דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ח'
ישיבה פ"ו
הישיבה השמונים-ושש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ל' בכסלו התשע"ד (3 בדצמבר 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 13:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 3
עמרם מצנע (התנועה): 4
איציק שמולי (העבודה): 4
עליזה לביא (יש עתיד): 5
עיסאווי פריג' (מרצ): 6
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 6
באסל גטאס (בל"ד): 7
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 8
עפו אגבאריה (חד"ש): 9
דב חנין (חד"ש): 9
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 12
מיכל רוזין (מרצ): 12
אלעזר שטרן (התנועה): 13
יעקב מרגי (ש"ס): 13
שמעון סולומון (יש עתיד): 14
הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 22) (קיום קשר עם קטין ואחראי על קטין בשפתם), התשע"ד–2013 14
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 15
דב חנין (חד"ש): 18
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 19
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 19
שמעון סולומון (יש עתיד): 21
באסל גטאס (בל"ד): 21
אלעזר שטרן (התנועה): 22
עליזה לביא (יש עתיד): 23
הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013 26
עמרם מצנע (התנועה): 27
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 28
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 29
דב חנין (חד"ש): 30
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ל' בכסלו תשע"ד, 3 בדצמבר 2013, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נתחיל בנאומים בני דקה. לצורך ההרשמה אני אבקש מחברי הכנסת להצביע. בבקשה, ההצבעה מופעלת. תכף יביאו לי את התוצאות המרשימות של ההצבעה. אני אבקש מחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס בינתיים לפתוח. בבקשה, אדוני, דקה לרשותך. אחריו – חבר הכנסת מצנע.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
חג אורים שמח.
אדוני היושב-ראש, אתמול בלילה קרה מקרה מזעזע. בחור בן 15, תלמיד ישיבת בעלז, בשם יוסף רוטנר, חזר מהדלקת נרות חנוכה אצל הוריו, חזר לישיבה בבית-חלקיה – אותו צומת מקולל שרק לפני שנה כלה לפני נישואיה נהרגה שם – ירד מהאוטובוס, חצה את הכביש. אין במקום רמזור. באה מכונית "מרצדס", פגעה בו והרגה אותו במקום.
כאשר שאלתי, לא עכשיו, כבר מזמן, את משרד התחבורה מדוע אין רמזור במקום הזה, הסבירו שיש מדד מתי עושים רמזור בכזה כביש ומתי לא. במילים אחרות – יש תעריף דמים, כמה דם צריך להישפך על מנת שיעשו רמזור. ושמעתי תשובה, כאשר שאלתי על כביש 38 לבית-שמש, מה יהיה הסוף, אז אמרו – לא הצטברו בשנה אחת שמונה הרוגים, אז תעריף הדמים עדיין לא מאפשר לעשות את ההרחבות. רבותי, אנחנו למדנו – נפש אחת זה עולם מלא. מה קורה לנו? לפי תעריפי דמים זה הולך כאן? לפי זה זה בנוי? הרי עולם ומלואו, חשך עולמם של הורים שאיבדו ילד בן 15, שסך הכול חזר מהדלקת נרות חנוכה. אני חושב שצריכים לתת את הדעת, לחשוב קצת אחרת על המשמעות של כל יחיד בישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<עמרם מצנע (התנועה):>
חנוכה שמח.
יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אתמול קיימנו דיון בנושא הטבח בכפר-קאסם. כזכור, הכנסת במליאתה דחתה את הבקשה להעלות את הנושא על סדר-היום. אני חשבתי שהנושא לא רק שהוא מספיק חשוב אלא הוא חשוב מאוד, לא רק כדי ללמוד את ההיסטוריה אלא גם כדי ללמוד את הלקחים, שהם ישימים גם עד עצם היום הזה.
הייתי מאוד מרוצה שבדיון בוועדה, שבדרך כלל משתתפים בו מעט חברי כנסת, השתתפו מעל 15 חברי כנסת, כמעט מכל סיעות הבית, וכולם ביחד, הייתי אומר בהסכמה די רחבה, מסכימים שהטבח בכפר-קאסם היה אירוע חמור ביותר, אירוע קשה ביותר, אירוע שהיה שמונה שנים אחרי הקמת המדינה, כשהמדינה עוד בעצם התפתחה וקבעה את כללי ההתנהגות, והאירוע הזה היה מכונן בכך שזו הייתה הפעם הראשונה והפעם הכמעט-יחידה – דרך אגב, כשבודקים את ההיסטוריה של עמים שונים – שבה בית-המשפט קבע קביעות מאוד ברורות על המשמעות של פקודה בלתי חוקית בעליל, שכל חייל, שוטר, אסור לו למלא אותה, והוא יעמוד לדין פלילי אם הוא ימלא אותה. הקביעות של ד"ר בנימין הלוי, זיכרונו לברכה, שעמד בראש ההרכב, נכונות עד היום, אין צורך לשנות בהן אפילו מילה אחת.
אנחנו כמובן נפנה אליך, יושב-ראש הכנסת, כדי שהיום הזה, 29 באוקטובר, יוזכר גם כיום מיוחד בכנסת, כמו כמובן לימוד בבתי-הספר התיכוניים וביחידות צה"ל על הטבח שאירע בכפר-קאסם, כתם בהיסטוריה של מדינת ישראל. אבל כשמוכנים לשים את הכתם הזה על השולחן, לדבר עליו, להבין את המשמעויות ולמנוע דברים כאלה בעתיד, יש לזה חשיבות עצומה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע, יושב-ראש ועדת החינוך. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חג שמח, אני רוצה להעלות את נושא המים, תאגידי המים. מחר מגיעה חקיקת משנה לוועדת הכלכלה, שבעצם קובעת באופן תקדימי שתאגידי המים, במסגרת אותם הכללים, תינתן להם האפשרות לנתק אנשים, חייבים, גם בתי-עסק קטנים או בינוניים, ממים, כמובן, כי הם חייבים.
יש פה, אדוני היושב-ראש, תקדים מאוד מאוד מסוכן. ראשית, מבחינה מהותית. מי שרשאי, מי שיכול, מי שצריך להורות על ניתוק ממים, שזה מצרך יסודי ובסיסי, זו רשות ציבורית, שמסוגלת להסתכל על האינטרס הציבורי הרחב של העניין, ולא גופים פרטיים, שכמובן לעתים עצם הניתוק של אותו בן-אדם ממים משרת את העלאת הרווחים שלהם. וגם, שלא לומר, ככה, לאן אנחנו הולכים – זה בעיני לא רק סמלי שדווקא בשבוע שבו מתפרסמות הוצאות מטורפות, בעיקר הוצאה לא נורמלית על מים בבית ראש הממשלה, פי-57 מחשבון שמקבלת משפחה ממוצעת במדינת ישראל, דווקא באותו שבוע מקדמת ממשלת ישראל חקיקה שהמשמעות שלה שביום המחר ניתן יהיה בקלות רבה יותר לסגור את השיבר לאלה שאין להם. זה דבר שאסור לתת לו לעבור, ואני מקווה שמחר גם חברי האופוזיציה וגם חברי הקואליציה בוועדת הכלכלה ייאבקו על הדבר הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, אדוני. חג שמח, חנוכה שמח, ראש חודש – ראש חודש טבת היום. ראש חודש טבת בקהילות צפון-אפריקה נקרא ראש חודש הבנות. נשים בקהילות בצפון-אפריקה – אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה – נוהגות לחגוג את ראש החודש הזה כחג של נשים, חג הבנות. הן יושבות יחד, עם מאכלים מיוחדים, עם טקס של הנשים עצמן, לזכר חלקן של הנשים בחג החנוכה, בנס חג החנוכה – הסיפור שמיוחס ליהודית בספרות החיצונית – והמקום המאוד-מאוד מיוחד של נשים בתוך חג החנוכה.
מהמקום המיוחד הזה של נשים אני רוצה לדבר על אישה נפלאה, מיוחדת במינה, שעזבה אותנו לפני שבוע. לא כל כך שמנו את הלב לכך, כי באותו היום נפטר גם אריק איינשטיין. ואני רוצה לדבר היום, אדוני היושב-ראש, על הרבנית ברכה קאפח, שהלכה לעולמה בשיבה טובה, בגיל 93. היא הקדישה את כל חייה לגמילות חסדים, עזרה לזולת ודאגה לחלשים. עוד בטרם מלאו לה 20 הקימה הרבנית קאפח את עמותת הצדקה הראשונה. לאורך השנים פעילותה הלכה והתרחבה והיא הקימה מפעלי חסד רבים, וכך למעשה במשך 75 שנים היא סייעה לעשרות אלפי אנשים. הרבנית קאפח דאגה לחלק מזון לנזקקים, בגדים למשפחות מעוטות יכולת, צעצועים לילדים, פעילות לילדים בחופש הגדול, עוד לפני שזה היה בכלל על סדר-היום של החברה בישראל. וכמובן, המפעל הגדול העצמי שלה היה קמחא דפסחא – לחג הפסח. בשנת 1992 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים" וב-1999 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה. יהי זכרה ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה היה לפני כמה לילות, באמצע הלילה: האבא, ההורה, שמע צעקות של אמו, קם, ולהפתעתו ראה את בנו בן ה-17, אחד מתוך שניים, מנסה לחנוק את הסבתא. האבא נבהל וקיבל שוק, תפס את הבן. הבן היה בעולם אחר, לא ער למעשיו. הוא לקח את הבן, הרגיע אותו וגילה לתדהמתו: הבן חי על סמי פיצוציות, או מה שאנחנו קוראים סמי "חגיגת" או "מיסטר נייס" למיניהם. האבא היה חסר אונים; ניגש למשטרה, אמרו לו: הכול מתנהל על-פי חוק. יצרנים וספקים – משחק חתול ועכבר. האבא, חסר אונים, אמר לי לפני כמה ימים שהוא חושב לקחת את החוק לידיים, והוא מהרהר, כי הוא הולך להפסיד את בנו הבכור.
אנחנו כאן, כחברים, כמחוקקים, כחברי הכנסת, מול עינינו עוברים מקרים טרגיים של ילדים שאנחנו מפסידים בגלל מה שקרוי סם ורעל שמסתובב חופשי ברחובותינו. לשם הדגמה, בכפר-קאסם בלבד 350 מקרים של ילדים צעירים שנתקפו במתקפה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני קורא לכל חברי הבית, אדוני היושב-ראש: צריך לשים יד על זה. הספק והיצרן, החתול והעכבר, לא יותר פיקחים מהחוק ומאתנו. צריך להוציא את הרעל הזה מחוץ לחוק, בכל צורותיו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חנוכה שמח. אני רוצה להתייחס לדברים, לאירוע שדיבר עליו חברי הרב מוזס, תאונת דרכים שהייתה אתמול. מה שמחריד בתאונה הזאת שזה היה כל כך צפוי. דיברתי היום עם ראש המועצה ועם מנכ"ל משרד התחבורה, ומתברר שהיו להם דיונים. רק ב-10 באוקטובר 2013 היה שם דיון, לפני חודש. ראש המועצה אומר: צריך שם רמזור; מהנדס מע"צ אומר: צריך שם רמזור; מפקח התעבורה אומר: לא, רק גשר להולכי רגל. אגב, זה עולה פי-שבעה. גם מנכ"ל משרד התחבורה אומר: רק גשר, כי זו סכנה.
מה שמחריד, שאתה חושב שמשקיעים כל כך הרבה כסף בכל מיני זכויות אדם ודברים כאלה, ופה מדובר בצומת שידוע – אמר הרב מוזס שהיו שם רק שבע תאונות ולא שמונה תאונות, אז עדיין זה לא עומד ברף הדמים של להציב רמזור.
כל תאונה היא אסון, ויש דברים שבהם זה הגורם האנושי, אבל יש דברים שאפשר למנוע על-ידי תשתיות. משקיעים מיליארדים בתשתיות, ופה מדובר ברמזור שעולה מיליון שקל, במושב שלומדים שם מאות תלמידים, גרים שם מאות תושבים ואלפי אורחים באים במשך השנה. אנחנו יודעים שהכול משמים, אבל החובה שלנו – וגם אנחנו יודעים שההבדל בין אסון להצלה הוא שבריר של שנייה – אין סומכין על הנס. החובה שלנו היא "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", ואני לא יכול להירגע מול המחשבה שיש מקומות שאם היה שם רמזור או גשר להולכי רגל לא היו מאבדים שם חיים יקרים.
זה הזמן לקבוע שלא לתת לוויכוח בין פקידים, שכל אחד מהם התכוון לטובה, לסחוב דברים עד שקורה אסון. צריך לעשות את זה לפני שהוא יקרה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, התבשרנו אתמול שהמשטרה פנתה לבית-משפט ובמעמד צד אחד הוציאה צו המורה לכלי התקשורת במדינת ישראל למסור לה את מקורותיה ואת כל החומר שהצטבר אצלה, בעיקר חומר צילום, על הפגנות שהיו בשבת נגד חוק פראוור, תוכנית פראוור, בעצם לנישול הבדואים מאדמתם.
אני הייתי בכל ההפגנות, כולל בהפגנה של תושבי שפרעם ביום חמישי האחרון, בזמן הוצאת גזר-הדין לנאשמים בהרג הטרוריסט המחבל נתן זאדה, וראיתי את המשחק שמשחקת המשטרה בנושא צילום. למשטרה לא חסר חומר צילום. אני אומר לכם, כל חמישה מטרים עמד שוטר עם מצלמה, ולא רק עמדו עם מצלמות – הם אפילו היו מקור להתגרות בצעירים, כי אני ממש ראיתי איך הם מצלמים בקלוז-אפ, ככה באים למפגינים אחד-אחד.
בחצר של בית-המשפט המחוזי בחיפה הצעירים החליטו לעשות אתם משחק חתול ועכבר, אז שמו את הכאפיות שלהם מול המצלמות. הלכה המשטרה, כמו באמת ילדים קטנים, הביאו סולם, סולם ענק; עלו שוטרים על הסולם כדי לצלם, ואז הצעירים, יצירתיים, עשו מהכאפיות שלהם תקרה מול המצלמות שבאות מעל, וזה, הצילום המפורסם של קהל ענק המכסה את עצמו בכאפיות, התפרסם בכל העולם, הודות לרצון של המשטרה לצלם בכל מחיר.
אז צילומים יש. זה הופך להיות באמת שימוש ציני בכלי התקשורת כאמצעי לספק חומר חקירה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
ובמדינה דמוקרטית זה לא יאה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אני מזמין את חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני רוצה לומר כמה מילים על תוצאות מבחני פיז"ה שהתפרסמו היום. לכאורה יש אולי שיפור במקום אחד בהישגים במתמטיקה: במקום 41, מקום 40. שמחת עניים הייתי קורא לזה, ובוודאי כשעל-פי הלמ"ס אנחנו צופים מחסור גדול מאוד – אנחנו צופים תוך ארבע, חמש שנים מחסור של 8,000 מורים, כמחציתם במדעים מדויקים, כולל מתמטיקה. יתרה מזאת, אותם מורים מהעלייה הנכבדה מחבר המדינות, שבאו משם ולימדו מתמטיקה ומלמדים מתמטיקה, עומדים לפרוש, כך שהמחסור ילך ויגבר.
עוד להוסיף על כך, הפערים בין השכבות הסוציו-אקונומיות החזקות לחלשות הולכים וגדלים, כפי שגם הגברת גליקמן, מנהלת ראמ"ה – הרשות לאמצעי מדידה במערכת החינוך – מעידה. אם במגזר הערבי הפער בין הקבוצות החלשות לקבוצות החזקות עומד על 50 נקודות, הפער במגזר היהודי עומד על כ-90 נקודות. אנחנו חייבים להתעשת, להשקיע במורים, למשוך אותם גם על-ידי תנאי שכר הולם. לא להשאיר אותם בכיוון ההיי-טק בלבד, אלא להביא אותם למערכת החינוך כדי שנוכל להביא להישגים טובים יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, אתמול נכחתי בבית-משפט במשפט של הצעירים שעצרו אותם, המשטרה, אחרי מה שקרה בחיפה. לדעתי המשטרה משתמשת בדרכים פסולות. חוץ מהצילום וההתגרות המאוד-נבזית מצד המשטרה, אני גם יכול להצביע על נוכחות של מסתערבים בתוך הקהל והם שהתחילו את הפרובוקציה. ואני מבקש מהשר לביטחון פנים לבדוק את הדברים האלה. וכאשר הם מבקשים מהצלמים שלהם את התמונות, שיראו גם לכל האוכלוסייה את הצילומים של המסתערבים שהתחילו את הפרובוקציה.
זה נורא מרגיז וחורה, בכל משטר דמוקרטי, כאשר יש הוראה, לא בקשה, של המשטרה מהצלמים של אמצעי תקשורת אחרים להעביר למשטרה את הצילומים מהאירועים האלה. זה לא נעשה במשטר דמוקרטי. זה נעשה במשטרים שמדינת ישראל הכי הרבה מבקרת, וטוב שהיא תבקר את עצמה בזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, בהמשך לדברי חברי הכנסת גטאס ואגבאריה, אני רוצה להתריע על שתי תופעות שהתרחשו בהפגנות של יום שבת. תופעת המסתערבים, שהמשטרה מפעילה בתוך הפגנות אזרחיות בתחומי מדינת ישראל, היא תופעה חמורה, מסוכנת. ישנן טענות קשות על כך שהמסתערבים, כמו שאמר חבר הכנסת אגבאריה, הם אלה שאחראים לחימום האווירה ולפיצוץ האירועים. ההתנהלות הזאת מעוררת הרבה מאוד כעס. היא יכולה ליצור מצבים מסוכנים מאוד לכל האנשים המעורבים בעניין הזה. ואני קורא מעל הבמה הזו לשר לביטחון פנים לבחון את כל הסוגיה הזו באופן מעמיק ולשנות את אופן ההתנהלות של המשטרה בנושא הפעלת מסתערבים בהפגנות אזרחיות.
הסוגיה השנייה – – –
<עמרם מצנע (התנועה):>
– – – זה קיים גם בהפגנות ישראליות, ששוטרים ללא מדים מסתובבים בקהל – – –
<דב חנין (חד"ש):>
ובדרך כלל לא זורקים אבנים.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אבל – – –
<עמרם מצנע (התנועה):>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
בדרך כלל.
<עמרם מצנע (התנועה):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
בכל מקרה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה גם להתריע על המהלך החמור והמסוכן של המשטרה בדרישתה מאמצעי תקשורת להעביר לידיה חומרי צילומים שנעשו בזמן ההפגנות. התקשורת איננה זרועה הארוכה של המשטרה. בקשת המשטרה בעניין הזה היא בקשה שמעידה על ליקוי מאורות מאוד עמוק ומאוד רציני. אני מברך על עמדת אמצעי התקשורת המובילים בחברה הישראלית, בהתנגדות שלהם לדרישה הזו. למשטרה יש הרבה מאוד אמצעים. יש לה היום הרבה יותר אמצעים ממה שהיו לה בעבר כדי לבצע חקירות שהיא מעוניינת בהן, כדי לאתר אנשים אם היא מעוניינת לאתר אותם. ואין לה שום צורך, אין שום מקום לדרישה מאמצעי התקשורת לשמש סוכנים משטרתיים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. טוב, חבר הכנסת דב חנין, אני רק יכול להמליץ לך: חפש בארכיון; לפני עשר שנים הגשתי הצעת חוק, שלא התקדמה יותר מדי, על איסור שימוש – תיקון לחוק השב"כ: איסור שימוש במה שמכונה agent provocateur, סוכן מסית. לצערי הרב – –
<דב חנין (חד"ש):>
הגיע הזמן – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – הייתה תמימות דעים בין כל זרועות הביטחון למה החוק הזה, אסור שיעבור בכנסת. אז אולי תנסו בכנסת הנוכחית. אני לא חותם על חוקים בכנסת – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אז בוא נשלב ידיים, אולי נקדם את זה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני לא חותם על חוקים, אבל תיקח כמה אנשים מן הקואליציה שמבינים. כמו שאתם מבינים, אני הגשתי את החוק בעקבות היותי עד להפגנה, לא ההפגנה בחיפה, אלא בכפר-מימון ובמקומות אחרים. אז כדאי פעם אחת לשים לזה קץ. סוכנים תמיד היו ויהיו. סוכן שמסית לאלימות זאת תופעה פסולה, שגם נגמרת לפעמים כפי שהיא כבר נגמרה במדינת ישראל פעם אחת. אז כדאי, כדאי לשים לזה לב.
חבר הכנסת בועז טופורובסקי – בבקשה, אדוני.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אחריו – סליחה. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
– – בשבוע האחרון, בין 26 בנובמבר ועד 3 בדצמבר, נהרגו בתאונות דרכים חמישה בני-אדם. ביום חמישי, 28 בנובמבר, נהרג ג'האד שילי, בן 24, מכפר מע'אר, בתאונה בצומת-חנניה על כביש 85. ביום שישי, 29 בנובמבר, נהרג רוכב אופניים מהתנגשות עם רכב על כביש 444. ביום שבת, 30 בנובמבר, מת מפצעיו נהג רכב פרטי אשר היה מעורב בתאונת שרשרת עם מונית שבועיים לפני כן בכביש 55. אתמול נהרג נער, תלמיד ישיבה בן 15, מפגיעת רכב, בכניסה למושב בית-חלקיה. הרוג נוסף אתמול הוא גבר כבן 30, שנקטל בתאונת דרכים בירידה מכביש 431 לכיוון באר-יעקב.
אנו חוגגים את חנוכה, ולצערי נס בדרכים לא יהיה. החובה להציל חיים היא עלינו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה אמורה לעשות עובדת ניקיון באוניברסיטה העברית כשחברותיה לעבודה מספרות לה שהן מוטרדות מינית? כנראה לשתוק. פאטמה שיתאווי עבדה בניקיון האוניברסיטה ב-13 השנים האחרונות. מאז 2010 היא שימשה יושבת-ראש ועד עובדי הניקיון במעונות. כשחברותיה לעבודה פנו אליה וסיפרו שהוטרדו מינית על-ידי האחראים עליהן, היא פנתה לאגודת הסטודנטים בבקשה לעזרה. מאז היא נאלצה להתמודד עם התנכלויות, השעיה ולבסוף פיטורים. פניתי להנהלת האוניברסיטה בדרישה להחזיר את פאטמה לעבודתה ולדאוג לסביבת עבודה נקייה מהטרדות ואלימות מינית עבור הסטודנטיות והסטודנטים, המרצות, המרצים, וכמובן עובדות ועובדי הקבלן, שכלפיהם מתנערים מאחריות כוללת.
צר לי, לאחרונה אני מתביישת מאוד באקדמיה הישראלית. האקדמיה הישראלית צריכה להיות חוד החנית במאבק לשוויון ולצדק חברתי, והיא כושלת בתפקידה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, גם אני – בקשר להפגנות שהיו בסוף השבוע. ואני, ברשותכם, רוצה לחבר את זה לתפקיד שלנו כמשפיעים, אולי גם כחלק מעיצוב דעת הקהל, ולדעת שהסכנה היא כשאתה סוחב אנשים עם הצהרות קיצוניות למקומות קיצוניים, וזה לא משנה עכשיו אם זה דווקא העיסוק בעניין הבדואים; זה נכון, אותו דבר, במה שאנחנו עושים בוועדה לשוויון בנטל, וזה נכון גם בהתבטאויות אחרות בענייני דת, בענייני גבולות, בענייני התנתקויות – כל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.
אין לנו הפריבילגיה ליהנות מכך שאנחנו נחשוב שנוביל קהל או עדר, ונריץ אותו עד שפת התהום ושם נעצור. תמיד כשאנחנו נחליט לעצור יש כאלה שימשיכו קדימה, והתוצאות האלה הן באמת הרות אסון. אני חושב שלצד החובה שלנו לייצג את המגזרים, או את העמדות, יותר נכון, שכל אחד מאתנו מייצג, כשאנחנו עושים את זה באופן קיצוני, שנדע שאנחנו לא נעצור את אותו ציבור בנקודה שבה אנחנו נחליט לעצור. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני. ואחריו – אחרון הדוברים להיום, חבר הכנסת שמעון סולומון.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אנחנו עדיין מבושמים מההכרזות על עודף ההכנסות על ההוצאות, וזה עלול לתת לנו מצג שווא או אשליה. אנחנו עדים יום-יום לפרסומים על גלי פיטורים שכבר נעשו ועל גלי פיטורים שצפויים. רק בחודש אוקטובר הצטרפו למעגל האבטלה מעל 14,000 מפוטרים. לכן, אני חושב שגם הכנסת צריכה לייחס לזה חשיבות, ולתת עדיפות להצעות לסדר-היום שקשורות, או לדיונים שקשורים לאבטלה ההולכת וגואה. מה גם שאנחנו יודעים שגם אלה שמועסקים – חלק גדול מהמועסקים חיים מתחת לקו העוני. אז נחשוב על אלה שמצטרפים כשאין להם, והממשלה והמדינה – אני חושב שבכלל, העודף השנה, חלק גדול ממנו צריך ללכת ליצירת מקומות תעסוקה חדשים, לקלוט את אותם מפוטרים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת שמעון סולומון – בבקשה, אדוני.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, לפני שבוע, שבועיים ביקרתי בארגון שנקרא "השומר החדש". צעירים, בנים לבני משק, קצינים, חיילים משוחררים, לקחו יוזמה כדי להגן על הבקר, על ציוד חקלאי, מהגנבות המתחוללות גם בצפון וגם בדרום, כאילו אין דין ואין דיין; הכול פרוץ. למרבה הצער, לפעמים אפילו יודעים מי הם אלה שגונבים, אבל המשטרה לא תמיד מגיעה; גם כשמצביעים על אותם אנשים שגונבים והורסים את הציוד החקלאי, לא תמיד המשטרה מגיעה לטפל בנושאים האלה.
ביליתי שם חצי יום, ולשמחתי ראיתי שם בחורים ובחורות, צעירים וצעירות, מכל רחבי הארץ, חדורי מוטיבציה, עושים עבודה התנדבותית כדי להגן. חשוב שהמשטרה תסייע להם. אם הם לא יזמו את זה, לפחות עכשיו שתעזור להם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת סולומון. אתה עדיין בגיל שאתה יכול להשתתף אתם; אנחנו כבר לא כל כך.
תודה לכל אלה שהשתתפו היום בנאומים בני דקה.
<הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 22) (קיום קשר עם קטין ואחראי על קטין בשפתם), התשע"ד–2013>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/526).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים להצעת חוק לקריאה ראשונה – הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 22) (קיום קשר עם קטין ואחראי על קטין בשפתם), התשע"ד–2013, של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה וקבוצת חברי כנסת; כאמור, לקריאה ראשונה. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה גם תציג את הצעת החוק לקריאה ראשונה. בבקשה, גברתי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר, שר הרווחה מאיר כהן, תיקון 22 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) נובע מצורך אמיתי של הגנה על זכויות אדם. כאשר מדינה כמו מדינת ישראל, שבה אלפי ילדים מוצאים מהבית מדי שנה בשל הפעלת החוק הזה, ובתוך הנתונים הללו אנחנו רואים שאחוזים מאוד גבוהים מהילדים המוצאים מהבית הם בעצם ילדי עולים, הרי אך ברור שאנחנו נבוא ונבדוק ונראה מה ניתן להגיש על מנת להנגיש את השפה.
רק כדי לסבר את האוזן, בקרב עולי רוסיה הוצאת הילדים היא פי-שלושה, ובקרב יוצאי אתיופיה היא פי-שמונה. אם ניקח את הילדים המאכלסים פנימיות נראה שהחתך הוא מאוד גדול, וכמעט כרבע מהילדים הם בעצם ילדי עולים.
היו לי הרבה מאוד שיחות עם משפחות לאורך השנים בעבודותי הקודמות, עם אנשים שהרגישו כחירשים, פשוטו כמשמעו הרגישו כחירשים במדינה כמו מדינת ישראל, שקולטת עלייה ומבוססת על עלייה.
הדבר הראשון שצריך לעשות כדי לאחד את החברה שלנו, כדי ליישר קו מבחינת זכויות אדם, הוא הנגשת השפה בכל מקום ובכל תחום, ובייחוד כאשר מדובר בדיני נפשות; הרי ילדינו הם ציפור נפשנו, ילדינו הם ציפור נפשנו ובתינו מבצרינו. ורבים מהעולים, רבים מהאנשים שאני נתקלתי בהם, כאשר הם נתקלו בהפעלת החוק הזה על-ידי שירותי הרווחה ולא הייתה בידם השפה, אז פשוט, כמו שאמרתי, הם היו כחירשים.
עובדים סוציאליים אומנם ניסו ליישם סוג של המלצה הומניטרית שהשתרשה בתוך מערכת הרווחה, של לעשות את זה מרצון טוב, להגיע ולהביא מתורגמן או לבקש שאחד הילדים – הרבה פעמים הם ילדים קטינים – יתרגם להורים שהם נמצאים בתהליכים של הוצאת ילדים מהבית. אני אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, לקחת ילד בן המשפחה ולתת לו לתרגם להורה, שאולי מדובר בהזנחה ואולי מתחילים בתהליך של הוצאת ילדים מהבית, כשלפעמים זה האח הקטן שלו או האחות הקטנה שלו? הרי ברור לנו שיש בזה משום עיוות.
ולכן, אין שום סיבה שבמדינה מתוקנת ובמדינה שאנחנו כולנו נרתמים בה על מנת לגשר על הפערים בין עולים לוותיקים, דבר כזה בסיסי לא יעוגן בחוק. לא מדובר במקרה חירום, כאשר באמת יש צורך להוציא ילד באופן מיידי. ברור שאז התיקון הזה לא יחול. אבל גם לאחר נקיטת אמצעי החירום, אם על-ידי בית-משפט ואם על-ידי עובד סוציאלי, שמכוח החוק יכול להוציא למשך כשבוע, עדיין הם יצטרכו להנגיש את השפה סמוך לאחר הוצאת החירום.
אני חושבת שהחוק הזה ייתן מענה לעיוותים שהרבה פעמים אנחנו לא יודעים עליהם. יש משפחות שמוותרות. אני גם ראיתי אנשים שהגיעו לבית-המשפט, אבל הרבה פעמים בית-המשפט זה תהליך מאוחר מדי. הרי כולנו מבינים שבדיני משפחה ובכל הקשור להוצאת ילדים מהבית, בית-משפט אינו יכול לצאת לשטח כדי לבדוק את אמיתות הדברים ואת אמיתות העובדות, והוא מסתמך לא אחת על הדברים של העובד הסוציאלי ושל פקיד הסעד.
ולכן, אני חושבת שמלכתחילה, כאשר מתרגמים את הדברים ומגשרים גם על הפערים התרבותיים – תחשבו מה זה, זה פשוט מדהים. אני כבת הקהילה האתיופית, אני לא חושבת שכמי שגר בטוקול, חי באמת באווירה טבעית – האם אותו סדר שקיים בעולם המערבי הוא אותו סדר שקיים אצלנו בבית? לא. אז יכול לבוא עובד סוציאלי ולפרש את זה כהזנחה רק משום שיש פער תרבותי או פער בשפה, אפילו בשפה הגופנית – –
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
שוני תרבותי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
שוני תרבותי. – – המשודרת לאותו פקיד סעד. לא שאני חלילה מבטלת את עבודתם של פקידי סעד ועובדים סוציאליים, שלא אחת עושים עבודה נאמנה, אבל לו רק בשביל אותו אחוז, אותו אחוז – כמו שאמרתי, הילדים הם ציפור נפשנו – שעלול חלילה להפסיד את הילדים שלו רק בשל חוסר הבנה, רק בשל חוסר תרגום, האחוז הזה זקוק להגנה ולהגנה חוקית. ההגנה החוקית הזאת תמנע הרבה מאוד אי-נעימויות, שלא יצטרכו להיפתר אחרי בית-משפט והרבה פעמים אחרי שפסקי-דין הופכים להיות חלוטים.
אני נמצאת בלב פרשה של ילד, ילד אחד ממוצא אתיופי שהוצא מביתו, וככל הנראה כל הזכויות של אותה משפחה נשללו אחת אחרי השנייה. היום זה עומד להכרעה בבית-המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים, לאחר שהייתה החלטה בהרכב של שלושה שופטים. הילד הזה הוא כמעט בן שלוש. הוא הוצא בגיל אפס, למרות כל הדרישות של המשפחה – הם לא נענו בחיוב. שנה וחודשיים הוא היה בבית-ילדים, ולאחר מכן עבר למשפחת אומנה. תגידו לי, הילד הזה, שיש לו משפחה איתנה – איך אפשר לעמוד מול אותה דילמה? מצד אחד, אנחנו רוצים להגן על הזכויות הבסיסיות של משפחות ביולוגיות, אבל מצד שני, הוא כל כך רגיל למשפחת האומנה.
אני יכולה למנות פה הרבה מאוד עיוותים, אבל בשביל זה התכנסנו בבית הזה, על מנת למצוא את כל הדרכים להגן על זכויות אדם. אז אני מאוד מתרגשת שזה עובר בקריאה ראשונה, בתקווה שזה יעבור בקרוב בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לך, כבוד השר, על כך שאתם לא התנגדתם להצעה הזאת, למרות שללא ספק זה יהיה כרוך בהוצאות, ויהיה כרוך גם בתגבור של כוח-אדם.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
ועדת סילמן.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
ויתרה מכך, ועדת סילמן, שהולכת לבחון את כל נושא הוצאת הילדים מהבית – אני סמוכה ובטוחה שהיא תיקח בחשבון את האחוזים הגדולים ביותר של הוצאת ילדים עולים מהבית. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. הדובר היחידי שנרשם אינו במליאה. חבר הכנסת דב חנין? בבקשה, אדוני. לא סגרתי את הרשימה, אז אתה יכול לדבר עד שלוש דקות, ולאחר מכן נצביע.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
הוא רוצה להתנגד, דב חנין?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, לא. זה קריאה ראשונה. דיון.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, לדבר אפילו קצר, כי אני פשוט חושב שראוי שהצעת חוק חשובה כזו לא תעבור ללא דיון במליאת הכנסת. אני רוצה קודם כול לברך את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה על הצעת החוק הזו, הצעת חוק חשובה וראויה.
היא ראויה, עמיתי חברי הכנסת, בשני מישורים של הדיון. מישור אחד של הדיון – ועמדה עליו בצורה מאוד טובה חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה בדבריה – זה המישור המעשי. כשאנחנו מדברים על קטינים, אנחנו מדברים על פעולתם של עובדים סוציאליים, אנחנו מדברים, אדוני שר הרווחה, על ממשק שבו התקשורת מאוד מאוד חשובה. היא לפעמים נעשית בדקויות ולפעמים בפרטים, לפעמים יש בה – למרות כל הרצון הטוב של כל המעורבים – ממדים מאיימים ומפחידים. היכולת להידבר עם אותו קטין בשפתו מאוד מאוד חשובה, מאוד משמעותית, יש לה השלכות מעשיות מאוד גדולות על התוצאה.
המישור השני הוא, כמובן, המישור העקרוני. אנחנו חברה רבת-לשונות. ישנם בארץ אנשים שמדברים בשפות שונות: ישנו הציבור הערבי הדובר ערבית, ישנם יוצאי ברית-המועצות לשעבר שמדברים בשפה הרוסית, יוצאי אתיופיה שמדברים בשפה האמהרית. וזוהי מציאות שהחברה חייבת לתת לה מענה ברמה המהותית, ולאפשר לאנשים, גם אם יש להם מסגרת לשונית מסוימת, לאפשר להם במסגרת הזאת להתנהל בצורה ראויה, בצורה נוחה, בצורה שוויונית.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מברך לא רק את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה אלא את כולנו על כך שאנחנו נקדם לא רק במישור הזה אלא גם במישורים נוספים – במערכת הבריאות, במערכות החינוך שלנו – את היכולת לתת מענה לאנשים, במיוחד לילדים ולבני-נוער אבל לא רק לילדים ולבני-נוער, בשפתם, בשפותיהם. זה נכון, זה ראוי, זה לכבודם, זה לכבודנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת מוטי יוגב. רשימת הדוברים היא כדלקמן: מוטי יוגב, כאמור, ראובן ריבלין, שמעון סולומון ובאסל גטאס.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אלעזר שטרן, ובזה אני סוגר את הרשימה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
תודה.
ברשות היושב-ראש, שר הרווחה, חברי חברי הכנסת והנוכחים באולם, אני אהיה קצר מאוד ואמשיך את דבריו של חברי דב חנין, לחזק את דברי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
אנחנו גם נמצאים באמת בארץ שיש בה זהויות שונות, אבל גם זוכים לחיות בדור של קיבוץ גלויות, וזה מתמשך לתוך סביבת קליטת העלייה הזאת. הייתי עד בשנה האחרונה – מקרה אחרון בקיץ האחרון – באמת להגעה של כוחות סעד וגם משטרה לעדה האתיופית, והם לא ידעו את השפה, ונוצרו חיכוכים וטעויות דוגמת מה שאמרה חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. כשהצלחנו להסב את תשומת הלב, גם של לשכת הרווחה בעיר גדולה בישראל וגם של מפקד מחוז המשטרה, ואמרנו: אתה חייב לשלוח לשם דוברי השפה – במקרה הזה מהעדה האתיופית – הדבר שינה ללא הכר את יכולת הטיפול ואת יכולת הנגישות.
הייתי ממליץ אפילו את ההרחבה, לא רק לילדים – וכמובן, תומך ביוזמה – אלא גם למבוגרים, משום שגם עד הייתי למקרה שכזה שהיה קשור ברצח במשפחה וכל יכולת התפקוד והנגישות השתנתה לבלי הכר כאשר הגיעו – שוב, אחרי התערבות – עובדי הסעד, ושוב, שוטרים עם מתורגמנית. טרחו והביאו מרחוק שוטרת בת העדה.
אז אני מחזק את ידיה וחושב שהחוק מאוד ראוי ומאוד חשוב. וכאמור, הייתי מרחיב אותו גם למקרים של אוכלוסייה בוגרת, וודאי מבוגרת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מוטי יוגב. חבר הכנסת ראובן ריבלין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שמעון סולומון.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני מכובדי יושב-ראש הכנסת, כבוד השר הנכבד, חברותי וחברי חברי הכנסת, מדינת ישראל היא מדינה קולטת עלייה. נכון, יש לנו שתי שפות רשמיות – פעם היו שלוש, בתקופת המנדט – עברית וערבית. אבל במרוצת השנים אנחנו קלטנו פה, עוד מתחילת המאה הקודמת, עליות על גבי עליות. נוצרה אפילו מסורת, נוצרה תרבות, נוצרה סאטירה. רק בשבוע הקודם, עם הסתלקותו של אריק איינשטיין, ראינו את השימוש בשפה הערבית על-ידי כל אחד ואחד מהעולים אשר הגיעו לארץ: אינעל דין באבור אילי ג'בהו. כל אחד היה מקלל את האונייה שהאחר הגיע בה.
חברת הכנסת שטה העלתה דבר חשוב ביותר – גם ברמה הכללית וגם ברמה הספציפית – לגבי זכויות של בן-אדם, אשר יכולות להיגזר כאשר לא מבינים איש את רעהו אפילו במהות של הדברים שעומדים על סדר-היום. וקראתי את פסק-הדין, ופסק-הדין הלך להרכב של שבעה שופטים כי לא הייתה הסכמה בין שלושת השופטים.
אני רוצה לומר שאנחנו, בארץ קולטת עלייה, חייבים, כל אחד – וכל אחד מאתנו או כל אחד מאבותינו או נקלט או קלט, וכל עלייה קלטה את העלייה הבאה אחריה. אני זוכר את הימים, לא כאשר אתה, כאסיר ציון, הגעת לארץ, אבל כאשר קלטנו את העלייה הגדולה – כי אתם הייתם חלוצים ההולכים לפני המחנה. אנחנו בישראל היינו משתמשים לגבי מאות אלפי העולים בשפה הרוסית, שכמעט הפכה להיות שפה מדוברת ברחובות ישראל, כאשר רבים מהשומעים – יכלו לשמוע אותה, לא הבינו אותה. וודאי שכאשר אנחנו מדברים בעלייה של אחינו שבאו מגלות אתיופיה, ואשר התפללו כל חייהם לירושלים ולחזור לירושלים – אף פעם לא למדינת ישראל, לירושלים – אנחנו בהחלט צריכים להבין שיש רגעים שבהם כדי לקלוט את החיילים אנחנו צריכים להיות יותר ברורים כאשר הדברים לא ברורים.
כשאני שומע אותך, חברת הכנסת שטה, ואני סוגר את עיני, אני משווע שאפילו בני ובנותי, שהם דור תשיעי בארץ, היו יכולים לסגל לעצמם שפה עברית כל כך רהוטה כמו שלך. אבל כאשר אנחנו מדברים בצורך בקליטה, כפי שאנחנו חייבים לשמר את היכולת התרבותית של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל, אני חושב שכאשר אנחנו מדברים על הנושא שבא החוק הזה להסדיר, זאת חובה ולא איזושהי הענקת זכות או הבנה. זאת חובה מלאה, ואני מברך אותך על חוק זה.
יש חוקים שאני מצביע כי אני מסכים להם; ויש חוקים שאני מצביע כי הקואליציה מחייבת אותי; ויש חוקים שאני מצביע נגדם, כי אני חושב שגם אם הקואליציה תחייב, הם לא ראויים. אני לא מצביע בעד החוק שלך – אני תומך בו, משום שיש בו את ההיגיון, וחבל שהמובן מאליו לא נעשה עד היום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ראובן ריבלין. חבר הכנסת שמעון סולומון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני חושב שהחוק הזה באמת עושה צדק במקום מאוד מאוד ספציפי. כל מה שקשור להוצאת ילדים הוא באמת נושא מאוד מאוד כאוב. כמו שחברתי, חברת הכנסת פנינה, ציינה, הוא נושא מאוד מאוד כואב, מה עוד שמדובר הרבה פעמים בהבנה לא נכונה.
אני רוצה לשתף אתכם – עד כמה השוני התרבותי גדול. עובדת סוציאלית נכנסת למשפחה מסוימת על רקע סכסוך בין בני המשפחה. האישה, כדי לבטא באופן הכי מובהק את המצב של המשפחה אמרה לה: המים והאוכל במשפחה נגמרו. כשאתה אומר את המשפט הזה – אין סיכוי עוד ליחסים בינינו, אין תקנה, אנחנו חייבים להיפרד. כאילו המים והאוכל מבטאים כל כך חזק, שאין את זה בבית – כמטפורה, לא באמת. ואז העובדת הסוציאלית רצה למקרר, פותחת, מסתכלת ואומרת: אבל יש אוכל. איך את אומרת שאין אוכל? זאת אומרת, השוני התרבותי הוא כל כך גדול – אנחנו משתמשים בדוגמאות ובעקיפין. על אחת כמה וכמה במקרים כאלה, כשמדובר בעובדים סוציאליים צעירים לפעמים, שלא היה להם מגע עם יוצאי אתיופיה בכלל, התרגום הנכון והמקצועי בהקשר התרבותי הוא מאוד מאוד חשוב. וגם בבית-משפט זה אותו סיפור. יש לנו בעיה גם בבית-המשפט בסוגיות כל כך מרכזיות וכואבות, כאשר האדם המבוגר שמגיע לא מבין, לא מסבירים לו נכון, וכל המשפט יכול להתהפך.
לכן, תהיי ברוכה, ותודה על החוק המצוין הזה, וייעשה צדק. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון סולומון. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, חברי השר, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף למברכים על הצעת החוק הזאת.
זה מביא אותי, חברת הכנסת פנינה, לעוד עניין שאני, את וחברת הכנסת עדי קול ואחרים יזמנו, וזה הצורך בשירותי תרגום, בדיוק על-פי אותה מתכונת, בבתי-חולים לחולים שלא מבינים את הצוות הרפואי. שם העניין אפילו הרבה יותר חמור. כשמשתמשים בשירותים של בני משפחה, או אפילו של עוברי אורח, כדי שהרופא יצליח להגיד לחולה או לשאול את החולה מה הוא מרגיש, בלא מעט מקרים זה דבר שמפר את זכויות החולה לפרטיות, ובנוסף לכאב ולמחלה עצמה זה יוצר מצב של אי-נוחות לחולֶה או לחולָה, במיוחד אם זו חולָה והבן שלה מתרגם, או גבר בא, או עובר אורח לפעמים.
אני מאמין שבצוות הרפואי בכל בית-חולים קיימת מספיק הטרוגניות, וערבים ואנשים ממוצא רוסי ואתיופי יכולים לתת את השירות הזה. העלות היחידה של החוק היא הכשרה; חוץ מזה אין עלויות. צריך או על בסיס התנדבותי או קצת ארגון בתוך בית-החולים, כשניגש רופא לחולה שלא מבין עברית, אם הוא רוסי או ערבי; רק ארגון והתנהלות נכונה, ללא עלויות כספיות נוספות, חוץ מצורך בהכשרה ובהכנת הצוות.
לצערי הרב משרד הבריאות התנגד, ואנחנו עדיין לא מצליחים להביא את החוק הזה לקריאה ראשונה. אני מקווה שבהיותכן בקואליציה, חברות הכנסת פנינה ועדי קול, תגרמו או תסייעו להעביר את החוק. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. לאחר מכן נעבור להצבעה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, גם אני מצטרף לעמיתי הקודמים שרואים בהצעת החוק הזאת של חברתנו פנינה בשורה גדולה. אנחנו אכן מדינה קולטת עלייה. אני, במקרה, לפני שבוע פניתי גם לשר התחבורה: יש לנו מבחני תיאוריה בהרבה שפות, ואין בשפה האמהרית. אני חושב שזה אירוע מאותה משפחה. לכן אני חושב שהפנייה הזאת, לא פלא שהיא נופלת על אוזניים קשובות של כולנו.
אבל אני רוצה לומר עוד משהו, ויכול להיות שחברת הכנסת פנינה, אולי מסיבות של עודף רגישות, לא הלכה יותר רחוק כפי שאני חושב שצריך ללכת. אנחנו גילינו בצבא, במבחני הקב"א – או בכלל, אפילו איך אתה מחליט מי יכול להיות קצין ומי לא – שהסוגיות הן לא רק סוגיות של הבנת הנקרא אלא הן סוגיות תרבותיות. זאת אומרת, את מבחני הדפ"ר או הקב"א בצבא קבעו, לצורך העניין – סליחה שאני אגיד ככה – "אשכנזיפטים" כמוני, ותיקים בארץ, שורשיים. ואני, כבר היה לי עולה חדש מאתיופיה פעם שבאו להרחיק אותו מקורס קצינים על היעדר ביטחון עצמי. שאלתי את המפקד שבא להדיח אותו: איך אתה יודע שאין לו ביטחון? הוא אומר לי: הוא ארבעה חודשים כאן, הוא אפילו לא העז להסתכל לי בעיניים. קראתי לצוער ושאלתי אותו: תגיד, אתה ארבעה חודשים כאן, איך לא הסתכלת אפילו פעם אחת למפקד שלך בעיניים? אז הוא אומר לי: ארבעה חודשים? לאבא שלי 21 שנה עוד לא הסתכלתי בעיניים. מה שזה אומר, שמעבר לשאלה של התרגום, יש פה גם שאלה של תרבות.
אנחנו בצבא באמת עשינו קורס שנקרא קורס "אמיר", שאולי יש בו טיפה בעיה לחיילים אתיופים, אבל הוא סוג של טרנספורמטור בין התרבות למבחנים שלנו בהקשרים האלה. אנחנו באמת רואים שהתוצאות – רואים אותן: לומדים רפואה. ואני פעם אחת באתי למאבחנת של קורס טיס, בחורה יוצאת אתיופיה, אחרי הקורס, ושאלתי את האחראית לכל המאבחנות: מי הכי טובה פה? היא אמרה לי: הבחורה האתיופית. שאלתי את הבחורה האתיופית: מה שלומך? היא אומרת לי: אני רוצה לעזוב. שאלתי אותה: למה? היא אומרת לי: בגלל שאני לא מספיק טובה. אבל היא הייתה הכי טובה שם.
בשורה התחתונה, מה שאני רוצה לומר – בשביל ליישם את ההחלטה הזאת, אני חושב שלא מספיק מתורגמן. אז יש פה שתי אפשרויות: אחת – שנגיד לעובדות סוציאליות או לבוגרות עבודה סוציאלית באוניברסיטה: לכו תלמדו אמהרית. אבל יש אפשרות אחרת – ואני פונה לשר – שלדעתי היא יותר נכונה: לומר שנעסיק יותר עובדות סוציאליות ממוצא אתיופי, וחס וחלילה לא נגיד שהן פותרות רק את הבעיות של האתיופים, אבל ניקח יותר אנשים שבאים מהרקע התרבותי האתיופי, נגיד, ונשלב בעבודה שלהם גם את אותה פעולה של אבחון ושאלות וראיונות לאותם ילדים, במקרה הזה.
אני חושב שהבשורה הזאת, אם לוקחים אותה נכון, אפשר להשליך אותה אותו דבר על מש"קית תנאי השירות בצבא שמטפלת באוכלוסייה, על מאבחנת המחקר שמטפלת באוכלוסייה. אני אומר את זה בתוך מערכת הביטחון, וגם כאן – האם אפשר לעשות זאת כמה שיותר מוקדם, לעודד יוצאות הקהילה ובנות הקהילה על מנת שהן שיגיעו לראיין את אותם ילדים, במקרה של הצעת החוק, בלי שיצטרכו מתורגמן ביניהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה, חברת הכנסת עליזה לביא. לאחר מכן – הצבעה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, אני רוצה לחזק את ידייך על הצעת התיקון לחוק הנוער. כשהקשבתי לך – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש – נכון, אתה צודק; תודה, חבר הכנסת רובי ריבלין. אתה תמיד נותן לנו עצות טובות ומלמד אותנו, ועדיין – שנה ראשונה.
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הרווחה, כנסת נכבדה, חברי חברי הכנסת, חברותי, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בלהט הדברים אני פשוט אשתף אותך: שכשהקשבתי לך נזכרתי בסבתא שלי, שעלתה – ואני עדיין ככה נרגשת, ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מתנצלת על חוסר הנימוס שלי בפתיח של הדברים. אבל הקשבתי לך קשב רב ונזכרתי בסבתא שלי, שעלתה לפני 100 שנים מאפגניסטן. הסיפור הקשה במשפחה שלנו זה שסבתא שלי הלכה ברגל משכונת-הבוכרים – המשפחה הייתה בין המייסדים – הלכה ברגל לבית-החולים עם ילד חולה בשבת. אבל סבתא שלי לא ידעה עברית, והזלזול שהיא חוותה, והעברית המשובחת שהייתה בפי האחיות, וחוסר ההבנה והקשב, וההבנה שסבתא שלי לא יודעת לטפל בילדים למרות שהיא הייתה אימא לתשעה ילדים – הסיפור הזה מלווה את המשפחה שלנו שנים רבות, והוא חלק גדול מזה שכולנו נרתמנו לפעילות חברתית ולעבודה. לשמוע אותך מדברת על הדברים הללו, שסבתא שלי לפני 80 ו-70 שנה חוותה, את ההשפלה ואת הקושי ואת הקשיים ואת חוסר התקשורת ואת הפערים התרבותיים, ואת חוזרת ואומרת את הדברים הללו כאילו כלום לא קרה.
וכשאנחנו מדברים על הדור הזה, דור החיילים, והדברים שנעשים כאן על הפרדה, וכל חייל שני מוצא את עצמו, חייל אתיופי, בכלא, כי אנחנו לא למדנו איך מטפלים באוכלוסיות המיוחדות, ואיך מבינים שאם חייל רעב, או אימא מתקשרת אליו – ובקהילה, כשאימא מתקשרת ואומרת אין אוכל בבית, אז יוצאים בלי לבקש רשות מהמפקד, כי כך אימא ביקשה, וזה נושא תרבותי וזה לא נושא של עריקות. את זה לא הצלחנו לספר, את הסיפור הזה. אבל זה ילדים שנולדו כבר בארץ, רובם לא נולדו באתיופיה, נולדו פה בארץ, ואנחנו לא למדנו לפתח את הכלים לתרבות המאוד-מיוחדת, הנדירה והיפה שלכם, יהדות אתיופיה, ועל כך אני היום מצרה.
אני רוצה לחזק את ידייך בחוק החשוב הזה, החוק שבא מאוחר מדי, אבל אף פעם לא מאוחר כדי להציל נפש אחת בישראל. וכולנו חייבים לתמוך, לעזור, לסייע, כדי שהחוק הזה יחוקק כמה שיותר מהר. ברכותי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. זה לא רק שלא מאוחר מדי, אלא מכיוון שכבר היו כאן דוברים שהזכירו את המערכון של "לול", אז זה כנראה גם לא יהיה אף פעם מאוחר מדי, וכל גל חדש, בלי כל קשר לניסיון שהצטבר, יחווה את הקשיים האלה.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 22) (קיום קשר עם קטין ואחראי על קטין בשפתם), התשע"ד–2013, של חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד החוק בקריאה ראשונה – יצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 22) (קיום קשר עם קטין ואחראי על קטין בשפתם), התשע"ד–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 28, יש מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<קריאות:>
– – –
<דב ליפמן (יש עתיד):>
– – – טעות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני כבר קולט באוזן שמאל את – תשמעו, מה, צפויים לכם פריימריז? מה זה היריבות הקשה בין ליפמן לתמנו-שטה? מה קרה?
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת דב ליפמן מודיע שבטעות גמורה הוא הצביע נגד הצעת החוק, ואנחנו רושמים בפרוטוקול את הודעתו, ודאי מבלי לשנות את התוצאות שהופיעו על הלוח.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, ולהוסיף בבקשה אותי להצעת החוק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו גם מודיעים על הרצון העז של חברת הכנסת מרב מיכאלי לתמוך בהצעת החוק, אבל גם זה לא ישנה את תוצאת ההצבעה: 28 היו בעד, אחד התנגד בטעות כפי שהוא אמר. אלה התוצאות של ההצבעה. החוק, עוד פעם, אני חוזר ואומר, החוק יועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לצורך ההכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013>
[רשומות (הצעת חוק, חוב' כ/527).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת עמרם מצנע וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. חבר הכנסת עמרם מצנע, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, מוזמן להציג את החוק לקריאה הראשונה, וסגן היושב-ראש יחיאל בר מוזמן כאן לדוכן של היושב-ראש. בבקשה.
<עמרם מצנע (התנועה):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, ידידי שר הרווחה, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק או התיקון לחוק השאלת ספרי לימוד באה בעצם להפוך את הנושא המרכזי שבחוק. חוק השאלת ספרי לימוד חוקק לפני יותר מעשר שנים, והוא בעצם קבע שרשאי בית-ספר לקיים את פרויקט ההשאלה. הנקודה המרכזית בתיקון לחוק שאנחנו מציעים היא שבמקום "רשאי", בעצם לחייב את בתי-הספר להפעיל את תוכנית השאלת הספרים, וממצב שבו בחוק הישן נדרש ש-60% מהורי התלמידים בבית-הספר יחתמו שהם מעוניינים בחוק, אנחנו הופכים את זה ומאפשרים להורים שאינם רוצים להיות שותפים להשאלת ספרים לומר את זה.
השינוי הזה הוא שינוי חשוב מאוד, מאחר שלמרות שמלאו עשר שנים או יותר מעשר שנים לאפשרות של בתי-ספר להיכנס לפרויקט השאלת ספרים, הרבה מאוד בתי-ספר לא השתמשו באפשרות הזו, מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן. ולכן, השינוי הזה, להערכתנו, יביא לכך שבתוך שלוש שנים לכל היותר אכן כל בתי-הספר בארץ ייכנסו לפרויקט השאלת הספרים.
אני רוצה לציין שמשרד האוצר ומשרד החינוך נענו בחפץ לב וביד פתוחה, כי לחוק הזה, לשינוי בחוק, יש כמובן משמעות תקציבית. הרעיון הוא שלכל בית-ספר שנכנס לפרויקט משרד החינוך מקצה סכום ראשוני, שמאפשר את תחילת הפרויקט, ולאחר מכן ההורים ישתתפו בתחזוקת הפרויקט לאורך שנים.
אנחנו יודעים וזוכרים שעול רכישת הספרים על הורי התלמידים הפך להיות בלתי נסבל גם מבחינת עלויות הספרים; גם הרבה מאוד מנהלים ומורים בבתי-ספר הרשו לעצמם להחליף ספרים כמעט כל שנה מבלי לתת את הדעת למשמעות של זה בעלויות, ולכן בסופו של דבר החוק הזה בא להקל מאוד על הורים ולהוריד במאות שקלים את ההוצאות הנדרשות כל תחילת שנה לרכישת ספרים.
אנחנו מעריכים, כפי שאמרתי, שהחוק – כמובן, אם יאושר על-ידכם בקריאה ראשונה – יעבור קריאה שנייה ושלישית בהקדם, ויאפשר למשרד החינוך ולבתי-הספר להתארגן כבר לקראת תחילת שנת הלימודים הקרובה. הסכומים התקציביים המוקצים מאפשרים להאיץ את התהליך גם בשנה-שנתיים. אני חושב שהחוק הזה בהחלט יביא להתייעלות גדולה בנושא הספרים, הוא יביא לחיסכון גדול, וכמובן להורדת עומס גדול מאוד שיש על ההורים בכל תחילת שנת לימודים.
אני כשלעצמי למדתי בחיפה. בחיפה פרויקט השאלת ספרים הוא עוד מימיו של המנוח אבא חושי, והוא פרויקט מצוין, שהעירייה ובתי-הספר מנהלים אותו. הפרויקט הזה קיים גם בירוחם, שבה הייתי חמש שנים. אין ספק שהיכולת להתארגן לפרויקט כזה ולחלוקת ספרים על-ידי בית-הספר בסיוע הרשות המקומית היא שיפור ניכר מאוד בשירות להורים.
אני מבקש מכם לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה, כדי שנביא אותה מה שיותר מהר לאישור. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת עמרם מצנע, על הצגת החוק החשוב. אנחנו נעבור לדוברים, ואם יש עוד מישהו מחברי הכנסת שמעוניין לדבר, אז נא להירשם עכשיו כי אני רוצה לסגור את הרשימה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יעקב מרגי – נמצא? לא נמצא. חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה. אני שוב מזכיר, אם יש חבר כנסת שרוצה לדבר על החוק, נא להירשם עכשיו.
ועד ששמעון יעלה, נברך את חברתי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה על החוק המאוד-מאוד חשוב שהעברת, והייתה לנו זכות גדולה להיות חלק ממנו. בבקשה.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני מצטרף, כמובן, ובא לחזק את דברי יושב-ראש ועדת החינוך בהצעת התיקון לחוק.
כפי שנאמר כבר, ונחזור ונאמר זאת, הורים רבים עדיין נאנקים יום-יום תחת ההוצאות הרבות הכרוכות בשליחת תלמידים אל בית-הספר.
אנחנו מדברים היום על צמצום פערים, ורק היום ראינו את הדבר גם במבחני פיז"ה, בפערים שקיימים בין קבוצות חזקות באוכלוסייה לבין קבוצות חלשות מבחינה חברתית-כלכלית. נכון, זה עניין סמלי, אבל גם בעניין הסמלי יש כאן מסר למערכת החינוך, יש כאן מסר של שוויון הזדמנויות: לא להמשיך בנטל הזה על התלמידים, לא להשאיר את ההכרעה רק לאותם 60% שבאים ואומרים: אנחנו מוכנים. ומה יקרה לאותם 40%? 40% שבוודאי רבים מהם לא יכולים לשאת היום בנטל ולהרשות לעצמם לקנות ספרי לימוד לילדיהם על מנת שיוכלו להתמודד עם לימוד יעיל ומתאים.
ולכן גם התיקון הזה – התיקון הזה בא בַּמקום, וההשאלה תחייב את כל בתי-הספר, כמובן בהדרגה, במשך כשלוש שנים. אבל שוב, זה מחייב את כלל בתי-הספר. כולנו נירתם, כולנו נעביר את המסר של שוויון הזדמנויות. כולנו נעביר את הנטל כך שבאמת כל אחד ואחד תהיה לו אפשרות לגשת למערכת חינוכית ולהשתלם וללמוד ולהגיע להישגים. אולי כך נוכל לצמצם פערים, אם תהיה באמת גישה כזאת – דבר שאנחנו עוד לא רואים. הממצאים של פיז"ה היום לא מצביעים על כך ולא מבשרים טובות.
ומכאן אני באמת גם רוצה להשמיע עוד פעם קריאה לשר החינוך ולשר האוצר: כפי שבאמת נתתם יד לחוק הזה, לתיקון הזה, תנו עוד צעד לחיזוק מעמד המורה. תנו לנו אפשרות להביא מורים טובים בתנאים טובים, מן התעשייה, מן ההיי-טק, בתנאי שכר הולמים, על מנת שנוכל להגיע להישגים טובים במערכת החינוך. בלי זה לא נצמצם פערים.
לסיכום, כמובן, אני קורא לכולנו להצטרף ולתמוך בהצעת החוק. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה. אני סוגר את רשימת הדוברים. יש מישהו שביקש להירשם ולא נרשם? לא. אז הרשימה סגורה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין, ואנחנו נעבור להצבעה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, מוקדם היום – חנוכה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חנוכה שמח, חודש טוב – ראש חודש היום, ראש חודש טבת.
הייתה לי הזכות להיות שותף לפרויקט השאלת הספרים בהיותי סגן שר החינוך. החוק חשוב ביותר, ובפרט בתקופה של קיצוצים כואבים, כאשר משפחות מרגישות את זה בכל תחומי החיים, אם זה בקיצוץ קצבאות ילדים או בקיצוץ בשאר מוסדות חינוך.
אבל אני מצפה, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, מר עמרם מצנע, שמגיש את החוק, שהחוק הזה יחול גם על מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים, היינו, הכוונה למוסדות החינוך העצמאי ו"מעיין החינוך", שמגיעה להם אותה פריבילגיה, כמובן תוך התאמת הספרים ותוכנם למערכת זו. ויש, אני רוצה לומר לך שיצא לאור על-ידי האוניברסיטה בתל-אביב – החברה שמה – ספר מתמטיקה מוכר למוסדות המוכרים שאינם רשמיים. מותאמים ספרים, ולא זו הבעיה.
מדוע אני כל כך חושש? כי אני רואה שהאפליה מעמיקה והולכת. אני שואל שאלה את כל באי הבית הזה: אתם יודעים שעם ביטול חוק נהרי ב-1 בינואר, הנכדים שלי והנינים שלומדים במוסדות המוכר שאינו רשמי – מר מצנע, אני לא מדבר על מוסדות הפטור, אני מדבר על המוכר שאינו רשמי – לא יקבלו השתתפות לא בחשמל, לא בניקיון ולא במים? האימהות או הסבתות יצטרכו ללכת לנקות, או לשלם עבור זה, או שיצטרכו להביא מים מהבית, או חשמל. אני לא מבין בכלל מה קורה כאן. האם יש מערכת חינוך אחת במדינה שהולכת להיות כה מופלית? הולך להיות מצב כזה מ-1 בינואר. אף אחד לא נותן לי תשובה. אני פונה לכולם: מה יהיה עם חשמל, מים, ניקיון, אחרי ביטול חוק נהרי? ואני לא מקבל את התשובה הזאת.
השאלה היא שבעתיים – כאשר אני מקבל את ה"לוקש" היום ואני רואה שמהמשכורת שלי יורדים כמעט 12,000 ש"ח מס הכנסה. אז מה זה? למי זה מיועד? רק לשאר חברי הבית? לא לנכדים ולנינים שלי? להם זה לא מגיע? למה להם לא מגיע? מה? למה? כי אני חרדי? הרי זה מוכר שאינו רשמי, לומדים את תוכניות הלימודים המאושרות, רק הוא נקרא שאינו רשמי. בשביל זה הולכים לנתק חשמל, מים וניקיון? איפה נשמע כדבר הזה? האם זה מיועד רק לזה? אף אחד לא נתן לי תשובה עד לרגע זה.
אני מקווה שאני אקבל תשובה על-ידי תיקון המצב, ושבאמת החוק הזה של השאלת ספרים יחול על כולם. אני גם סומך על ההגינות שלך. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, יסכם את הדברים, ולאחר מכן נעבור להצבעה על החוק. בבקשה, אדוני. יש לך שלוש דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
תודה לך.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח את דברי בפעמיים תודה לחבר הכנסת מצנע. התודה הראשונה מגיעה לו על קידום הצעת החוק הזאת, שהיא הצעת חוק ראויה, חשובה, ערכית. יש לי הכבוד להיות יחד אתו ועם עוד כמה חברי כנסת, אחד היוזמים. אני מייד אדבר על הצעת החוק לגופה.
התודה השנייה, חבר הכנסת מצנע, מגיעה לך על האופן ועל העבודה הרבה, המסורה והחשובה שאתה עושה כיושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, למי מכם שלא מזדמן לוועדת החינוך – כדאי להזדמן לוועדה הזאת. אני אינני חבר הוועדה הזאת, אבל בכל פעם שאני מגיע לדיונים אני מתרשם מהרצינות, מהעומק, מהגישה הערכית, מהתבונה שבה אתה מנהל את הדיונים האלה. ואני באמת רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לך על כך.
אני במיוחד מודה לך על האופן המאוד-ראוי שבו אתה ניהלת את הדיון החשוב והתקדימי בעניין הטבח בכפר-קאסם, שעליו אתה גם דיברת בפתיחת הישיבה היום.
לעניינו של החוק שבפנינו. חובה על בתי-הספר להשאיל ספרי לימוד לתלמידים; זה הרעיון המרכזי של הצעת החוק הזאת, וזה רעיון מתבקש. זה רעיון נכון, זה רעיון שזמנו הגיע מזמן, וטוב שאנחנו מקדמים אותו, אפילו באיחור. לרעיון הזה של חובת השאלת ספרי לימוד לתלמידים יש כמה וכמה הצדקות. ההצדקה הראשונה היא ההצדקה החברתית. המצב הקיים היום, שבו הורים לילדים צריכים מדי שנה לרכוש מחדש ספרי לימוד בעלויות גבוהות, לפעמים עלויות גבוהות שנעשות גבוהות משנה לשנה – לפעמים, אגב, יש שינויים קלים בספר, אבל אין ברירה, כי מספרי העמודים התחלפו ואז ההורה אין לו ברירה, אם הוא רוצה שהילד יעקוב אחרי מה שלומדים בכיתה, הוא צריך את הספר המעודכן – הגיע הזמן לשים לדבר הזה קץ, והרעיון פה הוא הרעיון הפשוט. כמו שבית-הספר נותן לתלמידים את המורים, בית-הספר נותן לתלמידים גם את הספרים. המסר החברתי הזה, המשמעות שלו היא משמעות כלכלית אמיתית, בוודאי לגבי אלה שמתקשים לסיים את החודש.
המסר השני, עמיתי חברי הכנסת, הוא המסר החינוכי. המסר לתלמידי ישראל: צריך לשמור על הספרים, צריך להעריך ספרים. אנחנו כאן בארץ שני עמי ספר. היהודים ידועים כעם הספר, אבל גם הפלסטינים, גם המוסלמים שבהם וגם הנוצרים שבהם, גם הם עמי ספר. עם הרבה כבוד לספר – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
ההיסטוריה נתנה את זה ליהודים, עם הספר.
<דב חנין (חד"ש):>
בסדר, אבל אני אומר, כולם פה עמי ספר בארץ הזאת. ולכן טוב שאנחנו מעבירים את המסר החינוכי הזה לתלמידים, לשמור על ספרים, להעריך ספרים, לכבד ספרים, לא לזרוק ספרים.
והמסר השלישי, עמיתי חברי הכנסת, הוא כמובן מסר סביבתי. המסר של השתחררות, ולו בבית-הספר, מהתרבות הזו של "השתמש וזרוק", של דברים שהם לשימוש חד-פעמי וקצר, שאין להם ערך אחרי השימוש, שהיום קניתי ומחר אזרוק לפח. הגיע הזמן שאנחנו נעבור לתרבות אחרת, שמכבדת את הדברים שאנחנו משתמשים בהם, נותנת להם את הכבוד שמגיע להם ומגיע גם לנו.
אני קורא לכם, עמיתי חברי הכנסת, לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת.
חבר הכנסת מצנע, אני מאוד מקווה שתוכל להשלים את המלאכה במהרה בימינו, כדי שהצעת החוק הזו תיכנס לפעולה כבר בשנת הלימודים הקרובה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין.
אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת עמרם מצנע וקבוצת חברי כנסת. אני פותח את ההצבעה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 26
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם כן, בעד – 26, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 7) (חובת השאלת ספרי לימוד), התשע"ד–2013, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החינוך להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
חברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, א' בטבת התשע"ד, 4 בדצמבר 2013, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 14:21.>