דברי הכנסת
דברי הכנסת
כא / מושב ראשון / ישיבות נ"ג–נ"ד /
ח', י' באב התשע"ג / 15, 17 ביולי 2013 / 21
חוברת כ"א
ישיבה נ"ג
הישיבה החמישים-ושלוש של הכנסת התשע-עשרה
יום שני, ח' באב התשע"ג (15 ביולי 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
הצעות סיעות העבודה ומרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 4
1. הפגיעה הקשה במנועי הצמיחה במשק וחוסר יצירת מקומות עבודה חדשים; 4
2. שנתיים למחאה החברתית ושום דבר לא השתנה במדיניות 4
הממשלה 4
אראל מרגלית (העבודה): 6
תמר זנדברג (מרצ): 9
סגן שר האוצר מיקי לוי: 13
נחמן שי (העבודה): 18
עליזה לביא (יש עתיד): 19
נסים זאב (ש"ס): 20
מיכל רוזין (מרצ): 22
מאיר פרוש (יהדות התורה): 23
דב חנין (חד"ש): 24
אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): 25
דוד רותם (הליכוד ביתנו): 31
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 32
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 32
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 32
צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 33
הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013 33
חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 33
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 37
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 37
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ח' באב תשע"ג, 15 ביולי 2013, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 111), התשע"ג–2013; והצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 71) (קנס חובה בדין משמעתי), התשע"ג–2013.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1504/19 וכלה בהצעת חוק פ/1526/19 – הצעת חוק המועצה לביטחון חברתי-כלכלי, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, נחמן שי, ניצן הורוביץ ומירי רגב; הצעת חוק החברות (תיקון – חובת השבת דיבידנדים ותמריצים בחברת איגרות חוב שמנהלת משא-ומתן לגיבוש הסדר חוב), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון – פנייה שוויונית בשילוט במקום ציבורי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, זהבה גלאון, מיכל רוזין, מרב מיכאלי, עדי קול, מיקי רוזנטל ופנינה תמנו-שטה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בשל תרומת מזון), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק לעידוד מקצוע ההוראה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, חמד עמאר, דוד רותם, דב ליפמן, עליזה לביא, יחיאל חיליק בר ודוד צור; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (יועץ הנציב לזכויות אדם), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אברהם מיכאלי, דב חנין ויצחק וקנין; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (בירור קבילות אסירים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אברהם מיכאלי, דב חנין ויצחק וקנין; הצעת חוק גיל פרישה (תיקון – ביטול גיל פרישת חובה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אראל מרגלית, גילה גמליאל, אלעזר שטרן, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, משה מזרחי, עמרם מצנע, נחמן שי, אורלי לוי אבקסיס, דב חנין, חנא סוייד ובאסל גטאס; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מטרות החינוך), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, גילה גמליאל, משה זלמן פייגלין, דוד אזולאי, אורית סטרוק, איילת שקד, משולם נהרי, יוני שטבון ודוד צור; הצעת חוק קירוב לבבות במערכת החינוך, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', זהבה גלאון, מיכל רוזין, תמר זנדברג ואילן גילאון; הצעת חוק הכנסת (מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת בתקופת כהונתה של הכנסת התשע-עשרה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת משה גפני, יריב לוין, אילן גילאון, רוברט אילטוב, איילת שקד, עפר שלח, יצחק הרצוג ומאיר שטרית; הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאציים, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, רוברט אילטוב, דב ליפמן, מאיר שטרית ובועז טופורובסקי; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) (תיקון – הנחה בארנונה לסטודנטים ששירתו בצבא הגנה לישראל או בשירות לאומי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שאול מופז וישראל חסון; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – פיצוי בגין אי-מתן מנוחה שבועית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל וחיים כץ; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור דרישת בחינות כניסה וציון פסיכומטרי), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אילן גילאון; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – הסעות תלמידים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי ויצחק וקנין; הצעת חוק החזקת מזרקי אפינפרין במקומות ציבוריים, התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת יפעת קריב; הצעת חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך) (תיקון – החלת החוק על תוכנית ציל"ה – צהרי יום להעשרה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירותי רפואה מונעת ושירותי בריאות לתלמיד), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הצהרת אמונים), מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת העונש בסעיפים 170–172), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דב ליפמן, עיסאווי פריג', דוד צור, רוברט אילטוב, חמד עמאר, דב חנין, אחמד טיבי ועמר בר-לב; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – דחיית ביצוע משכנתה על דירת מגורים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, מירי רגב, יעקב מרגי ואיתן כבל; הצעת חוק העסקת עובדי הוראה, התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, אורלי לוי אבקסיס, דוד רותם, גילה גמליאל, מיכל רוזין, נחמן שי, מיכל בירן, ניצן הורוביץ ומשה מזרחי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעות סיעות העבודה ומרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. הפגיעה הקשה במנועי הצמיחה במשק וחוסר יצירת מקומות עבודה חדשים;>
<2. שנתיים למחאה החברתית ושום דבר לא השתנה במדיניות הממשלה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסדרת הצעות אי-אמון בממשלה. המשיב, סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי, כבר נמצא אתנו כאן. ההצעה הראשונה היא של סיעת העבודה: הפגיעה הקשה במנועי הצמיחה במשק וחוסר יצירת מקומות עבודה חדשים.
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
לסעיף הבא, בבקשה.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אפשר להסיר אותה מסדר-היום, אדוני. אפשר לגשת להצעה השנייה וגם אותה נסיר מסדר-היום, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נראה שבאותה הזדמנות גם לשלישית אתה יכול לגשת.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אדוני, לזה אני חותר, אף שאני מוכן.
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
לא, לא. גמרנו. לא פה, ערב תשעה באב. נגמר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנשים אולי נמצאים בהכנות לצום.
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
לא, לא. אבל באמת נגמר, תודה רבה. האופוזיציה במיטבה.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
תיזהר, עד אתמול היית גם אתה באופוזיציה.
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
אני לא – אני אהיה גם מחר. אל תהיה מודאג. גמרנו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
דבר אחד שאני יכול לומר לך, חבר הכנסת רותם, שחבר הכנסת אריאל, השר אריאל, גם כשהיה באופוזיציה היה יושב פה. רוב שעות המליאה היה נוכח.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אדוני, אנחנו מבקשים להסיר את שלוש ההצעות מסדר-היום. היו הצעות אי-אמון. נגמר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אראל מרגלית, אני חייב לומר שאנחנו כבר בכמה דקות המתנה. אדוני יעלה ויציג את הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה. אני כולי תקווה שחברי הכנסת זנדברג ויצחק כהן בינתיים יגיעו למליאה על מנת לנמק את ההצעות שלהם. בבקשה. עד עשר דקות לרשותך.
<אראל מרגלית (העבודה):>
תודה רבה.
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת שנמצאים ואלה שאני מקווה שתכף יגיעו, אנחנו מציעים את הצעת האי-אמון שלנו לגבי התוכנית הכלכלית, אבל הפעם לא רק לגבי חוסר הצדק החברתי שלה, אלא הפעם אנחנו נרצה להתמקד בחוסר התוחלת והצמיחה הכלכלית שהתוכנית מציעה.
אני אגיד אולי כמה מילים על עצמי, כי אני בא מעולם מסוים שאולי לא כולם מכירים. אני בא מהעולם של היזמות והטכנולוגיה, ואני רוצה לומר שב-20 שנה האחרונות, בשקט בשקט, לאט-לאט, ישראל נהפכה למעצמה מספר שתיים בעולם ביכולת שלה להקים חברות טכנולוגיות מאפס. ואני רוצה לומר שאנשים לא כל כך מבינים את זה, אבל התקופה של הבנייה של החברות ושל הכלכלה החדשה בישראל, הייתה תקופה מאוד קשה. היו בה שתי אינתיפאדות, היו בה שתי מלחמות במפרץ, הייתה בה מלחמה בעזה והייתה מלחמה בלבנון. במילים אחרות, אנחנו הקמנו את הכלכלה החדשה בתקופה שבה רצנו עם משקולות גיאו-פוליטיות על הרגליים.
אבל היו עוד בעיות, והבעיות האחרות היו בעיות כלכליות. אחרי שישראל עזרה לעולם להמציא כמה מהדברים החשובים בתחומי הקומוניקציה והתוכנה, בשנת 1999 ו-2000 היה משבר עולמי גדול שנקרא "משבר הדוט-קום". במשבר הזה, לפניו, כמעט כל מדינה באירופה יזמה חברות חדשות, כמעט כל מדינה באסיה יזמה סטרט-אפים, ואם הסתכלת על כדור-הארץ מהירח, אתה פתאום ראית שכמעט הכול נעלם בגלל המשבר. הפסיקו ליצור חברות חדשות באירופה, הפסיקו ליצור חברות חדשות באסיה, ואם הסתכלת מהחלל ראית שני מקומות שמהם נצנצה הקמתן של חברות חדשות. אחד מהם היה החוף המזרחי והמערבי של ארצות-הברית, הסיליקון וואלי ואזור ניו-יורק, והאזור השני היה מדינת ישראל. כן, הרבה מאוד אנשים חושבים שההיי-טק שלנו צמח בתקופות הזוהר. אז נכון, היו לנו תקופות זוהר. אבל ההיי-טק שלנו צמח בעיקר בתקופות השפל, בתקופות שבהן מקומות אחרים הפסיקו ליצור ואנחנו המשכנו.
המשבר השני היה בשנת 2008. בשנת 2008 הייתה הסערה הפיננסית בשווקים בעולם שאולי הייתה הסערה השנייה אחרי 1929, במשבר הגדול, והיה צריך להמשיך להעז ולהמשיך לעשות, ולהמשיך להנפיק ולהמשיך ליצור חברות חדשות, ובישראל המשכנו לעשות.
אבל מה המכנה המשותף לכל הדברים האלה שעשינו, ולמה המשכנו להצליח? המשכנו להצליח לא מפני שלא היה משבר. היה משבר. אם באותה תקופה היינו נותנים לפקידים או למנהלי החשבונות לנהל את החברות שהקמנו, ההיי-טק הישראלי היה נכנס להקפאה עמוקה, הכלכלה החדשה לא הייתה זזה. אבל אנחנו הצלחנו כי אנחנו נתנו את הניהול לא לפקידים אלא ליזמים, למנהלים, לאלה שהסכימו והחליטו והצליחו להביא את הדבר הגדול הבא, למרות הקושי ולמרות הלחץ הפיננסי והפיסקלי.
והנה, אנחנו מסתכלים על המצב עכשיו. יש גירעון, אין ספק. יש משבר פיננסי בגירעון, ויש מצב שצריך להניע את המשק מחדש לצמיחה. מדינת ישראל כבר הייתה במצב הזה כמה פעמים. אני מזכיר לעצמנו שהפעם האחרונה, הדרמטית, שהמדינה הייתה במצב הזה הייתה ב-1992. ב-1992 הגירעון היה עוד יותר גדול, והיו מיליון עולים מחבר המדינות שלא הייתה להם ולו עבודה אחת. ואנחנו, הממשלה, אז – יצחק רבין נבחר והיה צריך להביא בשורה חדשה למרות המשבר הפיננסי ולמרות החוסר בעבודה. ואז, לא הפקידים כי אם המנהיגים קבעו את הדרך; לא מנהלי החשבונות, כי אם היזמים, ורבין, בעניין הזה, היה יזם, והוא אמר: כדי לצאת מהמשבר אני לא יכול רק להסתכל על ההוצאות מול ההכנסות. אני צריך תוכנית של צמיחה, והתוכנית של הצמיחה כללה השקעות בצפון, בגליל; היא כללה השקעה בדרום; היא כללה השקעה והושטת יד למגזר הערבי, שכל כך הרבה צעירים שם רצו להיכנס למעגל התעסוקה. היא כללה תשתיות, כי אנשים הבינו שבבניית תשתיות לכל הארץ, הרבה מאוד מהצמיחה תחזור. והיא כללה הושטת יד למערכות שלמות בתחום החינוך, כי הבינו שבלי חינוך ובלי הכנסת אנשים נוספים למעגל התעסוקה, מעגל הצמיחה יישאר צר. ואני מזכיר לכם: הביאו אז תוכנית של 25 חממות ברחבי הארץ. הביאו את תוכנית יוזמה לעזרה בהיי-טק, והביאו עזרה גדולה למה שהיה אז העסקים הקטנים.
רבותי, התוכנית הכלכלית הנוכחית לא מביאה בשורה של צמיחה. כדי להביא בשורה של צמיחה צריך להסתכל לא רק איך לגמור את החודש, אלא צריך להסתכל מאיפה יבואו ההכנסות. ואני רוצה לומר: 455,000 עסקים קטנים – ואני מדבר על בתי-קפה, ואני מדבר על מספרה, ואני מדבר על מפעל קטן של 30 עובדים, חנוקים מבחינת קווי האשראי שהם מקבלים היום מהבנקים. בעוד החברות הגדולות, שהן 1%, מקבלות אשראי ב-4%, החברות הקטנות מקבלות אשראי ב-11% עם ערבות אישית. אי-אפשר ככה. בלי הון חוזר אי-אפשר שתהיה צמיחה. אי-אפשר שבית-הקפה של מזרחי בשוק מחנה-יהודה, שכל כך הרבה מאתנו אוהבים ללכת אליו – והוא דווקא מצליח, אבל הוא רוצה עשרה שולחנות בבניין הבא, והוא לא יכול להרחיב את זה בלי הון חוזר, ובלי הון חוזר אין כלכלה.
והטכנולוגיה הישראלית – אנשים אוהבים להתגאות בה. אני אומר לכם שכיום, עם המדיניות הגיאו-פוליטית הבין-לאומית, שבה ישראל – נעלם כלפיה הרבה מהרצון הטוב, והרבה מההשקעות הזרות נעלמות, אין תוכנית רלוונטית של צמיחה להיי-טק הישראלי במקומות שונים בארץ.
ואנחנו מדברים על החרדים – רבותי, אוהבים לדבר על החרדים בנושא של השוויון בנטל, אבל אני שמח שחלקים גדולים מחברי הבית מסתכלים בנושא החרדי לא רק על השוויון בנטל בצבא אלא אומרים שלאוכלוסייה החרדית מגיעה ההזדמנות להיכנס למעגל העבודה. כמה כסף הקצו במרכז ההשקעות לתעסוקת חרדים? כמה, מישהו יודע? 50 מיליון שקל. היה לנו פה בכנסת כנס של השדולה לתעסוקת חרדים, עם 60 חברות ישראליות שמוכנות לקחת בין 100 ל-200 חרדים אם ייתנו להם את התוכנית שנתנו להם בשנים האחרונות. אתם יודעים כמה אנשים צריך להכניס למעגל העבודה פה? 80,000. אתם יודעים למה מספיקים 50 מיליון שקל? זה מספיק לשתי מנות פלאפל לכל חרדי לחודש. אם רוצים להכניס את החרדים למעגל העבודה, בבקשה, היום על כל משרה יש עשרה קופצים חרדים.
סיפרתי שהייתי באשדוד; סיפרתי על אנשים שגמרו שם את המכללה; סיפרתי על 20 חבר'ה שמנסים להיכנס ולמצוא עבודה אחת, ואני מוכן לספר לכם את הסיפורים האלה בכל מקום בארץ. יש רצון בציבור החרדי להיכנס למעגל התעסוקה. אין תוכנית ממשלתית לתת את ההטבה; אין כמויות כסף אמיתיות כדי לתת לחברות באמת את הסטיפנדיה שהם צריכות כדי להכשיר את העובדים האלה ולקחת אותם למעגל התעסוקה. זה לא דבר באספמיה, זה קרה. בהיי-טק זה קרה, ו-5,000 חרדיות בעיקר נכנסו למעגל העבודה בשבע השנים האחרונות. אפשר לעשות את זה בגדול.
אותו הדבר במגזר הערבי. אתמול במקרה יצא לי לדבר עם כמה מחברות הביו-טכנולוגיה הגדולות בארץ. יש היום תחומים אדירים שצריכים בהם רוקחות וצריכים בהם את ההכשרה הביו-טכנולוגית. תתפלאו, אבל 25,000 ערבים צעירים, בעיקר בגליל, הוכשרו בנושא של הרוקחות ובנושא הפרמצבטי. איפה יש תוכנית אמיתית כדי לתת לאנשים האלה את ההזדמנות להיכנס למעגל התעסוקה?
חרדים, ערבים – היום אי-אפשר להתייחס אליהם כמי שלא רוצה. הם רוצים ויכולים, והתקציב צריך לתת את ההזדמנות, יחד עם המגזר העסקי.
רבותי, אנחנו צריכים לזכור, שליש מהמדינה מצליח כלכלית, שני-שלישים נמצאים מאחור. שני-השלישים האלה נמצאים, חוץ מבמגזר החרדי ובמגזר הערבי, בצפון הרחוק, בדרום ובשכונות המצוקה של הערים הגדולות. נביא תוכנית אמיתית לתת להם סיכוי והדברים יזוזו קדימה. התקציב הזה לא נותן סיכוי לצמיחה ומכניס 50,000 משפחות אל מתחת לקו העוני. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית, שהציג את הצעת האי-אמון של סיעת העבודה. אני מזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג: שנתיים למחאה החברתית ושום דבר לא השתנה במדיניות הממשלה – הצעת אי-אמון מטעם סיעות מרצ ויהדות התורה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות לרשותך.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, ממרחק של שנתיים – ואתמול היה 14 ביולי 2013, שנתיים ליום שבו פרצה המחאה החברתית ב-2011 – ממרחק של שנתיים ברור כבר היום ש-14 ביולי 2011 הוא אחד התאריכים החשובים בתולדות מדינת ישראל. ממרחק של שנתיים ברור גם שהיום, כשאנחנו מסתכלים אחורה אל היום הזה, לא מדובר באיזו התבוננות נוסטלגית כאל מאורע שהיה וחלף ואפשר להיזכר בו בגעגוע, יותר או פחות; מדובר בהתבוננות בהיסטוריה שנכתבת בימים אלה ממש. אני חושבת, אם תורשה לי אמירה אישית – אותי באופן אישי מרגש לדעת שכרגע, בימים אלה, אנחנו לוקחות ולוקחים חלק בשינוי חברתי שמתרחש כל יום, כל שבוע; מתרחש ברחובות, מתרחש בכיכרות, מתרחש מחוץ לביתו של שר האוצר, מתרחש כאן בוועדות הכנסת, מתרחש בדירות הדיור הציבורי.
שנתיים למחאה ושום דבר לא השתנה? עם סימן שאלה, אני חוזרת על הכותרת שאנחנו, סיעות מרצ ויהדות התורה, נתנו להצעה הזאת. השאלה הזאת נשאלה בסוף השבוע מעל דפי מוספי השבת, שכדרכה של התקשורת חתרו לשורות תחתונות: השתנה? לא השתנה? בעיני, השאלה הזאת נשמעת כמעט מצחיקה. ישראל של 3 ביולי 2011 לא דומה כמעט לישראל של היום. המחאה החברתית עיצבה את המציאות הפוליטית, עיצבה את הבית הזה, עיצבה אפילו את ספסלי הקואליציה, שתכף נגיע אליה, ויותר מכול – עיצבה את השיח החברתי-כלכלי יותר מכל גורם אחר.
אז שנתיים למחאה ושום דבר לא השתנה? הרבה השתנה. הרבה השתנה מלבד במקום אחד: במדיניות הממשלה. אם נחשוב על זה רגע, זה די קשה להאמין שהממשלה שקמה כתוצאה ישירה של השינוי הפוליטי של המחאה יכולה להיות כל כך דומה לממשלה שקדמה לה. זאת ממשלה שהמחאה הייתה מכוונת ישירות נגד המדיניות שלה. והממשלה החדשה עוד הגדילה לעשות. אם הממשלה הקודמת נענתה, ולו למראית עין, לתביעות המחאה החברתית, למשל באמצעות הקמת ועדת טרכטנברג, נדמה כאילו הממשלה הזאת, הנוכחית, הפכה את המלחמה בשינויים שדרשה המחאה למדיניות המרכזית שלה.
באחד מטורי סיכום המחאה בסוף השבוע כתב העיתונאי נועם שיזף: "יש אומנם משהו עגום בכך שהתקציב הראשון שהמחאה הולידה שודד את מעמד הביניים כדי לכסות חוב שהותירה 'חגיגה' אליה איש מאתנו לא הוזמן".
אז אם יש מאפיין אחד למציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית של קיץ 2013 – הוא שהציבור נאבק; הציבור נאבק באומץ, באחריות, מתוך הרבה מאוד ידע כלכלי עמוק, מאבק הירואי, מאבק שמתנהל בהתנדבות; ומנגד, הממשלה מגייסת, ונדמה שהיא מגייסת את מיטב המוחות, את טובי הכישרונות, כדי להילחם במאבק הזה. ואני רוצה לתת כמה דוגמאות.
אחד המאבקים החשובים שמתנהלים בשנתיים האחרונות, שעלה ישירות מהמחאה החברתית, הוא מאבק הגז, להשארת המשאב הטבעי החשוב בידי המדינה ולתועלת אזרחיה. זה מאבק שכבר היו לו הצלחות: הוא הצליח לפרסם את הפרוטוקולים של ועדת צמח, הוא הצליח להפחית את אחוז הגז שמיועד ליצוא והוא הצליח אפילו להציב סימן שאלה מהדהד מעל הצורך לייצא בכלל את הגז הטבעי. ומה עשתה הממשלה בתגובה? העבירה את ההחלטה על ייצוא הגז במחטף, בלי אפילו לקיים את הדיון כאן בבית הנבחרות והנבחרים, מייצגי הציבור.
דוגמה נוספת – אחד השינויים המשמעותיים שיצרה המחאה הוא חתירה להנגשת מידע וידע. המחאה חרתה על דגלה שקיפות בלי גבולות, בלי תנאים, בלי אבל, בלי הסברים ובלי תירוצים. הופעתה של תקשורת אזרחית, אמיצה, בלתי תלויה, שמייצגת את ה-99% – שזה כולנו – בולטת במיוחד על רקע משבר חריף באמצעי התקשורת הממוסדים, אלה שנמצאים בבעלות ה-1%, אלה שכשלו שוב ושוב בשנים האחרונות לספק לציבור את הידע, את התחקירים ואת החשיפות שדרושים בדמוקרטיה. אל מול כישלון זה הופיעו בשנתיים האחרונות ארגונים כמו "כנסת פתוחה", "המשמר החברתי", "חדר המצב", בלוגים, צלמי סלולרי ו"יוסטרים" שמעבירים לציבור באופן בלתי אמצעי מידע ממחוזות חשובים כל כך שהיו עלומים ובלתי נגישים לו בעבר.
ומה עושה הממשלה בתגובה? מסתירה את הפרוטוקולים של ועדת הריכוזיות, שחברת הכנסת זהבה גלאון עתרה לבית-המשפט כדי לדרוש את החשיפה שלהם – דבר שנדמה היה שהיה צריך להיות מובן מאליו – מסתתרת בכל מיני תרגילים נכלוליים בפני שקיפות בוועדת גרמן, ועדה שבוחנת את ההפרטה במערכת הבריאות, ומתחמקת אפילו מהבטחה מפורשת של שרת המשפטים לחשוף את דיוני ועדת השרים לענייני החקיקה.
דוגמה נוספת מתחום אחר: שנת ההתאגדות, הגדירה העיתונות הכלכלית את שנת 2013, לאור מספר שיא של התארגנויות עובדים חדשות – עלייה של 60% במספר העובדים המאורגנים החדשים ולמעלה מ-40 התאגדויות חדשות, וזה עוד לפני מחצית השנה. ומה עושה הממשלה בתגובה? את קצב ההתאגדות היא מדביקה עם מספר העובדים שעוברים להעסקה לא ישירה, ועוד בתגובה, הממשלה משתפת פעולה עם המעסיקים בניסיונות סיכול והתנכלות להתארגנויות האלה, כפי שפירטנו כאן רק לפני כמה שבועות בהצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.
ודוגמה נוספת לאחד החורים השחורים ביותר במדיניות הממשלה, נושא שעמד בליבת המחאה, וזה המאבק להורדת מחירי הדיור. בנושא הזה המחאה הציבורית הלכה למקום שנכון להתחיל בו, למקום החלש או המוחלש ביותר, הדיור הציבורי, ובפרט נפגעות ונפגעי הדיור הציבורי. כאן שוב גופים והתארגנויות שקמו מהמחאה מנסים לתקן הזנחה של שנים, נעמדים לצד המוחלשים ביותר, גם מונעים את הפינויים שלהם מהדיור הציבורי וגם מארגנים ניירות עמדה בצוותי חשיבה שמציעים קווי מדיניות פשוטים ובסיסיים במקום שבו הממשלה נאלמה דום במשך שנים. ומה עשתה הממשלה בתגובה? עומדת חסרת אונים, מנופפת בהרחבת חוק הווד"לים, שכבר נכשל, וברפורמות תכנון מפוקפקות ושנויות במחלוקת, ובדיור הציבורי רק מקשיחה את הקריטריונים עוד ועוד ועומדת בסירוב, שבאווירה של היום אין אלא לכנות אותו תמוה – סירוב להגדיל את מלאי הדיור הציבורי.
והנה היום נחשף כרגע שמקורבו של שר האוצר, אורי שני, שמיועד להיות יועץ מיוחד לקבינט הדיור, המינוי שלו עומד בסימן שאלה בגלל ניגוד עניינים לכאורה, מפני שהוא מכהן בדירקטוריון של חברת נדל"ן פרטית שהיא בעלת השליטה בפרויקט "הולילנד" הידוע לשמצה.
אז אני שואלת אתכם, חברות וחברים, לאן פני הממשלה הזו? איזה ציון אפשר לתת לה אחרי הציון המזהיר כל כך שאפשר לתת לציבור בשנתיים האחרונות? נדמה לי שברור שהממשלה לא רק שלא נענתה אלא כשלה מלהבין בכלל את דרישות המחאה, שבניגוד לדבריה נוסחו בצורה ברורה ואפילו הייתי אומרת מצטיינת. אז לאור המציאות הזו אני מבקשת בשם סיעת מרצ ושאר סיעות האופוזיציה להביע אי-אמון בממשלה. פטרו אותנו מהמדיניות הזאת, לכו הביתה ותנו לנבחרי הציבור האמיתיים לעשות עבודה טובה יותר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני מזמין – את מי אני מזמין? כן, ברור שאני רוצה להזמין את חבר הכנסת יצחק כהן, רק שאני מכיר אותו כמה וכמה שנים ולא רואה אותו באולם. טוב, אני מזמין את סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, להשיב על שתי הצעות האי-אמון. כנראה סיעת ש"ס לא מעוניינת לנמק את הצעת האי-אמון שלה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
יש פה נציג.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, לא ברגע האחרון.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
יש פה נציג שמוכן תמיד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן, לפקודה תמיד אנחנו, תמיד.
<אילן גילאון (מרצ):>
הוא מוכן – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מציין את זה ודאי לשבח, שחבר הכנסת נסים זאב נמצא, אבל יש תהליכים לעניין הזה. בבקשה, סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, ישיב לסיעת העבודה ולסיעות מרצ ויהדות התורה על הצעות האי-אמון שלהן.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא, אדוני היושב-ראש, שרק מפאת כבודי אליך אני ניאות להשיב על הצעות האי-אמון, כי כשקראת להם בשעה 11:00 הם לא היו נוכחים במליאה ואני לכאורה פטור ממענה על הצעות האי-אמון. אבל כפי שאמרתי, מפאת כבודך אני ניאות להשיב.
<נסים זאב (ש"ס):>
סליחה, רק למען לשמור על כבודו של חבר הכנסת יצחק – הוא בוועדת הכספים.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אדוני, אתה לא חייב, חבר הכנסת נסים, להגיב על כל דבר. לא היית בפתיחת המליאה ולכן אני פטור מלהשיב לך בכלל.
<נסים זאב (ש"ס):>
הוא באמצע הדיונים בוועדת הכספים, אני מבקש ממך – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גם אם אני לא מסכים עם הניסוח של סגן השר, זה לא כבודי, זה כבוד הכנסת. אבל יחד עם זה, באולם בשעה 11:00, לאחר שפתחתי את הישיבה ולאחר שגם מזכירת הכנסת הודיעה את ההודעות שלה, היו – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אז – לאסור על ועדת הכספים לקיים דיונים אחרי 11:00.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
היו כאן השר אורי אריאל וסגן השר מיקי לוי. זאת הייתה כל הנוכחות במליאה – ואני, ודאי, בתור מי שפתח את המליאה. כך שגם אם אני לא מסכים עם הניסוח של סגן השר יש משהו בדבריו. בבקשה, עכשיו אדוני ייגש; אדוני ייגש בבקשה לנושא.
<תמר זנדברג (מרצ):>
הדיונים בוועדות בדרך כלל גולשים מעבר לשעה 11:00.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אני מקבל את התיקון של אדוני לגבי כבוד הכנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני קיבלתי – סליחה, אדוני סגן השר – את ההערה של חברת הכנסת תמר זנדברג. אני יודע שיש ועדות, אני כבר אומר, בשבוע הקרוב – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
הייתי בדיון – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – – בשבוע הקרוב, בגלל חוק ההסדרים והתקציב, אני עוד פה ושם אתן אישורים חריגים לוועדות לשבת, מדובר בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה. אני כבר אומר לכל אלה שיבקשו אישורים בעתיד לקיום ועדות במהלך המליאה – כנראה האישורים האלה לא יגיעו. בבקשה, אדוני.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
תודה.
אדוני היושב-ראש, אני חייב לציין שהפעם באמת נדהמתי יותר מתמיד לקרוא את הכותרת שהופיעה בהצעת האי-אמון של סיעות מרצ ויהדות התורה. אני אומר לכם, חברת הכנסת זנדברג, למרצ אין לי טענות. באמת אין לי טענות. תפיסת העולם שלכם ברורה, לא הייתם שותפים בממשלה מזה עשור. אבל יהדות התורה, שהייתה שותפה לכל הממשלות, היא באה בטענות? עושה שותפות יחד אתכם? לא ייאמן. זה באמת שיא חדש של צביעות מצד יהדות התורה, אין לי מילה אחרת להגיד אלא המילה הזאת.
ואני קורא מהצעת האי-אמון: שנתיים למחאה החברתית ושום דבר לא השתנה במדיניות הממשלה – זוהי הכותרת, באמת לא תיאמן, שבחרו חברי יהדות התורה ביחד עם שותפיהם החדשים, חדשים, ממרצ. חברי סיעת יהדות התורה, שנתיים למחאה ושום דבר לא השתנה? השתנה ממה בדיוק – חבל שהם לא נוכחים פה – מהמדיניות שאתם הובלתם? אין לי ברירה, אדוני היושב-ראש, אני מצביע לכיוון המושבים שלהם, כי אני לא מצליח להבין, אם היא הייתה מדיניות טובה ומוצלחת כל כך, אז נגד איזה עוני אתם יוצאים היום? המצב אמור להיות טוב. ואם היא הייתה גרועה, כלפי מי בדיוק אתם באים בטענות, לעצמכם? תיאטרון בעיצומו. לאור המצב הגירעוני והביקורת שלכם אני מציע שתביעו אי-אמון באופוזיציה ובעצמכם על הדרך שבה ניהלתם את הממשלה הקודמת, זה נראה לי הרבה יותר ראוי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אתה יושב בממשלה, מה לעשות?
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
באשר להצעת האי-אמון של מפלגת העבודה, חברי חבר הכנסת מרגלית, אנחנו נלך יחד, נספיק ללכת יחד לשדולה למען ירושלים. אני רוצה להחמיא לך, גם כחבר, גם כבן עירי, על ניסיונך הכלכלי. אין ספק שאתה מדבר ממש מרשים, דבריך נאותים וניכר כי יש לך ניסיון. אני אחמיא לך על עוד משהו, אתה מדבר כמנהיג מפלגת העבודה.
אני רוצה להבהיר כי הממשלה פועלת נמרצות להגדלת שיעור התעסוקה במשק תוך הפעלת מגוון רב של כלים. בראש ובראשונה אנחנו מעניקים סבסוד לכ-90,000 משפחות במעונות-היום וכ-25,000 משפחות בצהרונים, היקף של למעלה מ-900 מיליון ש"ח, שמאפשרים – מסגרות אלה מאפשרות לתמוך בהשתלבות ההורים במעגל העבודה כאשר פיקוח על המחיר והסבסוד הניתנים במעונות גם מקלים על נטל התשלום הגבוה ומסייעים בכך להפחתת יוקר המחיה להורים העובדים. בהחלט פתיחה רחבה מאוד של מעגל העבודה לאלה שלא יכולים לצאת מפני שהם אמורים לטפל בילדיהם.
משרד הכלכלה נמצא בעיצומה של השקעה משמעותית בבנייה של מעונות חדשים נוספים בהיקף של 1.2 מיליארד ש"ח, מתוכם הוקצו 475 מיליון ש"ח למען הכוונה להרחיב את המערכות עבור 25,000 ילדים חדשים.
שנית, במסגרת פיתוח ההון האנושי וקידום ההכשרות המקצועיות, המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ומדע מכשיר כ-23,000 סטודנטים, 23,000 סטודנטים – זה יעניין אותך, חבר הכנסת מרגלית – בתחום הטכנולוגי כהנדסאים וטכנאים במגוון רחב מאוד של מגמות לימוד. כמו כן, מתקיימת הכשרה של נוער למקצועות טכנולוגיים באמצעות חניכה ועבודה מעשית; מתקיימת הכשרה פנים-מפעלית, בהתאם לדרישות מעסיקים, והמעסיק מתחייב לקלוט כ-65% מהבוגרים לפחות. כמו כן ניתנים שוברי הכשרה מקצועית לאנשים ללימוד מקצועות של משרד הכלכלה – מסלול הכשרה חדש שאך זה עתה החל בדרכו.
נוסף על כל מה שציינתי, משרד הכלכלה פועל להגדלת התעסוקה בקרב אוכלוסיות מעוטות השתתפות בשוק העבודה. אתן רק דוגמה אחת לגבי האוכלוסייה החרדית: הוקמו מרכזי הכוונה תעסוקתית בבני-ברק ובירושלים בעלות של כ-70 מיליון ש"ח. אתה אמרת 50. זה טיפה יותר – 70 מיליון ש"ח. מעבר לכך, אנחנו מגבשים תוכנית בהיקף תקציבי משמעותי לשילוב בתעסוקה של גברים חרדים אשר קיבלו בעבר פטור או שעתידים לקבל פטור מחובת שירות סדיר בהתאם להסדר השוויון בנטל. כמו כן – תוכנית לסיוע לחרדים המשרתים בצה"ל ובשירות האזרחי להשתלב בתעסוקה עם תום תקופת שירותם.
כמו כן, הוראת מנכ"ל משרד הכלכלה, הוראת מנכ"ל 417 – הוראה זו מאפשרת לתגמל את המעסיק לאורך זמן, אותו מעסיק שמעסיק חרדים שלפני כן לא עבדו. יש הוראת שעה שחתום עליה מנכ"ל משרד הכלכלה. היא מפעם לפעם מוארכת. לצערי, היא הייתה והופסקה לפני כחודש ימים. אני פעלתי להארכתה. היא אמורה להיות מופסקת בעשרת הימים הקרובים. יבחנו את התוצאות שלה ואז יראו אם יש צורך להאריך את הוראת השעה הזאת. התגמול הוא לא תגמול לעובד, הוא תגמול למעסיק במטרה ליצור מקומות עבודה חדשים.
<אראל מרגלית (העבודה):>
לכמה זה נערם, כל המספרים האלה – – –
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אני לא יודע להגיד. בגלל זה בעשרת הימים הראשונים – הוראת השעה היא 417, מנכ"ל משרד הכלכלה. בעוד חודש ימים אני מציע שתגיש מכתב או שאילתה בנושא: תגידו לי כמה התוכנית הזאת הביאה, כמה אנשים תגמלנו. ההוראה הזאת קיימת, ואני פעלתי לפני חודש, כשהיא הסתיימה – פעלתי להאריך אותה.
לגבי האוכלוסייה הערבית – אף שהם לא כאן – דיברתי כמה פעמים בחודשים האחרונים במסגרת הצעות לסדר-היום בנושא, ולכן באמת לא ארחיב. אציין רק את הקמתם של 21 מרכזי תעסוקה ייעודיים שישרתו 63 יישובים בפריסה ארצית, בתקציב של 200 מיליון שקלים. התקציב הכולל שהממשלה השקיעה לטובת הגדלת התעסוקה ולפיתוח כלכלי במגזר הערבי עומד על כ-3.7 מיליארד שקלים.
נוסף על כל אלה מפעיל המשרד תוכנית שנועדה לקדם תעסוקה של יוצאי אתיופיה, וכן תוכניות לסיוע לנשים חד-הוריות הכוללות סדנאות הכנה לעבודה, אימון אישי, ליווי בפיתוח מסלולי קריירה וכן סיוע בתמיכה לקייטנות ולחוגים.
משרד האוצר מטפל בסיוע – אתה הזכרת את זה בדבריך – לעסקים קטנים ומתן אשראי לעסקים אלה. אני מקווה שהתוכנית שיזמנו תצא בהמשך אל הדרך.
אני אהיה מוכן לשוחח אתך וגם לשמוע אותך בארבע עיניים.
<אראל מרגלית (העבודה):>
בסדר. אני רק אומר לך – – –
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אני חושב שההצעה הזאת חשובה, התמיכה הזאת חשובה. הם המנוע המרכזי או אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים במשק.
<אראל מרגלית (העבודה):>
כי הרבה אנשים אוהבים לעשות על זה PR. כשעכשיו אני בודק, אין כמעט הקצאה – –
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אתה צודק.
<אראל מרגלית (העבודה):>
– – גם בבנקים וגם בשטח.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אתה צודק. ולכן אנחנו יזמנו בעניין הזה, גם במועצה של יש עתיד, ואני מוכן אהיה לשתף אתך פעולה בנושא הזה בעתיד.
חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מכל מה שתיארתי בפניכם על פעילות הממשלה בהכשרת עובדים וביצירת מקומות עבודה – וצריך להמתין כדי לראות איך זה מיושם – אני חושב שאתם יכולים להבין עד כמה אין בסיס לאמירות של חברי, שחוזרות על עצמן שבוע אחרי שבוע. לפיכך, אדוני היושב-ראש, אבקש מן הכנסת שוב לדחות את הצעות האי-אמון שלפנינו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. חברי הכנסת, אנחנו נעבור לדיון הסיעתי. ראשון הדוברים, מטעם סיעת העבודה, הוא חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא, והלאה לפי הרשימה. חבר כנסת שלא יהיה באולם כשאקרא בשמו, לרבות חברת כנסת, ודאי שיפסיד את התור שלו בדיון. עד שלוש דקות לרשות אדוני.
<נחמן שי (העבודה):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מי שלא יכול לחוש את האדמה רועדת, לא מבין לאן הולכת ישראל. לאינדיאנים הייתה שיטה: הם היו מצמידים את הראש לאדמה. אנחנו, לא יודע אם אנחנו יכולים לעשות את זה, אבל אין ספק שהמחאה החברתית שיצאה לדרכה לפני שנתיים ושהתנהלה במשך שני קיצים רצופים בכיכרות, ברחובות העיקריים, הראשיים, ובזירות אחרות, עדיין חיה, עדיין משמעותית.
יתרה מזאת, אולי היום יש סיבות יותר טובות למחאה חברתית. כי אם לפני שנתיים אלפים, עשרות-אלפים, מאות-אלפים, יצאו לרחובות כשהדרישה לצדק חברתי בפיהם, היום הם רק יכולים להיות מאוכזבים, מפני שממשלת ישראל, בתרגיל מרהיב, הטעתה אותם. היא המציאה את ההמצאה הישנה של ועדה ציבורית, הרוויחה זמן. הוועדה הציבורית הגישה מה שהגישה, אבל המציאות עשתה את כל המלצותיה פלסתר.
ובסופו של דבר, כשאנחנו מסתכלים אחורה, המחאה החברתית, להוציא את העובדה שהייתה מחאה חברתית, לא השיגה דבר. וכך נוצר תסכול, וכך נוצרה אותה פצצת זמן שתתפוצץ בסופו של דבר, אין ספק בכך. יש תהליכים שהתנהלו ושהמחאה יצאה כנגדם. אני יכול להזכיר למשל את נושא הדיור. מאות-אלפי אנשים צעירים בארץ הזאת לא יכולים להשיג דיור במחיר סביר; בודדים או זוגות לא יכולים. ובמשך השנתיים האלה, כשהיה לממשלה כל הזמן שבעולם כדי לתקן את המעוות הזה, הדבר לא נעשה. עוד מדברים על דיור, על איזשהו פורום במשרד ראש הממשלה. קשקוש, קשקוש. בינתיים המחירים עולים כל הזמן. ואם בעבר היה צריך 132 חודשים, שזה מספר עצום – חודשי עבודה, היום צריך כבר 140 חודשים. הזמן פועל נגד.
והמחאה הזאת, לכן, הולכת וצוברת כוח. ואל תטעו לחשוב שאם לא רואים אותה על פני השטח, אל תטעו לחשוב שאם עדיין היו רק 3,000 איש בתל-אביב בשבוע שעבר – מה זה 3,000 איש? מישהו בטח התמתח לאחור בכורסה שלו ואמר: וואו, זה שטויות. ה-3,000 יהיו ל-30,000, ואלה יהיו ל-300,000.
ואני אומר לכם עוד דבר אחד שהוא לא פחות מסוכן: אני לא בטוח שהמחאה הזאת רק תנווט לערוצים דמוקרטיים, שהיא רק תתנהל במסגרת החוק. אני חושש מאוד ממה שאנשים מתוסכלים, אנשים שאיבדו תקווה, עלולים לעשות בסופו של דבר. אני מזהיר מפני זה בסופו של דבר. וזה לא יהיו כל המאות-אלפים; זה יהיו בודדים שיחליטו שאם הדרך הפתוחה בפניהם, הדמוקרטית, לא עובדת, הם יחפשו דרכים אחרות.
הממשלה צריכה ללכת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא מטעם סיעת יש עתיד. עד שלוש דקות לרשות גברתי. אחריה – אם הבית היהודי ימסרו את שם הנציג שמדבר מטעמם, הוא או היא אכן ידברו. אם לא, אז מטעם סיעת ש"ס – חבר הכנסת נסים זאב.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דיבר חבר הכנסת נחמן שי ופתח ושאל לאן הולכת ישראל. אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור ולהבין – בטח בימים הללו, ימים של תשעה באב, ערב תשעה באב, היום בערב מתחיל צום תשעה באב – חבר הכנסת נחמן שי, הולכת, תהליך, תהליך לוקח זמן. מי שלא מבין שתהליך לוקח זמן עלול לאבד את התהליך. כך זה באשר למה שדיבר סגן השר מיקי לוי על יצירת מקומות עבודה, על התרגלות, על התגייסות לצבא. אלו תהליכים עמוקים שמתרחשים בחברה הישראלית, ותהליכים לוקחים זמן, וצריך לגלות רגישות וסבלנות וסובלנות לתהליכים הללו.
ובאותה נימה דבר על ההשתלחויות חסרות התקדים בחיילי צה"ל, שבאים ומשרתים ונקלעים – חלקם חוזרים הביתה לבתיהם, חלקם מבקרים קרובי משפחה, שכנים, ונתקלים במהלומות ובדברי שטנה, מכות. לא מעט פעמים שוטרים נדרשים לבוא ולהפריד את אלו שהתנדבו ובחרו ובאו לשרת בצבא ישראל. הם פורצי דרך, הם ראשונים שעושים את המעשה הזה, והם נתקלים בהתלהמות חסרת תקדים.
אני קוראת מכאן, מהבמה הזאת, לרבנים, לראשי הישיבות, לבוא ולהוריד את סף המילים ואת הדברים הנאמרים. לכולנו אני קוראת: בואו נזכור על מה חרב הבית. בית שני חרב בשל שנאת חינם; הבית לא ייבנה אלא אם כן תהיה אהבת חינם. אבל בואו רגע נחשוב מה פירוש המילה "חינם". בלי סיבה – זה לא סביר, אין דברים שהם בלי סיבה. אומר הרב ד"ר מאיר גרוזמן: "הרי האדם הוא יצור רציונלי, וגם שנאה משום ש'ההוא לא מוצא חן בעיני' היא שנאה שיש לה סיבה", קדושה או קלושה ככל שתהיה. הכוונה היא לשנאה שאין ממנה תועלת; שנאה לשמה. אם כך – גם אהבת חינם חייבת להיות כזו שאין ממנה שום תועלת".
חברים, יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, אבל תשעה באב צריך להיות יום של חשבון נפש לאומי, החל מחטא המרגלים, שלפי מסורת חכמינו אירע בו כישלון לאומי, ובעקבותיו עם ישראל נכנס לארץ-ישראל באיחור ובלי ההנהגה של משה; עבור בחורבן בית ראשון, שנגרם בשל פריצות, סיאוב המשפט וריקבון השלטון; המשך בחורבן בית שני, בשל אותה שנאת חינם, שעליה דיברתי, ואדישות מנהיגי הדור כלפיה; המשך בחורבן ביתר וכישלון בר-כוכבא שבעקבותיהם שממה הארץ; עבור לגירוש ספרד, שהיווה נורה אדומה ענקית נוכח חוסר הסובלנות של עמי אירופה הנאורים כלפי היהודים היושבים בקרבם; וכלה בחורבן דור השואה, כאשר לא מעט רציחות ורדיפות בוצעו בכוונה ביום זה, בתשעה באב.
כל אלו חייבו ומחייבים אותנו להסיק את המסקנות בינינו, ורק בינינו לבין עצמנו פנימה, גם כלפי שכנינו וגם, אבל בעיקר, כלפי עצמנו – אנחנו מול חברינו, על אף השונות ועל אף החירות. אפשר אחרת. היו פרקים של אחדות בעם ישראל; לא רק אחדות גורל שנכפתה מבחוץ, אלא גם אחדות מטרה שנובעת ונבעה מתוכנו. זהו הלקח שעלינו להפנים, זוהי נקודת האור שלפיה אנחנו מבקשים ורוצים וצריכים לפעול בכנסת זאת ובחברה הישראלית כולה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. אין נציג לבית היהודי. אני מבקש מחבר הכנסת נסים זאב להשתתף בדיון מטעם סיעת ש"ס. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יודע אם בכלל מתאים לקיים דיון כזה ערב תשעה באב. במקום לדבר על חורבן בית ראשון ובית שני, אז לפחות אני אומר, באיזה פסוק כתוב על המרגלים, כאשר באו וריגלו את הארץ: "ויֹציאו דִבת הארץ" רעה. אז הם בהתחלה ראו: "הארץ אשר עברנו בה לתור אֹתה ארץ אֹכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדות", ואז: "ותִשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". הגמרא אומרת על רבי יוחנן שאמר: זה היה ליל תשעה באב. הקדוש-ברוך-הוא אמר: אתם בכיתם בכייה של חינם, ולכן תבכו בכייה לדורות.
אדוני היושב-ראש, מספיק לבכות על דברים שאנחנו גורמים לעצמנו. יש חורבן שבא, בעוונותינו הרבים, בית ראשון ובית שני, אבל יש דברים שאנחנו גוזרים על עצמנו, מביאים את החורבן על עצמנו. ואני רוצה לומר, הממשלה הזאת, האטומה, מביאה את חורבן בית שלישי. היא בעצם מתעללת באזרחים, בתושבי מדינת ישראל.
מאיפה באו כל ההחמרות שמיצוי כושר השתכרות הוא תנאי לצורך זכאות לקבלת סיוע בדיור? דברים שלא היו ולא נבראו. שיגידו שלא רוצים לעזור למשפחות ברוכות ילדים, אלא אם כן שני ההורים צריכים להיות נכים מעל 75%. מה, אנחנו מדינה של נכים? אני רוצה לדעת. מה הקריטריונים הקשוחים האלה, הקשיחים האלה, שבעצם באים לנטרל כל אפשרות שמשפחה ברוכת ילדים יכולה לקבל את הזכאות שלה, שהייתה עד לפני כמה שנים?
אני זוכר בתקופה שלי, אדוני היושב-ראש – הייתי חבר בוועדת "פרזות" וגם בעיריית ירושלים – היה מלאי של דירות ויכולנו באמת לתמרן בהן, עד החוק שבא ואמר שכל משפחה יכולה לרכוש את הדירה שלה. הייתה פה התחייבות מטעם ממשלת ישראל, שבאה ואמרה: את כל הכספים שאנחנו נגבה, גם במכירה הייתי אומר "אפסית", שהיא 25% של ערך הדירה, וככה זה נמכר. זאת אומרת, הרוב המכריע של הדירות לאותן משפחות שגרו למעלה מעשר שנים – הדירות נמכרו במחיר אפסי, הייתי אומר. אבל בכל זאת הייתה גבייה של למעלה מחצי מיליארד שקלים, או אפילו יותר מכך. והאוצר בא וגבה את הכספים האלה במקום לקנות מלאי של דירות ולהפשיר את הקריטריונים ולאפשר ליותר בעלי משפחות לקבל דירות על-פי הקריטריונים שהיו קודם לכן. באה הממשלה הזאת וגוזרת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן.
ורק אני אומר סעיף אחד – בזה אני אסיים, כי אני סיימתי את שלוש הדקות, אדוני היושב-ראש: מה המשמעות שמשפחה שלשני ההורים בה נקבעה דרגה של אי-כושר השתכרות יציבה בשיעור של 75% ומעלה, או לגבי משפחה חד-הורית – היא תיחשב כממצה את כושר ההשתכרות באחד המקרים. ואתה רואה את הרשימה – כל סעיף הוא יותר גרוע מהשני כדי למנוע אפשרות שהמשפחות האלה יהיו זכאיות.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אם אנחנו מדברים על ממשלה של חמלה, שבאה לשנות, שבאה להיטיב עם העם, לפחות על-פי ההצהרות הכוזבות שלהם, לפחות תראו משהו לעין – שאתם עושים משהו. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. נציגי סיעת יהדות התורה – לא נמצאים. חברת הכנסת מיכל רוזין, מטעם סיעת מרצ – בבקשה, גברתי.
<מאיר פרוש (יהדות התורה):>
היושב-ראש, היושב-ראש – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתן לך אחרי חברת הכנסת רוזין. בבקשה, גברתי, שלוש דקות לרשותך.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול, אמש, יצאנו לסיור של הוועדה לסחר בנשים בראשותו של חבר הכנסת דוד צור. הגענו לאזור התחנה המרכזית הישנה וסיירנו שם עם העובדות והעובדים והפעילות והפעילים המדהימים של מרפאת לוינסקי. עברנו שם, ופשוט נדהמנו לראות כיצד מתקיימת ישראל שנייה, ישראל אחרת, שממש לרוב הציבור, ובעיקר לממשלה, לא אכפת מהם. פגשנו שם את מ', בחורה צעירה בת 22, רזה עד מאוד, אפשר לומר, במצב קשה; פגשנו שם את ו', שאמרה לנו שהיום היא עובדת משמרת כפולה בזנות כי היא צריכה להחליף בנות שלא הגיעו, ולכן היא נמצאת מ-10:00 עד 20:00. לשאלתי, כמה לקוחות היא קיבלה, היא התביישה להגיד לי את המספר. פגשנו שם אישה נוספת בזנות, שמתגוררת בעיירה בדרום ומגיעה כל בוקר לתחנה המרכזית. יש לה שלושה ילדים, ומאז שהתגרשה היא נאלצת להיות בזנות כדי לפרנס את משפחתה ואת ילדיה. כמו שהיא אמרה לי: אם רק יהיה לי מיליון שקלים, אני עוזבת היום.
אבל אתם צריכים להבין שכשאני מדברת, שום דבר מזה באמת לא חדש לכם. אבל אנחנו מדברים על, פשוט, כבישים שלמים, רחובות שלמים, עם כוכים. כוכים. יש לנו פה רחוב החלונות האדומים. בלי שידענו, נוצרה במדינת ישראל מציאות שאנחנו לא מכירים אותה. כוכים, כוכים, כוכים, שיושבות שם נשים במשך היום, מקבלות את הגברים שעוברים מכוך לכוך ובודקים את הסחורה ובוחרים.
ומסביב – ואני מנסה לתאר לכם פה באמת מציאות מדהימה, מדהימה – ומסביב, כמובן, הרבה מאוד פליטים מבקשי מקלט אפריקאים, שמסתובבים שם. חלקם יושבים בבתי-קפה, פאבים שפתחו לעצמם, יזמות עסקית. חלקם מסתובבים חסרי מעש, חלקם עובדים, חלק מהם משפחות עם ילדים קטנים. והמציאות הזאת מתקיימת במרכז הארץ, לא בפריפריה, לעיני כולנו, ואנחנו לא רואים.
וכשבאים תושבי דרום תל-אביב ומלינים על כך שמגיעים אליהם האפריקאים, אני שואלת אותם מי הביא לכאן את התחנה המרכזית, גם הישנה וגם החדשה; מי הביא לכך שתהיה פה הזנחה של למעלה מ-50 שנה, אולי אפילו 65 שנה; מי מביא לכך שהמצב פה הוא בלתי נראה. כולם שם שקופים, גם אותן נשים בזנות, גם אותם פליטים מבקשי מקלט מאפריקה, גם העובדים הזרים משאר מדינות העולם וגם תושבי דרום תל-אביב. הגיע הזמן שנראה את המציאות בעיניים ונטפל בה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני מזמין את חבר הכנסת מאיר פרוש מטעם סיעת יהדות התורה, בבקשה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך.
<מאיר פרוש (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום ח' אב, שהוא ערב תשעה באב – ובתשעה באב אנחנו אבלים ומתאבלים על חורבן הבית, והבית נחרב בגלל שנאת חינם – זה לא הרגע המתאים להתנצח ולהתווכח ולדבר, גם אם אתה מרגיש שיש צורך. כי אנחנו לא נמצאים פה כדי לדבר דיבורים בעלמא, אלא מתוך מטרה לתקן ולהועיל ולשפר. אבל בכל זאת, ח' אב, יום לפני תשעה באב, זה לא היום הקל ביותר.
אבל בכל אופן, ואני רוצה לומר את זה מראש – אני אומר מראש, כדי שלא יהיו טענות אחר כך למה אני – כמו שאני מתפלל שחרית, מנחה וערבית, ואני עושה עוד מצוות שמוטלות עלי כיהודי חרדי, אין שום צל של ספק שאני מגנה כל סוג של אלימות. אין שום שאלה בדבר הזה. אם מישהו מבקש ממני לעשות דבר כזה, כנראה אין לו אמון בי. אבל אין ספק שדרך האלימות זו בכלל לא דרך שיכולה להיות מקובלת ביהדות. בעבר הייתי גם אומר, שאם אדם למשל מחזיק אבן בשבת אז הוא לא יכול להיות חרדי. אולי הוא מתחזה לחרדי, כמו שיש מתחזה לקצין, מתחזה לחייל. אבל אחד שמחזיק אבן עובר על דינים של הלכות שבת.
אבל בכל אופן, מהצד השני אני כן חייב לומר, כאשר אדם בכיר במדינת ישראל יכול להגדיר את היום הזה שבו נושא של ותק נישואין יוצא מכלל ההגדרות והאפשרויות לקבל מענקי דיור, והנושא של מיצוי כושר השתכרות נהפך להיות לחלק מהתנאים שבהם, ורק על-ידם, אפשר לקבל מענקי דיור, נהפך – לשר בכיר, שר אוצר במדינת ישראל – ליום שמחה, יום שמחה, יום שברוך השם הצליחו להוריד את הסעיף הזה.
ואני הייתי אומר עוד משהו: שר שעומד ודורש – יכול להיות גם שהוא מאיים. אנחנו לא יודעים אם הוא מאיים, אבל יכול להיות. לפי ההתקפלויות של ראש הממשלה, כנראה אותו שר אוצר שעומד ודורש ואולי גם מאיים, שהוא מבקש שאותו חוק, החוק הזה של שירות ביטחון וחוק שירות אזרחי של תלמידי ישיבות יגיע מייד עכשיו, ברגע שאני מבקש, אולי ברגעים האלה שאני מבקש להעביר את התקציב הכל-כך קשה לאזרחי המדינה, מכיוון שנוח לו פוליטית, כדי שהציבור לא ירגיש עד כמה הוא הולך לפגוע במעמד הביניים ובשכבות החלשות על-ידי זה שהוא יסיט את תשומת הלב מהקהל הרחב, עומד ודורש להעביר חוק, שחיכה 65 שנים. למה שהוא לא יחכה עוד 665 ימים? למה זה דחוף להביא את זה? והדבר הזה מביא למרמור, לתסכול, לכך שאנשים ירגישו שבראש המדינה עומדים היום כאלה שמנסים לפגוע ולהצר את צעדיהם וגם לשנות בכפייה את אורח החיים שלהם.
בוודאי, אדוני היושב-ראש, שאת הדברים האלה צריכים לקחת לתשומת לבם אלה שהם חברים באותה חבורה שחברה לפגוע ביהדות החרדית. ואנחנו אומרים לכם: היה לא תהיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מאיר פרוש. חבר הכנסת דב חנין מטעם סיעת חד"ש. בבקשה, אדוני.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, היום מתקיימת שביתה כללית של האזרחים הערבים בישראל, שביתה שצריכה גם להעסיק אותנו בכנסת. כי עילתה של השביתה הזו היא תוכנית ממשלתית בעייתית, מסוכנת, מיותרת, תוכנית שהגיעה לכאן לכנסת, עוררה גם אצלנו סערה קשה. אני מתכוון, כמובן, לחוק פראוור. והאירוע הזה של השביתה הכללית של האוכלוסייה הערבית נועד להעביר מסר לציבור הישראלי בכללותו, וגם למקבלי ההחלטות: את תוכנית פראוור צריך לעצור, את תוכנית פראוור צריך למנוע, ובמקום המהלך השגוי והבעייתי הזה צריך ללכת בכיוון הפוך, להכיר ביישובים הערביים הבדואיים הלא-מוכרים, להתחיל לפתור ולהתמודד באופן אמיתי עם הבעיות הקשות שיש שם. זו הדרך שבה צריך ללכת.
עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מציינים שנתיים למחאה החברתית, ובהפגנת המחאה החברתית שהייתה בתל-אביב ביום שבת היה שלט שסיכם את ההתפתחות מאז במילים "התודעה השתנתה, המציאות נשארה". הדיבורים אכן השתנו, גם הדיבורים במערכת הפוליטית, אבל המעשים נותרו. הבעייתיות נותרה, כי אנחנו לא עוסקים בטעות, אנחנו עוסקים במדיניות, ואין ביטוי חריף יותר למדיניות האנטי-חברתית של הממשלה מסדרי העדיפויות ההפוכים שמתבטאים בתקציב המדינה, המשך של הדיאטה הרצחנית נגד השירותים החברתיים, המשך הגזירות על העניים ושכבות הביניים, ואולי גולת הכותרת, הגזירות בתחום הדיור; תחום הדיור, שהיה העילה הבולטת ביותר לפריצתה של המחאה החברתית.
עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על תחום הדיור אנחנו מדברים על שוק מפולח. בכל אחד מהפלחים של השוק הזה, דמותה של הבעיה היא שונה. אבל הממשלה נלחמת נגד נזקקי הדיור בכל אחד מפלחי שוק הדיור. בתחום הדיור הציבורי הממשלה מאמצת תוכנית שמשמעותה חיסול הדיור הציבורי. מכירת דירות בהיקף גדול של דיור ציבורי והעברת התמורה לא לרכישה ובנייה של דירות חדשות של דיור ציבורי, אלא לסיוע בשכר דירה לטווח קצר. בתחום השכירות המצוקה הולכת ומתגברת כאשר לא בונים דירות זולות להשכרה בישראל. ובתחום של אותם אלה מעל, שכבר מצליחים לקנות דירות, הגזירה הנוראה, הקיצונית והמופרעת של מס על משני הדיור תעלה את מחירי הדירות לאנשים שרוצים לקנות את הדירות הבסיסיות ביותר והזולות ביותר בלפחות 50,000 שקלים.
הבעיה תלך ותחריף כל עוד לא עושים את מה שצריך לעשות ולא בונים בנייה ציבורית של דירות זולות להשכרה בהיקף גדול. צריך לתקן פה ולומר שיש בנייה ציבורית, אבל למרבה הצער הבנייה הציבורית הזאת נעשית רק במקום אחד – בהתנחלויות. שם המדינה יודעת לבנות, שם המערכת הציבורית יודעת להעמיד דירות לרשותם של זכאים ושאינם זכאים אפילו חינם, כפי שראינו מהנתונים האחרונים על תושבי היישוב היהודי בחברון שחיים בחסות המדינה בעצם בדירות חינם.
עמיתי חברי הכנסת, את בעיית הדיור צריך לפתור, את בעיית הדיור אפשר לפתור, את בעיית הדיור נפתור כאשר נלך בכיוון אחר של מעורבות המדינה, של בנייה ציבורית בהיקפים גדולים, של דירות להשכרה במחירים בני-השגה. אם הדבר הזה לא ייעשה, המחאה החברתית שהייתה כאן לפני שנתיים עוד תחזור, ובממדים לא פחות גדולים, ואולי אפילו יותר גדולים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ישראל חסון – איננו. סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת אופיר אקוניס, בבקשה. אדוני יעלה בשם סיעת הליכוד – ישראל ביתנו.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, בעוד כמה שעות, עם שקיעת השמש, יחל צום ט' באב, שהוא בעיני רבים ובעיני, אדוני היושב-ראש, סמל לשני דברים: לחורבנה של ירושלים ולשנאת חינם בעם היהודי – – –
<קריאה:>
עם השקיעה?
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
כן, עם שקיעת השמש, עם שקיעת החמה. שמעתי את שאלתך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
19:45.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
להודיע על זה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתה יכול.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
19:45, לשם הדיוק. אגב, לפי הגיאוגרפיה זה תלוי איפה אתה. אתה בשפלה – זה תלוי. אנחנו ירושלמים. כולנו ירושלמים.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
אני, אגב, שמחתי בעניין הזה, אדוני היושב-ראש, על הגינוי ששמעתי כאן לפני עשר דקות מפי חבר הכנסת פרוש על תקיפה חוזרת ונשנית שהופכת לדפוס קבוע בשכונה בירושלים – דווקא בירושלים – של חיילי צה"ל על-ידי קבוצה – אנחנו נהיה מדויקים, חבר הכנסת זאב – על-ידי קבוצה בתוך השכונה הזאת; קבוצה שכל כמה ימים תוקפת את חיילי צה"ל. אני חושב שהדבר הזה ראוי לגינוי – – –
<קריאה:>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
קבוצה בתוך החרדים של מאה-שערים.
<שר האנרגיה והמים סילבן שלום:>
ראויה, לא?
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
קבוצה שראויה לגינוי; שתוקפת חיילים ואת אנשי כוחות הביטחון. אני חושב שהדבר הזה ראוי ליד הקשה ביותר, לגינוי הקשה ביותר, בוודאי ערב ט' באב ויום הצום. 25 שעות של מחשבה, אני מניח, נקייה ומזוקקת, אדוני היושב-ראש, יעברו על התוקפים. אני מקווה שהדברים המגונים הללו לא יחזרו עוד ברחובותינו. אני גם מסכים עם הרב פרוש שלא צריכה להיות הסתה, מן הצד השני, כלפי הציבור החרדי כולו. הציבור החרדי כולו איננו מסכים, אני מניח, חבר הכנסת פרוש, כפי שאתה לא הסכמת למתקפות הבזויות והמגונות הללו.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת בספסלי האופוזיציה, בשם הוויכוח הפוליטי מציגים את כלכלת ישראל וכך את מדינת ישראל כמדינה שהכול בה רע, הכול בה שחור, הכול רקוב. ישנם כאלו שמציגים את ישראל, אדוני היושב-ראש – בשם הוויכוח הפוליטי – כמדינת עולם שלישי. כך אומרים חברי האופוזיציה. ובשם הוויכוח הפוליטי חברי האופוזיציה מוציאים את דיבתה של ישראל בארץ ובעולם. ולא שאין מה לעשות בתחום הכלכלי, ולא שאין מה לעשות בתחום הדיור, ולא שאין מה לעשות בתחום הורדת יוקר המחיה – בכל זה יש מה לעשות. יש הרבה מה לעשות, ואנחנו עושים. אבל עשייה, אדוני היושב-ראש, לא תהיה בדרכה של האופוזיציה; זה בטח לא יהיה בדרכה של האופוזיציה, לא בתפיסות הישנות והמיושנות שמציגה יושבת-ראש האופוזיציה בתחום הכלכלי-חברתי, לא בתפיסות הקיצוניות של סיעת מרצ, לא בתפיסות הקיצוניות של סיעת חד"ש, לא על-פי הקריאות של האופוזיציה לצדק חברתי על-פי סגנונן.
יש בבית הזה, אדוני היושב-ראש, כאלה שהיו רוצים להחזיר את ישראל לימים שבהם המדינה שלטה בכול. היא הייתה הטייקון הראשי, או באמצעות הזרוע – הייתה לה זרוע ביצועית, ההסתדרות. זה הטייקוניזם שמפלגת העבודה רוצה להחזיר אותנו אליו. הדבר האחרון, אדוני היושב-ראש, שהיה כאן זה צדק חברתי. אוכלוסיות שלמות בודדו מהשיח הציבורי, הודרו, ולזה, חבר הכנסת בר, אתה וחבריך ורבים מהמפגינים שהגיעו במוצאי השבת האחרונה – לזה אתם רוצים לחזור? לדבר הזה אתם רוצים לחזור?
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
לא.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
אולי אתה, חבר הכנסת בן-אליעזר, אולי אתה לא רוצה לחזור, אבל יש בסביבתך – מלפניך ומצדדיך וגם מאחוריך. אגב, אני מאוד מעריך את העקביות שלכם, את התפיסות שלכם, אבל מותר – אנחנו במחלוקת. ואת המחלוקת הזאת צריך לחדד. צריך לחדד, חברת הכנסת בירן.
<מיכל בירן (העבודה):>
זה שלנו יש תפיסות זה דבר אחר – – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
בזה, אני חושב שאין ויכוח. אני אמרתי לך, ואני אומר את זה פעמים רבות – – –
<מיכל בירן (העבודה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
לא, אני אומר את זה בצורה הכי שקופה והכי ישירה – יש לכם תפיסות, אני במחלוקת עם התפיסות שלכם, וגם לנו יש תפיסות, ואתם במחלוקת עם התפיסות שלנו. עכשיו אנחנו צריכים לייצר רוב כל אחד – במי הציבור תומך יותר? באיזו דרך הוא רוצה יותר?
<מיכל בירן (העבודה):>
נראה שהציבור תומך במי שאין לו תפיסות.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
חברת הכנסת בירן, זאת הערה חביבה, אני מוכרח להגיד לך.
עכשיו בואו נדבר על איך עושים צדק חברתי. לפי דרכנו, חברת הכנסת בירן, לעשות צדק חברתי – לפתוח שווקים לתחרות, לפרק ריכוזיות, לעזור למי שצריך לעזור ולא למי שלא צריך לעזור. צדק חברתי זה לתת חינוך חינם לילדים מגיל שלוש. 25 שנה דיברו על חינוך חינם מגיל שלוש. הדבר הזה, אדוני שר החינוך לשעבר, שר הפנים, עבר רק בשנה שעברה. דיברו דור שלם, ואתה, יש לומר, הבאת את הדבר והממשלה כולה. זה צדק חברתי. צדק חברתי, חברת הכנסת בירן, זה להעלות את שכר המינימום ל-4,100 שקל; זה צדק חברתי. אגב, אם היה אפשר יותר? ועוד אפשר יהיה יותר – צריך יותר. אני מסכים, צריך יותר. אבל זה בוודאי יותר מ-3,700 השקלים שאנחנו קיבלנו כאשר התחלנו את כהונתה של הממשלה הקודמת. זה צדק חברתי. צדק חברתי זה לפתוח את שוק הסלולר והטלוויזיה לתחרות.
את יודעת, הייתי אתמול יום שלם בצפון. יושב כאן שר התחבורה ישראל כץ. הוא עסוק בשיח עכשיו עם יושב-ראש ועדת העבודה ועם השר שמיר. השר כץ, אולי הוא ישמע אותי, אולי הוא יהיה מרוכז.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר ישראל כץ, הדובר רוצה להפנות אליך כמה מילים.
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
לא, אני מפנה את המילים לציבור, אבל כיוון ששר התחבורה נושא באחריות לעניין הזה אני רוצה שהוא ישמע. כשהאופוזיציה מדברת על צדק חברתי – אני הייתי אתמול בצפון כל היום. נסעתי צפונה דרך מערכת, חברת הכנסת בירן, של כבישים מהירים שכמותה לא נראתה בתולדות המדינה. את מקרבת את הפריפריה – – –
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, הייתה לך תרומה. הוא רוצה שנפרגן לפועלו בשנות ה-90.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
אני מפרגן, בשנות ה-90 ראינו. אבל עכשיו יש פעולה חדשה וצריך גם לפרגן לה. והפעולה הזאת של פתיחת כביש מהיר ואוטוסטרדות שמקצרות את הדרך מעכו ומהקריות לחיפה ומחיפה לתל-אביב ולפריפריה בצפון כולה, ובמקביל מסילות ברזל מהירות – זה צדק חברתי אמיתי.
בסוף אותו יום, אדוני היושב-ראש, גם חילקנו מחשבים לילדים מעוטי יכולת במסגרת הפרויקט של "מחשב לכל ילד" שבעוד כמה חודשים – שלושה או ארבעה חודשים – ייהפך ל"טאבלט לכל ילד" לנזקקים, למי שצריך עזרה, חבר הכנסת שמולי; לא למי שלא צריך עזרה. זה צדק חברתי אמיתי.
הערה אחת לפני סיום לחברת הכנסת מיכל רוזין. מיכל רוזין, את העלית כאן את עניין המסתננים, את עניין מה שאתם כיניתם לפני עשר שנים הפליטים. ובכן, אנחנו מדברים על מסתנני עבודה בלתי חוקיים שהפכו את חייהם של מאות-אלפי ישראלים לבלתי נסבלים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):>
הקמנו גדר, תקצבנו גדר, והגדר הזאת בלמה. הגדר הזאת בלמה את כניסתם של המסתננים הבלתי-חוקיים לתחומי מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, צדק חברתי עושים, לא מדברים, וזה מה שאנחנו עושים ונמשיך לעשות. ואני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת.
אנחנו עוברים להצבעות. אנחנו נצביע קודם כול על הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה: הפגיעה הקשה במנועי הצמיחה במשק וחוסר יצירת מקומות עבודה חדשים. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 31
נגד – 52
נמנעים – אין
הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני לא מכריז על התוצאה, כי שורה שלמה של מחשבים לא עובדת, אז תנו לי לעשות. תרימו ידיים, מי שהמחשב לא עבד אצלו בשורה. זה שלוש ושלוש ועוד שתיים – זה שמונה. אם כן, 31 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה.
בואו תנסו בהצבעה הבאה להצביע. אם לא, נחזור על ההצבעה הידנית שלכם.
חברי הכנסת, שנתיים למחאה החברתית ושום דבר לא השתנה במדיניות הממשלה, הצעת אי-אמון של מרצ ויהדות התורה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. לא עובד?
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
זה לא עובד.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 31
נגד – 52
נמנעים – אין
הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שמונה, כן. אם כן, בעד – 31, 60 – אני מוסיף שמונה קולות בשורה מחבר הכנסת רותם עד חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שמונה קולות. אז 31 בעד, 60 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם סיעות מרצ ויהדות התורה לא נתקבלה.
מטעם סיעת ש"ס – לא נימקו, אז אין הצבעה על ההצעה הנוספת, כי היא לא נומקה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מאפשר הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום, ח' באב התשע"ג, 15 ביולי 2013, על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 18), התשע"ג–2013.
מאחר שההחלטה האמורה מונחת על שולחן הכנסת בתוך שלושה שבועות לפני תום הכנס של הכנסת, היא טעונה אישור הכנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת – הודעה שלא טעונה אישור מליאה. לאחר מכן נזמין את חבר הכנסת חיים כץ בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום, כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעות כדלקמן: הצעת חוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב, התשע"ג–2013; הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת אורית סטרוק, משה זלמן פייגלין ויחיאל חיליק בר בנושא: הרס עתיקות בהר-הבית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש ועדת הכנסת. כאמור, אין הצבעה.
<הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי, בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013>
[מס' מ/766; "דברי הכנסת", חוב' ט"ז, עמ' 2046, חוב' י"ח, עמ' 2535, וחוב' י"ט, עמ' 2684; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, להציג את הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה ושלישית. בבקשה, אדוני.
<חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013.
כפי שאתם זוכרים, לפני כשבועיים אושרה הצעת חוק לדחיית שכר והפחתת שכר לעובדים, לנושאי משרה ולבעלי תפקיד בשירות הציבורי. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שהכינה את הצעת החוק, פיצלה ממנו את נושא החיילים בשירות הקבע. הפיצול נעשה לאחר שהוועדה נוכחה לדעת בעת טיפול בשורה של הצעות חוק, שבעוד צה"ל משתף פעולה עם יוזמות משרד האוצר ומוכן להתייעל ולעבור לשם כך תהליכים מורכבים וכואבים, האוצר אינו ממלא את חלקו בהבטחת תנאים הוגנים למשרתי הקבע. לכן, הוועדה נמנעה מהכללת החיילים בשירות הקבע במסגרת החקיקה כל עוד לא יתאפשר דיון בשכרם, ופיצלה את הנושא מהצעת החוק.
ואכן, לאחר הפיצול קיימה הוועדה דיון בנושא זה ושמעה מפי ראש אכ"א על מסכת ארוכה של עיכובים בהגעה להסכם בנושא שכר משרתי הקבע, וגם למדה נתונים שהפריכו את האגדות בדבר שכרם של משרתי הקבע. מהממונה על השכר למדה הוועדה כי עוד החודש אמורות להתקבל החלטות ממשלה שיאפשרו את כניסתו לתוקף של הסכם השכר, והוועדה תעקוב אחרי מימוש ההתחייבות כלפי חיילי הקבע.
בנוסף, התברר שעקב קיומו של ההסכם שדחה את תוספת השכר למגזר הציבורי, ממילא לא יקבלו החיילים את התוספת, אולם עקב החרגתם מהחוק הם לא יוכלו ליהנות מההוראה שלפיה לעניינים שונים לא תובא בחשבון הפחתת השכר. אשר על כן מובאת עתה לאישורכם הצעת החוק שתחיל על החיילים את הוראת השעה כאילו היו עובדים, אף שאין יחסי עובד ומעביד, וכך תאפשר להחיל עליהם, ממועד התחילה של הוראת השעה, את ההוראה המיטיבה שלפיה לעניינים מסוימים, כגון פנסיה ומענקי פרישה, יחושב השכר הווירטואלי לפי השכר שהיה משולם אילולא ההפחתה או דחיית השכר.
להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני פונה אליכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אני כבר מנצל את ההזדמנות הזאת להודות לצוות הוועדה: למנהלת המיתולוגית וילמה מאור, לבנות מעיין ואתי, ליועצת המשפטית של הוועדה נועה בן-שבת, לכל מי שלקח חלק בקידומה של הצעת החוק מהאוצר, לממונה על השכר, עורך-דין קובי אמסלם, ולאגף כוח-אדם בצה"ל ובראשו ראש אכ"א האלוף אורנה ברביבאי, וכמובן – תודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע, שישב.
הצעת חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013 – אין הסתייגויות להצעת החוק, לכן נצביע על החוק כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–3 – 60
נגד – 1
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אותה שורה עם אותה בעיה. כולכם התכוונתם להצביע בעד החוק, אז שמונה קולות עוד פעם.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
שבעה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שבעה?
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שבעה קולות. אז אני מוסיף את הקולות של חברי הכנסת רותם, אילטוב, עמאר, שטרית, סולומון, קלדרון ותמנו-שטה בעד הצעת החוק. ולכן, התוצאה – – –
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה, גם המחשב לא עובד?
<יוני שטבון (הבית היהודי):>
– – – הצבעתי בטעות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אה, בטעות הצבעת. סליחה, אז עד כאן.
אנחנו קודם כול עם 67 קולות בעד החוק, כולל חברי הכנסת שציינתי. יש קול אחד נגד שזה בטעות קולו של חבר הכנסת יוני שטבון. הוא מודיע על טעות טכנית בהצבעתו. אין נמנעים. החוק אושר, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה.
ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה השלישית. מי בעד, מי נגד, בקריאה שלישית, כנוסח הוועדה? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 52
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק להשתתפותם של העובדים, נושאי המשרה ובעלי תפקיד אחרים בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי במדינה במהלך השנים 2013 ו-2014 (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013, נתקבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני כבר מוסיף את הקולות של תמנו-שטה, קלדרון, סולומון, שטרית, עמאר ורותם בעד הצעת החוק. אם כן – שישה.
58 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה גם בקריאה שלישית. ברכות.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. מי ייתן ויום תשעה באב – – –
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה. לא תם סדר-היום.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס בנושא: ממשלה ללא חמלה לאור הגזירות על עולם התורה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
עכשיו תם סדר-היום. מי ייתן ויום תשעה באב המתקרב יהיה יום הפקת לקחים גם לחברי הבית וגם לעם ישראל כולו.
הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, י' באב תשע"ג, 17 ביולי 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:21.>