דברי הכנסת

דברי הכנסת כב / מושב ראשון / ישיבות נ"ה–נ"ז / ט"ו–י"ז באב התשע"ג / 22–24 ביולי 2013 / 22 חוברת כ"ב ישיבה נ"ה הישיבה החמישים-וחמש של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ט"ו באב התשע"ג (22 ביולי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 8 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 8 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש, בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 10 1. ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני; 10 2. עיוות מוסרי – הטבות ממס ב-16 מיליארד שקל לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל; 10 3. ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם; 10 4. הפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים; 10 5. כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה; 10 6. האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן; 10 7. הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים; 10 8. תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות 10 יחיאל חיליק בר (העבודה): 11 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 18 אריה דרעי (ש"ס): 29 אורי מקלב (יהדות התורה): 34 באסל גטאס (בל"ד): 38 שאול מופז (קדימה): 41 סגן שר האוצר מיקי לוי: 44 נסים זאב (ש"ס): 54 עיסאווי פריג' (מרצ): 55 מוחמד ברכה (חד"ש): 59 סגן שר החוץ זאב אלקין: 63 תמר זנדברג (מרצ): 69 סגן שר החוץ זאב אלקין: 70 סגן שר החוץ זאב אלקין: 71 סגן שר החוץ זאב אלקין: 73 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 74 שר הכלכלה נפתלי בנט: 80 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 83 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 84 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש, בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל: 84 1. ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני; 84 2. עיוות מוסרי – הטבות ממס ב-16 מיליארד שקל לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל; 84 3. ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם; 84 4. הפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים; 84 5. כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה; 84 6. האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן; 84 7. הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים; 84 8. תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות 84 איציק שמולי (העבודה): 84 דב ליפמן (יש עתיד): 85 יוני שטבון (הבית היהודי): 86 נסים זאב (ש"ס): 89 משה גפני (יהדות התורה): 91 אלעזר שטרן (התנועה): 95 ניצן הורוביץ (מרצ): 96 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 98 דב חנין (חד"ש): 99 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 102 ישראל חסון (קדימה): 103 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 106 שר האוצר יאיר לפיד: 112 הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות 120 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 120 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 121 צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת): 121 הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות 121 זהבה גלאון (מרצ): 122 הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013 123 אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה): 123 הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013 125 אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה): 126 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 128 הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 134 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 134 מאיר פרוש (יהדות התורה): 135 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 136 משה גפני (יהדות התורה): 138 אורי מקלב (יהדות התורה): 142 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 144 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 146 יעקב אשר (יהדות התורה): 148 אריה דרעי (ש"ס): 150 אריאל אטיאס (ש"ס): 155 יצחק כהן (ש"ס): 157 אמנון כהן (ש"ס): 161 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 164 יעקב מרגי (ש"ס): 166 דוד אזולאי (ש"ס): 169 יצחק וקנין (ש"ס): 171 נסים זאב (ש"ס): 173 אברהם מיכאלי (ש"ס): 177 מרב מיכאלי (העבודה): 179 אראל מרגלית (העבודה): 180 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 183 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 193 הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 197 אילן גילאון (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 198 הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 199 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 200 הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 201 אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה): 201 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012 202 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011 202 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012 203 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 203 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות 203 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 203 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013 206 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 207 זהבה גלאון (מרצ): 211 הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013 211 שר הכלכלה נפתלי בנט: 212 מרב מיכאלי (העבודה): 212 מוחמד ברכה (חד"ש): 218 חנא סוייד (חד"ש): 221 דב חנין (חד"ש): 223 יצחק וקנין (ש"ס): 227 איתן כבל (העבודה): 232 איציק שמולי (העבודה): 235 נחמן שי (העבודה): 237 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 243 אילן גילאון (מרצ): 251 עמר בר-לב (העבודה): 255 יחיאל חיליק בר (העבודה): 256 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 258 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 262 שלי יחימוביץ (העבודה): 264 תמר זנדברג (מרצ): 269 עיסאווי פריג' (מרצ): 274 אראל מרגלית (העבודה): 278 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 281 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 282 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013; 282 הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013 282 זהבה גלאון (מרצ): 282 אריה דרעי (ש"ס): 290 יצחק כהן (ש"ס): 292 אריאל אטיאס (ש"ס): 298 אליהו ישי (ש"ס): 301 משולם נהרי (ש"ס): 304 יעקב מרגי (ש"ס): 308 אברהם מיכאלי (ש"ס): 312 דוד אזולאי (ש"ס): 314 נסים זאב (ש"ס): 316 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 326 אבישי ברוורמן (העבודה): 328 ישראל חסון (קדימה): 331 מיקי רוזנטל (העבודה): 337 מיכל בירן (העבודה): 339 מאיר שטרית (התנועה): 343 מיכל רוזין (מרצ): 349 רות קלדרון (יש עתיד): 351 מרב מיכאלי (העבודה): 354 יעקב אשר (יהדות התורה): 359 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 362 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 365 אורי מקלב (יהדות התורה): 367 מאיר פרוש (יהדות התורה): 370 משה גפני (יהדות התורה): 376 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 380 שר האוצר יאיר לפיד: 385 משה גפני (יהדות התורה): 387 הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה) 389 יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 389 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 391 נסים זאב (ש"ס): 393 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 395 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 396 הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013 396 שרת המשפטים ציפי לבני: 396 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013 398 מיכל רוזין (מרצ): 398 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט"ו באב תשע"ג, 22 ביולי 2013 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 53) (מערכת הצבעה אלקטרונית), התשע"ג–2013. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1527/19 וכלה בהצעת חוק פ/1551/19 – הצעת חוק החזקת תעודת זהות והצגתה (תיקון – תעודה מזהה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת איילת שקד, אלעזר שטרן, דב ליפמן ומאיר שטרית; הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון – איסור על השכרה ושימוש בדגל שלא מתוצרת הארץ), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – אישור ועדת הכספים), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אבישי ברוורמן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – ביטוח פנסיוני בקופת גמל ממלכתית), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיכל בירן, עמר בר-לב, נחמן שי, משה מזרחי ודב חנין; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – ביטול כריכה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס ואלעזר שטרן; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – ביטול כריכה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, רות קלדרון, מיכל בירן, אראל מרגלית, מיכל רוזין, אילן גילאון, זהבה גלאון, איתן כבל, רונן הופמן, עמרם מצנע ומיקי רוזנטל; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חלף היטל השבחה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי; הצעת חוק התרת נישואין אזרחיים (תיקוני חקיקה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, מרב מיכאלי, רונן הופמן ומאיר שטרית וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – השעיית מירוץ תקופת התיישנות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, תמר זנדברג, נחמן שי, עדי קול, אלעזר שטרן ועליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון – פיצויים בשל נזק שאינו ממוני ונגישות למידע מהמעסיק), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, רינה פרנקל, דוד צור, תמר זנדברג, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', ניצן הורוביץ, אילן גילאון, בנימין בן-אליעזר, מרב מיכאלי, נחמן שי, משה מזרחי, שמעון אוחיון, שלי יחימוביץ, שולי מועלם-רפאלי ודב ליפמן; הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – טיפול באמצעות בעלי-חיים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס ויריב לוין; הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – הוספת סמכות בנושא דתו של המאומץ), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת עדי קול, אלעזר שטרן, רות קלדרון, אורלי לוי אבקסיס, רינה פרנקל, ניצן הורוביץ ומשה מזרחי; הצעת חוק-יסוד: מגילת העצמאות והמדינה היהודית והדמוקרטית, מאת חברי הכנסת רות קלדרון, עמרם מצנע, רינה פרנקל, שמעון סולומון, אלעזר שטרן, רונן הופמן, דוד צור, בועז טופורובסקי ובנימין בן-אליעזר; הצעת חוק העונשין (תיקון – הוראות בעניין הפסקת הריונות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת נסים זאב, יעקב ליצמן, יצחק וקנין, אברהם מיכאלי ומשה זלמן פייגלין; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – חובת ביקור שופט בבתי-סוהר), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אברהם מיכאלי, דב חנין ויצחק וקנין; הצעת חוק הדיור הציבורי (הגדלת המלאי), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת דוד אזולאי, אריאל אטיאס, שלי יחימוביץ, מיכל רוזין, שמעון אוחיון, יצחק כהן, משה גפני, אמנון כהן, יעקב מרגי, אורי מקלב, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, אברהם מיכאלי, נסים זאב, ישראל אייכלר, דוד צור ואילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – פקיעת כהונה של חבר הכנסת), מאת חברת הכנסת איילת שקד; הצעת חוק הגנת סמלים (תיקון – פגיעה בזיכרון השואה), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, דוד צור, רינה פרנקל, שמעון סולומון, חמד עמאר, רונן הופמן, יואל רזבוזוב, עמרם מצנע, דב ליפמן, יריב לוין, שולי מועלם-רפאלי, משה גפני, מאיר פרוש, יצחק וקנין, עמר בר-לב, שמעון אוחיון ומירי רגב; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – סכום שלא יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ג–2013, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות לגמלה בתקופת שהייה במקלט לנשים מוכות), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ודב חנין; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – פטור מטעמי מצפון), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הנפקת קבלה אלקטרונית לצרכן), התשע"ג–2013, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – ייצוג הולם לקבוצות מיעוטים), התשע"ג–2013, מאת חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה, רינה פרנקל, איציק שמולי, יפעת קריב, שמעון סולומון, סתיו שפיר ודוד צור; הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מאת חברי הכנסת איילת שקד, יריב לוין ורוברט אילטוב; הצעת חוק-יסוד: משאל עם, מאת חברי הכנסת יריב לוין, איילת שקד ואורית סטרוק. מכתבו של השר לביטחון פנים, חבר הכנסת יצחק אהרונוביץ, בהמשך למסקנות הוועדה המיוחדת לבחינת בעיית העובדים הזרים בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת תמר זנדברג בנושא: גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בסיעוד. החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013–2014), התשע"ג–2013; החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013–2014), התשע"ג–2013. החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה). תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש, בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני;> <2. עיוות מוסרי – הטבות ממס ב-16 מיליארד שקל לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל;> <3. ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם;> <4. הפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים;> <5. כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה;> <6. האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן;> <7. הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים;> <8. תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו נעבור להצעות אי-אמון. אני מבקש מכל אלה שמנמקים את ההצעות שיהיו במליאה, כי סדר ההצעות לאו דווקא יהיה לפי גודל הסיעות כמקובל, אלא לפי המשיבים. יש לנו כמה משיבים מטעם הממשלה, אז אני אבקש מן השרים שאמורים להשיב על ההצעות, וגם מן המנמקים מן הסיעות השונות, להיות במליאה. ההצעה הראשונה היא של סיעת העבודה: ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. המנמק הוא חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. בבקשה, אדוני. המשיב כאן – השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת אופיר אקוניס, בתקווה שיופיע כאן במליאה. השר התורן הוא שר הביטחון – נמצא, כך שאדוני יכול להתחיל. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, תרשה לי לחרוג מהנושאים שעל סדר-היום ולברך את הורי, מימון וטובה, שעלו מהגליל לירושלים, והם משתתפים במליאה הזאת פה, יחד עם יוכי. אתה יודע, פעם הייתה מצווה כזאת, שעולים לירושלים. אז הם עשו את המצווה. אמר השיר: "מי ברכב, מי ברגל". הם באו ברכב, אבל זה גם נחשב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם כיבוד אב ואם זאת מצווה חשובה. למען יאריכון ימיך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז ברוכים הבאים. תראה, אדוני היושב-ראש, זה לא סוד, אנחנו – – – <אילן גילאון (מרצ):> איפה הם? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הנה, שם. אבא מצלם בגאווה, ואימא – תנופפי לחבר הכנסת גילאון. הוא סקרן מי זאת שבאה לירושלים מהגליל היפה. אף שירושלים היא הכי יפה ואני גלילי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רואה, חבר הכנסת גילאון, זה מה שקורה, אני כל הזמן אומר לו: תבוא עם ההורים, תבוא עם ההורים, כשהוא לא מתנהג יפה. בסוף הוא בא עם ההורים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז עשיתי את זה. יש לי הכבוד הרב להיות סגנו של היושב-ראש. כשאני מתנהג לא יפה, הוא באמת אומר לי: תביא את ההורים. אז הנה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מקווה שממני לא תבקש את זה, כי אז אני אצטרך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אני יודע שזה קצת קשה, לצערנו. טוב, בזה אנחנו נסיים את הפרק הזה של כיבוד אב ואם ונעבור להצעות אי-אמון. בבקשה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני אפילו אמלא את תפקידי כסגן ואמליץ לך להפעיל את השעון, כי אני אדבר פה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נדאג לזה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – ללא הגבלה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> חיליק, אביך נוכח פה? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כן. חברות וחברים, עכשיו נעבור לנושא הרציני, כי הנושא הוא באמת רציני. לצערי, ב-30 ביולי, עד חצות, אמורה הממשלה – והכנסת הזו – להעביר את התקציב. והיא הולכת להעביר את התקציב כנראה בכל מקרה. היא הולכת להעביר את התקציב שעליו עמל כה קשה ידידי, סגן שר האוצר מיקי לוי, שהוא איש טוב, אבל זה תקציב שהוא בלי חמלה. הוא תקציב שהוא בלי בשורה. הוא תקציב שאין בו חידוש. ידידי סגן השר מיקי לוי, כשהייתה מערכת הבחירות אמרתם אמירות חשובות על מעמד הביניים הקורס, על הפריפריה – ואני בא ממנה – שנפגעת, על המעמד העני, על המעמד הבינוני. נתתם הרבה תקווה שמשהו הולך להשתנות. זו גם הייתה הססמה שלכם: באנו לשנות. ואתה יודע, כל כך רצינו לשנות. אנחנו. אתה תמיד אומר לי: למה אתם לא בממשלה? למה יושבת-ראש המפלגה שלך היא לא שרת האוצר? אנחנו לא לקחנו את תיק האוצר מסיבה אחת פשוטה: העם בחר בבנימין נתניהו להיות ראש ממשלה. אנחנו מכירים את המדיניות של בנימין נתניהו בעיקר בנושאים החברתיים והכלכליים, ואנחנו יודעים שהוא דוגל – אגב, מתוך אידיאולוגיה ברורה, ואני מכבד אותו – בקפיטליזם טהור, שתורם למעמד החזק, שמחזק את החזקים, שמחליש את החלשים. ועל כן אמרנו: גם אם אנחנו נהיה, חלילה, שותפים בממשלה הזו, ונקבל את תיק האוצר, כנראה לא נצליח לשנות דבר וחצי דבר. אבל אתם, שלא ידענו בדיוק איפה האידיאולוגיה שלכם, אמרתם שאפשר לשנות. תאמין לי, מיקי, איחלתי לכם בהצלחה. באמת בהצלחה רבה. אבל כשאנחנו מסתכלים על התקציב הקודם, שאותו העבירו נתניהו ושטייניץ – ואפילו הם, שידועים כגדולי הקפיטליסטים, אפילו הם ידעו שלא להקשיב לחלק מההמלצות של אותם אנשים יקרים שעושים את עבודתם כפקידי האוצר ותפקידם לשמור על הקופה, לא אכפת להם במי זה פוגע; אפילו להם הייתה חמלה במובן מסוים. אגב, זה הרבה, משום שמפלגתו של חברי אריה דרעי ישבה בממשלה. ש"ס, שעוד הצליחה – הצליחה טיפה למנוע גזירות בתקופת נתניהו ושטייניץ. אבל, נכבדי סגן השר, אתם הסכמתם פשוט לכל מה שפקידי האוצר ביקשו מכם. ואני אומר לך את זה גם כי אחד החברים, לא שלי, של אשתי, הוא אחד מהם. הוא אמר לי: תשמע, אנחנו פשוט בהלם. כל השטיקים והטריקים שחשבנו שאפשר לעשות כדי לגזול כסף מאלה שצריכים לטובת הקופה הציבורית – שגם היא חשובה – השר יאיר לפיד קיבל. קיבל ולא מצמץ. אז יכול להיות שהגירעון של אותם 40 מיליארד – ואני בעד, כמובן, שיקוצץ – יכול להיות שהוא יהיה יותר קטן. אבל השאלה היא, נכבדי סגן שר האוצר, על חשבון מי? והתקציב הזה פשוט לא פספס אף אחד בחברה הישראלית שצריך תקציב שיסייע לו. אגב, לא כולם עניים ודורשים חמלה; חלקם סטודנטים וחלקם אימהות חד-הוריות. חלקם פנסיונרים וחלקם ניצולי שואה. וחלקם אנשים שמנסים לבנות את ביתם בפריפריה. והנה, התגייסנו כולנו, כולל אנשים מהקואליציה, כדי להילחם על המס בפריפריה של אותן חברות, ולהשאיר אותו כמה שיותר קרוב להמלצות ומסקנות ועדת שני, ל-6% אל מול 15%. אפילו הסכמנו שיעלו את זה מעל ל-15% במרכז, כי המרכז כבר חזק. אבל לא. קבעו 9%. וגם, זה יצא כאילו עשינו איזושהי טובה לאותן חברות. תקשיב, מפעל גדול שבא מחו"ל או בא מהארץ, אין לו שום אינסנטיב – ובצדק – לשבת בדימונה או בקריית-גת, או אפילו בהר-חוצבים בירושלים. אין לו. כי אין לו. כי עדיף לו להיות בתל-אביב. כי אנחנו מדינת תל-אביב. הממשלות האלה, ממשלות הימין, הפכו אותנו למדינת תל-אביב בהרבה הרבה השנים האחרונות. אז כשבאה המדינה – ואגב, לא כל מקרה מוצדק – ונתנה תמריצים לאותם מפעלים לשבת בדימונה, בירוחם, בהר-חוצבים בירושלים, בקריית-גת, ולא בתל-אביב, גם את זה גזלתם. ואתה יודע מה? זה הכי כואב לי, כי אני יודע שהמפעלים האלה לא מספקים רק עשרות, מאות ואלפי מקומות עבודה לחלשים, אלא גם לספקים וספקי לוויין, ואנשים שחיים וניזונים מהדבר הזה. ואתם תראו במרוצת השנים שמפעלים גדולים, בוודאי מחו"ל, כשיש עכשיו תחרות עם מדינות באירופה, במזרח-אירופה, ואירלנד, ששם המסים יותר נמוכים, לא יבואו לארץ. נתניהו יסבול מזה? אני לא יודע. שר האוצר לפיד יסבול מזה? נראה שלא. אבל אותה פריפריה נעשקת, אותם ראשי ערים שעלו לפה יום אחרי יום והתחננו בפניכם: תעלו ל-7%, אל תפגעו בתמריץ הזה; אפילו בדברים האלה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אפילו לדברים האלה, ידידי – מה, אני טועה? לא קבעתם 9%, 15%? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת בר, מצד אחד אתם טוענים למסים מוגדלים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, ההפך. אז אני אדגיש ואומר – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – לא לקחנו פחות מסים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – מפלגת העבודה הייתה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא מבין איפה האיזונים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, לא, אז אני אדגיש ואומר: מפלגת העבודה הייתה ממובילי הקמפיין נגד "טבע" והחברות הגדולות כדי שישלמו מסים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל היא הייתה בממשלה שקבעה את זה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – חד-משמעית. צודק. אבל כשעושים משהו, צריך לעשות אותו נכון. לא צריך ללכת לקיצון השני. ואני אמרתי, תעלו במרכז ל-17% או 18%. תאמין לי, החברות ימשיכו להשקיע בתל-אביב, היא עיר חזקה. אבל החברות לא ימשיכו להשקיע בפריפריה. ואנחנו רואים, ואנחנו מקבלים, ואנחנו שומעים את רחשי הציבור שמדברים על הגזירות הללו, הכי בסיסיות – המס על האלכוהול. אני אומר דבר אחד מאוד פשוט: אם יש דרך שבה האזרחים יכולים לשכוח חלק מהגזירות, זה לשתות איזו כוסית עראק, גם את זה מיסיתם לו. גם את זה מיסיתם לו. אפילו לשבת במרפסת, לבכות על תלאות היום, על העבודה הקשה במפעל, שמביאה לך בקושי שכר מינימום, לשתות איזו כוסית עראק טוב – ואני חובב עראק ידוע. אני גם אוהב עראק. הייתי שלשום בסיור ברמת-הגולן – – – <נחמן שי (העבודה):> אתה לא נוהג אחר כך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, אני לא נוהג, חבר הכנסת שי, אני לא נוהג כשאני שותה. אשתי, למזלי, היא כל כך רזה שהיא לא שותה, ולכן היא נוהגת במקומי. בסופרמרקט נידח ליד קוניטרה, עראק עולה 72 שקלים. סגן השר מיקי לוי, זה מטורף – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מפקיעים מחירים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה מטורף. לא, לא מפקיעים מחירים. אתם העליתם את המסים על זה. בוא לא נפיל על המרכול בקוניטרה את המחיר של העראק. <באסל גטאס (בל"ד):> זאת אפליה גם נגד הערבים, אתה יודע – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכון. בוודאי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – כי רוב האוכלוסייה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל אתם יודעים מה, אני לא מזמן נהייתי טיפה אופטימי, כי שמעתי שראש הממשלה בנימין נתניהו הולך ומחליט להיכנס חזק למשא-ומתן בנושא המדיני, והאי-אמון הזה הוא על הנושא החברתי, הכלכלי והמדיני. ואני רוצה להזהיר פה מהתחושה של ה"כאילו", שהולכת להיות. אגב, אני אהיה הראשון שיגבה את ראש הממשלה ושר האוצר והשרה ציפי לבני אם הכוונות האלה יהיו אמיתיות, אבל, ידידי מיקי לוי, ופה דווקא אתה מהאנשים המאוד-מאוד שפויים בתחום הזה, הכנסת הזאת יש בה רוב ברור להסכם מדיני של שתי מדינות לשני עמים. בעם, כל בדיקה אפשרית ובכל סקר אפשרי של כל ערוץ תקשורת אפשרי, יש רוב ברור לשתי מדינות לשני עמים, מסיבה אחת מאוד פשוטה: כולנו ציונים טובים, ופתרון שתי המדינות יהיה הפתרון היחידי שיבטיח מדינה ציונית יהודית ודמוקרטית, ואתה יודע את זה. אבל הבעיה היא שיש קבוצה ששייכת לימין, הלא-מתון אפילו, הקיצוני, שמחזיקה את הכנסת הזו ואת הממשלה הזאת כבנות-ערובה, אף שהיא לא משקפת את הרוב בציבור, אף שהיא לא משקפת את הרוב בכנסת. וזה רוב נדיר, ידידי מיקי לוי; זה רוב נדיר, אני לא יודע מתי הוא היה, מאז 1992 אולי לא היה רוב כזה, ואני לא יודע מה יהיה בעתיד, ומתחיל להתגלגל איזשהו תרחיש, שלא בטוח שמותר להגיד – את הקווים של 67', ולא בטוח שצריך לשחרר – ואני נגד שחרור אסירים, אגב, באופן אישי. אבל, ידידי מיקי לוי, תבין דבר אחד. אמר פרשן בכיר בטלוויזיה אתמול, במהדורה: המקסימום של נתניהו בשלב הזה לא יגיע למינימום של הפלסטינים, ולכן אם זו תהיה הגישה, אנחנו נדון את עצמנו לכישלון ידוע מראש של השיחות הללו. ואתה יודע מה, כישלון של השיחות הללו בינינו לבין הפלסטיניים כנראה יסתום את הגולל לגמרי על פתרון שתי המדינות, כי גם ככה פלסטינים – ואגב, הרבה באשמתם – לא מאמינים שיש לנו אפשרות ואופן להגיע לשתי מדינות. אבל איזה שתי מדינות, על בסיס איזה גבולות? אולי הוא רוצה על בסיס 48' – אני מתנגד, אבל אולי הוא רוצה על בסיס 48'; או שהוא רוצה על בסיס מדינת שנת 2085. חבר'ה, צריך להגיד את זה בצורה ברורה – ואגב, זה היה פותר הרבה מהחששות בצד הפלסטיני: יש חילופי שטחים ויש הצרחות ויש עובדות בשטח, יש ערים גדולות בשטח שמעל קווי 67', שגם רבים מאתנו במפלגת העבודה לא יסכימו לפנות אותן ביום פקודה. אבל ברור שהמדינה הפלסטינית צריכה לשבת more or less עם חילופי שטחים, על בסיס קווי 67'. למה לא אומרים את זה? כי שר הכלכלה, שהוא גורם בכיר, אומר: על גופתי תהיה פה מדינה פלסטינית? כי שר הכלכלה אומר ומאיים, או שהוא מבקש מנתניהו לאיים על האירופים, שאם אנחנו לא נבטל את הסנקציות האירופיות, אנחנו נחבל במאמציו של קרי – ככה אומר שר הכלכלה. מאמציו של קרי למה? בשביל מה קרי מתאמץ, בשביל איזה פרויקט היי-טק בוויסקונסין? אז הליגה הערבית, העולם המערבי, האיחוד האירופי והאמריקנים, כולם מתאמצים כדי שלנו תהיה פה מדינה ציונית שיודעת להבטיח את קיומה, ושר בכיר בממשלה מאיים לפגוע ולחבל במאמצים האלה. לכן, ידידי סגן השר, ב-15 השניות שנותרו לי אני אומַר לך – לצערי, לא בכוונה, אתה שותף בממשלה רעה, ממשלה שלא מביאה בשורה, לא במובן החברתי, לא במובן הכלכלי, והלוואי שאני טועה ותהיה בשורה במובן המדיני, כי אם לא תהיה בשורה גם בזה, אני לא יודע למה נוכל לקוות ואני לא יודע למה נוכל לצפות. ועל כן, אני קורא לחברי הכנסת להצביע היום אי-אמון בממשלה הרעה הזאת ולהביא בשורה למדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. ישיב סגן השר אופיר אקוניס. שימו לב, חברי, אנחנו לאחר מכן נשמע את הצעות האי-אמון של ש"ס, של יהדות התורה – סליחה – של בל"ד ושל קדימה. אלה ארבע ההצעות שיישמעו לאחר מכן על מנת שיוכל להשיב סגן השר או שר האוצר, מי משיב? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי ישיב. זה יהיה הסדר. לאחר מכן נעבור להצעות אי-אמון שמשיב עליהן סגן שר החוץ. בבקשה, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח להגיד לך, חבר הכנסת בר, אני לתומי – כנראה הוא עוד קיים, תומי – חשבתי שאחרי שפרץ השלום באזורנו, פרץ השלום ב-42–48 השעות האחרונות, אתם ככה, סיעת העבודה, תפרגן לממשלה, תיתנו כמה ימי חסד – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה לא שמעת את הנאום שלי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שמעתי מצוין. לא שמעת את המסקנה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> החייל הראשון שיעזור לראש הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – תיתנו כמה ימי חסד שבהם יהיה זמן לכולנו לחגוג את השלום שהגיע לאזורנו, ותמשכו את הצעת האי-אמון, כי חלק ממנה איננו רלוונטי עבורכם – ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני. הרי בתחום המדיני חזרנו למשא-ומתן. ואני מציע לכולנו – באמת, גם לחברי מימין, גם לחברי משמאל – פשוט להגיד את הדבר הבסיסי ביותר והפשוט ביותר: כשעמדנו על שלנו, קיבלנו את מה שרצינו. כשישראל עמדה על שלה, היא קיבלה את מה שהיא רצתה. אני על הדוכן הזה, אדוני היושב-ראש, נדמה לי שאפילו בשבוע שעבר – מבלי להיות בקי, בוודאי לא כמו שר הביטחון יעלון, בפרטי המשא-ומתן המתגבש – אמרתי בצורה מאוד ברורה את מדיניותנו, והיא שכאשר ירצו הפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן, זה יקרה בלי תנאים מוקדמים ובלי הכתבות, וכך בדיוק קרה. הם ניסו להכתיב חזרה לקווי 67', לא קיבלנו – – <קריאה:> – – – גם את זה רצית? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הם ניסו להכתיב הקפאת ההתיישבות ביהודה ושומרון, לא קיבלו; הם ניסו להכתיב שחרור אסירים פלסטינים לפני המשא-ומתן, וגם את זה הם לא קיבלו. ואני רוצה להגיד לך גם עוד דבר כדי שהדברים האלה יהיו מאוד ברורים, על עמדת הממשלה: לממשלה הזאת אין כל כוונה, זה לא עולה על דעתנו וזה לא יעלה על דעתנו לחזור ולסגת לקווי 67'. הדבר הזה, כדאי שיובהר. כדאי שיובהר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – אז איפה תהיה המדינה הפלסטינית? תגלו לנו את הסוד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא אגלה לך, משום שאני מתנגד למדינה פלסטינית. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל אתם הולכים לפתרון של שתי מדינות – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כידוע לך – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – ראש הממשלה אמר שהוא הולך לשתי מדינות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני, כידוע לך, מתנגד למדינה פלסטינית, לכן לא אסרטט את גבולותיה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – בלוף – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אגב, אני מוכרח להגיד לך – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז על איזה שתי מדינות מדובר? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> על איזה שתי מדינות ראש הממשלה מדבר? זה בדיוק הבלוף שאנחנו רוצים לחשוף. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה החדווה הגדולה לשתי מדינות, מה אתם מתרגשים כל כך? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ראש הממשלה אומר שהוא רוצה שתי מדינות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה אתם מתרגשים כל כך? <ניצן הורוביץ (מרצ):> שתי מדינות זה החזון הציוני, והאמת יוצאת לאור – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תן לי להגיד לך משהו, חבר הכנסת הורוביץ, על החזון הציוני – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה החזון הציוני – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> החזון הציוני ודאי, החזון הציוני ודאי – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – יהודית ודמוקרטית, לצד מדינה פלסטינית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> החזון הציוני מדבר על הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל. בחזון הציוני אין התשוקה, שאני מרגיש במחנה שלכם – אגב, אני רוצה להגיד לך בהגינות – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גילאון – – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת גילאון, אני הולך להגיד לך משהו בהגינות, מה אתה רוצה? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בהגינות. <אילן גילאון (מרצ):> השאלה אם – – – ממשלת נתניהו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אומר לך, אמרתי את עמדתי הפרטית. עמדתי היא: אני תומך בהסדר ביניים ארוך-טווח. זאת עמדתי. אתה יודע מה, אני גם חושב שזה מה שאנחנו צריכים להציע. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז כשראש הממשלה אומר "שתי מדינות", למה הוא מתכוון? למה הוא מתכוון? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז אני אומר לך. החזון הציוני – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני עונה לחבר הכנסת אילן גילאון ולחבר הכנסת הורוביץ. אני לא מכיר בשום פרק של התנועה הציונית, בחזון התנועה הציונית, את התשוקה להקמת מדינה ערבית, שנייה, בארץ-ישראל – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – יש הרצון ותשוקה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל, לא מדינה ערבית בארץ-ישראל, ואני אחזור על דברי. <אילן גילאון (מרצ):> – – – תשוקות, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אחזור על דברי: לגבי מדיניות הממשלה בעניין קווי 67', זה לא עולה על הדעת, זה לא עולה על הדעת, זה לא יקרה – יושבים כאן שני רמטכ"לים באולם הזה: הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון, נדמה לי האחד החליף את השני. אבל תשאל כל אדם הגון, אגב, גם אם הוא איש שמאל – יגיד לך: קווי 1967 אינם בני-הגנה. זאת תשובה נורא פשוטה. ולכן, מדיניותנו, חבר הכנסת בר, היא שלא לחזור לקווי 67'. אני רוצה להגיד לך עוד משהו, וגם זה צריך להיות ביושר ובשקיפות, לגבי המשא-ומתן עם הפלסטינים: לפני שלוש שנים, אם אינני טועה, הממשלה הזאת – הממשלה הקודמת, סליחה – עשתה דבר לא פשוט, בלשון המעטה, מבחינת תפיסת העולם הבסיסית ביותר שלנו, וזה הקפאת ההתיישבות ביהודה ובשומרון לעשרה חודשים כדי לקרב את הפלסטינים לשולחן המשא-ומתן. והתוצאה הייתה שלא רק שהם לא התקרבו לשולחן המשא-ומתן, הם התרחקו משולחן המשא-ומתן. ומה שמתרחש או יתרחש בעוד כמה ימים בוושינגטון הוא אחרי הפסקה של שלוש שנים שבהן הפלסטינים הם שברחו מכל ניסיון למגע בינינו לבינם. זה המצב. ולכן, גם הדבר הזה איננו מתקבל על דעתנו. אנחנו מאמינים – אגב, אני רוצה להגיד לכם משהו, חבר הכנסת הורוביץ וחבר הכנסת גילאון. יש חילוקי דעות בתוך החברה הישראלית, חילוקי דעות עמוקים, יסודיים מאוד, אני מוכרח להגיד לך, ואני מכבד את עמדותיכם. אני חולק על עמדותיכם, אבל אני מכבד אותן, ואני מקווה שתכבדו את עמדתי. זכותי הבסיסית ביותר להתנגד למדינה פלסטינית. זו זכותי הבסיסית. אתם יכולים לחלוק עלי. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז, אתם יכולים לחלוק. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ראש הממשלה משקר כשהוא אומר שהוא רוצה שתי מדינות? ואם הוא לא? אז איפה תהיה המדינה הפלסטינית? איפה תהיה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אשיב לכם – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – את עמדתך, אבל אתה מדבר בשם הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מה אתם קופצים? מה אתם קופצים פה? אני אענה לכם. כיוון שאנחנו בתחילתו של המשא-ומתן – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא שאלתי תשוקות אישיות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אצלכם זו תשוקה אישית להקמת מדינה פלסטינית. זה בסדר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, תנו בבקשה לסגן השר להשיב. יש לנו שמונה הצעות אי-אמון. אם הכול יהיה בדיאלוג כזה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זו תזכורת טובה לקצר את התשובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם, בין היתר, אבל אני רוצה לאפשר לך להשיב, לא לשחק פינג-פונג כל הזמן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל אני אסכם. כיוון שאני חושב שהנושא הזה של הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים, שעוד מעט נציין 100 שנה, פחות או יותר, לקיומו – אגב, הוא הרבה לפני קווי 67'. הסכסוך לא פרץ על קווי 67'. הסכסוך פרץ על עצם זה שערביי ארץ-ישראל לא קיבלו את הנוכחות היהודית. ואני רוצה להגיד לך משהו – לדאבון הלב, רבים מהם גם היום אינם מקבלים. ולכן הסכסוך איננו – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סליחה, אתה בורח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא בורח מכלום, אני עונה לך את האמת הפשוטה ביותר. אני לא בורח, אני אומר לך. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, חברים. אני אומר לכם. אני לא בורח מכלום, נהפוך הוא. אני אומר לכם ביושר, בשקיפות ובהגינות שהממשלה שלנו רואה בקווי 67' קווים שאינם בני-הגנה. אגב, לא רק הממשלה שלנו, גם ממשלות קודמות, ממשלות אחרות. אפילו, חבר הכנסת גנאים, אפילו ממשלות – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל ב-67' הם היו בני-הגנה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נותר לנו, חבר הכנסת גילאון, נותר לנו רק לומר תודה לאל וברוך השם שב-11 ביוני – במשך שישה ימים הִכינו שוק על ירך את מי שבא להשמיד אותנו. ועל זה אתה מברך בדיוק כמוני. <אילן גילאון (מרצ):> איך אז הם היו בני-הגנה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שוק על ירך הוכו מי שבאו להכות אותנו. זה מה שהיה. לכן פרצה מלחמת ששת הימים. אפרופו חיליק בר, הוא איש ירושלים ואני מאוד מעריך את זה. אני איש תל-אביב, אבל זה לא אומר שאהבתי לירושלים פחותה משלך. אני רוצה להגיד לך שהוויכוח, כאשר טוענים חברים במושבים הללו – אני מתאר לעצמי שבעניין הזה אתה חושב כמונו – ירושלים לא תחולק. ירושלים איננה עיר בירה רגילה – – – <נחמן שי (העבודה):> לא תחולק אבל יש פתרונות – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, חבר הכנסת שי. אתה גם איש ירושלים, ואני בטוח שאתה תומך בעמדה הזאת, כפי שמפלגת העבודה, למעט כמה שנים פחות חיוביות מבחינתה, רוב הזמן תמכה בעמדה הזו, והיא הייתה בקונסנזוס, ואני מציע לכם לא להפר את הקונסנזוס בעניין הזה. אבל אני רוצה לתת תשובה לחברי הכנסת הורוביץ ואילן גילאון, משום שככה נסכם את התשובה על ההצעה הזו. אנחנו מציעים, עם כל המחלוקת – אתם יכולים להציע את הפתרונות שלכם, והם לגיטימיים להצעה. יתקיים כאן ויכוח, יחל משא-ומתן. קודם כול, זה דבר חשוב, מתחילים לדבר. זה דבר חשוב. אנחנו נשים את כל הדרישות שלנו על השולחן, הפלסטינים ישימו את כל הדרישות שלהם על השולחן, ואם יהיה מצב, חבר הכנסת גילאון, תיאורטי לגמרי בעיני, ולא משום שאני אדם פסימי או אדם רע או אדם שרואה את העולם בשחור-לבן, אני פשוט רואה את המציאות; אבל אם יהיה המצב, התיאורטי, שבו נגיע להסדר – יכול להיות שזה יקרה, אני לא חושב שזה יקרה, אבל יכול להיות שזה יקרה, הממשלה מציעה – נתגבר גם על חילוקי הדעות – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אמרתי – אני בעד הסדר ביניים. אבל אם יהיה הסדר קבע, לא יודע אם זה יקרה, הממשלה שלנו מציעה – אנחנו נצטרך להתגבר גם על בעיות בקואליציה, אני מודה – מציעה, ואני מצפה מכם כמפלגות שנושאות בעיני עצמן לפחות את דגל הדמוקרטיה, לתמוך, חבר הכנסת שי, פשוט לתמוך. משום שהדבר הזה – זה שיא הדמוקרטיה. שיא הדמוקרטיה, חבר הכנסת גילאון. שמעתי היום – – <נחמן שי (העבודה):> משאל עם? אז למה לא על תקציב המדינה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה לא תאמין, אני הולך להגיד לך דבר שידהים אותך: אני בעד שיטת משאלי עם. אני אומר, אני הולך להגיד משהו לחבר הכנסת שי: אני בעד משאלי עם בנושאים נוספים. אבל אין ספק שמשאל העם הראשון שצריך להתקיים הוא על הדבר הפוצע ביותר, חבר הכנסת הורוביץ, פוצע, המחלק ביותר את החברה הישראלית מזה 45 שנה, וזה הסכסוך הישראלי–ערבי, הישראלי–פלסטיני. <אילן גילאון (מרצ):> – – – ראש הממשלה רוצה שתי מדינות לשני עמים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מצפה מכם להיות הראשונים, או, בעצם השניים, כי הליכוד הוא הראשון, לתמוך במשאל עם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ולכן סגן השר מציע לדחות, כמובן, את הצעת האי-אמון. תודה לסגן השר, חבר הכנסת אופיר אקוניס. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת ש"ס: עיוות מוסרי – הטבות מס ב-16 מיליארד שקל לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל. סיעת ש"ס – המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. הוא גם זה שינמק את ההצעה. מה שבטוח בטוח. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, שר הביטחון, חברי הכנסת, כבר הרבה פעמים עמדתי על הדוכן בנושאים של התקציב, אי-אמון או נאומים אחרים. אנחנו חוזרים כל פעם על אותה זעקה. זעקה של החלשים, שלצערי הרב, בכל שולחן הממשלה הזה, וגם בכל החלק של הקואליציה – אף שאני משוכנע שיש חברים שבאופן אישי מזדהים עם הדברים, אבל המשמעת הקואליציונית או שיקול כזה או אחר מביאים אותם להצביע, ולכן זו האחריות שלהם, זה לא יעזור, שום תירוצים אחרים – לפגוע פגיעה חמורה ביותר, חמורה ביותר, שכמעט לא ניתנת לתיקון. אין ספק שכשהיא מגיעה אל הילדים הקטנים היא לא ניתנת לתיקון. אצל מבוגרים אולי אפשר עוד לתקן בהמשך. אבל כשמדובר בילדים קטנים, אין ספק שילד קטן שנכנס למעגל העוני, זה מעוות שאינו יכול לתקון. ולכן אני חוזר שוב, שבוע בשבוע, אף שזה נראה אולי נדנוד יתר, אבל אנחנו עכשיו לקראת קו הגמר. ואולי השבוע, כשהכנסת אמורה, הקואליציה אמורה להצביע בקריאה שנייה ושלישית על התקציב, לאחר שדנו בו בוועדת הכספים, ולצערי הרב, למרות השינויים כשביכול נעשו בוועדת הכספים, פשרות כאלה, למיניהן, עדיין הפגיעה החמורה בכל תקציב המדינה הזה היא בשכבות החלשות והמוחלשות, ובעיקר במשפחות עם הילדים, ובילדים הקטנים; הם משלמים את מלוא המחיר. חיפשתי וחיפשתי בתקציב הזה. אולי יש איזושהי הברקה, איזושהי תורה כלכלית. איזושהי גאונות, איזושהי מדיניות, איזשהו קו שמאחד את כל הגזירות הללו. נו, אני לא חייב להסכים, גם לא חייבים לשמוע את דעתי. זה לגיטימי, זה לגיטימי, כל אחד יש לו האג'נדה שלו. אבל אם אני צריך להגדיר, אדוני סגן שר האוצר, ידידי היקר, אם אני צריך להגדיר בכותרת את תקציב המדינה הזה, מה האסטרטגיה שעמדה בו – יש גירעון, צריך למצוא גם בצד ההוצאות וגם בצד ההכנסות איך לכסות. ואז יוצאים לקרב. מביאים לשולחן מאות הצעות. כל המרבה הרי זה משובח. הכול לוקחים, אבל יש קריטריון אחד לבחון: איפה שיש טיפה, חלילה וחס, חשש, למאבק, לפגיעה, לאיזשהו כיפוף ידיים קטן, למשא-ומתן קצת קשוח, מייד מוותרים. ואני יכול לתת רשימה ארוכה, מה שהיה לפני חודשיים, עמד על השולחן, ומה עומד היום. כל נושא ונושא שהיה בו טיפת – כולנו זוכרים את מסיבת העיתונאים עם המשא-ומתן ה"קשה ביותר", שהעיד עליו עופר עיני, שהיה לו עם שר האוצר. שום נושא של ההסתדרות לא נשאר. הכול ירד. כל ההצעות שהיו על קרנות ההשתלמות ואחרים והוועדים הגדולים, הכול נעלם. למה? עופר עיני, ההסתדרות יכולה להשבית את המשק. נו, מי יתחיל אתם ביחד? חבל, לא כדאי להתעסק אתם ביחד. היו כותרות: סטודנטים – נו, הסטודנטים עשו שריר קטן: אנחנו נשבית, לא נפתח את שנת הלימודים, מייד למחרת התקפלו. וכן הלאה, אחד אחרי השני, האחיות, המורים, כל הגזירות שהיו שעומד מאחוריהן איזשהו ארגון או איזשהו כוח פוליטי או איזשהו כוח ציבורי, נעלמו. כמובן, כטבעו של עולם, אנחנו יודעים, לצערנו הרב: למי אין כוח, ממי לא חוששים, ממי לא מפחדים – מהחלשים, מהילדים הקטנים, מאלה שמרוויחים שכר מינימום ופחות. אלה לא מאוגדים בארגונים, הם לא חברי הסתדרות, הם לא בוועדים הגדולים, אין להם כוח פוליטי, הם לא מאורגנים, גם לצאת למאבק הם לא יכולים. כולנו זוכרים את המחאה החברתית לפני שנתיים, ראינו שם מחאה נהדרת, אבל ראינו מי לא היה שם. מי לא היה שם ראינו, לצערי הרב. כל אלה שנמצאים בתחתית, בעשירון התחתון ומטה, אלה לא היו במאבק. הם כל כך מיואשים, הם כל כך מדוכאים, שהם לא באים כבר להיאבק. הם לא מאמינים כבר, הם ציניים, הם יודעים שכולם עושים עליהם סיבובים, לצערנו הרב. אני יודע שאני אקבל תשובה עוד שעתיים-שלוש, או בלילה בשעה מאוחרת, משר האוצר, שאני מדבר לאור הזרקורים, ושאני מחפש כותרות, ושאנחנו לא מייצגים את החלשים באמת. אני מכיר את כל התשובות. אבל אין מה לעשות – חובת המחאה, אני חייב למחות אותה. אני, הלוואי שהייתי טועה, הייתי הראשון שהייתי בא ואומר: חטאתי, עוויתי, והייתי מודה והייתי מבקש סליחה מכם. הלוואי, אם הייתי רואה שבאמת עשיתם, במאמץ שעשיתם שוב השבוע. קצבאות הילדים? כשכל המומחים בביטוח הלאומי זועקים ואומרים: 50,000 ילדים נכנסים למעגל העוני – חדשים, נוספים, בנוסף ל-800,000, שירדו עוד יותר עמוק. על מה מדובר? על מה מדובר? כשאנחנו היום – תראו באיזו חברה קוטבית אנחנו נמצאים; איך אפשר לעכל כותרות כאלה? מצד אחד כותרת ענק בכל התקשורת: אחרי שבית-המשפט כפה בכוח על המדינה לגלות את הנתונים הללו – סודות מדינה, סודות מדינה; אפילו בוועדת המשנה לשירותים חשאיים לא דנים בדברים הללו, מה הטבות המס שמקבלות החברות הגדולות. רק בציווי של בית-משפט – וגם, החברות הציבוריות, עדיין על חברות פרטיות אנחנו לא יודעים. 16 מיליארד שקל לחמש חברות בשנים האחרונות. רבותי, אין עיני צרה בהן, החברות הגדולות הללו מביאות עבודה, החברות הגדולות הללו מפתחות את המשק, אבל אז מה? נו אז מה? אז אי-אפשר לקחת מהם קצת יותר מסים? הם לא יכולים לשלם קצת יותר? מה, הם יברחו בגלל זה? במדינות אחרות יעלה להם יותר בזול, הדבר הזה? מה זה צריך להיות? מה ההתרפסות הזו לפניהם? איפה המאמץ האדיר, הגדול, לעשות שינויים בדבר הזה? למה, כי הם שייכים לקבוצה מסוימת? כי יש להם כוח, יש להם לוביסטים, יש להם עורכי-דין, יש להם כוח אחר, שלנו אין, שאין לחלשים הכוח הזה? תנסו לחשוב, לא כל 16 מיליארד השקל; מה היה קורה אם היינו אומרים: זהו, עד לכאן, בשנתיים הקרובות יש פגיעה חמורה בשכבות חלשות, תתרמו. קיבלתם 16 מיליארד שקל – רק חמש החברות. אני לא מדבר על כל החברות הפרטיות, מה קיבלה "ישקר" ומה קיבלו אחרים, אני בטוח שזה מגיע לעוד סכומים גדולים מאוד. מכל עשרות המיליארדים הללו לא היה אפשר, במאמץ אמיתי, להוציא כמה מיליארדים ולהוריד את הגזירות מהשכבות החלשות? לנו זה נראה אולי דברים קטנוניים, עוד כמה מאות שקלים בחודש. ברוך השם, אנחנו, חברי הכנסת, מרוויחים בצורה סבירה, אנחנו מפרנסים את משפחותינו בכבוד. אבל כשאנחנו באים ומסתכלים על משפחות עם ארבעה-חמישה ילדים, שמרוויחים ביחד, שניהם, עם הביטוח הלאומי, עם הכול, הם מגיעים ל-8,000–9,000 שקל ברוטו, זה כל מה שיש להם – לך עם זה, תוציא ילדים עכשיו לחופש חודשיים שלמים. מה תיתן להם? מאיפה תשלם ארנונה? מאיפה תשלם חשמל, מים, כל המיסוי? ועל כל דבר שהם קונים – והם הצרכנים הכי טובים בשוק – משלמים עוד 18% עכשיו. ועכשיו אתה בא ומוריד להם בקצבאות הילדים? אתה בא ונוגע בהם בכל מיני – בתשלומי הורים, בכל דבר כמעט אתה נוגע בהם? הם משלמים את המחיר הזה. איפה הרחמנות, איפה ההתחשבות? איך עומדת כותרת כזאת כשאתה יודע שהמדינה מחלקת הטבות מס בכאלה סכומים אדירים, ומצד שני יש משפחות שלא יודעות איך להתחיל ואיך לגמור את החודש? ואז, כמובן, הפערים הולכים וגדלים והקוטביות בחברה הולכת ומתחדדת והשסע הולך וגדל. אי-אפשר להיות חברה מלוכדת, חברה שנלחמת על זכות קיומה כאן, מול כל האויבים שלנו, חברה שצריכה לחיות, חברה כמו החברה שלנו, כשיש קוטביות כזו. האנשים לא מרגישים שווים; אנשים מרגישים שהעוגה לא מתחלקת נכון. כשאימא ואבא מחלקים עוגה בבית בשבת והם לא מחלקים אותה בצורה שווה ממש בין כל הילדים, מה קורה? איזו קנאה זה עושה בין האחים? רבותי, מי מדבר פה על חלוקה שווה, אנחנו מדברים, אפילו דמוי משהו. כשהחברה בישראל רואה איך העוגה מתחלקת, איזה פערים, על מה מדובר כאן? על מה מדובר? אנשים שרואים את כל הטיולים ואת כל הוצאות הענק על דברים מיותרים, והם בעצמם לא יודעים איך לגמור את החודש – האי-שוויון הבולט הזה. ואנחנו אחראים כאן בתקציב – נכון, אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל בתקציב המדינה אנחנו יכולים להשפיע. זה הכלי היחידי שניתן לנו כדי להשפיע. ולכן אני פונה לחברי הכנסת, לחברי הקואליציה: תחשבו טוב ותבינו שבהצבעות שלכם, שאתם הולכים להצביע בשבוע הקרוב, אתם הולכים ולוקחים על עצמכם אחריות לגורלן של הרבה הרבה מאוד משפחות, מאות-אלפים שחרדים כל כך, אני אומר לכם שהם חרדים כל כך: איך הם יפתחו את שנת הלימודים, איך הם יפרנסו את הילדים שלהם, איך הם ישלחו את הילדים שלהם לבתי-הספר. יש הרבה מאוד משפחות שדואגות מהדברים הללו, חוץ מהדאגות האחרות. ואתם, במשרד האוצר ובראשו שר האוצר, יכולים להמשיך ולהתראיין ולדבר ולהגיד: עשינו למען העובדים ולמען מעמד הביניים, והטבנו, והקלנו, ובור של 40 מיליארד, ואתם אחראים לבור הזה – אתם, הממשלות הקודמות. הכול טוב ונכון ויפה: זה לא עומד כשיש אלטרנטיבות לגזירות הללו. ואף אחד – אדוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. <אריה דרעי (ש"ס):> נתנו לי זמן חופשי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, סיימת. <אריה דרעי (ש"ס):> אה, סיימתי כבר? אה, סליחה, לא היה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה גם על חשבוני. <אריה דרעי (ש"ס):> אה, התפלאתי, שקט כזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> פשוט – – – <אריה דרעי (ש"ס):> כל הכבוד, אדוני, אני מבין שאיווט העסיק אותך, טוב, בסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא מה שתיאמתם כשדיברתם? אדוני יסיים, פשוט אני פה בהתכתבות בענייני תקציב וחוק ההסדרים ואלף ואחד דברים. <אריה דרעי (ש"ס):> הבנתי, הבנתי, תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אני מודה לך על הגינותך, שאתה – – – <אריה דרעי (ש"ס):> לא, ראיתי שאף אחד לא מפסיק אותי. <אביגדור ליברמן (הליכוד ביתנו):> נגמרו לו המילים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הניסיון לתרגיל פרלמנטרי שלך עם חבר הכנסת איווט ליברמן צלח, אבל עדיין אדוני יסיים ואנחנו נמשיך עם ההצעות. <אריה דרעי (ש"ס):> תודה, אז אני אסיים באמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אריה דרעי (ש"ס):> הגשנו, סיעת ש"ס הגישה הצעת אי-אמון, אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <אריה דרעי (ש"ס):> משפט, אני כבר מסיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <אריה דרעי (ש"ס):> תקציב שעושה עיוותים כאלה, שיוצר פערים כל כך גדולים בחברה, שאין בו חמלה ואין בו רחמים, ומצד שני יש בו יד מושטת ופזרנית ובזבזנית לחברות הגדולות ולאליטות, לעשירונים העליונים, תקציב כזה, וממשלה שמאשרת תקציב כזה, דינה לחלוף. לכן אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריה דרעי, שהציג בשם סיעת ש"ס הצעת אי-אמון בממשלה. כאמור, המנמק הבא הוא חבר הכנסת אורי מקלב, מטעם סיעת יהדות התורה: ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם. בבקשה, חבר הכנסת מקלב. עד עשר דקות לרשות אדוני, גם אם אני נרדם בשמירה אני מבקש – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> יהיה, יהיה מי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נרדם פיזית, חס ושלום, אבל נרדם בשמירה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני בטוח שיהיה מי שיעיר אותך בעניין הזה. אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע, אולי האי-אמון שאנחנו, האופוזיציה, מגישים מדי שבוע בשבוע, נהפך לאחרון ברשימה, ואולי זה כבר נהפך למשהו היסטורי, למשהו שכבר לא יהיה לפי חוק המשילות שברגעים אלה מחוקקים ורוצים להביא אלינו, למליאה, ובבהילות לחוקק את החוק הזה עוד במושב הזה. כשאנחנו ביקשנו את הצעת האי-אמון ונימקנו, זה היה מתוך הדיונים בימי רביעי או במשך כל השבוע שעבר בדיונים בוועדות השונות בחוק ההסדרים. מתוך זה קבענו וביקשנו את הצעת האי-אמון. והנה, אנחנו נמצאים יומיים-שלושה לאחר מכן וכבר הדברים פחות רלוונטיים. עוד לא הספקנו להתאושש מחוק ההסדרים, מהדיונים בוועדות השונות, וכבר נופל עלינו חוק משילות ותהליך מדיני רחב מאוד שמדבר על הקפאות, על החזרת מחבלים ועל שאלות ריבוניות. אבל כל אחד מהנושאים האלה שווה הצעת אי-אמון. אני חושב שמתוך הרשימה של שמונה ההצעות אף אחת לא נוגעת בדברים האלה, מפני שביום רביעי זה עדיין לא היה רלוונטי. אבל אנחנו לא יכולים להשתחרר מהרושם שהדיונים האינטנסיביים שהיו בשבוע שעבר בוועדות השונות של הכנסת בנושא חוק ההסדרים וחוק התקציב – שם השתקפה והוצפה מדיניות כלכלית אכזרית, מדיניות כלכלית שאין מאחוריה שום דבר מבחינה כלכלית אלא מדיניות שמחפשת סקטור מסוים, רודפת סקטורים מסוימים. אין על זה ויכוח היום. אנשים מתוך הקואליציה, בדיונים ארוכים שהיו בוועדות השונות, ובמיוחד בוועדת הכספים, אומרים: אנחנו מבינים ומזדהים ורואים כאן מגמה אחת ברורה. אבל המגמה הזאת נעשית, כפי שאנחנו ביקשנו בכותרת האי-אמון, קודם כול בשביל להסיח את הדעת מהגזירות הרבות שיש בתקציב הזה. כמו שעיתונאים ואנשי יחסי-ציבור מומחים מקצועיים יודעים לעשות את זה ולמצוא את הרגעים ולמצוא את המומנטום, הכול זה היסח דעת. זה איך זה יבוא, על מה ידברו, מה יהיה השיח הציבורי ומה תהיה התקשורת. מעבר לזה, באופן אמיתי, לא מתחשבים. כשיש ילד רעב בהודו, לי זה אכפת, וכאן נראה שיש אנשים, שיש כאן בארץ הזאת, שלאחראים להם לא אכפת. יש חוות דעת, של אנשים מחוץ-לארץ ומהארץ, וגם פנימיות שלנו, שהגזירות והתוכניות הכלכליות יביאו עשרות-אלפי אנשים לעוני, משפחות לעוני, ילדים לעוני, וזה לא מפריע לאף אחד. דווקנות מיוחדת. לא מוכנים לחזור בהם ולא מוכנים לסגת מהדברים האלה. זה בלט כל כך. אם אמרנו את זה בתחילת הדרך, זה בלט באופן מיוחד שאי-אפשר בכלל להתווכח. הדברים נאמרו מכיוון שראינו איך מתנהלת פוליטיקה חדשה, באיזו רודנות מפלגתית, באיזו שתלטנות, מכריחים להצביע ללא שום שיקול דעת חברי מפלגה ומכריחים את הקואליציה. הקואליציה הזאת זו קואליציה שכל מה שרוצים, כל אחד יכול להביא את מה שהוא רוצה, כל חוק – חוקים שלא עברו, גם של אותה מפלגת שלטון, שלא עברו בכנסות הקודמות, עוברים עכשיו. תחרות בין השרים, תחרות מסוכנת, של ספינים ושל פייסבוקים, על חשבון הציבור כאן בישראל בחוקים כמו משילות וכדומה. אין מי שיעצור את זה. אבל נעבור רגע במהירות על שלושה דברים בשלוש ועדות שונות. איך לוועדת הפנים מגיע החוק של משמשים בקודש – זה חוק כלכלי; זה חוק שבא לפגוע במאות עובדים, עובדים שמתפרנסים, בקושי מתפרנסים, ומתפרנסים מ-1,500 ו-1,200, אנשים שבקושי מביאים את הפרנסה הביתה. זה לא פוגע במשמשים בקודש. יש משמשים – ראו כותרת של איזה סעיף של משמשים בקודש. אדוני היושב-ראש, אתה היטבת להגדיר זאת, כאחד שהוא בעל ניסיון כיושב-ראש ומזכיר מועצות דתיות או מועצה אזורית שהיית, וזה פוגע במאות-אלפי מקבלי השירות. כמה זמן היה צריך לעשות וכמה זמן היה צריך להתווכח על זה. זה נושא כלכלי? להטיל את זה על רשויות? זה כשמצד אחד אתה בא ואומר: אני מבטל את חוק נהרי. למה אני מבטל את חוק נהרי? אמר כאן שר האוצר, על הדוכן הזה: אני מבטל את חוק נהרי מכיוון שלרשויות אין כסף; הן נמצאות במצב כלכלי קשה. אבל משמשים בקודש ביחד – הוא מבטל את התקציב של הממשלה ומטיל את זה על המועצות האזוריות ועל הקיבוצים שהם הכי נחשלים וההכנסות שלהם הכי מועטות. אבל מה לעשות? לא היה רוב. זה הוצף החוצה. זה גם בזכותה של יושבת-ראש ועדת הפנים שנפגשה עם אנשים וראתה על מה מדובר. היה לזה כיפה. היא הרימה את הכיפה וראתה שבעצם זה כלל מקבלי השירות. נעבור הלאה. אנחנו עברנו ועדת חינוך. חוק אחד היה בוועדת חינוך – ביטול חוק נהרי, ואחר כך ביטול וצמצום התקציב למוסדות הפטור. על מה? מה השתקף? איזה תקציב אתה נותן להם היום? נותנים היום 23%–27% מהתקציב שנותנים לכולם. גם על זה באים ואומרים: לא, אני לא אתן להם בכלל תקציב. זה ילדים שלומדים בקרוונים ובמקומות דולפים – גם להם אנחנו לא ניתן. זה לא נגמר בזה. אחרי זה תסבירו לי איזה חוק תקציבי יש למניעת ביטול תקציב בני ישיבות בחוץ-לארץ. זה חוק של מה? זה כבר מה? הם נושאים בנטל? הם צריכים לשאת בנטל? תיירים שבאים ללמוד פה, אותם תיירים שהם סטודנטים כאן בארץ מקבלים פי-עשרה, לפי חוות דעת, לפי מה שהיה, גם לפי דברים מקצועיים שקיבלנו. לא רק זה, גם אותם סטודנטים ישראלים שלומדים בחוץ-לארץ מקבלים כספים – מקבלים באנגליה, מקבלים בהונגריה. מקבלים תקציב גם ממשלתי. כאן רוצים לבטל, על מה? על כל תקציב, כשהתקציב הוא אולי 15% ממה שאותו מוסד שמחזיק אותם בחוץ-לארץ מביא מחוץ-לארץ עוד כספים כהנה וכהנה לארץ. איפה הנושא התיירותי, מחולל התיירות הגדול, מחולל עלייה גדול? אפשר להרחיב ולראות מזה אפילו משהו, היגיון אחד, מהתחום הכלכלי? זה לא היה אכפת לאף אחד. את זה אפשר להביא. אחרי זה היה ניסיון להביא את ביטול המעונות, הסבסוד. צריך להיות כושר השתכרות לסבסוד במעונות. איזה חשיבה כלכלית יש בעניין הזה? על מי? מי שלא ממצה כושר השתכרות. אישה שמתאמצת לעבוד, והיא התחילה לעבוד עם ילד אחד והיא המשיכה לעבוד עם שלושה ילדים ועם שישה ילדים ובקושי היא מחזיקה מעמד, והמעון הוא חלק הכרחי, ולאחר מכן גם את זה רוצים לבטל, כשיודעים שכל המעונות זה כדי שיוכלו לעבוד. אתם כל הזמן באים ואומרים: אנחנו רוצים שהאישה תעבוד. אין בזה שום היגיון. אבל זה לא היה אכפת לכם. אנחנו יודעים שבדבר הזה אנחנו, לנוכח החוקים האלה, כמו שראינו את זה בוועדת החינוך – וראיתי, סגן שר האוצר, שנענעת בראשך כשדיברתי על החינוך – אין ספק שאתה יכול להוריד את זה גם ל-10% ואתה יכול לא לתת בכלל. אנחנו נמצאים בתהליך של התנתקות. התנתקות במקרה הזה היא התנתקות מינהלתית ממשרד החינוך, אבל באופן כללי התנתקות, וטוב שכך. טוב שבאמת אנחנו מחדדים את זה שיש "אתם" ויש "אנחנו". זה התהליך שאתם רוצים להביא, וזה גם מה שיהיה באמת. אנחנו רואים את זה גם היום. היום ט"ו באב, שנחשב ליום שמחה, ליום שאנחנו מרבים בשמחה ולא אומרים תחנון. על מה היום הזה? יצאנו למחול. יוצאים במחולות. נהפך לאבל מחולנו, יום שהממשלה הזאת רוצה להביא חוק שימנע ולא ייתן אפשרות לאנשים ללמוד תורה כאן בארץ-ישראל, לקרוע בחורים מגמרותיהם, להשליך אותם לכלא ולהטיל עליהם סנקציות כספיות. זה החוק שאתם רוצים להביא היום, הממשלה הזאת שרוצה את האמון, ביום שהוא יום שהשמחה בו היא מפני שהיה אפשר ללמוד יותר. הסיבה שבט"ו באב עושים את יום השמחה היא מפני שביום הזה נהפכים הלילות לארוכים יותר והימים לקצרים יותר. לא צריך כבר לקושש עצים למערכה; העצים כבר פסולים מלבוא למערכה, ואז אפשר יותר ללמוד. על זה אתם רוצים להביא ביום הזה חוק שירדוף את בני התורה, חוק שירדוף כאלה שלומדים במשך אלפי שנים, שלא היה על זה ספק בכלל בחוק הזה. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש: יכולים לחוקק כל חוק שיהיה. אנחנו יודעים שאנחנו מהדברים האלה רק מתחזקים. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסכם. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תורה מתוך הדחק זה תורה שמביאה להישגים הרבה יותר גדולים. דבר אחד, אי-אפשר – לבד לא יכול לעשות תורה מתוך הדחק. תורה מתוך הדחק זה מישהו שיכול לדחוק אותך. ואז הזכויות הן לא של המדינה הזאת. הזכויות של מי שלומד בתורה מתוך הדחק, זה זכויות של אלה שלומדים מתוך הדחק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. ואני רוצה להגיד לכם, גם לבית היהודי: לפני שאתם מדברים על מדינה אחת לשני עמים, שתי מדינות לשני עמים, עם קבלת החוק הזה, שאתם היום רוצים, הממשלה הזאת, להביא, אנחנו אולי עם אחד, אבל לא מדינה אחת. אתם תהיו במדינת ישראל, ואנחנו נהיה בארץ-ישראל ועם תורת ישראל, ובזכות תורת ישראל. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת בל"ד: הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים. ינמק את ההצעה חבר הכנסת באסל גטאס. אדוני, גם לך עשר דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, השבוע יצא לי להשתתף בשני מחזות של אבסורד בכנסת, שהמסקנה העיקרית מהם – והם קרו, התרחשו, לדעתי, כתוצאה מעודף משילות, מזה שהכנסת מבטלת את עצמה בהתנדבות בפני הממשלה והנציגים שלה וגם הפקידות שלה בצורה שערורייתית. אני באמת חושב, וחרד לפעילות הפרלמנטרית, שבעצם היא לב-לבו של ההליך הדמוקרטי. שני המחזות האלה התרחשו, האחד ביום רביעי שעבר, בוועדת הכספים, והאחד מתרחש עכשיו, עדיין, אירוע שעוד לא הסתיים, בוועדת חוקה, חוק ומשפט. והמשותף לשני המחזות האלה זה רצון כפייתי של הממשלה להעביר דברים בכנסת. באופן מיידי, בצורה הברוטלית, האגרסיבית שהיא יכולה, וברוב האוטומטי, כמובן, שיש לה. דרך הקואליציה ודרך אלה שמארגנים את הקואליציה יש לה רוב. היא מקבלת. ואם מישהו באמת רוצה לחשוב על איך מחזקים, כבוד היושב-ראש, שהצטרף אלינו, את המשילות, הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו: איך מחזקים את הכנסת; איך הופכים את חברי הקואליציה ליותר עצמאים בפני הממשלה, חברי הקואליציה. ביום רביעי שעבר השתתפתי בכ-11-10 שעות בדיוני ועדת הכספים, על דברים שהשקעתי ימים ולילות בעבודה – בקריאת חוק ההסדרים ובהגשת הסתייגויות רציניות ביותר. בהודעה של כל חברי הקואליציה אמרו על ההסתייגויות שאני נימקתי שהן רציניות ושהם מסכימים להן, אבל הם לא רוצים להצביע בעדן. אבל איפה האבסורד? שכמעט בכל מרווח זמן בדיונים, אני הסתכלתי מסביבי וראיתי שיש חמישה-שישה חברי אופוזיציה מתמידים, עובדים, יושבים, לא יוצאים מהאולם, יודעים על מה הם מצביעים, בעוד הקואליציה – מתחלפים, יוצאים, ונכנסים ומתחלפים. במיוחד ביש עתיד, שם. תסתכל על זה, זה שודר בווידיאו, תסתכל על זה. ומי שנכנס ויוצא, מה הוא עושה? מרים יד. אוטומטית. רובוטים. הפכתם את חברי הכנסת בתהליך הזה. אם יש משהו שצריך לשנות בתהליך הפרלמנטרי, זה ההתמסרות הטוטלית, ההתבטלות העצמית של חבר הכנסת בתור ישות, בתור אדם. מה זה, כשהוא אומר לעפר שלח, ואתם יכולים לחזור לפרוטוקול: אני מסכים אתך על השגה משמעותית שהגשתי בעניין מיסוי חברות, אבל אני לא אצביע בעד זה כי יש קואליציה–אופוזיציה. כל ההתנהלות, רבותי, בעניין התקציב מצביעה על אובדן דרך. פתאום, באותו יום רביעי, כמובן אחרי שקראנו, התנצל יושב-ראש ועדת הכספים שהעסקה שהוא הביא עם משרד האוצר דלפה לעיתונות, ואנחנו קראנו את הפרטים שלה ב-ynet לפני שבאה לוועדת הכספים. הוא התנצל. אומנם, צריך גם לחפש איך זה קורה. מה הייתה החבילה שהוא הביא, של דילול הגזירות ב-3.5 מיליארד שקל? 2 מהם זה ביטול גזירות, ו-1.5 קיצוצים נוספים, העמקת הקיצוצים. נכון? זו המהות. ואני לא קונה את זה בגרוש. עד עכשיו אני לא קונה את זה. ואתם שוב עושים דיסאינפורמציה. כמובן, אני שמח שהאוצר חוזר בו מסך של גזירות, מדלל את הקיצוץ בקצבאות הילדים מכאן, ביטול של המסים. אבל אני אומר לכם משהו, תשמעו טוב: זה לא עזים שהוצאתם. יש cliché בכנסת בישראל, אני קראתי עליו כשהייתי עדיין מחוץ לפרלמנט, שמכניסים עזים, ויום-יומיים לפני, בשביל שחברי הכנסת, במיוחד מהקואליציה, חברי ועדת הכספים ירגישו טוב, מוציאים את העזים. זה לא היה עזים. אני אומר לכם: זה לא היה עזים. זה היה אובדן דרך. זה היה עניין שנוגע למהות התפיסה הכלכלית של האוצר, ושל הפקידות של האוצר. אני שמח שהשתכנעו שמס על יחידים אפשר, במקום לעשות על כולם 1.5%, לעשות את זה מדורג. זה טוב. זה הדיפרנציאליות שאני בעצמי דיברתי עליה פה, מפה, מעל הבמה הזאת כמה פעמים. זה דיפרנציאליות. אז למה לא ליישם את זה על החברות? אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת, חברי, מה שקורה עכשיו בוועדת חוקה, חוק ומשפט, שכופים הצבעה אחרי השעה 16:00 בשביל להביא את הצעת חוק המשילות לדיון בוועדת הכנסת על פטור מהחובה להניח את זה על שולחן הכנסת, בצורה, שוב, ברוטלית. זה שוב שימוש בכנסת, הפיכת הכנסת לחותמת גומי. והתפקיד, אם מישהו רוצה לשנות את השיטה, צריך לשנות, לגעת בעצב הזה – חיזוק מעמדו של חבר הכנסת היחידי; חיזוק מעמדה של הכנסת, של הפרלמנט, בפני הדורסנות של הממשלה, בפני הכפייתיות, שבאים וגונבים חוקים, וגונבים הצבעות וכופים. למה קורה עכשיו? חוק משנה, חוקי-יסוד, מפני שבא לליברמן עכשיו, על-פי ההסכם הקואליציוני, להעביר את זה במושב הנוכחי? זה ככה. ויש עתיד עושה את העבודה, ונותנת את זה. ודיברו, איך זה מתיישר עם עקרונות החוק, שכל כך דיברתם עליו במשטר – שלטון החוק שדיברתם עליו גבוהה-גבוהה? בשתי הדקות שנותרו לי – מספיק כל מה שאמרתם בשביל להצדיק את האי-אמון בממשלה. אבל אני רוצה גם להביע אי-אמון בממשלה בגלל התנהגותה בעניין חוק פראוור, והעברתו. אפילו ביום שני שעבר, כשהאוכלוסייה הערבית הכריזה על שביתה כללית, באותו יום, בבוקר, לא יודע אם במקרה, לא במקרה, ועדת הכנסת החליטה לקיים דיון לאן החוק הזה יועבר, לאיזו ועדה. אני הפרתי את השביתה ובאתי לדיון, והצעתי להעביר את זה לוועדת הכלכלה. חבר הקואליציה – וזה שוב מחזיר אותנו למידת עצמאות המחשבה של חברי הקואליציה – מאיר שטרית אומר: זה מסוכן, זה אסור, לא צריך להעביר את זה לוועדת הפנים. לא צריך. והוא שר פנים – יודעים מי זה מאיר שטרית עם הרקורד שלו. אבל אני אצביע עם הקואליציה, מה שתחליט. הקואליציה החליטה להעביר את זה לוועדת הפנים. אני אומר לכם, בתור פעיל פוליטי, ברחוב הערבי, בקרב עמי, זה טוב לנו. אני רוצה שוועדת הפנים עם מירי רגב בראש יעשו מזה – יעזרו לנו להוציא את ההמונים לרחובות, יעזרו לנו. יעזרו לנו להפיל את החוק הזה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> היא תעזור לנו להפיל את החוק הזה. איפה מידת האחריות במחשבה של איך אפשר – אפילו אם עשינו את החוק הזה בקריאה ראשונה, בקריאה השנייה והשלישית – להידבר, לחשוב, ללמוד את העניינים, ללכת לבקר, להביא מומחים – אין. אני אומר לכם שבאותו יום שני שעבר היו הפגנות. אני השתתפתי באחת מהן בכניסה לסח'נין. נחסמו כבישים. נחסם. אני אחד מאלה שירדו לכביש וחסמו אותו. המשטרה אחרי, צריך להגיד את האמת, אחרי הרבה – שו ביקולו – התאפקות, נכנסה בנו, היינו 400, 500, אולי 1,000 – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <באסל גטאס (בל"ד):> – – בגז מדמיע, בפרשים, בחזיזים – אני אישית ספגתי גם את זה. שבוע לפני נסגרו נתיבי-איילון על-ידי אלפי מפגינים ישראלים יהודים, כלום לא קרה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. עכשיו אנחנו נשמע את הצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה: תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות. חבר הכנסת שאול מופז ינמק. עד עשר דקות לרשות אדוני. <שאול מופז (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים, בתקציב המדינה לשנה וחצי הבאות, בעצם שנה וארבעה חודשים, יש 13.1 מיליארד שקל שאף אחד לא יודע למה הם מיועדים. אני רוצה לחזור, 13.1 מיליארד שקל חריגה בתקציב הרזרבה. 13.1 מיליארד שקל ששרי הקואליציה וראש הממשלה יכולים לעשות אתם מה שהם רוצים. משרד האוצר הנחה, כבשנים קודמות: הרזרבה במשרדי הממשלה בגובה של כ-3% מתקציב כל משרד ומשרד. סך הכול של הרזרבה של תקציב המדינה הזה עומד על 37.2 מיליארד שקל. 37.2 מיליארד שקל, חברים, זה לא 3%, זה הרבה מעבר ל-3%. מתוך הסכום העצום הזה – 13.1 מיליארד שקל הם עודף, הם חריגה מה-3%, ואני שואל: למה הכסף הזה מיועד? למה הוא מיועד? אף אחד לא יודע. 13.1 מיליארד שקל זה כסף שלנו מהמסים שאנחנו משלמים, מהפה של הילדים שלנו, מהחיסכון של הפנסיה שלנו, מהחינוך של התלמידים שלנו. מי אתם שתיקחו 13.1 מיליארד שקל מהכיס של אזרחי מדינת ישראל מבלי למסור דין-וחשבון לאן הכסף הזה הולך? אמרתם "שקיפות", אין כאן שום שקיפות. אמרתם "אמינות", אין כאן שום אמינות. השבוע חשפתי בסדרה של סרטונים בפייסבוק את כל האמת על הקרקס שעושים לנו בתקציב. למשל, איך משרד החינוך מקצץ עשרות אחוזים בתקציב ההשתלמויות והקרנות של המורים, מקצץ עשרות אחוזים בתקציב של אגף שח"ר שמטפל בנוער בסיכון, ובאותו זמן – לא יאומן כי יסופר – מעלה את תקציב הדוברות של המשרד ב-400%, מ-675,000 שקלים ל-2.6 מיליון שקל. זה מופיע בספר התקציב, על זה הולכים חברי הכנסת להצביע השבוע. עכשיו, אתם יודעים מה אפשר היה לעשות עם 2 מיליון שקל באגף שח"ר? כמה ילדים אפשר היה להציל? כמה נערות אבודות אפשר היה לאסוף? לכמה ילדים שהחיים גזרו עליהם פשע ועוני אפשר היה לעזור? כך וכך בשאר המשרדים של הממשלה, ואני חייב לומר, במיוחד במשרדי יש עתיד, אחוז הרזרבה גדול יותר בעשרות אחוזים ממה שהיה בשנת 2012. ואני יכול להוסיף ולומר שדווקא משרד האוצר, שחייב לגלות אחריות תקציבית ולהיות מאוד מאוד מדויק ומאוד מאוד מדוד ומאוד מאוד אחראי, לא עמד בהנחיה של עצמו, שהייתה מקובלת במשך שנים, ל-3% רזרבה, והשאיר לעצמו עוד 3 מיליארד שקל תחת סעיף שנקרא "הוצאות שונות". מה זה "הוצאות שונות", מישהו יודע? אין תשובה על זה. זה עוד סוג של רזרבה. אדוני היושב-ראש, היום כל בן-אדם שרוצה לפתוח עסק קטן צריך להגיש לבנק תוכנית עסקית; בודקים אותו ברמת השקל, לאן הולך הכסף. הבנק בודק כל שקל וכל אגורה – לשם מה ולמה אותו אזרח לוקח את הכסף הזה כדי לפרנס את המשפחה שלו בכבוד. אבל משרד האוצר יכול לעשות עם הכסף שלנו מה שהוא רוצה, לקחת 3 מיליארד שקל ולכתוב "הוצאות שונות", כי זה הכסף שלהם ולהם מותר. משרד ראש הממשלה מחזיק בתקציב הזה רזרבה של 10.5%, כמעט חצי מיליארד שקל רזרבה, ואיש מאתנו לא יודע מה יהיה השימוש בכסף הזה. צר לי לקלקל לשר האוצר את החגיגה של הבראת התקציב. לפני הבחירות שאל שר האוצר: איפה הכסף? ואני רוצה לומר מעל הבמה המכובדת הזאת איפה הכסף. הכסף הזה נמצא ברזרבה של המשרדים ושל משרד האוצר. יש שם הרבה מאוד כסף – 13.1 מיליארד שקל שאיש מאתנו לא יודע למה הם מיועדים. אם משרד החינוך היה שומר על 3% רזרבה היינו יכולים להפנות, וזה מדויק, 275 מיליון שקל לחינוך של הילדים שלנו; אם משרד הרווחה היה שומר על רזרבה של 3% היינו יכולים ב-72.5 מיליון שקל לטפל בקשישים, בנכים, באימהות חד-הוריות ובנזקקים; אם משרד הבריאות היה שומר על רזרבה של 3% אפשר היה לקחת 110 מיליון שקל ולתת עוד מיטות בבתי-החולים ועוד תרופות בסל הבריאות; ולבסוף, במשרד האוצר, זה שגם נותן את ההנחיה וגם אחראי לתקציב, לא עומד בהנחיה של עצמו, ושם אפשר היה לקצץ ברזרבה של משרד האוצר 142 מיליון שקל ולעשות אתם את מה שגוזרים גזירות היום על אזרחי מדינת ישראל. איפה הכסף, שאל שר האוצר יאיר לפיד. הנה הכסף – הכסף הזה נמצא ברזרבות. אדוני היושב-ראש, אתמול נפגשתי עם מבקר המדינה. פרסתי בפניו את כל החישובים והנתונים; אנחנו עבדנו על התקציב הזה, על כל סעיף וסעיף, במשך השבועיים האחרונים. ביקשתי ממנו להיכנס בעובי הקורה ולבדוק לאן באמת הולך הכסף. לא מדובר פה בכסף קטן. נכון, כל שקל, כל אגורה חשובים. מדובר כאן ב-37.2 מיליארד שקל, כש-13 מיליארד מהם איננו יודעים מה הולכים לעשות אתם. ואני גם מצפה ששר האוצר, במהלך דיוני התקציב, יעלה ויסביר לנו לאן הולך הכסף הזה. ועוד דבר אחד, בשולי הדברים, בזמן שנותר לי: היום עולה החוק של השוויון בנטל להצבעה. אני עקבתי אחרי הוועדה של השר יעקב פרי והתרשמתי מאוד מעומק הדיונים ומהדרך שבה העבודה נעשתה. אני מאוד מאוכזב מהצעת החוק. לדעתי, הצעת החוק היא לא שוויונית, היא לא חוקתית, היא לא תעמוד במבחן בג"ץ. לא בגלל ההדרגתיות שנקבעה. נקבעה הדרגתיות: שלושה שלבים עד 2020, המינימום בכל שנה הוא היעד של 2012, שזה 2,170 משרתים. יש סעיף אחד, אדוני היושב-ראש, שכדאי לדבר עליו כאן ולהזכיר אותו בקצרה, והוא אומר שלאחר כל ההסדרה החדשה כביכול, מסגרת התקופות במתכונתה זו לא תחול "מקום שיעדי הגיוס שתקבע הממשלה יאוישו באופן וולונטרי". זה אומר שברגע שהממשלה תקבע יעדי גיוס שהמינימום שלהם הוא אותו מספר מתגייסים ב-2012, והיעדים האלה מומשו – אין משמעות להצעת החוק. יעדי הגיוס הללו קובעים. אני חושב שהמחוקק, הציבור בישראל, בית-המחוקקים רצה לראות הצעת חוק אחרת, שמראה על שוויוניות, שמראה על אפשרות של שירות שווה לכול. יש כאן חוק טל מס' 2, ולצערי הרב, זהו חוק שלא יעבור בבג"ץ. הוא לא יעבור מכיוון שהוא לא חוקתי, הוא לא שוויוני, והוא למעשה רומס באופן מאוד משמעותי את מה שהתכוונו במדינת ישראל – לשוויון בנטל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שאול מופז, אשר הציג את הצעת האי-אמון מטעם סיעת קדימה. אם כן, אני מבקש מסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי לעלות לדוכן ולהשיב על הצעות האי-אמון של סיעות ש"ס, יהדות התורה, בל"ד וקדימה. <נסים זאב (ש"ס):> מה עם מרצ? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מרצ עוד לא נימקו את הצעתם, אבל תכף ינמקו. לאחר תשובתו של סגן השר – חבר הכנסת עיסאווי פריג' מטעם מרצ וחבר הכנסת מוחמד ברכה מטעם חד"ש. סגן שר החוץ זאב אלקין ישיב להם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני ארצה להשיב לחבר הכנסת מופז. אני ממש מתפלא עליך. אחד שמאחוריו כל כך הרבה שנים, גם אם גילה אי-אלו סימני שאלה, היה מטריח את עצמו להרים טלפון לשר האוצר או לראש אגף התקציבים, וברצון רב היינו מסבירים לך עובדות פשוטות שאתה היית מצוי בהן לאורך השנים. רזרבה אחת, ברור לך מעיסוקיך הישנים למה היא מיועדת, ואני לא רוצה להרחיב בעניין הזה. רזרבה כוללת – בתוך הסכום הזה שאמרת, שהוא לא בדיוק אותו דבר, אבל אני עוזב את זה כרגע בצד כי הסכומים אינם מונחים לפתחי כרגע – הרזרבה הזאת היא לצורך התייקרויות לאורך של שנה וחצי של כל מיני נושאים שיוזמנו והוזמנו, והמחירים שלהם אמורים לעלות. הרזרבה הזאת היא עבור כל מיני נושאים וחוזים בתחום השכר. לכל שקל – – – <ישראל חסון (קדימה):> האם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שנייה, אל תפריע לי, בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> האם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אל תפריע לי, הבנתי. כל שקל ברזרבה הזאת – היא אינה נלקחת לכיסו של שר האוצר, היא מיועדת עבור מדינת ישראל. התקציב הזה הוא תקציב אחראי, נעשה באחריות. השקיעו בו מרב שעות עבודה, ימים ולילות, ואני מבטיח לך, חבר הכנסת מופז, שהוא יעבור במליאה הזאת. <איציק שמולי (העבודה):> למה אתה לא צובע את זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עניתי לך במדויק. תרצה מספרים, תשלח לי מכתב, אני אתייחס אליהם. היום התקיים דיון – – – <ישראל חסון (קדימה):> למה יש מליאה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> במליאה, עם כל הכבוד, ידידי חבר הכנסת, כשאתה מביא מספרים ולא שולח מראש – תאר לך שאני לא יכול בדיוק לדייק, אלא להגיד באופן כללי. <ישראל חסון (קדימה):> קבעת 3%. למה עלית ל-6% ול-9%? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוא, אני אסביר לך. יש דברים שאתה, מהמקום שאתה בא משם – יש דברים שהשתיקה יפה להם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון, תודה. <ישראל חסון (קדימה):> לא, תסלח לי, זאת לא תשובה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ישראל ידידי, אני מוכן לשבת אתך. אתה מוזמן לכוס קפה למשרדי. אני אתייחס לכל דבר. <ישראל חסון (קדימה):> – – – בבית. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם הביתה, זה בסדר. היום, אדוני היושב-ראש, התקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון חשוב בחוק המשילות, ובין הסעיפים שנדונו במסגרת החוק היה גם מוסד האי-אמון. חבל שהוא יצא. אני חושב שמדובר בכלי חשוב של האופוזיציה – באמת כך אני חושב – להביע את עמדותיה בפני הכנסת והציבור. יחד עם זאת, כמי שמשיב בשם הממשלה שבוע אחר שבוע אינני מבין את התנהלותה של האופוזיציה בהקשר זה. <חנא סוייד (חד"ש):> נראה שאתה נהנה מזה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אם גם אתם מאמינים שזהו כלי חשוב ושאין לפגוע בו – ואני באמת מאמין שאין לפגוע בו – מדוע, אדוני היושב-ראש, בכל שבוע כשאני עולה להשיב על הצעות אי-אמון, ואני בדרך כלל עולה ראשון, נוכחים בשעת הדיון מספר מועט של חברים, ובפעם הקודמת סיעה שלמה שהגישה הצעת אי-אמון בממשלה לא הייתה נוכחת? שני חברי כנסת שהגישו בשם סיעתם הצעת אי-אמון – – – <איציק שמולי (העבודה):> כמה יש מהסיעה שלך? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מדבר. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת שמולי, אתה לא צריך כל הזמן לצעוק. <איציק שמולי (העבודה):> – – – הטפת מוסר. כמה יש מהסיעה שלך כאן? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פתחת את הדיון בלי נוכחותם של חברי האופוזיציה. <תמר זנדברג (מרצ):> אז מה? <איציק שמולי (העבודה):> – – – לעיתון – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – חוצפה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בשבוע שעבר הגענו לשיא חדש בזלזול של האופוזיציה במוסד הזה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> תראה מי יושב פה. האופוזיציה נמצאת – – – מה אתה מדבר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גברתי, את כנראה מתעלמת ממה שאני אומר. בשבוע שעבר פתח היושב-ראש – חבל שהוא ירד – את המליאה – – <תמר זנדברג (מרצ):> אז מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – המתין חמש דקות למי שיגיש הצעת אי-אמון – ואין נוכח. <תמר זנדברג (מרצ):> אז זה עונש? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אין פה עונשים. ראוי לתת לו להשלים את דבריו. בואו ניתן לסגן השר להשלים את דבריו. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשנפתחה הישיבה – אני מבין שזה מרגיז אותך. <איציק שמולי (העבודה):> הצעת החוק שלכם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבין שזה מרגיז אותך, חבר הכנסת שמולי. שמעתי אותך. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת שמולי, בוא נכבד את סגן השר וניתן לו להשלים את דבריו. תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשנפתחה הישיבה – – <חנא סוייד (חד"ש):> כבוד סגן השר, מה שבטוח, שאתה נהנה. מה שבטוח – שאתה נהנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – לא נכח בה אף חבר אופוזיציה כדי לנמק את ההצעות, במשך דקות ארוכות. גם כשהישיבה חודשה, את הצעת האי-אמון של ש"ס לא טרח איש לנמק – כמוך. אז תסבירו לי באמת את הבלבול: מצד אחד אתם יושבים בוועדת חוקה וטוענים, בצדק, שמוסד האי-אמון חשוב ואין לפגוע בו, אך מן הצד השני – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתה – – – עכשיו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – אינכם מגיעים לדיון עצמו במליאה. אז מה ההיגיון? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אין לכם תשובה, אני מבין. <אורי מקלב (יהדות התורה):> למה אתה מוציא דיבתנו רעה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לגופו של עניין – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני סגן השר, אולי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – גם השבוע – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אבל ברגע זה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – קראתי את הצעות – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת מקלב, הוא עונה לך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – מי שכתב אותו בקדנציה הקודמת – – – מה אתה מתרגש? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לא, זה לא בסדר, כבוד היושבת-ראש. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת ברכה, אמרות הכנף שלך, שמעתי אותן. עזוב. מתי אתה מסכים אתנו בכלל? עזוב, באמת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> שום דבר לעניין אתה לא מדבר. סתם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת ברכה, שמענו. לגופו של עניין, גם השבוע – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תפרש לי למי אתה מתכוון – – – למי אתה מתכוון? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לגופו של עניין, גם השבוע – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תפרש לי למי אתה מתכוון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – קראתי את הצעות האי-אמון שהגישו סיעות האופוזיציה, וחשבתי שאני לא קורא טוב. סיעת ש"ס הגישה אי-אמון בממשלה בשם העיוות המוסרי שקיים בהטבות מס ב-16 מיליארד שקל לחמש החברות הגדולות, חברות ציבוריות, לעומת הצעדים הכלכליים שננקטים כלפי שכירים. ואני רוצה להבין מי החליט על הטבות המס בחוק עידוד השקעות ההון. מי החליט עליהן? כי עד כמה שאני זוכר, יש עתיד לא הייתה חברה בממשלה הזאת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> היא גם לא תהיה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היא לא הייתה חברה בממשלה הקודמת; זה הייתם אתם, חבריכם מיהדות התורה, ומפלגת העבודה, שישבה חצי קדנציה. לפי הטענות שלכם, אתם צריכים לבוא בטענות לעצמכם בלבד, ולהצביע אי-אמון בעצמכם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולגופו של עניין? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אריה ידידי – חבל שהוא יצא – מעולם לא רצינו להטיל מס על קרנות ההשתלמות. אני לא יודע מאיפה הבאת את זה, זה מעולם לא עלה. גם לא התכוונו להעלות את שכר הלימוד של הסטודנטים, זה מעולם לא היה. <איציק שמולי (העבודה):> לא נכון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> איציק שמולי, תרשה לי לא לכנות אותך – שמעתי אותך – – – <איציק שמולי (העבודה):> זה שקר, זה פשוט שקר. תעשה בדק-בית במשרד שלך, תדבר עם הפקידים שלך – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שמעתי אותך. זה לא עלה. זה לא עלה, לא לוועדה ולא לשום מקום. <איציק שמולי (העבודה):> – – – תחסוך את זה מאתנו. תחסוך את זה מאתנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שמעתי אותך. שמע את עצמך פעם אחת, שמע את עצמך פעם אחת. אי-אמון על התרחבות הפערים החברתיים, שריסקו את מעמד הביניים בתקופתכם; אי-אמון על יוקר המחיה, שהפך לבלתי אפשרי בתקופתכם; אי-אמון על אי-טיפול בתמלוגים של אוצרות טבע שאינם גז ונפט. 65 שנה ישבתם בממשלות ישראל, אותם תמלוגים שולמו, והיום אתם באים לטעון כנגדם? תסתכלו על עצמכם בראי. <חנא סוייד (חד"ש):> לא היה גז. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אמרתי חוץ מגז. אם אתה לא יודע, יש מחצבים נוספים, הן בנגב, הן מים. הלוא זה לא ייתכן שמים, שאנחנו קונים ב-7-6 שקלים, משלמים עליהם כמים לתעשייה – תסכים אתי. אי-אמון על תקציבים סקטוריאליים, שנתתם ואשר רוקנו את הקופה הציבורית; אי-אמון על מחירי הדיור, שהאמירו בתקופתכם למחירים בלתי אפשריים – – <חנא סוייד (חד"ש):> ועכשיו הם יורדים באופן דרסטי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – אי-אמון על הקומבינות בחריש; אי-אמון על חוק נהרי ועל אי-חיוב לימודי ליבה בכל מוסדות הלימוד המתוקצבים על-ידי המדינה. כך יצרתם דורות של עוני, כי לא לימדתם אותם, לא מתמטיקה ולא אנגלית, וכך שלחתם אותם החוצה, לעולם הרחב ולחיים, והנצחתם את העוני. על מה הנכם מגישים אי-אמון? על ניהול תקציב המדינה שאתם ניהלתם, שהביא אותנו לבור של 40 מיליארד שקל גירעון מבני, שימשיך להתרחב אם לא נעצור אותו עכשיו? ואנחנו נעצור אותו. ועל ביקורות שעשינו ב"מעיין החינוך התורני" של ש"ס וראינו שם עבירות פליליות? ויכולתי להמשיך עוד ועוד ועוד, והרשימה ארוכה ארוכה. חבר הכנסת מקלב, ידידי, איננו נגד תורת ישראל חלילה וחס, איננו נגדכם חלילה וחס. אנחנו בעד עבודה ותורה, אתה יודע מה, לשיטתכם: תורה ועבודה, בדיוק כמו שהיה באירופה. מה, לא עבדנו שם? לא למדנו שם? הלכנו רק לכולל מהבוקר? מכובדי כולם, גברתי היושבת-ראש, אנחנו דוגלים ביציאה לעבודה, שוויון בנטל, ולא בתפיסת עולם של קצבאות. לא תפיסת עולם של קצבאות שמנציחות את העוני, אלא תורה, עבודה. גם בימי אבותינו לא אחזו רק בספר התורה אלא אחזו גם בחרב כשהיה צריך להגן על עמנו. אנחנו, בניגוד אליכם, הקמנו קרן מרווחי הגז, לדורות הבאים; תוכנית של שוויון בנטל – יוצאים לעבודה; שירות בצה"ל או שירות לאומי – כן, חבר הכנסת מקלב, כולם צריכים לצאת ולהגן על המולדת, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו שום כוונה לאבד אותה אחרי 65 שנה; אנחנו הקמנו את ששינסקי 2, לבחינת התמלוגים של משאבי הטבע – מים, פוספטים בנגב, והרשימה ארוכה, חול, והרשימה ארוכה ארוכה – טיפול יסודי בכלל התמלוגים. כל זה ב-90 יום. 90 יום. ישבתם 30 שנה בקואליציה, בכנסות ישראל. 30 שנה ישבתם בכנסת – לא עשיתם שום דבר. <נסים זאב (ש"ס):> איזה חורבן תביאו בעוד ארבע שנים, איזה חורבן תביאו בעוד ארבע שנים, איזה חורבן. 90 יום, תראה איזה חורבן עשיתם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק מצעידים את המדינה הזו מהצלחה להצלחה. בעניין הזה בכלל אין ספק. גברתי היושבת-ראש, מכל הסיבות האלה ועוד רבות אחרות, אני רוצה להביע אי-אמון בסיעות האופוזיציה שהיו חלק מהממשלות הקודמות. אך היות שכלי זה שמור רק לכם, כאופוזיציה, לא נותר לי אלא לבקש מהכנסת לדחות את הצעות האי-אמון ולהביע אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. אנחנו עוברים לשתי הצעות אי-אמון; הראשונה: פגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים; והשנייה דומה לה: האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו – ממשלה כושלת ותקציב מסוכן. הראשון שיעלה לנמק – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ממרצ, ואחריו יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. לכל אחד מכם נתונות עשר דקות. ישיב לכם במשולב סגן שר החוץ זאב אלקין. חבר הכנסת עיסאווי, אמרתי את השם נכון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> את קרובה אלי, את מהשכבות החלשות, זה טבעי שתגידי את זה טוב. ידידי אילן – שלום לכבוד היושב-ראש, חברים. <אילן גילאון (מרצ):> "ידידי" זה בליכוד, אנחנו חברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו חברים ובני-דודים – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> גם אחים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז הזכרתם לי את הפיתה, חבר הכנסת זאב. את הפוליטיקה גם תכניסו לתוך הפיתה, ככה כתוב בזה – וזה אכן. אני לא יודע איך להתחיל את זה. יש לי הרבה כיווני שיחה וחשיבה ודיבורים בקטע המדיני. אבל סוף-סוף התבשרנו, עם כוכבית, על חידוש משא-ומתן. תראה מה יצא – כמה דרמה ביומיים האחרונים. ועל מה הדרמה? חידוש משא-ומתן. כולה חידוש משא-ומתן – קמה לנו דרמה. יושבים ביחד. יושבים ביחד – כמה דרמה. חידוש משא-ומתן. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> ובכל זאת, אתה לא יכול להקל ראש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> להקל. איך שהדרמה הזו – והסכימו להיות ביחד, נתנו פרק זמן של תשעה חודשים. עד אז ימותו הכלב, הפריץ, לא יודע מה יקרה עד אז. האמנות, האשפוּת בלמשוך את הזמן, עכשיו נרגיש אותה הכי טוב. אבל מה, אגיד לכם מה דיברנו בינינו: בוא ניתן מחמאה. בוא ניתן מחמאה, סוף-סוף השגנו, אחרי שישה חודשים, ג'ון קרי, שר החוץ האמריקני, רץ; אוויר, יבשה – בא. שישה חודשים. נגיד, מגיע לממשלה מחמאה. עכשיו הכוכבית. אנחנו מתלבטים. מי שלא לומד מהניסיון שלו, הוא אהבל. הניסיון שלנו מלמד שעם ראש הממשלה ביבי זה עניין של זמן. עכשיו מתחיל שלב ב'; שלב ב' בשני מובנים: איך למצוא את סיבת הפיצוץ, מי יהיה אשם בפיצוץ ומתי זה יהיה. האם זה מה שיהיה? אני שואל ברחוב, שואל בכל מקום – רוב האנשים אומרים: עזוב, זה עניין של זמן. שישה חודשים עד שהגיעו למסקנה – דרמה קמה לה וג'ון קרי היה מבסוט, יושבים מסביב לשולחן המשא-ומתן. מה יצא? יצא שהשולחן העגול, חברי ממשלת ביבי, קמו והתחילו לדבר משאל עם, ולהתנות, ואיומים. אני רוצה לשאול את השרים הנוכחים ואת ראש הממשלה: עם כל ההיסטוריה הלא-מחמיאה שלך בכל תהליך מדיני, עכשיו אתה נמצא בממשלה שמצד ימין יש לך שר עם רסיס בישבן, או מתעסק עם רסיסים בישבן; זה לא מונע ממנו לחשוב, אבל הוא חשב. מה חשב ומה אמר? אני מאיים. השד יצא מהבקבוק. אני מאיים. אם לא תלך למשאל עם, אני לא אאשר לך את התקציב. במקביל – שידברו ביניהם, הרי ממילא מכל הדיבורים, בסופו של דבר לא יצא כלום. גם לא יצא כלום – קיבלנו איום. כי רגילים לזה. החבר'ה מהבית היהודי רגילים לאלימות, רגילים לאיומים; וזה מה שהתחיל, ושמענו מהם. כולה לשבת מסביב לשולחן, הרסיסים בישבן התחילו להיפלט: אנחנו מאיימים עליך. <נסים זאב (ש"ס):> אבל למה אתה חוזר כל פעם על אותם רסיסים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות, מה לעשות, אני מפיו לוקח את הדברים, אני לא מכניס לו לפה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – עוד לא הוציאו את הרסיס משם. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני, אני מבקש קצת בלשון נקייה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז חבל שנציגנו שר הכלכלה לא שומע, כדי שהלשון הנקייה, גם ייקח ממנה הוא קצת. <נסים זאב (ש"ס):> אני – – – בך ליותר משר הכלכלה, תאמין לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, ראש הממשלה, יש לו מהצד השני חברים נאורים מיש עתיד, שבישרו לנו על פוליטיקה חדשה, ואמרו לתושבים, ועשו דברים מאוד מעניינים. מצד שמאל אמרנו, ומצד ימין – יש עתיד. אני מסתכל על אמירות של יש עתיד; תקשיבו, חברים, עפר שלח, רכז יש עתיד, רכז סיעת יש עתיד, תראו איזה משפטים כל כך יפים – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> יושב-ראש. יושב-ראש סיעת יש עתיד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יושב-ראש סיעת יש עתיד. תראו מה הוא אומר: הכיבוש – עפר שלח, לפני חודש ימים: הכיבוש משחית את החברה הישראלית, את צה"ל, את הצדק הישראלי, את התקשורת הישראלית, את התודעה הישראלית. מי הדובר? יושב-ראש סיעת יש עתיד, שהוא איש מאוד חזק אצל שר האוצר יאיר לפיד ומדבר בשמו בהרבה מהמקרים. נעבור לשר האוצר, יושב-ראש יש עתיד, שהוא בעצם הצלע הנוספת לשר הכלכלה, תראו את ההתבטאויות שלו, יאיר לפיד: על הישראלים להבין, כדאי שלפלסטינים תהיה מדינה משלהם; אני מתכוון לדחוף לכך בכל כוחי משום שאני חושב שזה חשוב מאוד לישראל. אלו האמירות של יש עתיד. מצד שלישי, התנועה, ציפי לבני, הרי האג'נדה הפוליטית שלה – שתי מדינות והסדר מדיני. מה ציפי לבני אומרת? שתי מדינות לשני העמים זו לא מתנה או טובה שלנו לפלסטינים. זה המצב, זו הקואליציה של ביבי, ראש הממשלה. מצד אחד יש לו הבית היהודי עם כל האמירות, שלא כדאי שנחזור עליהן מטעמי כבוד לחבר הכנסת זאב, ויש לנו יש עתיד והתנועה עם האמירות מחממות הלב, פחות או יותר. מי ינצח? מי ינצח, אני שואל אתכם, אני שואל את עצמי ועושה את סיעור המוחות, מי ינצח? אני לא רוצה להשלות את עצמי, אני נותן לעבר – ללמוד מההתנהלות. ההתנהלות: אנחנו נחכה להזדמנות הראשונה של החברים מהימין בליכוד, בבית היהודי, להמציא לנו את הסיבה לפיצוץ השיחות; זה מה שהולך לקרות. נחיה עוד – כי אנחנו נמצאים, ראש הממשלה אשף באיך למשוך זמן. באמת אשף. מה שחשוב, הישרדות, איך אני אהיה שוב ראש הממשלה. ככה לגבי העבר, אני מאוד מקווה שהעתיד יבשר לנו טובות. זה מה שאני רוצה להאמין. אני אתייחס לסוגיה האירופית. יש כאלה שיגידו, יש אנשים שאומרים "חרם", אני לא רואה פה חרם אירופי. אני חושב שההכרה האירופית בגבולות 67' והאמירה שהשטחים הכבושים זה כיבוש, זה לא חרם. האירופים חזרו ואמרו את מה שהם אמרו כל הזמן: אסור להתעסק, כי מדובר בשטח כבוש. אתם תפרשו את זה כחרם; זה לא נכון, זה לא חרם. זה לא חרם. אני פוחד שהמשפט הזה יהיה מנה ראשונה בתפריט שמאוד יפחיד את כולנו, שכולנו נסבול מהתפריט הזה, ואתם תמשכו אותנו לשם. אני אומר את הדברים האלו, התחלתי במחמאות ואני ממשיך באזהרות. למה אני אומר את זה? אני מזהיר ואני מזהיר ואני מזהיר: הסטטוס-קוו לא יימשך. לחיות על למשוך זמן ועל סטטוס-קוו ועל איך לשרוד – זה לא יימשך. לא תמיד המצב הזה יימשך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיד את זה כל הזמן, העיקר שאני שורד. בא ראש הממשלה, עמד כאן ואמר משפט ששמעתי בהרבה מקומות: Give peace a chance. אמר: תנו הזדמנות לשלום. אמר את זה בעצמו – קיבל את זה עכשיו, נראה. אמר במקביל: אני רוצה שלום שפוי ולא שלום הזוי. מה זה הזוי ומה זה שפוי? שכן, העם הפלסטיני, מגיעה לו הגדרה עצמית כמו שמגיע לך. מה שמגיע לך מגיע לשכן. מה זה הזוי ומה זה שפוי? חבל שחברי הקואליציה עסוקים בוועדות, עכשיו יש ועדות אנטי-דמוקרטיות, מתנהלות, ועדת המשילות, ועדת החוקה, ומתנהלת עכשיו ועדת הכספים כדי לנסות ולהעביר תקציב שהוא אנטי-חברתי ואנטי-דמוקרטי, אפילו. אז אני פונה לכל החברים, כל דבר מתחיל ביעד. היעד שראינו, ביעד התקציב, מה לעשות קיבלנו תקציב בלי יעדים. היעד הוגדר, איך לכסות את הבור התקציבי. יש לי גירעון, עשיתי פשלה ב-40 מיליארד שקל, זה היעד שלי, איך אני אכסה את הבור. האם היעד המדיני גם משתלב עם היעד התקציבי? ימים יגידו. אני אדבר בשמי ובשם סיעתי: זה לא לטעמנו, אבל אנחנו נותנים את המחמאות. כל מהלך פוליטי שיוביל לפתרון הסכסוך ולפיוס, אנחנו גב. אבל כל מהלך שמטרתו למשוך זמן ולהחיות אותנו באשליות, אנחנו נמשיך להגיד את צעקתנו ונמשיך להגיד את קולנו בכל מקום – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – די, די לאשליות. תודה לכם. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לחבר הכנסת פריג'. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון: האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן – של סיעת חד"ש. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה לנמק את הצעת האי-אמון. אחריו – ישיב על שתי ההצעות סגן שר החוץ זאב אלקין. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, החלטת האיחוד האירופי להחרים את מוצרי ההתנחלויות ואת ההתקשרות עם חברות שעוסקות עם ההתנחלויות, היא החלטה נכונה מוסרית, היא החלטה נכונה פוליטית, אבל מסתבר אולי שהיא גם מועילה. היא מועילה להגן על שני העמים, העם בישראל והעם הפלסטיני, מפני ממשלת ישראל. יש ציניקנים, אני לא יודע באיזה מידה הציניות שלהם, שאומרים שההחלטה של האיחוד האירופי הייתה מעין מאיץ לדחוף את הממשלה, ממשלת נתניהו, לחדש את השיחות. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל אין ספק שככל שיגבר הלחץ הבין-לאומי וככל שיגבר הלחץ בתוך מדינת ישראל של גורמים שוחרי שלום, אני חושב שיש אפשרות לשים גבולות ברורים יותר להשתוללות של הימין. הימין, שרוצה להביא להתנגשות נצחית, שאין בה שום תקווה, שאין בה שום מוצא, שהעיקרון של השוויון יתבסס על שיכרון הכוח, או איך שקוראים לו, שוויון בנטל; שהעיקרון של השוויון לא יתבסס על פרמטרים חברתיים, אנושיים, הומניים, בעידן של ניהול מדיניות של שלום, מדיניות של דו-קיום בין שתי מדינות, בין שני עמים. בעצם ההחלטה של האיחוד האירופי היא האנטי-תזה המוחלטת של הימין ששולט במדינת ישראל. אני חושב, ואני אמרתי את זה כמה פעמים מעל הדוכן הזה, שימיה של הממשלה בהרכב הזה יהיו קצרים יותר ממה שחושבים. מי שיכול לשמוע את המשפט הזה יכול לחשוב שאני אומר שהנה, התהליך הולך להתגשם דרך השיחות, ומפלגה מסוימת תצא מן הממשלה. הממשלה הזו תיפול וברית האחים תיפרם, לא מפני שבנט יצא בעקבות הליכה בכיוון של השלום של הממשלה, אלא מכיוון שהמפלגה שהוטל עליה להיות קבלן הריסות, קבלן ביצוע של הממשלה, תסיים את תפקידה כנראה בתקופה הקרובה, אחרי אישור התקציב. שוויון בנטל, מה שקרוי שוויון בנטל, ומשילות וכל מיני דברים כאלה, ואחר כך נתניהו יחזור לבעלי-הברית הטבעיים שלו, ויגיד להם: תשבו בצד. בעצם התהליך, התהליך של השיחות, שיתחיל בגישושים בוושינגטון, אני לא בטוח שזה יגיע לשיחות אמת. אני עדיין לא בטוח. פוטנציאל הפיצוץ הפנימי של ממשלת נתניהו עדיין קיים. בינתיים הם רוצים לקצור את כל מה שאפשר מההכרזה על חידוש השיחות. אבל אני לא בטוח שזה יוביל לשיחות אמת, אחרי הפגישה בוושינגטון, כי נקודת המוצא, עמדות המוצא של הממשלה אינן נענות או אינן מתיישבות עם המינימום הדרוש לקיום הלגיטימציה הבין-לאומית והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית לצד מדינת ישראל. והסכנה לתהליך הזה או לאפשרות של חידוש השיחות לא באה ממי שיבוא וישיב מעל הדוכן הזה עוד מעט, הוא או סגן שר הביטחון, או כל מיני שמות שמנסים לשחק משחק של חלוקת תפקידים בתוך הממשלה. לא אלקין ולא דנון הם אלה שיכשילו את התהליך, אלא האדם שעומד בראש הפירמידה. בנימין נתניהו זקוק להצהרה ולהכרזה על תהליך שלום ולא צריך תהליך שלום. הוא זקוק לתהליך, אבל בלי שלום. ובעל-הברית העיקרי של נתניהו, ליברמן, אומר שהוא משוכנע – תקשיבו היטב – הוא משוכנע שאי-אפשר לפתור את המשבר, אפשר רק לנהל אותו. זו הבשורה האמיתית של ממשלת נתניהו-ליברמן ושותפיהם. לא פתרון של המשבר. זו הבשורה של העם שיושב עכשיו בבית בכל מקום, בכל יישוב, בכל פינה, בכל עיר, בכל כפר. הם צריכים לשמוע ולהקשיב לדברים האלה, רבותי. הממשלה רוצה לנהל את המשבר ורוצה לסבך את החיים שלנו ולא לפתור את המשבר. זו האמת של הממשלה הזו. ובעל-הברית השני של נתניהו זה חברת או חבורת המתנחלים. מה הייתה התגובה של המתנחלים לאור חידוש התהליך, או בעת ששמעו על אפשרות של חידוש התהליך? מה הייתה התגובה שלהם? שהם מתכנסים באופן חירום, במצב חירום, על מנת לדון בסכנה של חידוש תהליך שלום. רבותי, זה לא טרמינולוגיה, זה פוליטיקה. אנשים, קבוצה מרכזית מאלה שתומכים בממשלה רואה בעצם חידוש תהליך השלום ושיחות השלום, אף שנתניהו אינו מתכוון לכך, עצם חידוש התהליך הוא סכנה שיש להיערך בפניה. לאן מובילים אותנו האנשים האלה? לאן מובילה אותנו הממשלה הזו שבראשה עומד בנימין נתניהו, לעוד דם ולעוד כיבוש? למה מחכים? זאת אומרת, עכשיו אומרים שיש שקט. מישהו חושב או משלה את עצמו שזה שקט לנצח נצחים? מישהו משלה את עצמו שיש עם שיכול לקבל עליו את עול הכיבוש, עול הרדיפה, עול העוני, עול הסגרים והרדיפות והמעצרים והאסירים, וימשיך לשתוק וימשיך לבהות בשמים? אני אומר, אם יש שקט דווקא זו ההזדמנות, הזדמנות הפז, לייצר תהליך שבנוי על הבנה, על דו-קיום של אמת. אבל המושגים האלה מושגים זרים לממשלה. אי-אפשר, רבותי, ואני אומר את זה לממשלה, שלא תשלה את הציבור ושלא תעשה מחייו מעין טרגדיה בין-לאומית. אני אומר את זה לממשלה: המשא-ומתן צריך להתבסס על שתי מדינות על גבול 67'. זו הייתה ההכרה של העולם, של האו"ם במדינה הפלסטינית כמשקיפה, בגבולות 67'. אי-אפשר בסיס אחר, אי-אפשר שלא לדבר על היעדר הלגיטימיות המוחלט של ההתנחלויות ושל המתנחלים. אי-אפשר לנהל משא-ומתן שלא מתבסס על כך שירושלים המערבית היא בירתה של מדינת ישראל וירושלים המזרחית היא בירתה של מדינת פלסטין. אי-אפשר לנהל משא-ומתן אם לא קובעים פתרון צודק לעניין הפליטים. שאף אחד לא יחפש את הפתרונות במקומות אחרים. מי שאומר דבר אחר בעצם דן, קודם כול ובראש ובראשונה, את האזרחים במדינת ישראל למציאות מתמשכת של היעדר ביטחון, של היעדר עתיד, של היעדר – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, אני מסיים. את רואה שהטון הוא טון של סיום, לא? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> לא, תתפלא. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה היה ברור. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> לא, לא היה ברור לי. נלמד עם הזמן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> נלמד, נלמד. לאט-לאט. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> הרסתי לך את המומנטום, אז אני אתן לך עוד דקה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, לא. זה בסדר. אני יכול לשחזר את המומנטום. אני יכול לשחזר את המומנטום, זה בסדר. אבל לומדים את זה עם הזמן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולכן, אי-אפשר לדון את שני העמים למדיניות שמבטיחה עוד עימות ועוד דם ועוד כיבוש. הכרטיס האדום שהניף האיחוד האירופי לממשלת ישראל צריך להיות תמרור אדום בפני המדיניות הזו, וזה צריך להיות קטליזטור של כלל הציבור לבוא וללחוץ, על מנת שיתקיים תהליך שהוא גם בשורה מדינית, גם בשורה חברתית וגם בשורה כלכלית. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת ברכה. יעלה להשיב על שתי הצעות האי-אמון במשולב סגן שר החוץ זאב אלקין. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי השרים וחברי הכנסת, אני חייב להגיד שכאשר קראתי את הכותרות של שתי הצעות האי-אמון שעליהן התבקשתי לענות, חשבתי, הנה, יש דאגה אמיתית למעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל בקרב חברי סיעת מרצ; הם מאוד מודאגים מההחלטה האירופית. יכול להיות שבאים בביקורת על – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שטחים כבושים, מה זה קשור? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> יכול להיות שבאים בביקורת על הממשלה שלא התמודדה נכון, היא יכלה להתמודד יותר טוב, ולנהל כאן את השיח, האם עשינו את המיטב, אבל יש דאגה אמיתית למקום שבו נמצאת מדינת – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> רק נעמיד דברים על דיוקם: גם סיעת מרצ וגם סיעת חד"ש. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אני תכף אתייחס לסיעת חד"ש, בוודאי, אבל הניסוח היה שונה בשתי הסיעות, לכן אני כרגע מתייחס להצעת האי-אמון של סיעת מרצ. הכותרת דיברה על הפגיעה במעמד הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים. יש פה הרבה טעויות בניסוח הכותרת הזאת, תכף אתייחס אליהן; אין קשר בין הכותרת לבין המציאות, אבל לפחות הכוונות, מה שנקרא, חשבתי שהן כוונות טובות. ואז עלה נציג סיעת מרצ ודיבר כאן רוב הזמן בכלל על משהו אחר לגמרי, על המשא-ומתן ועל קרי, ועל כן יגיעו להסכמות, לא יגיעו להסכמות במשא-ומתן – לצערי, מה שנקרא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה השוני בין – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> לצערי, התאכזבתי מחבר הכנסת פריג'. חשבתי שהגיעו ימות המשיח, וסיעת מרצ דואגת למעמד הבין-לאומי של מדינת ישראל, ומוכנה אולי אפילו להושיט עזרה, להושיט עצה. טעיתי, מתנצל. לא היה בכוונתכם, לא יהיה בכוונתכם, הכול בסדר, ימים כהרגלם. כשיש למדינת ישראל בעיות, אתם שמחים. בסדר, בסדר גמור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מאיפה אתה ממציא את זה? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> מחבר הכנסת ברכה אני רגיל לזה. הוא עולה כאן ואומר: מצוין, החלטה טובה, חבל שרק מאוחר מדי, אולי היה צריך קודם, היה צריך יותר חזק; מצוין. אבל מחברי סיעת חד"ש אני רגיל לזה. הסיעות הערביות רגילות לחגוג כאשר למדינת ישראל יש בעיות, והם שמחים על כך, והם רגילים לצאת בקריאות – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – אתה – – – בישראל – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> – – – והם רגילים לצאת בקריאה לגורמים בין-לאומיים להכות במדינה שהם מייצגים בבית הזה כמה שיותר. התרגלנו. הם עוזרים לארגונים שעושים את זה בעולם השלישי, יושבים יום-יום בבריסל, באירופה, ומנסים להרעיל את המוחות ואת דעת הקהל בתפיסות אנטי-ישראליות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סגן השר, תהיה ענייני בתשובה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כבוד גדול להגן על השלום, כבוד גדול. כבוד גדול להיאבק בכיבוש, כבוד גדול. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> רגילים. אבל סיעת מרצ, ציפיתי למשהו קצת שונה. התאכזבתי. בסדר גמור. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כבוד גדול – – – כבוד גדול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא ענייני בתשובה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שכחת להגיד – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חברי הכנסת פריג' וברכה, סגן השר ישב, הקשיב בנועם, אז בבקשה גם מכם, תנו לו להשיב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> עושים לו אקשן, מה את רוצה, את חושבת שהוא סובל מזה? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אתה עוזר לו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא עוזר לו. אני אומר מה שאני צריך להגיד. אבל הוא לא סובל. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> בסדר, אז לקח אחד למדתי, תקוותי נכזבו, זה בסדר גמור. עכשיו, חבר הכנסת פריג', שכידוע עמד פה ועשר דקות דיבר רק על ההחלטה האירופית, ולא מילה אחת על המשא-ומתן ועל קרי, חושב שאני עונה לא עניינית. אז אני אענה עניינית. כדי לענות עניינית אני צריך בעיקר לענות על הכותרת, כי על האירופים לא אמרת הרבה, ודיברת על דברים אחרים, שאני ארשה לעצמי על רובם לא להגיב, הוא לא היה רלוונטי לנושא האי-אמון שהוצג, אבל לגבי הנושא האירופי אני אתחיל מהכותרת. צר לי לאכזב, לצערי, אני חייב להשתמש במונח הזה, כי שמעתי פה הרבה תשוקה למשהו כמה שיותר חזק נגד מדינת ישראל, אז צר לי לאכזב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – ולכיבוש. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> צר לי לאכזב את חבר הכנסת פריג', וצר לי לאכזב את חבר הכנסת ברכה, אירופה לא החליטה לא לשתף פעולה ולסחור עם חברות או מוסדות. אין שום דבר בהנחיה של האיחוד האירופי שמתייחס לסחר עם מדינת ישראל. יש לנו דין ודברים אחר עם אירופה בנושא של סחר, זה לא רלוונטי בכלל להחלטה שהייתה בשבוע שעבר. לכן, סתם עצה טובה, בפעם הבאה כשאתם מגישים אי-אמון, אפשר לבדוק, זה לא קשה. א. זה מתפרסם בעיתונים. לא תמיד מה שהתפרסם בעיתונים נכון, אבל במקרה הנדיר הזה, הפרסום בעיתונים יותר נכון ממה שהוצג פה בכותרת של האי-אמון. ואפשר גם לשאול. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה רוצה להגיד שראש הממשלה בזבז יומיים בטלפונים עם מנהיגי אירופה על מנת להניא אותם? זה היה סתם עבודת סרק? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> לא. אני תכף אדבר על ההחלטה האירופית. היא חמורה מאוד בעיני, היא מאוד בעייתית, אבל כדאי לפחות כאן, בבית הזה – אני מבין שזו דרישה שאי-אפשר לעמוד בה, אבל בכל זאת, ננסה קצת להתקרב, לדבר על מה שקורה במציאות, לא על מה שממציאים. אפשר לנסות. מה החליטו האירופים – לא כל כך קשה לשאול. אפילו, אתה יודע מה, לא צריך לשאול את משרד החוץ הישראלי. אני מבין שלחבר הכנסת בכנסת ישראל זה לא דבר טבעי לשאול את משרד החוץ הישראלי מה החליטו באמת האירופים, אבל אתה יודע, אפשר לפנות לשגרירות האירופית. אתה בטח אין לכם בעיות, ועליה אתם סומכים, אז אפשר לשאול את שגרירות האיחוד האירופי מה החלטתם. הם בטח היו שמחים להסביר, הם מסבירים לכל העולם ואשתו עכשיו, אז בטח היו גם מסבירים לכם. אז ככה, עצה לעתיד, לפני שתוקפים ומנסחים כותרת, כדאי מאוד לשאול ולבדוק. מה כן הוחלט באירופה? ובאמת, הוחלט על דברים מאוד לא פשוטים. הוחלט באירופה שבמסגרת שיתוף פעולה שיש לאיחוד האירופי עם מדינת ישראל, במסגרת קרנות תמיכה ופיתוח – בעיקר מדובר על קרנות שתומכות במחקר ופיתוח, בראש ובראשונה תוכנית גדולה לשיתוף פעולה בינינו לבין אירופה – תהיה דרישה מכל גורם ישראלי שירצה לגשת ולקבל את התמיכה, תהיה שורה של דרישות מסוימות: 1. שהוא לא נמצא מעבר לקווי 67'; שנית, שלפרויקט שהוא מבקש תמיכה, הפרויקט לא נמצא, או שחלקו איכשהו קשור לגופים שנמצאים מעבר לקווי 67', שהוא לא משתף פעולה במסגרת הפרויקט הזה עם גופים שם, ולגבי חלק מסוים של התמיכות הוחלט אפילו שאותו גוף ישראלי שירצה לגשת ולבקש, צריך להתחייב שהוא לא מקיים שום פעולה מעבר לגבולות 67'. זה מה שהוחלט. אין פה שום דבר, לא על מסחר ולא על חרם ולא על דברים אחרים. יש הגבלה איך אפשר להשתמש בכספים. אגב, לא רק כספים אירופיים, ולכן הדבר הוא מאוד חמור ובעייתי, כי אנחנו לא עני בפתח באותו שיתוף פעולה עם אירופה. מדינת ישראל התכוונה להשקיע סדר-גודל של כ-600 מיליון יורו באותה תוכנית שיתוף פעולה עם אירופה; סכום גדול מאוד, אנחנו לא באים לשם כעניים בפתח. נכון שהגורמים הישראליים והמוסדות הישראליים הם בדרך כלל כל כך מוצלחים שהם מצליחים להוציא מהקרנות האלה יותר ממה שמדינת ישראל משקיעה – לא בהרבה, סדר-גודל של 20–30 מיליון יורו אנחנו מקבלים בשנה, יותר ממה שאנחנו משקיעים, אבל עדיין כמובן זה הפסד, וההפסד יהיה יותר גדול אם לא נצליח להתגבר על הקושי, שזה כמובן עצם שיתוף הפעולה, כי במחקר הרבה דברים נמדדים לא רק בכסף אלא ביכולת להתחרות ובשיתוף פעולה וברף יותר גבוה לדרישות לחוקרים ישראלים וכו'. אבל על זה אנחנו מדברים. אז קודם כול, בואו נעמיד דברים על דיוקם. נקודה שנייה – אני ככה עיינתי תוך כדי הדברים של חבר הכנסת פריג' בביוגרפיה שלו, ולמדתי, וכך חשבתי גם מלכתחילה, שאת התואר שלו הוא עשה באוניברסיטה העברית. אני מניח שכמוני, בתור בוגר האוניברסיטה העברית, היא חשובה לו. הרי אם הוא למד שם, אז מן הסתם הוא מכיר לה תודה, וחושב שזה מוסד חשוב, ובטח כשהוא הלך ללמוד שם הוא לא חשב שזה מוסד של כיבוש. אני מניח שכאיש – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון, המתחם הזה היה חלק – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> חבר הכנסת פריג', בוודאי, אני בטוח שכאיש של עקרונות, במוסד של כיבוש לא הלכת ללמוד, אז בדקת, וגילית שזה בסדר, והלכת ללמוד שם. אבל מה לעשות, אם תלך ותעיין, תעשה מה שאני ממליץ לך, תפנה לאיחוד האירופי, תבקש את נוסח ההנחיות החדשות, תקרא אותן, אתה עלול לגלות דבר מעניין – שמה לעשות, האוניברסיטה העברית יש לה מעונות. אם למדת שם אז אתה מכיר. המעונות האלה נמצאים בגבעה-הצרפתית, והגבעה-הצרפתית, בשונה מהר-הצופים, נמצאת כבר מעבר לקווי 67'. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – שנדרוש גם שם – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> ולכן, האירופים ישתמשו באמת בתקנות האלה כפי שהן כתובות – לחלק ממסלולי התמיכה, המוסד שבו אתה ואני למדנו לא יוכל לגשת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה רעיון. <קריאות:> זה רעיון. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> למה אתה מכניס להם רעיונות לראש? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> תאמין לי, הם מסתדרים לבד מצוין. אני ציפיתי מבוגר האוניברסיטה העברית להיות מוטרד מהמצב הזה ולהגיד לאירופים: חבר'ה, הגזמתם. אבל התברר שהוא רק שמח מזה, ואומר: לא מספיק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סגן השר, אנחנו בפני רגע היסטורי. האם תנצל אתה וחברי הממשלה את הרגע הזה – זאת השאלה. <תמר זנדברג (מרצ):> לא. – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> לצערי, זאת מציאות לא פשוטה, שמדינת ישראל צריכה להתמודד אתה, במידה רבה באשמתכם. וכשאתם מנהלים קמפיין הסתה פרוע נגד מדינה שאתם מייצגים בכנסת, זה חלק מהתוצאות. אתם יכולים להיות מרוצים. יכולתם להיות מרוצים בשבוע שעבר, אם הייתם בודקים באמת על מה ההחלטה. זה מה שהחליטו האירופים. זה חמור, גם אם לא מדובר בסחר; זה חמור לא רק בגלל העמדה החד-צדדית מאוד שאירופה נוקטת עוד לפני שהתחיל בכלל משא-ומתן ובלי לחכות. זה חמור גם מפני שאירופה מנסה להכתיב לנו איך ישתמשו בתקציב הישראלי. הרי מדובר לא רק בכסף אירופי. אם האירופים היו מחליטים מה הם עושים עם כספם, הייתי מאוד לא מרוצה מזה, הייתי מנסה להסביר, אבל הקרן הזאת, והקרנות הללו, כפי שאמרתי, מדינת ישראל מושקעת שם בסכומים גדולים מאוד, והיא לא יכולה להשתמש בתקציב שלה על סמך דברים שמפלים. אתם חושבים שהוויכוח שם על ההתנחלויות, על אוניברסיטת אריאל? לא. הוויכוח הוא לא רק על אוניברסיטת אריאל, אלא, כפי שאמרתי, על האוניברסיטה העברית ועל הרבה מאוד מוסדות אחרים שנמצאים בירושלים, ברמת-הגולן ובמקומות אחרים. <תמר זנדברג (מרצ):> כדי להציל הכשרתם אוניברסיטה באריאל. ממש כל הכבוד. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אבל תראי שזה לא עוזר לך עם האירופים. מבחינתם, האוניברסיטה העברית תהיה כמו אריאל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תנתק את הקשרים אתם. אין לך בושה. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> זה הזיות שאתם מוכרים לציבור הישראלי, שיש הבדל. אין הבדל. זה מה שאתם מנסים להוביל בעולם, כנציגים גאים של מדינת ישראל בכנסת. לשם אתם מנסים ללכת. אז האם האירופים יכולים להכתיב למדינת ישראל, לקחת את הכסף שלה, לשים בתקציב משותף עם האירופים, ואז לומר לגבי חלק מהדברים: אוניברסיטת תל-אביב – כן, האוניברסיטה העברית – לא? בעיה. עוד לפני שמדברים על – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הם כל כך גרועים, הם כל כך רעים, אז תנתק את הקשר. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> יש פה החלטה פקידותית, שהלכה הרבה מעבר למה שהלכו שרי חוץ אירופים. כל מי שבודק את ההחלטה של שרי החוץ ורואה מה כתוב שם, ומשווה את זה לנוסח התקנות האלה, רואה את המרחק הגדול. לכן אני מאוד מקווה שאכן הדרג המדיני – זה קורה הרבה. גם אצלנו במדינת ישראל זה קורה, שיש דרג מדיני ודרג ביורוקרטי, והדרג הביורוקרטי אוהב ללכת רחוק מאוד. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה רוצה שלא תהיה פה אופוזיציה אלא דיקטטורה. אתה רוצה שכולם ילכו בדרך שלך. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> יש הבדל עצום בין אופוזיציה שדואגת לאינטרסים של המדינה שבפרלמנט שלה היא משרתת, ומבקרת את הממשלה – אם חבר הכנסת פריג' היה עולה על הדוכן הזה והיה אומר: אני כואב את ההחלטה. היא פוגעת במדינת ישראל, היא פוגעת במוסד שאני למדתי בו, ואני חושב שזה לא נכון, והתמודדתם לא נכון עם הבעיה, ואני אגיד לכם איך הייתם צריכים להתמודד – הייתי מכבד את זה. היינו מתווכחים – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אנחנו הממשלה או אתם הממשלה? <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אבל אתם עמדתם כאן בפרץ של שמחה, ואמרתם: לא מספיק, היה צריך להכות עוד. זה מה ששמעתי מכם, זה מה שעניין אתכם. ואת זה אף אופוזיציה באף מדינה נורמלית לא עושה למדינה שהיא מייצגת. כדאי מאוד שתחשבו על כך – האם בפרלמנט של המדינה שאתם משרתים, זו הרוח שאתם צריכים לשדר? יש פה החלטה מאוד בעייתית, אומללה, של האיחוד האירופי, החלטה שפוגעת במדינת ישראל – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה בולשביק. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> – – שיכולה להקשות על שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לאירופה, שייפגעו ממנה כולם. חבר הכנסת טיבי, אם זה ילך ככה, מי שייפגע זה המוסדות הישראליים שעובדים בהם גם רופאים יהודים וגם רופאים ערבים. אתה מכיר את זה מצוין. אם ל"הדסה" יהיו פחות פרויקטים מחקריים מאירופה, כולם יסבלו. אתה מכיר את המוסד הזה לא רע. עבדת בתוכו והתקדמת, וידעת ליהנות ממנו מצוין. לא חשבת שהוא מוסד כובש ומשחית. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אתה משקר לציבור בעיניים. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> בואו ניתן לסגן השר להשיב. יש לנו ערב ארוך. תודה. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> כדאי לחשוב פעמיים לפני שיורקים לבאר שממנה גם אתם שותים. <תמר זנדברג (מרצ):> אולי תחשבו פעמיים – – – <סגן שר החוץ זאב אלקין:> לא לשם זה שלח אתכם הציבור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא ענית על האי-אמון. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> אני מדבר על הכותרת של האי-אמון, על זה – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> הוא יתייחס לנושא. בואו ניתן לו להמשיך כדי שיוכל להשיב. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> הסברתי לכם קודם כול מה החליט האיחוד האירופי. כדאי לדעת להמשך השיח. אני מניח שהשיח הזה לא ייעצר ביום אחד. הסברתי לכם למה אנו רואים בזה בעיה, כי למעשה בנוסח הזה, אם כך זה יישאר, זה פחות או יותר לא יאפשר שיתוף פעולה בין ישראל לבין האיחוד האירופי בתחומי מחקר ופיתוח. האירופים לא רוצים בזה. אגב, אני אומר לכם, חד-משמעית – לא רוצים בזה. דיברנו עם לא מעט גורמים אירופיים ולא מעט שרי חוץ, ולא לזה הם התכוונו ולא לשם הם רצו להגיע. לכן, גם הם הופתעו כאן מהתוצאה הזו של הדברים, מהניסוח שלהם. מדינת ישראל לא רוצה בכך. <אראל מרגלית (העבודה):> יש לנו הרבה מאוד הסכמים מפורטים של מחקר ופיתוח עם הרבה מדינות באירופה. <סגן שר החוץ זאב אלקין:> זה לא רלוונטי להחלטה האחרונה. היה פה הרבה רעש תקשורתי. ההנחיות האלה לא רלוונטיות לגבי מדינות שונות באירופה; הן רלוונטיות לקרנות של האיחוד האירופי, אבל עדיין זה מספיק חשוב, כי האיחוד האירופי כאיחוד אירופי, היה לנו אתם שיתוף פעולה פורה, והם מעריכים אותו לא פחות מאתנו, והם מעריכים את המדע והמחקר והפיתוח הישראלי לא פחות מכפי שאנחנו מעריכים אותו, ומאוד רוצים להמשיך את שיתוף הפעולה הזה. אז יש קושי, הוא לא פשוט. יש לנו מחלוקת מדינית עמוקה עם האירופים, ומותר שתהיה מחלוקת, אבל כמו שאנחנו לא מסוגלים להכתיב להם את עמדתם המדינית, הם לא יכולים להכתיב לנו את עמדתנו המדינית. לכן אני מאוד מקווה שמישהו כאן יתעשת ברגע האחרון ויימצא פתרון יצירתי שיאפשר להמשיך את שיתוף הפעולה עם זה שכל אחד יישאר בעמדתו. ואפשר לחשוב על פתרון לעניין הזה. לשם יש לשאוף. מה שאני מציע לחברי הכנסת מהאופוזיציה, לאלה מהם לפחות שהם אחראיים, ומדינת ישראל חשובה להם, זה לעזור למדינת ישראל להגן על האינטרס שלה, שחוצה קווי קואליציה–אופוזיציה כאן, ולא להכות במדינת ישראל בצהלות של שמחה כשמישהו בעולם קיבל החלטה מאוד לא מוצלחת. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לסגן שר החוץ זאב אלקין. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה – הצעת אי-אמון מטעם סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע בנושא: כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. יעלה לנמק את ההצעה חבר הכנסת אברהים צרצור. ישיב על הצעת האי-אמון שר הכלכלה נפתלי בנט. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, היות שיש קשר הדוק בין שלום-אמת לכלכלה צומחת, אני חייב לומר כמה משפטים לגבי חידוש המשא-ומתן בין ישראל לבין פלסטין. אין שום ספק שחתירה לשלום-אמת במזרח התיכון זה אומר כלכלה יציבה, צמיחה מעניינת, שכל האוכלוסיות, כל העמים ייהנו מפירות השלום. יש לי תקווה שבצד של שלום-אמת אנו גם, כאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, ניהנה מפירות השלום על-ידי כך שתהיה צמיחה, שתהיה כלכלה יציבה, שגם תתרום לקידום האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. בשבוע שעבר אכן הצליח קרי להביא את הצדדים למעין הכרזה על חידוש המשא-ומתן. אבל מה יוצא מכך – קרי מכריז, חוזר לוושינגטון, והרבה מים זורמים בנחלים של מדינת ישראל. שרים יוצאים וקופצים, חברי כנסת מהימין או מהימין הקיצוני יוצאים כנגד. פשוט שמים את המקלות בגלגלים של משא-ומתן שלא התחיל עד עכשיו, והמטרה היא פשוטה מאוד – לקלקל את האווירה, ולהביא לכך שהפלסטינים, כל הגורמים, גם האמריקנים, יגיעו לייאוש, ויגידו: בואו נחכה עוד תקופה מסוימת. זה ניהול של המאבק ולא פתרון הסכסוך. כנראה כתוצאה ממה שקרה בתוך הזירה הישראלית ניתנה הוראה לסאיב עריקאת אתמול או שלשום, לא לצאת לארצות-הברית, פשוט מאוד. לחכות עד שהרשות הפלסטינית, עד שאבו מאזן, נשיא מדינת פלסטין, יקבל הבהרות מארצות-הברית לגבי הסוגיות שיועלו. ומה מתברר יותר מזה? שקרי העביר לפלסטינים רק הבטחות בעל-פה. הוא לא העביר אפילו פיסת נייר חתומה על-ידיו, שלא להגיד חתומה על-ידי ממשלת ישראל או ראש ממשלת ישראל נתניהו. ועל כן, ולאחר הוויכוח הקשה שהתחולל במדינת ישראל, בכנסת, בתקשורת, הפלסטינים באמת העדיפו לחכות קצת עד שיקבלו הבהרות. ואני מאוד מקווה שהם יקבלו הבהרות שיניחו את דעתם, שאכן הם יוצאים לארצות-הברית כדי לקדם עניינים ולא לשחק למגרשה של ממשלת ישראל, דהיינו, לשחק את המשחק של עוד זמן, ועוד זמן, ועוד זמן, בזמן שהכיבוש הישראלי ממשיך להתרחב, גם בקטע של ההתנחלויות וגם בקטע של הפקעת הקרקעות, גם בקטע של המצור, הן בגדה המערבית והן ברצועת-עזה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת צרצור, שאלת תם: איך זה מתקשר לנושא הכל-כך חשוב, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה? <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יפה מאוד, כל הכבוד, שאלה חכמה מאוד, גברתי היושבת-ראש. המשפט הראשון שפתחתי אתו, היות שיש קשר הדוק בין כלכלה לבין שלום, ועל כן אני עכשיו מגיע לנושא הדיון שלנו. אבל אני רציתי להזכיר לכם כמה כללי ברזל. שוויון הוא החשוב בין זכויות היסוד, ככה נקבע; הערבים זכאים לשוויון בפני החוק; יש הוראות חוק האוסרות אפליה, לרבות אפליה מחמת דת או לאום; קיימת גם הלכה פסוקה האוסרת אפליה, הן במישור הזכויות האישיות והן במישור הזכויות הקבוצתיות. לצערי הרב, אף שיש בסיס תיאורטי לשוויון בין כל האוכלוסיות, ואנחנו מדברים עכשיו על האוכלוסייה הערבית, עדיין, לצערי הרב, וכך קבע אפילו נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, וקבעו כל כך הרבה חוקרים, אנשים מומחים בתחום; הם קבעו שעדיין קיים פער גדול מאוד, גברתי היושבת-ראש, בין ההלכה לבין המעשה. לצערי הרב, ישראל מיישמת מדיניות של אפליה כנגד האוכלוסייה הערבית, לא מתוך גחמה של שר או ראש ממשלה כזה או אחר – איך הגדירה זאת ציפי לבני פעם, לפני הרבה שנים, שנתיים או שלוש: האפליה נגד המגזר הערבי, האוכלוסייה הערבית, היא אפליה מובנית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אולמרט, אולמרט, ראש הממשלה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אולמרט – אני מודה לך מאוד שתיקנת. הוא אמר שהאפליה כנגד האוכלוסייה הערבית היא אפליה מובנית, דהיינו, כדי לשנות את האפליה הזאת צריכים לשנות מנטליות, לשנות דיסק. וזה קשה מאוד, לפי מה שאני רואה. ועל כן אנחנו בכל זאת מנסים לקדם ולגלגל הצעות, לגלגל תוכניות, מתוך תקווה שממשלת ישראל, ולו ברמה האישית של השרים למיניהם, יטפלו בסוגיות האלה בצורה הוגנת, צודקת, שתביא לגישור על הפערים הקיימים בין שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית. יש שלושה רבדים, גברתי היושבת-ראש, בנושא של האפליה בין יהודים לבין ערבים. יש אפליה גלויה, ויש אפליה סמויה, ויש אפליה ממסדית. לעניות דעתי, האפליה הממסדית היא המסוכנת ביותר מבין הסוגיות של האפליה הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות בקטע הזה, זה חוק שוויון – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חברי כנסת יקרים, נא לשמור על שקט. בואו נכבד את חבר הכנסת צרצור, שיוכל להשלים את דבריו. תודה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תודה, גברתי. אחד הסימפטומים הקשים ביותר של המחלה הזאת, של אפליה בתוך מדינת ישראל, זה חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. צריכים לדעת שחוק שוויון ההזדמנויות אוסר על מעסיקים פרטיים וציבוריים להפלות מועמדים לעבודה ועובדים על בסיס עילות שונות ובכללן עילת הלאום. ואולם, מאז חקיקתו לפני למעלה משני עשורים, החוק כמעט שלא הופעל בהקשרים של אפליית ערבים. היעדר האכיפה מאפשר את התמשכות המציאות הרווחת של אפליה כנגד האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. עכשיו, המסקנה העיקרית שאני הגעתי אליה, לאחר שלמדתי הרבה מחקרים בסוגיה הזאת, היא שיש לגייס את המעסיקים כשותפים חיוניים ליצירת שינוי עמוק בדפוסי ההעסקה בישראל, ואני מאוד מקווה ששר הכלכלה יביא את הנושא הזה בחשבון, היות שהוא כלי, כלי ממשי שיכול באמת לשנות את המצב בצורה ממשית. עכשיו, מה הפתרון לבעיה הזאת? איך אפשר לפתור את הבעיה הזאת? הוקמה בשנת 2008 בערך, זה מדויק, נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה. יש פוטנציאל, כבוד שר הכלכלה, יש פוטנציאל אדיר, אם הנציבות הזאת תיקח על אחריותה, על כתפיה, את האחריות הזאת להטמעת גישה חדשה זו; לרתום את המעסיקים לתוך המערבולת הזאת כדי שהם, באופן אישי, באופן עצמאי, יתרמו את תרומתם לקידום העניין הזה. את החיזוק המוסרי או המוסדי של נציבות השוויון יש ללוות במדיניות שמטרתה להעביר את המעסיקים מעמדה פסיבית של חובה להימנע מאפליה לעמדה אקטיבית של פעילות יזומה להסרת חסמים ולהבטחת שוויון הזדמנויות. אני, במה שנותר מהזמן, מפנה את תשומת לבכם, מכובדי השרים ובמיוחד שר הכלכלה, לכמה המלצות שאנחנו מגישים בהזדמנות זו: יש להפוך את נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה לרשות עצמאית; יש להוסיף לנציבות תקנים על מנת לאפשר לה להרחיב את פעילותה בתחומים שהם משפטיים – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת זחאלקה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – בעיקר בפיתוח קשרי מעסיקים בהדרכה והסברה ומחקר; על הנציבות לאמץ תוכנית פעולה להגדלת מספר התלונות המוגשות לה מקרב האוכלוסייה הערבית, ולהפעיל את סמכויות החקירה שלה באופן יזום לזיהוי מקרים של אפליה על רקע לאום, גם כאשר לא מוגשת תלונה מקדימה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אבל צריך לזכור שהנציבות בסופו של דבר משרתת עוד ציבורים חשובים בישראל. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אין שום ספק. אם מדברים על עשוקים, יש כל כך הרבה קבוצות אוכלוסייה עשוקות, ואת מכירה אותן טוב-טוב. אבל אני מדבר עכשיו, בהקשר של החוק הזה, של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, על האוכלוסייה הערבית באופן ספציפי. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> עצה: כשמדברים למען האוכלוסייה הערבית, כמי שדוגל בשוויון, כדאי שתדבר – – – <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אין שום ספק, אין שום ספק. אבל לאורך כל הדרך, גברתי היושבת-ראש, מאשימים אותנו כנציגי האוכלוסייה הערבית בכנסת, שאנחנו דואגים למה שנקרא, לנושאים הכבדים ביותר, שאין לנו קשר ישיר אתם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> האם כל פעם שאת מזכירה את הנושא של יוצאי אתיופיה, את מצמידה את נושא הערבים דווקא? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> לא הזכרתי את נושא יוצאי אתיופיה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אנחנו בעד. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> – – והרבה פעמים כשאני מדברת על שוויון, אני משתדלת לדבר על שוויון – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אנחנו בעד, כמו שענה לך, אנחנו בעד. זה הדדי, זה הדדי. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת טיבי, הרבה פעמים אני משתדלת לדבר על שוויון אזרחי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אנחנו בעד – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> לא חייב להגיד – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – אבל תזכרי מה שביקשתי. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> – – במיוחד כשמדובר ברשות שהיא כל כך חשובה, כרשות לשוויון ההזדמנויות בעבודה – אני חושבת שראוי לדבר על שוויון אזרחי ולאו דווקא להיתפס למגזרי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אנחנו בעד. אז גם את תהיי בעד. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, יש לנו מאבק משותף, אין שום ספק. ואני מבטיח לך שאם נעלה על הדרך הזאת תראי בנו שותפים מלאים; מאוד מקווים שגם נראה בך שותפה מלאה למאמץ הזה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> החברה הישראלית צריכה להיות שותפה מלאה למאמץ הזה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לבסוף, גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, כבוד שר הכלכלה, יש לחייב חברות ממשלתיות, משתתפים במכרזים ממשלתיים ומקבלי מענקים ממשלתיים לעקוב בארגון שלהם אחר הרכב כוח העבודה על בסיס לאום, לאתר תת-ייצוג, וליצור תוכנית שוויון שתכלול צעדים כגון פרסום יזום של משרות בקרב האוכלוסייה הערבית, קורסי הכשרה ייעודיים למועמדים ערבים ועריכת שינויים בהליכי המיון וההערכה של מועמדים. דבר אחרון, על הנציבות, שהיא במסגרת האחריות שלך – על הנציבות ללוות את המעסיקים בגיבוש התוכנית ולפקח על יישומה. לשם כך יש לתגבר אותה בכוח-אדם ייעודי. תודה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה להשיב שר הכלכלה נפתלי בנט, ולאחר מכן אנחנו נעבור להודעה של מזכיר הכנסת, ואז לדיון בהצעות האי-אמון. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור שמעלה את העניין. חמש הדקות הראשונות היו על הנושא המדיני. כנראה פה אנחנו לא נסכים. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כלכלה ושלום, זה בסדר. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ואגב, זה אחד הדברים שאפשר לדבר עליו המון המון ולא יוצא מזה כלום. בוא נתמקד בחמש הדקות השניות שבהן דיברת, כי פה אתה תמצא שותף גדול, גדול מאוד, לכל היעדים שאנחנו מתווים. קודם כול, הנושא הזה מאוד חשוב לי; באופן אישי זה מאוד חשוב לי, ובכירי המשרד שלי יודעים שבפגישה השבועית שלי, המעקב, אני נותן להם בראש, אגב בדגש על תחום הנשים הערביות, כי שם יש תת-השתתפות בולטת במיוחד. מטרות הנציבות, שהוקמה ב-2008, הן להוביל תהליך של הטמעת שוויון הזדמנויות בעבודה ושל מיגור האפליה בשוק העבודה, בין היתר על רקע לאום, דת וגזע. כמו שהיושבת-ראש אמרה, זה לא ייחודי לערבים. זה בהרבה מאוד תחומים. לנציבות יש סמכויות בפן ההסברתי; לעשות הסברה, להכניס לראש של מעסיקים שהם לא עושים טובה לאף אחד; הם עושים טובה לעצמם כשהם מעסיקים ערבים או קבוצות מופלות אחרות. אתה יודע, הייתי מנכ"ל של חברה עם די הרבה עובדים. זו ברכה אדירה לכל חברה שיהיה בה מגוון, בשביל החברה, לא כדי לעשות טובה. למה? כי אנשים באים מזוויות שונות, מנקודות הסתכלות שונות, והחיבור הזה יוצר בדרך כלל תוצאות עסקיות יותר טובות. תשמעו טוב, לא בשביל – אני לא חושב שבעלי עסקים צריכים להתעסק בפילנתרופיה; שהם יעשו עסקים, יעשו מה שטוב לקדם את החברה. אני רק אומר, מבחינה עסקית-כלכלית כדאי לחברה להיות רבגונית, כי זה מייצר רעיונות יצירתיים וכיוונים יותר טובים. לכן אני קודם כול מפה, וגם בכל במה שיש לי – אני אמשיך לקדם ולבקש ולעודד מעסיקים להעסיק את הציבורים המופלים, ובוודאי ובוודאי את הציבור הערבי, על אף המחלוקות הגדולות. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – עושה את זה כבר משנות ה-70. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אוקיי. במהלך 2011, אחרי עבודת מטה מאומצת, תוך היוועצות בגורמים בין-לאומיים, אנחנו פיתחנו, המשרד פיתח, תוכנית אסטרטגית של הנציבות ל-2012 ו-2013, ובחרו שלושה נושאי דגל: האחד, קידום רבגוניות ושילוב של מגוון האוכלוסיות בחברה הישראלית במגזר הציבורי; השני – שילוב ערבים במגזר הפרטי; והשלישי פחות רלוונטי אבל גם רלוונטי – פערי שכר בין נשים לגברים. בואו נדבר קצת על נתוני אכיפה. ב-2012 התקבלו בנציבות 879 פניות, ומאז הקמתה בספטמבר 2008 ועד דצמבר 2012 התקבלו 2,931 פניות. אבל מתוכן רק 4% היו על רקע לאום. אסור לנו להרגיש שמפני שרק 4% היו על רקע לאום, אין בעיה. לפי דעתי, הבעיה היא גדולה עוד יותר, כי פשוט, מה שהשכל הישר שלי אומר, זה שהערבים אין להם נגישות לנציבות, ולכן הם לא מתלוננים. לכן המספרים אולי קצת יותר נמוכים. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> ומה עם השאר? האחוזים האחרים? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אין לי פה ההתפלגות. אני אשמח – בהמשך. אחד הכלים המשמעותיים עבור הנציבות, ואנחנו משתמשים בזה הרבה, זה הליכים משפטיים. אני אתן לכם שלוש דוגמאות. הנציבות הופיעה כידיד בית-דין בתיק נגד "רכבת ישראל". שם הרכבת נתבעה כי הציבה תנאי סף של שירות צבאי לקבלה לעבודה במכרז חדש, באופן שהוביל לפיטורי 130 עובדים ערבים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> טייבה וקלנסואה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> נכון. בית-הדין אימץ לחלוטין את העמדה שלנו, של נציבות השוויון, וקבע שיש בתנאי סף זה ותנאי סף חלופיים שהציעה הרכבת משום אפליה עקיפה שמונעת מעובדים ערבים להתקבל לעבודה, והורה לרכבת להחזיר לעבודה את העובדים שפוטרו. עוד דוגמה, בתיק אחר ייצגה הנציבות 21 עובדים ערבים – – – <נסים זאב (ש"ס):> מזל שהם לא היו חרדים, אחמד טיבי. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה טועה, וגם הדבר הזה חשוב. אנחנו נדאג לעבוד ככל יכולתנו בשביל כל המיעוטים. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת זאב פשוט מתחרה בעניין קיפוח. כל פעם כשמדברים על קיפוח הוא – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> כן, אנחנו בתחרות קיפוח. 21 עובדים ערבים – בקשה דחופה למתן צו מניעה כנגד פיטוריהם מסניף מודיעין של רשת "כמעט חינם", בטענה שפיטורים אלה נעשו בשל אפליה על רקע לאום ולכן הם פסולים. בית-הדין ביטל את הפיטורים וקבע שיש לערוך שימוע לכל עובד ברמה אינדיבידואלית בטרם יוחלט אם לפטרו. זה דבר די מדהים, ולצערי זה קרה וזה קורה. ויש פה עוד רשימה ארוכה. אני לא אעבור על הכול. אנחנו גם מנסים לקדם בנציבות את נושא ההעדפה המתקנת וייצוג הולם בשירות המדינה, ולכן הגישה הנציבות חוות דעת בנושא הפעלת הכלל של העדפה מתקנת כבר בשלב ועדות הבוחנים במכרזים של שירות המדינה. בשלב זה, לצערי, נציבות שירות המדינה בחרה לא לאמץ את חוות הדעת ולבחון את הנושא לעומק במסגרת הרפורמה הכוללת במגזר הציבורי. יש לנו עבודת הסברה גם אצל מעסיקים פרטיים וציבוריים. בגדול, אני אגיד לכם את התפיסה שלי. הבעיה היא בהתחלה. ברגע שהמעסיק יעסיק את הערבי הראשון או את האישה הערבייה הראשונה, זה שובר את תקרת הזכוכית, והבאים בתור – זה יקרה כבר באופן טבעי. אי-אפשר להתכחש. ודאי שבקרב ציבורים בארץ יש אפליה. זאת אומרת, זה דבר – אני לא אתפלא אם יש לא מעט מקומות שבהם אם ערבי ויהודי בעלי כישורים זהים יגיעו, אז המעסיק ייקח את היהודי. בזה אנחנו צריכים להילחם. את הראשונים. אנשי הנציבות גם מעבירים הרצאות בערבית שמיועדות לעובדים ומעסיקים מהאוכלוסייה הערבית כדי להנגיש את שירות הנציבות לאוכלוסייה, מה שדיברנו קודם. אני רק רוצה לקראת סיום להגיד, העבודה של קידום בני האוכלוסייה הערבית בשוק העבודה לא נעצרה רק בנושא הזה אלא בכל תחום התעסוקה. אני אומר לכם, כמו שברור לכל אחד, מדינית אני לא מסכים אתך כנראה על שום דבר, אבל בנושא שוויון הזדמנויות בעבודה לערבים אתה לא תמצא שותף יותר פעיל ממני – בעניין הזה. אני אתן לכם דוגמה אפילו מלפני כמה שעות. במקרה, אני לא אמנה את השם, אבל חברה בין-לאומית מאוד מאוד גדולה באה, הם תמיד צריכים מאתנו כל מיני דברים, והתניתי – בוא נגיד, קשרתי את העזרה שלי להם, שזה טוב למדינת ישראל, בזה שהם יקימו איזושהי נוכחות בגליל לטובת תעסוקת ערבים. יש לנו בעיה מאוד מאוד קשה בצפון. פשוט אין שם מספיק עבודה, ונוצר מצב שהאבטלה בקרב המגזר הערבי גבוהה מאוד. <באסל גטאס (בל"ד):> כמה ערבים מועסקים בנציבות עצמה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני צריך לבדוק את הדבר הזה. חברים, תודה רבה. <באסל גטאס (בל"ד):> בנציבות השוויון בעבודה – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לשר הכלכלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אנחנו עוברים להודעה של סגן מזכירת הכנסת ולאחר מכן לדיון בהצעות האי-אמון. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת תמר זנדברג, משה זלמן פייגלין ודב חנין בנושא: ליקויים חמורים במאגר הביומטרי. תודה. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל-מד"ע, חד"ש, בל"ד וקדימה להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני;> <2. עיוות מוסרי – הטבות ממס ב-16 מיליארד שקל לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל;> <3. ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם;> <4. הפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים;> <5. כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה;> <6. האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן;> <7. הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים;> <8. תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות> <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אנחנו עוברים לדיון בהצעות האי-אמון. הדובר הראשון – חבר הכנסת איציק שמולי מסיעת העבודה. <איציק שמולי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה, ברשותכם, בראשית דברי, להתייחס לדברים של סגן שר החוץ, כיוון שהם די הדהדו בחלק הזה של המליאה. אני, קודם כול, כופר בעצם ההנחה של סגן שר החוץ שבכל פעם שיש חרם, או שמשהו רע ברמה הבין-לאומית קורה למדינת ישראל, אז יש באופן אינסטינקטיבי צהלות שמחה בחלק הזה של המליאה. אני לא צוהל ולא שמח שקורה דבר כזה למדינת ישראל. אני חושב שחרם הוא דבר מגונה. אבל אני, אדוני סגן שר החוץ, לא פחות לאומי ולא פחות ציוני מאף אחד אחר שיושב כאן בצד הזה של המליאה. אני מכיר היטב היטב את הפרויקטים שעליהם דיברת, כיוון שמדובר בעיקר בשיתופי פעולה במישור האקדמי והמחקרי. ואני רוצה להגיד לך, אדוני סגן שר החוץ, כמה פעמים אני, בתפקידי הקודם כיושב-ראש התאחדות סטודנטים, יצאתי לחו"ל כדי למנוע איזשהו חרם על – כמובן לא על מדינת ישראל אבל על ארגוני הסטודנטים; כל מיני שיתופי פעולה, כל מיני הצעות שעלו, שרצו להדיר אותנו ממקום כזה או אחר. אדוני סגן שר החוץ, אתה דיברת גבוהה-גבוהה, ניסית למסגר את זה גם בעניין התקציבי, כאילו כאן טמונה הבעיה. על שאלה אחת לא ענית. בעוד 20 שנה, לשיטתך, מה אנחנו עושים? הרי ברור לאיזה כיוון מדינת ישראל דוהרת. ברור שאנחנו בדרך להתנגשות בחומה, התנגשות חזיתית. ואני לא שמעתי ממך אפילו פתרון אחד, זולת האמירה שיהיה בסדר. ואני חושב שהדבר הזה ראוי למענה. ולכן אני מקווה, גברתי היושבת-ראש, שהתהליך שהחל בימים האלה באמת יביא לתוצאות, ולא יסתכם בעצם הישיבה בתהליך עצמו. אני רוצה, ברשותכם, חברי, כמה מילים בקצרה גם על העניין החברתי. בסופו של דבר, הונחה כאן תוכנית אכזרית וקשה. וגם, צריך לומר ביושר, התקציב הזה נבנה אך ורק מתוך נקודת מבט אחת, כיסוי הגירעון. אף אחד לא הביא בחשבון את ההשלכות החברתיות של התקציב הזה. ואני חושב, תסתכלו רק על דבר אחד – ובזה אני מסיים – אני לא אוהב את ההתלהמות לפעמים נגד החברות הגדולות. החברות האלה הביאו לכאן גם ידע, וגם טכנולוגיה, וגם מקומות עבודה. אבל, אדוני סגן שר האוצר, שלא נמצא כאן, אם זה מוסרי לדרוש בתקציב הזה מהעשירון התחתון במדינת ישראל לוותר על 7% מהכנסתו, זה מוסרי לא פחות לבוא לחברות האלו, ומתוך נימוק שיעלה פה היום, של שוויון בנטל, לבקש ולצפות, ואפילו לדרוש, מאותן החברות, שקיבלו רק בחמש השנים האחרונות כ-17 מיליארד שקל, לשאת בנטל לפחות באותה המידה. תודה רבה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת שמולי. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב ליפמן. ואחריו – חבר הכנסת יוני שטבון. <דב ליפמן (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, שרים נכבדים, חברות וחברי הכנסת, סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, כבר הגיב על הצעות האי-אמון לגבי התקציב. אני רוצה להתמקד בהצעה של יהדות התורה לגבי מה שהם כינו "ההסתה של שר האוצר". חברות וחברי הכנסת, ההסתה שיצאה מהבית הזה יצאה מכיוון אחד – מיהדות התורה נגדנו, נגד יש עתיד ונגד הממשלה. לצערי, הנציגים האלה טועים, ומדברים על טעות היסטורית. מגיעים חילונים ואומרים בחקיקה שהם מכירים בלימוד התורה של כמעט 2,000 עילויים כשירותם לעם ולמדינה; במקום להגיד הודו לה' כי טוב שהגענו למצב שהמדינה מכירה או מבינה את הערך של לימוד התורה, אתם צועקים "והיא שעמדה לאבותינו". מגיעים חילונים ואומרים בחקיקה שחשוב לתת לכל בחור ישיבה ללמוד תורה בגילים 18–21; במקום להגיד שהחיינו על ההכרה בחשיבות של לימוד התורה בשנים האלה, אתם בוכים שעומדים עלינו לכלותנו. מגיעים חילונים ואומרים שרוצים לשחרר חרדים ללכת לעבוד, וגם מתקצבים כסף לעזור להם לעבור הכשרה לכניסה לשוק העבודה; במקום להגיד תודה, חייבים לתת לבני-תורה לפרנס את משפחותיהם בכבוד, אתם משווים אותנו לאויבים הכי גדולים של העם היהודי בהיסטוריה שלנו. לדעתי, אתם טועים בגדול וזה רק מזיק לעולם התורה. במקום לשתף פעולה ולעזור לבנות תוכניות של שילוב תורה ושירות, אתם מייצרים אווירה שהמדינה נגדכם. במקום לבנות ישיבות לשם ולתפארת, שייתנו לבחורים את האפשרות להיות תלמידי חכמים וגם לשרת את העם בשירות צבאי ואזרחי, אתם מכריזים שזה בלתי אפשרי. הממשלה הזאת לקחה אחריות גם על טובת המדינה וגם למה שטוב לעולם התורה. בעקבות המדיניות של הממשלה הזאת והחוק החדש של הגיוס, אנחנו נותנים לכל בחור את ההזדמנות להיות בן-תורה, תלמיד חכם, וגם לשרת את המדינה וללכת לעבוד. שמחתי לשמוע אתמול מאלוף-משנה גיל בן-שאול, מפקד היחידה הצבאית מיטב, שמספר החרדים שהחליטו להתגייס בחודש הבא הוא פי-שניים ממה שהיה בעבר. אני מקווה שבחורים חרדים ימשיכו לשמוע למצפון הפנימי שלהם, שמדריך אותם לעשות מה שנכון, ולא למה שהנציגים במפלגות החרדיות דורשים מהם. אין לי ספק שהסבים של כולנו היו מוכנים לשלם סכומים גדולים, ואולי אפילו לוותר על איברי גופם, כדי שתהיה להם הזכות לשרת בצבא שלנו בארץ הקודש. ואני אומר כל הכבוד לממשלה שנותנת לכל בחור ישיבה את היכולת ללמוד תורה, להיות בן-תורה, בכל מובן המילה, וגם לשרת את העם. בעקבות מה שהסברתי, וכל שאר הטוב שעושה הממשלה, אני קורא לכם לדחות את הצעות האי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה לחבר הכנסת ליפמן. הדובר הבא – חבר הכנסת יוני שטבון. אחריו יעלה חבר הכנסת נסים זאב. <יוני שטבון (הבית היהודי):> גברתי היושבת בראש, הסיפור של האיחוד האירופי מטריד פה הרבה מחברי הבית, מימין ומשמאל, אופוזיציה–קואליציה. אני אשמח לתת איזה שיעור קטן בהיסטוריה, שאולי יעזור לנו לראות זווית קצת אחרת על כל הסוגיה הזאת של חרמות על מדינת ישראל, ואיך מדינה מגיבה על אירועים כאלה. 10 בנובמבר 1975, האו"ם, עצרת האומות המאוחדות, מעביר החלטה 3379 – ציונות היא צורה של גזענות ואפליה. כולם מכירים את האירוע הזה מ-1975. עולה השגריר שלנו, השגריר באו"ם, חיים הרצוג – לימים, נשיא המדינה – לוקח את ההחלטה, מעביר בנאום מאוד מוכר – חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה מכיר ודאי את הצורה של הדברים – וקורע את ההחלטה בפני חברי האו"ם, ואומר להם: שום החלטה ושום כלום. 3379, הציונות היא לא אפליה ולא כלום. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה דעתך על המעשה שלו? מה דעתך על המעשה שלו? <יוני שטבון (הבית היהודי):> לאחר מכן – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה דעתך? <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – התשובה הייתה ברורה. מדינת ישראל אמרה, תגידו מה שאתם רוצים, הציונות היא לא גזענות, והאו"ם, אחרי שנים מספר, חוזר בו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זו הייתה התפרעות? <יוני שטבון (הבית היהודי):> 12 במרס – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> הוא מגיע לנקודה. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – 1979 – הנשיא קרטר הולך למנחם בגין ואומר לו: תקשיב, אם לא תסכים לתנאים של המצרים, לא יהיה פה טוב. עונה לו מנחם בגין בזו הלשון: אדוני הנשיא – לפני 34 שנה בדיוק – נחתום רק על דברים שאנחנו מסכימים עליהם, ועל אלה שאיננו מסכימים, לא נחתום. שעות מספר אחרי זה הנשיא קרטר מתקשר לבגין ומסביר לו שהגענו לפשרה, ומצאנו את הפתרון. <אלעזר שטרן (התנועה):> ומה בגין עשה אחר כך? תלך עד הסוף, יוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> המתחיל בסיפור, אומרים לו גמור. <יוני שטבון (הבית היהודי):> 28 בספטמבר 2009 – אני אשמח להתייחס – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת שטרן – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – אנחנו בשיעור היסטוריה משותף, אחרי זה אשמח לשמוע. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> – – יש לו פה נאום מסודר, למה להתערב לו בדברים? <יוני שטבון (הבית היהודי):> 28 בספטמבר 2009 – ראש הממשלה נתניהו, ראש הממשלה הנוכחי, גם כן, בנאום הפצצה על איראן, שם את הדברים בצורה ברורה על השולחן מול כל האו"ם, וגם מדינות העולם מתיישרות ומבינות. אני חושב שמלימוד היסטוריה פשוט – וגם אם אנחנו חולקים על ראשי ממשלות כאלה ואחרים או מנהגים כאלה ואחרים – ברגע שאנחנו מראים אומץ, ברגע שאנחנו מדברים בצורה ברורה, גם העולם מבין את זה. הסיפור של האיחוד האירופי, החרם של האיחוד האירופי כלפי מדינת ישראל – בואו נגיד את הדברים בצורה הכי ברורה שיש – האיחוד האירופי מזהה סדקים בחברה הישראלית, שמדינת ישראל מפחדת להגיד שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, וגורמים בתוכנו מתחילים לקלקל ולפלג את החברה הישראלית בנושא הזה. גם האיחוד האירופי מבין את זה, ונכנס לתוך התחום. ברגע שאנחנו, מדינת ישראל הריבונית, תדבר בצורה ברורה, כולם יירגעו וגם העולם כולו. קצת היסטוריה, הדברים יכולים להירגע. תודה רבה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת שטבון. יעלה ויבוא חבר הכנסת נסים זאב. ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יוני, לא שמעתי דעתך על הקריעה באו"ם. מעשה התפרעות או – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – – מה שעשית היה ברברי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני עשיתי מעשה ברברי? <נסים זאב (ש"ס):> אולי תפסיק לנהל פה את הכנסת, אחמד טיבי? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא היום. <נסים זאב (ש"ס):> תירגע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> היום דווקא הוא רגוע. חבר הכנסת טיבי מאוד רגוע היום. <נסים זאב (ש"ס):> מה קרה לראש הממשלה, גברתי היושבת בראש, שפתאום רץ בבהילות להכריז על משאל עם? מה קרה לו? הוא לא חושש מג'ון קרי. אני אומר לך, אחמד טיבי, הוא לא חושש מהאיחוד האירופי, מהסנקציות, מהחרמות, מהנידויים, זה לא מעניין אותו. הוא פשוט הבוקר שמע את אחמד טיבי, שאומר משפט מאוד ברור וחד-משמעי. אומר: אם תהליך השלום הזה יתפוצץ, תדעו לכם, האינתיפאדה השלישית בדרך. ראש הממשלה אמר, איך אני יכול להתמודד עם הגזירה הזאת, עם האיום הזה? אני חייב לרוץ ולחוקק את החוק. אחלה, אחמד טיבי, יא ניאלכּ, אני אומר לך, כל הכבוד לך. אף אחד לא יכול להזיז את ראש הממשלה בשום נושא, רק אתה. עכשיו אני רוצה לומר לכם, לנושא שש"ס החליטה לדבר עליו, הנושא של 16 מיליארד שקלים, שמדינת ישראל בעצם אומרת: אתם הטייקונים, החברות הגדולות, אנחנו ניתן לכם את כל ההטבות, כיד הטובה עלינו. 16 מיליארד של הטבות הולכים בסך הכול לחמש חברות, גברתי היושבת-ראש, ואין עינינו צרה בהן, אבל מדוע לגזור גזירות על השכבות החלשות במדינת ישראל? להצר את צעדיהם, לקחת את פת לחמם ולומר – אנחנו לא מתכוונים לפגוע בכם. יש מושג בהלכה של "פסיק רישיה ולא ימות". מה המשמעות? אתה לוקח את הראש של העוף, ואתה אומר: אני לא רוצה להרוג אותו, אני רק, אומרים בערבית "בתקטע ראסו" – מוציאים לו רק את הראש שלו. אז מה, איך הוא יישאר בחיים? הוא לא יכול להישאר בחיים. אתה מנתק את הראש מהגוף, זה מה שעושה הממשלה הזאת. ממשלה שלא מתכוונת באמת להזיק. הלוא חשו"ק פגיעתם רעה, הם לא מתכוונים אפילו להזיק. הם מזיקים בלי שהם התכוונו. זה הממשלה שלנו. היא לא מתכוונת להזיק, אין לה אפילו השכל להתכוון להזיק. הם מזיקים כי ככה זה הדרך. ואני רוצה לומר שהממשלה לא חשבה למשל לקחת מסים על הנושא של הגז, לא התקבלה שום החלטה בנושא הזה. ולא יכול להיות, כאשר אני שומע פה את האמירות – גם בנושא האחר, אני חייב להתייחס אליו אולי בדיון הבא, כי יש לי רק כמה שניות, הנושא של הגיוס, שעושים לנו טובה בכלל שנותנים לנו רשות ללמוד תורה. מעולם לא למדנו תורה, עד שבאה יש עתיד, והם נותנים לנו בחוק אפשרות ללמוד תורה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת זאב, על העמידה בלוח הזמנים. <נסים זאב (ש"ס):> שמעתם על הבדיחה הזאת? יש עוד בדיחות, אבל זו אחת מהן. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת זאב. הדובר הבא – חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, שר האוצר – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> שלום, כבודו. <משה גפני (יהדות התורה):> שלום וברכה. טוב שבאת, כי אני הולך לדבר עליך. <שר האוצר יאיר לפיד:> אני ידעתי שאתה פה. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל היום אני לא אדבר רק עליך, אני אדבר על עוד כמה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> קבלת פנים חמה. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל נתחיל בך. התקציב שהגשת לכנסת הוא התקציב הכי רע שהיה אי-פעם במדינת ישראל. אמרתי את זה, אתה גם יודע את זה, אתה כבר מכיר את זה. פגיעות במעמד הביניים, בשכבות החלשות, ללא סיבה. אין צורך. אין צורך. כל הסיפור הזה שמכרו לך על הנושא של החור התקציבי והבור התקציבי וכל מה שנלווה לעניין הזה, לא היה צריך לעשות את מה שעשיתם, ואתה לא – למה אתה הולך? <שר האוצר יאיר לפיד:> אני פה. אני פה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אתה יודע מה, אני אדבר גם אם אתה הולך, מה. <שר האוצר יאיר לפיד:> לא, חס וחלילה. <משה גפני (יהדות התורה):> והמציאות הזאת היא מציאות שהיא בלתי מתקבלת על הדעת. לא היה במערכת הפוליטית – וזאת פוליטיקה חדשה – לא היה במערכת הפוליטית דבר כזה שבן-אדם אומר, או מפלגה אומרת, שהם לא יעשו דבר מסוים, במיוחד בנושא של מדיניות, של פגיעה במעמד הביניים, ורק עוברים את הבחירות, נכנסים לכנסת ולקואליציה ומקבלים תפקיד, ועושים בדיוק את ההפך. בחיים אני לא הייתי נותן – בחיים – לא הייתי נותן פגיעה כזאת במעמד הביניים. העלאת מסים, כל מה שנלווה לעניין הזה, דיור. שום דבר. כלום. אין מנוע צמיחה אחד בתקציב הזה. בסדר. עכשיו אני רוצה לדבר לא רק על שר האוצר, כי זה כבר לא חידוש, אבל אני צריך להקדים ולומר. מה עושה שר האוצר, איך הוא מסתיר את הדבר הנורא הזה? הרי הוא שיקר לציבור. הוא מדבר על החרדים, החרדים זה היום טרנד שהולך. מדבר – פה הוא מדבר על הליבה ופה הוא מדבר על הגיוס, הרי הוא לא עושה שום דבר בעניין הזה. אין חרדי אחד שיתגייס בגללו ואין אחד שישנה מאורחות חייו בגלל זה. אולי להפך, ייגרם נזק, אבל הוא מסתיר ומנסה – עד שתפסנו את זה לקח לנו זמן – אבל תפסנו את זה, אנחנו כבר לא מתווכחים אתו על העניין הזה. הוא רוצה להסתיר את השקר הפוליטי, המדיני, הציבורי, הכלכלי שהוא גרם לתושבי מדינת ישראל באמצעות הסטת הוויכוח לכיוון אחר. אנחנו לא הולכים לשחק את המשחק הזה, אבל, אדוני שר האוצר, התקנאו בך חבריך לקואליציה והחליטו שגם הם לוקחים אג'נדות. הלכה ישראל ביתנו, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, חברי איווט ליברמן, והוא ראה שיש לך אג'נדה. הוא פחד, הוא רק לא ראה שאתה יורד בסקרים, אבל הוא פחד שאולי זה ייתן לך קולות, אז הוא החליט שהוא מביא את המשילות. משילות עליך ישראל. אתה יודע, אדוני שר האוצר, שבחוק המשילות – שגם אתם מגישים וגם ישראל ביתנו; הרי אתם גם התקנאתם בו אז גם אתם הגשתם, באמצעות רונן הופמן אתם הגשתם גם חוק כזה – שאם לא מאושר התקציב עד ה"דד-ליין" שנקבע בחוק, הכנסת לא מתפזרת, זאת אומרת גם לא יהיה תקציב למדינה. חוק שיש בו חוסר – מה אני אגיד לכם, הנושא של דמוקרטיה, היות שביש עתיד אין דמוקרטיה, אז דמוקרטיה, אין מה לדבר אתם על העניין הזה – אבל יש בו נזקים על ימין ועל שמאל, גם בנושא של אחוז החסימה, גם בנושא של תקציב המדינה, גם בנושא של הבעת אי-אמון, גם בכלל בנושא של המשילות, שהולך להיפגע עם החוק הזה. ראה איווט ליברמן – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בגללכם אנחנו אוכלים אותה. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. נכון. אני תכף אומר. אני אמרתי אתמול בכינוס ב"בית ציוני אמריקה" – לא הבנתי את דברי חז"ל, מה זה אוי לרשע ואוי לשכנו. הרשע, מילא, מענישים אותו, בסדר, אבל למה שכנו? שכנו הוא בחור טוב. למה מענישים אותו, לא הבנתי. עד שהם הגיעו. הם הביאו את מיצוי כושר השתכרות. הסברנו להם שפוגעים בנשים ערביות, בעקרות-בית, בסטודנטים, באימהות חד-הוריות, בכולם. לא חשוב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת, משפט סיכום בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> היות שפוגעים בנו, אז אוי לרשע ואוי לשכנו, אז פוגעים בכל העולם. אני מודה בזה, הנושא של אחוז החסימה וכל הנושא של איווט ליברמן זה לא בגללנו – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – לא הבנתי מי הרשע. <משה גפני (יהדות התורה):> אני, אני הרשע, אני הרשע. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני הרשע. לגביו אני הרשע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, אני מסכם. אבל אז קפץ עלינו רוגזו של הבית היהודי. הוא לא יכול להשאיר רק את יאיר לפיד ואת איווט ליברמן עם אג'נדות, אז הוא גם עכשיו הביא לנו – ומזל שעוד לא אישרו לו להביא את זה, רצו להביא את זה ביום רביעי – שיצטרכו משאל עם על נושא מדיני. זאת אומרת, אם אני הייתי – אנחנו החרדים, היינו בקואליציה, או אני לא יודע – והיינו מבקשים את הדבר הכי קטן שיכול להיות לעזור לאזרחי ישראל, היו אומרים עלינו שאנחנו סחטנים. אנחנו סוחטים, אנחנו חברים בקואליציה. יושבים שלושה סחטנים – סחטנים שלא היו מאז קום המדינה – זה לפיד, סוחט מלחמה נגד החרדים, גורם נזק לעם ישראל, פירוד בין כולם; זה איווט ליברמן, סוחט משילות, שהולכת לעשות נזק למשטר הדמוקרטי במדינת ישראל ולגרום נזק לעבודת הכנסת – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ובנט סוחט משאל עם. הכנסת נבחרה, הממשלה נבחרה, אבל הוא רוצה שיהיה משאל עם, גם לו יש אג'נדה. סחטנים, נמאסתם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, אדוני. יש לך שלוש דקות. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הביטחון, עמיתי חברי הכנסת, ראיתי שחלק מהצעות החוק דנות גם בכישלון הממשלה בהיבט החברתי ובהיבט המדיני, ואני חושב שדווקא היום או היומיים האלה הם ימים של בשורה לעם ישראל, שסוף-סוף יחודש התהליך המדיני. יהיו מאתנו סקפטיים יותר או פחות, אין לי ספק שעצם חידוש התהליך, או הידיעה שאנחנו באמת עושים את המרב שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם שלום היא חשובה, גם אם לצערי לא תהיינה תוצאות, ובמיוחד אם תהיינה תוצאות, כדי שנמשיך באמת לחיות פה יחד, ואם צריך – גם להילחם יחד. אני גם מכאן מחזק את אמירתו של ראש הממשלה, או תביעתו, שהתהליך הזה יעבור משאל עם. אני חושב שגם לדבר הזה יש חשיבות אסטרטגית לעתידנו כחברה אחת וכמדינה כאן, באמצע המזרח התיכון. אני קצת מצר על המושב הזה של הכנסת, כסטודנט חדש, על גילויי ההסתה, או אני אגיד ככה – האלימות המילולית. אני חושב שעמיתי משכו את זה למקומות קיצוניים. אני חושב שהדברים האלה נכונים גם באשר למתנגדי השוויון בנטל וגם באשר למתנגדי החוק ליישוב הבדואים בנגב. אני חושב שהבעיה שלנו תהיה שאנחנו, כחברי כנסת או כמנהיגים, נרצה לעצור, ועדר שאתה דוחף אותו לפי התהום אתה לא יכול להחליט מתי אתה עוצר. על מה אני מצר הכי הרבה בכנסת הזאת? אנחנו עומדים יומיים לפני הבחירות לרבנות הראשית לישראל, ולצערי הרב אין שום שמחה ושום תחושה של מתח בעם. הצלחנו יחד להמאיס את המוסד הזה על רוב הציבור בישראל. אני חושב שמהרגע שנפתחה כאן הכנסת, כמעט, גם לפני שנכנסה המשטרה לסיפור הזה, גם לפני שנכנסו הציטטות של ההסתות של חלק מהמועמדים לתוך המערכת הזאת, גם לפני הכותרות של היום על ה"כושרים" ועל התעודות של כל אחד, לצערי הרב, בשני הקצוות של הבית הזה, שפחות אכפת להם מזהותה היהודית של המדינה, גם בצד החילוני וגם בצד החרדי, דחפו את האמצע – אותנו, שכן אכפת לנו מהזהות היהודית של המדינה – למקומות כאלה שאנחנו לא יכולים להתגאות, ואני אומר את האמת, לא יכולים לומר גם עכשיו, ערב הבחירות, שעל הרבנות שתיבחר תהיה גאוותנו. אני אומר את זה, ואני באמת מאחל שייבחרו מועמדים שיהיו מקובלים ויפעלו לאיחוד העם, לא רק כאמירה אלא מכוח דהיתרא עדיף, שידעו שבמציאות הנוכחית של החברה בישראל צריך להקל. אני אומר את הדברים במיוחד לנושא הגיור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <אלעזר שטרן (התנועה):> אוקיי. שלב סיכום? אז אם במקורות שלנו כתוב "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", לצערי הרב, אני עוד לא משוכנע שבמושב הזה של הכנסת תרמנו מספיק לאהוב את המלאכה, אבל אני כן משוכנע שתרמנו יותר מדי לחלק השני, לסיפה – "ושנא את הרבנות". תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חברי הכנסת דב חנין, ג'מאל זחאלקה, ישראל חסון ואופיר אקוניס. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי בצער, אני חייב להגיד, את החלטת בג"ץ שלא לפסול בשלב הזה את מועמדותו של הרב אליהו לתפקיד המכובד כל כך של רב ראשי לישראל. אני אמרתי את זה כאן ואני אשוב ואדגיש את זה היום, לקראת הבחירות של הרבנים הראשיים בהמשך השבוע. הרב אליהו הוא גזען, ואדם כזה לא צריך לעמוד בראש המוסד הזה של הרבנות הראשית לישראל. בתפקיד ממלכתי כל כך נכבד, גם בעל מעמד שיפוטי, משום שהרב הראשי גם עומד בראש בית-הדין הגדול, ויש לו סמכות של שופט, אפילו כמו שופט עליון – יש לו השפעה על האופן שבו אנו מנהלים את חיינו במדינה הזאת, וגם אנשים פרטיים בחייהם המשפחתיים והאישיים, לא צריך להיות אדם שמסית נגד ציבורים גדולים במדינת ישראל: נגד ערבים, ונגד נשים ונגד חילונים ונגד הומואים ונגד נוכרים, ונגד זרים, ונגד אני לא יודע מי. זה לא רב ראשי. אני רוצה לומר שגם אם יש לי בעיה עקרונית עם מוסד הרבנות, אדם כזה מייצג גם אותי, והוא מקבל את משכורתו ממדינת ישראל שגם אנחנו חלק ממנה, ואנחנו לא יכולים להסכים שאדם כזה יעמוד בראש הרבנות הראשית. בג"ץ אמר שבשל לוח הזמנים הצפוף – את הבג"ץ, את העתירה, הגיש חברי, עיסאווי פריג', חבר הכנסת מתנועתי, ממרצ, ובג"ץ אמר שבשל לוח הזמנים הצפוף לא ניתן להיכנס לעניין. אבל אני רוצה לומר לכם שההחלטה הזו, בצירוף הדברים שאמר היועץ המשפטי לממשלה, שהוא לא יכול להגן על המועמדות הזו כי היא איננה מועמדות ראויה – כך אמר היועץ המשפטי וינשטיין – סוללים את הדרך לפסילתו של הרב אליהו, אם ייבחר, חלילה – ואני אומר חלילה, כי אם ייבחר זו תהיה סטירת לחי לא רק למוסד הרבנות אלא לחברה הישראלית בכלל. עכשיו נמצאים הדברים בידי הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. בגוף הזה חברים נציגי ציבור, חברים רבנים מכל מיני מקומות, חברים ראשי ערים, חברים אישים שמייצגים את החברה הישראלית; גם חברי כנסת, גם שרים. ואני מכאן קורא לחברי הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים: אל תבחרו ברב אליהו לרב הראשי. תחסכו מאתנו את הפארסה הזאת. תחסכו מחברי, עיסאווי פריג' – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אתה כל כך טועה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – את הצורך ללכת שוב לבג"ץ ולעתור נגד המינוי הפסול הזה. זה עדיין בידי הגוף הבוחר. ניתן למנוע את הבושה הזאת – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – את המבוכה הזאת, את הביזיון הזה. אני אומר לך, חברת הכנסת שולי רפאלי, אני מאוד מעריך אותך, באמת, באופן אישי, אבל אני אומר לך: אנחנו לא נסכים, וזה לא יעבור, המינוי הזה. זה לא יעזור. אדם שמסית, אדם שמפיץ שנאה, אדם שקורא להמרדה נגד שלטון החוק, אדם שבכלל – זה בכלל בעיני פלילי, פלילי מה שהוא אומר – לא יכול לעמוד בראש המוסד הזה של הרבנות הראשית. ואני שואל: אין מועמדים אחרים? אין דמויות אחרות? זה מי שמצאו לעמוד בראש המוסד הזה? תחסכו מאתנו את הצורך לעתור שוב לבג"ץ. אל תבחרו בו, בחרו במי שהוא ראוי. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת הורוביץ. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה יחסוך תקן, חבר הכנסת ליצמן. אם הוא יהיה גם וגם, זה יחסוך תקן. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, תחילה אני מברך – יש לנו אורחים מכפר-קרע, אהלן וסהלן, יא ג'מאעה, שמנהלים מאבק נגד החושך ובעד האור. זה לחיבור כ-1,200 בתים לחשמל. זה בכפר-קרע בישראל, שיש 1,200 בתים, עד היום, בלי חשמל. לענייננו. אדוני היושב-ראש, מאחר שהעניין הוא הסרת חסמים בפני העסקת ערבים במשק וכו' – בכנסת העלינו פעם אחר פעם את בעיית האבטלה ביישובים הערביים ואת המשבר בהעסקת מורים-מורות אקדמאים, נשים, מי לא? ולמרות כל התוכניות, שעל חלק מהן הכריז שר התמ"ת פה בכנסת, עדיין הבעיה היא אותה בעיה. אבטלה. יש אנשים שלמדו הרבה שנים ויושבים בבית, אדוני היושב-ראש. האבטלה בקרב המורות והמורים הערבים מאוד גבוהה, מדובר באלפי מורות ערביות. וגם כאשר הכריז משרד החינוך על תוכנית להעסקת כ-500 מורים ומורות, לשלב אותם בבתי-ספר יהודיים, תראו את החסם המרכזי, תשמעו אתו: היה ריאיון עם מורה שהוא ציוני-דתי, לא זוכר מאיזה יישוב, והיו גם ראיונות עם תלמידים עלומי שם, מה דעתם על העסקת מורה ערבי או מורה ערבייה בבית-הספר שלהם. המורה המכובד אמר דברי רעל, שמסמלים את הגזענות במלוא כיעורה. הוא אמר שכאילו מורה ערבי או מורה ערבייה זה קו אדום, כי זו סכנה לציונות וליהדות וזה גורם להתבוללות. עד כדי כך. התלמידים דיברו דברים מאוד מסוכנים, מאוד גזעניים; הם אמרו: אנחנו לא נרשה למורה הערבייה להיכנס לכיתה שלנו, נעשה הכול כדי להבריח אותה ולגרש אותה, אפילו גם אם נגרום לה למוות, לקבר. כך נאמר. אז, כבוד השר, שר התמ"ת, כבוד ראש הממשלה, החסם המרכזי בפני עבודה והעסקה של ערבים במשק זה הגזענות, זה שנאת ערבים; בחסם הזה צריך לטפל. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אני גם כן מצטרף ומקדם בברכה את החברים מכפר-קרע, ומקווה שישראל תדע למנוע את הביזיון הזה של בתים שאינם מחוברים לרשת החשמל. זה לא מתאים למדינה מתוקנת ובטח לא למדינה שלנו. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> תודה לך. אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה לפתוח בברכה לאורחים שלנו מכפר-קרע וליוזמה שלהם, של "באנו חושך לגרש". אגב, אדוני היושב-ראש, חלק גדול מאוד מהבתים האלה בכפר-קרע, אבל גם ביישובים ערביים אחרים, הם בתים שאינם מיועדים להריסה ולא ייהרסו בכל מקרה, ולא ייהרסו, וסתם מתעללים באנשים ומונעים מהם חשמל. אני מצרף את קולי לכם, עמיתי חברי הכנסת, ודורש לאפשר חיבור לחשמל לבתים האלה, כדי שבאמת החושך ילך ויתרחק. אבל, אדוני היושב-ראש, אנחנו בכנסת היום דווקא נמצאים ביום שבו החושך הולך וגובר, כי אנחנו ניהלנו לאורך כל היום הזה הליך ארוך, קשה, בעייתי, בוועדת חוקה, נוכח מהלך כוחני של הממשלה. אדוני שר הרווחה, חבר הכנסת כהן, בניגוד מוחלט למה שאתה אמרת לנו כאן, במליאת הכנסת, שלפני חוק המשילות תהיה הידברות רצינית, ראויה, אתנו, עם חברי הכנסת, הקואליציה הלכה באופן כוחני, במהלך שהמטרה שלו הייתה להשלים את החוק לקריאה ראשונה ללא דיון ראוי, ללא דיון רציני. כך לא מנהלים דיונים קונסטיטוציוניים. מאוד מצער שגם אתם, בסיעת יש עתיד, אדוני שר האוצר, שלא מקשיב לי, שגם אתם בסיעת יש עתיד לוקחים חלק בדבר הזה ואפילו חלק פעיל במהלך שבסופו של דבר הורס את המערכות הדמוקרטיות בארץ הזאת. הכותרת שהצעות החוק שלכם נמצאות תחתיה היא הכותרת של משילות, ואני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שבישראל אין בכלל בעיית משילות. בישראל יש ראש ממשלה שיצא למלחמה אחרי שיחת טלפון עם שר הביטחון. ראש ממשלה אחר, לפני שמונה שנים, החליט בהתייעצות עם חבריו בחווה לפנות חבל ארץ מיושביו. אני לא נכנס אפילו לוויכוח על השאלה אם זו הייתה החלטה טובה או החלטה רעה, ההחלטה על המלחמה או ההחלטה על ההתנתקות, אבל זה מה שעשה ראש ממשלה שרצה לעשות דברים. וזה שראש הממשלה אצלנו לא יודע לאן הוא רוצה ללכת זו לא בעיה של השיטה, זו בעיה של האישיות. צריך את ראש הממשלה אולי להחליף אבל לא צריך להחליף את השיטה הפרלמנטרית שלנו. המערכת שאתם מנסים לקדם בשם המשילות היא מערכת שפוגעת באופן מאוד קשה בדמוקרטיה. היא פוגעת בדמוקרטיה, יוצרת חסמים גבוהים וחומות גבוהות מסביב למועדון הפוליטי, כדי לא לאפשר למי שלא נמצא בתוך המועדון הזה להיכנס פנימה. לכן זו הצעת חוק לא מוסרית, לכן זו הצעת חוק לא ראויה. אבל מעבר לזה, המטרות שלכם בהצעת החוק הזו זה לחסל את המפלגות הקטנות, להוציא אותן מהכנסת, המפלגות הקטנות שתרמו לכנסת אנשים כמו תופיק טובי, ותמר גוז'נסקי, וחיים אורון ושלמה לורינץ, מסיעות שונות. אנשים שהיו נותני הבסיס לפרלמנטריזם הישראלי, אותם אתם רוצים לגרש מהכנסת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> כמובן, המטרה הבלתי-מוצהרת של ההצעה הזאת היא כנסת בלי ערבים. זו מטרתו של ליברמן, זה חלק מאותו מהלך של טרנספר פוליטי של האוכלוסייה הערבית החוצה מהמגרש הפוליטי הפרלמנטרי בישראל. אבל מצער, שוב, אדוני שר האוצר, חבל שאתה לא מקשיב, מצער שגם אתם ביש עתיד נותנים את ידכם למהלך הזה, האנטי-דמוקרטי. אני לגמרי יכול להבין למה חבר הכנסת ליברמן מעוניין בכנסת בלי ערבים, למה זה משרת אותו גם ברמה העקרונית וגם ברמה הפוליטית. אני לא מצליח להבין למה סיעה כמו יש עתיד, שעדיין טוענת שהיא מפלגת מרכז, לא מפלגת ימין קיצוני, שהיא עדיין טוענת שהיא מחויבת לערכים ליברליים ודמוקרטיים, למה אתם משתפים פעולה עם המהלך הליברמני הזה; למה אתם משתפים פעולה עם מהלך של להעביר הצעת חוק כל כך משמעותית, כל כך דרמטית, כל כך היסטורית, בהליך שמנוגד לכל הנורמות של איך צריך להתנהל דיון קונסטיטוציוני בכנסת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני מנצל את ההזדמנות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אתה הרבה אחרי הזמן כבר. <דב חנין (חד"ש):> – – רק כדי לומר שהדבר הזה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון. <דב חנין (חד"ש):> ואני באמת מסיים את זמני, תודה לך. אני מנצל את חצי הדקה שנותרה לי כדי לומר שהדבר הזה נעשה תוך הפרת כל נורמה של איך מנהלים דיון קונסטיטוציוני. לא הזמינו מומחים, לא הזמינו חוות דעת, לא הזמינו מחקרים השוואתיים, הכול מכיוון שליברמן התרגז. וכיוון ששר האוצר עוזב אותנו, לא נעים לו לשמוע את הדברים שלי, אז אני רק אומר שגם בוועדה הגיע נציג האוצר ורצה להשמיע את דעתו על ההיבטים התקציביים של החוק הזה, ויש לחוק הזה היבטים תקציביים, ואפילו את נציג האוצר לא היו מוכנים לשמוע, כי כשליברמן נותן הוראה אפילו שר האוצר נעמד דום. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני מבקש מכם, הולך להיות פה לא לילה ארוך אלא בוקר ארוך, אז תנסו לשמור על הזמן. אחריו – חבר הכנסת ישראל חסון, ואחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת אופיר אקוניס, לפני תשובתו של שר האוצר. בבקשה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה להגיד לחבר'ה מהיישוב שלי, מכפר-קרע, ברוכים הבאים. אנחנו תומכים במאבק שלכם, בפעילות שלכם למען חיבור הבתים שלכם ושל אחרים לחשמל. אנחנו חיים, כבוד היושב-ראש, במאה ה-21; האם מישהו מתאר לעצמו בית בלי חשמל במאה ה-21? הרי אנשים יתחברו לחשמל, אם זה בצורה פיראטית משכנים, אם זה בגנרטור, אם זה בשיטה אחרת. אנחנו כולנו זוכרים את האסון בכרמל, שבו משפחה נשרפה למוות בגלל גנרטור, ועדיין, עדיין, למרות שהיו דיונים רבים בוועדות של הכנסת, אין פתרון. זה עומד לפתחה של הממשלה, של משרד הפנים ושל כולם. לא יכול להיות שיימשך המצב הזה. מדובר, יותר מ-95% מהבתים, 99% מהם, לא מיועדים להריסה, כלומר, אין עליהם צווי הריסה. בתים ללא רישיון – מה זאת אומרת "בית ללא רישיון"? בית מעוכב רישיון, כי מסיבות ביורוקרטיות, סיבות בוועדות התכנון, ברשות המקומית, השד יודע מה, הבית עדיין לא קיבל רישיון. אבל כל אחד שמסתכל ובוחן את העניין יודע שהבית הולך לקבל רישיון, ובינתיים המשפחה סובלת, היא לא מחוברת לחשמל. ארנונה גובים, למים מחברים. אז למה לא מחברים לחשמל? בעבר היו הסדרים. אני רק אביא את הדוגמה האישית שלי ושל שכני באשיר גאוי, שיושב כאן באולם. התחברתי לחשמל בשנת 2007 בבית שלי על-פי מה שנקרא צו שחל, שאפשר חיבור בתים שעדיין לא קיבלו רישיון לרשת החשמל. החוק הזה או ההסדר הזה בוטל בשנת 2008, והשכן שלי בנה את הבית שלו, סיים את הבית ב-2009. לי יש חשמל, ואצלו אין חשמל. זה אותו מקום, אותם תנאים, ורק עניין של הפרוצדורות שמונעות את ההגעה לחשמל. הבית שלי והבית שלו באותו מעמד ובאותו מצב, והרי לכם דוגמה לאבסורד שיש. אני חושב שהגיע הזמן שהממשלה תשנה. אנחנו כל הזמן באים לאזרח בטענה – למה האזרח בנה בלי רישיון או בנה בלי היתר. צריך לשאול ולהחזיר את השאלה לממשלה ולרשויות: מדוע אתם מעכבים, עשרות שנים לפעמים, את תוכניות המתאר והתוכניות המפורטות? מי בא חשבון, מי יכול להעמיד לדין, איך אומרים, את רשויות התכנון שמעכבות את הרישיון? אני חושב שבמקום להעניש את האזרח צריך להעניש או להטיל עונש או לדחוק או להפנות את האשמה לרשויות, שמונעות את הרישיון. בכל מקרה, אני מקווה שבכנסת הזאת אנחנו נהיה מסוגלים ונצליח ביחד להעביר חוק שיתקן את העוול הנוראי הזה, שאלפי משפחות ממנו סובלות ללא צורך. זה סבל מיותר, דבר שאפשר לפתור לא בקושי רב ובצורה סבירה ומסודרת בלי לגרום נזק לאף אחד. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לך. חבר הכנסת חסון, אני נאלץ לקטוע את השיחה שלך עם שר הביטחון ואני מזמין אותך לעלות. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה מוזמן לוותר על זכות הדיבור ולהמשיך את השיח. אם לא, נא לעלות. אחריו – הדובר האחרון הוא סגן השר אקוניס, ואחריו – תשובת שר האוצר לפיד. אדוני, בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כשעה עמד פה יושב-ראש קדימה והציג, לאחר עבודה מאוד מאוד קפדנית, רזרבה של 13 נקודה משהו, ואני לא זוכר כמה, 13.1 מיליארד שקל מעבר למה שהאוצר הנחה להשאיר במשרדים. קיבלנו תשובה מחברי מיקי לוי, סגן השר, ואני סבור, אדוני סגן השר, שהטעו אותך. הטעו אותך, ואני חושב שכדאי שלא תיפלו באותה נקודה שהשר שטייניץ וראש הממשלה נפלו כשעמד פה שאול מופז באוקטובר ואמר: יש לכם גירעון של 40 מיליארד. אני מציע לכם, חברי מיקי: תבדקו את הדברים, לא בשני אס.אם.אסים. אמירה כמו "אני לא יכול לדבר על הדברים הללו כאן" – אני אומר לך, הכול מופיע. לפיכך, אני מציע שתיקחו את ההארה הזו וההערה ותבדקו את עצמכם. אל תסתפק בתשובה, כי אני מוקיר אותך ואני לא רוצה שתיכשל במקום שמישהו אחר נכשל. נקודה שנייה – חברי מיקי, אתה שירתָ במשטרה שנים רבות, ואני שירתי בשב"כ שנים רבות. החוק בנוגע אליך, בנוגע ליכולת שלך לעבוד בעבודה נוספת שהיא מקופה ציבורית, תוקן בכנסת שעברה. הוא תוקן בנוגע אליך ותוקן בנוגע לצבא. אתמול אני הגשתי הצעת חוק שאומרת לתקן טכנית, כי פשוט מי שהציע את החוק לא הכליל את השב"כ והמוסד. זה נשמע טריוויאלי. זה הרי טריוויאלי. כולנו באותו מקום. למזלי, חברי השר יעקב פרי היה בוועדת השרים והוא ביקש לדחות. למה? כי האוצר מתנגד. על מה אתם מתנגדים? על חבר'ה שאין להם ועד עובדים? על מה אתם מתנגדים? אתם מתעללים בגמלאים שלהם, אתם מתעללים בפעילים שלהם. תבדוק את הדברים. אתם קונסים את העובדים. על מה אתם מתנגדים, בשם שמים? למה לי אין הזכות כמו שיש לך? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני לא ידעתי. אני מבטיח לך לפעול – – – <ישראל חסון (קדימה):> אוקיי. אז אני מאוד מקווה. אני אומר לך, חברי מיקי: לא מתקבלת על דעתי צורת התנהלות כזו. שלא יטעו אותך. אני אומר לך: תבדוק, כי לא ייתכן שהדברים האלה מתרחשים, לא בקטן ולא בגדול. לראיה העובדה הזאת – התנגדות. אני רוצה להעיר הערה אחרונה על דבר נוסף, וזה הסיפור של – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ממש בקצרה. <ישראל חסון (קדימה):> – – הצעת החוק לשוויון בנטל, שעתידה לעלות פה הערב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה לא יהיה קצר. אתה אחרי הזמן. <ישראל חסון (קדימה):> האמן לי, קצר מאוד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ממש – – – <ישראל חסון (קדימה):> אתה רוצה שאני אעצור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. – – – <ישראל חסון (קדימה):> אוקיי. בסדר, אדוני היושב-ראש. אין בעיה, נדבר בזמן שיעלה החוק הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד יהיה לילה ארוך על הנושא הזה, גם. אני מתנצל. סגן השר אקוניס, בבקשה. אחריו – שר האוצר יסכם. סגן השר, אני מזכיר לך, שלא כהרגלך, הפעם גם אתה מוגבל לשלוש דקות, וקח את זה בחשבון. <ישראל חסון (קדימה):> זו חוויה שעוד לא עברנו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זהו, בדיוק. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם היית נמצא פה בדיונים קודמים, גם בכנסת הקודמת, היית רואה שעברת. אדוני, אשתדל להכניס את התשובה לכל הטענות וההערות שנשמעו פה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל אתה לא המשיב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, אבל אני אתייחס לכמה מן הדברים שהיו כאן בשלוש הדקות שאתה מתיר לי. אתה גם יכול להפעיל את השעון, כדי שלחבר הכנסת חסון לא יכאב הלב. אדוני היושב-ראש, התייחסויות לכמה מן הדברים והנושאים שעלו כאן בשלוש השעות האחרונות, כבר יותר משלוש שעות: המשא-ומתן עם הפלסטינים – כבר אמרתי קודם שלא רק שהחזרה למשא-ומתן לא הייתה על בסיס התנאים המקדימים של הפלסטינים ובראשם נסיגה לקווי 67', גם לא תהיה חזרה לקווי 67' בסיומו של המשא-ומתן. זוהי לא המדיניות שלנו, זוהי לא תפיסתנו. הדבר הזה לא יקרה מהרבה מאוד סיבות, וגם משום שקווי 67', אדוני היושב-ראש, אינם בני-הגנה, ויש כמובן עוד סיבות רבות. יהיה הפתרון הפוליטי אשר יהיה, כל אחד לפי אמונתו והשקפתו, ואני כידוע לך מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בארץ-ישראל המערבית – ובכן, יהודה ושומרון, אדוני, שמעתי פה את הטענות, בוודאי כל עוד ישראל שם – אינם תחת כיבוש; הם היו תחת כיבוש, תחת כיבוש של אחרים, וכך הם היו ערש המולדת של העם היהודי ויישארו כך לנצח. אדוני היושב-ראש – – – <באסל גטאס (בל"ד):> אתה מייצג את הממשלה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מייצג את הממשלה שמאמינה שיהודה ושומרון הם ערש המולדת של העם היהודי. זה נכון. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> אז זה נכון. תל-אביב זה היה מקום של הפלישתים. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא. אדוני, בתל-אביב ישב שבט דן, שעל שמו גוש-דן. כדאי לדייק בעובדות. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – העובדות. <אראל מרגלית (העבודה):> שבט דן, היו צריכים לתת לו נחלה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לשבט דן היו שני חלקים: אחד בגליל העליון ואחד בתל-אביב של היום. <אראל מרגלית (העבודה):> – – כי לחצו אותו באזור שם, בכיוון אשקלון, ונתנו לו גם בצפון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו מאמינים ששבט דן ישב במקום. יהודה ישב. בנימין ישב. כולם ישבו, ונמשיך לשבת שם. אדוני היושב-ראש, עד היום שמענו, שאם לא יהיה תהליך מדיני, תהיה אינתיפאדה. היום, עד היום – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה אתם משקרים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תסלח לי, זאת הייתה הטענה: אם לא יהיה תהליך מדיני, עלולה לפרוץ – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז למה אתם משקרים? תגידו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> היום שמעתי דבר חמור הרבה יותר. אומר חבר כנסת בישראל, חבר הכנסת טיבי, שאם המשא-ומתן לא יצליח לשיטתם של הפלסטינים, אז תהיה אינתיפאדה. אני כבר מבולבל. נראה שרוצים אינתיפאדה בכל מחיר, בין אם יהיה משא-ומתן ובין אם לא יהיה משא-ומתן. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אומר לכם: אל תאיימו עלינו. פשוט תפסיקו עם האיומים. חוק הסדרת הבדואים לא נראה לכם – תהיה אינתיפאדה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> המשא-ומתן עם הפלסטינים לא נראה לכם – תהיה אינתיפאדה. תפסיקו לאיים. זה לא עובד יותר על אף אחד. אל תחיו באייטיז. <באסל גטאס (בל"ד):> לא הולך לשם יותר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם חיים באייטיז. אתם לא התקדמתם ל-2013, ושם אתם נשארים. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, באייטיז, בשנות ה-80, הימים העליזים שבהם הפחדתם את הציבור מהאיום הדמוגרפי, מה יקרה, וברוך השם, חבר הכנסת גילאון, באו מיליון יהודים. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מיליון יהודים, והפילו – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> וחברי, השרה לנדבר היא אחת מהם, ורבים אחרים כאן. ואת כל התזה האומללה הזאת, המפחידה הזאת, השמיטו לכם, מתחת לשטיח. אל תאיימו עלינו. נגמרו ימי האיומים. זה נגמר. שמעתי כאן חברי כנסת, אדוני היושב-ראש, שמדברים בחדווה על החלטת האיחוד האירופי. רמת-הגולן אינה תחת כיבוש, ירושלים אינה תחת כיבוש, יהודה ושומרון אינם תחת כיבוש. זאת הייתה החלטה אומללה. ואנחנו מברכים היום על ההחלטה. סוף-סוף, יש לומר, גילו, השר פרי, ש"חיזבאללה", שהוקם בסוף שנות ה-80 כארגון טרור לכל דבר, ב-2013 גילה האיחוד האירופי שהוא ארגון טרור. אבל אנחנו מברכים על ההודעה הזאת של האיחוד האירופי. ולסיום, אדוני היושב-ראש, תהיה ההכרעה אשר תהיה, אם בכלל תהיה הכרעה בעניין הפלסטיני, אם תהיה הכרעה, ואני לא מאמין גדול שנגיע להכרעה בעניין – – – <אראל מרגלית (העבודה):> למה לא? למה לא? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא – משום שהפלסטינים לא רוצים. <אראל מרגלית (העבודה):> עזוב, עזוב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זאת הערכתי. זאת הערכתי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אראל, הוא כבר אחרי הזמן שלו. אני מבקש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל, חבר הכנסת מרגלית, אם זה יקרה, אם הנס הזה יקרה ותהיה הכרעה בסכסוך הישראלי–פלסטיני אחרי 100 שנה, אני מבקש ממך ומחבריך – אומר לכם, מבקש, מציע – שמפלגה שחרתה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה, כמו מפלגת העבודה, והיא מפלגה דמוקרטית, ומפלגת מרצ, וכל מי שהדמוקרטיה היא ברוממות גרונם, שיצביעו ויתמכו במשאל עם שאנחנו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – נביא, אני כך מקווה, בימים הקרובים, לקריאה הראשונה במליאת הכנסת. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אקוניס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אופיר, אופיר, על התקציב – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו נשכנע גם את מרכיבי – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, אנחנו נשכנע, אנחנו נשכנע גם את מרכיבי הקואליציה. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מודה לחבר הכנסת ברוורמן על דאגתו הכנה ליחסים בתוך הקואליציה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, סגן השר אקוניס. יעלה להשיב שר האוצר, בבקשה, חבר הכנסת יאיר לפיד. ולאחר מכן נעבור להצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תרשו לי להתמקד בהצעת האי-אמון על ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי. ההסתה וההתנכלות. אני רוצה שלפני שידברו פה על הסתה והתנכלות, חברי הכנסת החרדים יסירו דאגה מלבם. אנחנו קוראים את העיתונות החרדית, שבה משווים את כל החילוניות לפרוצות, את כל הנוער החילוני למסוממים ולהוללים. וזה כמובן לפני שדיברנו על מאמר המערכת ב"יתד נאמן", שבו השוו אותי להיטלר. אז אתם מדברים על הסתה והתנכלות. שמעתי קודם את חבר הכנסת הרב גפני מדבר בכאב ובפתוס על מעמד הביניים. פתאום מעניין אותו מעמד הביניים. יש רק דבר אחד שמעניין את הרב גפני, וזה בסדר. רק לא צריך לרמות את כנסת ישראל, אדם עם כיפה וזקן. <משה גפני (יהדות התורה):> כשאתה היית בטלוויזיה – – <שר האוצר יאיר לפיד:> הבעיה היא, הרב גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני דאגתי למעמד הביניים. <שר האוצר יאיר לפיד:> הבעיה היא, הרב גפני, לא זה שאתם חרדים, הבעיה היא זה שאתם מוציאים שם רע לחרדים. כי אם להגיד לציבור החרדי שכל מה שאני רוצה בשבילו זה בדיוק את אותן זכויות כמו לבן שלי, וכמו לבת שלי, וכמו לעצמי – זו הסתה והתנכלות? באמת? האם להגיד לתלמידי ישיבות שאין שום סתירה בין לימוד תורה לבין עבודה זה הסתה והתנכלות? האם לצפות מהם לקיים את הדיבר הרביעי זה הסתה והתנכלות? "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", כתוב בעשרת הדיברות. לא ששת ימים תשב בישיבה, ומישהו אחר ישלם את החשבונות; לא ששת ימים תקבל קצבאות; לא ששת ימים יעבוד החילוני מהבוקר עד הערב כי הוא חמורו של משיח. אנחנו לא חמורו של משיח. אנחנו היינו חמורו של משיח יותר מדי שנים. ואני אומר לכם, זה לא יביא את המשיח, זה מרחיק את המשיח. כי מה שמבדיל בין יהודי ליהודי מרחיק את המשיח, ומי שמחלק את העם לטובים ורעים מרחיק את המשיח, ומי שמאשים את האחר בהסתה ובהתנכלות מרבה שנאה בישראל, ומי שמרבה שנאה בישראל מרחיק את ביאת המשיח. לא הסתה ולא התנכלות, אלא שוויון. אין יותר זכויות יתר, אין יותר תקציבים מנופחים. איש אינו מסית נגדכם, איש אינו מתנכל לכם; אנחנו פשוט החזרנו את המדינה לשפיות. בשנת 1979, 84% מהגברים החרדים עבדו. 84% מהגברים החרדים עבדו. האם הוריכם היו פחות חרדים מכם? האם הם היו פחות דתיים מכם? האם הם האמינו פחות באלוהים מכם? כי בעיני זה להפך: ההורים שלכם, להבדיל מכם, הלכו בעקבות הרמב"ם, שאמר ב"משנה תורה", הלכות תלמוד תורה, פרק ג', פסוק ט': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". האם אתם מאשימים גם את הרמב"ם בהסתה ובהתנכלות לציבור החרדי? כל מה שעשינו היה ללכת בדרך הזו, שבה התורה היא לא קרדום לחפור בו, התורה היא לא פטור מעבודה. התורה לא מפרידה בין יהודים, היא מאחדת את היהודים. בגלל זה, אגב, אנחנו הולכים להשקיע חצי מיליארד שקל בתוכנית חומש שתעודד חרדים ליציאה לעבודה. ובגלל זה ביטלנו את חוק נהרי; ובגלל זה ביטלנו את הקריטריון השערורייתי של ותק בנישואים להטבות בדיור; ובגלל זה קיצצנו לבתי-ספר שלא מלמדים לימודי ליבה, כי בתי-ספר צריכים לתת לילדים כלים לצאת יום אחד לעבוד. ובגלל זה אנחנו מאמינים שהקיצוץ בתקציב הישיבות לא יגרום נזק לעולם התורה. זה רק אומר שאנשים יעבדו בבוקר וילכו ללמוד תורה בלילה, בדיוק כמו שאבותינו עבדו בבוקר והלכו ללמוד תורה בלילה. אין דבר יותר יהודי מזה בעולם כולו. ואל תנסו אפילו לדבר אתנו על השכבות החלשות. אנחנו הבעיה של השכבות החלשות? לא נגענו בקצבאות הזיקנה, לא נגענו בקצבאות הנכים, הוספנו 500 מיליון שקל לניצולי השואה. 30 שנה ישבתם בממשלה – אם כאלה צדיקים אתם, איך זה שבמשך 30 השנה האלה מצבם של החלשים הורע והורע, נחלש ונחלש? האם יש מישהו בבית הזה, זרם אחד, מפלגה אחת, שתרם יותר להנצחת העוני מכם, ומתרבות הקצבאות – – <אראל מרגלית (העבודה):> למה כל פעם שיש לך בעיה עם התקציב אתה נכנס בחרדים? <שר האוצר יאיר לפיד:> – – שאתם מעודדים כבר שנים? אתם רוצים לעזור לחלשים? תעזרו להם לצאת לעבודה. <קריאה:> כל פעם שיש – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אתם רוצים לעזור לעם ישראל? תפסיקו אתם את ההסתה ואת ההתנכלות. <קריאה:> – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> איש אינו שונא אתכם, איש אינו מתנכל לכם. כל מה שעשינו זה לבטל את זכויות היתר שלכם, ולהפוך את המשחק להוגן. ועכשיו המשחק הוא הוגן לכולם, ואת זה צריך היה לעשות כבר לפני הרבה שנים. אז אני ממליץ לכנסת, אדוני היושב-ראש, למחוק את המילים "ההסתה וההתנכלות" ולהצביע נגד הצעת האי-אמון הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר האוצר חבר הכנסת יאיר לפיד. חברי הכנסת, נא לשבת, יש לנו סדרה ארוכה של הצבעות. שמונה הצעות אי-אמון, נא לשבת. ההצעה הראשונה שעליה נצביע היא של סיעת העבודה: ממשלה כושלת בתחום הכלכלי, החברתי והמדיני. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ. חברי הכנסת, מי בעד ההצעה, הצעת האי-אמון? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 43, נגד – 57, אין נמנעים. הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. מטעם סיעת ש"ס – עיוות מוסרי: הטבות מס ב-16 מיליארד ש"ח לחמש חברות ציבוריות ועל השכירים העניים מכבידים את הנטל. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 43, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס לא התקבלה. מטעם סיעת יהדות התורה: ההסתה וההתנכלות של שר האוצר כלפי הציבור החרדי כדי להסתיר את הגזירות שהוטלו על כלל הציבור במדינה ובכך לגרום להגברת הקיצוניות בעם; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יעקב אשר. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נראה. אם יכולת בבני-ברק לעשות עבודה טובה, אולי בכל המדינה, נראה. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, אבל 59 מתנגדים ואין נמנעים. גם הצעת האי-אמון של סיעת יהדות התורה לא התקבלה. מטעם סיעת מרצ: הפגיעה במעמדה הבין-לאומי של ישראל על רקע הנחיית האיחוד האירופי שלא לשתף פעולה ולסחור עם חברות ומוסדות בשטחים הכבושים; המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 59 מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון מטעם מרצ לא אושרה. מטעם רע"ם-תע"ל-מד"ע: כישלון הממשלה בהסרת חסמים ביישום חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אברהים צרצור. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה – 44 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 44, 58 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע לא התקבלה. מטעם חד"ש: האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן. המועמד להרכיב את הממשלה – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – יש שר שהצביע אי-אמון בממשלה, כבוד היושב-ראש – – – <קריאה:> נפטר אותו מייד. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – יכול להיות שזה ראש הממשלה, אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנושא הבא יהיה הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא הזה. חברי הכנסת, האיחוד האירופי מוציא כרטיס אדום לנתניהו; ממשלה כושלת ותקציב מסוכן. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת חד"ש להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת חד"ש לא התקבלה. מטעם בל"ד: הקלות לטייקונים וגזירות לאביונים; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, בעד, נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד הצעת סיעת בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 58 נמנעים – אין הצעת סיעת בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 42, 58 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת בל"ד לא התקבלה. ומטעם קדימה: תקציב הגזירות של הממשלה אשר פוגע במעמד הביניים ובשכבות החלשות; המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת שאול מופז. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת קדימה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> רק בתנאי שישראל חסון הוא שר הביטחון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 43 בעד, 59 מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון מטעם קדימה לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בתוצאות די יציבות צריך לומר. כן, אדוני שר הפנים. <שר הפנים גדעון סער:> – – – מזכירת הכנסת לתקן את הצבעתי באחת מהצעות האי-אמון שבה היה חבר הכנסת צרצור המועמד לראשות הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רשמנו לפנינו את תמיכתך בטעות בהצעת האי-אמון שכמעט הביאה לשלטון את חבר הכנסת אברהים צרצור. שר הפנים חבר הכנסת גדעון סער טעה בהצבעת האי-אמון מטעם סיעת רע"ם-תע"ל, ואנחנו לא משנים את תוצאות ההצבעה, אבל רושמים בפרוטוקול שהוא בטעות הצביע בעד ולא נגד. <הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מאפשר ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי, למסור הודעה מטעם ועדת הכנסת. צריכה להתקיים הצבעה על חלק מן ההודעה שלך, אדוני, נכון? <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז נא להישאר במקומות, אנחנו מייד נצביע. <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> ההצבעה היא על החלטת ועדת הכנסת להמליץ על הקמת ועדה לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל השירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה, ולהסדרת מעמדתם של תלמידי הישיבות. הוועדה תכין לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013, ואת הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013. הוועדה היא בת שמונה חברים: שני חברים מסיעת הליכוד – ישראל ביתנו, צחי הנגבי ודוד רותם; סיעת יש עתיד – עפר שלח, ממלא-מקום קבוע – דב ליפמן; סיעת העבודה – עמר בר-לב, ממלא-מקום קבוע – איציק שמולי; סיעת הבית היהודי – איילת שקד, שגם תעמוד בראש הוועדה, ממלא-מקום קבוע – מרדכי יוגב; סיעת ש"ס – אריאל אטיאס, ממלא-מקום קבוע – יצחק וקנין; סיעת יהדות התורה – מאיר פרוש, ממלא-מקום קבוע – משה גפני; סיעת התנועה – אלעזר שטרן, ממלא-מקום קבוע – דוד צור. אבקש, אדוני היושב-ראש, את אישור הכנסת להצעה זו. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <צחי הנגבי (יו"ר ועדת הכנסת):> אני רק אומר לפני כן הודעה למליאה: הוועדה קבעה בישיבתה היום כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: יישום מתווה פראוור-בגין בנגב, הצעת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ההצבעה, אדוני, היא בעניין הוועדה והרכבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת. <הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון מבקשת הצעה לסדר הדיון, בבקשה. מזכירת הכנסת, תפתחי לה מיקרופון. בבקשה, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, רציתי להסב את תשומת לבך לגבי הרכב הוועדה שהודיע עליו כרגע חבר הכנסת צחי הנגבי. מדובר בסוגיה הכי רגישה היום בחברה הישראלית, מדובר בכנסת שאינה הומוגנית, באופוזיציה שאינה הומוגנית. האם זה סביר שבוועדה הזאת יהיו רק נציגי העבודה, ש"ס ויהדות התורה? האם זה הגיוני שהם משקפים את כל הכנסת? אני חושבת שזה מצריך שיקול דעת מחודש, ולכן אני פונה לאדוני: לא יכול להיות שבסוגיה כזו לא יהיה ביטוי לכל חלקי הבית הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אני מודה ליושבת-ראש סיעת מרצ. למען גילוי נאות, אני גם אגיד שהנושא הובא לידיעתי, שוחחתי בנדון עם נציגי האופוזיציה והקואליציה; היה לדעתי מועמד מצוין גם מטעם סיעת מרצ. אבל הנושא, כידוע, נקבע בהסכמים בין הקואליציה לאופוזיציה ובהצבעה בוועדת הכנסת. אני לא יכול לכפות את דעתי. דעתי הייתה חד-משמעית, שצריך הרכב יותר רחב לוועדה הזאת. זאת דעתי. לצערי הרב, כפי שאמרתי, אני לא יכול לעשות overruling, כפי שאומרים בלועזית, להחלטה של ועדת הכנסת, אלא אם המליאה תדחה את ההצעה הזו, ואז נחשוב על הרכבים אחרים. אז זאת דעתי בנידון. בבקשה, אנחנו נעבור להצבעה על ההודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת כפי שנמסרה למליאה על הרכב הוועדה המיוחדת שתדון בנושא של חוק שוויון בנטל. בבקשה, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד הצעת ועדת הכנסת – 71 נגד – 28 נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 71 בעד, 28 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי מליאת הכנסת אישרה את הקמת הוועדה ואת הרכב הוועדה לדיון בחוק שוויון בנטל, כפי שמסר לנו יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי. <הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013> [מס' מ/775; "דברי הכנסת", חוב' י"ט, עמ' 2730; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא: הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, קריאה שנייה ושלישית. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת אבישי ברוורמן להציג את הצעת החוק. אין הסתייגויות, נכון, אדוני סגן המזכירה? אין הסתייגויות להצעת החוק. <אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. הצעת החוק המונחת בפניכם נועדה לאפשר להאריך את תוקפו של רישיון אספקת החשמל לחברה שאינה חברה ממשלתית או חברה-בת ממשלתית, ומחזיקה גם ברישיון חלוקה, דוגמת חברת החשמל למזרח-ירושלים בע"מ. אסביר: חוק משק החשמל, התשנ"ו–1996, קובע חובת רישוי לביצוע הפעילויות השונות במשק החשמל, ולפיה ייצור החשמל, ניהול מערכת החשמל במקטעי הייצור וההולכה, חלוקה, הולכה, אספקה או סחר בחשמל טעונים קבלת רישיון מאת הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, היא רשות החשמל. סעיף 4(ב1) לחוק האמור קובע כי לא יינתן רישיון לביצוע יותר מפעילות אחת במשק החשמל כפוף לסייגים המפורטים בסעיף, וזאת במטרה לקדם את התחרות במשק החשמל ולמנוע מצב שבו כל מקטעי הפעילות ירוכזו בידי גורם אחד. ואולם על אף הוראה זאת קבע החוק עוד בנוסחו המקורי מ-1996 הוראות מעבר מיוחדות לעניין חברת החשמל, המאפשרות לה להמשיך ולהחזיק ברישיונות לכמה מקטעי פעילות למשך פרקי זמן מוגדרים. תוקפם של רישיונות אלה הוארך מעת לעת בשנים האחרונות, בין בתיקוני חקיקה ראשית ובין בחקיקת משנה באישור ועדת הכלכלה. במסגרת הוראות המעבר נקבעה, בין היתר, הוראה המסמיכה את שרי האוצר, האנרגיה והמים, בהתייעצות עם רשות החשמל ועם רשות החברות הממשלתיות, לקבוע בצו כי עד ל-1 בינואר 2014 ניתן לתת לחברת החשמל, כמו גם לכל חברה ממשלתית או לחברה-בת ממשלתית אחרת המחזיקה ברישיון חלוקה, גם רישיון אספקה. אציין כי מועד זה הוא המועד האחרון האפשרי, לפי החוק, למתן רישיונות שאינם עומדים בהוראות החוק המחייבות מתן רישיונות נפרדים למקטעי הפעילות השונים. אני מקווה כי לא נידרש לדחיות נוספות. אדוני שר האנרגיה והמים – אני לא רואה אותו, איפה הוא? השר שלום. אני מקווה כי לא נידרש לדחיות נוספות מעבר למועד זה, וכי הרפורמה המבנית בחברת החשמל ובמשק החשמל אכן תצא לדרך. השר שלום, שמעת את דברי. כדי שלא ליצור הבחנה בלתי מוצדקת בין חברות ממשלתיות לחברות שאינן ממשלתיות, נקבעו בתיקון מס' 7 לחוק, שהתקבל בשנת 2008, הוראות דומות לגבי חברות פרטיות. בהתאם להוראות אלה הוסמכו שרי האוצר והאנרגיה והמים לקבוע – באותה דרך שציינתי קודם לכן לגבי חברות ממשלתיות – כי ניתן לתת רישיון אספקה לחברה פרטית המחזיקה גם ברישיון חלוקה, וזאת עד ל-1 בינואר 2013. מועד זה נדחה פעם נוספת בצו ל-1 ביולי 2013. לפי המוצע, השרים יהיו רשאים לדחות בצו את המועד האמור ל-1 בינואר 2014, כך שעד למועד זה חברות שאינן ממשלתיות, ובהן חברת החשמל למזרח-ירושלים, יוכלו להחזיק גם ברישיון אספקה וגם ברישיון חלוקה, ובכך גם יותאם המועד החל לעניין זה לגבי אותן חברות למועד החל לגבי חברות ממשלתיות ובראשן חברת החשמל, כפי שציינתי בראשית דברי. חברי הכנסת, תוקפו של רישיון האספקה שמחזיקה חברת החשמל למזרח-ירושלים פקע ב-1 ביולי, אך למרות זאת ועל אף תזכורת שנשלחה מהוועדה עוד בחודש מאי, השר שלום, הצעת החוק הממשלתית הונחה רק ב-24 ביוני, כשבוע לפני פקיעת תוקף הרישיון, ואושרה בקריאה הראשונה ב-1 ביולי. צר לי כי הממשלה המתינה עד הרגע האחרון, ולא דאגה להניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת בלוח זמנים שיאפשר לכנסת לדון בה ולאשר אותה מבעוד מועד. חברי הכנסת, להצעת החוק המונחת לפניכם לא הוגשו הסתייגויות. לכן, כדי להבטיח אספקת חשמל סדירה לצרכני החברות שאינן חברות ממשלתיות, אני מבקש מכם להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת ברוורמן. אם כן, אני מבקש מחברי הכנסת לשבת. אין הסתייגויות, ואנחנו עוברים מייד להצבעה על החוק בקריאה שנייה. נאפשר ליושב-ראש הוועדה לשבת. אני מפעיל את ההצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיף 1 – 73 נגד – 5 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 73, נגד – 5, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, עברה בקריאה שנייה. אנחנו נוסיף את השרה יעל גרמן כמצביעה בעד. אני מייד עובר להצבעה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 76 נגד – 1 נמנעים – אין חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 76 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 11), התשע"ג–2013, עברה בקריאה שלישית. <הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013> [מס' מ/730; "דברי הכנסת", חוב' י"ט, עמ' 2689; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013. יציג את החוק שוב יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו תינתן רשות הדיבור לפני ההצבעה לשני מסתייגים, ואז נצביע עליו. בבקשה, אדוני. <אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013, לקריאה השנייה והשלישית. חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה), התשס"ה–2005, מסדיר את שידורי החסות ותשדירי השירות תמורת תשלום בשידורי הרדיו ב"גלי צה"ל" ואת הפיקוח הציבורי האמור להיות על שידורים אלה. החוק נחקק בשנת 2005, בעקבות עתירה שהגישו כמה תחנות רדיו אזוריות נגד מפקד "גלי צה"ל" – לא מפקד "גלי צה"ל" שיושב שם למעלה, ירון דקל, אלא המפקד של 2005 – בטענה שהתחנה אינה רשאית לשדר פרסומות בהיעדר הסמכה מפורשת לכך בחוק. במסגרת הדיונים בעתירה המליץ בית-המשפט העליון להסדיר את סוגיית השידורים האמורים בחקיקה ראשית. החוק נחקק בזמנו כהוראת שעה לתקופה בת שנתיים, משום שבשעתו התקיימו דיונים בוועדה ציבורית לקידום התחרות בתחום הרדיו, אשר התבקשה לגבש המלצות לגבי שידורי הרדיו הארצי-מסחרי בשים לב לשידורי הרדיו האזורי והממלכתי, ולגבש מודל הסדרה לעניין שילוב פרסומות מסחריות בשידורי הרדיו הממלכתי. מאז ועד היום, הוארך תוקפה של הוראת השעה שלוש פעמים: בשנת 2007, בשנת 2010 ובשנת 2011. הוראת השעה הוארכה כאמור מעת לעת על-ידי הכנסת, כאשר ועדת הכלכלה דרשה – וכך גם הוצהר בפניה על-ידי גורמי הצבא ומשרד הביטחון, כי נעשית בחינה כללית ביחס למעמד "גלי צה"ל" וכי בתום הבחינה תובא לכנסת הצעת חוק אשר תסדיר באופן קבוע את הסוגיות הנוגעות למעמדה של "גלי צה"ל". בנוסף, בחוק העיקרי, שחוקק כאמור בשנת 2005, נקבעו שתי הוראות נוספות שטרם קוימו: האחת, בהתאם לסעיף 4 לחוק, הוטל על שר הביטחון, בהתייעצות עם השר הממונה על חוק רשות השידור ועם ועדת הפיקוח ובאישור ועדת הכלכלה, להתקין תקנות שמטרתן לקבוע תקנים לשידור שידורי חסות ותשדירי שירות ב"גלי צה"ל", לרבות איסורים ומגבלות שיחילו על שידורם. והשנייה, לפי סעיף 5 לחוק, החובה למנות ועדת פיקוח שתפקידה לפקח על השידור של שידורי חסות ותשדירי שירות. בפועל, טיוטת תקנות הועברה לוועדת הכלכלה רק לאחרונה, והיום קיימנו דיון שני בתקנות אלה ואישרנו אותן. ועדת פיקוח, אדוני שר הביטחון, לא מונתה עד היום. בכנסת השמונה-עשרה הניחה הממשלה הצעת חוק שביקשה להפוך את הוראת השעה שהייתה אמורה לפקוע ב-13 בנובמבר 2012 להוראת קבע, אך בשל התפזרות הכנסת, לא הספיקה הכנסת לדון בה ולאשרה. עם זאת, מכורח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, שעניינו הארכת תוקפם של חיקוקים בתקופת בחירות, הוארך תוקפו של החוק עד ליום 5 במאי 2013. לפיכך, ממועד פקיעתו של החוק ולמעשה עד היום, פועלת "גלי צה"ל" ללא הסדרה חוקית של נושאי שידור, תשדירי שירות ושידורי חסות. הצעת החוק המובאת בפניכם היא אותה הצעת חוק שהתקבלה כאמור בקריאה הראשונה בכנסת השמונה-עשרה, וכנסת זו החילה עליה דיון רציפות. בנוסח הצעת החוק המונחת עתה בפניכם לקריאות השנייה והשלישית מוצע לקבוע את מרבית ההסדר שנקבע בשעתו כהוראת שעה, שהוארכה כאמור מעת לעת, כהוראת קבע, כך ש"גלי צה"ל" תוכל להמשיך ולשדר בקביעות את שידורי החסות ותשדירי השירות. היקף שידורים אלה ימשיך לעמוד על ארבע וחצי דקות לשעה לכל היותר, בניגוד להצעת החוק המקורית, שבה הוצע להכפיל את הזמן המותר לשידורים אלה, אך בשל השגות על כך ביקשה הממשלה לחזור בה מחלק זה בהצעה. בנוסף, מוצע בהצעת החוק לאפשר ל"גלי צה"ל" לשלב שידורי חסות ותשדירי שירות גם באמצעים טכנולוגיים אחרים, ובכלל זה באתר האינטרנט של התחנה או במערכת רדיו טלפון נייד, דהיינו בסמארטפון או באייפוד. לעניין זה קבעה הוועדה כי תוקפה של ההוראה יהיה למשך 18 חודשים בלבד מיום שהתקיימו שני תנאים: האחד, הותקנו התקנות האמורות לפי סעיף 4; והשני, מונתה ועדת הפיקוח לפי סעיף 5 לחוק, שתפקידה לפקח על השידור של שידורי חסות ותשדירי שירות. ההגבלות האמורות, אדוני שר הביטחון, נקבעו במגמה לגרום לכיבוד הוראות החוק, להתקנת תקנות ומינוי ועדת פיקוח, מחד גיסא, ולהניע את הממשלה להביא סוף-סוף הצעת חוק אשר תסדיר את מעמדה של "גלי צה"ל" ותעגן את מכלול ההוראות הנוגעות לשידורים בתחנה זו, מאידך גיסא. נאמר, חבר הכנסת איציק כהן, סגן השר, שאם היינו היום – טוב לו לאדם שלא נברא משנברא. טוב להם ל"גלי צה"ל" שלא נבראו משנבראו. היום זה לא היה עובר. אבל היום, מכיוון שנבראו, טוב שנבראו. כי עדיין "גלי צה"ל", באמת, עושים עבודה יוצאת מן הכלל, באמת רצינית ואיכותית. הצעת החוק כוללת שינויים נוספים שאינם כה משמעותיים, ולכן איני רואה חשיבות בהצגתם כאן. חברי הכנסת, להצעת החוק המונחת בפניכם הוגשו הסתייגויות. אני מבקש לא לאשרן, ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית בנוסח כפי שהוצע על-ידי ועדת הכלכלה. אדוני היושב-ראש, תודה לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה על דבר התורה, יו"ר ועדת הכלכלה אבישי ברוורמן. כפי שאמר, יש להצעת החוק הזו שתי הסתייגויות של חבר הכנסת אייכלר. אני מזמין את חבר הכנסת אייכלר להציג את ההסתייגויות. יש לך עד עשר דקות להציג אותן יחד, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על שאלת האפשרות של "גלי צה"ל" להוסיף תשדירי שירות או חסות, זה דבר טכני וזה מובן מאליו – כי ככל שמורידים מהם את תקציב הציבור ומאפשרים לתחנה לפנות לאנשי העסקים ובעלי האינטרסים הכלכליים לפרסם ולקבל תמורה, וזה יורד מההוצאה הציבורית – הרי זה מבורך. אבל כאשר אנחנו מדברים על התחנה עצמה ועל תחנות השידור ועל העניין של התקשורת בכלל – זה נושא הרבה הרבה יותר עמוק. קודם כול, כבר אמר יושב-ראש ועדת הכלכלה, שתחנה צבאית במדינה דמוקרטית שעוסקת בדברים אזרחיים, זה דבר בלתי טבעי, ונדמה לי שכמעט אין כמותו בעולם. אגב, שמעתי שבמצרים יש עכשיו דמוקרטיה מופלאה, נתמכת על-ידי ארצות-הברית, ושם הצבא הולך ומשתלט על כל כלי התקשורת, וכלי תקשורת שאינם משדרים לפי רוח הצבא, שהוא הדמוקרטיה בעצמה – איך קוראים לו? א-סיסי? אל-סיסי? – אז זה נגד הדמוקרטיה. ומי שבעד הצבא וסגירת תחנות השידור האחרות הוא דמוקרט. כך שמונחים של דמוקרטיה ודיקטטורה באזור הזה מאוד מאוד נזילים. עוד מעט יגידו שאסד הוא הדמוקרטיה, וכבר אומרים את זה, הרוסים והסינים, וגם כמה ידידים מהמערב מבינים שהמורדים הם לא הדמוקרטיה, בשעה שלפני חצי שנה המורדים היו הבשורה הדמוקרטית והאביב הערבי. למה אני אומר את זה? אפשר וצריך להודות ש"גלי צה"ל", למרות שהיא תחנה צבאית, עדיין היא לא מייצגת את הדיקטטורה של שלטון צבאי, כי אין שלטון צבאי במדינת ישראל. מה הבעיה? שלא רק "גלי צה"ל", אלא שכל כלי התקשורת הפכו לדיקטטורה שלטונית. זה לא משנה אם זה "גלי צה"ל", אם זה אתרי אינטרנט או עיתונים – שולטים בשיח הציבורי באופן שמפעיל את השרים, את ראש הממשלה ואת חברי הכנסת כמריונטות. עמד פה קודם שר האוצר ודיבר – אני מביא דוגמה מאוד פרוזאית – על ניצולי שואה. "30 שנה לא דאגו לניצולי שואה", עד שהגיע המבשר הגדול ודואג לניצולי שואה. מישהו פעם בדק כמה ניצולי שואה התווספו בשנים האחרונות מאנשים שמעולם לא ראו את השואה ולא היו במחנות, אלא היו באותם אזורים שהיו בשטח כיבוש ולא היה להם שום קשר עם המלחמה? מישהו בדק באמת את הדברים האלה? הרי ניצולי שואה אמיתיים, התנכרו להם בצורה לא נורמלית. אז אם התקשורת הייתה תקשורת טובה, היא הייתה באמת מעלה את הנושא של ניצולי שואה. אבל בימים אלה באים ומספרים לנו על ניצולי שואה, ששר האוצר גילה את ניצולי השואה, אבל זה ממש בעיה פרוזאית. הבעיה המרכזית של התקשורת הישראלית, שהיא הפכה לכלי הסתה, סכסוך ואיבה ומדנים עד סף שפיכות דמים בארץ-ישראל. אני אומר את זה במלוא האחריות ובמלוא הכאב. <נחמן שי (העבודה):> במלוא חוסר האחריות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כשאני שומע – נחמן, אני לא מדבר דווקא על "גלי צה"ל". <נחמן שי (העבודה):> בסדר, אבל כללית – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יודע מה, רוב "גלי צה"ל", רוב השידורים ב"גלי צה"ל" אינם כלולים במה שאמרתי עכשיו. אבל כללית, בתקשורת הישראלית, יש תופעה שנקראת טוקבקים, וטוקבקים בעיני זה חלק בלתי נפרד מהתקשורת, כי העורכים מחליטים מה ייכנס ומה לא ייכנס. שם יש קריאה להשמדת הציבור החרדי. קוראים לילדים חרדים "סרטן". קוראים לציבור החרדי שצריך להשמיד אותם, וגם כשיהודי חרדי נדקר בכותל המערבי בשער שכם, במוצאי-שבת, נכנס שם טוקבק, שלפחות זה היה חרדי וזה לא אכפת, ההפך, היו צריכים להרוג אותו. זה לא יאומן כי יסופר איזו הסתה יש היום בתקשורת. שוב, שלא יתפרש שאני אומר ש"גלי צה"ל" נושא בדבר הזה, גם אם יש לי ביקורת קשה מאוד, שגם ב"גלי צה"ל" – ובעיקר תחנה שהיא תחנה צבאית, ושר הביטחון יושב פה והוא הממונה עליה – אסור שיהיו שם אפילו אחדים בודדים, שינצלו את המשאב הציבורי כדי להסית נגד ציבורים. אני רוצה לומר לך, שרוב שדרני "גלי צה"ל" לא יבואו וידברו נגד החרדים בצורה בוטה. אבל יש גם יש כמה בודדים שמנצלים את התוכניות שיש להם כדי להסית, השכם והערב, נגד אורחות חייהם והתנהגותם של החרדים בכל תחום, נגד הרבנות הראשית ונגד כל מיני מקומות. אבל "גלי צה"ל" הם לא היחידים בזה, אפילו ב"קול ישראל", שגם שם רוב האנשים נזהרים מלעשות את הדבר הזה בתוכניות, יש גם, אני לא רוצה להגיד באיזה תוכנית, שכל פעם מחפשים איזה אישה עגונה ואיזה אדם שנפגע על-ידי הרבנות הראשית ואיזה מישהו שנפגע על-ידי החרדים, ומעצימים את זה. וכל ילד נושר בציבור החרדי, שיש לו בעיה במשפחה, מייד זוכה לחשיפה, כאילו כל החרדים מתנכלים. אתה אומר לי, נחמן, שאין הסתה. אתה יודע שיש אתר שהייתה שם כתבה, כאילו ביקורת טלוויזיה על איזה תוכנית, הצגה, נגד המקווה ונגד ההתנהגות. היה שם מאמר נגד הנשים החרדיות. אני אומר לך באחריות, שבגרמניה לא נכתבו דברים כאלה נגד היהדות ונגד היהודים. זה היה בשבוע שעבר. אומנם אחת בודדת כתבה, ובאמת שם רוב הטוקבקים היו נגדה, אבל יש היום שיח ציבורי, שנוצר על-ידי העצמה תקשורתית של השלילה ושל הדברים הנוגדניים והנגדיים. גם נושא השוויון בנטל. עכשיו התפרסם ברדיו "קול חי" שיש ירידה, מאז ההסתה על השוויון בנטל של הממשלה החדשה, באותם מסלולים שרצו להכליל את הציבור החרדי, בשח"ר כחול ובאמ"ן ובתקשוב ובשירות אזרחי, יש ירידה של 50% במתגייסים לשח"ר כחול, יש 40% פחות באמ"ן ו-30% פחות בתקשוב, ו-10% ירידה בשירות האזרחי, רק בשלושה חודשים האחרונים, מאז שהתחילו לדבר על הדבר הזה. אם היו רוצים באמת לפתור בעיות, וצריך לפתור בעיות בין הציבורים השונים, כלי התקשורת בכלל, והתקשורת הממלכתית, הצבאית והאזרחית, במיוחד, היו צריכים להיות אלה שמשדרים לעם את האחדות והלכידות והסולידריות. ויש שדרנים כאלה. אני לא רוצה לציין פה שמות, אבל יש שדרנים ואנשים בעלי תוכניות שרואים לעצמם זכות למצוא את המאחד והמלכד גם אם הם מדברים דברי ביקורת קשים על מעשים אלה ואחרים. אבל לא עושים "עליהום" ולא נותנים יד ל"עליהום" ולא נותנים יד לשנאה. הבעיה המרכזית שלנו היום, כל הצרות והגזירות שכל הציבור סובל, זה בגלל רוח רעה שנושבת אל הציבור, ומה לעשות שהיום, בעידן המודרני, התקשורת היא זו שמעבירה מסרים בין בני-אדם. אם היא מעבירה מסרים חיוביים, מסרים של לכידות, של סולידריות – אנחנו רואים לפעמים יש אירועים שכולם מאוחדים ומתאחדים – אז יש רוח סולידריות בעם, בכל העמים, גם בארץ הזו. אם בתקשורת יש הסתה יומיומית, שעה-שעה, שלילת לגיטימציה של לידת ילדים יהודים בארץ-ישראל – אין דבר כזה בעולם. אם זאת הרוח, שאימא ברוכת ילדים היא נטל וילדים יהודים בארץ-ישראל מיותרים, אז מה אתם רוצים שיאמרו אנשים ברחוב? מה אתם רוצים שתהיה האווירה? איך אתם רוצים לדבר על זה שצריכים כולם להיות ביחד מתחת לאותה אלונקה? הרי זה אותם אנשים שמאז שהם ילדים קטנים הולכים ומדירים אותם, מקפחים אותם. עמד פה קודם שר האוצר ואמר שהוא בעד שחרדים יצאו לעבודה. אז חשבתי שהוא יגיד, מכיוון שאני בעד שחרדים יצאו לעבודה אז אני מקדיש כך וכך מקומות עבודה, נותן חוק ייצוג הולם, כמו שיש לערבים, לנשים, לאתיופים, ייצוג הולם לחרדים; אני מביא עוד כך וכך מקומות עבודה, אני נותן תמריץ למעסיקים שיבואו ויעסיקו אנשים חרדים, הרי הוא רוצה שחרדים יעבדו. במה הוא מתפאר? בזה שהוא הרעיב את הילדים הקטנים בתלמודי-התורה, בזה שהוא ביטל את חוק נהרי, בזה שהוא ניסה לעשות מיצוי כושר השתכרות, גזירה נוראה, שלשבחם של רובי ריבלין וגילה גמליאל וזבולון קלפה וחברים שם, אלעזר שטרן ועוד כמה חברים בוועדת הכספים שהצטרפו לאופוזיציה, ביטלו את הגזירה הנוראה הזו שאנשים עניים לא יוכלו לקבל הנחה בארנונה. כך הוא רוצה לעודד יציאה לעבודה? במקום להביא מקומות עבודה, חוסמים מקומות עבודה. יהודי חרדי לא יכול להתקבל בשום מקום עבודה במגזר הציבורי כי אין לו את התארים שנציבות שירות המדינה קבעה בשרירות לב, ללא קשר לצורך בעבודה הזו. במגזר הפרטי יש הרבה מפעלים שלא רוצים להכניס אנשים חרדים לעבודה כי הפרצוף שלהם לא מוצא חן בעיניהם. אז כששר האוצר אומר שהוא רוצה להוציא אותם לעבודה, בואו נראה כמה מקומות עבודה הוא הכין להם. זו החוכמה? להרעיב? לפגוע? להסית? לעשות אותם מיותרים? לעשות אותם לא לגיטימיים בארץ הזו? זו הדרך להביא לעבודה? לכן, לסיכום, אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר עוד פעם: "גלי צה"ל", יש לה חשיבות גדולה מאוד בחדשות וגם בתוכניות הטובות שיש לה, והלוואי שזו הייתה תחנה פרטית, היה לה רייטינג עוד יותר גבוה, כמו כל התחנות שעושות עבודה טובה. אבל כדי למנוע לזות שפתיים צריך להוציא את כמה הבודדים, שלא יחשבו שאפשר להשתמש במשאב ציבורי לאג'נדות אישיות, אנטי-דתיות או אנטי-לאומיות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – על-ידי זה יהיה טוב גם ל"גלי צה"ל" וגם לציבור. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אייכלר. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 1. כן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013. על סעיף 1 אין הסתייגויות ועל כן ההצבעה תהיה – מי בעד הסעיף כנוסח הוועדה? ומי נגד? אנחנו עוברים להצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1 – 71 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 71 בעד, אחד נגד. הסעיף עבר כנוסח הוועדה. בסעיף 2 יש הסתייגות של חבר הכנסת ישראל אייכלר, המציע כי בסעיף 4א(ג) – לא צריך. אנחנו נעבור, מי בעד ומי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 5 נגד – 67 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת ישראל אייכלר לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 5, נגד – 67. ההסתייגות לא התקבלה. מכיוון שלסעיף 3 אין הסתייגויות, נצביע על סעיפים 2 ו-3 כנוסח הוועדה. על כן נעבור להצבעה – מי בעד ומי נגד סעיפים 2 ו-3 כנוסח הוועדה? הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 74 נגד – 2 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 74, נגד – 2. סעיפים 2 ו-3 התקבלו כנוסח הוועדה. אתה מסיר? אוקיי, הוא מסיר את ההסתייגות. חבר הכנסת מסיר את ההסתייגות לסעיף 4, ועל כן אנחנו נצביע על סעיפים 4 ו-5 כנוסח הוועדה מאחר שלסעיף 5 אין הסתייגויות. נא להצביע. הוא הסיר, הוא הסיר. הצבעה מס' 15 בעד סעיפים 4–5 – 76 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 4–5 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 76, נגד – 1. ועל כן אני קובע כי סעיפים 4 ו-5 עברו כנוסח הוועדה. וכעת אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית על החוק. אני מבקש להצביע. ההצבעה החלה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 16 בעד החוק – 76 נגד – 1 נמנעים – אין חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא ההגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, בעד – 76, נגד – 1. אני קובע כי הצעת חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא ההגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2013, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013> [מס' מ/764; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 1788; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נעבור להצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013. יציג את החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, ולאחר מכן אנחנו נשמע הסתייגויות. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי נמצא? אוקיי. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, מאחר שאנחנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, לכן היה רצון לתת ייחוד לירושלים, ונדמה לי – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – ונדמה לי שאתה הוא זה שבזמנו חוקק את החוק הזה לטובת ירושלים, ומשום מה הוא הוקפא עד לאחרונה, ורק עכשיו נתנו לו איזושהי עדנה קצרה מכורח המציאות. ומדובר על מענק שמגיע לעד כ-100,000 שקל. החוק מתחלק לשני חלקים: זכאי משרד השיכון שרוכשים כל דירה, אם זה יד ראשונה, אם זה יד שנייה, ויביאו חוזה חתום עד 25 ביולי 2013, למרות שכתוב כאן ה-15, אבל אנחנו ביקשנו להאריך את זה בגלל שהייתה תקלה מסוימת – עד 25 ביולי 2013, זכאים לקבל את מענק ירושלים בסדר גודל של 100,000 שקל. שלב שני, זה מ-25 ביולי ועד 31 באוקטובר – יש ירידה מסוימת. כאן זה זכאי בבנייה רוויה מקבלן, כשבנייה רוויה זה בנייה שאינה צמודת קרקע, בצפיפות של ארבע יחידות דיור לדונם לפחות, ומחיר הדירה אינו יותר מ-1.8 מיליון, גם אותו אחד יהיה זכאי למענק ירושלים שמגיע עד כ-100,000 שקל. רבותי, זה החוק. ולמרות שהתאריכים, לפחות התאריך הראשון הוא או-טו-טו, הוא יגיע בעוד כמה ימים – 25 ביולי – אבל אנחנו מדברים על כל מי שיביא חוזה חתום עד התאריך הזה. גם מי שקנה לפני חודש – יביא חוזה חתום, יקבל את המענק. אני חושב שזה דבר חשוב לירושלים. זה יכול לעודד גם זוגות צעירים, יכול לעודד אנשים שאין להם דירות, אנשים שהם זכאים בשני המצבים. לכן, אני ממליץ בפני חברי לאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה לך, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. ראשון המסתייגים – חבר הכנסת מאיר פרוש. יש לרשותך עד עשר דקות. אני כבר מציין שלחוק הזה יש הרבה מסתייגים. אחריו יעלה להסתייג חבר הכנסת יעקב ליצמן. בבקשה, אדוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עמד כאן לפני דקה יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת סלומינסקי, ובעצם ביקש לאשר את מה שהוא מביא כהצעה שהתגבשה בוועדת הכספים לתת מענק של כ-100,000 שקל לדירות שמחירן אינו מעל 1.8 מיליון, וזה כתחליף, והוא לא אמר, זה כתחליף לחוק שהתקבל פה בכנסת לפני עשר שנים, שבו היה מדובר על מתן מענק של כ-100,000 שקל לאלה שרוכשים דירה בשטח של מינהל מקרקעי ישראל ובקרקע פרטית וכדומה. וידועה לכולם ההיסטוריה, שהממשלה דאז, לפני עשר שנים, הקפיאה את זה. אבל איך אתה, יושב-ראש ועדת הכספים, בא לפה כיהודי מאמין שיודע מה זה אומר מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה? אתה נמצא בתפקיד כאשר החוק הזה תקף, מ-5 במאי 2013, החוק הזה שאני חוקקתי אותו בשעתו – הייתה לי הזכות לחוקק את זה – הוא תקף. למה שאתה, למה שחבריך לא ימצאו את הדרך איך בכל זאת להעלות את ירושלים, כמו שאמרת, על ראש שמחתך? הנה, עומדת פה חברת הכנסת סטרוק. אני מקבל ממנה הזמנה, יחד עם חבר הכנסת יושב-ראש השדולה, יחד עם חברת הכנסת אורית סטרוק, יושב-ראש השדולה, מבקשים מכולם לבוא מחר בקריאה להתלכד להמשך הבנייה בירושלים. איך חברי הבית היהודי, כאשר באה אליך, חבר הכנסת סלומינסקי, מצווה כזו, כשאתה יכול להמשיך את מתן המענקים בירושלים, איך אתה מחמיץ הזדמנות כזו? איך אתם, חברי הכנסת של הבית היהודי, שטוענים שחשובה לכם כביכול הבנייה בירושלים, חברי הליכוד, שחשובה להם הבנייה בירושלים – הנה, הם התאחדו יחד, עשו קואליציה מיוחדת בתוך הקואליציה הזו, הבית היהודי והליכוד, ומחר יבואו וידרשו את המשך הבנייה בירושלים. איך אתם מבקשים לבנות בירושלים כאשר ישנה הזדמנות לתת 100,000 שקל למי שרוכש דירה בירושלים והוא זכאי משרד השיכון, ואתם תמנעו את זה ממנו? תיקחו את זה ממנו? אנחנו מבקשים לחוקק חוק חדש? יש כרגע חוק שקיים, מדוע לבטל את זה? איך אפשר לעשות דבר כזה, ואיך אפשר במצח נחושה לבוא אלינו ולבקש אחר כך, מחר, לבוא לחגיגה, לדרישה להמשך הבנייה בירושלים? אני פונה, לכל הפחות, לחברי הכנסת מהבית היהודי, אני פונה, לכל הפחות, לחברי הכנסת מהליכוד: אל תיתנו יד לביטול החוק, אל תיתנו יד. תצביעו נגד ביטול החוק. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת פרוש. וכעת יעלה חבר הכנסת ליצמן להסתייג. יש לך גם כן עד עשר דקות על שתי הסתייגויות. בבקשה, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> של מי זה? מישהו השאיר את זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מי מחברי הכנסת שכח את זה פה? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, החוק הזה שאתם רוצים עכשיו לבטל זה חוק שקצת עזר בבעיית הדיור, במיוחד בירושלים. כבר הרבה שנים מנסים לבטל את החוק הזה, אבל פתאום השנה החליטו להתלבש, לבטל את החוק הזה. למה? כי אולי זה עוזר למישהו. ואם יש איזה בעיה – איזה פתרון שעוזר למישהו, אז הממשלה הזאת עושה את הכול להרוס את זה. חלילה וחס שמישהו ייהנה מאיזה דבר. אם יש איזה סיכוי שחלילה וחס בן-אדם יכול להיעזר, לקבל איזה פתרון לדיור, אז באה הממשלה, במיוחד שר האוצר, ומוחק, משתדל למחוק את זה. עד עכשיו, בכלל, כל הנושא של המענקים, ממה שכן אישרו, לא התפרסם בכלל. עכשיו, אין לי טענה לשר האוצר. שר האוצר, כל המגמה שלו, לראות אם יש איזה הטבה למישהו, אני לא מדבר אפילו על חרדים, הוא אוטומטית, כל דבר הוא יהפוך לחרדים; אבל אם יש משהו שעוזר לבן-אדם הוא יבטל, אם זה יכול לעזור, חלילה וחס איזה טיפה – כי מה זה 100,000 שקל למיליון שקל? – הוא יבטל, הוא לא ייתן את זה. ולכן, אין לי טענה ליאיר לפיד; כל פתרון שלו בכלכלה – לדפוק את החרדים. אבל למי יש לי כן טענה, ואני פשוט לא מבין, זה לשר השיכון, שהוא דוגל בכך שבירושלים חייבים להמשיך לבנות. איך הוא רוצה לבנות אם הוא מבטל את המענקים? ליושב-ראש ועדת הכספים, שבמפלגה שלהם דוגלים כל הזמן בירושלים. אז למה לי לא לחשוב שהבית היהודי גם בעד החזרת שטחים? הם גם רוצים שקרי יצליח. אם הוא אומר לגבי ירושלים שלא אכפת לו והוא מוכן להצביע נגד החוק הזה, אז למה אני צריך לחשוב – למשל, אני רוצה להזכיר לחברי שבהתנתקות, מפד"ל דאז היה בתוך, בממשלה, הוא אפילו הצביע בקריאה ראשונה בעד. הוא היה בתוך הקואליציה, והוא נתן יד להרס של קצבאות ילדים. לנו הוא מטיף מוסר. אני רוצה להזכיר לך איפה הייתם אז. איפה זבולון אורלב היה אז, איפה הוא ישב? מטיפים לנו מוסר עוד? אתם הורסים את הילדים, הורסים את העניין החברתי, הורסים את הדיור, הורסים את הרווחה, מה כן עושים? תגיד לי דבר אחד שעשיתם. ירושלים? הבית היהודי – ירושלים, הרי זה הדגל שלכם. ולכן, אם אני רואה היום, עד ההצבעה, שהבית היהודי יצביע נגד החוק הזה, זאת אומרת, בעד לבטל את החוק, אז אני נוטה לחשוב שכל הסיפור הזה שהם יפרשו מהממשלה – סיפורי סבתא. לא יפרשו מהממשלה, זה הכול סיפורי סבתא. הם לא חולמים לרגע אחד לעזוב את הממשלה. יש משחק בממשלה – הוא יגיד ככה, והוא יגיד ככה. מדברים על גבולות 67', יש מכתב התחייבות של שר החוץ קרי לפלסטינים, ערבות, איך אפשר להתעלם מכל הדברים האלה? יש הקפאה, והבית היהודי סוגר את העיניים. לא ראיתי, ידינו לא שפכו את הדם הזה, הוא אומר, לא עשיתי – פואד, אתה קצת מפריע לי. ולכן, אני רוצה להגיד, קודם כול לבית היהודי, לפני שאתם מטיפים למישהו מוסר – עוד מעט יהיה לנו, גם הלילה, הנושא של גיוס בני הישיבות, יהיה לנו נושא תקציב הישיבות. ראיתי את ההתנהגות – מה שקרה לגבי קצבאות ילדים. אפשר לחשוב שבבית היהודי אין ילדים. לא אכפת להם – הכיסא, איך אומרים את זה, דבק משוגע לכיסאות. דבק משוגע. הם לא יודעים לפרוש, והם לא יפרשו, ואני יכול להרגיע את קרי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כי בין כך אף אחד לא יפרוש. לא מעניין אותם כלום. מעניין אותם רק להגיד "אחים". זה הבית היהודי, זה ראש הממשלה – איפה ראש הממשלה, שפעם התחייב שלא יפגע בירושלים? למה הוא לא עושה שום דבר כאן? בסוף אני רוצה להגיד רק דבר אחד. הבעיה הקריטית, היסודית, כרגע על סדר-היום, מעבר לחרדים, זה הדיור. הממשלה הזאת לא עשתה כלום בנושא הדיור, היא לא עושה כלום, ות"ת, שמתת, בלל, שמלל, לך תדע, כל השמות הנרדפים שהם עושים, כלום לא עשו לעזור לזוגות צעירים לקבל מענה לדיור. אפשר לעשות עשרים פעם מסיבות עיתונאים. אני זוכר מסיבות עיתונאים כבר שלוש קדנציות, עם רעש גדול. סקופ: הולכים לעשות – ולל, שמטל, בלל, פלה-פלה – לך תדע עם כל השמות מה הם הולכים לעשות. עד לרגע זה שום דבר לא, אפילו מרפסת לא. וככה הם עובדים. שר האוצר, כמנהגו, יושב כאן, עולה למעלה; כשהוא עולה למעלה, את זה אמר לי כבר היום חבר כנסת לא חרדי, הוא יודע כבר שהוא הולך לדבר על חרדים, כי בתקציב הוא לא מבין כלום. אני אמרתי שאני מוכן להתערב אם הוא יודע מה זה ראשי התיבות של OECD. מוכן לתת לכם מה שאתם רוצים – זה לא קונץ שהוא ילך לשאול. אם הוא יבוא עכשיו ויגיד לי מה זה ראשי התיבות OECD – שהוא ביקר בחשאי, כביכול בחופש שלו, ביאכטות, כשהוא היה בצרפת. הוא לא יודע מה זה OECD. לכן, רבותי, אני אומר שללפיד אין לי שום טענה, הוא הורס כל דבר, כל חלקה. התברר לי היום בכל מיני דיונים, גם בוועדת החוץ והביטחון, בתקציב ובכספים, גם בוועדת כספים, וגם שמעתי אחר כך ממופז, כאילו שיש רזרבה מי יודע מה, 23 מיליארד שקל, לא יודע כמה. התברר שיש בכל מיני משרדים אחרים רזרבות שאני לא רוצה לפרט כי זה חוץ וביטחון. יש שם סעיפים של הרשאה להתחייב, שזה תקציב ב' לדעתי, אבל בלי להיכנס לזה. בגלל זה אני חושב, אדוני, שנצביע נגד החוק שמבטל את המענקים בירושלים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ליצמן. אני מזמין את חבר הכנסת משה גפני לדבר על ההסתייגות שלו. לאחר מכן – חבר הכנסת אורי מקלב, לאחר מכן – חבר הכנסת מוזס, אייכלר, וחבר הכנסת אשר. בבקשה, אדוני, יש לך חמש דקות. הסתייגות אחת. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא אחזור על הדברים שאמר חברי הרב ליצמן, אבל אני רוצה בנקודה אחת לחלוק עליו. חבר הכנסת ליצמן דיבר שהבית היהודי נדבק לכיסא, ולא היא. נדבק לכיסא זה מעלה, זה לא חיסרון. נדבק לכיסא, הוא רוצה להיות שר. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> דבק משוגע. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה להגיד לך שמצבם הרבה יותר חמור ממה שתיארת. הם יכולים, עליהם עומדת הממשלה, הם יכולים לבוא ולהגיד: אנחנו רוצים לתמוך בירושלים. מדינת ישראל נמצאת במאבק קשה, יש עכשיו את ההתמודדות נגד מה שיצטרכו לעשות בהסכם המדיני עם קרי ועם הכול, אנחנו רוצים עכשיו שיהיה אפשר להמשיך לבנות בירושלים. ויהיה אפשר לרכוש דירות בירושלים. הם פשוט לא אומרים את זה. הם, בניגוד ליאיר לפיד – יאיר לפיד, במה שנוגע לחרדים, הוא אומר: אם לא מביאים את זה עכשיו, אני פורש מהקואליציה. לא תשמע אפילו ציוץ, רמז, על הדברים הכי חשובים לכל ציבור דתי בישראל. לא תשמע רמז; על פרישה מהקואליציה אני לא מבקש אפילו. שיבואו ויגידו עד הסוף: אנחנו נצביע נגד התקציב, מה שכל סיעה נורמלית הייתה עושה על דברים שחשובים לה. גם בזמננו הקפיאו את חוק ירושלים, את החוק של חבר הכנסת הרב פרוש. אבל לקחו חוק של הכנסת, שהכנסת אישרה אותו, ואמרו: נעשה אותו בשנה הבאה. אין לנו יכולת עכשיו; נעשה אותו בעוד שנתיים. זו פעם ראשונה שנציג הבית היהודי מביא לכנסת חוק שאומר: נבטל את חוק ירושלים. לא יהיה יותר. כשלכל הדעות החוק הזה הוא חיוני. אומר שר האוצר, חבר הכנסת סלומינסקי, שעוד שנה וחצי יהיה טוב. אנחנו יודעים שלא. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> גם הוא יודע שלא. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא לא יודע. אמרת קודם נכון – הוא פשוט לא יודע. הוא לא יודע מה זה מנוע צמיחה, הוא לא יודע מה זה תקציב. אגב, עולה פה שר אוצר בערב של תקציב, עם תקציב כל כך קשה, כל כך קשה, כל כך בעייתי, כל כך זקוק להסבר. מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה הוא דיבר על חרדים. אנחנו סובבנו לו את הגב, כמובן. לא התייחסנו, כמובן. הוא מספר לנו על ההורים שלנו, מה הוא יודע, הוא מבין, הוא לא מבין. סובבנו לו את הגב. שר אוצר במדינת ישראל עומד עכשיו במליאת הכנסת, להסביר משהו על התקציב הרע הזה, התקציב הכי רע שהיה מאז קום המדינה – מילה וחצי מילה הוא לא מדבר על התקציב. חרדים. הוא חיכה, אולי מישהו מאתנו יתפתה להתווכח אתו. אני משבח את חברי הכנסת החרדים. אף אחד לא התייחס אליו. סובבנו לו את הגב. <אריה דרעי (ש"ס):> אני משבח אותך. <משה גפני (יהדות התורה):> מאה אחוז. תאמין לי, התגברתי על יצרי. <אריה דרעי (ש"ס):> ראיתי. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה שטויות הוא דיבר. על ניצולי השואה הוא מטיף לי. אני בוועדת הכספים, מה שעשיתי לניצולי השואה – כולם יודעים את זה. גם היום הייתה ישיבת ועדת ביקורת על ניצולי השואה – מה שהם שיבחו אותי, הוא אפילו לא יודע. הוא היה אז איזה מגיש בטלוויזיה, אומרים, משהו. הוא יודע על ניצולי השואה, מה עשו, מה לא עשו. אני נמצא פה כבר הרבה שנים. אני יכול להביא לו רזומה, מה עשיתי בשביל ניצולי השואה. אבל עומד שר האוצר ועל זה הוא מדבר; זה הנושא, חרדים. לא חשוב. אני חוזר לבית היהודי. מביאים לכם דברים. אתה הולך להביא תקציב, ניסן, אתה הולך להביא תקציב, שהולך להיות מאושר כאן, שהסעיף הכי מקוצץ בו יהיה תקציב הישיבות. הכי מקוצץ. 54% קיצוץ. אתה מעלה בדעתך שהייתי מביא תקציב כזה לכאן? מה, זה לא בידיים שלך? אתה לא יכול להגיד: אני לא מוכן, על חוק ירושלים? אתם רוצים, אתם אומרים שאי-אפשר עכשיו – שנתיים תקפיאו אותו. אל תבטלו. ממני אתם דורשים שאביא קיצוץ של 54% בישיבות – גם שלכם. אצלנו אף פעם לא הייתה הבחנה. קיצוצים כל כך קשים, נקודתית בדברים שנוגעים לציבור הדתי. ואני לא יודע, הלהט הזה להעביר הכול ומהר. הרב ליצמן, הם לא נדבקים לכיסא. הם לא מתאימים למערכת הזאת בכלל. הם לא יודעים. הם הופכים להיות עבדים נרצעים של יאיר לפיד. הוא נותן הוראות, והוא רץ. הוא נותן הוראות, ובנט עומד דום. הוא נותן הוראות, ושטבון מגיע לוועדת החינוך, ובקול שלו מורידים את הנושא של מוסדות הפטור. מפלגת העבודה אתנו, מרצ אתנו, אומרים שבשום אופן זה לא יכול להיות בחוק הסדרים. מצביעים אתנו, לפצל. יוני שטבון מצביע אתם. למה? מה, זה פיסקלי? זה תקציב? זה נוגע משהו למערכת הכלכלית של מדינת ישראל? אי-אפשר לפצל את זה ולדון על זה באופן נורמלי? 65 שנה הנושא הזה נמצא בדיון ציבורי. צריך עכשיו לעשות את זה, כי אין לשר האוצר מה להסביר על הכלכלה ועל התקציב? הוא חייב להכות בחרדים? הוא, אגב, גם שונא חרדים. זה לא רלוונטי. לא מעניין אותי אם הוא שונא אותי או לא. אני לא שונא אותו; אני מרחם עליו. הוא נכנס לתפקיד שלא מתאים לו. כולם יודעים את זה. זה הרי לא סוד. על מה הדיונים? אתה אומר, ה-OECD. הביאו לו פקידי האוצר את מה שאנחנו עשינו, הפטור מארנונה להוסטלים של ילדים, ילדים עם מוגבלות, שאין ספק ששר האוצר דואג להם, כל אחד יודע את זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> הכניסו לו את זה לחוק ההסדרים, לבטל את הפטור מארנונה, וזה הגיע ככה למליאת הכנסת – או לממשלה, סליחה. עד שזה היה ב"דה-מרקר", כתבו שם שמבטלים את הפטור מארנונה להוסטלים של ילדים עם מוגבלות, ואז הוא תפס את מה שעשו לו. כך זה על כל סעיפי התקציב. הוא לא יודע במה מדובר. חרדים. אני מסכים אתך, הרב ליצמן. אין לנו טענות אליו. הבנו. הבית היהודי, האחים שלנו, שומרי תורה ומצוות, כבר עשיתם את הטעות הזאת פעם אחת עם שינוי, קיבלתם את ההתנתקות. למה אתם מצפים עכשיו, שקרי יבוא לפנות אתכם מיהודה ושומרון, ואז תאשימו אותנו? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ירושלים. <משה גפני (יהדות התורה):> ירושלים. תשכחו מזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. לרשותך חמש דקות. אחריך – חבר הכנסת מוזס וחבר הכנסת אייכלר. בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי כנסת, לא בכל יום מביאה הממשלה ביטול חוק, ולא סתם חוק – חוק שבאמת מהווה מענק ועידוד לזוגות צעירים, למשפרי דיור, להרחבות דיור. אבל שונה החוק הזה מכל חוק שהגיע עד עתה, כי לחוק הזה של הרב פרוש, שהוא מוקפא מאז זה עשר שנים, יש לחוק הזה חלון הזדמנויות קצר, של כ-60 יום – 80 יום, לאחר הארכות נוספות. וזה המקום לציין את האגף המקצועי של ועדת הכספים, שעמדה באופן נחרץ, עמדה על הזכויות של אזרחים, ולא נתנה שהחוק הזה יבוא בדורסנות, החוק הזה, שיחוקק רטרואקטיבית, חוק שלא ייתן תאריכים של זמני ביניים, אלא נתנה בכל אופן את חלון ההזדמנויות. אבל חלון ההזדמנויות זה לא רק הרווח של אותם אנשים שיזכו במאבק הזה. זה רק הראה לנו את החשיבות של החוק הזה, כמה החוק הזה היה באמת נצרך, כמה עסקאות נסגרו בירושלים במשך 60, 80 הימים האלה. הדברים האלה אמורים להתפרסם עוד חודש. יש על זה אינדיקציות מדויקות, איזו עלייה בגרף תהיה. איך אנחנו לוקחים חוק – היו מוכנים לבטל אותו, להוציא אותו, כשהוא הגיע לחוק ההסדרים, להוציא אותו בחוק נפרד, כדי לקבור אותו קבורת חמור, שלא יהיה אפשר להשתמש ולעורר את החוק הזה. ומי עושה את זה? במשמרת של מי זה קורה? במשמרת של שר שיכון, שכשהיה באופוזיציה כמעט לא היה נאום שלו שהוא לא העלה את ירושלים על ראש שמחתו ועל ראש שיחתו. והוא, במשמרת שלו, ללא שום תגובה. איך אמר הרב גפני, לא שמענו איזה קול זעקה, איומים על פרישה. וכך זה עבר, כשהוא אנתן לאוצר למחוק את החוק הזה, שיותר לא יוכלו להשתמש. ומה כתוב בדברי ההסבר של החוק הזה? זה נקרא להעלות את ירושלים על ראש שמחתו? זה נקרא לנפץ את הבנייה ואת ירושלים, לנפץ את פיתוח ירושלים, להקפיא את ירושלים. אין שכונה בירושלים שלא השתמשו עכשיו ולא מימשו בה את האפשרות הזאת. מה כתוב בדברי ההסבר של משרד האוצר, מצוין בדוח של הממ"מ – האוצר מסביר, המומחים הגדולים בכלכלה, המומחים הגדולים בבנייה, הם אומרים: מתן מענק רכישה – תשמעו טוב – מביא לעליית מחירים, ורוב ההטבה נופלת בחלקם של הקבלנים ולא של רוכשי הדירות. מה מסביר האוצר? זה נופל לידיים של הקבלנים. ברגע שאתה נותן מענק, הקבלן לוקח את זה. אבל מה לעשות שרוב אלה שהשתמשו עד עכשיו במענק הזה הם כאלה שקנו דירות יד שנייה, ששם אין קבלנים? הרחבות דיור, משפרי דיור; שם זה לא קבלנים, זה יד שנייה. ומאיפה יודע המוכר להעלות מחירים? איך הוא יודע אם יש זכאי או לא זכאי? הרי לא כל אחד מקבל; רק זכאי. איך המוכר יודע אם הוא זכאי או לא זכאי? גם הקונה בעצמו לא תמיד יודע עדיין. אז איך אפשר לכתוב בדברי ההסבר דברים לא נכונים? אבל הגדלתם לעשות, והקפאתם וביטלתם את החוק הזה עכשיו, ב-25 בחודש, אבל בדירות מיד ראשונה, מקבלן, בבנייה רוויה, אתם מאריכים את זה עוד. הייתכן? בדברי ההסבר אתם מסבירים שזה הולך לקבלנים, ואתם, בהסדר עכשיו של ועדת הכספים, אתם את החוק הזה מקפיאים בהסתייגות אחת, לדירות יד ראשונה. התשובה היא פשוטה, וכאן אני שואל – את האוצר אני מבין, האוצר יודע שאין בנייה חדשה בירושלים, לפני קרי ואחרי קרי, הולכים אתנו בקרי, זה נכון. אין בנייה בירושלים, אז מה הבעיה להגיד שהוא נותן מענקים לבנייה חדשה, לקבלנים? מי בונה? מי נותן? לבנייה רוויה. מה אתם עושים? אתם ממשיכים את החוק הזה על בנייה חדשה בגלל שאתם ממשיכים להקפיא את ירושלים. איך אפשר להביא דבר חוק כזה כשהמחקר היחידי המקצועי שכן הובא לידיעתנו וכן הובא בפנינו – גם בדיונים בהצעה הזו שהיו כאן בוועדות הכנסת, ביקשנו חוות דעת מקצועיות, להגיד שזה באמת גורם להעלאת מחירים, אבל הממ"מ כן כתב, בניגוד לדברי ההסבר להצעת החוק – הממ"מ הרי הוא על הכוונת שלכם בגלל שהוא נותן חוות דעת מקצועיות – אבל מה כותבים המומחים שהם לכאורה אובייקטיבים: בניגוד לדברי ההסבר להצעת החוק עולה מהמחקר כי לסיוע ברכישת דירה יש השפעה חיובית מובהקת של משיכת תושבים ממרכז הארץ לאזורי הפריפריה ושל שימור תושבי הפריפריה. כל מענק כזה, כשיש מענק, במיוחד בירושלים, שהמחיר הוא כל כך גבוה וקשה לזוגות צעירים להתמודד, זה הדבר היחיד שיכול לתת היום מסגרת שיש לנו, שאנחנו יכולים לתת לזכאים בלבד לשפר את הדירות שלהם. וזה גם מה שעשו, ואנחנו הולכים ומוחקים לעת הזו, כשמחירי הדירות כל כך יקרים, כשקשה מאוד להגיע, כשיש הגירה שלילית מובהקת – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים רק, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – וכפי שיודע ידידי היושב-ראש, נתוני ההגירה השלילית בירושלים, בכהנך כחבר מועצת עיריית ירושלים הנתונים האלה מגיעים לפתחך והגיעו לשולחנך, ואתה יודע שרוב הסיבות הן, או בעיקר, הסיבות הן גובה מחירי הדיור בירושלים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה גם נכון. תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת אליעזר מוזס, בבקשה, ואחריך – חבר הכנסת אייכלר וחבר הכנסת יעקב אשר. מי שלא יהיה פה לא יזכה לזכות דיבור, כך שאם יש חברים מהסיעות שלכם שהם הבאים בתור, אני ממליץ לכם לקרוא להם. אחריו יהיו חבר הכנסת אלי ישי, חבר הכנסת דרעי וחבר הכנסת אטיאס. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מתפלא שאין אף שר סביב שולחן הממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> יש. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> איפה? איפה? איפה הכסף? ואיפה השרים? <קריאות:> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> איפה הכסף? איפה השרים? <קריאה:> המשטרה פה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> זה נגד החרדים אחר כך, אל תשמח. הולכים לעצור אותנו, פלילי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני חושב שהחוק שאנחנו הבאנו עכשיו, הממשלה הביאה עכשיו, זה החוק שהגדרתו היא החוק להחלשת ירושלים. ללכת ולבטל מענק שהיה כל כך הרבה שנים, ובדיוק בימים אלה, כאשר הולך להתנהל משא-ומתן, לא רק על יהודה ושומרון, אלא על ירושלים, כפי שאנחנו רואים מכל הכיוונים, להביא כזה חוק, זה פשוט אבסורד ומשהו הזוי. לא יאומן. כאשר אנחנו חיים בירושלים של מטה ובירושלים של מעלה, כאשר אנחנו רואים שזוגות צעירים גרים במחסנים, במינוס שתיים, במינוס שלוש, במינוס ארבע, ואני יכול לומר לכם כסגן שר החינוך לשעבר, שיש כבר גם גני-ילדים מתחת לפני האדמה, במינוס שתיים, וגרים על הגגות, וזקוקים לעזרה הזאת כאוויר לנשימה, ובאים להפך ומבטלים את זה. אדוני שר האוצר, שלא נמצא כאן, אבל סגן שר האוצר, מיקי לוי, אתה יודע שההכנסות נטו של המינהל, אתה יודע מה היו ההכנסות? יש לי מסמך רשמי, קיבלתי מהמינהל – 30 מיליארד שקל, 30 מיליארד שקל הכנסה נטו. במקום לתת את זה לעזרה לזוגות צעירים או להמשיך את החוק הזה לחיזוק ירושלים, עושים בדיוק את ההפך. לוקחים את ה-30 מיליארד, זורקים את זה לבור הגירעון. רבותי, אנחנו מדברים על ירושלים המאוחדת, וזה רחוק מלהיות מאוחדת. אני הייתי אומר, להפך, מזרח-ירושלים המועדפת. כאשר אני רואה, הייתי סגן שר החינוך, ואני רואה איזה מצוקה יש למוסדות, ובפרט המוסדות של המערכת החרדית, ועוד באים ואומרים, אי-אפשר לבנות כיתות, כי אין מגרשים. באותו זמן באים ונותנים, מקצים 300 מיליון ש"ח לרכישת מגרשים במזרח-ירושלים למוסדות חינוך, מגרשים פרטיים מבעלים פרטיים, כשעוד לא קרה כדבר הזה. שם יש מספיק מגרשים. למה? כי 180,000 ילדי מזרח-ירושלים ה"מאוחדת" לומדים את תוכנית הלימודים הפלסטינית, ובמרכזה הנכבה, במזרח-ירושלים. ובעמוד 112 בספר ללימודי התיכון, תסתכלו ותראו שהשואה היא פרי המצאה ציונית. ובספרי הגיאוגרפיה שלהם אין בכלל ישראל. אתה רואה את המפות: פלסטין. ואנחנו תומכים בזה במאה אחוז, ולא בא שר החינוך ואומר, איפה הליבה? למה לא לומדים את הליבה? לומדים ועוד איך, לומדים את הנכבה, לומדים. לומדים שהאסון הוא הקמת המדינה. זהו האסון לציבור הערבי. ובאים ואומרים לי, ירושלים המאוחדת, ואתם חושבים שאנחנו קונים את הלוקש הזה שירושלים מאוחדת? אתם גורמים לירושלים מוחלשת על-ידי כך שאתם לוקחים עוד איזשהו מענק, חוק שנחקק לפני כל כך הרבה שנים, ובדיוק עכשיו מביאים חוק לבטל את זה, את המענק הזה. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. אבל מה לעשות, כשאנחנו רואים את כל התקציב המוגש לקהל הכנסת, אז אנחנו באמת רואים שסרה הבושה והחרפה מבני-אדם. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מוזס. אני מבקש מאת חבר הכנסת אייכלר לעלות, אחריו חבר הכנסת אשר, חבר הכנסת ישי, חבר הכנסת דרעי, חבר הכנסת אטיאס, חבר הכנסת יצחק כהן מש"ס. אני שוב חוזר, אתם רוצים לקרוא לחברים שלכם – תעשו זאת. מי שיפספס את זכות הדיבור שלו, לא יקבל אותה אחר כך. בבקשה, אדוני. חמש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, העוול הנורא ביותר שעשו לירושלים, כשביטלו את החוק של הרב פרוש לעידוד ירושלים, הוא עוול לא רק לירושלמים, הוא עוול לעם ישראל כולו. אבל מה שהכי מדהים, שאנשים שעושים "ריקוד דגלים", שישו את ירושלים, ומאשימים אותנו שלא חוגגים את יום ירושלים בירושלים, בירושלים – הם עכשיו שותפים לביטול מענק ירושלים. ולא זו בלבד, אלא שהם עוד באים בטענות שכשאנחנו באים ואומרים – כשמגיע ג'ון קרי וכשהאיחוד האירופי שולח להם מכתב שהוא לא מכיר בהתנחלויות, והממשלה פותחת משא-ומתן על ירושלים, ושלא יספרו לנו שאין הקפאה בירושלים, עוד לפני שג'ון קרי הגיע, כבר שנה. אורי אריאל הודה: כמה שנים כבר לא בונים בירושלים. אז יש להם טענה למה אנחנו מערבים, מה אנחנו יודעים על חשבונותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ומנצלים את הקדוש-ברוך-הוא לצרכים פוליטיים. רבותי, הרבה אנשים טועים בדבר שלכאורה הוא דבר והיפוכו. מצד אחד, באמת אמרו חז"ל, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" – בעברית פשוטה זה אומר, האדם לא מנהל את העולם, אלא ריבונו של עולם הוא מלך העולם, ואנחנו לא יכולים לשפוט את מעשי ה'. אבל אנחנו צריכים לשפוט את המעשים שלנו כבני-אדם, אם זה על-פי רצון ה' או לא. אנחנו לא מנסים להמציא תשובות לשאלה, כמו שכתוב בפרשת ניצבים: "למה עשה ה' ככה לארץ הזאת". והתורה אומרת: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבתם אשר כרת עמם בהוציא אתם מארץ מצרים", "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה". זה לא אומר, חבר כנסת חרדי שאומר שבגלל זה שעוזבים את התורה יש סכנה לקיומנו בארץ-ישראל. נכון, "הנסתרת לה' אלוקינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשת את כל דברי התורה הזאת". לנו אין עסק בנסתרות, אבל הנגלות לנו ולבנינו מחייב אותנו. למרות שפעמים אנחנו רואים שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו, אנחנו לא שואלים שאלות על הקדוש-ברוך-הוא. כבר שאל משה רבנו, והמלאכים זעקו מרה כאשר סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל. הם שאלו: זו תורה וזו שכרה? והתשובה הייתה "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאֻם ה'". אז זה נכון שבמעשים של הקדוש-ברוך-הוא אנחנו לא יודעים, ולכן, לכאורה, אי-אפשר להגיד שקרי בא והאיחוד האירופי שלח את דבריו בתשעה באב בגלל שהולכים להפוך את לומדי התורה לעבריינים פליליים. אבל מאידך, אנחנו חייבים כן להתבונן במעשים שלנו ולא במעשי ה'. הגויים אומרים: "רם על כל גוים ה' על השמים כבודו", מה אכפת לו מה אני אוכל ואיך אני מתנהג. אבל הרמב"ם פוסק "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו וידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן", כמו שאומר ירמיהו הנביא: אבותיכם הטו, זה מה שיגרום להם להסיר את הצרה מעליהם. "אבל אם לא יזעקו", אומר הרמב"ם, "ולא יריעו", אז הדבר הזה כמו מלחמה, בצורת, דבר וכל הצרות, ויגידו: "דבר זה ממנהג העולם" – קרי הגיע, קרי הלך – "וצרה זו נקרה" אומר הרמב"ם "הרי זו דרך אכזריות", כי זה התכחשות למעשה ה'. כי הקדוש-ברוך-הוא רוצה שאנחנו ניטיב את מעשינו, ואנחנו אומרים: לא, זה לא קשור. אומר הרמב"ם, "הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות". כמו שכתב בתורה: והלכתם עמי בקרי – והלכתי עמכם גם בקרי. זה לא קשור לשר החוץ האמריקני, ואולי כן. אז תבינו, אין סתירה בין הידיעה שאנחנו לא מבינים את מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא לבין קריאת האזהרה שלנו לחשבון נפש בעקבות גזירת הגירוש שמרחפת על יהודה ושומרון וסכנת קיום שמרחפת על מדינת ישראל כולה. ואנחנו כן צריכים לקחת בחשבון שאם אנחנו מכריזים שיהודי שלומד תורה בארץ-ישראל הוא עבריין פלילי, זה סכנה קיומית לעם ישראל. ואם הבית היהודי נותן יד לזה, זה סכנה קיומית ליישובים שלהם. אנחנו מתפללים לקדוש-ברוך-הוא שהגזירה הזאת לא תעבור, ואנחנו בטוחים שיהודים ימשיכו ללמוד תורה ואף אחד לא ייכנס לכלא על הדבר הזה. לא יהיה דבר כזה במדינת היהודים, שיהודי יירשם כעבריין פלילי מכיוון שהוא לומד תורה. ובזכות זה גם לא תהיה, חס וחלילה, עקירה מארץ-ישראל ולא יהיו, חס וחלילה, מה שכתוב שם "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה". ולכן אני פונה לבית היהודי ואני אומר להם: מילא ויתרתם על ירושלים, אבל הישמרו לכם והיזהרו מלגזור גזירות נגד לומדי התורה ושומריה. אל תחזרו על עוונות ממשלת לפיד-נתניהו-אורלב, שאחריה בא הגירוש מגוש-קטיף, ואחר כך אתם מאשימים את הדתיים בעקירה מגוש-קטיף. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> השותפים שלכם היום הם הטיפו והסיתו את הציבור לעשות את העקירה בגוש-קטיף. אני מסיים, אדוני היושב-ראש. גם אם תצליחו להרעיב ילדי ישראל ולפגוע בתורת ישראל, כי גם על החרדים נגזר כנראה משמים להיות נרדפים, אבל הקדוש-ברוך-הוא, כבר נאמר – אני לא רוצה לצטט, אבל "הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי", אומרים בשבת חזון. אם תחזרו בתשובה ולא תפגעו בילדי תלמודי-התורה, ה' ישמור אתכם ואת בתיכם, כמו שכתוב: "לו עמי שמע לי ישראל בדרכי יהלכו" – כמעט אויביהם אכניע ועל משנאי אשיב ידי. והקדוש-ברוך-הוא יעזור שכולם יוכלו לחיות בשלום ובביטחון בארץ-ישראל. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת ישי, חבר הכנסת דרעי, חבר הכנסת אטיאס, חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני, יש לרשותך חמש דקות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קצת – באמת דיברו כבר קודם, אבל הדברים הם לא מובנים. ירושלים זה דבר שכולם אוהבים להשתמש בו. כולם אוהבים להשתמש בירושלים. בכל נאום, בכל טקס. ירושלים, חיזוקה של ירושלים, מעמדה של ירושלים, עצירת ההגירה מירושלים. ירושלים, ירושלים, ירושלים, אבל כנראה הכול זה מס שפתיים. אנחנו נמצאים בממשלה שהייתה אמורה להיות ממשלה ששומרת על ירושלים, שמעבה את ירושלים, שגורמת לירושלים להתחזק מבפנים. אנחנו רואים ממשלה שבעצם מפקירה את ירושלים על כל צעד ושעל. גם המקומות המקודשים לנו בירושלים, גם הם נמצאים בספקות כאלה ואחרים. יש פה ממשלה מגמגמת או אילמת, ואותם אנשים שפעם היו – אני חושב שאם היו חיים היום מנהיגי המפד"ל דאז, אני לא בטוח שהם היו מקבלים כל כך הרבה נחת רוח ממה שקורה היום, גם מהמנהיגות של הממשלה הזאת, שבראשה עומד הליכוד. אני לא יודע מה היו חושבים חברי מרכז הליכוד שירושלים הייתה אג'נדה שלו. ירושלים הייתה אחת הסיבות שראש הממשלה דהיום נבחר אז בזמנו, על הססמה שהייתה בנויה על ירושלים. והיום, ככה, לעיני כל ישראל, ממשלה ימנית כביכול עם מפלגה אמונית כביכול שנמצאת אתה ביחד. באים ומנסים גם לעבוד עלינו בתחילת הדיון: עומד פה יושב-ראש ועדת הכספים, ידידי מר ניסן סלומינסקי, ומסביר שאנחנו באים עכשיו לחוקק חוק כדי להציל עוד איזה חודשיים אולי, כשהיה אפשר לעצור את ביטול החוק הטוב הזה, את ביטול החוק המשמעותי הזה, שהוא טוב לחברה, הוא טוב לעיר ירושלים, הוא טוב למצב הדיור. הוא טוב לכל דבר. אבל אנחנו כנראה בזמנים שהדורות נחלשים. ואם אני מסתכל היום על תנועה כמו הבית היהודי, ואני לא מדבר כרגע על הליכוד – אין אידיאולוגיה. הבית היהודי היום, אין לו אג'נדה דתית. אנחנו רואים את זה על כל צעד ושעל. רפיסות כזאת, פחד כזה מהשליטים החדישים שנמצאים פה. אל תעזור לי, מיקי. תודה. רפיסות כזאת. אני שואל את מנהיגי הבית היהודי בחברות, בידידות: עברו כבר ארבעה חודשים, במה הטבעתם חותם? על איזה דבר מסוים שמתם חותם דתי או אמוני? איזה דבר עשיתם שמדבר לציבור שלכם? שמדבר לרבנים שלכם? הכול ברפיסות, על כל דבר. בעניינים של קדושה, בעניינים של משרתים בקודש, שבסוף הצלחתם בכוחות משותפים אתנו לעצור את הגזירה הזאת, אבל התעוררתם מאוחר. אתם יושבים בממשלה שכל יום מחפשת להחליש את מצב הדת, את הדמות המיוחדת של עם ישראל. והיום גם ירושלים. וכמו שאמר ידידי הרב אייכלר, ירושלים זה לא רק יום ירושלים ולא רק החגיגות. ירושלים זה הקדושה של ירושלים. ירושלים זה הכותל המערבי. ירושלים זה חיזוק של הבנייה. זה ירושלים. ואם אני לוקח את המפד"ל לדורותיה או את מנהיגי הציונות הדתית לדורותיהם שהיו גם במפלגות אחרות, אני יכול להגיד בצורה ברורה: היום אין תחייה. פעם הייתה תחייה, היום אין תחייה ואין תקומה ואין מפד"ל. יש מפלגת יש עתיד שתיים. נגררים. נרפסים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> זה היה יכול להיות יופי של משפט סיכום, אבל בכל זאת אני אתן. מנהיגי הבית היהודי לפעמים נראים כמו צוות בלשכת שר האוצר. ממה אתם מפחדים? מהזהות שלכם? מהדתיות שלכם? ממה? ואגב, אני אשמח מאוד אם מישהו גם מכם יכול להגיד לי אם הוא שמע גם שיש ראש ממשלה בישראל. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת אשר. חבר הכנסת אלי ישי – אינו נוכח. נוכח? אתה רוצה להחליף, חבר הכנסת דרעי? <אריה דרעי (ש"ס):> אפשר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אאשר את זה, כי אתה מייד אחריו, אז בבקשה. אחריך ידבר ישי. חבר הכנסת דרעי, בבקשה, חמש דקות לרשותך. אחריו, אם ירצה – אלי ישי. אחריו – אריאל אטיאס. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השרים, מנהג ישראל בכל תפוצות ישראל – אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים – כשחתן ביום שמחתו, ביום חופתו, ביום השמח ביותר שלו, כשהוא מקדש לו אישה, וביחד בונים בית בישראל, החתן שובר כוס ואומר: "אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". המנהג הזה נובע מכך שעם ישראל מעולם לא שכח את ירושלים בירתו, ומעולם, גם בגלות, וגם בכל מקום שהוא נמצא, הוא רוצה והוא שואף לראות את ירושלים הבנויה. זכינו, וקמה בארץ-ישראל מדינה יהודית, שירושלים היא בירתה. כמה אנחנו מחויבים לחזק את ירושלים? כמה אנחנו מחויבים לעודד את ירושלים? כמה אנחנו מחויבים לעודד ולעשות כל דבר שבעולם שבני ירושלים הצעירים, שהיום נגזר עליהם, כמעט על כולם – חילונים, דתיים וחרדים, זה לא משנה. לאף אחד – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת דרעי, זמנך תם. תסיים בבקשה. <אריה דרעי (ש"ס):> באמת? עוד לא התחלתי לדבר, מה קרה? <קריאות:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> התחלפתי עכשיו. שנייה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> עוד לא התחיל הזמן אפילו. <היו"ר יוני שטבון:> סליחה, התחלפתי עכשיו. <אריה דרעי (ש"ס):> בקושי אמרתי "אם אשכחך ירושלים". <היו"ר יוני שטבון:> אני מבקש את סליחתך. חצי שנייה. פשוט נכנסתי עכשיו וראיתי שהשעון תם. <אריה דרעי (ש"ס):> אם לא הייתי מכיר את היושב-ראש כאיש תם וירא שמים, הייתי חושב שזה עוד פעם הבית היהודי. הם לא נותנים לדבר גם. מה קרה? <היו"ר יוני שטבון:> את זה נעשה אחר כך. <אריה דרעי (ש"ס):> זה אחר כך, טוב. <היו"ר יוני שטבון:> שלוש דקות. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – עשר דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> חמש דקות. חמש. <אריה דרעי (ש"ס):> למה חמש? זו הסתייגות? מה זה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> למה חמש? <אורי מקלב (יהדות התורה):> זו הסתייגות, חמש דקות. <אריה דרעי (ש"ס):> חמש דקות, נכון? <אורי מקלב (יהדות התורה):> חמש דקות. <היו"ר יוני שטבון:> חמש דקות לכל אחד. כמה זמן דיברת? <אריה דרעי (ש"ס):> עוד לא דיברתי. <היו"ר יוני שטבון:> לא דיברת? <אריה דרעי (ש"ס):> א-ביסלע. <היו"ר יוני שטבון:> יאללה, כי אנחנו ממשיכים. בכבוד, קדימה. <אריה דרעי (ש"ס):> אני אומר, היום המצב בירושלים הוא שבני זוג צעיר שרוצים להמשיך ולבנות את ביתם בירושלים – נולדו בירושלים, ההורים שלהם גרים בירושלים. לא משנה אם אתה דתי, חילוני, כיפה סרוגה או כיפה שחורה, או כל לבוש אחר, אין לך איפה לגור היום בירושלים. ואם יש משהו לקנות מיד שנייה, זה הדבר היקר ביותר. במקום לעודד את הבנייה בירושלים, לעודד את הקבלנים, להוריד את מחירי הקרקע, לנסות ליזום תוכניות חדשות, אפילו המעט הסמלי שאני יודע – אני בטוח מה תהיה תשובת סגן השר – החוק הזה לא בוצע, הוא הוקפא כל הזמן, זה נכון. אבל הוא היה סמל. לכן לא לחינם התחלתי עם שבירת הכוס. גם שבירת הכוס היא סמל. הסמל הזה – ממשלת ישראל היהודית, הריבונית, לאחר 65 שנות קום המדינה, במקום לחזק את ירושלים הבירה של מדינת ישראל, של עם ישראל בכל העולם כולו, אנחנו משדרים סמל. הממשלה הזאת החליטה – גם הסמל הזה, שלא מהווה עול תקציבי, הקפאתם אותו כל שנה. הקפאת אותו. אז לא נורא, תשאירו אותו ותמשיכו להקפיא. אולי כשמצב יהיה יותר טוב יהיה כסף לתת. למה לבטל? למה לבטל? בשביל מה? אלא מה? לצערי הרב, שוב, אני חוזר לנאום הראשון שנתתי באי-אמון. איך נבנה כל התקציב הזה? יושב לו שר האוצר ואומר הב-הב – תנו לי כל הצעה שיכולה לפגוע בדתיים ובחרדים, שיכולה לפגוע בציבור הזה. אין לי הסבר אחר, לצערי הרב. ועשו חשבון מי בירושלים לוקח את המענק הזה; הרוב, לפי סטטיסטיקה, הם דתיים, הם חרדים. אוקיי, אז אפשר לבטל את זה. אפילו טיפת מחשבה. אל תהיה צודק, תהיה חכם. מה קרה? תשאירו את זה. מה ההתעקשות הזאת? וכשאני שומע את שר השיכון – שאני מאוד מכבד – אומר, אני אלחם, בסמכותי כשר השיכון, לא תהיה הקפאה בירושלים – בינתיים, מאז שהוא – ההקפאה ממשיכה, לא זזה כהוא-זה. ולפי מה שאנחנו שומעים, תמשיך להיות הקפאה בירושלים, ובכל המקומות האחרים. והבית היהודי – העוגן, הגב, התמיכה של יש עתיד ושל שר האוצר לפיד. בלעדי הבית היהודי, שר האוצר – לא הייתה מפלגת יש עתיד. מי שנותן לו את העוגן זה הבית היהודי. שלא יתחמקו בשום התחמקות שיכולה להיות. הבית היהודי הם אלה שנותנים את כל הכוח ואת כל העוצמה הפוליטית ליאיר לפיד וליש עתיד להיות בממשלה ולגזור את כל הגזירות הללו. <יצחק כהן (ש"ס):> אלה – – – של ירושלים? <אריה דרעי (ש"ס):> לא. לא. <יצחק כהן (ש"ס):> הבית היהודי – – – ירושלים? <אריה דרעי (ש"ס):> תסתכל בתוצאות הבחירות ותראה כמה ליש עתיד. הבית היהודי זה משהו אחר. <יצחק כהן (ש"ס):> הבית היהודי – – – <אריה דרעי (ש"ס):> אני אשאל אותך שאלה אחרת. אנחנו מכירים את המצביעים של הבית היהודי – משפחות טובות, ברוכות ילדים. לא אכפת להם שמקצצים בקצבאות הילדים? אין להם ילדים? <יצחק כהן (ש"ס):> אין להם דירות בירושלים? <אריה דרעי (ש"ס):> לא יודע. הם מוכנים – כנראה שהם מוכנים – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הציבור החרדי לא – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> כבוד יושב-ראש הכנסת יוני שטבון. <יצחק כהן (ש"ס):> יושב-ראש הישיבה. <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו רוצים לתת את הכבוד לסיים ליושב-ראש המפלגה שלכם. לפחות אנחנו עקביים, אבל זה לא הדיון פה, אנחנו מדברים פה עכשיו על ירושלים באווירה רגועה. אז, חבר הכנסת אריה דרעי, נא לסיים. בבקשה. בבקשה. <אריה דרעי (ש"ס):> לכן אנחנו מבקשים להצביע בעד ההסתייגות שלנו, ולו גם בשביל הדבר הסמלי, שאנחנו היום על הבימה הזאת צועקים ואומרים: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. אנחנו לא נשכח את ירושלים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אריה דרעי. יעלה חבר הכנסת אלי ישי. נוכח? אינו נוכח. חבר הכנסת אריאל אטיאס, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. חמש דקות, בבקשה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדוברים פה מתפלאים מדוע הממשלה הזו החליטה לבטל את החוק, החוק שהיה מוקפא, שנותן מענקים למי שקונה דירה ראשונה בירושלים. אתם יודעים שהביטולים של ההטבות של הזוגות הצעירים זו מדיניות של הממשלה הזו, כי הממשלה הזו גם ביטלה את המענקים בפריפריה לכל מי שקונה דירה ראשונה. התירוצים שהיו על ירושלים, שזה יכול להעלות את הביקושים, ואתם את המחירים – אין את התירוצים האלה בפריפריה. אבל הדבר החמור יותר, כשאומרים אנחנו מבטלים את המענקים בירושלים, זה אם הייתה בנייה בירושלים. אבל אין בנייה בירושלים. הבנייה בירושלים מוקפאת, והיא מוקפאת על-ידי הבית היהודי, שרוממו את הבנייה בירושלים בגרונם, אבל בפועל הם מקפיאים את הבנייה בתואנה שעכשיו אנחנו צריכים לתת איזושהי הזדמנות. אתם פתאום תשמעו מילים גדולות על זה שאנחנו נעמוד על זה שיהיה משאל עם. אני לא שומע, אנחנו נעמוד על זה שתהיה בנייה בירושלים, בגלל שאפשר לבדוק את זה מייד. יש היום למינהל מקרקעי ישראל יכולת לשווק 2,500 יחידות דיור בירושלים, תב"ע מאושרת ברמות, בגילה, בהר-חומה, בפסגת-זאב. הבית היהודי, ושר השיכון ונפתלי בנט מקפיאים את הבנייה בירושלים. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יוני שטבון, ממפלגת הבית היהודי, יש תב"ע מאושרת. אפשר לשווק אותה. לא נדרש אישור שר הביטחון. נדרשת נחישות הפעולה ולא נחישות הדיבור. את הדירות האלה לא משווקים בפייסבוק, ולא בישיבות סיעה. את הדירות האלה משווקים על-ידי שנותנים הנחיה למינהל מקרקעי ישראל, למנהל המחוז, להכין חוברת מכרז. החוברת מוכנה. אפשר לשווק את הדירות האלה בירושלים. תאמין לי, זה יוריד את מחירי הדירות בירושלים הרבה יותר מהמענקים האלה. אבל למה אתם לא עושים את זה? כי נדבקתם לכיסא. זה פוגע לכם באידיאולוגיה, אז מה אתם עושים? אתם צועקים: אנחנו לא ניתן, אנחנו נבנה, אנחנו נעשה. חברים, את ההצגה הזאת הציבור מכיר, ויודע לבדוק את זה מייד. אתם יודעים איך בודקים דבר כזה? לפי חוק חובת המכרזים, נדרש פרסום של מכרזים בשלושה עיתונים: בעיתון ערבי, כלכלי ויומי, ונדרש לפרסם באתר של המינהל. אי-אפשר לעשות מכרז בירושלים מתחת לרדאר. מה נדרש? לפרסם מכרז. ואם יפרסמו מכרז, אז כולם ידעו מזה, ואם ידעו מזה אז יצעקו עלינו. אבל אתם כל הזמן צעקתם שאנחנו לא צריכים להתחשב באומות העולם ואנחנו נבנה בירושלים עיר הבירה. פתאום הגעתם לכיסא, אתם מקפיאים את הבנייה בירושלים, ואתם יודעים שזה לא לחודש-חודשיים-שלושה. מתחיל עכשיו משא-ומתן לתשעה חודשים ואחרי תשעה חודשים יהיו עוד סיפורים. עוד מעט שר החוץ מגיע, עוד מעט ה-G-20 מתכנס, עוד מעט ה-G-8; התירוצים האלה, אנחנו מכירים אותם, אני ישבתי שם, אבל בהבדל אחד. אנחנו הלכנו לראש הממשלה – פעם, פעמיים, שלוש – אמרנו לו: שמע, בסוף אנחנו רוצים לשווק. ובתקופתי כשר הבינוי והשיכון שיווקו אלפי יחידות דיור בירושלים. זה לא היה קל, ראש הממשלה לא היה מסכים בכל הזדמנות, אבל היה שלב שאמרנו לו: אנחנו נפרסם את המכרז כי לא נדרשת הסכמת ראש הממשלה לשווק מכרזים בירושלים, לא נדרש אישור שר הביטחון לשווק בירושלים. ואם אתם דוברי אמת ואם אכפת לכם מירושלים ולא מהכיסא שלכם, אתם צריכים לשווק יחידות, דירות, בירושלים עכשיו, אז אתם תוכיחו שבאמת אכפת לכם מירושלים ושאתם לא רק תדברו על זה בישיבות סיעה. אז מה אנחנו מתפלאים שאתם נותנים יד להקפאה ולביטול חוק של מענקים, אם אתם מסכימים להקפיא את הבנייה בירושלים, ובכך להעלות את מחירי הדיור בירושלים וגם לפגוע בריבונות שלנו בירושלים? כי אם אתם נותנים לגורמים זרים להחליט אם ישווקו כאן בירושלים או לא, אתם לא ראויים לשבת בכיסאות שאתם יושבים עליהם. לכן, יפה שעה אחת קודם. אם כנים דבריכם, ואכפת לכם מירושלים, תשווקו יחידות דיור בירושלים. יש תב"ע מאושרת, יש הסכם עם העירייה, אפשר להתחיל לשווק – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – ואז באמת אנחנו נבין שאתם נאה דורש נאה מקיים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. חבר הכנסת יצחק כהן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת משולם נהרי. בבקשה, חמש דקות. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד סגן שר האוצר ידידי, איש ירושלים, חבר הכנסת רובי ריבלין, אני שמח שנכנסת ברגעים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני גם אדבר. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – רגעים לא קלים על ירושלים. מדברים על הקפאה בתהליך מדיני. החוק הזה הוא הקפאה, למעשה. למעשה, זה הקפאה של בנייה בירושלים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני סגן שר האוצר – – <יצחק כהן (ש"ס):> כשהחוק הזה חוקק, אדוני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אדוני יודע שזאת לא הכוונה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני, כשהחוק הזה חוקק – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אולי – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – הבינו חברי הכנסת בבית הזה שצריך למנוע את ההגירה השלילית בירושלים, וחוקקו חוק מצוין, שנותן לזוגות הצעירים, לחסרי דיור, שמעולם לא רכשו דירה, את ההזדמנות לקנות דירה בירושלים. אדוני איש ירושלים, מה הפריע להם החוק הזה? למי זה הפריע? מה עשו עם התרגיל הזה של – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> שלושה חודשים. <יצחק כהן (ש"ס):> שלושה החודשים. גבולות הגזרה שנתנו עד אמצע יולי, ואחר כך סוף אוקטובר – – – <אריאל אטיאס (ש"ס):> – – – ביקושים – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הכניסו את הזוגות הצעירים לתזזית בשביל להספיק כמה שיותר, העלו את הביקושים לרמה מטורפת, ואתה יודע מה קרה, אדוני איש ירושלים – רובי, אני מדבר אליך, זה נושא שאני מאוד קרוב אליו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני מסביר לה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אל תסביר לה, אל תסביר לה. אל תסביר – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):> הוא מסביר מצוין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היא שאלה אותי למה בפריפריה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אל תסביר לה. בפריפריה גם היה חוק, שביטלתם אותו – לא אתה, חלילה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה תקציבים. <יצחק כהן (ש"ס):> 32 ערים בפריפריה, היה להן גם כן. היו מענקים גם בפריפריה, גם את זה ביטלתם, לזוגות צעירים בפריפריה. ואני שואל למה. למה, אדוני חבר הכנסת רובי ריבלין? וכי הציבור של הבית היהודי, אין לכם זוגות צעירים? הם לא קונים דירות בירושלים? הם לא קונים דירות בפריפריה? מורי ורבותי, כפי שציין פה הרב אריה דרעי, כשבנו את התקציב הזה, הציבו דגלים. אני פעם הסברתי לכם – כשבונים תקציב, מציבים דגלים, שזה מנועי צמיחה, תעסוקה, עידוד השקעות הון בפריפריה, שיפור הרפואה בפריפריה, חינוך. אלה דגלים שמציבים מקבלי ההחלטות, מעצבי מדיניות כלכלית. פה, הדגלים שהציבו הם דגלים, פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שמכינים תקציב שהנושא האחד והיחיד, הדגל האחד והיחיד זה החרדים. אבל, מיקי – אתה יודע שאני אוהב אותך – אבל בירושלים יש ציבור שהוא לא רק חרדים, וכשפגעתם בחרדים פגעתם גם בציבור שלכם, גם בציבור מעמד הביניים. וכי אין זוגות צעירים מהציבור שלכם שרוכשים דירות בירושלים? יש ויש. גם בהם פגעתם על הדרך. אמרתם: בואו נפגע בחרדים, ואז פגעתם גם בהם. אני אקרא כמה פסוקים מההפטרה של השבוע: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם; דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוֹנה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאֹתיה; קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסִלה לאלקינו; כל גיא ינָשא וכל הר וגבעה ישפָלו והיה העקֹב למישור והרכסים לבקעה; ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר". אני אקפוץ לסוף: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". אני אומר לכם, רבותי, זה לא יחזיק מעמד. זה ייגמר מהר מאוד. השלטון הזה יתחלף. יחזור שלטון שפוי – עם משרד אוצר, עם משרדי ממשלה: חינוך, שיכון, פנים, משפטים, בריאות, שידעו לעשות את העבודה כמו שצריך. <יעקב מרגי (ש"ס):> תהיה ממשלה בירושלים? <יצחק כהן (ש"ס):> בבקשה? <יעקב מרגי (ש"ס):> תהיה ממשלה בירושלים? <יצחק כהן (ש"ס):> תהיה, בעזרת השם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק כהן. יעלה חבר הכנסת משולם נהרי, ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> איפה משולם? <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת משולם נהרי אינו נמצא. בבקשה, חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, יום עצוב היום, כי מדברים על ירושלים ומדברים על ביטול מענק, ומדברים על הקפאת בנייה בירושלים. ואני אומר לכם שאין פה שום עניין תקציבי, שנגיד שיש פה תקציב שצריך לחזור למדינה, כי החוק הזה הרבה פעמים היה מוקפא, אבל לבוא לבטל – לבוא לבטל – ולמחוק שם ירושלים – – <יעקב מרגי (ש"ס):> 3,000 שנה. <אמנון כהן (ש"ס):> – – זה לא פשוט. <יעקב מרגי (ש"ס):> 3,000 שנה. <אמנון כהן (ש"ס):> כן. כן, חבר הכנסת מרגי, אני אומר לך – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כמה שנים התפללנו. <אמנון כהן (ש"ס):> – – אבותי באוזבקיסטן, ובמקומות רבים, במרוקו שלך, התפללו שנים רבות להגיע לארץ-ישראל וירושלים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <אמנון כהן (ש"ס):> והנושא של ירושלים הוא בראש מעיינינו. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מה עם סוריה – – – <אמנון כהן (ש"ס):> ואני אומר – אפילו ה"לחיים" שהיו שותים בסעודה, כל פעם: "לחיים, לחיים, בשמחת ירושלים". ואני מבין, יש תקופות שקשה, אז אפשר להקפיא. לבטל? לפגוע בירושלים? קשה מאוד, קשה מאוד להרים את האצבע, את היד היום, לביטול המענק, שיביא להקפאה בבנייה בירושלים. אבל מה אני מצפה? היום היה דיון בוועדה לביקורת המדינה על אי-גביית חובות של המדינה. זה כבר דיון שני. מה מסתבר, על-פי דוח מבקר המדינה? שב-2010 הייתה אי-גבייה של 61 מיליארד שקל. היום יש צפי שכבר הגיעו ל-100 מיליארד שקל אי-גבייה, כאשר החובות של רשויות, תאגידים וחברות ממשלתיות – לשם לא הולכים להגיד שיחזירו את הכסף למדינה, שיהיה לנו את הכסף לטובת רווחה, חינוך, ולא היינו צריכים לבוא לתקציב כרגע, בוועדת כספים, לקצץ בדברים הכי כאובים שלנו. מה פתאום? אלה חזקים. כבר אני לא מדבר על משאבי טבע, שמדברים שמקימים ועדות, מקימים ועדות. הם מקבלים מענקים, הם לא משלמים את המס למדינה כמו שצריך, רק 5%. בהם לא נוגעים. מענק ירושלים? את זה צריך לבטל; לא להקפיא, לבטל. רק ברשות המסים, חברי חברי הכנסת, מסתבר היום שיש חובות של 20 מיליארד שקל שלא גובים, כבוד סגן שר האוצר. 20 מיליארד. עכשיו מתחילים לזוז, בעקבות דוח מבקר המדינה, סוף-סוף, מתחילים למצוא דרך איך, מה לעשות. אבל לא יעשו כל גבייה שם על מנת קצת למתן את הגזירות. קודם כול להיכנס לכיס של האזרח. בלילה אחד להעלות את המע"מ? בלילה אחד להעלות את המחיר של הסיגריות? בלילה אחד להעלות את מחיר האלכוהול? זה קל. מה יעשה עובד הקבלן שעובד, מרוויח 4,500 שקל? במר חייו רוצה לעשן איזה סיגריה, קשה לו בחיים. גם את זה ייקרתם. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כמה מיליארד – – – <אמנון כהן (ש"ס):> מסים – 20 מיליארד, ולא משלמים – – – הגדולים לא משלמים. יש היום תופעה במדינה שבן-אדם פותח חברה, צובר חובות, לא משלם. סוגר אותה, פותח חברה חדשה. ממשיך להתגלגל, ארבע-חמש חברות. אני אומר להם: למה חלמאות? תעשו סעיף, מי שרוצה לפתוח חברה חדשה – לבדוק אם יש לו חובות בחברה אחרת. לא, דיונים. לבדוק, דברים. ומי שיודע לעשות תכמונים – אז הוא זוכה, וההוא שמרוויח 4,500 שקל – המע"מ עלה, מחירי הסיגריות עלו, האלכוהול; מסכן, אחרי העבודה רוצה לשתות איזה כוסית, במר חייו, מסכן. עובד קבלן, שגם את המשכורת לא מקבל בזמן כי הקבלן לא נותן לו. אז רוצה לשתות כוסית עראק. גם את זה ייקרנו לו. אז מה אנחנו מדברים, על ירושלים? יש פה רגש? <יצחק כהן (ש"ס):> – – – איש ירושלים. איש ירושלים. <אמנון כהן (ש"ס):> תעזוב, הוא בטח לא מסכים לזה. כולנו אנשי ירושלים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני מבקש לענות. <אמנון כהן (ש"ס):> אמרתי, אבותי התפללו, ורק הרימו "לחיים", אמרו: לחיים, לחיים בשמחת ירושלים. ואנחנו תפילה לקדוש-ברוך-הוא שיבטל מעלינו את כל הגזירות הקשות האלה, ואני כוהן, רוצה לברך את עם ישראל: "השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל – – – ואת האדמה אשר נתתה לנו – – – ארץ זבת חלב ודבש", וארץ שהמנהיגים של העם לא ירימו יד נגד ירושלים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חברי חברי הכנסת. חבר הכנסת רובי ריבלין, איש ירושלים, כלשונכם, רוצה להגיב לדברים. יש לו בקשת רשות דיבור, אז אני אבקש את רשותכם שהוא יגיב לדברים ואחרי זה נמשיך. <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> איש ירושלים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, שר הביטחון, שר החקלאות, כן, כאשר דנו בוועדת הכספים ביקשתי הסתייגות דיבור, מהטעם הפשוט שידעתי מה יאמרו חברי חברי הכנסת אוהבי ודורשי שלום ירושלים, ואני יכול לומר לכם לפני שנתפלמס קצת: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וכמובן, כאשר ישבנו ודנו בנושא שבו היה צריך לקצץ בסיוע שמאפשר בנייה בירושלים, וחבר הכנסת ברכה נמצא גם ברשות דיבור, ודאי יש לו מה לומר לפי דעתו על ירושלים, שגם הוא מכבד, ורואה בה – ויש לנו השקפת עולם אחרת. אבל אנחנו דנו בנושא עם כל הכאב, ועם כל ההבנה שיש פגיעה בירושלים, פגיעה שהייתה גם בקדנציה הקודמת, כאשר היה עולה השר אריאל על במת הכנסת ואומר: רבותי, אנחנו לא בונים בירושלים, ואת השאלה הזאת אתם צריכים לשאול את הממשלה, כשהוא היה חבר בה. אנחנו דנו בוועדת הכספים, אדוני היושב-ראש, ואני מודה לך מאוד על שאפשרת לי להגיב – ברמה של דיון תקציבי. אנחנו ביטלנו סיוע דומה לכל הפריפריה בישראל. וירושלים עתידה להגיע לכל הפריפריה, וירושלים היא מרכז חיינו והסיבה לחזרתנו למולדתנו לפי אמונתנו. אבל בכל זאת, כאשר מדובר – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> למה לבטל, אבל? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא מדבר, חבר הכנסת ליצמן, יושב על ידך בכל השעות. כאשר מדובר בנושא תקציבי, ואלעזר שטרן הוא לא פחות אוהב ירושלים ממני, שאני דור שביעי בירושלים, ונכדי – דור עשירי, ונכדיו של בן-דודי פרוש כבר דור 14, אנחנו צריכים להבין שברמה תקציבית יש פעמים צרכים, שאנחנו מחויבים – – – <אמנון כהן (ש"ס):> אז להקפיא. להקפיא שנה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> באנו וביקשנו דבר אחד: להזהיר את כל אזרחי ירושלים ולומר להם: כל מי שהתכוון לקנות דירה, אנחנו נותנים לו ארכה של שלושה חודשים. בואו. ועשינו זאת אף שידענו שאנחנו מעדיפים את ירושלים לטובה. דיברנו ועשינו זאת כאשר אחד משומרי חומות ירושלים בעת החדשה, סגן שר האוצר, כמו השר, יצחק כהן, ששימש זמן קצר כסגן שר, וגם הוא שמר על ירושלים והביא לחוק הזה. אנחנו מדברים פה על חוק שצריך שוויוניות בכל הארץ. וקשה, קשה היה לנו גם להסביר לרוביק דנילוביץ מבאר-שבע, ולראשי ערים שהם בקריית-שמונה, בשדרות או בנתיבות, מדוע הם כפריפריה לא יקבלו את הגרייס, את ההנחה של שלושה חודשים שמאפשרת לצעירי ירושלים לרכוש דירה כאשר הם מקבלים את אותו סיוע. רבותי, 50 מיליון פה, 50 מיליון שם, הם דבר בעל משמעות, כשכל הוספה, מצד אחד, מחייבת אותנו בהורדה בצד שני. אם מדברים על בנייה בירושלים, לא ארים יד לעולם על האפשרות שירושלים – בכלל יחשוב מישהו לחלק אותה פעם נוספת. העיר הזו, שהיא מטרופולין, שבה אנחנו חיים כמיקרוקוסמוס במזרח התיכון – יהודים וערבים, חרדים וכאלה ששומרים פחות מצוות, חדשים וותיקים, עליות ראשונים – עלייה ראשונה, עלייה שנייה, עלייה שלישית, תלמידי הגאון, העלייה החסידית. כולנו כאן יחד מגבשים את היכולת שלנו לחיות יחד. הנושא שבא לפנינו היום הוא צורך תקציבי שבלעדיו אין. האם ניקח מהביטחון עוד, יותר ממה שלקחנו? האם ניקח מחקלאות עוד? האם ניקח מהרווחה? האם ניקח מהבריאות? האם ניקח מהחינוך? כל הדברים האלה הם שהביאו אותנו לכלל החלטה והכרעה על מנת לעשות צדק בימים שבהם אנחנו מחויבים בגזירות. לא נשכח את ירושלים, ולא ניתן לשכוח את ירושלים, ולא נרים יד על ירושלים, ולא לשאת את שם ירושלים חלילה שלא לצורך, אני לא אומר לשווא. ולכן, רבותי, נתייחס לזה באמת כסעיף תקציבי, כמטלה תקציבית ולא כנושא לאומי, משום שאין כאן כוונה חלילה לפגוע בירושלים, גם אם התוצאה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – מה שאמרת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> השר מרגי, גם אם התוצאה פעמים טופחת על פנינו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת רובי ריבלין. תודה לחברים על רשות הדיבור. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה. חמש דקות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, מכובדי יו"ר הכנסת לשעבר, חבר הכנסת רובי ריבלין, איש ירושלים, הייתי, כתושב באר-שבע, עונה לרוביק: מיוחדת היא ירושלים, מנה כפולה וגדושה מגיעה לירושלים, לראיה, יש לנו חוק הבירה, עיר הבירה, שמקנה לה הרבה קדימויות. אבל, אני מבין שזה סעיף תקציב – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הסעיף הזה הוא לא מהחוק הזה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עוד איוולת מבית מדרשה של הממשלה הזו, עוד חוק שבא לבטל את מענקי הדיור בירושלים. זו ממשלה שפעם אחר פעם עושה הפוך מכל מה שהבטיחה ערב הבחירות. בואו נתחיל לבדוק הבטחה אחר הבטחה. מרכיבי הקואליציה – פעם זה היה נכון ביותר ליש עתיד, היום כנראה פשה הנגע, וגם מפלגות אחרות – מרכיבי הקואליציה הזו מיש עתיד הבטיחו לשים את האדם העובד במרכז, הבטיחו לחזק את מעמד הביניים, והנה, לא אומר "כל", אדייק: רוב הגזירות הכלכליות בתקציב המדינה, גזירה אחר גזירה, פוגעות פגיעה ישירה כמו טיל "קורנט" באדם העובד ובמעמד הביניים. אתם יודעים מה קורה לטנק כשטיל כזה פוגע בו. החל מעליית מדרגות המס – פוגע בעובד; עליית המע"מ – מקטין את כושר הקנייה של האדם העובד ומחליש את מעמד הביניים; קיצוץ בקצבאות ילדים – מקטין את כושר הקנייה, פגיעה ישירה. הייתי לוקח עוד טיל, טיל "יאחונט" הרוסי, אתה יודע מה הוא עושה לכלי שיט? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> שיט, טיל שיט. <יעקב מרגי (ש"ס):> אמרתי. באדם העובד ובמעמד הביניים פגיעה ישירה וקטלנית. כן, אותו מעמד ביניים שגנבו לו את השלטון, אותו מעמד הביניים ששמו אותו בלב, בליבה של מערכת הבחירות, שהבטיחו לו: הנה, משהו חדש קורה פה, והנה ממשלה חדשה שתדאג לו, למעמד הביניים. ואותה ממשלה שהבטיחה גם שלא תהיה הקפאה בירושלים מקפיאה את הבנייה בירושלים, אותה ממשלה שאמרה שלא תעשה הבדל בין שכונות, לפחות בפה מלא בשכונות היהודיות של ירושלים, ובגמגום לגבי שכונות אחרות, מקפיאה בנייה. ואם היה סיכוי כלשהו שנעודד את הבנייה בירושלים על-ידי מענק, שהממשלה קיבלה החלטה אמיצה – וגם צריך להגיד ביושר שהרבה לא השתמשו בו, למרות הזעקה והמחאה שלנו הרבה לא השתמשו בו, אבל עדיין זה היה, זה היה בספר החוקים, זה היה בהחלטה: ירושלים היא באמת מיוחדת, ולא באמירה, לא באמירה שמישהו פה רוצה לפרוט על רגש כלשהו. כי גם ירושלים, מעבר להיותה חשובה ובבת-עינינו, היא באמת סובלת ממצוקה קשה בתחום הדיור והבינוי, סובלת ממצוקה קשה. אז לא די שלא בונים בירושלים, אם היה עוד סיכוי שתהיה בנייה והשקעה כלשהי בירושלים, באים ומבטלים את מענקי הדיור בירושלים. עמד כאן קודם חברי חבר הכנסת אמנון כהן, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שלית מאן דפליג שהוא משקיע שעות רבות ועושה עבודה רצינית בוועדה, היום היה דיון – היום זה היה? <אמנון כהן (ש"ס):> היום, היום. <יעקב מרגי (ש"ס):> דיון חשוב, שחשף בפני חברי הכנסת ובפני האומה כולה תת-גבייה. רבותי, אנחנו מדברים, אתם מהלכים על – – – <אמנון כהן (ש"ס):> זה לא תת-גבייה, זה אי-גבייה, מיליארד – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> זה תת-גבייה, אי-גבייה בכלל. אבל לא, אי-אפשר לומר שלא גובים כלום, תת-גבייה זה כשאתה לא מגיע ליעד ולמה שאתה צריך לעשות. אתם אומרים לנו: בור תקציבי, השארנו לכם בור תקציבי, הממשלה הקודמת, ממשלות עבר. נכון, אנחנו אשמים. ידידי סגן שר האוצר מיקי לוי, מה לעשות, אליך אני פונה כי אותך שמים פה, וכשחברך או יו"ר מפלגתך רוצה להזכיר לנו שאנחנו נמצאים בגן-ילדים הוא נותן לנו את הנאום של "אתה התחלת". ראינו היום את הביזיון ששר אוצר של מדינת ישראל, ערב אישור התקציב, מה שהיה לו פה לומר: אתם החרדים, החרדים, החרדים, החרדים. אני אומר לכם, החרדים, אחי החרדים, מזל שנבראנו, יש על מי לדבר בכנסת הזו, את מי להאשים. שמו עלינו – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מרגי, זמנך תם. משפט אחרון, בבקשה, יש הרבה דוברים. <יעקב מרגי (ש"ס):> מייד. שמו עלינו את כל תחלואי החברה בישראל, כל תחלואי הכלכלה במדינת ישראל, מה עוד יאשימו אותנו? תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה. בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, ירושלים לקחה תשעה קבין. ירושלים עיר תפארתנו, ירושלים שאנחנו מתפללים עליה בשלוש התפילות, ומזכירים את ירושלים, ובכל פעם שמברכים ברכת המזון מתפללים על בניין ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו אמן. והנה באה הממשלה הזאת, ולפחות אני מכיר חלק גדול מהממשלה הזאת, שירושלים על ראש שמחתנו, מאבקים ומשפטים רבים נאמרו בנושא הזה, שירושלים בירת מדינת ישראל, בירת העולם, לא נוותר על ירושלים, ואני מאמין בכל מילה שאומרים. אין לי ספק בכך. אבל, חברי חבר הכנסת ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת לשעבר, מן המפורסמות הוא שהוא איש ירושלים, וכולם מחכים כששומעים את רובי ברדיו, דבר ראשון הוא מצהיר: אני איש ירושלים. ושמעתי את הדברים שלך בקשב רב, ואני אומר לך, הבנתי אותם, אבל קשה לי לקבל אותם. דווקא ממך קשה לי לקבל. מדוע אני אומר את זה? מפני שירושלים זה לא נושא תקציבי. אני לא מקבל את זה, ירושלים היא מעל לכל דבר אחר. כאשר על מה מדובר פה? איזשהו סעיף של, לזוג צעיר עוד קצת כסף כדי שהוא יוכל לרכוש את הדירה, וגם זה מוקפא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מה אני אומר לבחור ששאל אותי – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אתה יודע מה? הוא יקבל את זה באהבה, אתה יודע למה? מפני שהוא מבין שאם ירושלים לא חזקה, אם לא נביא אוכלוסייה לירושלים, אין לנו את מדינת ישראל. ירושלים היא לב-לבה של מדינת ישראל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אשריך. <דוד אזולאי (ש"ס):> ולכן, להפוך את זה לנושא תקציבי, אני חושב, עם כל הכבוד, ואתה יודע שאני מכבד אותך ומעריך אותך, אני חושב, זה לא הנימוק וזה לא התירוץ. פה הייתי מצפה ממך, כאיש ירושלים, להילחם בעניין הזה. הממשלה הזו, היה אסור לה להביא את הנושא הזה. אני לא רוצה לדבר על סגן שר האוצר – איך אמרת? הוא היה משומרי החומות של ירושלים, הוא ירושלמי מהשכונות הוותיקות של ירושלים, אז בוודאי האיש הזה לא היה צריך גם כן לעמוד. אבל מה לעשות, יושב-ראש התנועה שלו עומד כאן – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מה לא עושים בשביל – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> לפני כמה שעות, עומד שר האוצר של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל, הוא מייצג את כולם, על מה יש לו לדבר? במקום לבוא, לנמק ברוח טובה מה צריך לעשות התקציב, למה הגענו עד הלום, למה המצב כל כך קשה. כל מה שיש לו, בצורה בוטה – תסלחו לי, מגעילה – עומד כאן שר האוצר. אתה לא שר של יש עתיד, אתה שר של מדינת ישראל. אתה עומד כאן ומשתלח בחרדים עוד פעם ועוד פעם. די, נמאס לשמוע אותך, די. כמה אפשר לשמוע את השטויות שלך? תעמוד כאן, תדבר לעניין, תגיד למה יש גירעון, תגיד למה מקצצים, תגיד מה אנחנו מתעתדים לעשות; אלה הדברים שהייתי מצפה משר האוצר, ולא השתלחות בוטה. להגיד לך את האמת? אפילו אנחנו לא התייחסנו. עמדנו עם הגב אליו. אנחנו מזלזלים בו כי הוא לא מכבד את עצמו – שלא יצפה שאנחנו נכבד אותו. חברים, אני רוצה לסיים בדבר אחד. כולנו הזדעזענו השבוע מההודעה של האיחוד האירופי. הולכים לפגוע בתעשייה בהתנחלות. כלכלנים טובים, יודעי דבר, עשו חשבון: מדינת ישראל הולכת להפסיד הרבה כסף. אדוני סגן שר האוצר, אתה יודע את זה. הולכים להפסיד הרבה כסף בגלל החרם הזה. מה תעשה עכשיו? מאיפה תסתום את הבור הזה? מה חשבתם? דעו לכם שיש בורא לעולם, יש מנהיג לעולם. כשבמשפחה ברוכת ילדים הילדים הולכים לישון עם דמעות בעיניים בגלל הקיצוצים שלכם, הדמעות האלה לא הולכות לריק. זו פגיעה קשה, ויש מי שישלם על כך. יש מי שמנהיג את העולם. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. זמנך תם. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני מקווה, בעזרת השם, שאתם תתפכחו ותבינו ותדעו שהשטויות שאתם עושים בסופו של דבר כולנו משלמים עליהן. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת. <דוד אזולאי (ש"ס):> אני רוצה רק לסיים בפסוק אחד שאנחנו אומרים בברכת המזון מדי יום ביומו: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". אמן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אמן. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד אזולאי. יעלה חבר הכנסת יצחק וקנין. חברי חברי הכנסת, הנאומים פה מרגשים, עם הרבה ירושלים, אבל חייבים לעמוד בזמנים. יש לנו פה עוד הרבה הרבה נואמים. חמש דקות הן די זמן והותר. בבקשה. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בפרשת השבוע כתוב "אעברה נא ואראה את הארץ – – – ההר הטוב הזה והלבנון". כותב רש"י: ההר הטוב – זה ירושלים, והלבנון – זה בית-המקדש. קשה לנו להבין את החיסרון הגדול. לפני כמה ימים עברנו את תשעה באב והתאבלנו על חורבן הבית. השראת השכינה הייתה בבית-המקדש. חרב הבית, נסתלקה השכינה. כמה יש בכתובים בשבחה של ירושלים. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, אחד נטל העולם כולם ותשעה – ירושלים. הדברים הם לא עניין של יופי, כי באמת מי שמסתובב בעולם רואה מקומות יפים, והעניין הוא של השראת השכינה והקדושה שהייתה בירושלים. רבותי, אין ספק שירושלים היא דבר שמאחד את כל עם ישראל. זה לא שייך אם זה אחד שפחות מאמין או יותר מאמין, או סוג כזה של יהודי עם כיפה סרוגה, יהודי עם כיפה שחורה או יהודי בלי כיפה. אין שום שייכות. ירושלים נוגעת ללבו של כל אחד. אנחנו אומרים את זה. אמרנו את זה בפרשת השבוע בהפטרה: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה". מה זה "על לב"? לירושלים יש לב? אלא זה לבו של העולם. ירושלים זה מרכזו של העולם. הקב"ה השרה את השכינה בירושלים מכיוון שיש פה איזה עניין מיוחד של העיר הזאת. לכן אני קצת מתפלא על אלה שאומרים שאפשר לעבור לסדר-היום על העניין הזה של הקפאת הבנייה או דברים אחרים או ביטול תקציבים. אני חושב שלגבי ירושלים צריכה להיות התייחסות אחרת, למרות שיש אילוצים תקציביים, ואני מבין אותם. האמינו לי שאני מבין שהמצב הוא שצריך לקצץ בפריפריה – ואני בא משם ואני יודע עד כמה הדבר הזה קשה. בכל זאת ירושלים היא קונסנזוס, וצריך להבין שאנחנו אומרים אמירה לכל העולם. הרי בכל יום קמים ורוצים לחלק את ירושלים. ירושלים שחוברה לה יחדיו – רוצים. היו כבר מחשבות בזמנים מסוימים, בהסכמים, ברגעים האחרונים, שזה התפוצץ, עם ערפאת, שרצו לחלק את ירושלים. בזה שאנחנו כמדינה אומרים לבירה שלנו: את יכולה להמתין, אנחנו לא נבנה, אנחנו באילוצים תקציביים – רבותי, האילוצים התקציביים לא צריכים לחול על ירושלים. רבותי, ירושלים מעל כל ויכוח, כיוון שאנחנו פה אומרים אמירה ברורה לכל העולם. אם אנחנו, אלה שקובעים קביעות ברורות וחוקים שחוקקו במיוחד עבור ירושלים כדי להרחיב את הבנייה, להגדיל את הבנייה, לתת מעמד מיוחד לבירת ישראל – אז מה אנחנו מצפים מהעולם? מה אנחנו מצפים? שמחר יגיעו לאיזה הסדר? רבותי, אני רוצה להגיד לכם משהו. יש פה איזה עניין שכבר קרה לנו בגוש-קטיף, שפינינו שם את הכול בלי הסדרים ובלי כלום. לי אין ביטחון: לא בצד הימני – אני אומר לכם את זה באחריות. תמיד אמרתי שאין ימין ואין שמאל במדינת ישראל, כיוון שכל המצעים של כל המפלגות, לפחות של ראש ממשלה שהיה ימני-ימני, שרון, יום אחד הוא קם והחליט שהוא מחזיר את הכול בלי הסדרים אפילו. לכן אין לי ביטחון אפילו בראש ממשלה, בביבי נתניהו. רבותי, אין לי ביטחון באף אחד. אם אנחנו לא נאמר אמירות ברורות, אנחנו פוגעים בעיר הבירה שלנו. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ולאחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, חמש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה הזאת מביאה לנו את תנחומיה של ירושלים: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה". זה בהפטרה של השבוע. אבל יש פסוק נוסף: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" ו"כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנחמו". הממשלה הזאת הביאה לנו את הנחמה על ירושלים. מה בעצם היא אומרת? קודם כול, הקפאה בירושלים, וגם את המענק של ירושלים אני מבטלת. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש: אם מישהו חושב שיש פה איזה חוק תמים, הוא פשוט לא מבין. אני מכיר את ההיסטוריה של ירושלים. עוד לפני 30 שנה תכננו איך אפשר לצמצם את החרדים בעיר הזאת. מה נעשה? יש יותר מדי חרדים, צריכים לעשות תוכנית של טרנספר. אז איך עושים את זה? אז חשבו קודם כול על העיר עמנואל: ניקח את כל הירושלמים. אני זוכר איזה כנסים היו לפני 30 שנה לשכנע את החרדים כמה חשוב לעבור לעמנואל. עמנואל עד היום – איך אומרים – העיר הזאת מסכנה, יישוב מסכן, ויש שם הרבה עניים. אחר כך תכננו את ביתר, אלעד, קריית-ספר, ולא משנה, העיקר לעשות את הכול כדי שההגירה השלילית, כמו שקוראים לזה, מירושלים תעבור למקומות אחרים. אחרת יהיה רוב חרדי בירושלים. גם היום יש רוב חרדי, זה לא עוזר, ודתי. אבל איך אפשר לעשות את זה מקצועי? אז אנחנו חייבים בפיתויים. עכשיו, בא הרב פרוש ועשה חוק, לפני עשר שנים, "וגם חרבונה זכור לטוב". וכל שנה, בחוק ההסדרים, זה נדחה. אומרים: כן, לשנה הבאה בבניין ירושלים. וגם חוק ירושלים יחזור, ונקווה שבשנה הבאה אכן החוק הזה יתממש. אבל כל שנה זה נדחה. והנה, בגלל המצב שהממשלה הזאת התחלפה בדיוק בבין-הערביים, ולא יכלו להתמודד עם החוק הזה דה-פקטו, ואז נוצר מצב שנתנו 80 יום. אני מסכים שבמהלך ה-80 יום, טבעם של דברים – מחירי הדירות עלו. אבל אם החוק הזה היה קיים באופן קבוע והיו משאירים את זה, אנשים לא היו ממהרים לקנות, כי היו יודעים שגם בעוד שנה ושנתיים יש לי אותה זכאות. אבל אם אתה מגביל אותי בלוח זמנים כל כך צפוף ואתה נותן לי רק 80 יום, ודאי שכל אחד – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 80 יום מאישור הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> כן, מאישור הכנסת. זאת אומרת, ברגע שאתה מגביל אותי בזמן, וזה לא משנה, אתה יודע מה? אפילו 90 ו-100 יום. זה לא ישנה הרבה. אתה יודע כמה זמן לוקח רק לחשוב שאולי אני מסוגל לקנות דירה בכלל. זה לא 100,000 השקל. הרי כולנו יודעים את מחירי הדירות בירושלים. אנשים גרים במחסנים, חנויות הפכו להיות דירות, מחסנים לדירות. חיים בתנאים לא תנאים. תת-תנאים, אני אומר לך. ומשפחות ברוכות ילדים, חיים במחסנים ממש. אתה יכול לראות את זה באופן מעשי בכל יום. ואומרים: העיקר שאני אהיה בירושלים, אחיה בעיר הזו. אנשים קשורים. כשאתה מוציא ירושלמי מירושלים, זה כמו שאתה מוציא את הדג מהים. הוא לא כבר מרגיש חיות, לא מרגיש שהוא יכול לחיות במקום אחר. זה ממש ככה. הנה, יגיד לך חבר הכנסת ריבלין מה הוא הרגיש כשאולי חשב פעם לעזוב את ירושלים. ברוך השם, הוא לא חשב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מפני חטאינו גלינו – – – <נסים זאב (ש"ס):> גלינו מארצנו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מעירנו, לא מארצנו. <נסים זאב (ש"ס):> אני מסכים אתך. ולכן, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יוני שטבון:> לא הבנתי, חבר הכנסת רובי ריבלין חשב לעזוב את ירושלים? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חס וחלילה. <אראל מרגלית (העבודה):> מה זה פה? <נסים זאב (ש"ס):> אז אני רוצה רק לסיים מכיוון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת זאב, תחזור עם הדג. עם הסיפור עם הדג, לא הבנתי. <נסים זאב (ש"ס):> עם הדג – הדג הזה, כבר עליו השלום, יצא מהמים ונפטר, הלך בשם טוב מהעולם. אז אני לא רוצה לדבר על הדגים שכבר יצאו מהמים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני רק רוצה – אני אומר: להוציא ירושלמי, ירושלמי מירושלים, זה כמו להוציא דג מהמים או מהים – הוא לא יכול לחיות. הוא, הנשימה שלו, האוויר שלו, בתוך ירושלים. <זהבה גלאון (מרצ):> שמעתם? – – – <היו"ר יוני שטבון:> טוב, תודה רבה, חבר הכנסת – – – <נסים זאב (ש"ס):> רגע, אני רק רוצה לסיים בפסוק. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – נסים, נסים – – – <היו"ר יוני שטבון:> רק משפט אחרון, בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, יש פה 50 דוברים. <נסים זאב (ש"ס):> משפט. אני רוצה לומר: "עתידה ירושלים להיעשות מטרופולין לכל הארצות", "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל האומות וכל הממלכות", ו"עתידה ירושלים להיעשות פנס" – אור – "לאומות העולם, והם מהלכים לאורה", שנאמר: "והלכו גוים לאורך". ולכן, אדוני היושב-ראש, צריכים לחזק את ירושלים, הלכה למעשה, ולא בפטפטת שאנחנו – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> – – בעד אחדותה ושלמותה של ירושלים. המבחן של הממשלה הזאת זה ברגעים האלה: האם מבטלים את המענק או לא. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי. חברת הכנסת גילאון, הרי – גלאון, סליחה – הרי אתם מעוניינים בסוף לדבר? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – בין ההצבעות – – – <היו"ר יוני שטבון:> – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. לאחר מכן, חברת הכנסת – – <קריאה:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> – – מרב מיכאלי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מפלגת העבודה מדברת. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, חמש דקות, ולהקפיד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", וכולם פה הלילה מגויסים לכבודה של ירושלים. אדוני היושב-ראש, יש אכן קשר בין דיבורים לבין מעשים, כי דיבורים שמחלישים את ירושלים גורמים, לצערי, להוציא כותרת לפני כשעתיים: שרי החוץ של האיחוד האירופי הודיעו שהם נכנסים לתוך המשא-ומתן שרוצים להתחיל פה באזור. ובמה הם רוצים לדון? בעניין ירושלים. כשאנחנו משדרים חולשה על ירושלים, כשאנחנו משדרים שאנחנו לא נאחזים בירושלים בכל מאודנו, כנראה, לצערנו, אנחנו פותחים רעיונות לכל מיני משנאינו ואויבינו, שחושבים לרעת ירושלים ולרעת ארץ-ישראל. אני לא רוצה לחזור כרגע על הביקורת שהממשלה, בקואליציה הנוכחית, מרעה את מצבה של ירושלים. כי החוק הזה, אכן, חברי פה הזכירו קודם, כבר שנים על שנים, אם הזכאות לא מומשה לפחות היא הייתה על הנייר, וגם חוק מוקפא משדר משהו – שירושלים היא מועדפת כמקום מיוחד לתושביה. הרב פרוש הזכיר קודם בנאום שלו את הפתק הזה שהחזקת קודם לגבי הזמנה למחר. אני באמת רוצה לחזק את שדולת ארץ-ישראל. אני חבר בשדולת ארץ-ישראל מהקדנציה הקודמת. אבל לא יכול להיות שאנחנו הלילה – אדוני היושב-ראש, חבריך וחברים בליכוד שיוזמים את השדולה הזאת מחר, הכותרת שם, כתוב במפורש: בעד הבנייה בירושלים. אני לא מבין, הלילה יצביעו נגד ומחר ידברו על בעד, בדיבורים, במילים. איך יכול להיות שאנחנו לא מבינים שלא כל דבר מתבטא בתכנון תקציבי, ולא כל דבר מתבטא בדיבורים בעלמא וללא מעשים מאחורי זה. אני חושב שאנחנו, בהצבעה כזאת הלילה, כשאנחנו מודיעים שאנחנו מוותרים על אותה זכאות שהייתה במשך עשור כמעט בירושלים, אנחנו משדרים לתושבים: רבותי, אין לכם סיכויים, לא בשנה הבאה ולא בעוד שנתיים, כשהמצב הכלכלי, אני מאמין ומקווה שישתפר, אין לכם את החוק הזה. אז מה, נבוא נחוקק חוקים חדשים כדי שתוכלו לבוא ולרכוש דירות? וכולם הרי תיארו פה, מצד אחד, בירושלים, דה-פקטו, יש הקפאה, דה-פקטו יש הקפאה ולא בונים בירושלים. וכמה וכמה פעמים שאלנו פה, גם את שר השיכון, הבינוי והשיכון, וגם את השר לענייני ירושלים, איך הם מסוגלים לשבת בקואליציה הזאת, שהם נכנסו אליה. הכריזו בהכרזות ברורות שהם לא יסכימו שתהיה הקפאה בירושלים, ויש הקפאה בירושלים, לא בונים בירושלים, מסיבות כאלה ומסיבות אחרות. קודם שר השיכון לשעבר, השר לשעבר אריאל אטיאס, תיאר את הסיבות השונות והמשונות, ותמיד יש סיבה להקפיא בירושלים את הבנייה. אבל דה-פקטו יש הקפאת בנייה. ונוסף על החטא הזה, שיש דה-פקטו מצב של הקפאת בנייה, אנחנו גם מוסיפים את הפשע הזה, שאנחנו מבטלים את אותה זכאות שהייתה לתושבי ירושלים, לזוגות הצעירים, לבעלי זכאות. אנחנו בעצם מגדילים ומחמירים את הפגיעה בירושלים. לכן אני קורא לחברים שאכפת להם מירושלים, שההקפאה הזאת שהייתה, שהיא לפחות, כהקפאה, תימשך, ואם לא ייתנו כסף לאנשים, לפחות שתהיה להם תקווה שבעוד שנה, בעוד שנתיים, הזכאות הזאת תתממש. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. חמש דקות. ולאחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה. חמש דקות, בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כן, תודה לך, אני הבטחתי פה לחברתי מסיעת יש עתיד להשתדל להזדרז, מסיבות של חברות ומחויבויות שלה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אז יש לי רק שתי הערות לעניין זה, ברשותך. המענק הזה שמוגש לנו כאן היום – א. לא בחוק, אלא בחוזר שמתלווה אליו, שמיועד לבנקים – כולל התניה שאומרת שמי שתקבל או יקבל את המענק הזה מחויבת לגור בירושלים לפחות שלוש שנים קדימה. בפעם הקודמת שהמענק הזה התקבל הייתה עתירה נגד הרטרואקטיביות של החוק הזה, שגם הפעם עלולה לחול, משום שהחוק למעשה פקע ב-15 בחודש, ועכשיו רק יתפרסם, כשהוא יתפרסם, ובעתירה ההיא שהייתה, בג"ץ קבע בצורה חד-משמעית שאין שום יכולת להתנות את קבלת המענק במגורים עתידיים בעיר ירושלים. עכשיו, זה לא משנה אם יש או אין היגיון בדרישה הזאת, המשנה הוא שהחוק לא מאפשר את התביעה הזאת. עכשיו, אילו רצתה הממשלה והתעקשה להכניס את התנאי הזה, היה עליה לשנות את החוק בהתאמה. הבעיה היא שממשלות ישראל באופן עקבי בוחרות לעבור על החוק, בעצם, ובעצם להזמין תביעות, עתירות לבג"ץ, ואחר כך מזמינות את העובדה שחלק מהציבור מתרעם על בג"ץ, כאילו בג"ץ הוא הבעיה ולא הממשלה, שמלכתחילה לא עמדה בדרישות החוק. אז זה דבר ראשון שצריך לשים לב אליו. החוק הזה מוגש לנו עם תנאי שנפסל כבר בעבר על-ידי בג"ץ. והדבר השני, כאמור, התאריכים, הרטרואקטיביות – חוק שפקע כבר ב-15 בחודש, היום אנחנו ב-20 וכמה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 22. <מרב מיכאלי (העבודה):> 22 בחודש. ועד שיתפרסם החוק בטח ייקח עוד כמה ימים – שוב אנחנו בפער של רטרואקטיביות, שוב בפעולה לא ראויה, לא של הממשלה, לא של הכנסת כלפי האזרחיות והאזרחים והסדר הטוב, והתביעות על הרטרואקטיביות – חכה, חכה, הנה הן בדרך. אני מפצירה גם בממשלה וגם בכנסת לעבוד להבא בצורה יותר מסודרת, איך לומר, ולפי החוק. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, ירושלים זאת עיר שהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר מהימין, אוהבים להישבע על גבולותיה ולעשות מעט מאוד עבור תכניה – כן, רובי ריבלין, זאת האמת – למרות שלא כולם. הבנייה בירושלים, הרבה פעמים זאת הכותרת, וחלק מהאנשים מדברים על דברים כמו "בית יהונתן", פינוי משפחות משיח'-ג'ראח, או כל מיני פעולות שעושות יותר נזק לבנייה בירושלים מכל בנייה בשכונה אחרת. כשמפנים חמש משפחות משיח'-ג'ראח בירושלים, ושבוע מאוחר יותר רוצים לאשר ולבנות 400 יחידות דיור בגילה, העולם מסתכל על התמונה של שיח'-ג'ראח והמשפחות המפונות, והוא משוכנע שזה מה שאנחנו מתכוונים לעשות 400 פעמים בגילה. בתקופה של טדי קולק, כשאני עבדתי אתו, וכשרובי ריבלין היה במועצה ונתן לו את כל הגיבוי – ואני יודע שתמיד הוא אומר שטדי לא תמיד היה זה שהתלהב לבנות בשכונות, אבל בסוף הימין צריך לחיות עם זה שמפלגת העבודה, המנהיג שלה הוא היה הבנאי הגדול ביותר בירושלים אי-פעם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חוץ מהורדוס. <אראל מרגלית (העבודה):> יותר מהורדוס. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יותר מהורדוס. <אראל מרגלית (העבודה):> יותר מהורדוס, זאת האמת. אבל כשטדי קולק רצה לבנות בירושלים, ואני עבדתי שם ברשות לפיתוח ירושלים – בכלל לא הייתי קשור לבנייה, הייתי קשור להיי-טק – שבוע לפני כן אנחנו לא פינינו חמש משפחות משיח'-ג'ראח, אנחנו פתחנו בשיח'-ג'ראח קליניקה, ואני לקחתי את הכתבת הנחמדה של ה"ניו-יורק טיימס" לשתות "דרינקס" – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – ב"אמריקן קולוני" ולספר לה איזה דברים יפים אנחנו עושים. זו הייתה הקליניקה על שם שניידר, אם אתה זוכר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אה, זה היה אתה. <אראל מרגלית (העבודה):> זה היה אני. וכך בנינו שכונה אחרי שכונה, בניין אחרי בניין בירושלים בת-קיימא – בעוד שהרוויזיוניסטים נשבעים על גבולותיה, המפא"יניקים בונים את בנייניה. <נחמן שי (העבודה):> יפה מאוד. <אראל מרגלית (העבודה):> ועכשיו רוצים לקחת את תקנת ירושלים ולא לבנות בשכונות. כמפא"יניק שעובד בשכונות – בקטמון ח' וט', ובברזיל-אולסוונגר בקריית-היובל, ובגילה, ובבית-צפאפא – אני אומר לכם שתקנת ירושלים זה משהו שהצעירים ומחוסרי הדיור משתמשים בו, ואסור לפגוע בו. ואם רוצים לתקן אותו, אז נתקן אותו, אבל לא לבטל אותו. ובכלל, הגיע הזמן שבעיר אחת יראו מה זה דיור בר-השגה, כי במדינת ישראל יש 15 קבינטים לדיור, אבל אין תוכנית אחת נורמלית לדיור בר-השגה. ואני רוצה להגיד לכם שדיור בר-השגה זה לא רק למדינות סוציאליסטיות, זה גם למדינות קפיטליסטיות, וזה גם לערים קפיטליסטיות, ובעיר הקפיטליסטית ביותר בעולם מייקל בלומברג, כשהוא נכנס לתפקיד שלו, הביא תוכנית של דיור בר-השגה לארבע קבוצות אוכלוסייה: למה שנקרא זוגות צעירים, זה נקרא שם young professionals, למחוסרי דיור – ומי שהסתובב בהארלם וראה איזה דיור בר-השגה יש לאותם מחוסרי דיור הוא מתפלא – לגיל השלישי ולסטודנטים להשכרה. אבל מה עשו כשעשו דיור בר-השגה? וזה אני אומר גם לחברי בשמאל, הבינו שחייבת להיות שותפות בין השוק הפרטי לבין הממשלה. ובישראל צריך דיור בר-השגה עם ארבעה מרכיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל צריך להפסיק להיות הספסר הגדול ביותר במדינת ישראל ולתת את הקרקע 50 שנה בחינם. 2. הבנקים – כל בנק, בארצות-הברית זה נקרא Community Reinvestment Act, להשקיע בחזרה בקהילה – כל בנק בישראל צריך להפריש סכום מוגדר מההון העצמי שלו בשנה לדיור בר-השגה ולעסקים קטנים. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אראל מרגלית, זמנך תם. לסיים בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> רק רגע, אנחנו מגיעים לרגע השיא של החוק. 3. השוק הפרטי חייב להיות מתומרץ לבנות דיור בר-השגה על-ידי זה שהוא יקבל הטבות מס וידחה את המס שלו, והשיעור שבו הוא משקיע – הוא יהיה פטור אם הוא שם את זה בדיור בר-השגה. ורבותי, אם רוצים להראות את האהבה שלנו על ירושלים, בואו נתחיל את התוכנית הלאומית של הדיור בר-השגה – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – ולא נבטל את תקנות הבנייה בירושלים. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> ניסן, אתה עדיין מבטל או ששכנעתי אותך? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <אראל מרגלית (העבודה):> שכנעתי אותך? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מאוד. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל – ששש. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> ואללה, בוועדת כספים זה לא היה קורה כזה דבר, כזה רעש, מה זה? איפה הפטיש? איפה הזה? טוב, אז קודם כול אני אענה – – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אני אענה מהקל אל הכבד. ואני אענה קודם כול לחברתנו מרב, נכון? אז א. את צודקת מאוד, אבל לפחות מה שכן עשינו זה שאם היה כתוב עשר שנים, בוועדת הכספים שינינו את זה לשלוש שנים. ודבר שני, התאריך, אז כדי שזה לא יהיה רטרואקטיבי, התאריך הוא 5 ביולי, זאת אומרת, זה עוד שלושה ימים. אבל אני מסביר שזה לא שיש להם מעכשיו שלושה ימים לרוץ לסדר, אלא כל מי שיביא חוזה שחתום עד התאריך הזה יהיה זכאי למענק, כך שמהבחינה הזאת זה בסדר. עכשיו, לחברי – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל זה לא מפני שקיצרתם לשלוש שנים, זה בינארי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אבל זה, איך אומרים, אנחנו עשינו את ההשתדלות שלנו, מה שאפשר. לחברי שדיברו, בפרט למוישה גפני, ר' מוישה, ולאחרים שדיברו – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> למה לא ר' מוישה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו בוועדה שלנו החלטנו שקוראים רק בשמות הפרטיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בהפסקות, בחברותא, אתה יכול לקרוא לו ר' מוישה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> האמת היא שתלו, גם חברינו מסיעת יהדות התורה המורחבת וגם חברינו מש"ס, תלי-תלים של אידיאולוגיה בנושא הזה של החוק, ופתאום אנחנו, הבית היהודי, נהפך כמעט לשטן, וזה שאנחנו הולכים לבטל את זה, מזה הגיעו כבר לנושא של הגירוש ומזה הגיעו לכל מרעין בישין שרק אפשר. אז אני רוצה רק להזכיר לכם עובדה אחת קטנה, ואולי מזה נסיק על כל העניין בכללותו. החוק הזה נחקק על-ידי חבר הכנסת פרוש ב-2001 – אמרו לי ב-2001 אפילו, זאת אומרת, כמה? לפני 12 שנים. תגידו לי אתם, בשנים האלה כמה פעמים היה לכם יושב-ראש ועדת כספים? היה גפני – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> היה גפני – רגע, רגע, רבותי. היה גפני פעמיים, היה ליצמן – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, הם צועקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הם צועקים כי אתה פונה אליהם. חבר הכנסת ליצמן, להירגע. תודה רבה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אתה עוד לא שמעת מה אמרתי, אפילו, אז מה אתה כבר אומר? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הייתי יושב-ראש ולא נתתי לבטל את החוק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מאה אחוז, לא נתת, זה נכון. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> 12 שנה הייתם יושבי-ראש ועדת כספים – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – היו לכם שרי שיכון, והחוק הזה לא הופעל אפילו פעם אחת – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – אז על מה אתם מדברים? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אם אי-הפעלת החוק הכוונה היא גירוש יהודים ונגד התורה ונגד – – – היחידים שהפעילו את זה – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – לפחות לתקופה מסוימת – זה אני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> היחיד שהפעיל את זה בפועל, לחודש-חודשיים-שלושה-ארבעה, זה אני. אתם 12 שנה לא הפעלתם את זה אפילו יום אחד. אז אתם מדברים עוד? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – אף אחד לא מדבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> והפעלתם את זה, כאילו מי שמבטל הוא בוגד בתורה, בוגד בארץ-ישראל – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בושה וחרפה. בושה וחרפה. פשוט לא נכון. <אראל מרגלית (העבודה):> אז למה אתה מבטל את זה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אז לכן אני אומר – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> פנו אלי מהאוצר, כמו שפנו אליכם, ורצו כבר ביום הראשון, כדי שלקראת גמר ההקפאה נבטל את זה. כמו שהיה כרגיל, כל פעם – או להקפיא או לדחות או לבטל. אמרתי להם, לא, אנחנו נגיע להסדר טוב עם משרד השיכון, ונפעיל את זה לפחות לתקופה מסוימת. אז זאת הפעם הראשונה שהבית היהודי ולא סיעת יהדות התורה וש"ס הפעילו את החוק הזה למען ירושלים, ויש משפחות שיקבלו מענק של 100,000 שקל. <אראל מרגלית (העבודה):> יפה מאוד. אבל למה אתה מבטל את זה עכשיו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני עניתי לחברי. עניתי לחברי. הם לא הפעילו את זה בכלל. עניתי להם, לא לך. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אני רק רציתי את האנקדוטה הזאת כדי להגיד. אני שוב פונה לחברי ואומר להם: הפעלנו את זה. נכון, אתם צודקים, אם היה הדבר תלוי רק בנו יכול להיות שטוב שהיה ממשיך הלאה, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שאנחנו גוזרים גזירות. וזה נכון – גוזרים גזירות על כלל ישראל, וזה בתוך המסגרת של הגזירות. בעזר השם יגיעו ימים טובים. כמו שאמר שר האוצר, החל מ-2015 יהיה אור בקצה המנהרה, ויכול להיות שנוכל להחזיר את החוק הזה. אני מבקש מחברי לתמוך בחוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעות, נא לשבת. הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 – לסעיף 1 אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על סעיף 1 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 17 בעד סעיף 1 – 51 נגד – 33 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 51, נגד – 33, אין נמנעים. סעיף 1 לחוק אושר כנוסח הוועדה. לסעיף 2, הסתייגות מס' 1 של חבר הכנסת פרוש – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 52 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת מאיר פרוש לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פרוש, איך תשמע את התוצאות? 31 בעד ההסתייגות שלך, חבר הכנסת פרוש, אבל 52 נגד, ואין נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות מס' 2 של חבר הכנסת יעקב ליצמן לסעיף 2 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת יעקב ליצמן לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד ההסתייגות של חבר הכנסת ליצמן – 31, אבל נגדה 54. אין נמנעים. גם הסתייגותו של חבר הכנסת ליצמן לא נתקבלה. על סעיף 2 אנחנו נצביע כנוסח הוועדה, מכיוון שלא התקבלו הסתייגויות. סעיף 2 כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 28 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד סעיף 2 – 57, 28 נגד, אין נמנעים. סעיף 2 התקבל ללא הסתייגות כנוסח הוועדה. חברת הכנסת עדי קול מודיעה לפרוטוקול שהיא בטעות הצביעה נגד כשהתכוונה להצביע בעד. זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. הסתייגות לסעיף 3 – הסתייגות של קבוצת חברי הכנסת: יעקב ליצמן, משה גפני, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר – להלן: קבוצת סיעת יהדות התורה; חברי הכנסת אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב ואברהם מיכאלי – להלן: קבוצת סיעת ש"ס; חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; חברי הכנסת שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי – להלן: קבוצת סיעת העבודה; חברי הכנסת אברהים צרצור, אחמד טיבי, מסעוד גנאים וטלב אבו עראר – להלן: קבוצת סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 31 נגד – 55 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת ש"ס, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת רע"ם-תע"ל-מד"ע לסעיף 3 לא התקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסתייגות של קבוצה גדולה של חברי כנסת: 31 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות לסעיף 3 לא התקבלה. אם כן, סעיף 3 ללא הסתייגויות כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 30 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התוצאות – סעיף 3: בעד – 57, נגד – 30, אין נמנעים. סעיף 3 אושר כנוסח הוועדה. החוק אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. חברי הכנסת, הוגשו לי כנדרש 20 חתימות להצבעה שמית בקריאה השלישית של החוק. אנחנו ערוכים. מזכירת הכנסת, אני אבקש להתחיל לקרוא בשמות חברי הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח עפו אגבאריה – אינו משתתף בהצבעה יולי יואל אדלשטיין – בעד יצחק אהרונוביץ – בעד שמעון אוחיון – בעד אורי אורבך – בעד דוד אזולאי – נגד אריאל אטיאס – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח יעקב אשר – נגד מיכל בירן – נגד בנימין בן-אליעזר – נגד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – נגד אבישי ברוורמן – נגד מוחמד ברכה – אינו משתתף בהצבעה עמר בר-לב – נגד באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד דני דנון – אינו נוכח אריה דרעי – אינו נוכח רונן הופמן – בעד ניצן הורוביץ – נגד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד אבי וורצמן – בעד יצחק וקנין – נגד נסים זאב – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד ציפי חוטובלי – בעד דב חנין – נגד ישראל חסון – אינו משתתף בהצבעה בועז טופורובסקי – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מרדכי יוגב – בעד שלי יחימוביץ – נגד משה יעלון – בעד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – נגד אמנון כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – בעד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד לימור לבנת – בעד מיקי לוי – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח דב ליפמן – בעד יעקב ליצמן – נגד עוזי לנדאו – אינו נוכח סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – בעד שאול מופז – אינו נוכח משה מזרחי – נגד אברהם מיכאלי – נגד מרב מיכאלי – נגד עמרם מצנע – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – נגד משולם נהרי – נגד בנימין נתניהו – בעד חנא סוייד – אינו נוכח שמעון סולומון – אינו נוכח אורית סטרוק – בעד ניסן סלומינסקי – בעד גדעון סער – בעד חמד עמאר – בעד משה זלמן פייגלין – אינו נוכח שי פירון – בעד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – אינו נוכח רינה פרנקל – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח דוד צור – בעד אברהים צרצור – אינו נוכח עדי קול – בעד פניה קירשנבאום – בעד רות קלדרון – בעד זבולון קלפה – בעד יפעת קריב – בעד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – אינו נוכח דוד רותם – בעד יואל רזבוזוב – בעד ראובן ריבלין – בעד יוני שטבון – בעד יובל שטייניץ – בעד מאיר שטרית – בעד אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – נגד יאיר שמיר – בעד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – בעד פנינה תמנו-שטה – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אבקש ממזכירת הכנסת לקרוא בשמות אלה שלא נכחו או לא ענו בסיבוב הראשון. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח דני דנון – אינו נוכח אריה דרעי – אינו נוכח נסים זאב – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח אליהו ישי – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח עוזי לנדאו – אינו נוכח שאול מופז – אינו נוכח עמרם מצנע – אינו נוכח חנא סוייד – אינו נוכח שמעון סולומון – אינו נוכח משה זלמן פייגלין – אינו נוכח עיסאווי פריג' – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח אברהים צרצור – אינו נוכח מירי רגב – בעד מיקי רוזנטל – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת פנינה תמנו-שטה – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, האם יש באולם מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? אין. הסתיימה ההצבעה. גברתי, נא למסור לי את התוצאות. חברי הכנסת, חוק הלוואות לדיור (תיקון מס' 12): בעד – 54, נגד – 33, שלושה נכחו אך לא השתתפו בהצבעה. אני קובע אם כן כי החוק אושר בקריאה שלישית. תודה רבה. <הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום. הנושא הבא בסדר-היום הוא החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013. יציג את ההצעה מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בשם יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. הודעה בדבר פיצול מטעם ועדת העבודה והרווחה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נדרשת הצבעה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, נדרשת הצבעה, בוודאי. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי הממשלה, ראש הממשלה, חברי הכנסת, הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, נדונה בכנסת בקריאה ראשונה ביום ט' בתמוז תשע"ג, 17 ביוני 2013, והועברה לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת החליטה כי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בסעיפים מתוך הצעת החוק העוסקים בארבעה נושאים אלה: מיסוי חיסכון פנסיוני, שיבוב, קבלת גמלה – גמלת סיעוד בכסף וחיוב עקרות-הבית בדמי ביטוח לאומי. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות דנה בנושאים שהועברו אליה והחליטה להציע לכנסת לפצל את הסעיפים העוסקים בנושאים מיסוי חיסכון פנסיוני, קבלת גמלת סיעוד בכסף וחיוב עקרות-הבית בדמי ביטוח לאומי מתוך הצעת החוק האמורה, על מנת לאפשר לה לקיים דיון מעמיק בהם ובבעיות שעלו מתוך סעיפי הצעות החוק, במנותק מלחץ הזמנים של חוק ההסדרים. את הסעיפים מתוך הצעת החוק העוסקים בנושא השיבוב הוועדה אישרה לקריאה שנייה ושלישית, בשינויים שעליהם הוחלט בוועדה. לפיכך, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, מתבקשת מליאת הכנסת לאשר את הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לפצל את הסעיפים המפורטים בהחלטה שהונחו על שולחן הכנסת לארבע הצעות חוק נפרדות: 1. החלק הראשון יכלול את הסעיפים בנושא מיסוי חיסכון פנסיוני, מתוך פרק ו' (מסים); 2. החלק השני יכלול את הסעיפים בנושא חיוב עקרות-הבית בדמי ביטוח לאומי, מתוך פרק ז' (ביטוח לאומי); 3. החלק השלישי יכלול את הסעיפים בנושא קבל גמלת סיעוד בכסף, מתוך פרק ז' (ביטוח לאומי); 4. החלק הרביעי יכלול את יתר הסעיפים של הצעת החוק האמורה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. אני מודה לחבר הכנסת אילן גילאון, שהציג בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות הצעה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013. אנחנו צריכים להצביע על ההודעה – האם המליאה מקבלת אותה או לא. נא לשבת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההצעה – 68 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, להלן התוצאות: 68 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) אושרה כפי שמסר אותה חבר הכנסת אילן גילאון בשם הוועדה. <הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, כפי שימסור יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. גם כאן נדרשת הצבעה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת, במסגרת דיוני ועדת הכספים בחוק ההסדרים מצאנו שיש ארבעה נושאים שבהם אנחנו צריכים להשקיע יותר תשומת לב, להפריד אותם ולדון בהם בנפרד. לכן החליטה ועדת הכספים לפצל אותם, ואני מביא את זה לאישור הכנסת. אני אזכיר מה אנחנו מפצלים. דבר ראשון, הוחלט לפצל את ההתחשבנות בין קופות-החולים לבין מרפאות ממשלתיות לבריאות הנפש ומרפאות לבריאות הנפש שיש ביחידה לטיפול יום. זה דבר ראשון. כל זה מתואם גם עם האוצר. דבר שני – נושאים קטנים שקשורים לרשות המסים, כפי שמופיעים בדף הנמצא לפניכם – רשימה של כמה נושאים קטנים שפיצלנו. דבר שלישי, שכמעט סיימנו את הדיון בו אבל החלטנו לפצל את זה כי נשאר עוד קצת, זה בנושא של רשות המסים – חברת משלוח יד זרה וחברה נשלטת זרה, חמי"ז וחנ"ז, כמו שקוראים לזה. הדבר האחרון שהחלטנו לפצל זה את הסעיף בנושא מיצוי כושר השתכרות בגין קבלת הנחה בארנונה. אני מבקש מחברי לאשר את הפיצולים. תודה לך, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. נא לשבת. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הודעתו של יושב-ראש ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד ההצעה – 65 נגד – 6 נמנעים – אין הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 65 בעד, שישה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הודעתו של יושב-ראש ועדת הכספים אושרה. <הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, ועדת הכלכלה מוסרת לנו הודעה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014). יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אבישי ברוורמן – בבקשה, אדוני, נא למסור את ההודעה. גם כאן נדרשת הצבעה. <אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, על-פי הצעת ועדת הכלכלה מחליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת הכלכלה לפצל את פרק ב' (תקינה), סעיפים 2–5, מהצעת החוק שבנדון, כך שחלק אחד מהצעת החוק יכלול את הפרק האמור וחלק אחר יכלול את שאר סעיפי הצעת החוק. ההסבר: הצעת החוק שבנדון נדונה בכנסת בקריאה ראשונה ביום ט' בתמוז תשע"ג, 17 ביוני 2013, והועברה לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת החליטה לחלק את רוב סעיפי הצעת החוק בין ועדות הכנסת. כמו כן הציעה ועדת הכנסת כי הכנסת תחליט לפצל חלק מסעיפי הצעת החוק כדי שלא יידונו במסגרת הצעת החוק, והכנסת החליטה כאמור ביום י"א בתמוז תשע"ג, 19 ביוני 2013. פרק ב' בהצעת החוק, שעניינו תקינה, סעיפים 2–5, נדון בוועדת הכלכלה כחלק מהצעת החוק. ביום י' באב תשע"ג, 17 ביולי 2013, החליטה ועדת הכלכלה על פיצולו של הפרק האמור, בשל הצורך שהתעורר במהלך הדיונים בהמשך ליבון הסוגיות העולות בפרק זה. לפיכך מוצע לפצלו מיתר סעיפי הצעת החוק שבנדון כדי לאפשר המשך הדיון בו. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו נצביע על הודעתו של חבר הכנסת אבישי ברוורמן, יושב-ראש ועדת הכלכלה, בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013–2014), התשע"ג–2013. הצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 25 בעד ההצעה – 67 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013–2014), התשע"ג–2013, אושרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 67, אין מתנגדים, אין נמנעים. הודעתו של יושב-ראש ועדת הכלכלה אושרה על-ידי המליאה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012> [מס' מ/717; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"ו, עמ' 30885.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011> [מס' מ/570; "דברי הכנסת" ה-18, מושב שלישי, חוב' כ"א, עמ' 17738.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012> [מס' מ/703; "דברי הכנסת" ה-18, מושב רביעי, חוב' ל"ד, עמ' 30161.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010> [מס' מ/504; "דברי הכנסת" ה-18, מושב שני, חוב' ל"א, עמ' 10580.] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות> [מס' מ/504; "דברי הכנסת" ה-18, מושב שני, חוב' ל"א, עמ' 10580.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נשמע את רצון הממשלה להחיל דין רציפות על כמה הצעות חוק. השרה לימור לבנת, שרת התרבות והספורט – בבקשה, גברתי. הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך; הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7); הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21); הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15). הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15) – בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבדת להודיע בשם הממשלה על רצון הממשלה להחיל דין רציפות על הצעות חוק כדלקמן: הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012 – הצעת חוק מ/717. מטרת החוק המוצע היא להבטיח כי אספקה ומכירה של מזון בתחום מוסד חינוך יהיו בהתאם לכללים שיקבע שר החינוך, בהתייעצות עם שר הבריאות, לעניין הרכב המזון וערכו התזונתי, בהתחשב בין השאר בסוג מוסד החינוך, בצורכי התלמידים ובגילם. מוצע לקבוע כי ניתן יהיה להטיל עיצומים כספיים על מי שאינו עומד בכללים, בהתאם לתנאים המפורטים בהצעה. עוד מוצע לקבוע כי שר החינוך ימנה, מבין עובדי משרדו, ממונה על ביצוע החוק, וכן כי יהיה רשאי למנות מפקחים שיפקחו על ביצועו. החלת דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011 – הצעת חוק מ/570. בחוק זה מוצע לבטל את "הציד הספורטיבי" בישראל ולקבוע כי ציד יותר רק באמצעות היתרי ציד מיוחדים שיינתנו בכפוף למטרות המוגבלות המופיעות בחוק זה. כמו כן, מוצע לחזק את ההגנה הניתנת לחיות הבר כיום באמצעות שיפור וייעול של אמצעי האכיפה הקיימים. בנוסף, החוק מעגן את סמכותה של רשות הטבע והגנים הלאומיים כגוף האחראי לביצועו של חוק זה במקביל לשר להגנת הסביבה. החלת דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012 – הצעת חוק מ/703. הצעת חוק זו עניינה הוא העברת תעודות הסל לרגולציה התואמת את התפיסה הקיימת כיום במדינות המתקדמות בעולם, שלפיה תחום ההשקעות בעבור הציבור מחייב פיקוח ובקרה, בלא תלות באופן ההתאגדות של הגוף המנהל. בנוסף, מוצע להסדיר מכשיר פיננסי חדש – "קרן סל", קרן נאמנות סגורה שייעודה הוא השגת תוצאות דומות ככל האפשר לשיעור השינוי בנכס המעקב שלה. החלת דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – הצעת חוק מ/504. מוצע להסמיך את שר האוצר לקבוע את הסכומים או השיעורים המרביים של שכר הנאמן ומנהל קרן נאמנות, ובכלל זה גם הוספה כמשמעותה בסעיף 42(ג) לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד–1994. החלת דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות – הצעת חוק מ/504. מוצע לתקן את חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד–1994, בכמה נושאים עיקריים, ובהם: הידוק הפיקוח על מנהלי הקרנות באמצעות הבטחת אי-תלות של הנאמן במנהל הקרן והבהרת חובות הפיקוח המוטלות על הנאמן לקרן; חיזוק את סמכויות הרשות – חיזוק את סמכויות הרשות? אני לא יודעת אם השפה כאן היא מאה אחוז בסדר, אבל נראה לי שאף אחד לא בדיוק שם לב. אולי ראוי לתקן את זה בכתובים. חיזוק סמכויות הרשות, צריך לומר, לגבי בחינת מהימנותם של הגורמים המפוקחים בענף קרנות הנאמנות; הסדרה של הצעת יחידות של קרנות חוץ בישראל לשם שיפור התחרות בענף הקרנות בישראל; שיפור מנגנון פירוק קרן כך שיהיה יעיל וצודק יותר; הנחת תשתית להגברת מנגנוני בקרה, פיקוח וביקורת אצל מנהל קרן; שינוי מנגנון הקנס האזרחי. נראה לי שיכולתי לקרוא כאן גם את ספר הטלפונים ואף אחד לא היה מקשיב, אבל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מקשיב לכל מילה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> תודה, תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפילו אמרתי לשרה לבנת שהניסיון קובע. את זוכרת מה קרה לעמיתנו שר החינוך כשהוא קרא הודעה מסוימת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני זוכרת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז את התגברת על התקלה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני זוכרת, זה נכון, אף שאני רואה את זה לראשונה. אבל אני מציעה פשוט שמישהו ישים לב כאן לנוסח, משום שכתוב כאן "חיזוק את סמכויות הרשות", וצריך להיות כתוב: חיזוק סמכויות הרשות, ולא חיזוק את. אני מציעה שבנוסח, כשזה יובא בהמשך, העניין הזה יתוקן כאן. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, חבר הכנסת מרגלית? <אראל מרגלית (העבודה):> את יכולה להגיש הסתייגות להוריד את ה"את". <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> להוריד את ה"את", כן, בדיוק. אתם יודעים שראש הממשלה הראשון, בן-גוריון, בכלל סבר שהמילה "את" היא מילה שצריכה לצאת מהלשון והוא לא השתמש בה. אני מציעה להמשיך ולהשתמש בה, אבל בהקשר הנכון ובתחביר הנכון; בהקשר התחבירי הנכון. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מבקשת כמובן מהכנסת לאשר את החלת דין הרציפות כפי שקראתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעשה זאת לאחר 21 יום, זאת אומרת, כבר במושב החורף של הכנסת. אנחנו בכוחות מחודשים נבוא לאשר את דיני הרציפות. תודה רבה לשרה לבנת, שמסרה על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על כמה הצעות חוק. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/787).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נעבור לדיון בהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר יעקב פרי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> השר פרי, אנחנו יוצאים לתפילת תהילים וסליחות, אתה יכול לדבר בינתיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוד מעט גם תיקון חצות אפשר יהיה להתחיל. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים וחברי חברי הכנסת, לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל לא היה נושא אשר איחד יותר ואשר הפריד יותר את הבית הזה מאשר סוגיית הנשיאה בנטל השירות והעבודה. אני עומד כאן היום כנציגם של עשרות אלפי החיילים הסדירים, כבא כוחם של מאות אלפי חיילי המילואים וכחלק בלתי נפרד ממיליוני אזרחי ישראל המשלמים מסים ולוקחים חלק בנטל החובות האזרחיות המוטלות עליהם. מדינת ישראל עומדת כעת בפני הזדמנות לתקן עוול היסטורי המלווה את החברה הישראלית מאז הקמתה, ועל כן אני קורא לכולכם: הגיע הזמן להתאחד. הרפורמה העומדת לפניכם, חברי חברי הכנסת, קובעת לראשונה מאז קום מדינת ישראל כי כולם יישאו בנטל. השינוי ההיסטורי שאנו מבקשים להעביר כאן בכנסת ישראל הוא שינוי שמביא עמו תקווה ומעצים את ערך הערבות ההדדית בחברה הישראלית. לא עומדת לנו הזכות להמשיך ולהתפלג; לא עומדת לנו הזכות לחלק את הנשיאה בנטל ובאחריות בצורה לא שוויונית. הגיע העת לעשות את השינוי. בראשית דברי אני מבקש לגנות בתוקף את גילויי האלימות והבריונות כנגד החיילים הנמנים עם העדה החרדית. ערך שירות המדינה הוא אחד מערכיה הנעלים ביותר של מדינת ישראל, וכל ניסיון לפגוע בערך זה על-ידי פעולות עברייניות, וניתן אף לומר אנטי-ציוניות, של גורמים קיצוניים יזכה לתגובה קשה ובלתי מתפשרת מצד ממשלת ישראל. ימים אחדים לאחר ט' באב, המועד שבו קיצוניות חירבה את קיומו הריבוני של עם ישראל בארצו למשך כאלפיים שנה – כמאמר חז"ל: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה – אני מבהיר: ממשלת ישראל לא תאפשר לגורמים קיצוניים להשליט את רצונם ההרסני על מדינה שלמה, ועל כן נצא בתוכנית למיגור התופעה ולעשיית הדין עם אלה הלוקחים בה חלק והמעודדים אותה. רפורמת הגיוס שאני מביא היום לאישורכם בצורה של חוק שירות ביטחון מתוקן – ואחרי השר בנט בחוק שירות אזרחי – מהווה ציון דרך היסטורי בתולדות מדינת ישראל. לראשונה זה 65 שנים כולם ישרתו את המדינה. חובת הגיוס שחלה על החילוני תחול גם על החרדי, וההשלכות והתוצאות הישירות יהיו ההשתתפות המסיבית בשוק העבודה והצטרפות לחברה היצרנית הנושאת בנטל במשק הישראלי. מדובר לא פחות מאשר ביעד לאומי כלכלי וחברתי, והשינוי מתחיל היום. דוד בן-גוריון אמר: "איני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת. בישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת גם תורת ההגנה והמולדת". קביעה זו נכונה היום כפי שהייתה נכונה אז. עלינו לזכור כי אויבינו לא מפרידים בינינו; חילונים וחרדים – כולם אותו דבר בעיני מדינות האויב וארגוני הטרור האורבים לנו בצפון ובדרום. דם יהודי הוא דם יהודי. ולכן אני אומר לכם היום כמי שלחם מעל 30 שנה במערכות הביטחון, וכמי שראה את חבריו הטובים ביותר מחרפים את נפשם למען הארץ הזאת, כי אין דבר חשוב יותר מהידיעה שכולם ביחד מתגייסים למען המטרה, כולם נותנים כתף, כפי שגרסה חנה סנש: "אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי – – – אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה – – – היום יום הולדתי, בת 18 אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ-ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ-ישראל". ולכן אני עומד פה היום, אדוני היושב-ראש, ואומר לכולכם: תם עידן ההיבדלות; תם העידן שבו אנו מפולגים בינינו לבין עצמנו; תם העידן שבו 50% מכל שנתון לא ישרת את המדינה ולא יישא באחריות לכלכלת ישראל; תם העידן שבו אנו מבדילים בין דם יהודי חילוני לדם יהודי חרדי כאשר אויבינו לא עושים את אותה אבחנה. חברים יקרים, היום אנחנו מתחילים עידן חדש, עידן של אחדות ושל שילוב ידיים. הרפורמה המוצעת בפניכם היא רפורמה אחראית, רגישה ונחושה, המעמידה בקנה אחד את ערכי שירות המדינה והשוויון יחד עם ערך לימוד התורה ועם הרצון לאחד את העם ולא לפלגו. הרפורמה קובעת כי על מנת לשלב את הציבור החרדי בחברה הישראלית, במסגרות של שירות המדינה ובשוק העבודה, יש לקבוע מענה ייחודי, הדרגתי ומותאם לאותו ציבור. כדי להעניק את המענה לערכי שירות המדינה ולימוד התורה, קובעת הרפורמה כי ביום כניסתו של החוק לתוקף הציבור החרדי יחולק לשלוש קבוצות אוכלוסייה ועל כל קבוצה יחול הסדר ייחודי ההולם והאחראי ביותר לצורך מילוי והגשמה של הערכים אשר הנחו אותנו כל העת. הקבוצה הראשונה הם בני 22–28, אשר ביום כניסתו של החוק לתוקף יזומנו למרכזי הקליטה הייחודיים שצה"ל יקים, ותוענק להם האפשרות לשרת את המדינה בשירות צבאי או בשירות אזרחי. אם יבחרו שלא לשרת יופנו לנציג ההכוון התעסוקתי של משרד הכלכלה לצורך מילוי ערך הנשיאה בנטל באמצעות ההשתלבות בשוק העבודה. המשמעות הכלכלית של השתלבותם של עשרות אלפי חרדים בשוק העבודה – שינוי אופי הכלכלה הישראלית. לעניין זה פסק הרמב"ם כי "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת". "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון." המצב שבו כל תלמיד שני בכיתה א' לא יתרום את חלקו לנשיאה הקולקטיבית בנטל הוא מצב מסוכן לחברה הישראלית. באמצעות הרפורמה אנו ניישם הלכה למעשה את ערך ההשתלבות בשוק העבודה ונייצר מצב חדש שבו הציבור החרדי יהווה מנוע צמיחה לכלכלה הישראלית, יגדיל את הפריון ויתרום להגברת ההשקעות בחינוך, בבריאות וברווחה ולהקטנת נטל המסים שמשלם כל אזרח במדינת ישראל. הקבוצה השנייה היא כל מי שביום כניסתו של החוק לתוקף מלאו להם 18–22. לקבוצה הזאת תוענק האפשרות לדחות את שירותם עד גיל 24 תוך כדי המשך לימוד תורה בישיבה, ולאורך כל דחיית השירות מלווים אותם יעדים לשירות המדינה אשר תקבע הממשלה ואשר יעלו בכל שנה. על-פי היעדים, כבר בשנת הגיוס שתחילה ביולי 2016, 74% מכלל האוכלוסייה החרדית ישרתו את המדינה. מדובר בנתון הגבוה ב-250% מהמצב הקיים היום. מדובר בשינוי היסטורי. כבוד השופט אליקים רובינשטיין אמר במסגרת החלטת בג"ץ אשר פסלה את חוק טל: "התקדמות ההסדר שקבעה ועדת טל היא בזחילה, טיפין-טיפין. עם כל רצונם הטוב של מוסדות המדינה והמינהלת – – – השינוי המהותי לא הגיע, עודו בשוליים, ולא נענתה השאלה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אשר משמעותו: מה ראית שדמך אדום יותר מדם חבריך?" המענה לביקורת זו, אשר אפיינה את יישומו של חוק טל, ניתן באמצעות קביעת היעדים על-ידי הממשלה ובשילוב של ההכשרות המקצועיות אשר יבוצעו במהלך תקופת השירות, התאמת המסגרות לשירות לאורח החיים של הציבור החרדי ובניית מערך תמריצים למתגייסים ולקהילה החרדית כולה. באמצעות כל אלה נוכל לראות אלפי בני משפחות חרדים מתכנסים לתוך מסגרות המדינה, מעניקים משמעות מחודשת לעקרון צבא העם ומשתלבים בחברה הישראלית. באמצעות כל אלה נוכל לומר באופן ברור: לא עוד חוק טל. הקבוצה השלישית הנה כל מי שביום כניסתו של החוק לתוקף מלאו להם 18 שנים ומטה. קבוצה זאת היא עמוד התווך של המתווה המוצע, והיא תגרום לכך שהשינוי ההיסטורי הכה נדרש בחברה הישראלית יתבצע, ולראשונה מאז קום המדינה תחול חובת הגיוס גם על הציבור החרדי. למעשה, לכל בני ה-18 החרדים ביום כניסתו של חוק זה לתוקף תוענק האפשרות לדחות את שירותם למשך שלוש שנים, ובסופן כולם יתגייסו. דין המשתמט החרדי יהיה כדין המשתמט החילוני. חוק שירות הביטחון והסנקציות הטמונות בו יחולו על כולם. בנוסף, יוגדרו 1,800 תלמידים מתמידים ולהם תוענק האפשרות לממש את ערך לימוד התורה על-ידי המשך הלימוד בישיבות. קבוצה זו תהווה את האיזון הראוי בין ערך שירות המדינה לערך לימוד התורה, ותעגן את שניהם בחקיקה ראשית אשר מעלה על נס את ערך לימוד התורה מחד גיסא ומציבה את ערך שירות המדינה כערך מרכזי גם בקרב הציבור החרדי מאידך גיסא. במסגרת הרפורמה המוצעת נקבעו אמות מידה חדשות לשירות המדינה. השירות האזרחי משנה את פניו, ובאמצעות גידול של 50% בשעות השירות, הקצאת עשרות-אלפי תקנים לשירות אזרחי של חרדים והגדרת מסלול אזרחי ביטחוני ייחודי, השירות כולו יהפוך להיות משמעותי יותר. בנוסף, במסגרת השירות האזרחי הוגדרו תחומים חברתיים ראויים שבהם יוכלו לעסוק המשרתים: רווחת ניצולי השואה, בתי-חולים, מוסדות בריאות, רווחה, הגנת הסביבה, עלייה וקליטה, ביטחון פנים והגנת העורף; כל אלה יהוו את התכלית הראויה שלשמה ישרתו אותם בני ישיבות חרדים. לעניין הגדרת חובת הגיוס אמר הרמב"ם: "במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ועוד קבע הרמב"ם לגבי אלה שאינם ישרתו במלחמה: "כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה – – – ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא, ומתקנין את הדרכים". למעשה, חברי חברי הכנסת, מיום כניסתו של החוק לתוקף, ולראשונה מאז קום מדינת ישראל, חוק אחד יחול על כולם, ועל כל בן 18 חרדי תחול חובת גיוס. אני מודע לגודל הבשורה, ואני מבין ומודע לחשש בקרב החברה החרדית, שכן הרפורמה קובעת יעדי גיוס משמעותיים כבר מיום החלת החוק, ומגדירה את יעד השילוב בתעסוקה ובחברה כיעד מרכזי. ולכן, מעל בימה זאת אני מבהיר בצורה חד-משמעית: לא נאפשר מלחמת אחים. ערך לימוד התורה וההדרגתיות החברתית הנדרשת לצורך הגברת השוויון בנטל, תוך כדי שמירה על אורח החיים של הציבור החרדי, יעמדו כל העת כנר לרגלינו. באמצעות יישום החוק, החברה הישראלית, אחרי דורות של ניכור וחוסר הבנה, תקלוט לתוכה את הציבור החרדי. יישום החוק הוא לא אינטרס חילוני ולא אינטרס חרדי; הוא אינטרס ישראלי לאומי המשותף לכולנו. ולכן אני קורא לפעול להצלחת הרפורמה, אני קורא להנהגה החרדית לשמור על תלמידיה החכמים והמתמידים, ובכך לשמור על ערך לימוד התורה, ואני קורא לכם הפוליטיקאים החרדים לפעול להסברה נכונה של החוק. המבחן כעת עובר אליכם, חברי חברי הכנסת. לציבור המשרתים במדינת ישראל יש רוב מוחץ בכנסת ישראל, וכל ניסיון למנוע את חקיקת החוק יהווה ייצוג בלתי הולם של ציבור זה ושל ערך שירות המדינה. הניסיונות של גורמים שונים לתקוף את ההסדר ולמנוע את חקיקתו פוגעים באפשרות לבצע את השינוי הכה מיוחל וכה נדרש בחברה הישראלית. המבחן העומד על הפרק הוא מבחן אישי של כל אחת ואחד מכם, אשר יידרש להצביע על החוק ולהיות נאמן לציבור בוחריו. מי שרוצה להפחית את נטל המסים המוטל על כל אזרח במדינה – שיצביע בעד החוק; מי שרוצה לראות חברה אחת, אחידה ושוויונית יותר – שיצביע בעד החוק; מי שרוצה לעצור את העיוות שבו צעיר חרדי בן 18 לא חייב בגיוס ואילו צעיר חילוני בן 18 חייב להתגייס לצה"ל – שיצביע בעד החוק. אנו, נבחרי הציבור, חייבים לאפשר לבוחרינו לזכות בעתיד טוב יותר, והחוק הזה הוא צעד גדול ומשמעותי בכיוון הנכון. <זהבה גלאון (מרצ):> מה עם ישיבות ההסדר? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מעטים הרגעים שבהם ניתנת לנו הזכות לעשות מעשה היסטורי אמיתי. זהו אחד מהם. עשרות-אלפי חיילים וחיילות המשרתים בצבא הגנה לישראל, קציניו ומפקדיו, אלפי חיילי מילואים, אלפי אנשי כוחות הביטחון, צעירים המועמדים לשירות הביטחון ובני המשפחות של כל אלה עומדים מאחוריכם בימים אלה, ולו היו יכולים, היו ממלאים את היציעים כאן, צופים בכם ומצפים מכם לעשות את המעשה הנכון ולתקן את העוול ההיסטורי הזה. התחלתי וכך גם אסיים: הגיע הזמן להתאחד, ואני מבקש מכולכם לעשות זאת כעת. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לשר יעקב פרי. <הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/787).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יוני שטבון:> חברים, הדיון הוא דיון משולב. יעלה השר נפתלי בנט להציג את הצעת החוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה, ולאחר מכן יתקיים דיון משולב בנושא. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, מה עם שוויון בנטל – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם יש סיבה לממשלה הזאת – זה הערב הזה. יש פה אירוע היסטורי – בעיה כרונית שפגעה – ואנחנו כולנו, כולל את, זהבה, מבינים שיש פה בעיה שאף אחד לא היה מוכן לטפל בה. אנחנו באירוע נדיר, וכמעט הזדמנות אחרונה לטעמי – מתמודדים עם זה בשותפות. הפתרון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, לפחות אלה שצועקים, אתם מופיעים ברשימת הדוברים. יש לכם זמן להגיד את הדברים בצורה סדורה, לאחר שהדברים יסתיימו. תנו לדיון להתנהל כמו שצריך. בבקשה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הצעת החוק מגיעה לכנסת יחד עם הצעת החוק לתיקון חוק שירות ביטחון. קודם כול, מעל הכול, אני רוצה לברך ולחזק את שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי, שעמד בראש הוועדה ועשה עבודה מצוינת, עם הרבה רגישות, עם הרבה נחישות לקדם. אני רוצה לברך את שר האוצר יאיר לפיד – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – אסוציאציה של גירוש. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – שבאמת נתן פה הובלה והצליח לקדם את הדבר הזה. המטרה של הצעת החוק היא להבנות בחקיקה ראשית את התשתית המשפטית ואת העקרונות המרכזיים להפעלת השירות האזרחי לתלמידי הישיבות, שהוא אחד מהמסלולים האפשריים בפני תלמידי ישיבות כחלק מההסדר החדש. <זהבה גלאון (מרצ):> אין שירות אזרחי – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אנחנו כולנו יודעים שהיום 30% מתלמידי כיתה א' הם חרדים, וזה בסדר, הדמוגרפיה פה פועלת. באף מדינה בעולם אין המצב שקיים היום, והוא לא בר-קיימא. אנחנו בקשר עם חרדים בארצות-הברית, ושם לא מדינת ארצות-הברית מממנת, אלא יש כניסה לחברה. זה אירוע קשה, אירוע תהליכי, אירוע שיצטרך להיעשות בהידברות, אירוע שגם לנו יש אחריות כממשלה לייצר את האווירה הנכונה – ולא תמיד עשינו את זה. אנחנו נתקן. לפני בערך שלושה שבועות פגשתי 100 חבר'ה צעירים חרדים שהיו לקראת השירות האזרחי. צריך לומר, האווירה – הם מפוחדים, יש פחד גדול. הם מרגישים שהמדינה רוצה להרע להם. זה לא נכון, המדינה לא רוצה להרע להם. אנחנו רוצים ביחד לפתור את הבעיה הזאת. ואנחנו כולנו – אני חושב שהתבונה של המסלול של הפטור שאת תוקפת, אני חושב שזה הדבר הכי חכם. זה הדבר הכי חכם, כי – אני אסביר לך. המדינה עשתה דבר שהוא בגדר איוולת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אנחנו מרוב רצון שישרתו בצבא, מנענו מהם את אפשרות הכניסה למעגל העבודה. אז בעצם, כדי לפתור בעיה אחת ירינו לעצמנו ברגל ומנענו מהם, ולכן באמת הצמיחה המאוד-דרסטית במספר החרדים שהם לא במעגל העבודה – מה ששר האוצר קודם תיאר. על-ידי ניתוק הדבר הזה ואי-חתירה לצדק המושלם, לאט-לאט נאפשר בארבע שנות הפטור – אני חושב שזה גאוני; אם זה היה תלוי בי, הייתי עושה יותר שנים – אנחנו בעצם משחררים אותם לשוק העבודה. מבחינתי האישית, הרבה יותר חשוב שהם יעבדו מאשר ישרתו. יש פה כל מיני גוונים, וזה בסדר. זו עמדתי. אם הייתי יכול ללחוץ על כפתור והחרדים היו במעגל עבודה ואף אחד לא משרת, הייתי חי עם זה, למרות שזה לא צודק. זה חכם. זאת הדרך. הפטור הזה מביא את זה. השירות האזרחי לתלמידי ישיבות מופעל בהצלחה כבר משנת 2007 על-ידי מינהלת השירות האזרחי-לאומי, שכפופה אלי. המסלול הוקם מכוח חוק טל, ועד עכשיו שירתו במסלול הזה 5,000 משרתים. הם פועלים בהרבה תחומים: רווחה, בריאות, הגנת סביבה וכו'. עושים עבודה יוצאת מן הכלל. מינהלת השירות האזרחי-לאומי שדרגה את הפיקוח בשנים האחרונות, והיא מפעילה מערך מאוד איכותי כדי לבדוק שהעסק הזה עובד. מהבדיקות ומהמחקרים – תקשיבו טוב – לגבי המשרתים עולה שרוב מי ששירת – רוב המשרתים אחר כך הולכים לעבוד. זו המטרה. יש פה שתי מטרות: תרומה למדינה בתקופת השירות – אבל זה עובד. בשורה התחתונה, ככל שיותר חבר'ה חרדים ישרתו בשירות אזרחי ולאומי, אחר כך יעבדו. צריך לעזור להם בדבר הזה. בהצעת החוק יש את כל הכללים המרכזיים להפעלת השירות האזרחי: תנאי השירות, סוגיית ההכשרות, תנאים לקבלת האישור וכו'. אנחנו מציעים להשאיר את זה כפי שזה היום. יש כמה דברים שאנחנו הולכים לשנות. קודם כול, לאחר פסיקת בג"ץ שקבעה שהשירות במתכונתו הקודמת היה קצר מדי, אנחנו נאריך את זה ב-50%. מוצע לקבוע שהמשרתים ישרתו 30 שעות שבועיות במשך שנתיים או 20 שעות שבועיות במשך שלוש שנים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הגברת גלאון, שכל היום מדברת על ישיבות ההסדר: אני גאה בישיבות ההסדר. יש בהן אחוז השירות הקרבי הכי גבוה במדינה, ואת לא תלמדי אותנו שום דבר בעניין הזה. יש לנו לצערי נופלים ושבויי צה"ל מישיבות ההסדר, אז אל תיתני לי הטפה על ישיבות ההסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני גאה בישיבות ההסדר. הן דבר ראוי. <איתן כבל (העבודה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני גאה בישיבות ההסדר. <קריאות:> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> משרתים חמש שנים, שמתוכן 16 חודשים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> את חושבת שלימוד תורה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה שאתה עושה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> חברת הכנסת גלאון, עם ישראל קיים אלפי שנים בזכות לימוד התורה. אם לא היינו לומדים תורה בגלות במשך אלפי שנים, לא את היית פה ולא אני הייתי פה – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברי הכנסת גלאון וגילאון, יהיה לכם זמן לדבר לאחר שיישמעו הדברים. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – תכניסי את זה טוב-טוב לראש. לכן אני גאה בישיבות ההסדר שמחנכות לתורה ולשירות, ואחר כך אותם חבר'ה הולכים לעיירות פיתוח ולשירות למשך כל השנים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> במלחמת לבנון השנייה שבה לחמתי, לצדי לחמו המילואימניקים של ישיבות ההסדר, אז אל תטיפי לי. ישיבות ההסדר הן – – – ואני גאה בהן. <זהבה גלאון (מרצ):> אז תקצר להם עוד. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> כמו כן מוצע להקים מסלול אזרחי-ביטחוני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת גלאון, לאורך כל הדברים פה אתם צועקים. אי-אפשר לנהל את הדיון ככה. תקבלו את הזמן. <איתן כבל (העבודה):> זאת כנסת, מה העניין? צריך גם להגיב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, חבר הכנסת נפתלי בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> עוד כמה מהשינויים שאנחנו נעשה בשירות האזרחי זה לתת תפקידים יותר איכותיים לאותם חבר'ה חרדים. למשל, במקום שיהיו בתפקידי מינהלה, במשטרה, בשב"ס וכו', שיהיו בתפקידי שדה – מה שנקרא בליבה של התפקידים, ולא כפקידים. הצעת החוק גובשה בשיתוף פעולה בין-משרדי. אני באמת רוצה להודות פה לכולם. אני רואה פה כמה מאחי יושבים ומחייכים יחד. זה עושה לי טוב על הנשמה. באמת, בסוף בסוף, האם אני שלם במאה אחוז? לא. האם השר לפיד שלם? זה מהות הפשרה, זה מהות הממשלה הזאת. עשינו פה ואנחנו עושים דבר גדול. המבחן יהיה ביישום. אני גאה להיות בממשלה שסוף-סוף נוגעת בדברים הכי מורכבים שמכים במדינת ישראל זה שנות דור. אני גאה בזה. <איתן כבל (העבודה):> בוא נעשה על זה משאל עם. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> חבר הכנסת כבל, הוא צועק פה, אבל האמת שחבר הכנסת כבל ואני משרתים באותה אוגדה כבר הרבה מאוד שנים, ואני אוהב אותו. אז אני רוצה להתעצבן עליך ולא מצליח. אני מבקש מחברי הצנחנים להירגע, ואני מבקש מגולני להישאר במקום הראוי לכם. <קריאות:> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני קורא לתלמידי הישיבות – לסיום, עכשיו אנחנו נכנסים לשלב היישום. חברים, גם אלה שלא צנחנים, יש פה הזדמנות היסטורית. עכשיו הכדור עובר לכולנו. יום אחרי הדבר הזה אנחנו צריכים לשדר שיתוף פעולה, רצון, בשלושת המסלולים: שירות צבאי, שירות אזרחי ועבודה. אני אחראי לשניים מהם באופן אישי. אני מתחייב לעשות כל שביכולתי כדי לקדם את הדבר הזה. אנחנו היום עושים היסטוריה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לשר נפתלי בנט. אנחנו עובדים לדיון בנושא, לדיון המשולב. ראשון הדוברים הוא מוחמד ברכה, בבקשה. לכל הדוברים יש שש דקות. זה דיון משולב, לשני נושאים למעשה. בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הרוחות עדיין סוערות. <היו"ר רות קלדרון:> חברים וחברות, קודם כול מזל טוב לנסיך שנולד באנגליה. להיוולד בט"ו באב נראה לי מזל גם לאנגלים. אני מודיעה לפי התקנון ובעצת חברי שמי שלא יהיה במליאה וייקרא שמו – נעבור את התור שלו. אני מבקשת שנקשיב לדובר עכשיו. תודה רבה. מההתחלה. תקבל עוד דקה, עלי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מודע לעוצמת המתקפה על החרדים. אני לא אדבר בשמם; אני אדבר על העיקרון שעומד בבסיס הדיבוק הזה שאוחז בכנסת, או בחוגים מסוימים בכנסת, ששמים לו כותרת כביכול יפה של שוויון בנטל: אם יש נטל, למה שלא יישאו אותו בשוויון? האמת היא שזה שם מוסווה לדבר חמור ביותר, והוא הפיכת השירות הצבאי לערך העליון של החברה בישראל – להפוך את השירות הצבאי לשער הכניסה לאזרחות הישראלית; להפוך את השירות הצבאי לשער לקבלת זכויות אזרח בתוך מדינת ישראל. אנחנו שומעים בתקופה האחרונה, רבותי, על מגמות שקיימות בצבא – מדברים עליהן בקול רם – שרוצים צבא קטן וטכנולוגי. זאת אומרת, מה שעומד ביסוד הדיבוק הזה הוא לא מחסור כביכול בכוח אדם ובחיילים מול המשימות האדירות, גם הדמיוניות, שמייצרים אותן נתניהו וממשלתו כמעט כל בוקר – פעם איראן, ופעם לבנון, ופעם סוריה. <היו"ר רות קלדרון:> שר החינוך, זה לא חינוכי. שר החינוך, בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> השר שי פירון, חברת הסיעה שלך אמרה לך משהו, נדמה לי. לא, לא מדובר על מחסור בכוח-אדם מול האיומים הכבירים שמדמיין מר נתניהו, וגם מטיל אימה על הציבור בדמיונות האלה. וגם עכשיו אפילו, כשמדובר על פתיחה של תהליך שלום, כביכול – אני מקווה שזה יצליח. אני לא כל כך סומך על מי שיושבים סביב השולחן הזה שיקדמו אותו; זאת אומרת, בכפיפה אחת מדברים על תהליך שלום, ומדברים על האדרת הצבא והשירות הצבאי – יש משהו שקרי בכל הדיבור הזה. אני מרגיש, כשמדובר על החרדים – ואחר כך ידובר על הערבים – שיש פה מנגנון תעמולה משומן כדי להצדיק את ההדרה ואת האפליה ששני הציבורים האלה סובלים מהן. זו המשמעות. זו האמת. אני יודע שיש אג'נדה מפלגתית של יש עתיד שרוצים להכניס את החרדים לכלוב הציוני. בסדר, הם יגידו את הדברים בשמם. אבל למה אף אחד לא מדבר, ריבונו של עולם, על שוויון בנטל – אדוני שר הרווחה, בעניין של שוויון בנטל העוני, למשל? למה לא מדובר על זה? למה לא מדובר על שוויון בנטל לאותן חברות, ארבע-חמש חברות, שקיבלו פטור של 16 מיליארד שקל מהמדינה כמסים שצריכים להזרים לקופת המדינה? זה לא נטל? אין חוליים של מערכת החינוך ושל מערכת הבריאות ושל מערכת הרווחה? זה לא נטל? למה לא מדברים, למשל, על שוויון בנטל של הפקעת הקרקעות של הציבור הערבי במשך 65 שנים, מאז קום המדינה ועד היום? באמתלות ובחוקים הזויים ותימהוניים, דונם אחרי דונם לקחו את האדמות, והשאירו את האוכלוסייה הערבית, 20% מכלל התושבים, על 2.5% משטח המדינה. ועכשיו יש את המתקפה חסרת התקדים על האדמות בנגב. למה אף אחד לא מדבר על הנטל הזה? זה לא נטל? היום התבשרנו – לרעה, כמובן – בוועדה לביקורת המדינה, שיש מסים שלא נגבים לקופת המדינה בשיעור של 20 מיליארד שקל. 20 מיליארד שקל. תחבר 20 פלוס 16 של הפטור של אותן חברות, ואם נוסיף עוד 30 – לא של כל המסים על הרווחים הכלואים אלא על הסכום שהמדינה שחררה ממנו את החברות; במקום 30 גבו מהם 3 מיליארד ופטרו אותם מ-27 – 27 פלוס 16 פלוס 20, כל אחד יכול לעשות את החשבון הפשוט. אם היו גובים את כל הכסף הזה מאותם אנשים שיש להם, לא מאותם אנשים שאין להם, אני אומר לכם, המדינה הייתה גן-עדן, הייתה גן-עדן. 20 ו-27 זה 47, ועוד 16 זה 63 – 63 מיליארד שקל. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא המספרים האלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה אתה אומר, אדוני סגן שר האוצר? <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא המספרים הנכונים, אבל בסדר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני לא המצאתי אותם, אתה יודע. יש מחלוקת על 16 המיליארד שפטרו מהם את ארבע החברות הגדולות? על זה אין מחלוקת. יש מחלוקת על דוח מבקר המדינה שדיבר היום על 20 מיליארד שקל של מסים שלא נגבו? אין מחלוקת. יש מחלוקת שזה היה רק לפני כמה חודשים שאותן חברות שצריכות לשלם בגין הרווחים הכלואים, במקום לשלם 30 מיליארד שילמו 3, ופטרו אותן מ-27? יש ויכוח על המספרים האלה? אלה לא המספרים שלי, אני לא המצאתי אותם. אני מסיים, גברתי. לכן, בואו נפסיק עם הדמגוגיה הזאת. ה"נטל" של השירות הצבאי – במירכאות, אבל הוא באמת במירכאות, כי אין פה ביקוש מי יודע מה של הצבא לכוח-אדם נוסף. הדיבור על שוויון בנטל במובן הצבאי הוא זניח לעומת הנטל שנאנקות תחתיו השכבות החלשות. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ממשלה צריכה לטפל בדברים האמיתיים – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חבר הכנסת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים. – – ולא להסיח למושגים ולטרמינולוגיה מיליטריסטית שבאה במטרה אחת ויחידה: להצדיק את המשך האפליה, המשך ההדרה של ציבורים שלמים בתוך המדינה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. אני מאוד מבקשת להקפיד על הזמנים. שש דקות זה הרבה זמן. חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. <חנא סוייד (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים וחברי הכנסת, ברצוני להכניס לוויכוח הזה סביב הנטל איזה מושג הנדסי שנקרא: מאמץ, שזה בעצם התוצאה של חלוקת כוח על שטח, או עומס על מספר אנשים. אם רוצים להקטין את העומס, או שמגדילים את השטח, מגדילים את מספר האנשים, או שמקטינים את הכוח כשלעצמו. ואז, אם מקטינים את הכוח, אם מקטינים את העומס, אם מקטינים את הנטל הכללי, אז בעצם הנטל והמעמסה על כל מרכיב בבסיס, האנשים שמקבלים ונושאים בנטל הזה, הוא קטן. לכן, אני חושב שהמשימה העיקרית לא צריכה לחפש איך להרחיב ואיך להכניס עוד מעגלים למיליטריזציה של החברה בישראל, אלא בעצם לחפש איזושהי דרך שבה מקטינים את הצורך בשירות צבאי בכלל. אומנם כאן מדובר בחוק הזה על גיוס של בחורים, של תלמידי ישיבות, אבל אנחנו יודעים שהוויכוח הזה יגיע בסופו של דבר, ומגיע בהזדמנויות שונות, לאוכלוסייה הערבית, ולצורך שכך גם האוכלוסייה הערבית צריכה לתרום – להתגייס או לעשות שירות זה או אחר. ואנחנו כמובן מצפים או חושבים שהצעד הבא יהיה גם בכיוון הזה, ושיובאו גם חוקים אולי בהקשר הזה. ולכן, חשוב לנו לבטא את העמדה שלנו, שמתנגדת בכל פנים ובכל צורה לאפשרות של לכפות גיוס או שירות כלשהו על הציבור הערבי. לא יכול להיות. אנחנו כופרים בזכות המוסרית של המדינה, שמפלה את האוכלוסייה הערבית, לכפות על אותה אוכלוסייה לעשות שירות לאומי או להתגייס. רוצים מדינה יהודית ורוצים שהערבים יגנו על המדינה היהודית – איזה פרדוקס. אני לא יכול להבין איך זה יכול לעלות על הדעת בצורה כלשהי. אני חושב שהפתרון בישראל, לדעתי – בכלל, כל העניין של שירות בצבא פעם היה מוצג כפריבילגיה, כמעשה פטריוטי. פתאום זה כבר לא פטריוטי, לא פריבילגיה לשרת את הדגל. זה כבר מעמסה, זה כבר נטל. צריך לאסוף אנשים מפה ושם. מה קרה בעולם? אני חושב שבמסגרת הרפורמה שמדברים עליה בצבא צריך לחתור לכך שיהיה צבא – אנשים יתגייסו, יקבלו שכר תמורת העבודה ותמורת השירות, כי בלאו הכי, בסופו של דבר – בואו תחשבו על זה בצורה כלכלית. הרי כל ההטבות שמקבלים יוצאי צבא הן הרבה כסף. באמת אפשר מההטבות שמקבלים כל החיים בחינוך ובדיור ובאיזה תחום לא, ובתעסוקה – ואנחנו גם מדברים על אותם תחומים חדשים שבקנה, שמביאים לכאן, שנותנים העדפה בעבודה ונותנים העדפה לתורמים למדינה בקבלת קרקעות – תחברו את כל ההטבות האלה, תשלמו שכר לאנשים שמשרתים. מה יש? מה קרה? הם יקבלו הרבה כסף. בנוסף לכך, אני מכיר הרבה אנשים, חלק מהם כאן בכנסת, שעשו הרבה כסף מההיי-טק כתוצאה מכך ששירתו ביחידות מסוימות בצבא. הם צברו כל כך הרבה ידע ויצאו לשוק כל כך מוכנים, והם עשו מיליונים על גבי מיליונים. אז יוצא שבסופו של דבר, כתוצאה מהשירות הזה עושים הרבה כסף, עושים חיים, מקבלים הרבה הטבות. אז מה זה בעצם כל הדיבור הזה על אנשים שלא משרתים בצבא? לכן, אני חושב שכל השיח הזה של שירות בצבא ומי שלא משרת – זו בעצם סיבה להפליה נגדו, אם מדובר בחרדים ואם מדובר בערבים. זו מדיניות שלא תצלח. היא לא יכולה להתקבל בשום פנים ואופן. אני רוצה להזכיר כאן שמי שחושב ששירות בצבא הוא כרטיס כניסה לשוויון במדינת ישראל, טועה לחלוטין. אני תמיד אומר: טוב שיש דרוזים בישראל. קודם כול, הם עדה נחמדה ואותנטית, ששומרת על התרבות הערבית האותנטית והמקורית. אבל נוסף לכך שהם עדה אותנטית, הם גם משרתים בצבא באחוזים מאוד גבוהים. תסתכלו על המצב של האוכלוסייה הדרוזית. אם אפשר לדבר על נתח באוכלוסייה שהוא מפגר מבחינת תעסוקה, ומבחינת חינוך, ומבחינת תשתיות, ומבחינת הפקעות קרקעות – כמובן, הם היישובים שזכו הכי הרבה בהחלטות של הפקעות קרקעות. אז הנה, אם מדברים על שירות ככרטיס כניסה למועדון הישראלי השוויוני – – <היו"ר רות קלדרון:> 20 שניות. <חנא סוייד (חד"ש):> – – מתברר שזה בכלל לא נכון. לכן, אני חושב שהשיח סביב העניין הזה כפי שהוא נעשה עד היום צריך להיפסק. מי שרוצה לשרת בצבא שילך לשרת בצבא, ושהמדינה תשלם לו. אני חושב שאם המדינה תשלם לאנשים שישרתו בצבא, היא תחסוך הרבה כסף. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. תודה רבה על הדיוק. חבר הכנסת דב חנין, אחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין, ואחריו – חבר הכנסת כבל. <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> סליחה? וקנין צריך אחר כך לנהל ישיבה. יש פה העדפות של יושבי-ראש. את רשומה. תכף, אני סופרת. צריך פה המון דברים ביחד. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, דברים ראויים ונכונים נאמרו כאן לפני על-ידי חברי חברי הכנסת מוחמד ברכה וחנא סוייד. אני רוצה לנצל את ההזדמנות שנמצאים אתנו באולם כמה מחברי סיעת יש עתיד – שני שרים מכובדים, סגן שר האוצר וגם את, גברתי היושבת-ראש, כדי להמשיך את קו הטיעון של חברי ולהציע לכם לחשוב במבט יותר רחב ויותר שקול על המהלכים החוקיים והחקיקתיים ואפילו החוקתיים שאתם מקדמים בכנסת. אני אומר את הדברים כי אני בהחלט שותף לרצון לסייע לציבור החרדי להשתלב בשוק העבודה. אני חושב שזה דבר נכון מאוד, ראוי מאוד. זו אחת המטרות החשובות. אם תשאלו אותי, אני חושב שהכשל הגדול, אותו מחדל היסטורי קשה שנוצר ביחס שלנו לציבור הזה, ביחס של המדינה לציבור הזה, קשור באותו קשר גורדי שנקבע בזמנו בין חובת הגיוס לבין היכולת לצאת לשוק העבודה. כי אנחנו קובעים מצב שבו אזרחים חרדים, שמסיבות שלהם לא רוצים להתגייס לצבא, לא יכולים להיכנס לשוק העבודה; הם חייבים להישאר בקטגוריה הזאת של תורתם-אומנותם. כך נוצר מצב חסר תקדים בהיסטוריה היהודית של ציבור חרדי גדול מאוד שהוא מנוטרל משוק העבודה בגלל מנגנונים והחלטות שהמדינה יצרה. אני שותף לרצון לסייע לציבור החרדי להיכנס לשוק העבודה, אבל אני טוען שברמה המעשית, הדרך היחידה לקדם את המטרה הראויה הזאת – שאני חושב שגם בציבור החרדי רוצים לקדם אותה – היא לנתק את אותו קשר גורדי בין חובת גיוס לבין היציאה לשוק העבודה. כי כל עוד יישאר הקשר הגורדי הזה, אנחנו נישאר לכודים באותה מלכודת. אני אומר לך בצער, אדוני השר פרי, שאני חושש שהתוצאה המעשית של המהלכים שאתם מובילים – ואני יודע כמה זמן אתה באופן אישי השקעת וחבריך בוועדה השקעתם – אני מעריך וחושש שהתוצאה המעשית של כל המהלך הזה תהיה דווקא החרפה של הבעיה, ולא פתרון שלה. אבל אני נותן את הסוגיה הזאת כדוגמה, כי יש פה שאלה יותר רחבה ויותר כוללת. היום אנחנו קיימנו לאורך כל היום דיונים בוועדת החוקה של הכנסת בהצעת חוק שהיא הצעת חוק שהגיעה מישראל ביתנו, אבל יש גם הצעת חוק מקבילה שהגיעה מסיעת יש עתיד, בענייני המשילות. אנחנו מצאנו בהצעת החוק הזאת, רבותי השרים, שאתם הכנסתם בהצעה שלכם מנגנונים שפוגעים קשות ביכולת המשילות. פוגעים קשות ביכולת המשילות. אתם, למשל, הכנסתם בהצעת החוק שלכם מנגנון שאומר שרוב חברי הכנסת שמביעים אי-אמון בממשלה לא יוכלו לסיים את דרכה של הממשלה. 64 חברי כנסת מצביעים נגד הממשלה אי-אמון – – – <קריאה:> – – – <דב חנין (חד"ש):> לא, 64 מצביעים. 64. זו הצעה שלהם. 64 מצביעים אי-אמון בממשלה, והממשלה נשארת לכהן. המצב הזה, בשיטת ממשל פרלמנטרית – אין לנו שיטה נשיאותית פה, אין פה הפרדת רשויות מלאה, זו שיטה פרלמנטרית – הוא מצב שייצור מין קיפאון מוחלט: מצד אחד הכנסת, שיש בה רוב והיא יכולה להעביר חוקים ולהתנהל בדרכה; מצד שני ממשלה שממשיכה להתנהל למרות שהיא ממשלה שנשענת על מיעוט, הרוב בכנסת הוא נגדה. זה מנגנון שאני אומר – בשיחה קצרה עם כל מרצה שהייתם רוצים למדע המדינה, אני לוקח על עצמי את האחריות, ואני מתחייב בפניכם שזה המצב, שלא תמצאו איזשהו מומחה למדע המדינה בארץ שיחלוק על הטענה שההצעה הזאת היא הצעה שפוגעת קשות ביכולת המשילות, ועלולה ליצור מצב של שיתוק קונסטיטוציוני בממדים שלא ידענו בישראל אי-פעם בעבר. איך הצעת החוק כזאת מקודמת, ועוד בהליך מהיר, עם המון המון כוחנות? וחייבים לגמור את זה, וחייבים להביא את זה למליאה, וזה חייב להיות רק היום. איך זה מקודם על-ידי סיעה שהגיעה לכנסת בתמיכה של חלק מאוד גדול מהציבור הישראלי? אתם קיבלתם 19 מנדטים של אנשים מאוד מאוד מפוקחים בחלקם, ועם מחויבות ליברלית ודמוקרטית. איך הדבר הזה קורה? אני חושב שאתם צריכים לעשות איזושהי חשיבה מאוד רצינית. אני יודע שאתם נכנסתם למערכת הפוליטית עם רצון טוב. אני לא חושב שמישהו מכם בא לפה כדי להזיק. המערכת הפוליטית מתנהלת לפי החוקים שלה. כל אחד מאתנו – אני אומר את זה גם לעצמי – כל בוקר צריך להסתכל במראה ולראות: האם אני עדיין באמת משרת את אותם ערכים שלשמם נבחרתי? הרי ברגע שאני לא אשרת את הערכים שלשמם נבחרתי, אין לי סיבה להיות בכנסת אפילו דקה אחת נוספת. <היו"ר רות קלדרון:> עוד חצי דקה בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> ואני שואל את עצמי: האם אתם עדיין מסתכלים במראה ושואלים את עצמכם אם חוק כזה כמו חוק המשילות – שאחת המטרות שלו אליבא דליברמן היא ליצור מצב של כנסת בלי ערבים; זו אחת המטרות המאוד-מאוד מרכזיות של ליברמן מבחינת הצעת החוק הזאת. זו, אגב, מטרה שהוא יכול להשיג. אני כמובן שומע את העצה הזאת שמציעים מתוך עמדה מאוד מתנשאת ופטרוניסטית – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת חנין, עוד שש שניות. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים. אני רק ברעיון הזה מסיים. מציעים לערבים להתאחד, אדוני השר פרי. ואני, בתשובה על הדבר הזה תמיד אומר, שמבחוץ קשה מאוד להבין איך זה שיש יהודים שתומכים במרצ ויש יהודים שתומכים בש"ס. למה היהודים לא מתאחדים? בסך הכול הם יהודים, לא? אבל מה לעשות שיש יהודים עם דעה אחת ויש יהודים עם דעה אחרת. ויש גם ערבים – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת חנין, לא נעים לי, אבל אתה על זמן של חברים אחרים. <דב חנין (חד"ש):> – – ועם דעה אחרת. לכן האמירה הפטרוניסטית לערבים: תתאחדו, היא אמירה גם לא ריאלית והיא גם אמירה שמתעלמת מהעובדה שערבים, כמו יהודים, הם בני-אדם. יש להם ערכים, השקפת עולם, דעות. ולכן כשאתם – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת חנין – – <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים במשפט הזה. <היו"ר רות קלדרון:> – – לא נעים לי לעשות את זה. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים במשפט הזה. אני אומר, כשאתם מציעים הצעות חוק כאלה, אתם משרתים מטרות שלא נראה לי שהן המטרות שלכם. אני חושב שזו ההזדמנות להסתכל במראה ולשקול שוב, ולחשוב שוב, ולבחון שוב – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> – – ולענות לעצמכם בכנות: האם אתם חושבים שאתם עושים פה טוב? תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברים, יש כאן כ-60 דוברים, ושש דקות זה די הרבה זמן. אנחנו אנשים מבוגרים ויודעים לתכנן זמן. אני אגיד דקה לפני הסוף, אבל לא נעים לי להפסיק אדם מבוגר בסוף השיחה שלו. <נחמן שי (העבודה):> מה זה אדם מבוגר? <היו"ר רות קלדרון:> תעשו טובה. <נחמן שי (העבודה):> מה זה אדם מבוגר? <היו"ר רות קלדרון:> יש פה כבר 66. אדם בוגר. גם לילדים לא נעים. בבקשה, אדוני. שש דקות. <יצחק וקנין (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר יעקב פרי, השר מאיר כהן, אני בטוח שהכוונות של השר יעקב פרי הן כוונות כנות ואמיתיות. יש דאגה גדולה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – לשמוע גם וקנין וגם את דב חנין מחמיאים לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני גם אחמיא ליעקב כי הוא בן-אדם טוב, מה לעשות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> הנה, כבר אספתי שלושה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני – – – להחמיא לך – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> הפלא הגדול, הפלא הגדול – – – <היו"ר רות קלדרון:> אלה השעות הכי טובות של הכנסת – אהבת ישראל. <מרב מיכאלי (העבודה):> חכי, זה רק מתחיל – – <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – יש למה לצפות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השעות הטובות יתחילו אחרי 03:00, 04:00. <קריאות:> – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> עוד חצי שעה יתחילו חיבוקים. <היו"ר רות קלדרון:> סליחה, אתה מקבל בחזרה את הדקה של הרומנטיקה. <יצחק וקנין (ש"ס):> ומאחר שהשר יעקב פרי שכן שלי, הוא גר במושב לידי – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא צפוני. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני יצאתי היום בשעה 03:30 ועד עכשיו אני ער. אם אני מתפקד, אז – – – <נחמן שי (העבודה):> תשתה מים. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני השר יעקב פרי, אני רוצה להגיד לכם משהו. יש לכם איזו דאגה גדולה לציבור החרדי, דאגה גדולה מאוד. בכלל, יש פה איזו תופעה שכנראה מישהו נבנה על הגב של הציבור החרדי. אני, כמי ששירת בצבא חמש שנים, אומר דבר יסודי לגבי מדינת ישראל. עם ישראל – כל הקיום שלו זה התורה. "אם לא בְרִיתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי". אין סיכוי בעולם שעם יכול לשרוד בכזאת מציאות של פיזור בכל פינה בעולם ולשמור על הזהות שלו בלי התורה. לא היה סיכוי ולו הקטן ביותר שהעם הזה ישמור על עצמו. אני בא ואני אומר דבר אחד: נכון, בשנים האחרונות יש יותר ויותר – בגלל שהילודה אצל הציבור החרדי היא לא ילודה כפי שזה נעשה אצל הציבור הלא-דתי, אין תכנון משפחה; יש פה עניין – "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אותם אלה – ואמרנו את זה לאורך כל הדרך – שמשתמטים מהצבא, לא הולכים לצבא, ברור ואין ספק שצריך לנהוג כלפיהם בצורה חד-משמעית, גם אצל הציבור החרדי, ולגייס אותם. אין דבר כזה להשתמט. אבל מי שיושב ולומד תורה, אמרנו שזה ערך עליון. אני לא אחזור על הדברים הנדושים שאמרנו לאורך כל הדרך. אבל, רבותי, צריך לדעת שכאשר מדברים על גיוס לצה"ל, אז אני אומר לכם שהיום יש יותר ציבור חילוני שלא הולך לצבא מאשר הציבור הדתי. את המספרים אנחנו יודעים, ועל זה אף אחד לא מדבר פה בכלל. יש פה איזה עניין לדאוג לציבור החרדי. שמעתי אותך בנושא התעסוקה. אני אומר לך מעל דוכן זה: בשנים האחרונות יש רצון של הציבור הזה ללכת למכללות, והוא לומד במכללות, גומר עריכת-דין, גומר מקצועות אחרים, והוא לא משולב, כמעט לא משולב. למה? גם כאשר הציבור הזה ילך לצבא, אני אומר לכם, הסטיגמה, כאשר הוא יבוא לוועדת קבלה, יראו אותו חרדי – הוא לא יתקבל לעבודה בגלל שהוא חרדי. והדבר הזה, העלינו אותו עשרות פעמים. כל הסיפור של לדאוג להוציא אותם מהמציאות שהם היו בה עד היום – ויש פה איזה פטרונות מסוימת לגבי הציבור הזה, כאילו הציבור לא עובד. אני לא יודע מאיפה האחוזים והנתונים שלוקחים – כמה עובדים, כמה לא עובדים. רבותי, אני יכול להגיד לכם משהו. אני גר במושב, אבל בימים האחרונים המושב שלי מלא בציבור דתי-לאומי ודתי-חרדי. הם באים כולם, ובמקום לנסוע לחוץ-לארץ, את הבילוי שלהם הם עושים פה בארץ. הכסף נשאר פה, לא לוקחים אותו לכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת, הציבור הזה, התרומה שלו לכלכלה הישראלית היא לאין ערוך. לא סתם חברות כלכליות גדולות מבינות שהן צריכות לחבק את הציבור החרדי. כל הזמן אני שומע: הציבור החרדי לא תורם לכלכלה, לא תורם כלום. רבותי, יכולת הקנייה של הציבור הזה, התרומה לכלכלה, היא לאין שיעור. אני אומר את זה באחריות, אבל יש פה איזה דבר שהולכים אתו, איזו מנטרה כזאת שחוזרים עליה כל הזמן שהציבור פרזיט, לא עובדים. רבותי, אני לא יודע מאיפה אתם לוקחים את זה בכלל. בציבור החרדי, רבותי, מעל גיל 28, 27, כולם עובדים. אין דבר כזה שלא עובדים. ואתם, כל מיני ססמאות. אתם יודעים מה? קחו את המגזר הציבורי. אני ישבתי בוועדת כספים – מי שזוכר את משה גפני כיושב-ראש הוועדה – כל יום שני וחמישי שאל את משרד החקלאות: כמה עובדים דתיים חרדים יש לך? לא ידעו מה להגיד לו. ההפך, יש אפליה מתקנת כלפי הציבור הערבי, שעל כל מכסה מסוימת של עובדים צריך לקבל כך וכך מכסה של עובדים ממגזר המיעוטים. אין את זה לגבי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה דבר שאינו קורה בפועל. <יצחק וקנין (ש"ס):> לא משנה. כמה פעמים הביאו לנו תקנים ואמרו לנו: זה הולך למגזר המיעוטים? בכמה משרדי ממשלה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אבל אני אומר לכם, אני מוכן שהנושא הזה ייבדק במחקר אפילו – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – על הנייר – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – ואתם תראו עד כמה אין מהציבור החרדי במגזר הציבורי בכלל, כמעט שלא. אבל מדברים יותר מדי גבוהה-גבוהה, לצערנו הרב, ואלה דיבורים שלא ייקחו אותנו לשום מקום. אבל היסוד הגדול ביותר – שאני לא צריך לכופף את הראש שלי פה. <היו"ר רות קלדרון:> דקה אחרונה. <יצחק וקנין (ש"ס):> רבותי, זה העניין של ערך התורה לעם ישראל. זה הערך הגדול ביותר מכל הערכים. היה שבט שישב ולמד תורה, שבט לוי. אנחנו קראנו בפרשת מטות-מסעי שהיה אחד מול אחד. אצל דוד המלך כתוב: היו לדוד 12,000 חלוצי צבא, 12,000 אוחזים בספר. זאת אומרת, היה פה איזה עניין של הבנה שזה כנגד זה. אנחנו לא רואים את עצמנו, חלילה וחס, בצד השני. אני מאמין שמי שיושב ולומד תורה, הערך שלו לא פחות חשוב משל מי שיושב בגבול – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – רק מה, לקחו את זה לאיזשהו מקום – משפט אחרון – אבל לקחו את זה לאיזשהו מקום של פטרונות, ונבנים על הציבור החרדי, רבותי. נבנים במכוון. זה ייתן יותר מנדטים, כל מי שיכה בנו. ואני יכול להגיד, הנאום האחרון של שר האוצר – אני לא יודע מי נגע בו בכלל – כולו היה להשתלח בציבור החרדי. טוב שישבנו בשקט ולא אמרנו כלום. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת שמולי וחבר הכנסת נחמן שי. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, קצרניות יקרות – – – <קריאה:> זה חדש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה לגבי גבר? שכחת – – – <נחמן שי (העבודה):> הקצרנים גם, בגלל שזה לא נכון – אתה יודע, מגדר. <איתן כבל (העבודה):> תרשו לי להתעלם מכם. <נחמן שי (העבודה):> מרשים לך. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תראו, חברי חבר הכנסת וקנין, אני לא בא לברך את הממשלה על אשר היא עשתה, אני מצטער מאוד. ואני מחלק את העניין לשני חלקים: העניין של גיוס חרדים ונושא השירות האזרחי. אני לא באתי כדי לברך ולא כדי לתת רוח גבית לשום דבר, למרות שאני היום אצביע בעד, ולו רק מתוך תקווה שאולי בקריאה שנייה ושלישית הדברים ייראו אחרת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – ככה – – – <איתן כבל (העבודה):> אני לא נגד עולמה של תורה, אני מאמין בעולמה של תורה, אני חושב שצריך לתת רוח גבית לעולמה של תורה. אבל, חברים יקרים, כדי שהעניין יהיה ברור – החברה הישראלית, ואני מדבר על החברה היהודית, בכל הכבוד, אנחנו נמצאים במצב מלחמה. זה הרבה מעבר לכל עניין, זה הרבה מעבר לכל ויכוח. וכשאני אומר באופן הכי ברור, וזה המוטו היחידי שמוביל אותי – בצבא נהרגים. בצבא נהרגים. זו אמירה קשה, אבל זו המציאות. ומישהו היה רוצה שחלק מסוים בבית, בחברה, במשפחה – ייקח על עצמו את כל העול? אני אומר אמירה קשה, שעוד לא ראיתי בתי-קברות שכתוב עליהם: כאן מתו באוהלה של תורה. ואני איש שבעד התורה, ואני מאמין בתורה, ואני תומך בתורה. אבל מי שירצה ללמוד תורה, מוזמן לעשות זאת. והאתגר הגדול הוא, כמו תמיד, חבר הכנסת שמולי, שכשאתה מסיים את הצבא ואתה ממשיך להיות בגדר תורתו-אומנותו; זה האתגר. והפשרה שהבאתם, חבר הכנסת, השר פרי, היא פשרה פוליטית; כדי שאפשר יהיה לצאת לדרך ולומר: עשינו זאת. אבל בסופו של עניין, בוא נחשוב על זה. בוא נחשוב ונאמר, ובעיקר כשאנחנו ממש בימים אלה, היום, סיימנו לעסוק בדיון הקצר על תקציב הביטחון. על מה אנחנו מדברים? אנחנו מבקשים לגייס בני 21, ואתה יודע בדיוק במה דברים אמורים. אתה יודע, וחבריך יודעים כיצד תיראה המציאות בצבא, כמה קשה לגייס חיילים מן השורה שלא מגיעים בגיל 18 יחד עם האחרים. אתה יודע בדיוק כמוני, בוודאי ובוודאי כשמדובר בחיילים שיגיעו, חלקם הלא-קטן, נשואים, כי כך זה, ומה תעשה אתם? תחזיר לנוהל צביעה של עצים בכניסה לבסיסים? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> בחייך, מה אתה מדבר, אתה ראית פעם מה עושים – – – על מה אתה מדבר? <איתן כבל (העבודה):> השר פרי, ברשותך – אל תגיד לי "בחייך". אני מכבד אותך. אל תגיד לי "בחייך". כיוון שאני יודע בדיוק, במקרה אני יודע גם מה הם עושים. אף אחד לא ניסה להפוך אף מתגייס בן 21 לסגן מפקד חוליה מצומצמת. אבל יחד עם זאת, בוא תסתכל על המציאות כמו שהיא. אתה עכשיו – כל הלוחמים בסייבר יגיעו מגיל 21 עם הילדים. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת כבל, אבל בתוך שלוש שנים העסק יהפוך להיות סיסטמטי ויגיעו בגיל 18. ולכן, אחרי 65 שנה נעשה פה מעשה, באמת נעשה פה מעשה. <נחמן שי (העבודה):> – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני סגן השר, אני מתעקש, אתה יודע, אני מכיר את זה: היה לי המטה הכי טוב בעולם, באה המלחמה והרסה לי אותו. זאת אומרת, בסופו של עניין יש מציאות. אני כמוכם רוצה את המצב הזה. זה לא שאני עכשיו בא ועומד מנגד לשר פרי ואומר: השר פרי, תשמע. אני לא בא ממקום כזה בכלל. זה לא ממקום, לא של קנטרנות, וזה לא ממקום של לקעקע את אשר אתה עושה ואתה אומר. אתה ואני נמצאים באותו צד, ואינני מנסה כהוא-זה להקל או להמעיט בעבודתך. אבל יחד עם זאת, יודע חבר הכנסת שטרן איך המציאות. המציאות, בסופו של עניין, אתה יודע, יותר חזקה מכל תכנון. וכשאתה יושב בוועדת החוץ והביטחון ואתה שואל את עצמך על הבעיות שמתקיימות בפנינו, וקל וחומר שאין לך מה לתת, ואלה חיילים שמתגייסים בני 18, ואתה רוצה להוריד במתווה, ובצדק, לקצץ להם את השירות. ובסופו של עניין אני אסיים ואומר כך: באמת, הייתי אפילו מעדיף להכפיל את תורתו-אמנותו, אבל שיגיעו בגיל 18, וצה"ל יחליט מי נכון לו ומי לא נכון לו. זאת השורה התחתונה שצריך שתהיה. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי. <קריאה:> – – – <איתן כבל (העבודה):> שלוש שנים – נראה מי יהיה פה. <היו"ר רות קלדרון:> ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי וחבר הכנסת מרדכי יוגב. בלי שמות – אני מבקשת שהטלפונים לא יפעלו בתוך המליאה. <איציק שמולי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, ובמיוחד השר פרי, אני, אדוני השר, בחרתי לדבר אליך היום באמת מדם לבי, כי אני, בשבועיים האחרונים, אני מניח שגם יתר חברי, נקרענו בדילמה מה לעשות. מצד אחד, אין שום ספק שהעיקרון של השוויון בנטל עולה בקנה אחד עם טובת מדינת ישראל ועם ישראל. וכשאתה שואל את עצמך, גם בספסלים האלה של האופוזיציה, מה נכון לעשות, אני חושב שתפקידנו כאופוזיציה זה לא פעם ולא פעמיים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת, כאופוזיציה אחראית ועניינית וממלכתית, מהי טובתה של המדינה. אני חושב שנכון, יש תהליכים תרבותיים – השתלבות של חרדים בשנים האחרונות באקדמיה, בתעסוקה וגם בצבא; אבל כשמסתכלים על המגמות הדמוגרפיות אני לא בטוח שהתהליכים התרבותיים האלה ידביקו את הדמוגרפיה, ובמצב שבו כבר היום 50% מהשנתון לא משרת, כולל החילונים, זה נכון מה שאמרתם, ובשנת 2020 – 60% מהשנתון לא משרת, המשמעות של הדבר הזה היא קריסה של מודל צבא העם. ואני חרד מהיום הזה. ולמרות העובדה, כבוד השר, שהמתווה שאתם מציגים כאן היום הוא רחוק מלהיות מושלם, והביקורת המרכזית שלי, לפחות, היא שיש פה בכל זאת קיבוע בחקיקה של מצב של אי-שוויון, ונתן על זה את הדעת גם היועץ המשפטי לממשלה, ולא פחות כואב כשמגלגלים חלק מעניין היישום לממשלה הבאה, אני חושב שהדבר הנכון לעשות פה היום – וכך המלצתי ופעלתי בשבוע האחרון, גם בקרב חברי, זה לתמוך. אני חושב, למרות העובדה, למרות דחיית שירות תלמידי הישיבות לגיל 21, מה שמהווה פגיעה מאוד קשה בשוויון – אפשר גם להזכיר בהקשר הזה, אדוני השר, את ההסדר המעט-עקום שהגיעו אליו לגבי ישיבות ההסדר. אני חושב שיש בהצעת החוק הזאת הרבה פטורים, הרבה הטבות, הרבה תמריצים וגם סנקציות, אבל עדיין לא הצלחנו במהלכו להגיע באופן מלא לשוויון לכל המתגייסים, שוויון לפי החוק. והביקורת השנייה, כפי שאמרתי – הצעת החוק, היישום שלה, האמיתי, נדחה לשנת 2017, ובמונחים של הפוליטיקה הישראלית יש פה משום גלגול אחריות לממשלה הבאה. ואני חושב שהדבר הנכון לעשות, ואני מקווה שעוד נצליח לתקן זאת במסגרת עבודת הוועדה, זה להפוך את היעדים ליותר מחייבים, על-ידי הצמדה של סנקציות כלכליות, ולא פליליות, שרק יהפכו, אולי, את הישיבות, חלילה, לבתי-כלא מאולתרים. אבל כפי שאמרתי, כבוד השר, אני מאמין בעיקרון של השוויון בנטל. הייתי גם מאלה שהייתה להם הזכות להוביל את המאבק הזה, גם את המאבק הזה, ברחוב. ואני חושב שצריך לתמוך היום בהצעה שאתם מביאים לכאן ולא לפסול אותה על הסף, אבל מתוך מטרה ברורה להכניס שיפורים משמעותיים תוך עבודת הוועדה, שתרכז חברת הכנסת איילת שקד, וכפי שנאמר פה גם קודם, עיקר המבחן של העניין הזה יהיה ביישום. אני מקבל את כל האמירות ואת כל הטיעונים הכבדים. נאמר פה קודם, דובר על ההשתלבות בתעסוקה. השתלבות בתעסוקה היא חשובה מאוד, אבל בנתונים שהוצגו לוועדת פרי הוכח והוראה במפורש שהשתלבות בתעסוקה ושירות צבאי או אזרחי הם לא מגמות סותרות, להפך, מי שהולך לשירות צבאי או אזרחי משתלב בצורה טובה יותר גם בתעסוקה. אני רוצה לברך את חברי הכנסת החרדים שדווקא לנוכח הקמפיין המאוד-מכוער שהיה בשבועות האחרונים, כל עניין החרד"קים, אתם עמדתם כאן וגיניתם את התופעה הזאת בצורה נחרצת, ואני חושב שזה דבר שאסור להקל בו ראש. ובעניין הזה, גם אנחנו, הציבור החילוני, צריך לעשות איזשהו חשבון נפש, אולי להסתכל פנימה. בעקבות המתווה הזה, במידה שייושם, 30,000 חרדים יצאו לשוק התעסוקה מחר בבוקר; האם אנחנו כחילונים ערוכים לקבל אותם בשוק התעסוקה? באקדמיה? אני חושב שלא, ואני חושב שעוד נכונה לנו דרך ארוכה, בעיקר בינינו לבין עצמנו, האם אנחנו באמת בשלים ומוכנים ורוצים לקבל את הציבור החרדי אל לב החברה הישראלית. ואולי משפט סיכום. אני חושב שערך התורה, אני באמת מאמין בזה, חשוב מאוד לעם ישראל, אבל, מה לעשות, המדינה הזאת מאוד מאוד חשובה לי ויקרה לי, ואני באמת מאמין בעיקרון שכל צעיר ישראלי יכול וצריך לעשות משהו עבור המדינה שלו, אם בשירות צבאי אם בשירות אזרחי, ואני מקווה שנוכל להיאבק על זה גם במסגרת עבודת הוועדה. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת יוגב וחבר הכנסת אילן גילאון. <נחמן שי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מעריך מאוד את העבודה שעשה השר יעקב פרי – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איפה פלסנר? <נחמן שי (העבודה):> סליחה? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איפה פלסנר? <נחמן שי (העבודה):> איפה – איפה מי? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> פלסנר. <היו"ר רות קלדרון:> פלסנר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא, אפשר לגייס אותו למילואים אחרי זה. <נחמן שי (העבודה):> אני רואה שאני גורם לך – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> עוד תתגעגע לפלסנר – – – <נחמן שי (העבודה):> אני רואה שאני גורם לך לזיכרונות, כבוד הרב, אחרי חצות מותר לנו כבר לחלום קצת. פלסנר בביתו, עוקב אחרי הדיון בהתרגשות גדולה. אני חושב, לא יודע. השר פרי עשה מאמצים גדולים להיכנס לים העמוק ולצאת משם חי, יבש לא, ואני החמאתי לו גם על הנאום שלו, כי אני מאמין שהוא יצא מן הלב. אבל אני מאוד חושש, השר וחברי וחברותי, שאנחנו כולנו מחמיצים את הרגע הזה שיש בפנינו. ואני אקדים ואומר, למרות הספקות אני אתמוך, ואני מאמין שגם חברי, אתמוך בחוק הזה שאתם מביאים היום, אבל אני חושב שהוא לא ממצה בסופו של דבר את העניין שעמד בפנינו כי יש בשאלה של הנטל יותר מאשר "סתם" שירות צבאי. ובאמת, החברה הישראלית לא עומדת כולה על שירות צבאי, היא שווה קצת יותר, היא חשובה קצת יותר. אני לא אומר שהשירות הצבאי – דיבר פה חברי איתן כבל בהתרגשות גדולה על חירוף הנפש שחיילי צה"ל נלחמים בו כדי להגן על המדינה, וכך הדבר. אבל בשירות בכלל יש ערך מסוים, של כל מי שחי ורוצה לחיות בארץ הזאת, ומרגיש שהארץ הזאת היא שלו ושלה, ושיש לכולנו אחריות מסוימת לגביה, לגביה היום ולגביה בעתיד. ואי-אפשר, אי-אפשר, כך אני מאמין, להיות חלק מן החברה הישראלית מבלי למלא את המטלות של אזרח ואזרחית, של אזרחים ואזרחיות בה, אי-אפשר. וכשיצאו המוני אנשים אל הכיכרות לפני שנתיים ולפני שנה, עכשיו אנחנו פחות רואים אותם, מה הם רצו, כשהם דיברו על שוויון ועל סולידריות? הם רצו שכולם יהיו חלק מן הסיפור הקשה הזה של החברה הישראלית, שכולם יחושו את אותה תחושה של מחויבות כלפיה, וכשכולם עושים את זה אז באיזשהו מקום קצת יותר קל, קצת פחות כואב, אפשר לשאת יותר במשימות, והמשימות הן באמת כבדות. ואנחנו כולנו עושים, ואני חושב שמפלגת העבודה עושה אפילו יותר מאחרים, כדי להבליט את הערך הזה של אחריות משותפת בחברה הישראלית, שכולנו פה ביחד כדי לשאת, ואי-אפשר לבודד. יש כאלה שזוכים בזכויות יתר בגלל שהם נמצאים במקום מסוים, אז אין זכויות יתר, אנחנו רוצים לקחת את זכויות היתר ולהכניס את כולם ביחד. לא שכולם יהיו שווים בסוף, יהיו כאלה שיהיה להם אולי יותר, אבל עדיין זו תהיה חברה אחת. ולכן, המשימה שעמדה בפניך, ידידי השר פרי, הייתה יותר גדולה, ואני לא חושב שהיו לך אפילו כלים לנסות ולפתור אותה. אני רוצה להביע צער על כך שגם באותה סוגיה מסוימת של שירות צבאי בסופו של דבר לא הגענו אל מדרגה ראויה של שוויון, לא הגענו. בעניין הבנות, שירות הנשים בצה"ל – ואני מאלה שמאוד מכבדים את שירות הנשים ואני רואה בזה פתח לכניסה רחבה ומלאה גם לתוך החברה – לא קיבלנו את זה. קודם כול, מאריכים את שירות הבנות, ולעומת זאת פוטרים משירות צה"ל לפחות 50% מכלל המחזור, 50% – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> נחמן, ההארכה נובעת – – – <נחמן שי (העבודה):> שמה? <עליזה לביא (יש עתיד):> לפי תפקיד ולא לפי מגדר. ברגע שאתה קוצב בנות מבחינת אורך השירות, אתה לא מאפשר להן להתקבל למקצועות שונים – – – דרישה של הצבא – – – <נחמן שי (העבודה):> אבל רוב צבא פתוח היום בפני הבנות. <מרב מיכאלי (העבודה):> זה לא נכון, המיון עדיין לבנות הוא מיון לבנות, ועד שלא יסדירו את המיון שלא ידברו על אורך השירות. קודם שיסדירו את המיון לבנות, כשיהיה מיון – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> זה לא נכון. <נחמן שי (העבודה):> א. שום דבר לא מושלם – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> שיסדירו את המיון שלא יהיה מגדרי ואז יוכלו – – – <נחמן שי (העבודה):> אי-אפשר למיין בנות ובנים באותו מקום, בסוף יש איזשהם קריטריונים שונים, מה אפשר לעשות. <מרב מיכאלי (העבודה):> צריך שיהיו קריטריונים של יכולות, של כישורים, כן, גם של כישורים פיזיים, אבל בואו נבחן אותם לפי צרכים ולפי תפקידים ולא לפי מגדר. לא מסלול ורוד ומסלול כחול. <נחמן שי (העבודה):> לא תמצאי בי מתנגד, את יודעת את זה, לא מהיום. <מרב מיכאלי (העבודה):> טוב לדעת. <נחמן שי (העבודה):> את יודעת. אבל אני חושב שעדיין בהארכת השירות לבנות ובהגדלת הפער בין אלה שאינן משרתות בכלל לבין אלה שמשרתות רק הגדלנו את זה במקום להגיע לאיזושהי מידה של שוויון. גם בשירות הבנים נוצרו פערים שאני לא מוכן לקבל אותם. אני לא מוכן לקבל אותם. אני לא מוכן לקבל את ההבדלים בין שירות "חילוני", ישיבות ההסדר והחרדים. זה לא נקרא שוויון בעיני. <ישראל חסון (קדימה):> אז למה אתה מצביע בעד? <נחמן שי (העבודה):> כי אני חושב שאני מוכן לקחת גם את ההזדמנות הזו ולהאמין במשהו שאני מייד אומר לך מהו, שאנחנו נתחיל פה תהליך, שבסופו של דבר לא יהיה תהליך של כפייה ולא יהיה תהליך של אילוץ, יהיה תהליך של רצון ושל הבנה מצד החברים היקרים שלי, שיושבים עכשיו מולי ומסתכלים עלי. <ישראל חסון (קדימה):> מה ההבדל בין זה לבין חוק טל? <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <נחמן שי (העבודה):> סליחה, חברי מדברים אתי. <ישראל חסון (קדימה):> מה ההבדל בין זה לבין חוק טל? <נחמן שי (העבודה):> מה הבדל בין זה לבין חוק טל? זה יותר הדוק מאשר חוק טל, אבל זה לא מספיק בעיני, אמרתי את זה. <ישראל חסון (קדימה):> – – – <נחמן שי (העבודה):> לא, זה יותר מדויק, זה יותר חד, מאשר חוק טל. <ישראל חסון (קדימה):> לא, לא. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת שי, אני מצטערת. <נחמן שי (העבודה):> אני רוצה לבסוף – אני אשיב לך אחר כך, כי היושבת-ראש מאיצה בי. אני רוצה לומר – – – <ישראל חסון (קדימה):> נחמן, הממשלה תחליט מה הם היעדים, זה חוק טל. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה תסיים. <נחמן שי (העבודה):> אני אסביר לך אחר כך, ישראל ידידי, חבר הכנסת חסון. אחרונים, אני פונה אליכם, חברי חברי הכנסת החרדים: מהמפלגה שלנו בהחלט נושבת אליכם רוח של אהדה והבנה ויכולת של עבודה משותפת, כך אנחנו רוצים לראות את חיינו בארץ הזאת. ואני שמעתי את תרועת השופר שהייתה שם מאחור ואת התפילה שהתפללתם, ואני מאוד מכבד כל דרך שהיא שאתם מביעים בה את דעתכם, אבל בסופו של דבר, בואו נלך ביחד, בואו נעשה את הדברים במשותף, כי זו הדרך ואין דרך אחרת כדי לחיות בארץ הזו. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת מרדכי יוגב. אחריו – חבר הכנסת גילאון וחבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (העבודה):> אין שר במליאה אבל. <מרב מיכאלי (העבודה):> אין שר במליאה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר רות קלדרון:> השר אורבך נמצא במליאה, בעמדת תצפית. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, השר התורן במליאה, חברי חברי הכנסת, ראשית, אנחנו מבקשים להביע הערכה לשר פרי ולמאמצי הוועדה שבראשותו. הסוגיה היא סוגיית עומק בחברה הישראלית, והיא איננה פשוטה. מטרת החוק הייתה לעודד ולהגביר השתלבות של החרדים בזכות לשרת לצה"ל, במשימות האזרחיות, ולעודד יציאה של הציבור החרדי לשוק העבודה מבלי לבטל את אמונותיו ודעותיו. במטרה הזאת יש מהלכים היסטוריים, אמוניים, ביטחוניים, כלכליים וחברתיים עמוקים מאוד. מצד הציבור החרדי, והדברים הובעו פה גם על-ידי אחרים, יש אמונות ודעות בסיסיות שורשיות מאוד של שימור עולם התורה, של השתמרות מפני קלקול, ובעת האחרונה, צריך גם לומר בשנים האחרונות, חל גידול משמעותי בקרב החברה החרדית בהבנה, בהתגייסות בפועל הן לצה"ל כלוחמים, הן במעגל של המשימות האזרחיות והן ביציאה לעבודה, לאקדמיה, ובהשתלבות במשק. תהליך זה התקדם באופן חיובי, ויש גם חיסרון בחקיקה, שעלולה להביא לנזק שאני מקווה שלא יהיה בלתי הפיך, מתוך תחושות אל מול החוק, שיצרו אנטגוניזם הן רבני-הלכתי והן חברתי. אני אינני יודע לומר אם תוצאת החוק תהיה יותר או פחות מתגייסים חרדים. אני אינני יודע לומר אם תהיה יותר השתלבות או יהיה תהליך הפוך. יש בחוק לפחות נקודה אחת שאני מוצא לציין שהיא איננה פשוטה למימוש: בחירה של 1,800 עילויים כל שנה מקרב כלל תלמידי הישיבות. ניתן אולי לתקצב עד 1,800, אבל קשה מאוד עד בלתי ניתן לאכוף בחירה שמית כזו על ראשי הישיבות, או להטיל סנקציות. אינני בטוח שהדבר הזה יוביל לאותה מטרה שמכוונים אליה רוב יושבי הבית – של להביא ליותר מתגייסים, להביא ליותר יוצאים למעגל העבודה. נדמה לי שעלינו, בהמשך עבודתנו, בוועדת הכנסת בראשותה של חברת הכנסת איילת שקד, לעשות כמה פעולות, והראשונה שבהן היא לשתף עוד יותר את העולם החרדי שבו מדובר במהות הדברים ודרכי יישומם, לפעול ולהביא לפחות מתח שיש בחקיקה שיש בה מהכפייה וליותר הידברות של הבנת איש את רעהו לצורכי צה"ל והמשק הישראלי מחד ושל הבנת עולם התורה והעולם החרדי מאידך. עלינו לבנות ביותר זמן, לפי היכולת, את המסגרות והכלים בצה"ל ובשוק העבודה לקליטה של העולם החרדי, ולמצוא את התנאים לכך, ולא לנסות לשנות את ערכי החיים והאמונות והדעות של החרדים. כחברי הבית הזה, אני מקווה שנשים את המטרה לנגד עינינו ובכך גם נועיל. אני מבקש לומר בסוגריים בשולי הדברים ולקראת סיומם – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אולי תסביר למה ישיבות ההסדר משרתים פחות? למה אין שוויון בנטל? <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> יש לך שתי דקות. תשתמש בהן כהבנתך. <משה גפני (יהדות התורה):> למה ישיבות ההסדר לא – – – שוויון בנטל? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני יכול גם להתייחס לסוגיית השוויון בנטל, אבל מכיוון שהיושבת-ראש אמרה לי שעוד מעט היא תכריז "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", אני אוותר על התשובה בעניין, למרות שהיא נמצאת פה אתי. היושבת-ראש לפחות תעיד שיש לי פה כמה דברים ובדף האחרון יש גם את נושא השוויון. אני אוותר עליהם. <משה גפני (יהדות התורה):> ישיבות ההסדר – למה לא משרתים כמו כולם? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> בשולי הדברים, הוכנסה לחוק – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה יש – – – שלא משרתים בכלל? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – סוגיית קיצור השירות לבנים מול הארכת השירות לבנות. הסוגיה הזאת הוכנסה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אם הערך – – – עם ישראל, אז אין שוויון. מה אתם מטיפים לנו מוסר? <נסים זאב (ש"ס):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הכול שילוב בחברה. אם לימוד תורה לא יגן על ישראל, אז למה אתם לא משרתים? <נסים זאב (ש"ס):> מה צריך את הדיון הזה? השעה שתים-עשרה בלילה – שילכו לישון. לעזאזל. מה זה – – – הזה? מחר נמשיך את הדיון הזה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> סוגיית ההארכה – גברתי, אני מבקש פסק זמן. יש לי עוד פחות מחצי עמוד. <היו"ר רות קלדרון:> אני אוסיף לך כמובן עוד דקה. <נסים זאב (ש"ס):> – – – כל לילה. <היו"ר רות קלדרון:> חברי הכנסת, אני מבקשת מכם לתת לדובר לדבר. <משה גפני (יהדות התורה):> רק שאלתי שאלה: למה ישיבות ההסדר לא משרתים – – – <היו"ר רות קלדרון:> שאלתך נשמעה בקול רם. <משה גפני (יהדות התורה):> אני יכול לקבל תשובה? <היו"ר רות קלדרון:> יכול להיות. הדובר יחליט. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> בשולי הדברים, הוכנסה לחוק – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אם לימוד התורה לא מגן על עם ישראל, אז אתם לא משרתים כמו כולם. אם מה שאנחנו עושים זה לא – – – אז למה אתם משרתים פחות? <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת גפני, בבקשה לתת לו לדבר את דבריו. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו חושבים שאנחנו מגינים על עם ישראל, לא אתם. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> חבר הכנסת גפני, מכיוון שהוקצב לי זמן מצומצם – יש לי פה בדיוק התייחסות לדבריך, אבל אני בוחר כרגע להתייחס לנושא נוסף. <משה גפני (יהדות התורה):> כמה – – – בחודשים האחרונים מהמעגל? שח"ר כחול – ב-50%, בתקשוב – ב-30%, והוא ילך וירד. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מסכים אתך. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו לא רוצים להשתלב אתכם. נמאס לנו. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אמרתי את זה. ביטאתי את זה בדברי קודם. <משה גפני (יהדות התורה):> מטיפים לנו מוסר. אין לנו זכות על הארץ הזאת. רק – – – מה, אתם מטיפים לנו מוסר? תשרתו כמו כולם. צבועים. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> בשולי הדברים, הוכנסה לחוק השוויון בנטל סוגיית קיצור השירות לבנים מול סוגיית הארכת השירות לבנות בשם ערך השוויון. <מרב מיכאלי (העבודה):> אי-אפשר לתאר, באמת. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מציע, באופן ענייני ביותר, לבחון את העניין בוועדת חוץ וביטחון ולשאול את צה"ל: 1. האם זה מועיל לייעודו – לניצחון? מה מהתפקידים יועיל? מה מהתפקידים איננו נדרש? מה מהדברים יועיל לתקציב הביטחון ומה מהם אולי יפגע בו? ולהוציא את הנושא הזה מהחוק לדיון ענייני בפני עצמו בוועדת חוץ וביטחון ולחוקק אותו בפני עצמו בנפרד. <משה גפני (יהדות התורה):> בנט אמר שבשביל זה הוקמה הממשלה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מקווה שוועדת הכנסת המיוחדת, בראשות חברת הכנסת איילת שקד, תיתן דעתה על כל אלה, ובשותפות נוספת של העולם החרדי נוציא מתחת ידנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> העולם החרדי לא ישתף פעולה. תשכחו מהעניין הזה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – נוציא מתחת ידנו חוק שאכן יקבל גם את ההכרה בלימוד התורה – – <משה גפני (יהדות התורה):> תוכלו לקחת אותנו לבתי-סוהר. אנחנו נבקש – – – לא לשרת. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – ביחד עם הצורך בהתגייסות לצה"ל וליתר המשימות הלאומיות – – <משה גפני (יהדות התורה):> שילמדו תורה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – לטובת כל החברה בישראל – – <משה גפני (יהדות התורה):> אין שיתוף פעולה של העולם החרדי. תרדו מהעניין הזה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – לטובת המשק ולטובת החברה החרדית גם יחד. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> תדברו בשמכם. למה אתם פרזיטים ולא משרתים שלוש שנים? – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת גפני, אם אתה רוצה לדבר, תקבל זמן לפנים משורת הדין ותאמר כל מה שאתה רוצה – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מוכן לענות. <היו"ר רות קלדרון:> – – ואחר כך נמשיך. <ישראל חסון (קדימה):> שיענה. <היו"ר רות קלדרון:> הוא יענה, כשהוא יחליט, חבר הכנסת ישראל – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בשביל זה – – –. שישרתו. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב וחבר הכנסת חיליק בר. <משה גפני (יהדות התורה):> הם לא מכירים בתורה – שישרתו. פרזיטים. <ישראל חסון (קדימה):> אילן, אילן, תענה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא שאלתי אותו. אני שאלתי אותו. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חבל שהשר בנט לא נמצא – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מייצג אותו. <אילן גילאון (מרצ):> – – אני מאוד התרשמתי מהנאום שלו. שמעתי לפחות שלוש פעמים שהוא גאה, והוא קינח ואמר שהוא אוהב את השר פירון. הוא גאה. יש לו מקום לבוא. אבל אני לא גאה בחוק שלכם. אני אצביע נגד החוק שלכם. אני אצביע נגד החוק שלכם קודם כול משום שאתם בעצמכם לא מתכוונים לחוק שלכם. אתם יודעים שהחוק שלכם לא ממשי. גם אין לכם שום כוונה לקיים אותו. עד כדי כך אין לכם כוונה, חברים, שאתם נותנים את פרק הזמן המספיק כדי שגפני – אתה יכול להיות רגוע, עוד שלוש שנים לא ברור מה יקרה כאן. אבל אני לא אצביע בעד החוק הזה קודם כול משום שאין בו כנות, שיש בו כל כך הרבה פרצות, ולשאלתך למה ישיבות ההסדר פטורות מן העניין הזה או עושות את השירות המקוצר שלהן, זה משום שהן במסגרת אחוות ה"אחוקים" שקיימת בתוך הממשלה, ואתה לא נמצא שם. לא תחשדו בי שחסכתי שבטי מן הפוליטיקה החרדית ומן התשלומים שניתנו לחרדים בעבר, אבל מעולם לא חשבתי שתמיד צריך למצוא ציבור לחבוט בו. כשאין ערבים, יש חרדים, ובהם חובטים כי זה פופולרי. החוק שלכם איננו חוק. הוא לכל היותר זיקוק די-נור שיכבה באותה מהירות שאתם מדליקים אותו. כי אתם יודעים שהחוק שלכם עבר זמנו, השר פרי. ועבר זמנו משום שאני מקווה שאנחנו הפכנו למדינה קצת יותר נורמלית. כי לפני 20 שנה הוויכוח הזה ודאי היה ויכוח שהיה אולי גם מעורר אצלי איזושהי שאלה מה לעשות עם הדבר הזה, כי אז היינו עדיין כל העם צבא, לפני 30, 40 שנה. אבל לאט-לאט קורים דברים. <נסים זאב (ש"ס):> אז – – – <אילן גילאון (מרצ):> קורים דברים בצבא. החוק שלכם איננו כן, כי אתם לא עושים את חשבון צה"ל. האם היום הדבר החשוב ביותר במדינת ישראל לעשותו זה ללכת לגייס אנשים שאינם רוצים להתגייס, ואתם יודעים, על-פי חישוב העלות שלכם, שהדבר הזה יעלה מיליארד שקלים למדינת ישראל? אני לא בטוח שהצבא יש לו צורך בסד"כ שקיים היום או בסדרים של הסד"כ שקיים היום. <מרב מיכאלי (העבודה):> שלושה דוחות כבר אמרו שאין לו צורך בסד"כ – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא רק זה, הרמטכ"ל מדבר על סד"כ חדש, על חזית חדשה. לכן, מה אנחנו מדברים כאן? אנחנו מנסים לייצר קיטבג-קאדר? סנג'ור מיותר, שיש בו רק דבר אחד כדי להיות כסות לכול, השר פרי? הביטחון תמיד היה מפלט לכל דבר. עכשיו, שוויון בנטל הוא מפלט לכל דבר. השר פרי, שוויון בנטל יכול להתחולל במקום שיש שוויון. אבל אני רוצה להגיד לך שגם מי שנושא בנטל, קח את הדרוזים, קח את הבדואים – תראה כמה הם שווים בתוך החברה הישראלית. <מרב מיכאלי (העבודה):> נכון. <קריאה:> נכון. <אילן גילאון (מרצ):> ואז תענה לעצמך אם הדבר הזה הוא לא מעבר להבל ורעות רוח, וימיו כל כך קצרים. אבל אני מאוד רוצה לחבר את הנושא שאנחנו לא דנים בו היום, זה המשילות, עם החוק הזה. כי יש קשר, יש קשר של עזות מצח בללכת ולתת את כסות הכול בדבר הפחות חשוב שישנו היום. במציאות שבה אנחנו חיים, שהיא מציאות קיומית, שבתוכה, לו הייתי בתוך הוועדה הזאת – לו היה לנו נציג, גברתי, אבל אין לנו; כי לנושא כזה של שוויון בנטל אין לסיעה של שישה מושבים בכנסת מקום, כי היא הצטמצמה מאוד, כי היא מאוד חשובה, כי היא מאוד אקדמית הסיעה הזאת. שם היינו צריכים לדבר על איזושהי תפיסה שהיא תפיסה אוניברסלית, שכולם שווים: נשים כגברים, ערבים כיהודים, חרדים כחילונים – כולם תורתם אמונתם, ויש גם לאפשר להם אפשרות למסלול כזה. ואני לגמרי מקבל את זה. במדינה דמוקרטית זה נכון. מתוך איזשהו שוויון אוניברסלי שמתחשב בצרכים האמיתיים של שירות הביטחון, של השירות האחר. מדינה איננה רק צבא, ואני מקווה שבמדינת ישראל אנחנו לא הדבר הזה. אבל אתם, היות שאתם יודעים שהדבר הזה הוא לא הנכון, והוא לא אמיתי, ואין לכם בו צורך, אתם עושים בו שימוש כקרדום, ואני אומר: אני מחבר את עזות המצח שיש לקחת את הנושא הזה, עם הנושא של המשילות. וקם חבר כנסת, תסלחו לי, שרק לפני פחות משישה חודשים הודיעה לו אראלה ממפעל הפיס שהוא נבחר לכנסת, והוא כבר נותן לנו כאן אחוזי חסימה חדשים. אתם הולכים על הציבור הזה. אנחנו הצבענו לא מזמן, הסיעה שלי – ודאי, וגם רוב האופוזיציה הצביעה לא מזמן על הנושא של חוק פראוור, של – לגבי הבדואים. וההתנגדות שלנו נבעה מכך שגם תהליכים שרוצים לחולל אותם, צריכים לעשות אותם – כי אנחנו מאמינים בדמוקרטיה ולא ב-4% חסימה – צריכים להיעשות בהידברות עם הציבור שאתה רוצה לקחת ולהפנים אותו בתוך תהליך שאתה עושה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> הציבור – אני, יש לי עוד 27 שניות. <היו"ר רות קלדרון:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני רוצה לומר במקרה הזה לאחי החרדים, גם לאחי הערבים: אני מאמין באוניברסליות מוחלטת. אני עדיין מאמין. ואני בא מתוך מקום של כוח, גברתי, משום שאני בחרתי ללכת לצבא, אף שלפי חוק שירות ביטחון, אדוני השר, לא הייתי חייב לעשות זאת, תאמין לי. ולכן אני מרגיש כוח לומר את הדברים שאני אומר כאן, שרוב הישראלים הצעירים יבחרו את המסלול הצבאי. אבל תחת ללכת להכריח ציבור שלם, להשקיע מיליארד שקלים בכך שנגייס אותו – הייתי מעדיף לתגמל במיליארד הזה את אלה שמשרתים היום, גברתי. נדמה לי שזה היה יותר נכון לצבא, למדינה. ולכל האחרים הייתי נותן את שאר המסלולים באופן אוניברסלי לגמרי: לחרדים, לחילונים, לערבים וליהודים, לבנים ולבנות – בדיוק אותו דבר. זה שוויון. בחובה זה שוויון בנטל, וזה גם שוויון אזרחי. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב, אחריו – חבר הכנסת חיליק בר, וחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אם הוא יהיה פה, ואם לא – חבר הכנסת באסל גטאס. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אילן, יישר כוח, אילן. <עמר בר-לב (העבודה):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שוויון בנטל הוא ערך מרכזי. אין ספק שחשוב להפנות אליו את מרב המאמצים. אבל לפעמים הדרך המהירה להגיע אל היעד היא לא בהכרח הדרך הקצרה. אני יודע שחלקכם, חברי חברי הכנסת, ובוודאי אתה, ידידי השר פרי, הובלתם לא פעם לוחמים אחריכם במשעול צר, ולפתע נראה היה כי השביל מתפתל. והגעתם ליעד – למרות שבחרתם בשביל המתפתל ולא בדרך הישרה, שלכאורה נראית קצרה, הגעתם ליעד ראשונים. ואז למדנו את המשפט הידוע, שהשביל חכם מאלה שהולכים עליו. למדנו אותו הרבה פעמים, גם עם הרבה זיעה וגם דרך הרגליים. גיוס חרדים לצה"ל הוא שביל מתפתל. ובשנים האחרונות החברה החרדית החלה לפסוע לאורכו. תחילה באטיות רבה, אך עם הזמן בקצב הולך וגובר. לעומת זאת, השיח הלעומתי של יש עתיד כנגד החברה החרדית עצר את התהליך הזה והסיג אותו לאחור. את התגובות לשיח הלעומתי הזה כולנו רואים בשטח. בשבועות האחרונים, עשרות מקרים של תקיפה ופגיעה בצעירים חרדים המשרתים בצה"ל. מול עינינו אנו רואים את תגובת ההתקפדות של החברה החרדית כנגד הלעומתיות הזו בלעומתיות משלה. לעומתיות לעומת לעומתיות. וכל זה מוביל לפגיעה קשה ברצף הגיוס החרדי לצה"ל, שהלך וגדל בשנים האחרונות. צר לי, צר לי שהאירועים התגלגלו כפי שהם, ושבמקום להמשיך ולצעוד באותו שביל – אולי מפותל, אבל שביל שבסופו של דבר היה יכול להוביל את הגיוס בקרב החברה החרדית אל דרך המלך – שיח הדווקא של יש עתיד בחר לעזוב את השביל הזה, לנסות לקצר את הדרך ולהיתקע במעלה התלול. אני, אדוני השר, הייתי מגלגל את הכדור קצת אחרת, הייתי בוחר בדרך שונה, דרך של הידברות, שהייתה משיגה את אותו היעד המשותף לכולנו, של נשיאה שוויונית יותר בנטל בין כלל חלקיה של החברה הישראלית. אבל את הנעשה אין להשיב, וגם את זה אני לא המצאתי. עלינו להסתגל למציאות הקיימת ולשפר אותה. אני מאוד משתדל לא להיות מסוג האנשים שאומרים: אמרתי לכם. נכנסתי לפוליטיקה לשפר את המציאות הקודמת, ולא בשביל לומר: אמרתי לכם. וזה גם מה שאני מתכוון לעשות הפעם. אני מאמין בשירות לכולם, גם מסיבות מוסריות וגם מסיבות כלכליות. ולכן, ערכית, אני לא יכול שלא לתמוך בהצעת החוק. ידידי, חברי הבית הזה, להיות באופוזיציה אין פירושו בעיני לשבת על הספסל האחורי ולצעוק כנגד מה שנעשה. להיות באופוזיציה, מבחינתי, זה גם לפעול למען מטרות משותפות, גם כאשר הדרך איננה בהכרח לרוחי ואני הייתי עושה זאת אחרת. זו הסיבה שהיה לי חשוב להיות חבר בוועדה המיוחדת שתבחן את חוק השוויון בנטל ותעקוב אחרי מימושו; כדי לראות איך מקדמים את התהליך בצורה טובה יותר, יעילה יותר, ובעיקר קשובה יותר. בכוונתי לפעול לשינוי ושיפור החוק במידת האפשר, תוך הקשבה למגוון העמדות והדעות בחברה הישראלית, ובוודאי בקרב החברה החרדית. אני מקווה כי כך נצליח כולנו יחד להגיע ליעד המשותף לכולנו, לכל חברי הבית הזה ולכל אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת חיליק בר, אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס; חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. אני משערת שג'מאל זחאלקה איננו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> אתה רשום והכול בסדר, אבל עוד קצת, עוד שניים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, נכבדי יעקב פרי, קודם כול, יישר כוח על העבודה, עשית עבודה וצריך להעריך אותה. אבל, הדיון הזה הוא באמת דיון חשוב לי מאוד, הוא גם קורע אותי ברמה האישית, במהות שלי. יש פה קונפליקט אמיתי בין שתי הנחות יסוד שהן קוטביות אחת לשנייה: ההנחה הראשונה אומרת שהסיפור הזה של תורתו-אומנותו יכול לעבוד באופן טהור. ההנחה הזאת אומרת שאותו הסכם יששכר וזבולון המפורסם, שאתם מכירים אותו, שפעל בתקופות התנ"כיות, יכול לעבוד גם היום בישראל של שנות האלפיים. ומולו עומדת ההנחה שהסכם יששכר וזבולון לא יכול לעמוד היום, כי שנות האלפיים הן לא תקופת התנ"ך, ואנחנו כן חיים פה על חרבנו, והקיום שלנו תלוי באותה חרב, שמה לעשות, בלעדיה כנראה לא נתקיים. ואני, אגב, מאלה שמסכימים שגם בלי אותה תפילה ובלי אותו תלמיד ובלי אותה אוהלה של תורה, גם בלעדי זה לא נתקיים, כי לא התקיימנו ללא זאת אלפי שנים. ולכן, כשאתם פועלים מנקודות ההנחה הקיצוניות האלה, דווקא זה מוכיח שהמתווה של פרי, ששני הצדדים לא מרוצים ממנו – אתה נדפקת, ידידי השר פרי – שני הצדדים לא מרוצים ממנו, אבל דווקא זה קצת מעודד אותי, כי לא מרוצים ממנו אלה שרוצים לכפות את הגיוס על כל האזרחים, ואם לא, שייכנסו מחר לכלא, ולא מרוצים ממנו אתם, שרוצים כל היום, ובצדק מבחינתכם, ללמוד תורה ולא לשרת בצבא. ולכן במצב הנוכחי כנראה לא ניתן היה להשיג מתווה טוב יותר, לפחות כשלב ראשון, לאף אחד מהצדדים, וזה גם מה שיפה בו. ולאלו שרוצים לכפות הסכם טוב יותר על החרדים – מבחינת החילונים טוב יותר – מה לעשות, הנה, בנימין נתניהו עכשיו בממשלה בלי שותפיו הטבעיים, כן, בלי שותפיו הטבעיים, החרדים, אז כנראה אם הגענו למתווה הזה לא היינו יכולים להגיע למצב טוב יותר; ולאלה שרוצים את הצד השני, מה לעשות, יאיר לפיד ניצח, הוא צעק "ניצחנו" שם, ביום הזה, כאילו הוא נבחר לראש הממשלה. אבל הוא ניצח, הוא ניצח אתכם לצורך העניין במאבק על הציבור, ויכול להיות שזה צריך לאותת גם לכם – גם לכם, שההתעקשות הזאת לא לוותר בכלל לא השתלמה בסוף, ושהחברה בישראל כנראה היום לא יכולה לסבול את זה ולא יכולה לפעול לפי אותו הסכם יששכר וזבולון, שאתם אולי הייתם רוצים לפעול לפיו. עכשיו, החוק הזה הוא רחוק מלהיות מושלם, הוא תפירה של טלאי על טלאי. היו יכולים לעשות את זה יותר טוב – הוא מסובך, הוא קשה מאוד ליישום, הוא יקר, ידידי השר פרי, ואני חושב שרק עם נס משמים – ופה אולי תצטרך את העזרה של חברינו החרדים – תוכל להביא לאכיפתו וליישום שלו בצורה מושלמת או קרובה למושלמת. והייתי קורא לזה סוג של מוצא מאולץ, או מכובד, מההתחייבות של הממשלה לבג"ץ למצוא תחליף הולם לחוק טל. הרפורמה הזאת גם תעלה הון למשלמי המסים; לצבא לא ישתלם להחזיק אזרחים בגיל 21, זה יקר. וכמובן, כמובן, הוא לא מושלם, כי אני שונא את הקרע וההסתה שנוצרים בתוכנו, בתוך החברה הישראלית-יהודית שבונה את המדינה היפה הזאת שיש לנו פה. ואני בוודאי ובוודאי לא אוהב את זה. ולכן, גם אם המתווה הזה הוא לא מושלם, וגם אם הוא יקר וגם אם הוא קשה לאכיפה וגם אם יש בו הרבה חורים, עצם זה ששני הצדדים לא מרוצים ממנו מראה שקורה פה משהו אמיתי כשלב ראשון. זה מראה שקורה פה שינוי, ולשינוי הזה מדינת ישראל, כפי שהיא היום, חיכתה הרבה שנים. ולכן, אני חושב, ידידי השר פרי, שאם תהיה חכם, ואתה איש חכם כבר, לא צריך ליהפך לכזה, בין הקריאה הראשונה לבין הקריאה השנייה והשלישית בעבודה של הוועדות תהיה קשוב לשני הצדדים. אני חושב שאפשר לשפר בו המון. אני חושב שהבהילות והמהירות שבהן עשו אותו, ויכול להיות שעבדת בתנאים כאלה שלא אפשרו לך אחרת, גרמו להביא חוק – ששוב פעם, אני לא שונא את המתווה שלך, אני לא מאלה ששונאים אותו, ואמרתי את זה בישיבת סיעה שלנו, אבל אני בהחלט חושב שיש המון המון המון מה לתקן בו. אבל בבואנו להחליט – ועל זה דיברתי עם הרבה מחברי החרדים פה היום והשבוע – אם מפלגת העבודה, שהיא מפלגה שהקימה את המדינה הזאת, והיא המפלגה שבראשה עמד אותו בן-גוריון שיצר את הסטטוס-קוו הזה, ובאיזשהו מובן "יצר" את הבעיה שהתנפחה לממדים אדירים – כשאנחנו חושבים אם נצביע בעד או נגד, אני חושב שאין לנו ברירה, והלב כואב בגלל כל הכשלים שיש בחוק, ובגלל כל החורים שיש בחוק הזה, אבל אנחנו צריכים להצביע בעד כדי לתת הזדמנות אמיתית, א. לכבד עבודה שנעשתה, והיא עבודה שיש בה גם הרבה טוב והרבה היגיון, אבל ב. לא להתעלם או להתנגד לשינוי שהחברה בישראל, והיא כוללת את החרדים ואת הלא-חרדים, חיכתה לו הרבה-הרבה זמן. לכן, אני מאחל לך המון בהצלחה, בעיקר בשלב שבין הקריאה הראשונה לקריאות האחרות עד שהחוק הזה יושלם, והצלחתך במקרה הזה תהיה הצלחתה של החברה, ואולי גם מניעת הקרע האדיר הזה, שכבר הולך וגדל, ואולי בעזרת השם יהיה אפשר לאחות אותו בעזרת רגישות ונחישות עם העבודה לקראת החוק. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס. אחריו – חבר הכנסת גנאים וחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מתריעה שרובי ריבלין לבש את הסוודר, שזה שלב חדש בלילה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – בחדר ממוזג – – – <היו"ר רות קלדרון:> אני אוהבת שאתה שולף את הסוודר – עידן חדש. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה סימן מה? <קריאה:> – – – <היו"ר רות קלדרון:> נכון? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סימן שיש חורף? סימן שיש – – – <היו"ר רות קלדרון:> סימן למשהו. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, באמת כאשר – כל הדיונים האלה על השירות הצבאי, השירות האזרחי, אני נזכר באמרה בהיסטוריה. היו אומרים: לכל מדינה יש צבא ולצבא הפרוסי יש מדינה. פרוסיה זו המדינה הגדולה ביותר לפני איחוד גרמניה, 1870, ונשארה הגדולה ביותר, והיה לה צבא חזק, אבל הצבא הוא ששלט במדינה ולא להפך. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אז השיח הזה, חבר הכנסת איציק כהן, אני חושב שכאשר הופכים את הצבא, את השירות הצבאי, את המיליטריזציה, לערך העיקרי, זה אבוד, זה לא נורמלי, זה לא טבעי. <אלעזר שטרן (התנועה):> אבל מה אמרו על השירות האזרחי בצבא הפרוסי? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אני לא אחזור לספרטה, אבל פרוסיה, כאשר – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אבל מה אמרו על השירות האזרחי בצבא הפרוסי? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איפה? בפרוסיה? אני לא יודע. אני יודע מה אמרו על הצבא. על השירות האזרחי אני לא קראתי, חבר הכנסת שטרן. אז אני אומר, כאשר קושרים את השירות הצבאי או האזרחי בעניין של האזרחות זה עיוות. כאילו כל האזרחות, הציר המרכזי זה אם שירתָ בצבא או לא. וכל העניין – אני חושב שזה לא טבעי. 1. אני נגד הצעת החוק בגלל שכופים על סקטור מסוים, על אוכלוסייה מסוימת, דבר שהם לא רוצים בכוח החוק, וזה פסול בעיני. 2. בוא נדבר מה זה נותן: אני, כערבי במדינה, 1. המדינה מ-1948 לא חייבה אותי, לא בחוק ולא בשום דבר לשרת בצבא של המדינה; זה – 1. 2. יש הרבה דברים – כאשר מדברים על שוויון, יש לנו חשבון ארוך עם השוויון. על איזה שוויון נדבר? על הפקעת האדמות? על התקציבים? על האי-צדק? על אפליה? בשבוע הזה וגם לפני שבועיים הנגב ואדמות הנגב והעניין של פראוור הם במרכז השיח והמאבק. ואני רק רוצה להביא שני דברים: 1. זה לא סוד שחלק מן הערבים הבדואים בנגב משרתים בצבא; לא הייתי אומר "חלק גדול". אבל שאלתי: שירותם בצבא, לטעמכם, נשיאתם בנטל מנעה את הריסת הבתים שלהם? מנעה את הפקעת האדמות? מנעה את עקירתם מאדמתם? התשובה: לא. לפניהם יש הערבים הדרוזים שמשרתים, ואני נכנס לכפרים הדרוזיים ולא רואה שיש כל כך הבדל בין כפר דרוזי שבניו משרתים בצבא לבין כפר ערבי. אני לא ראיתי את השוויון הזה המיועד, המיוחל, של משרתים בצבא או שירות אזרחי. דבר שני, בשבוע שעבר היו מחאות נגד חוק פראוור בכל רחבי הארץ, היו עימותים. מה העמדה של התקשורת העברית היהודית? שום דבר, כאילו לא קרה כלום. אז איפה אנחנו כערבים במדינה אם לא מתייחסים אלינו, לא סופרים אותנו כאזרחים? ובסוף הנטל הזה, הנטל של הצבא, הנטל של ההפקעה, הנטל של הכיבוש – אתה רוצה שאני אשא אותו? דבר אחרון, במדינה מתוקנת יש הרבה חובות, נכון, על האזרח – לא רק הצבא, לא רק השירות האזרחי. יש המסים, יש הרבה דברים שהאזרחים הערבים בארץ עושים אותם, ממלאים אותם. זה לא סופרים אותו? אתה רק אזרח ויכול להיות אזרח שווה רק אם אתה משרת, אם זה בצבא או שירות אזרחי? ובקשר לעבודה, בקשר לייצור שאנחנו נותנים – האוכלוסייה הערבית, כל בניה עובדים. ואני אמרתי את זה כמה פעמים: מאז שהייתי תלמיד בתיכון, אפילו בחופשת הקיץ, כל חופשת קיץ הייתי עובד – בבניין, בטיח, בשפריץ, מה לא. <מאיר שטרית (התנועה):> גם אנחנו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כל תלמיד – בסדר, אבל אל תגיד שאנחנו כאילו רוצים לקבל ולא לתת, אל תגיד שאנחנו יושבים בבית ורק רוצים את הקצבה או משהו אחר. לא, אנחנו עובדים, מפרנסים את עצמנו, מפרנסים את הלימודים שלנו. כאשר למדתי באוניברסיטה, באוניברסיטת חיפה, גם עבדתי, פרנסתי את עצמי. אז לא כל העניין זה שירות צבאי או שירות אזרחי. האזרחות היא דבר יותר רחב, יותר עמוק ויותר אנושי. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה אני הייתי. <היו"ר רות קלדרון:> סליחה, התבלבלתי. חבר הכנסת אחמד טיבי, לא קראתי טוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נקרא לו מסח'נין שיבוא. <היו"ר רות קלדרון:> וחברת הכנסת, אחר כך, שלי יחימוביץ, וחברת הכנסת זנדברג אחריה. סליחה. השעה פועלת עלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כל הערבים אותו דבר. מסעוד דיבר – – – <אריה דרעי (ש"ס):> גם כל החרדים אותו דבר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, הביטוי "שוויון בנטל" הוא ביטוי מטעה, הוא גם ביטוי לא נכון. בואו נגדיר מה זה נטל לפי כוונת המחוקק. נטל, הכוונה נטל השירות הצבאי. מה זה שירות צבאי? כיום שירות צבאי זה בעיקר שירות בשטחים הכבושים. שירות צבאי זה מלחמות. אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה, אנחנו לא במשחק הזה. גם אנחנו לא רוצים, מסיבות אידיאולוגיות, וגם המדינה, בהחלטה נכונה, פטרה את הציבור הערבי משירות חובה, מהשירות הזה. הנטל העיקרי שמרגיש אזרח ערבי במדינה הוא הנטל החברתי, הכלכלי, ההדרה, הדחיקה לשוליים, האי-שוויון, האפליה, כמעט בכל תחום של החיים. ולכן הניסיון לערב בכפייה, כפי שרצו בישראל ביתנו, או בעידוד, כפי שהממשלה רוצה – הרי תתקבל החלטת ממשלה, לאחר שהחוק הזה מתקבל, שתקרא לעודד ערבים לשרת שירות לאומי, או מה שקרוי שירות אזרחי כיום. אנחנו גם נגד הראשון וגם נגד השני. גם הטענה כאילו שירות צבאי או שירות אזרחי מביאים דיבידנדים כלכליים למשרת היא טעות, היא הטעיה. ההוכחה הטובה ביותר היא אחינו בעדה הדרוזית. הם משרתים בצבא, יש להם בתי-קברות יפים. מפעלים ביישובים הדרוזיים – אין, תשתיות כמו שיש לכם ביישובים, ביישובים היהודיים – אין. הצעירים הדרוזים כועסים, אופק ההתקדמות שלהם הוא לא כמו אופק ההתקדמות החברתי, הכלכלי, של צעיר יהודי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אחמד, ממתי אתה מייצג את הדרוזים, אני לא יודע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תמיד. אנחנו והם בני אותו עם. מה זה הטענה ממתי אתה – אני מייצג את הדרוזים עכשיו. עכשיו אני מייצג אותם, אני, אחמד טיבי, אני מדבר בשמם עכשיו. עכשיו אני מדבר בשמם. אתם תעבירו להם תקציבים כדי שאני לא אדבר בשמם. במקום בתי-קברות תבנו להם מפעלים. ולכן הדבר ברור. תראו מה קורה בנגב, מה רוצים לכפות על הערבים אזרחי מדינת ישראל בדרום – אזרחים – בכפייה, נישול, דחיקה, גירוש, שינוי דפוסי חיים היסטוריים. וכפייה היא מילת המפתח. מכאן, חבר כנסת דרעי, אני רוצה לדבר על כפייה על החרדים. לי יש הצעת חוק של פטור מטעמי מצפון לשירות צבאי. אני מצדיע לסרבני מצפון. ולכן יש לי הצעת חוק. אם יש לי הצעת חוק לפטור מסיבות מצפון, אני לא יכול להסכים לכפייה לשירות צבאי על אוכלוסייה כלשהי, על אזרח כלשהו. וכאשר באים החרדים ואומרים: זה ציפור הנפש שלנו, תגלו הבנה, זה הדבר הכי חשוב, הכי נשגב, הכי קריטי – חייבים להקשיב. כאשר קהילה, אוכלוסייה, תת-קבוצה, אומרת לך: זה ציפור הנפש שלנו – חייבים להקשיב, חייבים לבוא לקראת, לא צריך לכופף ידיים. ולכן כמו שאני מתנגד לכפייה עלינו של תהליך כלשהו, אני מתנגד לכפייה על אחרים. ולכן נשארנו אני וחברי מסעוד גנאים כנציגי רע"ם-תע"ל עד השעה המאוחרת הזאת. מתקשרים אלי אזרחים ערבים, אומרים לי: למה אתם, עיסאווי, למה אתם נשארים עד הרגע הזה ערים בכנסת? חושבים שהדיון הזה ליהודים? לא, הדיון הזה הוא חשוב לכולנו. ולכן אנחנו פה. וראיתי לפני כמה דקות, גם חברי חבר הכנסת מוחמד ברכה, גם חנא סוייד, גם עפו אגבאריה, כי הנושא חשוב, קריטי. מי היה נטל על מי משך עשרות שנים, משך עשורים? מי הדיר אוכלוסייה שלמה, 20% מהאוכלוסייה? ואם לדבר על דיבידנדים פוליטיים, נקודת הזינוק של צעיר ערבי היא הרבה יותר נמוכה מאשר נקודת הזינוק של צעיר יהודי בתחילת דרכו בגיל 18. היהודי נמצא פי-שלושה בתחילת הזינוק, ולכן הערבי צריך לעבוד שבעתיים כדי לצמצם את הפער, כדי לנסות להרים את משפחתו מתחת לקו העוני, או ילדיו – 60% מהילדים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני. ולכן היה חשוב שנישאר ונצביע, כדי שיירשם שאנחנו הצבענו נגד, ושנחסום את האפשרות של כפייה על ערבים או אפילו עידוד, באמצעות חוק או החלטת ממשלה, למה שקרוי שירות לאומי. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> החוק הזה הוא חוק חשוב ומסוכן. גם החוק שאחריו, מה שקרוי חוק המשילות, של העלאת אחוז החסימה, הוא חוק קריטי ומסוכן, ומטרתו להדיר קבוצות מיעוט ומפלגות קטנות. וגם בגלל החוק הזה חברי ואני עדיין כאן יחד אתכם. תודה רבה, גברתי. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. תודה רבה שנשארת ואמרת את דברך. חברת כנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברת כנסת תמר זנדברג. אנחנו עוברים עמוד – חבר כנסת עיסאווי פריג'. <שלי יחימוביץ (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אצביע בעד החוק, וכך יעשו גם רוב חברי למפלגה ולסיעה, ולא משום שהחוק הזה הוא בעל משמעות – הוא מחורר וחסר כל משמעות – אלא משום שיש כאן, בוודאי בקריאה ראשונה וטרם העבודה הפרלמנטרית היסודית שאנחנו מתכוונים לעשות סביבו, יש כאן הגדרה עצמית, שהיא גם פוליטית וגם אישית של זהות, ואני אפרט את מהותה של הזהות הזאת ביחס לחוק הזה. כמה הערות. הערה ראשונה: שירות בצבא הוא לא נטל, הוא זכות. הערה שנייה: שוויון בנטל, השר פרי, הוא מושג הרבה יותר רחב ורב-השראה מהמקום המצומצם והדל שהבאתם אותו אליו בשיח הזה סביב החקיקה. הוא הכול: הוא אתוס של שוויון, של חלוקת משאבים הוגנת, של הזכות לחיות בכבוד במדינתך שלך, של מאבק באי-שוויון שהולך וגובר בחברה הישראלית. יש בו כל כך הרבה. רק להתחיל, מה המשמעות רחוקת-הטווח ורבת-המעוף של שוויון בנטל לעומת הקטנוניות וחוסר התועלת והריב ומדון סביב החוק הזה, תקצר היריעה כאן, בזמן הקצר בלילה הזה. הערה שלישית: זה חוק חסר תועלת. יישומו, אם בכלל, עלול להתרחש, אם בכלל, כשיש סיכוי סביר – לא בטוח, פוליטיקה היא לא מדע מדויק – אבל יש סיכוי סביר שאתם כמפלגה כבר בכלל לא תהיו קיימים כשיגיע מועד היישום. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> היית רוצה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני לא מתחייבת. <זהבה גלאון (מרצ):> אם זה הכול כל כך רע, אז למה להצביע בעד? <שלי יחימוביץ (העבודה):> מייד אני אגיע לזה, חברותי וחברי. הערה רביעית: הוא מובא – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – ניפגש בעוד ארבע שנים. <אריה דרעי (ש"ס):> אנחנו נכבד אותך – – – <היו"ר רות קלדרון:> חברים, נעזוב את הנבואה לאנשים אחרים וניתן לחברת הכנסת לדבר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אני לא התנבאתי, רק אמרתי שיש סבירות מסוימת. הערה רביעית: הוא מובא אחרי שכאן ועכשיו, סביב הדיונים על התקציב, מעלתם בכל ערך אפשרי של שוויון מעילה חמורה. הוניתם את הבוחרים שלכם, עשיתם ההפך ממה שהבטחתם להם: הגדלתם באופן קיצוני את הפערים בין עוני ועושר בחברה הישראלית, מעכתם את אותו מעמד ביניים שבשמו נישאתם אל הכנסת הזאת. שוב ושוב, חוק אחרי חוק, גזירה אחרי גזירה, סעיף אחרי סעיף, בספר התקציב כאן ועכשיו – לא מתישהו, באיזה עתיד לא ידוע, שבו בכלל לא ברור אם תצליחו ליישם את החוק הזה; עכשיו, עכשיו. עכשיו הלמתם בציבור בלי הבחנה, ב-99% מהציבור. והערה חמישית: החוק לא מטריד אותי. הוא לא מטריד אותי כי הוא לא בעל משקל באמת. מטריד אותי באמת וכואב לי באמת השיח הזול של הריב והמדון שהבאתם אל הבית הזה ואל הציבור בישראל. המדורה הזאת בערה כבר קודם. השסע בין חרדים וחילונים היה גם קודם, השסעים אצלנו במדינה הם כל כך רבים: בין ערבים ויהודים, בין חילונים וחרדים. הרשימה באמת ארוכה. מה מוטל עלינו? האם מוטל עלינו להרחיב את שפתות השסע? לקחת פחית של נפט ולזרוק אותה, ולשפוך אותה אל אותה מדורה בוערת? לא. יש לנו אחריות הרבה יותר רחבה: לכונן כאן איזשהו אתוס מכונן משותף, איזשהו דבק שמחבר בינינו, איזשהו שיח של הידברות; זה האתגר המורכב. לא לאחוז בשפתות השסע ולהרחיב אותו. זה כל כך קל, כל כך מפתה מבחינה פוליטית וכל כך מאתגר לא להיות שם. ניצול ציני, פוליטי, מכוון מראש, של שסעים. ובכך גם אני דואגת שהשסע הזה, השיח הזה של הריב והמדון יביא לכך שהחוק ישיג בדיוק ההפך מהמטרה שלשמה הוא נועד: הוא ייצור דה-לגיטימציה כזאת בציבור החרדי שגם הרצון שכבר ניעור, כמו ניצנים מבורכים, לבוא ולשרת בצה"ל, גם הוא יכבה בגלל הריב והמדון האלה. <אריה דרעי (ש"ס):> אולי זו המטרה של החוק? <שלי יחימוביץ (העבודה):> יכול להיות. ובכל זאת, ובזה אני מסכמת, גברתי היושבת-ראש, בכל זאת רוב חברי הכנסת של מפלגתי – לא כולם, כי אין כאן משמעת סיעתית – וגם אני נצביע בעד – – – <אריה דרעי (ש"ס):> עכשיו שכנעת אותנו לא להצביע. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אותי שכנעת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה לעשות; מה לעשות, חברותי וחברי, לפעמים אנחנו עומדים לפני מציאות מורכבת, והלוואי הלוואי הלוואי שכל ההצבעות שלנו וכל ההצבעות שלי – אני מדברת באופן אישי – מיום שנכנסתי לכנסת היו מאה אחוז נקיות. <אריה דרעי (ש"ס):> ממש שכנעת אותנו. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אז עכשיו אני אסביר לכם למה אני אצביע בעד ואולי אשכנע אתכם להצביע בעד. <היו"ר רות קלדרון:> אני מעניקה לך 30 שניות – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן, אבל אני מבקשת לנכות את זמן קריאות הביניים. <היו"ר רות קלדרון:> – – מהחשבון של תמר זנדברג. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כיוון שבקריאה ראשונה, דווקא משום שהיא אינה אומרת דבר, ודווקא משום שהחוק הזה עוד נתון לשינויים, מדובר בסוג של אמירה עקרונית שהיא מחייבת את כל אחד מאתנו, על-פי שיוכו ועל-פי זהותו, להגדיר את הזהות שלו. הזהות הזאת שלנו היא מורכבת; אנחנו המון דברים בו זמנית. ולפעמים הזהויות האלה עומדות בסתירה זו לזו. אבל כאן נבדקים הזהות שלנו והיחס שלנו ביחס לצבא ההגנה לישראל ולשירות בו. וככה אני רואה את ההצבעה שלי היום וגם של רבים מאוד מחברי, שהעמדות שלהם מרתקות ומגוונות אבל הן מתכנסות לאותו מקום: משמעות הציונות ומשמעות צה"ל לתקומת העם היהודי בארצו. ממש כך. לצה"ל יש משמעות מרחיקת לכת בהגדרה של המפעל הציוני, במעבר משואה לתקומה – ממש כך; מחוסר אונים לשליטה על הגורל שלנו. המשמעות, ואני ארשה לעצמי להיות אישית באופן – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה קשור לחוק? <היו"ר רות קלדרון:> אני מצטערת, אבל ממש נגמר הזמן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא, קריאות ביניים זה דבר לגיטימי, ובלבד שהן לא יהיו על חשבוני. <היו"ר רות קלדרון:> כן. אני כבר הוספתי דקה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> המשמעות עבור אבא שלי, ניצול השואה, לעלות לארץ, להילחם במלחמת השחרור ואחר כך במלחמת ששת הימים בצבא ההגנה לישראל; המשמעות בשביל אימא שלי, ניצולת השואה, לראות אותי נענדת בדרגת קצונה בסיום קורס קצינות; המשמעות של אימא שלי ושל כל המשפחה לראות אחר כך את הבן שלי בבה"ד 1 בסיום קורס קצינים ובכל השלבים שאחר כך. אני בכוונה מדברת על המשמעות האישית, כי כאן מדובר על זהות שהיא גם אישית וגם לאומית. לקחת חלק במשימה הלאומית המשותפת הזאת דווקא מתוך המקום של חתירה תמידית לשוויון ולשלום, אבל בו בזמן לקחת חלק במשימה הזאת ולא לראות בה נטל בכלל – לראות בה זכות גדולה וענקית. לעמוד בבתי-העלמין ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולחוש את הלב פועם באבל קולקטיבי משותף, זאת חוויה ייחודית. אני יודעת שהיא לא משותפת לכל חלקי הבית הזה, אני יודעת – – <היו"ר רות קלדרון:> חברתי חברת הכנסת יחימוביץ, את – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – ובכל זאת, היום אנחנו כן נתבעים לומר את האמירה שלנו בעניין הזה. והאמירה הזאת נאמרת, ולכן אנחנו נצביע בעד, תוך הסתייגות עמוקה עמוקה מכל המשמעויות השליליות שנוצרות בעקבות חקיקת החוק הדל הזה. ואנחנו כמובן במישור הפרלמנטרי נעשה כל שביכולתנו כדי שהוא ישתנה באופן מהותי. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תתווכחו בתוך עצמכם – – – <קריאה:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש לקבל קצת שקט, בבקשה. תודה, תודה. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – חברות וחברים, הרבה מילים גבוהות ופומפוזיות נאמרו כאן הלילה, ואני רוצה להתייחס לגופו של עניין. כבר היו הרבה ניסיונות בשנים האחרונות לשנות את המצב שנקרא הסדר תורתו-אומנותו, שהפך במקורו מאיזשהו הסדר פשרה לאחד מסלעי המחלוקת החריפים ביותר בחברה הישראלית במשך שנים ואפילו עשרות שנים. אבל חמור מזה, זו לא רק שאלה אידיאולוגית, אלא ההסדר הזה הוא-הוא שהפך לאחד המכשולים העיקריים לשילוב של אוכלוסייה חרדית בשוק העבודה, ולכן – לאחד מגורמי העוני החמורים ביותר בה. דוחות הביטוח הלאומי במשך שנים רבות מדרגים בקביעות את הקהילה החרדית בתחתית דוח העוני הישראלי. מדובר באחת האוכלוסיות המוחלשות בישראל, לא הפריבילגיות, ולמרבה האירוניה, אחת הסיבת לכך היא מגבלה חוקית שקיימת בחוק על תעסוקת גברים חרדים. בעוד נשים דתיות וחרדיות מקבלות פטור משירות צבאי מטעמי מצפון – ואני מצטרפת לכאן לדבריו של חבר הכנסת אחמד טיבי – על סמך הצהרתן בלבד, אצל הגברים המצב שונה. על מנת לקבל את הפטור משירות, דבר שהוא, כפי שצוין כאן גם כן לפני, בלב-לבה של הקהילה, הגברים נאלצים ללכת ללמוד בישיבה, ולא רק ללכת ללמוד אלא להקדיש לכך את כל זמנם, וכך ההסדר הזה הפך לחסם לכניסה לשוק העבודה. עכשיו, הפטור החרדי הזה מהשירות הצבאי לא מהווה סיכון ביטחוני, היום כבר ברור. אם כבר, להפך. לא זה האיום הקיומי על מדינת ישראל. לעומת זאת, העוני הוא איום קיומי, איום קיומי של ממש. והיום אנחנו במצב שהיעדרם של לימודי הליבה ובמקביל הצורך לקבל את הפטור מהשירות הצבאי הפכו לנטל על כתפי הקהילה החרדית עצמה ולמכשול המרכזי ליציאה מהעוני הזה. החברה הישראלית עברה הרבה שינויים מאז ימיו של דוד בן-גוריון. החלום הזה של כור ההיתוך והחלום שכולנו נהיה שווים וכולנו נהיה בשר אחד ולב פועם אחד, נגוז מזמן. היום גוברות ההבנה וההכרה דווקא בשוני בינינו, ברב-תרבותיות של קהילות שונות, ואתן צריכה לגדול היכולת שלנו בתור חברה להכיל את השונות הזו, לשאת אותה. פלורליזם אמיתי פירושו הכרה והבנה בשונות הזו והיכולת שלנו לקבל אותה בלי רדיפה עם מקל אחרי האחר, שיהיה בדיוק כמונו. אומנם יש מגמות של ישראליזציה, ובתור פמיניסטית אני חייבת להגיד, אפילו מגמות פמיניסטיות, בחברה החרדית. היום שמענו את המתמודדת למועצת העירייה רות קוליאן, שהצהירה על עצמה שהיא פמיניסטית חרדית, וזכתה לגאווה מהרבה נשים שהיו בחדר בוועדה לקידום מעמד האישה. אבל צריך לומר את האמת, החברה החרדית לעולם לא תדמה במדויק לחברה החילונית, וגם לא צריך לדרוש זאת ממנה. לעומת זאת, אנחנו נמצאים היום בימים שבהם כפייה ועריצות הרוב וכפיית דעתו של הרוב על המיעוט הפכו כאן לשיטה. את הבדואים לא צריך לגרש מבתיהם בכפייה וללא הידברות עם הקהילה ומנהיגיה, וגם את החרדים אין לגייס בכפייה וללא הידברות עם הקהילה ועם מנהיגיה. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> שוויון, שוויון הוא מילה ריקה אם הוא שוויון פורמלי בלבד, אם הוא רק על פני השטח, אם הוא רק בקליפה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – נציגת החרדים בכנסת? <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> שוויון אמיתי זה שוויון הזדמנויות. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – יש לכם מגינים עכשיו, מרצ. מהיום היא מגינה עליכם. תפסיקו עם הצביעות הזאת, כבר, תמר. – – – ועולה על הבמה ואומרת שאת נגד כפייה על חרדים? תעשי לי טובה. לפחות לא היו צועקים עלינו ועל שלי – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לכם, סליחה. <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> שמענו כאן, חבר הכנסת חיליק בר וחבר הכנסת איציק שמולי, שמענו כאן – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> כאן מעל הדוכן הזה שמענו לפני דקות די ארוכות כבר את האח מגולני מדבר עם האח מהצנחנים. כאן, הכנסת, זה מקום אזרחי. אנחנו בעד שוויון לכל אזרחיות ואזרחי ישראל. ושוויון כזה זה לא שוויון פורמלי בלבד על פני השטח, רק לשלוח את כולם לצבא. זה שוויון אמיתי, זה שוויון הזדמנויות. ואתם יודעים טוב בדיוק כמוני שהממשלה הזו רק הולכת ומרחיקה את השוויון הזה מיום ליום. תצטרפו אלינו למאבק בנטל – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה עם השוויון בנטל המס? בואו נתחיל עם השוויון הכלכלי. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת חיליק בר. סליחה, סליחה. חבר הכנסת חיליק בר, מותר לך להגיד הערה, אבל לא להשתלט על הדיון. סליחה, מותר לך להגיד הערה. בבקשה, אני מבקש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתם הגדלתם את הפערים החברתיים וגרמתם לכך שהאוכלוסייה הענייה ביותר – שכן, גם האוכלוסייה החרדית נמנית עמה – רק הולכת ומידרדרת. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> במקום להסיט את הדיון למדורת שבט שהיא כבר לא רלוונטית, וכבר מזמן לא רלוונטית, אתם רודפים אחרי שיח שהולך ומשתנה, כן. <מיקי לוי (יש עתיד):> מדורת השבט – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה, סגן השר. <תמר זנדברג (מרצ):> במקום זה תטפלו בבעיות האמיתיות של החברה הישראלית. ובזה, לצערי הרב, אתם רק הולכים ומגדילים – – – <היו"ר חמד עמאר:> את צריכה לסיים, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – מגדילים את הפערים החברתיים ומקטינים את השוויון, אז אל תדברו אתנו על נטל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <קריאה:> מי אחרי אראל מרגלית? <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברים, שרים נוכחים וחברים מקשיבים, שלום, שלום רב. כל כך מרגש ומשמח שאני צריך לעלות על הדוכן אחרי ידידתי וחברתי לסיעה תמי. חבר הכנסת בר וחבר הכנסת איציק, למה האמת ולהיות האדם כואבים לכם? למה? אני שואל, למה? אני מנסה לחשוב למה. עכשיו אני אתייחס לזה. לפני שאני נכנס לסוגיה – היו לי התלבטויות רבות ולא מעטות אם בכלל להיכנס לסוגיה הזו. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – הערה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אגיד לך את ההערה בהמשך, תקבל את התשובה, בהמשך לכל האמירות המיותרות שאין להן מקום ששמעתי. היו לי התלבטויות קשות אם אני צריך להתייחס. הרי השוויון בנטל שמועלה כאן – ידידי, ויורשה לי להגיד ידידי, השר יעקב פרי, לא התייחס לערבים; אמר: הערבים, תשאיר אותם בפינה. יגיע הזמן ונטפל בהם. הוא התייחס לשותפים שלנו באופוזיציה, החרדים, שהם בני-אדם. התלבטתי קשות, בסוף אחרי התלבטויות החלטתי שכן יש לי אמירה. יש לי אמירה. אני חלק מהחברה הישראלית, אני נמצא, על-פי ההגדרה, אמור להיות כאדם, כבן-חורין, שווה בין שווים במדינה. אני לא מצליח לקבל את זה, אבל זה המצב. וההתלבטות השנייה, אני כאזרח ערבי, עכשיו אני ישבתי בחוץ, יצא לי לשבת עם חברים באיזה קופסה מזכוכית, ויושבים חברים ומדברים שם. אחד האנשים מדבר אתי. הוא אומר לי: מה אתה עושה כאן, עיסאווי? זה לא מדבר אתך. אני אומר לו: מה אני צריך לעשות? ואז הוא אומר לי: אתה לא מקוזז? ואז נופל האסימון, ואני משחזר כל מיני דברים, ואני אומר את זה בצער, בעצב במידה מסוימת. באחת מישיבות הוועדה אחד החברים היהודים, חברי הכנסת, אומר לי: עיסאווי – והיו חברים ערבים – ערבי טוב זה ערבי מקוזז בכנסת. זה משפט שאני לא – נושא הקיזוז אני לא מצליח להבין אותו. לקח לי כמה זמן להבין אותו. חברים, אני החלטתי לא להיות מקוזז, ואני לא מדבר על הקיזוז במונח הכיסא. אני מדבר על הקיזוז במונח של להיות אזרח שווה זכויות. ואני הולך להגיד שתי משפטים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שני משפטים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שני משפטים; תודה, חבר הכנסת טיבי. אתה מותר לך, אתה בן לאום, עכשיו נחכה לחוק הלאום, אוהו, גם את זה לוקחים מאתנו. <איתן כבל (העבודה):> רציתי להעיר בתור שכן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה חבר יותר משכן. חבר הכנסת לוי, סגן השר, העיר לחבר הכנסת טיבי, שדיבר והתייחס לאוכלוסייה הערבית-דרוזית, ואמר לו: איך אתה מדבר בשם הדרוזים? אדוני, חבר הכנסת, סגן השר לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> תדייק, תדייק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך? <מיקי לוי (יש עתיד):> תדייק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אדייק. טעיתי במה שאמרתי? איך אתה מדבר בשמם. <מיקי לוי (יש עתיד):> איך אתה פתאום מייצג אותם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מייצג אותם. אני, כנבחר ציבור, אני מדבר על עצמי עכשיו. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> היושב-ראש, ידידי חבר הכנסת עמאר וכל חבר כנסת כאן הוא שליח ציבור. אני, כאיש מרצ, כאיש שמאל כאן וכאדם, מייצג כל בן-אדם מוחלש וכל בן-אדם שהחוק פוגע בו; כל מי שלא מקבל את מה שמגיע לו על-פי חוק. לא משנה אם זה ערבי דרוזי, אם זה תושב שכונות, אם זה תושב צפון תל-אביב. אתה לא תקבע כאן את מי אני מייצג. עצם העובדה ששמי אחמד או מוחמד, אני, יש לי מגבלה את מי לייצג. את הזכות הזו אני לא מרשה לך לקחת ממני, בוא נסכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז ההערה שלך לא במקום. אני חושב שיש מקום לחושבים. הפוליטיקה החדשה לא צריכה להגיע למקומות כאלו. די, מספיק. עכשיו לעניין השוויון בנטל. תמי זנדברג, חברת הכנסת שיש לי הכבוד הגדול שהיא מסיעתי, אמרה לך שוויון בנטל המס. פתאום הכיסא רעד לך, רעד לך. למה כל דבר נוגעים בנו. אני שואל אותך, ואתם, חברים – וחברי חבר הכנסת השר פרי, אני מברך אותך על כל עשייה שאתה עושה, כי אני יודע שיש בך את הדבר שנקרא אדם; עצם העובדה שיש בך את הצלם הזה, אדם, יש לי רוגע. כשאני מסתכל על הגדרת החוק – שוויון בנטל. שוויון בנטל, המילה "נטל", באמת הלכתי לאבן-שושן. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה? עוד לא התחלתי, עוד לא נגעתי במה שאני צריך לנגוע. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, היו לך שש דקות, תתכנס למשפט האחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז כשנכנסתי לסוגיית הנטל באבן-שושן, נטל במה? נטל במה? כאן אנחנו הגענו למצב, כמו שקודמי אמרו, של מדינה שצריך להיות איש צבא בה. אחרת אתה לא שווה. אין לך נטל. מותר לך אם אתה איש צבא לקבל הטבות במס, מותר לך תכנוני מס, מותר לך לעשות עבירות שחיתות. אתה בן גולני, אתה טנקיסט, מותר לך הכול. הכול בשם הצבא. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הצבא יכול. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> די, חברים אמרו, עכשיו אני אסכם. אני כערבי, כאזרח מדינת ישראל וכישראלי, לא פחות ממך, סגן השר לוי, אני חושב מה אני צריך לעשות. יש לי שתי אופציות. האופציה הראשונה, הזכיר אותה ידידי חבר הכנסת טיבי, פטור מחובת מצפון. יש אופציה שנייה, שזיכרונו לברכה חבר הכנסת תופיק טובי מחד"ש הזכיר אותה, והגיש הצעת חוק כאן, לחייב כל אזרח במדינת ישראל לשרת בצבא, בלי הבדל גזע, דת ומין. אני רוצה לראות, כשתראה מיליון ערבים עם רובים, בינך, ישראלים, אני רוצה לראות את התגובה שלכם. אלו שתי האופציות. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו בעד. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי. תודה. חבר הכנסת אראל מרגלית, אחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – יש לי הרבה מה להגיד לכם. <אראל מרגלית (העבודה):> יושב-ראש, כנסת נכבדה, בבואנו להתייחס לחוק הגיוס, אנחנו מתייחסים אליו בכובד ראש. אני, כמו רבים מחברי הסיעה שלי, מוצאים את עצמנו במצב שאנחנו לא יכולים להצביע נגד החוק, אבל אנחנו מסתייגים ממנו הסתייגות מאוד מאוד גדולה. אחד החברים שלי שאל מה יקרה ב-2020, כשבעצם קבוצה גדולה, הולכת וגדלה של חרדים, ואולי גם מהמגזר הערבי, לא יתגייסו. מה יהיה עם הצבא? השאלה שאני שאלתי אותו זה מה יהיה עם תמשיך ההדרה בחברה הישראלית והציבור החרדי לא יהיה חלק מהתעסוקה בשורה הקדמית במדינת ישראל. זה נראה לי דבר לא פחות דרמטי. השאלה בעצם שאנחנו שואלים את עצמנו זה על איזו שותפות אסטרטגית אנחנו יכולים לבנות בין הקהילה החילונית לקהילה החרדית. השאלה היא לא כמה מהר וכמה אפקטיבי החרדים יכולים לשרת בצבא. השאלה היא באיזה אופן הציבורים שלא נמצאים בשדרה המרכזית של החברה הישראלית יכולים להיות חלק ממנה באופן שבו שומרים על הייחוד שלהם ועל השונות שלהם. אני אומר את הדבר הבא: האתגר שאני רואה לעצמי, דווקא כירושלמי, דווקא כמישהו שבא במגע עם הציבור החרדי יום-יום, דווקא כמישהו שהיה מעורב, כיזם, לפני שהוא נכנס לכנסת, בהכנסת 5,000 חרדיות למעגל העבודה בשבע השנים האחרונות, אני שואל את עצמי מה בעצם התפקיד שלנו כשאנחנו באים להתדיין בנושא הזה. הדבר המרכזי שאני חושב עליו, שבעצם האתגר שלנו פה בכנסת ישראל זה לתת מסר שאנחנו רוצים שותפות אסטרטגית בין כל חלקי החברה, ולא להשאיר חלקים מבודדים מחלקים אחרים. אני בעד, אני אצביע בעד החוק, לא משום שאני מקבל את האופן שבו הוא מנוסח, אלא משום שאני חושב שלהשאיר ציבור שלם באופן שונה, מחוץ למערך הגיוס ומחוץ למערך התעסוקה במדינת ישראל, במשך כל כך הרבה שנים, זו הייתה טעות אסטרטגית, שדווקא התחילה במפלגה שלי, עם המנהיג הראשון שלנו, עם בן-גוריון. עכשיו, אני חושב שאחד התיקונים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> עשיתם עוד טעות אסטרטגית. <אראל מרגלית (העבודה):> מה? <זהבה גלאון (מרצ):> קוראים לזה "גם קרחת גם תלתלים" – אנחנו נגד החוק ואנחנו מצביעים בעד. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל תראי, אני חושב שיש לנו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זו מפלגת מרכז – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אל תזלזל בנו, עיסאווי, אל תזלזל בנו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אל תזלזל בנו. אנחנו המפלגה, אנחנו המפלגה שלקחה את המחתרות, שהיו מפוזרות ועבדו כל אחת לפי העיקרון שלה, ועשינו צבא אחד. אנחנו המפלגה שהבינה באיזשהו רגע שחייבים להקים את צבא הגנה לישראל כדי להגן על מדינת ישראל. אנחנו גם המפלגה שעשינו את הטעות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> שישבה בכל ממשלות הימין. <אראל מרגלית (העבודה):> אנחנו המפלגה שעשתה את הטעות ההיסטורית באופן שבו הפרדנו בין חלקי האוכלוסייה. אבל עכשיו, כשאנחנו באים לחבר, אנחנו לא יכולים לחבר רק דרך המראה הצבאי, אנחנו חייבים לחבר דרך החברה האזרחית. אנחנו חייבים לראות ששוויון בנטל זה גם שוויון בהזדמנויות, ושהרבה מאוד מחברי החרדים הצעירים, אין להם אותה הזדמנות שיש להרבה מחברי החילונים, ושהרבה מאוד מחברי במגזר הערבי, שהולכים ומקדישים כל כך הרבה זמן ללימודים ולהכשיר את עצמם, וחוזרים לארץ ונמצאים במצב של אפליה מוחלטת בשוק העבודה וביכולת שלהם להתפתח בתוך החברה הישראלית. אבל אני חושב שהצעד הזה, אם נצליח לגבש את החוק הזה לחוק שנותן יותר זמן, לחוק שלא הופך את האנשים לעבריינים פליליים ברגע שהם נוהגים כמו שנהגו פה 65 שנה, לחוק שלוקח ואומר שחוץ מהעניין של העונשין אני רוצה לתת עניין של הטבות ועניין של הזדמנויות לאנשים שמשתלבים, ואני רוצה לתגמל ולא רק להעניש – אז אני חושב שאולי נגיע למתווה שהוא מתווה הרבה יותר הגיוני. אבל הדבר הגדול שאנחנו צריכים לעשות, הדבר המרכזי – והממשלה הזאת יותר מדברת מאשר עושה – זה באמת לתת גשר לחברה החרדית להשתלב באופן אמיתי בתוך מעגל התעסוקה המתקדמת של מדינת ישראל. היום אני רוצה לומר שאם לפני שש או שבע שנים היינו צריכים לשכנע כדי שמישהו ייגש ויגיש את המועמדות שלו לתעסוקה, היום על כל מקום תעסוקה איכותי ישנם לפחות – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – עשרה חרדים שמגישים את המועמדות שלהם. וכל עוד אנחנו – אני מסיים בעוד שני משפטים – וכל עוד אנחנו, בתור כנסת, בתור ממשלה, בתור חברה, לא פותחים באמת את ההזדמנות להשתלבות, גם ברמת ההזדמנות ולא רק ברמת השירות, אז אנחנו חוטאים חטא גדול, ואת זה אנחנו צריכים לתקן. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הכרזה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – החלטת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013. החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013, ובהצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, ובדבר דיוני הכנסת בשבועות שבהם יידונו הצעות החוק האלה. מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בנושאים: רווחי הבנקים, הצעתם של חברי הכנסת איתן כבל, גילה גמליאל, דוד צור ואחמד טיבי; ומסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום בנושא: עתיד הכלכלה הערבית ותקציב המדינה, של חבר הכנסת באסל גטאס. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013;> <הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013> (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, לפני שאנחנו מדברים על שוויון בנטל, בואו נדבר על שוויון. אני רוצה להזכיר לחברי הכנסת שאת הבלוף הזה שנקרא "שוויון", קבע בג"ץ בעקבות עתירה של מרצ, של חבר הכנסת רן כהן וחברים נוספים, נגד חוק טל. והתכנסנו היום בכנסת בעקבות היוזמה של מרצ לעתור לבג"ץ. עכשיו, אני שמעתי את השר פרי. אני שמעתי את השר פרי עומד כאן על הדוכן ובאמת בהתרגשות – אני אומרת את זה לא מצוות אנשים מלומדה, אני מתכוונת לזה – באמת בהתרגשות דיברת על האחדות ואיך הגיוס של החרדים לצבא יעודד אותם אחר כך להשתלב בשוק התעסוקה, ואני מאמינה שאתה מאמין בזה באמונה שלמה. ולכן אני רוצה לומר מראש שברגע זה אני מפנה את הפנים שלי לכיוון הזה, כי אליכם אין לי טענה. אליכם אין לי טענה. אני רוצה לדבר עכשיו לחברי, בעיקר ממפלגת העבודה. שמעתי את יושבת-ראש המפלגה שלכם, שמעתי את כולכם, מסבירים כמה החוק הזה רע. כל כך הסברתם כמה החוק הזה רע – כמעט השתכנעתי להצביע נגד החוק הזה. ואז, מה אני שומעת שאתם אומרים? שימו לב, אתם אומרים – או אמרה את זה שלי יחימוביץ, היא אמרה את הדבר הבא: זה רק קריאה ראשונה, ונתקן את זה בקריאה השנייה והשלישית. אז אני רוצה להגיד לכם על מה אתם מצביעים. קודם כול, לא מדובר על חוק שהוא שוויוני. מדובר על שני חוקים. שימו לב, אנחנו עושים כאן דיון משולב: חוק אחד זה חוק שירות ביטחון, שהציג אותו השר פרי, והחוק השני זה חוק שירות אזרחי, שהציג אותו השר בנט. אבל אתם יודעים למי נותנים שירות אזרחי בחוק הזה? רק לבחורי ישיבות. איך בדיוק בקריאה שנייה ושלישית בחוק המשולב הזה אתם הולכים לתקן את אותם כשלים ופגמים שאתם הצבעתם עליהם? תגידו – עכשיו אני בכל זאת חוזרת אליכם – לחילונים אין מצפון? רק לתלמידי ישיבות יש מצפון? רק לאלה שיושבים בישיבות ההסדר יש מצפון, שעושים 16 חודש, ואפשרת להם את חוסר השוויון הזה? אני רוצה לשאול – חבל שחברת הכנסת יחימוביץ לא פה – גם אני נורא מתרגשת כשהבן שלי, שהוא קצין בגולני וכבר עשה שתי מלחמות ארורות, היה שותף לשתי מלחמות ארורות, חזר מהצבא בריא ושלם, וגם אני נורא התרגשתי. ואתם יודעים מה נורא מקומם אותי? זה החפיפניקיות שלכם. אם הייתם רוצים להגיש חוק גיוס כללי, אני לא יודעת אם הייתי תומכת בזה. אני מניחה שלא, יש לי תפיסה אחרת. אם הייתם רוצים להגיש חוק גיוס כללי, מגייסים את כולם – אבל מה הגשתם? הגשתם חוק פחדני. בעוד ארבע שנים אולי יגייסו את החרדים, ועד אז, שהפריץ ימות, או שהכלב ימות. פטרתם את בחורי הישיבות, פטרתם את ישיבות ההסדר, אלה – שלוש שנים, לא ארבע שנים, בסדר. ממש משמעותי. בחורי ישיבות ההסדר, שהריבון שלהן הוא הרב ולא הצבא – עכשיו עוד בכלל החזירו את הר-ברכה, אני יודעת איך קוראים לישיבה הזאת שם? ישיבות ההסדר – הגולם שקם על יוצרו. עשיתם להם שוויון, כמו שהבן שלי משרת שלוש שנים או ארבע וחצי שנים, או חמש שנים, אני יודעת כמה הוא שירת? עשיתם להם שוויון? זה חוק שוויון בנטל? לא הבאתם חוק שוויוני, הבאתם חוק קואליציוני פחדני, שבא לשרת את האינטרסים הקואליציוניים של מפלגת יש עתיד, של מפלגת – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת כהן, החלטת להפריע לי? קודם חשבת שמפלגת העבודה בכלל תומכת בכם מרוב שהשתכנעת מהטיעונים שלהם. <שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:> לא נאפשר את זה, לא נאפשר את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> משיח, מרצ – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – יש עתיד. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת חיליק בר, החוק הזה הוא חוק קואליציוני, הוא לא חוק גיוס, הוא לא חוק שוויוני. זה חוק שנועד לאפשר ליש עתיד, האחים, האחוקים בנט ולפיד, להישאר באותה קואליציה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל זה עדיין עדיף על – – – <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, רגע, רגע, תכף – – – <איציק שמולי (העבודה):> את מתנגדת לעיקרון של שוויון בנטל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, רגע, רגע, רגע. יש דרך אחרת. אז אני אדבר על העיקרון. <איציק שמולי (העבודה):> את מתנגדת לעיקרון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת שמולי, תאמין לי, תאמין לי, תאמין לי שאנחנו תומכים. ועכשיו אני רוצה להגיד מה העמדה של מרצ. מרצ תומכת בחוק שירות ממלכתי, שוויוני, צבאי או אזרחי. תנו את האופציה לכל האזרחים במדינה להחליט, מי שהולך לצבא הולך לצבא. אנחנו לא מבקשים לא לגייס, אבל אנחנו אומרים: תנו אופציה לשירות אזרחי בצד השירות הצבאי. למי נותנים את האופציה הזאת של השירות האזרחי? את זה תתקנו בקריאה שנייה ושלישית? רק לבחורי הישיבות. זה מה שאמר השר בנט, ואני ציטטתי: חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות. יש בחוק הזה הרבה יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית. אז אתם יושבים כאן ואתם מסבירים לנו כמה החוק הזה זה טוב? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ואם כולם יבחרו באזרחי, מי ישמור עלינו? <זהבה גלאון (מרצ):> ממש. אני הרגע הסברתי לך, חבר הכנסת בר, שאני לא רואה את ההמונים עומדים ומשתמטים. החברה הזאת היא חברה חזקה, היא חברה מגויסת – – – <איציק שמולי (העבודה):> נו, באמת. <זהבה גלאון (מרצ):> ממש ככה. אל תגיד לי "נו, באמת". <איציק שמולי (העבודה):> תעני ביושר מה יקרה בעוד עשר שנים. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תגיד לי "נו, באמת", אל תגיד לי. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, אתה יכול – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – מה זה התשובות האלה? <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, אני יכול לקבל הערת ביניים, אבל לא להפריע. <איציק שמולי (העבודה):> מה זה – – – האלה? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הם לא מתואמים בתוך הסיעה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אנחנו יותר מתואמים ממה שאתה חושב. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל גם – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת חיליק בר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – אחד של השני. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו מציגים – מרצ מציגה עמדה עקבית. העמדה העקבית היא כזאת, שאם מגישים חוק – – <היו"ר חמד עמאר:> משפט אחרון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – הוא צריך להיות חוק שירות ממלכתי, שוויוני. הדיבורים על שוויון בנטל הם כסות, הם אחיזת עיניים, הם מסך עשן. הם מסך עשן – – – <איציק שמולי (העבודה):> אתם מסתתרים מאחורי החברתי – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו ממש לא. <איציק שמולי (העבודה):> – – – אתם מסתתרים מאחורי החברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> חוק שירות ממלכתי שוויוני – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסכים אתך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתם עומדים כאן על הדוכן – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסכים אתך. אני מסכים אתך, אבל זה לא יקרה בעוד – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת חיליק בר – – – הכנסת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסכים אתך, אבל זה לא יקרה בעוד – – – זה לא יקרה בעוד – – – וזה צעד ראשון. <מיכל רוזין (מרצ):> לדעתי זה לא צעד – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה שפרי עושה זה צעד ראשון. <זהבה גלאון (מרצ):> אתם מפנים – זה צעד ראשון – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה צעד ראשון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – וצעד אחרון, אני מודיעה לך. זה צעד ראשון וצעד אחרון, זה צעד הצהרתי. אתה יודע מה המתווה? עברת על המתווה של השר פרי? בעוד שלוש שנים, מגיל 22 עד – אני בכלל לא משתגעת על זה. זו אחיזת עיניים. ואתם, כמו תמיד – זה שיטת גם קרחת וגם תלתלים; מסבירים למה לא ומצביעים למה כן. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ואתם כמו תמיד הולכים לקיצון. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת אריה דרעי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. <אריה דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, חברי, אין לי שום אשליה או אפילו מחשבה שאני אוכל לשכנע מישהו שלא גדל או שייך לעולם התורה, להסביר את התפיסה ולהסביר למה בן תורה, או למה מי שלומד תורה, או מה שנקרא כאן תורתו-אומנותו, לא מבין בכלל את השפה הזאת של שוויון בנטל. מי שלא באמת ובתמים יודע מה זה לימוד תורה ישיבתי – שהוא לימוד בלי הפסק, שהוא הקדשה כמו שבט לוי, שהוא מקדיש את כל חייו ללימוד התורה, והוא מרגיש שהוא נושא בנטל של השליחות של לשרת את עם ישראל; הוא לא מבין בכלל את השיח הזה, שכביכול באים אליו בטענה שהוא לא נושא בנטל. באמת, אני מבין את זה, אין לי שום ציפייה שיבינו את הדבר הזה. אבל מה שאני כן מצפה, שינסו גם להבין שיש עוד מחשבה אחרת, שיש עוד דעה אחרת. ראשית, אני רוצה, בשביל השקיפות, אני מוכן להתערב כאן עם כל סיעה בכנסת, לקחת באופן יחסי את השירות הצבאי של סיעת ש"ס עם כל סיעה אחרת בכנסת: הבית היהודי, יש עתיד, מפלגת עבודה – אני פוטר את המפלגות הערביות מההתערבות הזאת – והליכוד, כל מפלגה, ולראות על המאזניים מי נתן יותר בשירות הצבאי. אז אני בא קודם כול בידיים נקיות: אני הקטן וחברי הגדול, הנסיך שלנו אריאל אטיאס, שנינו היחידים שעשינו שירות מקוצר של ארבעה חודשים, כיוון שלמדנו בישיבה עד שנכנסנו לחיים הפוליטיים. כל החברים האחרים אצלנו שירתו שירות מלא, חלקם קצינים, חלקם בקבע, חלקם בקרבי, בכל החילות, אז ככה שאנחנו לא באים עכשיו ברגשי נחיתות מסוימים או להסביר. אבל למרות זאת, אני אומר לכם, רבותי, אני מדבר בשם כל חברי. אנחנו מסתכלים על כל בן תורה ובן תורה שלומד תורה כאנשים שהם הסיירת מטכ"ל של מדינת ישראל, ואנחנו מאמינים בזה באמונה שלמה. השאיפה שלי לחנך את בני ואת חתני שאני לוקח לבנותי היא להיות לומדי תורה שמוסרים את נפשם, ואני גאה בהם. אני גאה בהם. אני לא מרגיש שום רגשי נחיתות בדבר הזה, ההפך. השאיפה והאידיאל אצלנו בעולם החרדי הוא בן תורה. לא שאנחנו חלילה וחס מזלזלים באלה שהולכים לצבא או באלה שהולכים לעבוד. שבט לוי היה שבט קטן בעם ישראל, וככה היום גם לומדי התורה; עם כל הרעש שעושים מסביבם, הם עדיין שבט הלוי, השבט הקטן. אני אומר שבמדינה יהודית, אם לא היה פה לצערי הרב הכיתוב הפוליטי – ואני עוד אתייחס לדבר הזה – היו צריכים לשאת את השבט הזה ולהתגאות בשבט הזה. כיוון שמי שמקדיש את חייו ללימוד תורה, רבותי, נושא עול אדיר על כתפיו; מתוך מודעות ומרצון הוא חי חיים של צניעות ממש מפליגה. הם חיים בצורה הכי צנועה שיכולה להיות. אין להם בכלל מושג של מותרות בחיים. הם מחנכים את ילדיהם בגאווה, בפשטות ובצניעות הכי גדולה שיכולה להיות. לכן, דווקא סיעת ש"ס, שיש לה את האיזון – – – <היו"ר חמד עמאר:> סגן השר מיקי לוי, אני מבקש לשבת. <אריה דרעי (ש"ס):> זה לא הצעת תקציב, בוא. אתה מפריע להם עכשיו, אני רוצה שהם ישמעו את מה שאני אומר. בבקשה. כשבאה סיעת יש עתיד, שנשאה את הדגל הזה של שוויון בנטל, ולכאורה, בתמימות – נו, כואב להם באמת, הם רוצים – על חלקם אני חושב שהם עשו את זה בכנות ובתמימות. אבל כשאני רואה את השר לפיד, שזה יום הניצחון שלו, וכשאני רואה את כל השיח שהוא מנסה לנהל סביב העניין, אני שואל: האם באמת המטרה של החוק הזה להכניס את החרדים לשוק העבודה ולצבא, או שהמטרה היא הפוכה לגמרי? הרי אנחנו רואים מה קרה בחודשים האחרונים. אני משתמש בנתונים של העיתונאי משה גלסנר מ"קול חי": מחזור הגיוס האחרון לתכנות – קיימת ירידה של 30% בממוצע; בחיל האוויר יש ירידה של כ-50% במחזורי הגיוס האחרונים; באמ"ן יש ירידה – אני מדבר על החרדים – במחזור הגיוס האחרון יש 70, ולמחזור הקודם היה 120. גם בשירות האזרחי יש ירידה. מה עשיתם כאן, הרי? בגלל השיח המתלהם, המתנכר, השחצני, הפטרוני שהשר לפיד מוביל, המחנה מסתגר עוד הפעם. ההשתלבות שהייתה בשנים האחרונות – אנחנו מאבדים את כל זה. זו המטרה שאתם רוצים להשיג? האם כל מי שיודע כאן – העמדה האמיתית, לא מה שהם אומרים כלפי חוץ, אכ"א – אנחנו יודעים שהעמדה האמיתית של צה"ל, כשאתה שואל אותם בחדרי חדרים: הם לא יכולים לקלוט את החרדים בכמויות בצבא, הם רוצים שזה יבוא לאט. הקצב שהולך בשנים האחרונות הוא הקצב המתאים לצבא. <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש לסיים. <אריה דרעי (ש"ס):> כל המטרה של החוק הזה, לדעתי, כמו שכל המטרה של הקמת הממשלה הזאת הייתה להשאיר את החרדים מחוץ לממשלה, המטרה של החוק הזה היא להשאיר את החרדים מחוץ ללגיטימציה של החברה. להשאיר אותם – כיוון שאתם לא תשיגו את המתווה. השר פרי, אני יודע שאתה מעוניין להגיע לזה. במטרה שאתם הולכים ובשיח שאתם מתנהלים, אתם תשיגו את התוצאה ההפוכה. אתם לא תשיגו את המתווה בשנים הקרובות, אתם לא תצליחו לאכוף על החרדים. אם תמשיכו בנוסח של החוק הזה ובסנקציות שאתם מפעילים שם ובצורה שאתם מנהלים אותו, אני אומר לכם, תשיגו את התוצאה ההפוכה, ובעוד כמה שנים כאשר נעמוד כאן כולנו נבכה ונגיד: למה עשינו את הדבר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת יצחק כהן, ואחריו – חבר הכנסת אריאל אטיאס. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר פרי, טיפלת בשוויון בנטל; בנטל עצמו טיפלת? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: > באופן חלקי בוודאי. <יצחק כהן (ש"ס):> בנטל, מי מייצר את הנטל – בזה טיפלתם? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> לא. אתה רוצה לגייס בחורי ישיבה – – <אריה דרעי (ש"ס):> לא נוגעים בתקציבים – – – אתה יודע למה אני מתכוון. <יצחק כהן (ש"ס):> לא תקציב, אני מדבר על היגיון צרוף. – – לגייס בחורי ישיבה שילכו לגבעות החרולים בעמונה, יפנו את החבר'ה האלה, את הנטל? זה מה שאתם רוצים לעשות? אני לא מבין. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אם יקבלו פקודה לעשות – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אז רגע, נגייס בחורי ישיבה, נוציא אותם מבית-המדרש – – <מיכל רוזין (מרצ):> הם יקבלו פקודה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – לרוץ אחרי אלה שהם שמייצרים את הנטל, שהם עצמם הנטל? תסביר לי. או אלה שעושים שירות ועושים גם BA באמצע. על מה אתם מדברים? הנטל עצמו, 7% תוצר בשנה, כמעט 70 מיליארד, שזה ממוטט את המדינה הציונית, בזה טיפלתם? השר פרי, אתה יודע כמה גייסות וכמה מבצעים וכמה מלחמות כדי לייצר לך את המציאות שיש לך היום בלבנון ובסוריה? אתם עשיתם את זה? הלוא זה הבחורים שיושבים ולומדים עשו את זה. אתה מאמין ב"בעל הטורים"? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אני לא מבין על איזו מציאות בלבנון ובסוריה אתה מדבר. <יצחק כהן (ש"ס):> אתה לא מבין? <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אלעזר, ב"בעל הטורים" אתה מאמין? <אלעזר שטרן (התנועה):> כן, אבל לא בטוח שאתן לך לשאול אותי. <יצחק כהן (ש"ס):> השר, אתה מאמין? יופי. יש לנו פה הודעה של בעל הדבר שהוא מאמין ב"בעל הטורים". <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> לבושתי אני מוכרח לומר שאני לא יודע מי זה "בעל הטורים". <יצחק כהן (ש"ס):> זו בדיוק הבעיה. זה מה שאמר קודם הרב אריה דרעי – שאתם לא מבינים דבר וחצי דבר מה זה עולם התורה. אני אקריא לך את "בעל הטורים", פרשת השבוע שעבר. מעניין. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> גם התורה מדברת על אי-שוויון. <יצחק כהן (ש"ס):> בכל מה שקשור לשוויון, תירגעו, כי אם נשווה את פנקסי השירות שלנו ושלכם – הלוחם הגדול בעיתון המחנה, כותב הטור שמעולם לא למד ולא עשה דבר. הלוחם הגדול שלכם, שבראש המחנה שלכם. איזה נטל? איזה שוויון? הגיבור הגדול יאיר לפיד, ששכב על אדמת הבזלת בגולן והסתער אחרי מחבלים בעזה. <דב ליפמן (יש עתיד):> זה מה שיש לך להגיד? <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא שומע. דקה, אני אטפל בך. אתה בטח מאמין ב"בעל הטורים", לא? אתה אדם חרדי. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> תגן עלי. <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש, תנו לדובר לדבר. אחרי זה אתם יכולים. <דב ליפמן (יש עתיד):> הוא שאל. <היו"ר חמד עמאר:> אתם יכולים לענות, אתם יכולים לא לענות. לא לענות – יותר טוב. <יצחק כהן (ש"ס):> פרי, בגלל שאני מעריך אותך אספר לך מה כותב "בעל הטורים" בפרשת השבוע שעבר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> "בעל הטורים", בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> תקשיב טוב, השר פרי. <קריאות:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> בפרשת השבוע שעבר, "ויהי בארבעים" – בארבעים אלה בישראל, ותוכלו למצוא את זה בפרשת דברים, לומר, אם יהיה תלמיד חכם אחד בין 40,000, אין צריכים לא רומח ולא מגן. אתה מבין את זה? אתה מבין את העוצמות? אתה יודע כמה טילים "חיזבאללה" הכין, ובסוריה, וכל זה התערבב להם ונשפך לביוב? תלמיד חכם אחד. תקרא את זה אתה, אלעזר. אתה יודע לקרוא את "בעל הטורים". תעשה לי טובה. <קריאות:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש, אף אחד לא מתערב. <יצחק כהן (ש"ס):> המקהלה של הסיירות, המסתערים. איזה גיבורים. שימו את פנקסי השירות שלכם פה, נראה אתכם. בוא נראה מה אומר השופט גרוניס, נשיא בית-המשפט העליון. הוא היה בדעת מיעוט, לצערי, באותו פסק-דין מפורסם שביטל את חוק טל. היו שלושה שופטים עליונים: השופט גרוניס, השופטת עדנה ארבל והשופט אליעזר ריבלין. בין היתר הוא כותב – לא אקריא לכם את הכול, זה פסק-דין ארוך: "אם תאומץ האפשרות הראשונה, היינו הכנסת לא תחוקק חוק חדש בנושא, המשמעות התיאורטית תהא שהצעירים החרדים, שאינם מתגייסים היום לצבא, יהיו חייבים להתגייס כבני הרוב. דומני שמעטים במדינה (ואולי גם זו הגזמה) סבורים שאכן צפוי גיוס המוני של בני הישיבות החרדיות לצה"ל". תוציאו את זה מהאינטרנט וגם תקראו מה שכתבה השופטת עדנה ארבל, מה כתב השופט אליעזר ריבלין. על כל פנים, זו תהיה המדינה היחידה בעולם שבה יטילו סנקציות פליליות על יהודי שלומד תורה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה תלמיד חכם. היית בצבא? ועוד איך היית בצבא. היית חייל מצטיין? ועוד איך היית חייל מצטיין. <יצחק כהן (ש"ס):> לצערי, לא זכיתי להיות בן תורה; זכיתי להיות בצבא. ואתה יודע מה? אתה בטח יודע, אני גם אח שכול. ואתה יודע מה? גם שני בני-דודים שלי נפלו. תביא לי את ההשוואות האלה בין אלה שצועקים שוויון בנטל. תעשו לי טובה. טלו קורה מבין עיניכם. תורידו את מעטה הזיוף מעל פניכם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת יצחק כהן. חבר הכנסת אריאל אטיאס. אחריו – חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. בבקשה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאז עלה הנושא של שוויון בנטל על סדר-היום הציבורי, בעיקר במערכת הבחירות – ועוד קצת קודם, חבר הכנסת ראובן ריבלין, עוד בתקופה שאתה היית יושב-ראש הכנסת, כשהיה ניסיון להעביר את חוק השוויון בנטל, כפי שקראו לו אז – פנו אלי לא מעט אנשים בבית הזה, גם בממשלה הקודמת, ואמרו: אתם בש"ס, אתם הולכים לצבא, הבוחרים שלכם הולכים לצבא; מה אתם נכנסים לדבר הזה? להפך, תתמכו בדברים האלה, בגיוס. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך לתמוך גם באלה וגם באלה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אז אני רוצה להבהיר כאן כמה דברים. היא הנותנת. אם אנחנו, שרוב מכריע של חברי הסיעה שלנו ורוב מכריע של הבוחרים שלנו הולכים לצבא, נעמדים כאן ומוחים וכואבים, ולפעמים בלילות בוכים על זה שהגענו למצב שבמדינת ישראל מאיימים על מי שלומד תורה, ומאיימים להשליך אותו לכלא, ועושים דה-לגיטימציה למי שלומד תורה – למרות שאתם יודעים שעמדתנו הנחרצת היא שמי שלא לומד, כן צריך ללכת לצבא, אבל מי שלומד – אל תיגעו במשיחי, ותנו לי את יבנה ואת חכמיה; ממשיכים בהסתה ובשנאה ובפירוק ובפילוג. זה בדיוק הנושא שעליו אנחנו מתלוננים ועל זה אנחנו מוחים. בדיוק בגלל זה שאנחנו כן מסכימים לנושא של לימוד התורה, שלימוד התורה הוא חיינו ואורך ימינו, ואיננו מתנצלים על זה, ואני יכול לתת כאן עכשיו נאום שמסביר נתונים ומספרים אחרים. אבל עכשיו זו חובת המחאה והתוכחה. איך ייתכן שבמדינת היהודים מייצרים דה-לגיטימציה למי שלומד תורה, מייצרים שנאה עליו? מגיע לפה יאיר לפיד, וכל פעם שהוא עומד על הדוכן, הדבר המרכזי שיש לו לדבר זה לא על כלכלה ולא על הגזירות הכלכליות שלו; זה שוב שנאה ושנאה ושנאה לכל דבר שריח יהדות נודף ממנו. רק שנאה. זה מה שאנחנו שומעים פה. ולא יעזור שום דבר. שיגיד: אנחנו לא שונאים אתכם; אתם רוצים להרגיש ששונאים אתכם – כי כשאני מכה מישהו ואני מדבר נגד מישהו, אני לא יכול להסביר לו שאני אוהב אותו. ועכשיו, אחרי שאמרתי את הפתיח הזה, אני רוצה לומר לכם דבר נוסף, וזה הוכחה למה שאמרתי. חברי חברי הכנסת, אתם יודעים שבלי החוק הנוכחי, כשחוק טל עדיין לא בוטל, וגם אחרי שהוא בוטל, היקפי הגיוס של אלה שלא לומדים מהחברה החרדית גבוהים ממה שיהיה בחוק הזה, ותזכרו את מה שהיה פה היום בלילה. מעכשיו ילכו וירדו המספרים. זה כבר יורד, וזה ירד יותר. אתם יודעים למה? בגלל שהתפיסה שנכנסה לבית הזה דרך הפוליטיקה שהוביל יאיר לפיד כדי לקבל מנדטים זה לדחוק את החרדים לפינה, לשים אותם במקום שאין להם לגיטימציה. זה לא עוזר שהוא עומד כאן על הדוכן וצועק ואומר: אני רוצה לשלב אתכם בשוק העבודה – להכות בנו בצד אחד, להשמיץ אותנו, לגרום לקרע בעם. מי צריך את הטובות האלה? אם בשנה שעברה התגייסו, בלי חוקים ובלי שום דבר, למעלה מ-2,600 ששייכים לחברה החרדית, חציים לשירות אזרחי, ואם במתווה של בוגי יעלון הציעו בתוך ארבע שנים להגיע ל-6,000 מתגייסים, ובמתווה שלכם מציעים 5,200, אבל זה נעשה בחרב ובחנית וזה נעשה בהידברות, אז הדברים שונים. כי אתם לא רוצים הידברות, והשר פרי ידידי, כשאני קבעתי אתך שתי פגישות וביטלת אותן עוד לפני שקבעת את הכללים, בגלל שאמרתם: אנחנו לא רוצים לדבר עם החרדים, זו המשמעות. אתם רוצים להכתיב לנו את אורח החיים שלנו. אתם רוצים שאנחנו נעזוב את הישיבות, ולכן אתם רוצים שנלך לצבא לפני שאנחנו מתחתנים, כדי לשנות את אורח החיים שלנו. זו המשמעות, וזה ההבדל העצום בין המתווה של בוגי יעלון למתווה הזה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> למתווה של בוגי יעלון היית מסכים? <אריאל אטיאס (ש"ס):> אתה יודע בדיוק מה המתווה של בוגי יעלון, איך זה היה נראה בבית הזה בממשלה הקודמת, ואיך נראה עכשיו במתווה שלכם, ואתה יודע בדיוק את ההבדלים. ההבדל המהותי זה שבמתווה של בוגי יעלון לא ניסו לשנות את אורח החיים של החרדים, ובמתווה הזה כן מנסים לשנות את אורח החיים של החרדים. זה ההבדל הגדול, למרות שיש פערים של מספרים, של 800 חיילים או מתגייסים בפער של שנה, עם הבריכה ובלי הבריכה; אני לא רוצה להיכנס לפרטים האלה. אבל מה ההוכחה שלי בדבר הזה? דבר אחד, אתם לא רוצים שהחרדים יתגייסו, כי אתם יודעים שאתם תדחקו אותם לפינה. התופעות שראינו בחודשים האחרונים זה בגלל השיח המתלהם שיש פה על-ידי יאיר לפיד, בראש ובראשונה. אותך, השר פרי, לא שמעתי מתלהם נגד חרדים. אני לא מסכים לכל מה שאתה אומר, יכול להיות שהייתי מתבטא אחרת, אבל אתה לא יורק שנאה מעל הדוכן הזה. וזה מה שעושה יאיר לפיד. הוא עושה את זה בגלל שהוא חושב שזה מוריד את האש ואת הלהבה שיש נגדו על כל הגזירות הכלכליות החריפות שלו, השקרים שהוא מכר לכולם במערכת הבחירות, שהתברר כל כך מהר שהם לא נכונים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אז הוא חושב שעל-ידי זה הוא יצליח לדלל את האיבה של הציבור – אני מסיים. אבל הציבור לא טיפש. הציבור יודע להבדיל – מה קורה לו בסוף החודש בכיס, ולראות מה יקרה כאן עם העניין הזה של השוויון בנטל. זה לא שוויון בנטל. רוצים השתתפות בנטל, רוצים להוציא את החרדים לשוק העבודה, מי שכבר גמר ללמוד? יש הרבה דרכים אחרות לעשות את זה. אתם יודעים את זה. אתם בכוונה לא רוצים להידבר אתנו, כי אתם רוצים שכולם יראו שאתם מנסים בכוח הזרוע לעשות אתנו מהלכים אחרים. דרככם לא תצלח, ודרכנו תנצח. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אלי ישי, ואחריו – חבר הכנסת משולם נהרי. <אליהו ישי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אנסה בדקות הספורות שיש לי מעט להסיר את מסכת הצביעות מהממשלה ומהקואליציה. אני זוכר, לפני למעלה מעשור נפגשתי עם כמה מגדולי ישראל ואמרתי להם: יש תלונות רבות שהציבור החרדי לא מספיק שותף בנטל – בדיוק אותה הצגה שמתחוללת פה היום. אז יש רעיונות לשלב את החרדים באקדמיה, יש רעיונות של נח"ל חרדי, יש רעיונות למצוא דרכים לשילוב בתעסוקה וכדומה. איך עושים את זה? אמרתי לרבנים: אולי זה באמת טיפה טיפה יצמצם את המתח בחברה הישראלית. תשימו לב מה אמרו לי גדולי ישראל, אבל אחד לאחד: צריך גם ללכת לאקדמיה, אפשר לארגן את זה. בחורים שלא לומדים כתורתם-אומנותם, ולא יושבים ולומדים כל היום, יהיו בנח"ל החרדי. לעבוד – זו מצווה להשתכר, שאדם יחיה מיגיעת כפיו. אבל אם אתה חושב לרגע שאתה תשנה את תפיסת העולם שלהם, או שהם יסתפקו בזה, אתה טועה. הם ימשיכו עד הסוף, כי מטרתם היא לרסק את עולם התורה. אני אומר את זה בכאב. תאמינו לי שאני לא אומר את זה כרגע במאבק הפוליטי פה, עם ההסכם הקואליציוני בין יש עתיד לבין הבית היהודי. אני לא מדבר כרגע על המהות של הבעיה, כי אין שוויון בנטל, זה קשקוש. חייל שנמצא בשייטת או בקרבי וחייל שנמצא ב"גלי צה"ל" או ב"במחנה" – זה שוויון בנטל? אני שירתי בצה"ל שלוש שנים, חלק מחברי שירתו שלוש שנים, וחלק מהחברים החרדים פה – הבנים שלהם נמצאים בנח"ל החרדי. אז מי מספר סיפורים שהחרדים לא מתגייסים? מי מספר סיפורים שהחרדים לא עובדים? מי מספר סיפורים שהחרדים לא רוצים לבוא לשירות האזרחי? אני ישבתי בממשלה הקודמת וביקשתי פעם אחר פעם שיגייסו עוד גיוס של עוד חטיבה בנח"ל החרדי, עוד גדוד. לא רצו לגייס. אז מה זה פה, סיפור של "האח הגדול"? ביקשתי עוד בשירות האזרחי ולא נתנו; אמרו: אין תקציב. אז מה הסיפורים? בתעסוקה? באמת, בתעסוקה. אני הייתי שר התמ"ת, שאף אחד לא ילמד אותי. נפגשתי עם ראש עיריית ירושלים עוד כשהייתי שר התמ"ת – או שר הפנים, אני לא זוכר; בעצם, שר הפנים – תראו מה הוא מספר לי: הוא בא מיריד תעסוקה בירושלים. יריד תעסוקה. אמרתי לו, איך היה היריד? יריד תעסוקה לחרדים – חבר הכנסת ריבלין, סיפרתי את זה גם ב"שבעה" אצלך בבית. אומר לי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת: היה יריד תעסוקה לחרדים. אמרתי לו: איך היה היריד? הוא אומר לי: בשתי מילים אני אגיד לך; אומר לי ראש עיריית ירושלים שזה היה טוב. אמרתי לו: מה זאת אומרת היה טוב? הוא אומר לי: באו 3,000 חרדים, אבל לא קיבלו אף אחד מהם לעבודה. בושה וחרפה. מישהו פה מסוגל לקבל את כל החרדים למעגל העבודה? הלוואי, אנחנו רוצים. כמה חרדים סיימו? 10,000 חרדים סיימו באקדמיה. יש להם מקומות עבודה? לרובם לא. אתם רוצים את כל החרדים בצבא? מה ההצגות האלה? מה הקשקוש הזה? הרי אתם לא רוצים אותם באמת בצבא. אולי באמת כדאי שכל החרדים יבואו לצבא, יהיה צבא השם, יהיה צבא לפחות על-פי ההלכה פעם אחת. אתם נבהלים מזה, נכון? מייד. עכשיו בוא נאמר את האמת, בוא נאמר את האמת. אתם יודעים שחרדים מגיעים לצבא במסגרת הנח"ל החרדי, ואתם לא רוצים הרבה חרדים בצבא; אתם יודעים שהציבור החרדי מגיע לשירות האזרחי בהיקפים גדולים, ואתם לא מאשרים מספיק תקנים; אתם יודעים שהציבור החרדי מגיע למעגל העבודה, ולא מקבלים אותו למעגל העבודה. אז מה החוק הזה בא לומר היום? מה הכוונה של החוק? מה המטרה של החוק? אני אגיד לכם מה הפחד שלי. הרי אני לא אתן לכם פה הרצאה מה זה תורת ישראל. כל מי שנמצא פה בבית הזה, כולנו, כעם יהודי שבאנו לארץ-ישראל, לא היינו מגיעים למדינה הזאת בלי תורת ישראל. סבא-רבא של כל אחד שנמצא פה, או סבא-רבא של אבא של כל מי שנמצא פה, היה יושב ולומד תורה, והוא מסר נפש על תורת ישראל – בכל היהדות בכל העולם, אם זה במרוקו, אם זה בתוניסיה, אם זה פולין, אם זה רומניה, אם זה באיראן; בכל המקומות בעולם הם מסרו נפש על תורת ישראל. בלי מסירות הנפש שלהם לא היינו פה ולא היינו מקימים מדינה. והם מסרו נפש על התורה, והם ישבו ולמדו תורה עד כדי מסירות נפש. כן, מסירות נפש. אז מישהו רוצה פה לבוא ולהגיד לנו איך תולשים בחור מהסטנדר שלידו הוא יושב ולומד תורה, סתם בגלל שהוא רוצה לקבוע מכסה? כי אתם יודעים שהציבור הזה מגיע, אבל לא יעזור לאף אחד – לא שאני מאיים: לא יגייסו בחור ישיבה אחד שיושב באמת ולומד תורה, כי ילכו אחריו אלפים ורבבות ומאות-אלפים לכלא. תפתחו בתי-כלא לאותם מאות ואותם אלפים. אז מה כל הקשקוש? אז מה כל הצביעות הזאת? אתם רוצים להוביל לקרע בעם? אתם מתקרבים מאוד לקרע בעם. תאמינו לי, מהר מאוד. גם הנח"ל החרדי, שכבר יש – הוא ילך ויתדרדר ויצטמצם; גם באקדמיה וגם בתעסוקה. אתם תגרמו לציבור גדול מאוד באוכלוסייה החרדית לסגת אחורנית. הישגים של שנים, הישגים של שנים, בשביל שילוב חרדים בשירות כזה או אחר, אתם תלכו ותאבדו ותפסידו את זה. וכל זה במטרה: אנחנו נחנך אותם; אנחנו נביא אותם לצבא בכוח. הרי אתם יודעים שלא תוכלו לגייס אחד בכוח. השר פרי, אתה הרי יודע היטב, לא תוכלו לגייס אברך אחד בכוח. אברך שלומד תורה באמת – הוא ישב עם התורה גם בכלא בצבא. אז למה לעשות את זה? וחרדים בצבא יש, ואתם רואים אותם. חרדים באקדמיה – אתם הייתם מאמינים שיש 10,000 חרדים באקדמיה? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <אליהו ישי (ש"ס):> מאה אחוז. ולא אתם עשיתם את זה. מעולם ממשלה מממשלות ישראל לא דאגה באמת לשילוב חרדים באקדמיה או לשילוב חרדים במעגל העבודה. מעולם לא. היינו צריכים לבוא אנחנו, החרדים, לממשלה ולדאוג לשלב את החרדים באקדמיה ובעבודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אליהו ישי (ש"ס):> ואת זה רק אנחנו עשינו. ואת זה אתם רוצים להרוס. אני מזהיר מדבר אחד – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא לא שומע אותך, תגידי לו את זה. <אליהו ישי (ש"ס):> אני מזהיר מדבר אחד: אני פה לא מעט שנים. אני פה לא מעט שנים. עוד כשהייתי שר העבודה והרווחה בשנת 1996 לא ראיתי איך משלבים את החרדים במעגל העבודה. הייתי צריך אני בעצמי להתחיל לשלב קורסים והשתלמויות ולהכשיר את הציבור החרדי למעגל העבודה. הממשלה מעולם לא עשתה את זה, ולא רצתה באמת לעשות את זה. אגב, גם כשהוקם הנח"ל החרדי, הרבה מחברי הכנסת אמרו לבכירים בצבא: אל תקימו את הנח"ל החרדי, אל תיתנו לחרדים לגיטימציה. אלו הדברים, וזה עצוב מאוד. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> אני רוצה לסיים במשפט אחד. המהלך שהכנסת מובילה היום הוא מהלך שיוביל לקרע בעם – לא בגלל שהחרדים לא בצבא. החרדים כן בצבא, והחרדים כן באקדמיה, והחרדים כן בתעסוקה. אבל למה שהכנסת היום תוביל בהצעת החוק – היא תוביל לקרע בעם. אני אומר לכם את זה, תאמינו לי, מתוך כאב. אני אומר את זה מתוך כאב, עם הרבה הרבה שנים של ניסיון בעשייה בבית הזה ובממשלות ישראל. אתם תובילו עם הצעת החוק הזאת לקרע בעם ישראל, ואתם גודעים את הענף שכל העם היהודי יושב עליו. ההיסטוריה של עם ישראל היא תורת ישראל, ובלי תורת ישראל אין כלום לעם ישראל. מי שיושב ולומד תורה צריך ללמוד תורה, ומי שלא לומד תורה – ישרת בצה"ל. לסיום, אני שירתי שלוש שנים בצה"ל. לא יכולתי ללמוד יום שלם, ויש כמוני רבים; זה לא קל. אבל מי שלומד תורה מוסר נפש, כמו שאומרת הגמרא באבות: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. זו מסירות נפש. ומי שלומד תורה, זה למען כלל ישראל. ותוציאו מהלקסיקון שלכם שחרדים לא מתגייסים. חרדים, אתם רואים אותם על מדים בהמוניהם. רק תעשו את זה בצורה נכונה, ואל תתערבו, ואל תפגעו, ואל תקבעו מי ילמד תורה ומי לא ילמד תורה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת משולם נהרי. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <משולם נהרי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל היום אנחנו שומעים על השוויון בנטל, וחוזרים על זה, וחוזרים, וחוזרים. השאלה היא אם באמת הבעיה היא השוויון בנטל. דיברו פה על ערך לימוד התורה. אני לא אחזור על הדברים שאמרו, אבל אין ספק שאין ישראל אומה אלא בתורתה. כולם מבינים את זה. עמי תבל מבינים את זה. כל העמים כולם יודעים את הייחודיות שיש לעם ישראל בתורתו, ואני לא בטוח שאנחנו מספיק יודעים. עברנו כברת דרך בהרבה תחומים במדינת ישראל. גם בחינוך החרדי עשינו כברת דרך, והכול בהבנות ובבניית גשרים. תמיד ידענו שמי שיושב ולומד תורה – זו זכות גדולה לעם ישראל, ועם ישראל לא יכול להתקיים, וגם לא יוכל להתקיים, לא תהיה לו שום ייחודיות, אם לא ישמרו על התורה. וגם תמיד ידענו שמי שלא לומד תורה צריך להתגייס. וכמו שהזכירו פה, מעט מאוד עשתה הממשלה. לא רק שהיא לא סייעה, אלא היא מצד אחד תקפה ומצד שני לא סייעה ולא נתנה פתרונות. אבל כשאני רואה היום את המצב, את הממשלה הנוכחית – את השותפים, יותר נכון – ואני רואה את זה לא רק בתחום הזה של לומדי התורה. בואו ניקח את תחום החינוך. מעולם לא היה דבר כזה שאנחנו מרגישים רדיפה. ואני אומר לכם שאני הרבה שנים במערכת החינוך, ועשינו כברת דרך. גם אלה שתוקפים ואומרים שאין ליבה, הם פשוט לא יודעים על מה מדברים. רוב-רובה של המערכת מקיימת ליבה. רובה מקיימת 100% ליבה, ואני יכול להראות את התוכנית של משרד החינוך שמבצעים במוכר שאינו רשמי. אבל למדנו דבר אחד: אנשים מניפים דגל. ואין מה לעשות, כשהוא מניף דגל, כולם צריכים ללכת אחריו, ולא מעניין אם מדובר ב-200,000 ילדי ישראל שהולכים לסבול בגלל דגל שמישהו מניף, ולא אכפת לסגור לתלמידים תקציבים בגלל שלא מוצאת חן בעיניו המסגרת שבה הם נמצאים. לא היה דבר כזה בכלל. עד שהגענו למצב הזה שיש גם ליבה, ויש מיצ"ב, פתאום מחזירים אותנו אחורה. הולכים והורסים גשר אחרי גשר, גשר אחרי גשר – דבר שעלה בעמל רב כדי ליצור אמון הדדי. וזה לא רק בתחומים האלה אלא בהרבה תחומים, דברים שהיה אפשר לדבר ולהתקדם. מה עושים למען הנוער הנושר? אלפי תלמידים מסתובבים ברחובות, ולא רק שלא מגייסים אותם – לא מלמדים אותם מקצוע. רוצים שהילדים הללו ישתלבו בעבודה. מה עושים למען הנוער הזה? כשבאים ומדברים, כשבאים ומבקשים, כשבאים ומתריעים – טוב, אין תקציב. ומדובר באלפים, אלפי בני-נוער. בואו תראו מה קרה לתרבות שלנו. בעוד התרבות הכללית – התרבות הכללית היא תרבות העמים, התרבות שייבאנו מהגולה, שהיא לא שייכת לנו, שהיא לא חלק מאתנו. אימצנו אותה במאות מיליונים, והשקענו תקציבים על גבי תקציבים, והתקציב הולך ועולה, ועולה, ועולה למעלה מ-600 מיליון. ואילו בתרבות היהודית, שהיא תעודת הזיהוי שלנו, שהיא הכרת המורשת היהודית, שהיא להכיר את מורשת אבותינו – שם זה הולך ופוחת, והולך ופוחת, ומ-100 מיליון הגענו ל-23 מיליון. איפה נשמע דבר כזה? התרבות שלנו – כל העמים גאים בתרבותם, במורשת שלהם. אנחנו מתביישים במורשת שלנו? אנחנו, דווקא במורשת היהודית, בתרבות היהודית, הולכים ויורדים והולכים ויורדים? ואחרי זה אנחנו שואלים: איפה הערכים? מדוע הנוער לא מכיר את מורשת אבותיו? אז על מה אתם מדברים? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. <משולם נהרי (ש"ס):> גם על לומדי התורה? שיסגרו את בתי-המדרש? במקום לחזק ולעודד ולראות שבני-הנוער יכירו יותר ביהדות – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <משולם נהרי (ש"ס):> רבותי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מי מפריע להם? <משולם נהרי (ש"ס):> מפריע להם. אם היה מפריע להם – לא היו עושים, לא היו מטילים גזירות על מערכת החינוך כפי שעשו עכשיו, באגרסיביות – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, חוק נהרי – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <משולם נהרי (ש"ס):> חוק נהרי הציל 200,000 תלמידים. <מיקי לוי (יש עתיד):> חוק נהרי הביא – – – <משולם נהרי (ש"ס):> הוא הציל את מערכת החינוך. הוא הציל את הממלכתי-דתי כאשר הממלכתי-דתי היה בפשיטת רגל, גם אתה יודע. האנשים שלכם, לאן הם שולחים את הילדים שלהם אם לא לבתי-ספר הפרטיים כמפלט ממה שקורה במערכת הממלכתית? אתה רוצה לשדרג? אדרבה. קח את החינוך הציבורי ותשדרג אותו – תוסיף לו תקציבים, תבנה אותו, תקנה ערכים. אבל אתה הולך לסגור כדי להוריד אחד, כדי ליצור לעצמך יתרון מדומה? כך לא יוצרים יתרון. יתרון יוצרים – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <משולם נהרי (ש"ס):> אני מסיים. יתרון יוצרים כשאתה משקיע יותר ואתה עולה על השני, אבל לא כשאתה מנמיך את השני אתה יוצר לך את היתרון. זו לא השיטה, זו לא הדרך הנכונה. רבותי, רדו מהדברים הללו, תתחילו לדבר, תתחילו להתחשב אחד בשני. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – כביקורת של החשבת הכללית באוצר – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב מרגי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> יש לך שש דקות. תודה רבה, חבר הכנסת סגן השר מיקי לוי. בבקשה. <קריאות:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר פרי, אדוני, חבר הכנסת פרוש, הדיון היום בקריאה ראשונה על חוק הגיוס – ודאי שלא אקרא לו חוק השוויון בנטל, כי אני חושב שצריך לחקור פעם אחת ולתמיד מי כאן הנטל ומהו הנטל, היכן השוויון, מי המועדף ומי המקופח. וכשייעשה אי-פעם מחקר אמיתי וצודק, תהיה לגיטימית חקיקת חוק שוויון בנטל. אני רוצה לתת לכם תזכורת היסטורית. עם הקמת המדינה הגיעה המדינה עם הציבור החרדי להסדר שנקרא תורתו-אומנותו, שעבר גלגולים רבים מאז. הוא החל ב-400 בחורי ישיבה כשהיישוב בארץ היה קטן, ועודכן ב-1968 ל-800 על-ידי משה דיין, ובתווך, בסוף שנות ה-50, היה מסלול של שלב ב' שקבע סגן שר הביטחון דאז, שהיום הוא נשיא המדינה, מר שמעון פרס. ובמהפך של 1977, יחד עם הרבה דברים טובים שקרו מאז, לפני שהליכוד התקלקל, נקבע המושג תורתו-אומנותו בעניין הגיוס לצה"ל. בעשור השלישי של מדינת ישראל הוגשו שלוש עתירות – זה במסגרת התזכורת ההיסטורית המרתונית – בעניין הגיוס לצה"ל, שבעקבותיהן חוקק חוק טל, שנפסל על-ידי הבג"ץ באופן מוחלט, אם אני לא טועה, בשנת 2009. ואני שואל: מדינה רצינית, ששולחת לוויינים לחלל, מדינה רצינית שפרצה כמעט כל מחסום – האם נעשה מחקר אחד על-ידי הממשלה לבחון את התהליכים והמגמות בחברה החרדית? האם הוגש מסמך מקצועי אחד לממשלה על יישום חוק גיוס זה או אחר, אם הוא ישים או לא ישים? מה זה יעולל לחברה, לצבא, לחברה החרדית? ואני אומר לכם במפורש, בידיעה: לא. כי, לצערי הרב, ממשלות ישראל עובדות רק במצבי לחץ ובאילוצים, ללא ראייה ארוכת טווח. האם מאז הקמת הנח"ל החרדי והמסגרות המקבילות בצה"ל – השח"ר הירוק והכחול – נעשו מאמצים בצה"ל להעצים ולהגדיל את המסגרות האלה? אני אומר לכם בידיעה ברורה: לא. בשלב מסוים משרד הביטחון וצה"ל אף בלמו את המגמות האלה של הגידול ביחידות האלה. אני רוצה לומר לך ביושר, השר פרי, אני לא חושד בך שאתה מונע ממניעים כאלה ואחרים. יכול להיות – כי אני לא יכול לומר בוודאות שלא – שנעשתה עבודה רצינית על-ידך. אבל אני יכול לומר לך דבר אחד, חד וברור. בישיבת ממשלה, כשהיה דיון בממשלה הקודמת על השנתונים ועל הגיוס לצה"ל, הצגת הנתונים, אמר לי סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף יאיר נוה: יעקב, קחו אותם לשירות האזרחי, אנחנו לא צריכים אותם בצה"ל. הוא אמר. הוא היה סגן הרמטכ"ל, ואני סומך עליו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> זו האמת, מה לעשות, לפעמים האמת כואבת. כשאומר מח"ט בצה"ל בתקשורת: לא נוח לי עם השיח הדתי בצבא, אני מאמין לו. אני מאמין לו. רבותי, היום – – – <ישראל חסון (קדימה):> מרגי, גם לא נוח – – – קשה לנהל צבא בחמש רמות כשרות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אין ספק, אין ספק. נכון, בגלל זה. זו אחת הסיבות. חבר הכנסת חסון, זו אחת הסיבות. אני לא אומר שהוא אמר את זה בגלל שנאת חרדים. יש קושי. אני כמפקד – גם כמפקד אני אומר לך, כמי ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים: לא נוח למפקד שיש לו ביחידה חיילים מסוג כזה וחיילים מסוג כזה. זה לא נוח, זה לא טוב. היום יש כבר מסמכי מחקר של מכונים מסוימים שחוששים מגיוס מסיבי של חרדים לצה"ל. אחד החששות זה הדרת נשים בצה"ל. יש מפקדים, כפי שאמרתי, שהמסגרות החרדיות הן לצנינים בעיניהם, ולא לחינם גם דורשי השוויון מוכנים ומסכימים היום לשירות האזרחי והלאומי. השר פרי, תדע לך שבשנים עברו, מי היה מוכן להסדיר שירות אזרחי או לאומי בחוק למתגייסים? היה רק צה"ל, גיוס לצה"ל. לא דיברו, אבל זה לא בא ממקום טוב או בריא, במושגים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> השירות הלאומי של בנות דתיות כבר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> לא לא, אני מדבר על חיילים. אנחנו כרגע מדברים על הבנים. כרגע אנחנו מדברים על הבנים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הוא קיבל הכרה בחוקים של הכנסת. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני רוצה לומר לך, הדיון שהיה בממשלה הקודמת לתת עוד תחנת יציאה בגיל 22 לשירות האזרחי – אני זוכר את הטונים ואת הדיבורים גם בתוך הממשלה. ועתה לגופו של החוק. אני רוצה לומר לך, השר פרי, החקיקה היום היא מהלך אגרסיבי ומיותר שלא יביא לתוצאה המצופה – מאשר אותה מגמת גיוס שהולכת וגדלה מאליה בקרב הציבור החרדי. אני רוצה לומר כאן בצער שהדיון הזה החזיר אותנו אחורה בכל מה שקשור בקבלת החייל החרדי בחברה החרדית. בשנת 2011 – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> מייד. מגיע לי כמה שניות ממה שהפריעו לי בהתחלה. <היו"ר חמד עמאר:> דווקא לך לא הפריעו בכלל. <יעקב מרגי (ש"ס):> בתחילה. <עדי קול (יש עתיד):> מי הפריע? לא הפריעו – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> הפעלת את המונה לפני שהתחלתי לדבר. ב-2011 – חשוב שיישמע מה שאני הולך לומר – ערכנו ביקור, ראש הממשלה נתניהו ואנוכי כשר לשירותי הדת, בגדוד הנח"ל החרדי, ושם נשאלה השאלה על-ידי ראש הממשלה: האם אתם נאלצים להוריד את בגדי הצבא לפני שאתם מגיעים הביתה? וכבר אז, ב-2011, נאמר שהתופעה הזאת הולכת ונעלמת, ויש יותר קבלה ולגיטימציה, וההורים גאים בנו. אמר אחד החיילים: המדים שלי מתנופפים בשבת בחבלי כביסה בשכונת בית-ישראל. תראו לאן הבאתם אותנו. תאמינו לי. תאמינו לי. נכון, נכון, לא מספיק; נכון, חוק טל לא מיצה את עצמו. אני לא מאשים רק את החברה החרדית. יכול להיות שהחברה החרדית לא נקטה צעדים כדי להביא את חוק טל לרמות המצופות. אבל ממשלות ישראל לא נקיות מהחטא הזה. ממשלות ישראל – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אתם הייתם חברים בקואליציות האלה שנים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני אומר לך, אני אומר לך. וחבל שהזמן – בזה אני מסיים. כשאני פניתי, ידידי חבר הכנסת רובי ריבלין, כשאני פניתי לראש הממשלה, כשידענו תהיה מה החלטת בג"ץ, אמרנו: בואו ניקח את המגמות החיוביות שיש בחברה החרדית, בואו נעצים אותם. "כן, כן, אתה צודק" – אבל אתה יודע איך עובדים בסוף; עד שהגב לא צמוד לקיר לא פותרים את הבעיה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> ולסיום, משפט אחרון: צריכים לזכור שהצלחתו של חוק נמדדת במידת הישימות שלו. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אחרון הדוברים זה ישראל חסון? יש אחריו – – – <היו"ר חמד עמאר:> יש, יש, יש, יש הרבה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הרבה דברים נאמרו פה הלילה, ואני, שמסתכל על מה שהתרחש לפני שהחוק הזה גובש ובהצגת הצעת החוק, כואב שהפערים שהתגלו לפני כן ועדיין קיימים הם, לצערי, לא רק שלא מתקרבים אחד לשני, אלא הפילוג והמחלוקת בתוך המגזרים השונים, בתוך עם ישראל – ואני מדגיש, בתוך עם ישראל, כי לצערנו בסוף המחלוקת היא בין יהודים ליהודים. יש לנו פה פחות מחלוקת עם החברים מהמגזר הערבי, כי הם מרגישים שבמחלוקת הזאת היהודים רבים אחד עם השני. אין לנו כרגע מחלוקת עם האוכלוסייה הערבית, כי אנחנו מראש כבר מניחים שאותנו – יותר נכון, אותם – אנחנו מכבדים ואין לנו יכולת לאכוף עליהם לשאת את השוויון או את השילוב במסגרת השירות הצבאי. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שמי שסימן את המטרה לשם, כיוון גם את החץ. אדוני השר פרי, אני יודע שאתה עשית מאמצים לפי המטלה שהוטלה עליך. אתה, כאיש ששירת את המדינה עשרות שנים מחייך, אתה יודע גם לבצע הוראות של מי שביקש שתבצע את המטלה שהוטלה עליך, ואתה לקחת על עצמך מטלה איך לגרום לכך, כביכול – שילוב, ואיך לגרום לכך, כביכול – להשוות בין אוכלוסייה אחת לאוכלוסייה השנייה. אבל, לצערנו, בסוף, במקום שוויון, במקום שילוב בסוף יוצא פילוג. יש לנו, לצערנו, מלחמת תרבות בין אוכלוסיות שונות, ואוכלוסייה אחת מנסה כנראה לחנך בכוח, בדרך לא דמוקרטית, אלא – זה מזכיר לי את התקופות החשוכות של המדינה שממנה הגעתי כילד, אבל עוד מספיק הכרתי שם בגיל צעיר, וגם מהורי ומהורים של הורים שמעתי איך ברוסיה הקומוניסטית ניסו לחנך מחדש אנשים שלא הסכימו לדעות של השלטון. השלטון מנסה לחנך אנשים לכיוונים שלא מסכימים עם הקו של השלטון. זה מתבטא כביכול בשוויון בנטל ובשילוב, זה מתבטא בוויכוח שהיה פה השבוע בוועדת החינוך בנושא של הליבה. אלה דברים שבסוף – מצד אחד באים ואומרים: זה נאור, זה משהו שצריך להיות מובן מאליו. אבל שום דבר לא מובן מאליו. אנחנו לא רוצים לכבד את האמונות של האחרים, ובסוף באים בנימוקים דמוקרטיים ומנסים לפתור את זה. אני אגיד עכשיו, רבותי, את הדברים הכי נוקבים בנוגע לישיבות ההסדר. אני שירתי בישיבת הסדר, ואני יודע מה זה היה בתקופה של הקמת ישיבות ההסדר, במחזורים הראשונים, איך ישיבות ההסדר התחילו. גם אז זה לא היה משהו שמלכתחילה חשבו שזה אידיאלי. היה ויכוח גדול בין הרבנים שהקימו את ישיבות ההסדר. אבל אותו ויכוח של אז, שנמשך עד היום בין רבנים של הציונות הדתית – הם לא העלו על דעתם שבסוף זה יגיע למצב של כזה קרע, שאנחנו בסוף הגענו בימים האלה ובתקופה הזאת שאוכלוסייה אחת ממש ממש כאילו נלחמת באוכלוסייה השנייה. בסוף, מי שחופר בור לאחר, בסוף הוא נופל בבור הזה בעצמו. וזה מה שקרה בדיוק בימים האלה, כאשר מנסים שילוב כביכול לאלה שלא משרתים כביכול כמוהם. בסוף באו לישיבות ההסדר ואמרו: רבותי, גם אתם לא משרתים בשוויון; גם אתם לא משרתים בצורה שצריך לשרת חייל רגיל, נניח, אם הוא משרת שלוש שנים, ובקושי חצי מהתקופה הזאת אתם משרתים. כל זה קורה למה? כי אנחנו לא מסוגלים לכבד מישהו שונה מאתנו, מישהו שמאמין בדרך אחרת להיות אזרח במדינת ישראל. העיקר להוציא את העיניים לאחר; אם גם אני אפגע מזה אז זה לא נורא. זאת הגישה שכוונה מלכתחילה בהקמת הוועדה שהשר פרי עמד בראשה: איך לפגוע באוכלוסייה החרדית. העיקר לבוא ולהסיט את הוויכוחים הגדולים, שלצערנו הימים – היום בחוק התקציב, שאנחנו מעבירים אותו בימים האלה בכנסת, הוויכוח הגדול בין מי שמוביל את התקציב האכזרי הזה שאנחנו מתמודדים מולו היום – אם היינו מתמודדים לגופו של התקציב, אני יודע שלא נעים להתמודד מול תקציב כזה, אבל אם אנחנו בסוף מובילים את זה לכיוון של חרדים וגיוס חרדים, וזה הניצחון הגדול, בסוף אנחנו כביכול מסיטים את האש, והציבור מוחא כפיים למי שבסוף פוגע באותה אוכלוסייה, שהיא בעצם, מה לעשות, פעם מותקפת מימין ופעם מותקפת משמאל. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לכן, אדוני היושב-ראש, החוק הזה הוא לא חוק מאחד; החוק הזה הוא חוק מפלג. ומי שמנסה בחוק הזה לעשות את הדברים בכוח, לצערנו הוא לא יצליח. הוא לא יצליח לעשות את זה, ובסוף, במקום לקרב אחד את השני, יגרום לכך שהקרע יגדל בין האחים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מבקש הערב הזה להיות לפה לאותם לומדי התורה הממיתים עצמם באוהלה של תורה, לאותם אלה שהפכו בשנים האחרונות להיות שק החבטות של החברה בישראל. איך כתוב? על גבי חרשו חורשים. גבי זה ראשי תיבות: גיוס בני הישיבות – אלו שבלימודם מחיים את העולם, אלו התורמים תרומה משמעותית לבניין הרוחני של העם והאומה. אין בכוונתי להיכנס כאן לוויכוח אידיאולוגי עם אף אחד מהנוכחים כאן. העניין הזה מוצה עד תום. אולם הצעת החוק הזאת המובאת לפנינו היום גורמת לדחייה של הציבור החרדי בתהליך שאותו אתם רוצים – שילובם של החרדים בחברה הישראלית. החרדים עברו תהליכים שונים במרוצות השנים, תהליכים שזכו לעידוד ותמיכה של גדולי ישראל. היום הזה יירשם בספר דברי הימים של מדינת ישראל כיום שחור, יום שבו מכריזה ממשלת ישראל מלחמה על אותה קבוצה מובחרת שגזרה על עצמה להחיות ולקיים את העולם בכוח לימוד התורה שלהם. בניו-יורק ובאירופה יהודים לומדים תורה בשקט ובבטחה, וכאן, במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, אותה מדינה שהוקמה כדי לשמש כמקום שבו כל יהודי יוכל לחיות בלי לחשוש לרדיפה בשל היותו יהודי מאמין, הופכת להיות המדינה הרודפת את לומדי התורה. בעת הזאת, שבה חרב הקיצוצים מונפת על כל משרדי הממשלה, קצינים בצה"ל ייאלצו ללכת הביתה בשל בעיות תקציב. בדיוק בזמן שצה"ל סוגר טייסת מבצעית ומצמצם באופן משמעותי את גיוס חיילי המילואים, דווקא באותה עת במשרד הביטחון ובמשרד האוצר מבקשים להעמיס על קופת המדינה ולגייס אלפי חרדים. אמרו לנו שגיוס החרדים יקטין את הנטל על חיילי המילואים. הרי, חברי, מדובר בזריית חול ובניסיון להגדיל את הקיטוב וללבות את השנאה. הנה, ללא חרדים הורידו את חיילי המילואים מעל סדר-היום, שכן חיילי המילואים אינם מגויסים בשל בעיות תקציב. האם קרה משהו? האם הביטחון של מאן דהוא נפגע במדינה? האם טרם הגשת הצעת החוק ישבו חברי הוועדה – איפה השר פרי? – עם בכירים בצה"ל לשמוע את דעתם? בכמה הזדמנויות אמרו לי בכירים בצה"ל בשירות פעיל ובמילואים כי הצבא אינו צריך חרדים בתוך המערכת. אלוף במילואים אמר לי: אין לנו צורך בחיילים חרדים, כי הם אינם עונים להגדרה של לוחמים, ובמיוחד כשהם מגויסים בכפייה. אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק המוגשת היום לפנינו היא פרי של שנאה, והיא ההישג היחיד של מפלגת יש עתיד, שהתחייבה למנוע פגיעה בשכבות החלשות. דווקא המפלגה הזאת, שחרתה על דגלה את העזרה למעמד הביניים, כושלת פעם אחר פעם, והבשורה היחידה שיש לה לציבור היא גיוס בני הישיבות. מדינת ישראל מגישה היום הצעת חוק שאינה תואמת את הצרכים האמיתיים של הצבא בשנות האלפיים. צבא חזק לא נמדד רק בסד"כ שלו, אלא הוא נמדד ביכולת שלו להיערך לגל האיומים המופנה כלפי מדינת ישראל. אלוף-משנה ד"ר ראובן גל, שכיהן כפסיכולוג הראשי של צה"ל ומנהל מכון "כרמל" למחקרים אסטרטגיים, אומר כי "ועדת שפיר שמינה הרמטכ"ל כדי לבדוק את צורכי צה"ל לקראת שנות האלפיים המליצה על צמצום הדרגתי של כוח-אדם בצה"ל – הקטנת מסגרות, צמצום גיוס, קיצור השירות, הורדת גיל המילואים". גם ברק, שר הביטחון של הממשלה הקודמת, בהיותו רמטכ"ל הציע בפני פורום הממשלה את קיצור השירות הצבאי. ברק טען אז כי הצבא בנוי על יחידות קומפקטיות, ואינו זקוק לכוח-אדם גדול המצטרף מדי שנה. ואולם, בישראל יש אנשי מקצוע ויש פוליטיקה, ופעמים שהם צועדים במסלולים חד-סטריים והדיאלוג ביניהם הוא חד-כיווני. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני כבר מסיים. לכן אני פונה לחברי, ואני לא מנסה כאן לשכנע: אני בטוח שטעות, תקלה, יצאה מתחת ידיכם, וחבל לי במיוחד על השר פרי, שתרם רבות למדינת ישראל, והוא ייזכר כאחד שתרם תרומה לגיוס בני הישיבות. נזכור דבר אחד: כי לא בכוח יגבר איש. אלה ברכב אלה בסוסים, אבל אנחנו בשם ה' נזכיר. במלחמת המפרץ, מי שזוכר, כל הצבא עמד, וראינו את נסי-הנסים. אותו דבר ב"עופרת יצוקה". כולנו זוכרים כמה נסים ונפלאות, למרות כל הצבא שלנו. לכן נזכור ולא נשכח: יש בורא לעולם, יש מנהיג לעולם. איך אמר דוד המלך עליו השלום: "אם ה' לא יִשְׁמָר עיר שָׁוְא שָׁקַד שומר". תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפרשת השבוע התורה מתייחסת לגיוס ואומרת כך: הרי למה צריך גיוס? בגלל שחוששים ממלחמה, חוששים ממה שיקרה בעתיד. "כי תאמר בלבבך רבים הגויִם האלה ממני איכה אוכל להורישם". איך אני יכול להצליח? יש לנו מאות מיליונים סביבנו, אויבים, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. צריך לגייס. התורה אומרת: "לא תירא מהם זָכֹר תִּזְכֹּר את אשר עשה ה'". <עיסאווי פריג' (מרצ):> תהיה יצירתי. תהיה יצירתי. <נסים זאב (ש"ס):> אני יצירתי. תאמין לי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסוף היום – כדי שנתעורר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי. תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> סגן השר מיקי לוי, תודה רבה. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> תאמין לי שאני יצירתי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – צריך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מדבר עכשיו על לפיד, אני מדבר על הצבא. אני לא רוצה לדבר על לפיד. דיברנו על זה מספיק. עכשיו נדבר על צבא. <מיקי לוי (יש עתיד):> צריכים אדרנלין – – – <עדי קול (יש עתיד):> אדרנלין. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדרנלין. <היו"ר חמד עמאר:> אתה רואה? אתה רק עלית – כולם התעוררו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו נמצאים parler, parler – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה אתה צוחק? השר פירון נכנס? <נסים זאב (ש"ס):> הוא לא צריך. מספיק שהדמות שלו נמצאת מאחורי הדלת. זה מספיק לי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> רבותי, היום זה ט"ו באב, ולא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים – למה שאולים? כדי לא לבייש את מי שאין להם כלי לבן – ויוצאות וחולות בכרמים. זה בעצם היום של השידוכים של בנות ישראל. תראו מה אתם מביאים ביום הזה. במקום לקצר את השירות של הנשים, של החיילות, שיזכו בעזרת השם לבנות את הבית שלהן, אתם אומרים להן: לא, תישארו עוד כמה חודשים, עוד חצי שנה בצבא. זה בט"ו באב? ביום הזה מביאים חוק בדיוק נגד הנשים? איפה מרצ באמת? איפה אתם? איפה השוויון? איפה הזעקה של הנשים ממעמד האישה? אין יותר פגיעה מזו כאשר מחייבים בכוח שאישה רווקה תמשיך לשרת בצבא במקום לבנות את ביתה. אנחנו יודעים, פריג' – הרי אתה יודע בדיוק מהי המשמעות של בחורה שתתחתן רק שנה אחת יותר מאוחר. זו בעיה. באוכלוסייה שלכם זו בוודאי בעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היום האוכלוסייה הערבית כבר עברה את זה. מחפשים אקדמאיות. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יודע. <מרב מיכאלי (העבודה):> נסים, לא הבנתי. מה אתה מתכוון? שאם היא תתחתן בגיל 15 במקום בגיל 14? <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני לא אמרתי על הגילאים. את יודעת שאף אחת לא מתגייסת בגיל 14. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> מה שהיה הוא שיהיה. בשנת 2000 אני זוכר שראש הממשלה היה גם שר הביטחון – הייתה תקופה כזאת, וכולם זוכרים – והוא אמר: אנחנו רוצים צבא קטן וחכם. אבל הוא לא חשב שיהיה פעם מצב שבמקביל תהיה ממשלה גדולה ואטומה. זה לא עובד ביחד. מה לעשות? האחד סותר את השני. עכשיו, מה הוא אמר? הוא אמר: אנחנו לא צריכים צבא גדול, אנחנו לא צריכים ודאי את החרדים. תגידו לי, מה אתם רוצים? שהברסלבים ירקדו בצבא "נחמן מאומן" – – <יעקב מרגי (ש"ס):> על הג'יפים. <נסים זאב (ש"ס):> – – והחב"דניקים יגידו: We Need Moshiach Now. תארו לכם איזה רקידה יהיה פה. <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> קבוצות-קבוצות של ריקודים שעובדים את הקדוש-ברוך-הוא, עבודת השם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> באמת, אתם רוצים להרוס את הצבא? <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני אומר לך: החוק הזה יביא לחורבן של הצבא. מה יהיה עם הקצינות? מה יהיה עם החיילות? <זהבה גלאון (מרצ):> זה הברסלבים. <נסים זאב (ש"ס):> תתארי לך, חיילת שהולכת קצת לא בצניעות, יגידו לה "פריצע". אז מה היא תעשה? היא תתלונן. היא תתלונן אחר כך ותתבע אותו למשפט פלילי. למה? <מרב מיכאלי (העבודה):> על הטרדה מינית. על הטרדה מינית. <נסים זאב (ש"ס):> מה? <מרב מיכאלי (העבודה):> – – – הטרדה – – – <נסים זאב (ש"ס):> הטרדה מינית. הנה, שמעת, הטרדה מינית. אז מה לעשות, אז מה אתם רוצים – – <מרב מיכאלי (העבודה):> לא להטריד מינית. אפשר לא להטריד מינית. <נסים זאב (ש"ס):> – – בכוח לגייס חרדים? אני אומר לך: אתם עושים עוול לצבא ההגנה לישראל. מי שבאמת רוצה להרוס את הצבא, אז באמת יביא את החוק הזה ויגייס חרדים. ותאמינו לי שבסופו של דבר אתם רק תתחננו: תעזבו אותנו, לכו, רק תעזבו אותנו. והחרדים לא ירצו, יגידו: לא, אנחנו – – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> פה, פה – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> נסים, קניתי. קניתי. <נסים זאב (ש"ס):> "פה אשב כי איוויתיה", אני לא מוכן לעזוב את הצבא. כי מה שיקרה, כל המקומות האלה יהפכו לבתי-מדרשות, בית-מדרש בחינם. יש אוכל, שלוש ארוחות. לא – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> יש משכורת. יש משכורת בסוף החודש. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לכם: גם משכורת, שלוש ארוחות. <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> טוב, טוב, אבל אני לא, אני לא רוצה, אני לא רוצה להתחרות עם שר החינוך, באמת. – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> נסים, כשאתה – – – את זה, זה נשמע כל כך מבטיח – – – <נסים זאב (ש"ס):> טוב, – – – אני אפילו לא נגעתי בדברים המהותיים כי ממש – – – <היו"ר חמד עמאר:> אבל אתה צריך לסיים עוד מעט. <נסים זאב (ש"ס):> "יכלה הזמן והמה לא יכלו", אדוני היושב-ראש, אם אני ארצה רק לפרט. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אז לכן אני אגע רק בכמה נקודות חשובות. <היו"ר חמד עמאר:> אתה צריך לסיים. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני אסיים, אני כבר מסיים. אני יודע. אם לא, יזרקו אותי מהבמה. עכשיו תשמע, אדוני היושב-ראש – – <אליהו ישי (ש"ס):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> לא נזרוק אותך, אבל אתה תסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – הרי ההשתנות של אופי האיומים בתחום הצבא – הכול השתנה, ואנחנו יודעים שבוודאי בכוח-אדם. הרי 4,000–5,000 הולכים לפטר היום, אנשים שנמצאים בצבא קבע, מיומנים, שיכולים באמת לתרום למדינה. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נסים, אתה צריך לסיים. סליחה. <נסים זאב (ש"ס):> הולכים, זורקים אותם, אנשים מיומנים, כבר נמצאים בצבא. אומרים להם "אללה מעכום", לכו – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – אבל תביאו את הפרימיטיביים האלה, שלא יודעים בין ימינם לשמאלם. רוצים בכוח לאמן אותם. תגיד לי, אתה יודע מה זה אצל – אני לא רוצה לבזות אף אחד – מה זה ימין-שמאל, שמאל-ימין? הם צריכים את הבטטה, ואת הביצה בצד שמאל – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נסים זאב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השעה 03:00, הוא לפחות מעורר אותנו, תן לו. <קריאה:> אבל – – – <נסים זאב (ש"ס):> כדי לזכור מה זה ימין ושמאל. אתם רוצים להביא אנשים, לחנך אותם, עכשיו. פשוט השתגעתם, זה הכול. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <נסים זאב (ש"ס):> אין לי מה לומר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל אני מבטיח שמה שלא יכולתי לדבר לגופו של עניין, בקריאה שנייה ושלישית אני, בעזרת השם, אעמוד פה על הדוכן לפחות שעה. אני מבקש שיהיו לי מספיק הסתייגויות כדי לשכנע את חברי הכנסת שהחוק הזה הוא באמת בעייתי. ואני הראשון שרוצה לשמור על הרמה ועל האיכות של צה"ל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחריה – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. <ישראל חסון (קדימה):> חזק וברוך. חזק וברוך, כבודו. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – הערת אותנו. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברותי וחברי, קודם כול, הכרת הטוב לחבר הכנסת נסים זאב, שעורר את כולם לקראת הדיבור שלי. אז – הכרת הטוב. אני רוצה לפתוח במאמר של הרב קוק, שבספר "אורות" כותב שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, ומהמקום הזה לקרוא לחוק שמוצע כאן לא "השוויון בנטל" אלא "השיתוף בזכות", ולהגיד שגם אנחנו, ראה זה פלא, חושבים שיש משמעות גדולה ועמוקה ללימוד תורה, ויחד עם זאת יש גם זכות גדולה להיות שותפים בממלכה היהודית, בתקומת מדינת ישראל. והזכות היא גם בלימוד תורה וגם בגיוס לצבא. נהיה ככה איזה בון-טון בתקופה האחרונה להשמיץ את ישיבות ההסדר, שהן באמת האופן המופלא שבו אנשים משלבים בין שירות בצבא ללימוד תורה. אז אני רוצה להרגיע את כולם: מי שהולך לישיבת הסדר לא הולך ל-17 חודשים, הוא הולך לחמש שנים. לא משנה איך תקראו לזה, הוא הולך לחמש שנים. וכיוון שאנחנו מאמינים שיש חשיבות גדולה בלימוד תורה ובגיוס לצבא, הוא מחלק את הזמן באופן שהחליטו שהוא נכון, גם כדי שהוא יעמיק בלימוד התורה וגם כדי שהוא יוכל באמת לקיים את ההגנה המתבקשת בזמן מלחמה ובזמן שלום על המדינה, ועל העם, ועל כל החברה שנבנית כאן. אז ישיבות ההסדר הן השילוב המופלא שהביאה הציונות הדתית. ולא סתם, לפני שנים ספורות, ישיבות ההסדר זכו בפרס ישראל. ברוך השם, יש פה משהו טוב. ואין מקום להטיל רפש, ולקרוא לסגירה ושוויון. אין שוויון. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדם שמשרת בגולני ואדם שמשרת בתור ספורטאי מצטיין, ואנחנו מייחסים חשיבות לזה ואף לזה – זה לא שווה. אבל כיוון שאנחנו מייחסים חשיבות לכל המבנה של מדינת ישראל, אז יש פה חשיבות עצומה ללימוד תורה, ויש פה חשיבות עצומה לגיוס לצבא. ישיבות הסדר רבות בעיקר התחילו בפריפריה. הרווח של החברה הישראלית בכל שנות קיומן של ישיבות ההסדר הוא בהיותן מנופי צמיחה רבים במקומות שבדרך כלל היה קשה להביא אליהם אנשים. ישיבות ההסדר גרמו באמת לתזוזה מהמרכז לפריפריה, ולהקמה והובלה של מוסדות חסד ועמידה בראש ארגוני חסד וארגוני מנהיגות. ואין טעם, אין טעם לזרוק רפש על הדבר הטוב הזה. ישיבות ההסדר, המטרה שלהן היא לייצר עולם שלם שהוא חלק מהחברה הישראלית. ואני חושבת שאם חבר הכנסת נסים זאב בחר לתת רק חלק מהגמרא בתענית, שהזכרנו אותה אתמול, אז הגמרא בתענית מתחילה ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים". ומה הקשר בין שני הימים האלה, יום כיפור, מצד אחד, וחמישה-עשר באב? הקשר הוא חשבון הנפש. ואני חשה שכשאנחנו עומדים כאן היום ומדברים על חוק שהמטרה שלו היא להביא לאיזשהו קשר בתוך החברה הישראלית, לאיזושהי החלטה של כל החברה להיות מעורבת אחת בשנייה – זה חשבון הנפש שצריכה לעשות גם החברה הישראלית בכללותה, וגם הציבור החרדי, ובעיקר המנהיגים של הציבור החרדי, חברי חברי הכנסת. בעיקר המנהיגים של הציבור החרדי צריכים לשאול את עצמם איך זה ששנים רבות כולכם ידעתם שיש שוליים שלא לומדים בישיבות ובכל זאת לא גייסו אותם, ובכל זאת הם לא נשאו בנטל או בשיתוף הזה במקומות אחרים. איך יכול להיות ששנים רבות הנהגת הציבור החרדי ישבה בממשלות ישראל, איך הגענו למצב כזה שביטלו את חוק פרי – את חוק טל, סליחה, ובעצם נהייתה מין עמידה מול שוקת שבורה. אז אני קוראת לכולנו לעודד את הגיוס לצבא ואת לימוד התורה, לעודד את החלק להיות שלם יהודי אחד שבונה פה את הממלכה, ולהסתכל על זה כעל שיתוף בזכות. אני רוצה לסיים ולהגיד שחיילי ההסדר, באופן מובהק, 80% מתוכם משרתים שירות קרבי. רבים מהם, רבים מהם הולכים לפיקוד וממשיכים לשרת יותר מהזמן שהם חשבו בהתחלה. רבים מהם נמצאים בשירות המילואים באופן הרבה יותר משמעותי. וכשבאים ורואים מסלול שהוא הצלחה כל כך גדולה, הצלחה חברתית והצלחה חינוכית והצלחה תורנית, שנבנתה במשך שנים כל כך רבות, להיזהר בבקשה, להיזהר, כי יותר קל להרוס מאשר לבנות. ואני רוצה לסיים ולהגיד דבר בשמו של רבי מאיר שפירא, שהוא אולי המיצוי של למה אנחנו נמצאים כאן. רבי מאיר שפירא קורא את המשנה במסכת שבת: שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר; ואפשר לקרוא את זה רדוד, ואפשר לקרוא את זה עמוק. "עישרתן", זאת שאלה שכל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו, האם הוא מעשר זמן לסביבה ולעצמו? "עירבתן" – האם הוא מעורב בסביבה והסביבה מעורבת בו? ו"הדליקו את הנר", זה מה שאנחנו צריכים לעשות – להדליק את הנר הזה, שמתוכו, בעזרת השם, תמשיך הלהבה של העולם היהודי, שמקורה בתורה והמשכה בבנייה של הקומה הנוספת במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אחריו – חבר הכנסת משה פייגלין. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, ויהי בחצי הלילה, סימס לי סטודנט צעיר עכשיו, שעדיין סטודנט באוניברסיטת בן-גוריון, והוא שואל: מה הקשר בין השיחות המדהימות שקורות כאן לבין המשטר הדמוקרטי? ואמרתי: באמת, אין קשר. כי למרות המאמצים העילאיים שקורים פה בלילה, אנחנו נתעורר בבוקר, הרוב האוטומטי של אותה קואליציה מפוארת יגיד שהיא הביאה בשורה לעם ישראל, יש שוויון בנטל ובא לציון גואל. רבותי, אני מצביע בעד החוק. מדוע אני מצביע – שואל אותו סטודנט – בעד החוק? משום שאנחנו חיים בעולם של כאילו, perception is reality, הפרצפציה היא המציאות. ואיך אתה מאוניברסיטת בן-גוריון, מעריצו של בן-גוריון ואחריו אשכול, יכול להצביע נגד השוויון בנטל? ולכן, אני מצביע, כדי שלא יגידו שמפלגת העבודה, ממשיכתה של מפא"י ההיסטורית, מצביעה נגד השוויון בנטל. אבל להד"ם, לא היו דברים מעולם. בואו נדבר על שוויון בנטל אמיתי. קודם כול, אני רואה שיש פה כמה מידידי החרדים, ורבותי, השוויון בנטל האמיתי זה אותו מאמץ אמיתי כדי שנחזור לעבודה. אני מזכיר עוד פעם את אותו ויכוח אדיר, כאשר הרב קרליץ, הידוע בכינויו חזון-אי"ש, ירד לבני-ברק – לא הרב קרליץ; תראו, ויהי בחצי הלילה. בן-גוריון, ראש הממשלה ירד לבני-ברק, אני רואה את יעקב אשר, ראש עיריית בני-ברק, ולפתע המילים כלות מפי – ירד לבני-ברק לפגוש את החזון-אי"ש, והחזון-אי"ש אומר לו: נכון, יש גשר צר, ועל הגשר הצר עוברת כרכרה, ואת הכרכרה הזאת, שהיא עמוסה בטובין, נושא גמל, סוחב גמל. בצד השני כרכרה ריקה, גם אותה גורר גמל. ולפתע נתקלות אחת מול השנייה על הגשר הצר; למי זכות הקדימה? ואומר בן-גוריון: ברור שהעגלה הריקה צריכה לפנות מקום לעגלה העמוסה. ואז החזון-אי"ש הגדול אומר לדוד בן-גוריון: אנחנו עמוסים בתורה ומצוות ואתם ריקים. אומר לו בן-גוריון: ויישוב הארץ אינה מצווה? והגנה על החיים אינה מצווה? ואז שחררו 400 תלמידי חכמים, בן-גוריון, מגיוס בצבא ומעבודה. לימים, אותו מספר קטן הלך וגדל. הגיע מנחם בגין לשלטון, עדיין אחוז ההשתתפות של יהודים חרדים בכוח העבודה היה כמו של יהודים מסורתיים וחילונים, כמו בלונדון, כמו בניו-יורק; כמו בלונדון – יהודים חרדים עובדים. כאן נוצרת מערכת תמריצים לא טובה. ולכן, במקום להגיד: רבותי, אנחנו נותנים לאחינו החרדים, מורידים אפליות, והם נכנסים למעגל העבודה, ובמקביל אנחנו מגייסים אותם בהדרגה, מכיוון שאנחנו יודעים שעם כל הכבוד לצבא הגנה לישראל, שאת החוק הזה יישם על פני זמן, כמה גדודי "גלאט כושר" עם הדרת נשים ועם הדברים האלה צה"ל יקלוט כרגע? ולכן, באהבה ולא בשנאת חינם נחזור לאותו אחוז השתתפות בכוח העבודה, וניצור פה את הסיפור, ונגייס לצבא בהדרגה, בשום שכל. אבל צריך ללכת לציבור ולהגיד לו: אנחנו הבאנו סחורה, אנחנו שינינו בשוויון בנטל ואנחנו הבאנו למשילות. רבותי, את נושא העבודה לא פותרים, ולגבי הצבא עוד אנחנו נראה מה יקרה, ובמקביל משסים איש ברעהו, כי בעידן המודרני טקטיקה זה טוויטר ואסטרטגיה זה פייסבוק; לא בעולם שאני גדלתי, שהעולם של הסנהדרין והעולם של נבחרי הציבור צריך להיות מובל על-ידי אלה שהם אליטה משרתת. כן, אליטה, שבאו מדלת העם וממקומות אחרים, אנשים רציניים שעושים את החומר ושואלים: מה יהיה על נכדינו כאן, בארץ הקודש, שהבטחנו להם שאנחנו בונים פה חברת מופת, כשלפני אלפיים שנה על שנאת חינם הבית הזה התרסק. ולכן, רבותי, אפשר לפתור את הבעיה. אנחנו הגשנו חוק, אפילו אני הקטן ממעש, בכנסת שעברה, אמרתי: חופשי ללמוד – אני יושב פה מול אדם שהוא מבוגר אחראי, אני קורא לו ישראל חסון, כי באמת איש חסון הוא. ורבותי, אתם רוצים שוויון שגם הערבים וגם החרדים, חלקם יתגייסו לצבא, מי שרוצה, אבל אחרים ילכו לתרום? תנו להם תמריצים. ומה התמריצים? אמרנו: מי שמשרת יקבל אחרי שנה ראשונה תגמול מקביל לשכר המינימום. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> בבקשה, גם הערבים שהולכים לשירות אזרחי, לא שירות צבאי, יקבלו. ורבותי, עם תמריץ כזה – זה לא שילכו לטייל בעולם, אלא רק אם ילכו להכשרה מקצועית או לימודים, כדי לשפר את ההון האנושי. אבל אנחנו בקריסת המשילות הישראלית. אנחנו מוציאים מהדמוקרטיה הישראלית את נשמת אפה, כי משילות זה לא 4.5% וזה לא 20 או 18 שרים. זה הטמטום הזה, שבמקום ששרים יעבדו ביחד על פרויקט, כל אחד מושך במקום לכיוון אחר, לא אקרא להם – ארבעה סוסים, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן – לא חמורים, אדוני סגן השר, כי חמורים זו חיה הרבה יותר חכמה מסוס, ולא אעליב את החמורים על ההתנהלות. ודבר שני, חברי כנסת – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – במקום שישבו בוועדה אחת ויהיו אנשים מקצועיים, יושבים פה בארבע ועדות, רצים ממקום למקום, במקום – או שיגדילו את מספר חברי הכנסת, או שיורידו את מספר הוועדות, בלי הכיבודים, ויעריכו אנשים על-פי המקצועיות שלהם, שיעבדו בהתמקצעות, ולא כל גן-השעשועים הזה, שאחרי זה אומרים: זאת הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה, זו הצגה לשוטים, שלפני זה, באמצעות הפייסבוק אנחנו רוצים להוביל את העם היהודי ואת אחינו הגרים. קשקוש בלבוש, היה אומר על זה יצחק רבין המנוח. ולכן אצביע בעד ולבי מתפלץ. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת משה פייגלין – איננו נוכח. חבר הכנסת ישראל חסון. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:> המצב הולך משתפר מרגע לרגע. <מיקי לוי (יש עתיד):> בגלל שנאמת נאום חכם, אני בא ללחוץ לך את היד. <ישראל חסון (קדימה):> רגע, רגע, אל תפעיל לי עוד. אני מחכה שמיקי ישב. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר חמד עמאר:> – – – לא, לא. <ישראל חסון (קדימה):> לא נורא, לא נורא. <היו"ר חמד עמאר:> לא נורא. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברותי, מה? <ישראל חסון (קדימה):> – – חברותי חברות הכנסת, אני מעולם לא השתתפתי בדיון שהיה בו כל כך הרבה כאב אמיתי וגיבוב כל כך גדול של צביעות. ואני אומר צביעות ואני אסביר למה. מה זה החוק הזה? מה זה המושג שוויון בנטל? מי שרוצה, נניח נקרא לזה זהות בנטל – יש חוק, יש חוק שירות ביטחון, לא צריך לחוקק שום חוק. למה צריך חוק? רק מי שלא רוצה יוצר חוק. מה החוק הזה אומר? יקירי, באמת מורי, יעקב פרי, שאני קטונתי מלחלוק לו מחמאות, נאלץ פה, בגלל מערכת פוליטית צבועה מלמטה עד למעלה, לתמרן. זו לא מערכת פוליטית שהיא צבועה – היא שטחית, היא שטוחה והיא לא רלוונטית לשום דיון. אדוני היושב-ראש, המפלגה שלך בכנסת הקודמת הצביעה נגד, היום היא תצביע בעד. למה? זוכר משהו, מאיר? אני זוכר משהו. <היו"ר חמד עמאר:> אני אעדכן אותך. <ישראל חסון (קדימה):> לא לא, בסדר. <היו"ר חמד עמאר:> המפלגה שלי הצביעה בעד ואתה לא זוכר, ואנחנו הצענו את ההצעה – – – <ישראל חסון (קדימה):> סלח לי, אדוני, המפלגה שלך הצביעה נגד וכדאי שתבדוק. בגלל אותה סיבה שהיא הצביעה נגד אנחנו היום נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו הגשנו הצעת חוק ואתם הצבעתם נגד. <ישראל חסון (קדימה):> אבל רגע רגע, רגע. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת חסון, עשיתם את אותה ועדה בקדנציה הקודמת. <ישראל חסון (קדימה):> נכון. אתה רוצה לשמוע – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> המפלגה שלך. <ישראל חסון (קדימה):> רגע, אתה רוצה לשמוע עכשיו את דעתי? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. <ישראל חסון (קדימה):> אוקיי, תשמע את דעתי, בוא תשמע את דעתי. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <ישראל חסון (קדימה):> מיקי, בוא תשמע את דעתי. תשמע את דעתי, בסדר? ואני ממשיך מהמקום שבאמת מכובדי פרופסור ברוורמן התחיל בו, אני רוצה להמשיך. חוק שירות ביטחון חוקק בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות. בן-גוריון מצא את עצמו פה עם חצי מיליון אזרחים, האויבים על הגבולות, בגבולות החיצוניים, מצב כלכלי על הפנים – נכון, רונית? – מצב כלכלי על הפנים – אתה אתי, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> כל הזמן. <ישראל חסון (קדימה):> מיליון משארית הפליטה מתדפקים על שערי המדינה, עוד 2 מיליון יהודים במזרח, בארץ המוצא שלך ושלי, עומדים לעלות בדרך ארצה. והבן-אדם צריך ליצור צבא, אין כסף, להגן על הגבולות, ליצור חברה וערכים. על בסיס הדברים הללו הוא חוקק את חוק שירות ביטחון שאמר: צבא סדיר עלות אפס, כי לכולם אין, אני אצרוב את החברה הישראלית, אצור את – בהרכב הדמוגרפי, בתמהיל הזה, אני אצור את העם ואני אלך קדימה. הוא צדק 50 שנה. אתה 65 שנים אחרי. בזמנו של בן-גוריון שירתו 80% במילואים. אני טועה, עמר? לא טועה. <עמר בר-לב (העבודה):> לא זוכר. <ישראל חסון (קדימה):> מה קורה היום? היום במבצע "עמוד ענן" תושבי אשקלון, אשדוד ושדרות הסתכנו יותר מחטיבה 7, גבעתי והצנחנים ביחד. האיום הרקטי על מדינת ישראל הוא יותר גדול מכל איום אחר. זה אומר שתושבי תל-אביב הם חזית לא פחות מחטיבה ממוצעת בצה"ל. <מיקי לוי (יש עתיד):> מסכים. <ישראל חסון (קדימה):> היום משרתים במילואים 17%, ביום טוב. המודל שעליו נבנה הרעיון צריך להיבחן. בבחינה הזו יכול לקום משמר לאומי, שאני אומר לך, שכשאני אבוא לרב פרוש ואגיד לו: אדוני, אני צריך ממך עזרה בשביל לחלץ את האנשים החלשים, בשביל לטפל, בשביל לעזור, בשביל משמר לאומי – אני אומר לך: לא אדון עיסאווי פריג' ולא הרב פרוש יגידו לי לא. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל יש להם את האפשרות הזו. <ישראל חסון (קדימה):> רגע. רגע. מיקי, תאמין לי, כשנכנסנו לשיחות הקואליציוניות אני ישבתי מול האנשים שדיברו אתי בשיחות. אמרתי להם: תפסיקו לדבר אתי על שוויון בנטל, אין מושג כזה בטבע. יכולה להיות זהות בנטל, אין דבר כזה שוויון. טייס 15-F שטס עכשיו אני לא יודע לאן – הוא לא שווה לי בנטל, הוא יכול להיות זהה לי בנטל. וזה לא טרמינולוגיה, זה משמעותי. באתי, אמרתי להם: חבר'ה, תקשיבו, תבואו לאחינו – ואני אומר לך: לאחינו תבואו. חבר'ה, לפני שבוע, תשעה באב – שנאת חינם. תבואו לאחינו, תגידו להם: אנחנו מבקשים מכם, תעשו מאמץ בשנה הקרובה, תוסיפו לי עוד 30% לגיוס. בשנה הזו ששר הביטחון יקים צוות שמורכב גם מהאזרחים הערבים וגם מהחרדים וגם מכל שכבות העם, תציעו לנו חלופות למודל, ואז תבוא תדבר, ואז תבוא תעשה. מה עשו עם ההצעה? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> אני מסיים. ברגל גסה ובכוחניות ובאטימות, והכי גרוע – בשטחיות ובטיפשות, מניחים לי את הצעת החוק הזו, שמיקי, האמן לי, תאמין לי, היה לי נוח שזה לא היה פרי, כי הייתי אומר מה דעתי עליה עד הסוף. אבל אם הצעת החוק הזו זה לא חוק טל, אז אני לא יודע מה זה חוק טל. ולפיכך אני מתפלא – שלי, אני מתפלא עליכם, אסור לכם לתמוך בהצעת החוק הזו. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה רבה לך. <ישראל חסון (קדימה):> אסור לכם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. תודה רבה. <ישראל חסון (קדימה):> ואני אצביע נגד. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ישראל, אני כל כך מחבב אותך. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <מיקי לוי (יש עתיד):> איך, ישראל? <ישראל חסון (קדימה):> מה זה איך? אבל זה מה שבוגי הציע ופרשנו. <היו"ר חמד עמאר:> אחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כן, מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אמשיך מהמקום שחבר הכנסת חסון הפסיק בו, כדי לא לחזור על הדברים והזמן מאוד קצר. אני מבין מהי המילה שוויון, אני מבין מהי המילה נטל, אני לא מבין מה זה שוויון בנטל. אין שוויון בנטל. אין שוויון כי נשים, אין שוויון – אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת ברוורמן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> חבר הכנסת ברוורמן, אתה ממש מפריע לי. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת ברוורמן, אתה מפריע לחבר מפלגתך. <מיקי רוזנטל (העבודה):> חבר הכנסת ברוורמן, אתה מפריע לי אישית. <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> תודה. בקיצור – חבר הכנסת ברוורמן, אתה ממש מפריע לי, אני לוקח את זה אישית. תודה רבה לך. ובכן, אני אמשיך מהמקום שחבר הכנסת חסון הפסיק בו. אני מבין את המילה שוויון, אני מבין את המילה נטל, אני לא מבין את המילים שוויון בנטל. אין שוויון בנטל, אין דבר כזה, זה יציר מלאכותי שכל כולו נועד לשיסוי פוליטי. ולא יצא מהדבר הזה שום דבר, שזה הכי מצער, כי כולנו מבינים את האתוס הצבאי וחלק מאתנו אפילו מעריך את האתוס התורני-דתי. חיברו פה מין שאינו במינו, הכול כדי לרצות באמת איזה קוניוקטורה פוליטית ממש רגעית, ושאולי תשלם דיבידנדים – לדעתי היא לא תשלם דיבידנדים, מכמה וכמה טעמים, אני אגיד. ראשית, המחיר שהיא עולה. ההערכות הזהירות אומרות שזה יעלה לנו מיליארד שקל – איפה האדון מיקי לוי? מיליארד שקל. במיליארד שקל אפשר לעשות בדיוק הפוך, להגיד: בוא נתגמל את אלה שרוצים לשרת – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> זה החוק שהצעתי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – ונוותר לכל אלה שלא רוצים מטעמי מצפון, מטעמים שונים וכו' וכו'. וזה יעשה הרבה יותר צדק. זה – 1. 2. זה לא יגייס חרדי אחד לטעמי, אבל זה כבר מעורר אנטגוניזם מאוד גדול. זאת אומרת, אנחנו גם מפסידים את החרדים, כי אנחנו מעוררים את כל הרגשות ואת האיבה, ואנחנו רואים את זה כבר עכשיו, בדבר שלא היה. לא הייתה עד עכשיו ההתנכלות לחיילים החרדים בחברה החרדית. את זה כבר הצלחנו להשיג. לא גייסנו חרדי אחד נוסף, אבל את האיבה של החברה החרדית לרעיון הגיוס אנחנו משיגים, בתוך חברה שמעצמה מבינה את נושא התעסוקה, נפתחת לעולם התעסוקה, מעודדת חלק מהבנים שלה ללכת לעבוד כבר וכו' וכו', שזה היה היעד המרכזי. ואנחנו, כאמור, בגלל שאנחנו מערבבים מין שאינו במינו אז אנחנו לא נגייס לטעמי אפילו חייל אחד חרדי, אבל נגביר שנאה. אבל זה מאוד אופייני לחבורה הזאת של יש עתיד, שהם יורים ליד. אני לא יכול להתאפק שלא לומר את זה היום כי נוכחנו בזה נוכח השם המצחיק שהם הביאו לאיזה חוק שהוא כל דבר חוץ מחוק המשילות. זאת אומרת, זה שיש בו רעיונות אנטי-דמוקרטיים וחוסר הבנה של המציאות הפוליטית, כאילו אחוז החסימה הוא הבעיה של המשילות במדינת ישראל. הבעיה של הפוליטיקה הישראלית, כמו, אגב, הבעיה של כל הפוליטיקה העולמית, זה לא המפלגות הקטנות אלא העובדה שהמפלגות הגדולות הולכות ונעלמות, ושום דבר ממה שהובא היום ברעיון הרע מאוד, ברעיונות הרעים, באוסף הרעיונות המאוד מאוד רעים האלה של יש עתיד, לא מתמודד בכלל עם הבעיה. אותו דבר גם החוק הזה שהבאתם עכשיו, ושאני בצער רב אומר, כי אתם – יש את הדבר הזה שכולנו באופן אוטומטי, גם במפלגה שלי, אנשים מתגייסים לרעיון ורוב הסיעה מצביעה בעד כי אי-אפשר להצביע נגד, כי אומרים: רגע, יש פה חוק שנוגע באתוס הכי ישראלי שיש. זאת אומרת, הגיוס הוא לטעמי באמת, כל מי שמדבר עליו במונחים של חובה, טועה – זו זכות גדולה לשרת בצה"ל, ומי שרוצה שיבוא. ואנחנו רוצים שהחרדים יבואו, אבל אנחנו רוצים לחבר אותם לאתוס הישראלי – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> מי שרוצה – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – ויש עתיד מבקשת לשסות חלקים של החברה הישראלית זה בזה. אין לזה שום קשר לשום דבר אחר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש בזה פרנסה היום. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אבל יש לזה פרנסה לא רעה, אולי. כן, אני אמרתי: יש בזה אולי דיבידנדים פוליטיים זמניים. אין בזה, לטעמי, שום דבר. לא הספקתי, כי הזמן לא מאפשר לי לדבר על האפשרות של שוויון בנטל האמיתי. השוויון בנטל האמיתי, כן, לא נוגע לזכות לשרת בצבא, אבל הוא כן נוגע לזכות לחיים בכבוד. ואם היו רוצים, אם יש עתיד הייתה מעזה לטפל קצת, בקצה-קצהו או בקצה-קָצֶהָ של הסוגיה הקשה והמסובכת הזאת של השוויון, אז הייתי יכול להרים את ידי בעד החוק הזה. אבל אני לצערי הרב איאלץ להצביע נגדו. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל בירן. אחריה – חבר הכנסת מאיר שטרית. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושבת שהמליאה מלאה יותר משראיתי אותה בנאומי האחרונים. אני רוצה להתחיל בנקודת הפתיחה, והיא עם מה אני לא מזדהה בכלל. אני חייבת להודות שכל השיח הזה של השוויון בנטל קצת מעורר בי חלחלה, בעיקר נימת הקול שמי שמשתמש באותו ביטוי נוהג לתבל בה את דבריו. אני לא מזדהה בכלל עם כל תפיסת הפראייריות. אני ביליתי את רוב חיי בלעשות שנת שירות לפני הצבא, ולחתום עוד כמה חודשים של שירות, ואחר כך להתנדב במשך שנים; לא כי אני פראיירית, לא כי עשיתי טובה למישהו. השירות הצבאי שאני עשיתי, וחינכתי אחרים ללכת ולשרת ביחידות הטובות של צה"ל, הוא מהסיבה הכי פשוטה: כל עוד יש איום קיומי על מדינת ישראל, כל אחד צריך לתת את חלקו. ולהפך, עדיף שאנשים עם הכי הרבה ריסון מוסרי, שידם הכי כבדה על ההדק והם חושבים על זה שוב ושוב ושוב – עדיף שהם יהיו בקו החזית. זה מה שצריך להיות, וזאת התפיסה הבסיסית שלי בעניין. מה כן מדאיג אותי? כבר אמרתי שלא מדאיג אותי – לא שאני פראיירית, לא בשירות הצבאי וגם לא בזה שלוקחים לי את המסים ועושים סיבוב על גבי. שוב, לא מזדהה עם זה בכלל. מה כן מדאיג אותי? כמו שאתם יכולים לראות, אני אדם חילוני. מאוד מטרידה אותי השאלה של איך תיראה החברה הישראלית בעוד עשר, בעוד 20 שנה? מה יקרה לחופש לאהוב את מי שאתה רוצה? מה יקרה לחופש לחשוב את מה שאתה רוצה? כל הדברים האלה מדאיגים אותי מאוד. נקודת ההנחה הבסיסית שלי היא שכולנו צריכים לחיות פה על אף האי-הסכמות, ובתוך זה צריך למצוא דרכים לקיים את הדיאלוג. כשיש אדם אחד שמפר את החוק, אפשר לשלוח שוטר שיעצור אותו. כשיש אדם אחד שמחליט להשתמט משירות, אפשר לשלוח משטרה צבאית. אבל אי-אפשר לעשות את זה לעשרות אלפי אנשים, זה לא יעבוד. מלכתחילה, העובדה שצה"ל הוא צבא עם מושתתת על זה שיש הסכמה רחבה בציבור ותחושת התגייסות ותחושת סולידריות. ואת התחושה הזאת אי-אפשר להחליף במתכונים ריקים שמבוססים על כפייה, זה פשוט לא יעבוד. מה עוד לא? אני חושבת שהשיטה של לעשות ככה לקבוצות שונות באוכלוסייה היא לא יעילה. מי מכם שיש לו ילדים קטנים ודאי יודע שברגע שמישהו מאשים אותך – זה אינסטינקט אנושי – כשמישהו מאשים אותך, כשמישהו עושה לך ככה, אתה לא מייד אומר: וואי, אולי אני לא בסדר, אני אחשוב איפה אני יכול להשתפר. לא – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <מיכל בירן (העבודה):> כשמישהו מאשים אותך, הדבר הראשון שאתה עושה זה מיישר קו עם הקבוצה שלך. זה מחזק את החומות, זה סותם את הפרצות שבהן עובר אוויר ויש דיפוזיה. אנחנו גם לא טיפשים. כל מי שיש לו עיניים בראשו יודע שהשוויון בנטל הפך להיות – הפייסבוק מלא בבדיחות משעשעות; חצי משעשעות, חצי גורמות לך לבכות – זאת הפכה להיות הדרך להימנע מכל דיון רציני: מכל דיון רציני על התקציב, מכל דיון רציני על החברה הישראלית. כל פעם שחלילה מדברים על סדרי העדיפויות ואיך אנחנו ממלאים את הבור התקציבי, מייד נשלפת מהכובע הססמה "שוויון בנטל". וזהו, מאותו הרגע אף אחד כבר לא רואה בעיניים, כולם מוכנים לעשות הכול בשביל להטיח האשמות בעמלק החדש שיש לנו. מה כן? אני מגדירה את עצמי סוציאל-דמוקרטית. חלקכם אולי חושבים שהמונח הזה מאוד מעצבן, אבל בסופו של דבר מבחינתי זה אומר נוסחה פשוטה: כשמגיע הרגע לתרום לקופה המשותפת, לקולקטיב, עושים את זה בצורה פרוגרסיבית, כל אחד נותן כמה שהוא יכול. וזה קשור גם לזמן, ליכולות, לכסף. כשמגיע הרגע לקבל – עושים את זה בצורה אוניברסלית. מאוד מדאיגות אותי, לפיכך, גם הכוונות להתנות שירותים שהמדינה חייבת בדין לתת לאזרחיה במיני טריקים כמו מיצוי כושר השתכרות, שנראה שהמטרה העיקרית שלהם היא לנסות ולהדיר חלק מהאוכלוסיות מקבלת השירותים שמגיעה להן בדין. מה כן? אני חושבת שהמדינה צריכה להשקיע הרבה בתמריצים חיוביים, גם לשירות בצה"ל, אבל לשירות בצה"ל במסלול הרגיל. אם אתם שואלים אותי אם אני צריכה לבחור בין זה שיהיו חלקים שלמים בצבא ההגנה לישראל שרגל אישה לא תוכל לדרוך שם, אז התשובה שלי היא: לא. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <מיכל בירן (העבודה):> הדבר הכי חשוב – אתם מפריעים לי, חברי הכנסת תמנו-שטה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יש לנו רק שאלה אלייך. <מיכל בירן (העבודה):> אתה מוזמן לשאול את השאלה כשיגיע תורך. אני חושבת שכשאני צריכה לבחור בין המהות של מי שאנחנו ואיך ייראה הצבא לבין פלוגות שלמות שבהן מודרות נשים – לי אין ספק, אני חושבת שצריך לתת תמריצים חיוביים למי שכן מוכן לשרת בצה"ל במסלול הרגיל והמשולב והדיפוזי, ולתת מעטפת של תמיכה ולתת תמריצים – – <היו"ר חמד עמאר:> את צריכה לסיים. בבקשה. <מיכל בירן (העבודה):> אני מייד אסיים. אני כן חושבת שצריך להשקיע בתמריצים והשתלבות בשוק העבודה, יש מלא דברים שכן אפשר לעשות. אני אצביע היום בעד, אבל אני אצביע בלב כבד. אני חושבת שהחוק שאתם מביאים לכאן הוא גם לא יעיל, הוא לא יצליח להשיג שום דבר מהדברים החיוביים שאתם מקווים להשיג. לעומת זאת, את התוצאות השליליות אנחנו כבר רואים. אתם גורמים לכל התהליכים, שקורים מתחת לפני השטח כבר שנים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אתם מפריעים. סגן השר מיקי לוי. <מיכל בירן (העבודה):> – – כל הרעיונות החדשים שהולכים ומתפשטים בחברה החרדית, אתם מאטים אותם ומפריעים לתהליך הזה. אני אצביע בעד, כי אני נותנת לכם ליהנות מהספק, אבל אני ממש מקווה שמהסיכוי הזה שאנחנו נותנים לכם, אתם תצליחו לעשות מזה משהו. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר שטרית. אחריו – חברת הכנסת מיקי רוזין. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – גנב אחד, לא אלפי גנבים. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני ישבתי פה כמעט כל הדיון, מתחילתו עד עכשיו, באולם, ושמעתי את רוב הדוברים. אני מוכרח לומר שאני פשוט תוהה. אנשים מדברים נגד החוק וגומרים בזה: אני אצביע בעד. אנשים מדברים בעד החוק וגומרים בזה: אני אצביע נגד. זה פשוט מוזר לי לגמרי איך אנשים מצביעים, על-פי מה הם מצביעים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <קריאה:> – – – <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את הדקות שיש לי, לדבר לא בפוליטיקלי קורקט אלא לומר את האמת. חברים, אני לא בסיעת יש עתיד, אבל להזכיר לכם, בממשלה הקודמת הייתי בסיעת קדימה כשקדימה נכנסה לממשלה ללא שרים, חוץ ממופז, ללא שום תנאי, בגלל העניין הזה, שרצינו לגרום לכך שכל אזרח בישראל ישרת בצה"ל. תפיסת עולמי, וכך חוק שאני הגשתי, גם בכנסת שעברה, גם בכנסת הזו, היא שכל אזרח מגיל 18 ומעלה יגויס לצה"ל, אם הוא רוצה או לא רוצה. גם חרדי, גם ערבי. אני אסביר לכם תכף מדוע. לא בגלל השתלבות בעבודה, לא בגלל ההתנחמדות פה, כולם מנסים להתנחמד לכולם, שהכול יהיה בסדר; אני אסביר לכם מדוע. רבותי, לפי דוח טאוב, בשנת 2010, בעשור משנת 2000 ל-2010, תקשיבו למספרים האלה, זה מה שאותי מטריד: משנת 2000 ל-2010, החינוך הממלכתי, מספר התלמידים בחינוך היסודי ממלכתי עלה ב-0.3%; בחינוך הממלכתי-דתי הייתה עלייה של 11%; בחינוך הערבי הייתה עלייה של 37% במספר התלמידים, ובחינוך החרדי הייתה עלייה של 57%. <קריאה:> בן פורת יוסף. <מאיר שטרית (התנועה):> בן פורת יוסף, לברכה, אין לי דבר נגד זה. אני בעד זה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <מאיר שטרית (התנועה):> חבר הכנסת מיכאלי, אני בעד משפחות ברוכות ילדים. אתה יודע, אני עצמי בן למשפחה כזו, אני התשיעי במשפחתי. לוקחים את סך הכול תלמידי בתי-הספר היסודיים בארץ, היום, בשנת 2010, המספר בינתיים נהיה יותר רע, אבל בשנת 2010 – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זה רע? <מאיר שטרית (התנועה):> תכף אני אסביר מדוע בעיני זה רע. היו בחינוך הממלכתי – 38% מתלמידי בתי-הספר היסודיים הם בחינוך הממלכתי; 14% בחינוך הממלכתי-דתי; 28% בחינוך הערבי; 20% בחינוך החרדי. זאת אומרת, בשנת 2010 היו 48% מתלמידי בתי-הספר היסודיים בחינוך החרדי או הערבי ו-52% בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. משנת 2010 עד היום זה השתנה. היום יש יותר מ-52% בבתי-הספר היסודיים, תלמידים בחינוך הערבי או החרדי. המשמעות, לא שיש לי דבר נגדם, כן ירבו ויהיו לברכה, אבל הם יוצאים לשוק בלי שום ארגז כלים בסיסי להשתלב בחברה הישראלית. בלי יכולת. הם נמצאים ברמת הישגים של העולם השלישי – לפי מדינות ה-OECD, במבחנים הבין-לאומיים הם בכלל לא משתתפים. עכשיו, איך הם ישתלבו מחר בכלל בלימודים? לכן תוכנית הליבה, כשאני מדבר על תוכנית ליבה אני רוצה שהתלמידים האלה יהיו חלק מאזרחי ישראל. בואו נחשוב רגע 20 שנה קדימה. לפי דוח טאוב, התהליך הזה ממשיך. אם זה יימשך באותו קצב, בשנת 2040 יהיו 88% מהתלמידים ערבים או חרדים, והיתר יהיו בחינוך הממלכתי, רק 13%. תגידו לי אתם, איך ה-13% האלה יפרנסו את ה-80%? הרי זו פצצה חברתית ממדרגה ראשונה. <מיקי לוי (יש עתיד):> כלכלית – – – <מאיר שטרית (התנועה):> לכן, אם מישהו רוצה לשנות את הקו הזה, צריך להפסיק להתנחמד, חברים. כולם צריכים לשרת בצבא. שמעתי את עיסאווי פריג' אומר קודם: אתם רוצים שיהיו מיליון ערבים עם רובים? מה זאת אומרת? מה הוא אומר לי? הוא אומר לי שערבים הם נגד מדינת ישראל? הוא מאשים אותם בשנאה למדינת ישראל? אם זו תפיסת עולמו – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> המשמעות שלא תפור – – – זו המשמעות. <מאיר שטרית (התנועה):> הוא אמר מעל הבמה: אתם רוצים לקחת מיליון ערבים, לתת להם רובים? זאת אומרת מה? כל הערבים הם בוגדים? הם נגד מדינת ישראל? אני חולק עליו. אני מכיר ערבים רבים שרוצים לשרת בצבא וחוששים, כי ההנהגה הערבית לא כל כך מבינה אותם. אני חושב שאם ערבים היו משרתים בצבא הייתה להם הזדמנות אמיתית להשתלב בחברה הישראלית, כמו שקרה לדרוזים. בניגוד למה שעיסאווי אמר, או אחמד טיבי, הדרוזים נמצאים היום משולבים בכל חברה הישראלית, בצבא, בכלכלה, במדינה, בדרגות מאוד גבוהות. למה? <קריאה:> למה? <מאיר שטרית (התנועה):> אל תפריעי לי. כי הם נכנסו לחלק בשירות הצבאי והשתלבו בצבא. הערבים לא נמצאים שם. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יש טייס דרוזי? <מיקי לוי (יש עתיד):> יש. <קריאות:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מכיר אישית יותר מטייס. אז בשילוב בצבא, הדרוזים השתלבו בצבא בצורה הכי טובה שיש. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה יכול להגיד שבגלל השירות בצבא הדרוזים שווים בכול? <היו"ר חמד עמאר:> אני לא אמרתי. אני אומר לך, המדינה פספסה את העדה הדרוזית בגדול. בוא לא ניכנס עכשיו, הוויכוח שלנו הוא לא על העדה הדרוזית. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני, לקח זמן. תשמע, אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת, אתם גם מאשימים את המדינה: הערבים לא שווים בכול, הדרוזים לא שווים בכול, היהודים לוקחים עדיפות. אני אומר לך, כמי שהיה שר פנים ומכיר את השלטון המקומי הערבי היטב: אני פיזרתי 25 רשויות מקומיות בשנתיים שהייתי בגלל חוסר אחריות של המנהיגים שנבחרו, בגלל חוסר היכולת שלהם והרצון שלהם לספק שירותים באמת לתושבים שלהם. אני אומר לך באחריות, כמי שהיה ראש עיר, ושר פנים ושר בכל המשרדים האחרים, שלצערי חלק מהמצב שנמצא בסקטור הערבי, בפיגור בתשתיות וכו', זה אשמת הסקטור עצמו. כאשר ראש מועצה לא בונה ברישיון, לא גובה אגרות בנייה, לא גובה היטלי פיתוח כמו ביישוב היהודי, איך אתה רוצה שיהיה לו כסף? אז זה קל להאשים את המדינה. אני אומר לכם, חברים, בלי קשר, אני אומר, הצבא לא נותן לאף אחד כלום. הוא לא נותן ליהודים, הוא לא נותן לערבים, הוא לא נותן לדרוזים. הוא נותן דבר אחד, הוא נותן השתלבות, הוא נותן לימוד מקצוע, הוא מלמד אחריות, הוא מלמד לעצמאות. הוא מלמד אנשים להיות אחראיים. <היו"ר חמד עמאר:> אתה צריך לסיים. <מאיר שטרית (התנועה):> הפריעו לי. לכן אני ביקשתי – – – <היו"ר חמד עמאר:> הוספתי לך, הוספתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> הפרענו לו. <מאיר שטרית (התנועה):> הוא מלמד לאחריות, ואני רוצה שהילדים הערבים, תהיה להם הזדמנות שווה בארץ. אני רוצה שהילדים החרדים, תהיה להם הזדמנות שווה בישראל. להשתלב בחברה, בעבודה. לכן, חברים, נפסיק לשחק. אני לא אוהב את החוק שמוגש לפנינו, למרות שכחבר קואליציה אני אצביע בעדו. אני לא אוהב את החוק הזה מכיוון שהוא הטוב במיעוטו. הוא לא הלך מספיק רחוק. אני אומר לפרי, לצערי הרב הוא לא עשה עבודה מושלמת. כשמגייסים קבוצה גדולה של אנשים בגיל 22, זה חבר'ה שכבר יהיו נשואים, כל אחד מהם יעלה 5,000 שקל לחודש, בעוד שחייל סדיר רגיל לא מקבל כלום, 300 שקל לחודש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מאיר שטרית (התנועה):> זה לא שוויון בנטל ובוודאי אין פה שוויון. אני חושב שגם הערבים – ולצערי הערבים לא מופיעים בחוק. ואתם אומרים בצדק, הערבים תמיד אומרים, אדוני היושב-ראש: מה אתם רוצים מאתנו? אתם פוטרים אותנו משירות. אני אומר לך, חבר הכנסת, אני דיברתי עם ראשי ערים, עם מנהלי בתי-ספר ערביים בארץ, במקומות שונים בארץ, והם אומרים: אנחנו רוצים שתגייסו ילדים שלנו; למה אתם לא שולחים קצינים לבתי-הספר שלנו להסביר לנו מה אפשר לעשות בצבא ואיך אפשר להתגייס לצבא? אגב, בחלק מהיישובים יש ערבים רבים שמתגייסים לצה"ל. לצערי הרב, אני אומר בצער, הם באים לכניסה לכפר, מורידים את המדים ולובשים בגדים אזרחיים ונכנסים לכפר, שמא יבולע להם. מה שקרה בעניין החרדי הוא דוגמה קלאסית, ואני שמח שהחרדים גינו את זה בתוקף רב. כי באמת, אם אזרח ישראלי לא יכול להסתובב בעיר שלו בגלל היותו חייל, זו בושה למדינת ישראל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מאיר שטרית (התנועה):> שמעתי עכשיו – משפט אחרון, אדוני. שמעתי עכשיו מישהי מהחברים אומרת: מה זאת אומרת, אתם רוצים לקבל 10,000 איש שאי-אפשר להכניס אותם לבית-סוהר, לכן בואו נוותר להם על השירות הצבאי; חברת הכנסת בירן. אז בואו נוותר גם על אכיפת חוק. יש 10,000 גנבים, בואו לא נכניס אותם לבית-סוהר, שיגנבו כמה שהם רוצים, שיפרצו, שישדדו, בואו נוותר להם, שלא ייכנסו לכלא, כי הם עוברים על החוק. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. משפט אחרון, תודה. חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> איפה חברי חברי הכנסת החרדים? לילה טוב לכולם. אני רוצה לפנות קודם כול אליכם. אני לא אישה מאמינה, ולכן אני לא שותפה לדעה כי תפילה מגינה עלינו כמו צבא. מה לעשות, אני לא שותפה, ואני חושבת שציבור גדול, בעיקר הציבור החילוני, לא שותף לאמירה הזאת, ולכן הדברים אינם נשמעים באוזניו הגיוניים. אני, כמו שנאמר פה כבר על-ידי אחרים, על-ידי חברי וחברותי, רוצה בהחלט שהחברה החרדית תשתלב בחברה כולה, בשוק התעסוקה ובחינוך ובליבה וכל הדברים האלה. אבל אני לא רוצה לחיות במדינה שבה האזרחות נבחנת רק על-פי מידת ההקרבה והקורבנות. והשיח שנשמע פה על הבמה שוב ושוב הוא שיח של קורבנות. אנחנו הופכים את הצבא לאידיאל, אנחנו הופכים את ה"למות למען המולדת" לאיזה – המיתוס הזה, חשבתי שהוא כבר נעלם, נשבר, שחטנו את הפרה הקדושה הזאת. אני לא רוצה למות למען המולדת, אני רוצה לחיות למענה. כן, אנחנו עושים פה תחרות מיהו אח שכול, אישה שכולה – אנחנו עושים פה תחרות של קורבנות, ואני לא רוצה למות למען המולדת, אני רוצה לחיות, ולא מוכנה לעשות אידיאליזציה, לא מהצבא ולא מהמוות למען המולדת. עכשיו, יש פה קבוצה שלמה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לפעמים צריך להקריב את חיינו למען המולדת. <מיכל רוזין (מרצ):> אז אני לא רוצה להקריב את חיי למען המולדת, זה לא אידיאליזציה, זה אולי חוסר ברירה, אבל אני לא מוכנה להפוך את זה לאידיאל. עכשיו, יש פה קבוצה שלמה, יוזמי החוק, שבאים ובעצם, בעיני, מסיתים ומטילים אצבע מאשימה על קבוצה אחת, ואומרים – הרי לא אומרים רק: בואו, שוויון בנטל, תתגייסו לצבא; מלווים את זה בהאשמה כללית על פגיעה במשק הישראלי, במצב הכלכלי-חברתי שלנו, ושרק אם נפתור את בעיית החרדים יסתדרו כל הבעיות הכספיות שלנו. זו דמגוגיה זולה, זאת אשליה ואחיזת עיניים, ושיסוי החברה החילונית בחברה החרדית, בקבוצת מיעוט. אז בואו נעזור למצביעי יש עתיד עכשיו בשעת לילה, אם מישהו צופה בנו, ובואו ננפץ את האשליה הזאת: כי ההוצאה על המגזר החרדי, בכל התקציב, גם בשנים שהם היו בשלטון, הייתה 1% בלבד מסך תקציב המדינה. פחות מ-10% מהבור הגירעוני שאליו הגענו. לעומת זאת, לפי כל המדדים, גיוס החרדים יגדיל את הגירעון בעוד כמעט 4 מיליארד שקלים. את זה קבעה מחלקת המחקר של הכנסת בדוח שהוציאה. אז על מי העלות הזאת תיפול אם לא שוב על מעמד הביניים? בפועל, כל מחזור שמתגייס במדינת ישראל, רק 50% מהאוכלוסייה בכלל מתגייסת. מתוכם, 90% בכלל לא משרתים בשירות מילואים. ואתם יודעים עוד מה? 20% מהחיילים המשרתים היום נמצאים על סף קריסה כלכלית וחרפת רעב. את זה אנחנו לא מזכירים. אנחנו רוצים שכולם ישרתו בצבא, אבל כמה חיילים רעבים יש? כמה חיילים אין להם לאן לחזור הביתה בשישי-שבת? אז אולי במקום לדרוש שירות צבאי, שגורם לריב, למדון, לסכסוך, בואו נפעל באמת לשילובם בתעסוקה. נשחרר אותם מהעול הזה, מהחרב הזאת שאנחנו מניחים על צווארם: אם לא תתגייסו אז אתם חייבים להיות בישיבה, אם לא תהיו בישיבה אז תתגייסו. בואו נעזוב את זה, בואו נשלב אותם בשוק התעסוקה. ניתן באמת פתרונות אמיתיים, ואז נוכל באמת לשלב אותם באוכלוסייה. עכשיו, חבל שהלך מפה חבר הכנסת שמולי, אבל אני מדברת למפלגת העבודה עכשיו. <אראל מרגלית (העבודה):> כן? <מיכל רוזין (מרצ):> האשים אותי חבר הכנסת שמולי שאנחנו לא חברתיים. בזה שאנחנו אומרים שאנחנו לא דורשים שוויון בנטל, אנחנו לא חברתיים, אנחנו לא מבינים מה זה להיות חברתיים. אז צר לי מאוד שחבר הכנסת שמולי לא מבין שלהיות חברתי זה לא שוויון פורמלי, שכולם אותו דבר. עלו אחר כך כמה חברים שלו שדווקא דיברו בכיוון הזה. שוויון אמיתי, מהותי ולא פורמלי, זה לדאוג לכל אוכלוסייה על-פי הצרכים שלה ולדרוש מחויבות מכל אוכלוסייה על-פי יכולותיה ועל-פי תרבותה ועל-פי תפיסת עולמה; וזה להיות שוויוניים, וזה להיות חברתיים. ואם חברתי, אז יש דבר אחד שמאוד מטריד אותי, וזה עלה מאוד בקטנה פה הערב. מדברים על לתת מיליון רובים לאלה או לאלה – אני לא מתייחסת לכך. אבל אני כן מתייחסת למאבק ארוך שנים: כשאני הגעתי לכאן לכנסת, בהיותי בחורה צעירה, עם חברות כנסת פמיניסטיות שנכנסו לכנסת, אחד המאבקים המרכזיים של המהפכה הפמיניסטית בישראל היה שילוב נשים בצבא. ליצור מצב שבו נשים, יש להן שוויון בצבא; לפתוח את התפקידים – אני מזכירה לכם את בג"ץ אליס מילר, את חוק שירות ביטחון של חברת הכנסת פרופסור נעמי חזן, שאתה עבדתי. פעלנו קשות על מנת לפתוח את התפקידים בצבא, ועדיין המצב אינו מושלם. אז דוח מבקר המדינה ב-2012 קובע כי שירות חרדים בצה"ל גורם בפירוש להדרת חיילות. כבר היום הפקודות מאפשרות לחיילים דתיים להתנגד לשירות משותף עם נשים באותה יחידה לוחמת. יותר ויותר נשים אינן יכולות להשתלב כשוות, בעיקר ביחידות השדה, וגם בתפקידי הדרכה. היום כבר מתקיימת הלכה למעשה קיצוניות דתית בצבא – נותנים גיבוי לחיילים דתיים שסירבו להתאמן עם מדריכות. חבל שיצא מפה השר אורי אריאל. <היו"ר חמד עמאר:> את צריכה לסיים. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבר אני מסיימת. יש מחאה על שירת נשים, הסדרים לא רשמיים ביחידות של מפקדי בסיסים שנמנעים משיבוץ נשים בתפקידי מטה, פיקוד והדרכה. אז בשם השוויון בנטל פוגעים בשוויון הנשים בצבא ולוקחים אותנו אחורה למה שכבר השגנו. וגם זה לא אידיאל. וגם זה לא אידיאל – שנשים תהיינה בתפקידים קרביים בצבא. הנה, אני שמחה שהגיע לפה חבר הכנסת אריאל, כי בהחלט כבר היום ההקצנה הדתית בצבא יוצרת מצב שיותר ויותר נשים מודרות מתפקידים קרביים ותפקידי הדרכה בצבא. אז המחיר של החוק הזה הוא גם הסתה, הוא גם שסעים בחברה וגם הדרת נשים. המחיר הזה גבוה מדי, ואנחנו לא רוצים לשלם אותו. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת רות קלדרון. אחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <רות קלדרון (יש עתיד):> תמיד רציתי להעלות ולהוריד את זה. תמיד ראיתי אתכם עושים את זה ולא עשיתי. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני קצת מרחפת מהשעה. אבל אני רוצה לומר כך: כשאני עומדת מול שאלה גדולה בחיים שלי, אני הולכת להתייעץ. אבא שלי לימד אותי שתמיד צריך להתייעץ קודם, ואחר כך אפשר להחליט, ומותר גם לטעות. עכשיו, בשנים האחרונות, כשאבא שלי כבר לא אתי, אני מתייעצת עם מי שאני יכולה למצוא, ואני בדרך כלל הולכת ומתייעצת בתורה. את רוב הדברים שאני מתלבטת בהם במשך החיים שלי גיליתי שלא אני המצאתי – הבעיות שמולן אנחנו עומדים, עמדו בפניהן לפנינו אנשים חכמים אחרים. ובבעיה שעליה אנחנו מדברים היום, הבעיה של ההסכם של השותפות בנטל, או – איך אומרים – השוויון בנטל, יש בסיס תורני מאוד יפה. אני רוצה לנסות לשתף בו ולנסות להוציא ממנו איזושהי תובנה ללילה הזה. הדברים מתחילים – והזכיר את זה, נדמה לי, חבר הכנסת כבל, בתחילת הערב, או סליחה אם אני שוכחת מי זה היה – הדברים מתחילים במקרא, בברכות של יעקב ליששכר וזבולון. האבא יעקב אומר לשני הבנים שלו, מתוך כל בניו, לזבולון הוא אומר: "זבולֻן לחוף ימים ישכֹן, והוא לחוף אניות, וירכתו על צידֹן", וליששכר הוא אומר: "יששכר חמֹר גרם, רֹבץ בין המשפתים, וירא מנֻחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבֹל, ויהי למס עֹבד". בעצם, בפשט, שתי ברכות לשני בנים – אחד, שבט שעוסק במסחר, יושב על מים, יש לו ספינות ואוניות; ויששכר "חמור גרם", נמצא במקום, ברכות של אדמה. אבל רש"י, בעקבות חז"ל, כבר בבראשית רבה, יש פרשנות מאוד מעניינת לעניין יששכר וזבולון, ובעצם יוצרים את הדגם הזה של שותפות בנטל, שאחד לומד תורה ואחד מפרנס. בבראשית רבה אומרים כך: "זבולון לחוף ימים ישכון – הרי זבולון קדם ליששכר. ולמה כן?" למה מברך יעקב את זבולון קודם ליששכר? "אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא" – כלומר במסחר – "ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו; לפיכך קדמוֹ". כלומר, יש שני אחים, אחד טוב בעסקים והשני טוב בלימוד תורה. אז האח הסוחר עושה מסחר ומביא כסף ומממן, מסבסד, את האח הלומד. ובעוד מקום, בבראשית רבה, כתוב: "עמדו ב' שבטים", שני שבטים, "גדולים בישראל, יששכר וזבולון. יששכר עוסק בתורה, וזבולון מפרש בים, ובא ונותן לו, והתורה רבה בישראל". החיבור הזה של יששכר וזבולון, בשלב הזה של בראשית רבה, טוב לכל הצדדים. הוא אוהב לסחור, הוא אוהב ללמוד תורה, כולם מרוויחים. רש"י בעקבותם אומר, ד"ה "לחוף ימים": "על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו סְפר, מרק"א בלעז, גבול. הוא יהיה מצוי תדיר על חוף אוניות", כלומר, תמיד זבולון יחיה על המים, "במקום הנמל, שאוניות מביאות שם פרקמטיא", סחורה, "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה. הוא שאמר משה 'שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באֹהליך'". אז יש לנו תפיסת עולם חיובית לגמרי של שיתוף פעולה: כל אחד עושה מה שהוא יכול. יש אחד מגדולי האחרונים, לפי דעתי – אני מדלגת על אברבנאל ועל הרמב"ם, ואני כן רוצה לומר שישנה התלבטות של לומדי התורה בעצמם, ששואלים את עצמם: אם אני לומד תורה ומישהו אחר נותן לי את הכסף כדי ללמוד, האם אני נותן לו את השכר שלי בעולם הבא? כלומר, איזה מין סידור זה, איזה מין הסכם זה, מה נותן לומד התורה לאיש שמביא את הכסף? הנצי"ב כתב שבאמת אם תלמיד חכם יקבל פרנסתו מהעשיר, ועושה אתו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר. ואף-על-פי-כן, כותב הנצי"ב, שאם אין התלמיד חכם רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב לעשות הסכם כזה עם עשיר מאשר ללכת ולהתפרנס בכוחות עצמו ולמעט בלימודו. כלומר, ישנה כאן התלבטות, ועכשיו אני מזדהה עם לומד התורה: כאשר אני לומד, ושם יהבי על מישהו אחר לפרנס אותי, מה אני נותן לו תמורת הפרנסה הזאת? והנצי"ב אומר, שווה לי הכסף, אני אלמד תורה, כי בזה אני טוב, הוא יפרנס, ואז זה גם טוב בעצם למפרנס. <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת קלדרון, כיוון שהנושא מאוד חשוב, תסתכלי רק על הזמן, כדי שתוכלי להעביר את המסר – – – <רות קלדרון (יש עתיד):> רבי חיים מוולוז'ין אומר שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, מכל מקום החשוב ביותר הוא כבוד השמים בעולם הזה, ולכן אם על-ידי שהתפרנס מהעשיר יוכלו ללמוד יותר תורה ולהרבות קידוש השם בעולם, מוטב שימסור את נפשו. אני רוצה לסיים באחד, לדעתי מגדולי האחרונים, ש"י עגנון, שכתב סיפור קטן שנקרא "יששכר וזבולון" – בתוך "אלו ואלו". זהו סיפור חכם, ובו אני אסיים. עגנון מספר שיששכר וזבולון הם שני אחים מודרניים, יששכר לומד וזבולון בעל עסקים ומפרנס אותו. וכך הוא תמיד חי, הוא לומד והוא נותן את הכסף. אני מנסה למצוא מישהו לדבר אתו, מרב, כי אף אחד אחר לא שומע, אתה ומרב. בקיצור, יום אחד מת תלמיד החכמים יששכר, עולה לגן-עדן ומגיע למזכירות של גן-עדן, אל פקידת הקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> סליחה, חברת הכנסת קלדרון. <רות קלדרון (יש עתיד):> שתי דקות. <היו"ר יוני שטבון:> שתי דקות זה הרבה. <רות קלדרון (יש עתיד):> חצי דקה. מגיע למזכירת קבלה, אומר, אני יששכר, למדתי תורה כל החיים, אני מבקש מקום בגן-עדן. הוא בטוח שהוא יהיה במחלקה הראשונה, כי הוא באמת למד תורה נפלא כל החיים. מסתכלת המזכירה בקפידה ואומרת: אני נורא מצטערת, אדון יששכר, לא כתוב לי אותך. יש לי ממש אולי שני ימים של לימוד תורה. יששכר אומר: זה לא יכול להיות, אני למדתי תורה כל החיים, את מוכרחה לבדוק עוד פעם, זה טעות. פתאום מבפנים, מגן-עדן, יוצא זבולון האח שלו, בעל העסקים שלא למד תורה בחייו, ואומר: מה אתם עושים בלגן לאח שלי יששכר, הוא תלמיד חכם עצום, חייב להיות לו מקום בגן-עדן. המזכירה אומרת: אני מצטערת, כתוב לי שני ימים. היא ניגשת ליששכר ואומרת לו: אדוני, כשלמדת תורה, כמה ימים למדת בלי שהוא מימן אותך? אז יששכר אמר: רוב הזמן הוא מימן אותי, רק שני ימים לא היה לו כסף אז למדתי לבד. אז המזכירה אומרת: אני מצטערת, יש לי בשבילך רק מקום של שני ימים. ואז יצא ריבונו של עולם, כי הוא ראה שזבולון בוכה על האח שלו ההוא, וסידר מקום מיוחד, שיהיה מקום בגן-עדן במחלקה ראשונה גם ליששכר וגם לזבולון. את המסקנות אני אומר פעם אחרת. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת קלדרון. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. לאחריה – חבר הכנסת יעקב אשר. שש דקות. בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> לילה טוב, חברות וחברים, אני אחזור על כמה דברים שאמרו, אני מודה ומתוודה כבר מעכשיו, אבל ככה חשוב לי להגיד במקובץ. אני אדבר בהתחלה למה המתווה הזה הוא רע מאוד בעיני, ואני לעומת זאת אתן אלטרנטיבה. אז כמו שאמרו פה חברות וחברים, חכמות וחכמים, עם הרבה מאוד נתונים ונקודות חשובות, המתווה מצליח להיות גם לא יעיל, לא ישים, אין בו צורך מבחינת הצבא, גם ריק מתוכן, אבל באותה עת מחרחר מלחמה ומנותק מהמציאות. מעל לכול, אבל, אני חושבת שמה שיפה, זה באמת עד כמה אין בו שמץ של שוויון. האמירה של שר המדע – לא נבדיל בין דם לדם, הרי המתווה הזה מאפשר לחלק להתגייס ולחלק לא להתגייס, חלק בגיל 18, חלק בגיל 24, חלק בתור רווקים במשכורת חובה, חלק בתור בעלי משפחות במשכורת עתק יחסית. שלא לדבר כמובן על ההייררכיה, אנשי הכיפות הסרוגות, שהם משרתים בקושי חצי מהזמן שמשרת אדם חילוני, במתווה שלכם למעשה עושים מין מדרג – כיפות סרוגות שוות יותר, כיפות שחורות שוות פחות, בלי כיפה שווים הכי פחות. אז שוויון אין, נדבר על הנטל. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> בסדר גמור, ונחריג את מי שצריך להחריג. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> מה קשור? <מרב מיכאלי (העבודה):> קשור? אתה יודע שקשור. כשתדבר תסתור אותי, אדרבה ואדרבה. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתה מפריע לה, היא מדברת? <מרב מיכאלי (העבודה):> אני רוצה – – – <קריאה:> בוקר טוב. <משה גפני (יהדות התורה):> בוקר אור. <מרב מיכאלי (העבודה):> טוב שבאו יש עתיד לחיינו בשביל להגדיר כל דבר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתה נגד נשים, למה אתה מפריע לה? <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, קדימה. חברת הכנסת מיכאלי, בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> מר גפני, זה על חשבון הזמן שלך. אני אומרת, אם לא שוויון, בואו נדבר על הנטל. טוב שבאו יש עתיד לחיינו, בשביל להגדיר כל דבר כנטל. שירות בצבא, עבודה, פרנסה, זה לא זכות, זה לא נכס, לא שותפות, לא התפתחות אישית, לא הגשמה עצמית, הכול נטל ועול. אמרתי כאן בנאום הפתיחה שלי כמה צבוע ומופרך, איזה עולם הפוך הוא, עולם שבו הרוב תובע מהמיעוט שוויון בנטל, שבו בעלי הפריבילגיות החזקים ביותר בחברה הישראלית תובעים מהמגזר המוחלש שוויון בנטל. אמרתי כאן ואני אגיד שוב, בכל שנות המדינה כמעט החוק מאפשר לנשים דתיות וחרדיות לא לשרת בצה"ל, וחלק גדול מהן אכן לא משרתות בצה"ל. ובכל זאת, ראו זה פלא, מעולם לא נשמעו נשים חילוניות מתלוננות על אי-שוויון בנטל. אגב, בשולי הדברים, כמו שניסח את זה חבר הכנסת יוגב, בשולי השוויון בנטל מאריכים את השוויון לנשים, את השירות לנשים, בשם השוויון. שוויון הזדמנויות לנשים בצבא עוד לא נתנו, אבל את החובות כבר מאריכים ומשווים. אבל כאמור, אף אחת לא מתלוננת על חוסר שוויון בנטל. למה? משום שעבור נשים אף פעם אין שוויון בנטל. אנחנו, איך להגיד, רגילות, בשבילנו זה מובן מאליו. ובדיוק באותו מובן מאליו, לא שמעתי מעולם אף שר, מנכ"ל או ראש ממשלה מכיר ביתרונות האדירים שנתן לו השירות בצה"ל. לא שמעתי אותם מודים על הקשרים, הדלתות הפתוחות, היוקרה, מעמד, זכויות היתר שנתן להם השירות בצה"ל, והביא אותם לאן שהביא אותם, בכל אלה הם לא מציעים להתחלק, רק בנטל. זה שיח גברי במובן הכי רע של המילה. זה שיח של מנצחים ומפסידים, שיח של כיפוף ידיים וכפייה. זה מתווה שהתקבל בלי דיאלוג עם קהל היעד שלו. מתווה שלמרות המילים היפות, הוא עיוור למתרחש בחברה הישראלית, אטום למציאות המשתנה ולגמרי לא רואה את טובת הכלל. וטובת הכלל, חברות וחברים, לא דורשת שירות בצה"ל כחזות הכול. למעשה, טובת הכלל – שלום, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ערב טוב, לילה טוב. <מרב מיכאלי (העבודה):> בוקר טוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עדיין אין זריחה. <מרב מיכאלי (העבודה):> טובת הכלל לא דורשת שירות בצה"ל כחזות הכול. למעשה, טובת הכלל דורשת שהצבא, הביטחון, המיליטריזם הכללי, יהיו קצת פחות חשובים ומרכזיים, כדי שאפשר יהיה אולי לעשות קצת יותר שלום וקצת פחות מלחמה. טובת הכלל דורשת שהצבא לא יהיה תנאי לשוויון זכויות אזרחי במדינת ישראל, לא יכול להמשיך להיות תנאי לשוויון אזרחי, לזכויות אדם של האזרח והאזרחית. טובת הכלל אפילו לא דורשת את זה שהחרדים יצאו לעבוד, כאילו אף אחד מהם לא עובד ועובדת היום. טובת הכלל דורשת הבראה של החברה הישראלית, שילוב ידיים בין החלקים השונים, הכרה – היכרות של החברה הישראלית זה עם זה, קבלה של החלקים השונים זה את זה. מתוך התפיסה הזאת באה האלטרנטיבה שאני מציעה, הצעת חוק לתיקון חוק שירות ביטחון, שעונה על השאלה: אז מה כן? הצעת החוק שלי לוקחת את אותו עיקרון שקיים בחוק הישראלי כמעט מאז ומעולם לגבי נשים, ומחילה אותו גם על גברים. אני יודעת ששיח כל כך גברי מתקשה, שלא לומר לא יכול לשאת, שיחולו עליו אותם כללים שחלים על נשים, כי אחרי הכול, שוויון שוויון, אבל עד כאן. אבל החוק שלי אומר שכולם חייבות וחייבים בגיוס. כל אחד ואחת חייבות וחייבים בגיוס, מה שאומר חוק שירות ביטחון הכללי, אבל לכל אחד ואחת שמורה הזכות, שיש בכל מדינה דמוקרטית, גם בישראל עדיין, לבוא לצבא כפרט, כאינדיבידואל, ולטעון שמצפונו ואורח חייו הדתי לא מאפשרים לו לשרת בצבא, והצבא יחליט אם אותו פרט או אינדיבידואל עומד או עומדת בקריטריונים הנדרשים. כבר מסיימת, אדוני היושב-ראש. הצעת החוק שלי מחזקת את חוק שירות חובה בצה"ל, אבל מפרקת, מצד שני, את הקשר הגורדי בין שירות או אי-שירות לבין ישיבה בישיבה. היא מאפשרת לכל צעיר חרדי לשרת קודם כול בגיל 18 – לא 24, 25, 26, 28 – מה שזה לא יהיה. ואם לא ללכת לעבוד, אז ללימודי חול, להשתלב בחברה הכללית. נתון, ברשותך, אדוני היושב-ראש: בשנת 2010 45% ממקבלי הפטור על סעיף נפשי או אי-כשירות בצה"ל היו חרדים. שאלתי את עצמי, למה להם ללכת לקבל פטור על סעיף נפשי אם יש להם פטור על סעיף תורתו-אומנותו? ואז הבנתי שזה הפטור שלהם מחובת הישיבה אם הם לא הולכים לצבא. הם יכולים ככה ללכת אל תוך החברה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מרב מיכאלי (העבודה):> בבקשה, בבקשה. הפריעו לי לפני שבאת, באמת. ואם לשרת בצה"ל, לא פחות חשוב – לשרת במסגרות הצה"ליות הכלליות, ולא בגדודים ייעודיים שהופכים לאט-לאט למיליציות בתוך הצבא, אותו צבא שאתם ממשיכים לקרוא לו צבא העם אבל הופך לאוסף של צבאות קטנים, צבועים בכיפות שונות. לא טוב לצבא, לא טוב לחברה, לא טוב למדינה. הצעת החוק שלי מקבלת את העובדה שלא כולנו מדברים באותה שפה, לא לכולנו יש אותם ערכים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא חייבים לנהל דיאלוג בין הערכים האלה. הצעת החוק שלי לתיקון חוק שירות ביטחון כללי מונחת על שולחן הכנסת, חברות וחברים. מאוד מוזמנות ומוזמנים לשקול אותה. היא יכולה להביא הרבה תועלת ולחסוך את הנזקים שהמתווה הזה יגרום וגורם לחברה הישראלית. ודבר אחרון, ממש קצר, תראה: לאחרונה פורסם, אדוני השר פרי, שהשר פרי הבטיח לרב עובדיה שהסעיף שבאמת מגייס בחורים חרדים לא יופעל – פרסום שמעולם לא הוכחש. רגע לפני שהכנסת מצביעה על השוויון בנטל, אדוני השר, מגיע לנו לקבל תשובה ברורה על השאלה הפשוטה – האם יש הבטחה כזאת לרב עובדיה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה, אדוני. עד שש דקות לרשות אדוני. אם תבקש יפה כמו חברת הכנסת מיכאלי, אני אוסיף 30 שניות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אין סיכוי שזה יהיה כל כך מוצלח. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לנגד עינינו מתחולל לו תרגיל ההונאה הגדול ביותר שהיה אי-פעם מיום קום המדינה. עומד אדם בראש מפלגה, שהשעה משחקת לו, ומוביל את העם הזה לקרע בלתי נסלח, וחלילה גם בלתי הפיך. לפעמים קורה שמנהיגים עושים דברים קשים וכואבים שהתוצאה שלהם חיובית, אבל כאן אנו עדים למהלך שכולנו יודעים שייגמר בלא כלום; מהלך שאין לו שום תכלית, אבל תוצאותיו כרגע הרסניות. נושא לימוד התורה ועולם הישיבות הוא נושא שבמחלוקת ציבורית זה שנות דור. מנהיגי המדינה בעבר לא היו פחות אמיצים ואף לא פחות חכמים ממי שהיום מוביל את הממשלה. הם רק הבינו שבכוח ובכפייה לא בונים צבא; בכוח ובכפייה אי-אפשר לגייס אנשים שאמונתם המבוססת והיציבה היא שלימוד התורה זהו תפקידם בעולמם, ועל-ידי לימוד התורה הם מגינים – ומצילים את עם ישראל. אז נכון שחלק גדול מהאוכלוסייה לא בדיוק מאמין בכך, ולכן נושא זה הוא באמת נושא טעון מאז ומעולם. אך גם כל ראשי הממשלות, מבן-גוריון ומנחם בגין, יצחק רבין, וייבדל לחיים ארוכים שמעון פרס, ידעו שהנושא נמצא במחלוקת – במחלוקת קשה בעם, שיש ציבור גדול שמרגיש שכביכול הציבור השני אינו משתתף אתו בנטל, אבל גם הם הבינו, אותם מנהיגים, שהאחדות בעם והרצון לכבד אמונה של ציבור שדבק באמונת הוריו וסביו עד הר-סיני, הדרך היא לא לכפות בכוח על אדם לנהוג הפוך מצו מצפונו. ובגלל זה נמנעו המנהיגים האלה מלנקוט את השיטה הבלתי-אחראית שנוקטת ממשלה זו. הם ידעו לקבל החלטות מושכלות, המביאות בחשבון את התוצאות של מהלך אגרסיבי ומוטעה, גם כשזה לא היה פופולרי בקרב מצביעיהם. אחד הצעדים הראשונים של מר מנחם בגין כראש הממשלה היה ביטול המכסות של אלו שתורתם-אומנותם. בגין התבטא בזמנו, אדוני היושב-ראש, כי הוא, שחווה בפולין את המגבלות האנטישמיות של מספר היהודים שילמדו באוניברסיטאות, לא יציב מגבלה ליהודים בארץ-ישראל שרוצים ללמוד תורה – סוף ציטוט. אין ספק שהדבר שחסר לנו היום מכול זה מנהיג אחראי ואמיץ. לצערי, מנהיג הליכוד, שהוא גם ראש הממשלה שלנו, נגרר אחרי שותף קואליציוני שנכפה עליו כשותף, ושותף זה, כולנו יודעים, לצערנו, גדל בבית שבו חינכו אותו שאין בורא עולם, אין תורה, אין אמונה, וכל האנשים הנקראים דתיים או חרדים הם אנשים גלותיים ופרימיטיביים חסרי תרבות, שכל מטרתם היא לשבת על קופת המדינה. כך גדל הנער שהיום הוא שר האוצר במדינת ישראל. את זה הוא ספג בבית. קירות הבית הזה יכולים להעיד על זה. והיום הוא מנסה לשכנע אותנו שכל דאגתו היא לציבור החרדי, אחיו. הוא מאוד רוצה שהם לא יהיו בורים ועניים. זה כואב לו מאוד. הוא בכלל איש רגיש מאוד למצוקה. הילד המפונק הזה לא ראה מימיו מצוקה, וגם כיום, כשר האוצר, הוא לא טורח לסייר ולראות מצוקה מהי. הוא לא מכיר את שכונות העוני – הוא לא מכיר גם את השכונה שבה אתה נולדת, מיקי – לא בתל-אביב ולא בירושלים, לא באור-יהודה ולא בפריפריה. הוא לא מתקרב לנושאים האלה. רק כשזה קשור לחרדים הוא רגיש, וחס על ילדינו, ורוצה לחנכם לחיים טובים יותר. אתם מאמינים לו? אני לא. אז מה בעצם הוא רוצה? הוא רוצה קרע בעם, אדוני היושב-ראש, הוא רוצה התלהמות והקצנה. הוא מתפרנס מזה, ולדעתי, אף נהנה מזה. שמעתי אותו היום מתבטא בחיוך רחב על הדיון שהולך להיות פה הערב: יהיה פה קטעים, יהיה מצחיק. שבע הצעות אי-אמון היו היום כאן על בימת הכנסת, על אף אחת הוא לא עלה לדבר, רק על אחת, על החרדים. אבל עליו אין לי טענות. הוא לא יכול להיות מנהיג של העם הזה, הוא לא יכול לאחד את כולם, מסיבה אחת, כי יש חלקים מהעם הזה שהוא בז להם וחושב שאין להם זכות קיום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> שר האוצר לא קורץ מחומר של מנהיגים. יאיר לפיד זה ספין חולף שבנוי על כישרון רטורי ויוהרה שאינם מחזיקים מעמד זמן רב. אך בערב קשה זה, אדוני היושב-ראש, ואני מתכוון לסיים, אני מנסה לחפש את ה"בגין", את ה"רבין", את המנהיגים שידעו לעצור סחף, שידעו לעצור סחף שהולך להרוס כל חלקה טובה בעמנו, את המנהיג שיעמוד באומץ ויגיד: די להסתה, די להונאה, לעצור את השקר הזה שכולם יודעים שהוא שקר; שחוק זה שמובא היום לא יביא לנו צבא גדול יותר וחזק יותר, רק יביא הקצנה והרחקה של ציבור ענק שמרגיש רדוף על רקע היותו חרדי; די להסתה שכביכול הציבור הזה יושב על תקציבי ענק. בדקתם פעם כמה ילד חרדי מתוקצב על-ידי המדינה אל מול ילד אחר? סוג ההסתה הזה מביא אף את חברי מפלגתו לקרוא לציבור הזה טפילים ופרזיטים, ומכאן הדרך קצרה לשסע בלתי ניתן לאיחוי. לבוא ולומר לציבור בישראל שמצבו הכלכלי מידרדר, שהכול זה בגלל החרדים ולא בגלל המדיניות הכלכלית הכושלת, ככה בונים שנאה בלב אנשים תמימים שבטוחים שכל מלחמתו של שר האוצר היא בשבילם. אותו ציבור שהוא הונה ורימה בבחירות האחרונות, שהבטיח הרים וגבעות ולא מקיים כלום, אותו ציבור הוא מנסה לשסות בציבור לומדי התורה. ואני רוצה לסיים, אדוני. אני קורא לראשי הליכוד ולראשי הבית היהודי, וגם לחברים ביש עתיד – לחברים, לא למנהיג שלכם – אתם לא גדלתם על שנאת חרדים, תתעוררו בזמן ותעצרו את הסחף שמוביל לא לשתי מדינות לשני עמים, אלא לשתי מדינות של עם אחד. כן, אנחנו עם אחד וככזה נישאר. וההיסטוריה שלנו הוכיחה שקול התורה ממשיך ואף אחד לא יוכל לנו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת יעקב אשר, ומתכבד להזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר. אני אבקש מכל הדוברים להקפיד על הזמנים. אני מבין שאנשים מדברים מדם לבם, לא רוצה לקטוע אותם, אבל שש דקות זה זמן טוב להביע את העמדות. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <מאיר שטרית (התנועה):> הגיעה קריאת שחרית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, עד שהגיעו תלמידיהם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני חייב לפתוח ולומר ששמעתי כאן חברי כנסת שאינם חרדים שדיברו באופן מחמם את הלב, ואני לא אומר את זה בשום ציניות. הם רואים בנו אחים באמת והם לא רוצים את הקרע בעם. אבל יש כאן אנשים שיש לנו תחושה שהם נותנים תחושה לעם שיש פה אויבי העם כמו שהיה בתעמולה הקומוניסטית, "קונטרה-רבולוציונרים", "מורדי האור", שלא מכירים – כבוד היושב-ראש בוודאי מכיר את המושגים האלה, של מורדי האור, קונטרה-רבולוציונרים, אויבי העם. ולכן כאשר החוק הזה מוגש כפי שהוא מוגש היום, עם הפיכת לומדי תורה לעבריינים פליליים, היום הזה ייזכר לדורות כיום שבו הוכרזה המלחמה נגד תורת ישראל. אנחנו לא מפחדים. בשעה שהוגש החוק למלחמה בחרדים אמרנו "סליחות" פה בכנסת, ותקענו בשופר ונפלו חומות יריחו. אנחנו לא מפחדים, כי גדולי ישראל אמרו הלילה תהילים – ו"המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד". אבל היו הצעות מאוד קונסטרוקטיביות של אנשים, כמו חבר הכנסת חסון ואחרים, שאמרו שעדיף להשקיע את מיליארדי השקלים שרוצים להשקיע בגיוס חרדים, לצ'פר את החיילים שכן מתגייסים, במקום לכפות גיוס על מי שאיננו רוצה להתגייס. רבותי, אנחנו יודעים שמשרד הביטחון החליט לפטר אלפי קציני וחיילי קבע מיותרים. כל ראשי הצבא מודים בסתר, לפעמים כאנוסים בספרד, שאין שום צורך ביטחוני בגיוס חובה בכלל ובגיוס חרדים בפרט. מחזורי הגיוס גדלים, צבאות ערב מפוצלים, מלחמת הטילים והמחשבים, המודיעין והטכנולוגיה – הם שיכריעו את גורל המלחמות הבאות. ובעניין הזה אנשים חרדים שאינם לומדים וכן משתלבים במסלולים, לא פחות טובים בכל הטכנולוגיות האלה מהאחרים. הצבא נערך לקיצוץ גייסות מסיבי והשקעות עתק בטכנולוגיה העילית. לכן כל מי שמדבר על גיוס תלמידי ישיבות בכפייה, יש לו מטרה אחת, ואני רוצה להאמין שהשר פרי עושה את זה גם הוא כאנוס על-פי הדיבור – מלחמת תרבות וביצוע תוכנית ההתנתקות מן התורה ומן החינוך היהודי. ולכן נלחמים כבר בילדים בגיל הרך, תלמודי-התורה, שלא יקבלו את הלחם ואת המים, כדי שבגיל 18, מרוב הכרת תודה למדינה שהרעיבה אותם, הם ילכו ויתגייסו. איזה מין חוסר היגיון בזה. רבותי, זאת מלחמת תרבות שהכריזו המפלגות הרפורמיות השותפות בקואליציה. עד היום הן השתמשו בבג"ץ. לא נשכח ולא נסלח, שהוא זה שזרק את הפצצה הזאת ושיסע את החברה ויצר קרע שלא ייאחה הרבה שנים. היום הם כבשו את הממשלה עצמה. הם מבקשים לגייס נוער חרדי לא כי הם צריכים חיילים. הם צריכים אותם במלחמה נגד התורה והאמונה. וכך הם חושבים להפוך את הצבא שחלק גדול ממנו היום דתי ומסורתי, כמכשיר מלחמה נגד היהדות במקום מכשיר מלחמה נגד אויבי ישראל. אנחנו רואים בגזירה הזאת "גזירת הקנטוניסטים" נגד לומדי התורה כדי לבולל אותם בתרבות הרעה של אומות העולם. אני לא רוצה להכליל, אנחנו סובלים מהכללה, ואני אומר שיש אנשים שרוצים באמת שחרדים שאינם לומדים ישתלבו בצבא מתוך סולידריות לאומית, והם מוכנים להמשיך ולאפשר לאלה שלומדים תורה באמת להגן על עם ישראל בתורתם. אבל אני בטוח שאלה שמסיתים לכפייה אנטי-דתית, לעקור עמלי תורה מן הגמרא, אין להם עניין בחיילים חרדים נושאי נשק. אנחנו כבר רואים היום – יש לי פה חוברת של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נגד המושג הדתה. שמעתם על המושג הזה, הדתה? תשמעו על מושג חדש: הסכנה של חיילים דתיים – לא חרדים, חרדים זה עוד יותר סכנה – בתוך הצבא; אחת הסיבות שמקורות הסמכות החלופיים לסמכות הצבאית גורמות סטייה מהנורמות המתבססות על חוקי המדינה ועל ערכיה, ובכלל זה ערך השוויון לנשים, לפיכך אין להשלים עמה. הם לא משלימים עם חיילים דתיים שממלאים את יחידות הצבא, אז הם רוצים חרדים בצבא? הם מקדמים רק קצינים שהסירו את הכיפות או שהמירו את אמונתם עם הכיפה. לכן לא אכפת להם שהחיילים החרדים לא יתגייסו. על מה הם סומכים? הם סומכים על זה שאף בן ישיבה לא יתגייס. ואנחנו יודעים שהאווירה – כבר דיברו פה רבות שיש רק ירידה באלה שהיו מוכנים בשנים האחרונות להתגייס במסלולים השונים. היום, כשהציבור החרדי מתקפד בהגנה, אפילו אלו שהתפתו לחשוב על מסלולי גיוס יודעים שיש כוונה של נציגי הרפורמים בכנסת ובתקשורת שהם לא יבואו לשם, כדי שהם יוכלו להמשיך להציג אותם כפרזיטים שאת דתי המלך אינם עושים ולמדינה אין שווה להניחם. וכך הם יכולים לשלול את הלגיטימיות של המשפחה ברוכת הילדים שמגדלת ילדים יהודים נאמנים למסורת אבות, והם, במקום שיגידו שהם הפתרון הדמוגרפי, הם אומרים שהם הבעיה הדמוגרפית. אבל הילדים האלה, 800,000 ילדים בארץ-ישראל, בתוך שאר ילדי ישראל, ימשיכו לשאת את נר הנשמה היהודית לדורי דורות. עכשיו אני פונה לנציגי הליכוד והבית היהודי: דעו לכם שגם אם אתם אנוסים, אתם מצביעים היום על חוק שקובע שלומדי תורה מעל גיל 21 הם עבריינים פליליים, כאחרוני הרוצחים והפושעים, שמקומם בבתי-הכלא. בכתב-האישום שיוגש לבית-המשפט לעריקים ייכתב: ממשלת ישראל נגד תורת ישראל. ולכן היום הזה ייזכר לדורות כיום שבו מדינת היהודים הכריזה מלחמה נגד תורת ישראל. אנחנו מתפללים – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – שבזכות לומדי התורה במסירות ובנאמנות הקדוש-ברוך-הוא יגן על המוני בית ישראל מפני הקטרוג הנורא שבהכרזת המלחמה נגד תורת ישראל שנחקקה היום בכנסת. אחינו בית ישראל נתונים בצרה ובשביה. תושבי הארץ – מקריית-שמונה, דרך גוש-דן, עד לדרום – מטווחים בכוונות הטילים מאיראן ועד "חיזבאללה" וה"חמאס". רק זכות התורה והתפילה תגן עליהם מפני עוון הכרזת המרד של אלו שהצביעו בעד עקירת התורה. ולכן, מי שייתן ידו לחוק – זה לא יישכח ולא ייסלח. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בינתיים יושב שם לפניך חבר הכנסת ישראל חסון. אני ראיתי שחברנו חבר הכנסת יריב לוין הסביר לו מה קורה להצעות חוק הבאות להיטיב עם משרתי המילואים ומשרתי צה"ל. כי בעולם שלנו יש חסידים, עולם שאתה מכיר היטב, ויש מתחסדים, גם. אז הנה, חבר הכנסת ישראל חסון קיבל הסבר מקיף מחבר הכנסת יריב לוין על הצעת החוק שלו להיטיב עם משרתי צה"ל ומשרתי המילואים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אתה יכול לקבל, אני מניח, אותו הסבר. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> האם אדוני מתכוון לשרים או – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכוון למי שאני מתכוון. אני אמרתי דברים ברורים גם ביום ציון חוק המילואים בכנסת. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. עד שש דקות לרשותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, מה כבר לא נאמר הערב הזה? אנחנו כבר לקראת בוקר. אני שמעתי קודם את שר האוצר, מר יאיר לפיד, שציטט מהתורה את הפסוק: "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך", אבל לא שמעתי את ההמשך של הפסוק: "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" וכו'. גם שמעתי את יאיר לפיד שציטט את דברי הרמב"ם על חשיבות העבודה והמלאכה, אבל לא שמעתי את מה שהרמב"ם אומר, שמי שמקבל על עצמו עול התורה הרי הוא כשבט לוי שפטור מכל שירות צבאי. את זה לא שמעתי, את הציטוט הזה, וכמו כן גם לא שמעתי את הציטוט שאנחנו אומרים פעמיים ביום: "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך", על מצוות לימוד התורה. אני רוצה לומר לכם משהו; מביאים כאן חוק שאינו ניתן ליישום. שום בן ישיבה לא יגויס בפועל בכפייה. שום חוק לא מסוגל להוציא את בני הישיבות מהישיבות. מדובר כאן, אם כן, במלחמת תרבות נגד הציבור החרדי. וכשמדובר במלחמת תרבות, שום חוק לא יכול לנצח, כי הסמכות הבלעדית אצלנו הם גדולי ומאורי הדור, ומקור הסמכות של כל בן ישיבה שאתם חושבים לגייס הוא ראש הישיבה או האדמו"ר שלו. הציבור הזה איננו חושש מבית-הכלא, וכבר ראינו את זה בפרשת עמנואל, באיזה שמחה וששון הלכו לבית-הכלא, וליוו אותם 100,000 יהודים או יותר, כי אפשר לכלוא את הגוף, ולא את הרוח, ואנחנו מחנכים את הדור הצעיר שלנו לראות את אסירי עמנואל כקדושי עמנואל. כן כן, ככה מחנכים אותם. איך אתם חושבים בדיוק ליישם את החוק? שמעתי ממר פרי ששום נגמ"ש לא ייכנס לבני-ברק לקחת בחורים לצבא. אז איך אתם כן חושבים לעשות? הייתה לי איזה מחשבה, איזה רעיון מהפכני, אולי כדאי לרכוש בתקציב צבאי הרבה גדרי תיל, ולשים אותן מסביב לישיבות ולמוסדות כמו ישיבת מיר על 7,000 בחוריה, ישיבת בעלז, ישיבת גור, ישיבת ויז'ניץ, כל הישיבות הגדולות, לשים גדרי תיל, ואלה יהיו מוחזקים בגדר עבריינים, כי הם עוברים הרי על החוק. אבל הרווח יהיה – כי אסיר בשב"ס עולה יותר מ-100,000 שקל לשנה, והרי אתם הולכים לקצץ לנו, שנקבל סך הכול 400,000 שקל לכל תלמידי הישיבות, אז רק תבינו על מה מדובר כאן. אבל בכלל, הרי מדברים כאן עכשיו על פיטורי 4,000 אנשי קבע, סגירת פונקציות ובסיסים. איך אתם חושבים בכלל להתאים, אם כן, לשיטתכם, את השירות הצבאי לחרדים? האם במסגרות נפרדות? הרי מר פרי, ידוע לך טוב שאת הנח"ל החרדי מממן יהודי מלוס-אנג'לס, כן? אז מאיפה אתם חושבים לממן את 4 מיליארד השקלים למסגרות כפי שכתוב במחקר של הממ"מ? איך אתם חושבים לממן את בני הישיבות, 4 מיליארד שקל לבני הישיבות? אני רוצה להבין את זה. את הנח"ל החרדי אתם לא מחזיקים, ופתאום נהיה הדבר דחוף כל כך. ממה נפשך, אם אתם, כפי ששמעתי כאן מחברי כנסת, שצריכים לדאוג שהם יהיו במסגרות רגילות – אדוני היושב-ראש, הם מפריעים שם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת אורית סטרוק וסגן שר האוצר, אתם קצת מפריעים לדובר. נא לפזר את ההתקהלות שם. סגן שר האוצר, חברת הכנסת אורית סטרוק, נא לשבת. חברת הכנסת עליזה לביא, נא לשבת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> וממה נפשך, אם אתם חושבים לבנות מסגרות מיוחדות, כולל הפרדה מגדרית, כפי שזה נקרא היום, שמעתם קודם איזו התנגדות יש לכך. ואם במסגרות רגילות, בוודאי לא כדאי לכם, כי אתם לא תכירו את הילדים שלכם כשהם יחזרו מהשירות. כולם יהיו בעלי תשובה, חוזרים בתשובה, בהשפעת בני הישיבות שיהיו במסגרות הרגילות. <רות קלדרון (יש עתיד):> זאת הכוונה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ובכלל יש לי שאלה: מי קבע 1,800 תלמידים, העילויים האלה? מי קבע? למה 1,800? למה לא 1,850? למה לא 2,000? למה לא 800? מי קבע את זה? ומי יקבע מי הם 1,800 העילויים? מי הם אלה שיקבעו מי הולך לצבא ומי מקבל את חירותו על-ידי שיפדו אותו שלא יצטרך ללכת? מה הקביעה הזאת? איך קבעו את זה? אני חושב שבכל פורום אחר באקדמיה לא היו מעזים לקבוע איזה מין מכסות ודברים כאלה בלי לשבת עם הסגל האקדמי, בלי לשמוע מה דעתם. כאן באים וכופים חוק, ומחליטים: כזה ראה וקדש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אז אני אומר לכם, אנחנו נמשיך את דברי נעים זמירות ישראל, "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ועל כל הגזירה אנחנו נגיד "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו קֵל". תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש. עד שש דקות לרשות אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, הקשבתי לחלק גדול מהנואמים בערב הזה, ואין לי ספק שחלקם הגדול – ולא אמנה אותם, כי רבים הם – יש להם ודאי שכר שיחה נאה, מחשבה נכונה, רצון טוב, כל אחד מנקודת המבט שלו. יש כאלה שרואים את זה כדבר לא ישים; יש כאלה שרואים את זה כרדיפה של ציבור מסוים, כשרשרת והמשך רדיפה של ציבור גדול; יש שרואים את זה כפופוליזם; יש אלה שרואים שהדבר הזה בא לכסות על גזירות, על הסתה נגד ציבור גדול; יש כאלה שבכלל רואים את זה באופן שהוא לא ישים, מכיוון שמה יעשו בחורי ישיבות בצבא, איך הם ילכו ימין ושמאל; ודאי וודאי יש כאלה שאומרים: איך אתה רוצה להכניס את בחורי הישיבות לצבא כשאתה מצמצם את צה"ל? איך אתה רוצה לתת להם נשק, כשאותם אלה שדורשים היום לתת להם, לגייס אותם, הם הראשונים שיצעקו – אל תיתן להם נשק בידיים, אל תיתן לידיהם נשק, הרי הם יעשו מהפכה צבאית, רוחנית בצבא; ודאי שיש רבים כאלה שבאים ואומרים: איך אפשר, הצבא לא ערוך בשבילם, אין מה לעשות אתם. אנחנו לא רוצים לתת למרצים דתיים להיכנס לצבא, אז אנחנו ניתן לבחורי הישיבה האלה לחיות יחד עם הבנים שלנו? רבות הן הסיבות. הרי עדיין אני מרגיש, מבחינתי, שחסר הדבר המהותי ביותר, שהוא מה שבאמת מפריע לנו – יש לנו כאן פערים עמוקים ביניכם ובינינו – וזה ערך התורה, זה לימוד התורה, שאצלנו הוא לא איזה תחום התמחות, איזה מקצוע מסוים, איזה תחום התעניינות. אצלנו זה מהות, ולא רק בגלל שאנחנו מאמינים ויודעים שזה זכות הקיום של העם היהודי. זה לא דבר שאנחנו חידשנו בשנים האחרונות, ב-65 השנים האחרונות. אנחנו אלפי שנים, ברצף, כשרק לאחרונה שינו את המחשבה לגבי מה זה קיום לימוד התורה. אני אומר לחברת הכנסת רוזין, לא צריך להיות איש מאמין מבחינתנו כדי להאמין שזכות הקיום של העם היהודי זה התורה. מי שמאמין בזכותו כאן בארץ-ישראל, חייב להאמין שזכות הקיום היא עם התורה, בגלל שבאותו פסוק כתוב, באותה הבטחה – שאתם, ראשי המדינה, אוהבים כשאתם נוסעים לחוץ-לארץ ולאו"ם להכריז ולנופף בה כזכות הקיום שלנו במדינה, בגלל שאין לכם זכות קיום אחרת, אין לכם שום הצדקה לחיות – לנו, לא לכם – לנו לחיות בארץ אם לא ההבטחה לארץ המובטחת. יחד עם זה, כתוב מתי היא מובטחת ומתי היא לא מובטחת, מתי יש לנו זכות קיום, מתי אין לנו זכות קיום. לכן, לבוא ולהגיד כאן, מכל הסיבות שבעולם לא – הם יהיו החיילים הכי טובים, הם יהיו הקצינים הכי טובים, הם יהיו קרביים, הכול; ודאי שגם אז אתם תצאו נגדם. אתם לא רוצים אותם, זה הכול ברור. אבל אין דומה, ואנחנו ודאי חושבים שזה לא פחות וזה חייב להיות עם ערך לימוד התורה, בגלל שזה הטבע שלנו, וכשיש טבע, כנגד הטבע לא יעזור שום דבר. זה אצלנו, בתחומנו, אנחנו ככה גדלנו וככה זה נמצא בדנ"א שלנו, כי כפי שחיטה לא יכולה להיות שעורה, ככה לא יכול להיות עם יהודי בלי לימוד התורה. והשאלה מה המחיר שאנחנו נשלם בעקבות הדברים האלה, כשהדברים ההיסטוריים שעוד לא היו כמותם בפערים התהומיים – יש בינינו כאלה שמודיעים שבשבילם זה יום חג, וכאלה שמכריזים שזה יום אבל עבורם. אנחנו נמצאים כאן בבניין הזה, בחברה הישראלית, במדינת ישראל, בכאלה פערים. איפה נשמע, לא היה כמותו, לא היה כמוה בישראל, בהיסטוריה היהודית, שיהודים בשלטון – לא גזירות מימים אחרים – הם אוסרים את לימוד התורה, הם רודפים ואוסרים את לומדי התורה. <מרב מיכאלי (העבודה):> לא אוסרים לימוד התורה, תהיה הגון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אוסרים את לימוד התורה ואוסרים את לומדי התורה. רוצים לעשות שינוי של תהליך, הצעה שמבקשת לעקור בחורי ישיבה מספסל הלימודים שלהם ישר אל מה שאתם מכנים כור ההיתוך של החברה הישראלית. זה באמת מטריד אתכם, השוויון בנטל? זה אמירה נכונה? זה הרי אמירה צבועה, אין בזה שום דבר. כמה השקעתם בשוויון בנטל בעוד סקטורים כאן במדינה, למשל במדינת תל-אביב, שגם שם אין שוויון בנטל? כמה השקעתם? אכפת לכם, אנחנו נגד זה, אנחנו רוצים – כמה השקעתם בדברים האלה? איזה שיח עשיתם בדברים האלה? שום דבר. לנו לא ברור כל הצביעות בעניין הזה? אבל אני אקריא לכם את מה שכתוב בדברי ההסבר של החוק שמונח לפנינו. ואתם ככה כותבים, שאנחנו רוצים, כי באשר לתלמידי הישיבות, ואני מצטט: יש צורך לקדם תהליך הדרגתי של שינוי חברתי שהוא ייחודי לקבוצה זו. ליצור תהליך של שינוי חברתי בקרב תלמידי הישיבות. שמה? להפוך אותם – שהציבור החרדי יהיה פתוח יותר, פחות חרדי, קרוב, מתאים ונוח יותר לחברה החילונית. ואתם, לא סתם, אתם עוד ממשיכים במבוא, שם אתם אומרים לציבור החרדי להסתגל לאורח חיים חדש ושונה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתם רוצים לחלל אותנו. אתם חושבים שתצליחו? אתם לא מכירים בחוסן של העם היהודי, בוודאי בחוסן של כאלה שמסרו את נפשם על לימוד תורה. ואני שואל, מה הצביעות הזאת, ולבוא היום – אדוני, משפט סיכום – לבוא להגיד שאנחנו נעשה חג היום, שינינו את החברה. היו כבר דברים בישראל, והיו דברים גם במדינה. הייתה מפלגה אחת שבקדנציה הקודמת הייתה זאת שעמדה והניפה את הדגל הזה של שוויון בנטל; לא אתם המצאתם את זה, לא יש עתיד המציאו את זה. מפלגה שלמה שעמדה על כך, נכנסה לממשלת אחדות על שלושה סעיפים, הראשון – שוויון בנטל. על זה עמדו, על זה גם הלכו לבחירות, לא על משהו אחר. הקמפיין הראשון על אוטובוסים היה על זה. מה אתם חושבים, שאתם באתם? אתם אומרים, אוהבים להגיד שהציבור אמר את דברו. הציבור אמר את דברו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – שהמפלגה הזאת התרסקה, בוודאי מי שנופף את הדגל הזה גם לא נכנס. והיום שמענו מפלגה בחצי, 50% של מפלגה אומר שהוא נגד החוק הזה. אז אתם אומרים, מישהו המציא עכשיו את הגלגל? ואני שואל – משפט אחרון – את הבית היהודי, איפה אתם נמצאים היום שאתם אומרים, יושבים כאן בבית והולכים להצביע בעד החוק הזה שבא לרדוף את לומדי התורה. אתם אומרים, יהיה בסדר. כמה חודשים אתם אומרים את זה? יהיה בסדר על חוק שאתם היום רוצים להצביע בו בעד סנקציות פליליות. איפה אתם חושבים שצריך לעשות? – בזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – רק על ארץ-ישראל? רק שמגיע לכאן קרי ויש חשש אולי על ארץ-ישראל, שם שמעתי דברים נחרצים ואיומים על יציאה מהקואליציה. על ארץ-ישראל כן ועל תורת ישראל לא? תורת ישראל היא לפני ארץ-ישראל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – יש לנו את ארץ-ישראל בגלל תורת ישראל. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר פרוש. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. עד שש דקות לרשות אדוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הזכיר זאת כבר חברי הרב מקלב בנאומו הראשון היום בהצגת האי-אמון על כך שאנחנו ביום חמישה-עשר באב, וכפי שהגמרא מגדירה את זה, זה יום טוב. הגמרא אומרת שלא היו ימים טובים לישראל כמו חמישה-עשר באב ויום הכיפורים. אחת הסיבות לכך שיום זה הוא יום טוב, יום חג, היא שבאותו יום הפסיקו לחתוך ולהכין את העצים עבור העבודה בבית-המקדש. למה הפסיקו באותו יום – ואת זה כולנו יודעים – כי בימים אלה היום מתחיל להתקצר, ואז אפשר בפחות זמן להכין את העצים, וממילא נשאר יותר זמן ללימוד. בגלל שהיה יותר זמן ללימוד התורה, היום נהפך ליום טוב. הגמרא אומרת, בלשון ארמית: מאן דיוסיף מוסיף – מי שמוסיף זמן לימוד התורה, מוסיפים לו חיים, ואני לא רוצה לומר את ההפך. באסכולה הזו של מאן דיוסיף מוסיף, באסכולה הזו של והגית בו יומם ולילה, באסכולה הזו מתחנך הציבור החרדי. הציבור הזה מאמין שהתורה מגינה ומצילה אותנו. והיום הזה, שבו ממשלת הזדון מגישה את הצעת החוק לגייס את בני הישיבות, נהפך לאבל מחולנו. היום של מחול, היום של חמישה-עשר באב, נהפך ליום אבל. נכון, זו לא הפעם הראשונה בדברי הימים של המדינה, היו ניסיונות לגייס בני ישיבות, אבל עד כמה שהיו ראשי ממשלה שהיו רחוקים, אולי רחוקים מאוד, מחיי תורה ומצוות, בכל זאת ניתן היה לדבר אתם. אני יודע על סיפור שאבי זיכרונו לברכה השתתף פעם בפגישה יחד עם הרב יצחק מאיר לוין אצל ראש הממשלה בן-גוריון, והם ניהלו אתו שיחה קולנית ותקיפה, וגם בן-גוריון הרים את קולו, וכך במשך שעה ארוכה הם התכתשו, כאשר במהלכה הרב יצחק מאיר לוין פרץ בבכי מר. לאחר שהשתרר שקט בחדר אמר בן-גוריון: החלטתי, לאור פנייתכם, להיעתר לבקשתכם. והוסיף: בני הישיבות יוכלו להמשיך בלימודיהם ויימשך ההסדר שכל מי אשר תורתו אומנותו יקבל דחייה משירות צבאי. לאחר תקופה פגש אותו אבי, את בן-גוריון, ושאל אותו, בתחילת הפגישה: מה חשבת כאשר הבעת התנגדות תקיפה ולבסוף, בסוף השיחה, התרככת עד כדי כך שהודעת על המשך קיום ההסדר של דחיית גיוסם של בני הישיבות? ענה בן-גוריון: כאשר אני ראיתי את ניצול השואה, הרב לוין, מתייפח בבכי ומבקש על עמו ואחיו, ואתה, פרוש, כנצר למשפחת הריבלינים, אומר לי שתעדיפו ללכת לכלא, תעדיפו לעזוב את הארץ, נשברתי בקרבי וחשבתי: אם אני, ראש ממשלה, יכול לגרום צער כה עמוק לניצול שואה ולבן הריבלינים שיסכים ללכת לכלא – חזרתי בי. וכשליח ציבור של אותו ציבור חרדי שמאמין בכל לבו בקדוש-ברוך-הוא, ומאמין שהתורה היא סם חיים – זה הציבור שקשור בכל לבו ונפשו לתורת ה', זה הציבור שמוכן למסור את נפשו למען קיום התורה. הציבור הזה, כבר חברי אמרו, ממושמע לרבותיו. אמרתי זאת כבר לפני שבועיים: גם אם יחוקקו חוק, חס ושלום, שיכול לכפות גיוס על בני הישיבות, בני הישיבות יישמעו לרבנים, הם יישמעו לאדמו"רים, לראשי הישיבות, וכאשר הם יאמרו להם: לכו לכלא, הם יסכימו ללכת באזיקים. הם יסכימו ללכת באזיקים לכלא, ולא יוכלו לנתק אותם מהתורה. גם אם יניחו עליהם אזיקים. גם אם יניחו עליהם אזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת פרוש, סיימת את זמנך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני רוצה לומר עוד משפט אחד. גם אם יניחו עליהם אזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, אין משפטים, חבר הכנסת פרוש, נא לרדת מהדוכן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם אם יניחו עליהם אזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לרדת מהדוכן, חבר הכנסת פרוש. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם אם יניחו עליהם אזיקים. אני אומר, גם אם יניחו עליהם אזיקים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לרדת מהדוכן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם אם הולכים לאסור אותם הם ימשיכו ללמוד תורה. בשם ציבור זה אני עומד כאן היום, יקשרו את בני הישיבות באזיקים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, חבר הכנסת פרוש, תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אבל הם ימשיכו ללמוד תורה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. יחד עם האזיקים אתה יכול לרדת. כן, והוספת עבודה לוועדת האתיקה, יש להם כבר מספיק עבודה. בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אנחנו צריכים לדעת שגם כאשר הם ילכו עם אזיקים, בסופו של דבר הם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת מאיר פרוש, נא לרדת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני לא יכול לרדת, אני עם אזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, מצוין, מצוין. עכשיו גמרת את כל הנאומים של החברים שלך. <נחמן שי (העבודה):> מקסימום עד הבוקר יבואו מ"להב 433". <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אולי במסגרת שחרור אסירים – – – <שר החינוך שי פירון:> כבוד היושב-ראש, הישיבה נעולה? הבטיחו לו שזה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, הישיבה לא נעולה, אנחנו ערוכים לשטויות מסוג זה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מצטער לומר, כך זה ייראה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אתה לא תצטער לומר. למה המיקרופון שלו עדיין פועל, גברתי המזכירה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כך זה ייראה, כך זה ייראה. <דב ליפמן (יש עתיד):> לא רוצים לשמוע – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ישימו להם אזיקים אבל הם ימשיכו ללמוד תורה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הבטיחו לו שזה יורד בלי כאבים. מיקי, אתה היית שוטר, תתמודד עם הדבר הזה. יש פה ארבעה שוטרים במליאה, ארבעה שוטרים, אף אחד לא יכול לפתוח אזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בושה וחרפה, פשוט בושה וחרפה. אני אומר לכם, חבר הכנסת גפני וחבר הכנסת ליצמן, אם יש בכוונתכם לחזור על מעשים מסוג זה, אני חושב שאתם תסיימו את מכסת הנאומים שלכם וכל הדברים במליאה להרבה מאוד זמן. פשוט בושה וחרפה מה שנעשה פה. פשוט בושה וחרפה. אני פשוט מזהיר. היו כאלה נאומים נכבדים, אנשים דיברו באמת מדם לבם, כל החברים לסיעה. אני לא חושד בכשרים, אני רק אומר ומזהיר, שאם יש בכוונה של מישהו לעשות עוד שטויות כאלה, אז באמת, כבר מחר יש ועדת אתיקה שכנראה תצטרך לדון בהתנהגות הזאת. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, זה תוכנן מראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <מאיר שטרית (התנועה):> זה תוכנן מראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברור שכן, ברור שכן. גם למי אכפת מציוד שעולה 22,000 שקל? מישהו שופך עליו מים, מישהו קושר אזיקים, 22,000 שקל מכסף משלמי המסים זה שטויות, כן, למה לא? <נחמן שי (העבודה):> אבל אפשר ישר להמשיך לתפילת שחרית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> פשוט בושה וחרפה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אבל כך זה ייראה. כך זה ייראה, עם אזיקים לכלא. כך זה יראה. <נחמן שי (העבודה):> בשעה טובה, בשעה טובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מחוץ למליאה, בבקשה, חבר הכנסת מאיר פרוש. (חבר הכנסת מאיר פרוש יוצא מאולם המליאה.) <נחמן שי (העבודה):> ברוך משחרר אסורים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. עד שש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי השרים, חברי הכנסת, יום שחור הוא לכנסת, יום שחור. אני הרבה שנים נמצא כאן, אני לא זוכר יום כזה רע, מפלג, גורם הרבה מאוד נזק; חלקו עלול להיות בלתי הפיך. אנחנו חונכנו גם בספרות הילדים אצלנו – בעיני חרותה התמונה בספר הילדים שאנחנו קוראים בו על הקלגס הרומאי שנכנס לתוך בית-המדרש ולוקח בשרשראות של ברזל את לומדי התורה. כך חונכנו. אנחנו סברנו, אני, יליד הארץ, סברתי גם בהיותי ילד שהתופעה הזאת יכולה להיות רק ברומא, רק במקום שהחריבו את בית-המקדש, במקום ששרפו את ירושלים, שהפילו את חומותיה, שיכולים להיכנס לתוך בית-המדרש ולעצור ולקחת לכלא את מי שלומד תורה. לא העליתי בדעתי שיגיע יום והכנסת בישראל תצביע על חוק, ויהיה לו רוב, שמי שלומד תורה – וכל הסיטואציה אם כן ישלחו נגמ"שים לבני-ברק או לא אינה רלוונטית. יש הכרזה כלפי עם ועולם. אין מדינה אחת בעולם שיש בה חוק שאם מישהו חפצה נפשו ללמוד תורה מבוקר ועד לילה הוא עבריין ומצד הדין שהכנסת מחוקקת צריך לקחת אותו לכלא. זהו כתם שלא יימחה. אני רוצה להיות פרקטי. לא הייתה תופעה כזו. אדוני היושב-ראש, מפריעים לי שם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה צודק. <משה גפני (יהדות התורה):> לא הייתה תופעה כזו שחייל חרדי היה מגיע לשכונה חרדית והיו צועקים לו. לא היה דבר כזה. אני לא זוכר את זה. פתאום יש תופעה חדשה, שאנחנו כמובן מתנגדים לה, מתנגדים לאלימות, וזה ברור לחלוטין. מהיכן באה התופעה הזאת – קיצוניים אומנם, אבל שבשכונות החרדיות פתאום צועקים על חייל? מאיפה נולדה התופעה הזאת? יאיר לפיד יכול לרשום את הפטנט הזה על הרזומה שלו. כדי להשיג הישגים פוליטיים, הוא מחלק את העם. הוא לקח את היהדות החרדית כולה, כולל אלו שהולכים לצבא. הייתה ירידה בחודש האחרון או בחודשים האחרונים: 50% במתגייסים לשח"ר כחול, 30% ירידה בתקשוב. יש ירידה במתגייסים. הרי יש רבים מאוד בציבור החרדי שיוצאים לפרנסתם והולכים לצבא. כולם מכירים את התופעה שהלכה והתרחבה. לא עוד. היא לא מתרחבת. היא קטֵנה. גם אלו שאינם לומדים תורה, גם אלו שיכולותיהם מבחינת לימוד התורה קטנות והם הולכים לצבא והם הולכים לעבוד, הם מזדהים יחד עם כולנו שלימוד התורה, אין קיום לעם ישראל בלעדיו. בזה מאמין החרדי הקיצוני, בזה מאמין החרדי שאיננו קיצוני ושהוא מתון מאוד, ויש היום בציבור החרדי את כולם. הלכו כבר הביתה יהודים בעבר עם מפלגה דומה, הלכו לקואליציה עם שינוי. הם קיבלו מייד את העונש מבחינתם. על המקום הם קיבלו את ההתנתקות. אני אומר לכם שאנחנו מאמינים שאם המדינה עוזרת ללומדי התורה, המצב המדיני טוב יותר, המצב הביטחוני טוב יותר והמצב הכלכלי טוב יותר. פתאום עכשיו, כשנלחמים נגד התורה, נהייתה בעיה עם סוריה, פתאום רמת-הגולן הפכה להיות מקום שאיננו שקט, בניגוד למה שהיה עד היום, פתאום הכלכלה הופכת להיות קשה מאוד, דירוג האשראי יורד, פוגעים במעמד הביניים ובשכבות חלשות – מה שלא היה עד היום – רק בגלל שפוגעים בתורה. <השר להגנת העורף גלעד ארדן:> לא היה עד היום? <משה גפני (יהדות התורה):> היום הזה הוא יום שחור. הוא יום שיושב פה בן-אדם ציני שלא מעניין אותו מהעם בישראל, לא מעניין אותו מהאוכלוסיות השונות שמרכיבות את הפסיפס של החברה הישראלית. יש אישים שמאמינים שבלי תורה אין קיום לעם ישראל. יש אנשים שמאמינים כך. יש אנשים שיכולים לחייך כשאני אומר את זה. אבל את החיוך מדושן העונג של זה שיעלה אחרי שליצמן ידבר, והוא ייתן פה נאום כדי שישדרו אותו ברדיו, עם חיוך מדושן עונג, מסריח כזה, זה רק אחד יכול לעשות. החמור ביותר מבחינתי, מבחינתנו, זה שהוא הולך לדבר לציבור החרדי מעל ראשינו. אנחנו לא מאפשרים לו ללכת לצבא. אנחנו לא מאפשרים לו ללכת לעבוד. איזה יוהרה. מה, הוא חושב שהציבור החרדי זה יש עתיד – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – שהוא אומר לחברי הכנסת מה לחשוב, מה לדבר, כמו בצפון-קוריאה? אני לא אגיד מי אמר את זה מהמפלגה שלו. הציבור החרדי הוא ציבור אינטליגנטי. הוא מאשים אותנו שאנחנו מתונים מדי, שאנחנו מתייחסים לנושא הזה בקלות מדי, שאנחנו עוד מחייכים. אני בא לבית-הכנסת ואני יוצא מהתפילה, ואנשים קשי יום, עמלים, אנשים שעובדים, אנשים שלומדים, אומרים לי: למה אתם כל כך מתונים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אני לא קושר את עצמי באזיקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מאוד מקווה. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתה – אף פעם לא עשיתי את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> צודק. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה לסיים. אמר פה קודם חבר הכנסת אורי מקלב, ואחרים גם אמרו, שרוצים לחלן אותו. אני ראיתי כתבה של דן מרגלית ב"ישראל היום", מותר להגיד, וראיתי שהוא כותב ומתלבט האם באקדמיה צריך להפריד בין גברים לנשים במקום שיש חרדים. הוא התלבט בשאלה הזאת. הוא כותב: אנחנו צריכים לאפשר לחרדים שמשתלבים להפריד בין גברים לנשים, אפילו שזה בניגוד מוחלט לדעתי, בגלל שאם נאפשר להם להפריד בין גברים לנשים היום, מחר הילדים שלהם כבר לא ידרשו את זה. הם יהיו חילונים. תשכחו מזה. אנחנו דבקים באמונת אבותינו. אנחנו מאמינים בתורה. הילדים שלנו מאמינים בתורה. שום חוק לא ישנה את חיינו, את אורחות חיינו. בזכות לומדי התורה כולנו קיימים. לא ניתן שיפגעו בכם, לא ניתן שיפגעו בנו. אילולא לומדי התורה, לא היה לנו קיום. לא נשנה את זה. לא חוק. תמשיכו הלאה עם הדרך הזאת, תיקחו רוב לעניין – אנחנו לא מפחדים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גפני. חבר הכנסת ליצמן – בבקשה, אדוני. אדוני, עד שש דקות לרשותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> שיבוא ביבי וישיב לחוק הזה. למה צריך לשמוע את המנאץ הזה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> שראש הממשלה יבוא להשיב. <יעקב מרגי (ש"ס):> למה ביבי לא – – –? נמאס לנו לשמוע את המנאץ – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כרגע אתה מפריע לחבר הכנסת ליצמן לדבר. בבקשה, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשעה זו שאנחנו הולכים להצביע, הסבים שלכם, שמסרו נפשם על התורה בדורות עברו, מסתכלים עליכם לראות בדיוק מה אתם הולכים לעשות. <השר להגנת העורף גלעד ארדן:> אל תשתמש – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הם מסרו את נפשם על זה. שלא תהיה לכם שום הפתעה אחרת: גם אנחנו נמסור את נפשנו על זה. לא יהיה מצב שבן-אדם אחד ילך לצבא בגלל מה שאתם מחוקקים. חבל על הזמן. הדבר היחיד שמפריע לי הוא שלא הכינו בתי-סוהר. אין מספיק בתי-סוהר. איך שר המשטרה אמר לי? נדמה לי שהמפכ"ל אמר לי שיש שם את המקום של הסודאנים. יש מקום ריק ששם ישימו אותם. שאלתי אותו האם השלב הבא הוא שהם יעבירו אותם לקונגו או לאריתריאה, למקום אחר שרוצים לשם להטיס אותם. ברור לכם שבן-אדם לא ילך לצבא. גם בתקציב הצבא ראיתי את זה. לגבי כמה תהיה העלות לגבי החרדים, מופיע שם אפס. הם לא יודעים. לא יהיה. אתם יודעים שבן-אדם אחד לא ילך. רק מה? הקרע בעם. שווה לשר האוצר. כפי שגפני הזכיר קודם, כל מה שפוגעים בחיילים התחיל רק לפני חודשיים-שלושה. זה לא היה בעבר. למה? כי שר האוצר התחיל תסיסה. הוא תקף את הציבור החרדי, הוא השפיל אותם, דמגוגיה כל היום, כשהוא לא שירת בצבא. הוא היה כתב. אז אני כתב ב"המודיע". הוא ב"במחנה", ואני ב"המודיע". אז מה? איזה שירות צבאי הוא עשה? ואיזה ליבה הוא עשה? הוא למד ליבה? <אבישי ברוורמן (העבודה):> ליבה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> איפה למדת? ואתה בא להטיף לנו מוסר, ואתה אומר: שר האוצר מנהל את המדינה. לא למדת כמה זה אחד ואחד ואתה בא להשפיל אותנו? איזה בושה זה. מטיפים לנו מוסר. הוא היה בצבא, הוא היה. כתב, יעני. אתם שמים לב שחבר הכנסת פלסנר לא בכנסת. <קריאה:> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> גם אני שאלתי מי. <אבישי ברוורמן (העבודה):> פלסנר? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> כן. גם אני – גם לא יודע מי זה. הרשימה נפסקה בדיוק לפניו. שמתם לב. <קריאה:> – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> רגע, לפיד לא יהיה בכנסת – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא זה שהתחיל – – – <השר להגנת העורף גלעד ארדן:> מופז פירק את הממשלה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הוא זה שהתחיל, והוא זה שבאמת סיים – הוא סיים את הקריירה שלו. אני רוצה להזכיר לכם שהייתה פעם מפלגה שגם חרתה על דגלה – נגד החרדים. הוא צחק מהם, גם השפיל אותם, גם בתוכניות טלוויזיה; הוא נעלם. גם הוא נעלם; בן לילה, 15 מנדטים. בן לילה. אז למה בן לילה לא יחול עליהם, 19 מנדטים? על שנאת הדת בונים? אני יודע דבר אחד: שבונים על חיובי, לעשות דברים, לא להשפיל את החלשים, לא להשפיל את מעמד הביניים. אין פתרון לדיור. מה יש? רק תסיסה, רק אנטי-חרדי. מה עונים כשעולים על הבמה – מה הפתרון של הבעיות בכלכלה? אנטי-חרדים. אז מצאת איפה הכסף, אדוני שר האוצר? עכשיו לבית היהודי. הבית היהודי – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מתחיל להיות מעניין. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – היינו אחים פעם. וראיתי, לפי הדיונים בוועדת הכספים – ואני חוזר משם, וגם מדיונים בעוד מקומות – אין שום סנטימנטים לתורה; אין לכם שום בעיות להרוס את התורה. עובדה שגם אתם מסכימים לקיצוץ בתקציב הישיבות. זה תלוי ביושב-ראש ועדת הכספים, הוא היה יכול למנוע את זה. אף אחד לא צריך פרוטקציה. סימן שאתם מסכימים לכל מה שעושים. אין תקציב במדינה, לאף אחד, שמקצצים 54%; רק לחרדים, רק לישיבות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני מקווה שיסיימו מפלגה מסוימת לפני. ולכן אני אומר: אתם עשיתם התנתקות פעם אחת, ואתם מנסים לעשות התנתקות פעם שנייה עלינו מהתורה. לא יעזור לכם. ואני מתחנן ברגע האחרון: רבותי, אל תעשו קרע בעם. ואני אומר לכם שוב מה שהתחלתי: הסבים של כולכם מסרו את נפשם, הם הלכו לאש בגלל שהם יהודים, והם שמרו על התורה; ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה כאן אם יבטלו את התורה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ליצמן. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אנחנו רוצים שראש הממשלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <יצחק כהן (ש"ס):> רוצים שראש הממשלה – – – <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> הוא קשור לאוצר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רואה? חברי כנסת – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי כנסת לא מקשיבים לי כשאני מבקש שלא לבזות את הכנסת. אתה מבקש שראש הממשלה, עכשיו – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – יבוא בפקודתי? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, בשם הממשלה, אני מבין ששר האוצר רוצה לסכם את הדיון. בבקשה. <קריאה:> זה לא – – – שרי הביטחון – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> איפה – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני קורא לכולם לצאת. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – הוא ראש הממשלה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שר האוצר הוא ראש הממשלה האמיתי, לכן אנחנו לא רוצים להיות פה. כל שרי – כל חברי ש"ס ויהדות התורה, החוצה. <קריאה:> איפה בנט? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – ראש הממשלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, שר האוצר יסכם, ולאחר מכן נצביע. <שר האוצר יאיר לפיד:> לא על הגיוס דיברנו כל הלילה, דיברנו על שנאה. אז בואו נדבר על שנאה. אין בי שנאה, לא לחרדים, לא לעולם התורה. זה הקושי הגדול שאתו יצטרכו להתמודד חברי הכנסת החרדים – העובדה שאין פה שנאה. הם עשו לעצמם הערב עבודה קלה. הם אמרו ששונאים אותם, וזה ההסבר שפוטר אותם מלהסתכל על עצמם ולשאול את עצמם: האם יש להם חלק במה שקרה? האם יש איזושהי סיבה לכך שמדינה שלמה מסתכלת עליהם ואומרת להם: אתם טועים? לא באורחות חייכם, לא חלילה בהיותכם דתיים. אתם טועים במהות ההסכם שיש בין אדם למדינתו. הם אמרו לעצמם ששונאים אותם והם מסתתרים מאחורי האמירה הזאת, כדי שהם לא יצטרכו לעשות חשבון נפש ולבחון את עצמם. האם הלילה הזה לא מצדיק חשבון נפש? האם הם באמת יכולים לפטור את הלילה הזה, את ההחלטות שנעשות בו, באמירה ששונאים אותם ובהתגוננות האוטומטית והאינסטינקטיבית, ובהסתגרות נוספת ובהתבדלות נוספת? בתוכם פנימה הם יודעים שהם לא יצאו מזה כל כך בקלות. איש לא שונא אותם. איש בכל הבית הזה, איש בכל הקואליציה או באופוזיציה, איש ביש עתיד – איש לא שונא אותם, איש לא מנסה להתנכל להם או להציק להם. כל מה שאנחנו מנסים לומר להם בלילה הזה הוא שאנחנו כבר לא יכולים לחיות עם הסידור הישן. אנחנו כבר לא עומדים בו. הוא צריך להשתנות. האם היה רגע, רגע אחד, בכל הלילה הארוך הזה, שבו הם שאלו את עצמם אם הסידור החדש הוא באמת לרעתם, באמת מנוגד לתפיסת עולמם, באמת סותר את היותם אנשים דתיים? היום בבוקר, בוועדה לביקורת המדינה, ישבתי לצד חבר הכנסת אמנון כהן מש"ס ודיברנו על ניצולי השואה ועם ניצולי השואה – אנשים בני 83 ו-85, אנשים חרושי קמטים וחרושי זיכרונות. האם לטפל בהם זה חילול השם? האם להביא תרופות, לנקות להם את הבית, לשבת לשמוע את הסיפור שלהם, זה ביטול תורה? זה קיום תורה. וזה השוויון בנטל. ולא רק זה – ללכת לעבוד זה השוויון בנטל הכלכלי. בתחילת הערב הזה הבאתי נתון: 84% מהגברים החרדים עבדו ב-1979. זה המספר שאנחנו צריכים לחזור אליו, כי תורה ועבודה זה השילוב המקודש ביותר של היהדות. לכו לרחובות בני-ברק, צאו לחוצות ירושלים, תשאלו את הצעירים החרדים אם הם באמת רוצים להיות עניים, אם זו גזירה משמים, אם הם לא היו רוצים להחליט בעצמם על גורלם. הרי זה יתרונה הפילוסופי הגדול של היהדות, שהיא מאפשרת לאדם לבחור בעצמו. הלילה הזה הוא לא תחילתה של מלחמה, הוא תחילתו של פיוס. אנחנו צריכים לבחור יחד איך לצאת מהלילה הזה. אני יודע שהם כועסים, אני יודע שהם כואבים, אני לא מקל בזה ראש, אבל אנחנו צריכים לעשות בחירה. אנחנו צריכים לסיים את הלילה הזה בכך שנשים בפנינו את האפשרויות ונבחר בחיים. "ובחרת בחיים" פירושו שבחרת בחיים משותפים, ביחד, מתוך שוויון – גם שוויון בנטל וגם שוויון זכויות. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד, שר האוצר, שסיכם את הדיון בשם הממשלה. חברי הכנסת, להזכירכם, אנחנו מצביעים על שני חוקים. רק לצורך הפרוטוקול אני אומר שגם אסיר ציון האזוק, חבר הכנסת מאיר פרוש, יכול להשתתף בהצבעה, שלא יטען אחר כך שמנעו ממנו להשתתף בהצבעה. חברי הכנסת, אנחנו נצביע קודם כול על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות) – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש הצעה לסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <משה גפני (יהדות התורה):> הצעה לסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גש למיקרופון, תציע הצעה לסדר. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. היות שאנחנו עוסקים בחוק שמבחינתנו הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות, ואנחנו מבינים שהכנסת הולכת לאשר את זה, אנחנו פונים לקדוש-ברוך-הוא ואנחנו אומרים לו: אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. הצעה מעניינת לסדר-היום. הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013 – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כאשר אימא שלי נפטרה קרעתי קריעה, כשאבי נפטר קרעתי קריעה, בגללך אני קורע – – – ראש הממשלה, בגללך אני קורע הלילה קריעה. בגללך. בגללך קרעתי הלילה קריעה. הצבעה מס' 27 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 64 נגד – 21 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19 והוראת שעה) (שילוב תלמידי ישיבות), התשע"ג–2013, לוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 64, 21 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר להכנתה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת הכנסת המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות צבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדתם של תלמידי הישיבות – ועדה שאישרנו היום במליאת הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא הספקנו בפעם הקודמת, בגלל הקריעה על שרפת ספר התורה, אז אני מבקש לצרף את ההתנגדות שלנו בחוק הקודם. הצבעה מס' 28 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 66 נגד – 29 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013, לוועדה המיוחדת לדיון בהצעות החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 66, 29 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות (הוראת שעה), התשע"ג–2013, אושרה בקריאה ראשונה, ותועבר גם היא להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדה המיוחדת לדיון בהצעת החוק לעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות. <הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה)> [נספחות.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, לגבי פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה), יעלה חבר הכנסת יריב לוין ויציג לנו את ההחלטה של ועדת החוקה. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, להלן החלטה בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה), הצעות חוק פרטיות פ/1160/19 ו-פ/1402/19, לפי סעיף 79(ב) לתקנון הכנסת. על-פי הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט מחליטה הכנסת, לפי סעיף 79(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט לפצל את הצעת חוק-יסוד: הממשלה (הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה) להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את התיקונים לחוקי-היסוד וחלק אחר מההצעה יכלול את התיקונים לחוקים שאינם חוקי-יסוד. להלן, אדוני, בקצרה דברי ההסבר. הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה) של חבר הכנסת דוד רותם, חבר הכנסת רוברט אילטוב וחבר הכנסת חמד עמאר, פ/1160/19, והצעת חוק-יסוד: הממשלה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני. רק שנייה, אדוני. חבר הכנסת מאיר פרוש, אני הזמנתי אותך למליאה רק להצביע. אתה לא צריך להימצא כאן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה לא צריך להימצא כאן. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – והצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון שינוי שיטת הממשל), של חבר הכנסת רונן הופמן, פ/1402/19, נדונו בכנסת בדיון המוקדם ביום כ"ח באייר תשע"ג, 8 במאי 2013, והועברו לוועדת החוקה, חוק ומשפט. בישיבתה, שלמעשה כבר התקיימה אתמול נוכח השעה הנוכחית, החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט למזג הצעות חוק אלו להצעת חוק אחת על-פי סעיף 79(ג) לתקנון הכנסת. הצעת החוק נועדה לשנות את שיטת הממשל בישראל ולהעלות את אחוז החסימה. מאחר שמדובר בכמה נושאים נפרדים, שאינם תלויים זה בזה, ולאור העובדה שעניינם של סעיפים מסוימים להצעת החוק הוא תיקונים לחוקי-יסוד ועניינם של סעיפים אחרים הוא תיקונם של חוקים שאינם חוקי-יסוד, מוצע לפצל את הצעת החוק לשתי הצעות חוק נפרדות, כפי שפורט קודם לכן. כמובן שאבקש את אישורה של הכנסת להחלטה זו. תודה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אפשר הצעה לסדר, אדוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הצעה לסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, יש לנו דוברים. אתה רוצה הצעה לסדר? בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לציין שחברי יהדות התורה קרעו בסכינים, במספריים, את החולצות שלהם מתוך כאב. אני מבין אתכם. לפני כמה ימים חברי כנסת אחרים מלאום אחר קרעו נייר מעל הדוכן, ויושב-ראש הכנסת גירש מהמליאה את כל חברי הכנסת הערבים. האם יש איפה ואיפה, אדוני היושב-ראש? <מיכל רוזין (מרצ):> הוציאו אותם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אני מאוד מקווה, מאוד מקווה – אני לא מחליט שם – שוועדת האתיקה לא תעשה שום איפה ואיפה בין ההתנהגות שלך עם שפיכת מים על ציוד בשווי של עשרות אלפי שקלים לבין ההתנהגות של חבר הכנסת מאיר פרוש, שניסה בדרך אחרת גם לבזות את הכנסת וגם לחבל באותו ציוד. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> דיברתי על משהו אחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז עד כאן דברי ההסבר לנושא הזה – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא הסבר. לא זאת הייתה השאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – וכפי שאמרתי, לא אני מחליט בנושא הזה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא זאת הייתה השאלה, לא זאת הייתה השאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אני חושב שההיתממות זה לא התנהגות ראויה לחבר כנסת ותיק כמוך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ההיתממות שלך, לא שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <קריאה:> אם היית קורע את החולצה שלך, לא היינו מוציאים אותך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אמרתי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, אדוני. כן, רשימת הדוברים נסגרה. לאחר דבריו של חבר הכנסת נסים זאב אנחנו נצביע. <קריאה:> נסים, קצר. <נסים זאב (ש"ס):> אני כל היום לא דיברתי, מה קרה לכם. עד שסוף-סוף אני עולה לבמה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> יש לי זכות דיבור, ואני תמיד נואם אחרון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד שלוש דקות לרשות אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, לכן אני מבקש לא להפריע לי. קודם כול, אחמד טיבי, אם אתה חושב שנייר זה פחות יקר מחולצה, אתה טועה. יש ניירות ששווים הרבה יותר, וכל אחד זכותו לקרוע את החולצה שלו. אבל מה שקרה פה, אדוני היושב-ראש – את ראש הממשלה מושיבים על הברכיים. חוק המשילות זה חוק העריצות. יש לנו פה ממשלה שמנסה להכתיב את האג'נדה הציבורית שלה, מנסה לכפות מדיניות חדשה, מנסה – לא היה מקרה, אני לא זוכר בהיסטוריה של 14 שנים – – <זהבה גלאון (מרצ):> חמש בבוקר. <נסים זאב (ש"ס):> – – שמישהו שמאיים בבוקר, מביאים את החוק שלו כבר בערב. אפילו הממשלה, כשהיא רוצה לחוקק איזשהו חוק, יש כמה ימים להיערך לכך, מה קרה? פתאום חבר הכנסת ליברמן איים: אני לא אתמוך בתקציב אם חוק המשילות לא יתחיל לעבור פה, ואני רוצה לראות את זה, בקריאה ראשונה. מה לא עשו היום? איזה תרגילים עשו היום רק כדי שהחוק בסופו של דבר, בסופו של ערב, יבוא לכנסת? אני רוצה לומר לכם, זו בריונות; זה לא משילות. זה בריונות, זה עריצות, ואם מישהו רוצה פה להראות את הדמוקרטיה, זה בדיוק ההפך מהדמוקרטיה. מנסים פה, הרוב הדורסני, לדחוק את המיעוט. ולכן אני חושב – זהבה גלאון, חברת הכנסת, עם כל הכבוד, אני חושב שזה הנושא הכי כבד גם מבחינתכם. <זהבה גלאון (מרצ):> חמש בבוקר. <נסים זאב (ש"ס):> גם בשש בבוקר – שלא ישנו. מה, אני לא מבין, אנחנו עושים פה הנחות למישהו? אני אומר לכם, זה דבר נורא מה שקורה פה, והתחלת התהליך זה הערב. ולכן, אדוני היושב-ראש – מכיוון שביקשו ממני לקצר, אני מקצר – אבל אני חושב שאסור לעבור פה לסדר-היום. הנושא הזה הוא חמור ביותר, ואני מקווה שבסופו של דבר הכנסת פה תתעשת ותתלכד סביב – נגד החוק ההרסני הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נסים זאב. אם כן, אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו נצביע על החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (הגברת משילות והעלאת אחוז החסימה). בבקשה, חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 29 בעד ההצעה – 45 נגד – 25 נמנעים – אין הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה) נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההחלטה – 45, נגדה – 25, אין נמנעים, אחד נוכח ולא הצביע. אני קובע – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> תוסיף אותי לפרוטוקול נגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפרוטוקול – גם חברת הכנסת מרב מיכאלי רצתה להצביע נגד, אבל זה לא משנה את התוצאות. אנחנו אישרנו את החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגברת המשילות והעלאת אחוז החסימה). <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הכרזה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה מטעם הממשלה: הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון) (הגברת המשילות). תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/776).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. תציג את ההצעה שרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים ציפי לבני:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בוקר טוב כבר – המטרה המרכזית של התיקון היא להביא למיצוי מרבי של זכויות ניצולי השואה באמצעות מתן סיוע משפטי לניצולים חינם. ניצולי השואה זכאים לקבל קצבאות, הטבות, ממקורות שונים, אבל היום כדי להיעזר – עד היום – בשירותי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים הם נדרשו לעמוד במבחני סף, מבחן בודק סיכוי משפטי או מבחן כלכלי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לחסוך מכל אחד ואחד מהם את ההליך הביורוקרטי המעיק, וכדי לסייע להם ולהקל עליהם הגשנו הצעת חוק ביוזמתנו, שכל אחד מהם יוכל לקבל שירות משפטי חינם ללא תלות בבדיקת ההכנסה או הרכוש. הוא יינתן להם בבירור זכאותם לקבלת קצבה, מענק, יכלול מתן הכוונה מקצועית, סיוע בהכנת הבקשה, ואלה שבקשתם תידחה יקבלו גם סיוע בהליכים משפטיים נוספים. אני מאוד מקווה שאלה המעטים שנותרו בינינו יוכלו לקבל גם את הכבוד האמיתי שמגיע להם, אבל גם את אותו סיוע שעד עכשיו הם נדרשו למלא הרבה מאוד טופסולוגיה עד שזכו לקבל אותו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני. רשימת דוברים, קריאה ראשונה: חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; תמר זנדברג – אינה נוכחת; אראל מרגלית – אינו נוכח; עמר בר-לב – הוא נמחק, סליחה, טעות שלי; איתן כבל – מוותר; טלב אבו עראר – אינו נוכח; אחמד טיבי – נמחק; מסעוד גנאים; מיכל רוזין – מוותרת; נחמן שי – מוותר; מרב מיכאלי – מוותרת; ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, באסל גטאס ומוחמד ברכה – לא נמצאים; דב חנין – גם לא נמצא; מנחם אליעזר מוזס – מוותר; זהבה גלאון – מוותרת; אורי מקלב – גם מוותר; ישראל אייכלר; טוב, מאיר פרוש לא יכול לוותר כי נבצר ממנו להיות במליאה; משה גפני – מוותר; יצחק כהן – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מוותר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אריאל אטיאס, יעקב מרגי, אברהם מיכאלי, נסים זאב – אפילו נסים זאב מוותר; ניצן הורוביץ ויעקב אשר. אם כן, אנחנו יכולים לעבור להצבעה. הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 53 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 11) (סיוע משפטי לניצולי שואה ולנכי המלחמה בנאצים – ביטול המבחן הכלכלי), התשע"ג–2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 53 בעד, אין מתנגדים או נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותוכן לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. <הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/511).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013, לקריאה ראשונה. תציג את החוק בעלת ההצעה, חברת הכנסת מיכל רוזין, אחת מקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> בשל השעה המאוחרת או המוקדמת, אני אקריא את ההצעה ואנחנו כולנו נוכל להצביע – מי שעדיין נותר פה. הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק) – סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית או התנכלות הן עוולות אזרחיות וכי בית-המשפט רשאי לפסוק בשל עוולות אלה פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 50,000 שקלים. מוצע להעלות את הסכום המרבי שבית-המשפט רשאי לפסוק כפיצוי ללא הוכחת נזק בשל הטרדה מינית או התנכלות ל-120,000 שקלים – זוהי ההסכמה שהגעתי אליה עם משרד המשפטים בעניין. בהתאם, מוצע להעלות את הסכום המרבי של פיצוי ללא הוכחת נזק שניתן לפסוק לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, בין היתר בשל פגיעה על רקע הטרדה מינית, מ-50,000 ל-120,000. אנא תמכו בחוק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אם כן, חבר הכנסת מוזס נרשם לדיבור – לא נוכח. אין נרשמים נוספים. הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 31 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) (הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק), התשע"ג–2013, לוועדה לקידום מעמד האישה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 22, אין מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 8) אושרה בקריאה ראשונה, ותוכן לקריאה שנייה ושלישית במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה – שימו לב – תתקיים היום, יום שלישי, ט"ז באב תשע"ג, 23 ביולי 2013, בשעה 13:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 05:18.>