דברי הכנסת
דברי הכנסת
י / מושב שני / ישיבות צ"א–צ"ג /
י"ג–ט"ו בטבת התשע"ד / 16–18 בדצמבר 2013 / 10
חוברת י'
ישיבה צ"א
הישיבה התשעים-ואחת של הכנסת התשע-עשרה
יום שני, י"ג בטבת התשע"ד (16 בדצמבר 2013)
ירושלים, הכנסת, שעה 15:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הצעה לסדר-היום 5
הקיפאון המדיני והשלכותיו החמורות על מעמדה הבין-לאומי של ישראל 5
אבישי ברוורמן (העבודה): 5
סגן שר החוץ זאב אלקין: 9
הצעה לסדר-היום 13
אלפי מפוטרים במשק והממשלה עומדת מנגד 13
יצחק וקנין (ש"ס): 14
הצעה לסדר-היום 16
האבטלה הגוברת ופיטורי עובדים במשק 16
משה גפני (יהדות התורה): 16
שר הכלכלה נפתלי בנט: 21
הצעה לסדר-היום 25
מצב זכויות האדם בישראל 25
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 25
שרת המשפטים ציפי לבני: 27
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 35
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 36
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 37
המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום 40
אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת): 40
ניצן הורוביץ (מרצ): 45
זהבה גלאון (מרצ): 49
אראל מרגלית (העבודה): 50
אורי מקלב (יהדות התורה): 53
נחמן שי (העבודה): 54
עיסאווי פריג' (מרצ): 56
מוחמד ברכה (חד"ש): 58
חנא סוייד (חד"ש): 59
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 60
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 62
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 64
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 64
המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום 65
אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת): 65
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ג בטבת תשע"ד, 16 בדצמבר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1963/19 וכלה בהצעת חוק פ/1977/19 – הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הוספת נותני שירות להסעת יולדת), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – עצמאות נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מיכל בירן, יריב לוין, פנינה תמנו-שטה, מיקי רוזנטל, שלי יחימוביץ, משה מזרחי, ראובן ריבלין, זהבה גלאון, יחיאל חיליק בר, חנא סוייד, באסל גטאס, דב חנין, משה גפני, יצחק כהן, קארין אלהרר, מירי רגב, שולי מועלם-רפאלי, יוני שטבון, מיכל רוזין, תמר זנדברג, נחמן שי, סתיו שפיר, עמר בר-לב, רינה פרנקל, איתן כבל ואילן גילאון; הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, התשע"ד–2013, מאת חברות הכנסת עדי קול, קארין אלהרר ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור מלכודות דבק), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, איציק שמולי, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, מירי רגב, נחמן שי, אחמד טיבי, דב ליפמן, ראובן ריבלין ואלעזר שטרן; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה; הצעת חוק לתיקון פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) (החזר הוצאות לעד), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, נסים זאב, אברהם מיכאלי ודוד אזולאי; הצעת חוק הפנסיה (הפרשות מעביד), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, קארין אלהרר ומיקי רוזנטל; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד עברית ברמה מוגברת), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון ויוני שטבון; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – סכום שלא יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת רינה פרנקל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – מינוי מבקרים רשמיים), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס ואילן גילאון; הצעת חוק המים (תיקון – הוספת מסגדים לשירותים ציבוריים שנקבעו לגביהם תעריפי מים מופחתים), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – הרחבת החובה לגופים נתמכים ומתוקצבים), התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק הדיינים (תיקון – כשירות למנהל בתי-הדין הרבניים), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת גילה גמליאל; הצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) (תיקון – העלאת הסיוע לניצולים, הקדמת פירוק החברה והעברת נכסיה לסיוע לניצולים), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, דב חנין, יפעת קריב, עפר שלח, יריב לוין, עליזה לביא, עמרם מצנע, שמעון סולומון, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב, שמעון אוחיון, ראובן ריבלין, דב ליפמן, יצחק וקנין, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, רינה פרנקל, פנינה תמנו-שטה, קארין אלהרר ויואל רזבוזוב; הצעת חוק סמכות ואחריות הורית, התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי.
עוד אבקש להודיעכם כי חברת הכנסת עדי קול ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון – פנייה שוויונית בשילוט במקום ציבורי), התשע"ג–2013; פ/1506/19. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעה לסדר-היום>
<הקיפאון המדיני והשלכותיו החמורות על מעמדה הבין-לאומי של ישראל>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, סיעות האופוזיציה היום, בהתחשב במצב ובכך שאנחנו עוד נצטרך לחוקק היום במליאה, ביקשו להפוך, או, ליתר דיוק, הסכימו להפוך את הצעות האי-אמון להצעות לסדר-היום. כל הנמקה היא חמש דקות, עד חמש דקות.
ההצעה הראשונה לסדר-היום, מס' 1895, היא בנושא: הקיפאון המדיני והשלכותיו החמורות על מעמדה הבין-לאומי של ישראל. ינמק חבר הכנסת אבישי ברוורמן. בבקשה, אדוני. ישיב לו סגן שר החוץ חבר הכנסת זאב אלקין.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, אדוני שר החינוך, רבותי, נצורה ירושלים. במשך יומיים-שלושה, שבוע יהיה סבל. החיים יחזרו למסלולם. מי שסבל סבל. חלק מהדברים יתוקנו, חלק לא יתוקנו עד המשבר הבא. אבל אני חושב שירושלים נצורה הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית-חברתית, מבחינת הבשורה שלה לעם. כי בסופו של דבר מדינת ישראל מתפתחת היום בכיוון מאוד מאוד ברור. אין מנהיגות שמחליטה שאנחנו מתקדמים לקראת הכרזתו של ראש הממשלה "שתי מדינות לשני עמים", ולכן אנחנו נהפוך במהרה למדינה דו-לאומית; מה שמסכן את עתידנו, את חזרתנו לציון, את הבטחתנו שאנחנו מדינה יהודית – רוב יהודי מוצק – ודמוקרטית.
ודבר שני, אנחנו מתקדמים ב"דו" השני – להיות מדינה דואלית. מה זאת מדינה דואלית? מניסיוני רב השנים בכלכלת פיתוח והבנק העולמי, מדינה דואלית כמו ברזיל או ארגנטינה, מדינות אחרות, שיש בהן קבוצה קטנה שחיה נהדר אבל רוב האוכלוסייה לא מקבלת את פירות הצמיחה. ולצערי, כשאני רואה את מדיניות הממשלה הן בנושא המדיני והן בנושא הכלכלי-חברתי, ירושלים הולכת על טייס אוטומטי – מה שהיה הוא יהיה.
אכן, אדוני שר האוצר, הצמיחה שלנו מהגבוהות, יותר גבוהה מבאירופה המערבית, ברוב ארצות אירופה. אכן האבטלה שלנו מאוד נמוכה. אבל, רבותי, מה קורה עם כל העובדים? 50% מקבלים השלמת הכנסה. הצמיחה הזאת איננה מחלחלת לרוב האוכלוסייה, ובסופו של דבר, כשאתה מסתכל על השכר הריאלי של רוב האזרחים במדינת ישראל אתה רואה שאתה על טייס אוטומטי. השכר הנומינלי של רוב העובדים נמוך והפער בין החציון והממוצע בישראל הוא הגדול ביותר. זאת המדינה שהיא הענייה ביותר בעולם המפותח ומהאי-שוויוניות ביותר. השכר הנומינלי נמוך, ומצד שני – השכר הריאלי. מה זה השכר הריאלי? מה אתה קונה. יוקר המחיה מאוד מאוד גבוה וההוצאות – בריאות, חינוך ורווחה – מהנמוכות בעולם המפותח.
ולכן, השאלה של מדיניות מדינת ישראל – מכיוון שאנחנו ממשיכים בדרך הזאת, אין שום שינוי במדיניות שר האוצר וראש הממשלה לעומת העבר. כן, אדוני שר החינוך, יש שינויים קטנים. פה יש בשורה, שם יש חזרה לא נכונה. אבל אנחנו חייבים להתקדם, כי אם אני עושה כל ניתוח, והניתוח הזה לשלוש, ארבע, חמש, עשר שנים, בדרך הזאת, אנחנו לא רק נהיה מדינה עוד יותר אי-שוויונית – עוד יותר ענייה, והקבוצה הקטנה שלמעלה תהיה חזקה, אבל היא בדיוק תבנה את החברה שתהיה גם מדינה דו-לאומית וגם מדינה דואלית.
ולכן – לצערי זאת לא הצבעת אי-אמון מכיוון שהסכמנו לכך היום עקב הקשיים בירושלים – אני מבקש שיהיה דיון במליאה פעם אחת לתמיד לאן הולכת ממשלת ישראל. כי אפשר כל יום ליצור כותרות ואפשר לדבר על איראן ויש משברים מקומיים, אבל חוסר המשילות הישראלי הוא בשני דברים: אי-הצגת חזון אמיתי, שאתה בודק אותו על פני חמש, עשר שנים, שזאת מדינה שרוב תושביה מקבלים את פירות הצמיחה, ולכך אין שום שחר. ודבר שני – כן, אנחנו איננו מוכנים להקים כאן בארץ-ישראל מדינה דו-לאומית שבה היהודים בסוף יהיו מיעוט, או יוותרו על האושיות הליברליות והדמוקרטיות שעליהן הוקמה מדינת ישראל.
ולכן, אדוני, לצערי גם ביום הקשה הזה בירושלים אני רואה את ירושלים כעיר נצורה הן מבחינה מדינית, הן מבחינה כלכלית-חברתית, הן במנהיגות שרוצה לשנות, ולמסור לציבור שמה שהיה הוא יהיה למרות הסטרט-אפים הנהדרים. ואני חוזר ואומר לך, סטרט-אפים לא יביאו את הבשורה. אני זכיתי להקים תשתית להרבה מאוד סטרט-אפים. סטרט-אפים נותנים לקבוצה קטנה הכנסה גבוהה. הערך המוסף והתעסוקה – כולם עוברים להודו, לסין, לארצות-הברית ואירופה. אנחנו מזמן ויתרנו על הרצון להקים פה תעשייה עם שכר גבוה ורציני כדי שרוב התושבים יקבלו את מה שמגיע להם.
ובבריאות, חינוך ורווחה, אדוני שר החינוך, נגדיל את המשאבים לא באמצעות הקומבינות של הזיגזג אלא באמצעות רפורמה אמיתית במערכת המיסוי שבה החזקים ישלמו את מה שמגיע מהם, והרמאים, נלך אליהם כמו בארצות-הברית, ותהיה חובת דיווח במדינת ישראל; ובגלל חובת הדיווח – אלה שאינם משלמים, ברגע שתהיה חובת דיווח ולא ישלמו, נאיים עליהם בגרזן גדול. אבל במקביל, את כל אותם עסקים קטנים ובינוניים, שהם 97%, שנאנקים היום תחת הרגולציה, שלא מקבלים את הגיבוי, אותם נשחרר, כדי שהצמיחה הזאת, כמו שאמרה גם נגידת בנק ישראל, תהיה צמיחה כוללנית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
ואוי לה, למדינת ישראל, אם הצמיחה שלה תמשיך בכיוון הזה. יפה, נהיה יותר מאירופה, אבל אנחנו מתחילים להיות מדינת עולם שלישי לגבי הצורה שבה התוצר מתחלק. צמיחה שלא כוללת את רוב האזרחים איננה צמיחה ראויה למדינה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
– – שמתחזה היום להיות אור לגויים. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לך.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אני מבקש שהדיון בנושא יהיה במליאה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ברוורמן. וישיב סגן שר החוץ, חבר הכנסת זאב אלקין. בבקשה, אדוני.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
ברוורמן, למה אתה לא מאמין שיהיו 14 מיליון יהודים בארץ בעוד 20 שנה, 30 שנה? למה אתה לא מאמין?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כי אין מספיק גינקולוגים מיילדים.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
חבר הכנסת ריבלין, אני רוצה שתהיה פה צמיחה. אני רואה הרבה מאוד צעירים שרוצים להגיע לברלין. אז כדי שיהיו פה 14 מיליון – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כשהייתי בגיל תשע היו 400,000 יהודים.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
– – צריך לבנות להם תשתית.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כשהייתי בגיל תשע היו 400,000 יהודים, יש היום 6 מיליון. למה אתה לא מאמין?
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
בסדר. רובי, אתה יודע שאני אוהב אותך – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חברי הכנסת, אנחנו נשמע את תשובתו של סגן שר החוץ זאב אלקין. בבקשה.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי השר, חברי חברי הכנסת, אני חייב להגיד שאני עומד קצת נבוך, אני אפילו מתלבט אם מותר לי להשיב על הדברים של חבר הכנסת ברוורמן, כי כידוע סגני שרים יכולים לייצג את הממשלה רק בעניין של המשרד שהם מכהנים בו, ונדמה לי שנדרש כאן לעמוד, לא לפי הכותרת, אלא לפי תוכן הדברים, סגן שר האוצר או שר התמ"ת, כי אני – – –
<שר החינוך שי פירון:>
זה היה כללי. זה היה כללי.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
נשלחתי לפה לענות בשם הממשלה על מה שהיה פעם הצעת אי-אמון והפך להצעה לסדר-היום – הקיפאון המדיני והשלכותיו החמורות על מעמדה הבין-לאומי של ישראל. אבל כנראה קרה תהליך מעניין מאוד במפלגת העבודה, והוא עוד נמשך באינרציה מהתקופה של חברת הכנסת יחימוביץ, אף שהשתנתה ההנהגה, ומפלגת העבודה קשה לה מאוד לדבר על הנושא המדיני. ולכן גם כשהיא שמה כותרת בנושא מדיני, מה שיוצא לה זה לשלוח לכאן את יושב-ראש ועדת הכלכלה ופרופסור מומחה לכלכלה, שמדבר כלכלה. אין לי ספק שאם היה עומד כאן על הדוכן הזה חבר הכנסת טיבי, הוא היה מוצא הרבה טיעונים על הבידוד הבין-לאומי של מדינת ישראל והיה תוקף את הממשלה בנושא המדיני. אין לי ספק שחבר הכנסת מופז היה יכול לעשות את זה, ואין לי ספק שאפילו חבר הכנסת גפני אולי היה עושה את זה בצורה יותר חריפה והיה תוקף את הממשלה על הבידוד המדיני – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אם חבר הכנסת השיח' אברהים צרצור ואני היינו עולים, היינו שואלים למה ריבונו של עולם שולח כל כך הרבה שלג כשעיריית ירושלים לא מוכנה.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
על זה אני בוודאי לא מוסמך לענות. היות שאני מאמין – – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אז איפה הבעיה, למטה או למעלה?
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
חבר הכנסת ריבלין, היות שאני מאמין באחדותה ובשלמותה של ירושלים, אני חושב שזאת סוגיה של בעיות הפנים של מדינת ישראל ולא בעיות החוץ – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
זה צרצור ואני, לא אמרתי – – –
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – ואני לא מוסמך לענות גם על זה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
זה של ירושלים של מעלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ביום רביעי מליאת הכנסת, על-פי אישור הנשיאות, תקיים דיון על הסופה ועל השלג ועל המצב בירושלים והרבה חברי כנסת נרשמו לדיון. כרגע אני מציע שסגן שר החוץ יענה.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
אז, אני מניח, לא תזמנו את סגן שר החוץ לענות.
<שר החינוך שי פירון:>
השלג בא מהחוץ.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
בכל זאת, לכן אני אראה את עצמי כפטור.
חוץ מההערה המתודולוגית הזאת על תקופת יחימוביץ שעוד נמשכת במפלגת העבודה, ואין לה כנראה דוברים בנושא המדיני, אולי מתישהו יימצאו, אני בכל זאת – – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
זאביק, אתה יודע – –
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
אני בכל זאת אתייחס, חבר הכנסת ברוורמן – – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
– – אמרתי לך שאתה מתקדם למדינה דו-לאומית.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
אני בכל זאת אתייחס בדיוק למשפט היחידי שקשור לנושא ששמתם, שהיה בדבריך, לגבי מדינה דו-לאומית, ולכותרת עצמה, כי לשם זה נשלחתי לענות.
ואני אשאל אותך, הרי בדרך שאתה מציע ללכת ושאתה מנבא לנו בזכותה הישגים כלכליים וטובות למדינת ישראל – אם נלך כפי שאתה ומפלגתך מציעים שנלך, בדרך הזאת – אנחנו מנסים להתקדם בדרך הזאת ב-20 השנים האחרונות. לאן הגענו? אתה הגעת לכנסת מנשיאות אוניברסיטת באר-שבע, מהדרום. אפשר לחזור היום לתושבי הדרום ולשאול אותם מתי הם הרגישו את עצמם יותר בטוחים מכל הבחינות, מהבחינה הביטחונית, מהבחינה הכלכלית, היום או לפני 20 שנה. האם המציאות הזאת של היכולת להתעורר בוקר אחד בבית ולגלות טיל בחצר הבית שלך, או בצהריים לשמוע בחדשות ברדיו שבית-הספר שהילדים שלך לומדים בו הותקף בטילים, האם זה הוסיף להם לתחושת הביטחון? האם זה שכנע אותם שזאת הדרך הנכונה ללכת בה? האם זה מה שנתן להם ולו סיבה אחת להמשיך בדרך הזאת וייתן להם ביטחון כלכלי? הרי ברור שלא.
למעשה, לא במקרה ניסיתם בבחירות האחרונות לעזוב את מטבע הלשון השחוק הזה, וניסיתם לקפל את הדגל המדיני, שלא היו לו הרבה מבקשים בעולם הזה – כל מי שביקש להרים אותו הגיע לכאן עם סיעות מאוד מאוד קטנות – כי הבנתם שהציבור בארץ למד לקח. למד לקח מהסכמי אוסלו – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אוי לה למנהיגות שלא מסתכלת לעתיד.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – למד לקח מההתנתקות, והוא מבין שהדרך הזאת, תחת האיום בססמה של מדינה דו-לאומית להזיז אותנו ולהביא אותנו לעוד ועוד נסיגות, שמביאות פחות ופחות ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, הדרך הזאת מיצתה את עצמה והציבור הישראלי לא תומך בה. זאת בדיוק הדרך שבה הצלחתם גם לשכנע את העולם שזה מה שמדינת ישראל צריכה. ולכן כשהיום מדינת ישראל מנסה לעשות סיבוב פרסה ולהגיד לעולם שהיא לא מוכנה יותר לסכן את ביטחון אזרחי מדינת ישראל, כי סיכנו מספיק במשך 20 שנה – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אתה לא עונה לי.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – ולא מוכנה יותר להתפשר על הביטחון – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
לא על הביטחון.
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – כל כך קשה לנו להתמודד מול העולם עם הטענה הזאת, כי במשך תקופה די ארוכה, הדרך שבה הצעתם ללכת שכנעה את העולם שזה גם האינטרס הישראלי. הציבור הישראלי התפכח מזה – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
איך אתה מונע מדינה דו-לאומית אם אתה לא חוצה את ארץ-ישראל?
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – הציבור הישראלי הבין שכך לא נגיע לשום מקום, ובסופו של דבר, אם אנחנו נתמיד בדרך שלנו, גם העולם יבין שהדרך שאתם מציעים תשאיר אותנו בלי שלום, תשאיר אותנו בלי ביטחון – –
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
איך אתם פותרים את הבעיה?
<סגן שר החוץ זאב אלקין:>
– – תביא אותנו רק למציאות אחת, שנוכל להגיד שלום לביטחון. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת זאב אלקין.
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
אתה שחקן שח. תסביר לי אתה איך אתה מונע מדינה לדו-לאומית, זאביק? איך אתה מונע? מה אתה עושה?
<הצעה לסדר-היום>
<אלפי מפוטרים במשק והממשלה עומדת מנגד>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שימו לב, שינוי קטן בלו"ז: קודם הצעה של חבר הכנסת וקנין ולאחר מכן של חבר הכנסת גפני בהסכמה הדדית. הצעה לסדר-היום מס' 1897 בנושא: אלפי מפוטרים במשק והממשלה עומדת מנגד, של חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, אדוני.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה. במיוחד בפריפריה, שמשם אני בא, אנחנו שומעים השכם והערב על מפעלים שנמצאים במצוקה, מפעלים שמפטרים עובדים. רבותי, אסור לנו לעמוד מנגד ולחשוב שעולם כמנהגו נוהג. המציאות הזאת שאדם מאבד את הפרנסה שלו, רבותי, זה אולי החורבן הגדול ביותר בשביל כל משפחה. רבותינו אומרים בפרקי אבות: בטלה מביאה לידי חטא. אין משהו שיכול לתסכל אדם ולהביא אותו למצב של ייאוש – כאשר הוא לא יכול להביא פרנסה למשפחה שלו. אנחנו אומרים: יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. כאשר אדם עובד ועמל לפרנסה שלו, והוא מביא את הפרנסה, הדבר הזה גדול מאוד.
רבותי, אי-אפשר לעמוד מנגד. אני חושב שכבר אמרו את זה לפני, הממשלה מתנהלת, במיוחד בנושא התקציב, בתכנון התקציב, בזיגזג לא בריא. אני חושב שביטול העלאת המס שהייתה אמורה להיות בחודש ינואר, זו לא מחשבה נכונה, מכיוון שיכול להיות מצב שבעוד חודשיים המצב הכלכלי לא יהיה טוב, ואז שוב הפעם נחזור. וחוץ מזה, אם הדבר הזה היה מתבצע, שמעלים את המס כפי שתוכנן – רבותי, בתוכנית הזאת דובר על כ-3 מיליארד שקל, או 2 ומשהו, הכנסה מהעלאת המסים. רבותי, הכסף הזה יכול היה לשמש את הממשלה לסיוע לאותם מפעלים כושלים, לאותם מפעלים שיש להם בעיה, שצריכים חמצן. רבותי, מישהו פה לא לוקח את הדברים ברצינות. זה פופוליזם להביא לנו תוכנית ובאמצע לבוא ולהגיד: חבר'ה, דווקא את זה אני מבטל.
אתה יודע מה, חבר הכנסת, סגן שר האוצר מיקי לוי, אני רוצה להגיד לך משהו: בשנת 2008 היה משבר, לדעתי, לפחות לפי מה שהוצג בפנינו, הרבה יותר קשה מאשר זה שהוצג על-ידי הממשלה הנוכחית. וכחבר ועדת הכספים אני זוכר את הדברים שהגיעו לוועדת הכספים. חבל שמשה גפני לא נמצא פה; הוא היה יושב-ראש הוועדה. הוא היה מאמת – הוא פה, הוא נמצא – את כל מה שאני אומר לך.
הגיעו אלינו גם ההסתדרות וגם האוצר. אפילו הקימו קרן מיוחדת. אז המשבר של המפעלים היה הרבה יותר קשה. הרבה יותר קשה. וגם המצב הכלכלי היה הרבה יותר קשה. זה היה אחרי המשבר הגדול באמריקה, בכל אירופה. ואז באנו, ישבנו אנחנו. לא פגענו בשכבות החלשות, בקצבאות הילדים. לא עשינו את זה אף שמה שהציגו בפנינו היה משבר הרבה יותר עמוק מאשר בממשלה הנוכחית.
וישבנו וקבענו סדר – איך אנחנו מסייעים למפעלים. והגיעו אלינו באותה תקופה עשרות מפעלים כדי שנסייע להם. מה אתם עושים? במקום להקים איזה קרן, יש כבר אפשרות, אתם באים ודווקא לאותם אלה שיש להם אפשרות לשלם מסים אתם אומרים: לא, בואו נוריד לכם. למי אתה מוריד? למי ביטלתם את ההעלאה? לשכבות הביניים? – לאותם מפעלים עשירים, אותם מפעלים שיכולים לשלם. להם דווקא אתם מבטלים.
המציאות הזאת, רבותי, של זיגזג, היא בלתי אפשרית, במיוחד אחרי שהצגתם לנו כזה מצג שחור, באיזה מצב כלכלי קשה, גירעון של כ-40 מיליארד, 50 מיליארד. אפילו את המספרים לא ידעתם, לא תיאמתם ביניכם. אני חושב שמצב כזה הוא בלתי אפשרי במיוחד היום, כאשר אנחנו שומעים השכם והערב דווקא בפריפריה – עשרות מפעלים בסכנת סגירה. מצב כזה צריך להדיר שינה מעיניכם. רבותי, אני בא משם. כדי למצוא פרנסה ועבודה בפריפריה – קשה מאוד.
ועוד דבר שאני חייב להגיד, מדברים פה על אבטלה נמוכה. מישהו מתפאר באבטלה נמוכה. איזה אבטלה נמוכה, רבותי? אתם פעם בדקתם כמה חצאי ורבעי משרות יש במשק הזה? מישהו פעם אחת צריך לעשות את הבדיקה לעומק, ואז אתם תראו שהאבטלה הרבה יותר גדולה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים, אדוני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אין גל פיטורים במשק. זו המצאה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
– – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
זו לא המצאה. עשרות משרות הן חצאי משרות ורבעי משרות והן נלקחות – אני חייב לסיים, אני לא יכול להאריך פה. אבל אני אומר לך, תבדקו את זה. בוא נעשה מבחן. תבדקו, תביאו לנו נתונים ותראו שאני צודק. תודה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
20,000 משרות פנויות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת וקנין.
<הצעה לסדר-היום>
<האבטלה הגוברת ופיטורי עובדים במשק>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעה לסדר-היום בנושא: האבטלה הגוברת ופיטורי עובדים במשק; מס' 1896. אני מזמין את חבר הכנסת משה גפני. לאחר מכן נשמע את התשובה לחברי הכנסת וקנין וגפני מפי שר הכלכלה נפתלי בנט.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי חברי הכנסת, האמת היא שזה היה אמור להיות אי-אמון ואני חושב שהכנסת הייתה יכולה להגיש את האי-אמון. אני חושב שמן הראוי שהכנסת תביע אי-אמון בממשלה הרעה הזאת. אני חושב שגם אפשר היה לעשות את זה היום, אבל אני מכבד את ההחלטה של הנשיאות, וזה היה, כמובן, בהסכמה, שהנושאים הללו הופכים להיות הצעות לסדר-היום. ואנחנו, בעזרת השם, ככל הנראה נגיש את האי-אמון בשבוע הבא.
אני רוצה להתחיל בנושא שאליו נדרשנו באי-אמון, גם סיעת יהדות התורה וגם מרצ. ואני רוצה להמשיך את מה שאמר חבר הכנסת יצחק וקנין ואת מה שצעק לך סגן שר האוצר. אם מיקי לוי יקשיב לי, אז את מה שהוא אמר לך אני רוצה להפריך, מכיוון שבחודש אוקטובר התפרסמו שני נתונים סותרים באשר למצב האבטלה במדינת ישראל. האחד, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאמרה ששיעור האבטלה ירד באוקטובר בעשירית האחוז והגיע ל-5.9%, בעוד שירות התעסוקה פרסם באותו חודש שיש עלייה של 28% במפוטרים, אלה שפוטרו. ואין סתירה בין שני הדברים. שתי המדידות הן מדידות חודשיות של מצב התעסוקה והאבטלה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדברת על חודש אוקטובר, בעצם על מה שהיה חודש קודם לכן. ספטמבר היה חודש חגים. מקבלים עובדים, עובדים זמניים בחצאי משרות, כפי שאמרת. מקבלים אנשים שיעבדו. רבים גם לא מפוטרים אף שיש תוכנית של בעלי המפעל לפטר. ממתינים לחודש הבא. הירידה של עשירית אחוז בנתוני האבטלה היא מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אבל שירות התעסוקה אומר את האמת, נכון לעכשיו, כמה יצאו משוק העבודה. 28% – עלייה דרמטית במפוטרים. אני לא צריך את שירות התעסוקה בשביל הנתון הזה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה לא נכון. יושב-ראש שירות התעסוקה אמר – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אז לא נכון. אני רוצה להגיד לך, אדוני סגן שר האוצר, בשער פלומבו של הכנסת אין שלט "מדבר שקר תרחק". אין השלט הזה. כל אחד ילך עם האמת שלו. אני מתבסס על נתונים של שירות התעסוקה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אם אתה רוצה לשמוע – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
מכיוון שאני עסקתי – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אם אתה רוצה לצעוק, תצעק. אתה יודע נתונים.
<משה גפני (יהדות התורה):>
מכיוון שאני עסקתי הרבה מאוד בקדנציה הקודמת בפיטורי עובדים – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אתה יכול להמשיך לצעוק עד מחר – – –
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אין נתונים כאלה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
שלא יהיה על חשבוני, אדוני היושב-ראש. הוא סגן שר, יש לו הרבה איפה לדבר. לי אין, רק פה. לא חשוב, לא חשוב.
אני עסקתי בהיותי יושב-ראש ועדת הכספים, עסקתי כל הזמן. כאשר הייתה סכנה של סגירת מפעל כמו "פרי הגליל" בחצור, יצאתי עם ועדת הכספים לשם. ישבתי על שר האוצר, ישבתי על שר – אז זה לא היה כלכלה, זה היה תמ"ת; על ראש הממשלה. ומי שזוכר את זה, "פרי הגליל", אף שכולם אמרו "הוא נסגר", הוא לא נסגר. הוא הוסיף עובדים וזה מפעל עוגן בחצור-הגלילית. שלא לדבר על מה שעכשיו הולך להיסגר, נעלי "בריל"; מנעתי אז את הסגירה וזה עכשיו הולך להיסגר. שלא לדבר על מתפרת "העצמאות" במצפה-רמון, שמשרד הביטחון מפסיק את ההזמנות ומשרד האוצר עומד מהצד כאילו הוא נמצא על הטריבונה. זה לא עסק שלו. אותו דבר מפעל אחרי מפעל. שלא לדבר על "נגב טקסטיל" בשדרות, שנסגר, ואומרים השרים, שר האוצר ושר הכלכלה, שני האחים מהפוליטיקה, אם מישהו זוכר את הדבר הזה: אנחנו לא יכולים לעשות בזה שום דבר. ו"נגב טקסטיל" סגור. בקדנציה הקודמת לא הייתה יכולה להיות תופעה כזאת.
ממשלה רעה, ממשלה שלא מעניין אותה מהעובדים. לא מעניין אותה שמפעל נסגר. מישהו יודע מה המשמעות שמפעל נסגר? באופקים, כשנסגר שם מפעל "אופ-אר", שהיה מפעל עוגן, אני הייתי אצל אנשים בבתים. הפריג'ידר היה ריק ביום שישי מפני שהבעל שפוטר מ"אופ-אר" ישב במרכז אופקים, במרכז המסחרי ושתה והאישה הייתה מובטלת מכיוון שהיא הייתה שם – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
ל-90% מהעובדים נמצא מקום עבודה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני אתבלבל אם תצעק לי.
ואני אומר לך, אדוני, יושב-ראש הכנסת, כל מה שאני אומר הוא אמת.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אמת שלך.
<משה גפני (יהדות התורה):>
הוא אמת לגבי העובדה – אני מדבר עם העובדים גם היום. אני יודע את המציאות. הייתה ישיבה עם ההנהלה של "בריל", של הנעליים הצבאיות. משרד הביטחון, בקדנציה הקודמת, המשיך את ההזמנה, היום הוא לא ממשיך את ההזמנה. מתפרת "העצמאות" במצפה-רמון, שיש בה עובדות יוצאות אתיופיה, הולך להיסגר מפני שמשרד הביטחון לא לוקח את זה. "נגב טקסטיל" נסגר. מה לא אמת? איזה מקומות עבודה מצאו בשדרות?
על זה היה צריך להגיש אי-אמון. זה הדבר הנורא ביותר. זה מעיד שהממשלה הזאת רעה.
אבל היום מצטרף עוד משהו, אדוני יושב-ראש הכנסת, אני חייב לומר. אני שמעתי את מסיבת העיתונאים שהייתה עם ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. אני יושב ומאזין – אין לי טלוויזיה, אז שמעתי ברדיו. זה היה גם בטלוויזיה? אני לא יודע, הטלוויזיה שידרה? מפני שיכול להיות שגם שם לא היה חשמל. אני שומע את ראש הממשלה, בזחיחות, מדבר על זה שנגיע לכל מקום, ובטלפון השני, העוזר שלי שגר בהר-שמואל, פה, ליד ירושלים, רועד בטלפון, יש לו ילדים קטנים, יש לו תינוק שנולד לא מזמן – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – המקום משותק לחלוטין. וראש הממשלה, בזחיחות כזאת – "נגיע לכל מקום". הוא לא יודע איך אנשים שישבו בלי חשמל ובלי מים, ימים ארוכים, כשהם שמעו אותו – האיש מנותק מהעם. מנותק.
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לסיכום.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני כבר מסיים, אדוני היושב-ראש. תלמדו מעבדאללה מלך ירדן. היה שלג גם ברבת-עמון. הוא לא נתן לאנשים, לא ללכת לבית-הספר – בניגוד לניר ברקת ששלח את הילדים לבית-הספר בירושלים ושעה אחרי זה הוא אמר להם: תחזרו. מי דיבר קודם על מנהיגות? איזה מנהיגות זאת? אולי תלמדו ממלך ירדן?
איך נתנו – כל אחד יכול להגיד, זה ברור, הכול משמים, ואנחנו מתפללים לגשם. אני אגיד משפט רק לגבי העניין הזה ובזה אני אסיים, אבל דקה לפני זה – איך נתנו לרכבים להיכנס לצירים מרכזיים כשהשלג התחיל להיערם כבר? איך לא עמד שוטר בכניסה למעבר לירושלים לעצור את הרכבים? איך נתנו להיכנס במסלולים ל"הדסה"? איך נתנו את זה? איך נתנו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
משפט אחד לסיום. זה שברוך השם לא היו נפגעים – הרי אם היו נפגעים זה היה נורא ואיום. זה שלא היו נפגעים זה מפני שיש לומדי תורה, ולומדי תורה מתפללים לקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא עזר, וברוך השם – היינו כפסע בין זה לבין אסון לאומי – לא היו נפגעים. אבל מכיוון שקיצצו בישיבות, אז את כל הכסף הזה ישלמו עכשיו על הסופה, גם לרשויות המקומיות, גם למשטרה, גם לכולם. יש דין ויש דיין, הקדוש-ברוך-הוא מנהל את העולם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת גפני. אני מזמין את שר הכלכלה, חבר הכנסת נפתלי בנט, להשיב על ההצעות לסדר-היום של חברי הכנסת וקנין וגפני בנושא האבטלה, הפיטורים והמצב במשק.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה הוא ישיב ביום רביעי.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
חבר הכנסת גפני, שמעתי ברוב קשב. לצערי, ההיסטוריה האנושית וההיסטוריה היהודית מלמדות אותנו שחשוב ללמוד תורה, חשוב להתפלל, אבל זאת לא ערבות שתמיד יהיה טוב. יש ערבות שהכול בידי הקדוש-ברוך-הוא, אבל אין הבטחה שהכול יהיה בסדר. לא כתוב בשום מקום, וקרו לנו אסונות גדולים גם כשלמדו תורה, וצריך לדעת את זה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
עם ממשלה רעה כזאת אפילו לומדי תורה לא מצליחים ללמוד.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
ועוד לקח מהעבר: אפשר לחבוט וכו', אבל אם נסתכל בזווית אמיתית, בימים האחרונים יצא לי להסתובב הרבה מאוד בשטח וראיתי איזה הבדל תהומי יש בין מקומות שיש בהם ערבות הדדית – עזוב רגע את המדינה, המדינה צריכה וזה ברור. יש לי בשורות: אף מדינה לא יכולה, בשום מקום בעולם, להגיע עד האדם האחרון. תמיד השמיכה קצרה. כשהגעתי למקומות שיש בהם ערבות הדדית מובנית, ויש קהילה, ויש שכנים, ואתה לא עוזב בלי לבדוק מה קורה עם האחר, אלה היו המקומות שהתמודדו בצורה יותר טובה. איפה שאדם לאדם זאב, שם היה פחות מוצלח. אני חושב שכל אחד – – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – – זה בדיוק מה שאתה אומר: האזרחים היו בסדר, יש עוד סולידריות, והשלטון – – –
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
כמובן לא הקשבת לאף מילה שאמרתי או שהקשבת ולא הבנת. תדע לך, אף פעם, באף אירוע מז'ורי, אף מדינה לא יכולה להגיע לכל בן-אדם. לא יעזור, לא בצונאמי ולא ברעידות אדמה ולא במלחמה – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
לא היה שום דבר, היה שלג.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
– – ככה זה, וגם לא בסערה שפוקדת את מדינת ישראל פעם ב-120 שנה. אני חושב שצריך לתת ח"ח, מה שנקרא, לעם ישראל ולציבור הישראלי – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
נכון, אבל לא לשלטון.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
– – שבהרבה מאוד מקומות שאני הגעתי ראיתי כמה – משפחה אחת אירחה עוד שתיים-שלוש משפחות כי להם היה חימום ולאחרים לא. ובסוף, כן, ברגעים קשים זה מאוד חשוב.
תראו, לגבי הסוגיה של המפוטרים – באופן תמידי, בכל כלכלה תמיד יש חברות שמשגשגות, חברות אחרות שמדשדשות, וחברות אחרות שלא מצליחות ונסגרות, ואז קמות חברות חדשות. זה טבעו של עולם וככה ראוי. מדינה לא צריכה להשקיע כסף בעסקים שדינם להיכשל, כי זה פשוט השקעה לא נכונה. עדיף להשקיע בעסקים משגשגים. מוכח שזה יוצר הרבה יותר מקומות עבודה מאשר, מה שנקרא, לשים כסף טוב אחרי הכסף הרע. אני זה שהחלטתי, אחרי דין ודברים עם בעלי מפעל "נגב טקסטיל", ואחרי שנתתי לו הצעות מדהימות להלוואה והוא לא רצה לקחת – בעצם הבנתי שאם הוא לא רוצה לקחת הלוואה בתנאים ממש מצוינים, סימן שהוא לא מאמין בעסק של עצמו.
בינתיים התנפלנו – במירכאות כמובן – על העובדים. שם כן הגענו למצב שאנחנו מדברים עם כל עובד ועובד. חלק ניכר מהם כבר הושמו במקומות עבודה, חלק אחר החליט לקחת מרצון פסק זמן, חלק אחר עובר הכשרות כרגע.
מבחינת הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – אנחנו עומדים כרגע על שיעור אבטלה של 5.9%, לעומת 7% באוקטובר אשתקד. כלומר, יש ירידה משמעותית באבטלה בנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. היא לא גוף ששייך לי, היא גוף של מדינת ישראל. זו גם רמה נמוכה יותר מהממוצע ב-OECD, שעומד על 8%.
מה אנחנו עושים? מאסה של הכשרה מקצועית, לימודי הנדסאים – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
לא מזמן, חבר הכנסת גפני, עשינו רפורמה – וזה אחד הדברים שאני מאוד גאה בהם במדינה ובממשלה שלנו – רפורמה במכללות הטכנולוגיות. על פני חמש שנים, בתהליך הדרגתי, אנחנו מוסיפים לבסיס התקציב 110 מיליון שקלים, אבל בתמורה דורשים מהן מודל של תפוקות ולא תשומות. כלומר, אומרים, לא מספיק כמה מתחילים אצלכם, אנחנו נתגמל כל מכללה ומכללה בהתאם למספר המסיימים, כי אנחנו גם דורשים מכם להתאמץ ולהתייעל. אנחנו גם דורשים מהם להתכנס, יש יותר מדי מכללות זעירות עם תקורה מאוד גבוהה של מנהלים. אגב, אני מכיר את זה גם מתחום הישיבות. יש לך פתאום ניהול, על 20 עובדים – אני רואה את חבר הכנסת אלעזר שטרן, בצדק, מהנהן. אגב, גם אנחנו בציונות הדתית חוטאים בזה, לא רק אחינו החרדים.
אנחנו גם עובדים בכמה תחומים של אוכלוסיות מיוחדות, הראשונה כמובן זה האוכלוסייה החרדית עם תוכנית של חצי מיליארד שקלים על פני חמש שנים. להערכתי – – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – – החרדים הם אחים שלך?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
ועוד איך.
<משה גפני (יהדות התורה):>
– – –
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אתה רוצה או לא רוצה אתה אח שלי. אין לך מה לעשות בעניין הזה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
זאת אומרת שיאיר לפיד – – –
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אנחנו מקימים בכל רחבי המדינה – קודם כול, כבר פתחנו את מרכז ההכוון התעסוקתי של החרדים בבני-ברק. עד 1 במרס נפתח בירושלים את המרכז. פתחנו מסלולי תעסוקה שמתמרצים בעלי עסקים להעסיק חרדים, מהטעם הפשוט שאנחנו מבינים שיש דעות קדומות בציבור הישראלי נגד חרדים. אגב, אותן דעות קדומות קיימות נגד הציבור הערבי, ולכן גם שם אנחנו מפעילים כלים דומים.
אנחנו עובדים, אבל בסופו של דבר אפשר תמיד להיתפס לדוגמה אחת. זה פופולרי, רק שזה לא נכון, במספרים דווקא האבטלה ירדה ב-1.1%.
משפט אחרון לעניין הזה. אני עושה לעצמנו חסד אם אני רק מדבר על המספרים של העובדים ולא על גובה המשכורת. הפגם העמוק במשק הישראלי זה לא רמת אבטלה גבוהה במיוחד, כי רמת האבטלה, כאמור, יותר נמוכה מאשר בסביבה, אלא שבני-זוג שעובדים, פשוט המשכורות נמוכות מדי. נו, בסוף המשכורות לא מתכנסות ליוקר המחיה, וזה נובע מבעיית פריון.
המקום שבו אני ממקד מאמצים זה דווקא בלהקל על אנשים ליזום חברות ועסקים חדשים. שם גם נוצרים הכי הרבה מקומות עבודה, וגם מקומות עבודה באופן ממוצע יותר טובים מאחרים, אבל זה נושא לדיון אחר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לשר הכלכלה, חבר הכנסת נפתלי בנט.
<משה גפני (יהדות התורה):>
מה עושים עם זה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני הודעתי שאנחנו נצביע במקבץ כמקובל בהצעות אי-אמון, אף שזו הייתה הצעה לסדר-היום. בסוף אנחנו נצביע על כל ההצעות גם יחד, וזה יהיה בערך בעוד עשר דקות.
<הצעה לסדר-היום>
<מצב זכויות האדם בישראל>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, ההצעה הבאה היא הצעה לסדר-היום מס' 1898, של חבר הכנסת אברהים צרצור, בנושא: מצב זכויות האדם בישראל. בבקשה, אדוני. שרת המשפטים ציפי לבני, שאני מקווה שתכף נראה אותה כאן, היא המשיבה בשם הממשלה.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, רבותי חברי הכנסת, כפתיח אני רוצה להזכיר לכולנו כמה כללי ברזל בנושא הקשור לזכויות האדם. נלסון מנדלה, שעזב אותנו לפני כמה ימים, אמר, ואני מצטט: "להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי הוא לחיות תוך העצמה וכיבוד החופש של אחרים". אמירה שנייה, מעניינת גם היא, ואני מצטט: "פגיעה בזכויות אדם איננה קונסטרוקציה משפטית או תיאורטית. כאשר זכויות אדם נפגעות, בני-אדם נפגעים". אמירה שלישית, ואני גם מצטט: "זכויות האדם הן התכלית. המדינה אינה תכלית כשלעצמה. כאשר היא ממלאת את תפקידה היא אמצעי למימוש זכויות האדם, אך כאשר המדינה מועלת בערכים אלו היא גורם מרכזי לפגיעה בזכויות האדם".
כבוד היושב-ראש, לצערי הרב, העולם הזה מלא במאות דוגמאות שמוכיחות את העובדות שהזכרתי עכשיו מעל לכל ספק. כדי לא להישאר בריחוף מעלה-מעלה, בואו ונרד למציאות שהיינו עדים לה רק באחרונה. בימים האחרונים היינו עדים לסופה שאולי, כפי שאמרו חזאים, מדינת ישראל לא ראתה מזה 140 שנה. הסופה הזאת פגעה בעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי, אזרחי מדינת ישראל. היא לא הבדילה בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים. היא פגעה בכולם ובכל המקומות, ובמיוחד בגולן, באזור ירושלים וגם בנגב. רוב אזרחי מדינת ישראל גרים בצורה מסודרת בווילות ובבניינים מסודרים עם מערכות שירותים מסודרות עד כמה שאפשר, ועל אף העובדה הזאת מאות אלפי אזרחי מדינת ישראל סבלו בצורה שישראל לא הייתה עדה לה במשך הרבה שנים. שמענו באמצעי התקשורת כל כך הרבה סיפורים, ואני אתמקד באזור הנגב, שבו הסערה פגעה בצורה הקשה ביותר ביותר מ-80,000 ערבים אזרחי הנגב שחיים בכפרים לא מוכרים, שחיים בפחונים, שחיים באוהלים.
אין שם תשתיות, אין שם דרכים, אין שם חשמל. ממילא אין שם חשמל ואין שם מים. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את המצב הקטסטרופלי שהם נקלעו אליו בהשוואה למצבם הקטסטרופלי של עשרות אם לא מאות אלפי אזרחי ישראל שחיים בצורה מסודרת. גם אלה נפגעו וגם אלה נפגעו, אבל יש להבדיל אלף הבדלים בין מצבם של אלה שאינם נהנים מרמת השירותים המינימלית לבין אלה שחיים בצורה מסודרת.
אנחנו עקבנו אחרי הסערה הזאת באזור הנגב. ראינו עשרות אם לא יותר אוהלים ובתים צנועים מאוד שעפו עם הסערה הזאת. מאות משפחות פשוט נזרקו מתחת לכיפת השמים, סבלו מאוד מהקור, סבלו מאוד מהגשם, וסבלו מאוד מהמים שזרמו לתוך הוואדיות שם.
התרחש אירוע טרגי באזור הנגב. שני נערים צעירים, בני 21 ו-24, נסחפו לתוך המבול באחד המקומות בנגב. לאחר כמה ימים של חיפושים, לצערי הרב, הם נמצאו ללא רוח חיים. לצערי הרב, מדינת ישראל מסתכלת על התמונות האלה, עוקבת אחרי התמונות האלה – ולא עשתה כלום.
מידיעה אישית ומידיעה שבדקתי לעומק – הובא לידיעתי שמדינת ישראל סיפקה לעשרות בתים שנותקו מהחשמל גנרטורים לייצר חשמל בצורה כזאת או אחרת. לצערי הרב, היא נתנה גנרטורים ליישובים יהודיים באזורי הנגב הסמוכים לכפרים לא מוכרים, ששם נשארו ללא קורת גג. קורת הגג הצנועה שלהם עפה עם כל הרוחות, עם הסערה הזאת, והם חיו במצב שהגדרתי ושתיארתי לפני כמה רגעים. אפילו גנרטור, לצערי הרב, הם לא זכו לקבל, וזו בעיה קשה מאוד. כשמדינת ישראל פוגעת באופן ישיר בזכויות של אזרחיה, כשהיא מתייחסת לאזרחיה בצורה לא שווה ונותנת לקבוצה אחת את הדברים שהם ראויים לקבל במצב סוער כזה בזמן שהיא לא נותנת אותם לקבוצה אחרת של תושבים, זה מצב קשה מאוד.
כבוד היושב-ראש, אני מסיים בעניין אחר, שגם קשור לנגב. בימים האחרונים היינו עדים לבלבול בנושא מתווה פראוור. בגין כינס מסיבת עיתונאים, והוא דיבר גם בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא אומר שראש הממשלה קיבל את המלצתו להקפיא לפחות – לא לבטל – את מתווה פראוור. היום הופתענו מכך שוועדת הפנים דנה בסוגיה הזאת, בחוק הזה, בהצעת החוק הזאת, והועלתה השאלה: מה הקשר? איך אתם מרשים לעצמכם, כוועדה? איך את מרשה לעצמך, כיושבת-ראש הוועדה, להמשיך בטיפול בחוק הזה, בזמן שבני בגין, שמונה על-ידי ממשלת ישראל ללוות את החוק הזה, דיבר בשמו של ראש הממשלה ואמר שאכן יש החלטה להקפיא ואתם ממשיכים? לצערי הרב, הבלבול הזה אומר הרבה דברים לגבי הפרה של זכויות האדם. כנראה קברניטי מדינת ישראל, ראש הממשלה, ממשלת ישראל בכללותה, לא מתייחסת בצורה רצינית לדרישות של התושבים הערבים בנגב, ועל כן ישראל אפילו משחקת בעצבים שלהם. אני אומר לסיכום במשפט אחד: המשך הלחץ על מערכת העצבים הרגישה של אזרחיה הערבים של ישראל בכלל ואזרחיה הערבים בנגב – המשך הלחצים על מערכת העצבים הרגישה שלהם יכול להתפוצץ בפנינו, ועל כן הגיע הזמן שממשלת ישראל תדון בסוגיה הזאת בצורה רצינית ביותר. אני מודה לך מאוד. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. תשיב על ההצעה לסדר-היום שרת המשפטים ציפי לבני.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להשיב על הצעת האי-אמון בממשלה שהתוכן שלה – טענה על פגיעה בזכויות אדם במדינת ישראל; זאת ועוד, טענה על פגיעה מכוונת בכוונת מכוון מטעם ממשלת ישראל בזכויות של חלק מאזרחי ישראל, ובפועל באזרחי מדינת ישראל הערבים.
קודם כול, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מאוד גאה בדמוקרטיה במדינת ישראל. אני אפעל, ואני עושה את זה גם בתפקידי כשרת משפטים, על מנת שהערכים של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, יתיישבו האחד עם השני ולא יתנגשו זה בזה – מדינה שמהווה את הביטוי הלאומי לעם היהודי ברמה הלאומית, אבל מדינה שכל אחד ואחד מאזרחיה הוא אזרח שווה זכויות. נקודה. סימן-קריאה.
ולא סוד שאני עומדת גם בממשלה הזאת במצב שבו, מתוקף תפקידי זה, אני גם צריכה לעצור כל מיני הצעות חוק, שחלק מחברי הבית הזה לעתים מנסים, כן, באמת לייצר מצב שבו היהודית תהיה מעל הדמוקרטית, באופן שבו בפועל, גם אם זו לא תהיה הכתובת המכוונת, ייפגעו זכויותיהם של בני מיעוטים במדינת ישראל.
אבל במהות, הדמוקרטיה הזאת היא דמוקרטיה שכל אחד ואחד מהאזרחים הוא אזרח שווה-זכויות, וכפי שהתחייבתי וכפי שאני עושה, אני אעמוד כחומה בצורה על מנת להגן על זה, לא כטובה למישהו שיושב כאן, לא כטובה לאזרחים שאתם מייצגים כאן בכנסת. זאת השקפת עולמי, זאת הייתה השקפת עולמו של ז'בוטינסקי בעצם, שדיבר גם על זכויות האדם, שדיבר על כך שבמדינה העתידית שתהיה, כל יחיד מלך – כל יחיד, לא כל יהודי – כל יחיד, כל אזרח המדינה הזאת הוא מלך, והמדינה והממשלה צריכות בעצם לספק לו את הזכויות.
עד כאן זאת השקפת עולמי. פתחתי את דברי בזה שאני גאה בדמוקרטיה בישראל, כי יש דבר שמצער אותי, הוא לעתים מכעיס אותי, וזה הניסיון לצייר, גם במצב של אי-שוויון – ויש מצבים שהם מצבים של אי-שוויון, ויש מצבים של אי-שוויון בתשתיות, יש מצבים של אי-שוויון בתכנון, יש מצבים של אי-שוויון שאנחנו רוצים לתקן. אבל אם יש דבר שאני לא יכולה לקבל זה הטענה שממשלת ישראל, בכוונת מכוון, פוגעת בכוונה באזרחי ישראל הערבים או בבדואים בנגב, על מנת לפגוע בזכויות האזרח שלהם או בזכויות האדם שלהם.
ושאלתי אותך, חבר הכנסת צרצור, לפני שעליתי לדוכן, האם טענת שבכוונת מכוון, עכשיו, באירוע הגדול של הסופה, ממשלת ישראל לא חיברה, בכוונה, ערבים או בדואים לרשת החשמל – ומתוך זה אתה בונה תזה שלמה שזה בכוונה. אתה יודע מה, הבן שלי מיום שישי בלי חשמל במרכז ירושלים – מה נעשה, יהודי, אימא שלו יהודייה – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
– – חי כאן בירושלים, ולא אעלה בדעתי לבוא ולומר שמישהו בכוונת מכוון לא מחבר את החשמל. ואני מאוד מקווה שבמערכת היחסים בינינו, השיח יהיה שיח של זכויות, שיהיה שיח של שוויון, שיהיה שיח שבו בצדק אתם דורשים שוויון. לא מקובל עלי, או מאוד מצער אותי השיח שבו אתה מדבר על עצבים חשופים, אבל אתה יודע מה, לעתים אתם גם מנגנים על העצבים החשופים האלה.
ואני כן רוצה להתייחס – דווקא הזכרת את בני בגין ואת התוכנית לגבי הבדואים – ומאחר שאני הזכרתי את ז'בוטינסקי, ונמצא כאן גם רובי ריבלין, אנחנו עוד מאלה שמצטטים את "כל יחיד מלך", את זכויות המיעוטים במדינה העתידית שתהיה, את שוויון הזכויות באופן המלא, וגם מיישמים אותם או לפחות משתדלים ליישם אותם – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
בראשית ברא אלוהים את האדם.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
את האדם, אכן. ולכן – – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
את השמים – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
לא, זאת הייתה תפיסתו של ז'בוטינסקי. הוא היה חילוני מובהק, דרך אגב, ראיתי שמתקנים פה קצת.
ודווקא התוכנית הזאת, שהניח בני בגין על השולחן, לא נועדה לפגוע. היא נועדה לייצר הליך שיוכל באמת לייצר שוויון עתידי. זה נכון שיש כמה צדדים לאותה משוואה, והשיח הוא כבר לא שיח של זכויות, כי אם אותם אנשים, אותם אזרחי המדינה ילכו לבית-המשפט העליון – ואני מקווה שאתה מקבל שבבג"ץ בוודאי מתנהל שיח של זכויות – לא יוכרו זכויותיהם, לא מפני שהם בדואים או שהם ערבים, אלא כי הזכויות האלה לא נרכשו כדין ועל-פי החוק החל במדינת ישראל, ובכל זאת, ולא כטובה, אלא מתוך רצון להגיע להסדר, הונחה תוכנית על השולחן שמבקשת לפצות, שמבקשת לתת מה שטוענים מצד ימין, שנותנים להם מעל ומעבר, ונותנים אדמות.
כל תפיסתי את האדמה במדינת ישראל היא לא שלי–שלך במובן של חלק ליהודים וחלק לערבים, אלא באמת שיח של זכויות בין אזרחי מדינה שחיים במדינה אחת. והחלק – – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – לנשל קרקעות, אולי יותר נכון – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
אני עכשיו קיבלתי – אני לא יודעת ממי – הגישו לי עכשיו, העבירו לי פתק עובדתי, שגם הטענה שלך ביחס לאותם נעדרים, שמדינת ישראל גם השקיעה את המובן מאליו, מדובר באזרחי המדינה, גם כסף וגם הפעילה מסוקים וכוחות הצלה על מנת לחפש את שני הנעדרים הבדואים בסופה. זה המובן מאליו, ואני חושבת שגם אתה יודע את זה.
ולכן, השיח – – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
ולכן, יש לי בקשה אחת. תראו – – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – יחידת חילוץ היא שחילצה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
גברתי השרה הנכבדה – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
אני, לכן, רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
גברתי השרה הנכבדה, חשוב שתצייני שההסדר הוא הסדר אזרחי, אין לנו מלחמה. אין לנו מלחמה עם אזרחי – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
הוא שאני אומרת. אני אומרת – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אמרת, אמרת את זה. צריך לומר, זה הסדר אזרחי.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
אז אני אחזור ואומר.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אוי לנו אם אנחנו – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
אנחנו מנסים למצוא פתרון לאזרחי מדינת ישראל שחיים היום בחלקם במקומות לא מוכרים, במקומות לא מוסדרים, במקומות שהם נמצאים שם שלא כדין. ואותה דרישה שלי שאני דורשת מכל אזרח יהודי, ערבי או אחר – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
על-פי איזה דין?
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
– – היא אותה דרישה שאני דורשת מהם. בצד – – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
על-פי איזה דין?
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
סליחה?
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
על-פי איזה דין הם נמצאים שם – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
על-פי איזה דין אתה שואל – אנחנו בבעיה, אם כך, הרבה יותר עמוקה.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – הבריטים – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
על-פי הדין – – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – הבריטים, גם התנועה הציונית – – – מדינת ישראל התייחסה לשבטים הבדואים בנגב כאל הבעלים הבלעדיים של הקרקע – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא לא לא – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
לא לא לא לא – – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
הם עשו אתם עסקאות – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
תראה, חבר הכנסת צרצור, אתה יודע, חלק מהשאלה – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
איך, עם כל הכבוד – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
חבר הכנסת צרצור, אתה יודע – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
היה אז נדידה, כולם יכולים לנדוד – – –
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
רובי – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי. בואו לא ננהל דו-שיח כי הזמן קצר והמלאכה מרובה.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
הזמן קצר, זה די מעניין, אני מוכרחה לומר. אתה יודע, בזמנו, בממשלת שרון, עוד ביקש ממני ראש הממשלה שרון לעסוק בנושא הזה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הצפוניים.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
מה?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הבדואים הצפוניים.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
ראש הממשלה ביקש ממני לעסוק בבדואים בנגב, להכין תוכנית.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אבל באותה עת אנחנו עשינו את ההסדר בנושא הבדואים הצפוניים, הוא היה הסדר מאוד מוצלח.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
והחלק שבאמת ציער אותי יותר, ההבנה שבעצם השיח הוא לא באיזושהי הבנה של הדין החל, שמחייב את כולנו, אלא שיח מסוג אחר לגמרי. ההצעה של בגין הלכה לקראת השיח הזה, כדי להגיע להסדר, ובעיני, אותם עצבים חשופים, שאתם לעתים מנגנים עליהם, זה רק יביא אותנו לקיצוניות בבית פנימה, ואני אומרת את זה כמי שלא רק מאמינה בהסדר פנימי ובשוויון זכויות בתוך מדינת ישראל, אלא גם בצורך להגיע להסדר בינינו לבין הפלסטינים, שמבוסס על אותו עיקרון של שתי מדינות לשני עמים, על אותה זכות שהיא זכות של כל אדם גם לחיות בשלום. גם זה בין זכויות האדם שאני חושבת שצריכות להיות מוקנות לכל אזרח מאזרחי המדינה הזאת וגם לאותם פלסטינים שנמצאים היום בשטחי הרשות הפלסטינית, וזכויות האדם ברמה היומיומית שלהם נמצאות בידי הרשות הפלסטינית, אבל עדיין אנחנו צריכים להגיע להסדר שהוא הסדר כולל.
ובתוך מדינת ישראל – איך אמר בגין – בתוך מדינת ישראל יהיה הצדק השליט העליון – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
נכון.
<שרת המשפטים ציפי לבני:>
– – אז הצדק הזה כולל שוויון זכויות מלא. אבל אני חוזרת ופונה אליכם, אל תנגנו על העצבים החשופים, אל תביאו אנשים לקיצוניות. החוק הישראלי הוא החוק שאמור לחול על כל אחד ואחד מאזרחי המדינה הזאת, לא יותר ולא פחות, וזאת הדרך לקבל שוויון זכויות מלא.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשרת המשפטים, השרה ציפי לבני. לפני שנעבור להצבעה על כל אחת מההצעות לסדר-היום, עמדה אחרת של חבר הכנסת ישראל אייכלר. דקה בלבד. רבותי, דקה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, בעשרה בטבת ירושלים נלכדה במצור. הפעם זכינו וזה היה מצור לבן של שלג רך. אבל כאשר ראש הממשלה, בזחיחות ובזלזול באינטליגנציה של הציבור, מודיע שלא היו הרוגים, אנחנו צריכים לדעת שהסיבה היחידה שלא היו הרוגים היא כי שלג אינו שורף. אם זו הייתה חלילה שרפה, והיו חס וחלילה – כמו שהיה במחדל השרפה בכרמל, שם זה עלה לנו ב-44 הרוגים, זכרם לברכה – ראש הממשלה בא ודיבר אז על "סופר-טנקר" ועל מערך חירום והשקעות, שבפעם הבאה זה לא יקרה, ומה שקרה בשלג בירושלים, כאשר אלפי נוסעים נלכדו בכביש נצור, רבבות אזרחים נלכדו בלי חשמל וחימום, שום דבר לא היה ערוך. שוטרי התנועה עמדו בשלג ובקור, מסכנים שלא ידעו מה לעשות, ורק המתנדבים האזרחים, אני חוזר ואומר, באו עם הג'יפים – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – ובאו לעזור לאנשים, והשלטון היה משותק. לכן אני מבקש מהכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – כדי לעקוב אחרי מערך החירום של המדינה, כדי שבפעם הבאה לא נצטרך ראש ממשלה זחוח שבא לספר לנו שאנחנו מפונקים, והוא יושב עם הנרות – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
– – בבית שלו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. עמדה אחרת גם לחבר הכנסת רובי ריבלין, אני מבין? דקה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אני מנצל את ההצעה האחרת בנושא הבדואים. אני רוצה לומר שדוח גולדברג היה אותו דוח שאחד משופטי בית-המשפט העליון התבקש על-ידי ממשלות קודמות לבוא ולראות איך אנחנו יכולים להגיע להבנה ולהסדר אזרחי עם אזרחינו הבדואים. לאחר מכן היה דוח פראוור שבא ליישם את דוח גולדברג. היו הרבה ויכוחים, אבל אין כל ספק שהיום אזרחי ישראל הבדואים משנים גם את אורח חייהם במידה רבה, והשאלה של הסדר הקרקעות היא שאלה של הסדר אזרחי. אין כאן מלחמה ולו אחת. ממשלה ראשונה, ואני לא ממברכי הממשלה באופן קבוע, שהקציבה 8 מיליארד שקלים כדי להגיע להבנה.
אני גם הזהרתי את חברי בכנסת משני הצדדים, שהקצנה יכולה להביא את אחד הצדדים לבוא ולומר: שוברים את הכלים ולא משחקים.
יש לי צער גדול על השמועות הנשמעות כאילו הולכים להוריד את זה מסדר-היום או מבקשים להביא להסדר אחר, והוא יביא למחלוקות קשות. שכן השלום עם הפלסטינים, גברתי שרת המשפטים, מתחיל קודם כול בשלום בינינו, אזרחי ישראל, בין יהודים וערבים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת רובי ריבלין. עמדה אחרת לחבר הכנסת מסעוד גנאים. גם אתה – דקה. רבותי, דקה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת שהיום היינו עדים בוועדת הפנים לכך שיושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת מירי רגב, ממשיכה בדיונים על חוק פראוור-בגין, אף שחבר הכנסת לשעבר, השר בגין, במסיבת עיתונאים לפני ארבעה ימים אמר גם על דעתו של ראש הממשלה שהחוק נגנז וזהו, עוצרים ולא ממשיכים. אז אנחנו רוצים לדעת: מה, הממשלה מדברת בשני קולות? מה, זה סכיזופרניה או מה קורה פה? אנחנו חייבים תשובה בסוף. זה דבר אחד.
2. בקשר למה שקרה בסופה האחרונה. ההרס של מאות ואלפי בתים של ערבים בדואים בדרום, במיוחד בכפרים הבלתי-מוכרים. זה אומר שצריך כן להסדיר, אבל למה דווקא להסדיר בדרך של פראוור? יש דרכים אחרות, יש אלטרנטיבה שהציגו הנציגים שלהם עצמם. למה הממשלה לא דנה – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – באלטרנטיבה הזו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על כל הצעה בנפרד.
הצעה לסדר-היום של מפלגת העבודה, הציג אותה חבר הכנסת ברוורמן, בנושא: הקיפאון המדיני והשלכותיו החמורות על מעמדה הבין-לאומי של ישראל. מה אתם מציעים, ועדה?
<אבישי ברוורמן (העבודה):>
מליאה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
מליאה. רבותי, מי שבעד זה מליאה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מסכימים למליאה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
מסכימים. טוב, רבותי, מי שבעד זה המליאה, מי שמתנגד – להסיר את זה.
רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 31
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
31 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. ובכן, רבותי, הנושא יידון במליאת הכנסת.
אנחנו עוברים לשני הנושאים הבאים: הצעה לסדר-היום של סיעת ש"ס, שאני הצגתי אותה, עבדכם הנאמן, והצעה של סיעת יהדות התורה שהציג אותה חבר הכנסת משה גפני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
ומרצ.
<היו"ר יצחק וקנין:>
כן, ומרצ, בנושא של האבטלה הגוברת ופיטורי העובדים במשק. רבותי, מה אתם מציעים?
<משה גפני (יהדות התורה):>
במליאה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
במליאה. גם מליאה, רבותי.
מי בעד, רבותי? מי נגד? מי שבעד זה מליאה, מי שנגד זה הסרה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה לכלול את הנושאים בסדר-היום – 31
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושאים בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
31 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אם כן, גם שני הנושאים הללו יידונו במליאת הכנסת.
אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום האחרונה בסדר-היום: מצב זכויות האדם בישראל, של חבר הכנסת אברהים צרצור.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גם מליאה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
גם מליאה.
רבותי, מי בעד? מי נגד? מי שבעד זה מליאה, מי שנגד זה הסרה. רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 32
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
32 בעד, אין מתנגדים, רבותי, אין נמנעים. גם הנושא הזה יידון במליאת הכנסת.
<המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו עוברים, רבותי, לנושא הבא: המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום – רבותי, דיון והצבעה. יציג את המלצות הוועדה חבר הכנסת אברהם מיכאלי. רבותי, רשימת הדוברים סגורה. רבותי, מי רוצה להירשם – יירשם. אם לא, רבותי, אני סוגר את רשימת הדוברים. אחרון ברשימת הדוברים הוא עיסאווי פריג'. רשום – חבר הכנסת זחאלקה רשום. חבר הכנסת מיכאלי, רשות הדיבור שלך.
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש המתחלף, אני מתכבד להציג בפני המליאה את המלצות הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הכרזה של מצב חירום, בהתאם לסעיף 69 לתקנון הכנסת.
החברים הוותיקים פה כבר רגילים לתוכן הדברים, אבל כדי שהמליאה תתעדכן וגם הציבור שצופה בנו יבין במה אנחנו מדברים, כי הם עלולים להיבהל, לשמוע שאני בא לבקש פה להכריז מצב חירום במדינה, שקרה משהו חריג ונדיר מעבר לזה שירד שלג בירושלים.
חברי חברי הכנסת, חוק-יסוד: הממשלה משנת 2001 קובע כי סמכות ההכרזה על מצב חירום תהיה בידי הכנסת, או ביוזמת הכנסת או על-פי הצעת הממשלה. ולפי החוק תוקף ההכרזה לא יעמוד על יותר משנה. ההגבלה הזאת של שנה נקבעה מאחר שהכנסת סברה – יש פה רעש מדי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
סליחה, אם אפשר לשמור קצת על השקט. תודה רבה.
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
הכנסת סברה בזמנו כי לא ראוי שהכרזה כזו, שמעניקה לממשלה סמכויות עצמאיות לגבור על חקיקת הכנסת בתקנות שעת-חירום, תעמוד בתוקפה במשך זמן רב ללא פיקוח פרלמנטרי. לכן אנחנו מתבקשים מדי שנה, ובשנים האחרונות אנחנו, הכנסת, לא הרשינו להכריז על מצב חירום אפילו לשנה.
נתבקשנו ב-8 ביולי 2013, בראש חודש אב תשע"ג, הכנסת התבקשה להכריז על מצב חירום לתקופה של שנה. הוועדה המשותפת המליצה לכנסת לאשר את זה רק לשישה חודשים. וההכרזה האחרונה תקפה עד כ"ח בטבת תשע"ד, שזה בעצם סוף החודש הזה, 31 בדצמבר 2013.
ואז בהתאם להמלצת הוועדה המשותפת, ההכרזה הקודמת אכן ניתנה רק לחצי שנה, והיו לכך סיבות, ואני אפרט אותן עוד מעט. הוועדה המשותפת המליצה בזמנו להסתפק בתקופה יחסית קצרה מזו שביקשה הממשלה, כדי להאיץ בממשלה להגביר את הקצב של הליכי החקיקה הנדרשים לביטול ההכרזה. זאת מאחר שהטעם העיקרי לכך שהכנסת מכריזה על מצב החירום, אלה חוקים, יותר נכון – צווים, או תקנות לשעת-חירום, שבעצם תוקפם מותנה בקיומו של מצב חירום.
לצערנו, אני רוצה שגם הכנסת תשים לב לכך וגם הציבור יבין, מדובר פה בתקנות שלצערנו במשך עשרות שנים לממשלה היה נוח להיאחז בהכרזת מצב חירום במקום לבוא לכנסת, במקום לחוקק חוקים בצורה מסודרת ובפיקוח פרלמנטרי.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כמה פעמים. באמת, לא נמאס לך? לא משעמם? אותן מילים, אותם דברים – – –
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
בוא נסגור את המדינה. אין בעיה. חבר הכנסת ברכה, האמן לי, הפעם אני לצדך. אבל מה? לפעמים יש לך דילמה מה לעשות, צריך להיות גם הבוגר האחראי, כי הבוגר האחראי בסוף אומר – אי-אפשר לסגור את המדינה. אני אגיד לך שבחצי השנה האחרונה לא הייתה התקדמות? הייתה התקדמות, אבל לדעתי לא מספקת. ועל כך אני הולך פה, בהמלצה של הוועדה המשותפת, להביע את המחאה שלנו כלפי הממשלה, שלא נותנים לה את השנה כפי שהיא מבקשת. אנחנו מאיצים בממשלה להמשיך ולהגביר את הקצב של הכנת החוקים, שהם בעצם התקנות שהממשלה פועלת על-פיהן. הכרזת מצב חירום במדינה מחזיקה את התקנות האלה. ומדובר פה בתקנות שמפעילות את המשק, מה לעשות. הם לא עשו את זה בקצב הראוי, ואני יכול לעשות היום דבר שהוא הכי קל – לבוא, הוועדה המשותפת, ולהמליץ, לא להכריז, על מצב חירום במדינה. ואז אותן תקנות, אותם חוקים, בעצם לא יהיו קיימים, ומגזרים שלמים במשק יישארו בלי חקיקה מוסדרת. אני חושב שהכנסת פה בדילמה גדולה, ומי שמנצל את זה – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
הגג יישאר במקום אם תכריז על הפסקת מצב חירום. הגג יישאר במקום.
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
חבר הכנסת זחאלקה, האמן לי שאם אתה תשב אתי על החוקים שאני עוד מעט הולך לקרוא, תראה שהחוקים האלה, היום המשק פועל על-פיהם, מפני שיש הכרזה על מצב חירום. זה לא תקין, זה לא בסדר, אבל המצב הזה נמשך יותר מ-50 שנה, ואני אומר לשבחה של הכנסת, לשבחו של הפיקוח שהכנסת הפעילה בשלוש השנים האחרונות, המצב הזה משתנה דרסטית, ולטובה.
אז בעצם, אם הכנסת לא תכריז היום על מצב חירום, כפי שהממשלה מבקשת, אותן תקנות תבוטלנה. התקנות תבוטלנה, זה אומר שהמשק, במגזרים שלמים, לא יהיה תחת הסדר חקיקתי כלשהו. המצב הזה, אני אומר, התחיל להשתנות מאז תחילת הכנסת השמונה-עשרה, ובמסגרת עבודה משותפת הקמנו צוות בקרה, פיקוח שהוטל עלי אישית לעשות – כדי לעבור צו-צו, כל משרד ממשלתי, ואחרי שעשינו ועושים, עדיין לא גמרנו את זה; אנחנו עושים כמעט כל חודשיים ישיבות מעקב עם משרדי ממשלה, דבר שלא היו רגילים לו, דבר שלא נוח להם, דבר שמבחינתם אנחנו מטרד, לממשלה, שאנחנו באים ודורשים מהם להתקין תקנות או לחוקק חוקים, אבל אנחנו היום יכולים לומר: מ-158 צווים, צווי חירום שהיו עד תחילת הבקרה שלנו, היום הגענו ל-54 בלבד. 54 צווים מתוך 158. לכן, אתם ככנסת, אנחנו כחברי כנסת, יכולים לומר לשבחנו שהממשלה אכן נאלצה לשנות פאזה, לשנות את החשיבה שלה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
זה הממשלה? זה – – –
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
לא, לא.
<זהבה גלאון (מרצ):>
מה "לא, לא"? זה – – – זו תשובה – – –
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
לא, גברתי, חברת הכנסת זהבה גלאון. בג"ץ קבע בהחלטה שלו שכל הכבוד לכנסת שהתחילה לפקח. אז אני לא יכול עכשיו לבוא בטענות למי שהיו פה לפני חמש או שש-שבע קדנציות. אבל תגידי לשבחך – בקדנציה השמונה-עשרה התחלנו לעשות את עבודתנו, דבר שלא נעשה, לצערנו, במשך 20 שנה, 30 שנה, ואז היו צריכים לעשות את העבודה שאנחנו עושים היום.
אני יכול יחד עם זאת לומר משהו גם כלפינו, ככנסת. הממשלה, ברגע שלחצנו אותה בפעם האחרונה, ורמזנו לה אפילו בצורה מאוד עבה, שאנחנו לא נכריז בכלל על מצב חירום, אז באה הממשלה לכנסת ואומרת: קשוט עצמך לפני שאתה מבקש מאחרים לעשות מה שצריך. ואני אומר את זה פה בצורה גלויה: יש פה ועדות כנסת שבידן נמצאים כבר 21 צווים שהפכו בעצם לתקנות ולחוקים, והוועדות של הכנסת לא פועלות מספיק בזריזות כדי לטפל בצווים האלה. אז אפשר לבוא בטענות לממשלה, אבל אם אנחנו ככנסת לא מתפקדים בצורה יותר יעילה, הביקורת היא גם כלפינו.
ולכן, רבותי, לא מדובר פה באופוזיציה–קואליציה, מדובר פה בשיטת עבודה קלוקלת שבמשך עשרות שנים הרגילו אנשים לעבוד בצורה מסוימת, ואנחנו, שבאים היום ומבקשים מעצמנו, ככנסת, להיות גורם מפקח בצורה יעילה, לא נוח למשרדי הממשלה וכנראה גם לא נוח לכנסת שהיום פתאום נוצר עומס, וייווצר עומס רב עוד יותר אם אנחנו נאלץ כרגע את הממשלה ליזום את החקיקה הנאותה שתבוא לוועדות הכנסת.
פה נכון לפרט, אדוני היושב-ראש, וחשוב שאנחנו נשמע, כחברי כנסת, איזה דברים בכנסת לא מטופלים, חלק מהם שנים וחלק מהם חודשים. על שולחנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שהיא אחת הוועדות היעילות בכנסת, מונחות הצעות חוק הפיקוח על מזון בעלי-חיים ותקנות בתחומי התמרוקים, תחליף דבש, שמן מינרלי ומוצרי בשר ודגים. על שולחן ועדת הכלכלה יש הצעת חוק רישוי שירותים לרכב ותקנות בתחומי הדיג, הובלת דלק, קביעת מכסות חלב ומחממי מים. רבותי, אלה נושאים שהמשק היום מתופעל בהם על-פי אותן תקנות שעת-חירום. אם אנחנו מבטלים את התקנות לשעת-חירום אנחנו נגיע למצב שלא יהיה במדינה מי שמסוגל לבצע משהו על-פי כללים והסדרים מסוימים.
על שולחן ועדת החוץ והביטחון מונחת הצעת חוק בעניין עמלות סוכנים המייבאים ציוד ביטחוני, ועל שולחנה של ועדת החוקה, שאני חבר בה – ואני אומר את זה גם כביקורת עלי – אנחנו לא הצלחנו שם לקדם חוק מאוד חשוב, חוק המאבק בטרור, שהוא חוק מורכב, חוק שדורש טיפול אינטנסיבי. זה מונח שם כבר כמעט שלוש שנים, חברי חבר הכנסת מזרחי. אנחנו חברים שם. צריכים לקחת את זה, לטפל בזה, וזה אחד החוקים, על-פי הצהרת הממשלה, שאם הוא יוסדר – מצדם, רוב החוקים או רוב הצווים האחרים, פחות מעניינים אותם. הם רוצים את הדבר הזה, שבעצם מנהל תחום ביטחוני מאוד מאוד חשוב במדינה, רוצים שהחוק הזה יחוקק.
ואנחנו ביקשנו מכל יושבי-ראש הוועדות – גם מיושב-ראש ועדת החוקה וגם מיושבי-ראש ועדות אחרים, לשים את הדברים האלה בסדר-היום, בעדיפות כזו שנוכל לבוא ולהגיד לממשלה: הכנסת עושה את עבודתה. אתם תגישו לנו את מה שצריך להיות תחת פיקוח הכנסת, הכנסת תפקח ותחוקק או תתקין תקנות כמו שצריך.
אני חושב שיש עדיין דברים חשובים שאנחנו נאלצים כתוצאה מכך לבוא לקראת הממשלה ולתת לה עוד ארכה לגבי הכרזת מצב חירום, כדי שנוכל לאפשר לה להתקין את התקנות שהם כבר נתנו לנו לו"ז מסוים לגביהן, שמתחייבים בו, ואנחנו ככנסת גם נתחייב, בלו"ז שלנו, כי בסוף, אם הכנסת גם לא תשלים את העבודה, ממילא התקנות האלה יישארו עדיין באוויר, ואז כל פעם יבואו לבקש מאתנו את הארכה.
אני חושב שהמצב הזה לא טוב, הוא נכפה עלינו בלית ברירה, אני אומר בלית ברירה, כי אם הייתי בוטה יותר והייתי אומר לממשלה שהם צריכים להזדרז – לדעתי זו לא בושה בכלל להגיד את זה. אני פונה לכל השרים שעדיין החומרים האלה מרוכזים אצלם והם לא מטופלים – זה שרת המשפטים, שרת הבריאות, שר הכלכלה, שר התחבורה, שר החקלאות, שר האנרגיה והמים, השר להגנת הסביבה ושר הביטחון – אלה המשרדים שאצלם עדיין יש כמות כזו או אחרת, והם צריכים לעשות העדפה מתקנת כדי שהצוותים של המשרדים, היועצים המשפטיים במשרדים האלה, יעבדו על זה בצורה אינטנסיבית יותר, ויעמדו בלחץ שאנחנו מפעילים עליהם, כי בסוף אנחנו צריכים להחליט ככנסת מה אנחנו צריכים לעשות. אם הממשלה לא תעמוד בשלה, והוועדות שלנו בכנסת לא יקדמו את החוקים האלה, בסוף נגיע למצב שאותן תקנות תישארנה, ואנחנו כל הזמן נבוא בטענה למה אנחנו מאריכים, למה אנחנו מאריכים. הטענה תהיה כלפי עצמנו וכלפי משרדי ממשלה.
אני חושב שיש משרדים שעשו הרבה יותר ממה שנדרש ממשרדים אחרים. משרדים אחרים עובדים בקצב יותר אטי, ואמרתי להם את זה בפנים, וכתבתי לשרים הנוגעים בדבר מה צריך לעשות. היום אפילו ישבנו עם יושב-ראש הכנסת כדי לטכס עצה מה אנחנו נעשה ככנסת גם מול משרדי הממשלה וגם מול יושבי-ראש ועדות הכנסת כדי שנוכל בזמן הקצר שהקצבנו הפעם, בזמן הקצר שאנחנו, כוועדה משותפת, המלצנו להאריך בו את מצב החירום.
הוועדה המשותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון מבקשת מהכנסת לאשר את המלצת הוועדה להאריך את תקופת תוקפה של ההכרזה עד 31 במאי 2014, עד יום ב' בסיוון תשע"ד, שזה בערך בעוד חמישה חודשים. ושוב, זאת מתוך אותה מחאה, שהוועדה רואה שהמצב הזה צריך להיפתר, שצריך לסיים את הסאגה הזאת, של הכרזת מצב חירום; מפני שהממשלה התרשלה, הממשלה לא עשתה את עבודתה במשך עשרות שנים, ובאים אלינו ככנסת לבקש להאריך את התקנות כי הם יודעים שהכנסת רגישה לזה שהמשק יישאר מושבת אם נבטל את התקנות האלה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, אדוני. ראשון הדוברים – חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ. אני כבר מודיע שאנחנו נקפיד על מסגרת של שלוש דקות בדיוק לכל דובר, כי יש הרבה דוברים והמליאה אמורה להסתיים בעוד 40 דקות. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. מי שלא יהיה במליאה לא יקבל זכות לדבר לאחר מכן. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו בכנסת ישראל בסוף 2013 נדרשים לריטואל העגום של הארכת תוקף ההכרזה על מצב חירום.
אם יש איזושהי מורשת מוצקה במיוחד מתקופת השלטון הזר בארץ הזאת, תקופת המנדט, למרות כל השינויים העצומים שעברנו, זה מצב החירום. הנציב הבריטי העליון אלן קנינגהם עזב את הארץ ב-14 במאי 1948.
<נחמן שי (העבודה):>
הוא פה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
במקביל – – –
<נחמן שי (העבודה):>
הוא פה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
הוא פה. הוא עזב אבל מורשתו נשארה, נחמן.
<נחמן שי (העבודה):>
נכון.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
מצב החירום של הנציב העליון והמנדט הבריטי נשאר אחרי סיום המנדט, מקום המדינה ועד עצם היום הזה. ועכשיו אנחנו בכנסת, בשנת 2013, צריכים להאריך אותו בתקופה נוספת. ואני שואל אתכם: לשם מה אנחנו עושים את זה? הסיבה היחידה היא שקיימת שורה ארוכה של דברי חקיקה שתוקפם תלוי במצב החירום הזה, אף שרבים מהם אין להם שום קשר למצב החירום.
ובריטואל כמו בריטואל, גם הפעם אני אקריא לכם כמה מהצווים המגוחכים האלה שאנחנו צריכים לאשר ואשר תלויים במצב החירום: צו על תמרוקים; צו על תחליף דבש; שמן מינרלי בייצור מזון; טיפול בדגים; הוצאת בשר ודגים מבית-קירור. מה יש לנו פה עוד? נקניק ונקניקיות; ייצור גלידה – –
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
גלידה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – בשר טחון, חי ומתובל; מחממי מים סולריים; ייבוא ומכירה של צעצועים – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – הפעלת רכבל; רכישת מונים למוניות; פיקוח על כלי שיט קטנים המסיעים נוסעים בשכר; ייצור מספוא; ייצור דבש – היה תחליפי דבש, עכשיו דבש; הדברת מזיקים; מכירת כרטיסי עינוג; בנייה והפעלה של כור גרעיני. זה גם חותם את רשימת המוצרים עם הדבש והשמן וכו'.
אלא מה? העניין הזה גם לא כל כך מבדח, כי יש קבוצה נוספת של חוקים שמצב החירום מאפשר את קיומם, והם חוקים מאוד פוגעניים, שנועדו למצב חירום קיצוני, ולמרות זאת הם בתוקף. למשל, חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תקנות שעת-חירום (יציאה לחוץ-לארץ), חוק להסדר תפיסת מקרקעין בשעת-חירום. אלה חוקים שהפגיעה שלהם בזכויות האדם והאזרח היא מאוד קיצונית, וצריך להשתמש בהם באמת במצבים הקיצוניים ביותר – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום, בבקשה.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – ותוקף מצב החירום מאפשר את קיומם.
לכן אני אומר: די למנדט הבריטי, הקץ לשלטון הזר בארץ ישראל. אנחנו לא במצב חירום, אנחנו לא צריכים לאשר את התקנות האלה, וצריך לשים לדבר הזה סוף.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת יעקב מרגי נמצא?
<קריאה:>
לא, לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא נמצא. חברת הכנסת זהבה גלאון.
ואפרופו המנדט הבריטי, יש לנו פה אורח מהפרלמנט הבריטי, אדוארד צ'אנר. אנחנו מקדמים אותו בברכה בפרלמנט הישראלי.
גברתי – – –
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה?
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה רוצה לחזור למנדט?
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב. בבקשה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשנת 1948 – היה חשש שירושלים תהיה במצור ולא יהיה אפשר לכנס את הכנסת, שירושלים תהיה נצורה, ונתנו לממשלה סמכויות חירום לאפשר, לחוקק חוקים, לבטל חוקים. מאז 1948, כמו שאמר חברי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, עברו אי-אלו שנים, וחקיקת החירום בעינה עומדת. אז זה נכון שהממשלה והכנסת משנות את צווי החירום והופכות אותם לחקיקה רגילה, אבל, אדוני היושב-ראש, הפיכת הצווים האלה לחוקים רגילים נעשית בקצב צב.
אני ממש לא מבינה. זה פשוט אבסורד, אחרי ששמענו כאן את רשימת המכולת שנתן ניצן – למה עד היום כנסת ישראל לא חוקקה חוקים רגילים? זה בלתי מתקבל על הדעת שהשגרה הפכה לחירום והחירום נחזה לשגרה. הרי זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת שעל בסיס תקנות שעת-חירום, 1945, עדיין יש כאן לשלטון אפשרות להשתמש באופציה הדרקונית שמאפשרים חוקי החירום: לגרש מסתננים, לעצור במעצרים מינהליים, להרוס בתים, לפגוע בחופש הביטוי, בחופש ההתאגדות, בזכות לקניין. מה, השתגענו?
אז באים היום לפה ומסבירים לנו – עם כל ההערכה, ידידי חבר הכנסת מיכאלי, ואני יודעת שאתה מתכוון לטוב – מסבירים לנו איזה הישג: בפעם הראשונה כנסת ישראל לא צריכה להאריך את חוקי החירום שוב בשנה, ועוד שנה, ועוד שנה, כמו חותמת גומי; מאריכים רק בחמישה חודשים. אז למה חמישה חודשים? למה לא לבטל את זה לחלוטין? מי בעל-הבית, אני שואלת. מי צריך לקחת אחריות? יש לנו ממשלה חסרת אחריות, יש לנו כנסת חסרת אחריות שלא מקדמת את זה. ואני מצטערת שהיה צריך עתירה של האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ כדי לחייב את הכנסת לשנות את צווי החירום.
אז הגיע הזמן שיעשו את זה בקצב מהיר יותר ולא בקצב צב. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. אני שוב אומר שמי שיפספס את המועד שלו לא יעלה לדבר. את התור שלו – צודק, נאזם.
<אראל מרגלית (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, שרים, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהתקנות האלה לשעת-חירום הן תקנות שחלקן לא רלוונטיות וחייבים לשנות אותן. אבל אם אני מבין נכון מחברי בסיעה לדיונים שהיו בוועדה, אנחנו מדברים על הארכה של חמישה חודשים שאחריהם נבטל אותן.
<זהבה גלאון (מרצ):>
מי אמר את זה? איפה – – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
זה כבר בטוח – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
לא?
<זהבה גלאון (מרצ):>
אומרים לי את זה כבר – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
אוקיי. אבל – – –
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
– – – בית-המשפט העליון לפני 14 שנה – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
הבנתי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
הבטיחו את – – –. הבטיחו את זה לבג"ץ. אנחנו – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
אז בתום – העמדה שלי היא – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כבר 50 שנה – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
– – – זה לתת את ההארכה הזאת, הפעם הארכה הרבה יותר קצרה – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
– – ולצאת מתקנות שעת-חירום.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
אבל, רבותי, אני רוצה לדבר על חירום אחר, כי היה לנו פה משבר לא קטן. הוא הגיע משמים, אבל הוא נוהל על-ידי בני-אדם. קודם כול, אני רוצה להגיד שגם השוטרים – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
בני-אדם ניסו לנהל אותו.
<אראל מרגלית (העבודה):>
נכון. אני רוצה להגיד – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אני לא בטוח – – –
<אראל מרגלית (העבודה):>
– – שגם כוחות ההצלה, והשוטרים, וחברת החשמל ואחרים עשו, ובעיקר אזרחים שגילו מנהיגות אזרחית למופת; עשו דברים מופלאים ברמה האנושית ובערבות ההדדית. אני בעיקר רוצה לציין 50 מתנדבי שנת שירות, שבמקרה אני מכיר, פה, בירושלים, שהגיעו באופן אישי ל-3,000 משפחות מאוד מתקשות.
אבל אני גם רוצה לבוא בנימה כלשהי של מחשבה ואולי אפילו קצת ביקורת: הייתה איזו רמה של זחיחות במוצאי-שבת אצל חלק מקברניטי המדינה שלנו, שגם התבדחו, בעוד אנשים יושבים בחושך, וגם ישבו, ודיברו, ועשו הצגה של ניהול. עשו ישיבת מועצת עיר, שבה עשו הצגת תכלית של ניהול, וזה פגע באינטליגנציה של הרבה מאוד אנשים שעדיין סבלו וסובלים מהמשבר שהיה.
ואני רוצה לומר משהו. אומרים שהיה פה כשל של התשתיות. אני חושב שהכשל האמיתי שהיה פה הוא כשל ניהולי ולא כשל של התשתיות, ואני חושב שאפשר היה לעשות את הדברים אחרת.
אני שואל את עצמי שוב, האם באמת אנחנו זקוקים למשרד להגנת העורף, במקום לאחד את הסמכויות בתוך משרד הביטחון; אני שואל את עצמי שוב, האם באמת אנחנו זקוקים לכל כך הרבה גורמים שמטפלים בדברים באופן נפרד ולא לגורם שמטפל בדברים ביחד.
ואני רוצה לומר שאפילו ברגע זה בשכונות רבות בירושלים אנשים רבים עדיין מנותקים מהחשמל. אני רוצה להגיד שאפילו ברגע זה כפרים ערביים ליד ירושלים, כפרים דרוזיים בצפון, בית-ג'ן, מנותקים כבר ארבעה ימים מרשת החשמל.
ואני רוצה לומר שהגיע הזמן שאנחנו ננהג בצניעות, באחריות, נלמד, ולא בסופר-טנקר של ניהולי משברים, אלא בהפקת לקחים. התשתיות שלנו צריכות להשתדרג, אבל מה שבאמת צריך להשתדרג זה האופן שבו אנחנו מנהלים את המשברים כשהם נופלים עלינו בבת-אחת. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת אורי מקלב, נמצא? כן. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהוועדה שאני חבר בה – ואני רואה את העבודה, גם בוועדת המשנה של חבר הכנסת אברהם מיכאלי, עבודה חשובה ביותר שהם עושים בעניין הזה. אולי יש טענות שלא מספיק, אבל כשמסתכלים לאחור יכולים לראות כמה מצווי חירום נהפכו לחוקים ולתקנות ולצווים מוסדרים. לכן אני חושב שהמשך העבודה שלך חשוב, וההארכה שניתנת כאן היא גם מוצדקת.
אבל כאן הבן שואל: מה עוזרת האפשרות שאנחנו נותנים לממשלה להכריז על מצב חירום, כשאנחנו רואים שבמצב חירום הכי פשוט הממשלה לא יודעת לפעול? כוחות החירום, כוחות הביטחון, לא ידעו לפעול, ולא אני אומר את זה, יגידו לכם עשרות אלפי אנשים שהיו במצב חירום אמיתי, בסכנת חיים, במשך שעות רבות. עד רגע זה נמצאים במצב חירום וסכנת חיים. עד רגע זה יש בתים, אנשים שחזרו מניתוח, בתים של ילדים קטנים, יולדות, תינוקות. אנשים שנמצאים במשך ארבע יממות ללא חיבור לחשמל. איך אפשר להבין את זה? עדיין כאן – ואיפה? בעיר הבירה שלנו. יישובים נצורים. כאן בירושלים, הר-שמואל, יישוב של עשרות אנשים, עד יום ראשון היה נצור בלי שום אפשרות להגיע ולצאת, ללא אספקת חשמל, ללא מים. רק אתמול באו, לפנות בוקר עוד גמרו בחורים לפנות מיישובים, מגוש-עציון, על מכולות, על משאיות פתוחות. זו הצורה שבה אנחנו יודעים היום לפעול? זה נקרא שאנחנו פועלים בשעת-חירום? עשרות ילדים שנמצאים בקבר שמואל הנביא שעות רבות לא יכלו, אף אחד לא פינה אותם. ירדו לבד, הלכו קילומטרים. אנשים נמצאו בתוך העיר, בתוך עיר, עיר הבירה, שמונה שעות במקום אחד, וזה נקרא שאנחנו יודעים לפעול? בלי שנתנו מענה, בלי שיש צפי, בלי שמישהו אמר להם: תיערכו, זה ייקח לכם שמונה שעות.
אין ספק, מערכת המשטרה, כמה שעבדו במסירות, וגם אני חושב שהם עבדו במסירות, אבל שמונה שעות, עשר שעות, הם לא היו בשטח, אף אחד. ניידות חסמו, השוטר נמצא בתוך הניידת, ומכאן ואילך – נגמר. אנשים היו 2 קילומטר מהבית שלהם ולא יכלו להגיע. תגיד להם, הם היו נערכים אחרת. אנשים גם לא נערכו לכך שלא יהיה להם אוכל ולא תהיה אספקה. ועם כל הכבוד לעירייה, וההיערכות, שום דבר לא היה בהפתעה. השלג הזה, מצב החירום, לא היה בזה שום דבר שהפתיע. הבטיחו שתהיה סערה והבטיחו שיהיה ככה, והשלג, במקום שהגיע ב-09:00 הוא הגיע ב-07:00? מישהו יכול לצפות את זה?
איפה אנחנו היום? כעת הזאת אנחנו צריכים לצמצם את ישיבת הכנסת, אנשים לא הולכים לעבודה, לא הלכו ללימודים. יש עשרות מפלסות, למה אי-אפשר היום לגמור את הבעיה הזאת? עדיין אנחנו מסתובבים בירושלים כאילו השלג ירד לפני כמה שעות. איפה פיזור המלח? דבר כל כך טריוויאלי, שהיו צריכים לעשות ואף אחד לא עשה. וחברת החשמל, שיסלחו לי, עם כל המסירות שלהם, יש דברים, תיקונים, שלוקחים בדיוק חמש דקות. נתיך, לא יותר מנתיך. זה לקח שלוש יממות. אנשים היו בכל המצב הזה. אז תגיד את הדבר הזה. וכולנו אומרים אותו דבר: הזחיחות של ראש הממשלה, הניתוק הזה מהמצב. הוא ישב ליד, אולי, נרות מריחים, והם ישבו לאור נרות. בקושי נרות היו להם. אז תגידו לי, אם אוהב ודבר ברכה כמו גשמים וכמו שלגים זו ההתמודדות שלנו, אז מה יהיה כשיש אויב, איך נתמודד?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת נחמן שי יעלה לדבר. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אני ממליץ לחבריו לקרוא לו, אם הוא לא פה. אחריו – מרב מיכאלי. ותודה על השמירה על הזמנים. בבקשה.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנראה מהשמים זימנו את הדיון הזה עכשיו, כי אנחנו דנים במצב חירום במדינה שכבר חמש יממות לא יודעת באיזה מצב היא נמצאת. אנחנו נמצאים במצב חירום, אז למה לא מפעילים אותו, ולמה לא פועלים לפיו, ולמה באמת מחכים? במקום זה אנחנו מאשרים מצב חירום לתמרוקים ולתחליפי דבש ולשמן מינרלי בייצור מזון ולטיפול בדגים, הוצאת בשר ודגים מבית-קירור, תאריך על מוצרי בשר ומוצרי דגים, מחממי מים סולריים וחד-דירתיים. הלוואי שהם היו פועלים בימים האלה. איסור ייבוא ומכירה של צעצועים מסוכנים. בדיחה יותר גרועה מזו לא יכולה להיות. אם יש מצב חירום, הוא עכשיו ופה, אבל מדינת ישראל לא התנהגה לרגע כמי שמבינה את חומרת העניין הזה.
במשך חודשים מתווכחים אצלנו מי יהיה אחראי ולמי תהיה הסמכות, אבל ברגע המכריע לא היו אנשים עם סמכות, לא היו אנשים עם אחריות, וכמו ששמעתם מחברי, מאות אלפי אנשים במדינת ישראל נזרקו לשולי הדרך ואף אחד לא התייחס אליהם. אנחנו מעצמת לוויינים, יש לנו עמימות גרעינית, אנחנו מדינת הסטרט-אפ של העולם, אנחנו מובילים בכל הפרמטרים שאפשר, באמת. המוח היהודי. אבל בסוף, ברגע המכריע, אנחנו לא יודעים לנהל את העניינים הכי פשוטים שלנו.
אנחנו שולחים משלחות סיוע לכל פינות העולם. אנחנו רק מחכים שיהיה איזה משבר בשביל להוכיח כמה אנחנו מהירים וכמה אנחנו טובים וכמה אנחנו מוכשרים, ואנחנו דואגים לתת לזה סיקור תקשורתי. אני מחכה למשלחת מהפיליפינים, מהאיטי, מטורקיה, שיבואו לעזור לנו. מדינה במצוקה.
היום לא היה אפשר לצאת מעשרות יישובים במדינת ישראל; לא ביום חמישי, לא ביום שישי. בשביל מה בנינו פה פיקוד עורף מפואר, גדול? מאות מיליונים, אולי יותר. בשביל מה? למה לא הזיזו את הכלים? למה לא הזיזו את אותם זחל"מים או כלים שמסוגלים לנוע קדימה לאותם מקומות שקפאו בשלג? למה? למה חיכו?
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<נחמן שי (העבודה):>
אני אומר לכם שבאמת הדבר הזה לא יסתיים בלי ועדת חקירה פרלמנטרית. הכנסת צריכה להפעיל את מלוא הכוח והסמכויות שלה בעניין הזה. כל הבית הזה, בלי יוצא מן הכלל. כי אני רוצה לגלות לכם סוד, השלג לא יודע להפריד בין קואליציה לאופוזיציה. ממש לא. הוא נופל באותו היקף על בית של חבר קואליציה וחבר אופוזיציה, אם הוא גר מעל גובה מסוים במדינת ישראל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
על שלי הוא לא נפל, נחמן.
<נחמן שי (העבודה):>
אצלך הוא נפל גם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא נפל, לא נפל.
<נחמן שי (העבודה):>
לא היה לך שלג? היושב-ראש, אתה שלחת לי תמונות עם הילדים בשלג.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
נחמן, אתה היית בלי חשמל?
<נחמן שי (העבודה):>
בוודאי, ארבעה ימים. בלי חשמל, בלי מים קצת, בלי "בזק", בלי כבלים, ולא יכול לצאת מהבית. אני רוצה להודות לחברת "הגיחון" ששלחה לתקן איזה צינור מים אצלנו והדחפור שלה חילץ אותי, תודה לאל. אז "הגיחון" יבורכו.
רק ועדת חקירה פרלמנטרית, שיודעת למצות את כוחה של הכנסת, והיא תביא לחקירה שקופה, מלאה, עמוקה של כל העניין הזה מתחילתו ועד סופו. כי אם לא נלמד את הלקחים האלה הפעם, הכול יחזור על עצמו, ובגדול, בפעם הבאה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. לאחר חברת הכנסת מיכאלי – חבר הכנסת מוחמד ברכה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר והחברים, לשמוע את ידידי נחמן שי – אני צריך הארכה של מצב החירום לא רק בחמישה חודשים, אלא להשאיר את זה פתוח.
מה בג"ץ אמר? בג"ץ אמר בעתירה האחרונה שהייתה, ב-8 במאי 2012 – השופט רובינשטיין קבע בפסק-דינו כי ההחלטה אם להכריז על מצב חירום תלויה בשיקולים מדיניים. אז מצב החירום בא משיקולים מדיניים. ומהצד השני, הרבה מהשיח, מהוויכוחים שאנחנו מנהלים, חברים, ביניהם יהודים וערבים, תמיד החבר'ה היהודים מזכירים לי את סוריה – "האחים שלך", סוריה, סוריה סוריה. אני בדקתי, לשם השוואה – תמיד משווים מה קורה בסוריה. בדקנו. בסוריה החברים ביטלו את תקנות שעת-חירום. אז זה מעניין. אז זה מעניין.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הם לא צריכים. הם לא צריכים, הם זורקים מתי שהם רוצים – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
ביטלו את תקנות שעת-חירום. ועכשיו אנחנו שואלים שאלה אחרת. אני חושב על הרגע שבו יעמוד כאן ראש ממשלה ויעז – ויעז – להגיד: אני מכריז בזאת על ביטול תקנות שעת-חירום. מדינה בת 65 שנה, שהיא מזדקנת – תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ושעת-חירום, במקביל, מתארכת. אז לפי תוחלת החיים, נמשיך עד 85 עם שעת-חירום. אני אומר, מדינה נורמלית, מדינה מתפתחת, מדינה ברמות שאנחנו שומעים, מה היא צריכה שעת-חירום? האם אין לראש ממשלה האומץ לבוא להגיד כאן: חברים, אני לא נמצא במצב חירום?
אני אחזור אתכם לשבוע האחרון. מה קורה? מצב חירום – אכן אנחנו צריכים בשלושה מובנים. אולי מצב חירום של מסתננים. יכול להיות. החבר'ה המסכנים החליטו לפרוץ את הכלא הפתוח בדרום וללכת ברגל, צעדה לירושלים. יש מצב חירום במדינה: הסודאנים פרצו את הכלא הפתוח והתחילו בצעדה המאיימת על עיר הבירה. צריך להכריז על מצב חירום. או מצב חירום אחר, של השלג. השלג חוסם את עיר הבירה ארבעה ימים – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – ואנחנו לא יכולים לעשות כלום. חוזרים למצב – מתרגמים את זה למצב מדיני. מעלים נגמ"שים. הנגמ"שים ברחובות עיר הבירה, כדי לסלול את הכבישים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז הנה עוד מצב חירום, חברים. או החרם הבין-לאומי. החרם הבין-לאומי שבדרך הוא מצב חירום שמחייב גם הפעלת נגמ"שים ובהלה.
חברים, כנסת נכבדה, זה תלוי בכם. ביטול מצב החירום לא דורש תקציב מאוצר המדינה. הוא לא עולה כסף. הוא לא עולה כסף. זו סוגיה שאתם צריכים, חברי הכנסת, להצביע עליה בחופשיות ובמצפון שלם. אין בה שום קשר להרכב הקואליציוני שלכם. תודה לכם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת אחמד טיבי, ולאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מאגר המילים בעניין הזה הסתיים, לא בגלל הדיון של היום אלא בגלל הדיונים המצטברים שבהם נציג הוועדה המיוחדת בא ועומד ואומר אותם דברים, וחברי הכנסת שמתנגדים להארכת מצב חירום אומרים אותם דברים, ועולם כמנהגו נוהג, ובעצם הכנסת, על-ידי הרוב ועל-ידי הממשלה, מצפצפת על החלטת בית-המשפט העליון בנוגע לצורך בהסדרת מצב החירום בחקיקה או בתקנות, ולהימנע מהאקט המנדטורי הזה.
ובימים האחרונים, כפי שאמרו כמה מחברי, בעצם חוק, או התקנות לשעת-חירום, או הכרזה על מצב חירום, שקיימת מאז קום המדינה ועד היום, מאז 1948 ועד היום, לא עמדה לנו כשהיה מצב חירום אמיתי – כשבימים האחרונים היינו עדים לאותה סופה שניתקה בתים ופגעה באנשים ופגעה במכוניות ובעצים וניתקה דרכים וכו' וכו'.
אבל אני, אדוני היושב-ראש, רוצה לומר שגם הצביעות, גם בפוליטיקה וגם בתקשורת, הרקיעה שחקים בימים האלה. מה הכותרת של הימים האחרונים? האם ניתוק כביש מס' 1 לכמה שעות? האם האי-יכולת של אנשים לצאת מבתיהם? כל זה חשוב – זהבה, זהבה, זה מפריע לי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
סליחה.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
כל זה חשוב, אבל אף אחד לא שם בראש הכותרות את העובדה ששני אנשים קיפחו את חייהם בשיטפון בנגב. אני מודיע לכם: שם לא היה ניתוק חשמל. כי אין חשמל. ובמקום שהמדינה תפעל להסדרת חייהם של האנשים, של האזרחים הערבים הבדואים שחיים בנגב מזה עשרות ומאות שנים, היא באה וממציאה את החוק הקלוקל הזה, המכוער, שנקרא פראוור. אבל נניח לזה.
אבל, ריבונו של עולם, קרה אסון. כל הדברים מככבים בראש החדשות, חוץ מזה ששני אנשים קיפחו את חייהם, נסחפו על-ידי השיטפון, ואספו את שניהם, שהיו ביחד, כל אחד במקום אחר. אם היו אלה תושבי בת-ים, זה לא היה תופס את הכותרות הראשיות בתקשורת? לא היה מסע של גלגולי עיניים כאן מעל הדוכן, כמה כואב וכמה קשה? אבל השקופים האלה, שאף אחד לא רואה אותם, השקופים בכל מה שקשור לזכויות וכל מה שקשור לתשתיות וכל מה שקשור לחשמל וכל מה שקשור לחינוך – הם גם שקופים בכל מה שקשור לחיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
וזה פשוט כתם על המצח של הפוליטיקה ושל התקשורת בישראל, שלא אמרה: הנה, שני אנשים, בגלל היעדר תשתיות, בגלל תשתיות כמעט לא קיימות – לא כמעט, לא קיימות – אנשים קיפחו את חייהם; והמסקנה היא שצריך ללכת ולראות מה מצבם של 70,000, 80,000, שלא סבלו מניתוק חשמל, כי אין להם חשמל, אבל סבלו מקיפוח חיים. וזה באחריותה של הממשלה. אם זה לא ביטוי מובהק של התנהגות בשעת-חירום, אני לא יודע אם החוק הזה בא להציל עם הגלידה ועם הסרדינים. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת זחאלקה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<חנא סוייד (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אינני יודע אם ההמשך והחידוש כמעט האוטומטי של מצב החירום בישראל הוא מטעמי נחיצות או מטעמי נוחות. האם באמת הממשלה צריכה ונחוץ לה מצב חירום בישראל, או שבעצם נוח לממשלה או שהיא לא רוצה להתאמץ ויש עצלנות חקיקתית שמונעת ממנה לתקן את כל הדברים ואת כל התקנות ואת כל החוקים בשביל לבטל את מצב החירום. אינני יודע באמת מה יותר נכון.
כי אם אנחנו מדברים על מדינה, דווקא כשצריך פעולה של חירום אנחנו רואים ביומיים האחרונים שבעצם ההתנהלות של כוחות החירום וכוחות ההצלה – הם לא מגיעים לרמה של תגובה אמיתית למצב חירום. ואני אינני בטוח גם שהממשלה, ומדינה כמו ישראל – חברה ב-OECD, חברה בהרבה מועדונים אקסקלוסיביים ויוקרתיים בעולם – באמת רוצה להכיר בעובדה שהיא עדיין מתנהלת לפי מצב חירום. מה המצב הזה? איך יכול להיות? נוחות חקיקתית או עצלנות חקיקתית? ראינו כאן שחוקי-יסוד במדינת ישראל משנים בהוראת שעה, באזהרה של יום-יומיים. כלומר, האפשרויות החקיקתיות קיימות. אבל כנראה יש גורמים ויש סיבות, שכאילו הממשלה רוצה לשמור את המצב הזה לעת מצוא. היא לא יודעת בדיוק איזה מצבים יכולים להגיע או לקרות, שאולי צריכים את מצב החירום הזה.
הם לא יודעים שבתדמית מדינה שמתיימרת להיות מדינה מפותחת ומדינת עולם ראשון, התיאור הזה, של התנהלות לפי חוקי חירום, לא מתאים בכלל. משקיעים מחו"ל לא יבואו לכאן אם מצהירים את זה, אם מבליטים את העניין הזה, אם באמת זה עולה לחדשות ולכותרות.
אני רק רוצה להזכיר דבר אחד, אדוני היושב-ראש. לפחות חוק אחד אני חושב שצריך את מצב החירום – חוק נכסי נפקדים. זה החוק שעל-פיו המדינה מנשלת מאדמות, לאחרונה גם בירושלים, אנשים שבתקופה מסוימת לא היו אזרחים בישראל, אלא יצאו לכאן או לכאן מסיבות כלשהן – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<חנא סוייד (חד"ש):>
– – מסיבות אלה ואחרות. הממשלה כן צריכה את חוק מצב החירום, לכן אני לא מקבל את כל התירוצים האלו, כאילו יש עצלנות חקיקתית. יש סיבות שכנראה אנחנו לא מכירים – ואנחנו יוצאים חוצץ נגדן ולא מקבלים אותן. צריך להפסיק את מצב החירום לאלתר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת אחמד טיבי.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לזכותו של חבר הכנסת מיכאלי, ששמתי לב שהוא הרגיש בושה כשהוא הגיש את ההצעה. לא היה לו נוח, הוא עשה את זה לא בשמחה, ואפילו אמר שהוא עושה דבר שהוא לא כל כך מאמין בו. זה לזכותו ייאמר. אני חושב שזו הצעה שאחד התארים שאפשר לתת לה, נוסף על תארים אחרים, זה שהיא מבישה.
באתי לפני כשעה מהלווייתו של מר עוודאלה עוודאלה בעין-נקובא. הוא מת בגלל הפסקת חשמל, מפני שלא הגיע חשמל לבית שלו.
<אראל מרגלית (העבודה):>
היום הבאנו גנרטור לעין-נקובא.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
אני יודע, אני הייתי שם. באתי משם, ראיתי את הגנרטור, יש לי תמונה שלו, אם אתה רוצה. תכף אני אגיד לך משהו על הגנרטור.
המוות הזה לא היה מחויב המציאות. הוא מת מפני שהוא השתמש במכשיר חמצן שפועל בחשמל. אין חשמל בבית. השכנים שלו תיארו מצב מזעזע. השכן שלו אמר לי, ראיתי איך הוא הכחיל; איך הפנים שלו, הגוף שלו – זה לא היה מוות פתאומי. ראו איך הוא קמל, מת מול העיניים שלהם. התושבים זעקו, התקשרו לכל העולם, בבקשה, תבואו לעזרתנו. יש ילדים רבים ביישוב, גם בעין-ראפה וגם באבו-גוש, שהלכו לבית-חולים בגלל קור, בגלל הפסקת חשמל מתמשכת ימים רבים.
אני שואל – הייתה הפגנה, השתתפתי בהפגנה, הצעירים אמרו, נסגור את כביש 1 אם לא תפתרו לנו את הבעיה. אני עצמי, ואני חושב שגם חברי כנסת אחרים התקשרו, וכשיצאתי מהיישוב הביאו גנרטור גדול ואמרו שיביאו כמה גנרטורים. אז אם היה אפשר להביא אותו היום, למה לא הביאו אותו אתמול? איך יכול להיות שאתה עובר שם, ככה תיארו לי התושבים את המצב, שליישובים היהודיים הקטנים – גם עין-ראפה זה יישוב קטן – יש חשמל עם גנרטור. נכון שהיו בעיות עם עמודי החשמל ועם קווי החשמל, אבל הביאו גנרטורים ענקיים לשם, של מל"ח. ראיתי שכתוב עליהם גנרטור של מל"ח, של חברת החשמל. היה אפשר להציל. מי אחראי לעניין הזה לעזאזל? אם יש מצב חירום בזעיר אנפין ולא יודעים לטפל בו, אז את החוק הזה צריך לזרוק לפח האשפה.
אתם אומרים שאי-אפשר לעשות משהו במצב חירום. כל כך הרבה אנשים סבלו בגלל סערה, לא גדולה במיוחד, ואתם באים עם חוק רבתי למצב חירום. אני חושב שכאות מחאה – אני קורא לחברי הכנסת, בגלל התנהלות הממשלה, בגלל התנהלות הממלכה בעניין הסערה האחרונה, לא להאריך את הצו הזה או לא להאריך את החוק הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחרון הדוברים כאמור – חבר הכנסת אחמד טיבי. לאחר מכן תתקיים ההצבעה. בבקשה, אדוני.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תודה, אדוני. אני זוכר את עצמי, מאז שאני בכנסת, מדבר כל פעם מחדש כנגד ההחלטה האוטומטית להאריך את הצווים לשעת-חירום. ההצבעה האוטומטית, של כמעט כל חברי הכנסת, יחד עם הממסד ועם המנגנון ויהי מה, אף שרבים מאלה שמצביעים בעד, הם נגד. למשל, במפלגת העבודה תמיד אומרים, אנחנו מצביעים בעד. חלק מהם, הם נגד, אבל מצביעים בעד.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
במצב החירום? באמת?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יש מצב חירום. האמת, מה היה קורה אם לא הייתם מצביעים בעד? מה היה קורה אם הגיע סוף החודש, ואין מצב חירום? מצב החירום היה צריך להיות נכונות ומוכנות חירום לפני הסערה של מזג האוויר, למשל. להיות מוכנים. מי שהופתע, נכשל. כי כל הזמן דיברו על "אלקסה" ועכשיו מדברים על "נטשה". נשאלת השאלה: מי אחראי?
אני מתרעם, אדוני היושב-ראש, על העובדה שכל הזמן אמרו, טוב שלא היו קורבנות בנפש בגלל הסערה. איך לא היו קורבנות בנפש? שני הצעירים אשרף ומרעי אלסאנע שנהרגו ונסחפו בוואדי בדרום, הם לא קורבנות הסערה? המשפחות שלהם לא מתאבלות עליהם בגלל הסערה? זו לא טרגדיה אנושית?
חוץ מזה, מה שמתרחש בירושלים וסביב לה. ירושלים זה לא רק כביש 1 או 443, ירושלים זה אבו-גוש, אדוני השר פרי, זה הכפרים מסביב, זה עין-ראפה.
<קריאה:>
עין-ראפה – – – הגיע – – –
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אני, כמוך וכמו חבר הכנסת זחאלקה, התקשרנו לחברת החשמל. אני התקשרתי ליושב-ראש חברת החשמל, הבטיחו היום, היום אמרו שהגיע, היה אפשר שיגיע קודם. דבר שני, התרעומת של התושבים, שכל הכפרים מסביב – – –
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
באבו-גוש יש שכונות שלמות שאין בהן חשמל.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
שואלים תושבי אבו-גוש, למה לכל אלה מסביב הגיע ודווקא לנו אין. הם במקרה, במקרה, ערבים. הם לא מתכוונים, הם במקרה ערבים, לכן לא נותנים להם. זה יישוב ערבי. בית-ג'ן, אתם יודעים מה היה בבית-ג'ן? יש אישה שיצאה 4 קילומטר ברכב – עד ששלחו לה אמבולנס. בבית-ג'ן, אחד היישובים המוכים בסערה הזו. קיבלתי טלפונים ביום השלישי – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים, אדוני.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
לכן, אדוני היושב-ראש, אלה מצבי חירום, לא ההחלטה האוטומטית וההצבעה האוטומטית של חברי הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברי הכנסת, שרים, נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת, חברי הכנסת.
לפני שנעבור להצבעה, אני רק רוצה לעדכן את חברי הכנסת ומבקש גם מהשרים הרלוונטיים, יושבי-ראש הוועדות הרלוונטיות בכנסת, שהן העבודה, הרווחה והבריאות; כלכלה; חוקה, לשים לב לדברי.
לפני כשעתיים התקיימה בלשכתי ישיבה ביוזמתם הברוכה של חברי הכנסת אריה דרעי ואברהם מיכאלי יחד עם היועץ המשפטי של הכנסת ונציגים נוספים של הלשכה המשפטית שבה הם הציגו לי את העניין כפי שהציגו אותו גם מעל הדוכן במליאת הכנסת לגבי ההארכה של מצב החירום. אנחנו כרגע מאריכים, במידה שהמליאה תאשר, את הצו בחמישה חודשים נוספים. ואני כבר אומר, יש לי מעין מפת דרכים, כמו שפופולרי לומר, של הפעולות שאנחנו צריכים לנקוט על מנת שבחודש מאי לא נמצא את עצמנו עם עוד הארכה כשיש המון דברים מיותרים. אני לא אומר, שימו לב לדיוק, אני לא אומר שלא תהיה הארכה של צו חירום, אלא יש המון דברים שהם לא מן העניין ולא מן המניין, משרדי ממשלה שהם פחות רלוונטיים. ואם ועדות בכנסת ואם הלשכות המשפטיות במשרדים הרלוונטיים יעבדו בחודשים הקרובים, חלק גדול מן הדברים לא נצטרך להאריך, הם יעברו לפסים הרגילים. מה ששייך למצב החירום יהיה שייך למצב החירום, מה שלא – יוצא משם. אבל זה אי-אפשר להחליט מלשכת היושב-ראש. כאן אני רק יכול להזכיר לכל הוועדות ולכל משרדי הממשלה, אם ישתפו פעולה אז אולי חלק מן הנאומים יהיו מיותרים בעוד חמישה חודשים.
אם כן, אנחנו מצביעים: המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום. מי שבעד המלצת הוועדה יצביע בעד, מי שמתנגד מטבע הדברים יצביע נגד. ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 4
בעד ההמלצה – 53
נגד – 12
נמנעים – אין
המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 53, 12 מתנגדים. אני קובע כי המליאה אישרה את המלצת הוועדה המשותפת.
אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי להודות לאלה שעסקו במלאכה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מבקש בינתיים מסגן מזכירת הכנסת להודיע הודעה למליאה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הכספים.
החלטת ועדת הכספים לגבי הצווים הבאים: צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (הוראת שעה מס' 5), התשע"ג–2013; צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 27), התשע"ג–2013; צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 28), התשע"ג–2013.
החלטת ועדת הכנסת כדלקמן: הצעה לתיקון סעיפים 6, 8, 21, 41, 60, 61, 64, 77, 90, 97, 102 ו-121 לתקנון הכנסת; הצעה לתיקון סעיף 100 לתקנון הכנסת, וכן, הצעה לתיקון סעיף 62 לתקנון הכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
<המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אברהם מיכאלי, זו גם הזדמנות להודות לך על העיסוק במלאכה. בבקשה.
<אברהם מיכאלי (יו"ר הוועדה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה גם להודות. ישנו צוות שעובד פה באופן אינטנסיבי, אדוני היושב-ראש, מול משרדי הממשלה יחד אתנו וצריך להודות להם, כי הם יושבים כמעט חודשיים ומנהלים אתם את המשא-ומתן הלא-נעים, עם הצוות של המשרדים, כדי שיזדרזו ויסיימו את העבודה. אני מודה לעורכת-דין מירי פרנקל-שור ועורך-דין עידו בן-יצחק והצוות של ועדת החוץ והביטחון, שהם בעצם אלה שמתאמים את כל הפעילות הזאת.
ואני מקווה, אדוני היושב-ראש, שאנחנו ניכנס לאיזה עבודה אינטנסיבית אתם, עם המשרדים ועם יושבי-ראש הוועדות, כדי שנוכל להיות מבשרי טובות בעוד כמה חודשים. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום שלישי, י"ד בטבת תשע"ד, 17 בדצמבר 2013, בשעה 16:00. היזהרו בדרכים. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:04.>