דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה ע' הישיבה השבעים של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, כ"ה בחשוון התשע"ד (29 באוקטובר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 אילן גילאון (מרצ): 4 דב ליפמן (יש עתיד): 5 באסל גטאס (בל"ד): 6 עמרם מצנע (התנועה): 7 איציק שמולי (העבודה): 8 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 8 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 9 יעקב מרגי (ש"ס): 9 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 10 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10 רונן הופמן (יש עתיד): 11 דב חנין (חד"ש): 12 מאיר שטרית (התנועה): 13 הצעות לסדר-היום 13 ציון יום הקשיש הבין-לאומי ויום האזרח הוותיק 13 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 13 אמנון כהן (ש"ס): 14 דב חנין (חד"ש): 16 איציק שמולי (העבודה): 18 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 20 שמעון סולומון (יש עתיד): 21 השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 22 הצעות לסדר-היום 29 ציון יום הבטיחות בדרכים 29 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 29 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 31 מוחמד ברכה (חד"ש): 32 עיסאווי פריג' (מרצ): 36 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 39 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 40 הצעות לסדר-היום 40 ציון יום הבטיחות בדרכים 40 משה מזרחי (העבודה): 40 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 44 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 46 נסים זאב (ש"ס): 49 סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי: 51 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10) (ניצול יחסי מרות או תלות על-ידי עובד ציבור), התשע"ד–2013 57 מיכל רוזין (מרצ): 57 נסים זאב (ש"ס): 60 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012 64 דב חנין (חד"ש): 65 יעקב אשר (יהדות התורה): 67 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012 70 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011 70 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012 71 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 71 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות 71 דב חנין (חד"ש): 71 הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) 81 יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 81 הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013 85 יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 85 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ה בחשוון התשע"ד, 29 באוקטובר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. יום שלישי, חברי הכנסת, לכן נתחיל בנאומים בני דקה. אפשר להצביע על מנת להירשם. בינתיים, הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, שמעון אוחיון, יעקב מרגי, עיסאווי פריג', אחמד טיבי וישראל אייכלר בנושא: השביתה במכללות הטכנולוגיות ברחבי הארץ. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש מחבר הכנסת אילן גילאון לפתוח. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. אני רציתי לדבר על החרדים החדשים של שר האוצר מאתמול בערב – הם הקיבוצים. עוד קבוצת אוכלוסין ששר האוצר בוחר להשתלח בה כשהוא בא ואומר לה: או שתשחררו את האדמות, חלק מהאדמות שאתם יושבים עליהן, או שאנחנו נפקיע אותן מכם. מבלי לשאול אותם – אולי הם בהחלט מעוניינים. אגב, האדמות הן לא אדמות של הקיבוצים, ואם שר האוצר רוצה להשתמש באדמות המדינה, הוא יכול, הוא יודע איך לעשות את זה – אני מקווה שהוא יודע איך לעשות את זה – אלא הן אדמות חכורות. למה אני אומר את הדברים האלה? משום שאי-אפשר כל הזמן לכסות, אדוני, על חוסר מדיניות ועל חוסר אופק פוליטי בזה שאתה מנגח, וחובט בקבוצה כזאת או קבוצה אחרת כשזה כל כך נוח וכל כך פופוליסטי. בהתחלה חבטת בחרדים, עכשיו אתה חובט בקיבוצניקים. נדמה לי שנותרו רק הערבים כדי לעשות את כל סבב אלה שקל לחבוט בהם וגם אפשר למצוא אהדה. אבל נדמה לי שזה לא יכול להיות תחליף למדיניות, וחבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת דב ליפמן, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <דב ליפמן (יש עתיד):> צהריים טובים. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש לנצל את הבמה הזאת על מנת לשתף אתכם במכתב ששלחתי הבוקר לשר הפנים גדעון סער בעניין קריאתי לבחירות חוזרות בעיר מגורי בית-שמש. להלן עיקרי המכתב: אחת המטרות של בחירות דמוקרטיות היא ההבטחה להעברה חלקה של סמכויות על-פי רצון הבוחרים. כאשר אזרחים מכל רחבי הקשת הפוליטית מממשים את זכותם הדמוקרטית ויוצאים להצביע, אנו מקבלים את המנצח על-פי נוסחת "הרוב קובע". בבחירות המקומיות בבית-שמש בשנת 2008 זכה משה אבוטבול, מועמד חרדי, וזאת למרות שרוב העיר אינה כזו. ברור מאליו שתוצאות אלו התקבלו. בית-שמש הנה עיר עם אוכלוסייה לא דתית גדולה, אך כזו שמאוד מכבדת ומוקירה את ערכי המסורת היהודית, ולכן כפי שדמוקרטיה צריכה להיות, הזהות הדתית של המועמד לא הייתה שיקול בבחירות ועל כן הוא ניצח. בבחירות שנערכו בדיוק לפני שבוע התמודד שוב משה אבוטבול מול אלי כהן, ובדיוק כמו בבחירות 2008, תושבי בית-שמש היו מקבלים את המנצח באשר הוא, אך הפעם המצב שונה: הפעם ישנם חשדות סבירים מאוד שההפרש של 923 הקולות בין המועמדים אינו אמיתי אלא זיוף. החשדות הללו הביאו את המשטרה לביצוע מעצרים של חלק מהחשודים במרמה. מאות פתקים של המועמד אלי כהן נפסלו, תושבים רבים שבאו לקלפיות לראשונה גילו שהם כבר הצביעו; ואלה רק חלק מהדוגמאות לפגיעה הקשה בדמוקרטיה שאירעה בבית-שמש. המציאות הקשה השאירה בקרב עשרות אלפים מתושבי בית-שמש את התחושה שלא הבחירות הדמוקרטיות הן שהביאו לבחירתו מחדש של משה אבוטבול אלא מעשי מרמה ושחיתות. לאור זאת, רוב תושבי בית-שמש אינם מקבלים את תוצאות הבחירות. אדוני שר הפנים, אני קורא לך להכריז על בחירות חוזרות בעיר בית-שמש. כתושב העיר, אני יכול להעיד שאם לא תנקוט את הצעד הזה, אמון הציבור בתהליך הדמוקרטי ילך ויידרדר. כבר כיום רבים מדי אינם מצביעים כתוצאה מכך. בנוסף, הכרזה על בחירות חוזרות תשמש כהתראה לעתיד, שאין להתעסק עם ההליך הדמוקרטי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב ליפמן (יש עתיד):> אני מודה, בחירות חוזרות הן צעד חריג, אבל מעשי מרמה ושחיתות חריגים דורשים צעדים חריגים אף יותר. אין לי ספק שמהלך אמיץ של בחירות חוזרות יחזיר את אמון התושבים בהליך הדמוקרטי, לקבלת המועמד המנצח באשר הוא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ליפמן. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בלילה של ה-29 באוקטובר 1956 התרחש טבח כפר-קאסם, היום לפני 57 שנים, שבו הרגו אנשי כוחות הביטחון הישראליים בדם קר 48 אזרחים ואזרחיות בני הכפר, ובהם נרצחו – בין הנרצחים היו 23 ילדים. חלק מהאחראים לטבח, לאחר שהעניין נחשף, הובאו לדין והורשעו. שמואל מלינקי, מפקד יחידת משמר הגבול שביצעה את הטבח, נידון למאסר של 17 שנה – הורדו בערעור, הוא ערער אחר כך, ל-14. הרמטכ"ל הוריד את תקופת המאסר לעשר שנים, אחר כך הנשיא קצב את עונשם, עונשם של מלינקי ושל כל השאר, לחמש שנים. הם יצאו לחופשי לאחר ניכוי שליש, פחות מארבע שנים בבית-הכלא. יששכר שדמי, מפקד היחידה הצבאית שהייתה אחראית באזור – כולם יודעים – נידון לנזיפה ולקנס, שהפך לסיפור מצחיק של קנס של גרוש אחד. הדם של 48 חללי הטבח עדיין מגאל ומכתים, לא רק את הידיים של אותם אנשים שירו באופן ישיר אלא את צה"ל וכל כוחות הביטחון ואת הממשלות של ישראל, שעד היום מסרבות לקחת אחריות על מה שקרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <באסל גטאס (בל"ד):> לאלה שעלו על הבמה אתמול והתראיינו בתקשורת על שחרור האסירים הפלסטינים, אני אומר: טלו קורה מבין עיניכם. דם ערבי איננו זול יותר וכאבן של המשפחות איננו פחות בעוצמתו מכאבן של משפחות יהודיות על אובדן יקיריהן. השנה כפר-קאסם – וכל החברה הערבית החייתה את הזיכרון. נמשיך להחיות אותו בזיכרון הקולקטיבי שלנו ונחיה כל שנה את זכרם של חללי הטבח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת מצנע, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <עמרם מצנע (התנועה):> כפי שאני נוהג לנצל את הנאומים בני דקה למשהו חיובי, כי אנחנו כל הזמן עוסקים בביקורת ובנושאים שעולים על סדר-היום, אני רוצה לפרגן למנכ"לית משרד החינוך היוצאת, לדלית שטאובר. היום הוועדה בראשותי נפרדה ממנה, ואני מוכרח לומר שאני נמצא בשירות הציבורי הרבה מאוד שנים והכרתי בחודשים האלו את דלית, קודם כול מקצועית; ב. יוצרת אווירה יוצאת מן הכלל של שיתוף פעולה, של הבנות, של נכונות להקשיב ולשמוע, ומצד שני כמובן עקשנית ובעלת יכולת עמידה על עמדותיה ודעותיה. אני מצטער על כך שההיכרות הייתה קצרה והיא מסיימת את תפקידה, אבל נדמה לי שזה המקום, בנוסף כמובן לדיבורים על דלית עצמה, להגיד מילה טובה על עובדי הציבור, על עובדי המדינה בדרגים השונים, שעושים באמת לילות כימים כדי שאנחנו, חברי הכנסת, יהיה לנו עם מי להיפגש, עם מי לדבר, בפני מי להעלות את הטענות ובפני מי לדרוש לאחר מכן את התוצאות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מצנע. חבר הכנסת שמולי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <איציק שמולי (העבודה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאדבר על הנושא שאני רוצה לדבר עליו בדקה, אי-אפשר שלא להתייחס למה שאירע היום בצהריים; חילול קברים, אי-אפשר להתייחס אל זה בצורה אחרת. זה לגיטימי שבכנסת הזאת יהיו עמדות בסוגיות מורכבות לכאן ולכאן, אבל כשמכניסים את השכול, את הקברים, עושים אקט כל כך לא לגיטימי – אני חושב שצריכה להיות הודעת גינוי מצד כולנו. בעניין אחר, השבוע, אדוני היושב-ראש, העליתי הצעה דחופה לסדר-היום בעניין הדיור, הקמת החברה "פרויקט הדיור הלאומי", חברה להשכרה. לצערי, לא נעניתי שם על מרבית השאלות, אבל השאלה המרכזית עדיין נותרה בעינה, וזה מתחבר גם למה שאמר חברי חבר הכנסת אילן גילאון. גם בהנחה, חברי ביש עתיד, גם בהנחה ש"פרויקט הדיור הלאומי" יהיה בגדר הצלחה מסחררת, הרי שהדירה הראשונה תהיה בעוד ארבע, חמש שנים. מה אתם, כקובעי מדיניות, כמי שעושים צעדים בשטח – אני רואה שאתם כבר מקימים משרד חדש לתכנון ובנייה, משרד בינוי ושיכון חדש – מה אנחנו עושים עם מחיר הדיור עד אז, בארבע, חמש השנים הקרובות? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ציינו האוכלוסייה הערבית ותושבי כפר-קאסם מלאות 57 שנים לטבח שם, שהיה ב-29 באוקטובר 1956, ביום הראשון למבצע בסיני. הטבח נעשה על-ידי כוחות משמר הגבול, וזה היה חלק מתוכנית שמטרתה גירוש ערביי המשולש לירדן. ביום הזה נטבחו 49 תושבים – ילדים, נשים וגברים. המשורר נתן אלתרמן הקדיש את "הטור השביעי" לטבח הזה, וכתב: "לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים, גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות". אולי הסמל של הטבח הזה היה תשובתו של האלוף שדמי לרב-סרן מלינקי, מפקד גדוד משמר הגבול; כששאל אותו איך לנהוג בתושבים שלא ידעו על העוצר, הוא אמר: אללה ירחמו. ויש אנשים וזרמים יהודיים, אדוני היושב-ראש, שעדיין מושרשת בהם המנטליות של שדמי ומלינקי, והם עדיין חושבים שערבי טוב – ערבי מת או מגורש. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת עמאר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מרגי. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא יכול לעבור לסדר-היום בלי להביע את תמיכתי בהחלטתו האמיצה והמפרגנת של הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ למנות את אלוף-משנה רסאן עליאן למפקד חטיבת גולני. במינוי זה עשה אלוף-משנה עליאן היסטוריה בכך שהפך לדרוזי הראשון המתמנה לתפקיד מפקד חטיבת גולני. בנימה אישית יותר, רסאן מתגורר כמוני בשפרעם. אני מכיר את רסאן באופן אישי זה שנים, ויכול להעיד בכנות על יכולותיו וכישוריו היוצאים מגדר הרגיל ועל היותו בן-אדם ערכי, שתרם רבות למדינה ולביטחונה. אני רוצה לאחל לאלוף-משנה רסאן המשך שירות פורה ועשייה מרובה לטובת כלל אזרחי ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמאר. חבר הכנסת מרגי, ואחריו – חבר הכנסת יואל רזבוזוב. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר שטייניץ, היום בחצות ישוחררו 26 רוצחים שפלים שרצחו בדם קר יהודים וישראלים שכל חטאם היה שהם היו יהודים. לצערי הרב, הממשלה שוב משחררת מחבלים עם דם על הידיים, וכנראה בעוד כמה חודשים תהיה פעימה נוספת, הפעימה השלישית, ושוב נראה מחזות מחאה של המשפחות השכולות. אני קורא מכאן לראש הממשלה, כפי שקראתי בפעם הקודמת לראש הממשלה, לעשות זאת ברגש ובחמלה כלפי המשפחות, לקבל לפחות את הנציגות הרחבה של המשפחות השכולות, לומר מילות חיזוק ועידוד, להביא בפניהם את ההתחבטויות ואת ההתלבטויות. נכון, הממשלה ריבונית לקבל החלטות, אבל הדרך היא מעבר לכל ריבונות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת רזבוזוב, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנו מציינים בכנסת את יום הבטיחות בדרכים. מתחילת שנת 2013 נהרגו בכבישים 67 הולכי רגל, 49 מהם בתוך ערים. לצערי, מדי יום אנחנו שומעים שהמספרים עולים ועולים. כואבים וממשיכים, משפחות נהרסות, החיים נלקחים, אבל עולם כמנהגו נוהג. תאונה נוראה שקרתה אתמול לא נתנה לי מנוחה. האסון קרה בעיר מגורי נתניה, ואני מכיר את המשפחה. התמונה של העגלה ההרוסה מתחת לגלגלי המכונית מכאיבה לי בלב. סבתא צפורה, זיכרונה לברכה, רק יצאה לטיול עם הנכד אסף. מי בכלל האמין שכך זה יהיה? צר לי על כל המשפחות שנפגעות בתאונות הדרכים, וכמובן על משפחת מנור-צרור. מפה אני רוצה לאחל החלמה מהירה לתינוק אסף. ב-65 שנות המדינה הגענו להישגים אדירים, ובתחום הביטחון, המדע והרפואה אנחנו נחשבים למובילים בעולם. אז תרשו לי לשאול כל אחד ואחד מכם: לא הגיע הזמן שנעשה סוף למוות בדרכים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת רונן הופמן. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, אני קודם רוצה לברך את קבוצת המבקרים, צעירים ערבים מנהיגים שמבקרים בכנסת כאן דרך "יוזמות קרן אברהם". נפגשתי אתם; קבוצת צעירים מרשימה. ברוכים הבאים. גם אני רוצה להתייחס לטבח בכפר-קאסם. מקובל שכאשר אתה מדינה וטובח באנשים, בעיקר אם הם אזרחים של אותה מדינה, אתה מביע התנצלות תקינה. יש הבדל עז בין להביע חרטה והתנצלות לבין להביע צער. יהודים במדינת ישראל, מדינת ישראל, ישראלים באופן כללי, מעולם לא הביעו התנצלות תקינה, חרטה שאומרת: אנחנו מתנצלים, חטאנו על הרג ולו פלסטיני-ערבי אחד. המקסימום שפקיד ישראלי בכיר, שר או ראש ממשלה או נשיא עשה או יכול לעשות זה להביע צער. הבעת צער היא לצאת ידי חובה, היא כלום. כמובן שהבעת החרטה לא תחזיר את הקורבנות, את המעשה הנורא הזה, היא לא תשקיט את הכאב העז, את סיוטי הלילה של תושבי כפר-קאסם וגם של כולנו. מה ההסבר האנושי, הסוציולוגי, הפוליטי, ההיסטורי, לכך שמדינת ישראל ומנהיג יהודי אחד בעל תפקיד משפיע עד לרגע זה לא הביעו חרטה והתנצלות תקינה בפני הציבור הערבי, בפני המיעוט הפלסטיני בישראל, בפני תושבי כפר-קאסם? אנחנו תובעים תשובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת רונן הופמן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום הבטיחות בדרכים, ואני מבקש לנצל את הדקה שניתנה לי כדי להאיר היבט משמעותי של הבטיחות בדרכים: הגורם האנושי. קל לתלות את האשם בתאונות הדרכים בתשתיות לקויות, בהיעדר פסי האטה, בצורך בגדר הפרדה ובעוד עשרות גורמים אחרים. אך עלינו להביט במציאות בצורה מפוקחת ולהודות כי הגורם האנושי הוא הגורם העיקרי ליצירת עבירות תעבורה, ולצערנו הוא הגורם המרכזי לתאונות דרכים. דוגמה מוחשית וברורה לכך ניתן לראות בתופעה הבזויה המוכרת לכולנו של נהיגה בחופי הים. חוף הים, שמייצג בעבור רבים את השקט והשלווה, הפך בשנים האחרונות לזירת מאבק של ממש. הבעיה חמורה במיוחד בשל העובדה שהנהג ברכב שנוהג בחוף הים חייב לנסוע מהר כדי לא לשקוע בחול, והעובדה שהמתרחצים שוכבים על החוף – קשה להבחין בהם, והם כלל אינם מודעים לסכנה. היום פניתי לשר התחבורה בבקשה שיוסיף את עבירת הנהיגה בחוף הים לרשימת העבירות המנויות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה, על מנת שבתי-המשפט יוכלו להחרים את רכבם של מי שהורשעו בעבירה זו. חקיקה בתחום החרמה והשבתה של רכב היא כלי הרתעתי בעל פוטנציאל עצום, וסקר שנערך באחרונה על-ידי עמותת "אור ירוק" מלמד כי שני-שלישים מהציבור סבורים כי אכן יש להחיל את חוק החרמת הרכבים גם על נהיגה בחופי הים. כולי תקווה שהנושא יקודם בהקדם האפשרי ונוכל לשים סוף לתופעה מסוכנת זו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת הופמן. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אתחיל בברכה ואסיים בדרישה. הברכה היא לנגידת בנק ישראל החדשה הגברת קרנית פלוג. נאום הבכורה שלה היום, והיא אומרת בו: השתלבות מוצלחת של הציבור הערבי בשוק העבודה ובכלכלה היא מרכיב הכרחי בצמיחה ובעליית רמת החיים של כולנו – דברים חשובים, אני מקווה שיהדהדו גם בממשלה. ומכאן, אדוני היושב-ראש, לדרישה, ואני שמח על כך שנמצא אתנו בקטע הזה של הדיון השר לעניינים אסטרטגיים, למרות שהדרישה שלי מכוונת לראש הממשלה: כולנו עוקבים בהתפעלות אחרי הפרסומים על האזנה אמריקנית למנהיגים של מדינות ידידותיות בעולם. "דר שפיגל" מפרסם השבוע תמונה של מבנה האזנה על גג השגרירות האמריקנית בברלין. היום מתפרסמת תמונה של מבנה מאוד דומה על גג השגרירות האמריקנית בתל-אביב. הדרישה שלי היא מראש הממשלה, אבל נמצא אתנו השר לעניינים אסטרטגיים ואולי הוא יוכל להועיל בעניין. אני חושב שממשלת ישראל צריכה לדרוש תשובות מממשלת ארצות-הברית, האם גם לראש ממשלת ישראל, כמו לגברת מרקל ולראשי מדינות אחרים – האם גם לשרים בישראל התקיימה האזנה אמריקנית. התשובות האלה חיוניות, דחופות. אם מתייחסים בכבוד למנהיגי מדינות ידידותיות אז, בין היתר, אי-אפשר ואסור להאזין להם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מאיר שטרית – בבקשה, אדוני. אם השר ירצה לספר לנו מעל דוכן הכנסת, אני אזמין אותו. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היום הוא יום הבטיחות בדרכים, ואני מבקש לומר כמה מילים בעניין זה, כמי שהיה שר תחבורה ושינה את שם המשרד למשרד התחבורה והבטיחות בדרכים; הקמתי את ועדת שיינין, את הרשות לבטיחות בדרכים. אני רוצה לומר שלצערי, אני אומר את זה בצער, הרשות עוד לא משיגה את המטרות שלשמן הוקמה. המטרה הייתה שתוך חמש שנים נוריד את מספר ההרוגים לפחות ב-50% מהמספר שהיה אז, בשנת 2005, ולצערי אנחנו לא שם. עדיין מספר ההרוגים גדול מ-50% מזה שהיה בשנת 2005. אני, אדוני, טוען, אין שום ספק בלבי, שאם ימלאו אחרי המלצות דוח שיינין כפי שהוא אומץ על-ידי הממשלה, אפשר להוריד את מספר ההרוגים למספר יותר נמוך מ-50% מהמספר שהיה בשנת 2005. ולמה אני מתכוון? יש שני נושאים שלא קיבלו טיפול יסודי עד היום. אחד, התקציב של הרשות. עד היום תקציב הרשות תלוי באוצר, בניגוד לכוונת המחוקק, שהוא יהיה בעצם עשוי מ-10% מאגרת הביטוח, שהם ישלמו לרשות, ויהיה תקציב עצמאי, לא קשור לאוצר, והא בהא תליא. דבר שני, אדוני, הרעיון היה להפעיל 1,500 שוטרי תנועה נוספים, חיילים בשירות חובה, להפעיל בכל משמרת 500 ניידות שהרשות צריכה להעמיד, וכל אחד יהיה אחראי ל-10 קילומטר בשתי משמרות, ובמשמרת השלישית – 250 ניידות. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מניסיון דאז ומבדיקה, כאשר יש על הכביש ניידת שנוסעת הלוך ושוב ב-10 קילומטר שלה, כל הנהגים לוחצים על הברקס, אין אפס. ולצערי, זה עוד לא קורה, אנחנו לא שם. ואני קורא, דווקא ביום הבטיחות בדרכים, לשר התחבורה אכן לתת פוש כדי שהדבר הזה יקרה. אנחנו נוכל להציל הרבה מאוד נפשות, יותר מאשר במערכת הביטחון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. עד כאן נאומים בני דקה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום הקשיש הבין-לאומי ויום האזרח הוותיק> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כפי שציין חבר הכנסת מאיר שטרית, אנחנו מציינים היום בעצם שני דברים כאן במליאת הכנסת, לאחר פעילות בוועדות השונות: אחד זה יום האזרח הוותיק ויום הקשיש הבין-לאומי והשני זה יום המחויבות לבטיחות בדרכים. אז אנחנו נתחיל עם הראשון. גם השר לאזרחים ותיקים חבר הכנסת אורי אורבך מצטרף אלינו. בעצם אני רואה כאן את כל הדוברים במליאה. חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום הקשיש ויום האזרח הוותיק, ביוזמתו הברוכה של השר לאזרחים ותיקים חבר הכנסת אורי אורבך. בעשורים האחרונים, עם העלייה ההדרגתית בתוחלת החיים, אנו זוכים לראות יותר ויותר אזרחים ותיקים, מבוגרים החיים בתוכנו, כנבואתו המפורסמת של זכריה: "עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרֹב ימים, ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתיה". המסר ברור: נוכחותם של הזקנים והזקנות לצד הילדים והילדות מהווה סמל לחברה בריאה ואיתנה, סימן לגאולתה של ירושלים. החיים של נכד ליד סב מייצגים את המעגל הבריא שבו דור לדור יביע אומר. אבל הקשישים והאזרחים הוותיקים אינם רק ציור יפה בתמונה המושלמת, הם אנשים ממשיים המתמודדים יותר ויותר עם אתגרי חיים, עם קשיים בריאותיים, חברתיים; לבושתי אני חייב לומר, גם עם ביטחון אישי וצורך בסביבה תומכת. אוכלוסיית הקשישים, ההולכת וגדלה בקצב מהיר, צריכה לא רק הבטחות ומילים יפות אלא גם פתרונות ממשיים, שיאפשרו לאזרחים הוותיקים והקשישים להזדקן בכבוד, לצעוד על משענתם בזקיפות פנימית, גם אם לא תמיד חיצונית. הגידול באוכלוסיית הקשישים והאזרחים הוותיקים משפיע רבות גם על ילדיהם, בני הדור השני, שלעתים צריכים לטפל הן בילדים הצעירים והן בהורים, הורים מתבגרים, בו-זמנית. ציון יום הקשיש בכנסת נועד להעלות לסדר-היום ולמודעות המחוקקים את מעמדם של הקשישים ומצבם ולעודד אותנו, את כולנו, למצוא פתרונות חקיקתיים מקיפים שיאפשרו לדור האבות, דור המייסדים, להזדקן בכבוד ובנחת. חברי הכנסת, כפי שאמרתי, יש לנו כמה אנשים שהעלו הצעות בנושא הזה – הצעות לסדר-היום מס' 1144, 1269, 1341, 1342, 1345 ו-1347 – ואני מזמין את ראשון הדוברים, יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, חבר הכנסת אמנון כהן. בבקשה, אדוני. אחריו יעלה חבר הכנסת דב חנין. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לשבח את עבודתו של השר לאזרחים ותיקים, השר אורי אורבך. היום קיימנו גם דיון בוועדת לביקורת המדינה בדוחות המבקר שנגעו בנושא הקשישים, ותרומתו בנושא זה רבה. יישר כוח על הפעילות הענפה למען הקשישים במדינת ישראל. אנחנו דיברנו על כך שיהיה שולחן עגול בהנהגתו של אותו משרד, שיטפל בכל הנושאים הקשורים לנושא הקשישים. יום חג הוא לאזרחים ותיקים, ונמצא כאן ביציע גם ארגון חשוב שמטפל בכלל אוכלוסיית עולים, "קונגרס יהודי בוכרה", המנכ"ל וכל המתנדבים שמטפלים באוכלוסייה הקשישה הבוגרת. הם ראו לנכון להגיע היום לכאן. אנחנו מצדיעים להם, הם באמת פועלים למען הקשישים בקהילה בכל הרבדים. משרד הגמלאים גם שותף לפעילויות שם – ללמד אותם עברית, לתת להם פעילויות נרחבות בתחומים האלה. יישר כוח לכם. תמשיכו ותעשו. הוועדה דנה היום בשירותי סיעוד לקשישים בקהילה. המטרה של המדינה היא לתת כמה שאפשר יותר זמן לקשיש להימצא בתוך משפחתו, בתוך קהילתו. לכן ניתנים להם עזרים כאלה שיוכלו באמת למלא את כל מה שחסר. באמת פה נעשית עבודה מצוינת מול המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה וגופים אחרים. עוד נושא הוא עובדים זרים בתחום הסיעוד. הנושא הזה מאוד כאוב, ואנחנו רואים לא פעם שהקשיש הסיעודי שזקוק לסיוע של עובד זר, שעומד כבר בכל הקריטריונים – כל התהליך הזה לוקח איזה חודשיים. ובסופו של התהליך, כאשר עובד זר מגיע בפועל, הוא לא מחויב להישאר ולטפל באותו קשיש או קשישה. זאת אומרת, יש לו יכולת, אם הוא בא לקשיש בשדרות או באופקים, לגברת אברמוב או לגברת מולקנדוב, אז הוא יכול ללכת לרמת-אביב ג' למשפחת שטייניץ, למשל, או למשפחה אחרת, כי שם ישלמו לו יותר. אנחנו כמובן צריכים למנוע את התופעה הזאת. אם עובד זר מגיע, אנחנו צריכים לדאוג לכל מה שמגיע לעובד הזר, לכל התנאים שלו, אבל הוא לא יכול להגיע למדינת ישראל בשליחות של אותה משפחה שלשמה הוא הגיע ולמחרת לעזוב את אותו קשיש או קשישה. יש עוד לקונה. כאשר העובד הזר ברח מאותו קשיש למקום אחר – לתל-אביב, כי חברים שלו קראו לו – הקשיש לא יכול להזמין עובד נוסף, כי הוא כבול. עובד זר יכול לעשות מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה; הקשיש שבשבילו הבאתי את העובד הזר – הוא כבול. הוא עכשיו צריך לחכות עוד פעם. עד מתי? להגיע לוועדת ערעור ולשכנע אותם שהעובד הזר שלו ברח. בודקים, מחפשים, ובינתיים הוא בלי עובד זר. כל המשפחה טרודה סביב אותו אדם שטרוד וצריך לתת לו את השירות. כמובן, אנחנו בוועדה לביקורת המדינה התחייבנו שאנחנו ניכנס בעובי הקורה ונעשה דיון סביב השולחן העגול; נגייס את השרים הרלוונטיים בנושא הזה: משרד הפנים, משרד הכלכלה, המשרד לאזרחים ותיקים, ביטוח לאומי, משרד הרווחה. אנחנו רוצים שאלה שתרמו לקיומה של המדינה, תרמו כאן את כל שנותיהם היפות, גם שירתו בצבא, לחמו במלחמות, ובסופו של דבר הם מגיעים לגיל שהמדינה, החברה, צריכות לתמוך בהם – והם למעשה לא עומדים באותם התנאים. אני גם ראיתי דוח שהתפרסם, נדמה לי של מרכז טאוב, על כך שבמדינת ישראל, הקשישים שלנו הרבה יותר עניים מהקשישים במדינות המערביות; מבחינה כלכלית, מבחינת הכנסות. לכן שמחתי לשמוע היום שהמנכ"ל של הביטוח הלאומי אמר שכל הנושא של ההכנסה של הקשישים, הפנסיה שלהם, נבחן מחדש – על מנת לבחון. יש באמת קשישים עשירים, יש קשישים שהיו להם עסקים, יש להם קרנות, הכול בסדר. אבל יש כאלה שאנחנו צריכים לתת עליהם את הדעת – בשכבות החלשות, אולי בפריפריות, לשים את הדגש. אנחנו צריכים כחברה, כחברה של רווחה, כמדינת רווחה, לתת לקשישים להזדקן בכבוד. כמובן, הפסוק של דוד המלך: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כֹחי אל תעזבני". הוא מתכוון, המשורר, לנו כחברה, לנו כמדינה, לנו כממשלה ולנו כיו"ר ועדה וכיו"ר הכנסת. כולנו מחויבים לטפל בנושא הזה. חג שמח לקשישים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, גם אני רוצה לפתוח, אדוני השר, בהערכה לפעילותך, בפרט בהערכה לשיתוף הפעולה שאתה מקדם אתנו, חברי הכנסת, אתה ומשרדך, בכל הנוגע בנושא הקשישים. אני חושב שבנושא הזה אתה משמש דוגמה לצורת עבודה טובה של שר שמופקד על נושא ומנסה לקדם אותו בדרך של שיתוף פעולה עם הכנסת ועם חברי הכנסת. בתחום הזה, עמיתי חברי הכנסת, יש הרבה מאוד לעשות. היום מתפרסם הדוח – הזכיר את זה גם ידידי חבר הכנסת כהן – על מצבם של הקשישים בישראל, והתמונה היא תמונה עגומה. לפי ההכנסה הפנויה, 21% מהקשישים נמצאים מתחת לקו העוני; לפי ההכנסה הכלכלית, 50% מהקשישים נמצאים מתחת לקו העוני. זה אומר שבעצם העוני בקרב קשישים, בקרב הקשישים בישראל, הוא דוגמה קיצונית לבעיות החברתיות הקשות והמהותיות שהחברה הישראלית סובלת מהן. אם ניכנס לפרטים של המחקר הזה, התמונה אפילו עוד יותר מדאיגה, אדוני היושב-ראש. כאשר בוחנים את 22 המדינות המפותחות רואים שישראל נמצאת בתחתית הטבלה במנגנוני הפחתת העוני בקרב קשישים. המדינה הגרועה שאחרינו, אבל עדיין קצת לפנינו, היא ארצות-הברית. ישראל וארצות-הברית הן שתי המדינות הגרועות ביותר בקרב 22 מדינות במנגנוני הפחתת עוני בקרב קשישים. זה דבר שצריך להדליק לכולנו נורות אדומות. שיעורי העוני בקרב הקשישים מאוד גבוהים. קודם כול, מכיוון שהמנגנונים של מה שנקרא פנסיות ציבוריות, שאנחנו קוראים להן תשלומי ביטוח לאומי, בישראל הם מאוד מאוד מצומצמים. תשלומי הביטוח הלאומי בישראל הם בעצם סכום מאוד נמוך. הסכום הנמוך הזה לא מאפשר באמת לאנשים להתקיים בכבוד. אנחנו מדברים על סדר-גודל של 22% מההכנסה הממוצעת של גמלאים שמגיע מתשלומי הביטוח הלאומי. אם אנחנו נסתכל על מנגנונים דומים בארצות אחרות בעולם, השיעור הזה של ביטוח לאומי, או מה שנקרא פנסיה ציבורית, מגיע לסדר-גודל של 50%. זאת אומרת שאנחנו פחות מחצי מהמקובל בעולם, וברור ששיעורי העוני גדולים מאוד. יש פה בעיה רוחבית שמחייבת טיפול, כי יותר מדי קשישים בישראל צריכים לחשב איזה סוג לחם הם קונים ואיזו מתנה הם יכולים או לא יכולים לתת לנכד או לנכדה. יותר מדי קשישים בישראל שעבדו כל חייהם והקדישו את כל חייהם לפעילות, ליצירה, לעשייה, נשארים בגיל הזיקנה נזקקים ונצרכים לתמיכת המשפחה, לתמיכת הילדים, שלא תמיד יכולים לספק את התמיכה הזאת באופן מספק. אבל מעבר לבעיה הרוחבית הזאת, אדוני היושב-ראש, יש שורה של בעיות נקודתיות שאנחנו חייבים לטפל בהן. אני רוצה להקדיש כמה מילים בזמן הקצר שנותר לי ליחסנו לאלמנים ואלמנות, לפגיעה הכלכלית שאנחנו פוגעים באלמנים ובאלמנות. סוגיה אחת שהתחלנו לטפל בה בשדולה למען ניצולי השואה עוסקת בניצולי שואה שהיו נשואים לניצולי שואה אחרים. הבעל או האישה נפטרו, נותרה אלמנה, נותר אלמן. היום אנחנו נמצאים במערכת שבה אחרי שלוש שנים כל קצבת המנוח נעלמת, נשללת לחלוטין. אותה צורת קיום שאנשים התרגלו לה – זה בכל זאת תא משפחתי אחד – עם איזו כמות מסוימת של כסף, פתאום בבת אחת לא רק איבדו את בן-הזוג, לא רק המצב הבריאותי נעשה בדרך כלל יותר גרוע והקשיים התפקודיים יותר מסובכים, המדינה באה ושוללת מהם בעצם חלק משמעותי מהכסף שאפשר להם להתקיים. זאת איזו נפילת מדרגה. התלונות על הדבר הזה הגיעו אלינו, לשדולה למען ניצולי השואה, מכל עבר. אנחנו התחלנו לפעול גם אל מול משרד האוצר. אדוני השר, אני בטוח שגם אתה בוודאי תתגייס לעזרתנו. הדבר הזה הוא עוול. אי-אפשר להשלים עם מצב שבו התמיכה המעטה שניתנת לאנשים האלה נשללת בצורה כל כך חדה. דוגמה נוספת לאותו סוג פגיעה, ובה אני רוצה לסיים, קשורה להצעת חוק שאני קיוויתי להביא אותה בפני הכנסת. למרות תמיכתו של השר – ואני רוצה להודות על התמיכה הזאת – ועדת השרים לא אישרה לנו להביא אותה. היא נוגעת לאלמנים שהם אלמנים של עובדי מדינה. לפי חוק שירות המדינה, אלמנים שהם עובדי מדינה ושנישאו מחדש בעצם מאבדים את הזכויות שלהם. הדבר הזה מזכיר את המנגנון המעוות שהיה בזמנו, וכולנו נאבקנו נגדו, בעניין האלמנות של חללי צה"ל. הדבר הזה לא הגיוני. אותו אדם שעבד בשירות המדינה לא צריך להיענש כי הוא עבד בשירות המדינה ולא באיזושהי מערכת פרטית. זה שאדם נישא מחדש, אם הוא גמלאי – מצוין: הוא משקם את חייו, הוא מייצר לעצמו בסיס לאופטימיות, לפעמים גם משפר את היכולת התפקודית שלו. זה לא דבר שצריך להביא לפגיעה כלכלית בו. הנושא הזה הוא דוגמה של אבסורד נקודתי מתוך שורה ארוכה של אבסורדים נקודתיים שהגיע הזמן שנתמודד אתם, ונתמודד אתם בדרך של חקיקה מתקנת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, יום הקשיש מצוין היום, והאמת, חברי, למרות פועלו של השר הנמרץ, ובאמת יש לי הרבה הערכה לפועלו, אני לא חושב שיש לנו הרבה סיבות לחגיגה. כי קשיש זה אומר קודם כול שאתה בקבוצת סיכון למוות אלים. הלומי-האלכוהול ומשמרות החוליגנים אורבים ברחובות, והקשישים הם טרף קל. בוני הארץ? דור המייסדים? למי אכפת. גם בשנה הזאת שברנו כמה שיאים חדשים. פייבל גרטמן, ניצול שואה מחולון, הוכה כמעט עד מוות אחרי שביקש משני נערים להפסיק לפרק את הספסל הציבורי שעליו הוא נוהג לשבת. לעמירם אורון מהרצלייה פירק אלוף אגרוף תאילנדי את העצמות רק משום שנמלא פחד וביקש שיקשור את הכלב. באור-עקיבא דהר בכביש נהג צעיר, וכעונש לקשיש שניסה לחצות את הכביש לפניו, עצר את רכבו והכה אותו עד זוב דם. לקשיש אחר באותו השבוע החטיפו שני נערים ממהרים ונמהרים דווקא בגלל שנסע לאט מדי, לטעמם. בדרום תל-אביב נאנסו קשישות בביתן, ו-3 קילומטרים משם עקרו שני נערים את עינו של רושל אבדרחיינרב, בן 68, פשוט כי לא הייתה לו סיגריה לתת להם. הוא חולה אסתמה, ולא מעשן בגילו. כדי שילמד את הלקח דקרו אותו, קפצו על גופו ובעטו בראשו עד שאיבד את הכרתו. מיכאל, בן 89, מאשדוד נאבק נגד הנאצים במלחמה במקלות ובאגרופים, אבל לא יכול היה ביום השואה האחרון לשני בריונים צעירים שזינקו עליו, דווקא ביום השואה, וחטפו ממנו את כספי השילומים. המקרים האלה, חברי – כבר לא מדובר בקטטה בין כמה נערים אלא בפגיעה מכוונת בחסרי ישע, שפשעם היחיד הוא שאמרו משהו לא במקום, הערה קטנה, או שהדרך שלהם הצטלבה עם בריונים אלימים. מעשים אלו כבר נעשים בצהרי היום, ברחובות הערים, והם מלמדים על חורבן מוסרי עמוק מאוד, על אובדן הכבוד המינימלי שלנו כחברה למבוגרים. גם בצד הכלכלי אין לנו בשורות, כי קשיש זה בעצם אומר שהגעת לגיל שבו הרבה אנשים מסביב, שלא לדבר על המדינה שהקמת, רואים בך מעמסה ונטל. ההליכון של סבתא והגב הכפוף של סבא משדרים לחברה הקפיטליסטית שלנו שבאלה כבר לא כדאי להשקיע, והם מושלכים הרחק מהעין, הרחק מהלב. אחד מכל חמישה קשישים חי מתחת לקו העוני. כשסוגרים את השוק, הם בודקים שאין בסביבה שכן או מכר ומתחילים לברור שאריות של ירקות בין פחי אשפה מצחינים. אחד מכל ארבעה קשישים ויתר על טיפול שיניים, אחד מכל שישה ויתר על תרופה בשל עלותה. כשהם מנסים לחשב אם תרופות באות לפני מזון, חימום הבית או נסיעות עם מתנה קטנה לנכדים, הם מבינים שיצטרכו גם החודש הזה לקחת את התרופות לסירוגין. אחד מכל שלושה קשישים, 266,000 בסך הכול, רשומים במחלקות הרווחה. מרביתם נמקים בביתם בתחושת בדידות איומה. מדברים לתמונות, לקירות, ליקירים – לאלה שנפטרו ולאלה שעודם בחיים אך מזמן כבר לא באים. קשיש אחד, קשישה אחת, מה הם חושבים עתה, רגע לפני לכתם, על המדינה שישאירו מאחור? על מה שהיא נהייתה ועל מה שהייתה צריכה להיות, על הקרבתם ועל הזנחתם? על איך זה – איך זה שמדינת ישראל שלנו היא מעצמה, ומרביתנו הזקנים פוחדים להתהלך לבדנו בתוכה? איך זה שעברנו את התופת וייבשנו את הביצות בכאב, ביזע ובדמעות, ועכשיו אין לנו אפילו שירותי בריאות בסיסיים, מזון או פנסיה כדי שנוכל עתה לחיות? איך זה שהנגידה החדשה אמרה רק היום שהמשק צומח, והפרמטרים הכלכליים הם דווקא טובים, אבל כשסוגרים את השווקים ביום שישי, חלק מהחברים הולכים לברור שאריות ולחטט בפחים? איך זה שכל ישראל חברים, ו-40% מתוכנו עריריים ובודדים? איך זה שהעולם מתקדם, טכנולוגי ונאור, אבל כל כך מסובך להבין את פקיד הבנק או להזמין במענה הקולי של קופת-החולים אפילו תור? איך זה שזקן אחד הקים לנו מדינה, ותוך 65 שנה אריכות ימים הפכה מברכה לקללה? ואיך, איך אפשר לעמוד בהנחיות משרד הבריאות להתגוננות מפני קור, שבוא יבוא: חימום הבית ל-24 מעלות, פעילות גופנית ותזונה מלאה, וכל זה ב-1,502 שקל של קצבה עלובה – כל כך הרבה בכל כך מעט. אדוני היושב-ראש, אסיים ואומר: האזרחים הוותיקים מהווים כיום כ-10% מאוכלוסיית ישראל. בשנת 2035 – זה לא עוד כל כך הרבה זמן – הם יהוו כבר 15% מהאוכלוסייה. זה משהו שהמדינה חייבת להיערך אליו, ולהתאים את השירותים שהיא נותנת בתחומי הבריאות, הגריאטריה, החינוך, הפנסיה, הדיור והתחבורה. וכדי לא להטיל את כל האחריות רק על המדינה, בסוף הרבה מאוד מהדברים נופל וקם עלינו כחברה. גם היחס שלנו כיחידים ממשיך להגדיר יום-יום את החוסן הפנימי שלנו כמדינה. ערבות הדדית היא זו המעניקה אנושיות לחברה ומציידת אותה במצפן ערכי שמאיר את הדרך. לכן חובתנו להזכיר לעצמנו מדי יום שקשיש הוא אדם ולא רהיט שנשכח, אדם שהספיק לפרוץ דרך, לטעת עץ ולבנות בית בפרויקט ההתחדשות שלנו כעם, כחברה וכמדינה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אבו עראר. אחריו – חבר הכנסת שמעון סולומון. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי הכנסת, ראשית כול, אני מברך את כל הקשישים באשר הם ביום הקשיש הבין-לאומי. רציתי להזכיר כאן, בקצרה, את ההיסטוריה של הקשיש במגזר הערבי. האדם הזה היה מנהיג של שבט, של משפחה, והוא כאילו בעל המעמד הראשון במשפחתו ובשבטו. פתאום הוא נהיה קשיש, ועם השינויים, בחלוף הזמן, הוא נשאר בודד. אחרי שהיה במעמד שהוא מיישב סכסוכים, פותר בעיות, מסייע, עוזר לכל מי שמבקש ממנו עזרה, פתאום הוא בודד, לבד, ומקבל סיוע מהביטוח הלאומי. השאלה היא: האם הסיוע שהוא מקבל מספיק לו או לא מספיק? אני אומר שכן – לא מספיק, ורובם של הזקנים, של הקשישים, הוא מתחת לקו העוני. זה במדינה בכלל, יהודים וערבים, ובמיוחד במגזר הבדואי בנגב. גם, הזקנים או הקשישים שחיים ביישובים הבלתי-מוכרים, בפזורה – שם אף אחד לא מכיר אותם. משוללי זכויות, לחלוטין לא זוכים לשירותים מינימליים של הרווחה. ולכן המדינה – אנחנו חיים במדינה דמוקרטית שהיא מזניחה, מפקירה אזרחים ותיקים, זקנים, קשישים. ולכן, מה שבאמת כואב יותר מזה – איך במדינה דמוקרטית, איך במדינה דמוקרטית קורה דבר כזה שהורסים בית של קשיש. אני ביקשתי לפני זה מיושב-ראש הכנסת להציג כאן תמונות של זקנים – לא רק זקנים, אלא גם נכים על כיסא גלגלים. הרסו לו את הבית והוא ככה עושה עם היד ליד ביתו ההרוס. מי שהורס, מי שנותן הוראה, מי שנותן צו להרוס את ביתו של קשיש, אני לא חושב שיש לו בלב רחמנות. אפילו רחמנות של חיה אין לו כלפי אדם. הורס את ביתו בלי שימצא לו תחליף, או שיעביר אותו למקום נאה; מפקיר אותו ומשאיר אותו. מדינה דמוקרטית – תתביישו לכם. אל תגידו "מדינה דמוקרטית", תגידו "מדינה גזענית", במיוחד ביום הקשיש הזה, כשהקשיש הוא הקורבן, הוא המושפל, הוא המוזנח. תתעוררו. על כמה גרושים שאתם נותנים מהביטוח הלאומי, עושים כבוד לקשיש – לא זוכה למעמד שהוא אמור לקבל. וגם ביום הזיכרון לטבח בכפר-קאסם – הרי היו גם זקנים באלו שנטבח בהם או שנרצחו על-ידי משמר הגבול הישראלי. ביום הקשיש הזה, לפחות על הירצחם של אלו, נא להביע חרטה, התנצלות, לפחות כלפי נכדיהם ומשפחותיהם של הזקנים, של הקשישים שנרצחו, כשהם בחזרתם מעבודתם אל ביתם. חברים, אני באמת רוצה לסיים את דברי בכך שניתן כבוד, עזרה, סיוע, שהממשלה תתעורר ותשפר את מצבם של הזקנים בארץ הזאת. כי אולי רק מטעם הבושה, אם לא באמת מושיטים יד לצדקות כאלה – יש כאלה שאין להם מה לאכול, יהודים וערבים. אני בעצמי גר בנגב. בבאר-שבע יש זקנים, גם יהודים – אין להם מה לאכול. אני בעצמי מסייע להם. באמת, זה המצב, זה המצב הגרוע. ואנחנו מדברים על ביטחון, כל התקציב עובר לביטחון, והתקציב שעובר להריסות בתים – תפסיקו להרוס בתים, תנו לקשישים את הכסף הזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שמעון סולומון, ואחריו נשמע את הסיכום מפי השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה, אדוני. <שמעון סולומון (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת, כבוד השר, אורחים, כמו שקודמי אמרו, היום מצוין יום האזרח הוותיק ויום הקשיש הבין-לאומי. במחצית השנייה של המאה ה-20 חל גידול דרמטי במספר הזקנים בני ה-65, ולכן עד שנת 2025 מספר הזקנים עומד לעלות ולהוות 11% מכלל האוכלוסייה. העלייה בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של המאה ה-20, אולם היא מציבה אתגרים שלא היו בעבר. על-פי הערכות של ארגון הבריאות העולמי, בני המשפחה של הקשישים הנזקקים לטיפול ממושך, כמו גם גורמים לא פורמליים העוסקים בתחום, יתקשו להדביק את העלייה בצרכים בתחום זה ללא היערכות הולמת של המדינות. ומדינת ישראל אינה יוצאת דופן מהבחינה הזאת, כי היא נהנית מפירות הקידמה, המתבטאים ביכולתה להאריך את חיי תושביה, אך עליה לעמוד באתגרים שפירות אלו מציבים. עד שנת 2025 עתידה אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה בישראל להכפיל את עצמה ולעלות ל-1.2 מיליון נפש. חלקה של קבוצה זו באוכלוסייה עתיד לעלות ל-12.7%. מדינת ישראל אינה עומדת כיום באתגרים. מצב האוכלוסייה הקשישה בישראל לא טוב, וזה בלשון המעטה. אנו רואים את חומרת המצב בכל תחומי החיים: בריאות, רווחה, חינוך הנוער ביחס לזקן, וכמובן אלימות נוער כלפי הקשישים, כפי שציין בפרוטרוט חבר הכנסת שמולי. לפחות בקדנציה הזאת אפשר לראות איזו התייחסות מסוימת: לאחר הרבה שנים מתמנים גם שר לענייני אזרחים ותיקים במשרה מלאה, גם שר הרווחה וגם שרת הבריאות, ואני מניח שייתנו לזה חשיבות. זה מראה את החשיבות ואת התפיסה. אני מקווה מאוד שמצבם ישתפר. הנתונים כיום מעידים על הזנחה ארוכת שנים של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הוותיקים. אחד מכל חמישה קשישים מעיד כי חווה התעללות; אחד מכל ארבעה קשישים מעיד על הזנחה. בכל שנה מגיעות למשטרת ישראל כ-300,000 תלונות על עבירות המבוצעות נגד אוכלוסייה מבוגרת. אלו נתונים גבוהים באופן משמעותי ביחס למדינות המערב. מדינת ישראל היא מדינה צעירה, צעירה מאוד. לידי כל אחד מאתנו נפלה הזכות לחיות בחברה יחד עם דור המייסדים. בזכותם אנחנו כאן היום. במדינות אחרות מייסדי המדינות הם בגדר זיכרון היסטורי רחוק; כאן הם חיים בינינו. חברה חזקה נמדדת ביחסה לאוכלוסיות החלשות החיות בקרבה. יש לנו את הזכות והיכולת לסייע לאזרחינו הוותיקים לחיות בכבוד בגיל השלישי. זוהי זכותנו כאזרחים וחובתנו כמדינה, כמובן. בקהילה האתיופית, שאני בא ממנה, ואני מניח שגם בקהילות אחרות, להיות זקן נחשב לכבוד גדול. זקני העדה הם האנשים בעלי המעמד הגבוה ביותר בקהילה ומהווים דוגמה לצעירים. עד היום אנחנו הצעירים עושים תחרות בינינו, בין האחים, אצל מי יהיה המבוגר בשבת, אצל מי יהיה בחג. אין לנו עדיין – אנחנו משמרים את זה מתוך מה שהסברתי קודם. לא צריך לשכוח אותם, כי הם העבר והם העתיד. בתקציב המדינה האחרון הקצה משרד האוצר 600 מיליון שקלים לחמש השנים הבאות לטובת קרן לרווחת ניצולי השואה החיים בקרבנו. פרויקטים נוספים יצאו לדרך במשרד הרווחה ובמשרד לאזרחים ותיקים. תהליכים אלו הם חשובים מאין כמותם ומבורכים, אך על מנת לשנות את פני החברה ביחסה לאוכלוסייה המבוגרת בטווח הארוך על מדינת ישראל לרכז את ההשקעה בחינוך, כמו בגילים הצעירים: "והדרת פני זקן". תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת סולומון, תודה לכל הדוברים. אני מתכבד להזמין את השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך, מיוזמי היום הזה בכנסת. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כן, המצב מדאיג, אבל לא צריך לתאר אותו כמדאיג יותר ממה שהוא באמת. חבר הכנסת סולומון מנה פה 300,000 תלונות בשנה על אלימות כלפי קשישים. זה לא המספר, כמובן. יש כ-2,000 תלונות על אלימות כלפי קשישים. כמובן שיש עוד – לא תלונות, אלפי מקרים שאינם מדווחים מפאת חוסר היכולת של הנפגעים להתלונן. וזה נכון המספרים שאמרו כאן, רובם ככולם, לגבי העוני, של 20% שהם עניים אחרי תשלומי ההעברה והקצבאות. ללא זה, המצב אפילו יותר גרוע. ואני מודה שאני, כשר לאזרחים ותיקים, בדילמה מסוימת, ואני רוצה לשתף את חברי כאן בדילמה הזאת. המצב של מי שסובל מקרב הקשישים הוא באמת קשה, והסיעודיים ונזקקי הרווחה מבין הקשישים דורשים תשומת לב מיוחדת והשקעת משאבים גדולה. אבל יש המוני קשישים שצופים בנו עכשיו, ובכלל שומעים את הדיבורים על אלימות כלפי קשישים, ועל העוני, ועל התחלואה, ועל המצוקה, והם אומרים: רגע, לא, אצלנו פחות או יותר הכול בסדר. יש המוני קשישים – בעיקר הצעירים שבהם, אלו שהם בשנים הראשונות שאחרי פרישה – שכשהם קוראים בעיתון "קשישה נדרסה בפרדס-חנה" והם קוראים שהיא בת 60 והם בני 70, הם אומרים: טוב. הרבה פעמים הקשיש והישיש והזקן זה מישהו אחר, זה לא אנחנו. אצלנו הכול בסדר, הם אומרים. כי יש הרבה מאוד אנשים זקנים בישראל – גם המילה זקנים, השר מרשה להשתמש בה, מילת כבוד – הרבה זקנים בישראל בסך הכול מרוצים מחייהם. ויש הרבה מה לשפר גם ביחס אליהם. ולכן, כשאנחנו באים לפה ובדין ובצדק אומרים: יש אלימות כלפי קשישים ויש רעה ויש תחלואה, אנחנו באים לתקן, אבל במידה מסוימת צובעים את כל אוכלוסיית הקשישים כאוכלוסייה נזקקת, כאוכלוסיית רווחה. במאמר מוסגר אומר שחלק מניצולי השואה מתנגדים להעברת הטיפול בהם למשרד הרווחה ומעדיפים שזה יהיה במשרד האוצר בגלל העניין הזה של דימוי. ויש לנו עניין, כשאנחנו כמשרד ובכלל כחברה רוצים להגיד שהקשישים הם חלק מהחברה, לא לצבוע את כולם כנזקקים, ומהצד השני – לטפל בנזקקים. בעיה. כשאנחנו עושים כאן תערוכה של חברי כנסת, סבים ונכדים, אנחנו משדרים לחברי הכנסת, ובאמצעותם לציבור, שזיקנה זה טוב. כיף. יש לנו משפחה, אנחנו רואים דור שלישי. איזו הנאה, איזה אושר, איזה יופי. ויש רבים, רבבות כאלה. אבל כשאנחנו נאלצים לדווח בעיתון או כאן בכנסת על תקיפה של זקנים, ואם זה בשבועיים שלפני יום השואה פתאום תראו שיש הרבה יותר תקיפות – יש פה אדם שהיה הרבה שנים במשטרה. אין יותר תקיפות לפני יום השואה. <משה מזרחי (העבודה):> אכן כן, אבל לא מעט. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> יש כל השנה, לצערנו, אותו מספר. 150 תקיפות אלימות כלפי קשישים מדווחות למשטרה, אבל לפני יום השואה המודעות של התקשורת והרצון להתעסק בזה מביאים את הרצף. אנחנו צריכים להיות מודעים לעניין הזה בכל ימות השנה. אבל הבעיה של הקשישים היא לא האלימות כלפי הקשישים. הבעיה של קשישים רבים, ופה במספרים מאוד גדולים, היא החשש, הבדידות, הרעש הפתאומי בדלת. לא, בלי אלימות, בלי הזדון, בלי התערבות של משטרה. לכן לנו, כחברה, יש תפקיד להילחם בתופעות המכוערות של אלימות ושל זדון ושל ניצול, גם על-ידי חברות של צרכנות שמוכרות להם כל מיני דברים שהם לא צריכים במחירים שלא קיימים. אבל גם להגיד לזקן הרגיל בן ה-67, בת ה-62 ומעלה, בן ה-70, 75: אנחנו רוצים אותך, אנחנו צריכים אותך, אל תלך. וקשה לשנות דפוסי מחשבה כאלה בחברה, כי בדימוי שלנו זה אדם זקן. הוא עד גיל 65 עבד, חי ארבע שנים, חמש שנים, אם הוא אשכנזי הוא מדבר יידיש, ומת. ככה זה היה עד לפני 40 שנה, כולנו כבר פחות או יותר היינו כאן על פני האדמה. זה היה זקן: עבד 40 שנה, חסך לפנסיה ארבע שנים, נפל ומת. ברוך השם, באה מערכת הבריאות, המחקר, החיסונים, והוסיפה לנו – אמרתי ברוך השם? בעזרת השם וחוכמתו של האדם – עוד שנות חיים. הממוצע היום הוא 80 לגברים, 83–84 לנשים. קיבלנו במתנה עוד עשר שנות חיים. כל עשור קיבלנו – וזה כבר 160 שנה. אני לא זוכר, הייתי אז צעיר לפני 160 שנה, אבל ב-160 השנים האחרונות, וגם ב-40 שנה האחרונות – כל עשור עוד שנתיים וחצי. בציור גס קצת אני אומר שבכל יום שאנחנו חיים על פני האדמה הזאת נצברת לנו בתוכנית חיסכון עוד מתנה קטנה של שש שעות חיים – עוד שש שעות ועוד שש שעות ועוד שש שעות כל יום. רבע יממה ואנחנו מקבלים עשור בסוף חיינו. אבל זה לא מספיק לקבל את המתנה הנפלאה הזאת. הרי אם היינו אומרים לכל אחד מכם: אדוני, אנחנו רוצים לתת לך מתנה, קח עשור. איפה אתה רוצה שנניח לך אותו? אנשים היו בהתחלה אומרים: בגיל 30 עד 40, מ-20 עד – אבל אז היינו אומרים: אבל יש לנו תנאי קטן, כדרכן של מתנות בעייתיות – בעשר השנים האלה אתה לא יכול לעבוד. אתה צריך לחיות מ-4,000–5,000 שקל. לא, לא, לא, תודה – יגידו לנו הרבה אנשים. לא, לא, איך אני אחיה מ-4,000–5,000 שקלים? אבל זה בעצם מה שאנחנו אומרים לזקנים. אז רוב האנשים יגידו: טוב, אז תיתן לי את זה בסוף. עכשיו יש לי ילדים לגדל, יש לי הוצאות. תן לי את זה בגיל 70. אז המדינה נותנת לנו את זה בגיל 70 עד 80. נותנת לנו את כל השש שעות, שש שעות, שש שעות – את עשר השנים האלה. ועכשיו נראה אתכם חיים. קשה מאוד. לא מספיק לתת עשר שנים, צריך למלא אותן בתוכן ובאפשרות לחיות, להתפרנס, אם יש לך כסף בפנסיה וכל הזכויות; להתנדב, ללמוד, לבלות בלי חסרון כיס. ופה, המערכות של המדינה, המערכות הגדולות של המשרדים הגדולים וגם המערכת הקטנה שלנו, צריכות ליצוק תוכן, כדי ש-10 ו-15 ו-20 שנה, כל אחד לפי אורך חייו, יהיו שנים טובות ומועילות. ואנחנו כמשרד מטה – אמרו לי: בוא, תקבל, תהיה שר מטה. כשממציאים, אתם יודעים, מילים כאלה אתה חושד, אבל מצאתי איזו נחמה במילה הזאת "משרד מטה" – זה משרד שמטה את המשרדים האחרים. מטה זה פועל. צריך להטות: להטות את משרד הבריאות לטובת הקשישים, ואנחנו נטה את משרד הרווחה לטובת הקשישים קצת יותר ממה שהוא פועל, ואת הביטוח הלאומי ואת משרד האוצר. נטה אותם. הייתם פעם בנתב"ג? בטח הייתם פעם. ה"בואינגים" הגדולים חונים רחוק, ואז מביאים טרקטור קטן והוא גורר את ה"בואינגים" לטרמינל. טרקטור קטן. אנחנו המשרד של הטרקטור. ה"בואינג" של משרד הבריאות צריך להביא אותו לטרמינל של הקשישים, וה"בואינג" של משרד הרווחה ושל האוצר. והם רוצים לבוא. קצת קשה להם, הם עושים קצת קרעכצן – סליחה על המילה בערבית – אבל הם, הם רוצים. אנשים אומרים: זקנים – פה, חברי כנסת, אנשים. אני אומר להם: מדובר בכם, לא רק בזקנים של היום. אתם בני 40, אתם בני 50 – פה במקרה כולנו יותר צעירים. בעוד 20 שנה בעיות האקטואריה – אנשים שומעים "אקטואריה", מתחבאים מתחת לשולחן; נשמע מילה גדולה כזאת במדורים ורודים של כלכלה כשלפעמים הדבר הוורוד היחיד בה זה הדפים של המוספים. מתחבאים מתחת לשולחן. אבל מדובר על העתיד שלכם. אם אנחנו לא נמלא בתוכן ובמשאבים, בכסף, כן – כמה מפרישים לפנסיה? כמה היא קצבת זיקנה? איך אנחנו מתייחסים לביטוח הלאומי? – לא יהיה בסוף. אז מה יעשו כשלא יהיה? אז אני יודע, לא יפסיקו ביום אחד, אבל יצטרכו לקצץ בחצי, במחצית, את הקצבאות, ולמצוא כל מיני טריקים אחרים. לכן הממשלה הזאת, בהנחיית ראש הממשלה, הקימה ועדה בראשות ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, בראשותי ובראשות משרדנו. אני לא אוהב להגיד את המילה הזאת, כי הארץ מלאה ועדות, אבל קצבו לנו זמן, שלושה חודשים, להגיש המלצות בנושא תעסוקת קשישים. אנחנו בוחנים את כל נושא הזדקנות האוכלוסייה, שמשנה באופן דרמטי את חייהם של האנשים ואת כלכלת ישראל, ובכל פרק זמן של כמה חודשים נעסוק בתחום חשוב אחר. התחום הראשון יהיה שילוב בתעסוקה. אנחנו צריכים למצוא דרכים שאנשים שרוצים ויכולים לעבוד, עוד לפני שמעלים את גיל הפרישה ולפני השינויים המבניים, יוכלו לעבוד בלי שישלמו על זה קנס; שבן-אדם שהולך לעבוד אז לא כל הקצבאות שלו אחרי גיל 67 יושעו, יבוטלו. לפתור כל מיני חסמים. אתם יודעים, חייל משוחרר זוכה לעבודות מועדפות. אולי גם קשיש שעבד כל כך הרבה שנים – יש עבודות מסוימות שמתאימות לקשיש ולתת לו עבודה מועדפת? ישתלם לכולם. יש מקצועות מסוימים במחסור. אנחנו הצענו מסגרת של שנת שירות לאזרח הוותיק. אנחנו בונים עכשיו את התוכנית, וגם היא תוגש בתוך כמה חודשים. אזרח ותיק, הוא לא רוצה לעבוד, אבל הוא רוצה 10–12 שעות שבועיות להתנדב – בביטחון פנים, במערכת החינוך, ברווחה, בבריאות. אנחנו זקוקים למתנדבים שלא תופסים מקומות עבודה. והם יעבדו והם יהיו במסגרת והם לא יהיו לבד בבית; הם לא יחלו במחלה הנוראה של הדור הזה, מחלת הבדידות, ויקבלו או הטבות מסוימות או גמלה; אנחנו מנסים למצוא עכשיו את המשאבים המדויקים כיצד להיטיב את חייהם של אלו שמתנדבים. אבל הם יישארו במעגל הזה. ויש התלהבות, ברוך השם, מכל המשרדים. התלהבות זה לא רק מחיאות כפיים; התלהבות שיהיה לה גם ביטוי במשאבים הקיימים של המשרדים, כדי שכמה שיותר אנשים יהיו שותפים. אנחנו מנסים לבנות את יום הקשיש, אבל לא פעם בשנה, באוקטובר. למה שלא יהיה כל שבוע, נגיד יום שלישי, יום הקשיש? ביום הזה יהיו הנחות – של בתי-עסק פרטיים, זה לא יעלה למדינה. קולנוע. אתם יודעים, שלחנו את כל הקשישים ביולי-אוגוסט לבתי-קולנוע ב-10 שקלים. שישה ימים, מאמצע יולי עד סוף אוגוסט. 30,000 קשישים רצו לקולנוע כאילו לא ראו סרט מעולם. לחלק מהם יש. חלק מהם התקשרו אלי, הם יכולים לקנות את הקולנוע בעצמו, אבל הם שמחו שמישהו מתייחס אליהם ואומר להם: תצאו, תבלו, תיהנו כל עוד אתם יכולים, כל עוד אתם בריאים. זה עניין של יחס, של תשומת לב. אבל אלה המבוססים. זה כמובן לא פוטר אותנו לרגע אחד מלדאוג לחלשים ולנדכאים, ולאלו שזקוקים לעזרה. לפעמים אני מסתכל על קשישים במקומות מסוימים, ואני אומר: אם הם היו ילדים, היו מוסרים אותם לאימוץ. אם הזקן הזה היה בן שלוש, ושוכב במצב הזה במיטה, ומקבל את רמת הטיפול הזאת, רשויות הרווחה היו באות, בגלל תלונות של השכנים או של מישהו, והיו לוקחים אותו לאימוץ. אבל זקן, אומרים, הוא זקן, יש לו משפחה, הוא מסתדר לבד. הם לא. וזה גם לא כל כך אטרקטיבי לאמץ זקן. אז כשאני מדבר על הזקן החזק, היציב, שרוצה ללמוד, לבלות – אנחנו נפתח כיתות גמלאים בתיכונים ברחבי הארץ, במסגרת פיילוטים שכבר יצאו לדרך. אבל יש את אלה שלא יכולים, והם לא ילכו לסרט, והם לא ילכו לכיתת גמלאים, ולא ללמוד תורה, ולא לעשות עוד הרבה מאוד דברים. אסור לנו לשכוח את החלשים ביותר. אנחנו עכשיו מקימים בבתי-החולים, אחרי פיילוט מוצלח שהפעלנו בבית-החולים שיבא, יחידות סגולה לאזרחים ותיקים, ככה זה נקרא. יש עובדת סוציאלית בכל מקום. זו יוזמה של פרופסור רוטשטיין מבית-החולים שיבא, וכל אזרח ותיק שמתאשפז – משתדלים להגיע לכולם – כשהוא יוצא מבית-החולים, או במהלך שהותו שם, הוא או בני משפחתו יקבלו מידע על הזכויות שלו. אנשים לא יודעים את הזכויות שלהם. אנחנו מפנים אותם למרכז המידע שלנו, למקומות אחרים, בביטוח הלאומי, שידעו מה מגיע להם, ומי מלווה אותו אחר כך הביתה. והנה, יש מתנדב שמלווה אותו. זה פועל בבית-החולים שיבא, עד סוף השנה יפעל במתכונת הזאת, עם עובדת סוציאלית בשכר ועם מתנדבים סביבה. יודיעו את הזכויות של כל האזרחים הוותיקים המאושפזים. ועוד שורה שלמה של פעולות שאנחנו עושים במחקר ובפיתוח ידע. ואנחנו גם צריכים למצוא דרך – אני אומר את זה גם למשרד הרווחה, יש פה משפט פרדוקסלי: למצוא את אלה שאנחנו לא מוצאים. זה נכון בכל מערכת. אתם יודעים, כולם רשומים ברווחה, וכולם רשומים בביטוח הלאומי, אבל יש כאלה – אני לא יודע כמה הם אפילו, אם הם 500, 5,000 או 30,000 – שהם לא בתוך הלופ הזה של הטיפול, איכשהו, שבאה עובדת סוציאלית פעמיים בשנה לראות שיש עובד זר. לא, הם מוטלים באיזה מקום. אולי באיזה בית-אבות ציבורי, סיעודי, שחוסכים עליהם שם בחיתולים. חוסכים עליהם. זקנים זה עסק טוב מאוד לחסוך עליו, שתדעו. אם הייתי מתעניין רק בעסקים – נגיד שאין ערכים ואין מוסר ואין כלום – אני חושב שזה יכול להיות עסק לא רע. זקנים בודדים, זקנים עריריים וגלמודים, אוה, זה עסק כלכלי נפלא. כפל מבצעים: גם זקנים, גם גלמודים. אתם יודעים איזה סיבוב אפשר לעשות עליהם? להחליף להם חיתול פעם ביום. הרווחת חיתול שלם. כי הרי אף אחד לא בא, לא מתעניין. לכן אני חוזר בסיום דברי למה שאמרתי בהתחלה. זה מין דילמה, מלכוד כזה, שאנחנו רוצים להגיד: אין מדינה ויש לה אזרחים ותיקים; אזרחים ותיקים הם אזרחים, כמו כולם, הם חלק מהמדינה. זאת המדינה, זאת דמותה. הם לא חיצוניים למערכת. ולא, זהו, הגעתם לגבולות 67 – כמובן, של הגיל – הגעתם למספר 67, ועכשיו תסתדרו לבד. קחו את הקצבה שלכם וגמרנו. לא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני כבר באוברדרפט. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> עד מאה-ועשרים, לא רואים עליך. הם אנשים שמהווים את החברה שלנו, וזו המחויבות שלנו. אז הדילמה היא כאמור, כל אלה שטוב להם, שהם נוהגים, והם בריאים, והם מבלים, והם לומדים, והם רוצים לעבוד, והם רוצים להתנדב, אנחנו צריכים להגיד: אלה האזרחים המועילים והיצרניים. ובצד השני, לא לשכוח לרגע את ה-10%, את ה-20%, אולי את ה-30% הזקוקים כל כך לעזרתנו. כי דמותה של החברה נמדדת ביחס לחוליה החלשה שלה. ומטבע הדברים, אחוז הקשישים העניים והחלשים – כמובן, גם מבחינה בריאותית – הוא אחוז גבוה יותר. אני חושב שאם אנחנו נפעל בשותפות, כל משרדי הממשלה – אבל גם אתם, ידידי חברי הכנסת; אתם מוזמנים להציע לנו רעיונות, יוזמות משרדיות, ממשלתיות, וכמובן הצעות חוק. אנחנו משתדלים להילחם על כל הצעת חוק שלכם כאילו היא שלנו. גם הצעות החוק הלא-הגיוניות, לפעמים, שבאות מהבית הזה, תפקידנו למצוא את החיוב שבהן. אנחנו לא נצליח בכל הצעת חוק, אבל יש לנו עניין להעלות את המודעות לכך שזה נושא חשוב, שזה נושא הכרחי. לא בגלל שגם אנחנו נגיע לשם, אלא בגלל שיש הרבה אנשים שהם שם. 830,000 אנשים מבוגרים, טובים, יצרניים, מועילים. ואחרים, שהיו יצרניים והועילו, ואנחנו חייבים להם כל כך הרבה. אני מזמין, לסיום, אתכם, ידידי, להיות שותפים – תראו את התערוכה היפה; תראו דברים שאנחנו עושים גם כאן בכנסת. תודה, אדוני היושב-ראש, על זה שאתה נענה לכל הגחמות. נמשיך להציף אותך. אנחנו משתמשים בכנסת כדי להביא דברים לתודעת הציבור. ואנחנו מזמינים גם את הצופים וגם אתכם, אם יש בעיות, גם פרטניות של אנשים, אנחנו נהיה הלוביסטים של כל הזקנים בישראל. מעבר למה שאנחנו יכולים לטפל, אנחנו פונים למשרדים האחרים: הרווחה, הבריאות, האוצר, ה"בואינגים" הגדולים. הטרקטור שלנו יגרור אותם לטרמינל של הקשישים. אנחנו רק צריכים שתעזרו לטרקטור הזה בעוד קצת דחיפות קטנות שלכם, ונהיה כולנו שותפים במשימה חשובה מאין כמוה לכל אזרחי ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך. אני חושב שלסיכום אפשר לומר, חברי חברי הכנסת, הדילמה שדיבר עליה השר, מה להבליט, היא דילמה ידועה. אני זוכר אותה בזמנו גם כשר הקליטה; בטוח היא באה לידי ביטוי במקומות נוספים. להבליט את החלשים או להבליט את המוצלחים? אני חושב שציון יום מיוחד כזה בכנסת מאפשר – כפי שהזכירו חלק מן הדוברים – טיפול בבעיות בוועדות, אבל גם להבליט את הדברים היפים. אתמול היה טקס מגן השר לקשישים המתנדבים, טקס מאוד מרגש. והיום, אני חייב לומר שיש את התערוכה היפה והקטלוג היפה – אל תסגיר אותי, חבר הכנסת ריבלין, אבל קצת בכיפוף התקנון אפשרנו לשים אותו כאן על השולחן. חבר הכנסת ריבלין או חבר הכנסת אילן גילאון, בתור סבא, חברת הכנסת ציפי חוטובלי – לא להיבהל, לא בתור סבתא – בתור נכדה, מככבים שם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חייב לומר לך, אדוני השר, אני כל כך התלהבתי מן הצילומים, אבל אני לא איש מקצוע. והיום היה לנו בכנסת אורח, סגן הנשיא ויושב-ראש בית המחוקקים של אורוגוואי. כשחלפנו אתו, אמרתי: אתה חייב לראות את זה, אלו חברי כנסת עם הנכדים שלהם. הדבר הראשון שהוא אמר: מי הצלם? אילו צילומים נהדרים. אז כנראה הדעה הסובייקטיבית שלי היא גם אובייקטיבית. אז יישר כוח לך ולכל אלה שעסקו במלאכה. מי ייתן שמן היום הזה יצאו בשורות גם לקשישים שנזקקים, שזקוקים לטיפול, וגם לאותם פנתרים, בשפה הלא-פרלמנטרית, שמתנדבים ועוזרים ומסייעים, ורוצים לעשות שירות לאומי. מי ייתן שנוכל לתת להם מענה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום הבטיחות בדרכים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לבעיה כואבת יותר, כי כאן לא נמצא הרבה דברים להיות גאים בהם. אנחנו מציינים היום את יום המחויבות הלאומי לבטיחות בדרכים, ביוזמתו של חבר הכנסת חמד עמאר, סגן יושב-ראש הכנסת. נמצאת אתנו גם סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שתשיב למציעים; הצעות לסדר-היום מס' 1145, 1264, 1272, 1301, 1313, 1325, 1343 ו-1344. דומני שאם יש נושא שהוא מעל ומעבר לאיזושהי מחלוקת, הרי הוא נושא תאונות הדרכים והבטיחות בדרכים. לצערנו, גם כיום תאונות הדרכים גוזלות מאתנו, לשווא, בחטף, ללא הצדקה, את היקרים לנו. משפחות שלמות קורסות אל תהום של אובדן כאשר בן משפחה נהרג בתאונת אופניים, במהלך חציית כביש או בנהיגה ברכב. אין ספק שהגורם האנושי הוא גורם משמעותי ומרכזי באובדן חיי אדם, ולכן צריך להעמיק את החינוך ולהביא לשינוי תרבות הנהיגה; אבל במקביל, השקעה בתשתיות, בבטיחות של כבישים אדומים, בשיפור תשתיות, תתרום באופן מיידי להפחתת התאונות הקטלניות. יום הבטיחות הלאומי לשנת 2013 מתמקד בהגברת המודעות להולכי הרגל ולגורם המהירות כגורם קטלני. רק היום, בנאומים בני דקה, הזכיר לנו חברנו יואל רזבוזוב את התאונה הנוראית שנהרגה בה הולכת רגל אתמול בנתניה. לצערנו זה בקושי בחזקת חדשות, כמעט כל יום אנחנו מתבשרים על מקרים דומים. בשנת 2012 נהרגו בתאונות דרכים 92 הולכי רגל, שהם כשליש מסך כל ההרוגים בתאונות הדרכים. רוב הולכי הרגל ההרוגים נפגעו בתאונות בתחום העירוני. אני מקווה שהמודעות של חברי הכנסת תבוא לידי ביטוי בקידום חקיקה רלוונטית ובמלחמה אמיתית כנגד תאונות הדרכים. חברי הכנסת, אני מזמין את יוזם הדיון, סגן יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת חמד עמאר. אחריו – חברי הכנסת מוחמד ברכה, עיסאווי פריג', משה מזרחי וכן הלאה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חבר הכנסת ברכה, שהוא לאורך שנים – – – בגלל סיפור אישי כואב, הוא מהמתמידים בהעלאת הנושא של המאבק בתאונות הדרכים, ולכן הוא היה הראשון להציג את הנושא הזה יחד עם כל האחרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. בהחלט, גם חבר הכנסת מוחמד ברכה משתתף בדיון הזה, ואני זוכר את המחויבות שלו. חייבים לציין לטובה גם ח"כים חדשים. נמצא אתנו חבר הכנסת טופורובסקי, שכמו שרבים מאתנו שפעם היו בוחרים נושא כלשהו להעלות אותו כל יום שלישי בנאומים בני דקה – אז זה קצת מגביל אותך, אבל זה חשוב. דומני שאתה כבר כמה וכמה חודשים מעלה את הנושא הכאוב הזה בנאומים בני דקה, כך שכפי שפתחתי ואמרתי זה נושא שמאחד את הקואליציה, האופוזיציה, סיעות שונות, גישות שונות. אני מאוד מקווה שהיוזמות האלה תמשכנה עד שלא יהיה בהן צורך. מי ייתן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היושב-ראש, צריך להזכיר לטוב את זאב בילסקי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאב בילסקי, נכון מאוד, עם החוקים שהוא תמיד היה מחוקק. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – ממשיך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בקיצור, אני חושב שרבים רבים אפשר להזכיר כאן לחיוב, וטוב שאנחנו עושים את זה, אבל העיקר שנתקדם, ולו קצת, לעבר המטרה. אדוני, חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, סגנית השר, היום ציינו בכנסת את יום המחויבות לבטיחות בדרכים. אני עומד בראש השדולה מזה כחמש שנים. אנחנו מציינים את היום, ואני מציין את היום הזה זו השנה החמישית. אני חושב שהיום הזה הוא יום חשוב מאוד להעלאת המודעות בציבור, אצל חברי הכנסת, בממשלה. כולנו חווינו, וכמעט כל בית בישראל חווה תאונה קשה, והשכול נכנס להרבה בתים במדינת ישראל. התחלנו את היום הזה בוועדות. התחלנו אותו בוועדת החינוך, שם העלינו את נושא משמרות הזה"ב. זה פרויקט מעולה, ולפי מה שהבנתי בדיון, היום אמורים להפסיק את הפרויקט הזה בגלל בעיות תקציביות. אדוני היושב-ראש, הבעיות התקציביות – 5 מיליון שקלים. אם אני אגיד לך, הרוג אחד עולה לקופת המדינה 6 מיליון שקל. בפרויקט הזה כיתות ה'–ו' עוברות הדרכה של עשר שעות. כיתות ו' מתנסות בללמד ולעזור בחציית כביש. אני עצמי מכיר את הפרויקט, כי בשנה שעברה הילדה שלי הייתה חלק מהפרויקט הזה ועזרה לילדים לחצות את הכביש. אני חושב ששר התחבורה – ויושבת אתנו כאן הסגנית – צריך לקחת את הנושא הזה ולהגיע לכל ילד, להגדיל את התקציב, כי היום שמענו שמגיעים רק לכ-1,000 כיתות, ומתוכן רק 70 כיתות במגזר הערבי. צריך להגיע לכל ילד בשכבה, שיקבל את ההדרכה הזאת. הנושא השני שדנו בו היום, בוועדת הכלכלה, הוא מצלמות המהירות. התברר שכבר ב-2003, בהיותו שר התחבורה, השר אביגדור ליברמן אמר שצריך להציב 300 מצלמות, שצריך להתחיל בזה, שאנחנו צריכים לשים אותן כמה שיותר מהר. היום, אדוני היושב-ראש, יש לנו רק קרוב ל-50 מצלמות בכבישים. אין מחלוקת, כולם אומרים שמספר התאונות יורד באזור שיש בו מצלמות. זה הוכח בהורדה של 26% בתאונות הדרכים במקום שיש בו מצלמה. לכן צריך לקחת את הפרויקט הזה, להריץ אותו ולקדם אותו. כמו שאומרים, בצרפת הצליחו להוריד את מספר תאונות הדרכים ב-50% רק על-ידי הצבת מצלמות, קרוב ל-2,000 מצלמות. לקחו את הפרויקט הזה, הציבו מצלמות, הורידו את מספר התאונות ב-50%. כאן המקום להעלות שוב את הנושא של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אני מעלה בפעם השנייה היום את הנושא של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. הרשות עובדת לפי הוראת שעה. עדיין אין חוק של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. היא התחילה לפעול בשנת 2007 בהוראת שעה, הארכנו את הפעילות שלה בהוראת שעה עד 2017. אני חושב, בשביל הביטחון הכלכלי של האנשים שעובדים שם, שתורמים ונותנים מזמנם, צריך כבר לחוקק חוק לרשות. בנוסף, הרשות אמורה להוריד את מספר תאונות הדרכים – ואנחנו לקחנו על עצמנו, כמדינה, ואמרנו שצריך להוריד את מספר ההרוגים מתחת ל-280 בשנת 2020. תוכנית רב-שנתית – איך יכולים לעשות שם, איך יכולים לעבוד בתוכנית רב-שנתית? בנוסף, ב-2007 התקציב של הרשות היה 550 מיליון שקל, והיום התקציב של הרשות 277 מיליון שקל. אני לא יכול שלא לדבר על המגזר הערבי. אני חייב להעלות את הנושא של המגזר הערבי, כי מספר ההרוגים מהמגזר הערבי הוא יותר משליש, כאשר מספרם באוכלוסייה הוא 20%. כשאנחנו מדברים על יותר משליש, זה אסון. האם הנושא הזה הוא נושא של תשתיות ורק תשתיות? אני אומר לכם, אני שעבדתי במע"צ והייתי גם במשרד התחבורה, זה לא רק תשתיות. אנחנו צריכים להשקיע הרבה תקציבים בתשתיות, אבל זה לא רק תשתיות. זה חינוך, זה תרבות נהיגה, זה תפיסה אחרת של נהיגה. אנחנו צריכים לקחת את הנושא של המגזר הערבי, שהוא הנושא שבאמת יכול להוריד אותנו לחמש המדינות המתקדמות בעולם במספר ההרוגים – שירד שם. אנחנו יכולים להגיע למספר חמש בעולם אם ניקח רק את המגזר הערבי ונקדיש את התקציבים, את ההדרכה, את שינוי התפיסה, את ההכנסה של נושא הבטיחות בדרכים ושל נושא תאונות הדרכים לכל כיתה וכיתה. תפיסה אחרת, תפיסה אחרת של נהיגה, תפיסה אחרת של ממשלה בהשקעה בתשתיות, כי צריך להשקיע גם ליד בתי-ספר. אתה מדבר, כשאתה שומע על תאונות חצר במגזר הערבי – כמעט כל תאונות החצר הן רק במגזר הערבי. זה חייב להיפסק. חייב להיפסק. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עמאר גם מוזמן לתפוס את מקומי ולהמשיך לנהל את הדיון הזה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין ספק שנושא הבטיחות בדרכים הוא נושא שמלווה הרבה משפחות במדינה והוא גם נושא שאמור להעסיק את הכנסת, ואני מברך על עצם קיום הדיון. אני חושב שזה לא מספיק. הייתה פעם ועדת משנה לצד ועדת הכלכלה, שעסקה באופן קבוע בעניין של הבטיחות בדרכים, והייתה ועדת חקירה פרלמנטרית שעבדה, נדמה לי במהלך של שתי קדנציות – – – <היו"ר חמד עמאר:> עדיין יש ועדת משנה, ודוד צור עומד בראשה – בוועדת הכלכלה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ועדת חקירה פרלמנטרית שעמד בראשה חבר הכנסת לנגנטל מהמפד"ל. אני הייתי חבר בוועדה, ויצאו מתחת ידינו דוחות, לדעתי מאוד חשובים. אני חושב שטוב שהכנסת תעסוק בנושאים שדווקא חוצים את הבית הזה – גם סיעות, גם קואליציה, גם אופוזיציה וגם ציבורים שונים – כי זה נושא שאמור להעסיק את כולם. אני רוצה לציין, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לציין לחיוב – זאת אומרת, "חיוב" זה מילה שיכול להיות שהיא לא מוצלחת, כי כל אדם הוא אדם וכל אדם שמקפח את חייו בדרכים הוא עולם ומלואו – אבל העובדה שב-2012 היה מספר ההרוגים הנמוך ביותר מזה 49 שנים במדינת ישראל היא דבר שצריך לציין אותו לחיוב ולעודד את המגמה. לדעתי, המגמה הזאת נפגעת בצורה זו או אחרת, היות שמאז תחילת השנה ועד ספטמבר אנחנו עדים לעלייה של 9%, ואני חושב שזה דבר שצריך לגרום לנו לצלצל בפעמונים ולראות למה אנחנו רואים את הנסיגה הזאת. היושב-ראש, בהקדמה לדיון, דיבר על הגורם האנושי. כמובן, הגורם האנושי הוא מאוד משמעותי והוא מאוד חשוב, אבל, לדעתי, כשאנחנו מתכנסים כאן ככנסת אנחנו לא יכולים לטפל בגורם האנושי הפרטי אלא רק בעניין של החינוך, בעניין של ההדרכה, בעניין של המודעות. והאמירה של חבר הכנסת עמאר בנושא של לימוד הבטיחות בדרכים בבתי-הספר היא מאוד חשובה. לדעתי זה פשוט שערורייה, שערורייה, שבגלל 5 מיליון שקלים התוכנית הזאת מופסקת ולא מחדירים ולא מפנימים לתלמידים בגיל רך מאוד את העניין של הזהירות ושל הבטיחות בדרכים. אבל יש דברים שהמדינה צריכה לחשוב עליהם, כמדינה. זאת אומרת, לחשוב על תאונות הדרכים ועל הנפגעים ועל ההרוגים כמכת שמים, אני חושב – גם כן, בסדר, כל אחד יאמין במה שהוא רוצה, כמובן, אנחנו מקבלים את הגורל, אבל אני לא רואה שזה גורל. כפי שאמר השר לאזרחים ותיקים בנושא הקודם, גם בנושא הזה צריך להטות את המשרדים, כל אחד מהם, לעסוק בעניין הזה מהזווית שלו. מה הקשר בין תעסוקה לבין בטיחות בדרכים? יש קשר. כשאנשים נאלצים לנסוע, לעשות קילומטרז' ארוך כדי להגיע למקום עבודה, ואחרי יום עבודה ארוך הם חוזרים, אז הם חשופים יותר; ככל שהקילומטרז' שלך גדול יותר, אתה חשוף יותר; ככל שאתה עובד בעבודה קשה יותר, אתה חשוף יותר לתאונות דרכים. למשל, הנושא של תאונות שמעורבות בהן משאיות. יש שם פשע, פשע בכל מובן המילה – גם מבחינת העומס שעל המשאיות, מעבר למותר, שזה מקדם גדול לתאונת דרכים, וגם שעות עבודה בלתי סבירות, שזה מקדם של תאונות דרכים. ותאונת דרכים עם משאית היא בדרך כלל תאונת דרכים קטלנית. ולחשוב שחוקי העבודה וחוקי התחבורה האחרים, חוץ מאשר בטיחות בדרכים, הם לא חשובים – לא, כמובן שהם חשובים. תאונות חצר, אפשר לנתק את זה מתשתיות? אפשר לנתק את זה מהיעדר מגרשים, מהיעדר חניונים, מהיעדר מדרכות, שאפשר להעמיד שם את המכוניות בצורה מסודרת? לכן, בהיעדר כל הדברים האלה ביישובים הערביים, אז תאונות חצר קורות ביישובים הערביים בשיעור של כ-90%. נגיד, מוסדות ציבור. האזרח הערבי, כדי לעשות כל דבר – אם ללכת לבית-חולים, אם לשלם מס הכנסה, אם ללכת לביטוח הלאומי – לרוב, צריך לנסוע מחוץ לבית, מחוץ ליישוב שלו. בהיעדר מקומות עבודה הוא צריך לנסוע למקומות מרוחקים, והוא בדרך כלל עוסק בעבודות קשות, פיזיות. ואז באים כל מיני אנשים – ראיתי מחקר של שלושה פרופסורים מהטכניון, אני באמת לא יודע מה השקפתם הפוליטית אבל הם אומרים משהו כמו שהנפיצות של תאונות דרכים בקרב הערבים אזרחי המדינה זה ביטוי של חוסר לויאליות לחוקי המדינה, או מין כעס ממשהו לאומני. יכול להיות שהם נכשלו בבחירת הביטוי, יכול להיות שהיה צריך לאפיין את האפיונים הכלכליים-חברתיים, יכול להיות שהם קיימים, אבל לומר דבר כזה, לדעתי זה דבר שמזכיר כל מיני חרפות בהיסטוריה האנושית, שבוחרים מיעוט ומלבישים עליו את האחריות לכל הדברים בעולם. ומגיעים משם לדבר כזה, רבותי חברי הכנסת, שאם מורידים את הערבים מנתוני תאונות הדרכים במדינת ישראל, מדינת ישראל תהיה בין עשר המדינות עם רמת הבטיחות הגבוהה ביותר בעולם המערבי. <היו"ר חמד עמאר:> עכשיו היא בעשר. אם מורידים את הערבים אנחנו נהיה בין החמש. <מוחמד ברכה (חד"ש):> בחמש, בסדר, זה עוד יותר טוב. מה זה אומר? גם אם מורידים את העניים הערבים אז כמעט אין עוני במדינת ישראל; גם אם מורידים את המובטלים הערבים, כמעט אין אבטלה במדינת ישראל. ואם מישהו, בתפיסה הגזענית שלו, רוצה ללכת רחוק ולהגיד: בלי ערבים אין פיגועים, זה גם בלי ערבים אין אבטלה, בלי ערבים אין עוני, בלי ערבים אין תאונות. טוב, הסיפור הזה, לדעתי אנחנו מכירים אותו, ואני רוצה להרגיע את אותם אנשים: הערבים לא יתאדו ולא ינשרו ולא ייעלמו – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת ברכה, במקרה אני קורא כרגע בחדשות שיש לנו על המסך, שראש הממשלה נתניהו אומר: שילוב ערביי ישראל – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מגיע לשם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> נו, אתה רואה, יש התקדמות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מגיע לשם, זה סגירת המעגל שלי. התחלתי לומר שהם לא יתאדו, ולכן המדינה צריכה לשאול את עצמה את השאלה הבסיסית: האם היא השקיעה במקומות עבודה? האם היא השקיעה בתשתיות? האם היא השקיעה בחינוך? בכלל, אבל בעיקר במגזר הערבי, בקרב הציבור הערבי. גם אני שמעתי את ראש הממשלה בדרכי לכאן מהצפון מדבר בוועידת ראש הממשלה לענייני הציבור הערבי, או שילוב, או אני לא יודע איך קוראים לזה. ואז הוא מדבר על 5 מיליון שקלים שמושקעים בתשתיות. ואני מבין שהתחבורה היא מנוף כלכלי – בסדר, הוא דיבר על זה, אבל יצירת מקומות עבודה, זה גם מנוף כלכלי. 5 מיליארד שקלים על מנת לפתור את כל התחלואים שנערמו והצטברו מאז קום המדינה ועד היום, אני חושב שזה פשוט לעג לרש. השר בנט אמר באותה ועידה שהוא לא כל כך אוהב אפליה מתקנת. גם אני לא אוהב אפליה מתקנת – אני לא אוהב אפליה בכלל, אני לא רוצה שתהיה אפליה. אפשר ללכת על מושגים של שוויון והשקעה שוויונית והתייחסות שוויונית גם בחוק וגם בכלכלה, גם בתשתיות וגם בהקצאת קרקעות, ואז לא צריך פשוט, אף אחד לא יעשה טובות לאף אחד. הממשלה מכוונת ליד, לא למקום הנכון; ראש הממשלה מכוון ליד, לא למקום הנכון. אני יודע שסיימתי את הזמן, אבל רוצה לספר משהו שקרה לי הבוקר. הבוקר יצאתי בזמן של כניסת התלמידים לבתי-הספר בשפרעם, ואז הכבישים הראשיים הופכים לפקק אחד גדול. אנשים מנסים לחמוק והולכים לכבישים צדדיים, של 4 ו-5 מטר – אני לא יודע איפה בעולם יש עדיין כבישים כאלה – ואז זה הופך לכביש ראשי, ושם אין אפשרות לזרימת תנועה. אם מישהו נתקע? נתקע, חלאס. למה זה גורם? זה גורם לאלימות. זה גורם למצבים של אלימות. ולכן אני אומר: העניין של התחבורה והעניין של התשתיות והעניין של החינוך הם בסופו של דבר מנוף כלכלי. קודם כול זה חוסך חיי אדם, אבל הם גם מנוף כלכלי, גם מנוף חברתי, גם מנוף של שילוב, גם מנוף למניעת אלימות. זאת אומרת, לא להיות ראש קטן ולהגיד שהרמזור פעל או לא פעל, היה תמרור כזה או לא היה תמרור כזה. הטיפול בעניין של הבטיחות בדרכים הוא טיפול מערכתי כולל, והממשלה כושלת ונכשלת בכל מה שקשור בעניין הזה בקרב הציבור הערבי. ואני חושב שטוב יעשה ראש הממשלה בעקבות הכנס שהיה היום באוניברסיטת תל-אביב אם הוא גם כן יתייחס לעניין הזה – התייחסות גם תקציבית וגם בסדר העדיפויות. אני הייתי מציע אפילו לעשות תרגיל כזה: לפתור את כל בעיות האוכלוסייה הערבית ובעיות האפליה דרך המשקפת של בטיחות בדרכים. אני אומר לכם, אתם תגיעו לאבטלה, תגיעו לעוני ותגיעו לכל דבר, אבל לדעתי זו נקודת כניסה מצוינת. אני שוב מברך על קיום הדיון הזה. חבר הכנסת טיבי אמר שאני מחויב לנושא זה שנים רבות. זה נכון, אני מחויב ואני אמשיך להיות מחויב, גם בכנסת וגם מחוצה לה, וכל מה שיידרש ממני כאיש ציבור ונבחר ציבור כמובן אני אעשה בכל מקום, כולל הרצאות לאנשי דת, כולל דרבון ראשי מועצות, כולל ביקורים בבתי-ספר – כל מה שיידרש – ואני מקווה שכל חברי הכנסת יירתמו למשימה הזאת. בסופו של דבר, לחסוך בחיי אדם זה בעצם, עשית – הצלת עולם ומלואו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת משה מזרחי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – אין שר בבניין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הנה הוא, השר אורי אורבך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, סליחה. <היו"ר חמד עמאר:> יש לנו את השר אורבך כאן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> רגילים לראות אותו ליד השולחן העגול. זה בסדר. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אני יורד אל העם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, היום זה יום אבל עבורי, והוא צריך להיות יום מיוחד עבור כל אזרחי מדינת ישראל. ככה הדברים במדינה נורמלית צריכים להתנהל. היום, 29 באוקטובר, מציינים תושבי כפר-קאסם את הטבח האכזרי, הארור, שהיה ב-1956. אני מניצולי כפר-קאסם. אני דור שני של הרצח בכפר-קאסם, ואני עומד כאן על הדוכן של כנסת מדינת ישראל ותוהה ושואל את עצמי שאלה מרכזית: האם המדינה שלי צריכה שאני אזכיר לה שהיום זה יום הזיכרון לכך שהצבא, שהמדינה רצחה את אזרחיה? אני מצפה מהכנסת, חברים, אני מצפה מהכנסת שתזכיר לאזרחי מדינת ישראל, יהודים כערבים, שזאת ההיסטוריה שלנו. כמו שמציינים את האסון במעלות וכמו שלומדים על האסון במעלות וכמו שלומדים על אסון אנטבה, צריכים ללמוד על אסון טבח כפר-קאסם כחלק מההיסטוריה שלנו. זה מה שאני מצפה. אני מאוד מקווה – יש לי מחר הצעה לסדר-היום ואני ארחיב בנושא. אני יושב כאן – השתתפתי הבוקר בתהלוכה עם בני משפחתי וכל התושבים וחלק מחברי שנמצאים כאן במליאה; חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת חנין, היו בתהלוכה ולקחו חלק. באתי כי ראיתי גם מחובתי, כחבר כנסת, כאזרח, לבוא ולהגיד את הדברים גם במשכן, במקום הזה. היום ראש הממשלה קיים כנס, ועידה. צר לי מאוד. אני אומר לכם: אני עצוב. אני לרגע שואל את עצמי: מה, אתה מקיים את הוועידה, הכנס של הוועידה הערבית, ועידת "שותפות וצמיחה" הערבית, ביום כזה? מה, זה יום חגיגה בכפר-קאסם? אני תוהה ושואל את עצמי את השאלות. אומנם יצא משם מסר ברור ומהדהד, והמסר – שמעתי את זה, כמו שאחרים ציינו את זה. שמעתי אותו. המסר הוא: תהיו נאמנים לקו שלנו. תהיו הסוסים ואנחנו הרוכבים. זה המסר שיצא מהוועידה. הקשבתי ושמעתי. ועידה מכובדת עם אנשים מאוד מכובדים – ראש הממשלה, שר האוצר, שר הכלכלה, הנגידה החדשה; כולם אנשים שהם המובילים של המדינה. ובדיבורים כולם טובים. בתיאוריית הדיבורים הציון הוא 9 פלוס. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה הוזמנת לוועידה הזאת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> צר לי מאוד, לא. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אף חבר כנסת ערבי לא הוזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה עוד – אתה מוסיף מלח על הפצעים. זה אות קין, וזה מביש. וזה מביש, זה מביש. אני אמרתי לעצמי – חבר הכנסת טיבי ציין את זה – אמרתי: יכול להיות שאני לא בסקאלה שצריכה להיות בוועידה. שתקתי. אבל כשעכשיו חבר הכנסת טיבי מציין שאף אחד מחברי הכנסת הערבים לא הוזמן לוועידה, זה לא מוסיף כבוד, אדוני ראש הממשלה. אני אחזור לדברים. כולם טובים בדיבורים. בתיאוריית המעשים? צר לי מאוד. אדוני ראש הממשלה וכל הממשלה, אתם נכשלתם. אתם נכשלתם. היום אני עומד כאן להשתתף עם החברים בציון יום הבטיחות בדרכים. יום הבטיחות בדרכים הוא בעיני מדד – מדד למידת וגודל הכישלון. יום הבטיחות בדרכים זה לא עניין של ערבי–יהודי. זה צעירים. ידוע לכם שבשנה האחרונה אחוז הצעירים – 17% מאלה שנהרגו בתאונות הדרכים הם צעירים? שאלנו את עצמנו: למה? שאלנו את עצמנו: למה? שאלנו את עצמנו: מה עובר עלינו? הלחצים הכלכליים-החברתיים שאנחנו סובלים מהם בפקקים, זה שאני יושב באיילון שעה וחצי – זה עושה אותי מג'נון, עושה אותי איש אלים, איש שהחשיבה שלו הופכת לא נורמלית. שאלנו את עצמנו: חושבים איך לעשות כסף לחברות הגדולות. אם החברות הגדולות ייהנו מפרויקט מסוים, אז אני אלך עליו. במקום זה – שאני אהיה אזרח רגוע, שלו, במדינה שלי. חשבתם על זה? חושבים רק על הנוסחה הסטטיסטית, כמה בסופו של דבר נכנס לי לכיס, אדוני ראש הממשלה. זה מה שאתם חושבים. אני דיברתי עם עמותת "אור ירוק", רציתי לקחת ממנה נתונים, פחות או יותר. איך שהסתכלתי וסובבתי את הנתונים הגעתי למסקנה אחת – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני אתן לך דקה נוספת, אבל תעמוד בזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אעמוד. הגעתי למסקנה אחת: הסיבה המרכזית, העיקרית לקטל בכבישים היא הגורם האנושי, האדם הנמצא מאחורי ההגה. שאלנו את עצמנו: למה אנחנו נמצאים במצב כזה? התשובה הכי פשוטה: האיש הזה שעובר את הלחצים הכלכליים והחברתיים, מה אנחנו מצפים ממנו? וכשאני יורד נמוך יותר לפילוח טבלת ההרוגים, אני רואה את המגזר הערבי – חגיגה. מה, האימא הערבייה לא רוצה שהבן שלה יחזור הביתה בשלום? היא רוצה שהוא ייהרג? אין לו ערך? יש לו ערך לא פחות מלבן של כל אימא אחרת. אז למה זה קורה? כי הצעיר הערבי – מה לעשות, אנחנו נמצאים בעולם כלכלי שהכול בו מתבצע לפי היצע וביקוש. ואיפה ההיצע הכי גדול לאזרח הערבי? נהג משאית. מתקשרת אלי חברה ממרצ – ובזה אני אסיים. יש לי המון מה להגיד אבל אני אסיים בסיפור. מתקשרת אלי חברה ממרצ, מרצה באוניברסיטת אריאל, תושבת הרצלייה. אחרי שנבחרתי לכנסת היא אומרת לי: עיסאווי, תעזור לי. אני שואל אותה, מה קרה? אומרת לי: נהג של מערבל בטון מכפר-קאסם פגע ברכב שלי. ראיתי אותו לחוץ, החלפנו פרטים והוא נסע. סיפרתי לחברים שלי, אמרו לי: הלך עלייך; כפר-קאסם, ערבי, הלך עלייך. איך את עושה את זה? הגיע הבחור, אומר לה: מה אני אעשה? אני 18 שעות על ההגה. 18 שעות על ההגה. מה את מצפה ממני לעשות? אני שואל אותו: למה אתה עושה את זה? אומר: כדי להגיע ל-9,000 שקלים בחודש. אז המצב הכלכלי של הבחור הזה – ותשליכו על הכלל – אני מתחיל להבין למה האזרח הערבי מעורב יותר בתאונות, כי היצע העבודה שמונח בפניו הוא נהג משאית. אנחנו לא נסיים לדבר על הנושא הזה. הנושא הזה, כמו שאמר חבר הכנסת ברכה, צריך טיפול מערכתי, ולטעמי צריך שיהיה בסדר העדיפות הלאומי, כי זה לא פחות חשוב, אם לא יותר חשוב, מכל נושא אחר שאנחנו חיים אתו. תודה לכם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הכרזה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת מחלות בעלי-חיים (מס' 6), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום הבטיחות בדרכים> <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת משה מזרחי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <משה מזרחי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, רעי ורעותי לכנסת, אני רוצה רק מילה לשר: היה נעים מאוד לשמוע את תגובתך, את תוכניותיך. הדוגמה שלך עם ההולדרים, אהבתי. בכלל, עשית לי חשק להיות קשיש בעת התממש התוכניות שעומדות על הפרק. נייחל לזה בכיליון עיניים. עיסאווי פריג' ידידי, אני רוצה להגיד מילה על משהו מאוד כואב שאתה אמרת, ואני שותף להרגשה שלך, על אירוע החמור והטרגי. עיסאווי, אתה מפסיד את מה שאני אומר בקשר למה שאתה העלית פה. זה כתם בהיסטוריה שלנו, אבל שתדע שזה אבן יסוד, והיא נלמדת אצלנו – אבן יסוד דמוקרטית. אפילו אני והילדים שלי לומדים אותה בבתי-הספר, בפקולטות למשפטים – מה זה הוראה בלתי חוקית, מה זה שלטון חוק ומה זה דגל שחור. ואם יש לקח חריף ומר מהאירוע הטרגי הזה, שהוא אסון ישראלי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הח"כ היחידי שהתייחס לנושא היום. <משה מזרחי (העבודה):> אסון ישראלי היה, ותדע לך, אם זה שלא מאזכרים אותו – ולא צריך יום אזכור, אין יום אזכור יותר טוב מזה שימשיכו ללמוד את זה במקום החשוב הזה שנוגע לדמוקרטיה שלנו ולשימוש באמצעים האלה ולמה שנקרא דגל שחור. ונגיע לעניין שלנו. אדוני היושב-ראש, אני קודם כול רוצה לברך אותך ולהודות לך על זה שאתה במשך חמש שנים – ואתה עוד תמשיך לעשות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אין פסק-דין יותר חריף בתולדות המשפט – אולי היה דבר אחד שהיה דומה לו, זה היה בנושא השואה – שאמר השופט הלוי. אני לא רוצה – – – <משה מזרחי (העבודה):> אמרתי, הוא ממש אבן יסוד. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> דגל שחור המתנשא – – – <משה מזרחי (העבודה):> שמע, לפעמים אנחנו סוטים. לטעמי, נכון שגם ההיבט הפרסונלי, אבל אין אבן זיכרון יותר חשובה, שנלמדת כלקח לדורות, מאבן היסוד הזאת שנקבעה. אני אומר לך, אני למדתי את זה, הילדים שלי לומדים את זה, ואין דגל יותר חשוב מזה, מהערך הזה, שיכול להנציח יותר טוב את האירוע הטרגי, החמור, המוכתם הזה בהיסטוריה שלנו. אנחנו קצת גלשנו מהנושא המאוד-חשוב, שאתה חמש שנים מוביל בשדולה הזאת, ואני מצדיע לך על כך שאתה לוקח את זה על עצמך. הייתי בטקס הפתיחה שם. תמיד כשמדברים על שילוב זרועות – הרי יש כל כך הרבה רכיבים: זה אכיפה וזה הרתעה וזה תשתיות וזה חינוך וזה הסברה ואלף ואחד אלמנטים, ומאבק לאומי. ותמיד אני נבהל כשאומרים מאבק מערכתי, כי תמיד אתה חושב שתחת המילה הזאת הגופים בתוך המערך חומקים מלמלא את אחריותם המלאה, כי זו נישה טובה לברוח לפינות. אבל איך אמרו פה קודם בנושא של הוותיקים שבאזרחינו? בוא נגיד גם כמה מילים טובות. שמעתי את כל מי שמוביל את המאבק הזה, גם את השר לביטחון פנים, גם אחרים, גם אותך, גם את סגנית השר שאני רוצה לציין. אמרת בצדק שהמינוי שלך לסגנית השר לענייני בטיחות זה לא רק תקדימי אלא סוף-סוף מבטא ייחודיות. לך אני מאוד ממליץ לקחת את הדוגמה של כבוד השר; איך הוא קרא להם? ההולדר שמוביל את המטוסים. זה היה נפלא, נפלא. אנחנו לוקחים את זה עכשיו לכל הקדנציה, תזכור. אז יש לך תפקיד עצום. אני רוצה להגיד לכם שהמכה האנושה הזאת הפכה להיות כאילו חלק מתרבות חיינו – אלימה, לא סובלנית. זה מתחיל במקומות אחרים וזה יורד לכביש, כאילו זה משהו שהוא לא פתיר. בסופו של דבר, עם כל הרכיבים האלה שדיברנו עליהם, לא יעזור כלום – ה-x פקטור זה המרכיב האנושי שאנחנו לא יכולים לברוח ממנו. וכל התשתיות, סופן שהן ממזערות את התוצאות; הן לא מנצחות את התנהגויות הפרא האלה על הכביש, לא מנצחות את התרבות שיש לנו, האלימה, הלא-סובלנית גם בכביש. תשתיות ממזערות את התוצאות של התנהגויות הפרא האלה, ועל זה חשוב שנדבר. ומה שאני אהבתי באמת, שאני ראיתי שם ששילוב הזרועות בזמן האחרון, המערכתי הזה – שתמיד בורחים מתחת למטרייה הזאת לפינות – באמת מניב תוצאות. ויש כבר שילוב יוצא מן הכלל. מבינים שזה לא מזג אוויר, שזה לא – איך מישהו אמר פה? איזו גזירת גורל שאי-אפשר להתמודד אתה. ועובדה שגם יש שינוי במדיניות האכיפה, באמת, ובזה צריך לציין לטובה את משטרת ישראל/ אגף התנועה – שהמיקוד הלא-סטטיסטי, לעזאזל, שליווה אותם במשך שנים, והמיקוד סביב מחוללי התאונות, בסופו של דבר גם מניב תוצאות. והמיקוד הזה גם מראה ששילוב הזרועות הזה משפיע; שזה משפיע. אני לא רוצה לדבר על מספרים, כי בסופו של דבר, עם כל – ואני לא רוצה לקרוא לזה יום הבטיחות; זה יום הבטיחות להצלת חיים, כך צריך לקרוא לו. כי המספרים, בסופו של דבר, גם אם הם יורדים, הרי המספרים שנותרו כסטטיסטיקה הם בלתי מתקבלים על הדעת ובלתי נסבלים, לצערי. ולא צריך – הזכירו פה את הנזק הכביר שמחוללת כל תאונת דרכים, לא נחזור על זה. אבל זה מדהים כשמשקללים את הסך הכול. כי אני אומר באחריות מלאה: כגודל ההשקעה – ואת זה ראינו היום בכנס הפתיחה, זה היה ברור לחלוטין – כגודל ההשקעה בבעיה האיומה הזאת, כך גודל התוצאות. אין אפס. וכשאתה רואה את המחירים שזה יכול לעלות בסך הכול, ומה צריך להשקיע בתוך זה, אתה אומר: רבאק, יאללה, אפשר לעשות את זה. וכשאנחנו מדברים על הגורם האנושי, באמת, עם כל המחקרים והסטטיסטיקה – אני לא יודע מי מכם נהג בהולנד. אני נהגתי עם הילדים שלי בהולנד. כשאני יוצא אתם בדרך לבית-הספר או משהו, תאמינו לי, אני בחרדה קיומית. נסעתי בהולנד. מה יש בהולנד? מה יש באוויר שם? האחו? הכרים? שלוות הנפש? מישהו נהג שם? התרבות הזאת. נהגתי שם במסלול הימני ולא הבנתי – במהירות נורמלית, ומשאית צופרת לי שאני אזוז משם. לא הבנתי. הוא לא עוקף. למה? כי אסור לו לעקוף. לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא יכול לעקוף כי אסור לו. אז זזתי לשמאלי כדי שימשיך לנסוע מהר בנתיב הימני. אצלנו הנתיב המהיר זה הימני, זה לא השמאלי. שמתם לב? אפשר לשמור מרחק פה? אפשר לשמור מרחק פה, בכביש? אני נוסע על הכביש, שומר מרחק – אין אפס, תמיד יעקפו אותך מימין וייכנסו ברווח. כל הזמן נדמה לך שאתה נוסע אחורה. מה התוצאה? הישראלי הפראייר? מה פתאום. הוא ייתן להם להיכנס פנימה? אתה לא רוצה, נמאס לך, אז אתה יושב לו על הפגוש, כמו בתורים לבתי-קולנוע. כי אם אתה תשאיר רווח, הישראלי ייכנס לתוכו. תגידו לי אתם, איך? מה יש שם בהולנד? איך מנצחים את זה? תגידו לי אתם, איך את זה מנצחים? קיבלתי מכתב, גברתי סגנית השר, ממי שהיה המדען הראשי של המשרד לתחבורה, נדמה לי שקוראים לו – רגע – ד"ר זיו-אב. לפני חמישה חודשים הוא פרש. הוא שלח מכתב – אני לא יודע אם כולכם קיבלתם אותו – עם שש נקודות, שהכותרת שלו: הפחתת 100 הרוגים בכבישים ללא תוספת תקציב, הוא כותב. תזמינו אותו. אני לא אפרט את הנקודות, אבל קראתי אותו. יש שם דברים שבאמת – גם הוא אומר – מצטיינים בפשטותם. כאילו, ללא תקציב? לכו על זה. תזמיני אותו, הולדר. אפשר יהיה להזיז. אני לא רוצה, אני רוצה רק לגעת, כמו הסוגיה הזאת של הרשויות המקומיות ומחוללי סיכון. אני רואה את זה אצלי ביישוב כל יום – חוסר המודעות שלהם מוחלט, דברים שהם גורמי סיכון, מלכודות תעבורתיות, שהם לא עוסקים בזה בכלל, וגם אין מי שיפקח להם את העיניים. או הנושא של שינוע או הובלה – דיברתי על המשאית ההולנדית, שלא העזה בכלל לעקוף אותי. כמו שהשמאלי, הנתיב המהיר, הוא רק לעקיפה. שם הוא ריק. פה, בארץ, הוא מלא. הוא הכי עמוס. שם הוא לעקיפה. והוא נותן שם דוגמה – אני כבר מסיים – הוא נותן שם דוגמה של משאית שנוסעת עם ברזלי בניין, שמותר לפי חוק שהיא תחרוג 2 מטר. הוא אומר: אם אוטובוס למשל נכנס במשאית הזאת מאחור, שבעה נוסעים לפחות יכולים להיות משופדים רק מהברזלים. אז הוא אומר: תקנו את זה בנושא של הטענה וכו'. והעניין של מדינה מצולמת כבישים, שאין דרך אחרת, מאחר שאין לנו שיטור בחוץ. בהולנד, דרך אגב, אתה לא רואה שוטר לאורך עשרות ומאות קילומטרים. אבל פה, מה לעשות, אין שיטור. צריך לשים מצלמות מול בריונות הכביש הבלתי-מטופלת אצלנו. אם אין דרך לחנך, אז צריך אכיפה והרתעה, ודיברתם בכנס גם על ענישה. ועוד מילה אחרונה. היה יעד של אגף התנועה שמראה שבאמת הרתעה ואכיפה ממוקדת משיגות תוצאות, ואני מדבר על נהיגה בשכרות. זה היה יעד של אגף התנועה, והשיגו בו תוצאות ממש ניכרות לעין. אפשר להגיד את זה באופן מוחלט בנתונים. הכנסת הזאת, אם כבר דיברנו על חקיקה, ב-2010 הוציאה חוק שנוגע לאפס אחוזי אלכוהול. אני מדבר על הורדה דרסטית רק של שתיית אלכוהול, מה שנקרא, לנהגים בסיכון, שזה נהג חדש, נהג צעיר, נהגי רכב ציבורי – – <היו"ר חמד עמאר:> אני חוקקתי את החוק הזה. <משה מזרחי (העבודה):> – – משא כבד – שהוא ראוי. עד היום הוא כמו אבן אכף. אין משהו יותר פסול מזה שמחוקקים חוק ששוכב כמו אבן. <היו"ר חמד עמאר:> לא אוכפים אותו. <משה מזרחי (העבודה):> אז בעיה טכנולוגית – שנתיים לפתור איזה ינשופון או ינשוף או חרדון שיודע למדוד את הרמה של הדבר הזה? לא יכול להיות ולא מתקבל על הדעת. וגם פה אני קורא, גם למשטרת ישראל וגם לך כראש השדולה, באמת להחזיר את היעד הזה למקומו ולדאוג שהטכנולוגיה הזאת, גברתי השרה, תיכנס כבר לתוקף ותיווצר אכיפה אינטנסיבית, כי העלו פה את סוגיית הצעירים שנהרגים בקלי קלות במקומותינו, וזה אסון. ואני מקווה שלא נדבר על מספרים פה בכלל. שיהיה לנו יום בטוח ושנים בטוחות. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת משה מזרחי. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> משה, זה היום הכי טוב לדבר – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה, אני גם מצטרף לברכות על קיום היום הזה לך, אדוני היושב-ראש, לסגנית השר ולכל מי שהייתה להם יד בציון היום הלאומי לבטיחות בדרכים. אני חושב שתחילה צריכים לזכור שהמאבק נגד תאונות דרכים ולמען חיים בטוחים יותר הוא עבודת קודש, כי כל הצלחה במאבק הזה מצילה חיי אדם ומונעת אסונות. המאבק הזה מחייב שיתוף פעולה, ועזרה הדדית, ותוכנית מערכתית; למרות שחבר הכנסת מזרחי לא אוהב מערכתית. אבל מה לעשות, שכל גורם ייקח חלק. זו מסוג המלחמות המבורכות, המלחמה למניעת תאונות דרכים ולהצלת חיי אדם. אין ספק שהעניין הוא של התשתיות, של האכיפה, אבל בסוף העניין הוא גם עניין של חינוך ושל תרבות. והיום היינו עדים בוועדת החינוך, בדיון על משמרות הזה"ב, כשדיברנו על בתי-ספר, שבתי-ספר ערביים, מעטים מהם יש להם התוכנית הזאת. ונציגי המשטרה אמרו שזה בגלל שאין אנשי משטרה וכו'. אז אמרתי שיש פתרונות, ואמרו שיש פתרונות אחרים. את המטרה – אתה יודע מה אתה רוצה: אתה רוצה להעלות את המודעות בעניין של הבטיחות ולמנוע יותר תאונות. את הכלי או את האמצעי – אתה יכול להשתמש בו כמו שאתה רוצה. אז במקום אנשי משטרה, למה שלא ייקחו את הדבר הזה תלמידים שלומדים את המקצוע מחויבות אישית בבתי-ספר תיכון? או מתנדבים? אפשר. אפשר שיהיה פתרון כדי שהתוכנית הזאת באמת תיכנס לבתי-ספר ערביים. אבל, אדוני היושב-ראש, אני רוצה גם להתייחס, וזה חשוב מאוד, לתאונות במגזר הערבי, וגם אתה התייחסת לזה. האחוז הגבוה – כשליש מההרוגים, כשליש מההרוגים בתאונות דרכים הם ערבים. לפי סטטיסטיקות של 2011, 82% – אבל זה בעניין של הפעוטות והילדים מגיל אפס עד ארבע – שנהרגו כהולכי רגל הם ערבים. השנה, עד עכשיו, משמונה פעוטות שנהרגו, שבעה הם ערבים. דבר איום ונורא, איום ונורא, שמחייב אותנו לתוכנית חירום כדי למנוע – זה טבח שקורה כל יום. רק היום או מחר – סליחה, אתמול. אתמול נהרג ברהט ילד בחצר הבית, בחצר ביתו. הדבר הזה, לפי דעתי, מחייב אותנו, כולנו, לפעול, ואני לא אוסיף, האמת, על מה שכתב ואמר כמסקנה והמלצה מנכ"ל עמותת "אור ירוק". הוא כתב ואמר, אחרי שדיבר על הנתונים המדאיגים והאיומים במגזר הערבי, במיוחד על התאונות של הפעוטות והילדים הקטנים, הוא אמר: הנתונים המדאיגים צריכים להדליק נורה אדומה בממשלת ישראל, ועליה להקצות משאבים, כספים, לשיפור התשתיות ביישובים הערביים; ורשויות שבהן יש מספר נפגעים גבוה יוגדרו כרשויות מועדפות במסגרת הזאת, ויוקצו משאבים לשיפור התשתיות, כמו מעברי חציה, פסי האטה, כדי ליצור תשתית דרך בטוחה יותר. מעבר לכך, צריך להגדיל את שעות הלימוד, ההסברה והחינוך לבטיחות בדרכים בבתי-הספר ובתוך המשפחה, גם בקרב המבוגרים וגם אצל הצעירים. כולנו צריכים להירתם להציל חיי אדם בישראל בכלל, אבל בחברה הערבית, ביישובים הערביים, ילדים, פעוטות, נפגעים, נפגעות יותר. כולנו צריכים לעשות הכול כדי להציל את חייהם. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת בועז טופורובסקי. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <קריאה:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> יש שר, יש שר. מה קרה שכולכם שואלים על השר? השר יושב כאן, לא זז. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אני לא באמת חייב – אני פשוט יודע שאתה מאוד רוצה להקשיב לי. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תכבד אותנו, לפחות תהיה ליד שולחן הממשלה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> זה בסדר. מבחינתי אתה יכול להיות איפה שאתה רוצה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, סגנית השר, חברי הכנסת, כל הנוכחים כמובן, בכל יום שלישי אני מציין במליאה את שמות ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע הקודם. בתקופת הפגרה לא ציינו את שמות ההרוגים כי לא היו נאומים בני דקה. לצערי, מספר ההרוגים בתאונות הדרכים מאז יצאנו לפגרה בתחילת חודש אוגוסט הוא רב, והזמן לא יספיק לציין את שמות כל 42 הילדים, הנשים והגברים שנהרגו מאז בכבישים. בחודש אוגוסט נהרגו 18 בני-אדם בדרכים, בחודש ספטמבר נהרגו שמונה בני-אדם בדרכים, ובחודש אוקטובר, לא כולל השבוע, נהרגו תשעה בני-אדם בדרכים. בשבוע האחרון, מ-22 באוקטובר ועד היום, 29 באוקטובר, נהרגו שבעה בני-אדם בדרכים. ביום חמישי 24 באוקטובר נהרג נהג אופנוע בן 30 בשדרות-תש"ח בראשון-לציון. המשטרה חוקרת את החשד שמדובר בתאונת פגע-וברח. ביום שישי, 25 באוקטובר, נהרגה צעירה בת 20 בהתהפכות טרקטורון בין כביש 70 לקריית-טבעון. ביום שבת, 26 באוקטובר, נהרג אדם בהתהפכות ג'יפ בכביש 437 סמוך למישור אדומים; בתאונה נפצעו עוד ארבעה בני-אדם. ביום ראשון, 27 באוקטובר, נהרג רוכב אופנוע בן 21 בהתהפכות בכביש 90 סמוך ליישוב ירדנה. ביום ראשון, 27 באוקטובר, נהרג רוכב אופניים מפגיעת רכב בתל-אביב. אתמול, 28 באוקטובר, נהרגה צפורה דרור, בת 62, בנתניה, כאשר נהג כבן 70 איבד שליטה על רכבו ודרס אותה כשחצתה את הכביש עם נכדה הפעוט בעגלה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> זה לא קשור שהוא בן 70. אם הוא היה כבן 40 גם היית אומר? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> הייתי מציין, כן. אבל זו לא הייתה הכוונה, למרות שיכול להיות שזה כן קשור, אבל אנחנו – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> לא, הם לא מעורבים – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> בכל מקרה, אדם בן 70 איבד שליטה על רכבו ודרס אותה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> גם זה לא קשור שהיא בת 62, אבל עדיין ציינתי את גילה. דרך אגב, הפעוט עדיין מאושפז בבית-חולים, מצבו אנוש. אתמול נהרג פעוט נוסף, בן ארבע, בשכונה 26 ברהט. ככל הנראה אביו דרס אותו בשוגג. השבוע נפטרו שני בני-אדם נוספים מתאונות קודמות: ביום ראשון, 27 באוקטובר, מת מפצעיו הולך רגל שנפגע מרכב פרטי ב-15 באוקטובר. הפגיעה הייתה בצומת פונדוק, על כביש 55. ביום ראשון, 27 באוקטובר, מתה מפצעיה הולכת רגל בת 70 שנפגעה מפגיעת רכב מסחרי עשרה ימים קודם לכן ברחוב יוספטל באשדוד. השנה נהרגו בתאונות דרכים 248 בני-אדם. מספר הנהגים הצעירים אשר נהרגו בדרכים מתחילת השנה כפול ממספרם בתקופה המקבילה אשתקד. בנוסף, חלה עלייה של 30% במספר רוכבי אופנוע שנהרגו מתחילת השנה בהשוואה לשנה שעברה. עלייה זו, ביחד עם סיבות נוספות, הביאו אותי להציע חוק המבקש לסמן את קסדותיהם של רוכבי הדו-גלגלי בסימון זוהר על מנת להבליט את נוכחותם על הכביש. הצעת חוק זו קיבלה את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה ותעלה מחר לקריאה טרומית, בתקווה שתאושר על-ידיכם. מחר אפרט לכם יותר על ההצעה, אך היום אנו מציינים את יום הבטיחות בדרכים. אני בטוח שרובכם לא ציינתם את יום הבטיחות בדרכים עם משפחותיכם או עם חבריכם. זהו יום שעובר ולא כל כך מזיז לרובנו; זה לא יום לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, זה לא יום לזכר קורבנות השואה. יום זה לא מזיז לרובנו, וזו הבעיה. האנשים שנהרגו ונפצעו בדרכים לא עשו זאת למען מדינת ישראל. הילדים שמתו תחת גלגלי המכוניות לא מתו למען מטרה נעלה. נהגי הרכב שפגעו בנערות, הרגו אותן וברחו לא עשו זאת כדי להציל את משפחותיהם. הקשיש שעבר את הכביש ומת כי מישהי הסתכלה בטלפון במקום בכביש – הוא מת סתם. הם כולם מתו סתם. וזה מה שהיום הזה צריך להזכיר לכולנו – יום שמציין עשרות-אלפי אנשים שמתו ויכלו לחיות. יש יותר הרוגים בדרכים מאשר במלחמות ישראל, יותר הרוגים שמתו ללא תכלית מאשר אלו שמתו למעננו. היום הזה, כל עוד יש צורך בו, מסמל את התרבות הקלוקלת שלנו על הכביש וגם מחוצה לו. יום זה מזכיר לנו את הזלזול שלנו בחיים, בחיים שלנו ושל הסובבים אותנו; את הלחץ שלנו להאיץ, לא לבזבז שנייה. יום זה מסמל את המהירות שבה אנו רוצים לחיות את חיינו בלא התחשבות בחיי אחרים ובחיי משפחות שלמות. כל עוד אני בכנסת אני רואה את עצמי במלחמה, במלחמה נגד כל חיילי האויב שרוצחים בכבישים, במלחמה נגד מוות מיותר ובעד הצלת חיים, גם אם לא ידעו שניצלו. אני מבקש מכם היום: בואו נוריד את הרגל מהגז, בואו נתאפק עם האס.אם.אס, בואו נסתפק בשיר הנוכחי ברדיו, בואו לא נתעסק בנוסעי הרכב לידנו או בנוסעים בספסל האחורי שלנו. תאמינו לי, שום דבר לא יקרה אם נעשה כל מה שצריך רק אחרי שנסיים לנהוג. בואו נתרכז בכביש, רק בשביל להציל חיים. בואו נהיה טובים יותר. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו תשיב סגנית השר. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, קודם כול צריך לציין שהיום הזה הוא יום חשוב כדי להגביר את המודעות, וגם אולי לעורר את הנרדמים בשמירה. יש יום בשנה שבו אנחנו לפחות נזכרים שהמלחמה בתאונות הדרכים יותר יקרה למדינת ישראל מכל מלחמות ישראל, והעלויות של תאונות דרכים – כפי שהזכיר חברי, מיליונים עולה כל הרוג. בביטחון של מדינת ישראל אנחנו משקיעים בין 50 ל-60 מיליארד שקלים בשנה. ומה העלות של תאונות הדרכים באופן יחסי? אם היינו משקיעים אפילו רק אחוזים בודדים מהעלויות שאנחנו משקיעים בביטחון, היינו יכולים להציל הרבה יותר חיי אדם. אבל באופן טבעי אנחנו רואים את הסכנה של האויב ממול, ואנחנו לא חושבים שלפעמים אנחנו האויב של עצמנו. ההתנהגויות שאנחנו מתנהגים בדרכים זה בעצם – אנחנו מכניסים את עצמנו לסיכונים מיותרים. אני רוצה לציין כמה דברים שנתתי עליהם את הדעת. קודם כול צריך לציין, כמו שחברי אמר, מספר תאונות הדרכים הקטלניות בשנת 2012 אומנם הוא נמוך ב-24% לעומת 2011, והייתי אומר שהוא כמעט הנמוך ביותר ביובל השנים האחרונות, כמעט 50 שנה, אבל מספר הפצועים, צריך לזכור שעלה ב-20%. ואני רוצה לדבר בעיקר על אותם הטייסים, שהם טייסים ללא מטוס או מטוסים ללא טייסים, וזה האופנועים, שטסים לנו ברחבי הכביש מ-140 קילומטר לשעה ומעלה, והם לא חושבים לרגע שחלילה וחס יכול איזשהו רכב לעקוף אותם, אין דבר כזה, הוא תמיד צריך להיות הראשון והוא צריך להשיג את כולם. אני גם לא מדבר כבר על כבישים עירוניים, שבהם הם מסכנים את חייהם. וכמעט אין יום שאני נוסע בכביש ואני לא רואה איזה אופנוען או איזו וספה או איזה קטנוע שנכנס בין הרכבים בשנייה האחרונה; הוא חושב שכולם רואים אותו או שכולם יכולים לעצור. אז לא לחינם מספר ההרוגים בתאונות הדרכים שיש, ביחס לכלי-הרכב, הוא פי-חמישה; זאת אומרת, כלי-הרכב שהם אופנועים הם כמעט 2% מכלל כלי-הרכב, שזה דו-גלגלי, וההרוגים הם פי-חמישה. זאת אומרת, 10% מההרוגים הם אנשים שרוכבים על אופנוע. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כשדיברו לפני שנתיים על הורדת הביטוחים של האופנועים בגלל שאנחנו חושבים שעדיף שיהיו דו-גלגליים מאשר כלי-רכב, כי יהיה פחות זיהום – אבל אנחנו נתבונן ונראה שמספר ההרוגים, חיי אדם, עולה דווקא, בגלל שאותם אנשים הם פחות אחראיים בנוגע לחייהם, והם מרגישים: אני כבר נוסע על הכביש, אני רוצה להרגיש שהעולם שלי. ולי היה פעם אופנוע, אז אני יודע איזו תחושה יש לצעירים שלוקחים אופנוע. עכשיו אני רוצה להתייחס לשתי נקודות חשובות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> היה לך BSA, אני זוכר אותך. <נסים זאב (ש"ס):> לא משנה מה היה לי, אני – אבל אתה לא זוכר אותי עם הקטנוע והאופנוע שהיה לי. טוב, אני רק רוצה לומר שהבאתי הצעת חוק, סגנית השר – הסתכלתי בחוברת וראיתי כמה מתייחסים לעניין של חציית כבישים ולכך שהורים צריכים ללוות את הילדים עד גיל תשע. אני לא מדבר על ילדים שחוצים כבישים, אני מדבר על ילדים בני חמש וארבע שלוקחים תינוק בן שנה והולכים אתו למכולת, וזה כביש ראשי; מעשים של כל יום. האם אין פה הזנחה של הורים? חודשים רבים עבדתי על הנושא הזה, ואמרתי, שיהיה אפילו קנס סמלי. חשוב מאוד. הנושא של ההורים – כשהם יקבלו קנס, וכשהורה יודע, אם אני שולח את הילד שלי, שהוא גדול יחסית, הוא כבר בן שש, הוא בן שבע, שייקח את התינוק בן השנה למכולת – הוא עלול לקבל קנס, לא של 1,000 שקלים, כפי שהיועץ המשפטי של הכנסת הציע, אני הצעתי סך הכול 100 שקלים אפילו, זה קנס סמלי, אבל הוא חינוכי ביותר. אני לא יודע, אני רואה התלבטויות. משרד התחבורה, אמרו לי: זה שייך למשטרה, המשטרה – למשרד התחבורה, בינתיים אנחנו נמצאים בין לבין המשרדים. אני לא קיבלתי תשובה ברורה בנושא הזה. חשוב מאוד שאני רק אומר את המספרים: בשנים 2008–2010 נפגעו 6,360 ילדים גילאי אפס עד 14 בתאונות דרכים בתוך שטח עירוני, ושליש מהם נפגעו בהיותם הולכי רגל. ולכן, אני בעצם בא לדבר כדי להבטיח את בטיחותם של אותם ילדים במרחב הציבורי. לדאוג שילד עד גיל תשע לא יחצה כביש לבדו; אפילו אפשר להוריד את הגיל, אפשר לדבר על עד שבע, למרות שהייתי אומר שההמלצה המקצועית אומרת עד גיל תשע, אבל לפחות להתייחס לילדים שלוקחים תינוקות, שזה דבר שממש צריכים לתת את הדעת עליו. ועוד נושא אחד, בחצי דקה, אדוני, ברשותך, הנושא של נהיגה בשכרות. כשיש תאונת דרכים קטלנית, במדינות רבות בעולם זה מאסר עולם, אני רוצה להזכיר לכולם. היה לי איזה מקרה שביקשו שאני אעביר – אעזור להביא איזה אדם, בחור ישראלי שהרג בנהיגה בשכרות בניו-יורק ונידון למאסר עולם, להביא אותו לארץ, והיה משא-ומתן; בסוף לא הסכימו. אבל אני רוצה לומר לכם, ביררתי על מה – על תאונת דרכים בשכרות נידון האיש הזה, לא ל-20, למאסר עולם. ולכן אני אומר, הענישה פה היא מאוד קלה, ונוהגים בשכרות צריכים לדעת שיש להם דין רוצח לכל דבר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. תשיב סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי, שהיא גם ממונה על כל הנושא של הבטיחות בדרכים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> הגיע הזמן שהיא תהיה שרה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> רצתה, אבל לא נתתם לה. <סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי:> והגיע הזמן שאתה תהיה נשיא. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> פרגון הדדי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא אמרתי את זה בשביל לקבל – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לרשום את זה בפרוטוקול. <יצחק כהן (ש"ס):> רשמנו את זה. <סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום הזה, שבו מציינת כנסת ישראל את יום המאבק בתאונות הדרכים, או בגרסתו החיובית: יום המלחמה שלנו למען כבישים בטוחים יותר ולמען הפחתת מספר ההרוגים בדרכים, הוא יום שאני רוצה בכוונה להתרחק מהסטטיסטיקה שלו. אני יכולה להביא לכם מספרים, אבל בואו נזכור את השיר היפה של יהודה עמיחי, שאמר: אין לנו חיילים אלמונים, אין לנו קבר החייל האלמוני. גם בעניין הזה, כל אחד ואחד מאתנו יכול לחשוב על אדם קרוב אליו שנהרג בתאונת דרכים. היום שבו אני הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא רק תפקיד מערכתי-לאומי אלא תפקיד שנוגע בכל אחד ואחד מהאזרחים במדינה הזאת היה בקיץ האחרון, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי וראיתי באינטרנט שאירעה תאונת דרכים קטלנית בכביש 6: אוטובוס סטה מהנתיב והתנגש במעקה שהיה בצד הכביש. וכשהתקשרתי למרכז המידע של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים כדי לקבל פרטים על התאונה נחרדתי לגלות שאחד ההרוגים הוא בן יקר של חברים טובים שלנו, יונתן תורג'מן, נער מקסים בן 21, שאיבד את חייו לא כשהוא נהג, לא כשהוא עושה שום דבר שמסכן את עצמו לכאורה, אלא כשהוא עולה על אוטובוס, הדבר התמים ביותר שאדם יכול לעשות. ובאותו רגע הבנתי שהתפקיד הזה הוא לא רק תפקיד לאומי אלא הוא נוגע לכל אחד ואחד מאתנו. אני רוצה לציין שגם כנסת ישראל הזאת, יש בה נגיעות אישיות לנושא תאונות הדרכים. יש כאן חברי כנסת נפלאים שנאבקים על העניין הזה – חבר הכנסת חמד עמאר, אתה אחד מהם; אני רוצה לציין גם את חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואני משתמשת כאן בעניין אישי: אתה איבדת את אחותך בתאונת דרכים. בזמנו, כשהתחלתי לשאול מי מחברי הכנסת מעוניין לפעול, גיליתי שיש הרבה מאוד חברי כנסת שמעוניינים, אבל הדהים אותי יותר לגלות את האנשים שקשורים לתאונות דרכים ברמה האישית. שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, איבד את אחותו מיכל בתאונת דרכים. אני רוצה בפתח הדברים להקריא דברים שהוא כתב 20 שנה אחרי מותה של אחותו מיכל. את הדברים הוא פרסם בעיתון, וכך כתב שר האוצר: "עד שמתת היה יאיר אחד, יום אחרי שנהרגת הוא נעלם ולא חזר. אנחנו התוצאה של הביוגרפיה שלנו. ב-15 בנובמבר 1984 מישהו החליף לי את הביוגרפיה. אני עכשיו ההוא שאחותו מתה. אני ההוא שהמשפחה שלו התפוררה ואז הצליחה – אלוהים יודע איך – להדביק את עצמה מחדש". מיכל לפיד נהרגה בתאונת דרכים בתל-אביב כשהיא בת 24 בלבד; היא הייתה אחותו הבכורה של יאיר לפיד. ואני חושבת שעוד לא יצא לשר האוצר להתבטא או לספר את הסיפור האישי הזה בפומבי, אבל כל אחד ואחד מאתנו מכיר אדם שנהרג בתאונת דרכים. הדבר הזה פוגע בנו. שמעתי גם חברי כנסת מהמגזר הערבי, גם חברי כנסת יהודים, חברי כנסת חרדים, באמת אין כאן אפליה – יש אומנם אוכלוסיות שמעורבות יותר מאוכלוסיות אחרות, ואני אתייחס לזה בסוף דברי, אבל בסוף זאת מכת מדינה. היא פוגעת בכולם, היא פוגעת לא רק בנהגים אלא גם בהולכי הרגל. ציינו נכון בפתח הישיבה ששליש מההרוגים הם הולכי רגל, ולכן זה דבר שצריך להיות קודם כול במודעות של כל אחד ואחד מאתנו כאזרח. הבשורה אולי החשובה של הממשלה הזאת היא ההחלטה למנות גורם מיניסטריאלי שאחראי אך ורק על נושא הבטיחות בדרכים. אני רוצה לשבח בעניין הזה את השר ישראל כץ שהחליט, מכל התחומים שיש במשרדו, וכולנו יודעים שמשרד התחבורה חולש על תחומים רבים, הוא החליט למנות אותי דווקא לתפקיד החשוב הזה, תפקיד שיש שיאמרו שהוא כפוי טובה ויש שיאמרו שהוא תפקיד סיזיפי וקשה, אבל אני קיבלתי אותו על עצמי באהבה גדולה מתוך תחושת שליחות אדירה להציל חיי אדם, בידיעה שכל אדם שאנחנו נוריד מהסטטיסטיקה הזאת הוא עוד משפחה שלא צריכה לחוות את הסבל והאובדן האיומים האלה שכרוכים באותן תאונות דרכים. כשאני קיבלתי על עצמי את התפקיד גיליתי את מה שבוודאי מוכר לכם. התחום הזה הוא לא תחום שנמצא בלעדית באיזשהו משרד ממשלתי. זה תחום שדורש שילוב רב-מערכתי של הרבה מאוד גורמים, הן של משרד החינוך, הן של משרד המשפטים בתחום החקיקה, הן של המשרד לביטחון הפנים בכל מה שנוגע לאכיפה. וגיליתי שהמשרד הזה הוא בעצם תחנת ממסר בין הרבה מאוד גורמים ממשלתיים, והעבודה המרכזית היא להחליט על תוכנית עבודה לאומית שתמקד אותנו בעיקר ובטפל, כי יש כל כך הרבה בעיות וכל כך הרבה סוגיות ייחודיות במאבק בתאונות דרכים, שאם אנחנו לא נקבע לנו סדר-יום לאומי בעניין הזה, כמו רבות ממדינות אירופה שנאבקו בעניין הזה, אנחנו לא נתקדם ולא נצליח לראות שינוי משמעותי. המדינה שלקחנו אותה כמודל היא צרפת. ניקולא סרקוזי כשר הפנים הצרפתי מחליט להוריד את מספר תאונות הדרכים בצרפת ב-50% בתקופת כהונתו כשר הפנים. הוא פונה לנשיא שיראק ומציג לו תוכנית לאומית למאבק בתאונות דרכים. המאבק הזה כולל גם מצלמות מהירות, ודיברנו עליהן היום בוועדת הכלכלה, גם מציאות של רדיפה של עברייני כביש כבדים, מה שאנחנו מכנים בריוני כביש, וגם תוכנית חינוכית. שלושת הנדבכים האלה הם נדבכים חשובים בכל תוכנית לאומית במאבק בתאונות הדרכים. אני רוצה לומר מה נעשה כאן בישראל, מה נעשה כאן בעניין החשוב הזה, כדי בעצם לשנות את המציאות הכואבת שבה גם בשנה החולפת עדיין איבדנו 247 אנשים על כבישי ישראל. הדבר הראשון והחשוב, וזאת בשורה שתובא לוועדת הכלכלה עוד במושב החורף הזה, הוא רפורמת החקיקה המשמעותית ביותר, שמדברת על החמרת הענישה של אותם עברייני כביש כבדים. אני רק מציינת כמה מהעבירות שעליהן מדובר: עבירות פגע-וברח, עבירות של שכרות, עבירות של נסיעה במהירות מופרזת, לא ב-10 קמ"ש מעל המותר אלא 60 קמ"ש מעל המותר; כל אותם אנשים שהם פשוט רוצחים, שהם משתמשים בכלי-הרכב שלהם ככלי-נשק, כל האנשים האלה רכביהם יוחרמו; ותהיה חובת מינימום מאסר. הרפורמה הזאת שתושק, אחרי שהיא עברה כבר ועדת שרים לחקיקה, בוועדת הכלכלה בקרוב, בעיני היא מסר חריף שאומר: אנחנו לא מקילים ראש בעברייני תנועה. עברייני תנועה גורמים לאנשים חפים מפשע לשלם בחייהם. לא תמיד יש קשר, לצערנו, אנחנו רואים, בין אשמה לבין היפגעות של אנשים, וחשוב מאוד שהאנשים האלה ידעו שיש מחיר כבד לנהיגה הרשלנית והבריונית שלהם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – זאת נהיגה פחזנית. זאת אומרת, אתה יודע שאתה עלול להרוג אנשים, אבל אתה אפאתי. אתה לא רוצה לרצוח אותם, אבל לא אכפת לך אם הם ימותו. זה לא רשלנות; רשלנות זה שבן-אדם לפעמים טועה. זה פחזנות במובן היותר-פלילי ופשעי שאנחנו יכולים – – – <סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי:> נכון, באמת במדרג העבירות יש גרימת מוות ברשלנות ויש גם הריגה. יש כאלה שבמסגרת הנהיגה שלהם הם הרגו אנשים. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – שהם אפאתים לתוצאות. <סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי:> נכון מאוד. אנחנו נביא את הרפורמה החשובה הזאת לוועדת הכלכלה. בעניין הזה אני רוצה לשבח את השר כץ, שמינה את הוועדה בראשות השופט אביטל חן, משופטי התעבורה המובילים בישראל, שישבה על המדוכה במשך שלוש שנים וגיבשה רפורמה מעמיקה. ישבו שם טובי אנשי המקצוע מכל תחומי הבטיחות, גם ממשרד המשפטים, וגיבשו את הרפורמה הזאת. החקיקה הזאת שאנחנו נוביל במושב החורף הקרוב היא בשורה של ממש בהחמרת ענישה על עברייני כביש. הנקודה השנייה – סליחה? לא שמעתי. <יצחק כהן (ש"ס):> מה עם חינוך בגיל הרך? <סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ציפי חוטובלי:> אתה פוגע בסעיף הבא, זה בדיוק מה שבאתי לדבר עליו. אין שינוי תרבות נהיגה ללא שינוי מעמיק בחינוך. בשנה החולפת נהרגו פי-שניים נהגים צעירים מבשנה שקדמה, וזה נתון שמדאיג אותנו. אנחנו לא רוצים לאבד את הצעירים שלנו בשום מקום, לא במלחמות, לא בפיגועים, אבל ודאי שלא על הכביש. בהקשר הזה אנחנו עובדים כרגע על תוכנית חדשנית עם שר החינוך. שר החינוך שי פירון נתן את ברכתו לתוכנית שתשלב הדמיה של כל מצבי הקיצון שתלמיד בשיעורי נהיגה לא חווה אותם. קודם כול, דברים שהם כמובן אסורים על-פי חוק, נהיגה תחת אלכוהול. אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שהשתתפו היום במיצג החשוב, שדימה דרך סימולטורים את כל אותן בעיות בנהיגה, דרך הסחת דעת, דרך משקפי האלכוהול, שבעצם דימו את מצב הכביש כפי שהוא נשקף בעיני הנהג השיכור, ואותם תלמידים יתנסו ויעברו את החוויה הזאת דרך סימולטורים. הדבר הזה הוא חלק מתוכנית חווייתית, מקורס, למעשה, שיועבר לתלמידי ישראל ויחזק את היכולת שלהם לעבור חוויה רגשית, ולא רק ללמוד באופן תיאורטי בכיתה שזה מסוכן. אז הסמים מסוכנים והאלכוהול מסוכן, בסוף צריך לחוות את המשמעויות של אותם חומרים מסוכנים שפוגעים בשיקול הדעת שלנו בנהיגה. התוכנית החינוכית הזאת היא כמובן חלק ממערך הסברה כולל. בעניין של מערך ההסברה אני מרשה לעצמי לפנות לאזרחים שמקשיבים לנו. אין אזרח בישראל שלא חטא בשליחת הודעת אס.אם.אס במהלך הנהיגה. אני חייבת להגיד שמכת המדינה שממכרת את כולנו היא אותה התמכרות למכשיר הסלולר. מאז שהוזלו מחירי הסלולר, וכולם דיברו על הרפורמה החשובה הזאת – אולי הסלולר נהיה זול, אבל החיים שלנו יקרים ואסור לנו לאבד אותם בשביל הודעת אס.אם.אס או בשביל לראות עוד ידיעה באתר אינטרנט חדשותי או אתר אינטרנט אחר. אסור לנו לאבד את החיים שלנו בגלל זה. ויש יותר מדי אנשים שמקלים ראש בשניות שהעין שלהם לא על הכביש. הם לא מבינים שבאותם רגעים הרכב נוסע ללא נהג, מתקדם עשרות מטרים ללא הנוכחות שלהם, והם מגדילים את הסיכוי שלהם להיות מעורבים בתאונות דרכים פי-ארבעה. 20% מתאונות הדרכים בישראל נגרמות בגלל היסח דעת בנהיגה. הדבר הזה הוא חמור, הדבר הזה הוא מכת מדינה. אנחנו חייבים להיאבק בזה. יש כאלה שמציעים אפליקציות למכשיר, מכשיר הסלולר. אני אומר לכם, קחו את העצה שייעץ הנשיא אובמה לכל פקידי הממשל האמריקני כשהוא נכנס לתפקיד בקדנציה הזאת; הוא אמר: כשאתם נכנסים לרכב תסגרו את מכשיר הפלאפון. מי מכם שמשתמש במכשירי הניווט – כמובן, אנחנו צריכים לדעת גם איך להגיע ממקום למקום, אני לא אחזיר אתכם לימי המפות, אבל כן כדאי מאוד לכוון את אותו מכשיר ניווט כשאתם נכנסים לרכב ולא לגעת בו לאורך כל הנסיעה. הסחת הדעת הזאת היא קטלנית, היא גורמת לתאונות דרכים שגובות חיי אדם מכולם, וזה מאבק הדגל שלנו, המאבק בהיסח הדעת שנגרם משימוש בסלולר. בחצי השנה האחרונה היינו עדים, לצערנו הרב, לתאונות דרכים מסוג חדש, תאונות דרכים שלא מתרחשות בדרכים. הרכב עצמו הפך להיות מלכודת מוות לתינוקות. ראינו משפחות שלמות שחרבו בגלל שילדים נשכחו ברכב. אני לא מדברת עכשיו על ההיבט האנושי הטרגי הנורא; יצא לי לנחם משפחה שכולה, אחד ההורים שכח את הילדה שלו ברכב. מה שחשוב לנו להגיד זה שאנחנו משתדלים מאוד, מעבר להסברה, מעבר לתזכורות ברדיו, אנחנו משתדלים, כרגע מתאמצים לפתח תקן, חיישן שיוצמד לכל כיסא תינוק כדבר שמחויב על-פי חוק. ברגע שהתקינה הזאת תהיה מוכנה, כל הכיסאות שעל-פי החוק הורים מחויבים להכניס לרכב כשהם מכניסים את הילד הקטן לרכב, יהיו בעצם כיסאות שמאותתים על זה שיש ילד ברכב, וכך נמנע את המציאות המחרידה של שכחת ילדים ברכב. אני רוצה לומר עוד כמה מילים על פרויקט המצלמות. מצלמות הכביש זה פרויקט שעובד בכל העולם, בעיקר במדינות אירופה. יש נהגים בישראל שחושבים שזאת הדרך של המשטרה לקנוס אותם ולא אוהבים את המצלמות. אני נגד מצלמות נסתרות. אני חושבת שהמצלמות צריכות להיות פומביות, גלויות, עם שילוט שאומר: שטח אכיפה מוגבר לפניך. המטרה של המצלמות האלה היא סך הכול להראות לנהגים שהם נכנסים לאזור מסוכן – כל אותם כבישים אדומים, הצמתים המסוכנים. הם לאו דווקא אמורים לתפוס אותנו על מהירות. הם אמורים להיות במקומות שבהם יש רמזור אדום שיש אנשים שמשום מה מחליטים לדלג עליו, עקיפה על פס לבן, כל אותן עבירות מסכנות חיים. המצלמות האלה, בסופו של יום, עוזרות לכל האזרחים והנהגים להיות מודעים יותר לתוואי הכביש המסוכן, והן יכולות להציל חיים. מחר תתקיים פגישה עם השר לביטחון הפנים בנושא הזה. אני מאוד מקווה שהפרויקט הזה, שהיישום שלו החל טיפין-טיפין, ייושם במלואו. 300 מצלמות כביש בכל רחבי ישראל. אני חושבת שהעניין הזה של מודעות, הסברה, חינוך, קמפיינים, כל הדברים האלה, זה דבר חשוב. בסופו של יום, משרד התחבורה הוריש לנו שני קמפיינים שכל אחד במדינה שלנו זוכר. כולם זוכרים את "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם", וכולם זוכרים את "מוטב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע". סלוגנים זה דבר נחמד, בסוף כשאנחנו נכנסים לכביש, הרבה פעמים קל לנו להדחיק את העובדה שכולנו יכולים להימצא בסכנת חיים. יש אנשים שנכנסו לרכב ולא חזרו הביתה ליקיריהם באותו יום כי הם היו מעורבים בתאונות דרכים. המספר המחריד של ההרוגים מקום המדינה הוא 31,852 איש שאיבדו את חייהם על כבישי ישראל. אנחנו לא רוצים להרחיב את הסטטיסטיקה הזאת. אנחנו לא רוצים עוד לעמוד כאן בכנסת מדי שנה ולדבר על ירידה ועלייה ומגמות. אנחנו רוצים למגר לחלוטין את התופעה הזאת של תאונות דרכים בישראל. אנחנו נעשה הכול, בוודאי בקדנציה הזאת, שבה יש שיפור אדיר בתשתיות ויש לנו רכבים חדישים, לטפל בגורם האנושי, שהוא הגורם שמכריע בתאונות הדרכים. בסופו של יום, אני אגיד לכולם את מה שאנחנו מתפללים כשאנחנו נכנסים לרכב: "יהי רצון שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום". שיהיו באמת לכולם, בזכות היום הזה, ימים בטוחים בכבישים, ושנצליח באמת להוריד את מספר ההרוגים בכביש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לסגנית השר. תמשיכו בעשייה במשרד התחבורה. <הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10) (ניצול יחסי מרות או תלות על-ידי עובד ציבור), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/520).] (קריאה ראשונה) <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10) (ניצול יחסי מרות או תלות על-ידי עובד ציבור), התשע"ד–2013, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת, הצעת החוק בשיתוף חברי הכנסת, פה, מהבית – חברי הכנסת עליזה לביא, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, דב חנין, יפעת קריב, דוד צור, עמרם מצנע ועיסאווי פריג'. היום, כמעשה שגרה, בהרבה מימי הכנסת, אני בטוחה שכולכם חווים את זה, נפגשתי עם אחת הקבוצות שמגיעות לכנסת לביקור ומבקשות לפגוש חבר או חברת כנסת ולשמוע על הפעילות הפרלמנטרית שלנו. היום נפגשתי עם קבוצת נשים מופלאה וסיפרתי להן על הפעילות שלי. סיפרתי להם שהנה היום עולה הצעת החוק השנייה שלי בנושא הטרדות מיניות; אחת עברה במושב הקודם, והיום עולה הצעה נוספת שלי לקריאה ראשונה. מייד, אבל מייד, כמו שקורה לי הרבה פעמים בקבוצות – אגב, גם מעורבות, לא רק נשים, אבל בקבוצת נשים, נפתח שיח חווייתי של נשים. לפעמים אני אומרת שחבל שאני לא יכולה להסריט, פשוט לצלם ולהראות את זה פה במליאה. פשוט כל אחת התחילה מייד להעלות את חוויות חייה ולהגיד: לי קרה ככה, לי קרה ככה, אני הוטרדתי ככה. שפע הסיפורים, לצערי הרב – הדוגמאות שעולות הן תמיד מדהימות ותמיד מחדשות עד כמה החוק ומערכת המשפט לא מצליחים לסגור על התופעות העצומות שעדיין קורות. כל חוויה היא שונה וייחודית ולא תמיד החוק היבש נותן את המענה. באמת, הצעת החוק הזאת, שאנחנו עומדות ועומדים להצביע עליה, היא תיקון של אחת העוולות המשמעותיות שעדיין מתקיימות במציאות. חוק ההטרדה המינית חוקק לפני 15 שנים. הוא עדיין חדש ועדיין אנחנו מגלות, כל פעם מחדש, איפה באמת הלקויות, איפה באמת החוסרים, איפה צריך לתקן את העוולות או את החוק, על מנת שיצליח לתקן את הניצול שקיים במציאות. החוק עצמו קבע באמת ביחסים שבין מעסיק למועסקת, בין מפקד לפקודה, יחסים של תלות ומרות כיחסים מיוחדים, שבהם גם כאשר מתקיימת מערכת יחסים מינית, צריך לשים סימן שאלה על שאלת ההסכמה: האם הייתה פה הסכמה חופשית? האם באמת אותה אישה או אותו גבר – יש גם הטרדה מינית כלפי גברים, כמובן – האם הם הסכימו וההסכמה שלהם היא אכן הסכמה? כפי שאנחנו אומרים, להבדיל אלפי הבדלות, לגבי קטינים, שגם אם נערה מסכימה, ההסכמה שלה מוטלת בספק מפאת גילה. אז במקרים של הטרדה מינית בעבודה אנחנו אומרים ששאלת ההסכמה מוטלת בספק מכיוון שהיא כפופה לו, עתידה תלוי בו, פרנסתה תלויה בו וכדומה. אנחנו נתקלות במציאות בתופעה שבה לעתים קרובות מדי עובדי ציבור מנצלים נשים אשר תלויות בהם מכוח תפקידם, גם אם אינן מועסקות על-ידם באופן ישיר. שוטרים שמטרידים מפגינות, עובדי עירייה שמנצלים את תושבות עירם, עובדי משרדים ממשלתיים, מנהלי מחלקות בבתי-חולים. כל אלה חייבים לדעת שניצול תפקידם וסמכותם למטרות מיניות הוא לא רק מעשה נקלה ולא ראוי אלא גם מעשה אסור על-פי החוק מרגע שנאשר את הצעת החוק הזאת. אנחנו שומעים בתקשורת לעתים קרובות על עובדי ציבור שהטרידו מינית נשים שהיו תלויות בהם מתוקף תפקידם. התדירות הזאת מבהירה לנו כמה התופעה מדאיגה. בכל מקום שיש בו שררה נפתח פתח מדאיג לניצול. נשים בישראל לא צריכות לחשוש במקום העבודה, אבל הן גם לא צריכות לחשוש כשהן מפגינות או מבקשות מהאחראי בעירייה, שהוא מונופול מבחינתן בנושא, לבטל את החוב שלהן בארנונה. מדי שנה נפתחים למעלה מ-100 תיקים בגין הטרדה מינית בידי עובדי מדינה בכל מיני סעיפים שונים בחוק, מכיוון שעדיין אין סעיף שעוסק בעניין המהותי עצמו. אין לי ספק שאחרי תיקון החוק ייפתחו יותר תיקים ויהיו יותר תלונות ונשים אמיצות נוספות יתלוננו. הצעת החוק הזאת, כמו שאמרתי – – – <נסים זאב (ש"ס):> יש יותר תלונות בשנים האחרונות או פחות? <מיכל רוזין (מרצ):> יש יותר תלונות כי המודעות עולה. זה לא אומר שיש יותר מקרים. אנחנו לא יכולים לומר בוודאות, בכלל בנושא פגיעה מינית, אם יש יותר מקרים מאשר כשאנחנו היינו צעירים או היינו ילדים. יש תופעות חדשות כל פעם. התופעות משתנות ומתחדשות, ואנחנו מקבלים כל מיני מאפיינים שאולי לא היו בעבר. אבל המודעות עולה ולכן יותר ויותר נשים מעזות לפנות למרכזי סיוע, הן מעזות להתלונן. לצערנו המספרים הם עדיין מאוד מאוד נמוכים ועדיין התופעה קורית למכביר. חשוב לומר, הצעת החוק בעצם – עובד ציבור שמטריד מינית, כפי שאומרת הצעת החוק, הוא אינו שונה ממעסיק שמטריד מינית. התנגדות לשניהם עלולה לעלות למתנגדת במחיר אישי כבד, כפי שכבר נוכחנו לדעת, ואסור שנשים בישראל תחושנה במצור, לא במקום העבודה שלהן, ובוודאי לא במפגש שלהן עם עובדי ציבור ומדינה. התיקון המוצע ייתן מענה גם למקרים שבהם לא מתקיימים יחסי מרות ישירים, כגון יחסי עובד-מעביד, אולם בשל מעמדו הציבורי הרם של אותו אדם, יכולת ההשפעה שלו, הקשרים שלו, עוצמת ההחלטה שלו בהליכי קבלת ההחלטות, האם הוא יכול להשפיע על עתידה של אותה אישה או אותו גבר לגבי חייהם – ביטול חוב, סגירת חשבון מים, איפה ילמדו ילדיהם, והרבה מאוד דברים אחרים, כמובן – נוצרת בעצם תלות מהותית, שמצמצמת וממש מנטרלת את יכולת ההתנגדות והתגובה של המוטרדת ושמה סימן שאלה גדול מאוד על נושא ההסכמה. כמובן, אני נשאלת לא פעם: מה זאת אומרת, אז לא צריך להוכיח התנגדות? ודאי שלא מספיק להתלונן. כל תיק כמובן מגיע לבית-משפט ושם דרושה הוכחה. אבל יתייחסו למערכת היחסים הזאת של איש ציבור, עובד ציבור, שמתוקף תפקידו וסמכותו ניצל את אותה אישה, כאילו מתקיימת ביניהם מערכת יחסים של תלות, ניצול, יחסי תלות ומרות כפי שמתקיים בין מעסיק, מועסקת או מועסק. אני מודה לכם ואני מקווה שתתמכו בהצעת החוק. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> מוותר. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חבר הכנסת נסים זאב. יש לך שלוש דקות, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק ראויה, טובה. טוב שחברי הכנסת מוטרדים מההטרדות. השאלה, מה אנחנו עושים באמת כדי למנוע את ההטרדות האלה? אני רוצה לדעת מדוע במדינת ישראל אין קוד לבוש במגזר הציבורי. מדוע לא מחייבים בבנקים, בבתי-ספר, בכל מקום ציבורי, ללכת לפי קוד לבוש? <עליזה לביא (יש עתיד):> מה זה קשור? <נסים זאב (ש"ס):> מאוד קשור. <מיכל רוזין (מרצ):> איך אתה מסביר הטרדות מיניות במגזר? <נסים זאב (ש"ס):> חלק מהעניין של המניעה של אותן הטרדות – צריכים לשמור, פחות או יותר, על אותם כללים שמחייבים נשות ציבור ללכת בצורה ראויה ונאותה. <מיכל רוזין (מרצ):> האם אתה אומר שבחברות החרדית והערבית המסורתית אין הטרדות מיניות? <נסים זאב (ש"ס):> לא אמרתי שלא, ואני אומר שצריכים להיענש. אני לא מדבר על אישה, אני לא מדבר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא. אני שואלת איך – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא באתי להתווכח על החוק עצמו. אני אומר: טול קורה מבין עיניך, וצריכים להסתכל בראייה קצת כוללת ומפוכחת יותר, כאשר מביאים את הנבל הזה, הצלם טוניק, כדי לעשות פה צילומי עירום בים-המלח, נשים וגברים. אז קצת בושה. <אילן גילאון (מרצ):> הסכמנו. <נסים זאב (ש"ס):> הסכמת, אבל אני רוצה לומר לך מה ענה לי בזמנו שר התיירות. הוא אמר שזה מביא יותר תיירים למדינת ישראל. זה מה שהוא ענה לי. אתה לא מסכים, אבל זה מה ששר התיירות ענה לי בתשובתו. אז אני אומר, אם כבר אנחנו כל כך מודאגים, וכדי שבאקדמיה, כפי שאמרה לפני חברת הכנסת שהיא מציעת החוק, ששם יש הטרדות, וכולנו מוטרדים מכל ההטרדות האלה – אנחנו חייבים להסתכל גם על בתי-הספר התיכוניים, ששם יש בנים ובנות, צעירים וצעירות. צריכים לחייב קוד לבוש. שר החינוך צריך להקפיד על כך. ואני אומר לכם, אתם תראו הרבה פחות הטרדות כאשר הצניעות שמחייבת את קוד הלבוש, שזה בעצם נותן את התשובה לכך – אגב, באוטובוסים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור לחוק? <נסים זאב (ש"ס):> אגיד לך מה זה קשור. אתה מדבר על טיפול מניעתי, נכון? אנחנו מדברים ברפואה הרבה פעמים על טיפול מניעתי. כששאלו למה חרדים רוצים לנסוע באוטובוס נפרד, גברים ונשים, או על חלוקת האוטובוס, הוכח מעל לכל ספק – – <אילן גילאון (מרצ):> תתאפק. <נסים זאב (ש"ס):> – – שכאשר יש הפרדה בין גברים לנשים, אין הטרדות מיניות. מה לעשות, אלה העובדות. <מיכל רוזין (מרצ):> עובדתית זה לא נכון. <נסים זאב (ש"ס):> זה נכון. את לא מתמצאת. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מתמצאת טוב מאוד. <נסים זאב (ש"ס):> את לא מכירה. אז מה עם תוכניות התועבה בטלוויזיה? כל התוכניות הזנותיות שמראים פה כמעט כל יום. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו לא בעדן. <נסים זאב (ש"ס):> אתם לא בעדן? אם רוצים למנוע הטרדות, שיפסיקו להטריד את ילדי ישראל, את נערי ישראל, את נערות ישראל. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת נסים זאב, צריך לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תן לו להתפרק. זה בסדר. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מתפרק, תאמין לי. יש לי הרבה מה לומר בסוגיות האלה. ואני חושב שזה גם נושא חינוכי, ולא נסתכל רק נקודתית על איך להרחיב את הענישה – ואני בעד זה. אני בעד שתחמירו כמה שיותר, שתחמירו, אבל להסתכל בראייה יותר רחבה, איך אנחנו יכולים למנוע את ההטרדות האלה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10) (ניצול יחסי מרות או תלות על-ידי עובד ציבור), התשע"ד–2013, בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10) (ניצול יחסי מרות או תלות על-ידי עובד ציבור), התשע"ד–2013, לוועדה לקידום מעמד האישה נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 15, נגד – אין, נמנעים – 15. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> לפרוטוקול. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012> [מס' מ/677; "דברי הכנסת", חוב' כ"ג, עמ' .] <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לסעיף הבא: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012; הצעות חוק, הממשלה, 677. הודעה נמסרה ב-31 ביולי 2013. הנמקת הערעור של סיעות יהדות התורה, מרצ, רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. רשימת הדוברים: חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח. לא רשום אף חבר כנסת אחר. <דב חנין (חד"ש):> אני מייצג את סיעת חד"ש. <היו"ר חמד עמאר:> אתה לא רשום. אני נותן לך. <דב חנין (חד"ש):> ואנא רשום אותי לכל הצעות החוק. <היו"ר חמד עמאר:> לא היית רשום. יש לך חמש דקות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אני מבין שהייתה איזו טעות בתיאום עם המזכירות, אז אני מבקש פורמלית להירשם כנציג סיעת חד"ש לעניין ההתנגדויות לרציפויות. אדוני היושב-ראש, סוגיית הרציפות היא סוגיה מאוד מאוד חשובה בעבודתה של הממשלה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות של הדיון הזה כדי להצביע בפניכם, עמיתי חברי הכנסת, וכדי להצביע בפני הציבור בישראל על בעיה מאוד גדולה ברציפות עבודתה של הממשלה. היום התחלנו בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת את הדיון בהארכת חוק הווד"לים – ועדות עוקפות מערכת התכנון – שהממשלה מנסה להאריך את תוקפו, להאריך את תחולתו, למרות שהמנגנון הזה, כפי שכולנו יודעים, עמיתי חברי הכנסת, לא הצליח להשיג את המטרות החברתיות שהתיימר להשיג; הוא לא הצליח לייצר דירות, הוא ודאי לא הצליח לייצר דירות קטנות – מעט מאוד דירות קטנות – הוא לא הצליח לייצר דירות להשכרה, ובוודאי הוא לא הצליח לייצר דירות להשכרה במחיר נמוך, מה שאנחנו קוראים דיור בר-השגה. למרות כל הדברים האלה הממשלה מבקשת מאתנו להאריך את תוקפו של חוק הווד"לים, וגם להאריך את תחולתו. וכאן אני מגיע, עמיתי חברי הכנסת, לשאלת הרציפות. חוק הווד"לים במתכונתו המקורית, כפי שאושר בכנסת הקודמת, עורר ויכוח וביקורת מאוד קשה. הטענה הייתה שהמסלול הזה, המהיר, עוקף מערכות התכנון, עוקף מערכות האיזונים והבלמים שמערכות התכנון הרגילות מציעות, הוא מסלול שפותח פתח לשחיתות, פותח פתח לאינטרסים, פותח פתח לנדל"ניסטים על חשבון האינטרס הציבורי הרחב. אחת התשובות שנציגי הממשלה הביאו לביקורת הזאת הייתה הטענה – שבסופו של דבר גם התגבשה ונוסחה בהצעת חוק הווד"לים כפי שהועבר אז – שכל המנגנון המיוחד הזה של הווד"לים ישמש אך ורק למערכות הציבוריות. זה יחול על קרקע ציבורית, והיזמים שיוכלו לקדם את התוכניות בערוץ הווד"לי יהיו אך ורק גורמים ציבוריים. לדבר הזה נקבע בזמנו חריג אחד – שהוא, אגב, חריג מוצדק: יישובים ערביים. שם אין כמעט בתוך היישוב קרקעות מדינה, ולכן שם נקבע חריג שמאפשר לקדם תוכניות וד"לים גם על קרקעות אחרות. והנה היום הממשלה באה לכנסת ומציעה להחיל את חוק הווד"לים גם על קרקעות פרטיות. גם יזמים פרטיים יוכלו לקדם את התוכניות שלהם בערוצים המהירים עוקפי מערכת התכנון הרגילה. ואני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת: איפה הרציפות בעבודתה של הממשלה? איפה הרציפות הרעיונית בעמדותיהם של אנשי משרדי הממשלה השונים, שהם היו אלה שבאו ובתשובה על הביקורת ועל הטענות בעניין הווד"לים הסבירו לנו שלטענות האלה אין מקום מכיוון שהחוק הזה מוגבל ויחול אך ורק על קרקעות מדינה ועל יזמים שהם מערכות ציבוריות? היום, כפי שהממשלה מציעה לנו בחוק החדש, זה נפתח לחלוטין – זה נפתח גם לקרקעות, מה שנקרא, מעורבות, שבהן הבעלות הציבורית היא במיעוט, וזה נפתח גם ליזמים פרטיים, שיוכלו לקדם את התוכניות בערוץ הווד"לי במסלולים האלה. והשאלה שמתעוררת מכאן, עמיתי חברי הכנסת, היא השאלה שבה פתחתי: היכן הרציפות בעבודת הממשלה? האם האמת העובדתית השתנתה? האם הגישה המקצועית התחלפה? מה קרה שאותו טיעון שהממשלה ידעה להציג בפנינו בכנסת הקודמת בעת דיוני הווד"לים, התהפך ב-180 מעלות, ומה שהיה אז בלתי אפשרי כדי להיאבק בשחיתות, הפך עכשיו לדרוש וחיוני כדי לקדם תוכניות בנייה בקצב מהיר? עמיתי חברי הכנסת, הסוגיה הזאת אינה סוגיה שולית, ואנחנו כחברי כנסת צריכים להתייחס לעצמנו וצריכים להתייחס למערכת הציבורית ברצינות גדולה יותר. אנחנו לא יכולים לעבור לסדר-היום על התנהגות כזאת, שבה מעלים טיעונים, ולפתע הם נעלמים ומוחלפים בטיעונים ההפוכים לחלוטין. זו איננה דרך התנהלות ראויה. ואני מנצל את הדיון בסוגיית הרציפות כדי לקרוא לממשלה להחיל על עצמה קודם כול דין רציפות, ושנציגי הממשלה, שרי הממשלה, יקראו לפחות, וילמדו את הטיעונים שהם בעצמם הציגו רק לפני כמה חודשים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יעקב אשר. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני מודה לך, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השר אורבך, גם אני רוצה לדבר על הרציפות, שזה באמת דבר שהממשלה דואגת לעשות. אבל אני רוצה לדבר על רציפות אחרת; על רציפות של טקטיקה שהיא לא אידיאולוגיה, ואני מדבר על הרציפות במסע ההטעיה וההסטה – בטי"ת ובתי"ו, שמנסים להטות את דעת הציבור – שעושה באופן שיטתי וברציפות רבה שר האוצר, שהוא יושב-ראש מפלגת יש עתיד, מר יאיר לפיד. היום התפרסם שסיעת יש עתיד הגישה הצעת חוק של ברית הזוגיות. שוב שר האוצר נוקט אותה שיטה, בימים שבהם מפלגתו מתרסקת בסקרים והופכת למספר חד-ספרתי, בימים שבהם אחוז האנשים במדינת ישראל, על-פי הסקר האחרון שנערך, שחושבים ששר האוצר ראוי להיות ראש ממשלה הוא חד-ספרתי גם כן, אבל מתחת לחמישייה הפותחת גם כן, פחות מ-5%. כשאנחנו רואים התנהלות שלומיאלית במינוי נגיד, שבסופו של דבר זו נגידה, ואני מאחל לה הצלחה מכאן; כשאנחנו רואים בריחה של פקידות בכירה מאוד במשרד האוצר, פקידים בכירים במשרד האוצר; כשאנחנו רואים את הדוחות, כל יום, שמראים את מצבו של חלק גדול מאוכלוסיית ישראל; כשלא רואים את האור בקצה המנהרה של המצב הכלכלי; כשאנחנו רואים את כל זה אז אנחנו יודעים, זה מצבנו. אבל כשרואה את זה שר האוצר, וצוות יועציו וצוות יועצי התקשורת שלו, והוא מבין שמצבו לא טוב, הוא שולף שוב את הנשק הישן והטוב, והוא אומר, יאללה, בוא נרקיד קצת את הכנסת, נעלה חוק. ואני יודע, אומר לעצמו לפיד, שזה לא יעבור, כי את הקו האדום הזה הבית היהודי ודאי לא יחצה, וכבר דיברו אתו על זה. הוא יודע את כל זה, אבל הוא אומר: שווה לי רק להעלות את זה, כדי שיהיו עוד קצת שרפה, עוד קצת עשן, ובעשן הסמיך הזה ישכחו את ההתנהלות הבלתי-מקצועית שלי כשר האוצר. שוב יאיר משתמש בנשק ההסתה לצורך הסטת הנושא. ואני רוצה להרגיע את חברי מהבית היהודי, וגם את חברי מהמפלגות החרדיות, וגם את חברי מהקואליציה שמתנגדים לחוק הזוגיות, לברית הזוגיות. ברית הזוגיות – החוק הזה לא יהיה. ליאיר לפיד חשוב יותר, בסופו של דבר, לשמור על ברית הזוגיות שיש לו עם נפתלי בנט, והוא ישמור על זה. אבל על הדרך הוא נותן לו גם צביטה, מביך אותו, כאילו לא מספיק הביך אותו עד היום בהתנהלות שלו. ולכן אני בהחלט יכול להצדיע לשר האוצר יאיר לפיד על הרציפות שהוא מחיל בהתנהלות הקלוקלת שלו. אבל, מר לפיד, העם כבר לא קונה את זה. אי-אפשר כל הזמן לשלוח שנאת חרדים והבערת ויכוחים בין דתיים לחילונים בגלל שאין לך מה להציג בעניין הכלכלי. תודה רבה. ואני רוצה, אדוני היושב-ראש – התחלף לי היושב-ראש בינתיים, אני חושב שלא יכולתי – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אתה יכול להתחיל מחדש. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא יכולתי להתפלל על דבר יותר טוב – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אתה יכול להתחיל מחדש. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – שאני אהיה חבר הכנסת הראשון שיברך את ידידי עתיר המעש, חבר הכנסת הרב אורי מקלב, בישיבה הראשונה שלו כסגן יושב-ראש הכנסת בקדנציה הזאת. אני מאחל לך שתנהל את הישיבות כאן במזגך הטוב וביושרך, כפי שראוי, ואנחנו בסיעת יהדות התורה, דגל התורה, גאים בך. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יעקב אשר – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> – – במיוחד על הברכות ועל האיחולים. אני באמת שמח שהישיבה הראשונה, הניהול הראשון היה תוך כדי הדברים שלך. ראיתי, אני מצטער, אולי קצת הפרעתי לרצף של הדברים ולא הספקתי לשמוע את דבריך, אבל ודאי שיהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות. ומזגי הטוב תלוי, במקרה הזה, גם במזגם הטוב של כל חברי הכנסת. התפקיד יכול לחייב. אם כולם יהיו במזג טוב, אז גם אנחנו נמשיך בצורה הזאת. אנחנו בעצם סיימנו עתה את ההנמקות לערעור על בקשת הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 68) (הטלת התחייבות להימנע מעבירה לאחר ביטול הרשעה), התשע"ב–2012, הצעת חוק מ/677, וההודעה – לצורך הפרוטוקול – נמסרה ב-31 ביולי 2013. אם כך, אנחנו סיימנו את שורת המנמקים, ואנחנו נעבור להצבעה. מי שבעד הוא בעד החלת דין הרציפות, ומי שנגד, הוא מתנגד להחלת דין הרציפות. בבקשה, רבותי, הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד הודעת הממשלה – 3 נגד – 2 נמנעים – אין <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 3, נגד – 2, אבל גם אני מצרף את החתימה שלי, את ההצבעה שלי, אז אני יכול היום להפיל את הבקשה, מכיוון שההצעה שלי – כפי שסוכם, אני לא הצבעתי, בתיאום עם סגן מזכירת הכנסת, מכיוון שעדיין מופיע השם של היושב-ראש הקודם, חמד עמאר. אז אני מוסיף את ההצבעה שלי, וזה נגד. אם כך, הצעת החוק, ההצעה להחיל עליה דין רציפות – לא עברה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> לא התקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> לא התקבל. הבקשה של הממשלה לא התקבלה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ניסיתי לסייע. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> זה לא מקובל בדמוקרטיה. <היו"ר אורי מקלב:> דמוקרטיה זה דמוקרטיה, וזה יכול להיות סימן, רבותי, חברי מהאופוזיציה, זה יכול להיות סימן טוב, התחיל כאן – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> סימן שביום שלישי כולם יצטרכו להגיע להצבעה. <היו"ר אורי מקלב:> כן, לא, אבל יכול להיות שזה סימן טוב, תחילתה של הדרך, מה שמותר לי להגיד על הכיסא הזה. אדוני, אתה הוספת את השם שלי? הבקשה לא אושרה. שלושה נגד שלושה, והבקשה לא אושרה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012;> [מס' מ/717; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' .] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011;> [מס' מ/570; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' .] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012;> [מס' מ/703; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' .] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010;> [מס' מ/504; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' .] <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות> [מס' מ/504; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' .] <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור להנמקות הבאות בבקשות הממשלה להחיל דין רציפות. אדוני סגן המזכירה, אנחנו מדברים על איזה הצעה? אני מתנצל. סעיף 6. אוקיי. הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון והתזונה הנכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012. הצעת חוק ממשלתית 717. חבר הכנסת דב חנין. אני לא מקריא שמות אחרים שלא נמצאים פה, כולל כל אלה שרשומים והם לא נמצאים ונמחקו. המנמק היחיד הוא חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח בברכה אליך. עשית את כל תפקידיך בכנסת בתבונה רבה, בחריצות, בהגינות. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> ואני בטוח שכיושב-ראש הישיבות וכסגן יושב-ראש הכנסת אתה תייצג את כולנו בצורה הטובה ביותר ותעשה את הדברים באמת בדרכך הנעימה, הטובה, העניינית והתורמת. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> אז יישר כוח ובהצלחה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני עד שגם במועצת העיר ירושלים. <דב חנין (חד"ש):> נו, אז בכלל טוב. <היו"ר אורי מקלב:> זהו, זה כנראה בית-הספר שלנו. זה בית-ספר מיוחד. <דב חנין (חד"ש):> יפה מאוד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בוגרי אותו בית-ספר. <היו"ר אורי מקלב:> ועוד בכלל הרשויות המקומיות – ירושלים, תל-אביב, הערים הגדולות. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני הגבלתי את עצמי במסגרת של זמן גם כדי להתחשב בחברי שיש להם טרדות אחרות, אבל גם כדי לעמוד בהתחייבותי ליושב-ראש הקואליציה, שהיה צריך לצאת לכמה דקות. אז אני לא רוצה לדלג על זה, כי בכל זאת התחייבתי כלפיו שאני אדבר כמה דקות. <היו"ר אורי מקלב:> אני נותן לך עכשיו עשר דקות, ובעצם הנמקה על כל ההצעות. <דב חנין (חד"ש):> את כל ההנמקות, את כל ההנמקות ברצף. <היו"ר אורי מקלב:> אחרי זה נעבור מייד להצבעות. <דב חנין (חד"ש):> אם כן, אדוני היושב-ראש, אנחנו עוסקים בסוגיה של רציפות, ואת החלק הראשון של הדיון שלי הקדשתי להיבט מסוים של האי-רציפות בחשיבה הממשלתית ביחס לחוק הווד"לים. אבל לתועלתו של הציבור אני רוצה לעשות איזה סדר במפה המאוד-מאוד משונה של ההתנהלות הממשלתית בנושא התכנון והבנייה. הממשלה מקדמת במקביל כמה מהלכים שהם לא רק שונים זה מזה אלא במובנים רבים הם גם סותרים זה את זה. מהלך אחד הוא המהלך של הווד"לים, שאליו התייחסתי בחלק הראשון של הדיון. מהלך שני הוא מהלך שמקדם שר האוצר, מהלך של ועדת תכנון מהיר, שתפעל בצמוד לאותה מערכת של דיור לאומי שהממשלה מעוניינת לקדם. מהלך שלישי זה התיקונים, הרפורמות הגדולות בחוק התכנון והבנייה – הרפורמות הגדולות בחוק התכנון והבנייה, תיקון 101 ותיקון 102 לחוק התכנון והבנייה. שלושה מהלכים שונים, שלושה מהלכים שלא מתיישבים זה עם זה מבחינה רעיונית, שלושה מהלכים שהממשלה מקדמת בו-זמנית בכנסת ומחוץ לכנסת. <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, רבותי. <דב חנין (חד"ש):> אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני אמרתי שאני מדבר גם כדי לעמוד בסיכום שלי אתך, אז אני רוצה לעמוד בסיכום הזה, אבל בכל זאת שגם אתה תקשיב לדברי. <היו"ר אורי מקלב:> זאת אומרת, אף שהייתה הצעה להתחיל את ההצבעות מייד, בגלל – – – <דב חנין (חד"ש):> כן, כן. אני התחייבתי ליושב-ראש הקואליציה ואני עומד בזה, ואני מתכוון גם באמת להמשיך לעמוד בזה. אני רוצה לחזור לדיון לגבי מערכת התכנון. נקודה שמאוד חשוב להדגיש היא שיש מה לתקן במערכת התכנון. <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, רבותי. <דב חנין (חד"ש):> כשאנחנו מדברים על ביורוקרטיה, כשאנחנו מדברים על הקשיים בסגירת מרפסת, כשאנחנו מדברים על הקשיים – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת מיכאלי – חבר הכנסת דב חנין – חבר הכנסת מיכאלי, חבר הכנסת יריב לוין, אני מציע את הדיונים לעשות או בצד או בשקט. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> כשאנחנו מדברים על סגירת מרפסת, כשאנחנו מדברים על פרגולה, כשאנחנו מדברים על איזו תוספת קטנה, אין שום ספק שיש מקום לקיצור הליכים, להתמודדות עם הביורוקרטיה, להליך קצר, יעיל, פשוט, הגיוני, שהאזרח לא יהיה קורבן של איזה גלגלי שיניים שאף אחד לא מבין אותם. אבל מצד שני, כשאנחנו מדברים על פרויקטים עצומי ממדים שיש להם השלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית, אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו קיצור הליכים. אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו עיגול פינות. אנחנו צריכים להבין שמערכת התכנון היא כלי חברתי ממדרגה ראשונה. החלטות תכנוניות, יש להן השלכות כלכליות, יש להן השלכות חברתיות. ולכן אנחנו חייבים לנהל את מערכת התכנון בצורה ראויה, בצורה שקולה, בצורה מקצועית. <היו"ר אורי מקלב:> סליחה, סליחה, אני מבקש שוב. חבר הכנסת מיכאלי, חבר הכנסת יריב לוין, זה ממש מפריע לדובר. <דב חנין (חד"ש):> צריך לקדם את מערכת התכנון בחשיבה חברתית. למשל, כאשר ברפורמה בתכנון ובבנייה מציעים לנו לבזר את המערכת, ביזור המערכת הוא רעיון מצוין. להעביר סמכויות לוועדות מקומיות? למה לא? כמובן, בצורה מאוזנת. אבל מהצד השני יש גם עוקץ, כי את הסמכויות האלה שכאילו יועברו לוועדות המקומיות אפשר יהיה להחזיר למערכת ריכוזית אחת כאשר הוועדה המקומית איננה עומדת בכל התנאים הנדרשים. ואז אנחנו נגיע, אדוני היושב-ראש, למצב מאוד בעייתי. מערכות תכנוניות בערים עשירות, ברשויות מקומיות עשירות – אדוני יושב-ראש הקואליציה, הנושא של ועדות מקומיות, ועדות מקומיות יכולות להיות עשירות, חזקות, ואז תישארנה אצלן כל הסמכויות התכנוניות. אבל אם מדובר ברשויות מקומיות עניות, אם מדובר ברשויות מקומיות בפריפריה, הסמכויות תילקחנה מהן ותנוהלנה על-ידי המערכת המרכזית. אנחנו נגיע למצב של מערכת תכנון אחת לעניים, לפריפריה, למוחלשים, ומערכת תכנון אחרת לחזקים ולעשירים. כך אנחנו רוצים לראות את מערכת התכנון שלנו? כך אנחנו חושבים שיכול להיראות צדק חברתי במערכת התכנונית שלנו? היבט נוסף של שאלות התכנון הוא כמובן ההיבט הסביבתי. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, מקום מאוד מאוד צפוף. ישראל צפונית לבאר-שבע צפופה פי-שניים מהולנד, שהיא המדינה הצפופה באירופה, ולכן האילוצים התכנוניים שקיימים בישראל גדולים יותר. האילוצים התכנוניים מחייבים אותנו להקפדה גדולה יותר, מכיוון שיש עומס מאוד גדול של דרישות וצרכים על מעט טריטוריה ועל הרבה אנשים. והכי קל כמובן לדרוס את החלשים; הכי קל לוותר על השטחים הירוקים; הכי קל להיכנע ללחצים ולאינטרסטים נדל"ניסטים. זה הכי פשוט. ובדיוק כדי שזה לא יקרה אנחנו צריכים מערכת תכנונית שהיא יעילה, בהחלט, אבל היא גם חזקה, היא גם מקצועית, היא גם רצינית, היא גם אובייקטיבית, היא גם עמידה בפני לחצים. וכל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, נמצאים היום תחת מתקפה באמצעות שלוש הזרועות האלה: גם תיקונים 101 ו-102 מצד אחד, גם הווד"לים מצד שני, וגם אותן ועדות חדשות ששר האוצר רוצה להקים, שעוד אין להן שם אפילו. <היו"ר אורי מקלב:> יגיעו להסדרה או משהו כזה. <דב חנין (חד"ש):> כן, אבל אלה ועדות תכנוניות מיוחדות שיהיו עוד יותר מהירות מהערוץ הווד"לי, כן? אני הצעתי לקרוא להן הוונדלים, שזה אפילו עוד יותר מהיר ועוד יותר נחרץ. <היו"ר אורי מקלב:> מלשון ונדליזם. <דב חנין (חד"ש):> ונדליזם תכנוני. היבט אחד שבו ללא ספק אפשר לעשות שינוי ואפשר לעשות רפורמה הוא ההיבט של מערכת הרישוי, ואני חושב שבמערכת הרישוי יש הרבה הרבה הרבה מה לתקן. יש ביורוקרטיה, יש לפעמים הליכים מיותרים, יש הרבה דרכים שבהן מקשים על האזרחים שלנו בצורה מאוד קשה. אבל גם כאן, בפתרונות המוצעים על-ידי הממשלה יש בעיה. והבעיה היא שגם כאן הממשלה, כמו דרכה בעניינים אחרים, חושבת שהפרטה היא פתרון של פלא. מציעים להעביר החלטות רישוייות וחלק מרכזי מהתהליך הרישויי לגופים פרטיים. גופים של מכוני בקרה פרטיים, שהם ינהלו את הרישוי בעצם, בפועל. הדבר הזה הוא דבר מסוכן ביותר. אנחנו נותנים לגורמים פרטיים – שהיום עובדים אתך, ומחר יעבדו אתו, ומחרתיים יעבדו עם מישהו אחר – את הכוח. אנחנו נותנים להם את היכולת. <היו"ר אורי מקלב:> מדובר על מכוני רישוי כאלה? <דב חנין (חד"ש):> מכוני רישוי. השאלה היא האם אנחנו לא שופכים פה עם המים המלוכלכים גם את התינוק. <היו"ר אורי מקלב:> מכיוון שאתה מאוד פעיל בוועדה הזאת, אני מציע להם ללמוד ממשרד החינוך, שהוציאו את הבקרות, את הפיקוח למכונים פרטיים, כמו "מרמנת" ועוד. ויגידו לך אלה שמשתמשים כמה שזה לא הצליח. <דב חנין (חד"ש):> אכן. אכן. נכון. <היו"ר אורי מקלב:> שלא נחשוב שהמכונים האלה עשו את המהפכה והביאו את הגאולה. ממש לא. <דב חנין (חד"ש):> אכן, אני חושב שזו דוגמה נכונה. ואת הלקח הזה צריך ללמוד. את הלקח הזה צריך ללמוד. אסור להפריט את מערכת הרישוי. צריך מאוד לייעל אותה. צריך לתגבר אותה. צריך לקבוע לוחות זמנים. צריך למנוע שתהליכים ייעצרו לחינם. בהחלט. אבל במערכת הציבורית. המערכת הציבורית חייבת להישאר ציבורית, כי אם אנחנו נפריט את המערכות של הרישוי, אנחנו נפתח פתח ברוחב בלתי אפשרי לצרות ולאסונות ולמחדלים שכולנו נשלם עליהם ביוקר רב מאוד. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להביע בפניכם את דאגותי נוכח המהלכים הממשלתיים בנושא התכנון והבנייה. אני חושב שזה נושא שאנחנו נשוב ונעסוק בו גם מעל במת הכנסת. והם מחייבים אותנו לחשיבה רצינית וכוללת. אין לנו ארץ אחרת, ואם את המקום הזה אנחנו נהרוס, אם על המקום הזה אנחנו נוותר לטובת אינטרסים, לטובת נדל"ניסטים, לטובת לחצים קבלניים כאלה או אחרים, אנחנו לא נוכל לסלוח לעצמנו. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. במיוחד תודה גם על הדברים וגם על העמידה המדויקת בלוח הזמנים. אנחנו נעבור, אם כך, להצבעה. הצבעה על בקשת הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012. הצעת חוק ממשלתית מ/717. מי שבעד, הוא בעד החלת דין הרציפות. בבקשה, הצבעה. אני עדיין לא מצביע. בבקשה, חברים, הצבעה. אני מפעיל את ההצבעה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה מחכה לתוצאות, ואומר: נראה מה יהיה. <היו"ר אורי מקלב:> לא, אחרי ההצבעה אני אגיד משהו גם בעניין הזה. אני חושב שיושב-ראש הקואליציה העיר משהו נכון, אני חושב. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> לא יעזור, אתם עושים דברים שאין להם אח ורע. <היו"ר אורי מקלב:> אתה רואה? חזרה בתשובה. חזרו בתשובה. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 7 נגד – אין נמנעים – 1 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך, התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> יש כאן שבעה בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני מקבל את ההערה שלך, אדוני יושב-ראש הקואליציה, שבנושא הזה כנראה היו תיאומים עם האופוזיציה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> כנראה? אתה שבוע בכנסת, שמביאים ביום שלישי הצעות? זה ברור – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני מבין שאני עדיין באמצע ההצבעה. אני רק רוצה לסכם אותה. ההצעה להחיל דין הרציפות על חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך התקבלה. בעד היו שבעה, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני מוסיף להיות בעד, אז שמונה. אם ככה, יחד עם הקול שלי יש שמונה בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. הבקשה אושרה. אם ככה, אנחנו נעבור להצעה הבאה, בקשת הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7). אנחנו נעבור, כפי שמסוכם, מייד להצבעה. מי שבעד, הוא בעד החלת דין הרציפות. מי שנגד, מתנגד. בבקשה, חברים, הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד הודעת הממשלה – 9 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7), התשע"א–2011, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 9, בעצם יחד עם הקול שלי זה 10, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שהחלת דין הרציפות על הצעת חוק להגנת חיית הבר (תיקון מס' 7) התקבלה. נעבור לבקשה השלישית של הממשלה – להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012; הצעת חוק ממשלתית מ/703. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, חברים. הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 11 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב–2012, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. בצירוף הקול שלי, כמובן. לפיכך אני קובע שבקשת הממשלה להחיל דין הרציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15) התקבלה – סליחה, זו הצעת חוק 703. נכון, 21. מה שהתקבלה זו הצעת חוק ג' בסדר-היום. אני אחזור עליה: הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 21) (תעודות סל וקרנות סל), התשע"ב. הצעת חוק ממשלתית מס' 703. היו בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. עכשיו אנחנו נעבור לבקשה הבאה. זה אותו שם של הצעת החוק, רק תיקון אחר. זה תיקון מס' 15. הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010. הצעת חוק ממשלתית, מספרה מ/504. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, חברים, הצבעה. הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 8 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 9, בצירוף הקול שלי, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שבקשת הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15) התקבלה. נעבור לבקשה הבאה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – על החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות. גם הצעת החוק הזאת ממשלתית, מ/504. אבל בכל אופן היא מפוצלת לשני חוקים. אני אפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד הודעת הממשלה – 8 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות, נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> התוצאות של הבקשה הזאת: בעד – 9, בצירוף הקול שלי, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון מס' 15), התש"ע–2010 – החלק העוסק בשכר המנהל בקרן השקעות משותפות בנאמנות, הצעת חוק 504, ממשלתית, התקבלה. <הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9)> [מס' כ/511; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ג, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור לשני הסעיפים האחרונים של סדר-היום. הראשון בהם הוא הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. את הצעת החוק יציג המציע של החוק, יוזם החוק, אבל גם כממלא-מקום של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, כבוד השר, אני מתכבד להביא בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט שתי הצעות חוק לתיקון סדרי הבחירה של נשיא המדינה ומבקר המדינה. אדוני היושב-ראש, אני אציג את שתי ההצעות יחד. אני אחר כך אעלה כדי לומר באופן פורמלי כמה מילים על ההצעה השנייה – – – <היו"ר אורי מקלב:> אוקיי. בסדר גמור. אבל ההצבעות יהיו שתי הצבעות. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ודאי. ודאי. השאלה אם אני יכול פשוט להציג – – <היו"ר אורי מקלב:> אתה יכול. כן, כן. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – את שתיהן יחד, ואז נצביע. <היו"ר אורי מקלב:> מאה אחוז. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה יהיה הכי טוב. מדובר בשתי הצעות חוק לתיקון סדרי הבחירה כאן במליאה של נשיא המדינה ומבקר המדינה, והן תיקונים: הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) והצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47). <היו"ר אורי מקלב:> אדוני ממלא-המקום, חבר הכנסת יריב לוין, מעיר לי סגן מזכירת הכנסת – – – <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שצריך באופן פורמלי שאני אעלה פעם נוספת. אין בעיה. <היו"ר אורי מקלב:> כן, כדי שההסבר יהיה על כל הצעת חוק. בסופו של דבר זה נכנס לפרוטוקול. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אין שום בעיה. אני אסביר את הדברים ביחס לשתי ההצעות ואני אחזור בקצרה על ההסבר גם בהצעה הבאה. <היו"ר אורי מקלב:> אני מודה לך. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חוק-יסוד: נשיא המדינה קובע את תהליך הבחירה של נשיא המדינה, וחוק מבקר המדינה קובע פרוצדורה זהה להליך הבחירה של מבקר המדינה. המצב הנוכחי הוא שעל מנת שייבחר מועמד בהצבעה הראשונה שמתקיימת כאן במליאה נדרש רוב של חברי הכנסת, ואם לא היה לאחד המועמדים רוב, מצביעים שנית. בהצבעה השנייה מובאים שוב להצבעה כל המועמדים שהיו בהצבעה הראשונה, ושוב נדרש רוב לבחירת מועמד אחד. רק בהצבעה השלישית, אם מועמד אחד לא השיג רוב בשתי ההצבעות הראשונות, עולים אליה שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר, ואז המועמד שזוכה ומקבל את הרוב הוא שנבחר. תכלית ההסדר המקורית הייתה להעניק איזה משנה מעמד לתהליך הבחירה, וגם לשיקול הדעת שמתקיים כאן במליאה, אבל המציאות והנסיבות לימדו שהתוצאה הייתה רק פגיעה בכבודם של המועמדים, כאשר נוצר מצב שגם בסבב השני לא קיבל אף מועמד את הרוב הדרוש של 61 חברי כנסת, ולכן בסופו של דבר נגררו המועמדים לסיבוב שלישי, ונוצרה מין מראית עין כאילו הבחירה היא כמעט בחירה של אין ברירה, כאילו הכנסת אמרה בשתי ההצבעות שהיא בעצם לא באמת רוצה ונותנת אמון באחד המועמדים. אני חושב שהדבר הזה לא הוסיף כבוד לא למועמדים וגם לא לתהליך ולכנסת עצמה. לכן מוצע לתקן ולקצר את תהליך הבחירה בשני התפקידים באופן שבו אם בסיבוב הראשון לא יהיה מועמד שקיבל את רוב הקולות, יעלו לסיבוב השני שני המועמדים שקיבלו את רוב הקולות, ואז כמובן ייבחר בסיבוב השני זה שקיבל את רוב הקולות. כך אני חושב נקיים תהליך שהוא גם יותר יעיל וגם יותר נכון. להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות. אני כמובן מבקש את תמיכת הכנסת בהצעה. הצעת החוק הוגשה על-ידי חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר ועל-ידי. דברי תודה לעושים במלאכה אני אומר, ברשות היושב-ראש, כאשר אני אציג את החוק השני. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יריב לוין. יש אומנם בקשות לרשות דיבור של תשעה מבקשים, אבל אף אחד מהם חוץ ממני לא נמצא, ואני כמובן מוותר על רשות הדיבור. אם כך, אנחנו נוכל לעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9). אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1 – 8 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> כדי שאני לא אפול מהעקבים, תרשום את ההצבעה שלי. <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אני מוסיף גם את הקול של חברת הכנסת גילה גמליאל וגם את הקול שלי, אז ממילא אנחנו עשרה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. ברשותך, אדוני ממלא-מקום יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, אנחנו נעבור לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 9 נגד – אין נמנעים – אין חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בתוספת הקול שלי, בעד – 10, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק-יסוד: נשיא המדינה (תיקון מס' 9) התקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מודה לכל העוסקים במלאכה בהצעת החוק הזאת. כמה שהיא נראית פשוטה, הייתה מלאכה מרובה בהצעת החוק הזאת. <הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013> [מס' כ/511; "דברי הכנסת", חוב' כ"ב, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו מגיעים להצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יריב לוין בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, כפי שאמרתי קודם, בדומה לחוק שאישרנו זה עתה בקריאה שנייה ושלישית לעניין הליכי בחירת נשיא המדינה, אנחנו מבקשים לקבוע בדיוק את אותן הוראות גם לעניין בחירת מבקר המדינה, שבמקום שלושה סיבובי הצבעה כפי שהיה עד היום נקיים רק שני סיבובים. אם לא יימצא בסיבוב הראשון מועמד שקיבל 61 קולות, שני המועמדים שזכו למספר הרב ביותר יתמודדו כאן בסיבוב השני, וזה שייבחר ברוב הקולות יתמנה לתפקיד מבקר המדינה. באופן הזה, שוב, נקצר את התהליך, נייעל אותו, ואני חושב שגם נימנע ממראית עין של פגיעה בכבודו של המועמד ובמידת האמון שהכנסת נותנת בו כאשר הליך הבחירה נגרר ומתפרס על פני שלושה סיבובים. אני רוצה להודות שוב לשותפי לחוק הזה – גם כן חברי הכנסת גפני, מקלב ואשר; להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת דוד רותם, שכמובן טיפל והוביל את הדיונים בחוק; לצוות הוועדה בראשות דורית ואג, מנהלת הוועדה; לצוות המשפטי בראשותה של עורכת-הדין סיגל קוגוט; ואני חושב, אדוני היושב-ראש, באופן משותף לכל צוות העוזרים שלנו השותפים להצעת החוק. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, חבר הכנסת יריב לוין, גם על זה שאתה ממלא-מקום של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ובמיוחד על היוזמה לחוקים האלה. זה אחד מסדרה של חוקים שאתה משנה תקנון – או הצעות חוק שמשנות תקנון או הצעות חוק נוספות שעושות סדר בתהליכים שהכנסת אמורה לעשות ועושה, אם זה בחירת מבקר המדינה ואם זה בחירת נשיא המדינה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013. הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, חברים. הצבעה מס' 11 בעד סעיף 1 – 9 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בתוספת הקול שלי, עשרה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013, התקבלה בקריאה שנייה כפי שהציעה הוועדה. אם כך, אדוני ממלא-מקום יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, נעבור להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 10 נגד – אין נמנעים – אין חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 10, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 47), התשע"ד–2013, התקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. רבותי, הגענו לסוף סדר-היום. אם כך, אני מכריז שהישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום רביעי, כ"ו בחשוון התשע"ד, 30 באוקטובר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:38.>