דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת א'
ישיבה ס"ה
הישיבה השישים-וחמש של הכנסת התשע-עשרה
יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"ד (16 באוקטובר 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:02
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שמונה-עשרה שנים להירצחו 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
שלי יחימוביץ (העבודה): 6
שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 12
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 14
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 18
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות שמונה-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 18 שנים להירצחו.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס; ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו; נשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס; שר הביטחון משה יעלון; שרי הממשלה בהווה ובעבר; יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ; שופטי בית-המשפט העליון, השופטת עדנה ארבל, השופט אליקים רובינשטיין, השופט חנן מלצר, השופט עוזי פוגלמן, השופט יצחק עמית, השופטת דפנה ברק-ארז; היועץ המשפטי לממשלה, עורך-דין יהודה וינשטיין; מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו; חברי הכנסת בהווה ובעבר; ראשי נציגויות זרות; ראשי העדות הדתיות בישראל; מזכירת הכנסת, גברת ירדנה מלר-הורוביץ; מנכ"ל הכנסת, מר רונן פלוט; היועץ המשפטי לכנסת, עורך-דין איל ינון; תלמידים; חניכי תנועות נוער; חיילים; שוטרים; סוהרים; משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל, הנכדים, כל בני המשפחה; אורחים נכבדים; אזרחי ישראל.
18 שנים חלפו מאז אותו לילה מר ונמהר שבו שמענו כולנו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל. במושגים שלנו כישראלים, כבני-אדם, מדובר בתקופה שהיא כמעט נצח. החיילים הצעירים המתגייסים בימים אלה לצבא, אלו שיהיו קציני העתיד, דור ההמשך, טרם נולדו אז. הם כבר לא ישאלו אחד את השני: איפה היית כאשר רבין נרצח? נוער הנרות, דור שלם שחווה את הרצח כפגיעה בלבו, מציין כבר את שלהי שנות ה-30 שלו. מדינת ישראל כולה התבגרה והזיכרון מצטייר כזיכרון היסטורי.
בחלוף 18 שנים לרציחתו של ראש ממשלת ישראל בידיו של רוצח יהודי, הופך רצח רבין ממאורע אישי לאירוע היסטורי מכונן האמור להיחקק בתודעה הלאומית. רבים מאתנו נוטים לצייר תמונה רומנטית של הקיום היהודי ושל הדמוקרטיה הישראלית. עבור רבים רצח רבין הוא מאורע יוצא דופן, חד-פעמי, שאין לו אח ורע בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. ואכן, במידה רבה של צדק, רצח ראש הממשלה של מדינת ישראל בידי מתנקש יהודי הוא אירוע חריג.
אבל האלימות הפוליטית, לצערי, איננה חריגה כלל ועיקר. מאז ומתמיד ביטוייה של אלימות מרחפים כפתרון קצר-טווח, מהיר, יעיל ואכזרי מעל מרחביה של העשייה הפוליטית. רצח אבנר בידי יואב, מרד אבשלום, הפילוג בממלכת ישראל, רצח גדליה וקרב המחנות בימי בית שני הם דוגמאות היסטוריות אחדות מני רבות. אך לא רק בעבר. ההיסטוריה היהודית המודרנית ואף זו של מדינת ישראל לא חסרה דוגמאות וניסיונות לריצת רגליים להרע, לחיסול חשבונות או מתנגדים פוליטיים.
זו איננה מחלה של השמאל או של הימין, זאת איננה מחלה ישראלית או יהודית בלבד, זוהי מחלה עקשנית שפגיעתה רעה. ניתן לומר כי זוהי מחלה קשה, אבל כזו שניתן להתמודד אתה והיא איננה חשוכת מרפא. אפשר להתמודד עם אלימות בכלל ועם אלימות פוליטית בפרט. חייבים להתמודד אתן, להישיר מבט מול איומיהן ולנצח במאבק נגדן.
תחילה יש להכיר במחלה, לא לשגות ברומנטיקות ש"לנו זה לא יקרה". בשלב השני יש להקצות כוחות להתמודד עמה ברמה המעשית והמיידית. והשלב השלישי הוא השלב החשוב והעמוק ביותר: השלב החינוכי. צריך להסביר ולשוב ולהסביר שאלימות לא מקצרת את הדרך אלא משבשת אותה. צריך ללמד את המבוגרים, הנוער והצעירים את העוול שבאלימות הפוליטית, את הטיפשות בלקיחת החוק לידיים ואת האיוולת שבאנרכיה.
המסורת היהודית ידעה מאז ומתמיד להעריך את השונות. רק לאחרונה חגגנו את חג הסוכות. בסוכות אין אדם יוצא ידי חובתו עד שיהיו כל ארבעת המינים בידו כאגודה אחת – ערבה, לולב, הדס ואתרוג. כל אחד מהם הוא מין שונה, אך המצווה היא לאגד את כולם יחד. זוהי חגיגה של השונות, של היחד למרות ההבדלים, חגיגה שהאלימות הפוליטית מאוימת ממנה אבל גם מאיימת עליה.
אף שלא הייתי מתומכי רבין ואף חלקתי על דרכו הפוליטית, אין לי ספק שהלקח המרכזי ממותו בידי בן-עוולה חייב להיות חיזוקה של המורשת הדמוקרטית של מדינת ישראל ופיתוח השיח הפוליטי. כיושב-ראש הכנסת אני סבור שלכנסת יש תפקיד חשוב בהתאמת העקרונות האלה בשיח הישראלי ובציבוריות הישראלית כולה.
נר הנשמה והזיכרון לזכרו של יצחק, לוחם הפלמ"ח, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר הביטחון וראש הממשלה, יאיר באור נוגה את הזיכרון הישראלי וישמש תמרור אזהרה נצחי מפני הסכנה והאסון בחברה שבה איש הישר בעיניו יעשה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
חברי הכנסת, מכובדי, אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, לשאת את דברו.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי נשיא המדינה שמעון פרס, מכובדי יושב-ראש הכנסת, מכובדי כולם, ובראשם בני משפחת רבין, ב-66 שנות עצמאותנו חווינו אירועים משמחים וגם אירועים קשים וכואבים. ידענו זמנים של התרגשות והתרוממות רוח, ומנגד – ימים של חרדה, כאב ויגון. אבל רגע שחור בתולדותינו ייזכר לדיראון עולם בקורותיה של מדינת ישראל ככתם שאינו דוהה, וזהו הלילה שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. יצחק רבין, זיכרונו לברכה, נרצח בלבה של תל-אביב.
ומה שהעצים את המאורע המזעזע והבלתי-נתפס הזה היה העובדה שנרצח ראש ממשלה, מנהיג שנאבק כה רבות למען ביסוס עצמאותנו וחיזוק ביטחוננו. הוא נרצח בידי יהודי, רוצח נקלה, שידו כלל לא רעדה כשירה באקדח הקטלני. אני חוזר ואומר, וחשוב שכולנו נחזור ונאמר שוב ושוב: אין חנינה לרוצח, ואסור שאי-פעם תהיה לו חנינה.
אדוני היושב-ראש, אני יודע שאתה בקי בהיסטוריה בכלל, ובהיסטוריה היהודית, אבל אני מרשה לעצמי להעיר הערה. אינני חושב שהעם היהודי בזמן החדש נתפס לקלקולים של עמים אחרים ולקלקולים של עמנו בזמן העתיק, עד אותה מלחמת אחים על חומות ירושלים בזמן המצור הרומאי. אנחנו את הלקח הזה למדנו. מן הטראומה הזאת אנחנו השכלנו לא לנהל מלחמות או רציחות בתוכנו, בניגוד לעמים רבים אחרים בזמן החדש. לא מלחמת אזרחים בישראל – לא הייתה. מנהיגינו השכילו – שגם לא תהיה, ועל כן הזעזוע העמוק מרצח ראש הממשלה הוא תמרור אזהרה שאנחנו חייבים להמשיך להחזיק אותו לנגד עיני כל העם, בנינו ובנותינו, נכדינו והדורות הבאים.
כל תחנות חייו של יצחק רבין, מילדותו ועד יום מותו, היו טבועות בחותם השירות לכלל. הוא היה לוחם ומפקד בפלמ"ח, ראש המטה הכללי של צה"ל ומשחרר ירושלים, שגריר בארצות-הברית, ראש הממשלה, איש ביטחון ואיש שלום. רבים בעם העריכו, וגם אני בתוכם, גם אלה שחלקו עליו מעת לעת – תמיד הערכנו את נאמנותו העמוקה למדינת ישראל, שבטובתה חפץ ובעבורה פעל. רבין ידע לעמוד בנחישות על משמר האינטרסים של המדינה, כפי שהוא הבין אותם, והוא ייצג אותה בזקיפות קומה. כשהוא הוזמן, למשל, לארוחת ערב חגיגית עם נשיא ארצות-הברית בבית הלבן בספטמבר 1974, כמה חודשים לאחר שהחל לכהן כראש ממשלה, הוא הגיש למארחו שי, פסל כסף של דוד וגוליית, והוא אמר: גורלו של העם היהודי היה להילחם מעטים נגד רבים ולהאמין שננצח בזכותו של הצדק, ובכל זאת טוב שיהיו לנו כלי נשק מתוחכמים יותר מהקלע וחלוקי האבן של דוד, כדי שהצדק יוכל להתקיים.
זהו לקח חשוב עבור כולנו, שהרי ממשלה בישראל, העומדת על עקרונותיה, מדינה שמכבדת את עצמה ואת ריבונותה, חשוב שיהיו בידיה הכלים להגן על המדינה בכוחותיה של המדינה. רבין פעל רבות כרמטכ"ל, כשר ביטחון, כראש ממשלה, להבטיח את חוסנו של צה"ל כמכשיר החיוני להבטחת עתידנו ולהשגת שלום עם שכנינו. בלי צה"ל גורלו של העם היהודי היה בדיוק כגורלו של עמנו בשנות הגלות, וצה"ל היה והנו הדבר שעומד בינינו לבין גורל הכליה. זה נכון תמיד, גם כשאנחנו משיגים הסדרי שלום, וגם אם איננו משיגים אותם ואנחנו שואפים להשיג אותם; הכוח שלנו הוא ערובה הן לקיום והן לשלום. והיום, כשמסביב ייהום הסער והסהר, הדברים הללו נכונים יותר מתמיד. אנחנו פועלים למצות את הסיכוי לשלום, איננו רוצים מדינה דו-לאומית, ובאותה עת איננו רוצים שלוחה איראנית ביהודה ושומרון, כפי שכבר קרה בגבולותינו. וזה מחייב שגבול הביטחון של ישראל ייוצב בבקעת-הירדן, בדיוק כפי שאמר יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת כמה שבועות לפני מותו; מה שהיה תקף אז, תקף עוד יותר היום, לאחר עליית האסלאם הקיצוני, לאחר שבאי-כוחה של איראן השתלטו על שטחים שפינינו בלבנון ובעזה.
במזרח תיכון גועש המפתח להשגת שלום עם שכנינו הפלסטינים טמון קודם כול ביכולתנו להגן על השלום ולהגן על עצמנו במקרה שכוחות אחרים ינסו לפרום את השלום.
חברי הכנסת, רציחתו של יצחק רבין הייתה לא רק התנקשות בדמוקרטיה ופגיעה אנושה בלב האומה; היא הייתה גם טרגדיה אנושית גדולה. כי יצחק רבין היה אדם מיוחד, ערכי ושורשי, ביישן ודעתן כאחד. ג'ינג'י אנליטי, ישראלי מאוד. צבר בכל רמ"ח איבריו, ועם זאת פתוח לחלוטין לעולם המשתנה סביבנו. אבל מעל לכול ניכרה בו הדאגה האמיתית לעתיד המדינה, לשלומה ולביטחונה, והידיעה שהוא אישית נושא בעול הבטחתם. וכשאיש כזה נקטל, משהו מת בתוכנו. וגם אם דרכנו תהיה סוגה בביטחון, בשלום ובפריחה כלכלית, לא במהרה נתנחם. כי שר וגדול נפל בישראל, אבל קודם כול בן-אדם. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, לשאת את דברה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
בני ובנות משפחת רבין היקרים, כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס וכל שופטי העליון, שרים, חברי כנסת בהווה ובעבר, קהל נכבד, חברי "חוג ה-4 בנובמבר" של מפלגת העבודה המציינים יום-יום זה 18 שנים את רצח ראש הממשלה רבין, שהיה יושב-ראש המפלגה שלנו – מי שביום הרצח היו תינוקות בני יומם ומי שנולדו אחריהם כבר לא יודעים לענות על השאלה שכל מי שהיה ילד ומעלה יודע למלמל את התשובה עליה מתוך שינה: איפה היית כשרבין נרצח? הילדים האלה הם היום בוגרים על-פי חוק, מתגייסים בימים אלה לצה"ל, רשאים לבחור לכנסת, מתכננים את העתיד. אבל כל מי שעמד על דעתו זוכר. אני זוכרת שביקשו ממני לשדר מהעצרת אבל לא הרגשתי טוב. הייתי בהיריון מתקדם עם בתי הקטנה ונשארתי בבית. היום היא כמעט בת 18, בי"ב, ואו-טו-טו מתגייסת. מדהימה התחושה המשותפת לרבים כל כך שמצד אחד נצח חלף מאז, ומצד שני, זה קרה לפני שנייה אחת בדיוק.
אין לנו בעיות שכחה. זיכרון הרצח חקוק בנו באופן משמעותי, מכונן, טראומטי ובלתי נשכח. אבל גם מאוד מאוד אישי או קבוצתי, כי אם יש משהו שעדיין, למרבה הצער, לא הצלחנו לעשות, הוא לכונן לנו אתוס לאומי משותף סביב הרצח. ואתוס לאומי משותף אין משמעותו שנסכים אלה עם אלה בכול. להפך, העימות האידיאולוגי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ועל נשמת אפה של אותה דמוקרטיה אני מדברת, כי יש דברים שאינם שנויים במחלוקת. העובדה שאנחנו עומדים כאן ומספידים ביום ממלכתי מיוחד, מיוחד במינו, ראש ממשלה בישראל, היא בשל העובדה שהוא נרצח. ולא סתם נרצח, הוא נרצח בשל דעותיו. הוא נרצח משום שהוציא לפועל מדיניות שהאמין בה ובגללה נבחר בבחירות דמוקרטיות להנהיג את המדינה. הוא לא הפתיע את בוחריו כפי שעשו מנהיגי ימין שבחרו, בצדק, ללכת בדרך השלום. הוא עשה בדיוק מה שהבטיח. על כך נבחר, על כך נרצח, רצח פוליטי, רצח שמפורר את יסודות הדמוקרטיה.
וכדי לאחות באמת את פצעי הדמוקרטיה יש דברים שחובה לזכור ולא לשכוח, וזו חובה שחלה על כל המחנות הפוליטיים – לזכור; לזכור את האלימות באוויר שגאתה כל הזמן והייתה קשה וחדה ופרצה מבלי משים כל גבול לגיטימי של מחלוקת פוליטית; לזכור את ארון המתים הידוע לשמצה, את הדיון ההלכתי כביכול, ההתפלפלות האם מותר או אסור לרצוח ראש ממשלה; לזכור את ההסתערות על רכבו בהפגנה פרועה ואלימה סביב משכן הכנסת; לזכור את הלבשתו של ראש הממשלה שלנו, לוחם ומפקד מהולל בצה"ל במדי אס.אס. ובכאפייה; לזכור את ה"פולסא דנורא", את גזרי-דין המוות, את הפגנות ההסתה שנראו אולי לרגע ככר פורה לפוליטיקה, אבל בפועל התירו דם.
אז לא ידענו לאיזה תהומות של קנאות ורצחנות פוליטיות אנחנו עלולים להידרדר, אבל היום אנחנו יודעים איך מחאה והתרסה וביקורת והפגנות קשות ככל שיהיו וכאלה שהדמוקרטיה כן יכולה וצריכה וחייבת להכיל, נטענות לאטן בלגיטימציה לרצח. זה קרה, בין היתר, כי הציבור הנורמטיבי לא היה שם, ונדמה לי שאם יש לקח אחד לפחות שנלמד, וטוב שנלמד, הוא הלקח שאין די בבחירת מנהיגים פעם בכמה שנים וללכת לישון שינה פוליטית. כן, יש לנו על הראש פרנסה וילדים ולימודים וצרות והנאות וטרדות ואתגרים ושאיפות וחלומות אישיים, אבל הרחוב הפוליטי אסור שיהיה מופקר לשוליים הקיצוניים. ויש לנו תפקיד לפקוח עין ולבקר ולראות שהמנהיגים הנבחרים מקיימים את הבטחותיהם, אבל גם לגונן על המנהיגים שנבחרו ולפקוח עין על הרחוב ולהיות בו לבל ייבזז בידי גורמים קיצוניים, בין שהרחוב הזה הוא כיכר ובין שהרחוב הזה הוא צ'ט בפייסבוק.
"אני אנווט", הצהיר רבין בנאום שנשא כשנודעו תוצאות הבחירות לכנסת השלוש-עשרה בשנת 1992. זאת לא הייתה הכרזה דיפלומטית במיוחד. באופן כללי הוא לא הצטיין בלשון זהירה ולא היה פוליטיקלי קורקט ואמר את כל מה שהיה על לבו, ו"אני אנווט" הזה פורש כמילים שבאו להעמיד במקום את מי שלדעתו התקשו לעכל את המנהיגות שלו ואת הניצחון שלו. אבל איש לא העלה על דעתו איזו משמעות עמוקה תהיה ל"אני אנווט" ועד כמה היו המילים האלה בבחינת הודעה על חזון שבכוונתו לממש ולא איזה אמירה קנטרנית ליריבים פוליטיים. וכשאמר "אני אנווט" הוא התכוון גם ל"אני אשתנה".
אני חושבת שנייר הלקמוס הכי טוב לעומק מימושה של ההכרזה הזאת הוא דווקא ערביי ישראל. הם, שנטרו לו ולא סלחו לו על היותו שר הביטחון באינתיפאדה הראשונה ועל המילים הקשות "נשבור להם את הידיים והרגליים", הפכו לאוהביו משום שניווט, וכשנרצח התייפחו והתאבלו עליו יחד עם כלל אזרחי המדינה, לא רק משום שהפך לאיש של שלום, ולא רק משום שהוקירו אותו על השינוי בעמדותיו כלפי הפלסטינים בשטחים, אלא גם משום שפעל לתקן את העוול המתמשך של הדרתם מהחיים הכלכליים והאזרחיים של המדינה.
בכל פעם שאני מזכירה את שמו של יצחק רבין בקרב קבוצה של ערביי ישראל, סתם בשיחה או במפגש, תמיד יהיו אחד או שניים שיוסיפו: עליו השלום. לא יצא לי מעולם לשמוע את ה"עליו השלום" הזה שנאמר בהערכה ובצער על שום אדם אחר. מי היה מאמין שכך יגידו על שר הביטחון בעת האינתיפאדה – עליו השלום.
מדהים איזה חוזקה פנימית הייתה לו – לא רק לנווט אלא גם לשנות סדרי עולם, כבר אמרתי, בלי להבין את רזי הפוליטיקלי קורקט. לעמוד כאן על הדוכן הזה כראש ממשלה ושר ביטחון ולהודיע, למשל, שהוא משנה את הפקודות הצה"ליות כך שהצבא לא יפלה יותר הומואים. זה היה בעקבות החשיפה האישית של הפרופסור עוזי אבן שסיפר את סיפור אפלייתו ורדיפתו בצה"ל. בלי למצמץ, בלי להבין אפילו על מה כל המהומה הגדולה, גרם לזה שצה"ל יהיה הצבא הראשון בעולם שלא מתעמר בהומוסקסואלים.
וכך בכל הזירות. ואין לי שום כוונה להפוך את רבין לקדוש; הכרתי אותו אישית על פני השנים כעיתונאית. קדוש הוא לא היה, אבל מנהיג כן, כי כמעט בכל צומת של מבחן המוסר והאומץ, בדברים הגדולים באמת, לא בשטויות, הוא התגלה במלוא העוצמות שלו.
ממשלת רבין הייתה הממשלה האחרונה שהורידה את האי-שוויון. מאז הוא קפא. בעשור האחרון הוא זינק למקומות שאנחנו צריכים להתבייש בהם. בתקופתו תקציב החינוך גדל ב-60%. לא פחות – 60%.
20 שנה עברו מאז נחתם הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן. אנחנו ראינו בו פתח של תקווה לפיוס היסטורי בין האומה הערבית הגדולה לבין מדינת ישראל וסיום הסכסוך בינינו לבין שכנותינו; אחרים הרגישו שמדובר באסון של ממש, שמאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל. מאז ועד היום שני המחנות הפוליטיים המרכזיים בישראל עברו תהליך של התפכחות. אנחנו כבר לא מצפים לשלום אוטופי של יונים צחורות ופרחים בקנה, ומעטים במחנה הימין ממשיכים לדבוק בשאיפה למדינה יהודית גדולה על כל שטחי ארץ-ישראל השלמה, שלא לדבר על "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן".
לרוב אזרחי מדינת ישראל ברור היום שלעולם לא נוכל לחנך את הפלסטינים ולגרום להם בכוח לברך על המפעל הציוני המפואר שלנו, לחגוג את עצם קיומו. אין לנו שליטה על החלומות שלהם, אבל יש לנו שליטה על הגורל שלנו. אנחנו, חברי הבית הזה, אחראים לייצר מציאות שבה לצד הבחינה המפוכחת, הביקורתית, של השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון, אנחנו ממשיכים לפעול כל הזמן ליצירת עתיד בר-קיימא עבורנו ועבור הדורות הבאים.
אדוני ראש הממשלה, שמעתי אותך גם בהר-הרצל – עת להפסיק לחפש מי צודק ומי אשם, אנחנו או הם. על השאלה הזאת כנראה לעולם לא תהיה תשובה מוסכמת, ועדיף שננטוש את ההתדיינות עליה לטובת פעילות אקטיבית וחיפוש אחר פתרונות פרגמטיים שיאפשרו לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו.
הוויתור על המתכונת המקורית של הסכמי אוסלו גרם לחלקים שונים בחברה הישראלית להתחיל לצדד ברעיון המדינה הדו-לאומית. אני מכירה את הגרסה של המדינה הדו-לאומית כשהיא מושמעת מפי דמוקרטים אמיתיים, כמו חברי חבר הכנסת רובי ריבלין, כמו משה ארנס. הם באמת מאמינים במדינה דו-לאומית שיש בה שוויון זכויות לכל אזרחיה. אבל האמת היא שהמדינה הדו-לאומית שעליה מדברים רוב המצדדים בה מצד ימין היא מדינה של סיוט מוסרי, אשר בינו ובין דמוקרטיה אין דבר וחצי דבר. מדינה שעצם המחשבה עליה מעוררת חלחלה.
אתמול צוינו כאן 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. 2,569 מטובי הבנים שלנו נהרגו בה. זה המספר הרשמי. אלפים נפצעו, רבים נחבלו נפשית באופן שאין לו תקנה, הצלקות מהמלחמה הזאת קשות מנשוא. היום אנחנו יודעים שמעבר לחשבונות הנפש על הכשל המודיעיני המלחמה הזאת יכלה בסבירות גבוהה להימנע. היו שני מתווים על השולחן: את האחד הביא שליח האו"ם גונאר יארינג – הוא דיבר על נסיגה מלאה מסיני, על שלום. לימים מי שמימש את האופציה הזאת היה מנחם בגין המנוח. האחר היה הסדר ביניים עם נסיגה חלקית למיתלה ולגידי. סאדאת אמר כן לשניהם, אבל בצמרת מפלגת העבודה, שהייתה אז בשיא כוחה הפוליטי והנהיגה את המדינה, היה רוב גדול, בהובלתה של ראש הממשלה גולדה מאיר, שלא להאמין בהסדר הזה. רק שניים התעקשו עליו ורצו בו. אני יודעת שיש כל מיני נרטיבים, אבל חקרתי כמיטב יכולתי. שניים רצו בו: משה דיין, שהיה שר הביטחון, ויצחק רבין, שהיה שגריר ישראל בארצות-הברית ועשה כל שביכולתו כדי לקדם את ההצעה האמריקנית.
גולדה אף פעם לא אמרה לא לקיסינג'ר, ממש כמו שהיום אף אחד לא אומר לא לג'ון קרי. לא מספיק לא לומר לא, לא מספיק להיכנס לחדר ולצאת ממנו, לא מספיק להוכיח שאנחנו בסדר והצד השני אשם. את זה אפשר לעשות עד קץ כל הדורות.
אז, אגב, המכשול לאותו הסדר ביניים היה שסאדאת רצה להכניס 700 שוטרים לשטח שישראל תפנה. תמיד יהיו איזה 700 שוטרים כמשל. תמיד יהיו סיבות מוצדקות לגמרי שלא להגביה את החזון ואת האמונה, שלא לעשות מאמץ אמיתי, אפילו הירואי, להביא שלום.
הדילמה הזאת שליוותה את צמרת מפלגת העבודה שהייתה אז בשלטון, היא היום הדילמה שלך כיושב-ראש הליכוד וראש הממשלה כשהזדמנות חדשה להסדר נפרסת בפנינו. מהוססת, רבת בעיות, אבל אפילו אתה דיברת שלשום במליאה על השינוי ההיסטורי שעובר על חלק ממדינות ערב, ואתה גם שב ומצהיר שחזון שתי המדינות מקובל עליך. אי-אפשר לבקש ממך להזדהות פוליטית עם רבין; אני מאוד מכבדת הבדלים פוליטיים, אבל די לנו שתזדהה עם מנחם בגין המנוח, שעשה מה שגולדה לא עשתה – לא עצם את העיניים, לא סתם את האוזניים.
בשבוע שעבר הייתי במפגש של המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, שנועד לצרף למשמרת תומכים צעירים חדשים. בשלב השאלות שאל אותי אחד הצעירים החדשים אם לא צריך כבר לרדת מהרעיון הזה של שתי מדינות לשני עמים, כי ניסינו את זה כל כך הרבה פעמים וזה נכשל. זאת שאלה שחוזרת כל הזמן ובבסיסה יש קביעה עובדתית לכאורה שניסינו, ניסינו ונכשלנו. אבל זה לא נכון. הרי מעולם לא ניסינו. התכוונו. כן, רבין התכוון באמת ובתמים, הוא גם היה מסוגל להוביל את המהלך הזה, להוציא אותו מהכוח אל הפועל, על כל מורכבויותיו, קשייו, סיכוניו. אבל הוא נרצח. הוא נרצח לפני שניסינו. כל פעם שניסינו שלום לא התאכזבנו. השלום עם מצרים לא אכזב אותנו, הוא מוכיח את עצמו עד היום. השלום עם ירדן לא אכזב אותנו. את זה לא ניסינו מעולם. הצענו להם הכול והם לא רצו – – –
<ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו):>
אהוד ברק לא ניסה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
המשפט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, כאילו יש בו כדי לפטור אותנו באיזה אופן מהחובה הבסיסית לקחת על עצמנו במו-ידינו את גורלנו: כן, ברק ניסה וניסה וניסה, ונתן להם הכול בקמפ-דייוויד, אבל הם לא רצו, כן. ואולמרט ניסה וניסה וניסה, אבל זה היה רגע לפני שהוגשו נגדו כתבי אישום. כולם נורא-נורא ניסו.
לך יש הזדמנות להוביל מהלך היסטורי, אדוני ראש הממשלה, שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה ציונית ויהודית ודמוקרטית. קח את ההזדמנות הזאת. די לאיומים ולהפחדות. איזו מנהיגות זאת שמגדלת את צעיריה לחיות בפחד תמידי מאיום קיומי יומיומי? איזה דור גדל לנו ששומע רק הפחדות כל הזמן? כן, צריך להביא בחשבון סיכונים, להיות ערוכים אליהם בכל עת, אבל יש לנו גם אחריות לעתיד, ואין עתיד בלי אופטימיות, אין אופטימיות בלי חזון. הכול עם רגליים על הקרקע, אבל משהו לייחל אליו וליישם אותו.
יצחק רבין היה אדם פרגמטי מאוד, פוליטיקאי, הרבה שנים פוליטיקאי, עם כוח סבל, stamina, נחישות. הוא ידע גם לשבת באופוזיציה. הייתי אצלו בחדר קטן מאוד בקריה, הוא ישב שם לבד, והוא ידע גם להנהיג כשהוא נבחר, בלי להתעייף, בלי להתפלג, בלי לפרוש כדי לעשות לביתו. דבר אחד הוא לא היה – הוא לא היה הוזה וחולם חלומות. רבין לא בחר בדרך השלום מתוך רומנטיקה, אלא משום שידע שזה מה שנחוץ למדינת ישראל.
אתמול בבית הנשיא הוקרן סרטון של מרכז ההסברה על רבין, ובו הריאיון האחרון שלו בתוכנית "מוקד" אצל נסים משעל. זה היה כמה ימים לפני שהוא נרצח. על מה הוא מדבר שם? על חיבוקים עם הפלסטינים? לא. הוא מדבר על הפתרון המדיני בתור אינטרס ישראלי לשמור על המדינה היהודית, כך הוא אמר. "חובבי ציון", הוא אמר שם, לא חלמו על מדינה דו-לאומית. הוא השתמש בביטוי הזה, מדינה דו-לאומית, כבר לפני 20 שנה.
רבין לא הלך לעשות שלום מתוך רומנטיקה. יותר מזה, הוא עשה את זה אפילו עם איזה מבע קבוע של רתיעה, הוא לא נהנה מזה. הוא פשוט ידע שזה מה שנדרש לעשות למען המדינה. הרתיעה שלו הייתה כל כך גדולה עד שכולם דיברו איך הוא יצליח ללחוץ את ידו של ערפאת. כבר סיפרתי כאן שערב הנסיעה שלו לוושינגטון ראיינתי את לאה רבין ושאלתי אותה: הוא ילחץ לו את היד? הוא ילחץ לערפאת את היד? איך הוא יעמוד בזה? היא ענתה שיהיה לו קשה מאוד אבל הוא הולך לעשות את זה.
רבין לא דבק ברעיון שתי המדינות כי הוא היה מאוהב בפלסטינים או מאוהב בתהליך השלום. אם הוא היה מאוהב, אז הוא היה מאוהב במדינת ישראל, שלמען ביטחונה ולמען שלומה לחם ולמענה שילם בחייו. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את השר יעקב פרי לשאת דברים.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:>
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, נכבדי יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה, חברי לממשלה, משפחת רבין היקרה, חברי וחברותי לכנסת, בנאום הר-הצופים שנשא יצחק רבין בתום מלחמת ששת הימים הוא אמר, בתארו את הקרבת הלוחמים, שההקרבה נבעה מן ההכרה שהם נושאי שליחות עליונה – של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם להבטיח את קיום האומה במולדתה, לקיים ואפילו יהיה זה במחיר חייהם את זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו, חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה.
26 שנים לאחר נאום הר-הצופים לחץ יצחק את ידו של יאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן. יצחק הרמטכ"ל, שבנאומו בהר-הצופים ביטא הבנה טרגית לאויב שהובס, הוא ראש ממשלה שביטא את רוחה של ישראל חדשה, אנושית, מציאותית ושוחרת שלום.
יצחק רבין היה קברניט ישיר, הגיוני, מיומן. הוא לא ניחן בלהט משיחי, נבואי, ולא שפע חן של כריזמה. יצחק היה מהנדס זהיר ונווט דייקן. יצחק לא חיפש גאולה, הוא חיפש תשובות, פתרונות. איש של מעשים, התגלמות הצבר העוקצני והמתוק. איש ישר, נאמן, אחראי, המנתח בקור רוח כל רעיון, כל הצעה, במגמה להגיע לפתרון מעשי.
יצחק רבין היה אחינו החכם, האמיץ, אחינו הביישן, שמעולם לא חלק עמנו את רגשותיו ואנו איחרנו מאוד לחלוק עמו את רגשותינו. איש מאופק ונחרץ ועם זאת רגשן, רגשי ומופנם. כחייל כל המלחמות גמר רבין אומר בלבו להביא שלום. כמי שלמד על גופו את מגבלות הכוח, נקט אטיות חשדנית, הססנות שוקלת ועיסוק מייגע באין-סוף פרטים. כל אלו העניקו לו רצינות כבדת משקל, כבדת ראש ותוקף מוסרי מחייב.
כבר נאמר, אדוני יושב-ראש הכנסת, כי רצח פוליטי כזה בחיי עם עשוי להיות נקודת מפנה שבה משתנית החברה ומשתנים הדברים. יש שאמרו, ובוודאי שאפו, שדור צעיר שלם שנזרק אל חוויה כה מבעיתה לא ישלים עם האלימות, העיוורון, השנאה והייאוש שחוללו את האסון הזה. בינתיים התגלתה ישראל מכוערת מכפי ששיערנו, אלימה, מחרפת ומגדפת. עבורנו ועבור רבים כל כך במדינת ישראל, 4 בנובמבר 1995 הוא זיכרון הכרוך בכאב, בשבר ובקרע. אבל 18 השנים שחלפו מאז יום הירצחו של ראש הממשלה לשעבר לא מיטיבות עם הזיכרון. בוודאי לא בכל הקשור בבני-הנוער. שליש מבני-הנוער, מבני 12 עד 17 בישראל, כלל לא יודעים מה קרה בכיכר מלכי-ישראל ב-4 בנובמבר 1995. תמונה לא פחות מטרידה עולה גם מעמדתם של בני-נוער בנוגע לרצח פוליטי נוסף. 10% סבורים שרצח פוליטי יכול להיות מוצדק על רקע אידיאולוגי. קרוב ל-20% גילו סלחנות לרוצח, ואותם אחוזים גם סברו שבחלוף 18 שנים צריך אולי לשקול הפחתה בעונש. אין ולא תהא מחילה לבן-העוולה.
בפני החברה הישראלית ומערכת החינוך שלה ניצב אתגר חינוכי וציבורי ענק להפוך את רצח רבין לתמרור אזהרה לכולנו כחברה; לגדוע את ידיו של מי שמוכן להרימן על הדמוקרטיה שלנו. איחוד תנועות הנוער, כפי שבא לידי ביטוי במוצאי שבת האחרונה בעצרת לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, הוא בהחלט צעד נכון וחיובי שבא לידי ביטוי בכותרת העצרת: "זוכרים את הרצח – שומרים על הדמוקרטיה".
יצחק, זכרו לברכה, היה מפקדי. ראיתיו בימים ולילות ארוכים וקשים של דיונים, התלבטויות, חרדה ומתח, ברגעים של סיפוק וברגעים של צער ואובדן. יצחק אהב לשמוע את הדעות וההצעות השונות. האזין לכולן בקשב ובסבלנות. לא תמיד הייתה ההחלטה קלה, ויצחק לא חשש לומר כי ההחלטה קשה עליו. הכנות, האנושיות, הדאגה לפרט ובמיוחד הגיבוי הבלתי מסויג שהעניק לאנשיו, לכפופים לו, אפיינו את אישיותו ואת רגישותו הרבה.
18 שנים עברו מאז אותו לילה קודר ואפל, לילה שבו נרצח קברניט השלום. ההסכם הראשון עם אש"ף חולל מהפך במעמדה המדיני של ישראל בעולם כולו. ארצות ערביות ומוסלמיות החלו לקיים עמנו מגעים רשמיים. כולם פתחו עמנו בשיחות לשיתוף פעולה בנושאי מים, אספקת גז, בקרת נשק, הסכמי תעופה ועוד. ההסכם עם אש"ף הוביל לחתימת הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994. לעולם מוכה הסכסוכים והקרבות הייתה לרגע עדנה ותקווה לעתיד טוב יותר.
כאז, גם היום, ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ובהחלט צריך ואפשר לעשות את אזורנו ואת חיינו פה טובים יותר ושקטים יותר. פתרון שתי המדינות לשני העמים הוא הפתרון היחיד, כאז, גם היום. זהו אינטרס חיוני שלנו ואסור להרפות לרגע מהמאמץ והחתירה לשלום והבנה. כפי שאמר יצחק רבין ז"ל בטקס החתימה עם אש"ף בקהיר ב-4 בפברואר 1994: "אנו ננסה להאיר אופק חדש עם חיים שאין בהם פחד, חיים שאין בהם שנאה, חיים שאין בהם עיני ילדים מבוהלות, חיים שבהם נבנה בית וניטע כרם ונחיה עד שיבה טובה איש בצד שכנו". יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לשר יעקב פרי. אני מזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר לשאת דברים.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
מכובדי, אדוני היושב-ראש, נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה, שרים וחברי הכנסת, אורחים נכבדים ובני משפחת רבין, 18 שנה כבר מדברים על מעשה הרצח של ראש ממשלה בישראל. מתמקדים בעיקר במורשתו המדינית שוחרת השלום והביטחון. הרבה פחות מדברים על האיש יצחק רבין. אני מבקש לדבר על היהודי יצחק רבין באחד המאפיינים שבהם זכיתי להכירו.
לפני תשע שנים דיברתי כאן על כמיהתו של רבין, זיכרונו לברכה, להנחלת חינוך יהודי מקורי לכלל ילדי ישראל, ולא רק לילדי החרדים. הוא חש בצער כי קיים חסר גדול בחינוך יהודי בקרב הנוער הישראלי. בימיו עסקו הרבה בשאלת "מיהו יהודי?", אבל לאיש לא היה ספק מהו יהודי. לא הייתה בכלל שאלה מה זאת יהדות. לא היה ויכוח. היהדות היא התורה ובלעדיה אין יהדות. התורה קובעת כי כל בני ישראל קיבלו את התורה בהר-סיני, ובכך היו לאומה אחת. זה היה דבר ברור וידוע לכולם. יצחק רבין ביטא את ההתגלות הרוחנית בנאום ההיסטורי בהר-הצופים, כשאמר: "תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים היישר לתוך לב לבה של ההיסטוריה היהודית הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתגלות רוחנית. הצנחנים שכבשו את הכותל עמדו נשענים עליו ובכו", אמר יצחק רבין.
אותו הדור שקיבל חינוך חילוני סוציאליסטי ידע שגם בית-הכנסת שהם אינם באים אליו הוא מקור החיים היהודיים בדרך ישראל סבא. כשבן-גוריון טען שגם הוא מוביל עגלה מלאה בערכי ביטחון וחקלאות ותעשייה, הוא לא חשב לרגע לערער על הבכורה של העגלה המלאה בספרי התורה וההלכה, אמונה ואורח החיים החרדי. הוא ידע שבזכותה אנו קיימים כבר אלפי שנים. הוא הכיר את התרבות היהודית עוד מהבית בפלונסק. ראיתי מכתב של אביו, אביגדור גרין, שמבקש מתיאודור הרצל לסדר ישיבה טובה לבנו המוכשר דוד גרין, שיוכל לצמוח לראש ישיבה גדול.
רבין כבר היה שייך לדור אשר לא ידע את לימוד התורה, אבל היה לו כבוד גדול מאוד והערכה עמוקה מאוד ללומדי התורה ושומרי מצוותיה. לא לחינם זכה יצחק רבין לכבוד הגדול אצל מרן הרב שך זצ"ל, שקיבלו לביתו בשנת תש"ן, אף שהוא לא תמך בממשלת השמאל. הרב שך קם ובירכו בבואו ובצאתו, ופעמיים הודה לו שוב ושוב על שהוא מאפשר לבני הישיבות ללמוד תורה בישראל. זאת הייתה התרומה האדירה לא רק להמשך קיומו של עם ישראל, אלא גם להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שרק עכשיו איבדנו אותו – המה נסעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות – העיד על יצחק רבין דבר שלא שמענו בשמו על רבים אחרים. הוא אמר: רבין היה אדם אמיתי, אדם ישר, מעולם לא שיקר לנו. ואתם יודעים שבפוליטיקה לאו מילתא זוטרתא היא. זה לא דבר פשוט למצוא מנהיג פוליטי שיכול לעמוד בדברתו.
לא אשכח את ביקורו של רבין במעונו של מורי ורבי, מרן הרבי מבעלז שליט"א. כאשר אנשי הביטחון ביקשו להרחיקו קצת מן הצפיפות שנוצרה שם, הוא אמר שאין צורך, כאן אני מרגיש בבית.
כשרבין דיבר על חינוך יהודי שנדרש לכל ילדי ישראל, הוא לא התכוון לפולקלור טקסי חסר אמונה ודעת, כמו שמנסים היום לייבא מן התרבות האמריקנית. בימים ההם עוד לא חדרה לארץ רוח ההתבוללות שעושה שמות בקרב יהודי התפוצות. שם הפכו את היהדות לפולקלור ריק מתוכן אמוני ומעשי, שאינו מחייב אורח חיים יהודי. יהדות שמנותקת מן התורה דומה יותר לנצרות מאשר ליהדות, והתוצאה הטרגית שם היא התנתקות מן היהדות ונישואי תערובת באחוזים מבהילים. חבל להביא סחורה פגומה כזו לבית-הספר בארץ.
שר הביטחון יצחק רבין לא חשב לרגע לפגוע בלומדי התורה בהיכלי הישיבות, ולא מסיבות קואליציוניות. 20 שנה אגודת ישראל הייתה באופוזיציה, מימי בן-גוריון ועד ממשלת בגין – איש לא ערער על תרומתם של לומדי התורה לעצם קיומה של מדינת היהודים. רבין ראה בהם חלק בלתי נפרד ממערך הביטחון הלאומי לא פחות מכל יחידות העורף של צה"ל.
כשאני שומע היום על ההסתה שהייתה לפני רצח רבין, והקשר בין ההסתה לרצח, אני נחרד למחשבה כי מילים עלולות להרוג. כי אם אכן אמת נכון הדבר שהסתה מובילה לרצח, היינו חס וחלילה היום בתוך מרחץ דמים ברחובות ישראל עקב ההסתה המתמשכת נגד הציבור החרדי ברוב כלי התקשורת בארץ. משום כבוד המעמד הזה לא אביא כאן את הביטויים הנוראים שיוצרים דה-לגיטימציה של הילד החרדי, של האם היהודייה, של עמלי התורה ושל כלל הציבור החרדי, בעיקר זה בטוקבקים אבל גם בעיתונים. ביטויים נוראים כמו משריצי ילדים, סרטן בגוף האומה, עלוקות ופרזיטים הם דברים המצוטטים מהתקופות האפלות ביותר בתולדות האומה. השבוע עמד מסית בכיר בתקשורת ואמר כי 800,000 המלווים את מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל אינם עובדים ומתפרנסים מכספי הציבור החילוני. יש לך הסתה נוראה והכללה כוללנית מזו?
אומרים לנו שלא למדו שום לקח מרצח רבין. אני יודע על לקח אחד שכן למדו, למדו היטב: גדודי מאבטחים ואלפי שומרים מקיפים את ראש הממשלה ושריו ושופטים וכל מתקני השלטון. בעבר לעגנו לשליטי ערב שזקוקים לשמירה ולכפילים מפחד העם שלהם. אבל ההסתה בתקשורת ובהפגנות הרחוב, באלה לא למדנו שום לקח. ההסתה רק התגברה, והיא ממומנת בידי גורמים זרים שלא יפסיקו עד שתבער אש מלחמה בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים.
תרשו לי לפנות אל הציבור הציוני. תחילה אביא ציטוט אחד שהתפרסם בשבוע שעבר ונכתב על-ידי עיתונאי ותיק שאיננו חילוני ולא שמאלני. הוא כתב כך: "דמעה אחת לא תיגר מעיני אם אראה את ישיבות 'פוניבז'', 'מיר', 'סלובודקה' ו'חברון' גם יחד עומדות במצבה של ישיבת 'חכמי לובלין' בפולין". כולנו יודעים מה קרה לתלמידי הישיבה בלובלין שאפרם צבור במיידנק, בטרבלינקה, ודמם זועק מן האדמה הרוויה בפולין. נורא לחשוב שאכן כך מרגיש אדם דתי המוסת נגד הישיבות הקדושות, כך הוא מרגיש. למרות זאת אני לא מוכן להאשים בכך את חובשי הכיפות, כי בתורה נאמר: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?" – בפרשת השבוע.
במשך שנים רבות אנחנו עמדנו בחזית ההגנה על חובשי הכיפות שהואשמו לשווא בפשעו של רוצח יחיד חובש כיפה. אנחנו ראינו בהכללת הציבור הדתי-לאומי ברצח רבין פשע ועוול נגד אנשים תמימים וישרים, אוהבי ארץ-ישראל, בהתנחלויות ובכל יישובי הארץ. אבל, לצערי, אני חייב לומר שלא כך נוהגים בנו אחינו מייצגי הציונות הדתית. בעוד אנחנו מבינים שכל מי ששונא חובשי כיפות לא יבדיל בין כיפה סרוגה לכיפה שחורה, כך אתם, אנשי הבית היהודי, צריכים להבין שבעיני שונאי היהדות החרדית גם אתם מסוכנים לשלום המדינה. עכשיו משתמשים בכם נגד עולם התורה בישיבות, מחר יגרשו אתכם מבתיכם, וכבר היו דברים לעולמים בעת ההתנתקות מגוש-קטיף.
יש מי שרואה בעם ישראל החרדים לדבר ה' המון פרימיטיבי שיש לחנך אותו מחדש, כמיטב המסורת הסובייטית. יש אנשים שכותבים שצריך להכחיד את אורח החיים החרדי ולעצור את הילודה הברוכה בכוח סנקציות כלכליות ורדיפה תקשורתית. אנחנו נבלה אותם. עברנו את פרעה – נעבור גם אותם. אבל מי שנותן יד לפשעים נגד היהדות פוגע בעצמו ובעתיד ילדיו, כי הם ישנאו את היהדות שלכם כמו שהם שונאים את התורה שלנו.
וליצחק רבין ושמעון פרס ושרי הביטחון שלפניהם ואחריהם, כולל שר הביטחון בוגי יעלון: שרי הביטחון ראו ורואים בעם ישראל חטיבה אחת שכוללת את הציבור החרדי. מי שאמון על ביטחון המדינה מבין שבלי אחדות לאומית אין תקווה לקיום המדינה. הם רוצים חיילים חרדים שסיימו את לימודיהם בישיבות ובכוללים, הם רוצים לשלבם בצבא ובתעסוקה, אבל הם לא רוצים לעקור תורה מישראל; הם רוצים לשלבם בתורה ובתעסוקה, אבל הם לא רוצים לעקור תורה מישראל. לכן הם אינם דורשים להחיל את חובת הגיוס על לומדי התורה שתורתם אומנותם.
מי שרוצה חיילים דתיים וחרדים בצבא לא ינסה לשנות את אופיו של המתגייס – הוא ינסה להקים מסגרות מתאימות לאורח החיים שלו ולכבד את צרכיו הדתיים. מי שרוצה את החרדים בצבא אינו מכריז מלחמה על תלמידי הישיבות. לעומת זאת, מי שמנהל מלחמה תקשורתית ותקציבית נגד הציבור החרדי – זה סימן שהוא אינו רוצה חרדים בצבא, ואולי הוא פוחד מיחידות דתיות וחרדיות שיישמעו לפקודת הרב בעת פקודה. לכן הם מרחיקים את החרדים מחוץ לגדר הביטחון. הם רוצים שלום עם הערבים ומדברים על שלום כל הזמן, אבל באותה עת הם מחרחרים מלחמה בתוך מחנה ישראל, וזה מה שעושה החלטת הממשלה הזאת במצוות שלטון הבג"ץ.
רבותי, דור מייסדי המדינה לא חלמו על רצח פוליטי ולא רצו מלחמה פנימית בתוך מדינת היהודים הנתונה במצור מכל צדדיה. גם הדור שלנו לא רוצה את זה. אבל ההסתה נגד הציבור החרדי לא תעשה טוב לאף אחד מאזרחי המדינה. הלוואי שהייתי שותף לאופטימיות שהביע כאן ראש הממשלה שלא תהיה מלחמה בין יהודים. מה שאני כן יכול לומר, שידנו לא תורם נגד יהודים ולא נגד אזרחי הארץ. אבל אם חלילה אנחנו לא נוכל לחיות בארץ הזאת על-פי אורחות החיים היהודיים עקב הרדיפה השלטונית, ניקח את מקל הנדודים ומרכזי התורה יעברו מארץ-ישראל לגולה. אני מאמין שאף אחד מיושבי הבית הזה לא חולם חלום בלהות כזה. גם אני לא. אבל מי שכן מרוצה – – –
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
הרב אייכלר, די לנצל את המעמד.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – – מי שכן מרוצה מרעיון גירוש תלמידי הישיבות מן הארץ צריך לדעת שבלי החרדים תהפוך ירושלים לעיר ערבית שדורשת חסות בין-לאומית וכוח רב-לאומי.
אני רוצה לסיים ולומר – – –
<שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:>
הרי אנחנו לא יכולים להאמין שתעשו את זה. זה לא איום אפילו.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אני לא מאמין שאתם לא תאפשרו לנו לחיות בארץ הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, חברי הכנסת, נא לאפשר לחבר הכנסת אייכלר לסיים.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
רבין נולד בירושלים, יצחק רבין נלחם בירושלים, ויצחק רבין לא היה רוצה בבינאום ירושלים, ויצחק רבין לא היה נותן לכם לגרש את תלמידי הישיבות מירושלים. לכן אני קורא מכאן לראש הממשלה ולאנשי הבית היהודי לומר למלאך המשחית: הרף. בטרם התגלע הריב, נטוש.
רצח רבין מחייב אותנו להתבונן במה שמתחולל במדינות אשר סביבנו. לא נאפשר למציתי היערות לשרוף את עצי היער כולו, כי האדם הוא עץ השדה, וכל אחד מישראל הוא עץ במחנה ישראל.
אם נמלא את רצונו של רבין להנחיל יהדות אמת לילדי ישראל, לא נדע עוד אלימות ורצח. ואם נלך בדרכו של רבין, נשמור על אחדות לאומית. ועוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול אחדות של עם ישראל.
יקיצו וירננו שוכני עפר, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל הנכבד לכבד את יציאת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, משפחת רבין, כל האורחים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון תשע"ד, 21 באוקטובר, בשעה 16:00. ישיבה זאת נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:04.>