גם – להביא היום את חוק ויסקונסין, החוק שנדחה בכנסת שעברה. אז מה שיוצא מהדלת מכניסים אותו מהחלון. שוב, את מי זה משרת? לא את האוכלוסייה החלשה, לא במגזר היהודי וגם לא במגזר הערבי, ובמיוחד לא במגזר הערבי, ומדוע? כי החוק הזה בא כאילו לערב את כל האנשים, להתחיל לעבוד, או לתת להם אפשרות שהם יעבדו. כדי שהאנשים שלא עובדים במגזר הערבי יעבדו, הם צריכים מקומות עבודה. אז לא, לאקדמאים הערבים אין מקומות עבודה; לאקדמאיות הערביות אין מקומות עבודה. אבל לא כל האנשים הם אקדמאים, יש גם עובדים פשוטים, ו-90% מהעובדים הערבים נוסעים יותר מ-70-60 ק"מ כדי לעבוד, וזה בעיקר עובדי בניין או עובדי חקלאות, או עובדי שירותים כמו מסעדות ודברים כאלה. אבל השאר, שלא יכולים לצאת, איפה הם יכולים לעבוד? האם באמת יש להם אזורי תעשייה שהממשלה קידמה כדי לתת אפשרות לאנשים האלה להתחיל לעבוד, או שמא גם הנשים, עם כל המורכבות של העניין, גם כן – להביא אותן לעבוד במקומות מרוחקים כאלה? האם זה סביר? האם יש פתרונות לאנשים האלה, שאתה רוצה להוציא אותם מהבתים ללכת לעבוד – למשפחות שלהם? לילדים שלהם? הן יוצאות, העובדות, ויש חלק שיוצאות מ-05:00, והילדים יוצאים רק ב-07:00 לבית-הספר. מי מביא אותם לבית-הספר? אחר כך הן חוזרות ב-18:00, 19:00, גם כן בגלל המרחק. מי יטפל בילדים שלהן? אז באמת, האם זה לא חקיקה שהולכת לפגוע בשכבות החלשות? ובעיקר, השכבה הכי חלשה זאת השכבה של האוכלוסייה הערבית במדינה הזאת. אז כל החוקים האלה מתנקזים למקום אחד, ובסופו של דבר יש גם חוק שגם הולך לעלות השבוע, חוק העלאת אחוז החסימה, או המשילות. מה זאת אומרת? מה הם רוצים מהדבר הזה? ויש חלק שהתבטאו באופן פומבי: אנחנו יודעים שזה יכול לפגוע באוכלוסייה הערבית, אז שלא יהיה ייצוג של האוכלוסייה הערבית בכנסת; וככה התבטאו האנשים פה. אז אם זה ככה, למה לא ללכת ישר, ולעשות שמיניות באוויר כאילו אנחנו הולכים לעשות? בואו תגידו שיש לחוקק שאסור שיהיה ייצוג לאוכלוסייה הערבית. זהו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> החוק יביא תוספת ארבעה חברי כנסת ערבים לכנסת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה ספקולציה, זה ספקולציה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה ספקולציה כי בכל זאת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – אבל המטרה של החוק הזה – המטרה של החוק הזה היא לפגוע בראש ובראשונה בכל מיני אוכלוסיות שבאמת סובלות במדינה הזאת, ואם החוק הזה יתקבל הם לא יוכלו להיות מיוצגים. <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – <קריאות:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> וזה לא רק האוכלוסייה הערבית, יש עוד אוכלוסיות שהן גם כן בין האוכלוסיות היותר-סובלות במדינה הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לכן, כשאתם הולכים לחוקק חוק כזה, ואתם יודעים שדבר כזה לא ייעשה במדינה שקלטה מכל רחבי תבל אנשים שיש להם תרבות שונה, יש להם צרכים שונים, הם במצב סוציו-אקונומי שונה לגמרי, שהאתיופים והקווקזים והרוסים והעולים החדשים הם לא באותו מצב של האליטה הפולנית שהיא פה כבר מלפני 40 שנה. ובדיוק זה אותו דבר, מה שהולך להיות על חשבון האוכלוסייה הערבית. לכן, בגלל כל החוקים הגזעניים – לא רק אלה – ומה שלא הזכרתי, הממשלה הזאת אינה רוצה – לא שלום עם האוכלוסייה הערבית ולא שלום עם העם הפלסטיני; הממשלה הזאת פשוט אמרה שלום לשלום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. סגן השר אופיר אקוניס, המקשר בין הממשלה לכנסת, ישיב על הצעת האי-אמון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת אגבאריה, אני דווקא מבקש להתחיל בהתייחסות – לא תכננתי את זה, אבל כיוון שהמתנתי כאן לסיום נאומך, שאותו שמעתי מההתחלה עד הסוף – דווקא לסוף של הדברים שלך. אני רוצה להבהיר לך בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים: הממשלה הזאת רוצה בשלום, הממשלה הזאת רוצה בקיומו של משא-ומתן מדיני. הממשלה הזאת קיבלה בברכה את ביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי. הממשלה הזאת לא חושבת שצריך לקיים משא-ומתן על עצם קיומו של המשא-ומתן. וזה, פחות או יותר, מה שקורה בשלוש השנים האחרונות, מאז שאבו מאזן והפלסטינים החליטו שהם יוצאים, הם פשוט עוזבים את שולחן המשא-ומתן, ולא מתכוונים לדבר עם ישראל. כדי להביא לפתרון של בעיה כלשהי בכל תחומי החיים, ובעיקר בסכסוך הישראלי–פלסטיני, צריך לשבת ולדבר. אני לא מכיר דרך אחרת שמגיעים לפתרון דרכה, ואנו גם איננו רוצים – אני גם רוצה להבהיר לך, שישראל אינה רוצה בדרך אחרת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מכיר דרך אחרת. אם אתה רוצה, אני אראה לך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו מציעים את המשא-ומתן – זו הצעתנו. אנו מבקשים לקיים אותו, ואנחנו נתקלים בחומה בצורה, הייתי אומר עקבית – אתה יודע מה, אולי עקשנית, אולי אפילו בחלק מהציבורים בארץ ובעולם היא תיראה, העקביות הזאת, נחישות פלסטינית, נחישות פלסטינית שלא לקיים את המשא-ומתן. ואנחנו לא מתכוונים לקיים משא-ומתן על קיומו של המשא-ומתן. אני וגם הממשלה סבורים שכל – היום, אדוני היושב-ראש, יש לזה מילה יפה בעברית, מחוות. בעבר היו מכנים את זה "ג'סטות". מה, אנחנו צריכים לעשות ג'סטות לפלסטינים כדי שייכנסו אתנו למשא-ומתן? אולי היינו תוך כדי המשא-ומתן מגיעים להבנות, שאגב, אני אומר לך, באופן אישי, לא בטוח שהיו מוצאות חן בעיני. <באסל גטאס (בל"ד):> לעצור את הבנייה בהתנחלויות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הנה, למשל, ויכוח בינינו. אני לא רואה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון התנחלויות; אני רואה בה רצף של התיישבות של 3,000 שנה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> איפה תהיה המדינה הפלסטינית? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת אגבאריה, אני מוכרח לומר לכם – יש לכם שאלות לגיטימיות, שאלות נבונות, שאלות טובות. אתם מעלים כמה סוגיות שהן במחלוקת. מהי הדרך לפתור את המחלוקת? קיומו של משא-ומתן רציף. אגב, ללא מסגרת זמן. שמעתי אפילו את ידידינו האמריקנים אומרים: נקציב זמן, אדוני היושב-ראש, לקיומו של המשא-ומתן. אני חושב שהסכסוך הישראלי–ערבי, אנחנו עומדים לציין לו פחות או יותר 100 שנה בעוד כמה שנים; תלוי באיזו נקודת זמן אתה מתחיל את קיומו של הסכסוך הזה. אני לא חושב שכדאי להקציב זמן; כדאי לשאת ולתת, ובעניין הזה אני חושב שבקואליציה, על קיומו של המשא-ומתן אין מחלוקת – לא בספסלי הליכוד, לא בספסלי הסיעות האחרות. רוצים להגיע לפתרון – הבה נשב ונדבר. זו מדיניותנו, חבר הכנסת אגבאריה. אנחנו עומדים עליה, ואם הפלסטינים יחליטו – – – <באסל גטאס (בל"ד):> רק להזכיר לך שאוסלו זה כבר 19 שנה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כיוון שאני בא מתנועה שהתנגדה לתפיסה של אוסלו, אני לא יכול להגן כאן על הסכמי אוסלו; אתה בטח תסלח לי, נכון? אגב, היה יכול להיות מצב תיאורטי – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הממשלה מחויבת להחלטות של ממשלה קודמת. אתם מתנערים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל לצפות ממני להגן על עצם ההיגיון של הסכמי אוסלו – אנחנו אמרנו גם ב-1996, הזכרתם את 1993, 1994, 1995. היה ויכוח מאוד נוקב בבית הזה על קיומם של הסכמי אוסלו. הם הוכרעו על חודו של "מיצובישי" אחד, שבו נקנה סגן השר גולדפרב, אם איני טועה. כך נוצר הרוב לקיום הסכמי אוסלו, אבל לא נדון בזה. אני מניח, גברתי היושבת-ראש, שעוד יהיה בבית הזה דיון נוקב בציון 20 שנה, כפי שאמרתם, להסכמי אוסלו, שנציין אותם בחודש ספטמבר, אבל עד אז חזון למועד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אולי תתייחס לחברה הערבית? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כל קיומנו זה החברה הערבית, אתה יודע, באזור. זו הייתה תשובה לחבר הכנסת אגבאריה על קיומו של המשא-ומתן, ובמידה מסוימת גם לחברת הכנסת מיכל רוזין, שהעלתה את הדברים בהצעת סיעת מרצ לאי-אמון. גברתי היושבת-ראש, נדמה שבשתי הקדנציות האחרונות בעיקר, הכנסת השמונה-עשרה והכנסת התשע-עשרה, יש חידוש לא מרענן, הייתי אומר, בשיח הציבורי בישראל. כל אימת שחבר כנסת מהספסלים הימניים מגיש הצעת חוק – עוד לא הגיע לחוק; חוק הוא רק אחרי הקריאה השנייה והשלישית. מניחים הצעת חוק, מייד יש שורת תגובות פבלוביות, קבועות אגב: גזעני – אני תמיד כותב לי את זה – לאומני, אנטי-דמוקרטי, והמקצינים יותר אומרים גם: פאשיסטי. בלתי-אפשרי לקיים דיון ציבורי ככה. זו הזירה לקיים דיון ציבורי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל הערבים יכולים לדבר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז. זו דעתך, אבל אנחנו לא מקבלים את דעתך. עכשיו, למשל, הזכרתם את חוק המשילות. יש ויכוח גם בתוך הקואליציה על נושא אחוז החסימה. אגב, בעיני, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר, אחוז החסימה, האי-אמון, הסעיפים בחוקי המשילות הם בכלל חוצי מפלגות. בתוך המפלגה שלי, מפלגת השלטון הליכוד, יש ויכוח. היה לי ויכוח לגיטימי, ויכוח שצריך להתקיים, על מוסד האי-אמון. אני חושב שאי-אמון צריך להישאר במתכונתו הנוכחית. אמרתי לך את זה ביושר, בהגינות, בשקיפות, חבר הכנסת רותם, בישיבה סיעה. יש ויכוח, מקיימים אותו. יהיה ויכוח. חוק המשילות, חבר הכנסת אגבאריה, אינו בא לחסום את המיעוט הערבי במדינת ישראל, זו לא מטרתו; הוא פשוט, לחזק את המשילות. ומי שאמר לך את מה שאמר לך, שכאילו החוק הזה בא להצר את צעדיהן של הסיעות הערביות, אמר דבר שהוא במקרה הטוב לא נכון, ובמקרה הרע איוולת. הייתה פה הערה של חבר הכנסת ריבלין. תמיד אפשר לעשות איחוד מפלגות, לקיים גוש מפלגות. זה קרה לנו. המפלגה שממנה אני בא לא הצליחה להגיע לשלטון הרבה שנים, עד שיצרה גוש – לא עכשיו, אגב, דודו, לא בבחירות האלה, מזמן, לפני הרבה שנים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> עכשיו אתם מצטערים על זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מיקי לוי אמר – זה קרה באמצע שנות ה-60. הגענו לשלטון, ומאז, ברוך השם, מקבלים את אמון הציבור. עכשיו, אותו דבר, אדוני, לגבי החוק. נדמה לי שאחת הסיבות להגשת האי-אמון הייתה החוק של יושב-ראש הקואליציה יריב לוין, שזכה לאמון, בעצם לאישורה של ועדת שרים לחקיקה. רק אעדכן אותך שלמיטב ידיעתי החוק הזה הוא כרגע בערעור של שרת המשפטים לבני, ועד אשר הערעור לא יובהר ויוכרע במליאת הממשלה, החוק הזה לא יקודם. זו עובדה. אבל גם הוא אינו מסיבות גזעניות. יש לנו פשוט תפיסה שבה אנחנו חושבים שמי שתורם יותר למדינה צריך גם לקבל יותר, וכך עושים חיילות וחיילי צה"ל. אגב, חיילות וחיילי צה"ל או המתנדבים בשירות הלאומי אינם חייבים להיות יהודים; זה לא כתוב בשום מקום. יכולים וישנם דרוזים וצ'רקסים, ויש מוסלמים ויש נוצרים, חבר הכנסת סוייד, אתה יודע את זה. השירות הלאומי – ההתנדבות למען המדינה, בעיני, הטוב ביותר שתבוא באמצעות שירות בצבא, אבל אם לא, אפשר להתנדב לשירות לאומי. ולכן מי שתורם יותר זכאי, לתפיסתנו, לקבל יותר. יושב פה חבר הכנסת פואד בן-אליעזר, שאני מאוד מעריך את פועלו. הוא ישב בממשלתו של יצחק רבין, עליו השלום. יצחק רבין הביא ב-1994, בממשלת השלום של אוסלו, את חוק קליטת חיילים משוחררים, שנתן לחיילי צה"ל המשוחררים זכויות עצומות, ואף אחד לא אמר, ובצדק, ועד היום אלפי חיילים פשוט מקבלים. חבר הכנסת כבל, נדמה לי שההצעה הזאת הייתה של חבר הכנסת רענן כהן, אבל תקנו אותי אם אני טועה – ומגיע לו על כך קרדיט גדול, לחבר הכנסת כהן, ולראש הממשלה רבין, ולממשלה הזאת, שבידה האחת עשתה את הסכמי אוסלו, שלהם התנגדנו, חבר הכנסת אגבאריה, אבל ביד השנייה נתנה את חוק חיילים משוחררים, 1994, שעד היום אלפי ישראלים – ישראלים – כל אדם שהוא ישראלי ושירת בצה"ל או בשירות לאומי נהנה ממנו, גם אם הוא איננו יהודי, אם הוא עושה. ולכן, התפיסה הזאת – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל לבדואים הורסים בתים אפילו אם הם שירתו בצבא. לבדואים הורסים, אבל לגלנט לא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ולכן, התפיסה הזאת, שכביכול יש הבחנה בחקיקה הזאת, של מי ששירת בצבא, כמו חוק קליטת חיילים משוחררים, או כמו החוק שהניח חבר הכנסת לוין, היא שגויה – זאת לא המטרה; מטרתנו היא פשוט לתת למי ששירת יותר גם זכויות נוספות. אני חושב שאין בזה שום דבר גזעני, ודאי לא אנטי-דמוקרטי. ולכן אנחנו, ברוח התפיסות שאנחנו מאמינים בהן, של מגילת העצמאות, של קיום שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת, גזע ומין, נמשיך להוביל את המדינה, נמשיך להוביל ולחוקק חוקים שאולי לא ימצאו חן בעיניך, שאולי יהיה עליהם דיון נוקב וקשה, ואפילו אלים, כמו שהיה, לצערי – אני מאוד מצטער על איך שהדיון נראה, אני מוכרח להגיד לך, בשבוע שעבר במליאת הכנסת. החוק של הסדרת ההתיישבות של הבדואים הוא חשוב מאין כמוהו. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוא חשוב. הוא חשוב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוא חשוב לכולם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – אז תגיעו להסכם אתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, אתה רוצה להתנגד לו? אתה רוצה להתנגד לו? זאת זכותך המלאה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז תגיעו להסכם אתם, אם זה חשוב להם. אתם כופים עליהם הסכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל הדרך – אני רוצה להגיד לך שהדרך שבה התקיים הדיון הזה, על-ידי קריעת החוק, או על-ידי שפיכת מים על הפודיום הזה – אגב, צריך להיזהר פה מהתחשמלות, כן? ליד מקומות שיש בהם חשמל, לא כדאי, לא מומלץ. אני אומר לך, באמת, בידידות, בהערכה, תתנגד לחוק, תביע התנגדות במליאה, ובוועדת הפנים של הכנסת, ובמחאה ציבורית, זה הכול בסדר, בתוך כללי המשחק של הדמוקרטיה. ולצערי, נדמה לי שהדיון בשבוע שעבר חרג. זוהי עמדתנו, גברתי, ואנחנו מבקשים, כמובן, לדחות את הצעות האי-אמון. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לסגן השר אקוניס. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים בהצעות האי-אמון. הדובר הראשון – חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אין ממשלה, חברי חברי הכנסת, גברתי הקצרנית, אני בכל זאת אתעלם, כאילו אין ממשלה. אל תסתכל עלי, אדוני סגן השר, אתה לא נחשב במכסה הזאת מבחינתי. אוקיי? <נסים זאב (ש"ס):> חבר הכנסת, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. <איתן כבל (העבודה):> תודה, נסים, מה הייתי עושה בלעדיך? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, גברתי היושבת-ראש, יש שר במליאה. השר שטייניץ נמצא פה. <איתן כבל (העבודה):> אה, אוקיי, אני מתנצל. אוקיי? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה רבה על הפניית תשומת הלב. <איתן כבל (העבודה):> מה היינו עושים בלי אקוניס? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, באמת שאלה. שאלה. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, ברשותך, נכון שמבחינתנו הדיון הוא דיון כלכלי, לפחות מבחינת סיעת העבודה, אבל, ברשותך, קרו כמה דברים גם בנושא המדיני, ואני, ברשותך, רוצה גם להתייחס לעניין הזה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים בפוליטיקה הישראלית. מלבד מפלגה אחת ושוליה ההזויים של מפלגת השלטון, יש כמעט הסכמה מקיר לקיר על פתרון שתי המדינות. המאבק בין תפיסת ארץ-ישראל השלמה לבין תפיסת ההיפרדות מהפלסטינים וחלוקת הארץ, לשיטתי, הסתיים. הוא הסתיים כי בנושא הזה אין יותר שמאל או ימין, אין יותר המחנה הלאומי מול מחנה השלום; הוא הסתיים כי כל מי שמגדיר את עצמו פטריוט ישראלי מבין שכדי לשמור על המדינה שלנו יהודית, דמוקרטית ובריאה עלינו לוותר על חלקים ממנה. לשמחתי, מדובר ברוב המכריע של חברות וחברי הבית הזה ושל הציבור בישראל. כל השאר עסוקים בהזיות משיחיות ונאחזים באדמה על חשבון האדם. הם ימשיכו לעשות זאת אפילו שגם להם ברור שבמאבק הזה הם כבר הפסידו. אז אם רובנו המכריע כאן ובעם מסכימים על הפתרון, למה נדמה שאנחנו רק מתרחקים ממנו? מבחינתי יש רק תשובה אחת: חסרה לנו מנהיגות אמיצה, מנהיגות שמבינה שהסיכון שבמדינה הפלסטינית קיים ואסור לזלזל בו, אבל הוא קטן לאין שיעור מהמחיר שכולנו נשלם על השארת המצב הקיים על כנו. חסרה לנו מנהיגות שמדברת שלום, ולא מדברת על שלום. בנימין נתניהו עדיין לא שם. הוא עומד מצדו האחד של הנהר, הוא מרגיש את הסכנה המתקרבת אליו, אך הוא לא מצליח לעשות את הצעד ולחצות אותו. זה הזמן – העולם הערבי סביבנו חלש מאי-פעם ועסוק בעצמו; הצמרת הביטחונית בעבר ובהווה תומכת במהלך; ההנהגה הפלסטינית היא המתונה שנוכל לקבל אי-פעם, ונלחמת בטרור באופן מרשים. וקח, אדוני ראש הממשלה, גם עצה פוליטית חינם ממני: המפלגה שלך שינתה את פניה והתחילה לחשב את קצך לאחור. במקום לשקוע בביצה הזאת שמכינים לך אלקין ודנון, לך למהלך מדיני היסטורי, רחף מעליהם על כנפי ההיסטוריה, והשאר אותם להתבוסס במדמנה הזאת. זה הסיכוי היחיד שלך. אם לא משיקולים מדיניים, ביטחוניים או מוסריים, אז לפחות בגלל זה. אתה צריך להחליט עכשיו: דנון או אבו-מאזן; "מצודת זאב" או פרס נובל לשלום. אחרי הבחירות למוסדות הליכוד אתמול, גם אתה יודע מה הבחירה הנכונה. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לחבר הכנסת כבל. הדוברת הבאה – חברת הכנסת רינה פרנקל, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <רינה פרנקל (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני אפתח ואומר כי זו הפעם הראשונה שאני משיבה על אי-אמון מעל דוכן זה, אבל אני מרגישה שכל שבוע אנחנו שומעים את אותם דברים. התקציב שהולך להיות מאושר בקרוב פה, בכנסת, הוא תקציב של אחריות, תקציב שננקטו בו צעדים שלא כולם קלים, אבל הם צעדים שאם לא היינו מחליטים עליהם היום – כולנו נתחרט על זה בעוד שנה או שנתיים, כאשר הגירעון יגדל והמצב הכלכלי של ישראל יהיה גרוע יותר. 40 מיליארד שקלים גירעון – את הסכום הענק הזה צריך לסגור. כדי לסגור אותו חייבים לעשות צעדים לא פופולריים אבל הכרחיים, כי בסופו של דבר חייבים להביא את הכסף וליצור איזון תקציבי. אני רוצה להזכיר את הדברים שהוספנו, כי אותם חלק מהחברים פה שוכחים להזכיר, ואלה התוספות שיהיו בתקציב – 0.5 מיליארד שקל לתקציב הרווחה, 300 מיליון שקלים סל תרופות בכל שנה, תקציב החינוך יגדל ב-6.5 מיליארד שקלים. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת ברכה, נא לכבד את הדוברת, הרעשים נשמעים עד לכאן. תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> איזה רעשים? <רינה פרנקל (יש עתיד):> אני יכולה להמשיך, ולהוסיף עוד תוספות שיהיו חלק מהתקציב – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אתה מדבר בקול רם. אודה לך שתכבד אותה, תן לה לדבר, קצת יותר בשקט. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני גם מכבד אותה וגם מכבד – – – <רינה פרנקל (יש עתיד):> – – אבל אני לא רואה בזה צורך, כי התמונה ברורה, לטעמי. התקציב הזה הוא טוב, והוא אחראי, כדי לסגור את הגירעון, תהליך שכרגע נראה כואב, אבל הוא יהיה קצר, וישיג את מטרתו – ייצוב הכלכלה בישראל. עוד נקודה חשובה היא פעולתו של קבינט הדיור, שממש היום אמור לאשר את הקריטריונים החדשים לזכאות לדיור במחיר מופחת, קריטריונים שיהיו שונים מאלו של שר הבינוי והשיכון לשעבר אריאל אטיאס. הממשלה לא מתעלמת ממצוקת הדיור, אלא להפך – מאמצת את המלצת ועדת טרכטנברג ומאשרת את הקריטריון של מיצוי כושר השתכרות, לראשונה כקריטריון שמעניק יתרון בזכאות לדיור מוזל. הקריטריונים של מספר ילדים וותק בנישואים מאבדים ממשקלם. וכך אנו רואים שהממשלה מבינה שצריך לעזור בדיור מוזל לכולם, ולא כמו שהיה עד היום – לחלק מהאוכלוסייה. אני באופן אישי חושבת שהתקציב הוא נכון, מתחשב עד כמה שניתן בכל האוכלוסייה, מוסיף כסף למקומות שאנחנו צריכים להוסיף, ולכן אנחנו נגד הצעת האי-אמון. לסיכום, אני מציעה גם לכם להסתכל בסעיפים של התקציב לעומק, ולראות את הדברים החיוביים שיש בו. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לחברת הכנסת פרנקל. הדובר הבא – חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, נתחיל בפסוק: יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לו רועה. משה רבנו חיפש את המנהיג שיבוא אחריו, והקדוש-ברוך-הוא אמר לו: קח את יהושע, איש אשר רוח בו. אבל מה המבחן של מנהיג? המנהיג, האם הוא מובל או שהוא מוביל? המנהיג צריך להיות "אשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". אבל אם המנהיג מובל, והם מנווטים אותו – הפוליטיקאים שנמצאים אתו בקואליציה – זה לא מנהיג. זה מה שקורה היום לראש הממשלה שלנו – מובילים אותו באף, מכתיבים לו את המדיניות, עושים אותו אסקופה נדרסת, אף הוא לא מרגיש מה העם חושב עליו. הוא עסוק בעניינים המדיניים, יש לו ג'ון קרי, יש לו משא-ומתן עם פלסטינים, משלה את כולנו לאיזה הובלה של שלום, דבר שאפילו הוא לא מאמין בו, אני אומר לכם, אבל צריכים להעביר את הזמן, מה לעשות, זה חלק מהעבודה, זה חלק מהתפקיד של ראש הממשלה. פעם שאלו אותי למה אני כל כך סומך על אהוד אולמרט, למה אני כל כך מאמין בו. אמרתי להם: אני מאמין שהוא לא יעשה כלום. אני עבדתי אתו, ברוך השם, עשר שנים, הוא היה ראש עיר טוב, הוא לא האמין אף פעם למה שהוא אומר בדיוק, הוא פוליטיקאי ממולח, והוא יודע להוביל את הדברים. הוא תמיד משמיע לך את מה שאתה רוצה לשמוע, אבל בין הדברים שנשמעים ונאמרים לבין התפיסה המדינית שלו, יש שינוי גדול, ולכן לא חשבתי פעם שיש מישהו שמסוגל להוביל באמת את הנושא הזה של המשא-ומתן. אני רוצה לומר, מכיוון שכולם פה דיברו על הנושא הכי מרכזי, נכון שהנושא הוא בעצם האי-אמון בגלל הבעיה התקציבית, הרדיפה בכל מה שקשור לבעיית העוני במדינת ישראל, אבל כולם פה מדברים רק פוליטי; מעניין, כולם מדברים על הבינוי ביהודה ושומרון שזה הבעיה של מדינת ישראל. אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת בראש, אנחנו כבר שכחנו שפעם רצועת-עזה נשלטה על-ידי המצרים, נכון? יהודה ושומרון – על-ידי הירדנים. מי שחרר את המקום הזה מידי הכובשים, שהיו המצרים והירדנים? ישראל עשתה את העבודה של הפלסטינים. אנחנו עשינו לכם את העבודה. אתם בחיים לא הייתם פלסטינים, בחיים לא הייתה קמה מדינת פלסטין. הרי יהודה ושומרון – הייתה ירדנית, חלק מממלכת ירדן, ורצועת-עזה – חלק ממצרים. מאיפה באו הפלסטינים פתאום? והייתה מדינת ישראל בתווך. ומה שעשתה מדינת ישראל בעצם, העבירה חלק גדול מיהודה ושומרון לידי הפלסטינים, ודאי את רצועת-עזה כולה. במקום להודות לנו, למדינת ישראל, שעשתה לכם את העבודה, נלחמו, מדינת ישראל על קיומה בשנת 67' כדי לשחרר את אותם חלקים. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת זאב, יש לי חולשה לש"ס, אבל צריך לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> נכון, לא הסתכלתי על השעון, אני מצטער. אז במקום להודות למדינת ישראל שעשתה את העבודה לפלסטינים, קוראים לנו היום "כובשים". אנחנו שחררנו את הכיבוש ממצרים וירדן, והעברנו בפועל חלקים גדולים לפלסטינים, אז לפחות חלק כחלק יאכלו. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דוד צור. ואם הוא לא ישוב – חברת הכנסת זהבה גלאון. <יעקב אשר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, אנחנו שוב כאן עם אותו הקשר, אבל כשלאט-לאט מחברים את הדברים, אני חושב שהממשלה הזאת צריכה לקבל את הכותרת של ממשלת האין-קשר בין מה שנאמר לבין מה שנעשה לגבי התוצאות של הדברים שייעשו אם ייעשו. דיברו פה קודם על גידול בתקציב החינוך. רק הבוקר ישבנו בוועדת החינוך ושמענו שתוכניות – מאנשי משרד החינוך שמענו שתוכניות שהיו צריכות להימשך השנה, שהיו בשנים האחרונות, הוקפאו, למשל פרויקט ייחודי בכיתות א'-ב' להעמקת הבנת הנקרא והקריאה, ודברים נוספים. רק בימים האחרונים התפרסם הדוח של ה-OECD לגבי הצפיפות בבתי-הספר, ואנחנו מבינים, צפיפות בכיתות שרק עולה לפי הגרף – אנחנו מבינים שיש לזה השפעה על הרמה החינוכית של הילדים. אנחנו מדברים על ממשלה שמדברת על פתרון ולקרב את האדם העובד ולשים אותו באמצע. שמים אותו אולי באמצע, אבל מצד שני, היום בחקיקת בזק בוועדת הפנים אושר שעון הקיץ, הארכת שעון קיץ, שפוגעת קשה דווקא באותם אנשים דתיים שעובדים, רוצים לשמור על אורח חייהם ועל התפילות שלהם בזמן וגם ללכת לעבודה. אנחנו מדברים על ממשלה שמדברת על כך, ומנסה להעניש אנשים שאינם ממצים את כושר ההשתכרות כשבימים אלו מתפרסמים נתונים על גידול באבטלה, גידול חד באבטלה בחודשים האחרונים. מאיפה יגיעו אותם מקומות עבודה לאותם אנשים שאתם מנסים להעניש וכביכול לגרום להם לצאת לעבודה? אין קשר בין המילים לבין המעשים, בין המעשים לבין התוצאות. מקצצים בקצבאות, מפסיקים את המשך הפרויקט של הצהרונים, ולאחר מכן מקימים ב-200 מיליון שקל, שאני גם לא בטוח שהם יגיעו בסוף, קרן לנזקקים. קודם כול גורמים לאקסידנט, ואחר כך בונים לו איזשהו בית-חולים בשביל המצפון. דיברו על העלאה גדולה בתקציב הבריאות, בינתיים אנחנו מקבלים את הנתונים מה-OECD, שוב על הצפיפות הגדולה בבתי-החולים שכורעים תחת הנטל. אנחנו רואים ממשלה עם דיבורים יפים, עם דיבורים מסיטים שאין מאחוריהם כלום, והיום כל אזרחי המדינה – ולא רק אלה שנמצאים במוקד הנאומים וההצלבות שצולבים בנו כל הזמן. כל אזרחי המדינה, בכל תחום שהוא, נפגעים כשעומדים כאן נציגי הממשלה ונציגי שר האוצר ואומרים: הכול טוב, הכול נהדר, התקציבים עולים, רק טוב לנו. רבותי, זאת ממשלת האין-קשר; אין קשר בין הדיבורים למעשים, אין קשר בין התוצאות למעשים המתוכננים, ורואים את זה גם בדברים המדיניים – משהו מבולבל, משהו הזוי. מצד אחד בקואליציה מדברים כך, מצד שני אחרת. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אשר, הזמן. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אין קשר. ממשלת אין קשר, עם הרבה כשל. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חבר הכנסת צרצור. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, אני רואה שיש טקטיקה חדשה לקואליציה. טקטיקה חדשה; כל מי שעולה מטעמכם על הדוכן מסביר לנו למה אנחנו כל הזמן תוקפים אתכם ואומרים: לא, לא, לא, לא. איך אמרת את זה? לא, לא, לא. מה נגיד, כן, כן, כן, אדוני ראש הממשלה? כל מה שאתה עושה זה נהדר, אדוני ראש הממשלה? אמר אתמול ראש הממשלה שישראל היא לא זו שמונעת את חידוש תהליך השלום. בלשכת ראש הממשלה אמרו – אחרי שג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקני, נסע – שהושגה התקדמות. ואני חושבת לתומי, איזו התקדמות הושגה? איזו קבלת פנים הכינה ממשלת ישראל למזכיר המדינה האמריקני? אתם יודעים, חברי חברי הכנסת, מה ממשלת ישראל עשתה? אצבע משולשת לממשל האמריקני, בדמות הפשרת בנייה, הפשרת מכרזים בהר-חומה, הכשרת השטח בנוקדים, באיתמר, ברמות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – בירושלים. <זהבה גלאון (מרצ):> זה סיכול ממוקד. סיכול ממוקד – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הר-חומה זה בירושלים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – סיכול ממוקד לאפשרות לעשות הליך מדיני. נכון, רמות זה ירושלים. הר-חומה זה ירושלים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – כולם יודעים. אפילו שר החוץ הקטארי אמר – כשהוא הגיש את יוזמת הליגה הערבית המחודשת לממשל האמריקני הוא אמר: ייתכנו חילופי שטחים. כולם יודעים שנוצרה מציאות בירושלים, שנצטרך במסגרת המשא-ומתן על חלוקת הריבונות בירושלים להגיע להסדר. אבל למה עכשיו? למה במהלך משא-ומתן – כשמנסים לחדש את המשא-ומתן? מה בדיוק התבונה לבנות עכשיו, כשמנסים לחדש את המשא-ומתן? מה רוצים בדיוק לאותת לממשל האמריקני? ואחר כך ראש הממשלה אומר שהושגה התקדמות? ראש הממשלה לא מאמין לאבו מאזן. תשאלו את חבר הכנסת, סגן השר אופיר אקוניס, שיושב כאן. גם הוא לא מאמין לאבו מאזן. וכל הניסיונות שעושה ממשלת ישראל הם להקשות על אבו מאזן לחזור למשא-ומתן, כשממשיכים לבנות. מה חושבים? שאנחנו נבנה פה ועולם כמנהגו נוהג? אז קרי יכול לשבת 13 שעות, או 13 פעמים לנסוע הלוך-חזור, הלוך-חזור. כשזו ממשלת ישראל, כשחברי כנסת בכירים בה, כמו יריב לוין, דני דנון, מירי רגב, השר ישראל כץ ואחרים, אומרים שהם מתנגדים לפתרון שתי המדינות, מה בדיוק מבינים הפלסטינים מזה? מה הם צריכים להבין מזה? מהמסר הזה של ממשלת ישראל, שבכיריה אומרים שהם מתנגדים לפתרון שתי המדינות, ובשטח קובעים עובדות ובונים ובונים, ובעצם מאותתים לפלסטינים – אתם תבואו, אנחנו נבוא, אלה יבואו – אתם אלה שדוחפים את הפלסטינים לחזור בספטמבר לאו"ם ולבקש הכרה באופן חד-צדדי. אתם אלו שדוחפים אותם חזרה לאו"ם. אחר כך מה אתם אומרים בדיוק? שמעתי את אופיר אקוניס בהרבה הזדמנויות אומר: נתניהו מתעקש על משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. איך אפשר להתעקש על משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים כשממשיכים להרחיב את גבולות ההתנחלויות? יש משא-ומתן כזה, אני שואלת, חברי חברי הכנסת? הרי הכול זה מס שפתיים. כל הפגישות האלה זה רק בשביל הריטואל. זה הכול מס שפתיים. חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל תיבחן על-פי עמדות הפתיחה במשא-ומתן המתחדש, ולא על-פי ההצהרות שלה. כמו שאמר היום מקורב – היום יש ציטוט ב"הארץ" – מקורב ללשכת ראש הממשלה: הושגה התקדמות. הצהרות ריקות מתוכן זה לא רלוונטי. יש כאן, חברי חברי הכנסת – ובזה אני רוצה לסיים – אמר את זה גם מזכיר המדינה האמריקני, יש כאן הזדמנות אחרונה. חלון ההזדמנויות, אותו צוהר, אותו חרך שנותר לפתרון שתי המדינות, הולך ונסגר, הולך ונסגר, כי יש כאן ממשלה שמייצרת עובדות בשטח. ואתם, סגן השר לוי, הופכים לחותמת גומי שלה. כן, לחותמת גומי שלה. כי כשמפשירים מכרזי בנייה בזמן משא-ומתן – ואתה עולה לכאן לדוכן, ואתה תוקף את האופוזיציה, במקום לתקוף את הממשלה הזאת שמטרפדת, שמכניסה מקלות בגלגלי המשא-ומתן. חלון ההזדמנויות הזה הולך ונסגר, ואז אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות כמו שרוצים אופיר אקוניס ואחרים, חלילה. אני חושבת זה רע לדמוקרטיה הישראלית, זה רע לפלסטינים, זה רע לכולם מציאות של מדינה דו-לאומית. אז תתפכחו. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לחברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, באחד מביקורי האחרונים באזור הנגב ביקרתי בכפר בשם כסייפה. שם שמעתי סיפור מדהים ומזעזע, שחיזק את ההתנגדות העיקשת שלנו להצעת החוק הידועה לשמצה בשם הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. הסיפור הזה החזיר אותנו להסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1980. כידוע לנו, גברתי היושבת-ראש, במסגרת ההסכם ההוא סוכם בין מצרים לישראל להעביר את נמלי התעופה מאזור סיני לאזור הנגב. ישראל, כהרגלה, בחרה בשטחים שבחזקת אזרחיה הבדואים באזור הנגב והפקיעה עשרות אלפי דונמים במטרה להקים את נמלי התעופה החלופיים שלה באזור הנגב. אחד מנמלי התעופה המפורסמים ביותר הוא נמל התעופה נבטים, אם אני לא טועה. הוא קרוב מאוד לכפר כסייפה. באותה שנה חתמה מדינת ישראל – וההסכם הזה אושר על-ידי בתי-המשפט השונים – עם התושבים על פיצוי מקרקעין עבור הקרקעות שהופקעו למטרות בניית נמלי התעופה החדשים. הסיפור המדהים והמזעזע, גברתי היושבת-ראש, הוא שעד היום – וזה הדבר המדהים, כבוד סגן שר האוצר, זה הדבר המדהים – עד היום – 32 שנים עברו מאז אותו הסכם, וישראל לא מקיימת את ההסכם הזה. התושבים שיש בידיהם הסכמים חתומים על-ידי מדינת ישראל לא יכולים לדעת ולהכיר את האדמות שהם אמורים לקבל תמורת האדמות האלה, שהופקעו לטובת נמלי התעופה. הסיפור הזה מביא אותנו, כמגזר ערבי, כאוכלוסייה ערבית, לא רק לסרב בכל תוקף להצעת החוק החדשה, הידועה לשמצה, אלא פשוט, ישראל איננה יכולה לשכנע אפילו ילד באחד הרחובות מהיישובים הערביים שהיא יכולה לעמוד מאחורי הסכמים שהיא חתמה עליהם, ומאחורי ההבטחות שהיא הבטיחה, במיוחד בנושא המקרקעין. ועל כן, איך אפשר להעלות על הדעת שישראל תבוא היום ותדרוש מהערבים אזרחי מדינת ישראל שנמצאים באזור הנגב מאות שנים לוותר על 800,000 דונם עבור הצעת חוק שלא מדברת על התיישבות, לא מדברת על הכרה ולא נותנת שום הבטחה – אני לא אומר זאת כדי להצדיק את האפשרות שנוכל לקבל את הצעת החוק הזאת. בשום פנים ואופן. אני הבאתי רק דוגמה – ואני מסיים במשפט אחד – דוגמה אחת שמוכיחה מעל לכל ספק שאנחנו, כערבים אזרחי מדינת ישראל, איננו מאמינים להבטחות של מדינת ישראל, ועל כן אנחנו נדחה את כל הצעות החוק שבאות להפלות אותנו לרעה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בימים האחרונים כמה חוגים בכנסת אחוזי התעניינות בעניין של הסגנון, איך מבטאים ואיך לא מבטאים כעס או זעם או כאב. מנסים לדמיין מציאות וירטואלית, כאילו יכול להיות צונאמי למשל ואתה תכתוב שיר עליו, למשל תעמוד על הדוכן ותתחיל לזמר זמירות, שירים. העניין הוא המהות של מדיניות הממשלה – – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה רגע. אדוני השר, לא נאה שרואים בטלוויזיה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> המהות היא המדיניות של הממשלה בכל הנושאים, אבל אני אתייחס רק לנושא אחד. בשבוע שעבר הכנסת אישרה ברוב דחוק את חוק פראוור. באותם ימים, באותה תקופה, הממשלה שלחה להרוס בית בוואדי-עארה, בכניסה לברטעה, בית שקיים מ-1963, שגם חוקי התכנון והבנייה המעודכנים אינם חלים עליו. הוצא צו הריסה לפני 40 שנה לאותו בית; 40 שנה הצו לא מומש. בביקור האחרון שלי שם סיפר לי בעל-הבית שהם, בעלי-הבית, יצרו קשר עם גורמים אחראים בממשלה, ברשויות, כולל שר הפנים עצמו, והוא נתן להם להבין שאם צו ההריסה נמצא מאותה תקופה, לחלוטין אין זה סביר שהצו הזה יבוצע. זאת אומרת, גם הצו לא חוקי וגם נתנו לאנשים את האשליה שהדבר הזה לא יבוצע. באו הדחפורים והרסו את חייהם ואת בתיהם של כמה משפחות ממשפחת אבו שרקיה שחיים בתוך הבית הזה. מה ההישג האדיר, מה השתנה באטמוספירה של ואדי-עארה שלחץ מאוד לממשלה להרוס את הבית הזה? למה? בשביל מה? זאת אומרת, הכביש, איך שהוא מתוכנן, ברוחב המקסימלי שלו כבר רץ והבית לא מפריע. והבית קיים עוד לפני הכביש, כפי שאמרתי משנת 1963; 1963. לא מפריע לשום דבר. כל מה שהיה צריך היה לתת הכשר על-פי צילומי האוויר שנעשו באמצע שנות ה-60 לכל המדינה, ואמרו שייתנו הכשר למה שקיים וחוק התכנון והבנייה יחול לאחר מכן. אין מקום להסביר את ההריסה אלא ביצר ההרס שקיים בתוך הממשלה לכל מה שחי; יצר ההרס לבית, לאדם, להיסטוריה, לשלום, לעתיד. זו הממשלה. זו הממשלה שמתפקדת כאן במדינת ישראל. ואני חושש, גברתי היושבת-ראש, ובזה אני מסיים, שלצורך המטלות שעומדות על סדר-יומה של הממשלה הם שכרו שירותים של מפלגה לתקופה מסוימת, לבצע חוקים שלא היו עוברים כנראה בקואליציה אחרת – מה שקרוי משילות, מה שקרוי נטל, מה שקרוי פראוור – והמפלגה הזאת שנקראת יש עתיד משמשת כקבלן ההריסות של הממשלה הזאת. ואני אומר לכם, אנשי יש עתיד, רק חודשים ספורים אחרי שתסיימו את העבודה הקבלנית שהוטלה עליכם על-ידי בנימין נתניהו, אתם תמצאו את עצמכם מחוץ לממשלה, והוא יחפש קואליציות אחרות. אני חושב שזה לעג לרש, זה זילות הדמוקרטיה, זה זילות חיי האדם. הבית הזה ההרוס, ההריסות של הבית זועקות ככתם על מצחה של הממשלה המסוכנת הזאת. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת יריב לוין. נדמה לי שגם ישראל חסון, האם הוא נמצא כאן? <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושבת-ראש, גברתי, חברי הכנסת, השרים המכובדים, השבועות האחרונים הוכיחו שוב ושוב שהממשלה מתייחסת לאזרחי המדינה בשתי גישות שונות לגמרי. יש קבוצת אזרחים שיש להם הכול, שמגיע להם הכול, שגם אם יש דברים ועושים דברים, מבצעים דברים שהם מחוץ לחוק, מכופפים את החוק בשביל להכשיר כל דבר שהם עושים, וזו קבוצת האזרחים של הרוב. ויש קבוצת אוכלוסין שהוגדרה על-ידי הממשלה הזאת כאויבים, שמה שלא יעשה – הם יטופלו כאויבים. הריסת הבית, שדיברו עליה חברי, בוואדי-עארה היא דוגמה טובה לכך. אם היו קצת גרמים, מיליגרמים, של היגיון, כבוד השר, מיליגרמים של חמלה, מיליגרמים של רצון טוב, הבית הזה לא היה נהרס; בית הקיים מלפני חוק התכנון והבנייה, שהיה אפשר בקלות להכשיר אותו. פה לא מצפים, פה לא חוות בודדים, פה לא מאחזים. שלושה דורות של אנשים גרו בבית הזה, ופתאום באים והורסים אותו כמו גנבים בלילה, בשעות הלילה המאוחרות מוציאים משפחה מתוך הבית. אתם יודעים מה? האטימות הזאת וחוסר הרגש הזה גם מביאים לתוצאה הפוכה, תוצאה שאני בטוח שהממשלה לא רצתה בה. חוק פראוור שעומד לנשל חצי מיליון דונם, להפקיע ולנשל ולהביא לטרנספר של עשרות אלפים, לא היה עדיין בשיח הציבורי הערבי בגליל ובמשולש. לא הצלחנו עדיין להביא אותו ללב השיח הציבורי. הריסת הבית הזה בוואדי-עארה, בלב אוכלוסייה של 130,000-120,000 ערבים, הביאה את העניין ללב השיח הציבורי. ואני אומר לכם, מבטיח לכם, שאתם תתחרטו על הריסת הבית הזה, כי זה מביא עכשיו ללכידות, לתגובה מאוחדת של כל המיעוט הערבי-הפלסטיני בתוך המדינה נגד הריסת הבתים. הוא יעמיד את עניין האדמה – שו ביקולו אל-ארצ' ואל-מסכַּן? האדמה והבית, הוא יעמיד אותם בלב השיח הציבורי. אנחנו נגיד לממשלה: הריסת בתים לא תעבור עוד. אני אומר לכם, לא מגלה לכם סוד, שאני וחברי כנסת אחרים, כן, עמדנו וסגרנו את כביש 65. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> פעמיים השבוע עמדנו וסגרנו את כביש 65, ונעמוד כל יום שישי. אנחנו נהפוך את האזור הזה למידאן אל-תחריר שלנו. הריסת בתים והפקעת אדמה והמשך ההתייחסות אלינו כאל אויבים לא יעברו עוד. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר רות קלדרון:> לפני תשובתו של סגן השר מיקי לוי אני מבקשת לתת למזכיר הכנסת להודיע הודעה. חברים, המליאה התמלאה, בבקשה תורידו את הווליום ותתחשבו. חבר הכנסת הרצוג, שותפי לשדולה, בבקשה לא לטלפן בתוך המליאה. כן. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת לוח תיקונים להצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 32), התשע"ג–2013. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק;> <2. הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור;> <3. אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריות;> <4. הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי> <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת סגן השר מיקי לוי, בבקשה תשיב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר רות קלדרון:> אני יושבת-ראש. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל, גברתי, חברתי לסיעה. אני מתנצל. <היו"ר רות קלדרון:> לא שמת לב, אני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בנאום הקודם שלי שוחחתי, דיברתי וציינתי לשבח את המסלקה הפיננסית. חלקתי שבחים למנהל שוק ההון פרופסור עודד שריג ואמרתי כמה מילים של תודה לסגן השר הקודם, איציק כהן. אני רוצה להדגיש בדברי כי חלפתי על שמו של שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, שיזם וטרח והוביל גם כן את כל נושא המסלקה הפיננסית, ועל כך – תודה רבה. את רוצה שאני אשיב לך? אני אשיב לך. <זהבה גלאון (מרצ):> בשמחה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הרי את יודעת שאני, אין לי בעיה עם זה. אבל אני אתחיל מהסוף להתחלה. חבר הכנסת בסאם – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> באסל גטאס. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> באסם גטאס, אני מתנצל. <מרב מיכאלי (העבודה):> באסל, בלמ"ד. באסל. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אמרתי, באסם. <מרב מיכאלי (העבודה):> לא באסם, באסל. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עם למ"ד? <מרב מיכאלי (העבודה):> עם למ"ד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל. באסל גטאס. אני שמעתי אותך מעל הדוכן הזה לפני כמה דקות, שאתה פשוט קורא למרד, ואתה קורא לחסימת דרכים, ואתה קורא להתנגשויות. אני אומר לך כאן, מעל הדוכן הזה, בבית הזה – – <באסל גטאס (בל"ד):> זה לא נכון. זה לא נכון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – זהו מעשה לא אחראי, זהו מעשה לא פרלמנטרי, ואני מאוד מקווה שהבוחרים שלך לא מאזינים לך, כי מדינת ישראל – – – <באסל גטאס (בל"ד):> לא אלימה. לא קראתי – – – אל תשים לי דברים בפה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – כי אתה יודע מה מביאה חסימת כביש, ואתה יודע מה התוצאות. <באסל גטאס (בל"ד):> תבדוק בפרוטוקול. תבדוק בפרוטוקול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אל תנסה להתחבא מאחורי הדבר הזה. חסימת כביש – אי-מתן מעבר חופשי בדרך – תביא מדרך הטבע להתנגשויות עם המשטרה. זוהי קריאה להפרת חוק. אני מאוד מקווה, מאוד מקווה – – <באסל גטאס (בל"ד):> הריסת בית זו הפרת חוק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שהבוחרים שלך לא מאזינים לך. חבר הכנסת ברכה – חבל שהוא יצא; אני לא יכול לעבור לסדר-היום בלי להתייחס אליך, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מדינת ישראל היא מדינת חוק. גם כשבונים בית בלתי חוקי בשכונת גילה, וגם כשבונים בית בלתי חוקי בשכונת בית-הכרם, ובכל מקום אחר בארץ הזאת, מכיוון שמדובר במדינת חוק, ואי-אפשר שכל אדם יעשה ככל העולה על דעתו, מדרך הטבע, כי יש חוק במדינת ישראל, צריך להגיב. בשולי הדברים אגיד לך שלא ממשלה היא שהורסת, אלא הרשות המקומית, כי זה מחבל בתוכניות שלה, זה מחבל בתוכניות ההתפתחות, ולכן, מי שיזם את הריסת הבית זה הרשות המקומית, ולא ממשלת ישראל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא נכון. ראש המועצה האזורית – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אגיד לך עוד דבר אחד: אני גאה להיות חבר כנסת מטעמה של מפלגת יש עתיד. מפלגת יש עתיד, להזכיר לך, קיבלה 19 מנדטים. היא המפלגה השנייה בגודלה. אני מבין את הרוגז שלך על מפלגת יש עתיד. אני מבין את הרוגז שלך. מצדך, יותר טוב אולי שהיינו יושבים באופוזיציה, לצורך העניין, ועוזרים לך לתקוף את הממשלה הזאת. אבל למגינת לבך זה לא קורה. אנחנו אמונים על הדמוקרטיה הישראלית, כך נעשה, בצורה חופשית, כדי להגן גם על הארץ הזאת, וככל שתתרכז אולי כן ייטב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> חמישה-שישה חודשים, חמישה חודשים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואני אעבור אחד-אחד, כדרכי בקודש, ולחבר הכנסת אשר אני רק אוכל להגיד: סוף-סוף יש מפלגה שיושבת בממשלה הזאת, ושינתה את שעון הקיץ. זוהי דוגמה מובהקת, איך ציבור קטן יחסית בחברה הישראלית, במשך שנים על גבי שנים גרם לכך שציבור שלם של אנשים אחרים בחברה הישראלית יתכופף מול הגחמות שלכם, ושעון הקיץ לא ייתן יום ארוך ולא יחסוך כסף. אמר כבר חבר הכנסת גפני, וכדאי שתשאל אותו, הוא התבטא ואמר בקדנציה הקודמת: שעון הקיץ אינו עניין דתי; לאן אתה לוקח אותו? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו מצביעים על הצעות האי-אמון בממשלה. ההצבעה הראשונה על הצעת האי-אמון של סיעת העבודה: ממשלה שמעלה מסים על האדם העובד ומחלקת פטורים לתאגידי הענק. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <רות קלדרון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אין לי אפשרות הצבעה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש לה בעיה בכפתורים האלקטרוניים. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודיע שהצבעתה של חברת הכנסת רות קלדרון נרשמה מן המקום של יושב-ראש הישיבה. והתכוונת להצביע נגד, גברתי, נכון? <רות קלדרון (יש עתיד):> נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז הכול בסדר. 39 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון לא התקבלה. מטעם הסיעות מרצ ויהדות התורה: הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 41 בעד, 63 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הסיעות מרצ ויהדות התורה לא אושרה. אטימות הממשלה נוכח זעקת הרבנים על הקיצוצים הדרקוניים בתקציבי הישיבות הציוניות והגרעינים התורניים בפריפריה, של סיעת ש"ס. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 41 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 41 בעד, 63 נגד, אין נמנעים. גם הצעת סיעת ש"ס לא התקבלה. מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: הממשלה מקדמת חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית ופוגעת בשכבות החלשות באופן מערכתי. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד – 41 נגד – 63 נמנעים – אין הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 41 בעד, 63 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד לא התקבלה. כל הצעות האי-אמון נדחו על-ידי מליאת הכנסת. <הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הנושא הבא שלנו הוא בקשת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בהתאם לסעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לפצל את הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה). יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. זה טעון אישור המליאה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מוצע לפצל מהצעת החוק הנוגעת להפחתת שכר העובדים בשירות הציבורי את נושא החיילים בשירות הקבע, כדי לאפשר לדון באופק השירות שנובע מהארכת תקופת השירות שלהם ובשל אי-הסתיימות הדיון במבנה השכר שלהם. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לסיים את זה בחודש הזה. אני מבקש את אישור המליאה לפיצול נושא הצבא. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כפי שאמרתי, זה דורש הצבעה. אני מאפשר ליושב-ראש הוועדה להגיע למקומו, ואני מבקש מחברי הכנסת להצביע: בעד – אישור ההחלטה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. נגד – מתנגדים להחלטה. בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה – 90 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 90 בעד, אחד נגד, אין נמנעים. אני קובע כי ההחלטה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות אושרה. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת, למסור הודעה מטעם הוועדה. אין צורך בהצבעה. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות לסדר-היום כדלקמן: ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת אראל מרגלית, אחמד טיבי, משה זלמן פייגלין, משה גפני, בועז טופורובסקי ויעקב מרגי בנושא: ועדת פרי והשוויון בנטל, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות תדון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת נסים זאב בנושא: המגעים המדיניים מתעלמים ממאבק הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב להכרה ולפיצויים חרף חוק המחייב לדון בנושא בכל משא-ומתן לשלום בינינו לבין שכנינו. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) (פיצוי לנאשם שזוכה), התשע"ב–2012;> [מס' מ/695; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"ב, עמ' 29831.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011> [מס' מ/611; "דברי הכנסת" ה-18, מושב שלישי, חוב' ל"ט, עמ' 22217.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הנושא הבא הוא הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק כדלקמן: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) (פיצוי לנאשם שזוכה), התשע"ב–2012, הצעת חוק מ/695, והצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011, הצעת חוק מ/611. יציג את ההצעות שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון. ההצבעה תתקיים בעוד שבועיים מהיום. כרגע זאת רק הודעת הממשלה. לפחות שבועיים מהיום. <שר הביטחון משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודיע בזאת בשם הממשלה על רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעות החוק כדלקמן: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) (פיצוי לנאשם שזוכה), התשע"ב–2012, הצעת חוק מ/695; ההצעה השנייה היא הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"א–2011, הצעת חוק מ/611. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון. כאמור, אם יש סיעות שמתנגדות להחלת דין הרציפות, יוכלו לנמק זאת בעוד שבועיים מעכשיו, או לפחות שבועיים, כשהממשלה תבקש להצביע על החלת דין הרציפות. <הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013> [מס' מ/735; "דברי הכנסת", חוב' י"ב, עמ' 1330; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הנושא הבא: הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. יש הסתייגויות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל רוצה לעודד את היצוא, ולכן היא קבעה שכל מפעל שמייצא למשק שהוא מעל 12 מיליון יקבל את ההטבות. למה 12 מיליון? כי 12 מיליון היו עד סוף 2011 – מדינת ישראל פלוס הרשות הפלסטינית. זה כבר כנראה התחלה של החלת החוק על הרשות. אבל – כהערה. בכל אופן, כל המטרה הייתה לעודד ייצוא. ברגע שמדינת ישראל, פלוס הרשות הפלסטינית, עוברת את 12 המיליון, כל מפעל בישראל יהיה זכאי גם כן לקבל את ההטבות האלה, וההטבות האלה נועדו רק ליצוא ולא למשק הפנימי. הצעת החוק הזאת מגדילה ואומרת שרק מפעלים שייצאו למדינות שמעל 14 מיליון יהיו זכאים להטבות האלה. כלומר, מפעל שמוכר בישראל, במשק המקומי, לא יהיה זכאי להטבות האלה. זו מהותו של החוק, והחוק הזה יחול מ-1 בינואר 2012. זה לא נקרא רטרואקטיבית כי למעשה המדינה הגישה את הצעת החוק הזאת עוד ב-2012, וזה כבר עבר בקריאה ראשונה, רק בגלל הפגרה, הבחירות וכו', זה קפץ ל-2013. לכן, לפי הייעוץ שקיבלנו זה לא נקרא חוק רטרואקטיבי. ולכן אני ממליץ ומבקש לאשר את החוק הזה, כדי שההטבות האלה, שהמדינה נותנת, אכן יינתנו ליצוא ולא למשק המקומי. תודה לך, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שהציג את הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. חברי הכנסת, כפי שאמרתי, יש הסתייגויות. חבר הכנסת משה גפני, האם אתה מעוניין לנמק את ההסתייגויות? <משה גפני (יהדות התורה):> ודאי. ודאי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד עשר דקות לרשותך, אדוני. אחריו חבר הכנסת יעקב ליצמן, אם יהיה אתנו כאן, יוכל גם הוא עד עשר דקות לנמק את הסתייגויותיו. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הצעת החוק שמביאה הממשלה, או שהביאה הממשלה כבר בקדנציה הקודמת, כפי שציין יושב-ראש ועדת הכספים – אנחנו ביקשנו ממנה את הדבר הבסיסי ביותר: אנחנו רוצים לדעת – אנחנו, חברי ועדת הכספים, וגם כדי שנוכל לומר לכנסת – כמה תושבים יש במדינת ישראל וכמה תושבים יש ברשות הפלסטינית. הרי מה הבעיה – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> כל הכבוד. <משה גפני (יהדות התורה):> ביקשנו נתון. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני הגשתי שאילתה על זה ודחו לי אותה, לא אישרו לי אותה. <משה גפני (יהדות התורה):> יפה. ביקשנו את הדבר הפשוט ביותר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> משה, זה החלת הריבונות בסוגיה. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה מביא את החוק הזה בגלל החלת הריבונות. אם זה החלת ריבונות אז בגלל זה אתה מביא את החוק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. הרי מה הבעיה? הבעיה היא שלא רצו לכתוב בחוק של עידוד השקעות הון, לא רצו לכתוב שזה מיועד רק ליצוא, מכיוון שרצו לעקוף את האמנות הבין-לאומיות – ואגב, כולם אומרים שזה לעקוף את האמנות הבין-לאומיות, שזה מצחיק כשלעצמו; תכתוב כבר שזה מיועד רק לאלה, שזה מיועד ליצוא. ביקשנו את הנתון הפשוט ביותר, והזלזול של הממשלה בכנסת פשוט עובר כל גבול. עד לרגע זה, ואנחנו נידרש עכשיו להצביע, אחרי שהצביעו בוועדת הכספים, ואנחנו נידרש להצביע במליאת הכנסת להגדיל את מספר האנשים – ומדובר על יצוא לשם, זה 14 מיליון איש – לא נדע כמה דברים: לא נדע כמה תושבים יש במדינת ישראל וברשות הפלסטינית שבגלל זה צריך להביא את החוק הזה, ולא נדע איזה יצוא לאילו מדינות ייפגע כתוצאה מהעלאת מספר התושבים. הרי יש תושבים או מדינות שבהן מספר התושבים הוא בין 12 מיליון ל-14 מיליון, ואז אם יש חברה ישראלית שמייצאת לאותן מדינות, הם ייפגעו; הם ייפגעו מכיוון שעליהם – אם חברה ישראלית מייצאת אליהם, הם לא יזכו לכל ההטבות של עידוד השקעות הון. אנחנו לא יודעים, אנחנו הולכים להצביע בחוסר ידע מוחלט. אני חולק על כל העניין של הרטרואקטיבי. אנחנו מדברים פה על עידוד השקעות הון; אנחנו מדברים על דבר שבו גם על-פי החוק הקיים, שבו מדובר על 12 מיליון, במהלך כל שנת 2012 לא היה חוק אחר. אין אפשרות לבוא, אין מציאות כזאת של לבוא ולהגיד: רגע, אנחנו עכשיו מחוקקים חוק ומ-1 בינואר 2012 לא יקבלו הטבות, מכיוון שכבר הבאנו את זה לכנסת לפני הבחירות. אין דבר כזה. זה חוק רטרואקטיבי באופן ברור. האמת היא, גברתי היושבת-ראש, שחבר הכנסת ליצמן ואני לא רצינו להתמודד עם כל השאלות האלה. ראינו שחלק גדול מחברי הוועדה הולכים אחרי הממשלה, אז מה אנחנו הקטנים נתמודד עם זה? אז בסדר, יאללה. <אראל מרגלית (העבודה):> גם אנחנו לא אהבנו את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, כן, בסדר, אני אומר, אבל בכל אופן הרוב הצביע בעד. ביקשנו הסתייגות אחת, ואני מבקש מחברי הכנסת להצביע בעדה. אם יש מפעל והמפעל הזה נמצא באזור פיתוח א' – שההטבות עבורו לא יבוטלו. יש אינטרס לאומי בעניין הזה. אז בסדר, מפעל במרכז הארץ, כופפנו את ראשנו בפני הרוב שיש בכנסת, גם אם הם לא צודקים, וגם אם זה לא נכון, וגם אם כל הטענות שאמרתי הן טענות נכונות. בסדר. אבל תחשבו שבהצבעה בעד החוק הזה אתם פוגעים גם במפעלים שהם באזור פיתוח א', שלכל הדעות צריך לסייע להם. אז אני לא נכנס עכשיו לשאלה המשפטית, שבטוח שאני צודק בה; אין רטרואקטיבי כזה ואין מציאות שמצביעים על חוק בלי שאתה יודע את מספר התושבים, בלי שיש לך נתון. אין מציאות כזאת שבה אתה בא ואומר: אני מעלה את מספר התושבים למדינה שבה יש יצוא ל-14 מיליון, בלי שאתה יודע באיזה מפעלים אתה פוגע כשזה בין 12 ל-14 מיליון. יש מדינות כאלה ויש יצוא אליהן – שום נתון. כשיושב-ראש הוועדה בא והציג כאן את החוק הוא לא הציג את הנתונים האלה, מכיוון שאין לו, הממשלה לא הביאה לו. יכול להיות שהממשלה מסתירה משהו. אני לא נכנס לעניין הזה, אני רק מבקש בקשה אחת. קטונתי מלהתמודד, גם אני וגם חבר הכנסת ליצמן, עם כל הטיעונים האלה. יש רוב והצביעו בוועדת הכספים. אני לא הבאתי את זה להצבעה לא מפני שהיו בחירות; אני לא הבאתי להצבעה מכיוון שלא נתנו לי שום נתון. ביקשתי נתונים ולא קיבלתי. אמרתי: עד שלא תביאו נתונים לא אביא את זה להצבעה. מה, אנחנו מצביעים כעיוורים באפלה? אבל הצביעו והעבירו את החוק הזה. אני מבקש שהחוק, לפחות בחלק הרטרואקטיבי, לא יחול על מפעל באזור פיתוח א', שמשוועים בו כל כך לעבודה, משוועים כל כך למפעלים, כאשר יש דיון בעניין הזה של עידוד השקעות הון שמעלים את מספר התושבים במדינה שאליה מייצאים, ולא אומרים במפורש שזה ליצוא, ואומרים שזה חל גם רטרואקטיבית, בניגוד למה שברור לי, שזה לא נכון מבחינה משפטית וחוקית. אנחנו מבקשים, גברתי היושבת-ראש, מחברי הכנסת להצביע בעד ההסתייגות שלנו שהמפעלים באזור פיתוח א', החוק לא יחול עליהם רטרואקטיבית. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ליצמן, האם הוא בחדר? איננו. חבר הכנסת סלומינסקי ישיב על ההסתייגויות, בבקשה. חבר הכנסת גפני, יש לך שלוש דקות ספייר לפעם הבאה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני לכבודך לא השלמתי, רק ניסיתי לתמצת, היה לי עוד הרבה מה לומר. <היו"ר רות קלדרון:> אני מעריכה את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברי וידידי יושב-ראש ועדת הכספים לשעבר, ר' מוישה גפני, באמת טוען דברים נכונים, ואת הדברים האלה טענו גם בוועדה, ולכן, למרות בקשת הממשלה, לא הבאתי את זה לדיון עד שקיבלתי את התשובות על השאלות האלה. שאלה ראשונה זה המספר. אז מספר תושבי מדינת ישראל זה דבר פשוט וידוע. מאחר שהחוק הזה חל גם על מדינת ישראל וגם על הרש"פ, מה שנקרא – שבעזרת השם תהיה חלק ממדינת ישראל – ושם המספרים פחות ברורים, הופיע בפנינו מנהל רשות המסים ובקולו, לפרוטוקול, הודיע שלאחר שהם פנו לאותו – איך זה נקרא? דמוגרף? לא יודע, מי שאחראי למתן הערכות או מספרים, והודיעו שבסוף שנת 2011 המספר הכולל של תושבי מדינת ישראל והרש"פ, או מדינת ישראל הגדולה, עומד על 11,980 מיליון, אזי ב-2012 ודאי שבגלל הילודה עברו את 12 המיליון. אם כך, יש לנו עדות שנאמרה לפרוטוקול שבשנת 2012 עברנו את 12 המיליון. זה לשאלה הראשונה. לשאלת הרטרואקטיביות – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אז אי-אפשר לייצא לדנמרק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <אראל מרגלית (העבודה):> מה עם דנמרק, שיש לך שם פחות מ-12? מה עם נורבגיה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, בסדר. אז לשאלה השנייה, של הרטרואקטיביות, אנחנו בוועדה עושים כל מאמץ שלא לאשר שום חוק רטרואקטיבית, אלא אם כן יש איזו סיבה מיוחדת, ולכן לצורך זה הופיע בפנינו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורך-דין אבי ליכט, והסביר בטוב טעם למה החוק הזה הוא לא רטרואקטיבי. מאחר שמסים – ברגע שהמדינה רוצה להטיל מס היא לא צריכה להטיל אותו בתחילת השנה; גם אם היא מטילה אותו במהלך השנה הוא תופס על כל השנה. זאת אומרת, אם המדינה פנתה לכנסת והעבירו בקריאה ראשונה ב-2012 את הצעת החוק הזאת, ממילא זה תופס על כל 2012, נקודה. אז ממילא זה לא רטרואקטיבית. למה לא גמרו את זה ב-2012? אזי חלות על זה ההוראות שברגע שיש פגרה ולאחר מכן בחירות, כל החוקים וכל הדברים שיש בהם תאריך – כולם קופצים מ-2012 ל-2013. כך שמבחינת העניין הזה אנחנו כאילו נמצאים ב-2012, כאילו נמצאים ב-2012, וממילא החוק הזה הוא לא חוק רטרואקטיבי. ואני אומר שוב, אני חושב ואני פונה לכל חברי הכנסת, ואני אומר שמצד אחד לא לדקדק בדקדוקי עניות, ואף שהסברתי שדקדוקי העניות מסודרים והם בסדר, צריכים להסתכל על מהותו של החוק, והחוק הזה בא להיטיב. המדינה רוצה להיטיב ולדרבן את היצוא. זה לא חוק שנועד לדרבן ולעזור למפעל בארץ, שמוכר בארץ; לצורך זה יש חוקים אחרים. ואם זה מפעלים בפריפריה, יש להם התוספות והתמרוצים שלהם. החוק הזה בא לתמרץ את היצוא, ולכן, אם לא נאשר אותו, המשמעות היא שכל מפעל בארץ – למשל "קוקה-קולה", שמוכר בקבוקים בישראל – יהיה זכאי לקבל את כל ההטבות האלה, כי הוא מוכר למשק שמעל 12 מיליון, ולא זו הכוונה של המחוקק. ולכן אני אומר: אנחנו, מאחר שאנחנו כן רוצים לשמור על הנושא של עידוד היצוא, ואני מניח שגם ידידי וחברי ר' מוישה גפני, יושב-ראש הוועדה לשעבר, ודאי שהוא רוצה לתמרץ ולעודד ולדרבן את היצוא, אז ודאי שהחוק הזה צריך לעבור. אחרת, מחר נמצא את כל המפעלים בארץ שמוכרים, או כל מכולת תבוא ותדרוש את התמריצים האלה. אם כך, אני פונה לחברי ושוב מבקש מהם לאשר את החוק זה. ואני אומר שוב: יש לנו תמיד, בוועדה, דיונים שחלקם, ואנחנו עכשיו נמצאים – אומנם החוק הזה – אז מאחר שבוועדה, ואני אומר: החוק הזה הוא לא במסגרת חוק התקציב וההסדרים, הוא חוק שבא בפני עצמו, וועדת הכספים אישרה את החוק הזה. אני חושב שהוא טוב לנו, הוא מעודד את היצוא, ולכן אני דוחה את ההסתייגויות, אחרי שהסברתי, ואני מבקש מכולם להצביע בעדו. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת סלומינסקי. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70) בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. חברי הכנסת מתבקשים לתפוס את מקומם. לחוק יש הסתייגויות של חבר הכנסת משה גפני. לסעיף 1 יש הסתייגות של חבר הכנסת גפני. מי בעד ההסתייגות – – – <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> הוא נמצא עכשיו? הוא לא היה כאן. שלום לך. ברוך הבא. לסעיף 1 יש הסתייגות של חברי הכנסת גפני וליצמן. מי שבעד ההסתייגות יצביע בעד, ומי שנגד יצביע נגד. הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת משה גפני ויעקב ליצמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר רות קלדרון:> הוספתי. תודה. זה רגע של שקט. בעד – 23. נגד – 64. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצביע על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 75 נגד – 11 נמנעים – 1 סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר רות קלדרון:> 75 בעד, 11 נגד. הסעיף, כנוסח הוועדה, נתקבל. לסעיף 2 יש הסתייגות של חברי הכנסת גפני וליצמן. מי בעד? מי נגד? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה? <משה גפני (יהדות התורה):> לא – – – <היו"ר רות קלדרון:> לא? <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> ההסתייגות מוסרת. אנחנו עוברים להצביע על סעיף 2, כנוסח הוועדה. סעיף 2 – בעד או נגד. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 2 – 74 נגד – 11 נמנעים – אין סעיף 2 נתקבל. <היו"ר רות קלדרון:> 74 בעד, 11 נגד. סעיף 2 אושר כנוסח הוועדה. אנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), כנוסח הוועדה, ומי נגד? הצבעה מס' 9 בעד החוק – 76 נגד – 9 נמנעים – אין חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר רות קלדרון:> 76 בעד, תשעה נגד. חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 70), התשע"ג–2013, התקבל וייכנס לספר החוקים. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012> [מס' מ/730; "דברי הכנסת, חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר רות קלדרון:> הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק כדלקמן: הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי הרדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5). מנמקים: חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת שי, בבקשה. ההצבעה על החוקים תהיה אחרי שנשמע את כל ההנמקות. בבקשה, אדוני. <נחמן שי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שעומדת לפנינו מיועדת לקדם את מעמדה של תחנת השידור הצבאית, "גלי צה"ל". הסוגיה של "גלי צה"ל" כתחנת שידור ציבורית, צבאית, במדינת ישראל, עומדת על סדר-היום כבר שנים ארוכות. ובכל פעם יש שמברכים אותה ויש שמבקרים אותה על פעילותה. כמי שהיה בעבר מפקד התחנה ועורך ראשי שלה, אני מכיר את הסוגיה הזאת לעומקה. אני מכיר את הבעייתיות שבעובדה שתחנת שידור צבאית שחיילים משדרים בה פועלת במדינת ישראל בשנת 2013. זה לא עניין פשוט ולא עניין של מה בכך. יחד עם זאת, לאורך השנים התברר כי התחנה הזאת ממלאה תפקיד חיוני וחשוב במציאות הישראלית המורכבת כל כך. דווקא בשל המרכזיות של הנושא הצבאי בחיינו, בקשר – – <היו"ר רות קלדרון:> חברי הכנסת, בבקשה, שמרו על כבוד במליאה. <נחמן שי (העבודה):> – – ההדוק כל כך בין הציבור הרחב לבין צה"ל, החל ממשרתי החובה, דרך משרתי הקבע ועד המילואים. בסופו של דבר, זה ציבור של מאות אלפים שחיים את הצבא מקרוב, עוקבים אחרי המתרחש בו, מתעניינים במה שקורה בו, ומהווים בצורה כזאת או אחרת חלק ממנו. מרכזיות הנושא הזה של הצבא והביטחון במדינת ישראל מצדיקה את קיומה של התחנה הזאת. זו סיבה אחת. הסיבה השנייה, שחשיבותה גדולה בעיני, היא של השידור הציבורי במדינת ישראל. אנחנו, וגם בכך היה לי חלק בעבר, קידמנו בישראל תקשורת מסחרית; אומנם בפיקוח ציבורי, אבל תקשורת מסחרית. עשינו כך בתחום הטלוויזיה באמצעות ערוץ 2 וערוץ 10, ואחר כך גם בתחנות הרדיו האזוריות, שקמו בזו אחר זו, ונכון להיום ממלאות תפקיד חשוב מאוד באזורים שונים של הארץ. התחנות האלה מהדקות את הקשר שבין האזור שבו הן פועלות, בין הקהילה שבה הן פועלות, לבין הציבור הרחב, ויוצרות תחושה של גאווה, של זיקה, במקומות שבהם הן פועלות. התחנות האלה פועלות גם בקשיים כספיים לא קלים, בקשיים כספיים שמכבידים עליהן, וראוי היה שהכנסת תיתן על כך את דעתה ותסייע להן. ככה עשינו בעבר, ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד; עוד הפעם, מתוך האינטרס שיהיה בישראל פלורליזם רחב ככל האפשר כשמדובר בשידור, ושתינתן במה או תינתנה במות רבות ככל האפשר לציבור הישראלי כדי לבטא את דעותיו ואת עמדותיו, ונחלץ את עצמנו ממונופול או ממונופולים ששררו פה בעבר. שר התקשורת בעבר, רובי ריבלין, זוכר היטב למה אני מתכוון. עכשיו, אנחנו חייבים גם להבטיח את קיומה של תחנת השידור הצבאית, מתוך ההבנה שאומנם בזרוע האחת שלה היא מעוגנת בצה"ל ובמערכת הביטחון, אבל מצד אחר היא תחנת שידור ציבורית ממדרגה ראשונה. ודווקא בעידן של המסחור, שחל על הטלוויזיה ועל הרדיו, על השידור במדינת ישראל, דווקא בעידן הזה ראוי שהתמונה תתאזן באמצעות שידור ציבורי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה בעד ורק מדבר. <נחמן שי (העבודה):> אני בעד. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זאת אומרת, אתם לא מתנגדים. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו לא מתנגדים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה זכות דיבור. <נחמן שי (העבודה):> אני מסביר למה זה חשוב שתהיה תחנת שידור צבאית, ואני מסביר – – – <היו"ר רות קלדרון:> זה נחמד שאתה מקשיב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אז אתה מעכב אותנו מלהצביע בעד זה. <נחמן שי (העבודה):> לא חשוב, אבל אני רוצה שייאמרו דברים מסוימים בזכות התחנה, כי היום בדיון שהיה פה נמתחה ביקורת קשה על-ידי כמה מחברי הכנסת מהמחנה הזה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – אני לא יכול להגיד מה שאתה אומר, כי לי אין זכות להתנגד. תאמר שמה שאתה אומר, זה גם אתה. <נחמן שי (העבודה):> תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת ריבלין. לכן אני אומר שמי שרוצה לחזק את השידור הציבורי במדינת ישראל צריך לתת לו כלים. הכלי המרכזי הוא בסופו של דבר מימון. מערכת הביטחון מתקשה, גם ובמיוחד בעידן הזה שבו אנחנו נמצאים, לממן את "גלי צה"ל", ולכן טוב של"גלי צה"ל" יהיה סוף-סוף בסיס כספי כלכלי איתן. טוב גם שהוא יהיה ברור ומובן ומעוגן מראש, שהוא יקבע את המקסימום של זמן השידור של תשדירים וחסויות שאפשר לעשות בתחנה הזאת, לא מעליו, לא באופן שהוא יחרוג, לא באופן שהכנסות התחנה הזאת תהיינה בלתי מוגבלות. יהיה גג שאפשר יהיה למדוד אותו ושאפשר יהיה לאמוד אותו, ושהוא בסופו של דבר ישתלב בעולם של התשדורת המסחרית במדינת ישראל. ולכן הכיוון שאנחנו הולכים בו עכשיו בכך שאנחנו מעגנים את "גלי צה"ל" בחוק, אנחנו מקיימים פיקוח ציבורי על התחנה הזאת, כי כל כלי תקשורת בסופו של דבר צריך לעמוד תחת פיקוח ציבורי במדינת ישראל, ואנחנו נותנים לכלי התקשורת הזה כנפיים משל עצמו. הוא לא יצטרך כל הזמן לשאוב את משאביו הכספיים ממערכת הביטחון, שמתקשה לתת לו, הוא יוכל לפעול בזירה המסחרית. אבל יחד עם זאת, אני אומר, במגבלות, כי כשאנחנו מסתכלים על מפת התקשורת בישראל היום, גם טלוויזיה, גם רדיו, גם עיתונות, אנחנו חייבים לחשוב כל הזמן על איזונים ובלמים בין כל הגורמים שמשחקים על המגרש הזה. "גלי צה"ל" תהיה שחקן על המגרש הזה, אבל שחקן שיבין את מגבלותיו; אני מדבר על הצד הכספי-כלכלי. ויחד עם זאת, השידור הציבורי במדינת ישראל, שכולנו, אני חושב, חרדים לו ודואגים לו, יצא נשכר. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. <תמר זנדברג (מרצ):> שלום רב, סיעת מרצ תומכת בחוק המוצע. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לדבר על הצעת חוק בעייתית – וזה בלשון המעטה, ונדמה לי שזה הביטוי הכי קל שאני אומר היום – שצפויה לעלות כאן ביום רביעי, שלמעשה אושרה אתמול בוועדת השרים, זו שקרויה בטעות "חוק המשילות", ואפשר לקרוא לה בשמות חריפים הרבה יותר, כמו "החוק להרחקת מפלגות מטעמים גזעניים" וכו'. אני רוצה לומר, גברתי היושבת-ראש, לצערי הרב, החוק הזה כבר בא לכאן בעבר בכל מיני נוסחים כאלה ואחרים. בפעמים הקודמות שהוא הגיע, הוכנסו אליו כל מיני דברים שקרויים בשפה הפרלמנטרית עזים. בזמן שאנחנו, חברי האופוזיציה בעיקר, הלכנו והתגוללנו על הצורך לגייס 61 חברי כנסת לצורך אי-אמון וכל מיני דברים אחרים, שמגבילים את האופוזיציה, הנה, מסתבר שכל ההצעות האלה ירדו מסדר-היום, ודווקא חבר כנסת, לצערי הרב, ממפלגתך – שהייתה אמורה להיות ידועה כמפלגה דמוקרטית, כמפלגה חדשה, אולי לפחות קצת צניעות לפני שמשנים סדרי עולם כאן בבית – דווקא ממפלגתך תגיע לכאן השבוע הצעת חוק פרטית שהושלו ממנה כל אותן עזים, ולמעשה נשארה בה המהות, שזה הדבר שרציתם להעביר מלכתחילה, וזה הנושא של אחוז החסימה. אז אני רוצה לומר, תראו, בבית הזה – ועכשיו אני אומרת את זה כאן כמצפון נקי בתור מספר שש במפלגה שהיום בסקרים כבר מזמן מזמן התרחקה מהאחוז המוצע, כך שאין לי שום נגיעה וגילוי נאות, ושום נגיעה אישית, מפלגתית, תנועתית, סיעתית או אחרת. אני רוצה לומר לכם בצורה ברורה, הצעת החוק הזאת מכוונת לאגף הזה בבית, למפלגות הערביות, שמייצגות ציבור שהוא גם ככה מיעוט מוחלש ומופלה פה במדינה. מה יצא לכם? מה הרבותא בלמנוע מהאנשים האלה שמייצגים פה ציבור שהוא מיעוט לאומי במדינת ישראל שייצגו את עצמם, מה? אתם טוענים מה? שהמפלגות הקטנות, המפלגות כאן שיושבות באופוזיציה, הן הסחטניות. נו, באמת. הרי אתם מייצגים כאן מפלגות גדולות של 19 ו-12 ולמעלה מזה מנדטים, שהסחטנות הפכה ללחם חוקן. ואני לא מדברת עכשיו על המפלגה שלכם, שהיא חדשה, אלא אחורה לאורך שנים, מפלגות גדולות שישבו בקואליציה וסיעות מתוך מפלגות, כמו סיעות המורדים ואחרות שראינו בעבר, שהביאו לא רק את הסחטנות הפוליטית והפרלמנטרית שהביאה אותן לשיא ולציניות. כאן יושבים חברים באופוזיציה שאין להם הכלים האלה – שלא קיבלו, לא את ה"מיצובישי" ולא את ה"וולבו" ולא את הכביש ולא את המחלף ולא שום דבר; עושים עבודתם מתוך אידיאולוגיה, שליחי ציבור. דווקא להם באים כאן להתנכל? מה, איזו יציבות? איזו משילות תתרום הצעת החוק הזו מלבד – אני באמת משתדלת לברור את מילותי – מלבד לרדת שוב לחייהם של אותם נציגי ציבור שעושים עבודתם נאמנה יום-יום, שעה-שעה, כאן במשכן, מגישים הצעות חוק, עושים את עבודתם? אתם גם כל הזמן מתלוננים שלא נותנים לכם קיזוזים, אתם אלה שרוצים לברוח כאן מהמליאה ולא לעשות את עבודתכם, ודווקא למפלגות האלה הקטנות אתם באים להתנכל. אני שואלת: למה? על מה ולמה? אני רוצה לסיים. את יודעת, לפעמים החיים הפוליטיים הם הפכפכים, ויש בהם כל מיני תמורות ותהפוכות, והצעת החוק הזו – אתם היום מגיעים, מפלגה חדשה, מפלגה גדולה, המפלגה השנייה בגודלה, מפלגת שלטון, אתם ממרום 19 המנדטים זה נורא קל לחשוב שאתם תמיד תישארו ככה. אבל יושבים כאן חברי כנסת בבית הזה, חברי וחברות כנסת, שכבר ראו דברים; כבר ראינו מפלגות שהיו המפלגות הגדולות בכנסת ואיבדו מכוחן וירדו, והיום נאבקות על אחוז החסימה. ואני רוצה לומר לכם, חברות וחברים מיש עתיד, שממש ממש ממש לא מן הנמנע שאתם היום מתנכלים למפלגות הקטנות, אבל סופו של אחוז החסימה הזה, שאתם תגרדו אותו מלמעלה או מלמטה, והצעת החוק הזו, שאתם היום יוזמים ומובילים בכזאת יהירות, תתהפך עליכם, ובסופו של דבר היא זו שתוציא אתכם מהכנסת. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. ישנה תמיד האפשרות שהיא מובלת לא ביהירות, אלא באחריות ציבורית. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, כמו חברת הכנסת זנדברג, גם אני רוצה להקדיש את דברי לדבר החשוב ביותר, הייתי אומר, הדרמטי, הגדול, המהפכני, המסוכן, המזיק, שעומד להתרחש בכנסת ביום רביעי באמצעות הצעת חוק שלמרבה הטרגדיה מקודמת על-ידי סיעת יש עתיד, ושכוללת בתוכה כמה אלמנטים אנטי-דמוקרטיים; אגב, לא רק העלאת אחוז החסימה, גם ביטול עקרון שלטון הרוב. את יודעת, לא רק מלחמה במיעוט הפוליטי, במיעוטים הפוליטיים, אלא גם ביטול העיקרון הישן של שלטון הרוב, כאשר אתם מאפשרים בהצעת החוק הזו לממשלה למשול גם כשהרוב בכנסת נגדה. גם אם הרוב בכנסת יצביע נגד הממשלה, אם הוא לא מגיע ל-65 חברי כנסת, הממשלה תוכל למשול; הרוב בכנסת נגד, הרוב בעם נגד, אבל הממשלה מושלת. ביטול העיקרון של שלטון הרוב הוא בעצם חיסול התשתית הבסיסית ביותר להסכמה הדמוקרטית. יש הרבה מקרים שבהם אנחנו לא מסכימים עם ההחלטות שהרוב מקבל, אבל אנחנו אומרים: הרוב קיבל, ואלה הם כללי המשחק, ולכן אנחנו הולכים עם זה. כאשר אתם מבטלים את עקרון שלטון הרוב, אתם בעצם מייצרים מערכת פוליטית חסרת לגיטימציה, חסרת בסיס הסכמה שהוא הבסיס היחיד המאפשר את קיומה של הדמוקרטיה בחברה מודרנית. ולכן, אם רציתם לחזק את היציבות ואת המשילות, אתם בעצם מובילים את המערכת הפוליטית בארץ הזאת למשברים ולדרמות ברמה קיצונית וחריפה הרבה יותר מאשר ידענו בעבר. אבל אני רוצה להקדיש את עיקר דברי לאותו רעיון, של העלאת אחוז החסימה. אני אלך בדרכה של חברת הכנסת זנדברג – אני פשוט נמצא במצב אחר, אז בגילוי נאות אני רוצה להגיד שאני רואה את הצעת החוק הזאת כהצעת חוק שמכוונת נגדי אישית, נגדי ונגד תנועתי באופן אישי. כי מה לעשות, למרבה הצער, בחברה הישראלית מספרם של אלה שתומכים בדרך של שותפות יהודית-ערבית ושתומכים בתנועה פוליטית שהיא תנועה יהודית-ערבית הוא פחות מ-4%. טרגדיה היסטורית – אני מסכים, טרגדיה היסטורית גדולה – אבל אנחנו באופן מסורתי פחות מ-4%. אני מבין שאנחנו מאיימים, כי השותפות היהודית-ערבית היא איום על אלה שמאמינים בהפרדה, איום על אלה שמאמינים בשנאה, על אלה שמאמינים בהסתה. אבל למה יש עתיד צריכה להצטרף לגל הזה? למה אתם צריכים להיות אלה שמשמשים בעצם קבלני ביצוע להצעות חוק שהייתי מבין לחלוטין אם הן היו מגיעות מספסלי סיעתו של ליברמן? אני חושב שהיסטוריון שיחקור את הקדנציה הזאת בכנסת באמת יגלה פרק מאוד מורכב ובלתי ברור, איך סיעה שהתחילה כסיעה של מרכז פוליטי, של עמדות ליברליות, שכוללת בתוכה אנשים שהם באמת ובתמים ליברלים, שבאמת ובתמים רוצים חשיבה רחבה ביחס לחברה הישראלית – איך סיעה כזאת נקלעה למקום הטרגי, המקום העצוב, המקום הקשה, של מי שמבצעת משימות מלוכלכות במיוחד עבור גורמים פוליטיים אחרים. אני חושב שזאת בדיוק ההזדמנות שלכם לעשות חשבון נפש. אני יודע שלא קל לעשות את זה, כי זאת אמירה, זאת ססמה – העלאת אחוז החסימה. אני לא בטוח שנעשתה מספיק חשיבה בעניין הזה; אני לא בטוח שבאמת נעשה לימוד מספיק מעמיק מה תהיינה ההשלכות בפועל של העלאת אחוז החסימה. אני חושב שזה נושא שאיכשהו נכנס לאג'נדה שלכם אולי במידה רבה של מקריות וחוסר תכנון, אבל זה מה שקרה, ואתם כרגע נמצאים על הרכבת הזאת, ולהחליט לעצור את הקטר, ואולי אפילו לרדת ממנו, זאת החלטה לא פשוטה. אבל אני באמת רוצה להזכיר את מה שאני אמרתי כאן – כאן, מעל הדוכן הזה – לחברת הכנסת דליה איציק, שקידמה את הצעת החוק להעלאת אחוז החסימה; ולא הצליחו בסופו של דבר להעלות ל-3%. אני אמרתי לה: חברת הכנסת דליה איציק, בפוליטיקה הישראלית עוד תראי מצב שאתם, סיעת קדימה, הגדולה בסיעות הבית, תהיו הקורבן של רצונכם להעלות את אחוז החסימה. אגב, אם היא הייתה מצליחה להעלות את אחוז החסימה ל-3%, סיעה אחת לא הייתה היום בכנסת, וזאת סיעת קדימה. סיעת קדימה נמצאת בכנסת רק בזכות העובדה שאחוז החסימה לא עלה. אז בקצב הנוכחי שיש עתיד מתנהלת גם זה יכול לקרות, ומי שהיום בטוח ב-19 המנדטים שלו יכול לגלות את עצמו בעתיד נאבק על אחוז החסימה. אני רוצה לסיים בנקודה אחרונה, והיא נקודה אישית. <היו"ר רות קלדרון:> הזמן הסתיים. <דב חנין (חד"ש):> אני הייתי חבר הכנסת היחיד – היחיד – פה בבית הזה שנאבק מתחילת הדרך נגד החוקים שנקראו בשם "חוקי לפיד" – חוקים שנועדו לחסום כניסה למערכת הפוליטית של אדם שהכריז על רצונו ועל כוונתו להקים מפלגה ולהתמודד אתה לכנסת. אני עשיתי את זה לא מתוך מחויבות למר לפיד, שאותו לא הכרתי, וגם לא מתוך אהדה לדרכו, שאותה גם כן לא ידעתי, אלא מתוך נאמנות לעיקרון שאומר שאנחנו צריכים למנוע חסמי כניסה מיותרים בכניסה לפוליטיקה. ואת אותה מידה שאני נהגתי בה כלפי לפיד כשהוא לא היה במערכת הפוליטית אני מצפה ממר לפיד לנהוג היום כלפי אחרים. את אותה מידה, שאומרת: אנחנו לא נייצר חסמי כניסה למערכת הפוליטית לגופים שהם לגיטימיים, הם מבטאים עמדה, הם רוצים להתבטא, הם רוצים להשפיע; אנחנו לא נייצר להם חסמי כניסה בלתי אפשריים, כי דמוקרטיה היא דמוקרטיה חזקה כאשר כל הדעות נמצאות בבית הזה, ולא דמוקרטיה שחוסמת חלק מהדעות או חלק מהכוחות מלהיכנס לכאן. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. אתגר גדול להיות יושבת-ראש וגם חברת יש עתיד היום. אני רוצה לומר לך שאני מקווה שמה שלא יהיה, לא נאבד אותך, חבר הכנסת דב חנין. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010> [מס' מ/522; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר רות קלדרון:> נמשיך את ההנמקות של הצעת החוק הבאה, הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010. מנמקים: הראשון – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד וחבר הכנסת באסל גטאס. בבקשה. ההצבעות יהיו יחד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים, ידידי אילן, עוד מעט עולה החוק שמדבר אליך הכי חזק. השתתפתי רבות בישיבות של הוועדות וכל השדולות למיניהן שהתקיימו בכנסת. חלק מהשדולות האלה התייחסו לחברה הערבית במדינה, בהיבטים שונים. כל ההיבטים, כמעט, התייחסו אליהם. כל ההיבטים. יש דבר אחד שחזר כל הזמן על עצמו. מהו? חסמים. באחד הדיונים היה שר השיכון, אם אני לא טועה. הוא אומר, אתם, החברה הערבית, ראשי המועצות הערביות – יש הרבה כספים במשרדי הממשלה שלא מנוצלים, ובסוף הכסף הזה מוחזר ומחולק בכל מיני שיטות לכל מיני פרויקטים. זה דבר מעניין. שאלנו, למה זה ככה? יש חסמים והגדרות ולא עובדים מולנו בצורה מקצועית. המילה "חסמים" חזרה כמעט בכל השדולות שהשתתפתי בהן, שנגעו בחברה הערבית. ועכשיו החסמים האלה מתפשטים לנו; אנחנו מקבלים עוד חוק חדש מבית-מדרשם של החברים מיש עתיד. קיבלו 19 מנדטים. איך אמרת לי, אילן? חזה נפוח. 19 מנדטים. מי אתם, מרצ? הייתם שלושה עד שישה מנדטים. אנחנו המובילים. 19 מנדטים. אז מה עושים? העלינו לנו את חוק המשילות; כך חברים קראו לו. אני קורא לו "חוק ההשתלטות". חוק ההשתלטות זה בעצם רעיון של אחרים, אבל יש עתיד עשו את זה – אנחנו בחזית, אנחנו נוביל את זה. חוק ההשתלטות הזה התחיל מחבר הכנסת רותם, וחבר הכנסת הופמן רצה לתת לו עטיפה יפה, ואמור להניח את זה ביום רביעי. אדוני, אני אומר למגיש, השר, ולכל החברים מיש עתיד, ולכל מי שתומך בחוק הזה: זה חוק בומרנג – עליכם. תזכרו מה קרה לאחרים. הדמוקרטיה תנצח; וכדי שהיא אכן תנצח, כל קבוצה בחברה, אסור להטיל עליה חסמים והגדרות מיוחדות כדי שלא לאפשר לה להגיע. בשם החסמים. בשם החסמים. נכון שחוק ההישרדות יתחיל לפעול, וברגע שחוק ההישרדות יתחיל לפעול החסם הופך להיות קרש קפיצה. אז אני לא רוצה ללכת לחוק ההישרדות של איחוד מפלגות, ואז הדברים משתנים, אבל חוק ההשתלטות שאתם מציעים הוא חוק מביש, חוק אנטי-דמוקרטי, חוק שמשדר חולשה, ולא חוק שמשדר כוח. כשאני נכנס לסעיפי החוק האחרים, שממשלה יכולה לתפקד בלי תקציב – איפה זה היה? באיזה בית-מדרש זה נכתב? רק בכנסת התשע-עשרה, בכנסת שיש עתיד היא העוגן. ועוד, הזכות, הזכות שמשטר דמוקרטי העניק לנו להביע אי-אמון, כדי שראש הממשלה והשרים ישבו ויקשיבו לביקורת שלנו כאופוזיציה, גם את זה רוצים לגזול מאתנו. 65% – אין אי-אמון. רק אם תוכיח. ידידי, יש לי מה להגיד לך. אני רוצה שתשב ותקשיב לי, אדוני ראש הממשלה. אדוני השר, בוא תקשיב לי. אתה אומר "משטר דמוקרטי"? משטר דמוקרטי לפי הפרשנות שאתה נותן לדברים. אחוז חסימה – סתימת פיות; 65 – לא סתימת פיות, אלא "נכניס להם את הדבק הזה בפה". ועוד – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, יש לי זמן, יש לי 23 שניות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 65 זה שלטון מיעוט. אם צריך 65 כדי להפיל את הממשלה, זאת אומרת שהממשלה עם 55 – – – <היו"ר רות קלדרון:> 61. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, לא, לא, אם זה 65 – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ביקשו 65 – – – יש עתיד – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל, רות, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ריבלין לא טועה אף פעם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז עכשיו – – – <אילן גילאון (מרצ):> על זה הם התפשרו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, הם התפשרו? עכשיו, מה הם כתבו בסוף? <היו"ר רות קלדרון:> – – – כבר. זה על הזמן של הדובר הבא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אחוז החסימה – 4%, אבל אנחנו מוכנים להתפשר על 3%. איזה צחוק. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, בשם הדמוקרטיה ובשם חברה בריאה, את החוק הזה, המביש, המביש על כל סעיפיו, צריך לזרוק לפח האשפה הכי קרוב אלינו. תודה לכם. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. אני, בשם העזים, מקווה שמישהו ידבר גם על החוק שעליו אנחנו מדברים – להסדרת הרעייה. אבל – בבקשה, חבר הכנסת סוייד. אולי אין מה לומר עליו. <חנא סוייד (חד"ש):> יש שאומרים שזה חוק הסדרת הראייה. <היו"ר רות קלדרון:> ראייה, טוב. <חנא סוייד (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת – רק להזכיר שהחוק, או הפקודה שמסדירה את העניין של הרעייה בישראל כיום, היא מנדטורית, וגילה מתקרב ל-100 שנה בערך. לכן לא רע שחוק חדש יסדיר מקצוע ישן – או, הכי ישן למעשה בהיסטוריה – – <היו"ר רות קלדרון:> מאברהם אבינו. <חנא סוייד (חד"ש):> – – כך שהיוזמה כשלעצמה היא יוזמה מבורכת וטובה ורצויה. רק, מהצצה בחוק במתכונתו, כפי שהובאה בכנסת הקודמת, יש לי כמה הערות על החוק, ואני מאוד מקווה שהדיונים על הצעת החוק יביאו לתיקונה בצורה נאותה, שתענה על הנקודות שאני מעלה כאן. קודם כול, מדובר במקצוע הרעייה, שצריך להניח שמי שמתעסק בו, לא כולם בוגרי אוקספורד, כן? והפרוצדורות המוצעות בחוק הן מאוד מסובכות: לפרסם רשימות באינטרנט, ומי שרואה אותן שיבוא לרשום, ולהירשם, ולבקש, ולהעריך כמה שטח הוא צריך. זה מסובך. בשביל מקצוע כזה, עם כל הכבוד כמובן שאני רוחש לרועים ולמרעה, צריך לפשט את ההליכים. פשוט מאוד. אני חושב שזה מתבקש וזה רצוי. נקודה שנייה היא התייחסות שוויונית למגדלי בעלי-חיים. מהניסיון שלי ומטיפול במספר רב של מקרים, אני יכול להעיד כאן שפחות מ-5% משטחי המרעה במדינה מוקצים למגדלי עדרים ערבים, בעוד שהמקצוע הזה הוא נפוץ מאוד ביישובים הערביים ובקרב האוכלוסיות הערביות, אם בנגב ואם בגליל. יש בעייתיות מיוחדת בנגב, שאני אעמוד עליה כרגע בהתייחסות אחרת. אבל בהחלט צריך לשאוף להקצאה שוויונית של שטח מרעה. הגדרה נכונה של אדמות או מקרקעי ציבור – היום מקובל לקרוא ולהתייחס לאדמות, או למקרקעי ציבור, כמו האדמות שבסכסוך בנגב, שהן אדמות, הן מקרקעי ציבור, ולכן כל הרעייה של הבדואים בנגב היא לא חוקית, כי היא נעשית במקרקעי ציבור, כאשר ההגדרה של מקרקעי ציבור צריכה להיות באמת: אדמות שנרשמו, אחרי תהליך של הסדרה, על שם מדינת ישראל. כפי שאמרתי, זה מעט בגליל, אבל בנגב זה שכיח וזה בעייתי ביותר. העניין הגיע לבג"ץ בכמה מקרים. והאדמיניסטרטור, מה הוא עושה? הוא מתחיל להוסיף התניות: אם אתה רוצה לקבל שטח אז אתה צריך להיות רשום במס הכנסה ואתה צריך להיות רשום בקופת-חולים, וקיבלת – לא יודע מה – כל מיני זריקות וזה. זה מבזה את העניין, זה לא רציני, וצריך לעזוב את התרגילים האלה ולתת לאנשים שרוצים לעשות את המחיה שלהם מהמקצוע הזה לעשות את זה בכבוד. ונקודה אחרונה – אני רואה שאת כבר אומרת לי "תסיים" – – <היו"ר רות קלדרון:> נותר לך עוד – כן. <חנא סוייד (חד"ש):> – – אף שיש לי עוד זמן, וכפי שביקשת, אני מדבר לעניין, אני חושב. <היו"ר רות קלדרון:> אני מעריכה את זה. אתה אומר "לרעייה" כמו שאנחנו לא יכולים להגיד. <חנא סוייד (חד"ש):> חלק מהאנשים שקידמו את החוק – השר אורי אריאל היום רצה לעשות בתוך החוק הבחנה בין אדמות קק"ל לבין אדמות מדינה, כאילו אדמות קק"ל זה לא משאב ציבורי, ושהאדמיניסטרטור, משרד החקלאות, פקיד המרעה, לא יכול להקצות אדמות שהן אדמות קק"ל, בעוד שאדמות קק"ל מוגדרות כאדמות מדינה ומקרקעי ציבור. אני חושב שהדואליות הזאת היא בלתי אפשרית. אי-אפשר להגיד: אנחנו רוצים מדינה יהודית, וכשמדברים על אדמות קק"ל, אומרים: לא, לא, לא, זה בנפרד, תשאירו את זה מחוץ לטווח. אני חושב שאלה נושאים מאוד רלוונטיים, אינהרנטיים לחוק הזה, וצריך שיקבלו מענה סביר. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. אתה מאלה שמגביהים. <באסל גטאס (בל"ד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני, כמו חברי חנא סוייד, אדבר על החוק, ולו מפני שאין כמעט דבר שקורה במדינה הזאת שאין לו נגיעה לעניין הערבי–יהודי. כפי שאמרתי בנאומי הקודם, כמעט בכל עניין היחס של המדינה כלפי אזרחיה מתחלק על-פי מוצאם והשתייכותם הלאומית. יש התייחסת מסוימת ליהודים – כאזרחי המדינה, כבעלי המקום, כאדונים; ולערבים – לצערי הרב אני אומר את זה – כאויבים. אפילו אם אתם מסתכלים במטרות החוק הזה – מדובר על שמירת הקרקע. זו מטרה בפני עצמה: שמירת הקרקע. ואנחנו יודעים שכשמדברים על שמירת הקרקע, שומרים אותה ממי? מפולשים לקרקע הציבור, ממי שמנסה – כאילו שקרקעות הציבור הן לא שלנו, שלא לדבר שבמקור כולן היו שלנו, אבל עכשיו מגיע לנו לפחות 20% מהן. אני אומר לכם שעל-פי החוק ועל-פי הנוהל ועל-פי מה שהיה, הפקודה שהייתה – לא היה מקרה אחד שערבי ישראלי קיבל שטח מרעה על-פי החוק. ולא שלא הגישו. ולא שלא הגישו. אני מספר לכם – אתם רוצים לקחת אותה כבדיחה, כמשהו שמסמל את האבסורד ביחס המדינה אלינו: יש לי שני חברים. שניהם לקחו את המקצוע ברצינות; הם לא רועים, הם דווקא אנשי עסקים. אחד מהם וטרינר, והוא הצליח בסופו של דבר לקבל שטח מרעה על-פי חוק מפני שהיה לו שותף יהודי. השותף היהודי הגיש את הבקשה, הם קיבלו את השטח, ואז השותף היהודי פרש. הוא המשיך להפעיל את שטח המרעה שלו. אני לא יודע אם הוא עדיין עושה את זה. אבל תסתכלו, עד העניין של המרעה, האפליה באה מעצם לב-לבו של הסכסוך, של ההסתכלות על הערבי כפולש, כמי שרוצה את הקרקע של המדינה, שאסור להיות לו חלק ושותפות אמיתית במרחב הציבורי. זה מצער. החוק הקיים משפר, יש בו שיפורים. אני מקווה שבוועדה נצליח להגמיש או לשנות את התנאים, שמי שנותן את רישיון המרעה כופה אותם רק בשביל להגיש את הבקשה. כמעט אין רועה אחד ערבי, אפילו אם יש לו עדרים, אפילו אם יש לו המקצוע הזה עשרות שנים – לא מצליח להתרומם לתנאי הסף כדי להגיש את הבקשה. אנחנו, ההתייחסות שלנו לחוק היא חיובית, כי זה בא להסדיר יותר טוב את המצב הקיים, אבל יש לנו הרבה השגות על הסעיפים שבתוכו. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, על הצעת החוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור חברי דיברו, אבל אני רוצה להתייחס רק בהערה, שזאת דוגמה איך במדינת ישראל אומרים שהנה יש שוויון בין כולם, תפאדלו, תגישו בקשות, כדי לקבל היתרים, מקצים לכם חלקות אדמה למרעה לעדרים שלכם. איך דרך התנאים והקריטריונים הקשים נותנים רק לאוכלוסייה מסוימת להיכנס וליהנות מהחוק, ומדירים בדרך חוקית, בדרך דמוקרטית, אוכלוסייה אחרת, כמו האוכלוסייה הערבית. אבל הדבר העיקרי שאני צריך לדבר עליו, הנושא העיקרי הוא מה שקראנו ומה ששמענו, על זה שהרב של צפת, הרב שמואל אליהו, מועמד לתפקיד הרב הראשי הספרדי. גברתי היושבת-ראש, הרב הזה, אם הם בסוף נותנים לו להיות מועמד, או ממנים אותו, הם נותנים באמת פרס לגזענות ולשנאה. כי הרב שמואל אליהו, ידוע שיש לו פסק הלכה, שפסק לפני כשנה או שנתיים, כאשר היה הרב של צפת, ופסק ההלכה הזה אומר – הוא מחרים ומטיל חרם על כל יהודי בצפת שמשכיר או מוכר את הבית שלו או את הדירה שלו לסטודנט ערבי או לתושב ערבי. פסק הלכה כזה, ראייה גזענית כזאת, גברתי היושבת-ראש, אי-אפשר לתת עליה פרס. אי-אפשר לתת לבן-אדם כזה להיות רב ראשי בישראל, ואם נותנים לו, אז כל הרבנות הראשית, לפי דעתי – או מי שמריץ אותו במועמדות הזאת, מצדד בעמדה הגזענית שלו ושונאת הערבים. בסוף, גברתי היושבת-ראש, אנחנו מתפלאים, איך, מנין, מאיפה – מאיפה קורה מה שמכונה, הטרור המכונה "תג מחיר"? הגושפנקה שלו, הלגיטימיות של מעשים כאלה, של "תג מחיר", שואבים אותם, ניזונים מהלגיטימיות שנותנים לפסקי הלכה ולאידיאולוגיה גזענית ששונאת ערבים ומצדיקה את כל מעשי האיבה נגדם. אני חושב, בן-אדם כזה – והמסוכן בעניין שהוא רב, שהוא מדבר בשם הדת. כאשר בא דבר, ואתה מצדיק אותו מבחינה דתית, השנאה, הגזענות, לתקוף אחרים, להשתמש באלימות נגדם, בטח זה פי-כמה מסוכן. בן-אדם כזה, לפי דעתי, לא ראוי, ולא צריך לתת לו להיות מועמד לרבנות הראשית בישראל. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד עסקים קטנים ובינוניים בישראל, התשע"ב–2012> [מס' מ/721; "דברי הכנסת", חוב' י"ד, עמ' 1614.] <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו נעבור כרגע להודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד עסקים קטנים ובינוניים בישראל, התשע"ב–2012; הצעת חוק מ/721. ההודעה נמסרה ב-27 במאי 2013. את ההתנגדות לחוק יציג חבר הכנסת מוחמד ברכה. עומדות לרשותך חמש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אמרו על מפלגת יש עתיד שהיא מורכבת מאנשים שהם חסרי ניסיון, שהם טירונים בפוליטיקה. עד כדי כך לא חשבתי, האמת. הייתכן שהם לא קוראים את המפה הפרלמנטרית לחודשיים, שלושה, ארבעה, חמישה חודשים? הרי הם נמצאים בתוך הממשלה, כפי שאמרתי בדיון הקודם, כקבלני הריסה, כקבלני משנה לממשלת נתניהו. והם מתעקשים – בא סגן השר מיקי לוי ועמד על הדוכן ודיבר על כך – אלי, שהייתי רוצה לראות אותם באופוזיציה. מובן שהייתי רוצה לראות אותם באופוזיציה, מה זאת אומרת? כל הדברים הנבובים, למשל על יושבת-ראש מפלגת העבודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהיא כאילו ברחה מהממשלה. היא לא ברחה מהממשלה, היא יודעת לקרוא, היא רק לא נפלה במלכודת שטירונים נופלים בה. הרי מי שמנסה את מה שניסו, משהו דפוק בראש שלו כנראה. יש פתגם בערבית שאומר, אללי בּיג'רבּ אל-מתג'רבּ עקלה מח'רבּ: מי שמנסה את מה שניסו – ומה, אתם רוצים לנסות את ביבי נתניהו? מה, צריך לנחש לאן הוא יוביל ומה הוא יעשה? הוא ידע שבהרכב אחר של הממשלה הוא לא היה יכול להעביר את מה שקרוי חוקי המשילות. לא מפלגת העבודה הייתה נותנת יד לזה, לא ש"ס הייתה נותנת לזה, לא יהדות התורה הייתה נותנת יד לזה. כמובן, מפלגות אחרות, אנחנו, מרצ, רע"ם-תע"ל ובל"ד. ואז – הוא רוצה לקדם את העניין הזה. הוא רוצה לאשר את התקציב הזה, התקציב שמונח על שולחן הכנסת, תקציב קפיטליסטי קיצוני, שבמקרה הזה גם מתאים, יכול להיות, ליש עתיד, או להנהגת יש עתיד, שיכול להיות שהוא לא היה יכול להעביר אותו בהרכב אחר של הקואליציה. למשל, הנושא של ויסקונסין. ויסקונסין? אני לא מבין את הממשלה הזאת. היא בעצמה תמכה וקידמה את הפיילוט שהיה, והפיילוט נכשל. לא רק בישראל; הניסיון הזה נכשל גם במקומות אחרים, אבל הפיילוט הישראלי נכשל. לא היה אפשר לקדם אותו בהרכב אחר של ממשלה. יש עתיד היא ספקית השירותים הנאמנה, וכדומה. הנושא של השוויון בנטל הוא בעצם החוק האנטי-דמוקרטי העמוק ביותר, שהופך את השירות הצבאי לשער לכניסה לזכויות אזרחיות. זה דבר שלא קיים בשום מקום בעולם, למעט משטרים מיליטריסטיים, משטרים של דיקטטורה, שמאדירים את השירות הצבאי עד כדי כך שהוא המבחן לקבלת זכויות אזרחיות. לא היה אפשר לעשות את זה בהרכב אחר של הממשלה, אלא עם יש עתיד. יש עתיד מספקת את השירותים לנתניהו. אחר כך באים ומספרים לנו שהם נכנסו לממשלה, אבל הם שואפים להרכיב את הממשלה הבאה או את אחת מהממשלות הבאות. מה, ראש הממשלה נתניהו עד כדי כך תמים שיגדל בתוכו את מי שיחליף אותו, את מי שיפיל אותו? הרי אפשר לתת לכם חמישה עד שמונה חודשים לסיים את עבודת הקבלנות שהוטלה עליכם, ואחר כך אתם תתחילו להתרוצץ במסדרונות ולהגיד: מה עשינו ואיך נפלנו. ותיפלו כמו מפלגות האופנה הקודמות שהיו כאן, בכנסת, מד"ש, ב-1977, עד שינוי, עד קדימה, גמלאים, יש עתיד. יש מפלגות אופנה – – <אילן גילאון (מרצ):> לשעבר, לשעבר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ואיך שהדברים מתנהלים לפחות, המפלגה החדשה, שמדברת על עתיד, לא למדה כהוא-זה, אפילו פסיק אחד, מהניסיונות של מפלגות האופנה שחלפו. <היו"ר גילה גמליאל:> ברכה, להתחיל לסיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים. תחשבו רק על הדבר הקטן האחד: ביבי נתניהו, ראש הממשלה, מגדל בתוך הממשלה את היורש שלו מחוץ למפלגה שלו? השתגעתם? אמרו: טירונים, אמרו: חסרי ניסיון; עד כדי כך? ממש בושה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. נזמין את חבר הכנסת באסל גטאס. אני רוצה לברך את המשלחת מה-AIEF, של הסנטור כריס קונס ממדינת דלוור. ברוכים הבאים. Welcome to Israel, to Jerusalem, to the parliament. (מחיאות כפיים) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. עומדות לרשותך חמש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> שלוש. <היו"ר גילה גמליאל:> חמש דקות יש לך. אתה יכול לצמצם אותן, באהבה. <באסל גטאס (בל"ד):> בחזרה לעניינים שבאמת היו על סדר-היום של החברה הערבית בשבועות האחרונים, ואני עומד על זה שהם צריכים לבוא לידי ביטוי בכנסת, להביא אותם לידיעת חברי הכנסת, ואת הכאב וההתעסקות הבאמת-כואבת שהייתה לנו בשבוע שעבר – גם בעניין העברת חוק פראוור בכנסת בקריאה הראשונה, וגם הריסת הבית בוואדי-עארה יומיים אחרי, שמגלמת וגילמה ונתנה מסר של אטימות טוטלית מכיוון הממשלה לגבי הצרכים ולגבי המצב של הציבור הערבי; מה שהביא, ועדיין מביא, לתסיסה, וגרם לגופים הציבוריים שמייצגים את האוכלוסייה הערבית, את הציבור הערבי, להחליט על שורת צעדים, שאחד מהם יהיה שביתה כללית ב-8 ביולי, עם הפגנות בכל רחבי הארץ, כצעדים ראשונים לקראת המשך והתעצמות המחאה של הציבור הערבי כנגד החוק וכנגד המשך מדיניות הריסת הבתים. אני אומר את זה, ואני מדבר באמת בניחותא, ומדבר אליכם לא מתוך התלהמות ולא מתוך איום, כפי שהאשים אותי חבר הכנסת מיקי לוי, וזה לא בא לאיום. אתמול בקהיר, בתוך פחות משנה – הממשלה הזאת אומנם אין לה שנה, אבל מותר לאנשים לצאת לרחובות ולהתנגד למדיניות ממשלה ולדעת שטעו בתוך פחות משנה. לא צריך לפעמים שנה שלמה בשביל לדעת שנעשתה טעות. במצרים, המיליונים שאתמול, בסדר מופתי – אומנם לצערי היו כמה, בעיקר מחוץ לקהיר, עימותים, אבל בקהיר עצמה הפגינו במידאן אל-תחריר וברחובות שמובילים לארמון הנשיאות מיליונים, מיליונים. לא היה אפשר להעריך. חסמו כבישים ובטח התנועה עצרה, ובטח קהיר – לב קהיר השתתק. אבל בשביל מה? בשביל מטרה, להגיד לנשיא מורסי שיתפטר. ואני אומר לכם ולחברי כאן שעדיין חושבים שמורסי הוא נשיא לגיטימי שנבחר בדרך החוק, והוא אכן נבחר בדרך החוק – לפחות חצי מהמרואיינים בכל הרשתות אתמול בקהיר היו אנשים שהצביעו עבורו, כי הברירה בקלפי בסיבוב השני הייתה או לבחור את מורסי כנציג של השינוי, אף שידעו שהוא "אח מוסלמי", או לבחור את הנציג שהיה מאוד מזוהה עם השלטון הישן. ואומרים: אנחנו טעינו; ואפילו אם לא טעינו, עכשיו אנחנו יודעים שהוא לא מביא שינוי. הממשלה הזאת לא מביאה שינוי, לא ברמה הכלכלית ולא ברמה הפוליטית, ומותר וצריך למצוא את הדרך להסיר אותה ולהוריד אותה. אני יודע שאין לי הצעת אי-אמון, אבל כל מה שהיא עושה, במיוחד בהקשר של החברה הערבית בישראל – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה יכול לבקש – – – יכול. השאלה רק אם יהיה לך רוב. זו הבעיה. <באסל גטאס (בל"ד):> הממשלה הזאת צריכה או למצוא דרך, לדבר, דרך הידברות, דרך הבנה של הציבור הערבי, או שתדע שאנחנו במסלול של התנגשות. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אנחנו עוברים להצעת חוק הפיקוח על מזון של בעלי-חיים, התשע"ב–2012, הצעת חוק מס' 713. מנמקים את ההתנגדות – חבר הכנסת איתן כבל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גילה גמליאל:> עד שהוא יעלה, יש הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012> [מס' מ/713; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 1188.] <היו"ר גילה גמליאל:> הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012 – חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך חמש דקות. <איתן כבל (העבודה):> – – בתחילת דברי אני רוצה באמת להתייחס לגופו של עניין. הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק מאוד חשובה – אני מברך את מי שמוביל אותה – הצעת חוק שבאה לעשות סדר. מי שמגדל בעלי-חיים, ובוודאי בוודאי אלה שיש להם עסק עם בעלי-חיים, מבינים את הנטל המאוד-גדול שנופל בעניין הזה. ובאמת, כשראיתי את הצעת החוק הזאת סברתי ובחרתי לעלות על הדוכן ולומר: שאפו, כל הכבוד על ההצעה הזאת שמונחת כאן לפנינו. בוודאי שאני אתמוך. יחד עם זאת, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר – ולא סתם אני פותח כך ומתייחס לעניין הזה, כי אני רוצה לגעת בנקודה, לנצל את מה שהתקנון נותן לי, את האפשרות הזאת, ולעסוק בנושא של הרב שמואל אליהו, ומנקודת מבט אחרת. יצא לי להניח היום בקשה לדיון מהיר – וזה, דרך אגב, אחד הכלים היותר-טובים, והוא עולה לאין שיעור על ההצעות לסדר-היום; וצריך למצוא תחליף הולם לדבר הזה שנהיה, איך אומרים? עבר זמנו, בטל קורבנו. אבל זה לא הזמן, לא באתי לדבר על זה. ובאמת, ביקשתי הצעה לדיון מהיר בנושא הרב אליהו. ולצערי, מה שהיה אמור להיות ברור מאליו – מגוון של חברי כנסת מכל סיעות הבית הגישו את ההצעה, ומשום מה, באמת אני אומר לך את זה – חבר הכנסת הרצוג, אתה מפריע לי, חבר הכנסת הרצוג, ואני בטוח שיש לך משהו חשוב לומר לחבר הכנסת ריבלין – ואני רוצה לבוא ולומר לכם בעניין הזה שחבל מאוד שלא מתאפשר לקיים דיון סביב השאלה של מועמדותו של הרב אליהו לרב ראשי לישראל. אני מקבל מבול של טלפונים מאנשים שאומרים לי: מה אתה רוצה? מה הוא אמר? מה הוא כבר עשה? ואני הלכתי והוצאתי מכלי התקשורת, מהציטוטים והאמירות שלו, ואני אומר לכם, לא יכול להיות מצב – יכול להיות שהוא גדול בתורה, חברי חברי הכנסת, אבל מי שמתבטא באופן הזה לא יכול להיות מועמד לרב, ובוודאי שאיננו יכול להיות רב. ואין פוצה פה ומצפצף. הדבר היחיד שמתקיים בבית הזה זו תחרות, אצל חלק מהסיעות, בוודאי בבית היהודי, מי יריץ אותו. כשאומרים לי, הוא מוכן לחזור בו מדבריו – מה זה, מכונת כביסה? מה, זה כתם, שאתה מכניס את זה למכונת הכביסה עם איזו אבקה טובה והכתם יורד? זאת תפיסת עולם, ואם אנחנו מתייחסים למקום הזה, של הרבנות הראשית, שבשנים האחרונות גם ככה עוברים עליה ימים לא קלים, חבר הכנסת גפני, ואתם יודעים את זה, כולנו יודעים את זה בבית הזה; לא לחינם הרבנות הראשית איבדה את מקומה ומאבדת את מקומה. ואני אומר את זה בכאב גדול, כי בסופו של עניין הרבנות הראשית, יותר מאשר היא משרתת את אלה שנלחמים להיות בה, היא משרתת – בראש ובראשונה – את הציבור החילוני. היא קובעת יותר מכל דבר אחר לציבור החילוני, חבר הכנסת ריבלין, כי החברה החרדית, והיום גם החרד"לית, אין מצב שיש ולו פסיקה אחת של הרבנות הראשית שהיא תהיה מוכנה לקבל על עצמה. ואינני מדבר כבר על הכשרויות השונות, שכל אחד מגדיל לעשות, ואין עיני צרה, מי שרוצה להחמיר עם עצמו זה בסדר גמור, אינני בא ממקום של טרוניה בעניין הזה, אבל בואו נעשה סדר בעניין. האם יכול להתקבל שרב ראשי – אם, לשיטתי, וחס וחלילה ייבחר, אדם שמחזיק בדעות כאלה, בדעות שמדברות על הדרה של האחר; וזה לא רק הדירות בצפת. האיש מדבר בשפה של גזען, אינני מתבייש לומר זאת, זה כתוב, אלא אם כן, יגידו לי שגם מה שנכתב פה, ב"כיכר השבת" – שהכתבים של "כיכר השבת" לא יודעים להתנסח כמו "וואלה". <היו"ר גילה גמליאל:> נא לסיים. <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים, גברתי. יש לי עוד תשע שניות, כבר את זורקת אותי? <נסים זאב (ש"ס):> – – – אולי תגיד – – – <איתן כבל (העבודה):> אני אומר, למשל, לעודד הגירת ערבים. הרב של צפת – למנוע השכרה לערבים שונאי ישראל וכו'. <נסים זאב (ש"ס):> – – – על שונאי ישראל, לא על – – – <איתן כבל (העבודה):> סליחה, ברשותך. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <איתן כבל (העבודה):> חבר הכנסת נסים זאב, ברשותך, תרשה לי לחשוב שאתה לא פה. יש גם איזשהו גבול, כשאני עוסק בנושא כל כך רציני וכל כך חשוב, אני, אין לי זמן לבדיחות בעניינים האלה. לכן אני מצאתי לנכון לעמוד כאן ולומר את הדברים על מועמד לרב ראשי, שיש לו תומכים בבית הזה, שהוא גזען. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת איתן כבל. אני קוראת לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. <נסים זאב (ש"ס):> חבל שאתה משמיץ סתם רבנים. אני עוד בטוח שתבקש ממנו מחילה, וסליחה וכפרה. <איתן כבל (העבודה):> עשה לי טובה, אני אבקש לא ממך. כל הזמן צריך להתנצל. <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך חמש דקות. חבר הכנסת איתן כבל, חברנו מתחיל לדבר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני חושב שזאת בושה וחרפה שהמועמד המוביל לכהונת הרב הראשי הספרדי הוא הרב שמואל אליהו, אדם שהשמיע התבטאויות של הסתה נגד ערבים, של המרדה נגד רשויות החוק, אמירות הומופוביות קשות, גזענות בוטה וחמורה, שלדעתי, כשאני קורא את ההתבטאויות שלו, זה פלילי. זה האיש שייצג את הפנים של היהדות והציונות במדינת ישראל? מה, אנחנו השתגענו? אדם שמשווה בין הומוסקסואליות לרצח, זה מי שאנחנו רוצים שיהיה הרב הראשי? זה מי שייצג את הרבנות, את המוסד הזה? אני חושב שהכנסת הזאת, הבית הזה, צריך להגיד אמירה ברורה, שאדם כמו הרב שמואל אליהו לא יכול להיות רב ראשי לישראל. אנחנו נתנגד לזה בכל תוקף, לא רק משום שאני וסיעתי באופן עקרוני מתנגדים למוסד הזה של הרבנות הראשית; אנחנו, יש לי אמירה עקרונית של הפרדת דת ומדינה, אבל כל עוד המוסד הזה מתקיים, כבדו אותו, כבדו את העם שהוא מייצג, כבדו את הציבור שהוא מייצג. איך אפשר לבחור אדם כזה לרב ראשי? אדם שמקבל את משכורתו מן המדינה, שהוא גם דיין בבית-הדין הרבני העליון, שהוא פוסק בעניינים של גורלות של בני-אדם, איך אפשר, בן-אדם כזה, עם השקפה כל כך קיצונית, לשים אותו בתפקיד כזה? חברות וחברים, זה לא יעבור פה, זה לא יעבור. צר לי שסיעות בבית הזה, כמו סיעה שנקראת הבית היהודי, מקדמת את מועמדותו של האיש לתפקיד כל כך מכובד. אני חושב שזה ביזיון, אני חושב שזה דבר שבחומרתו אולי עוד לא קרה כאן. אני חושב – ואני אומר את זה שוב, אני בא ממקום אחר, אבל אני חושב שגם בעולם הרבני, גם בעולם של הציונות הדתית, או בעולם ההלכתי, יש אנשים הרבה יותר ראויים, אנשים מכובדים, אנשים שגם אנשים חילונים יכולים לקבל; אנשים שכאשר הם מדברים אל העם, העם יכול להקשיב, מתוך סובלנות, פתיחות, מאור פנים, הבנה. מדוע מקדמים מועמדות של גזען והומופוב לתפקיד רב ראשי? אני לא יכול לקבל את זה. גם אני אזרח במדינת ישראל – אני גם חבר כנסת, אני גם מייצג ציבור. הציבור הזה גם כן שותף בהחזקת הרבנות הראשית ומוסדותיה. מדוע מבזים אותנו בצורה כזאת? אני אומר לכם, חברות וחברים, המועמדות שלו לא תעבור, זה ביזיון, זה דבר שהדעת אינה סובלת. ואני קורא כאן מעל הבמה הזאת לחברי ולחברותי להתעשת ולדחות את הדבר הזה. זה לא לכבודו של איש, גם לא לכבודן של סיעות מסוימות שמקדמות את העניין; זה לא לכבודו של איש שאדם כזה יעמוד בראש הרבנות הראשית לישראל. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין. רק להזכיר שהנושא הוא הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, ההתנגדות מטעם חברים. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני יודעת, אני מזכירה, למי שלא זוכר – – – <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הדברים קשורים באופן ישיר. אנחנו, חבר הכנסת כבל ואני, שותפים, גם חבר הכנסת הורוביץ, בשדולה להגנת בעלי-חיים, ואנחנו עושים את זה מתוך השקפת עולם שאומרת שבני-אדם נבחנים גם ביחסם לבעלי-חיים. אבל מבחינה זאת, אני חושב שדברי חברי חברי הכנסת איתן כבל וניצן הורוביץ נגעו בדיוק בנושא, כי אנחנו עומדים פה בשאלה ערכית עקרונית ביותר. אני לגמרי מצטרף לדברי קודמי, גם אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על החומרה המיוחדת, המהלך הקיצוני, הדרמטי והמסוכן, שרב כמו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, נחשב למועמד לגיטימי לרבנות הראשית. ואני רוצה לשאול אתכם, עמיתי חברי הכנסת, חבר הכנסת זאב, חברי לכנסת כאן, מה הייתם אומרים על כומר שהיה אומר שאסור להשכיר דירות ליהודים? מה הייתם אומרים עליו? מה אנחנו היינו אומרים עליו? לא היינו מתקוממים? מה הייתם אומרים על איזשהו אימאם מוסלמי שהיה אומר: אסור למוסלמים להשכיר דירות ליהודים? איך היינו מתייחסים לדברים האלה? הרי כולנו היינו מתקוממים, היינו צועקים, ובצדק היינו צועקים: אנטישמיות; היינו מוקיעים את הדבר הזה, היינו פונים לכל העולם. והנה, אדם שהוציא פסק וקבע שאסור להשכיר דירות לגויים עקב האיסור "לא תחנם"; כך הוא פירש את זה: "לא תחנם", אסור להשכיר דירות לגויים. רב שפסק פסיקה כזו, והועמד לדין על גזענות על-ידי מדינת ישראל, נתפס היום כמועמד לגיטימי לרבנות הראשית, וחבר הכנסת זאב, אם אני מעודכן בכל העסקאות שאני שומע עליהן מאחורי הקלעים, הוא אפילו מועמד מוביל. אני מבין שדוחקים הצדה את ש"ס, ובוחרים אותו כדי לשים אתכם בפינה. זה עניינים פוליטיים. אבל עם כל העניינים הפוליטיים, יש גבול גם לפוליטיקה, והגבול לפוליטיקה אומר בדיוק שאנחנו לא יכולים לאפשר משרה כל כך משמעותית – לא רק לציבור הדתי אלא לכלל הציבור בישראל, כי החוק בישראל נתן לרבנות הראשית את המעמד שהוא נתן, והמעמד של רב ראשי הוא לא רק מעמד ביחס לאנשים דתיים אלא ביחס לכלל הציבור בחברה הישראלית. איך ייתכן שאדם כזה נחשב למועמד לגיטימי לרבנות הראשית? איך זה ייתכן? ואני רוצה לפנות גם לחברי בסיעות הקואליציה. הגוף הבוחר את הרבנות הראשית הוא בחלקו גוף פוליטי, ושל נציגי ציבור, ונמצאים פה מסביב לשולחן חברי סיעות ממשלה כמו יש עתיד וישראל ביתנו וחברי סיעות קואליציה שונות. אני פונה אליכם ואומר לכם: אל תיתנו את ידיכם למעל הזה. הדבר הזה, המהלך הזה של בחירת אדם עם השקפות כאלה למשרה של רב ראשי בישראל, יהיה מהלך שנזקו יהיה עצום ורב. אין לכם מושג איזה הדים מהלך כזה יעורר בעולם כולו. מי האדם שנבחר לרב ראשי בישראל? זה האיש שאמר שאסור להשכיר דירות לערבים. אתם מעלים על דעתכם מה תהיה התוצאה בדבר הזה? מדברים הרבה על הסברה של ישראל בעולם. אני רוצה לראות, מי אחר כך יוכל להסביר כזה דבר? מי יוכל להסביר לקהילות היהודיות באירופה איך במדינת ישראל אדם שאסר להשכיר דירות לערבים נבחר לרב ראשי? מי יוכל לתת הסבר לדבר הזה? אבל, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות גם כדי להתייחס להיבט נוסף, והוא היבט שנוגע לעבודת הכנסת. היינו כמה חברי כנסת שדרשו להביא את הנושא לדיון מהיר בוועדת החוקה, וכמובן, בדיון כזה איש-איש יביע את עמדתו ואת דעתו. חבר הכנסת כבל היה אחד היוזמים של הדיון המהיר הזה, וגם אני דרשתי דיון כזה. אני יודע שהיו לפחות עוד שני חברי כנסת. הנושא הגיע לנשיאות, והנשיאות החליטה בהחלטה פוליטית – שאני מבין שהייתה בתיקו, אם ההדלפות שאני מקבל מהנשיאות הן נכונות – של חצי שתמכו וחצי שהתנגדו ואמרו שלא לאשר את הנושא לדיון מהיר; היו נמנעים, כך אני שמעתי. אני רוצה לומר לך, גברתי סגנית היושב-ראש, ואנא הביאי את הדברים גם לישיבת הנשיאות: אני חושב שזו גישה לא נכונה של הנשיאות. הרי אם נלך בדרך שהרוב קובע מה יכול לעבור ומה לא יכול לעבור לפי עמדותיו הפוליטיות, אז למיעוט אף פעם אין מקום. כל הצעה שתיראה לכם מבחינת עמדותיכם לא מתאימה למה שאתם מאמינים בו, אתם לא תעבירו אותה. הנשיאות לא צריכה להיות סוג של מסננת פוליטית שאומרת: דברים שלא נראים לנו לפי השקפותינו, לא נאפשר דיון בהם. זו לא מטרת הנשיאות. ואם אתם רואים שיש חברי כנסת מסיעות שונות שמשהו מאוד מציק להם ומאוד בוער בעצמותיהם – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני חייבת להעיר כאן לגבי העניין הספציפי הזה, חבר הכנסת דב חנין, שהצעות רבות של האופוזיציה מגיעות לפתחנו ועוברות כל הזמן. הסוגיה הספציפית הזאת, אם כבר מדברים – הדיון היה שלא רוצים להעלות לדיון נושא פרסונלי. <זהבה גלאון (מרצ):> הנשיאות הזאת היא הכי – – – <דב חנין (חד"ש):> מה פרסונלי? <היו"ר גילה גמליאל:> וגם מפאת העובדה שזמנך כבר תם. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז, אז רק אתייחס לנקודה הזאת, גברתי היושבת-ראש. מה פרסונלי יותר בעניין הזה ממיליון דברים אחרים שאנחנו מדברים בהם בכנסת? הכול אישי. הפוליטי אישי והאישי הוא פוליטי. <איתן כבל (העבודה):> הכול אישי. <דב חנין (חד"ש):> לכן אני מבקש, גברתי היושבת-ראש, שתפני את מחאתנו גם לנשיאות. הייתה פה צעקה של חברי כנסת ודרישה של חברי כנסת, ואם לא תאפשרו לנו לעשות את זה בדרך שהתקנון כותב, אנחנו נעשה את זה בדרכים שהתקנון לא כותב. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נמצא. <הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012> [מס' כ/453; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2160.] <היו"ר גילה גמליאל:> אני עוברת לנושא הבא: הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012; הצעת חוק כ/453. ההודעה נמסרה ב-11 ביוני 2013. מי שמנמקים את ההתנגדויות – חבר הכנסת נסים זאב, עומדות לרשותך חמש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, אני לא מחסידיו של הרב שמואל אליהו, אבל לראות פה את הצביעות שחוגגת כאשר מדובר נגד ערבים, זו הסתה פרועה. רציתי לשמוע איזה ציטוט כל כך נורא שאמר הרב שמואל אליהו. אז אמר לא להשכיר דירות לערבים. בעקבות מה הוא אמר את זה? החיכוך שם בצפת היה חיכוך קשה מאוד בין צעירים ערבים עם בנות יהודיות בצפת. בלילות שבת היו שם התפרעויות. <דב חנין (חד"ש):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תשמע מה שהיה. הרב שמואל אליהו בעצם בא ואמר: תעשו איזושהי מחיצה בשכונות, בין שכונה יהודית לשכונה ערבית. תגיד לי, אתה, דב חנין, אתה יכול לגור בעזרייה? הלוא יצלו אותך שם. אתה בתור יהודי – – – <דב חנין (חד"ש):> נסים, מה זה מחיצה בין יהודים לערבים? <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, אתה לא יכול לגור באף יישוב ערבי היום. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> למה? <נסים זאב (ש"ס):> לא ייתנו לך. מי יסתכל עליך בכלל? <זהבה גלאון (מרצ):> אותך יקבלו. אותך. <נסים זאב (ש"ס):> מעניין, כשאנחנו שומעים הסתה פרועה, כולנו זוכרים את העניין שבאו ואמרו שחרדים עשו מנגל בערב יום השואה. אתם שמעתם את ההסתה במקרו, קוראים לזה: להעלות את החרדים על מנגל; זה מה שאמרו: להעלות אותם על האש. חצי מיליון גולשים של הסתה ושנאה פרועה נגד החרדים, והמשטרה לא עשתה דבר וחצי דבר. מעניין, כאשר לפיד אומר שאנחנו גוזלים את קופת המדינה, הוא אומר שאנחנו שודדי הקופה הציבורית, זה לא מאמר של שטנה? הוא אומר: אני צריך לפתור את הגירעון שאתם יצרתם, ואין להביא ילד לעולם מתוך הנחה שאנחנו מפרנסים אותו. הוא חושב שהוא הפרה ואנחנו העגלים שלו; הוא המפרנס שלנו. כאילו אנחנו לא משלמים מסים. אנחנו הטפילים. מה לא נאמר על המגזר החרדי? אבל אני רוצה לדבר על הנושא עצמו. לכן אני אומר, קודם כול, צריך לקחת את הדברים בפרופורציה, וגם אם הוא אמר איזושהי אמירה, והוא חוזר בו ומצטער על דבריו. זכותו לומר: סליחה, טעיתי. מה, אין מחילה? אין כפרה? אני אומר לך, לפי זה צריכים לזרוק פה לפחות מחצית מחברי הכנסת על אמירות בוטות וקשות – ולא רק הגזעניות; הרבה מעבר לכך. אז הוא אמר שאין מחילה לאף איש ציבור שאומר איזושהי אמירה. ואני אומר שוב, אני לא מנאמניו או מחסידיו של הרב שמואל אליהו, אבל להיות צבועים ברמות כאלה, שכאילו הוא האיש היחיד פה שאמר איזושהי אמירה נגד הערבים, כאשר פה אנחנו שומעים מאמרי שטנה השכם והערב, ואף אחד פה לא פוצה פה ומצפצף. רבותי, כולם שואלים: מה הבעיה? הרי פותחים את השערים לכולם – רושמי נישואין, אזורי ועל-אזורי, מקומי – למה לא? גברתי היושבת בראש, אני רוצה להבין, היום מי שרוצה לבחור במדינת ישראל צריך להיות רק באזור שהוא גר בו, נכון? הוא לא יכול ללכת לעיר אחרת – רק אם הוא עיוור או פיסח או משהו יש לו, נכה. אבל הוא לא יכול לבחור בעיר אחרת. רישום נישואין – למה הוא צריך להגיע מירושלים לאילת? תגידי לי. אם הוא גר בירושלים, אשתו בירושלים והחתונה תהיה בירושלים, אבל הוא מחפש את רשם הנישואין באילת – למה? זה לא חשוד בעינינו? <היו"ר גילה גמליאל:> ממש לא. <נסים זאב (ש"ס):> ממש לא. בטח שלא. בעינייך לא, אבל אני אומר לך שהכוונה היא כזו. יש שם איזה רב'ה שאפשר להסתדר אתו, ושם הוא לא מקפיד על הניירת. וכל זה כדי לפתוח את הצוהר לרבני "צהר". <איתן כבל (העבודה):> עכשיו אתה יודע – – – <נסים זאב (ש"ס):> מאז הקמת המדינה, 65 שנה, הרבנות הראשית והרבנים הראשיים היו החומה הבצורה לעצור את הנושא של כל מה שקשור להתבוללות. <היו"ר גילה גמליאל:> לסיים. נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> והגמרא אומרת: כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין, לא יהא לו עסק עמהם. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> לא כל אחד שהוא רב איזה יישוב, איזה מושב, באיזה מקום שהוא, פתאום הוא ייהפך להיות חוקר ובודק את העניין. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> ואני אומר לכם במשפט אחרון: המטרה היא בסופו של דבר לאפשר גם לרפורמים ולקונסרבטיבים להקים את היחידות שלהם, וזה רק עניין של זמן. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> וזה פתיחת הצוהר דרך רבני "צהר". <היו"ר גילה גמליאל:> אני קוראת לחבר הכנסת יעקב אשר. עומדות לרשותך חמש דקות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בעידן שבו אנחנו מחפשים כל העת איך לנסות ולברוח מאותם דברים שהם בעצם היו הבסיס שלנו כעם. כשלאנשים יש זכויות, מערכת חוקים היא גם זכויות וגם חובות, ומערכת הלכתית היא לא דבר שאפשר להפוך אותו כפי רצון איש ואיש. מה שקורה בתקופה האחרונה, שיש איזשהו ניסיון להפוך את תפקיד הרב – שכל מהותו של תפקיד הרב בכל נושא ונושא, בוודאי בנושא קריטי כזה כמו נישואין – להפוך את התפקיד הזה למשהו דקלרטיבי בלבד, משהו טקסי לחלוטין, ועל-ידי זה גם להלך אימים על החלטות של רבנים. היום אם מישהו שוקל להיות רב בשכונה או בעיר, הוא יצטרך לחשוב איך הוא יוכל להפוך את עצמו לפופולרי כדי שיזכה גם למילים נכונות על עבודתו האמיתית שהוא עושה כלפי אותו ספר חוקים, אותן הוראות יצרן שיש לו, שזאת היא ההלכה והתורה. <היו"ר גילה גמליאל:> רגע, בבקשה. סליחה, יש יותר מדי רעש במליאה. לא שומעים מכאן את חבר הכנסת. תודה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> המטרה היא בכלל לקעקע את כל המוסד הזה, ואין אומץ כנראה לאף אחד לבוא ולומר: לא צריך בכלל את כל הרבנים, לא צריך את כל נושא הרישום, אז בוא נעקר את זה, בוא נהפוך את זה למשהו שהוא לפי בחירה. קוראים לזה היום להנגיש את השירותים לאזרח. ואלה מילים טובות, ואלה מילים יפות, אבל הכוונה שעומדת מאחוריהן היא אחרת לגמרי. בכל נושא ונושא האזרח לא יכול לבחור את תחום השיפוט של בית-המשפט שבו הוא צריך להישפט, הוא לא יכול להחליף את פקיד השומה שלו הוא צריך להגיש את דוחותיו, הוא לא יכול להחליף את הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית, שלה הוא צריך להגיש בקשות. לא יכול להיות שאדם יגיש בקשה לאישור בית בתל-אביב, ומכיוון שאותו פקיד בוועדה המחוזית לא מוצא חן בעיניו, הוא יעבור לעיר אחרת כדי ששם יאשרו את זה. זה מה שמנסים לעשות היום בשם ההנגשה, ובעצם המטרה היא לקעקע, ואולי אפילו להלך אימים על החלטות של רבנים. ברור שצריכה להיות כמה שפחות ביורוקרטיה מיותרת, ברור שרב צריך לקבל בסבר פנים יפות את האנשים. אבל רב צריך לעשות את עבודתו. כי אם לא, אולי נתחיל לבחור רבנים בפריימריז. זה רעיון לא רע. והפקטור לגבי מיהו רב טוב ומיהו רב לא טוב יהיה לפי כמה הוא מקל, ואם השני מחמיר – אחת דתו להפסיק לשמש כרב. הדברים האלה לא נוגעים בהכרח לציבור החרדי. הם לא דברים שמפריעים לנו ביום-יום ומפריעים לציבור שלנו בבואו לרשום נישואין. הדברים האלה חשובים לנו בשביל דמותה של המדינה הזאת. אנחנו לא נהיה ככל הגויים ולא נעשה פריימריז לרבנים ולא ננגיש את השירות על חשבון האיכות של השירות. הכוונה בחוק הזה, לפזר את האפשרות של אנשים להירשם לנישואים, גורמת לכך שהרב יצטרך לכתת רגליים בשביל לחפש ולדעת על אותו אדם שגר ביישוב אחר, לא ביישוב שלו בכלל. וזה, כמו שאמרתי – – <היו"ר גילה גמליאל:> להתחיל לסיים. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – חלק ממסע של להפוך את כל הרבנות ולהפוך את כל ההלכה למשהו טקסי, למשהו של פולקלור, לא הלכה אמיתית ולא דרך חיים. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> ולכן אני מבקש – – <היו"ר גילה גמליאל:> אז משפט סיום. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – אני מבקש גם מהבית הזה להפסיק את המסע הזה, כי הוא רק מתחיל, ואני מתאר לעצמי שמחר יתחילו לבדוק כל רב ורב על-פי פסיקותיו ולא על-פי מה שהוא צריך לעשות באמת. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת יעקב אשר. אני קוראת לשר החקלאות ופיתוח הכפר, השר יאיר שמיר, להשיב בשם הממשלה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אתייחס לכמה חוקים שהועלו פה בדיון, וגם לכמה הערות שנאמרו, חלקן לא נכונות, ואני אתקן אותן. אתחיל בחוקים שקשורים למשרד החקלאות. העלינו פה שני חוקים, האחד בנושא הסדרת הרעייה במקרקעי ציבור והשני בנושא מזון לבעלי-חיים. המאפיין את שני החוקים האלה, א. בקשת רציפות; ב. יש פה עשיית סדר בנושאים מאוד קריטיים לכל האוכלוסייה שעוסקת במזון לבעלי-חיים או ברעייה של בעלי-חיים. לפחות חבר הכנסת כבל הודה שבאמת הוא תומך בחוק, לפחות לגבי המזון, כי בסופו של יום מה שאוכלת הבהמה אוכל האדם בהמשך, ולכן יש חשיבות עליונה לטפל בנושא. בנושא הרעייה, הייתה פה טענה שכאילו יש פה אפליה של בני המיעוטים, או של מגזר, כפי שזה נקרא. בדקתי את עצמי, כי זה נשמע לי מוזר, מכיוון שמרבית, או חלק גדול מהמבקשים בדרך כלל, גם בעבר וגם בהווה, ואני מניח שכך יהיה גם בעתיד, הם בני מיעוטים. אין שום אפליה. אנחנו דואגים בצורה מוחלטת לשוויון פה. מסטטיסטיקות בעבר, לפחות 20% ממקבלי היתרי הרעייה במקרקעין ציבוריים היו מבני המיעוטים. הייתה פה הערה לגבי הבדואים, שוב לא נכון. יש הסדרים מיוחדים עם הבדואים מדי שנה לפחות לרעייה של 50,000 ראש. אז אני מוכן שאומרים פה טענות, ואני גם מוכן לתקן אותן, אבל לפחות שתהיינה מדויקות. לגבי עסקים קטנים, בוודאי שנכון היה לתקן עכשיו וכו'. לכן, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעות הממשלה ולדחות על הסף את ההערות שהיו. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לשר החקלאות ופיתוח הכפר, השר יאיר שמיר. אנחנו עוברים להצבעה; ועוברות כמובן. הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק כדלקמן: הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012. מי שבעד, הוא בעד דין הרציפות; מי שנגד, הוא נגד. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 10 בעד הודעת הממשלה – 79 נגד – 3 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 79, נגד – 3. ההצעה עברה והיא חוזרת לדיון בוועדת הכלכלה. אנחנו נעבור להצבעה הבאה – על הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010; הצעת חוק מס' מ/522. אני עוברת להצבעה. הצבעה מס' 11 בעד הודעת הממשלה – 76 נגד – 11 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 76, נגד – 11. ההצעה עברה, והיא תעבור לדיון חוזר בוועדת הכלכלה. אנחנו נעבור להצעה הבאה, הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012; הצעת חוק מס' מ/713. אני עוברת להצבעה. הצבעה מס' 12 בעד הודעת הממשלה – 79 נגד – 2 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012, נתקבלה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – החלטנו עוד פעם עכשיו על חוק הרעייה. <יצחק הרצוג (העבודה):> גילה, גילה – – – <היו"ר גילה גמליאל:> הצבעה חוזרת על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012, הצעת חוק מס' מ/713. ההצבעה מתקיימת. <זהבה גלאון (מרצ):> זה עוד פעם – – – זה לא בסדר. <קריאה:> זה הרעייה. <יצחק הרצוג (העבודה):> תקשיבי, המסך שלנו – – – <היו"ר גילה גמליאל:> מה הבעיה? <זהבה גלאון (מרצ):> על המסך מופיע משהו – – – הצבעה מס' 13 בעד הודעת הממשלה – 77 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 77, אין נגד, אין נמנעים. <קריאה:> לא, לא, לא. <היו"ר גילה גמליאל:> יש לכם בעיה במקום? <זהבה גלאון (מרצ):> כל אחד משהו אחר. יש בעיה. <היו"ר גילה גמליאל:> אז אנחנו נעבור להצבעה ידנית. שוב, הצעת חוק – זה בסדר, המחשב הסתדר. נחזור שוב על ההצבעה על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012; הצעות חוק מס' מ/713. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 14 בעד הודעת הממשלה – 87 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הפיקוח על מזון לבעלי-חיים, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 87, אין מתנגדים. ההצעה תחזור לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אנחנו נעבור להצבעה הבאה – על הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד עסקים קטנים ובינוניים בישראל, התשע"ב–2012, מתוך הצעות חוק מס' מ/721. זה בסדר. זה בסדר, ההצבעה מתחילה. הצבעה מס' 15 בעד הודעת הממשלה – 89 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לעידוד עסקים קטנים ובינוניים בישראל, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 89, אין מתנגדים. ההצעה חוזרת לדיון בוועדת הכלכלה. הצעה אחרונה להצבעה – הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012; הצעת חוק כ/453. חברת הכנסת מירי רגב, את מתכוונת להצבעה הקודמת? <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> לזאת. <היו"ר גילה גמליאל:> לזאת, אז יש לך זמן. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 16 בעד הודעת הוועדה – 77 נגד – 11 נמנעים – אין הודעת ועדת החוקה, חוק ומשפט על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (מס' 3) (אזורי רישום לנישואין של בני-זוג יהודים), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 77, נגד – 11. ההצעה תחזור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חברת הכנסת מירי רגב, לא ניתן כרגע להעלות בקשות לוועדות אחרות. זה חוזר לוועדה שבה החל הדיון. <הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [מס' מ/766; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2046; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו נעבור לנושא הבא. אני קוראת לחבר הכנסת, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חיים כץ להגיש את הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 לקריאה השנייה והשלישית. אני רוצה לציין שלהצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. <נסים זאב (ש"ס):> איך יכול להיות? – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הצעת חוק זו מבקשת, כהוראת שעה, להביא לחיסכון בעלויות השכר במגזר הציבורי, וכתוצאה מכך לשפר את מצבה הפיסקלי של קופת המדינה, וזאת באמצעות דחיית העלאות השכר שהיו אמורות להתבצע בתקופה שמיולי 2013 עד דצמבר 2014, או באמצעות הפחתות שכר בשירות הציבורי. הדבר נעשה בדומה להפחתות שכר במצבי משבר קודמים בשנים 2003 ו-2009, לנוכח המצב הפיסקלי שאליו נקלעה המדינה ולאור ההכרה בהשפעה הישירה שיש לתשלום שכרם על הקופה הציבורית. ההפחתה או דחיית התשלום המוצעת עתה הנה זמנית בלבד, ולפיכך סכומים שלא שולמו בשל הוראות החוק לא ישולמו גם לאחר תום התקופה. מצד שני, הובהר שהצעת החוק אינה מהווה הקפאת שכר ואינה ממצה אפשרות להעלאות שכר אחרות בעתיד. הצעת החוק תחול על כל השירות הציבורי שכולל את הגופים הנמנים בהגדרה "מעביד" לעניין החוק – המדינה, גופים מתוקצבים וגופים נתמכים, תאגיד בריאות הפועל בבית-חולים ממשלתי וכן מוסד חינוך כהגדרתו בהצעת החוק. הסכומים שייחסכו כתוצאה מהפחתות השכר יועברו לאוצר המדינה, ופטורים מהעברתם רק המדינה עצמה וגופים המפורטים בהצעה שבהם הוצאות השכר משולמות במלואן מאוצר המדינה, כך שאי-תשלום השכר בפני עצמו יביא להקטנת הוצאות המדינה. כלל הגופים יחויבו להעביר מידע על אופן הביצוע של ההוראות. ואולם, הוועדה עמדה על שמירת הפרטיות לגבי המידע המועבר. לגבי עובדים בשירות הציבורי שבהסכם הקיבוצי החל עליהם נקבעו הוראות לעניין דחיית תשלום או הפחתת שכר בתקופה שמהיום ועד סוף דצמבר 2014, או אחריה, וההסכם אושר בידי שר האוצר, יחולו ההוראות שבהסכם. הכוונה, למשל, להסכם הקיבוצי שחתמה המדינה עם ההסתדרות לדחיית תוספת שכר. לגבי עובדים אחרים בשירות הציבורי שעליהם לא חל ההסכם הקיבוצי המאושר כאמור, תחול הפחתה בשיעור אחיד של 0.9324% מהשכר ומהסכום המופרש לקרן השתלמות, ובכפוף לכך שלא תיפגע הזכות לשכר מינימום. הוועדה החליטה לפצל מהצעת החוק את החיילים בשירות קבע, שההפחתה אמורה הייתה לחול גם עליהם, כדי לאפשר דיון מקיף בנושא שכרם. כידוע לכם, הצעת החוק המקורית שהונחה על שולחן הכנסת ביקשה לקבוע לגבי נושאי משרה שהם נשיא המדינה, שר וחבר הכנסת הפחתת שכר בשיעור 10%, ולעומת זאת להפחית משכר נושאי משרה אחרים, כגון מבקר המדינה, נגיד בנק ישראל, שופטים, דיינים, קאדים, ראשי ערים, עובדי מועצות מקומיות ומועצות דתיות, רב ראשי ורב עיר, רבני ערים, שיעור של 1% בלבד משכרם. בשל כך פוצל עניינם של נושאי המשרה ובעלי התפקידים מהצעת החוק והנושא של הפחתה נוספת יידון בשלב מאוחר יותר. עם זאת, כדי שלא ייווצר מצב שבו מפחיתים משכר העובדים בשירות הציבורי ואילו משכרם של נושאי משרה ובעלי תפקיד לא מפחיתים, הוספו להצעת חוק זו הוראות בדבר הפחתה ממשכורת כל נושאי המשרה, וכן מהתשלום לבעלי התפקיד, בתקופה שבה חלה ההפחתה לעובדים, מהשכר ומהתשלום המופרש לקרן השתלמות, ובאותו שיעור שבו הופחת שכר העובדים – 0.9324%. לגבי מי ששכרם צמוד לשכר נושא משרה, הובהר כי לא תיעשה הפחתה כפולה, אלא שכרם יופחת רק בהתאם להוראות שחלות עליהם, כעובדים או כנושאי משרה. יצוין כי להגדרה "בעל תפקיד", שמתייחסת למי שאינו עובד אך מקבל תשלום ממעביד בעד תפקידו, לרבות ראש ועדה ממונה, הוסיפה הוועדה גם את מי שמקבלים תשלום חודשי לפי תעריף שנקבע לוועדות בדיקה ממשלתיות. הצעת החוק קובעת כי למרות הפחתת השכר, תשלומים שונים יחושבו מהשכר שהיה משולם אילו לא הייתה הפחתה. דהיינו פנסיות – יהיה שכר וירטואלי ושכר בפועל. כמו כן, יהיו הפרשות לביטוח לאומי, כדי שאם מישהו חלילה ייפגע ויהיה בתאונת עבודה – יקבל את השכר על ימי תאונת העבודה לפי השכר הגבוה. אם אנחנו הולכים לוויתור לתקופה קצובה, לא יכול להיות שנפגע באנשים לאורך כל חייהם בגלל ויתור קצר. לבסוף אציין כי אין להצעת החוק השפעה על מי שפרש לגמלאות, בין שגמלתו צמודה למדד ובין שגמלתו נקבעת לפי השכר המשולם לעובד או לנושא משרה. דהיינו, שלי – אני רואה שאת מסתכלת – אלה שיוצאים לגמלאות לא ייפגעו. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אם היית יודע מה אנחנו מדברים עליך עכשיו, היית מסמיק. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ואני פונה אליכם לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אני מאמין שחברי הכנסת יאשרו את הצעת החוק, ולכן אני עובר לשלב התודות. אני רוצה להודות למנהלת הוועדה המיתולוגית וילמה מאור ולבנות הוועדה – – <יעקב מרגי (ש"ס):> צריך להודות לך. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – אתי, מעיין, ענת ואורי, ליועצת המשפטית נועה בן-שבת, וכן לעוזרי אילן מרסיאנו וקורל אבירם. אני מקווה שחברי הכנסת יצביעו עבור הצעת החוק, ונעזור קצת לתקציב המדינה. תודה רבה לכם. <היו"ר גילה גמליאל:> אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ. מכיוון שאין הסתייגויות, אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה בשנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013. ההצבעה החלה. קריאה שנייה, ולאחר מכן שלישית. כן. הצבעה מס' 17 בעד סעיפים 1–16 – 76 נגד – 9 נמנעים – 1 סעיפים 1–16 נתקבלו. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 76, נגד – 9. ההצעה עברה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 18 בעד החוק – 73 נגד – 6 נמנעים – אין חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה בשנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> 73 בעד, שישה נגד. ההצעה עברה. <הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/769).] (קריאה ראשונה) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו נעבור להצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר הכלכלה נפתלי בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מביא לפניכם להצבעה היום את חוק קידום התחרות בענף המזון, שבעצם נועד להיות חוק להוזלת המזון. הוא מבוסס על המלצות ועדת קדמי, שהיו תוצאה של ועדת טרכטנברג והמחאה הציבורית. קודם כול אני אגיד שאין פתרון קסם אחד, שאם רק נעשה אותו מחירי המזון ירדו. יש הרבה חורים בכיס, לא חור אחד גדול, ולכן לא צריך לצפות לקסמים, אבל יש פה שורה של פעולות שבמצטבר ייצרו תחרות ויורידו את המחירים. זו פעם ראשונה שתהיה הסדרה בתחום המזון בהיקף כזה. בחוק המזון יש שלושה מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון זה הסדרת יחסי ספקים וקמעונאים; בגדול, למנוע מצב שיש ספק עם מוצר מאוד מאוד מוצלח ואז הוא מנצל את הכוח שלו במוצר המאוד-מוצלח כדי לקדם וליצור מונופול נקודתי – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חברי וחברות הכנסת והשרים, השר לא שומע את עצמו מכאן, אז אם אפשר, מי שמעוניין / מעוניינת לדבר – בחוץ, בבקשה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – אז לא לתת לאותו ספק להשתמש בכוח שלו בצורה בלתי הוגנת כדי לייצר מונופול על המדף. בסופו של דבר, כשהצרכן מגיע למדף, זו הנקודה שבה יש או אין תחרות כפי שצריכה להיות. וגם הפוך; כדי למנוע מצב שרשת או סניף ברשת עם כוח בלתי פרופורציונלי מנצל את כוחו ביחס לספקים חלשים, כי אנחנו רוצים לעודד ספקים חדשים להיכנס לזירה. על-פי החוק, פעולות מעין אלה תהיינה אסורות. המרכיב השני הוא דבר יפהפה. הרעיון הוא לייצר תחרות אזורית ברשתות קמעונאיות. לטובת העניין, נניח אני גר בשכונה מסוימת. זה שיש תחרות בכל רחבי הארץ לא עוזר לי; אני צריך שתהיה תחרות בשכונה שלי. עכשיו נניח שבשכונה שלי יש שלושה סניפים של אותה רשת – הדבר הזה ייחשב אסור. על-פי החוק, אם אותה רשת תרצה להקים עוד סניף, זה יימנע ממנה. יותר מזה, החוק הולך ולוקח צעד מרחיק לכת שמאפשר כפיית מכירה של אחד מהסניפים או יותר, כדי לייצר תחרות. המרכיב השלישי בחוק הוא מרכיב של הגברת שקיפות במחירים. בגדול, סניפי רשתות יחויבו להעביר לאתר מרכזי את המחירים של כל המוצרים שלהם, ואז, למשל, אם עפר שלח ילך לעשות קניות, הוא יקליד את רשימת המוצרים שהוא מתכוון עכשיו לרכוש, והוא יקבל באינטרנט את העלות הכוללת של אותו סל שהוא מתכוון לרכוש. הוא יוכל להחליט לאיזו מהחנויות לגשת. זה דבר שטרם בוצע, דבר יפהפה. אלה הנקודות המרכזיות בחוק. כמו שאמרתי, זה לא פתרון קסם, אבל במצטבר זה יוריד מחירים וסוף-סוף יביא את הרשתות להשתמש בכוחן כדי להקל על הצרכנים ולא כדי לנצל אותם. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לשר הכלכלה נפתלי בנט. <הצעת חוק פרסום מחירי מוצרים ברשתות שיווק, התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/1294/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר גילה גמליאל:> אני קוראת לחברת הכנסת איילת שקד להציג את הצעת חוק פרסום מחירי מוצרים ברשתות שיווק, התשע"ג–2013, שמוצמדת בעצם להצעת החוק הממשלתית. איילת, עומדות לרשותך שלוש דקות. <איילת שקד (הבית היהודי):> קבוצת חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה הגישה הצעת חוק שמוצמדת להצעת החוק של משרד הכלכלה, שלפיה מחירי מוצרי המזון בכל הסניפים של כל הרשתות יוצגו באינטרנט. יש הרבה כותבי אפליקציות שרק מחכים שזה יקרה, עם היד על המקלדת, ורוצים לכתוב אפליקציות לסלולר או למחשב, כדי שבצורה מאוד קלה ונוחה כל אחד במקום מגוריו יוכל לראות איפה הסל הזול ביותר, וככה בעצם לחסוך בכל קנייה עשרות שקלים. יש הטוענים שהחוק הזה יביא לתיאום מחירים בין הרשתות, אבל אנחנו נוטים להאמין שכבר היום אם רשת מסוימת רוצה לדעת מה המחיר של מתחרתה, היא יכולה לעשות את זה בצורה די פשוטה. ולכן, סך הכול, כולנו חושבים, גם ארגוני צרכנות וגם חלק מהרשתות, שזה יביא להוזלה, וככה באמת לרווח של כל הצרכנים. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת איילת שקד. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה – מה, דקה? <היו"ר גילה גמליאל:> שנייה, לא, אני מאפסת לך בדיוק. כמעט ארבע דקות, שלוש דקות יש לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אוקיי. הממשלה עומדת בפנינו ומציגה את שני החוקים, או את החוק והתקנות, כאילו היא יצור מהמאדים, או מין ארגון נייטרלי, שרק משקיף על התנועות בשוק. התפיסה הזאת, האידיאולוגיה מבחינת הממשלה, היא תפיסה שאינה מקובלת עלינו. להשאיר את כל העניין של המחירים, ושל מחירי המזון במיוחד, לתנועות השוק ולתחרות – זה יכול להיות טוב בשכונה במקום מסוים, אבל זה גם יכול להיות פתח למי שחזק יותר, לרשת החזקה יותר, לבוא ולעשות מבצעים, ואחר כך להוריד את המתחרים, ואחר כך השוק יחזור להיות מונופול. אני חושב שיש מקום למעורבות הממשלה בכל מה שקשור לקביעת המחירים הבסיסיים, המחירים של מוצרי המזון הבסיסיים. אנחנו כבר שנים רבות מביאים הצעות חוק בנושא של זכויות חברתיות. אני חושב שאחת הזכויות היא להבטיח סל קיום בסיסי לכלל האזרחים, במיוחד האזרחים ששייכים לשכבות החלשות; לא להשאיר אותם טרף בידי הרשתות או טוב לבה של התחרותיות, אלא מעורבות של הממשלה בקביעת מחירי היסוד. למשל, אחד הדברים התמוהים הוא שהממשלה רוצה כביכול להוזיל את מוצרי המזון, אבל היא לא טורחת לחשוב שנייה על מע"מ דיפרנציאלי, למשל, והיא קובעת מע"מ אחיד כלפי כל המוצרים וכלפי כל האנשים. זה דבר שאינו מתקבל על הדעת. הממשלה אינה צופה מן הצד. למרבה הצער, אין מנוס מהמסקנה שהממשלה בעצם מתנערת מכל תפקידיה כלפי השכבות החלשות והצורך שלהן בסל מזון נורמלי וסביר, במיוחד כשהאחוז של ההכנסה הפנויה שאמורה ללכת לעניינים של המזון הוא גבוה ביותר בקרב השכבות החלשות לעומת השכבות החזקות, והממשלה לא יכולה להתנהג כאילו היא באה מגלקסיה אחרת. לדעתי, יש היגיון ויש מקום לקדם את הוזלת מצרכי היסוד. הכלי של התחרותיות אינו הכלי היחיד, אלא מעורבות הממשלה להבטיח סל קיום בסיסי לאזרחים, למעוטי היכולת, ולהנהיג שורה של צעדים – למשל, כפי שאמרתי, מע"מ דיפרנציאלי. אני חושב שיש מקום, למשל, לבטל את מס ההכנסה השלילי ובמקום זה להעלות שכר המינימום. זה קידום של הבטחת הקיום הבסיסי של האנשים. מס הכנסה שלילי, בעצם אנשים רבים מפספסים אותו. זה מוטל על תקציב המדינה, במקום שהתקציב הזה ילך לרווחה, לשירותים ולחינוך, וזה משחרר את בעלי העסקים, בעלי ההון והמעסיקים, מתשלום שכר מינימום נורמלי. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, אני מסיים. לכן, הראייה צריכה להיות כוללת, שכוללת כמה סעיפים, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת מוצא חברתית של מעורבות ממשלתית לטובת השכבות החלשות, ולא שעבוד הכלכלה – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – לבעלי ההון ולמעסיקים, כפי שעושה הממשלה הזאת. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת ברכה. יעלה חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אכן מאחורי הצעת החוק הזאת עומדת השקפת עולם, עומדת אידיאולוגיה, שלמרות שהיא מנותקת מהמציאות, הממשלה ממשיכה להאמין בה, ויש אנשים נוספים שממשיכים להאמין בה, בתקשורת ובאקדמיה, והיא רק הוכחה לכך שהמציאות לא מפריעה תמיד לאנשים בגיבוש עמדותיהם. יש אנשים שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא נגד תחרותיות בענף המזון. להפך, אנחנו בעד תחרותיות בענף המזון, אנחנו נגד מונופולים בענף המזון. אבל לחשוב שהקפיטליזם יכול להתנהל בלי מונופולים זו חשיבה פיקטיבית לחלוטין. להאמין שמערכת קפיטליסטית באמת יכולה לקיים מצב של שוק חופשי – תראו לי איפה זה קרה. איפה זה קורה? בכל מקום שבו יש מערכת קפיטליסטית נוצרים מונופולים, נוצר ריכוז של העושר. המונופולים האלה מנצלים את כוחם, המונופולים האלה מנצלים את קשריהם עם השלטון, לפעמים את שלטונם בשלטון, כדי לקדם את ענייניהם על חשבון הציבור, וגם על חשבון עסקים קטנים. לכן, קודם כול, המחלוקת שלנו עם הצעת החוק הזאת היא בהשקפת העולם שלה, השקפת עולם מנותקת מהמציאות, שמתייחסת למה שקורה בתחום המזון אצלנו כאל תקלה מקרית שקרתה בדרך, ולא כאל חלק מאיזושהי לוגיקה של מערכת שבה הגדולים טורפים את הקטנים, הענקים טורפים את הגדולים, ובסופו של דבר אנחנו מגיעים למערכת מונופוליסטית של בעלי הון ששולטים במשק ומקדמים בו במלוא העוצמה, בלי מעצורים, את האינטרסים שלהם. לזה, חברות וחברים, קוראים קפיטליזם חזירי, וזו שיטה שקיימת לא רק בארץ אלא גם במקומות אחרים בעולם. אבל כשאנחנו מדברים באופן ספציפי על הורדת מחירי המזון, עומדת הרי בפני הממשלה החלופה שהועלתה אפילו בדוח מבקר המדינה, והממשלה מסרבת לאמץ אותה. החלופה הזאת היא החלופה הישנה, המוכרת והמנוסה של הטלת פיקוח על מחירי מזון, הטלת פיקוח על מחירי המוצרים הבסיסיים. זה, אגב, לא המצאה שלי כאן; זה משהו שנעשה בעולם בהצלחה, ונעשה גם בישראל בהצלחה בתקופות מסוימות. הפיקוח על מחירי המזון הוסר כחלק מאותה השקפת עולם שאומרת שיש כזה דבר שנקרא שוק חופשי, שהשוק החופשי גם יכול להצליח, שהשוק החופשי גם יכול לפתור בעיות. הפיקציה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, כבר גרמה את הנזק שבהסרת הפיקוח על מחירי המזון, ומבקר המדינה מתייחס לזה. הוא מדבר ומנתח ומראה איך הסרת הפיקוח על מחירי המזון בישראל גרמה באופן ישיר לעליות מחירים. עמיתי חברי הכנסת, לכן השאלה הגדולה היא למה הממשלה לא עושה את הדבר הזמין, האפשרי, המיידי שבידיה; למה היא לא מטילה פיקוח שימנע את העלייה הדרמטית, המוגזמת – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <דב חנין (חד"ש):> – – והמופרכת של מחירי המזון והמוצרים הבסיסיים בישראל? תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת יעקב אשר – – <יצחק הרצוג (העבודה):> אינו נוכח. <היו"ר גילה גמליאל:> – – אינו נוכח. חבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח; חברת הכנסת מירי רגב. חברת הכנסת מירי רגב – אינה נוכחת. חבר הכנסת ישראל אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, השרים, חברי הכנסת, אני מאוד שמח שכבר מדברים על הצעות חוק שיבואו לעשות קצת סדר במחירי המזון, כי אחד הדברים הנוראיים ביותר שנוגעים לכל אזרח הוא העניין של מחירי המזון ויוקר המחיה. אני רוצה לומר שזה לא רק בעיית הסוחרים ובעיית התחרות או חוסר התחרות. כמובן, חוסר תחרות הוא לא טוב, אבל יש בעיה של מסים. המסים יורדים לחייהם של הסוחרים הקטנים והגדולים ולחייהם של האזרחים. אנחנו מצויים בימי בין המצרים. יש איזה רעש, גברתי היושבת-ראש. אני לא – – – <היו"ר גילה גמליאל:> כן. חברי וחברות הכנסת, חבר הכנסת אייכלר אינו שומע את עצמו, אז מן הראוי שתיתנו לו את הזמן לדבר. מי שרוצֶה לדבר, רוצָה לדבר – בחוץ בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, והנביא ירמיהו אומר בפרק כ"ב: "כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזוּל מיד עשוֹק; וגר יתום ואלמנה אל תֹנו אל תחמֹסו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה – – – ואם לא תשמעו את הדברים האלה בי נשבעתי נאֻם ה' כי לחָרבה יהיה הבית הזה", אמר ירמיהו הנביא לפני החורבן. רבותי, מחירי המזון, כמו מחירי הדיור, אבל אנחנו עכשיו נתמקד במחירי המזון, כמו שאמרתי, לא רק בגלל הסוחרים, לא רק בגלל היצרנים, אלא בגלל העניין של המיסוי הכבד, שהממשלה מכניסה את ידה. היו ימים שבהם הממשלה הייתה מסבסדת מוצרי מזון. היום אנחנו לא מבקשים סבסוד; אנחנו מבקשים למנוע מסים כבדים, למשל על מחירי מזון לתינוקות; הרי יש הורים שלא יכולים למלא את הצרכים של הילדים כי מחירי המזון יקרים מאוד. ואותו דבר לגבי תרופות. שמעתי היום סיפור שאני רוצה שחברי הכנסת ישמעו – זה נוגע לקופות-החולים, ולקשישים זה כמו מזון: קופות-החולים נותנות תרופות, למשל לסוכרת. סיפרו לי שהן בסל התרופות, אבל נותנים את זה בקופסאות קטנות של 30, ועל כל קופסה הוא צריך לשלם 15 שקל. אומר הרוקח לאיש: למה אתה צריך לקחת עשר קופסאות לחודש? אני אתן לך קופסה של 100 כדורים ב-16 שקל, קופסה שלמה. אז הוא הלך לקופת-חולים ואמר: למה אתם עושקים את החולים? זה הרי בסל. תנו את זה בקופסה אחת של 100 כדורים. זאת המדיניות. יש פה הרבה דברים ביוקר המחיה, גם של מוצרי המזון, גם של תרופות וגם של מוצרי מזון לתינוקות, שמונעים מאנשים את מה שמגיע להם. הכול בגלל מניפולציות. ולכן – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> יותר מדי קופסאות – זה נגד איכות הסביבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הרבה קופסאות – זה פוגע באיכות הסביבה. לכן, אדוני שר הכלכלה, אני בעד שיהיה פיקוח על מוצרי מזון בסיסיים, ואני בעד שיהיה פיקוח על מוצרי מזון לתינוקות ובעד שיהיה פיקוח על תרופות שנמצאות בסל ומנסים למכור. שמעת שסיפרתי פה שמוכרים את זה בקופסאות קטנות כדי לקחת את 15 השקל, במקום בקופסאות גדולות באותם 15 שקלים. את זה צריך לתקן, ואם תעשו את זה אתם תצילו המון המון אנשים מעוני ומדלות. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת אייכלר. במקום חבר הכנסת פרוש יעלה חבר הכנסת אורי מקלב. עומדות לרשותך שלוש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מודה לך מאוד. גברתי היושבת בראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, קודם כול, מראש נגיד שאנחנו תומכים בכל מה שרוצים לעשות, מבקשים לעשות בנושא תחרות בענף המזון, בפיקוח על היצרנים. זה דבר מבורך. אבל ההרגשה היא לא טובה, ואולי חבר קואליציה לא יכול להגיד את זה, אבל אנחנו באופוזיציה, יותר קל לנו להגיד מעבר לברכות ולעידוד. כל מה שמדברים פה, והולכים על חוקים בומבסטיים, חוקים גדולים, חוקים רחבים, חוקים שההשפעה שלהם תהיה לטווח ארוך; אפשר לצאת עם רפורמה כזאת, רפורמה אחרת, כמעט יש הרגשה של תחרות בין המשרדים ובין השרים, מי יוצא עם רפורמה יותר תקשורתית, יותר רחבה, יותר לוקחת את התקשורת, אבל לא באופן המעשי, מכיוון שהכלים שיש היום, גם למשרד התמ"ת, בפיקוח על מחירי המזון – הוא פיקוח יעיל מאוד, מקיף מאוד, ולא עושים בו שימוש, אפילו לא ב-10% ממה שאפשר לעשות. אין ספק היום שציבור הצרכנים במדינת ישראל מרגיש חוסר ביטחון צרכני מבחינת הפיקוח על המחירים, מבחינת גובה המחירים, מבחינת תחרות המחירים. סיפרתי היום בוועדת המדע על עובד כנסת שניגש אלי ואמר לי: תשמע, אתם, חברי הכנסת, מעלים ב-1% את המע"מ. אתם יודעים מה המשמעות של 1%? הוא מספר לי סיפור, שבאותה מכולת שהוא קונה בכל יום שישי חלה – ומחיר החלה 4.5 שקלים – היה שלט: בעקבות העלאת המע"מ מחיר החלה 4.80; 30 אגורות. אדם פשוט חושב שאולי זה נקרא 1%. ככה ב-1% שהעלו את המע"מ, העלו את זה ב-7.5% – מ-4.50 ל-4.80. ככה כל עליות המחירים וכל עליית המע"מ, כשלא משתמשים בכוח, ברגולציה שיש, בפיקוח שיש, ואין אכיפה בכל עליות המחירים האלה. ואנחנו היום עדים לכך, בעיקר בשכונות, שבמכולות שהאוכלוסייה החלשה יותר קונה, מפקיעים מחירים. אין כמעט מצב שמוצרים, גם בפיקוח, נמכרים במחירים המפוקחים. כל אחד עושה ככל העולה ברוחו. מעלים מחירים בצורה דרמטית, אפילו לא בעוד כמה אגורות, ולאחר מכן, גם כשהקניינים והלקוחות מעירים – סיפר לי אחד שהוא בא לבעל המכולת ואומר: תשמע, איך אתה לוקח על תבנית של 18 ביצים 25 שקלים כשהמחיר המפוקח הוא 21 שקלים? הוא אומר לו: מה אתה רוצה, זה עולה לי 18 פלוס מע"מ, פלוס 20% רווח, זה המחיר – בפנים שלו. יש לו מחיר מפוקח והוא לא משתמש בו, והוא לא מפקח עליו. כך אנחנו רואים גם על אריזות, אנחנו רואים שאין ביטחון צרכני. טוב מאוד שיש רפורמה וטוב מאוד שיש תחרות ופיקוח, אבל אל תזניחו. גם בכלים שיש לכם היום אתם יכולים לעשות את זה – לאין ערוך, ולא עושים בעניין הזה כמעט שום דבר. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת אורי מקלב. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, אחרונת הדוברים. <נסים זאב (ש"ס):> רגע, אני רשום שם, גברת. <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נתמוך בחוק המזון, בחוק שהציג השר נפתלי בנט, אבל אני רוצה לנצל את העמידה שלי כאן על הדוכן ולדבר על מפלגות שנושאות את שם הדמוקרטיה לשווא. במקרה הזה אני מדברת על שתי מפלגות, מפלגות מונרכיות, הייתי אומרת, האחת זו ישראל ביתנו והשנייה זו יש עתיד, שחבר הכנסת רונן הופמן מציע מטעמה לשנות את שיטת המשטר. תתרכז, חבר הכנסת הופמן, זה רק קדימון היום למה שסיעת מרצ וסיעות אחרות מתכוונות לעשות. שינוי שיטת המשטר – במקום שתתעסקו בשינוי שיטת המשטר אולי תתעסקו בשינוי המדיניות וכל הקיצוצים שאתם מביאים לכאן בתקציב, בפגיעה במעמד הביניים, בפגיעות בשכבות המוחלשות? מה, יש בעיה בשיטת הממשל, חברי חברי הכנסת? יש בעיה במושלים, במי ששלחתם לכנסת. זו הבעיה. ממש אין בעיה בשיטת הממשל. גם ככה הרי השיטה מאפשרת לראש הממשלה ולמפלגות גדולות להתנער מהמחויבות שלהם לבוחרים בלי שניתן לפגוע בהם. מה, באים חשבון עם נבחרי ציבור שלא עמדו בהבטחה שלהם? חברי חברי הכנסת, אני קוראת בקפידה את הצעת החוק של חבר הכנסת הופמן: העלאת אחוז החסימה, בהדרגה אומנם, קודם ל-3% ואחר כך ל-4%. מה, זה רציני? מה, אם יעלו את אחוז החסימה זה מה שיפתור את בעיית הממשל? הרי מה אתם מתכוונים לעשות? לסתום את הפה למפלגות אידיאולוגיות. דרך אגב, מימין ומשמאל, אבל במקרה הקונקרטי הזה אתם מתכוונים להביא למצב שהמפלגות הערביות תצטרכנה להתאחד כדי שיום אחרי הבחירות הן תצטרכנה להתפלג; הרי זה מה שאתם עושים. תסתכלו על החברה הישראלית, זו חברה משוסעת, מפולגת. הכנסת צריכה להיות מעין מדגם מייצג, מעין מיקרוקוסמוס של ההעדפות של האוכלוסיות בחברה הישראלית. אז מה אתם עושים בהצעה הזאת עכשיו, בהעלאת אחוז החסימה? אתם מבקשים להדיר מהכנסת הזאת קבוצות מיעוט. זה יפגע – אתה, חבר הכנסת הופמן, עוסק בממשל, במדיניות, אתה לא יודע שהכנסת צריכה לתת ייצוג לקבוצות מיעוט? מה אתה רוצה, לנכר את קבוצות המיעוט מהפוליטיקה הישראלית? זה מה שאתה עושה. אתה נציג של מפלגה מונרכית שמבקש למנוע מהקבוצות באוכלוסייה הישראלית ייצוג הולם בכנסת. זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת. זאת הפוליטיקה החדשה שלכם? מה זו הפוליטיקה החדשה הזאת? זה ביטוי לעריצות הרוב של הפוליטיקה הישנה. זה מה שאתם מביאים לכנסת הזאת. חברי חברי הכנסת, אז אומנם אנחנו נתמוך בחוק המזון, אבל נמשיך להיאבק בכם בחוק – מה שנקרא חוק המשילות. אתם נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא, את שם המשילות לשווא. לא מדובר במשילות, שוב מדובר בעריצות הרוב. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת זהבה גלאון, ואנחנו עוברים להצבעה. הצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013; בקריאה ראשונה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 78 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 78, שני מתנגדים. ההצעה תעבור לוועדת הכנסת כדי שתקבע באיזו ועדה יתקיים הדיון. אנחנו עוברים להצבעה הבאה, הצבעה על הצעת החוק המוצמדת של חברת הכנסת איילת שקד, הצעת חוק פרסום מחירי מוצרים ברשתות שיווק, התשע"ג–2013. הצבעה. הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 72 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק פרסום מחירי מוצרים ברשתות שיווק, התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 72, שני מתנגדים. ההצעה עברה ותועבר גם כן לוועדת הכנסת, כדי להכריע באיזו ועדה זה יידון. <הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/769).] (קריאה ראשונה) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו עוברים להצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יעלה להציג את הצעת החוק שר הכלכלה נפתלי בנט. אני רק מבקשת מחברי וחברות הכנסת, השרים והשרות – לא שומעים, השר לא שומע את עצמו מכאן – אם אפשר להיות בשקט. מי שרוצה לדבר – מחוץ למליאה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה ויסקונסין? <נסים זאב (ש"ס):> כן, כן. <משה גפני (יהדות התורה):> לא מאמין – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אני מביא להצבעה היום חוק שיסייע ל-110,000 ישראלים שנמצאים בתלות – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מאמין בזה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – וייתן להם כלים לצאת לעבודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> היה פיילוט שנכשל. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הדבר הכי קל היה לרדת מזה, אני יודע כמה לא פופולרי היה החוק בגרסתו הקודמת, אבל – – <נסים זאב (ש"ס):> את הבלוף הזה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אבל, חבר הכנסת זאב, זה היה הדבר הלא-מוסרי לעשות – – <נסים זאב (ש"ס):> את הבלוף הזה עקרנו מהשורש. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – כי לשמר אנשים בתלות בקצבאות זאת לא הדרך. הדרך היא לתת לבן-אדם את הכלים כדי לחלץ את עצמו, כי חיי קצבאות ותלות הם חיים נטולי כבוד, אלה חיים שאתה מסתכל לילד שלך בעיניים ואתה יודע שאתה לא מפרנס אותו. ומעל הכול, אתה מגדל – – – <נסים זאב (ש"ס):> אתם מוציאים את – – – לילדים האלה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – אתה מגדל דורות של עוני שמולידים עוד דורות של עוני. <נסים זאב (ש"ס):> אוי לכם, מה שיקרה בסוף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא משוכנע. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בעצם מדינת ישראל עד היום אמרה – – – <נסים זאב (ש"ס):> מתעללים בשכבות החלשות – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הדרך שלכם היא דרך של ייאוש. אתם אומרים: אנחנו מוותרים עליהם, אז אנחנו אומרים: לא, לא, לא, אנחנו לא מוותרים על אף אחד, על שום אזרח ישראלי אנחנו לא מוותרים. <נסים זאב (ש"ס):> אז תפסיקו לוותר. אתם חיים בבועה של שקר. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני בוודאי מודע לכישלון – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – מה אתך, אתה? <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת נסים זאב. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – של החוק ביישום הקודם שלו, ולא על זה אנחנו הולכים. מ"הכוזרי", חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת גפני – אתם יודעים שכשחלם מלך כוזר את חלומו, כל פעם נאמר לו: כוונותיך רצויות אך מעשיך אינם רצויים. גם פה, אני חושב שגם אתה וגם אני מסכימים על הכוונה, והדרך שיושמה הייתה דרך לא נכונה. בזה אנחנו מסכימים. ולכן אנחנו מביאים חוק שמתקן את הליקויים, ואם לא, אז בוועדה אנחנו נשב ויחד, בשותפות, נתקן. וגם את, זהבה גלאון, צריכה להיות ראשונת התומכים במהלך הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> ממש לא. <דב חנין (חד"ש):> איך היא תתמוך בזה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> כי הרי עמדו בפני שתי אופציות. לרדת מזה – כל היועצים אמרו לי: מה אתה צריך את הבלגן הזה? אמרתי: אני לא יורד מזה, לא יורד מלעזור ל-110,000 ישראלים, לצייד אותם בכלים. עכשיו, הבעיה – הבעיה הבסיסית – – – <נסים זאב (ש"ס):> העבודה לא – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה לא החוק הזה, אתה מציג חוק אחר. <היו"ר גילה גמליאל:> סליחה, חבר הכנסת ברכה. <נסים זאב (ש"ס):> הבלוף הגדול – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת נסים זאב, פעם ראשונה. <נסים זאב (ש"ס):> זה ויסקונסין שלכם. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת נסים זאב. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ואנחנו אומרים, חבר הכנסת זאב, אנחנו לא מוותרים על אף ישראלי, על אף אזרח, אנחנו נילחם על כל אחד, ואנחנו נילחם להכשיר אותו, ואנחנו נילחם לשים אותו בעבודה, כי זו האחריות שלנו כמדינה. מה, אנחנו נוותר? נגיד: זהו, אתה לא שווה, אתה לא ראוי לעבודה? ואתה יודע יפה מאוד שאותם אזרחים יכולים, לפחות חלקם יכולים. בואו ננסה. מה הם השינויים המרכזיים מהפעם שעברה? ואני אומר פה, אני אומר לכל חברי חברי הכנסת, אנחנו נעשה את זה בשותפות; אין לנו מונופול על החוכמה. אנחנו נביא את זה לוועדה של חבר הכנסת חיים כץ, וביחד נקשיב, יחד עם שירות התעסוקה, יחד עם ההסתדרות. אין לי את כל התשובות – דבר אחד אני יודע, שאני לא מוכן לוותר עליהם. זה נראה לי הזוי שנמשיך לקיים תרבות קצבאות כשאנחנו יכולים לפחות על שליש, על רבע, על חצי – אני לא יודע כמה נצליח. מה הייתה הטעות היסודית ביישום הקודם? חבר הכנסת פרוש, תשמע. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ומה עם שתי המדינות? מה עם שתי המדינות? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הטעות הבסיסית ביישום הקודם הייתה, 1. מודל תמרוץ עקום. מה מודל התמרוץ אמר למפעילים? כמה שיותר אנשים שאתם תורידו מהבטחת הכנסה, ככה תתוגמלו. ואז באמת, במקום לתת את הכלים, במקום באמת לנסות להכשיר, בצורה לא ראויה, בצורה דרקונית, הורידו אנשים מהקצבאות, כי לפי זה הם תוגמלו. זה עיוות. התגמול צריך להיות על בסיס איכות מקום העבודה, זמן הקיום במקום העבודה החדש – לא הווי שלושה חודשים כארבע שנים – איכות העבודה שאותו בן-אדם מקבל. דבר שני, הפעם אנחנו מתכוונים – עם שירות התעסוקה, לא על הראש של שירות התעסוקה. המודל החדש הוא מודל הרבה יותר גמיש, הוא מודל שאומר שאין לי את כל התשובות, אנחנו נצא לדרך, ויחד עם כל הגורמים נמצא את הנוסחה הנכונה, אבל לא נוותר. <זהבה גלאון (מרצ):> צריך לפתור את זה לפני שאתה בא למליאה – את הנוסחה הזאת. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> החוק הוא טוב כמו שהוא עכשיו, ואם את חושבת שהוא לא מספיק טוב אני מזמין אותך, חברת הכנסת גלאון, בואי נדבר על זה. אבל אני לא מוכן לוותר. מה את אומרת? עזוב, לא רוצה כלום. הבאת חוק אלטרנטיבי? את נותנת כלים? בואי נראה אותך. הכי קל לוותר, הכי קל להגיד: אתה לא שווה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – אתה לא שווה, אנחנו לא חושבים שאתה יודע לעבוד, אנחנו נמשיך להזמין אותך כמו איזה ילד שלא מסוגל – אנחנו נותנים את הכבוד. <מוחמד ברכה (חד"ש):> על מה אתה לא מוכן לוותר, אדוני השר? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> וכבר שני השינויים האלה הם שינויים מהותיים. ואני אומר לך, אם יש לך הערות קונקרטיות, בואי נדון על זה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> על מה אתה לא מוכן לוותר? הרי אתה לא יודע את החוק. אתה רוצה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ולכן, השאלה היחידה שעומדת בפני הכנסת היום היא לא מה הדרך, כי על הדרך אני רוצה לדבר, ואני אומר לך, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ: כל הערה וכל ביקורת תתקבל. אנחנו נשב יחד ונבנה חוק טוב ומבנה טוב. השאלה היחידה היא דבר אחד – – <קריאה:> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – האם אנחנו היום מוותרים על 110,000 ישראלים, שהם מובטלים כרוניים? <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> האם אנחנו, כמדינת ישראל, מרימים ידיים? <קריאה:> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חבר – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה שומע על מה אתה מדבר? <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> או שאנחנו אומרים: אנחנו באים, מרימים את הכפפה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – ויחד – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לשר הכלכלה נפתלי בנט, ואני קוראת לחבר הכנסת מוחמד ברכה. <קריאה:> כמה דוברים יש – – – <היו"ר גילה גמליאל:> 40. עומדות לרשותך שלוש דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, השר בנט, זו אותה גברת ללא שינוי אדרת. אנחנו באותו מקום, באותו מצב. גם בפיילוט הקודם, שהתחיל בתגמול על הוצאת אנשים ממעגל הגמלה, זה תוקן כביכול, אבל זה הוביל לאותן תוצאות. זה הוביל – אם אתה רוצה דיאלוג, תקיים את הדיאלוג, ואחר כך תגבש את מה שצריך לגבש. האם שירות התעסוקה מקבל את הצעת החוק הזאת? האם חבר הכנסת חיים כץ מקבל את הצעת החוק הזאת? האם מרכיבים עיקריים בקואליציה, שלא לדבר באופוזיציה, מקבלים את הצעת החוק הזאת? אתה אומר כאן שאתה לא מוכן לוותר על החוק, ואתה אומר באותה נשימה שאתה לא יודע איך זה יתגלגל. אתה לא יודע כל דבר. לפחות תעשה את הליבון הבסיסי. מה שעושים כאן, בעצם – אותו כסף שהיה אמור ללכת לקצבאות, כדי לעזור לאנשים, לקיום, ילך לחברות מפעילות שישתדלו להשאיר אצלן את המקסימום מהכסף של המדינה, ושלא ילך לאנשים הנזקקים. רק היום אנחנו מדברים על תוספת, על 15,000 אנשים שהתווספו למעגל האבטלה במדינת ישראל. רבע מיליון אנשים מובטלים. אלה זקוקים לעבודה. אלה זקוקים למקומות עבודה, לא לחברות שימצצו את הגמלאות שלהם, את ההקצבות שלהם, על מנת לקצור רווחים. הרי כל מפעיל, מטרתו העיקרית היא לא מטרה פילנתרופית, היא לא מטרה של עזרה לזולת, היא לא מטרה של רגישות חברתית. אותם מפעילים באים כדי להרוויח, כדי לצבור רווחים מאותו כסף שנמצא בקופת המדינה, שבמקום שילך לנזקקים, ילך לאותן חברות מפעילות. היינו בסרט הזה. גם מדינות אחרות היו בסרט הזה ונכשלו. והפיילוט כאן נכשל. על מה אתם נלחמים? על מה אתם נלחמים? שוב לפטור את המדינה מאחריותה כלפי הנזקקים, כלפי העניים, כלפי המובטלים? ולשים אותם כקורבן, כטרף בפיהן של חברות למיניהן ושל מפעילים למיניהם. אדוני השר, הניסיון הזה נכשל. נכשל. נכשל. ואני אומר לך: גם אם זה יעבור לוועדת העבודה והרווחה, שם אתה תשמע את הסיפור האמיתי. וכנראה יועציך לא אומרים לך את מה שצריך לומר לך. הכסף הזה, שאתה נותן למפעילים, הוא כסף שלי ושלך ושל האזרחים, שאמור להיות סוג של ערבות הדדית וחברתית. ובמקום שישמש כזה, הוא ילך לאותן חברות ואותם מפעילים. כדי להתגבר על בעיית האבטלה צריך להמציא מקומות עבודה. ממשלה שמייצרת מקומות עבודה אינה זקוקה לחוק הזה. היא לא צריכה את זה – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – כי האנשים ימצאו מקום לעבוד ולהתפרנס – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לך, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – ולהתפרנס בכבוד – – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים. – – – להתפרנס בכבוד. תנו לאנשים לחיות בכבוד ולהתפרנס בכבוד, ולא לחיות כעבדים בשוק שמפעילים למיניהם באים כדי לצבור רווחים על חשבון האנשים ועל חשבון קופת המדינה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת דב חנין. ואני מודיעה לכולם ולכולן שההרשמה נסגרת. מי שרוצה עוד לדבר, בדיוק יש דקה אחרונה להירשם. תודה. עומדות לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה, עמיתי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מרגיש – מאוד קשה כשפעם נוספת אני צריך לעלות על דוכן הכנסת ולהסביר מדוע חוק שמתעלל בעניים, פוגע, הוא לא תשובה לבעיה, הוא הבעיה, הוא הסכנה. עמיתי חברי הכנסת, פעמיים הממשלה ניסתה להעביר חוק כזה: ב-2010 וב-2011, ופעמיים הכנסת – וזאת תעודת כבוד לכנסת – החליטה לדחות את החוק הזה. ושוב הממשלה מביאה, בסופו של דבר, חוק כמעט זהה, בתיקונים מאוד קלים. אולי, אם יהיה לי זמן, אני אנתח אותם. אבל בגרעין של החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, אותה תפיסה קלוקלת של פירוק המדינה, של ביטול המדינה. איך הבית היהודי הולך על ביטול המדינה? הפרטה עמוקה של סמכויות שלטוניות, כולל הסמכות לגביית זכאות – קבלת גמלת הבטחת הכנסה, בניגוד לעקרונות שנקבעו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש כאן שורה ארוכה של פגיעות קשות בזכויות של האנשים העניים והמוחלשים ביותר בחברה. התוכנית הזאת כביכול מטפלת באבטלה? היא בעצם נלחמת במובטלים. היא לא מייצרת משרות חדשות, אבל היא פועלת להשמה בכל מחיר, בלי קידום אמיתי של המשתתפים לאופק תעסוקתי. השמה מיידית, כוחנית, של אנשים למשרות שלא מתאימות להם. מה שמצער, עמיתי חברי הכנסת, זה שבשום שלב הממשלה לא בחנה חלופות אחרות. אחרי שהכנסת דוחה את תוכנית ויסקונסין, תבדקו, אולי יש אלטרנטיבות, עוד מודלים. למה ללכת באותו מסלול שהכנסת כבר התנגדה לו? חמור מכך, עמיתי חברי הכנסת, אם בפעם הקודמת לפחות היה מדובר בפיילוט, עכשיו מדובר בתוכנית קבועה. אם בפעם הקודמת היה מדובר בארבעה מרכזים ברחבי הארץ, היום מדברים בפריסה ארצית. היום אתם הולכים לצעד הרבה יותר מרחיק לכת, הרבה יותר קיצוני. אתם כוללים בתוכנית את עיקר העקרונות הפוגעניים, שלא תיקנתם: הותרתם כוח שלטוני עצום בידי פקידים של תאגידים פרטיים; השארתם סמכויות מרחיקות לכת של שלילת קצבאות בידי הפקידים האלה; קבעתם באופן שרירותי תוכנית אישית בת 30–35 שעות שבועיות, שאין לה שום קשר להשמה אמיתית ולהכשרה מקצועית; אין בתוכנית הזאת שום העדפה של הכשרה מקצועית על עבודה שאיננה מקצועית, אם היא זמנית או חלקית. אתם שולחים לעבודה או לתוכנית אישית בלי להתחשב בכך שלמשתתף יש ילדים קטנים – – <היו"ר גילה גמליאל:> כן, דב, רק משפט סיום. <דב חנין (חד"ש):> – – בלי להתחשב במרחק ממקום המגורים, בלי להתחשב בנגישות התחבורתית. חבל ששר הכלכלה, את הביקורת הזאת לא שומע – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני – – – <דב חנין (חד"ש):> – – כדי שלפחות ילמד ויכיר את החוק שהוא מציג פה, לכנסת. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה. <דב חנין (חד"ש):> יהיה אפשר לחייב את המשתתפים לעבוד חינם, תחת הכותרת של שירות בקהילה. אין פירוט של מודל כלכלי של ההתקשרות בין המדינה והתאגידים הפרטיים. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת דב חנין – – <דב חנין (חד"ש):> אין שום הבטחה של השמות איכותיות – – <היו"ר גילה גמליאל:> – – נא לסיים. יש דוברים רבים. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים, גברתי. – – ואתם פוגעים בפרטיות של המשתתפים, בצנעת חיי הפרט שלהם. אתם לא מאפשרים לשירות התעסוקה להפעיל – כשיש שירות תעסוקה – למה? כל כך הרבה שאלות ללא תשובות, והרשימה, גברתי היושבת-ראש, היא עצומה. אני – – <היו"ר גילה גמליאל:> כן, אני מבקשת רק משפט אחרון. <דב חנין (חד"ש):> – – רק מתחיל אותה. אז אני אומר, משפט אחרון: התוכנית הזאת תוכנית גרועה, תוכנית מסוכנת. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> הכנסת התנגדה לה, הכנסת תתנגד לה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. אני קוראת לחבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> חבל שאתם מתבזים בלהביא את התוכנית הזאת פעם אחת נוספת אלינו. <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך שלוש דקות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי פואד, אני לא יודע איזו צרה אתה הבאת, איך היית יכול להביא חוק כזה כאשר אתה ממפלגת העבודה. אבל בכל זאת, הממשלה הזו עוד הפעם מביאה את החוק הזה, אף-על-פי שזה לא עבר בקדנציה הקודמת. אבל מה, הפעם מצאו להם אנשים, קבלני משנה שמוכנים לעשות את העבודה המלוכלכת. גם את הגזירות בתקציב היה צריך להציג מישהו לא מהמפלגה השולטת, את ויסקונסין אנחנו רואים איזה מפלגה, וגם את חוק פראוור – אנחנו רואים מי עושה את העבודה בשביל מפלגת הליכוד, שלא רוצה להתעמת באופן ישיר עם האנשים. אני לא מבין מדוע הממשלה רוצה למכור את זה למישהו, לאיזה חברה פרטית, מישהו שצריך להרוויח מזה. בדרך כלל האדם לומד מהניסיון, ואדם חכם לא נופל באותו בור פעמיים. בפעם הראשונה כשעשו את זה, אנחנו ראינו איך פרחו המשרדים האלה שנתנו את השירות כאילו לעובדים, כאילו הכשירו אותם. אני הייתי בכמה משרדים כאלה, ישבו שם פקידים, כולם מעונבים, מכופתרים, עם חולצות לבנות, וכל אחד באיזשהו תא, 20, 30 אנשים או 50 אנשים שישבו כדי לקבל קהל, כדי להדריך אותם, זה איזשהו מעמד בורגני–חצי-בורגני כדי להכשיר אנשים לעבוד. ומי האנשים המסכנים שבאים? עקרות-בית, אנשים שלא מצאו עבודה. אז במקום שהממשלה תיקח אחריות ותיתן להם את האפשרות באמת לעבוד, נותנים לאיזשהם חצי-אינטליגנטים לעשות את העבודה ולקבל כסף ולהרוויח ולשרת את היותר-עשירים מהם. הדבר השני, אנחנו הרי למודי ניסיון. הפריטו את שירות הבריאות לתלמיד. מדוע המדינה אחרי כל מה שקרה הייתה צריכה להחזיר את השירות הזה בנגב, ואני מקווה שתחזיר אותו גם בכל המדינה? הרי לא הגיעו לאנשים ולא נתנו לילדים את החיסון, וזה נכשל, וזה כושל. למה? כי הקבלן רוצה להרוויח, הקבלן רוצה את הכסף שלו, הוא לא מעוניין לעשות את העבודה. אז מדוע המדינה – ומה שיוצא, שהכסף שנותנים עבור השירות הזה הוא יותר מההשקעה של הממשלה אם היא הייתה משקיעה בלמצוא מקומות עבודה לאנשים. <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מאוד מקווה שכפי שזה נפל בקדנציה הקודמת, גם בקדנציה הזו זה ייפול, כי זה רע לכולם, רע לאנשים החלשים, רע לכל השכבות החלשות. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון. עומדות לרשותך שלוש דקות. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי, תודה, כבוד השר ארדן, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני, גברתי, רוצה לברך את ועדת השרים לענייני שמות. גברתי, חוק עידוד יציאה לעבודה. ואללה, בטח בפעם הבאה יקראו לזה חוק עידוד ליציאה לעבודה החמודה, או משהו מן הסוג הזה. הרי מדובר בוויסקונסין, גברתי, ויסקונסין, תוכנית שלא הצליחה בוויסקונסין, אז היא לא תצליח ברמלה, זה ברור לגמרי. במהלך ארבע שנים, שאני זוכר, ונדמה לי גם לפני כן, הביאו את התוכנית הזאת מהדלת, זרקו אותה מהחלון – חבל ששר הכלכלה, כפי שהוא נקרא, לא נמצא כאן, כי נדמה לי שהוא חף מהרבה הבנה בדברים שהוא אמר כאן, וזה מחזק אצלי את הרעיון שחוסר ניסיון הוא תנאי הכרחי לעשות שינויים, אבל הוא איננו תנאי מספיק, צריך עוד כמה דברים. היא באה מהדלת, וזרקנו אותה מהחלון, והיא חדרה מהחלון, וזרקנו אותה מהמרפסת, והיא חדרה מן המרפסת, והיא הופיעה מן האסלה כשזרקנו אותה ממרפסת, ולאן היא עוד תגיע אחרי שנזרוק אותה בפעם הבאה? מה עומד מאחורי התוכנית הזאת? 1,412 כנגד 99. 99, את יודעת מה זה, גברתי? 1,412 שקלים עולה טיפול בלקוח אחד של ויסקונסין, לעומת 99 שקלים בלשכת התעסוקה. מדוע? מה, מדובר בהשמת עבודה שהיא עבודת יד? שזה מקרמה? שזו אומנות? מה זה? למה? איזה אינטרסים עומדים מאחורי הדבר הזה אי-אפשר להבין. נהיינו אמריקנים פתאום, ויסקונסין, ואללה. אפשר ללמוד מארצות-הברית כל דבר גרוע, גם את התוכנית הזאת שלא הצליחה כאמור בוויסקונסין. למה שלא נלמד אולי מאחרים שאנחנו רוצים להיות במחיצתם, למשל ב-OECD, שכל פעם אנחנו מדברים על זה? אם כבר רוצים להפריט את עצמנו לדעת, למה להתחיל עם ערך העבודה, גברתי? בואו נתחיל דיון על הפרטת נושאים אחרים. הרבנות הראשית – למה לא להפריט את זה לפני נושא העבודה? למה לא להפריט את הטיפול בהתנחלויות, גברתי? מדוע? האם הערכים האלה יותר חשובים מערך העבודה במדינה הזאת? אם היה צריך להלאים משהו, גברתי, זה את משק העבודה. עכשיו בעורמה רבה – חלק מתוך אי-הבנה וחלק, אני מניח, מתוך מחשבות לא נקיות על הנושא הזה – מנסים להחדיר לנו בכוח את התוכנית הזאת שאנחנו זרקנו מכל מקום. תראי, גברתי, וזה באמת לסיום, כי אני רואה שהזמן נגמר, זאת הכרעה ערכית למה אחראית מדינה. אני מניח, על-פי תפיסתי מבית-המדרש שאני בא, שהאחריות לעבודה היא בידיה של המדינה. וכאשר שר הכלכלה מרצה לנו פה הרצאות גדולות נגד הקצבאות, התהליך הראשון שיש לעשות אותו כדי להשיג את – – <היו"ר גילה גמליאל:> רק, אילן, משפט סיום. <אילן גילאון (מרצ):> – – מה שהוא רוצה להשיג – זה משפט סיום – היה ראוי שנושא העבודה יעבור מחדש למשרד הרווחה, ולא יהיה במשרד הכלכלה והחלל או כמו שזה נקרא. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <אילן גילאון (מרצ):> לכן אני מבקש מחברי הכנסת, תדחו באומץ לב את התוכנית הנואלת הזאת. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת נחמן שי. עומדות לרשותך שלוש דקות. <נחמן שי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול להעיר הערה אחת לגבי החוק הקודם, שהעבירה זה עתה הכנסת, הנושא של חוק קידום התחרות בענף המזון. אני רוצה להזכיר – השר לצערי יצא – שרק לפני חודש ימים העברתי הצעת חוק שאחד המרכיבים המרכזיים של הצעת החוק הממשלתית הזאת היה בה. נתבקשתי על-ידי השר ואנשיו, באופן מאוד אישי, לחכות עם הדיון בוועדת הכלכלה עד ל-, ועכשיו אני מבין למה, כי הם רצו לבלוע את החוק הזה בתוך הצעת החוק הממשלתית. זה יפה מאוד. לא שמעתי את השר מזכיר את אותה הצעת חוק. אדאג לכך שהיא תגיע, כמובן, לוועדת הכלכלה. ואני חושב שהיה ראוי לומר גם במקום הזה, שמרכיב חשוב באותה הצעת חוק הוא אותה הצעת חוק שאישרה בשעתו הכנסת הזאת, ושכבר את המהלך הראשון עשתה בשעתה. עכשיו אני רוצה לדבר על הנושא השני, והוא הרעיון הנואל הזה להחזיר את תוכנית ויסקונסין בדלת האחורית, אחרי שנזרקה מהדלת הקדמית, ואם לא אז אולי דרך החלון. משנת 2000 מנסה הממשלה להפעיל תוכנית של הפרטה בתחום הזה, בתחום התעסוקה. זה שייך לעידן אחר, שכנראה הממשלה לא התאוששה ממנו ולא הבינה אותו. הסתיים עידן ההפרטה של השירותים החברתיים במדינת ישראל. אני חושב שגם יושבת-ראש הישיבה הזאת מסכימה אתי. אי-אפשר יותר להפריט ולהפריט ולהפריט. יש תחומים שאפשר – נכון, נמלים, אולי כן; שירותי תחבורה ציבורית, אולי – יש דברים שאפשר, אז זה מדיד, אפשר לבחון איך עושים את זה, זה משהו שאין בו פגיעה עמוקה באנשים. כאן לקחו את המגזרים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית, במקרה הזה אנשים ללא תעסוקה, אנשים שנפלטו משוק התעסוקה, אנשים – מי שעבר את הניסיון הזה יודע שהם אנשים חלשים, שבורים, ולקחת אותם ולהתעלל בהם, להתעלל בהם, כי בכך שמפקידים אותם ואת גורלם בידי קבלנים – שכל עניינם בסופו של דבר הוא להרוויח כסף על גבם ובאמצעותם, ושרוצים בכל הכוח לדחוף אותם לכל מקום עבודה אפשרי, רק כדי שהם יגזרו את הקופון – זאת אכזריות במיטבה. הממשלה הזאת, שכבר חלמה את חלום ההפרטה וראתה אותו נגוז, מתכוונת כנראה לחלום אותו שוב. אנחנו נעשה כל מאמץ, גם בתוך הכנסת וגם מחוץ לכנסת, באמצעות המגזרים המוחלשים וגם החזקים בחברה הישראלית, להכשיל אותו, מפני שהתוכנית הזאת הייתה רעה, נשארה רעה ותהיה רעה. תודה, גברתי. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל – לא נמצא. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נמצא. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב. בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. <עמר בר-לב (העבודה):> חברי כנסת יקרים, ברשותכם, אני רוצה לדבר על האדם הלא-עובד. האדם הלא-עובד רוצה ברוב המקרים לעבוד. הוא או היא רוצים להתפרנס בכבוד. האדם הלא-עובד בוודאי לא רוצה להיות נטל על אף אחד. אתם יודעים מה – ברוב המקרים הוא ישמח לשאת אחרים על גבו. הוא רוצה לחיות את חייו בכבוד, לכלכל את מעשיו בכבוד ולא להיות תלוי באף אחד. אבל מה? לפעמים לחיים יש תוכניות אחרות. לפעמים ההזדמנות פשוט לא נקרתה לאותו אדם לא-עובד; לפעמים נקודת הפתיחה שלו הייתה נמוכה מדי, או אולי היו לו אילוצים אחרים; מגבלות אישיות גם הן משפיעות לפעמים. ואף אחד בעצם לא מחכה לו. השוק לא מחכה לו – אף אחד לא מחכה לו – והבן-אדם הלא-עובד נשאר בסופו של דבר לבד. נכון, הוצאת אנשים ממעגל האבטלה זאת מטרה חשובה מאין כמוה, אבל כידוע לכם, כוונות טובות לא תמיד מספיקות. השאלה החשובה היא השאלה איך משיגים את המטרה. תוכנית ויסקונסין על שמותיה וגלגוליה השונים נחלה כישלון חרוץ. נכשלנו. לא בכדי ספגה התוכנית ביקורת מכל כיוון עד שהכנסת הקודמת החליטה לגנוז אותה. אל תטעו, עטיפת התוכנית הזאת בשם הרבה יותר מרשים ומצלצל – הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג-2013, אינה משנה דבר. נכון, נעשו פה כמה שינויים, וכביכול התוכנית החדשה מנסה לתקן את טעויות העבר, אבל מספיק לעיין בחוק ולהבין שלפעמים, רבותי, ההיסטוריה חוזרת. ובמקרה זה ההיסטוריה חוזרת, והיא תחזור. שוב נותנים כוח לתאגיד פרטי. אז מה עוד השתנה? שהפעם הנזק צפוי להיות גבוה מאשר בעבר, שהפעם זה לא פיילוט אלא תוכנית קבועה בפריסה ארצית. יש כאלה שטוענים שמשרד התעסוקה לא יודע לנהל, והוא לא יעיל, וצריך להפריט את השירות הזה. אז בואו, חברים, נבדוק את הנתונים. בפרויקט "אורות לתעסוקה", הגרסה הקודמת של התוכנית החדשה, הוקצו 155 מיליון שקל לשנה, בעוד לשירות התעסוקה הוקצו 225 מיליון שקל. לכאורה נשמע מאוזן. כשמסתכלים על המספרים לבד זה נשמע מאוזן. אבל, כמובן, המצב הוא לא כך. "אורות לתעסוקה" טיפלה בכ-9,000 דורשי עבודה; לעומת זאת שירות התעסוקה טיפל בקרוב ל-200,000 עובדים. ב"אורות לתעסוקה" הוקצו בערך 1,400 שקלים לדורש עבודה – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <עמר בר-לב (העבודה):> – – בעוד בשירות לתעסוקה הוקצו 99 שקלים לבד. אז אי-אפשר להלין ששירות התעסוקה פחות יעיל, כשרק לוקחים להם ונותנים לחברות פרטיות – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <עמר בר-לב (העבודה):> אז לסיכום – – <היו"ר גילה גמליאל:> רק זמנך עבר. יש לך משפט קצר ביותר. <עמר בר-לב (העבודה):> – – כולנו תומכים במטרה של שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, כמובן, אבל שירות תעסוקה אפקטיבי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא גמלאות – קצבאות. <עמר בר-לב (העבודה):> צודק. – – – שירות תעסוקה ציבורי אפקטיבי הוא הפתרון למבחן ההשמה. לכן אני קורא לכם לשמוע את קריאת האדם הלא-עובד ולא לתת ידכם לחוק זה. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג'. עומדות לרשותך שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים, אני לא אחזור על כמה דברים שחברי אמרו בהרחבה מכיוונים שונים ורבים. ראשית כול, אני מצטרף לכל הצד מימיני. אני שואל כמה שאלות – והשר גלעד ארדן, שקצת עייף – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> הלך לישון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הלך לישון. עכשיו נעיר אותו. <שר התקשורת גלעד ארדן:> – – – איפה עוד שר כאן? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה להעיר אותך, שלא תישן. ראש הממשלה שהיה שר האוצר ב-2005 הביא את ויסקונסין. הוא נכשל. ארגונים חברתיים, יושב-ראש ועדת הרווחה חיים כץ שאיננו ולחצים מכל הכיוונים – נכשל. הוא רוצה להראות לנו, לציבור – מי אתם בכלל? אני נכשלתי? אני אביא כאבו אבוהה, כראש ממשלה – נראה אתכם. הרי הוא רצה להביא את זה בחוק ההסדרים. אמר, לא נעים להביא חוק כזה בחוק ההסדרים. יתנגדו – נביא להם אבו אבוהה. וקם השותף, מכובדי שר הכלכלה בנט, האח, הבן-דוד שלי, ובכוח משכנע את עצמו בדברים שהוא לא משוכנע. רבותי, התוכנית נכשלה. מה שטוב לדוד סם לא חייב להיות טוב כאן. מה, זה חייב להיות טוב? לא טוב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גם שם זה נכשל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם שם, תפאדלי. בכוח? אני אראה לכם – I'm the king? אני אראה לכם, אני אעביר את זה. מה יוצא לך מזה? עוד טייקונים? בדקתם את החברות הפרטיות שעשו כמה מיליונים? אני לא אכנס לסוגיה; קראתי כמה מאמרים לא נעימים. החברות הפרטיות מהגלגול הקודם עשו כמה מיליונים. בדקתם את זה? עכשיו לייצר עוד טייקונים חדשים? מי החברות הפרטיות? איך נכנסים לשם? מי הם? איך באים? מה שאני אומר, חברים, זה זלזול גדול של ראש הממשלה והאח הבן-דוד בנט בחברי הכנסת ובבית הזה. זאת תוכנית שלא תשיג את מטרתה. עדיף לתת מינימום כבוד. תודה באשמה שזאת תוכנית לא מתאימה לאזרחי מדינת ישראל. לא מתאימה. והחברים, מצפונית – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – עוד כמה שנים עם הלחצים ועם הטייקונים החדשים שיתווספו לנו אל תגידו שחייבו אותנו ללחוץ על הכפתור. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס. עומדות לרשותך שלוש דקות. בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, רציתי להגיד שלוש נקודות בעניין של תוכנית ויסקונסין. א. שכשהתיאוריה קיימת, אבל היישום נכשל, זה אומר שהתיאוריה נכשלת. אי-אפשר שיהיה לנו – זה גם בפיזיקה, זה גם במתמטיקה, במדעים, בכל דבר – לא יכול להיות שהנוסחה נכונה אבל התוצאה לא טובה. מאשימים את היישום. אי-אפשר. התוכנית נוסתה, נכשלה – זה אומר שהקונספט כשלעצמו, התיאוריה כשלעצמה לא ראויה, ולא מנסים שוב ושוב ושוב. היה לנו ויכוח כזה, היסטורי, בזמן הסוציאליזם, שהסוציאליזם נכון, אבל הוא נכשל; הכישלון נובע מזה שהיישום לא היה נכון. זה לא עובד ביחד. זה לא יכול להיות שהתיאוריה נכונה אבל היישום לא נכון. וכשאתה מיישם ומיישם ומיישם ואז נכשל – זה אומר שהתיאוריה כשלעצמה לא נכונה. הנקודה השנייה היא במהות של התוכנית, זה בדנ"א שלה. התוכנית עשויה כך שהיא תצליח, והמדדים להצלחה שלה: כששוללים יותר קצבאות; לא כשמעסיקים יותר, לא כשהיא מצליחה לשים עובדים או מובטלים שוב בשוק העבודה – אלא כשחוסכים למדינה את הקצבאות. התמרוץ הכלכלי שנוצר לחברות הפרטיות הוא שיצליחו. ואיך הן יצליחו? בזה שיחסכו למדינה קצבאות; לא בזה שהן ישימו עובדים יותר בשוק העבודה, כי אין להן כלים לכך. התוכנית לא נותנת באמת כלים לשים עובדים בגיל 40 ו-45 ו-50 שוב בשוק העבודה, על-ידי השמה מחדש. והנקודה השלישית: אם זה לא ישים, והמדד להצלחה הוא ככה בסקטור היהודי, תארו לכם מה היה בסקטור הערבי. תארו לכם מה עשו החברות האלו בסקטור הערבי. שלל דוגמאות: הביאו אנשים, שמו אותם בכיתות, אמרו להם "תעשו מה שאתם רוצים, אנחנו חוזרים בעוד שעה, בעוד שעתיים", אין הדרכה, אין הכשרה. וסיפורים מהטבע: לקחו אנשים לעבוד בחורשות, לאסוף – – – <היו"ר גילה גמליאל:> להתחיל לסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – כלומר, הייתה התעללות. מישהו השתמש במילה הזו לפני. ואני, כמובן, גם מצטרף לכל הטיעונים שהיו. במיוחד שמעתי את עמר בר-לב. אבל אצלנו זה היה ממש התעללות במובטלים. נקודת ההנחה הבסיסית הייתה שהם באים לגזול – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <באסל גטאס (בל"ד):> – – שהם לא באמת רוצים לחזור לעבודה. ולכן אנחנו נגד החוק, ואנחנו חושבים שמן הראוי שהוא בכלל לא יעלה לדיון. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת באסל גטאס. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. עומדות לרשותך שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, להיות אופוזיציה זה מתסכל לפעמים. כשאת באופוזיציה, אז הכישלון – אם את לא מצליחה במשהו, הכישלון הוא סופי. אבל הניצחון הוא תמיד זמני. למה? כי אחר כך תבוא הקואליציה ותביא עוד פעם מחדש את מה שכבר הצלחנו לסכל. וזה בדיוק מה שקרה לתוכנית הזאת. אני רוצה להגיד עליה שלוש הערות – אחת פרוצדורלית, אחת עקרונית ואחת פרקטית. קודם כול, הפרוצדורלית. התוכנית הזאת – שבאמת, כפי שצוין לפני, חזרה באיזשהו שם מכובס, "התוכנית ליציאה לעבודה" – היא תוכנית שהייתה אמורה כביכול להיות במסגרת חוק ההסדרים, וכביכול יצאה ממנו. אבל למה "כביכול"? אני רוצה שנדע אנחנו, כולנו – וישב כאן עד לפני רגע חבר הכנסת רובי ריבלין, שבהיותו יושב-ראש הכנסת ניהל מלחמה נגד החוק ההסדרים ובעד לצמצם אותו וכו'. אנחנו עכשיו בעצם מקיימים דיון שהוא במסגרת חוק ההסדרים. למה? כי אנחנו בתקופת הדיונים בתקציב ובחוק ההסדרים; ומועד הסיום, ההגעה לקריאה שנייה ושלישית בחוק הזה, הוא בדיוק כמו התקציב וחוק ההסדרים. אז זה שאנחנו במקרה, באופן פרוצדורלי – כאילו מישהו כאן עשה טובה ופיצל את החוק הזה החוצה, ואנחנו דנים באותה מהירות, באותה בהילות, באותה מסגרת דיונים; זה לא דיון עקרוני ומהותי כפי שהיה צריך להיות, בוועדות וכו'. אז בואו קודם נדע שאנחנו פה דנים במסגרת שאינה שונה באופן מהותי מהמסגרת של חוק ההסדרים; כך שההוצאה הזאת, אין בה הרבה ממש. הדבר השני – האמירה השנייה היא אמירה עקרונית. התוכנית הזו, כפי שנאמר לפני, חוזרת – וחברי, חבר הכנסת אילן גילאון, תיאר את זה יפה – היא חוזרת לא דרך החלון, לא מתחת למשקוף, לא דרך חור הביוב, אלא היא חוזרת באדי מקומות הכניסה של החרקים, שאיכשהו נכנסים וחוזרים במטרה רק להזיק. <זהבה גלאון (מרצ):> נמלים זה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נזהרתי מלהגיד. אין בה שינוי מהותי מהתוכנית שנדונה כאן – וכאמור, נפלה ונדחתה – בפעמים הקודמות, במובן של ההפרטה העמוקה והמסוכנת וחסרת האחריות של סמכויות שלטוניות שאמורות להיות בידי המדינה ואמורות לאזן את היחסים המאוד מאוד מורכבים גם כך שבין המדינה ובין האזרחים, ובפרט במקרה הזה – אזרחים מוחלשים ועניים. התוכנית הזאת מעניקה סמכויות מרחיקות לכת בידיים של תאגידים פרטיים – – <היו"ר גילה גמליאל:> אוקיי, משפט סיום. <תמר זנדברג (מרצ):> – – בין היתר, בהפרה של הפרטיות וביכולת לקבל נתונים על מצב רפואי. היכולת לשלול גמלה מאזרח תינתן בידי תאגיד פרטי, וזה מצב מסוכן מאוד. נקודה אחרונה – ובכך אני אסיים – היא הנושא הפרקטי. התוכנית הזאת בעצם לא תביא – וזה כבר ידוע, כי זה כבר נוסה – היא לא תביא למטרה שלה, שהיא עידוד ליציאה לעבודה. כי התוכנית – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת. <תמר זנדברג (מרצ):> רגע, משפט אחרון. <היו"ר גילה גמליאל:> אז ממש בקצרה. <תמר זנדברג (מרצ):> אחרון. התוכנית הזאת לא עוסקת בייצור של מקומות עבודה חדשים, אלא היא רק עוסקת בהשמה, השמה, השמה, בכל מחיר. וזאת, כפי שאמרתי כרגע, בידי תאגיד פרטי ותוך הפרת היחסים המאוד-מאוד עדינים שבין המדינה לבין האזרחים. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> ולכן הכנסת צריכה לדחות אותה שוב, בפעם השלישית. אבל נעשה את זה. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן. עומדות לרשותך שלוש דקות. <מיכל בירן (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, שלום, כנסת נכבדה, תוכנית ויסקונסין – זה לא ייאמן איך היא ממשיכה לחזור מן האוב אחרי שכל פעם חושבים שקוברים אותה. הססמאות של שר האוצר יאיר לפיד הן שהוא דואג לאדם העובד. במקום זה, מה שאנחנו מקבלים זה מלחמה באדם העובד. כל הממשלה הזאת, במקום להגן על העבודה המאורגנת היא מתקיפה אותה, במקום ליצור מקומות עבודה היא מתעללת, מעלה את מס הכנסה – כל מה שהיא יכולה במלחמה באדם העובד. אז למה הם מתכוונים כשהם אומרים "לדאוג לאדם העובד"? הם בעצם מתכוונים למלחמה במובטלים, למלחמה במחוסרי העבודה. לוקחים את האנשים הכי מוחלשים ושולחים אותם לתוכנית ויסקונסין. איך אני יודעת שתוכנית ויסקונסין היא לא דאגה כנה להשמה של מובטלים כרוניים בשוק העבודה, שזה חשוב? אני חושבת שזה חשוב מאוד, לכל אדם. עבודה זה צורך, זה יכולת להתקיים בכבוד, להיות גאה בעצמך. אבל איך אני יודעת שזה לא כוונה טובה? מהסיבה הכי פשוטה: מן הצד האחד סוגרים את המכונים להכשרה מקצועית בענף התיירות, כאלה שנותנים משכורת טובה, כאלה שנותנים מקצוע שמתגאים בו, עם 100% השמה, שהתעשייה אומרת "אנחנו צריכים כל עובד שאתם מכשירים". אותם סוגרים בשביל 15–30 מיליון שקלים. לעומת זאת, יש ויסקונסין. כמה היא עולה? בינתיים הם עוד לא אומרים. כמה היא עלתה בפעם הקודמת? מיליארד שקלים לחמש שנים. 30 מיליון, לעומת מיליארד שקלים. מה עושים בתוכנית ויסקונסין? איזו הכשרה ניתנת שם? מי שזוכר את התחקירים המצוינים של חיים ריבלין מהפעם הקודמת – הם הראו איך יש שיעור מחשבים ללא מחשבים, איך המורה יושב בכיתה וקורא עיתון בזמן שהמובטלים המסכנים, שהכריחו אותם להיות שם, יושבים משועממים ומסתכלים על הקירות. הכשרה חסרת משמעות, ושהיא רק לסמן "וי". בתוך זה, מי עושה את זה? בניגוד לשירות התעסוקה, שהוא המדינה, שיש בו אנשים מקצועיים, עם אתוס של שירות ציבורי, נותנים את זה לגופים פרטיים, שמקבלים אינסנטיב לשלול קצבאות מאותם מובטלים ומאותם מחוסרי עבודה. והדבר הכי חשוב: תחשבו מה אפשר היה לעשות במיליארד שקלים. בכמה מיליונים, כמה אפשר היה לשפר את שירות התעסוקה, להוסיף תקנים, כדי שאנשים יקבלו יחס יותר אישי ואפשר יהיה להגיע לאחוזי השמה יותר גבוהים ויותר איכותיים. אפשר היה לתת את זה כאשראי לעסקים קטנים כדי ליצור מקומות עבודה חדשים. תחשבו: מיליארד שקלים על תוכנית שלא יוצרת מקום עבודה אחד – חוץ משל האנשים שהולכים לגזור עליה קופון. הדבר הזה הוא פשוט אבסורד. הדבר הכי חשוב – תוכנית ויסקונסין לא התמסמסה מעצמה. זה לא קרה בטעות, זה לא כי היה מזג אוויר ובכנסת שכחו להגיע לישיבות. זאת הייתה החלטה מאוד אמיצה של חברי ועדת העבודה והרווחה בכנסת הקודמת, שעמדו על הרגליים האחוריות, קואליציה ואופוזיציה, ופשוט חסמו את התוכנית הזאת. אתם באים ואתם ממשיכים להביא אותה בלי להתייחס לסמכות של הכנסת וליכולת שלה כן להשפיע על המדיניות הציבורית. הכנסת אמרה כבר לא לוויסקונסין, וזה מה שהולך לקרות גם הפעם, וחבל שאתם שוב ושוב מבזבזים את האנרגיות והמשאבים על תוכניות כל כך לא טובות. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת מיכל בירן. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון. שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, שמעתי את השר נפתלי בנט עומד כאן על הדוכן ובמין פתוס מסביר: לא יכולתי שלא לתת לתוכנית הזאת לקרום עור וגידים. איך יכולתי להשאיר תוכנית כזאת על השולחן בלי שיקרה אתה משהו? באיזה פתוס הוא אמר את זה. חברי חברי הכנסת, האחים לפיד ובנט, צריך להגיד, נדבקו מראש הממשלה נתניהו בחיידק ההפרטה. וכשנדבקים זה בעייתי, כי חיידק הוא אלים. רק מי שאין לו זיכרון, חברי חברי הכנסת, אין לו זיכרון, אין לו היגיון, יחזור על משגה ויסקונסין. תיארה קודם חברת הכנסת מיכל בירן איך עצרו את התוכנית הזאת בפעם הקודמת כאן בכנסת. אבל למה עצרו אותה? כי מישהו הייתה לו כאן גחמה? עצרו אותה כי התוכנית הזאת הייתה כישלון מוחלט, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. הסיבה היחידה, חברי חברי הכנסת, ששולפים את התוכנית הזאת שוב הפעם מהנפטלין – אני חוזרת אומרת: האחים לפיד ובנט נדבקו מנתניהו בחיידק ההפרטה. אני חושבת שלחיידק הזה יש כמה השלכות, אבל ההשלכה הכי מרכזית היא שמאבדים את הזיכרון. אם מאבדים את הזיכרון, פועלים בלי היגיון. אני פונה לשרים לפיד ובנט – אומנם השר בנט הציג את זה כאן, אבל זאת לא יוזמה שלו לבד. אני אומרת לו: תקראו את הנתונים, תבחנו מחדש את הנושא, אולי תירפאו מהחיידק הזה. הרי מה? הכנסת או הצד הזה, צד האופוזיציה, לא רוצה שישלבו מקבלי גמלאות בעבודה? מה, אנחנו מתנגדים לזה? עומד כאן השר בנט כאילו שרק לצד אחד בכנסת הזאת יש אחריות. חברי חברי הכנסת, אנחנו חושבים שאנשים צריכים לעבוד, ולעבוד בכבוד. אבל ההצעה שמוצעת כאן, שהייתה אמורה לסייע לדורשי העבודה ולמקבלי הגמלאות לחזור למעגל העבודה – ההצעה הזאת בפעם הקודמת לא הצליחה להשיג את המטרות שלה; ולא רק שהיא לא הצליחה להשיג את המטרות שלה, היא הביאה לפגיעה קשה מאוד באוכלוסייה הכי הכי מוחלשת בחברה. אז במקום לעמוד כאן על הדוכן ולהביא להשמה איכותית יותר של דורשי העבודה, מה תעשה התוכנית הזאת, חברי חברי הכנסת? אמרו כבר קודם: אנשים יגזרו עליה קופונים. אני חוזרת ואומרת שהיא תנפח את הכיסים של אותם קבלנים פרטיים שיקבלו היתר להוציא אותה לפועל. זה מה שהיא תעשה. היא לא תדאג לאותם מובטלים כדי שישולבו במעגל העבודה, היא תדאג לאותם מקורבים שיקבלו את ההיתרים האלה. מה שמטריד זה שכשבא שר חדש אז הוא גילה את האור. הוא גילה שיש תוכנית ויש שירות תעסוקה. הרי מה עשו כאן במשך כל השנים? ייבשו באופן מכוון את שירות התעסוקה, ועכשיו רוצים להפריט את הסמכות המהותית ביותר שיש לשירות התעסוקה, המהותית ביותר. <היו"ר גילה גמליאל:> משפט אחרון. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מסיימת, גברתי. מה זאת הסמכות הזאת? הסמכות המהותית היא לעזור לדורשי העבודה לחזור למעגל התעסוקה. אז במקום שהממשלה תסייע להם, היא מתנערת מהאחריות הזאת. היא תניב פירות – הייתי אומרת, הממשלה הזאת והקבלנים האלה יניבו פירות או רווחים על גבן של אותן אוכלוסיות מוחלשות. לכן, חברי חברי הכנסת, תוכנית ויסקונסין החדשה זאת תוכנית ויסקונסין הישנה, ואני קוראת לכם להצביע נגדה. גם אם היא תעבור היום במליאה אנחנו נעשה כל מאמץ שהיא תטורפד בוועדה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – לא נמצא. חברת הכנסת מרב מיכאלי. עומדות לרשותך שלוש דקות. <מרב מיכאלי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, הכבירו פה מילים חשובות מאין כמותן, וטוב שהן חוזרות ונאמרות, על האופן שבו מדובר באותה תוכנית, על האופן שבו היא מפקיעה סמכויות שלטוניות מהמעלה הראשונה ועל האופן שבו היא פוגעת בחלקים החלשים ביותר והמוחלשים ביותר של החברה שלנו תמורת בצע כסף. גם אמרו פה כמה מחברי לגבי חוסר הכדאיות הכלכלית פרופר – כמה עולה תוכנית ויסקונסין פר-עובד וכמה עולה שירות התעסוקה פר-עובדת. צריך להוסיף, ואני אוסיף, שבשאילתה ששאלתי את שר הכלכלה והמסחר כאן לפני שבועיים על סגירת השמה של שירות התעסוקה – השמה שמצליחה בצורה בלתי רגילה ומספקת המון מקומות בדרום במקצוע נדרש, נסגרה מחוסר תקציב. אבל באותה העת ובאותה נשימה נמצא תקציב יוצא מן הכלל, גדול מאוד. אגב פרטיו לא נחשפים אלינו בתוך החוק הזה. פרטי ההתקשרות עם אותם תאגידים פרטיים לא נחשפים לנו, ולכן הסיכוי שאכן יהיה ניצול לרעה של הסמכויות שהם מקבלים לידיהם הוא סיכוי מאוד גדול. אבל, ברשותך, מעבר לכל זה אני רוצה לדבר על משהו עקרוני אחד שעומד מאחורי כל הדבר הזה: הסיפור שהממשלה עוקפת את עצמה. הממשלה לא מרוצה מתפקודו של שירות התעסוקה? במקום לתקן אותו, במקום להשקיע בו שוב, אחרי שייבשו אותו במשך שנים ארוכות, היא ממציאה מסלול עוקף שירות התעסוקה. אותו דבר היא עושה נניח עם הווד"לים. היא לא מרוצה מאופן התכנון במדינה, מגופי התכנון וסמכויות התכנון? במקום להתמודד אתם, לשנות את החוק, לשבת עם מי שצריך לשנות את זה, היא ממציאה מסלול עוקף תכנון דרך הווד"לים. אותו דבר היא עושה דרך הרשויות המקומיות. לא נוח לה איך שזה מתארגן, אז היא ממציאה מין מסלול – שמת לב לזה בחוק ההסדרים הזה? יש איזה מין קומבינה כזאת. הרשויות החזקות ייקחו הלוואה מהבנקים וייתנו לרשויות החלשות, ואנחנו ברשויות החזקות נשלם בארנונה את מה שהממשלה הייתה צריכה לתת בתקציבי איזון מלכתחילה. כל מיני קומבינות שבהן נבנית איזה מין מדינה מקבילה, אלטרנטיבית. לא נעים לי להגיד, השר בנט מייצג מפלגה שרוב חבריה וחברותיה רגילים כבר למדינה מקבילה, שמתקיימת מעבר לקו הירוק במקומותינו, ושם זה נראה להם כנראה מתקבל על הדעת שיהיו שתי מדינות. חבל שהם כל כך מתנגדים לקונספט הזה של שתי מדינות, כי הם פועלים לייצר אותו דה-פקטו, כאן ועכשיו, בכל אספקט של האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל. ממשלה צריכה לקחת אחריות על המדינה שלה ולא לבנות מדינה מקבילה אצל קבלנים וקבלניות. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אין קבלניות, יש רק קבלנים. <מרב מיכאלי (העבודה):> זה נכון. אם אפשר לתקן בפרוטוקול, אין קבלניות, יש רק קבלנים. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> מי אמר שאין קבלניות? אני הייתי שר הבינוי והשיכון. <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך שלוש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. גברתי היושבת בראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, ההרגשה שמלווה אותי, בכל אופן, בתקופה האחרונה היא שיש איזו תחרות ליגה ממשלתית להפרטה. שרים מתחרים בינם לבין עצמם מי מוליך ומי מוביל הפרטות כאלה שיש להן יותר דימויים, יש להן יותר כותרת, ושיש בהן אחיזת עיניים – מה שאמת. אבל בעיקר מה שמפריע – שאף אחד לא מביא איזו הפרטה יצירתית. לא מביאים משהו שלא מצאנו. ראינו את שעון הקיץ. אפשר לחשוב שהוא המציא את השמש, המציא את השעון. לא ידענו מה זה שעון קיץ. היו ועדות, החליטו כך, משהו מאוזן. אבל יש מי שעושה. לא נגמר עכשיו, אומר היום שר התמ"ת, אומר: ראיתי כזאת תוכנית ואמרתי: איך אני לא איישם אותה? לא משהו יצירתי, לא משהו שהוא הוסיף על זה, שינה אותו. לקח את התוכנית הזאת ואומר: אמרו לי כל המקורבים וכל היועצים וכל המקצועיים, אמרו לי: למה אתה צריך להתחיל עם זה? ואני רוצה לאכזב את חברת הכנסת מיכל בירן שאומרת שהכנסת לא תאשר. אני אומר לכם שהכנסת כן תאשר, מכיוון שהיום אין עצמאות לחברי הקואליציה. כל חבר הקואליציה – יש ראשי מפלגות שמחייבים את חברי הכנסת להצביע כפי החלטה כזאת או אחרת. גם את הדעה האישית, העצמאית, אותם חברי כנסת שהיו בכנסת הקודמת ונלחמו נגד התוכנית, היום הם בכלל לא מדברים ולא יוצאים נגד. אפילו את חופש הביטוי לא נותנים להם. ואנחנו, גם אנחנו היינו בקואליציה. גם לכאן הגיעה הקואליציה. יכול להיות שהובילה שלי יחימוביץ, כחברת אופוזיציה היא הובילה את זה, אבל אנחנו הצטרפנו להתנגדות הזאת, אנחנו תמכנו בזה. הבנו את הבעייתיות. דנו בזה, בדקנו את זה. הייתה שקיפות בדבר הזה, הייתה היתכנות לכל דבר. פתחנו את הנושאים, ולא העבירו – הלכו על איזו פשרה של לעשות איזו תוכנית פיילוט, פיילוט זמני. אנחנו היום במהירות ובבהילות; שום דבר לא עומד, שום מעצור, שום חשיבה, שום בעיה שהעלינו, שעשויה במפגיע לפגוע באותן אוכלוסיות חלשות שצריכות להגיע לאותן תוכניות, לפגוע בהן בכל קנה מידה ובכל משהו שהם צריכים – אם זה באופן המקצועי, בכבוד האישי שלהם ובפרטיות שלהם, בהיתכנות שלהם, ביכולת שלהם להתאים לתוכנית. ואנחנו הרי עד היום – אנחנו הרי היום בוכים על הפרטות שיצאו מידי המשרדים לחברות פרטיות. אנחנו יודעים. מי שיודע, מי שמתעסק עם משרד החינוך יודע איך החברות הפרטיות מתנהלות מול האזרחים, איך בודקים אותן, איך התשומות שלהן מול הכספים שמשלמים להן. הכול באטימות, בלי שום לב. <היו"ר גילה גמליאל:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו ממש מסיימים. לכן, התוכנית הזאת – שום דבר לא השתנה ממה שאנחנו חשבנו שבגללו היא לא הצליחה. ויותר מזה, אנחנו הרי יודעים שאנחנו לוקחים לחברות פרטיות שלנגד עיניהן ולנגד מי שמפעיל אותן אין החשיבה האמיתית. לממשלה יש רק בעיה אחת שהיא ממהרת להביא את זה עכשיו – מכיוון שאנחנו רואים שאחוז האבטלה גדל בצורה דרמטית מאוד, הרבה הרבה יותר ממה שחשבו. לאור הדברים שאנחנו גם אמרנו פה, האבטלה תגדל הרבה יותר. יש תוכנית אחת שיכולה להילחם לא באמת באבטלה, לפתרון, אלא במספרים ובסטטיסטיקה, כדי להראות רק סימן יותר טוב – זו תוכנית ויסקונסין. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לך, חבר הכנסת אורי מקלב. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, התוכנית הזאת התחילה בישראל ב-2005, שנה אחרי שהפסיקו אותה בארצות-הברית, וזו הזדמנות היום לספר מה קרה בעצם בארצות-הברית, ולמה התוכנית בארצות-הברית הופסקה, ומה קרה עם הפרויקט האמריקני. התוכנית הזאת התחילה במדינת ויסקונסין. קראו לה אז From Welfare to Work. זאת אומרת, מרווחה לעבודה. זה התחיל בשלהי התקופה של הנשיא בוש האב. ב-1992 היה מושל במדינת ויסקונסין, טומי תומפסון, והוא יישם את התוכנית במדינת ויסקונסין, וזאת תוכנית ויסקונסין האמריקנית. התוכנית בארצות-הברית כשלה, וכדאי שכולנו נבין את העניין הזה. התוכנית שם מטרתה הייתה לצמצם את תקציב קצבאות הרווחה של המדינה על-ידי הקטנת מספר המובטלים והעניים שמתקיימים מהתקציבים האלה. התוכנית בארצות-הברית, כמו גם התוכנית בישראל, הייתה מיועדת בעיקר למשפחות חד-הוריות, כדי – איך אמרו את זה בארצות-הברית? לגמול אותם מדמי הבטחת הכנסה. זאת אומרת, לתת כל מיני עידוד ותמלוגים וסיוע למשפחות שיחזרו למעגל העבודה, בין היתר על-ידי סיוע בכל מיני מעגלים חיצוניים, כמו שמירה על הילדים, טיפול גורמי רווחה וסעד וסיוע בתחבורה. מה ראו בתוכנית בארצות-הברית ומה ראינו אנחנו בתוכנית בישראל? שהחברות האלה שזכו במכרזים להפעיל את התוכנית קיבלו כסף ככל שהן הצליחו להוריד משפחות מתשלומי רווחה. זאת אומרת, האינסנטיב שלהן היה לאו דווקא לסדר את האנשים האלה בעבודה חלופית, וככה "לגמול" אותם מהתשלומים, אלא פשוט לנקוט כל דרך אפשרית כדי להוציא אותם ממעגל התשלומים. למשל, גם בארצות-הברית וגם בארץ מאוד הקשו עליהם את החיים בכל הנגישות של השירותים השונים שהתוכנית מספקת, פשוט כדי לגרום להם לא להגיע יותר לקורסים האלה, ואז לטעון שהם מצאו עבודה כתוצאה מתוכניות ההשמה. זאת אומרת, ברגע שאתה נותן לחברות ההשמה כסף והמדד היחידי הוא כמה אנשים אתה מצליח להוריד מתשלומי הרווחה, אתה לא באמת גורם לחברות האלה לפעול לכך שאנשים ימצאו עבודה, אלא אתה גורם להן להתעלל באנשים. וזה מה שקרה בארצות-הברית, וזה מה שקרה בארץ. עכשיו, אדוני היושב-ראש, בארצות-הברית התוכנית הופסקה בערך 12-11 שנה אחרי שהיא התחילה. שנה אחרי שהיא הופסקה בארצות-הברית התחילו אותה בארץ. הפסיקו אותה בארץ – עכשיו רוצים להחזיר. זו טעות. צריך ללמוד מהלקח הבין-לאומי, מהלקח האמריקני. שם הייתה גם ביסוד התוכנית השקפה ימנית – שעומדת ביסוד התוכנית פה – שרואה בתשלומים האלה של הרווחה מקור כל רע. אני אומר: כן לעבודה, אבל לא על-ידי פגיעה בשירותים החברתיים הבסיסיים. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת אריה דרעי – איננו נוכח; חבר הכנסת אריאל אטיאס – איננו נוכח. חבר הכנסת יצחק כהן, יש לך שלוש דקות. בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני מודה שאני – – – <יצחק כהן (ש"ס):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, יושבת-ראש האופוזיציה, גברתי – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לא לדבר בטלפון במליאה. בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – אני חושב שבין כל באי הבית הזה, אדוני היושב-ראש, לא תמצא אחד שהוא לא בעד לעזור למובטלים, להוציא אותם ולהכניס אותם למעגל העבודה, במיוחד את אלה שמקבלים הבטחת הכנסה, שנכנסים לאיזשהו מעגל, למעגל הבטחת הכנסה שקשה מאוד לצאת ממנו. לא תמצא חבר כנסת או חברת כנסת אחת שלא יהיו בעד המהלכים. אבל בתור בוגרים של ויסקונסין, בתור חברי כנסת שראו את התהליכים ואת חברות ההשמה, את הקריטריונים שהציבו בפני האזרחים שקיבלו הבטחת הכנסה – איך אז אמרו לנכים, לנכה על כיסא גלגלים? בשביל לסבר את האוזן: קום תרוץ מרתון. <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> קום תרוץ מרתון. הציבו בפניהם כאלה תנאים. הדבר הגרוע ביותר, שאותן חברות השמה היו אמורות לכאורה להשיג תוצאות על כל אחד כזה שהן גרעו אותו ממעגל מקבלי הבטחת הכנסה. מבחינתן זה היה בונוס, אז המוטיבציה שלהן הייתה הפוכה. עכשיו, אני זוכר את הקורסים שנתנו להם, את ההכשרה המקצועית, לכאורה הכשרה מקצועית. היו דברים מזעזעים. הייתה לזה הצלחה מסוימת. אי-אפשר לומר שלגמרי זה לא הצליח. הייתה לזה הצלחה מסוימת, אבל הנזק אינו שווה. שמענו את שר התמ"ת, שמענו שהוא מדבר על תוכנית אחרת לגמרי, שהוא מדבר על תוכנית שלמעשה החברות לא יהיו, אלא יהיו הפקידים החרוצים של שירות התעסוקה. אני מאוד מקווה, אני מאוד מקווה שיפיקו את כל אותם לקחים מאותה תוכנית איומה. יושב פה מולי השר עמיר פרץ, ואני זוכר את הנאומים שלו מאותה תקופה. אתה זוכר? מורי ורבותי, רוצים לעזור להם? אפשר לעזור להם. לא בכוח, לא בתוכניות הזויות, לא להכניס חברות חיצוניות שהמוטיבציה היחידה שלהן זה לגרוע כמה שיותר מקבלי הבטחת הכנסה, כי זה הבונוס. זו חוכמה לא כל כך גדולה. כמובן – להתחשב בזקנים, להתחשב בנכים, להתחשב באלה שלא מסוגלים. סיפרו לנו שמייד עם הפעלתה של התוכנית הקודמת, בין 20% ל-25% נגרעו באופן אוטומטי. בדקתי את הנתון הזה. זה לא נכון, פשוט לא נכון. אדוני היושב-ראש, כמה זמן נותר לי? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. <יצחק כהן (ש"ס):> אני במינוס. כל הבית הזה מאוחד סביב נקודה אחת: תוכנית ויסקונסין כפי שהייתה, היה לא תהיה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לך. חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, אנחנו בוגרי הקואליציה הקודמת, אנחנו ישבנו שם, ולנו אי-אפשר למכור סיפורים שהחוק הזה הוא חוק שונה, שהחוק הזה נבחן ונלמד מהפיילוטים הקודמים כדי להיטיב עם אותם מקבלי גמלאות. אני רק רוצה להזכיר פה לכמה חברים שהיו אתנו בקואליציה הקודמת, שהקואליציה היא שמרדה בממשלה הקודמת והקואליציה היא שהפילה את החוק, לא האופוזיציה. אז לכן, שלא יספרו לנו שהדבר הזה בלתי אפשרי מבחינת הקואליציה להתנגד לו. אני לא רוצה כרגע לסבך את אותם חברים שהיו אתנו ביד אחת. אני הייתי, כיושב-ראש סיעה, יחד עם חברה מישראל ביתנו וחבר מהליכוד – ברגע האחרון גרמנו לכך שהחוק הזה לא התקדם, וגרמנו לכך שעם כל הלחצים שבאו מראש הממשלה ועם כל הלחצים שבאו מראשי הקואליציה, כביכול, אנחנו את החוק הזה לא הסכמנו לקדם. אני אזכיר גם את אותן פניות, את אותן זעקות שבאו אלינו מהשטח בזמנו מאותם מסכנים שכביכול שלחו אותם לקבל הכשרה, שלחו אותם בשביל לקבל כביכול דרך – כפי שכתוב בהצעת החוק שאני קורא אותה כרגע מולי – לתת להם דרך כדי להשתלב בחברה, לתת להם דרך כדי שלא להיות זקוקים ולא להיות קשורים לגמלאות. חברי חבר הכנסת, סגן שר האוצר דאז יצחק כהן, אני זוכר כמה מקרים היו לנו אז בזמנו באשקלון, שאנשים שפשוט הפעילו את אותן חברות שרק עשקו את מקבלי הגמלאות, עשקו אותם בצורה כל כך נבזית, שאנחנו הרבה פעמים עמדנו מול שוקת שבורה, ולא יכולנו להתגבר על אותן חברות שהפעילו את הפיילוט הזה בזמנו, כביכול, עד שבסוף גרמנו לכך שהחוק ימות מיתה טבעית, אני קורא לזה, כי הוראת השעה פג תוקפה, ובגלל זה הצלחנו אז לעצור את זה. כי גם אז הממשלה באה, במיוחד אותם הוגי דעות, שחשבו שחוק ויסקונסין דאז הוא הצלה לאותם חלשים, הצלה לאותם מסכנים. באמת, היו מקרים של אנשים מוגבלים, נכים, שבאו ובכו לנו שהם לא יכולים להתמודד מול אותן חברות. באה אלינו בזמנו, אדוני היושב-ראש, ראש רשות התעסוקה, ממינהל רשות התעסוקה, באה ואמרה לנו: רבותי, אני רוצה להפעיל את החוק הזה בצורה סבירה. הממשלה לא נתנה, הממשלה לא רצתה – דרך חברות פרטיות להפעיל את זה. לכן, שלא יטעו פה את הכנסת, שלא יטעו פה את הציבור. כותרת יפה, חדשה, שהיום נקראת חוק לעידוד היציאה לעבודה – רבותי, זה אותו חוק ויסקונסין, זה אותו חוק גרוע שאנחנו כבר שתי קדנציות, אני זוכר, הפלנו אותו, לא נתנו לזה להתקדם, אפילו כאנשי קואליציה. לכן, אני קורא לכל חברי הקואליציה, לאו דווקא אופוזיציה, שיתנגדו לחוק הזה ושלא ייתנו לזה לעבור. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אברהם מיכאלי. חבר הכנסת דוד אזולאי – איננו נוכח. חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הפתיח של דברי ההסבר למה שנקרא חוק עידוד יציאה לעבודה, ויסקונסין, וכל מכבסת המילים והמשפטים, זה בעצם להיפטר ממקבלי הקצבה. זה בעצם נמצא בשורה הראשונה, וזו תכליתו האמיתית של החוק הזה. החוק הזה, הסידור הזה, הלא-שוויוני, הבזוי, שהכנסת הקודמת מצאה דרך להיפטר ממנו, הוא להיפטר ממקבלי הקצבאות, ובצורה זו או אחרת, למראית עין, להראות שהם השתלבו בעבודה. מה שהחוק הזה מנסה לעשות זה ליצור יש מאין. זה בניגוד לחוקי הטבע. רוצים לייצר משהו מכלום. הרי נניח שמצליחים עם ויסקונסין להביא לכך שדורשי עבודה מבקרים קבועים בלשכות התעסוקה, יכתבו CV מצוין, ואפילו יביאו לכך שדורשי עבודה, מבקשי העבודה הערבים ידברו בסלנג יהודי מהוקצע: במקום עי"ן יגידו אל"ף, במקום רי"ש יגידו ע'ין וכל הקלישאות. אבל אם אין מקומות עבודה, אז מה עשינו? מה החוכמה כאן? למה שופכים כסף במקום הלא-נכון? אם יהיו ביישובים הערביים, ואני לוקח את זה כדוגמה, כמובן, אם יהיו צבאות של אנשים שיודעים לכתוב CV מצוין, ולהפעיל מחשב, Windows, ו"אקסל", וטבלאות, והכול, ואין מקומות עבודה, אין אזורי תעשייה, אין מקומות להעסיק את הנשים, אין מקומות להעסיק את הגברים, אז מה עשינו? אז שפכו כסף במקום הלא-נכון, ייצרו אנשים אולי עם קצת יותר טכניקות, אבל הם עדיין מובטלים. מה אפשר לעשות אתם? אני כאן רוצה להדגיש מושג שלמדתי השבוע: דיסוננס קוגניטיבי. הכנסת הזאת והממשלה הזאות פועלות בדיסוננס קוגניטיבי – העמדה שלה היא משהו, וההתנהגות שלה היא משהו אחר. השר עמיר פרץ הוא חבר הממשלה, בטח עמדתו היא עם החוק הזה. אבל באמת, בהתנהגות אתה עם החוק הזה? אז אתה נמצא עמוק בתוך מה שנקרא דיסוננס קוגניטיבי. כדאי לצאת מזה, אתה ועוד הרבה חברים בקואליציה הזאת, שבעצם אומרים דברים מסוימים ועושים בדיוק את ההפך מכך. הגיע הזמן שבעצם הממשלה הזאת תראה את הפנים האמיתיות שלה. הפנים האמיתיות שלה זה לא הפנים האמיתיות שלך, השר עמיר פרץ, ולא של עוד אנשים שיש להם עמדות מתקדמות בנושאים הסוציאליים והחברתיים, אלא עמדות של בעלי הון, של ניהול ליברליזם, שזה לא מתאים לכם. תצאו מהדיסוננס הקוגניטיבי הזה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, איזה שם טוב. כאשר הממשלה רוצה לשווק סחורה מקולקלת, היא עושה את זה בשם ובכותרת מאוד מושכת ומאוד טובה: עידוד אנשים לצאת לעבודה. מה יותר טוב מזה? מה יותר טוב מעבודה? אבל כאשר יודעים שהסחורה הזאת היא המצאה אמריקנית שמנסים בישראל לנסות אותה, לשווק אותה, אף-על-פי שהיא נכשלה בארץ מולדתה, בארצות-הברית, אז צריכים לשאול: למה? האם זו הפוליטיקה החדשה? זו פוליטיקה לפידית, בנטית, ביבית, קפיטליסטית, שהיא מנסה להחזיר יצור שחלף, שנפסל, שהופסק גם בישראל – מנסים להחזיר אותו. העניין הוא לא עידוד העבודה; העניין הוא חיזוק הגורמים והחברות האלה, שכביכול עושים למען עידוד המובטלים או האנשים כדי להשתלב בשוק העבודה. אדוני היושב-ראש, ראיתי שב-2007 דוח מבקר המדינה התייחס לתוכנית הזאת, והוא ביקר את היחס שלהם, במיוחד לזקנים ולבעלי צרכים מיוחדים. בדוח שלו מבקר המדינה דאז כתב שהחברות האלה גנבו את הקצבאות של הזקנים ושל בעלי הצרכים המיוחדים, אף שהאוכלוסייה הזאת לא יכולה להשתלב בשוק העבודה. זה אומר שכאשר הממשלה הזאת מחזירה מחדש לעולם את התוכנית הזאת, שחלפה מהעולם והופסקה, היא רוצה להחזיר את השיטה הקפיטליסטית, שמסתמכת על ההפרטה, ולא מסתמכת על זה שעליה לתמוך בעובדים האלה או במבקשי העבודה או במובטלים, או שהממשלה תיקח אחריות למצוא להם מקומות עבודה. אני חושב שהממשלה פה מנסה להחזיר יצור ודבר שהוכח שהוא מקולקל ושהוא לא יכול לפתור את בעיית העבודה בישראל. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת משה גפני. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, מה שמאפיין את שני האחים, את הזוג הזה בנט ולפיד, זה היהירות, הגאווה. עומד פה שר הכלכלה ומדבר בביטחון כזה על זה שרוצים להוציא – אני אפילו לא זוכר כמה – 105,000 או 110,000 אנשים למקומות העבודה, והוא מביא שוב את ויסקונסין, כאילו לא היינו פה קודם, כאילו אנחנו לא יודעים במה מדובר, כאילו הוא המציא את הגלגל. מביאים תקציב נורא. שימתינו בסבלנות. אבל מה הוא עושה? הוא פונה אלי, הוא פנה לכיוון נסים זאב, אני חושב, והוא אומר: צריך לצאת מתרבות הקצבאות לתרבות העבודה. איזה משפט מחוזי, הוא למד את זה מיאיר לפיד. אתה מדבר אתו על זה ששני בני-הזוג עובדים והם נמצאים מתחת לקו העוני – צריך לצאת מתרבות הקצבאות לתרבות העבודה. הוא בא להטיף לנו מוסר. אנשים מבקשים ללכת לעבוד. המשרד שלו לא עשה דבר וחצי דבר; משרד הכלכלה, שמופקד על זה, לא נקף אצבע. אז מה הוא הולך עכשיו ומביא לנו, בביטחון עצמי, ביוהרה כזאת? הוא הולך לתת כסף לאנשים עשירים, וחלק מחברי הכנסת הוותיקים זוכרים מה היה עם ויסקונסין הקודמת. ישבו אנשים, הרוויחו כסף, וכסף גדול, התעללו באנשים שהם מובטלים, ולא פתרו שום בעיה. וזה חוזר על עצמו פעם נוספת עם ביטחון עצמי מופרז כזה – לצאת מתרבות הקצבאות לתרבות העבודה. על מה שאתה מדבר עם שני האחים האלה, גם עם יאיר לפיד וגם עם נפתלי בנט – מדברים אתך על אותו דבר שדקלמו להם היחצנים שלהם. במה קשורה עכשיו תרבות הקצבאות לעניין הזה? רוצים להוציא לעבודה? אתה מופקד על משרד הכלכלה. בבקשה, תעשה את ההכשרות, תעודד את המפעלים, תעודד את האנשים. הרי יש תוכנית מלאה לעשות את זה. איך הגעת לוויסקונסין לפני שנקפת אצבע בנושא של העבודה? לצאת מתרבות הקצבאות לתרבות העבודה. את זה לימדו אותם להגיד כדי שלא יהיה ויכוח אמיתי על זה שהם אפסים בלעשות משהו. אפס מוחלט. לא נקפו אצבע בנושא של להוציא אנשים לעבודה. אפס. אני הייתי במקומות עבודה שהיו לפני שהם הגיעו. לא עשו שום דבר, להפך. זה הולך ופוחת. והמשרד לא עושה כלום – מביא את ויסקונסין. בן-אדם לא מתבייש? חכה חודש-חודשיים, תתחיל לעבוד, תעשה את הדברים הפשוטים שמשרד העבודה צריך לעשות, שהוא מופקד על הנושא של העבודה. הוא בא לפה – ויסקונסין, ומדבר אלי, והוא אומר לי: תרבות הקצבאות. איזו חוצפה לומר דבר כזה כשהוא מביא את תרבות הקצבאות לאישור הכנסת. מה זה תרבות הקצבאות? זה אנשים עשירים שהולכים לתת להם עכשיו קצבאות כדי שהם יתעללו במובטלים, באנשים מסכנים, בשכונות, בערי הפיתוח, בפריפריה. זו תרבות הקצבאות: לוקחים כסף של הציבור ונותנים אותו לאנשים עשירים כדי שהם ירוויחו עוד כסף. זה תרבות הקצבאות. קצת צניעות, רבותי. נפתלי בנט, חבל שאתה לא כאן. קצת צניעות. תלמד מאחרים שעשו הרבה דברים בחיים, לא כמוך, שרק עכשיו הגעת. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת ישראל אייכלר. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל. אני מפעיל את הזמן כשאתה מתחיל לדבר. יש לך שלוש דקות מלאות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תודה. אדוני היושב-ראש, היות שיש לי רק שלוש דקות, אדבר בקצרה בשני נושאים. הנושא הראשון הוא ויסקונסין. אני הייתי פה בכנסת ב-2003 יושב-ראש הוועדה לפניות הציבור, כשהייתה תוכנית ויסקונסין הקודמת. אני אביא רק סיפור אחד, ומזה תלמדו הכול. באו אלי זוג, ערירי במקרה ולא במקרה, שהם בני 55 פלוס, והיו זכאים. הם באו לחפש עבודה, והיו זכאים לקצבת האבטלה. אמרו להם: לא, עכשיו אתם באים ומלמדים אתכם מקצוע. הם מאוד שמחו – מה, תהיה גם עבודה? כן. באו, הושיבו אותם בכל מיני שיעורים, לימדו אותם לצייר על ניירות, כאילו הם מפגרים. והם אמרו: רגע, איזה מקצוע אתם באים ללמוד פה? אמרו: לא, אין עוד מקומות עבודה בשבילכם, אבל כדי שתהיו מוכנים ליום שבו יהיו מקומות עבודה, אתם חייבים לבוא שלוש פעמים בשבוע ולצייר על ניירות ולגזור. ממש לא ייאמן. ואם אתם לא באים, מורידים אתכם מהרשימה. והם לא ידעו שהחברה הזאת מרוויחה מכל מי שמורידים מהרשימה. הם ממש בכו לפני. יום-יום הם נסחבו – בעיות עם הרגליים. לא היה להם במה לנסוע. בקיצור, זו תוכנית אכזרית, שקרית, שלא מביאה מקומות עבודה; נועדה ליצור המון כסף, להזרים כסף לכל מיני גורמים, ולכן אני חושב שזה עוול ופשע בל יכופר. עכשיו לנושא אחר. היום היה בממ"מ, מרכז המחקר והמידע – אתם יודעים שאחת הגזירות שלפיד רוצה לגזור, וזו גזירת ביבי כבר מזמנו, שמעתה ואילך לא תינתן תמיכה למוסדות לימוד תורניים רק בעבור תלמידים שאינם אזרחי ישראל או תושבי קבע בישראל, ולכן מפחיתים 25 מיליון שקל נוספים בשביל 10,000 תלמידים מיותרים שבאים מחו"ל. מדינה במצב כזה קשה, רק לאזרחי ישראל – אני מבין. עכשיו אני מעביר דף, ואני רואה שאותה ממשלה, בפרויקט "תגלית", שצעירים יבואו לעשרה ימים בלבד, הממשלה השקיעה 120 מיליון שקלים, ובשנה הבאה היא תשקיע 142 מיליון שקלים, ו"מסע", שזה שוב 10,000 תלמידים, גם לכמה ימים – 100 מיליון שקלים, ו"מורשה", שזו כנראה עוד איזו עמותה שצריכה להרוויח – עוד 10 מיליון שקלים, ועוד איזו עמותה – עוד מיליון וחצי שקלים. ואני שואל, ממה נפשך? אם אין למדינה כסף – רק בשביל אזרחי ישראל – מה אתם שופכים כסף על מישהו שבא פה לטיול לעשרה ימים? אם אתם חושבים שחשוב שבאים תיירים לארץ, וחשוב שיהודים מחו"ל ייצרו קשר עם הארץ, אז למה 10,000 התלמידים האלה, שבאים ללמוד פה כמה שנים, וחלקם הגדול מתחתנים פה ומקימים פה משפחות, ורק הכסף שההורים שלהם משקיעים פה כל חודש בשביל להחזיק אותם פה – הרי לא מ-300 השקל האלה הם חיים – נותן תעסוקה לכל מיני אנשים, וכל מיני חנויות, ויצירת כלכלה – זה עוזר לכל הדברים גם יחד, אבל זה לא. מורידים ומקצצים ומבטלים אך ורק כי הם מאוכלוסייה מסוימת, ששר האוצר שונא אותם שנאת מוות. זה דבר שלא ייתכן בשום מדינה דמוקרטית. אתם יודעים מה? אפילו במדינה דיקטטורית זה לא יכול לעבור. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, שנתת לי לומר. ואני חוזר: תוכנית ויסקונסין זה עוול גדול, ואסור שאף אחד, לא בקואליציה ולא באופוזיציה – שלא יתמכו בזה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, קצרניות נכבדות, על זה נאמר: אותה הגברת בשינוי הבנט. אני חוזר ואומר, אדוני היושב-ראש, כדאי שתרשמו את זה – – <היו"ר חמד עמאר:> שאני אשמע את זה עוד פעם. <איתן כבל (העבודה):> – – אותה הגברת בשינוי הבנט. מי שמסתכל פנימה רואה שאין שום חדש, ועסקנו בשאלות האלה כבר בקדנציה הקודמת, בכנסת הקודמת, וכמה מילים נשפכו בעניין הזה, וכמה התחייבויות היו בעניין הזה, וכמה אנשים עמדו כאן ובוועדות, ואמרו: זה יהיה כישלון קולוסלי. ובסופו של עניין, אדוני היושב-ראש, כך זה היה. אינני מבין מה הסיפור הזה של שירות התעסוקה. אם היו משקיעים את כל המיליונים, את עשרות המיליונים האלה, בשירות התעסוקה, למה זה לא היה מצליח? למה אנחנו מצפים, כשמסרסים את שירות התעסוקה, לא נותנים לו את האפשרות לפעול, ואחר כך מלינים שהעסק לא עובד? האם האנשים המצוינים שעובדים בשירות התעסוקה אינם ברמה הנדרשת כדי לעמוד באותן פעולות בדיוק אשר עושים בחברות הפרטיות? האם יש איזה שכל או צופן מיוחד שכשאתה עושה מעבר ממשרד ממשלתי לחברה פרטית פתאום השמים נפתחים לך? השכל מתחיל לפעול? ושוב נמצא את עצמנו, אדוני היושב-ראש, במצב מאוד מביך, כי שוב זה לא יצליח. אני פונה כאן למבקר המדינה. לצערי, אין לי ספק שזה יעבור היום; בכל זאת, קואליציה בתחילת דרכה, יריב לוין בא לבדוק מה קורה בפנים, במליאה. זה יעבור היום. אבל אני מציע למשרד מבקר המדינה ולמבקר המדינה כבר עכשיו, מעכשיו, להתחיל את המעקב שלו על אופן קבלת ההחלטות ואופן ההתנהלות בכל הנוגע לאותה הגברת בשינוי הבנט. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת נסים זאב – איננו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין. יש לך שלוש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל אם אפשר לנבא משהו בעניין הזה, הרי שנעמוד פה בעוד שנה ואולי בעוד שנתיים ונקרא לוועדת חקירה פרלמנטרית, או ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את העניין הזה. למדינת ישראל יש שירות תעסוקה; הוא חבול, הוא מוכה, ותקציבו הולך ומידלדל שנה אחר שנה. אבל במקום להזרים חיים – מה שאומר להזרים תקציבים – מייבשים ומפריטים, מעבירים את האחריות למובטלים ולמקבלי הקצבאות אל חברות פרטיות, שבראש מעייניהן רווח כלכלי, ואנחנו יודעים שזה אסון חברתי. אבל זו השיטה, כך עושים בכל דבר. כך עשו גם עם הפרטת שירותי בריאות הנפש; מייבשים את התחנות לבריאות הנפש, ואז אומרים: הם לא מתפקדים, זה לא עובד, הקהל עומד שנה בתור, שנתיים, לא ניתן השירות. אז בואו נייבש, לא נעביר תקציבים, נפריט, ואז זה יעבוד. ההפרטה הזאת בוקרה קשות על-ידי הכנסת ובוטלה, והיא חוזרת שוב – בהתחלה חשבו להכניס את זה דרך חוק ההסדרים, לפחות את זה לא עשו – ועוד בפריסה ארצית, לא רק פיילוט, כעובדה גמורה. הפיילוט נכשל, אבל מה לעשות? עכשיו נעשה את זה בפריסה ארצית. אותו דבר, מציעים את זה בביטוח לאומי עכשיו עם העברת התשלומים לקשישים לא בעין אלא בכסף. עושים מעין פיילוט קטן שמגיע אולי ל-10%, שגם לא מצליח והתוצאות הן לא מדויקות, אבל מחליטים: הופ, מהפיילוט נעבור לפריסה ארצית. בעצם המשמעות היא הסרת האחריות. והצגת התהליך הזה, שהוא תהליך של הפרטה, כמהלך כלכלי רציונלי הוא שגיאה, והוא מתעלם מההשלכות שיהיו לתוכנית הזאת על האי-שוויון, על ההליכים הלא-דמוקרטיים, על אי-התאמת התעסוקה באמת לאנשים. הרי ברגע שאתה צריך להתאים בין בן-אדם לעבודה בלי שיש לכך משמעות, אלא פשוט לסווג, שיגידו: הנה, כך וכך קיבלו באחוזים עבודה, אז נותנים עבודה שלא מתאימה, לא נותנים הכשרה תעסוקתית שתיתן לבן-אדם תעסוקה לאורך שנים, שיוכל לחסוך, שתהיה לו פנסיה. הרי מדובר פה גם בהפרטה שהיא מונופוליסטית. אין פה בחירה בין נותני שירותים. מדובר בקהל שבוי. הביטוח הלאומי הופך לחותמת גומי בעצם לכל מה שימליצו החברות הפרטיות. הן יחליטו, שיקול הדעת יהיה שלהן. נתנו להן סמכויות מרחיקות לכת – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש מחברי הכנסת לא לדבר בטלפון במליאה. חברי הכנסת, לא לדבר. חברת הכנסת, לא לדבר בטלפון במליאה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא ייתכן שקבלנים פרטיים יחליטו על שלילת קצבאות או על שירותים תומכי עבודה. המשמעות של כל זה היא הפקרת האחריות החברתית לאינטרסים כלכליים של גורמים פרטיים. התוכנית חייבת להמשיך להיות באחריות ממשלתית ולהיות מופעלת על-ידי עובדי השמה בעלי הכשרה מתאימה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – איננה נוכחת; חברת הכנסת חנין זועבי – איננה נוכחת; חבר הכנסת מאיר פרוש – איננו נוכח. חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כבר אני עולה. <היו"ר חמד עמאר:> אחריה יסכם את הדיון שר הכלכלה נפתלי בנט. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל הסיפור של ויסקונסין זה פשוט המצאה מתוחכמת ומעוותת במיוחד כדי להעביר המון כסף מהמדינה לכמה חברות פרטיות, אחרת אני לא מצליחה להבין את ההיגיון שבדבר הזה. מדינה לוקחת מאות מיליוני דולרים – רק בפיילוט, כן? עוד לא בתוכנית עצמה – מעבירה אותם לכמה חברות פרטיות, שממש במקרה בראשן עומדים בכירי אוצר לשעבר, שיודעים איך לזכות במכרז הזה. בשביל מה? בשביל מה? הם ייצרו מקום עבודה אחד? לא. בשביל השמות. איזה השמות? שתבינו, השמה מוצלחת נחשבת לשים מנקה, עובדת קבלן, בחצי משרה בעבודה, ועל זה מקבלים בונוס של עשרות-אלפי שקלים. איזה היגיון יש בדבר הזה? אם המשרה הזאת של המנקה בחצי משרה אצל עובד הקבלן לא הייתה מאוישת על-ידי גאוני ויסקונסין בתמורה למאות מיליוני דולרים, לא הייתה נמצאת מנקה אחרת בלי ויסקונסין? מה המשימה של מדינה? – – – <היו"ר חמד עמאר:> חברי הכנסת, אני בקושי שומע את הדוברת, ואני לידה. אתה יכול להגביר את הקול קצת? תגביר את הקול קצת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ובשולי הדברים – זה לא בשולי הדברים כי זה נורא חשוב – המקומות הממוסחרים האלה, שכל תכליתם לא הייתה לדאוג באמת להשמה, אלא פשוט לעשות כסף, כי מדובר בחברות פרטיות, המקומות האלה הפכו למקומות שבהם מתעמרים בבני-אדם. מתעמרים בבני-אדם. עושים ניסויים בבני-אדם. מושיבים אותם בכיתות לעשות עבודות מטופשות וחסרות שחר, מלמדים אותם לימודי מחשב בלי מחשבים. פשוט מתעללים בהם. פשוט מתעללים בהם. פיילוט? איך אפשר? תגידו לי, מה המשמעות של פיילוט? הרי עד עכשיו מיליארד שקלים הוצאו על פיילוט – על פיילוט, עוד לא על התוכנית עצמה. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, שנייה. שנייה. אני מבקש שקט. כל העוזרים שם, אם תמשיכו לדבר, אנחנו נוציא את כל העוזרים מהמליאה, וככה אנחנו נוכל לשמוע את הדוברת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אגב, אני שומעת שם קולות נסערים. אני מקווה שזה ויכוח אמיתי, אולי – – – <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה, את יכולה להמשיך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> יכול להיות, אדוני היושב-ראש, יכול להיות שהקולות הרמים שעולים משם, מירכתי המליאה, הם ויכוח אמיתי בין מי שמתנגדים לתוכנית הזאת ולא מסוגלים להצביע בעדה, כי היא כל כך בלתי נתפסת, לבין מי שמנסים לכפות עליהם להצביע. אני לא יודעת, אולי זה ויכוח לשם שמים? <היו"ר חמד עמאר:> אני מוסיף לך דקה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> למה דקה? יש כאן הפרעות מתמשכות. <היו"ר חמד עמאר:> בשביל עוד דקה אנחנו לא – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני בטוחה שזה קרב סוער האם להצביע בעד התוכנית או נגדה – – <היו"ר חמד עמאר:> זו דקה – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – אחרי שהם קראו אותה לפרטי פרטים והם מכירים אותה היטב, ועכשיו הם מתלבטים ומתייסרים מה משמעות התוכנית הזאת. איך עושים פיילוט? שופכים מאות מיליוני דולרים על חברות פרטיות ואחר כך עושים מחקרים פיקטיביים? בפיילוט נותנים סכום זהה לשירות התעסוקה, סכום זהה לעמותות וסכום זהה לחברות פרטיות, ורואים מי מתפקד יותר טוב. מישהו נתן את זה פעם לשירות התעסוקה, בסכומים האלה? מישהו שפך פעם מאות מיליוני דולרים על שירות התעסוקה ובדק איך הוא עובד? אמר לי אחד השרים החדשים, שלא אנקוב בשמו, שהוא עשה ביקור באחד המקומות שהוא מופקד עליהם, והוא גילה לתדהמתו שהמקום הזה מתפקד מצוין. אמרו לו תמיד שהמדינה לא יודעת לנהל. אולי, אדוני השר בנט, תעשה ניסוי? יש לך שירות תעסוקה במשרד שלך. את הכסף הזה, את מאות המיליונים, תן להם. בעבודה רצינית, יסודית, תן למדינה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות ולהשים מובטלים במקומות העבודה. למה לתת את זה לחברות פרטיות? <היו"ר חמד עמאר:> לסיים בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> עוד מילה, ברשותך, אדוני היושב-ראש. מעבר לזה שגם אם כבר יש השמה בעבודה, הרי מה המטרה שלנו, להפוך אנשים לעבדים? המטרה שלנו היא לחלץ אותם מעוני. תוכנית ויסקונסין לא חילצה בן-אדם אחד מעוני. זה כמו איזו מפלצת רב-ראשית. כל פעם אנחנו מורידים אותה ברוב פרלמנטרי מדהים, והיא שוב מרימה את ראשה המכוער, רב-ראשי, כל פעם בשם אחר – פעם זה ויסקונסין, פעם זה "אורות לתעסוקה" – – <היו"ר חמד עמאר:> לסיים בבקשה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – פעם זה מהל"ב ופעם זה "בחזרה לעבודה". וואו, איזה שינוי, איזו חדשנות. לסיום, ברשותך, ההבדל היחיד – – <היו"ר חמד עמאר:> משפט אחרון. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – בין הוויסקונסין שלכם למפלצת הוויסקונסין שהורדנו את ראשה שוב ושוב – תראה כמה זה אבסורדי – ההבדל היחיד הוא שהוועדה המקצועית והמומחה מטעם המדינה ישב במרכז עצמו ולא בחוץ. ועוד הבדל – הייתה דרישה להרחיב את דרישת ההתייצבות של אימהות ושל הורים יחידים שהילד שלהם בן שנה בלבד, ולא מגיל שנתיים, והורדתם את זה. איזה הבדל משמעותי. הבעיה היא שאתם באמת מתכוונים להעביר את התוכנית הזאת, והיא מגלמת את כל השקפת העולם שלכם בקליפת אגוז: ההפרטה, ההתעמרות, התנערות המדינה מאזרחיה, העברת מאות מיליונים של דולרים לגורמים פרטיים. אל תעשו את זה לציבור. אל תעשו את זה גם לעצמכם – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – זה ייחרת על שמכם לדיראון עולם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יסכם את הדיון שר הכלכלה נפתלי בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, אני מעריך אותך, באמת, יותר מדי מכדי להאמין לך. את אומרת: התנערות המדינה מאזרחיה; את אומרת: זאת המצאה כדי להעביר כסף לכמה חברות פרטיות. נו? המטרה פה היא הפוכה. המטרה פה היא להפסיק להתנער מהאחריות של המדינה על 110,000 אנשים שהם מובטלים כרוניים, שהתנערנו מהם, ואנחנו יוצאים ידי חובה על-ידי הבטחת הכנסה: סעו, תסתדרו לבד. זה בדיוק הפוך. מה, באמת קמה חבורה מרשעת שרוצה להעביר כסף לכמה חברות? זקני הקפיטליסטים התכנסו ביחד. באמת, על מה אתם מדברים? זו המטרה? אפשר לייחס לנו טעויות, זה בסדר, לייחס לנו כוונות קפיטליסטיות מרושעות – אני אומר לך, חברת הכנסת יחימוביץ, זו לא הסרת אחריות. זאת נטילת אחריות. זאת לא התנערות, זו עבודה קשה, פרטנית, למצוא אדם-אדם, להתייחס לרוחו של אדם. ההבדל בינינו הוא שאתם לא מאמינים ברוח האדם. אני מאמין ברוח האדם. אני מאמין שבן-אדם שיושב בבית במשך שנים – אנחנו לא נתנער ממנו ונזרים לו רק קצבה בלי לנסות לטפל בבעיה, למען השם. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתם – את, חברת הכנסת גלאון – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אני לא מאמינה לך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – את התייאשת – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא התייאשתי, אני לא מאמינה לך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אני לא מתייאש. אני לא מתייאש מאף אחד. אני אתאמץ על כל אחד ואחד. ההתנערות הזאת שלכם – זו הטעות. <מיכל בירן (העבודה):> זה מחמם את הלב. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> התוכנית הזאת באה לקחת אחריות. התוכנית הזאת אומרת שמדינת ישראל לוקחת אחריות על 110,000 משפחות, ועל 110,000 אנשים שבאים הביתה, רואים את הילד שלהם ומתביישים. אנחנו רוצים להחזיר להם את הכבוד. ואת יודעת יותר טוב ממני, חברת הכנסת גלאון, שהעוני עובר בירושה. ואם אנחנו נחלץ את האבא, אז הילד מראש יראה דוגמה אישית של בן-אדם שקם בבוקר והולך לעבוד. זו הצדקה עילאית. וזו המשימה של המדינה, ואנחנו לא נתנער ממנה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> לסיום, רבותי, התכלית – התכלית היא להוציא אנשים מתלות לעבודה. הדרך – דרך החוק, עם השינויים שהכנסנו. האם אנחנו פתוחים לשינויים? כן. האם המונופול על החוכמה פה? ממש לא. נגיע לוועדה, איפה שצריך לתקן נתקן, ונחזיר אלפי אנשים לעבודה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת ושר הכלכלה נפתלי בנט. אנחנו עוברים להצבעה – הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. חברי הכנסת, הצבעה. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 56 נגד – 32 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לעידוד היציאה לעבודה, התשע"ג–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 56, נגד – 32, אין נמנעים. הצעת החוק עוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/777).] (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מטרת הצעת חוק זו היא לתקן את החוק המסדיר את מערכי האכיפה העירוניים, פיילוט השיטור העירוני, שעליו החליטה הממשלה ב-24 ביוני 2010. החלטה זו כוללת רפורמה יסודית להגברת הביטחון האישי של אזרחי המדינה ותושביה ושיפור איכות החיים במדינת ישראל. לפיכך הוחלט על הקמת מערך אכיפה עירוני ב-13 רשויות מקומיות לתקופת ניסיון של שנתיים, ולאחר כשנה, בשל גל אלימות במדינה, הוחלט על הוספה של ארבע רשויות לפיילוט. מערך האכיפה העירוני מורכב ממערך שוטרים ייעודי וממערך פקחים עירוניים הפועלים ברשויות המצויות בפיילוט. יש להם סמכויות למניעת אלימות. נתוני משטרת ישראל מעידים כי מערך האכיפה העירוני הקבוע בחוק יעיל ואפקטיבי. יש הפחתה ברמת האלימות והעבריינות וטיפול אפקטיבי בעבירות הפוגעות באיכות החיים של התושבים באותן רשויות. בשל העובדה שרק לאחרונה קיבלו הפקחים העירוניים שבפיילוט הסמכה כפקחים מסייעים, הצעת החוק מציעה להאריך את הוראת השעה בארבע שנים. לפיכך, אבקשכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, אדוני השר. עוברים לדיון. יש לנו רשימת דוברים. חברת הכנסת תמר זנדברג – איננה נוכחת. חבר הכנסת איתן כבל. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אחריה ידבר חבר הכנסת איתן כבל. אני סוגר את רשימת הדוברים. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, הצעת החוק הזאת למעשה מבקשת להעניק לפקחים עירוניים סמכויות של שוטרים. אומנם הצעת החוק מצומצמת יחסית לפיילוט המקורי, כפי שתיאר כאן השר, וזה לאחר – שוב – מאבק פרלמנטרי כאן בכנסת, בוועדת הפנים במקרה הזה, בשנת 2011, אבל עדיין אני רוצה להצביע ולהתריע מפני זליגה שהיא בעייתית, שלא לומר שעשויה גם להיות מסוכנת, של סמכויות שניתנות בידי שוטרים אל פקחים עירוניים. קודם כול, במובן העקרוני, באופן עקרוני, אדוני השר, הסמכות להפעיל אלימות היא סמכות קשה, היא סמכות חמורה, ובמדינה דמוקרטית היא ניתנת במשורה והיא ניתנת לגופים שאמונים על כך – היא ניתנת בצבא, היא ניתנת כמובן בבתי-הכלא, היא ניתנת במשטרה לשוטרים ולשוטרות. לפני שאנחנו מרחיבים את הסמכות הזאת גם לגופים אחרים, זה דבר שצריך לנהוג בו מאוד מאוד בזהירות ובשום שכל. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתה תיארת את הסמכויות – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> מדובר רק על חיפוש ועיכוב. זה הכול. <תמר זנדברג (מרצ):> אמרתי בתחילת דברי שאומנם ההצעה צומצמה מאוד יחסית להצעה הראשונית שנדונה בוועדה, ועדיין אני אומרת שיש כאן זליגה של סמכות שעד כה יוחדה אך ורק למי שהמדינה נתנה לו את הסמכות להפעיל אלימות לגיטימית לאנשים שיש להם תפקיד אחר, שגם הוא תפקיד חשוב, וזה הפקחים העירוניים. הפקחים העירוניים, יש להם תפקידים משלהם במסגרת שמירת הסדר, אבל לא סמכויות שוטרים, ובמקרה הזה סמכויות חיפוש ועיכוב. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתם אומרים בעצמכם, בסדר. אבל אני אומרת, יש כאן בעיה עקרונית. הבעיה העקרונית היא – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> יחד עם שוטרים. <תמר זנדברג (מרצ):> נכון, יחד עם שוטרים. כבר ראינו – תשמע, בעיר שבה אני גרה, תל-אביב, הסמכות הזאת בדיוק נוצלה בשנתיים האחרונות, בדיוק מאז זה מופעל – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> לא. <תמר זנדברג (מרצ):> – – בדיוק מאז זה מופעל, היא נוצלה – אני אומרת, בהיעדר הסמכות הזאת הולך שוטר עם פקח בחוף הים – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> בתל-אביב אין את זה. <תמר זנדברג (מרצ):> בסדר, אין את זה, אבל למרות זאת, הולך הפקח עם השוטר. השוטר משתמש בסמכותו, הפקח עומד לידו והם שניהם ביחד מנצלים את הסמכות הזאת להטריד אנשים שחזותם אינה נראית להם, שאחר כך מסתבר שהם שב"חים, ולשפוך אלכוהול בחוף הים. כל הדברים האלה הם דברים שקרו. למה אני אומרת את זה? מפני שתחילתם של הדברים החמורים האלה, שלא אמורים לקרות, היא בזליגת הסמכויות. אני חושבת שראוי לנו שנשמור על סמכות השוטר לשוטר, הפקח לפקח, ולא נעמיס על הפקחים העירוניים סמכות לא להם, גם במובן הפרקטי של לְמה זה מביא וגם במובן העקרוני. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת תמר. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברותי השרות, חברי חברי הכנסת, גברתי הקצרנית, ברשותכם – אדוני השר, אליך אני פונה. אני לא יודע אם אתה שם לב למגמה שהולכת ומתפתחת פה. אני זוכר שכשהביאו בפעם הראשונה, אתה מבין, להעביר סמכויות משוטר לפקח, זה היה "היום הרת עולם". זה כמו שאפילו בימים האלה, בחוקים אחרים, פחותים לאין שיעור, כשמדברים על להעביר סמכויות משוטר לפקח בנושאים של זכויות בעלי-חיים למשל – היה פה דיון בוועדת השרים, הבאתי הצעה, הפילו אותה על הסף. הרי אמרו: יעלה על הדעת להעביר סמכויות של שוטר, לתת אותן לפקח? מה יהיה? מה יהיה בסוף? אז הממשלה מסדרת לעצמה פעם אחת, כי יד לא יודעת רגל ורגל לא יודעת יד, אז איפה שנוח מעבירים סמכויות, וזה בסדר; איפה שלא נוח ולא מסתדר – לא מעבירים סמכויות, ושרת המשפטים אומרת לי: מה פתאום, הרי זה לעבור על לאו מוחלט. מה פתאום לתת לפקח סמכויות שוטר? ואני אומר לך, אדוני השר, תרשום לפניך: בדיונים הראשונים שבהם דיברנו על הנושא הזה זה היה הכול כדי להקל על המשטרה בעבודתה. בסדר, אנחנו הרי לא נגד, בסופו של יום. אבל תראה, מתפתחת פה תופעה שלאט-לאט, בלי שנשים לב, רשויות מקומיות, תהיה להן משטרה פרטית משלהן. תראה, השר אהרונוביץ, אני כל כך מעריך אותך ומכבד אותך, באמת אני אומר את זה, ולא מן השפה ולחוץ. אתה יודע שזה יגיע. הרי יש ראשי רשויות שכל מה שחסר להם זה לשים להם שני אקדחים, לעשות מאחוריהם שלט של "בצהרי היום", והם יכולים להסתובב בעיר שלהם כמו איזה שריף. יש ראשי רשויות כאלה שהם כבר לא ראשי רשויות, ששם זה התחיל, כמו בראשון-לציון. כולנו זוכרים איפה הדברים האלה התחילו. ויום אחד אתה תתעורר, כולנו נתעורר, ולכל ראש עיר, כזה או אחר – כמובן שזה גם רשויות חזקות – תהיה להם משטרה משלהם, במקום שאתה תבקש לעצמך הגדלת מספר השוטרים, הגדלת הסמכויות של המשטרה, שהיא הגוף המרכזי וממנה אנחנו מצפים שהיא תעשה את העבודה. פקח אמור להיות לא יותר מגוף מסייע. ולכן, אדוני השר, באמת אני אומר לך את זה, אנחנו נמצא את עצמנו, ולא ירחק היום – וזה לא שאני בא ונותן איזושהי אמירה – נמצא את עצמנו – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> – – – <איתן כבל (העבודה):> אוקיי, בסדר. אתה יודע – – – <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> פשוט, אני נגד משטרות עירוניות. אמרתי מאה פעם. <איתן כבל (העבודה):> אוקיי, זה שאתה אומר שאתה נגד, אתה יודע, זה לא הופך את זה במציאות – – <היו"ר חמד עמאר:> השר, יהיה לך זמן לסכם את הדיון. <איתן כבל (העבודה):> – – למשהו שלא מתקיים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת מסעוד גנאים – איננו נוכח; חבר הכנסת באסל גטאס – איננו נוכח. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. אחרי חבר הכנסת דב חנין – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו בסוגיה הזאת מתווכחים והתווכחנו ויכוחים קשים וארוכים בוועדת הפנים של הכנסת, ושוב היא חוזרת לשולחן המליאה. ואני חייב לומר שתחושתי שאנחנו לא באמת מצליחים להתקדם בדיון. אתה אמרת כאן, אדוני השר – ואני קודם כול מברך על האמירה הזאת – שאתה מתנגד למשטרות עירוניות. אני יודע שזו גם עמדתך, ולאורך השנים זו גם עמדתה המקצועית של משטרת ישראל. זו עמדה נכונה. זו עמדה נכונה. ואיך אנחנו בכל זאת מגיעים למצב שבו יש זליגה של סמכויות אכיפה, סמכויות כוח, סמכויות שהן בפועל סמכויות שיטוריות לפקחים עירוניים? זה הרי המצב שבו אנחנו נמצאים, והוא מצב לא טוב. המצב הזה נובע קודם כול ממצוקה. המשטרה – וצריך להגיד את זה ביושר – המשטרה נמצאת בעומס קיצוני של מטלות, משימות, תחומי אחריות, עם מעט מאוד תקציבים, מעט מאוד יכולות להתמודד עם מגוון המשימות. באמת, במצב הזה המשטרה מנסה למתוח את עצמה, את כוחותיה, את סגל הפיקוד, את השוטרים, על מגוון ומרחב בלתי אפשרי של משימות בתוך החברה ובתוך המציאות הישראלית. ועל הרקע הזה המנגנון הזה של הפקחים העירוניים נראה אולי לרגע כאיזשהו סוג של תשובה, כאיזשהו סוג של פתרון, כאיזשהו סוג של הקלה, שיאפשר, הנה, להטיל את העניין הזה על מישהו שנמצא מחוץ למערכת המשטרתית. בפועל הדבר הזה מייצר בעיות וקשיים מאוד רציניים. עם כל הכבוד לפקחים עירוניים, פקחים עירוניים אינם שוטרים. אין להם ההכשרה של שוטרים, אין להם הידע של שוטרים, אין להם סגל הפיקוד של המשטרה, שיש לו לפעמים בעיות ויש לו חסרונות, וגם אני לפעמים מבקר אותו, אבל זה סגל פיקוד מקצועי. הפיקוח העירוני והרשויות העירוניות לא מתנהלים באותה צורה. אנחנו יכולנו לראות את זה, אדוני היושב-ראש, בצורה מאוד מאוד בוטה בשלהי אירועי המחאה החברתית, את ההבדל בין ההתנהלות של שוטרים, שגם לגביהם לפעמים הייתה לנו ביקורת, לבין ההתנהלות הכוחנית של פקחים עירוניים, פקחי עיריית תל-אביב למשל, שבצורה פרועה, כוחנית, טיפשית, בלתי חוקית, פגעו באנשים, פגעו במחאה ציבורית, ניצלו את כוחם ואת סמכויותיהם לרעה. ובדיוק לנוכח הלקחים האלה אנחנו צריכים לעצור את המנגנון הזה ולהפסיק את הירידה במדרון הזה. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, צריכים לומר באופן ברור: שיטור בחברה דמוקרטית הוא תפקידה של המשטרה, הוא תפקידה של המדינה, ואם המשטרה צריכה עוד כוח, אם המשטרה צריכה עוד סמכויות, אם המשטרה צריכה עוד תקציבים, צריך לתת את התקציבים האלה, כדי שהמשטרה תוכל לבצע את תפקידה ולא לגלגל אותו, או חלקים ממנו, למקומות אחרים ומשונים לחלוטין. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. אחרון הדוברים – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. יסכם את הדיון השר לביטחון פנים איציק אהרונוביץ. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני באמת – כבוד השר, כבוד השר, אני מנסה לדבר – – – <היו"ר חמד עמאר:> כבוד השר, מנסים לדבר אתך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני מנסה לדבר אל כבודך. אני באמת מוקיר את עמדתך הבסיסית על כך שאתה מתנגד למשטרה פרטית, ואני יודע שזו גם עמדתה המקצועית של משטרת ישראל. אבל יש לך חברים בממשלה שעל לוח לבם כתובה המילה הפרטה, וגם כוונותיך הטובות עלולות חלילה להסתיים באסון. כי כמו שראית בדיון הקודם בנושא היציאה לתעסוקה, במקום להשקיע את הכסף הזה ביכולות של המדינה, משקיעים את זה בחברות פרטיות, כי יש איזו אמונה די טיפשית שחברות פרטיות הן יעילות יותר, והן מסוגלות לעשות את הדברים טוב יותר מאשר השירות הציבורי. ולמעשה, יש הפרטה בפועל, אדוני, של חלק מהשירות המשטרתי. ראה, למשל, בראש-העין, בראשון-לציון ובעוד עשרות מקומות במדינת ישראל. התושבים נאלצים, מעבר לארנונה, לשלם – ויש לזה מגוון שמות: דמי שמירה ודמי שיטור ודמי משטרה – כדי שחברות פרטיות ישמרו על בתיהם. זה תפקידה של המשטרה, זה תפקיד המשטרה, ובכל זאת יש הפרטה בפועל של המשטרה, גם אם אף אחד לא מתכוון לכך. ואדוני לא מתכוון לכך, אבל אדוני לא יהיה לנצח שר לביטחון פנים, מן הסתם, ואחריך יבואו אנשים שלא יבינו אולי את הכוונה ולא יבינו את המשמעויות ויגידו: יש מצוקה במשטרה, ואנחנו צריכים פתרונות לאלימות, ובפועל ניכנס לתהליך של הפרטת המשטרה. אין קו אדום. אתה לא מסוגל לשים את הקו האדום בפיילוט הזה, כי זה לא בשליטתך, לצערי. וכמו שאמרתי לך, יש כבר היום הפרטה בפועל של חלק מפעולות המשטרה, ויש כאמור דיפרנציאציה בין יישובים שלתושביהם יש יכולות ובין אלה שאין להם. וכמעט בכל יישוב בעל יכולת יש חברת שמירה פרטית, ובכאלה שאין, המשטרה לא מסוגלת לתת מענה. לאן נוביל את החרפה הזאת, אדוני? לאן נוביל את החרפה? תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. יסכם את הדיון השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ. בבקשה. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> כבוד היושב-ראש, הפרויקט הזה כבר נמצא שנתיים, עובד שנתיים. אנחנו לא מתחילים את הפרויקט הזה היום. הניסוי היה לשנתיים, הפיילוט היה לשנתיים, והפיילוט עובד. מה לעשות – לכל אותם אנשים שלא האמינו, זה עובד. היום זה עובד כבר ב-17 רשויות. ותשאלו את כל ראשי הרשויות איך זה עובד. זה לא משטרות פרטיות עם אקדחים בצדדים. הפקחים עוברים הכשרה מיוחדת בבית-ספר לשוטרים. הם מקבלים הסמכה לאותם נושאים מוגדרים, ולא מקבלים סמכויות שלא מוקנות להם על-פי החוק, ואנחנו מקפידים על זה. הם עובדים רק על אותן עבירות של איכות החיים, וגם את זה פירטנו, איזה עבירות איכות החיים. לדוגמה – יש מספיק דוגמאות, אבל דוגמה בולטת – אחת העבירות הקשות שאנחנו עכשיו מנסים לקדם את הטיפול בה בחקיקה היא בתחום עבירות הרעש. אבל זו רק דוגמה אחת. ראש העיר מצביע על הבעיות, מפקד המשטרה – רק מפקד המשטרה, שכפוף למפקח הכללי, מחליט, והוא אומר מה לעשות ואיך לעשות ואיך לסגור ואיך לעשות את כל הפעילות. והפעילות משולבת בין פקחים לבין שוטרים. הם לא עובדים עצמאית, אותם פקחים. יש פקחים של העירייה שעובדים עצמאית. אלה לא אותם פקחים שעובדים במשטרה העירונית, בשיטור העירוני. זו חבורת אנשים, שוטרים ופקחים, שעובדים יחד על עבירות איכות החיים, לטובת תושבי העיר, ומסייעים למשטרה – נכון, מסייעים למשטרה גם באותן עבירות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> למה לא להפוך אותם לשוטרים? <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> אני אמרתי יותר מפעם אחת: צריך להגדיל את המשטרה באלפי שוטרים. אמרתי את זה ואני חוזר ואומר את זה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אז תהפוך אותם לשוטרים. <השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:> זה לא בא במקום. יש מספיק עבודה גם לאלה וגם לאלה, וזה שקיבלתי עוד 1,200 שוטרים ב-2013–2014 – זה נוסף על השוטרים, וצריך עוד אלפי שוטרים. אבל להגיד, רבותי, שזה לא מסייע לתושבים, לא מסייע למשטרה בביצוע המשימות? אני חושב שהמרחק גדול. לכן, אני אומר שבאמת אנחנו הולכים להרחבה, אחרי שבדקנו את עצמנו, בדקנו בעיריות, בדקנו בתוך המשטרה. כולם מרוצים – גם המשטרה וגם התושבים. יש לנו סקרים מצוינים באותן ערים שזה עובד, והלוואי שהיה לי תקציב להוסיף עוד ערים. הרבה ראשי ערים פונים אלי וגם הם רוצים להיכנס לפיילוט, והתקציב לא נמצא. אז אנחנו מכניסים עוד תשע ערים כרגע, בקרוב, אבל הפיילוט הזה באמת נתן לנו התקדמות, ואני חושב שאישור החוק לארבע שנים יאפשר להכניס עוד יישובים – דבר שצריך. אז באמת, אני מצפה שחברי הכנסת יתמכו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, אדוני השר. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. חברי הכנסת, נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – 17 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון) (הארכת תוקף), התשע"ג–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 38, נגד – 17, אין נמנעים. הצעת החוק תעבור לוועדת הפנים. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> מה פתאום? לוועדת החוקה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו מעבירים את זה לוועדת הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 42) (הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/775).] (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר האנרגיה והמים סילבן שלום. אין דוברים אחרי השר, אנחנו עוברים ישר להצבעה. <שר האנרגיה והמים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש – חברת הכנסת גלאון, זה בשבילך. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק המונחת לפניכם עניינה אפשרות הארכת רישיון אספקה לחברה בעלת רישיון חלוקה שאינה חברה ממשלתית או חברה-בת ממשלתית לאחר 1 ביולי 2013. בהתאם לחוק משק החשמל, רישיון האספקה שניתן לחברת החשמל למזרח-ירושלים בע"מ ונדרש לשם המשך פעילותה אמור לפקוע ביום 1 ביולי 2013. לפי החוק, לא ניתן להעניק רישיון אספקה יחד עם רישיון חלוקה לחברה שאינה חברה ממשלתית לאחר מועד זה. לעומת זאת, ניתן לתת רישיון אספקה יחד עם רישיון חלוקה לחברה ממשלתית – שזה רלוונטי לחברת החשמל לישראל בע"מ – או לחברה-בת ממשלתית עד יום 1 בינואר 2014. אם כך, מוצע לדחות את המועד הקבוע לעניין חברה שאינה חברה ממשלתית, כאמור – קרי, המזרח-ירושלמית – עד ליום 1 בינואר 2014, ובכך להתאימו למועד הקבוע ביחס לחברה ממשלתית. אבקש מהכנסת להצביע בעד ההצעה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכלכלה של הכנסת לצורך הכנה לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, בקריאה ראשונה. חברי הכנסת, נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 39, נגד – 1, אין נמנעים. הצעת החוק תעבור לוועדת הכלכלה. <הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/507).] (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> הצעת החוק הבאה: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, החוק היום קובע, למעשה, שראש האופוזיציה, כאשר סיעתו מצטרפת לממשלה, נשאר בתפקידו כראש האופוזיציה. נדמה לי שזה מצב בלתי סביר. את זה אנחנו מציעים לתקן, ולקבוע במפורש, שכאשר סיעתו של ראש האופוזיציה חותמת על הסכם לתמיכה בממשלה, יחדל ראש האופוזיציה מכהונתו. אני מבקש את תמיכת הכנסת בהצעה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת יריב לוין. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013, של חברי הכנסת יריב לוין, משה גפני ואורי מקלב. חברי הכנסת, נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 35) (ראש האופוזיציה), התשע"ג–2013, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 38, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק תעבור לוועדת הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ד בתמוז התשע"ג, 2 ביולי 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:44.>