דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ב ישיבה נ"ז הישיבה החמישים-ושבע של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, י"ז באב התשע"ג (24 ביולי 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 10:00 תוכן העניינים הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 5 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 5 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 5 אראל מרגלית (העבודה): 5 מיכל בירן (העבודה): 10 איציק שמולי (העבודה): 14 אריאל אטיאס (ש"ס): 18 אמנון כהן (ש"ס): 24 משה גפני (יהדות התורה): 28 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 38 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 40 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 40 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 41 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 41 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 41 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 42 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 47 מיקי רוזנטל (העבודה): 50 עפו אגבאריה (חד"ש): 58 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 74 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 81 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 81 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 81 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 81 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 81 נחמן שי (העבודה): 82 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 87 מוחמד ברכה (חד"ש): 90 תמר זנדברג (מרצ): 94 מיכל רוזין (מרצ): 99 עיסאווי פריג' (מרצ): 102 יעקב מרגי (ש"ס): 111 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 117 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 118 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 118 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 118 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 118 יעקב אשר (יהדות התורה): 118 באסל גטאס (בל"ד): 123 עמר בר-לב (העבודה): 132 אברהם מיכאלי (ש"ס): 138 ישראל חסון (קדימה): 143 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 152 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 152 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 152 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 152 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 152 איתן כבל (העבודה): 153 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 161 מאיר פרוש (יהדות התורה): 173 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 186 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 186 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013; 186 הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014; 186 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013 186 נסים זאב (ש"ס): 187 יחיאל חיליק בר (העבודה): 191 אורי מקלב (יהדות התורה): 201 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 206 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 210 סגן שר האוצר מיקי לוי: 215 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 217 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 223 אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 230 משולם נהרי (ש"ס): 240 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 244 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 244 <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> [מס' מ/768; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 3496.] <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> [מס' מ/767; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 3425.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ז באב תשע"ג, 24 ביולי 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. כידוע, אנחנו ממשיכים בדיון המשולב על הצעת חוק התקציב והצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014). במסגרת ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית יש לנו סבב דוברים; חלקם דיברו כבר, חלקם מופיעים פעם שנייה בדיון הזה, בעלי הסתייגויות שונות לחוקים האלה, והם מנמקים את ההסתייגויות. לרשות כל דובר 15 דקות. הראשון יהיה נציג סיעת העבודה, חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל בירן וחבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה, עד 15 דקות לרשות אדוני. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, בוקר טוב, חברי חברי הכנסת, שאט-אט מגיעים, כבוד השר יעקב פרי, בוקר טוב. היום רציתי לדבר על הנושא של הצמיחה, כי הדבר המרכזי שנהדר בעיני בתוכנית הזאת הוא תוכנית צמיחה אמיתית למדינת ישראל. הרבה מאוד פעמים אומרים: מאיפה תביאו את הכסף ואיך נסגור את הפער? אני רוצה לדבר על איך אנחנו מניעים תהליך של צמיחה כלכלית בשבעה אזורים ברחבי מדינת ישראל ואיך הסקטור העסקי נהפך לשותף של הממשלה בהנעת הצמיחה. אני רוצה לומר שכבר היינו בסרט הזה בעבר, כאשר ב-1992 יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה והיו לנו כמיליון אנשים חדשים שבאו לארץ מחבר המדינות. היה לנו גירעון עוד יותר גדול מזה שיש לנו היום, והיה צריך להניע את המשק במצב מאוד לא פשוט. הביאו אז תוכנית של צמיחה שכללה את הצפון ואת הדרום, כללה את המגזר הערבי, כללה 25 חממות לעולים באותה תקופה במקומות שונים בארץ, כללה את אחת מתוכנית הסיוע הגדולות להיי-טק הישראלי וכללה חינוך ותשתיות. אני חושב שהיום, אחד הדברים המרכזיים שאני רואה בארץ הוא ההבדל הגדול בין מה שיש בערך בשליש מהאוכלוסייה, שמאוד מצליחה בצמיחה – בעיקר במרכז הארץ – לבין הפוטנציאל העצום שחבוי וקיים בהרבה מאוד מקומות אחרים. אני מדבר על שבע שנים, שבעה אזורי צמיחה ומצוינות חדשים, שבעה שלבים לשינוי כלכלי חברתי במדינת ישראל. אני אסקור את הדברים ברמה הגיאוגרפית, כי הרבה מאוד פעמים צמיחה ופיתוח כלכלי מתחילים במקום ובגאוות יחידה של מקום שלוקח על עצמו איזשהו כיוון עסקי. אני דווקא אתחיל במקום כמו באר-שבע, בדרום. באר-שבע זאת עיר מדהימה, שהרבה מאוד שנים נעדרה ממנה צמיחה והמצוקה הכלכלית הייתה חלק מחיי היום-יום שלה. אבל בעשר השנים האחרונות באר-שבע – האוניברסיטה שלה עלתה מ-5,000 סטודנטים ל-20,000 סטודנטים, ובמקום שעולה ל-20,000 סטודנטים – יש שם גם מכללת "סמי שמעון", שגם שם יש 2,000 סטודנטים – במקום שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים עם יכולות, מסתתר הזהב. באר-שבע נתברכה גם בראש העיר רוביק דנילוביץ, שמביא אתו יזמות, בנשיאת האוניברסיטה רבקה כרמי, שהיא באמת אישיות בלתי רגילה, ובחבורה מדהימה של פעילים חברתיים ואנשים בכל העיר. אחד הדברים המרכזיים שרוביק דנילוביץ מביא: עיר של הזדמנות – זה הסלוגן שלו. קבוצת סטודנטים שהתאגדה בקמפוס הביאה לממשלה לפני שנה וחצי רעיון בשלושה נושאים: בנושא של ביו-טכנולוגיה, בנושא של אנרגיות מתחלפות ובנושא של סייבר. הרעיון שהממשלה יכולה להחיל דווקא היה הרעיון של הסייבר, כי הבעיות של העולם יכולות להיות ההזדמנות של ישראל. והנה, באר-שבע הקימה, אחרי שהפארק הטכנולוגי שלה נחנך – הנה, נמצא פה השר לענייני גליל ונגב – ב-1999 על-ידי אהוד ברק אבל בעצם לא נבנה שם כלום – בשנה וחצי האחרונות, עם הרעיון של טכנולוגיה, בעיקר סביב נושא הסייבר, עם ההסכמה של הצבא להעביר את הבניין שלו לקמפוס שם ליד הרכבת, באר-שבע בבת-אחת מקימה שם ארבעה בניינים חדשים ליד הקמפוס של טכנולוגיה חדשנית; בבת-אחת מדברת ברמה של הזדמנות, כמו שרוביק הכתיב, וחברות כמו EMC, חברות כמו "נס", חברות כמו "אלביט" ואחרות מגיעות לשם, ובבת-אחת בונים שם משהו כמו 16,000 מטר שנותנים את הסימן. עכשיו, הממשלה הצטרפה, הממשלה בעצם הסכימה לתת 40% מהמשכורת של כל עובד חדש. היא אומנם עשתה את זה בהוראת שעה ובצורה מאוד מאוד צרה, אבל היא נתנה את הכיוון של איך אפשר לעשות את זה בצורה גדולה יותר. והנה, הממשלה יכולה להיות שותפה גם לראש עיר ומנהיגות מקומית מדהימה, גם לראש ונשיאת אוניברסיטה, ולסקטור העסקי שמוכן לומר: אני מוכן להגיע לבאר-שבע אם באר-שבע תהיה מובילה בארץ בתחום הזה של הסייבר. נלך רגע לכרמיאל. כרמיאל היא עיר מדהימה, שעלתה מ-20,000 ל-50,000 תושבים ב-20 השנה האחרונות תחת עדי אלדר. אבל זאת עיר שבעיקר יש בה חינוך, יש בה גנים, יש בה יופי. יש בה אזור תעשייה, אבל הרבה מאוד מהצעירים של העיר עוזבים אותה למרכז. ובדיון לפני שנתיים, יחד עם שולה כהן, עדי אלדר והרבה מאוד חבר'ה צעירים וחבר'ה עסקיים בעיר, ואחרי אלימינציה של משהו כמו חודשיים עבודה, כרמיאל הביאה רעיון להקים את עיר התוכנה של הגליל. שם, בין אזור התעשייה לבין המרכז המסחרי הישן, איפה שהמפעלים של "דלתא" היו ונסגרו, יש אפשרות היום לשים את תחנת הרכבת ולבוא ולומר: יש לנו יותר מהנדסי תוכנה באזור מאשר בכל מקום אחר, ואנחנו רוצים לקחת כיוון עסקי ואנחנו רוצים להקים איזשהו כיוון של תעשייה מתקדמת. אבל מה שהצעירים אמרו לראש העיר באותם דיונים, הם אמרו לו: תשמע, אנחנו לא רק עובדים וישנים. אנחנו רוצים שבעיר כמו כרמיאל, אם היא רוצה להיות עיר אמיתית, שיהיה גם בית-קולנוע, שיהיה גם מקום תרבות. אני לא יודע אם אתם יודעים את זה, אבל בכל הצפון, אחרי הצ'ק-פוסט, חוץ מהסינמטק בראש-פינה, שמדי פעם פתוח, אין בית-קולנוע. אז באופן פרדוקסלי, ה"סינמה-סיטי" הוא לא פחות חשוב ממרכז התוכנה שרוצים להקים שם. והנה, זו מטרה מוגדרת, הם מדברים על הקמת מרכז תוכנה בין-לאומי בכרמיאל, עם SAP, שהיא אחת החברות שכבר נכנסו לשם עם עוד כמה חברות אחרות; גם עם IBM מדברים, גם עם Broadcom מדברים, עם חברות אחרות. בעצם, כרמיאל רוצה לתת כיוון לגליל בנושא הטכנולוגי ולעבור מלהיות עיר קטנה להיות עיר יותר משמעותית, אבל עם כיוון ברור. וסביב הרעיון הזה, ו"אורט בראודה" שנמצא שם בכרמיאל, הרבה מאוד מהצעירים רוצים גם תוכנית של דיור בר-השגה, כי המחירים בכרמיאל בשנה האחרונה עלו ב-24%, והם רוצים להביא תוכנית של 1,000 חבר'ה צעירים, חצי מהיישוב, חצי חדשים, שיבואו מחוץ ליישוב, והם רוצים להקים מרכז של עסקים קטנים, תוסס מאוד ודינמי, והחינוך כבר מאוד חזק בכרמיאל, והם רוצים את הנושא של התרבות, כדי להפוך אותה לעיר תוססת יותר, כדי שיוכלו לעצב את דמותה היצירתית. השר שלום, בגליל העליון מסתתר אוצר. האוצר הזה בנוי בשני מקומות: האחד – בפקולטה לרפואה שאתם הכרזתם עליה ואתם מקימים אותה בצפת, ש-3,000 חבר'ה צעירים הולכים להיכנס אליה. השני – בחממה קטנה בגליל העליון שנקראת מיג"ל, חממה של 180 חוקרי ביו-טכנולוגיה, שגם אם היית רוצה להמציא דבר כזה היה מאוד קשה. אחד הרעיונות, דווקא עם החבר'ה הצעירים במכללת תל-חי – הבת שלי בת ה-21 לומדת שם – לנסות ולבנות את "דרך מדעי החיים" בין קריית-שמונה לצפת, דווקא בגלל הפקולטה לרפואה שמחוברת לאותו מקום מופלא בגליל, שבעיקר עוסק במחקר, אבל הרבה פחות מתרגם את המחקר ליזמויות חדשות, ועם מנהל המכללה, שהוא איש מדהים ומוכן להתחבר לתעשייה מהר מאוד. אז אנחנו מדברים, הם מדברים על הקמת "דרך מדעי החיים" בין צפת לקריית-שמונה, עם כמה מהמוקדים הטכנולוגיים המעניינים ביותר שכבר קיימים, ועם הרעיון של לקחת גם את צפת וגם את קריית-שמונה כמקומות שמתמחים בנושאים האלה. וזה מאוד מתאים לגליל, כי איכות חיים קשורה למדעי החיים. וזה דבר שהמועצות האזוריות רוצות להתלבש עליו. זה דבר שיכול להביא הרבה מאוד אנרגיה כלכלית למקום. אבל זה דבר שצריך תמרוץ מהמדינה על אותם רעיונות שכבר קיימים שם. והתמרוץ שאני חושב שצריך לדבר עליו הוא אותו תמרוץ שכבר ניתן בבאר-שבע: א. להביא הרבה מאוד אנרגיה כלכלית של חברות; להגיד לאותן חברות שנותנים 40% מהמשכורות לעובדים שלהן כדי שהן יגיעו לשם ולהביא להם את היכולת להתחיל שם דבר חדש וייחודי. ואותו דבר ניתן לעשות במקומות שונים בארץ. אחד מהמקומות הכי מעניינים הוא החיבור בין נצרת לשפרעם במגזר הערבי בצפון. דיברתי על זה קצת אתמול. כל החיבור של ישראל לעולם הערבי, סביב הטכנולוגיה, צריך להיעשות דרך ערביי ישראל. ו-25,000 החבר'ה הצעירים והמוכשרים, שלמדו והסתובבו – הרבה מהם בירדן, אבל גם במדינות אחרות – יכולים להוות את הגשר. ומי שראה חברות כמו Babcom וחברות אחרות, שכבר מעסיקות 900-800 עובדים ערבים בגליל בצורה מאוד מוצלחת, יכול לראות את הבקרוב של מה שאפשר לעשות בצורה הרבה יותר נרחבת. שפרעם רוצה לבנות אזור תעשייה של 700 דונם. אמרתי להם שהם קצת מגזימים, אף-על-פי שהמחצבה הייתה גדולה. הם יכולים להתחיל גם ב-70. נצרת בנתה אזור תעשייה. ואפשר להביא כיוון מאוד ברור של הקשר בין התעשייה הישראלית לבין העולם הערבי, שהוא כמעט איננו היום, דווקא באזורים שם, של הצפון, בין נצרת לשפרעם. ואותו דבר: אנרגיות מתקדמות בשדה-בוקר ובגוש-אילות שבדרום. אני לא יודע אם אתם יודעים את זה, אבל אחת החממות המדהימות שיש בעולם לאנרגיות מתחלפות מתחבאת אי-שם ביוטבתה. עושים שם דברים שאף אחד לא עושה בשום מקום בעולם. יש שם שדות סולריים, ויש שם אסטרטגיות חדשניות. בכל חבל הארץ הזה, שהוא חמישית ממדינת ישראל, לצערנו יש רק 4,000 תושבים. וכדי, בואו נגיד, לחמש את אוכלוסיית המקום, שיהיו שם 20,000 תושבים בתוך כמה שנים, אפשר לתת להם, על הדבר שהם כבר עושים בצורה מדהימה, קצת עזרה וקצת חזון, והם יביאו, דווקא דרך התעשייה הקיבוצית, את החזון של ישראל בנושא של אנרגיות מתחלפות במקום ההוא. מה אני אומר? אני נכנס לכל דוגמה אולי בצורה קצת יותר מדי פרטנית, אבל אני אומר שכדי שיהיו לנו מקורות כדי לסגור את התקציב – לא רק מחלוקה אחרת של העוגה, שחייבת להיעשות, אבל גם מהנעת המשק להצלחה – חייבים להביא תוכנית של צמיחה לאזורים אחרים במדינת ישראל. שבעה, תשעה, עשרה אזורים, כמה שנים, כלכלה, חברה, עסקים קטנים, דיור בר-השגה, והיכולת של אנשים באותם אזורים להתחבר ולבנות את האמירה היצירתית של מקום אחרי מקום, עיר אחרי עיר, במדינת ישראל. היום אחרי-הצהריים יש לנו ישיבה של השדולה לעסקים קטנים פה בכנסת, וכולכם מוזמנים אליה. אחד מהדברים המדהימים שהממשלה יכולה לעשות והיא לא עושה, לצערי, זה דווקא לדחוף את העסקים הקטנים. 11% ריבית משלם כל עסק קטן שזקוק להלוואה, 4% ריבית משלם עסק גדול. ועל ההבדל הזה חייבים לגשר. תקנות דרקוניות לעסקים קטנים, שחייבים לקחת רואה-חשבון, עורך-דין, ולהשקיע בממוצע 13,000 שקל בשנה, אפילו אם אתה עסק של פחות ממיליון שקל, כדי לרצות את הרשויות. היום, משה אשר ואחרים בנציבות מס הכנסה וברשויות המס מדברים להקטין את העול על העסקים הקטנים מבחינת הדיווחים שהם צריכים לדווח לממשלה ולרשויות המס. היכולת שלנו לתת אוויר ל-455,000 עסקים קטנים ברחבי המדינה, לתת להם הון חוזר, כדי שבית-קפה יוכל לפתוח עוד עשרה שולחנות אם הוא מצליח, ולקחת עוד שני אנשים לעבודה; כדי שמספרה בירכא, שהאישה שם פתחה ועכשיו יש לה חשבון בנק, ויש לה רישיון נהיגה, והיא מעסיקה שתי עובדות – שהיא תוכל לקחת עוד עובדת אחת. ככה, עסק אחרי עסק, מקום אחרי מקום, חייב לקבל אוויר, כי העסקים הקטנים בישראל חנוקים, וזה עוד ממד מאוד גדול של הצמיחה. כי מדברים על החברות הגדולות, אבל אם עסק קטן, כל אחד ייקח עוד עובדת, עוד חצי עובד, עם 455,000 עסקים, מדינת ישראל תקבל אוויר, לא בשדרה המרכזית של העסקים הישראליים אלא ברחבי הארץ, בהרבה מקומות – במסחר, בתעשייה ובעסקים שפרוסים על פני כל מדינת ישראל. תוכנית צמיחה במהירות ובדחיפות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, גברתי, נציגת סיעת העבודה בדיון. ולחבר הכנסת אראל מרגלית, רק ממליץ, כמי שמאוד בעד עסקים קטנים, מסכים עם כל מילה שאתה אמרת, לבדוק אם התקבל אישור כנדרש לקיום ישיבת שדולה בזמן ישיבת המליאה. זה דבר טכני, אבל כדאי – – <אראל מרגלית (העבודה):> קיבלנו, קיבלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אבל גם מהותי. אז כדאי לבדוק – – <אראל מרגלית (העבודה):> בסדר גמור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – שלא יצא שכרנו בהפסדנו. בבקשה, גברתי, עד 15 דקות לרשותך. <מיכל בירן (העבודה):> בוקר טוב ליושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, השרים, יושבת-ראש האופוזיציה, אני רוצה להתחיל מהסוף. אני קוראת, בעיקר לצופים בבית, להתגייס למאבק הזה, ולנסות לעזור לנו להחליף את השלטון, כי לפני מה שאני אגיד ולפני ההישגים האלו והאחרים, בסופו של דבר המדיניות הזאת לא תשתנה כל עוד ביבי נתניהו עומד בראשות הממשלה. ושינוי אמיתי יוכל להתרחש אך ורק אם גם הציבור יתגייס למהלך הזה של החלפת השלטון. כדי שזה יוכל לקרות אנחנו חייבים להילחם בסכנה הכי גדולה. הסכנה הכי גדולה היא התחושה שאין ברירה. כאילו התקציב זה צו אלוהי. כאילו התקווה לחיים יותר טובים היא כמו להתפלל לגשם. אבל זאת לא האמת. היו לאופוזיציה לא מעט הישגים בקרב על התקציב, אבל צריך להבין שכל עוד לא משנים את המסגרת הכללית, זה כמו לנסות ולמשוך שמיכה שהיא קטנה מדי מצד לצד, בניסיון לנסות ולכסות עוד טפח, אבל בסופו של דבר זאת משימה שאי-אפשר להצליח בה. בואו נדבר רגע על הגודל של השמיכה הזאת, זה מה שמבקשים מאתנו להתייחס אליו כאל נתון מוגמר. זה מה יש, כל הזמן אומרים לנו. תקציב המדינה וחוק ההסדרים משקפים את סדר העדיפויות של ממשלה. יש לה הרבה כוח: להחליט איזה מסים היא מעלה ואיזה היא מורידה, איפה היא מפריטה ואיפה היא מגבירה רגולציה, מה גודלו של התקציב. יש לה המון כוח. על זה מדברים בוועדות, במליאה: איזה קיצוצים, באיזה סעיפים. אבל מה שכמעט לא מדברים עליו הוא המסגרת הכללית: הגודל של הגירעון, כלל ההוצאה. אלה הדברים שאנחנו מתבקשים להתייחס אליהם כאילו זה מה יש. כל הזמן אומרים לנו: אין ברירה, צריך להדק את החגורה. וחשוב להבין: זאת מדיניות, ויש בה הרבה אלמנטים של בחירה. הכול קשור לסדר-היום שהממשלה רוצה לקדם. גם כלל ההוצאה ויעד הגירעון השתנו לאורך השנים, מה שמראה שהם לא חקוקים בסלע. ואל תגידו לי: חוסר אחריות, יוון, ספרד. אני בן-אדם אחראי. אני חושבת שחלק מהמדיניות הסוציאל-דמוקרטית היא בדיוק לשלב בין הכוחות של השוק החופשי לרגולציה של המדינה, לעשות את זה באחריות. אבל מצד שני, גם אי-אפשר לקדש את זה. אם היו מעלים את הגירעון בעוד 0.1%, נשמע קטן, כמה זה היה מוסיף לנו? עוד מיליארד שקלים. כמה קיצוצים – בחינוך, בתחבורה, כמה קיצוצים היה אפשר לחסוך במיליארד שקלים האלו? יעד הגירעון הוא הסכנה היחידה למשק? מה עם הסכנה בגידול העוני? מה עם הסכנה בפגיעה במעמד הביניים, בפגיעה האנושה והבלתי-הפיכה בתשתיות הבסיסיות של המדינה? עוד אלמנט שחשוב להדגיש בעניין השמיכה הזאת הוא שבעצם, מה שקרה בשנים האחרונות זה שהמנהיגים שלנו בחרו לבצוע, לקרוע חלק מהשמיכה, לתת אותו לבעלי ההון, ואז להגיד לנו: אוי, מצטערים, ממש, זה מה יש, זו השמיכה הקטנה. עם זה תצטרכו להסתדר. אבל זה לא ככה. אם היו גובים את הרווחים הכלואים במלואם, לא היינו במצב של השמיכה הזאת; אם לא היו ארבע חברות במשק שנהנות מ-70% מהטבות המס, לא היינו במצב הזה. כל בעל מכולת משלם 25%, שילם עד עכשיו 25% מס חברות, ו"טבע" שילמה מס אפקטיבי של 0.3%. זה הכול חלק מהמדיניות המכוונת של הממשלה: לקחת את השמיכה שלנו, לבצוע ממנה חלק, לתת למישהו אחר, לתת לחזקים ביותר, ואז לבוא אלינו ולהגיד: אין, זה מה יש. כשהשמיכה קטנה מדי, אנשים נאלצים למצוא פתרונות אחרים. רק שלשום התפרסם נתון שלפיו הגענו לשיא של ההוצאה הפרטית לבריאות, 39%. מה זה אומר? שבזמן שהממשלה מקצצת ומקצצת בתשתיות, בתי-החולים הציבוריים והמערכת הציבורית נשחקים ונשחקים, תשתיות נשחקות ונשחקות, האדם הסביר, מה הוא עושה? גם כשאין לו, מכניס את היד לכיס ומוציא כסף על ביטוחים משלימים ומושלמי-מושלמים ופרטיים, "שיא". ומה קורה כשהמדינה לאט-לאט מאפשרת הפרטה זוחלת במערכת החינוך? שוב, האדם הסביר מכניס יד לכיס ומוציא כסף על שיעורים פרטיים והעשרה כזאת ואחרת. כל הדברים האלה משאירים את מעמד הביניים והשכבות החלשות ריקות, מרוקנות, איכשהו ממשיכות על אדי הדלק האחרונים ממערכת שעוד הייתה קיימת בעבר. אז נכון שהצלחנו להוציא חלק משמעותי מהגזירות שתוכננו בתקציב הזה. עקרות-הבית לא ייפגעו; הכוונה לפגוע בהטבות של החוסכים לפנסיה פוצלה מחוק ההסדרים. זה נכון. השינוי שתוכנן בגמלת הסיעוד, להכריח את האנשים לקבל את הקצבה בכסף במקום לאפשר להם את הבחירה האך-הגיונית בין קצבה לבין לקבל את זה כשירותים – שזה פוגע במי שהכי מוחלש, שאין לו יכולת להתמודד עם הביורוקרטיה, שלא מסוגל לנהל בעצמו את כל ההתנהלות הזאת מול העזרה שהוא כל כך נדרש לה. חלק מההתחשבנות ברפורמה המתוכננת בבריאות הנפש פוצל מחוק ההסדרים. אנחנו עוד נרחיב על זה בהמשך, אבל גם שם מתוכנן מהלך שיגרום בסופו של דבר, רק בשביל התחלה, ל-10,000 משפחות שיש להם ילדים ובני-נוער שמטופלים בשירותי בריאות הנפש, ומהרגע שהרפורמה תעבור והיא תותנה באבחנה פסיכיאטרית, כ-9,000 משפחות יצטרכו להוציא עוד 500 שקלים מכיסן מדי חודש. את זה גם הצלחנו לפצל מחוק ההסדרים, הצלחנו להשהות. במקום העלאה אחידה במס הכנסה אומצה בסופו של דבר העלאה פרוגרסיבית. אני חושבת שלא היה צריך גם את זה לעשות, אבל בסופו של דבר, אם מעלים את מס ההכנסה, הצורה הפרוגרסיבית היא הצורה הראויה ביותר. הפגיעה בקצבאות הילדים צומצמה במעט. אני חושבת שלא הייתה שנה ולא היה מאבק בתקציב שהיו לו כל כך הרבה הישגים, גם מפני שיש פה אופוזיציה לוחמנית של אנשים שחלקם מאוד מנוסים – וכבוד לי ללמוד מהם מדי יום – וגם של הרבה אנשים חדשים ונמרצים. וצריך גם להגיד את האמת, בלי חברים אמיצים מאוד מהקואליציה היה קשה להילחם בחלק מהגזירות האלה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות גם ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ, לחברת הכנסת גילה גמליאל, לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לחבר הכנסת רובי ריבלין, וכמובן ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אני חושבת שהיה "פייט" חשוב, וחלק מהגזירות בהחלט יצאו מחוק ההסדרים. אבל, זוכרים את השמיכה הזאת שדיברתי עליה קודם? כל עוד המסגרת נשארת אותה מסגרת, אז את הדברים שהיה יותר קל להסביר בציבור למה הם כל כך בלתי מוסריים ומזיקים, אותם הצלחנו להוציא מהתקציב. אבל מה קרה מייד מאחורי הקלעים? פשוט החליטו על קיצוצים אחרים, כאלה שאולי קצת פחות צובטים בבטן, אבל לא פחות חמורים בהשלכות שלהם במציאות; פשוט החליטו על קיצוץ רוחבי במשרד החינוך, במשרד התחבורה. חשוב להגיד משהו על הקיצוץ הזה: אפילו התומכים הכי גדולים של השוק החופשי מאמינים בשוויון הזדמנויות – לא כמוני, שאני מאמינה שאת השוויון צריך לאפשר לאורך כל הדרך. תומכי השוק החופשי מסתפקים בזה שנקודת הפתיחה תהיה שווה. תחשבו רגע מה זה עושה כשמקצצים בחינוך ובתחבורה. זאת בדיוק אותה פגיעה אפילו בנקודת הפתיחה השוויונית. כי אם מקצצים במערכת החינוך, אז איך יוכל ילד משדרות להתחרות עם ילד מרמת-אביב? איך הוא יוכל? וכשמקצצים בכסף של תשתיות התחבורה, איך יוכל להתמודד על משרות אדם שגר בפריפריה, בגליל, בנגב, כשמערכת הכבישים והתחבורה לא מאפשרת לו להגיע למקומות שיש בהם היום תעסוקה? ואם אתם חושבים שהתעסוקה תגיע אליו, אז לא הייתי עוצרת את נשימתי וממתינה. כך שגם הדבר הזה, שהוא פחות סקסי ופחות מכמיר את הלב לעומת המס על עקרות-הבית, בסופו של דבר התוצאות שלו לא פחות גרועות. אל מול התמונה העגומה הזאת, חשוב לזכור שאפשר גם אחרת. אני חושבת שזה הדבר הכי חמור שקרה פה בשנים האחרונות – לאנשים כבר קשה לדמיין שיכולה להיות מציאות אחרת. יש כאן שתי תפיסות מנוגדות: מדינת סעד ומדינת רווחה. מדינת הסעד מאפשרת לשוק החופשי להשתולל בלי הכרה. את אלה שנדחקים לשוליים וממש טובעים – להם זורקים פירורים, איזה גלגל הצלה קטן, רק שלא יטבעו, שיישארו ככה מפרפרים, עם האף קצת מעל למים. את זה עושה מדינת הסעד: עוזרת לעניים ביותר, שגם לא יכאב לנו בעיניים לראות אותם מקבצים נדבות, לראות אותם מפריעים לנו בנוף הפסטורלי שלנו. מדינת הרווחה מתנהלת אחרת. היא לא גורסת שצריך לעזור רק לעניים שבעניים שבעניים. היא אומרת: יש מערכת יחסים בין האזרחים למדינה. האזרחים נקראים לתת את חלקם, לשלם את מסיהם, לבנות חברה סולידרית. המדינה לוקחת אחריות להם בכל תחומי החיים – בבריאות, בחינוך, ברווחה, בתשתיות, ולא למינימום שבמינימום. למדינת הרווחה יש חזון יותר נשגב איך אנשים צריכים לחיות, ואנשים לא צריכים לחיות על הקצה. אנשים צריכים להיות מסוגלים להיות מאושרים, להיות מסוגלים להגשים את עצמם. ומדינת רווחה היא רק כלי שבא לאפשר את זה לנו כחברה. ביש עתיד לא מאמינים במדינת הרווחה. הם טוענים שקצבאות מעודדות חיים של תלות ואי-יציאה לעבודה. אבל השאלה היא על איזה קצבאות מדובר: קצבת ילדים אוניברסלית שמסמלת את ההכרה של המדינה בזה שעולה כסף לגדל ילדים? הקצבה שאמורים לקבל במידה שווה גם שרי אריסון וגם העשירון התחתון? זה מעודד תלות ואי-יציאה לעבודה? זה כמו להגיד שחינוך ציבורי או בריאות ציבורית מעודדים תלות ואי-יציאה לעבודה, כי אם לא נממן אותם אנשים יצטרכו לעבוד בשביל לממן את שירותי הבריאות שלהם. אז אולי מערכת בריאות ציבורית מעודדת תלות ואי-יציאה לעבודה? אולי נגיד את זה על הכבישים, על התשתיות? זו פשוט טענה מופרכת. כשמבטלים את הקצבאות לעשירים, מה שקורה זה שפוגעים באוניברסליות. הסיוע התזונתי, למשל, הרי זאת בדיחה. במקום לתת את קצבת הילדים באופן אוניברסלי, בלי שאנשים יצטרכו להוכיח כמה הם מסכנים ועניים, הופכים את זה – גם, בסכום פעוט – לסיוע תזונתי. למה שילד לא יאכל בבית שלו? למה שההורים שלו לא יכינו לו ארוחת צהריים? למה לשלוח אותו למקום שבו מקבלים סיוע תזונתי, כשאפשר לתת למשפחות טובות ומתפקדות את היכולת כן להתנהל בעצמן? זאת הפטרונות שנוהגים להאשים בה דווקא את הצד שלי. לסיום, אני רוצה רק להזכיר שלא מדובר בגזירת גורל. גם לא מדובר בטעות. מה שאנחנו רואים – והתקציב הזה הוא ביטוי לאידיאולוגיה. את ראש הממשלה בנימין נתניהו אנחנו מכירים כבר זמן רב בספֵרה הציבורית. בזה הוא מאמין, וכל פעם שהוא נמצא בהגה השלטון, אם כראש ממשלה או כשר אוצר, זאת המדיניות שהוא מקדם – המדיניות שמשאירה 99% של מדינת ישראל מאחור על חשבון 1% שמקבל עוד ועוד תמריצים מהמדינה לדהור קדימה בזמן שכולנו נותרים מאחור. אני רוצה להזכיר שאפשר גם אחרת. היה כבר אחרת; גם יש מקומות בעולם שזה מתרחש אחרת. ואני זקוקה לכם, הציבור בבית, להתגייס למאבק שלנו, כי רק ביחד נצליח לשנות את זה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן שדיברה כנציגת סיעת העבודה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. עד 15 דקות לרשותך. אחריו – שני נציגים מטעם סיעת ש"ס, חברי הכנסת אריאל אטיאס ואמנון כהן. בבקשה, אדוני. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני חושב שאומנם עיקר הדברים שלי יעסקו בעניין התקציבי, אבל נקודת המוצא שלי היא שאנחנו כאופוזיציה צריכים בכל נקודה ונקודה, אדוני היושב-ראש, לשאול את עצמנו מהי טובתה של המדינה. אני מאוד גאה בחברים שלי ובהחלטה שקיבלו פה רק לפני שלושה ימים: מתוך הבנת חשיבות עניין השוויון בנטל הצביעו מרבית חברי סיעת העבודה בעד מתווה פרי אף שלא היו שלמים אתו. ואני חושב שזה הגיע מתוך מקום מאוד ענייני, ממלכתי ואחראי, שבו בסופו של דבר שאלנו את עצמנו מהו השיקול הגובר ומהי טובתה של מדינת ישראל. כך גם היה וכך גם נאמר לגבי העניין המדיני. אבל אני חושב, אדוני היושב-ראש, שבעניין של התקציב הסיפור שונה לחלוטין. תפקידה של אופוזיציה הוא להיות לוחמנית היכן שצריך ואחראית וממלכתית כשהממשלה והקואליציה עושות דברים טובים. אני חושב שכשמסתכלים על התוכנית הזאת, אין שום ספק שמדובר בתוכנית אכזרית וקשה, וזה לא כל כך מסתדר עם כל האמירות הגדולות מהבחירות האחרונות. "באנו לשנות", זאת הייתה הבטחה ששמענו מכל עבר בבחירות האחרונות. איזה חזון, כמה אופטימיות, אילו התחייבויות כלפי הציבור. והנה, כעבור כמה חודשים בלבד מתברר שגם בפוליטיקה החדשה מה שרואים מכאן לא רואים משם. מי שהבטיח לשמור על מעמד הביניים הפך להיות הקברן שלו. טיוטת חוק ההסדרים – זאת שפורסמה ומונחת על שולחננו, הצעת התקציב, מאגדות בתוכן אוסף של תוכניות ממוחזרות בתוספת כמה הצעות הזויות במיוחד, כשפקידי האוצר מקבלים אחת לשנה את הרשות להתפרע; הצעות מרחיקות לכת אשר במסגרת הליכי חקיקה רגילים בכנסת ספק אם היה למישהו העוז להציע אותן. עוד העלאות מסים ועוד גזירות על קומתו השפופה ממילא של מעמד הביניים, ועל זה מוסיפים עוד קיצוצים כואבים בשירותים החברתיים. רק לפני שנה אמרת, אדוני שר האוצר: "ממשלת ישראל יצרה בתקציב בור של למעלה מ-15 מיליארד שקל, ועכשיו היא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מאיפה היא תביא את הכסף – – – אל תקנו את התיאטרון הזה. מדובר בהצגה למצלמות שאין מאחוריה דבר וחצי דבר; מפני שתמיד יש להם את אותה התשובה. הפוליטיקה הישנה שלנו והפוליטיקאים הישנים שלנו, שחושבים כל הזמן רק על עצמם, מגיעים תמיד לאותה המסקנה: הם יעלו עוד מסים למעמד הביניים הישראלי – – –"; גם הפעם מי שישלם הוא מעמד הביניים הישראלי. "למה? כי מעמד הביניים הישראלי תמיד סופג הכול. ואני אומר לכם: עד כאן"; כך אמרת. "– – – מאיפה הוא אמור לשלם את זה? מהמשכנתה? מהחובות? מהאוברדרפט? – – – העלאת המסים הבאה היא הקו האדום שלנו ולא ניתן לזה לקרות". זאת הפרת חוזה. והיום אתה, אדוני שר האוצר, מפר את החוזה גם עם מעמד הביניים וגם עם הצעירים בני דורי. איך מי ששאל "איפה הכסף?" חזר אלינו בתוך זמן קצר עם אותה המדיניות ממש שבגללה יצאנו לרחובות, עם אותן ההצעות שתמיד נשלפות ממגירות האוצר? האם זוהי הבשורה הגדולה שבגללה נבחרת? הרי ההצדקה היחידה שאתה עצמך נתת להקמתה של יש עתיד הייתה שאתם תעשו את הדברים אחרת – פוליטיקה חדשה. נכון, אף אחד לא ציפה מכם שהמהפכה הזאת תתחולל בתוך כמה ימים או שבועות, אבל גם אף אחד לא ציפה שבתוך זמן קצר אתם תפירו בצורה כל כך בוטה את ההתחייבויות שנתתם לבוחרים. לא, אדוני שר האוצר, בתוכנית שלך אין שום בשורה. פנית לפתרון הישן והמוכר – קיצוץ במקום שאפשר, העלאות מסים על מי שניתן וניסיון חוזר מול בנק ישראל להגדיל את יעד הגירעון. את כל זה עטפת ברטוריקה מסוגננת, הצגת כמה פעולות סמליות והוספת את המילה "רפורמה" – והנה המתכון המוכר לפגיעה נוספת במעמד הביניים, פגיעה שתקבור אותו סופית. אתה, אדוני שר האוצר, אכן שמת את האדם העובד במרכז – במרכז המטרה, כדי שיהיה לכם קל יותר ונוח יותר לחבוט בו. ואילו מעמד הביניים האמיתי, אם היה עומד פה היום – לא זה שהתחפשתם אליו – היה אומר לך: עד כאן. הוא בטח היה שואל אותך: מדוע יש להעלות שוב את מס ההכנסה כשתאגידי הענק ממשיכים לשלם מס אפקטיבי של 2%–3% והפועל על פס הייצור שלהם משלם כבר 35%? מדוע את הרווחים הכלואים אתה מוציא לחופשי ואת האדם העובד אתה כולא במציאות של הישרדות בלתי אפשרית? אם יש צמיחה, הוא היה שואל אותך, איך זה שאני לא מרגיש אותה? הוא היה שואל אותך: איך זה שהשכר שלי דווקא נשחק, ולפעמים הוא אפילו פי-110 מהשכר הממוצע ופי-160 משכר המינימום בחברות הציבוריות? בקיץ 2011 יצאנו לרחובות בדרישה ברורה לשינוי כיוון מהותי של המדיניות החברתית-כלכלית. שבוע אחר שבוע יצאנו לרחובות כי הרגשנו שהממשלה ומדיניותה כבר לא משרתות אותנו. עשינו זאת לא כנגד המדינה, חלילה, כי אם בעדה ובעד החלום שלנו לראות כאן חברה צודקת יותר עם חלוקה שוויונית יותר של המשאבים ונטל מסים הגון יותר; בעד הגדלת אחריותה של המדינה והבטחתה לשירותים החברתיים. איש לא ביקש אז מהממשלה להניף את הדגלים האדומים או לשיר את ה"אינטרנציונל"; איש לא מצפה לזאת ממך גם היום, אדוני שר האוצר. אין חובה להיות סוציאליסט כדי לעשות את הדברים הנדרשים. מספיק לא להיות פופוליסט. האכזבה היא לא רק מגודלה של חבילת המסים, אלא מהרכבה, שמשקף הטיה משמעותית מאוד לרעת מעמד הביניים והשכבות החלשות. איש לא ביקש אז לערער על הצורך בקיומו של שוק חופשי המושתת על יזמות ותחרות, אלא לאזן אותו עם סולידריות ועם כללי משחק הוגנים באמצעות תפקיד פעלתני יותר שנוקטת המדינה. לא תיתכן צמיחה ללא שוויון, ומילות הקסם שהמצאתם, "תחרותיות" ו"ריכוזיות", לא יכולות לשמש תחליף לחוסר מעורבותה של הממשלה בתחומי הבריאות, הרווחה, החינוך, התחבורה ועוד. יצאנו לרחובות כי הרגשנו תסכול ועלבון וחוסר נחת. ועכשיו אתם, חברי יש עתיד, שנישאתם על גלי המחאה של הישראלים ועל כמיהתם העזה לשינוי, מוציאים אל הפועל בדיוק את אותן התוכניות שבגללן יצאנו לרחובות, ועוד מעזים לדבר אתנו על תקציב של תקווה. אדוני שר האוצר, מאז המחאה המחירים רק עלו, אבל הצעד הזה שלך עלול לקחת מבני דורי את הדבר החשוב ביותר שנותר להם – וזה לא רק הכסף; זאת גם האמונה שאולי יום אחד יהיה פה טוב יותר במדינה הזאת, וכאן נוכל לבנות את ביתנו. במקום זאת יכול להיות שניאלץ עכשיו להנמיך את הציפיות שלנו ממנה. "התקציב יוצר תחושה של שוויון ומכוון לטובת האדם העובד", אתה אומר, "בתוך שנה וחצי מצבו של מעמד הביניים יהיה טוב מאי-פעם" – מילים, מילים, מילים. מילים רהוטות, קולחות, מילים ריקות וחסרות משמעות, יוצרות בדמיונו של הציבור תמונת מצב אופטימית, פיוטית, מרוממת רוח – ובאותה נשימה מנחיתה על ראשו מהלומות כבדות. בכל נאום שלך כאן אנחנו חושבים שזה רק הפתיח, הרקע או הדוגמה להסבר המלומד שיבוא לאחר מכן, אבל אנחנו נותרים רק עם המילים-מילים-מילים. בתוכנית שלך אין זכר לאותה התקווה, לאותו שוויון, לאותו אדם עובד. התקווה היא פנטזיה; במקרה הטוב הולכת שולל; תרמית שיווקית במקרה הסביר יותר. מה אתה חושב, אדוני שר האוצר, שאם תכתוב חיבור יפה ומהודק, אם תכתוב סטטוס מתחנף בפייסבוק, הכול הסתדר, כולנו נמות מהערצה ולא נקלוט מה קורה כאן? די, אדוני, מספיק עם הססמאות והאמירות הריקות. אתה לא ביאליק, אתה שר אוצר שאחראי לכלכלת ישראל, לא לפטפוטים, לא לתחושות ולא לחלומות. אתה עסוק במניפולציות של מילים במקום במספרים, בונה תדמיות במקום להתמקד בעובדות, ולא זאת אף זאת – שר האוצר שלנו עוד מעז להתלונן על כך שהפופוליזם הפך לכוח מכריע במדינה, מאשים את הציבור שחי בפנטזיה וציפה ממנו לנס שלא מתקיים עכשיו. ומי מכר, אדוני שר האוצר, לציבור את הפנטזיה הזאת? מי מכר לציבור את הבלוף הזה בבחירות האחרונות? והבלוף הזה נמשך. בעוד שנתיים יהיה כאן טוב יותר, אבל מה לעשות שגם בנק ישראל וגם הביטוח הלאומי כבר הודיעו לשר האוצר שהוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר. כך כותב בנק ישראל: "גם אם הממשלה תבצע את ההתאמות הדרושות כדי לשמור על תקרת ההוצאה בשנת 2015, הגירעון הצפוי בשנה זו – ובמיוחד בשנים שלאחריה – צפוי להיות גבוה יותר מאשר יעדי הגירעון הקבועים בחוק". "תידרש תוספת הכנסות של כ-4 מיליארד שקלים ב-2015, ועוד 7 מיליארד שקלים ב-2016" – כך אומר בנק ישראל. והביטוח לאומי – שבוע אחר שבוע שר האוצר וסגן שר האוצר סירבו להתייחס לעלות החברתית של התוכנית שלהם, ולמזלנו בא הביטוח הלאומי ושם את האמת הזאת מול העיניים של כולם, כדי שאף אחד בעוד שנתיים לא יכול להגיד כאן בבית הזה: לא ידענו. הביטוח הלאומי קובע באופן חד-משמעי ש-90,000 עניים הולכים להצטרף למעגל העוני במדינת ישראל, ביניהם כ-40,000 ילדים, וזהו במציאות שמדינת ישראל היא כבר המדינה המובילה בקרב מדינות ה-OECD בשיעורי העוני. אז החידוש היחידי שמציע שר האוצר, אם ניתן לקרוא לזה כך, הוא התיבול הישן-חדש של האשמת החרדים, בתקווה שההמון ימצא בכך קצת נחמה. אני לא זקוק לא להרצאות ולא להטפות מוסר על השוויון בנטל הכלכלי והצבאי; הובלתי את המאבקים האלה בתפקידי הקודם הרבה לפני שקמה יש עתיד. אבל חרדים אינם יכולים לשמש מסך עשן שמאחוריו ניתן להסתתר כדי לא להתמודד עם השאלות הכלכליות הכבדות והנוקבות. להחטיף לחרדים זה לא אג'נדה כלכלית, ותקוות שווא אינן תוכנית עבודה מסודרת להתמודדות עם הבעיות הפיסקליות והחברתיות של מדינת ישראל. איפה הכסף – רק אצל החרדים? ומה עם תקציבי העתק שזורמים להתנחלויות שנמצאות מחוץ לגושים, או הטבות המס לקבוצה מצומצמת של בעלי ההון? בדף המסרים שלכם, חברי יש עתיד, שבטח מונח לכם על השולחן, כתוב: הציבור הישראלי צריך לדעת שכספי המסים שלו הולכים למקומות הנכונים. ברצינות, מה עם אותם 17 מיליארד בין השנים 2006 ל-2011 שזרמו לאותן חברות? אדוני שר האוצר, הנה הכסף. ומה אתה עושה? מקים עוד ועדה לבחינת אני לא יודע מה, כאשר מאוד ברור מה לעשות. נכון, החברות האלה הביאו אתן לכאן גם ידע וטכנולוגיה והוסיפו מקומות עבודה, וצריך לזכור גם את הדברים החיוביים האלה. אבל אם בתוכנית הכלכלית הזאת, אדוני שר האוצר, שאתה מגיש לנו, נדרש העשירון התחתון – קובע הביטוח הלאומי – לאבד 7% מהכנסתו, מתוך נקודת מבט מוסרית צריך לבוא אל אותן החברות, מתוך אמירה של שוויון בנטל שאתה כל כך מאמין בו, ולדרוש מהן, לצפות מהן, לבקש מהן לשאת בנטל לפחות באותה מידה, במקום להמשיך ולהרעיף עליהן את אותן ההטבות. וזו בדיוק המשוואה הלא-הוגנת בתוכנית הזאת – על מעמד הביניים ועל השכבות החלשות המכה נופלת מייד. אבל כשמדובר בחברות ובתאגידים הגדולים מקימים ועדות, שר האוצר מזדחל אל אותן החברות כדי לנהל משא-ומתן. זו לא התנהלות הוגנת. ואם הבטחת לשנות, אדוני שר האוצר, אז הנה, תשנה. גם אנחנו, שלא יובן לא נכון, גם אנחנו מאמינים ביציאה לשוק העבודה, ושהביטחון הכלכלי של האזרחים קשור באופן הדוק ליציאה לשוק העבודה. אבל צריך לזכור, אדוני שר האוצר, שכבר היום מרבית העניים במדינת ישראל הם אנשים עובדים. הם עובדים בשכר זעום, בחוסר ביטחון תעסוקתי. ובמציאות הזאת, שאתה רוצה להמשיך ולהחריף אותה עם אותה תוכנית ויסקונסין שידועה לשמצה, שחוזרת היום לבית הזה, אתה רוצה רק להרחיב את הבעיה ולהנציח את העוני. למרבה הצער, תעסוקה מלאה היום במדינת ישראל אינה ערובה להישרדות, שכן יצרנו שוק עבדים של עובדי קבלן, חסרי זכויות בסיסיות וחסרי ביטחון תעסוקתי. עשור של חינוך שמתחיל בקיצוץ של כמעט מיליארד וחצי שקל, מהפכה בדיור שמתרכזת בעיקר בהתנחלויות, אך בשאר המקומות בארץ מחירי הדיור ממשיכים לגאות, ו"אין קיצוץ במשרד הרווחה" שאמור לזרוק עוד 60,000 ילדים אל מתחת לקו העוני. אלה שהיו שם קודם יטבעו תחתיו עכשיו סופית. ככה נראית התוכנית הכלכלית הזאת שלך – הצהרות מרשימות, המציאות מרשימה קצת פחות. והחמור ביותר הוא שהפגיעה הזאת במעמד הביניים תיעשה בשמו של אותו מעמד ביניים, וכמובן של השכבות החלשות. אני רוצה להצטרף לחברתי לסיעה מיכל בירן. אני חושב שיש גם הישגים לא מבוטלים לאופוזיציה במהלך התקציב הזה, אבל צריך להגיד גם מילה טובה לחברי הקואליציה, ובראשם רובי ריבלין, גילה גמליאל ואחרים, שידעו לעמוד בוועדות הכנסת וגם כאן במליאה, מתוך יושרה פנימית עמוקה, שגם במציאות פיסקלית בעייתית יש דברים שאסור לעשות. יש דברים שלא הוגן לעשות, וכשבונים תקציב, אז צריך לבנות אותו לא רק מתוך נקודת מבט פיסקלית של כיסוי הגירעון, אלא גם להביא בחשבון את ההשלכות החברתיות שעלולות לקרות מאותו התקציב. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. אם כן, נשמע את נציגי סיעת ש"ס. תחילה – חבר הכנסת אריאל אטיאס, ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. לרשות כל דובר עד 15 דקות. בבקשה, אדוני. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אנחנו דנים פה בתקציב המדינה, בתקציב דו-שנתי, שוב דו-שנתי, אחרי שנאמר לנו גם על-ידי שר האוצר, וגם על-ידי אנשים בכירים שעוסקים בכלכלה במשרד ראש הממשלה, שהתקציב הדו-שנתי זה טעות, מאחר שמדינת ישראל לא יכולה, כמו אף מדינה, לצפות הכנסות לשנתיים, ומטבע הדברים גם לא לתכנן את ההוצאות לשנתיים. אז יגידו לנו שזה מפני שעכשיו אנחנו אחרי בחירות ולא הייתה אפשרות לעשות פעמיים את הסיבוב הזה. אבל אתם זוכרים שהאריכו את התקופה שאנחנו בלי תקציב מפני שרצו לעשות תקציב דו-שנתי, ולא להפך. זה בשביל להזכיר לנו מאיפה מתחילה כפילות הלשון: אומרים דבר אחד, עושים דבר אחר, חושבים שהציבור טיפש, או במקרה היותר-מחמיא – אדיש. אבל הוא לא אדיש, ואת המחירים שהציבור ישלם גם הפוליטיקאים שמרמים אותו השכם והערב ישלמו, ובראשם שר האוצר, שבתקופת המחאה כתב את הטור הגדול בעיתון שהוא עבד בו, ב"ידיעות אחרונות" – "אחי העבדים". וכשהוא כתב את "אחי העבדים", הוא כתב למה הם עבדים. והוא הסביר שבסוף מעמד הביניים משלם פעם נוספת, שאנשים חוסכים כל הזמן ובסוף לוקחים להם את המסים. וכל פעם כשמגיע צורך בכסף, הולכים למעמד הביניים, ונותנים את הכסף לקבוצות – כפי שהוא ראה אותן – קבוצות לחץ פוליטיות. הוא קרא להם "עבדים מודרניים", והוא הסביר על מה המחאה; על יוקר הדיור, על יוקר מחירי המזון. הייתה מחאת העגלות ומחאת הקוטג'. ובכלל, הדבר שאין ספק שריגש את תושבי ישראל, הן מי שתמך במחאה והן מי שלא תמך במחאה. לא היה אפשר להתעלם ממנה, והוא באופן אישי נישא על גלי המחאה האלה. והוא הגיע בדיוק למקום שבו הוא יכול לשנות את מה שהוא בעצמו התלונן עליו באותה תקופה. ומתברר שאחיו העבדים – הוא פשוט עבד עליהם. ואיך הוא עובד עליהם עוד יותר, בשיא עזות המצח? להסביר שהמחאה בכלל לא הייתה על יוקר המחיה, המחאה לא הייתה על מחירי הקוטג', המחאה לא הייתה על מחירי הדיור, המחאה לא הייתה על מחירי המזון. היא הייתה על הוגנות. הוגנות. מישהו ראה פעם במחאה שלט על הוגנות? והוגנות מהי? בראיית מי ההוגנות? אז בוא נדבר על הוגנות. הוגנות זה קודם כול לומר את האמת. לא לשקר במצח נחושה. לא לפזר רימוני עשן של פופוליזם נגד הציבור החרדי, כדי להצליח בדרך לגנוב את כל הציבור הישראלי. והוגנות זה אם במשך שנה עומד שר האוצר, כשהוא עוד יצא מאולפני הטלוויזיה בנווה-אילן, והתחיל להסביר מה הוא יעשה כשהוא יהיה – והוא גם הגדיל לעשות ואמר מה הוא לא יעשה. אי-אפשר להגיד שהוא פתאום נחת אצלנו מיפן, הוא לא ידע איך זה מתנהל כאן, מה זה הפוליטיקה. הוא ניסה לנהל אותה דרך אולפני הטלוויזיה והטור השבועי שלו, הוא ידע מה הוא עושה. הוא ידע מה המשמעות של הבטחה. והוא הסביר לנו, לכל הציבור: אני לא אהיה כמו הפוליטיקה הישנה. אני לא אעלה מסים למעמד הביניים, זה יהיה קו אדום. כשהוא אמר את זה הוא ידע שיש בור בגירעון. כשהוא אמר את זה – הוא כתב לפני זה את "אחי העבדים". ואם מדברים על הוגנות, המחאה הייתה על הוגנות, אז מה שקורה פה היום – צריך להיות אם כל המחאות, על חוסר ההוגנות. <אבישי ברוורמן (העבודה):> יפה. יפה. <אריאל אטיאס (ש"ס):> על זה שבאים ומבטיחים דבר אחד ועושים דבר אחר, וזה דבר אחרי דבר אחרי דבר. זה לא שבאירוע אחד, או בקטע אחד בתוכנית הכלכלית שלו לא הייתה ברירה, עוד שנתיים יהיה יותר טוב – שנאמין לו גם. זה לאורך הדרך. כל פסיק בתקציב הזה הוא בדיוק להפך ממה שהוא אמר. הפער הבלתי-נתפס, והמהירות הזאת, בין לעשות דבר ולעשות דבר אחר – אני במקומו הייתי בוש ונכלם. אבל איזו עזות מצח לעמוד כאן על הדוכן, פעם אחרי פעם, לבוא ולשים כאן את כל אותות השנאה שהוא יכול על הציבור החרדי במקום לדבר על כלכלה, במקום להתנצל על זה שהוא, מסכן, לא יכול היה לעמוד בהבטחות שלו, שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. ללכת ולעשות קיטוב בעם, ולהשניא את האוכלוסייה – זה אדם שרוצה פעם להיות ראש ממשלה. מעולם לא היה פה ראש ממשלה בישראל שיצר קיטוב ושלקח את החרדים לפינה, למקום של שנאה. החרדים לא חייבים להיות בקואליציה, אין בעיה. זה בסדר גמור. יש בזה גם יתרונות. אני אומר לכם כמי שנכנס לכאן וצלל ישר לממשלה. מעולם לא הייתי חבר כנסת ולא שר. ויש בזה יתרונות לא מעטים, בטח בימים כאלה. אבל מפה ועד פעם אחרי פעם להיכנס לבית הזה, בית-הנבחרים של העם הרוצה לראות אותנו – כל חלקי העם, והוא שר האוצר של כולם. גם כשהוא צריך לדבר על התקציב, 80% מהזמן שלו זה שנאה לחרדים. והוא מדבר על הוגנות. ומשכתבים את ההיסטוריה. יושב כאן חבר הכנסת שמולי, שהיה ממובילי המחאה. אני רוצה לשאול אותך, המחאה הייתה על הוגנות? מה, לא ראינו שלטים על יוקר המחיה, על הדיור, על הקוטג', על מחירי המזון? לא היו הפגנות מול חברות המזון? יש איזו חברת הוגנות שהלכו להפגין מולה? מה זה השקרים האלה? אנחנו טיפשים? הציבור טיפש? זה בשביל הפתיח. ואם אנחנו נרד ונצלול לפרטים, שומו שמים. הולכים בבת-אחת, מעלים מע"מ, זה הכי קל. גם הממשלה הקודמת העלתה מע"מ. בסדר. אבל לא על-ידי שר אוצר שהבטיח, בתרגיל ההונאה הגדול שהיה פה בעשורים האחרונים מבחינת מערכות הבחירות, לבוא פעם אחרי פעם – מעלים בקלות את המע"מ, מס הכנסה, מקצצים בקצבאות הילדים. למה הוא מרשה לעצמו לקצץ בקצבאות הילדים בכזאת כמות? כי הוא חושב שהציבור יחשוב שזה פוגע בחרדים. שלא לדבר על זה שלפגוע בחרדים כבר נהיה בון-טון, זה בכלל לגיטימי, זה אמור להביא לך מנדטים בכלל. שנאה אמורה להביא מנדטים. אבל עזוב את זה. רוב מקבלי קצבאות הילדים, רוב מוחץ, הם לא חרדים בכלל. ומי שיש לו ילד אחד או שני ילדים או שלושה ילדים – ועכשיו הסיפור הזה של מי שנולד עד 2003. בדיוק האנשים האלה, הצעירים, שצריכים את תוספת הכסף ל"מטרנה", לטיטולים, למוצצים, שאלו הוצאות תקציביות גדולות, שבדרך כלל מידללות כשהילדים גדלים. בפרט אם הילדים – ואני מקווה שלא יהיה פה חוק שיש בעיה להוליד ילדים – כשעדיין יש ילדים קטנים, האחד אחרי השני. זו ברכה. אז להאשים את ההורים, למה הם הביאו ילדים? להאשים אותם. אתה צריך להיות אחראי להם. אנחנו לא אמרנו שהמדינה צריכה לפרנס אותם, אבל המדינה לא אמורה להעניש אותם. אבל שוב הפעם אנחנו חוזרים על זה: שמים רימון עשן של שנאה, ועל-ידי זה הציבור אולי יגיד – שמעו, הרי כל פעם שאנחנו החרדים, וש"ס בראשם, יושבים בממשלה עם הימין או בממשלה עם ביבי נתניהו, זו תוספת, אנחנו אחרי זה נהפכים לשנואים. זה היה ב-1996. ישבנו עם נתניהו, ראש הממשלה, ואחרי זה קיבלנו את "רק לא ש"ס" בכיכר. וזה קורה גם עכשיו, עם ראש הממשלה הקודם. ישבנו בממשלה שלו, ואנחנו אשמים בכל תחלואי התקציב. אנחנו הבאנו את התקציב הדו-שנתי; אנחנו חילקנו – נכון, היינו חלק מהממשלה ויש לנו אחריות, אבל אתם יודעים מי מביא את התקציב. אתם יודעים מי מחליט את ההחלטות. וזה לגיטימי וכל אחד צריך לדאוג לציבור ששלח אותו. והציבור ששלח אותנו נמצא בפריפריה יותר מבשכונות החרדיות. תסתכלו איפה אנחנו מקבלים את הקולות במערכת הבחירות. אם אנחנו מקבלים עשרות אלפי קולות בבאר-שבע, בדימונה, באופקים, באשדוד, בקריות ובצפון, אז יסבירו לנו את מי אנחנו מייצגים. אנחנו מייצגים את העם, ואנחנו מייצגים את השכבות החלשות, את אלה שלא מתחילים את החודש, אלה שהורידו להם את קצבאות הילדים, כש-23% מהציבור שעובד חי מתחת לקו העוני. ואז אומרים לנו ששמנו את האדם העובד במרכז. איך אמר חבר הכנסת שמולי? במרכז המטרה. אהבתי את המשפט הזה. במרכז המטרה. אבל איזו מטרה? מטרה של חיסול ממוקד. אתה אשם שאתה עני. מאשימים את העני בעוניו. מאשימים את החלש בחולשותיו. וחשבנו שנקבל בשורות על הדיור. יש לך קבינט דיור. אתה מחליט כמה כסף להכניס לתחום הדיור. זה לא המאבקים שהיו בין שר השיכון הקודם לשר האוצר הקודם, שכל אחד משך למקום אחר. הכול אצלך. אתה שר שיכון-על. מה הסמכויות שיש לך? מה שאתה רוצה תקבל. מה קיבלנו? מה ההחלטות הראשונות? ביטול המענקים בפריפריה. ביטול המענקים. הממשלה הקודמת, בעיקר – לא בעיקר, רק מפני שתנועת ש"ס הפעילה את המנופים הפוליטיים שלה, בהצעת חוק שהגיש חבר הכנסת יצחק וקנין, ואחרי זה הממשלה קיבלה את ההחלטה, שכל זוג צעיר שקונה דירה ראשונה בחייו בפריפריה יקבל 100,000 שקל מענק וסבסוד פיתוח. ב-28 יישובים, מתוכם שמונה יישובים ערביים, ביישובים החלשים ביותר בפריפריה, התוצאה היא שבתוך שנה וחצי הגדילו ב-30% את התחלות הבנייה בפריפריה. מה עשה שר האוצר? החלטה ראשונה, מבטל את זה. למה? ראשית, לא אכפת לו מהפריפריה; שנית, אמרו לו שאולי החרדים נהנים מזה. מה שאני אומר לכם, אמרו לי אנשים באגף התקציבים, איך הם שכנעו את שר האוצר להוריד את זה, בלי לבדוק בכלל. אמרו לו שיש חרדים שיכולים ליהנות מזה. באיזה יישוב? ביישוב חריש. אמרתי להם: תורידו את חריש. תעזרו לפריפריה. יש 28 יישובים, חריש הוא היישוב ה-29, והוא נכנס מפני שהוא יישוב חדש. אם אתם חושבים שזה ככה, אף שזה לא נכון – אם יש גידול של 30% בהתחלות הבנייה בפריפריה, איך מורידים, הדבר הראשון שעושים, זה להוריד את המענקים? וזה רק אחרי שנה וחצי, ואתם יודעים שזה רק בדירה חדשה. זאת אומרת שאין מספיק דירות חדשות לתת את המענקים. זו תנופה שמתחילה. בדבר כזה צריך לפחות חמש שנים כדי לראות מה זה עושה. והשיקול הכלכלי? המענק שווה למע"מ על דירה ממוצעת בפריפריה. זה מה שזה שווה. המענק שווה 100,000 שקל; דירה ממוצעת בפריפריה עולה 600,000 שקל. זה מה שזה שווה. בלי המענק יש לך פחות התחלות בנייה; עם המענק יש לך, שלא לדבר על המסים הישירים והעקיפים שמקבלים מהדיור ושלא לדבר על הצמיחה. מורידים, מבטלים. באו לוועדת כספים, אמרו: זה לא הוכיח את עצמו. בלי דיון ציבורי. רימו אנשים שכבר התחייבו, נכנסו להתחייבויות רכישה אצל הקבלן, בנו על המענק הזה. באמצע מבטלים. זה הבשורה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פשוט לא נכון. <אריאל אטיאס (ש"ס):> רצו לעשות עוד דבר – אני מציע לך, לפני שאתה אומר "לא נכון" לבדוק עוד קצת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ראית הבוקר את העיתונות, שכל המענקים הלכו לכיסם של הקבלנים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אהה. זה השקר הישן שאגף תקציבים ניסה למכור לי כשאני רציתי להוביל את המהלך הזה, ואמרו לי שמענקים זה דבר שהולך לקבלנים. אז בוא אני אספר לך קצת. אתה סגן שר האוצר, אז לא נעים שזה התשובות שלך. המחיר נקבע על-ידי היצע וביקוש, לא המדינה קובעת את המחיר ולא המענק קובע את המחיר. כשרצו לעשות מענקים בגוש-דן אני התנגדתי, כי יש מחסור בהיצע ואם אתה נותן מענק אתה מגדיל את הביקושים ואז אתה מעלה את המחירים, כי אין לך היצע לענות על זה. בפריפריה יש היצע בלתי מוגבל. ואני אספר לך עוד משהו, כי אני כתבתי את ההחלטה הזאת. ההחלטה הזאת אומרת שבכל מקום שיש לפחות 200 יחידות דיור בהיצע זמין, רק שם זה יחול. לכן זה ב-28 יישובים. ולא היה מקום אחד שבו היה צריך להעלות את המחיר בשביל המענק הזה, כי יש היצע בלתי מוגבל בהתאם לביקוש שיכול להיות. וזה דבר שאפשר לבדוק אותו. מחירים לפני ומחירים אחרי. אלא מה? כמו כל השקרים וההטעיה שמשרד האוצר נותן כשלא נוח לו בהחלטה מסוימת, ככה גם פה. שיבואו, יתמודדו עם נתונים. נביא להם אותם אחד לאחד ונראה אותם. ככה גם ניסו למכור לי. ולשר האוצר לא היה צריך למכור את זה. היה צריך להגיד לו: זה הולך לחרדים, וזה ירד מייד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יש שם אנשים טובים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> ברור, אני יודע. אני מכיר אותם יותר טוב ממך, כי עבדתי אתם יותר שנים. אבל הם מניפולטורים לא קטנים וכדי להשיג את ההישגים שלהם הם הולכים על המהלך הזה. אבל הם לא אשמים. מי שאשם זה מי שעומד בראשם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רק אומר לך שיש שם אנשים – – – אל תקרא להם שקרנים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> אני אף פעם לא אהבתי את המשפט הזה "אנשי האוצר", "נערי האוצר". לנערי האוצר יש שר מעליהם והוא אחראי. אנשי האוצר, יש להם שר אחראי מעליהם. ולכן אני לא מדבר על אנשי אגף התקציבים. זה התפיסה שלהם וראייתם. השר שממונה עליהם, שלא בודק את הנתונים, הוא אשם בזה. דבר אחרון, אני רוצה להתייחס לבית היהודי. שוב הפעם, זה הכול אותה שיטה. אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. התבשרנו ושמענו – גם היום בבוקר הופיע ב"מעריב" – שהבית היהודי לא ישב בממשלה שמקפיאה בנייה. אז לידיעת הבית היהודי ולידיעת עם ישראל, הממשלה מקפיאה בנייה. לא תקפיא בנייה; היא מקפיאה בנייה. מיום הקמת הממשלה לא פורסם מכרז אחד לא ביהודה ושומרון ולא בירושלים היהודית, לא ברמות, לא בגילה, לא בפסגת-זאב ולא בהר-חומה. והם, הבית היהודי, שר השיכון אורי אריאל ונפתלי בנט, יודעים את זה. ולא רק שהם יודעים את זה, הם פנו לראש הממשלה שהם לא מסכימים. ומה אמר להם ראש הממשלה? תחכו קצת. אנחנו באמצע משא-ומתן, לא עכשיו. אז עוד הפעם השקרים. <היו"ר גילה גמליאל:> אטיאס, תסיים. <אריאל אטיאס (ש"ס):> תגידו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן; אנחנו יושבים על הכיסא ואנחנו מחויבים לתהליך השלום, ולכן אנחנו רוצים לשלם את המחיר של תהליך השלום וכרגע לא נבנה, כולל בירושלים, ובלי לשקר לציבור. יש הקפאת בנייה בפועל. אפשר לבנות היום, להוציא מכרזים ל-2,500 יחידות דיור בירושלים ועוד כמעט 4,000 בגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה לא קרה מאז הקמת הממשלה וזה לא יקרה בשנה הקרובה, לידיעת הבית היהודי. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן. עומדות לרשותך 15 דקות. <אמנון כהן (ש"ס):> תודה, גברתי. גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כן, אנחנו נמצאים בדיוני תקציב, והאמת, לאחר הבחירות זה דיון ראשון של תקציב. ויש הרכב חדש לממשלת ישראל. השותפים הקואליציוניים דיברו והכריזו שהם מביאים פוליטיקה חדשה ודרך חדשה. ואנחנו למעשה בתקציב הזה לא רואים שום דבר חדש, ואפילו אפשר להגיד שזה אותו תקציב שרצו להעביר בהרכב הקודם של הממשלה. אבל חשבנו. יש באמת בחירות, העם אמר את דברו. עברנו גם מחאה קשה, מחאה אמיתית, שיצאה מתוך הלב. הציבור יצא בהמוניו לרחובות, ציבור מגוון מאוד. ואמרנו: אוקיי, נבחרה נבחרת חדשה, נראה פוליטיקה חדשה. דיברו שעכשיו בהרכב הממשלה לא יהיו יותר מ-18 שרים. במשא-ומתן זה הגיע ל-22, אבל לא ביטלו אף משרד. פה, באמצע היו שולחנות וכיסאות וזה נעלם, אבל המשרדים של השרים האלה שישבו פה, נמצאים. זאת אומרת, זה רמייה והטעיה של הציבור להגיד שיש פחות שרים בממשלת ישראל. לכל שר יש לפחות שניים עד ארבעה מנכ"לים ומנגנון מקצועי ואגפים, כאשר אפשר היה לאחד את משרדי הממשלה ולחסוך הרבה מאוד כסף. אבל בזה למה לנגוע? להשאיר. הכי קל להעלות מסים לציבור, לקצץ בקצבאות הילדים. זה הכי קל. ואמרו, גם ציינו כאן חברי, שהמטרה של הממשלה הזו או של אלה שהבטיחו להם, שהם ייתנו הטבות ויחזקו את מעמד הביניים, שהוא כביכול בתקופה אחרת, לפני כן, היה קורבן, ועכשיו הגיע הזמן שכל מי שעובד מצבו יוטב יותר ויותר. ומה רואים אנחנו בגזירות שנצטרך להצביע עליהן ביום שני הבא? – מקווה שנוכל לשנות משהו. יש כמה הסתייגויות שם, אולי עוד יעבור משהו. כמעט אין סעיף שמיטיב עם מעמד הביניים והמעמד המוחלש, רק פגיעה קשה ואנושה. גם אלה שלמעשה עובדים, בעל ואישה עובדים, עדיין נמצאים מתחת לקו העוני. וגם פה אין שום בשורה. הם ימשיכו לקבל את הגזירות בלי לקבל שום הטבה. אנו לא רואים לא בשורה של צמיחה, לא איזשהו חזון, לא איזשהו מנוע צמיחה שנגיד: זה ימנף את הדברים במשק, זה מחר ייתן למשק לצמוח. המחאה הייתה גם כן על יוקר המחיה, המחירים הגבוהים. ויש דוחות מבקר המדינה ואני דן בהם. ואחרי כל דיון בתקופה הזאת, מאז שקמה הממשלה, אני שולח את סיכומי הדיון לשר האוצר ולשרים רלוונטיים שאנחנו דנים בענייניהם על מנת שיביאו את זה בחשבון. גם המחאה הציבורית דיברה על זה, גם דוח מבקר המדינה מצביע על נקודות של כשל. כתוצאה מכך יש יוקר מחיה, וצריך לטפל בזה, אבל מה פתאום לטפל בזה? צריך מייד להעלות את המס בשביל לקחת עוד כסף מהציבור. יש כשל קשה בכל נושא המים, ומצביע על זה דוח מבקר המדינה. יש ריבוי תאגידים, וכל תאגיד – למעשה הרעיון אולי היה טוב, להקים תאגידים כדי שרשויות מקומיות, הכסף שקיבלו ממכירת המים, לא ישתמשו בו לצרכים אחרים; שילמו על המים, והעודף, השתמשו בו לשכר ולדברים אחרים ולא טיפלו בתשתיות. זו הייתה סברה. אמרנו: יקימו תאגידים והם יטפלו בתשתיות של ביוב ומים וכל הסיפור. הרעיון הוא בסדר, אבל רשות עירונית טיפלה עם עובד וחצי בתחום הזה, בכל הנושא של המים, והיום בתאגיד המים יש 30 עובדים; מנכ"ל, סמנכ"ל, מזכירה, כל עץ הפירמידה של הניהול. מי יממן את זה? הציבור. תעריפי המים עלו ביותר מ-50%, 60%. במקום להגיד: אוקיי, עשינו טעות, נחזור אחורה ונצמצם את התאגידים, וזה יוזיל בסופו של דבר בין 5% ל-10% ממחירי המים; לא יכולים להוריד את כל ה-50% של העלייה, אבל משהו, היגיון. יושבים, עושים איזושהי עבודת מטה – וממשיכים אותו דבר. שום בשורה, שום החלטה. לא מצמצמים תאגידי מים, אין צמצום. כי זו ההמלצה של מבקר המדינה, להגיע ל-13 מקסימום ולאגד אותם. ואז, פחות מנכ"לים, פחות סמנכ"לים, פחות עובדים, פחות מנגנון. לא צריך שכל עיר תקים תאגיד. אבל לא עושים את זה. יותר קל להעלות את המע"מ. יותר קל עוד 1.5% מס הכנסה. בסופו של דבר למדו קצת – דיפרנציאלי, ותכף נגיע לדיפרנציאלי – בלחץ של ועדת הכספים, שחברים ישבו שם, ותיקים וטובים, ואמרו שיש דברים שאי-אפשר לעשות. ההוא שמרוויח סכום נמוך, גם ניקח ממנו עוד 1.5% מס הכנסה. כל מוצרי החלב – מדברים על זה שיש יוקר מחיה. ביקשנו שיהיה פיקוח על המזון במוצרים מסובסדים, חלק מהמוצרים, אלה שהמדינה רוצה שהם יהיו לאוכלוסיות חלשות ומוחלשות במחיר מוזל; שיהיה פיקוח עליהם. פתחנו את הפיקוח על זה, פתחנו בתקופה מסוימת, וחשבנו שזה יביא, על-ידי תחרות, לצמצום או להורדת המחירים. אבל להפך, מסמך הממ"מ קובע שזה עלה ב-40%, 50%; עד 70% יש מוצרים שעלו. אז אומרים: ניסינו את השוק. רואים שהשוק לא יכול להיכנס לתחרות הזאת. ניכנס בחזרה, נתכנס, נכניס בחזרה לפיקוח. מה פתאום, אין זמן לטפל בזה. עדיף להעלות מס על הציבור, להוריד מקצבאות ילדים, זה מחר בבוקר, צ'יק-צ'ק ונגמר הסיפור. בשביל מה לעשות עבודה? בשביל מה לעשות עבודת מטה? שנבין, בכל נושא של ענפי המזון, וגם זה על-פי דוח מבקר המדינה, יש ריכוזיות במשק, ריכוזיות קשה. יש פערי תיווך עצומים בין היצרנים לבין גופי שיווק שמוכרים את המוצר בסוף. עד כדי כך זה מגיע, שהם למעשה עושים עסקאות עם יצרנים ואומרים ליצרן: אתה תהיה אצלי בלעדי, ברשת שלי, בתנאי שאת המחיר תוריד ממש עד הרצפה, ואז אני לא מכניס את המתחרה שלך לתוך העסק שלי. כתוצאה מכך, אני, הלקוח, שבוי בידי אותם בעלים של הסופרמרקט הזה או הרשת הזאת, והוא מחייב אותי לקנות מה שהוא רוצה למכור לי, כי בפערי תיווך הוא עשה את הקופה שלו. הוא מכריח אותי, ואם אני רוצה להיכנס לשם ולבחור סוג אחר של אותו מוצר שאני רוצה – אין. כי הוא עשה את העסקה שלו, הוא הוריד שם את כל המחיר של היצרן, ופער התיווך, במקום שיגולגל לאזרח, יגולגל לכיסו. ואף אחד לא עושה כלום. מצביעים, מתריעים, משרד הכלכלה, משרד האוצר. למה לעשות את זה? הכי קל להטיל מסים. יש לי הצעת חוק שדיברנו עליה, וזה עלה כאן גם, בנושא מע"מ דיפרנציאלי. זה עושה איזשהו שכל. יש אוכלוסיות מסוימות, יש מוצרים מסוימים, ואנחנו רוצים להיטיב ולהוריד מחירים בנושאים מסוימים בתקופות מסוימות. מע"מ דיפרנציאלי, מי שמחליט לגביו מה ירד ומה יעלה, זו אותה קבוצה בממשלה שבתרכובת שלה, שר האוצר, שר הרווחה, שר הכלכלה, הבריאות, לראות איזה מוצרים בריאותיים המדינה רוצה שהצרכנים יצרכו לטובת בריאותם, שמחר לא נשקיע בכל מיני מחלות שכתוצאה מאכילה לא נכונה, מתזונה לא נכונה, יכולים להיגרר אליהן. לגבי מוצרים מסוימים, שזה אוכלוסיות מוחלשות שצורכות אותם יותר, להוריד בהם, ויש מוצרים של מותרות שבהם אמרנו: תעלה את המע"מ, אתה יכול להעלות כי מי שצורך אותו מוכן לשלם. עוד הבטחנו שבהכנסות המדינה ממע"מ לא תהיה פגיעה, לא רוצים לפגוע בהכנסות של המדינה, אבל המדינה היום אומרת שיש כשל שוק בנושא הבנייה. זוג צעיר שסיים את השירות הצבאי שלו, רוצה להתחתן, להקים בית. אני אומר, דירה ראשונה לזוג הצעיר, אני רוצה שהוא ישלם מע"מ בתקופה הזאת של שנה-שנתיים, נגיד, כי הדירות ממש יקרות, אחוז מסוים. 0%, 10%, הם יקבעו את הקריטריונים, יגידו למי זה מגיע. לא לקבלן. לא יגיע לקבלן. אפשר לבנות את זה כך שזה יגיע לצרכן, לזוג הצעיר. מה פתאום לעבוד קשה? הוא מטיל מע"מ ומבטל בכלל את כל ההטבות, כי זה הולך לקבלן. והסביר פה היטב שר השיכון לשעבר, שעבד קשה, שנים, בשביל להגיע לאותו מצב של לקבל מענקים בפריפריה, ובדיונים בוועדת הכספים שהיינו אתו, אמרנו: כבוד השר, על הרקע הזה של משבר בדיור, משבר קואליציוני צריך לעשות. באמת, כמו שהוא אמר, השתמשנו במנופים פוליטיים לטובת עם ישראל, לטובת היישובים בפריפריה. מה עשה? ביום הראשון שהוא נכנס ביטל את ההטבות האלה. שלוש שנים עובד השר, שלוש שנים עובד – ביטול. נלך לנושא שילוב חרדים בצה"ל. יש דוח מבקר המדינה על כשלים בגיוס חרדים. אתמול הייתי בסיור. אתמול הייתי בסיור במקום חשוב, באזור גלילות. למעשה, את הנושא של הסיור – לפני חודש וחצי קבענו אותו, כי רציתי להיפגש עם ראש אכ"א, לראות את התהליכים, לראות את האנשים, את החיילים, ולראות איך לשפר, כי הדוח הצביע על כל מיני נקודות, על בעיות ת"ש, על בעיות מזון, של כשרות, על בעיות של נושא של נשים, איך אפשר לטפל. את האמת, ראיתי שהם טיפלו בדוח כמו שהוא, וטיפלו בזה מיידית, עוד לפני שהגענו. ואז כבר הפיקו לקחים, והצבא יודע לעשות עבודה מצוינת. הלוואי היו עובדים ככה במשרדי הממשלה בתיקון ליקויים של דוח מבקר המדינה. אבל דיברתי עם החיילים, ואמרתי, לא תכננתי את זה שזה יהיה אתמול, תכננתי את זה לפני חודש וחצי, אבל בדיוק באותו לילה העברנו את החוק של שוויון בנטל. שמענו את המקרים שקורים היום ביישובים חרדיים, איך מתנכלים לחיילים החרדים, אז שאלתי אותם: מה התחושות שלכם? אם היית היום צריך להתגייס? היום לא הייתי מתגייס – חרדי שכבר שנתיים-שלוש בתפקיד, בתפקידים מובילים, לא תפקידים של משגיח כשרות, תפקידים של האליטות שבצבא. ואתה רואה אותם, בחורים מוכשרים, והמפקדים נהנים מהשקידה, מהעבודה המסורה שלהם, והם אומרים שפוגעים במשפחות שלהם, פוגעים בילדים שלהם. לא רוצים להכניס את הילדים שלהם למוסדות חינוך שבהם לומדים בנים של אברכים, נגיד, שלא תהיה פגיעה. מה שנעשה בשקט, ומגיעים עכשיו ל-2,000 מגויסים בתקציב הזה, בשנה הזאת, עכשיו פתאום יש האטה. פתאום לא רוצים להתגייס. חברים שלי מהשכונה שרצו להתגייס, לא רוצים להתגייס. הבאנו על עצמנו גזירה הפוך על הפוך. כמובן, אנחנו מוקיעים בציבור כל אלימות נגד חיילי צבא ההגנה לישראל, וגם נגד חרדים שעושים מלאכתם נאמנה. ואלה שיוצאים מאותו קורס, מאותה שליחות שלהם לאחר מכן, משתלבים בשוק העבודה בשכר של 15 – – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט לסיום. <אמנון כהן (ש"ס):> מה סיום? <היו"ר גילה גמליאל:> משפט לסיום. <אמנון כהן (ש"ס):> – – – בשכר של 15,000 שקל. זה לא פשוט. בחור מישיבה, שתרם את חלקו, למד שם, חלקם נשארים בקבע וחלקם יוצאים לאזרחות, וקולטים אותם, חוטפים אותם. אבל במו-ידינו פגענו; פגענו במו-ידינו על-ידי כפייה. יש דברים שלא עושים בכפייה – – <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה – – – <אמנון כהן (ש"ס):> משפט אחרון. – – יש דברים שעושים בהידברות. ובנושא התקציב, שהציבור לא ידאג. אנחנו המגן של הציבור, ופוגעים עכשיו בבית של הציבור, ואנחנו נשתדל, עד כמה שאפשר, לבטל את הגזירות הקשות האלה מעל עם ישראל. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת אמנון כהן. יעלה חבר הכנסת משה גפני. עומדות לרשותך 15 דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, את תהיי עד סוף הדברים שלי? <היו"ר גילה גמליאל:> כן, בהחלט. <משה גפני (יהדות התורה):> אני שמח שאת היושבת-ראש, יש שם דבר שאני רוצה שתשמעי. אני לא הולך לדבר על כל התקציב, כבר דיברנו הרבה מאוד פעמים. זה גם לא נופל על אוזניים קשובות. אמרתי אין-ספור פעמים, גם כאן במליאת הכנסת, גם בוועדות וגם בהופעות פומביות שהיו לי: לא היה צריך לעשות את כל הרוע הזה, שמטילים את כל הגזירות הללו על הציבור. לא היה בזה צורך. אנשים לא מבינים במה מדובר. ראיתי בהרבה מאוד נושאים. פשוט, תפקידו של הדרג הנבחר זה למנוע מהפקידות – שעושה מלאכתה נאמנה; הם היו רוצים שלא יהיה בכלל תקציב, שהכול ילך לחובות. זה התפקיד שלהם, זה מה שהם רוצים לעשות, אבל לכן במשטר דמוקרטי יש דרג נבחר, שרואה את מכלול הדברים, רואה את האזרחים, רואה את הציבור. אז דיברנו על זה, ודיברנו על המון גזירות ודברים שלא היו צריכים להיכנס, בוודאי בקואליציה אחרת הם לא היו נכנסים. חד-משמעי. אני לא אומר את זה כאופוזיציה. זה ברור, כבר היינו בזה. אבל אני רוצה לדבר על נקודה שונה ששמתי לב אליה, ומכיוון שאין לי הרבה זמן אני אדבר רק על החלק הזה: העלאת המחירים, שזה כמובן פגיעה במעמד הביניים, והוועדה שהתמנתה כדי להוריד את מחירי המזון. אני נהנה כל הזמן להגיד "מעמד הביניים". כל הזמן אני נהנה להגיד את זה, מפני שזה באמת אחד הדברים המרכזיים שעסקתי בהם – אי-פגיעה במעמד הביניים. בשעה שאחרים עסקו בדברים אחרים – קרייני רדיו, טלוויזיה – אני עסקתי במעמד הביניים: לא לפגוע בו, להוריד את המחירים. בא הדרג הנבחר הנוכחי, והוא מתהדר בעניין שהוקמה ועדה, והוועדה טיפלה בהפחתת מחירי המזון. מה לעשות, הרי כתוב בגמרא שאין החי יכול להכחיש את החי. הוועדה הזאת הוקמה בקדנציה הקודמת – ועדת קדמי, והוועדה על החלב והוועדה על מחירי המזון. הוועדה החליטה שמפחיתים את המכסים כדי להגביר את התחרות. אני סברתי לא כך. אני סברתי שצריך לדון בכל נושא לגופו. הטקסטיל למשל – לא רציתי, משום שזו פגיעה בתעשייה המקומית. היה לי ויכוח עם שר האוצר, ובחלק מהדברים גם שכנעתי אותו. השמן, שזו פגיעה בתעשייה המקומית – לא להפחית מכסים. אבל אחרי זה הפחיתו את כל המכסים, כשנהיה בין השמשות כזה, כשהכנסת הקודמת התפזרה והכנסת הנוכחית עדיין לא קמה. הפחיתו את המכסים, ואני קיימתי בוועדת הכספים הזמנית דיון על נושא הטקסטיל. זה היה דבר חמור, מכיוון שזה באמת פגיעה בתעשייה המקומית, וגם לא באופן צודק, מכיוון שגם שילמו על חומרי הגלם. בסוף עשו פשרה. אצלי תמיד היו עושים פשרות, שזה לא טוב, אבל בכל אופן יש איזה דבר שהוא גם לטובת התעשייה המקומית וגם לטובת הפחתת המחירים. בסדר, אני סברתי שאנחנו הולכים עכשיו למקום שבו המדיניות היא הפחתת מחירי המזון. אני הבאתי צו – בסופו של דבר לא הבאתי אותו בגלל הנסיבות שהיו, אבל טענתי שהמכסים על דגי האמנון זה העלאת מחירים על המקום. בזה אין ספק. מי שהלך לרכוש דג לפני שבת או באמצע השבוע, דג אמנון, עד היום הוא שילם 15 שקלים, 18 שקלים, ועכשיו הוא ישלם 40 שקלים. זה על הפנים – על המקום, לא על הפנים. זה על הפנים, אבל על המקום. אישה שהולכת, גם גבר שהולך – יש גברים שהולכים לקנות דגים לשבת – ישלמו מייד עשרות אחוזים יותר. על המקום. בסדר. ביקשתי, ולכן גם הגשתי התנגדות למכסים האלה, אז טענו: התעשייה המקומית. אז אמרתי: בסדר, אני בעד התעשייה המקומית. יש בריכות הדגים בבקעת-הירדן, תסבסדו. בשביל זה יש משרד כלכלה. אמרו: לא, אין כסף. כמה כסף? מיליון שקל, 2 מיליון שקל? כמה? הרי להפחית את מחירי המזון – זה המקרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לפיתות לא היה להם כסף. <משה גפני (יהדות התורה):> עזוב את הפיתות. בפיתות יש לי סוגיה בפני עצמה. אין לי זמן. הדגים, הדגים. הולכים לקנות דג, קנו עד עכשיו ב-18 שקלים, עכשיו ב-40. <מאיר שטרית (התנועה):> למה? <משה גפני (יהדות התורה):> כי הפחיתו – – – <מאיר שטרית (התנועה):> להזכיר לך את הוויכוח בינינו? <משה גפני (יהדות התורה):> כן, מאיר, אני לא שם. באמת. אני הולך להגיע למקום אחר. זאת העלאת מחירים. <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אתה צודק – – – <מאיר שטרית (התנועה):> אני שמח שהגעת לזה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הגעתי, הגעתי. אני אמרתי את זה בוועדה כל הזמן. אני היחיד שהגיש התנגדות לצו הזה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תעבור כבר לשתייה ששותים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה מתכוון לעבור לשתייה ששותים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כן, איך אתה יודע? אתה איש חכם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> דיברתי עם מצנע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הוא צודק. לא, מפני שאם יש מדיניות – הרי זה באמת העלאת מחירים, שמייד אתה רואה את זה. כשאתה הולך לסופר או למקום שבו אתה קונה דגים לשבת, אתה מייד משלם במקום 18 שקלים 40 שקל, ולמשפחה במעמד הביניים, ובוודאי בשכבות החלשות, זה נזק גדול. אמרתי – הייתי יושב-ראש הוועדה הזמנית של ועדת הכספים, ואחרי זה גם בתור ממלא-מקום של חבר בוועדת הכספים. אמרתי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גם השתייה עלתה אצלך. <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, אני יודע, אני יודע. אל תיקח לי את כל הנאום. ואז בסדר, נורא פשוט, מה שהייתי עושה תמיד – היו בעיות עם "פרי הגליל", אז העברתי החלטה וזה התקבל, התעשייה לא נפגעה. הלכנו דרך מה שנקרא אז משרד התמ"ת, הלכנו דרך מסלול של סבסוד. כך נוהגת ממשלה אחראית. פתאום, הבנתי – אין כסף. אני חולק על זה, אבל ככה הם אומרים אלה מהאוצר, הנבחרים. פתאום מבשלות הבירה הקטנות אמרו ששם אין ברירה ושם אסור לפגוע בתעשייה המקומית, ואז הולכים למסלול של סיוע דרך משרד הכלכלה של 1.5 מיליון שקל. אני לא יודע כמה זה יוריד מחירים שם, אני לא אומר את דעתי בעניין. אני שואל: מה נשתנה? מה נשתנה? מה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ההמלצה הייתה בוועדה שלך. <משה גפני (יהדות התורה):> רובי, חבר הכנסת ריבלין – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תמיד לתקוף זה נכון, אבל שיהיה אמת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא, לא, זה לא תמיד לתקוף. זה לא תמיד לתקוף. <קריאה:> תמיד תוקף. <משה גפני (יהדות התורה):> עומדים כמה דברים האחד מול השני: עומד דגי האמנון, שפה המחירים עלו, נקודה, בהרבה מאוד כסף; עומד מבשלות הבירה, שאני חושב שצריך לסייע להן. זה לא נוגע למחירים בכלל, זה נוגע לתעשייה המקומית. אמרתי: פה תסבסדו, אל תעלו את המחירים של דגי האמנון, ופה לא תסבסדו. פתאום התברר לי מה נשתנה. חברת הכנסת גילה גמליאל הגישה תלונה – אני רואה בעיתון. מתברר שבמבשלות הבירה יושבים חברים ויועצים של שר האוצר. לא שהמחירים עלו; המחירים של הבירה לא עלו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – הקרקע. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מצטט מהעיתון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – חבר הכנסת גפני, אתה צריך להמתין שהבדיקה תסתיים. אני מציע לך להיזהר בלשונך. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, בסדר. תמתינו גם אתם על עוד כמה דברים. אני רוצה לדעת, ואני שואל את מליאת הכנסת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לגבי החברים, חבר הכנסת ריבלין, לגבי חברים והאשמות שווא, אני מציע להיזהר בלשוננו. <משה גפני (יהדות התורה):> אני, אני – גברתי היושבת-ראש, אני שואל: מה נשתנה? למה בדגי האמנון, שביקשתי פעם אחר פעם אחר פעם שלא להעלות מחירים, שזה יפגע במעמד הביניים, לא הלכו על מסלול של סבסוד? למה על מבשלות הבירה, המבשלות הקטנות, ששם אין העלאת מחירים – אבל אני גם בעד לעזור לתעשייה המקומית – למה שם כן הלכו למסלול הזה? פתאום מתברר בעיתון, ומתברר שחברת הכנסת גילה גמליאל פנתה, ואנחנו באמת נמתין לראות את התוצאות, ששם יש חברים של שר האוצר. למה בדגים אין לו חברים? למה? אז לפחות לא היו מעלים את המחירים. למה אנחנו, שאנחנו קונים דגי אמנון לשבת, צריכים לשלם פתאום 40 שקלים, בגלל שליאיר לפיד אין חברים שם? עוד דבר אני רוצה לומר, גברתי היושבת-ראש, שמישהו ייתן לי תשובה על זה – לא על החברים, על העלאת המחירים. למעמד הביניים אתם דואגים? הגיע אלי הנושא של הסטודנטים, שאת, גברתי היושבת-ראש – לכן שמחתי שאת כאן מנהלת את הישיבה – הגעת שם לפשרה מרחיקת לכת, מאוד טובה, עוד יותר טובה ממה שהיה בהתחלה, לגבי הנושא של הסטודנטים ונקודות הזיכוי. אני רוצה לספר לכנסת, מכיוון ששר האוצר שאל מה אני עשיתי בשביל מעמד הביניים. הסטודנטים האלה זה מעמד הביניים, נכון? נקודות זיכוי. בשנת 2009 הייתי יושב-ראש ועדת הכספים. אם אני אומר לא נכון, אני עולה לפה לבקש סליחה. הגיע אלי ביטול נקודות הזיכוי לסטודנטים, הגיע לוועדה. לקחתי את זה, קראתי – לא קרעתי פיזית. הצבעתי נגד והורדתי את זה. לא פשרות. <היו"ר גילה גמליאל:> כמו שצריך. <משה גפני (יהדות התורה):> כמו שצריך. אני – מעמד הביניים; הוא – חברים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה נכון. <משה גפני (יהדות התורה):> אין לו חברים סטודנטים. אם היה לו זה לא היה מגיע, כמו עם מבשלות הבירה. אז את עשית את מה שאפשר לעשות, זה מה יש. לא עלינו, את בקואליציה כזאת, מה לעשות. אז הביאו את הגזירה הזאת. זה פשוט לא לעניין. אני יכול לעמוד פה ולהסביר למה זה דבר שאסור היה בשום אופן להביא אותו. האוצר ניסה אצלי. הוא חשב שאני חרדי, אני לא אדאג לסטודנטים, אבל הוכחתי ארבע שנים שאני לא סקטוריאלי, אני מעמד ביניים, בניגוד לשר האוצר. הביאו לי את הפחתת או ביטול נקודות הזיכוי לסטודנטים, אמרתי: מאיפה הסטודנטים יחיו? איך הם יגיעו לתואר הראשון, השני, השלישי? איך? איך? אמרתי לפקידי האוצר: תודה רבה, אני מצביע נגד ונגמר העניין. לא ניהלתי דיונים, לא משא-ומתן. הצבעתי, הפלתי וזהו. את עשית את מה שאפשר לעשות. לא עלינו, זה החברים שלך היום. לשר האוצר יש חברים אחרים, אבל את יושבת אתם בקואליציה, לא עלינו. אז זה הסטודנטים. מה אני עשיתי? אני, כדי להניע את שוק הדיור, הפחתתי את מסי הרכישה, הרחבתי את הפטורים ממס שבח, כדי שתהיה תנודה, לפחות זה, בדירות; שאנשים ירצו למכור את הדירה, שאנשים יוכלו לקנות דירה, יהיה פחות מס רכישה על דירות עד מיליון ו-475,000 שקל. היו לי דיונים קשים עם האוצר על זה, אבל עשינו את זה, הגדלנו את הפטור ממס רכישה, הרחבנו את הפטורים ממס שבח. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, מפני שאין לי זמן. מה עושים עכשיו? יש בעיה עם הדיור, ב-10% עלו המחירים. מה עושים? מבטלים את הסיפור של מס השבח והרבה מאוד דברים. אני מדבר אחרי הפשרות. האוצר – יושבים שם הפקידים, כל הכבוד, הם אנשים חכמים, הם מיליון אחוז. הם יושבים בחדרים שלהם והם אומרים: תראו איזה גולם זה – לא גולם, אסור להגיד גולם. אבל תראו את נבחרי הציבור שמופקדים עלינו. אנחנו הבאנו להם חבילה ענקית של גזירות, והם עוד מבסוטים, הם אומרים: פשרות. אצלי לא היה דבר כזה. אמרתי שמחירי הדירות עולים, זה כישלון קולוסלי של הקואליציה הקודמת, ולכן אני רוצה להניע את התהליך. פטור ממס רכישה עד גבול גבוה יותר, הרחבת הפטורים ממס שבח, כדי שתהיה תנודה, שזוג צעיר יוכל לקנות. לא רק זה, אני העברתי באחד החוקים שהגיע לוועדת הכספים – העברתי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה האיש ששינה את הסטודנטים. <משה גפני (יהדות התורה):> אם לא הוא, בכלל הייתם אני לא יודע איפה. מזל שהוא עוד שם. מזל שהוא עוד שם ומזל שגילה כאן. אתם בכלל, מה הבאתם לכנסת? הרי הגנת על זה. הבאתם לבטל לגמרי, זה מה שהבאתם. אתה, אל תצביע עליו, תצביע עלי, אני הורדתי את זה. אבל נניח, אני כבר בדירות. מה עשיתי? באו אלי לוועדת הכספים עם המוסדיים, שהם יבנו דירות להשכרה. אמרתי: לא יצא מזה שום דבר, אבל מה? היות שבאתם, אני לא אשיב את פניכם ריקם; אפילו אם לא יצא מזה כלום נעביר. אבל בינתיים, על הדרך, ביקשתי שהיות שאת המשכנתאות מחזירים לאוצר, כי לזוג צעיר לא שווה לקחת משכנתה, כי בשוק החופשי מקבלים בריבית יותר נמוכה, אמרתי: נוריד את הריבית בסבסוד המשכנתאות. מלחמת עולם הייתה. האוצר עמד על רגליו האחוריות: אין לנו 150 מיליון שקל, אנחנו לא יכולים. אמרתי: לא בא בחשבון. לא זה – לא מוסדיים. אמרתי בוועדה. הכול בסדר, עבר גם המוסדיים. מהמוסדיים לא יצא כלום, ומההנחה בריבית על המשכנתאות, אני אגיד לכם מה יצא – מכתב של מנכ"ל משרד השיכון: עלייה בנטילת המשכנתאות בשנה החולפת, לאחר קבלת החוק, ב-250%. אמר מישהו בוועדת הכספים, אחד ממשרד השיכון, שלא הייתה פעולה למען זוגות צעירים יותר מהפעולה הזאת – בתקופה הזאת, כמובן; פעם היו מענקי מקום, היה סבסוד משכנתאות. ככה אמר, לא אני. וראה זה פלא, סגן שר האוצר, הבאתם לביטול ההליך הזה. הוא הסתיים בסוף 2013 ולא מאריכים אותו יותר. ביקשתי, הרי תעשו משהו למען הנושא של הדיור. הגיעו ארבעה בכירים ממשרד האוצר להסביר לחברי הוועדה למה אסור להמשיך את זה. הדבר היחיד שהיה צריך לעשות – שלא עשו כלום, כלום לא עשו בנושא של הדיור. ביטלו את ההפחתה במסי הרכישה, ביטלו את הרחבת הפטורים במס שבח. מה שהולך לקרות עכשיו, בשנתיים הקרובות – שוק הדיור עומד להיעצר לחלוטין. אף אחד לא ימכור דירה, לא ישלם מס רכישה גבוה ומס שבח. נכון אני צודק, מאיר? <מאיר שטרית (התנועה):> מאה אחוז. <משה גפני (יהדות התורה):> כל הכבוד. ואז, את כל התהליך הזה של שוק הדיור עצרתם. אם עד היום היה אפשר, לפחות בחלק הזה, לקנות דירה, למכור דירה, להחזיק דירה לבן, שיהיה משהו, תהליך – עצרתם הכול. לסיכום – אני מבין שאני צריך להפסיק. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת גפני, בדיוק. מאוד נעים לשמוע אותך, אבל אתה צריך להתחיל לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> תודה. אני מסכים. דגי האמנון עלו ל-40 שקלים קילו, בגלל – – – <עדי קול (יש עתיד):> רק המתובל. <משה גפני (יהדות התורה):> המתובל, אבל על זה מדובר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היא אומרת לך שזה רק המתובל, אז זה נוח לך להגיד את זה. <היו"ר גילה גמליאל:> סגן השר מיקי לוי, אתה מוסיף לו זמן דיבור. <משה גפני (יהדות התורה):> יש בעיה אצל כמה אנשים במליאת הכנסת לשמוע את האמת. יש בעיה, מה לעשות. אבל אין ברירה, בשביל זה יש חסינות, צריך לשמוע את האמת. דגי האמנון עלו. אפשר לבדוק אותי, לשאול כל עקרת-בית וכל בעל שהוא עקרת-הבית שהולך לקנות; עלה ל-40 שקלים עכשיו, בגלל הסיפור הזה. ביקשתי: תסבסדו את בקעת-הירדן, אמרו: לא, אי-אפשר. סבסדו במקביל את החברים של שר האוצר במבשלות הבירה, ששם לא ירד המחיר. אין הסבר למה. אז יכול להיות שהתברר שהם לא חברים של שר האוצר. הלל קוברינסקי למשל, אולי הוא לא חבר. אני לא יודע, אין לי מושג, לא מכיר. אבל מה ההבדל? מה נשתנה? <איציק שמולי (העבודה):> אם הוא לא חבר, אין חברים בעולם. <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשוב. אני לא יודע, לא נכנס בכלל לעניין האישי. אני מדבר על הנושא עצמו. שוק הדיור נעצר. <היו"ר גילה גמליאל:> גפני, משפט סיום. <משה גפני (יהדות התורה):> את הסטודנטים – אני דאגתי להם, משרד האוצר פוגע בהם. ואם היה לי עוד 60 שעות הייתי מונה את כל – טוב, לא חשוב. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת משה גפני. יש דקה זכות תגובה לחבר הכנסת ראובן ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, אני מאוד מודה לך, זה באמת חריג. חבר הכנסת גפני, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים לשעבר, אחד ממנהיגי יהדות התורה, מתנגד כמוני, אני מוכרח רק לתקן דבר אחד. בטרם הוקמה הממשלה, ובטרם ידע איש משרי הממשלה איפה הוא יהיה, היו משאים-ומתנים, הופיע בפנינו האוצר בבקשה להעלות את מס הקנייה על הבירה. ובאו לפנינו – ואתה היושב-ראש, ביד רמה ובזרוע נטויה. שמענו את אותם ינוקות בירה אשר פתחו איזשהו מפעל שנפרס על כל הארץ וביקשו הגנת ינוקא, וכולנו, חברי ועדת הכספים – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם אני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – כולל היושב-ראש, באנו לרשות המסים, והם אמרו: אנחנו לא יכולים לעשות זאת, אבל אנחנו נסכים לתת להם בהגנת ינוקא איזשהו סיוע אשר יהיה במקום אותה העלאה במס קנייה. נענינו להם וביקשנו לדבר על לב האוצר רק מהטעם שיין, שהוא בתעשיית ינוקא שמתפתחת – אנחנו ביטלנו את מס הקנייה בכלל ורצינו להשוות אותם. השתכנענו שהדבר בלתי אפשרי. היה הדבר עוד בטרם אנשים חלמו שיהיו שר אוצר. היו כאלה שביקשו מביניהם, היו כאלה שסירבו, חלמו. ולכן, העניין של 1.5 מיליון ניתן לוועדה בראשות גפני, מתוך הערכה מלאה לוועדת הכספים, אשר רצתה להגן הגנת ינוקא. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ביקורת מותרת, הטחת האשמות, הכול, זה ברמה הפרלמנטרית – – <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אבל חלילה לא לאפשר עלילות סתם. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת ראובן ריבלין. <משה גפני (יהדות התורה):> אני ביקשתי את אותו דבר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת ריבלין על ההבהרה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גילה גמליאל:> הודעה של מזכירת הכנסת, ואחריה – מנחם אליעזר מוזס. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – לבין האשמה של שר האוצר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – אני קראתי בעיתון – – – <קריאות:> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> סגן השר מיקי לוי. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת משה גפני. סליחה, מזכירת הכנסת רוצה להכריז בפניכם ובפניכן, אבקש לתת לה את רשות הדיבור. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 144), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 145 – הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך 15 דקות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהציע לשר האוצר, שקיוויתי שהוא יהיה כאן, יאיר לפיד, להצטרף לסיעת יהדות התורה. אתה מסכים, מוישה גפני? <משה גפני (יהדות התורה):> מה, מה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני רוצה לצרף את שר האוצר לסיעת יהדות התורה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מתנגד. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> למה? כי מאז קום המדינה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא ברמה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מאז קום המדינה לא היה שר אוצר שהתעסק אך ורק בדאגה לציבור החרדי. <משה גפני (יהדות התורה):> לא חשבתי על זה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא הייתה בהיסטוריה הפוליטית מפלגה שבמצע שלה הנושא המרכזי היה הציבור החרדי. אבל גם המשותף שלו הוא שהוא בא מבית, משפחה ברוכת ילדים, של 18 ילדים – ההרכב המפואר של רשימתו, שמתהדרת ברבנים ורבניות, חוסר הליבה שלו, לימודי הליבה, והבגרות, שהוא אפילו לא עבר את מבחני הבגרות, כולל שירותו הצבאי הנפאר והמפואר; ממש בכל תחנות חייו כמו שהוא מדבר על הציבור החרדי. ואת זה אני אמרתי כי עוד לא היה שר אוצר שהזניח את הכול והתעסק רק בציבור החרדי, מתוך אמונה עמוקה שברגע שיפתור את הבעיות של הציבור החרדי, ייפתרו כל הבעיות במשק ובחברה הישראלית. בתקציב המדינה, בחוק ההסדרים, יש אין-ספור גזירות על הציבור, קיצוצים קשים מנשוא, אך את חלקם הצליחו להוציא בפועל מחוק ההסדרים, פיצלו את זה, את חלקם האחר הצליחו למנוע או למתן, אבל דבר אחד לא הצליחו, לנגוע בתוכניות הנוגעות לציבור החרדי. שר האוצר נלחם על מנת שכל התוכניות הנוגעות לנו, לציבור החרדי, יישארו בפנים ולא ייפגעו חלילה לרעה על-ידי כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטים, שרק מפיצים שנאה ורוצים להמשיך את העוני והבערות בקרב החרדים. כיושב-ראש מפלגה שקיבלה 19 מנדטים, כל דאגתו לייצג את החרדים, התעקש על כך, ואני חושב שהחרדים כבר יכולים היום לנשום לרווחה שיש מי שדאג להם. אני רוצה לומר לכם, קצבאות ילדים, כידוע, האחריות לפרנסת הילדים היא על ההורים, שמענו את הקביעה שלו. רק זו הייתה הבעיה. המדינה תקצבה כל ילד בערך ב-175 שקלים, סכום עתק, סכום שבגללו לא יצאו כנראה ההורים לעבוד, כי ב-175 שקלים לחודש, יודע אדוני היושב-ראש שאפשר לממן את הילד במזון, בבריאות, בחינוך, בחוגים, בביגוד, בהנעלה, ועדיין להישאר עם רווח. במצב כזה, ההורים יתעלמו מאחריותם הכלכלית כלפי הילדים. אז מה הפתרון של שר האוצר? נוריד את זה מ-175 שקלים לילד, נעמיד את זה על 140 שקלים, ואז תהיה הרווחה, ואז יוכלו לחסוך גם לעתיד, גם להשכלה גבוהה, גם לנסוע פעמיים בשנה לחוץ-לארץ, כמו הגברת לוי מחדרה, או השנייה, גברת כהן מגדרה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גדרה זה רק גמליאל – – – ישראל. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גמליאל. לא ידעתי מזה. הראשון שעלה על הבעיה הוא עדיין ראש הממשלה היום. כשהוא היה שר האוצר ב-2003, הוא, באבחת חרב חדה, חתך את קצבאות הילדים אז והפחית אותן בצורה דרסטית. כעת, סך הכול מחקה אותו שר האוצר, כבר לא הראשון, הוא ממשיך בדרכו. ומה אם מנכ"ל הביטוח הלאומי ומנכ"ל המועצה לשלום הילד מתריעים על המהלך שיביא עוד עשרות אלפי ילדים אל חיי העוני – אז הם מתריעים, מה יכול להיות. מה הם מבינים בכלל, לשיטת האוצר, מה הם באים להפריע. העיקר המטרה, והמטרה הנעלה היא לסייע לילדים החרדים להשתחרר ממעגל הקצבאות המנופחות האלה. והצליחו להוריד מ-175 שקלים לילד ל-140, והייתה ישועה, לרווחת ולכלכלת מדינת ישראל. בנושא חינוך, אתם יודעים שיש כ-50,000 תלמידים בתלמודי-התורה שנקראים בהגדרה מוסדות הפטור, זאת אומרת פטורים מחוק חינוך חובה. תלמידים שהוריהם רוצים להמשיך ולתת להם את החינוך הערכי על-פי המסורת, כפי שהיו הוריהם והורי הוריהם. המדינה מתקצבת אותם עד היום ב-55%, ועכשיו החליטו להוריד את זה – לא, ניתן להם הטבה, נוריד את זה ל-30%. המשמעות היא לתת לכל ילד 120 שקלים לחודש, לתלמיד. אתם שומעים? 120 שקלים לחודש. אז יש לנו כבר 140 שקלים מקצבאות ילדים ועכשיו עוד 120 שקלים גם לתלמיד בתלמוד-תורה, באמת רווחה לפרט ולילדי ישראל. כנראה החלטתם – הרי אוהבים כאן באחרונה לצטט משניות וגמרות, יש כאן הרבה אנשי תלמוד. המשנה אומרת: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", כי אחרת אני לא יכול להבין את הסיפור של ביטול חוק נהרי, כשסך הכול מדובר כאן שאנשים ומנהלי מוסדות לא יצטרכו לזחול לפתחיהם של ראשי ערים ומנהלי מחלקות חינוך, להתחנן: תנו לנו מים וחשמל וניקיון לילדינו, לבתי-הספר. בשביל זה בא חוק נהרי, לתקן את זה. כי אילו כולם היו כמו עמרם מצנע כשהוא היה ראש עיריית חיפה – וחבל שהוא לא נמצא כאן, והוא היה מהנהן בראשו – הוא הבין מייד שדבר כה בסיסי כמו חשמל, מים, ניקיון לילדי ישראל, מגיע שווה לכולם ואין בזה נושא דיפרנציאלי. באמת, הוא הקציב לכולם, אבל ישנם ראשי ערים שלא מבינים את זה, אדוני היושב-ראש, וצריכים לבוא, ובפרט עכשיו לפני הבחירות, אחרי שביטלו את החוק, לבקש: אנא בטובך, תן לנו חשמל, מים, ניקיון לבית-ספר, לתלמוד-תורה שלי. זה לא ייאמן. ומדובר כאן לא רק במוסדות הפטור אלא במוסדות מוכר שאינו רשמי, שלומדים את תוכניות הליבה ועומדים בקריטריונים של משרד החינוך. אז אתם יכולים להסביר לי את העניין הזה? מישהו יכול להסביר לי מדוע בדיוק הילדים האלה? ויושב פקיד באוצר, אני לא אומר את שמו אבל אפשר לראות את זה ב"דברי הכנסת", ממש מזעזע, הוא אומר בשם האוצר: אני חושב שזה דבר לגיטימי להשתמש בכלי תקציבי לשנות את דפוסי ההתנהגות ואורחות חייהן של אוכלוסיות מסוימות. אני עוד לא שמעתי. חבר'ה, אתם יודעים, אני לא רוצה להקפיץ לכם את לחץ הדם, כי אתם יודעים איפה זה כתוב, המילים האלה, ומי כתב את זה בשנת 1933 ובשפה – אני לא רוצה להקפיץ אתכם, באמת אני לא רוצה, אבל אתם יודעים. לקחת כלי תקציבי, לשנות בזה את דפוס ההתנהגות ואורחות חייהם – בשנת 1933 זה נכתב. ישנו הסיפור של התקצוב לפנימיות. אני לא יודע, משום מה אף אחד לא דיבר על זה. יש תקציב לפנימיות, לנתמכי מוסדות במוסדות חרדיים. התקציב הזה עמד על 50 מיליון שקל, בצורה מסודרת, מפוקחת. בא מפקח, בודק את המוסד, אם עומד בכל הקריטריונים, אם המיטה מסודרת, אם הניקיון מסודר ואם יש מקלחת, ועוקבים אחרי התלמיד 24 שעות איך הוא מתנהג. אתם לוקחים את ספר התקציב של רווחה: סיוע לפנימיות – אפס. השירות לילד ולנוער, על מאות המיליונים, עדיין קיים. רק מכיוון שתקציב סיוע הפנימיות כתוב במסגרות, בסוגריים, "חרדי", אתה רואה פתאום אפס. מי יכול להסביר לי את זה? לקחת ללא שום – אתה יודע מה? תתחיל, תחשוב, תגיד: יש לי תוכנית, נתחיל בהדרגה, נלך שנה אחרי שנה – אפס, תקציב לפנימיות אין יותר. יש בשירות לילד ולנוער מאות מיליונים, הכול מתנהל. זה אפס. תשמעו, אחרי כאלו הטבות ורפורמות של האוצר בחינוך החרדי באמת מגיע לו פרס נובל לחינוך החרדי, ולא רק מאמרים בעיתונות. וכאשר אומרים שכל המטרה היא כדי להביא את האיש העובד, אז באים ומקצצים היום בישיבות 200 מיליון וב-2014 עוד 400 מיליון. מ-600 המיליון האלה ייצרו מקומות עבודה, כאשר אתם יודעים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה ש-64,000 מקומות עבודה סך הכול נמצאים במשק. וכמה דורשי עבודה יש? מעל רבע מיליון. וזה לא רק משרות של צווארון לבן – טייחים וזגגים, מכל הסוגים. אז מה אתם רוצים עכשיו? באים ואומרים: כבר נקצץ 600 מיליון על מנת להוציא את 100,000 תלמידי הישיבות, שיצאו לשוק העבודה. לאן הם יצאו? תראו את דוח בנק ישראל, כמה לוקח כאן רק להקים 100 מקומות עבודה, כמה זמן זה לוקח כאן. אני מדבר מנתונים. אז קודם לוקחים את הכסף. אבל בואו, אני רוצה לומר לכם, אנחנו, ברוך השם, 65 שנה כאן – אנחנו עוד קודם, ריבלין גם הרבה לפני – הקמנו מוסדות תורה וחינוך בכל רחבי הארץ; בגיל הרך אנחנו היום שליש ממערכת החינוך, ברוך השם, שליש. אבל תקציב משרד החינוך, העומד על 42 מיליארד, מקציב לנו בקושי 2 מיליארד, לשליש הזה. רק שתדעו את האיפה ואיפה. וזה לילדים בגני-ילדים ובגיל הרך, שאתה לא יכול לבוא ולהגיד: לא, צריכים אותם לעבודה או צריכים אותם לצבא. כמו שביטלו את תלמידי חוץ-לארץ, תלמידי חו"ל, שזה מנוע צמיחה תיירותי כמו כל מערכת התיירות, שבאים לכאן עשרות אלפי תלמידים ללמוד וליהנות כאן מתורת ארץ-ישראל, כמו שאמרו חכמינו: אין תורה כתורת ארץ-ישראל. אפס. התקציב היה 258 לתלמיד. אני אמרתי שרק מס ערך מוסף על הטלפונים שבהם התלמיד מתקשר הביתה, זה כבר יותר מכל התקציב, אבל זה היה תקציב של הזדהות. אבל מכיוון שזה חרדי – אפס. ל"תגלית" שזה מאוד מפואר, שמביאים ילדים לעשרה ימים, יש 110 מיליון, וכאן, 30–35 המיליון להזדהות, לתלמידי חו"ל – אפס. אבל אני רוצה לומר לכם משהו. אין לי טענות רק ליאיר לפיד. האג'נדה שלו ברורה, אנחנו יודעים איפה הוא נמצא בדיוק. כואב לי על הבית היהודי, שהם מזינים את הרכבת הדוהרת הזאת, שהם מכניסים את הדלק ברכבת הזאת. ותאמינו לי, אני מאוד קרוב ליהודה ושומרון, תשאלו את גרשון מסיקה, את אבי רואה, את כל החברים שמה. הרבה עשיתי בתור סגן שר החינוך, הרבה ביקרתי במקומות האלה. אבל כבר אמר – הגמרא אומרת: מידה כנגד מידה, והרמב"ם אומר – "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון" אומר הרמב"ם: "הפעולות הרעות ישובו בראש עושיהן". כמו שאומר דוד המלך: "בור כרה ויחפרהו ויפֹל בשחת יפעל". וכל מה שיעשה אדם רע, הוא עצמו יוזק מן הרעות האלה. ואנחנו ראינו את זה כאן במפלגות, גם אצל טומי לפיד וגם במפלגתו של פלסנר, וכל אלה שטיפלו בראשי ומורי הדור, בישיבות ובתלמידיהן. אנחנו נמשיך בדרכנו. ואל תחשבו שמה שקורה היום מהאיחוד האירופי, מה שעכשיו רק קראתי, שהוא כבר נתן הוראה שעד סוף 2013 – לסמן את כל המצרכים ואת כל התוצרת של יו"ש, לסמן אותם; אל תחשבו שהדברים האלה, שמשם בא עיקר כוחו של הבית היהודי, זה אינו נכלל במידה כנגד מידה. אני רק אמרתי את דברי הרמב"ם. ואני רק רוצה לסיים רק במילה אחת. מכיוון שהיו כמה וכמה חברי כנסת שדיברו גם אתמול וגם היום על מעמד הקריעה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חבר הכנסת מוזס, שאלה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – על מעמד הקריעה, אז אני רוצה לומר לכם שהרב הרצוג, זיכרונו לברכה, קרע קריעה על הספר הלבן כשיצא בממשלה הבריטית. ואילו הוא היה רואה שקורעים קריעה של ספר תורה, של התורה במדינת היהודים, אז הוא היה מקיים את דברי הרמב"ם, שהרואה ספר תורה שנקרע קורע פעמיים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ויהי רצון ולא נזדקק לכל זה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים. יש לך רבע שעה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אולי פחות, אני לא מדבר הרבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני אוהב לפתוח – אף שהתקציב הוא עניין של מספרים וסכומים, אני אוהב לפתוח בבדיחות, במיוחד הבדיחות של הפילוסוף האירי ברנרד שו, ופתחתי בבדיחה שלו אתמול, וגם היום. הפילוסוף הזה, הבדיחות שלו או הקטעים שלו הם מאוד ביקורתיים ומבטאים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית – כלכלית ופוליטית. ואני מקווה שכבוד סגן השר לא יתפרץ ולא ישיב על דברי, כי אני רואה, כל אחד אומר משהו, כבוד סגן השר מתפרץ ומשיב. אז אני מקווה שהוא יירגע. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק על אי-דיוקים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אתה יכול להשיב מפה. אנחנו, פשוטי העם, מהכיסאות האלה יכולים לקרוא קריאות או להשיב משם. אבל אתה סגן שר, תבוא כאשר תבוא לפה ותשיב לכולם. אני רואה שאתה משיב לכל אחד. אז צ'רצ'יל, שהיה ראש ממשלת בריטניה, היה שמן, וברנרד שו היה רזה. אז צ'רצ'יל רוצה ככה להתבדח אתו, אומר לו: אילו בעולם היו מסתכלים עליך, היו חושבים שבבריטניה יש בצורת. אז הוא השיב לו: ואילו היו מסתכלים עליך, היו יודעים את הסיבה. אז מה המשל והנמשל? כבוד ראש הממשלה, כבוד שר האוצר ואחיכם הטייקונים, אילו העולם היה מסתכל על פשוטי העם בישראל – העניים, הפועלים, עקרות-הבית, האנשים המתקשים ביום-יום – יחשוב שקשה לחיות בישראל ויש הרבה עוני ויש הרבה אנשים מתקשים; אבל אילו היו מסתכלים עליכם – ידעו את הסיבה. זו השיטה הקפיטליסטית, שמחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. כפי שאמרתי אתמול, התקציב בישראל הוא הפוך; במקום לקחת מבעלי היכולת והאמצעים, שיש להם – מחזקים אותם. אבל הבן-אדם העני? אז איך מפרשים את כל המסים – מס הבריאות, המס על עקרות-הבית, לפגוע בתקציבי ילדים? איך מפרשים את זה? מפרשים את זה ששר האוצר מחזק את החזקים, כמו השיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית. אני גם רוצה להשיב. ביום שני, חבר הכנסת מאיר שטרית, שהיה שר הפנים – התקפה כאשר דיברתי על האי-שוויון, כאשר דיברתי על המצב ביישובים הערביים. והוא התפאר שהוא אבי השיטה של לפרק את הרשויות המקומיות ולמנות ועדות קרואות. והוא שם כל החטא – כאילו אתם, האזרחים הערבים, אתם האשמים במצב שלכם. אנחנו בוגרים די כדי לבקר – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ככה אומרים גם לחרדים, אותו הדבר. משותף. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כן, אנחנו ואתם אותו דבר. אז אנחנו מבקרים גם את עצמנו. אנחנו לא אומרים שכל הרשויות המקומיות או העיריות הערביות מתנהלות – הן תקינות מאוד. לא, יש כשל ניהול, יש שוחד, יש כל הדברים האלה. נכון. אבל להטיל כל האשמה על האזרחים הערבים, על התושבים, על הרשויות המקומיות והעיריות, זה לא צודק. גם שר הפנים לשעבר, כאשר הוא מדבר על הוועדות הקרואות, הוא חושב שהן גן-עדן, שהן הניהול הכי תקין. הוא לא קרא את הדוחות של מבקרי המדינה על הוועדות הקרואות. אז ראיתי לנכון להשיב לו, כי באמת הוא לא רואה. הוא תקף כאילו בכל הרשויות הערביות מושחתים ולכן צריך לפרק אותן. מה עם הוועדות הקרואות המלאות שחיתות? מה עם המינויים שלהן, המפלגתיים והפוליטיים? מה כאשר ועדה קרואה נכשלה במילוי תפקידה – להציל את הרשות המקומית מהגירעון ומכל הבעיות שלה? למה לא מפרקים אותה? והדוגמה הטובה – בטח טייבה. כאשר ראש העירייה נבחר, עבד אל חכים חאג' יחיא, לא נותנים לו שנה כדי לתקן את המצב שם, והוא נבחר בצורה דמוקרטית על תקן שיתקן את המצב ויוביל את טייבה לחוף מבטחים. באה הממשלה, מפרקת את העירייה, מגרשת אותו, ועד היום טייבה טובעת בבוץ, בגירעון. מה עשתה הוועדה הקרואה שם, או הממונֶה – לא יודע מה שמו? אז רק רציתי להשיב. רציתי לומר עוד דבר בקשר לרשויות המקומיות. אני הייתי חבר עירייה. כאשר משרד הפנים תולה את כל הדברים בגביית הארנונה, הופך את ראש העירייה רק לגובה, ואם אתה גובה אתה לוקח את המענקים, אתה לוקח את התקציבים – גם זה אי-צדק, זה גם עיוות, אם זה, למשל, במצב של המענקים המותנים או בשאר הדברים, כי יש פרדוקס שם. מה הפרדוקס? שאלתי היא ככה: האם תשלום התושב האזרח לארנונה מותנה או תלוי בשירותים שנותנת הרשות? התשובה: לא. הוא צריך לשלם את הארנונה גם כאשר הרשות לא נותנת לו שום שירות. אז למה משרד הפנים לא עושה ככה? למה משרד הפנים, את המדד הזה לא עושה לעצמו? למה כאשר הוא רואה שיש רשות שמתקשה לגבות מפני שהאנשים עניים או בגלל דבר אחר – למה היא מענישה אותו יותר בזה שהיא לא נותנת לו את התקציבים שמגיעים לו? אז בקשר לתקציב – זה מה שרציתי להעיר, במיוחד לשר הפנים לשעבר, מאיר שטרית. גברתי היושבת-ראש, התקציב הזה בא לאחר מחאה חברתית שהשתתפו בה מאות אלפים. מחאה זו, שלא היה כמוה בישראל, לא הניבה פירות ולא הביאה לשינוי המיוחל והמצופה. המחאה, שצריכה להביא למהפכה או לאביב חדש שיבשר על פוליטיקה חדשה, באמת חדשה, ומדיניות ושיטה חדשה ביחס לאזרח הפשוט, וגם בסדר העדיפויות של כל ממשלה שתבוא אחריה – אחרי המחאה – לא מילאה את התקווה המיוחלת. והמחאה וההפגנות שהיו, הן פרצו – צריך לחזור למה הן פרצו, כי אותן סיבות עודן קיימות, לפי דעתי: הן פרצו בגלל משבר הדיור, יוקר המחיה, המצוקה הכלכלית והעוני. המשברים האלה והאטימות של הממשלה, ממשלת נתניהו, ממשלת התקציב הדו-שנתי, הביאו להחלטה של האנשים שזהו, די, אנחנו לא שותקים עוד. לא שותקים, זהו, שוברים שתיקה. ויצאו מאות-אלפי אנשים לרחובות: רוצים צדק חברתי. ועד היום שואלים: איפה הצדק החברתי? מה הולידה המחאה הזאת? הולידה שהאדם במרכז, האדם העובד? לא. אולי צריך לחזור לעידן הרנסנס והנאורות ולהגיד: כן, האדם הוא שצריך להיות במרכז. אבל בתקציב הזה, בממשלה הזאת, הגירעון במרכז, הוא המטרה – להתגבר עליו בכל שיטה ובכל דרך. המטרה מקדשת את האמצעים על חשבון האזרח והאדם הפשוט. וכאשר הכתובת "האדם הפשוט" היא המצפן שמכוון את שר האוצר, אבל רק מכוון אותו ללחוץ על עקרת-הבית לצאת לעבוד דרך יותר מסים או דרך הפגיעה בקצבאות ילדים, זה לא יביא לאדם עובד ולא יעודד אותו. זה יביא ליותר עניים; זה יביא לסובלים יותר. עבודה – צריך למצוא מקומות עבודה. אתה רוצה אדם עובד – תכשיר אותו או אותה ותמצא מקומות עבודה. בחברה הערבית צועקים לשמים: רוצים לעבוד. לא שאנשים לא רוצים לעבוד, לא ש"התרבות הערבית לא נותנת". לא. אני מבשר לכם: היא נותנת. כולם היום רוצים לעבוד, רוצות לעבוד, אבל יאללה, תפאדלו, תמצאו להם את מקומות העבודה. מזמן העוני אצלנו הוא לא גזירה משמים. זו לא גזירה משמים כפי שחושבים. יש אמירה חשובה של אחד האלצחאבה, עליו השלום, עלי בן אבי טאלב, שאומר: אילו העוני היה גבר, הייתי הורג אותו. זו ססמה, זה סימן שהעוני זה מדיניות, זה שיטת חיים, זה פוליטיקה. זה לא גזירה משמים שמקבלים אותה. אם שר האוצר רוצה את האדם העובד, באמת לעודד אותו, וזה במרכז, יש לו הזדמנות פז להביא מקומות עבודה, למצוא מקומות עבודה לאזרחים הערבים, לאקדמאים, לאקדמאיות; יעודד אותם לעבוד בדרך הזו, יכשיר אותם – וזו הדרך. הדרך היא לא הכבדה, לא יותר מסים. אז אם אני רוצה לחזור למחאה החברתית, האזרחים הערבים והתושבים הערבים שותפים למחאה הזאת, למרות הייחוד שלהם, במיוחד בשאלת הדיור, משום שלחברה הערבית בעיית הדיור זה לא היוקר. לא. בעיית הדיור זה החוסר בשטחים לבנייה, כי האדמות שלהם רובן הופקעו משנת 1948, ולא נשארו להם אלא 2.5% מכל אדמות המדינה. ומשרד הפנים וועדות התכנון והבנייה מתמהמהות או מאטות מאוד באישור כל תוכניות המתאר והרחבת שטחי השיפוט. נכון, אני גם עם אלה שביקרו רשויות אלה כאשר לא הגישו, לא יזמו; זה היה אולי לפני 15 שנה. אבל היום – ואני מסייר ברוב הרשויות הערביות – רובן הגישו בקשות להרחבות. בסח'נין, בשנת 1999. יש כאלה 20 שנה. תשנה פה, תעשה פה, לוועדה הזאת, לא ככה, לא פה. יש מועצה אזורית פה, שמתנגדת, ובסוף אומרים לך: לך תעשה הבנות עם המועצה האזורית, ומשרד הפנים יוצא מהעניין. אז זה הייחוד. הייחוד, שיש אפליה כלפי האזרחים, התושבים הערבים הפלסטינים בישראל. אבל בקשר לשאר, יוקר המחיה וכל שאר הדברים האלה, הם משותפים, וגם הם ייחלו לשינוי ורצו שתהיה פה מהפכה, שבאמת הממשלה הזאת, שבאה אחרי מחאה חברתית שחשבנו שתביא אביב לאזרחים ולפשוטי העם, לא הניבה, וההר הוליד עכבר. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל. עומדות לרשותך 15 דקות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, שלום לחברי השרים ולראשת האופוזיציה, שנכנסה, אני שמח שנכנסת לכבוד הנאום שלי, כבוד גדול הוא לי. אתמול דיברתי כאן על הבדיות – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> המיקרופון עובד? <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני חושב, לא יודע. זה המים שאתה שפכת פה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אה, לא החליפו? 21,000, אמר אתמול – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה אותו מיקרופון? <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – אזיקים – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני לא מבין למה תמיד כשאני עולה לכל אחד יש מה להגיד. חכו לתורכם. תנו, תנו ליהנות. תנו פעם אחת נאום רצוף. לך, מיקי לוי, אני מרשה להעיר בכל שלב של הנאום שלי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כל זמן – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> הבנתי, טוב. אז אני אתחיל מזה שאתמול לא היית פה כשסיפרתי על הבדיות, חצאי האמיתות, שלא לומר השקרים, ששר האוצר אומר מעל דוכן זה. אבל זה היה אתמול, ואז הקניט אותי שר האוצר ואמר לי: טוב, מה אתה היית עושה? ואני מרים את הכפפה ואומר מה אני הייתי עושה. אבל לא אדבר מאיפה היינו מביאים משאבים אחרים, כי על זה דובר פה לא מעט, וגם חברת הכנסת גלאון הרחיבה בנקודה הזאת. אלא מאחר שהתקציב הוא המכשיר המרכזי של ממשלה, של כל ממשלה, להגשים את רעיונותיה, ניסיתי לבחון בתקציב הזה מה הרעיונות – מה המטרות שהממשלה הזאת מנסה להגשים באמצעות התקציב הזה. אני לא מדבר על סתימת הבורות, ואני לא מדבר על גידול תקציבי שנובע מגידול באוכלוסייה, התאמות וכו' וכו'. ניסיתי להבין מה היעדים שהממשלה הזאת הציבה לעצמה באמצעות התקציב, ואני מודה שלא הצלחתי הרבה למצוא. אבל מאחר שאפשר לחלום על התקציב, אני הייתי אומר מה אני הייתי עושה אילו הייתי מגיע לתפקיד הרם הזה. והייתי אומר, קודם כול, אני הייתי מציב יעדים שיש להם כימות. זאת אומרת, שאפשר לכמת אותם, שהם לא ערטילאיים, שהם לא בגדר רעיונות, גם בתחומים שקשה לכמת, למשל בתחום החינוך. כולנו מסכימים כל הזמן ואומרים שאם נשקיע בחינוך אז ייטב לנו, והעתיד טמון בחינוך, וכל הדברים האלה, שהם כולם נכונים, אפילו שהם נשמעים קלישאתיים וססמאות, אבל הייתי אומר, תראו, ניקח את התקציב ונשקיע בכמה וכמה דברים בתחום החינוך שאפשר יהיה לבדוק אם באמת הצלחנו. למשל, מן המפורסמות שבמדינת ישראל מספר התלמידים בכיתה הוא אחד הגבוהים ב-OECD, אם לא הגבוה בו, והייתי אומר, בואו ניקח, במהלך של חמש שנים, ונפחית את מספר התלמידים בכיתות. יעד ראוי לכל הדעות, שישפר מן הסתם גם את רמת החינוך, יקל את חייהם של מורים – זאת אומרת, אני לא יודע אם יצא לכם – מי שלא חווה את החוויה של לעמוד שעה מול 40 תלמידים לא חווה חוויה קשה מימיו. זה יותר קשה מהמירוץ של גולני. יושבים 40 נערים בגיל ההתבגרות, חלק גדול מהם יש להם הפרעות קשב, וזה קשה מאוד, זאת משימה – אני לא מדבר על החלק החינוכי, אני לא מדבר על התכנים עוד – אני מדבר על לדבר, לשמור קשב של 40 תלמידים, זאת משימה בלתי אפשרית. אם אנחנו היינו מציבים כיעד לאומי להגיע למספר של 25 תלמידים בכיתה, מן הסתם ההישגים החינוכיים היו מגיעים לרמה מופלאה, פתאום מורי ישראל היו מתגלים כגאונים, ועוד ועוד. אז הנה יעד כמותי, חינוכי, ערכי, חשוב, לא שנוי במחלוקת, שאפשר היה להציב אותו כיעד לאומי ולהגיע אליו באמצעות התקציב, שהוא המכשיר. עכשיו, מה זה אומר? זה אומר קודם כול שצריך לתקצב הקמת בתי-ספר חדשים – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מורים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – 2. להשקיע בהגדלת מספר המורים. אני לא מדבר עכשיו על איכותם – אני מדבר על כמות המורים; 3. להשקיע בהשוואה בין הזרמים. כן, מן הסתם, היום מספר התלמידים בזרם החרדי – ועל זה אתה מקונן, מר מוזס, ותשמע את המספרים – אצל החרדים מספר התלמידים בכיתה, בגלל המבנה הייחודי, הוא הקטן ביותר. הקטן ביותר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 17. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אה, 17, אומר לי – תודה – חבר הכנסת ריבלין. אחר כך, הזרם הממלכתי-דתי, מספר התלמידים הוא 22 או 24 בממוצע; אחר כך, בכיתות בזרם הממלכתי הרגיל הוא 28 בממוצע – אני מדבר רק על ממוצעים – ואצל הערבים 31 או 32. בממוצע. אז אם היינו אומרים: תראו, אנחנו לא רוצים להפלות יותר, אנחנו רוצים להשוות את כולם – אז יאללה, יש יעד לאומי ראוי, אין עליו חולקים. אין חולקים. ומצבנו רע מאוד בעניין הזה בהשוואה בין-לאומית, וקדימה, לעבודה: יש יעד, אפשר לכמת אותו, אפשר להשיג אותו. אי-אפשר להגיד, השגנו, הנה, שיפרנו את מצב החינוך כהבטחות בחירות, אלא הנה, יש יעד, השגנו – תקבלו מחיאות כפיים, לא השגתם – תקבלו נזיפה. וזה רק יעד אחד במסגרת החינוך, אבל אני יכול לתת לכם עוד יעדים, שהם כולם במסגרת החינוך, ושוב, יעדים כמותיים. ואם אתה לא רוצה יעדים מתחום החינוך, חבר הכנסת לוי, סגן שר האוצר, אני יכול להציע לך גם מתחום הבריאות, למשל. למשל, שאזרח במדינת ישראל, שהוא חולה ונזקק לחדר מיון – שכל אזרח ישראלי יהיה לו חדר מיון במרחק של עד חצי שעה מביתו. מה אתה אומר, זה רעיון רע? ואם אתה אומר: לא כדאי להשקיע באמצע הנגב ולשים בית-חולים שאין שם מספיק תושבים, אז אני אומר לך: לפחות שיהיה MRI בכל חדר מיון במדינת ישראל. אפילו זה אין. והנה, אני אתן לך עוד יעד, שראוי מאוד להגשים אותו ואין עליו חילוקי דעות: שמשך התור כשאזרח ישראלי נכנס לחדר מיון לא יעלה על חמש שעות. אתה יודע כמה זמן אנשים שורצים היום בחדר מיון? זה מגיע לשמונה ועשר. אני בשבוע שעבר ראיתי 12. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הממוצע 11 שעות. <מיקי רוזנטל (העבודה):> הממוצע הוא – לא, לא לפי הנתונים שלי, חבר הכנסת מוזס. אני יודע על תשע שעות. זה הממוצע בבתי-חולים במרכז הארץ. יכול להיות שהממוצע הארצי הוא 11 שעות, אני אין לי הנתון הזה, לא היה לי, אבל לדעת כל בר-דעת זה זמן בלתי סביר כשאתה במצוקה, כשכואב לך, וכשאתה מסתכל על האחיות והרופאים, שעושים שם מלאכת קודש, אין מילים אחרות, אבל אין מספיק מהם, אין מספיק מהם. והיינו אומרים, תראו, אנחנו לא יכולים להסדיר את הכול בבת-אחת, אז אנחנו מציבים לנו יעד בתקציב הזה, להסדיר את הנושא הזה. זה יעד ראוי – למה אתה מחייך, חברי? לא ראוי? טוב – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אין תקציבים לזה, מאיפה תיקח לזה? <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני באמת אומר – ואז היינו מבינים שיש לכם יעדים כלשהם. אבל אני מסתכל בתקציב, ואתם הוספתם למשרד החינוך, לא ה-9 שאתם אומרים, כי חלק – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, לא. <מיקי רוזנטל (העבודה):> לא, אמרת 9, אחר תיקנתם ל-7. כמה הוספתם? כמה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 6.2. <מיקי רוזנטל (העבודה):> 6.2. כמה הוספתם ריאלי? כי זה כולל הגידול באוכלוסייה. יש גידול אוטומטי של התקציב. כמה הוספתם בפועל? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 1.2. <מיקי רוזנטל (העבודה):> 1.2. לא, אבל אני אומר לך, אני מברך על זה, אני לא ציני עכשיו. אין מילה של ציניות בנאום הזה, חבר הכנסת לוי, סגן שר האוצר. אני אומר לך מה אני הייתי עושה ומה ראוי שאתם תעשו; שתגידו: תראו, אנחנו נבחרנו כי רצינו לשנות משהו, אנחנו נבחרנו כי היה לנו חלום. לי יש חלומות משלי. אם תרצה, אני אשמיע לך את החלומות שלי. אני, למשל, אם זה היה בידי, הייתי מציב יעד לאומי. כמו שיש יעד לאינפלציה, יעד לגירעון, אני הייתי מציב יעד לצמצום העוני. אנחנו עומדים היום על 24%, ובילדים יותר. הייתי אומר, כל שנה נרד ב-1% בעוני. זה יעד לאומי ראוי מאוד. זה גם היה נותן את הצמיחה הכי גדולה. זה ברור לך גם למה, ואם צריך, אני אסביר, אבל זה יעד לאומי ראוי והמכשיר הוא התקציב. ושום דבר מהדברים שאמרתי עד כה אין בחלומות שלכם. אז אני שואל: מה החלומות שלכם? אני שואל: לשם מה נבחרתם? לשם מה נבחרתם חוץ מלהציק לחרדים? לפעמים זאת מטרה ראויה, כי לפעמים הם הגזימו, וגם את זה צריך להגיד. הם ישבו ליד עטיני המדינה וסחטו ולקחו, אבל הם גם אזרחי המדינה, ומגיע להם. אז אני חושב שקיצצת להם הרבה מדי בבת-אחת והיה צריך לעשות את זה בהדרגה. צריך היה לתת פתרונות למצוקות שאתה מייצר להם. זה לא שאתה בא עם גרזן ואומר: יאללה, או שתלכו לעבוד או שלא יהיה לכם אוכל. צריך לייצר להם מקומות עבודה. דיברתי על זה אתמול, ולכן אני לא רוצה להרחיב על זה היום שוב. אני שואל: מה החלום שלכם? מה החלום שלכם? מה רציתם להגשים? אני לא מבין. אני קורא בתקציב, חפרתי בו וחפרתי בו וחפרתי בו, הקשבתי לשר האוצר והקשבתי לו שוב ושוב. חוץ מלהקניט ולהגיד שכולם טיפשים ואף אחד לא מבין שום דבר והוא גאון, לא הבנתי שום דבר מה הוא רוצה להשיג. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> שהחרדים אשמים בכול. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה הוא רוצה להשיג? אני באמת שואל, אני לא מקניט. מה הוא רוצה להשיג באמצעות התקציב הזה, שהוא המכשיר המרכזי למדיניות חוץ מהדיבורים? דיברו פה עמיתי וחברי על זה שאין מחוללי צמיחה בתקציב הזה, וזה עצוב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת רוזנטל, טוב לראות חברי כנסת שהם באמת נחמדים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אני מודה לך על המחמאה, חבר הכנסת ריבלין. אני ממשיך וטוען כי בממשלה הזאת אין רק מרכיב אחד; יש שלושה מרכיבים. מפעם לפעם אני סונט ביש עתיד ומכה בכם, כי זה תפקידי. אתם חברתם למפלגות אחרות, ואני באמת שוב שואל את עצמי: מה רצתה כל הממשלה הזאת על כל מרכיביה להשיג? יש, למשל, משבר דיור מאוד קשה. אתם כל הזמן מדברים על זה שאתם תפתרו את בעיית מחירי הדיור ותפתרו את בעיית הדיור. ובניגוד למה שאמר פה אתמול שר האוצר, שהמחאה לא הייתה על דיור וקוטג', היא הייתה על דיור וקוטג'. אנשים רוצים תשובות לעניין הזה – איך הם יכולים לחיות בכבוד ואיך תהיה להם קורת גג. על זה הייתה המחאה, ולא על הקשקושים ששר האוצר מבלבל את המוח בהם ומנסה לשכתב את ההיסטוריה שלא הייתה, כי אין לו תשובות לאנשים שבחרו אותו. והוא היה הבטחה גדולה; כגודל ההבטחה גודל האכזבה. אבל אני אחזור לדברים שאני רוצה לומר על מה אני הייתי עושה עם התקציב. למשל, הייתי משנה את העובדה הנוראית שאתם מפריטים פה את המדינה הזאת לדעת. בתקציב ובחוק התקציב ובחוק ההסדרים יש יעדים נוספים שאתם רוצים להמשיך ולהפריט אותם. ואני שואל: אתה עצרתם פעם לשאול מה קרה עם ההפרטה שכה תמכתם בה, אהבתם אותה, והיא הייתה הדגל המרכזי של הממשלות הקודמות? זאת לא בעיה שלכם. הרי רוב ההפרטות במדינת ישראל כשלו. הרי ההיגיון של ההפרטה אומר, שהממשלה לא יודעת לנהל, ואנחנו נחלק את המונופולים הממשלתיים לכמה חלקים, אלה יתחרו זה בזה והציבור ירוויח מכך וכדומה. רוב ההפרטות לא הביאו את הדבר הזה. על רוב ההפרטות הציבור הישראלי משלם עד היום. במקום מונופולים ציבוריים, שהם לא דבר טוב, נהיו פה מונופולים פרטיים, שהם דבר הרבה יותר גרוע. ומה אתם הולכים לעשות עכשיו ברעיונות ההפרטה שלכם? להפריט את הנמלים. לא יצא מזה דבר אחד טוב, וזה גם לא יצליח לכם. אבל אתם אומרים: עכשיו אנחנו רוצים להפריט את חברת החשמל. למה? יש שם ועד כוחני והחשמל יקר. אז קודם כול, החשמל במדינת ישראל הוא מהזולים בעולם המערבי; 2. חברת החשמל במדינת ישראל היא מהיעילות שיש. זה לא אומר שאין חזירות בוועד העובדים, זה לא אומר, אבל לרוץ ולמהר להפריט את חברת החשמל, כשרוב ההפרטות של חברות החשמל בעולם הוכחו ככישלון? רוב ההפרטות של חברות החשמל בעולם הובילו להעלאת מחירי החשמל. חשמל זה מוצר מאוד מאוד בעייתי, שאתה לא יכול לאגור אותו. במדינת ישראל זה שבעתיים בעייתי, כי אי-אפשר להתחבר לרשתות של מדינות אחרות וכו' וכו'. אבל אתם, בשם הססמאות, רצים ואומרים: לא, לא, נפריט, נפגע ונפגע. אתם לא רוצים להפריט – לשר האוצר ולראש הממשלה יש אידיאולוגיה, שכל דבר ציבורי הוא רע וכל דבר פרטי הוא טוב. הוא רק שוכח לספר לציבור שגם פרטי זה לא תמיד עובד. במדינת ישראל כל שנה 17,000 אנשים פרטיים פושטים את הרגל. אז לא כל הגאונות נמצאת בתחום הפרטי, ולא כל הפתרונות נמצאים בשוק הפרטי. להפך, רוב הפתרונות הטובים, לטובת רוב התושבים, נמצאים דווקא בציבורי. הפרטי הוא טוב למי שיש לו הרבה כסף, אז הוא יכול לרכוש לעצמו חינוך פרטי ורפואה פרטית. להם אין בעיות, הם לא מחכים בתור בחדרי מיון, הם הולכים ישר לרופא הפרטי. אבל לרוב האנשים אין כסף לשלם לרופא הפרטי והם צריכים את הרפואה הציבורית. אתם הורסים את הרפואה הציבורית כמו שאתם הורסים כל דבר ציבורי, כי זאת אידיאולוגיה, ולא פרקטיקה. לא בדקתם את התוצאות של ההפרטות שעשיתם עד היום. הן ברובן איומות ונוראות, והציבור הישראלי משלם בעיקר. כי הרי מה קרה? מכרו את מה שהיה שלו והוא איבד את האחיזה ברכוש הציבורי. הרכוש הציבורי אפשר לו רמת חיים סבירה. כשאתם מכרתם את הכול, אז עכשיו הוא משלם על מה שהיה פעם שלו: על חוף הים, על החניון בעירייה ועל עשרות דברים שהיו שלו ואתם מכרתם אותם. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת רוזנטל, משפט לסיום. <מיקי רוזנטל (העבודה):> איך אפשר לסיים את הסאגה הזאת אם לא להגיד שאני מצטער מאוד שיש לנו שר אוצר שהוא האטום ביותר שהיה אי-פעם למדינת ישראל, שמדבר על מעמד ביניים אבל לא רואה אנשים, אומר שהתקציב זה לא רק מספרים אבל מתעלל בבני-אדם? תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> לצערנו. חבר הכנסת עפו אגבאריה, עומדות לרשותך 15 דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> משפט המפתח הוא המילה "לצערנו". <עפו אגבאריה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני בחרתי להתחיל את הנאום שלי בעניין הדמוקרטיה, שאנחנו נהנים ממנה במדינת ישראל, ואני מאוד מצטער שבקואליציה מעט מאוד דמוקרטים נשארו. אולי באופוזיציה יש יותר, אבל זה מאוד מצער שגם – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שכל אלה שהם באופוזיציה והופכים להיות קואליציה שוכחים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לפעמים כן, אבל זה מאוד מצער שגם בקואליציה ניצני הדמוקרטיה כבר מתחילים להיעלם. כי כל יום שני וחמישי אומרים לנו: מה אתם רוצים, האזרחים הערבים? אתם יכולים לעלות לכנסת, לדבר ולהגיד את הדברים שלכם, וזאת הדמוקרטיה. אם זה הממד של הדמוקרטיה האמיתית – רוצים לדבר עם האוכלוסייה הערבית, הולכים ומשווים לכל מיני מדינות בננות, צהובות וכל מיני, ולא משווים את עצמם או משווים את מדינת ישראל למערב. אבל כשהדמוקרטיה הולכת לאוכלוסייה היהודית, אז משווים את זה למדינות המערב. האם באמת אנחנו כאוכלוסייה ערבית חיים בדמוקרטיה אמיתית? אז אנחנו באים, מדברים ואומרים ומעלים את הבעיות שלנו. ומה בסופו של דבר? אנחנו לא רואים שהבעיות באמת באות על פתרונן. אנחנו אומרים ומדברים ומעלים את הנושאים, ואין פתרון. מקסימום, מה אומרים לנו? שבאמת יש איזשהו עוול, יש קיפוח, יש אפליה שיש מקום לתקן אותה. 65 שנה, ולא מתקנים את העוול הזה. אני לא זוכר ראש ממשלה במדינת ישראל שלא דיבר גם על זה. אני לא זוכר נשיא מדינה שלא דיבר על זה. גם נשיא המדינה הנוכחי, בקמפיין הבחירות, כאשר היה צריך לבחור את אהוד ברק לראש הממשלה, הוא היה באספה פומבית באום-אלפחם, והוא אמר: אנחנו נעשה שהאוכלוסייה הערבית תקבל את מלוא הזכויות, אנחנו נביא את ההיי-טק, נביא אזורי תעשייה. ומה קרה? אהוד ברק נבחר לראש הממשלה, קיבל, כמו שמקבלים במדינות שהן לא דמוקרטיות, 90% ומשהו מקולות האוכלוסייה הערבית, ועדיין אין אזור תעשייה, לא באום-אלפחם ולא באף כפר או עיר ערבית שהיא באמת ראויה לכך. אז איפה ההבטחות? אז זה באמת דמוקרטיה, שאנחנו באמת חווים אותה על בשרנו? שלא לדבר על היי-טק, ולא לדבר על השקעות, אז אפילו אזורי תעשייה לא אושרו. תוכניות מתאר, שאנחנו נאבקים עליהן יום ולילה, בשביל לא להרוס בתים, אז הן נשארות במגירות של משרד הפנים. מדוע? לבוא ולהגיד – אתם חיים במדינה דמוקרטית, נכון, אבל כנראה הדמוקרטיה במדינת ישראל מחולקת לכמה רבדים, וכנראה הרובד העליון זה האליטה הלבנה, השלטת במדינת ישראל, ואחר כך זה מתחלק לאוכלוסייה שהיא יותר כהה, ועוד יותר כהה, ועוד יותר כהה, והאוכלוסייה האחרונה היא האוכלוסייה הערבית, שמשלמת. ובאים ואומרים שצריך לחוקק חוק לשוויון בנטל. אז האם באמת יש שוויון? אם מדברים על שוויון בנטל, אז בוא נגיד מה זה נטל. האם הצבא הוא נטל? אם מדינת ישראל מגדירה את השירות הצבאי נטל, אז למה שהיא לא תוריד את הנטל הזה ממנה ומהאוכלוסייה שלה ומהאזרחים שלה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> שוויון צריך להיות תמיד לשני הצדדים, אין על זה ויכוח. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז אם אנחנו מדברים על הנטל, אוקיי, תגידו שהצבא הוא נטל. אם הצבא נטל, תעשו את מה שצריך כדי להוריד את הנטל הזה מעם ישראל, ממדינת ישראל, מאזרחי מדינת ישראל. ואם זה לא נטל, מי שנהנה מזה הוא משרת, ומי שאין לו שוויון, למה שתדרשו ממנו שהוא יהיה שווה? אז קודם תשווה אותו, הרי אנחנו לא שווים, נכון או לא? אנחנו לא שווים, אם בתשתיות ואם בבריאות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה נכון לשני הצדדים. בוויכוח בין יהודים לערבים, בין פלסטינים ליהודים בארץ-ישראל, צריך לקרוא לשני הצדדים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז אני קורא לשני הצדדים, אבל אנחנו, כאזרחי המדינה, אני עכשיו עוד לא נכנס לעניין של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, או במחנות הפליטים. אני מדבר על היילודים בפלסטין, שהם פלסטינים אזרחי מדינת ישראל. רק אתמול – גברתי היושבת-ראש, רק אתמול היה בוועדה – על נצרת-עילית. נצרת-עילית היא תופעה באמת מעניינת. מה היה הדיון? האם להקים בית-ספר ערבי בנצרת-עילית או לא? בנצרת-עילית 18% מהאוכלוסייה, שמונה כ-50,000 – 18% אזרחים ערבים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אזרחי ישראל ערבים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הם ערבים אזרחי מדינת ישראל, ונולדו, הם ואבותיהם, וכמה דורות כבר פה – הילדים האלה, שעכשיו הם בני חמש, ההורים שלהם כבר 30 שנה, מאלה שהם מתחילת הקמת נצרת-עילית. נצרת-עילית, למי שיודע, נמצאת בין כמה כפרים ערביים, שזה עין-מאהל, ריינה, משהד, נצרת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> עוד כשקראו לנצרת-עילית "השיכון של היהודים". <עפו אגבאריה (חד"ש):> כן, כבר אז. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> השיכון של נצרת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, קראו לה "השיכון של היהודים". <עפו אגבאריה (חד"ש):> ככה נקראה נצרת בהתחלה; בהתחלה זה לפני 34 שנה, לא היום. אז מה שרציתי להגיד, שראש העיר הנוכחי בא ממפלגה מסוימת, שהיא בקואליציה. אז מה הוא אומר? הוא אומר, כל עוד אני ראש העיר, לא יקום בית-ספר ערבי בנצרת-עילית. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אין מה למחות על הטיעון הזה, זה טוב, כי הוא לא יהיה ראש עיר אחרי אמירה כזאת. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מאוד מקווה. אבל זה לא אומר שמי שיבוא אחריו כן יעשה. אני מקווה שכן, אבל מה שמדאיג בכל העניין, שמשרד החינוך היה בעצם שותף לזה, שהוא רוצה להבין שכן, אין כל כך צורך בהקמת בית-ספר ערבי, ולכן מה שמדאיג אותי זה העמדה של משרד החינוך, ולאו דווקא עמדתו של ראש העיר, כי ראש העיר יכול להתחלף, ואני מקווה שיבוא ראש עיר אחר, שיעשה אחרת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עמדתו של ראש העיר צריכה להתברר אצל היועץ המשפטי לממשלה, אם אין באמירה הזאת גזענות, הגובלת בהסתה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בדיוק. הוא אמר את זה אתמול בוועדה בכנסת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הבנתי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> וזה הדבר המדאיג. האם הגזענות הזאת היא הפן הדמוקרטי של המפלגה השלטת במדינת ישראל, או לא? לכן, תראו מה הוא גם עושה – אם העיר הזאת נמצאת בכל האזורים האלה, שאני לא ראיתי דבר כדוגמתו בכל מדינת ישראל, הוא בא לכל הכניסות והחיבורים בין נצרת-עילית לבין הכפרים האחרים, ושם דגל של 10 על 5 מטרים בכל מקום, ממש על הרציף, כאילו הוא לא מאמין שהוא במדינת ישראל, כאילו הוא רוצה להוכיח – למי – שנצרת-עילית זאת עיר במדינת ישראל. אני לא ראיתי כדוגמה הזאת בכל הארץ. אז למה הוא שם את הדגלים האלה בצורה כזאת פרובוקטיבית? הוא שם אותם ממש בכניסות של הכפרים האלה, שיבוא מישהו, אולי הזוי, אולי עם דעות מוקדמות, כדי לחבל בדגל, ואז זה יהיה הסיבה לקונפליקט עם השכנים. ויש, וכבר קרו הדברים האלה. והדבר השני, שהוא גם כן זועק אי-שוויון: יש כביש, וכולם מכירים את זה, שמפריד בין נצרת-עילית לבין נצרת – נצרת ההיסטורית. יש שם מתחם של קריית הממשלה, שזה נמצא על הטריטוריה, ומהצד המערבי של הכביש, בתוך נצרת. אז מדוע מבחינה מוניציפלית זה שייך לנצרת-עילית? מדוע? כי הצד השני זה נצרת, שהיא לא יהודית, והיא ערבית, כי יש איזושהי השקעה של הממשלה, ומסים שהעיר נצרת יכולה ליהנות מהם, אז ממש באופן בוטה נותנים את זה לנצרת-עילית אף-על-פי שהוא נמצא בנצרת. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> זו בעיה שקיימת בהרבה מקומות במדינה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> את בטוחה? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> כן, מבחינת חלוקה של הטריטוריה לעניין – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זו לא הטריטוריה, זה ידוע שנמצא פה, והטריטוריה שלו שם, אז מדוע דווקא שם זה בצורה כזאת? אם הייתה שם עיר יהודית – אותו הדבר בכפר-קאסם וראש-העין, אזור התעשייה. כל הדברים האלה אי-אפשר להסתיר אותם ולהגיד שזה באמת שוויון. זה לא שוויון. ואם זה היה קורה באיזושהי עיר אחרת, בכל מקום בעולם, אני חושב שהייתה זעקה הרבה יותר גדולה פה. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא תמיד. אצלנו – אזור ציפורית נמצא מתחת לבית שלי, העבירו את זה לנצרת-עילית, זה רחוק מהם 10 קילומטר לפחות. יש עיוותים, אני לא אומר לך שזה נכון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה הבית שלך, כמה זה הבית שלך? כמה בתים יש שם? <אלעזר שטרן (התנועה):> לא, זה שייך למועצה אזורית – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה לא משנה. <אלעזר שטרן (התנועה):> תן לי לסיים. זה שייך למועצה אזורית עמק יזרעאל, השטח היה מסוים, לקחו אותו, אפילו שזה ציפורית – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני יודע מה זה ציפורית, אני יודע איפה זה. <אלעזר שטרן (התנועה):> נכון שבאמצע יש את ריינה וכפר-כנא, זה שייך לנצרת-עילית. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נכון, אז למה? <אלעזר שטרן (התנועה):> אני מסכים אתך, אבל את זה לקחו מעמק יזרעאל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל למה? למה זה צריך להיות? <אלעזר שטרן (התנועה):> נכון, בסדר, זה בלי קשר למגזר הערבי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> נו, אז אתה מבין? <אלעזר שטרן (התנועה):> ובלי קשר – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה מבין על מה אני מדבר? כאשר בנצרת יש – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – 70,000, ושם רק 50,000 – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אתה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – כולל אזרחים ערבים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אתה מכיר את הסיפור של דימונה ומועצה אזורית תמר? – – – <קריאה:> – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> זה בדיוק מה שאמרתי, שזה קיים בהרבה מאוד מהמקומות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז יש כל מיני, אבל זה זועק לשמים כאשר מדובר באזור של אוכלוסייה ערבית. רוצים את השוויון בנטל, אז בואו קודם כול לעשות שוויון בין האזרחים. האם באמת האזרחים הערבים הם שווי זכויות במדינת ישראל – כמו אזרח יהודי? אז תסתכלו, האם בעניין הבריאות אנחנו שווים אם נביא בחשבון שאפילו תוחלת החיים של האזרחים הערבים היא ארבע שנים פחות משל האזרחים היהודים, גם בנשים וגם בגברים? האם זה כי הם אוכלים יותר טוב או פחות טוב? האם כי הם נושמים אוויר אחר? בגלל התעשייה הכבדה שיש להם? בגלל, אני יודע, כור גרעיני, שבכל עיר ערבית יש כזה, ויש להם יותר סרטן? או כי אין מספיק השקעה בתשתיות כדי שתהיה נגישות של מוסדות רפואיים וטיפולים רפואיים בצורה נאותה? <אלעזר שטרן (התנועה):> בוא נתחיל משני הצדדים. אתה צודק. אבל גם בשירות האזרחי – למה נגד? בוא יחד. שני הצדדים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז מה בשירות האזרחי? אתה רוצה שאני אשרת שירות אזרחי. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני לא רוצה. אני רוצה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הרי כל העניין הזה של שירות אזרחי זה לא כי אתם באמת רוצים את הערבים שישרתו. אתם רוצים את הערבים משרתים, ולא שירות אזרחי. כי את החרדים אתם אומרים שהם – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> עפו, עפו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – ישרתו בצבא. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <קריאות:> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל את הערבים – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> עפו, אנחנו רוצים להתחבר. אנחנו רוצים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אנחנו רוצים להתחבר. <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה לא נכון – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא תתחבר אתי. תתחבר – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> זה לא נכון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – כמו שאני צריך. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – לשני הצדדים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא – יפה, אין לי בעיה. אז בוא – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – שירות לאומי, שירות אזרחי – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא, תתחבר אתי – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – שירות לקהילה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – מצד אחר: אני מסתכל על עפולה, מסתכל על חדרה, מסתכל על אום-אלפחם, למשל, או מסתכל על סח'נין ועראבה, ועל כרמיאל. תראה כמה שטחים אפשר לספח לכרמיאל כדי שתתפתח, וכמה אתה לא נותן לסח'נין ולעראבה, שהם לא יתפתחו. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – משני הצדדים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> עפו – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אותו דבר – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – הזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא, איך תשבור את האי-אמון? <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – אם לא מאמינים לך – תקשיב – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, למה לא להאמין לי? <מיקי רוזנטל (העבודה):> ככה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא תשבור – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> ככה, יש לזה סיבות היסטוריות. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז בוא – מה זה נסיבות היסטוריות? <מיקי רוזנטל (העבודה):> תבוא, תגידו: אנחנו חלק מהקהילה הישראלית, אנחנו מצטרפים למאמץ הלאומי, אנחנו יוצאים לשירות לאומי. מה קרה? מה יצא רע מזה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה קרה? מה יצא רע מזה? <קריאה:> לא שירות לאומי, שירות אזרחי – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה לא נכון, מה שאתה אומר זה לא נכון. לאוכלוסייה הערבית יש נידוי – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> אני מבינה שהדיון מאוד מעניין, חבר הכנסת אגבאריה, אבל הזמן תם. אני אאפשר לך עוד דקה כדי לסיים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לפני שאתה בא לבקש ממני שאני אהיה – תן לי להיות שווה אתך, כי הרי ההשקעה של הממשלה שמשקיעה בכפר שלך, בעיר שלך, היא שונה בהרבה, וזה כבר 65 שנה. אז לא אני שיצרתי את זה, לא אני שעשיתי את הממשל הצבאי, לא אני שהפקעתי את האדמות של הערבים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אנחנו אומרים: בוא ניתן יד, ואתה אומר, לא, אתה תיתן יד ראשון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, אני לא אומר לך: תן יד ראשון. אני הסובל החזק, אתה הנותן, לא אני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עפו, היו שני – – – <קריאות:> – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת אגבאריה. אני רוצה להזמין את הדובר הבא. חברי הכנסת, ברכה, רוזנטל, חברי הכנסת היקרים. חבר הכנסת רוזנטל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה לא יכול להיות שבפראוור אתה תיקח את האדמות, תיתן אותן ליהודים, ונבקש מהאנשים לשרת. והאנשים שמשרתים בצבא, כשאתה אפילו אין לך – – – <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת אגבאריה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אפילו המשרתים בצבא לא שווים למשרתים בצבא מהצד היהודי, ומפקיעים להם אדמות, ואין להם חשמל, ואין להם רישיונות בנייה. <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> תודה, חבר הכנסת אגבאריה. הדובר הבא – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה גילוי של רצון טוב להגיד כמה נעים להיות מופלה, כמה נעים לחיות תחת גזענות. זה גילוי של רצון טוב. <אלעזר שטרן (התנועה):> אבל מה יצא רק מהצעקות? מה יצא רק מהצעקות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני, לפחות צועק. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני יודע, אתה צודק, אני לפחות צועק – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> כמה זמן אתה צועק? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני אצעק עוד 50 שנה – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – יותר טוב? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <מיקי רוזנטל (העבודה):> יותר טוב? <היו"ר פנינה תמנו-שטה:> חבר הכנסת ברכה, גם אני משתדלת לפעמים ככה להחזיק את עצמי כחמש שעות כדי לא לומר – בלי לומר את המילה "גזענות". <מוחמד ברכה (חד"ש):> כשאנשים בחרו במפלגה שלך, דרכו עליהם. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אוקיי, אז אתה צודק. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני לא אומר שאתה לא מופלה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אם אתה מכיר בזה, אז תתקן את העוול. קודם תתקן את העוול. <אלעזר שטרן (התנועה):> אמרתי, להתחיל. <עפו אגבאריה (חד"ש):> קודם תתקן את העוול. <אלעזר שטרן (התנועה):> על מה מדובר? על שירות אזרחי אצלך בקהילה, לא אצלי. אצלך בקהילה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אצלי בקהילה אני מרגיש – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> למה אתה מתנגד לזה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> שתרגיש שאני שווה את זה. <אלעזר שטרן (התנועה):> למה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – כמו שוויון בין – – – <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת עפו אגבאריה – – <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אבל אתה לא מציע אפילו שירות של שנה אחת. <היו"ר גילה גמליאל:> – – אנחנו נמשיך עם חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה. לזכותך עומדות, לרשותך, 15 דקות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בתקציב המוצע אפשר לראות שאפליית האוכלוסייה הערבית הולכת ומעמיקה ואין כל כוונה אמיתית לממשלה הנוכחית לגשר על פערים אלו. הממשלה לא הציגה שום פתרון לגישור על הפער, או איך היא מתכוונת לפתור בעיה זו. ספר התקציבים גם מלמד כי הממשלה ממשיכה להתעלם מהפערים הקיימים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, ולא עושה מספיק כדי לצמצם ולהביא לצמצום פערים אלו. אני חייב להודות שהממשלה משקיעה תקציבים במגזר הבדואי בנגב, אך, לצערי, להריסה, ולא לבנייה, לעקירה, ולא להכרה. אני אזכיר חלק מהתקציבים שאינם נוגעים בכלל באוכלוסייה הערבית שראינו בספר התקציבים: קליטת עולים חדשים – עולים יהודים, ערך של מיליארד ו-300 מיליון שקל. תקציב חיילים משוחררים מוערך ב-1.8 מיליארד. חינוך התיישבותי מוערך ב-2.3 מיליארד. מוסדות תורניים – מיליארד ש"ח. הטלוויזיה החינוכית – 90% מהתקציב מיועד לתוכניות בשפה העברית. כל התקציבים האלה הם נתח בלתי מבוטל, ומכובד, מתקציב המדינה, והאוכלוסייה הערבית אינה יכולה להיות חלק מתקציבים אלו. ומצד שני, אין הקצאות מאזנות, כמו בתקציבי החינוך התורני, הטלוויזיה וכדומה. ואם נדבר – נתייחס למערכת החינוך, קיימים פערים עצומים שיש לתת להם את הדעת בתקציב, מה שלא נעשה בספר התקציב. כך, למשל, בשנת הלימודים הקרובה ילמדו בבתי-הספר בחברה הערבית יותר מחצי מיליון תלמידים. תלמידים אלו הם כרבע מהתלמידים בישראל. עם זאת, המשאבים המושקעים בחברה הערבית חלקיים, ואינם עונים על הצרכים שנוצרו מעשורים רבים של אפליה והזנחה. הצורך הכולל בכיתות לימוד חדשות לאוכלוסייה ערבית נאמד ב-6,100 כיתות. 6,100 כיתות, חברים, אתם קולטים את הנתון הזה? הדבר בהחלט מביא לצפיפות רבה בכיתות בחברה הערבית, ובהחלט הדבר יתרום להישגים נמוכים, ובהמשך גם לאבטלה ולעוני, עוד חוליה אשר תורמת למעגל הקסמים שמכניס את החברה הערבית שוב ושוב מתחת לקו העוני, באופן תמידי. פתרון חלקי של מצוקת הכיתות שתוארה לעיל מחייב הקצאה של כמיליארד שקל כתוספת תקציבית לשנת 2013. האם בפועל הוקצו סכומים כאלו? התשובה ברורה ועצובה: לא הוקצו תקציבים לגישור על פער זה. לגבי הגנים טרום-חובה: לפי נתוני ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, כ-40% מגני-הילדים לגילאי שלוש-ארבע – – <היו"ר גילה גמליאל:> חברי וחברות הכנסת – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – שייכים לגורמים – – <היו"ר גילה גמליאל:> – – אם אפשר להוריד את הקול. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – פרטיים, שלא שייכים – – <היו"ר גילה גמליאל:> להנמיך. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – לרשות המקומית של אותו יישוב. חלק מגורמים אלה לא מוסמכים ולא מקצועיים. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת אלעזר שטרן וחבר הכנסת עפו אגבאריה – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הדבר מביא לטיפול – – – <היו"ר גילה גמליאל:> רגע, אני רוצה לתת את זכותך המלאה לדבר. תודה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הדבר מביא לטיפול לקוי ואכלוס במבנים לקויים. תפקיד המדינה לפקח ולבדוק שהילדים שלנו מקבלים את החינוך הטוב ביותר. ואני אתייחס ליישובים – יישוב ואדי-אל-נעם, יישוב בלתי מוכר, לומדים שם 3,000 תלמידים – מוזנחים, מופקרים, ללא חשמל, ללא מים. משרד החינוך יודע על הבעיה שם, אבל לצערי לא עושה כלום. ביישוב מולדה, יושבים שם, או לומדים שם, פחות מ-1,000 תלמידים, אבל לצערי ללא חשמל, ללא מזגן. בערב-א-סייד, זה יישוב מוכר, קרוב לחורה, שם גם אין בית-ספר תיכון. גרים שם כ-4,000 נפשות, כ-2,200 תלמידים, ללא בית-ספר תיכון. המדינה לא עושה את תפקידה נאמנה. בנוכחותו של שר הרווחה אני רוצה להתייחס לענייני הרווחה במגזר הערבי ובאוכלוסייה הערבית. במשרד מחסור אדיר בתקנים של עובדים סוציאליים, מכובדי השר, השר מאיר כהן. המשרד מתבקש לנקוט מדיניות אפליה מתקנת כלפי האוכלוסייה הערבית, ולהעביר תקציבים. האומדן מצביע על תקציב כולל של 1.5 מיליארד ש"ח. קביעת תוכניות חומש לשירותי הרווחה לאוכלוסייה הערבית, גם תגבור המשאבים שכוללים תקציבים וכוח-אדם. אחד הפתרונות הוא אישור 200 תקנים של עובדים סוציאליים באופן מיידי, שיכול להוביל מהפכה בענף הרווחה באוכלוסייה הערבית; שלא לדבר על הקיצוצים בקצבאות הילדים, שבוצעו בספר התקציבים הנוכחי, ואני בטוח שהקיצוץ הזה נבע מרקע פוליטי גרידא. למה? כי המשפחות ברוכות הילדים הן משפחות ערביות, מעט משפחות חרדיות, אבל לרוב הן משפחות ערביות, ולכן בא הקיצוץ של קצבאות הילדים. אני מסתפק בציטוט שר הרווחה הנוכחי, מאיר כהן – אולי תתייחס ותקשיב, אדוני, מכובדי השר, אתה שכן שלי, אבל שכן צריך לדאוג לשכנו. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> איך? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שכן צריך לדאוג – לדאוג לשכנו, ולטפל בו טיפול ראוי. ולכן, צדקת כשאמרת: ההתייחסות של המדינה לאוכלוסייה הערבית היא בושה וחרפה; אין צורך דחוף יותר מהצורך להשיג תקציבים לאוכלוסייה הערבית, ואני אעשה את זה. אנחנו מקווים ומחכים. ניגע בעניין הבריאות – בתקציב החדש בוטלו מרבית הסעיפים התקציביים שמטרתם צמצום הפער בין החברה הערבית והיהודית בשירותי הבריאות, ובעיקר בתחנות לבריאות האם והילד. תמותת תינוקות היא בעיה עיקרית שהאוכלוסייה הערבית ממשיכה לסבול ממנה, במיוחד ביישובים הערביים בנגב. שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית כפול מזה הקיים בקרב האוכלוסייה היהודית. מחסור בתחנות בריאות המשפחה, ובמיוחד באזור הנגב, נחשב לאחת הסיבות לשיעור הגבוה של תמותת התינוקות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אתה קורא מדוח מסוים, או שזה – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> דוחות מסוימים, שאפשר – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> לגבי הקשר בין טיפות-חלב לבין התמותה? כי אני מכיר נתונים אחרים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה מכיר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> זה לא הקשר, יש סיבות אחרות, אבל זה לאו דווקא הקשר. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אז אולי זו אחת הסיבות העיקריות. יש לייעד תקציב בנייה ותפעול לבריאות המשפחה, וטיפול באם ובתינוק, בהתאם לצרכים של האוכלוסייה הערבית, ובעיקר בנגב. כך, למשל, בתי-החולים בנצרת – מעיון בתקציב המשרד עולה ששלושת בתי-החולים בעיר נצרת, שהם בתי-החולים היחידים ביישובים הערביים, לא נכללו בתוכניות הפיתוח של המשרד. בתי-החולים במדינה סובלים מצפיפות במיטות אשפוז במחלקות השונות, ומכך נפגעים החולים, בעיקר ביישובים הערביים ובפריפריה. כך, למשל, רפואת חירום קיימת בפריסה דלילה ביישובים הערביים, כמו אמבולנסים וכדומה. ניקח לדוגמה את היישוב א-סייד, שהוא יישוב מוכר ומונה כ-4,000 נפשות, אין בו אפילו תחנה אחת לאם ולילד, שאמורה לטפל במעקבי היריון וגם במעקב אחר תינוקות. מכל האמור לעיל מתגלה צורך מיידי של תוספת 440 מיליון ש"ח מתקציב משרד הבריאות לטיפול בנושאים שהזכרתי לעיל. משרד התרבות והספורט: קיים חוסר במבני ציבור ברשויות המקומיות – ב-18 רשויות מקומיות. אין ולו ספרייה ציבורית אחת. המדינה אינה מייחסת כל חשיבות לפיתוח התרבות באוכלוסייה הערבית, וזה עצוב, כי צריכת פעילות תרבות יכולה לשפר את מצב האוכלוסייה בצורה גבוהה מאוד, מכמה בחינות. בעניין הספורט: התקציב המיועד למינהל הספורט הוא כ-129 מיליון ש"ח. מה שעצוב הוא כי בעשרה יישובים ערביים אין אפילו אולם ספורט אחד. לכן יש צורך מיידי בתקציבים כדי לפתח מבני ספורט ותמיכה בפעילויות ופיתוח מתקני ספורט והפעלתם. וזה מזכיר לי את הפרויקט של "מחשב לכל ילד", שבו נתניהו דאג למחשב לכל ילד, אך שכח לדאוג לחשמל שיפעיל את המחשב. ללא ספק, סף האלימות הולך ועולה בתקופה האחרונה, ואחד הגורמים שיכולים לתרום למיגור התופעה הוא פעילות ספורטיבית, אך עצוב שאין אפילו מתקנים שבהם אפשר לערוך פעילות אחת. והרבה דברים שאפשר לדבר עליהם, אבל בסוף דברי אני רוצה להתייחס למקרה חריג ומזעזע שקרה לפני כמה ימים, ביום ראשון האחרון, ביישוב הלא-מוכר רח'מה, שליד ירוחם. הגיעו לשם חבורת מתנחלים בריונים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> איפה? – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה יישוב בלתי מוכר, נקרא רח'מה, ליד ירוחם. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> הוא לא חוקי, הכוונה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אה, בסדר, בצומת ירוחם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כן. הגיעה לשם חבורת מתנחלים, בריונים, עבריינים, נכנסו לבתיהם של בדואים שגרים שם, התחילו לקלל, להיכנס לבתים חופשי, להעיר את הנשים. הרי חשוב לי להזכיר כאן שיש לבדואים מנהג ויש מסורת; היו מזמן, לפני בוא נגיד 30-20 שנה, עד אז היו הבדואים, מי שבא, מתקרב לבית, מנסה לגנוב, לפרוץ את הבית, היו תופסים אותו, קושרים אותו איך שקושרים חמור, סליחה על הביטוי, עד הבוקר, עד שבא אבא שלו, מי שאחראי לו, והוא מנסה לשחרר אותו מהחבל הזה. מתייחסים אליו כמו לחמור. אבל באה המדינה, באה ממשלת ישראל, ופיתחה את זה, אולי, לדבר יותר חמור ויותר מסוכן, כשחוקקה חוק – את חוק דרומי. בשביל אדם אחד חוקק חוק שהיה מהווה סכנה לעם שלם. כשבא הבדואי – לא יודע, כנראה ניסה לגנוב משהו, לפרוץ לבית שם, העיקר, בא החוק ונתן אישור לירות ולהרוג. ואנחנו משתדלים ומנסים שהחוק הזה לא יהיה בר-ביצוע. הרי אנחנו, מעל במה זו, מזהירים את המתנחלים האלה, המנוולים האלה, שהגיעו למקום שם. הרי אם כיבדו אותם הפעם, הבדואים, וגילו באמת איפוק, גילו סבלנות – בפעם הבאה לא יסלחו; לא יסלחו, ואז כולנו נישא באחריות. אם יבוצע חוק דרומי, שנותן זכות לכל אזרח במדינת ישראל, כהגנה עצמית ממי שמנסה או משתדל להיכנס לתוך ביתך, לירות בו עד מוות – ככה כתוב בחוק. אולי אני טועה, אבל זה לשון החוק. נכון, ד"ר אחמד טיבי? <משה מזרחי (העבודה):> – – – זה לא רק לבדואים, זה גם ליהודים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני יודע, בסדר. אבל האנשים האלה מקבוצה של 300 – – – נכנסה – – – <משה מזרחי (העבודה):> אפשר – – – גם ליהודים, לא רק לערבים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – הפחידו את הילדים שם, העירו את האנשים שצמים בשעה 04:00. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תזמין משטרה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אם היו במקום אלה ערבים שניסו להתקרב ליהודים, מה הייתה עושה משטרת ישראל? משטרת ישראל, דרך אגב – וזה מופנה לשר לביטחון הפנים, שאני אצטט מדבריו, מה שאמר לגבי חוק דרומי: החוק "מוסרי וערכי" – ככה אמר בהיותו חבר כנסת, ואולי היה גם סגן מפכ"ל המשטרה בזמנו; החוק "מוסרי וערכי, כדי למנוע את מה שאנחנו עוברים יום-יום. אנשים אומרים 'אנחנו חוששים להתגונן' גם כשיש ביכולתם אפשרות". זה ציטוט מדברי השר לביטחון הפנים. <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חברים, לכן בהרבה דברים אפשר לראות את האפליה, את הגזענות, וזה, נדמה לי, לא לטובת המדינה להמשיך במדיניות כזאת נגד אוכלוסייה שלמה. הרי המדינה מובילה את האוכלוסייה הערבית, את החברה הערבית, למסלול שלילי כלפיה. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גילה גמליאל:> יש הודעה לסגן מזכירת הכנסת, ואחריה יעלה חבר הכנסת נחמן שי. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת דוד צור בנושא: פתיחת עונת הכדורגל בסכנה. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> עומדות לרשותך 15 דקות. <נחמן שי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו מקדישים יום שני לתקציב הזה, כשכל אחד יודע שזה טיפול שטחי שאינו מספיק באמת לדיון במשמעויות של הכלי הניהולי החשוב ביותר שעומד לרשות מדינת ישראל, תקציב המדינה. בלחץ לוח הזמנים הקצר הדיונים בוועדות היו במקרים רבים פארסה, גם לגבי חוק ההסדרים וגם לגבי התקציב עצמו. תודה לאל, חלק מהנושאים הופרדו מחוק ההסדרים, אז אפשר יהיה לדון בהם בנפרד במהלך השנה – אני אגע בכך – אבל אין לי ספק שאנחנו מזניחים, כולנו, את האחריות המוטלת עלינו בכך שאנחנו מקדישים לו כל כך מעט זמן ולא מצליחים לתת את הדעת על המשמעויות שלו. אז אני רוצה לדבר קודם כול על מה שאני קורא לו – שלושה דברים קטנים. לפעמים הדברים הקטנים הם התמונה הכוללת, או כמו שאומר מי שאומר: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים; בטח את מכירה את זה, גברתי היושבת-ראש: שם צריך תמיד לחפש את זה. אז אני אתן לכם שלוש אנקדוטות שעוסקות בפרטים הקטנים. אחת אומרת שמדינת ישראל תפסיק לשלם עבור שידורי הלוויין "עמוס", שמעביר היום את ערוצים 2, 10 ואפילו 99. אני מודה, למדתי את זה ממש רק אתמול. חשבתי שזה לא אפשרי, זה לא נכון, זה מטופש. שאלתי את עצמי: למה? למה מקצצים את הסעיף הזה, את התשלומים הקטנים האלה? למי זה נתן? זה נתן לאוכלוסייה, רובה ככולה פריפריאלית, רובה ככולה ערבית, שעד עכשיו הייתה תלויה בשידורי הלוויין, ונקלטה אצלם יחד עם מאות ערוצי לוויין אחרים שמשודרים למרחב המזרח התיכון. אבל מאות ערוצי הלוויין האלה, מקורם הוא לא מישראל. כל מדינה ערבית שמכבדת את עצמה – שלא לדבר על ארגוני שידור גדולים כמו "אל-ג'זירה" – מפציצה אותנו בשידורים. היו לנו באוויר שני קולות, שלושה קולות. לנו, למדינת ישראל – אף שערוץ 2 הוא לא של מדינת ישראל וערוץ 10 הוא לא של מדינת ישראל, וערוץ 99 כן, יכולנו באמצעותם קצת לדבר לסביבה שאנחנו חיים בה וקצת גם לתת שירות לאותם אזרחים ערביי ישראל – בדרך כלל ערבים, אני אומר – שלא יכולים או לא רוצים להתחבר לא לשידורי הלוויין ולא לשידורי הכבלים, ושהשידורים האחרים, השידורים האנלוגיים שהגיעו אליהם באמצעות אנטנות, כבר הופסקו. אז הם תלויים בכך, והם מעדיפים את הצלחות שהם התקינו בבית, שבאמת מאפשרות להם מגוון שלם של שידורים. במקום שמדינת ישראל תבין את המשמעות של שידורי לוויין לכל המזרח התיכון, כולל למדינת ישראל, מפסיקים את השירות. אני אומר לך שמדובר, לפי דעתי, בערך במיליון דולר, נגיד 4–5 מיליון שקל. כי ערוץ הכנסת זה שליש, 350,000 דולר, נניח – כלום, זה באמת לא כסף. מדברים על הסברה, על דיפלומטיה ציבורית, כאילו זאת התורה השנייה שלנו – אחת קיבלנו בהר-סיני ואחרת אנחנו למדנו עכשיו, וזה כאילו מובן לכול כמה זה חשוב שיהיה דיאלוג פורה, הדדי, בינינו לבין הסביבה שבה אנחנו חיים; דיאלוג של מילים, לא דיאלוג של טילים. נדבר אתם, הם ידברו אתנו, ואולי זה יהיה פתח להסדר עתידי. איך יקלטו אותנו למשל בשטחי יהודה ושומרון? בעזה? איך יקלטו אותנו בלבנון, בירדן, במצרים, בסוריה, באיראן? רק באמצעות לוויין. אז מילא, מדינת ישראל ויתרה על תוכנית שראש הממשלה – גברתי, תשמחי לשמוע – ראש הממשלה בילה, שהה, במלון בחוץ-לארץ, ראה הרבה ערוצי טלוויזיה, חזר ואמר: למה יש לצרפתים ערוץ 24 ולמה לבריטים יש השידורים שלהם, SKY, ויש CNN, וכולם משדרים 24 שעות, נפוצים בכל העולם ונותנים ביטוי למתרחש בארצותיהם – למה לנו לא יהיה שירות כזה? אמרתי: אדוני ראש הממשלה, אני סוף-סוף שמח שקלעתי לדברי גדולים, נתליתי באילן גבוה, הכי גבוה. אני הולך להגיש הצעת חוק בעניין הזה. הגשתי וכמובן – הופ, העיפו אותה מהשולחן. אז מילא לא יאשרו שידורים מיוחדים – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> חבר הכנסת שי, ידוע לך שהורידו את ערוץ הכנסת מהלוויין? <נחמן שי (העבודה):> על זה אני מדבר, ידידי חבר הכנסת ברכה. אם לא היית עסוק בשיחה חשובה מאוד עם חבריך היית שומע שאני מדבר במיוחד על האוכלוסייה הערבית תושבי ישראל, שכל הערוצים האלה – לא יוכלו לקלוט אותם, לא את ערוץ 2, לא את ערוץ 10 ולא את ערוץ הכנסת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> 2 ו-10 – – – <נחמן שי (העבודה):> גם יורדים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ערוץ הכנסת? <נחמן שי (העבודה):> גם. שלושה יורדים, אמרתי. רק אתה עסוק כל כך, אין לך זמן. בהחלט, עם כל הכבוד, אני מעריך את ערוץ הכנסת, כי אני חושב שהוא מבטא משהו מהדמוקרטיה, לטוב או לרע. שני הערוצים האחרים הם לא של מדינת ישראל, הם ערוצים פרטיים. עדיין, מי שרוצה וצריך – אני חושב שחשוב שערביי ישראל יראו את השידורים האלה, ואני חושב שחשוב שיראו אותם, אגב, לא רק בתחומי מדינת ישראל; שיראו אותם גם במדינות השכנות לנו, גם בשטחי יהודה ושומרון וגם בעזה. שיראו שידורים מהארץ. אני לא משפיע על השידורים האלה, כמו שאתם יודעים. אף אחד מהבניין הזה לא יכול להשפיע. שיראו מה קורה בישראל. ואני הבאתי כדוגמה. אני לא אעשה לך עכשיו חזרה על כל הנאום, כי הזמן שלי עובר מהר. אבל הבאתי לדוגמה. אני בטוח שאצלך בבית יש צלחת – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> האמת היא שההערה לא הייתה מכוונת אליך. <נחמן שי (העבודה):> אוקיי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההערה הייתה מכוונת ליושב-ראש הכנסת, שיפעל דווקא – – – <נחמן שי (העבודה):> נכון, אתה צודק. אז כמה אנחנו יכולים? יש לנו השפעה מסוימת להעלות את זה מחדש על הלוויין. זה לוויין ישראלי בשם "עמוס", השידורים יוצאים ממנו. פה המדינה ויתרה על מיליון דולר, ולדעתי עשו טעות גדולה. כל הסיפור הזה – צריך להמשיך ולשלם על כך. אני אמרתי שמדינה שמאמינה בכוחה של ההסברה, במקום להרחיב את המערכות האלה שלה היא מצמצמת אותן במו-ידיה, ואחר כך מייללים שיש אי-הבנה, ויש קצר, ויש פער בינינו לבין המדינות או האוכלוסיות השכנות לנו. זאת נקודה מס' 1. נקודה מס' 2 נוגעת למועצה לצרכנות. אתם יודעים, במשרד הכלכלה שינו את השם – מהפכה גדולה. שינו את השם של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למשרד הכלכלה. אילו אפשר היה לשנות את העולם במילה, אני בטוח שהממשלה כבר הייתה משנה אותו. אבל מה אפשר לעשות שמילים לא משנות את המציאות? הן משפיעות עליה; לא משנות. אז זה משרד הכלכלה. הייתה שם מועצה לצרכנות שתקציבה היה 14 מיליון שקל. אני שמח שסגן השר מיקי לוי אתנו, הוא שומע. אני רואה שהוא שומע, זה טוב. 14 מיליון שקל – בואו נגיד: העולם לא קם ונופל, אם כי בסוף, הרבה 14 זה גם כסף. אבל היא נתנה שירות חיוני לצרכנים במדינת ישראל. הייתה כתובת. הייתה כתובת. הם גם מילאו, אני צריך להגיד, תפקיד חשוב בחקיקה בכנסת: הם עשו עבודות מחקר, הם ייצגו את הצרכנים בדיונים – מנכ"ל המועצה וחברים במועצה, ועשו עבודות משפטיות. יפה. הלוא בסוף, כל הבניין הזה, כולל הבניין שאנחנו יושבים בו, קם על אזרחי מדינת ישראל. הם שלחו אותנו לכאן, הם מסתכלים עלינו ושואלים: מה אתם עושים בשבילנו? לא מה אנחנו עושים בשבילכם, מה אתם עושים בשבילנו. אז אנחנו מספקים להם כתובת; אנחנו מספקים להם שירות; אנחנו נותנים להם יכולת לייצג את עצמם באמצעות המועצה לצרכנות בבית הזה, בדיוניו. אבל זה כנראה הפריע למישהו. הלוא לא יכול להיות שהקטינו את התקציב הזה בשני-שלישים, מ-14 ל-4. ב-70%. למה? כי רוצים להשמיד אותם; כי רוצים להעיף אותם; כי הם מפריעים. או אולי חושבים שנעשה גם פה הפרטה, נעביר את זה לציבור. הציבור הרחב יקים עוד עמותה, עוד "אמון הציבור", עוד איזה גוף אחר שיעשה את העבודה. אני לא מבטל אף אחד, אבל אני אומר שהיה בזה כוח מיוחד, שהמועצה לצרכנות הזאת פעלה בתוככי מה שקרוי היום משרד הכלכלה, ועשתה את העבודה מבפנים. באו ומחקו את זה. מובן שכשמורידים 70%, זה מוריד מהפעילות נתח מאוד חשוב. המסר הוא: אל תבלבלו לנו את המוח. תנו לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים. מישהו אחר יילחם על הזכויות שלכם. לא אנחנו נעזור לכם. אם תצליחו – טוב; אם לא תצליחו – יותר טוב. נקודה שלישית נוגעת לספריות ציבוריות. את יודעת, גברתי, אתם יודעים, חברי, יש ספריות ציבוריות בהרבה יישובים במדינת ישראל. הספרייה הציבורית, כשמה כן היא. הרבה בתי-אב לא יכולים לשלם עבור ספרים חדשים. ברוך השם, מדינת ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפרסום ספרים. מצוין. זה מראה מדינה תרבותית ברמה גבוהה. נהדר. אבל אנשים, ידם לא משגת. היום, אגב, עבר חוק הספרים בכנסת. אני תמכתי בו בעבר. אנחנו יודעים שאחת התוצאות שלו תהיה התייקרות הספרים, מה לעשות. אני מקווה שההוצאות יקטינו ככל האפשר את ההתייקרות הזאת, כי גם הן מבינות – ההוצאות ורשתות השיווק שלהן – שהן חיות ממכירת ספרים, והן צריכות לעשות מאמץ. אבל אני לא בטוח שזה יקרה. אני לא בטוח. בכל מקרה, אנשים, ובעיקר ילדים, הולכים לספרייה. את זוכרת? כולנו גדלנו עם ספרים. לא מזמן ראיתי ילד, הוא החזיק ספר מספרייה. על הספר היה ניילון, והיה צבע. שאלתי אותו מה הצבע, והוא אמר: הצבע זה שכבת הגיל, והוא אמר לי בגאווה שהוא קורא את הצבע של שכבת הגיל מעליו; זאת אומרת, הוא ילד מוכשר, ילד מחונן. מאוד שמחתי, וראיתי את הגאווה שבה הילד הזה מחזיק ספר, ובזמן שההורים שלו אכלו, או מה שהם עשו במסעדה, ישב ילד הפלא הזה וקרא את הספר. נפלא. עכשיו הולכים לפגוע בספריות הציבוריות. היה צריך להשלים את התמיכה בהן, להגדיל אותה בשנה הבאה. ויתרו על זה. זאת אומרת שיהיה פחות סיוע לספריות הציבוריות. ואתם יודעים, זה קטן. מה זה ספריות? מה נגיד להם: אם אין לכם לחם תקראו ספרים? לא, אני לא אגיד את זה. אני אגיד: קודם כול לספק להם ולעזור להם שיהיה להם לחם, ובעזרת השם – הרבה מעבר ללחם. אבל יש משהו במדינת ישראל, במדינה שאנחנו מאמינים, של אחד העמים העתיקים בעולם, מובילי התרבות האנושית, שמאפשר לילדים ולאוכלוסיות רחבות גישה לספרים. גם אם הם לא יכולים לקנות, הם באים ומחליפים. לא. הגרזן יורד. הספריות לא יקבלו. כמה כסף יהיה שם וייחסך? אפס. אבל זה לא חשוב, ספרים לא יהיו. בסוף, אני רוצה רק להוסיף עוד שתי הערות. אתם יודעים – זה סתם מין אובזרבציה כזאת – אנחנו מאוד רצינו להיות ב-OECD. כשישראל התקבלה ל-OECD כמעט ירו זיקוקים מעל הכנסת. אמרו: סוף-סוף התקבלנו למועדון האקסקלוסיבי של המדינות המפותחות והדמוקרטיות בעולם. הן מכירות בנו, והן עכשיו יחבקו אותנו. בסדר. ועבדנו על זה קשה. היו המון המון חתנים לשמחה הזאת. לכלה הזאת היו המון המון חתנים באותו רגע. אבל לא הבנו שה-OECD הוא גם מקום שבו מציבים רף בפני מדינה ודורשים ממנה דרישות. ואני רק רוצה להזכיר שני דוחות של ה-OECD, שכל הזמן עושה סקרים ובדיקות במדינות החברות. כל הזמן, בכל מיני כלים. הוא לא שוקל שום שיקול פנימי, פוליטי. הוא פשוט זורק לנו את העובדות בפנים. שני סקרים שהופיעו בחודשים האחרונים, שני סקרים של ה-OECD. אחד, מהחודש שעבר, קובע: בתי-החולים בישראל – הצפופים בעולם המערבי. תפוסה – 98%. 98%. מערכת הבריאות בישראל, כך נכתב, פועלת על קצה גבול היכולת שלה, מתבססת יותר ויותר על מימון פרטי. אומנם היא ממוקמת במקום גבוה יחסית לעולם במדדי הבריאות, אבל הולכת ושוקעת, הולכת ושוקעת. מערכת הבריאות. וזה קורה במדינה שבה תוחלת החיים, תודה לאל, הולכת וגדלה. יושב פה השר לאזרחים ותיקים. אני בטוח שהוא קם כל בוקר, מברך, כמו שכולנו עושים, אבל הוא רואה – אני לא יודע אם לשמחתו; אני מקווה – שכל יום תוחלת החיים עולה, ובשנת – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> מאז שאני שר הקצב הואץ. <נחמן שי (העבודה):> הואץ בהרבה. בשנת 2035 – אני מאחל לך שכבר לא תהיה השר לאזרחים – תוחלת החיים במדינת ישראל, לגברים – תמיד פחות, את יודעת, גברתי – 85, ונשים – 90. 90. <היו"ר גילה גמליאל:> עד מאה-ועשרים. <נחמן שי (העבודה):> עד מאה-ועשרים. נהדר. אבל מי יטפל בהם? בעיה ברופאים, בעיה באחיות, בעיה בבתי-החולים. הערה אחת. הערה שנייה – על שיעור העוני בישראל. הערה עצובה – בזה אני מסיים. שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר מבין הכלכלות המפותחות. לא רק שלא התקדמנו מאז הדוח הקודם, אלא אפילו הידרדרנו. אנחנו במקום הנמוך ביותר מבין 34 הכלכלות המפותחות. ישראל ממשיכה להיות – אני מצטט – אחת המדינות בעלות האי-שוויון הגדול ביותר בהכנסות. וכל מה שנעשה – והתקציב הזה הייתה הזדמנות לכך – זה לא קרה. נמשיך ונהיה מדינה ענייה. תודה, גברתי. <היו"ר גילה גמליאל:> על השנייה. אני מודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור. עומדות לרשותך 15 דקות. אתם יודעים, אתם לא חייבים לנצל את כל 15 הדקות. זה עד 15 דקות. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול דיברתי במסגרת הנאום שלי על כך שהמשבר התקציבי במדינת ישראל הוא תוצר לא מפתיע של שלושה גורמים עיקריים: א. מדיניות פיסקלית שמרנית, שגורמת לצמיחתה והתבססותה של שכבה דקה של משפחות יזמים ומנהלים המרכזים בידיהם עושר רב. הגורם השני – מדיניות מיסוי המעצימה אי-שוויון. על כך דובר בצורה מפורטת במסגרת העשייה של ועדת טרכטנברג. אם אני רוצה לסכם את הסוגיה הזאת, ממה שהבנתי מהדוח של ועדת טרכטנברג, אני יכול להגיד כך: הם קבעו כלל ברזל – כעומק ההכנסה, כך יהיה עומק המיסוי. לצערי הרב, המדיניות של ממשלות ישראל לשעבר, וגם ממשלת ישראל הנוכחית, מדיניות המיסוי, היא בניגוד מוחלט להמלצה הזאת של ועדת טרכטנברג, וזה אחד הגורמים של המשבר הכלכלי במדינת ישראל. והגורם השלישי – מדיניות ביטחון בלתי מבוקרת, שבבסיסה עומדת השליטה המתמשכת של הכיבוש הישראלי בעם הפלסטיני. הדבר מביא לשפיכת מיליארדי שקלים ללא הצדקה. אם היו מעבירים את המיליארדים האלה לתוככי מדינת ישראל, המצב היה שונה לגמרי. היינו בסרט הזה בימיה של ממשלת יצחק רבין. כשהחליטו להעביר את המיליארדים האלה, כל האוכלוסיות במדינת ישראל, כל אזרחי מדינת ישראל, ללא הבדל, גזע, מין, דת ולאום, הרגישו שיש שינוי. הם חשו את זה גם במציאות שלהם. לצערי הרב, בגלל המדיניות הזאת האוכלוסייה הערבית היא הקורבן הישיר של מדיניות כלכלית פוליטית חברתית זו, וזה משלוש סיבות שאני יכול למנות בפניכם: א. לצערי הרב, ישראל ממשיכה להתייחס לאוכלוסייה הערבית – ואנחנו מדברים על יותר מ-1.3 מיליון ערבים, כ-20% מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל – ישראל ממשיכה להתייחס לאוכלוסייה הערבית כמאסה מאיימת, ועל כן, וכדי להבטיח את ההשתלטות והשליטה באוכלוסייה הזאת, במאסה הזאת, אין לתת לה יכולת להתחזק, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית, ולא מבחינה אורבנית אפילו. ב. פועל יוצא מהמגמה הזאת של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא היעדר החלטות אסטרטגיות שממקמות את האוכלוסייה הערבית במרכז ההתעניינות הלאומית. אני אתן דוגמה פשוטה מאוד: בתחילת שנות ה-90, אם אתם זוכרים, לאחר נפילתה של ברית-המועצות, שעריה של רוסיה נפתחו בפני מהגרים יהודים. הגיעו בצורה פתאומית כמיליון מהגרים יהודים למדינת ישראל, ועל כן ממשלת ישראל החליטה לאשר חוק שנקרא באותן שנים חוק הוול"לים, ודבר שני – פשוט מאוד, להקים ערים שלמות, מאלף עד תיו, מצד אחד, ולפתח יישובים קיימים, כדי לקלוט את הכמות האדירה הזאת שבאה מכיוונה של רוסיה. באותן שנים ממשלת ישראל החליטה לאשר תוכנית שנקראת "שבעת הכוכבים"; אנחנו קראנו לתוכנית הזאת "תוכנית שבעת השטנים", מסיבה פשוטה מאוד, שהתוכנית הזאת הביאה בחשבון אך ורק את האינטרס העליון של המהגרים היהודים, דבר שהביא להתפתחות ממשית, מואצת, של יישובים קיימים באזור שמאום-אלפחם עד ירושלים, באזור הגיאוגרפי הזה, בלי להתייחס לזכויותיהם של עשרות ומאות אלפי ערבים שחיים באזור שנקרא המשולש הערבי עד היום הזה. למי שלא יודע למה האזור הזה נקרא המשולש הערבי מאז קום המדינה ועד היום, זה כי הרוב באזור הזה הוא ערבי. אף ש"תוכנית שבעת הכוכבים" הזרימה לאזור הזה אולי עשרות אלפים, מאות אלפים, של יהודים מהגרים, עדיין הרוב של האזרחים באזור הזה נוטה לכיוונם של הערבים. לצערי הרב, העובדה הזאת הביאה לכך שהערבים נמצאים במצב של קורבן, היעדר החלטות אסטרטגיות שממקמות את האוכלוסייה הערבית במרכז ההתעניינות הלאומית. אנחנו לא נמצאים במרכז התכנון הלאומי של מדינת ישראל, בכל תחומי החיים, וזה חבל, שהרי אנחנו לא נתאדה, בסופו של דבר, אנחנו נישאר חלק אינטגרלי של הישות הזאת, עד שהאל יחליט אחרת, אבל כל עוד אנחנו נמצאים פה, אנחנו צריכים לקבל את מלוא הזכויות שלנו, כדי להרגיש רגועים לפחות. הסיבה השלישית, גברתי היושבת-ראש: היעדר נכונות לבצע החלטות ממשלתיות וחוקים שונים המחייבים נקיטת צעדים ממשיים לסגירת הפערים או פתרון בעיות כמעט כרוניות בכל תחומי החיים; תכנון בנייה, קרקעות, תשתיות, שירותים, תעשייה, אבטלה, עוני וכו'. אלה הסיבות שאני יכול למנות עכשיו בקצרה, על קצה המזלג, לכך שאנחנו באמת חיים במצב נורא ביותר, שמחייב שינוי ממשי. ועל כן, ועל בסיס הנתונים האלה, והעובדות האלה, ברצוני להפנות את תשומת הלב שלכם לכמה מהמאפיינים של החברה הערבית במדינת ישראל: א. 54% מהמשפחות הערבית חיות מתחת לקו העוני, לעומת אך ורק 15% מהמשפחות היהודיות; ב. 22% מהנשים הערביות מועסקות, לעומת יותר מ-59% מהנשים היהודיות; ג. 60% מ-22% הנשים הערביות המועסקות במשק נקלטו בשני תחומים – התחום של החינוך, והתחום של הבריאות. היינו, הנשים הערביות נעדרות מיותר מ-80% מהמסגרות האחרות ומתחומי העבודה האחרים במדינת ישראל; ד. ממוצע ההכנסה של עובד ערבי הוא כ-5,000 שקלים, לעומת 9,000 שקלים של עובד יהודי; ה. אחוז האקדמאים שנקלטו בסקטור הציבורי והפרטי הוא נמוך מאוד; ו. אחוז האבטלה בחברה הערבית הגיע ליותר – ליותר – ותשמעו את האחוז הזה, את המספר הזה – ליותר מ-24%. בסוף – בעיות תכנון ובנייה חברתיות, תשתיות ממאירות, הן אחד המאפיינים של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אז כפי שאתם רואים – ואני רק נתתי לכם כמה דוגמאות על קצה המזלג; אם רוצים לפרט אז יש מאות של פריטים ופרטים שזועקים לשמים ומחייבים את ממשלות ישראל, ואת ממשלת ישראל הנוכחית, להביא אותם בחשבון, אם הם רוצים שהערבים ירגישו אכן חלק אינטגרלי של המדינה הזאת, ולא כנטל או כאיום, כפי שלצערי הרב הרבה, הרבה הרבה – חלק לא מבוטל ממדיניות מדינת ישראל, מתושבי ישראל היהודים, וגם ממשלות ישראל – ממשיכים להאמין בכך. כדי לשנות מצב זה, רבותי חברי הכנסת, ממשלת ישראל חייבת לנקוט כמה צעדים. קודם כול, לשנות דיסק. אני מאמין שבלי שממשלת ישראל תשנה דיסק, ותתחיל להסתכל ולהתייחס לערבים אזרחי מדינת ישראל כאזרחים שווים, ולא כאיום, ולא כנטל, נמשיך לסחוב מאחורינו את המשא הזה, שפשוט מאוד יזרע את הדרך בפנינו במוקשים שיכולים להתפוצץ אל מול כולנו, ואני מדבר על פיצוץ שלא יפגע אך ורק באוכלוסייה הערבית, אלא יפגע בכל האוכלוסיות במדינת ישראל. וכדי לשנות מצב זה צריכים לשנות דיסק, כפי שאמרתי, ולהבין כי שיפור המצב בחברה הערבית יהיה לטובת ישראל, וההפך גם הוא נכון, ועל כן, יש צורך בנקיטת הרבה צעדים, בעצם, אבל אני לא אפרט – בכל התחומים, בכל תחומי החיים, ובעיקר בנושא החברתי, בנושא הכלכלי, בנושא של תעשייה, בנושא של לחימה עיקשת באחוזי העוני בקרב האוכלוסייה הערבית, בעידוד השקעות; יש נכונות, ויש אפשרות באמת לעודד השקעות מהסוג הזה. יש אפשרות, יש פוטנציאל, קיים במגזר הערבי ובאוכלוסייה הערבית, שיכול להקפיץ את החברה הזאת לממדים אדירים, אם ממשלת ישראל תחליט ברגע מסוים לתת לאוכלוסייה הזאת אכן להתקדם בצורה מסודרת. לסיכום, אני חוזר ומדגיש, ישראל צריכה להבין כי כעומק השוויון יהיה עומק הפיוס בין ערבים ליהודים במדינת ישראל. החלטה נמצאת בידיכם, ממשלת ישראל, ולא בידינו. תודה, גברתי. <היו"ר גילה גמליאל:> אני מודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. עומדת לרשותך 15 דקות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אם נעיף מבט בספר התקציב, אנחנו יכולים לשקוע בתוך הפרטים והסעיפים. אם אנחנו נתמקד בשני עמודים, שהם יסודות התקציב, אנחנו יכולים לגבש ראייה או תפיסה של סדר העדיפויות האמיתי שקיים בתוך התקציב הזה. ואני מתייחס בעיקר לתקציב הביטחון. המבנה של התקציב בעצם מבטא זה עשרות שנים – זה לא מהיום ולא מאתמול – את מדיניות הממשלה, שנשענת על האדרת הכוח. כולנו היינו עדים בימים האחרונים למה שקרוי השוויון בנטל, שבבסיסו הפיכת השירות הצבאי לערך האזרחי העליון או למעין שער לקבלת זכויות אזרחיות, דבר שאינו מקובל עלינו. מנסים לתת לזה עטיפה של כאילו נגד חרדים, נגד ערבים, אבל האמת היא שזו השקפה שמכה שורשים עמוק בתוך החשיבה הממלכתית הציונית במדינת ישראל. תקציב הביטחון, אם במישרין או בעקיפין, אוכל 32% מהתקציב כולו. 32%. מה קרה, סגן שר האוצר? סגן שר האוצר אמר, אגב, לפני כמה שבועות – שבועיים-שלושה – שהתקציב השלישי – – – <דוד צור (התנועה):> לעניין של השירות – מה עם השירות האזרחי? <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אני לא רוצה, יש לי מעט זמן, אני חושב. הייתה לנו הזדמנות לדבר על זה. באמת יש לי הרבה מה להגיד. הוא אמר משהו על כך שהתקציב השלישי הוא התקציב שהולך לכיסוי חובות ועמלות. עיקר החובות והעמלות קשורים ביבוא הצבאי, קשורים בצבא. ואם עושים את החישוב הנכון אז 32% של תקציב הביטחון, שזה כולל התנחלויות, כולל הטבות וכו' וכו', ואם מוסיפים לזה את החלק של הביטחון בחובות ובעמלות אנחנו נגיע לכך ש-48% מהתקציב הולך על הביטחון; מה שקרוי הביטחון וגרורותיו, כולל הכיבוש, כולל ההתנחלויות, כולל החימוש, כולל וכו' וכו'. זה דבר שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם. זה לא תקלה. זה לא תקלה חד-פעמית. זה ביטוי של התפיסה האידיאולוגית ששולטת במדינה, ללא קשר איזו ממשלה מכהנת. יש אידיאולוגיה מכוונת שבנויה על הכוח ועל הצבא. דיברו בהתחלה, עוד לפני שגיבשו את התקציב בתוך הממשלה, על כך שרוצים לקצץ 3 מיליארד מתקציב הביטחון, שזה ממש בדיחה. רק לפני יומיים התבשרנו שהיה דיון בוועדת הכספים על מנת להוסיף מיליארד. ואני אומר לכם, הניסיון של כל הקיצוצים שהיו בשנים האחרונות הוא, שבמהלך שנת התקציב ועדת הכספים הופכת למעין חותמת גומי לאישור העברות תקציביות שבסופו של דבר מבטלות את הקיצוץ ומעלות את תקציב הביטחון. אני חושב שכל עוד ממשלות ישראל אינן נוקטות מדיניות של חיים, באופציית החיים, של ללכת לכיוון של שלום, לכיוון של הבנה, לכיוון של דו-קיום באזור ובתוך המדינה, אנחנו נמשיך לסבול מהדמגוגיה הזאת שהגב אל הקיר וצריך להגן על הקיום. אין פה הגנה על הקיום. יש פה הגנה על הכיבוש. יש פה הגנה על שליטה על עם אחר. יש פה הגנה על התנחלויות, שבסופו של דבר כולם יודעים, כולם יודעים, כולל אלה שיושבים סביב שולחן הממשלה, שההתנחלויות האלה אין להן זכות קיום והן לא ימשיכו להתקיים. בישראל יש שתי מדינות – או שלוש מדינות, אבל שתי מדינות בעיקר: מדינת העשירים ומדינת העניים. במדינת העשירים אנחנו יכולים לראות, גברתי היושבת-ראש, שיש כ-500, 500 האנשים העשירים ביותר בארץ, שצברו רק בשנה האחרונה 10 מיליארד שקל נוספים להונם. הונם הכולל של אותם 500 הוא 94 מיליארד דולר, שזה תקציב המדינה – 1.5; 150% של תקציב המדינה כולו שאנחנו עומדים לאשר כאן היום ועכשיו. ההון של 500 העשירים ביותר במדינת ישראל, שצברו רק בשנה האחרונה תוספת רווח של 10 מיליארד שקל. 57 מההון הזה של ה-94 מיליארד נמצא בידי 24 העשירים ביותר. זה אומר הכול על השיטה. לפני יומיים דיברנו על איך לפתור את המצוקות. אני נגעתי בשלוש סוגיות: הסוגיה של המסים שלא שולמו, כפי שזה בא לידי ביטוי בישיבה של הוועדה לביקורת המדינה ביום שני בהשתתפות שר האוצר, שר הרווחה ומבקר המדינה. שם התברר שנושים למיניהם – חייבים 20 מיליארד שקל מסים למדינה. אלה כמובן אינם מקבלי שכר מינימום, שלא מגיעים לסף המס בכלל. הם לא האנשים שמקבלים את ממוצע ההכנסה של קרוב ל-9,000. אנחנו יודעים מי לא משלם: אותן חברות פיקטיביות שמוקמות היום, פושטות רגל מחר, משאירים את הזה, ואחר כך הולך לחברה חדשה וכו' וכו'. אלה דברים שהסביר כאן מעל הדוכן הזה יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה. 20 מיליארד שקל. זה – 1. 2. חמש חברות מקבלות פטור ממס בשיעור של 16 מיליארד שקל, גברתי. 16 מיליארד שקל לחמש חברות. אחת מהן, חברת "טבע", קיבלה בשנים האחרונות מהמדינה פטור בשיעור של 3.3 מיליארד שקל, בזמן שהיא הפיקה רווחים רק ב-2011 – 4.4 מיליארד. היא קיבלה מהמדינה 3.3, והרוויחה בשנה אחת 4.4. ואם נרצה לעשות אנלוגיה כלשהי – הקיצוץ בקצבאות הילדים, שאמור כביכול לחסוך לקופת המדינה 2.9 מיליארד, בעצם זה מתכסה רק על סעיף אחד: לא לתת פטור בשיעור של 3.3 מיליארד למי שמרוויח 4.4 מיליארד. מה זה אומר? זה אומר הכול על כל השיטה. המקור השלישי – מה שאמרנו, וגם על זה אין ויכוח, לא במשרד האוצר ולא בשום משרד אחר, שמתוך קרוב ל-120 מיליארד שקל של רווחים כלואים באו לעשות הסדר על 30 מיליארד. המדינה נתנה פטור לאותם בעלי רווחים כלואים, נתנה פטור בשיעור רק של 27 מיליארד וביקשה מהם לשלם 3 מיליארד שקל. פטור 27, ככה. אז תיקחו את שלושת המספרים האלה, זה תרגיל של חיבור של כיתה א': 27 פלוס 20 פלוס 16 = 63 מיליארד שקל. אני אומר לכם, אם הכסף הזה היה נכנס לקופת המדינה היה גן-עדן, ממש גן-עדן. לא היו בעיות לשר הרווחה ולא לשר החינוך ולא לשר לאזרחים הוותיקים ולא לשר – לשום דבר. 63 מיליארד. זה זמין, זה ביד. ועל מדינת העניים – 25% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני; 20% מהמשפחות מתחת לקו העוני, 35% מהילדים מתחת לקו העוני. זאת אומרת, אם לוקחים את המספר של 25% מהאוכלוסייה, אנחנו נראה שהממוצע כאילו – אני לא רוצה להגיד נמוך, המילה נמוך היא לא נכונה, כל עני הוא עולם ומלואו. אבל רואים שעיקר הסבל בגלל העוני הוא בקרב הילדים. 35% מהילדים חיים מתחת לקו העוני. וכשעושים את הדיפרנציאציה, את ההבדלה בין היהודים לערבים, מוצאים שהאוכלוסייה הערבית, שיעור העוני שם הוא 56%, וכ-67% – ריבונו של עולם – מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. כל המשנות הגזעניות, הפאשיסטיות, הנמוכות, השפלות לא יכולות אפילו להצדיק מספר כזה. שני-שלישים פלוס 1%, 67% מכלל הילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. מי יכול להגיד שזו תקלה, ואם לבקש מאתנו רק ביטוי של רצון טוב: תגידו ככה, תגידו ככה, תגידו שירות לאומי, תגידו שירות אזרחי – ריבונו של עולם, בואו נתחיל את החשבון ממקום אחר. אתם מתחילים את החשבון מהרגע שמישהו צריך לירות בחברון? בואו נתחיל את החשבון מטיפת-החלב שמגיעה לכל ילד. אבל המספרים עוד מדהימים יותר: 50% מהשכירים, גברתי היושבת-ראש, 50% מהשכירים מקבלים עד 75% מהשכר הממוצע. 33% מהשכירים שעובדים מקבלים עד שכר מינימום. 38% מהכנסות המשפחות העניות הן מקצבאות הילדים, זאת אומרת, תשלומי העברה, ועכשיו רוצים דווקא לפגוע בזה. לכן, המושגים של אבטלה, כשרואים את העומק של המצוקה, משתנים. המושגים של תעסוקה, שכאילו יש עלייה בתעסוקה, מקבלים ממד אחר כשרואים את אותם אנשים שמועסקים: איפה הם חיים, באיזה מקום מתחת לקו העוני או ליד קו העוני, קצת מעל או קצת מתחת. הדברים בעצם אומרים – המספרים לפעמים מטעים כשאומרים שאחוז האבטלה הוא 6%, או אחוז התעסוקה הוא כביכול 94%. צריך להסתכל על 50% מהמועסקים שמקבלים שלושת-רבעי השכר הממוצע. שלושת-רבעי השכר הממוצע. זאת אומרת, המספרים יכולים להיות נחמדים, יש תעסוקה כמעט מלאה, זאת אומרת, אבטלה של 5% או 6% – זה לא נחשב אבטלה בשום מקום בעולם, זה נחשב שזה אנשים שלא יכולים לעבוד מטבע הדברים. עכשיו, אם מפרקים – ואני לא יודע אם אמרת את זה, חבר הכנסת צרצור, דיברנו לפני שעלית לדוכן – אם מפרקים את האבטלה בין יהודים לערבים אז נכון, יש ירידה באבטלה בקרב היהודים, יש עלייה בקרב הערבים. צורת החישוב של האבטלה גם מטעה. יישוב שיש בו פחות מ-2,000 אנשים, יישוב שאין בו שירות תעסוקה, אדם שלא עבד שישה חודשים רצוף, הוא מייד נפלט מנתוני האבטלה. זאת אומרת, כשמדברים על 5% או 18% מהערבים מובטלים, אנחנו בעצם מדברים על קרוב ל-30%. קרוב ל-30%. זו מכת מדינה. תעסוקה של ערבים זה לא טובה, זה ערך חברתי, זה ערך כלכלי בסופו של דבר, שיכול לתת את אותותיו כלפי כל הציבור. לכן, כל קיצוץ יפגע בשכבות הכי חלשות. לענייננו, זה יפגע בציבור הערבי. הזמן שלי עומד להסתיים בעוד דקה ומשהו ואני עוד לא דיברתי על חינוך; לא דיברתי על העובדה ש-26.9% מהתלמידים הם ערבים, בזמן שההפרש בין מה שמשקיעה המדינה בתלמיד אחד – ההפרש נע בין 6,000 ל-11,000 שקל בשנה בין תלמיד ערבי לתלמיד יהודי. זה מתחיל משם. אנחנו מדברים על ההשקעה השוטפת, אנחנו עוד לא מדברים על מחסור בכיתות לימוד. ואז, כשאתה הולך למשרד החינוך, הוא אומר: אחת הבעיות בבניית בתי-ספר זה העניין של הפשרת קרקעות. מי אמור להפשיר את הקרקעות, אני או צרפת או מצרים? מי? כאילו שיש ישות אוטונומית שנקראת משרד החינוך, ויש ישות אוטונומית שנקראת מינהל מקרקעי ישראל. זה הכול המדינה, הכול בכפיפה אחת; הכול בשליטה, הכול תחת האחריות של הממשלה ושל ראש הממשלה. ואז, רוצים שאנחנו נרוץ ממשרד החינוך למינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל אומר לך לא ואומר לך כן. מה זה? זה מדינה או חלטורה? מה זה? <היו"ר גילה גמליאל:> משפט אחרון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, התקציב ביסודו מבטא שיטה כלכלית קיצונית, קפיטליסטית קיצונית, שמביאה צמיחה סבירה למדינה מפותחת כמו מדינת ישראל, אבל הצמיחה הזאת אינה נפרסת על כלל הציבור; היא הולכת לכיסה של שכבה דקיקה של עשירים ובעלי חברות. בכל מקום בעולם, נורמלי, כשמדברים על 4%–5% צמיחה, אתה צריך להניח שהתעסוקה תעלה ב-5%, העוני ירד ב-5%, פחות או יותר. פה העוני מתרחב או מעמיק, וגם המספר מטעה – אני מסיים – זאת אומרת גם כשהמספרים לא יורדים, מספר העניים, אתה יכול למצוא שאנשים שקעו יותר ויותר מתחת לקו העוני. מספיק שאני אגיד מספר, ובזה אני מסיים: כשמשלמים תשלומי העברה למשפחות עניות בקרב הציבור היהודי, 35% מהם עולים מעל לקו העוני כשמשלמים ליהודים. כשמשלמים לערבים תשלומי העברה, רק 14% עולים מעל לקו העוני. זה אומר שיש עניים שנמצאים למטה למטה, בתחתית. ולכן – – – <באסל גטאס (בל"ד):> זה אומר גם שמקבלים ביטוח לאומי – – – קצבאות ילדים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, כן. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ולכן, העניין הוא לא מספר זה או מספר אחר. אדוני סגן שר האוצר, השיטה היא אכזרית, השיטה היא מפלה, השיטה היא ברוטלית, ואני חושב שהשיטה הקפיטליסטית היא מקור כל החוליים, בנוסף למדיניות הכוח והכיבושים וההתנחלויות. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. עומדות לרשותך 15 דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברות וחברים, מילים רבות נשפכו כאן מעל הדוכן ביומיים האחרונים, ועוד ממשיכות להישפך, והן מצטרפות למילים רבות שנשפכו בשבועות האחרונים באופן כללי על המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה, שבאה לידי ביטוי גם בתקציב הזה. אני, באופן אישי, תיארתי כמה פעמים גם את הקשר בין המדיניות הזאת לבין מה שקרה בציבור במסגרת המחאה, מחאת הגז מה שנקרא, ואת כל הלך הרוח הציבורי שבמסגרתו מדיניות הממשלה הזאת, שאנחנו רואים אותה כהמשך ישיר למדיניות הממשלה הקודמת, נענתה – או נכון יותר לומר לא נענתה – לדרישות המחאה החברתית; לא עמדה בהבטחותיה שלה, בין היתר למעמד הביניים ואחרות, דרך המיסוי – צעדי מדיניות שונים שתיארו כאן הרבה לפני. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, את הבמה הזאת, ולהזהיר מפני משהו עמוק הרבה יותר שבא לידי ביטוי בסופו של דבר במדיניות הזאת, אבל יש לו שורשים עמוקים יותר בתהליך שעובר על ישראל. אני רוצה להזהיר מפני מעבר לשיטת שלטון אחרת, שכבר לא תהיה שיטת שלטון דמוקרטית, שבה כאן, בבית הזה, נקבעים קווי המדיניות שיובילו את המשק ואת החברה הישראלית, אלא לעבור לשלטון שנקרא פלוטוקרטיה. פלוטוקרטיה – אני מצטטת הגדרה מתוך "ויקיפדיה", פשוט וקל לכל אחת ואחד להבין: "שיטת ממשל בלתי דמוקרטית שבה הכוח השלטוני מצוי בידי בעלי ההון". השיטה הזאת מתאפיינת ב"ריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה בידי קבוצה קטנה של האוכלוסייה" שגם, כמובן, עוסקת בשימור כוחה. פלוטוקרטיה – מדברים הרבה על קשרי הון–שלטון, על האופן שבו בעלי ההון יכולים להשפיע על נציגי השלטון ובאמצעות כך להביא החלטות שתשחקנה לידיים שלהם ויהיו טובות יותר כלפיהם. אני רוצה להזהיר מפני מצב שזה כבר לא קשרי הון–שלטון, אלא פשוט ההון מחליף את השלטון ונכנס במקומו לשלוט, ומשחק במקומו, ומקבל החלטות במקומו, ושולט בעצם על כל מה שמניע את המשק, ובאמצעות זה גם על החברה. ואני רוצה טיפה לפרט. השיטה הולכת בצורה כזאת – וחלק מהדברים שאני אזכיר כמובן קיימים ונמצאים במדינת ישראל כבר היום. חלק כבר קרו, חלק קורים בימים אלה ממש, ובחלק אני רוצה להזהיר מפני השלמת התהליך ומפני זה שהם עוד יקרו. זה מתחיל, וזה התחיל כבר במדינת ישראל, עם השתלטות על משאבי הטבע. העסקאות הראשונות בישראל היו כבר לפני 20-10 שנה, עסקאות כי"ל – "כימיקלים לישראל", ו"צים", חברות בבעלות המדינה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 1996. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, לפני כמעט – עוד מעט 20 שנה. חברות שנמסרו, והיו על כך סרטים, בין היתר שחבר כנסת כאן, ממפלגת העבודה, עשה, על באיזה אופן התבצעה העסקה הזאת, באיזה מחיר ותוך כדי אילו קשרים, ובין היתר גם שחיתות לא נעדרה מהם. נמסרו כמעט ללא תמורה. זה היו משאבי ים-המלח, היום אנחנו נמצאים בדיון על משאבי הגז, בדיון ציבורי עמוק שעדיין לא הסתיים, על משאבי הגז. משאבים אחרים זה הפוספטים, המים – התפלת המים שנמצאת ממש בימים אלה קצת מתחת לרדאר הציבורי, אבל גם כן בתהליך של מעבר מבעלות המדינה לידיים פרטיות. והמצב הזה הגיע עד כדי כך שהמדינה באה בדברים, במשא-ומתן, עם אותן חברות על תשלומי המסים שהן צריכות לשלם. בימי ועדת ששינסקי, עוד אפילו טרם היותי חברת כנסת, יש כאן כאלה שזוכרים, מה הייתה הטענה העיקרית של אותם טייקונים בבוא המדינה לשנות את הסדרי המסים? צריך לעמוד בהסכמים, בעסקה. כאילו שהיחסים בין מדינה לבין אנשים שחייבים לה תשלום מסים על-פי חוק זה איזושהי עסקה שיש לה צדדים שצריכים לעמוד בהם. הדבר השני שיש עליו השתלטות, וזה במורד שרשרת המעבר לפלוטוקרטיה, זה הבנקאות. הכסף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אפשר להפריד תמלוגים ומסים. <תמר זנדברג (מרצ):> בהחלט. אנחנו טענו שמדובר בתמלוגים ומסים, אבל טענת הנגד הייתה: עסקאות צריך לכבד. יחצני הטייקונים רצו והשתמשו בססמה הזאת בכל מקום. מטרתי לומר שזה לא מקרה שהם השתמשו במילה "עסקה" במקום "תמלוגים" או "מס", כי תמלוג או מס זה דבר שבעל חוב חייב לשלם מתוקף חוק. עסקה זה דבר בין שני צדדים שווים, ולא זו היא מערכת היחסים בין מדינה לבין חייבי מס. זו טענתי. המקום השני שאפשר לראות בו את התקרבות הפלוטוקרטיה, כמו שאני מכנה אותה, זה הבנקאות, הבעלות על הכסף שלנו, של הציבור. בשנות ה-80 המדינה הלאימה את הבנקים בדיוק מהסיבה שעוד מעט נגיע אליה, שקריסה לא רק אפשרית, אלא קריסה בפועל שלהם, מסכנת את הכסף שנמצא בידי כל הציבור, ואנשים, אזרחים ומשקי בית פשטו את הרגל, והייתה הבנה שאי-אפשר לתת למצב הזה להימשך. אבל לאט-לאט הבעלות, האחוזים והשליטה, גם במערכת הבנקאות, חוזרת לידי אותם בעלי הון וטייקונים. אם היום זה בנק לאומי, הבין-לאומי, מזרחי-טפחות וגם בנק הפועלים, שחוזרים לידיהם של בעלי הון שאוחזים בכסף שלנו, ולא רק שאוחזים בכסף שלנו, ולא רק שהם אלה שנותנים לנו את ההלוואות, את המשכנתאות, ואנחנו משלמים להם את הריבית, עוד מעט נגיע ונראה שהם גם נותנים את ההלוואות אחד לשני, במסגרת הרבה מהדיונים שהתנהלו בין היתר כאן, במסגרת ועדות הריכוזיות ואחרות. התחום הבא, שהוא מאוד חשוב ואסטרטגי, שחלה עליו לאט-לאט השתלטות והוא מאוד רלוונטי לפלוטוקרטיה, הוא תחום התקשורת. אותם בעלי הון שולטים גם באמצעי התקשורת, כלומר, במילים אחרות, שולטים על מה שאנחנו שומעים ושולטים על מה שאנחנו יודעים ויודעות, על המידע שאנחנו מקבלים. ולכן, כמובן, פוחת ופוחת הסיכוי שנמצא באמצעי התקשורת האלה תחקירים על עסקיהם של אותם בעלי ההון. לעומת זאת גובר והולך הסיכוי שנמצא שם ביקורת עלינו, פוליטיקאים ופוליטיקאיות. אם זה שחיתות העציץ או אם זה "שחיתות" בתקציב שניתן לנו, חברות וחברי הכנסת, לצורך מילוי תפקידנו הציבורי, או אם זה השחיתות בפריימריז במפלגות הדמוקרטיות. תחקירים כאלה אנחנו נמצא ללא סוף באמצעי התקשורת, בצד סיפורים פרטיים, אנקדוטות – התינוק, חס וחלילה, לא עלינו, שנשרף, הקשישה, שחס וחלילה, שוב לא עלינו, נספתה באיזה טרגדיה. זה מה שאנחנו נמצא באמצעי התקשורת. או תחקירים על הפוליטיקה ועל הדמוקרטיה, או סיפורים אישיים שכביכול אין להם הקשר, אין להם רקע, אין להם מדיניות. וככה לאט-לאט המידע שנמסר לנו בתקשורת הופך להיות פחות ופחות קשור למציאות שמניעה את חיינו, למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, והופך יותר ויותר להיות כמו בספרים על האח הגדול, או כמו בסיפורים על ה"פראבדה", רק שמי ששולט במידע הזה זה לא המדינה, לא הטוטלית ולא הדמוקרטית, אלא פשוט מאוד בעלי ההון. ולאחר מכן, הדבר הבא שהשתלטנו עליו באמצעות אותם טייקונים ובעלי הון זה רשתות השיווק והמסחר. עכשיו הם שולטים לא רק על הכסף שלנו ולא רק על המידע שלנו, אלא גם על האוכל שלנו, על מה שאנחנו אוכלים ושותים. דיברו בדיוני הריכוזיות על ההבדל בין אחזקות פיננסיות וריאליות, אבל בואו נדבר על עוד היבט; כאשר בעלי הון משתלטים על רשתות שיווק ומסחר, בדרך כלל במקום הגברת התחרותיות, שזו הייתה המטרה המקורית, קורה בדיוק הדבר ההפוך. מצד אחד המחירים עולים, עד כדי כך שאנחנו היום נמצאים במצב שוועדת קדמי – ושמעתי אותך, גברתי היושבת-ראש, היום בבוקר בנושא ועדות המזון – המחירים עולים ברשתות השיווק במקום לרדת, דווקא כשנכנסה כביכול התחרות. ולא רק זה, המחירים של מה עולים? המחירים של האוכל הזבלי, הג'אנק-פוד, מה שנקרא, שנחשו מי מייצר אותו, במאמר מוסגר, אלה דווקא הולכים ומוזלים, ולעומת זאת מחירי הפירות והירקות, האוכל הטבעי, אותם הדברים שבישראל תמיד התגאינו בהם, שיש לנו אוכל טבעי, טרי וזול, דווקא המחירים האלה הולכים ועולים לאט-לאט. ומנגד, ויחד, יד ביד עם עליית המחירים שלנו, כצרכנים, הולך וקורה עוד דבר, וזה אנחנו כעובדות וכעובדים של אותן רשתות שיווק – שכרנו שם הולך ונשחק. אנחנו עוברים להעסקה קבלנית, העסקים שנמצאים בבעלות אותם טייקונים, בין אם זה "שופרסל", "הוט", "פלאפון", כל המקומות האלה מונעים ומסכלים התארגנויות עובדים. במילים אחרות, התחרות הזאת, כביכול, לא עוזרת לנו בכלום, אלא רק להפך. רוצים עוד משהו? נלך לדיור. לפני דיבר כאן חבר הכנסת מוחמד ברכה, אמר שהדיור, הפשרת הקרקעות, היא בבעלות המדינה. ובכן, זה רק חצי נכון, כי הרי כל חברות הבנייה והנדל"ן שלהן נמסרים המכרזים לבניות אותן שכונות ואותן יחידות מגורים שאנחנו גרים בהן – נחשו בבעלות מי הן – "שיכון ובינוי", "דלק נדל"ן", "אפריקה ישראל למגורים"; ניחשתם נכון, אותם טייקונים שבבעלותם אמצעי התקשורת והאנרגיה, וכל מה שדיברנו קודם. אם כן, הולך ונוצר לנו כאן מעמד חדש. זה מעמד מאוד מאוד קטן, אבל זה מעמד עם כוח כמעט בלתי מוגבל, שמחזיק בידיו ממש בפועל את מוסדות המדינה. הם שולטים על המשאבים והאנרגיה, הם קובעים מה נדע ומה נחשוב במידה מסוימת, הם מוכרים לנו את הסלולר, את רשתות השיווק, את הדירות שלנו. הם נותנים לנו את ההלוואות בבנק, והם גם נותנים הלוואות אחד לשני, ולקינוח גם מתחמקים מתשלומי מסים ודואגים לעצמם להסדרי חוב, ולמדינה אין ברירה, כי נוצר כאן דבר שנקרא בעגה Too big to fall, כלומר אנחנו לא יכולים, כביכול, להרשות לעצמנו שאותו טייקון יעזוב כאן. מה עושות אותן חברות? האם הן ממלאות את תפקידן המקורי ופועלות להטבת השירות, להגברת היעילות, להגברת התחרות? מובן שלא. בדיוק להפך, הן עושות כל שביכולתן כדי לצמצם כמה שיותר את מה שהם נותנים לנו כצרכנים וצרכניות, ולצמצם כמה שיותר את מה שהם מעניקים לנו כעובדות וכעובדים, וכמובן במקביל לגבות מאתנו כמה שיותר כמשלמים. עכשיו, במצב הזה, חברות וחברים, כבר לא משנה מי מהם – אם לא יהיה אחד, זה יהיה השני. זה מועדון סגור שאין תחרות בינו לבין עצמו. זה מעמד שלם, שנוצר, שכאמור קראנו לו פלוטוקרטיה. ואם אתם חושבים שתהליכי ההפרטה הנוכחיים – אנחנו מדברים היום על הפרטת הנמלים, על הפרטת רשות החשמל, על הפרטת הקרקעות לבנייה לדיור – מי לדעתכם יקבל לידיו את כל אותם נכסים מופרטים? למי יש מספיק כוח, מספיק איתנות, מספיק יציבות, ולכן, מי ייגש ויזכה במכרזים האלה? והטענה – הטענה, כביכול, שזה מה שמסייע לא רק ליעילות, ולא רק לתחרות, אלא זה מה שמספק את מקומות העבודה, וזה מה שבעצם מניע את גלגלי המשק, פעם אחר פעם מוכחת כלא-נכונה. הרי הטייקונים לא יעזבו את ישראל וייקחו אתם את ים-המלח, וגם לא את אפיקי השידור והתקשורת הציבוריים. אבל לעומת זאת, המשכורת שלנו, שנכון להיום יותר ויותר מאתנו מרוויחים אותה כמועסקים אצל אותם טייקונים, היא שקונה את כל מה שאנחנו מייצרים במסגרת העבודה שם. אז אם המשכורת שלנו הולכת ומצטמצמת, ולעומת זאת המחירים הולכים ועולים, לאן כל הדבר הזה הולך? מדובר בשיטה כלכלית שסופה לקרוס לתוך עצמה. וישראל, לצערי, אם לא נעצור ונתעורר בזמן, הולכת והופכת – אם לא נעצור את זה עכשיו, היא תהפוך לפלוטוקרטיה. בחודשים האחרונים דיברתי כאן הרבה, וגם רבים מחברות וחברי הכנסת – דיברנו על מדיניות הממשלה. אני בעצמי כיניתי את נאום הבכורה שלי כאן בכנסת לפני כמה חודשים "זו לא טעות, זו מדיניות". כולנו נבחרנו לכנסת, בעיקר חברות וחברי הכנסת החדשים, ובאנו מתוך כוונה להשפיע ולשנות את המדיניות הזאת. העניין הוא שאם התהליך הזה יושלם וישראל תהפוך באמת לפלוטוקרטיה, לא יהיה צורך במדיניות. למדיניות לא תהיה כל השפעה. לא יהיה שום טעם בכלל לבוא ולהציע קווי מדיניות, מפני שאנחנו – הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, לרבות שר האוצר, שאנחנו מרבים ומרבות כאן במליאת הכנסת לחבוט בו ולבוא בטענות למדיניות שלו – אם אנחנו נשלים את התהליך הזה ונהפוך להיות פלוטוקרטיה, גם להחלטות שלו לא תהיה כל משמעות. כולנו פה נהפוך להיות בסך הכול בובות על חוט, שרודפות אחרי האופן שבו אנחנו מצטיירות ומצטיירים באמצעי התקשורת, שמונעים מאינטרסים אחרים לגמרי. עכשיו, שלא תהיה לכם טעות, שלא תהיה לכולנו טעות: לבעלי ההון יש אינטרס שזה יקרה. יש להם אינטרס שהשירותים הציבוריים ילכו ויתייבשו. כך הם יוכלו לקנות אותם במכרזי ההפרטה יותר בזול, ואפילו להציע כביכול להציל אותם, אבל בעצם להציל אותם מידי מדיניות שהלכה ובאופן מודע מסרה או התמסרה לידיהם. יש להם אינטרס שאנחנו לא נדע מספיק. יש להם אינטרס שאמצעי התקשורת ימשיכו לספר לנו סיפורים מנותקים, מעין אנקדוטות שעפות ומרחפות באוויר, במקום לדבר על השיטה שמפעילה אותם. יש להם אינטרס שאנחנו, אלה שאמורים ואמורות לקבל את ההחלטות שמשפיעות על העסקים שלהם, אנחנו הפוליטיקאים והפוליטיקאיות נהיה בובות על חוט ונשרת אינטרסים אחרים לגמרי. אבל כאן בעצם מתחילה העבודה הקשה ביותר שלנו: זה לעצור את המצב הזה רגע לפני שהוא מגיע לשם; זה להחזיר את המושכות לידיים שלנו בשם הציבור ששלח אותנו – והציבור בשנתיים האחרונות כבר עושה את זה, הוא כבר נלחם ברחוב. בשבועות האחרונים תיארנו בכמה וכמה הזדמנויות כיצד. אבל המשימה שלנו היא להקשיב לאותו ציבור, לשרת אותו, ולא להפוך למשרתם של בעלי ההון, מה שיבטל את הדמוקרטיה ויהפוך אותנו לפלוטוקרטיה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אני רוצה לספר לך סיפור. לקישון, זיכרונו לברכה, יש משחק ילדים ידוע, עוד משנות ה-60, קוראים לו "חבילה הגיעה" – לילדים שלי יש, אני מאוד ממליצה – משחק שמתאר את תלאותיו של אדם המבקש לשחרר חבילה מהמכס; דרך חתחתים מפותלת, ולעתים מגוחכת, הביורוקרטיה הישראלית במיטבה. המשחק הזה מזכיר לי את סיפורו של הישראלי הממוצע. יש כאלה שיקראו לו, לה, "ריקי כהן מחדרה", ויש כאלה שיקראו לו "משפחת נוה ממודיעין". פעם היה מישהו שקרא לה "הזקנה מהמסדרון". כל פוליטיקאי והגדרותיו שלו. לי אין שם לדמות שלי. היא ישראלית ממוצעת, עובדת, מפרנסת, רוצה לחיות בכבוד, לבלות עם המשפחה ולהגיע הביתה בשלום. הישראלית שלי קמה בבוקר מוקדם לדאוג לארוחת הצהריים. בעודה מבשלת היא חושבת שוב על כל אותן מדינות שבהן יש מפעל הזנה ממומן על-ידי המדינה לכל התלמידים. כל כך פשוט, כל כך קשה להשגה. במקביל היא מעירה את שלושת ילדיה. אין הרבה זמן, צריך להסיע אותם לשלושה בתי-ספר שונים. שוב עוברת לה מחשבה בראש על כל אותן מדינות שיש להן מערכת הסעה לבתי-ספר. אח, לו היינו אמריקה. כל כך פשוט וכל כך רחוק. ארוחת הבוקר מוכנה, ארוחת עשר כבר ארוזה, וקדימה לעבודה. אסור לאחר. אין תירוצים טובים לאיחורים. שוב עוברת לה מחשבה על החברה הטובה שפוטרה בחודש שעבר. הבוס קרא לזה "האטה במשק", שר האוצר קורא לזה "עוצרים את פשיטת הרגל". היא בכלל הייתה עובדת קבלן במשרד החינוך. נשים ללא מעמד מפוטרות מדי שנה, בכל קיץ, כאילו היו מטריות בקיץ. יוציאו אותן מהמחסן שוב בשנה הבאה, בספטמבר, לקראת היורה. כמה עלוב, כמה משפיל וכל כך אטום. את הדרך לעבודה היא עושה ברכב פרטי. אין לה ברירה. את התחנה של הרכבת מיקמו מחוץ למרכז העיר. פעם היא אפילו שמעה שמתכננים רכבת תחתית, רכבת קלה. להגיע לתחנת הרכבת צריך לקחת אוטובוס. בשעות הלחץ זו משימה ששמורה לאנשים חסונים, סבלניים, עם בוס סלחן. בפעם האחרונה שהיא ניסתה לנסוע ברכבת היא איחרה בחצי שעה וננזפה. לך תסמוך על תחבורה ציבורית אמינה. שלא לדבר על הצפיפות, הדוחק והחשש שיש מי שנסה להיצמד, להטריד, לפגוע. המחשבות בראש מתרוצצות: על הביקור לפני חמש שנים באירופה, על הרכבות שלא מאחרות, על הניקיון בתחנות ההסעה, על המחירים הנוחים, ובכלל, כל אלה שיכולים להרשות לעצמם לוותר על רכב בכלל, ובעיקר לעבודה. אירופה – כל כך קרוב, אבל עדיין כל כך רחוק. בעבודה היא נחשבת לעובדת מעולה. היא מנסה להדחיק שוב את המחשבה על הבחור החדש שנכנס לפני חצי שנה לתפקיד דומה לשלה ומרוויח כמעט כפול. היא לא רוצה לחשוב על זה, זה משפיל מדי. משהו כל כך מקומם, שאפילו להעלות את זה בפני הבוס היא מפחדת, וזה עלול להביא לפיטוריה. היא לא תגיד מילה, אבל תחשוב על עולם שבו המילה שוויון היא לא סתם מילה יפה לפוליטיקאים מתחילים, אלא נורמה מושרשת, המגובה בחקיקה ואכיפה מתאימה. ארוחת צהריים היא זמן טוב לטלפן לחלק השני שלה, לבעלה. יש לו עסק קטן עם שלושה עובדים. בישראל זו מלחמה יומיומית. הסטטיסטיקה פועלת לרעתו. בכל יום נסגרים יותר עסקים קטנים מאשר נפתחים. למרות שהם המעסיקים העיקריים במשק, אין להם ועד עובדים, אין להם רשת ביטחון. עצמאי מובטל לא יקבל אגורה מהמדינה. לצערו של הבעל הוא עובד עם חברות ממשלתיות. הן יודעות לדרוש עמידה בזמנים, וגם העובדים שלו יקבלו שכר בזמן, אבל תנאי התשלום שלפיהם משלמים לו הם במקרה הטוב שוטף פלוס 90. ונראה אותך מאחר בתשלום המע"מ. שר האוצר קרא להעמקת הגבייה; הרי תקופה קשה עכשיו, אין הרבה סבלנות וחמלה, ואת הגבייה, שאת רובה עושות חברות פרטיות שנשכרו על-ידי המדינה לעשות את העבודה השחורה, הן עושות לא בסלחנות. חצי יום נגמר מהר, וזה הזמן לרוץ לילדים. הילד הקטן שלה מתקשה בחשבון, ותכף מגיעה המורה הפרטית. בפעם האחרונה שהגיעה לבית-הספר להתלונן שלא עוזרים מספיק לילד, לקחו אותה לבקר בכיתה שלו – 38 ילדים מצטופפים מול מורה חסרת אונים. מבט בעיניה של המורה מספר את כל הסיפור: שכר לא מספק לצד מחסור בתנאים בסיסיים. רפורמות יש, חוקים ותקנות גם יש, אבל אין טיפה מקום לתת תשומת לב. הצפיפות הורגת כל חדוות יצירה. החזקים לא יקבלו את ההכוונה הראויה והחלשים ייבלעו בתוך המהומה. הביקור בסופר מתקרב, סיבה טובה להרבה מחשבות מדאיגות. רק אתמול הייתה בעיתון כתבה שבישראל אנו משלמים כפול – פי-ארבעה על סל קניות ממוצע מאשר במדינות אירופה. מחשבה מטרידה מאוד, כי בשבוע שעבר היא קראה בעיתון, בכתבה אחרת, שאנחנו מרוויחים פחות מחצי ממשכורת מקבילה באירופה. המחשבה על העיוות המטורף נעלמת מהר. בכל זאת, צריך להאכיל הערב שלושה ילדים, צריך למהר לסופר. טוב, שני-שלישים מהיום כבר עברו, הערב יורד, והאישה הישראלית שלי מוצאת זמן לבקר את אמה, שרק בשנה האחרונה הפכה לסיעודית, וזקוקה לעובדת זרה השוהה עמה 24 שעות ביממה. לפני כחודש הודיע משרד האוצר כי האימא היא מעכשיו מנהלת עסק פרטית, עם עובדת פיליפינית, כי בעצם היא צריכה לנהל ראיית חשבון, הנהלת חשבונות, להפריש לה סכומים, קרן פנסיה, ביטוח לאומי. משרד האוצר רוצה לחסל את העמותות שמארגנות את העבודה הזרה, ומטיל את האחריות להעסקה הזאת על אימא. כדי להרגיע אותה סיפרתי לאימא שלי שלא תדאג, שרוב גזירות האוצר מתבטלות אחרי שיצאו הכותרות בעיתונים, ומישהו כבר הבין שם על מה הוא מדבר, והשעה את הגזירה הזאת. תכף נגמר היום הממוצע של האישה הישראלית שלי. היום היא לא הייתה צריכה כלום מקופת-חולים, גם לא הייתה צריכה להתווכח עם חברה סלולרית או עם פקיד הבנק. בכלל, יחסית היה יום מוצלח, רגוע. המחשבות ממשיכות להדאיג, הקשיים ממשיכים להיערם, העלויות מרקיעות שחקים, אבל היא בדיוק שמעה ברדיו ששר האוצר הבטיח שבתוך שנתיים נצא מהבוץ. לפני שהיא נרדמת, בעלה אומר לה משהו על הבטחות של פוליטיקאים חדשים, אבל היא כבר עייפה מדי לחשוב. הרי מחר עוד יום חדש, וכולנו צריכים לקום בבוקר ולהתמודד עם הגזירות שהממשלה מפילה עלינו. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, גם על העברת הדברים הנפלאה. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> קיבלת מחמאה מהיושב-ראש. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> עיסאווי, תמיד כשאני תורן אני שומע אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> משעמם לך? משעמם לך? <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> לא, להפך. לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בחייאת, כבוד השר, משעמם? <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אתה רואה שאני זוכר את זה. להפך, יש לך נאומים טובים, אני שמח לשמוע אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמח, אבל, אדוני היושב-ראש, ידידי ורעי וחברי השר פרץ, וחברים – אומנם אחד מהקואליציה, אבל זה בסדר, מהאופוזיציה תמיד אנחנו – – – חברים, אני תמיד מתלבט על מה אני הולך לדבר. חושב, חושב רבות, מה אני יכול לדבר, מאחר שאתמול, ב-15 הדקות שניתנו לי, אני אמרתי והבהרתי שהחארטה ששמה תקציב היא לא קיימת, והתקציב זה לא תקציב, זה חארטה. היעד היה איך לסגור את הבור התקציבי. אמרנו, התחלנו מלמטה, השתקנו את כל הארגונים, את כל קבוצות הלחץ, ריצינו אותם, והגענו לכספומט, ואני חולק על שר האוצר מי הכספומט. הכספומט הוא באופן עקבי ומתמשך הציבור הלא-מוגן, הצרכן הפשוט. ממשיך לתת את הכסף בכל מיני תעלולי מילים קטנות. כמו שאנשים הולכים לבנק לבקש הלוואה – הוא צריך את ה-10,000 שקל, את ה-5,000 שקל, מביאים לו איזה סט של מסמכים עם אותיות קטנות. הוא רוצה את הכסף. חותם, חותם, חותם בראשי תיבות למטה, וחתימה מלאה, וממשיך את החתימה. הוא לא יודע על מה הוא חותם, אבל הוא חותם. יש תעלולים – יש משפטנים שמכינים את זה. חתם על פריים פלוס 5, פריים פלוס 6, על ריבית, לא יודע על מה חותם, העיקר, תן לי את ה-10,000. אני, למען האמת, רוצה להתמקד בסוגיה כלכלית שתמיד, לאורך כל השנים, התעלמו ממנה, כי אין להם תעוזה ומספיק אומץ לנגוע בה, כי זה נושא בעייתי עבורם: סוגיית השוק האפור וחלפני הכספים. ביומיים האחרונים הסוגיה הזאת מועלית בכלי התקשורת, ובהרחבה, ומתייחסים אליה – ומתייחסים אליה, ויש הפתעה ופליאה מגודל ומנתח שוק החלפנים במדינה. מה, גיליתם את אמריקה? ידוע. מה, גיליתם את אמריקה? 100 מיליארד שקל השוק מגלגל, בלי השוק האפור. 2,100 סניפים יש לחלפנים בכל הארץ – מאושרים, מאושרים מהמדינה; לעומת 1,300 סניפי בנקים. יש לנו 24 בנקים פרוסים ב-1,300 סניפים, והחלפנים, יש להם 2,100. מה, גיליתם את אמריקה? אני זוכר, כרואה-חשבון – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> אני לא מבין, אז מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אגיד לך. גילו את אמריקה, יצאו מכלאם – וואי – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> לא הצליחו עד עכשיו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא הבנתי. <אלעזר שטרן (התנועה):> אמרו שניסו גם בכנסות קודמות, ולא הצליחו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא הצליחו, כי לא רצו. כי קבוצות הלחץ משם, לא יוכלו לעמוד מולן. הם יכולים לעמוד מול האזרח הפשוט, שאתמול קראתי לו פאטמה, וחיים, ומשה – השמות ששכחנו מהם. את השמות האלה הם לא יכולים. אני רוצה לספר לכם כמה הציבור הצרכן החלש לא מוגן. <אלעזר שטרן (התנועה):> רגע. אבל, עיסאווי, בזה אתה מברך את ההחלטה הזאת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> איזה החלטה, על מה? על מה? לא עשו שום החלטה. על מה? מאז ששמו את החוק נגד הלבנת כספים, חלפני הכספים הולכים ופורחים. <אלעזר שטרן (התנועה):> בצ'יינג'ים יש החלטה לדווח – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ההחלטה קיימת, אז אתה חי בעולם ישן. ההחלטה הזאת קיימת מאז שקמה זעקת שמחה, שהצ'יינג'ים צריכים לדווח על כל פעולה מעל 50,000 שקל. <אלעזר שטרן (התנועה):> למס הכנסה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא קיימת. היא קיימת. אז so what, היא קיימת. והם ממשיכים לעשוק, ממשיכים לייצר אימה ופחד ופשע. זה ממשיך, ומי נופל שם? החלש, שלא מצליח לסיים את החודש. ומי שנכנס לא יוצא. לזה אני רוצה שתשימו לב; מי שנכנס לעולם של השוק האפור והחלפנים – הוא לא יוצא. למה? כי כל חלפן, תמיד יש לו ארגון פשע מאחוריו, הצ'יינג'ים האלה, שאנחנו מגדירים אותם. והמדינה, והרגולטורים, וכולם – יודעים שיש שוק פיננסי אפור שהוא הרבה יותר מ-10%. כמה משפחות – חברים, אני חש את זה ביישוב שאני גר, אני חש את זה בסביבה שאני גר – כמעט אין שבוע שחולף שאתה לא שומע סיפור של משפחה שהאבא והאימא עובדים כדי לכסות את הריבית של החלפן, וכולם מסתכלים – אתה לא משלם, אני אראה לך. למה יש נשק בלתי חוקי? למה יש פשע? וזה דבר שהולך ומתרחב, הולך ומתרחב. ועכשיו קמה המולה, צריך לדווח על 50,000 שקל, עסקה מעבר ל-50,000 שקל – שזה ממילא קיים. אני דיווחתי עליו לעוסקים שלי. ממילא קיים. אתם כאן רוקדים על פעולה טכנית שאתם מכניסים. אתם רוקדים על פעולה טכנית, לא יותר ולא פחות. התקציב הזה – סליחה שאני קורא לו תקציב – חיבור המספרים הזה, שראינו, אנחנו, שאנחנו רואים כאן, הוא חיבור פחדן, המשך לפחדנות שהייתה כל הזמן. אתם, אין לכם תעוזה לנגוע בבעיות האמיתיות. למה אין לכם תעוזה? א. תראה, יכול להיות – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מה אתה מציע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני, מה אני מציע? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה רואה-חשבון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מציע. עכשיו אני החלטתי לדבר על השוק האפור והשוק החוץ-בנקאי שקיים במשק, שאף אחד אין לו התעוזה לנגוע בו. יש לכם התעוזה להוציא מהכספומט של החלשים – בניגוד לכם, שאתם אומרים שהכספומט היה מעמד הביניים – בניגוד לכספומט. אז מה שאני בא להגיד – הכסף של השוק האפור, הכסף השחור שמסתובב, וכולנו יודעים – ראש ממשלה, ושר, וחבר כנסת, כולם יודעים לגבי זה, כולם יודעים. מתי תהיה לנו, כנציגי הציבור, התעוזה לנגוע בזה? מתי תהיה לנו התעוזה להפסיק להיות פחדנים? אנחנו פחדנים. יכול להיות שקל לי עכשיו לדבר כי אני באופוזיציה ואני לא מחבר תקציב. יכול להיות. אני מאמין, וזה בקרוב, נחליף אתכם, זה עניין של זמן, נחליף אתכם. יכול להיות שתהיו חלק מאתנו, אבל אני מאמין שנחליף אתכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה אופטימי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא אופטימי, אני מציאותי, כי הסטטוס קוו, יש לו סוף. אנחנו צריכים לייצר סטטוס קבוע, סטטוס קבוע. אין לכם – אתם, ראש הממשלה לא יכול לשחות בו, אולי ידידי השר יכול לשחות בו. סטטוס קוו, יש לו גבול. כמה אני יכול לחיות על זמן שאול? לייצר מציאות שתיתן לי עוד לשרוד שוב – כמה? אותו דבר בתקציב. מה שחשוב – לגלגל את התקציב. ואתם, טוב לכם, אדוני סגן השר. טוב לכם. אתם בקואליציה, אתם בחזית, אתם הגיבורים – אנחנו נעביר תקציב ונתראה בעוד שנה וחצי, נתראה בעוד שנה וחצי. מה יהיה בעוד שנה וחצי? אללה כביר, אלוהים גדול. עד אז יש כלב, יש פריץ, לא יודע איך זה יסתדר, אבל מה – עד אז נייצר הזיה כלכלית חדשה ונתחבר אליה, כמו שהתחלנו עם ההזיה – חוק ההסדרים שבא כחוק חירום. כי תסתכל, אני פותח את הדף, עובר על הצהרות של שר האוצר ושל יושב-ראש ועדת הכספים, ניסן. ושניהם חזרו על משפט אחד: במצב רגיל – תקשיב – במצב רגיל לא הייתי מעלה תקציב כזה. יא אללה, איזה משפט פצצה קלאסי. חוק ההסדרים, חוק החירום הכלכלי, חוק ההסדרים – חירום, המשכתי להיות בחירום מאז שהחירום נכנס לדרכי. איך תהיה במצב רגיל ואתה בא עם חוק ההסדרים, חוק החירום הכלכלי? כי מצב חירום הוא זכות הקיום של הממשלה הנוכחית. והמצב הזה, אני חייב לייצר אותו הן ביטחונית, הן כלכלית, הן חברתית, כדי שתהיה לי זכות להמשיך למשול. אחרת – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת, שים לב לזמן, זמנך עומד להסתיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. בדרך כלל מעירים אחרי, דווקא לי אתה מעיר לפני? <היו"ר יוני שטבון:> דווקא הפוך. אני, עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נורא, לא נורא. <היו"ר יוני שטבון:> דווקא אני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר יוני שטבון:> לא, חיכיתי ל"דווקא אני", בגלל זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עוד שתי דקות נוספות. אני רק יכול להגיד לך – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – שקיבלנו החלטה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, להאריך את מצב החירום. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא. אתה רוצה להיות רציני? אתה איש רציני, אני מכבד אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דבר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> להיאבק בכל הכלכלה השחורה. התחלנו בצעדים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תכל'ס, תכל'ס. אני רוצה לראות תכל'ס, אני לא רוצה לראות חלומות, אני לא רוצה לראות הזיות. תכל'ס, תכל'ס. אתם בממשלה כבר ארבעה חודשים. תכל'ס. צריך – הדבר הזה לא ניתן לדחייה, המלחמה בהון השחור, והמשפחות החלשות שנשענות על השוק הזה, שהאבא והאימא לא ישנים בלילה, איך להביא את הריבית שמגיעה ל-400% כדי לשלם אותה; אנחנו לא יכולים להמשיך ולשתוק, לא יכולים להמשיך ולשתוק. ואני קורא לכם – ותעביר את המסר לשר האוצר – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> מיקי לוי יעביר יותר מהר. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל איך? איך? <יעקב מרגי (ש"ס):> אמרתם: משהו חדש הגיע לפה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל אנחנו דקה ורבע. <יעקב מרגי (ש"ס):> כמה פעמים סגן שר האוצר יכול לומר: הייתם? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דקה ורבע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז אני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> טוב, חברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה שנייה שנייה שנייה. אני מתאר – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מרגי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אסיים – – – <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, תן לו, בסדר – כנסת, בשביל להעביר את הזמן, שהציבור ישמע אותנו. <היו"ר יוני שטבון:> זו בדיוק הבעיה – להעביר את הזמן. אסור שהציבור ישמע. אתה באת לקדם דברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, סגן השר מיקי לוי, אני מתאר לעצמי שלשר האוצר שלנו אין חברים מהתחום הזה. <באסל גטאס (בל"ד):> אבל אתה נתת לו עשר דקות, לא 15. <היו"ר יוני שטבון:> לא, עשר. יש לו עשר דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, אבל יש לו שלוש דקות שלי, שאני לא סיימתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לי יתרה ממיכל. אני מתאר לעצמי ששר האוצר – חברים – אין לו חברים, אין לו חברים מהתחום הזה. אז – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> סגן השר מיקי, תקשיב. אתה הכי הרבה עולה כאן והכי הרבה עונה. שר האוצר – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. – – אין לו חברים בתחום הזה, אז הוא לא יפסיד קולות. בוא נצא לדרך, בוא נשלב ידיים. אני אומר לכם: זה תחום שאנחנו לא יכולים לעבור עליו לסדר-היום, זה תחום שנוגע בהרבה בתים ומשפיע על חברות שלמות, אז באמת אני אומר: די עם הססמאות, בואו לעשייה. תודה לכם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. רבע שעה. <יעקב מרגי (ש"ס):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, תאמין לי, כשאמרו לי 15 דקות חשבתי מה כבר אפשר; כשהתחלתי להכין על מה לבכות בתקציב הזה, לא הספקתי לגעת אפילו ב-10%. תקציב המדינה הוא כלי מרכזי – ואני בכוונה מביא את המבוא הקצר הזה – המשמש את ממשלת ישראל ליישום סדרי העדיפויות וקביעת רמת ההוצאה הממשלתית. תקציב המדינה מחולק לשלושה מרכיבים מרכזיים: ההוצאה הממשלתית, תשלומי העברה והשקעות הממשלה. ממשלה תיחשב חברתית יותר ככל שתגדיל את תשלומי ההעברה לאוכלוסיות החלשות. בשנים האחרונות אנו עדים לכך שלממשלות ישראל יש מדיניות – מכובדי סגן השר, אני רוצה קצת לגרות אותך, שיהיה לך מה לענות לי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מסביר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל אתה לא תקשיב לי, אני אפסיד את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל. <יעקב מרגי (ש"ס):> אנו עדים לכך שלממשלות ישראל יש מדיניות כלכלית אחידה למדי, שכוללת צמצום המגזר הממשלתי ותשלומי ההעברה, הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה ופתיחת השוק לתחרות. עם זאת, לאחר כל המאמצים של ממשלות ישראל בעבר, ישראל עדיין נחשבת למדינת רווחה. מטבע הדברים, תקציב המדינה מעורר דיון ציבורי, כי הוא מטבעו קובע את סדרי העדיפויות במשק ואת אופייה הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל. מכובדי סגן השר, בהצעת התקציב ל-2013–2014 מוצע לבצע את העלאות המסים הבאות: העלאת 1.5% במס הכנסה בכל רמות ההכנסה, וזו החל משנת התקציב 2014. יש לקחת בחשבון שמדרגות המס בשכבות הנמוכות לא מגיעות לחבות מס בכלל, בגלל נקודות הזיכוי, כך שההשפעה על אותן מדרגות המס נראית כנראה אפסית, אך על מעמד הביניים, שהוא נשוא הבחירות האחרונות – נשאתם אותו על דגלכם, את מעמד הביניים – הוא נשוא הממשלה הזאת וגם נשוא תקציב המדינה בכיוון ההפוך, כי שמתם עליו את כל כובד המשקל. אכן, העלאת המסים משפיעה ומגדילה את מעמסת המס על עובד בישראל ומקטינה את ההכנסה הפנויה של מעמד הביניים. זו עוד דחיפת יד גסה, בוטה, לכיסו של האזרח הקטן. העלאת כל המדרגות ב-1.5%, להערכתי תביא לתועלת מועטה למשק ולמדינה, אם בכלל. הקטנת ההכנסה הפנויה של משקי הבית תגרום בוודאות למיתון, לקיטון בצריכתם, ועקב כך – לקיטון בגביית המסים העקיפים, אשר ברובם המוחלט גבוהים ממס הכנסה. לכן, אני סבור שצעד זה הוא לא מחושב, כמו הרבה צעדים בתקציב האחרון, ואף מזיק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה מס פרוגרסיבי. <יעקב מרגי (ש"ס):> בסדר, שמעתי, שמעתי את זה מכל שרי האוצר, אני קדנציה רביעית. מיקי, אתה יודע מה כואב לי עליך? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אתה יודע מה כואב לי עליך? שהיית עסוק בעשייה חשובה, שלא עקבת אחרינו ארבע קדנציות. היית רואה שכל מה שמכרו לך ומכרו לי – והאמנו בזה – עשינו ועשתה המדינה, ובתקציב הבא אתה תאמר לי את אותם דברים. ויעמדו פה אנשים, ותראה שאנחנו עושים כמו בריקוד הורה: צעד אחד קדימה, שניים אחורה. זה התקציב הנוכחי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, אבל ה-1.5% פרוגרסיבי. <יעקב מרגי (ש"ס):> ברור לי, אבל על כל מדרגות המס. איך הוא פרוגרסיבי? הוא על כל מדרגות המס, הוא חייב להיות פרוגרסיבי. אבל כשאני אומר לך – כשאתה מקטין את כושר הקנייה של אותו מעמד ביניים, שהוא בקניונים, הוא בשווקים, הוא מניע את המשק, אתה קושר לו את הידיים, אתה קושר – אתה עוצר את הגלגלים שמניעים את המשק הישראלי. העלאת המע"מ ל-18% – צעד זה יפגע בכל שכבות האוכלוסייה באותה מידה, מפני שכולם משלמים מע"מ על כל רכישה. צעד זה פוגע יותר בשכבות החלשות, כפי שאמרתי בסעיף הקודם, מכיוון שכל הכנסתן מיועדת לצריכה. לכן, הפגיעה בחלשים ובמעמד הביניים היא פגיעה קריטית. שר האוצר – אני קצת אטפל ביאיר, למרות שיש לך רגישות לנושא הזה – שר האוצר, שנבחר על גלי המחאה הכלכלית, שדרשה צדק חברתי בעקבות עליית המחירים ויוקר המחיה, היה עליו לעשות הכול שלא להעלות עוד את יוקר המחיה. העלאת המע"מ זה – סלח לי על הביטוי הלא-פרלמנטרי – זה זבנג בפנים למעמד הביניים. הקיצוץ בקצבאות הילדים – אצטט את חבר הכנסת רובי ריבלין, לא אצטט מחברי. אנחנו חשודים. אנחנו – אתה יודע, יש אמירה – אני לא רוצה להגדיר אותה אפילו, היו פה, נאמרו פה, בבית המכובד הזה – שאנשים עושים ילדים בגלל הקצבאות. נאמרו אמירות מטומטמות ומטופשות כאלה. אצטט דווקא את חבר הכנסת רובי ריבלין, שביקש מאנשי האוצר למתן את הקיצוץ בקצבאות הילדים: רבותי, קצבאות הילדים זה עד ארבעה ילדים. המשפחות החרדיות והערביות, שזה יושב פה, בקופסה האחורית, ופה, לחלק מהאנשים בבית הזה – תגדיל, תקטין, בכל מקרה הן בפנים. היום ארבעה ילדים זה כמעט הממוצע של הרבה משפחות. אני גר ביישוב צעיר. אני רוצה להגיד לך, משפחות חילוניות – זה יישוב חילוני – אני שמח לראות בשעות בין הערביים את האימהות עם העגלות, דוחפות עגלות. האמפי, הפארק, מלא בילדים. דבר מבורך. אז הפכנו את הילדים לאיזה עבירה פלילית או איזה מושג מגונה. אבל את אותם 400 שקלים, 600 שקלים, את אותם מאות שקלים בודדים אתה לוקח לאותן משפחות ממעמד הביניים – עובדות, עובדות. לא מובטלות. לא הפרזיטים, מהעובדות. מקטין להם את זה. אתה מוריד להם את זה מדברים אחרים חיוניים שהיו יכולים לעשות. היו הצעות, האוצר אטם את אוזניו. בוא תמסה את הקצבאות בהכנסות הגבוהות. אין שום סיבה – נאמר פה פעם אחר פעם: אין שום סיבה שבעלי ההכנסות הגבוהות ייהנו מקצבאות ילדים, במיוחד אחרי שיושב-ראש המפלגה שלך, שר האוצר יאיר לפיד, קבע קביעה – אני לא רוצה להגיד מדעית – שהאחריות לפרנסת הילדים מוטלת על ההורים. אז אני אומר לך, בעלי ההכנסות הגבוהות, תבטל להם את קצבאות הילדים. פועל יוצא של האמירה שלו – תבטל את קצבאות הילדים בהכנסות הגבוהות. מומחים לחברה וכלכלה חוששים. אומרים ככה: שיש מי שחושש להגדיל את הקצבאות, שמא אוכלוסיות מסוימות – יעודד אצלם את הריבוי הטבעי. ומאחר שאני ער – מאחר שאני ער להלך הרוחות והמחשבות באוצר ובקרב אותם שרים – נאמרו, מיקי. נאמרו הדברים, כתובים. מאחר שאני ער להלך הרוחות והמחשבות של אותם אנשים, אותם מומחים לחברה וכלכלה מציעים למסות את קצבאות הילדים. רבותי, העלאת מס החברות ב-1.5% – צעד מבורך. הנה, תקבל. איזה רגע של קורת רוח. העלאת מס החברות ב-1.5% – צעד מבורך. לא מספיק. זה מכניס למשק כמעט – מכניס לך ולא עוצר, בשונה מהעלאות מסים אחרות, מניע גם, לא מזיק להנעת המשק – 1.5% מכניס לך קרוב למיליארד; לא מיליארד, קרוב למיליארד ש"ח. מה קרה? במצב כזה, שאתם כל כך מגדירים את הבור הזה, הבור התקציבי הגדול, מה קרה אם הוא יעמוד על 28%? היו דברים מעולם, בתקופות יותר טובות של המשק. מה קרה? יש איזה חששות, לגעת בכל מיני אוכלוסיות או כוחות במשק או בחברה הישראלית. רבותי, הגזירות הכלכליות שגזר עלינו לאחרונה שר האוצר יאיר לפיד, יש לשאול עליהן שאלה אחת: האם הגזירות האלה, לאור המצב הכלכלי, הן גזירות גורל? האם הן הכרחיות, או שאפשר ללכת באפיקים אחרים ושונים? נכון, חלק מהגזירות שתכנן שר האוצר בוטלו, אם זה היה בבחינת עזים, ואנחנו רגילים לאותן עזים שהאוצר מכניס לתקציב, או לחוק ההסדרים, אם זה מסיבות של לחץ חברי קואליציה ואופוזיציה. אבל אני לוקח עוד גזירה אחת – קיצוץ של 2% בכוח-האדם בשירות המדינה. צמצום המגזר הציבורי – מילה יפה בכלכלה, אבל בואו נראה מה ההשלכות של זה. לטווח הקצר – חיסכון. אתה מראה תוצאה של הקטנת ההוצאה הממשלתית. אבל צריך לזכור שמאות עובדים יפוטרו, יהפכו למובטלים. תוסיף את זה על הקיצוץ והפיטורים של אנשי קבע, אלפי אנשי קבע שעומדים לצאת למשק, חלקם לזמן ממושך, בשל גילם, ולכן בטווח הארוך מדובר בהפסד הכנסות למדינה. ועוד, צעד זה יביא לפגיעה רבה בשירות לציבור. אנחנו מתמודדים עם טיב השירות, עם רמת השירות, עם איכות השירות, מדברים רבות על שיפור השירות לאזרח. איך אנחנו הולכים לעשות את זה? רבותי, אני אומר לכם, גזירות לפיד אינן גזירות גורל, אלא נובעות בעיקר מחוסר הבנתו בכלכלה, ואני לא היחיד שאומר זאת. אני אומר לך, אני סבור שאפילו ראש הממשלה, ואני אטפל גם בו אחר כך, לקראת סוף הנאום, אפילו הוא מופתע כמה יאיר נפל בפח. לצערנו הרב, בתקציב הזה הטייקונים מוצאים את הדרכים להתחמק, ואותו מעמד ביניים, אותו אחד, אותו עובד שהבטחתם לשים אותו במרכז, הוא היחיד שחוטף מכל הגזירות של התקציב הנוכחי. תמיד הנדפקים הגדולים ביותר, בכל התוכניות, של כל ממשלות ישראל – ואני הייתי חלק מהן, מיקי; חוסך לך קריאת ביניים – בעשור וחצי האחרון, בשני העשורים האחרונים – מעמד הביניים הוא שנושא על כתפיו את כל הגזירות ואת כל המשק הישראלי. לאור הבטחות של שר האוצר לפני הבחירות – במונחים פרלמנטריים זה נקרא גנבת שלטון. במצרים היו מדיחים שר אוצר כזה לאלתר, כי הוא עלה על סמך זה. יש עתיד הביאה – הצליחה להביא בבחירות האחרונות 19 מנדטים על אותן הבטחות של מעמד הביניים, של האדם העובד. אנחנו זוכרים את המחאה בקיץ לפני שנתיים. זוכרים, זוכרים את הזעקה. התחושה ששום דבר חדש לא קרה כאן ואין עתיד מתחילה לקבל הדים גלויים גם במגרש הביתי, של הפייסבול – בכוונה, לא טעיתי. של הפייסבול. למה פייסבול? כי אף אחד לא יכול להכחיש שלפיד, יותר מאשר הוא שר האוצר, ויותר מאשר הוא פוליטיקאי, הוא שחקן אחד גדול, והוא מעולה. הסתבר לו, לאותו שחקן, ליאיר לפיד, שגם שחקנים מעולים נופלים לעתים, והם לא חסינים מביקורת, מה לעשות. למרות העובדה שהוא רגיש – הוא גילה לנו שהוא רגיש לביקורת, אבל אני אומר לו שהוא לא חסין מביקורת. ביקורת שהופנתה כלפי שר האוצר יאיר לפיד בפייסבוק, בדבר אחת מההבטחות שלו לפני הבחירות – יש עתיד הבטיחה להתנגד להקמת המאגר הביומטרי. אף-על-פי שהיא גררה הכחשה מצד שר האוצר מייד אחרי אותה ביקורת, כשחיפשו מייד באתרי האינטרנט ראו שחור על גבי לבן הבטחה של יש עתיד להתנגד למאגר הביומטרי. ככה כותב לו המבקר: תקן אותי אם אני טועה, כתב טוני לברוב ללפיד, אבל הבטחת להתנגד למאגר הביומטרי. מה קרה? האנטי-פופוליזם בוער בך חזק בימים אלה, הא? – ככה הוא כותב לו. איך זה מרגיש, המעבר הזה מחולצה שחורה ומגאפון ביד, שעה שאתה מזיע עם אלפי מפגינים בכיכרות, לחליפה שחורה וחיוך מבטיח, יהיר ומדושן? האם החולצה, המגאפון והצעדה שלך היו תחפושת, או שמא מה שאתה עושה עכשיו הוא משחק? ואני אומר לך, טוני לברוב, אני, יעקב מרגי, חבר הכנסת, מעל במה זו: אני לא משחק במגרש הפייסבול. הבטחה אחת הוא קיים – למה, אל תגיד שהוא לא מקיים – הוא הבטיח בכל מסע הבחירות שלו הבטחה אחת: להתעמר בכל מה שקשור לחרדים. הוא עשה זאת בקנאות, בדקדקנות רבה. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מרגי, רק תשים לב בבקשה לזמן, כי אחרי רבע שעה, ונשמע שאתה באמצע. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני אמרתי לך שלא דגדגתי אפילו 10% ממה שרציתי לומר, אבל יהיו עוד הזדמנויות. כל הבטחות הבחירות של יאיר לפיד היו שקריות. ככה כותב מי? לא אני – אחד שאני לא מסכים כמעט עם שום דעה משלו: העיתונאי אורי אבנרי, מכירים אותו? ככה הוא כותב בעיתון "הארץ": כל ההבטחות של לפיד היו שקריות. יש לנו כאן איש צעיר יחסית, עיתונאי ומנחה טלוויזיה, שמבקש לעקוף את קריאות הביניים בכנסת – ואני אדלג – יאיר לפיד, חבר כנסת ושר אוצר חדש, הכריז שמעתה לא יישא את נאומים חשובים בכנסת – אמרתי: הוא רגיש לביקורת ולקריאות ביניים. והוא שואל – אני מדלג בציטוט – מה זה אומר עליו: במהלך מערכת הבחירות המוצלחת שלו, לפיד בחר בקפדנות בנושאים שאימץ לעצמו. סקרי דעת קהל ויועצים אמריקנים עזרו לו בכך. אחרי שבחר בנושאים, הוא דבק בהם בעקשנות בכל מערכת הבחירות. היו אלה בעיקר: להציל את מעמד הביניים, שוויון בנטל והנעת התהליך המדיני. מה שמתברר עכשיו, כל שלוש ההבטחות האלה שלו שקריות – אני מדלג על הנימוקים. מאחר שנגמר לי הזמן, אז אני – אני ידוע כמי שמקפיד לא לנצל את החריגות – אני לא יכול להשאיר את ראש הממשלה לבד, לא יכול להשאיר את שר האוצר לבד. סליחה. ראש הממשלה, יש לי ביקורת חריפה עליו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר פה מעל כל במה שהוא לא ייתן לשסות ציבור בציבור – זוכרים את זה? זה מטבע לשון שלו. ישב פה, אחרי דיון רציני שהיה פה, בחוק הגיוס. היה פה דיון רציני, מעמיק, של מתנגדים ותומכים. רציני – אני רוצה לומר לך – לא היו בכנסת הרבה דיונים רציניים כמו בחוק הגיוס. יושב פה בשלוות נפש, רואה לאן שר האוצר מוביל את החברה בישראל: לקרע ולהסתה של ציבור אחד בשני. מעדיף שאת הנימוקים לחוק הגיוס ואת התשובות יענה שר האוצר היהיר, שמשסה ציבור בציבור, במקום לקחת מנהיגות. ואני אומר מה שאומר אורי אבנרי – ובזה אסיים: כבה לפיד. ואני מקווה שלמדינת ישראל ולעם ישראל יהיו מנהיגים יותר טובים ויותר ראויים, ומי ייתן שיידלק הלפיד ויהיו לנו מנהיגים יותר טובים מאשר יש לנו היום. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יוני שטבון:> הכרזת מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה: הצעת חוק להסדרת תוצרת אורגנית (תיקון מס' 2), התשע"ג–2013. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: פגיעה בזכויותיהם של ילדים עם מוגבלות במקומות ציבוריים, הצעתה של חברת הכנסת יפעת קריב. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. 15 דקות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אנחנו, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נמצאים אחרי ט"ו באב, שהוא יום שמח, כבוד השר, אבל משום מה אני מרגיש יותר קרוב לפורים. יש איזושהי תחרות תחפושות, כי אני שומע כל מיני דברים – אני אומנם לא בוגר הכנסת הקודמת, אבל בכל זאת קצת מעורה, ואני שומע כל מיני קולות וכל מיני דברים, ואני חושב שאם היו שמים מסך כאן במליאה, והיו מדברים מי שהיה שר האוצר, או מי שהיום שר האוצר, או מי שיהיה שר האוצר – ובעצם, אני לא רואה את ההבדל בין אף אחד. אני לא רואה את ההבדל, ואני לא מצליח גם להבין איך יכול לעמוד כאן שר אוצר ולספר בפתוס על דברים חדשים שהולכים לקרות לנו, כשהכול אותה מנגינה, הכול אותו דבר. אני רוצה שתדמיינו בעיניכם ותגידו לי מי אמר את הדברים הללו – אני מצטט: הצעדים האלה, גזירות כלכליות, הם לא כיפיים, והם לא נעימים לי כשר אוצר, אבל כל בר-דעת מבין שאנחנו עושים את זה כדי לשמור על כלכלת ישראל. אני מדלג: ממשלות שלא פעלו בזמן, בנחישות ובאחריות, גרמו נזק אדיר לאזרחים שלהן. אני לא אתן לזה לקרות – אני מוסיף: זה לא במשמרת שלי. תכף תדעו מי אמר מה. אנחנו מביאים צעדים מדודים. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, על אותם דברים, הביע תמיכה בשר האוצר – אנחנו עוד לא יודעים איזה שר אוצר זה, תכף נגיע לזה: הצעדים המובאים היום לממשלה הם כואבים, אבל כואבים פחות ממה שנצטרך לעשות בעתיד אם לא נפעל מיידית. אני רוצה להדגיש: הצעדים שראש הממשלה ושר האוצר מביאים עכשיו, הם לא רק חיוניים אלא גם צעדים אמיצים. בקריירה שלי ראיתי מספיק ממשלות שאמרו: יש גם מחיר, הבה נחכה ומישהו אחר יטפל בזה. לטענה זו, אומר הנגיד: אני אומר בפה מלא, יש צורך לטפל מייד, והטיפול עכשיו הוא צעד אחראי ואמיץ, ואני מגבה את ראש הממשלה ואת שר האוצר. ואת כל הציטוטים האלה אמר השר יובל שטייניץ, לא יאיר לפיד. אבל אנחנו – אני לא יכול להגיד על עצמי – מבוחרי יש עתיד, אבל לפחות אותם חצי מיליון בוחרי יש עתיד אמרו לעצמם: ואללה, כשהאיש שלנו יגיע ויהיה שר האוצר, זה לא יהיה מפטירין כדאשתקד. האיש הראה לנו על ה-this is the bomb. איפה הקו האדום, כולנו זוכרים את זה עוד, בלגלוג על ראש ממשלה שייצג אותנו באו"ם, אבל זה בסדר – בשביל ההמחשה זה בסדר. והוא צייר בטוש אדום איפה הקו האדום של מעמד הביניים. הקו הזה, אדוני סגן שר האוצר, מטפס ועולה הלאה. שום בשורה חדשה, שום תוכנית אטרקטיבית שמביאה אתה צמיחה. דיבורים – דיבורים על מה יהיה ועל דברים טובים שיקרו; תמיד דיברו על זה, תמיד אמרו: צעד אחראי שישמור על כלכלת ישראל ועל מקומות העבודה של האזרחים, אנחנו לא רוצים עוד מובטלים, אנחנו רוצים שישראלים יעבדו ויתפרנסו – גם אז האדם העובד היה במרכז – וזה מה שנעשה במדיניות אחראית. מפטירין כדאשתקד, שום דבר חדש. אני יכול לצטט לכם גם את שר האוצר מלפני שנתיים וחצי: אני מקווה שלא יהיו גזירות נוספות, ויותר מזה, לראשונה אנחנו מכריזים – מיקי, את זה אתה הכרזת פה – מלחמה על ההון השחור – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מאבק. מאבק. <יעקב אשר (יהדות התורה):> מהפך? מהפך. פעם זה היה מלחמה, לפני שלוש שנים, כשבינתיים ההכנסות רק ירדו – עכשיו זה מהפך. איך אומרים, מה אתה רוצה מהפח? חברים יקרים, הטרמינולוגיה אותה טרמינולוגיה, המילים הן אותן מילים, התוכנית היא אותה תוכנית, של אותם פקידים. רק אני אומר לך משיחות עם פקידים מהאוצר, שעם יובל שטייניץ זה היה טיפה יותר קשה. עם שר האוצר שלנו החדש זה יותר קל. אבל אלו אותן מילים, אותה מכבסת מילים: הוא מדבר על עוד שנתיים, עוד שנה וחצי, הטרמינולוגיה היא אותה טרמינולוגיה – הפתוס הוא אחר, אין שום ספק. ואני חושב שאחד הדברים המאפיינים ביותר את הממשלה הזאת – ותראו, אנחנו כולנו מדברים על הממשלה הזאת ומדברים על יאיר לפיד, זה נכון, כי אני לא רואה בשטח ראש ממשלה, אני לא רואה מנהיגות. באמת, כרגע אנחנו מדברים על מי שמוביל את הממשלה הזאת, שעומד ומשכנע שקיצוץ במגזרים מסוימים יביא מזור, שבעוד שנה וחצי הכול יהיה נהדר. הכול נדחה, הרי מי יבדוק את זה בעוד שנה וחצי? מי יבדוק את זה בעוד ארבע שנים? אם ניקח את מתווה פרי, מי יבדוק מה קורה בשטח כרגע? על זה לא נותנים דין-וחשבון. תאמינו לי שאחר כך יהיה קורבן אחר, אולי, בעניין הזה של מי אשם. אבל יש הבדל אחד, בין אדם שיודע לדבר ואדם שיודע לעשות. אדם נמדד, מיקי, ואתה יודע את זה, בתוצאות שלו. אדם נמדד בעשייה שלו. כשאני מסתכל על הרקורד – תמיד צריך להסתכל על הרקורד. אתם יודעים, כשבא מישהו להתקבל לעבודה אז יש כל מיני תנאי סף, רוצים תעודות כאלה ואחרות, אבל מסתכלים מה הוא עשה קודם. הרקורד של שר האוצר, ואני לא אומר את זה כפגיעה, אני אומר את זה כמציאות, כעובדה, הרקורד שלו זה מאמרים, פרשנויות. הוא אף פעם לא עמד במבחן, האם כל הדברים האלה שהוא אמר, כתב באיזה טור ובאיזה עיתון, באמת התקיימו או לא. הרי אין לזה מבחנים, אין מבחן לפרשנים. לראשי עיר יש מבחן, למפקדי מחוז, למנכ"לים של חברות תחבורה. אין מבחן לאחד שיודע לכתוב. הוא טעה, הוא כתב שתפרוץ מלחמה ולא פרצה מלחמה, או הפוך. מי בודק את זה? באיזה מבחן הוא עמד? כשבאים ומטפלים בכלכלה צריכים לבדוק מאיפה התחזיות שלך. מאיפה אתה לוקח את הדברים? הרי עמד בן-אדם, אותו איש שהיום הוא שר האוצר, עמד לפני שישה חודשים, חמישה חודשים, ארבעה חודשים, ואמר: לא עוד העלאת מסים; תקף את הממשלה בצורה – ואת ראש הממשלה באופן אישי ואת שר האוצר על הבור, אמר שלא יהיו יותר העלאות מסים, שלא תהיה פגיעה במעמד הביניים, שלא יהיה זה, שצריך מדיניות אחרת, הכול חדש, הכול יפה. אבל לא עומד מאחורי הדבר הזה כלום. אנחנו ארבעה חודשים אחרי, והאיש עושה אותו דבר שעשו האנשים שהוא תקף בכושר רטורי שאין לו מתחרים. This is the bomb, this is the fuse. מה החידוש? כמה חושבים שאנשים מטומטמים? האדם בנה את עצמו פוליטית עם מפלגה של 19 מנדטים על הקושי של אנשים, הוא בא ואמר: לא עוד. אז זה נכון שיש הבדל אחד, יש דבר אחד שהוא כן עומד בו. דבר אחד – מלחמה במגזרים מסוימים, שמה לעשות, הוא לא אוהב אותם. הוא גדל בבית שלא אהבו אותם. אני לא בא אליו בטענות. אבל חוץ מזה? איפה האומץ הציבורי כשאתה עומד בפני עופר עיני ומציג את זה כהישג גדול שמנעת איזו עלייה שהייתה צריכה להיות? היו פה מלחמות הרבה יותר גדולות עם ההסתדרות בעבר. הוא מפחד מעופר עיני, אבל הוא לא מפחד לקצץ והוא לא מפחד לטפל במגזר בו-זמנית בתוך חודשיים בכל דבר: בגנים, בבתי-הספר, בישיבות, בארנונה, במעונות ובכול. זה כן, פה הוא חזק. הוא לא רק חזק, הוא גם נהנה מזה. אבל לטפל בדברים הגדולים – זאת רק מכבסת מילים. בינתיים עוד לא נעשה שום צעד אמיץ. גם כל הדיבורים על הפרטת חברת החשמל והורד מחירי החשמל, הכול זה הקמת ועדות. מקימים ועדות. אני אראה לכם ציטוטים – פשוט הזמן לא ייתן לי – כמה הדברים הללו כבר נאמרו כאן בדוכן הזה לפני שלוש וארבע שנים ובוועדות של הכנסת. מה, הוא קוסם? אז תבוא ותגיד שהתפקיד הזה הוא קשה, טעיתי, נפלתי, לא הבנתי בזה כלום. אני לא הולך לדאוג למעמד הביניים בתקופה הקרובה, כי אני לא יכול לדאוג לו. אני לא יודע לדאוג לו, אין לי אומץ לדאוג לו. במקום זה מה הוא אומר? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא יקרה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> ומה הוא אומר במקום זה? יש לו טיעונים. אמר כאן שר האוצר, נדמה לי אתמול, כשהוא פנה לחברי האופוזיציה; הוא אמר: מה אתם הייתם עושים במקומי? כאילו איזה טיעון? מה קרה, מישהו הכריח אותך להיות שר אוצר? מה הייתם עושים במקומי? זאת אומרת, שיקרתי את כל עם ישראל אבל מה אתם הייתם עושים במקומי? מה אתם הייתם עושים, אני מצטט את שר האוצר העכשווי, אם הייתם נתקלים בחיים האמיתיים? הוא נתקל בחיים האמיתיים, לא בפייסבוק ולא במסיבות עיתונאים לפני בחירות. איזה טיעון זה? במקום זה מוכרים אשליות, מוכרים אשליות ומוכרים אותן לעם שלם. העם הזה יוכל לבחון את זה בעוד שנה או שנה וחצי, כשזה יהיה מאוחר מדי מבחינתו. זאת השיטה. זאת השיטה שהולכת לאורך כל הדרך. הרבה מלל, הרבה דיבורים, הרבה פתוס. בואו דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם היום היה יאיר לפיד יושב-ראש האופוזיציה והתקציב הזה היה מגיע היום. מיקי, אתה היית יושב לידו והוא היה נותן לך כל פעם ואומר לך: תצעק גם אתה. מה היה קורה פה במליאה? הוא היה צועק: איפה הכסף? הוא היה צועק: אתם גומרים את מעמד הביניים. הוא היה אומר את זה בפתוס, עם תנועות הגוף, עם החיוך בזמן ועם החשיבות בזמן אחר. מה היה קורה פה? על אותו תקציב שהוא מביא? הרי הוא כבר עשה את זה. הוא תקף אישית את ראש הממשלה ואת שר האוצר שנרדמו בשמירה. אותו דבר היה קורה. ומוכרים דברים, מספרים הזויים. עברתי היום על קצת דברים, אני כל פעם רואה מספר אחר. תגידו לי כבר מה המספר. אומרים שבחינוך התקציב עלה ב-6 מיליון שקלים, נכון, אדוני סגן השר? כאן לפני יומיים אמר שר האוצר: 9 מיליון שקלים. תקציב הבריאות, לפני יומיים אמר כבוד שר האוצר, עלה ב-1.2 מיליארד שקלים. לפני שבועיים או שלושה, אני אראה לכם ציטוט, אומר שר האוצר בכבודו ובעצמו, בנאום כאן במליאה, שתקציב הבריאות עלה ב-3 מיליארד שקלים. אנחנו יודעים טוב מאוד שתקציב החינוך לא עלה, לא ב-9 וגם לא ב-6. זה נכון שמספרית יש 6 מיליארד שקלים יותר, אבל זה הסכמי שכר של מורים, זה לא משהו חדש. זה גידול טבעי. אין תוכנית אחת חדשה בחינוך השנה. אין המשך של תוכניות קודמות בחלק גדול מהתוכניות. ישבנו בוועדת חינוך, קיבלנו את הסקירה. חבל שעמרם מצנע לא פה, אבל הייתה ועדה בוועדת החינוך. פרויקט שמפסיק השנה. ב-2013 הוא היה צריך לגדול והוא הופסק. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אשר, שים לב לשעון. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תמיד צריך להסתכל כלפי מעלה. אז מוכרים אשליות, אז תאמרו את האמת. יאיר לפיד, הקדוש-ברוך-הוא חנן אותך בשפה יפה, תגיד את האמת בשפה יפה. אל תמכור אשליות. ובדרך מה יקרה? הרי התקציב הזה הוא תקציב שיביא להרבה מאוד כאב, הרבה מאוד עוני. הולכים ומקצצים בקצבאות ילדים. אז מה עושים? מקימים קרן לשר הרווחה, של 200 מיליון שקלים, בשביל להאכיל את הילדים שיורעבו מהקיצוץ בקצבאות. איפה ההיגיון? איפה השכל? איפה החידוש? איפה המבט הרחב? בונים בית-חולים בגלל שלא רוצים לטפל בגשר. השיטה הזאת, אדוני היושב-ראש, היא שיטה שהולכת לאורך כל הדרך. אני רוצה לסיים בדבר אחר, שהולך באותה שיטה. לצערי הרב, בחודשים האחרונים, במקום שתהיה יותר התקרבות בין ציבורים שונים בארץ – ובמשך שנים היה שקט מאוד, גם בין חרדים לבין חילונים, גם בין דתיים לבין חילונים, גם בין דתיים לבין חרדים – ישנה היום מגמה שתופסת לצערי תאוצה, שוב בעקבות הממשלה הזאת. הממשלה הזאת, עד שלא יהיה לה מנהיג, אני אקרא לה ממשלת יאיר לפיד. אני מודאג ממה שקורה. אני אומר את זה כאיש ציבור חרדי, שידע – ואתה יודע, מיקי, שמכיר טוב את הציבור שלנו – לעשות הרבה מאוד דברים בתוך הציבור שלו בעיר שהיא העיר כמעט הגדולה ביותר של הציבור החרדי. אני מודאג. אני אומר לך: אני מודאג ואני מודאג מאוד. אם היה מותר לעשות פה את מה שעשה יאיר לפיד במסיבת העיתונאים, הייתי מראה את עם ישראל בתוך הציור של הפצצה הזאת, כי הוא עם ששזור מהרבה מאוד גוונים, שלאט-לאט מצליחים לחיות יחד למרות חילוקי הדעות ביניהם, האידיאולוגיים ואפילו הקשים. ואם this is the bomb, הפיוז זה יאיר לפיד. הוא רוצה לפוצץ את הדבר הזה, זו המטרה המוצהרת שלו, כדי שבעשן הסמיך הזה הוא ימשיך למכור לנו לוקשים על תקציב יותר טוב, ימשיך לעבוד על אנשים שבחרו בו ועל אנשים שלא בחרו בו, אותן משפחות עניות ששני בני-הזוג עובדים ולא מרוויחים את מה שריקי כהן הייתה צריכה להרוויח לפי מה שאומר כבוד השר. אני אומר, תעצרו את הפיוז הזה, תעצרו את הדברים האלה. ואני קורא לראש הממשלה, לנשיא המדינה, ליושב-ראש הכנסת: צריך פה מנהיגות. אין פה מנהיגות, נותנים לאנשים צעירים שכל ניסיונם הוא רק לכתוב מאמרים, לטפל בעתיד של עם ישראל. תיזהרו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס. לאחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת גטאס, חצי שעה, לפי החלטת הסיעה שלך. <באסל גטאס (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני חבר הכנסת, גברתי מזכירת הכנסת, אני עומד כאן ובאמתחתי הרבה מה להגיד על עניין התקציב. אומנם הוקצבה לי חצי שעה, אני מקווה שאספיק להגיד הכול בחצי שעה, ואם לא, אולי אזדקק לעוד כמה דקות. אולי צירוף מקרים טוב גרם השבוע לכנסת לדון באותו זמן גם בחוק התקציב וגם במה שנקרא חוק המשילות. הטיפול בחוק התקציב, שמתרחש עד עכשיו ויהיה גם בשבוע הבא, חשף בפנינו תמונה אמיתית על המשילות בישראל – שמה שחסר לממשלה הוא לא משילות, מה שחסר לכנסת זה יותר עצמאות, ומה שאנחנו סובלים ממנו זה עודף משילות של הממשלה. הטיפול בתקציב, קודם כול בצורת הבאתו והנחתו בפני הכנסת כחוק ההסדרים, שהיה מלא, גדוש בסעיפים שאינם ראויים להיכלל בחוק ההסדרים – מה שנקרא חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים – מזל שהכנסת והיושב-ראש עמדו על שלהם בשביל להוציא מתוך חוק ההסדרים הרבה סעיפים ולהעביר אותם למסלול של חקיקה ראשית. אחר כך, הטיפול במה שנשאר בתוך חוק ההסדרים, בוועדות השונות, במיוחד בוועדת הכספים, שהועברו אליה 90% מהסעיפים של חוק ההסדרים. צורת הטיפול וההתנהלות של האוצר מולנו, מול חברי הכנסת ומול הוועדות, היא צורה, אולי המילה היפה ביותר שאני יכול להשתמש בה זה אי-שקיפות, זה זלזול באינטליגנציה של חברי הכנסת, זה שינוי במספרים, זה זריקת מספרים לאוויר, ואני אביא דוגמאות. כנראה, התנהלות המשרד משנים, מימים ימימה, היא שחברי הכנסת לא מבינים עניין, בסופו של דבר יש קואליציה–אופוזיציה, יש מי שירים יד, יגידו לו להרים יד, ירים יד. והיום האחרון של ההצבעות בוועדת הכספים, זה היה מחזה מביש. מביש. אני מדבר בעיקר על יש עתיד. יש לי חשבון ארוך, אני אתחשבן אתכם היום. אני לא חבר ועדת הכספים; עד לפני שבועיים, כשהפכתי להיות ממלא מקום. הקפדתי על כל הדיונים, למדתי את התקציב הרבה שעות, תאמינו לי, ימים ולילות ביליתי שם. אני יושב וחברי הקואליציה מתחלפים להם, בהצבעות הגורליות. אני מסתכל מסביבי, רואה אנשים שלא ראיתי, בחיים שלהם לא נכנסו לוועדת הכספים ולא דנו אפילו שנייה. מה זה, ככה מנהלים מדינה, ככה מנהלים תקציב? בקיצור, הפיכת הכנסת וועדת הכספים לחותמת גומי דה-פקטו בידי הקואליציה, זה נקרא עודף משילות. מה שצריך לחפש רונן הופמן, ואחרים, זה איך להבטיח עצמאות יתר לחברי הקואליציה; בשיטה הקיימת, אני לא מדבר עכשיו על שינוי שיטת ממשל ולהפוך את ישראל למדינה רפובליקנית, מדינת נשיא. אבל בשיטה הקיימת, איך לעגן את עצמאותם של חברי הקואליציה מול הטירונות של הממשלה, זה מה שדרוש. אני הסתכלתי בעיניים של חברים מיש עתיד, והם כמה פעמים הורידו את העיניים שלהם כשהצביעו. אני מדבר כי יש לי עדיין זיק של תקווה, יש אנשים טובים ביש עתיד, באמת, זו טירונות, אבל הטירונות הזאת עולה בשנה וחצי, זה לא תקציב של שנה. פעם שנייה תפגשו את התקציב בסוף 2014. מה יקרה בתקופה הזאת? אדוני השר, אני אומר לך, מדברים על משמעת. אני לא יודע אם יאיר לפיד יודע היטב מה זאת משמעת פיסקלית, אבל הוא בהחלט יודע, טוב מאוד, מה זאת משמעת קואליציונית. מה שעשיתם במשמעת הקואליציונית, הגורפת, הדורסנית, לא ראיתי, אפילו בליכוד לא היה דבר כזה. היו קולות נגד, היו קולות של הססנות, של אולי לחפש דרך אחרת. זה לא נעשה, זה לא נעשה, וזה אומר דורשני. באותו שבוע מביאים הצעת חוק, שגם אתם שותפים לה, לחיזוק המשילות. מצד אחד עודף משילות, דורסנות, אין כבוד עצמי לכנסת ולוועדות שלה, ומצד שני רוצים עוד יותר משילות. more of the same. more of the same – זה אומר יותר שחיתות, יותר דורסנות, יותר אי-שקיפות, יותר זלזול. זה more of the same. מה יש בשיטה? מה שזקוקים לו זה תרבות שלטונית, לא יתר משילות. צריך תרבות שלטונית, ותרבות שלטונית לא עושים בחוקים. כל החוקים שבעולם לא עוזרים להנחיל תרבות שלטונית אמיתית, תרבות שלטונית שתדבר על ערכים של שקיפות, של שירות, של הנגשת מידע לאזרח, שבבסיסה האזרח, כבוד לאזרח. איזונים ובלמים עצמיים – לא צריך תמיד – האיזונים והבלמים צריכים להיות מינהליים ובהוראות. תגמול על-פי הצלחה, על-פי יכולות, ולא על-פי קשרים וכישורים. לצערי, התרבות הקיימת היא תרבות של הולכת שולל, הסתרת מידע, שליחת יד לכיס של הציבור. אני אביא לכם דוגמאות. התפיסה השלטת בתרבות הזאת, הקיימת, שהאזרח הוא קודם כול משתמט. משתמט מחובותיו, משתמט מתשלום מסים, והוא צריך להוכיח את ההפך, בשביל שיקבל את מה שמגיע לו או יקבל את היחס הטוב, והאדיב והמכובד. תרבות שמקדשת את המטרה, מצדיקה כל אמצעי, כולל רמיסת זכויות בסיס, את זה, יאיר לפיד, צריך לשנות, וכבוד השר פרי. לזה נדרשים לא למשילות יתר, שתביא, כפי שאמרתי, יותר מכל מה שהזכרתי קודם: יותר שחיתות, יותר קומבינות, יותר עריצות, יותר אי-פיקוח ואי-שקיפות. אני אומר לכם: כל העוולות הנעשות בשם הציבור ונגד טובתו האמיתית נעשות בשיטה הזאת, כולל – התרבות הזאת, אתם יודעים, תרבות, באופן כללי, זה לא בין יום ולילה. לא הממשלה הזאת אחראית לתרבות השלטונית השלטת, הדומיננטית. ההגמוניה של התרבות הזאת זה עניין של עשרות שנים, של הרבה ממשלות, של העברת תקציבים, כולל להתנחלויות, לעשות בתקציב הביטחון ככל שעולה על רוחך. כל אלה נעשו – העוולות – תחת ההגמוניה של התרבות השלטת. אני מתחיל להביא לכם דוגמאות, שלא יגיד מיכאל לוי שרק האשמות. ואני באמת ובתמים – ואמרתי את זה ליאיר לפיד ביום השבעתו, שהוא זקוק לעזרה ולשמוע הרבה דעות, לפני שהוא מחליט. זה או שהוא נולד, יעני הדנ"א שלו הוא של New Conservative, של שמרן, ניאו-שמרני, ואני לא מאמין לזה, או שהנחילו לו – תפסו אותו, אמרו לו: זו השיטה, זו התיאוריה, זה המודלים היחידים הקיימים. ככה אנחנו יכולים לגבות יותר כספים, ככה אנחנו יכולים לצמצם את התקציב. ומאז הוא לא היה מוכן לשמוע אפילו דעה אחת, ושוב ושוב עלה הסגן שלו לכאן, וענה לנו בצורה מאוד לא מקצועית, אני מצטער להגיד, על כל טענה וטענה, שזה סתם, שאנחנו מתחשבנים עם יאיר. אני אין לי חשבון עם יאיר לפיד, חוץ ממה שהוא מביא לנו ומה שאנחנו רואים לנגד עינינו בתקציב הקיים. אפילו אם הוא היה מביא את התקציב הזה, אבל עם ניצנים של שינוי, ניצנים של שינוי, עם הצהרות – איפה, איפה הוא מוביל את הספינה הזאת, מילא. מילא. יכולים לקבל. נגיד, האיש לא היה לו הזמן, לא הייתה לו היכולת, הוא מוכרח עכשיו לקצץ, הוא מוכרח, אבל אתם יודעים מה? יש לו משנה סדורה. יש לו משנה סדורה, הוא הולך לשנות. הוא אומר: מע"מ אני מגדיל ב-1% ב-2013, 2014; אני מקטין ל-16%, ואחר כך ל-15%, ואחר כך ל-14%. למה? כי אני, בתור משרד האוצר החדש, הולך לשנות את שיטת המיסוי בישראל. אבל הוא לא עושה את זה. ולהבדיל ממדינות אחרות ב-OECD, אותו מועדון של מדינות שישראל כל כך השתוקקה להיות חברה בו, אני מביא לכם איך – מה הרכב המיסוי באותן מדינות, בממוצע: בישראל 32.6% מהתל"ג זה הכנסות ממסים. 32.6% מהתל"ג. ב-OECD זה קצת יותר – קצת יותר זה טוב, זה לא רע. זה לא שהאזרח יחסית משלם יותר, אלא שבסך הכול הכנסות המדינות האלה ממסים היא 34.1%. אבל פה מסתיים הדמיון. מה השוני? המסים הלא-ישירים, העקיפים, הרגרסיביים, בישראל הם 50% מהכנסת המסים. 50%. יעני, המיסוי הישיר, הפרוגרסיבי, הוא 50%. ב-OECD 62% מההכנסות ממסים הן מסים ישירים. האם יאיר לפיד מוביל למצב של הממוצע של ה-OECD, שאנחנו יותר ויותר הולכים לכיוון של מיסוי ישיר, שהוא יותר צודק, ופחות לכיוון מיסוי רגרסיבי, שהוא פוגע בכולם באותה צורה? לא. התחיל בהעלאת המע"מ בצעד דורסני. אפילו לשמוע על מע"מ דיפרנציאלי לא רצה. ומיקי לוי כאן, הבאתי לו מסמכים, בשביל להוכיח לו כמה ארצות באירופה מיישמות מע"מ דיפרנציאלי. אבל עוד, עוד יותר, נתון עוד יותר גדול, חשוב: ביטוח לאומי מהכנסות המדינה בישראל, ביטוח לאומי מעסיקים, שמשלמים המעסיקים, הוא 1.5%. 1.5% זה מה שמוציא המעסיק בישראל מכיסו כדי לשלם עבור העובדים שלו ביטוח לאומי. 1.5% מהתל"ג. ב-OECD – 5.4%. זה פי-שלושה ומשהו. למה? כי בישראל לא מטילים, כפי שצריך, על המעסיקים לשלם ביטוח לאומי. מטיבים עם המעסיקים במקום להטיב עם העובדים. מרכיב חשוב מאוד במדיניות הזאת, שדה-פקטו מובילה ליתר משילות, אפילו ללא החוק, זה היה מבנה התקציב. עליתי וירדתי לממ"מ השבוע, בשבועות האחרונים, כמה פעמים, כדי להבין כמה סעיפים בתקציב, והתברר שהמדיניות של הממשלה, כבוד השר, היא לכנס כמה שיותר סעיפים בסעיף אחד. יעני, לדוגמה, המשרד לביטחון פנים, הרכש – סעיף אחד. מיליארד שקל רכש, לדוגמה. עכשיו, זה רכש – יכול להיות סולר לרכבים, ויכול להיות הרכבים עצמם. זה שני מוצרים שונים לגמרי: רכש של סולר, או רכש של דברים שהם מוצרים לא בני-קיימא, שונה לגמרי מרכישת נכסים שנחשבים נכסים יותר קבועים, שאפשר להפחית אותם. בתוך הסעיף הזה, אף אחד לא יודע מה קורה. יעני, נטלו מוועדת הכספים – מקווה שהיה פה יושב-ראש ועדת הכספים, בשביל שידע כמה הוא נוטרל בעצם, בכמה מהסעיפים המרכזיים, שכל פעם היה צריך לחזור חשב המשרד, במשרד האוצר, לוועדת הכספים. עכשיו הם לא צריכים לחזור. זה עוד צעד, לדעתי, מוציא את – מעגן את השיטה של להפוך את הכנסת יותר ויותר ללא רלוונטית בכל מה שקשור לפיקוח על תקציב המדינה. אני מביא דוגמאות לאי-שקיפות לא רק בעניין של הכנסת כמה סעיפים – איך אומרים בעברית merging? <קריאה:> מיזוג. <באסל גטאס (בל"ד):> מיזוג, מיזוג כמה סעיפים של משרדי ממשלה – אף מילה רעה לא אמרתי עליכם. <קריאה:> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> אף מילה רעה לא אמרתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ארבע דקות ארוחת צהריים לכבודך. <באסל גטאס (בל"ד):> לא, מגיע לך. בתיאבון, מגיע לך. אתה תספוג עכשיו עוד הרבה. אני לא סיימתי. הגענו בשבוע שעבר לישיבה של ועדת הכספים – מגלה לנו בשמחה רבה יושב-ראש הוועדה מה שקראנו בבוקר ב-ynet, שיש דיל עם שר האוצר שמפחית את הגזירות, 3.5 מיליארד שקל. כמובן, התגובה הראשונית, אתה מברך, אתה אומר, זה שיטת העז, לא העז, אתה מסתכל קצת יותר, רואה שיש דברים שעמדנו כאן על הדוכן וצעקנו עליהם, כמה וכמה וכמה פעמים, ומיקי לוי עלה פעם אחר פעם אחר פעם ובהינף יד זלזל בכל מה שאמרנו – שדווקא אומצו. במיוחד שיטת המיסוי: במקום להטיל מס הכנסה על יחידים 1.5% על כולם, עשו את זה מדורג, עד 14,000 שקל – 1%. זה דווקא עיקרון טוב, הדיפרנציאליות בגזירות, זה מה שעמדנו כאן וביקשנו פעם אחר פעם. אבל, אני אומר, מאיפה אתם מממנים את הקיצוץ בגזירות? טוב, שולפים לנו דף – אני מביא את זה כדוגמה, יש עוד הרבה מה להתחשבן – יש 500 מיליון שקל, חצי מיליארד שקל, כבוד סגן השר, ששכחו מהם. ככה אמרו לי, ככה אמר ניסן, אפשר לחזור לפרוטוקולים. מה זה? זה דיבידנדים של חברות ממשלתיות. א. אני לא קניתי את זה. בגיל הזה אני לא קונה דברים כאלה. אולי הם הסתירו את זה מאתנו ועכשיו רצו לחפש מקור, אז גילו את זה. אוקיי? וככה התבטאתי, אמרתי לו: זה לא יכול להיות, הם פשוט מרחו אותנו, אמרו שאין הכנסות כאלה, ועכשיו, בגלל שהם צריכים לחפש מקור, אמרו שיש חצי. אבל אני הולך וחוזר וקורא בתקציב, ואני מגלה שדווקא תוקצבו בהכנסות של המדינה 325 מיליון שקל מדיבידנדים של חברות ממשלתיות. כלומר, הם מרחו עכשיו את ניסן. ניסן כנראה לא יודע על כל פרט. כלומר, מה-500 מיליון שקל, שכביכול כולם באים לכסות את הקיצוץ בגירעון, 300 היו כבר בחשבון. יעני, יש כבר גירעון של 300 מיליון שקל. מה זה 100 מיליון שקל, כבוד סגן השר? מה זה, זה מוצאים ברחוב? 100 מיליון שקל זה כלום? אפילו אם התקציב הוא 395 מיליארד. 100 מיליון שקל, או 300 מיליון שקל, זה סכום עתק. 500 מיליון שקל זה סכום כפליים עתק. אומרים לנו: 500 מיליון שקל לא נחשבו, עכשיו גילינו אותם. אני חוזר לתקציב, אם אתה רוצה לראות בהכנסות של המדינה, אתה רואה שדווקא היו, בהכנסות ל-2013, 325 מיליון שקל. מה עם הרפורמה בגבייה? אנחנו יושבים על חוק הסדרים, מתווכחים על עשרות סעיפים – בשביל לתת לכם, אתה אמרת, מהפכה שלמה, נושא של העמקת הגבייה ומלחמה בהון השחור. בדוח של מבקר המדינה – קיימנו השבוע ישיבה של ועדת ביקורת המדינה – התגלה שיש 63 מיליארד שקל חובות רשומים של המדינה, ועוד 60 מיליארד שקל חובות לא רשומים. רשות הגבייה מתוקצבת ויש צוות, ועכשיו יש לה את כל הסעיפים המאושרים, החוקים הרלוונטיים, בשביל לבצע את מה שהיא צריכה לבצע. אני שואל אותם: כמה תוקצב בתקציב המדינה הקיים, עכשיו, 2013–2014, כמה שמתם הכנסות מאותם חובות? מה שנקרא debt recovery, כמה אתם עומדים להכניס כתוצאה מכל זה? אומרים לי: אפס. איך זה יכול להיות? 2013 – אפס, אני מבין. אבל 2014? שנה וחצי. אתה יודע מה, 8 מיליארד מה-123 הם של רשות המים. אני אומר להם: זה חובות שהם soft, זה חוב שהוא נזיל וצריך ללכת לגבות אותו. דוגמאות שהיה אפשר – חוץ מהמיליארדים של הרווחים הכלואים. אתה יודע מה, אני לא רוצה להגיד, זה כבר נדוש; או הוויתורים על מס הכנסה לחברות הגדולות, זה נדוש. אני מדבר על חובות של המדינה, שהיא יכולה ללכת לגבות. הקמתם רשות מתוקצבת במאות מיליוני שקלים, 100 עובדים יש להם. למה לא לשים להם יעדים? השנה 3 מיליארד, בשנה הבאה 10 מיליארד שקל. אולי היינו יכולים להוריד את הגזירות של קצבאות הילדים, אבל מי אכפת לו מהקצבאות, קל ללכת ולקצץ שם. סיפור ענק – אמר אתמול דב חנין שיש פה, בתוך האולם הזה, בתוך התקציב, עומד פיל גדול, שנקרא הכיבוש. אני אומר לכם שבתוך התקציב הזה עומד פיל ענק שאף אחד לא רואה אותו ואף אחד לא רוצה לראות אותו, וזה הקשר בין תקציב המדינה והביטוח הלאומי. רבותי, מה שקורה שם, הדבר – אני אומר, קשר שתיקה. לא רוצה להגיד שערורייה; הוא שערורייה בסוף, אבל זה קשר שתיקה. כי גם מהאופוזיציה לא שמעתי מילה על הביטוח הלאומי. שלי יחימוביץ לא רוצה לשמוע. הביטוח הלאומי והקשר הגורדי הזה עם תקציב המדינה, זה נושא ענק. חברי הכנסת כולם לא יודעים, לא יודעים, לא יודעים, שהביטוח הלאומי מסבסד את תקציב המדינה ב-6 מיליארד שקל שנתי. יעני, אם הקשר בין שני המוסדות האלה, המוסד לביטוח הלאומי, משרד האוצר, תקציב המדינה, מתנתק עכשיו, הגירעון של תקציב המדינה גדל ב-6 מיליארד שקל. זה לא אני אומר – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> המפלגה שלך לא פה. ואתה אומר: שלי יחימוביץ לא רוצה לשמוע? איפה המפלגה שלך? לא, באמת. מה זה? <באסל גטאס (בל"ד):> לא, אני מתוך כבוד רציתי שאת תשמעי את הסיפור הזה, כי חנין פה – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> בסדר, כן, כן, אבל זה נשמע כאילו זה חלק מובנה מהנאום. <באסל גטאס (בל"ד):> לא, דווקא תודה שבאת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שלי גם דיברה וגם שמעה אותך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> כן. <באסל גטאס (בל"ד):> העניין של הביטוח הלאומי והקשר שלו עם תקציב המדינה זה עניין מרכזי. המדינה בעצם משתמשת בכספים שלנו, חסכונות של האנשים, בסדר גודל של 180 מיליארד שקל, ולא מחזירה אותם. היא משלמת רק את הריבית. 6–7 מיליארד שקל שנתי, היא מחזירה, ריבית, והקרן לא מחזירה. המדינה בעצמה מקימה ועדה לבדיקת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי, מתריעים על המצב הרגיש פיננסית, החלש – אני לא רוצה להגיד יותר – על הגירעון האקטוארי הענק של הביטוח הלאומי, ואומרים וממליצים לממשלה סל של המלצות. מי שעשה את זה, שר, שכנראה הצטיין ברפורמות, כחלון, שהתחיל בזה, אמרו לו: מספיק הרפורמה שהצלחת בה בתקשורת, בביטוח הלאומי לא. למה? כי המשרד עשה אחד ועוד אחד וידע שאם הוא יקבל את ההמלצות הוא צריך להמציא מחר בבוקר 6 מיליארד שקל להחזיר לביטוח הלאומי. הבור הזה, של ה-180 מיליארד שקל, ששווה 6 מיליארד שקל שנתי, לא מדברים עליו. פילוסוף מכובד אחד אמר שאם אתה רוצה לדעת את האמת, תחפש את הנסתר, יותר מהגלוי. הנסתר בתקציב הזה זה הקשר עם הביטוח הלאומי. והצורך המרכזי – אני יודע שלא בחוק הסדרים ולא ברפורמה אחת אפשר לעשות את זה, אבל חייבים לצאת לדרך, גם בחקיקה, אם הממשלה לא רוצה לנתק את הקשר בין הביטוח הלאומי לתקציב המדינה. הביטוח הלאומי צריך להתנהל כמוסד עצמאי לגמרי בשביל לקיים את חובותיו כלפי האזרח, על-פי חוק. היום המצב של הביטוח הלאומי – תלכו ותקראו את הדוח של הוועדה לבדיקת איתנות פיננסית – זה מדהים מה שקורה שם. הדבר האחרון שרציתי להתעכב עליו זה עניין התאגידים. חוק המים, זה שוב מגלם בתוכו את כל צורת ההתנהלות של הממשלה עם הכנסת בעניין תקציב המדינה. הביאו לנו את העניין בחוק ההסדרים, שצריך לעשות רפורמה. שוב, רפורמה בתאגידים – להקטין את המספר שלהם מ-55 ל-15. האוצר הכניס את עצמו למלכודת דבש כשאמר שאם אנחנו מקטינים את המספר מ-55 ל-15 אפשר להפחית במחיר המים – מי זוכר בכמה? – ב-5%. זה בשביל לעודד את חברי ועדת הכספים לקבל את התיאוריה הזאת שצריך למזג ולאחד תאגידים. אני לא מתנגד באופן גורף לכל מוסד של התייעלות. אני איש מים, אני מהנדס מים. אכפת לי מכל מקורות הסביבה, במיוחד בעניין המים, ולימדתי וכתבתי על משבר המים ועל מדיניות המחירים והתמחור של המים. מה שנעשה כאן – למה אמרתי "מלכודת"? כי אני אישית התרעתי בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים ואמרתי, אין קשר כמעט בין מחירי המים לבין הקמת התאגידים. במקרה או לא במקרה הדברים קרו והתרחשו באותה תקופת זמן. התאגידים לא שולטים על מחיר המים. היום האזרח בישראל משלם את מחיר המים בשתי מדרגות. יודעים את זה, מי שקרא לאחרונה את חשבון המים שלו. מדרגה ראשונה שנקבעה באופן שרירותי, והתריע – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גטאס, שים לב לזמנים. אתה מדבר חצי שעה ויש עוד 20 שניות. <באסל גטאס (בל"ד):> כן. – – על זה מבקר המדינה, שנקבע 3.5 קוב פר-קפיטה למדרגה הראשונה באופן שרירותי. מחיר המים קפץ ל-9.26 שקל כולל מע"מ למדרגה הראשונה ולכ-14 במדרגה השנייה ללא כל היגיון. אפילו, וגם על זה מתריע מבקר המדינה, שאנחנו משלמים – – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> אני מסיים. תן לי. <היו"ר יוני שטבון:> 30 דקות יכולת לדבר. בשמחה. <באסל גטאס (בל"ד):> מבקר המדינה מתריע שבמרכיב ההון של המים אנחנו משלמים עבור הלוואות שלקחו התאגידים כדי לקנות את הצינורות ואת הציוד שאנחנו שילמנו עליו כשהתחברנו למים. פעם שנייה משלמים. דבר כזה לא מביאים בחוק הסדרים. ביקשתי כמה פעמים להוציא את זה, לפצל את זה, לחשוב איך עושים רפורמה, איך מחזירים לכנסת את הפיקוח על מחירי המים. אבל שוב, זה לא נעשה – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – כי הרצון של הקואליציה הוא לבצע מה שהיא רוצה בלי לקחת בחשבון את מגוון הדעות שהביעו חברי הכנסת. לכן צריך לדחות. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. 15 דקות, בבקשה. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, כנסת מלאה ונכבדה – – <משה מזרחי (העבודה):> אני פה. <עמר בר-לב (העבודה):> – – אני רוצה לדבר על כדאיות כלכלית ולספר קצת מהניסיון האישי שלי מה זה "כדאיות כלכלית". הקמתי חברה בתחום ההיי-טק, בתחום הרפואי, חברה בת עשר שנים, ועסקנו הרבה בפיתוח. היו לא פעם מקרים שכל מיני תעשיות בין-לאומיות פנו אלינו והציעו לנו לפתח נושאים מסוימים שקשורים לנושאים שעסקנו בהם, ואפילו היו מוכנים לממן את זה. כמובן, המוטיבציה של החברה הייתה לעשות את זה, כי הנה, גם מוכנים לשלם לנו כסף, גם אנחנו נפתח, גם תהיה עבודה לאנשים, גם יהיה אתגר – נהדר. אז כמובן, אני האחרון שחושב שאנשים צריכים לבוא לעבודה רק בשביל משכורת, כמובן שצריכים לבוא בשביל ההנאה, אבל חברות עסקיות, בוודאי חברות פרטיות, לא קיימות רק בשביל ההנאה של העובדים, כי יש להם בעלי מניות, ויש להם משקיעים. ואני מצאתי את עצמי לא פעם כמנכ"ל החברה שחייב לקחת בחשבון את האינטרס של בעלי המניות והמשקיעים, וזה לא תמיד היה לפתח רק בשביל לפתח – זה היה לפתח בשביל שאחרי זה יהיה מוצר שיהיה ברור איך מוכרים אותו. לכן נאלצתי לא פעם, למרות שזה סיפק תעסוקה לחברה, להחליט שלא, אנחנו לא נעשה את הפיתוח הזה למרות שמימון יש לנו. במובן הזה אני חושב שאני ונפתלי בנט, שר הכלכלה, באים מאותו מקום – יש לנו אותו ניסיון עסקי. במידה מסוימת, אומנם תיאורטית, גם ליאיר לפיד יש הניסיון הזה, אבל זה רק תיאורטי, כי ניסיון מעשי כזה לא היה לו. המטרה של חברה עסקית זה להגדיל את ההון, או כפי שאומרים – להעלות את ערך המניה. זאת המטרה של חברה עסקית. אבל מדינה היא לא חברה עסקית. למדינה יש מטרות אחרות, וטובת המדינה היא טובה אחרת מאשר חברה עסקית שמסתכמת בסופו של דבר בשורת הרווח בעליית הערך של החברה. האינטרס העליון של המדינה זה לא הגדלת ההון, כי אם טובת אזרחיה. טובת אזרחיה לא נמדדת רק בכסף, היא נמדדת במושגים אחרים לגמרי מהמושגים שבהם נמדדת טובתו של ארגון עסקי, שכאמור הוא למטרת רווח. בעניין הזה יש לי אמפתיה לשר הכלכלה בנט, ואם אני ממש מתאמץ אני יכול להבין – לפחות באופן ראשוני – את התגובה שהוא נתן כאן מעל במה זאת כשהועלתה כאן שאילתה על-ידי חבר הכנסת כבל בעניין מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות. הוא עמד כאן על הבמה הזאת ואמר: למפעל הזה אין זכות קיום כלכלי. מסתכל על הפרמטרים, מסתכל על ההכנסות, מסתכל על ההוצאות; הוא שלח גם בזמנו מומחה לשם. מבחינה עסקית אין לו סיבה כלכלית מובהקת להמשיך את קיומו, אולי; גם על זה אפשר להתווכח, אבל נניח. אבל, כמובן, כמו שאמרתי, מדינת ישראל היא לא עסק; מדינת ישראל יש לה אינטרסים נוספים ויש לה ערכים שלאורם היא פועלת. ואחד הערכים המרכזיים שדובר בו רבות זה יישוב הפריפריה ותעסוקה בפריפריה. שלא לדבר על יישוב באזורים כמו שדרות. אין עיר יותר סמלית משדרות: נמצאת בעוטף-עזה, נמצאת תחת איום ה"קסאמים". ולכן הכדאיות – נקרא לזה ככה, למרות שזאת מילה נוראה – של המשך קיומו של מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות לא מתחילה ולא נגמרת בַשקל. השקל הוא חשוב, אבל יותר חשוב ממנו התעסוקה של האנשים שם, חיזוק היישוב ומתן מקומות עבודה לאנשים שנמצאים תחת איום ה"קסאמים". צריך לעודד אותם. ובסופו של דבר, אם אנחנו מסתכלים על המשמעות הכספית – כל המשמעות הכספית זה איזשהו גישור ביניים של 2 מיליון שקל. אני לא מזלזל ב-2 מיליון שקל, אבל זאת הייתה המשמעות של מה שהם ביקשו בשביל להביא אותם ל-15 חודשים מהיום, לזמן שהגז יגיע לשם, וכל הוצאות הייצור שלהם יֵרדו בצורה דרמטית, והם יוכלו להמשיך להתקיים ולהמשיך לספק מקומות עבודה ל-50 משפחות. אני הייתי שם, ראיתי את האנשים. חלקם אנשים מבוגרים, בגילי, בגילנו, אלה שבצד הזה. עם כל ההערכה – אולי אפילו – אני באמת מאמין שנפתלי בנט היה רוצה לייצר להם מקומות עבודה חלופיים, אבל זה יהיה מאוד מאוד קשה לאנשים בגילנו, שעבדו 20 ומשהו שנים במפעל מסוים, למצוא עבודה אחרת. אני רוצה לדבר על נושא נוסף, כמובן, קשור לתקציב, וזה תקציב הביטחון. מדובר בקיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון. ואני בעד הקיצוץ הזה בתקציב הביטחון. לא כי אני חושב שקיצוץ בימי מילואים לא יפגע בביטחון מדינת ישראל. אין ספק שקיצוץ בימי מילואים יפגע בביטחון מדינת ישראל, כמו גם קיצוץ בהשקעה בטכנולוגיות עתידיות נוספות, שאין ספק שחשיבותן רבה. אבל צריך לקצץ. והסיבה שצריך לקצץ היא פשוט שזה נחוץ. ולמה זה נחוץ? זה נחוץ בגלל הגירעון הגדול בתקציב המדינה. ולכן אני בעד הקיצוץ הזה. אבל אני חושב עוד דבר – שבתקופה הזו הקיצוץ הזה אפשרי. ולשמחתי, גם הרמטכ"ל וגם שר הביטחון חושבים כך. כי מצבנו הביטחוני, למרות אמירות שנאמרו כאן מהבמה הזאת לא פעם – אני לא אגיד "מעולם לא היה כל כך טוב", כי אני לא רוצה לצאת בהכרזות כאלה. אבל בפירוש מצבנו הביטחוני היום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני 30 שנה, ובוודאי 60 שנה. ולכן אפשר לקצץ בתקופה הזאת. ובואו לא נשכח מי עומד מולנו. מולנו, האיום הטקטי העיקרי, גם מלבנון – "חיזבאללה", וגם מה"חמאס" בעזה, הוא בסופו של דבר לוחמים עם רובים ביד, עם מרגמות פרימיטיביות. כן, יש להם גם כמה טילים טיפה יותר מתקדמים, אבל בסופו של דבר, היכולת שלהם, מול העוצמה של צה"ל, היא קטנה מאוד. מה יש להם? כן, יש להם נחישות. וכנגד נחישות צריך להגיב בנחישות. זה לא בהכרח עוד עשרות מיליוני, ואולי מאות מיליוני שקלים של פיתוח זריז ומהיר של מערכת נשק כזאת או אחרת. אבל מה זה באמת ביטחון? בואו רגע נשאל את עצמנו, מה זה ביטחון? ביטחון, בסופו של דבר, זה איזושהי תחושה. תחושה של מי? תחושה שלנו, האזרחים. אנחנו מרגישים בטוח. וגם תחושה של הצד השני, שבמונחים מקצועיים קוראים לזה הרתעה, שאנחנו מרתיעים אותם, כי הם מבינים שאנחנו חזקים. ובמקרים שההרתעה נכשלת, יש לנו יכולת אמיתית להראות להם – להראות לנו שבאמת יש סיבה טובה שאנחנו נרגיש בטוחים, ולהראות להם שהם עשו טעות מאוד חמורה כשהם הטילו ספק ביכולתנו. <היו"ר יוני שטבון:> לשיטתך, ההשקעה ב"כיפת ברזל" הייתה טעות? <עמר בר-לב (העבודה):> לא. <היו"ר יוני שטבון:> ההשקעה, או – – – <עמר בר-לב (העבודה):> לא, לא, ממש לא. אני לא חושב כך. תכף נגיע לזה. שלא תטעה, זה לא שאני חושב שאין להשקיע בטכנולוגיה, אבל תכף ניגע גם בדבר הזה. ודאי שיש להשקיע בטכנולוגיה, אבל אפשר, כמו חלק מהתוכנית של תקציב הביטחון, להאט חלק מהפיתוחים, לפרוס אותם על פני שנים רבות. תכף אני אתן דוגמה שתהיה מוחשית לכולנו, אני חושב, מחיי היום-יום, למה אני מתכוון. אז ממה מורכבת אותה יכולת שנותנת לנו את אותו ביטחון, שזו תחושת השלווה שלנו, נקרא לזה, אם זה כך? דבר ראשון, כמובן, זו יכולת התקפית ויכולת הגנתית של צה"ל, זה ברור. מעבר לזה, כן, גם יכולת כלכלית של המדינה. מדינה חזקה עם יכולת כלכלית נותנת ביטחון לאזרחיה. אבל בנוסף לזה, זה יכולת עמידה. יכולת עמידה ויכולת ספיגה, גם של החיילים בחזית וגם של האנשים שנשארים בעורף. ספיגה במהלומות כאלה או אחרות, בקשיים כאלה או אחרים, בשיבוש מערך החיים שלנו. עמידה כנגד האיום הזה. קודם הזכרתי נחישות. לצערנו, לטרוריסטים בצד השני יש לעתים מידה לא קטנה של נחישות. גם לנו צריכה להיות נחישות. ותחושת הנחישות באה מתחושה של יכולת עמידה, יכולת ספיגה, תמיכה של אחד בשני. ביטחון, בעיני, זה בעיקר תחושה של שייכות. תחושה של שייכות, כולנו קבוצה אחת, תומכים אחד בשני. אם צריך לסבול, אנחנו סובלים ביחד, לא אחד סובל יותר ואחד סובל פחות. וגם כשצריך להקריב, אז כולנו מקריבים באותה מידה. אז בוא רגע נחזור לתקציב משרד הביטחון, וזה קצת מתקשר לשאלה ששאלת. ישראל, וצה"ל, מעצמה טכנולוגית, אין בזה בכלל ספק. מובילה בענק מול כל מדינה שנמצאת סביבנו. אבל אני אתן דוגמה, כשאני מדבר על טכנולוגיה, למה אני מתכוון, ומה הטריק שקיים בטכנולוגיה. בוא נדבר על פלאפונים. לכל אחד מאתנו יש טלפון. אתם זוכרים את הדור הראשון והדור השני, ואיך החלפנו לדור השלישי? ועכשיו יש לנו טלפונים חכמים. ואנחנו שואלים את עצמנו, רגע, איך יכולנו לחיות קודם בלי הטכנולוגיה הזאת? אז דבר ראשון, עובדה, יכולנו לחיות. ודבר שני, אם ייקחו לנו עכשיו את הפלאפונים, אז אנחנו גם נוכל לחיות. נוכל לשרוד תקופה די ארוכה. לכן בטכנולוגיה יש גם את האלמנט, שהוא אלמנט מסוכן, שאתה נשבה בטכנולוגיה ומשכנע את עצמך שבלי הטכנולוגיה הזאת אתה לא יכול להמשיך. לכן, לשאלתך, "כיפת ברזל" – בהחלט היה דבר נכון וחשוב. אבל בין זה לבין לרצף – אני פשוט משתמש בדוגמה שנתת, היושב-ראש – את כל מדינת ישראל ברצף של "כיפות ברזל" שיגנו עלינו כאילו מבחינה הרמטית מפני התקפות טילים, זה דבר לא נכון לעשות. ובכסף הזה חשוב לעשות דברים אחרים, דברים אחרים שיחזקו את תחושת הלכידות שלנו. וכשאני אומר "יחזקו את תחושת הלכידות שלנו", אני אתן דוגמה: דוח מבקר המדינה, בהתייחס ליוצאי העדה האתיופית, קבע שאחוז הגיוס – המוטיבציה – בקרב מתגייסי העדה האתיופית הוא מאוד גבוה. כמה כתוב לי? 86% לעומת 74% בכלל האוכלוסייה. מאוד גבוה. אבל במהלך השירות יש נשירה של 20%, או יותר מ-20%, בקרב המתגייסים מקרב יוצאי הקהילה האתיופית. ומה המשמעות של אותו אחד שנפלט ולא מסיים את השירות בצה"ל, לעומת אותו אחד שכן מסיים את השירות בצה"ל? זה שמסיים את השירות בצה"ל מרגיש תחושת שייכות, מרגיש תחושת אחריות, מרגיש שותף למפעל הציוני שאנחנו בונים כאן. זה שנפלט מרגיש ניכור. ניכור – הוא לא מכיר במדינה ומרגע זה נמצא בשוליים. לכן, אם אני חוזר לנושא התקציב, לדעתי הרבה-הרבה יותר חשוב להשקיע באנשים, להשקיע בבני-אדם, גם בתקופה הזאת. יותר חשוב שאחוז הנשירה בקרב יוצאי הקהילה האתיופית ומגזרים אחרים בחברה הישראלית, הנשירה מצה"ל, שהאחוז יהיה הרבה יותר קטן, מאשר – אתם יודעים מה – איזושהי מערכת טכנולוגית מאוד מתקדמת, שעכשיו מתוכנן שהיא תהיה בשנת 2016, וכנגד זה היא תהיה רק ב-2018. נשאר לי עוד קצת זמן, אז אני אדבר על נושא שלישי, ההתיישבות העובדת. אני לא חושב שיש מה להכביר מילים על מקומה בציונות ועל ההובלה שלה, וכן הלאה. אני יושב בראש השדולה החקלאית, יחד עם עוד שני חברי כנסת שנמצאים במליאה. אתמול עשינו כנס שהתמקד בנושא שמאוד מטריד אותם, מאוד בעייתי, נושא הקפאת הבנייה בקיבוצים ובמושבים. ואני פשוט רוצה – אולי זה יתאר בשלושה משפטים את הסיפור. <היו"ר יוני שטבון:> תזדרז בבקשה. <עמר בר-לב (העבודה):> היה אתמול בחור בשם אבנר מקיבוץ כינרת. אבנר בן 35. הוא חזר לקיבוץ לפני שבע שנים, בגיל 28, עם אשתו. היום יש לו שני ילדים. אבנר הוא דור רביעי – סליחה. זה מסמן לי שנגמר הזמן. <היו"ר יוני שטבון:> זו הטכנולוגיה. <עמר בר-לב (העבודה):> כן. אתה רואה? זו הבעיה בטכנולוגיה. אז אני אסיים. אבנר דור רביעי לקיבוץ כינרת. סבא רבא שלו, בן-ציון ישראלי, הוא ממקימי קבוצת כינרת. בשנת 2008, כשהוא היה בן 28, הוא החליט לחזור לקיבוץ. והוא, מה לעשות, חזר כמה חודשים אחרי שמינהל מקרקעי ישראל הוציא איזושהי החלטה, 571, לא משנה מה, אבל על-פי מינהל מקרקעי ישראל, עד היום, שבע שנים אחרי, אבנר גולן, דור רביעי בקיבוץ כינרת, לא מוכר כחבר קיבוץ. ואם הוא לא מוכר כחבר קיבוץ הוא לא יכול לבנות את הבית שלו בקיבוץ, ועל מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על אזור עדיפות א', אין שם איזשהו ערך משמעותי לנדל"ן. בחור, כבר לא כל כך צעיר, בן 35, עם משפחה, שרוצה לגור בפריפריה, ולא נותנים לו, לא נותנים לו מכל מיני סיבות ביורוקרטיות טכניות, שכמובן אני לא אכנס אליהן, אבל הן בניגוד ברור – עומדות בניגוד, שוב, לאותם יעדים ערכיים שכולנו מסכימים עליהם, שקשורים ליישוב הפריפריה, לחיזוק הפריפריה, להוזלת מחירי הדיור על-ידי הפשרת קרקעות, וכן הלאה. ולכן, לסיכום, מה שאני אומר, שהתפיסה הימנית השמרנית שעומדת בבסיס התקציב הזה זו תפיסה של דוחות רווח והפסד של חברות, זו תפיסה של – סופרים את הכסף. לצערי, זה לא תפיסה של ערכים שכולנו היינו רוצים להיות שותפים להם, ולצערי התקציב הזה ממש ממש לא משקף את הערכים האלה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אני חייב לציין שאני למדתי הרבה מהנאום הנוכחי. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. 15 דקות. בבקשה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, יש יתרון לנאומי תקציב; נאומי תקציב בדרך כלל התאפיינו באמת – נאומים שכל אחד בא ומתאר לחברים בכנסת את התפיסות הכלכליות שלו, ואת המחלוקת שיש תמיד, הן בקואליציה והן באופוזיציה. אף פעם נאומי תקציב לא באים מתוך אג'נדה אחת, שיכולים לבוא ולהצביע מי מסכים למה. גם באוצר, כשאנחנו כבר יותר ותיקים, מכירים את התפיסות הכלכליות שלהם, תמיד מגיעים עם מחלוקת בתוך האוצר, ואחר כך, כשמשרד האוצר שם את זה על השולחן, את התקציב, כשהיינו בקואליציה חלקנו עליו, וכשאנחנו באופוזיציה בטח חולקים עליו, ולכן, אני זכיתי גם ביומיים האחרונים פה לשמוע הרצאות חשובות, וחברים שמביעים פה את עמדותיהם בנושא של תפיסות העולם הכלכליות שלהם. זה גם מראה שאין דעה אחת, ואין עמדה אחת, ואין הסכמה על הרבה מאוד דברים שאנחנו בסוף נאלצים להצביע פה ברוב ובמיעוט, כי אין דרך אחרת להכריע בסוף בתקציב. אתמול אפילו זכיתי לשמוע את פרופסור ברוורמן, שהוא לכל הדעות אחד מהכלכלנים הדגולים בעולם, הוא לא כלכלן רק ברמה של כנסת ישראל, והוא בא ונתן את התפיסות הכלכליות שלו, והוא בא והסביר למה התפיסה הכלכלית של שר האוצר, שישב ונכח פה בדיון הספציפי הזה במקרה, והקשיב – אני מאמין שהוא הקשיב, הוא ישב פה – לכל הדברים של פרופסור ברוורמן. ואנחנו – שוב – שומעים דעות כלכליות, שומעים תפיסות כלכליות, ובסוף, כאשר מקבלים את התקציב, מקבלים עם חיתוך כזה, חיתוך אחר, ואני אומר, התקציב אף פעם לא מרצה את כולם, אבל כשאנחנו בסוף מגיעים לניתוח, צריכים גם להיות כנים, ולראות מה היה אפשר לעשות, לא בשביל להגיד: אנחנו יותר חכמים מזה שכתב את התקציב או מזה שכתב ברוב ובמיעוט, אלא לבוא ולנתח איפה הן נקודות התורפה, שמרגישים בתקציב שלא באו מתוך איזה מניע של אילוץ, מתוך איזה מניע של לא הייתה ברירה, כי לפעמים אתה אומר: לא הייתה ברירה, מה לעשות. ניסו לתאר פה בתחילת הדרך, כאשר התחילו להכין כבר את הצעת התקציב, את הקטסטרופה שהממשלה הנוכחית כביכול מצאה בתחילת הדרך. מי שמכיר קצת את העובדות, זה מצחיק, על איזה ממשלה אנחנו מדברים? זה אותה ממשלה, רק יש רכיבים אחרים בממשלה. אותו שר אוצר, אותו ראש ממשלה, אותה קטסטרופה הייתה ידועה להם, והם דיברו על זה פה לפני שנה. למה הבחירות נדחו, מישהו שכח? הבחירות נדחו כי ראש הממשלה ניסה לשנות כמה וכמה דברים בתוך התקציב. אותה קטסטרופה, שמתארים אותה כאותה קטסטרופה, גם לראש הממשלה היא ידועה, אבל מה לעשות, הוא לא ראה את זה אז כקטסטרופה, ולא רק שלא, רבותי, אנחנו שוכחים את ההפגנות הגדולות שהתחילו לפני שנתיים, והציבור, אגב, אדוני היושב-ראש, היום אני שומע בפרסומת ברדיו, יש איזה פרסומת שאני לא יודע מי עומד מאחוריה – ביבי, תביא לי אוטו, תביא לי מחשב, תביא לי זה; אני לא יודע, כנראה כבר התחילו לשווק שאפשר ללחוץ גם דרך הרדיו על ראש הממשלה לקבל כסף. אותו ראש הממשלה, אחרי שהיו הפגנות גדולות הוא נלחץ, הוא נלחץ מהפגנות, ואז הקים את ועדת טרכטנברג, ונתן לנו תחושה שהולכת להיות מהפכה כלכלית, וכל התלונות, וכל הטענות שהיו לאזרחים ברחוב, אותן טענות, כביכול – תתוקנה. אנחנו בזמנו באנו ואמרנו, היינו אז חברים בממשלה, היינו חברים בקואליציה: סליחה, מי אמר שכל מה שאנשים תובעים בהפגנות – הן טענות ריאליות, הן טענות צודקות? הרבה מהטענות האלה – יושבים פה חברים ותיקים – אנחנו טיפלנו בהן בוועדות השונות; ועדת הכספים טיפלה בזה, היושב-ראש הקודם, שעוד היה באופוזיציה, אני זוכר, טיפלנו בחלק מן הבעיות שאנשים בגללן הפגינו ברחוב, והתלוננו וביקשו. אבל מה לעשות, תמיד יש אילוצים איך עושים, מה עושים, כי אותן טענות שעלו, וחשבו שוועדת טרכטנברג תפתור אותן, אותן טענות אנחנו מראש אמרנו – ועדת טרכטנברג לא תוכל לפתור את כל הטענות. אבל ועדת טרכטנברג המליצה כמה דברים, והממשלה החליטה כמה דברים, ואז הגירעון שגדל בגלל אותן החלטות טובות וחיוביות, בסוף תיארו אותן כקטסטרופה. לכן אני אומר שאנחנו בוחנים, בסוף, איפה באמת הייתה קטסטרופה, או איפה – נכון, הגירעון גדל, אבל הגירעון הזה גם היה בתקופות אחרות, ואנחנו, בואו ניזכר, רבותי, בעשור האחרון יש ירידה בצמצום התקציב, נכון? התקציב הנוכחי גדל יותר ממה שהיה בשנים האחרונות, בתוך עשר שנים, אבל עדיין לא הגענו לאותו גידול תקציבי שהיה לנו ב-2001. <היו"ר יוני שטבון:> לא הבנתי, הגידול לטענתך הוא בעקבות הפעולות – בעקבות המחאה החברתית? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא, אני מדבר כרגע – בעקבות הפעילות החברתית הרי ועדת טרכטנברג המליצה כמה דברים, והממשלה המליצה כמה דברים. על אותו סיוע לגילאי שלוש-ארבע הממשלה החליטה מיוזמתה, ובעידוד ועדת טרכטנברג, וכמובן זה עולה כסף. הרי מצד אחד הציבור רוצה כמה דברים. ומה עם המשכורות שהגדילו לעובדים סוציאליים? ומה עם המשכורות שנתנו למערכת הבריאות? הן לא היו טענות צודקות? מישהו יכול להגיד שהמשכורות שלהם גבוהות? אנחנו כולנו בזמנו תמכנו בטענות האלה, האוצר התנגד לטענות של העובדים הסוציאליים, ושלא נשכח, לפני שנה הם עמדו שבועות ברחוב פה, מול הכנסת, וברחובות במקומות אחרים. העובדים הסוציאליים הפגינו, מה הם ביקשו? תוספת שהיא – אני חושב, בעיני – אני חושב שהיא תוספת הכי מינימלית. ומה שהם קיבלו בסוף, רבותי, זה צחוק מהעבודה; מישהו יודע היום להסתכל בתלוש של עובדת סוציאלית, כמה היא מרוויחה? והיא עושה עבודת קודש. היא משתכרת, מול ההשקעה שלה בעבודה, יחסית שום דבר, אבל מה, מצד אחד רוצים להגדיל להם את המשכורת, וכשהגדילו להם את המשכורת נוצר גירעון, ובסוף באים ואומרים על הגירעון הזה – קטסטרופה. לכן, כשאומרים בתחילת הדרך שהכול קטסטרופה, ואנחנו היום ניגשים ועושים חיתוכים, אז מפחידים את הציבור – מפחידים את הציבור בצורה כזאת שבגלל הקטסטרופה הולכים כביכול לתקן את העולם, ולבטל את הגירעון, או לצמצם את הגירעון, ואז, בחלוקה החדשה שכביכול עושים, פוגעים פחות באותן אוכלוסיות שמגיע להן לקבל יותר, וישנם אלה שלא פוגעים בהם, ומשאירים אותם באותו מצב – והמצב בסוף נשאר לא רק קטסטרופה, המצב נשאר פחות או יותר אותו דבר, וגרוע. למה בסוף אני אומר שצריך להסתכל בתקציב איפה פגעו יותר, איפה פגעו פחות? כי באמת לקחו מגזרים שאני לא יודע מתוך איזה אג'נדה ואידיאולוגיה רצו לפגוע בהם. לקחו מתוך אג'נדה לפגוע באוכלוסייה הזאת כי כך התחייבו במערכת הבחירות, כי זה נוח לבוא ולנגח את אותו ציבור שאמרו שהוא ציבור של פרזיטים. ציבור פרזיטים, אז נוח לדבר על לפגוע בפרזיטים, כי כולם חושבים שזה נכון. אנחנו קיבלנו פה בכנסת דיווח שיושב-ראש הכנסת הנוכחי, כשניסה להוריד כמה סעיפים, סעיפים שאפשר היה למצוא להם תחליפים, אז שר האוצר אמר: לא, אני בסעיפים האלה לא מוכן לפגוע. למה? זה נגד הציבור החרדי. אז כשאנחנו מנתחים את התקציב – אז אומרים זה תקציב של לית ברירה, תקציב שהיו חייבים לעשות אותו. זה הדבר שהכי מקומם בתקציב הנוכחי – שלקחו מגזרים מסוימים, ובמגזרים האלה – בעולם הישיבות מותר לחתוך באחוזים לא הגיוניים, לא סבירים. אדוני היושב-ראש, אתה, כבן תורה, שגדלת ואתה יודע מה זה להעריך את עולם התורה, אתה יודע גם מה הקושי כשפוגעים באותו עולם תורה. מה לעשות, אנחנו בתקציב אולי באמת מגלים את אותה מחלוקת שיש בין ציבורים שונים בארץ. בכל הדיונים האלה של התקציב אנחנו הרי לא נוכל לשכנע אחד את השני בכוחנות. אנחנו צריכים לשים לפנינו את אותן שאלות קשות, שהן קיימות בין הציבורים השונים, ונכון, האג'נדה של כל ציבור, שמאמין בדרך שלו – אם הוא חושב שרק הוא צודק ואם הוא חושב שרק הדרך שלו תנצח, לצערנו זה לא ילך ככה. אנחנו ראינו את זה ביומיים-שלושה האחרונים בוויכוח הגדול שהיה פה – ממש לפני 48 שעות – במליאה, בנושא של כביכול שוויון בנטל. מי שקורא לזה שוויון בנטל – הוא קורא לזה שוויון בנטל. מהצד האחר רואים את זה כגזירות שקשה אפילו לתאר אותן, את חומרת הגזירות. אז בסוף, כשבאים ופוגעים בעולם הישיבות לא באחוזים סבירים, שאפשר היה להגיד: לא הייתה ברירה וקיצצנו פה 5%, גם אתם תקוצצו ב-5%. לא. פה פגעו בעשרות אחוזים. כשבאים ומנגחים בעניין של הליבה, כביכול באג'נדה של הליבה – הרי כולנו יודעים שזה לא עניין של הליבה. רבותי, מי שלא עוקב, לאחרונה ישנם מאמרים מלומדים של אנשי חינוך שלא שייכים למגזר החרדי ולא שייכים לעולם הישיבות; אנשי חינוך שמביעים במאמרים שהם כותבים בעיתונות ביקורת על הליבה, שקוראים לה ליבה במתכונת הנוכחית. מי אמר שתוכנית הליבה הנוכחית הזאת היא תוכנית חינוכית נכונה? מי אמר שהנוער והדור שגדל על הליבה הזאת – שהיא התוכנית שעל-פיה צריכים לחנך את הנוער היום? אז מה עושים? כדי לבוא ולנגח את הציבור, שלא הלך עד עכשיו, כולו לפחות – המפלגה שלי, במערכות החינוך שלי ברובן כן לומדים תוכנית ליבה, אבל הנקודה היא שאנחנו מנסים פה לחנך אנשים בכפייה. אנחנו מנסים להכתיב להם: אם אתה לא מאמין במה שאני מאמין, אני מעניש אותך. אני מעניש אותך בכך שבית-הספר שלך או מערכת החינוך שלך, שהיא מערכת חינוך מוכרת על-ידי מדינת ישראל, תיענש על כך; אם היא לא תעבור על דתה, היא לא תחליף את האמונה שלה, אנחנו מענישים אותך בכסף. זה נקרא תקציב הוגן? זה נקרא תקציב כפייה. זה נקרא תקציב – ואני לא רוצה להגדיר את זה במילים הקשות האלה, אבל זה מה שעשו ברוסיה פעם. לחנך מחדש. עשו חינוך מחדש, חינוך בכפייה לאותם אנשים שלא האמינו במה שהקומוניסטים פעם האמינו בו. אנחנו לא יכולים לקרוא לתקציב תקציב הוגן כשאנחנו מנסים – לא לשכנע אחד את השני באמונות או לוותר אחד לשני באמונות, אלא: אם אתה לא מאמין במה שאני מאמין, אז אני מעניש אותך ואני פוגע בך. זה התחיל בעולם הישיבות, זה התחיל בתוכנית הליבה, זה התחיל בתוכנית שקראו לה חוק נהרי. קראו לזה חוק נהרי. גילינו פה דבר שהיה מעוות ברשויות המקומיות, שילד אחד תקצבו וילד אחד לא תקצבו. כביכול הילד הזה שייך לעיר אחרת או למדינה אחרת. אותו תושב, ששילם ארנונה לעירייה בצורה הוגנת, בצורה חוקית, הילד שלו לא קיבל את השירותים מהעירייה. היו רשויות שהיו נדבנים ונתנו את זה, היו רשויות שלא נתנו. אני, רבותי, ליוויתי מאבק במקרה בעירי, באור-יהודה. בא ראש העיר החדש והחליט שלילדים האלה לא מגיע חשמל. יום אחד הוא ניתק להם, באמצע החורף, את מערכת החשמל בבית-הספר, אדוני. בית-ספר שלא שייך לרשת שלי, של "מעיין החינוך התורני"; הוא שייך לרשת חינוך של יהדות התורה, שנקראת רשת החינוך העצמאי. ראש העיר החליט לנתק לו חשמל. אדוני, באמצע החורף לא היה להם חשמל, לא היה להם חימום. הילדים האלה, במשך חודשים, חודשים, לא יכלו לקבל חשמל. וזאת למה? כי ראש העיר החליט שאין לו כפייה בחוק או אין לו חובה בחוק לממן את זה. זה היה לפני חוק נהרי. ובאתי בזמנו לשר, שהיה אז השר מאיר שטרית – מאיר לא יושב פה. מאיר אמר לי: אני לא יכול להכריח אותו כי אין לי חוק. באתי למנכ"ל שלו, מנכ"ל המשרד. אמרתי לו: אדוני המנכ"ל, ילדים של אזרחי מדינת ישראל, תושבי עירי, יושבים ללא חשמל. המנכ"ל אמר: לא יכול להכריח אותו. ניסו לשדל אותו, לא הצליח. בא נהרי ביוזמתו וחוקק חוק. של מה? לתת לילדים האלה תקצוב למתן שירותים. שייתנו להם ניקיון, שרת, מזכירה, שירותי בית-ספר, והעירייה כן תשלם חשמל. אם לא, מאיפה יביאו? מאיפה יביאו את הכסף? אז אמרו: לא, זה גזלה של הקופה הציבורית. את זה היום באה הממשלה הנוכחית, והתקציב הנוכחי – אגב, זאת אותה ממשלה שתמכה בזה בקדנציה הקודמת, אבל בגלל הסחיטה, שבא שר האוצר הנוכחי ואמר לראש הממשלה: אם לא, אז אין לך ממשלה, אם לא, אין לך זה, לצערי, בגלל זה בסוף היום ביטלו את חוק נהרי. ביטלו את חוק נהרי. זה מה שמומלץ היום בתקציב הנוכחי. תקציב, צריך לנתח אותו מבחינת הוגנות, לא מבחינת סדרי עדיפויות. זה כבר לא סדרי עדיפויות, זה סחיטה, או לאלץ אחד את השני בכפייה. ולמה זה גורם, אדוני? אני חושב שאנחנו צריכים כבר היום לדבר על זה בקול רם. מלחמת אחים בינינו כבר החלה. אנחנו לא יכולים כבר לדבר על שמא, חלילה, תהיה מלחמת אחים. מלחמת אחים לא צריכה להיות, חלילה, באלימות ברחובות. מלחמת אחים קורית כאשר קבוצה אחת באוכלוסייה כבר לא מכירה בזכויות של הקבוצה השנייה. קבוצה אחת כבר לא מכירה בלגיטימציה של הקבוצה השנייה, שמותר לה לחשוב אחרת. מה אנחנו מצפים? שאנחנו נחנך בכוח? נניח, הציבור החרדי יחנך את הציבור החילוני שיחזרו כולם בתשובה? אף אחד לא ניסה לעשות את זה. אבל הציבור החילוני, אדוני היושב-ראש, כן מנסה, לפחות בתקציב הנוכחי, בגזירות שקבעו בתקציב הנוכחי, להמיר את דתם של אותם בני ישיבה, שהם לא יוכלו ללמוד תורה כי קיצצו להם בתקציב. עזוב כבר חוק הגיוס, מי שלא ירצה לא יתגייס, ובכוח אי-אפשר לגייס אף אחד. אי-אפשר כך לחיות בין האחים. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, זה מה שאני מנסה. אני קורא פה לבית הזה כן להידבר אחד עם השני. לא רק להביע עמדות קיצוניות, שכל אחד חושב שהוא צודק, אלא לשבת ולהידבר אחד עם השני, ובהידברות אפשר להגיע לפשרות ולהבנות, ולא בהורדת ידיים. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה. חצי שעה, בבקשה. <ישראל חסון (קדימה):> חצי שעה? <היו"ר יוני שטבון:> זה הזמן שהחלטתם בסיעה. <ישראל חסון (קדימה):> רובי, תזמין משהו לשתות. <היו"ר יוני שטבון:> אתה לא חייב. <ישראל חסון (קדימה):> תודה לך. אני הולך להגדיל, 40 דקות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה ומתוודה שזה, אני חושב, התקציב השישי או השביעי שיוצא לי לחוות. בעבר יצא לי לעסוק בלא מעט דברים מורכבים, כשהייתי צריך לדעת לקחת את המופשט ולנסות למקד אותו. בסוגיית התקציב התקשיתי, מסיבה אחת פשוטה: משום שאני חושב שאנחנו באיזשהו מקום נעדרי ערכים כשאנחנו באים לומר: יש לנו תקציב. איזה ערכים התקציב אמור לקדם ובמה הוא אמור לגעת? אתם יודעים מה, אז אם זה מסובך, אני שאלתי את עצמי עם איזה ערכים באים לדון בתקציב. ואני רוצה לתאר פה לפחות שניים-שלושה ממשקים שיש לי בסוגיה הזו של דיון התקציב ולתאר איך זה נראה מהזווית שלי וכמה הדבר הזה קשה. כשחברי מורי רובי ריבלין היה יושב-ראש הכנסת, לפני ארבע שנים בדיוק, הוטל עלי להקים צוות שיבדוק את התנהלות אגף השיקום במשרד הביטחון ואגף משפחות שכולות; משפחות שכולות והנצחה. במשך שבעה חודשים צעדו לכאן 437 נכים ובני משפחות שכולות שביקשו להופיע בפני הוועדה. כל מי שרצה להופיע בפני הוועדה, ניתנה לו הזכות. כשנכנסו האנשים הכואבים האלה לחדר, אמרנו להם במשפט אחד: אנחנו רוצים לשמוע את המקרה שלכם על מנת להקיש ממנו על האחריות של המדינה ואופן התפקוד של המדינה. אנחנו לא נטפל באף בעיה פרטית של אף אחד מכם. אנשים המתינו פה שבע שעות ולא התלוננו. ישבנו פה עד 23:00 ו-24:00. ויצאנו עם מסמך מאוד מפורט, תמציתי מאוד, של הנושאים שאנחנו רוצים לטפל בהם. המסמך הזה הוצג לוועדת חוץ וביטחון בראשות שאול מופז, קיבל את ברכתה, ונכנסנו לתהליך עבודה. השאלה הראשונה שאנחנו שאלנו בישיבה הראשונה את אגף השיקום ואת ארגון נכי צה"ל הייתה: תגדירו לנו מה זה שיקום. לא הייתה הגדרה. קוראים לכם אגף שיקום? תגידו לי מה זה שיקום, מהי ההגדרה של שיקום, כי כל שקל שאני הולך לשים עכשיו, אני רוצה לראות אם הוא משרת את המטרה הזאת, כן או לא. זאת השאלה. ולא הייתה הגדרה כזאת. לא היה שיח בין ארגון נכי צה"ל לבין אגף השיקום, ויתרה מכך, כנסת ישראל לא נדרשה לבחון את פעילות אגף השיקום באותה שנה. זה היה 14 שנים לאחור, בדקתי, אגף השיקום לא נדרש לתת דין-וחשבון פעם אחת. ויצאנו לדרך, ונוצר שיח, ונוצרה הגדרת מטרות, ונכתבה אמנת שירות משותפת, וחוקקנו חוקים בשיתוף פעולה מלא של שני הגופים, כשלא העלינו בשקל אחד את התקציב, כי יכולנו להסתכל ביושר בעיני הנכים ולהגיד להם: רבותי, אנחנו לא מוכנים לפרוץ את המסגרת התקציבית, ובמסגרת התקציבית הזאת נעשה את המיטב לצורך השגת השיקום. באגף משפחות והנצחה, באגף משפחות שכולות, שוב ועדת חוץ וביטחון נרתמה ועשתה ישיבה בכינוס של המועצה הארצית להנצחה, שלא התכנסה 12 שנים לפני כן. הם הסכימו להתכנס בעקבות הפעילות. שאול, אתה זוכר? עשינו את זה בכינוס הראשי שלהם. קם אחד ההורים השכולים, אני מכיר את שמו היטב, שמוליק חזון, איש חינוך משכמו ומעלה, שאיבד את בנו בליל הגלשונים. בנו, ניב, נהרג בעימות עם המחבל בליל הגלשונים. והוא עמד ואמר את הדבר הבא: רבותי, במשך שנים רבות אנחנו מסתובבים עם התחושה, אני מצטט אותו, שקורבנם היה במידה מסוימת לשווא. מזה שנתיים, מרגע שהכנסת נכנסה והתחילה לפעול בשיח אתנו, בשיח של ערכים, בשיח שהוא ישר והגון, אנחנו מודים לכנסת שהעבירה אותנו מדיון על כספים לכיסופים. זה המונח שבו הוא השתמש. מדיון – אני אומר לכם שמבחינתי לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו ונקייה וצרופה מזו; מצד שני, גם לא יכולה הייתה להיות מחויבות יותר גדולה באותו רגע של מה שהם הטילו עלינו. ואז – אדוני היושב-ראש, תשמע, זה חשוב לך, אתה לא בקי בזה, כדאי שתשמע, אתה בקואליציה. ואז קמה ממשלת ישראל דאז ומחליטה להקים ועדה בראשות אדם מכובד, השופט גורן, אורי גורן, ואנשים מאוד מכובדים, פרופסור ערן דולב ואני לא זוכר מי עוד, כשמי שהוביל את הדיון הזה היה משרד האוצר, עם משרד הביטחון ועם לשכת ראש הממשלה. המנדט של הוועדה היה לבחון את ההתייעלות הכלכלית של אגף השיקום של משרד הביטחון. לקחו עבודה של שנתיים-שלוש, בהגדרה של התייעלות כלכלית. אני שאלתי שאלה אחת, אחת ויחידה: אתם עומדים מול הנכים, אתם עומדים מול המשפחות השכולות, מה זה התייעלות כלכלית? התייעלות כלכלית, תוסיף עוד שתי מילים: מבלי לפגוע בשיקום הנכה. אין את זה, אין את זה. מיקי, חבל על הזמן, תאמין לי. אל תייצג אותם. אין את זה. דרך אגב, אנחנו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מכובדי היקר, התפקיד הוא של משרד הביטחון. אי-אפשר כל פעם לחזור לאוצר, אחרי שמחלקים את התקציב, ולומר להם: עכשיו אתם תיתנו עוד כסף, כי זה עניין ערכי. אני מסכים שהממשלה – אבל אי-אפשר כל פעם לחלק את התקציב ולאחר מכן לומר שאת כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות יעשה משרד האוצר. משרד האוצר, תפקידו לחלק את התקציב. משרד הביטחון, את המסקנות של הוועדה המכובדת והרצינית שלך, היה צריך ליישם. <ישראל חסון (קדימה):> דרך אגב, הוא התחיל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני יודע, אבל הוא מצא – – – <ישראל חסון (קדימה):> רובי, רובי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> דרך אגב – – – <ישראל חסון (קדימה):> בדיוק. רובי, אני אומר לך שזה היה ברור לכולם שאנחנו בסוף העבודה הזאת לא דורשים שקל. לא דורשים שקל. אבל מה לעשות, רובי, יושב פה לידך מכובדי ויקירי עמרם מצנע, שבמלחמת יום כיפור – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ישראל חסון (קדימה):> – – היה עלם שחרחר, ורבים מחבריו לא שבו, או שהם פצועים, והיום כולנו התבגרנו, ויש נכות שמחמירה כשהנכה מתבגר, ויש לך פוסט-טראומטים, שהיו גם אצלך בלשכה, ויש לך את פדויי השבי המסכנים שצפים ועולים להם. והדבר הזה, הקימו ועדה, ועדת גורן, שאמרה: בחינת ההתייעלות הכלכלית. אמרתי להם: רבותי, אין לכם התייחסות – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <ישראל חסון (קדימה):> לא. – – ליכולת השיקום. זה בסדר. אם אתה עכשיו בא ואומר לי שאתה יכול להוריד חלק גדול מהדברים, אני לא מתווכח. ייתכן שכן, אבל תבחן אם זה פוגע או לא פוגע בשיקום. לא הייתה התייחסות לזה. ועדת גורן הגישה את מסקנותיה. באה כנסת ישראל, ואני אומר כנסת ישראל, אני לא אומר עכשיו "ועדת חוץ וביטחון". באה כנסת ישראל ואמרה לוועדת גורן: התייצבי נא בפנינו, תציגי את העבודה, אנחנו רוצים לשאול שאלות. ישבו 3.5 שעות בדיון בוועדת חוץ וביטחון, עוד פעם, בראשות מופז זה היה. קיימנו דיון. אני מציע לאוצר לקחת את הפרוטוקול של הדיון הזה ואת מה שאמר שם כבוד השופט, שאני אומר לך, אני מכבד כל מילה שהוא אמר, כי הוא עשה את זה ביושר. הוא אמר: חבר'ה, אין לנו כלים להתייחס, אנחנו לא בחנו את סוגיית השיקום, בחנו רק את ההתייעלות הכלכלית. אתם מכירים את הסיפור על הסוס שהאיכר הפסיק לתת לו לאכול לאט-לאט? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> התרגל בסוף. <ישראל חסון (קדימה):> התרגל בסוף. באה ממשלת ישראל ומקבלת 20–30 סעיפים להחלטה. דיון אחד לא קיימתם על ועדת גורן. דיון אחד לא התקיים על ועדת גורן ביחס לפגיעה שלה ביכולת השיקום. אחד לא התקיים. אני אומר לכם שבמשך כל ארבע השנים הללו ארגון נכי צה"ל לא הוציא הפגנה אחת. אחת הוא לא הוציא. למה? כי אמרנו לו: פה, בכנסת, אתה תדבר אתנו רק ערכית ועניינית. והם קיבלו את זה. באה הוועדה הזו, באה הממשלה – זה כבר הונח בממשלה, והיינו צריכים לעצור את ראש הממשלה בשנייה האחרונה, אבל זה מופיע גם בתקציב. מישהו קיים דיון על ועדת גורן? מישהו בחן את ההשלכות של זה? מישהו מבין מה הוא הולך לעשות לאלפי אנשים טובים? אי-אפשר להסתתר מאחורי הססמה: 70% לא בקרב. בשביל 10% שכן בקרב אסור לעשות את זה. זה גם לא לעניין. זה מודל אחד שאני בא להציג לגבי מהו תהליך קבלת ההחלטות שלנו ואיזה ערכים אנחנו מביאים כשאנחנו מקבלים את ההחלטות. אני רוצה לספר על עוד מקרה אחד, שאני מודה, אני בעל עניין בו. אבל אני לא מדבר כבעל עניין. בשנת 1997 שירות ביטחון כללי חתם על הסכם שכר עם האוצר. הסכם השכר עם האוצר אמר שעובדי שירות ביטחון כללי, שהם מספר מועט מאוד של אנשים, שעושים את תפקידם בתצורה כזו או אחרת, יהיו צמודים לשכר של הצבא. אותו דבר המשטרה. ויצאו לדרך. בשנת 2000 – אני לא זוכר אם זה היה 2004, 2005 – חוקק חוק השב"כ, ובעקבות חוק השב"כ תוקן חוק הגמלאות, ונאמר שם ששכר הגמלאים בשב"כ יהיה צמוד לשכר הפעילים. שלא תיווצר שחיקה. למה? כי אמרו: אנחנו לוקחים פה קבוצת אנשים שמשקיעה שנים רבות וטובות מחייה, אנחנו רוצים לתת להם דבר אחד, שידעו שהם לא צריכים לדאוג, הם מסודרים עד סוף חייהם עבור התרומה הזו שהם תרמו ועשו לטובת הכלל. רובי, וראה הפלא ופלא, הפלא ופלא, האוצר החליט שהוא רוצה להעביר את כל המשק להצמדה למדד; ולא הצמדה לשכר הפעילים. מאבק מתמשך, גמלאי צה"ל התפצלו, לא התפצלו, חתמו בסוף. המשטרה – חתמו. השב"כ והמוסד אמרו – דרך אגב, מותר לי להגיד גם את המספרים, שתבין רגע על איזה מספרים. מיקי, אתה יודע על איזה מספרים מדובר? ביחד שני הארגונים האלה לא מגיעים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא מציע שתגיד מספרים. <ישראל חסון (קדימה):> עזוב. לא, בסדר, עזוב. ביחד שני הארגונים האלה לא מגיעים ל-2,000, בסדר? ואמרו: אנחנו לא מוכנים, אנחנו לא רוצים. אצלנו הסוגיה הזו היא סוגיה קודם כול עקרונית. היא עקרונית. דבר שני, גם כלכלית אנחנו לא מוכנים לפגוע באנשים שלנו. מה קרה מאז? אני אספר לך מה קרה. וכשאתה שואל אותי, הייתה הערה ואמרתי לך: אני אתן לך את הדוגמה. משנת 2006 שכר הפעילים בשירות ביטחון כללי לא מוצמד. מוצאים לצבא ניסוחים בתוספות שכר שאפשר יהיה להגיד שאנחנו לא משיתים אותן על השב"כ. כדי שתבין – דוגמה: המציאו לצבא תוספת שכר שנקראת תוספת אי-קביעות. עובד שב"כ בשלב מסוים הופך להיות קבוע, אבל החליטו שבצבא – תוספת אי-קביעות. מצנע, אתה יודע שאם היית אלוף – היית אלוף פיקוד מרכז – אתה היית מקבל תוספת אי-קביעות, כי אין לך קביעות. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> רק אם הוא לא היה בן – – – <ישראל חסון (קדימה):> תאמין לי, תוספת אי-קביעות לאלוף עד יומו האחרון בצה"ל. בגלל שאתה חי בספק ואין לך קביעות, אתה מקבל תוספת אי-קביעות. עכשיו, אתה לא מדבר על 200 שקל. והתחילו ליצור פערים שנעים בין 13% בארגונים מסוימים לבין 19%, מ-2006. מ-2006 קונסים את השירות, והשירות, שמתבייש לדבר על כסף, כי לא מדברים על כסף ושירות, מוחזק כבן-ערובה. למה? כי הגמלאים לא מוכנים ללכת להצמדה למדד. כשאתה היית יושב-ראש הכנסת, לפני שנה וחצי, חברנו המשותף חיים כץ העביר פה חוק שלפיו גמלאי שירות שנדרשים לחזור לעבוד במשהו שהוא משולם מקופה ציבורית, לא יחול עליהם עניין קופה ציבורית. אמר: אני לא רוצה שישראל חסון ייקח את היכולות שלו ולא יתרום אותן לכלל, וילך יתרום אותן לאיזה טייקון תורן כזה או אחר; אנחנו רוצים לאפשר להם לעבוד וליהנות מהדבר הזה. יתרה מכך, באינתיפאדה השנייה, שכולנו חווינו אותה, ובטח סגן שר האוצר חווה אותה, אולי יותר מכולנו, כשהוא היה מפקד מחוז ירושלים כאן, אז הוא ידע שאנחנו נדרשנו באותה העת לקחת את הארגון הזה ולגייס כל מי שיכולנו, מהגורן ומהיקב, אם זה חוקרים ואם זה אנשי מבצעים ואם זה לוחמים כאלה ואחרים, ולהביא אותם. עבדו כתף אל כתף עם מיקי; כתף אל כתף, ולא שאלו שאלות. החזירו אותם. רק בסוף החודש, כשהם גמרו את החודש, הם קיבלו תלוש שכר שנע בין 1,000 ל-1,400 שקל, והם לא שאלו שאלות והם נשארו ארבע וחמש שנים, כמה שנדרש. הם נשארו, הם לא שאלו שאלות. חיים כץ העביר את החוק, רק הוא שכח להוסיף לצה"ל, למשטרה – ולשב"ס גם, נכון? – ולשב"ס, שכח להוסיף שב"כ-מוסד. לפני שבוע ביקשתי רק שיתקנו את הטעות הקטנה הזו, טכנית. התשובה הייתה: לא. עד שלא תסכימו להצמדה למדד, שום דבר. אתה יודע בכמה עובדים מדובר בעניין הזה? שלושה עובדים. על זה האוצר – זה הערכים. זה מה שמשגע אותי. זה הערכים. אלה הערכים. על מה אנחנו מדברים? אני אומר, אם אלה הערכים שמנחים בתהליך קבלת ההחלטות, אני לא צריך לבדוק את המספרים. אם אלו הערכים שאני צריך דרכם לבחון את קבלת ההחלטות, מי צריך לבדוק את המספרים בכלל? זה עקום ממילא. <היו"ר יוני שטבון:> אתה יודע שצה"ל טוען עכשיו שהם שבויים בידי השב"כ והמוסד. <ישראל חסון (קדימה):> מה זה? <היו"ר יוני שטבון:> היום צה"ל טוען שהם שבויים בידי השב"כ והמוסד. הם אומרים את זה על הצד ההפוך, עכשיו, שזה צריך להיות – – – <ישראל חסון (קדימה):> לא, לא. בצה"ל זה דיון אחר. אבל הם מפעילים – – – <היו"ר יוני שטבון:> אבל המדינה קשרה את כל המעגל הזה יחד. <ישראל חסון (קדימה):> שיהיה לך ברור, יוני, זה הכול לתכלית אחת, כדי להפעיל את המנוף הזה על השב"כ ועל המוסד. על מי אנחנו עושים את זה, מניפולטורים? על מי אנחנו עושים את זה, סוחרים? על מי? על נכי צה"ל, על השב"כ, על המוסד. אתם רוצים עוד אנשים, אני אמציא לכם עוד אנשים בליגה הזו שלא יתווכחו אתכם. אני פשוט לא יודע מהו סולם הערכים של האנשים שיושבים לקיים סוג כזה של דיון. וכשאני רואה כיצד אני חווה את זה, אני אומר: תשמע, אני חוסך לעצמי את הקריאה. אמיתי אני חוסך לעצמי את הקריאה. חברי הטוב מאוד מיקי, חבל לי. אני מטיל את זה כרגע לפתחך, כי אתה עכשיו השומר התורן. אבל אם איבדנו משהו, אני חושב שזה פחות את ההבנה המוניטרית מאשר את הדרך, מאשר את הערכים שאתם אנחנו יכולים לגייס את האנשים להירתם ולתרום. ואני אומר לך שאני הייתי פה בערב כשהייתה ההצבעה של שוויון בנטל. אני אומר לך, אני אמרתי שאני ממש מצטער שפרי עומד מאחורי זה, כי אחרת הייתי אומר את כל מה שאני חושב. אני חושב – אמיתי – שבעוד 30–40 שנה, כשאנחנו נשאל את עצמנו האם אנחנו קיימנו את חובתנו בשמירת השושלת של המפעל האדיר הזה שנקרא המפעל הציוני, אני אומר לך, אנחנו חוטאים. אנחנו דופקים שיטתית את הערכים, את השיח ואת היחד. אני אומר לך, אנחנו פוגעים בהם בצורה אנושה יום-יום. יום-יום. אנחנו אשמים, ואני אומר את זה פה, אנחנו. גם אני. גם אני חלק מהאשם הזה, ואני לא יוצא מפה ומסוגל להסביר – לא לבני – אני יכול להסביר להם את השיטה הדמוקרטית, אני לא יכול להסביר להם את ההיגיון, אני לא יכול להסביר להם את הרוח הערכית, אני לא יכול להסביר להם את הרוח היהודית שיש בזה, שצריכה להיות בזה. אני לא גדלתי כך. אני לא גדלתי כך, ואני חושב שאנחנו נותנים לזה תאוצה מטורפת. אפשר לשבת פה ולהתווכח עכשיו על מספרים, מיקי, ואתה יכול להתווכח אתי על מספר כזה או מספר אחר. אני אומר לך, הרבה יותר קל – כשאני קיימתי את השיח עם המשפחות השכולות, באו האחים השכולים ורצו לקבל תגמולים. ישבתי אתם, לא דיון אחד – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – לא ביקשו – – – <ישראל חסון (קדימה):> לא לא לא, שנייה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> להכיר בהם – – – <ישראל חסון (קדימה):> תכף. אני אגיד לך משהו. באותה שנה גם אישרו לאלמנות את המענקים, ואני סירבתי להשתתף בהצבעה כי התנגדתי לה. אני התנגדתי לסוגיה הזו של אלמנות צה"ל, ואני אומר את זה פה כי אמרתי להם את זה בחדר. אמרתי להם: חבר'ה, אותי לא תגייסו שותף לדבר הזה. שאלו אותי: למה? אמרתי להם: תראו, אני בסוף בסוף צריך להגיד לכם על-פי איזה ערך אני מקבל את ההחלטות שלי, ועל-פי איזה ערך אני חושב שהמדינה צריכה לקבל את ההחלטות שלה, בהתאם ליכולת מסוימת שיש למדינה. אמרתי למשפחות השכולות: תראו, אני מחויב, מחויב למלא את מקומו של החלל. זו חובתי. כלפי מי? כלפי הוריו, כלפי ילדיו, ודרך אגב – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> וגם כלפיכם. <ישראל חסון (קדימה):> כן כן, ודאי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שהייתה הרבה ערכיות בהתייחסות שלנו לאלמנות צה"ל. <ישראל חסון (קדימה):> אני חושב שכן. אני חושב אבל, אתה יודע, כשאתה צריך לבוא ולמתוח את הקו עד היכן הערכיות, ומהיכן גם – אני קורא לזה, גם הכספים, או גם הדמים – אני חושב שבמקרה הזה עברנו את הגבול, אבל רוב הבית חשב אחרת ממני, וזה לגיטימי. אני אמרתי להם את זה, אבל אמרתי לאחים השכולים: תראו, רבותי, אני הולך לדרוש מכם את ההחזקה של לפיד ההנצחה. אני הולך לדרוש את זה מכם, כאחים שכולים. אני מוכן לטפל בכל דבר ועניין שנגרם לכם כתוצאה מהשכול, כתוצאה מזה שנדרשתם לטפל בהורים בגלל הסיטואציה הזו – כן, מדינת ישראל צריכה לטפל, אבל עד כאן. עד כאן, נקודה. יותר מזה, אין. אני אכיר בכם, בחוק, והעברנו בקריאה ראשונה – אני לא יודע למה משרד הביטחון משתהה בקריאה השנייה והשלישית בעניין הזה ולא משית דין רציפות, כנראה – לא יודע, לא יודע למה, באמת שאני לא יודע. אבל אמרנו להם, זה הגבול. ישבתי ואמרתי להם: חבר'ה, כך אני רואה את הדברים, מותר לכם לא להסכים אתי, מותר לי לטעות, אני אעשה את זה ביושר ובכוונה טובה. ומה אנחנו עושים פה עכשיו? האופן שאנחנו נוגעים, הערכים שאתם אנחנו נוגעים בנושאים האלה, אני אומר לך, מלמד אותי על היתר, וגורם לי – אתה יודע מה, באמת, באיזשהו מקום – להגיד: אוקיי, אז מה. אם אלו הערכים בנושאים הללו – בסדר, אז הדיון הוא על מספר ימינה, מספר שמאלה, מספר קדימה, מספר אחורה. מיקי, אני חושב שיש לכם כלי שהוא בלתי רגיל, אתם מחזיקים את אוצר המדינה ואתם יכולים באמצעות האוצר הזה להפיח איזושהי רוח. ואני שומע פה את חברי – פה מימין, את שלי, שטוענת את הטענות שלה, ואני שומע את הטענות מהצד האחר, ואני בטוח שהיא צודקת ואני בטוח שגם פה יש צדק. אין רוח ואין ערך מאחורי התקציב. יש כסף ויש פיזור. אין רוח, אין ערכים, אין בהירות של אופק, אין מצפן, ואני חושב שאוצר המדינה מזה שבע שנים – לא מהיום – שאני נמצא פה, אני חש שהוא יותר מתנהל בשיטה של שק רוח מאשר מצפן. וחבל, כי בסוף אנחנו שוחקים את הגרעין הסגולי הטוב ביותר שיש למדינה הזו ושסוחב את המדינה הזו קדימה, כמעט בכל דבר ועניין – זה אנשים שלא יצעקו, זה אנשים שלא ישבתו, זה אנשים שישמרו על הממלכתיות ושהמדינה חשובה להם, ויש המונים כאלה. אותם אנחנו שוחקים. תזכור את זה בבואך להתייחס לתפקידך בשנים הקרובות, והלוואי שתצליח לתקן עשירית מהנושאים שעכשיו דיברתי עליהם – תדע שעשית מעשה גדול. אם תראה את התפקיד רק באיך לחלק 400 מיליארד בצורה כזו שתצלח את הבניין הזה, חבל. בסדר, את זה גם אני יודע לעשות, אבל אם תצליח לקחת את האנרגיה הכספית הזו ולייצר אתה גם מצפן מסוים, אשריך, זכית – את זה אני עוד לא זכיתי לעשות. שיהיה לכם בהצלחה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה, חבר הכנסת ישראל חסון. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הכרזה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 133), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; והצעת חוק שמירת הניקיון (הוראת שעה), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> אני נמוך אבל לא עד כדי כך. <היו"ר חמד עמאר:> יש לך 15 דקות. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברי הקצרנים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הרשמים הפרלמנטריים. הרשמת הפרלמנטרית – – – <איתן כבל (העבודה):> הרשמת והרשם הפרלמנטריים, יפה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתוודות. צפיתי לא פעם בתוכנית האירוח של יאיר לפיד, בזמנו. אפילו נהניתי. ברשותכם, אני רוצה לעשות מחווה קטנה לתוכנית ולדבר על התקציב, כמו שלפיד היה מציג אותו. אז הנה חמישה דברים שלא ידעתם על תקציב נתניהו-לפיד: 1. חברי הכנסת שהצביעו בוועדת החוץ והביטחון על תקציב הביטחון לא באמת ידעו על מה הם מצביעים, ולא באשמתם. ההחלטה על התקציב הכי גדול ומשמעותי מבין תקציבי הממשלה התקבלה לאחר דיון של שעתיים. גם חבר הכנסת בינוני לא היה מצליח להשתלט על כל כך הרבה חומר בכל כך מעט זמן. לא הייתי לוקח סיכון גדול אם הייתי אומר שמישהו עושה את זה בכוונת מכוון כדי להעביר את התקציב ביתר קלות. 2. התקציב של לפיד ונתניהו לא מספק אפילו פתרון אחד ליוקר הדיור. לפני שנתיים פרצה כאן מחאה, מחאה חברתית. הגפרור שהדליק אותה היה יוקר המחיה – יוקר הדיור, סליחה. מאז, מחירי הדירות רק עולים, ולצערי, כנראה ימשיכו עוד לעלות, אדוני השר, כל עוד לא תהיה התערבות ממשלתית אמיתית. חיפשתי וחיפשתי בתקציב – יגיד לי מישהו אחר אם מצא – עם פנס ומימייה, רמז לחזון כלשהו בתחום הדיור. לא מצאתי. 3. התקציב הזה לא נוגע באחת הדרמות הגדולות המתחוללות היום בשוק העבודה – תעסוקת בני 40 פלוס. כמחצית מהמובטלים במשק שייכים היום לקבוצת הגיל הזו, ורובם – כן, לצערנו – רובם לא מצליחים לחזור למעגל העבודה. אם לא נספק לתופעה הזו פתרונות מיידיים, חבר הכנסת ראובן ריבלין, נייצר במו ידינו מעמד שלם של אנשים עניים שמסתמכים על ביטוח לאומי, ומנכס גדול הופכים לנטל על כלכלת המדינה. אסור לנו שזה יקרה. 4. הססמה של יש עתיד בבחירות הייתה, אדוני סגן השר "באנו לשנות", אני רק מזכיר לך. מי שעושה השוואה בין התקציב הקודם של שטייניץ לתקציב הנוכחי של לפיד יגלה שהשינוי היחיד בו הוא בשמו של שר האוצר. אותו תקציב חסר מעוף, אותו שימוש במעמד הביניים ככספומט הלאומי, אותו שימור של פערים חברתיים, ואדוני סגן השר, כי אתה עושה את זה הרבה פה, גם אותם תירוצים והסברים. 5. לא באמת יהיה פה טוב עוד שנתיים, לא עם המדיניות הכלכלית הזאת. מי שממשיך להתעקש על אותה מדיניות שהביאה אותנו לגירעון העצום הזה, לא יכול להבטיח שיהיה יותר טוב. הוא יודע שזה שקר ואנחנו יודעים שזה שקר. כדי שיהיה יותר טוב צריך לתפוס את ההגה ולהסיט אותו לכיוון אחר לגמרי. לפיד ממשיך לנסוע באותה הדרך, רק החליף את המוזיקה ברכב. ולסיום, אשאל את שר האוצר את השאלה האחרונה שהיית שואל את אורחיך: מה היית רוצה, אדוני סגן השר, שיכתבו על המצבה של מעמד הביניים? אתם זוכרים את השאלה האחרונה עם המצבה? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אם מותר לי להעיר לך הערה. <איתן כבל (העבודה):> אני יודע מה אדוני רוצה לומר לי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, יש ועדה משותפת, אני חושב שאתה חבר חיוני בה, אבל למפלגתך היו שלושה נציגים. <איתן כבל (העבודה):> לא, לא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עמר בר-לב, פואד בן-אליעזר ומרגלית. <איתן כבל (העבודה):> אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שצריכים לשלוח אותך, אבל מה אני אעשה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני, חברי, לא, לא, לא על זה, תקשיב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כי באנו למליאת ועדת חוץ וביטחון. <איתן כבל (העבודה):> אני חבר שם. לא, לא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גם אנחנו לא קיבלנו את כל התשובות, בכל זאת ישבנו כמעט 15 שעות. <איתן כבל (העבודה):> חברי, לפני הכול – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מאה אחוז. הדדי. <איתן כבל (העבודה):> – – חבר הכנסת ראובן ריבלין, בכל הכבוד, שנינו ישבנו ואני לא פספסתי אף קטע. שנייה. שמעתי את הרמטכ"ל – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה היית. <איתן כבל (העבודה):> – – שמעתי את שר הביטחון מאלף ועד תיו. אני גם מקפיד להיות בדיונים ואני חושב שאני מהפעילים ביותר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מאה אחוז. <איתן כבל (העבודה):> אוקיי? זה מסוג אותם דברים שגם אתה לא יכול לעשות שם לעצמך, זה בתוך המסגרת הפנימית. אבל אדוני יודע שהתקציב, תקציב הביטחון, שהוא אחד המורכבים, הקשים, ואתה יודע מה? כתוב: המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם, אני אצטט את נח הקר, אח של המ"פ שלי. שם שאלתי אותו: נח, מה קורה פה? אמר לי: להגיד לך את האמת? אני, סגן הממונה, סגן הממונה, אני לא יודע הכול, כי אדוני יודע שתקציב הביטחון, בכל דלת שיש בו, יש דלת שנפתחת ודלת שנפתחת ודלת שנפתחת. מה ברצוני לומר בנושא הזה? זה תקציב שאנחנו הצבענו עליו על 51 מיליארד – 52 מיליארד שקל בשנה הנוכחית, ולשנה הבאה 52 – או הפוך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הפוך. <איתן כבל (העבודה):> הפוך, אוקיי – 51.7 ו-52. תקציב שהקול שלי לא מסוגל להגיד אותו עד הסוף. עם כל כך הרבה עומק וכל כך הרבה דברים שמשפיעים עלינו, ואתה יודע, האזרחים במדינת ישראל – יושבים כאן, ובתקופה שהיה גם מותר לעשן בתוך חדרים סגורים, היו חושבים שאנשים יושבים וכל היום דופקים את היד במצח כדי להוציא את התוצאה הטובה ביותר; כך הם רוצים להאמין. אז גם כשהגיע שר הביטחון וגם כשהגיע הרמטכ"ל ונתן סקירה יוצאת מן הכלל, שכבר הרבה זמן לא ניתנה על-ידי רמטכ"לים כאן, למרות הכול ואף-על-פי-כן, אם אנחנו נעשה בחינה אחד לשני, אנחנו בצרה צרורה. <עמרם מצנע (התנועה):> גם אם היה זמן כפול ומשולש, אתה לא יכול – – <איתן כבל (העבודה):> לא, לא, עמרם. <עמרם מצנע (התנועה):> – – אלא אם כן אתה כל השנה – – <איתן כבל (העבודה):> לא, עמרם, סליחה. <עמרם מצנע (התנועה):> – – עוסק בנושא. <איתן כבל (העבודה):> עמרם, תן לי להגיד לך שני משפטים בעניין. קודם כול, לא ביקשתי ששבוע שלם נעסוק – הרי מה ההבדל בין תקציב הביטחון לבין התקציב הכללי? הרי אפשר לומר את אותם דברים גם – אלא מאי? בתקציב הכללי הרגיל, וכבר אני בעל ניסיון כאן, יש, חבר הכנסת מצנע וחבר הכנסת ריבלין, יש לנו את המרחב כדי לדעת פחות או יותר איפה עולה, איפה יורד, מוצאים כאן את התרמית של האוצר, את העז הזו, את העז ההיא. שם אפילו אתה לא רואה הדיר. אתה לא עוסק בכלל – אתה בכלל לא בתחום. וזה תקציב כל כך כבד, שבחלקו הגדול – שמע, זה חיי אדם. אבל מה כן? ואמרתי את זה גם ליושב-ראש הוועדה, לאיווט, שבאמת בעניינים האלה עושה כל מאמץ לשדרג את מעמדה של הוועדה – צריך שהדברים ייאמרו, באופן שכבר הרבה זמן לא היה. ואחד הדברים – קודם כול, ועדת המשנה צריכה להיות ועדה קבועה למשך שנה שלמה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה צודק. <איתן כבל (העבודה):> אחד. דבר שני, אם יורשה לי להעיר, יושב-ראש הוועדה צריך להיות אחד מחברי הכנסת ולא היושב-ראש של ועדת החוץ והביטחון, זו דעתי, כדי שהוא יוכל באמת להתעסק ולא רק לתפוס את המסגרות מבחוץ. ודבר שלישי, תהיה חובת התכנסות לפחות פעם בחודש, ובכל פעם לתפוס נושא מרכזי. דבר רביעי, חייבת ועדת החוץ והביטחון לחזק את עצמה באנשי כלכלה שיודעים – לא סתם כלכלה, אנשים שיודעים להתעסק עם תקציב בסדר גודל כזה. ולכן אני אומר לכם שבעניין הזה יש מה לעשות. אבל יחד עם זאת, אם אני אמשיך ואומר לכם, בכל זאת שר האוצר אתמול שאל: מה אתם הייתם עושים במקומי? איזו שאלה מעצבנת זו, שאתה בא למישהו והוא אומר לך: נו, ומה אתה היית עושה במקומי? סליחה, קודם כול, כשאתה זורק כבר את זה אלי, לא מוצא חן בעיני. אתה נבחרת, קרעת את התחת בשביל להיות שר האוצר, עשית את כל התרגילים, אתה שר האוצר. דרך אגב, אני מוכרח לומר, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו, ואיך אומרים, הנה, כל הזמן פונים אל שלי יחימוביץ או אלינו ואומרים: אבל הציעו לך להיות שרת האוצר. זה לא – זה פשוט כל כך לא לעניין, זה אפילו לא מכובד. קודם כול, כי היא לא, החליטה מסיבות – אוהב את זה, לא אוהב את זה – היא לא שרת האוצר. והיא לא זו שצריכה לתת את התשובות, כמו שאנחנו באופוזיציה לא אמורים לתת את התשובות לממשלה. התפקיד שלנו להיות אופוזיציה ולאתגר את הממשלה. זו המערכת, כך היא עובדת, כך היא צריכה לעבוד. ואתה לא יכול להתחמק מלתת תשובות בכך שבשיחה שכל אחד מאתנו אומר: נו, ומה אתה אומר? ומה דעתך אתה על זה? ומה אתה היית אומר? מכירים את זה בשיח הכמעט יומיומי בינינו במערכות השונות. אנחנו בוחרים אנשים ונאבקים כדי שייתנו לנו תשובות, ולא תשובות מתחמקות, ובוודאי כשאנחנו עוסקים בנושא תקציב המדינה. כן, אנחנו היינו עושים את זה אחרת. וכל עוד לא ניתנה לנו ההזדמנות, כל מה שאנחנו אומרים, בוודאי מבחינתי, הוא יותר נכון ממה שהם מציגים. ככה זה. כשאנחנו מדברים על מה אחרת – כן, היינו עושים מע"מ דיפרנציאלי. כן, זה נושא, אחד הנושאים היותר ערכיים ומרכזיים. אני רואה שקשה לך, חבר הכנסת מיקי לוי, סגן השר, אתה יכול לזרוק לי איזה מילה, תאתגר אותי. <נסים זאב (ש"ס):> הוא מאמין לכל מילה שאתה אומר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חס וחלילה, בפרט לא בנושא – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> את זה לא שמעתי, שמזמינים אותו – – – <איתן כבל (העבודה):> אני לא יכול, אני כבר גמור. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק לא בנושא מע"מ דיפרנציאלי. <איתן כבל (העבודה):> מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עניתי לחבר הכנסת נסים. <איתן כבל (העבודה):> טוב, בסדר, מי אני. ולכן, אדוני, אני אומר לך: מע"מ דיפרנציאלי – תשמע, בסוף בסוף – תראה, זה לא רק מילים, בסוף אנחנו עוסקים בבני-אדם. וכל אחד מאתנו מתערה בשכונתו, בחברה שבה הוא חי, ואין מה לעשות, לא כולם יכולים ולא כולם דומים. אני בא מהמקום שבו אני נמצא, והיכולת שלי להתערות באופן טבעי היא כנראה יותר גדולה מאשר של שר האוצר, ואני לא אומר את זה בסוג של התנשאות על איפה אני מתערה ואיפה הוא לא. אתה פוגש אנשים קשי יום. להבין מה זה איש קשה יום, שההתלבטות שלו היא לא אם הוא צריך לקנות אייפד x או לקנות לילדים שלו נעלי – לא אעשה פה פרסומת למותגים. באמת, יש אנשים בחברה הישראלית – לבריאות, אדוני היושב-ראש – שבאמת, באמת קשה להם. ואנחנו עוסקים בזה בימים האחרונים בשאלה של החברה החרדית, כמה קשיים יש שם. זה לא עניין של מה בכך. בסוף כולנו חברה אחת – יהודים, ערבים. ואני אומר לכם, מי שהסתובב לאחרונה במגזר הערבי – איזה קשיים, הפערים הולכים וגדלים. והבעיה בתקציב הזה, שאין בו אפילו מנוע צמיחה אחד. בסופו של עניין, זה תקציב שמכווץ את המשפחה וכל אחד מתכנס פנימה אל עצמו, במקום שייווצר אותו כוח שגורם לאנשים לרצות, לעשות, לצאת, לפעול. זה לא המצב. וכן, אדוני סגן השר, יש כאן אנשים רעבים ללחם. זה דבר שלא יכולנו לומר לפני עשור. תמיד אמרנו: בישראל, נכון, יש מצוקה, יש קשיים, אבל לא נדבר על אנשים במושגים של רעבים ללחם. וכן, יש כאן אנשים רעבים ללחם. אתה יכול להניד ראשך במימיקה – אני אומר את זה לציבור שלא רואה אותך – אבל מה לעשות? זו עובדה. ואם לא, אני מוכן לקחת אותך למקום כזה, למקומות כאלה. הרי התקציב יעבור, ואתם תעבירו אותו, אבל אדוני יבוא ויציג – ואני מקווה שתוכל לבוא ולהציג תקווה. תקווה. בסופו של עניין, מה אנשים רוצים? אנשים מוכנים להרבה – לתת מעצמם הרבה, לעבוד קשה, אבל להרגיש שיש איזה סוג של שוויון וירטואלי כזה מצד אחד, ומצד שני שבאמת בקצה, בנקודת הקצה, באמת-באמת יש תקווה. והעניין הוא שהתקווה הזו, אותה קלישאה של האור בקצה המנהרה, במקום שתתקדם ותראה אותה הולכת וגדלה היא הולכת וקטנה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני אקח את זה מהנקודה שבה דיבר חבר הכנסת איתן כבל, על היעדר הקשבה והיענות לצרכים של החברה הערבית, היעדר מנועי צמיחה, ולקשר את זה גם עם היעדר סובלנות לכל מה שהוא ערבי; דווקא במקומות שאתה מתאר לעצמך שאתה לא תמצא, לא אמור למצוא שם יחס מדיר או דוחק החוצה. היום קראתי, כמו שקראתם, על המרכז האקדמי באור-יהודה, שם יצאה הנחיה על איסור מוחלט, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת מצנע, לדבר בשפה הערבית בין המרצה לבין התלמידים. 20% מהתלמידים באור-יהודה הם ערבים וחלק מהמרצים הם גם ערבים. יצאה הנחיה בכתב של ד"ר חנה בר-ישי, סגנית הדיקן, שאומרת: "אין לפנות לסטודנטים בכל שפה שאינה עברית, לא בזמן שיעור ולא בזמן בחינה, גם לא בבדיחות הדעת". עוד היא כתבה כי מדובר ב"תלונה החוזרת על עצמה כל סמסטר". והוסיפה: "אם ברצונכם להסביר משהו לסטודנטים בערבית, למשל, יש לעשות זאת מחוץ לכותלי הכיתה הרשמית, בהפסקות או בשעות הקבלה". <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אולי יושיבו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה לא? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> פה יושב איווט ליברמן – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – מגיע לאחרים גם. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה מגן על זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוודאי. אני אומר שהשאלה, והתשובה, צריכה לבוא לידיעת שאר הסטודנטים. מה רע בזה? <שלי יחימוביץ (העבודה):> זה אמיתי? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אז אני אענה לך. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת טיבי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שלי שואלת אם זה אמיתי, ואני שואל אם התשובה שלך וזה שקפצת זה אמיתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בתוך הכיתה? להערכתי – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אוקיי. אז תן לי לענות לך במה אומר גורם בכיר במכללה ל"הארץ": "מדובר בהנחיה בעייתית מאוד. קשה להבין, למשל, מדוע אסור לעזור לסטודנט ערבי בשפה שלו בזמן בחינה, כאשר הלחץ הוא גדול והשיחה היא בין כה וכה אישית. זו הנחיה שמעידה בעיקר על חוסר סובלנות כלפי הסטודנטים הערבים. במקום לעזור להם, מקשים עליהם". דיקן בית-הספר לחינוך, פרופסור דוד חן, אמר כי לא ידע על עצם פרסום ההוראה. סטודנטים שהגיעו ממערכת החינוך הערבית מתמודדים עם קשיי הסתגלות לאקדמיה, בין השאר בשל המעבר ללמידה בעברית, והאיסור על שימוש גורף בשפה הערבית הוא בעייתי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת טיבי, האם אתה יכול להושיע אותי? האם זה גם כולל את חבר הכנסת אלקין, סגן השר, וחבר הכנסת איווט ליברמן, שאני יושב ביניהם והם מדברים ביניהם רוסית? האם ההוראה הזאת גם חלה עליהם? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אם שלושתכם תהיו שם, כנראה היא תחול עליכם. אבל השאלה שלך מבהירה היטב – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> צריך גם להזכיר לכולם שהשפה הערבית היא שפה רשמית בישראל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בינתיים היא שפה רשמית, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת טיבי, כשהוא מסביר לו באמת כדי להבין את השאלה, אין בעיה וזה בסדר גמור. אבל כשהוא שואל משהו וכל הכיתה אמורה לדעת את ההסבר, והאחרים לא שולטים בשפה הערבית, מה לעשות? <מיכל בירן (העבודה):> לא על זה מדובר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי – – <עמרם מצנע (התנועה):> יש בעיה. הוא לא אמר – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – סגן שר האוצר, היית מיטיב לעשות אם לא היית קופץ. <עמרם מצנע (התנועה):> תעצור, תעצור. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, אני לא עוצר. עמרם – – – <עמרם מצנע (התנועה):> אתה לא מבין שיש פה – – – יש בעיה המצריכה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבין שיש בעיה, אבל כששאלה נשאלת, והסבר ששאר הכיתה צריכה להבין מהו. <עמרם מצנע (התנועה):> אבל זה לא מדובר על זה. הוא לא אמר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא דיבר על זה. <עמרם מצנע (התנועה):> לא – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא. לא, לא, ממש לא. <היו"ר חמד עמאר:> זה מהזמן שלך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה מהזמן שלי. אני מסכים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת טיבי – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – אמרת שהיו שני סוגי שיחות, או שלושה. אחד במסדרון – זה בסדר; אחד כדי להסביר בזמן הבחינה בערבית – זה בסדר; אחד – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, לא בסדר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, אני אומר שזה בסדר בתפיסת העולם שלי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל יש דרגות שונות של הדרה. דרגה אחת של ההנחה, דרגה שנייה של מיקי לוי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא. והאחרונה היא, שכשנשאלת שאלה בערבית וצריך לענות עליה תשובה, האם לידיעת שאר הסטודנטים, זה בסדר? אני שואל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חבר הכנסת מיקי לוי, אני לא מאמין לך שאתה לא מבין מה הבעיה כאן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מבין היטב. שאלתי אותך אם דמיינת את שלושת המצבים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני רוצה להרחיב מכאן. כאן מדובר באקדמיה, אתה מצפה לפתיחות, לסובלנות, דווקא לפלורליזם שמתבטא בין כותלי המכללה הזאת או מכללות אחרות. אם הם כל כך צודקים, חבר הכנסת מיקי לוי, למה אין הנחיה כזאת במקומות אחרים? אני אומר לך שהמקרים שבהם האפליה היא בוטה, ההתגייסות המיידית כדי להסביר היא בעייתית. בעייתית. כאשר גזען מוצא שיש מי שמסביר את הגזענות שלו, אז הוא ימשיך. <איתן כבל (העבודה):> זה מזכיר לי, כשאתה לפעמים נמצא בבית-חולים, ברוך השם, יש היום הרבה ערבים, יש גם רוסים. לפעמים עומדים מעליך ומדברים בשפה – – – אז מה – – – אתה אמור, שהם – – –? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יש הבדל בין מוסד – אבא שלי ואימא שלי, כשלא רצו שאבין היו מדברים ביידיש. <איתן כבל (העבודה):> אם הוא רומז לו תשובה, זה כמו מישהו עובר באור אדום. מי שעובר באור אדום, אז – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יודעים מי עובר באור אדום, אדוני השר. יודעים מי עובר באור אדום. <איתן כבל (העבודה):> הבעיה, אם לא סומכים על מאן דהוא וחושבים שהוא ייתן תשובה לתרגיל – – – <נסים זאב (ש"ס):> זה לא דיאלוג, זה – – – <איתן כבל (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זאת לא הבעיה. – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מסכים לדיאלוג כל עוד זה על חשבון הדובר והדובר אמר שאין לו בעיה שזה על חשבון הזמן שלו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה על חשבוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מי? מי? <היו"ר חמד עמאר:> הדובר. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני, כשאני בשלטון, אני מגלה נדיבות – – – <קריאה:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> לא, הדובר הנוכחי. הבא – אף אחד לא ייקח לך דקה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> על חשבוני, על חשבוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עלא חסאבּי, עלא חסאבּי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> עלא חסאבּי, הוא יבין את זה, כן. אני הצגתי כאן מקרה ברור של חוסר סובלנות, הדרה, אי-רצון להכיר את האחר, ולכן לא מדובר בתופעה יחידה, לא בתופעה חריגה. אתמול דנו – חבל שעמרם יצא כי רציתי לשבח אותו – בוועדת החינוך על הסירוב של – – <איתן כבל (העבודה):> אני אמסור לו. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – ראש עיריית נצרת-עילית גפסו להקים בית-ספר ערבי בעיר. בנצרת-עילית, אדוני סגן שר האוצר, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר, יש 17% ערבים בנצרת-עילית. כידוע לך, נצרת-עילית הוקמה על אדמות שהובאו מאוסטרליה בספינות וגם מאנטרקטיקה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הם שם כבר יותר מאשר 30 שנה. עלייה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אוקיי, אוקיי. 17%, איתן, 2,000 תלמידים. הם רוצים, ההורים, להקים בית-ספר ערבי. אומר גפסו אתמול בישיבה, וגם אז – ולכן ביקשתי – – – <איתן כבל (העבודה):> על החלק האוסטרלי, על החלק של הקרקע האוסטרלית. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> על החלק של הקרקע האוסטרלית – הוא אומר – שנלקח, הופקע מאוסטרליה. – – – אומר: כל עוד אני ראש עיר, לא יקום בית-ספר ערבי בנצרת-עילית. הוא חזר על זה אתמול. יש לך מה להגן על כך, סגן שר האוצר? יעני, הוא הסביר את זה. אם אתה רוצה, אני אגיד לך מה הוא הסביר, תוכל להתייחס לזה. הוא אמר: יש מערכת חינוך ממלכתית, מי שרוצה – שישתלב. האמת, מי שרוצה להשתלב בבית-ספר יהודי – ערבי רשאי. על בסיס ספורדי זה קורה. אבל קולקטיב וקהילה שהיא 20% מהאוכלוסייה, 17% מהאוכלוסייה, זקוקה לבית-ספר ערבי, זכותה. בחיפה, למשל, יש בתי-ספר ערביים, עמרם מצנע היה שם ראש עיר, ולא קרה כלום לחיפה, לא קרסה. ביטחון המדינה לא נפגע. ולכן עמרם מצנע פנה וגינה בכל לשון של גינוי גם את ההתבטאות וגם את ההתנהלות. והדבר החמור ביותר הוא התשובה של פקידת המחוז של משרד החינוך שנתנה יד – בניסוחים פתלתלים. אני שוחחתי עם שר החינוך מייד כשיצאנו, ושר החינוך תומך עקרונית בהקמת בית-ספר ערבי בנצרת-עילית, ולכן הפקידה לא מעודכנת. וגם העמדה שלה, נדמה לי – אלו הפירושים שלי – לא על דעת השר. והשר קובע את המדיניות. לכן, כאשר אומר לך ראש עיר: כל עוד אני מכהן בתפקידי לא יקום בית-ספר ערבי – אני לא יודע צרפתית, אבל תארו לעצמכם שמישהו בצרפתית אומר את זה על בית-ספר יהודי. אני לא רוצה להביך אף אחד ולהגיד לתרגם את זה לגרמנית. זה נשמע נורא. אם הוא היה אומר את זה, ראש עיריית ניס למשל, מייד אלי ויזל – – – <איתן כבל (העבודה):> מייד הצעה דחופה לסדר-היום. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הייתה מאושרת אוטומטית. <איתן כבל (העבודה):> או שאילתה דחופה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כן, או שאילתה דחופה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת טיבי, אמרתי את זאת בבוקר ואני חוזר ואומר עוד פעם, שלא תהיה שום אי-הבנה: אמירתו של ראש העיר נצרת-עילית מחייבת את היועץ המשפטי לבדוק האם אין כאן עניין גזעני או אפילו הסתה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מודה לך. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בכל שאר הדברים, יש לנו הרבה טענות, גם אנחנו כולנו מסוכסכים בראש שלנו – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> נכון, נכון. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – אבל הדבר הזה הוא בלתי נסבל. זה הכול. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> נכון. ולכן אני אומר שהגיע הזמן להסיר את המגן מעל הגזענים האלה, כי הם חושבים שהם עובדים בחממה שמגינה עליהם. טוב שאתה פה, חבר הכנסת איתן כבל, כי אני רוצה לדבר גם על נושא שהדאיג אותי שנים רבות, וזה קליטת ערבים בשירות הציבורי, בעיקר אקדמאים, שלא מוצאים מקום תעסוקה. אקדמאים מוכשרים. אנחנו 20% מהאוכלוסייה, אבל אנחנו רק 7.8% מהמועסקים בשירות הציבורי. הזכיר לי חברי חבר הכנסת איתן כבל, שאני פעם הזכרתי את המצוקה של הערבי שבא לבקש עבודה, באמצעות בדיחה על רואה-חשבון ערבי צעיר, בוגר. מגיע למשרד רואי-חשבון מאוד ידוע בתל-אביב, מכובדי, יוקרתי. וקוראים לו מוחמד, לרואה-החשבון. והוא קבע פגישה, הוא ניגש לרואה-החשבון הבכיר, סוף-סוף נקבע לו ריאיון, והוא אומר לו: אני רוצה להתקבל לעבוד אצלכם כמתמחה. אומר לו רואה-החשבון הבכיר, היהודי, בתל-אביב, באחד המגדלים הגבוהים שם: בוא אתי לסיור. אומר לו: אתה רואה המשרד היפה הזה? הוא יהיה שלך. אחר כך אמר לו: בוא אתי. בקומה השנייה יש משרד רחב יותר עם ספרייה, מסך פלזמה ונוף אל הים. אומר לו: אחרי הצהריים – – <איתן כבל (העבודה):> גם זה יהיה שלך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – גם זה יהיה שלך – אתה מכיר את רואה-החשבון, איתן? – גם זה יהיה שלך – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> גם ה"מרצדס", ה"מרצדס". <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גם הפייסבוק. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – אבל יכול להיות שאתה צריך תחבורה, בוא אתי. ירדו לגראז' ואומר לו – לא, זה היה "אאודי 8" – ואומר לו: ה"אאודי 8" הזאת, כאשר אתה צריך, היא שלך – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עם נהג. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – ואז מוחמד חשד, התחיל לחשוד, מה קורה פה? <אברהם מיכאלי (ש"ס):> מצלמה נסתרת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ואז הוא אומר לרואה-חשבון הבכיר: תגיד, משה, אתה מסתלבט עלי? אז ענה לו משה: מי התחיל? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אתה התחלת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הבנת, אדוני סגן שר האוצר? עצם העובדה שערבי מבקש להתקבל כמתמחה במשרד רואי-חשבון, הוא מסתלבט. המציאות המרה הזאת היא מציאות יומיומית. לפחות מוחמד המתמחה קיבל תשובה חיובית לעצם הריאיון להתקבל לעבודה בסיפור הסמלי הזה. אבל ערבים, כשמגישים בקשה להתקבל לעבודה, לרוב הם לא מקבלים תשובה, לרוב הם לא מקבלים תשובה. לכן, מה שדיברתי אתך, דיברנו עליו, לגבי משרות ייעודיות. תקציב המחייב משרות ייעודיות למגזר הערבי, לצעירים הערבים. כך אפשר להעלות את שיעור הערבים בסקטור הציבורי מתת-ייצוג של 7.8%, ואנחנו 20%. בשירות הציבורי יש מקומות שיש בהם הדרה מוחלטת של ערבים, והגיע הזמן לשנות את המציאות המרה הזאת. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מאיר פרוש. <איתן כבל (העבודה):> אבל אתה יודע, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר, מי שבא לבקש, יהודי בא לעבוד, להיות רוקח, אומרים לו: אתה מסתלבט עלי? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שם לב בימים האחרונים ששר האוצר, כאשר הוא מתייחס לסקטור החרדי – ואני מתייחס כרגע לשר האוצר כי הדיון הוא הרי דיון על תקציב, ומטבע הדברים ההתייחסות צריכה להיות למה שהוא מניח בפנינו; למרות שאני חושב שהוא היה צריך להיות במליאה, ואני לא פוגע, חלילה, בכבודו ובמעמדו של סגנו, ידידי סגן השר. אבל בכל אופן, שר אוצר מגיש תקציב, תקציב לא קל, לא רוצה להתבטא ולומר תקציב מאוד קשה, אבל תקציב לא קל לאוכלוסייה, והוא לא נמצא במליאה, אבל אני בכל אופן רוצה להתייחס. כאשר הוא מדבר על הסקטור החרדי, אולי בימים האחרונים, אולי זה גם בתקופה האחרונה, הוא דוחה את הטענה שכאילו מה שגורם לכך שהוא יפעל כך נגד החרדים זה שנאה. אנחנו אומרים שזאת שנאה, שנאה לחרדים. התשובה שלו שזאת לא שנאה חלילה. למה שנאה? אדרבה, זה מתוך דאגה. מתוך דאגה לציבור החרדי הוא מתווה מדיניות כזאת. הוא חושב שבזה שהוא דואג לנו, הוא יוכל בסופו של דבר להיטיב אתנו. זה בעצם מה שמשתמע. הוא עושה את הכול, הוא מנתח את ההתנהלות שלנו, הוא מנתח את הגופה שלנו, מנתח אותנו מכיוון שבסופו של דבר הוא ייתן לנו תרופה כזאת, ואנחנו – הוא רוצה להיטיב אתנו. אני מנסה לשאול בקול רם – כאשר אני מנסה לחשוב לרגע – אולי באמת שר האוצר לא שונא אותנו. הרי אין לו איזו מדיניות של שנאה כלפי חרדים, אלא המטרה שלו היא להיטיב אתנו. אני מנסה לבדוק ולקחת את המעשים ולומר, בואו נראה מה הוא עשה. האוכלוסייה החרדית, כמה שהיא באחוזים שלה במדינה, חברי כבר אמרו את זה ואני אולי אמרתי את זה אבל אני אחזור שוב. ניקח את המקורות התקציביים, את התקציבים שבהם האוכלוסייה החרדית פועלת ומפעילה את מוסדותיה ואת הציבור שלה. בניגוד לחבר הכנסת ריבלין, סגן השר מיקי לוי, שכאשר יש לו בן, יש לו נכד, נכדה, בת, איפה שהוא נולד, מטבע הדברים יש מייד גן-ילדים, בית-ספר. זה יכול אולי להתאחר, אבל המדינה מחויבת לבנות. כאשר מדובר באוכלוסייה החרדית, מטבע הדברים החוק לא מחייב בכלל לבנות בתי-ספר. צריך לעשות שתדלנות סביב העניין הזה. כשצריך להפעיל את הלימודים זה לא ממלכתי, המדינה לא מממנת את זה, וצריך לפעול כדי לקבל חלק מהתקציבים מהמדינה, חלק צריכים לגייס מההורים וכדומה. אז אני לוקח את האוכלוסייה על כל הגילאים שלה. אנחנו יודעים שמבקשים לקצץ במה שקרוי כוללים, זה לאברכים, לישיבות, לישיבות גדולות – מעל גיל 18. אם זה היה ב-2012 מיליארד שקל, מבקשים להגיע ב-2014 ל-475 מיליון שקלים. ל-2013 זה 675 מיליון שקלים. בישיבות קטנות, מה שקרוי גילאי על-יסודי, עם ההתניות השונות ועם מה שהוגש מהתחלה, עם הדברים וההתניות שמבקשים שילמדו ליבה; אם לא, אז היום לפי החוק יש 60% – יֵרד ל-30%. והכול שר האוצר עושה מתוך דאגה, הוא דואג לנו. הוא כרגע בעת הניתוח, אז הוא מנתח, אבל הכוונה היא שבסוף נהיה בריאים. אם יש את הבנות בסמינרים, אז אפשר לבטל את התקציב הזה. אם יש תקציב לילדים בפנימיות, מבטלים את הסעיף. אם הוא היה ב-2012 62 מיליון שקלים, הוא לא קיים. אנחנו מגיעים לגיל יסודי, ואני עוד לא נוגע בגן-ילדים. כל זה, בסך הכול שלו זה נעשה מתוך דאגה לילד החרדי, מתוך דאגה לאוכלוסייה החרדית. איך זה היה המבוא לחוק ההסדרים? מתוך דאגה שילכו ויעבדו, יהיה בסוף פחות עוני ויהיה יותר טוב. אני כבר לא מדבר על קצבאות ילדים. אבל אני רוצה לשאול את שר האוצר, שאומר שהוא לא מונע משנאה אלא שהוא רוצה לעזור לנו, אני רוצה להבין מה אשם הילד בן השש שנולד להורים, אבא ואימא, ששולחים אותו למוסד ששם לא לומדים את מלוא הליבה, או שלא לומדים בכלל ליבה. בתלמודי-תורה פטור לומדים לכתוב, דקדוק, עברית, לומדים חשבון. אבל כפי שהם נהגו, ההורים שלהם והורי ההורים, זה מה שהם לומדים. אבא ששולח את הילד שלו בן השש למוסד כזה דווקא, שאינו בדיוק ממלכתי – למה הילד הזה צריך ללמוד במוסד כאשר שר האוצר מבקש למנוע את התקציבים מאותו מוסד? אם היה מדובר שמוסד פטור מקבל 55% עד היום – 55% לא בדיוק מתוך ה-100% שמקבל ילד בממלכתי אבל 55%, עכשיו מבקשים לתת רק 30%. למה? למה הילד הזה צריך להיות במקום, להימצא בבית שבו האבא יצטרך להוסיף עוד כסף ללימודיו? בשביל שהאבא יצטרך להוסיף כסף ללימודיו הוא יצטרך להיכנס להתחייבויות שונות, ובשביל זה הוא יקנה פחות כדי לאכול בבית. יהיה פחות מה לשתות בבית. הילד הזה מצטרף למעגל העוני. אני רוצה להבין אם בן-אדם לא פועל מתוך שנאה, הוא רוצה לדאוג לאוכלוסייה החרדית, מה הילד אשם שהאבא והאימא חושבים שהם צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבתי-ספר שלא לומדים בהם ליבה, לא לומדים את מה שהמדינה מבקשת מהם לעשות? איך אפשר לומר שההחלטה הזאת לקצץ בתקציבים של תלמודי-תורה, של הגיל היסודי, במקום 55% – 30%, שזה לא בא מתוך איזו שנאה? הייתי מצפה שאתם לא תהיו פה בכלל, כי הרי אם עד היום אנחנו נמצאים עם כמה מאות אלפי ילדים שנמצאים בתוך מעגל העוני ועכשיו יצטרפו עוד כמה עשרות אלפי ילדים בגלל התקציב הזה, האם זה לא בא מתוך שנאה מסוימת לאוכלוסייה שהוא לא יכול לסבול אותה ולכן הוא עושה את מה שהוא עושה? כשאנחנו מדברים על עוני, שר האוצר יודע שכתוצאה מהגזירות התקציביות, הוא יודע שכתוצאה מהמדיניות הכלכלית שהוא מנהיג, הוא גורם שעוד ועוד ילדים, עוד ועוד משפחות ייכנסו למעגל העוני. ואם הייתי רואה את ההתייחסות שלו ואת הקיצוצים בכל מה שקשור לכל אוכלוסיית התלמידים, הייתי מבין שהוא פועל כי אין לו כסף והוא חייב לעשות את זה. אבל כשהוא לוקח בדווקא רק את האוכלוסייה החרדית ובה הוא מנסה לטפל, המסקנה היא שזה בא כתוצאה משנאה לציבור הזה. גם אם אני מנסה לחשוב לרגע שלשר האוצר יש אינטרס ועניין שבאותם מוסדות ילמדו את הליבה, הרי זה ניצול לרעה של כוח, של שלטון, כדי לכפות אורח חיים על האוכלוסייה. הרי זה יכול לקרות בעוד 20 שנה שהציבור החרדי יהיה פה עם מאסה יותר גדולה של נציגים. אנחנו לא נהיה רק 18, ש"ס ויהדות התורה, אנחנו נהיה 28. יכול להיות שאנחנו נרכיב ממשלה. <נחמן שי (העבודה):> 25. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תארו לכם שאנחנו, מכיוון שאנחנו מאמינים בלימוד התורה, נחייב את כל בתי-הספר ללמוד תורה כל יום. נחייב את בית-הספר ללמד כל יום את הדף היומי. ככה, כי אנחנו הרוב. זאת הליבה שלנו. זאת הליבה של החינוך של העם היהודי. כך אנחנו נאמין, אנחנו מאמינים גם היום. איך אפשר לכפות חיים באמצעות תוכנית לימודים? אלא מאי? הכסף הוא של מי? הכסף הוא של שר האוצר ורק של שר האוצר. מכיוון שהכוח בידו ומכיוון שהוא שולט, הוא מנסה לכפות אורח חיים. דרך אגב, זה הרי לא מצליח. אותה אוכלוסייה חרדית ממשיכה ומתנהגת בדיוק כמו שהיה בהר-סיני, בדיוק כך. היא משתדלת לקיים את המצוות בדיוק כמו שזה ניתן בהר-סיני. היו שינויים ויש שינויים בעם ישראל. אנחנו רואים שינויים, אנחנו גם רואים פה בכנסת, מבלי לפגוע באף אחד, חלילה, באופן אישי. אנחנו רואים שיש את הקבוצה החרדית, האוכלוסייה החרדית, ויש אחרים פה, שהם אומרים, אנחנו יהודים, ומתנהגים כך וכך. אנחנו, על כל פנים, מייצגים את אותה מסורת שהייתה מאז. לאותה קבוצה, לאורך כל הגלויות ולאורך כל הדורות היו ניסיונות לכפות, היו ניסיונות למנוע קיום מצוות, היו ניסיונות לשנות לנו את דרך החיים, את אורח החיים שלנו, וזה לא צלח. זאת אומרת, אם מישהו רוצה לבדוק את עצמו האם הוא יצליח לשנות משהו במגזר החרדי – הוא לא יצליח. גם אם הוא יהיה בעוני יותר גדול, הוא לא יצליח. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת פרוש – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כן, אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – נדמה לי שההשוואה או הניסיון לבוא ולהשליך הוא לא נכון. מדובר בילדים אשר צריכים לעצב את חייהם. איש לא אומר שלא ילמדו את כל לימודי התורה וכל תרי"ג המצוות ויחונכו לכך. רק נותנים להם את ההזדמנות לאותם דברים שהם שייכים לכל ילד בכל מקום בעולם. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת ריבלין – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> הנושא הזה קשור – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> קודם כול, הילדים סומכים על ההורים, בוודאי – – – אבל אנחנו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חינוך הוא דבר שאנחנו מעצבים כדבר – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זה לא על חשבוני. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, אני מבקש, בלי דו-שיח. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתה האחרון שהיה מסכים – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אורי מקלב. תודה רבה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – אין על זה ויכוח. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, ללמוד אנגלית וללמוד – – – אני חושב שזה בשביל הילד. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שזה בשביל הילד. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה בשביל הילד. אני לא – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת ריבלין, חבר הכנסת ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת ריבלין, נולדתי לרב מנחם פרוש, זיכרונו לברכה, ואשתו ברכה, עליה השלום. הוא שלח אותי ל"עץ חיים". ב"עץ חיים" למדתי גם לפני הצהריים וגם אחרי הצהריים. התחלתי עם סידור, אחר כך עם חומש, ואחר כך גמרא. בצהריים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> וגם אבא. וגם סבא. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כל – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת ריבלין, אני נשלחתי ללמוד בתלמוד תורה "עץ חיים". בצהריים, יום אחד היה כתיבה, דקדוק, חשבון. כך למדתי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 200 שנה זה ככה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני פה. אני לא ממלכתי. אני הרי מאלה הפטורים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ממש ככה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אנחנו 18 חברי כנסת לא ממלכתיים. אנחנו סוג ב'. סוג ב'. <נסים זאב (ש"ס):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה אני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נסים זאב הוא יותר – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה אני וחברי – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת ריבלין, חברי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נסים זאב יותר טוב – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חברי ולא אני – חברי, לא אני. אני באתי מבית – אבא, היה לו. אבל חברי, מה הם אשמים? בבית היה פחות לחם. בבית היה פחות חלב. בגלל שהאבא שלח אותם ללמוד במוסד חינוכי, ששם לא לומדים לפי הליבה. אתה רוצה לגרום שהם ילמדו במוסדות כאלו? אני לא יודע מה שאתה יכול לעשות עם האבא, מה אתה רוצה מהילדים? איזה מין תפיסה זו? גם אם אתה חושב שהתפיסה הזו היא נכונה, גם אם אתה חושב שהתפיסה הזאת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא מדבר על הנושא הזה, אני מדבר עלינו. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היושב-ראש יוסיף לי. <היו"ר חמד עמאר:> אני אוסיף לך דקה. לקחו לך דקה, אני אוסיף לך דקה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא, זה לא מקובל. <היו"ר חמד עמאר:> דקה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם אם אני חושב שהדרך הזו היא נכונה, גם אם אני חושב שהדרך היא לא נכונה, איך אתה יכול לגרום לילדים צער ועוני בגלל שלאבא יש דרך חיים משלו? איך אתה יכול לעשות את זה לילד? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה נכון. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> עוד משהו אני רוצה לשאול. נגיד שמישהו – מיקי לוי, על רקע ידידות בעבר – שכנע אותי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> למה בעבר, חבר הכנסת פרוש? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כשאתה רצית להיות מפקד מחוז ירושלים ולשלוט בעיר, ידעת שאתה לא תסתדר – רק אם אתה תסתדר עם הערבים, ועם החרדים, ועם החילונים, ועם כולם. אתה לא סגן שר אוצר כזה, כן? לא פוגע בך, אתה תמשיך הלאה את העבודה שלך. אתה לא כזה. אז בעבר – אנחנו ידידים גם היום באופן אישי, אבל בעבר, נגיד שהוא שכנע אותי: ליבה. מה אני יכול לעשות? אני לא רוצה לומר שחלילה – או לשמחתי – אצל החרדים אין מקרים שהם לא מה שהיינו רוצים שיהיה. אבל המציאות היא שדווקא במוסדות שלומדים בהם ליבה – יש באופן יחסי בבתי-הסוהר יותר אנשים, תלמידים, שבאו מבתי-ספר שבהם למדו ליבה. לא שאצל החרדים אין מקרים שהם חלילה לא בסדר. אבל באחוז, יש בבתי-הסוהר, נמצאים בכלא יותר כאלה שבאים דווקא מאלה שלומדים ליבה. איך אני יכול עכשיו לשכנע את המצביעים שלי, חבר'ה, בואו נלמד ליבה? <היו"ר חמד עמאר:> אני מוסיף לך דקה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא, מגיע לי יותר מדקה. אני – – – <היו"ר חמד עמאר:> הוספתי לך דקה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איך אני יכול לשכנע? ולמה – – – <היו"ר חמד עמאר:> רק דקה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה לומר עלי שאני לא נושא בנטל? למה לא נושא בנטל? דרך אגב, זה לא נכון לומר – מי שהולך לצבא לא מרגיש שזה נטל בשבילו. הוא עושה את זה בגאווה. זה לא נטל בשבילו. <היו"ר חמד עמאר:> זו זכות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כמו שלמי שיש 12 ילדים, זה לא נטל בשבילו. יש לי 12 ילדים, זה לא נטל בשבילי. אני שמח עם כל ילד. שמח עם כל ילד שיש לו כבר ילדים, ולי יש נכדים. זה לא נטל בשבילי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תגיד להם כמה נכדים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זה לא נטל? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כמה נכדים? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני לא מתייחס לנכדים. למה אני לא נושא בנטל? <אורי מקלב (יהדות התורה):> יותר מהילדים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה אני לא נושא בנטל? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> שבט. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הרב ריבלין, אני לא נושא בנטל? אתה הרי יודע שאם אנחנו לא היינו בירושלים, היא מזמן כבר הייתה עם רוב ערבי. לא שערבים הם לא בסדר. אבל הלכה לנו ירושלים, הלכה לנו המדינה אמרנו פעם, נכון? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבות אבותיך – – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, בבקשה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי קבע שהנטל – דרך אגב, סתם פוגעים באלה שהולכים לצבא. הנטל זה זה. למה זה לא נקרא נטל, אם לנו יש ילדים, ואנחנו צריכים לדאוג שיהיה להם בבוקר לחם, וחלב, ונשלח אותם ללמוד? ולדאוג לרפואה שלהם ולבריאות שלהם, זה לא נטל? ובגלל זה יש עוד יהודים כאן. והמחשתי את זה עם ירושלים. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אז מי קבע איזה נטל יותר חשוב? כמו שבצה"ל אי-אפשר לקבוע שאותו אחד שנמצא בקריה – כי הרי אנחנו לא אומרים שיאיר לפיד, בגלל שהוא היה ב"במחנה" הוא לא שירת. הוא שירת, נכון? אז מי קובע בצה"ל מה הנטל היותר חשוב? ואם אנחנו כולנו בסירה אחת, ואנחנו תורמים לנטל הזה ילדים – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה זה לא – ולמה אתם באים ופוגעים בקצבת הילדים, למי שיש ילדים? <היו"ר חמד עמאר:> תודה לך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אבל לקחו לי יותר מאשר דקה אחת. <היו"ר חמד עמאר:> נתתי לך יותר מדקה עכשיו. תודה רבה לך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לכן אני מבקש שתאפשרו לי מחר להמשיך. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הכרזה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוני ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק להגנה על עדים (תיקון מס' 6), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013;> <הצעת התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014, התשע"ג–2013> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני כבר שמעתי פה יומיים קינות. אולי נחליף את זה קצת בשירה. רבי אברהם אבן עזרא, כאשר הלין על רוע גורלו ומזלו אמר: "אשכים לבית השר, אומרים הוא כבר רכב / אבוא לעת ערב, אומרים הוא כבר שכב / או יעלה מרכב, או יעלה משכב" – השר לא נמצא כמובן – "אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב". אבן עזרא היה לפני 850 שנה, קצת יותר. והגמרא אומרת את אותם הדברים. פעם אחת הגמרא אומרת: "בתר עניא אזלא עניותא". מהיכן אנחנו לומדים שבתר עניא אזלא עניותא? שעני, רודפת אותו עניות? הגמרא אומרת שהעשירים היו מביאים ביכורים בקלתות של זהב ושל כסף. לכוהנים כמובן. והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. מה קורה? אלה שמביאים את הסלסילה בערבה קלופה, אז צריכים להביא גם את הביכורים, גם את הפירות, וגם את הסלסילה לכוהנים. כי לא יפה לקחת את זה בחזרה. אבל אלה שהיו מביאים את זה בכלי זהב, לוקחים כמובן, את הסלסילה חזרה. אז מי שעני, העניות רודפת אותו. ועוד דבר, הגמרא אומרת: "בני, חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא". עכשיו, תבינו למה אני אומר את כל זה. אני לא מבין מה רוצים מהממשלה הזו. ממשלה ביש מזל. זה המזל שלנו עם הממשלה הזאת. והממשלה הזאת, מסכנה, קיבלה בור, רוצה להכניס אותנו לבור הזה עמוק, ולחפור אותו. אבל אני רוצה להגיד לך, אדוני סגן השר, כתוב: "כי יפתח איש בור – – – ולא יכסנו – – – בעל הבור ישלם". תדע לך, אתם לא יכולים להתנער מאחריות ולזרוק את כולנו לבור הזה. עכשיו, מאיפה זה נובע? יש כאן אידיאולוגיה כלכלית. מי שחושב שזה רק עניין של בור, הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אז אני אצטט לכם מה שלפיד חשב קודם שהיה שר אוצר. הוא אמר: "אנחנו החילונים חשבנו שאתם הולכים להיעלם" – על מי הוא אומר? על החרדים – "היינו בטוחים שהחרדים הם תופעה שמקומה במוזיאון. שאתם תהיו כמו הספארי בגן-החיות ברמת-גן, תהיה איזה שמורת טבע, ואנחנו נביא את הילדים ונגיד להם, אתה רואה, בני, ככה נראה פעם יהודי". תגידו לי, האם זה לא נובע מתוך שנאה או מתוך בורות? הוא באמת חשב שיש לנו קרניים, לחרדים. אבל אל תגידו שזה היה רק לפני כמה חודשים, תראו מה הוא אמר רק השבוע. אגב, הוא גם תלמיד חכם, הוא אפילו מצטט פסוקים; כתוב: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" – לא "ששת ימים תקבל קצבאות" ולא "ששת ימים החילוני יעבוד". הוא גם דיבר דבר נוסף, הוא אומר, "גם לא 'ששת ימים תשב בישיבה ומישהו אחר ישלם לך את החשבונות', לא 'ששת ימים תקבל קצבאות', לא 'ששת ימים יעבוד החילוני מהבוקר עד הערב'. אנחנו לא חמורו של משיח". ואני אומר לך, אדוני סגן השר, הלוואי שלפיד היה זוכה להיות החמור של המשיח. הוא גם לא זה. הגמרא אומרת: אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני-אדם, ואם ראשונים כבני-אדם אנחנו כחמורים, והלוואי כחמורו של משיח. אז שלא יזלזל גם בחמורים. עכשיו, מה הם אומרים בעצם? לכו לעבוד. יש שוק עבודה פתוח. אולי כבוד השר עדיין לא למד את הנתונים, הוא לא יודע מה שקורה במשק. 41,500 בתי-עסק נסגרו במהלך 2012; עלייה של 6% לעומת 2011. יתרה מזאת, אומרים: לכו תפתחו עסקים קטנים. מי בכלל יכול לפתוח? יש ירידה משמעותית ביותר במספר העסקים שנפתחו ב-2012, ב-7%. זה המשך מגמה בשנים האחרונות. אני כבר לא מדבר על אזור הצפון, ששם יש ממש קריסה מוחלטת של בתי-העסק. אז אדוני סגן השר והשר הנכבד שלא נמצא פה כרגע, אם יש סגירה של בתי-עסק, איזה עבודה אתה נותן ולמה אתה מתכוון באמת? יש כאן נתונים מדאיגים, ומי שרוצה לדעת, מ-2003 ועד היום נסגרו כמעט מיליון בתי-עסק, 780 – זה המספר, הנתון, שמסביר כל שנה כמה עשרות אלפים נסגרו. ואני אומר לך, אם אתה חושב שבכלל אפשר לפתוח עסקים במדינה הזאת, אתה טועה. אי-אפשר לפתוח, כי הטייקונים בולעים אותנו. כל הרשתות הגדולות, כל רשת אחת שנפתחת, בולעת לפעמים עשרות אלפים של בתי-עסק קטנים. דוגמה, יש לך את זה ברהיטים. ברהיטים, כאשר נפתחה חברת "אאיקה", איך אומרים? <קריאה:> "איקאה". <נסים זאב (ש"ס):> "איקאה", אתה יודע ש-20,000 בתי-חרושת קטנים ונגריות נסגרו. תאר לך, כאשר אתה פותח סופרמרקט גדול באיזו שכונה, הוא בולע את כל המכולות. אז מה עושים? נותנים איזושהי תרופה, אומרים "סמה" בערבית, טבק, ואומרים, תשמע, אנחנו נותנים לכם כסף לפתוח עסק. תגיד לי, אתה יודע כמה הוצאות לפועל יש היום? אתה יודע, אדוני סגן השר, יש לך בכלל מושג? אני אומר לך, במיליונים. ממה זה נובע? רובם המכריע זה בתי-עסק קטנים שנסגרו כי באו הגדולים, בלעו את הקטנים והקטנים נמחקו מהמפה. אז מה אומרים? טוב, מה לעשות, צריכים לטפל באלה שלא משלמים את החוב. איך מטפלים בהם? אתה יודע איך עושים, כל ההוצאות לפועל. כמובן, קודם כול צריך לראות, חקירת יכולת, ישלם משהו, לא ישלם, כן ישלם. אני זוכר שהייתי סגן ראש עיריית ירושלים, היו לוקחים לבתי-כלא, אדוני סגן השר, אני אומר לך את זה ממש בדמעות, בערבי שבת, אנשים עם עשרה ילדים שלא שילמו ארנונה. אני באתי יום אחד לבית-הכלא, אני לא יודע איך נכנסתי אבל נכנסתי אל תוך התא, רואה אותי העצור שם, ששוכב על המשכב ואומר לי: הרב נסים, תגיד לי, גם אותך עצרו? אמרתי לו, לא, באתי לשחרר אותך מפה בערבות, באתי לראות אותך, את המצוקה שלך בתוך הכלא. אומר לי, איך הכניסו אותך? אני אומר לך, הייתה חקירת משטרה איך נסים זאב נכנס אל תוך בית-הכלא. פשוט, זה לא יאומן, אתה יודע שלא נותנים את זה, מה זה משנה שאתה סגן ראש עיריית ירושלים, זה לא משנה. אתה יודע באיזה מסירות נפש חיברתי חשמל ומים למשפחות ברוכות ילדים מכספי? אנחנו מכירים את המצוקות, אנחנו חיים אותן. אז מה, ותפתח הארץ ותבלע אותם ואת כל אשר להם, פתאום רק החרדים לא רוצים לעבוד? מאיפה הבלוף הזה יוצא? אני רוצה לומר לך, אדוני סגן השר, שאני מאוד מכבד אותך, ואתה יודע שאני באמת ידיד שלך – אני רוצה לדבר קצת על חינוך, כי אני רואה שהזמן נגמר; זה פשוט לא יאומן, למה השעון הזה עובד כל כך מהר, אני לא יכול להבין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> רק כשאתה למעלה. ככה הוא הולך הרבה יותר לאט. <נסים זאב (ש"ס):> אה, רק כשאני מדבר? אני אומר לך, מדברים על הילודה הטבעית החרדית המאיימת, דמוגרפית, על מדינת ישראל, לא הערבית אגב, חלילה וחס. אבל אולי מישהו שכח שממשלת ישראל הכריזה בט' באייר תשמ"ו – איזה החלטה? אם היום היו מחליטים את זה, אני לא יודע, היו אומרים שאנחנו גזענים, אולי האיחוד האירופי היה עושה נגד זה משהו. מה הייתה ההחלטה? כתוב כך: "הריבוי בגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית, ברבות השנים עשוי לגרום לרוב ערבי במדינת ישראל, עם כל המשתמע מכך". בעקבות כך הממשלה הכריזה בהחלטתה – "בגידול האוכלוסייה של מדינת ישראל, המיעוט בעלייה, ממדי הירידה וכן מהטמיעה ונישואי התערובת ההולכים ומתרבים בקרב תפוצות הגולה" – מה הממשלה מחליטה? יש "לנקוט מדיניות דמוגרפית מקיפה ומתואמת ולטווח ארוך, אשר תחתור, בין היתר, להבטחת רמה נאותה של גידול האוכלוסייה היהודית". אבל לא חרדית, חס ושלום, יהודית, אנחנו לא מה"יהודית", אנחנו לא קשורים בכלל למגזר הזה, יהודי, יש חרדים ויש יהודים. אך בהמשך, הממשלות נטשו את המדיניות של עידוד הילודה והיום הן פועלות בדיוק ההפך. הממשלה החדשה בעצם גוזרת גזירה חדשה של קיצוץ בקצבאות הילדים. אדוני סגן השר, מי שמגשים את החזון הלאומי הציוני של מדינת ישראל, שהוא ממדרגה ראשונה, זה קודם כול האוכלוסייה החרדית. ואני אומר לך: ללא האוכלוסייה החרדית, המדינה הייתה בסכנה של רוב ערבי, באמת; שלא יהיה לך ספק בזה. הנטל הזה אין לו תחליף. גידול משפחות ברוכות ילדים זה הנטל האמיתי שיש על כל אב משפחה. אני לא מבין, עכשיו אתם רוצים לקצץ, במה? אתם רוצים להקטין את המשפחות, אתם רוצים לשנות את המדיניות. מה אני אגיד לך, אני, כבר כואב לי הלב. אני אומר לך ברצינות. כל כך הרבה גזירות, אתם לא מבינים מה אתם עושים פה. אתם פשוט, "אוִֶלת אדם תסלף דרכו". אתם הולכים בעיוורון. נגד מי אתם נלחמים? תלמודי-התורה? מה אתם, מספיק שתלמודי-התורה מקבלים עד היום 55%, אתם רוצים לכופף אותם על הברכיים? לפת רעב? לפת לחם? ל-30%? הרי גם 55%, אני הייתי בוועדת החינוך, שאלתי: האם זה באמת 55% ממה שילד חילוני מקבל, או מממלכתי-דתי? אמרו: לא, 55% זה 27%. אני כבר לא מדבר על זה שאין בינוי, ושרוב הציבור הזה, החרדי, הוא בעצמו דואג: גם לבינוי, גם לתרומות. מה, למה הוא לא דואג? זה לא משרד החינוך דואג. אולי במקרים בודדים הוא משתתף, אבל הציבור הזה זה חי, נושא את עצמו. אנחנו נטל על המדינה? איזו זכות יש למדינת ישראל שיש את הציבור הזה. אתם פשוט לא מעריכים. אם הייתם יודעים מה התרומה האמיתית של הציבור החרדי למען המדינה הזאת. עכשיו, מה שקורה, אם 27% זה 55%, והיום אתה מוריד את זה ל-30%. זאת אומרת, הילד החרדי יקבל בין 10% ל-12%. זה הכול. תגיד לי, זה לא איפה ואיפה? זה לא גזענות? זה לא רשעות? זה לא אכזריות? מאיפה זה בא, אם לא מאידיאולוגיה? עכשיו, דבר נוסף, אדוני: הדגל של שר האוצר היה – אני כבר מסיים. אני רואה שלא הספקתי כלום – הוא דיבר על המסים. הוא אמר: העלאת המסים זה הקו האדום שלנו. כנראה הוא שכח את הצבעים, והצבע האדום הפך להיות לבן. אנחנו רואים בפועל שכל האמירות שלו וכל הדיבורים שלו – הוא אמר: "יש עתיד היא חומת המגן של מעמד הביניים הישראלי", "אנחנו לא נהיה קישוט בממשלה של חרדים וימין משיחי שתפגע במעמד הביניים, בשביל להמשיך לחלק כספים לישיבות, למתנחלים, לפוליטיקאים". ומי יושב אתו? בנט, שהוא המייצג את המתנחלים. פשוט לא יאומן. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> הוא מדבר עם האיש הקרוב אליו ביותר בממשלה הזו, יורק לו בפרצוף ואומר: תשמע, אני רק מנשק אותך. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת חיליק בר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבל שסגן שר האוצר יצא, כי רציתי להגיד לו שעליתי על הסטרט-אפ לכיסוי הגירעון. אתה יודע, כולם מדברים היום על איפה לקצץ, במי לפגוע פחות. שר האוצר שואל: איפה הכסף? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הנה, סגן שר האוצר כיבד אותנו וחזר. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – הכסף. מה אתה רוצה? הנה, הביא כסף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק רציתי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אמרתי שכולם שואלים: איפה הכסף? כולם שואלים: איפה לקצץ? איך לכסות את הגירעון המטורף הזה של 40 מיליוני שקלים? ויש לי סטרט-אפ קטן, והסטרט-אפ, או ההנחה שלי היא – גם אם לא יאהבו את זה כל מי שיושב פה – שהקיצוץ הטוב ביותר והחיסכון הטוב ביותר שיכול להיות למדינת ישראל זה פשוט לעשות את מה שאנחנו מתחייבים לעשות כל הזמן, והוא להגיע לפתרון של שלום בינינו לבין הפלסטינים; ואני שמח שאתה מסכים אתי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תמיד טוב, בוודאי, מה זה. – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הסכם – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> רק שירצו. בוודאי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, תכף נדבר על הרצון שלהם. הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים הוא הקיצוץ הטוב ביותר בתקציב. הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים הוא הפתרון הכלכלי, הסטרט-אפ הכלכלי הטוב ביותר שיש לנו פה, במדינת ישראל, והוא הדרך הטובה ביותר לכסות את הגירעון. תחשבו, ידידי סגן השר, כמה כסף ייחסך למדינת ישראל אם יהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין העולם הערבי. כי יש, בכל זאת, כמה עשרות מדינות שאומרות לנו בימים אלו: – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – תגיעו לפתרון עם הפלסטינים, יהיה לכם שלום עם מרבית העולם הערבי ואפילו המוסלמי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> דמיינו לכם כמה כסף נחסך, חבר הכנסת מיכאלי, בגלל סגירת החזית מול מצרים. כמה כסף חסכנו בשל היותנו – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – שנה, לא? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – בשלום עם מצרים, כמה כסף חסכנו בשל היותנו בשלום עם ירדן. אני לא יודע אם אפילו אנחנו יכולים לאמוד את ערך 30 השנים של שלום עם מצרים. תארו לכם שהחזית מול מצרים הייתה כמו מול החזית בעזה. אני חושב של-40 מיליארד שקל היו נוספים – לפחות עוד 40 מיליארד, ואני חושב שאני צנוע. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> יותר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> יותר, אומר סגן השר מיקי לוי. תחשבו כמה משקיעים זרים, שזה מדהים: משקיעים זרים מחו"ל באים להשקיע בישראל בימי סכסוך מטורף; באים ומאמינים כי אנחנו כל כך כלכלה חזקה עם היי-טק מדהים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – מסכים אתך במאה אחוז. עשינו שלום עם מצרים כשמצרים רצתה שלום. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכון. רגע – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> עשינו שלום – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – חבר הכנסת ריבלין, תרשה לי, תרשה לי. אני חושב שלהגיד כל הזמן שהפלסטינים לא רוצים שלום – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, לא – – – לא רוצים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – וכולם אשמים חוץ מאתנו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בחלק מהמצב זה נכון. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היו תנאים שאפשרו – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז אני – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> פה אנחנו בתנאים שאי-אפשר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני חושב שיש היום יותר תנאים שמאפשרים שלום בינינו לבין הפלסטינים, ונדבר גם על זה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ברק לא היה עושה את זה? מנהיגך, בזמנו. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ידידי, יש לי את דעתי בנושא הזה, אני אשמח לשבת אתך על – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, לא. אני לא מדבר אישית. אני לא מדבר אישית. לדעת מה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בסדר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> רבין לא רצה? הוא רצה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אבל תחשבו שאם היום, בימי מלחמה, באים כל כך הרבה משקיעים זרים, כמה משקיעים זרים עוד יבואו לישראל, להשקיע בישראל, בישראל ובמדינה הפלסטינית ובמזרח התיכון אם יהיה פה שלום. תחשוב גם, ידידי, חבר הכנסת ריבלין, כמה יניבו הפרויקטים המשותפים בינינו לבין הפלסטינים, ואתה יודע מה? בינינו לבין שכנינו במזרח התיכון, שזקוקים ליצירתיות הישראלית, שזקוקים לשת"פ הזה, שזקוקים למוח הכל-כך יפה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – שיש גם לנו וגם בעולם הערבי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, זה אינטרס הדדי. אל תעשה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אינטרס הדדי, אינטרס – לא, אתה לא נתת לי לסיים את המשפט. אני אומר: יש היום מוחות, גם בעולם הערבי, גם פה, במדינת ישראל, ששיתוף פעולה ביניהם פשוט יניב מזרח תיכון – אמר פעם נשיא המדינה: חדש. אז לפחות, אם לא יהיה חדש, מזרח תיכון אחר, שבו המלחמה היא מי עושה יותר כסף בפרויקטים כלכליים וביצירתיות כלכלית – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – זה יותר טוב – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – ומי יותר טוב, ולא מי, חלילה, פוגע יותר בשני או מי מגן על עצמו יותר, וזה המצב היום, לצערי. אבל בשביל שיקרה סוף הסכסוך הזה, והנה באמת התבשרנו כולנו שהתחיל תהליך של משא-ומתן, או עומד להתחיל תהליך – אבל זו לא חוכמה להתחיל תהליך, וזו לא חוכמה להגיד: הנה, אנחנו יושבים למשא-ומתן, כי ככה לפעמים זה נראה. צריך לעשות פעולות אקטיביות. וכשאני רואה שמדינת ישראל אפילו לא מסוגלת להוציא מהפה שלה שהמשא-ומתן הזה מבוסס, more or less, על קווי 67' – אותי זה מטריד. אני לא יודע איפה הם חושבים שהמדינה הפלסטינית תקום. אולי הם מתכננים לבנות לגובה בכמה, מעל רמאללה יבנו לגובה ויבנו שם עוד מדינה. כי אם סגן השר אקוניס, וראש הממשלה, לא יודע להגיד שזה יהיה מבוסס – אגב, עם הצרחות שטחים. ברור, יש עובדות בשטח. גם אני, ממפלגת העבודה, אתנגד לפנות חלק, אפילו משמעותי, מהמקומות שבהם כבר העובדה בשטח נקבעה. אבל על בסיס מה עושים משא-ומתן, אם לא על קווי 67'? על קווי 48'? אני בוודאי לא אסכים לזה. אני מקווה שראש ממשלה גם לא יסכים לזה. וצריך לעשות פעולות אקטיביות, ולהיות אמיצים, ולהגיד: כן, המשא-ומתן הזה יהיה בפירוש על גבולות 67', עם כל התיקונים האפשריים שמחויבים בגלל המצב שנוצר לנו בשטח. ולכן אני וקבוצת ח"כים נכבדים עשינו כבר צעד אקטיבי, לשאלתך, אחד. בשבוע שעבר הגשנו לכנסת את חוק שתי המדינות, שיקבל את הפ' שלו ביום רביעי. אני לא יודע אם קראת אותו, חבר הכנסת מיקי לוי, אבל הגדירו אותו בערוצים תקשורתיים נכבדים כחוק היסטורי ותקדימי. חוק היסטורי ותקדימי, שיבטיח לעצמנו דבר אחד: ששתי מדינות לשני עמים יהיה הפתרון היחידי, ואבוי לנו אם לא, שמדינת ישראל תרשה לעצמה בבואנו לפתור את הסכסוך הזה. כי כל פתרון אחר יהיה סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית. ולכן עושה נכון יו"ר האופוזיציה שאומרת, בצדק רב, שאנחנו המחנה הלאומי. המחנה של הימין, או הימין היותר-קיצוני, הוא המחנה הדו-לאומי, כי הוא רוצה לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית, כי הוא יביא אותנו למדינה עם שני לאומים ענקיים, ולא יבטיח את הרוב היהודי במדינת ישראל. ואתם חייבים להבין שמאז 1992, לדעתי, מאז ממשלת רבין, שגם אז היו 61 ואיזה "מיצובישי", לא היה רוב כל כך ברור ומוצק לפתרון שתי המדינות בכנסת, לא היה. ואנחנו חייבים לעשות את הדבר הנכון ולשקף את זה בחקיקה. אם היום יש כמעט 70 חברי כנסת שתומכים בשתי מדינות לשני עמים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> למרות שאני במיעוט, אתה צודק. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> או, אם חבר הכנסת – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא צודק בדרכך, לא צודק בדרכך, אלא צודק במספרים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> או, נכון, אז צודק במספרים. ואתה יודע מה, לא יודע אם זה "פוקס" או לא – אבל אני אגיד לך למה זה לא. כי הרי בכל בדיקה אפשרית אנחנו מגלים שיש רוב מוצק, של כמעט שני-שלישים בעם, שרוצה שתי מדינות, ואיכשהו בכנסת זה לא משתקף. אז הנה בא הנס, ובכנסת הזו יש גם רוב בעם לשתי מדינות וגם רוב בכנסת לשתי מדינות. ועל כן, אם לא ננצל את ההזדמנות ואת שעת הכושר ההיסטורית הזאת ונשקף את זה בחקיקה שתבטיח שתי מדינות, אז עשינו לכולנו עוול גדול, ותכף אני אדבר על חלקך, מיקי, ועל חלקה של מפלגתך בדבר הזה. החוק, אגב, אומר דבר פשוט מאוד, שעתידם של שטחי יו"ש ועזה, עתידם ושייכותם ייקבעו רק במסגרת של שתי מדינות לשני עמים, ושישראל חלילה לא תעשה מה שחברת הכנסת רגב ניסתה לעשות בכנסת שעברה, והוא לספח חד-צדדית עוד שטחים ביהודה ושומרון, כי סיפוח כזה יחסל אותנו. ואכן זו הפעם הראשונה שמוצע חוק שמבטיח שפתרון שתי המדינות יהיה הפתרון שעל-פיו נגמור את הסכסוך. אגב, אם החוק הזה יעבור, הוא לא יהיה כדי להביך את הממשלה – ראיתי שהציגו את זה ככה בתקשורת – ההפך, הוא יהיה כדי לתת רוח גבית לממשלה לקידום הסכם של פתרון שתי המדינות, כפי שבנימין נתניהו עצמו, והכנסת הזאת אמרה הרבה פעמים שהיא רוצה לקדם. ומהלך החקיקה הזה, אגב, בהחלט הגיע – ראית את הכתבה בערוץ 2 – גם בעקבות מהלכים הנרקמים לאחרונה בימין, אפילו לא הקיצוני, כדי לספח חד-צדדית עוד שטחים באיו"ש. אתה יודע מה סיפוח כזה יביא, מיקי, הוא יביא את מותו של חלומנו על מדינה יהודית ודמוקרטית ופתרון שתי המדינות. העברתו של החוק הזה גם תוכיח קודם כול לעצמנו, אבל גם לפלסטינים – מה לעשות, הם גם צד, גם לעולם הערבי שמושיט לנו עוד פעם יד, גם לאמריקנים, שהם איזה חברה קטנה ולא משמעותית של ישראל, אולי לאירופים – שיש רוב גם בעם, ולא רק בסקרים של מינה צמח, וגם בכנסת, לפתרון שתי המדינות. הוא יוכיח רצינות, הוא יוכיח מחויבות, ואולי זה גם יקל את מצבנו ההולך והופך גרוע באירופה ובמדינות אחרות. ואם אפשר להגיד עוד משהו, יש לשים סוף לאבסורד הזה שלפיו במשך שנים ארוכות יש רוב גם בכנסת וגם בציבור לפתרון שתי המדינות על בסיס, more or less, גבולות 67', אבל מדינת ישראל לא עושה עם זה כלום, כי גם הממשלה וגם הקואליציה מוחזקות כבנות-ערובה, ואני לא יודע אם לזה תסכים, בידי ימין קיצוני, שאין לו רוב בעם, אין לו אף פעם רוב בכנסת, אבל הוא זה שקובע עובדות בשטח, גם באיו"ש וגם בעזה, לפני ההתנתקות, והוא זה שקובע שהממשלה לא תלך לפתרון של שתי מדינות, גם בתקופות קדימה וגם בתקופות הליכוד, ואפילו בתקופתו של אהוד ברק. אז מיעוט מאוד נחוש, מאוד אידיאולוגי, קובע לרוב העם בדיוק את ההפך ממה שהוא רוצה, ומחסל, שנה אחר שנה, את האפשרות הזאת של פתרון שתי המדינות. לאבסורד הזה צריך לשים סוף, והחוק הזה, יחד עם המשא-ומתן שנפתח, יכול להביא סוף לאבסורד הזה ולשקף בכנסת את הרוב הזה שיש בעם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> 90% מהיושבים ביהודה ושומרון נשלחו על-ידי מנהיגיך – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסכים אתך. אם אתה חושב שאני חושב שמפלגת העבודה ההיסטורית והלא-היסטורית חפה מטעויות, אתה טועה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא אמרתי שהם טעו. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> גם למפלגת העבודה יש חלק מסוים בעוול ההיסטורי הזה, אבל אתה יודע מה, היו לנו מנהיגים שידעו לתקן עוולות, ותכף נדבר עליהם. והשאלה היא אם המנהיגות הזאת יודעת לתקן את העוולות ההיסטוריות שנעשו גם בממשלות הליכוד וגם בממשלות העבודה. ולאחר הנחת החוק הזה, אני קראתי לראש הממשלה לתמוך בחוק, ואני קורא מפה גם כן לראש הממשלה, לחברי בקואליציה, לחבריך, מיקי, ביש עתיד, ולחברי התנועה שהעומדת בראשה מובילה את המשא-ומתן בינינו לפלסטינים – אני מקווה מאוד שיהיה לה מה להוביל – ולכל מי שבכנסת שמאמין בפתרון שתי המדינות, ושוב פעם, זה הרוב, לתמוך בחוק הזה. תמיכה פומבית של ראש הממשלה ושל הכנסת בחוק הזה תשדר מסר של רצינות, של מחויבות, של רצון אמיתי לשים סוף לסאגה הזאת, שהמיעוט הימני שולט, ולזה שאין פה שתי מדינות אחרי שכולנו כמעט יודעים שזה הדבר היחיד והנכון לעתידה של מדינת ישראל לעשות. אני לא יודע אם קראת את הכתבה בעיתון "TIME", אבל הוא כינה את ראש הממשלה: "קינג ביבי", וביבי בהחלט יסיים את הקדנציה שלו כמלך, על זה אני יכול לחתום. השאלה היא אם ראש הממשלה נתניהו רוצה לסיים את הקדנציה כ"קינג ביבי", כמלך ישראל, או כמלך המרכז, מרכז הליכוד ההולך ומקצין, וזאת בחירה שלו. ונתניהו צריך להחליט אם הוא מסיים את הקדנציה שלו, ואני לא יודע אם תהיה לו עוד אחת – אגב, יכול להיות שאני אתמוך בו, אם הוא יביא לנו פתרון – הוא צריך לסיים את הקדנציה שלו או כמדינאי או כפוליטיקאי; או כראש ממשלה שהוא עוד ראש ממשלה, והיו לנו כמה כאלה לאחרונה, או להצטרף לראשי הממשלה, זכרם לברכה, מנחם בגין ויצחק רבין, שהיו מדינאים דגולים והיו ראשי ממשלה שהובילו שינויים ומהלכים היסטוריים, והביאו למדינה הקטנה שלנו שלום. זה בידיים של ביבי. ואני קורא לו, כמובן, ואני מקווה שאתה מצטרף לקריאתי, לבחור להיות מדינאי ולעשות הכול כדי שהמשא-ומתן הזה בינינו לבין הפלסטינים יצליח, לא רק בגלל, כמו שהתחלנו את השיחה, שזה הפתרון הכלכלי הטוב ביותר לגירעון ולמשבר התקציבי, אלא בגלל שזה גם מה שנכון ומוסרי מאוד לעשות. ואני מתחייב בפני ראש הממשלה והקואליציה, ואני בטוח שאני יכול לדבר גם בשם חברי, יו"ר האופוזיציה ואיתן כבל, שאני מתחייב, ואני מקווה שגם מפלגת העבודה, אמרה את זה גם שלי – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> וגם בשם מיכל. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אה, וגם בשם מיכל, בוודאי, שאנחנו נהיה חיילים נאמנים, זה לא פשוט להגיד, של בנימין נתניהו, ואנחנו נהיה חומת המגן שלו אל מול הימין הקיצוני שמעוות את המציאות, אם הוא יחליט להיות אמיץ ולהביא לכולנו את השלום המיוחל. אנחנו נהיה חיילים נאמנים שלו גם במאמץ לפתיחת דיאלוג אזורי אמיתי עם מדינות האזור – ואגב, לא מדברים על זה: הבעיה שלנו היא לא רק עם הרשות הפלסטינית, הבעיה שלנו היא גם עם עשרות מדינות ערביות ומוסלמיות שעכשיו יותר מתמיד הופכות יותר ויותר פרגמטיות ומושיטות לנו יד לשלום, ומושיטות לנו תוכנית ערבית משודרגת. זה לא קל להן. אני לא יודע אם אתה מכיר את הכבוד הערבי. אני למדתי ביחב"ל קורס של פרופסור בר סימן-טוב ז"ל שנקרא "דיפלומטיה של כבוד". וכש-57 מדינות מוסלמיות וערביות מושיטות לך יד לשלום 11 שנה, עם יוזמה, ואתה לא מושיט להן יד חזרה – לא משנה אם זה ללחוץ אותה או בשביל לנענע אותה, אומר להן "כן", אומר להן "לא", אומר להן "כן, אבל" – זה פגיעה בכבוד שלהן. אנחנו נהיה החיילים הנאמנים שלו וחומת המגן שלו גם אל מול המאמצים לדבר עם הליגה הערבית והמדינות האלה, ובוודאי אל מול החומה הלא-פחות גבוהה שמנסים להרים לו בימין כדי שהיוזמה הזאת תיכשל. ותרשה לי, כשאני שומע שרים בכירים כמו נפתלי בנט, וסגן שר החוץ, שהוא איש מאוד חכם ומוכשר, זאב אלקין, אומרים שעל גופתנו תהיה פה מדינה פלסטינית, אומרים שהפלסטינים הם כקוץ בישבנה של ישראל, אומרים שאם נתניהו לא יחייב את האירופים – כאילו זה תלוי בו לבטל את הסנקציות – הם יחבלו במאמציו של קרי, כאילו קרי בא לפה להתאמץ כדי לפתוח איזה מפעל היי-טק בוויסקונסין, אתה יודע, כאילו אין בכלל למאמצים שלו משהו שנוגע אלינו, הוא מתאמץ; הוא יחבל במאמציהם של האירופים, איך הוא אמר, שחפצים בתהליך השלום. האירופים חפצים בתהליך השלום, אנחנו – לא יודע. אז הם יחבלו, ואם הם יחבלו אנחנו נצטרך לעשות הכול כדי שהם לא יצליחו לחבל מספיק. ואני אומר לראש הממשלה נתניהו, שלא תהיה לו אולי עוד הזדמנות, גם אם יהיה רוב בכנסת הבאה, מבחינת העולם הערבי ומבחינת הפלסטינים, להביא לשלום בינינו לבין הפלסטינים. אני קורא לו לא להתעלם מהרוב בעם ומהרוב בכנסת שרוצה שלום, שרוצה במדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. ואם הוא יקדם את השלום באמת, הוא יקבל תמיכה, חיבוק וחיזוק מכולנו באופוזיציה, ואגב, גם ממרבית העם. אני מסיים. ואנחנו גם יכולים להגיד לו שאם הוא לא יעשה זאת, ואם הוא יבחר להיות פוליטיקאי ולא מדינאי, ואם הוא יבחר להיכנע שוב לימין הקיצוני, שמכתיב פה כבר יותר מדי זמן מהלכים, אז אנחנו לא נאמץ אותו ולא נחבק אותו, ונהיה אופוזיציה מאוד מאוד לוחמת ואכזרית כדי להפיל אותו ולנסות להביא לממשלה שכן תביא לשלום, ואולי גם לפתרון הכלכלי שאתה, מיקי לוי, כל כך מייחל לו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת אורי מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני לא נחשב מהוותיקים בבית הזה, אבל גם כבר לא מהחדשים לגמרי. בכל אופן הגעתי בסוף הכנסת השבע-עשרה, ועברנו עוד כנסת אחת; אבל ודאי אלה הוותיקים – חבר הכנסת ריבלין נמצא פה – יודעים שיש שוני מהותי בין התקציב שאנחנו מתבקשים לאשר או לא לאשר, או בכל אופן בין התקציב שמונח פה על שולחננו לבין התקציב או התהליך שהיה כל השנים בהכנת התקציב, בדיונים בוועדות הכנסת, בפיצולים של חוק ההסדרים. מה שהיה תמיד מקובל באופן כזה או באופן אחר – הסעיפים השתנו, הנושאים השתנו, אבל התהליך היה פחות או יותר קבוע. והפעם היה שוני, ואני חושב שזה דבר שלא נתון למחלוקת, כולם מסכימים עליו. דהיינו, גם כשהגיע תקציב מהממשלה, מהאוצר, והונח בכנסת – גם הקואליציה עצמה, חברי הכנסת היו שותפים עיקריים בשינוי התקציב, בלימוד התקציב. הם היו דומיננטיים בדיונים בוועדות, שינו דברים, הם התחילו לשנות דברים. המהלך היה בתוך הקואליציה. הפעם ראינו דבר אחר לגמרי. זה התחיל – אני אמרתי את זה גם כחבר בוועדת הכנסת – ברצון של האוצר להביא כמעט את כל חוק ההסדרים לוועדת הכספים, ובאופן טבעי היה קשה לדון בכל כך הרבה נושאים, אבל כמו האוצר, שרצה לשים את הכול וחילק כמה חוקים בודדים לוועדת הכלכלה, לוועדת החינוך ולוועדת הפנים – השאר, הכול רוכז, ולאחר מכן בתוך ועדת הכספים. ולאחר מכן ראינו בדיוק את המשמעות, כשהכול הגיע לוועדת הכספים, ומפלגות שלמות שמרכיבות את הקואליציה לא הייתה להן שום שותפות בדיונים, לא ניסו לשנות שום דבר. גם כשהיה היגיון וגם כשהוכח לכול שאין היגיון בתקציב כזה, בסעיף כזה, בקיצוץ כזה – לא עזר שום דבר. כל נוכחותם התבטאה בכך שהם הרימו אצבעות או נכחו בדיון והתחלפו בשעות קבועות מראש שקבע להם אותו מנהל סיעה או אותה מנהלת סיעה; והגיעו חברים עם קורי שינה על הפנים, וכשעברו שלוש השעות שהם היו צריכים להיות בתורנות שלהם הם התחלפו. רושמי הפרוטוקולים כאן בכנסת, נראה לי שהם מעורבים בתכנים ובשיח הרבה יותר מאשר הם היו מעורבים. אבל אני צריך באמת לציין – וניקח את הנושא של חברי הליכוד. הבית היהודי, יש עתיד – הכול היה ברור, וזה היה לעיני כול. הליכוד – אני באמת רוצה לציין את חברי הכנסת שנמצאים פה ודווקא גם עכשיו: חברת הכנסת גילה גמליאל, חבר הכנסת ריבלין וחבר הכנסת ויושב-ראש הישיבה חמד עמאר, ששינו ואמרו דברים וניסו להתמודד עם דברים. אבל לא עליהם יש לי טענה; יש לי טענה על הליכוד כליכוד. מפלגה שהיא בשלטון, שהחרדים, היינו שותפים אִתה לאורך הרבה שנים. חלק מההסתה שהייתה נגד הציבור החרדי – חלק, אם נלך אחורנית, בשנה וחצי, שנתיים האחרונות, כשהותקפנו, ורדפו וההסתה הייתה נגדנו בכמה נושאים, זה היה בגלל שראו אולי את החוליה החדשה בתוך ממשלת הימין, שהתכוונו לביבי והתכוונו לליכוד. וידעו – ניסו להכניס את הנושא המדיני וראו שלא הייתה לזה היתכנות, מי שקצת זוכר את מה שהיה לפני שנתיים; ואחרי זה את הנושא הכלכלי, וזה לא גרם לשום דבר. אמרו, אנחנו ניקח את הנושא החרדי, כשותפים, וניסו להכות בהם. ויכול להיות שראינו גם והייתה לנו גם אז טענה שלא מספיק עומדים לצדנו, לא דוחים את הדברים האלה. היינו צריכים לא פעם לבקש – כזאת הסתה בציבור, ואתה, ראש הממשלה, לא מגיב שום דבר? לא אומר שום דבר? נו, אז היה איזה נאום שלו, אז אמר איזו מילה שיצאה לו בכוח – איזו מילת הגנה. אני לא יודע מה זה מידה כנגד מידה ומה זה כפיות טובה, אבל אני רק רוצה להגיד דבר אחד: אין ספק, מהרגע הזה שלפני שנה, כשראש הממשלה, בגלל צרכים שלו, היה מוכן להגיע להסכם על ממשלת אחדות עם קדימה – וכשברקע הייתה בעיה והסכים לשלושה נושאים, במיוחד הנושא של שוויון בנטל, שבא לפגוע בציבור החרדי, בשותפים הטבעיים שלו – ההידרדרות של הליכוד מוכחת לעיני כול, הפופולריות של ראש הממשלה ברורה. אני לא יודע אם הוא ימשיך להיות ראש הממשלה או לא, אבל אין ספק שזה מוכח לכול, מה שקורה. מאז – אפשר לראות את זה – הגיע לממשלת אחדות לאומית, הגיע להסכם, ההסכם לא צלח; הגיע לבחירות – הוא חשב שהוא יוכל להגיע לבחירות ולהתחזק, וראינו איך היום הוא מונהג ולא מנהיג בכלל. זה בולט מאוד, ובשביל זה לא צריך להיות רק בכנסת כדי לראות את זה מקרוב; אני חושב שגם הציבור מרגיש בזה. אבל מה שכן, אני רוצה להגיד, ואני כאן מציין אותך, אדוני יושב-ראש הישיבה, חבר הכנסת חמד עמאר: כשרוצים, יכולים. כשהמפלגות של הקואליציה ראו שיש דברים שפוגעים, חשבו לפגוע באחרים ופגעו בציבור כמו שפגעו בציבור הערבי לגבי כושר השתכרות – אנחנו העלינו את זה כחברי האופוזיציה. אבל כשעמדתם על זה חזק והתחלתם להימנע בהצבעות ולא המשכתם, וראו שיש בעיה להעביר את זה – הנושא השתנה. לא הביאו את זה. פוצל. נכון שזה פוצל מתוך יהירות. אני פשוט תחת הרושם של חבר הכנסת שמרכז את יש עתיד בוועדת הכספים – איך הוא הסביר מדוע בסופו של דבר הוא כן מסכים לפצל; אומר לחברים לאחר יומיים של דיונים: שלא תחשבו שאין לי כאן רוב, יש לי פה רוב – כולם הרי עמדו וצחקו. ראו את הנחישות שלכם, חברי הליכוד, שלא היו מוכנים להצביע בעד זה – אבל אני בכל אופן חושב, אני שומע, ואני מוכן לדחות את זה בישיבה הזאת, אבל בתנאי. אדם חזק, ומייד, התנאי השני, שיושב-ראש ועדת הכספים יבטיח שהוא ידון בזה בשבוע הבא. כבר עבר שבוע – אנחנו ביום רביעי. תכף מסיימים את הישיבה, ועדיין לא דנו בזה. איזה חוזק עם חולשה, שזה גם מאפיין סגנון של התנהלות. אבל אני רוצה לשבח, וחובה שגם הציבור ידע זאת, את העבודה של האופוזיציה, שניסתה בכל הכלים שעומדים לרשותה, בכל היכולות המועטות שיש לה, להילחם ולהציף את הבעיות ולשבת שעות רבות, אף-על-פי שאתה יודע שלפעמים זה מתסכל שאין לך יכולת. אתמול זה בלט מאוד גם כן בדיון קטן שהיה בוועדת חוקה שהיה אמור להיגמר בנושא חוק ההסדרים, כישיבת המשך לשינוי בחוק ההסדרים בנושא התנהלות המרת מטבע, חנויות הצ'יינג'ים קוראים לזה, בבקשה ובדרישה שהיא ממש לא סבירה, והיה הרבה מה להגיד בעניין הזה, ואין מקום עכשיו להרחיב על כך שעל כל עסקה של 50,000 שקל חובת בעל המשרד להמרת מטבע לדווח למס הכנסה. יש איזו פגיעה באופן אמיתי בחנויות האלה, בכל 2,000 או 3,000 חנויות או משרדים של צ'יינג'ים – ועד היום העניין הזה הצליח מאוד – וזה נעשה בחוסר שוויון מול הבנקים. ושוב כאן אותה מדיניות שבחלשים אפשר לפגוע, ובחזקים, הבנקים, שנותנים אותו שירות, בהם לא לפגוע. הם גם טענו את הטענה הזאת. אבל מעבר לכול, במשך שש שעות וחצי האופוזיציה ישבה, ועל סעיף-סעיף ביקשה רוויזיות וביקשה נושא חדש, וניסתה בכוחה הדל לעכב דברים כאלה כדי שלא יהיו כפי שהיו. הייעוץ המשפטי של הוועדה טען שזה ממש לא מתאים לחוק ההסדרים. זה דבר שיש לו השלכות רבות, שמשרד, אפילו גם רשות המסים, מחזיקה מידע כזה בלי שהאדם הוא עבריין בכלל, והוא גם לא נחשב כך. אדם שביושר ממיר או עושה פעולה מסוימת, בחנויות המוכרות והרשומות, ובעקבות פעולה כזאת זה עובר לרשויות המס. אבל מה שאני כן חושב, ומה שבלט מאוד לכל אורך הגשת התקציב, ובכלל לכל אורך הקדנציה הזאת, זה ההתנהלות של שר האוצר; ואני עוד לא מדבר – כלפי הציבור החרדי. באופן כללי, אני חושב ששר האוצר, אני לא יודע אם יש איזה תקדים או שלא היה תקדים, אבל ששר האוצר הגיע חסר ניסיון לחלוטין, ללא השכלה, על זה אין ויכוח. הוא הגיע כמגיש תוכנית טלוויזיה, וברזומה שלו אין שום דבר יותר מזה – לא בניהול, לא במערכות, לא במעורבות בנושאים הכספיים. הוא מגיע בלי אג'נדה כלכלית, כזאת אף פעם לא באה לידי ביטוי – רק עם אג'נדה אחת, שיש בה משהו של יכולת וכישרון לספינים, להסתה של דעת הציבור, לדעת איך לגעת בציבור, איך להפעיל את הציבור, עם מה להסיח את דעתו; זו היכולת המקצועית היחידה שיש לו. וכן, ההרגשה, שמאוד ניכרת, של חוסר רגישות לציבורים שלמים שעומדים להיפגע מגזירות כאלה ואחרות. אני לא אומר שתמיד אפשר להתעלם ואפשר לא להגיע אליהם, יש דעות שצריכים לעשות אחרת. אבל ניכר ממש והיה מוחשי איך הדבר הזה בכלל – אין לזה שום הפנמה, אדם שלא הרגיש ולא היה בסביבה של כאלה שפעם ראו מחסור. גם, השבע לא יכול להרגיש את הרעב, אבל אם הוא פעם היה רעב, הוא יכול להרגיש. הבורגנות הזאת, והתשובות שהגיעו בעקבות – למשל, זכור לי כאן, שאמרו לו שיש עשרות אלפי ילדים שהוא גורם להם לרעב, לא לפי דוחות – לפי דוחות של ביטוח לאומי ואחרים. מעל בימת הכנסת הוא אמר: מי שמביא ילדים לעולם, שייקח אחריות. זו תשובה למי שאומרים כשהילדים האלה עכשיו, באשמתם, שלא באשמתם, באשמת הוריהם, או לא באשמת הוריהם, הם היום הולכים לחיים של רעב. אבל מה שבמיוחד כואב ומה שמאוד אכפת: מסכת של חודשים רבים, אבל במיוחד בתקציב ההסתה נגד הציבור החרדי, הסטה והסתה, בניסיון, גם לכסות על כל הגזירות הכלכליות שהיו על כלל הציבור, והכוונה לבוא ולהגיד לציבור: אני עשיתי שינויים, אני מכסה את ה-14 מיליארד שקל גירעון בתקציב על-ידי זה שאני מקצץ לחרדים – זריית חול בעיניים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש הרבה יותר. והתשובות האלה, וזה הומחש השבוע: השבוע היו שמונה הצעות אי-אמון, מתוכן שש הצעות אי-אמון היו בנושא הכלכלי בלבד. שר האוצר ענה במרוכז, וביקש רשות הדיבור בסיכום הדיון על אותן שש הצעות אי-אמון, והתשובה היחידה, הוא דיבר על דבר אחד – על הציבור החרדי, איך אני מכסה את זה. מתוכן, מתוך שש הצעות האי-אמון, שתי הצעות אי-אמון היו של המפלגות החרדיות, השאר היו של שאר המפלגות בבית הזה, ורק הן קיבלו את התשובה. הצביעות הזאת, לבוא ולהגיד פה: אני אוהב אתכם, אני לא נגדכם, אני מעריך את הכול. ולמה הוא עושה את זה? בגלל שהוא יודע שהציבור לא אוהב את זה. הרי גם במערכת הבחירות אתם לא לקחתם את הציבור החרדי, אתם התכסיתם מאחורי זה. לבוא להגיד – אם אתה באמת עושה את הגזירות האלה באכזריות, תגיד את זה, למה אתה בורח מזה? למה אתה בא ואומר: אני לא רוצה לעשות לכם את זה? התורה, כשבאה להגיד שהארנב והשפן הם טמאים, התורה אומרת: כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס. אומר רש"י במקום: כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס – מה הסיבה שהוא לא עוף כשר, שהוא לא בהמה כשרה? מפני שהוא לא מפריס פרסה. אז למה אתה צריך להגיד "כי מעלה גרה הוא"? כי מעלה גרה – הרי זה סימן כשרות. התורה אומרת דבר אחד: יש כאלה שמכסים את סימן הטומאה שלהם על-ידי זה שהם אומרים שהם מעלים גרה; מנסים, או מעצימים, ומכסים על הדבר הטמא שלהם בדברים הכשרים. הרי אתם יודעים, גם הוא יודע, שלא רק שהציבור לא אוהב את זה, ולא רק שהוא יודע, אלא יש לו ניסיון של מפלגה ששמה – הוא בא מבית שחונך על מפלגת שנאה, זה היה החינוך שלו, והוא ראה את מפלגת השנאה הזו, והוא ראה איך היא התפוגגה, מפלגת שנאה, ושם הוא לא עשה מעשים, רק דיברו נגד החרדים. הוא ראה איך הדבר הזה לא נקנה בציבור, ולא היה לזה המשך בציבור. מה עושים עכשיו? לומדים מהניסיון. אומרים לכולם: אנחנו לא נגדם, אנחנו בסדר, אנחנו רק רוצים לשנות, ואנחנו רק רוצים לעזור להם, אנחנו ניתן להם חצי מיליארד שקל בשביל העסקת חרדים, וככה. עם כאלה אוהבים לא צריך יותר שונאים, אין שום צורך. וזה המשיך הלאה, כשראינו את זה בכל הנושא של תקציב, איך לקחו סעיפים אחר סעיפים – והיום זה כבר לא רק שאנחנו צעקנו בתחילת הדיונים, אלא זה הוצף בדיוני הוועדות. אמרו חברי כנסת, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה: רואים את זה, הסיבה היא הציבור החרדי. חלקכם אמרתם את זה – אנחנו מחפשים את הציבור החרדי. אמר יושב-ראש הכנסת, מדוע לא פיצלתי את החוקים האלה והאלה אף שהבנתי שזה לא קשור לחוק ההסדרים? הוא אומר, זו הייתה דרישה – שהחוקים האלה, אף שהם לא שייכים לחוק ההסדרים, לפי כל קנה מידה; הוא היה מוכן לוותר על חצי מחוק ההסדרים, אבל החוקים האלה, לא, הם יבואו לדיוני חוק ההסדרים. זה לא ההרגשה הלא-טובה שלנו בעניין הזה, וזה לא שזה גורם נזק, ושיש לזה השלכות. זה שאלה של יושרה, זה שאלה שבאים, מציגים תקציב, ואפשר להראות דבר אחר דבר, וזה גם הוכח לעיני כול. למשל, אני אביא לכם את הדוגמה, אתם הייתם מעורבים בזה, הנושא של כושר השתכרות, הדרישה למיצוי כושר השתכרות כדי לקבל הנחה בארנונה; ואתה היית מעורב בזה. זה הגיע לוועדת הכספים לדיון, וראו שזה פוגע בעקרות-הבית, שזה פוגע בסטודנטים, שזה פוגע באנשים מובטלים, שעכשיו לא עובדים. אז ראו שזה לא קשור לציבור החרדי. כמה קשיים יש, והוא אומר: לא, מכיוון שאולי זה קשור, אני לא ארד מזה. ככה זה היה בקצבאות הילדים. הגיעו לפה אנשים, משפחות שלמות, והראו מה הן ההשלכות של הקיצוץ בקצבאות הילדים. וככה דבר אחר דבר, כשבאו והוכיחו: אתה מבטל גם בדברים – בסעיפים שלמים. היה כתוב "המשמשים בקודש", ביטל את התקציב הזה, ביטל את התקציב. אני מייד מסיים. אמרו לו: הרי זה המשמשים בקודש, אז זו גם פגיעה בפרנסה של כל מיני 500 עובדים שמקבלים שכר מינימום, אבל את השירותים, לפי חוק האזרחים חייבים לקבל. עמדתם על זה: לא, אנחנו לא נסכים, משום שזה המשמשים בקודש, יש לזה כותרת של ציבור חרדי. בזה אני מסיים: תלמידי חוץ-לארץ. הוכח מעל כל ספק שאין לביטול שום סיבה כלכלית. תלמידי חוץ-לארץ לא צריכים לשרת, הם באים כאן, הם תיירים. הם באים לכאן כמו סטודנטים אחרים שבאים. הם מחוללי עלייה, מחוללי תיירות, מאין כמוהם. על כל שקל שאתה נותן פה, אתה מקבל פי-עשרה. אין שום היגיון כלכלי. אתה מבטל את זה. לסיום, אדוני היושב-ראש, יכולתי להביא כאן שורה שלמה של דברים, של איך ההתמקדות נמצאת בציבור החרדי. אבל הציבור החרדי יכול לספוג את זה, הוא יספוג את זה. הוא יודע שבסופו של דבר הדברים האלה ליכדו אותו, הדברים האלה לא גרמו לשום בעיה. התנהלות – הנושאים האלה, כשהגיעו, זה חיזק את הציבור. זה הביא אותו לכך שהוא האמין בכך שכל מה שהוא רוצה זה רק רדיפה אמיתית. לכן אנחנו בטוחים שאנחנו נוכל להתמודד עם זה. הדבר הזה יצוף. אי-אפשר לשמור סוד כזה ומהלך כזה רק בכיסוי של "אנחנו רק רוצים את טובתכם", בסופו של דבר זה צף ויוצא לאור. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אורי מקלב. חברת הכנסת גילה גמליאל. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, לצערי, אין פה חברות כנסת, כן, מדינת ישראל מיום הקמתה מתמודדת עם איומים ביטחוניים וחברתיים מורכבים, לצד הישגים מרשימים ביותר בקנה מידה בין-לאומי בתחומי הטכנולוגיה והמדע. ועל מנת לתת מענה אמיתי לאתגרים ולאיומים, המדינה צריכה לקיים תהליכים יסודיים ומתמשכים. הראשון שבהם הוא קביעת סדרי עדיפויות לאומיים; והשני הוא מיסוד תהליכים אסטרטגיים ארוכי טווח. לצערי, כבוד היושב-ראש, בשני הדברים האלה אנחנו לא מצטיינים, בלשון המעטה, ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילו לקבוע סדרי עדיפויות ברורים ולא מיסדו תהליכים אסטרטגיים ארוכי טווח חוצי ממשלות: הפערים החברתיים-כלכליים, מעמד הביניים ההולך ונשחק, הריכוזיות במשק, מערכת החינוך, אי-השתלבותם של החרדים והמיעוטים בשוק התעסוקה, ממדי הפשע והאלימות, מצוקת הדיור וסוגיית פריפריה-מרכז. לעניות דעתי, נושאים אלה מייצגים את הסוגיות הלאומיות שעליהן המדינה צריכה לתת את הדעת. על מנת לתת מענה אמיתי לנושאים הללו צריך חזון. הרשו לי להציג את אבני הדרך של החזון שלדעתי מדינת ישראל צריכה להוביל. אילו הייתי מתבקשת לתמצת את החזון של מדינת ישראל במשפט אחד, הייתי אומרת את הדבר הבא: להיות חברה דמוקרטית, מתקדמת, צומחת, שוויונית, ערכית, בעלת גבולות בטוחים, תוך שמירה על רוב יהודי. כדי להשיג את החזון, המדינה צריכה להשקיע בכמה תהליכים אסטרטגיים מרכזיים: השקעה בהון האנושי, במחקר ובפיתוח, צמצום הפערים החברתיים וגם ביסוס החוסן המדיני הביטחוני, שבו לא אגע היום. אני אפתח מעט את המרכיבים שדיברתי עליהם כאן, ואתחיל בהשקעה בהון האנושי, במחקר ובפיתוח. מדינת ישראל לא ניחנה באוצרות טבע רבים, והיא מוקפת במדינות עשירות באוצרות טבע ובמחצבים בהיקפים אדירים, ובראשם הנפט של רבות ממדינות המזרח התיכון. יחד עם זה קיים בה משאב הטבע בעל הפוטנציאל הגדול ביותר בעולם, והוא המוח האנושי, ההון האנושי. מדינת ישראל נמצאת בקדמת הטכנולוגיה, ההיי-טק והמחקר העולמיים, ואחד האתגרים הגדולים של השנים הקרובות הוא היכולת לשמר יתרון זה ואף לקדם אותו. אני סבורה כי מרבית הכנסות מדינת ישראל ממאגרי הגז שהתגלו בשנים האחרונות, ואלו שככל הנראה עוד יתגלו, צריכות להיות מופנות – ברובן – לחינוך ולהשכלה הגבוהה. ההשקעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה היא אבן היסוד של מדינת ישראל לשמר ולקדם את היתרון האסטרטגי הבר-קיימא שלנו בטכנולוגיות, בהיי-טק ובמחקר. בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, האנושות מכלה במהירות הולכת וגוברת את אוצרות הטבע שלה. מעבר לכך ששימוש זה פוגע באיכות הסביבה ובאיכות החיים והבריאות של מיליארדי אנשים בעולם, דלדול זה של משאבי הטבע מחדד את הצורך בהשקעה בטכנולוגיות מתקדמות ובאנרגיות חלופיות ויעמיק בעתיד את הפער בין מדינות אשר יעמדו בחזית הטכנולוגיות המתקדמות לבין אלה אשר ימצאו את עצמן עם משאבים מתכלים. העולם משתנה במהירות עצומה וגוברת, ומדינות שנחשבות לעשירות בעולם, ערב-הסעודית לדוגמה, יכולות להיהפך בתוך עשרות שנים למדינות של חוטבי עצים ושואבי מים. במילים אחרות, היתרון האסטרטגי כיום, של מדינות עשירות המבוססות על מחצבי טבע עשירים, אינו בר-קיימא. ראו את הערך הכלכלי העצום שמייצרות חברות כמו "צ'ק פוינט", "אמדוקס" ודומות להן; תארו לכם ולכן איזה תרומה עצומה לכלכלת ישראל ייתן פיתוח חברה בסדר גודל של "גוגל", "פייסבוק" ו"אפל", למשל, בישראל, ואני אומרת לכם שעם חזון נכון הדבר אפשרי. למרות ההשקעות העצומות של מדינת ישראל בהגנה בפני האיומים הצבאיים והאסטרטגיים עליה, למדינת ישראל יש המשאבים הדרושים להשקיע בחינוך ובהשכלה גבוהה, במחקר, בפיתוח, כדי שנוכל ליהנות מפירות ההשקעה בטווח הבינוני והארוך. לצורך זה מדינת ישראל צריכה לשנות סדרי עדיפויות ולווסת את משאביה כך שיביאו לביטוי את יתרונותיה היחסיים. המרכיב האסטרטגי הנוסף הוא צמצום הפערים בחברה הישראלית. הפערים החברתיים במדינת ישראל הם מהגדולים בעולם. כבוד סגן השר, אנחנו תמיד מתהדרים בזה שהצטרפנו ל-OECD, ואנחנו מודדים את ממדי מדינת ישראל סביב המדינות מסביבנו. המדד בנושא של הפערים החברתיים – מדינת ישראל מככבת במקום הראשון, במובן הרע של המילה, וככזה, הנושא הזה מהווה סכנה קיומית לחוסנה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, ועל כן צריך לדאוג לשנות את המאזן. צמצום הפערים בחברה הישראלית הוא השקעה, ולא הוצאה כספית. מדינה שמשקיעה בחינוך ילדיה תהפוך אותם עם השנים מנטל שרובץ עליה לנכס ולמשאב לאומי שיתרום לצמיחתה. בנקודה זו האתגר של צמצום פערים בחברה הישראלית מתחבר עם האתגר הקודם, של החינוך וההשכלה הגבוהה, שהוא המרכיב המרכזי והמשפיע על צמצום הפערים בחברה. התמקדות בהשקעה בהון האנושי, בחינוך, בהשכלה הגבוהה, במחקר, בפיתוח, תשמש מפתח להגשמת החזון של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מתקדמת, צומחת, שוויונית וערכית. אני רוצה לומר לך, כבוד סגן השר, שבהיבט של מדיניות פיסקלית, בפן של הכלכלה, כולנו ערים למדיניות באמת חיובית, טובה, נכונה. מדיניות פיסקלית קובעת חד-משמעית יעד ברור שלא ניתן ממש לשינוי. ועל זה נעמדים פקידי האוצר ושר האוצר בצורה נחרצת, שהמדיניות הפיסקלית אומרת שמדד הגירעון לא ישונה. כלומר, נבחר יעד – עומדים בו. מה עם היעדים החברתיים? מדוע בתקציב מדינת ישראל אנחנו לא מעגנים יעדים חברתיים ברורים של צמצום הפערים בחברה? של צמצום העוני במדינת ישראל? אם זה לא נעשה, ואין ראייה שמאלצת את כלל חברי וחברות הבית הזה לקבל את היעד ולדבוק בו, ולהגיע אליו – והיעדים האלה יכולים להיות, כפי שאמרתי קודם, בתוך תוכנית סדורה, תוכנית אסטרטגית ברורה, תוכנית ארוכת טווח שמציבה בפנינו יעדים בצורה הדרגתית. רק כך נוכל לשנות את המצב. אבל, לצערי, עדיין אנחנו לא הגענו לשם, ואני, כמרכזת הקואליציה בוועדת הכספים, אדרוש את זה בתקציב הבא. ברגע שיוצג בפנינו תקציב, אנחנו נדרוש חד וחלק, שעל בסיס היעדים הפיסקליים יהיו גם יעדים חברתיים ברורים בתוך התקציב והמערכת כולה. אני חושבת שרק זה יהיה עבור עם ישראל בשורה, וידאג לכך שבסופו של דבר התקציב שיגיע יהיה גם כן מקובל על כלל חברי הבית הזה. ברשותכם וברשותך, כבוד השר וכבוד סגן השר, שאליך אני פונה בעיקר, אחד הדברים שנכון להיום הם כשל מהותי עבור זוגות צעירים במדינת ישראל זה מרכיב הדיור בשכר. הוא כבר לוקח יותר מכמעט – בעבר זה היה רבע, זה עבר לשליש, ונכון להיום זה כבר מגיע למחצית המשכורת שמגיעה הביתה. זה יעד אסטרטגי שאני לא רואה בו גם כן, לצערי, מענה בתקציב המדינה. ואנחנו חייבים, כדי לפתור את הבעיה הזאת, להכין תוכנית, כפי שאמרתי, וזאת – איפה המצוקות. איך הגענו למצב שבו בתוך עשור הידרדרנו למצב שיש חוסר של יותר מ-100,000 דירות לעומת הביקוש? זה נובע בדיוק מהדברים שדיברתי עליהם, ואני חושבת שצריך לתקן את זה. הדבר היחיד שיהיה אפשר לבצע כדי לשפר את הדברים שאני מדברת עליהם זה לא להסתכל על הקדנציה – לא להסתכל מהתקציב הזה לתקציב הבא, אלא לבחון את היעדים שלנו בראייה ארוכת טווח, איך אנחנו רוצים לראות את העניין – היום מדברים על מאות משכורות, מאות משכורות, שזוג צעיר צריך לשלם כדי לרכוש דירה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> כן, הנה, כבוד סגן השר מסכים אתי בכך. אז איך אנחנו מצמצמים את היעד של מספר המשכורות, כדוגמה? איך אנחנו דואגים שזוגות צעירים יוכלו לגור במדינת ישראל, להקים את ביתם בארץ הקודש, לבוא לכאן, לארץ הזאת? יש עולים חדשים שהגיעו לכאן, אנשים שהגיעו למדינת ישראל כעבור אלפיים שנות גלות, ומה? המדינה במדיניות כושלת חוסמת אותם מלבנות את ביתם בארץ-ישראל? הנשמע כדבר הזה? אני חושבת שכאן – אני באמת חושבת שאנחנו יכולים לשתף פעולה, בהחלט, כדי לפתור את הבעיה, ולא להתעלם ממנה. אני חושבת שהתקציב, נכון להיום, התעלם בצורה בוטה מהסוגיה של ההתמודדות – כיצד פותרים את בעיית הדיור במדינת ישראל, ועל כן אני אומרת שאני מסתכלת, גם כן, גם כחברת הקואליציה, לגבי התקציב הנוכחי, אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להילחם על נושאים עקרוניים, וזה לא היה פשוט, ולעתים אף הייתי מאוימת, תקופה, לגבי מעמדי בוועדה. אבל אני שמחה שהצלחתי, וזה מראה דבר אחד פשוט: כשמאמינים בדברים, מצליחים לקדם אותם. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת, חבל שחברי מהאופוזיציה לא נמצאים כאן, אבל אני רוצה להודות לחברי וחברותי מהאופוזיציה בוועדת הכספים, ובוודאי ובוודאי לחברי מהקואליציה, ובעיקר מהסיעה שלי; גם ליושב-ראש הסיעה, לחבר הכנסת יריב לוין, וגם ליושב-ראש סיעת הבית היהודי, לחבר הכנסת אילטוב, על שיתוף פעולה יוצא דופן בתוך הוועדה. וכמובן, כבוד היושב-ראש, שגם כן נמצא אתנו, שהיינו נחושים, חבר הכנסת ריבלין, בתוך הוועדה, והצלחנו ביחד, עם שיתוף פעולה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא יושב-ראש הליכוד, זה לא אני. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> – – ביחד הצלחנו לאחד כוחות וכן להוביל מצב שבו – עמידה נחושה לבטל את הגזירות שיכלו לפגוע בצורה אנושה במעמד הביניים ולדרדר אותו, חלילה, למעמד נמוך; ואז, עוד שנתיים היו מגיעים אלינו לבקש כספים לרווחה. אז אני רוצה לומר שבעניין הזה, גם העניין של המס על עקרות-הבית, שהצלחנו לבטל, וגם את המס על משפרי הדיור, שהצלחנו לבטל, וגם את המיסוי, שרצו באופן גורף לפגוע בכלל העובדים, והצלחנו למזער, וגם דברים נוספים, ששמנו את הדגשים לגביהם; גם את הנושא של האקדמאים, שכולי תקווה שגם הוראת השעה תוביל בסופו של דבר לביטולו של החוק במהלך התקופה של השנתיים הקרובות, ולא רק לאחר שנתיים של הוראת השעה. וכך, כפי שאמרתי, אם אנחנו לא נשקיע בהון האנושי, אם אנחנו לא ניתן יד לסטודנטים ולסטודנטיות, לאקדמאים ולאקדמאיות, בדיוק בזמן – מתי? בזמן שהם מקימים את הבית, אחרי שהם מסיימים את הלימודים, והם דואגים להקים משפחה, ואז יש את העלויות של גידול הילדים ואת העלויות של הדיור, שאנחנו יודעים שהן כל כך בעייתיות. זה הזמן שהם צריכים את העזרה הזאת, וצריכות, מטעם הממשלה. אני חושבת שביחד הצלחנו, כפי שאני אומרת, לפחות להקל ולו במקצת. אבל, ידידי סגן שר האוצר מיקי לוי, שאין לי ספק שאני ואתה רואים עין בעין את הדברים האלה, ועם כל השיחות שלי אתך, איך אמרתי לך פעם? אם אתה היית שר האוצר זה לא היה קורה. אז אני עדיין עומדת על כך ואומרת שבנושאים האלה אנחנו יודעים דבר אחד ברור: שההצעות האלה לא היו עולות מלכתחילה אם הייתה ראייה של יעדים חברתיים בתוך התקציב. הדברים האלה לא היו מקבלים בכלל ביטוי ולא היינו צריכים להילחם עליהם, אילו מראש היו יעדים אסטרטגיים ברורים של צמצום הפערים בחברה הישראלית וצמצום העוני. אני רוצה להודות לכם ולכן על ההקשבה, ושיהיו בשורות טובות לתקציב הבא. <היו"ר חמד עמאר:> תודה לחברת הכנסת גילה גמליאל. חבר הכנסת רובי ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, המייצג בצורה נאמנה ומתמידה, במשך כל שעות היום, את משרד האוצר, וכך יאה. אנחנו שמענו פה דיון ארוך, אני מוכרח לומר, ענייני מאוד. נמנענו השנה מלקיים איזה דיון הזוי של לילות, שכל אחד מדבר ומקריא שירים רק כדי להראות שאנחנו נלחמים על תקציב המדינה, מי בקואליציה ומי באופוזיציה. נדמה לי שהפעם הדיונים היו ענייניים, כי העת היא עת צרה לישראל. ואני אומר בצורה מפורשת שאני תומך בעיקרו של התקציב, לא מטעמים פוליטיים כאלה או אחרים או מטעמים שבהם אני רוצה לחזק את הצד הקואליציוני. אני חושב שתקציב זה שמובא לאישורה של הכנסת, נעשה מתוך אילוצים שלא ידענו כמותם אפילו בשנת 2003. והייתי וחייתי במדינה הזאת, וגם בכנסת אני כבר שנת דור. שנות דור, 25 שנה. וראיתי תקציבים רבים והייתי חבר בוועדת הכספים והייתי חבר בממשלה, ומעולם לא ראיתי קושי כל כך גדול לעיצוב תקציב, להעברתו ולקביעת סדרי העדיפויות. אני לא מתעלם, אדוני סגן שר האוצר, באמת, אחד משומרי חומות ירושלים, אדם אשר מאוד רגיש לנושאים החברתיים, לא פחות מאשר לנושאים הביטחוניים ולרצונו העז בשלום. אני מוכרח לומר שמה שמדאיג אותי – ולכן אני כל כך ביקשתי לעזור בידי משרד האוצר ובידי הממשלה להעביר את התקציב, לבד מדבר אחד, שבו הייתה לי הרגשה שאנחנו נכנסים בתוך התקציב למלחמת תרבות כזאת או אחרת, ובו ביקשתי, בצורה לא מתחננת אבל כדי למנוע מלחמה מיותרת – או למצוא תירוצים שהתקציב, כל כולו, הובא לצורך מלחמת תרבות בין יהודים לבין עצמם ובין יהודים לבין ערבים. נדמה לי שאת הדברים האלה הסרנו מחוק ההסדרים, ואני מוכרח לציין את יושב-ראש סיעת הליכוד יריב לוין, שנתן גיבוי מלא לסיעה בעניין זה, לבוא ולומר למשרד האוצר: הרף, והדברים הם לגיטימיים. פעמים רבות אנחנו נכנסנו לנושאים של סדרי עדיפויות, למשל, השקעות ביהודה ושומרון, השקעות בירושלים, מול עמידה ואמירה כאילו השלום תלוי כולו בנו, ושמענו ניצנים של דברים אלה גם בוויכוח היום, כאשר נדמה לי שחברי במפלגת העבודה שמו דגש על כך שאם אנחנו נרצה, יהיה שלום. אנחנו רוצים שלום כי חזרנו לארצנו ולמולדתנו כדי לחיות בשלום, וכל מי שחושב שאנחנו דוחים את השלום נותן במידה לא מעטה איזושהי תחמושת בידי אויבינו, והם לא עושים זאת כי הם באמת רוצים את השלום והם מאמינים שהשלום תלוי בנו. כולנו ציונים, כל אחד על-פי דרכו. אני מאמין באמונה שלמה, ובכך אסיים את הדברים המדיניים, כי אני לא רוצה להיכנס אליהם, שעם ישראל חזר לארצו ולמולדתו, ויש תושבי ארץ-ישראל, שהם לא מהעם היהודי, וזו מולדתם כי הם נולדו בה, ואנחנו צריכים למצוא את הגשר איך אנחנו חיים, בין בשתי מדינות ובין בכל דבר אחר ובלבד שנחיה יחד, כי לא נחיה יחד בגלל איזה מאוויים או קפריזה כזאת או אחרת. נחיה יחד כי אנחנו חיים יחד. הם לא שם ואנחנו פה, אחי, אזרחי ישראל; לא, הם לא שמה ואנחנו פה. אנחנו פה והם פה. אנחנו שם והם שם. וכשנמצא את הדרך איך לחיות יחד, וקודם כול איך אנחנו נחיה יחד במדינת ישראל הריבונית, יהודים וערבים, במדינה יהודית ודמוקרטית – וניתן לעשות זאת וזו חובה עלינו – יבוא השלום, ידידי הטוב יחיאל, מזכיר מפלגת העבודה, ואני מוכרח לומר ששמעתי את דבריך ואני מאמין שאתה מאמין במה שאתה אומר. מה שמדאיג אותי, ומדוע אנחנו, כחברי סיעת הליכוד, שרוב תומכינו הם אנשים עממיים, אשר היו והחזיקו את בתיהם וגידלו משפחות לתפארת גם במצוקה, אבל מעולם לא עמדו בפני גזירות כל כך קשות. ואני אסביר לכם למה הגזירות האלה ברובן מחויבות המציאות, כי אחרת, אנחנו יכולים להביא את כלכלת ישראל לעברי פי פחת. כי היום יש לנו, כפי שהיה לנו ב-2003, כפי שהיה לנו בשנים קודמות, גירעון. את הגירעון צריך לבוא ולכסות. אבל בכל פעם יכולנו לצפות במידת סבירות מתקבלת על הדעת את ההכנסות. אני אומר לכם, אזרחי ישראל – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני שמעתי אותך ורצתי מהחדר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חיליק, אמרתי, אמרתי. אתה ציוני. אני סיימתי את הפרק הזה. אני מאמין שיהיה שלום כאשר כולם ירצו שיהיה שלום. לא כדאי תמיד לבוא ולומר שמישהו אשם, כי הרי תוכנית אלון באה וקבעה לדברים האלה כולם. אני לא פטרון על בני הארץ הזאת שאינם יהודים ושזאת מולדתם כי הם נולדו בה. אבל בסופו של דבר הם צריכים להבין שאנחנו כאן, וזה דבר בלתי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מסכים אתך. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> כן, אבל אתה רואה שלפעמים, כשאתה עושה הסכמים, ההסכמים לא מחזיקים מים, אתה מבין? ואנחנו נימצא במצב שבו נצטרך את תקציב הביטחון לחזק ולחזק, משום שמי שלא יהיה חזק כאן באזור הזה בכל מצב – אני מקווה, בתקווה רבה, שנגיע למצב של הידברות והבנה, שזה אינטרס הדדי – מי שלא יהיה חזק, אוי לו ואבוי לו. אבל אני חוזר ואומר: הבעיה העיקרית, אדוני סגן שר האוצר, היא חוסר היכולת שלנו לצפות מתי באמת הכנסות המדינה יחזרו למצב שבו היינו וחיינו בעולם שהכלכלה שבו יציבה. זה לא סוד, אזרחי ישראל, שהיצוא הישראלי פחת בשלוש השנים האחרונות, בגלל המשבר העולמי, ב-30%. היצוא הישראלי הוא אחד מהמקורות היותר-גדולים – היותר-גדולים – לגביית מסים, להכנסות למדינה, כדי שנוכל לתת את אותם שירותים מחויבי מציאות. והדברים האלה, אין עדיין מצב שבו אנחנו יכולים לחזות ולצפות במידה סבירה מתי הם ייפסקו. כאשר אין ייצוא, רבות מהמלאכות הנעשות בישראל והקשורות בייצוא – ואין אלה דווקא החברות האדירות, אלא דווקא האנשים העושים – אני מייד מפסיק ונותן לך – אלא אותם אנשים אשר הם אומנים בנושא כזה או אחר, באותה שרשרת של קווי יצוא כאלה או אחרים. ואני אומר לכם, ואני יודע זאת, ואני יודע עד כמה חברתי ראשת האופוזיציה – אני חושב ראש האופוזיציה זה בסדר, אבל ראשת זה יפה מאוד, והיא לא ראשת האופוזיציה הראשונה, כבר הייתה לנו ראשת אופוזיציה לפני כן – היא יודעת עד כמה, ולכן היא גם אמרה: סדרי עדיפויות – אני רוצה לקבוע אותם. והיא הבינה שבלי שהעמדות החברתיות שלה יעמדו בקווי היסוד הממשלתיים, היא לא יכולה להיות שר אוצר. זאת אומרת, הדברים האלה אינם דברים שהם פוליטיקה. יש פה נושאים עקרוניים, ואנחנו צריכים לעמוד נכוחה מול הצורך של מדינת ישראל להתמודד עם בעיה שהכנסותיה פוחתות כמעט ב-30%. זאת אומרת, גם היום התקציב שלנו, שכל-כולו תקציב אשר – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני צריך דקה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> בבקשה, ברצון רב. <היו"ר חמד עמאר:> אני רוצה לברך אורחים ביציע. אנו מתכבדים לברך את ראשי האספות הפרלמנטריות במדינות שונות של ארצות-הברית של אמריקה ובני משפחותיהם. ברוך בואכם לכנסת. Welcome. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> Welcome to Jerusalem, the Capital of Israel, to our parliament, the shrine of democracy of Israel. Welcome, you are most welcome, God bless you. God bless all of you. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לכן, אני אומר שהדברים האלה צריכים להיות ברורים לאזרחי ישראל. שר האוצר, יכולה להיות עליו ביקורת פוליטית כזאת או אחרת. הקואליציה תפקידה גם לבקר, גם פעמים רבות אפילו להגזים. אבל שר האוצר לקח על עצמו תפקיד של אדם אמיץ מאוד. אני מכיר עוד אדם אמיץ אחד, שהוא השר שנמצא כאן, שגם הוא יודע להתמודד עם מצבים שבהם הוא מבין שהכנסות המדינה לעתיד הקרוב אינן בטוחות. אינן בטוחות. ולכן אנחנו צריכים, עם כל הכאב הנורא – והייתי פה כבר 25 שנים ושותף לתקציבים שהיו בהם פגיעות חברתיות. הייתי בשנה שבה אמר ילד בבית-שאן: אני רעב. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> ילדה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אבל הצורך לעמוד נכוחה ובאומץ לב ולהתמודד עם דברים מאוד לא פופולריים זה דבר שאנחנו צריכים לברך את שר האוצר על כך שהוא הסכים לקבל על עצמו – עול שהוא מאוד מאוד בלתי מחמיא, עול אשר הוא מאוד כפוי טובה, מהטעם הפשוט, שהרי כל אחד יכול לבוא ולרחוץ בניקיון כפיו: לא אני עשיתי זאת. אבל האילוצים שמדינת ישראל נמצאת בהם מחייבים אותנו לצפות פני העתיד ולקחת בחשבון – אדוני השר, בנו של ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, זיכרונו לברכה, ובאמת תיבדל לחיים ארוכים, כל כך אתה מזכיר אותו, עמד והתמודד בנושאים שבהם – אנחנו הבאנו מיליונים של אזרחים, כאשר היו עלינו לחצים מדיניים, חיליק, לחצים מדיניים קשים מאוד מארצות-הברית, והוא השיג את אותן קרנות ואת אותן הלוואות, מתוך ידיעה והבנה לא רק לצורך הלאומי שלנו, אלא גם במובן שמדינת ישראל תוכל להתבסס, שכן כל שלושה עולים מביאים לנו מקום עבודה אחד. אלה הם דברים שעליהם חשב יצחק שמיר, זיכרונו לברכה, שהרי הוא היה איש מאוד מצוי בנושאים אחרים ובנושאים הכלכליים, לקח כל דבר בחשבון, ולא פחד מפופוליזם כזה הוא אחר. לכן אני אומר לך, אדוני סגן שר האוצר, לא צריך להתרגז. חברי הבית זועקים על דברים שכואבים. ומה אתם חושבים, שלא כואב לאנשים? אנחנו באמת הצלחנו, בעזרת הקואליציה ובעזרת האופוזיציה, למנוע כמה דברים. חברי סגן יושב-ראש הכנסת היה בוועדת הכספים, באמת בצורה מעוררת כבוד, אתה השתתפת כמעט בכל הישיבות, ואיפה שהיינו צריכים ואיפה שיכולנו – עשינו זאת. אבל ידענו, כל אחד מאתנו, שאין פופוליזם. חבר הכנסת שטרן, אלוף בצה"ל, היה אומר בכל פעם ופעם, כשאנחנו הולכים ונענים למנוע את הגזירה הזאת: איפה נטיל את הגזירה האחרת שתביא לנו את אותה הכנסה. כי אנחנו, בלי תקציב מדינה במסגרת שאותה אנחנו מאשרים, לא יכולים לעמוד בכל המשימות שמדינת ישראל וממשלת ישראל – שזה לא זכותה למשול; הממשלה והקואליציה זה לא זכותן למשול, זה חובתן למשול. וכדי למשול וכדי לנהל את המדינה צריך שיהיה תקציב, והתקציב חייב להיות אחראי. וכל הדברים שאנחנו עומדים בפניהם גם נמצאים תחת ענן כבד ולא פשוט של החובה שלנו לקחת בחשבון שהמצב הכלכלי של ישראל עלול לא להשתפר, לא רק בגלל בעיות ביחס שבין תקציב הביטחון לתקציבי הרווחה והחינוך, אלא גם בצורך שלנו להתחשב בעולם כולו, שאנחנו סוחרים ונותנים אתו במשך כל ימות השנה. שכן היום הכלכלה היא כלכלה גלובלית, ומשבר בעולם יכול להביא אותנו להמשך ולהעמקת המשבר בישראל. ולכן, חובתו של האוצר הייתה לעמוד על כך שלא נוציא הוצאות אשר הן מעבר ליכולת שלנו לצפות ולחזות שהן יתקיימו במסגרת תקציב המדינה. אני אומר לכם יותר מזה: בהחלט ייתכן שתוך 2013, ובוודאי 2014, ניאלץ אפילו לקצץ בתקציב המדינה, משום שאין משפחה ואין מדינה שיכולה לתת יותר ממה שיש לה. רק, אדוני סגן שר האוצר, איש ירושלים ובן הארץ הזאת, שיצר את החוויה הישראלית עם כל העלייה האדירה – שכשאני הייתי פה בארץ בגיל תשע, היינו 300,000–400,000 יהודים. ברוך השם, אנחנו היום למעלה מ-6.5 מיליון יהודים, חיליק; רוב יהודי גדול וחזק, לא צריך להיבהל. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא לנצח. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני לא אמרתי. קודם כול, אני מאמין לך שקודם כול אתה רוצה. אתה באמת רוצה, לא בגלל אחרים. אבל אני רוצה לסיים ולומר: אסור לנו לזנוח ולו לרגע את אותם אלה שלא יכולים לדאוג לעצמם. אוי לנו ואבוי לנו. אנחנו בירושלים, ואני אומר זאת פעם נוספת, היינו לוחשים את הפסוקים האחרונים של ברכת המזון, שבה היינו אומרים "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". אנחנו, המתנגדים בירושלים, היינו אומרים זאת בלחש בלחש. הייתי שואל את אבא שלי מדוע אחינו הספרדים שרים זאת בקול גדול ואחינו החסידים שרים זאת בקול גדול: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; היה אומר לי אבא שלי: כי אנחנו כאן בירושלים ראינו. ואסור לנו לראות צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ולכן צריך להגביר את תשומת הלב לכל אחד ואחד בארץ הזאת, שלא יהיה כאן ילד – לא בבית-שאן, לא בירושלים, לא בחיפה ולא בתל-אביב – שיאמר: אני רעב. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת רובי ריבלין. אני רוצה לברך אורחים ביציע – חיילים מחיל הים בקורס פיקוד ימי. ברוך בואכם לכנסת. סגן שר האוצר מיקי לוי מבקש. בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני יושב פה משעות הבוקר המוקדמות ומאזין לכולם. לא פשוט לי, לא פשוט לי לשמוע את דברי כולם. חלקם לא נאמרו בנחת, חלקם לא נאמרו בצורה יפה. לפעמים התרגזתי, ואני מצר על כך. לפעמים הגבתי לא בסדר, ואני מצר על כך. אבל עכשיו, כשהיושב-ראש לשעבר, איש ירושלים, חבר הכנסת ריבלין, מדבר מתוך לבו, אני מרגיש שאפילו דמעה זולגת מזווית עיני, מתוך התרגשות. ובאומץ, אדוני חבר הכנסת ראובן ריבלין, אתה אומר שלא הייתה לנו ברירה – בניגוד לשאר; שאנחנו נמצאים בנקודה שמצבה של מדינת ישראל עלול להידרדר אם לא ננקוט צעדים פיסקליים כאלה כדי לעצור את אותו מדרון חלקלק, את אותו מדרון שאנחנו עלולים להידרדר עד סופו, והתוצאות יהיו אחר כך קשות מאוד. ולכן, זה הזמן לעשות צעדים אמיצים, ואתה מוקיר – אתה בין היחידים כאן שמוקירים את צעדיו האמיצים של שר האוצר, את התפקיד שהוא לקח עליו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תרשה לי, אדוני. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> כבר הלביש עליך את הכול. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הוא אמר את זה, אני רק מצטט, וביקשתי גם להוציא את הפרוטוקול של דבריו, כי הם בהחלט מחממים את הלב. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> איש אמיץ שהסכים להיות שר אוצר, וחובה עליו להביא תקציב שנוכל לעמוד בו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז אני באמת מודה לך בעניין הזה מכל הלב. אני בהחלט מתרגש, ולי לא קל להתרגש, ראיתי כמה דברים בחיי. ברור לי לחלוטין – ואתה צודק – התעטשות קטנה, משבר קטן, משבר עולמי, מהלך מלחמתי כזה או אחר, משברון מסביבנו, יכול לעשות את המצב הרבה הרבה יותר חמור לקראת 2015, ונותר רק להתפלל שאירוע סביבתי כזה או עולמי כזה לא יקרה, כי הוא כמובן בהחלט יגיע לפתחנו. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. כאילו שמעתי את דבריך היום בבוקר, ואני קולע לדברי חכמים, כבר היום ישבתי לצורך העניין עם התאחדות תעשייני היהלומים. אנחנו מנסים להחזיר הביתה את כל ייצור היהלומים, כי אנחנו מסוגלים להשתוות בכוח-האדם שלנו, בעלות הייצור, לכל השווקים האחרים. ודיברנו על הקמת מרכז יהלומים קרוב לשוהם, שייתן עבודה, מקומות עבודה לתושבי שוהם – סליחה, לתושבי אלעד, בני-ברק, בית-שמש, כי יש תחבורה. 2,000 אנשים יוכלו לעבוד שם בשלב ראשון. אני מאוד מקווה לקדם ולהחזיר הביתה עוד מפעלים שיצאו בשנים האחרונות, מתוך הבנה שזה מה שיכול לעזור לנו ולהציל אותנו בהמשך. מעבר לכך, ברור שאנחנו בחסרון כיס, וכבר התחלנו במהלכים למאבק בהון השחור, שמגלגל מעל 120 מיליארד שקלים במדינת ישראל. בכובע הקודם שלי אני נדרתי נדר לעשות את כל מה שניתן כדי להעלות את המרכבה הזאת על דרך המלך ולהביא משם כסף ששייך למדינת ישראל. אני מאוד מקווה שבתקציב 2015 הכסף הזה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – יביא רק לעוצמה הכלכלית שלנו. אני רוצה עוד פעם להודות לך מקרב הלב. אני מאוד מודה לך. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, סגן השר מיקי לוי. חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לומר לידידי חבר הכנסת ראובן ריבלין – אני לא יודע אם הוא שומע אותי – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני פה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אני רוצה לומר לך באמת – עוד לפני שניגע בתקציב עצמו, צריך לגעת בדרך ובתהליך שהוא עובר כאן בכנסת. נדמה לי שרבים כאן למדו ממך שיעור חשוב, אני חושב מיוחד ויוצא דופן מאין כמוהו, איך חבר כנסת ואיך הכנסת צריכים להתייחס לדיוני התקציב ולהצעת התקציב באופן שמשלב מצד אחד מקצועיות, הבנה אמיתית, לימוד של הפרטים, ומצד שני משלב גם גישה עניינית, חוסר התלהמות – לחפש את התוצאה שהיא התוצאה הנכונה, ולא את הכותרת על איזה הישג כביכול או על איזה מקל אחר שנתקע בגלגלי העניין הזה, רק לשם הפרסום ולא לשם העניין. אני חושב שהיית עוגן מרכזי בכל תהליך אישור והכנת התקציב לקריאה השנייה והשלישית, והאופן שבו עשית את זה השפיע והקרין, אני חושב, גם על ועדת הכספים וגם על התהליך בכלל. ואני רוצה לומר יותר מזה: נדמה לי שהוא גם מהווה איזשהו ביטוי לאופן שבו אנחנו צריכים להתייחס לעבודה שלנו בכנסת באופן הרחב יותר. צריך לזכור שלפעמים אתה מסתכל ורואה ספסלים ריקים וועדות ריקות, ואנשים שגם כאשר הם נמצאים, לא תמיד למדו ובקיאים בחומר, וזה כאשר הוותק שלהם בבניין הזה בשבועות, אני חושב, לא מגיע למספר השנים שלך יש כאן בבניין. ולכן, אני חושב שעל הרקע הזה בוודאי הדבר הזה ראוי להערכה. פעם חבר כנסת תמיד חבר כנסת, וכל עוד אתה מבקש מנדט מהעם ומקבל אותו, אתה גם מחויב לממש את המנדט הזה ולפעול ולעשות, בלי הנחות של ותק או הנחות אחרות. ואני בעניין הזה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הוכחתי זאת, אבל צריכים להבין, מי שנבחר לכנסת, שתפקיד חבר הכנסת הוא תפקיד חשוב מאוד. לא צריך ישר להיות שר. תפקיד חשוב מאוד, הכי חשוב. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> כן, נכון. ואני יכול לומר באמת שבהחלט גם אני למדתי ממך בעניין הזה שיעור טוב, שאני בטוח שימשיך ללוות אותי בזמן שהציבור יקצוב לי בבניין הזה. אז באמת, אני חושב שזה באמת ראוי להערכה ולתודה מיוחדת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אני חושב שצריך גם, אדוני היושב-ראש, להביע תודה לכל מי שעשו ולקחו חלק בעניין הזה, והרשימה היא בוודאי ארוכה: אני חושב – החל משר האוצר ומידידי הטוב סגן שר האוצר מיקי לוי, שבאמת עבדו קשה מאוד גם בהכנת התקציב וגם בהבאתו לכאן, וגם בנכונות ובפתיחות להגיע להבנות ולהסדרים שאפשרו בסך הכול להעביר את התקציב באופן ראוי בתוך הוועדות; כמובן, לראשי הוועדות וחברי הוועדות שטיפלו בו, בפרט כמובן בוועדת הכספים, שעשתה את עיקר העבודה, בראשותו של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי; מגיעה גם הרבה יותר ממילת תודה לעובדי הכנסת, לכל הצוות – גם בוועדות, גם בייעוץ המשפטי – ואם אפשר לומר מראש, גם למזכירת הכנסת וסגניה וצוותה וכל מי שיעסוק במליאה בעבודה הארוכה של ניהול ההצבעות בקריאה השנייה והשלישית. אני באמת חושב שכל הדברים האלה ראויים להיאמר, משום שבסוף, בשורה התחתונה, מדובר בתקציב קשה מאוד. מדובר בתקציב לא נעים אפילו. מי שחושב שמי מאתנו ייהנה לשבת כאן ולהצביע עבור אותן גזירות קשות שהתקציב וחוק ההסדרים הנלווה לו כוללים, טועה טעות גדולה. אף אחד מאתנו לא נולד עם איזשהו רצון לא לקצץ ולא להוריד, ובוודאי לא להטיל גזירות. אבל אני חושב שכל מי שיתמוך בתקציב הזה יעשה את הדבר הנכון, משום שבסוף, מעבר לכל הרצונות של כל אחד מאתנו ומעבר לעובדה שהתקציב הוא פשרה של סדרי עדיפויות – לפחות בין מרכיבי הקואליציה, הוא בטח לא מבטא נאמנה את סדר העדיפויות האישי של כל אחד מאתנו כפי שהוא במלואו – אני חושב שהתקציב בהחלט מוודא דבר אחד משותף, והוא האחריות הקולקטיבית של כולנו כממשלה ובוודאי כקואליציה לעשות את הצעדים הנכונים וההכרחיים והדרושים כדי שחס וחלילה לא נגיע למצב שאליו הגיעו מדינות, שאדוני היושב-ראש, מצבן הרבה יותר טוב ממצבה של מדינת ישראל מכל בחינה אובייקטיבית. צריך רק להסתכל על מה שנעשה במקומות, ואני אקח אולי כדוגמה את ספרד, מדינה שאני באופן אישי רוחש לה הערכה עצומה, גם על תרבות אדירה, על עם שיש לו הישגים עצומים, מדינה שהתברכה באמת במשאבים שאפשר רק להתקנא בה עליהם. כאשר היא מגיעה למצב שבו כל אדם שני בגילי 15–39 איננו עובד ואיננו לומד, זאת אומרת שמחצית מדור העתיד נמצאים במצב שהם אינם רוכשים שום השכלה והם נוסף לכול אינם עובדים – זה פשוט אסון. אין דרך אחרת להגדיר את זה. זה דור שלם שהולך לאיבוד, זה דבר שההשלכות שלו הולכות אחר כך שנים קדימה, זה דבר שמדרדר את אותה מדינה למקומות שלהיחלץ מהם אחר כך קשה מאוד. וצריך לזכור: זאת מדינה שנמצאת בלב אירופה, נמצאת על נתיבי ים הנוחים ביותר שיש, נוחה מאוד מבחינת סחר, זולה מאוד להבאה של חומרי גלם, נהנית מתיירות עצומה, נהנית מגבולות בטוחים, ללא בעיות של סכסוכי גבול, ונמצאת ממש בתהליך התפרקות. זה לא מקרה שבעקבות מה שקורה בצד הכלכלי אנחנו רואים תהליך של מה שנקרא קהילות אוטונומיות, אותם אזורים בתוך ספרד שמבקשים להתפלג ממנה ולהפוך למדינות עצמאיות, כאשר הנימוק הכלכלי – ההשוואה בין חלק אחד של המדינה לחלק אחר – משמש מרכיב מרכזי. כלומר, כאשר אתה מידרדר למקומות האלה, זה לא רק עניין של כלכלה נטו; זה עניין שמפורר את החברה, מפורר את המדינה, יוצר פירוד שאחר כך קשה מאוד להינתק ממנו. ומי שחושב שישראל חסינה מפני הדבר הזה טועה טעות מרה. עם נטל הביטחון שיש לנו, עם הקשיים שיש לנו בהיעדר סחר אמיתי ויחסים אמיתיים עם המדינות שסובבות אותנו, עם הריחוק שלנו והעלויות היקרות של הבאת חומרי גלם, של ייצוא, ועוד שורה ארוכה של בעיות, העובדה שאנחנו נמצאים במצב הנוכחי, המצב היציב הזה, היא הישג עצום, היא דבר לא מובן מאליו בכלל, והיא מטילה עלינו אחריות עצומה לשמור על הדבר הזה. וצריך לעשות את זה, כן, וכאן אני אומר בצורה ברורה, בצורה שהיא לא רק רגישה, כי רגישה זה ססמה, אלא מתוך קביעה של סדרי עדיפויות שמביאים בחשבון את העובדה שאסור לדרוס את המוחלש יותר, וצריך כל הזמן למצוא את הדרך לתת כלים בידי אותם אנשים מוחלשים להיחלץ מהמצב שבו הם נמצאים ולהתקדם. וזה בעיני המפתח, משום שבסופו של דבר הדרך שלנו להיחלץ מהמשבר היא לא רק שינויים במצב הבין-לאומי, היא לא רק איזשהו שיפור בסחר; היא בסופו של דבר מתן כלים לאדם הבודד בכל מקום כדי שהוא יוכל להתקדם, יוכל לרכוש השכלה, לרכוש ידע מקצועי, למצוא מקום עבודה מכובד ולהתקדם. בהקשר הזה אני רוצה לומר עוד דבר. התקציב הזה מבטא המשך של מגמה שעמדה בראש סדר העדיפויות של הממשלה הקודמת, והיא מניעת אבטלה. אבטלה, רבותי, זה הדבר הנורא ביותר, כי מי שאין לו עבודה זה לא רק שאין לו הכנסה, זה כבר לא חשוב מה יוקר המחיה כי ממילא אין עם מה לקנות, אבל זה לא העניין האמיתי. העניין האמיתי הוא כבודו של האדם, איך הוא נראה בעיני עצמו, איך הוא נראה בעיני ילדיו, איך הוא נראה כאשר הוא קם בבוקר ויש לו לאן ללכת, או אם חס וחלילה הוא מובטל – אין לו לאן ללכת. ואדם שאין לו עבודה, משפחתו מתפרקת והוא עצמו מתפרק, ואחר כך השיקום שלו עולה למשק כולו עלויות אדירות. אבל עוד לפני העלויות אנחנו בסוף עוסקים בבני-אדם, והמטרה של כל הדבר הזה שאנחנו עושים פה זה לתת אזרחי ישראל חיים יותר טובים. ואני חושב שהתקציב הזה – וצריך לראות את הדבר הזה וצריך לומר אותו – יש בו תשלום של מחירים כבדים, יש בו גזירות קשות, יש הרבה אנשים שייפגעו מהעניין הזה, וצריך לעשות את המקסימום לצמצם את הפגיעה הזאת. ניסינו, הצלחנו בחלק, אני מודה, לא בכול, צריך יהיה לעשות יותר, אבל יש פה דגש גדול על מניעת אבטלה ועל יצירת מקומות עבודה, וזה הדבר החשוב ביותר. ומי שלא רואה את זה, מי שחושב שאפשר למשכן את העתיד על-ידי איזו חלוקה מופקרת של כספים עכשיו, מי שחושב שבזה שניתן למישהו איזושהי תמיכה רגעית ולא ניתן לו כלים אחר כך למצוא עבודה ונייצר לו את מקומות העבודה, נפתור לו את הבעיה – טועה טעות מרה; כי אז הוא נהיה יותר מבוגר, ואחר כך קשה לו למצוא עבודה, ומקומות עבודה נסגרים, ואז אנשים רבים יותר הופכים למובטלים, והנזק הולך וגדל. ואת כל זה, חברי הכנסת, צריך לראות. כי לבוא בססמאות, לתפוס איזושהי נקודה ולהגיד: פה פגענו ושם פגענו – זה נכון. השאלה תמיד איפה האלטרנטיבה, השאלה מה עושה אדם אחראי שצריך לבחור בין להיות נחמד עכשיו ולחלק כמה דברים לבין לבנות עתיד, לבנות חברה, לבנות מדינה לטווח ארוך, גם במחיר של איזשהו קושי נקודתי עכשיו. ועם זאת, אני חוזר ואומר: יש אנשים ויש מקומות שהתקציב הזה פוגע בהם יתר על המידה, ואפשר וצריך היה לעשות את זה אחרת. יש דברים שתיקנו, יש דברים שלא הצלחנו להגיע להסכמה על לתקן, וכפי שאמרתי קודם, בסוף התקציב משקף איזושהי אחריות משותפת ואיזושהי פשרה של סדרי עדיפויות וראיית עולם, שהיא תמיד עדיפה על פני האנרכיה של אי-אישורו, של התנהלות מופקרת. וכל אחד מאתנו נושא אתו גם את התחושה הקשה של אותם מקרים ואותן בעיות שיש, ואני מקווה שנמצא ויימצאו המשאבים ותימצא הדרך גם לעשות תיקונים תוך כדי, שהרי גם את זה צריך לזכור: התקציב הוא לא איזה דבר שאחריו אין בלתו, ונעשים בו שינויים ונעשות העברות ונעשים תיקונים, ואני חושב שאנחנו נצטרך לשקוד על ביצועם – גם אותם דברים שלא בהכרח הצלחנו להשלים בשלב הזה. אני רוצה לקראת סיום לומר עוד דבר, וגם הוא חשוב בעיני. רבותי, אי-אפשר לנתק את התקציב ואי-אפשר לנתק את הכלכלה מהסוגיות המדיניות והלאומיות. מסתכל עלי חבר הכנסת פרץ – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אני נכנסתי למתח. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – והוא נכנס למתח, והוא יכול להיות רגוע מאוד. רבותי, שלאף אחד לא תהיה טעות: ההתיישבות היא מקור ביטחוננו. עמידתנו האיתנה על זכותנו בארץ היא הבסיס שעליו הכול נשען; במקום שבו נהיה, שם נצמח ונשגשג. ומי שחושב שאיזה הבטחות לשיפור בסחר ואיזה איומים על איזה חרם נקודתי וכל מיני דברים כאלה זה צריך להיות השיקול שיכריע מה יהיה עתידה של כלכלת ישראל, אני אומר לך, ידידי הטוב חבר הכנסת השר עמיר פרץ, טועה טעות מרה. בגלל שעם שלא יודע לעמוד על זכויותיו, עם שלא יודע להגיד לא למי שרוצה להחרים חלקים ממנו, עם שלא יודע להסתכל בעיניהם של אויביו ולומר להם: אני כאן כדי להישאר ואותי לא יזיזו, הוא עם שדן את עצמו למלחמה, הוא עם שדן את עצמו לכך שאויביו, תשוקתם להוציא אותו מכאן רק תגבר, וככל שתשוקתם תגבר ומאמציהם יגברו, מה לעשות, גם הוצאותינו הביטחוניות יגדלו. אין מה לעשות. וכל שקל שהושקע בהתיישבות, בגוש-קטיף, כל שקל שהושקע שם, חסך מי יודע כמה עשרות ומאות שקלים שאנחנו מוציאים היום ונמשיך להוציא בשנים הקרובות כדי להשיג הרבה פחות ביטחון ממה שהיה לנו קודם. אז מי שמנסה לספר לנו סיפורים שהשלום יביא לנו, אני לא יודע, איזה מין פריחה כלכלית, וההתיישבות היא זו שעולה לנו כל כך הרבה כסף, צר לי לאכזב אותו. הנתונים הם בדיוק הפוכים. אגב, אני מוכרח גם לומר בהקשר הזה – אני יכול לומר לכם שאני כתבתי בשעתו, לפני כמעט 20 שנה, מילון מונחים כלכליים עברי-ערבי-אנגלי. לפי הביקוש למילון הזה, מצב הסחר במזרח התיכון, כנראה אין לו לאן לרדת. אני לא יודע אם זאת האינדיקציה, אבל על זה אני לפחות יכול להעיד מכלי ראשון. אני מאוד מאמין ביכולת שלנו ובמנופים שהדבר הזה יכול להביא, אם נגיע יום אחד באמת לאיזשהו הסדר, בטח ובטח עם שכנינו מסביב. אין בזה בכלל ספק, אין צל צלו של ספק בעניין הזה. אבל אני מסתכל על מה שהשגנו עד היום: יש לנו סחר אמיתי עם שכנותינו, שחתמו אתנו על הסכמי שלום? יש לנו תיירות אמיתית? יש שיתופי פעולה? הרי אפילו דברים אלמנטריים, כמו מיזמי תיירות משותפים, הבאת תיירים במשותף לסיור בכל האזור הזה – דברים אלמנטריים – לא קורים ולא נעשים. אני מצטער לאכזב: גם אם יושיבו שני מנהיגים באיזשהו חדר והם יחתמו בסוף על איזשהו מסמך, לא זה מה שיביא שינוי בעניין הזה, כי בשביל שתהיה תיירות ויהיה סחר ויהיו קשרי מסחר ויהיו שיתופי פעולה, האנשים ברחוב צריכים לרצות את זה, האדם הבודד. כמו שבתקציב אסור להסתכל רק על המדינה אלא צריך גם לראות את האדם הבודד, בדיוק באותה צורה צריך להסתכל גם על העניין הזה. לכן קידמתי בכנסת הקודמת ואני מקדם בכנסת הזאת את משאל העם, ולכן אני חושב שכך צריכים לעשות גם שכנינו, כי אני מאמין באמת ששלום הוא שלום שעושים בין עמים, ולא שלום שעושים בין איזה שני מנהיגים שיושבים בחדר. ואם יהיה שלום בין עמים יהיו גם פירות כלכליים לשלום, כי יהיה מסחר ויהיו קשרים ויהיו כל הדברים האלה שאנחנו רוצים, ואז באמת נגיע לתנופה אמיתית. אבל אם יהיה איזה מין שלום בין מנהיגים שהעמים לא מקבלים אותו, לא יעזור שום דבר. הם יוכלו אולי להחליף מזכרים מודיעיניים; הם לא יחליפו לא סחורות ולא שיתופי פעולה ולא שום דבר מן הסוג הזה. ולכן אני מציע לנו לחזור לבסיס: לשמור על הארץ, לנהוג באחריות תקציבית, לשאוף לשלום ולנסות להגיע למצב שבו העמים הם שמביאים אותו, ולא איזשהם מהלכים מאולצים שבלחץ כזה או אחר כופים על שני מנהיגים. אם נשכיל לעשות את זה וננהג באחריות לכל רוחב הגזרה, אני חושב שנבטיח לכולנו עתיד טוב יותר. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת משה פייגלין. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> או, עכשיו מגיע מישהו שישביח את דבריך. <קריאה:> השר פרץ, סידרו את זה כשאתה מגיע. <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> אלה מנעמי השלטון. זה החלק של מנעמי השלטון. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני סגן שר האוצר, קודם כול, תודה לך שאתה יושב פה מהבוקר. אני באמת מאוד מעריך את זה. אני אומר את זה לא בציניות. אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל. אני באמת רוצה לפתוח את דברי מן הכיוון החיובי דווקא, ולהכניס את הביקורת שתבוא בהמשך לתוך הקונטקסט הנכון. כחבר כנסת חדש – אני עדיין רואה את עצמי ככזה, ואני לומד כל יום דברים חדשים. אתם יודעים, דווקא הניילונים שבדיוק הורדת מעצמך, כן? החידוש הזה מאפשר לך לראות דברים שאחר כך אתה מתרגל אליהם ולא רואה אותם יותר. ואחת התחושות שאפפו אותי ממש בשבועות הראשונים הייתה התפעלות מהכנסת. תתפלאו, התפעלתי מהמנגנון הזה שנקרא כנסת ישראל. ומדוע? משום שאני באמת לא מכיר מדינה יותר שסועה, יותר קוטבית, יותר נאבקת בין דעות, ומחשבות, ותרבויות, ועדות ואיך שלא נגדיר זאת במדינת ישראל. ואיכשהו, כל הווקטורים המנוגדים הללו מתנקזים אל הבניין הזה, ומהבניין הזה יוצאת איזושהי דרך להתנהל יחדיו ללא, חלילה, מלחמת אזרחים או אלימות. וכל הכבוד לבניין הזה. כמה שאנחנו בדרך כלל נוטים לסנוט בו ולקטרג עליו, זה דבר גדול. וכאן אני מגיע לנושא התקציב. שיא השיאים של העניין הזה הוא התקציב, כי הרי התקציב הוא סך כל הווקטורים של הלחצים הללו, בצורה אולי המזוקקת ביותר בנושא דיוני התקציב. ולכן, באמת מגיעות פה מילות הערכה למי שעסק במלאכה. אני בהחלט מבין את האחריות ואת העבודה המאוד לא פשוטה שעמדה לפניכם, מבין ומעריך, וברוב רובם של סעיפי התקציב אני עומד לתמוך, ולא מפני שחזקה עלי אימת המשמעת הקואליציונית, כידוע לכם. מה לעשות שהדברים שנאמרו קודם על-ידי חבר הכנסת יריב לוין לא כל כך מיושמים. בלב לבה של ירושלים, בהר-הבית, ריבונות ישראל נמסרת לזרים. חברי כנסת אינם יכולים לעלות להר-הבית, לב לבה של ירושלים, כחברי כנסת, אלא רק כתיירים. דבר שיכולתי לעשות כאזרח במשך 15 שנה, כחבר כנסת, עם חסינות של חבר כנסת, אינני יכול לעשות יותר. כתוצאה מכך השלתי מעלי, הודעתי שאינני רואה עצמי יותר מחויב למשמעת הקואליציונית. אם כן, מדוע אני עומד להצביע, כעיקרון – לא בכל הסעיפים אבל ברוב רובם – בעד התקציב הזה? אני עומד להצביע בעד התקציב הזה פשוט מתוך תחושת אחריות, בשל מה שהסברתי קודם לכן: מדינה צריכה תקציב, לא יכולה להתקיים בלי תקציב, ולכן אצביע בעדו. אבל אני חייב לומר – ושוב, אני אומר את הדברים בקונטקסט הנכון; אני אומר את הדברים כידיד, אני אומר את הדברים מתוך הערכה – שאני הולך להצביע בעד בתחושה של חמיצות, בתחושה לא טובה. כמו שאומרים "ואת אשר יאהב יוכיח", אני מבקש להסביר היטב מדוע, ושהדברים יובנו. את הצורך להכריע הכרעות קשות שהזכיר חבר הכנסת יריב לוין קודם לכן אני מבין היטב. העובדה שהתקציב הולך להיות תקציב קשה ולגזור גזירות, כשלעצמה היא קשה, אבל לא זו תחושת ההחמצה שארגיש כשאצביע בעד התקציב הזה. תחושת ההחמצה היא כי באמת התחושה היא שמלבד הצורך לרדת על חרדים אין כאן שום בשורה. זאת התחושה. בשונה ממה שאמרו אחרים, אני חושב שהפוטנציאל הכלכלי של מדינת ישראל הוא אדיר. אנחנו חיים במציאות שבה כל העולם קורס מסביבנו. הציוויליזציה המערבית, אחרי 2,000 שנה החליטה יום אחד להתאבד. זה לא יאומן. זה לא רק ספרד, חבר הכנסת לוין. פשוט מדהים מה שקורה. פעם לימדו אותנו אנגלית כדי שנוכל להסתדר בעולם. היום, אם אתה רוצה שילדיך יוכלו להסתדר בעולם בעוד 20–30 שנה, למד אותם ערבית, ספרדית ורוסית, או סינית אולי. לא אנגלית, אנגלית הולכת להיות כמו לטינית. הציוויליזציה המערבית החליטה לסתום על עצמה את הגולל. הם פשוט לא יולדים ילדים – עזוב את הכלכלה, הם לא יולדים ילדים. העולם הערבי החליט גם הוא לחזור לתצורתו של ערב מלחמת העולם הראשונה. כל המדינות הערביות מבטלות עצמן לדעת. אולי אף פעם לא היו קיימות באמת, זה סיפור אחר. המזרח, שכולם אמרו שהוא העתיד – תראו מה קורה בסין. גם סין כבר בעצם אמרה את המילה האחרונה – מי שקצת נכנס לרזולוציות של מה שקורה שם היום. וכולם לוטשים עיניים לישראל – אני בטוח שאדוני סגן השר יודע את זה. כולם לוטשים עיניים לישראל, למה שקורה כאן. אנחנו המדינה היחידה בכל העולם כולו, כולל המזרח, שהילודה בה עולה. יש כאן פרוספריטי – אני כאדם מאמין לא יכול להבין אותו מלבד אמונה בבורא עולם. הפוריות של האישה הישראלית – ברמת-אביב, לא בירושלים ובני-ברק, וגם לא בהתנחלויות – היא הגבוהה ביותר בעולם המערבי, והיחידה בכל העולם שעולה, למרות כל הקשיים הכלכליים. ופרוספריטי אקדמי ופרוספריטי בהיי-טק וכדומה. מעצמת היי-טק. עכשיו עם תגליות הגז, יש לנו פוטנציאל באמת להיות המדינה העשירה ביותר בעולם, המשענת, מושא ההערצה, והציפייה והרצון לשיתוף פעולה של כל מדינות העולם, שמחפשות כבר היום את שיתופי הפעולה עם ישראל; כי את מה שעכשיו אני מסביר, בצורה זו או אחרת כבר חש העולם כולו. ובכל זאת, אדוני סגן השר, אחרי מה שציינתי עכשיו, מסיטואציה כלכלית שעל אף כל הקשיים היא הטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, המקום שבו אנחנו עומדים כרגע, על אף הסכנות שאתם מאפיינים היטב ונזהרים ומזהירים מפניהן ונזהרים מבואן – וטוב שאתם עושים זאת, האחריות הפיסקלית, האחריות הכלכלית היא מבורכת, באמת, אני אומר את הדברים בהערכה רבה – אבל בסך הכול, הנקודה האובייקטיבית שבה אנחנו נמצאים היום היא הטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ובכל זאת המצב הוא שכשילדה צעקה בבית-שאן: אני רעבה, הארץ הזדעזעה; אחר כך התברר, אגב, שהיא לא הייתה רעבה, זה לא היה ממש רעב. ולהשיג דירה באותם זמנים היה הרבה הרבה יותר פשוט מאשר היום, בעוד שהיום יש הרבה רעבים, ואדוני יודע את זה. היום יש הרבה רעבים. והיום להשיג דירה הרבה הרבה יותר יקר והרבה יותר קשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רעבים – לא; להשיג דירה – כן. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אני אומר לך שאני חולק עליך בנקודה הזאת. יש רעבים. גם אני לא האמנתי. אני לא באתי ממציאות של כפית זהב בפה, אבל ברוך השם היה לי כל מה שהייתי צריך. לא האמנתי עד שהראו לי את זה. יש ילדים רעבים היום במדינת ישראל. יש. ובאמת, אני לא בא ממקום פומפוזי שמחפש כותרת. יש אנשים רעבים במדינת ישראל יותר מאשר בשנות ה-60 וה-70, והקושי להגיע לדיור. וזה לא מסתדר, זה לא מסתדר. ואני מבקש הסבר. אולי אדוני יכול להסביר למה זה ככה, ואולי אדוני יכול להסביר איך התקציב מתמודד עם העניין הזה. אני לא בא מהכיוון הסוציאליסטי, ממש לא. אני בהחלט לא בא מהתפיסה "בוא ניתן"; זאת לא הנקודה. אבל איך הגענו לנקודה הזאת ואיך אנחנו פותרים את הנקודה הזאת – לכך לא ראיתי תשובה. אני רוצה בזמן שנותר לי להתייחס לארבע נקודות שבהן אין בשורה, ולדעתי הייתה צריכה להיות בשורה, כי שם נמצא הכסף הגדול. אנחנו נצביע בעד תקציב קשה, תקציב שמקצץ באמת בקצבאות ילדים וכדומה, ואנחנו לא נקצץ במקומות שיש הרבה הרבה יותר. בכסף הגדול אין, צר לי לקבוע, לא ראיתי אומץ לב בתקציב הזה ולא ראיתי בשורה בתקציב הזה. חיפשתם ומצאתם, הלכתם לאיפה שקל. ואני רוצה לגעת בארבע נקודות: בביטחון, בדיור, בתפיסה המדינית ובביטוח הלאומי. בכל הנוגע לתקציב הביטחון, תקציב הביטחון הוא התקציב הגדול ביותר של מדינת ישראל, זה לא סוד, וגם הנסתר ביותר מכל התקציבים. וכסף גדול וחסוי מזמין שחיתות. זה חוק טבע, זה לא יכול להיות אחרת. מה עושה התקציב שהבאתם? הוא עושה בדיוק את ההפך ממה שהוא היה צריך לעשות במקום שבו, להערכתי, ישנו הבזבוז הגדול ביותר – הוא מבזבז עוד יותר בתקציב הביטחון. למה אני מתכוון? כמו שאמרתי, הבשורה הגדולה היא: בואו נדפוק את החרדים. אני לא בא לייצג אותם, הם לא נמצאים פה. מה שאני אומר עכשיו לא מועיל לי – – <משולם נהרי (ש"ס):> אני פה. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> – – לא מועיל לי לא אלקטורלית ולא שום דבר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> בסדר, ככה זה נתפס לצופה מן הצד, ובאמת לא רק לדתיים או משהו כזה. אני שומע את זה בעוד מקומות. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מוזמן אלי לכוס קפה – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> בסדר. הרעיון של השוויון בנטל, הרעיון שהביא אתכם, מפלגת יש עתיד, להצלחה המסחררת, הרעיונות שעליהן נישאה המפלגה ובגינן הגיע שר האוצר לתפקידו, הוא פשוט רעיון שהוא אולי נחמד אלקטורלית – והחרדים צריכים לשאול את עצמם למה המתקפות עליהם מועילות אלקטורלית – אבל הוא רעיון פשוט לא נכון. צה"ל מעסיק היום, אדוני סגן השר, סדר גודל של מחצית ואולי אף יותר כוח-אדם – שומע? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מתנצל. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> בסדר. מחצית ואולי אף יותר מכוח האדם בצה"ל אינה – זו בעצם אבטלה סמויה. זו בעצם אבטלה סמויה. תראה, במלחמת ששת הימים היינו כאן – ואתה ותיק קרבות ומלחמות – במלחמת ששת הימים היינו כאן סדר גודל של 2.5 מיליון אזרחים. יצאנו למלחמה נגד צבאות סדירים בזמנים שבהם המלחמה הייתה עדיין מלחמה בסגנון מלחמת העולם השנייה, פחות או יותר, על-פי אותם עקרונות, כלומר הרבה חי"ר, הרבה שריון, צבאות שלמים, חטיבות מול חטיבות, אוגדות מול אוגדות. השירות הסדיר היה שנתיים וחצי, וחיילות לא שירתו שירות קרבי. כלומר, היה לך הרבה יותר צורך עם הרבה פחות אנשים. במלחמת יום כיפור כבר היינו בסדר גודל של 3.5 מיליון, ועדיין הגיוס היה הרבה יותר נמוך, כוח-האדם היה הרבה יותר נמוך, והצורך היה הרבה יותר גדול. היום, עם סדר-גודל של 8 מיליון תושבים, חייבי גיוס יהודים בסדר גודל של 8 מיליון, אנחנו נמצאים מול צבא סדיר אחד שעדיין אפשר לקרוא לו צבא, זה הצבא המצרי, מעבר לסיני המפורזת. גם הוא קיים, אגב, רק בגלל הסכמי השלום. אחרת גם הוא לא היה קיים. טכנולוגיות – צבא שמתבסס בעיקר על טכנולוגיות. כלומר, טכנולוגיה מתקדמת, כלומר, צריך הרבה פחות כוח אדם. גיוסים של שלוש שנים ולא של שנתיים וחצי, והבנות כן משרתות. מה כל הנתונים האלה אומרים, אדוני, סגן השר? הם אומרים בהכרח שצה"ל, בשל גיוס החובה, מעמיס על שכמו כמויות אדירות של חיילים שאין לו בהם צורך; אבטלה סמויה אדירה בצה"ל רק בגלל אתוס הביטחון, רק בגלל השוויון בנטל שאתם כל כך דורשים אותו. ומה אתם מבקשים לעשות עכשיו? אני מדבר עכשיו מההיבט התקציבי, אדוני סגן השר. אתם מבקשים עכשיו להגביר אותו, ואתם מודיעים כאן בתקציב, כתבתם כאן בתקציב: הצעת תקציב ביטחון בנושאים הלא-מסווגים – אני קורא מתוך ספר התקציב – אומדן הפסד התוצר שנגרם למשק כתוצאה משירות החובה, שעמד בזמנו על שלוש שנים לגברים ושנה ותשעה חודשים לנשים, עמד באותן שנים על כ-1.7% מהתוצר במשק. הולך רק על העניין הזה. על-פי אומדן זה, על-פי הנחות אלו, אובדן זה מוערך ב-15.4 מיליארד שקל בשנת 2012. כאן מדובר רק באובדן הכנסות, לא כמה עולה לנו להאכיל את החיילים הללו, שלא עושים הרבה, וכולנו מכירים את האבטלה הסמויה בצה"ל. מכירים את זה היטב. אנחנו לא מדברים על ההוצאה על החיילים. על אובדן ההכנסות. למעשה, אפשר להעריך שמדובר כאן בכ-30 מיליארד שקל בשנה שאנחנו זורקים לפח. ומה אומר התקציב? מה אומר תקציב הביטחון? משאיר צ'ק פתוח. שימו לב: הצעדים העתידיים צפויים להוביל לגידול בהוצאה ובתקציב המוקצה לטובת הנושא, וכן להגדלת סדר הכוחות של צה"ל. רק כאן יש לכם, רבותי, בגלל הקונספציה השגויה הזאת, סדרי גודל גבוהים הרבה יותר ממה שתחסכו מפיותיהם של ילדים בתקציבים אחרים. וכתוב כאן בהמשך – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל לא הכול זה כסף. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל לא הכול כסף. יש את כור ההיתוך, יש אחידות, יש ערכיות. ולא הכול צבא, יש שירות אזרחי במקום. אמרתי את זה אחרי שנגמר לך הזמן, כדי לא לקחת לך – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אני מודה לך, אדוני. אני כל כך מסכים אתך שלא הכול כסף. אבל שים לב מה אמרת עכשיו: אמרת שעל ערך ששנוי במחלוקת – הרי על הערך של תקציב ילדים והצורך להאכיל ילדים אף אחד מאתנו לא חולק, לא אנחנו, לא החרדים, לא הערבים, לא אף אחד. על הערך הזה של השוויון בנטל, שעכשיו אמרת שהוא ערך, יש תפיסה שונה כיצד תופסים אותו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אם היושב-ראש אישר – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> שם שפכתם כסף בלי סוף, ופה קיצצתם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – התובנות הן אחרי שירות, או אזרחי או צבאי, הן תובנות של השתלבות בשוק העבודה, ואז יהיו לך פחות קצבאות, יותר תשלום מסים, חברה יותר בריאה. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אני באמת אבוא אליך לכוס קפה ואני אראה לך את זה בצורה הרבה יותר מסודרת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מוזמן אלי. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אתה יודע, זו פעם ראשונה שיש לי רבע שעה שלמה לדבר, אז דיברתי כאוות נפשי והזמן חלף. רק אומר לך ששלוש הנקודות הבאות: הדיור, התפיסה המדינית – וכאן רציתי לענות לדברים שאמר חיליק בר – והביטוח הלאומי, שרוב רובו הולך, בוא נאמר את האמת, לאוכלוסייה הערבית. למעלה מ-50% מהביטוח הלאומי הולך לאוכלוסייה הערבית, והכנסות ממנה – אחוזים בודדים בלבד. החרדים, כולנו נכנסים בהם. באמת הגדולה, לאן הולך הכסף – אנחנו פוחדים לדבר. התקציב הזה, כפי שאמרתי, אדוני סגן השר, מבחינתי הוא תקציב בעייתי מאוד. חיפשתם את היהלום מתחת לפנס אבל הוא לא שם. אני כנראה אצביע בעד. עבור רוב הסעיפים בוודאי שאצביע בעד, מתוך אחריות – צר לי לומר, ממש לא בשמחה רבה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת משה פייגלין. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, גברתי המזכירה, אדוני השר, כבוד סגן השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח את הדברים ולהזכיר דיון שהיה כאן בערך לפני חודשיים, ליתר דיוק חודשיים ויומיים, ב-22 במאי 2013. היו דיונים לגבי התקציב שעתיד היה להיות מוגש. אז באמת את המסמכים עצמם לא ממש ראינו, את הגזירות לא ממש ראינו, אבל היו דיבורים באוויר. היו גם כל מיני טיוטות שיצאו בדרך כזאת או אחרת ממשרד האוצר, חלקן עם גיבוי, חלקן בלי, חלקן הגיעו מכל מיני ארגונים חברתיים כאלה ואחרים, אבל הן הכינו אותנו לקראת מה שהולך להיות. כשהסתכלנו על הגזירות האלו, אני חייבת לומר, חשכו עיני. היה כאן דיון, ובתורי לומר את דברי, נשאתי כאן באמת תקווה ובקשה. פירטתי מה הן אותן גזירות שמתעתדות להגיע לתוך התקציב עשויות לעשות, ואיך הן ישפיעו על אוכלוסיות כאלה ואחרות, בעיקר אוכלוסיות רווחה, אוכלוסיות מוחלשות. יצאתי בקריאה אמיתית לחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה לא לתת יד לזה, כי גם ככה המצב הוא חמור, גם כך המצב הוא קשה. אז נכון, אנחנו נמצאים בגירעון תקציבי שצריך לסגור אותו, וברור היה לכולנו שהדרך לעשות את זה היא אף פעם לא נעימה. אבל חשתי שיש חלופות אחרות; חשתי שחלק מהגזירות הן לא הכרחיות; חשתי שבאמת במחשבה יצירתית, במחשבה אחראית, במחשבה של שיתוף פעולה, של תפקידנו, של ביצוע תפקידנו הלכה למעשה לייצג את הציבור, אנחנו צריכים להשמיע את קולנו. אנחנו צריכים להביא את הקולות של האוכלוסיות הללו, שלצערי הרב אין להן כסף לא ללוביסטים, ולא למי שיעשה איזשהו קמפיין, ואפילו אין להם חברים אוצר שיגנו על הזכויות שלהם. ואני חטפתי פה קיתונות וכמעט התקפה אישית, שהייתה זרה לי, כי זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיברתי בכנסת ברוח הדברים הללו. ואני חייבת להגיד שגם בתקציבים – ואין לי יותר מדי ברזומה שלי. אבל בכנסת הקודמת זה היה הלך הרוח, ואנחנו שיתפנו פעולה. זה לא היה כל כך מזמן. יריב לוין חברי, יושב-ראש הקואליציה, מכיר את השיטות של שיתוף הפעולה, ומכיר את זה שיש לשיתוף הפעולה הזה גם תוצאה. הרי גם פקידי האוצר, כשהם מכינים את התקציב הם לוקחים בחשבון שחלק מהדברים ירדו. הם עושים מין ניסוי כלים. בהתחלה מפזרים כל מיני שמועות; רואים מה יכול לעבור ומה לא, מה יעשה רעש. תפקידנו לדאוג לכך – תפקידנו, חברי הכנסת. שוב אני חוזרת: חמור הוא תפקידו של חבר הכנסת בקואליציה, בעיקר בימים של תקציב. מצד אחד יש לו את המסגרת שבה הוא חייב לפעול, יש לו את גבולות הגזרה, יש לו את האחריות באמת מה קורה הלאה ואיזה התחייבויות אנחנו משאירים לשנים הבאות, לא להגדיל את הגירעונות, לשמור על מצב האשראי של המדינה, לדאוג לכך שיהיה כיסוי גם להתחייבויות, אבל גם איך אנחנו נראים בחוץ. בתוך הגבולות הללו אנחנו צריכים למצוא את האיזונים. זה לא קל, זה לא פשוט. הרבה פעמים אמרתי: מעניין איך זה לשבת באופוזיציה, כי מצפונית קל לך, אתה יכול לדבר באופן חופשי. אבל שלא יחשבו אנשים שיש לי משאלת לב לעבור לאופוזיציה. אז אולי מצפונית יהיה לי הרבה יותר קל, אני מודה, יהיה לי הרבה יותר קל. אבל באופוזיציה כנראה היכולת שלי להשפיע ולשנות תהיה הרבה יותר קטנה, תהיה כמעט אפסית. תפקיד האופוזיציה זה לתקוף את הממשלה, את הקואליציה. תפקיד האופוזיציה זה להגיד מה לא בסדר, ובזה היא מחויבת. אבל לפעמים זה לא עוזר רק לתקוף. בעיקר אם אתה באופוזיציה – זה נחתך ככה, חובה עליך לומר את הדברים, והאמת היא שזה די ברור שאתה לא תקבל עליהם פרס מהקואליציה. הקואליציה, ככל שהיא תוכל, תעביר את מה שהיא רוצה, על אפה ועל חמתה של האופוזיציה. לכן תפקידנו כחברי קואליציה הוא קשה, אבל הוא גם יכול לשאת הישגים, הישגים שכולנו נוכל ליהנות מהם, והם יביאו לחברה צודקת יותר. אני לא אשכח שבאותו היום, ב-22 במאי 2013, כאשר אמרתי שחובה עלינו לפעול, הן מהממשלה, הן מכיסאות הקואליציה והן בוועדות ובעיקר בוועדות, כדי לראות מה אנחנו יכולים לשנות, אמרו לי: הרי בכל מקרה תצביעי עם התקציב, אז חבל. הגדיל ואמר סגן שר האוצר: אז תהיי בשקט ותצביעי נגד – שזה באמת משהו חדש. <קריאה:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> שנייה. אני לא מאשימה אף אחד, אני באה לנסות ולהוכיח פה טענה מסוימת ולהסביר אותה. אם היינו לוקחים את התפקיד שהכתיבו לנו, או ניסו להכתיב לנו – מי שבא והיה אמור להציג את התקציב – והיינו לוקחים את זה באמת בצורה שהתבקשנו, כמין תורה מסיני, זה ראה וקדש, היינו מגיעים לקטסטרופות איומות, קטסטרופות שאני אומר לכם שמצפונית – מעבר למצפונית – אני לא יודעת אם הייתי יכולה, גם מספסלי הקואליציה, לעשות את תפקידי. ואני רוצה לומר כמה דברים ולשים אותם על השולחן, כמו שפירטתי קודם, באותו נאום ב-22 במאי 2013. מי שראה בכל חברי הקואליציה משווקי התקציב באשר הוא, יחצנים של תקציב האוצר, כולל הגזירות הנוראיות שהיו בפנים, עשה טעות מרה. אני מאמינה ואני יודעת שהוא קיבל איזה שיעור. אני מקווה מאוד שהשיעור הזה ילך אתו הלאה. אני מקווה מאוד שהוא יבין את תפקידנו בכוח ואת הלויאליות שלנו, מעבר ללויאליות לקואליציה – זה אותה חובה לציבור הבוחרים, לציבור שאפשר היה להפחית ממנו את הנטל. ואפשר להגיד שבחלק מהדברים הצלחנו. האם דעתי נוחה היום מהתקציב? אני לא אפתיע אף אחד: לא. אפשר היה ואולי יכולנו להביא משהו יותר טוב בתוך המסגרת התקציבית. היו הרבה גזירות, ואתה היית צריך לכוון ולסמן מטרות. מי כמוך יודע. ישבנו בישיבה אצלנו בסיעה מול היושב-ראש וסימנו מטרות, על מה אנחנו נאבקים, ואני חייבת להגיד תודה גם לישראל ביתנו שאישרה לנו את המטרות. אבל אתה הסתכלת ברשימה, והיא לא הייתה קצרה, היא לא הייתה קטנה, והיית צריך להחליט מה ראוי יותר למאבק. בחלק מהמקרים זה לא מה ראוי יותר; בחלק מהמקרים פשוט נאלצנו להתגמש, מתוך הבנה שיש מאבקים שהם כבר אבודים. כאשר אני דיברתי עם פרופסור מור-יוסף על העניין של קצבאות ילדים, הוא אמר לי: אבוד, תילחמו על עקרות-הבית. נלחמנו על עקרות-הבית וסימנו את זה ביחד עם איווט שזה נושא בל יעבור. על נושא משפרי הדיור – האבסורד הזה שמי שבאמת מנסה אפילו לעבור לדירה קטנה יותר, ואני לא אאריך פה. אבל בגלל הגזירות החדשות העניין שפחות כספים ייכנסו לכלכלת הבית והוא ייאלץ לשלם מס של 3.5% מהשקל הראשון גם אם הוא עובר לבית – לא רק אם הוא מגדיל אותו בעוד חדר כי יש לו כבר כמה ילדים והוא כבר לא זוג צעיר לבד – הוא ייאלץ לשלם. אז אני שמחה מאוד שזה ירד, כמו עניין עקרות-הבית וכמו חלק מההישגים שהשגנו. אם לא היינו עושים את זה, היינו נשארים עם תקציב בעייתי, עם תקציב פוגעני הרבה יותר, גרוע מכך – היינו נשארים עם תדמית של מי שאפילו איבד לא רק את הרגש והחמלה וכו', כאשר הציבור בבית מסתכל עלינו, רוצה לדעת שאנחנו לפחות מבינים, לא יודעת אם מזדהים, אבל חשים אמפתיה לסבל, לקושי של החלש; זה לא רק החלש, זה גם מעמד הביניים. אני שמחה שבחלק מהמאבקים הצלחנו לשנות. זה קרה בוועדות, אבל זה קרה אפילו עוד טרם הדיונים הענייניים. בגלל הלחץ של חברי כנסת, באופוזיציה כמובן אבל כמובן גם בקואליציה, ולראיה – גם יושב-ראש הכנסת, הצליחו להחריג ולפצל כל מיני חוקים שמן הראוי לדון בהם לעומק כדי להעביר – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אורלי, חוץ מהחרדים – – – <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – כדי להעביר אותם צריך לדון בהם עניינית ולרדת לסעיף-סעיף, ולא באיזה חקיקה מהירה, חקיקת בזק, כמו ויסקונסין למשל, שפיצלנו מחוק ההסדרים, כמו דברים נוספים. אני רוצה לתת פה דוגמה אחת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא השם. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> סליחה? זה לא השם, כן. אתה יודע, פעם זה היה "אורות לתעסוקה", כשראו שוויסקונסין, יש לזה תדמית רעה. אחר כך החליפו את זה, עכשיו מה זה? "מרווחה לעבודה", זה השם האחרון, או שעד שזה יגיע לוועדה יהיה לזה עוד שם? הפסקתי לעקוב, אבל אם אתה אומר, זה הולך כמו ברווז, זה מגעגע כמו ברווז וזה נראה ברווז – זה ברווז, זה ויסקונסין. היא ידועה בכינוייה ויסקונסין. תרצה, נקרא לזה בשם אחר, אבל זה כדי שאנשים יבינו. אז באמת הייתה כאן אחריות של חברים בקואליציה ושל יושב-ראש הכנסת לפצל. פיצלנו דברים נוספים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה בסדר. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> ואז הגיעו כמה נקודות שאם לא היינו נאבקים ועושים את הרעש לגביהן, יכול להיות שהיינו מוצאים אותן בתוך התקציב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> גם זה בסדר. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> דיברתי על בריאות, על כל המנגנון של מערכת הבריאות הציבורית, שגם ככה היא במשבר, והרעיון שהיה, להטיל היטל על ביקור רופא, היטל חבישה וגבס – אתם יודעים, זה היה ברעיון הראשוני של התקציב, אדוני. השגתם את זה כהישג של שרת הבריאות, ואני מודה לכם על כך. לכן, עוד בטרם הגיעה ההצעה לטיוטה הסופית הרעיון ירד מסדר-היום בגלל הרעש שעשו גם חברי הכנסת וגם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. ובכלל אני חושבת שיכול להיות שזאת הייתה רק עז. גם באוצר יודעים שאם רוצים להעביר משהו, מראש צריך לעשות משהו שאפשר יהיה לסחור בו, אז הכניסו עזים. אם היינו לוקחים בעיקר את ההמלצה של ראה וקדש ותשווק, אז מה שהיה קורה, שכל אותו עדר של עזים היה נכנס. אני לא יודעת אם זה עזים, אבל אם מישהו אומר שנכנסו עזים, יכול להיות שכולן היו נשארות בפנים והיינו בקטסטרופה אחת גדולה. אבל תמיד כשאתה עושה אתה שוכח איזה טלה, ואני מפחדת לחשוב שאולי היו גם בתוך הגזירות הללו דברים שאפילו לא שמנו לבנו אליהם, כי לא את הכול אנחנו יכולים להשיג. אני רוצה להגיד כמה דברים, ואני מודה פה גם לאוצר שהסכים והבין ששיתוף הפעולה וההגינות מחייבים לחשוב יותר לעומק, לשמוע את הדברים, ובחלק מהמקרים מצאו חלופות. אני אתן לכם דוגמה קטנה. כל הנושא של גמלת סיעוד בעין או בכסף פוצל כדי לדון בו באופן מעמיק וענייני בוועדת העבודה והרווחה, וזה הישג גדול, בעיקר כשהוא נוגע לאוכלוסייה הנזקקת הקשישה במדינת ישראל. מיסוי פנסיוני – דיברנו על זה, יריב לוין, כמה דיברנו, והצלחנו להוריד את זה מסדר-היום; משפרי הדיור או משני הדיור – ירד. עקרות-הבית, ביטוח לאומי – ירד, לפחות לעת עתה, עד שיהיה דיון מעמיק. יכול להיות שבאיזשהו אופן, בקונסטלציה כזאת או אחרת, ראוי לשקול מה אפשר לעשות בעניין הביטוח הלאומי כדי שהן תקבלנה יותר כשתגענה לגיל הפנסיה. אני לא יודעת, זה משהו שראוי לעשות אותו לעומק. מס על עקרות-הבית, ביטוח בריאות, ירד, ותודה לאל שירד. זה היה קצת חוצפה לבוא לעקרות-הבית שלא מרוויחות כלום, עובדות נורא קשה, וגם לקחת מהן מסים, כאשר אנחנו יודעים שלמעלה מ-50% ממשקי הבית של עקרות-הבית הם מתחת לקו העוני, 64% מאותם ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, ולכן זה היה חשוב ביותר. אני אמשיך ואגיד עוד כמה הישגים שהיו לנו דווקא בגלל שנלחמנו. ככה, הסכם בין רשויות מקומיות – את זה אני חייבת להגיד. ההסכם הזה הוא הסכם של האוצר, ואנחנו מברכים עליו. דנו בו לא מעט, גם בוועדת העבודה והרווחה בהמשך, שרשויות חזקות יישאו בנטל ויעזרו לרשויות החלשות. אני חושבת שזה משהו שראוי היה שיקרה עוד לפני התקציב הזה. זה באמת סוג של סולידריות, דווקא בגלל שלרשויות החלשות אין מרכזי תעשייה גדולים ויכולת לגבות ארנונה ומסים שיאפשרו להם לספק אפילו את הדברים האלמנטריים, הבסיסיים ביותר. מס רכישה על דירה יחידה – הצלחנו במאבק של האופוזיציה והקואליציה להמשיך את רף הפטור הקיים היום עד לשווי דירה של 1.470 מיליון, בניגוד לכוונת האוצר להוריד אותו לכ-1.2 מיליון. מסים – מיצוי כושר השתכרות כתנאי להנחה בארנונה, פוצל/בוטל. בכל אופן, זה לא בתקציב הזה. זה גם סוג של הישג. אני רוצה להגיד עוד משהו. הנושא של 1.5% מס – – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לסיים. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> כן, אני כבר מסיימת. עד שסוף-סוף אני יכולה להגיד שיש משהו שהוא בסדר, או על היעדרו מהתקציב, שאולי קצת משקיט את המצפון ואומר: עשינו משהו. אבל באמת אני חייבת לסיום להגיד עוד דבר: יש עניין האקדמאים ונקודות זכות, הוראת שעה וכדומה, שגם זה הישג, אבל אם מישהו חושב שבתקציב הזה נאמרו כל הדברים, עם כל האחריות של לעמוד במסגרת, ושכל המאבקים נגמרו, אז אני אומרת לכם: לא. אני חוזרת על הדברים, ואמר את הדברים קודם חברי יריב לוין. אני רוצה לשים על סדר-היום משהו שכבר יצאנו למאבק עליו – עוד לא סיימנו את התקציב: חוק הדיור הציבורי. הכוונה של האוצר זה שנים לחסל את הדיור הציבורי במדינת ישראל, להיפטר מכל המלאי, להפוך את הנושא לעזרה בשכר דירה, משהו שהוא לא ישים לגבי האוכלוסייה הקשה הזאת – וזו רשת הביטחון האחרונה של האוכלוסיות החלשות ביותר – ועוד עם החרפת הקריטריונים – הרי אם זה לא יהיה, הן יהיו תחת כיפת השמים. תארו לכם ילד מסכן שאין לו אפילו חדר, לא לדבר על חדר – קורת גג מעל הראש, מים זורמים. איזה מין אזרח הוא יהיה? איזה מין חייל בצה"ל הוא יהיה, אם בכלל? הרעיון לתת עזרה בשכר דירה בשוק החופשי הוא בעייתי מכמה כיוונים – ובזה אני אסיים. 1. אם מישהו הלך היום לשכור דירה בשוק החופשי – ותאמין לי, אני שוכרת – הוא זקוק לערבונות, הוא זקוק לביטחונות, הוא זקוק לכסף מסוים שיהיה בצד או למישהו שיערוב עליו. זו לא האוכלוסייה הזאת; זו אוכלוסייה שברובה נתמכת קצבאות, זו אוכלוסייה שחיה על קצבה, פחות או יותר. זו אוכלוסייה קשה, הבנק לא ייתן להם. ועדיין תולים את העזרה בהצגת חוזה שכירות, וכדי להציג חוזה שכירות אתה צריך ביטחונות; כדי לשלם את חוזה השכירות אתה צריך את הכסף. אז מה קודם למה, הביצה או התרנגולת? וברגע שהשוכרים והמשכירים יודעים שבשוק מסתובב כסף, אוטומטית הם מעלים את שכר הדירה, והשבוע כבר ראינו כמה מקרים, וגם הגיעו לפתחי, למשל של משפחה שגרה ונהנתה, וברגע שידעו שיש עזרה בשכר דירה העלו אוטומטית בעוד 1,000 שקל את שכר הדירה של אותה משפחה שמקבלת סיוע. אומרים 3,000 – זה עד 3,000, בואו לא נהיה קטנוניים, אבל כמה משוכות ביורוקרטיות הם צריכים לעבור בדרך. ואם לא נשכיל – וזה משהו שישראל ביתנו עמדה עליו, ולכן גם האוצר בינתיים משך את הנושא הזה, עד שיגיעו בדין ודברים – אם לא נקיים את החוק, נקיים דווקא את התיקון שאומר שהכסף שייכנס ממכירה של הדיור הציבור ילך למלאי נוסף – אסור לתת לחוק הזה לעבור. זה לא מאבק רק של ישראל ביתנו. זה צריך להיות מאבק של כל מי שאכפת לו מהאוכלוסייה החלשה ביותר. אז בתקציב אולי אין ברירה, כי זה המצב, כי אנחנו בגירעון, כי צריך לעשות. אם אנחנו מבטלים גזירה אחת אנחנו ניתן גזירה אחרת. פה יש מצב שאפשר לתקן. מדינת ישראל, כשרוצה להיפטר ממשהו – וזה בדרך כלל בענייני רווחה – היא מייבשת את אותו נותן שירות. ואני לא מאשימה את מי שעומד היום במשרדים, לא באוצר ולא בשיכון. זו מנטליות של שנים, של ממשלות ישראל, לייבש שירות, כמו שהיה עם שירות התעסוקה – ואז להציע את ויסקונסין; לייבש שירות מסוים כמו אחיות בית-ספר ואז להגיד: אנחנו לא יודעים לעשות את זה, בואו נוציא את זה להפרטה. זה מה שהולך לקרות בדיור הציבורי. היו 2.7 מיליארד שנכנסו מהמכירה של המלאי של הדיור הציבורי. היו צריכים ליצור מלאי נוסף – לא עשו את זה. במקום שישלמו את הדין על כך, רוצים להפוך את זה לכלל. ופה אנחנו נילחם. ופה אני מבקשת, אדוני השר, אתה יודע כמה זה חשוב: תעזור לנו להילחם בזה בממשלה. תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אחרון הדוברים – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – זה ה-3,000 – – – פתרון בשבילך. <היו"ר חמד עמאר:> – – חבר הכנסת משולם נהרי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אז לבוא ולהגיד – אל תיפלי ממה שאני אומר. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> מה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני אומר שאין שום כוונה למכור את הדירות. נהפוך הוא. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> אחרון – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אין כוונה למכור את הדירות. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> – – – ניסיתם להפיל את החוק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אין כוונה למכור את הדירות. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> מיקי, מיקי – – – <קריאה:> תן לו את הזמן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואת ה-3,000 – – – למי שאין פתרון – – – <היו"ר חמד עמאר:> שיגיע. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> זו תקופת הביניים – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אני לא יודע – – – <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> כולם מוגבלים. <משולם נהרי (ש"ס):> לא, בדרך כלל האחרון – – <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> לא, דרך אגב – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> – – – <משולם נהרי (ש"ס):> – – לא מפסיקים – – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> שישחררו אותנו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תאמיני לי – – – חצי מיליארד – זה הרבה כסף. <משולם נהרי (ש"ס):> לא מפסיקים אותו. <אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):> נשב ביחד במחלקת המחקר של הכנסת ואני אראה לך את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משולם נהרי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, ידידי השר, ידידי חברי הכנסת, מונחות לפנינו לדיון הצעת חוק התקציב והצעת חוק ההסדרים לשנים 2013–2014. בחוברת של חוק ההסדרים – ואני אתמקד בחוק ההסדרים – הדבר הראשון זה מטרת החוק, ושם נאמר כך: "חוק זה בא לתקן חוקים שונים ולקבוע הוראות נוספות במטרה להביא להסדרת המצב הפיסקלי במשק הישראלי ולחיזוק הצמיחה הכלכלית, תוך שינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, צמצום פערים, הגדלת רמת התעסוקה ורמת הפריון במשק, הגברת התחרות והפחתת יוקר המחיה, ייעול המגזר הציבורי והעמקת גביית המסים, ובמטרה לעמוד בתקרת הגירעון ובמגבלת ההוצאה הממשלתית בכל אחת מהשנים 2013 ו-2014, והכול בהתאם ליעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות התקציב האמורות". זוהי הפתיחה, זוהי המטרה. ואכן, חוק ההסדרים אמור לכלול חוקים שיש להם עלות תקציבית, שהרי זה עניינו של חוק ההסדרים, במיוחד כשאנחנו מדברים על גירעון גדול, על חור גדול בתקציב, בור גדול. והנה, חוק ההסדרים – החוק הראשון שהוא מביא, ראה זה פלא, זה חוק שאין לו שום קשר לתקציב. אין לו עלות תקציבית. כל עניינו של החוק הוא הנושא של השתתפות רשות מקומית בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים, מה שמכונה בלשון העם חוק נהרי. בזה פותח חוק ההסדרים. מה המשמעות של ההשתתפות הזאת? השתתפות הרשות המקומית במוסדות חינוך נעשית באמצעות המשאבים המגיעים אליהן מהתושבים, קרי, מתשלומי ארנונה, מסים וכדומה, תשלומים המשולמים באופן שווה על-ידי כלל התושבים, ועל כן אין היגיון או צדק בהפליית ילדי בתי-הספר המוכרים שאינם רשמיים לעומת ילדי בתי-הספר הרשמיים. פניתי ליועץ המשפטי של הכנסת והפניתי את תשומת לבו לכך שהסעיף הנ"ל אין מקומו בחוק ההסדרים. תשובתו הייתה: אכן כך, אך עמדתם הנחרצת ועמידתם העיקשת של שר האוצר ושר החינוך יחד לא הותירה לנו ברירה. העמידו את כל חוק ההסדרים על החוקים האלה. שומו שמים. ראינו זאת גם בוועדת החינוך. כאשר ועדת החינוך רצתה לפצל ולקיים דיון מעמיק, כיוון שמדובר בילדי ישראל, ילדים של כולם, מכל המגזרים: דתיים ולא דתיים, יהודים ולא יהודים, חרדים ולא חרדים; כולם בלי יוצא מן הכלל. 200,000 תלמידים כאלה. בואו נקיים דיון מעמיק אם אכן יש מקום לדבר כזה – למרות שאני חושב שאין, אבל בואו נקיים דיון מעמיק. גם אז, מעל דיוני הוועדה ריחפו שר האוצר ושר החינוך, למרות שרוב רובם של חברי הוועדה, גם מיש עתיד, אמרו לי: לא נוח לנו עם זה, אבל גזירה היא ואין לבטלה. כאילו גזירה משמים, להבדיל. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> זו הייתה גזירה מלפיד. <משולם נהרי (ש"ס):> אני פונה לראש הממשלה: אדוני ראש הממשלה, הממשלה בראשותך עומדת היום לבטל כבדרך אגב סעיף בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג–1953, ובכך היא מובילה עשרות בתי-ספר ומאות אלפי ילדים להתמודדות אכזרית של חוסר בצרכים הבסיסיים ביותר, כגון שירותי ניקיון ומזכירות, חימום וקירור, ועוד שורה של שירותים הניתנים היום לכלל הילדים במוסדות החינוך באופן שווה, בזכות ולא בחסד. חוק זה נחקק בימי קודמך לתפקיד, ראש הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט, שהיה גם ראש עיר בעברו, ראש עיריית ירושלים, והוא הבין שגם אם יש חילוקי דעות, אסור שהילדים ישלמו את המחיר. הוא נלחם, פשוטו כמשמעו, להעביר את החוק שהעניק מידה מסוימת של שוויון לילדי ישראל הלומדים במערכת החינוך המוכר שאינו רשמי בתקציבי החינוך של הרשויות המקומיות. גם למר אולמרט היו מספיק סיבות שלא לחוקק את החוק הזה. גם עליו הופעלו לחצים, חלקם בלתי מתונים, ואני עד לכך. אני זוכר את הספר השלם שהביאו לו של כביכול התנגדויות. אני זוכר את הפורום של 15 ראשי רשויות שאמרו: אסון יהיה, הכול יקרוס. זה שהתלמידים יקרסו זה משני, אבל הנוחות שלהם תקרוס. והוא עמד איתן, כצור איתן. הוא אמר לי: לא אתה מגיש, אני מגיש. אני חושב שזה מה שצריך להיות. לא רק כראש ממשלה עם אחריות לאומית, אלא כראש, כמו ראש רשות שיש לו אחריות וחובה לתת לתושבים שלו שירותים באופן שוויוני, כי כולם משלמים. אבל דבר אחד היה לו, לקודמך, אדוני ראש הממשלה, בתפקיד: אומץ. אומץ של מנהיג להבין מה המעשה הנכון לעשות ולעבור לעשייתו בכל האמצעים הנדרשים. אומץ זה הדבר שהכי חסר לממשלה הנוכחית, שהולכת שבי אחר מפלגה בלי עבר ובלי עתיד. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא לחינם נחקק הסעיף הזה דווקא בחוק החינוך הממלכתי. כי לא מדובר פה על מדיניות חינוכית טהורה, לא מדובר פה לא על מבחני מיצ"ב ולא על בגרות, לא על ליבה ולא על אף אחת מהססמאות הנבובות שהממשלה הנוכחית אוהבת לנגח בהן את מערכת החינוך החרדית. פה מדובר על הצרכים המינימליים ביותר שמוסדות השלטון צריכים להעניק לילדים שבתחום אחריותם. פה מדובר על שירותים בסיסיים ביותר, כמו חשמל, מים, ניקיון, נייר טואלט וכיוצא בזה. לא מדובר מתקציב המדינה, אלא מכספי משלם הארנונה והמסים העירוניים שכל תושבי הרשות משלמים באופן שווה. אבל איך אפשר היום בכלל לדבר על ממלכתיות בכל הקשור לממשלה הזאת? מי היא בכלל אותה ממלכה השולטת היום במדינת ישראל? אדוני ראש הממשלה, היום הזה, בהצבעה הזאת, בביטול הסעיף הזה, תוכיח לעם ישראל שאין מלך בישראל, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. ואתם, חברי הממשלה, אומנם בילדים עסקינן, אבל היום כבר לא תוכלו לשחק במחבואים כשתאמרו שאתם ממש לא אחראים לחוק הזה. גם לא תוכלו להשתעשע בתופסת, כי כולכם תיתפסו על הדבר הזה. אלה מתוככם שחשבו: העיקר שניכנס לממשלה והכול יסתדר אחר כך, כבר לא יוכלו לשחק בנדמה לי, כי היום כולכם תהיו אשמים. האחריות המיניסטריאלית והצדק הטבעי יקשרו לראשכם היום אות קלון על ביטול החוק הפשוט, הצודק והמוסרי הזה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי, בישראל של 2013 עדיין יש ילדים ששווים יותר ויש ילדים ששווים פחות; יש ילדים שמסמלים עבור הממשלה הזאת את העתיד ויש ילדים שמסמלים עבורה את העבר; יש ילדים שמדליקים עבורה אור גדול ויש ילדים שהיא רואה בהם חושך ועלטה; יש ילדים שהם בשבילה בוקר וזריחה ויש כאלה שהיא עמלה להסתיר אותם מעין רואה; יש ילדים שהם פשוט ילדים, ויש ילדים שהם כלי משחק להשליט דעות על ציבורים שלמים; יש ילדים שמסתובבים היום עם חיוך של החופש הגדול, ויש ילדים שמסתובבים היום עם חושך גדול; יש ילדים שהלפיד מאיר להם באור מחמם, ויש ילדים שיאיר זורק להם לפיד לתוך בתי-הספר; יש ילדים שיודעים שהגדולים דואגים להם, ויש ילדים שיודעים שהגדולים נלחמים בהם. אדוני ראש הממשלה, הגיע רגע האמת. כבר לא מדובר בתוכניות, אף לא בוועדות שיושבות על המדוכה, וגם לא מדובר כאן בהסכמים שאף אחד לא מתכוון לקיים. היום אתם עוברים מהלכה למעשה. היום אתה מסיג את זכויותיהם של ילדי ישראל שנים לאחור. והכי גרוע – היום אתה מעביר מסר שהילדים החרדים הם הפקר. היום אתה נותן לכל ראש רשות את הרשות לעשות בילדי ישראל ככל העולה על דעתו, בבחינת "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לאחרים". ועכשיו לשר האוצר. אדוני שר האוצר, אתה מנהל היום מלחמה נגד ילדים. על זה תהיה תפארתך? זה מה שיירשם עליך בספרי ההיסטוריה? זאת תהיה תפארתך לשוויון במדינת ישראל? עליך הייתי אומר את דברי ירמיהו הנביא בפרק ט' פסוק ז' לאמור: "חץ שחוט לשונם מרמה מִרְמָה דִבֵּר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים אָרְבּו". קראנו את זה, מה לעשות, ביום תשעה באב, וההחלטה על ביטול החוק הייתה בערב תשעה באב. מאוד מתאים, מאוד מתאימים דברי ירמיהו הנביא – נביא החורבן, כך הוא מכונה. מאוד מתאים הפסוק הזה למתרחש ולהחלטות שהתקבלו בימים האלה. ירמיהו הנביא, בפסוק הזה, מותח ביקורת נוקבת על המדברים אחד בפה ואחד בלב, על אלה אשר פיהם ולבם אינם שווים. בלבם פנימה חושבים מחשבה מסוימת, השונה בתכלית ממה שהם מצהירים בגלוי. דברים חדים ומורעלים העטופים בכזב. כלפי חוץ מדברים דברי שלום ואחווה, ובקרבם פנימה מכינים מארב. הטענה כנגדם היא כפולה: לא זו בלבד שהם זוממים רעה, אלא שהם מטעים את חבריהם בפיהם בדברי חלקות ודברי שלום. ואחרון – ואני לא יכול להגיד שהוא חביב – זה שר החינוך. איזה מסר חינוכי אתה מעביר היום לדורות של ילדים שיגדלו בסבל בל יתואר רק כי אתה רוצה להיכנס לספר ההיסטוריה של מדינת ישראל? אתה, שמתהדר ומנופף בנוצות של חינוך ואידיאולוגיה, איך תעמוד מול המראה כאשר אתה הולך להנחית גרזן על 200,000 ילדים עבור קורטוב של כבוד מדומה? איך תישיר מבט מול תלמידיך ותאמר להם שהובלת מהלך "חינוכי" הפוגע בילדי ישראל על לא עוול בכפם? איך תסביר לילדים שלך ולתלמידים שלך את הפסוק בחומש בראשית: כי בצלם אלוקים ברא את האדם? וכי יש ילדים שהוא ברא אותם אחרת? יש ילדים שלא נבראו בצלם? יש ילדים שלא נבראו על-ידי אותו בורא? אדוני שר החינוך, אני רוצה לומר לך משהו אישי. עבדתי תחת שישה שרי חינוך ועם עוד ארבעה בשיתוף פעולה הדוק. היו לנו חילוקי דעות – – <השר להגנת הסביבה עמיר פרץ:> נגמרו הבחירות לרבנות. <משולם נהרי (ש"ס):> – – לעתים אף עמוקים ויסודיים, אך ידענו תמיד שלכולנו מכנה משותף אחד, והוא הדאגה לחינוך טוב יותר ולעתיד טוב יותר. ידענו שלא כולם דומים, אבל כולם שווים. היו גם שרי חינוך שלא נחשדו מעולם באהבה יתרה לחרדים, ובכל זאת הם לא פגעו ולא הכאיבו אחוז אחד ממה שהספקת לעשות בכמה חודשים שאתה בתפקידך. היום הזה, אדוני שר החינוך, ירשם לדיראון על שמך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משולם נהרי (ש"ס):> לא תוכל לחמוק מזה. לא תוכל לחמוק מזה. לא תוכל לומר: ידי לא שפכו את החוק הזה ואת דמעותיהם של ילדי ישראל. וביום שאתה ומפלגתך תיפלו – ואתם תיפלו – חשוב שתדע שמכל המכות והגזירות, הפגיעה בילדי ישראל היא שחרצה את דינכם. כי על דמעות של ילד תמים אין מחילה, אין סליחה ואין כפרה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת משולם נהרי. תם סדר-היום. השיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט באב – אני אתן לך אחרי זה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה, מזכירת הכנסת ביקשה הכרזה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן חברי הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק תכנון משק החלב (תיקון), התשע"ג–2013, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה למזכירת הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט באב התשע"ג, 29 ביולי 2013, בשעה 09:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:08.>