דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ז' ישיבה פ"ג הישיבה השמונים-ושלוש של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, כ"ג בכסלו התשע"ד (26 בנובמבר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 5 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 5 באסל גטאס (בל"ד): 6 אראל מרגלית (העבודה): 7 חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 8 יעקב מרגי (ש"ס): 8 ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 9 איתן כבל (העבודה): 11 קארין אלהרר (יש עתיד): 13 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 13 דב ליפמן (יש עתיד): 14 איציק שמולי (העבודה): 15 רונן הופמן (יש עתיד): 16 מירי רגב (הליכוד ביתנו): 16 דב חנין (חד"ש): 17 שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 18 עפו אגבאריה (חד"ש): 18 רות קלדרון (יש עתיד): 19 נחמן שי (העבודה): 21 עליזה לביא (יש עתיד): 22 אילן גילאון (מרצ): 23 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 23 אלעזר שטרן (התנועה): 24 שמעון סולומון (יש עתיד): 25 הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013 25 עליזה לביא (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה): 26 מיכל רוזין (מרצ): 29 הצעות לסדר-היום 30 ציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים 30 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 30 מרב מיכאלי (העבודה): 32 עליזה לביא (יש עתיד): 36 מיכל רוזין (מרצ): 37 עפו אגבאריה (חד"ש): 39 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 41 חנין זועבי (בל"ד): 44 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 46 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 48 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 56 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 56 הצעות לסדר-היום 56 ציון היום הבין-לאומי למניעת האובדנות 56 היו"ר אחמד טיבי: 56 אברהם מיכאלי (ש"ס): 57 שמעון סולומון (יש עתיד): 59 נחמן שי (העבודה): 60 שרת הבריאות יעל גרמן: 62 אברהם מיכאלי (ש"ס): 65 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 66 אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת): 66 הצעות לסדר-היום 66 דוח משרד הבריאות על פערים ברכישת שירותי בריאות 66 דב חנין (חד"ש): 66 דוד אזולאי (ש"ס): 69 היו"ר אחמד טיבי: 74 שרת הבריאות יעל גרמן: 76 עפו אגבאריה (חד"ש): 79 שרת הבריאות יעל גרמן: 82 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ג בכסלו התשע"ד, 26 בנובמבר 2013, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת עמרם מצנע וקבוצת חברי הכנסת. הצעת ועדת הכנסת לתיקון סעיף 62 לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יום שלישי, נאומים בני דקה – לצורך ההרשמה אני מפעיל את ההצבעה. נא להצביע. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועל מנת שסגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת אחמד טיבי, לא יפריע למהלך ההצבעה, אני מזמין אותו להיות ראשון הדוברים בנאומים בני דקה. בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> וואי, וואי, וואי, גם אני רוצה. פספסתי את ההצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, כן, תכף נוסיף אותם לרשימה. בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, מזה שנים רבות עיוורים במדינת ישראל מקבלים תעודת עיוור. לאחרונה הופרט כנראה השירות הזה, והנושא תקוע, והעיוורים לא מקבלים תעודת עיוור. וכאשר העיוור לא מקבל את התעודה הזאת, גם הקצבה שלו נחסמת, הוא לא מקבל אותה. לכן אני מבקש ממך, מבקש מכולנו, לעשות הכול כדי להחזיר את השירות הזה, שיהיה יעיל יותר. כנראה, בגלל ההפרטה, השירות הזה נפגם. יש מקום וצורך חיוני דחוף להנפיק תעודות לעיוורים במדינת ישראל, כדי שיזכו בשירות החשוב הזה ובתגמולים כחוק וכדין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טיבי. אני מזמין את חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, בשבוע האחרון, מ-19 ועד 26 בנובמבר, היו ארבע תאונות קטלניות, ובהן נהרגו ארבעה בני-אדם. ביום ראשון, 24 בנובמבר, נהרג ילד בן 11 בהתהפכות רכב ביישוב חורה, סמוך לבאר-שבע. בתאונה נפצעו ארבעה ילדים נוספים בני 11–15. אתמול היה יום נורא בדרכים, נהרגו בו שלושה בני-אדם בשלוש תאונות קטלניות: מאיר סולומון, הולך רגל בן 83, נהרג מפגיעת פגע-וברח ברחוב מורדי-הגטאות בראשון-לציון. מותו נקבע במקום. נעצר חשוד, אך על הפרשה הוטל צו איסור פרסום. יורי פולנסקי, רוכב אופניים בן 69, נהרג מפגיעת משאית בכביש 40 בכניסה לבאר-שבע, סמוך לצומת גורל. יוסי חותם, רוכב קטנוע בן 55, נהרג מפגיעת רכב ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב. בנוסף לאלה, ביום ראשון, 24 בנובמבר, מת מפצעיו צעיר בן 20, תושב אזור בית-שאן, שנפצע בתאונה בתחילת החודש בכביש 71, סמוך לקיבוץ גבע. בימים אלו נדונה בוועדת הכלכלה הצעה לתיקון תקנות התעבורה. לפי ההצעה, ברישיון רכב שעובר תאונת דרכים יצוין הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהתאונה. תיקון זה ימנע רכישה, ללא ידיעת הרוכש, של רכבים שבהם יש סכנה לנוסעים, ובכך יציל חיים. אני מברך על התיקון, ואני מקווה שהוא יפחית את מספר הרכבים הלא-בטיחותיים והמסוכנים על הכביש. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טופורובסקי. כאמור, חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זו הפעם השלישית שאני עומד כאן כדי לציין כישרון גדול, בחור צעיר, פרופסור לכימיה, ערבי בשם אשרף בריק – אולי חלק מכם ראה את הכתבה עליו בערוץ 10 לפני כמה ימים – שזכה בפרס אלי הורביץ מחברת "טבע" לציון הישגיו בכימיה. הוא אחד האנשים המסמנים את העתיד של המדע. אני שמח שיש עוד שניים כאלה: פרופסור חוסאם חאיק מהטכניון וד"ר יעקוב חנא במכון ויצמן. שלושתם צעירים ערבים, אך כישרונות אדירים שהאקדמיה הישראלית השכילה להחזיר אותם מחו"ל. כמובן, אני מזכיר אותם כי לדעתי זה הקצה שמראה את הפוטנציאל האדיר של מדענים ערבים שלצערי לא מנוצל, כי חלקם הגדול לא מוצא את המקום שלו באקדמיה ונשאר בחו"ל, בתעשיות הפארמה ובאקדמיה, באוניברסיטאות מהמובילות בעולם. אשרף, הנשיא פרס אמר עליו שהוא כנראה בדרך לפרס נובל. אני מקווה שזה אכן כך. ביום שישי הקרוב הוא ייתן הרצאה על הישגיו המדעיים ב"אגודת הגליל" בשפרעם. כולם מוזמנים ליטול חלק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <אראל מרגלית (העבודה):> אז היום זה היום הבין-לאומי נגד אלימות כלפי נשים, ואני רוצה שנפסיק לרגע לדבר על נשים מוכות, ונדבר, נעז לדבר, על גברים מכים, ונשאל את עצמנו למה בעצם גברים מכים בכל העולם. אני מתעקש שלא נקרא לזה "יום המאבק באלימות נגד נשים", אלא "יום המאבק באלימות גברית". אלימות גברית מופנית כלפי נשים ולא פעם גם כלפי גברים ונערים. שימו לב, אני מבקש שלא נפסיק לחשוב על הקורבנות, אלא נפנה זרקור גם אל התוקף. רק ככה נצליח להפוך את השיח לרחב הרבה יותר. גברים שפוגעים בבנות-זוגם פוגעים גם בילדים שלהם, והרבה פעמים פוגעים באנשים אחרים גם במקום עבודתם. לא תמיד ההתעללות היא פיזית, אלא לפעמים היא מילולית או בדרכים אחרות. בית שבו אבא פוגע באימא הוא לא בית, הרי הבית אמור להיות המקום הכי מוגן והכי חם. גברים מכים פוגעים בכל המשפחה המורחבת, גם באחים ובאחיות ובהורים של הקורבן. לב של אימא נשבר כשהיא רואה שהבת שלה סובלת, ואבא שרואה את הבת שלו עם סימנים כחולים יכול להשתגע. אז אני רוצה שנתחיל לדבר על התוקפים ולא רק על הקורבנות. אני רוצה שהיום הזה לא רק יעורר מודעות, אלא גם יפנה אצבע מאשימה – אני רואה שיש פה הרבה גברים באולם, ואני לא מאשים בזה דווקא אותם, אבל אני אומר, אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון – שלאלימות כלפי נשים תהיה כתובת ברורה, שזה לא יהיה יום אמורפי. במשוואה הזאת יש שני פרמטרים, והגיע הזמן שנדבר על שניהם במקביל. אנחנו, הגברים, צריכים להבין שהדיבור הוא לא רק על אלימות, הוא גם על מנהיגות. מנהיגות אחרת, שלא משפילה, מנהיגות שצריכים לראות אותה אחרת בצבא, מנהיגות שצריכים לראות אותה אחרת בספורט, מנהיגות באוניברסיטה, מנהיגות בבדיחות ובכל מקום שבו אנחנו באים לידי מגע. ביום זה נסכים על סוג של מנהיגות מפרגנת, סוג של מנהיגות שלא משפילה, סוג של מנהיגות חדשה. על הדברים האלו שוחחנו וחשבתי ביחד עם רעייתי ובנותי – כן, יש לי שלוש בנות, והן מאוד אסרטיביות – ליד שולחן ארוחת בוקר של שבת, והחלטתי להביא את זה לפה, ולנסות לשנות את השיח. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מרגלית. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מֶרגי, מֶרגי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יעקב מֶרגי. <חמד עמאר (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, בקדנציה הקודמת חוקקתי חוק ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית בחברות ממשלתיות, ומדיווח שקיבלתי מרשות החברות הממשלתיות על העסקת דרוזים בחברות ממשלתיות – מתוך יותר מ-50,000 עובדים, רק בסביבות 400 הם עובדים דרוזים, שזה פחות מ-1%, כאשר מספרנו באוכלוסייה קרוב ל-2%. בדקתי בתוך החברות והתברר לי שבאחת החברות הענקיות במדינת ישראל, שמעסיקה קרוב ל-12,000 – יותר מ-12,000, לא קרוב; 12,000 עובדים – אפס העסקת דרוזים שם. אני תכף אגיד את שם החברה: התעשייה האווירית לישראל. מתוך 12,062 עובדים, אפס עובדים דרוזים. אני מתפלא. אולי אנחנו לא יכולים להיכנס לשם. אבל בדקתי וראיתי שיש לנו בחור שהגיע לדרגת אלוף, ניצב. נמצאים בכל החילות בצבא, אפילו טייסים יש לנו, אבל אנחנו לא יכולים לעבוד בתעשייה האווירית. חסום בפני הדרוזים, התעשייה האווירית. אני פונה מכאן לתעשייה האווירית: תתחילו להעסיק דרוזים שם, כי כל שבוע אני אעלה את זה וכל שבוע אני אביא חברה אחרת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמאר. חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת ראובן ריבלין. <יעקב מרגי (ש"ס):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, היום צוין בכנסת יום האובדנות באמצעות השתדלותו של יו"ר השדולה למניעת אובדנות, חבר הכנסת אברהם מיכאלי. נתון שאני הולך לומר, שאני חושב שרוב יושבי הבית הזה לא נתנו את דעתם עליו – אנחנו, וטוב שכך, נאבקים בתאונות הדרכים. האם מישהו יודע כמה נהרגים בשנה בתאונות דרכים? כולנו יודעים. מספר המתאבדים במדינת ישראל הוא כמעט פי-שניים ממספר הנהרגים בתאונות דרכים, ואנחנו לא עושים כמעט דבר בנושא הזה. אני רוצה להודות כאן גם ליו"ר השדולה וגם לשרת הבריאות, שקיבלה על עצמה לתקצב השנה את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. ומה שנוכל להציל, כמה עולמות – הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת ראובן ריבלין, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדי, דברי בנאומים בני דקה היום מופנים אליך כאדם שממשיך להחזיק בכבודה של הכנסת ונלחם עליו. יש שתי ועדות בכנסת שהן ועדות מתמידות. הן ועדות שראשיתן ביום הראשון לפתיחת הכנסת בוועדה זמנית וסופן ביום האחרון של הכנסת עד בחירת הוועדה החדשה באותו יום על-ידי הכנסת, והן ועדת הכספים, שהיא חשובה ביותר, אבל ועדה בלעדיה אַין – ועדת חוץ וביטחון. אין אפשרות שוועדת חוץ וביטחון כבר שבועיים תמימים אינה פועלת מהטעם שמבחינה פוליטית לא מגיעים להכרעה מי יהיה היושב-ראש הבא של הוועדה – ויש לנו מועמדים מצוינים. בקדנציה הקודמת היה לנו מצב דומה כאשר היה ויכוח בין ראש הממשלה דאז, שהוא ראש הממשלה דהיום, בנימין נתניהו וראש האופוזיציה וראש קדימה, חברת הכנסת ציפי לבני, לגבי מי יהיה המועמד לוועדת חוץ וביטחון ומי יהיה לוועדת הכלכלה, והעניין התחיל להיסחף. בהתייעצות עם ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת בקדנציה הקודמת יצחק וקנין, ויחד עם כל הנשיאות, דרשנו מהממשלה וממכובדה ראש הממשלה להחליט מייד מי הוא המועמד, שאם לא כך, הכנסת תמלא את תפקידה, שכן הכנסת ממונה על פיקוח על הממשלה, והיא לא יכולה להפקיר את תפקידה בגלל בעיה פוליטית כזאת או אחרת. אני קורא לך – אני יודע שאתה גם היום, יצחק וקנין, בנשיאות – מייד לבקש מהקבוצות הפוליטיות, מראש הממשלה, מהשר לפיד ומכל אדם אחר אשר נוגע בדבר, להביא לידי בחירה מיידית של יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון. מה עוד שאנחנו נמצאים ארבעה שבועות לפני תום 2013 ועדיין אין תקציב ביטחון מאושר, וזה תפקידה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות יושב-ראש הוועדה אקס-אופיציו. מכובדי יושב-ראש הכנסת, הפנייה אליך, כי זה בהחלט אחד מתפקידיה היותר-מובהקים של הכנסת בצד היותה בית-המחוקקים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ראובן ריבלין, מילים כדרבונות. אני רק יכול לאשר, פרט להסכמתי לכל מילה שאמרת, שהנשיאות – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> יכול להיות שזה נוח לממשלה שאין יושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – הנשיאות בראשותי פנתה כבר בשבוע שעבר לנציגי הממשלה, לרבות לשכת ראש הממשלה – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אין לי ספק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – בשלב זה, בשבוע שעבר, רק בבקשה לזרז את התהליך. לצערי הרב, בהתייעצות עם הלשכה המשפטית, נמצא כי אין סמכות ליושב-ראש לכנס את הוועדה או למנות מטעמו ולו מישהו זמני, אבל נמצא דרכים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני יודיע לממשלה שאין חוקים של הכנסת עד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו, אדוני היושב-ראש לשעבר, נמצא דרכים להבהיר שהמצב הזה בלתי נסבל, ואני מסכים אתך. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אני סומך עליך בעיניים עצומות. אני סומך עליך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ובנוסף לתפקידי הוועדה שציינת, אני יכול להוסיף – ודרך אגב, רבים מחברי הבית מהאופוזיציה ומהקואליציה פנו אלי בנושא הזה – יש גם ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת הכספים, וגם היא מושבתת עקב המצב, ואני חושב שהמצב הזה הוא לא רק בלתי נסבל מבחינה פרלמנטרית, אלא גם פוגע באזרחים במדינה בדברים מאוד תכליתיים, כמו למשל מיגון – תקציב מיגון ביהודה ושומרון ודברים מסוג זה, ממש דברים שהם לא רק ענייני ממון אלא גם ענייני נפשות. אז אני גם משמיע את הקריאה בפומבי, בנוסף לקריאה שהייתה בנשיאות וגם זכתה לכיסוי, ואנחנו נמצא דרכים לפעול גם כראשי סיעות וגם כנשיאות, אם הדבר לא יבוא על פתרונו, כפי שהובטח לי, במהלך השבוע הזה. אני מתנצל בפני חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. דקה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה. נהניתי מדבריך, ועוד יותר – מדבריו של חבר הכנסת ראובן ריבלין. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> באותה מידה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אל תחלק לנו ציונים. אה, הוא רוצה לסכסך בתוך הסיעה. <איתן כבל (העבודה):> אני לא מסכסך. אתה כבר יושב-ראש. מה עוד נשאר לי לסכסך? <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אתה כבר היושב-ראש, מה עוד נשאר לי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני ימשיך. <איתן כבל (העבודה):> חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ראובן ריבלין, באמת זה מסיבה פשוטה מאוד – ראש הממשלה עושה את זה כי הוא יכול. זה פשוט מאוד. זה לא עניין אותו כשהיה יושב-ראש ועדה, וגם כשהיה בה יושב-ראש ועדה חזק כמו שר החוץ הנוכחי. זה לא עניין אותו אז, ועוד יותר לא מעניין אותו עכשיו, בוודאי כשהוא צריך להכריע במחלוקת. השתגעת? הוא עוד צריך להכריע? ולכן אני אומר כאן – זה מסוג אותם הדברים שפוגעים מאוד. הרבה לא יודעים באמת מה עבודתה של ועדת החוץ והביטחון. יש שם אנשים, בוודאי בקדנציה הזאת – ואני מוכרח לומר בלי לעלוב באף אחד, וכבר יש לי זכות לראות לאחור – יש כאן בוועדה הזאת חבורה יוצאת מן הכלל, ששנים לא אתגרה כך את מערכת הביטחון. אלה לא דברים שעושים מהם פוליטיקה. אנחנו, חברי הכנסת, באמת בשונה מאחרים, גם בוועדות המשנה, לא עסוקים בהדלפות, בהוצאות דברים החוצה. וזה בלתי אפשרי. אני אומר את זה כאן בעיקר כשגם הבאנו, בלי שום קשר לעניין הזה, דרך הצעת חוק שהנחנו בימים האחרונים – ראשי הוועדות – על הגברת הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה, ולכן, אינני יודע אם אפשר לבוא ולמנוע מהם חוקים, כן או לא, אבל כן צריך לומר את הדברים חזור ואמור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, חברות הכנסת, חתואלה קוזניצוב, זיכרונה לברכה, נרצחה במרס האחרון על-ידי בן-זוגה, שיצא למסע הרג מטורף בעקבות התקף קנאה. קראו לזה בתקשורת "נסיבות רומנטיות". מעניין אותי מה רומנטי ומה הקשר בין רומנטיקה לפשע הנתעב הזה. חתואלה הייתה בת 42 במותה, ועמה נרצחו גם אלכס, בנה בן ה-17, ויוסף דב, זיכרונם לברכה. לרגל היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים החלטנו, אני ועוד כמה חברי כנסת, לעמוד כאן היום ולתאר מקרי אלימות כדי להמחיש את הממד האנושי, את האובדן העצום, שבכל מקרה ומקרה של אלימות נגד נשים. אבל גם למשמע הסיפורים האלה – אסור לנו להסתכל על כל מקרה בנפרד, להזדעזע, להגיד: חבל שלא ראינו. אסור לנו להתנהג כאילו מדובר במקרה אחד נורא שקרה אי-שם, רחוק מאתנו. מדובר בתופעה חמורה שבמסגרתה נרצחו, בדיוק כמו חתואלה, רק בחמש השנים האחרונות, מעל 70 נשים בישראל. אני לא אתחיל אפילו לדבר על מספר מקרי האלימות שלא מסתיימים ברצח אבל משמעותם אינה רחוקה מכך: רצח של אישיות, רצח של כבוד האדם, של הביטחון האישי, של הנפש. אסור להשאיר מקום לספק: מדינת ישראל היא האחראית לפעול בכל הכוח למיגור התופעה במישור החוקי, במישור האכיפתי, החינוכי והערכי, ולוודא שאף אישה לא תחיה בפחד וודאי שלא תמות בפחד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת דב ליפמן. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הודא זועבי, תושבת העיר נצרת, עברה מסע של התעללות במעבר ג'למה בכניסה לעיר ג'נין. השומרים במעבר כנראה סימנו אותה כמסוכנת לביטחון המדינה, לכן הם לקחו אותה לחיפוש וחקירה, ולא עזר לה שהיא בעלת צרכים מיוחדים. הם הוציאו, פירקו את שתי ידיה, שהן מפלסטיק, כי ידיה נחתכו ונכרתו בגלל מחלה בילדותה, והחיילים הגיבורים חיפשו בידי הפלסטיק שתי שעות. המעשה המביש הזה נגד אישה בעלת צרכים מיוחדים, צריך שמישהו ישלם עליו. ואני שואל: עד מתי יימשכו החיפוש והבידוק המשפילים נגד הערבי? האם נגזר על הערבי במדינה להיות מופלה בתוכה ומושפל על גבולותיה? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת דב ליפמן – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זו הייתה השפלה לפי ההוראות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – ואחריו – חבר הכנסת שמולי. <דב ליפמן (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים אני עשיתי שיעורי בית וקראתי סיפורים, סיפורים כואבים, עצובים, טרגדיה אחרי טרגדיה. למשל, הסיפור של רוזה צרנמוריץ, בת 75 מנתניה, שנרצחה על-ידי בעלה ב-27 במאי בעקבות מחלוקת כספית. לא היה להם בכלל שום רקע של אלימות, ובעקבות סכסוך כלכלי היא נרצחה. זה עצוב וכואב לא רק מהמבט האנושי אלא גם מהמבט היהודי. בתלמוד כבר כתוב שעל הבעל לאהוב את אשתו כגופו ולתת לה כבוד יותר מגופו, והרמב"ם, בתקופת ימי הביניים, כותב שזה ציווי מהחכמים שבעל יתנהג כך. לדעתי, חייבים להקים מועצה לאומית למלחמה באלימות כלפי נשים, וגם כדאי שאנחנו, כבית, נמצא את הדרך לכך שחלק מהתהליך לקראת נישואים יהיה חינוך והדרכה – איך לפתור סכסוך ואיך לכבד אחד את השני. ובעזרת השם, אנחנו נגיע במדינה שלנו להיות מדינה יהודית שהיא באמת אור לגויים, עם אפס סיפורים על אלימות כלפי נשים; בעזרת השם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת ליפמן. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת רונן הופמן. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אתמול התקבלו שתי החלטות שבעיני הן מסמלות משהו בממשלה הזו – הפער בין המעשים לבין הדיבורים. אני מדבר גם על הטעות הקלה הזו של ה-40% בהערכת הגירעון מצד אחד, ומצד שני על ההחלטה על הדיור הציבורי, ההחלטה האומללה, יש לומר. קודם כול יש להגיד: כולנו שמחים שלא מעלים מסים. מי רוצה לשלם יותר מסים? אבל יש משהו קצת מטריד בכל הסיפור הזה. שר האוצר בעצמו הודה היום בכנות, יש לומר, בריאיון ב"גלי צה"ל", שפשוט, הוא נכנס למשרד האוצר, והוא לא ידע כל כך מה שדיברו אתו, אז הוא עשה כמה טעויות. ואני קצת מוטרד מן האפשרות ששר האוצר שלנו, היציבות של ההחלטות שלו היא בערך כמו שושנת הרוחות, כי מי מבטיח לנו שזו באמת ההחלטה הסופית והאחרונה בעניין הזה? וזה כמובן מתחבר גם לשאלה של הדיור הציבורי, כי מספרים לאנשים שעכשיו הולכים להרעיף עליהם שקים של מזומנים, אבל לא מספרים שהולכים לפגוע ולקצץ בצורה מאוד קשה בשירותים החברתיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איציק שמולי (העבודה):> משפט סיכום. הממשלה אומרת לאנשים: אין יותר דיור ציבורי, קחו כסף לשכירות דירות. מה שהממשלה לא אומרת הוא שהשכירות הממוצעת שניתנת לאנשים האלה זה משהו בין 700 ל-900 שקלים. עם זה אי-אפשר לשכור דירות. אז גם בפוליטיקה החדשה, אדוני היושב-ראש, להגיד את האמת זו גם אפשרות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת הופמן, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש להקדיש את הדקה המוענקת לי למזל בן-שטרית, זכרה לברכה. מזל נרצחה על-ידי בעלה במהלך עימות שפרץ ביניהם. היא נדקרה בכל חלקי גופה. ביום זה, יום המאבק באלימות נגד נשים, עלינו לעצור לרגע מעיסוקינו, חשובים, משמעותיים, מתקני עולם ככל שיהיו, ולשמוע את הקולות. קולות הנשים חסרות הקול, חסרות הכול. הן חסרות כול משום שברגע שנשללת מאישה האוטונומיה על גופה, נשללים ממנה כל יתר הדברים שהיו עד אותו רגע בעלי משמעות בעולמה, נשמטת הקרקע מתחת לרגליה ועולמה אינו יציב עוד – בין אם מדובר במשפחה המוכרת למשטרה, בין אם מדובר בבני-זוג המוכרים לשירותי הרווחה, ובין אם מדובר באישה שזה עתה חוותה אלימות בפעם הראשונה. תפקידנו ביום חשוב זה הוא להיות הפה של מי שאינן יכולות לדבר. אדוני יושב-ראש הכנסת, גם אני מצטרף היום לדרישה להקים מועצה לאומית למלחמה באלימות כלפי נשים, גוף ממשלתי שהטיפול בנושא האלימות נגד נשים יהיה נר לרגליו; גוף שיוענק לו הכוח לרכז את העבודה הנדרשת מצד הממשלה לטיפול כולל בתופעת האלימות נגד נשים, ולהעלות את הנושא לראש סדר העדיפויות הלאומי. מועצה לאומית כזו עשויה להוות עבור אותן נשים קרקע יציבה ויד מושטת שתעניק להן תקווה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת הופמן. חברת הכנסת מירי רגב. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, אני לא יודעת כמה מכם ראו את העיניים של ילדים שמצאים בבית כשיש מכות בין ההורים. אני לא יודעת כמה מכם ראו את העיניים המפוחדות ואת הצעקות של אותם ילדים שאומרים וצועקים: אבא, אל תרביץ לאימא; אימא, בואי נלך לסבתא. אלה לא סיפורים, חברי חברי הכנסת. זו מציאות קשה של הרבה מאוד נשים שפוחדות לבוא ולספר. פוחדות, כי יש להן מה להפסיד – את המשפחה שלהן ואת הילדים שלהן. אבל הן לא מבינות שבגלל שהן פוחדות הן גורמות שימשיכו להרביץ להן. ואני קוראת לכן היום – אני יודעת שזה לא קל וזה לא פשוט; חייתי בשכונה כזו, ראיתי מה קורה ואני יודעת מה קורה. אל תפחדו. אל תיתנו שיפגעו בכבודכן. אל תרימו ידיים. ותדעו שכאשר אתן הולכות ומתלוננות במשטרה, זה עוזר לו, לבעל שלכן – שמגיע אחר כך ומתחנן ובוכה, ואומר לכן "כפרה", ו"סליחה", ו"אני אוהב אותך", מביא לך פרחים. זה לא מספיק. טיפול הוא צריך – ללכת לשיקום כדי להפסיק להרביץ לך. רק זה יוציא אתכן מהמעגל הקשה הזה של האלימות. ואתן לא לבד. אנחנו כאן, אתכן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רגב. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גם אני, בהמשך לדבריה הנכוחים של חברת הכנסת רגב, רוצה להתייחס ליום המאבק באלימות נגד נשים. אני רוצה להזכיר מקרה אחד של אישה צעירה, סיון כהן, בת 28, אם לילד בן שנתיים, שביום 12 במאי 2012 נרצחה על-ידי בן זוגה, גולן, לוחם מג"ב שמתאר את עצמו כסובל מדיכאון. היא נרצחה ביריות אקדח. לאקדח היה לו רישיון, כמובן, והוא יכול היה לקחת את הנשק הביתה. אדוני היושב-ראש, אינפלציית הנשק שקיימת אצלנו היא בלתי נסבלת. יש יותר מדי נשק בלתי חוקי, אבל יש גם יותר מדי נשק חוקי. ונשק חוקי גם צריך להיות לתועלת המשימה שהוטלה על האדם, אם זה שמירה או אבטחה או משימה מבצעית כזאת או אחרת, ולא משהו שלוקחים אותו הביתה ואפשר להשתמש בו ברגעי זעם או דיכאון קיצוניים. זוהי משימה שמוטלת עלינו, אדוני היושב-ראש. אני רוצה בהקשר הזה להביע הערכה לשר לביטחון פנים, שהתחיל במעשה הזה ובהתקדמות להוצאת כלי הנשק מבתי בנות ובני ישראל. אבל זה מאמץ שכולנו חייבים לעשות אותו ביחד – בציבור הערבי, בציבור היהודי, בפריפריה, במרכז, מאבטחים, שומרים, שוטרים, אזרחים. נשק – לא בבית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין. עכשיו – חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, השרים, כנסת נכבדה, היום ציינו את יום המורה והמורָה בישראל והבענו הוקרה וגם הכרת הטוב. עשינו זאת אומנם במסגרת ועדת החינוך, אבל חשבתי לנכון גם במסגרת המליאה הזאת להביע את התודה וההוקרה, דהיינו, הכרת הטוב למי שאמון על העשרת ילדינו, לפתוח בפניהם עולם חדש של ידע ולתת להם כלים להבין, להעמיק, לנתח ולהתמודד עם שאלות שמציאות החיים מציבה לנו; הכרת הטוב למי ששותף יחד אתנו בעיצוב דמותם וזהותם של ילדינו; הכרת הטוב למי שנותן לנו תחושת ביטחון שילדינו נמצאים בידיים נאמנות ואחראיות; הכרת הטוב למי שכמחנך משמש דמות מופת ומודל חיקוי לדור ההולך וגדל ומתפתח בארצנו; הכרת הטוב למי שמנחיל תורה, מקצועות ליבה ו-A, B, C, D, גם אם שכרו אינו מגיע ל-OECD; הכרת הטוב במיוחד לאותם מורים רבים המפעילים איפוק רב מול תלמידים חצופים והורים אלימים; הכרת הטוב לאותם מורים המסוגלים להיות גם חבר ואב לתלמיד ולתלמידה ונותנים לו משען בעת מצוקה. אם נדע באמת להכיר ולהוקיר נשקיע בחינוך. כל השקעה בחינוך תניב פירות בכל התחומים – בתחום הכלכלי, החברתי, התרבותי והערכי בכלל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> רק משפט אחד. יש ויכוח במה עדיף להשקיע, אבל על ההשקעה במורה אין ויכוח, אז בואו נעשה הכול כדי לקדם את מעמדם של המורה והמורָה בישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חברת הכנסת רות קלדרון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היות שכולם מדברים על אלימות, אני רוצה לדבר על אלימות שבזמן האחרון גם הפכה לשגרה, וזאת אלימות של המתנחלים שעושים פעולות "תג מחיר". רק אתמול אנחנו שמענו על שרפה של בית מפעולות של "תג מחיר", ובזמן האחרון כבר כמעט לא מדווחים על הדברים האלה. ולהזכיר לכולם שעד היום אף אחד לא נעצר ולא הוגש כתב-אישום נגד מישהו שביצע פעולת "תג מחיר", וזה כבר שלוש שנים. אם קיימת איזושהי זריקת אבן של פלסטיני לעבר יהודי אז הוא נמצא, ומאות כבר נשפטו. ולהזכיר רק שבמשך ארבעת החודשים של השיחות בין הפלסטינים לישראלים נהרגו בשטחים הכבושים 27 פלסטינים על-ידי הצבא הכובש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני חושב שפעולות כאלה לא יתרמו לשלום, ואי-תפיסת הפושעים שעושים את מעשי "תג מחיר" נותנת להם אור ירוק לביצוע עוד פעולות כאלה, וזה לא ייגמר אצל הפלסטינים. הערה אחרונה: אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש. אנחנו עדיין מחכים. בהמשך לדבריו של חבר הכנסת ראובן ריבלין בקשר לוועדות, יש ועדה שהיא מאוד חשובה לנו ואנחנו עדיין לא מיוצגים בה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חברת הכנסת רות קלדרון, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <רות קלדרון (יש עתיד):> אני קוראת מהמשנה, ממסכת כתובות, פרק ב': "עיר שכבשוה כרקום" – עיר שנמצאת במצור, שכבשו אותה זרים – "כל הכוהנות שבתוכה פסולות, ואם יש להן עדים, אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין, שאין אדם מעיד על-ידי עצמו". הסיפור הוא שאם יש כיבוש באיזו עיר, כל הנשים הן בחזקת אנוסות, ולכן אם הן כוהנות הן לא יכולות לחזור לבעליהן וצריך לגרש אותן. "אמר רבי זכריה בן הקצב" – הוא היה כוהן – "המעון הזה" – הוא נשבע במקדש – "לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים עד שיצאו". רבי זכריה אומר: אני ואשתי היינו ביחד כשהיה מצור ולא הנחתי את ידה אפילו לדקה אחת משנכנסו הגויים עד שיצאו. בטוח שהיא לא נאנסה. אני עד שהיא כל הזמן הייתה אתי. אמרו לו: "אין אדם מעיד על-ידי עצמו", כלומר אתה לא יכול להיות עד לאשתך ואתה חייב לגרש אותה. המשנה הזאת ממסכת כתובות, פרק שני, מעידה על צד מסוים בתרבות חכמים שהוא צד כואב ושאת חלקו אנחנו נושאים כיהודים רבניים עד היום. המשנה מתארת רגע דרמטי חזק: העיר ירושלים נכבשה על-ידי זרים, ובתוכה איש ואשתו, רבי זכריה בן הקצב ואשתו האהובה. הוא מעיד לאחר שחרור העיר שאפילו לרגע לא זזה ידה מתוך ידו, ששמר עליה מכל משמר, ובכל זאת מוחל עליה החוק והיא פסולה לכהונה, כלומר הוא ייאלץ לגרשה. הם ייאלצו להיפרד. התפיסה המתוארת כאן, שבכל כיבוש הנשים כולן בחזקת אנוסות ומאבדות את מעמדן אם אין להן עדים אובייקטיבים, מייצרת טרגדיה המתוארת במשנה זו היטב, בין אהבת אמת, המופיעה בעוצמה אדירה דווקא משום שאינה מפורטת ואינה מעידה על עצמה במילים מפורשות, לבין היחס לאישה כאל כלי העלול להיטמא, שאם נאנסה בניגוד לרצונה בכל זאת נפסלת ונעשית פגומה עד כדי כך שנישואיה לא יכולים להימשך. היחס הזה, שהוא כפי שמציגה המשנה מקור לצער וסבל לגברים כמו לנשים, היה יחס שאולי התאים למאות הראשונות לספירה. אני חושבת שגם אז לא. אין ליחס כזה מקום בחברה מתוקנת, כי כשאנחנו בונים את העתיד, עלינו להכיר את העבר, אבל אל לנו לקבל אותו כמצוות אנשים מלומדה אלא "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – לעתים דווקא השינוי הוא ההמשך האמיתי. היחס לנשים שנאנסו צריך להיות יחס של חמלה וכבוד. הבושה צריכה להיות נחלת האונס, ואין לנאנסת שום סיבה לקחת בה חלק. אנחנו מדברים היום על מצב שבו אחת מתוך ארבע או חמש נשים נאנסת, אחת מתוך שש נשים עוברת גילוי עריות. המספרים הללו קשים מאוד ומדברים בעד עצמם. לצערנו הרב, בשנה האחרונה היו כ-40,000 פניות למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל. מצער עוד יותר שרק 17% מן הפונות החליטו בסופו של דבר להגיש תלונה במשטרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <רות קלדרון (יש עתיד):> נשים חוששות מתגובות הסביבה, מהחקירה ומההליך המשפטי, ולכן ממעטות להתלונן. החשש הזה גובר נוכח תחושת הבושה שנלווית לפגיעה המינית. עלינו כחברה וכמדינה לחדד ולחזק את המסר שמבהיר לאותן נשים שאין להן דבר להתבייש בו, אין להן מה לפחד, ועליהן לדווח לגורם מתאים שיספק להן סיוע ולדווח על המקרה למשטרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <רות קלדרון (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמחתי לשמוע את דברי חברי הכנסת רובי ריבלין ואיתן כבל. שלחתי לך לפני כמה שעות מכתב בעניין הזה. אני לא אחזור, אבל אני חושב, אדוני היושב-ראש, שבסוף זאת אחריותך. אני יודע שאתה נלחם על כבודו של הבית הזה ועל מעמדו. הכנסת לא צריכה לחכות דקה, היא חיכתה שבועיים וחצי. אחריותה של הממשלה למנות יושב-ראש ולאפשר לוועדה הזאת, שהיא כל כך חשובה ומרכזית – זאת מהות הדמוקרטיה, היכולת של הבית הזה לפקח על הממשלה. אבל אני שמעתי – אני רוצה להוסיף מילים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זו לא היכולת, זו החובה. <נחמן שי (העבודה):> החובה, ודאי, אתה צודק. ואני רוצה לומר עוד דבר: כרגע מתנהל איזשהו דו-שיח בינינו לבין האיחוד האירופי בעניין המגבלות שהאיחוד הטיל על התוכניות המדעיות. אני מבין את הממשלה שמתעקשת להגן על יהודה ושומרון ואיננה רוצה להכיר בהתערבות הזאת. אני מבין, אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אני לא מוכן לקבל את זה שאנחנו ממשכנים את עתיד המדע של מדינת ישראל, בסדר גודל של מאות מיליוני יורו, לשבע השנים הקרובות, אם האירופים יחליטו לא לשתף אותנו בתוכנית הזאת. הכנסת צריכה לדעת, עתידו של המדע הישראלי מונח על כף המאזניים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <נחמן שי (העבודה):> זו החלטה קשה, אני לא מקל עליה, אבל אני מבקש, מציע ודורש שהממשלה תבין את האיזון הזה, תמצא את הפשרה, אפילו תוותר, כדי שמאות ואולי אלפי אנשים צעירים שחיים מהמדע ופועלים פה יוכלו להמשיך, כי סודה של מדינת ישראל, נכון להיום, הוא המדע והצלחתו והיכולת שלנו ללכת קדימה ולפרוץ קדימה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שי. חברת הכנסת לביא, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני חוזרת מכלא "נווה תרצה", שם קיימנו את ישיבת הוועדה המיוחדת – הוועדה לקידום מעמד האישה – הישיבה המיוחדת ליום הזה, יום המאבק באלימות נגד נשים; יום ארוך שהשתתפו בו רבים ורבות מאנשי המקצוע. השתתפו גם אסירות, סוהרות, מפקדת, גונדר, שרים. אדוני היושב-ראש, המצב בישראל הולך אחורה. הרבה מאוד כסף, מודעות – אנחנו אחת המדינות שיודעות, מכירות וחוקרות, אבל אנחנו הולכים אחורה. הנתונים הקשים שמציב בפנינו הממ"מ, הנתונים שמגיעים ממרכזי הסיוע, מארגוני הנשים, מלמדים אותנו שאנחנו לא לומדים ולא מתקדמים. חובה עלינו להקים רשות לאומית להתמודדות עם האלימות בישראל, ולא, יהיה מאוחר. פניתי אתמול לשר האוצר בנושא הזה, ושר האוצר אמר לי: עליזה, תכיני תוכנית. אני קוראת פה לכל האנשים – ויש פה בבית הזה היום חברות כנסת וחברי כנסת עם ידע, דעת וניסיון. זה חוצה קווים של קואליציה, אופוזיציה, דתיים, חילונים, יהודים, ערבים. אי-אפשר שהאלימות הזאת תימשך. הפומביות שהייתה בפרשייה האחרונה, בשבועיים האחרונים, צריכה לתת לנו את ההבנה שיש לנו עיוותים וחוסר מוסריות ברמות על. המחוקק צריך להמשיך, אבל גם המודעות, גם ההבנה וגם האחריות של הקהילה. ביום ראשון נכנסתי לטקס של ויצו לזכרן של נשים שנרצחו. יצאתי מהטקס, עוד אישה נרצחה. עוד אישה נרצחה ביום ראשון במדינת ישראל, כאן בירושלים. אי-אפשר לעבור על כך לסדר-היום. אני קוראת לכל הבית הזה לשתף פעולה בנושא הכואב הזה; אם לא, יהיה מאוחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת גילה גמליאל. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. מה שנקרא, במעבר חד מחברת הכנסת עליזה לביא. אני בטוח שהכנסת לא יודעת מי אלה מיכאל עמוס, שניאור פרדס ואריאל ינאי. אבל, אדוני היושב-ראש, אלה שלושה דיינים של בית-הדין הרבני אשר מחייבים היום אם שאינה מסכימה למול את בנה, לשלם 500 ש"ח על כל יום שאינה מלה את בנה. אני לא מבין, אתם "בליתם נפט" שם, בבית-הדין הרבני, בפסיקה כזאת? מה זה הדבר הזה? לפי החשבון הזה, אדוני, בית-הדין הרבני יהיה חייב לי 10 מיליון ו-350,000 שקל, כי אני בן 57 וחצי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת גילה גמליאל – בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שאנחנו נדון בהמשך בציון יום המאבק באלימות נגד נשים, אני אשמור את דברי לדיון זה. כאן אני רוצה לשתף את חברי וחברותי שלא נכחו היום בוועדת הכספים בכך שיש סוגיה כאובה מאוד – במדינת ישראל יש מס שנקרא "מס נישואים". זוגות נשואים שיש להם עסק משותף, המדינה, על-פי החוק הקיים, אומרת שהם צריכים לשלם על כך מס כבד. יש היום מצב שגובל באבסורד. האישה נתפסת כמי שאינה רשאית באמת לעבוד, למרות שיש הוכחות ניצחות: היום היו לנו שם עדויות של זוגות שעובדים, מלח הארץ, קצינים בצבא, שדרשו מהם לשלם מאות אלפי שקלים מס רק מכיוון שהם זוג נשוי. אותם זוגות, כשלא היו נשואים, בזמן שהם עבדו באותו מקום בנפרד, ולאחר מכן כשהתחתנו כדת משה וישראל – מאותו רגע זה היה העוול שלהם, זה כל העוול שלהם. על כן אנחנו כמדינה דורשים מהם לשלם רטרואקטיבית – אחורה. כבר הגיעו אלי משנת 2005 עד עצם היום הזה. מה שקורה, בשעה טובה, יש פה חברים שלי מהבית הזה שהרימו את הכפפה, ושר האוצר השתכנע בסופו של יום לקבל את השינוי המתבקש בסוגיה הזאת. אלא מה? ממש לעג לרש: רק משנת 2014 והלאה. כלומר, כל ההיבט הרטרואקטיבי שיחול על אותם זוגות – דורשים מהם היום כלפי כל השנים שדיברתי עליהן, אחורה. אני חושבת שאנחנו לא יכולים לתת יד לדבר כזה, ואנחנו מקווים שהניסיון שלנו ליצור את הסידור מול רשויות המס ייתן את אותותיו וייתן את היכולת להתגבר על כך. אם לא, זו תהיה הנקודה הראשונה שבה אני אצטרך לשתף גם את חברי וחברות הבית הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גילה גמליאל. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת שמעון סולומון. לאחר מכן נעבור לחקיקה. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, השרה, עמיתי השרים, יום למאבק באלימות נגד נשים. אני מסתכל על הנאיביות שלנו, לאיזה מקומות אנחנו הולכים. הבת שלי, פעם כששאלתי אותה על מעשה טוב דווקא שהיא עשתה, אם היא שמעה פעם את אימא או אותי אומרים לה לעשות את זה, אמרה: אבא, לא משנה מה אמרתם, משנה מה הבנתי. אני חושב שאלימות נגד נשים לא מתחילה בסיפור של אישה שנרצחת או בעל שמכה את אשתו לעיני הילדים. אני קורא לך פה, אדוני היושב-ראש: אני חושב שאנחנו מעבירים מסרים גם כשאנחנו לא רוצים להעביר. התרבות שלנו, שמתייחסת הרבה מאוד פעמים לנשים בצורה וולגרית, משפילה, חושפנית מדי, לא משנה איך נקרא לזה, שמתייחסת לאלימות מכל סוג שהוא יחסית בסובלנות, אם זה לא נוגע בנו – היא מעבירה מסרים. אותו אחד שבסוף עושה את מה שהוא עושה או לא עושה את מה שהוא עושה, עם אבא ובן, או אותו אחד שבסוף רק מכה או רק מנבל את הפה, זה על קרקע שאנחנו כולנו, לפחות בשתיקה שלנו, תורמים לה. לכן אני חושב שהבית הזה, באיזשהו שלב, ראוי שייערך בו גם דיון על אותה תרבות, שהיא לא זו שאומרת: לך תכה, אבל זה מה שמבינים, או זה מה שאנשים מרשים לעצמם, לקחת את זה, לא רחוק, רחוק מדי, אבל יש בזה סוג של תרומה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. אחרון הדוברים בנאומים בני דקה – חבר הכנסת שמעון סולומון. בבקשה, אדוני. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בנושא המאבק באלימות נגד נשים, אני אחרון הדוברים; כולם דיברו ואין לי הרבה מה לחדש, אבל זה נושא שנוגע לרבים באוכלוסייה, לא רק לאוכלוסייה מסוימת; זה נמצא בכל מקום. החידוש שלי, אולי מה שלא אמרו עד עכשיו, זה שלא מספיק לעורר מודעות ולא מספיק לעודד נשים להתלונן, נשים שנתקלות באלימות, אלא, מה עושים אחרי זה? אני לא חושב שיש הרתעה מספיקה. רק היום עשו איזשהו סקר לקראת היום הזה, נשים ענו על השאלות. 80% מהן טוענות שהן לא מרוצות מטיפול המשטרה כשהן מתלוננות, 72% לא סומכות בכלל על המשטרה. כששאלו את רוב הנפגעות: למי תפני כשתהיה אלימות? הן אמרו: אני אפנה לקרובי משפחה, ולא למשטרה. אני חושב שזה נושא חשוב. גם ענישה והרתעה הן חלק בלתי נפרד, לפעמים הרבה יותר חשוב, כי מה זה שווה כשיש גבר אלים ומתלוננים נגדו אבל הוא יודע שהוא יוצא בכזאת קלות ואחר כך האישה נכנסת לבונקר וגם לא יכולה להתלונן. אני מצטרף לחברי, להקים מועצה לאומית, כי אני יודע שהמועצה – יהיה גוף מתוקצב שיהיה מפוקס בנושא הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת סולומון. עד כאן נאומים בני דקה. תודה לעשרות המשתתפים היום בדיון החשוב הזה, עם שלל הנושאים החשובים שהועלו כאן. <הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013> [מס' כ/520; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' 5123; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כפי שאמרתי, הצעת חוק – קשורה לנושא של מאבק באלימות נגד נשים. הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה, גברתי. <קריאה:> יש הסתייגויות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין הסתייגויות, אין בקשות דיבור. <עליזה לביא (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני מבקשת באמת ביום הזה להציג את החוק הזה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשם הוועדה לקידום מעמד האישה אני מתכבדת להביא בפניכם ביום החשוב הזה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9). הצעת החוק היא הצעת חוק פרטית שיזמו חברת הכנסת מיכל רוזין וחברי כנסת נוספים. אלימות מינית היא אחת הווריאציות השונות של אלימות, בעיקר נגד נשים, אך גם גברים מתמודדים אתה. כמחוקקים עלינו לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי למגר אותה. לנוכח זאת, אני מאוד שמחה ומברכת על התיקון החשוב הזה של חברת הכנסת מיכל רוזין למניעת הטרדה מינית ביום המאבק באלימות כלפי נשים. סעיף 3 בחוק למניעת הטרדה מינית מפרט רשימה של מערכות יחסים המתאפיינות בפערי כוחות, ביחסי מרות ובתלות בין הצדדים, דוגמת עובד ומעביד, תלמיד ומורה, סטודנט וחבר סגל, מטופל ומטפל. במסגרת מערכות יחסים אלו הצעות או התייחסויות בעלות אופי מיני ייחשבו להטרדה מינית גם אם המוטרדת לא הראתה למטריד כי אינה מעוניינת בהן. כלומר, החוק דורש מהצד החזק במערכת היחסים לנהוג משנה זהירות, ואילו מהצד החלש במערכת יחסים אין החוק דורש להגיד לא או להביע התנגדות באופן מפורש להטרדה, מתוך הבנה שיש קושי רב לעשות זאת במצבים של תלות ושל מרות. בעת האחרונה, נוכח ההטרדות המיניות מצד עובדי ונבחרי ציבור המנצלים את מעמדם הרם כלפי אזרחים ואזרחיות הנזקקים לשירותים שלהם, אנחנו מבקשים להרחיב את הסעיף ולכלול בו גם מערכות יחסים אלה. מדובר על ההתייחסויות או ההצעות המופנות מצד עובד ציבור לאדם הנזקק לשירותיו בעת מילוי תפקידו של עובד הציבור או בקשר אליו, כאשר עובד הציבור מנצל לרעה את יחסי התלות או המרות ועושה שימוש לרעה בסמכותו. חשוב להדגיש שהחוק המוצע יחול גם אם עובד הציבור עשה פעולה שלא במסגרת תפקידו הרשמי, אך היא התאפשרה מתוקף תפקידו וממעמדו או בזיקה אליו. אני מבקשת לציין, אדוני היושב-ראש, כי ההגדרה המוצעת של עובד הציבור היא הגדרה רחבה, שמקורה בחוק העונשין, והיא חלה על עבירות אחרות הנוגעות לעובדי ציבור, כגון שימוש לרעה בכוח המשרה. ההגדרה כוללת לא רק עובדי מדינה ורשויות מקומיות אלא גם נבחרי ציבור, עובדי חברות ממשלתיות, שוטרים ועוד. אני מבקשת להדגיש שבדיוני הוועדה לקידום מעמד האישה בעת הכנת הצעת החוק הובאו מחד גיסא עדויות על מקרים רבים שבהם עובדי ציבור ונבחרי ציבור ניצלו את מעמדם והטרידו מינית – תופעה חמורה מאוד שמחייבת התייחסות של המחוקק ושל כל הגורמים הנוגעים בדבר. מנגד גם עלה החשש מהרחבת-יתר של החוק למניעת הטרדה מינית, לנוכח מעגל הקשרים הרחב בין עובדי הציבור ונבחריו לבין האזרחים. בהתאם לכך פעלנו, ולכן נוסחה הצעת החוק שלפניכם, שכוללת איזונים ותנאים מצטברים שיבטיחו החלה של החוק במקרים המתאימים. אני מבקשת לציין ולחזור ולציין ולומר דווקא ביום החשוב הזה: אין די בחקיקה כדי להיאבק בתופעת ההטרדות המיניות. חשוב לנקוט פעולות במישורים נוספים לשם העלאת המודעות, הרגישות, ההבנה ושיתוף הפעולה, בכלל ובפרט, בין היתר על-ידי עריכת הדרכות וימי עיון לכולם, כולל לשופטים. אני קוראת לנציבות שירות המדינה ולרשות לקידום מעמד האישה לפעול להטמעת תיקון חקיקה זה בקרב עובדי שירות המדינה. להצעת החוק, אדוני, אין הסתייגויות, ואני קוראת לכם ולכן לתמוך בה בנוסח שאושר על-ידי הוועדה. תודה, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> – – – סליחה, האם הזמרים נחשבים בכלל עובדי ציבור? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, תודה לחברת הכנסת עליזה לביא, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. כאמור, הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013 – אין הסתייגויות, ולכן נצביע על שם החוק ועל כל החוק בקריאה שנייה. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד סעיף 1 – 22 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <נסים זאב (ש"ס):> מעכשיו – – – על הטרדות – – –. זהו. כל פעם מביאים עוד הצעת חוק, ולא איזה פעם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בקריאה שנייה, 22 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אנחנו אישרנו את הצעת החוק בקריאה שנייה, ללא הסתייגויות, ולכן אנחנו עוברים להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד החוק – 21 נגד – אין נמנעים – אין חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 21 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 9), התשע"ד–2013, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. את הצעת החוק יזמו במקור חברי הכנסת מיכל רוזין, עיסאווי פריג', עמרם מצנע, דוד צור, יפעת קריב, דב חנין, זהבה גלאון, מרב מיכאלי ועליזה לביא. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין לברך את כל אלה שעסקו במלאכה. בבקשה, גברתי. <נסים זאב (ש"ס):> תברכי גם את אחמד טיבי, גם הוא חתם על החוק. <מיכל רוזין (מרצ):> אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה, כבוד היושב-ראש. אני באמת מאוד מאוד נרגשת. למי שמכיר אותי – לפני שהגעתי לכנסת כיהנתי כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ובאמת הצעות החוק שאני מביאה הן לא ככה רק מתוך מחשבות אקדמיות. לא שכבתי בלילה וחשבתי לי מה נכון שיהיה בחוק. הדברים באמת בוערים בקרבי, ובאים באמת ממציאות מאוד קשה בשטח. וכל, כל נושא שאני לוקחת על עצמי לתקן בחוק – הם באים באמת ממקום של מצוקה. ואני מבטיחה לכם שכל חוק כזה שאנחנו מעבירים פה, שאני מציעה, בא לתקן מאות, אם לא אלפי, אם לא עשרות אלפים של מקרים שקורים בשטח, ובאמת לתת מענה ולפתור ולמגר את תופעת האלימות המינית. אנחנו בשבוע הזה ראינו כיצד פרסום וכוח מיתרגמים כל כך בקלות לניצול כוח, לניצול מיני, ואין מתאים ממנו להעביר בו מסר מאוד ברור של המחוקק, המחוקקת: לא לנצל מרות, לא לנצל סמכות, כוח, פרסום, לניצול מיני, אם של נשים, אם של גברים, אם של קטינים ואם של בגירים. אנחנו צריכים – לא תמיד צריך רק חוק ומשטרה ובית-משפט. אנחנו, כחברה, יש לנו אחריות, ואנחנו צריכים לקחת את האחריות הזאת ולהציב את הגבולות, ולדעת גם שכפי שאנחנו נוהגים ומה שאנחנו מאפשרים כחברה זה מסר שעובר הלאה. תודה רבה. אני רוצה רק להגיד תודות: חברת הכנסת עליזה לביא, תודה לך שאת שותפה ומקדמת אתי את החוקים החשובים האלה; לכל חברי הוועדה לקידום מעמד האישה, שמגיעים, תורמים, מצביעים, שותפים; לאיגוד מרכזי הסיוע ולכל מרכזי הסיוע; לעורכת-הדין ליאת קליין, שעזרה בניסוח ובמשא-ומתן מול משרד המשפטים; לעורכת הדין דפנה הולץ-לכנר, שעזרה בניסוח; לעובדות ועובדי מרכזי הסיוע בכל רחבי הארץ – תשעה מרכזים בכל רחבי הארץ; ולמעלה מ-1,000 מתנדבות ומתנדבים שעושים לילות כימים כדי באמת להציל נפשות. ובעיקר אני רוצה להגיד לכל הנפגעות והנפגעים: אנחנו פה בשבילכם. אנחנו רואים את מצוקתכם, רואים את הסבל, רואים את הפגיעה. אנחנו יודעים את ההשלכות הקשות שיש לפגיעה, ואנחנו נמשיך לתמוך ולסייע ולמגר את התופעה האיומה הזאת. ואני רוצה להגיד תודה אחרונה, שתי תודות אחרונות: אחת לעוזרות שלי, שקד מורג ואילה פניבסקי – תודה לכן שאתן תומכות כשאני מפעילה אתכן מסביב לשעון בעבודה קשה מאוד; ותודה לחברי הסיעה שלי, שתמיד תומכים, תמיד מעודדים, ונמצאים פה בשבילי – תודה רבה לכם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חברת הכנסת רוזין, כשאת מגישה הצעת חוק טובה, אפילו אנשים בימין הקיצוני תומכים. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין, וברכות על העברת הצעת החוק בשלוש הקריאות יחד עם שלל החברים שתמכו. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא שכבר הוזכר לא פעם במהלך היום: ציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים – כמה הצעות לסדר-יום של חברי כנסת, מס' 1647, 1615, 1650, 1140, 1340, 1589 ו-1642. תשיב לכולם בשם הממשלה השרה לימור לבנת. חברי הכנסת, אתמול, ב-21 בנובמבר, ציין העולם את יום המאבק באלימות נגד נשים, כפי שהמליץ האו"ם. הישיבה הנוכחית מתקיימת בצלו של יום זה – זה הניסוח בעיני: "בצלו של יום זה", לא "לציון יום זה", כי גם בערב היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, כפי שכבר הזכירו חברי הכנסת, פתחנו את מהדורת החדשות עם עוד סיפור של רצח של אישה על-ידי בעלה בירושלים, ואני חושב שהדיווחים האלה מדברים בעד עצמם. בשנת 2013 לבדה נרצחו כ-14 נשים בידי בני-הזוג. בעשור האחרון נרצחו כ-150 נשים על-ידי בני-הזוג. מספרים אלה מייצגים כמובן רק את האירועים החמורים ביותר, אך הם לא כוללים אלפי טרגדיות אנושיות, ובהן כ-600 נשים ולמעלה מ-800 ילדים הנאלצים לשהות בפחד וחרדה, ברוב המקרים במקלטים לנשים נפגעות אלימות. לצערי הרב, אין בישראל חברה שהיא נקייה מן התופעה האיומה הזאת. במקלטים ובמרכזים לטיפול במשפחה מטפלים בנשים מכל רחבי הקשת הכלכלית, הסוציאלית, החברתית, הדתית והפוליטית. המקלטים לטיפול בנפגעות אלימות במשפחה והמרכזים לטיפול באלימות במשפחה פרוסים על פני כל הארץ ומופעלים על-ידי גורמים שונים כמו ויצו, "יד שרה" ומחלקות הרווחה בעיריות, וכולם מנסים בכל כוחם להתמודד עם היקפי התופעה, אך תמיד מתוך מחסור בתקנים ובכוח-אדם. גם בכנסת אני חושב שהשגנו כמה הישגים. אני, דרך אגב, תרשו לי לומר, לא מסכים עם אלה שאמרו בנאומים בני דקה שאנחנו רק מידרדרים בתחום הזה. הנה, השרה לימור לבנת, אני חושב שבכנסת החמש-עשרה היא הייתה יחד אתי חברה בוועדה למעמד האישה, ואז אני עוד זוכר אנשים, כולל במדים, שהיו מופיעים בוועדה ואומרים: התרחש רצח על רקע רומנטי, הרצח היה על רקע רומנטי. ואני חושב שאת הדברים האלה הצליחה הכנסת לבער, וכולם הבינו שעל רקע רומנטי אולי מתנשקים, אבל ודאי לא רוצחים. אני חושב שאולי אפילו ההישג הקטן הזה הוא לא מעט בזכות חברות וחברי כנסת שבאמת נלחמו בתופעות האלה של אי-הבנה בסיסית של אלימות כלפי אישה או אלימות במשפחה וכן הלאה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מעניין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני רוצה לפנות מכאן לאותן נשים יקרות שסובלות מאלימות – אלימות מילולית, אלימות נפשית, אלימות מינית, אלימות כלכלית וכל אלימות שהיא: אל תחושו בושה או אשמה על כך שאתן קורבנות אלימות. אם את קורבן לאלימות מתמשכת או חד-פעמית, זאת לא בושה לקבל עזרה, ויש דרכים רבות לקבלת עזרה. יש דרכים רבות לעזור, יש דרכים לטיפול גם בפוגע, וגם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בנפגע, ואסור להרכין ראש בניסיון לתת לזעם לעבור. לכל אישה מגיעה הזכות לחיות בכבוד ובאושר, חופשייה מאלימות. אנא, בואו לא ניתן לאלימות לנצח. אני מזמין את ראשונת המציעות הצעה לסדר-היום, חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חברי הכנסת עליזה לביא, מיכל רוזין, עפו אגבאריה, גילה גמליאל, חנין זועבי ומסעוד גנאים. לאחר מכן – תשובת השרה לימור לבנת. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה רבה, אדוני. האו"ם הכריז בשנת 1999 על יום 25 בנובמבר כיום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים. הוא עיגן בכך בעצם יום שצוין על-ידי ארגוני נשים, ארגונים פמיניסטיים, מתחילת שנות ה-80. אם כן, היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים הוא סך הכול די חדש, אבל אלימות כלפי נשים היא עתיקה, עתיקה, עתיקה מאוד. צריך גם להגיד עוד דבר: אנחנו אומרות ואומרים "אלימות כלפי נשים", אבל זה לא גשם, זה לא מזג אוויר, זה לא יורד מהשמים – אין מה לעשות, זאת אלימות של גברים כלפי נשים. אלימות של גברים כלפי נשים. אלימות של גברים כלפי נשים היא אונס בבית ומחוץ לבית, היא מכות, היא קללות ונאצות של גבר כלפי אשתו – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – היא הטלת מגבלות של גבר על אשתו – לאן היא יכולה ללכת, לא יכולה ללכת, מתי, כמה, למה, עם מי, אם היא יכולה ללכת ללמוד או לא יכולה ללכת ללמוד או לעבוד ואיפה; אלימות של גברים כלפי נשים היא אלימות כלכלית – שליטה בכסף, שליטה באמצעים; היא הטרדה מינית – בעבודה, ברחוב, בבית-הכנסת, בצבא; אלימות של גברים כלפי נשים היא זנות – שימוש באישה לסיפוק צרכים מיניים על-ידי כסף, שהוא סוג של כוח, ועל-ידי בעלות על האישה, אם בנישואים, אם בסרסרות, כל מיני סוגים. זנות מתבצעת הרבה פעמים באלימות, זה כבר כפל-כפליים של אלימות. אלימות של גברים כלפי נשים היא ניצול של קטינות יותר וקטינות פחות לסיפוק מקורבים של אנשים נערצים, תוך ניצול של הערצה ואהבה של הילדות – כל אלה הם סוגים של אלימות כלפי נשים, ותקצר היריעה מלפרט את כל הנוספים. אלימות של גברים כלפי נשים מתקיימת כל הזמן, בכל מקום, בכל שכבה חברתית, בכל עדה, בכל מוצא, דת ומדינה, בכל מקצוע, בכל אזור גיאוגרפי. הממדים – ובכן, המועצה האירופית באיחוד האירופי קובעת כי אלימות במשפחה – גם זה ביטוי שאני אוהבת, "אלימות במשפחה", כאילו המשפחה מתכתשת; ובכן, לא. כאמור, אלימות כלפי נשים וילדות וילדים על-ידי גברים. אז אלימות במשפחה היא הגורם העיקרי למוות ולנכות בקרב נשים בנות 16–44, והיא זאת שגורמת ליותר מחלות, פגיעות בריאותיות ומוות מאשר סרטן או תאונות דרכים. אלימות של גברים כלפי נשים מתקיימת קודם כול ואחרי הכול כי הם יכולים. הנה, מחקר שאני שמחה לספר עליו – שמחה אולי זאת לא המילה המדויקת – שעשו השופטת מיכל אגמון-גונן וד"ר ענת פירסט. הוא התפרסם בשנת 2007, זה נדמה מזמן, אבל המצב לא השתנה באופן דרמטי, והוא משווה בין עונשים שמערכת המשפט גזרה על גברים אלימים כלפי נשותיהם ובין עונשים שהיא גזרה על גונבי מכוניות. אז קודם כול אני רוצה לקרוא לכם מנימוקי אחד מגזרי-הדין האופייניים: "העבירות הרבות שעבר הנאשם מהוות חלק מאותה 'מכת מדינה' אשר פשתה במקומותינו – – –". הן "פוגעות לא רק בקורבנות העבירה הספציפיים – – – אלא חותרות תחת סדרי השלטון והמשפט ממש, מדירות שינה מלילותיהם של האזרחים שומרי החוק ומערערות את ביטחונו של הציבור בשוטריו ובשופטיו". רוצים לנחש על איזה מהמקרים נאמרו הדברים האלה? על גנבת מכוניות. הממצאים של המחקר הזה מראים, שלמרות הרטוריקה המאוד-מאוד קשה שהשתמשו בה השופטים, עדיין העונש שהתקבל על גנבת מכוניות נע איפשהו בין 30% ל-70% מהעונש המרבי, בעוד שבמקרים של גבר אלים כלפי אשתו הוא הסתובב סביב 10% מהעונש המקורי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חברת הכנסת מיכאלי, מאז שהמחקר הזה התפרסם, גזרי-הדין בהשוואה לגזרי-הדין של – – <מרב מיכאלי (העבודה):> של גנבת מכוניות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – גנבת מכוניות, ובכלל בעבירות רכוש, יש שינוי מאוד משמעותי. <מרב מיכאלי (העבודה):> יש שינוי? האם הוא משמעותי דיו? <זהבה גלאון (מרצ):> דרמטי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני עוד לא מכירה את המספרים. <זהבה גלאון (מרצ):> דרמטי בגזרי-דין. אז אני אומרת את זה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אלימות של גברים כלפי נשים מתקיימת, כאמור, קודם כול משום שהם יכולים, כי הם עדיין מרוויחים יותר כסף, הם נמצאים בעמדות יותר בכירות, הם בעלים של נשים ובעלים של הילדות והילדים של הנשים האלה, כי הם אלה שכותבים את החוק, החוק שקובע שהם הבעלים. כי הם שכותבים עדיין את החוק שמאפשר, למשל, שבבית הזה יהיו בקושי רבע נשים ושלושת רבעי גברים. זה קורה, כי צריך להגיד שמערכת החוק והמשפט, כמו שאנחנו מכירים ומכירות אותה, שלתוכה גדלנו כולנו כחברה, כמדינות – בכלל, כמו שאנחנו מכירות ומכירים את העולם – היא מערכת שנבנתה על-ידי גברים; לא סתם גברים, אלא גברים מאוד מסוימים, אלה שהייתה להם מאז ומתמיד גישה לכסף, לכוח, למוסדות השלטון, ואחר כך למוסדות שהם עצמם הגדירו בחוק כמוסדות שלטון. הם הקימו את המערכת הזאת לסידור ענייניהם, וענייניהם כללו בעלות על עסקים, קרקעות, שלטון, כמו גם על נשים, ילדות וילדים, ובמקרים רבים גם על אנשים אחרים מצבעים אחרים, מגזעים אחרים – אנשים שהיו שייכים להם באופן חוקי בכל מיני סוגים של מבנים משפטיים שהם עצמם הרכיבו על מנת שהם יוכלו לשלוט באנשים האלה ותהיה להם חזקה חוקית עליהם. נשים נכנסו למערכת הזאת לפני כ-100 שנה. אנחנו כל פעם נוטות לשכוח שאנחנו בסך הכול 100 שנה בסיפור הזה; 100 שנה שניתנה לנו כניסה למשחק. וב-100 השנים האלה אנחנו לאט-לאט לומדות את השפה, אבל השפה היא שפה גברית. לאט-לאט אנחנו לומדות את המקצועות השונים שמרכיבים את המבנים האלה. לאט-לאט התחלנו להשתבץ בעמדות שבהן אפשר להשפיע על איך המבנים האלה נראים, על המשמעות שלהם, מה הם מקנים לנו ואיזו עמדה הם מציבים לנו. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <מרב מיכאלי (העבודה):> בהחלט. המאבק באלימות כלפי נשים, חברות וחברים, עובר ביכולת שלנו – הנשים, הפמיניסטיות – לשנות את העולם, לשנות את המבנים שבאמצעותם גברים עיצבו את העולם ושמו אותנו במקום המשני, הנחות, המדוכא והפגיע. המאבק באלימות של גברים כלפינו עובר ביכולת שלנו להתעקש על הזכות שלנו לשוויון – לא שוויון חלקי, מר טיבי, כפי שאתה ודאי יכול להזדהות, אלא שוויון אמיתי, שוויון מלא. כמחוקקות אנחנו צריכות לכתוב ולהעביר חוקים שיעצבו לנו עולם שונה, כמו החוק הזה שהעבירה עכשיו מיכל רוזין, בשותפות חלקנו ובשותפות כולכם וכולכן; עולם של שוויון בייצוג בבית הזה ובבתים אחרים; עולם שבו אנחנו לא מאשרות לגברים מקהילות ומעדות אחרות לדכא בשם אלוהים, מסורת או רב-תרבותיות נשים אחרות; עולם שבו הכלכלה כוללת את כל העבודה שהיא היום עבודה שקופה שנשים עושות חינם – עבודות של בית וגידול ילדות וילדים, כביסה, אוכל וניקיונות ועוד ועוד; עולם שבו אבות מסוגלים לתת אהבה וטיפול פיזי לילדות ולילדים בדיוק כמו אימהות, שהמערכת מאפשרת להם את זה; עולם שבו אימהות יכולות להשתכר מעבודה מחוץ לבית בדיוק כמו אבות; עולם שבו המדינה מבינה שאלימות של גברים היא באחריותה, והיא צריכה לספק את התנאים לטיפול בתסכול ובאלימות של גברים בדיוק כפי שהיא צריכה לספק את התנאים בשיקום של נשים וגברים מהפגיעות גם יחד. היום הזה מצוין בכנסת מטעם שדולת חברות הכנסת. שדולת חברות הכנסת היא מקום שבו חברות הכנסת כולן נפגשות, משתפות פעולה, תומכות זו בזו ופועלות ביחד לקדם את העולם האחר הזה, עולם שבו היחסים בין בני-אדם אינם יחסים של בעלות ושל קניין אלא של בחירה והסתכלות בגובה העיניים. תודה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת עליזה לביא, שהיא גם יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה – שעושה עבודה מצוינת, אגב. יש מחלה של חוסר פרגון גם בבית הזה, מותר לחרוג. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה רבה, אדוני. אני שמחה מאוד על הדיון שמתקיים כאן בבית הזה ביום החשוב הזה. אני חוזרת מיום עיון ארוך וישיבה מיוחדת של הוועדה לקידום מעמד האישה, שלצערי הרב לא התקיימה פה בכנסת. ביום הזה השתתפו אסירות, ולמעשה לא יכולנו להזמין אסירות לכנסת ישראל. ישיבת הוועדה כולה, כולל כל המשתתפים האחרים, התקיימה במתקן של השב"ס. אני רוצה לבקש מכם לעצום עיניים ולחשוב על אישה שמגדלת ארבעה ילדים, והילדה שלה בת ה-13 נאנסת ומתעללים בה ואין לה מה לעשות. האישה הזאת היא חד-הורית, וכשהיא פונה לאדם בכיר במשפחה הוא אומר לה: הילדה הזאת היא כתם, עדיף שנגמור אתה, אין לנו מה לעשות אתה. האימא, בלית ברירה, דלת אמצעים וקשרים, מחליטה לשתף פעולה, אבל היא אומרת: אני עושה את זה כי אני גדלתי כך, ואני יודעת מה זה להיאנס כבר מגיל 11. נולדו לי שלושה ילדים כי חיתנו אותי בגיל 15, ועוד הילדה הזאת. והיא משתפת פעולה. יום אחרי זה היא מסגירה את עצמה למשטרה. את כל החוויה הזאת אני רואה בהצגה מיוחדת מאוד שמוצגת על-ידי אסירות בכלא "נווה תרצה". סיפורי חיים קורעי לב, מציאות חיים מעוותת שלא יעלה על הדעת שבשנת 2013 נשים, ילדים, ילדות, גברים, חווים מציאות כזאת, אדוני היושב-ראש. אנחנו חייבים כולנו לטכס עצה. אני שוב מנצלת את הבימה פה: להקים רשות לאומית למיגור אלימות. אנחנו, בוועדה לקידום מעמד האישה, שרבים בבית הזה שותפים לה – נמצאת פה השרה לימור לבנת, שהיא מודל לחיקוי מבחינתנו בהתמודדות ושותפה נאמנה. אדוני, אתה מגיע ותורם את תרומתך, ואחרים שנותנים. אבל אנחנו נותנים פלסטרים, פלסטרים ופלסטרים. צריכה להיות פה חשיבה כוללת, מערכתית, שיתופי פעולה בין משרדי הממשלה, בין הבית הזה לבין הגופים השונים. לא מעט פעמים אנחנו שולחים ארגונים שייתנו את המענה, ולא נותנים מענה מספיק ברמה החשיבתית. יש לנו היכולת, הידע, הדעת, הניסיון והתקציבים. אנחנו צריכים לעבוד בצורה הולמת וקוהרנטית. אני אסקור כמה נקודות מעבודת הוועדה. בוועדה אנחנו מחוקקים חוקים. יצאתי לביקור במעון לנשים מוכות ושם ראיתי שחוק שעבר – למעשה נשים לא מקבלות את מענקי ההסתגלות שיסייעו להן כשהן מסיימות את התקופה במקלטים לנשים מוכות. כך, לצערנו, הן מסיימות ללא סיוע כלכלי, ורבות מהן חוזרות לאותם מעגלי אלימות כי אין להן יכולת כלכלית להיחלץ מהם, למרות שצוידו בכלים במקלטים ולמרות החום ואהבה שהורעפו שם עליהן, לעתים בפעם הראשונה בחיים שלהן. הקושי הכלכלי גורם להן לחזור אחורנית. אז כן, קיוויתי להעביר את החוק הזה אתמול, הוא הסתיים, אבל לצערי הרב הדבר לא התאפשר בשל שיקולים כאלה ואחרים. אבל גם את החוק הזה סיימנו. העברנו בקריאה ראשונה תיקון לחוק מענק הסתגלות שיבטיח שנשים גם תקבלנה עזרה ראשונה ביציאה מהמקלט. העברנו בקריאה טרומית הצעת חוק שמבקשת להעניק הבטחת הכנסה לנשים שממשיכות לשלם תשלומים כמו משכנתה, חובות לכרטיסי אשראי ועוד. אנחנו נמשיך ונטפל באסירות, אדוני, מפני ש-50% מהאסירות במדינת ישראל חוזרות בפעם השנייה לכלא. הן חוזרות בפעם השנייה לכלא כי בכלא טוב להן יותר מאשר בסביבת החיים הקהילתית והתומכת שהייתה אמורה לספק להם מענה. אנחנו גילינו חולשה מאוד מאוד גדולה במעבר לחיים הקהילתיים. כלומר, הכלא נותן מענה, אבל החזרה לקהילה מאוד מורכבת, ורבות מהן לא מוצאות שם סיוע. פנייה לשר אהרונוביץ יחד עם ארגון ויצו – אנחנו פנינו כדי למנות במשרד לביטחון פנים אחראית לתחום האלימות במשפחה, בדיוק כמו שהוקם בתחום של סחר בבני-אדם. אנחנו חייבים גם את זה למנף, לקדם, כדי לעבוד יחד. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד, חברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, רק מהתבוננות בדיונים שהתנהלו פה היום בכנסת אפשר להבין. היה בבוקר דיון בוועדה לביקורת המדינה שעסק בכל הנושא של הטרדות מיניות באקדמיה. זה נושא שאנחנו עוסקים בו רבות לאורך השנים; ונושא שבו עסקתי, נושא של הטרדות מיניות כלפי עובדות זרות. יש עוד נושאים רבים שקשורים לאלימות. למשל, הנושא של אסירות ב"נווה תרצה", שהוועדה לקידום מעמד האישה עסקה בו היום. אנחנו רואים שנושא האלימות כלפי נשים חוצה גבולות, חוצה קבוצות אוכלוסייה, הוא לא מחובר לקבוצת אוכלוסייה סוציו-אקונומית כזאת או אחרת. הוא נמצא בכל מקום, ועדיין הוא מושתק. פעמים רבות אנחנו חושבים, אנחנו מציירים לעצמנו מצבים של משפחה במצוקה, משפחה במשבר, וודאי ניתן לראות את זה על האישה, על הילדים. אז לא. וזה מה שכל כך מתעתע באלימות המגדרית הזאת – היא לא תמיד נצפית, היא לא תמיד נראית. פעמים רבות יכולה לבוא ילדה לכיתה אחרי שהיא נאנסת לילה אחר לילה בידי אביה או אחיה הבוגר, והמורה לא תדע, כי היא תהיה ילדה מצטיינת, והיא תאזור את כל הכוחות שבה ואת כל כוחות ההישרדות שבה על מנת להסתיר את החוויה הקשה שהיא עוברת. ואותו דבר אישה, שיכולה להיות – אתם יודעים מה? יכולה להיות גם חברת כנסת. היא יכולה להיות פרקליטה בכירה ויכולה להיות מנהלת בכירה. אנחנו מכירים נשים רבות כאלה שחוו אלימות. יכולה להיות אלימות פיזית ויכולה להיות אלימות כלכלית ויכולה להיות אלימות נפשית, וגם אלימות מילולית. וההכרה שלנו וההבנה שזה מצוי בכל מקום ובכל, לצערי הרב, כמו שאמרתי, בכל שכבה סוציו-אקונומית, היא הכרה חשובה ביותר. אבל אני חושבת שהבעיה שלנו לא מתחילה בקצה; אנחנו תמיד מסתכלים על הקצה, מסתכלים על הגבר המכה, מסתכלים על האונס, על גילוי העריות – על הקצה. אנחנו צריכים להסתכל עלינו כחברה. אנחנו כל הזמן מאשימים. פעם היו מאשימים – עדיין חלק – היו מפנים אצבע מאשימה כלפי הנפגעות והנפגעים, כלפי הנשים המוכות. היו אומרים: למה היא לא קמה והולכת? אתם זוכרים את זה? ואחר כך היו אומרים: למה היא לא התנגדה? משפטים כאלה עדיין נאמרו, אפילו בשבוע האחרון, סביב הפרשה עם הקטינות. נאמר: אולי גם הן אשמות, והן רצו והן הלכו וכדומה. ואחרי שגמרו להאשים את הקורבן עברו להאשים את ההורים: ההורים אחראים, איפה ההורים, לא שמרו עליהן; כאילו שאפשר לשמור על ילדה בת 15 או 16 – לאן היא יוצאת, לאיפה היא הולכת וכדומה. ולא שאני חושבת שצריך להסיר אחריות, אבל בואו לא נתבלבל בין אחריות לאשמה. וזה דבר מאוד חשוב. אנחנו כחברה אולי לא אשמים באלימות עצמה, אבל אנחנו אחראים לחלק גדול מהאלימות שקיימת, האלימות המגדרית. האלימות הזאת נמצאת בכל מקום. חלק גדול מהדברים, אנחנו לא קוראים להם אלימות; הם הפכו לחלק מהיום-יום שלנו: פרסומות שמבזות ומשפילות נשים, פרסומות כמו "תפוזינה", שמחפיצות נשים, שמשוות בין השדיים של האישה לתפוזים. פרסומות שמראות את האישה כאילו גופה הוא גוף בקבוק הבושם. כל הזמן אנחנו מחפיצים נשים בפרסומות, וזה כבר נראה לנו דבר שבשגרה, וחלילה וחס שנפגע בזה, כי זה חופש העיסוק וחופש הביטוי. אבל כאשר ילדים, בני-נוער, גם בנים וגם בנות, שטופים במסרים האלה, בין אם בפרסומות ובין אם בתוכניות טלוויזיה ותוכניות ריאליטי, ובין אם בפורנוגרפיה, ששוטפת אותנו בכל מקום, בין אם במודע ובין אם לא במודע – בני-הנוער שלנו, אתם צריכים להבין, מבולבלים מאוד. הם שטופים במסרים שאנחנו כילדים – לא היה שפע המסרים הזה. ולעומת זאת, הבית, המשפחה, ההורים חוששים, לא יודעים, אין להם הכלים לדבר עם הילדים. מערכת החינוך, ודאי אין לה הכלים. אין חובה במערכת החינוך לדבר על הנושאים האלה, וקשה מאוד לרוב המורות, רוב היועצות, להתעסק עם הנושא. מה שקורה זה שאנחנו מגלים תופעה, ושוב – בכל שכבה סוציו-אקונומית. יש עדיין מנהלות בתי-ספר, מנהלים, שאומרים: לא בבית-ספרנו, אצלנו לא קורים כאלה דברים, אנחנו בשכונה טובה. אז זה קורה בכל מקום. כשאתה בודק עם בני-הנוער אתה רואה לחץ חברתי חזק מאוד לקיים יחסי מין בגיל מאוד מאוד צעיר. אתה שומע נערות שאומרות: אם אני לא אקיים אתו יחסי מין, הוא יעזוב אותי. אנחנו שומעים נערים שהם מאוד מבולבלים מהמסרים הפורנוגרפיים שהם רואים. אנחנו רואים אלימות, חיזור אלים כבר בזוגיות בגילים צעירים מאוד – גילאי 16–17. הוא אומר לה איך להתלבש, הוא אומר לה לא להיפגש בערב עם חברים, לא להיפגש עם חברות שלה. זהו חיזור אלים. אם לא נחנך ולא ניקח אחריות עלינו כחברה, ונבין שאנחנו כחברה אחראים למסרים המאוד-מבלבלים האלה שמגיעים לבני-הנוער שלנו, לילדים שלנו, בסופו של דבר נגיע לאונס הבא ונגיע לאלימות הפיזית הבאה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נזכרו פה, ביום ציון המאבק באלימות נגד נשים, ציינו הרבה מאוד מספרים. אני רוצה לנקוב בכמה מספרים של תיקי חקירה שנפתחו בגין עבירות אלימות כלפי נשים במשפחה. בשנת 2013 – והסטטיסטיקה הזו טובה עד נובמבר השנה – נפתחו 12,625 תיקי חקירה בגין עבירות אלימות נגד נשים במשפחה; מהם 2,303 תיקים שבהם הקורבן הוא אישה יוצאת חבר המדינות, 442 תיקים שבהם הקורבן היא אישה יוצאת אתיופיה, ו-2,232 תיקים שבהם הקורבן היא אישה מהמגזר הערבי. זאת אומרת שיש אותו מספר קורבנות בין יוצאי חבר המדינות ובין האוכלוסייה הערבית, שאחוזם באוכלוסייה כמעט שווה. אני מנסה לחשוב, זה בערך מחצית מכל האוכלוסייה במדינת ישראל. אז מה משותף לשלוש הקטגוריות האלה, שיש בהן אחוז קצת יותר גבוה מזה שבשאר האוכלוסייה? כנראה יש משהו משותף. אם זה יוצאי חבר המדינות, זה עולים חדשים שלא בהכרח הסתדרו ומצבם הכלכלי לא הכי טוב. כנ"ל, ידוע, המגזר הערבי סובל, האוכלוסייה הערבית נחשבת האוכלוסייה החלשה ומצבה הכלכלי גרוע. וכנראה אותו דבר האוכלוסייה האתיופית, שגם כן סובלת מאי-חוסן כלכלי, הייתי אומר, או מעוני במדינת ישראל מכל מיני סיבות. אז כנראה גם הבעיה הכלכלית יכולה להשפיע על מצב האלימות במשפחה. ואני תוהה, מדוע שר האוצר אומר שהוא מתחשב רק במעמד הביניים? כאילו אין מעמד של אזרחים חלשים ואוכלוסיות חלשות. כאילו האוכלוסיות האלה, שמהוות מעל 40% לפי כל המספרים והסטטיסטיקה במדינה, לא מגיעות להן איזשהן הטבות, ולא מגיע להן שאנחנו ביום הזה נמחה נגד האפליה נגד השכבות האלה. אם אנחנו ניטיב אתן מבחינה כלכלית, גם אחוזי האלימות בתוך האוכלוסיות האלה, סביר להניח, אני חושב, יכולים לרדת. לא שאין אלימות במעמד הביניים ובמעמד הגבוה יותר; אנחנו שמענו על השופט שהכה את הילדים שלו. לא רק זה. אז אני פונה לשר האוצר, שהדברים האלה, ביום הזה, לא יעברו על יד האוזן שלו, ושיקשיב גם לאנשים החלשים האלה. דבר שני שאני רוצה להזכיר, שמדברים עליו גם פה, אפילו בכנסת. כאשר בצד היהודי בעל הורג את אשתו אומרים שזה על רקע רומנטי, ואם זה במגזר הערבי, זה על כבוד המשפחה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> לא אומרים את זה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חילול כבוד המשפחה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> חילול כבוד המשפחה. כאילו, שניהם עבירה, שניהם פשע, שניהם רצח. אז מדוע פה מדברים ככה ופה ככה? <זהבה גלאון (מרצ):> ממש לא. <היו"ר אחמד טיבי:> האמת, נכון, הפסיקו – יש הוראה של המפכ"ל לדוברי המשטרה. המפכ"ל נענה לבקשה להפסיק להשתמש במונחים חיוביים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב שאני אדע את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> כבר שנתיים בערך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אני מאוד מקווה, אבל עדיין אני שומע את זה פה בכנסת, בין חברי הכנסת. <היו"ר אחמד טיבי:> זה כן. <זהבה גלאון (מרצ):> צריך להחליף את חברי הכנסת. אבל אני רוצה להגיד לך, גם התקשורת היום מקפידה יותר בשימוש בטרמינולוגיה. <היו"ר אחמד טיבי:> כי דוברי המשטרה הפסיקו להוציא ביפרים והודעות אס.אם.אס בזה הלשון. תודה רבה, חבר הכנסת אגבאריה. חברת הכנסת גילה גמליאל. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרות, חברי וחברות הכנסת, יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים – אני רק אומר שהוא מצוין בכל העולם. יחד עם זה, נתון שזועק לשמים הוא שאחת מכל שלוש נשים בעולם חוותה אלימות במהלך חייה. בישראל יש יותר מ-200,000 נשים מוכות. 600,000 ילדים היו עדים למקרי אלימות בתוך המשפחה, ובכל יום נפתחים בממוצע 72 תיקים בגין אלימות נגד נשים. רשויות הרווחה טיפלו השנה בכ-13,000 בני-אדם, בתוכם גם אחוז מסוים של גברים. כשאני בוחנת את הטיפול שלנו בסוגיה הזאת, אז שמענו כאן על הרבה מאוד חוקים שמתקדמים; כל פעם יש דברים נוספים. יחד עם זה, מספר הנשים הנרצחות, לצערי, עולה מדי שנה והאלימות הולכת וגוברת. אני מנסה לחשוב איפה אנחנו צריכים לצאת מהתבנית הקיימת, איפה ניתן לחשוב אולי אחרת על מנת לפתור את הבעיה. אחד הדברים שלדעתי מאוד מאוד זועקים לשמים הוא ההיבט של הטיפול בנשים שהן המוכות והן נאלצות לעזוב את הסביבה הטבעית שלהן ולעבור למקלט לנשים מוכות. התפיסה שלי בעניין הזה היא שמקלט לנשים מוכות אמור להיתפס כחדר מיון שאמור לתת את המענה באותו רגע, אבל בהחלט מי שאמורים לא להיות במקום הטבעי שלהם הם אותם אנשים אלימים, שרובם הגדול גברים. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, חברת הכנסת גמליאל, העובדה שרק שתי שרות נשים נמצאות בדיון הספציפי הזה היא מקרית בלבד. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> הצלת את המצב, שאתה מנהל את הישיבה בתור גבר. אבל צריך לציין באמת שיחסית יש פה ייצוג גברי שכן הגיע היום לישיבה. אני זוכרת גם ישיבות כואבות יותר מבחינת הייצוג של חברי הכנסת כאן במליאה. אבל אין ספק שביום כזה הייתי מצפה לראות את כל חברי וחברות הבית. אין ספק. ואז אנחנו נשים את הדגש על כך שהגברים הם שצריכים לקבל את הטיפול; הם צריכים לקבל טיפול יסודי על מנת שלא יחזרו למעגל האלימות. הנתונים מראים שהטיפול הענישתי בגברים, טיפול ענישתי בלבד לא נותן את המענה ולא מטפל בבעיה. הדבר הוא אף חמור יותר: אותם גברים שמקבלים את הטיפול הענישתי בלבד בסופו של יום חוזרים למעגל האלימות. ועל כן יש חובה למדינה לשים יותר דגשים, תקציבים, משאבים, על מנת לדאוג לפעילות למניעת האלימות של אותם גברים. דבר שלדעתי הוא לא פחות חשוב – אנחנו צריכים לבחון מחדש את ההיבט של התלונות. נכון להיום המצב גם לא מספיק בהיר. יש לנו – כן, חברי, אני מבינה שהנושא הוא כל כך; עיסאווי, אני מבינה שזה נושא באמת בוער, ואני חושבת שכאן באמת הייתי שמחה לשמוע את דעתך על הדברים שאני אומרת כאן היום. אני רוצה באמת לחשוב, ולחשוב כאן קצת בקול, על עצם העובדה שדווקא במגזר הלא-יהודי ובמגזר החרדי – אבל לא רק שם, בעוד הרבה מאוד מגזרים – לא מתלוננים. אנחנו מדברים כאן על נשים שכן הולכות לקבל טיפול. אנחנו מדברים על מי שכן מקבל את המענה. הרבה מאוד – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – הן לא מקבלות לא הגנה ולא טיפול, ואחוז המתלוננות הערביות עלה פי-2.5 בחמש השנים האחרונות. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> זה חלק מהדברים שצריכים, מבחינתנו, להדליק נורה אדומה. יש כנראה בעיה מאוד מאוד גדולה בתהליך שבו אישה שהיא נפגעת אלימות – וכפי שאמרו כאן קודם, זה יכול להתחיל באלימות מילולית ולהמשיך לאלימות פיזית ואלימות כלכלית וכיוצא בזה. וכאן צריך לבחון מחדש את כל התהליך. אני לא כל כך נוטה להסכים עם חברי וחברותי שהקמה של רשות היא שתפתור את הבעיה, כאילו עוד איזה מוסד – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> הפריעו לי קצת באמצע. אבקש עוד דקה, ברשותך. <היו"ר אחמד טיבי:> יש לך עוד חצי דקה. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אז אני אומרת שגם כאן, מהבחינה הזאת, עצם העובדה שקיימת רשות – יש גם רשות לקידום מעמד האישה. אני לא רואה את זה, את פריצת הדרך באמת בשינויים הטריוויאליים. מה שצריך לבצע זה באמת סיעור מוחות מאוד מאוד יסודי, שיכול להתחיל הן בקרב חברותי בשדולת חברות הכנסת והן בהצטרפות של חברי כנסת נוספים, ולחשוב על כל התהליך מראשיתו, ולבדוק מה הן האפשרויות הנוספות שעומדות בפני אותן נשים על מנת לסלול להן את הדרך לבוא ולהתלונן בלי לחשוש שזה יוביל בסופו של דבר להרבה מאוד מרמור בבית, הרבה מאוד בעייתיות בהתנהלות, עזיבה של הסביבה הטבעית, וליצור פלטפורמה שבסופו של יום תסייע בידן גם לצאת ממעגל האלימות. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. בטח את ערה לעובדה שיש מחסור במקלטים לנשים מוכות ביישובים הערביים. תודה רבה. חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יש נושאים שהם חובקי עולם, וכאשר מדברים על אלימות נגד נשים אז זה נושא חובק עולם. זו אחת מסוגיות האלימות הכי שכיחות בחברה, אלימות נגד נשים. וכמו שאמרו שאר חברי הכנסת, אנחנו לא מדברים על אלימות פיזית, על נשים מוכות – או רק על אלימות פיזית, רק על נשים מוכות ורק על אונס, אלא על תופעה הרבה יותר רחבה. הדרה זו אלימות. שוליות זו אלימות. ה-invisibility, הבלתי-נראות של הנשים, גם זו אלימות. יש הבדל בין אלימות כמציאות אובייקטיבית לבין אלימות כחוויה סובייקטיבית. חוויית האלימות של הנשים, ההרגשה שלהן, גם תלויה ברמת הציפייה שלהן מהעולם, ברמת הציפייה שלהן מעצמן. וזה תלוי ברמת ההשלמה או הנורמליזציה שאנחנו עושות עם הסביבה שלנו. הרי יש כוח אדיר של החברה, יש גם כוחנות אדירה בחברה לכפות את עצמה עלינו, לכפות את הסדר שלה עלינו, את החוקים, גם כנשים, גם כגברים. והיא תמיד תמיד מבקשת, דורשת מאתנו לציית ולהשלים. אפילו התהליך של הבגרות, התהליך של הגדילה שלנו, קוראים לו חִברות. מה זאת אומרת חִברות? זאת אומרת נורמליזציה עם הקיים סביבנו, עם הסדר החברתי, עם הסדר הפוליטי. ככה אנחנו גדלים, רק ככה אפשר לגדול ולחיות בתוך קולקטיב, אחרת אנחנו נחיה כל הזמן בתחושה של ניכור מעמיק. בכל זאת ולמרות זאת זו אחריותה האישית והאנושית של האישה להחליט איפה אנחנו מוכנות להיות חלק מהמערכת ואיפה אנחנו לא מוכנות להיות חלק מהמערכת ואנחנו צריכות להיאבק. ולפעמים זו המשמעות היחידה של מוסר ושל מוסריות. זה לא להסכים; זה לא להסכים עם סדר שרוצה להתייחס אלייך בתור בן-אדם לא שווה. זה מוסר. ואנחנו צריכות בתור נשים שיהיו לנו הכוח והעוצמה לקבוע את הקריטריונים האלה, מה מותר ומה אסור לנו לקבל בתור נשים. הנשים שעבורן אי-צדק ואי-שוויון ופריבילגיות לגברים הן דבר מן הסדר הקיים, הן ציווי אלוהי אולי, הן חלק מהטבע, זה המובן מאליו – הן לא יכולות גם לזהות את האי-צדק. הן לא יכולות. שואלים אותנו, הנשים, אבל במה אתן מופלות לרעה? אבל אתן חיות בסדר. הנה, אתן הולכות ועובדות. כמובן, הם לא יכולים לזהות את האלימות אלא בתור אלימות פיזית, וגם לאלימות הפיזית הם מוצאים כל מיני הצדקות. אני אומרת לא רק לגבי אלימות נגד נשים, אבל בואו נתייחס רק לנשים: הקושי לזהות את האלימות הוא העניין הכי אלים באלימות. הקושי לזהות אותה. גם כאשר מדברים על נשים, וגם כאשר מדברים על סקטורים אחרים ועל קבוצות אחרות, יש באלימות קושי, גם שאנחנו לא נזהה אותה. ה-invisibility כאלימות היא גם דבר מאוד קשה. אלימות פיזית, כמו שאמרנו, נגד נשים אינה דבר נדיר. נשים מוכות, רצח על רקע כבוד המשפחה, כפי שאומרים, רצח נשים. אנחנו כן מגנים. אנחנו כן מוקיעים. אנחנו מתביישים. אבל גם למנוע מהנשים לעבוד, גם למנוע מהנשים ללמוד, לחסום בפניהן את אפיקי ההשכלה הגבוהה ואת אפשרויות ההתפתחות וההגשמה העצמית – גם אלה סוג של אלימות. בשיא החגיגיות, אם יש חגיגיות בנושא הזה, או בשיא תחושת הצדק שאנחנו מרגישים כאשר חברי הכנסת פה אומרים שהם בעד נשים, אני רוצה לשאול אותם, את כל חברי וחברות הכנסת, מה עם איסור המדינה על איחוד משפחה, בין נשים ובין גברים? האם זו אלימות או לא? מה עם לגרש 15,000 נשים ובנות מהנגב? חברות הכנסת, זו אלימות או לא? אנחנו הפמיניסטיות, או אלה שמגדירות את עצמן פמיניסטיות, פתאום חוש הצדק הזה נעלם לנו. אנחנו לא רואות נשים כשאנחנו רוצים להרוס את הבית שלהם. אנחנו לא רואות את הנשים כשאנחנו רוצים לגרש אותן מהאדמה שלהן. אנחנו לא רואות את הנשים המובטלות. ואנחנו לא מתייחסות לזה בתור אלימות, אבל אלימות של המדינה, אם מדברים על אלימות, אז זו אלימות. אם מדברים על פמיניזם, אז זה חלק מהפמיניזם. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת. גם לאלימות של גירוש נשים, חברות הכנסת – ואני אומרת בצורה מיוחדת "חברות הכנסת" – גם לאלימות של גירוש נשים, של הריסת הבתים, של הפרדתן מהבעלים שלהן, קוראים אלימות נגד נשים. ומשפט אחרון – אלימות נגד נשים אינה בהכרח אלימות שמתבצעת נגדן על רקע נשיותן, על רקע זה שהן נשים. כי לנשים יש גם זהויות אחרות – הן גם פלסטיניות, הן גם יהודיות, הן גם חילוניות, הן גם מסורתיות, הן גם דתיות. אבל בעיקר, הן בני-אדם, וזה החשוב מכולם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים. לא, פיה ואחד אסמו מסעוד אגבאריה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מסעוד אגבאריה – דוקטור. <היו"ר אחמד טיבי:> דוקטור, אה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרות, לצורך העניין, שרת הבריאות ושרת התרבות, ביום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים אנחנו תמיד מציינים ומדגישים את העמדה, לפי דעתי המוסרית והאנושית, נגד האלימות נגד נשים. האמירה הזו היא חשובה בגלל המסר הטמון בה, וזה מסר שאומר שאלימות היא אלימות, ורצח הוא רצח אם הוא נגד גבר או אישה. אין אפליה ואין הבדלה. האלימות נגד נשים, נכון, היא גם חלק מהאלימות הכוללת בחברה ובמדינה, ששוטפת כל תחום וכל מגזר. אבל למרות זאת עלינו להודות שעדיין יש כאלה שמבדילים ומתייחסים בקלות או בסלחנות יתר לאלימות נגד אישה או לרצח אישה, או במקרים רבים נוטים גם להאשים אותה, למרות שהיא הקורבן. אדוני היושב-ראש, בקשר למה שקורה בחברה הערבית, לצערי הרב הסטטיסטיקות ממשיכות לדמם. הרבה דוחות מצביעים על זה שאחוז הנשים הערביות שנרצחו הוא גבוה. יש דוח שאומר שמתוך 19 הנשים שנרצחו השנה, 15 הן נשים ערביות; יש כאלה שאומרים ש-13 הן נשים ערביות. וזה מספר גבוה מאוד, מדאיג, מחריד. לפחות לפי הממ"מ, מרכז המחקר של הכנסת, בעשור האחרון נרצחו 76 נשים ערביות. המשפחה, שהיא סמל – סמל לביטחון ולחיים, הרוצחים האלה מנסים להפוך אותה לסמל של מוות, של שנאה, של פחד לאישה. והדבר המסוכן, שהוא קפיצת מדרגה אולי, שיש כאלה ששוכרים רוצחים, שוכרים אותם מעולם משפחות הפשע, כדי להרוג אישה ולרצוח אישה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שלמאבק באלימות נגד נשים יש שני מישורים. החשוב הוא העניין החינוכי, התרבותי, המנטליות. משום שכל רצח, לפי דעתי, מתחיל במה שאומרים, או מה שמכנים – ואת זה התחיל השטן הראשון. השטן, לפי הסיפור שלנו בקוראן, כאשר אלוהים אמר לו להשתחוות, לסגוד ולכבד את האדם הראשון, הוא סירב. למה סירב? הוא אמר: אני יותר טוב ממנו. אני מזן יותר טהור ועליון. בראת אותו מטיט ובראת אותי מאש. ופה מתחילה הבעיה, בתודעה. כי כאשר אתה – מי, לא אתה – כאשר הרוצח – – – <משה מזרחי (העבודה):> מהאש. מהאש. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מהאש. השטן, מן א-נאר. הוא חשב שהאש היא אלמנט שהוא יותר טהור מהעפר או מהטיט. <עפו אגבאריה (חד"ש):> הוא יוסווס לו. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> צחיח, בס מנשאן באחכּי עליה. אז מה מוסר ההשכל פה, אדוני היושב-ראש? שכאשר הרוצח רוצה לתת הצדקה לרצח של האחר – לצורך העניין, האישה – הוא עושה לו החפצה. הוא חפץ. הוא מסרב לראות שיש בו רוח אדם, שהיא מאלוהים, כמו הרוח והנפש שיש בו; הוא רוצה לראות בו רק את המבנה החיצוני, רק חפץ. כך רוצח מתייחס כדי להצדיק את רציחתו של האחר, כאילו הוא לא כמוהו. הוא סתם חפץ. יש כאלה שמתייחסים לאישה – ואני חושב שאלימות נגד אישה ורצח אישה הם גם על הרקע המעוות הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> עוד חצי דקה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, מה שמרגיז אותי יותר, מדאיג אותי, שיש כאלה שחושבים שיש ערכי דת, או שהם יכולים להסתתר מאחורי ערכים דתיים כדי להצדיק את מעשי האלימות או את הרצח של האישה. אני רוצה להזכיר שהנביא מוחמד עליו השלום – אמרתו החשובה: "אל-נסאא שקאאק א-רגאל. מא אכרמהן אלא כרים, ומא אהאנהן אלא לאים". תרגום: הנשים הן האחיות של הגברים. מכובד מי שמכבד אותן ושפל מי שמשפיל ומעליב אותן. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. גברתי השרה לימור לבנת, בבקשה, בשם הממשלה. בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברות הכנסת, חברי הכנסת, מעט מדי חברות כנסת פה. <היו"ר אחמד טיבי:> רבותי חברי הכנסת, נא להקשיב לשרה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ואללה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> עפו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתם מדירים אותנו. אנחנו לא מבינים. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, תרגמנו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, התרגום היה בסדר. אבל עכשיו, גם. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> שנה אחרי שנה, כבר הרבה מאוד שנים – – <מרב מיכאלי (העבודה):> את מוצאת את עצמך במקום הזה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – אני מוצאת את עצמי במקום הזה, ביום הזה, ביום האישה הבין-לאומי ב-8 במרס ועוד ימים מהסוג הזה. <מרב מיכאלי (העבודה):> הנציגה בה"א הידיעה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בחלק ניכר מהשנים האלה גם חברת הכנסת זהבה גלאון, יושבת-ראש מרצ, שנמצאת כאן, חוזרת על אותם דברים ואומרת אותם דברים, וחברותי כאן וחברי כאן קודם אמרו גם הם את הדברים. אלימות נגד נשים – אלימות פיזית, ואלימות מילולית, ואלימות מינית, ואלימות על סוגיה השונים – אין צורך לחזור ולומר, יש כאן הרי הסכמה כללית, מלאה, קונסנזוס, ללא כל קשר לא למפלגות ולא למגדרים כאלה ואחרים. אני לא אחזור על הדברים, הרי הדברים נאמרו כאן ואין טעם לחזור עליהם. אני רוצה היום לומר – וחלק מהדברים שאומר עכשיו נאמרו כאן על-ידי חלק מהדוברות והדוברים – שהתופעה הזאת של אלימות נגד נשים לא מתחילה ולא נגמרת בחוק, לא מתחילה ולא נגמרת בסוף שם, בנקודת הקצה של המקרה האלים הזה או השני. אדרבה, כדי לעקור את האלימות הזאת מהשורש יש מקום לחזור ולהזכיר שלא כל מה שחוקי הוא מותר, לא כל מה שחוקי הוא ראוי או רצוי. התופעה של אלימות נגד נשים מתחילה כשהערכים החברתיים שלנו כחברה מידרדרים, כאשר כל סולם הערכים שלנו מעוות והופך להיות פסול, כאשר התרבות שלנו נהפכת להיות תת-תרבות. התופעה של אלימות נגד נשים מתחילה כאשר – בעצם אנחנו רואים שאי-אפשר לפתוח טלוויזיה היום. אני לא יכולה לפתוח טלוויזיה. אפילו חדשות כמעט אי-אפשר לראות, משום שתוכניות הריאליטי חודרות פנימה, אפילו לתוך החדשות; הפרומואים האלה, כשמגבירים עוד את הווליום לפרסומות, לפרומואים. הם מטמטמים את המוח, וכמעט שאין משהו אחר על המסך חוץ מזה. והילדים שלנו והצעירים שלנו מכורים לדבר הזה. ומה זה מלמד שם? זה מלמד את הבנות שלנו, מלמד את הבנים שלנו, מלמד את כולם, שמה שחשוב עבורם בחיים זה פרסום מהיר, זה כסף קל. זה מה שזה מלמד אותם. הריאליטי מסביר להם שכדי להתקדם בחיים צריך להצטייד במראה הנכון, כמובן; בעיקר – סקס מוכר, "הגוף שלך הוא הסחורה החמה בשוק". וכל הדברים האלה הם חוקיים, הם לגמרי חוקיים. הם רק לא ראויים, והם מובילים למקומות שאנחנו לא רוצים שיובילו אליהם. זה מחמיר את מה שקראו לו קודם חברי כאן, בצדק, "החפצת הנשים". כדי להילחם בתופעה של האלימות נגד נשים צריך להחזיר למרכז הדיון הציבורי ולמרכז הבמה את ערכי החברה הישראלית, לדון בהתבהמות התרבותית הזאת שכולנו עדים לה. אני רוצה לספר כאן לחברי חברי הכנסת – אני לא בטוחה שכולם ערים לזה, כולם יודעים את זה – אתם יודעים שהזכייניות שמקבלות זיכיון ורישיונות מהמדינה כדי לשדר, יש להן תנאים ברישיונות שלהן, ועל-פי התנאים האלה הן חייבות בכך וכך אחוזים של תוכניות של מה שנקרא "סוגה עילית" – יצירה מקורית, תוכניות תעודה, "דוקו", מה שנקרא. מי שמחליט אם הן עמדו בתנאים או לא עמדו, אם עמדו באותן תוכניות תעודה, באותו אחוז שהם נדרשים בזה, זה הרשות השנייה. ואני רוצה לספר לכם מה החליטה הרשות השנייה ב-2011. אני אתן לכם רק דוגמאות, לא הרבה, אני אספר לכם. אז ככה: ב-2011, תוכנית המופת התרבותית "מעושרות" הוכרה כתוכנית של סוגה עילית, תוכנית דוקו, תעודה, על-ידי הרשות השנייה. נו, תגידו לי אתם, למה ניתן לצפות? באמת, אם זה הוכר כתוכנית תעודה במקום שנדרוש – הרי זה הציבור. מה זה "נדרוש"? הרשות השנייה זה אנחנו, היא מייצגת את הציבור, היא מייצגת אותנו – במקום שנדרוש ממי שמקבל זיכיון מטעם המדינה, נדרוש מהם באמת להפיק תוכניות שהן תוכניות של יצירה מקורית, סדרות למיניהן, תעודה למיניהן וכו' וכו', מה שמסמלת התוכנית הזאת זה את השיא – באמת השיא – של המרדף והמירוץ אחרי ההבלים הגדולים ביותר, אחרי כסף, אחרי מה לא. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא הגיע הזמן לדיון רציני על התרבות הזאת? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מסכימה אתך, חבר הכנסת שטרן. יש לי מחלוקת אתך? <אלעזר שטרן (התנועה):> אני יודע שלא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אומר יותר מזה. יש איזה מין תוכנית שנקראת "האח הגדול". כבר לפני שנתיים-שלוש אמרתי שזאת פשוט תוכנית פורנו. והערוץ הזה, שפתוח 24 שעות ביממה – בזמן שמשודר "האח הגדול" נדמה לי בערוץ 20, בהתחלה פותחים אותו לאיזה שבועיים-שלושה חינם, ואחר כך הוא הופך לערוץ בתשלום, ערוץ pay. אבל אז, אחרי שכבר ראו אותו, באים לאבא ואימא ומנג'סים ואומרים: ראינו את זה, אנחנו רוצים עכשיו שתשלמו. כמובן שיש הורים שעומדים בזה. יישר כוחם; יש כאלה שלא עומדים בזה, לא יישר כוחם. אבל ה-24 שעות ביממה האלה הן פשוט פורנוגרפיה בהתגלמותה, אין לי שם אחר לזה. אז תוכנית שנקראת "מבוא לאח הגדול", גם היא הוכרה כתוכנית דוקו, סוגה עילית. סוגה עילית. אני יכולה לתת עוד דוגמאות. יש "משפחה חורגת", ויש איזה תוכנית שנקראת TLV. TLV – תל-אביב. איפה הרגולטור? איפה היה הרגולטור? אז נכון, הם הבטיחו עכשיו – אמרתי את זה לפני כמה ימים באיזשהו מקום ומייד קיבלתי מקלחת מהרשות השנייה שאני לא יודעת מה אני מדברת, ושעכשיו הם משנים את זה. הם מתכוונים עכשיו לשנות את העניין, וב-2012 "מעושרות" כבר לא הוכרה. נו, באמת. אני שואלת: מה עוד צריך לקרות כדי שיובן שאנחנו צריכים לשנות כאן את התרבות, את השיח החברתי? משום שזו התחלה, מכאן הדברים צצים. לא שלפני שהיו תוכניות ריאליטי לא הייתה כאן אלימות נגד אנשים. הייתה. <משה מזרחי (העבודה):> את ראית את "הכפר"? יש איזה מין סדרה כזאת. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כן, כן. יש שם עבריין מורשע, שהורשע – – – <משה מזרחי (העבודה):> ראית את "הכפר"? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני לא רואה את זה, אני מתנצלת. <משה מזרחי (העבודה):> איזה רפלקסיה של החברה שלנו? משפחות עם ילדים – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חבר הכנסת מזרחי, אני רוצה לגלות לך משהו: אני לא רואה את זה, אבל – הרי מאיפה אני מכירה? <משה מזרחי (העבודה):> אתה רואה פרק אחד ואתה פשוט בשוק שהדבר הזה מול עיני עם ישראל. זו תוכנית – – – עם ישראל. אתה מסתכל עליהם ואתה רואה אולי אותנו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חבר הכנסת מזרחי, כיוון שאתה ניצב בדימוס, אני רוצה לספר לך משהו. ב"הכפר" – קודם כול, אני לא רואה את זה, רק הם דוחפים לנו את זה בתוך החדשות, בפרומואים. אני אספר לך משהו: בתוכנית הזאת, בסדרה הזאת, "הכפר", יש עבריין מין מורשע, שהורשע בבעילה אסורה בהסכמה של קטינה בת 13. אומנם זה היה לפני כמה שנים, ובכל זאת, ובכל זאת, מי שהורשע – – – <משה מזרחי (העבודה):> אבל בבית הזה אומרים שהם משלמים את חובם לחברה וזה בסדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כן. אני לא מקבלת את זה. אני לא מקבלת את הטענה הזאת בשום פנים ואופן. מי שהורשע כעבריין מין, בבעילה אסורה של קטינה בת 13, לא יכול לככב בתוכנית ריאליטי. הרי אחר כך אלה המודלים של התרבות של הילדים של כולנו. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא לא יכול להפוך לגיבור תרבות? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לכן אני אומרת, אלה גיבורי התרבות, אלה המודלים של התרבות של כולנו אחר כך. <משה מזרחי (העבודה):> הם יוצאים משם ומנחים תוכניות משלהם. זה מתגלגל – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כן, כן, כן, כן. אני מסכימה, אני כל כך מסכימה. אני כל כך מסכימה. וכך אחר כך הילדות לומדות לראות את עצמן, אחרי כל התוכניות האלה, כנחותות. משפילים, מגחכים אותן. כל הדברים האלה – כמובן בתוספת למה שאמרה כאן קודם חברת הכנסת מיכל רוזין על הפרסומות. היא דיברה על "תפוזינה", ואני יכולה להוסיף דברים אין-סוף. הייתה פרסומת של רשות, תאגיד סטטוטורי, של רשות הדואר רק לפני זמן קצר, אני לא זוכרת אם חצי שנה או אולי קצת יותר. איזה מין הומור גס, נמוך, רדוד, בוטה, של שני שחקנים – אני לא רוצה אפילו לחזור על זה – סקסיסטית. של רשות הדואר, לא של גוף אחר, לא של איזה חברה פרטית אפילו. או איזה פרסומת לעיתון "הארץ" שהייתה – עיתון האליטות. מה זה אליטות – עם האף ככה בעננים. כשהייתי שרת החינוך הקמתי ועדה שביערה סטריאוטיפים מגדריים מספרי הלימוד. אז מה זה סטריאוטיפים מגדריים שביערו? כל אותם המקומות שבהם היה: אבא קם בבוקר, הולך לעבודה, אימא מנקה בינתיים את הבית, מכינה ארוחת צהריים; דברים מהסוג הזה. עשינו את זה. זה מאוד חשוב. אבל כשפותחים טלוויזיה, כשנכנסים לאינטרנט, כשנכנסים לתוך כל הרשתות היום, כשבכל רגע, בכל שנייה, בכל פינה, הרי זה ממש אורב לנו, יש דברים שאין עליהם שליטה כל כך, זה מסובך. קשה מאוד לשלוט באינטרנט, אבל בכל זאת, גם כאן אפשר לעשות מעשים. אבל יש דברים שעליהם יש לנו שליטה ברורה ומוחלטת. זה אותן זכייניות, זו אותה טלוויזיה, זה אותם מקומות שבהם, כפי שאמרתי קודם, נותנים תו – "מילאו את חובותיהם", "סוגה עילית" – לתוכניות שהן פשוט התחתית של התחתית. לא רק שאין כאן יצירה מקורית, פחות יצירה מקורית, פחות לקולנוע, לא ממלאים את חובם. אז, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אחר כך הכול משתלב באותה אווירה ציבורית שבה מתחילים לשאול ככה, בלי להתייחס למקרה כזה או אחר, ואנחנו יודעים הרי מה קורה: רגע, אז היא הייתה קטינה או היא לא הייתה קטינה? זה באמת נורא משנה אם היא הייתה בת 15 או 15.5 או 16.5. לא, לדעתי זה לא ממש משנה. זה משנה מבחינה פלילית, כן; אבל זה לא משנה מבחינתנו כחברה; זה לא משנה מבחינה ערכית; זה לא משנה מבחינה מוסרית. ולא כל מה – כך פתחתי את דברי – לא כל מה שהוא חוקי, מותר. <זהבה גלאון (מרצ):> כל מה שלא פלילי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא כל מה שהוא לא פלילי – אני מקבלת את התיקון שלך, חברת הכנסת גלאון – הוא מותר, הוא בסדר. אני לא מתייחסת לשום מקרה קונקרטי, כי אני לא מכירה, אני לא מתיימרת להכיר ואני לא רוצה, חלילה, להגיד שום דבר על דברים שהם לא ידועים. אבל חשוב שכולנו נזכור את זה כל הזמן, כי הכול אצלנו בשחור-לבן, ככה או ככה. זה לא ככה או ככה. צריכים להיות לנו ערכים, בנוסף לספר החוקים. ומה קורה פתאום? אנחנו שמים לב – אני יכולה לספר לכם על דברים שבתפקידי השונים כשרה נתקלתי בהם לא פעם. נשים, כולנו מכירים את זה גם מהעיתונים, מקרים שמפורסמים; חברות הכנסת מכירות את זה גם מנשים שפנו אליהן במהלך הכהונה שלהן, מן הסתם – נשים שלא רוצות להגיש תלונות. הן לא רוצות להגיש תלונות כי הן פוחדות; הן לא רוצות כי הן יודעות שהן יעברו אחר כך דרך ייסורים מאוד קשה. הן מגישות תלונה, והן מושכות אותה אחר כך, הן מתחרטות אחר כך, הן לא רוצות אחר כך להעיד. הן יודעות שחלק מהתלונות אחר כך בכלל נסגרות. אומרים: אין מספיק, לא יודעים, לא רוצים. זאת באמת דרך ייסורים מאוד מאוד קשה. אדוני היושב-ראש, כולם כאן דיברו היום, וכל מה שנאמר כאן היום, באמת דברים כדרבונות, מילים בסלע, דברים חשובים מאין כמותם. שנים ארוכות אנחנו נאבקים, אנחנו נאבקות. אני לא זוכרת מי אמר כאן קודם, וזה נכון: פעם קראו לזה "רצח בתוך המשפחה" או כל מיני כינויים כאלה מכובסים, היום זה כבר אחרת. התקדמנו, ואנחנו דורכים במקום, ולפעמים קצת הולכים אחורה. כל הזמן זה מין זיגזג כזה, שאני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו, ולפעמים זה מייאש. לפעמים אני אומרת לעצמי: כמה זמן עוד נצטרך להתמודד עם הסוגיה הכואבת הזאת והקשה הזאת. ומה עוד אפשר לעשות, בעצם? אנחנו מתקנים כל הזמן, אנחנו מחוקקים כל הזמן, אנחנו נאבקים כל הזמן, ונפתחים עוד מקלטים, ומסדרים – כמה עוד אפשר להתמודד? מה עוד ניתן בכלל לעשות? שמעתי שתי הצעות עכשיו, הצעות טובות. האחת היא להקים רשות, השנייה היא להקים ערכאה שיפוטית לאלימות במשפחה, הצעה של ויצו, הצעה שחברת הכנסת מרב מיכאלי, אני מבינה, מובילה עכשיו. חברת הכנסת עליזה לביא דיברה על הקמת רשות למניעת אלימות. צריך לשקול, אני אינני פוסלת. צריך לשקול אם באמת זה דבר נכון, אם זה יכול להביא לפתרון. יכול להיות שזה יכול לקדם, יכול להיות שזה יכול להקל, אבל מה שאני בטוחה שחשוב לעשות וצריך לצאת כאן מהבית הזה, זה שאנחנו כחברה צריכים להחזיר לחברה את ערכיה. צריכים להחזיר את הילדות לילדים, צריכים להחזיר את הנערוּת והנעורים לנערים. וזה קשה כשהכול כל כך זמין, כשהכסף יענה את הכול, כשהאלוהים החדש הוא הכוכב התורן, שבעוד רגע יתחלף בכוכב תורן אחר. אבל אין לנו ברירה, זה מה שעלינו – גם כאן מהבית הזה, או בעיקר כאן מהבית הזה; דבר שאין לנו עליו מחלוקת פוליטית כלשהי, שחוצה את כל המפלגות – זה מה שעלינו לעשות מכאן. אני מבטיחה לנסות להוביל את זה, מקווה ומצפה לעזרה של כולכם. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, גברתי השרה לימור לבנת. תודה רבה למציעים. מה מציעה השרה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אולי למליאה, או לוועדה למעמד האישה. <זהבה גלאון (מרצ):> מעמד האישה. <היו"ר אחמד טיבי:> מעמד האישה, אוקיי. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת השרה. מי שבעד הוא בעד להעביר לוועדה לקידום מעמד האישה, מי שנגד הוא בעד הסרה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה לקידום מעמד האישה נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 12, אין מתנגדים, אין נמנעים. הוחלט להעביר את ההצעות להמשך דיון בוועדה לקידום מעמד האישה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אחמד טיבי:> הכרזה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 134), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה. <הצעות לסדר-היום> <ציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות> <היו"ר אחמד טיבי:> נעבור לנושא הבא: ציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות, במסגרת הצעות לסדר-היום מס' 1632, 1652 ו-1653. חברי הכנסת, אנו מציינים היום, ביוזמתו של חבר הכנסת אברהם מיכאלי, את היום הבין-לאומי למניעת אובדנות. אובדנות היא תופעה של אלימות קשה המופנית על-ידי האדם כלפי עצמו. פעמים רבות כתוצאה מסבל נפשי, תחושת בדידות, דיכאון עמוק, אשמה וחוסר תקווה האדם נוקט צעד קיצוני ואלים ופוגע בחייו שלו. האובדנות פוגעת בסטודנטים, בחיילים, בקשישים, במבוגרים, בבני דור הביניים, בגברים, בנשים, כשהיא מותירה אחריה שובל של הרס, הורים שכולים או ילדים המומים ומוכים, משפחות שלמות הסובלות מאובדן, כאב ושאלות בלתי פתירות. במרבית המקרים המתאבד מסמן לסביבתו הקרובה סימני מצוקה המעידים על קשייו. לא תמיד סימנים אלו מספיקים, או באים בזמן. אבל כאשר לומדים לזהות את סימני המצוקה, ניתן לנסות להציל את האדם מידי עצמו ולהעניק לו תקווה מחודשת ביכולתו לזכות בחיים שמחים ומאושרים. כיום גורמי המקצוע פיתחו כלים ושיטות לזהות ולבודד גורמי סיכון מרכזיים בהערכת אובדנות. אם גורמים אלו באים לידי ביטוי, יש להיות מוכנים להתייצב עם אוזן קשבת ועזרה מקצועית ורפואית. אסור להתעלם מהאזעקות, הקשיים, ההסתגרות ותופעות אחרות. אדם החש בודד צריך לדעת שיש מי שיקשיב לו, שיש אוזן קשבת והוא לא לבד במצוקותיו או בכאבו. אני מקווה שהדיון היום יגביר את המודעות לתופעה הקשה הזאת ולהשלכותיה האפשריות. אם נצליח להציל נפש אחת זו תהיה הצלה של עולם מלא. תודה רבה. דברי יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אני קורא לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, היוזם. בבקשה, אדוני. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, רבותי, השרה והשר, חברי חברי הכנסת, אכן, לזכותה של הכנסת ייאמר שהיא מציינת כבר כמה שנים טובות את היום הבין-לאומי למניעת אובדנות. היום קיימנו בוועדות הכנסת – ועדת העבודה, הרווחה, הבריאות והפנסיה, ועדת הכנסת, ועדת הכספים, הוועדה לזכויות הילד, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – דיונים מקיפים, בהשתתפות השרה ברוב הדיונים, שרת הבריאות, ואנשי מקצוע. אדוני היושב-ראש, כפי שפתחת בדבריך, בדברי יושב-ראש הכנסת, אכן מדובר בתופעה מחרידה. מדובר, אדוני, בישראל על 500 אנשים שמתאבדים מדי שנה. המספר הוא בהשוואה, אם אני – לא נעים להשוות למספר נפגעי תאונות דרכים או הרוגים בתאונות דרכים – המספר הוא פלוס מינוס, ומשתנה לפי המאמצים שהרשות למניעת תאונות דרכים עושה ומתגאה כל שנה שהיא מצליחה להקטין את מספר הנהרגים – זה כמעט פי-שניים, אבל עדיין כמעט פי-שניים. ניסיונות התאבדות שמגיעים לבתי-החולים, אדוני היושב-ראש, מדובר פה על מעל 5,000 – מעל 5,000 על-פי דוחות או ניתוחים של גורמי המקצוע. המספרים האלה שאני אומר, אדוני היושב-ראש, הם לא מספרים סופיים, מדובר פה במספרים יותר גדולים. יש איזה אחוז תוספת על המספרים האלה, שלצערנו נובע מכך שיש כל מיני סטיגמות, כל מיני מחשבות אצל אנשים לא לספר על מקרה או ניסיון התאבדות ככזה, אלא מנסים להסתיר את זה בכל מיני מחלות כאלה או אחרות. ואז אנחנו מגיעים למצב שהמספרים הרבה יותר גדולים. לצערנו, במשך שנים רבות – לפחות בארץ – הניסיון היה להסתיר את התופעה, לא לדבר עליה, לא להעלות. אפילו בעיתונים כתוב פה, שם, באיזו שורה מוחבאת בעמוד פנימי של העיתון. כשאני הגעתי לכנסת ראיתי את חברי חבר הכנסת רן כהן עומד כל יום שלישי, מי שזוכר אותו, פה במליאה ומדבר על הסוגיה הזאת בצורה מאוד מאוד אנושית, בצורה מאוד מאוד כואבת. ולמדתי מרן שבעצם אנחנו מדברים פה על תופעה שהיא בת-טיפול, תופעה שאפשר לבוא, להעלות אותה על סדר-היום. ומה שהבנתי, גם בחקר שעשיתי לאחר מכן, שאפשר לטפל בה ולעזור. אני יכול לומר, אדוני היושב-ראש, שכיושב-ראש השדולה כבר כחמש שנים, ניסיתי בכנסת בכמה דרכים לקדם את הסוגיה הזאת, ולצערי לפעמים חשתי שאני מדבר פה לקירות, כי תמיד אומרים: אין כסף, אין כסף. כביכול אנחנו מדברים פה על משהו – שהבקשה היא לעשות משהו קוסמטי, או משהו שהוא לא חשוב. המספרים האלה שאני מדבר עליהם, המספרים האלה הם כבר כמה שנים טובות, כמעט עשור – לפחות. יש עמותה שנקראת "בשביל החיים", ששם לצערם מרוכזים הורים שחוו את החוויה הנוראה הזאת של אובדן בן משפחה. הם החליטו שמכיוון שאין אף אחד שיעזור להם, הם התחברו אחד לשני והם מנסים גם למנוע וגם לעזור למשפחות השכולות לאחר שהאסון הזה קורה. אני חייב לציין לשבחה של שרת הבריאות הנוכחית, שבכנסת הנוכחית העלינו את הסוגיה בפניה והיא נרתמה בצורה מאוד יוצאת דופן בממשלות ישראל במשך לפחות עשור, 20 השנה האחרונות. היא התייחסה לסוגיה הזאת בכובד ראש, והיא עזרה מאוד מאוד לקדם את הטיפול המעשי. הרי לומר תודה – חשוב מאוד לדבר ולהסביר את הבעיה, חשוב מאוד, אבל בסוף, אם לא מוצאים אמצעים לטפל בזה, וכפי שאמרנו, ישנם אמצעים לטפל בזה. מחקרים רבים בעולם – ואני, מכיוון שהדקות שלי פה קצובות, אני לא יכול להיכנס לכל המחקרים שהיום – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הן נסתיימו מזמן. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הממ"מ שלנו פרסם היום, אדוני היושב-ראש, מחקר מאוד מקיף, מאוד מעניין. אני ממליץ לחברי הכנסת להיכנס למחקר הזה ולקרוא את כל הנתונים המקיפים. לכן, אני רואה ביום הזה היום גם איזה אור גדול בקצה המנהרה. שרת הבריאות אפילו בישרה לי שהיא תעלה ותגיד בעצמה מה היא חושבת, שיש לנו איזשהו כיוון לפתרון העניין של האמצעים. ואני מקווה שאנחנו נציין את היום הזה בהישגים הרבה יותר טובים, בצמצום התופעה ככל שניתן. וכל מי שעוסק בדבר הזה אכן עוסק בהצלת נפשות. אנחנו מאמינים כולנו, ולא משנה בני איזו דת אנחנו, שכל אדם שמציל אדם אחר מקיים עולם מלא. ולכן, אני מודה גם לכנסת וגם לכל מי שעזר וסייע בידי היום לקיים את הדיונים האלה. <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו מודים לך, חבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת שמעון סולומון – חמש דקות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום מדברים על נושא האובדנות. קודם כול, זה נושא שבאמת מעסיק את כל העולם, כי זה משהו אוניברסלי שקורה בכל מקום, בכל העולם, בכל המדינות. למעלה ממיליון או כמיליון מתאבדים בכל שנה. ומן הסתם בכל מדינה, בכל מקום, מנסים גם למצוא פתרונות, מנסים להתמודד וגם ללמוד אחד מהשני, זה מזה. בישראל באמת המספר הוא בלתי נתפס, 500, ולא כל כך מדברים על זה. אמרנו הרבה פעמים שבתאונות דרכים מתים כמחצית, בגלל המודעות; מדברים על זה, וטוב שכך, וגם מורידים את המספר. ואנחנו לא מדברים רק על ה-500; מדברים על בני המשפחות שלהם, על הקהילה. המספר הרבה יותר רחב, הרבה יותר גדול מזה שאנחנו מדברים עליו, ה-500 באופן ספציפי. בעולם מתמודדים עם זה, בחלק מהמדינות בהצלחה, במידה מסוימת. היום קראנו מחקר שבאמת אפשר ללמוד מחלק מהמדינות. בוועדת העלייה והקליטה, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות התקיים דיון שבו ראינו באמת תוצאות טובות במדינות שהפיקו לקח והתחילו לעבוד על זה באופן משמעותי. ולכן העניין בוועדה היום היה איך אפשר ללמוד, איך אפשר להרחיב את זה גם כאן, כי זו בעצם אותה בעיה. תוכנית לאומית למניעת התאבדות, שמדברים עליה, שהשרה בישרה שתקום, אני חושב שזה יכול להיות דבר מאוד מאוד מועיל וחשוב, כי ברגע שמקימים רשות לאומית מן הסתם היא גם תהיה מתוקצבת; מה עוד שאני יכול להיות רגוע, שאם השרה לוקחת את זה ומצהירה, אני יודע שהדבר ייעשה באופן מקצועי ועם הלב. ואת זה, ביום הזה, ביום הכואב הזה שבו מדברים על הנושא – זו האופטימיות שאני לוקח היום. נושא האובדנות הוא חוצה מגזרים. זה בכל מקום, זה לא בקרב אוכלוסייה מסוימת. זה אצל עשירים, עניים, עולים, ותיקים, נשים, גברים, בכל מקום. לכן, זה משהו באמת לאומי, לא משהו ספציפי. אנחנו מדברים על אנשים שמחליטים לקחת את חייהם כי הם מרגישים שאין להם טעם. אנחנו מחויבים, אנשים כמונו, נבחרי ציבור ואנשי מקצוע – יש לנו את האחריות להגיד להם שזו לא הדרך, שיש כיוונים אחרים, שיש כתובת, בעיקר, שיש להם מקום שהם יכולים לבוא ולדבר בו. לכן אני מאמין שאם גם נלמד מהעולם, מאלה שהצליחו, וגם נכיר ונדע שהבעיה הזו היא בעיה כואבת מאוד, שמדובר באנשים צעירים – אני חושב שאפשר להוריד את המספר הזה באופן מאוד מאוד משמעותי. אובדן, כמו שאמרתי בבוקר, הוא תוצאה. הוא תוצאה של תהליך של איבוד טעם החיים, אנשים שמרגישים שאין להם בשביל מה לחיות. ואנחנו מחויבים, מכל הכיוונים – גם כאזרחים, גם כנבחרי ציבור, גם בכלל, כאנשים שצריכים לקחת אחריות – לתת, לתת את התקווה הזאת, שאפשר גם בדרך אחרת. ואני בטוח שהנושא יטופל כראוי, באופן מקצועי, כמובן, ואני יודע, אני מכיר קצת לעומק את השרה. אני חושב שהעניין הזה יגיע לכיוונים אחרים, ואנחנו בעזרת השם נראה ירידה באחוזים באופן מאוד מאוד משמעותי. אני רוצה להודות לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, שהוא ראש השדולה, והוא מוביל את זה. היום גם דיברנו על זה קצת בוועדה, ואני מקווה ומתפלל שנשכיל להוריד באופן משמעותי את אחוז המתאבדים. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחרון הדוברים. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להקדיש את הדברים שאני נושא פה היום לאדם קרוב למשפחתנו שלפני שנים אחדות שם קץ לחייו. אנחנו חיינו אתו, גם את השנים האחרונות לחייו, וגם, כמובן, את מותו. דרכו, דרך המקרה הפרטי, למדנו על הבעיה הכוללת. כשצעדתי בתל-אביב עם רבים מבני המשפחות במצעד שקט, עצוב מאוד, שלא דיברו בו, רק שתקו בו – אברהם גם היה אתנו, בתל-אביב – הבנתי שהרבה מאוד אנשים חיים את האובדן הזה. ויותר מזה, מי שהולך לעולמו נפרד מאתנו, אבל משאיר אחריו הרבה אנשים תוהים, כואבים, שעד יומם האחרון שואלים את השאלות שאין עליהן תשובה: למה זה קרה, ואיך זה קרה, ובעיקר – האם יכולנו למנוע? אם ידענו והרגשנו, אולי יכולנו לעשות יותר? אולי זו לא גזירה? אני מכיר את כל מטבעות הלשון, וזה מוזכר במסמך המצוין שהגיש לנו היום הממ"מ, שמי שרוצה, אי-אפשר למנוע ממנו. אבל אפשר, אני חושב שאפשר, כי מי שעיין במסמך, ואני קראתי אותו בעיון, לקראת הסוף אומרת ד"ר שירלי אברמי, שערכה אותו, את הדבר החשוב ביותר: הניסיון בעולם מעלה שמאבק נחרץ ובלתי מתפשר באובדנות ברמה הלאומית, מקטין את שיעורי ההתאבדות בפועל ומציל עשרות ואף מאות חיי אדם. זו השורה התחתונה. אנחנו מאבדים מדי שנה כ-500 איש שמרצון שמים קץ לחייהם. אני לא רוצה בכלל לעסוק בהיבט הכספי; יש פה איזשהו היבט על נזק, זה לא מעניין אותי. אותי מעניין הנזק האנושי ומעניינת השאלה הזו שאמרתי, שמלווה את כולנו ותלווה אותנו: האם אפשר היה להושיט יד באיזשהו שלב? אני זוכר, כשהייתי דובר צה"ל לפני שנים רבות, הובאה לידיעתי הדרך שבה צה"ל נאבק בתופעה הזו. שירלי, ד"ר אברמי, שאני רואה אותה פה, מזכירה שבצה"ל זה גורם המוות מספר אחת היום. גורם המוות מספר אחת של חיילים בצה"ל – חיילים ששמים קץ לחייהם. ברור גם, במידה מסוימת, למה – מפני שיש להם את האמצעי לפגוע בעצמם. אבל הצירוף של אדם שנמצא בדרגת סיכון גבוהה עם הנשק שניתן לו או לה, הוא צירוף שאפשר לטפל בו, אפשר להסתכל עליו, אפשר למנוע אותו אפילו. ויש שתי סיבות, הבנתי: אחת היא באמת צמצום זמינותם, כפי שאני מצטט, של אמצעים קטלניים, והאחרת – הגברת המודעות לתופעה. וכאן, אני מבין, השרה נכנסת לעניין, ושמעתי, וישבנו כמה ישיבות, אברהם, בשנים קודמות, ודיברנו על התוכנית הלאומית. אני אשמח לשמוע אם היא באמת מופעלת. היא בנויה, בין היתר, על הגברת המודעות. זאת אומרת שאנחנו, בסוף, יכולים לשמור האחד על האחר; כל אחד מאתנו. אם אנחנו מזהים – זה גם מה שהיינו מסבירים לחיילים בצה"ל בשעתו: אתם חיים בקבוצה, קבוצות כאלה הן עוד יותר ברורות, ואתם מסתכלים על החברים, ואתם מרגישים אצל החבר או החברה איזשהו קושי, איזושהי נפילה, איזשהו משפט או אמירה שמסמנים בעיה – זה הסימן שלכם, זה הדגל האדום, האות שאומר: לזוז, לא להשאיר את זה ככה. המודעות היא המפתח בכל העניין. והמודעות הזו גם צריכה לסייע למשפחות, כי בחלק מהמשפחות זה נשמר כסוד כבד ואפל בתוך המשפחה. לא מדברים על זה, זה נעצר באיזשהו מקום, ובעצם זה הפוך ממה שצריך להיות: כן צריך לדבר על זה, כן צריך להציף את זה, כן צריך ללמוד את זה, כי זו גם הדרך להשתחרר מכך בסופו של דבר. אני מסתכל על הסטטיסטיקה הקשה הזו ואני שואל את עצמי: האם – ואני מקווה מאוד שהתוכנית הזו תצליח, הפעילות החדשה תצליח, אני מקווה שלא יהיו פה מעצורים או מחסומים כספיים ונוכל באמת להציל את אלה שנמצאים בדרך או נמצאים בסביבה הזו, ואיזושהי פעולה כזו או אחרת תשמור אותם בתוכנו. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת נחמן שי. לא תיערך הצבעה, אבל אנחנו ניתן לשני חברי כנסת – אחרי השרה, הבעת דעה אחרת. בבקשה, גברתי השרה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את יום האובדנות. אני חוזרת שוב על המספרים שהושמעו כאן, כי חשוב שנבין, נשמע ונזדעזע: 500 בני-אדם מתאבדים מדי שנה. רק כדי שנבין, האנשים שנהרגים במדינת ישראל מתאונות בדרכים, מספרם מגיע ל-285. מספר מזעזע, אבל מספר המתאבדים כמעט כפול. ונוסף למספר הזה עוד כמה אלפים מתאשפזים בגלל ניסיונות פגיעה עצמית, ניסיונות של התאבדות. הנושא הזה לא עולה היום בפעם הראשונה בכנסת. יושב כאן חבר הכנסת מיכאלי, שעושה עבודת קודש בהובלת השדולה למניעת אובדנות, היו כאן גם אחרים, וגם לפני שאני הגעתי למשרד במשרד פעלו וניסו, בעזרת פיילוט, להביא את הנושא הזה למודעות, אבל באיזשהו מקום לא מבינים את חומרת הבעיה. ואני ממשילה את האובדנות למוות השקט. אתם יודעים, אומרים שלחץ דם זה המוות השקט; אנחנו לא יודעים שיש לנו לחץ דם גבוה ואז הוא עלול לבוא ולהמית אותנו, לגרום לאירוע מוחי ועוד. גם ההתאבדות היא מוות שקט, היא מוות שקט מפני שהחברה לא מדברת על התאבדות. באיזשהו מקום יש סטיגמה, לא רוצים לדבר, כאילו שזו מחלה מידבקת. כמו שפעם לא היו אומרים את המילה סרטן – המחלה ההיא, כך גם עם ההתאבדות, למה? מדוע שלא נשים את העובדות על השולחן, נתמודד אתן ונאמר "לא עוד"? החברה הישראלית לא מוכנה לחיות עם המספרים האלה; החברה הישראלית לא מוכנה לקבל כגזירה משמים שכל שנה מתאבדים בני-נוער. דרך אגב, בקרב בני 15–24, גורם המוות מספר שתיים זה התאבדויות, וזאת אחת הסיבות, דרך אגב, שבצה"ל זה הגורם מספר אחת, מפני שבני-הנוער, הצעירים, מתאבדים. אצל האתיופים – פי-3.6 מכלל האוכלוסייה; אצל עולי ברית-המועצות – פי-1.6; אצל קשישים, פי-שניים. אז איפה אנחנו? למה אנחנו מוכנים לחיות עם זה? חמישה משרדים, משרדי ממשלה, התאחדו ואמרו: איננו מוכנים להעלים עין, ואין שום סיבה שלא לדבר, לא לעשות ולא למנוע. משרדי החינוך, הרווחה, הבריאות, קליטה ועלייה ואזרחים ותיקים, אליהם הצטרף משרד ראש הממשלה, הצטרפו חברי כנסת כמו חבר הכנסת שמעון סולומון, כמו חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואני יודעת שיצטרפו עוד רבים. <נחמן שי (העבודה):> מה עם משרד הביטחון? <שרת הבריאות יעל גרמן:> משרד הביטחון, נצרף אותו, אבל כמו שאתה יודע, לצה"ל יש תוכנית ייעודית שלו, שהוכיחה את עצמה, וזאת דוגמה איך אפשר ואיך ניתן באמת להוריד את מספר המתאבדים. ואני שמחה מאוד לבשר, וחבר הכנסת מיכאלי עשה פרומו, עשה טיזר, שמשרד האוצר בא ואמר שהוא מתקצב את התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות, ואין ספק שהתקצוב הוא הלחם שבלעדיו לא ניתנת התורה. אין ספק שבזכות התקצוב אנחנו נצליח לממש את התוכנית הלאומית. <נחמן שי (העבודה):> בכמה השר – – – באיזה סכום? האם במלואה? <שרת הבריאות יעל גרמן:> אני לא רוצה לציין כרגע את הסכום. אנחנו יושבים ומעבדים את התוכנית, אבל היא תתוקצב; היא לא תתוקצב לשנה אחת, היא תתוקצב לאורך זמן, כיוון שהיעד שלה הוא להוריד את מספר המתאבדים ב-20% בתוך חמש שנים. והתוכנית מדברת על כמה דברים שניתן לעשות, ובראש ובראשונה, כפי שאתה אמרת, חבר הכנסת נחמן שי, אנחנו מדברים על מודעות. ולשם כך צריך לדבר ולא לטאטא אל מתחת לשולחן. אבל אנחנו מדברים גם על בניית מסד נתונים לאומי מרכזי עדכני, שבלעדיו לא נוכל לא לדעת מה קורה ולא לעקוב אחרי מדדי ההצלחה. אנחנו מדברים על איתור יזום: בעולם היום יש שאלונים שנוסחו על-ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, שאלונים שניתן להפיץ בקרב בני-נוער ומתוך התשובות על השאלות לאתר את אלה שיש להם מחשבות אובדניות. אנחנו מדברים על הכשרה של שומרי סף, אנשים שאנחנו באים אתם במגע יום-יום, כמו רופאים ואחיות, מחנכים, עובדים סוציאליים, וכמובן גם הורים, שרק צריכים לדעת את הסימפטומים. יש סימפטומים מאוד ברורים לאדם אובדני, לאדם במצוקה; הוא מאותת אותות מצוקה, אבל לעתים אנחנו לא קולטים את האותות, כי אנחנו לא יודעים שאלה האותות. כאשר אדם מפסיק לאכול, מרזה, כאשר הוא מפסיק לישון, כאשר הוא עצוב, כאשר עיניו כבויות, כשאין לו חשק לעשות שום דבר, אלה אותות מצוקה שלעתים אנחנו לא יודעים לפרש אותם, אבל אם אותם שומרי סף ילמדו את אותות המצוקה הם יוכלו לקלוט אותם ולמנוע את ההתאבדות. אנחנו מדברים על פעולות להבטחת הפניה לטיפול ושמירה על רצף טיפולי. אנחנו מדברים על טיפול נפשי זמין, שהוא כל כך חיוני במקרים האלה. אנחנו מדברים על טיפול במשפחות שיקירן התאבד, ואנחנו מדברים על צמצום נגישות לאמצעים קטלניים. אמר חבר הכנסת נחמן שי שד"ר שירלי אברמי, שיושבת אתנו כאן, ערכה את אחד המחקרים היסודיים ביותר בתחום הזה. והיא מספרת שם שבאנגליה, בבריטניה, גילו שמתאבדים בעזרת כדורי "אקמול", ואז מה שעשו זה דבר מאוד מאוד קטן: הקטינו את מספר הכדורים בחפיסות למספר קטן שלא מאפשר התאבדות, ועל-ידי כך אם מישהו רצה להתאבד הוא היה צריך לקנות כמה חפיסות, אך הרוקח לא נתן לו, ומספר ההתאבדויות ירד. אני חושבת שכולם יודעים את הסיפור על ה-Golden Gate Bridge, גשר שער הזהב בסן-פרנסיסקו, שמדי שנה התאבדו בקפיצה ממנו 1,300 איש. על-ידי פעולה מאוד מאוד פשוטה – שמו גדר גבוהה ורשת שלא ניתן לטפס עליה – אפס התאבדויות. וזה לא שמי שרצה להתאבד משם הלך לגשר. לא. אפס התאבדויות. זאת אומרת שניתן באמת, על-ידי מניעת נגישות של אמצעים קטלניים – לרבות, דרך אגב, נשק חם – ניתן למנוע התאבדויות. וישנו מחקר, מחקר שגם שירלי מהממ"מ מדברת עליו, של ריצ'רד סיידן, אשר ראיין 515 אנשים שתכננו לקפוץ מהגשר, אותו גשר בסן-פרנסיסקו, והם שוכנעו לוותר על ההתאבדות ברגע האחרון. הוא ראיין אותם ושאל אותם מה קרה, ולאחר שנים הוא חזר אליהם, לאחר עשרות שנים הוא חזר אליהם – 90% מאלה שרצו להתאבד בחיים. זאת אומרת, זה לא נכון שכל מי שרוצה להתאבד בסופו של דבר מתאבד. אני לא אומרת שחלקם לא מתאבדים, אבל אני אומרת שאין זו גזירה משמים, שניתן לטפל בבעיה, שחייבים לטפל בבעיה. ולכן אנחנו כאן, כנסת ישראל, ואני מקווה שבתוך שבועיים גם ממשלת ישראל תגיש החלטת מחליטים בליווי תקציב, תחליט שהיא מטפלת בבעיה ואנחנו מונעים את המוות השקט שאף אחד לא מדבר עליו אבל שהוא קיים וגובה חיים, ובכך נציל נפשות רבות. <היו"ר אחמד טיבי:> מה את מציעה, גברתי השרה? ועדת עבודה ורווחה? <שרת הבריאות יעל גרמן:> היה לנו היום דיון בוועדה – אני חושבת שזו הודעה, כן. אני מאוד מאוד – – – <היו"ר אחמד טיבי:> את מציעה להסתפק בדברי השרה? <שרת הבריאות יעל גרמן:> אני בהחלט חושבת שאפשר להסתפק. אני מאוד מאוד מקווה שבאמת הממשלה תקבל את החלטת המחליטים – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> השרה – – – כבר דנה בזה היום בכנסת. <שרת הבריאות יעל גרמן:> בבקשה, כן. <היו"ר אחמד טיבי:> אני חושב שהשרה ראויה שיסתפקו בדבריה. אין הבעת דעה. ראחת עליכּ, מסעוד. ראחת עליכּ, דב. הַי מֻאאמרה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, הודעה במקום יושב-ראש הוועדה, נציג יו"ר הוועדה – בבקשה, אדוני, יוזם הדיון. זה הזמן גם להודות לך מקרב לב על העיסוק המתמיד והכן והמאמץ הרב שאתה עושה, ולהודות לד"ר שירלי אברמי ולממ"מ על העבודה המצוינת שהיא עשתה בנושא, ועל כל העבודות, שנותנות שירות לכלל חברי הכנסת, תודה רבה. בבקשה, אדוני. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על שאתה מאפשר לי להוסיף, בחריגה מהתקנון – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לפנים משורת הדין. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אני מודה לשרה על התשובה הזאת, שהיא תשובה מעודדת. אני אומר, אדוני היושב-ראש, לפעמים זה כנראה קשה להזיז הר, אבל כשדוחפים אותו בהתמדה, גם את ההר אפשר להזיז, וגברתי השרה עזרה לנו מאוד מאוד. אני מודה לך על ההצהרה שלך, ואני באמת מקווה שתוך שבועות נהיה אנשי בשורות שהשטח מתחיל לעבוד. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר אחמד טיבי:> נא למסור את הודעתך, חבר הכנסת מיכאלי. <אברהם מיכאלי (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, ללא קשר לדיון הקודם, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת הקבוע, חבר הכנסת צחי הנגבי, הנני מודיע שוועדת הכנסת קבעה היום כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ד–2013, הצעת חוק מ/817, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך מאוד. תם הדיון בפרק הזה. אנחנו מסתפקים בדברי השרה. <הצעות לסדר-היום> <דוח משרד הבריאות על פערים ברכישת שירותי בריאות> <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לנושא הבא: דוח משרד הבריאות על הפערים ברכישת שירותי בריאות – הצעות דחופות לסדר-היום מס' 1625, 1626, 1637 ו-1639. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, בשבוע שעבר התפרסם דוח חשוב של משרד הבריאות שעוסק בפערים בבריאות, בפערים בשימוש בשירותי בריאות, וכמובן בפערים הכלכליים בתשלום על שירותי בריאות. במרכזו של הדוח הזה תמונת מצב שאנחנו מכירים: הבריאות בישראל איננה שוויונית, והיא איננה שוויונית מכיוון שמעל המערכת הציבורית האוניברסלית נבנו קומות נוספות של ביטוחים משלימים, מושלמים ופרטיים מסוגים שונים, שכמובן לא כולם מקבלים אותם ולא כולם רוכשים אותם. הנתונים שמשרד הבריאות מפרסם מראים לנו שבעוד שבחמישון העליון כמעט לכל אדם, ל-98%, יש ביטוחים משלימים, בחמישון התחתון יש רק למחצית, ומחצית מהאנשים – אין להם. אם אנחנו מדברים על ביטוחים מסחריים, שם הפערים חדים בהרבה. הנתונים מראים שזה מוצר שמיועד בעצם לשכבות מבוססות בלבד. בחמישון התחתון רק 6% ממשקי הבית יש להם ביטוחי בריאות מסחריים, לעומת כ-60% בחמישון העליון, שזה פי-עשרה. וכמובן, כשזה המצב, אנחנו רואים תמונה שבה אנשים יותר ויותר מוציאים הוצאה פרטית על בריאות, בזמן שההוצאה הציבורית לבריאות נמוכה יחסית. זו תמונה בעייתית, זו תמונה מדאיגה. אני חייב לומר, גברתי השרה, שבמקרים רבים הקומות הנוספות הן בחלקן מיותרות. יש גם כפילויות בין קומה ב' וקומה ג' וקומה ד', ולפעמים אפילו אנשים קונים קומה ה' שבכלל לא צריך אותה. הגיע הזמן שבתחום הזה ייעשה סדר, הייתי אומר, דרמטי. אני יודע שקיימים ויכוחים בין משרד הבריאות לבין המפקח על הביטוח, אבל אני חושב שהגישה הבסיסית צריכה להיות לא הגישה של הסתכלות על איך שוק הביטוח מתנהל, אלא הגישה הבסיסית צריכה להיות: איך אנחנו מסייעים למערכת הבריאות. גברתי השרה, אני יודע שאת השתתפת בדיוני כנס קיסריה שהתקיים השנה באילת. ואדוני היושב-ראש, כנס קיסריה, שגם אתה השתתפת בו, הוא לא אירוע רדיקלי – גם אני הייתי בו. הוא לא אירוע רדיקלי; זה אירוע, הייתי אומר, ממסדי, שמרני – אנשי אגף התקציבים, ראשי המשק. אבל בתחום הבריאות השנה נשמע בכנס הזה קול מאוד צלול, מאוד ברור, מאוד חד, שאומר לנו שהאי-שוויון בבריאות מסוכן לבריאות והרסני לחברה. ואני חושב שזה מסר חשוב לממשלת ישראל. שרת הבריאות יזמה מהלך חשוב של ועדה שתשקוד ותשקול מבט כולל על עתידה של מערכת הבריאות, ואני חושב שהמסר הזה שמגיע מכנס קיסריה הוא מסר מאוד מרכזי. המהלך שצריך להוביל כתוצאה מהכנס הזה הוא מהלך אמיץ של העלאת התשלום הציבורי הביטוחי שכולנו משלמים, אבל הרחבת סל הבריאות כדי לצמצם את הביטוחים המשלימים, המושלמים, הפרטיים והמיותרים למיניהם ולגרום לכך שאנשים יקבלו שירות טוב יותר ככל האפשר ממערכת הבריאות הציבורית. אני רוצה לסיים בדוח של ה-OECD שהתפרסם השבוע – דוח השוואתי, מדאיג ומסוכן, שמראה תמונה מסוכנת של כמה היבטים במערכת הבריאות שלנו. אבל לפני שאומר כמה מילים על הדוח הזה, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, יש לך עוד דקה. <דב חנין (חד"ש):> – – אני רוצה להגיד שמערכת הבריאות בישראל, לטעמי, היא פלא. באמת פלא. כי בסופו של דבר, עם כל הקשיים והאילוצים – ואדוני הגיע ממערכת הבריאות, אז אתה מכיר אותה גם במבט מבפנים – המערכת הזאת עדיין מייצרת תוצאות מאוד יפות: רופאים ואחיות ברמה מקצועית ומסירות מאוד גדולה. לכן אני אומר את כל הדברים בכפוף לזה שעדיין אותם אנשים נפלאים במערכת הבריאות מצליחים לייצר תוצאות טובות. אגב, אדוני היושב-ראש, בכל פעם שאני מבקר חולים בבתי-חולים בישראל אני מתרגש לראות – עד כמה שאפשר לראות שם – רופאים ערבים ואחיות ערביות ויוצאי ברית-המועצות, וכולם – מין מציאות יפה של החברה הישראלית שכולם מגויסים למאמץ משותף להגן על הבריאות. אבל – ובזה אני רוצה לסיים – כמה נתונים מדאיגים מהדוח של ה-OECD. שיעור מסיימי בתי-הספר לרפואה בישראל הוא הנמוך ביותר בארגון: 4.9 מסיימים חדשים ל-100,000 נפש, לעומת 10.6 – פי-שניים – בארצות ה-OECD. בתחום הסיעוד התמונה אפילו עוד יותר קשה. שיעור מסיימי בתי-הספר לסיעוד בישראל: 11.4 אחיות ל-100,000 נפש, לעומת 40.8 במדינות ה-OECD האחרות. הרופאים בישראל מעל גיל 50 הם בשיעור הכי גבוה במדינות ה-OECD. פשוט, העולים שעלו מברית-המועצות – זו הייתה איזושהי מתנה שקיבלנו בחינם מברית-המועצות – האנשים האלה מזדקנים, ומספר האנשים שמסיימים לימודי רפואה בישראל מצומצם מאוד מאוד מאוד ביחס לצורכי מערכת הבריאות. <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <דב חנין (חד"ש):> ופה, אדוני היושב-ראש – אני יודע, שוב, שזה נושא שגם קרוב ללבך – זו מציאות צועקת, שהמוני ישראלים, במיוחד אגב ישראלים ערבים, לומדים רפואה בכל ארצות העולם, כולל בארצות האזור שלנו, מכיוון שהם לא יכולים להתקבל לרפואה בישראל. ואני חושב שאחד המהלכים הדרמטיים שצריכים לעשות הוא לפתוח יותר מסלולים ואפשרויות ללמוד רפואה בישראל, כי רוצים ללמוד רפואה, כי אנחנו רוצים רופאים, וכי עדיף לנו שהרופאים ילמדו – עדיף לנו ועדיף להם – שהרופאים ילמדו פה ולא יצטרכו גם לשלם הרבה יותר כסף וגם לקבל את לימודי הרפואה במקומות אחרים. ולכן, גברתי השרה, אני שמח שאת משיבה על הנושא הזה. אני יודע עד כמה את מסורה למשרד ומגויסת לעשות בו את השינויים. זה אתגר מאוד קשה, תפקידים מאוד מורכבים. אני מאחל לך הצלחה, ואני מקווה שהדוח הזה שאתם פרסמתם והדוח של ה-OECD יהיו עוד טריגרים במאמצים הגדולים שאת מובילה כדי לשפר את מערכת הבריאות הציבורית שלנו, שצריכה הרבה הרבה אנרגיה ועזרה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <דוד אזולאי (ש"ס):> מכובדי היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, גברתי שרת הבריאות, אני רוצה, קודם כול, להודות לעמיתי חבר הכנסת דב חנין על היוזמה הברוכה להקדים את הדיון, ותודה לשרה שנענתה לבקשתנו להקדים את הדיון מהיום למחר, כדי שנוכל לקיים את מצוות – – <היו"ר אחמד טיבי:> ממחר להיום. <דוד אזולאי (ש"ס):> – – הדלקת נרות חנוכה בעתה ובזמנה. אז את שותפה למצווה, וגם אתה. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> זה שיש ח"כ ערבי שלמרות שהוא לא קשור לחנוכה בכל זאת הסכים – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גם אתה שותף. <היו"ר אחמד טיבי:> – – אתה – בדיוק זה מה שאמרתי. <דוד אזולאי (ש"ס):> אתה יודע מה, אחמד טיבי? אני זורק לך כפפה ואני מזמין אותך להדלקת נרות חנוכה בביתי. <היו"ר אחמד טיבי:> אל תיסחף, אבל חג שמח מראש. <דוד אזולאי (ש"ס):> תודה, תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> למה לא? ב"סדר" זה יכול להיות. אתה צריך גוי. <דוד אזולאי (ש"ס):> אין לי בעיה עם זה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> גוי לשפוך את חמתך עליו ב"סדר" – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> לא, לא, לא, לא – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – – שאחמד טיבי הוא הכתובת. <קריאה:> לעולם – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <דוד אזולאי (ש"ס):> תודה. יש לי דווקא – חמותי אישה טובה, שתהיה בריאה. אדוני היושב-ראש, הדוח באמת מעיד על פערים רציניים בין הפריפריה לאזור המרכז, ומי כמוני מכיר את זה מקרוב. אני חי בפריפריה ואני יודע מהי פריפריה. אבל יחד עם זה אני, כאדם שהשתמש בשירותי הרפואה של מדינת ישראל, חייב להגיד לכם: צריך גם לראות את חצי הכוס המלאה. אין ספק, יש לנו רפואה טובה, רפואה מן הטובות בעולם, ואנחנו בהחלט יכולים להתגאות בה. תמיד יש מה לשפר. אין לזה – אבל אני רוצה להגיד לך, גברתי השרה, לשמחתי הרבה, בשנים האחרונות, שרי הבריאות האחרונים באמת היו אנשים שעשו עבודת קודש בתיק הזה, אם זה השר נסים דהן, ואחריו השר ליצמן, שבאמת עשו עבודה יוצאת מן הכלל. ואני מברך. אני חושב שמי שמכיר את ראש עיריית הרצלייה לשעבר ושרת הבריאות דהיום, ויודע מה היכולות שלה – אין לי ספק שהיא תקדם את נושא הבריאות ותביא לשיפורים במערכת. אני רק – יש כמה דברים. אולי סתם אביא כדוגמה מקרה שנתקלתי בו בשבועות האחרונים, ואני חושב שמן הראוי שהשרה תיקח את זה לתשומת לב. הרי אנחנו יודעים שכשאדם הולך לרופא, הוא לא יכול להתקבל בלי טופס 17 המפורסם. הוא מגיע, עובר תהליך של טיפול, ולאחר מכן הוא צריך מסמכים וצילומים וכל מיני דברים. ואני רוצה להגיד לך, גברתי השרה – הוא נדרש לשלם. ואני שואל: על מה ולמה? אם הוא עשה צילום של – כל מיני צילומים שכאן לא המקום להזכיר – הם נדרשים בבית-החולים הממשלתי לשלם. זה לא סכום גדול – 40, 50 שקל. אני חושב שבעניין הזה צריכה לצאת הנחיה ברורה, חד-משמעית: טופס 17 כולל הכול. לא יעלה על הדעת שאזרח שמביא טופס 17 גם יצטרך לשלם על מכתב או על צילום עותק של עוד מכתב. אלה דברים שצריכה לצאת בהם הנחיה ברורה. הדבר השני – אחד הנושאים הכואבים ביותר באזור הצפון; אולי מתייחס לזה גם אותו דוח שמדברים כאן עליו – זה הנושא של מכון ההקרנות לחולי סרטן. באמת אני אומר, היה פה מאבק גדול על ה-MRI, אז לשמחתנו היום בצפון יש MRI. יש בבית-חולים בנהרייה. לבית-החולים בצפת עוד לא הגיע, אבל אני מאמין שעוד בתקופתך זה יקרה – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה פעם בשבועיים. <דוד אזולאי (ש"ס):> אבל – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> פעם בשבועיים – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> כן, אני אומר: זה קשה. מי שמכיר ויודע מה זה פריפריה – לנסוע עד לבית-חולים רמב"ם, ולא מספיק, לפעמים גם מגיעים לבית-חולים רמב"ם ומתברר שהמכשיר הזה לא תקין. אז יהודי שמגיע מצפת או מאחד הכפרים באזור הגליל, אני לא רוצה לקנא בו, איזו עוגמת נפש. הדבר הזה חייב לבוא על פתרונו לאלתר. הדבר הנוסף – אני חושב שפה צריכה להיות איזושהי פנייה לאזרחים, שגם הם צריכים לתרום את חלקם. מספרים לי רופאים שיושבים ומקבלים חולים, ומראה לי אחד הרופאים רשימה של פציינטים שמגיעים אליו, והוא אומר לי: תראה, מתוך אותו מספר חולים שהוזמנו להיום, בין 20% ל-25% מהחולים המוזמנים לא מגיעים. המשמעות היא שהתור מתארך בעוד 20%, 25%. אם היינו חושבים איך מתייעלים בעניין הזה – ואני לא רוצה לתת כאן רעיונות, יש מספיק רעיונות; אבל לא יעלה על הדעת שאדם מזמין תור לרופא, הרופא נמצא, מקבל, ופתאום יש לו חלל של חצי יום, ארבעה-חמישה חולים שלא מגיעים, והתוצאה היא שאנשים מגיעים – אני כבר לא מדבר על תרופות שעולות כסף; זה עולה למשלם המסים, ואף אחד לא מנצל את זה. אני חושב שבעניין הזה גברתי צריכה גם לשקול איך פותרים את הבעיה הזאת, כי זה אוטומטית – ברגע שמקפידים על העניין הזה, אוטומטית זה קיצור תורים בסדר גודל של 20%, 25%. והדבר האחרון, אני חושב – אני רוצה לחזור ולהדגיש את הנושא הזה: אותו מכון הקרנות לחולי הסרטן היום, בבית-חולים רמב"ם – הדבר הזה חייב לבוא על פתרונו. אני פונה אלייך ואני מבקש ממך, עם כל המצוקה הכספית שקיימת היום, הדבר הזה צריך לקבל טיפול לאלתר. <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – – תמיד לצפת – – – <דוד אזולאי (ש"ס):> אני מדבר על כך שיימצא פתרון. חוץ מרמב"ם חייב להיות עוד מתקן כזה – אם זה בצפת, אם זה בנהרייה, אם זה בפורייה, אבל חייב להיות. לא יכול להיות שאדם יגיע מקריית-שמונה עד לרמב"ם כדי לקבל הקרנה של עשר דקות. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <דוד אזולאי (ש"ס):> אז אני מבקש ואני מקווה שמהדיון הזה שלנו תצא איזושהי תועלת. ואני באמת אומר לך את זה, ואני לא מחניף, מקצת שבחו של אדם. כמו שאני מכיר אותך, את יכולה, ובמיוחד במיוחד כששר האוצר הוא מהסיעה שלך, וזה דבר חשוב. נכון שמדברים על מעמד הביניים, אבל החולים בפריפריה לא פחות חשובים ממעמד הביניים. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת ליצמן? הוא לא פה. חבר הכנסת טיבי? <קריאה:> הוא פה. הוא פה. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הוא פה. האמת היא – – <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – שאין מחליף. אגב, כל פוליטיקאי חולם – – – <דב חנין (חד"ש):> – – – פה. <היו"ר אחמד טיבי:> כל פוליטיקאי חולם על מצב כזה, חבר הכנסת דב חנין, שאין לו מחליף, למרות שיש לי מחליפים רבים. עד שיש פוליטיקאי, נבחר ציבור, שמבקש להתחלף – בכל זאת, לא מוצא מקום. אז היום – זה הנושא האחרון על סדר-היום אז אני אקצר, ואני אקרא לחבר הכנסת טיבי לעלות מעל הבמה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> כבר היה לי – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – היה לי ניסיון כזה לפני כמה שנים, דז'ה-וו. והיות שאני יושב-ראש אז אני אגיד כמה מילים, ברשותך, גברתי השרה, ואני אקצר, על האי-שוויון המשווע בין הפריפריה למרכז בתחום מתן שירותי רפואה. במיוחד אני רוצה להתרכז בבתי-הספר לרפואה, בבוגרי בתי-הספר לרפואה – השיעור הנמוך של בוגרי בתי-הספר לרפואה בהשוואה למדינות ה-OECD. חבר הכנסת דב חנין, חברי, ציין זאת; גם בוגרי בתי-הספר לסיעוד. והיות שיש מחסור כזה נשאלת השאלה: למה לא מקלים במבחני הרישוי של הרופאים החוזרים? ויש רושם שלעתים דווקא מקשים ברמת הבחינות. אני בעד שיישמר סטנדרט מקצועי נכון, אבל ההחמרה אינה במקומה, כי המחסור ברופאים בארץ גדול. זו הסיבה שהוקם בית-ספר בצפת. צריך להקים עוד בית-ספר אחד, אם לא יותר, או להגדיל את מספר הסטודנטים המתקבלים לבתי-הספר לרפואה. ולכן, גברתי, טוב תעשה אם גם תגביר בתקופתה את שירותי הרפואה לפריפריה, לדרום, לצפון, ליישובים הערביים; CT scan בחלק מהיישובים; MRI נייד בחלק מהיישובים; עצם הרעיון של להקים בית-חולים גם ביישוב ערבי גדול, בית-חולים ממשלתי – כי בנצרת, גברתי, יש בית-חולים אנגלי, בית-חולים אוסטרי, בית-חולים איטלקי, בית-חולים צרפתי. בית-חולים ישראלי אין. <שרת הבריאות יעל גרמן:> סקוטי, סקוטי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בסך הכול שלושה. <היו"ר אחמד טיבי:> שלושה. יש אחד שקוראים לו גם וגם, באותו שם. <שרת הבריאות יעל גרמן:> סקוטי, צרפתי ואיטלקי. <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי. אז בערבית קוראים לזה "אל-מֻסתשפא אל-אִנגליזי". <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אבל אין בית-חולים ממשלתי בנצרת, שהיא עיר במדינת ישראל ונמצאת באזור שמשרת אוכלוסייה גדולה. זה הזמן להרים את הכפפה, גברתי. תודה, חבר הכנסת טיבי. אני קורא לשרה, שרת הבריאות, לענות לדוברים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא גלשתי מעל הזמן, ואכן לא קראתי את עצמי לסדר. תודה רבה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – חברי חברי הכנסת, אני אתחיל דווקא מהנושאים שהועלו פה, ולאחר מכן אני אשיב תשובה מסודרת. הנושא של ה-OECD – נכון, אכן התפרסמו הממצאים של ה-OECD לשנת 2012, אבל הם נסמכים על נתונים משנת 2011, ומאז חלה התקדמות גדולה מאוד גם במספר הרופאים, גם בעובדה שהתחיל לפעול בית-ספר לרפואה נוסף בגליל וגם במספר האחיות ובכל נושא הסיעוד. כך שהנתונים שנמצאים בדוח ה-OECD האחרון אינם מעודכנים לחלוטין. לגבי המאיץ הקווי, חבר הכנסת אזולאי, אתה מתכוון למאיץ הקווי שאנחנו מתכננים, ויש לנו כבר תוכניות גם לתקצובו. מדובר על צפת. למיטב ידיעתי, מדובר אפילו על עוד מאיץ קווי שקופת-חולים כללית רוצה להקים בבית-חולים "העמק", כך שלהערכתי בתוך כשנה – זה ייקח זמן להקים את המאיץ הקווי. זה לא דבר פשוט. גם מדובר ב-30 מיליון שקל. אנחנו בהחלט מתכוונים להקים מאיץ קווי שיהיה לוויין לבית-החולים רמב"ם, ועל-ידי כך באמת לפריפריה יהיו עוד מאיץ קווי ועוד יכולת לקבל טיפולי הקרנות. אבל אני רוצה לדבר על הנושא שלשמו באמת אנחנו נמצאים כאן, וזו ההצעה לסדר-היום על הפערים בבריאות. את כל הנתונים שאתם מצטטים וכל הנתונים שהיו בעיתונות למעשה משרד הבריאות מסר, ולא בכדי. כי משרד הבריאות רואה את נושא הפערים בבריאות כאחד מהנושאים החשובים ביותר שיש להתמודד אתם, והוא לא מתכוון להסתיר את זה. במשרד הבריאות יושבים אנשים שחוקרים את הנושא, שמנסים להגיע לכל הנתונים שרק קיימים במדינה, ושמציפים את הנושא, ואומרים: נכון, יש פערים, אבל אנחנו מתכוונים להתמודד אתם. תאמרו לי, איזה עוד משרד לוקח ומראה את הפערים, איזה עוד משרד חוקר את עצמו, חושף את החזה, ואומר: יש פערים? משרד הבריאות מצטיין בכך, כי הוא בא ואומר: אני לא אטאטא את זה מתחת לשטיח. אנחנו חושבים שזה נושא חשוב, זה נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, זה נכתב ב"עמודי האש", היעדים של משרד הבריאות, ומשרד הבריאות מטפל בזה יום-יום. ואכן, בשנים האחרונות משרד הבריאות השקיע בכל הנושא הזה שנקרא צמצום הפערים למעלה ממיליארד שקל. לא יאומן, אבל כך זה. ואני מבקשת לפרט: אנחנו מדברים על כך שלאחרונה, בעקבות הסכם הרופאים, אנחנו הוספנו תקנים לרופאים, לאחיות ולמקצועות אחרים, תקנים שנאמדים בשווי של 200 מיליון ש"ח; אנחנו מדברים על תוספת שכר ומענקים לעידוד כוח-אדם רפואי וסיעודי לפריפריה בשווי של 210 מיליון ש"ח, רק עבור המענקים – אני חושבת שכל חברי הכנסת שנמצאים כאן יודעים שאכן זה כך; הכשרת כוח-אדם למקצועות הבריאות מקרב קבוצות מיעוטים בדרום בהיקף כספי של 20 מיליון ש"ח; בשנת 2012 החלה לעבוד הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בגליל, כפי שציינתי, שמקדמת לימודי רפואה בפריפריה; הקצינו, יחד עם גורמים נוספים תקציב ייעודי בהיקף של 30 מיליון ש"ח להקמת עשרה מוקדי רפואה דחופה ביישובי הפריפריה; הוספנו מיטות אשפוז לפריפריה, מיטות שהן פי-שניים מחלקם היחסי באוכלוסייה; הקצינו יחידות מקצועיות וטכנולוגיות, כגון MRI ומאיצים קוויים – שציינתי וסיפרתי עליהם – לבתי-חולים בצפון, ובסך הכול חמישה מכשירי MRI מסך הכול שמונה שנוספו יועדו ונמצאים בפריפריה; פיתחנו בפריפריה מוקדי רפואה דחופה בקהילה; הרחבנו את שירותי האמבולנסים בפריפריה – כל זאת בעלות תקציבית של למעלה מ-400 מיליון ש"ח; הוספנו לקופות-החולים משתנה פריפריאלי-גיאוגרפי לנוסחת הקפיטציה, שהיא הנוסחה שעל-פיה מחלקים את הכספים לקופות-החולים, והנוסחה הזו היום לוקחת בחשבון את מתן השירותים בהתאם לריחוק הגיאוגרפי, כלומר נותנת יתרון לפריפריה או לאותן קופות-חולים שנותנות שירותים בפריפריה; הכנסנו תמריץ במסגרת מבחני התמיכה לקופות-החולים שנועד לעודד השקעה בפריפריה; במסגרת מבחני התמיכה אנחנו חילקנו 23.5 מיליון ש"ח עבור 93 תוכניות התערבות ו-90 השקעות פיתוח שקופות-החולים פיתחו במהלך 2012; פעלנו למתן הקלות בתשלומי ההשתתפות העצמית, לדוגמה, ביטול אגרת טיפות-החלב. מדובר בעיקר על נשים צעירות, על זוגות צעירים, וזה ללא ספק מצמצם את הפערים; אנחנו קבענו הנחות בגין תשלום תרופות מרשם שבסל לקשישים ניצולי השואה – עד 60% הנחה מהמחיר הרגיל; הקטנו את שיעור ההשתתפות העצמית של מבוטחים בגין רכישת תרופות גנריות שבסל מ-15% ל-10%; הרחבנו את שירותי בריאות השן לתלמידי בית-הספר, כך שבשנת 2012 גדל מספר הרשויות המקומיות שהפעילו את השירות ל-209 רשויות מקומיות, ומספר התלמידים שנהנים מן השירות הוא למעלה מ-1.2 מיליון. <עפו אגבאריה (חד"ש):> עכשיו זה נעצר. זה הולך להתחדש? <שרת הבריאות יעל גרמן:> לא, אני לא מדברת על מתן שירותים חינם לילדים עד גיל 12. אני מדברת על חינוך לבריאות השן שאנחנו נותנים ב-1.2 מיליון, שזה לדעתי אחד הבסיסים למניעת עששת, והרחבנו את זה. במאי 2013 החל המשרד בהפעלת מוקד תרגום רפואי טלפוני ארצי, המאויש על-ידי נציגים דו-לשוניים שעברו הכשרה מקצועית בתרגום רפואי בשפות ערבית, רוסית ואמהרית, כדי להנגיש את הרפואה לאוכלוסיות שעדיין אינן מדברות עברית היטב, במיוחד האוכלוסייה הקשישה שהגיעה לארץ ולא למדה היטב את השפה. כיום המוקד נותן מענה ללמעלה מ-100 פניות בשבוע, והמשרד מתכוון להפעיל את השירות במתכונת מלאה החל מינואר 2014, ולהעמידו לרשות כלל נותני השירות מטעם משרד הבריאות. בנוסף, קיימנו השנה קורס לאחראים על כשירות תרבותית בקהילה. במסגרת הקורס קיבלו כ-20 אחראים ידע וכלים בנושא אי-שוויון בבריאות בכלל ופערים תרבותיים ולשוניים בפרט. כמו כן, במסגרת התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים, "אֶפְשָׁרִיבָּרִיא", המשרד פועל במשותף עם משרד החינוך ומשרד הספורט כדי לעודד אכילה בריאה יותר ופעילות ספורטיבית בכלל האוכלוסייה, תוך התמקדות באוכלוסיות מוחלשות. כחלק מהתוכנית גויסו רשויות מקומיות, כאשר יותר ממחציתן בפריפריה. לתוכנית הלאומית יש מקדמי בריאות ויש לה תוצרים מאוד מאוד משמעותיים בצמצום הפערים. בנוסף, אולי אחד הצעדים שיורגש בכלל הציבור, וכפי שכבר אמרתי כאן גם לפני שבוע, אנחנו מקדמים היום במשרד את האפשרות לפקח על מחירי החיטה המלאה ועל-ידי כך להביא לכך שאוכלוסיות שהיום לא יכולות להרשות לעצמן לקנות את הלחם המלא מפני שהוא מאוד מאוד יקר, והן היום צורכות לחם לבן או לחם אחיד, שהוא למעשה לחם לבן ולא בריא, יתחילו באמת לצרוך לחם שהוא יותר בריא, ועל-ידי כך – ד"ר אגבאריה וד"ר טיבי, אתם בוודאי יודעים – יורידו את התחלואה הן במחלות המעי הגס, סרטן המעי הגס, הן במחלות דם והן בסוכרת. כל אלה הן רק דוגמאות לפעילות הענפה של המשרד המבצעת במטרה לצמצם את הפערים בתחום הבריאות. בכוונתנו להמשיך ולנסות ולעשות כל מה שביכולתנו כדי לצמצם את הפערים. אם אנחנו מפרסמים את הנתונים, זה באמת רק כדי לצלצל בפעמונים מול כל מקבלי ההחלטות, לבוא ולומר שיש צורך להשקיע, להמשיך ולהשקיע בצמצום הפערים בבריאות, שכן צמצום הפערים בבריאות הוא גם צמצום הפערים בחברה הישראלית. <היו"ר אחמד טיבי:> מה את מציעה, גברתי השרה? <שרת הבריאות יעל גרמן:> אני אשמח אם הנושא יעלה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לגברתי, הצעה טובה. לפני ההצבעה, חבר הכנסת עפו אגבאריה, שהוא גם רופא וגם יש לו מה לומר באופן מקצועי – בבקשה, אדוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני חושב שלא במקרה דווקא האנשים האלה, חברי הכנסת האלה, נשארו; כנראה הם הנציגים האמיתיים, שרוצים להגן, בנושא הפערים ברכישת שירותי הרפואה. גברתי השרה, אני מוכרח בעניין הזה לדבר על הרפואה הציבורית. אני מאוד חרד לעתידה של הרפואה הציבורית במדינת ישראל. ככל שאנחנו מאבדים מהרפואה הציבורית, כך גדלים הפערים ברכישת שירותי הרפואה. אנחנו כבר רואים את זה. מי שיש לו יותר כסף רוכש יותר ביטוחים, את כל הביטוחים המשלימים למיניהם, ואז הם מיועדים לאנשים שיש להם יותר תקציבים ויש להם יותר כסף. אנשים שאין להם את הביטוחים האלה, שאין להם כסף לקנות אותם – וכך נוצרים הפערים, לא רק בין האנשים במרכז לבין האנשים בפריפריות אלא גם בין העשירים לבין העניים. אני רוצה להגיד עוד דבר. הרפואה בישראל התחילה בכלל כציבורית, אף פעם היא לא הייתה פרטית. עד שנות ה-80–90 לא היה כמעט דבר פרטי. מאז שבנו את בית-חולים "העמק" ואת בית-חולים "הדסה", בשנות ה-30 של המאה שעברה, התכוונו שהרפואה תהיה ציבורית. הרפואה הציבורית התפתחה כל כך יפה, לא רק לטובת האנשים, גם לטובת המדע, ונתנה את הרמה המקצועית הטובה ביותר. הגיעו לרמה הטובה ביותר בזכות זה שהייתה רפואה ציבורית ולא בזכות זה שהייתה רפואה פרטית. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> טוב, הוא מאיץ בי אבל יש עוד דבר. אני לא רוצה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, כי אתה רופא, תוספת רפואה, חצי דקה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> בדיוק. כשאני רואה מי ביססו את הרפואה הציבורית במדינת ישראל – אנשים שהגיעו מחוץ-לארץ ונתנו את מה שהם יודעים, בלי מבחנים. המבחנים שהתחילו עבור התלמידים – גברתי השרה, אני אומר לך, הבסיס של המבחנים האלה לא היה בסיס מדעי. הבסיס הוא פוליטי. תבחני את זה. מדוע? כי זה התחיל בשנת 1987 – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תמה חצי הדקה של תוספת רופא. עכשיו תוספת אום-אלפחם, חצי דקה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז הבסיס של המבחן הזה הוא פוליטי. תראי, בכל העליות שהיו בשנות ה-70 וה-80, העליות הגדולות, לא היו בחינות. אותם אנשים שעלו ולא עשו להם בחינות והם נקלטו ברפואה הציבורית, כיום הם המובילים את הרפואה במדינת ישראל. הם כבר במעמד פרופסורים ומנהלי מחלקות, ללא הבחינות. הבחינות, תבדקי את זה, היסוד שלהן הוא פוליטי ולא מדעי. <היו"ר אחמד טיבי:> נכנסת לדקה ה-11, חבר הכנסת עפו אגבאריה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לכן אני חושב שיש מקום לחשוב מחדש על רפורמה שצריך לעשות. לא הבחינה, לא הציון, 59 או 60, שיקבל הסטודנט הוא שיקבע אם הוא רופא או לא רופא. צריך את הדבר הזה – אני חושב שיש בעניין עיוות שאת צריכה לבדוק אותו. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> אנחנו חייבים לרוץ לוועדה. יש ישיבת ועדה על חוק המסתננים עכשיו. אתם מביאים חוקים גרועים ולא נותנים לנו להשתתף. אדוני היושב-ראש, אנא קיים הצבעה גם על הצעתי, אני חייב לרוץ לוועדה. אני מציע להעביר לוועדה. <היו"ר אחמד טיבי:> כך יהיה. בבקשה, גברתי השרה. ועדה, מה שהציעה השרה. <דוד אזולאי (ש"ס):> גם אני מסכים לוועדה. אני נאלץ ללכת. <שרת הבריאות יעל גרמן:> לא השבתי, אבל אתה רואה, עפו, אפילו אם תישאר לבד אני אשיב לך. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא לא יישאר לבד אף פעם כאשר אני פה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> הוא יחד אתך. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני באמת לא השבתי על נושא הקלת הבחינות. אתה יודע, חבר הכנסת ד"ר אגבאריה, שמצד אחד אנחנו באמת מנסים להקל ככל האפשר; מצד שני, אנחנו גם רוצים לשמור על רמה. אי לכך, אנחנו כרגע נמצאים בהגשת תקנות שעל-פיהן אנחנו נקל במבחנים האמריקניים, USMLE. כמו שאתה יודע, למבחן יש שלוש דרגות, שלושה שלבים. את השלב השלישי כבר ביטלנו. עכשיו, את השלב השני של השלב השני, אותו שלב שמחייב נסיעה לארצות-הברית, אנחנו גם כן מבטלים. אני מקווה שהתקנה הזאת אכן תיכנס לתוקף בקרוב. על-ידי כך אנחנו באמת נגרום להקלה. כמו כן, אנחנו היום יושבים ושוקלים את האפשרות של התאמת כל המבחנים, שיהיה מבחן אחד כללי, כמובן ברמה טובה, שיהיה שווה. אני לא יודעת מה היה מקור הבחינות. אני שמעתי את התיאוריה שאמרת, אני לא מקבלת אותה. היה סמוך ובטוח שהיום הנושא הזה לא קיים. והראיה – מספר הרופאים והאחיות מהמגזר הערבי, שאנחנו כל כך שמחים לקלוט, שגם לומדים וגם עובדים ברפואה. <היו"ר אחמד טיבי:> איחוד הבחינה, גברתי השרה, בין בוגרי חו"ל לבוגרי הארץ, הוא דבר שוויוני וחשוב. <שרת הבריאות יעל גרמן:> נכון. אנחנו חושבים על זה ובאמת אנחנו יושבים על המדוכה בנושא הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> אפרופו מה שאמר חבר הכנסת דב חנין על כנס אילת, את הופעת שם, ד"ר בשארה בשאראת הופיע שם, ושם שוחחנו על עניין סבסוד הלחם השחור וחשיבותו. <שרת הבריאות יעל גרמן:> הרעיון הוא של ד"ר בשארה בשאראת. אני תמיד אמרתי: האומר דבר בשם אומרו מציל עולם ומלואו. הרעיון לפקח ו/או לסבסד את הלחם המלא, למעשה את הקמח המלא, הוא רעיון של ד"ר בשארה בשאראת מבית-החולים הסקוטי בנצרת. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, גברתי. אנחנו עוברים להצבעה על הצעתה של השרה להעביר לוועדה. מי שבעד, הוא בעד להעביר לוועדה. מי שנגד הוא בעד הסרה; הסרה, לא השרה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> ובכן, חמישה בעד, אין נגד. ההצעה הועברה לוועדת העבודה והרווחה כהצעת השרה. ההצעה להסיר את הצעת השרה לא התקבלה. תודה רבה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ד בכסלו התשע"ד, 27 בנובמבר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זאת נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:19.>