דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ח ישיבה ע"ז הישיבה השבעים-ושבע של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, י"ז בסיוון התשפ"ג (6 ביוני 2023) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 מזכיר הכנסת דן מרזוק: 3 נאומים בני דקה 4 צגה מלקו (הליכוד): 4 ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): 4 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 5 אבי מעוז (נעם): 6 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 7 עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 8 ציון יום השכול האזרחי 8 חילי טרופר (המחנה הממלכתי): 8 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 10 אברהם בצלאל (ש"ס): 12 אליהו ברוכי (יהדות התורה): 13 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 14 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 16 שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: 17 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023 20 יעקב אשר (יהדות התורה): 20 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023 23 אלי דלל (הליכוד): 23 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי י"ז בסיוון התשפ"ג, 6 במאי 2023. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >> ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 12), התשפ"ג–2023, שהחזירה ועדת הבריאות. מסקנות הוועדה לביטחון לאומי בעקבות הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת עמית הלוי בנושא: נוהלי חקירה משטרתית באירועי הגנה עצמית. כמו כן, אבקש להודיעכם כי בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת, הודיע חבר הכנסת משה סולומון כי הוא חוזר בו מהצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הזכות להיבחר), התשפ"ג–2023, שמספרה פ/3343/25. לבסוף, אני מתכבד להודיעכם כי בהתאם לסעיף 93(ה) לתקנון הכנסת, הודיע לי מזכיר הממשלה, בכתב, כי הממשלה נתנה את הסכמתה לעלות התקציבית של הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה למזכיר הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברי הכנסת, הנושא הראשון על סדר-היום יהיה נאומים בני דקה. חברי הכנסת המעוניינים להירשם מוזמנים להצביע בעד. ההצבעה תתחיל מייד, כעת. עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשונת הנואמים תהיה חברת הכנסת צגה מלקו. בבקשה. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שנה וחצי של עינוי דין, שנה וחצי של שערורייה שמסרבת לרדת מהכותרות. לפני שנה וחצי הואשם והוכפש יעקב דגו, צעיר ממוצא אתיופי, כי התעלל בכלבו. יעקב נעצר ונפתח נגדו הליך פלילי. כפי שנחשף בסרטון מזעזע ממצלמות האבטחה, שפורסם בתוכנית הצינור של גיא לרר, לא רק שלא היו דברים מעולם, אלא יעקב גם נפל קורבן לתקיפה אלימה מצידו של השף טום אביב. התקיפה התרחשה לעיניהם של השוטרים, שעצרו את יעקב באופן מאוד מקומם. למרות שהתיק נגד טום אביב נסגר בהסדר טיעון לפני למעלה מחצי שנה, תיק החקירה נגד יעקב נותר פתוח. פניתי למפכ"ל המשטרה בדרישה חד-משמעית לפעול לסגירת התיק נגד יעקב ולמחיקת הרישום הפלילי באופן מיידי. כמו כן, דרשתי לקבל את התרחשות הדברים וגם להחזיר את כלבו של יעקב מיידית. אני רוצה לומר לך, יעקב היקר, אתה לא לבד. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת צגה מלקו. יעלה ויבוא כעת חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. << דובר >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול פקד את היישוב כסייפה אסון כבד, את משפחת נסאסרה – תאונה בכביש 6, תאונה קשה מאוד. שני אנשים תושבי הנגב, שני צעירים, נהרגו במהלך התאונה הקשה הזאת, ואזרח נוסף מנתיבות. מכאן אני רוצה להשתתף בצער המשפחות ולנחם אותן. (אומר בערבית: אני שולח את תנחומיי למשפחת אלנסאסרה על מותם של שני הצעירים פארס אלנסאסרה וג'יהאד אלנסארה בתאונת המצערת והכואבת הזאת. נוסף על כך אני שולח את תנחומיי למשפחת ההרוג הנוסף מנתיבות, ואני מבקש מהאל ישתבח שמו החלמה מהירה לפצועים.) אדוני היושב-ראש, מכת מדינה, מה שקורה במדינה, בכבישים במדינה. בשנת 2022 הגענו ל-351 הרוגים בתאונות, ושליש מהם הם מהחברה ערבית. המספר הזה משתווה גם למספר הנרצחים בחברה הערבית, ולכן אני חושב שהממשלה צריכה לשים דגש על הנושא הזה ולטפל במה שקורה בכבישים בארץ. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת אלהואשלה, ויש לי הרגשה שהנושא נפל על אוזניים קשובות של חבר הכנסת בועז טופורובסקי, שיאמר את דברו כעת. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. חברי וחברות הכנסת, בהחלט זה נפל על אוזניים קשובות, אבל לצערי, אצל הממשלה זה לא נופל על אוזניים קשובות. לא מזמן היה פיגוע, לפני יומיים. כל המדינה מדברת עליו. נהרגו כבר יותר אנשים בכבישים מאז הפיגוע, וזה לא מזיז לאף אחד. בשבוע האחרון נהרגו 11 איש בכבישים. אני אקריא, ואני מקווה שנציגי הממשלה יקשיבו, ואולי יעשו עם זה משהו. ביום שלישי 30 במאי נהרג רפאל נהרי, תושב הרצליה, בן 34. הוא היה מתנדב בתחנת מד"א בעיר. הוא גם התנדב בזק"א. הוא רכב עם אחיו על אופנוע כשלא היה בתפקיד. עדיין מבררים מה קרה, אבל הוא מת. ביום רביעי 31 במאי נהרגה אישה בת 25 בתאונת דרכים בין אוטובוס למשאית בכביש 77 סמוך למחלף טורעאן. היום היה דיון על רכב כבד. כל אחד האשים מישהו אחר, אבל כולם ישנים טוב בלילה. בהמשך אותו היום נהרג הולך רגל בשנות ה-60 לחייו בבאר שבע כאשר רכב פרטי פגע בו בעת שחצה את הכביש. כמה שעות לאחר מכן נדרס הולך רגל נוסף בן 65 בעת שחצה מעבר חציה. מותו נקבע יומיים לאחר מכן. ביום שבת – אנחנו ביום שלישי, זה לא היה לפני הרבה זמן – 3 ביוני, נהרג רוכב אופנוע נוסף, בן 30, בעת שהחליק במנהרות הכרמל. מוות כואב נוסף באותו היום – אמיר גולן, בן 50, תושב יד נתן, נהרג בהתהפכות כלי שטח מסוג רייזר, כשרכב ליד ביתו. ביום ראשון 4 ביוני – זה היה יום הפיגוע, אם אני זוכר נכון – נהרג רוכב אופניים בשנות ה-60 לחייו בתאונת פגע וברח, זאת אומרת הרגו אותו וברחו. זה היה מערבל בטון בתל אביב. אתמול, יום שני 5 ביוני, נהרג רוכב אופנוע – עוד רוכב אופנוע – בן 46, בתאונה קטלנית סמוך למחלף שרון. דיברנו על דו-גלגלי – דו-גלגלי, גם מדברים על תוכניות ושינויים, אבל בינתיים אנשים מתים. עוד אתמול, שלושה אנשים – בדיוק חבר הכנסת אלהואשלה דיבר על זה – נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6 סמוך לקריית גת, ג'יהאד אימן נסאסרה, פארס מוחמד נסאסרה – הראשון בן 21, השני בן 19 – וגבר בן 50 תושב נתיבות. 11 הרוגים, 159 הרוגים מתחילת השנה, ואני אומר לכם, זה מחדל. והגיע הזמן שאנשים, עובדי המדינה, שאחראים לזה וישנים טוב בלילה כשאנשים מתים בכביש, ישלמו את המחיר. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת טופורובסקי. יעלה ויבוא חבר הכנסת סגן השר אבי מעוז, ואחריו – חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. נאום הנדסת תודעה מס' 88, והפעם על שוויון בכדורגל. בשבוע שעבר, בערוץ 14, סירב גיל ביילין, איש מפלגת העבודה, להודות שיש הבדל בין גברים לנשים ביכולות הפיזיות. אולי, הוא אמר, הגיע הזמן, ב-2023, לערבב את קבוצות הכדורגל בישראל ובעולם ולהכניס לשם נשים. מילא הנדסת תודעה, אבל כזה ניתוק מהמציאות? כעבור יומיים התרחש הניסוי במשחק כדורגל בין קבוצת רקסהאם, קבוצת גברים מהליגה הרביעית באנגליה, לבין נבחרת הנשים של ארצות הברית. לא 90 דקות משחק, אלא 40 בלבד; התוצאה – 12–0, תנחשו לטובת מי. לפני שבועיים, לעומת זאת, בתחרות כושר בחיל האיסוף הקרבי, גדוד לוחמות ניצח גדוד של לוחמים. איך? פשוט נתנו להם פור של 20 נקודות. אז בכדורגל, השיקול היחידי להרכב הקבוצה הוא השגת הניצחון, ובצה"ל? אני שב וממליץ לשר הביטחון ולרמטכ"ל להוציא משיקולי צה"ל אג'נדות זרות ולהתמקד בייעודו הבלעדי: ביטחון מדינת ישראל וניצחון על אויביה. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ואחריה – אחרון הדוברים לפרק זה, חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> זה ממש משפיל לתת עוד 20 נקודות ואז לנצח. טוב, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נאום קול המושתקים מס' 20. ברצוני לפתוח בתנחומים למשפחות שלושת החיילים שנפלו בשבת האחרונה בהגנתם על גבולות הארץ. שלשום השתתפתי בהלווייתה של החיילת הגיבורה ליה בן נון. כל לוויה היא קשה, אך הלוויה שלשום הייתה קשה שבעתיים. נערה צעירה, חיילת גיבורה, שכל חייה פרושים לפניה. זעקות השבר של הסבתא שקברה את נכדתה עוד מהדהדות בראשי. רוצח שפל רצח אותה משום שהיא יהודייה. לא כיבוש ולא הר הבית – יהדותה סימנה את המטרה עבור הרוצח. בכל שבוע אני פה עם אירועי הטרור שהושתקו, והפעם בחרתי לדבר על טרור שונה במעט – טרור ההצתות. בכל שבוע מציתים מחבלים ערבים שרפות על מנת לפגוע בנפש וברכוש. אם לא נקרא לילד בשמו, ואם לא ניתן על כך את הדעת, יהודים ימשיכו לשלם את מחיר טרור ההצתות. כולם כבר מבינים שאין הצתות מקריות ומיהם המציתים, רק שבאמצעי התקשורת הקפידו שלא לספר לנו מי עומד מאחוריהן. בשבוע שעבר כולנו שמענו על שרפה בשילת. באותה שעה בדיוק מחבלים הציתו שטחים סמוך להר עיבל. זו לא הייתה השרפה היחידה באותו שבוע. ביום שלישי שעבר הוצתו שטחים סמוך ליישוב הר ברכה שבשומרון, ושבוע לפני כן הוצת שטח בהר גריזים. מלבד הסכנה של פגיעות בנפש, ומלבד זיהום האוויר, מדובר בפגיעה אנושה בחקלאים – הן בחקלאות החי והן בחקלאות הצומח. כמו תופעות דומות אחרות, אם נתעלם מהתופעה, היא לא תיעלם אלא רק תתעצם, ממש כמו אש בשדה קוצים. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לגברתי. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה. << דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. ביום חמישי אמורה להתחיל חגיגה של ספורט, סדרת גמר הפלייאוף וליגת הכדורסל בין קבוצת הפועל תל אביב למכבי תל אביב, אבל את החגיגה הזאת החליט לעצור אדם אחד בשם שמעון מזרחי. על דעת עצמו הוא החליט לא להעביר כרטיסים לקהל החוץ, לאוהדי הפועל תל אביב, והעלה כל מיני טענות הזויות, וכל זה בניגוד מוחלט לתקנון איגוד הכדורסל ולמינהלת הליגה. משחק בלי קהל הוא לא פתרון, הוא בעצם חלק מהמחלה. אם מכבי לא מסוגלת לארח את המשחק במגרש הביתי, אפשר להעביר אותו לאולם אחר, כמו לכאן, בארנה. אני קורא לשר הספורט להתערב באופן מיידי ולהורות שהמשחק לא יתקיים כלל אם ימנעו את כניסת הקהל של הפועל תל אביב. אני קורא לאיגוד הכדורסל להכריז על הפסד טכני של מכבי תל אביב אם אכן שמעון מזרחי ימנע את קיומו של המשחק. המלחמה הזאת נגד אוהדי הספורט בצורה כזאת, ובכלל – אסור לתת לה יד, והיא נפסדת. שמעון, שחרר את הכרטיסים. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אני מודה לך, חבר הכנסת עופר כסיף. << נושא >> ציון יום השכול האזרחי << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אני מזמין את חבר הכנסת חילי טרופר לפתוח את הדיון בנושא הבא על סדר-היום, והנושא הוא ציון יום השכול האזרחי. חבר הכנסת טרופר, בבקשה, עד חמש דקות לרשותו של אדוני. << דובר >> חילי טרופר (המחנה הממלכתי): << דובר >> כבוד היושב-ראש, השר, חברי כנסת, משפחות יקרות ואנשי עמותת "יקיר לי", עברנו את היום הזה יחד, ואני חושב שהייתה שם בעיקר כמות עצומה של כאב, אבל גם הרבה תקווה שסוף- סוף יראו אתכם, יכירו בכם; יקיריכם כבר לא ישובו, אבל לפחות שלא תרגישו לבד. כי מעבר לכאב, הדבר שאמרתם היום שוב ושוב הוא שאתם מרגישים לבד. המוות הוא חלק מהחיים, והזמן שאחרי המוות הוא חלקם של החיים – אלה שנותרו שכולים וכואבים, אלה שאיבדו את יקיריהם בדרך זו או אחרת. במדינת ישראל, ידועת הקרבות והמאבקים, יש מקום מיוחד למי שנפלו במהלך הגנה על המולדת בזמן שירות צבאי ובפעילות מבצעית. חללי צה"ל מקבלים את הכבוד הראוי להם, ואין על כך עוררין. ב-75 השנים שבהן אנו חיים על חרבנו נדמה לעיתים שכאבן של משפחות חללי כוחות הביטחון מאפיל על כל דבר אחר. אך אף שבהנצחה אולי יש היררכיה, לאבל ולכאב אין. בוודאי שבשכול הצבאי יש ממד לאומי, ואילו בשכול האזרחי לרוב מדובר בממד אישי, אך אובדן הוא אובדן וכאב הוא כאב. בעולם המושגים הישראלי קיים השכול הלאומי, עם הזיכרון, הטקסים, מעגלי התמיכה, הליווי והסיוע. בעיסוקינו התמידי בשכול הלאומי אנו מוצאים שבלי כוונה נדחק הצידה השכול האזרחי, שגם הוא מלא בכאב עצום. מעגל השכול כולו, זה הכולל בתוכו גם את השכול הלאומי וגם את האזרחי, הוא עצום, ובתוכו נמצא כמעט כל העם היושב בציון. ברור לי, אם מידע אישי ואם מתוך היגיון, שרובנו המתכנסים כאן היום, אם לא כולנו, כבר ידענו אובדן ואבל. כבר איבדנו קרובי משפחה למחלה, לתאונה, גם לזקנה, כי אופן המוות של האהובים עלינו אינו מקהה את הכאב. אחד המנהגים המבורכים, הרגישים והחברתיים ביותר בדת היהודית, אשר במקרה היא סוציאלית כל כך, הוא מנהג השבעה. המשפחה האבלה נעטפת בדאגה ובאהבה של חברים וקרובים. אבל ביום שלאחר השבעה, ביום השמיני, כל המשפחות השכולות כולן קמות למציאות איומה וכואבת, מציאות שבה הן חולפות ליד החדר שלעד יישאר ריק, יושבות ליד השולחן שלעד ייוותר חסר, פונות למי שהיה עד לא מכבר אדם חי ואהוב ואיננו. להלוויות היקרים לנו מגיעים רבים מספור. במהלך השבעה יימלא הבית מנחמים שיקלו ולו במעט על הסבל. עם תום השבעה עולים לקבר, וכל הזמן הזה אנו מוקפים באנשים ובדאגה לשלומנו ולנפשנו. אך ל-30 כבר מגיעים פחות מנחמים, ולאחר מכן מה? המנחמים הלכו – האבל נשאר. במדינת רווחה שערכי היהדות לנגד עיניה עלינו לתת את הדעת גם על מי שאיבדו את יקיריהם לסרטן, למחלות לב ולכל הנסיבות הטרגיות שבהן אובדים חיים. עלינו ללמוד כיצד לעשות זאת בלי לחוש כי אנו מקילים, חלילה, בכבודם של חללי כוחות הביטחון, כי אבל אחד לא בא על חשבון אבל אחר. השכול נמצא תחת שם אחר, אבל הכאב הוא אותו כאב והטרגדיה היא אותה טרגדיה. כל הורה אשר ימצא את עצמו זועק את המילים הנוראות מכול: "בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני", יישא עימו את הכאב כל הזמן עד סוף ימיו. חובתנו שלנו כאזרחים, כחברים, כבני משפחה ובעיקר כמקבלי החלטות, היא לתת את הדעת על השכול האזרחי במדינת ישראל. אל לנו להשאיר את הדאגה, את התמיכה במשפחות הללו רק לקרובים אליהן, וגם לא רק ליוזמות אזרחיות מבורכות, כגון עמותת "יקיר לי", החותרת לתת מענה לשכול האזרחי ולהעלות את המודעות אליו. חובה עלינו לבחון כיצד אנחנו יכולים לסייע, אילו מערכות תמיכה ביכולתנו להציע ואיך אנחנו יכולים לומר לאבלים כי אנו מכירים באבלם. היום הזה, המצוין בכנסת ישראל לראשונה, הוא, בתקווה, צעד ראשון בדרך חשובה וארוכה זו. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לחבר הכנסת טרופר. אני מקדם בברכה, כמובן, את המשפחות השכולות הצופות בנו כאן מלמעלה ביציע, וכמובן גם את אלה שצופים בנו מרחוק. תנוחמו מהשמיים. הדובר הבא יהיה חבר הכנסת ניסים ואטורי – להחליף? הדובר הבא, חבר הכנסת בועז טופורובסקי, מוזמן לעלות לדוכן אם הוא מעוניין, לא חובה. מעוניין – בבקשה, עד חמש דקות לרשותו של אדוני. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. נכבדיי השרים, חבריי חברות וחברי הכנסת, משפחות השכול, כבן למשפחת שכול אזרחי, חשוב שנייה להסביר מה זה שכול אזרחי, כי אנחנו יודעים מה זה שכול ביטחוני – אנשים שמתים על הגנת המדינה, הגנת המולדת; אנשים שחייהם נגדעו באמצע, והמשפחה שלהם לעד תספר איך בגופם הם הגנו על המדינה, הצילו את המדינה. מערכת הביטחון תספק להם – בצדק – מעטפת ראויה הלאה, לאורך כל חיי המשפחה, תמיד תלווה אותם. אנחנו תמיד גם נראה את זה בטלוויזיה, נראה את ההלוויות הצבאיות, וכולנו ניתן להם כבוד, ולעד יהיה כבוד סביב המוות שלהם. שכול אזרחי הוא שכול ללא תכלית. זה אנשים שמתו לא בשביל להגן על המדינה, הם לא מתו למען איזושהי מטרה. אז נכון, המדינה אולי לא שלחה אותם לאיזושהי פעולה שגרמה להם למוות, או שהם לא שירתו את המדינה תוך כדי המוות שלהם, אבל עדיין, למשפחה – כאשר בן משפחה נהרג, נפטר, מת, בין שזה ממחלה, בין שזה מתאונת עבודה, בין שזה מתאונת דרכים, החיים לעולם לא יהיו אותו דבר. גם החברה מסביב – לפעמים היא מחבקת בשבעה, אבל אחר כך קשה לפעמים להבין. אין את המדינה שתומכת, אין את המערכת שכל הזמן סביבה, אין אפילו את חלקת הקבר המיוחדת הזו שבה מרגישים כבוד כשנכנסים ויודעים שלמוות הייתה איזושהי תכלית, שאנחנו כאן הרבה בזכות הקורבן של אותו אדם. שכול אזרחי הוא שכול שקורה בדרך כלל בהפתעה גמורה. לפעמים זה אחרי מחלה ארוכה וממושכת, אבל אלה שמתו בתאונה, אם זה באתר בנייה ואם זה בתאונת דרכים – בדיוק הקראתי כאן קודם בנאום שלי את 11 התאונות הקטלניות; היו קצת פחות תאונות, אבל היו 11 איש שנהרגו בתאונות דרכים – המוות הזה הוא מוות שלא שומעים עליו יותר מדי בחדשות. אולי שומעים כותרת. לא רואים את אלפי הנשים והאנשים עם המדים שבאים ויורים לאות כבוד בבית העלמין. ואחר כך, כשהמשפחה חוזרת לחיים, אם אפשר לקרוא לזה חוזרת, זה כבר לא אותו דבר. השירות הפסיכולוגי שהם מקבלים לא מספיק. יש – משרד הרווחה מנסה לתמוך, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שמקבלות משפחות השכול הצבאי. אין מספיק קבוצות תמיכה. לפעמים גם מתביישים לדבר על זה. לפעמים המשפחות נהרסות ולא ממשיכות, ופשוט חייהן הם טרגדיה אחת הולכת ונמשכת ואף אחד לא יכול להציל אותן. אז נכון, לפעמים המשפחות מתגברות על זה, ונותנים ערך לאותו שכול, עוזרים, בונים ומנסים שאותו שכול לא יקרה לאחרים סתם, אבל הכול זה איזשהן יוזמות פרטיות. המדינה, לדעתי, וגם מניסיון, לא עושה מספיק. אני חושב שתפקיד המדינה הוא לתמוך, לתת ייעוץ פסיכולוגי, ייעוץ רגשי, קבוצות תמיכה, ללוות את אותה משפחה שלא יודעת איך להתמודד לפעמים אם אב המשפחה, אם המשפחה, הבן, הבת, הנכד, הנכדה – יום אחד הם קיימים ויום אחד הם לא קיימים. והם מנסים להסביר, לחפש סיבות, אמונה, לא יודע מה, אבל זה לא משנה את אותה עובדה לאבא ולאימא שיש להם ילדה בת 14 שיצאה לבלות ולא חזרה מעולם, והם לא יודעים איך להמשיך את החיים הלאה. 350 איש בממוצע נהרגים רק בתאונות דרכים מדי שנה. אמרתי לכם, 158 נהרגו מתחילת השנה. על שלושה איש שנהרגו בפיגוע איום ונורא לפני שלושה ימים או יומיים כל המדינה מדברת, ובצדק. ילוו אותם, יחבקו אותם. זה לא יספיק, אבל בצדק יעזרו להם, ייתנו להם טיפולים, ייתנו להם תקציבים וקצבאות. בצדק. אבל מאז נהרגו ארבעה אנשים בדרכים. אף אחד לא יודע את השמות שלהם חוץ מהמשפחה והחברים. אף אחד לא יטפל בהם, אף אחד לא יעזור להם, אף אחד לא יבוא ויספר להם שהם מתו למען איזושהי תכלית ראויה. אלה שנסעו בכביש 6 ומתו, מתו בגלל חוסר תשומת לב, לא בזכות זה שהם הגנו על המדינה. הבחור שהחליק באופנוע במנהרות הכרמל, החליק ומת, המשפחה שלו תצטרך להתמודד עם זה הלאה ללא עזרה וללא תמיכה. יש לי הצעת חוק – שר הרווחה מכיר אותה – שאמורה להעלות את התמיכה, לטפל קצת יותר באותן משפחות שחוות מה שנקרא "שכול אזרחי". אני רואה שהזמן נגמר, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להגיד כאן לממשלה – ויש כאן שר רווחה, שר פנים, ואמור להיות גם שר בריאות – זה לא ייפתר ככה סתם. אסור לנו לתת לאותם אנשים שמתו בשכול אזרחי להיות שקופים. אסור לנו לתת למשפחות להתגבר על זה לבד. יש כאן כמה אנשים דתיים; מדינת היהודים, אמרו. חלק מהיופי שלנו כמדינת ישראל זה שאנחנו משפחה אחת גדולה, אנחנו יודעים לעזור אחד לשני כשצריך. אני אומר לכם כאן: אנחנו שכחנו את אלה שנפגעו בשכול האזרחי. הגיע הזמן שנזכור אותם, נוקיר אותם ונהיה לידם תמיד, לא רק בשעת אסון. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> חבר הכנסת אברהם בצלאל, בבקשה. << דובר >> אברהם בצלאל (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, השר הרב מרגי, חבריי חברי הכנסת, משפחת השכול – בשנה האחרונה ידענו הרבה שכול. רק בשבת נרצחו, לצערנו, שלושה חיילים בגבול מצרים. לפני שבוע נרצח יהודי ביישוב חרמש. קודם לכן ידענו פיגועים קשים ואיומים: האימא והאחיות לבית משפחת די, ה' ייקום דמן; הפיגוע הקשה בדיזינגוף בתל אביב, בצומת הערבה, שורה של נרצחים בחווארה והרשימה עוד ארוכה. משפחות רבות נוספו אל משפחת השכול. אך מהי משפחת השכול? ובכן, חברים, לא קל לומר את זה, אבל לא כל שכול נחשב לחלק מהמשפחה הזו, לצערנו. מהצד השני של מפת העצב נמצאות משפחות כואבות שאיבדו את יקיריהן שלא במסגרת זיכרון מוגדרת, והן אינן מחזיקות סיפור לאומי גדול. אתם פה, למעלה, חלק מהמשפחות האלה. אני מדבר על משפחות השכול האזרחי. בכל משפחה כזאת יש זוג הורים שכולים, אחים, אחיות ומשפחה מורחבת המתמודדים עם חסרונו של בן או בת המשפחה שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות מגוונות – תאונה, מחלה או כל סיבה אחרת, שלא נדע. לצער כולנו, נפטרים בכל שנה מגיל לידה עד גיל 40 אלפי ילדים, נוער וצעירים, ומשאירים אחריהם הורים, אחים, משפחה. למשפחות האלה אין מענה, ולו בקבלת טיפול רגשי. כך או כך, היקירים אינם בין החיים, ובור הכאב המשפחתי שנוצר בלכתם לא מכסה את עצמו. יקירי הנפטרים נותרים לבדם. אין להם יום זיכרון חם להתכסות בו, והם אינם מוכרים כנפגעי שכול. הם אינם מקבלים באופן רשמי את הסיוע הנדרש, מהפן הכלכלי ועד הפן הפשוט יותר, הכולל תשומת לב והכרה בכאב. מסתובבים בינינו מאות אלפי הורים ואחים שחוו אובדן של יקיריהם ממחלות וכל אסון טרגי. הכאב הוא אותו כאב, לא חשוב אם המוות היה פתאומי או שהייתה דעיכה ממושכת. לא טבעי שהורה קובר את ילדו. חובה עלינו, חברי הכנסת, וחובתה של הממשלה, להתאחד סביב המטרה החשובה הזו ולשים את המחלוקת בצד, כי השכול לא רואה ימין או שמאל. אני רוצה לומר תודה מעל במה זו לפיני וברוריה רבינוביץ' היקרים, הוריה של דסי, זכרה לברכה, שנמצאים איתנו, שאחרי האובדן הכואב והקשה שחוו הקימו את עמותת "יקיר לי", ובמשך שנים מכתתים את רגליהם כדי להעלות את המודעות לנושא הכאוב והחשוב הזה. בזכותם אנו עומדים כאן ומציינים את שבוע השכול האזרחי בכנסת. תודה לכם. חובתנו היא לעמוד לצד המשפחות היקרות, וכך נעשה, בעזרת השם. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אליהו ברוכי – אינו נוכח; סליחה, סליחה, לא ראיתי. << דובר >> אליהו ברוכי (יהדות התורה): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, הגמרא אומרת: "אגרא דבי טמיא שתיקותא". כך, בארבע מילים, מסכמת הגמרא במסכת ברכות את השכר של בית האבלים: "אגרא דבי טמיא" – השכר של מי שהולך לשם – "שתיקותא" – השתיקה שלו. למעשה, זה פירוש חז"ל לצמד המילים המוכר "אין מילים". זאת ההרגשה כשבאים לדבר על היום המיוחד שהכנסת מציינת היום. היינו צריכים, כל אחד בתורו, לעמוד פה ולשתוק, לשתוק ולשתוק. אנחנו יודעים את הזכות הגדולה שיש לאדם העוסק בתורה ובגמילות חסדים, איזו דרגה גבוהה זו. חכמינו זיכרונם לברכה מוסיפים עוד קריטריון – קריטריון שאנחנו רגילים לומר עליו "לא עלינו", אבל מי שכבר נגזר עליו לעבור את האסון הזה, כדאי שידע. חז"ל אומרים כך: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו, נמחלים לו כל עוונותיו. הקביעה הזאת של חז"ל רלוונטית לעולם השכר, העולם הבא, אבל לא רק; אני חושב שיש בה כדי לתת לנו הצצה לעוצמת הכאב שהקובר את בניו מרגיש כאן, בעולם הזה. אין לנו יכולת להבין, יש לנו רק הצצה. בשילוב המיוחד של גמילות חסדים ו"קובר את בניו", אני רוצה לספר סיפור אחד, סיפור אחד שהוא מייצג. הרי אנחנו מכירים לא מעט דמויות מופת בקרב אזרחי ישראל שלקחו את האסון הפרטי שלהן והפכו אותו למעצמה של חסד לזולת. בנימין אשר בריף, זיכרונו לברכה, בנם של שוקי וחני, למד בישיבת מיר ברכפלד בעיר מודיעין עילית. כשהוא התבשר על כך שחייו עוברים להתנהל בבית החולים, הוא בחר להפוך ממאושפז למתנדב. הוא ידע לנגן בגיטרה, וגיטרה במחלקות בית החולים – כל אחד יודע – היא מוצר רפואי. בני הצטרף למתנדבים של עמותת "רחשי לב" וניגן יחד איתם למאושפזים במקום; הוא הרי כבר נמצא שם. הסיפור הזה של בני נגמר בברוך דיין האמת, אבל לדרגה הגבוהה של ה"קובר את בניו" שאליה הגיעו הוריו, יש גם את דרגת העוסק בגמילות חסדים. באותו מקום בדיוק, באותה מצווה בדיוק, בחרה משפחתו של בני להפוך את המספד למחול. כל מי שנכנס לבית החולים שיבא יודע על מה אני מדבר. אין לנו יכולת להבין. כאמור, לפי מה שחז"ל אומרים לנו, אין לנו יכולת בכלל לדבר, השכר שלנו הוא לשתוק, אבל יש לנו יכולת ואפילו חובה ללמוד ממשפחת השכול, ויש לנו המון מה ללמוד מכם. בשורות טובות. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> אמן, תודה רבה. חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, סגנית שר האוצר, בבקשה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> כללי הטקס פה אומרים חבר כנסת, ואחר כך זה – בממשלה אתם אחרי זה. חברי כנסת. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת וכמובן משפחות אהובות, "בשביל המכוסה חצץ דק נשמעו צעדים חרישיים של מגפיים נגררים הלוך ושוב – – – אט-אט הצעדים הפכו איטיים יותר מחמת העייפות שתקפה אותה – – – מעולם לא הייתה כאן, ולכן לא ידעה היכן לחפש – – – חלפה כרבע שעה שבה המשיכה בדרכה, תוך שהיא מנגבת את דמעותיה בשרוול חולצתה, כאותה ילדה קטנה ללא ממחטה – – – לפתע נתגלו לעיניה מלבנים העשויים שיש. טורים-טורים, גדלים שונים. חלקם מכוסים ירוקת, אבק ולכלוך, וחלקם נראים נקיים ומהוקצעים. 'אולי זה כאן?' שאלה את עצמה, מרפרפת בקריאה מהירה על פני השמות החרוטים. לא, לא ייתכן, אני צריכה לחפש במקומות חדשים יותר, הרהרה לעצמה. התאריכים הרשומים כאן הם ישנים, מלפני 20 ו-30 שנה. מעניין מה קרה לאותן המשפחות מאז. כיצד המשיכו את חייהן? כיצד התגברו על הטרגדיה שפקדה אותן? מה הייתה הסיבה למותם? מי ליווה אותם בדרכם האחרונה? כיצד היו נראים היום, לו נשארו בחיים? היו נישאים? מקימים משפחות?" "אבל מה זה בעצם חשוב. לשגות בדמיונות שווא, במציאות אוטופית, זהו דבר שמעולם לא הועיל לאיש. ואולי מוטב כך? אולי כך נמנעו מהם חיי סבל? האם צריך לחיות בכל מחיר? במוחה חלפו הרהורים רבים – – – הזיכרונות היכו בה במלוא עוצמתם – החל מהשבוע המטלטל שעבר מעת הביאה אותו לבית הרפואה, ועד בשורת האיוב של הרופאים, עת עמדה בפניהם שבורה וכואבת, ממאנת להאמין, מקווה להתעורר מחלום הבלהות שבו היא נמצאת. זוכרת היא את הגוף הקטנטן העטוף בטיטול והמוטל על המיטה הענקית, מכוסה בצינורות, מחובר לכל מכונה אפשרית, מורדם ומונשם. הציפייה מורטת העצבים עד למשמע הצפצוף האחרון והסופי, שלאחריו הופיע קו ישר אחד, קו האין-חיים – – – להלוויה היא החליטה לא ללכת. לא הייתה מסוגלת לצרוב בזיכרונה את הגופה הקטנטונת, העטופה בלבן, מורדת אלי קבר לעולמי עולמים – – – החיים שבו, פחות או יותר, למסלולם", אולם עתה הגיעה העת להתפנות לאובדן, לעיבוד האבל והשכול שילווה אותה עד יומה האחרון. "היא הייתה חייבת להיות חזקה, למרות שמבפנים היא הרגישה עצמה שבורה לרסיסים. בבית חיכו לה בעל וילדים נוספים, הורים מבוגרים ועבודה שחייבה אותה לעטות פנים שמחות – – – החוזקות החיצוניות, שלעיתים היו מעושות ומלאכותיות, חלחלו אט-אט פנימה, והפכו את נפשה המיוסרת למעוז חזק, למבצר איתנים – – – באותו הבוקר היא קמה עם החלטה אמיצה לפקוד את הקבר, וכך מצאה עצמה משוטטת בשבילי בית העלמין, מחפשת את המלבן הקטן, שעבורה יהיה סגירת מעגל. ולבסוף מצאה." כך כתבה על עצמה מיכל גזבר, שאיבדה את בנה אבישי זיסר, זכרו לברכה. אבישי נפטר מתחליף חלב צמחי לתינוקות של חברת רמדיה ביום פטירתה של רחל אמנו, י"א במרחשוון תשס"ג, והוא בן חודשיים בלבד. גילוי נאות: אחיו של אבישי, אחיה זיסר, שנולד לאחר פטירתו, הוא סטודנט בלשכה שלי. אז תודה אחיה על השיתוף והפתיחות, ותודה למיכל, וכמובן תודה למשפחת רבינוביץ', פיני וברוריה, על כל העשייה שלכם. שכול – מהו שכול? בספר שמות פרק כ"ג מבטיח הקדוש ברוך לבני ישראל: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". רש"י מפרש: "מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה משכלה". מספר פעמים נוספות בתנ"ך מוזכרת המילה "שכול" דווקא בהקשר של בעלי חיים, בהתייחס לחיות המאבדות את גוריהן. כך למשל אומר יעקב ללבן בספר בראשית לאחר שעזב את ביתו: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו". לפני שהרגו, אמר שמואל הנביא לאגג מלך עמלק: "כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". אם ננסה למתוח קו בין מרבית הפעמים שבהן מוזכרת המילה שכול, נמצא שכוונת הכתוב במתן מילה מיוחדת דווקא לאובדן של הורים את ילדיהם היא הדגשת העובדה כי מדובר במקרה החורג לכאורה מסדרי הטבע. לא כך אמור להיות; הורים אינם אמורים להביא לקבורה את צאצאיהם, ואחים אינם אמורים להתמודד עם אובדן טרגי. איש אינו יכול להבין מהו שכול אם לא חווה זאת. שלא נדע. כנבחרי ציבור בפרט וכחברה בכלל, תפקידנו הוא להעניק כלים ואמצעים שיסייעו בבניית חוסן נפשי. חוסן נפשי איתן מסייע בהתמודדות עם כאב. כאב אפשר להדחיק, אולם אי-אפשר למחוק. יש לטפל בו ולדבר עליו כדי שלצידו יוכלו החיים החדשים להימשך. בתקציב הנוכחי הביאה הקואליציה תוספת של מיליארדים למערכת הרווחה ולמערכת הבריאות. חלק מן התוספת הזו הוקצתה לצמצום התורים לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה ולשיקום השירותים במסגרת הקהילה, ש"זכו" להזנחה מתמשכת. משפחות יקרות – ואני מסיימת – חברים יקרים, שום דבר לא ירפא את הכאב, אבל כן, עלינו החובה לתמוך יותר. הצטרפתם בעל כורחכם למשפחה שאליה איש אינו חפץ להצטרף, למשפחת השכול. כמי שפועלת שנים רבות בתחום בריאות הנפש, אני ערה למצוקות העומדות בפני מי שמתמודד עם קשיים רגשיים ונפשיים, על אחת כמה וכמה קשיים הנגרמים כתוצאה מאובדן כה קשה. התוספות הנוכחיות הן רק ההתחלה. אמשיך לפעול ולעשות ככל יכולתי כדי לסייע, ולו במקצת, בהתמודדות עם הכאב, כמובן, יחד עם חבריי השר יעקב מרגי ועם שר הבריאות, וכמובן, כולנו נעשה את המרב כדי שיהיה אפשר לשאת כאב כל כך עצום. תודה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> ברשות אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברשותכן, משפחות השכול היקרות והאהובות, לצערי, אני יודעת שכול מהו – הוא פגע בי ובמשפחתי. אחרי אירוע כזה, התחושה היא שהחיים נגדעו, לא יוכלו להימשך. הכאב פשוט קשה מנשוא, או, כמו שהרגשתי, שהעולם שינה את צבעו ולא ניתן להביט לעבר דבר כפי שהבטתי לפני כן. עם כל הקושי העצום, ישנם שני דברים מרכזיים שמסייעים: הידיעה שהמוות היה חלק ממטרה נעלה והתמיכה וההכרה של הסביבה. כמה חודשים לאחר ששולי נרצח, הצטרפתי לקבוצת תמיכה של אלמנות. בקבוצה הזו נפגשתי עם אלמנות מכל סוגי השכול. מתוך הקבוצה נוצרה לנו קבוצה קטנה כזאת של שלוש חברות. היינו שתי חברות ממשפחת השכול, ממשפחת הטרור, וחברה אלמנה מתאונת דרכים, שהתמודדה בהתמודדות בלתי נתפסת. היינו בנות אותו גיל בערך, כמעט עם אותן התמודדויות, אבל ההבדל היה ניכר. אני זוכרת שהגעתי לעובדת הסוציאלית בביטוח הלאומי, וככה, הקשר היה מאוד מאוד קרוב, ושיתפתי אותה ואמרתי לה: תקשיבי, אני לא יכולה להביט כמה הבדל, כמה סבל, כמה התמודדות יש לאישה, לחברה הזאת שלי. העובדת הסוציאלית שלי אמרה לי משפט שאני לא אשכח אותו כל החיים. היא אמרה לי: לימור, אני אומרת את זה בכאב, אבל במדינת ישראל צריך לדעת איך לחיות, אבל יותר מזה – לדעת איך למות. ובאמת, המשפט הזה כל כך הדהד וליווה אותי אחר כך גם בקשר עם אותה חברה. ההכרה והתמיכה החברתית של הסביבה נותנת כוחות חיים, ולא רק לי – אני רואה את זה במפגשים רבים כשאני נפגשת עם משפחות שכולות. עמנו היקר והנפלא יודע להעריך ולהוקיר את ההקרבה והמסירות למען העם והארץ. הוא מכבד ומוקיר את המשפחות הללו. נכון, הצער הוא עצום, וזהו חיסרון שאיננו יכול להתמלא לעולם, אך בחיבוק חם יש תמיד משהו מרפא, משהו שמעניק כוח. לעומת זאת, שכול אזרחי הוא שכול לכל דבר ועניין, אלא שיש לו פחות יחסי ציבור והכרה. שכול אישי זהו שכול של אדם פרטי – או משפחתי, משפחה שאיבדה את היקר לה בנסיבות טרגיות – אלא שיש לכך פחות הד ציבורי, וכל משפחה מוצאת את עצמה מתמודדת עם הכאב שאין מילים לתאר את עוצמתו בלי תמיכה ציבורית, כמו שאנו יודעים כל כך לתת בשכול הלאומי. מוות בגלל תאונת דרכים, מחלה קשה, הפרעות אכילה קשות או עקב טראומה – בכולם המוות הוא אותו מוות, וכולם זקוקים ליחס, חיבוק, תמיכה והכרה. אין שום הצדקה למוות מתאונת דרכים. תחושה של הורה שבתו התאבדה בגלל חרם חברתי או מתה מאיבוד משקל בגלל הפרעות אכילה היא תחושת החמצה ותחושת אובדן שאין שום נקודת נחמה להתנחם בה. אין פה "למען העם והארץ", אין תחושת סולידריות חברתית. כיום הגופים העוסקים בשכול אזרחי הם גופים פרטיים. הסיוע למשפחות הללו הוא על ידי יוזמות פרטיות דוגמת עמותת "יקיר לי" לזכרה של דסי רבינוביץ', שהוריה מובילים את אותה עמותה, וכדוגמת "תנועת אמיצים". גופים אלה מובלים הרבה פעמים על ידי אנשים יקרים שחוו על בשרם את השכול, את הכאב והאובדן, והם שמובילים, מתוך מסירות ובהתנדבות. אין כל ספק שנדרשים גופים נוספים העוסקים בסוגיה המצערת הזו, ובעיקר גופים ממשלתיים. היום הזה קודם כול מעניק להם את ההכרה, ההכרה בשכול הזה על ידי החברה ומנהיגיה. היום הזה הוא גם הזמן להעלות את המודעות לצרכים של נפגעי השכול האזרחי, לקבל התייחסות מהחברה ולייצר מערכי תמיכה מסודרים. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. משיב – יעקב מרגי, שר הרווחה והביטחון החברתי. בבקשה. << דובר >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, סגנית השרה, משפחות יקרות. << קריאה >> סגנית שר האוצר מיכל מרים וולדיגר: << קריאה >> השר. << דובר_המשך >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << דובר_המשך >> סגנית השר, נכון. את יודעת, עם השיח המגדרי – הסתבכנו, בקיצור. עד שהמוח מתרגל למשהו. אני מתלבט בין לנאום את הנאום הפרוטוקולי לבין לדבר מהבטן או מהלב, כי הנושא הזה לא זר לי. אני הכרתי את פיני, והיום פיני, אני רוצה להגיד לך, אם אפשר לומר "בשעה טובה", ואם אפשר לומר גם את הביטוי – אני אשאל את זה – שזה יום חג, יום מכונן. אני אסביר לחבריי למה. את פיני הכרתי בעקבות אירוע משפחתי לא פשוט. הייתי אז שר לשירותי הדת בישראל. יש אירוע טילים על באר שבע, ובמוצאי שבת אחד האחיינית שלי חוזרת, יוצאת מבאר שבע לכיוון לנתיבות. בדרך – טיל גראד, פגיעה ישירה, עם הרוג אחד, קטוע רגל אחד ואלמונית. מקפיצים אותי כל המשפחה. הפצועה, בדרך כזאת או אחרת, ברוך השם, ברמה קלה. אני עומד עם מנהל בית החולים – אני מוקפץ לבית החולים – הוא לא מספר לי כלום. הוא אומר: יש אלמונית אחת. כמעט ויתרו עליה. בחסדי השם יתברך – אני לא רוצה לומר את מספר הניתוחים, אבל זה עובר את שתי כפות הידיים, ומעל קרוב לשנתיים של אשפוז ושיקום – ברוך השם, היא היום אם לארבעה, גרה בנתיבות. האיש הראשון, הבן אדם הראשון שהפיח תקווה בהורים, במשפחה, שצץ מאיזה מקום כלשהו כמלאך, היה פיני רבינוביץ'. הוא העניק את הפחת החיים, את תקוות החיים, את הליווי. גם אם היית שמה עכשיו צי של עובדות סוציאליות ליד המשפחה, זה לא דומה. מאז אני התחלתי "לסבול" מפיני. יחד ניסינו – ואני מתבייש, פיני; מצד אחד אני מתבייש, מצד אחד אני שמח, כי כשאני הייתי בצד הזה כח"כ, ניסיתי וניסיתי להביא זאת לתודעה, ניסיתי להבקיע את סוגיית החקיקה, והינה, זה מתגלגל למשמרת שלי כשר הרווחה. הנושא לא זר לי ולא זר למשרד הרווחה, כי כפי שציינו כאן, אנחנו יודעים לתת מקום של כבוד לשכול – מדינת ישראל למודת אתגרים והתמודדויות ויודעת לתת מקום של כבוד לשכול, למשפחות השכול הצבאי, השכול מנפגעי פעולות איבה; היא יודעת לתת, ונכון, וטוב שכך. היא יודעת לתת את המענה לנפגעי תאונות דרכים, לנפגעי המתה, והייתי שותף לחלק מהחקיקה וכתיבת התקנות. יש שכול שמתקבל כמובן מאליו כדרך העולם. מה לעשות? מחלות ידועות. אבל אף אחד לא נתן דעתו שהמשפחות האלה עוברות משהו, שהילדים בבית הזה עברו טלטלה, שמישהו צריך לתת להם טיפול ייחודי. אפשר לומר, הרי לכאורה לשכות השירותים החברתיים ברשויות המקומיות אמורות לתת מענים לכל מיני מצוקות, אבל מענה ייחודי, טיפול הוליסטי, זה אינטרס שלנו כחברה, אינטרס שלנו כמדינה. אנחנו יודעים לייצר את המענים האלה. אני מבין שיש הצעת חוק שגם מתגלגלת לפתחי. הכי קל לבוא ולומר: תעלה את זה. זה הגיע אליי היום לשולחן. אמרתי: אני רוצה לשבת עליה. אני לא אוכל לסרב לה, פיני, אל תדאג, אני לא אוכל לסרב לה. במקרה הזה אני לא יכול לומר: מה שרואים מכאן לא רואים משם. אני אומר לכם, כן, היום, משפחות השכול האזרחי, מה שרואים מכאן כן רואים מכאן. אני מאמין, וצריך לעשות זאת, אבל נעשה זאת בשום שכל, כי במגרש שלי, על שולחני, יש הצעות חוק שעברו כאן בבית הזה והתגלגלו לפתחי, וקשה ליישם אותן – א. כי לא יועד לזה התקציב, וזה לא המקרה, אני אדע למצוא את התקציב; ב. כי לא ניתן מענה למשבר כוח האדם הטיפולי שאנו חווים בחברה הישראלית. זה משבר שהיה ידוע אבל לא טופל. יש מצוקות רבות במחלקות, יש תזוזה של מקצועות הרווחה לתחום הקליני, יש לנו תת-איוש במחלקות. זה על שולחני, ואני מקווה שעד ועדת שרים לענייני חקיקה הקרובה נמצא את המענה וזה יאושר. אנחנו נעשה זאת. ואני אומר לך, פיני, ולמשפחות היקרות: אנחנו לא עושים טובה. אתם האנשים שמוכיחים לנו פעם אחר פעם: אנשים טובים באמצע הדרך זה לא רק מילות שיר, זו מציאות, מציאות חיים. דווקא בתקופה הזו, שבה אנחנו אוהבים להלקות את עצמנו ורואים הכול שחור, הכול מטושטש, הכול תחת ערפל סמיך, יש הרבה נקודות אור בחברה הישראלית. מי שלא מכיר אותן, שיבוא אליי ליום עבודה, שיהיה צמוד אליי ליום עבודה אחד כדי להבין מה חוזקה של החברה הישראלית. אנחנו, לצערנו הרב – אני לא רוצה לומר "עם המזוכיזם"; אולי זה סולם ערכים גבוה, אני אלמד זכות – עם סולם הערכים הגבוה שלנו אנחנו אוהבים להלקות את עצמנו, אבל יש לנו הרבה במה להתגאות. יש הרבה מה לתקן. יהיו ויכוחים – לא נורא, מה קרה? מקושיה לא מתים, את זה הגמרא אמרה. נישאר בקושיה. מה קרה? נחלוק, שלא יהיה משעמם פה. אתם רוצים להיות כמו במדינות סקנדינביה? משעמם בחדשות שם. אז בסדר, הגזמנו, לא לכזה אני מצפה, אבל יש נקודות אור חיוביות בחברה הישראלית, ואתם ושכמותכם, ושירבו כמותכם, תאתגרו אותנו. התפקיד שלנו הוא לנסות לעשות כמה שיותר טוב, ואנחנו ניתן, בעזרת השם, ביום הזה, ביום החג הזה שלכם, כי אני יודע, פיני, כמה שנים אתה פה כמחזר על הפתחים – אני אומר לך איך אנחנו הרגשנו – לפעמים גם כזבוב טורדן פה. אבל כל הכבוד לך, והצלחתם. באמת, לקחת את הטרגדיה האישית שלך, נקרא לזה, והפכת אותה למפעל חיים תרתי משמע, מפעל חיים שלך ומפעל שמפיק חיים, יפיח חיים באותן משפחות שעברו טלטלה רגשית לא פשוטה ולא קלה. לצערנו הרב, הייתם שקופים, אבל אני לא מצר על כך. יש תהליכים דינמיים, כך האנושות עובדת, והגיע הזמן. אין דבר שאין לו מקום ואין לו שעה, וזה המקום וזו השעה. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. << הצח >> הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/958).] (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> נעבור לנושא הבא – הצעות חוק מטעם הכנסת בקריאה ראשונה. הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023. מציג חבר הכנסת יעקב אשר. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – חילי, אל תלך, עוד דקה. אני רוצה להצטרף – האורחים שנמצאים ביציע, זכיתי היום לשבת איתכם כמה דקות, ואני רוצה קודם כול להצטרף לדברים הללו שנאמרו כאן ולהודות קודם כול לחילי טרופר, שהוא יוזם היום הזה והדבר הזה. אתם בחרתם להנציח את זכר היקירים שלכם בעשייה חברתית, ותפקידנו, כמו שאמרתי לכם היום בבוקר, הוא להנציח אותם בעשייה חקיקתית של עזרה לאותן משפחות שבאמצע החיים חטפו מכה שזעזעה אותן לגמרי. מתוך המכה הזאת, התפקיד שלנו – ואנחנו נהיה מגויסים לעניין – הוא למצוא את הפתרונות ולסייע לכל משפחה ומשפחה שעברה אסונות כאלה, ושלא תעבור יותר. אדוני היושב-ראש, אין משהו יותר – אתה משוחרר, חילי. באמת, משמיים, אני גם מגיש עכשיו את הצעת החוק לקריאה ראשונה שבעצם מדברת על חוק מיסוי מקרקעין. זה נשמע כאילו זה איזה חוק תשתיתי, נדל"ני, אבל הוא מדבר על רכישת דירה עבור ילד יתום, ילד שהתייתם מאחד מהוריו. ואדוני היושב-ראש, היום אנחנו מתקנים עוול, מתקנים עיוות, אל מול אוכלוסייה שחוותה אסון, משפחה שחוותה אסון משפחתי ואישי. אנחנו מתקנים את העוול הזה, ואני אסביר על מה אנחנו נצביע עוד מעט. המצב היום, אדוני היושב-ראש, הוא שבחוק מיסוי מקרקעין החוק מכיר בהורה וילד עד גיל 18 כתא משפחתי אחד לעניין מיסוי מקרקעין. ואולם, במקרים שבהם דירת מגורים נרכשת עבור ילד יתום מאחד מהוריו מכספי הירושה של ההורה הנפטר או מתרומות שנאספות לשם הבטחת עתידו הכלכלי – אותה משפחה שבה האבא או האימא, חלילה, נפטרו, והם רוצים להבטיח את עתידו של ילדם בהמשך הדרך להגיע לדירה, והם רוצים לרכוש דירה עבור הילד עוד היום, כשהוא צעיר, מתחת לגיל 18 – על פי החוק, במקרה כזה, זה נקרא תא משפחתי אחד, ועליהם יחול מס רכישה בגובה של עד 8% במדרגות כאלה ואחרות. זה נחשב לרכישת דירת מגורים נוספת של התא המשפחתי, למרות שכל מטרת הרכישה הזאת היא לא לצורך עסקי ולא לצורך השקעה, אלא לצורך שמירה על עתידו של היתום בגילים צעירים, מתחת לגיל 18. ממילא במצב היום חלו שיעורי המס החלים על רכישת דירה שאינה דירה יחידה, ולא ניתן פטור ממס שבח במכירת הדירה הזאת. בהצעת חוק זו מוצע לקבוע כי החזקה שלפיה רואים רוכש וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים כרוכש אחד לא תחול אם מדובר בילדים יתומים מאחד ההורים. הוראה זו תחול הן לענייני מס רכישה והן לענייני מס שבח. אנחנו קיבלנו גם את האישור קודם וגם הוכרז כאן, מעל בימת הכנסת, על האישור של הממשלה על כך שאין מניעה לאשר את זה מבחינת – – << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> זה בהסכמה, נראה לי. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> – – הצעת חוק תקציבית. הממשלה תומכת בזה. וכאן, הדבר הזה, אדוני, זה תיקון עוול גדול מאוד, שלא לקחו בחשבון את זכויותיו או את הרצון הזה של לבוא ולדאוג לילד בהמשך החיים. החוק הזה, אדוני היושב-ראש, מבקש לעשות דבר אחד, פשוט ככל שהוא יישמע, והוא להכיר בכך שילד יתום הוא ילד יתום, שאין לו אבא או אימא, ובמקרה הזה, בתיקון הזה שאנחנו עושים, אנחנו המחוקקים, אנחנו חברי הכנסת, נהיה האבא והאימא שלהם. אנחנו נדאג להם לעתידם; אנחנו נדאג שלא יצטרכו לשלם מס על כך שדואגים לעתידם של הילדים, כשאבי המשפחה או אם המשפחה נלקחו לעולם שכולו טוב והם נשארו במצב שלהם. בדיונים שהתקיימו בנושא בוועדת הכספים נטען על ידי רשות המיסים כי יש נוהל שאמור להסדיר את הפטור ממס למקרים מעין אלו, אלא שהתברר בפועל שבמהלך כל השנים יש מקרים רבים שנופלים בין הכיסאות, ובלא מעט מקרים, כשהגיעה המשפחה ורוצה לרכוש את הדירה – והצטרפו אליהם גבאי צדקה כאלה ואחרים, קופת העיר ואחרים, שבאים לעזור לאלמנה או לאלמן בשלב הזה של החיים – התברר שהם היו צריכים לשלם, ואכן גם שילמו, מס רכישה או מס שבח במקרים הללו. יושב-ראש ועדת הכספים הרב גפני קיים כמה דיונים בנושא הזה. היינו שם בדיונים האלה, לא מעט דיונים, לא מעט צעקות שהיו שם על פקידי האוצר, על רשות המיסים, על כך שצריך לגמור את העניין הזה ולעבוד לפי הנהלים, ולא לחייב את הילדים הללו ואת המשפחות שלהם במס הזה. זה לא עזר, ולכן אנחנו הגענו לחקיקה. זו הצעת חוק שכבר הגשתי בכנסת הקודמת, בכנסות הקודמות. ואני רוצה באמת להודות קודם כול לצוות לשכתי, ובמיוחד לעו"ד יהודה כהן, יועץ החקיקה שלי. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכספים ולחבר הכנסת ינון אזולאי, שנמצא איתנו כאן, שביחד עמלו על העניין הזה לא מעט, ובסופו של דבר הצלחנו להגיע לחקיקת החוק הזה, שיזמתי ביחד עם חבר הכנסת הרב גפני. אני רוצה להודות ליושב-ראש הקואליציה ולמשרד האוצר, לשר האוצר ולצוות שלו, שאישרו את הדיון היום למרות הסתייגויות כאלה ואחרות שהיו בהתחלה של האוצר, וגם להודות לפקידי האוצר, שבסופו של יום צריכים להבין דבר אחד: הכסף הזה שנגבה מאותם יתומים הוא לא כסף ששווה מיסוי, הוא לא כסף שעליו צריך לקחת מס רכישה, והדברים הללו יתוקנו היום בהצעת החוק הזאת. כמו שאמרתי, זה תיקון עוול גדול מאוד. ואני פונה אליכם, חברי הכנסת: כפי שתמכתם בחוק הזה פה אחד בקריאה הטרומית, תתמכו בבקשה גם עכשיו בקריאה הראשונה, ובקרוב מאוד נביא אותו גם לקריאה שנייה ושלישית. בזה אנחנו עושים את חובתנו למען האנשים החלשים. אנחנו יודעים איזו זכות זאת ואיזו עזרה גדולה זאת כשעוזרים ליתומים. אלו הזכויות שלנו, זאת העבודה שלנו, ובעזרת השם, נמשיך לעשות אותה למען כל תושבי מדינת ישראל. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מבקש להצביע בעד החוק. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> טוב שאמרת. היינו מתבלבלים. תודה. תודה רבה. יש כאן רשימה ארוכה של דוברים, יש כאן 66 דוברים שנרשמו. האם יש מישהו באולם שרוצה לשאת דברים? כולם מוותרים? תודה רבה. אגב, יש פה גם אנשים שנמצאים בחו"ל. אז אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו מצביעים על החוק. אני חוזר על זה: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023. אנחנו נעבור להצבעה. אני מבקש מכולם לשבת במקומות. הצבעה. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> אפשר להצביע? << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> עכשיו אתה יכול. תלוי מה פסקת נגדי בוועדת האתיקה, או בעדי. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 7 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023, לוועדת הכספים נתקבלה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> שבעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מודיע שהצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 101) (רכישת דירה עבור ילד יתום מאחד מהוריו), התשפ"ג–2023, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכספים להמשך דיון והכנה לקריאה שנייה ושלישית. אז זה עבר לוועדת הכספים. << הצח >> הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023 << הצח >> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/956)]. (קריאה ראשונה) << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> נעבור לנושא הבא – הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023, של חבר הכנסת אלי דלל. יציג אותה חבר הכנסת אלי דלל, בבקשה. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מטרת הצעת החוק היא לייעל את תהליכי התכנון והבנייה. בסעיף 18 לחוק התכנון והבנייה נקבע כי ועדה מקומית ברשות מקומית אחת תקים ועדת משנה לתכנון ובנייה אשר תהיה מוסמכת לדון בנושאים שבסמכות הוועדה המקומית, ודין החלטותיה כדין החלטת הוועדה המקומית. בנוסף, נקבע כי כל החלטה של ועדת המשנה תישלח לכל חברי הוועדה המקומית ולנציגים בעלי הדעה המייעצת, וכל אחד מהם רשאי לדרוש בכתב שיתקיים דיון חוזר במליאת הוועדה המקומית בעניין שבו דנה ועדת המשנה. הסדר זה מוביל לעיתים לעיכוב בעבודת הוועדה המקומית, ולעיתים הדרישות האמורות אף נעשות מטעמים שאינם ענייניים אלא כדי לעכב את יישום ההחלטה. לשם ייעול תהליכי התכנון והבנייה בוועדות המקומיות מוצע לקבוע כי רק שני חברי ועדה מקומית או יותר יוכלו לדרוש קיום דיון חוזר כאמור. כך יפחת החשש משימוש לרעה בהסדר. מוצע להותיר על כנו את ההסדר המתיר לנציג בעל דעה מייעצת לפנות בדרישה כאמור. בדרך כלל הנציג של שר האוצר או של ועדת התכנון יכול בעצמו להגיש בקשה בנושא. בסעיף 2 ובסעיף 19 לחוק קבועות הוראות לעניין ועדה מקומית המורכבת מכמה רשויות מקומיות – מה שנקרא ועדה מרחבית – ובין היתר, מוחלות על ועדה כזאת הוראות סעיף 18(ז) לחוק. מוצע להחיל את ההסדר המוצע בסעיף 1 גם על ועדה מרחבית בשינוי זה: בוועדה מרחבית שאחד מחבריה הוא נציג יחיד של הרשות המקומית, יוכל גם הוא לדרוש לקיים במליאת הוועדה המרחבית דיון חוזר בהחלטת ועדת משנה. ההצעה הזאת באה לייעל את התהליכים, ולפי מה שאני יכול להעריך כיושב-ראש ועדה מקומית שניהלתי בנתניה במשך שנים רבות, דבר כזה יכול לחסוך לפחות שלושה עד ארבעה חודשים במתן היתר. תודה רבה לחברי הכנסת וליושב-ראש הכנסת, וכמובן – להצביע בעד. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> להצביע בעד, אוקיי. אני אמרתי שאני אצביע מה שאתה אומר לי. טוב שאמרת. יש כאן רשימה ארוכה מאוד של דוברים. האם מישהו באולם המליאה רוצה לדבר? לא. בסדר גמור. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023, של חבר הכנסת אלי דלאל. הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> שישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מודיע שהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 142) (דיון בהחלטות ועדות משנה), התשפ"ג–2023, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להמשך דיון לקראת קריאה שנייה ושלישית. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי י"ח בסיוון התשפ"ג, 7 ביוני 2023, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה לכולם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:12. << סיום >>