דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ט
ישיבה מ"ח
הישיבה הארבעים-ושמונה של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, כ"ד בתמוז התשע"ג (2 ביולי 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
איתן כבל (העבודה): 4
משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 5
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 5
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 6
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 7
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 7
עליזה לביא (יש עתיד): 8
באסל גטאס (בל"ד): 8
שמעון סולומון (יש עתיד): 9
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 9
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 10
דב חנין (חד"ש): 10
איילת שקד (הבית היהודי): 11
עיסאווי פריג' (מרצ): 11
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 11
דב ליפמן (יש עתיד): 12
רות קלדרון (יש עתיד): 12
אברהם מיכאלי (ש"ס): 13
שר הכלכלה נפתלי בנט: 14
שאילתות ותשובות 14
17. פיצויי אבטלה לעצמאים 15
מיכל בירן (העבודה): 15
שר הכלכלה נפתלי בנט: 16
59. שילוב הורים יחידים בשוק העבודה 17
רינה פרנקל (יש עתיד): 17
שר הכלכלה נפתלי בנט: 18
הצעות לסדר-היום 19
ציון שלושים-ושבע שנים ל"מבצע יונתן" 19
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 19
עמר בר-לב (העבודה): 20
יעקב מרגי (ש"ס): 23
יוני שטבון (הבית היהודי): 25
שמעון סולומון (יש עתיד): 27
שאול מופז (קדימה): 28
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 30
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 32
שלי יחימוביץ (העבודה): 34
הודעת ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012 36
אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה): 36
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 37
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 37
הצעות לסדר-היום 37
ציון יום השנה השמיני לפינוי יישובי גוש-קטיף 37
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 37
יריב לוין (הליכוד ביתנו): 39
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 41
עפר שלח (יש עתיד): 43
דב חנין (חד"ש): 44
אברהם מיכאלי (ש"ס): 46
איתן כבל (העבודה): 47
זבולון קלפה (הבית היהודי): 48
שר הבינוי והשיכון אורי אריאל: 52
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 55
עמרם מצנע (התנועה): 57
משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 58
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ד בתמוז תשע"ג, 2 ביולי 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת-חירום) (ביטול תקנות), התשע"ג–2013. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נאומים בני דקה – מי שמעוניין להשתתף יצביע לצורך ההרשמה; אני מפעיל את ההצבעה. טוב, חברי הכנסת, עד שאני אקבל את פלט המחשב אני מבקש מחבר הכנסת איתן כבל לפתוח, ואחריו – חבר הכנסת משה פייגלין.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בימים האחרונים הגיעו לאוזני שמועות על סגירתו הקרבה של עיתון "מעריב", ושוב אני בא לדבר אתכם על אובדן הביטחון התעסוקתי, שמגיע לכל מקום עבודה, כולל לכלי התקשורת, והנה 250 עובדים ועובדות עומדים לאבד את מקום עבודתם בן-לילה. אני מזכיר ששלמה בן-צבי קנה את "מעריב" באישור בית-המשפט בכפוף לתנאים מסוימים, שמטרתם הייתה להבטיח עבודה לעובדי העיתון לתקופה ממושכת. עם הזמן התברר שהוא מנסה לשמור את המותג בלי העובדים שבאו אתו. לדוגמה, בן-צבי הפסיק לעבוד עם מערך ההפצה, שכלל כ-800 עובדים, וסגר מחלקות שלמות. פרילנסרים שעובדים בעיתון לא קיבלו שכר כמה חודשים, משכורות העובדים הולנו כבר שלוש פעמים, והכי גרוע, ההנהלה מתעלמת מוועד העובדים ולא משתפת אותם בשום צעד. ההנהלה מנסה להפר את ההסכם הקיבוצי שחתמה עם הוועד ולפטר עובדים בניגוד להסכם. גם החודש העובדים לא יודעים אם יקבלו משכורת. אז עם כל הכבוד לחשיבות המותג "מעריב", ויש הרבה כבוד, הוא לא יכול להיות שווה כלום בלי העובדים שלו. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת כבל. חבר הכנסת משה פייגלין, אחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור.
<משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, ביום רביעי שעבר, במסגרת דעה נוספת שביקשתי לתת לסגנית שר התחבורה, שדיברה כאן בנושאים תעבורתיים, שאלתי אם משרד התחבורה מתכנן חקיקה למניעת מקרים של השארת ילדים ברכב. אתמול קיבלנו שוב תזכורת, הייתי אומר אסון ידוע מראש, והקיץ עוד לא נגמר. אני פשוט מבקש, קורא מכאן לחברי חברי הכנסת ולכל הנוגעים בדבר – דיברנו על זה היום בוועדת הכלכלה, יושב-ראש ועדת הכלכלה הודיע לי שניקח זאת על עצמנו – אבל אני קורא מכאן, אני מבקש לעורר את תשומת לב הבית וכל הנוגעים בדבר לחריפות הנושא, לדחיפות הנושא. הנושא נתקע, ממה שהובן לי, בדיוני הוועדה בגלל נושאים של תקינה וניסיון למצוא איזושהי שלמות, שכנראה אינה קיימת. חייבים פה להביא למצב שבכל רכב בישראל יהיה חיישן, שקיים במציאות – הפתרון הטכנולוגי הוא פשוט – שלא מאפשר לאסון הזה להתרחש. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת פייגלין. חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, הבוקר שמעתי ברדיו דבר מעניין מאוד: הפרלמנט במדינת סין אישר חוק שמחייב את הבנים לבקר את הוריהם בתדירות מסוימת. זה אומר הרבה דברים. כבוד היושב-ראש, ידוע לכולנו שכיבוד אב ואם הוא מצוות יסוד בכל הדתות, וזה מזכיר לי פסוק מהקוראן בפרק 25 שאומר כך: אל תעשה לך אל אחר עם אללה, למען לא תהיה מושפל ומנודה. ריבונך מצווכם שלא תעבדו אלא אותו בלבד, וכי תיטיבו עם ההורים. אם יגיע האחד מהם, או שניהם, לגיל זיקנה בביתך, אל תקצר רוחך ואל תעליבם, דבר עמהם בעדינות ובהקטנת עצמך, והתפלל בהכנעה ורחמים: ריבוני, רחם עליהם כאשר ריחמו עלי בגדלם אותי.
אני שואל שאלה פשוטה מאוד, ובזאת אני מסיים: איך יכולים הסינים לעקוב אחר ביצוע החוק? התשובה שחשבתי עליה – אולי הם יסתמכו על דיווחים של ההורים. אני אומר לך, כבוד היושב-ראש, לא תמצא אב או אם שידווחו על הבנים שלהם, שיעשו נגדם אשר יעשו. השאלה שנשאלת: האם ייתכן שבנים יתרשלו בהתייחסותם להורים לאורך כל חייהם, ובמיוחד כשהם יגיעו לגיל זיקנה? זאת שאלה מעניינת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שבין 25 ביוני ועד 2 ביוני היו בסך הכול ארבע תאונות דרכים קטלניות, שבהן נהרגו ארבעה בני-אדם. ביום רביעי, 26 ביוני, נהרג עוזי חנוכה, בן 65, הורג רגל מאופקים. עוזי נפגע מפגיעת רכב על כביש 25 בכניסה למושב תפרח שבנגב. ביום חמישי, 27 ביוני, נהרגה אלרהייף סלמי, בת 42, מפזורת שבט עזאזמה. היא נהרגה מפגיעת רכב בכביש 40 סמוך לצומת הנגב. ביום שישי, 28 ביוני, נהרג צעיר בן 25 בתאונת חזית–אחור בין רכב מסחרי למשאית, וצעיר אחר נפצע קשה. התאונה התרחשה על כביש מס' 1, סמוך למחלף בן-שמן. ביום שישי, 28 ביוני, נהרג צעיר בן 20, רוכב אופנוע תושב כפר-מנדא, אשר התנגש בקיר סמוך לחוף השקמים בכינרת.
אתמול נכנס לתוקף חוק רישיון נהיגה מדורג. חוק זה מהווה מהפכה בהליך הוצאת הרישיון. אחד הנושאים החשובים בחוק הוא נושא ליווי הנהגים הצעירים, שיימשך בין שלושה לשישה חודשים. נהגים צעירים הם למעשה אוכלוסייה בסיכון; הם מהווים כ-15% מכלל הנהגים אך מעורבים בכ-21% מתאונות הדרכים החמורות. חשיבות הליווי הוכחה במחקרים כתורמת להפחתת מעורבות הנהגים הצעירים בתאונות הדרכים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טופורובסקי. חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ועדת החינוך, שבה אני חבר, אישרה לאחרונה את המשך תשלומי ההורים הנוספים במסגרת הלימודים. אנחנו כמובן ביקשנו, ומצפים כמובן, ואישרנו זאת מתוך הנחה וציפייה ששנת הלימודים תשע"ד תהיה השנה האחרונה שבה ההורים יידרשו לשלם תשלומים נוספים. להפתעתי היום פורסם בעיתון "הארץ" כי על-פי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך יש למעשה התרה של גבייה של תשלומים נוספים לתשע"ה, כבר. לשם הדוגמה, במגמת לימוד ברמה של חמש יחידות יידרשו ההורים לשלם 750 שקלים. אבל מי שאין לו, אז מה, יצטרך להסתפק ברמה של שלוש יחידות? מה זה יחידות? שלוש יחידות, בעצם לומר בלשון סגי נהור, יחיד, מיוחד ומיוחד הוא יהיה, יישאר ברמתו. האם אלה שאין להם אמצעים כספיים יסתפקו באותן שלוש יחידות? האם זו הדרך שבה אנחנו נלחמים בצמצום הפערים החברתיים? ולכן עלינו, גם במסגרת ועדת החינוך וגם בכנסת, להילחם בתופעה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום קראתי בעיתון "הארץ" מאמר של משה ארנס תחת הכותרת "ממתי הבדואים הם פלסטינים?" במאמר הוא מבקר את העמדה של חברי הכנסת הערבים בקשר לחוק פראוור, והוא אומר שחברי הכנסת הערבים "המחשיבים את עצמם לפלסטינים החליטו לאמץ את הבדואים בנגב אל שורות העם הפלסטיני". זה הזכיר לי את כל המחקרים שהיו בתחילת המדינה, כאשר אמרו שהערבים הפלסטינים במדינה הם במקור יהודים, בני ישראל הקדומים, אולי כמו שארנס חושב שהבדואים – וזו אוריינטציה מזרחנית, של המזרחנים – הוא חושב שהבדואים הם לאום, או קבוצה אתנית שעומדת בפני עצמה, והחלוקה האקולוגית, או אורח החיים הנוודי שהיה בעבר מנתק אותם או מטשטש את הזהות וההשתייכות הלאומית והאתנית שלהם. הבדואים בארץ הם חלק מהלאום הערבי והעם הפלסטיני, ובדרך הזאת לא פותרים את בעיית האדמות והתיישבות הערבים הבדואים הפלסטינים בנגב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לבוא ולהזכיר שאנחנו בפתחו של חופש גדול, כולנו הורים ועם ילדים בבית, ואני מבקשת לקרוא ולהחזיר את האחריות ההורית הביתה. רק השבוע תשעה נערים מנתניה חשודים באונס קבוצתי וסדרתי של נערה בת 12 שיצרה קשר אתם באמצעות האינטרנט. לאחרונה שמעתי עדות מזעזעת בוועדה לקידום מעמד האישה על בחורה צעירה שבן-הזוג שלה תיעד אותה ברגעים אינטימיים ופרסם את זה ברשתות החברתיות. אנחנו צריכים להחזיר את האחריות הביתה. אין רגולציה, אין מישהו אחר שיעשה את העבודה. להנחות, להסביר לילדים, לבני-הנוער, על הסכנות שטמונות בחדר סגור. לעתים אנחנו חושבים שאם הילדים שלנו בחדר סגור אז הכול בסדר והכול מוגן וטוב, לא חוצים כבישים ואין פחדים כאלה ואחרים. מאוד מסוכן, צריך לבוא ולדבר עם הילדים, להסביר על הסכנות ולתת להם כלים להתמודד עם מה שלכאורה נראה מוגן, אבל אם לא – ההשלכות הן איומות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת באסל גטאס. אחריו – חבר הכנסת שמעון סולומון.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לשלוח מכאן קריאת עידוד והערכה לתושבי בית-צפאפא, לוועדה של תושבי בית-צפאפא, שנאבקים בתנאים קשים ביותר נגד סלילת כביש מהיר בתוך השכונה שלהם; שלא התייאשו, למרות שהבולדוזרים כבר עובדים בין הבתים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ דן בעתירה שלהם בשבוע שעבר וקבע שהמדינה צריכה תוך חודש להגיש תשובה מנומקת כיצד היא תענה לכל הטענות של התושבים.
מכאן אני הולך להזכיר שבעוד פחות משבועיים בג"ץ ידון גם בעתירת התושבים של דרום הר-חברון, שגם הם סובלים מבעיה רצינית של ניסיון להרוס את הבתים שלהם ולהוציא אותם מהבית.
בשני המקרים נראה שתמיכת סופרים ואנשי רוח וערנות של הציבור יכולות להניב פירות בסופו של דבר, כנראה תוך כדי פנייה אחרונה למערכת המשפט.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת שמעון סולומון. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שבועיים דיברתי כאן על מבצעי "תג מחיר" באבו-גוש, והשבוע נודע בתקשורת שכוחות הביטחון אכן לכדו את מבצעי "תג מחיר" בלטרון. צריך להגיד מילה טובה על המאמץ והלכידה, ואני מקווה שהם יבואו על עונשם, כי במעשיהם אלה הם פוגעים בעצם במדינה. אני מאוד מקווה שהמאמצים האלה יימשכו, כדי שמבצעי "תג מחיר" בכל מקום שהוא ייתפסו ויבואו על עונשם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת סולומון. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, לאחרונה, בשנה-שנתיים האחרונות יש בחינות במקצועות פארה-רפואיים – פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, גם במקצוע הרוקחות – לאחר שהתקבלו חוקים הנוגעים בדבר. דרגת הקושי של הבחינות האלה היא גבוהה ביותר. יש רושם אצל הבוגרים, וגם אצלנו, שיש החלטה להכשיל כמה שיותר ולצמצם את מספר הבוגרים שנכנסים לשוק. יתרה מזאת, לא רק שהבחינות קשות אלא שהבוגרים, הנבחנים, לא מקבלים את זכות בדיקת הבחינה, לעיין בבחינה. במקצועות אחרים יש אפשרות, כשאתה מערער, לקבל את הטופס ולעבור עליו. במקצועות האלה אין הזכות הזאת, ולכן אני דורש ממשרד הבריאות להתקין תקנות שיאפשרו לנבחן לעיין בבחינות ולחשוב על מידת הקושי של הבחינות האלה. השוק זקוק לבעלי המקצועות האלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אני שמח ששר הכלכלה נמצא כאן, אנחנו מדברים כל הזמן על שילוב חרדים בעבודה, ואני רוצה לומר לכם, אני מחזיק ביד את הדוח של הלמ"ס – ואין מקומות עבודה. על כל מקום עבודה מתמודדים שישה מובטלים, ובמספרים – על כ-64,000 מקומות עבודה ומשרות פנויות מכל הסוגים, החל מפקידות וכלה ברצפים וטייחים וכדומה, מתמודדים ומחכים למעלה מרבע מיליון איש. אזי השאלה שלי, האם אנחנו רוצים להפיל למערכת הזאת עוד כ-100,000 תלמידי ישיבה, להיות מבקשי עבודה ולחיות באבטלה, האומנם זו המטרה?
אני חושב שאם זה המצב, אכן עובדים עלינו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת איילת שקד.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. מעל הבמה הזאת אני רוצה לברך את העם המצרי על המחאה העממית הדמוקרטית העצומה שמתנהלת היום ברחובות ערי ועיירות מצרים. יש פה עם שלם שדורש פתרונות, דורש תשובות, דורש דמוקרטיה, דורש שינוי חברתי וצדק חברתי, לא מסתפק בססמאות ריקות מתוכן.
אני שומע, אדוני היושב-ראש, שהיום המשטר האיראני נותן גיבוי לנשיא מורסי. שמעתי שאתמול הממשל האמריקני נתן גיבוי לנשיא מורסי. אבל מה אפשר לעשות שבסופו של דבר גיבוי שנשיא צריך זה קודם כול מהעם שלו, והעם המצרי לא נותן גיבוי. אני מקווה שהעם המצרי יקבל בסופו של דבר פתרונות אמיתיים ותשובות אמיתיות, וגם שלטון שראוי למדינה המפוארת והגדולה והחשובה הזאת שהיא גם שכנה קרובה של מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<איילת שקד (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השבוע אישר היועץ המשפטי לממשלה את נוהל חזרה מרצון חופשי של המסתננים שהגיעו לכאן מסודאן ואריתריאה. במשך כארבעה חודשים ישבו במשרד המשפטים וגיבשו נוהל מסודר, שמגדיר בדיוק מהו רצון חופשי. זאת אומרת, כשמסתנן מודיע שהוא רוצה לחזור לארץ מוצאו, הוא עומד מול מצלמת וידיאו, מסריט בקולו ובדמותו את רצונו החופשי לחזור, ולמדינת ישראל תהיה מחויבות, זו לפחות המטרה שלה, להחזיר את אותם מסתננים שמבקשים הביתה, גם לצפון-סודאן וגם לאריתריאה.
אני רוצה לחזק את משרד הפנים ולבקש ממנו שימשיך בתהליך החזרה שהופסק במרס.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת שקד. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברים, אני אקריא: כבר חשבתי שהכרתי את כל העבודות שחסומות בפני הערבים במשרדי ממשלה, בבנקים, בתקשורת, בהון השחור, בהיי-טק, בכל מקום שלא מתאים לראות ערבי בעין. חשבתי שאנחנו טובים רק לעבודות הפיזיות והשחורות, אבל בשבוע שעבר גיליתי שאפילו זה לא. בעיתון "הארץ" נחשף כי לא מקבלים ערבים לעבוד בפסי ייצור ואריזה של מוצרים שנשלחים לחו"ל. למה? כי זה סיכון ביטחוני. מוצר שארז ערבי צריך להיבדק, ולמוצר שארז יהודי יש חותמת כשרות ביטחונית. איפה נקבור ותקברו את הבושה הזאת? הייצוא הישראלי, הגאווה שכולם מדברים עליה, גאווה של הכלכלה הישראלית – גם שם יש גזענות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ואחריה – חבר הכנסת דב ליפמן.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, אתמול חווינו כולנו עוד אירוע מזעזע שחוזר אלינו, פעם בכל קיץ או אף יותר, של ילדה שנשכחת באוטו של ההורים או של ההסעות אל הגן או של ההסעות אל החוגים.
כמי שמומחית בטיפול נמרץ וראתה, לצערי, יותר ממקרה קשה של תינוקות שנשארים במכונית סגורה בחום הישראלי, אני מבקשת לקרוא מכאן לכולנו: הורים, מורים, אנשים שמפעילים קייטנות וחוגים, בבקשה אל תדברו בטלפון – אל תדברו בטלפון לפני שאתם מוודאים שלקחתם את הילדים לגן, לקייטנה, שהחזרתם את הילדים. תוודאו שהילדים קשורים מאחור בחגורת הבטיחות אל המושב והמושב קשור לאוטו. והעיקר, תשימו לב לדברים החשובים. שיחת טלפון יכולה לחכות, הילדים שנשארים באוטו, לצערי, זה לא חזיר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו – חברת הכנסת רות קלדרון.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, בתורה כתוב: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", אבל למדתי הבוקר שזה גם הולך הפוך. קבוצה הגיעה לכנסת, בשם JITLI – Jacobs International Teen Leadership Institute, והיה מעניין מאוד. יהודים וערבים ישראלים, וגם יהודים מארצות-הברית, דתיים וחילונים, והם ישבו יחד מסביב לשולחן, והיה דיון בין התלמידים על כל מיני סוגיות בוערות בארץ. ואני למדתי משהו. ראיתי איך תלמידים בגיל התיכון יכולים לשבת ביחד. הם קיימו דיון רציני, עם כבוד זה לזה, והגענו לכמה מסקנות, ואני באמת למדתי משהו.
ובעזרת השם אנחנו נביא את המסר לכנסת ישראל פה, שגם אם מגיעים מרקעים אחרים, מאוכלוסיות שונות, יכולים לשבת ביחד, לדון בכבוד זה לזה, וגם להגיע למסקנות לטובת המדינה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חברת הכנסת רות קלדרון, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<רות קלדרון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברים, חברי הכנסת, אני רוצה לספר סיפור קצר מהתלמוד, כמובן, על רבי יהודה הנשיא, נשיא ישראל, איש עשיר, בעל אדמות ומקנה, איש מקורב למלכות, וגם עורך המשנה, שהיו לו עדרים רבים. יום אחד באו לקחת חלק מהעדר לשחיטה, כרגיל, ועגל אחד קטן ברח מהשוחט ורץ אל תוך כנפו של רבי יהודה הנשיא וביקש מחסה. אז הסתכל עליו רבי, רבי יהודה הנשיא, ואמר: לך, לכך נוצרת. כלומר, עגל, אין מה לעשות, נוצרת בשביל להישחט. מאותו היום סבל רבי יהודה הנשיא ממחלת מעיים וטחורים כל כך כואבים, שכשהוא היה הולך לבית-הכיסא היו מאכילים את כל הפרות כדי שהצעקות שלהן – בגללן לא ישמעו את הצעקות, את הצווחות שלו מהכאב.
אני מספרת את הסיפור הזה כי תמיד טוב ללמוד תורה, וגם כי אני מנסה לקדם חוק של צער בעלי-חיים – גם שלא יקשרו כלבים לכבל, שזה חיי עינוי לכלב; גם שלא יזרקו אפרוחים למות כמה ימים בתוך פח זבל, זה סבל נוראי ולא הכרחי; וגם שלא יפשטו פרוות של חיות לפני מותן, כפי שעושים באתרים שמגדלים חיות לפרווה.
אני מבקשת שכולנו, יהודים כלא יהודים, נשמע את הקול של אלו שלא יכולים לדבר ונרחם עליהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – בבקשה, אדוני.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מגיע כעת מניהול שדולה למניעת אובדנות – נושא רגיש, נושא שאני חושב שהרבה מאוד מן הציבור לא כל כך אוהב לדבר עליו. אבל, לצערנו, יש תופעות שאם לא נדבר עליהן, לא נוכל להעלים אותן.
דיברנו כבר במליאה ובוועדות השונות כמה פעמים בסוגיה הזאת. היום קיימתי כנס חירום כיו"ר השדולה, כי, לצערנו, נודע לנו שמשרדי הממשלה הנוגעים בדבר – החלטנו על הפעלת הפרויקט הלאומי למניעת אובדנות כבר לפני כשנה, לפני הבחירות הקודמות, התקציב היה סגור, אדוני היושב-ראש, הכול היה סגור, ומה שקרה אחרי הבחירות, שכנראה אותם אנשים שבזמנו המליצו עליהם, לא שומעים כבר את דעתם, ומשרדי הממשלה השונים שהיו קשורים בדבר, חלק מהם חוזרים בהם ולא רוצים לתקצב את זה.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, רק שהמליאה וחברי הכנסת יבינו שמדובר פה בתופעה של מינימום 500 אנשים שלצערנו מתאבדים בשנה. והאנשים האלה, הם ומשפחותיהם – הם לצערנו הלכו מן העולם, והמשפחות שלהם סובלות. ויש חשש גדול מאוד שהתופעה הזאת של בני משפחה – כשהתאבדו פעם אחת, גם מישהו מבני משפחתם עלול להתאבד. הפרויקט הלאומי אמור לטפל בעניין, אמור לטפל במניעה – במניעה והצלת נפשות. וכל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא. לכן, אנחנו עוד נטפל בעניין הזה, ואנחנו עוד נפעל בחודש הזה שהגזירה הזאת תחלוף. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. חברי חברי הכנסת, השר התורן, חבר הכנסת נפתלי בנט, שמע בקשב רב את הנואמים ומבקש להתייחס לדברים. בבקשה, אדוני.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום השנה למבצע שחרור החטופים באנטבה, המבצע שנקרא אחר כך "מבצע יונתן", על-שם מפקד סיירת מטכ"ל וראש הכוח שפרץ לטרמינל לשחרור החטופים יוני נתניהו.
במותו, יוני עיצב דור שלם של צעירים שהלכו לאור ערכיו. הוא היה גיבור ילדותי – כילד קראתי את הספר "מכתבי יוני" מקצה אל קצה; כמדריך ב"בני עקיבא" הקראתי את הספר לחניכי; כטירון הרגשתי שהוא מלווה אותי, וכל פעם הייתי קורא בדיוק את השלב שבו הוא נמצא ואיך הוא מטפל ביבלות; כמפקד העברתי את הערכים שלו; וכאבא קראתי לבני בכורי יוני.
אני רק אקריא שני קטעים מתוך הספר, שככה מהווים מצפן עבורי: אני חייב להרגיש – הוא כותב – שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דין-וחשבון על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר כך וכך עשיתי, לנצל כל רגע של החיים.
והוא גם כתב משפט לא קל: אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקירוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה ה-20 כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שאילתות? מיכל בירן כאן, ורינה פרנקל.
חברי הכנסת, אנחנו עוד כמה דקות נציין, ביוזמתו הברוכה של חבר הכנסת עמר בר-לב, כפי שכבר ציין השר, 37 שנים למבצע אנטבה, "מבצע יונתן". אנחנו מחכים שראש הממשלה יבוא וגם יקשיב לדוברים וישיב בשם הממשלה על ההצעות לסדר-יום, כמקובל בכנסת. אני פשוט אנצל את הדקות שיש לנו על מנת ששר הכלכלה, חבר הכנסת נפתלי בנט, ישיב על שתי שאילתות רגילות של חברות הכנסת מיכל בירן ורינה פרנקל.
הראשונה היא של חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, גברתי. השר יעלה בבקשה לדוכן הנואמים. שנייה, גברתי, תכף השר יעלה; ואנחנו, עוד כמה דקות, לאחר שישיב לכן, נעבור לציון מבצע אנטבה, "מבצע יונתן".
<17. פיצויי אבטלה לעצמאים>
<מיכל בירן (העבודה):>
שלום. שר הכלכלה, בהחלטת הממשלה מס' 3409 מ-3 ביולי 2011 הוטל על שר האוצר ושר התעשייה, המסחר והתעסוקה להגיש בתוך 60 יום הצעה ליצירת מנגנון פיצויי אבטלה לעצמאים.
ברצוני לשאול:
1. מדוע לא בוצעה החלטת הממשלה עד כה?
2. מה הוא מצב התקדמות ביצוע ההחלטה?
3. מה היא עמדת משרדך בנושא?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גברתי יכולה לשבת.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
1–2. בהחלטת ממשלה מס' 3409 הוטל על שר האוצר ושר התמ"ת – היום שר הכלכלה – להפיץ תזכיר חוק או תיקון תקנות אשר יקנו סיוע לעובד עצמאי שנותר ללא פרנסה עקב סגירת העסק שלו.
ההתקדמות: בעקבות החלטת הממשלה אנשי הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה קיימו סדרת פגישות עם נציגי הארגונים הכלכליים, ובכללם "להב" ונציגי משרד האוצר, וכן התקיימו התייעצויות שוטפות עם גורמים נוספים, כגון משרד ראש הממשלה ואנשי המוסד לביטוח לאומי.
המלצת הסוכנות הייתה לבדוק עם הביטוח הלאומי אפשרות להקים מנגנון של פיצוי לעצמאים שיופעל על-ידי הביטוח הלאומי ויהיה דומה למנגנון של דמי אבטלה לשכירים. בעקבות ההמלצה נערכו כשש פגישות של אנשי מקצוע מהסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים עם גורמים מצוות המחקר של הביטוח הלאומי לצורך אומדן העלות של מנגנון דמי אבטלה לעצמאים לביטוח הלאומי וקביעה של דמי עלות של המנגנון הזה למשתמשים בו.
בפגישות האלה הוחלט להשתמש בנתונים של הביטוח הלאומי ולערוך את הבדיקה בשני שלבים: בשלב הראשון תיערך בדיקה סטטית, בהנחה שהקמת המנגנון לא תשנה את ההתנהגות של המבוטחים, על נתוני עבר בביטוח הלאומי והערכת העלות מתוך נתונים אלו. בשלב שני הביטוח הלאומי יערוך סקר לבדיקה של שינויי ההתנהלות שיכול מנגנון דמי אבטלה לעצמאים לגרום בהתנהגות של העצמאים, וממצאי הסקר ישולבו בחישוב העלות שנמצאה בבדיקה הסטטית. כיום המוסד לביטוח מכין את הנתונים לצורך הבדיקה, ולארגונים יש השגות על דרך החישוב של המוסד. ללא הכרעה לגבי עלות המנגנון אין אפשרות להתקדם בבדיקת האפשרות ליישם אותו.
חלופה נוספת שנדונה עם ארגוני עצמאים ועם משרד האוצר הייתה ליצור מסלול חיסכון לעצמאי במסגרת קרן פנסיה וקופת גמל, כשעצמאי יכול לפדות את הכספים אם העסק שלו נסגר. התנאי שנדרש לצורך משיכת הכספים – שיהיה ניתן למשוך כספים רק אם ייוותר בקופה סכום חיסכון מספק לגיל הפרישה, כדי שלא תיווצר תלות אחר כך. עד כמה שאני מבין, הפתרון הזה הוא לא הפתרון שמקודם כרגע.
3. העמדה שלנו, של משרד הכלכלה: מאחר שאנחנו מנסים כל העת לקדם פתרון שיהיה מקובל על ארגוני העצמאים, ולא במהלך חד-צדדי, הנושא מתעכב. הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה מעוניינת בהקמת המנגנון לפיצוי באמצעות הביטוח הלאומי שתואר, ואנחנו דוחפים לקידום התהליך. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, אין שאלות. שאלה נוספת, בבקשה.
<מיכל בירן (העבודה):>
אני רק רוצה לוודא שהבנתי: מבחינתכם, אם הארגונים מסכימים על מנגנון החישוב של הביטוח הלאומי, אפשר להמשיך ולהתקדם?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
כן. אם אנחנו מגיעים להסכמה עם הארגונים, כן.
<מיכל בירן (העבודה):>
תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חברת הכנסת רינה פרנקל. בבקשה, גברתי – שאילתה שלך.
<59. שילוב הורים יחידים בשוק העבודה>
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
שלום. אדוני שר הכלכלה, השאלה שלי היא בנושא הורים יחידים והשתלבותם בשוק העבודה.
על-פי החלטת ממשלה מס' 4193, 100 מיליון שקלים יוקצו לתוכנית בנושא.
ברצוני לשאול:
1. האם התוכנית מיושמת? שאלה ראשונה.
2. אם לא – מדוע? אם כן – כיצד היא פועלת?
3. אילו תוכניות תעסוקה והכשרה מקצועית לשילוב הורים יחידים בשוק העבודה קיימות כיום במשרדך?
4. מה הוא תקציב כל תוכנית ומה הוא אחוז ניצול התקציב בפועל? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת פרנקל. אדוני השר, בבקשה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
קודם כול, באמת המשרד רואה חשיבות גדולה בליווי ובשילוב של הורים יחידים בשוק העבודה. אנחנו הקמנו צוות מקצועי משותף עם הביטוח הלאומי, משרד הרווחה והאוצר, שתפקידו לגבש תוכנית לשילוב הורים יחידים בשוק העבודה. הצוות התכנס כמה פעמים ב-2012 בהובלת משרד האוצר, ונדונו בו כמה נושאים, ובהם: קידום מענק התמדה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, וכן על הפעלת תוכניות "סטרייב" הנותנות ליווי ארוך-טווח לקראת תעסוקה באמצעות הקניית כלים, כמו סדנאות הכנה לעבודה, השמה, אימון אישי וכו'. בנוסף, מפתח הצוות את נושא ההכשרה המקצועית ושוברים ויזמות באמצעות משרד הכלכלה.
מכל מקום, ל-2013–2014 סיכמנו על הקצאה של עוד 15 מיליון שקלים לשנה למשרד הכלכלה – כלומר, עוד 15 מיליון ל-2014 והחלק היחסי ב-2013 – לטובת הנושא, ומהם יוקצו 6 מיליון שקלים לשוברי הכשרה מקצועית להורים יחידים. מצאנו ששיטת השוברים היא מאוד גמישה: אתה נותן שובר וחופש הבחירה אצל ההורים; 3.5 מיליון שקלים לתוכנית "סטרייב" שתיארתי באמצעות שירות התעסוקה, ו-1.5 מיליון שקלים לתמיכה בקייטנות, חוגים, סל שעות גמיש ועוד.
מעבר לתוכניות האלה, ידוע שמשרד הכלכלה מפקח ומסבסד מעונות-יום, משפחתונים וצהרונים. במסגרתו מקבלות משפחות חד-הוריות קדימות ועדיפות בקבלה וסבסוד של שכר לימוד. הסבסוד עומד על כ-90 מיליון שקלים בשנה לטובת ילדיהן.
כמו כן, המשרד מפעיל תוכנית ליווי אישית להורים יחידים בפריפריה במסגרת רשות מקדמת תעסוקה. יצא לי לא מזמן לבקר ברשות כזאת בכרמיאל, ומאוד התרשמתי מהאיכות של הורים יחידניים. תוכנית זו מתוקצבת ב-240,000 שקלים בשנה והניצול הוא 100%. יכול להיות שנרחיב.
הצוות המקצועי ממשיך ופועל גם היום מול הביטוח הלאומי לקדם את מענק ההתמדה ליוצאים ממעגל הבטחת ההכנסה. תודה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
לגבי תוכנית "סטרייב", קודם כול, באילו יישובים קיימת התוכנית נכון להיום להורים יחידים? זה 1. ו-2, האם יש תוכנית "סטרייב" ניידת כמו שיש תוכנית כזאת לאוכלוסיות אחרות בכלל?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אני אבדוק ונחזור אלייך בכתב.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
תודה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה גם לחברת הכנסת פרנקל וגם לשר נפתלי בנט שהשיב על שאילתות של חברות הכנסת בירן ופרנקל.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון שלושים-ושבע שנים ל"מבצע יונתן">
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו מקבלים בברכה גם את ראש הממשלה, שמצטרף לדיון הבא בנושא, כפי שכבר אמרתי: ציון 37 שנים ל"מבצע יונתן", "מבצע אנטבה" – הצעות לסדר-היום מס' 865, 869, 871, 872, 873 ו-881 – יוזמתו הברוכה של חברנו, חבר הכנסת עמר בר-לב, שאליו הצטרפו עוד כמה חברי כנסת מסיעות שונות על מנת לציין את הנושא במליאה.
המבצע לחילוץ בני הערובה, חטופי מטוס "אייר פראנס", טיסה 139. המטוס היה בדרכו מנמל התעופה בן-גוריון לפריז. "מבצע יונתן" הפך למיתוס ברגע שנודעו תוצאותיו. היה זה אחד מאותם רגעים שבהם העולם עצר את נשימתו ולבו ועמד מלכת. מאורע בלתי אפשרי קרם עור וגידים והפך לממשות.
הנועזות הייתה בלתי נתפסת. מדינת ישראל הקטנה והצעירה לא ויתרה על חיי אזרחיה ולא נכנעה לטרור. תוצאות המבצע לא באו לידי ביטוי רק בשחרור החטופים. הן העבירו מסר ברור לקברניטי הטרור הבין-לאומי. הקלישאה כי ידו הארוכה של צה"ל תגיע לכל מקום מעולם לא הייתה נכונה יותר. חוליות הטרור הבינו כי הן לא תוכלנה להסתתר בערי מקלט או בכל מיני מדינות קיקיוניות. ההישג המוראלי שהתגאו בו הפך לכישלון. במשך שנים רבות כוח ההרתעה של פעולת חיילי צה"ל באנטבה תרם את חלקו למניעת פיגועי טרור נגד ישראלים, ובכלל ברחבי העולם.
בשנים האחרונות ניכרת עלייה מדאיגה באיומים על חיי ישראלים ויהודים ברחבי העולם. פיגועי טרור, אם זה באיתמר, בטולוז או בבורגס, כמו גם מאמצים להשגת נשק להשמדה המונית, לא ירתיעו אותנו גם עתה. בישראל היום יש עוד צעירים רבים הרואים ביוני נתניהו ובשאר הלוחמים שפעלו לחילוץ בני הערובה גיבורים ומורי דרך. צבא ההגנה לישראל נכון ומוכן להגן על גבולותיה של ארצנו ולהתמודד עם האיומים, יהיו אשר יהיו ואיפה שיהיו.
ננצור בלבנו את זכר הרוגי המבצע, האזרחים והחיילים. יהי זכרם ברוך.
אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת עמר בר-לב, לפתוח את הדיון. בבקשה.
<עמר בר-לב (העבודה):>
אדוני ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, שרים וחברי כנסת, היום אנחנו מציינים 37 שנים שחלפו מאז מבצע "כדור הרעם", מבצע שזכור לכולנו כ"מבצע אנטבה", מבצע שבו לקחתי חלק כמפקד צוות. המבצע הזה, תכנונו ארך פחות מ-48 שעות, אבל היו אלו 48 שעות של ריכוז מאמץ, של יצירתיות ושל תעוזה. 48 שעות של מנהיגות אמיצה, שידעה להוביל, שידעה גם לקחת סיכון. כדברי ראש הממשלה דאז מר יצחק רבין ז"ל, בישיבה מיוחדת של הכנסת שנערכה באותו יום, אני מצטט: צה"ל נחל את אחד הניצחונות המופתיים מבחינה אנושית, מוסרית וצבאית-מבצעית. גילוי סגולי של אחווה יהודית ותעוזה ישראלית.
הציונות תמיד הייתה מבוססת על חזון, יצירתיות, נחישות ואומץ לב, עוד מימי הרצל, שידע לחלום את מה שאנו חיים היום. ניצחנו במלחמת העצמאות ניצחון שמקורו בתעוזה ואמונה בצדקת הדרך. אפילו על הפתעת מלחמת יום כיפור ידענו כיצד להתגבר, ולמרות המכה הקשה שספגנו, סיימנו אותה כאשר ידנו על העליונה.
ביום חמישי, לאחר חצות, לפני 37 שנים – לא יום חמישי האחרון, יום חמישי לפני 37 שנים – קרא לנו יוני נתניהו, זיכרונו לברכה, מפקד סיירת מטכ"ל באותם ימים, לחדרו, הודיע לנו ותדרך אותנו לקראת המבצע. כשיצאתי מהחדר, אני מודה, היה קשה לי להאמין שבתוך 48 שעות בדיוק אני אהיה החייל הישראלי האחרון שיעלה על מטוס ה"הרקולס" האחרון שימריא מאנטבה.
חברים, "מבצע אנטבה" התקבע אצל כולנו בתודעה ההיסטורית שלנו. במידה מסוימת הפנמנו את ייחודו, ובמידה מסוימת – אתם יודעים מה? אפילו התרגלנו. אני רוצה לספר לכם סיפור קטן שמבטא, מבחינתי, יותר מכול את התעוזה ואת החשיבה מחוץ למסגרת.
באותו יום חמישי, שמונה בערב, היחידה שקטה. סוף שבוע. אתם יודעים, סוף שבוע, החיילים מתארגנים, ואני, יחד עם מקסי, קצין נוסף, מחליטים לקפוץ הביתה ל"אפטר" קטן. אני לוקח רכב, אני מוריד אותו בבית, אני נוסע אלי הביתה והכול טוב. כעבור שעתיים, בערך בעשר, אני מקבל טלפון דחוף מהיחידה להתייצב מייד. אני עולה על האוטו, עובר דרך הבית של מקסי, קובע אתו בפינת הרחוב והולך לאסוף אותו. אני מתקרב לפינת הרחוב ואני לא מזהה אותו. אני לא רואה. אני רואה שם איזו דמות, אני מתקרב, אני רואה בן-אדם לבוש חליפה – כמוני – עם מזוודה, אני מתקרב ואני רואה שזה מקסי. סיפור אמיתי. אני אומר לו: מקסי, מה זה המזוודה הזאת? מה זה החליפה? הוא אומר לי: מה זאת אומרת "מה זה"? נוסעים לאנטבה. איך טסים לאנטבה? אתם יודעים מה אמרתי לעצמי? איזה אידיוט אני, איך אני לא חשבתי על זה? אני בא עם מדים ונשק. רק שתבינו, ואני מדבר אתכם – 50 שעות לפני ביצוע המבצע. זה סיפור אמיתי.
היו לנו בסך הכול 24 שעות לתכנון. זה זמן קצר, קצר מאוד. התוכנית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אתם יודעים מה, לא כמו שהיינו רגילים במבצעים אחרים, לא הכול סגור, אבל זה מה שהיה, 24 שעות. אבל היינו מלאי אמונה בצדקת הדרך. האמנו בעצמנו, האמנו בעוצמתנו המוסרית. סמכנו על התושייה והתעוזה שלנו, ומעל לכול, סמכנו על המנהיג שלנו, יוני, אחיך, ראש הממשלה, שיוביל אותנו באומץ לב, ונתגבר יחד אתו על כל המכשולים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי תחת אש לצדו של אחיך, ראש הממשלה, כשהוא מוביל וקורא לנו "אחרי". סמכתי עליו. הכרתי את אומץ לבו, את נחישותו ואת דבקותו במשימה.
כמפקד צוות באנטבה, אני זוכר את הרגע שבו הייתי צריך לקבל החלטה אם לפוצץ את ה"מיגים", את מטוסי ה"מיג" האוגנדיים בשדה התעופה. עליתי בקשר מול מופז, סגנו של יוני – שהתנצל שיצא להתראיין – שהיה מפקדי הישיר בפעולה, וביקשתי אישור לפוצץ את ה"מיגים". אבל לא קיבלתי תשובה. מופז היה באותו רגע עסוק בשיתוק האש הכבדה שניחתה עלינו ממגדל הפיקוח. ניסיתי ליצור קשר עם יוני, אך ללא תשובה. לא ידעתי באותו רגע שיוני נהרג ממש באותן שניות, כאשר הוא מוביל את הכוח הפורץ אל תוך הטרמינל, ששם שהו בני ערובה ישראלים. לכן ובסופו של דבר אני, מפקד צעיר בן 22, הבנתי שעלי להחליט. זה הרגע. לקחתי אחריות וקיבלתי החלטה לעשות את מה שראיתי לנכון, ופוצצתי אותם. השמדתי את חיל האוויר האוגנדי. רק כאשר נחתנו לתדלוק בניירובי, בירת קניה, בדרכנו חזרה, ונודע לי כי מפקדי יוני נתניהו נהרג; התברר לי שגם בערך באותה שעה שבה ניסיתי לקבל אישור לפוצץ את מטוסי ה"מיג", ממש באותו זמן ניסה סגן הרמטכ"ל דאז האלוף קותי אדם, זיכרונו לברכה, שנהרג מאוחר יותר בלבנון – הוא ניסה מעמדת הפיקוד, ב"בואינג" שחג מעלינו, ליצור אתי קשר ולתת לי הוראה לפוצץ את ה"מיגים", מכיוון שהתנאי של הקנייתים היה שבדרך חזרה הם מוכנים שנתדלק בניירובי רק אם נפוצץ את חיל האוויר האוגנדי.
ידעתי לקבל החלטה כבדת משקל כזו תוך הפעלת שיקול דעת ויוזמה בזכות החינוך שקיבלתי בבית וממפקדי בצבא, מאחיך הבכור, ראש הממשלה, מיוני; לחתור תמיד קדימה, להתמודד, ליזום, לאתגר את המציאות, להשפיע, ולא להיות פסיבי ונגרר, ולא לתת לשוטף, למתרחש, להכתיב לי את מעשי.
"מבצע אנטבה" נכרך עם סיפור חיי ועם סיפור חייהם של מאות אלפי ישראלים, שהצליחו לעשות את הבלתי-אפשרי. מראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון, זיכרונו לברכה, שכנגד כל הסיכויים והסכנות הכריז על עצמאותה של מדינת ישראל והוביל אותה בשנותיה הקשות ביותר, דרך ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שהצליח להביא להסכם שלום עם מצרים, ואת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ואת תעוזתו כבר הזכרתי. וגם בתחומים אחרים – דרך זוכי פרס נובל הישראלים, שגילו יצירתיות יוצאת דופן, ועד המדריכים בתנועת "אחריי!", שאתם עבדתי ב-15 השנים האחרונות, שהצליחו לעשות את הבלתי-אפשרי עם אלפי נערים ונערות שגורלם כבר נחרץ על-ידי המסגרות הפורמליות.
והיום יותר מהכול נחוצה לנו אנטבה מדינית וחברתית במדינת ישראל. היום, כשהפערים בחברה מתרחבים, כשאנו במבוי סתום במשא-ומתן המדיני, כשהאיראנים מהווים איום על שלומנו, אנו חייבים לחדש את רוח אנטבה, היא רוח הציונות. יש לנו מיזמי היי-טק פורצי דרך, אנשי חינוך ואקדמיה מבריקים ורופאים מהשורה הראשונה בעולם. אבל נדמה איכשהו שבנושאים אחרים איבדנו את אותה תעוזה שאפשרה לציונות לאורך כל הדרך להגיע לאן שהיא הגיעה.
הייתי מצפה ממדינה שעשתה כל כך הרבה, שתצליח להבקיע את התהליך המדיני, גם כאשר קשה וגם כאשר הצד השני משחק בצורה מאוד מאוד לא ספורטיבית. בלי תירוצים, פשוט לעשות.
אז מה הלקח שלי מ"מבצע אנטבה"? בממדי זמן היסטוריים אנחנו כבר ב-24 השעות האחרונות לפני שנהפוך למדינה דו-לאומית עם רוב שאיננו יהודי. נכון, אין לנו תוכנית מושלמת. אין לנו גם ודאות מושלמת שהכול יסתדר בדיוק כפי שאנחנו רוצים. אבל רוב עם ישראל וגם רוב חברי הבית הזה מאמינים ורוצים במדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק. רוב העם מאמין גם בערך המוסרי השולל שליטה בעם אחר. אנחנו חזקים, ודרושה לנו מנהיגות אמיצה, נחושה ויוזמת שתוביל אותנו ליעד: מדינה יהודית ודמוקרטית.
לך, ראש הממשלה, ניתנה הזכות ההיסטורית להיות המנהיג הזה שיוביל אותנו, כמו אחיך יוני, שהוביל אותי ואת חברי באנטבה. יוני, זיכרונו לברכה, אחיך הבכור, ראש הממשלה, גידל אותך וגם אותי על הקריאה: המעז מנצח. ועל כך אוסיף: רק המעז מנצח. תעז, אדוני ראש הממשלה, ותנצח. ננצח כולנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוני שטבון.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, שרים, ב-27 ביוני 1976, כ"ט בסיוון תשל"ו – הייתי אז בן 15 – נחטף מטוס של חברת התעופה הצרפתית, שהיה בדרכו מתל-אביב לצרפת ועליו 105 נוסעים ואנשי צוות, על-ידי טרוריסטים. ב-4 ביולי שנת 1976 צבא ההגנה לישראל מבצע פעולה צבאית בשטחה הריבוני של אוגנדה במטרה לשחרר את החטופים היהודים והישראלים – ואני מדגיש היהודים והישראלים, כי הטרוריסטים עשו סלקציה – ואנשי צוות של חברת "אייר פראנס".
המחבלים התבצרו במדינה עוינת, באוגנדה. הפעולה בוצעה על-ידי סיירת מטכ"ל של צה"ל בפיקודו של מפקד הסיירת יונתן נתניהו, זיכרונו לברכה, שהיה מפקד כוח הפריצה במבצע. יונתן נתניהו, שכולנו הורגלנו לקרוא לו יוני, נהרג במהלך המבצע. בעקבות זאת נקרא המבצע על שמו, "מבצע יונתן".
החוטפים היו שני גרמנים חברי "תאי המהפכה" ושני מחבלים פלסטינים חברי "החזית העממית לשחרור פלסטין". החוטפים הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב, ושם המטוס חנה במשך שבע שעות.
התלבטתי אם לכתוב דברים גבוהים או בחלק מהנאום לחזור לסקירה היסטורית, והדגשתי בתחילת הנאום, הייתי בן 15. אני לא יודע כמה מהדור הצעיר הספיק לקרוא את הספר "מכתבי יוני" או שמע. אמרתי, אני אקרא חלק מהסקירה.
החוטפים הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב. שם המטוס חנה במשך שבע שעות, תודלק, ואף הצטרפו אל החוטפים עוד שלושה מחבלים פלסטינים. נוסעת בשם פטרישיה היימן, אחות במקצועה, הייתה בדרכה ללוויית אמה בלונדון. פטרישיה התחזה לאישה הרה העוברת הפלה כדי להשתחרר מהמטוס החטוף. אבל הדגש שבחרתי לשים: פטרישיה, בעלת אזרחות ישראלית ואזרחות בריטית, עשתה שימוש בדרכון הבריטי שלה. אם לא היה הדרכון הבריטי היא לא הייתה זוכה לזה.
המחבלים הורו לטייס לטוס לאנטבה שבאוגנדה, מרחק 3,800 ק"מ מישראל. המחבלים השתייכו לפלג של הטרוריסט ודיע חדאד, מפקד הזרוע המבצעית של "החזית העממית לשחרור פלסטין", שחוסל בפעולה של המוסד, באמת בעטייה של אותה פעולה, ב-30 במרס 1978, שם רשעים ירקב.
ביום השלישי לחטיפה, ב-29 ביוני, ריכזו החוטפים את הישראלים ואת היהודים שבין הנוסעים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה ושחררו את יתר הנוסעים. חטופים יהודים רבים מספרים על תחושת האי-נוחות עקב הסיטואציה שבה הופרדו מהשאר לקולן של פקודות בשפה הגרמנית.
קברניט המטוס הצרפתי הזכור לטוב, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים מתוך אחריות לשלומם. יחד אתו נשאר כל הצוות. בעקבות מעשהו זה קיבל הקברניט אות הוקרה מראש הממשלה דאז יצחק רבין, זיכרונו לברכה.
את המגעים בשם ממשלת ישראל מול ממשלת צרפת ניהל שגריר ישראל בצרפת בזמן הפעולה, מר מרדכי גזית. מדינת ישראל ניהלה מגעים עם שליט אוגנדה אידי אמין, ששיתף פעולה עם החוטפים. תוך כדי משא-ומתן הסכימו המחבלים להאריך את אותו אולטימטום שנתנו עד 4 ביולי. במקביל למשא-ומתן לשחרור החטופים, ולמרות התנגדות הרמטכ"ל, בדרגים הנמוכים – וגם כאן שם דגש – בדרגים הנמוכים יותר התכוננו והוצעו תוכניות שונות של תקיפה. צה"ל תכנן מבצע חילוץ על סמך נתוני המודיעין על שדה התעופה באנטבה. בראש המתכננים היו אלוף משנה אהוד ברק ואלוף משנה שי תמרי. אנשי המוסד, ובהם שלמה גל, השתתפו בצוות בדיקת ההיתכנות.
יוני נתניהו, זיכרונו לברכה, מפקד סיירת מטכ"ל והכוח התוקף, היה דמות מרכזית בדחיפה למפקדיו ואף לדרג המדיני להציג תוכנית הקוראת לפעולה, וכן היה מרכזי בפיתוח ותכנון של פרטי התוכנית לגבי שלבי התקיפה והחילוץ הקרקעיים.
ראש הממשלה יצחק רבין, זיכרונו לברכה, לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. שר הביטחון שמעון פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין, זיכרונו לברכה, פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל הוא ערך הצבעה בממשלה ובה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ. גם בצה"ל היו חלוקות הדעות.
ב-3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי "הרקולס" של חיל האוויר משארם-א-שיח' וטסו לאנטבה. רק כשכבר היו מעל אגם ויקטוריה באתיופיה התקבל אישור הממשלה למבצע. באופן רשמי דובר על כך שאם הממשלה לא תאשר את המבצע, המטוסים יחזרו על עקבותיהם.
אדוני ראש הממשלה, 37 שנים חלפו מאז הושלם בהצלחה "מבצע אנטבה" לחילוצם של אותם חטופים, אותם 105 חטופים. כמעט ארבעה עשורים מאז חילצו חיילי צה"ל את 105 החטופים הישראלים מאוגנדה, ומאז עברנו מלחמות ומבצעים, פעולות גמול וביטחון גלויים וחסויים, הצלחות מול אכזבות, ואף חטיפות חיילים, שהאחרונה בהן הייתה חטיפתו של החייל גלעד שליט, ומי יודע אם ההתלבטויות שחווית, שנשאת אותן בלבך ובמוחך, תוך אחריות כבדה כראש ממשלה, לא מהוות כמין גמול לאותן התלבטויות שהיו אז.
והיום, כמו אז, האתגרים רבים, הדילמות חזקות, ההתלבטויות והאחריות המונחת על כתפי המנהיגים והמפקדים, היום כמו אז, מצריכות מנהיגים אמיצים ונבונים, חיילים ומפקדים מאומנים ומיומנים, וגם הרבה סייעתא דשמיא ומציאות חן שדבריך יהיו נשמעים בכל הדרגים.
והיום, כמו אז, עלינו לדעת שידה הארוכה של מדינת ישראל תגדע כל יד ותשיג את כל מי שמבקש את רעתנו או זומם לפגוע בנו. והיום, כמו אז, החובה עלינו לא לשים את יהבנו על שום מדינה, ידידותית ככל שתהיה, בהגנה על מדינת ישראל, ועלינו החובה להכיר ולהוקיר את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון על פעולותיהם הגלויות והסמויות יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע מחיינו. ולנופלים עלינו להכיר טובה ולהוכיח להם שקורבנם לא היה לשווא, ושהחברה שלנו הייתה ותהיה תמיד ראויה לכך.
לך, אדוני ראש הממשלה, בנימה אישית, אני יודע עד כמה יוני חסר לך. זה מורגש בך כל פעם שאתה מזכיר את שמו. אני רוצה לומר לך, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלו בניו, וזו תהיה נחמתך ונחמתנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת יוני שטבון, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שמעון סולומון.
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, לפני 34 שנה עלו הורי מפריז, משאירים מאחוריהם משפחה, תרבות ועתיד מבטיח. זוג צעיר בשנות ה-20 לחייו, שכל עתידו מונח לפניו, מקבל החלטה. בחודש התשיעי להריונה של אמי, ואני בבטן שלה, היא מודיעה לאבי שהיא רוצה ילד ישראלי, ורק ילד ישראלי. הם מגיעים ארצה לנהרייה, לא לשאנז אליזה, בקושי שכונה, אבל העיקר – ילד ישראלי. כמה שבועות לאחר מכן נולדתי אני. להורי זה היה ברור, לילד יקראו יוני, כי שלוש שנים קודם לכן נפל דבר בחייהם, נפל דבר בחיי האומה הישראלית כולה – יוני נתניהו מסר נפשו למען החזון הציוני.
באופן סמלי, יוני שלהם, בדיוק כמו יוני נתניהו, נולד ב-13 במרס. מאז יוני נתניהו מלווה אותי. לפני השינה ובבוקר כשאני קם "מכתבי יוני" תמיד לידי. בתיכון ובישיבה על הסטנדר, מתחת לגמרא, "מכתבי יוני" היו שם; אחרי הקרבות וימי הלחימה כלוחם וכמפקד בעזה ובלבנון – שם באוהל, כשכולם כבר גמורים מעייפות, אני מספיק לגנוב עוד כמה שורות ולקרוא את "יוני". לקרוא את "יוני" זה לקבל כוח ולהאמין.
גם היום במשרדי בכנסת הם, "מכתבי יוני", מונחים על שולחן העבודה, כי בגיל 34 כמו בגיל 17 יוני נתניהו תמיד אתי. יוני המפקד והאדם הוא זיכרון חי, הוא מגדלור לישראליות המיוחלת, הגאה והבוטחת, העדינה והקשוחה כאחד. יוני הוא התקווה של עם שבמשך אלפיים שנה, אלפיים שנות גלות, חלם לשוב ולחיות בארץ הצבי ובדבש שדותיה.
ב-65 שנותיה של מדינת ישראל היא הייתה עסוקה בבניין ובביסוס כוחה החומרי והפיזי – התיישבות, בניית ערים ותשתיות מהמתקדמות בעולם, צבא יעיל וטכנולוגי, כלכלה, מוסדות מדינה וחברה. והנה מגיע השלב שבו מתחילים לשאול למה; למה דווקא כאן בארץ הזאת, למה אנחנו ולא הם, מי אנחנו, מהו עולם הערכים שלנו כחברה ומה עם החזון הציוני.
כשחיילי צה"ל כבר לא "כוחותינו", כשגורמים בחברה הישראלית חוששים מהמילים "מדינה יהודית וציונית" ומבקשים להצעיד אותנו לעבר "מדינת כל אזרחיה", כשעולם הערכים היהודי, חז"ל ומורשת ישראל נדחקים בצורה פרועה על-ידי תרבות שרוחה מגיעה ממערב לנו, יש כאן נורת אזהרה; נורה שמזכירה לכולנו שהגיע הזמן לבחור, הגיעה השעה להכריע ולהאמין, להפסיק להסס, להפסיק להתבייש במי ובמה שאנחנו כעם וכמדינה. מול נורת האזהרה הזאת, שמהבהבת בחוזקה, ניצב "מבצע יונתן" וכאילו מבקש לתת תשובה, להכניס ודאות בספק, לחייב אותנו לאמונה בצדקת הדרך, לחזור לערכי היסוד של העם היהודי ולשיח הציוני.
ב-4 ביולי 1976 בחרנו להעז ולא להיכנע, בחרנו להילחם במחבלים ולא לשחרר אותם. באותו 4 ביולי משא-ומתן לא היה בכלל בלקסיקון, כי היה לנו ברור שעם טרור לא מדברים אלא מכריעים. בקיץ 1976 הפלוגות בחזית שנשאו בנטל נתנו כתף, והעם בעורף עודד ותמך, נתן גב. באותו קיץ היה ברור שכולנו, כל העם בישראל, באנטבה. לא היה מקום ל"ג'נין ג'נין", לא היה מקום להכפשות, כולנו אגרוף אחד.
כחברים בבית הזה, כשליחי ציבור שנבחרנו להנהיג, יש לנו החובה והאחריות להחזיר את השיח הציוני למרכז. לא לחשוש, לא לגמגם, לקחת אחריות על גורל המדינה, וכמו שיוני בעצמו כתב, ואני מצטט: אני חייב להרגיש שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דין-וחשבון על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר: כך וכך עשיתי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוני שטבון. חבר הכנסת שמעון סולומון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שאול מופז.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, ביום ראשון, 27 ביוני 1976, נחטף מטוס "איירבוס" של חברת "אייר פראנס" בטיסתו השבועית מס' 139 מישראל לפריז דרך אתונה. דקות אחרי החטיפה הודיעו המחבלים על חטיפת המטוס, ומאותה שעה נקרא המטוס "חיפה". מייד הודיע "קול ישראל" על חטיפת המטוס למקום בלתי ידוע, ובמקביל הגיעה הידיעה על החטיפה למערכת התעופה והמודיעין בישראל. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, זיכרונו לברכה, הפסיק את דיוני הממשלה והודיע בנימה שקטה אך דרמטית על אובדן המטוס ועל כך שנמצאים בתוכו ישראלים ויהודים רבים.
אז טרם היה ידוע מה קרה עם המטוס, אם נחטף, ואם כן – על-ידי מי ולאן מועדות פניו. ההפתעה בקרב הממשלה וקהיליית המודיעין, כפי שאפשר לנחש, הייתה הפתעה מוחלטת, אך הקושי, הדאגה והלחץ העצום הובילו את מקבלי ההחלטות לקחת אחריות, יוזמה, מקוריות מבצעית שכמוה טרם נראתה.
הנכונות להקריב את מיטב בנינו למען יהודים הנמצאים במצוקה תחת מתקפת טרור היא סמל ייחודי למדינת ישראל ולעם ישראל. ערבות הדדית שכזאת לא קיימת בשום מקום בעולם, ועל כך יש לנו סיבה טובה להיות גאים בעצמנו, כמובן.
מדינת ישראל קמה להיות בית לאומי לעם היהודי, תוך דאגה לאלה שאינם יהודים, אבל כשהבית שולח את יושביו על מנת לסייע ולהציל אותך במרחקים, תוך סיכון בניו באופן מוחשי – המילה "בית" מקבלת משמעות אחרת. אני יודע זאת כי חוויתי את ההרגשה על בשרי. אני זוכר בתור ילד צעיר את שליחי המוסד הגיבורים, נציגי מדינת ישראל, שסיכנו את עצמם באופן מוחשי, יום ולילה, במדינת סודאן, שהיא מדינה מסוכנת ליהודים, רק כדי להביא אותי לכאן, הביתה, למדינת ישראל.
"מבצע אנטבה", או בשמו האחר, "מבצע יונתן", מהווה מקור השראה. מבצע מזהיר זה הנו סמל לגבורה, תעוזה, יצירתיות ודבקות במטרה העליונה – מחויבות לאזרחים. עיני כל העולם נישאו לעבר מדינת ישראל בהערצה בימים שלאחר המבצע, הערצה על התעוזה המבצעית מחד ועל האחדות והערבות ההדדית מאידך.
"מבצע יונתן" מספר את חוסר ההתפשרות במלחמה של העולם הנאור מול הטרור. כל אזרח במדינת ישראל יודע שממשלת ישראל תעשה כל מה שצריך להצילו, בין אם בדרך צבאית, כדוגמת "מבצע אנטבה" ופעולות אחרות נוספות, ובין אם בדרך מדינית, כמו באירוע חטיפתו של גלעד שליט. עלינו לשמר את הערבות ההדדית הזאת בין המדינה לאזרחיה לא רק בעתות מצוקה ובמלחמות, אלא גם בערבות החברתית בחיים הרגילים, ו"מבצע יונתן" מהווה דוגמה מובהקת לכך.
כיום מדינת ישראל חזקה עשרות מונים לעומת התקופה שבה התקיים "מבצע אנטבה", לכן מלחמתנו בטרור היום צריכה להיות מופנית למאמצים להגיע להסכם שלום עם שכנינו. סיום הסכסוך בין העמים הוא הניצחון הגדול ביותר שאפשר להשיג במלחמתנו בטרור.
לכן אני פונה אליך מעל דוכן זה, אדוני ראש הממשלה. יש לך את המנדט מהעם, מבית-הנבחרים, לפעול באומץ ובנחישות לקדם את התהליך המדיני. אנחנו נהיה שם, לפעול, לגבות ולתמוך בך, בכל מאמץ ובכל מהלך בכיוון השגת השלום המיוחל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון סולומון. חבר הכנסת שאול מופז – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ריבלין, אחרון המציעים. לאחר מכן נשמע את ראש הממשלה ואת יושבת-ראש האופוזיציה.
<שאול מופז (קדימה):>
אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר שמדינת ישראל עמדה בשלושה מבחנים ב"מבצע יונתן". המבחן הראשון הוא מבחן המדיניות – מדינת ישראל איננה נכנעת לטרור. המבחן השני, מבחן המנהיגות – המנהיגות של מדינת ישראל מקבלת את ההחלטה הנכונה לאור המדיניות שהתוותה. המבחן השלישי הוא המבחן של הביצוע, האם יש ביכולתה של מדינת ישראל לבצע, ואם כן, היא מבצעת ונכון. אני חושב ש"מבצע יונתן" עמד בשלושת המבחנים הללו, וישראל של אותם הימים, בהנהגתם של רבין, זיכרונו לברכה, שמעון פרס, ייבדל לחיים ארוכים, ומוטה גור, ידעו לקבל את ההחלטה הנכונה לאור המדיניות שהותוותה ולהורות על הביצוע.
אין ספק שבהחלטה הזו מדינת ישראל הפכה להיות לסמן הימני של מדינות העולם, כמי שנלחמת בטרור ויודעת לקבל גם הכרעות קשות, גם אם יש בהן אלמנט סיכון גבוה מאוד.
אני רוצה, ברשותכם – לצורך הגילוי הנאות, הייתי סגנו של יוני נתניהו ביחידה במשך למעלה משנה והשתתפתי יחד אתו במבצע – לומר שעל המנהיגות לא היה קל לקבל את ההחלטה הזאת. אני זוכר את הערב שלפני המבצע – עמר בר-לב היה אתנו בחבורת הפיקוד – שמעון פרס ויצחק רבין שאלו אחד-אחד את הקצינים מה הערכתם לגבי יכולת הביצוע. אני אומר את זה כי לא אחת האחריות שמוטלת על כתפיהם של מפקדי צה"ל גדולה מאוד והמנהיגות רוצה לשאוב משם את הכוח על מנת לקבל את ההחלטה.
הדעות של כולנו היו חשובות, אבל אין ספק שמי שנתן את הביטחון לדרג המחליט במדינת ישראל באותם רגעים, מאוד מאוד קשים – מצב הרוח הלאומי היה מאוד נמוך ונראה כאילו יש גמגום נוסף בדרג של המנהיגות, כן יש משא-ומתן עם האוגנדים – באותם רגעים ניצב יוני נתניהו, זיכרונו לברכה, כסלע איתן ואמר למנהיגות שהייתה צריכה לקבל את ההחלטה: רבותי, אנחנו יודעים לבצע, אנחנו יודעים להחזיר את החטופים.
חברים, זו לא אמירה קלה. כשאתה עומד בפני ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, סגן-אלוף יוני נתניהו ידע ברגעים האלה לתת את רמת הביטחון לדרג מקבל ההחלטות, לבצע פעולה שהסיכונים בה היו מאוד מאוד גדולים.
אנחנו נוהגים לומר ערב מבצעים מהסוג הזה שהמעז מנצח. זה גם אולי העיקרון שעליו אנחנו מחנכים לוחמים בצה"ל ובמדינת ישראל, ובמבחן הזה יוני עמד. אני רוצה לומר עוד משפט אחד עליו, כי אני חושב שיש לו מקום של כבוד בהיסטוריה של מדינת ישראל, באשר ליכולתה לבצע את המבצע הזה, וגם מבצעים אחרים, שאיננו יכולים לדבר עליהם כאן ועכשיו.
היה רגע, לפני שקיבלנו את המודיעין האחרון – את זה לא שמעת ממני, אדוני ראש הממשלה, עד היום, וחשוב לי לומר את זה כאן, בהזדמנות הזאת. היה רגע, לפני העלייה למטוסים, כאשר הגיעו רסיסי המידע האחרונים על מקומם של בני הערובה ומקומם של המחבלים ועוד לא היה ברור היכן הוא מתכוון להיות – יוני בעצמו, במיקום, היכן הוא מתכוון להיות, כי יש חשיבות למקום המפקד. ולפני שפסענו לתוך המטוסים שאלתי אותו, היינו בני אותו גיל כמעט, קרובים מאוד; אמרתי לו: יוני, איפה אתה מתכוון להיות בסדר הכוח? באמצע, בשביל לראות את כל התמונה? בחלק הקדמי? הוא אמר לי: אני מתכוון להיות עם הכוח הפורץ, עם הראשונים שיפרצו לטרמינל באנטבה.
אין ספק שבהחלטה הזו שלו, שהיא נכונה לגבי הרבה מאוד מפקדים שלנו, שבמבחנים עליונים קבעו את מקומם שם, בהחלטה הזאת הוא למעשה העביר מסר מאוד חשוב באשר לביטחון שהוא רצה להשרות בקרב הלוחמים. אבל גם המיקום הזה הביא, באחוזים גבוהים מאוד, לפגיעה בו, כראשון מבין הפורצים.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר, ההחלטה הזו זקפה את קומתה של מדינת ישראל, את קומתם של אזרחי ישראל, וזקיפות הקומה הזו דרושה לנו בימים האלה בכל נושא ונושא שאנחנו עוסקים בו – בין אם זה בנושאים החברתיים, בין אם זה בנושאים המדיניים ובוודאי ובוודאי בנושאים הביטחוניים.
היו שם גם לוחמים רבים. אני חייב להזכיר את סורין הרשקו, שנפצע, והוא סמל להמשכיות החיים. הוא נפצע קשה מאוד, אדוני היושב-ראש, הוא נכה עד היום. הוא לוחם צנחנים מאוד נועז, שפרץ לטרמינל האזרחי בכוח, בראשות יחידה של הצנחנים בראשותו של נחמיה תמרי, זיכרונו לברכה. הוא מסמל עבורנו, עד היום, את הנחישות במלחמה בנכות אחרי הפעולה.
חשוב לי, על במה מכובדת זו, לציין זאת ולומר לכולנו, שהמבחנים האלה – מבחן המדיניות, מבחן המנהיגות ומבחן הביצוע – הם נכונים גם בימים אלה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שאול מופז. אחרון המציעים הוא חבר הכנסת ראובן ריבלין. לאחר מכן – ראש הממשלה. בבקשה, אדוני.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
ראש הממשלה, אדוני יושב-ראש הכנסת, גברתי ראש האופוזיציה, השר בנט, ותיקי "מבצע אנטבה" ומגיבוריו, חבר הכנסת עמר בר-לב וחבר הכנסת, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז, חברותי וחברי חברי הכנסת, "ביגון שאינו שוכך", כך, בפשטות מרעידת לב, הקדיש הפרופסור בנציון נתניהו, זכרו לברכה, את ספרו על האינקוויזיציה לבנו יונתן.
מאז שנתקלתי בשלוש מילים אלה הן אינן מרפות ממני. הן אינן מרפות משתי סיבות. ראשית, מפני שבשלוש מילים פשוטות אלה מגולמים כל הבכיות, כל הנהיות וכל הגעגועים האילמים של ההורים השכולים שהולכים וזועקים מקצה העולם ועד קצהו. שנית, מפני ששלוש מילים אלה מעלות בראשי את דמותו של יוני. אותו יוני, שכל מי שזכה להכיר אותו לא יכול היה לשאת את הניגוד שבין היותו למותו.
יוני נתניהו, שזכיתי להכיר, היה אוהב חיים ורודף חיים. אבל יוני נתניהו גם הפך – ומה לעשות, אולי בעל כורחו – לסמל. הוא הפך לסמל לאומי של אחד מסיפורי הגבורה של תולדות העם היהודי, "מבצע אנטבה". יוני, כמנהיג "מבצע אנטבה", הוא לפיד אש היסטורי המזכיר לכולנו שאין נושאים ונותנים עם טרור; הוא סמל לכך שבטרור נלחמים, גם אם לעשות זאת בתחבולות, אך בנחישות ובלי כל מורא.
במרוצת השנים שבהן זכינו להתרווח במציאות חיינו הישראלית, מוגנים על-ידי מערכות הביטחון והמודיעין אולי מהטובות בעולם, קהתה בנו, בכולנו, אותה ההבנה שמי שלא נכנע לטרור, הטרור אינו יכול להכניע אותו, וחלילה להפך: שמי שנכנע לטרור ולכיפוף ידיים של טרור, הטרור עלול להכריע אותו. שחרורו של גלעד שליט היה משאלת לב של רוב ככל הציבור בישראל. אני באופן אישי מודה, ואז דיברתי גם עם ראש הממשלה, שלעולם לא היה בי הכוח לסרב לאב או לאם או לסב או לסבתא המשוועים להשבת בנם. כורח הנסיבות, הקושי המוסרי והאנושי, החשש לחוסן הלאומי, הכריעו אותנו ומכריעים אותנו להיכנע ולהישמע לרחשי הלב הישראלי והיהודי. ואולם, ביום הזה שבו אנו מעלים את קורות "מבצע אנטבה" ואת זכרו של יוני נתניהו, שבו עולה לפנינו סיפור גבורה של מבצע, עלינו להיזכר כי הסכנה שבהיגררות למצב של כיפופי ידיים עם טרור היא סכנה קיומית. משא-ומתן עם גורמי טרור לא רק שאינו יכול להביא את הסכסוך לקצו, אלא שהוא מזין אותו; הוא שמלבה את אש האיבה, ההסתה ושאיפת ההרג.
ביום הזה עלינו לזכור כי הדילמות הנוראיות מהסוג הזה אינן מאחורינו. בכל הנוגע להכרעה בצומת שבלשאת-ולתת עם הטרור אנו עומדים היום בפרשת דרכים, כאשר פעילי "חמאס" ו"ג'יהאד" הם הצופים בנו מן החלונות ובוחנים את התנהלותנו. כל מה שאני יכול לומר היום הוא שאני מתפלל ששום השכל והדעת והצורך הענייני הם שינחו את מנהיגי ישראל היום ולדורות הבאים; הם שינחו אותנו כיצד לגשר על הפער שבין החובה העמוקה לבנינו לבין הצורך להדק את קיר הברזל כנגד אויבינו כל זמן שהם בוחרים להיות אויבינו.
מכובדי, דברים כואבים אלה הם הדברים שבגינם דמותו של יוני נתניהו לוכדת אולי בצורה המזוקקת ביותר את מורכבות וכאב חיינו כאן. יוני, בעל יד אחת המשוררת אודות הטוב, היפה והצודק והיד השנייה הנוהגת את הטנק; יוני, בעל העין האחת החולמנית ומפזרת אהבה לכל חי, והעין השנייה המישירה מבט דרך כוונת הרובה.
יוני הוא משל חיינו כאן, כאן בארץ הזאת. ובמילותיו שלו, כפי שכתב לחברתו תותי בהימצאו על גדות התעלה עם יחידתו, באותו ספר שיוני שטבון מחזיק עד היום על שולחנו, כך הוא אומר וכך הוא כותב לתותי: "רגע של שלווה, יקר מפז, בערב שישי, בשעה חמש וחצי לפנות ערב. יש עוד אור בחוץ, ואני כאן על כיסא מחוץ לאוהל, כשלפני שורת הטנקים שלי. מאחור בוקעת מוזיקה מן האוהל, ובידי ספר, שמתוך עצלות אני מחזיק אותו פתוח, בין שתי אצבעות, בלי לקרוא בו". כך כתב את סיפור חיינו עד היום. כך פקד על מבצע שהיה לאפוס בתולדות צה"ל, עמנו ומדינתנו, מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה מאוד לחבר הכנסת ראובן ריבלין, ומזמין את ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו להשיב למציעים. בבקשה, אדוני.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
תודה לך, עמר בר-לב, על שיזמת את הכינוס הזה, ותודה לכם, ידידי, שדיברתם כאן וריגשתם אותי מאוד.
למבצע החילוץ באנטבה היו השלכות גדולות, ועל אחת מהן למדתי באנטבה כשהוזמנתי לפני כמה שנים לטקס מיוחד במינו על-ידי נשיא אוגנדה מוסבני. בטקס הזה הם שמו שלט זיכרון ליוני ולחטופים שנספו באנטבה, על מגדל הפיקוח. הטקס היה טקס של הצבא האוגנדי. יש להם טקס מיוחד לכבוד הנופלים, לכבוד חייל שנפל. זה מרגש מאוד. אחרי הטקס שאלתי את הנשיא בגילוי לב, והיינו בצד, ואמרתי לו: אני רוצה שתדע שבעיני זה לא דבר של מה בכך שבמדינה זרה, במדינה שלך, חיילים שבאו ממדינה אחרת ופשטו לתוכה – והרי יוני וחבריו הרגו עשרות חיילים אוגנדים, והנה אתם מעלים פה שלט זיכרון. הוא אמר: כן, זה נכון, אבל אני רוצה שתבין מה המשמעות לנו. אחת – המשמעות של המלחמה הכוללת בטרור, שאנחנו עדיין בתוכה, ונאבקים בכוחות כאלה גם כן. אבל הייתה משמעות נוספת: אנחנו נלחמנו במשך שנים נגד הרודן הזה, אידי אמין, במעמקי הג'ונגל, ולא יכולנו לו, וכשאנחנו שמענו על הנחיתה של כוחות צה"ל באנטבה ועל המעשה שעשו, אנחנו ידענו: נפיל אותו, אנחנו נגבר עליו. אז ידענו.
בדרך לאנטבה יוני אמר לאחד מחבריו שאם הוא יראה את אידי אמין הוא יהרוג אותו. הוא אמר לו: איך אתה מעלה דבר כזה? הוא אמר: הוא פושע מלחמה; אם אני אראה אותו אני אהרוג אותו. הוא נהרג שם, אבל חבריו השלימו את המשימה להחזיר את חטופינו הביתה, ונדמה לי שחצי תריסר מבוגרי היחידה משרתים כאן בכנסת היום, וביניהם חברי הכנסת בר-לב ושאול מופז, שהשתתפו במבצע עצמו.
אני חושב שזה לא מקרי. בכל זאת, היחידה היא יחידה קטנה מאוד, מאוד, וגם בכנסות קודמות היו כאן בוגרים שלה. ואני חושב שהדבר הזה הוא תוצאה של יכולת של התמקדות במשימה, ותעוזה, וקבלת אחריות אישית, והיכולת לרכז עבודת צוות להשגת מטרות לאומיות עליונות. ואני, אגב, מאמין שברגעי מבחן כאלה ואחרים, העובדה שאנחנו נמצאים בשני צדי מתרס היא חסרת משמעות, כי אנחנו באותו צד של המתרס ברגע ההכרעה.
בכל אופן, ליחידה יש זכות חשובה, יחד עם יחידות אחרות של צה"ל, אבל כשאני שמעתי על המבצע, והייתי אז סטודנט בארצות-הברית – שמעתי כמובן על החטיפה, אבל שמעתי שכוחות צה"ל שחררו חטופים באנטבה – אני צלצלתי מייד לאחי עידו ושאלתי אותו שאלה אחת, שאלה אחת: נו, הם חזרו כבר? הם חזרו. זה היה ברור מי זה הם. הוא חזר, גם זה היה ברור. הוא אמר לי: עדיין לא, אבל היה לי ברור שמדובר ביוני וחבריו.
ליוני היו הרבה מבצעי חילוץ, יותר מאחד או שניים. אחד, כמה שעות לפני סוף המלחמה, מלחמת ששת הימים, במוצב ג'לבינה ברמת-הגולן, כשהוא ניגש לחלץ קצין שנפגע מאש סורית, והוא עצמו נפגע שם, גמר את המלחמה כנכה צה"ל שלא ישרת יותר; ועד חילוצו של יוסי בן-חנן תחת אש בתל-שמס במלחמת יום הכיפורים, חילוץ שעליו הוא קיבל את עיטור המופת. אבל היחידה עצמה חילצה חטופים, ועל כן היה ברור שהיא תצא למבצע הזה אם יש לו היתכנות.
ואכן, מה שקרה הוא שכפי שתואר כאן על-ידי חבר הכנסת מופז וגם חבר הכנסת בר-לב, היה לחץ מלמטה, מהצבא, מהיחידה, גם ממפקדי חיל האוויר – מבני פלד, זיכרונו לברכה – והטייסים, שהביעו ביטחון ביכולתם לבצע את המשימה חרף הסיכונים, והם היו שם. אבל צריך לתת את מלוא הקרדיט לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, זיכרונו לברכה, ולשר הביטחון שמעון פרס, שקיבלו החלטה מאוד נועזת, כי אף פעם, אף פעם לא יודעים באמת. באנטבה, משאית אחת על המסלול הייתה יכולה לסכל את המשימה. ולכן, לא היה ביטחון, וההבדל בין הצלחה לכישלון הוא כחוט השערה; יש כאן אנשים ששירתו בצבא והם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, כחוט השערה. אבל ההחלטה לבצע את המבצע נבעה מהאפשרות שניתן לבצע ושיש חשיבות עליונה לזקוף את קומתה של ישראל.
הרי המבצע הזה היה מלווה בסלקציה. סלקציה. 30 שנה אחרי השואה, 30 וכמה שנים, טרוריסטים גרמנים עושים סלקציה בין יהודים ללא-יהודים, משאירים את היהודים, מאיימים לרצוח אותם.
והמשמעות היא לא רק לאוגנדים ולא רק לטרור; לנו קודם כול כיהודים – מה המשמעות של המדינה הזאת, מה היא יכולה להשיג ברגעי מבחן.
ובכן, הממשלה הטילה את צה"ל, שילחה את צה"ל אלפי קילומטרים, מרחק אלפי קילומטרים ממדינת ישראל, כדי לחלץ יהודים, והכוח ביצע את משימתו, חילץ את החטופים, חיסל את המחבלים, הרג את המשמר האוגנדי המיידי, פוצץ את חיל האוויר, חזר למדינת ישראל.
האיומים עלינו ב-37 השנים שחלפו נמשכים, אבל הדוגמה של אנטבה אומרת שאנחנו יכולים להם, וגם היום אני אומר שאין מקום – אין מקום שהזרוע הארוכה של מדינת ישראל לא מגיעה אליו ולא תגיע אליו כדי להגן על מדינת ישראל.
היום הזה היה יום חג למדינת ישראל ולשוחרי החופש והקדמה בעולם. עבור כמה משפחות בישראל זה היה יום של תוגה ויגון נוראיים: למשפחתה של דורה בלוך, זיכרונה לברכה, לפסקו כהן ואידה בורוביץ וז'אן ז'אק מימוני, זיכרונם לברכה, ואני מבקש מעל הבמה הזאת לאחל בריאות ואריכות ימים לחברנו המופלא סורין הרשקו.
והיום הזה עבורי שינה את מהלך חיי, וחיי הורי, ואחי. 37 שנים עברו מאז, הורי נפטרו, אבל לעולם לא אשכח את ההוד וההדר שבו נשאו את יגונם בנפול בנם הבכור יונתן. אני מודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, ואני מזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, לשאת דברים, בבקשה. גברתי תמתין שנייה, התגובה היא מאוד מובנת, אז אנחנו נאפשר לאנשים שנייה. בבקשה, יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, ראשית, מעבר לזה שאנחנו מציינים כאן היום אירוע לאומי מכונן בחייה של המדינה, זה היה עבורך, אדוני ראש הממשלה, ועבור משפחתך אובדן אישי שאין שני לו. והם תמיד מתערבבים זה בזה – האבל הפרטי, היגון הלאומי, האתוס המכונן שלאורו אנחנו חיים, ולפעמים לא ברור מה גובר על מה, אבל ברור לחלוטין שהיגון האישי של מי שחוו את השכול הזה לעולם לעולם ילווה אותם באופן בלעדי ובלבדי, שרק מי שחוו אותו יכולים להבין אותו.
יחד עם יוני נרצחו שלושה בני ערובה: ז'אן ז'אק יצחק מימוני, פסקו כהן ואידה בורוביץ, והרביעית, דורה בלוך, נרצחה בבית-החולים. יהי זכרם ברוך.
המבצע הזה היה התגשמות עילאית של הערכים והיכולות של המדינה שלנו, שיא היכולות הערכיות, הצבאיות, המנהיגותיות. שניים ממשתתפיו בפועל יושבים אתנו כאן עכשיו באולם: עמר, שהיה מפקד הצוות הוותיק ביותר במבצע בסיירת, ולימים מפקד סיירת מטכ"ל, ושאול מופז שהיה סגנו של יוני.
והיו שם, וכאן במדינה, תעוזה מדהימה, ותכנון מדויק וחכם שאין שני לו, וסולידריות, וערבות הדדית מוחלטת במלוא התגלמותה, ואחריות עמוקה של המדינה לאזרחיה, ועוצמה. המנהיגות הייתה במובן של היכולת לקבל החלטות מכריעות ולקחת אחריות להן גם כאשר יש בהן סיכון, והיא באה לידי מיצוי מוחלט באופן שבו התנהל גם הדרג המדיני, בעיקר הדרג המדיני: ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס, כמובן גם הרמטכ"ל מוטה גור. לא בכדי העולם הביט בנו בהשתאות ופשוט הצדיע לנו.
ועכשיו מבחן המנהיגות, אדוני ראש הממשלה, הוא שלך. אתה המנהיג. אפשר לחלוק עליך, אפשר לאהוב את זה ולא לאהוב את זה, אבל אתה המנהיג הנבחר של מדינת ישראל. לא בכל תקופה ההחלטות הנועזות שנדרשות ממנהיג הן זהות. וכן, נכון אמרת: זרוענו הארוכה תשיג אותם בכל מקום. אבל אותה זרוע ארוכה שתשיג בכל מקום, והיא חייבת להיות חזקה ודרוכה, אותה זרוע צריכה כל הזמן להיות מושטת גם למשימות הפוכות באופיין, משימות של שלום, שהן חלק מאותו שלם.
כמו שנדרש אומץ במלחמה בטרור, כמו אז גם היום, כך נדרשים אומץ, תעוזה, חוכמה, לכידות, כדי להבקיע את המשך מימוש היעד של הבטחת קיומנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה יהודית ודמוקרטית, וחזקה וצודקת ומשגשגת, היא משימה לאומית. מי שלאומי אינו מוכן לשאת את הרעיון של מדינה דו-לאומית.
וזו המשימה שלך, אדוני ראש הממשלה – קשה, מאתגרת, מורכבת מאוד. תסתכל על העם, תסתכל על הציבור, תסתכל על המדינה, גם על אלה שלא בחרו בך, אתה ראש הממשלה של כולנו, ולך באומץ, אותו אומץ, אפילו בחירוף נפש, למהלך מקיף וכולל שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שזו-זו התגשמות החזון הציוני.
לסיום, אני רוצה לקרוא כאן דברים שאמר כאן – לא כאן, אבל בכנסת – אמר יו"ר האופוזיציה מנחם בגין לראש הממשלה יצחק רבין. כך הוא אמר: "מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הניסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות" – אמר מנחם בגין, ראש האופוזיציה – "ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה" – יצחק רבין – "בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה, החופשי, ודאי עוד יהיו בינינו ויכוחים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה, כל הכבוד", אומר מנחם בגין המנוח ליצחק רבין המנוח.
ואני מתחייבת בפניך, אדוני ראש הממשלה, שאם תעשה את המעשה הראוי, כי אז כראש אופוזיציה לא אהסס לנהוג כשם שנהג ראש האופוזיציה מנחם בגין בשעתו, ואקשור לך כתרים על היוזמה, ועל התעוזה ועל האומץ. ומי ייתן, ולזה כולנו מתפללים, גם על ההישגים שתשיג. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה ליושבת-ראש האופוזיציה.
חברי הכנסת, אני חייב לשאול שאלה פורמלית. אם כל המציעים מסתפקים בדברי ראש הממשלה – כן, אז אנחנו לא נקיים הצבעות. אני מאוד מודה לראש הממשלה על ההשתתפות בדיון החשוב הזה ועל דבריו המרגשים, בוודאי לחבר הכנסת עמר בר-לב ושאר המציעים, שאפשרו לנו לקיים את ציון 37 שנה ל"מבצע אנטבה", "מבצע יונתן".
<הודעת ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012>
[מס' כ/473; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"א, עמ' 29671.]
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, הודעה שימסור לנו יושב-ראש ועדת הכלכלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012. אין צורך בדיון או הצבעה, רק הודעה, ולאחר מכן נפתח בדיון על נושא פינוי גוש-קטיף. בבקשה, אדוני.
<אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, השר, חברי חברי הכנסת, הריני מתכוון להודיע כי בהתאם להוראות חוק רציפות הדיון בהצעות החוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת הכלכלה בישיבתה ביום י"ז בתמוז התשע"ג להודיע לכנסת על רצונה להחיל דיון רציפות על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת איתן כבל, אורית זוארץ שכבר אינה חברת כנסת, מירי רגב וקבוצת חברי כנסת נוספים.
ההצעה נדונה ונתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת ביום כ"ט בסיוון התשע"ב, והועברה לוועדת הכלכלה. חברי הכנסת מבין המציעים בכנסת התשע-עשרה: איתן כבל, מירי רגב וניצן הורוביץ. כמו שאמרתי, חבר הכנסת איתן כבל, המכהן בכנסת התשע-עשרה, ביקש להחיל את דין הרציפות על הצעת החוק. אני מודה לכם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן, יושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת. כאמור, זאת הייתה רק הודעה על רצון להחיל דין רציפות. אם יהיו התנגדויות של הסיעות נשמע את זה בעוד לפחות שבועיים.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
החלטת ועדת האתיקה מיום כ"ד בתמוז התשע"ג, 2 ביולי 2013, בעניין התבטאויות חברי הכנסת.
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון מס' 8), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת משולם נהרי בנושא: חינוך יהודי בגולה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום השנה השמיני לפינוי יישובי גוש-קטיף>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום השנה השמיני לפינוי יישובי גוש-קטיף – מס' 780, 783, 784, 829, 847, 868, 870 ו-877.
חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום ביוזמתם של חברי הכנסת יריב לוין וזבולון קלפה ועוד כמה חברים את יום השנה השמיני לפינוי גוש קטיף.
למרות הזמן שחלף, אני חייב להודות כי לבי עדיין כואב כאשר אני נזכר בגוש-קטיף על שלל אנשיו, נשים וגברים, בני-נוער, ילדות וילדים. אני עצוב כאשר אני נזכר בגוש-קטיף על יישוביו שוקקי החיים, בתי-הכנסת מלאי המתפללים, גני-הילדים, מתקני הספורט, החממות הפורחות וחלקות הקברים – כן, גם חלקות הקברים של בניו ובנותיו, שביקשו להיטמן בו למנוחת עולמים. עולם שלם של התיישבות, עשייה ובנייה חרב לנגד עינינו, ואנחנו עמדנו שם והבטנו כלא מאמינים.
מותר לנו לחלוק על תוצאות הגירוש מגוש-קטיף, אבל המחזה הנורא של בני עמנו היוצאים לגלות בארצם ומפונים מביתם היה קשה לכל מי שראה אותו ולכל מי שלקח בו חלק. מפנים ומפונים בכו אחד בזרועות השני, חיילים ותושבים עמדו אחד מול השני, ביחד עם השני, כשמעליהם מרחפת התודעה לעשות הכול כדי שמדינת ישראל לא תידרדר לאלימות פנימית, יד איש באחיו.
כחבר כנסת העתקתי את מגורי בימי הפינוי, כחודשיים לפני הפינוי, למושב גדיד שבגוש-קטיף. בחרתי להיות ולחיות עם התושבים; רציתי להיות אתם בכאבם, במחאתם, בצרתם. ליוויתי אותם ברגעים הקשים של אובדן הבית, ניפוץ המפעל, עקירת הנטוע, סגירת גן-הילדים והפקרת פרי שלא הבשיל עוד וגם זה שנאסף. הייתי אתם כאשר הם ליוו פעם נוספת את יקיריהם למנוחת עולמים, מנשקים בדמע את רגבי האדמה, ארון הקודש וספרי התורה. כמו אדם החוזה בשרפת ענק המאכלת את ביתו ניסיתי גם אני לשפוך מים ביד אחת ולהציל חפצים יקרים ביד השנייה. לא פשוט היה לשלב מצד אחד את המחאה ומהצד השני – את העשייה הפרלמנטרית כאן בכנסת למקרה של הגרוע מכול שקיווינו שלא יבוא.
אינני מציין כל זאת כהתרסה. אני באמת סבור שמדובר בטרגדיה לאומית, טרגדיה שעדיין לא באה אל קצה. אני זוכר את הישיבות הסוערות בכנסת. הייתי שייך אז כאן למיעוט הסהרורי שדיבר על אפשרות של רקטות על אשקלון ואשדוד ולא דיבר על אפשרות של רקטות עד ראשון-לציון. כל כך רחוק לא הגענו עם הסהרוריות שלנו. מול הוודאות והשחצנות שהופגנו פה, מול ההבטחות שלא יהיו טילים, בודדים העזו להעלות על הדעת סוף עצוב למהלך המדיני הזה, מהלך שהכזיב. מי שאמר שיירו טילים על רחובות, גדרה, ראשון-לציון ותל-אביב הוצג ודאי כהזוי.
המאבק נגד הפינוי ולמען המתיישבים היה עבורי שיעור בשלטון הרוב. הרוב אולי קובע, וכך זה צריך להיות, אבל הרוב לא בהכרח צודק. האמת איננה נחלת הרוב פעמים רבות; פעמים רבות היא שייכת דווקא למיעוט.
אך היו לי גם לקחים אחרים, לקחים לא מדיניים. מחד גיסא, ממרחק הזמן אין ספק שהייתה מידה לא מועטה של רשע בהחלטות שהתקבלו למעלה לפרק את הקהילות והיישובים, למרות הבקשות החוזרות ונשנות של הקהילות, של היישובים, להישאר ביחד. ניתן היה לאפשר לתושבי גוש-קטיף מעבר חלק יותר, וחובה הייתה לשמור עבורם על העוגן הקהילתי, שאותו הם איבדו, ולדעת כל הפסיכולוגים הדבר הזה היה חשוב מאוד בסיטואציה הטרגית ההיא. המאמץ לפרק את הקהילות לדעתי לא היה במקומו, וודאי ודאי לא הוכיח את עצמו.
מאידך גיסא, למדתי מתושבי הגוש מהי ציונות; למדתי כיצד מנהלים מאבק עד הקצה בלי לחצות את הקווים; למדתי איך אומרים תפילה לשלום המדינה בבתי-הכנסת בזמן שכביכול המדינה מתאכזרת אליך ומוציאה אותך מן הבית; למדתי שהנוער שפונה על-ידי חיילי צה"ל לא שמר טינה לצה"ל, הוא ממשיך להתגייס למיטב היחידות בצה"ל. הוא ידע להפריד בין מדינת ישראל לממשלת ישראל דאז, בין הפוליטיקה, המדינאות, לערכים המוחלטים, שבהם לא נוגעים; למדתי מהי ציונות שנות אלפיים וכיצד היא יכולה להתחדש גם אחרי הטראומה הגדולה.
לא, לא כולם התאוששו, אבל מרבית האנשים היקרים האלה, תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, השתקמו בצורה מעוררת פליאה. הם הקימו יישובים, הם בונים בתים, נוטעים עצים, עצים וכרמים, מגדלים חסות ופרחים – אותה חסה מפורסמת של גוש-קטיף; עגבניות שרי – אותן עגבניות מפורסמות, וגם אפרסקים. הם לרגע לא חדלו להיות חלוצים.
למרות האיומים והחששות, בני גוש-קטיף רואים עצמם כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, נושאים בלבם תפילה לשלום המדינה, מתגייסים למיטב היחידות ולוקחים חלק בהצעדת מדינת ישראל אל עבר עתיד בטוח ואיתן. בכל הכרעה מדינית עלינו לזכור לקחים אלו, לבל נהיה כאותם הנידונים לחזור על ההיסטוריה הקלוקלת פעם אחר פעם.
אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת יריב לוין.
<יריב לוין (הליכוד ביתנו):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אנחנו, אני מוכרח לומר לצערי, נאלצים לציין היום שמונה שנים לפינוי יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון. ואנחנו, אדוני היושב-ראש, מרבים לעסוק בצד הביטחוני של אותה תוכנית איוולת שכונתה בשם "התנתקות". עמדו על הדוכן הזה רבים, התפארו בניסיונם ובחזונם וסיפרו לנו על הביטחון שצפוי לנו, על השגשוג שצפוי לתושבי רצועת-עזה, על השקט בגבולנו הדרומי, על עוצמתה של ההנהגה הפלסטינית, שתשמר את השליטה בשטח ותמשיך לדאוג שהחממות שהותרנו אחרינו תהיינה פורחות. ואותם אנשים שאמרו ולא הקשיבו – לא הקשיבו, אגב, לא לאזהרות של האנשים שישבו בבניין הזה, לא שלנו, המפגינים, שעמדנו אז בשרשרת אנושית, לא שעו ולא הקשיבו למה שאומר הצד השני עצמו, למה שאמרו רבים מתושבי רצועת-עזה עצמה שהסתכלו בצער כיצד עולמם שלהם נחרב עם הפינוי הזה – אותם אנשים, זה לא מפריע להם להמשיך היום ולומר ולדבר בזכות כל מיני תהליכים והחלטות נועזות וצעדים נועזים וכל מיני דיבורים מהסוג הזה, שאינם אלא הפקרות לשמה.
אבל אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שלא בעבור זה ביקשתי ליזום את היום הזה, שאני משוכנע שיהיה מסורת בכנסת ישראל, משום שגירושם של מתיישבי גוש-קטיף וצפון השומרון, יותר משהיה איוולת מדינית והפקרות ביטחונית, היה חרפה מוסרית שאין למעלה ממנה. שמענו קודם את הדברים, אולי בצירוף מקרים שבעיני איננו מקרי, שנאמרו בדיון החשוב שהתקיים כאן במלאות 37 שנים ל"מבצע אנטבה", מבצע שמסמל את הדבקות במטרה, את הדרך, את הכיוון, את הנחישות, את האומץ, את המאבק בטרור, ובעיקר – את הידיעה מדוע אנחנו כאן, באיזו זכות אנחנו כאן, ומכוח זה גם לאן אנחנו הולכים. ומול זה הצד השני של הקשת, אובדן הדרך המוחלט, החולשה, הרפיסות, העליבות, האופן שבו שכחנו את כל מושכלות היסוד שבגינן אנחנו קיימים כאן ונמצאים כאן; ההפקרות, האופן שבו הפנינו גבנו לא רק לאחינו אלא גם לארץ שבזכותה עמנו קם וחי וממשיך לקיים את כל מה שכולנו מאמינים בו; וכן, גם השחיתות, גם היא הייתה שם במלוא הדרה ובמלוא כוחה, אחראית במידה לא מבוטלת לתוצאה שאליה הגענו.
החרפה המוסרית הזאת, אסור לה שתישאר זיכרון רחוק. אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר אותה. אנחנו חייבים לבדוק את עצמנו כל הזמן כאשר אנחנו נואמים במין קלות כזאת על התעוזה, על התהליך, על השלום, על הוויתורים, על הפינויים. אני מציע שנסתכל לעצמנו עמוק עמוק פנימה. מי שחושב שאפשר היה לגרש את אחיו מגוש-קטיף ותעמוד לו הזכות המוסרית לשבת בחברון, טעה; עכשיו רוצים לגרש אותו מחברון. מי שהאמין שאפשר לשבת בחברון עם זכות מוסרית אבל אפשר אחר כך לבוא ולומר: נצא משם ונשמור על ירושלים, טעה; עכשיו רוצים לגרש אותנו גם משם. ומי שהאמין ומאמין היום שאפשר להסכים לגירושנו מחברון ומירושלים ומשילה, שלא ישלה את עצמו לרגע שחרב הגירוש לא תרדוף אותו עד קציה של תל-אביב.
ואומר לכם את האמת: בצדק, בצדק, מכיוון שמי שאין לו את מידת המוסר, את מידת האמת הפנימית, את מידת ההבנה, הנחישות והמחויבות לשמור על עמו ועל ארצו, על אחיו ועל עתיד הדורות הבאים, כל מי שמוכן לחטוא בכל החטאים האלה, לא יכול לחשוב שמישהו יוציא אותו מן הכלל הזה, שהוא יהיה בטוח לו בביתו, שאליו זה לא יגיע, שלו זה אף פעם לא יקרה.
אבל אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, החרפה המוסרית הזאת לא הייתה רק בעצם הדבר הנורא שנעשה, אלא גם באופן שבו הוא נעשה. התמונות – והייתה כאן קודם תערוכה וראינו את אחת התמונות: החיילים הצועדים בשורות עם המדים המיוחדים. איזה עם בעולם נוהג כך בבני עמו? אולי יש כאלה, מוסריים בטח לא.
החרפה הזאת הייתה לא רק נחלת הבניין הזה – הבית הזה שלצערי אישר את מה שנעשה – לא רק נחלתה של ממשלה שבגדה בכל הדרך שלשמה היא נבחרה. החרפה הזאת לא פסחה, ואולי לא באופן מפתיע, גם על המקום המתיימר להיות בית-המשפט העליון, או בשבתו כבית-הדין הגבוה לצדק. איפה הייתם?
אדוני היושב-ראש, אנחנו שומעים תדיר את שיח זכויות האדם, אם מותר לי לומר המזויף, אפילו השקרי לפעמים, הפוסט-ציוני, שיוצא משולחנם של אותם שופטים בבית-המשפט העליון. הם מדברים הרבה על זכויות האדם, על זכות הקניין, על הצורך להגן על החלש מפני המדינה הבאה לדרוס אותו. והנה, כאשר צועדים גדודי החיילים באופן הזה, כאשר מגרשים אנשים מביתם בלי עבודה, בלי מקום מגורים, בלי טיפול, בלי חינוך, עושקים את כל זכויותיהם שקנו בכספם, אחרי שנשלחו על-ידי המדינה לאותם מקומות. ובית-המשפט העליון – פתאום הכול נעלם, כל העקרונות, כל צווי המניעה, כל הדיונים הארוכים, כל הדרישות והבקשות; הכול נעלם, כי צריך לגמור מהר, מהר מהר, לפני שהמחטף הפסול הזה יבוצע. כן, מה שקובע שם הוא לא מהות הזכות – הוא מיהותו של מבקש הזכות. וכשמבקש הזכות הוא אדם שמבקש ליישב את ארצו, יהודי הבא לגאול את אדמתו, ציוני הבא לקיים את השליחות שבשמה אנחנו אמורים לשבת כאן בבניין הזה, הוא איננו ראוי להגנה ואיננו מקבל אותה.
אדוני היושב-ראש, את הלקח הזה כולנו צריכים ללמוד, צריכים ללמוד שם, צריכים ללמוד בבית הזה, צריכים ללמוד במשרד ראש הממשלה ובבניין הממשלה. אנחנו כאן כדי לדאוג שהמוסר ישוב, הציונות תשוב. אנחנו נעמוד על דרכנו, אנחנו נמשיך לבנות ולהיבנות, ואני בטוח שהדרך שמורים לנו המתיישבים, שמשתקמים ופועלים ובונים ומיישבים, תנחה אותנו ותביא את מדינת ישראל למקום שבו היא צריכה להיות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אני מתפלא על נאומו של חברי חבר הכנסת יריב לוין, שבוכה עדיין על פינוי גוש-קטיף וגם מדבר על כך שהולכים לגרש אותנו מחברון וממקומות אחרים. מי שמעוניין בשלום חייב להקריב וחייב להפסיק את ההתנחלויות, את הבנייה בהתנחלויות, וזה מה שדרוש בתקופה כל כך רגישה.
לא עליתי לנאום בנושא הזה אלא לעשות השוואה, אם יש מקום להשוואה בכלל בין מפוני גוש-קטיף לבין המפונים הערבים הבדואים בנגב. קראתי שאומדן העלות הכספית של תוכנית ההתנתקות, או פינוי גוש-קטיף, על-פי משרד מבקר המדינה, בדוח שפורסם במאי 2007, הוא 9 מיליארד ש"ח, ומתוכם 4 מיליארד פיצויים למפונים. סך הכול היו 9,000 איש או 1,200 משפחות. מיליארד אחד הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי-מלון. הפיצוי המוצע לנפש ללא עלות דיור זמני היה לפיכך כ-100,000 שקלים לאדם מעל גיל 18; למעלה מ-650,000 שקלים למבוגר בעל בית. הוקמו ועדות לצורך העניין, כגון ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מצבם של מפוני גוש-קטיף, שקבעה כי הפיצוי שקיבלו 1,200 המשפחות שבבעלותן היה בתים היה נמוך מהסכום הריאלי המאפשר בניית בית חדש. חוקקו חוקים כמו סדרת הצעות חוק של חבר הכנסת דאז והיום חבר הכנסת זאב אלקין מהליכוד שיתקנו את העוול שנגרם למפוני גוש-קטיף.
אני בא ושואל: מי יתקן את העוול שנגרם לאוכלוסייה הערבית, ובמיוחד לבדואים בנגב, מאז קום המדינה ועד היום, כגון בכסייפה וערערה, שהם יישובים מוכרים, מפוני תל-אלמלח, שבעברית נקרא אצלכם תל-מלחתה? השם המקורי תל-אלמלח, במקום שהוקם שדה התעופה נבטים. המפונים שם, לא הוקמה לצרכים שלהם ועדת חקירה, לא הייתה ועדת שרים, לא הייתה כל עזרה מלבד הפינוי, ועד עצם היום הזה אנשים לא יודעים באיזה חלקה, באיזה גוש מדובר כתמורה לאדמות שפינו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
לכן אני מבקש מעל בימת הכנסת להקים ועדה שתבדוק את ההסכם של תושבי כסייפה וערערה עם המדינה – האם מומש ההסכם, או שהאנשים אין להם עדיין אפילו מגרש דיור אחד עד עצם היום הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני מזמין את חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. אם לא נזכה לראותו – אז חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<עפר שלח (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ההתנתקות הייתה אירוע אנושי קורע לב. הייתי שם, ראיתי אנשים מאבדים את הבסיס הרעיוני של עולמם לא פחות מאשר את בתיהם ונופי ילדותם. אבל היא עוד יותר מכך אירוע לאומי רב-לקחים, וזה מה שלמדנו ממנה:
ראשית, מעשה מדיני נמדד לא רק בשורתו התחתונה אלא גם בדרך הנימוק, ההקשר והביצוע. ההתנתקות הוציאה אותנו מחבל ארץ כבוש וזרוע משטמה, שההתנחלות בו נולדה בחטא, וישראל הייתה צריכה לצאת ממנו. לכן ההחלטה לסגת ממנו הייתה דבר מבורך כשלעצמו. אבל ההחלטה נפלה באופן שרירותי, ללא הכשרת לבבות או אפילו הסבר ראוי. ראש הממשלה שרון לא טרח מעולם לפרט את מניעיו או את חזונו. לצעד עצמו לא ניתן שום הקשר שיעמיק את משמעותו ויהפוך אותו לבעל ערך בעיני המפונים ובעיני הציבור בכלל. יוקרתו של צה"ל – שבמשך שנים נעשה ונעשֶה בה שימוש לא ראוי כדי להכשיר את מלאכת הכיבוש – היוקרה הזו שימשה כאן מתוך אותה כוחנות צינית, כדי להקנות לגיטימיות לצעד שנוי במחלוקת פוליטית.
שנית, למדנו שצעדים חד-צדדיים סופם שכול וכישלון. נסיגה חד-צדדית אינה אלה המשכה של אותה אשליית כוח שמתוקפה יצאה ישראל למלחמות שולל, מתוך יומרה יהירה לעצב את פני האזור בכוח. לא נוכל לעשות מעשים כאלה אלא מתוך משא-ומתן והסכמה, אחרת תוצאותיהם יהיו כתוצאותיה של הנסיגה מעזה.
שלישית, ראינו כמה הדמוקרטיה הישראלית היא רבת-עוצמה. ההתנגדות להתנתקות הייתה בעיני מופת של מחאה דמוקרטית, עד ספו של המרי ולא מעבר לו. מנגד, העוצמה הדמוקרטית הטבועה בנו אפשרה לשלטון לממש את רצונו – מנגנוני המדינה תפקדו, מנגנוני החברה האזרחית תמכו, הדמוקרטיה ניצחה את רואי השחורות ואת מנבאי הקצים.
ולבסוף, וחשוב מכול, למדנו שהממלכה מולכת, למדנו ששלטון אינו יכול להתחמק בטענה כזו או אחרת מהצורך להכריע, ומרגע שיכריע הוא יכול לממש את רצונו, אם הוא נחוש. כשמנהיג חש צורך היסטורי לבצע מהלך, גם אם נבחר על מסר הפוך, גם אם חטא בחטא הדרך הלא-ראויה ובאשליית הכוח, יש לו הכוח והסמכות לבצע.
בסופו של דבר, כל רואי השחורות שדיברו אז ומדברים היום בהקשר של הסדר מדיני על שבר בעם, על קרע בלתי ניתן לאיחוי, כל אלה התבדו אז, הם יתבדו גם בעתיד, וזה, חברי חברי הכנסת, הלקח שאותו צריך, בדרך ראויה – תוך משא-ומתן, ומכוחה של הדמוקרטיה הישראלית – צריך ליישם עכשיו ומייד. תודה רבה.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה, חבר הכנסת עפר שלח. יעלה חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, היום הזה שאנחנו מציינים היום בכנסת הוא יום מורכב. האנשים שיזמו את ציון היום הזה מייצגים ציבור שרואה את היום הזה כיום של הרבה כאב, הרבה סבל והרבה מצוקה. אלה הם אנשים שעזבו את בתיהם בחבל ארץ שאליו הם נשלחו על-ידי ממשלות ישראל, ועשו את זה בלי רצון, עם דמעות בעיניים וכאב גדול בלב. ואפשר להבין את הכאב הזה, כי קשה, קשה לעזוב בתים וקשה לקבל החלטה של מדינה וממשלה ששלחה אותך למקום מסוים ופתאום אומרת לך שבעצם אתה לא יכול להישאר במקום שבו ראית את ביתך.
אבל צריך לומר, הבתים האלה נבנו בשטח כבוש ושליחת האנשים למקום הזה בחטא היה יסודה. בפתחת-רפיח ובחבל-קטיף, כפי שהוא נקרא בהמשך, חיו קודם לכן מתיישבים בדואים, והם נושלו מבתיהם במקרים רבים. הם הועברו ממקומות מגוריהם כדי לפנות שטח ולאפשר שטח למתנחלים יהודים. וההתנחלות הזאת הייתה מעשה פוליטי – זה מעשה פוליטי שנועד למטרה בעייתית, מסוכנת, מטרה של מניעת הסדר שבו שני העמים בארץ הזאת יוכלו לחיות בכבוד ובעצמאות בשתי מדינות, אחת ליד השנייה, ולשם כך נבנו ההתנחלויות האלה.
אנחנו חושבים שהיציאה מרצועת-עזה היא מעשה נכון, ופירוק התנחלויות גם הוא מעשה נכון. אנחנו חושבים שאנשים שמפנים אותם מבתיהם צריכים לקבל מענה ותשובה על-ידי ישראל, על-ידי הממשלה, על-ידי המדינה. אי-אפשר להפקיר אותם, צריך לטפל, צריך לתת תשובות לבעיות החברתיות שנוצרות, אבל בהחלט כן, צריך לפנות התנחלויות.
אבל, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא תמכנו בהתנתקות. לא תמכנו בהתנתקות כי מעולם לא חשבנו שהסכסוך בארץ הזאת, הסכסוך הקשה והמורכב בארץ הזאת, הוא משהו שניתן להתמודד אתו במהלכים חד-צדדיים כוחניים; לא מהלכים כוחניים של מלחמה וכיבוש וגם לא מהלכים כוחניים של התנתקות. אנחנו, מול הדרך החד-צדדית תמיד הצגנו דרך של הסכם, דרך של הידברות – דרך קשה, מסובכת. קשה להגיע להסכם. אנחנו משוכנעים שאפשר להגיע להסכם, כי לשני העמים בארץ הזאת, בטווח הארוך, יש אינטרס בהסכם כזה, אינטרס של חיים, אינטרס של עתיד.
ולכן, מול האופק של הפוליטיקה החד-צדדית, אופק חסום וסתום, אנחנו מציעים אלטרנטיבה של הידברות אמיתית לשלום עם העם הפלסטיני, עם העמים הערביים. אנחנו מציעים אופק של היענות ליוזמת השלום הערבית. אנחנו מציעים אופק של הידברות עם העם הפלסטיני ועם הנהגתו, עם אש"ף, כדי להגיע באמת להסכם של שתי מדינות לשני עמים בקווי 67', הסכם שבהחלט ילווה בפינוי התנחלויות.
אבל אני רוצה לחזור למקום שבו התחלתי את הדיבור שלי היום, ובו לסיים – במקום הזה של אנשים שמגורשים מבתיהם. והנה דוגמה של אנשים שמגורשים מבתיהם גם בהקשר של כיבוש, והם לא נמצאים בדרום רצועת-עזה, הם נמצאים בדרום הגדה המערבית. אני מדבר על כפרי דרום הר-חברון, שמזה שנים נאבקים נגד ניסיונות נישול, שעדיין נמשכים. עניינם אמור להגיע בקרוב מאוד פעם נוספת לבג"ץ. האנשים האלה מפונים מבתיהם, מכפריהם, מהמערות שבהן הם חיים, כדי לפנות שטח צבאי גדול יותר, לצורך – בטיעונים צבאיים ביטחוניים כאלו או אחרים, אבל בפועל כדי לפנות אותם לטובת התנחלויות, שבעתיד תפונינה גם הן.
אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שמי שחש בכאבם של מפוני כפר גוש-קטיף חייב לחוש בכאבם של כפרי דרום הר-חברון.
ואני רוצה לסיים – – –
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה, תודה.
<דב חנין (חד"ש):>
ואני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, במקרה שהוא לא פחות כואב – – –
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
אתה כבר גלשת הרבה; נתתי לך הרבה.
<דב חנין (חד"ש):>
דקה אחרונה.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
אם אפשר משפט אחרון.
<דב חנין (חד"ש):>
– – – מקרה שהוא לא פחות כואב, וגם בו אנשים אמורים לפנות את בתיהם. אנחנו אישרנו פה את החוק שעוסק באזרחים הערבים הבדואים בנגב. גם שם 40,000 אזרחים אמורים לעזוב את כפריהם. הם לא מתנחלים בשטח לא להם, הם אזרחי המדינה, אבל המדינה באה ואומרת להם: לכו לכם מבתיכם, פנו את כפריכם, ותעברו למקומות אחרים. אז מי שחש את הכאב שהיה של יהודים, חייב לחוש את הכאב של אזרחים ערבים בדואים בנגב. תודה.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה, חבר הכנסת חנין. הבא לדבר, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, יום פינוי גוש-קטיף, יום הגירוש מתקרב, בסמוך לשלושת השבועות, בסמוך לתשעה באב, וכמה קשה להפריד בין שני האירועים שקרו בעם ישראל, כמה קשה להפריד בין אירוע טראומטי שעם ישראל מציין אותו במשך אלפי שנים, לבין אירוע טראומטי נוסף שנולד בחטא ונמשך אחר כך בפשע, ואני אפרט אותו.
מי שהחליט לעשות את הצעד של גירוש תושבי גוש-קטיף – אני מאחל לו בריאות איתנה, לראש הממשלה דאז אריאל שרון – הוא עשה את זה תוך כדי תנועה, תוך כדי תקופה שבה בעצם הוא לא נבחר על-פי כל הבטחה דמוקרטית לבוחרים שלו, והוא ניסה לעשות מהלך כביכול דמוקרטי עם הכרזה על משאל עם, או משאל תנועתי, שבסוף הוא גם לא כיבד אותו. לאחר מכן עשה מה שעשה עם הבטחות כאלה או אחרות למען הובלה למציאות ביטחונית חדשה, מציאות מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר – כך לפחות נכתב בזמנו בתוכנית ההתנתקות, שהשבוע חברתי אורית סטרוק העבירה לנו את זה, הציטוטים השונים שבזמנו נכתבו גם על תוכנית ההתנתקות ועל-ידי גורמים שונים לאחר מכן.
מה בדיוק הייתה המטרה? כביכול לשנות את פני המזרח התיכון ולתת לנו רוגע באזור הזה מול הפלסטינים כביכול שמקבלים מתנה, ומול אלה שכביכול – קשה לנו להגן על האזור הזה. אנחנו צריכים ללמוד לקח מהגירוש הזה, לאו דווקא מהצד הדרמטי והפוגעני שהיה בפינוי של היישובים, אלא הלקח שאנחנו צריכים ללמוד, שמא הדבר הזה חלילה מישהו עולה לו בראש, צעדים כאלה, כדי לרצות את האחרים, על חשבוננו ועל חשבון התושבים שלנו, שהם בסוף – לא רק שאנחנו פוגעים באזרחים אלא גם בסוף מענישים אותם כפול.
ומי מאתנו לא זוכר, בשתי הקדנציות האחרונות, אדוני היושב בראש, שאנחנו מלווים את מגורשי גוש-קטיף. בבית הזה כל המפלגות כבר השתכנעו בכך שהבטחות הפיצויים כביכול שהובטחו להם, לא רק שהן לא קוימו בסוף, אלא שנגרמו עוולות לתושבים שגורשו משם, וחלק גדול מהם עדיין מסתובבים ברחובות, הן המבוגרים והן הצעירים – זאת העוולה הכי גדולה בסוף שיוצאת מכל הפעולה האכזרית הזאת נגד תושבי גוש-קטיף.
ולכן אנחנו צריכים יותר – לא רק להסתכל על מה שקרה אלא על מה שעלול לקרות, וצריכים להסיק את הלקחים האידיאולוגיים או הפוליטיים שצד כזה או אחר, אנחנו סומכים על אידיאולוגיות שהם מציגים והם אחר כך עושים דברים הפוכים מכך.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה, חבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני ביקשתי במפגיע לדבר ביום הזה, מעבר לכך שאני ארצה להתייחס לכמה דברים, כי אני רואה באופן שבו טופלו מפוני גוש-קטיף – באמת אני אומר את זה כמי שליווה אותם וניסה לאורך כל הדרך לסייע לא מעט, גם בקדנציה הקודמת, ויושב כאן השר אורי אריאל, והוא יודע כמה אני ניסיתי בכל מיני הזדמנויות לסייע – ואני אומר לכם שלבי נחמץ.
אני אומר לכם שאני, לאורך כל השנים, לקחתי את העניין הזה מעבר לעניין הפוליטי, באופן שמדינה ריבונית לא יכולה בשום פנים ואופן להתנהל כפי שאנחנו מתנהלים. זה לא מתקבל על הדעת, זה לא יכול להיות, שאזרחים – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
יכול להיות – אסור שזה יקרה.
<איתן כבל (העבודה):>
אסור שזה יקרה, אני מסכים אתך. עובדה שזה קורה, חבר הכנסת ראובן ריבלין, זאת עובדה שזה קורה.
ואני אומר לכם שאני מכיר חלק מן המשפחות, חלק אני מכיר באופן אישי – חברים שלי מתקופות מהעבר שלי וחלקם מההווה שלי. וזה לא יכול שיקרה, זה סימן רע. וחובתה של מדינה, כשהיא מקבלת החלטה, לעשות את הדברים עד הסוף נכון.
המקרה של מפוני גוש-קטיף הוא דוגמה רעה להתנהלות, ולא בפעם הראשונה ולא במקרה אחד – בסוגים שונים של נושאים ממשלות ישראל מקבלות התחייבויות כאלה ואחרות ולא מבצעות את אשר הן התחייבו ואת אשר מוטל עליהן, ואני אומר לכם זאת כמי שעוסק ועסק בעניין מקרוב.
אני מאוד מקווה, אדוני השר – ואני קראתי שנטלת אל תוך משרדך את הסמכויות, כי הרי לא מתקבל על הדעת שאנחנו מוצאים את עצמנו, גם אחרי קדנציה של ממשלת ימין, חבר הכנסת רובי ריבלין, אחרי קדנציה של ממשלת ימין, שציפינו שאולי התשועה תבוא ממנה ונסיים קדנציה, ואנחנו מוצאים את עצמנו, לפחות על-פי הנתונים שהתפרסמו ב"מעריב", שעדיין לצערנו ארוכה הדרך, אפילו מאוד. ובאמת אני תולה תקוות גדולות שהממשלה תיתן לשר הבינוי והשיכון אורי אריאל את כל הכלים כדי לסיים את הסיפור הקשה הזה.
אני רוצה לסיים ולומר לכם עוד משפט, ברשותכם. תראו, אני הייתי מאלה שישבו כאן והצביעו בעד ההתנתקות. אני לא רוצה להיכנס ולעסוק בשאלות הפוליטיות הנוגעות לעניין. אני מקווה ומתפלל שממשלות ישראל לא תחזורנה על הסיפור של התנתקות חד-צדדית. אני אומר זאת כאדם שכל חייו עמל למען קידום השלום ומוכן לעשות את כל אשר נדרש למען השלום.
אבל יחד עם זאת אני רוצה שנביט לאויבים שלנו – לאלה שאנחנו יושבים מולם – בעיניים, וביחד נגיע להסכמות, גם אם זה עושה את החיים יותר קשים, וזה מבלי לגעת בכל אותן שאלות ששאל כאן קודם חברי עפר שלח. תודה.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה, חבר הכנסת איתן כבל. הדובר הבא, חבר הכנסת זבולון קלפה, בבקשה.
<זבולון קלפה (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, בשבילי לעמוד היום כאן על הדוכן, ביום הזה, שמציין שמונה שנים לגירוש מגוש-קטיף ובעצם תשע שנים וקצת מאז שהחלטת הממשלה התקבלה, ב-6 ביוני 2004 – מהלך שהוא לא קל, כי אני באופן אישי מעולם לא עיבדתי את כל מה שעברנו מאז. היינו נטועים במשימה להתקדם הלאה, לבנות את הקהילות ולפתח, והיינו עסוקים בהפרחת חבלי ארץ – חלקכם היה, מכיר, ביקר ועוד יבקר.
אין לי ספק שעצם ההגעה שלי לכאן והיותי בעצם נציג בכנסת, מתוך האנשים, הקהילות, אחד מהחברים בגוש-קטיף, היא תוצאה של כל אותה רוח גדולה שליוותה אותנו במשך כל עשרות השנים בהקמה ופיתוח של אותם היישובים.
אין לי ספק שמצד שני, אני גם אומר באותה נשימה, כמו שדיברו פה חלק מחברי, אני בעזרת השם אהיה זה שאעמוד כל הזמן על המשמר שפעולות מהסוג הזה – לא חד-צדדיות ולא בהסכמה ולא בשום פנים ואופן – שום גירוש של יהודים לא מוביל לשום פעולה מוצלחת בשום דבר ובשום מקום, וגם אפרט בהמשך.
אבל אני גם רוצה לומר לכם שהיום, בפרספקטיבה של שמונה שנים, כל מי שהוא איש הגון וישר ומסתכל על הדברים נכוחה – מה אמרו לנו אז, לפני שמונה שנים? אני רוצה לספר לכם שאותה החלטת ממשלה, 1996 מספרה, 6 ביוני 2004, מופיעים בה כמה סעיפים. סעיף ראשון – אני מצטט: מטרת התוכנית – להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. סעיף ה' באותה החלטה: יציאה מרצועת-עזה ומהאזור בצפון השומרון עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה. לא ידעו אז על "קסאמים" ו"גראדים", לא הבינו איך זה יכול לעבוד. סעיף ו' באותה תוכנית: השלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת-עזה.
דרך אגב, לא היינו צריכים להמתין שמונה שנים כדי להבין שהכול, אבל פשוט הכול, כל אותן הנחות יסוד קרסו אחת לאחת. במידה מסוימת, אני מרגיש, אני אומר עוד פעם, באופן אישי, תחושה של כמעט כמו מלחמת יום כיפור. כל מה שמכרו לנו, הסבירו לנו, אמרו לנו – ויושב פה למעלה ידידי אליעזר אורבך, יושב-ראש הוועד של מתיישבי גוש-קטיף, שנושא את המשימה בגאון כבר במשך שנים כדי לשקם את האנשים, ועוברים קהילה-קהילה, פעולה התנדבותית שלנו, של הקהילות, של החברים, יחד עם שרים וחברי כנסת – לא היינו צריכים להמתין שמונה שנים כדי לראות שהכול קרס, הכול לא קיים.
אז היו כמה אנשים הגונים שאמרו אמירות מאוד ברורות. יש אמירה, למשל, שאומרת שההתנתקות הייתה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה; היא הביאה לניצחון ה"חמאס", היא נתנה רוח גבית לטרור והיא הזינה את המאבק הפלסטיני. דרך אגב, זה מאמר שנאמר שנה בערך לאחר הגירוש על-ידי מי שמכהן היום כשר הביטחון במדינת ישראל, בוגי יעלון. ועוד אמירות רבות. לא צריך לחפש הרבה. אפשר לראות אמירות רבות של אנשים שונים ומשונים, מגוונים מאוד, ממש מכל קצות הקשת, שמדברים על כך.
השאלה שעולה מצד שני, כיצד ייתכן שעל מהלך שהוא כל כך דרמטי, שהסבירו לנו שהוא נבדק ונלמד והשקיעו בו ובדקו ובחנו את העסק מכל כך הרבה היבטים, איך תוך פרק זמן כל כך קצר, המציאות שונה לגמרי. כל אותן הנחות היסוד שהממשלה תכננה, שהכנסת הצביעה, שהצבא אמר, הכול קרס. פשוט הכול קרס. שום דבר בעצם לא מחזיק מעמד. כיצד ייתכן שחרף כל ההכרעות וחוות הדעת של מומחים רבים – ואני זוכר שאנחנו הסתובבנו כמו עניים המחזרים על הפתחים, דפקנו בדלתות והסברנו לאנשים מהרבה היבטים, לא רק מההיבט הביטחוני, אדוני היושב-ראש; דיברנו הרבה על ההיבט של הרוח, על ההשלכה של מעשה כזה על העתיד, הקרוב והרחוק. לנו לא היו המשאבים שהיו לאותם מומחים. הם הביאו לצורך עצמם, גייסו מומחים גדולים, חוות דעת. שום דבר. הכול נפל.
נקודה נוספת – הרבה מדברים על מעצמה נוספת שקיימת בישראל, מעצמת התקשורת. אני מאז למדתי כלל ברור: כשכל התקשורת מגויסת לצד אחד, אני לא שואל מה השאלה, אני אוטומטית הולך לצד השני. שם כך ראינו. כל התקשורת לאורך כל השנה וחצי של המאבק, כל התקשורת בלי יוצא מן הכלל, מדי פעם זרקו לנו פירורים, אבל ממש כל התקשורת התגייסה לצד אחד. זו דמוקרטיה? זו תקשורת שמתיימרת להיות דמוקרטית? במאמר מוסגר, מתפלאים לאחר מכן שהתקשורת קורסת קצת? כי היא לא משקפת היום את רוח הציבור.
אני, מבחינתי, על כל השאלות הללו יש לי תשובה אחת מאוד מאוד ברורה: במצבים האלה עלינו לעמוד ולומר בקול חד וברור וצלול ביותר: פה זו כל הארץ שלנו. לפה באנו אחרי אלפיים שנות גלות לא כדי לחזור למקום אחר, לא כדי לגלות, לא כדי לפנות יישובים. ממש שום דבר. פה – זו הארץ. יהיו קשיים, ואני רוצה לומר לכם, אני לא יודע כמה מכם מכירים, כי חלק מהחברים שדיברו פה, צר לי, אך הם לא מכירים את המציאות בגוש-קטיף. זה לא נכון. שום בית בגוש-קטיף לא נבנה על חורבות של שום בית פלסטיני, ולו אחד. יש פה אנשים שאולי מכירים את זה יותר טוב, או לא פחות טוב ממני.
אין לי ספק שחזרנו לפה, לארץ, אחרי אלפיים שנות גלות, וזו האמירה שחסרה פה, והייתי שמח שהיא תצא גם מהבית הזה, כי ככל שאנחנו נדבר בקול ברור קודם כול אלינו עצמנו, פנימה, לפני שנשכנע אחרים – אנחנו בתוך עצמנו מתהלכים במין גמגום כזה, כאילו מרגישים שעושים טובה למישהו. איך אמר שמעון החשמונאי? לא גזלנו ולא לקחנו. נחלת אבותינו. מה לעשות, אין תקדימים כאלה בעולם.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<זבולון קלפה (הבית היהודי):>
את זה לא כולם מכירים. אני אומר עוד פעם: יש הרבה ח"כים שמדברים בשם המקום, ולצערי לא היו שם.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – נוסע אתך בשדות של המואסי, הרגשתי הרבה יותר בטוח מאשר כשאני בליכוד.
<זבולון קלפה (הבית היהודי):>
אז אני חוזר ואני אומר: אני חושב שבסופו של דבר הדרך היחידה להתמודד עם הדברים – מעבר לכך שאני חושב שגם צריך לא מעט ענווה. דיבר על כך חבר הכנסת יריב לוין קודם, ויושב-ראש הכנסת יולי דיבר על הנקודה הזאת, שלא תמיד הרוב צודק, אבל הרוב צריך להיות מספיק קשוב, מספיק עם ענווה, כדי לשמוע את הדברים ולא להגיד: אני יודע הכול; אני אטפל בעניינים, זה יהיה בסדר.
מצד שני, אני אומר, אני מישיר מבט אל האנשים היום, שמונה שנים אחרי – ולא אלאה אתכם בסיפורים האישיים שלנו כמשפחה, לגדל ילדים, בני-נוער. הבן הבכור שלנו באותו שבוע היה אמור להתגייס לצבא, באותו שבוע שבו אנחנו מגורשים מהבית, ליחידה מובחרת אחרי מיונים. ביום ראשון גורשנו מהבית וביום חמישי הוא היה אמור להתגייס. אני זוכר את זה כמו עכשיו. הוא בא אלי ביום שני בבוקר, אנחנו בעיר-האמונה, בנתיבות, אוהלים על הרצפה, מזרנים, והוא אומר לי: אבא, אני לא מתגייס לצבא. אמרתי לו: שמעון, אין בעיה. אנחנו נדאג לך לדחייה. שלושה חודשים לאחר מכן הוא התגייס. ברוך השם, הוא משרת היום בשירותי הביטחון המובחרים של מדינת ישראל וממשיך בכך.
אבל הדבר הזה, דרך אגב, הוא פועל יוצא של אותה רוח גדולה שינקנו שם, מהמקום. עם כל ההתמודדות הקשה מאוד 35 שנה, מתוכן 17 שנים של קשיים יומיומיים של טרור ביטחוני – של מי? של השכנים שלנו, שחלקם גם התפרנסו מאתנו. אבל רוחנו לא נשברה. להפך, הגוש רק הלך והתעצם מיום ליום. הרוח רק הלכה וגדלה מיום ליום. נוספו יותר ויותר תושבים, יישובים רק הלכו והתפתחו יותר ויותר. גוש-קטיף ייצר וייצא לחוץ-לארץ תוצרת חקלאית מרהיבת עין. כל הדבר הזה נובע מרוח גדולה.
אני חש שהיום, שמונה שנים אחרי, 37 שנים אחרי – אותו דיון שקיימנו פה קודם על "מבצע יונתן" – אותה רוח, משהו מתחיל להיסדק בה. חובה עלינו, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, וזה לא קשור לימין או לשמאל, כולנו, ממש בלי יוצא מן הכלל, להתגייס כדי לעשות למען אותה רוח.
אני חייב לספר לכם סיפור קטן: אנחנו משמרים את אותה הרוח בעבודה משותפת עם ועד מתיישבי גוש-קטיף. היום, ממש הבוקר – הרי אין שום דבר שהוא מקרי, הכול מובל – ממש הבוקר הילדים שלנו, הבן והבת שלנו, שהם תאומים בני 13, שאז היו בני חמש, הבוקר הם יצאו למחנה שנקרא "סיירי קטיף" לשלושה ימים. שם אותם ילדים שהיו בני חמש בזמן הגירוש נושאים היום את המורשת ואת הזיכרונות, נפגשים עם החברים מיישובים אחרים; שלושה ימים משותפים, כי זאת דרכנו להביע את עוצמתה של הרוח.
ובעזרת השם, אין לי ספק, אנחנו עוד נשוב. ייקח זמן. אחרי אלפיים שנה חזרנו לארץ, אחרי 19 שנים חזרנו לאזור גוש-עציון ושחררנו את יהודה ושומרון ואת הגולן, אז ייקח עוד קצת זמן. תודה רבה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה רבה, חבר הכנסת קלפה; ריגשת אותנו מאוד. ישיב השר אורי אריאל. בבקשה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – גם כשהרוב טועה הוא רוב. תגיד, שידעו שאתה דמוקרט גדול – – –
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב עשו חברי שהעלו את הנושא הזה היום במליאה. הבעל-שם-טוב אומר: בזכירה סוד הגאולה. בגדר מה שאומרים היום: מי שזוכר – חוזר. סיים בזה ידידי, רעי, חברי, זבולון קלפה, ממגורשי גוש-קטיף, תושב שומריה היום. ואני חוזר ואומר: אלפיים שנים זכרנו את ארץ-ישראל וחזרנו. 19 שנים זכרנו את ירושלים, את כפר-עציון, את רמת-הגולן וחזרנו, ובעזרת השם נזכור ונחזור.
בימים הסוערים שלפני ההצבעה פה בכנסת עמדתי פה, ליד הדוכן הזה, והזהרתי ואמרתי וביקשתי בשם ארצנו, בשם הביטחון, בשם כל הדברים, שכולם ידעו. והיו שהרימו את ידם בעד התוכנית הארורה הזו. נמאס לי, נמאס לנו להגיד לכם: אמרנו לכם. והזהרנו והזהרנו חזור והזהר.
אז היו שהסבירו: כעומק החקירה, עומק הנסיגה. אני לא מקבל את זה, כי היו פה רבים וטובים בעיני שהצביעו בעד. מה לא הבנתם? שאם עוזבים את ציר-פילדלפי על גבול מצרים יהיו רקטות על תל-אביב? זה לא היה ברור למישהו באולם הזה, אלה שהיו אז? מה לא היה ברור? שיירו "קסאמים" על כיסופים? מישהו יכול לטעון לחפות? מי שלא אתנו, לא אתנו, הוא לא יכול לטעון שום דבר.
אני זוכר ישיבות בוועדת חוץ וביטחון. באים אנשים מטעם ומסבירים: פרץ השלום, יפרוץ השלום; לא נהיה אחראים יותר לעזה – חזון גדול. נו, באמת. נו, באמת. זה מה שהיה לנו? זה מה שקיבלנו? את ה"גראדים" על באר-שבע? כן, זה היה גם קודם? מסבירים: גם קודם לא היה בטוח. זה היה? "גראדים" על אשקלון? והיה מישהו שלא הבין את זה? שיקום, שיקום. אם יקום מישהו, יגיד: אני לא הבנתי את זה – אני מקבל את זה; אין לי חקירות ואין לי דרישות. אבל הם הצביעו. כן, רובי, יש דמוקרטיה. כן, עפר שלח, לא יהיה קרע בעם הזה, כך אני מקווה ומתפלל. אבל האם אני בטוח בזה? לא. לא מציע לנסות את זה עוד פעם, אני לא מציע לנסות את זה עוד פעם.
לא זאת אף זאת, אז היו מומחים בצבא של שרון שלמדו איך לעשות דה-לגיטימציה ליהודים: הם מחזיקים נשק, הם יירו. מה לא סיפרו על הצדיקים האלה מגוש-קטיף? ואני אומר לכם בידיעה – זה לא הערכה: הכול היה מתוכנן על-ידי ראש הממשלה שרון, בשיתוף פעולה, לצערי הרב, עד כדי זעזוע, עם הצבא והשב"כ.
ואתם שותקים, ואין כמעט אחד שקם ואומר: סליחה, טעיתי. לא, אין את הכוח להודות בזה. זה גדול עליכם, זה קשה לכם. רק תקומו, תבקשו סליחה מזבולון, מהילדים, מהטף, מהזקנים. תאמרו: טעינו. תסיקו אולי להבא. לא, עוד מסבירים שנמשיך. כך יאה.
הייתי בכפר-דרום, הייתי כשהיא קמה, ביום הראשון. ליוויתי אותם כאיש "אמנה", תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים." הם שכלו את אפרים איובי, השם ייקום דמו, ואת שורשן, השם ייקום דמו, ומשפחת אופיר כהן, שילדיהם נגדעו רגליהם, והם המשיכו, כי הייתה להם משימה, הייתה להם תקווה, הייתה להם אמונה. וזה לא בגדר עבר; יש להם את זה גם היום.
הייתי שם ביום הגירוש. ראיתי את אלוף הפיקוד עומד עם הרמטכ"ל, והם מדברים ביניהם והם מחייכים. אינני יודע מה היה שם. אני זוכר את זה כמו היום. עומדים, מגרשים יהודים, קורעים יהודים, והם חייכו.
הייתי אתם ביום הגירוש, ואותה עלילה זדונית ומרושעת שתוכננה, שהיו כאלה ששפכו חומצה על חיילים; לא היה ולא נברא, אפילו לא משל היה. עלילת דמים. איך אני יודע? במקרה הייתי בבית, ואותם אלה שכאילו שפכו עליהם חומצה באו אחרי הבית להחליף בגדים, והם צוחקים והם צוהלים. ואנה אנו באים, עם כותרות בעיתונים ובתקשורת וגינויים מחברי הכנסת, איך יהודים מעזים לשפוך על חיילים חומצה? מאיפה נולדה הרשעות? כמה רוע היה בזה, ובשביל מה? אלוהים אדירים. ואף אחד מהם לא קם לבקש סליחה.
כ-8,000 איש גורשו מצפון השומרון ומעזה. למה מצפון השומרון, חברת הכנסת יחימוביץ? מה היה שם בדיוק? על מה דיברו שם? שם אפילו לא הסבירו. זה היה מנה נוספת, כי ראש הממשלה שרון החליט. למה? ככה. והם הצביעו בעד.
יש שעדיין לא למדו, והם מנסים למכור לנו את האשליה של שתי מדינות לשני עמים. יש כאלה שמסבירים לנו שמדינה אחת מהירדן עד הים אלה סיפורי סבתא, "בובע מעשה"; כך אומר אזרח אחד, אזרח מספר אחת, כמו שהוא הסביר שיש מזרח תיכון חדש, כמו שהוא קיבל פרס נובל לשלום – שלא מופיע בשום ביוגרפיה מאז, מעולם לא הזכירו את זה יותר. הסיפור של שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן הוא ה"סיפור סבתא" הכי גדול עלי אדמות, ואני מציע לכולנו לא לחזור על הטעויות שהיו שם, בגדר כלב השב אל קיאו, כמו שאומר המשורר בתהילים.
אני הולך עם הצמיד הזה שמונה שנים. אני אוריד אותו כשאדע שרוב, רוב מוחלט של התושבים, הגיע לבית הקבע, שזה בגדר המנוחה. זה לא הנחלה. כשכתוב אצלנו "אל המנוחה ואל הנחלה", המנוחה זה המשכן בשילה. המנוחה זה המשכן בשילה, והנחלה בירושלים, בבית הקבע, בבית-המקדש, ולא הגענו עד לשם. זה לא הממשלה האחרונה, חבר הכנסת כבל. זה הממשלות לדורותיהן מאז הגירוש, במשך שמונה שנים. היו יותר טובים, היו פחות טובים. אבל זה שהבטיח שתוך שנה יש פתרון לכל מתיישב – עוד דבר שקר ארור שהוציא מפיו, שידע שזה לא יהיה ולקח קמפיינרים כדי להסית את העם נגד אותה אוכלוסייה, נגד אותם משפחות וילדים.
לא כולם התקוממו אז, לא כולם עזרו אז, כמו שהיום לא כולם עוזרים. שנים אני מלווה את האנשים, את המשפחות ואת הקהילות. אני רואה בסבלם גם כשהם נושכים שפתיים, גם כשהם הולכים ללכיש, למקומות היותר-קשים, ולחלוצה. מי הלך לחלוצה עד היום הזה? התק"ם הלך? מי הלך לשם? רק הגיבורים באמת, אלה שמאמינים ואי-אפשר לשבור את רוחם. הם יושבים בחלוצה, והיה המדבר הזה כגן רווה שרואה ברכה. והתחילו העבודות בשלומית, ביישוב השלישי, עבודות עפר ליישוב הקבע, ועשרות משפחות בהמתנה להגיע לשם.
בעת האחרונה הועברה לאחריותי, כשר הבינוי והשיכון, האחריות להמשך הטיפול. באופן ברור נשארו הבעיות הקשות. ביותר פשוטות, ברוך השם התקדמנו. לאט, אבל התקדמנו. אני מעל הבמה הזאת נשבע לעשות כל מאמץ כדי לפתור את הבעיות האלה. לא אוכל לעשות זאת לבדי. אני מקווה שהממשלה כולה תעשה מאמץ נוסף, מעבר למה שנעשה, ונפתור את הבעיות בחודשים הקרובים.
הוספנו תקציבים, אבל אין די בכך, שאף אחד לא ישגה. חסר עוד הרבה תקציב, אבל בעיקר חסר החיבוק החם של כולנו, כי לפחות בעניין הזה, אני מכיר את האנשים, מכל הקשת, לכל רוחבה, לפחות הדבר הזה מובן, אבל הוא צריך גם להיעשות.
כדי שהדברים האלה לא יגיעו לקרע בעם ולריב אחים, יש צורך אמיתי של החברה בישראל, של הדמוקרטיה בישראל, לחוקק את חוק משאל העם. זה נכון וזה ראוי, זה צודק, זה יהודי. מי שמתנגד לזה, מבחינתי עושה את זה משיקול אחד, פוליטי – זה יעזור לי אם יהיה עוד פעם, זה לא יעזור לי. ואני אומר לכם, פה ועכשיו: אין מרפא לעם אם אין לו את הדרך לומר את דעתו ולעשות את זה, אם חס וחלילה זה קורה, בהכרעה דמוקרטית מלאה, לא על-ידי "מיצובישי". היה דבר כזה, והיו כאלה שהתפארו ברוב הדמוקרטי שהושג פה. כן, הושג – "מיצובישי" אחד, תואר אחד, והעניין הושג. מי שקורה לזה דמוקרטיה, לא יודע מה הוא סח.
אני מאמין ומתפלל כי "לא יטֹש ה' עמו ונחלתו לא יעזֹב". בעזרת השם נעשה ונצליח.
<היו"ר משה זלמן פייגלין:>
תודה רבה, אדוני השר אורי אריאל. הבעת עמדה אחרי תשובת השר לשמעון אוחיון. בבקשה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, השרים בעצם, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים שמונה שנים לעקירה ולפינוי של גוש-קטיף, והשאלה הנשאלת, האם הלקח נלמד מן המעשה הטרגי ותוצאותיו. ואם מדובר בלקח, אני מבקש להפנות את תשומת הלב למסע הדה-לגיטימציה שנעשה למתיישבי גוש-קטיף, מסע שנועד לפגוע בתדמיתם של המתיישבים, ועל כן אני מבקש להביא עדות אחת, כדי להבהיר את הדברים.
ב-1976 נשלחתי מטעם הסוכנות היהודית לארצות-הברית, לארגן גרעיני עלייה להתיישבות בארץ. לפני נסיעתי לארצות-הברית נלקחתי לסיור על-ידי נציגי הסוכנות אחיקם בן-זאב ודוד בן-נאה לסיור בשטח. כשהרכב נעצר הם מצביעים לי על מישור ואומרים לי: כאן יקום גוש יישובים שייקרא גוש-קטיף. אתה נוסע לארצות-הברית להביא את הגרעין הראשון שיעבור הכשרה כאן בארץ, במשואות-יצחק, ויעלה על הקרקע.
נסעתי לארצות-הברית והתחלתי במסע הפרסום ובגיוס חברים המעוניינים להתיישב באזור כפרי בנגב הצפוני – אז קראנו לזה. תוך כמה חודשים גיבשנו 45 משפחות מכל חלקי ארצות-הברית ונקבע אפילו כינוס באטלנטיק-סיטי. הצגתי לפניהם את התוכנית להתיישבות בגוש-קטיף, הסברתי להם ועודדתי אותם להצטרף למשימה הציונית והחלוצית של הסוכנות היהודית, של ממשלת ישראל. חלק התלהבו מן הרעיון, ולמען האמת חלק הביעו את חששם ואמרו: אנחנו חוששים לגור צמוד כל כך לרצועת-עזה, אנחנו מעוניינים להתיישב בנגב הלא-כל-כך צמוד לרצועה.
כמובן, כשליחי הסוכנות היהודית ומדינת ישראל המשכנו במסע ההסברה ובחשיבות של השליחות, ואכן 22 משפחות יצאו לשנת הכשרה במשואות-יצחק ולאחר שנה עלו על הקרקע בקטיף. חלק מהמשפחות הגיעו לירוחם, ואחר כך הקימו את מה שנקרא מכללת רמת-הנגב; בראשם עמד אז פרופסור מל אלכסנברג – אולי הכרת אותו, עמרם מצנע.
והנה, 26-25 שנה אחרי המעשה החלוצי והציוני בשליחות המדינה להתיישבות מתוכננת ויזומה על-ידי ממשלת ישראל, מוצאים את עצמם המתיישבים תחת מסע של דה-לגיטימציה, הבאה להשחיר את פניהם ולפגוע בתדמיתם בעיני הציבור, מסע שרצה להציגם כפרזיטים הסוחטים את המדינה, כ"מתנחלים" המתגנבים בחצי הלילה על מנת להיאחז בקרקע לא להם; מסע השמצה מתוזמן, עתיר ממון, המובל על-ידי פרסומאים ידועים במדינה, והכול כדי להצדיק את עקירתם של מי שנשלחו על-ידי מדינת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
רגע. אני רוצה להגיע לפואנטה, לעיקר, מהו הלקח. היום, כשאנחנו רוצים לבחון את המעשים ורואים שיש כאן שוב מעשים חוזרים ונשנים של מסעות דה-לגיטימציה שמטרתם לערער על זכותנו על הארץ היחידה הזאת, ואין לנו אחרת, אני שואל: האם נלמד הלקח? מי שממהר היום לעשות דה-לגיטימציה גורפת למתיישבים ביהודה ושומרון, האם הוא איננו רואה שהוא שותף למסע כולל – זאת כבר רואים בעובדות, בפרסומים – שהוא שותף למסע כולל לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל יחד עם אויביה ושונאיה? האם אין לו אחריות למעשיו ולהשלכותיהם? האם אנחנו חושבים על תוצאות הביטויים והמילים היוצאים מפינו? ולוואי שתהיה מעט נחמה על-ידי הפקת לקח ממסעות דה-לגיטימציה לאחינו כאן וכאן בתוך מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת עמרם מצנע – עמדה נוספת. מותר לומר שאם זיכרוני אינו מטעני, נפגשנו בנווה-דקלים ביום הפינוי.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן כן, מצאתי לנכון להיות ביישובי רצועת-עזה בתקופת הפינוי, כפי שהייתי שם פעמים רבות גם לפני, כדי להיות ביחד, לדבר, לשמוע ולנסות לפחות לחוות את החוויה המאוד-קשה שעברו תושבי עזה.
אני גם מוכרח לומר בהזדמנות הזאת שאני חושב שכל אחד מאתנו צריך להצדיע להישג המדהים של היישובים ברצועת-עזה, של היישובים היהודיים שהפכו מדבר ושממה לגן פורח. מי שביקר שם, בשטחים החקלאיים, בחממות, במפעלי העיבוד של התוצרת החקלאית, גודל הפלפלים, לא יכול היה שלא להשתאות, גם על הנחישות של הדבקות בקרקע, גם על האנרגיות האידיאולוגיות של ההשקעה ועל בניית הבית.
אבל אני רוצה לומר שקו המחלוקת בינינו – ואני חולק כמובן על חלק מהדברים שנאמרו כאן מעל הבמה – הוא לא בנושא של איך בוצעה ההחלטה. אני חושב – אני מסכים עם חברי איתן כבל ועם רבים אחרים, שממשלת ישראל, או ממשלות ישראל, בסופו של דבר הוציאו הון עתק, אבל אילו תכננו את זה כהלכה ולא קפצו את היד בהתחלה, אפשר היה בהחלט להגיע למציאות אחרת לגמרי וביחס אחר לגמרי – של כבוד, הערכה אל המתפנים מרצועת-עזה. לא על זה אנחנו חלוקים.
אני גם אינני יודע מה עמד מאחורי החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון, כאשר ככה, איך אומרים? out of the blue, מהשמים הכחולים, פתאום נתן את אותו נאום ידוע והחליט את מה שהחליט ועשה את מה שעשה.
אנחנו בהחלט חלוקים על מה נכון למדינת ישראל, ואין פה רעים וטובים, אין פה רשעים ואחרים. אין פה אנטי-ציונים; אני ציוני לא פחות מכל אחד ואחד מהדוברים פה. אני גם נלחמתי לא פחות, אם לא יותר, מאשר כל אחד ואחד מהאנשים שנמצאים כאן. אני חרד למדינת ישראל לא פחות מהמחנות הלאומיים, או שמגדירים את עצמם מחנות לאומיים. אבל אנחנו חלוקים על כיצד אנחנו רוצים שתיראה מדינת ישראל, החברה הישראלית – חברה עם ביטחון קיום, כשזה הבסיס, על בסיס של דמוקרטיה ויהדות.
לכן, בסופו של דבר אני לא מצטער לרגע אחד על זה שאנחנו לא נמצאים היום ברצועת-עזה. כל מי שממשיך לחלום שאי-פעם נחזור לשם וכל מי שחושב שנצליח לקיים את מדינת ישראל כפי שאנחנו רוצים בלי שנידרש פעם נוספת להחלטות מאוד מאוד קשות, מאוד טרגיות – כן, לפנות יישובים נוספים. לפעמים צריך לקטוע איבר בגוף, איבר חשוב, כדי שהגוף כולו יחיה ויתקיים.
לכן אני מציע, גם כאן היום, כשאנחנו באמת מציינים את השנה השמינית לשבר הגדול, למציאות הקשה שאליה נקלעו רבים מתושבינו, אני מציע שנזכור ונבין שעדיין ההכרעות הכבדות והקשות עומדות בפנינו. צריך ללמוד את מה שהיה, צריך להפיק את הלקחים, אבל כל מי שמדבר, גם היום, במציאות הקיימת, על ארץ-ישראל השלמה מהירדן לים, יפגע בסופו של דבר באינטרס של כל אחד ואחד מאתנו – איזו מדינה אנחנו רוצים שתתקיים כאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. תודה לחבר הכנסת מצנע. אחרון המציגים עמדה נוספת הוא חבר הכנסת משה פייגלין. בבקשה.
<משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אני עולה לדבר בלב כבד. גם אני הייתי שם. אני אשמח אם תשמע את דברי.
אכן, היטיב חבר הכנסת מצנע, ולפניו חבר הכנסת דב חנין, להגדיר את שורש הוויכוח. בעיקר חנין. שורש הוויכוח הוא פשוט: האם זו ארצנו. חברי חבר הכנסת מצנע, הארץ הזאת היא שלנו, היא רק שלנו. לא באנו לכאן משום סיבה אחרת; רק משום שזו ארצו של העם היהודי. בה נשב, אותה נפתח. אנחנו נחזור לירושלים, אנחנו נחזור להר-הבית. זו ארצנו, כי את הארץ הזאת נתן לנו הבורא, כדי לבשר כאן כאומה בשורה גדולה לאנושות כולה. כל ניסיון להתחמק מן הבשורה שלנו כאומה מוביל לחורבן.
אני רוצה להשוות בין שני גירושים, גירוש ימית וגירוש גוש-קטיף. לשניהם התנגדתי נמרצות. שניהם הובילו לאסון. עדיין יש מי שמתכחש לתוצאות המרות של הסכם קמפ-דייוויד, אבל אוסלו, ההמשך הישיר שלו, גם הוא הוביל לאסון. שניהם הובילו לאסון, אבל בעיני, אף שהתנגדתי כמובן להסכם קמפ-דייוויד של מנחם בגין, הוא היה לגיטימי. הגירוש מגוש-קטיף היה לחלוטין בלתי לגיטימי, בעליל, למרות שהוא התקבל כביכול באופן דמוקרטי. מדוע? משום שברור היה שמאחורי קמפ-דייוויד מתייצב רוב מוצק של הציבור כולו, ואילו ההתנתקות, כפי שהיא כונתה, הייתה גנבת דעת מהסוג השפל והנקלה ביותר שיכול להיות. לא דמוקרטיה הייתה כאן – ואני לא אחזור על דבריו של השר אורי אריאל, שתיאר זאת בצורה מצוינת.
על קיר חדרי כאן בכנסת בחרתי לתלות אמרה של פילוסוף אמריקני בשם אמרסון, מוכר מאוד, מסוף המאה ה-19, שאמר כך: Good man must not obey the laws too well; אדם הגון, אדם טוב, אסור לו לציית לחוק יותר מדי טוב. בגוש-קטיף ראינו מה קורה כשהחוק הופך להיות קדוש, כשהחוק הופך להיות המוסר, וכל מי שבשם רוממות החוק ציית בגוש-קטיף – אני מדבר דווקא על מי שצריך היה לציית. טוב שלא הייתה אלימות חלילה וחס בגוש-קטיף. אבל כל מי שלא הבין שיש חוקים ויש מצבים שבהם אסור לציית לחוק, יש לו חלק באותם טילים שנוחתים היום על תל-אביב ובאותו סימן שאלה הולך וגובר מעל עצם הלגיטימציה של קיומה של מדינת היהודים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת משה פייגלין.
טוב, חברי הכנסת, סיימנו דיון לא פשוט, עם עמדות שונות. אני לא בטוח שנשכנע כאן אחד את השני, לא בשביל זה נועדו דיונים בכנסת, אבל – – –
<איתן כבל (העבודה):>
אבל היה דיון מכובד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
דיון מאוד מכובד, ואת זה רציתי לציין, חבר הכנסת איתן כבל, היה דיון מאוד מכובד, מאוד כואב.
אם מותר לי גם הערה אישית, מכל הדיונים והמילים הרבות, הייתי לוקח אמרה אחת מהתשובה של השר: לא תמיד נורא, גם בחיים הציבוריים, לומר טעיתי ולבקש סליחה. לא קורה כלום. השמים לא נופלים. עשיתי אני את זה לפעמים כשטעיתי. כדאי גם אולי ללמוד שאם אנחנו רוצים להמשיך להתווכח בצורה מכובדת, כשמישהו טועה, אין איסור בחוק גם לבקש סליחה.
חברי הכנסת, אני מציע שהכנסת תרשום בפניה את דברי חברי הכנסת ואת דברי השר אריאל בדיון הזה. בזה נסתפק.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ה בתמוז התשע"ג, 3 ביולי 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:09.>