דברי הכנסת

דברי הכנסת יא / מושב שני / ישיבות צ"ד–צ"ו / כ'–כ"ב בטבת התשע"ד / 23–25 בדצמבר 2013 / 11 חוברת י"א ישיבה צ"ד הישיבה התשעים-וארבע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, כ' בטבת התשע"ד (23 בדצמבר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ובל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. כישלונה בתחום החברתי-כלכלי; 7 2. פגיעתה בדמוקרטיה; 7 3. הרעבת 817,000 ילדים, שהם שליש מאוכלוסיית הילדים במדינה, והפניית עורף לשוועת הקשישים הרעבים ולחצי מיליון המשפחות שמתחת לקו העוני; 7 4. כישלונה בתחום המדיני והכלכלי-חברתי 7 מיכל בירן (העבודה): 7 יצחק וקנין (ש"ס): 13 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 15 באסל גטאס (בל"ד): 18 זהבה גלאון (מרצ): 19 חנא סוייד (חד"ש): 22 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 25 מרב מיכאלי (העבודה): 48 דב ליפמן (יש עתיד): 52 יוני שטבון (הבית היהודי): 53 נסים זאב (ש"ס): 55 יעקב אשר (יהדות התורה): 56 ניצן הורוביץ (מרצ): 58 מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 65 עפו אגבאריה (חד"ש): 66 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 67 עמרם מצנע (התנועה): 69 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 70 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 84 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 85 הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר 85 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 85 הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013 87 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום: 87 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013 89 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 89 הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013 91 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 91 הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54), התשע"ד–2013 95 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 95 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013 98 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 99 הצעת חוק החברות (תיקון מס' 22), התשע"ד–2013 101 אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 101 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013 105 הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013 105 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 105 דב חנין (חד"ש): 112 מוחמד ברכה (חד"ש): 122 חנא סוייד (חד"ש): 125 איציק שמולי (העבודה): 128 סתיו שפיר (העבודה): 133 נחמן שי (העבודה): 136 מרב מיכאלי (העבודה): 139 נסים זאב (ש"ס): 140 יעקב אשר (יהדות התורה): 143 ניצן הורוביץ (מרצ): 145 אילן גילאון (מרצ): 151 באסל גטאס (בל"ד): 154 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 157 דב חנין (חד"ש): 160 שר הפנים גדעון סער: 169 מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 178 שר הפנים גדעון סער: 194 הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013 195 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 195 אראל מרגלית (העבודה): 198 נחמן שי (העבודה): 200 דב חנין (חד"ש): 201 ניצן הורוביץ (מרצ): 201 מוחמד ברכה (חד"ש): 204 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 205 שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 209 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013 222 שר האוצר יאיר לפיד: 223 אראל מרגלית (העבודה): 224 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון – ביטול העלאת שיעורי המס על הכנסתו של יחיד), התשע"ד–2013 226 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 227 משה גפני (יהדות התורה): 229 מיקי רוזנטל (העבודה): 233 דב חנין (חד"ש): 234 עיסאווי פריג' (מרצ): 234 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 237 יעקב אשר (יהדות התורה): 238 באסל גטאס (בל"ד): 241 אורי מקלב (יהדות התורה): 242 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013 244 שר האוצר יאיר לפיד: 245 הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 15) (עידוד לימודים בתחומי ההנדסה, המדעים והטכנולוגיה), התשע"ד–2013 250 רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו): 250 הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2) (משקלם של שקי מלט), התשע"ד–2013 252 חיים כץ (הליכוד ביתנו): 253 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 255 הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (מס' 9) (צירוף שובר לדרישת תשלום), התשע"ג–2013 257 חיים כץ (הליכוד ביתנו): 257 הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 10 – הוראת שעה) (משיכת כספים מחשבונות בעלי יתרה צבורה נמוכה), התשע"ד–2013 258 חיים כץ (הליכוד ביתנו): 259 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ט בטבת תשע"ד, 23 בדצמבר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 112), התשע"ד–2013. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 10 – הוראת שעה) (משיכת כספים מחשבונות בעלי יתרה צבורה נמוכה), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת חיים כץ. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1978/19 וכלה בהצעת חוק פ/2005/19 – הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – יום שבתון), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מירי רגב, פנינה תמנו-שטה ודב חנין; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – יום שבתון), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, דוד רותם, רוברט אילטוב וגילה גמליאל; הצעת חוק הגנת הסביבה (שימוש מושכל במשאבי הטבע – שימוש חוזר במי דלוחין), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מירי רגב, ניצן הורוביץ, דב חנין, נחמן שי, יוני שטבון, ישראל חסון, שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא ועדי קול; הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – העלאת אחוז החסימה), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת מירי רגב; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – העמדה לדין משמעתי במקרה של שלוש תלונות מוצדקות בעלות אופי דומה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורית סטרוק ומיקי רוזנטל; הצעת חוק השמות (תיקון – שינוי שמו של קטין), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת עדי קול; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – דיווח על ניצול קשיש או חסר ישע), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, איילת שקד, יריב לוין, עפר שלח, מיכל רוזין, יעקב אשר, מירי רגב, דב ליפמן, קארין אלהרר, מיקי רוזנטל, זבולון קלפה, אברהם מיכאלי ומשה מזרחי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לבני-זוג), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, דב חנין, קארין אלהרר, מרב מיכאלי, נחמן שי, תמר זנדברג, איתן כבל, איציק שמולי, מירי רגב ואלעזר שטרן; הצעת חוק קביעת מועד לתחילת הוראת סימון מזון ארוז מראש ומכלי משקה, התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת איילת שקד, מאיר שטרית, מירי רגב, איתן כבל ויריב לוין; הצעת חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית (תיקון – העברת סמכויות), התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת יואל רזבוזוב; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – טבילה במקוואות טהרה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, שמעון אוחיון, גילה גמליאל, מירי רגב, מרב מיכאלי, רות קלדרון, אלעזר שטרן ואיתן כבל; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – בחינת כשירות של מועמדים למינוי במועצה דתית), התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת אברהם מיכאלי; הצעת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) (תיקון – הגדלת סכום הפיצוי שאינו תלוי בנזק ושינוי נטל ההוכחה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, דוד צור, משה מזרחי, איתן כבל, עמר בר-לב, ישראל חסון, יריב לוין, מאיר שטרית, סתיו שפיר, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, מיכל רוזין, משה גפני, זבולון קלפה ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הספריות הציבוריות (תיקון – ספריות ציבוריות באזור), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורית סטרוק, מרדכי יוגב, איילת שקד, זבולון קלפה, ניסן סלומינסקי, יריב לוין, אורלי לוי אבקסיס, דוד רותם, רוברט אילטוב, גילה גמליאל, שמעון אוחיון, ראובן ריבלין, אברהם מיכאלי, דוד אזולאי, משה זלמן פייגלין, צחי הנגבי, מירי רגב, ישראל חסון, פנינה תמנו-שטה, נסים זאב, יעקב מרגי, יוני שטבון ואליהו ישי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי אבטלה לעובד עצמאי), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, אורלי לוי אבקסיס, חיים כץ ומיקי רוזנטל; הצעת חוק העונשין (תיקון – הגדרת גזענות), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שמעון סולומון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', ישראל חסון, פנינה תמנו-שטה, קארין אלהרר, זבולון קלפה, מאיר שטרית, אילן גילאון, דב חנין, איציק שמולי וסתיו שפיר; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הרכב הוועדה לבחירת שופטים), מאת חברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד; הצעת חוק הגבלת אשראי למקבלי שירות מאמנים, עיתונאים ומרצים, התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין, ניצן הורוביץ ומירי רגב; הצעת חוק הפליה מחמת גיל (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורית סטרוק, שולי מועלם-רפאלי, פנינה תמנו-שטה, דב חנין, דב ליפמן, נחמן שי ויצחק הרצוג; הצעת חוק הסכם קדם-נישואין, התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת דב ליפמן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה למבוטחת עצמאית), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת עליזה לביא ודב חנין; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – איסור הפרעה להנקה בציבור), התשע"ד–2013, מאת חברות הכנסת תמר זנדברג, זהבה גלאון, מיכל רוזין, עליזה לביא, יפעת קריב ורות קלדרון; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – הארכת התיישנות בעבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (איסור קביעת שכר מפרק או כונס נכסים על-פי החלוקה לנושים), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי, איתן כבל, משה מזרחי, זהבה גלאון, יעקב מרגי ואלעזר שטרן; הצעת חוק ערבות למשכנתאות (תיקון – ערבות מדינה לדירה יחידה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אברהם מיכאלי ויעקב מרגי; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – החמרת הענישה על מסייעים לשוהים בלתי חוקיים), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, יריב לוין, מירי רגב, נסים זאב, איילת שקד, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, זבולון קלפה, יוני שטבון, ניסן סלומינסקי, אורית סטרוק ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – עסקה לרכישת שירות של צד שלישי ומסירת פרטי זיהוי למנוי), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת איתן כבל, מירי רגב, דב ליפמן, רונן הופמן ואלעזר שטרן; הצעת חוק הלוואות לדיור (תיקון – גובה הלוואה לדיור לזכאי), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אברהם מיכאלי ויעקב מרגי. מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת שמעון סולומון בנושא: עולים מאתיופיה שנמצאים תקופה ממושכת במרכזי הקליטה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, יהדות התורה – מרצ, ש"ס ובל"ד–רע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום החברתי-כלכלי;> <2. פגיעתה בדמוקרטיה;> <3. הרעבת 817,000 ילדים, שהם שליש מאוכלוסיית הילדים במדינה, והפניית עורף לשוועת הקשישים הרעבים ולחצי מיליון המשפחות שמתחת לקו העוני;> <4. כישלונה בתחום המדיני והכלכלי-חברתי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות אי-אמון. יש ארבע הצעות אי-אמון בממשלה; הראשונה שבהן היא של סיעת העבודה: כישלונה של הממשלה בתחום החברתי-כלכלי. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק הרצוג. תנמק את ההצעה חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, גברתי. המשיב על ההצעה הזאת ועל ההצעה מטעם סיעת ש"ס הוא שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן. <מיכל בירן (העבודה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אחד המחדלים הכי גדולים של הממשלה הזאת – ויש לומר בכנות, גם של קודמותיה – הוא ההתעלמות הרשלנית ממשבר מערכת הפנסיה בישראל והסרת האחריות המוחלטת מהעתיד של אזרחי מדינת ישראל. הממשלה מדברת על יוקר המחיה, על מחירי הביגוד, המזון, המוצרים בסופר, אבל אחת ההוצאות הכי גדולות שאנחנו עושים בחיינו היא דווקא ההפרשה לפנסיה. מחאת הפנסיה הגדולה עוד לא הגיעה, פשוט משום שרק אנשים מעטים שחסכו במודל הנוכחי כבר יצאו לפנסיה. היא עוד לא הגיעה כי רובנו לא מודעים למחיר הגבוה מאוד שאנחנו משלמים על החיסכון הפנסיוני שלנו ולתשלומים הזעומים שנקבל בחזרה כשנפרוש. אני אעשה סקר קטן בקרב חברי הכנסת שנוכחים במליאה: מישהו יודע כמה הוא משלם דמי ניהול? שירים את ידו. <נחמן שי (העבודה):> מ-0.6 עד 2. <מיכל בירן (העבודה):> אתה יודע אבל כמה אתה משלם, חבר הכנסת נחמן שי? <נחמן שי (העבודה):> כן כן, אני בדקתי. <מיכל בירן (העבודה):> אתה חלק ממיעוט ממש נבחר של כ-30% מהחוסכים. <נחמן שי (העבודה):> התעניינתי ותהיתי, אז ידעתי שאני צריך לבדוק. <מיכל בירן (העבודה):> רוב האנשים לא יודעים כמה כסף הם משלמים דמי ניהול; הם ייסעו עוד 100 מטרים בשביל בית-קפה יותר זול, בשביל חניון יותר זול ב-5 שקלים, ב-10 שקלים, אבל הם לא יבררו כמה הם משלמים דמי ניהול, דבר שיכול להתבטא בסופו של דבר בסכומים עצומים, של מאות אלפי שקלים לחוסך שמרוויח שכר ממוצע במשק. הבעיה עם הפנסיה היא אינהרנטית. חשבתי על זה בדיוק בשבוע שעבר – נסעתי לברלין לכנס, וידעתי שאני טסה, ושיהיה שם קר ושאני צריכה לארוז בהתאם, אבל לא יכולתי לדמיין את הקור. כשחמים אתה פשוט לא מצליח לדמיין את זה. אבל משב רוח קריר אחד, שהיה תחילתה של הסופה שפספסתי, פתאום מבהיר לך בצורה שכל ההסברים לא עושים, שאי-אפשר לנסוע בלי צעיף ובלי כפפות, ואתה חש את זה. ואחת הבעיות עם הפנסיה היא שאפשר לדמיין את זה רק כשאתה מצליח לדמיין את עצמך מזדקן; וכשזה קורה כבר מאוחר מדי לטפל בזה. וזאת אחת הבעיות הבסיסיות במערכת הזאת. מבחינה כלכלית-חברתית יש למערכת הפנסיה ולקצבת הזיקנה משמעות עצומה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו עוד לא בבעיה, כי ישראל, לא כמו אירופה, היא עדיין חברה צעירה, עדיין יש לנו הרבה צעירים, אבל, שוב, המגמה היא אותה מגמה. תוחלת החיים מתארכת – היא לא בעיה, אגב; זה מצחיק – עצוב – שאנשים אומרים שזאת בעיה, התארכות תוחלת החיים – זאת לא בעיה, זה דבר ממש ממש טוב וחיובי, רק צריך להיערך אליו. וכשיהיו לנו יותר ויותר פנסיונרים שלא יוכלו להחזיק את עצמם ולא יוכלו לשלם, לא על דיור ולא על תרופות, בסופו של דבר הם ייפלו כמעמסה על המדינה. כך שזה אינטרס – גם מי שלא משוכנע בבעיה המוסרית של לתת לאנשים להזדקן בעוני, גם הבעיה הכלכלית צריכה לפתוח את העיניים. אז המצב שלנו היום הוא שצפוי שרובנו נעבוד משהו כמו 40-30 שנה, נפריש אחוזים ניכרים מהמשכורת שגם ככה רובנו מתקשים לגמור אתה את החודש בכל מקרה, לפני שהפרשנו ממנה לפנסיה, וכשנפרוש אחרי כל המאמץ הזה נגלה שנשארה לנו קצבה זעומה ובלתי מספקת, אפילו יחסית לרמת החיים הצנועה שהתרגלנו אליה. ולמה? כי במדינת ישראל של היום אין באמת מערכת פנסיה. למי שכבר לא זוכר מה זה אמור להיות, פנסיה, בגדול, זה הסדר חברתי שבו אנשים חוסכים לאורך כל חייהם, וכשהם מגיעים לגיל פרישה, כשהם כבר לא יכולים לעבוד, הם יכולים לדעת, יש להם ודאות עד אחרון ימיהם, גם אם יחיו מעט שנים וגם אם יחיו עד – עקפו את תוחלת החיים – הם יודעים כמה כסף יהיה להם, והם יכולים לבנות עליו, וכן, להזדקן בכבוד; אולי יותר בצניעות ממה שהם התרגלו, אבל בכבוד. היום השיטה היא כזאת, שבסופו של דבר כל האחריות הועברה לחוסכים. לכל אחד יש קרן משלו, מה שנצבר בה נצבר בה, ולמה שזה מספיק זה מספיק; וזה לא מספיק. על-פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ל-36% מאתנו בכלל אין חיסכון פנסיוני, וזה היום, אחרי שיש צו הרחבה לפנסיה חובה לשכירים. אלה יותר משליש מאזרחי המדינה, שנידונו להזדקן בעוני. אלה שיש להם פנסיה לא תמיד יודעים איפה היא נמצאת. על-פי הערכות של אגף שוק ההון, יותר מ-2.5 מיליארד נמצאים בחשבונות קטנים שאנשים פשוט לא יודעים איפה הם, ועד שהם ייזכרו איפה הם כבר דמי הניהול יאכלו את הכול. אז אמרנו: אוקיי, מה עם אלה שיודעים איפה הכסף שלהם? עדיין הם לא יודעים מה ננגס ממנו; דמי הניהול – אנשים לא מבינים, זה נשמע מעט, אנשים לא מבינים – כשמדברים על הצבירה זה בעצם – אתה יכול לשלם 50 שנה על אותו שקל שחסכת, שוב ושוב ושוב, את דמי הניהול, זה יכול להגיע לבין 10% ל-30% ממה שחסכת. שוב, דמיינו לעצמכם: לחסוך מיליון ו-200,000 שקל במהלך החיים, ו-300,000 מזה, אפילו 400,000 במקרים קיצוניים, ילכו על דמי ניהול. זה פשוט כמויות עצומות. וחוץ מזה, לא מספיק שדמי הניהול מטורפים, אז גם עדיין יש היתר לקרנות הפנסיה, שאם הן משקיעות בחו"ל, והן רוצות לשלם לחברה שמתמחה בהשקעות האלה בחו"ל, הן לא ייקחו את הכסף הזה ממה שממילא שילמתם כדמי ניהול מופקעים, הן יוכלו על חשבונכם לגבות עוד. 68%, אגב, מהציבור לא יודעים כמה הם דמי הניהול שלהם, ועשינו פה סקר קטן בקרב חברי הכנסת וראינו שחוץ מחבר הכנסת נחמן שי הייתה פה שתיקה מביכה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפשר לשאול את חיים כץ, אולי הוא – – – <איתן כבל (העבודה):> זה לא חיים כץ, זה – – – שלו. <מיכל בירן (העבודה):> וכשמדברים על דמי הניהול חשוב להזכיר את הממצא המדאיג-מאוד של שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט", ש-66% מהחוסכים משלמים את המקסימום של דמי הניהול. ומי אלה ה-66%? אלה המנקות, והמאבטחים, ודווקא העובדים הכי חלשים, שלהם גם אין הפנאי ללכת לברר, לעשות סקר שוק, והמודעות, וגם אין להם יכולת המיקוח – כמו כשבאה קבוצה גדולה או כשבאים אנשים בעלי משכורות גדולות. כך שהאנשים החלשים ביותר, הם משלמים – באופן אירוני – מסבסדים את החזקים ביותר. חשוב להגיד – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – – לא מסבסדים אף אחד, מיכל. אותה מנקה, ב-20 אגורות שהיא משלמת דמי ניהול היא לא מסבסדת אף אחד. <מיכל בירן (העבודה):> בכל זאת כשאתה מסתכל על המערכת, חבר הכנסת חיים כץ, עובדה היא שיש אנשים שמשלמים מעט מאוד אחוזים יחסית לעצמם ויש אנשים שיחסית לעצמם משלמים את המקסימום, והמקסימום הזה הוא קשה לכיס שלהם, שגם ככה הוא מצומצם. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> הורדנו להם ב-50% בפעם שעברה. <מיכל בירן (העבודה):> חשוב להגיד שמערכת הפנסיה בישראל לא נמצאת על אי בודד, היא מושפעת דרמטית מהמצב הכלכלי-חברתי הכללי שלנו. כשאנחנו סובלים במשק משכר נמוך, גם ההפרשות לפנסיות נמוכות בהתאמה. כשיש הפסקות ארוכות שבהן אנשים לא חוסכים כי הם בין עבודות, כל הדבר הזה מצטבר. כל ההנחות האלה שאתה עובד ברצף המון שנים, כמו שעשו בדור של ההורים שלי, זה כבר לא תקף היום לגבי הרבה מאוד אנשים. עוד דבר זה הטבות המס שהמדינה נותנת. בסופו של דבר, המערכת בנויה כך שמי שנהנה ביותר מהתמריץ לחיסכון פנסיוני הוא דווקא העשירון התשיעי והעשירי, כי בעצם מי שלא עובר את סף המס בכלל לא מקבל. בכלל, המדינה לא משתתפת בסבסוד ובתמרוץ שלו בשביל החיסכון הפנסיוני. על זה חשוב להגיד, שדווקא אגף שוק ההון הציע הצעה, שאותו כסף של התמריצים, אפשר יהיה לחלק את זה אחרת, ומי שלא עובר את סף המס יקבל את זה כמענק. ולא, גם זה לא היה מספיק טוב לאגף התקציבים שעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל את היוזמה השוויונית הזאת שיצאה ממשרד האוצר. ועל כל זה אתם מוסיפים את התספורות. זו תופעה מדהימה. כשאדם לוקח שוקולד בסופר ולא משלם עליו קוראים לו גנב. אבל אם מישהו לוקח מאות מיליונים מהכסף של הציבור ואומר: אוי, בסוף אין לי מספיק להחזיר לכם, אז אומרים: בוא נסגור על שני-שלישים ולפחות שלא נאבד את הכול, וקוראים לו טייקון. ועל כל זה, איפה הכסף נמצא? 70% ממנו נמצא בשוק ההון, שזה אומר, כשיש גאות הכסף אז אחלה, הכסף שלנו עולה אתה. אבל מה קורה כשאדם נאלץ לצאת לפנסיה דווקא כשיש שפל? במקום שהחברה כולה תיקח אחריות על מה שאוקיי, יש גאות ויש שפל, זה בסדר – אבל להשאיר את האדם לבד, בודד, מול הרגעים הקשים האלה בעצמו, זה פשוט דבר לא סביר. זה לא חייב להיות כך. יש הרבה אפשרויות, יש הרבה דרכים לתקן את מערכת הפנסיה. כשאני חושבת עליה אני חושבת שזה כמו ספינה ענקית שכל שינוי בהגה, כשאתה מזיז לוקח הרבה זמן עד שאתה רואה שינוי במסלול. מצד אחד, זה אומר שאנחנו עכשיו עדיין יכולים לתקן, כי את מלוא הנזק אנחנו נחוש רק בעוד עשרות שנים. מצד שני, אם שוב, כמו שאמרתי על הקור, אם אנחנו לא נטפל בזה עכשיו, כי זה עוד נראה רחוק וקשה לדמיין את זה, וקשה לדמיין את מלוא העוצמה של המשבר הזה, אז כשניזכר בזה זה פשוט יהיה מאוחר מדי, כי אלה פשוט סכומים אסטרונומיים שהם בכלל לא בהיקף של מה שאנחנו רגילים לדבר עליו בכנסת. אז אני כן מבקשת מראש הממשלה ומשר האוצר, יש פה הצעה מצוינת של חבר הכנסת חיים כץ שישב פה קודם וחברת הכנסת שלי יחימוביץ להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. תביאו את מיטב המומחים, מרב המוחות הטובים בתחום, לשבת, לחשוב, לטכס עצה, למצוא איך פותרים את הבעיה הזו לפני שהיא הופכת לקטסטרופה, לפני שהפצצה מתפוצצת. יש הצעת חוק של חבר הכנסת עמר בר-לב, שלי ושל חברי כנסת אחרים, שקוראת להקמת קרן פנסיה ממלכתית שתהיה הבסיס; יש היוזמה, כמו שאמרתי, של אגף שוק ההון לחלוקה שוויונית יותר של התמריצים; אפשר להציג כאן מסלקה פנסיונית שתשרת באמת את האזרח ולא רק את המשווקים והיועצים; אפשר לדאוג שייעוץ יהיה אובייקטיבי – יש המון מה לעשות. הדבר היחיד שחשוב זה לא לשבת ולחכות שזה יגיע לפתחנו. את הפתרון למשבר הפנסיוני צריך ליזום כבר עכשיו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן, שנימקה הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה. מטעם סיעת ש"ס: הרעבת 817,000 ילדים, שהם שליש מאוכלוסיית הילדים במדינה, והפניית עורף לשוועת הקשישים הרעבים ולחצי מיליון המשפחות שמתחת לקו העוני. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי שינמק את ההצעה הוא סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, אדוני. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבועות האחרונים יוצא לי לנמק – גם בשבוע שעבר, כשלא היה אי-אמון אבל הייתה הצעה לסדר-היום – את הצעות האי-אמון בממשלה. מאחר ששר הכלכלה יושב פה, ואני אומר את הדברים, אולי הם לא כל כך חודרים ללבם של השרים וללבו של ראש הממשלה. אבל, רבותי, צריך לדעת, יש פה מצב שמישהו צריך לקחת אחריות. אדוני שר הכלכלה, פרשת השבוע – יש דבר שהוא קצת – בפוליטיקה זה לא כל כך מצוי שאתה אומר למישהו: לך, תקבל תפקיד של ראש ממשלה, תנהיג את עם ישראל, תהיה המנהיג, והמנהיג לא רוצה לקבל את השליחות. לא רוצה. אבל לפני שמציעים לו את השליחות, יש כמה בדיקות שעשו למשה רבנו. הוא יוצא אל אחיו, "וירא בסבלֹתם", כותב רש"י במקום – אני רוצה שאתה תשמע, חבל שראש הממשלה לא שומע את זה – כותב רש"י: נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם. אני אגיד לך את הפירוש של הדברים בשפה שלנו היום: נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם, דהיינו להבין את הכאב של השני, להבין את הצער של השני, להבין מה לא טוב לשני; איפה אני יכול לסייע לו. קמה ממשלה במדינת ישראל ומציגה לנו מצגת של גירעון גדול מאוד. ואדוני, אני אומר לך, אני מוותיקי הבית הזה. אני זוכר, ואמרתי את זה בשבוע שעבר, ב-2008 המצב היה יותר קשה, עולמית גם, לא רק במדינת ישראל; גירעון הרבה יותר גדול. לא נפלנו מהכיסא. ישבנו, חשבנו. ולפגוע בקצבאות הילדים – לא יקום ולא יהיה. לפגוע בשכבות החלשות לא נתנו, להעלות את המע"מ לא נתנו. עשינו צעדים. אני חבר ועדת הכספים ב-12 שנים האחרונות, ואני אומר לך דברים באחריות. לא נתנו לדברים האלה להיעשות. מה אתם עושים? עובדה היום, הכול מתחבר למה שאתה אומרים בכלל. אמרתם שיש גירעון גדול, אני חושב שאו שהשר ששמו שם – סלח לי מאוד, אני לא אוהב לדבר באופן אישי עד כדי כך – או שהוא לא הבין את המאטריה, או שסובבו אותו בכחש, או – אני לא הולך להגיד את זה. היום מתברר שיש עודפי תקציב, רזרבה שלא משתמשים בה. אני ישבתי בשבוע שעבר בוועדת הכספים. רבותי, אתם יודעים כמה העברות תקציביות שלא השתמשו בהן עשו ברזרבה? איפה אתם? בואו נחזיר את הקצבאות לפחות. אני אסביר לכם מה זה קצבה. מה אמר שר האוצר? צריך להפסיק את המדיניות של קצבאות. רבותי, זה טוב, אתה יודע למי? לי ולך. אני לא מתבייש להגיד את זה, לי ולך זה טוב. עם משכורת של חבר כנסת, לי ולך זה טוב. אבל משכורת של שני בני-הזוג עובדים – הרי זה מה שאתם טוענים – לא אלה שיושבים ומתבטלים, אלה שעובדים, השכיר שמקבל 5,000 ו-4,500 שקל בחודש, איך הוא גומר את החודש כשהוא צריך לשלם משכנתה 3,000–4,000 שקל? הוא צריך לשלם עבור הילדים שלו לבית-הספר, ארנונה, מים, חשמל. איפה המחיה שלו? בשבילו 400 שקל בקצבת הילדים זה הרבה כסף, אני אומר לך את זה באחריות. אני ישבתי בבתים של האנשים האלה ודיברתי אתם. בשבילם 400–500 השקל שהורדת להם בקצבאות זה כסף גדול, זה לא כסף קטן. אולי בשבילי זה כסף קטן. את זה אתם לא הבנתם כי אתם פשוט חובבנים. לא לקחתם את הדבר הזה ברצינות. ורבותי, אנחנו משלמים את המחיר הזה ואנחנו נשלם מחיר קשה. "נתן עיניו ולבו להיות מצר", זה לראות את המצב של החלש, להבין את המצב הקשה שילד לא יכול ללכת לטיול כי להורים שלו אין לתת 20 שקל או 40 שקל לטיול, או לקחת סנדוויץ'. רבותי, יש פתגם שאומר: לא ילדת אותו, אתה לא מרחם עליו. במרוקאית אומרים "אלי מא וולדו, מאיחן עליה", מי שלא ילד אותו, לא מרחם עליו. כנראה אצלכם, זה מעל הבינה שלכם, להבין את הדברים. אני אומר לכם, רבותי, אם לא תתקנו את הדברים – ויש אפשרות, הרי עובדה, שר האוצר לפני חודש ימים הודיע שהוא מבטל את העלאת המס שהוא היה צריך לעשות לחברות. נכון, רבותי, הוא ביטל. למה את זה אני יכול לבטל? מישהו יכול להסביר לי? למה את זה אני יכול לבטל, ואני לא יכול להחזיר את קצבאות הילדים או הקשישים? מעל 817,000 ילדים מתחת לקו העוני. איך אנחנו רוצים לטפל בזה, רבותי? איך? באיזה צורה אם לא נעשה מעשה? את המס, ברגע אחד ביטלו. למי ביטלת אותו? לעשירים ביטלת אותו. אין לי בעיה עם זה. אני אומר לך, אין לי בעיה. כל הכבוד שביטלת, אבל באותה מידה תרחם עלינו, שלא מתחילים את החודש; לא שלא מסיימים אותו, לא מתחילים את החודש. גם בנושא של הטבות המס, אתה יודע, אדוני שר הכלכלה, תן לכל ההתנחלויות. תן להם מה שאתה רוצה. תכניס אותם, אני בעד. אבל אל תבטל את קריית-גת וקריית מלאכי. למה לבטל את אזור העדיפות? ההחלטות שלכם הן לא החלטות נכונות. אני לא יודע איך אתם מקבלים אותן. יש מישהו שם שצריך להדליק לכם נורה על מה שאתם עושים. רבותי, אפילו לא שנה עברה מאז הקמתה של הממשלה. רבותי, אנחנו מדברים על ממשלה של שמונה חודשים. מה, היה פה איזה פלא? קרה איזה נס גדול? פתאום אין גירעון? פתאום יש עודפים? מה קרה? זו ההוכחה שזו חובבנות. לא יורדים למקרו. מדברים אתך גבוהה-גבוהה, מספרים לנו סיפורים, והתוצאות, רבותי, הן תוצאות הרות אסון לחברה. רבותי, זה לא שייך לפוליטיקה, זה לא שייך למפלגה, זה שייך לציבור הישראלי. הציבור הישראלי קורס תחת הנטל של אותן שכבות חלשות. הן קורסות, רבותי. אם לא נעשה מעשה בעוד מועד, רבותי, אני אומר לכם, אתם תישאו באחריות הזאת. אתם חייבים לתת את העדיפות. אני אומר, הממשלה צריכה לקבל החלטה, לקבל החלטה מיידית. דבר ראשון – להחזיר את קצבאות הילדים. להחזיר אותן, רבותי. זה יותר קטן מהפטור ששר האוצר הוריד בשבוע שעבר. אם זה 3 מיליארד, יש לו 3 מיליארד. יש לו 13 מיליארד שקל מעבר לרזרבה, עוד רזרבה שהם שמו בצד. רבותי, אני יודע איך המערכת מתנהלת, אבל במקום אחר – זאת שערורייה. אני אומר לכם, רבותי, זאת שערורייה. אני אומר לכם, ישבתי בוועדת הכספים שנים, ולא נתנו במצב יותר קשה; גם כשמפעלים קרסו פה ב-2008 והיינו צריכים לעשות קרן מיוחדת, לא נתנו לפגוע בקצבאות הילדים. כי, רבותי, יש קו שאסור לנו לעבור. אי-אפשר לדבר כל היום על מעמד הביניים וכל היום לדפוק את מעמד הביניים. מדברים על מעמד הביניים ומעמד הביניים חוטף מכות. אני חוזר שוב, לאדם שמשתכר 100,000, 70,000 שקל – ויש כאלה הרבה, ראינו היום את הנתונים על גובה השכר – ו-40,000 שקל, אין לו בעיה אם תיקח לו את הקצבה. אבל משפחה ששני בני-הזוג עובדים ומשתכרים 10,000 שקל, שניהם ביחד, 500-400 שקל, רבותי, זה כסף גדול בשבילם. זה כסף גדול, לפעמים זה הלחם, פרוסת הלחם שהילדים צריכים לקחת לבית-הספר. קחו את הדברים לתשומת לבכם. כתוב – לא סתם שמו אותך איפה שאתה יושב, אדוני השר. לא סתם. אם הגעת למלכות, אתה צריך לדעת מה אתה עושה במלכות הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין, אשר נימק הצעת אי-אמון מטעם סיעת ש"ס. על שתי ההצעות, של סיעת העבודה ושל סיעת ש"ס, ישיב שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי השרים, חבר הכנסת שנימק, חבר הכנסת וקנין, אני רק רוצה להזכיר לך ולכל היושבים, שהנתון שעליו אתה מתבסס – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> של 2012. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> של 2012. אדוני, אתם, תנועת ש"ס, הייתם חלק מהממשלה. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> שנייה. אני לא נוהג להתנצח מעל דוכן הכנסת. אני רוצה להגיד את דברי. הקשבתי לך ברוב קשב, אז אתה תצטרך להקשיב לי. חברים, יכול להיות שנצטרך לצעוק האחד על השני, אבל נשתדל לא לעשות את זה. ראה, יש באמת מידה של צביעות אצל חלק מחברי חברי הכנסת, וזה מביך, יכול להיות שאני אצטרך ללמוד את זה עם השנים, שבעצם, הצעת האי-אמון הזו, אדוני, היא אי-אמון בך, במפלגה שלך. אתם הייתם שם ב-2012. אתם הייתם שם. כשאתם רושמים, הרעבה של 871,000 ילדים – אתה היית שם. מפלגת ש"ס, במשך עשרות שנים הסתכלתי על המפלגה הזו, אני, כאחד שגדל בירוחם ודימונה, וכל כך כעסתי עליכם, כי אתם יכולתם לעשות הרבה יותר מהמעט שעשיתם. לי מותר להגיד את זה, כי חלק ממשפחתי הם אנשי ש"ס והוויכוח הוא ויכוח בתוך הבית. אבל טלו קורה מבין עיניכם, תהיו הגונים עם עצמכם, אל תעלו לכאן עם הצעות אי-אמון על נתונים שאתם בישלתם. אתם הייתם חלק מהם. אני אצטרך לתת את הדין, אני וחברי, על נתונים שיבואו, אבל אתה לא היית צריך לעמוד כאן. לא היית צריך לעמוד כאן, אתה חלק מהעניין הזה. בזה אני מסיים, כי אני לא רוצה, חס ושלום, להעכיר מערכת יחסים – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני השר, יש לי שאלה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אתה לא תשאל עכשיו. אני אענה לך תכף, מר כבל היקר. <איתן כבל (העבודה):> באמת, רק לדעת בעניין הבישולים, ממתי מתחילים לספור לממשלה את הבישול? <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> תודה שאתה שואל את זה. אני מאמין, חבר הכנסת כבל, אין שום ספק שהאחריות היא מהרגע שנבחרת. אנחנו צריכים לקחת אחריות על הכול. אבל היות שמתייחסים לנתונים, אני מסתכל על הדוח הזה, ומאשימים אותנו בהרעבה של 871,000 ילדים, חס ושלום, כולם היו ילדינו וילדיך; אבל היות שמסתכלים על הדוח הזה אני שואל את עצמי, ממה נפשנו? זה באמת על זה? על זה צריך להגיד שאנחנו מרעיבים? בואו נמתין. עכשיו לעניין. אנחנו בעיצומם של פרסומי דוחות וקבלת נתונים רבים אשר כולם מצביעים שאכן ממדי העוני גבוהים. חוסר ביטחון תזונתי ופערים חברתיים הם מתכון לאסון חברתי ויש לטפל בהם מייד. על זה אין שום ויכוח, לא באופוזיציה ולא בקואליציה. הסכנה הגדולה הטמונה במטר כזה של נתונים ודוחות היא שנשלים עמם ונהפוך אותם לשגרת חיינו. ברור לכם, אלה המביעים את האי-אמון בממשלה, שלכל שרי הממשלה – ועכשיו אני אומר את זה מעומק לבי – לכל שרי הממשלה, אפשר להתווכח לכאן ולכאן, לרבות שר האוצר וראש הממשלה, יש מחויבות אמיתית ועמוקה לצמצום הפערים בחברה הישראלית. הוויכוח לעתים הוא על הדרך. אנו מנתחים את דוח העוני בעיניים מקצועיות, בנשמה יתרה ומתוך כוונה אמיתית לטפל בעוני ובעניים, ולא כדי להפוך את השאלה הזו, חבר הכנסת וקנין, לעילה למשחקים פוליטיים ולהתנגחות. זה הרבה יותר רציני מאשר לעמוד כאן ולהתנגח. ברור לנו שהעוני הוא לא בעיה של העניים, הוא הבעיה שלנו, שלנו כמדינה, שלנו כממשלה. אנחנו, ממשלת ישראל, האחראים הבלעדיים, כל שרי ושרות הממשלה, לשאלת העוני ולצמצום הפערים. על מנת לטפל במציאות החברתית המורכבת, מתקיים שילוב מערכות ממשלתי מקצהו האחד של שולחן הממשלה ועד לקצה השני. כל המשרדים מבינים שאיגום משאבים וסימון יעדים הם הערובה לשינוי המציאות. נגישות לבריאות – מתחילים בשינוי; חינוך טוב ושוויוני – מתחילים; דיור בר-השגה; הורדת מחירים; פתיחת השוק לתחרות; פיתוח תשתיות לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית; הקמת אזורי תעשייה משותפים; עידוד יציאה לעבודה; חיזוק הביטחון התעסוקתי, שמדאיג אותנו מאוד – אלה ועוד הם הגורמים הישירים לצמצום הפערים החברתיים בחברה הישראלית, וכולנו מכוונים לשם את כל מרצנו. אני רוצה להדגיש שמשרד הרווחה בראשותי ממוקד ומכוון מטרה לטיפול בילדים, בעוני של ילדים, בילדים בסיכון, בהזנחה, בהתעללות בקשישים, בבעלי מוגבלויות ובאוכלוסיות נוספות שבהן נהגה, אדוני חבר הכנסת, ונהגו הרבה מאוד ממשלות במדיניות של הסתר פנים. אתה צודק, אבל זה לא אנחנו. אני רוצה לציין כמה מהתוכניות של משרד הרווחה, חלקן תוכניות המשך וחלקן תוכניות חדשות. התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון – 223,000 ילדים בכל היישובים בטיפול. ככל שאני לומד איך מטפלים במקומות אחרים אני חייב להגיד שזה לא מספיק, אבל זאת תחילתה של מהפכה אמיתית, ואני מלא גאווה, ואני אגיד לך, על חלק משרי הרווחה, קודמי בתפקיד, ושרי החינוך, שהתחילו את התוכנית הזאת, ואנחנו ממשיכים אותה ביתר שאת. בימים אלה, כל יום, במשך כמה וכמה שעות שוקדת הוועדה למלחמה בעוני שהקמתי בראשותו של אלי אלאלוף על מציאת פתרונות ומתן המלצות לעניין צמצום היקפי העוני במדינת ישראל. המטרה שלנו, ואני מקווה שיעשו את זה כולם, בתוך עשר שנים להוריד את ממדי העוני ב-12% ולהגיע לממוצע של מדינות ה-OECD, והלוואי שנצליח יותר. ואפשר לעשות את זה, זה לא בשמים. המלצות הוועדה יכללו צעדים אופרטיביים מדידים וייקבעו בתוך 90 ימים מיום הקמתה. הממשלה התחייבה לקדם את המלצות הוועדה, ואני סמוך ובטוח שנמצא גם את המקורות התקציביים המתאימים לצמצום הפערים, וזאת תהיה בשורה טובה. טיפול בביטחון תזונתי: התחלנו עכשיו בעלות של 270 מיליון שקלים. החל מחודש ינואר מגיעים לאותם ילדים בסיכון שעליהם אתם מדבר. תוכנית המשפחות – 5,000 משפחות עם מנטורים, כל משפחה במשך שנתיים, לכל 15 משפחות מנטור שמלווה אותן ומוציא אותן ממעגל העוני לתעסוקה ולשיפור בחינוך ובבריאות. עשינו את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. הקצינו 100 מיליון שקלים לתוכנית הזאת. ושוב, הקל ביותר הוא להחליט על העלאה של עוד 100 שקלים בקצבאות. חבר הכנסת וקנין – – <באסל גטאס (בל"ד):> תבטל את הקיצוץ. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> – – אני באתי, וגם אתה, ממקומות שההורים שלנו לא קיבלו קצבאות. אנחנו צריכים להשאיר את הכסף לחיזוק הקצבאות של נכים ושל קשישים, אנחנו צריכים למצות את כל האפשרויות לצאת לעבוד, ולדאוג שאלה שעובדים, שכרם יספיק להם לחיות. אז אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון, כי באמת בנושא הזה, אל לנו להאשים את הממשלה הזאת בכשלים של הממשלה הקודמת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר מאיר כהן, שר הרווחה והשירותים החברתיים. חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת האי-אמון מטעם סיעות מרצ ויהדות התורה: פגיעת ממשלת ישראל בדמוקרטיה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון, והיא גם תנמק את הצעת האי-אמון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני מנמקת הצעת אי-אמון בשם סיעות מרצ ויהדות התורה. אנחנו מביעים אי-אמון בממשלה, כי הממשלה הזאת משתוללת ואין מי שיעצור אותה, והכנסת מפגעת בדמוקרטיה, הכנסת שהייתה צריכה להיות המעוז, המגן, המבצר את זכויות האדם וההגנה על הדמוקרטיה הופכת להיות זו שמפגעת בדמוקרטיה הישראלית. תראו מה קורה כאן בממשלת ישראל, חברי חברי הכנסת, בזמן שיאיר לפיד וחברי הכנסת של יש עתיד משחקים בכל מיני איומי סרק ובתחזיקו אותי, ומחפשים כותרות בעיתונים כדי לבלום את הנפילה בסקרים, מי שבעצם מנהל את הממשלה הזאת אלה המתנחלים של הבית היהודי, החבורה האנטי-דמוקרטית של ישראל ביתנו והקיצונים המסיתים של הליכוד, שכל מה שמעניין, ככה לפעמים יש לי תחושה – שמה שמעניין אותם זה שהמדינה שלנו פה תעלה בלהבות. וכשאנחנו בודקים מה קורה, אז מסבירים לנו שהם יושבים בממשלה, כי פוליטיקה זה משחק של פשרות. אז אני רוצה, חברי חברי הכנסת, לקרוא בפניכם פסקה שנכתבה לפני שנה. נחשו, חברי חברי הכנסת, מי כתב את הפסקה – לא אתה, השר בנט – מי כתב את הפסקה הזאת; אני מצטטת: "הם הרי לא יקצצו לחרדים. הם לא יקצצו למתנחלים. הם לא יקצצו לוועדים הגדולים. הם לא יקצצו לאף אחד מהסקטורים, מהמגזרים, מקבוצות האינטרסים ומאלה שהתפקדו אליהם למפלגה. הם תמיד ידברו על זה, הם תמיד יעשו קולות כאילו הפעם הם מתכוונים ברצינות, ואז, ברגע האמת, הם יתכנסו בחדרים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית הישנה, וכשהם יצאו משם אנחנו נגלה ששוב, גם הפעם, מי שמשלם את החשבונות הוא מעמד הביניים הישראלי". חברי חברי הכנסת, אמר את זה לא אחר משר האוצר יאיר לפיד. רק לפני שנה הוא אמר את זה, הוא כתב את זה ליתר דיוק, אותו שר אוצר שרק הבוקר הודיע שבעצם שוב, מתוך הסכם שהיה עם הבית היהודי, הם לא יקצצו בתקציב הישיבות. ונחשו מה קרה למי שהבטיח שהוא יקצץ את תקציב הביטחון? גם היום הגדילו שוב בכמה מיליארדים את תקציב הביטחון. חברי חברי הכנסת, אז בפוליטיקה הישנה ובפוליטיקה החדשה, חברי חברי הכנסת, כנראה שאין שום הבדל, והם מסבירים לנו ביש עתיד, עוד הפעם הם מסבירים לנו שפוליטיקה זה משחק של פשרות. ואני שואלת אתכם, מה בדיוק קיבלה יש עתיד תמורת התמיכה העיוורת שלה בממשלה שמוליכה לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית? שימו לב באילו חוקים תמכו יש עתיד ושאר חברי הקואליציה הזאת: בחוק ההסתננות; מתכוונת לתמוך בחוק העמותות, בחוק פראוור. ומה קיבלה יש עתיד בתמורה? שימו לב, הבטחה לוועדה שתבחן את הפתרון לשוויון בנטל, או איזה תמיכה מעורפלת ומסויגת בחוק של חצי נקודת מס עבור זוגות חד-מיניים, שגם היא נתונה לגחמות של נפתלי בנט ואיילת שקד ושימוש בזכות הווטו שיאיר לפיד נתן לנפתלי בנט בממשלה הזאת. חברי חברי הכנסת, בזמן ששר האוצר נכנס לעוד קרב עם הפסד ידוע מראש מול ראש הממשלה נתניהו על איזו מפלגה תקבל את תפקיד יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, ממשלת נתניהו יוצאת למלחמה נגד העקרונות הבסיסיים ביותר של מדינה דמוקרטית. ומה שמדאיג אותי, שאזרחי מדינת ישראל הם כבר מזמן לא הריבון במדינה הזאת. אזרחי מדינת ישראל, חברות וחברים, רוצים הסדר מדיני ומשא-ומתן אמיתי, לא כזה של משיכת זמן מול האמריקנים. אזרחי ישראל רוצים לחיות במדינה חופשית ומתקדמת, אזרחי ישראל רוצים שההון יחולק גם למעמד הביניים ולא יהיה כולו בידי טייקונים והאלפיון העליון, והם מאמינים שזכותו של כל אדם במדינה היא לרשת ביטחון חברתית ולחיים בכבוד. ואני מעריכה שאם היו בודקים את זה היו רואים שאזרחי ישראל גם רוצים הפרדת הדת מהמדינה ושוויון זכויות לקהילה הלהט"בית, והם רוצים בעיקר שהמדינה תחזור ותשקיע בהם בחינוך, בפיתוח, ביצירת מקומות עבודה, בפתרונות לבעיית מחירי הדיור גם בתוך הקו הירוק ולא רק בהתנחלויות. איפה עומד ראש הממשלה בכל הנושאים האלה? על מה ראש הממשלה מדבר בשבועות האחרונים? שימו לב. למה הוא מתעקש לדבר אתנו רק על איראן, שואה, איראן, רוחאני, אנטישמי, מסוכן, ולקינוח עוד הפעם איראן? למה ראש הממשלה לא אומר לנו בכנות אם הוא מאמין בפתרון שתי המדינות ואם יש לו תוכנית אמיתית לבעיית הדיור? למה, למען השם, אחוז כל כך גבוה מהתחלות הבנייה מתרכז בהתנחלויות כשברור שיצטרכו לפנות אותן? בכלל, קראנו לו כאן בשבוע שעבר: ביבי, צא מהארון. מתי הוא יגיד את דעתו בנושא הקהילה הלהט"בית? ובכלל, האם הוא יגיד לנו אם יש לנו איזו תוכנית כלכלית אמיתית? אולי הוא גם יגיד לנו בהזדמנות הזאת מה הוא חושב על נישואים אזרחיים? אבל, חברי חברי הכנסת, אל תבלבלו את ראש הממשלה נתניהו בשאלות האלה. מה שעושה ראש הממשלה נתניהו, למי שראה גם את ועידת הליכוד, הוא עסוק כל היום בלוליינות פוליטית כדי לשרוד מול עסקני הליכוד. ומה עושה בינתיים הממשלה שלו, ממשלת נתניהו – וזאת הסיבה שבגינה אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה? בדיוק ההפך ממה שהציבור היה רוצה. ממשלת נתניהו לוקחת את הכסף שלנו ומעבירה אותו לחטיבה להתיישבות ושורפת אותו בכל מיני הרפתקאות משיחיות של מתנחלים מעבר לקו הירוק, ועל הדרך גם מובילה אותנו לבידוד בין-לאומי ולתסיסה שיכולה להיגמר בעוד אינתיפאדה. הממשלה הזאת שוחקת שוב ושוב את מעמד הביניים ונכנעת פעם אחר פעם לאיומים של בעלי ההון. היא מפקירה את שירותי הרווחה, היא מחסלת את הדיור הציבורי. לאחרונה אנחנו רואים יוזמה חדשה מבית היוצר של איילת שקד ורוברט אילטוב. הממשלה הזאת גם פתחה במלחמה נגד ארגוני החברה האזרחית. כל מי שמעז לבקר את השלטון, מאיימים עליו. מאיימים עליו שיסתמו לו את הפה, ציד מכשפות מודרני. ואיך יסתמו לו את הפה? יצטרכו למסות את העמותה. אף ארגון לא יוכל לגייס יותר מ-20,000 שקלים. מה המשמעות של זה? שארגוני החברה האזרחית שלא מתיישרים עם הקו הרשמי של השלטון יצטרכו להיסגר, כי זה לא מתאים לנפתלי בנט ולאיילת שקד, ושמעתי מה היה לשר בנט להגיד על העמותות. כמובן, זה יהיה בתמיכת יש עתיד, כי הם מכשירים כל שרץ. שרץ של דה-לגיטימציה, שהפך גם מזמן לעניין של שגרה. חברי חברי הכנסת, אם אני צריכה לסקור עוד, איך כנסת ישראל, שכמו שאמרתי קודם, אמורה להיות זאת שמגינה על הדמוקרטיה הישראלית, היא המפגעת הראשית היום בארגוני החברה האזרחית, באזרחים, באזרחי ישראל הערבים. אנחנו ראינו רק לפני כמה זמן איך השר אהרונוביץ, השר לביטחון פנים, הסביר לנו שבכלל ארגוני החברה האזרחית הם אלה שמונעים ממנו ולא מאפשרים לו להילחם בפשיעה המאורגנת כי הם מתנגדים לשימוש במעצרים מינהליים. זה השר לביטחון פנים. ראינו את כל תקופות המעצר הדרקוניות והלא-מידתיות ששלחו אליהן מפגינים שמחו נגד חוק פראוור; באותה הפגנה שבה המשטרה החליטה גם לפגע בחופש העיתונות וביקשה מהעיתונאים ומהצלמים להעביר אליה תמונות מהאירוע. מישהו קצת התבלבל כאן. מישהו קצת לא מבין איך מתנהלת מדינה מתוקנת. והדבר החמור ביותר שהיה כאן בשבוע האחרון, זאת החלטה של הכנסת הזאת להעביר את החוק הדרקוני, את החוק הבזוי, חוק ההסתננות, שמאשר לכלוא אנשים ללא משפט ומבלי לבדוק בכלל את בקשות המקלט שלהם. אני רוצה להגיד, חברי חברי הכנסת, שאני גאה בחברי סיעתי, סיעת מרצ, שהצטרפו למאבק של אנשים שמבקשים לשים אותם במה שנקרא "מתקן שהייה פתוח", שם מכובס לכלא. אני שואלת אתכם: זאת דמוקרטיה? זאת דמוקרטיה, חברי חברי הכנסת? כל הדיבורים האלה שאנחנו שומעים כאן מהכנסת, כל הדיבורים האלה, זאת דמוקרטיה? וכל האמירות האלה. עלו כאן חברי כנסת, סיפרו לנו שקרים על חוק ההסתננות, הסיתו את תושבי דרום תל-אביב נגד אותם מבקשי מקלט, מבלי שאפילו בודקים באופן פרטני. מתייחסים לכולם באופן קולקטיבי כאילו מדובר כאן באיזו סכנה שמהלכת על קיומנו. חברי חברי הכנסת, לאמירות האלה יש השלכה על הציבור. ראינו את ההסתה הזאת באה לידי ביטוי כשאדם מוסת שפך כוס תה על חבר הכנסת אחמד טיבי. כולנו שמענו על אוהדי "בית"ר ירושלים" שקרעו ספר קוראן במהלך משחק כדורגל. איפה ראש הממשלה? איפה שר האוצר של הפוליטיקה החדשה? חברי חברי הכנסת, לסיום, אני קוראת לכם להפסיק לשתוק ולעמוד מהצד. אני יודעת שחלקכם חושבים שמוטב לחיות במדינה דמוקרטית, עם חברה פתוחה, פלורליסטית, סובלנית ורבגונית, שוחרת שלום, צדק ושוויון, משום שבחברה הפתוחה, חברי חברי הכנסת, אין לאף אדם, גוף או ארגון מונופול על האמת – כדבריו המחכימים של קרל פופר. אני יודעת שחלקכם מאמינים שלזכות אין מין ולאמת אין צבע, כדבריו של פרדריק דאגלס. אני יודעת שגם אתם חושבים שארץ אינה ניכרת רק במעשיה אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת, כדבריו של קורט טוכולסקי, החקוקים על קירות "יד ושם". אני קוראת לכם מכאן: תפסיקו לשתוק. אין לכם פריבילגיה לעמוד מהצד. הצטרפו אלינו, עזרו לנו לבלום את ההשתוללות הזאת של הממשלה. אם אנחנו לא רוצים שהרוע ינצח, אסור לנו ואסור לכם, חברי חברי הכנסת, להמשיך לעמוד בצד ולשתוק. צריך להצביע אי-אמון בממשלה האנטי-דמוקרטית הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון, אשר נימקה הצעת אי-אמון מטעם סיעות מרצ ויהדות התורה. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד לנמק הצעת אי-אמון מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד בנושא: כישלון הממשלה בתחום המדיני ובתחום הכלכלי-חברתי. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, אדוני. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנחנו מציעים להביע אי-אמון בממשלה בגלל התפקוד שלה בתחומים החברתיים והמדיניים. אני אפרט את דברי ואחלק אותם לשני חלקים עיקריים: בהיבט החברתי-כלכלי, אני אדבר על התייחסות הממשלה לציבור הערבי ולאוכלוסייה הערבית בענייני הפיתוח והצרכים של אותה חברה; בחלק השני אני אדבר, כפי שאמרתי, על ההיבטים, או על התפקוד המדיני, על ההתנהלות המדינית של ממשלת נתניהו. הדבר הראשון שאני רוצה לציין בהתנהלות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית הוא שרוב העניינים של החברה הערבית והאוכלוסייה הערבית מתנהלים לא על-פי חוקים אלא על-פי החלטות ממשלה. המדינה, בדרך כלל, בכל הנושאים, מתנהלת על-פי חוקים. חוקים הם בדרך כלל חוקים אוניברסליים, אי-אפשר לפרש אותם בצורה אחת לקבוצה אחת ובצורה אחרת לקבוצה אחרת; החוק הוא אוניברסלי. לכן, הדרך, לכאורה, להיטיב עם האוכלוסייה הערבית, אבל בעצם הדרך שנוקטת הממשלה על מנת לתעתע באוכלוסייה הערבית זה להנהיג ולכלכל את צעדיה ולתכנן את מעשיה כלפי האוכלוסייה הערבית על-ידי החלטות ממשלה. החלטות ממשלה אפשר לפרש, אפשר להציב פרמטרים וקריטריונים שונים. לקבוצה זאת מציבים כללים כאלה ולקבוצה אחרת מציבים כללים אחרים. הניסיון בסופו של דבר הוא לא לעשות כלום. אני רוצה לתמוך את דברי בשלושה נושאים עיקריים. הנושא הראשון הוא המענק שמשרד השיכון אישר לרוכשי דירות על מנת לעזור להם לרכוש דירות בגלל העלייה המטאורית במחירי הדיור, דבר שכל המגזרים חוו אותו. החוק הזה כלל כ-30 יישובים, עשרה מהם יישובים ערביים. אז אפשר לחשוב ששליש מאלו שקיבלו את המענק הזה, כתמיכה ברוכשי דירות, יהיו ערבים. מתברר שאף אזרח ערבי אחד לא קיבל את המענק הזה, מלבד שישה בעיר נצרת, שבה אופי הבנייה הוא אופי עירוני, והוא דומה גם בתל-אביב וגם ברעננה, וגם בחיפה, וגם בכל עיר אחרת. בכל היישובים הערביים האחרים אף אחד – אחד – לא זכה במענק הזה. ולמה? כי תפרו קריטריונים "חכמים" שיוציאו מכלל הזכאות את כל האוכלוסייה הערבית. וזה משרד השיכון, שיודע בדיוק, בפרטי פרטים, מהו אופי הבנייה ביישובים הערביים. אז תפרו קריטריונים שהוציאו את כל האוכלוסייה הערבית. בושה וחרפה – בושה וחרפה – שהממשלה מחליטה החלטה שבסופו של דבר אף אזרח אחד לא זוכה במענק הזה. נושא אחר: חברת חשמל – חברת חשמל היא לא משרד ממשלתי, אבל היא חברה ממשלתית – מוציאה פרויקט שהיא רוצה לתת מענקים לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. בפרסום היא אומרת: ניתנת עדיפות לסטודנטים ערבים – בתחומי ההנדסה כמובן; זה חברת חשמל. יפה מאוד. מי שקורא את זה אומר: סוף-סוף יש חברת חשמל, שרוצה להיטיב עם הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה. כשהם רושמים את היישובים הנכללים בפרויקט הזה – אין אף יישוב ערבי אחד. אז מה זה? מה זה, אדוני היושב-ראש? מה זה, משחק? מה זה? זה התייחסות לאזרחים? אני אביא עוד דוגמה – הבטחתי עוד דוגמה – שהיית מעורב בה: חוק פראוור, חוק שנוגע בעצב מאוד מאוד מאוד רגיש, כן, וממשלה שיושבת על המדוכה מאז 2007, ומנסה להביא תוכנית, ומנסה להביא חוק, ויש ניגודים, ויש קונפליקטים, בתוך הממשלה, בין הממשלה לבין הציבור הערבי, הבדואי בעיקר, ומתברר בסופו של דבר שלב-לבה של התוכנית, לב-לבו של החוק, שזה תוכנית, מפה שבעצם אומרת כמעט את הכול. מנסים, כמובן – כשהאזרחים הבדואים שואלים: תגידו לנו באילו יישובים יכירו, כדי שנתמוך בתוכנית הזאת, שאתם טוענים שאתם מוציאים מיליארדים על מיליארדים כדי להיטיב עם האוכלוסייה הבדואית; תגידו לנו שם של יישוב אחד. תקצו לנו אדמות, שנסכים, שנדע איך להתקשר, איך לגשת לתוכנית הזאת; אומרים: אין, אנחנו לא יודעים. מתברר שיש מפה, שחתומים עליה – לא יודע, אחראים, שר השיכון, לא יודע מי עוד, שרים, שמגדירה בדיוק מה זה ואיך זה, ומסתירים אותה מוועדת הפנים, שצריכה לדון. אני יודע שהייתה פנייה לכבוד היושב-ראש, וכבוד היושב-ראש דאג שהמפה הזאת תוצג בפני חברי ועדת הפנים. אז – אני נתתי רק שלוש דוגמאות, שמראות שבמסגרת החלטות הממשלה והתנהלות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית – ההתנהלות הזאת מתעתעת, מסתירה, יוצרת בלבול, ובעצם מבטיחה משהו ועושה משהו אחר. זה מה שנקרא הדיסוננס הקוגניטיבי. אומרים משהו ועושים משהו אחר – זהו אופי ההתנהלות, וזה מעביר אותי לדון ולדבר קצת על ההיבט המדיני. אנחנו ראינו כאן בשבוע שעבר מחזה קפקאי, סוריאליסטי לחלוטין, שבו ממשלה שמצהירה שהיא בעיצומו של משא-ומתן מדיני – עולה כאן חבר כנסת מדגל התורה, מהחרדים, ומעלה הצעת חוק – ברור שהוא רוצה להביא את הממשלה לידי האבסורד שהיא חיה בו, שהיא תתעמת עם האבסורד הזה – זה החוק של חבר הכנסת ליצמן. המראה הקפקאי הוא שבעצם חברי הקואליציה בורחים, מצביעים ברגליים, מה שנקרא. הם מצהירים: אנחנו מקיימים משא-ומתן, וכמה אנחנו רוצים, כמה אנחנו מקריבים בשביל השלום עם הפלסטינים, אבל כשבאה שעת אמת, אז מה – אז בורחים מהמליאה בשביל להמשיך בדיסוננס הקוגניטיבי הזה, אומרים משהו ועושים משהו בדיוק אחר. וחבל, חבל, דיברנו על זה היום בישיבת האופוזיציה, שהאופוזיציה היא שזרקה חבל הצלה לקואליציה, כי כל הגיבורים של השלום, כל הקברניטים של ספינת המשא-ומתן עם הפלסטינים בעצם ברחו מהכנסת ולא הצביעו. אני גם חייב להזכיר כאן את הראייה שהיא הפוך על הפוך; הראייה – ההתנהלות בנושא המשא-ומתן המדיני; הדבר הראשון שרוצים להתחיל בו זה סידורי הביטחון – סידורי הביטחון – ואיפה? בנהר הירדן, בגבול עם ירדן. כאילו אין עניין של כיבוש, אין עניין של התנחלויות, אין עניין של מחנק באוכלוסייה הפלסטינית. כל זה, הזכויות של עם תחת כיבוש, האספירציות שלו, שהוא רוצה להקים מדינה, זה לא הבעיה; הבעיה זה קבוצת טרוריסטים – איך אנחנו נשלוט בקבוצת הטרוריסטים הזאת? על-ידי כך שאנחנו נסגור את הגבולות. זאת התנהלות שהיא פטרנליסטית, היא לא רצינית, היא אנטי-שלום. גם אם הממשלה הזאת מצהירה שהיא רוצה להשיג שלום, היא בעצם עושה בדיוק את ההפך. לכן, מהסיבות הראשונות שהזכרתי ומהסיבה הזאת, הממשלה הזאת לא ראויה לאמון הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת סוייד נימק הצעת אי-אמון בממשלה מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. משיב על שתי ההצעות, של מרצ – יהדות התורה ושל חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת אופיר אקוניס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני, היום נחצה גבול החוצפה והצביעות בבית הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> רק היום? אתה אומר את זה כל שבוע. <עפו אגבאריה (חד"ש):> התחלת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סיעת מרצ הגישה הצעת אי-אמון על פגיעה בדמוקרטיה. זאת, אדוני היושב-ראש, הסיעה שרמסה ודרסה ומעכה ברגל גסה את החוק והדמוקרטיה בישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> אין בושה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כשרק בשבוע שעבר, אדוני היושב-ראש, סיעת מרצ, ומאחוריה מפלגת מרצ, התייצבה – – <תמר זנדברג (מרצ):> הקוזק הנגזל. חוצפה. אתם לוקחים אנשים לכלא בניגוד לחוק שאתם חוקקתם, ועכשיו באים בטענות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – תמכה ברמיסת הדמוקרטיה – – <זהבה גלאון (מרצ):> מרצ היא הבעיה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בדריסת השלטון התקין – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – בניגוד לחוק שאתם חוקקתם. על מה אתה מדבר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כאשר הביעה תמיכה בבריחתם של מסתנני העבודה מאפריקה – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מסתנני העבודה מאפריקה, ממתקן "חולות", שבו על-פי חוק, אדוני היושב-ראש, שנקבע כאן, בבית הזה, ברוב קולות – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מי הכניס את המסתננים? איך הם נכנסו? – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שם היו צריכים להיות – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין לך בושה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כפי שהחוק קובע. הבושה, גברתי, צריכה להיות אצלכם. <זהבה גלאון (מרצ):> אין לך בושה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הבושה צריכה להיות במפלגה שמניפה את דגל הדמוקרטיה – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> הבושה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – את דגל שלטון החוק, וכאשר זה מגיע, גברתי היושבת-ראש, יושבת-ראש מרצ, למבחן הביצוע, היא כושלת כישלון מחפיר, והייתי אומר גם כישלון מדאיג, משום שחברת הכנסת זנדברג – – <תמר זנדברג (מרצ):> איפה אתה חי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מה מבין הציבור כאשר מפלגה וסיעה שאתם נציגיה בכנסת – אתם נציגי מפלגת מרצ בכנסת, את וחברת הכנסת רוזין – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – השתתפתן בהפגנה שהייתה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון. איפה החובה המוסרית של כל חברי הכנסת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> החובה המוסרית היא לדאוג לתושבי דרום תל-אביב. את זה את לא עושה. <תמר זנדברג (מרצ):> מי ביטל את שיקום השכונות? חוצפן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את זה את לא עושה. אבל הדבר הוא שמפלגה שנציגיה ונציגותיה, אדוני היושב-ראש, בכנסת, כאן בסיעה, מציעות אי-אמון על פגיעה בדמוקרטיה, הן הראשונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית. דווקא מסיעת מרצ זה בא. נאה דורש – נאה מקיים. זה לא קיים אצלכם. הרי אצלכם – אדוני היושב-ראש, במפלגת מרצ ששואבת את שורשיה מהשמאל הציוני והפחות ציוני החל משנות ה-30 של המאה הקודמת, תמיד יש להם את האמירה שהם מנסים להדביק אותה, אני מוכרח להגיד, אבל זה באמת ביושר, באיזה סוג של הצלחה, לימין הישראלי כפאשיסט, סותם פיות ואנטי-דמוקרט בדימוי. <תמר זנדברג (מרצ):> את זה אתם עושים לבד, ללא התערבות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בסוף, כשזה מגיע לביצוע, אתם עונים על כל הקריטריונים האלה. על כל הקריטריונים האלה אתם עונים, חברת הכנסת זנדברג – – <תמר זנדברג (מרצ):> 30 שנה אתם בשלטון. אתם עדיין פוחדים ממה שאומרים לכם? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ובעיקר, ובעיקר בפגיעה בדמוקרטיה. בעיקר פגיעה בדמוקרטיה. את יודעת, אני הייתי אומר את זה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תהיה ענייני בתשובות, תהיה ענייני בתשובות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יש לי אתכם ויכוח נוקב. יש לי אתכם ויכוח נוקב. חבר הכנסת פריג', גם אתה בתוך פורעי החוק האלה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תהיה ענייני, זה הכול. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם אתה בתוך פורעי – מה שעשתה סיעתך זה פגיעה חמורה וקיצונית בדמוקרטיה. <זהבה גלאון (מרצ):> חמורה? קיצונית? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> והייתי אומר בלשון לא דיפלומטית ולא פרלמנטרית – סיעת מרצ הפכה לסיעה של פורעי חוק. זוהי המציאות, זוהי המציאות, זוהי המציאות ואלה הן העובדות. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, את פורעת חוק, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> בינתיים החוק שלך נפסל בבג"ץ וגם אתה לא מילאת אותו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> משום שאת הפסדת כאן, בבית הזה, בחדר הזה, במליאה. החדר הוא קצת גדול. את הפסדת בהצבעה דמוקרטית על החוק שלו התנגדתם. היינו בדיון, שמענו, בסדר. ואתם לא מקבלים הכרעות דמוקרטיות. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לא היו לפי החוק. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי, למה את צועקת כל כך? את הרי מטיפה לדמוקרטיה. <זהבה גלאון (מרצ):> החוק הוא לא דמוקרטי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את הרי מטיפה לדמוקרטיה. <תמר זנדברג (מרצ):> המעצרים לא היו לפי החוק. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את קובעת מה דמוקרטי ומה לא? <זהבה גלאון (מרצ):> כן, כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את קובעת שהחוק הוא לא דמוקרטי כאשר הוא מתקבל ברוב קולות בחדר הזה, בבית הזה ברוב קולות? <תמר זנדברג (מרצ):> אתה סתם מקשקש וחבל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אולי גם תבטלי את תוצאות הבחירות? למה שלא תבטלי את תוצאות הבחירות, גברתי? למה שלא תבטלי אותן? למה שלא תבטלי את תוצאות הבחירות? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – במקומות אחרים ובזמנים אחרים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל הפסדתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת אגבאריה, לגבי ניצחון והפסד חכה לשורה התחתונה. <זהבה גלאון (מרצ):> עריצות הרוב – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל הפסדתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אל תקפוץ בראש. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל הפסדתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו לא רק שלא הפסדנו, קודם כול המפסידים הגדולים הם אזרחי ישראל אשר 80,000 מסתננים מאפריקה כבשו את היישובים שבהם הם יושבים. אתם מדברים על כיבוש. אני אגיד לכם, אתם יודעים מה? הכיבוש היחיד שישנו בארץ-ישראל המערבית הוא הכיבוש בדרום תל-אביב, בערד, באופקים ובאילת. ערים שלמות תחת כיבוש של מסתנני עבודה אפריקנים, ואתם נותנים להם גיבוי. ואני הייתי מצפה דווקא מסיעת מרצ – – <זהבה גלאון (מרצ):> אל תצפה, אל תצפה, אל תצפה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שבאה ומתיימרת לייצג את שלטון החוק ומטיפה בצדקנות כל הזמן, במשך כל שנות קיומה, עוד מאז שלא הייתה מרצ, שהייתה רצ וכל המפלגות שהייתם קודם, לשלטון חוק – תקיימו. יש חוק, יש שלטון חוק – תקיימו. אתם מטיפים לנו מוסר. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תטיף לנו מוסר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> וכשמטיפים לכם מוסר, גברתי, זה לא נראה לך. זה לא נראה לך. זה לא נראה לך. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – אלף פעמים – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> איך נכנסו ה-100,000? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה רוצה הסבר? חבר הכנסת אגבאריה, אני מוכן לתת לך את ההסבר הזה אם אתה תרצה בכך, רק הבא בחשבון שהלילה פה מאוד ארוך. יש חוק הווד"לים, ואני מוכן אם תרצה – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אקוניס, סגן השר, אני מזכיר לכולנו שיש לנו לילה ארוך ודיון חשוב לא פחות בעוד נושאים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בשבוע הבא – רק רגע, יש לי רעיון חברי, ידידותי לחבר הכנסת אגבאריה: יגיש בשבוע הבא הצעת אי-אמון על המסתננים, ואני מבטיח לך שאתה תקבל את ההסבר האמיתי ביותר, השקוף ביותר וההוגן ביותר איך הדבר הזה קרה. <תמר זנדברג (מרצ):> שמענו אתכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אתן לך. <באסל גטאס (בל"ד):> אם מדובר על מסתננים, תסביר לנו איך הסתננת לנצרת אתמול? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הו, הנה האמת, הנה האמת יוצאת במליאת הכנסת, הנה האמת נחשפת מול פני האומה. בסוף זה יוצא לך, בסוף זה בורח לך, בסוף זה מתפלק לך. אומר חבר כנסת בישראל – – – <באסל גטאס (בל"ד):> היו צריכים לשלוח אותך למתקן סגור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול אני מאחל חג שמח לך ולכל תושבי נצרת ולכל אזרחי ישראל הנוצרים. אני מאחל לך חג שמח. נצרת היא לא העיר שלך, היא עירם של אזרחי ישראל. היא עירו של העולם הנוצרי, ואני הייתי שם אתמול. <באסל גטאס (בל"ד):> אז תבוא מהשערים, תבוא בשער, אל תסתנן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה היה בגאווה גדולה. הייתי שם אתמול עם 150 חיילות. השר בנט, 150 חיילות, מפקדות, וחיילים נוצרים, בני העדה הנוצרית, שאומרים: אנחנו, בניגוד אליך, רוצים להשתלב, רוצים להיות אזרחים שווי זכויות ושווי חובות. <באסל גטאס (בל"ד):> לא היו 80. עם כל מה שאתה משקיע לא היו 80. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> היו 150, מה לעשות; מה לעשות שהיו שם 150 חיילות וחיילים? והם עושים את זה בניגוד להסתה שאתה מוביל, שהמפלגה שלך מובילה, ובניגוד לאלימות שלך. ואני מציע לך, גם אם אתה לא רוצה שהם יתגייסו, תנסה לשכנע. לא באלימות ולא על-ידי שליחת בריונים להרביץ לאנשים מכות. <באסל גטאס (בל"ד):> מי שלח בריונים? הבריונים היחידים הם שלכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא יודע, זה שווה בדיקה. זה שווה בדיקה. לא, לא שלנו. אנחנו לא היינו מעורבים בזה. <באסל גטאס (בל"ד):> שהמשטרה תחקור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין בעיה, אני מוכן. שהמשטרה תחקור. <באסל גטאס (בל"ד):> שהמשטרה תחקור. ותראה – – – הוא הבריון הראשון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מגנה את האלימות; אני מגנה, והממשלה כולה, את האלימות שהופעלה נגד בנו של הכומר, האב נדאף, בדיוק כפי שאני מגנה את האלימות שהופעלה נגד חבר כנסת בישראל בעיר באר-שבע על-ידי שפיכת כוס התה על פניו של חבר הכנסת אחמד טיבי. הדבר הזה ראוי לגינוי של כל סיעות הבית, ואני מקווה – אני מדבר פה בשם הממשלה – הממשלה מגנה את המקרה הזה ואת האלימות הזאת בדיוק כפי שהיא מגנה את האלימות שמפעילים תושבים כאלה ואחרים בעיר נצרת, שהיא איננה רכושו הפרטי של חבר הכנסת באסל גטאס. הנה, נכנס חבר הכנסת טיבי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אוהדי "בית"ר". <באסל גטאס (בל"ד):> פעם שנייה תבוא מהשער. אל תסתנן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הגינוי הוא גינוי של ממשלת ישראל – ואתה לא תגיד לי שאני מסתנן לעיר נצרת. אתה חצוף והאמת שלך יוצאת כל שבוע. כל שבוע האמת שלך – אתה הרי לא מצליח להתאפק. <באסל גטאס (בל"ד):> מותר להפגין, מותר להפגין. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מותר לך לעשות הכול, אבל בסוף, כשאתה בא ואומר לחבר כנסת בישראל – לא, עזוב, לאזרח ישראלי, שהוא מסתנן לנצרת, זה חוצפה ושערורייה וזה מגלה מה אתה רוצה. אתה רוצה את נצרת – – <באסל גטאס (בל"ד):> מותר להפגין נגדך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אתה רוצה את רמלה, אתה רוצה את יפו, אתה רוצה את עכו, אתה רוצה את באר-שבע, אתה רוצה את אשקלון. זה מה שאתה רוצה. <באסל גטאס (בל"ד):> למה החבאתם את זה? למה עשיתם את זה בסתר? התחבאתם. התחבאתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוויכוח איננו על יהודה ושומרון. והוויכוח הזה שאתה כל פעם מציף פה, כל שבוע מחדש חושף את האמת. ואני חושב שזה חשוב. אני חושב שזה חשוב. <היו"ר יוני שטבון:> אדוני סגן השר וחברי חברי הקואליציה, אני רק באמת מנהל את המליאה והישיבה הנוכחית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני חושב שזה חשוב שאתה חושף. <היו"ר יוני שטבון:> בואו נהיה מוכוונים רק להצעות האי-אמון כדי שנוכל להתקדם אף שהנושאים פה בוערים. <באסל גטאס (בל"ד):> הוא לא עונה. שיענה אובייקטיבית על הצעות האי-אמון. <היו"ר יוני שטבון:> הסטייה היא מכל צד – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – לקבל קולות במרכז הליכוד. מרכז הליכוד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, אני מאוד שמח על חשיפת האמת והסרת המסכות שמאפשר לנו חבר הכנסת באסל גטאס. אני חושב שהדבר הזה הוא חשוב מאוד, וככל שאזרחי ישראל ייחשפו לאמת הזאת הם רק ישתכנעו שאנחנו צודקים ואתם טועים. זה בסדר, אני מברך אותך. אני מברך אותך. אני מאוד מברך אותך. אדוני היושב-ראש, הממשלה קידמה ומקדמת ומחזקת את שלטון החוק בכל האמצעים העומדים לרשותה. הקידום נעשה בכל חלקי הארץ ועל כל אזרחי המדינה. כך עשינו בממשלות קודמות, כך אנחנו עושים בממשלה הזאת. אנחנו גם דואגים – נמצא כאן חבר הכנסת טלב אבו עראר – בניגוד מוחלט לפרסומים קודמים שאולי לא הובנו, הממשלה לא גנזה את תוכנית פראוור. הממשלה לא בלמה את תוכנית פראוור. עד לרגע זה לא הייתה בקשה של הממשלה מן הכנסת לבלום או לא לקיים דיונים בוועדת הפנים בתוכנית פראוור. וביום רביעי יתכנס דיון מכריע בראשות ראש הממשלה נתניהו והשר שמיר, אשר מונה להחליף את השר לשעבר בגין בעניין הזה. והרוח היא להמשיך את החקיקה תוך כדי הכנסת השינויים והתיקונים המתבקשים. ולכן כל פרסום אחר הוא – הייתי אומר בלשון עדינה – איננו מדויק. זוהי הודעת הממשלה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מודיע על ביטולו של החוק. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה לא יכול להודיע על ביטולו. החוק לא נכנס לתוקף. אין עדיין חוק, יש הצעת חוק. ככה זה בכנסת. ילמדו אותך חברי הכנסת הוותיקים שיושבים כאן. אנחנו במצב של הצעת חוק. עד שהחוק ייכנס לספר החוקים, אם ייכנס, אם ייכנס, אם יגיע לקריאה שנייה ושלישית ונצביע פה ברוב קולות, גם אתה תהיה מחויב לקיים אותו, כפי שחברת הכנסת גלאון מחויבת לקיים את חוק ההסתננות ואת חוק מתקן השהייה. <באסל גטאס (בל"ד):> יש חוקים שאסור לקיים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נאמרה פה אמירה חשובה. נאמרה פה אמירה חשובה. הפרוטוקול, אם לא שמעתם. חבר הכנסת באסל גטאס אמר שיש חוקים שחייבים לא לקיים. נכון, זה מה שאמרת? <באסל גטאס (בל"ד):> שאסור לקיים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בבקשה, שאסור לקיים – כדי שהדבר הזה ייכנס לפרוטוקול הכנסת. חבר כנסת קורא להפרת החוק. <באסל גטאס (בל"ד):> יש חוקים עם דגל שחור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מצטער, אתה קורא להפרת החוק. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> כן, חוק פראוור. <זהבה גלאון (מרצ):> והחוקים האנטי-דמוקרטיים שלכם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יכול להיות שזה יקרה, חבר הכנסת גטאס. יהיה דיון וברוב קולות או שיפילו את החוק או שיקדמו את החוק, אבל אתה לא תגיד שהחוק לא יתקיים. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה לא תגיד נגיד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם הוא יתקיים, הוא יתקיים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כל החוק הזה, אם יתקבל ואם לא יתקבל, מקומו בפח האשפה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יכול להיות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מקומו בפח האשפה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זו דעתך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אם יתקבל ואם לא יתקבל, מקומו בפח האשפה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז. זו דעתך? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאה אחוז, זו דעתך. אני מכבד את דעתך, וחולק עליה. זה בסדר שזאת דעתך, אני מכבד את דעתך, אבל אתה תסכים אתי, אתה חבר – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא לא, ומה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אבל – – אתה חבר הכנסת 14 שנה. 14 שנה אתה חבר בכנסת – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני אסביר לך – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואתה יודע איך מתקיימים כאן חוקים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – אני אסביר לך מה שלא הבנת. זאת אומרת, פח אשפה זה שאי-אפשר ולא צריך לכבד אותו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בבקשה, לפרוטוקול, עוד הערה של חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תפסיק להנחות את הכתבניות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא מנחה. הן לא שומעות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> דבר אתנו ולא אתן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הן לא שומעות. כדאי שיכניסו את זה לפרוטוקול, גם את הדברים שלך וגם את הדברים של חבר הכנסת גטאס, כי כשחלילה תהיה אלימות – חלילה, ואנחנו איננו רוצים בכך, ואתה יודע את זה, אתה יודע את זה – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הדבר האלים ביותר הוא לנשל אנשים מבתיהם ומאדמתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אז יבואו ויתבססו על דברים שאתה אומר כאן. דברים שאתה אומר כאן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה הדבר האלים ביותר – לנשל אנשים מאדמתם ובתיהם. זו האלימות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד לא מנשל. אנחנו מביאים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> רק עושה טרנספר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את מבינה את החוק בכלל, גברתי, שאת מעירה הערות? תקראי את החוק, תראי את הפיצוי הנדיב שהתושבים הבדואים מקבלים. הם אזרחי ישראל ומתקיים על זה דיון, ולא צריך להגיד שמישהו מנושל מאדמתו. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני סגן השר, חוק פראוור יחד עם חוק ההסתננות צריכים לעבור למקום שחבר הכנסת ברכה אמר, ויש חובה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם לא קובעים את זה, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו קובעים – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אתם מצביעים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אנחנו אומרים לך שיש חוקים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא לא, אתם לא קובעים זאת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה הקובע, אתה הקובע הנצחי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת פריג', אם אני אגייס את הרוב – אתם לא מבינים דמוקרטיה, ריבון העולמים. אתם לא מבינים דמוקרטיה, זה מדהים. <זהבה גלאון (מרצ):> זו עריצות הרוב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איזה עריצות רוב? על מה את מדברת? איזה שטויות, סליחה, גברתי, באמת, יש גבול. איזה חוק עבר פה בעריצות רוב? איזה חוק? מה עבר פה בעריצות? <זהבה גלאון (מרצ):> ההסתננות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הכול עבר ברוב קולות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה ענית בשם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת טיבי רוצה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> סגן השר – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – הודיע השר לשעבר בני בגין – הוא שוחח עם ראש הממשלה, המליץ בפניו לגנוז את החוק, וראש הממשלה כיבד את בקשתו. איך זה מתיישב עם – – –? <היו"ר יוני שטבון:> לא, חבר הכנסת טיבי. זה לא הנתונים. היום החוק – זה לא נכון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מוכן לענות. לא לא, כן כן, הוא צודק – – <היו"ר יוני שטבון:> זה ציטוט בתקשורת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אדוני היושב-ראש, הציטוט של חבר הכנסת טיבי הוא נכון. <היו"ר יוני שטבון:> החוק מתקדם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוא נכון, כך אמר השר לשעבר בגין במסיבת עיתונאים. אבל זוהי עמדתו של השר בגין – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה זה ציטוט? הוא כינס מסיבת עיתונאים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אינני יודע מנין הוא שאב את המידע. אנחנו נצטרך לבדוק מנין הוא שאב את המידע. אני מודיע לך – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, אתה צודק, אני לא אמרתי שציטוטך איננו נכון. אפילו אני, בישיבת סיעה שממנה אני בא, ציטטתי בדיוק את אותו ציטוט שאתה מביא עכשיו, בעל-פה, אפילו לא מן הכתב, כי זה מה שאמר השר בגין. אבל הודעתי – אתה לא היית פה – ביום רביעי יתכנס דיון אצל ראש הממשלה, יחד עם השר שמיר, שאמור – בעצם מחליף את השר בגין כממונה על עניין הסדרת הבדואים, ואז תתקבל ההחלטה הסופית, כשהרוח – כך אמרתי לחבר הכנסת אבו עראר – היא להמשיך את החקיקה של מה שמכונה פראוור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא חבל על הנייר, שנשרוף אותו, עם חוק כזה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אינני יודע חבל או נשרף. זה תפקיד של שר – לעבוד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הבן-אדם שעשה את זה הודה שזה כישלון, זה איש שאתם מיניתם, ולמרות זאת אתם ממשיכים בדבר הזה? איפה ההיגיון? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – הכריזו על התשובה כמסיבת עיתונאים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> וזה לא עריצות הרוב? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו לא במסיבת עיתונאים, עם כל הכבוד. אני מבקש לסיים את התשובה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> למה רוב הממשלה מסרב לשבת אתנו? חמש פעמים פנינו אליו בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מעריך שגם הדבר הזה יקרה. אני אמרתי שתהיה הידברות – תהיה הידברות מחודשת, ייבחנו סעיפים, השר שמיר מקבל עליו את המטלה הזאת. ואתה בוודאי תוכל להיפגש אתו ולהשמיע את הערותיך. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יש לנו מה להעביר לראש הממשלה. שישב אתנו – להשמיע כמה מילים, כמה דברים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין בעיה. אני אעביר לראש הממשלה את בקשתך להיפגש אתו. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> חמש פעמים ביקשנו ממנו, ואין התייחסות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע שאף אחד בבית הזה לא יטיף לנו, גברתי חברת הכנסת גלאון, על דמוקרטיה, ואפילו לא על שלום. בינתיים מי שעשה את השלום האמיתי זה רק הליכוד, בוודאי את הראשון – בוודאי את הראשון, ויצחק רבין עשה את השלום עם ירדן. ותעשי טובה, בטח על ביטחון אל תטיפו. <זהבה גלאון (מרצ):> מאיפה יש – – – כל הביטחון – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס. אנחנו נעבור לדיון הסיעתי בהצעות האי-אמון. הראשונה בדוברים – חברת הכנסת מרב מיכאלי ממפלגת העבודה. בבקשה. שלוש דקות. בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה, אדוני, בהמשך לדיון הער שהתנהל פה על בתים של אזרחיות ואזרחים בישראל, בואו נדבר באמת על הבעיה החברתית הכלכלית מספר אחת שלנו היום במדינת ישראל, של הציבור בישראל, שהיא בעיית הדיור; הדיור, והדיור הציבורי בפרט, כשהעוני בישראל משגשג כל כך יפה. אז בישראל אחת הסיבות המרכזיות, אם לא הסיבה המרכזית, למצוקת הדיור היא קצב בנייה אטי להחריד באזורי הביקוש. גם שנתיים וחצי אחרי המחאה החברתית הנתונים רחוקים מלעודד; רק לפני כמה חודשים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דוח שמראה שמספר התחלות הבנייה בישראל ברבעון הראשון של 2013 צנח ב-3.4% לעומת הרבעון האחרון של 2012. לעומת זאת, באותו זמן, באזור יהודה ושומרון אין חסמים, אין בעיות עם קבלנים, אין מעצורים תכנוניים – שמח. מספר התחלות הבנייה זינק בלא פחות מ-176%, זה אפילו בלי לכלול את הבנייה הבלתי-חוקית. ולהוסיף על זה, רק לפני חודש התפרסם מכרז של משרד השיכון ל-24,000 דירות, במיוחד בהתנחלויות שנמצאות מחוץ לגושי ההתיישבות ולא ייכללו בשטח ישראל בשום הסכם, בשום סוג של תוואי. אדוני סגן השר, היום קיימים בגדה המערבית יותר מ-100 מאחזים בלתי חוקיים. מדובר באלפי אזרחים שמתגוררות ומתגוררים ביישובים שקמו תוך הפרת החוק הישראלי, בלי החלטת ממשלה כמתחייב, בלי אישור של רשויות התכנון המוסמכות, תוך שהם פולשים, ולצערי גם פולשות, לקרקעות שאינן שייכות להם. ובכל זאת, הן זוכות וזוכים לתמיכה כספית שוטפת ונדיבה במיוחד מהמדינה – מקניית המבנים שבהם הם גרים, דרך סלילת כבישים במיליארדים ועד בניית מוסדות חינוך עם כיתות קטנות וצוותי הוראה איכותיים. מדובר באמת במפרי חוק, ובכל זאת הם זוכים ממשרד השיכון ומשאר משרדי הממשלה לתנאים שכולנו יכולנו רק לחלום עליהם. שם מדינת הרווחה האמיתית. הקמה של כל מאחז כזה עולה כ-50 מיליון שקל למדינה, והתחזוקה שלו עוד כמה עשרות מיליונים בשנה. כל מי שבוחר להתגורר מעבר לקו הירוק זוכה מהממשלה בשורה ארוכה של הטבות – חברים – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו בדיון בהצעות אי-אמון סיעתי מכובד. מי שמעוניין לדבר, שיעשה זאת בחוץ בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה, אדוני היושב-ראש. כל מי שבוחר ובוחרת להתגורר מעבר לקו הירוק זוכָה מהממשלה בשורה ארוכה ארוכה של הטבות, בין היתר בתחום הדיור. הנה דוגמה לחלק: הלוואה של 97,200 שקלים מהמדינה בתנאים נוחים להפליא; מימון של 50% מעלויות הפיתוח של פרויקט הבנייה; פטור ממכרז על הקרקע; הנחה של 69% על ערך הקרקע, ועוד ועוד. ההטבות המופלגות האלה פירושן אובדן הכנסות למדינה – אובדן מסיבי של הכנסות למדינה – וצמצום דרסטי של היכולת שלה לסייע בתחום הדיור למי שבאמת צריכות וצריכים את זה, בתוך גבולות ישראל. כי במקביל לכל היופי הזה, ביהודה ושומרון, קיימת בישראל קבוצה גדלה והולכת של אנשים ונשים שומרות חוק, שממתינות וממתינים יותר מעשור לדיור ציבורי; קבוצה הולכת וגדלה בהתאמה לממדי העוני שהממשלה מגדלת בהצלחה כל כך רבה. החטא היחידי שלהם – שהם חיות וחיים בתוך גבולות המדינה. רשימת ההמתנה הזאת הגיעה השנה לשיאים היסטוריים, והיא מכילה היום עשרות אלפי ישראליות וישראלים – חברים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, אני מבקש לא להפריע. תודה. <מרב מיכאלי (העבודה):> מר ברכה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת צרצור, נא לכבד. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני ממש מתנצלת, אבל – אני ממש מתנצלת, זה הפרעת קשב. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – כן, בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני בטוחה. חשוב. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אנחנו מתנצלים, האמת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> את צודקת, אבל האמת שזו לא הייתה פטפטת אלא היה משהו מאוד יוצא דופן. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני בטוחה, באמת. זה בנושא. אני אומרת שרשימת ההמתנה לדיור הציבורי הגיעה השנה לשיאים היסטוריים. היא מכילה עשרות אלפי ישראליות וישראלים שעוד רגע מושלכות ומושלכים, ואגב, תוך כדי שאנחנו מדברות יש להניח שחלק מהם מושלכות ומושלכים לרחוב, עם המשפחות, עם הילדות והילדים שלהם. בעוד שהממוצע במערב עומד על 51.3 דירות דיור ציבורי על כל 1,000 אזרחיות ואזרחים, בישראל, שים לב, אדוני היושב-ראש – אוי, התחלפת. היי, אדוני היושב-ראש – בישראל הממוצע עומד על 0.039 דירות לכל 1,000 אזרחים. זה נתון ששם אותנו בגאון עם מדינות העולם השלישי הגרועות ביותר שיש. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה המספר? <מרב מיכאלי (העבודה):> 0.039 דירה לכל 1,000. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא. <מרב מיכאלי (העבודה):> כן. תתפלא. אני אחזור על זה עוד פעם, לפרוטוקול: בעוד שהממוצע במערב הוא 51.3 דירות דיור ציבורי על כל 1,000 אזרחיות ואזרחים, בישראל הוא עומד על 0.039 דירה על כל 1,000 אזרחיות ואזרחים. זה באמת נתון בלתי נתפס, לא בכדי אתה מבקש ממני לחזור עליו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גברתי, לסיכום. <מרב מיכאלי (העבודה):> אז כסף למאחזים יש, ברוך השם; כסף לדיור ציבורי אין בכלל. כלומר, מדינת ישראל, ומשרד השיכון בראשה, כשהם מזרימים ביד נדיבה תקציבים גדולים לאזרחים מפרי חוק, ובאותו זמן מסלקים אלפי משפחות לחיות ברחוב תחת התירוץ השקרי שאין לה כסף, כאמור – משקרת. יש לה כסף. היא פשוט בוחרת לתת אותו פרוס על שטיח אדום לפורעי חוק ומענישה כאלה שעובדות ועובדים, ולפעמים גם שני בני-הזוג באותה משפחה, ובכל זאת חיות בעוני מרוד ובחוסר קורת גג. לכן, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת צריכה ללכת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת מיכאלי. אנחנו נעבור לסיעת יש עתיד – חבר הכנסת דב ליפמן ינמק בשם הסיעה, ולאחר מכן ידבר חבר הכנסת יוני שטבון מטעם סיעת הבית היהודי. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <דב ליפמן (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, אדוני השר, קודם כול, אני חייב להגיד שהגיע הזמן לברכת "שהחיינו" – הגעתי היום וראיתי שסיעת יהדות התורה תומכת בחברת הכנסת זהבה גלאון לראשות הממשלה. אז באמת אנחנו התקדמנו, ואני מברך על זה שרואים אישה הראויה להיות ראש הממשלה. אני אפריד בין סיעת מרצ ליהדות התורה באי-אמון שלהן. חברת הכנסת גלאון יצאה, אבל בעצם היא אמרה שהמפלגה שלנו, מפלגת יש עתיד, אנחנו לא עושים שום דבר, אנחנו סתם באיזו ממשלה ואחרים מושכים בחבלים ואנחנו לא עושים שום דבר. אז הנה: אנחנו הבטחנו שירות שווה לכולם – ומתקדמים עם החוק של הגיוס; אנחנו הבטחנו את המהפך בחינוך – ותודה לשר החינוך שמוביל את המהפך; הבטחנו שינוי שיטת הממשל – והחוק נמצא עכשיו בוועדה, ואנחנו נביא את זה למליאה בעוד כמה שבועות בעזרת השם; הבטחנו מהפך בדיור – ואנחנו עושים את זה דרך הקבינט לדיור שמוביל שר האוצר; גם הבטחנו תהליך מדיני, וכולם יודעים שזה לא היה קורה עכשיו בלי התמיכה ובלי זה שיש עתיד נמצאת בתוך הממשלה – בלעדינו זה לא היה קורה. מרצ תוקפת את יש עתיד על נושאי דת ומדינה, איך אנחנו מתקדמים לגבי זכויות של נשים, ברית זוגיות – אני באופן אישי עובד על הבעיה של העגונות, זכויות לכל אזרח. אנחנו עושים את זה, אנחנו מובילים את זה, ועושים המון. לגבי יהדות התורה, פשוט רציתי להגיד שהיום האזכרה של הרמב"ם, ואני חושב שהרמב"ם בעצמו גם היה תומך בממשלה שלנו. כל הנושא של שילוב לימוד תורה ותעסוקה, השילוב של לימוד תורה עם השכלה גבוהה ולימודים כלליים; הרמב"ם פוסק שבמלחמת מצווה כל אחד הולך ללחום, כל אחד הוא חלק מהצבא; וגם אפילו בצדקה – הרמב"ם אומר שהדרך הכי טובה לתת צדקה או לעזור לעניים זה להביא אותם לתעסוקה, שהם יכלו להיות עצמאים, וזה, בעזרת השם, מה שאנחנו עושים. אז אני חושב שבאמת מבחינת מרצ, וגם מבחינת יהדות התורה, אנחנו לא רק עושים מה שהבטחנו, אנחנו מובילים, אנחנו מנהיגים ואנחנו מתקדמים. כיוון שאנחנו עושים את זה, באמת כדאי שכל חברי הכנסת בבית יצביעו בעד הממשלה, ונדחה את הצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ליפמן. חבר הכנסת יוני שטבון בשם סיעת הבית היהודי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב מסיעת ש"ס, וחבר הכנסת יעקב אשר מיהדות התורה יעלה מייד אחריו. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הקשבתי קשב רב לדיון שהתפתח בין סגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס לחברי הכנסת מהאופוזיציה, מרצ וחברי הכנסת הערבים. תראו, לא הפתיעו אותי חברי הכנסת הערבים, שהם הצטרפו למאבק עם המסתננים, בהפרת החוק הפרועה שהייתה השבוע, כי הם בעצמם אומרים: אנחנו פלסטינים, כמו בלשון שלהם, מרימים דגלי פלסטין ולא רואים את עצמם שייכים למדינת ישראל. את זה אני יכול להבין, מה לעשות. <מרב מיכאלי (העבודה):> זו הסתה וזה שקר. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אתם מוזמנים לשמוע אותם בוועדות. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני שומעת אותם בוועדות רצוף, מה זה – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> הם לא רואים את עצמם שייכים למדינת ישראל. חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי – – <מרב מיכאלי (העבודה):> זה ממש לא נכון. ממש לא נכון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – חברי הכנסת הערבים מהסיעות השונות, למעט מרצ, לצערי – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אם אני פלסטיני ערבי, זה לא אומר שאני לא אזרח. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – אומרים פעם אחרי פעם שהם רואים את עצמם כפלסטינים, לא כאזרחי מדינת ישראל. <מרב מיכאלי (העבודה):> גם אתה רואה את עצמך כיהודי. זה לא עושה אותך – – –. מה זה קשור? <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> אגב, הם גאים על כך. את זה אני יכול להבין. אבל חברי הכנסת ממרצ – זה היה לי קצת מוזר. אני יכול להבין: מדינה יהודית ודמוקרטית, את זה תוקפים; רוצים נישואים אזרחיים, קמפיין נגד ברית המילה וחיסול מוסד הרבנות – אז זה מאבק – אני מכיר את מרצ, סביב סוגיית הזהות היהודית של המדינה ומעבר למדינת כל אזרחיה. אבל גם את המדינה הדמוקרטית – גם החלטות שהתקבלו בכנסת – להיות שותפים לנושאים שבהגדרה התקבלו פה, בכנסת, בחקיקה דמוקרטית, להיות שותפים בהסתה פרועה כמו שראינו בשבוע האחרון – זה כבר מוגזם. כנראה, אדוני היושב-ראש, ברגע שמתרחקים מערכי היהדות, גם ערכי הדמוקרטיה לא נראים כל כך קשורים. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת יוני שטבון. חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. לאחר מכן – חבר הכנסת ניצן הורוביץ מסיעת מרצ. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשאני עולה לדוכן, לחשוב מה אני רוצה מהממשלה המסכנה הזאת, מה יש להם? – אין להם יכולת. תגידו לי רק: אם עכשיו היה למשל יום הנכות הבין-לאומית, הממשלה הזאת הייתה זוכה במקום ראשון. ממשלה נכה, אין לה יכולת. תראו מה קרה רק ביום השלג; במקום להביא משאיות לפנות את השלג, העדיפו לשלוח אמבולנסים לפנות אנשים לבתי-חולים. הרבה יותר פשוט. עכשיו, אני ראיתי משהו מדהים; ראש העירייה פונה לראש הממשלה ואומר לו: אדוני, בוא ונכריז על יום חירום, אסון לאומי – לא פחות ולא יותר. במקום להכריז על כשל לאומי – יום אסון לאומי. איזה אסון קרה? ברוך השם, לא קרה שום דבר. אבל אני חושב שזוהי בקרה לעצמנו, מה המדינה, בשעת אמת, מה הממשלה, בשעת אמת, מסוגלת לעשות – במצבי חירום. שום דבר. נאדה. מכיוון שהנושא הוא עוני, נדבר כמה מילים; בפרשת השבוע כתוב: "תבן אין נִתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו והנה עבדיך מֻכים וחטאת עמך". בעצם, אין מקומות עבודה, אבל אומרים להם: תשמעו, אתם לא עובדים, ומכיוון שאתם לא עובדים אין לכם שום זכאות. אגב, אין מדינה בעולם, ודאי לא ב-OECD, שתולה הא בהא, וודאי שלא ב-125% שצריך להיות בכל משפחה, שעובדים באופן מלא פלוס, כדי לקבל את הזכאות שלהם. עכשיו בואו ורק נדבר מה קורה בפועל וכמה הוא שיעור העוני במדינת ישראל: 25% מהאזרחים הם עניים, כאשר במדינות ה-OECD, שאנחנו גאים שאנחנו שותפים עם אותן מדינות, בסך הכול מגיעים ל-11%. 35% מהילדים עניים, מול 19% במדינות ה-OECD. 20% מהמשפחות עניות, כאשר 64% מהן הן משפחות של עובדים, אדוני היושב-ראש. זאת אומרת, אי-אפשר לבוא ולומר: הם לא עובדים אז אין להם פרנסה. ובכל זאת, אותם 20% של כלל האוכלוסייה במדינת ישראל, 64% מהם עובדים ולא מגיעים למצב של פרנסה בכבוד, ו-14% זה משפחות ממש עניות. ואני לא מתפלא, כאשר בכל נקודה חברתית הממשלה הזאת פגעה – אולי האג'נדה שלה הייתה לפגוע רק בחרדים, בדתיים, במשפחות ברוכות ילדים, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, פגעו בכולם, בכלל האוכלוסייה. מדינה שנמצאת במצב כל כך – בשפל המדרגה, אני לא יודע איך היא יכולה להתמודד, באמת, עם בעיית העוני. לא בכדי אנחנו רואים את האירועים האחרונים, שלצערנו הרב אנשים הגיעו למצב שהם הציתו את עצמם. היה סילמן, שהיה אולי הסמל שהתחיל להדליק נורה אדומה בחברה הישראלית, אבל אנחנו רואים מקרים נוספים, שנוספו לאחרונה, בחודשים האחרונים, והממשלה לא עושה דבר. לכן, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הבקשה היא שכשממיליון ו-900,000 אזרחים חיים מתחת לקו העוני, ובתוכם 875,000 ילדים, כשרוב המשפחות עובדות ונמצאות במצב שאינן יכולות לחיות בכבוד, הממשלה צריכה וחייבת לשנות את המדיניות שלה – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה. נא לסיים. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> – – אחרת היא נושאת באחריות לכולם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה. שלוש דקות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, התפרסם השבוע שמשרד האוצר עשה מהלך של נבחרת דירקטורים. המהלך הוא יפה, לעשות מאגר של אנשים שראויים להיות דירקטורים במדינת ישראל. ואחד הדברים שקרו תוך כדי מהלך זה שהוסיפו התניות ותנאי סף נוספים, והדבר הבולט ביותר הוא ניסיון. כדי להיות דירקטור צריך שיהיה לאדם ניסיון ניהולי של לפחות עשר שנים. אני מקווה שזה באמת היה מאחורי העניין, ולא דברים אחרים, אבל לא את זה אני רוצה לומר. אם צריך ניסיון של עשר שנים כדי להיות דירקטור בחברה, אני רוצה לשאול את הממשלה, את שר האוצר, כמה שנים של ניסיון ניהולי יש לשר האוצר? ראינו את זה, ואנחנו רואים את זה, וגם היום אנחנו אמורים להצביע על תיקונים בתקציב. כולנו היינו כאן כשחגגה פה דרמה על הגירעון – תושבי ישראל הפסיקו לנשום – על הגירעון הענק שהולך לבלוע את כל מדינת ישראל. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> ולמרות זאת – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> מנהלים דברים כאלה – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – זהבה גלאון לישיבות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> כשמנהלים – גם כדירקטור, וודאי כשר האוצר – עובדים עם תחזיות נכונות, עובדים בצורה יותר רצינית, לא באים, מכניסים את כל המשק לחרדה על הגירעון האדיר, קובעים על-ידי זה יעד גירעון מופרז, שמוריד – שמעלה, בעצם, את הדירוג של הסיכון של מדינת ישראל בפרמטרים שונים. לא צפו את ההכנסות מהרווחים הכלואים, לא צפו את ההכנסות בכלל, היום באים ומחזירים את זה בצורה כזו או אחרת. ככה לא מנהלים עסק, ככה לא מנהלים דבר, אבל אי-אפשר לצפות. אותו דבר אנחנו רואים בדיור. כולנו יודעים את הברוך הגדול שיש בדיור לכל חלקי המגזרים בכל הארץ. באים עם פתרונות גדולים, "סופר-טנקרים", מקימים עוד חברה, מסדרים עוד ג'וב למישהו, ובינתיים אנחנו מתבשרים שמחירי הדירות עלו שוב ב-6.9% בשנה האחרונה. אלא מאי? השיטה היא מאוד ברורה: לא צריך להיות מנהל, לא צריך להיות בעל ניסיון, צריך להיות פרשן, עיתונאי, שלא צריך לעמוד בפרשנות שלו ובדברים שלו, להשתמש בשלום כשרוצים להרגיז מישהו אחר בקואליציה; לדבר נגד בדיקה של רכישת מטוס או מעון לראש הממשלה, כשהמנהלים שלך מהאוצר שעה קודם מוציאים חוות דעת חיובית, שממליצה על הבדיקה הזאת. הכול דיבורים, הכול פופוליסטיקה, אין ניהול. ראינו את זה גם במשבר הגדול, ואתם יודעים מה? ראינו את זה גם בקפיצה, כשהיה אז הסיפור על תרומת הדם של חברת הכנסת, אמר שר האוצר בפייסבוק באותו יום – – <היו"ר יוני שטבון:> רק נא לסיים. בבקשה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני מסיים. – – מי שצריך להיות מפוטר יפוטר עוד היום, אם לא – יתחילו אתי; ובסוף מתברר שהם עשו כפי שצריכים לעשות על-פי ההנחיות שלהם. לא הכול דיבורים. כדי להנהיג צריך להיות מנהל ומנהיג, ואני חושב שהסיבה שראש הממשלה שלנו נעלם בחודשים האחרונים זה שהוא פשוט נהנה לראות איך שר האוצר שלו לא מצליח לנהל כלום. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגשנו הצעת אי-אמון היום על פגיעת הממשלה בדמוקרטיה, בגלל האובססיה שיש לממשלה הזאת, ובמיוחד לכמה גורמים בימין, נגד ארגוני זכויות האדם והאזרח. הרי מה שהארגונים האלה – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – על מה אתה מדבר – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה אתה מקשקש – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – זה ארגוני זכויות? <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, הוא רק התחיל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אענה לו – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה צריך – – <היו"ר יוני שטבון:> חברי הכנסת מהקואליציה, הוא רק התחיל לדבר. בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אתה צריך כל יום לקום ולהגיד תודה רבה שיש בישראל ארגונים כאלה, שעושים בעצם את מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – וזה לדאוג לזכויות האדם והאזרח של תושבי ישראל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד לא מדבר נגד הארגונים – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה יודע, לפני שנה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – נגד המימון של הארגונים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לפני שנה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נגד המימון שלהם. <תמר זנדברג (מרצ):> נו, באמת. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תקשיב, תקשיב. לפני שנה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – האגודה לזכויות האזרח, שהיא הארגון הגדול והוותיק, חגגה 40 שנה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – זכויות אדם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – ובאירוע – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, במימון. <ניצן הורוביץ (מרצ):> מה "במימון"? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מי מממן? <ניצן הורוביץ (מרצ):> אתה היית צריך לממן את הארגונים האלה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אתה, כי הם עושים עבודה חשובה למדינה הזאת, אבל אתה מהלך עליהם אימים – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד לא מהלך עליהם אימים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אתה מאיים עליהם – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד לא מאיים עליהם. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – בגלל זה הם מתקשים בגיוס תרומות – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אז הם הולכים לגייס תרומות בחוץ-לארץ, ואז אתה ממסה אותם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> תפסיק. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – הארגונים האלה, הרי במה הם מטפלים? <באסל גטאס (בל"ד):> – – – ארגוני זכויות אדם – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> שום דבר, בהסתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – מימון של מדינות, שמתערבות לך, זה דבר מכעיס. <היו"ר יוני שטבון:> חברי הכנסת. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> הדבר האחרון שמעניין פה את הימין זה ההתערבות של המדינות הזרות. כל המאמץ פה של הימין הוא לסתום פיות פה בישראל, של ארגונים של החברה האזרחית בישראל, כי את הקולות האלה קשה לכם לשמוע – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממש לא – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – כי הם עושים ודואגים למה שאתם מקפחים ומעוותים. הם דואגים לזכויות חברתיות, והם דואגים לייצוג של אנשים, והם דואגים לצדק חברתי, והם דואגים לאנשים ממגזרים ומעמדות שאתם מקפחים אותם, וכואב לכם לראות את זה. לפני שנה, כשחגגה האגודה לזכויות האזרח 40 שנה, היה שם פרופסור יצחק זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, והוא אמר: אתם בעצם עושים את מה שאני – כמערכת מדינתית, כמערכת משפט – הייתי צריך לעשות, ולא עשיתי. האגודה לזכויות האזרח, ו"בצלם", ו"אדם טבע ודין", ו"ידיד", וכל המפעל העצום והיפה הזה שיש לנו בארץ שנקרא ארגוני החברה האזרחית. ואתם, במקום להוקיר את העבודה של הארגונים האלה, ולהגיד שהם רק מביאים כבוד למדינה שלנו ועוזרים לאנשים, אתם רק מנסים להפריע להם ולפגוע בהם ולהטיל עליהם תשלומים, וגם ככה הרי הם בקושי מחזיקים מעמד. בטח כשאנחנו משווים את זה לכל מיני ארגונים, שאני מממן אותם מכיסי, כמו מועצת יש"ע – דרך המסים שלי, שהולכים לכספי הרשויות המקומיות בשטחים, מממנים את מועצת יש"ע. אז מה, זה בסדר? אז הארגונים האלה, שבאמת מקוששים – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – פרוטה לפרוטה כדי לעשות את העבודה שאתם לא עושים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – אתם באים ופוגעים בהם. וזאת אולי הפגיעה הכי בוטה שלכם בדמוקרטיה, כי דמוקרטיה זה לא רק הבית הזה; דמוקרטיה זה חברה אזרחית, וזה ארגונים שפועלים ללא מטרת רווח, וזה ארגונים שעזרו ועוזרים לכל כך הרבה אנשים. אתם הרי שמים הכול על השטחים ועל זה. הם גם עוזרים לפגועי נפש, והם עוזרים לנשים והם עוזרים לאנשים עניים ולנכים, והם עוזרים למכלול החברה הישראלית, כשאתם גם אותם מזניחים. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לכן אני אומר לממשלה הזאת: תחזרו בכם מהכוונות הזדוניות האלה. ואני רוצה להגיד כאן עוד משהו: גם אם החוקים – והרי החוק הזה לא יעבור, כמו שהוא נפל בכנסת הקודמת הוא ייפול גם פה, אבל עצם הדיבורים, הם מפריעים ופוגעים בארגונים וביכולת שלהם לתפקד. ואתם ואנחנו צריכים לעזור להם – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – כי זה לתפארת מדינת ישראל. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת הורוביץ, רק כדי לדייק: החוק הנוכחי עוסק בשני תחומים שלדעתי גם אתם מסכימים עליהם – חרם על מדינת ישראל והעמדה לדין של חיילי צה"ל. לא מדובר על הדברים שאמרת קודם. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, כנראה יש התערבות ויש התערבות. יש בממשלה או אצל השרים בממשלה – או בממשלת ישראל – התערבותה של ארצות-הברית, הידידה הגדולה, וההאזנה לראשי ממשלה – זה טוב, זה בסדר, זה נעים. אבל עמותות זכויות אדם – זה לא טוב, כאילו שזה איום. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הממשלה הנוכחית וגם הממשלות שלפניה היו והן עדיין אלופות – אלופות בהאשמת הקורבן ובכדרור, העברת הכדור למגרשו של האחר, ואני מתכוון למגרשם של האזרחים הערבים-פלסטינים; כן, פלסטינים, אדוני היושב-ראש. אם אתה רואה או אחרים רואים סתירה בין זה שאני פלסטיני לבין זה שאני אזרח במדינת ישראל, זו בעיה שלך, לא בעיה שלי. ואני פה שואל שאלה: על בסיס מה האפליה הזו נגד ערבים? מה, כי מה הם? אם היה הדבר על בסיס אזרחי מבחינה תיאורטית, ואם אתם רוצים ללכת אפילו לפי מגילת העצמאות – שוויון זכויות לכל התושבים בלי הבדל דת, גזע ומין – צריך שיהיה פה שוויון. אבל למה יש אפליה? כי אנחנו ערבים, כי אני ערבי-פלסטיני שונה, כי אני, יש לי ייחוד לאומי שונה מהרוב, וכי הרוב או חלק גדול ממנו רואה בי אויב. היום רק קראנו על תושבים ערבים – לא כל כך הרבה תושבים, שני תושבים – שרכשו איזה אדמה, בנו בתים, על אדמה של הקק"ל, ועד היום, שנתיים, מסרבים לרשום להם את זה בטאבו. העמיתים שלהם או השכנים שלהם היהודים שרכשו את הרכש הזה אתם, רשמו בטאבו ואין בעיה, אבל הם, כי הם ערבים, להם מעכבים את זה וסוחבים אותם. רק מי שלא רוצה לראות את האמת, לא רואה שהאי-שוויון והאפליה והדחיקה הם על בסיס לאומי. כי אני ערבי-פלסטיני – מפלים אותי. אני רוצה גם לדבר על משהו אחר בקשר לרשויות הערביות. תמיד, כאשר דיברנו על הרשויות הערביות, על התשתיות, על השירותים שם, אומרים: אתם לא גובים ארנונה. נו, יש מחקר חדש שאני קראתי לפני כחודש אולי, של עמותת "סיכוי", שמראה: אפילו אם רשות ערבית ממוצעת גובה 100% – 100% – ארנונה, היא לא תוכל לתפקד, הכוונה היא לא תוכל להגיש את כל השירותים הראויים לתושביה. ואם הרשות הזו – היא תגבה את הארנונה ב-100%, לכל תושב יש 809 שקל. רשות מקומית יהודית זהה לה הייתה מקבלת 1,217 שקל לכל תושב. והמספר הזה עולה יותר כאשר מדברים על ארנונה באזורים ללא מגורים, הכוונה לאזורי תעשייה. אז, אדוני היושב-ראש, כאשר אני בוחן רשויות ערביות – אין להן משאבים, אין להן מימון, רק את הארנונה. וגם אם היו גובים 100% ארנונה לא היו יכולים להגיש את השירותים הראויים. יש דברים, אדוני היושב-ראש, מנוגדים לכל היגיון. מה ההיגיון כאשר אתה, למשל, מקים אזור תעשייה ליד העיר שלי, סח'נין, אזור תעשייה משגב – כל השטח היה שטח של תושבי סח'נין, ועכשיו מוקם עליו אזור תעשייה – העיר סח'נין לא נהנית לא מרווחים, לא משום דבר. גם אזור התעשייה ציפורית, שהוקם על אדמותיהם של תושבי משהד, הוא שייך – תראה את האבסורד – אזור התעשייה ציפורית, שאין לו רצף לא מוניציפלי, לא טריטוריאלי, עם העיר נצרת-עילית, הוא שייך לנצרת-עילית. אבל אלה שבתיהם ליד אזור התעשייה נהנים רק מהסרטן ומהזיהום, לצערי הרב. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו הגשנו הצעת אי-אמון על המצב המדיני וכישלון הממשלה. לצערי הרב, אני מוכרח להודות שהמצב המדיני הולך ומתדרדר ונהיה עוד יותר קשה בגלל העמדות העיקשות של ממשלת ישראל, שלא רוצה להתקדם בשום שיחות ולא רוצה שום פתרון לשלום עם השכנים הפלסטינים. קודם כול, אני רואה בחומרה את מה שמתרחש עכשיו, ודבר ראשון אני רוצה לגנות את הפיגוע שהיה באוטובוס בתל-אביב. אני חושב שזה דבר בל ייעשה, ואני מאוד מקווה שיימצאו אלה שעשו את הדברים האלה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> כבר היה עוד פיגוע אחד. דקרו שוטר בצומת-אדם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז יכול להיות, תלך תמצא את מי שעושה את הדברים האלה. אנחנו עדים להרבה דברים שנעשו גם בעבר, והזכרתי את הדברים האלה, אז לך תבדוק, מאז פרשת הקצין הבכיר. אז תבדקו את הדברים טוב טוב טוב, אם באמת. מי שעשה את זה שיבוא על עונשו, אבל אני מגנה בכל החומרה את מי שפוגע באנשים חפים מפשע. אבל אני גם מגנה את ההתנהגות של ממשלת ישראל גם בשטחים. ואנחנו רואים רק בשבוע האחרון – בשבוע האחרון, בסוף השבוע, ארבעה פלסטינים נהרגו בשטחים. משום מה אף אחד לא דיבר על זה. אני חושב שזו מגמה של הממשלה כדי להזמין אינתיפאדה. היא רוצה להזמין אינתיפאדה כדי להוכיח לעולם שהנה אנחנו רוצים שלום אבל הנה הם שפוגעים בנו. אז מדוע היד כל כך קלה על ההדק וממשלת ישראל עושה את הפרובוקציות האלה, נכנסת ליישובים? אפילו איש ביטחון פלסטיני, הרגו אותו. כמובן תמיד הוא האשם, תמיד הוא – היה לו נשק. אתם זוכרים את הבחור שגם כן רצחו אותו בבית-הקברות בתל-אביב, שוהה בלתי חוקי, שהוא כאילו – כאילו – הניף איזשהו חפץ חד, סכין, וזה לא היה ולא נברא? מישהו דיבר על זה? אני לא שמעתי אף גינוי פה, לא שמעתי. לכן אני עוד פעם אומר ומפציר, שכל עם ישראל יבין שממשלת ישראל עושה את הדברים האלה במכוון, כדי להכשיל כל התקדמות במשא-ומתן, כדי להזמין אינתיפאדה ולהטיל את האשמה על הפלסטינים. וזה המגרש שישראל יודעת לשחק בו ורוצה לשחק בו – זו איזושהי התנגשות אלימה עם העם הפלסטיני. כדאי שהעם יבין את זה וידע את זה, מה שהולך לקרות מהממשלה הקיצונית הזו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. שלוש דקות, בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כל אחת מהצעות האי-אמון מספיקה כדי להביע אי-אמון בממשלה: סיעת העבודה – כישלונה של הממשלה בתחום החברתי-כלכלי. מבחן התוצאה של הממשלה הוא נכשל. כלומר, אם יבוא אדם אובייקטיבי, מורה לא כל כך קפדן אפילו, כבוד שר החינוך, מורה לא קפדן במיוחד, לתת ציון לממשלה בעניין החברתי-כלכלי, הוא ייתן לה ציון נכשל. יותר עניים, יותר פערים, אין תוכניות לסגירת פערים, והממשלה במקום לקדם, במקום לפתח, היא הורסת. ראה לדוגמה תוכנית פראוור: האוכלוסייה הכי ענייה בארץ, במצב הכי קשה בארץ – דווקא לאוכלוסייה הזאת באה הממשלה עם מכות, ועם גזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהן. הציבור משווע לפיתוח, רואה בולדוזרים, חושב שבאים לפתח, אבל הבולדוזרים, בעיניים ערביות, לצערי הרב, הם כלי הרס. יכול להיות שביישובים היהודיים רואים בולדוזר, אומרים: ואללה, בונים. ביישובים הערביים – בא בולדוזר, רואים שחורות. ראו בולדוזר – רואים טנק, שבא להרוס. ככה ראו למשל תושבי אום-אלחיראן את הבולדוזרים שהתקרבו. תושבי חירן לעתיד, שבונים אותה, רואים בזה כלי לפיתוח. הממשלה לא עשתה שום דבר כדי להילחם בעוני וכדי לצמצם את הממדים של הפערים החברתיים. ממשלת ישראל, או ישראל, עדיין מתחרה על המקום הראשון בעולם, עם ארצות-הברית ועם כמה מדינות אחרות, לפעמים היא במקום הראשון, השני, השלישי, בפערים, לפי מדדי ג'יני. ההצעה השנייה – הרעבת 817,000 ילדים בישראל, שהם שליש מאוכלוסיית הילדים במדינה, והפניית עורף לשוועת הקשישים הרעבים ולחצי מיליון המשפחות שמתחת לקו העוני – כדרכה בקודש מפלגת ש"ס מגישה הצעות אי-אמון עם כותרת מאוד מאוד מאוד ארוכה, אבל היא נכונה. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים, בבקשה, כי זה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אנחנו לא מאשימים את הממשלה הזאת שהיא יצרה את העוני, הממשלה הנוכחית. אבל אנחנו כן מאשימים אותה שהיא לא עושה שום דבר כדי להילחם בעוני. יגידו שרים של הבית היהודי ושל יש עתיד, לא אנחנו יצרנו את העוני – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – אבל אתם לא נלחמים בעוני, ומי שלא נלחם בעוני מייצר עוני. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ישראל חסון – שאינו נוכח – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זחאלקָה, לא זחאלקֶה. <היו"ר יוני שטבון:> סליחה, חבר הכנסת זחאלקָה. חבר הכנסת חסון – שאינו נוכח; אחריו – חבר הכנסת ממפלגת התנועה, חבר הכנסת עמרם מצנע, שהוא אחרון הדוברים, ויסכם סגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה. <עמרם מצנע (התנועה):> מכובדי היושב בראש, חברי הכנסת, השרים, אני רוצה לקחת פסק זמן מענייני היום ולנצל את הבמה הזאת לקרוא לראש הממשלה ולשרי הממשלה בשמם של 200 מג"דים, מח"טים ומקביליהם, בים וביבשה, לתקן את העוול שנעשה לרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר, דדו, זיכרונו לברכה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. למכתב הזה הצטרפו ראש ממשלה לשעבר, ארבעה שרי ביטחון לשעבר, ארבעה רמטכ"לים, שישה ראשי אמ"ן, מוסד ושב"כ, חמישה מנכ"לים של משרד הביטחון, שלושה מפכ"לי משטרה, שבעה מפקדי זרועות אוויר וים ויותר מ-100 אלופים, ניצבים ותת-אלופים, ובהם הרבה מאוד מפקדים בכירים שלחמו במלחמת יום הכיפורים. הרשימה הזאת מייצגת שיקול דעת רחב מאוד, וניסיון, של מפקדי שדה, שמתוקף תפקידם בהמשך, כשהם התקדמו בתפקידים, כמו למשל רב-אלוף שאול מופז, שהיה אז מפקד סיירת והתקדם לתפקיד הרמטכ"ל ושר הביטחון, ורבים אחרים, שמייצגים יחד שיקול דעת רחב מאוד, ניסיון מצטבר של מפקדי שדה, שלמדו את דוח אגרנט – דוח אגרנט, להזכיר לכם, בדק את ארבעת הימים הראשונים של המלחמה ואת הימים שקדמו למלחמה – וחזרו וחקרו במשך עשרות שנים, מזווית ראייה רחבה מאוד, מזוויות שונות, ומהפרספקטיבה של ניסיונם, אחריותם בתפקידים השונים ותפקידיהם – בחנו את המלחמה הזאת, שהייתה לפני 40 שנה, על כל היבטיה, וכולם הגיעו למסקנה חד-משמעית – ואני מניח שהם מייצגים לוחמים רבים מאוד של אותה מלחמה: ועדת אגרנט החמירה ביחס למי שהיה מפקדנו במלחמה, שמנהיגותו, החלטותיו, רוחו האיתנה והמקרינה באוקיינוס של ספק ומבוכה, כאשר עמדנו כפסע מכישלון, ובתנאים שאין קשים מהם, הוביל בתוך ימים לניצחון יוצא דופן בהיסטוריה הצבאית, אשר השלכותיו על עוצמת צה"ל והמדינה משפיעות גם עד היום. אנחנו לא מבקשים לשנות את דוח ועדת אגרנט. אנחנו מבקשים לתת משקל היסטורי לימים שאחרי ימי תחילת הלחימה, לתקן עוול מהותי, מוסרי והיסטורי, ולהביע במעמד מיוחד של הממשלה הערכה מיוחדת לפועלו של רב-אלוף דוד דדו אלעזר. כדאי לזכור – ולמי שלא יודע – מאחר שדוד אלעזר התפטר עם פרסום החלק הראשון של מסקנות ועדת אגרנט; הממשלה במליאתה, בהחלטה שקיבלה, לא פיטרה אותו – הוא הודיע מראש שבעקבות הדוח הוא מבקש לסיים את תפקידו, ולכן, ולאור הדברים שדיברתי, ורשימה כל כך ארוכה – ממש מדהים כמה אנשים הצטרפו ומצטרפים לרשימה הזאת, בתחושה עזה מאוד, ומאוד עמוקה, של עוול היסטורי, אישי, אנושי, שנעשה למי שבעצם עמד בגופו וביכולותיו וניצח, באמצעות החיילים והמפקדים, בצפון ובדרום, את המלחמה אולי הקשה ביותר שעברנו מעודנו. אחרי 40 שנה זה הזמן, ואני קורא מכאן לראש הממשלה ולממשלה כולה להקדיש לנושא הזה פרק מיוחד בישיבת הממשלה, ולתקן את העוול שנעשה. אנחנו, לוחמי מלחמת יום הכיפורים, חושבים שנכון, בעת הזאת, לעשות את המחווה הזאת לרב-אלוף, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, דדו, זיכרונו לברכה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. אחרון הדוברים בדיון יהיה סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת מצנע באמת שינה פה את הטון, את הרוח ואת האווירה, כאשר הזכיר את הרמטכ"ל. אתה יודע, חבר הכנסת מצנע, אתם הייתם לוחמי 1973, ואני מילידי 1973. זה בהחלט דבר מעניין, שאני מייד עולה, ככה, לדבר אחריך, כאילו העברת לי מקל. זה מאוד מעניין, כי אני מתגורר היום בבית, בבניין, שבו התגורר דדו, דוד אלעזר, סמוך לאוניברסיטה בתל-אביב, הבית שממנו הוא יצא ואליו הוא לא שב משום שנפטר מהתקף לב במקום סמוך. אני חושב שהוא נפטר משיברון לב, חבר הכנסת מצנע, כי באמת, דדו, אדוני היושב-ראש, בהחלט היה – היום, כאשר סיכמנו 40 שנה למלחמת יום כיפור – אחד מהגיבורים – חבר הכנסת מופז, אתה השתתפת גם כן בקרבות, ודאי ראית – שהוביל את המפנה ההיסטורי במלחמת יום כיפור. לכן אני חושב, חבר הכנסת מצנע, יישר כוח על דבריך, ואני חושב שהאמת ההיסטורית צריכה להיאמר, ובהחלט להשתנות, כי כרגע היא לא כפי שהיית רוצה או היינו רוצים שהיא תתואר. אדוני היושב-ראש, אנחנו מסכמים כאן אחרי, נדמה לי הפוגה של חודש, פחות או יותר, או שלושה שבועות, הצעות אי-אמון – הצעות האי-אמון הפכו להצעות לסדר-היום מכמה סיבות, ואנחנו מסכמים היום את הדיון הזה אחרי שלושה שבועות שהוא לא התקיים. אני אתייחס, ברשותך, לכמה מן הדברים שעלו במהלך הדיון. חבר הכנסת הורוביץ וחבריו לסיעת מרצ או חבריו מהשמאל ניסו בדיון הזה להטיף או ללמד את הכנסת, את אזרחי ישראל, מהי דמוקרטיה. ובכלל, חבר הכנסת הורוביץ ניסה ללמד שהוא הוא הדמוקרט הגדול, ניסה להטיף. אדוני היושב-ראש, הסיעות בשמאל הבית, לדאבון הלב, מסיטות – בתי"ו ובטי"ת – את הוויכוח לעניין זכויות האדם והניסיון לכאורה לסתימת פיות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זהו שקר גס. חבר הכנסת הורוביץ מטעה את הציבור. לשמחתי, הציבור לא קונה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – חבר הכנסת פריג', מה לעשות. הוא לא – אני עונה לחברי כנסת שפשוט העלו פה שורה של שקרים, וצריך להעמיד את הדברים על דיוקם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – להעמיד את הדברים על דיוקם. הוויכוח, חבר הכנסת פריג', איננו על קיומן של העמותות. הוא לא על הקיום של העמותות, ולא על זכותן הדמוקרטית לפעול, ולהפגין, ולדבר. הוויכוח הוא על המימון, אתה יודע זאת. גם חברת הכנסת זנדברג יודעת זאת, כי גם היא הייתה בוויכוח דומה בכנסת הקודמת כאשר אני הבאתי את החוק בנוסח הקודם שלו. הוויכוח הוא לא על הפעילות, הוא על המימון. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <קריאה:> אז לא קראת את החוק – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אז מה הבעיה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> על – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא, היה ויכוח מחוץ לכנסת. מה קרה? לא כל החיים הם בכנסת. התווכחתי אתה בשידור כאשר הגישה תוכנית, לא משנה איפה כרגע. ברדיו. רוצה שאני אגיד? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <אראל מרגלית (העבודה):> מה הבעיה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ברדיו של המרכז הבין-תחומי בהרצלייה, והיא העלתה אותי לשידור בעניין הזה. זה הכול. קיים – – – <אראל מרגלית (העבודה):> חבר הכנסת אקוניס, מה הבעיה עם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, אני אגיד לך, חבר הכנסת מרגלית, הוויכוח הוא על ההתערבות של מדינות זרות בשיח הפנימי במדינת ישראל. למשל, כאשר ממשלת הוד מלכותה מתקצבת עמותות פוליטיות בישראל; אני אינני בא ואומר: לעמותה לזכויות האזרח אין זכות קיום, ול"בצלם" אין זכות קיום. אני כמובן חולק עליהם מחלוקת יסודית ביותר, אבל אנחנו לא מנסים לבלום את זכות הקיום שלהם. הדבר – שמעתי גם את הערתו, חבר הכנסת סוייד, של שגריר אנגליה. כן? הוא מתערב גם בתוך – והוא ידיד שלי, השגריר מתיו גולד. והוא בא ואומר: אל תעשו כך, אל תעשו. אנחנו נכריע בבית הזה בצורה דמוקרטית אם יש מקום להתערבות של ה-EU, של האיחוד האירופי, שמממן את העמותות הללו, או של אנגליה או של הולנד או של מדינות סקנדינביה, שמזרימות כסף עצום, אגב, כספי עתק. אתם יודעים את זה. אגב, חברת הכנסת שפיר יודעת את זה. היא גם הייתה, יחד עם חבר הכנסת שמולי, במחאה החברתית. זה הגיע גם לשם. זה הגיע גם לפראוור. זה הגיע גם לוויכוח על המסתננים. כלומר, מה הולך כאן? מהו מעגל הקסמים? מדינות אירופה, בסופו של דבר, מתערבות בתהליך פנימי ישראלי. זה הדבר הפסול, לא הפעילות של העמותות. ואלה השקרים שהפיץ כאן, חבר הכנסת פריג', חברך לסיעה, חבר הכנסת הורוביץ. ועל כך אנחנו מתקוממים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא, לא, אלה העובדות. אתם אל תשנו את העובדות. אתם אל תשנו את העובדות. אלה הן העובדות. ואתה יודע שזה נכון. עם יד על הלב, אתה יודע שמה שאמרתי הוא דבר נכון, ואתה יודע שזה לא מוסרי, זה לא צודק, זה לא יכול להיות. אנחנו לא מתערבים. יושב כאן שר האוצר – הוא לא יושב כאן, אבל יושבים כאן שרי אוצר לשעבר – אנחנו מעולם לא עשינו דבר דומה לזה. מה זה הדבר הזה? אתה מזרים כסף לעמותה פוליטית שפועלת בישראל. היא מתאימה לדעות שלך, אז זה בסדר. מה היה קורה אם היו מזרימים ל"אם תרצו"? רק ל"אם תרצו"? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מזרימים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה היית יוצא נגד זה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מזרימים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> וזה לא נכון. ואני גם נגד שיזרימו – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – גם ל"אם תרצו" וגם לעמותות השמאל. מי שכר את האוטובוסים? תנו לנו תשובה. מי שכר את האוטובוסים להפגנות המסתננים מול הכנסת בשבוע שעבר? מי עשה את זה? אם יש פה התערבות של מדינה זרה, הדבר הזה פסול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שומרים על הדמוקרטיה שאתה רוצה לחסל. שומרים על זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ולכן, חבר הכנסת הורוביץ, אתה במסע הטעיה. אני שומע ראיונות שלך, אני קורא את מאמריך, אני קורא את הסטטוסים שאתה כותב – אתה פשוט זורה חול בעיני הציבור. <מיכל רוזין (מרצ):> ההיסטוריה תשפוט אותך – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את גם כן, סליחה. <מיכל רוזין (מרצ):> ההיסטוריה תשפוט אותך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את השתתפת בהפגנה הזאת? את לא זורה חול. סליחה. את השתתפת בהפגנה הזאת? את לא מתביישת? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> את פורעת חוק. את פרעת חוק. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בוודאי. אני אגיד לך גם למה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני גם אגיד לך למה. אני גם אגיד לך למה: משום שאת נותנת גיבוי – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – להסתננות בלתי חוקית, ואת נותנת גיבוי לבריחתם מהמתקן הפתוח. נכון? אז את משתתפת בדבר הזה. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זהו דבר פסול, גברתי. את רמסת את החוק. זה דבר מצער. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אל תעשי את הדבר הזה, משום שהחוק התקבל ברוב קולות בכנסת. וזו עובדה. אין לך מה לבקש. עכשיו היא תבקש ממך להגיב. אין לה מה להגיב. אלה הן עובדות שהיו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – היא גם לא התביישה. היא גם הלכה למצלמות ודיברה שם. ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, במצב שנוצר, כאשר מתקיים פה שיח ומתערבות בו מדינות זרות – זה הכול, חבר הכנסת הורוביץ – אנחנו את הדבר הזה מבקשים להפסיק, ולא את פעילותן. ואתה, אתה, אני מבקש ממך, מעל הדוכן הזה – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – להפסיק להפיץ את שקריך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – אפילו שנכשלת בכנסת הקודמת, תיכשל גם עכשיו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> להפיץ את שקריך. להפסיק להפיץ את שקריך. אדוני היושב-ראש, אנחנו שמענו פה דיון ארוך מאוד, ארוך מאוד. יש לי תשובה כמובן לכל חבר וחברת כנסת: חברת הכנסת מיכאלי שדיברה, חבר הכנסת זחאלקה, חבר הכנסת אגבאריה, שאיים, הייתי אומר, או אמר את האיוולת – חבר הכנסת אגבאריה, אתה אמרת, אני מצטט: "ישראל מזמינה אינתיפאדה". אתה לא מתבייש? <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ישראל מזמינה אינתיפאדה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אחרי מה שעשה יאסר ערפאת, ומה שעושה ההנהגה הפלסטינית. אתה לא – – – אגב, סליחה שאני כמובן אומר לך, אדוני, שישראלים רבים קיפחו את חייהם באינתיפאדה הזאת, בפיגועים – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – וגם פלסטינים. וגם פלסטינים רבים. אני מגנה, אני בהחלט מגנה, אני בהחלט מגנה פיגועי טרור. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – אין לך את האומץ לעשות את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מגנה פיגועי טרור. ואני שמח שעשית את זה – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – על ניסיון הפיגוע, על ניסיון הפיגוע, אתמול בבת-ים. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת זחאלקה היה פה והתייחס, ודיבר על העוני ועל דברים אחרים. אני רק רוצה להגיד לו, אפרופו צמצום הפערים החברתיים, ובזה אני אסיים: מחר, מחר – אתם לא עשיתם את זה 60 שנה – מחר נפתח קו הרכבת לשדרות. אתם עשיתם? מה עשיתם? הושבתם שם אנשים, לא נתתם להם לצאת – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אני לא מדבר – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אבל השר בן-אליעזר לא פתח לשם מסילת ברזל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – וזה צמצום פער חברתי. וביום רביעי, אדוני, ראש העיר דימונה לשעבר, אנחנו נחלק את הטאבלטים הראשונים לילדים מעוטי יכולת בעיר אופקים. ומשם נלך ללוד, ומשם נלך למקומות אחרים – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בדרום. אנחנו עושים צדק חברתי. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם מקשקשים צדק חברתי, ומרחיקים צדק חברתי. אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את כל הצעות האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר אקוניס. חברת הכנסת רוזין ביקשה להגיב על דברים, אבל מכיוון שיש סדר-יום ארוך אני אומר לסגנים שיחליפו אותי, שזה חברי הכנסת יוני שטבון, יחיאל בר, אורי מקלב, אחמד טיבי, וכן הלאה, שאם חברת הכנסת תדבר באחת המסגרות הרבות לדיבור, ותרצה לסטות מן הנושא ל-30 שניות, דבר שלא נשמע כמותו, ולהשיב לחבר הכנסת אופיר אקוניס, אני מבקש לאפשר לה. אבל עכשיו נעבור להצבעות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. כן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> כשנשפך התה על חבר הכנסת טיבי יצאה הודעה מהלשכה שלך – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – שאסור לאף אחד לקחת את החוק לידיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני חושב שזו הייתה הודעה מצערת וכושלת, כי האיש ששפך את התה לא לקח את החוק לידיים, כי החוק לא אומר לשפוך תה על חבר כנסת. לכן, אני מבקש שתתקן את ההודעה שלך, ולא להתיר במובלע התקפה על חבר כנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, לא כל כך הבנתי, אבל אני אבדוק את עצמי. בסדר. אני חושב שהגינוי היה חד-משמעי כמו שהיום גינוי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – לקחת חוק לידיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חוק לידיים. כן, זה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> מה זה החוק? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, אוקיי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> מי שעשה את מה שעשה, עשה דבר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. עכשיו אני מתחיל להבין מה הכוונה. בסדר גמור. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון. הראשונה שבהן – כולם ישובים? אני לא בטוח שכולם ישובים. טוב, אולי לא רוצים להצביע. דרך אגב, לפני שנתחיל להצביע, רק לתשומת הלב של חברי הכנסת, אני בטוח שיהיו רבים: בעקבות פנייה אלי של השדולה למען יונתן פולארד בראשות חברי הכנסת שקד ושי, ובעקבות החלטת הנשיאות היום, אני מודיע שביום רביעי יתקיים דיון אישי במליאה; היה דיון בהצעות לסדר-היום בנושא לפני כמה שבועות; הייתה החלטה במליאה להעביר את הנושא לדיון במליאה. ביום רביעי, לאחר החקיקה, יתקיים דיון בנושא. מדובר בדיון אישי. כל חבר כנסת שירצה להירשם יוכל להירשם. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה – כישלונה של הממשלה בתחום החברתי והכלכלי, של סיעת העבודה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 59 נמנעים – 1 הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נקלט, חבר הכנסת דרעי? אה, מקוזז. חברי הכנסת, בעד ההצעה – 40, נגד – 59, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת העבודה לא התקבלה. מטעם סיעת ש"ס – הרעבת 817,000 ילדים בישראל, שהם שליש מאוכלוסיית הילדים במדינה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 62 נמנעים – 1 הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 40 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון של סיעת ש"ס לא התקבלה. מרצ – יהדות התורה: פגיעת ממשלת ישראל בדמוקרטיה. המועמדת להרכיב את הממשלה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 60 נמנעים – 1 הצעת סיעות מרצ – יהדות התורה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 40, נגד – 60, נמנע אחד, שניים נוכחים. הצעת האי-אמון של מרצ – יהדות התורה לא התקבלה. כישלון הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי – חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. המועמד הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 60 נמנעים – 1 הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 40 בעד, 60 נגד, נמנע אחד, שלושה נוכחים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם הסיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הכספים. עוד אבקש להודיעכם כי חבר הכנסת יוני שטבון ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – עצמאות נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה), התשע"ד–2013; פ/1964/19. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק האזנות הסתר (תיקון מס' 6), התש"ע–2009. סגן השר אופיר אקוניס, המקשר בין הממשלה לכנסת, ימסור את ההודעה. אין הצבעה. ההצבעה תתקיים בעוד שבועיים. כרגע אנחנו רק מקבלים את ההודעה של הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה בנושאים כדלקמן: א. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד התרבות והספורט את שטח הפעולה מרכז ההסברה; ב. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד הכלכלה למשרד לאזרחים ותיקים את שטח הפעולה השירות האזרחי-לאומי. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, הממשלה מבקשת להודיע על כך לכנסת. כמו כן מבקשת הממשלה להודיע לכנסת כי העברת – האם נדרשת הצבעה, גברתי המזכירה? למיטב ידיעתי לא. למיטב ידיעתי זו הודעה, אבל אם אתם תגידו לנו אנחנו נזמין את החברים להצבעה. כמו כן מבקשת הממשלה להודיע כי העברת שטח הפעולה השירות האזרחי-לאומי תיכנס לתוקף במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות על-פי החוקים כמפורט להלן. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה – להעביר לשר לאזרחים ותיקים את הסמכויות על-פי דין כדלקמן: 1. הסמכות הנתונה לשר הכלכלה על-פי חוק שירות לאומי (תנאי שירות למתנדב בשירות לאומי), התשנ"ח–1998; 2. סמכות שר הכלכלה להתקין תקנות לפי פסקה 3(ב) בהגדרת "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה–1995, ולפי סעיף 400 לחוק, ככל שהיא נוגעת בהתקנת תקנות כאמור. גברתי, פה זה האישור – – <היו"ר יוני שטבון:> הודעת דין רציפות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה – הממשלה מבקשת את אישור הכנסת להעברת הסמכויות כאמור. <היו"ר יוני שטבון:> סגן השר, יש אולי הודעה על החלת דין רציפות נוספת, שלא מופיעה בפניך? אנחנו בודקים את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא. זאת העברת הסמכויות. אלה העברות הסמכות, אנחנו על-פי סדר-היום. <היו"ר יוני שטבון:> אז בואו נעביר את זה אחר כך. נתקדם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין לי פה דין רציפות. <היו"ר יוני שטבון:> בסדר, אנחנו נודיע את זה בהמשך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל את ההודעה הזאת – חלקה לא צריך אישור בכל מקרה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס. <הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/821).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013, קריאה ראשונה. יציג את החוק שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, חבר הכנסת סילבן שלום. בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש את תיקון מס' 12 לחוק משק החשמל. הצעת החוק המונחת בפניכם, עיקרה בהארכת רישיונות ספק שירות חיוני שניתנו מכוח חוק משק החשמל ועתידים לפקוע ביום 1 בינואר 2014. הרישיונות נדרשים להמשך הפעילות ואספקת השירותים החיוניים במשק החשמל. בהתאם לחוק אין אפשרות לתת רישיונות חדשים לחברת החשמל לישראל בע"מ ללא שינוי מבני. שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים ושר האוצר, בהסכמה ובתמיכה של ראש הממשלה, מינו צוות היגוי לביצוע רפורמה במשק החשמל ובחברת החשמל. הצוות אמור להגיש את המלצותיו לשרים עד יום 31 בדצמבר 2013. כדי לאפשר היערכות ליישום ההמלצות, לרבות החלטות הממשלה ותיקוני חקיקה ככל שידרשו, מוצע לדחות בשנה את המועדים הרלוונטיים להארכת הרישיונות עד ליום 1 בינואר 2015. ברצוני להודות ליושב-ראש הקואליציה, ליושב-ראש סיעת העבודה חבר הכנסת איתן כבל וליושב-ראש הרצוג על הסכמתם להביא את החוק בהסכמה, כדי להאריך את תוקף הרישיונות לחברת החשמל. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לשר האנרגיה והתשתיות הלאומיות חבר הכנסת סילבן שלום. אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. חבר הכנסת מוזס וחבר הכנסת ישראל אייכלר, שניכם מופיעים פה בדוברים. חבר הכנסת ישראל אייכלר מוותר. חבר הכנסת מוזס מוותר על הדיון? חברי חברי הכנסת, אין דוברים בהצעת החוק. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה של הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 73 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> 73 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק התקבלה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית לוועדת הכלכלה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013> [מס' מ/814; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 6055; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה לקריאה הראשונה. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013 – – – <קריאה:> קריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יוני שטבון:> תיקון – לקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149). יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013, הצעת חוק ממשלתית. הצעת חוק זאת הופכת להוראה של קבע את הוראת השעה בדבר מימון פעולות לפיתוח שירותים לילדים בסיכון על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הקבועה בסעיף 74א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995. הקרן לילדים בסיכון הפועלת במוסד לביטוח לאומי מסייעת מכוח הסעיף האמור בפיתוח שירותים לילדים הנמצאים בסיכון ובמצוקה על רקע הזנחה, מצוקה כלכלית, היעדר טיפול או התעללות ובפיתוח שירותים לילדים עוברי חוק. הקרן לילדים בסיכון הוקמה כקרן זמנית לפני כעשור, ובמשך השנים קראה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לממשלה לעגן את הקרן כקרן קבועה במקום להאריך את תוקף ההוראה מעת לעת. אולם רק עתה מוצע לקבוע את הסעיף שמכוחו פועלת הקרן הזאת להוראה קבועה. בנוסף מוצע בהצעת החוק המונחת בפניכם לקבוע כי מימון הקרן לא יעלה על 20 מיליון שקל בשנה. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני פונה אליכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. מאחר שסביר להניח שזה יאושר, אני רוצה להודות למנהלת הוועדה וילמה מאור ולצוות המסור של הוועדה: אתי, ענת, מעיין ואורי. תודה ליועצת המשפטית של הוועדה נועה ברודסקי-לוי, וכמובן, תודה לעוזרי הפרלמנטריים קורל אבירם ואילן מרסיאנו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים כץ. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד סעיף 1 – 67 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 67, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה ועברה בקריאה שנייה. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013 – מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 69 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 69, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 149), התשע"ד–2013, התקבלה בקריאה שלישית. <הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013> [מס' מ/693; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' ט"ז, עמ' 2028; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013. יציג חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה. <מאיר שטרית (התנועה):> קריאה שנייה ושלישית, לא ראשונה. <היו"ר יוני שטבון:> בקריאה שנייה ושלישית. תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית על התיקון. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013, לקריאה השנייה והשלישית. חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י–1950, מסדיר את התגמולים וההענקות למשפחות חיילי צה"ל שנספו במערכה. לצד החוק ניתנות היום לבני המשפחות השכולות הטבות מכוח הוראות מינהליות של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. הצעת חוק זאת, שהיא הצעת חוק ממשלתית, נועדה בעיקרה לעגן בחקיקה את ההטבות הניתנות כיום לבני המשפחה מכוח הוראות מינהליות וכן את סמכויותיהן של ועדות החריגים וועדת למ"ד שהיא ועדת לפנים משורת הדין. חלק מההטבות הניתנות היום לבני המשפחה נועד לסייע לבני משפחה השכולה לחזור ככל האפשר לתפקוד חרף האסון שפקד אותם, כגון הטבות לשיקום תעסוקתי, סיוע בלימודים וטיפולים נפשיים. חלקן נועד לפתור צורך מסוים שהתעורר ודרש פתרון, כגון בעיה רפואית, נפשית או כלכלית, וחלק מההטבות ניתן כדי להקל על המשפחה השכולה בתחומי החיים השונים, כגון סיוע ברכישת רכב ודירה, מענק לנישואין ועוד. בהצעת חוק זאת מוצע להוסיף לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה פרק חדש שבו יפורטו כל ההטבות הניתנות לבני המשפחות השכולות וכן התנאים למתן הטבות אלה ושיעורן. סוגי ההטבות המוסדרים בפרק המוצע הם אלה: א. הטבות לשיקום תעסוקתי שהן חלק מסל ההטבות שמטרתן לסייע לבן המשפחה השכולה לחזור ככל האפשר לתפקוד מרבי חרף האסון שפקד אותו, וזאת מתוך תפיסה מקצועית הרואה בתעסוקה המפרנסת חלק מרכזי בשיקום ובהתמודדות עם השכול. ההטבות כוללות, בין היתר, סיוע לצורך הקמת עסק; ב. הטבות רכב וניידות, לרבות הטבות לרכישת רכב והחלפתו וסיוע במימון שיעורי נהיגה; ג. הטבות לרווחה כלכלית, כגון מימון שכר לימוד, הכשרה מקצועית, חוגים, שיעורי עזר, וכן הלוואות ומענקים; ד. הלוואות לדיור, לרבות הטבות לרכישת דירה ולשיפוץ דירה; ה. הטבות רפואיות, לרבות סיוע במימון תרופות, טיפולים שונים ורכישת אביזרים רפואיים; ו. הטבות לטיפול פסיכו-סוציאלי שנועד לסייע בהתמודדות עם האובדן והשלכותיו בתחום התפקוד האישי, המשפחתי, החברתי והתעסוקתי; ז. הטבות להנצחה, לרבות השתתפות בהוצאות האבל והאזכרה. מוצע לקבוע כי ההטבות הכספיות יוצמדו למדד המחירים לצרכן ויעודכנו בתחילת כל שנה, אלא אם כן נקבעה בתקנות באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שיטת הצמדה אחרת לגבי הטבה מסוימת. מוצע להסמיך את שר הביטחון להקים ועדת חריגים שתהיה מוסמכת לאשר לבן משפחה במקרים פרטניים וחריגים הגדלת הסכום הכספי הקבוע לפי החוק להטבה כספית מסוימת. כמו כן מוצע לקבוע כי ועדת החריגים תהיה רשאית במקרים חריגים ונדירים לאשר למבקש מימון שירותים והחזר הוצאות הקשורים לשכול שאינם מוסדרים בחוק, וזאת עד לסכום של 56,000 שקל. כמו כן, מוצע לעגן בחוק את עבודת הוועדה למתן סיוע לפנים משורת הדין, אשר פועלת כיום בהתאם לכללים שקבע שר הביטחון בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה ואשר פורסמו ברשומות. מוצע לקבוע כי ועדה זאת תעניק סיוע לפנים משורת הדין לבן משפחה במקרים חריגים ובהתקיים מצב סוציו-אקונומי קשה שבו נמצא בן המשפחה. כמו כן מוצע כי לצורך גיבוש המלצתה תהיה הוועדה רשאית לשקול שיקולים סוציו-אקונומיים, הומניטריים ושיקומיים. כמו כן מוצע לערוך תיקון עקיף לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל–1970, ולקבוע בו כי ההטבות שיינתנו לבני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה יינתנו גם לבני משפחה של חלל פעולות איבה, כפי שגם בפועל נעשה כיום. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – – זה תחת האחריות של שר הביטחון? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ואז יהיו שתי מחלקות הנצחה ושתי מחלקות – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הכול מתואם עם הלשכה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> זה עסק גדול. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הכול מתואם בלשכה. הכול בא בהסכמה בהרבה מאוד ישיבות – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ברור. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – בעבודה גדולה מאוד של חברת הכנסת שולי מועלם, שצריך לברך אותה על תרומתה בעיצוב החוק. היא עשתה רבות בשקט, בסבלנות, ביכולת רבה; עשתה וקידמה. מגיע לה שאפּוֹ. לא מקובל שהיא תעלה לברך פה, כי זאת הצעת חוק ממשלתית, אבל עשתה את עבודתה לעילא ולעילא, ולכן – תבורך. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות קבעה כי גם הוראות לעניין ועדת חריגים והוועדה למתן סיוע לפנים משורת הדין יחולו על נפגעי פעולות איבה, בשונה מהמצב כיום, שבו לא קיימות ועדת חריגים וועדת למ"ד במוסד לביטוח לאומי לגבי נפגעי פעולות איבה. אני קורא לכם לאשר את הצעת החוק החשובה הזאת בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה למי שלקח חלק בקידום החוק, ובכלל זה עורכת-הדין סיגל רקנאטי ממשרד הביטחון, ארגון "יד לבנים" וארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ותודות מיוחדות לך, פעם נוספת, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור ולצוות המסור של הוועדה, אתי, ענת, מעיין ואורי; תודה ליועצת המשפטית של הוועדה, שמרית גיטלין-שקד, וכמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים קורל אבירם ואילן מרסיאנו. אני מקווה שתאשרו את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים כץ. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד סעיפים 1–26 – 50 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–26 נתקבלו. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 50, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013, קריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 9 בעד החוק – 47 נגד – אין נמנעים – 1 חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 35), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> 47 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית. <הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54), התשע"ד–2013> [מס' מ/812; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 5912; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54), התשע"ד–2013, קריאה שנייה ושלישית. יציג חבר הכנסת חיים כץ, בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54), התשע"ד–2013; הצעת חוק ממשלתית. הצעת חוק זו משלימה היבט במהלך החקיקה שהחל בשינוי שיטת העדכון של גמלאות עובדי המדינה מהצמדה לעובד בפועל להצמדה שנתית למדד המחירים לצרכן, ונמשך בשינוי דומה לגבי שוטרים וסוהרים שפרשו ולגבי הפורשים משירות בצבא הקבע. הצורך בתיקון נובע מכך שבמקביל למהלך תיקוני החקיקה שנסקרו, נחתמו הסכמים קיבוציים שבמסגרתם ניתנו לדירוגים שונים תוספות שכר המשולמות בכמה פעימות. מי שפרשו בתקופה שבה עדיין ניתנו תוספות השכר אך לפני המועד שבו שולמו בפועל תוספות השכר לא קיבלו את תוספת השכר, אף שכללה תשלום בעד תקופה שבה היו בשירות. בחלק מההסכמים נקבע כבר מראש הצורך בהתאמת תוספת שכר לגמלאות הגמלאים, ולגבי חלק מההסכמים נעשה תיקון בהתאם לאותו עיקרון. הצעת החוק המונחת בפניכם מזכה גמלאי של שירות המדינה, שוטר וסוהר, וכן פורש משירות קבע בצה"ל, אשר פרש במהלך התקופה הרלוונטית להסכמי השכר, בהגדלת המשכורת הקובעת לעניין תשלום הגמלה באותו חלק ממסגרת עלות התוספות שלא קיבל כעובד או כחייל פעיל, בשל פרישתו לפני אותו מועד. ההוראה תחול גם על כבאים שחוק שירות המדינה (גמלאות) הוחל עליהם. השיעורים או הסכומים שבהם תעודכן המשכורת הקובעת מפורטים בחלקים השונים של התוספת המוצעת לחוק, בהתאם לדירוג ולחודש הפרישה, ובמקרים מסוימים גם בהתאם לדרגה ולדירוג, וכן מפורטים בה החודשים שהחל בהם יחושב העדכון. העדכון בפועל יביא להגדלת התשלומים, וייעשה לא יאוחר מ-1 במרס 2014. לגבי מי שמוקבל לנושא משרה שיפוטית נעשה עדכון של המשכורת הקובעת בהתאם לעליית השכר הממוצע שלפיו מתעדכן שכר נושא משרה. התיקונים הנוספים המוצעים במסגרת הצעת החוק שמונחת לפניכם נערכים לגבי שוטרים וסוהרים, שמקרבים את תנאיהם לתנאים שנקבעו לגבי הפורשים משירות הקבע בצה"ל בעת שינוי שיטת עדכון המשכורת הקובעת: א. מוצע לקבוע את שיעורי תוספת ההפרשים לשוטרים ולסוהרים ואופן המידוד בקירוב לשיעורים ולאופן המידוד שנקבעו לגבי פורשי צה"ל ובהתחשב בהבדלים לגבי משך פריסת התשלום והתוספת. נוסף על כך מוצע לצמצם את תחולת ההסדר שמכונה "קופה ציבורית", שבמסגרתו מופחתת הגמלה עקב קבלת משכורת במקביל מאוצר המדינה ומקופה ציבורית, ולצמצמו באופן שיחול רק על שוטר או סוהר שלאחר פרישתם חוזרים ומשרתים במשטרה או בשירות בתי-סוהר, רטרואקטיבית לגבי התקופה שהחלה ב-1 בינואר 2012, בדומה לצמצום דומה החל באותו מועד שנעשה לגבי פורשים משירות בצה"ל. יובהר כי אין שינוי חקיקתי לגבי ההוראות החלות במקרה של גמלאות כפל, לרבות מקופה ציבורית, שתהיה אותה קופה ציבורית הקבועה לגבי עובדי מדינה אחרים. עוד מוצע לאפשר היוון של התוספות העתידיות ליורשי זכאי שנפטר. גם תיקון זה נעשה בעקבות חקיקה דומה שנעשתה לגבי הפורשים מצה"ל. ואולם יצוין כי הצעת חוק זו כוללת תיקון של אותה חקיקה לגבי קבלת ההיוון בידי יורשיו של מי שפרש מצה"ל, בקביעה שמהסכום המהוון ינוכו סכומים שהיה על מי שמכוחו מקבלים היורשים את התוספות לשלם כהחזר הלוואה בנקאית שניתנה בהתבסס על פריסת תשלומי התוספות, שזה בהסדר בנקאי שייחודי לפורשי צה"ל. תיקון נוסף שמוצע, לגבי הפורשים מצבא קבע בלבד, הוא לאפשר ניכוי מסכומי הגמלה לצורך תשלומים שנקבעו בפקודת הצבא, ובלבד שניתנה לניכוי כאמור הסכמת הפורש משירות בצה"ל. לסיום אזכיר עניין נוסף שמופיע בהצעת החוק ומטרתו להבהיר כי לעניין גמלה המשולמת לשאיריו של מי שהיה זכאי לגמלה ייעשה חישוב התוספות על גבי הגמלה המקורית שהייתה מגיעה לזכאי הגמלה. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני פונה אליכם – לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה לכל מי שלקח חלק בקידום החוק, ובכלל זה אסי מסינג ממשרד האוצר, סגן שר האוצר מיקי לוי, שדאג שהצעת החוק הזאת תקודם ותהיה במהלך השנה הזאת, כדי שיוכלו להחיל אותה מייד על הפורשים. תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור ולצוות המסור של הוועדה, אתי, ענת, מעיין ואורי. תודה ליועצת המשפטית של הוועדה, נועה בן-שבת, וכמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים מרב, אילן מרסיאנו וקורל אבירם. צדק צריך להיעשות. אחד לפה, אחד לפה. תודה רבה. אני מקווה שחברי הכנסת יתמכו בהצעה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת כץ. רק – לפני שנעבור להצבעה, נודע לנו שבמה שנראה כפיגוע בכיכר אדם נפצע שוטר בינוני עד קשה. אנחנו נאחל לו מפה רפואה שלמה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה. נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–12 – 43 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–12 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 43, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54) עברה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 42 נגד – אין נמנעים – אין חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 42 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 54) עברה גם בקריאה שלישית. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013> [מס' מ/768; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ז, עמ' 2262, חוב' כ"ב, עמ' 3351; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, במדינת ישראל, על-פי הערכות של רשות המסים ומערכת האכיפה, יש כ-130 מיליארד שקלים במה שנקרא שוק שחור או הלבנת הון. רק נדמיין לעצמנו שאנחנו יכולים לגבות משם 10 מיליארד בשנה – כבר היו משנים את כל התקציב; לא היינו צריכים להעמיס על עם ישראל גזירות של העלאת מס, העלאת מע"מ. כל שכן אם נוכל לגבות משם 20 מיליארד או 30 מיליארד. במסגרת הזאת חוקקנו רשימה של חוקים שהמטרה המרכזית שלהם היא לחסום את הפרצות ולא לאפשר להלבין הון, לא לאפשר חישובי מס אגרסיביים שעברו את הגבול, וגם הצעת החוק שעכשיו אנחנו דנים בה – מסובך טכנית להסביר, אבל המטרה המרכזית שלה היא שבהתקבל החוק נחסמת עוד פרצה שדרכה אפשר היה להלבין הון, ואיך אומרים – לעשות חישובים אגרסיביים, ואנחנו, מדינת ישראל מפסידה מזה הרבה מאוד כסף. אני מקווה מאוד, חברי, שנצביע על זה גם בקריאה שנייה וגם בקריאה שלישית, ובכך אנחנו עוזרים: א. לעצור את ההון השחור; וב. כשנצליח, נוכל למנוע הרבה מאוד גזירות שלולא זה יכול להיות שנטיל בנושא של מיסוי, של מע"מ ושאר הדברים. אני רוצה בהזדמנות הזאת כבר להודות למנהל הוועדה טמיר, לליאת, לחברי העוזרים – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, נא לשמור על השקט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – לרועי וולף, להילה סובול ולאלדד עוזרי, ולייעוץ המשפטי, שלא עזב אותנו אפילו לרגע, שעות על גבי שעות, לעורך-הדין אייל לב-ארי, לעורכת-הדין שלומית גרינברג ולעורך-הדין רוני טיסר. ושוב אני מבקש מחברי, נאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית, ואני מקווה שתבוא טובה גדולה לעם ישראל. תודה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת סלומינסקי. להצעת החוק הזאת אין מסתייגים ואין מבקשי דיבור. על כן אני עובר להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 98). קריאה שנייה. <קריאות:> 198. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> (מס' 198). נא להצביע. בבקשה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 1–5 – 39 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 39, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי ההצעה עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 39 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 39 בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 198), התשע"ד–2013, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <הצעת חוק החברות (תיקון מס' 22), התשע"ד–2013> [מס' מ/656; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 5918, הכנסת ה-18, מושב רביעי, חוב' י"ז, עמ' 26770; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק החברות (תיקון מס' 22), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אורי מקלב, בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת דוד רותם. חבר הכנסת מקלב, בבקשה. <אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, ובמקום יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דוד רותם, אני מתכבד להביא לפניכם את הצעת חוק החברות (תיקון מס' 22), התשע"ד–2013. הצעת החוק היא הצעה ממשלתית. התיקון המוצע לחוק החברות נועד ליצור מודל תאגידי חדש, שיכונה "קרן לתועלת הציבור", ולהסדיר את מעמדן ופעילותן של קרנות אלה. מדובר על גופים שמטרתם גיוס משאבים והעמדתם לרשות ארגוני המגזר השלישי. הצעת החוק גובשה בהמשך לדיונים בשולחנות עגולים שהוקמו ב-2008 במטרה לחזק את שיתוף הפעולה בין הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי. על-פי הערכת הממשלה, וכפי שעולה מדיוני השולחנות העגולים, מיסוד מעמדן של קרנות כאלה יעודד את הנתינה, יהפוך את הגופים המממנים לנגישים, אמינים ומקצועיים יותר, ובסופו של דבר יחזק את המגזר השלישי ואת פעילותו. אין לנו אלא לקוות שתיקון זה אכן יתרום להשגת מטרות אלה. חשוב להדגיש שהצעת החוק אינה מטילה חובה להתאגד כקרן לתועלת הציבור, אלא מאפשרת זאת לגוף שיבחר בכך, ויהיה מוכן לעמוד בכללי הפיקוח ובמגבלות הכרוכים בכך, בהנחה שהן תורמים פוטנציאליים והן ארגוני המגזר השלישי יעדיפו לפעול מול קרן לתועלת הציבור מאשר מול גוף שאינו בעל מעמד כזה ואינו כפוף לפיקוח ולמגבלות כאמור. לפי הצעת החוק, קרן לתועלת הציבור היא חברה לתועלת הציבור שביקשה מרשם ההקדשות, שהוא הגורם המפקח על הקרנות, הכרה מיוחדת כקרן לתועלת הציבור ועומדת בתנאים שקובע החוק. כך, למשל, החוק מגביל את מטרות הקרן למימון פעילות גופים ללא כוונות רווח: עמותות, הקדשות ציבוריים, חברות לתועלת הציבור, מוסדות להשכלה גבוהה ועוד, ליווי הפעילות שלשמה ניתן המימון ופיקוח על השימוש בכספים. נוסף על כך נדרש כי במועד ההכרה יהיה לקרן הון עצמי נזיל מינימלי של 5 מיליון ש"ח, כדי שתוכל להגשים את מטרתה העיקרית, שהיא חלוקת כספים. מוצע לאפשר הכרה בשלושה סוגי קרנות לתועלת הציבור המאפיינים את המגזר הפילנתרופי; לכל סוג מספר תורמים שונה ודרגת פיקוח שונה: הראשון, קרן משפחתית שנועדה להסדיר פעילות פילנתרופית של משפחה או משפחות, ודרגת הפיקוח עליה היא הנמוכה ביותר. מספר התורמים יכול להגיע עד 20 בכל תקופת קיומה. השני, קרן בניהול פרטי, שיכול להיות בה בעל שליטה, והיא יכולה לגייס כספים ממספר קטן של תורמים גדולים יחסית. אפשר שיתרמו לה עד 20 תורמים בכל שנה, ותרומת כל אחד מהם צריכה להיות יותר מ-20,000 ש"ח. השלישי, קרן בניהול ציבורי שרשאית לגייס כספים מהציבור הרחב, אין בה בעל שליטה, ובהיעדר בעל אינטרס לפקח עליה, הפיקוח עליה מעט יותר הדוק. קרן כזאת יכולה לשנות את מעמדה למעמד אחר, ואף לבקש לבטל את ההכרה בה כקרן לתועלת הציבור, כפוף לאישור רשם ההקדשות, שיבחן את התקיימות התנאים שבחוק ושיקולים נוספים, לפי העניין. בדיוני הוועדה נוספה סמכות לרשם ההקדשות לשנות את מעמדה של קרן לתועלת הציבור גם מיוזמתו, אם מצא כי בנסיבות העניין נכון וצודק לעשות כן. אלה עיקרי המגבלות והפיקוח אשר מוצע להחיל על קרנות לתועלת הציבור: הראשונה, חלוקה מזערית והגבלת הוצאות – כדי להבטיח שהקרנות פועלות לקידום מטרותיהן ולא להבטחת קיומן שלהן, מוצע לחייב אותן לחלק בכל שנה שיעור מסוים משווי נכסיהן לגופי המגזר השלישי ולהגביל את ההוצאות השוטפות המותרות להן. חלוקת הכספים יכולה להיות בדרך של מתן מענקים, ובמידה מוגבלת גם במתן הלוואות בתנאים מיטיבים. הן רשאיות כמובן לחלק יותר כספים, ולסייע בדרכי מימון נוספות, ובעקבות כך, בדיוני הוועדה נעשו תיקונים כדי להתאים את הכללים גם לקרנות צמיתות, שאינן מחלקות את כספי הקרן, והוחלט כי המגבלות על ההוצאות השוטפות ייקבעו בתקנות על-ידי שר המשפטים באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. תרומת נכסים – הקרנות אינן אמורות לנהל נכסים, לכן מוצע לקבוע מגבלות על קבלת נכסים כתרומה על-ידי קרן לתועלת הציבור. בדיוני הוועדה נקבע כי המגבלות לא יחולו על נכס שנתרם לקרן ונדרש לה לקידום מטרותיה, כגון מבנה המשמש את הקרן כמשרד. השקעת כספי הקרן – מוצע להגביל את דרכי השקעת הכספים העודפים של הקרן לדרכי השקעה סולידית, המפורטת בתוספת לחוק ומבוססת על דרכי ההשקעה שנקבעו לעניין השקעת כספי הקדש ציבורי על-ידי הנאמן לפי חוק הנאמנות. ביקורת, שקיפות וממשל תאגידי – מוצע כי קרן תמנה דירקטור בלתי תלוי, רואה-חשבון, מבקר, מבקר פנימי, ועדת ביקורת וכן ועדת חלוקה, שתמליץ, בין היתר, על אמות מידה לחלוקת הכספים ועל אופן חלוקתם. כמו כן, מוצע לחייב את הקרן בחובות דיווח ובכללי שקיפות מוגברים ביחס לחברות אחרות לתועלת הציבור. בעניינים אלה מוצע להקל על הקרן המשפחתית. בנוסף, מוצע כי במקרה שבו כספים של קרן לתועלת הציבור הועברו לאחר, בחריגה מהמגבלות החלות על ההוצאות השוטפות, תהיה סמכות לבית-משפט לדרוש מנושא משרה, שידע או היה עליו לדעת על כך, להשיב את הכספים לקרן, אלא אם פעל בתום לב או נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע זאת. בוועדה הוחלט שרשם ההקדשות לא יגיש בקשת השבה מקרן לתועלת הציבור, לפי המוצע, או מחברה לתועלת הציבור, לפי החוק הקיים, אלא לאחר שמסר לנושא המשרה הודעה על כוונתו ואפשר לו לטעון את טענותיו. אנחנו נסיים בציון – הצעת החוק במתכונתה המקורית כללה חלק נוסף, שבו הוצעו תיקונים כלליים הנוגעים לחברות לתועלת הציבור ולעמותות, שעיקרם חיזוק גופי הביקורת והשקיפות בעמותות ובחברות לתועלת הציבור והגברת סמכויות פיקוח. אנחנו פיצלנו, הכנסת פיצלה, את הצעת החוק הזו, ודיברנו על כך שהוועדה סברה שאלה שני נושאים נפרדים. לכן אנחנו דנים בימים אלה בחלק השני. אבקש מהחברים לתמוך בהצעת חוק ממשלתית זו. להצעת החוק אין הסתייגויות. לפני שאסיים, אני רק רוצה להודות למנהלת הוועדה, גברת דורית ואג, ליועצת המשפטית, עורכת-הדין תמי סלע, ולמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. להצעת חוק החברות (תיקון מס 22) יש לוח תיקונים ויש שש בקשות דיבור, כולן של סיעת מרצ. אני מזמין, לפי הסדר, את חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חבר הכנסת ניצן הורוביץ – אינו נוכח; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר. אני עובר להצבעה על הצעת חוק החברות (תיקון מס 22), התשע"ד–2013, בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים. ההצבעה החלה. נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 1–7 – 25 נגד – 2 נמנעים – 1 סעיפים 1–7 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 25 בעד, שני מתנגדים ונמנע אחד. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אני עובר להצבעה בקריאה שלישית על החוק, כולל לוח התיקונים. נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד החוק – 23 נגד – 1 נמנעים – 1 חוק החברות (תיקון מס' 22), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 23 בעד, אחד נגד, אחד נמנע. אני קובע כי הצעת חוק החברות (תיקון מס 22), התשע"ד–2013, כולל לוח התיקונים, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013> [מס' מ/771; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 4849; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013> [מס' מ/799; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 4858; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כעת אנחנו עוברים לדיון משולב בשתי הצעות חוק: הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013, קריאה שנייה ושלישית, והצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013, קריאה שנייה ושלישית. תציג את הצעות החוק בדיון המשולב חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. האם יש חבר כנסת באולם, שמתנגד לדיון משולב? מאחר שאין, אנחנו עוברים לדיון המשולב. אני מזמין את חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, להציג את הצעות החוק בדיון המשולב. בבקשה, גברתי. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברי הכנסת, אנחנו דנים בשתי הצעות חוק, בעצם, שנצביע עליהן בנפרד, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100) והצעת חוק הווד"לים. אני אציג בשלב הראשון את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), ולאחר מכן את הצעת חוק הווד"לים. לאחר מכן יוכלו חברי הכנסת להתייחס ואז נעבור להצבעה. את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013, יזמה הממשלה. הצעת החוק הזאת – סעיף 145(ז) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965, קובע כי מוסד תכנון לא ייתן היתר בנייה אלא אם כן אושרה למקרקעין שלגביהם מבוקש ההיתר תוכנית מפורטת הקובעת הוראות, לרבות לגבי פירוט ייעודי הקרקע, שטחי הבנייה המותרים וגובה המבנה. הצעת החוק המוצעת היא הצעת חוק ממשלתית אשר באה בעקבות עתירה לבג"ץ כנגד תוכנית מתאר ארצית משולבת למים, אשר אפשרה להקים מתקני מים, בהתאם לפרמטרים מסוימים, ללא תוכנית מפורטת ומכוחו של היתר בנייה בלבד. בג"ץ קיבל את העתירה וקבע כי לא ניתן לחרוג מהוראות החוק בתוכנית מתאר ארצית. לפיכך מוצע בהצעת החוק לאפשר הקמתם של מתקני תשתית בלא צורך בתוכנית מפורטת. ככלל, יש חשיבות רבה לכך שיבוצע תכנון מפורט בכל מקרה, כדי שיובטחו כלל האינטרסים הרלוונטיים ויתקיים שיתוף ציבור נאות בתהליך התכנון. אולם ההצעה שלפנינו מציעה ליצור חריג לכלל זה במקרים מיוחדים שבהם מדובר בתשתיות בפריסה ארצית רחבה המצריכות גמישות במהלך התכנון, או שלא ניתן לקבוע לגביהן מראש את המיקום המדויק. כאמור, ההצעה שלפנינו ביקשה ליצור חריג כזה ונוסחה באופן רחב מאוד. במסגרת הדיון שהתקיים בוועדת הפנים והגנת הסביבה עמדה הוועדה על כך שיוכנסו להצעת החוק כמה שינויים עקרוניים אשר יבטיחו כי הקמתם של מתקני התשתית תיעשה בזהירות ותביא בחשבון את הצרכים הציבוריים אשר עלולים להיפגע ממנה, לרבות הבטחת הבריאות, הבטיחות, הנופש, הפנאי וההגנה על אוכלוסיות חלשות, מוחלשות, אשר חשופות יותר לפגיעה. בעקבות דרישת הוועדה נוספו כמה עקרונות אשר שולבו בהצעת החוק. לפיכך קבעה הוועדה שהאישור שיינתן על-ידי שר הפנים אינו מספיק, אלא יהיה גם אישור של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. אני חושבת שאני לא אמשיך לפרט את התיקונים שהבאנו. הצעת החוק מונחת לפניכם. אני חושבת שהצעת החוק הזאת היא הצעת חוק טובה. לכן אני מבקשת כמובן לדחות את כל ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק, שהיא הצעת חוק שבאה בעקבות בג"ץ, מתייחסת לבג"ץ ומביאה את כלל הצרכים של האוכלוסיות, גם האוכלוסיות המוחלשות. לכן אני מבקשת לאשר את הצעת החוק הזו. מכאן אני עוברת להצעת חוק הווד"לים – חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013. הצעת תיקון, הוראת שעה, שמבקשת להאריך את תוקף החוק ב-22 חודשים נוספים. התוכנית, תוכנית הווד"לים, אני רוצה להזכיר לכם, הגיעה אחרי המחאה החברתית. תוכנית הווד"לים באה כדי לתת ביטוי לדיור בר-השגה. <איציק שמולי (העבודה):> אין דירה אחת. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> חכה, חכה. <סתיו שפיר (העבודה):> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תוכנית הווד"לים, שאושרה בעבר, לא התייחסה לדיור בר-השגה. לכן אמרתי – – – <סתיו שפיר (העבודה):> גם עכשיו לא. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> את מכירה את החוק? <סתיו שפיר (העבודה):> אני מכירה את החוק. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אם את מכירה את החוק, את בוודאי יודעת שהוא מתייחס לדיור בר-השגה. את בוודאי יודעת שהוא מתייחס לדיור בר-השגה. כי לקרוא – לפחות את יודעת. <סתיו שפיר (העבודה):> להגיד דיור בר-השגה זה לא – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תכף אני אקריא לכם את זה. החוק שהיה לפני, לא התייחס לדיור בר-השגה. אמרה הוועדה, ובצדק, שחוק הווד"לים יאושר ויוארך ב-22 חודשים רק אם הוא יתייחס לדיור בר-השגה. אכן הגענו, לאחר סדרת דיונים מאוד ארוכה, גם בוועדה וגם עם השר גדעון סער, שנמצא פה – ואני מודה לך, גדעון סער, על כך שהבנת את חשיבותו של הנושא הזה. בשונה מהחוק שעבר, החוק הזה שונה והוא בשורה לציבור; גם אם אחרים חושבים שהוא לא. הוא בשורה לציבור, כי הוא נותן מענה אמיתי לדיור בר-השגה. הוא נותן מענה בכך שיהיו דירות קטנות ודירות גדולות – – – <קריאה:> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> רגע, רגע, מר ידידי, רגע. הוא נותן מענה בהשכרה בפיקוח – במחיר מפוקח, וזה דיור בר-השגה, והוא נותן מענה בדיור להשכרה בשוק החופשי. שלושת הנושאים האלה, הפרמטרים האלה, הם חלק מדיור בר-השגה. אז אפשר להגיד שהחוק לא מתייחס לזה, אבל הוא מתייחס לזה. <סתיו שפיר (העבודה):> מי מתחייב שבאמת יתייחסו? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> הוא מתייחס לזה, משום שבכל תוכנית יחייבו – – <סתיו שפיר (העבודה):> בכמה? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – דירות בנות-השגה – – <סתיו שפיר (העבודה):> על-פי איזו הגדרה? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תכף אני אגיד לך. – – של עד 25%. בכל תוכנית יהיו דירות, או תמהיל של דירות קטנות, דירות גדולות – – <סתיו שפיר (העבודה):> דירות קטנות זה לא דיור בר-השגה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – או תמהיל של דירות להשכרה במחיר מפוקח – – <סתיו שפיר (העבודה):> גם זה לא דיור בר-השגה. אז איפה דיור בר-השגה בסיפור הזה? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – או דירות, כמובן, להשכרה בשוק החופשי. אני חושבת שההצעה הזאת היא הצעה טובה, היא הצעה חשובה, היא הצעה ראשונה – שפעם ראשונה שמה את זה על השולחן. השר קבע צוות שיקבע את הקריטריונים לדירות להשכרה במחיר מפוקח. לאחר שהקריטריונים יוצגו בפני השר, כפי שהוא קבע, בתוך 60 יום הם יוצגו גם לוועדה. גם בעניין הזה, כבוד השר, אני מברכת אותך. כולם מדברים על דיור בר-השגה, ואנחנו עושים את זה, ואתה השר הראשון – – – <אילן גילאון (מרצ):> מי זכאי לזה? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אז אני אומרת לך. אילו היית קצת יותר ערני ולא קופץ – – – <אילן גילאון (מרצ):> את ערנית. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אז אני אומרת לך – לך לא מתאים לעשות את זה. מי שיקבע לעשות את זה – קבע השר – – <אילן גילאון (מרצ):> את ערנית. אין ספק שאת ערנית יותר ממני. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – קבע השר צוות של כל המשרדים, והצוות הזה – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, מי זכאי לקבל? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אז אני מסבירה לך – – – הצוות הזה יקבע את הקריטריונים, כפי שקובע החוק. בתוך 60 יום יוצגו הקריטריונים לשר, ולאחר מכן – בוועדת הפנים. זו פעם ראשונה שמוכנים לדבר על דירות להשכרה בפיקוח, עם קריטריונים, מה שעד עכשיו רק דיברו עליו ולא עשו. אפשר להגיד שזה לא רציני וזה לא חשוב; מצד שני, אפשר להגיד: יפה, בואו נראה איך אנחנו יכולים להשפיע על זה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני רוצה להגיד לך שדב חנין ותמר זנדברג היו בדיונים והשפיעו על זה, אז לא חוכמה רק לשבת פה ולצעוק, אלא החוכמה היא גם לבוא ולהגיד מה כן עשו. <אילן גילאון (מרצ):> לא, אני שואל כמה זה יעלה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אפשר לעשות אולי יותר, אבל ההתקדמות הזאת היא בשורה גדולה מאוד בחוק הווד"לים, ואני מבטיחה לך שהבשורה הזאת תהיה גם חלק מפורום התכנון והבנייה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני לא התעסקתי עם דיור ציבורי כאן. דיור בר-השגה לא מדבר על דיור ציבורי. דיור בר-השגה מדבר על תמהיל של דירות קטנות וגדולות – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – על דיור בהשכרה במחיר מפוקח ועל דירות להשכרה. שלושת ההיבטים האלה נמצאים בחוק הווד"לים הנוכחי, שאתה אמור להצביע ואפילו לתמוך בו. הנושא השני שנמצא בחוק הווד"לים זה הפינוי והבינוי. גם בחוק הפינוי והבינוי יהיו היבטים של מה שקשור לדיור בר-השגה, וגם כאן הגענו לסיכום עם השר גדעון סער. בהתחלה הגיעה הממשלה ואמרה: פינוי ובינוי יתעסק רק עם דירות קטנות. ואמרנו: לא; פינוי ובינוי יתעסק גם עם נושאים אחרים שקשורים לדיור בר-השגה. לא רק זה, אלא שקבענו את לוח הזמנים. רצתה הממשלה שפינוי ובינוי וד"לים יהיה ללא מגבלות זמן, ואמרנו: לא, הוא יהיה עם מגבלות זמן. וגם פה, הודות להתערבות האישית של שר הפנים, הנושא הזה נסגר. אני חושבת שבסך הכול החוק הזה, חוק הווד"לים, הוא בשורה – הוא בשורה לאזרחים, לציבור המוחלש, לציבור שרוצה לשכור דירה ולא רק לקנות דירה – לשכור דירה במחיר מפוקח. אני רוצה לברך את השר גדעון סער ואת צוותו על התהליך שעברנו. זה לא היה פשוט, אבל אנחנו נמצאים פה אחרי שהגענו להבנות, והן חשובות. אני רוצה להודות לצוות הוועדה, ליפה, שוש, ליאת, רחלי, איה, וכמובן לצוות המשפטי בראשותו של תומר רוזנר, לגלעד וליוטל, על כל שיתוף הפעולה, על כך שהצלחנו להביא חוק אמיתי, שלא רק מדבר בססמאות אלא גם עושה דיור בר-השגה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, גברתי יושבת-ראש ועדת הפנים חברת הכנסת מירי רגב. אנחנו נעבור לרשימת המסתייגים בדיון המשולב. ראשון הדוברים מטעם סיעת חד"ש – דב חנין. יש לך עד 30 דקות לשטוח את דבריך. אחריו – מוחמד ברכה, חבר הכנסת חנא סוייד וחבר הכנסת עפו אגבאריה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> דב, תנצל אותן לטוב. קבעתי כמה פגישות עד להצבעה. תנצל את הבמה לטוב. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, גברתי השרה, גברתי יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, חברת הכנסת רגב, לפני שאת יוצאת אני רוצה רק – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> שמעתי אותך כל כך הרבה שעות. <דב חנין (חד"ש):> לא, אני יודע, אני רק רוצה לומר משפט אחד – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כל כך הרבה שעות. <דב חנין (חד"ש):> – – – משפט אחד, לפני שאני אתחיל בביקורת הגדולה שיש לי על החוק הזה. אני רוצה דווקא לומר מילה של הערכה, גברתי היושבת-ראש, על העבודה הרבה שאת עשית, המאמץ הגדול, שגם היו בו הישגים, ואני אדבר עליהם בהמשך. אני מתנגד לחוק, אבל בהתנגדות הזאת אני רואה גם את ההתקדמות וההישג שיש בו, ואני מברך על כך. אני יודע שלך באופן אישי היה חלק בדבר הזה, ובפוליטיקה, גם אם אנחנו בשני הצדדים ההפוכים של המתרס יש מקום גם להגיד דברי הערכה כשהם מגיעים, ובמקרה הזה הם בהחלט מגיעים לך. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, חוק הווד"לים הוא לטעמי חוק מוטעה, בעייתי, והוא חוק בעייתי ומוטעה גם ברמת הניתוח שעומד מאחוריו וגם ברמת הפתרונות שהוא כביכול מציע. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לפתוח את החלק הזה של דברי בדיון – כי יהיה לי בהמשך הלילה נאום נוסף, שאותו אני אקדיש לניתוח צדדים אחרים של החוק, אבל בנאום הזה אני רוצה להתמקד בניתוח עקרוני של החוק והכשלים הבסיסיים שלו, ובנאום השני אני אדבר על כמה כשלים נקודתיים וגם אנסה לנתח את תיקון 100 לחוק התכנון והבנייה, שגם הוא בעייתי, מסוכן ומוטעה. כהערה מקדמית, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שאנחנו בכמה השנים האחרונות נתקלנו בצונאמי של רפורמות שונות ומשונות, ובחלקן גם סותרות, שהממשלה מקדמת בענייני תכנון ובנייה; כל מיני ועדות עוקפות תכנון וועדות עוקפות ועדות עוקפות תכנון, ורפורמת הקרקעות, ורפורמת המרפסות, ה"סופר-טנקר", ורפורמת הפרגולות, והווד"לים מהדורה ראשונה, ועכשיו הווד"לים מהדורה שנייה, ובדרך נמצאות ועדות סופר-מהירות עוקפות וד"לים מכוח החלטת הממשלה מיום 30 במאי 2013 – זה מה שמכונה "הפרויקט הלאומי לדיור", שזה פרויקט שמוביל משרד האוצר. ואני אמרתי, אדוני היושב-ראש, בוועדה, שכשקוראים את כל הבליל העצום הזה של רפורמות ואנטי-רפורמות, למיניהן, יש לרגע תחושה שחבורה של אנרכיסטים השתלטו על מדינת ישראל, והם פשוט עושים פה פרעות במערכת התכנונית. מי שידע למצוא את ידיו ואת רגליו ביער העצום של הוועדות שהוקמו כדי לפתור את בעיית עודף הוועדות – לדעתי ראוי לפרס ישראל לפחות. אבל מעבר לטענה הזאת אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לומר לך ולומר גם לציבור, שיש מכנה משותף בצונאמי הזה, של כביכול-רפורמות, של הקמות ועדות עוקפות תכנון מסוגים שונים ומשונים; יש מכנה משותף, והמכנה המשותף הזה הוא פספוס מוחלט של הבעיה האמיתית בתחום הדיור, הוא פספוס מוחלט של מה הם גורמי העומק להיווצרות משבר הדיור, ובמקביל התקפה שיטתית על מערכת התכנון לטובת אינטרסים נדל"ניסטיים צרים כדי לייצר רווחים קלים ומהירים לבעלי הון. אין מחלוקת בבית הזה, אני מקווה, על כך שבחברה הישראלית יש משבר דיור קשה – אנשים לא מצליחים לקנות דירות, אנשים לא מצליחים לשכור דירות. משבר הדיור היה אחד הגורמים העיקריים לפריצת המחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011. על זה אין ויכוח. אבל הוויכוח קיים, והוא ויכוח קשה, לגבי השאלה למה נגרם משבר הדיור. הטענה האידיאולוגית של הממשלה היא שמשבר הדיור קשור לבעיה בתחום ההיצע. מהי הבעיה בתחום ההיצע? חסמים תכנוניים מונעים בנייה של דירות. חסרות דירות בישראל, יש נורא מעט דירות, ולכן, בגלל החסמים התכנוניים בעיקר, חסרות דירות ומחירי הדירות עולים. גבירותי ורבותי, הטענה הזאת היא טענה אידיאולוגית, אבל אין לה שום קשר עם המציאות. הנתונים שאני מביא עכשיו, עמיתי חברי הכנסת, אינם הנתונים שלי אלא נתונים של אדם כמו עמוס רובין, איש בנק ישראל, מי שהיה היועץ הכלכלי של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. בשנת 2011, כשפרצה המחאה החברתית, ברבעון השלישי של 2011, כתב לנו מר רובין: היה בישראל שיא של היצע דירות. אבל הממשלה, כמובן על בסיס ההשקפה האידיאולוגית הקבועה שלה, המשיכה להטמיע בציבור את האגדה שבישראל פשוט חסרות דירות וזאת הסיבה לעליית המחירים. הנתונים האמיתיים מראים שבישראל לא הייתה בעיה של היצע דירות, וגם היום אין בעיה של היצע דירות. הבעיה שכן קיימת היא שהקבלנים פועלים באופן הגיוני מבחינת הפעולה שמתבקשת מהם במשטר של שוק כדי לתמרן את הבנייה שלהם בהתאם למכירות השוטפות, כדי למקסם את הרווחים שלהם וכדי לא להיתקע עם מלאי גדול של דירות. זה מה שקבלנים עושים במשטר של שוק חופשי. <איציק שמולי (העבודה):> דב, יש לך מספרים על הדבר הזה? <דב חנין (חד"ש):> יש לי מספרים על הדבר הזה, ואני מייד אתן כמה מהם. בין 2009 ל-2011, זאת התקופה שבה המצוקה של הדיור מגיעה, אגב, לשיאה; שנתיים של עליות מחירים ומצוקה שהולכת ומחריפה. מלאי הדירות בישראל זינק. במהלך השנתיים האלה, 2009–2011, מלאי הדירות הבלתי-מכורות עולה ב-36% ומגיע לסדר גודל של 11,600 דירות לא מכורות. למה זה קורה, דרך אגב? זה קורה כי ב-2009 היה משבר עולמי. היה חשש שהמשבר הזה יפגע גם בכלכלה הישראלית. החשש הזה התבדה, הוא לא פגע בכלכלה הישראלית. כשהחששות לפגיעה בישראל מהמשבר העולמי התבדו והקבלנים חשבו שהתנאים הכלכליים יעבדו לטובתם, הם בנו. זה ברור, זאת פעולה כלכלית רגילה ופשוטה. אגב, באותה תקופה הקבלנים לא רק בנו אלא גם לא היו לחוצים להיפטר ממלאי הדירות שלהם. הם חשו שהם נמצאים על הגל הנכון. ממילא המחירים עולים, אין בישראל אפקט של המשבר הכלכלי העולמי, ולכן למה למכור את הדירות שהם התחילו לבנות? כל הדברים האלה נמצאים בניתוח של מר רובין. המלאי הלא-מכור שבידי הקבלנים, ביוני 2011, ממש ערב המחאה החברתית, עלה והגיע ל-13,188 דירות. בסך הכול עלייה של 55% במלאי מאז השפל של תחילת 2009. זאת אומרת, גם ב-2009 לא הייתה בעיה אמיתית של היצע דירות, אבל אפילו אם הייתה בעיה של היצע דירות מצומצם יחסית, הבעיה הזאת כבר לא הייתה קיימת ב-2011, כאשר ההיצע עלה ב-55%. מה הייתה בעצם המחאה החברתית הגדולה מבחינת תחום הדיור? המחאה הובלה קודם כול על-ידי אנשים שהתקשו לשכור דירות. כשאנחנו עושים את הניתוח הזה ואנחנו מסתכלים לא על צד ההיצע אלא על צד הביקושים, אנחנו רואים שיש ביקושים שונים, מאוד מאוד שונים בתחום הדיור, ואני אדבר על כך בהמשך. הממשלה לא התייחסה לשוכרים האלה. להפך, הממשלה הקשתה על המצוקה של השוכרים האלה מכיוון שמתוך אותה טענה של מחסור בדירות היא דחקה במשקיעים למכור את הדירות כדי שזוגות צעירים כביכול יוכלו לרכוש אותן. הדבר הזה גרם לפגיעה בשוכרים, לפינוי שוכרים ולהעלאת דמי שכירות. אני רוצה לחזור ולומר שהיצע הדירות בישראל – יש בישראל התחלות בנייה. ב-2007 התחלות הבנייה היו סדר גודל של 30,000. ב-2010–2011, ערב המחאה החברתית, יש לנו כבר בערך 47,000 יחידות דיור. אבל שוב, כל עוד הקבלנים לא יודעים שהם יכולים בוודאות למכור את הדירות שלהם במחירים שיספקו אותם, הם לא יבנו מעבר לכמות הנדרשת. בוודאי שהקבלנים לא ייצרו בשוק עודף כדי להוריד משמעותית את מחירי הדירות ולפגוע ברווחים של עצמם. מי שמבין איך עובד ראש של קבלן מבין את זה לבד, לא צריך אפילו להסביר את זה. קבלנים לא יפגעו ביכולת שלהם להשיג רווחים על-ידי הצפת השוק בהרבה מאוד דירות בהתנדבות. זה לא יכול לקרות, זאת כלכלה אלמנטרית למתחילים. אני אומר, קודם כול, הניתוח שאומר שהבעיה היא בעיה של היצע הוא ניתוח לא נכון. אני הבאתי את דבריו של עמוס רובין, אבל אני רוצה להביא, אדוני היושב-ראש, דברים שאומרים האנשים שיושבים על המלאי הזה, מנהלי המחוזות של משרד הפנים. בדיון שנערך במשרד הפנים אומרת הממונה על מחוז מרכז, רות יוסף, שבמחוז שבאחריותה, מחוז המרכז, יש קרקע מתוכננת ובלתי מנוצלת ל-120,000 דירות ומספר דומה של דירות הנמצא כיום בתהליכי תכנון. איפה, אגב, הדירות האלה? למה הדירות לא יוצאות לפועל? לא בגלל שהן לא מתוכננות בגלל חסמים במקומות אחרים, חסמים של תחבורה, חסמים של ביוב. אומרת מנהלת מחוז המרכז במשרד הפנים: "אני לא צריכה עוד 90,000 דירות. יש לי אפשרות להגיע לעוד רבע מיליון יחידות דיור לפי התמ"א הנוכחית. לא צריך את הווד"לים ולא צריך שום תוכניות אחרות שייצרו לנו פה מצב חירום מלאכותי". במחוז המרכז, אומרת מנהלת המחוז, מתוכננות רבע מיליון דירות היום. אגב, מתוך המספר הזה, תוכניות מאושרות לבנייה שלא מומשו כ-120,000 דירות, תוכניות בהליכי תכנון בוועדה עוד כ-120,000 דירות. אגב, זה נכון למחוז המרכז וזה נכון גם למחוז תל-אביב. בואו אני אתן לכם את הנתונים, גם הם נתונים רשמיים של משרד הפנים. אני מביא נתונים שהובאו על-ידי נעמי הנדל, מתכננת מחוז תל-אביב, בדיון שנערך במשרד הפנים. אני מבין מהנתונים שלה שבמחוז תל-אביב תוכניות מאושרות לבנייה בשלוש השנים האחרונות כ-21,000 דירות שכבר אושרו, בתהליכי תכנון בוועדה עוד 15,500 דירות, סך הכול במחוז תל-אביב – עוד 36,500 דירות. זאת אומרת, אנחנו מדברים על יותר מרבע מיליון דירות – אם אנחנו מצרפים את מחוז המרכז ומחוז תל-אביב – של דירות מתוכננות, או נמצאות בהליכי תכנון מתקדמים, שלא צריך בשבילן ועדות חדשות, לא צריך בשבילן הליכי תכנון מיוחדים. צריך פשוט לבנות או לגרום למישהו לבנות. אבל כאשר מי שצריך לבנות הם הקבלנים וכאשר הקבלנים מתכננים את הבנייה שלהם לפי הרווחים שלהם וכאשר מאפשרים לקבלנים להמשיך לתכנן את הבנייה שלהם לפי הרווחים שלהם, למה שהם יבנו? למה שהבעיה הזאת בכלל תיפתר? עמיתי חברי הכנסת, פורום המתכננים, שכולל אדריכלים, מתכננים, אדריכלי נוף, מהנדסי ערים, שמאים, מביא גם הוא מספרים של מלאים תכנוניים על-פי תוכניות בתוקף של כ-90,000 דירות, עוד מלאי תכנוני נוסף של 80,000 דירות בהכנה. אגב, אלה נתונים שנכונים ל-2011. מאז נוספו עוד לפחות 75,000 דירות למאגר התכנוני. אגב, חלק קטן מאוד מהדירות האלה שנוספות למאגר התכנוני גם נבנו בפועל. כשאנחנו רואים את הנתונים האלה, שמצביעים לנו באופן ברור שבצד ההיצע התכנוני יש היצע תכנוני מספיק, יש אפילו היצע תכנוני עודף, אז למה מקדמים את המהלכים האלה של הווד"לים? מי מרוויח ומי מפסיד מהמהלך של הווד"לים? בואו נתחיל במי שמפסיד. מי שמפסיד זה הציבור הרחב. ראשית, הציבור הרחב מפסיד, כי זה לא פותר את משבר הדיור. זה לא פותר, זה לא יפתור. זה לא פתר וזה לא יפתור את משבר הדיור. אני אתייחס לנושא הזה בהמשך. שנית, כי הערוץ הזה, של הווד"לים, הוא ערוץ מסוכן והרסני. הוא פוגע בנו. הוא פוגע בזכויות הדמוקרטיות שלנו. הוא פוגע ביכולת שלנו להתנגד לבנייה, לפרויקטים, למיזמים, לתוכניות נדל"ניסטיות. אם המהלך הזה, של הווד"לים, היה בתוקף, אפשר היה לבנות ולחסל את פארק-איילון, אפשר היה לחסל את יערות ירושלים ולבנות את תוכנית ספדיה, אפשר היה לעשות הרבה מהלכים נדל"ניסטים לא מועילים מבחינת שוק הדיור אבל הרסניים לחלוטין מבחינת יכולתו של הציבור לעמוד ולהגן על עצמו. וכמובן, כמובן, המהלכים האלה פוגעים בסביבה. בארץ כל כך קטנה וצפופה, שכבר היום צפונית לבאר-שבע היא צפופה פי-שניים מהולנד, שהיא המדינה הצפופה באירופה, יש צורך דווקא במערכת תכנונית יותר מאוזנת, יותר שקולה, שתיתן פתרונות אמיתיים, שתיתן מענה אמיתי, שתשקול את האינטרסים השונים, שתיצור צדק חלוקתי, שתפתור בעיות של אנשים שאין להם היום שום פתרונות דיור משום סוג. אז הציבור הרחב מפסיד, אבל יש מי שמרוויח, ומי שמרוויח הם אלה שמייצרים לעצמם ערוצים מהירים של רווחים כלכליים. עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו באים היום לדון על הרחבת והארכת חוק הווד"לים, הדיון שלנו הוא לא רק תיאורטי, כי יש לנו את הניסיון בשנתיים האלה, של הווד"לים, מה הן עשו, ובעיקר מה הן לא עשו. יותר משנתיים לאחר אישור הוראת השעה הראשונית של חוק הווד"לים אנחנו יכולים להראות לא רק בניתוח תיאורטי, אלא גם בנתונים אמפיריים, שהחוק הזה איננו הכלי הנכון לפתרון מצוקת הדיור. הוועדות לדיור לאומי בעיקר אישרו, בשנתיים הראשונות, תוכניות ותיקות שכבר קודמו בהליכי התכנון הרגילים, וזה בעצם – כשרואים את הפריון של הווד"לים עד היום – זה בעיקר לקחת דברים שכבר היו בערוצי התכנון הרגילים ולהעביר אותם דרך המסלול הווד"לי, וזה מהלך שהוא לחלוטין מיותר. זה היה בשנה הראשונה לקידום החוק. בשנה השנייה לקידום החוק קודמו מעט מאוד תוכניות, וזה, אגב, הוכחה נוספת לטענה שהתחלתי בה, שהיצע התוכניות המאושרות איננו הגורם המרכזי לירידת מחירי הדיור, ומה שצריך לטפל בו זה חסמים אחרים לחלוטין. אותן תוכניות שהוועדות לדיור לאומי אישרו לא כללו בכלל דיור לפתרון המצוקה. כמו שאמר בקריאת ביניים, ובצדק, חבר הכנסת איציק שמולי – אפילו דירה אחת בת-השגה לא נבנתה בווד"לים האלה. ואני רוצה, אדוני היושב-ראש, להזכיר לך שכשחוק הווד"לים נדון בכנסת, אלה היו באמת ימי שיאה של המחאה החברתית. נדמה לי אפילו, חבר הכנסת שמולי, שאתה היית אצלנו בכנסת, וגם חברת הכנסת שפיר, עוד לא כחברי כנסת, אלא כמנהיגים של המחאה החברתית. ואתם באתם לדיונים, והבטיחו לכם, אמרו לכם: הנה, עכשיו יהיו פה וד"לים, ובווד"לים יהיו פתרונות, וזה יהיה "סופר-טנקר" שיפתור את בעיית מצוקת הדיור. וכל ההבטחות האלה, עמיתי חברי הכנסת, היו – ואנחנו אומרים את זה בכאב ובצער היום – הבטחות שקריות לחלוטין, כי שום דבר לא נעשה. ממש שום דבר לא נעשה. אנחנו מדברים על כך שהממשלה רמסה ברגל גסה את כל המחויבויות לדיור בר-השגה. מ-26,000 יחידות דיור שאושרו בסך הכול במסלול הווד"לי, רק 1,600 הן דירות קטנות, רק 80 הן דירות להשכרה, ואפס הן דירות להשכרה בהישג יד. כשאני אומר, אגב, "דירות קטנות", דירות קטנות בירושלים – אדוני היושב-ראש, אתה יודע את זה היטב – וגם בתל-אביב, יכולות להיות דירות כל כך יקרות, וכל כך לא בנות-השגה, שאין בכותרת הזאת, "דירות קטנות", שום הבטחה חיובית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני דוגמה לכך, אגב. <דב חנין (חד"ש):> בדיוק. לכן כשאנחנו מדברים על דיור בהישג יד אנחנו מדברים על דיור בהישג יד – על דיור בהשכרה מפוקחת שתגרום למחירים להיות אפשריים גם לאנשים שאינם מיליונרים ואינם בני מיליונרים, וזה בדיוק מה שהחוק הזה לא עשה. אגב, לא רק הבטחות היו; זה אפילו נכנס בצורה כזו או אחרת לתוך הטקסט של החוק, אבל שוב, כשלא רוצים לקדם משהו לא כל כך חשוב אפילו מה כתוב בחוק. ולמרות מה שהיה כתוב בחוק הממשלה צפצפה והמשיכה בדרכה הקלוקלת, והמשיכה במהלך שמלכתחילה לא נועד לייצר פתרונות של דיור בר-השגה ולכן גם לא ייצר אותם בפועל. אז דיור בר-השגה לא היה בווד"לים. אבל היו בחוק הזה פגיעות אחרות וקשות, כי תוכניות וד"ליות, שהן לא תוכניות שנשקלות באופן כולל, הן תוכניות לא מאוזנות. הן לא כוללות פתרונות לכל הצרכים של אנשים שהולכים לגור בדירות האלה. לא מספיק לבנות דירות; צריך גם ליצור גני-ילדים, ופתרונות, ובתי-ספר, ודרכים, וגנים. וכמובן, כשמקדמים תוכניות בצורה לא מחושבת פוגעים באופן בלתי הפיך במשאבי הקרקע המדולדלים של המדינה, ולא יוצרים מרחבי בנייה ראויים מבחינת נגישות, מבחינת נגישות תעסוקה, מבחינת התרומה וההשתלבות שלהם ליישובים קיימים, מבחינת הצדק החלוקתי במדינת ישראל. הנה, אם אנחנו מדברים על משבר דיור במדינת ישראל, ועל אוכלוסייה שנאנקת תחת מצוקה של חוסר פתרונות לדיור, כמו למשל האוכלוסייה הערבית – נמצאים אתי פה חברי הכנסת ברכה ואגבאריה – כמה פתרונות דיור קיבלה האוכלוסייה הערבית מתוך החוק האדיר, הנפלא הזה, של הווד"לים? חבר הכנסת ברכה מסמן, אז אני אומר את זה רק לפרוטוקול, שהפרוטוקול ידע מהו הסימון, כי הוא סימון מדויק: הסימון היה בדיוק אפס. אז הנה, אתם רואים. הרי כשמדברים על מצוקת דיור, בסופו של דבר צריך להסתכל על בני-האדם, ולראות איפה מצוקת הדיור הזאת גרה, איפה היא נמצאת. בכפרים הערביים, למה אנשים לא יכולים לגור – זוגות צעירים אין להם בית? האם הווד"לים פתרו להם את הבעיות האלה? האם הווד"לים היו יכולים לפתור להם את הבעיות האלה? עמיתי חברי הכנסת, המהלך הזה, של פעולות הוועדות לדיור לאומי – אנחנו שוב אומרים את הדברים האלה על בסיס הניתוח העובדתי, לא רק על בסיס הניתוח התיאורטי – הוועדות האלה לא הפעילו את סמכויותיהן בעניין דיור בר-השגה. אחר כך אמרו לנו: כן, אבל לא הותקנו תקנות. אז קודם כול, החוק לא חייב להתקין תקנות, החוק נתן לוועדות לדיור לאומי את הסמכות לייצר פתרונות של דיור בר-השגה, אבל שוב – כשלא רוצים לקדם פתרון לא מקדמים פתרון וכשלא רוצים לקדם שינוי לא מקדמים שינוי. פה אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתייחס קצת לוויכוח הגדול שהיה אצלנו, בוועדת הפנים. אנחנו הפעם אמרנו – ואני רוצה להגיד לזכות הדיון בוועדה, כי הצלחנו בנושא הזה לשכנע לא רק את עצמנו, חברי האופוזיציה, אלא גם את חברי הקואליציה בוועדה, כולל יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת רגב, שהייתה כאן לפני כן, שאי-אפשר לחזור על אותה מתכונת קלוקלת ושקרית, ואם כבר נעשה את הפגיעה הגדולה בציבור באמצעות מנגנון עוקף-תכנון כמו חוק הווד"לים, לפחות המנגנון הזה צריך לכלול בתוכו איזשהו מינימום של דיור בר-השגה. היה לנו פה ויכוח מאוד קשה עם הממשלה. בסופו של דבר נקבע שאכן רבע מהדירות תצטרכנה להיות דירות קטנות, או דירות להשכרה, או דירות בהשכרה בפיקוח, והרעיון הפרשני שעומד מאחורי הדבר הזה הוא שיצטרכו להשיג באמת רבע כזה, או רבע כזה, או רבע אחר, אבל לא יהיה אפשר באופן עקבי לטעון שבכל מקרה, תמיד, איזושהי חלופה תהיה בשיעור אפס. כלומר: איזשהן דירות בהשכרה בפיקוח תהיינה בחוק הזה. כמה? זו שאלה. <אילן גילאון (מרצ):> 25% מתוך דירות באותו בניין, באותו מבנה? <דב חנין (חד"ש):> בכל פרויקט. בכל פרויקט. בכל פרויקט 25%. וזה הישג. אני מברך עליו. אני מברך עליו. אני רק אומר – למה אני חושש? מתוך הניסיון שלי עם הממשלה הזאת, שגם קודם הרי היו לה המנגנונים לקדם דיור בר-השגה, וקיימה דיור בר-השגה בשיעור אפס. אני אומר: אותם אלה שלא רצו לייצר דיור בהשכרה בפיקוח קודם עלולים גם היום, למרות הוראת החוק, להתחמק מההוראה המפורשת הזאת ולא לייצר פה דיור בר-השגה. אחד הדברים המצערים שאני אומר שקרו בדיון הזה, זה שבתוך החלופות האלה לא הצלחנו, למרות המאבק שעשינו – הממשלה לא הסכימה לזה בשום פנים ואופן – לכלול גם את האופציה של בניית דיור ציבורי. אם כבר עושים מסלול עוקף-תכנון ואם כולנו יודעים ששוק הדיור הציבורי סובל ממחסור מאוד גדול בדירות, שם באמת יש בעיה של היצע. מספר הדירות בדיור הציבורי הצטמצם באופן דרמטי בשנים האחרונות. חסרות הרבה דירות בדיור הציבורי. אז אמרנו, אם כבר מייצרים מסלול עוקף-תכנון כזה, לפחות נבטיח שחלק מהבנייה במסלול עוקף-התכנון הזה תלך לטובת דיור ציבורי. לצערי הגדול, הממשלה לא הסכימה לזה. והיא לא הסכימה לזה מכיוון שבדיוק כמו שהיא מתנגדת לדיור בר-השגה היא מתנגדת לדיור ציבורי. ויותר מזה, הממשלה בעצם מנהלת מדיניות של ייבוש הדיור הציבורי ובאופן הדרגתי חיסול הדיור הציבורי מבלי להבין שדיור ציבורי הוא כלי הכרחי כדי להתמודד עם מצוקת הדיור של השכבה החלשה ביותר, אלה שאין להם שום יכולת להגיע לפתרונות דיור אלא אם כן נותנים להם פתרונות של דיור ציבורי. כי, עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו עוברים מצד ההיצע לצד הביקוש אנחנו רואים ששוק הדיור הוא שוק מפולח ויש בו קבוצות שונות של אנשים. ותשובה חברתית אמיתית צריכה להידרש לבעיות החברתיות השונות של הקבוצות השונות. דיור ציבורי הוא לאנשים שבאמת, אם לא תיתן להם דיור ציבורי, דירות שהמדינה בונה ומעמידה לרשותם בשכירות מאוד מאוד נמוכה, לא תהיה להם קורת גג. מעליהם נמצאים אלה שכן – אנשים עובדים, מתפרנסים בקושי, מנסים לשכור דירה ומתקשים לשכור דירה בשוק השכירות הרותח. להם צריך פתרונות של דיור בר-השגה, שכירות מוגנת במחיר מפוקח. מעליהם יש את אלה שכבר מצליחים לרכוש דירה אבל לא מצליחים לעמוד בהחזרי המשכנתאות. כל התמונה הזאת היא תמונה דיפרנציאלית. אם אנחנו רוצים להתמודד עם אחת החוליות הקריטיות בתחום הדיור אנחנו צריכים לתת מענה למה שקורה בתחום השכירות, לקושי הגדול של אנשים, במיוחד אנשים צעירים, לשכור דירות בישראל. אם אנחנו מתמודדים עם צד הביקוש אנחנו צריכים לראות שאחת הבעיות הגדולות בישראל נובעת מהעובדה שבגלל הריבית הנמוכה אנשים שמחפשים השקעה בטוחה לטווח ארוך, הדרך היחידה שלהם להשקיע היא בנדל"ן, ולכן הם מעלים את מחירי הדירות. אבל כדי להתמודד עם הבעיה הזו, ההתמקדות העיוורת, האידיאולוגית, בצד ההיצע לא מספיקה. אתה חייב לנתח באופן חברתי, באופן ביקורתי את צד הביקוש. ועמיתי חברי הכנסת, אחרי שאמרתי את הדברים האלה על צד ההיצע וצד הביקוש אני חייב לומר שבשום מקום בעולם השוק לא נתן, לא נותן ולא ייתן פתרון לבעיות דיור. הקפיטליזם, עמיתי חברי הכנסת, תמיד מעדיף ערכי חליפין על ערכי שימוש. ולכן בכל העולם יש עודף אדיר בכל מיני מוצרים שלאף אחד מאתנו אין צורך אמיתי בהם, אבל בכל העולם יש מחסור בדירות מגורים. כי המערכת הזאת, הקפיטליסטית, המערכת של השוק, לא מסוגלת לתת את הערך האמיתי לערכי שימוש. היא תמיד מעדיפה ערכי חליפין על ערכי שימוש. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אין ברירה אלא המדינה חייבת להיכנס לתמונה. המדינה חייבת להיכנס לתמונה קודם כול באמצעות בנייה ציבורית תקציבית בהיקפים גדולים. ומדינת ישראל ידעה לעשות את זה בעבר ועשתה את זה בעבר. הרי בשנות ה-50 הגיעו לארץ הזאת מאות אלפי אנשים. הם בסופו של דבר הגיעו לדירות. איך הם הגיעו לדירות? הסתמכו על השוק הפרטי? או כי המדינה, במישרין או באמצעות חברות ציבוריות, בנתה בהיקפים עצומים בנייה ציבורית? זה הניסיון שהיה בארץ, אבל זה גם הניסיון בעולם. אנחנו יכולים להסתכל על מדינות מתקדמות קצת יותר מישראל ולראות, למשל, את הולנד עם מפעל הדיור הציבורי המפואר שיש שם, שבערים רבות מגיע להיקפים של 50% מסך כל האנשים המתגוררים בדירות של דיור ציבורי. והדיור הציבורי בהולנד הוא לא דיור לעניים, לאנשים הכי מוחלשים והמסכנים, הקבוצה שבאמת לא יכולה בלי פתרונות כאלה. הדיור הציבורי בהולנד הוא מגוון של פתרונות של דיור חברתי ששייך למערכת הציבורית, שמושכר במחירים ציבוריים, על בסיס של קריטריונים ציבוריים, וכך אנשים גרים בעיר כמו אמסטרדם, למשל. הולנד זאת דוגמה אחת. דוגמה אחרת – גרמניה, עם מערכת של שכירות מוגנת, של הגנה על השוכרים, של ביטחון חברתי. בגרמניה אנשים לא מרגישים צורך לקנות דירות מכיוון שהם יודעים שאם הם שוכרים דירות יש להם הגנה. יש להם הגנה על היכולת להעלות את שכר הדירה, או יותר נכון, הגבלות על היכולת להעלות את שכר הדירה. יש להם הגנה מפני פינוי מהיר שלהם מהדירה. גרמניה. סינגפור – בנייה ציבורית מסיבית היא הבסיס לפתרון בעיות הדיור של מדינה כל כך צפופה כמו סינגפור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ולסיכום. <דב חנין (חד"ש):> עמיתי חברי הכנסת, אני מגיע לסיכום החלק הזה, החלק הראשון בטענות שלי. החוק הזה שבפנינו הוא חוק מוטעה, מטעה ומזיק. הוא חוק מוטעה מכיוון שהוא מכוון למטרה הלא-נכונה. הוא לא מתמודד עם הבעיות האמיתיות בשוק הדיור. הוא חוק מטעה מכיוון שהוא בא כחלופה למה שהמדינה צריכה לעשות, להיכנס לתמונה, לתת בעצמה פתרונות, לבנות בנייה ציבורית בכל המקומות – בערים הגדולות, ביישובים הערביים. למה אף אחד לא מעלה את הדרישה הזאת? למה כל הבנייה הזאת צריכה להיות פרטית? למה מדינת ישראל לא חייבת לבוא ולתת פתרונות דיור במקומות שהפתרונות האלה חסרים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> והחוק הזה הוא מזיק מכיוון שבמקביל לכל הדברים שהוא לא עושה, הוא עושה דברים אחרים מסוכנים מאוד. הוא פותח פתח לרווחים קלים, הוא פותח פתח לערוצים עוקפי-תכנון, פוגע בדמוקרטיה, פוגע בסביבה, פוגע בחברה שלנו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. אנחנו נעבור עכשיו לחבר הכנסת מוחמד ברכה, גם כן מסיעת חד"ש. לרשותו יהיו עשר דקות. ולאחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. לאחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת חוק הווד"לים היא הצעת חוק נדל"נית. אין לה שום קשר עם האינטרס הציבורי. הקשר שלה עם הניסיון לפתור את מצוקת הדיור הוא מפוקפק. היא בעצם מעמידה משאבים ציבוריים, אם זה קרקע ואם תקציבים, לטובת בעלי ההון וההון הגדול, הקבלנים והחברות הגדולות. בעצם לא צריך לחטט יתר על המידה. מספיק לדעת את האופי החברתי או האנטי-חברתי של הממשלה. זו ממשלה של ההון הגדול, זה כבר ידוע. כל דבר שיכול להיראות כאילו שהוא בא לדבר במושגים של הטבה לציבור, בעצם בא לשרת את ההון הגדול שהוא אשר קובע את מדיניות הממשלה. גם לפני כמה שבועות, כשדיברנו על ביטול ההעלאה במס הכנסה, זה נראה מצוין. אבל בעצם זה היה, לדעתי, במקום לבטל או להוריד את המע"מ. המע"מ הוא מס רגרסיבי. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי, זאת אומרת, אנשים משלמים על-פי יכולתם. לכן כמות הפטור, סכום הפטור של השכבות החזקות הוא הגדול ביותר. לכן ביטול העלאה של מס הכנסה בא לטובת אלה שיש להם הרבה ומשלמים הרבה. לעומת זאת, לו היו מורידים את מס ערך מוסף, שהוא מס רגרסיבי, שווה לכולם, גם לעני וגם לעשיר, אני חושב שהתועלת מכך, מההורדה, לשכבות החלשות הייתה גדולה יותר. או, למשל, הדיבור על מס הכנסה שלילי – רעיון, לדעתי, מאוד מפוקפק, כי הוא בא במקום העלאת שכר המינימום; העלאת שכר המינימום, ואז התוספת תהיה בגוף התלוש, זאת אומרת, עם כל מה שמשתמע מכך לגבי ותק, לגבי ביטוחים, פנסיה וגובה הפנסיה ודברים כאלה. הופכים את התוספת הזאת, כביכול, למס הכנסה שלילי, זאת אומרת שהמדינה משלמת במקום המעסיקים. זאת אומרת, המדינה, במקום לקחת את המשאבים שלה ולהעביר אותם לטובת הציבור, היא בעצם לוקחת ובמקום המעסיקים משלמת מס הכנסה שלילי – במקום שהמעסיק ישלם את מה שהוא צריך לשלם, והעובד יקבל את זה בתוך ההטבות, בתוך הפנסיה ובתוך כל הזכויות שלו. וכאן יש כותרת גדולה של כאילו ניסיון לפתור את מצוקת הדיור, אבל בעצם, כפי שאמרתי בהתחלה, זה מין פרויקט נדל"ני שבא לקדם אינטרסים של חברות גדולות, גם כשהוא מדבר פה ושם על החובה של 25% לדיור ציבורי וכו'. נכון מה שאמר חברי, חבר הכנסת דב חנין, איפה החוק הזה לא יהיה, לא יתקיים? הוא לא יתקיים במקומות שיש בהם המצוקה הגדולה ביותר – בקרב הציבור הערבי ובקרב השכבות החלשות בפריפריה. החוק בא כדי להשלים פרויקט אחר – של היפטרות המדינה מכל אחריות לדיור הציבורי, לדיור שהיה בבעלות המדינה והפך, כמובן, לנדל"ן, למכשיר לייצר נזילות מסוימת בתקציב – זמנית, ארעית, מוגבלת – אבל בעצם זה ישחרר את המדינה ממחויבותה לספק דיור לשכבות החלשות. עם זה גם משתלב – עם האמירה הזו של דברים שעטופים במילים שיכולות להיות יפות או יכולות להתקבל בתודעה הציבורית – גם החוק שקרוי חוק פראוור, החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. החוק הוא לא להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. הוא בעצם ניסיון להחריג את האזרחים הבדואים מהחוק הכללי, לייצר מערכת חוקים מיוחדת לבדואים, שבה הליכים משפטיים נורמטיביים ונורמליים ומקובלים לגבי כלל האזרחים לא יהיו מקובלים, על-פי מתווה פראוור – חוקים פשוטים, כמו חוק המשטרה וחוק הירושה, יקבלו משמעות אחרת בחוק פראוור, חוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בעצם, זו ממשלת המילים המכובסות. כשמורידים את מס ההכנסה או כשלא מעלים את מס ההכנסה – הם מיטיבים עם ההון הגדול; כשמחליטים על מס הכנסה שלילי – הם משחררים את ההון הגדול ולא מעלים את שכר המינימום; כשמדברים על חוק הווד"לים – בעצם הופכים את הקרקע ואת התקציבים לבנייה לנחלתם של העשירים על מנת לאגור ולצבור רווחים נוספים; כשמדברים על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב – מדובר על נישול והעמדת הקרקע כאילו לטובת המדינה, אבל המדינה, מהר ממה שחושבים, תעמיד אותה לבעלי חוות פרטיות או לקבלנים שיש להם כל מיני פרויקטים גרנדיוזיים להפרחת השממה וכו'. לכן, רבותי, העניין הוא לא עניין של טרמינולוגיה, הוא לא עניין רק של מילים מכובסות, אלא עניין של אג'נדה של ממשלה קיצונית ביותר בכל מה שקשור לתפיסתה הכלכלית. מה שקרוי השוק החופשי וכלכלת השוק, אלה שוטים – רבים של שוט – שיורדים על הגב של הציבור החלש, ובעצם הם באים כדי לייצר שלטון עריץ של ההון ושל הקפיטליזם הישראלי, וגם הקפיטליזם שמייבאים אותו מחוץ למדינה. אותו ההיגיון גם שולט בתפיסה המדינית של הממשלה, של ההתעקשות על הכיבוש ועל אי-קידום השלום, מתוך מחשבה שזה פרויקט, גם נדל"ני וגם כלכלי, שיכול לפעול לטובת אותם חוגים. אבל גם פה יהיה, כמו תמיד, כמו כל דבר במדינת ישראל, יהיה בו גם האלמנט הגזעני האנטי-ערבי האנטי-פלסטיני. לכן, רבותי, אני חושב שהחוק הזה הוא חוק מסוכן; הוא חוק שעטוף פה ושם במילים יפות, אבל בעצם הוא חוק שבא לשרת את האג'נדה הכלכלית הקיצונית של הקפיטליזם של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מצער אותי מאוד שחברי כנסת רבים אינם חודרים לשורש העניין, מדקלמים דברים מבלי ללמוד ומבלי להתעמק בהם ונלחמים על דברים שכולם, בבסיסם, הם דמגוגיה מילולית. תנועת המחאה שהייתה בקיץ 2011 זעקה זעקה מסוימת. הזעקה הזו נבלעת בתוך המלל של חוקים כאלה ובתוך מפלגות, כמו יש עתיד, שרכבה על הגל של המחאה אבל בעצם הדבר הראשון שהיא עשתה – התחברה מייד לאויב הגדול של אותה מחאה, שזה בנימין נתניהו, ובעצם בגדה בכל ערך שיצא מתוך אותה מחאה צודקת – אף שגם לי יש ביקורת עליה, ואמרתי אותה במקומות אחרים ואגיד אותה בהזדמנות אחרת. אבל בעצם הממשלה היא אותה ממשלה של נתניהו, גם כשמפלגת העבודה, חברת הכנסת יחימוביץ, שירתה בה בקדנציה הקודמת, גם כשמפלגת העבודה יצאה ממנה, גם כשיש עתיד נכנסה אליה, וגם אם יש – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אבל אני חייבת לציין שאני תמיד התנגדתי – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני יודע. ולזכותך ייאמר שברגע שנבחרת ליושבת-ראש מפלגת העבודה זה היה אבן פינה בהתנהגות הפוליטית שלך, שאת לא נכנסת לממשלה של נתניהו, למרות כל הפיתויים. גם בקדנציה הזו היו הרבה פיתויים. הרי אני יודע שיש כאלה שאומרים לך: למה ברחת מהכס של שר האוצר? נו, באמת, זה לא לברוח. זה להציב אלטרנטיבה, זה לא לברוח. אבל אני מסתכל על המפלגה שלך, אני מקווה שהיא – אמרתי את זה לפני כמה ימים בכנס של השמאל בתל-אביב; ביום שישי, לא האחרון, לפני זה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רק לסיים, בבקשה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אני מסיים, אדוני. – – שמי שטבע את המשפט: מה שרואים מכאן לא רואים משם, יכול לראות את זה מהכיוון ההפוך. זאת אומרת, מה שרואים עכשיו מכאן, תראו אותו דבר כשתהיו שם, אם תהיו. אמרתי את זה לבוז'י הרצוג, ואני אומר גם לך, למרות שאתם התמודדתם, אבל אתם אותה מפלגה בשבילי. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהצעת החוק הזו היא, בגדול, עם הרבה מילים מכובסות אבל עם תוכן מאוד מסוכן. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ברכה. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו נעבור לדיון הסיעתי של סיעת העבודה לאחריו; ולאחריו – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. לרשותך כעשר דקות. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנחנו דנים כאן בחוקי תכנון ובנייה, ואני בפתח דברי רוצה לדבר על נושא אקוטי. היום פסק בית-משפט מחוזי בנצרת שצריך לספור פתקים בקלפי, שלא נספרו עד היום – בבחירות המוניציפליות שהיו לפני יותר מחודש בנצרת. הפסיקה הזאת של בית-המשפט עלולה להשפיע על התוצאה של מי יכהן כראש העיר בנצרת. אין ספק, כפי שאנחנו שומעים, שיש התרגשות בעיר, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולפנות לראש העיר המכהן, מר עלי סלאם, ולהנהגת החזית – הנהגת חד"ש בנצרת – לגלות אחריות בשעה קשה, אני אקרא לה, בשעה של התרגשות זו, שבה עלולים כמה קולות שהולכים להיות נספרים מחר בקלפי, לשנות את התוצאה של הבחירות. אני רק מציין כאן שמדובר ב-10–20 קולות מכ-35,000 קולות שיקבעו את התוצאה מי יכהן כראש העיר. אני רוצה עוד פעם לנצל את ההזדמנות הזאת ולפנות לראשי הסיעות בנצרת לגלות אחריות, ובמצב כזה של כוחות חצויים, של קולות כמעט שווים, של שתי הסיעות הגדולות, לגלות אחריות ולא לתת לאנדרלמוסיה ולכאוס להיות האדון של המצב, אלא לכלכל את צעדיהם ולנהוג באחריות שבסופו של דבר תביא לשלטון החוק, כמובן, להכרעת הבוחר ולשלום אזרחי בעיר. בעניין החוקים שאנחנו דנים בהם כאן – אנחנו מדברים במשולב על שני חוקים: חוק הווד"לים ותיקון 100 לחוק התכנון והבנייה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה. חבר הכנסת טיבי, נא לנהל את זה בחוץ. תודה. <חנא סוייד (חד"ש):> אני רוצה לציין כאן, כפי שאמרתי כשנימקתי את הצעת האי-אמון של הסיעה שלי, שלצערי הרב הנושאים של האוכלוסייה הערבית מתנהלים במדינה לא על-ידי חוקים, אלא על-ידי החלטות הממשלה. זה דבר מוזר. כל העניינים במדינה, בסופו של דבר, צריכים להתנהל על-פי חוקים שוויוניים שמביאים בחשבון את האינטרסים של כל קבוצות האוכלוסייה בישראל. לצערי הרב, החוקים שאנחנו מדברים עליהם כאן הם בעייתיים, והם מפלים – נגד האוכלוסייה הערבית, או ליתר דיוק הם לא מתייחסים כמעט לאוכלוסייה הערבית, מכיוון שהם נרקמו במהרה, רצו לתת מענה לצרכים של דיור, אבל במהרה, כפי שהסברתי, והם לא נתפרו בצורה שוויונית, כך שיפתרו ויתייחסו לבעיות של דיור ושל השגת דיור גם בקרב האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות וגם בקרב האוכלוסייה הערבית. חוק הווד"לים, הבעיה העיקרית שלו היא שאין בו פתרון למצוקת הדיור בישראל. אומנם הוא פועל כבר תקופת מה, אבל הוא לא הביא לפתרון מצוקת הדיור והוא לא גרם לירידת מחירי הדיור. כל מה שהוא תרם עד עכשיו זה הגדלת מספר התוכניות שאושרו, אבל גם אם אושרו יותר תוכניות, למעשה הביצוע של אותן תוכניות עדיין תקוע, במובן זה שאתה יכול לייצר יותר תוכניות, אבל התוכניות יישארו במגירות ולא יבוצעו. אם אתה לא מגדיל את ההיצע של יחידות הדיור, בסופו של דבר אתה לא תורם להתמודדות עם העלייה המטאורית של מחירי הדיור, כך שבשורה התחתונה גם עם התיקון – גם עם הרוויזיה שמנסים עכשיו להכניס לחוק הזה, מכיוון שהוא נכשל – באמת מבחן התוצאה מורה שהחוק הזה – ועוד צעדים אחרים שהממשלה נקטה – לא תרם כהוא זה להורדת מחירי הדיור. לכן אני חושב שהחוק הזה הוא חוק מיותר מההתחלה, והוא לא תרם ולא יתרום, על-פי מה שאנחנו רואים, לפתרון בעיית הדיור. מדברים כאן על דיור בר-השגה; דיור בר-השגה זה דיור שמשפחה ממוצעת יכולה להשיג – יחידת מגורים. אבל עכשיו התחילו לדבר על דירות קטנות, כלומר אתה רוצה להכריח את המחיר של הדיור לרדת לא על-ידי כך שאתה מוזיל את הדירות, אלא על-ידי כך שאתה מקטין את הדירות, כאילו בסופו של דבר אתה מושיב אנשים בחורים, בשטחים מאוד קטנים, ואז המחיר ירד, אבל בעצם אז אתה תגרום למצוקה אחרת, של המשפחות, שהן יצטרכו לגור בצפיפות רבה, עם כל הבעיות המתלוות לכך. זה לגבי חוק הווד"לים. לגבי התיקון האחר של החוק, שמדבר על מתן אחריות וסמכויות יותר גדולות לוועדות התכנון והבנייה, לוועדות המקומיות, אני רוצה להעיר לגבי התיקון הזה מהאספקט או מנקודת המבט של הציבור הערבי ושל היישובים הערביים. זה מצב שבו כאילו אתה אומר: כל מי שיש לו "מרצדס", אני נותן לו מערכת וידיאו או מערכת שמע משוכללת. אתה צריך את בעל ה"מרצדס" כדי לתת לו את ההטבה. נותנים יתר סמכויות לוועדות התכנון המקומיות, כאשר ברוב היישובים הערביים אין ועדות מקומיות לתכנון ובנייה, אלא יש ועדות מרחביות; מקבצים כמה יישובים יחד, ושר הפנים ממנה איזשהו יושב-ראש של ועדה לתכנון ובנייה. זה כמובן ברוב המקרים. בנצרת יש ועדה מקומית לתכנון ובנייה. בטייבה יש ועדה שהיא מנוטרלת ולא פועלת, אבל רוב היישובים הערביים פועלים בוועדות מקומיות שהן ועדות מרחביות, שהיושב-ראש וכל הסגל בוועדה המקומית הוא סגל ממונה על-ידי שר הפנים. תחשבו על מצב שבו ראש עיר כמו סח'נין, כמו תמרה, יישובים גדולים, של 30,000 ו-40,000 תושבים, הם צריכים להיות חברים בוועדה שבה פקיד שמינה שר הפנים הוא האחראי לענייני התכנון ביישובים שלהם. זה מצב אבסורדי. זה מצב שבו מפקיעים את הסמכויות של התכנון והבנייה מאותם יישובים, ואותם יישובים משוועים לתכנון, משוועים לבנייה, ורוצים לבנות, ולהתפתח, וליזום תוכניות מתאר, תוכניות הרחבה ותוכניות מפורטות, ולאפשר ליותר ויותר משפחות לבנות. המצב הזה לא ניתן. לא מאפשרים לדרג הנבחר, לרשויות המקומיות, למועצות העיר ביישובים הערביים, לשחק את התפקיד הזה, לשרת את הציבור שלהם בכך שהם מאפשרים יותר אישור של תוכניות ואישור של שטחי בנייה, כך שזה ייטיב וזה יפתור את בעיית המגורים ביישובים הערביים. לכן אני חושב שהחוק הזה הוא חוק מגזרי, בסופו של דבר, כי אם אתה מציע דברים שמגזר שלם לא נהנה מהם, בעצם לא עשית שום דבר, אלא גרמת לכך שמגזר אחד ייהנה, וגם זה בספק, עם כל כך הרבה מגבלות וסימני שאלה שהעלה כאן חברי דב חנין בהתייחסותו לחוק הזה, ומגזר שלם, שמשווע, כפי שאמרתי, לפתרון בעיות בנושאי התכנון הבנייה, שאתה הוצאת אותו, החוק הזה בכלל לא מתייחס אליו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סיכום. <חנא סוייד (חד"ש):> אני רוצה להגיד שהיעדר ועדות תכנון ובנייה מקומיות ביישובים הערביים, שנבחרות על-ידי האוכלוסייה, הוא שורש הבעיה בתחומי התכנון והבנייה ביישובים הערביים. זה שורש הבעיה. לכן צריך להגיע למצב שבו מאפשרים ליישובים הערביים להקים ועדות תכנון ובנייה נבחרות, כך שהדמוקרטיה והייצוג המקומי ייקחו את התפקיד ואת הסמכות לתכנן עבור עצמם, כמובן במסגרת תוכניות המתאר המחוזיות והארציות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת סוייד. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. אנחנו נתחיל בדיון הסיעתי של סיעת העבודה. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל וחברת הכנסת סתיו שפיר. אדוני, יש לך 15 דקות. <איציק שמולי (העבודה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אגיד לכם למה אני מוטרד. מכיוון שרק היום, כמה זה סמלי שביום הזה בחרה אותה ממשלה שמביאה לנו היום את הארכת חוק הווד"לים, לפרסם את הנתונים העדכניים על עליית מחירי הדירות. והמחירים – אתם לא תתפלאו לשמוע – ממשיכים לעלות, ומול המחירים הגואים יש פה מצעד, ואי-אפשר להסתכל על זה בדרך אחרת, מצעד של איוולת והונאה בכל מה שקשור לחוק הווד"לים ככזה שיכול להוריד את מחירי הדיור, ואני כמובן אסביר למה. בכלל, הממשלה הזאת די מצטיינת בפער הגדול שלה. אנחנו נדבר עוד מעט גם על יעדי התקציב, על שינוי הצעת התקציב שדיברנו עליה ככה ארוכות לפני כמה חודשים, ועושים בה היום שינויים דרמטיים. אבל לעניין הדיור, הנתונים הם כאלה שמחירי הדיור מאז 2005 עלו ב-46% ריאלית, וזה לעומת השכר הריאלי שעלה רק ב-2.5%. מחירי השכירות מאז 2008 עלו בכמעט 50%, ובמציאות הלא-נורמלית הזאת שרי הממשלה מתווכחים ביניהם איזו תוכנית תקודם קודם. והדבר המצער באמת, שהתוכניות, לא רק שהן שונות, הן גם לפעמים מתנגשות אחת בשנייה. בזמן ששר הפנים מבקש להקים, לקדם מערכת תכנון אלטרנטיבית, מגיע שר הבינוי והשיכון ומבקש לחזק את המערכת הקיימת; שר השיכון רוצה שאנחנו נלך לגור בהתנחלויות, ושר האוצר רוצה שנלך לגור בשכירות עד שנת 2014, בלי מחירים מפוקחים. כלומר, אין תוכנית אחת סדורה, יש כל מיני תוכניות שמנסים לקדם בניסיון לגנוב קרדיט אחד מהשני. והמחירים בזמן הזה, כמובן שהם ממשיכים לעלות, בזמן שכולכם ממשיכים להתווכח על הקרדיטים, ושום דבר לא קורה. והנה הנתונים שפורסמו היום על-ידי הממשלה: ברבעון השלישי של שנת 2013 עמד מחירה של דירה ממוצעת בישראל על 1.26 מיליון שקלים, שזה גבוה יותר לא רק מאשר ברבעון המקביל אשתקד ב-5.5%, אלא מאז שאתם, חברי ביש עתיד, נכנסתם לממשלה, עלייה של 3%. נדרשות היום 136 משכורות כדי לעמוד במחיר של אותה דירה, לעומת 132 בשנה הקודמת. בחישוב חציוני, תחשבו על זה כך, שבמשך 161 חודשים בן-אדם פשוט אמור לעצור את חייו, להפסיק להוציא מכספו על ילדים, על תחבורה, על מזון, ולהוציא את 100% משכורתו במשך 161 חודשים לפי השכר החציוני, כדי להגיע לדירה משלו. ומי שרוצה לשכור, אז גם שם אין שום פתרונות לממשלה הזאת ולמצב של השוק הנוכחי, כיוון שהיום שכירות במדינת ישראל עולה כמעט 3,500 שקלים, שזה מגיע לכדי 40%, 40% ממה שאנשים, בעיקר אנשים צעירים, מפרישים ממשכורתם כדי לענות על הצורך הזה של קורת גג. ואם חוק הווד"לים הזה, כפי שעלתה יושבת-ראש ועדת הפנים לכאן בחגיגיות והודיעה שזו ספינת הדגל של הממשלה בתחום הדיור בכל מה שקשור לפתרון בעיית הדיור, אז אני באמת באמת חושש שאנחנו, הצעירים, עומדים בפני טביעה של ממש. החוק הזה התקבל בכנסת בשנת 2011. נכון, אמר חבר הכנסת דב חנין, אני וחברי הגענו לכאן עוד בימי המחאה, וככה הבטיחו לנו בלי להתבלבל שזה החוק הגדול שגם יפשט את הליכי התכנון וגם יגדיל את ההיצע ובסופו של דבר יוריד את המחירים. זה מה שטענה הממשלה בזמנו. אני מביא לכם גם ציטוט של לשכת ראש הממשלה, כמדומני, שככה יצאה בחגיגיות ערב פרסום החוק: "לראשונה, בהנחיית ראש הממשלה, נוסף לחוק סעיף הקובע כי ניתן יהיה לתכנן במסגרת תוכנית הווד"לים דיור להשכרה בהישג יד. בנוסף, מעבר לחוק הווד"לים, במסגרת שלוש החלטות שתקבל מועצת מינהל מקרקעי ישראל בימים הקרובים, תיקבע מתכונת לדיור בהישג יד במסגרת מחיר למשתכן" – המגה-קומבינה של הממשלה הקודמת, זה כמובן לא בציטוט – "דירות להשכרה במתכונת של שכר דירה מפוקח". אפילו לא דירה אחת מתוך 26,000 דירות במסלול של הווד"לים אושרה במסגרת דירה של שכר דירה מפוקח, ובניית מעונות לסטודנטים – תחזיקו חזק, אבל גם בעניין של מעונות הסטודנטים לא נבנתה אפילו יחידה אחת נוספת. המהלך הזה של חוק הווד"לים, מעבר לזה שהוא יוצר מערכת תכנון נפרדת, על כל מה שמשתמע מכך – הרי מערכת התכנון שלנו בנויה כך שיש כמה רשויות תכנון, שיש ביניהן גם איזונים וגם מורכבויות – ובא שר הפנים וממשיך עם הגישה הזאת שבעצם מפרה את האיזונים האלה. רק כדי להמחיש, בעזרת חוק הווד"לים אפשר למעשה להקים שכונות שלמות מבלי להתייחס, לא למרקם העירוני, לא לתשתית התחבורתית, הפיזית, לא למספר מקומות העבודה שיכולים לתמוך בהקמה של אותה שכונה. אבל כדי לא לעשות לכם חיים קלים, חברי בממשלה, אני לא מתכוון להפוך את הוויכוח הזה לוויכוח בין אנשים לבין לטאות ועשבים. כלומר, ההיבטים של איכות הסביבה הם חשובים, אבל גם כשמסתכלים על טובתם של אזרחי ישראל, אני חושב שהדבר הזה, המגמה הזאת, הכוונה הזאת להמשיך את חוק הווד"לים היא הרסנית. אנחנו במהלך הדיונים, עוד בשנת 2011, אז כצופים מן הצד, אבל היו כאן גם לא מעט חברי כנסת שהתעקשו להכניס במסגרת חוק הווד"לים עניין של דיור בר-השגה. הדבר הזה כמובן לא צלח בצורה מלאה, אבל הכוונה הייתה מאוד מאוד ברורה. מעבר להפשטת הליכי התכנון והגדלת ההיצע, הדרישה הייתה לספק תמהיל מגוון של דירות, תמהיל שיתאים למשקי בית עם הכנסות בינוניות ונמוכות. והדבר הזה באמת קיבל ביטוי בסעיף 3(ב) לחוק. נוספה בסעיף הזה סמכות תקדימית לייעד קרקע בתוכנית לדיור בהישג יד בהשכרה, כלומר לוועדות לדיור לאומי נתנה הכנסת את הסמכות לקבוע פרויקטים של שכירות במחיר מפוקח, כשבמסגרת אותם הפרויקטים ייקבע גם מי זכאי וכמובן גם המחיר של השכירות. וכפי שאמרתי קודם, למרות הסמכות המאוד מאוד גורפת שניתנה לממשלה ולוועדות לדיור לאומי, הממשלה בחרה להתעלם במפגיע, בצורה גורפת ומכוונת מהדבר הזה, מהסמכות שניתנה לה, ופשוט רוקנה מתוכן והתעלמה מהתכלית החברתית שהייתה למחוקק בחקיקת חוק הווד"לים. וזה דבר שלא ניתן לעבור עליו לסדר-היום כאשר באים לדבר לא רק על המשך והארכה של חוק הווד"לים, אלא גם על הרחבת הסמכויות שלו. כפי שאמר חבר הכנסת דב חנין, 25,000 דירות אושרו במסגרת חוק הווד"לים, מתוכן 1,600–1,700 דירות, דירות קטנות, ועוד 80 דירות להשכרה. אף לא דירה אחת במחירים מפוקחים. הדבר הזה מעיד על משהו אחד: שההתכווננות והאוריינטציה של הוועדות לדיור לאומי, של הווד"לים, התכלית שלהן היא אחת, ובזה הם מצליחים בחלק מהדברים, והיא להגדיל את ההיצע, אבל לא במידה מספקת שתוכל להשפיע על המחירים. ולכן, החוק הזה כשל בצורה נחרצת במימוש התכליות החברתיות שלו, והממשלה רומסת ברגל גסה את הוראות החוק, מרוקנת אותו מתוכן ומעלימה מאוכלוסיות שהן לא מוחלשות – גם אוכלוסיות בינוניות, גם זוגות צעירים – מונעת מהם את האפשרות להגיע לקורת גג משלהם. החוק הזה לא ייצר דיור בהישג יד. למרות שגם שר הפנים וגם יושבת-ראש ועדת הפנים מרבים לומר בוועדה את הביטוי הזה, דיור בר-השגה, זה כשלעצמו לא הופך את החוק ולא יוצר מנגנון בתוך החוק לקיים דיור בר-השגה. ואפשר להמחיש את זה בדרך מאוד מאוד פשוטה. אנחנו בוועדה ביקשנו משר הפנים לקבוע כמות מינימום של דירות בנות-השגה למשך תקופת הארכת החוק. באנו ואמרנו: משנת 2011 ועד עכשיו דירה אחת לא אושרה במחירים מפוקחים. בוא תקבע אתה, שר הפנים, אפילו משהו מעליב של 5%, 10%, מכלל כל הדירות שמאושרות במסגרת ההליך התכנוני של הווד"לים. בוא תקבע אתה את הרף. ושר הפנים כמובן נעמד על הרגליים האחוריות ואמר: לא יהיה. לא יהיה כי זו הכוונה האמיתית של הממשלה. הממשלה לא מעוניינת לא בדיור בר-השגה ולא בדיור ציבורי; הממשלה לא מעוניינת לקדם את הפתרונות למשבר הדיור, ובטח לא באופן של הגברת המעורבות הממשלתית. ועם המציאות הזאת של מחירים שהולכים וגואים זה קצת מוזר שבאה הממשלה – הממשלה השנייה שכבר עושה את זה ומנפנפת בחוק הווד"לים כאילו הוא הדבר הכי מוצלח בעולם. כי אני שואל אתכם שאלה פשוטה: אם החוק הזה הוא באמת כל כך מוצלח, אז איך מחירי הדיור ממשיכים לעלות? איך בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת – אני לא מדבר על ראש הממשלה, שבשיא גדולתו ותפארתו, עד שנדרש לעניין אחרי שנתיים וחצי, עלה לכאן, לפודיום הזה, וכל מה שהוא מצא להגיד: זו אחריותו של אולמרט. כפיים. זו אחריותו של אולמרט. את מי זה מעניין? את מי זה מעניין? חמש שנים אתה ראש הממשלה. בתקופתך מחירי הדיור עולים ב-50%. זה מה שיש לך להגיד לאנשים הצעירים במדינה? זה אולמרט? למי אכפת? ועכשיו, במקום לעצור ולנתח את הכישלון ולברר לפני שמאריכים את החוק הזה למה משבר הדיור לא נפתר ולמה חוק הווד"לים לא מסייע בעצירת ובלימת מחירי הדיור, לא רק שמאריכים את החוק הזה אלא בוחרים להרחיב אותו: מעכשיו ניתן יהיה גם על קרקעות פרטיות; יזמים פרטיים יוכלו לקדם את הפרויקטים שלהם בהליך של הווד"לים, ויוכלו אולי לעשות רווחים קלים. וזה דבר – אתם יודעים, אני מחפש את המילים הנכונות, אבל צביעות נראית לי מילה קטנה מדי, כי בזמן שהאנשים הצעירים מדברים על דיור בר-השגה, אז למעשה מה שיוצרים כאן באמת זה מסלול מקוצר לבעלי ההון, שיוכלו לקדם את הפרויקטים שלהם במסלול המהיר ביותר, בלי לתת שום התחייבות על גובה המחיר. וכפי שאמרתי, הדרישה שלנו היום היא צריכה להיות מאוד מאוד פשוטה. אם הכוונה של הממשלה אמיתית, שהממשלה, כפי שאני הצעתי בהסתייגות שלי, תבוא ותקבע רף מינימום, כמה דירות במסגרת המסלול הזה של הווד"לים יהיו במסגרת של שכר דירה מפוקח, כלומר מחירים מפוקחים. אני לא מעז לדבר עם הממשלה הזאת על דיור ציבורי, כי באוזניה זה יכול להישמע כקללה, אבל דיור ציבורי – כשאנחנו ביקשנו במסגרת הדיונים בוועדה להעלות ולשריין לדיור הציבורי אחוז קטנטן – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> דרך אגב, בלי תוכנית של דיור ציבורי המחיר של הבתים שמעלים כל שנה מחדש בלי שום קשר ובלי שום פרופורציה למצב הכלכלי – לא ירד. לכן אני לא מבין את ההתנגדות לתוכנית של יש עתיד. <איציק שמולי (העבודה):> אני אסביר לך מה ההתנגדות לתוכנית של יש עתיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רק לסיים בבקשה. <איציק שמולי (העבודה):> אני מסיים. יש עתיד התחייבה בצורה מאוד מאוד ברורה בבחירות האחרונות לדיור בהשכרה, מה שנקרא. יש עתיד התחייבה על מלאי מסוים של 150,000 דירות. היא רק לא סיפרה לנו שזה הולך להיות בעשר שנים, היא לא סיפרה לנו – שנייה – היא לא סיפרה לנו – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> מהיום הראשון. <איציק שמולי (העבודה):> – – היא לא סיפרה לנו, חבר הכנסת סולומון – – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> חבר הכנסת סולומון, אני אומר לך: ההתחייבות המפורשת ביותר שלכם – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> אני אומר לך: מהיום הראשון. 75,000 – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – ההתחייבות המפורשת ביותר שלכם הייתה שהמחירים יהיו מפוקחים, שהמחירים יהיו מפוקחים. עכשיו, אם אתה חושב שאנשים – אתה גם בן-אדם צעיר, אבל אם אתה חושב שהאנשים הצעירים במדינה יוכלו לחכות לכם עד שנת 2024 כדי שאם וכאשר תקימו כאן את ה-150,000 יחידות דיור, וגם אז לא במחירים מפוקחים, אז יש לך טעות. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <איציק שמולי (העבודה):> אז אני רוצה דרכך להעביר מסר לשר האוצר: זה לא שהאנשים הצעירים עוזבים את המדינה, זה שהממשלה, ובעיקר שר האוצר, עזבו את הזוגות הצעירים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת שמולי. חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. אחרונת הדוברים מסיעת העבודה תהיה חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה, עשר דקות לרשותך. <סתיו שפיר (העבודה):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חוק הווד"לים שאנו דנים בו היום, ה"סופר-טנקר" של ראש הממשלה לפתרון מצוקת הדיור כביכול, אושר לראשונה בדיוק שבועיים אחרי פרוץ המחאה החברתית. אבל אל תטעו, החוק הזה לא הומצא כדי לפתור את הבעיה המרכזית שזעקה המחאה, היא בעיית הדיור. להפך, הממשלה ההיא הוכיחה שהיא אינה פותרת בעיות; היא בעיקר עסוקה בניצול מומנטומים תקשורתיים כשהיא מזהה כאלה, וכך היא עשתה גם כלפי המחאה עם החוק הזה בדיוק. במקום להביט היישר אל המציאות ולחשוב מחדש, במקום לאמץ פתרונות הגיוניים, מעשיים, שכבר נוסו ברחבי העולם, במקום לחוקק לראשונה סוף-סוף חוק לדיור בר-השגה שיגדיר זכאות לדיור על-פי גובה ההכנסה של הדייר, במקום לקדם ולפתח שוק לשכירות ארוכת טווח בערים הגדולות, במקום לעדכן את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי ולחדש את מלאי הדירות לזכאים – במקום כל זה הממשלה ראתה את מאות האלפים צועדים אתנו ברחובות והחליטה שזו הזדמנות ממש חד-פעמית לעוד ניצול ציני של מצוקה אמיתית של הציבור הישראלי כדי לקדם עוד חוק טפל שלא יבנה פה ולו יחידת דיור אחת לדיור בר-השגה. אנחנו לא נפלנו בפח הזה, לא אז ולא היום. ה"סופר-טנקר" הזה, קראנו לו אז כבר סופר-בלוף, ואמרנו את זה לפני שהחקיקה יצאה לפועל; התנגדנו לה בכול הכוח. היום, שנתיים וחצי אחר כך, אני יכולה להגיד בדיוק את אותו דבר שאמרנו אז, רק שהפעם יש לנו גם הוכחות: 80 דירות להשכרה – זו הבשורה שהביא עמו החוק הזה. 80, 80 דירות להשכרה. ואנחנו לא מדברים על דירות בהישג יד. אלה 80 דירות להשכרה ש-2,000,000 השוכרים בישראל יכולים להתחיל לריב עליהן. ומובן שאין פה מה לדבר בכלל על מחיר מפוקח, ומבחינת הממשלה אפשר להשכיר שם דירת שני חדרים של 40 מטר ב-7,000 שקל, כי זה מה שקורה כשאין פיקוח. והעיקר שנגיד שבנינו דירות להשכרה, כפי שאמרה מירי רגב רק לפני שעה קלה. לפני שנתיים הכריז נתניהו כך, ממש במילים אלה, ואני מצטטת: מדינת ישראל פתחה את הברזים לכל אותה אוכלוסייה צמאה לדירות במחיר הגיוני. עד היום נבנו במסגרת חוק הווד"לים אפס יחידות דיור בר-השגה. אפס. אז זה מה שנקרא לפתוח את הברזים לאוכלוסייה צמאה לדירות? לצערי, הברזים היחידים שראינו מאז ההבטחה ההיא הם אלה שמציפים את הבריכה בבית ראש הממשלה, לא את שוק הדיור. שנתיים אחרי המחאה, ואפשר לומר שאולי שירותים חברתיים תקינים עוד אין פה, אבל שתי מדינות לשני עמים כבר יש: יש מדינה אחת שבה חיים ראש הממשלה וממשלתו, ומתחתיה יש מדינה אחרת ליתר אזרחי ישראל משלמי המסים, ובה אנחנו חיים. במדינה שאני גרה בה ביחד עם שאר אזרחי ישראל צריך לעבוד 135 חודשים ברצף, בלי להוציא שקל, כדי לקנות דירה, וזה על-פי חישוב של משרד השיכון, כלומר אם אתם מרוויחים משכורות של 9,000 שקל. במדינה שאנחנו חיים בה, כדי לגור בדירה שכורה – כי אין לנו הרי כסף לקנות דירה – צריך להפוך לקורבן של שוק מופקר ופרוץ, בלי שום הגנה, בלי הבטחה מינימלית שתוכל להמשיך לגור בדירה הזאת אפילו חודש אחד נוסף. זו המציאות. ממשלת ישראל לא רוצה להכיר במציאות, אז היא מקימה ועדות שעוקפות את המציאות, ואם להשתמש בטרמינולוגיה של ראש הממשלה: עברו שנתיים מאז חקיקת חוק הווד"לים, וישראל עדיין צמאה לדירות. מה זה צמאה, מתייבשת. מחירי הדיור לא רק לא הגיוניים, הם גם ממשיכים לעלות. רק השבוע נתבשרנו כי ישראל שובצה גבוה גבוה בדירוג בין-לאומי של עליית מחירי הנדל"ן, והיום מבקשת הממשלה לאשר את הארכת הוועדות לא-לנו האלה. תראו, אל תבינו אותי לא נכון. בחוק החדש כן נכנסו כמה שינויים, בזכות מאבק עיקש של חברי הכנסת מהאופוזיציה ושל הארגונים החברתיים – של הקואליציה לדיור בר-השגה ועוד ועוד; הוכנסו בחוק הזה כמה תיקונים מבורכים. הוא קובע לראשונה, למשל, כי 25% מסך הדירות שיאושרו יהיו קטנות, להשכרה, או לדיור בהישג יד להשכרה עם פיקוח לזכאים, במחיר מוזל. אבל מה הבעיה? שהחוק נמנע, במכוון, מלקבוע מדדים לעקרונות האלה. זאת אומרת, אין פה בכלל מדדים של ביצוע. כך, בדיוק כפי שקרה עם חוק הווד"לים המקורי, הממשלה יכולה למסמס את הכוונה המקורית, ושום דבר לא יכול לעמוד בדרכה. כדי לדאוג באמת לזוגות הצעירים שצריכים לעצור את האוויר במשך 135 משכורות, כדי שיוכלו להתחיל בכלל לחלום על דירה משלהם, נדרשת פה קבלת החלטות אמיצה. ממשלה שלוקחת ברצינות את משבר הדיור הייתה דואגת שבחוק הזה תהיה חובה להקצות נתח גדול מיחידות הדיור בכל פרויקט חדש לדיור בר-השגה. היא לא הייתה משאירה את זה לשיקול דעת או לפרשנות. דיור בר-השגה הוא האפשרות היחידה לשלב אנשים מאוכלוסייה בינונית וצעירה באזורי בנייה חדשים, והחוק הזה, כמו שהוא, פשוט מאפשר להתעלם מהם. והם לא היחידים. גם הזכאים לדיור הציבורי הושמטו מהצעת החוק המתוקנת, כאילו שהם לא זקוקים לסיוע באופן מיידי. חברי ועדת הפנים דרשו מהממשלה שחלק מהדירות שייבנו יימסרו למדינה, וזו תקצה אותם לזכאי הדיור הציבורי, אבל גם הבקשה הזאת נדחתה. והכי גרוע – החוק בגרסתו החדשה בכלל לא מגדיר מה זה "דיור בר-השגה". הוא מסמיך את ידיו של צוות חיצוני לקבוע תקנות. כמובן שאין "דד-ליין" בחוק לקביעת התקנות, אין בכלל חיוב לאישור התקנות על-ידי שר הפנים, שום דבר. אז מה זה משנה שעובדים על קביעת תקנות אם אף אחד לא חייב לקבל אותן? צריך כנראה להסביר שוב, ולהסביר את זה ברור: ההגדרה המקובלת היום בעולם ל "דיור בר-השגה" היא זו שגוזרת את הוצאות הדיור הנורמטיביות מתוך המסוגלות של הדייר, כלומר מתוך רמת ההכנסה שלו. זה אומר שלא יותר מ-30% מההכנסה הפנויה תלך להוצאות דיור. זאת אומרת, אתם מרוויחים 6,000 שקל בחודש? הוצאות הדיור הכוללות לא עוברות את ה-2,000. זו ההגדרה. כך מגדירים את זה בעולם. כך מגדירים את זה בצרפת, באנגליה, בגרמניה, במקומות שונים בארצות-הברית. זו ההגדרה. למה רק ישראל לא יכולה לעשות את זה? מה היה כל כך נורא אם היינו מגדירים זכאות חדשה לדיור בר-השגה? האם הבעיה היא שאז הממשלה הייתה צריכה להתמודד, חלילה, עם הממדים האמיתיים, הקשים, של מצוקת הדיור? האם אז לא הייתה ברירה לממשלה אלא לקחת אחריות על העתיד של האזרחים שלה? כל ההישגים שנכנסו להצעת החוק לאחר חודשים של דיונים מתישים והסתייגויות – הממשלה הזאת יכולה למסמס, למזמז, למרוח, ובסופו של דבר גם לקבור. אז בשביל מה הייתה כל העבודה הזאת? תראו, הממשלה עכשיו תעביר את החוק הפחדני הזה, למרות ההתנגדות שלי ושל חברי סיעתי ושל חברי לאופוזיציה. זה בסדר, אנחנו נעקוב. בשנים הקרובות אנחנו נעבור תוכנית-תוכנית ונספור: כמה דירות בהישג יד תצליחו לבנות הפעם? מתי תסתיים העבודה על הקריטריונים לדיור? מתי הם יתקבלו, אם יתקבלו? כמה שקרים תצטרכו בינתיים לספר לאזרחי המדינה שלכם, שמחכים, מחכים למוצא פיו של הבית הזה? אולי תנסו פעם אחת להפגין אומץ? קחו ברצינות את ההבטחות שאתם, ממשלת ישראל, הבטחתם לציבור הישראלי. פעם אחת קחו את זה ברצינות. קחו את הקריטריונים האלה, תאמצו אותם, תקבעו להם "דד-ליינים" אמיתיים. תוודאו שבכל פרויקט חדש יהיו דירות לדיור בר-השגה, אפילו אם זה לא בחוק הקיים. עשו זאת. זו הדרישה שהוציאה לרחובות חצי מיליון איש לפני רק שנתיים. זו הדרישה שעדיין אנשים מחכים בבתיהם לראות אותה מתקיימת. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת סתיו שפיר. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. לרשותך עשר דקות, אדוני. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול פגשתי חבר, בן 50 לערך, אב לבן – בן נשוי – אזרח ישראלי מהשורה, כמו כל אחד מאתנו. הוא סיפר על הבן שלו ובת-זוגו. שניהם משתכרים יחד 11,000 שקל. שניהם עובדים קשה מאוד. הם קמים ב-05:30 כל בוקר, נוסעים לרכבת, עולים על הרכבת, נוסעים למרכז הארץ, עובדים עד שעות הערב, שוב רכבת, הביתה. כמו בסיפורים. שניהם עובדים. הוא שאל אותי: תגיד, מתי תהיה להם דירה? הם נשואים. מתי תהיה להם דירה, ואיך תהיה להם דירה בדיוק? הוא אמר. אגב, שניהם כבר בוגרי אוניברסיטה, עם תארים, שניהם שירתו בצבא, הבן בגולני. ממש מלח הארץ, הלוואי שכולם היו כאלה. ממה הם יחסכו, הוא אומר לי, 4,000–5,000 שקל למשכנתה? ממה הם יחסכו בדיוק, ואיך? מה יקפיץ את המשכורות שלהם פי-שלושה או פי-ארבעה? לא הייתה לי תשובה. לא יכולתי להגיד לו שיש חוק הווד"לים באותו רגע. לא בטוח שהוא יעזור בכלל למשפחה הזאת. אבל שאלתי את עצמי: למה שהזוג הזה יישאר בארץ? הם רוצים לבנות את עצמם, את עתידם. והוא סיפר לי על קרובי משפחה שלו שהגיעו לאוסטרליה, ואני סיפרתי לו על קרובי משפחה שלי שגם הגיעו לאוסטרליה, אבל אוסטרליה היא גדולה, הם כנראה לא ייפגשו בקרוב. מדובר על אנשים שרוצים לחיות פה, בארץ, כיהודים. הם אוהבים אותה, הם גדלו פה. מה הסיכוי שלהם? מאין הם יביאו את הכסף? ואני אומר את זה כי הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי, הוא דיבר עם חבר כנסת, ואין לי תשובה; אין לי תשובה לתת לו. אנחנו לפני שבוע ציינו את העוני. מספר העובדים העניים זינק פי-שניים תוך עשור. זאת אומרת שאנשים עובדים והם עניים. אתם ראיתם את זה. ממדי העוני בישראל הם מהגבוהים בעולם המפותח. על-פי הדוח, יותר מ-1.75 מיליון איש מאזרחי ישראל עניים, 440,000 משפחות, ומהם – המספר שתמיד מזעזע אותי, תמיד מזעזע אותי – מספר הילדים העניים: למעלה מ-800,000. והוא גדל, כי כתוצאה מקיצוץ קצבאות הילדים, אנחנו יודעים, הוא יגדל. מישהו לקח אחריות גם להגדיל אותו. אז מאיפה לא רק הזוג הזה, הצעיר – מאיפה כל האנשים האלה ייקחו כסף כדי למצוא לעצמם דירה? לא פלא שבשכונות מסוימות בירושלים מצטופפות שמונה ועשר נפשות, ואולי יותר, בשלושה חדרים בקושי. פותחים את המיטות, סוגרים את המיטות בבוקר. זה בירושלים במיוחד, כי הלוא היא העיר הכי ענייה בארץ, אתם מכירים את הסיפור הזה. מחוז ירושלים – זה גם חשוב לך, ידידי היושב-ראש – שיעור העוני בירושלים, אגב, סתם, כי זה תמיד חורה לי הכי הרבה: 35% מהמשפחות בירושלים הן עניות; 60% מהילדים בירושלים הם עניים. 60%. אז איפה הם יגורו בדיוק? אז עכשיו בא החוק, והחוק הוא חשוב. אני אומר לכם: החוק הוא חשוב, אני מאמין אפילו שהחוק בא מתוך מגמה אמיתית ורצון לטפל בבעיה ולפתור אותה. וזה כבר גלגול מתקדם של החוק, כי אנחנו יודעים שהחוק הזה כבר היה, ועכשיו מאריכים אותו. אבל קיבלנו, כולנו – חברי ציטטו ואני אחזור על הציטוט הזה, כי כבר יש על מה להתבסס, כלומר זה לא תיאוריה, הוועדות כבר עובדות. עכשיו אנחנו מאריכים את התוקף של הוראת השעה. זאת אומרת, אנחנו מסייעים להם להמשיך. אבל אם בסוף מתוך 26,000 יחידות דיור שאושרו בווד"לים רק 1,627 הן דירות קטנות, זאת אומרת 6%; ורק 80 הן דירות להשכרה – 0.3%; ואפס דירות יועדו לדיור בהישג יד להשכרה – 0%; אז מה עשינו? מה מבטיח לנו שבסיבוב הבא, זה שאנחנו נכנסים אליו עכשיו, המצב יהיה יותר טוב? נכון שעכשיו סוכם ש-25% מהדירות תיכנסנה לקטגוריה הזאת, וגם תהיה ועדה, צוות – אני מצטט: בין-משרדי בראשות שר הפנים, והוא יקבע תקנות וכללים. ואני מאמין לו. אני בכלל – אני מאמין. אני באמת מאמין לממשלה שהיא רוצה לקדם את הנושא הזה. כי לא יכול להיות אדם בר-שכל במדינת ישראל, בטח בעמדת הנהגה, שלא ירצה לפתור את הבעיה. הבעיה – הבאתי לכם דוגמאות עד כמה הבעיה הזאת רחבה. כי תחת הממשלה הזאת – לא ממשלה אחרת, תחת הממשלה הזאת – אני רוצה להזכיר לכנסת, מדוח שפרסם משרד השיכון, מהיום: מחירי הדירות עלו ב-7% בשנה האחרונה. עלו. אנחנו כל הזמן רק שומעים איך מטפלים במחירי הדיור, ואו-טו-טו ירד מחיר הדירות, ואו-טו-טו זה. מי יודע איזה נס יתרחש פה? ולרכישת דירה, למי ששכח, רק 136 משכורות צריך. 136. 12 שנה לעבוד רק בשביל הדירה. וההישג הגדול זה שלא צריך יותר, זאת אומרת, לא גדל המספר של המשכורות שצריך. אז מה הפלא שישראל מובילה בעליית מחירי הדיור במדינות ה-OECD? מובילה. בכלל אני חושב שהם נורא אוהבים אותנו ב-OECD, כי אנחנו מספקים להם את הנתונים הכי מעניינים. כל הזמן. את צוחקת, אני יודע. כל הזמן. אני חושב שאנחנו המדינה הכי מרתקת. מצד אחד היא – קודם כול, היא התקבלה למועדון הזה בתרועות גדולות, והיא כל הזמן מתבלטת שם, אבל איכשהו אנחנו תמיד יוצאים הכי גרוע, כמעט הכי גרוע. אני רק מקווה שלא יזרקו אותנו משם בסוף. יגידו: תשמעו – אתם יודעים, אף ארגון לא רוצה שיהיה לו הרבה נתונים גרועים, כי זה מוריד את הממוצע. אז בוא נתפלל. הנה, השר שטייניץ היה אחד השדכנים העיקריים בכניסה ל-OECD. הוא עסוק קצת, אבל אולי הוא יסביר לי אם לא אכזבנו קצת את חברינו ב-OECD עם הנתונים שאנחנו מציגים להם. כי אתה, היו לך יחסים מצוינים ב-OECD. אני הזכרתי שאנחנו כל הזמן מספקים ל-OECD נושאים למתוח ביקורת עלינו, בהמון תחומים, כולל בנושא הדיור, אז אמרתי שאני מקווה שלא יזרקו אותנו מהמועדון. אתה טרחת מאוד שנהיה שם. אבל באמת, העניין של הדיור הציבורי – גם הוא, גם הוא; אנחנו, בעניין הדיור, גם בו. הנה, מחירי הדירות בישראל עלו בשיעור הגבוה ביותר בקרב מדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי – ה-OECD. מחקר וכו' וכו'. אז אני אמרתי, עוד פעם – אני רוצה כבר לסיים את דברי: אני מאמין שהממשלה רוצה לקדם את הנושא הזה. אני מאמין לה. ואני חושב שגם השר וגם יושבת-ראש הוועדה עשו, והם גם חידשו חידוש עם ה-25% האלה. בסדר גמור. אבל בעיני יש רק מבחן אחד, הוא מבחן הביצוע. לא הכוונות קובעות, אלא הביצוע. בביצוע עד עכשיו הממשלה כשלה. היא כשלה עם החוק. המחירים עלו; מחירי הדירות ממשיכים לעלות; העול הוא בלתי ניתן לתיאור. הוא מתחבר עם הנתונים הכלכליים-חברתיים האחרים המאכזבים שלנו. וכאן אנחנו רק – אנחנו נצביע בעד. אני אצביע בעד; אני חושב שגם חברי, כי אנחנו לא רוצים שיאשימו אותנו כמובן שאנחנו מכשילים חלילה את הניסיון הזה. אבל אני אומר לכם לקחת את זה בזהירות גדולה, ואני מבטיח שאנחנו, כחברי כנסת, בכל מקום שנהיה נמשיך ונעקוב אחרי החוק הזה. כי אני אומר לכם שזה בנפשנו. זה בנפשנו שלא יגדל פה דור שגם יהיה עני וגם יהיה מחוסר דיור וגם יהיה בור. כל הצרות האלה ייפלו על הדור הבא של מדינת ישראל אם אנחנו לא נבטיח ונפקח שהחוק הזה יתממש, וחוקים אחרים, כדי שיקום פה דור אחר. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת מרב מיכאלי, אחרונת הדוברים מסיעת העבודה. לאחר מכן נעבור לדיון הסיעתי של סיעת ש"ס. ראשון הדוברים – נסים זאב. בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (העבודה):> חמש דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חמש דקות. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה רבה, אדוני. תודה, חברות, חברים, הרבה דברים חכמים וחשובים נאמרו היום על החוק הבעייתי והגרוע הזה. אני אציין בחמש הדקות שלי את מה שהם בעיני הדברים הכי בולטים. קודם כול, באמת, חוסר הנחיצות שלו. כי שוב ושוב אנחנו נוכחות שהבעיה, הפקק הוא לא בתכנון. כשהחוק הזה עבר לראשונה היו 160,000 דירות מאושרות לבנייה. 160,000. עכשיו בוא נראה את הממשלה הזאת מוציאה את זה לפועל. הבעיה היא במימוש וביישום. לא יעזור שייתנו לווד"לים האלה לתכנן עכשיו עוד 100,000, עוד 200,000, עוד 300,000 דירות. אם הם לא מסוגלות ומסוגלים להוציא את זה לפועל, מה התועלת בכל התכנון הלקוי הזה? ותכף נפרט כמה הוא לקוי. משום שלא משנה כמה דירות יתכננו הוועדות, יאשרו לבנייה, אם המדינה לא מכשירה את התשתיות הסביבתיות, הציבוריות, הנחוצות בשביל לגור: צריך ביוב, צריך מים, צריך כבישי גישה, צריך תחבורה ציבורית, תשמור השם – דבר שהממשלה הזאת בכלל לא מכירה מי יודע מה. כל זה בשביל שאפשר יהיה גם לצאת מהבית וגם אפשר יהיה לחיות בתוך הבית. לא מספיק שיוקם בית. אם כל זה לא קורה, לא יעזרו כל הווד"לים שבעולם, בכל הכבוד. עכשיו, בואו נדבר על התכנון של הווד"לים. הממשלה רוצה להזדרז עם התכנון. להזדרז. דחוף, דחוף נורא התכנון, בשביל לתכנן עוד ועוד דירות שלא נוכל לבנות אותן. כל הרעיון בתכנון הוא תכנון: שיהיה היגיון; שיהיה מספיק מקום בשביל מבני ציבור; שיהיו כל התשתיות האלה שדיברתי עליהן, שבאמת אפשר יהיה להוציא אותן לפועל; שתהיה מספיק חניה; שיהיה איפה להעביר דרכי גישה; שיישארו שטחים פתוחים. כי אחרי הכול, שטחים פתוחים – צריך לחזור ולהזכיר כנראה – הם לא איזה, איך אני אגיד? שיגעון של אנשים ירוקים. שטחים פתוחים הם אוויר לנשימה. בפועל. הם חמצן. הם מקום שעליו נוכל גם לגדל כל מיני ירקות, שאחר כך נצטרך לאכול אותם, שיהיו לנו ויטמינים. זה גם צריך. שטחים פתוחים – כן, חברות וחברים, צריך גם להשאיר שטחים פתוחים. לא הכול זה שלמת בטון ומלט. אז כשמתכננים מהר מהר מהר, וגם מתכננים בוועדות האלה בלי קשר לוועדות שקיימות, הרשמיות – המצוינות, אגב, שבדרך כלל עושות עבודה טובה. בין השאר העבודה הטובה שלהן היא שהיא מאפשרת לאזרחיות ולאזרחים להציג התנגדויות. כי כן, לפעמים יש דברים שאולי הוועדה לא רואה והאזרחיות והאזרחים שגרות מסביב כן רואות, וצריך שאפשר יהיה לתת להן להתנגד. זה לא הדבר הזה שיש היום מפלגות בקואליציה שאוהבות שלא יפריעו להן – שלא יפריעו להן לעשות, שלא יפריעו להן למשול, וכל מיני גופים כמו האופוזיציה או כמו האזרחיות והאזרחים, פשוט מפריעים להם. אז לא. צריך לתת לאזרחיות ולאזרחים להשמיע את קולם. ואילו היו רק מוסיפות ומוסיפים כוח אדם לאותן ועדות, שזאת המומחיות שלהן זה שנות דור, מאז קום המדינה, אילו היו פשוט מוסיפים כוח-אדם לוועדות האלה, באמת, כל הבעיות האלה היו נפתרות כבר, אגב, מאוד מאוד מזמן. אבל לא. הממשלה הזאת מתייחסת לזה כאילו זו מדינה של מישהו אחר, כאילו זו ממשלה של מישהו אחר, והיא באה לעקוף אותה. היא אומרת: אני לא – אין לי סבלנות אליכם. אתם זקנים, אתם שירות ציבורי, אתם טרחניים, לוקח לכם זמן. אני – אני צעירה, מהירה, מגניבה, ולכן אני אקים את הוועדות שלי, והן יעקפו אתכן; הן יתכננו מהר, מעכשיו לעכשיו. הן יפתרו לי את כל הבעיות, טיק-טיק-טיק. יהיו מלא מלא תכנונים חדשים. אחר כך ניתקע שוב עם היישום והבנייה. את זה אף אחד לא טורח לספר לנו ואף אחד לא טורח להגיד, ואף אחד מהממשלה הזאת גם לא מציע לזה פתרונות. ואחרון אחרון – העניין הפעוט של דיור ציבורי. במדינה שבה העוני הולך וגדל באופן שהוא מביש, מחפיר, מקומם, מתסכל, באמת מסוכן – מסוכן ללכידות החברתית, מסוכן לביטחון; המילה הזאת שכל כך אוהבות ואוהבים במדינת ישראל: ביטחון. איזה ביטחון יש במדינה שיש בה כל כך הרבה אנשים ואנשות שלא יכולות לקיים את עצמן גם אם שני ההורים במשפחה עובדות ועובדים? אז לאלה שגם אין להם פעמים רבות קורת גג, אין להם איפה לגור, יש בישראל, שימו לב, 0.039 דירות דיור ציבורי על כל 1,000 אזרחיות ואזרחים. רק לשם השוואה, הממוצע במערב הוא 51 דירות על כל 1,000 אזרחיות ואזרחים. אצלנו – שמעתם נכון: 0.039. גם את הבעיה הבוערת, בוערת, בוערת הזאת הווד"לים האלה לא מתקנות. באמת אסור להעביר את החוק הזה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת נסים זאב יתחיל את הדיון הסיעתי של סיעת ש"ס. אחריו – חבר הכנסת איציק כהן. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, לא הבנתי מה זה וד"לים, אז אמרו לי שזה ועדת דלים: יש דלים ואביונים במדינת ישראל שהוועדה הזאת באה באמת לפתור את הבעיה שלהם. אני באמת אוחז בכך שהממשלה עושה כמיטב יכולתה, עם כל המגבלות שיש לה – ויש לה מגבלות גם בחשיבה, גם בתכנון. אבל מה לעשות, אלה היכולות שלהם. אדוני היושב-ראש, אם כל חטאת זה כאשר כל הנושא של הדיור הציבורי – לפני כמה שנים הייתה פה התלהמות והתלהבות שבאים כרגע לפתור בעיה ומצוקה של אותן משפחות שנתקעו בתוך הדירות שלהן כל כך הרבה שנים, וסוף-סוף הם יכולים לקנות את הדירות שלהם אולי ב-20%, מקסימום עד 25%, ויש כאלה שגם ב-10%. והלכה לקראתם הממשלה, ובסופו של דבר, נכון להיום, יש כמעט 2.5 מיליארד שקלים מהמכירות האלה. והכספים האלה, איך אומרים – אף אחד לא יודע לאן נעלמו, איפה הם נמצאים, איזה דירות נרכשו. הלוא הייתה הבטחה מפורשת שאותם כספים יופנו אך ורק לדירות לזכאים, ולא ראינו שנקנו דירות עבור אותם זכאים. וההתעללות הזאת ממשיכה, והתור, כפי שאני יודע, כמעט בכל ערי הארץ – אין פתרונות אמיתיים למצוקות של הזכאים. מי שמקבל תעודת זכאות חושב: הו, הגיעה הגאולה שלו סוף-סוף, הוא כבר קיבל ממשרד השיכון אישור שהוא זכאי לדיור, והוא חושב שהנה, או-טו-טו, תוך חודש, תוך שבועיים הוא מקבל את הדירה, ואני כבר אחליט רק איזו דירה באיזו שכונה. והוא מחכה חודש וחודשיים ושנה ושנתיים, ובסופו של דבר אומרים: תשמע, יש לך עוד זמן, ולכן בינתיים אולי ניתן לך סיוע בשכר דירה. זה מה שקורה נכון להיום. עכשיו, מה הפתרונות באמת? אדוני היושב-ראש, אם לא יפשירו באמת קרקעות במדינת ישראל – לא חסרות קרקעות; שלא יספרו לי סיפורים וייתנו אחוזי בנייה גבוהים. אם מדינת ישראל לא תוריד את מחירי הקרקע, ואם האינטרסים הכלכליים של מינהל מקרקעי ישראל – שבעצם תופס למעלה מ-90% של קרקעות המדינה, הוא בעל הבית של המדינה. תגיד לי: איזה אינטרס יש למינהל? אני יודע רק עכשיו על איזו עסקה של מוסד חינוך, ראיתי את הביזנס; זה משהו מזעזע. ולכן, אני אומר לך שאין שום סיבה בעולם שמישהו תהיה לו איזו מוטיבציה לבנות אפילו מוסד ציבורי כשכל השירות הוא שירות ציבורי גרידא. אין. כי המחיר היום, אפילו לקרקע ציבורית, למוסדות ציבור, המחיר מאמיר לשמים, ברקיע. ולכן, כל עוד בעל הבית האחד והיחיד שאין לו מתחרה זה מינהל מקרקעי ישראל, זה כמו שיש יצרן אחד במדינת ישראל. וכשיש יצרן ואין תחרות אז המחירים תמיד בשמים. עכשיו, זוגות צעירים – כולם אמרו שייתנו להם פרויקטים מיוחדים. אני אומר לך, אדוני, מתוך ידיעה: למשל, במעלה-אדומים, רק לפני כמה שנים דירת ארבעה חדרים עלתה 500,000 שקל, וזה כולל מרפסת גדולה, מחסן גדול, חניה מתחת לבית. היום אותה דירה נמכרת בין 1.2 מיליון ל-1.4 מיליון – תלוי אם זו יד שנייה או יד ראשונה. זאת אומרת, זה לא עלה רק בכפליים, זה עלה פי-שלושה. אז שמעתי חבר כנסת שאומר שזה עלה ב-50%. הלוואי ב-50%. זה עלה פי-שניים או פי-שלושה. מחירי הדירות פה האמירו במצב שגם אם הממשלה, איך אומרים? תשב על הברכיים שלה כדי להוריד ולהוזיל את מחירי הדירות, אני מסופק אם יש לה בכלל היכולת. אז מה? איך אומרים – נותנים בתוכניות האלה איזו סוכרייה, אולי אחיזת עיניים, הייתי קורא לזה, כאילו אנחנו עכשיו הולכים באמת לפתור את הבעיה של המשתכן. גם בדיור למשתכן הרי הקריטריונים ברורים: רק לא חרדים, כי אתה צריך להגיע למצב שעובדים לפחות ב-125% משרה. זאת אומרת, אם שני בני-הזוג לא עובדים, וגם אם רק אחד עובד, אז הם לא זכאים לדירה למשתכן. אני כבר לא מדבר על התוכניות הגרנדיוזיות שהיו אז, בזמנו. מאיר שטרית, שר השיכון, אני זוכר שבא והביא איזו הצעת חוק. חשבנו: עת הזמיר הגיעה, הגאולה מתקרבת. הוא אמר שמעכשיו, בתוכניות החדשות שלנו, יהיו דירות במלאי להשכרה. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, המדינה לא ערוכה. האזרחים שלה לא ערוכים ולא יכולים. אין להם יכולת לקנות דירות. הנה, היום היינו יחד עם חבר הכנסת סולומון בוועדה, ודיברנו על העולים החדשים האתיופים, שיש להם המגבלות שלהם. עם כל הרצון, כשנותנים להם כ-281,000 שקלים כדי לרכוש דירה, מי יכול לרכוש דירה? איזה עולה חדש, ביכולות שלו – יכול לקנות דירה? תראו לי את הדירה הזאת בכלל. איפה היא קיימת? <שמעון סולומון (יש עתיד):> אף אחד לא קונה. <נסים זאב (ש"ס):> אף אחד. זאת אומרת, גם אם אתה נותן לו – וזאת הלוואה, אני כבר לא יודע מאיפה הוא יחזיר את ההלוואה, אבל בוא נאמר שיש לו את היכולת להחזיר. מי יכול לרכוש דירה ב-280,000 שקל? לכן, אם לא תהיה הוזלה דרסטית, משמעתית, שבאמת תיתן פתרונות ומענים לדברים האלה, אנחנו נמצא את עצמנו אולי בעוד שנתיים עם עוד פרויקט ועם עוד תוכניות. ותאמינו לי, תוכנית מביאה תוכנית כמו שחבר מביא חבר. אל נשכח שלמשל כל הנושא של המלט, שזה מרכיב די מרכזי – כאשר חברה אחת במדינת ישראל היא בעלת הבית, היא קובעת את המחירים, לא יעזור שום דבר. הנושא של עובדים זרים – כאשר אין לך כוח עבודה ואתה צריך לייבא ואתה בהגבלה מסוימת, אז שוב, גם כוח-האדם עם ההגבלות שלו מייקר את כל מה שקשור. אני מסתכל סביב ירושלים כי אני, כאיש ירושלים – אני אומר לך, אדוני, בשכונת הקטמונים, למשל; אתה יכול לראות שם את כל השכונות, למשל ח' או ד' או ה', יש שם אזורים שלמים שהבניינים שם הם בנייני בלוק עם ארבע קומות. אם באמת רוצים שם גם לייפות ולתת תכנון רציני ומגוון לאותם תושבים, צריך לעשות באמת חשיבה רצינית ולבנות במקום ארבע קומות שמונה ועשר קומות, בניין אבן, לתת איכות חיים – זה נקרא פינוי ובינוי – ולתת להם את כל מה שמגיע להם על-פי דין. אני בטוח שהם ישתפו פעולה. אבל אם הדייר ירגיש שרק רוצים לדחוק אותו מהבית שלו, ולא לתת לו פתרון ביניים עד שהוא יבנה, או שהמדינה תיתן לו, וגם – מי באמת יכול לשאת? מי יש לו יכולת לעשות פרויקטים כאלה? האם באמת משרד השיכון מתכוון להרים פרויקטים כאלה של להרוס בניינים ישנים ולבנות אותם מחדש, ולתת פתרונות תוך כדי הכפלה שלהם, או לשלש אותם לגובה? הדבר המרכזי, כמו שאני רואה אותו: המדינה היא חמדנית. היא מוכרת מעט ומרוויחה הרבה, כי אלה האינטרסים שלה. יש כאן אנשים עם אינטרסים ברורים שמחירי הדירות דווקא יעלו ויאמירו. לא מעניינת אותם עליית המחירים. יש כאן קבוצות לחץ. אנחנו יודעים מה זה לוביסטים, ואנחנו יודעים בדיוק איך הם עובדים. אותו הדבר. אני לא רוצה להזכיר פה שמות של אנשים מתוך הכנסת. למה שאדם, שר בממשלת ישראל, שיש לו דירה ששווה נגיד 5 ו-6 מיליון שקלים – שמחירי הדירות שלו דווקא ירדו? מה האינטרס שלו בכלל? אדרבה, שיעלו כמה שיותר. מי שיש לו – ייתן לו עוד. מי שאין לו – איך אומרים בערבית? ידבֵּר חאלה. שידפוק את הראש שלו. מה זה מעניין אותנו? זה מה שקורה בפועל. אני אומר שבכל מקרה אנחנו בהחלט נתמוך בחוק הזה, אבל אני לא רואה שכל הנושא התכנוני הולך להשתנות באמת. אני לא רואה פתרון בפועל, ואם לא יחליפו את אנשי התכנון היום ברשויות המקומיות וייתנו להם חשיבה חדשה, התיקים ימשיכו להיות תקועים, כפי שאני מכיר אותם כבר זה 20 שנה. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת איציק כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת יעקב אשר, יהדות התורה, הוא הדובר הבא. אחריו – נעבור לסיעת מרצ. בבקשה, אדוני. יש לך עשר דקות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא תומך בחוק הווד"לים, אף-על-פי שיש הרבה מן הצדק בטענה שאילו הייתה המדינה, במערכות הקיימות, בלי להקים מסלול נפרד, עובדת נכון אפשר היה להגיע להאצה של בנייה. בעצם הווד"לים הם מסלול נוסף, שאפשר היה אפשר לעשות אותו גם במסלולים הרגילים, אבל כשאנחנו נמצאים במצב כזה, גם דברים שאולי הם מלאכותיים – בסופו של יום המטרה היא חשובה. ולכן, חלק הארי מהדברים, אפשר היה לעשות אותו גם במתכונת הקיימת, דרך הוועדות המחוזיות, בצורה הרגילה, אבל בכל זאת, כדי להפנים את מצב החירום שבו נמצאת מדינת ישראל, לפעמים גם שינויים קוסמטיים כאלה – עצם המושג הזה של האצת הבנייה ומסלול מיוחד יחייב בסופו של דבר, אני מקווה, את הפקידים ואת אותם אנשים שממונים על הדבר הזה. כך שאני תומך בחוק הזה ברמה העקרונית. הייתה הסתייגות אחת, ואמרתי זאת גם בוועדה, שאני חושב שיש טעות גדולה: יש בחוק המוצע – אומנם הוא מתקן את החוק הקיים; בחוק הקיים צריך שלפחות 80% מהקרקע תהיה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, והשאר יכול להיות גם של בעלים פרטיים, בחוק הזה תיקנו את זה והתוכניות צריכה להכיל לפחות 40% קרקע מינהל. וכאן אני שואל, ושאלתי את זה גם בוועדה ולא קיבלתי תשובה: מדוע להגביל את זה רק לקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל? בסופו של דבר, הרי מה המטרה שלנו? המטרה שלנו זה להגדיל את מספר יחידות הדיור, להגדיל את היצע הדירות, ולהוריד את המחירים על-ידי זה. אנחנו מכירים את הגוף הזה שנקרא מינהל מקרקעי ישראל: הוא גוף שבלוני, שעובד לאט, לא תמיד הוא מזיז דברים בצורה מהירה. אין בעצם שום נפקות אם זה קרקע פרטית או אם זה קרקע מינהל, מעבר לזה שיש אולי אנשים שפוחדים לומר בנייה פרטית. הרי כל המטרה שלנו היא להאיץ בנייה של יחידות דיור, אז מה זה משנה מי הבעלים של הקרקע? איזה עניין יש בזה? לפחות כהצעת פשרה הצעתי בהסתייגות, וביקשתי להסתייג על זה, לפחות להוריד את האחוז, כדי שיהיה לזה שם של המדינה, שם של המינהל, אז גם ב-20% – שיסתפקו ב-20%, ולא 40% מהקרקע, וכך גם אם 80% ממנה תהיה פרטית יחול עליה חוק הווד"לים, כדי שיוכלו באמת להאיץ את הבנייה ולהאיץ את אותה שכונת מגורים, את אותן יחידות דיור שאנחנו כל כך רוצים. לצערי הרב זה לא התקבל. איני מבין מדוע, משום שכשאנחנו בוחנים את זה, בסופו של יום הווד"לים וכל המערכת וכל התהליך זה תהליך מורכב מאוד, עם הרבה ועדות, עם הרבה אפשרויות של הסתייגויות, הרבה אנשי מקצוע שבוחנים את התוכניות, ואם כל המטרה היא רק להגדיל את היצע הדירות, לא היה צריך להגדיל את זה בקרקע. אין שום נפקות מאיזו קרקע זה מגיע. כולנו היינו צריכים להתגייס לעניין הזה, שזה יהיה גם בקרקע פרטית וגם בקרקע ציבורית; בכל קרקע שעומדת בתנאים, שמתאימה לתכנון, שמתאימה לאותה תוכנית מתאר עירונית. הרי יש מספיק הגבלות, מספיק גבולות ומספיק נקודות ציון כדי לדעת מה נכון לעשות באותו מקום. לכן אין שום הבדל אם זה יהיה בקרקע פרטית או בקרקע ציבורית. אבל אני מציג את ההסתייגות הזאת כמעט ללא תקווה שזה יתקבל, כי המערכות כבר זזות ורוצים לקדם את זה ולהאיץ את זה. לגופו של עניין, אני חוזר: אף-על-פי שאנחנו באופוזיציה ולמרות הדברים שנאמרו כאן, אני חושב שהתוכנית עושה דברים טובים. הרעיון הוא רעיון נכון. צריך להמשיך אותו, לשפר אותו – והוא שופר; צריך לשפר אותו יותר, ואולי נעשה סיבוב נוסף בשיפורים שלו. לגבי נושא הדיור הציבורי, אין ספק שהנושא הזה הוא נושא נכון. צריך לשלב את זה בתוך הדברים. אבל יש בעיה קשה מאוד בהגדרה של דיור בר-השגה – הרבה בעיות של הגדרה ואיך להוציא את זה בסופו של דבר אל הפועל. אני חושב שלא היה צריך – וטוב שזה נעשה כך – לא היה צריך לעצור את החוק הזה עד שימצאו את הפתרונות האחרים, ובמקביל אפשר גם לקדם את הנושא של דיור ציבורי או דיור בר-השגה, כדי שבסופו של דבר נגיע למטרות שאנחנו רוצים: שכל זוג צעיר יוכל למצוא במדינת ישראל את המקום שבו הוא יבנה את חייו, ולא יצטרך לשעבד את עצמו או להסתובב בדירות שכורות במחירים שמאמירים כל הזמן על חשבון האוכל היומיומי, על חשבון הלחם והמרגרינה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. עשר דקות לרשותך, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הווד"ל בעינינו הוא אחיזת עיניים; הוא לחפש את המטבע מתחת לפנס. הוא לא נתן תשובה עד עכשיו לבעיות הדיור במדינת ישראל והוא גם לא ייתן, כי המסלול הזה הוא פשוט מסלול מוטעה. ובמקום לבזבז את הזמן על להסביר מה הבעיה בווד"ל ובחוק הזה, במתכונתו הקודמת והנוכחית, אנצל את הזמן שיש לי כדי להסביר איך לדעתנו אפשר להוריד את מחירי הדיור. אז קודם כול, צריך שיהיה ברור שהאמירה הזאת שאי-אפשר להוריד את מחירי הדיור במדינת ישראל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזרחי, אם חבר הכנסת הורוביץ מפריע לך, אבקש ממנו לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, אני מכבד אותך מאוד. אם – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> לא, לא. אני בטוח שגם מזרחי יסכים אתי שהאמירה הזאת שאנחנו שומעים, שזו גזירת גורל, סוג של גזירת גורל, שאי-אפשר לעשות שום דבר, שמחירי הדיור וככה זה יהיה – וזה רק אולי אפילו ילך ויעלה – היא אמירה שלא רק שלא צריך להשלים אותה, היא גם לא נכונה. היא משרתת אינטרסים מסוימים. דווקא מדינת ישראל במהלך שנותיה ידעה לעשות פרויקטים של דיור לאומי. הרי זה ראשי התיבות של המילה וד"ל: ועדות לדיור לאומי. אם אנחנו מדברים על דיור לאומי אמיתי, מדינת ישראל ידעה לעשות את זה. בשנים הראשונות, בעשורים הראשונים של המדינה, קראו לזה במילה שכולנו זוכרים: שיכון. גופים ציבוריים, מדינת ישראל, עיריות, חברות ציבוריות, בנו דיור לעם, ואנשים כמו ההורים שלי, למשל, שהגיעו ארצה עם שתי מזוודות בידיים, הצליחו תוך זמן קצר לגור בדירה משלהם, שהייתה דירת שיכון. כך זה היה בשנות ה-50 וה-60. אחר כך, למשל, לפני 20 שנה בערך בא גל עלייה גדול מברית-המועצות, רוסיה. המדינה הייתה צריכה לספק דירות זולות מהר, וברחבי הארץ, ועשו את זה – משהו כמו 150,000 דירות. איך עשו את זה אז? פשוט המדינה לקחה את הקרקע שבידיה – ורוב הקרקע בישראל היא קרקע ציבורית, שהיא בידי המדינה ברובה, וגם בידי הרשויות המקומיות. למשל בתל-אביב – וזה דבר שאני הדגשתי במהלך הקמפיין האחרון לראשות העיר תל-אביב – רבע מהקרקע בתל-אביב היא קרקע של עיריית תל-אביב. מה יותר פשוט – והרי עשינו את זה כל כך הרבה פעמים – מלקחת את הקרקע הציבורית, לקבוע מראש את מחיר העלות של הדירה, מה שקוראים היום מחיר למשתכן, או מחיר מטרה? הרי בבנייה המרכיב הגדול ביותר הוא עלות הקרקע. הקרקע היא של המדינה. הבנייה – עלותה ידועה למטר מרובע לפי סטנדרט מסוים. המדינה יכולה מראש לקבוע את מחיר הדירה. עשינו את זה בזמן האחרון במקום שנקרא חריש. בהתחלה זה היה מיועד לחרדים, וכשאני גיליתי שבחריש המדינה תשווק ב-650,000 שקל דירת ארבעה חדרים חדשה, אמרתי: למה רק לחרדים? זה יפה מאוד, 650,000 שקל לדירת ארבעה חדרים חדשה. בוא נעשה את זה לכולם, לכל אזרחי מדינת ישראל. ניגשו קבוצות רכישה, והסיפור ידוע. העניין הוא – וראינו את זה בחריש, וראינו את זה בקליטת העלייה מרוסיה, וראינו את זה בשנות ה-50 וה-60, ואנחנו גם נראה את זה שוב בקרוב, כי זה בלתי נמנע – שהדרך היחידה להציע דירות לעם, להתמודד עם המחירים המטורפים של הדיור בישראל, שאין להם אח ורע בעולם ביחס למשכורות, היא לבנות בנייה ציבורית. אני לא מדבר על דיור ציבורי, שהוא דיור לנזקקים לפי חוק הדיור הציבורי, "עמידר" והדברים האלה, אני מדבר על הרבה מעבר לזה. אני מדבר על בנייה ציבורית בקרקעות הציבור, שהן ברובן קרקעות מדינה, חלקן קרקעות של הרשויות המקומיות – פרויקטים של דיור איכותי, לא שיכון של שנות ה-50 או ה-60; דיור איכותי, בנייה אטרקטיבית, טובה, יפה. אדוני היושב-ראש, אני רואה את זה בפריז ובאמסטרדם ובלונדון ובברלין. אם שר האוצר יש לו כל כך הרבה טענות על הישראלים שנוסעים לברלין, שייסע לברלין ויראה איך אנשים בברלין, שזו היום העיר האירופית האטרקטיבית ביותר, גרים. ומדובר על מאות-אלפי ברלינאים, ובתוכם כבר לא מעט ישראלים, בדירות שהן בבעלות ציבורית, בבעלות חברות-בת של עיריית ברלין. שכר הדירה הוא בפיקוח. אי-אפשר להעלות אז זה, להכפיל משנה לשנה, כמו שעושים פה. העיקרון הוא פשוט: נכסי הציבור, קרקעות הציבור, צריכים לשמש לבנייה ציבורית של דיור להשכרה לטווח ארוך ולקנייה. אני לא נגד שוק פרטי, אבל את השוק הפרטי בארץ, שיצא מאיזון – הרי מה אנחנו רואים ב-20 השנה האחרונות? משווקים את הקרקעות לקבלנים, לכל המרבה במחיר. משרד האוצר גורף את הסכומים ואחר כך הקבלנים חופשיים לגמרי לשווק את הדירות במחיר שהם קובעים. הרעיון או המחשבה שהייתה, שהקבלנים יתחרו אחד בשני והמחירים ירדו, לא מוכיחה את עצמה כבר כל כך הרבה שנים. למה אנחנו מחכים? המחירים רק עולים. הנתון הרלוונטי הוא מספר המשכורות שצריך כדי להגיע לדירה. בארץ הנתון הזה הוא משהו כמו 140, 145 משכורות. רק שנבין, בארצות-הברית הנתון המקביל הוא 65 משכורות אמריקניות ממוצעות ליחידת דיור אמריקנית ממוצעת. בברלין, אותה ברלין ששר האוצר מתפלא למה הישראלים נוסעים לשם, זה 55 משכורות. זה שליש מהנתון בישראל. זאת אומרת, ישראלי צריך לעבוד פי-שלושה מהברלינאי כדי להגיע לדירה. איך במצב כזה מצפים שאנשים יגורו כאן? היום, אדוני היושב-ראש, אנשים כבר לוקחים משכנתה, אני שמעתי, ל-40 שנה. אדם מתחיל בגיל 25 – מתי בן-אדם קונה דירה? כשהוא מתחתן, אני יודע, 25, 26. עד גיל 65 הוא משלם משכנתה. אנחנו כולנו משתעבדים לכל ימי חיינו לארבע קירות ותקרה. אנשים שמבקרים בארץ שואלים אותי: מה, אצלכם הבניינים עשויים מזהב? מה, בונים פה את הבניינים מאיזה בלוקים מפלטינה? למה זה עולה כל כך הרבה? למה זה עולה כל כך הרבה – כי יש פה חזירות וחמדנות של קבוצה קטנה של בעלי אינטרסים שמשעבדת את כל העם הזה לנדל"ן ומרוויחה על זה סכומים מטורפים. והדרך לעשות, להתמודד עם זה, היא לא על-ידי וד"ל – והווד"ל הזה הוא בסך הכול מין מסלול עוקף-תכנון, לדעתי; זה לא רק לדעתי, אני כבר רואה את זה כמה שנים. זה רק יעצים את התופעה שאני מדבר עליה. צריך להוציא את הדברים האלה מהווד"לים. יש מערכת תכנונית, ולא צריך לפגוע בזה. מה שצריך לעשות זה שהמדינה והעיריות יבנו בעצמן. בדיוק כמו שהמדינה בונה בסיסי צבא ובתי-ספר ומושבים והתנחלויות וכבישים ושדות-תעופה, כך המדינה צריכה לבנות דירות לעם. בנו את זה כך כל כך הרבה שנים, זה לא דבר דמיוני. כשאני מדבר על הדברים האלה עם אנשים, אנשים אומרים לי: מה, המדינה תבנה? כן, המדינה תבנה. המדינה תבנה. המדינה יודעת לעשות את זה מצוין והיא יכולה לבנות. ושוב, אני מבקש מהציבור שלא ללכת שולל אחר הטענות האלה שפה אנחנו מביאים איזה דבר שאני לא יודע מה, אבד עליו הכלח ברוסיה הסובייטית. בערים המתקדמות בעולם גרים מיטב האנשים בדיור שהוא בנייה ציבורית. באמסטרדם למשל יותר מחצי משוק הנדל"ן – ואמסטרדם היא לא ולדיווסטוק – יותר מחצי משוק הנדל"ן באמסטרדם זה בנייה ציבורית בבעלות ציבורית ובשכר דירה מפוקח. וקח בן-אדם שמקים לעצמו משפחה, חושב על ילדים, חושב להתבסס, לעשות קריירה – לא צריך להיות תחת טבעת החנק כל החיים שלו ולחשוב: איך אני, חלילה, אני לא יודע מה, אני אחלה, אני אפוטר, איך אני אעמוד במשכנתה? יש שכר דירה שנקבע בחוזה ארוך טווח. הוא יכול לתכנן את החיים שלו, לגור בצורה נורמלית, וזה מה שעושים. אם בניו-יורק הקפיטליסטית ובלונדון הקפיטליסטית עושים בדיוק את מה שאני אומר – מקצים בכל פרויקט דיור חדש חלק לדיור בר-השגה, במחירים מפוקחים, הרשויות בונות בעצמן דירות – מה אני צריך טובה של תשובה או דנקנר כזה או איזה טייקון נדל"ן? הקרקע היא שלי. שלי – הכוונה של הציבור, של המדינה. אני אבנה עליה בעצמי. כל המחשבה הזאת – הרי מה עשו פה? לקחו את המשאב הכי רווחי, הכי טוב, הכי שווה, והפריטו אותו. אלה הקרקעות, זה הנדל"ן. ואדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך, מה שעכשיו אנחנו רואים שקורה עם הנדל"ן, עם טירוף המחירים, יקרה בעוד 20 שנה גם עם החינוך והבריאות. ואז נעמוד פה עוד 20 שנה ונגיד: טוב, מי שאין לו כסף, שילך לבית-חולים ציבורי ויקבל בריאות סוג ג'; מי שיש לו כסף ילך לבית-חולים פרטי. זה היום מה שקורה בנדל"ן. זרקו אותנו – מה? <היו"ר אורי מקלב:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, אבל זה תהליך. אתה יודע, היום כשאני מדבר על בנייה ציבורית, סגנון השיכון אבל בצורה מודרנית, אנשים מסתכלים עלי ואומרים: זה מוזר. איזה מין דבר? ככה עוד 20 שנה, כשאנחנו נדבר על בריאות ציבורית, יגידו: מה, זה מוזר. מה זה בית-חולים ציבורי? הכול צריך להיות פרטי, תחרות חופשית. אנחנו רואים שהסיפור הזה של התחרות החופשית הקפיץ את המחירים לרמות שהעם הזה לא יכול לעמוד בהן. הוא לא יכול לעמוד במחירים האלה יותר, אי-אפשר. נקעה נפשנו. זו היום הבעיה מספר אחת. אני שומע את זה מאלפי אנשים. זו הבעיה מספר אחת. צריך לשחרר את העם משעבוד הנדל"ן – אני קורא לזה צמיתות נדל"ן, כי אנשים בתחילת חייהם משתעבדים לבועה הזאת – – – <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. לא שמת לב לזמן. <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, אז אני מסיים. אני קורא לממשלה לא לחפש מקסמי שווא באיזה נוסחאות מופרכות – – – <היו"ר אורי מקלב:> אם אתה רוצה עוד כמה דקות, תמר ביטלה – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אה, מאה אחוז. תודה. הרעיון הזה שאנחנו נעקוף את הוועדה המקומית או את הוועדה המחוזית ונעשה את זה בהליך מהיר כביכול – הרי מה זה ייתן? יעשו שכונות בלי תכנון. יבנו למשל שכונה בלי בית-כנסת, בלי מקווה; אני אומר את זה לך – – <היו"ר אורי מקלב:> יש נושא אחד שאנחנו מסכימים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל זה קרה כבר. – – או בלי מוסדות חינוך ראויים או כל הדברים האלה. זה לא מה שצריך. מה שצריך זה דירות בזול; זה מה שצריך – דירות בזול. ואפשר לעשות את זה בכלל בלי בעיה. הקרקע היא של המדינה. מספיק לקחת את נכסי הציבור ולהעביר אותם לידי טייקונים. ואת הדבר הזה אפשר לעשות בקלות. היום הבנייה היא כבר הרבה יותר מהירה, בטכנולוגיות החדשות, מאשר בעבר. בהחלטה של הממשלה לעשות דיור לעם. הרי תראה, אנחנו הרי יודעים מה קצב גידול האוכלוסייה. אנחנו יודעים שבשביל לתת דירות צריך כל שנה לבנות בערך 50,000 דירות חדשות, כי האוכלוסייה גדלה. אנשים היום – יש להם ילדים, כל המגזרים. צריך דירות, 50,000. זה לא כל כך קשה להבין. בונים הרבה פחות, אז המחירים גם עולים כל הזמן בצורה מטורפת. עכשיו, אומרים לי, שלא יגורו בתל-אביב. מה זה תל-אביב? היום גם כשאתה הולך לקריית-גת, אתה הולך לרמלה, אתה הולך – לא משנה, זה יקר. הכול יקר. הכול נורא יקר. ואי-אפשר לחיות ככה יותר. ואני אומר: הישראלי הוא לא חייזר. אנשים עוזבים את הארץ בראש ובראשונה בגלל הסיפור הזה של שכר דירה ומחירי הדירות. וככל שזה יעלה, כך זה יגבר. עכשיו, אני אגיד נתון לסיום, בשביל לסבר את האוזן. בחמש השנים האחרונות השכר הריאלי במדינת ישראל עלה במשהו כמו אולי 5%; מחירי הדירות עלו ביותר מ-50%. לא צריך להיות פה איזה כלכלן מומחה, איזה גאון פיננסי, בשביל להבין שאין הלימה בין הדברים. אי-אפשר לחיות ככה יותר. עכשיו, המחאה החברתית יצאה לרחובות בגלל הדיור. הרי מה היה שם? דפני ליף, בעלת הבית שלה העלתה לה ככה בבת-אחת את שכר הדירה בדבר חסר פרופורציה, והיא פשוט הלכה ועם אוהל יצאה לרחוב. המחאה ההיא הייתה חשובה ביותר. מה קיבלנו בסופה? מפלגת יש עתיד ויאיר לפיד שר האוצר, שמביא לנו איזה חוק כזה עלוב של וד"ל. כוסות רוח לפגר – החוק הזה, זה מה שהוא יעשה לשוק הנדל"ן. צריך לשנות כיוון: לקחת קרקעות הציבור, להוציא מכרזים לקבלנים, עם מחיר למשתכן. המחיר של חריש הוא מחיר ריאלי – 650,000 שקל לדירה חדשה של ארבעה חדרים. זה מחיר שאנשים יכולים לעמוד בו, מכל המגזרים. במחיר כזה לא צריך לקחת משכנתה ל-40 שנה, אפשר גם לקחת משכנתה לעשר שנים. גם זה הרבה, אגב. פעם היו לוקחים פחות. גם בהרבה ארצות לוקחים פחות. זה נחשב הרבה, אבל נגיד, עשר שנים – תוחלת החיים עלתה – זה דבר סביר. עשר שנים, ואז הבן-אדם, אחרי שהוא משלם את זה, יוצא לעצמאות, מוכר את הדירה, עובר הלאה, מתקדם, מרחיב, נולדים ילדים, גדלים וכו'. מתחיל בדירה קטנה, כמו שההורים שלי התחילו בשיכון צנוע – של "עמיגור", נדמה לי שזה היה – והמשיכו הלאה, מכרו וקצת הוסיפו. זה נורמלי. מה שיש היום זה לא נורמלי. היום כשאני מדבר עם צעירים בני 30 על דירה הם מסתכלים עלי במין עיניים כאילו אני מדבר אתם על איזה חלליות באוויר, איזה מדע בדיוני. איך הם יגיעו לדירה? אני כבר שומע, אדוני היושב-ראש, שצעירים נשארים אצל ההורים כבר עד גיל 35; כבר עם ילדים, נשואים, נשארים אצל ההורים, למה אין להם כסף לקנות דירה או לשכור דירה. ואת הדבר הזה צריך לפתור, והפתרון הוא תחת היד. אבל, לצערי, מחפשים מתחת לפנס, כי לא רוצים לגעת בכסף הגדול, שהיום נותנים אותו לטייקונים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני בטוח שאתה זוכר שבתחילת שנות ה-60 היה מחזמר שנקרא "איי לייק מייק", והיה זמר שקראו לו ליאור ייני. אין לי ספק שאתה יודע את זה. בשיר הוא אמר: "מה צריך בסך הכול בן-אדם כדי לחיות? – – – כיכר אחת של לחם, וכד אחד של יין – – – וגג מעל לראש, שלא ייפלו עליו המים". אז תראה מה קרה משנות ה-60 ועד עכשיו לכיכר לחם, לכד יין, לגג מעל הראש שלא ייפלו מים. אבל אתה יודע מה הכי מציק לי? שאין בזה אהבה בכלל. הוא אמר: "ואהבה, אהבה כל הזמן". ואת כל הדברים האלה אנחנו עושים ללא שמץ של אהבה, ללא שמץ של כוונה טובה. ואפשר לקרוא לזה וד"לים, וונדלים ושמנדלים וסנדלים. דירות להשגה זה לא יביא. משום שדירות להשגה פירושן דירות שאפשר להשיגן. ונאמרו עוד נתונים סטטיסטיים קודם, וחברי ניצן הורוביץ דייק ואמר כמה צריך לעבוד ישראלי מול ברלינאי כדי להשיג את הדירה הזאת. וברור לגמרי שהנגזרת של דירה להשגה היא כמה האדם מרוויח מצד אחד וכמה הוא יכול להוציא על הדירה. וכן, חבר הכנסת הורוביץ, אין לי ספק שזה קונספירטיבי. זאת אומרת, מישהו כיוון את זה, לצמצם מוביליות של אנשים, שישקעו בארבעת הקירות שלהם. ואיך זה נעשה? כאשר המשכנתה עולה כמעט כמו שכר הדירה, אז אנשים יש להם נטייה להגיד לעצמם: בוא אני אקנה לעצמי את חלקת המשכנתה שלי, שלא נאמר חמור מן הדבר הזה. ולכן, – תראה, אדוני – הייתה מכה של רפורמות: היו לנו רפורמת המרפסת ורפורמת התריס ורפורמת ה"סופר-טנקר" וה"סופר-בנקר" ולא נעים לי להגיד הסופר מה. בסופו של דבר, דבר אחד הגיוני לא קרה: מדינת ישראל לא לקחה בחזרה את האחריות שלה לאחד ממרכיבי היסוד שמדינה צריכה להיות אחראית לו, וזה נושא הדיור. מדינה צריכה לתת חינוך, בריאות, תעסוקה, קורת גג וביטחון לאזרחיה, אחרת – שתעביר את עצמה ל-BOT שינהל. מי שחושב שהכול במכרז, והכול צריך להוציא, ולמדינה אסור לבנות ואסור לה לעשות שום דבר – כי היא מפריטה את עצמה לדעת. כי מה לעשות, אדוני היושב-ראש? כנראה שאזרחי המדינה, ובמיוחד אזרחי מדינת ישראל, הם נטל כלכלי כבד מנשוא על קופת האוצר של מדינת ישראל, ולכן יש להפריט אותם. ולדעתי, לו מדינת ישראל הייתה יכולה לייצא את כל אזרחיה לחו"ל – כי זה היה עולה לה יותר זול – אולי היא הייתה חושבת לעשות גם את הדבר הזה. במציאות הנוכחית, ללכת לשֶקֶר, לבלוף כל כך גדול, למצעד איוולת כזה, שלא מבין שאפשר לפתור את בעיית קורת הגג – וזה שמה – רק בשלושה אופנים: האחד זה דיור ציבורי. אגב, אדוני, מדינת ישראל בחסרונה הגדול, בשנות ה-50 וה-60, בנתה דירות לעולים החדשים שהגיעו מחו"ל הנה. סיפר חבר הכנסת הורוביץ קודם איפה הוריו גרו. אני נקלטתי בתוך דירה כזאת, 65 מטר – חברת "אשטרום" בנתה עבור "עמיגור" – ושם גרנו, בשכר דירה סביר מאוד, בדיור הציבורי, ללא מבחן הכנסה אפילו. ככה נהגה מדינת ישראל. היא עשתה הרבה מאוד טעויות בהרבה מאוד תחומים, אבל דבר אחד היה לה: הייתה לה כוונה טובה. היא עשתה הרבה מאוד אפליות, והיא לא טיפלה בערבים, והיא בנתה כור היתוך, אבל דבר אחד היה לה: הייתה לה התכוונות. לו היינו לוקחים את האחריות שהתכוונה המדינה לתת אז ומעבירים אותה להיום, עם האמצעים, עם הטכנולוגיות של היום, חבר הכנסת הורוביץ, יכולנו להיות גם אנחנו הולנד. בלי ספק יכולנו להית הולנד. ויש לנו את האפשרות הזאת, זה רק עניין של סדר עדיפויות. הנה הבוקר, אדוני, היה דיון בוועדת העבודה, הרווחה הבריאות על הנושא של תיירות מרפא. אתה הרי לא תחשוד בי שאני קסנופוב או משהו כזה. אני בעד יצוא של תיירות רפואית, אני חושב שזה טוב, בוודאי שאני מעדיף את זה, כי זה יצוא של חיים, אלף מונים על תעשיית הנשק, שאנחנו מצטיינים בייצוא שלה – בוודאי ובוודאי ובוודאי מסיבות הומניטריות. והדיון בא בעקבות אותה כתבה בטלוויזיה שאני לא יודע אם אדוני ראה, שהראתה כמה מנתחים מאוד מפורסמים במדינת ישראל, איך הם פשוט עושקים, סחיטה באיומים הם עושים לכל מיני אנשים שבאים כתיירים כדי לקבל כאן מרפא. אבל בגדול, אני בעד תיירות מרפא. אבל מדינת ישראל לא יכולה לגרום לכך שהיא תהפוך באמת לאור לגויים מהבחינה הזאת על חשבון חושך לישראלים; כל הישראלים: יהודים וערבים וכל האנשים שגרים כאן. היא לא יכולה לעשות את זה. יש סדר עדיפויות בעניין; מה עוד שזה נובע מסיבות כספיות. אבל תראה, אדוני, אין רק תיירות מרפא במדינת ישראל, שבה הלקוחות מחו"ל קודמים ללקוחות מן הארץ, שבה יש מיטות – כפי שהעיד היום מנכ"ל בית-החולים תל-השומר – שמשעה 16:00 ריקות, אבל אני יודע שבאזור שלי, שזה בתי-החולים קפלן וברזילי, ממתינים אנשים שמונה ותשעה חודשים לתור. אין רק תיירות רפואית, ואני אומר לך למה אני מכוון: יש גם תיירות דיורית. במצב הנדל"ן היום במדינת ישראל באים אנשים מחו"ל, משקיעים בדירות יקרות – לא הבנות-השגה, ודאי לא בנות-השגה למי שהיום מאוד צריך אותן, אותן שכבות ביניים, שכבות מוחלשות – ורוכשים כאן דירות שהם סוגרים אותן לאחר מכן. אני בא מעיר שיש בה הרבה מאוד דירות כאלה, באשדוד; בעיקר באים מצרפת, אבל גם ממדינות אחרות. כאשר אתה משווה את הדברים, אתה מסתכל ואתה רואה דבר אחד: חוסר אהבה, חוסר רצינות וחוסר אחריות, שמשולה – יסלחו לי, בחיי, אדוני, יסלחו לי האינסטלטורים, אני סומך יותר על אינסטלטורים, כאלה עם חריץ אפילו, מאשר על ממשלת ישראל, משום שאת הסיפורים שלה אני שומע ערבים לבקרים. ומי שעלה על גל המחסור בדיור הזה, שזה היה כל תמציתה של המחאה, מבטיח לבנות לנו 150,000 דירות. ואני תומך בתוכנית כזאת, רק שהיא נפרסת על הרבה מאוד זמן; את הדבר הזה הסתירו. אז אני רואה אנשים שמבטיחים הרבה מאוד דברים, והם גם אנשים לא מנוסים, ואני, אדוני, מאוד בונה על חוסר ניסיון, כתנאי הכרחי לעשות מהפכה, לחשוב מחוץ לקופסה: פתאום לבנות בנייה תקציבית – כי זה מה שחשוב כאן, בתים, דירות. סבא שלי היה אומר: כדי שלא תהיה אבטלה צריך עבודה; כדי שיהיה דיור צריך לבנות דירות. ואז מגיעים אנשים חסרי ניסיון – ואני מאוד מעריך את חוסר הניסיון, אמרתי, כתנאי הכרחי למהפכה; חבר הכנסת חנין, אתה יודע מה הן מהפכות, אתה מבין קצת במהפכות. אני אומר שאני מאוד מחשיב חוסר ניסיון כדי לבצע מהפכה, בתור תנאי הכרחי, אבל לא בתור תנאי מספיק. אי-אפשר לבוא לבצע מהפכות רק עם חוסר ניסיון ועם עירוב של מציאות עם דמיון. לכן, תראה, אדוני היושב-ראש, כדאי שאת הווירטואליה הזאת שבה אנחנו חיים, את המציאות, שבה מדינה מבקשת כל הזמן להשתחרר מהאחריות שלה, שוועדת השרים לענייני שמות היא הוועדה שעובדת הכי קשה מכל הוועדות – כל פעם יש איזה שם; וד"ל, וד"ל, כל שם; לוויסקונסין פתאום קראו "אורות לתעסוקה" ואחרי זה נתנו לזה שם אחר. אל תבלשטו אותנו כבר. מספיק עם הדבר הזה. תחליטו באופן ערכי על מה אתם מבקשים להיות אחראים. אם אתם תלכו ותתכוונו שהמדינה הזאת תהיה אחראית לאזרחיה, ברמות שמדינה צריכה להיות אחראית ובנושאים שאמרתי קודם, צריך ללכת עכשיו לבנייה. הציע חברי ניצן: יש קרקעות של רשויות, יש קרקעות של המדינה, את הנכסים האלה חייבים להכניס לתוך המשחק, כי זה חלק אינטגרלי, זה נכסי ציבור, זה חלק אינטגרלי ממחיר הדירה. הדבר האחרון – מי שמשלה את עצמו, בחוכמת חלם, שהוא יצליח בפריפריה, בפרברים, לבנות איזו שכונה שלא מתייחסת לשום דבר – אגב, שטויות כאלה גם עשו בעבר, שפתאום בנו עיירה של סוודרים כאופקים או שדרות. היו עושים רק סוודרים, כל האנשים היו תלויים בסוודרים. מי שחושב שהוא יבנה דבר כזה היום, אז שישכח מזה. כי אם הציר של מגורים, של תעסוקה ושל שירותים לא יהיה מחובר לרשת הראשית של הרשת האורבנית, זה פשוט לא יעזור. לכן, צריך לקבוע דבר ראשון מה זה דיור בר-השגה. דיור בר-השגה איננו יכול – אני, לדעתי, לטעמי, אתה יודע, אני סוציאליסט אורתופד כזה, אני מאמין שזה צריך להיות חמישית מהכנסתו של אדם. אבל אני הולך להיות יותר לארג', אני אלך לפי המערב. <ניצן הורוביץ (מרצ):> שליש. <אילן גילאון (מרצ):> שליש. בסדר, אני מסכים. שליש מהכנסתו של אדם זה המקסימום שאדם צריך להשקיע בדירה באיכות טובה. הדברים האלה ניתנים היום; בטכנולוגיות שיש היום גם ניתן לעשות את זה. לכן, אדוני, כמובן צריך לדחות מיניה וביה את הווד"ל הנוכחי, שבוודאי הוא קודם לעוד איזה וד"ל שיבוא בעוד כמה חודשים במסווה או בשם אחר. תודה רבה לך. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. תודה רבה על הדברים. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי, ואם היא לא נמצאת – חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. בבקשה, אדוני. אתה מקבל גם זמן של חנין זועבי. עשר דקות לרשותך, אדוני. <באסל גטאס (בל"ד):> אני מצטרף לכבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר – יש שר באולם? אה, אוקיי – לגבי החוק, כי גם אני מאמין שהוא לא יביא למזור בעניין המחסור בדיור. אני רוצה להתמקד בשני עניינים. עניין הקרקע – אנחנו מדברים על זה כאילו במבט כלכלי בלבד, שהקרקע מהווה מרכיב חשוב ודומיננטי במחיר הדירה, ושוכחים שבעצם הקרקע היא משאב שעושים בו ספסרות. הקרקע הזאת הפכה להיות קרקע בבעלות המדינה במחיר אפסי; היא או הופקעה מידי בעליה המקוריים, או שהמדינה ירשה אותה כשהיא קמה, כי היא הייתה רשומה על "אלמנדוב אלסאמי", קרקע אמירית, שנרשמה לטובת המדינה. בעצם המדינה לא שילמה עבור אותה קרקע שהיום היא מנסה להשיג את המחיר המקסימלי עבורה. אין ולדעתי לא היה בהיסטוריה ממדי רווח אדירים מהסוג הזה. תתארו לעצמכם שמחיר קרקע במרכז היום מאמיר למיליוני דולרים, כשבעצם נגיד שולם עבורה דולר, היא עלתה דולר, יעני מיליוני אחוזים המדינה מרוויחה מהעניין, כשבהחלטה מדינית יכולים להוזיל אותה גם כן למחיר כמעט אפסי ובזה לגרום להורדה משמעותית של מחיר הדיור. אני אומר את זה מנקודת מבט של מישהו שיודע שאותה קרקע, חלק גדול ממנה הופקע מהעם הערבי הפלסטיני, שחלקו אזרחי מדינת ישראל. כרמיאל, לדוגמה, קמה על קרקעות שהופקעו מהיישובים בסביבה – מבענה, דיר-אלאסד, מג'ד-אלכרום, נחף; ממש הופקעה מהם, ולא שולמו פיצויים עד היום, כי אנשים סירבו לקחת פיצויים אפסיים. היום, אותה קרקע, כשהיא עומדת למכרז על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, הוא מנסה להשיג את המחיר המקסימלי. כמובן, כרמיאל היא פרויקט ציוני, ולכן, שוב, המחירים הם לא מחירי שוק. הקבלנים, כשהם באים ומתמודדים על אותן קרקעות בכרמיאל ובמעלות ובנצרת-עילית, יודעים שהמדינה מעוניינת שייבנו הרבה דירות, ואז יש תקרת מחיר ששונה ממקומות אחרים. אבל קרקעות מדינה שנמצאות בתחומי שיפוט של היישובים הערביים – זה מסע אדיר של עינוי עד שהמינהל יוזם פרויקטים, לעתים רחוקות, באותם יישובים, וגם שם מנסה להשיג מחיר מקסימלי. לדוגמה אני מביא את הפרויקט האחרון, שהרשות לפיתוח כלכלי במשרד ראש הממשלה ניסתה לקדם כפרויקט דגל בסח'נין – הקמת שכונה חדשה בסח'נין. במכרז הראשון לאותה שכונה אף קבלן לא הסכים להיכנס, והמכרז נותר יתום; עד שהיא שינתה את תנאי המכרז, עשתה אותו מחדש בתנאים חדשים, כלומר בהוזלה משמעותית של מחירי הקרקע, וראו זה פלא, הרבה קבלנים נכנסו והתמודדו. אני מביא את זה כדוגמה דווקא מיישוב ערבי, כמו סח'נין, להראות שמרכיב הקרקע הוא כלי מדיניות בעניין הדיור. אם המדינה משתמשת בו – ולא בחוקים "סופר-טנקריים" למיניהם, שלא יביאו ולא יקדמו, כפי שאנחנו יודעים שכבר כמה שנים החוק הזה לא מביא אפילו לבנייה של דירה אחת בדיור בר-השגה. העניין השני הוא ההתייחסות לדיור – ופה אני מצטרף לחברי דב חנין – ההתייחסות לענף הזה בכלל, כאילו הוא ענף כלכלי שחוקי השוק שולטים בו. ואני מביא דוגמה שאני אישית מכיר, שהיא רחוקה מכאן אולי 40–50 קילומטר, של העיר רוואבי, שבונים אותה קבלנים – פרויקט של שוק חופשי, שכל הקרקע הפרטית נרכשה מבעליה במחיר שוק, ובונים שם כ-40,000 יחידות דיור. זאת הפעם הראשונה, לפחות באזור שלה, או לפחות ברשות הפלסטינית, שבונים עיר מאפס. וממה שאני יודע, בואו ננתח מה ההבדלים בין כאן לבין רוואבי: 99% מהחומרים לבנייה – מ-א' עד ת' – של אותה עיר נרכשים בישראל. הקרקע נרכשה, כפי שאמרתי, מבעליה המקוריים במחיר שוק. נשאר מרכיב העבודה. אכן, העבודה והעובדים הפלסטינים מקבלים שכר יותר נמוך. מחיר העבודה, או עלות העבודה, במחיר הדירה הסופי הוא אולי 15%–20%. בואו נניח שעלות העבודה בגדה היא 50%, שליש מעלות העבודה בישראל, אז זה אמור להשפיע על מחיר הדירה הסופי בסדר גודל של 10%–20%. <היו"ר אורי מקלב:> הם הרבה יותר זולים מסינים? אני לא משוכנע. <באסל גטאס (בל"ד):> בסין מגלמים את המחיר אחרי שאתה מגיע – – – <היו"ר אורי מקלב:> לא בסין. הסינים, פועלי הבניין. <באסל גטאס (בל"ד):> לא יודע. אני משווה לעובד ישראלי אפילו, לא לעובד סיני. <היו"ר אורי מקלב:> מי עובד ישראלי? <באסל גטאס (בל"ד):> אני אומר, למחיר עבודה בישראל – אם זה סינים או ישראלים או ערבים אזרחי המדינה – בוא נעשה תרגיל אריתמטי פשוט: מחיר עלות העבודה בגדה הוא שליש מהמחיר בישראל. זה אמור להשפיע על מחיר הדירה הסופי בסדר גודל של 5%–10%. מה מתברר? שאותן דירות, שהן הרבה יותר גדולות, משמעותית, בשטח, מדירה ממוצעת בישראל, נמכרות עם רווח נאה ליזמים במחיר שהוא שליש מהמחיר של הדירה בישראל. ב-50,000–60,000 דולר אתה יכול לקנות דירה ברוואבי. אתם מוזמנים לקנות. <היו"ר אורי מקלב:> דירה של שלושה חדרים 50,000 דולר? <באסל גטאס (בל"ד):> אפילו ארבעה חדרים. שם אין דירה פחות מ-120 מטר מרובע. דירות של 80-70 מטר לא קיימות בתרבות הדיור שלנו. אלה דירות הרבה יותר מרווחות, עם מחיר שהוא בין שליש ל-50%. אם אני משווה עם המרכז זה שליש, אם אתה משווה עם הפריפריה – אולי 50% ממחיר דירה שאתה יכול לרכוש בכרמיאל או בנצרת-עילית או במעלות-תרשיחא. אז מה שאני אומר הוא שאם המדינה לא תיכנס לענף הזה ביוזמות ובמימון ממשלתי, אנחנו נישאר כבולים בתאוות הבצע של היזמים, וגם בתאוות הבצע של מינהל מקרקעי ישראל. הדוגמה של סח'נין אומרת דבר אחד בשבילנו, האזרחים הערבים: אם המדינה רוצה באמת לתרום ולמעט בנייה בלתי חוקית ביישובים הערביים, שתיזום פרויקטים. לא אחד בסח'נין – שיהיו 100 בשנה כמו סח'נין. אני אומר לכם, בסח'נין היה דבר שלא היה כדוגמתו, שהתארגנו קבוצות של זוגות צעירים ורכשו קרקע. זאת לא קבוצת רכישה בדיוק בסימנים הישראליים, כמו בערים, אבל זאת קבוצת רכישה שהתארגנה, קנתה ורכשה את הקרקע במיטב כספי המינהל, על-פי תנאי המכרז, זכתה בו, והיא בונה. במקום חוק וד"לים שלא יביא אותנו לשום מקום, מדיניות וכלים של מדיניות אקטיבית להקלה, במיוחד ביישובים הערביים. אני מאמין שאותה דוגמה גם תקפה וטובה לכלל המשק. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. אנחנו נעבור לחבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מדובר בחוק מהיר – החוק קיים כבר שנתיים, הוא חוק עוקף ועדות תכנון ובנייה. נשאלת השאלה, מה היבול של השנתיים האחרונות? היבול הוא דל ביותר, אם לא אפסי. ואני אכוון לפריפריה, ליישובים הערביים; איזה פתרון ניתן לזוגות הצעירים, אדוני היושב-ראש? כמה דירות בנו בטייבה, באום-אלפחם, בסח'נין, בשלומי? בצפון? לכן נשאלת השאלה למה צריך את החוק הזה בכלל. לכן באה ההסתייגות שלנו. ההסתייגות שלנו היא הסתייגות מהותית. אנחנו בעד שתהיה נגישות או השגה של דיור לזוגות צעירים. זה הנושא שרבים מדברים בו בבית הזה – גם קואליציה, גם אופוזיציה, אבל דוברי הממשלה כל הזמן מבטיחים ולא מקיימים בנושא דיור בר-השגה. אין דיור, ואם יש, הוא לא הושג. דיור זה לא רק רישיון בנייה או מכרזים, זה גם תשתיות, כבישים, מרפאות, בשכונות חדשות, חשמל. היום ישבתי עם השר סילבן שלום – נפגשתי עם השר סילבן שלום יחד עם תושבי ג'ת; מאות דירות שם לא מחוברות לחשמל – אנשים ששילמו כבר לפני שנים רבות, היום – – – <דוד צור (התנועה):> – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא לא לא, שילמו לפני שנים רבות, תשלום מלא. חלק שילמו מקדמה, חלק שילמו תשלום מלא. זה שבע, שמונה, תשע שנים הם בלי חשמל – יישוב בתוך מדינת ישראל. חלק מהיישוב חובר בהחלטה של השר בנימין בן-אליעזר – החלטה טובה שהייתה. אחר כך ההחלטה הוקפאה, ומאז אף אחד לא לוקח את המושכות לידיים. היום נפגשתי עם השר שלום יחד עם נציגות בעלי הבתים ונציג המועצה המקומית, כדי למצוא פתרון. אי-אפשר להשאיר את האנשים האלה, ששילמו תמורת חיבור לחשמל, ללא חשמל. ביקרתי אצלם, ביישוב ג'ת, בבתים האלה. השר שלום הקשיב הקשב היטב, הבטיח לעזור וגילה אמפתיה. הוא גם היה יושב-ראש חברת החשמל, כך שהוא מבין את המאטריה היטב. תכנון ובנייה, לצערי הרב, זה אמירה אידיאולוגית, ולכן אנחנו לא רואים פיתוח של היישובים הערביים, כי המדיניות היא מדיניות של חניקה ליישוב הערבי, בלי תוכניות מתאר, והרחבה של היישובים היהודיים ופיתוח שלהם. ולכן נשאלת השאלה: עד מתי יישארו התכנון והבנייה אמירה אידיאולוגית שמדירה, מקפחת את היישובים הערביים? כמעט לגבי כל יישוב שאין בו תוכנית מתאר יש תוכנית שהכינו – תוכנית חלופית או תוכנית מקורית שהוצעה לרשויות – ואין הקשבה. ההליכים מסורבלים ומקשים על זוג צעיר לפרוץ את הדרך קדימה לבניית חיים חדשים ומכובדים. עכשיו מדברים על תכנון ובנייה, בנייה, זוגות וכדומה, ובמקביל יש תוכנית פראוור, שהיא תוכנית להריסת מה שקיים, הריסת חיים של עשורים, כדי לשים אנשים, לכפות עליהם חיים ביישובים מרוכזים בניגוד לדעתם. היום שמענו הודעה של סגן השר המקשר, אקוניס, שהודיע שהחוק של פראוור לא נגנז, וביום רביעי תהיה ישיבה במשרד ראש הממשלה של ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה והשר יאיר שמיר, השר המיועד לטפל בנושא הזה. יש נקודת אור אחת במפגש הזה: שהשר לשעבר בני בגין הוזמן להשתתף. בני בגין הוזמן להשתתף בישיבה הזאת, כפי שנודע לי; בני בגין, שהודיע שהחוק נגנז, כי הוא המליץ לראש הממשלה, וראש הממשלה קיבל את המלצתו. עכשיו אומר כאן סגן השר אקוניס מעל הדוכן בתשובה על שאלה שלי שהוא לא יודע על סמך מה אמר בני בגין את מה שהוא אמר, ושהוא מדבר על דעת עצמו, לא על דעת ראש הממשלה. למי אתם מאמינים, לאופיר אקוניס או לבני בגין? <מוחמד ברכה (חד"ש):> אופיר אקוניס. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בסוף הלילה יש אנשים שמאמינים לאופיר אקוניס. מסימני נדודי השינה, סימני העייפות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אופיר אקוניס לפני שבוע אמר שמדינה פלסטינית לעולם לא תקום. אמרתי לו: ראש הממשלה אמר בבר-אילן שכן תקום, אבל אני מאמין לך ולא לראש הממשלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בנקודה הזאת גם אני מצטרף אליך – לא מרצון שהיא לא תקום, אבל אני ואתה אומרים שהיא תקום. היא תקום (אומר דברים בשפה הערבית). לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, דיור, כפי שאמרתי, זה לא רק אם יש היום בנייה; זה גם תשתיות, זה גם סביבה, זה גם כבישים בכל יישוב ערבי. שים לב למצב הכבישים הבין-עירוניים באזור שהוא כולו יישובים ערביים. <היו"ר אורי מקלב:> תבדוק כבישים בירושלים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מגיע לנקודה הזאת. איך יודעים שאתה נמצא באזור של כמה יישובים ערביים? הכביש הבין-עירוני הוא לא כביש במצב טוב, למרות שהוא בין-עירוני. אתה עובר לאזור של יישובים יהודיים, אתה רואה את ההבדל. הזכרת את ירושלים. יש ירושלים המזרחית ויש מערב-ירושלים, ירושלים המערבית, וההבדל הוא כבין שמים וארץ. בין שמים לארץ. בורות בתוך הכבישים. <היו"ר אורי מקלב:> אין כביש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אין כביש, ואם יש כביש, הכביש נגמר באיזה מקום. ואני תוהה: למה? הרי אנשים משלמים ארנונה, אנשים זכאים לזכויות יסוד, לתשתיות. הייתי בכפר ראמיה. חברי הכנסת, עמיתי, היו – כולנו היינו. כפר ראמיה זה אדמה שיש עליה טאבו של הבעלים. כרמיאל הוקמה על האדמות של ראמיה, ומאז, זה יותר מ-20 שנה, אין חשמל בבתים. לא נותנים להם לבנות, לא נותנים להם להתפתח, אנשים חיים על גנרטור, אדוני היושב-ראש – ישראל 2013, עוד מעט ישראל 2014. אנשים חדשים באים לכרמיאל ואתה רואה יישוב מתקדם, וההבדל – אם יבוא נציג מועצת זכויות האדם, יראה יישוב מודרני ומתקדם, כרמיאל, שבמקור הוקם על אדמות שהופקעו מערבים, ובתוכו שכונת ראמיה, יישוב. איך אני מעריץ את הילדים של ראמיה, שלומדים לאור נרות, מגנרטור, בניגוד לכל הסיכויים, כנגד כל הסיכויים, ומצליחים ומפלסים את דרכם אל חיים טובים, למרות המצב הבלתי-אנושי שבו הם שרויים. אדוני היושב-ראש, לכן אנחנו אומרים שהחוק הזה הוא חוק לא טוב. המהירות והפזיזות הן לא במקום. הוא חוק שעוקף ועדות לתכנון ובנייה, ולכן ההסתייגות שלנו, שאני מנמק אותה עכשיו, וההתנגדות שלנו. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי; ועל הדיוק בזמנים. אנחנו נעבור לדובר האחרון, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> תודה לך. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת והציבור הרחב שעוקב אחרינו בדיון הזה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מיליון עוקבים. <דב חנין (חד"ש):> אני בטוח שהרבה מאוד אנשים עוקבים, ואני אומר להם שהם בצדק עוקבים, כי החוק הזה הוא חוק חשוב, הוא חוק שכדאי להכיר אותו, הוא חוק שחשוב להכיר אותו. חשוב להכיר אותו כי הוא חוק בעייתי ומסוכן. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מתקרבים לסיכום הדיון, ואני אנסה לסכם את הטיעונים שהעלינו כאן בשם האופוזיציה בשעות הארוכות של הדיון הזה. עמיתי חברי הכנסת, הטענה שלנו היא שחוק הווד"לים החדש הוא לא רק חוק מוטעה, הוא גם חוק מסוכן. במקום לפתור את משבר הדיור, הממשלה ממשיכה להתקיף את מערכת התכנון. עמיתי חברי הכנסת, בתחום הדיור התכנון הוא לא הבעיה, הוא חלק מהפתרון, אבל הממשלה הזאת היא לא הפתרון, היא חלק מהבעיה. זה העניין. אמרתי שחוק הווד"לים לא יצר פתרונות דיור אמיתיים ולא ייצר פתרונות דיור אמיתיים גם בעתיד. זה מתחיל מכך שהחוק הזה איננו מזהה בצורה נכונה את הבעיה. הוא ממקם את הבעיה, בניתוח אידיאולוגי, עיוור למציאות, מנותק מהמציאות, בצד ההיצע. הראיתי בנאום הראשון שלי בנושא הזה שזאת עמדה לא נכונה. את הבעיה בצד ההיצע, אגב, הניתוח של הממשלה ממקם במערכת התכנון. גם זה לא נכון. הראיתי בדברים שלי בנאום הקודם שקיים מלאי תכנוני גדול מאוד של דירות שאפשר לבנות, של דירות שאושרו מבחינה תכנונית. למה הן לא נבנות? לא בגלל מערכת התכנון, אלא בגלל שלא משתלם לקבלנים לבנות אותן, כי כך פועל השוק. קבלנים יבנו כשכדאי להם. ומי שחושב שקבלנים יציפו את השוק כדי להוריד את המחירים, מציע לנו בעצם להאמין שקבלנים יפעלו כדי להקטין את הרווחים שלהם, וזה ניתוק מוחלט מכל ניתוח כלכלי ומכל ניתוח ריאליסטי של המצב. אז בעיה ראשונה שמונעת בנייה של דירות היא האינטרסים של הקבלנים. החוק הזה לא רק שהוא לא מתמודד עם הבעיה הזאת, אלא הוא אפילו מחמיר אותה. בעיה שנייה שבגללה לא נבנות דירות היא העובדה שיש קשיים בפתרונות קצה, למשל פתרונות ביוב, פתרונות תשתיות ומערכות אחרות שלא מאושרות, גם אם התכנון של הדירות קיים. אז במקום לטפל בפתרונות הקצה הזה, או בחוסר פתרונות הקצה האלה, הממשלה מציעה עוד מנגנון שמכוון לייצר תכנון של עוד דירות. אמרתי: המנגנון הזה מכוון לייצר תכנון של עוד דירות, כי מאוד מאוד חשוב להבין שהחוק לא מחייב את הקבלנים גם לבנות את הדירות האלה. זה אחד הכשלים הבסיסיים ביותר שיש בחוק: עושים פה מערכת מואצת של אישור תכנוני של דירות, ואחרי שהדירות האלה מאושרות לבנייה אין שום מנגנון, אדוני היושב-ראש, שמחייב את הקבלנים האלה לבנות את הדירות האלה בפועל. הרי מה אומרים? אומרים שהם צריכים להראות במשך כמה שנים התחלת בנייה של רבע מהתשתיות, זה מספיק. רבע מהתשתיות זה לא דירות ברבע מתשתיות היסוד, זה לא דירות למגורים, אבל זה מה שהחוק מחייב. בדיון שהיה בוועדה ניסינו – אגב, יחד עם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, דווקא חברת הקואליציה – לפחות לייצר מנגנון שיחייב את הקבלנים לבנות את אותן דירות שהם קיבלו אישור תכנוני להן במסלול המואץ והמהיר הזה. הממשלה מתנגדת. אז התוצאה היא שאנחנו מייצרים פה חוק של תכנון מהיר, הייתי אומר: תכנון מהיר עוקף-תכנון, בלי שום חיוב לבנות את הדירות המתוכננות בפועל. מכל הבחינות האלה ניסיתי להראות שהחוק הזה הוא חוק מוטעה. עכשיו אני רוצה להגיד כמה מילים על זה שהוא גם חוק מסוכן. כולנו זוכרים את פרשת "הולילנד", שבה יזמים הצליחו לייצר אישור לפרויקט בעייתי, וחוק הווד"לים הוא חוק שיהפוך את הארץ הזאת כולה מארץ הקודש ל"הולילנד" אחת גדולה. כשחוק הווד"לים המקורי הגיע לכנסת אנחנו העלינו את החששות האלה. ואז באו אלינו אנשי משרד המשפטים ונתנו לנו תשובה; הם אמרו: חוק הווד"לים יחול אך ורק על קרקעות ציבוריות. מי שיוכל לקדם תוכניות וד"ליות יהיו אך ורק גורמים ציבוריים, רשויות המדינה. וזה, אגב, מה שנכנס לחוק הווד"לים המקורי. היום הממשלה מציעה להוריד את המגבלה הזאת. היום בעצם אפשר יהיה לקדם תוכניות וד"ליות גם על קרקעות פרטיות בעיקרן, אפשר יהיה לקדם תוכניות וד"ליות גם על-ידי יזמים פרטיים, ואותו טיעון שהממשלה – נציגי הממשלה, נציגי משרד המשפטים, בכזה שכנוע פנימי, אמרו, והסבירו, ושכנעו שהוא יהיה החסם מפני ניצול לרעה של הערוץ המהיר הזה – הדבר הזה נפל, הוא לא קיים בחוק החדש. אז פעם ראשונה החוק הזה מסוכן בכך שהוא בעצם יוצר ערוצים מהירים, קלים ונוחים ליזמים פרטיים, לנדל"ניסטים פרטיים, שיוכלו להשתחרר מהחובות התכנוניות שלהם ולקדם תוכניות מהירות ובלתי מאוזנות שתואמות את האינטרסים שלהם. פעם שנייה החוק הזה מסוכן מכיוון שיש פה פגיעות, למשל, בדמוקרטיה שלנו. הדמוקרטיה היא לא רק הזכות של אזרח להצביע אחת לארבע שנים בבחירות לכנסת; הדמוקרטיה היא גם הזכות שלנו – אולי קודם כול – הזכות שלנו להשפיע באמת בדברים החשובים בחיים שלנו, והזכות להשפיע באמת בדברים שחשובים בחיים שלנו כוללת גם את הזכות להביע עמדה, להתנגד, להילחם אפילו, בכלים שהדמוקרטיה מספקת, נגד תוכניות בנייה פוגעניות, שאנחנו חושבים שהן לא מתאימות לנו ואולי הן מאיימות עלינו, פוגעות בנו. חוק הווד"לים, עם המנגנונים המהירים ועוקפי מערכת התכנון שלו, הוא חוק שבסופו של דבר פוגע בדמוקרטיה – פוגע בדמוקרטיה במובן המהותי הזה שלה, במובן של דמוקרטיה ככלי שלנו באמת להשפיע בדברים שקורים סביבנו, בדברים שחשובים לחיים שלנו. וחוק הווד"לים כמובן הרסני מבחינה סביבתית. כל המנגנונים שנוצרו לאורך שנים, שבהם אנחנו יכולים לשמור על שטחים פתוחים, שבהם אנחנו יכולים לשמור על איזונים, לא מתבצעים, לא נשמרים במתכונת הרגילה שלהם בחוק הווד"לים, כי כל הכוונה שלו היא לייצר את האישור המהיר, את המסלול המהיר למהלכים הנדל"ניסטיים והיזמיים שהוא מבקש לקדם. עמיתי חברי הכנסת, הקושי הגדול בתפיסה האידיאולוגית שהממשלה מציעה בסוגיית הדיור נמצא גם בחוסר ההתייחסות המוחלט לצד הביקושים. צד הביקושים, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, בתחום הדיור הוא צד מפולח, הוא צד דיפרנציאלי, הוא צד שיש בו קבוצות חברתיות שונות, שצריך לכל אחת מהן להתייחס בנפרד. נתחיל מהשכבה הבסיסית, השכבה של חסרי הדיור: חסרי הדיור הם אנשים שלפעמים נמצאים במצוקה, לפעמים חולים, לפעמים נכים, לפעמים עניים מרודים. אנשים כאלה צריכים פתרונות דיור שבהם המדינה בונה ומעמידה לרשותם בהשכרה פתרונות של דיור ציבורי. למרבה הצער, עמיתי חברי הכנסת, ממשלת ישראל הנוכחית נחושה במטרתה, בכיוון שהיא מקדמת, לייבש ולצמצם את הדיור הציבורי. אנחנו רואים את זה בשורה ארוכה של מהלכים. לאורך השנים האחרונות מספר הדירות בדיור הציבורי הצטמצם במידה ניכרת. הרבה מאוד דירות כאלה הוצעו למכירה. התמורה על הדירות שנמכרו מהדיור הציבורי לא שימשה לקנייה או לבנייה של דירות חדשות של דיור ציבורי. עקב זה המאגר של הדירות בדיור הציבורי הצטמצם במידה מאוד ניכרת. מספר האנשים שצריכים פתרונות של דיור ציבורי כמובן לא הצטמצם, כולנו מכירים את הארגונים החברתיים ואת תמונת המצב החברתית העגומה שקיימת במדינת ישראל. מכיוון שכך, מה שעשתה המדינה, מה שעשתה הממשלה – היא החמירה בהדרגה את הקריטריונים לזכאות של דיירים לדירות בדיור ציבורי. הקריטריונים האלה הפכו לכל כך בלתי אפשריים, שגם אם חד-הורית עם שני ילדים, שהיא חולה בסרטן, נדרשת, אני מצטט: להביא לעולם ילד נוסף כדי שתהיה בכלל זכאית להיכנס לרשימת ההמתנה לדירות בדיור הציבורי. אני אומר "זכאית להיכנס לרשימת ההמתנה של דירות לדיור ציבורי" מכיוון שגם כשאתה כבר זכאי לדירה של דיור ציבורי אתה צריך להמתין לה שנים רבות. גם אחרי המתנה כזאת אתה פתאום יכול לגלות שאחרי שהמתנת שש או שבע שנים אתה קופץ מהמקום השני או השלישי בתור – חוזר בדרך פלא למקום ה-20, כי בינתיים נכנסו לפניך אנשים שהם עוד יותר במצוקה, עוד יותר זכאים ממך. והמדינה לא בונה דירות כאלה של דיור ציבורי. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, במסגרת החוק הזה, אמרנו: אוקיי, אם כבר עושים מהלך כזה עוקף-תכנון, ובונים דירות בהיקפים גדולים בהליכים מהירים, לפחות בואו נבטיח שחלק מהדירות הנבנות האלה תהיינה דירות של דיור ציבורי. לצערי הגדול הממשלה התנגדה לכך, וגם היום בחוק, אחרי כל המאבקים שהתנהלו בוועדה, החוק איננו כולל, איננו מבטיח, איננו נותן שום מספר, מספר כלשהו, של דירות של דיור ציבורי שצריכות להיבנות על-פיו. אז הנה קבוצה ראשונה של חסרי דיור שבעיית הדיור שלה לא נפתרה בחוק הווד"לים וגם לא הולכת להיפתר בחוק הווד"לים. בואו ניקח קבוצה אחרת של חסרי דיור – ופה, חברי הכנסת גטאס ואגבאריה, אני פונה אליכם ואל הציבור שאתם מכירים היטב, הציבור הערבי במדינת ישראל. גם ביישובים ערביים יש לא מעט מקרים שקיימות תוכניות מאושרות לבנייה של בתים והם לא נבנים בפועל. אני מכיר את המציאות הזאת למשל בכמעט כל הכפרים במשולש. למה לא בונים? כיוון שבאים ואומרים: אין פתרונות קצה. אין פתרונות קצה, למשל של מערכת ביוב. אז למה שהממשלה לא תפתור את הבעיה, תתמודד עם הבעיה במקום שבו היא אכן נמצאת? אם רוצים ליצור פתרונות דיור, למה לא משקיעים את הכסף הזה בפתרונות קצה, למשל של הביוב בג'לג'וליה? ואז תוכנית קיימת, מאושרת – אפשר לצאת אתה לדרך ולבנות אותה. למה לא עושים את זה? שוב אנחנו רואים חוסר ההתייחסות. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה מדבר על קרקעות מדינה או על קרקעות פרטיות? <דב חנין (חד"ש):> גם וגם. גם בקרקעות מינהל וגם בקרקעות פרטיות יש תוכניות מאושרות. למה הן לא יכולות לצאת לפועל? למה לא נותנים אישורי בנייה לתוכניות האלה? בטענה שאין פתרונות קצה, למשל של מערכת ביוב. אני אומר: בבקשה, רוצים לפתור את הבעיות? בואו נייצר פתרונות קצה, וכבר אנחנו יכולים לשחרר את אותן תוכניות מאושרות לביצוע לבנייה. אין שום קושי תכנוני מבחינת האישור של התוכניות. הן כבר אושרו. ופה אני מגיע לקבוצה שלישית של אנשים שנמצאים במצוקת דיור. חלק גדול מאוד מהאנשים שנמצאים במצוקת דיור הם שוכרי הדירות. שוכרי הדירות בתל-אביב, ירושלים, חיפה, אבל גם בערים אחרות בישראל, לא מסוגלים לשלם את שכר הדירה מתוך ההכנסות שיש להם, מתוך השכר שיש להם. גם כאן ההתערבות הנדרשת היא אחרת – לא הצפה של עוד דירות כביכול שתקועות במערכת התכנונית, ולמעשה הן לא תקועות במערכת התכנונית, אלא למשל התערבות בשוק השכירות; התערבות, מעורבות של המדינה בשוק השכירות. קבוצה נוספת של אנשים שנמצאים במצוקת דיור הם רוכשי הדירות. אני כבר אמרתי כאן שהבעיה הזאת קשורה, למשל, לחוסר האפשרות לחסוך באופן בטוח לטווח ארוך ובינוני בישראל; זה קשור, למשל, לעובדה שהריביות כאן נמוכות. לאנשים אין דרך להשקיע כספים לטווח בינוני וארוך ולדעת שהם מרוויחים משהו על הכסף הזה. אז במצב הזה בהחלט יש אנשים שהאופציה שהם מצאו כדי להבטיח לעצמם את הנכסים שלהם, את הרכוש שלהם, היא האופציה של רכישת דירה. וכשאנחנו הופכים את רכישת הדירות לערוץ, בעצם עיקרי, מרכזי, ראשי להבטחת ההון המשפחתי הקטן שיש באותו משק בית, אנחנו כמובן מעלים את רמת הביקושים, ויחד אתה מעלים גם את המחירים. עמיתי חברי הכנסת, יש שני חוקים שאנחנו דנים בהם במשולב בדיון הזה, ועד עכשיו אני דיברתי על חוק הווד"לים. אם יישאר לי זמן אני אנסה להציג כמה מההסתייגויות שלנו באופן נקודתי. אבל לפני שאני אגיע להסתייגויות הנקודתיות אני רוצה לומר גם כמה מילים כלליות על המהלך השני, המהלך החקיקתי השני שהממשלה מקדמת, וזה תיקון 100 לחוק התכנון והבנייה. גם המהלך הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא מהלך מאוד מאוד בעייתי ומסוכן. אני אומר את הדברים כיוון שלפעמים בתוך הנחשול הגדול של יוזמות לשינויים בחוק התכנון והבנייה קשה לברור את החשוב מתוך הטפל וקל לפעמים לאבד את התמונה הכללית. אבל תיקון 100, עמיתי חברי הכנסת, הוא ללא ספק מהלך פוגעני ומסוכן במיוחד. <שר הפנים גדעון סער:> מה זאת אומרת "ללא ספק"? <דב חנין (חד"ש):> ללא ספק, כמובן, אדוני השר, זו דעתי. <שר הפנים גדעון סער:> אבל יש ספק, כי יש דעות אחרות. ללא ספק זאת עמדתך. <דב חנין (חד"ש):> אכן. ללא ספק זו עמדתי, ולדעתי אין ספק בכך שהחוק הזה פוגעני. <שר הפנים גדעון סער:> אני רק מראה לך שאני מקשיב לכל מילה. <דב חנין (חד"ש):> קודם כול, אדוני השר, לא חשדתי בך לרגע שאתה לא מקשיב. אז אני רוצה גם להביע את הערכתי על זה שאתה נמצא כאן אתנו בסיום הדיון הזה, ואני בטוח שאתה מקשיב, וגם אני משוכנע שדעתך אחרת, כי אם דעתך הייתה כדעתי, מן הסתם לא היית מביא את החוק הזה בפנינו. אבל מה מטריד אותי בתיקון 100? תיקון 100, עמיתי חברי הכנסת – לכאורה, תסתכלו עליו, הוא נראה תיקון טכני. הניסוח שלו נראה מאוד מאוד מצומצם. זה לא חוק גדול, אבל למרות החזות הזאת מדובר פה, עמיתי חברי הכנסת, בלא פחות ממהפכה, מכיוון שבעצם הצעת החוק הזאת ברמה המהותית שלה עושה משהו שלא נעשה מאז נחקק חוק התכנון והבנייה לפני כמעט יובל שנים: היא מאפשרת בעצם בנייה בלי שלבנייה הזאת יקדם תכנון אמיתי, ממשי. החובה הזאת לתכנן היא הליבה של חוק התכנון והבנייה, ובעצם החובה הזאת לתכנן היא גם הסיבה הבסיסית שלשמה החוק הקים את כל המנגנון המורכב הזה של מוסדות התכנון והבנייה, שיחדיו מהווים את השתי וערב הזה של מערכת התכנון שלנו. המטרה של כל המהלך הזה הייתה ליצור דרך מושכלת שתקבע את שימושי הקרקע במדינה תוך לקיחה בחשבון של כל האינטרסים התכנוניים בהתייחס לכל יחידת שטח. העיקרון הבסיסי הזה של מערכת התכנון והבנייה הודגש בשני העשורים האחרונים שוב ושוב על-ידי בתי המשפט בשורה ארוכה של פסקי-דין. הם הדגישו את החובה להוציא היתרי בנייה רק על סמך תכנון מפורט, שכן ללא תכנון מפורט, תכנון כזה שברור ממנו היכן בדיוק עומדים להתבצע בנייה ופיתוח ומה בדיוק ייבנה או יפותח שם, לא יכולים מוסדות התכנון לדעת בעצם על מה הם מחליטים, והציבור לא יכול לממש את זכות הטיעון שלנו בנוגע לתוכנית. אני רוצה להפנות, למשל, לפסק-הדין של בית המשפט העליון בעניין "הירדן", ערעור אזרחי 7654/00. שם אומר בית-המשפט העליון שבלי תכנון מפורט מי שיתכנן בפועל לא יהיו מוסדות התכנון, ובמקרה כזה, וזה ציטוט: "מתן היתרי בנייה על-פי תוכנית כללית ובלתי מפורטת עשוי להיות שקול למתן היתר בלא תוכנית בכלל". אלא שזה בדיוק הגרעין של מה שמוצע בהצעת החוק הזאת. בפועל, הציבור לא יוכל לדעת מראש מה באמת עומדים לבנות בקרבתו ולהציג בפני גוף מחליט אובייקטיבי את הפגיעה הצפויה בו. לא יהיה ניתן עוד לשקול מראש את החלופות לביצוע. מעתה גופי התשתית הגדולים, היזמים, שמטבע הדברים, כמו כל אחד, רואים קודם כול את האינטרס שלהם, הן מבחינת נוחות הביצוע והן מבחינת העלויות, הם שיוכלו להחליט בפועל מה יבוצע. הדבר המסוכן במיוחד בתיקון 100 הוא בכך שהתיקון הזה חל על הדברים הגדולים. הוא לא עוסק בדברים הקטנים, בפרטים – במרפסות, בפרגולות. תיקון 100 מדבר למשל על מתקני שידור אלחוטיים, מתקני מים, מתקני מדידה או ניטור או מתקן תשתיות מסוג אחר שקבע שר הפנים. אלה הם מתקנים בהיקפים גדולים, מתקני תשתיות, מתקני שידור אלחוטי; אלה הם מתקנים שהם יותר משמעותיים מהבנייה הרגילה של בית מגורים, או אפילו של חנות. אנחנו מדברים פה על הדברים הגדולים, המהותיים, שיש להם משמעות סביבתית, יש להם אולי לעתים משמעות בריאותית, יש להם משמעות מאוד מאוד גדולה לחיים של האנשים שנמצאים מסביב. ודווקא לגבי המתקנים האלה הצעת החוק יוצרת מסלול מאוד מהיר, מאוד נוח, מאוד קל, מאוד פשוט ומאוד עוקף מערכת תכנון. הפגיעות של הצעת החוק הזאת מאוד קשות; הן גם קשות ברמה המעשית, הן גם קשות ברמה החוקתית. אני רוצה להזכיר, למשל, את הפגיעה בזכות הקניין. זכות הקניין של האדם בישראל, אומרת הפסיקה, מורכבת מזכותו בקרקע וגם ממה שניתן לעשות בה. את מה ניתן לעשות בקרקע קובע חוק התכנון והבנייה, ולכן ההוראות של חוק התכנון והבנייה יש בהן השלכה מאוד גדולה, מאוד משמעותית, על שווי רכושו של האדם. לכן, גם מהזווית החוקתית, לשמירת זכויות היסוד שהחוק יוצר, ובראשן זכותו של אדם להיות מעורב במה שמשפיע על קניינו במובן הבסיסי ביותר, יש חשיבות מהמעלה הראשונה. אנחנו מבינים היום שקניינו של אדם לא נעצר בהכרח בקירות ביתו. יש חשיבות גם למרחב שמחוץ לבית, כמו הגינה והפארק, איכות האוויר בשכונת מגורים, השאלה אם יש או אין בסביבה רעש, קרינה או זיהומים; כל זה חלק מהזכות שלנו לקניין. לכן פגיעה בהם בחוק מהווה פגיעה חוקתית שעלולה אפילו להביא לפסילת החוק הזה. אני רוצה לצטט בהקשר הזה דברים שאומר בית-המשפט העליון בבג"ץ 5016/96, חורב ואחרים נגד שר התחבורה: "הנה כי כן, לכל יחיד ויחיד מן הציבור יש חלק ברכוש הציבור – במקרקעין שיועדו לציבור – ואין יחיד או בעל שררה רשאים ליטול מרכוש הציבור ולייחדו ליחיד או לחלק מהציבור, אלא על-פי חוק או חוקה". העקרונות של חוסר הפגיעה צריכים לחול גם על זכותו של היחיד בקניין הציבור, ולכן הזכות של היחיד ברשות הרבים כזכותו ברכוש היחיד. החוק הזה מכוון לכאורה לתת פתרונות לבעיות דחופות. ואכן, לפעמים קשה לפתור את הבעיות הדחופות, ככל שהן באמת דחופות, בהליך תכנוני ממושך יחסית. אבל גם כאן, במצבים כאלה של דחיפות, אנחנו יכולים למצוא פתרונות אחרים במסגרת מערכת התכנון הרגילה, ולא בפטור מתוכנית, כמו שמוצע בתיקון הזה. אפשר, למשל, לקבוע הוראה שמאפשרת לשר הפנים או למועצה הארצית לתת, במצבים דחופים מסוימים, הוראה למוסד התכנון הרלוונטי לקדם תוכנית מסוימת מהר יותר מכל האחרות. זה דבר שהוא פתרון שיש בו, כמובן, גם מחירים מסוימים, אבל הוא הרבה פחות פוגע מאשר הפתרון שנמצא בהצעת החוק. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהתיקון הזה הוא תיקון שאיננו הולם מדינה דמוקרטית, ואיננו יכול לעמוד בכפיפה אחת עם ערכי השקיפות והדמוקרטיה שצריכים, על-פי הפסיקה, לאפיין את הליכי התכנון במדינת ישראל. התכלית הזאת, שנועדה לתת יתרון ליזמי תשתיות על פני כל אינטרס תכנוני אחר, היא תכלית שניתן היה לתת לה מענה הולם אבל מידתי במנגנונים אחרים לגמרי. השינוי הזה, עמיתי חברי הכנסת, אני מבין, אולי נולד כתוצאה מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעתירה נגד החלטת המועצה הארצית לאשר את תמ"א 34ב/5, שאפשרה הקמת מתקני מים שונים. זה פסק-דין בעתירה של "אדם טבע ודין" נגד המועצה הארצית, 4781/09. הדברים שבית-המשפט קבע אז אולי חייבו איזה תיקון נקודתי לחוק – אולי – במקרה של מתקני מים, אבל בוודאי לא מהלך כל כך רוחבי ודרסטי, שבעצם כולל בתוכו את מנעד השימושים התשתיתיים שהחוק מאפשר. אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להתייחס לעוד כמה נקודות, אבל אנסה לתמצת את דברי כך שלא אחרוג ממסגרת הזמן. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> קצר. <דב חנין (חד"ש):> כן, אני אפילו אנסה קצת לקצר, אבל לפחות את העקרונות העיקריים אני רוצה לראות שכיסיתי. אז אם כך, לא אציג את כל ההסתייגויות שלנו המפורטות לתיקון 100, כי אני חושב שהצגתי את ההתנגדות העקרונית שלנו בצורה מספקת, וכל ההסתייגויות שהגשנו נובעות מהגישה העקרונית והבסיסית הזאת. אני רוצה, לעומת זאת, להגיד כמה מילים על כמה מההסתייגויות שלנו לעניין הווד"לים שלא התייחסתי אליהן בצורה מפורטת קודם לכן. אחד הוויכוחים שהיו לנו בוועדה בנושא חוק הווד"לים היה דינן של תוכניות לדיור לאומי במתחמי פינוי ובינוי. פינוי ובינוי זו דרך שהממשלה בוחרת לקדם בעיקר דרכה את מה שנקרא התחדשות עירונית. אגב, צריך לומר, התחדשות עירונית זה דבר חיובי, זה דבר טוב, אנחנו בעד התחדשות עירונית, אבל מנגנונים של פינוי-בינוי הם המנגנונים הדרסטיים ביותר, הקיצוניים ביותר לשינוי במרקם העירוני. במקרים רבים יש בהם פגיעה מאוד גדולה בתשתית האורבנית, באופי האורבני; במקום מרחב עירוני שניתן לטיפול, ניתן לשיקום וניתן לשינוי בפינצטה עדינה של כלים תכנוניים, כלים של פינוי-בינוי מתערבים בשיטה דרסטית, קיצונית, לפעמים הרס של מתחם שלם והחלפתו במגדלים שעומדים בתוך מרחבים ריקים יחסית. ההיבט החברתי של פינוי-בינוי הוא ההיבט שצריך לשים לב אליו במיוחד. כי בפינוי-בינוי במקרים רבים נהרסים אזורי מגורים שאנשים יכלו לגור בהם גם אם הם לא עשירים מאוד. בתל-אביב, למשל, ישנם אזורים שעומדים אולי להיהרס במסגרת פינוי-בינוי שעד היום יכלו לחיות בהם, יכלו לשכור בהם דירות גם סטודנטים, גם אנשים צעירים, גם זוגות צעירים. כאשר המתחם הישן והזול יחסית הזה ייהרס, ובמקומו ייבנו מבנים חדשים, ישתנה גם האופי החברתי של המקום. הדירות החדשות תהיינה יקרות הרבה יותר, וכך, בראייה חברתית של שוק הדיור המפולח הזה, אנחנו יכולים להגיע למצב שבו תהיינה יותר דירות לעשירים אבל פחות דירות לצעירים, פחות דירות לעניים, פחות דירות לשכבות הביניים. לכן אנחנו נאבקנו, במסגרת הוועדה, על מנגנונים שאומרים שגם במסגרת תוכניות פינוי-בינוי שנעשות בערוץ הווד"לי חייבים לייצר מאסה גדולה, קריטית, של דיור בר-השגה, של דירות זולות יותר, שאנשים רגילים יוכלו לשכור ולקנות אותן. הוויכוח כאן היה אם במתחמים של דיור של פינוי-בינוי צריך פחות פתרונות חברתיים, כמו שבעצם הייתה עמדת הממשלה ועמדת היזמים, או להפך, דווקא במקומות האלה שבהם אנחנו בעצם הורסים שכונה ישנה ומקימים במקומה שכונה חדשה, עמידה יותר, אחרת, דווקא במקומות האלה צריך יותר פתרונות חברתיים כדי לפחות לכסות על אותו פחת שנוצר כתוצאה מהמהלך של הפינוי-בינוי. אני רוצה בין ההסתייגויות לחזור ולהדגיש את ההסתייגות שהגשנו יחד עם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שמדברת על הוספת הדיור הציבורי כמטרה חיונית, נדרשת, וחלק מהותי מתוך המאסה של הדירות החברתיות שצריכות להיבנות בערוץ הווד"לי. אני רוצה להדגיש עוד הסתייגות שהגשנו יחד עם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, והיא הדרישה שלאחר שהיזמים קיבלו את האישור התכנוני במסלול הווד"לי, לחייב אותם לבצע בנייה בפועל; לא רק התחלה של 25% מהתשתיות בתוך כך וכך שנים, אלא אם קיבלתם את האישור במסלול הווד"לי – לבצע בנייה בפועל של התוכניות שאושרו. ויחד עם זאת לייצר מול החובה הזאת איזו סנקציה, משהו שיקרה לאותו יזם אם הוא לא ביצע את חובתו לבנות לאחר שהוא קיבל את ההקלה במסלול הווד"לי. עמיתי חברי הכנסת, אני מתקרב לסיום, ואני רוצה לומר כך: הדבר המצער במיוחד בכל הוויכוח הגדול שאנחנו מנהלים כאן זה שכל הדיון הזה מתנהל במקום לייצר פתרונות אמיתיים למשבר הדיור. ופתרונות אמיתיים למשבר הדיור מחייבים קודם כול כניסה של המדינה, חזרה של המדינה לתחום הדיור – חזרה של המדינה לתחום הדיור החל מההסדרה של שוק השכירות הפרוץ; חזרה של המדינה לתחום הדיור בבנייה ובקנייה של דירות שתועמדנה לשכירות של דיור ציבורי; חזרה של המדינה לתחום הדיור בבנייה ציבורית-תקציבית של דירות, שתיתן מגוון של פתרונות דיור לרצף בעיות הדיור השונות שאנחנו מכירים בקבוצות האוכלוסייה השונות. לצערי הגדול, במקום לעשות את הדבר המתבקש הזה, במקום לעשות את מה שנעשה בעבר בישראל, במקום לעשות את מה שיודעים לעשות במדינות אחרות שרוצות להתמודד עם משברי דיור, הממשלה ממשיכה בכיוון שמשעין אותנו על חסדי השוק הפרטי, על חסדי האינטרסים של הקבלנים, שנותן להם עוד ערוצים לקדם לעצמם הטבות, לקדם את האינטרסים שלהם, אבל במקביל לפגוע באינטרסים החברתיים, הסביבתיים והדמוקרטיים של כולנו. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. יגיב לדיון, לדוברים, שר הפנים גדעון סער. בבקשה. <קריאות:> דב, יש לך עוד שתי דקות. <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> דב, זה לא קרה מעולם – – – <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה, אדוני. אל תשים לב לשעון, זה יתרת הזמן של הדובר הקודם. <שר הפנים גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול מבקש לברך את חבר הכנסת דב חנין שלא עמד על מלוא מכסת זמן הדיבור. הוא בהחלט הרחיב בדיבור בדרכו המנומקת, אבל אני בהחלט חושב – – – <היו"ר אורי מקלב:> אתה יודע שהוא דיבר בתחילת הדיון שעה. <שר הפנים גדעון סער:> בוודאי. קודם כול אני חייב לומר שאת הדברים שנאמרו קודם גם ראיתי בחדרי – לא רק של חבר הכנסת חנין, של רבים מחברי הכנסת באופוזיציה. אני חייב להגיד: באמת חשבתי מהי הדרך הנכונה להמחיש את התחושה שנובעת מהאמביוולנטיות של מי שמצד אחד טוענים שהם מבקשים לפתור את נושא הדיור, או להתמודד עם משבר הדיור במדינת ישראל, ומצד שני, באופן עקבי מתנגדים לכל הצעה והצעה שמובאת על מנת לקדם את ההתמודדות הזאת. אני חייב להגיד שגם בנושאים אחרים שעולים בבית הזה, ושעל חלקם התמודדנו גם בשבועות האחרונים, כמו סוגיית המסתננים, התחושה היא דומה. כל הצעה שמובאת, מכל סוג, מייד קופצים ואומרים: לא. זה העלה בזיכרוני את ספר הילדים הנהדר "הדובון לֹאלֹא" מאת יצחק אבנון – – <היו"ר אורי מקלב:> "דובי לֹאלֹא". <שר הפנים גדעון סער:> "הדובון לֹאלֹא". <היו"ר אורי מקלב:> זה היה "דובי לאלא". <שר הפנים גדעון סער:> אדוני היושב-ראש, אני נוטה להניח – – – <ישראל חסון (קדימה):> – – – <שר הפנים גדעון סער:> קודם כול, זה לא דבר שהסתיים, זו לא התמודדות שהסתיימה, חבר הכנסת חסון. נדמה לי שבמקרה הזה הצדק אתי, אבל אני אבדוק את עצמי אחרי הדיון. מה קורה בסיפור "הדובון לאלא"? יש דובון שאומר "לא" על כל דבר. ומלאך קטן מהשמים שומע את זה, מניף עליו את מטה הקסמים, ומהרגע זה הוא יכול להגיד רק את המילה "לא". הוא לא יכול לומר מילה זולת המילה "לא". ואט-אט הוא מגלה שלא פשוט להסתדר בעולם אך ורק באמצעות המילה "לא". <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל, שר הפנים, האופוזיציה הצביעה רק הערב בעד שבעה, שמונה חוקים של הממשלה. זה שקר כאן ועכשיו. <שר הפנים גדעון סער:> את יודעת, חברת הכנסת מיכאלי, קשה מאוד להתמודד עם טיעון כאשר את שומעת את דברי מהאמצע. את לא שמעת בכלל למה אני התייחסתי – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אני רגילה שהממשלה מאשימה את האופוזיציה. <שר הפנים גדעון סער:> – – אני התייחסתי לסתירה הפנימית הנובעת מהעמדה הלכאורית שצריך להתמודד עם משבר הדיור וההתנגדות העקבית בכל צעד – – <סתיו שפיר (העבודה):> למה אתה מתעלם מההצעות שלנו – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> היא לא לכאורית בכלל, בכל הכבוד. פשוט יש לכם הצעות לא טובות איך להתמודד עם המשבר הזה. <שר הפנים גדעון סער:> גם כאשר יושבת-ראש ועדת הפנים, חברת הכנסת מירי רגב – אני רוצה לתת לה את הקרדיט המלא על כך – עומדת על כך שייכללו בהצעת החוק, והן לא נכללו בה מלכתחילה, הוראות שתכליתן הכללת דיור בר-השגה באותם פרויקטים שינותבו למסלול הווד"לי, גם בתוכניות בכלל וגם בתוכניות שעניינן פינוי-בינוי, ואני חייב להגיד, היא לא מוכוונת אמירות, היא מוכוונת תוצאות, אז גם צריך להגיע להבנות. והגענו לאותן הבנות, אתה שומע שוב ושוב – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לא משנה מה אנחנו נעשה – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – את אותם דקלומים של "דובוני לאלא". <יצחק הרצוג (העבודה):> "דובוני לאלא". <איתן כבל (העבודה):> אדוני השר, רק שנעמוד בלחץ של הבנייה בעזרת השם. <שר הפנים גדעון סער:> אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת כבל, שבאמת עלה בדעתי ששמעתי נימה של ציניות בקולך. <איתן כבל (העבודה):> חס וחלילה. כלפיך? <שר הפנים גדעון סער:> יכול להיות שזה רק בשעה המאוחרת הזאת. נדמה לי. <איתן כבל (העבודה):> חס וחלילה. <שר הפנים גדעון סער:> אבל אני רוצה להגיד לך שלמעלה מ-27,000 יחידות דיור ממתינות לתיקון החוק הזה הלילה בכל הארץ, מאום-בטין וערד ועד הצפון – – <איתן כבל (העבודה):> בעזרת השם. <שר הפנים גדעון סער:> – – על מנת להגיע למסלול שאורכו חמישית מאורך המסלולים הרגילים. אני לא מאמין שאתם באמת מתנגדים לזה. זאת אומרת, זה קשה לי. לפחות האנשים הפרקטיים שאני מכיר מביניכם, אני לא מאמין שאתם מאמינים בזה. אני אומר: בואו ונתקדם. בואו ונעבור מלהיות "דובוני לאלא" לפחות – – – <נחמן שי (העבודה):> חנפני. <שר הפנים גדעון סער:> לא. היה "כן-גורו ולא-גורו" של שלונסקי. בואו – – – <נחמן שי (העבודה):> אני רואה שחזרת לסיפורי ילדים. חזרת לסיפורי ילדים. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <נחמן שי (העבודה):> עוד מעט – – – <קריאה:> "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו". <נחמן שי (העבודה):> תקרא את "דירה להשכיר". זה ספר מצוין. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> מי גר בקומה החמישית? <שר הפנים גדעון סער:> סיפורים ומוזיקה זה מומלץ מגיל מאוד צעיר, אבל אני מביא רק את אותם ספרים שרלוונטיים להתנהגות שלכם כאן בבניין ולהצבעות שלכם. <נחמן שי (העבודה):> – – – סיפורי ילדים. <שר הפנים גדעון סער:> אני אומר באמת: זה דבר גדול. אני אתן דוגמה הפוכה שהתרחשה כאן, נדמה לי ביום רביעי האחרון, כאשר מליאת הכנסת התאחדה על הצעתנו בנושא השעיית ראשי רשויות. <אראל מרגלית (העבודה):> אנחנו אוהבים סרטים מצוירים. <שר הפנים גדעון סער:> אני חושב שזו הייתה שעתה הגדולה של הכנסת – לא של הקואליציה אלא של האופוזיציה והקואליציה, של כל חברי הכנסת, שתיקנו את החוק באופן ראוי ובאופן שאזרחי ישראל יכולים להעריך ולכבד. אני חושב באמת, גם אם היו ביניכם כאלה אשר מתחו ביקורת עניינית מלכתחילה, החוק המתוקן, כפי שהוא הובא על-ידי ועדת הפנים, אחרי שעבדנו עליו, הוא חוק שבאמת ראוי לתמיכה וראוי להעברה, ויסייע במסגרת – ואנחנו עושים הרבה מאוד. רק בשבוע שעבר אישרה ועדת הכספים את ההמלצה בנושא דירות הרפאים שעוד נכללה בשעתו בדוח טרכטנברג על כפל ארנונה על דירות מגורים, ותיקנתי את תקנת שבס, ואנחנו מקדמים את הרפורמה היותר רחבה בוועדת הפנים עכשיו במושב החורף, ואני מאמין גם שעד סופו של המושב הזה אנחנו נאשר אותה, כדי להביא להגדלת ההיצע של הדירות. אנחנו יודעים שיש קשר ישיר – יש פיגור מאוד גדול, וזה נכון. יש פיגור מאוד גדול, ומי שלא אומר את זה ומי שמשלה כאילו מחר בבוקר המצב ישתנה, זה לא נכון. יש פיגור מאוד גדול בין ההיצע לבין הביקוש, וצריך לסגור את הפער הזה באמצעים בלתי שגרתיים, באמצעים מגוונים, בכל דרך שניתן, כדי, בסופו של דבר, לבלום את אותה עלייה ולהביא גם לשינוי המגמה בנושא מחירי הדיור, וזו המטרה שלנו. זו לא מטרה שחוצה קואליציה ואופוזיציה, זו מטרה שכל אזרחי ישראל מזדהים אתה, זו מטרה שכל הסיעות בבית הזה תומכות בה. אני אינני משלה את עצמי שמי שגיבש את דעתו עד כה שכנעתי אותו בדברי לעניין ההצבעות שיבואו, אבל אני מקווה שלעתיד לבוא – אני רוצה גם להגיד, כמי ששירת את הציבור באופוזיציה, בספסלים שאתם יושבים בהם, שקיבלנו נקודות – ואני אגיד את זה באמת בלשון המעטה – קיבלנו יותר נקודות כשידענו בנקודות מסוימות לגבות את הממשלה ולתמוך בה כשהיא עשתה דברים נכונים לא פחות מאשר כשהתנגדנו, כמנהג אופוזיציה באופוזיציה, שזה to oppose, ואתה צריך להתנגד. אבל גם את הדברים האלה צריך לעשות בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. אני קורא לכנסת לדחות את ההסתייגויות ולהצביע בעד הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. <איציק שמולי (העבודה):> יש פה – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר הפנים גדעון סער. כפי שידוע לכולם, היה דיון משולב בשני החוקים, אבל אנחנו את ההצבעה נקיים על כל חוק בנפרד. אם את מבקשת, גברתי, את יכולה לסכם את הדיון. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> את ביקשת לסכם את הדיון? בבקשה. השר, זכותו לבקש לדבר ולהגיב, אבל אם את מבקשת – זכותך המלאה. הלילה עוד ארוך ויש לנו, לאופוזיציה, מספיק זמן. אנחנו סובלניים. <שר הפנים גדעון סער:> – – – <קריאה:> לא צריך – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני רוצה להגיד – – – <היו"ר אורי מקלב:> את מבקשת? בבקשה, גברתי. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כל הח"כים לוחצים עלי לא לעלות לדבר. זה אחד החוקים הטובים שלנו. סוף-סוף שר אחד בממשלה הזאת עושה ולא מדבר בנושא דיור בר-השגה. השר גדעון, אתה לא תקבל – – – מחמאות – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני מאוד שמח על האחווה במפלגת הליכוד ועל המחמאות אחד לשני. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <שר הפנים גדעון סער:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני מאוד מאוד – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני רוצה להגיד בכל זאת משהו. <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בכל זאת עשינו כמה דיונים משמעותיים על החוק הזה – על שני החוקים האלה. <היו"ר אורי מקלב:> את לא צריכה להתנצל. את יכולה וזכותך מלכתחילה לדבר ולסכם. <מרב מיכאלי (העבודה):> איזה מגפיים יפים. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> את חושבת? בצבעים שלך – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> את רואה? <היו"ר אורי מקלב:> במיוחד אם יש לך מחמאות לשר הפנים. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך. אחמד טיבי, כרגיל, אתה מפריע לי, גם כשלא מדברים על סח'נין. <היו"ר אורי מקלב:> אני לא יודע אם היית, אבל שר הפנים החמיא לך. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> באמת? <היו"ר אורי מקלב:> כן, רק שתדעי את זה. אני רוצה להרבות שלום בתוך הליכוד. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני רוצה קודם כול להודות לחברי ועדת הפנים. דב, בתחילת דבריך, למרות שניצלת את כל הזמן להסתייגויות, הודית לי בעניין דיור בר-השגה, ואני רוצה להחזיר את זה אליך – לא מתוך חנפנות אלא מתוך זה שבאמת במהלך הדיונים בוועדה ישבנו, למדנו את הנושא וניסינו לתת פתרונות אמיתיים לנושא של דיור בר-השגה. בוועדה הזאת יושבים הרבה מאוד חברי כנסת חברתיים, שהנושאים האלה חשובים להם לא ברמת ססמאות אלא גם ברמת תוצאות. אני חושבת שהצלחנו, יחד עם גדעון סער. מר גדעון סער, אחמד מפריע לך, ואחמד לא יביא לך את מה שאתה צריך. <שר הפנים גדעון סער:> הוא גם לא מביא וגם מפריע. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני חושבת שהצלחנו, באמצעות הוועדה ובאמצעות השיחות שלנו גם עם צוות משרד הפנים, גם בהתייעצות שלנו עם תומר, היועץ המשפטי של הוועדה – תומר, אני מדברת אליך הפעם, אליך ואל גלעד ואל יוטל. אני יודעת שעשיתם פה מאמצים מאוד גדולים. אני חושבת שהגענו להישגים. חבל שבצד הזה, ובמקרה הם, השמאל, יושבים בצד ימין בכנסת, ישר על כל דבר הם אומרים: זה לא טוב, זה לא צריך להיות ככה, יכול להיות אחרת. אני חושבת שאפשר היה – – – <איציק שמולי (העבודה):> תתחייבי לכמות מינימום. תתחייבי לכמות מינימום. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> איציק, אפשר היה. תאמין לי, איציק, שאפשר היה להגיד – – – <איציק שמולי (העבודה):> ממה את מפחדת? ממה אתה מפחד? אם אתם כל כך בטוחים, תתחייבו לכמות מינימום. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> חברים, זה צעד חשוב. עשינו משהו בנושא של דיור בר-השגה. לא מספיק. – – <איציק שמולי (העבודה):> אל תמכרו לנו אשליות. אין דיור בר-השגה בחוק הזה. אין שום דיור בר-השגה. <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – אפשר לעשות יותר. אפשר לעשות יותר, ועשינו משהו בעניין הזה. <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת שמולי, למה אתה מפריע לה? <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> איציק, מותר להגיד את זה. גם בתיקון 100 עשינו שינוי. הלכנו עם בג"ץ, כופפנו פה בחלק מהעניין גם את הממשלה. אפשר להגיד את זה. זה לא נורא. עומד פה שר ועומדת פה ועדה שלמה שעשתה משהו בעניין הזה, ואני אומרת לך את זה באמת מלב אל לב – השרים שמדברים היום על דיור בר-השגה רק מדברים, אף אחד עוד לא עשה. <איציק שמולי (העבודה):> – – – <מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> החוק הראשון שהבאנו, שיש בו ביטוי לדיור בר-השגה, זה חוק הווד"לים. אנחנו יכולים לאהוב את זה, אנחנו לא יכולים לאהוב את זה, אבל זאת האמת. ועל כך אני רוצה להודות לצוות משרד הפנים, לשר הפנים, לצוות הוועדה – לתומר, יפה, גלעד, כל האנשים שהודיתי להם – ואני מקווה שאתם תצביעו עם הקואליציה בעניין הזה, כדי לאפשר לנו להמשיך לעשות את השינויים בחוק הגדול יותר, ברפורמה של התכנון והבנייה. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה ליושבת-ראש ועדת הפנים חברת הכנסת מירי רגב על הדברים. אנחנו נאפשר לך להגיע למקום. בינתיים אני אתנצל לפני שר הפנים, שהוכיח לי באותות ומופתים שהסיפור הוא "דובון לאלא", ולא כפי שאני אמרתי, "דובי לאלא", אבל כנראה גם בספרי הסיפורים לילדים אנחנו שונים. אני גדלתי על הספר "דובי לאלא", וגדעון סער, הוא – – – <שר הפנים גדעון סער:> יכול להיות שאתה זוכר קצת אחרת? <היו"ר אורי מקלב:> לא לא לא, בטוח, "דובי לאלא". אני יכול גם להוכיח לך את זה, אבל בסדר. אנחנו גם בספרי הסיפורים לילדים כנראה שונים. אני מגדל את ילדי על "דובי לאלא" – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה לימודי ליבה, אדוני. <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> זה הליבה. זה ממש הליבה. ואני מאמין שיכריחו אותנו אולי גם את סיפורי הילדים – רק הסיפורים שמדברים על "דובון לאלא", ולא על "דובי לאלא". אבל זה רק למי שהיה פה. מי שלא היה פה כנראה גם לא מבין על מה דיברנו. אבל הגיעה העת לעבור להצבעה. חברים, אנחנו מבקשים לעבור להצבעה על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013. כפי שידוע, יש הסתייגויות לחוק, אבל לשם החוק אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על שם החוק כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה, חברים. הצבעה מס' 16 בעד שם החוק – 41 נגד – 23 נמנעים – 1 שם החוק נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 41, נגד – 23, נמנע אחד. שם החוק כפי שהציעה הוועדה התקבל. אנחנו נעבור להסתייגויות. לסעיף 1 יש הסתייגויות של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 1 לסעיף 1, כפי שאני אמרתי, כפי שמופיע פה, חברי הכנסת שמניתי אותם קודם. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 37 נמנעים – 1 ההסתייגות הראשונה של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 37, אחד נמנע. הסתייגות זו לא התקבלה. לחלופין להסתייגות זו, כפי שמופיע בהסתייגויות. אנחנו גם על לחלופין נקיים הצבעה. נצביע, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 37 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, חברים, בעד – 23, נגד – 37, אחד נמנע. ההסתייגות לחלופין גם היא לא התקבלה. יש לנו הסתייגות שנייה לסעיף 1, אנחנו גם עליה נקיים הצבעה. מי בעד ומי נגד הסתייגות מס' 2 לסעיף 1? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 37 נמנעים – 1 ההסתייגות השנייה של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 37, אחד נמנע. גם הסתייגות זו לא התקבלה. נעבור להסתייגות השלישית לסעיף 1, וגם עליה נקיים הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 36 נמנעים – 1 ההסתייגות השלישית של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 23, נגד – 36, אחד נמנע. גם הסתייגות זו לא התקבלה. לפיכך, כשאין שום הסתייגות, אנחנו נעבור להצבעה על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 21 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 42 נגד – 22 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 42, נגד – 22, אין נמנעים. לפיכך, סעיף 1 התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו עכשיו יכולים לעבור לקריאה שלישית של הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד – – <דב חנין (חד"ש):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> כן, אדוני. – – 2013. <דב חנין (חד"ש):> יש לך עוד סעיפים. <היו"ר אורי מקלב:> לא, זה מה שמופיע. לפני לא מופיעים עוד סעיפים. בסך הכול שלוש הסתייגויות. <יצחק הרצוג (העבודה):> בתיקון 100 גמרת את – – – <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, זה מה שמופיע לפני, ואנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100). מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 22 בעד החוק – 40 נגד – 25 נמנעים – אין חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 25, אין נמנעים. לפיכך, חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100) התקבל ויועבר – ויירשם בספר החוקים של מדינת ישראל. אנחנו עוברים להצעת החוק השנייה, כולל לוח התיקונים, ולהסתייגויות. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013. לשם החוק אין הסתייגויות, לפיכך אנחנו נצביע על שם החוק. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 23 בעד שם החוק – 40 נגד – 24 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 24, אין נמנעים. לפיכך, שם החוק התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו נעבור להצבעה על ההסתייגויות. לסעיף 1 יש הסתייגות של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה, להלן: קבוצת סיעת חד"ש. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 1 לסעיף 1. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 36 נמנעים – 1 ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 36, אחד נמנע. לפיכך הסתייגות זו לא התקבלה. אנחנו נעבור להסתייגות מס' 2 לסעיף 1. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 37 נמנעים – 2 ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 37, שניים נמנעים. לפיכך גם הסתייגות זו לא התקבלה. הסתייגות מס' 3 – מכיוון שהמסתייגת לא נמצאת אנחנו לא נצביע עליה, ונעבור להצבעה על סעיף 1 כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. בבקשה, חברים, הצבעה כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 26 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 40 נגד – 25 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 25, אין נמנעים. לפיכך, סעיף 1 אושר כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. ואנחנו נעבור להסתייגויות לסעיף 2. בבקשה, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> תודה. אדוני היושב-ראש, בשם קבוצת חד"ש, כל ההסתייגויות שלנו לסעיף 2, אני מבקש שלא נצביע עליהן, חוץ מהסתייגות מס' 4, שעוסקת בסוגיית הדיור הציבורי. <היו"ר אורי מקלב:> אוקיי, אז אנחנו נעבור להסתייגות מס' 4 לסעיף 2. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? שנייה, בירור עם המזכירה. קבוצת חד"ש ויתרה, אבל חבר הכנסת שמולי לא ויתר, ולך גם יש הסתייגות. אתה ביקשת? <קריאה:> על הסתייגות 4 ביקשת להצביע? <דב חנין (חד"ש):> כן. <היו"ר אורי מקלב:> אז זו בעצם ההסתייגות היחידה שיש לך. <דב חנין (חד"ש):> לא, יש לנו עוד. <היו"ר אורי מקלב:> לא, על סעיף – אה, אוקיי, יש לך גם על סעיף 7, בסדר. <דב חנין (חד"ש):> יש לנו עוד. <היו"ר אורי מקלב:> בסדר, אז אנחנו עכשיו מצביעים על הסתייגות 4 של קבוצת חד"ש לסעיף 2. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 23 נגד – 37 נמנעים – 2 ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 23, נגד – 37, שניים נמנעים. הסתייגות זו לא התקבלה. אנחנו נעבור עכשיו להסתייגות של חבר הכנסת איציק שמולי, כפי שמופיע בסעיף 6 – הסתייגות 6 לסעיף 2, של חבר הכנסת שמולי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 37 נמנעים – 2 ההסתייגות של חבר הכנסת איציק שמולי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 37, שניים נמנעים. הסתייגות זו לא התקבלה. אנחנו נעבור להסתייגות של קבוצת – אוקיי, בסדר, לפרוטוקול, זה נכון. לסעיף 5 – הסתייגות מס' 5 של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – לא הצבענו, מכיוון שהיא לא נוכחת. אנחנו נעבור להסתייגות מס' 7 של קבוצת חד"ש וחבר הכנסת איציק שמולי. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 24 נגד – 37 נמנעים – 2 ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש ושל חבר הכנסת איציק שמולי לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, נגד – 37, שניים נמנעים. לפיכך גם הסתייגות זו לא התקבלה. הסתייגות נוספת, מס' 8, כפי שמופיעה – אוקיי, אז אנחנו גם נצביע על הסתייגות לחלופין 7 של קבוצת חד"ש. <דב חנין (חד"ש):> לא צריך. <היו"ר אורי מקלב:> אבל הסירו – הסרנו את זה. אוקיי, אז לחלופין הסירו. אנחנו נעבור להסתייגות 8 לסעיף 2, של חברי הכנסת איציק שמולי, יעקב אשר ואורלי לוי, שלא נמצאת. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת איציק שמולי ויעקב אשר לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 26, נגד – 37, אין נמנעים. לפיכך גם הסתייגות זו לא אושרה. אני שוב שואל, חבר הכנסת דב חנין, מופיעות כאן הסתייגות 9 והסתייגות 10, רק שלכם – אתם מורידים את זה. אם כך, נעבור לסעיף 2 כנוסח הוועדה. אוקיי, אז אנחנו מצביעים גם – כיוון שלסעיף 3 אין הסתייגויות, אנחנו נצביע על סעיף 2 וגם על סעיף 3, כהצעת וכנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? בבקשה. הצבעה מס' 31 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 40 נגד – 25 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 25, אין נמנעים. אם כך, סעיפים 2 ו-3 התקבלו כנוסח הוועדה. אנחנו נעבור להסתייגות לסעיף 4, של קבוצת חד"ש. מי בעד? – לא להצביע? אוקיי, לא מצביעים. אבל יש כאן הסתייגות 12, של יעקב אשר ונסים זאב. להצביע עבור סעיף 3? הצבעה. אנחנו מצביעים שוב, עוד פעם – סעיף 4, הסתייגות 12. בבקשה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 36 נמנעים – אין ההסתייגות של חברי הכנסת נסים זאב ויעקב אשר לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 26, נגד – 36, אין נמנעים. לפיכך הסתייגות זו לא התקבלה. עכשיו נעבור להצבעה על סעיף 4, סעיפים 5–15 – 4–15, כולל, כנוסח הוועדה. וגם לוח התיקונים? עם לוח התיקונים? עם לוח התיקונים, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 33 בעד סעיפים 4–15, כהצעת הוועדה – 39 נגד – 25 נמנעים – אין סעיפים 4–15, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 39, נגד – 25, אין נמנעים. לפיכך, הסעיפים 4–15, כולל, התקבלו כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. אנחנו נעבור לסעיף 16 – הסתייגות של קבוצת חד"ש. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 34 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 16 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 25, נגד – 38, אין נמנעים. לפיכך גם הסתייגות זו לא התקבלה. אנחנו נעבור להסתייגות מס' 14 לסעיף 16. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 35 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 37 נמנעים – 1 ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 16 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 25, נגד – 37, אחד נמנע. גם הסתייגות זו לא התקבלה. נעבור להסתייגות מס' 15, גם היא לסעיף 16, של קבוצת חד"ש. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 36 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 36 נמנעים – 1 ההסתייגות השלישית של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 16 לא נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 26, נגד – 36, נמנע אחד. לפיכך, גם הסתייגות זו לא התקבלה. אנחנו נעבור להצבעה על סעיפים 16, 17 ו-18 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? עם לוח התיקונים, כולל לוח התיקונים. הצבעה מס' 37 בעד סעיפים 16–18, כהצעת הוועדה – 37 נגד – 23 נמנעים – אין סעיפים 16–18, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 37, נגד – 23, אין נמנעים. לפיכך הסעיפים 16, 17 ו-18 התקבלו כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. לסעיף 19 יש התנגדות של קבוצת חד"ש, ונקיים גם עליה הצבעה. מי בעד ההסתייגות? – מוותרים? אם כך, נעבור לסעיף 19 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? – סעיף 19 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 38 בעד סעיף 19 – 40 נגד – 24 נמנעים – אין סעיף 19 נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 24, אין נמנעים. סעיף 19 התקבל כנוסח הוועדה. אם כך, תמה ההצבעה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית על הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013, כולל לוח התיקונים. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 39 בעד החוק – 40 נגד – 25 נמנעים – אין חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, נגד – 25. לפיכך אני קובע שהצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון) התקבלה והחוק ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. שר הפנים מבקש להגיד כמה מילים. בבקשה. <שר הפנים גדעון סער:> אני מבקש להודות לכל מי שהיה שותף: לסגנית השר פאינה קירשנבאום, ליושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת מירי רגב, שגם, כמו שאמרתי קודם, נאבקה להכליל את הסעיפים שעסקו בדיור בר-השגה ולהטמיע אותם בנוסח החוק, לצוות הוועדה, לייעוץ המשפטי של הוועדה, לכל אנשי משרדי שעסקו בחקיקה. אני משוכנע שאם התקופה הראשונה של חוק הווד"לים הניבה 25,000 יחידות דיור שאושרו במסלול מהיר, במסלול הזה, בתקופה הבאה, כפי שאישרנו, וגם הרחבנו, את המסלולים שאפשר לטפל בהם במסלול וד"לי, אנחנו נאשר עוד הרבה יותר יחידות דיור במסלול הזה לטובת אזרחי ישראל. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר הפנים, חבר הכנסת גדעון סער. <הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/807).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים להצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013 – לקריאה הראשונה. תציג את הצעת החוק שרת התרבות והספורט לימור לבנת. בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבדת להביא היום לקריאה ראשונה את הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013. אני רוצה להסביר. בחוק הקולנוע, התשנ"ט–1999, שעניינו תקציב הקולנוע, נקבע כדלקמן: נקבע ש-50% התמלוגים המועברים לאוצר המדינה לפי סעיף 100 לחוק הרשות השנייה – סליחה, אני אתחיל מההתחלה. אדוני היושב-ראש, קצת בלבלו אותי חילופי היושב-ראש, אני אתחיל מהתחלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> טוב. בחוק הקולנוע 1999 נקבע כך: במסגרת תחום תרבות יוקצה לתקציב הקולנוע סכום ששווה לצירוף שניים אלה: 1. 50% מסכום התמלוגים המועברים לאוצר המדינה לפי סעיף 100 לחוק הרשות השנייה וצירוף, פלוס, 50% מסכום התמלוגים המועברים לאוצר המדינה לפי סעיפים 6לו(ב) ו-6נו(א) לחוק הבזק. אלא שנוכח הירידה המתמדת בהכנסות הגופים המשדרים ובשיעור התמלוגים שהם מחויבים להם, הושגה בשנת 2004 הסכמה בין משרד האוצר לבין משרד – אז – המדע, התרבות והספורט, שלפיה תוקפא תחולת הסעיף הזה, סעיף 11(ב) לחוק, למשך חמש שנים, ותקציב הקולנוע בתקופה הזאת יעמוד על סכום של 58 מיליון שקלים חדשים לשנה – לשנה, למשך חמש שנים, כאמור. ההסכמה הזאת באה לידי ביטוי בחוק הקולנוע (הוראת שעה), 2004, שקבע כי בתקופה הקובעת בהגדרה הזאת, למשך חמש שנים, כאמור, לא יחול סעיף קטן (ב) של סעיף 11 לחוק. בעברית פשוטה, ההסכם בין משרד התרבות בגרסתו דאז ומועצת הקולנוע לבין האוצר, הסכם חמש-שנתי, החליף את החוק. תחולת החוק נדחתה. בשנת 2009, בהתאם להסכמת משרד האוצר ומשרד המדע, התרבות והספורט – אז זה כבר לא היה מדע, זה היה תרבות וספורט, לדעתי – ובהסכמת מועצת הקולנוע, בתמיכת נציגי הארגונים השונים הנתמכים במסגרת תקציב הקולנוע – – אי-אפשר לדבר ככה. מכל הכיוונים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת יריב לוין, חבר הכנסת גפני, חברת הכנסת שפיר, חבר הכנסת כץ, נא להקשיב לשרה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הם לא חייבים להקשיב, רק לא להפריע. – – הוארכה התקופה הקובעת שבסעיף 1(א) להוראת השעה בחמש שנים נוספות, וכך אנחנו ב-2009 – אני עמדתי כאן גם אז – הקפאנו את תחולת סעיף 11(ב) לחוק, שאותו ציינתי קודם, מ-2009 ועד 2013. בתקופה הזאת עמד תקציב הקולנוע על סכום של 67 מיליון שקלים לשנה. התוקף של ההסכם הזה יפוג ב-31 בדצמבר השתא, כלומר בעוד ימים אחדים. למעשה, אין המשך להסכם הקולנוע ולהסכם הזה החל ב-2014. עכשיו, אפשר שלא להאריך את זה, את ההסכם, ואז החוק יחזור להיות תקף, אבל על-פי החוק הסכום שיקבלו היוצרים יהיה קטן הרבה יותר. אנחנו הגענו להסכם עם משרד האוצר – אנחנו זה משרד התרבות והספורט – יחד עם נציגי היוצרים, יחד עם איגודי היוצרים השונים בקולנוע, יחד עם מועצת הקולנוע, על חמש שנים נוספות, שיתחילו ב-2014, ובכל שנה משרד האוצר ייתן לענף הקולנוע 80 מיליון שקלים. יש כאן עלייה מ-67 מיליון שקלים ל-80 מיליון שקלים. אדוני שר האוצר, אני, בשם תעשיית הקולנוע, מודה על כך, ואני בטוחה שאני לא היחידה. לכן אני מציעה בזאת לכנסת לתקן – בקריאה ראשונה – את ההגדרה "התקופה הקובעת" שבסעיף 1(א) להוראת השעה, ולהאריך את התקופה האמורה בחמש שנים נוספות, כך שסעיף 11(ב) לחוק לא יחול גם בשנים 2014–2018. אני מבקשת להוסיף עוד שניים, שלושה משפטים, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לעניין הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> הקהל הישראלי, צריך לדעת, מביע בכל שנה אמון מחודש בקולנוע הישראלי; אמון מחודש וגובר והולך. אם בשנת 2005 נקנו 200,000 כרטיסים לקולנוע הישראלי, הרי בשנת 2012 נקנו 900,000 כרטיסים לקולנוע הישראלי. זה מספר עצום ואדיר, והמשמעות שלו היא פשוט הבעת אמון אמיתי של הציבור הישראלי בקולנוע הישראלי. אני חושבת שזה מדבר בעד עצמו. הפריחה האדירה בקולנוע הישראלי למעשה זוכה גם להכרה בין-לאומית. כל אחד מאתנו מכיר את זה, כל אחד מאתנו קורא על זה, שומע על זה, ואנחנו כולנו יודעים שבעצם זה מביא גם למדינה הרבה מאוד דיבידנדים בין-לאומיים. כמובן שלא כל אחד ואפילו לא אני – ואני גם אמרתי את זה – אוהב את כל הסרטים שמופצים ברחבי העולם, אבל אני חושבת שלא צריך להיתפס לכמה סרטים בודדים אלא לראות את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת היא תמונה טובה, מצוינת, שנותנת לנו בסופו של דבר, נותנת לנו מענה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הסרטים שאת מסתייגת מהם הם הסרטים שמצליחים בעולם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> יש ויש. קודם כול, אני מאוד שמחה שאתה כל כך מודאג בגיני – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא, אני לא מודאג בגינך, אני שמח בשבילם. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אז אני עכשיו שמחה שאתה לא מודאג בגיני. אבל יש סרטים מצוינים שמופצים ברחבי העולם, מצליחים ברחבי העולם. כמובן יש גם כמה שמעוררים שערוריות, אבל אני לא מתייחסת אליהם דווקא כרגע. יש כאלה, יש אחרים. לא צריך לחכות דווקא לאלה בשביל שיהיו שערוריות, יש מספיק שערוריות גם בלי זה. אבל יש סרטים נפלאים וטובים, ואני יכולה רק לברך על כך. צריך לזכור שזה ענף לא רק תרבותי, אלא גם מבחינה כלכלית – הוא נותן מקומות עבודה, פרנסה לאלפי אנשים לפחות. אבל השיקול כמובן הוא לא רק שיקול כלכלי. אני עוד אציין ואומר כאן, בנוסף לזה, שמועצת הקולנוע ערכה לאחרונה שורה של תיקונים באמות המידה ובקריטריונים, תיקונים שייכנסו לתוקף ב-1 בינואר 2014. ובקריטריונים האלה או בתיקונים או על-פי התיקונים לקריטריונים – שייכנסו, כאמור, לתוקף ממש בקרוב – יש שינויים משמעותיים, שינויים שבהם יש הגדלה תקציבית משמעותית באמצעות קרנות הקולנוע לקולנוע ייעודי, לקולנוע רב-תרבותי, לפריפריה החברתית והגיאוגרפית. יש הגברה משמעותית של השקיפות בעבודת הקרנות. יש חמש קרנות לקולנוע. יש שינויים בהרכב הלקטורים שמאשרים או לא מאשרים את הסרטים, בתקופת הכהונה של הלקטורים. יש עידוד לסרטי ביכורים ויוצרים צעירים; יש עידוד של סרטים דוקומנטריים. השינויים האלה, כך אני מאמינה, יביאו לשינויים משמעותיים במה שאנחנו נראה בשנים הבאות – שינויים משמעותיים מאוד לטובה. אני מבקשת מהכנסת לאשר את השינוי בחוק כפי שאני מביאה אותו היום, כדי שניתן יהיה אכן לממש את ההסכם בין משרד האוצר לבין משרד התרבות והספורט, ששותפים לו כאמור גם איגודי היוצרים וגם מועצת הקולנוע. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, גברתי השרה. רשימת הדוברים: הראשון הוא חבר הכנסת אראל מרגלית. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <אראל מרגלית (העבודה):> כמה זמן זה? <היו"ר אחמד טיבי:> שלוש דקות. שלוש. לא השתנה מאז. <אראל מרגלית (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים נכבדים, אני עליתי לדבר כדי לתמוך בהרחבה של חוק הקולנוע – מ-67 ל-80 מיליון שקל. אני חושב שזה דבר מבורך. ואני רוצה לומר כמי שהיה מעורב בסרט האנימציה "משחקי הרעב" – אתם מכירים את הסרט "משחקי הרעב"? אנחנו עשינו את משחק המחשב, וראינו לכמה מקומות זה הגיע. היינו האנימציה המובילה בפייסבוק באותה שנה. ואני רוצה לומר משהו על עולם הקולנוע הישראלי: עולם ההיי-טק הישראלי הגיע והוא משחק בליגה הבין-לאומית. עולם הקולנוע התפתח במשהו. הוא עדיין משחק בליגה מסוימת. כלומר, 80 מיליון שקל, אני חייב להגיד לכם שזה כמו תקציב של סרט בינוני, independent, שאני יודע מה, "Lionsgate" מפיק. ואני חושב שזה מאוד מבורך. אני חושב שגם מאוד מבורך שזה מגיע גם למקומות כמו סרטים, נגיד, שאני יודע שחברים שלי היו מעורבים בהם בשדרות ובמקומות אחרים. זה דבר מבורך לחלוטין. אבל אנחנו רק צריכים לסמן לעצמנו שמדינת ישראל, שנחשבת למדינה עם עוצמה טכנולוגית, לא צריכה להגדיר את עצמה כמעצמה טכנולוגית בלבד. אנחנו מעצמה יצירתית. וכדי להיות מעצמה יצירתית משמעותית הרבה יותר, עולם הסרטים הישראלי הוא כלי אדיר. גם כלי של האוכלוסייה הערבית, דרך אגב. והוא כלי לספר סיפור. ואני חייב לומר שהסיפור מסופר במידה מסוימת. אבל אני מחכה לזמן שבו סרטים ישראליים לא ייפתחו רק על שבעה מסכים בארצות-הברית, אלא על 2,200 מסכים בארצות-הברית. ב-opening weekend. אני מחכה לזמן שבו – כמו הקולנוע האוסטרלי וכמו הקולנוע האירי – הסרטים הישראליים, חלק מהם, ואני מעז לומר יהיו גם באנגלית, כדי שחלק מהסיפורים פה יסופרו ברמה רחבה יותר. ואני יודע שאנחנו מרוצים מעצמנו. ואני יודע שרוב הסרטים שמקבלים את תשומת הלב הם סרטים קונטרוברסליים מבחינה פוליטית, שזה בסדר. אבל אני רוצה לראות סרטים שמספרים את הסיפור גם ברמה רחבה יותר של הסיפור שלנו פה. באופן שהוא מעניין. באופן שהוא מעניין. אז לכן אני מברך על זה. אני חושב שזה צעד חשוב. אבל אני מחכה לזמן שבו הכסף של ההקצאה הממשלתית – יהיה מינוף של כסף פרטי הרבה יותר גדול, כמו עכשיו שזה התחיל, שייכנס פה לארץ; ושרבים מאוד מהסרטים הישראליים יהיו לחם חוק בכל העולם. אז אני מברך אתכם, אבל זה רק שלב א'. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק הקולנוע שהעבירה הכנסת לפני כ-15 שנה הגיע לידי כשהייתי מנכ"ל המשרד הזה, ויחד עם השר באותה תקופה, מתן וילנאי, השקנו את מועצת הקולנוע. ואני מאוד שמח לראות שמאז ועד היום צמחה פה תעשייה משמעותית וערכית של סרטים בישראל. ואני שמח על המאבק של שרת התרבות להוסיף ולהגדיל את התקציב הזה. ובעיני, כמו שדיברנו גם במפגש שדולת התרבות, גם התקציב הכולל לתרבות במדינת ישראל וגם התקציב לקולנוע נמוכים מדי, באופן משמעותי. התקציב נמוך מכל היבט שהוא. הוא לא מצליח לנצל את היכולות, את הכישרונות העצומים האצורים באנשים שעושים קולנוע במדינת ישראל, והוא מגביל בהחלט את היכולות שלנו להפיץ את הסרטים האלה בעולם ולקדם את ענייניה של ישראל. ולא פעם אנחנו מתעלמים מן השגרירות או מהשגרירים הנודדים הללו שלנו, שמופיעים מעל במות בין-לאומיות חשובות ביותר ומקדמים את עניינה של ישראל. זאת דיפלומטיה תרבותית במיטבה. והפרסים שישראל מקבלת ושהיוצרים מקבלים מעניקים לה יותר אשראי, בעיני, מאשר מכירות בסדרי גודל, לפעמים של מיליארדים, שאנחנו מבצעים גם כן, ואני לא מבטל אותן, חס וחלילה, אבל הסרטים והיוצרים הישראלים מביאים הרבה גאווה. אני יודע שלשרה הייתה לא פעם ביקורת על אחדים מהסרטים האלה, וייתכן באמת שהם לא משרתים בדיוק את ההסכמה הלאומית הרחבה ביותר. אבל אני חושב שגם בזה יש משום גאווה, שישראל יודעת לתת ביטוי גם לדעות אחרות, גם לעמדות אחרות. ואפילו שיוצר אמר – זה היה, נדמה לי, בלוס אנג'לס, לפני שנתיים – שהוא לא מייצג בדיוק את ישראל, ואנחנו יודעים במי המדובר, אז הוא, גם אם הוא לא רצה, הוא ייצג בסופו של דבר את הציבור הרחב בישראל. וזו הייתה המדינה שנתנה לו את היכולת להפיק סרטים, גם אם הסרטים האלה לא תמיד מוצאים חן בעיני כולנו. עדיין, גם הסרטים האלה – אני לא אזכיר שמות – בסופו של דבר הם אות כבוד למדינה. אני מודה על כך שאת מגדילה, ומוסיפה ומגדילה. אני מבקש ומציע שתעשי כל מאמץ להוסיף ולהגדיל את התקציבים. אני מקווה שהאנשים שבהם התקציבים האלה תלויים, בעיקר במשרד האוצר, יבינו סוף-סוף שהשקעה בקולנוע היא השקעה שמכפילה ומשלשת את עצמה בכל היבט שנוגע למדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת הורוביץ. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, אכן, יש על מה להתגאות. כשאנחנו מדברים על יוצרי קולנוע בישראל, ערבים, יהודים, אנחנו יכולים לחשוב על שחקנים, על יוצרים, על אנשים שבאמת יצרו יצירות אמנותיות מרגשות, יצירות מעניינות. אני רואה זכות גדולה בכך שחלק גדול מהיצירות האלה הן יצירות נוקבות וביקורתיות. אני חושב שזה כוחו של הקולנוע – לגרום לאנשים לחשוב, לראות מציאות שלא כולם רואים אותה, בדרך כלל. דווקא לראות את הזווית האחרת של המציאות. דווקא לשאול את השאלות הקשות. ואני מנצל את ההזדמנות הזאת, מעל הבמה הזאת, כדי לברך את כל היוצרים – היהודים, הערבים – העושים מלאכה כל כך חשובה ביצירה הקולנועית, שגורמים לכולנו גם להתרגש, גם לחשוב, גם לשאול שאלות, גם להבין יותר טוב את המציאות, גם להכיר באופן יותר מעמיק את הבעיות והקשיים והכאבים, ואני מאחל לעצמנו שהתחום הזה ימשיך ויתפתח בכיוון הזה. אני רוצה בהחלט להביע תמיכה בכך שהמדינה נותנת תמיכה בתחום הקולנוע; אני חושב שבלי תמיכה ציבורית תחום הקולנוע לא היה יכול להתפתח. אני חושב שמאוד מאוד חשוב שהתמיכה שניתנת בתחום הקולנוע לא תבוא עם תנאים פוליטיים, כי תנאים פוליטיים לתמיכה בתחום הקולנוע יהרגו את התחום הזה, יהרגו את היצירתיות, יהרגו את הרעננות, יהרגו את הביקורתיות, יהרגו את היכולת ליצור פה יצירות משמעותיות. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת הורוביץ, אחריו – חבר הכנסת פרוש, ואם לא – אז חבר הכנסת ברכה. בבקשה, אדוני. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שרת התרבות, אני חושב שהיום, אחרי שנים שחוק הקולנוע בתוקף, אפשר כבר להגיד בוודאות שבלי החוק הזה לא היה קולנוע במדינת ישראל. אני חושב שכולם מבינים את זה – בצד של היוצרים, בצד הממשלתי, בציבור הרחב. בלי התמיכה הזאת, שמגיעה דרך החוק בצורה מסודרת, עם ודאות, עם איזשהו אופק לעתיד, כמו שגם מובא בחוק הזה, לא היה קולנוע, פשוט כך. לא היו סרטים ישראליים. אם היינו מסתמכים אך ורק על מבחן הקופה ועל השוק המסחרי, זה לא היה קורה, בטח שלא היו יוצאים הסרטים שאנחנו כל כך נהנים לראות, שמבטאים פנים כל כך מגוונות של החברה הישראלית. אני גם חייב להגיד שבאותה צורה, ללא תקציב התיאטרון בתקציב התמיכות של משרד התרבות גם לא היה תיאטרון במדינת ישראל. אני חושב שצריך ללמוד את הלקח מהחוק הזה, שהוא חוק טוב, גם לגבי תחום התקשורת הרחב במדינת ישראל. ואני רוצה שנקלוט רגע את הפרופורציות: 80 מיליון שקל הולכים לקולנוע דרך חוק הקולנוע, ותראו איזו יצירה נהדרת יוצאת מזה. לעומת זאת 800 מיליון שקל נופלים בתקציב רשות השידור – 800 מיליון שקל תקציב ציבורי – ואני לא ארחיב את הדיבור, אבל אני חושב שאפשר – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן, אני רק רציתי שזה יהיה 80 מול 800. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל הם לא מקצים לתוכן מקורי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יפה. <אראל מרגלית (העבודה):> נגיד ערוץ 2, שאוהבים להשמיץ אותו, 26% מוקצה לתוכן מקורי, וברשות השידור, ששם אחוז – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> יש כאן חוסר פרופורציה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> השאלה מה זה "תוכן ציבורי". <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני רק חושב, גברתי השרה, אם היה אפשר לקחת – לאגם את המשאבים האלה, ואז לעבוד עם סכומים הרבה יותר נכבדים – מה אז, מבחינת יצירה קולנועית, יצירה אמנותית, יצירה תרבותית, פריפריה – כל הדברים שאנחנו רוצים להביא דרך התרבות, היינו מצליחים באמצעות הכסף הגדול הזה? ההצלחה של חוק הקולנוע, בעיני, אומרת שהוא מודל נכון לתמיכה ציבורית בתרבות, באמנות, ביצירה הישראלית, ואני רק אומר שהתקשורת, באופן רחב, צריכה להיות חלק מהעניין. יש היום גופי תקשורת שאנחנו מפקירים אותם לשוק המסחרי. אני יודע שזה עדין, אני יודע שזה רגיש, יש עניין של המעורבות הפוליטית, אבל בסך הכול אנחנו כן רואים, בתרבות, שמצליחה להיות יצירה אמנותית. אפילו שהכסף הוא כסף ציבורי וכסף ממשלתי, אין את ההתערבות הפוליטית הזאת, הישירה, בתכנים. יש יצירה חופשית בישראל. אני חושב שבגלל הבעיה שיש היום לכלי תקשורת מסוימים, והקושי הגדול ביצירה תקשורתית עצמאית בישראל, אנחנו צריכים לחשוב בכיוון הזה. עד עכשיו שוק התקשורת הרחב כביכול – אני אומר: כביכול – היה חופשי, גם אם אנחנו רואים שיש תמיכה ציבורית עצומה בשידור ציבורי, שאני לא חושב שהייתה נותנת את הפירות שהיינו רוצים לראות. אני חושב שצריך לראות את החוק הזה, לאמץ אותו גם לתחומים אחרים, ואם נוכל להגדיל בשנים הקרובות – אני בטוח ששרת התרבות תסכים אתי, ואם זה היה תלוי בה היא גם הייתה מגדילה, אבל אני חושב שהסכום הוא סכום טוב, המודל הוא מודל נכון, ואני מציע להסתכל באופן הזה גם על תחום התקשורת הרחב. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת ברכה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שחקיקתו של חוק הקולנוע הייתה בשורה טובה ומרנינה לתעשייה – גם אם המילה "תעשייה" היא לא הדבר הכי יצירתי – תעשיית הקולנוע. אני אומר שמבחנה של אמנות הוא להיות גם פרובוקטיבי, וגם לא למצוא חן בעיני השלטון. אבל מבחן הנאורות של המדינה, של כל מדינה, הוא במידת תמיכתה בתרבות גם אם היא פרובוקטיבית, ואם היא מתגרה, ואם היא מציבה שאלות נוקבות. לכן אני אומר שכל תמיכה נוספת בקולנוע ובאמנות היא דבר מבורך, אף שאני לא בטוח שבדרך כלל ימין פוליטי ואמנות מסתדרים יחד. זה הניסיון הכלל-עולמי, כולל במדינת ישראל. בדרך כלל זה לא מסתדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כמה פתטי, כמה פתטי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> לא לא. למעט שניים-שלושה שהם בעלי שם – סלבדור דאלי, למשל – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כמה פתטי. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – האמנות תמיד יוחסה לאוניברסליזם, להומניות, לערכים נאורים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כמו בסוריה או איראן. סוריה. כמה הומני. כמו באיראן, איזו הומניות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ביקשתי, אדוני היושב-ראש, לדבר, כדי להלל סרט שלא קיבל, דווקא, לא מחוק הקולנוע ולא ממדינת ישראל, סרט מצוין, של ידידי היקר האני אבו אסעד, איש נצרת, שלפני כמה שנים זכה ב"דקל הזהב" על סרטו "Paradise Now", "גן-עדן עכשיו", "אל-ג'ן אל-אם", ועכשיו הוא יצא עם סרט חדש, שקוראים לו "עומאר", שהוא סיפור אהבה בניחוח פלסטיני; הוא כבר הספיק לזכות בפרס הראשון של חבר השופטים של פסטיבל "קאן", הוא זכה בפרס הראשון כסרט הערבי הראשון בפסטיבל בדובאי, ונדמה לי ששלשום הוא היה, האני, בטורקיה, באחד הפסטיבלים החשובים באירופה, של הקולנוע הטורקי – זה הפסטיבל ה-16 – ושם קיבל הוקרה, ואתמול, אדוני היושב-ראש, אתמול הוא זכה להיות בין תשעת המתמודדים לאוסקר על הסרט הטוב ביותר – אומנם התשעה יהפכו לחמישה, ואני מקווה ומאחל לו שיהיה בין החמישה ויתמודד ויזכה הפעם. לכן אני עומד כאן בגאווה רבה – על הישג חסר תקדים של סרט מצוין, של במאי מצוין ושל שחקנים מצוינים, חלקם הגדול פלסטינים אזרחי מדינת ישראל וחלקם לא, ולכן אני אומר שאפשר גם לחיות בלי המתנות של ממשלתך, גברתי. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת ברכה. חבר הכנסת חנא סוייד – לא כאן; חבר הכנסת אייכלר – כאן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש כמה דברים שאני לא מבין בהצעת חוק הקולנוע; קודם כול, עוד יש קולנוע? אני חשבתי שאנשים כבר יושבים בבית ורואים סרטים מכל העולם באינטרנט וכל הדברים האלה. שאלה אחת. שאלה שנייה: אני שמעתי תמיד שמדינה איננה מקצה מהמסים למה שהאזרח רוצה, אלא כל הכסף של כל המסים הולך לאוצר והאוצר מקציב לפי הצרכים של העם והמדינה. אני לא יודע אם יש הרבה דברים – יש אומנם תקציבים שהם צבועים לצרכים מסוימים בתוך משרדי הממשלה, אבל מסים שאזרחים משלמים שילכו לצורך מסוים – זה רעיון נפלא. 50% מסכום התמלוגים המועברים לאוצר המדינה בהתאם לחוק התקשורת עוברים לפרנסתם של יוצרים ישראלים בחוק הקולנוע, ואני בכלל לא נכנס לעניין של התוכן של היצירות האלה. אבל עצם העובדה שהולכים לפרנס גילדה מסוימת ממס מסוים – ואגב, אני לא יודע אם אלה שיש להם תחנות רדיו או טלוויזיה רוצים בדיוק קולנוע. למשל, אני שידרתי שנים ברדיו "קול חי", שמשלם תמלוגים. אני לא בטוח שרדיו "קול חי" רוצה לממן קולנוע. ואם תגידו שקולנוע זה דבר לכל האזרחים – אני יודע שיש לפחות מיליון ערביי ישראל שחלקם הגדול לא הולך לקולנוע. נדמה לי שאין להם אפילו בתי-קולנוע. יש בטייבה בית-קולנוע? <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לצערי לא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז הם לא הולכים לקולנוע. חרדים, כחצי מיליון, לא הולכים לקולנוע. להם יש לפחות מיליון ילדים שאינם הולכים לקולנוע. כך שלהגיד שקולנוע זה דבר כל כך אוניברסלי שצריך להקציב מס מסוים שילך ישירות לצורך מסוים – חביבי, יש לי הרבה רעיונות איך לעזור לקשישים, לזקנים, לילדים, לכל מיני צרכים, לפי מסים. למשל, אני הייתי עושה הסכם – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> אייכלר, אתה נכנס למשהו מסוכן, כי שירותי הדת שלך, לא כולם זוכים בהם, ועל אף זאת אתה עומד על כך – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יש לי רעיון: שכל תקציבי התרבות החרדית יבואו אך ורק ממסים שאנשים חרדים וגופים חרדיים וחברות חרדיות משלמים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> זה רעיון מצוין. אתה לא תרוויח מזה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני ארוויח מזה הרבה כסף, אדוני חבר הכנסת ברכה. אין לך מושג כמה מסים חברות ענק בבעלות חרדית משלמות למדינה. אפשר לצבוע שהכסף שהם יבחרו – כל אחד יבחר את התרבות שהוא רוצה ויממן אותה, ולא ניקח מהאוצר אף פרוטה לצורכי תרבות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – אוטונומיה כזאת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בוודאי, בוודאי. אתם עשיתם לכם אוטונומיה תל-אביבית ששולטת בעם שלם, גברת לבנת. כן, האוטונומיה התרבותית שלכם, אתם כופים אותה על עם שלם של 7 מיליון אנשים – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – מיליון ערבים, מיליון דתיים, ואתם תכתיבו להם בדיוק את התרבות שאתם רוצים. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז גברת לבנת, את מדברת על אוטונומיה? אתם לקחתם לכם אוטונומיה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, לא. אנחנו – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, לקחתם מהעם הזה את התרבות שלו, של אלפי שנים של יהדות שאמונה על תרבות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אנחנו כמובן – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עשיתם לכם – בבקשה, יצרתם לכם תרבות של דור או שניים, והחלטתם שקולנוע זה דבר חשוב, מי אני בכלל שאני אגיד שלא. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ישבתם – – – התרבות שלי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה, את רוצה שאת התרבות שלך – שאני אממן לך את זה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה ישבת שם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מוותר עכשיו. אל תממני מהמסים שלך אף פרוטה מהתרבות החרדית, רק תיתני לנו לממן מהמסים שלנו את התרבות שלנו. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. תודה, חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה אתה אומר, היושב-ראש, זה רעיון טוב גם לערבים, נכון? <היו"ר אחמד טיבי:> תודה לחבר הכנסת אייכלר. אני מודה לך. עכשיו תמה רשימת הדוברים, ואנחנו נעבור – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> לא, לא, לא. <היו"ר אחמד טיבי:> השרה מבקשת להשיב. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> טוב, אדוני היושב-ראש, כמה מילים על דברים שנאמרו כאן. ראשית, אני רוצה – חבר הכנסת מרגלית לא פה? הוא לא כאן. אז טוב, אני רק רציתי להציע – הוא אמר דברים – – – <עמר בר-לב (העבודה):> אני אמסור לו. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה תמסור לו. חבר כנסת בר-לב ימסור לו. הוא אמר, ואני מסכימה אתו, שאנחנו מעצמה יצירתית, והוא סיפר על "משחקי הרעב", שהוא בעצמו השקיע בו, ואמר שהוא היה רוצה שסרטים ישראליים יהיו בלמעלה מ-2,000 בתי-קולנוע, יוצגו על למעלה מ-2,000 מסכים. אני רק יכולה להציע לו ולחבריו להשקיע יותר באמת בסרטים ישראליים, כי השקעות פרטיות הן מאוד חשובות, מעבר לתקציב המדינה. תמסור לו, חבר הכנסת עמר בר-לב. זה נשמע לי מאוד מאוד חשוב. אני רוצה לומר לחבר הכנסת דב חנין על מה שהוא העיר כאן, וחבר הכנסת ניצן הורוביץ קודם בעצם פחות או יותר השיב לו. אתה אמרת, חבר הכנסת חנין: אני חושב שחשוב שהתמיכה בקולנוע לא תבוא עם תנאים פוליטיים. חבר הכנסת ניצן הורוביץ אמר קודם: אין התערבות פוליטית. אני חושבת שחבר הכנסת ניצן הורוביץ אמר את הדבר הנכון. אני לא יודעת מדוע בכלל אמרת – חבר הכנסת חנין, אתה איש הגון: אני חושב שחשוב שהתמיכה בקולנוע לא תבוא עם תנאים פוליטיים. אין פה שום תנאים פוליטיים. יש פה קרנות, והקרנות הן שמחליטות. בדיוק ההפך, אם יש טרוניה וטענה, היא באה מהצד השני. אבל משפט אחרון שאני רוצה לומר בעניין הזה הוא כמובן למי שמייצג את הנאורות, למי שמייצג את ההומניות, לחבר הכנסת ברכה, שעומד כאן על הדוכן הזה בלי שום בושה ומסביר לנו שהימין הפוליטי ותרבות לא הולכים ביחד. זה נכון, חבר הכנסת ברכה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההוכחה זה את. ההוכחה זה את. את זה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה תדבר אתי על נאורות? אתה תדבר אתי על נורמליות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההוכחה זה את. ההוכחה זה את – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני אשלח אותך לבשאר אסד, שם תדבר על הומניות, שם תדבר על תרבות, שם תדבר על נאורות. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ההוכחה זה את. את ההוכחה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כמה פתטי, כמה עלוב, כמה אומלל. אתה תלמד אותנו נאורות והומניות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, את צריכה לקחת קורס בסיסי בזה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אז אני אגיד לך: מבחן הנאורות, אתה אומר, של כל מדינה הוא שהיא תתמוך גם אם זה פרובוקטיבי. גם אם – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> כמובן, כמובן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – זה מה שאנחנו עושים, ואני לא תמיד בטוחה שזה חכם כל כך, בחלק מהדברים, אבל אתה תגיד לנו? <מוחמד ברכה (חד"ש):> כן, אני אגיד לכם. אני לוחם חופש, אני לוחם חופש – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> למה? המדינות של אחיך, מדינות האסלאם, הדיקטטורות האלה, ששם לא נותנים לנשים לנהוג אפילו, ששם יש דיקטטורות ואין שם מילימטר אחד של נאורות, ששם אין מילימטר אחד של הומניות – אתה תלמד אותנו? <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – כמובן שאני אגיד לך. אני אלמד אותך מה זה הומניות, מה זה לוחם חופש. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה תגיד לנו, במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון? אתה תלמד אותנו על נאורות? <מוחמד ברכה (חד"ש):> את מתמחה בכיבושים וגזענות; אני מתמחה במלחמת חופש. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חבר הכנסת ברכה, זה כל כך עלוב. המקום היחידי שבו יש לך הומניות זה פה, בכנסת ישראל. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – בעצם העובדה שאת שרת התרבות. איך יכול להיות שתת-תרבות היא שרת תרבות? איך יכול להיות? זה לא מסתדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> המקום היחידי שבו אתה יכול להתבטא – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> תת-תרבות – שרת תרבות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – המקום היחידי שיש חופש ביטוי לאנשים כמוך. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תת-תרבות – שרת תרבות. זה לא מסתדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> המקום היחידי שבו יש לכם חופש ביטוי זה פה, בכנסת ישראל, שבה אתם יכולים לעמוד ולהגיד מה שאתם רוצים. אבל הרי דווקא – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> תת-תרבות ושרת תרבות, זה לא מסתדר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני ממך לא צריכה לקבל ציונים. אבל דווקא במקומות אחרים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> גברתי השרה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני, תן לי לסיים בבקשה. אבל דווקא – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא, גברתי השרה, נא לסיים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני מסיימת. אבל דווקא במקומות, דווקא בארצות שסובבות אותנו, ששם יש משטרים אחרים לגמרי – שם הרי לא היית יכול לעמוד ולומר את כל דברים הללו. <היו"ר אחמד טיבי:> למה את אומרת את זה לחבר הכנסת ברכה? אני לא מבין. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני יכולה להגיד גם לך. <היו"ר אחמד טיבי:> למה את אומרת את הדברים האלה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בגלל מה שהוא אמר. <היו"ר אחמד טיבי:> אני כיושב-ראש אומר לך שהדברים שלך לא לעניין. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> בוודאי. <היו"ר אחמד טיבי:> כי הוא ערבי, חבר הכנסת ערבי, את מזכירה לו משטרים מסביב? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ודאי, ודאי. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא אזרח ישראלי, הוא חבר כנסת כאן. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> ודאי, הוא חבר כנסת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> את לא רשאית להזכיר לו כל הזמן את המדינות מסביב. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני רשאית. קודם כול, אני רשאית לגמרי. <היו"ר אחמד טיבי:> את לא רשאית, את לא רשאית. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אני רשאית לחלוטין. <היו"ר אחמד טיבי:> סליחה, אבל זה לא לגיטימי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, זכות הדיבור היא שלי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אבל אי-אפשר שבכל פעם שחבר כנסת ערבי מעיר לך, את מזכירה לו את סוריה. זה לא – – – איזה מין דבר זה? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, אני אגיד לך איזה מין דבר. כשאומר לי חבר הכנסת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תעני לו על מה שאמר לך, אל תזכירי לו את סוריה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אל תצעק עלי, סליחה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, את – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> סליחה, כיושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני עכשיו מדבר כחבר כנסת ערבי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אי-אפשר שכל פעם שח"כ ערבי – את אומרת לו "סוריה". יש גבול. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אי-אפשר שאתה תנצל את מעמדך כיושב-ראש הישיבה. אל תצעק עלי. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מנצל את מעמדי ואת מנצלת את מעמדך ומסניטה בו, סונטת בו. <יוני שטבון (הבית היהודי):> היושב-ראש – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אל תנצל את מעמדך כיושב-ראש הישיבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> צא החוצה. אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. צא החוצה. נא להוציא אותו. נא להוציא אותו. נא להוציא אותו. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אסור לך לעשות את זה. (חבר הכנסת יוני שטבון יוצא מאולם המליאה.) <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני מנצל את סמכותי כיושב-ראש כדי לשים קץ לתופעה שהיא בלתי דמוקרטית בעליל. אי-אפשר שכל פעם שחבר כנסת ערבי מדבר – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – מזכירים לו את – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, כאשר חבר הכנסת ברכה אומר שהימין – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תעני לחבר הכנסת ברכה על הטיעון שהוא אמר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תעשה לי צנזורה. <היו"ר אחמד טיבי:> על הטיעון שהוא אמר. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תעשה לי צנזורה. כשהוא אמר לי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני אומר לך – מותר להגיד לך מה שאת רוצה? זה לא לגיטימי. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תעשה לי צנזורה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> את הצד השני של המטבע, העריצות. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כשחבר הכנסת ברכה אומר לי – – – <רונן הופמן (יש עתיד):> – – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כשחבר הכנסת ברכה – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תעשה לי צנזורה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. צאי החוצה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אתה לא תעשה לי צנזורה. <היו"ר אחמד טיבי:> צאי החוצה, פנינה תמנו-שטה. צאי החוצה, צאי החוצה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה לא בסדר. <היו"ר אחמד טיבי:> צא החוצה. אתה עשית את זה בכוונה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כשחבר הכנסת ברכה אומר לי שימין פוליטי ותרבות לא הולכים ביחד, אני אגיד לו את מה שאני רוצה ואני אזכיר לו מה זה תרבות ומה זה סוריה. <מוחמד ברכה (חד"ש):> את הדוגמה. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> כשהוא מדבר אתי על הומניות, אני אזכיר לו את סוריה, ואתה לא תסתום לי את הפה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא סותם לך, אני נותן לך לדבר כמה שאת רוצה. אני אומר שזה מאוד לא דמוקרטי שכל פעם שחבר כנסת ערבי מדבר, מזכירים לו מדינות ערב. תדברי על הטיעון שהוא העלה. את רשאית לספור את הטיעון שלו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> ימין ותרבות לא מסתדרים, זה לא הולך ביחד. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אדוני היושב-ראש, לא רק ברכה, אלא עוד חברי כנסת. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת ברכה, נא לאפשר לשרה להמשיך. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – – צריך להיות חכם, לא צודק. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> חבר הכנסת כץ, בזה אתה צודק. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אחת-עשרה וחצי בלילה – – – <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> אבל אתה מסכים אתי שלא יכולתי לעבור לסדר-היום על הדברים שאמר ברכה. אז השבתי, וכאשר יושב-ראש הישיבה – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לאפשר לשרה לסיים. <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> – – – לא אעבור לסדר-היום. אני מבקשת מחברות וחברי הכנסת להצביע בקריאה ראשונה בעד חוק הקולנוע. כאשר גם הימין הפוליטי, כמו, אני מניחה, גם אחרים, יודע ומעריך תרבות טובה מהי. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אני מבקש משני חברי הכנסת שהוצאו, לחזור לאולם. תחזירו את שני חברי הכנסת שיצאו. תחזירו אותם כי יש הצבעה. אנחנו עוברים להצבעה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 40 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 45, אין מתנגדים, אין נמנעים. הוחלט להעביר את זה לוועדת חינוך להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/825).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013 – לקריאה ראשונה. יציג את החוק שר האוצר יאיר לפיד. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זה כמובן הרבה פחות מסעיר מחוק הקולנוע. הצעת החוק המובאת לפניכם מבטלת את העלאת מס הכנסה, שאמורה הייתה להיכנס לתוקפה ב-1 בינואר 2014. אנשי האוצר, יחד אתי, קיימנו הערכת מצב מחודשת, בדקנו את הנתונים הכלכליים העדכניים שמאפשרים לנו להקל על מעמד הביניים הישראלי. זו החלטה שהתקבלה בזהירות ואחרי דיונים ארוכים, והיא פועל יוצא של העובדה שהנתונים מראים שעצרנו את ההתרסקות שאיימה על הכלכלה הישראלית בתחילת השנה; גם הגירעון היורד, גם גביית המסים המשופרת, וודאי הרווחים הכלואים שהצלחנו לגבות בהיקף של 4.6 מיליארד שקלים. תפקידה של הממשלה הוא לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור הציבור ולמצוא כל דרך להקל על חייו. מעמד הביניים לא גומר את החודש. תפקידנו לא רק לספק לו חינוך, בריאות ורווחה טובים יותר, אלא גם לעשות הכול כדי שההכנסה הפנויה שלו תגדל. במקום שהכסף יגיע לטייקונים ולחברות ענק ולסקטורים שסידרו לעצמם הטבות דרך הפוליטיקה, הוא יגיע לאנשים עובדים שמשלמים מסים וקשה להם פה הרבה יותר מדי. הממשלה צריכה לעבוד קשה יותר למען מעמד הביניים, לא שהוא יעבוד יותר קשה בשבילה. המעשה האחראי הוא לא רק להעלות מסים כשאין ברירה, אלא גם להוריד אותם כשהמצב משתפר. <איציק שמולי (העבודה):> נראה לי שאתה לא מאמין לעצמך. <שר האוצר יאיר לפיד:> במקביל להורדת המס, אנחנו נייעל את ההוצאה הממשלתית בשנת 2014 ונוריד אותה בכ-3 מיליארד שקלים, כדי להבטיח שההורדה במס הכנסה לא תפגע ביציבות הכלכלית של המדינה. הממשלה יכולה היום להתייעל, לתת את אותם שירותים בפחות כסף. אנחנו יודעים היום לעשות את זה, בעזרת ניצול נכון יותר, גם של הרזרבות התקציביות וגם התאמה של תקציב הריבית. כצעד משלים והכרחי אנחנו נפעל לשינוי כלל ההוצאה הממשלתי. הכלל הנוכחי מרחיב את הוצאות הממשלה באופן לא פרופורציונלי, ואנחנו חייבים לשנות אותו, כדי למנוע העלאות מסים, ואנחנו נמנע העלאת מסים ב-2015. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את תיקון החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) בקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, אדוני השר. הדובר הראשון, חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חבר הכנסת אראל מרגלית – לא מוותר. אחריו – חבר הכנסת גפני. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, אני לא אזכיר יותר מדי פעמים את סוריה, אבל פעם-פעמיים כדי להעיר את החבר'ה, אני מוכן. כבוד שר האוצר, אתם החלטתם, אחרי שראיתם שהתחזיות – שהמצב במשק שונה ממה שחשבתם כשהתחלתם, החלטתם לוותר על מס הכנסה, בניגוד לתחזיות הקודמות. ובכן, אני רוצה להגיד משהו על האופן שבו תקציב המדינה, תחת הנהגתך, נוהל עד היום. קודם כול, ב-60 היום הראשונים לכהונתך מדינת ישראל איבדה את האמון שלה והורידו לנו את דירוג האשראי של מדינת ישראל בגלל מסרים סותרים שנתנו לקרן המטבע הבין-לאומית. הייתה אצלנו בשבוע שעבר, בוועדת הכספים, קרן המטבע הבין-לאומית, המשלחת, אני יודע שהם היו גם אצלך, והמסר המרכזי שהם נתנו לנו היה מסר כזה: ב-2014 ו-2015 נראה שהדברים אצלכם, הם אמרו, הם תחת שליטה. כלומר, אתם לא חורגים ברמת ההוצאות. אבל התוכנית הכוללת שאתם עושים לקראת 2020 היא תוכנית מוטעית, ועיקר הטעות שלה זה בחוסר השקעה בשני דברים מרכזיים: 1. בשירותים חברתיים, שמאפשרים לעוד אוכלוסיות להרים את הראש; 2. בתוכניות מהותיות לצמיחה ויצירת מקומות עבודה חדשים. זאת הביקורת הגדולה שלנו על התקציב הנוכחי ועל הזיגזג שאנחנו רואים בניהול הכלכלי של המדינה. למה? כי קודם כול העלינו את המע"מ ופגענו בקצבאות לא בצורה הדרגתית אלא בצורה מיידית. מה עשינו בזה? הכנסנו 50,000 משפחות מתחת לקו העוני ויצרנו לחץ כבד על האוכלוסייה המתקשה במדינת ישראל. אבל מה הביקורת הגדולה עוד יותר שלי – ומיקי לוי, כן, אני רואה שאתה מקשיב ואני אומר את זה מעומק לבי, לא בשביל הפרופגנדה. הביקורת, כבוד שר האוצר, המרכזית לגבי התקציב המוצע כרגע היא שאני לא רואה בתקציב הנוכחי בשורה של יצירת מקומות עבודה ויצירת צמיחה במגזרים חדשים, שגם ברטוריקה שלך אתה אומר שחייבים להיכנס למעגל העבודה. אני אסביר. אנחנו מדברים על להכניס את המעגל החרדי לשוק העבודה. אבל ההשקעה שלנו בהכשרה ובתוכניות שכבר קיימות בדבר הזה היא אפסית ביחס למה שיכול לקרות. אני אומר לכם, אנחנו אוהבים להתקיף את החרדים בנושא של השוויון בנטל, אבל בנושא של תעסוקה, על כל משרה שנפתחת היום במגזר החרדי יש עשרה קופצים; עשרה קופצים, ואין היום את המענה לזה. במגזר הערבי יושבים לנו 35,000 חבר'ה צעירים, בעלי יכולת, משכילים, נחמדים, שלמדו, והמשפחות שלהם השקיעו את הונן כדי לחנך אותם ולשלוח אותם – הרבה פעמים כשהם לא נכנסו פה לאוניברסיטאות – לירדן או למקומות אחרים, או לאירופה. והרי מה שקורה זה שאין להם היום מקומות תעסוקה שהולמים את כישוריהם. למה שמדינת ישראל לא תיקח את העודפים התקציביים האלה ותשקיע בזה כדי להביא תעסוקה לצפון, לדרום, לכל האוכלוסיות האלה? למה אנחנו לא לוקחים את העודפים האלה – וחלק מהם זה בגלל הורדת הריבית בעולם, וזה באמת עודף, שזה הפתעה טובה; אבל מאיפה מגיע העודף השני? הוא מגיע מזה שאתם מעריכים שהמשרדים לא ינצלו את העודפים שלהם בסוף השנה, כי השנה הם ניצלו רק חצי מהעודפים. אז אני רוצה להגיד לך, אני אגיד לך מה אני הייתי עושה. אני הייתי אומר כך: יש שלושה או ארבעה נושאים שאפשר לקחת כדי שלא יהיה מצב של 14,500 מובטלים, כמו בחודש שעבר, באוקטובר – – <היו"ר אחמד טיבי:> אראל – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – וכדי שנביא איזה בשורה אמיתית של צמיחה שאתה מאמין בה, אתה מדבר לאורה. אבל התוכניות שאנחנו עושים – אין תוכנית אחת שמשחררת את המשק, בין אם זה העסקים הקטנים, שאני יודע שאתם מדברים בשפה שרוצה להיטיב אתם – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת מרגלית, אנחנו מתקרבים לחצות. <אראל מרגלית (העבודה):> עוד משפט. – – או הטכנולוגיה או איזה נושא גדול שאפשר להרים כדי לתת איזו דחיפה אמיתית, חזקה, אחרת לכלכלה הישראלית. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון – ביטול העלאת שיעורי המס על הכנסתו של יחיד), התשע"ד–2013> [הצעת חוק פ/1923/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר אחמד טיבי:> יש הצעה מוצמדת של חבר הכנסת אייכלר, לכן מגיעות לו שלוש דקות כדי להציג אותה. <יצחק הרצוג (העבודה):> כמה דוברים יש? יש רשימות של הדוברים? <היו"ר אחמד טיבי:> 14 דוברים. בבקשה. <קריאה:> – – – רשימת הדוברים. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא היה צריך לדבר מייד אחרי שר האוצר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. רשימת הדוברים, שנראה אותה. <היו"ר אחמד טיבי:> הם אומרים – לעדכן את רשימת הדוברים. בבקשה. יעודכנו, השמות יעודכנו. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, יש לי שאלה תקנונית: אם מגיע למציע הצעת חוק שלוש דקות ובקריאה ראשונה לכל חבר כנסת שלוש דקות, אז מגיעות לי שש דקות? <היו"ר אחמד טיבי:> לא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה עשינו עם כל החוק? רבותי חברי הכנסת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אם תזדקק לעוד חצי דקה, אתה תקבל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מאוד שמח שהייתי בבחינת מקדים ורואה את הנולד כאשר הגשתי את הצעת החוק הזאת הרבה לפני שמשרד האוצר גילה שלא צריך להטיל על הציבור גזירה שכזאת, וביקשתי כבר כשהוטלה הגזירה על הציבור לבטל אותה. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הביא את משרד האוצר להכרה שהחוק הוא טוב, והוא הגיש הצעת חוק והצמיד אותי לחוק הזה, ואז אזרחי ישראל יכולים ליהנות מזה שיורידו להם את מס ההכנסה ב-1%. אבל אילו, אילו אני הייתי שר האוצר – ואני לא רוצה להיות, אבוי למי שהוא שר אוצר במדינה הזאת – הייתי קודם כול מוריד את המסים הנוראיים והלא-צודקים, כמו למשל המע"מ, שהוא מס שמטיל את אותו עול על אדם עני מרוד ועל ילד קטן שאוכל לבן ועל מיליונר שקונה מכונית. לא יכול להיות דבר כזה. זה המס הכי רגרסיבי. במקום את המסים האלה להוריד כמה שאפשר, ועוד הרבה מסים לא צודקים ומכבידים על התעשייה ועל היבוא ועל המכס – יש הרבה דברים להוריד – אז מורידים את זה? הייתי אומר שלא צריך להעלות את זה בכלל. ולכן ההצעה שלי בחוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים אומרת פשוט מאוד שצריך לבטל את המס שהאוצר הטיל. אני רוצה לומר למשרד האוצר, לאנשי משרד האוצר, לפקידי משרד האוצר: בידיים שלכם החלטות נוראיות על החיים של אזרחי ישראל, והן נשקפות בכל הדוחות של ה-OECD, שמלמדים שישראל נמצאת בתחתית הרשימה של המדינות המתפתחות, והכול בגלל שאתם, החכמים ביותר ויודעים הכול, באתם ועשיתם כזה מין בלגן שיש 40 מיליארד שקל חובות וצריך מייד מייד להטיל מסים על הציבור. והנה, אתם בעצמכם למדתם שלא כך הדבר. יש לי אפילו חשד שהסיבה שהאוצר יותר רגוע עכשיו זה בגלל שהוא הצליח להרעיב כל כך הרבה אנשים, הם צורכים פחות ואז ההוצאה פחותה. עוד דבר קורה – שמשרדי הממשלה, יש להם כאלה מנגנונים ביורוקרטיים בשירות הציבור, שהרבה תקציבים במשרדי הממשלה לא ממומשים, ותקציב לא ממומש בנושא רווחה, בנושא קשישים, בנושא חינוך, בכל דבר, הוא תקציב שנלקח מהאזרחים. אז לפחות, תדעו לכם, קצת ענווה; אם הגעתם למסקנה שטעיתם, אולי אתם טועים גם בדברים אחרים. אל תהיו כל כך חזקים וכל כך בטוחים בעצמכם כאילו כל החוכמה נמצאת בידיכם. אני מברך על ביטול הגזירה של מס הכנסה ומבקש שיורידו עוד כמה גזירות מהציבור – יש עוד הרבה גזירות על הציבור – ובעיקר שיבינו שהציבור זה לא מסחטת כספים. אני לא רוצה לדבר על הרבה, אבל דוגמה אחת, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> השבוע הייתי בקופת-חולים, בבית-מרקחת – זה נוגע לכל אזרח בישראל – וקופסה של תרופה עולה 15 שקל. הרבה פעמים יוצא שה-15 שקל יותר יקרים מכל הקופסה. אז, רבותי, תתחילו לרחם על האנשים שחיים פה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. אנחנו חוזרים כעת לרשימת הדוברים בקריאה הראשונה. חבר הכנסת גפני – בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> איפה שר האוצר? איפה שר האוצר? <היו"ר אחמד טיבי:> יש סגן שר. <משה גפני (יהדות התורה):> השר לא נמצא? <היו"ר אחמד טיבי:> נא לקרוא לאחד השרים. בבקשה, תתחיל לדבר. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל אין שר בכלל. <היו"ר אחמד טיבי:> דבר עד שיגיע השר. <משה גפני (יהדות התורה):> אני הולך לדבר עליו, אבל אם הוא לא נמצא פה זה קצת בעיה. אבל לא חשוב. <יצחק הרצוג (העבודה):> דבר, חצות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, צריך שיהיה שר. <מרב מיכאלי (העבודה):> זה נכון. <משה גפני (יהדות התורה):> הרי מגישים פה עכשיו תקציב חדש – חוק הסדרים חדש ותקציב חדש. מכיוון ששר האוצר לא פה, אני אגיד לכם מה רציתי להגיד לו. לפני שיאיר לפיד הגיע לפוליטיקה, אני לא הכרתי אותו. אני חושב שהוא היה השדרן היחיד שלא התראיינתי אצלו, ושאלתי מיהו. אז אמרו לי: אנחנו לא יודעים. בניהול ענייני המדינה ובדברים כאלה אנחנו לא יודעים אם הוא יודע, אבל הוא תקשורתן מעולה. ככה אמרו לי, לא הכרתי אותו. היום ראיתי שהם צדקו. אף אחד מאתנו לא היה מעז לעשות את מה שהוא עשה – או, הנה שר האוצר. אני לא רוצה לדבר לשון הרע כשאתה לא פה. אמרו לי, אדוני שר האוצר – החברים שלך אמרו, כששאלתי עליך – אמרו: אנחנו לא יודעים איך הוא בניהול ענייני המדינה, אבל הוא תקשורתן מעולה. היום ראיתי שזה נכון. לא היה איש שהיה מעז לעלות לכאן אחרי חודשיים או שלושה או משהו כזה. אני יושב מולך ואמרתי – אתה יכול לראות בפרוטוקולים, אתה בטח גם זוכר – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> כל דבר שאתה אומר אני זוכר. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? מה? <שר האוצר יאיר לפיד:> כל דבר שאתה אומר אני זוכר, מר גפני. אם אמרת את זה, אני זוכר. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אבל זה היה, כולם ראו את זה. זה מתועד. אמרתי לך: עובדים עליך במשרד האוצר. אמרתי: אין בור של 40 מיליארד שקל. אין. אמרתי: קיבלתי גירעון הרבה יותר גדול ממה שאתם קיבלתם. היה לי ויכוח אפילו עם חברת הכנסת יפעת קריב, והיא אמרה שזה – בקיצור, לא חשוב. אמרתי: למה אתה עושה את הגזירות האלה? למה אתה עושה את זה? אין צורך. אפשר לחיות בלי העלאת המסים. אפשר. ואתה או מיקי לוי, סגן שר האוצר, אני לא זוכר, אמר לי: זה לא נכון, אין מציאות כזאת, אי-אפשר. לא לפני שנות דור, לא בתקציב 1995; עכשיו, לפני חודשיים, כאן, בוויכוח, אמרתי: מה הזיגזג הזה? למה אתם צריכים את זה? אחרי זה תחזירו את הכסף. אמרתי. אני לא נביא ולא בן נביא, אני מכיר את המערכת. הם תפסו כמה פראיירים במשרד האוצר ועבדו עליכם. מה היה עושה מישהו אחר במקום שר האוצר, אם הוא לא היה תקשורתן? או שהוא היה עולה לכאן ומסמיק, או שלא היה עולה. ויאיר לפיד עולה ומדבר בביטחון על מעמד הביניים, זה שהוא פגע בו לפני כמה חודשים, כשאמרנו לו: אל תפגע בהם, אין צורך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני, הסתיים הזמן. <משה גפני (יהדות התורה):> תודה רבה. אני יודע שאתה רוצה שיסתיים לי הזמן עוד לפני שהוא התחיל, אבל מה לעשות, אני אומר אמת. מישהו מתווכח על העובדה הזאת? אמרתי. עזוב את הזמן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשאתה לבד אתה יכול – – – <משה גפני (יהדות התורה):> השעון בעד החרדים. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> על כל פנים, אני אומר לכם, אני במקום שר האוצר הייתי מתבייש בעניין הזה. אני אומר לכם גם עכשיו: אפשר להוריד את המע"מ שהעלו. אפשר למחוק כמה גזירות קשות על מעמד הביניים. אין שום בעיה לעשות את זה. אני אומר לכם את זה באחריות מלאה, וזה יכול להירשם בפרוטוקול. באו אלי גם כן בקדנציה הקודמת, משרד האוצר, ואמרו שחייבים לעשות א', ב' וג'. אני לא הולך למנות את כל הגזירות, כולם יודעים את זה. חלק הוצאתי בכלל מסדר-היום. חלק, חברי הוועדה יחד אתי מנעו בהעברות גם של חוק ההסדרים, גם בתקציב. ועכשיו – יפה. אני חושב ואני מציע לך, אדוני שר האוצר, לחזור למשרד, לקחת באמת את האנשים שמבינים. אני מוכן להיות יועץ שלך לענייני משרד האוצר לרבע שעה. אתה יכול לבטל כמה גזירות עכשיו. המשק הישראלי יציב וחזק. דירוג האשראי של ישראל אומנם ירד כשאתה הגעת למשרד, אבל עכשיו הוא יציב. אין בעיה, באמת המשק הישראלי חזק, אתכם ובלעדיכם. הוא חזק. יש עלייה בהכנסות. יש, זאת עובדה. יש מצב שבו, לו היית תופס מנהיגות במשרד האוצר, היית יכול להוריד חזרה את המע"מ שהעלית, שפגע בכולם, גם בשכבות החלשות, לא רק במעמד הביניים. יש כמה דברים שאתה יכול לעשות. תאמין לי, אם אתה לוקח אותי בתור יועץ שלך לרבע שעה במשרד האוצר, אני לא מבקש משכורת. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת שמולי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גפני, אני לא מבין מה קרה לך, התקלקלת. שלוש דקות עמדת פה ולא נתת את ההצגה, לא נתת את ההצגה. אני אגיד לך מה גפני היה צריך להגיד פה. היה צריך לעמוד פה ולהגיד: למי להאמין? ליאיר של אוגוסט, שאמר שאנחנו בבור תקציבי, או ליאיר של דצמבר – שיש מיליארדים בעודפים? למי להאמין? אז אל תיקח אותו יועץ, אדוני שר האוצר, אל תיקח אותו יועץ. אני אגיד לך שהביטחון שבו קשקשת פה בחודש אוגוסט והביטחון שאתה מדבר פה עכשיו – אני באמת לא יודע לאיזה יאיר להאמין. אני באמת לא יודע. אז המצב טוב עכשיו או שהמצב רע כמו שתיארת באוגוסט? לקחת אמון של אנשים ושדדת אותו, פשוט שדדת אותו. סיפרת להם שיש לך בור תקציבי, סיפרת להם שהמצב נוראי. סיפרת להם שאין ברירה וצריך להטיל עליהם גזירות, ועכשיו אתה נעמד פה ואומר: שמע, השתנתה הריבית, יש לנו עודף של מיליארדים. גם עכשיו אין לך שום בשורה. אם היית פותר, למשל, את בעיית המצוקה של תקציב הבריאות, חסרים שם כמה מיליארדים; היית אומר: יעד לאומי, פעם אחת נפתור את העניין הזה – קדחת. או היית אומר, אתם יודעים מה, בואו ניקח יעד, נצמצם את מספר העניים במדינת ישראל. ניקח כמה מיליארדים נעשה מעשה – כלום, קדחת. אתה יושב פה, מבלבל את המוח: מעמד ביניים, מעמד ביניים, מעמד ביניים. שום דבר, אין לך מושג מה אתה עושה במשרד שלך עצמך. אין לך מושג. גם היום אין לך מושג. אתה בא ומדבר פה בביטחון ואתה לא יודע דבר וחצי דבר. אני מצטער שאני צריך להיות כל כך בוטה, יאיר, כי אני לא יודע לאיזה יאיר להאמין. אני אומר לך, ישבתי פה באוגוסט. צעקת עלי שאני לא יודע, מה אני מבלבל את המוח, שאני סתם אופוזיציה, שתמיד אנחנו נגד; למה אנחנו זה, למה אנחנו לא מבינים שאין ברירה אלא להטיל מע"מ וגזירות ומסים, כי יש מצב נוראי. ומה עכשיו? המצב לא נוראי? למה שנאמין לך עכשיו? אז לא ידעת על מה אתה מדבר וגם היום אתה לא יודע על מה אתה מקשקש. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת מוזס; אם לא יהיה – פרוש; אם לא יהיה – ברכה; שמולי – מוותר; ברכה – לא כאן; חנא סוייד – לא כאן. דב חנין כאן. שלוש דקות, אדוני. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק שהממשלה מביאה היא הצעת חוק שמאחוריה עומדת השקפת עולם. השקפת העולם הזאת היא שראויה לבדיקה שלנו, היא שראויה לניתוח שלנו והיא ראויה שהציבור יבין אותה. מבקשת הממשלה להוריד שיעורי מס הכנסה. לכאורה, מהלך מאוד פופולרי; למעשה, מי הולך להרוויח ממנו? מי שהולך להרוויח ממנו הוא מי שמרוויח ממילא הרבה. למה באמת לא מורידים את המסים העקיפים בישראל? למה לא מורידים את שיעורי המע"מ, שהם כל כך גבוהים, כאשר ברור לכולם שמע"מ הוא מס רגרסיבי, הוא פוגע באותה צורה, באותה מתכונת בכולם? למה לא, אם כבר יש כסף, לחשוב מחדש, למשל, על המתכונת של המסים העקיפים? להחליט שאולי ראוי שיהיו דברים שנשחרר אותם מעולו של מע"מ? אדוני סגן שר האוצר, אני יודע שלנו יש הידברות וויכוח נמשכים על העניין הזה. אני אומר שדווקא העובדה שמצאתם שיש אפשרות לשנות והכנסות המדינה יכולות לספוג הורדת מסים, למה לא לחשוב על הדברים האלה באופן יצירתי וללכת למהלך שתהיינה לו תועלות חברתיות? התשובה היא לא תשובה כלכלית. התשובה היא לא תשובה שנמצאת ברזי המקצוענים של משרד האוצר. התשובה היא עניין של השקפת עולם והתשובה היא גם שאלה של סדרי עדיפויות. הממשלה הזאת דואגת לעשירים. הממשלה הזאת לא דואגת לרוב הציבור בישראל. הגיע הזמן שרוב הציבור בישראל יבין את זה והגיע הזמן שרוב הציבור בישראל ייצר לו ממשלה טובה יותר. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת אייכלר. שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, נכבדי השרים, אני יודע שיש יותר משר אחד – חברים, היום הייתה לנו ישיבת ועדת כספים. אני מציע שהחברים שאמורים להיות בעתיד בוועדת הכספים, יעבירו אותם קורס מזורז של כמה חודשים, כדי שהחבר'ה שיושבים כאן, כולל אנוכי – שנדע במה מדובר. רוב הזמן אתה מרגיש שאתה חותמת גומי, אפילו מותר לשקר לך על שמאל ועל ימין. היום הדיון בוועדת הכספים היה על מה שנקרא שינויים בתקציב. שינויים בתקציב. כשהכנו את התקציב קיבלנו קרטון כזה כחול שצריך – אני הסתכלתי על זה, אמרתי: ואי, איך נלמד את כל זה, את המספרים? איך נסתכל? סוף-סוף יש תקציב. עכשיו, בשינויים בתקציב, אתה נכנס לוועדת הכספים וכל פעם מחכה לך חוברת, חוברת בשם שינויים בתקציב. ומחר – אני הבנתי מחברים כאן שהחוברת הזאת נהייתה חצי קרטון כחול. אני שואל את עצמי, קיבלנו תקציב בשני קרטונים, עכשיו אנחנו צריכים להתעסק עם חוברות. ואתה צריך להספיק – הזמן. אם לא, הביטחון ילך לאיבוד, איום קיומי על המדינה. סעיף הביטחון חייב לעבור, נו מהר, אם לא אוי ואבוי לנו, איראן מחכה, סוריה מחכה. אוי ואבוי, סעיף הביטחון. אתה מסתכל, אתה יושב, עובר סעיף – מה שאתה משתדל. אני כל יום לומד דברים חדשים. חברים, אני חייב להגיד לכם את זה – אפילו עברנו ללימוד הארמית. מסתכל על השינויים בתקציב, שמשרד הכלכלה מככב שם בצורה – אני חייב להגיד את זה לחבר'ה מהבית היהודי: אתם עושים לממשלה בית-ספר, שילמדו עליו רבות. אני אומר את זה, ואני מתכוון לכל מילה שאני אומר. הבית היהודי, חברים, שאקלים אחד אחד, עושים בית-ספר. אני מסתכל על השינויים בתקציב, כל דף, משפט אחר, אמירה אחרת, אבל המסקנה שמתנקזת – אותו דבר: הבית היהודי שוחה ונהנה, ומשרד הכלכלה מככב. גם לארמית יש תפקיד. באחד העמודים בשינויים בתקציב, חברים – אני אגיד לכם כמה משפטים על השקרים. <היו"ר אחמד טיבי:> משפט סיום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ברשותך, יש דברים – גילינו כמה מילים בארמית, גם, שלמדתי. תשמעו, חברים: סך של מיליון שקל עבור תוכנית פלוגתא ברשויות. <משה גפני (יהדות התורה):> פלוגתא, פלוגתא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> פלוגתא ברשויות. מיליון שקל עבור תוכנית פלוגתא ברשויות. אני שואל: מה זה "פלוגתא"? מילה בארמית במשמע מחלוקת. פלוגתא – מחלוקת. שאלנו את החבר'ה, נערי האוצר: מה זה מיליון השקל? למי זה הולך? זה הולך, חברים – תקשיבו – לבית-שמש, כרמיאל וקריית-גת. למה? הכשרת נבחרי ציבור להתמודד עם מתח בין-מגזרי. צריך לתת, לתגמל את ראשי הרשויות, כדי להתמודד עם המתחים שיש שם. דרך מאוד יפה, יצירתית, ראויה לציון. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוד דוגמה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> שתי דקות מעל הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הדוגמה השנייה היא כמה שאתם מקלים בנו ראש, מסתכלים עלינו וצוחקים לנו בעיניים. בסעיף שאני רואה כאן אתם באים, אומרים לנו – תקשיבו, חברים – תקצוב 6 מיליון שקל לקשרים דתיים ורוחניים עם התפוצות. 6 מיליון שקל. מה בסיס התקציב של הסעיף הזה, חברים? 4 מיליון שקל. השינוי הוא פי-1.5. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כותבים לנו 6 מיליון. אתה מסתכל – מייד, אני מסיים – אתה מסתכל פנימה, 6 המיליון לא קיימים. זה 8. אז די בשקרים. יש גבול, יש גבול לקלות הראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת אייכלר. אייכלר, שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – באסל גטאס ואורי מקלב. אורי מקלב הוא אחרון הדוברים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת עיסאווי פריג', דיברת על 8 מיליון שקל על קשרים דתיים ורוחניים עם יהדות התפוצות. <היו"ר אחמד טיבי:> 6. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> 6, אבל הוא אומר שהפכו ל-8, כשהבסיס היה 4. אני רוצה להרגיע אותך – זה לא קשרים דתיים ורוחניים, זה קשרים אנטי-דתיים ואנטי-רוחניים; זה בעצם החזר מס לשוחד החוקי שקיבלו אנשים בכנסת הזאת מהרפורמים במשך שנים רבות, והריצו אותם לכנסת, ומחזירים אותם "קשרים רוחניים ודתיים". זה כסף תמורת כסף, אתה יכול להיות רגוע בעניין הזה, זה לא עניין דתי. לעצם העניין, אדוני היושב-ראש, 1.7 מיליון עניים יש בישראל, 800,000 מהם ילדים. מדינת ישראל עומדת וגורמת – בכל שנה ושנה עוד 50,000 ילדים עניים; לא רק מאלה שנולדים עניים, אלא אלה שיורדים מדרגת מעמד הביניים למעמד הנמוך. אחד השקרים שהסובייטים לא הצליחו לשכנע בהם מיליוני רוסים נעשה פה בישראל במושג הזה, מעמד הביניים. כל אלה שמדברים על מעמד הביניים פשוט מרמים את הציבור, כי כל אחד רוצה להרגיש מעמד הביניים. אנשים לא רוצים להרגיש פראיירים, או אנשים שאינם מסתדרים, והם לא רוצים להרגיש עשירים. כל החוקים וכל המדיניות הכלכלית – שאגב, אני חייב לומר, החל אותה בנימין נתניהו; יש פה איזשהו עוול, שמשחררים אותו מאחריות לקפיטליזם האכזרי הזה. הוא אבי הקפיטליזם האכזרי כבר מ-2003, והוא גורם לכך – להעשיר את העשירים. ואני לא נגד אנשים עשירים שעשו כסף ביושר, אבל לדבר בשם מעמד הביניים כדי להעשיר את העשירים? זה כמו שהסובייטים דיברו על מעמד העמלים ומימנו מנגנונים אדירים של קומיסרים ופוליטיקאים ופוליטרוקים במפעלים ובתעשיות בשם העמלים, והעמל המסכן הלך לסיביר או לא היה לו מה לאכול. אותו דבר פה, במדינת ישראל. מעמד הביניים הוא המעמד הסובל ביותר, כי זה מעמד הביניים האמיתי, שאומנם איננו חסר פת לחם, אבל אין לו כסף, והממשלה הזאת הולכת ומרוששת אותו. עצם העובדה שמחיר הדיור הולך ועולה אך ורק משום שאוצר המדינה לא מוותר על המשאב שנקרא קרקעות מדינה, ולא נותן את זה למכרזים למי שייתן פחות אלא למכרזים למי שייתן יותר, זה השוד הגדול ביותר, שוד הקרקעות הגדול ביותר שנעשה נגד מעמד הביניים, שהוא בעיקר האדם שיכול לרכוש דירה, והוא לא יכול. הכול לשירות אותה שכבה קטנה, שבמונחים הישראליים הם העשירים; הם לא מיליונרים, הם לא מיליארדרים, זה לא האלפיון העליון, זה העשירון העליון, ובמקרה בעשירון העליון יושבים כל אלה שיש להם השפעה על פקידי האוצר. זה תהליך של שנים, שהתחילו להאשים את העניים בעוניים. אחד השקרים הגדולים ביותר זה שהעניים הם אנשים שלא עובדים. רוב העניים הם אנשים שעובדים, וחלק גדול מהעניים זה אנשים שלא נותנים להם מקומות עבודה. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ולכן, מי שלא נותן מקומות עבודה ומי שמרעיב את הציבור שלא ידבר על מעמד הביניים, ובא לציון גואל. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו שוב רואים את הניהול הפנטסטי, וכבר אמרו את זה קודם חברי, אלף-בית בניהול זה תחזית, אלף-בית בניהול זה לא לעשות זעזועים, אלף-בית בניהול זה לעמוד ולקחת אחריות, וגם להכין חלופות בזמן, ולא בשליפות מהמותן. לצערי הרב, גם היום, כשאנחנו לכאורה צריכים להיות שמחים, אנחנו לא שמחים, כי זה רק מראה לנו שאנחנו לא יכולים לקבל אמון ולתת אמון במערכת הכלכלית שבראשה עומד אדם ששולף דברים רק אם זה רייטינג טוב, אם זה דרמות. דיברו על זה קודם החברים כאן; כולנו היינו בהלם לפני כמה חודשים, באיזה מצב גרוע – ופתאום הכול מתהפך. וגם היום, כשהופכים – גם היום, כשיש כסף, וכשחוזר כסף, גם פה אין חמלה; היה אפשר לחשוב על נושא המע"מ, שמשפיע יותר גם על מעמד הביניים וגם על המעמד הנמוך יותר. <שר האוצר מיקי לוי:> גם אם אני אסביר לך לא תבין. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני אבין, תאמין לי שאני מבין יותר מאשר הבוס שלך מבין. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כבר אמרתי אלף פעמים – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני הייתי ראש עיר, וראש עיר שהיה עושה כזאת תנודתיות בשנה אחת, בתשעה חודשים – מיקי, מיקי, אל תגן על משהו שאתה לא מאמין בו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אל תבלבל את המוח, בחייך. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – ראש עיר שהיה מנהל מערכת תקציבית כמו שנוהלה פה בשמונת החודשים האחרונים היה מקבל חשב מלווה במקרה הטוב, או ועדה קרואה במקרה היותר-גרוע. מזעזעים את המערכת, משחקים עם דירוג האשראי שלנו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה יודע מה דירוג האשראי שלנו? <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדון סגן שר האוצר, סגן שר האוצר, ברגע שאתה מודיע על גירעון של 4.6 אתה עולה ברמת הסיכון. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תגיד מעל הדוכן אם אתה בכלל יודע. תגיד. <יעקב אשר (יהדות התורה):> עולה ברמת הסיכון שלך. אתה לא עולה ברמת הסיכון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תגיד, אתה לא יודע אפילו. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תשאל את שר האוצר אם הוא יודע. בנבחרת הדירקטורים – אמרתי את זה היום בנאום אחר – הכנסתם נושא של ניסיון; עשר שנות ניסיון ניהולי כדי להיות דירקטור בחברה. ובשביל להיות שר אוצר צריך קצת יותר ניסיון, ואם לא ניסיון – קצת צניעות וללמוד לשמוע מאחרים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> כי אותם חובות כלואים ואותה הכנסה שיש היום – עמדו כאן חברי כנסת ואמרו את זה, בעלי ניסיון יותר גדול, ולא שמעו. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת אשר. חבר הכנסת גטאס, שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני אחלק מה שאני הולך להגיד, בהזדמנות הזאת שהאוצר בעצמו מביא שינוי של חוק ההסדרים וחוק התקציב, בין שני החוקים. אבל אני פותח בזה שאני עומד לתאר בפניכם איך תקציב המדינה מנוהל. בעצם בהסכמה וביד אחת עם ועדת הכספים, יש שלושה תקציבים. המדינה מתנהלת – אתה שומע, חבר הכנסת עפר שלח? יש למדינה הזאת שלושה תקציבים: התקציב שאושר ב-31 ביולי, מה שתיאר עיסאווי, הקרטון הזה הגדול; יש תקציב שני, שנקרא תקציב הרזרבות, שמחר ועדת ביקורת המדינה מבקשת חוות דעת רשמית ממבקר המדינה לגביו, שלא רק שהוא 30 מיליארד שקל ל-2013–2014 – 30 מיליארד שקל תקציב רזרבות – בתוכו יש 6 מיליארד שקל על סעיף אחד: הוצאות. אף אחד לא יודע מה יש בתוכו. עכשיו, איך השתכללה השיטה לממדים – לא יאומן. בתוך סעיף הרזרבות על הוצאות, שאף אחד לא יודע מה יש בתוכו, יש סעיף רזרבה: רזרבה לרזרבה. זה גדל ב-25%, בעוד תקציב המדינה כולו גדל ב-8%. מה התקציב השלישי? תקציב השינויים. כשהגענו למושב הזה, ואני חבר כנסת טירון, חדש, באתי לוועדת הכספים, מספרים לי: אנחנו דנים בשינויים. אני אומר להם: שינויים במה? התקציב אושר לפני חודשיים. מתברר לי שאותן חוברות שתיאר עיסאווי פריג', זה התקציב. זה תקציב נפרד. יעני, המערכת כנראה השתכללה בגלל – סליחה על הביטוי, חבר הכנסת מיקי לוי; אני לא רוצה להשתמש ב"בורות", אבל בגלל חוסר הניסיון והידע השיטה השתכללה, כי אין ביקורת מנהיגותית מעל. אז החוברות שאנחנו דנים בהן, שכל שנה מביאים לחברי הכנסת, לבית הזה, אותן חוברות, עם אחוז למעלה או למטה. אוקיי? זה א. השינויים הם אותם שינויים שהיו, אותו תקציב number 2 בשנה שעברה – מביאים אותו עוד פעם השנה. אני שואל שאלה פשוטה, שכל כלכלן, כל מנהל – לא חברה ממשלתית ולא של מועצה מקומית או של עירייה – אני אומר: השינויים שהיו בשנה שעברה, למה הם לא הוכנסו לחוברות? למה השינויים לא נכנסו לגוף התקציב שנקרא "תקציב המדינה"? הייתה לי שנה לבלות במה שנקרא הקונגרס בגבעת-הקפיטול. הייתי כמה פעמים עד בדיונים במה שנקרא ה-Appropriation Committee, שזה מקביל לוועדת הכספים כאן. מדברים על תקציב של טריליון. כל סעיף נמצא שם. יש אפשרות להגדיל או להקטין את אותו סעיף באחוז מסוים. אין דבר כזה שנקרא "רזרבות". יש בטח – לכל משרד נותנים 5%; מוגדר מה זה הרזרבה. אבל לנהל מדינה בשלושה תקציבים – זו המצאה ישראלית, שוועדת הכספים, אני מצטער להגיד, והבית הזה, בבורות שלנו, של הבית הזה, נותן לאוצר, שחסר היום מנהיגות מנוסה, נותן להם להשתולל בשלושה תקציבים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב – אחרון הדוברים. לאחר מכן נערוך שתי הצבעות, אחת על ההצעה הממשלתית והשנייה על ההצעה של חבר הכנסת אייכלר. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> תגיד רק את הראשונה, אחר כך נשים את השנייה. שיהיה מתח. לאט-לאט, שיהיה מתח. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, על-פי רוב האמירה "אמרתי לך", "אמרנו לכם", היא לא אמירה כל כך יפה. אבל אני חושב שהפעם – לפעמים היא פוגעת, לפעמים אפשר לטעות, לפעמים אפשר לחשוב מחדש, אבל הפעם להגיד את האמירה הזאת זאת אמירה ביושר. "אמרנו לכם", "אמרנו לך", היא אמירה ביושר מכיוון שלאורך כל הגזירות ולאורך כל הדיונים דיברנו על הנקודה הזאת ודיברנו על הנתונים שאתם מעמידים – האוצר, שר האוצר – את ההחלטות שלכם לגבי הקיצוצים, אמרנו שהם לא נכונים. דיברו אנשים שהיו בתוך המערכת ואמרו את זה. וכן, שר אמיתי או אנשים שרוצים להקשיב יודעים להבדיל לפעמים בין אמירות או נאומים של אופוזיציה, שאולי מבקרת את כל ההחלטות, לבין ביקורת בונה ואמיתית. אבל המקרה הזה זה מלמד לא רק על ההחלטה השגויה – וטוב שאנחנו עכשיו משנים את זה – אלא על השיטה, על הגישה, על הניכור, על כך שלא שומעים שום דבר. וגם כשמגיעים להחלטות להחזיר משהו, לאחר שמתברר שממדי הגירעון לא כל כך גדולים ואפשר לבטל חלק מהגזירות, מה מחליטים לעשות? אני לא צריך להיות לא נביא ולא פסיכולוג גדול כדי לדעת מה עבר על שר האוצר כשהחליט דווקא להחזיר את נושא הנקודה של מס הכנסה. זה היה נראה פופוליסטי מאוד לעמוד כאן, על הדוכן הזה, ולהגיד: אני חוזר, אני אעזור ואנחנו עוזרים למעמד הביניים. בהחלטה הזאת לא תביא את זה, את החיזוק והחזרה לעזור למעמד הביניים. מעמד הביניים נפגע מכמה וכמה גזירות. כשהמעמד החלש נפגע גם מעמד הביניים נפגע, מכיוון שכשקבוצות אוכלוסייה כאלה גדולות נמצאות בקשיים, מעמד הביניים נפגע גם כן מתוך זה. זה שאנחנו שיגענו את כל המערכת, ההשלכות עליה הן גם אם מחזירים את מס ההכנסה ומורידים את מס ההכנסה כפי שהיה מתוכנן. אלא שאנחנו באים ואומרים שהגזירות האחרות שהיו, שהיו לא פחות כואבות ויותר כואבות: הנושא של מס ערך מוסף, ודיברנו פה ואמרנו כמה העלאת מס ערך מוסף פוגעת בכל שדרות הציבור וכמה היא לא נכונה – את זה לא החלטת להוריד חזרה, לא החלטת על מסים עקיפים; או נושא הדיור, שאנחנו מדברים גם היום על הקשיים הגדולים מאוד, על כך שעם קצת עזרה ממשלתית, בסכומים האלה היינו יכולים לעשות מהפכה, לא חוק וד"לים כאלה או חוק וד"לים אחרים, שאנחנו יודעים שלא זה יביא את הפתרון, אלא הדברים שבהם קצת מכניסים את הידיים לכיס, זה הפתרון היחיד. גם את זה אנחנו אומרים הרבה זמן, כולנו מודים שזה הפתרון היחיד; את זה לא עושים. או קצבאות הילדים – אנחנו רואים את דוחות העוני שהתפרסמו לא מזמן. מה אנחנו צריכים לעשות? טוב להוריד בחזרה את מס ההכנסה, אבל יש דברים יותר חשובים. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה ראשונה, הצעה ממשלתית. מי שבעד מצביע בעד. הצבעה מס' 41 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – 19 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 30, נגד – 19, אין נמנעים. הוחלט להעביר אותה להמשך דיון בוועדת הכספים. <משה גפני (יהדות התורה):> ועדת המדע. <היו"ר אחמד טיבי:> ועדת המדע? אז היא תעבור לוועדת הכנסת להכרעה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעתו של חבר הכנסת אייכלר, הצעה שהוצמדה. נא להצביע. הצבעה מס' 42 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 32 נגד – 12 נמנעים – 3 ההצעה להעביר את הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון – ביטול העלאת שיעורי המס על הכנסתו של יחיד), התשע"ד–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 32, 12 מתנגדים, שלושה נמנעים. הוחלט להעביר אותה להמשך דיון בוועדת הכספים. <משה גפני (יהדות התורה):> גם את זה אפשר בוועדת המדע לבדוק – – – <היו"ר אחמד טיבי:> ועדת הכנסת – להכרעה. <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/825).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעה הבאה שעל סדר-היום: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון). יציג את הצעת החוק כבוד שר האוצר יאיר לפיד. אדוני, בבקשה. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה, קודם כול, להודות לחברי הכנסת על דברי התבונה שנאמרו פה. אני מרגיש שהשכלתי, וזה יפה. זה, בעצם, החלק השני של אותה הצעת חוק. <היו"ר אחמד טיבי:> במיוחד מהיועצים בתחום הקולנוע. <שר האוצר יאיר לפיד:> בהחלט. בכלל חשוב חוק הקולנוע. למעשה, זה החלק השני של אותה הצעת החוק. זה החלק שאומר מאיפה יגיע הכסף. הוא יגיע מהפחתה של תקציב הריבית בסכום של 2 מיליארד שקלים חדשים ותקציב הרזרבה לעמידה במגבלת ההוצאה בסכום של 1.3 מיליארד שקלים חדשים. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> כל דוברי סיעת העבודה ויתרו. <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – יהדות התורה גם. <היו"ר אחמד טיבי:> דב חנין ויתר. <יצחק הרצוג (העבודה):> יהדות התורה ירדו. יהדות התורה גם ירדו. <היו"ר אחמד טיבי:> באסל גטאס? <באסל גטאס (בל"ד):> כן. <יצחק הרצוג (העבודה):> באסל, אתה היחיד. <באסל גטאס (בל"ד):> למה? אני היחידי? למה? <היו"ר אחמד טיבי:> אתה היחידי שמדבר. <באסל גטאס (בל"ד):> לא. יש לי הזדמנות לדבר. <איתן כבל (העבודה):> הוא חייב להביא את הבשורה. <היו"ר אחמד טיבי:> שלוש דקות. <באסל גטאס (בל"ד):> לא סיימתי את הדברים שלי בחלק הראשון. <היו"ר אחמד טיבי:> עכשיו תסיים. <באסל גטאס (בל"ד):> זו תהיה הזדמנות להמשיך להסביר. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, אני חושב שעמדו כאן במשך הדיונים על התקציב במושב הראשון הרבה אנשים ויעצו עצות אמיתיות לאוצר, לשר האוצר החדש, לחשוב טוב לפני שמטילים את הגזירות. אתם צריכים להבין שהעודפים התקציביים הנוכחיים – לפעמים אריתמטיקה זה לא דבר פשוט. לפעמים אריתמטיקה זה דבר לא פשוט. צריך אינטליגנציה. העודפים שנוצרו בתקציב של 2013 הם ברמת המיסוי הנוכחית. מוצע לבטל את ההעלאה במסים, כלומר הצפי, אם יישארו המסים כמו שהיו, הוא שיהיו עודפים גם בשנה הבאה. אז מה עושים עם העודפים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא שייך. <באסל גטאס (בל"ד):> ביטול המיסוי הוא לא – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה לא שייך. <באסל גטאס (בל"ד):> – – נותן תשובה על מה עושים עם העודפים. זה לא נותן תשובה. עוד פעם, מיקי לוי, תשמע – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> כשיש לך מינוס בבית, התשובה היא ברורה. <באסל גטאס (בל"ד):> תשמע, בטיפשות וההפקר בניהול ובהצעה של תקציב המדינה אני לא מאשים אתכם. זו מסורת. אתם קיבלתם, ותהיה לכם הזדמנות לשנות את זה. אתם לא התחלתם לשנות. אני לא מאשים, לא את שר האוצר יאיר לפיד ולא אותך, בשיטה. השיטה קיימת. אבל צריך לשנות אותה. אבל אל תמרחו אותנו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חס וחלילה. <באסל גטאס (בל"ד):> אל תחשוב שאתם יכולים. יש כאן אנשים כאלה שמבינים עניין. אני אומר שלא פחות שערורייתי העודף שלא צפיתם לפני חודשיים-שלושה מאשר ה-40 מיליארד שקל, הבור שלא נצפה בשנה שעברה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> על איזה עודף אתה מדבר? – – – הרי צעקתם שלא היינו צריכים להביא – – –. על מה אתה מדבר. <באסל גטאס (בל"ד):> אותו בור שפקידי האוצר והכלכלנים הגדולים לא צפו בשנת 2012 שווה, מבחינת כישלון, לעודף שלא נצפה לפני שלושה חודשים ושגרם להטלת גזירות. אם רוצים לנצל את העודפים באופן מושכל, אז או שתבואו לוועדת הכספים או שתעשו שיעורי-בית נכונים איך מנצלים או מבטלים – אנחנו מציעים כמובן לבטל את הגזירות – גם בנושא קצבאות הילדים, גם בנושא המע"מ. אבל – להשתמש באופן מושכל גם בעודף שכבר נצבר וגם בעודף שיהיה בשנה הבאה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 43 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 נגד – 16 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <איתן כבל (העבודה):> סתיו, שמתי לב. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 29, נגד – 16, ונמנעים – 0. <סתיו שפיר (העבודה):> טיבי, מוסיפה: נגד. לא הספקתי להצביע. <היו"ר אחמד טיבי:> סתיו שפיר מצביעה נגד גם כן. תודה רבה. ובכן, הוחלט להעביר את ההצעה להמשך דיון בוועדת הכספים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – ועדת המדע. <היו"ר אחמד טיבי:> אז זה עובר לכנסת להכרעה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוועדה למעמד האישה, גפני. <אראל מרגלית (העבודה):> הוועדה למעמד השוטר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה בטוח יעבור שם. <הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 15) (עידוד לימודים בתחומי ההנדסה, המדעים והטכנולוגיה), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/528).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 15) (עידוד לימודים בתחומי ההנדסה, המדעים והטכנולוגיה) – קריאה ראשונה. יציע את החוק חבר הכנסת רוברט אילטוב. בבקשה, אדוני. <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, למרות השעה המאוחרת לא ויתרתי על זכות הדיבור בהצעת החוק הזאת, כי הצעת החוק הזאת נולדה עוד בקדנציה הקודמת ועברה קריאה טרומית ואת כל התהליך של ועדת השרים לענייני חקיקה והתיאומים עם כל הגורמים, ולצערנו נתקעה בגלל הבחירות. בעצם אנחנו נכנסים לשנה השלישית שאנחנו מקדמים את הצעת החוק. כבוד היושב-ראש, אני לא שומע את עצמי. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לאפשר לחבר הכנסת אילטוב להמשיך. חבר הכנסת גפני – – <איתן כבל (העבודה):> אנחנו עוסקים בעניין שלך. <היו"ר אחמד טיבי:> – – אני לא קורא לך לסדר פעם ראשונה. <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> דרך אגב, בין היתר, חבר הכנסת גפני עזר בקדנציה הקודמת לקדם הצעות חוק שונות בתחום ההיי-טק. הצעת חוק חיילים משוחררים היא הצעת חוק שנולדה מהשטח. אני רוצה להודות, בראש ובראשונה, למנכ"לית שדולת ההיי-טק, שעבדה ועובדת בהתנדבות, אסתי פשין, שהיא בעצם עזרה לנו בשדולה להכין את החקיקה, למר יהודה זיסאפל, שהיה יושב-ראש התאחדות האלקטרוניקה והתוכנה, שהוא בעצם הקים בפועל את הפרויקט "אופקים להיי-טק", ולהתאחדות עצמה ולמנכ"ל ההתאחדות שלמה וקס, שהיו שותפים מלאים בחקיקה. כמו כן, אני רוצה להודות על כך שתמכו בחוק לגדעון סער, שר החינוך לשעבר – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> מודה ומודה ומודה – – – <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> יש לי קצת זמן. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אנחנו נעצור לך את זה בין שנייה לשלישית. מה אתה מודה? <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> אני רוצה להודות לכל מי שעזר כי החוק חשוב. אני כמובן רוצה להודות גם לשרים שמכהנים בתפקידים האלה היום, כי הם הבינו את חשיבות החוק ונתנו את הקידום של הצעת החוק, בין היתר ליאיר לפיד ולחברי בקואליציה. הצעת החוק בעצם מדברת על כך שבקרן הכללית יש קרן משנית לחוק חיילים משוחררים, והקרן המשנית הזאת בעצם תהיה מיועדת לקידום לימודי הנדסה וטכנולוגיה לחיילים משוחררים. כמובן, זה בא כצורך כי היום יש מחסור חמור מאוד במהנדסים ומדענים, ולכן חשוב שהחוק הזה בעצם יעודד את החיילים ללכת ללמוד הנדסה וטכנולוגיה. בקיצור, אני רוצה להודות לכולם על התמיכה בחוק. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. סיעת העבודה הסירה. סיעת יהדות התורה הסירה. אני מסיר את הבקשות של רע"ם-תע"ל. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 44 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 15) (עידוד לימודים בתחומי ההנדסה, המדעים והטכנולוגיה), התשע"ד–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, מתנגד אחד. הוצע להעביר את ההצעה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה רבה. <הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2) (משקלם של שקי מלט), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/531).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעה הבאה, הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (משקלם של שקי מלט). יציג את הצעת החוק היושב-ראש האולטימטיבי, חבר הכנסת חיים כץ. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כיושב-ראש ועדת העבודה והרווחה יצא לי להעביר בקדנציה הקודמת 127 חוקים. גם בכנסת הזאת יצא לא מעט. ואני אגיד לכם, הסתובבתי בבניין, וניגש אלי בן-דוד של עפו אגבאריה, והוא אמר לי: תשמע, אני עובד בבניין, ולא מסוגל לסחוב 50 קילו. זה דופק לנו את הגב, אנחנו פורצים דיסקים, הברכיים. אמרתי לו: אתה יודע מה, יש טעם במה שאתה אומר; זה המוצר היחידי בבניין שנשאר 50 קילו, כל השקים האחרים ירדו ל-25 קילו. וירדו עלי והשמיצו אותי, שאני עובד עם הטייקונים ועם חברות לובינג, ואף אחד לא פנה אלי. <היו"ר אחמד טיבי:> ולא חשבו על הבן-דוד של עפו. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אף אחד לא פנה אלי. אני באתי בעקבות פנייתו של ח'אלד אגבאריה, ואמרתי: אתה יודע מה, אתה צודק. אין סיבה, אין סיבה שתסחב 50 קילו, שזה יותר מדי. ב-25 קילו גם זורקים פחות, משתמשים כמו שצריך. וה"עליהום" שעשו עלי, אני אומר לך, העברתי פה חוקים גדולים – הן בשוק ההון והן בבריאות – ואמרו לי, אתה מונע ייבוא, ואז מתברר שבכלל מייבאים לפה בתפזורת, ואורזים פה – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> למה צריך בשביל זה חוק ולא מספיק תקנה – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> מה לעשות שהם לא רצו. אם היו אומרים תקנה, הייתה תקנה. אין לי עניין, אני לא סופר חוקים. ואיזה "עליהום", בשום חוק אחר לא עשו, והשמיצו, וגנבתי. אז אני אומר לכם, זה נולד מהחיים, אין לי שום עסק עם שום חברת לובינג, אני לא עובד בשום מונופול, וח'אלד אגבאריה הוא אשם שירדו עלי כל כך הרבה, ובסוף – – – <היו"ר אחמד טיבי:> והוא לא טייקון. והוא לא טייקון. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> כן, כן, הוא טייקון גדול, עובד בבניין. ואני אומר לכם שלדיון בוועדה באו המון אנשים, גם אלה המשפצים בארץ, ואמרו: איזה ברכה זאת, אנחנו גם זורקים פחות וגם סוחבים פחות. ואני מקווה שכנסת ישראל תאשר את זה, כי זה עשה עוול – – <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – להרבה הרבה מאוד אנשים. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה על ההצעה ועל ההצגה של הצעת החוק. חבר הכנסת יואל רזבוזוב, הדובר היחידי. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> היחידי שיכול בקלות לסחוב 50 קילו. <איתן כבל (העבודה):> יואל, מה, אתה רוצה להראות שאתה יכול לסחוב 50 קילו? <שרת התרבות והספורט לימור לבנת:> יואל, אי-אפשר עליך, לא יכולים עליך. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת אני רוצה – מזווית אישית. אתם רואים, נכון, אני חזק, אבל אני אומר לכם, השקים האלה כבדים. אני בתור עולה, מגיל 11 עד גיל 17 עבדתי כל קיץ עם אבא שלי. אבא שלי פועל בניין, עם שני תארים אקדמיים, עובד עד עכשיו, כל יום קם ב-04:45, בנה פה חצי מדינה. והיום הוא מגיע הביתה ואני רואה אותו, הוא לא מסוגל לקום מהכורסה בגלל שהוא סוחב את השקים האלה. ואני פעם שאלתי אותו: ספרת כמה אתה סוחב? הוא אמר: אל תשאל אפילו. באמת, הדבר הזה הוא כבד וקשה, ואני – כמה שאני ספורטאי – העמסתי המון המון שקים כאלה, ובאמת, כאן אנחנו מדברים וזה נשמע – 50, 25, מה זה משנה. חבר'ה, זה כבד, ואני באמת מאוד מאוד תומך בהצעת החוק של חבר הכנסת חיים כץ. אני חושב שחבל שלא עשו את זה קודם, אולי זה היה מציל את הבריאות של אבא שלי, אבל לפחות – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – לא היית מתאמן – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> – – מישהו יוכל ליהנות מזה. ולפחות, כן, אני קצת פיתחתי שרירים וייצגתי את המדינה. תודה. <אראל מרגלית (העבודה):> אני מבקש שייקחו את הקופסאות של המעבירים בניו-יורק, של "מויש'ס", ויחתכו אותן לשתיים כי גם זה שבר לי את הגב. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אראל, אחרי הדברים של יואל לא ציפיתי ממך לשמוע – – – לא מתאים לך. הצבעה מס' 45 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2) (משקלם של שקי מלט), התשע"ד–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, נגד – 0. הוצע להעביר אותה לוועדת העבודה – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> ורווחה. <איתן כבל (העבודה):> אני רוצה לוועדת הכלכלה. <אראל מרגלית (העבודה):> לתת-הוועדה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ועדת הטכנולוגיה; איפה גפני? <אראל מרגלית (העבודה):> זכויות השוטר. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> עלייה וקליטה. <קריאות:> – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> הצעת החוק הבאה, נו. <קריאה:> שוויון מגדרי. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> ועדת הקליטה – – – <הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (מס' 9) (צירוף שובר לדרישת תשלום), התשע"ג–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/514).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעה הבאה, הדובר כבר נמצא על הדוכן, הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (מס' 9) (צירוף שובר לדרישת תשלום), של חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה, אדוני. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש הרבה מאוד עצמאים שמקבלים שומה שנתית ומפנים אותם למשרדי מס הכנסה בשביל לקבל את השובר. הם בסך הכול רוצים ללכת לשלם והם לא רוצים לאבד יום עבודה, אבל מס הכנסה רוצה שהם אולי לא יגיעו, ואז יש להם קנסות. הצעת החוק הזאת באה – והייתם צריכים, גם פה כבר עשינו דיון להכנה לקריאה שנייה ושלישית, והתברר שדילגו עליה – הצעת החוק הזאת באה למנוע קנסות מאנשים, ריצות מיותרות למס הכנסה ואפשרות לאלה שרוצים לשלם את מה שמס הכנסה מבקש, שישלמו בלי יותר מדי טרטורים. אני מקווה שהמליאה תאשר את הצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. יש דוברים? אין דוברים. אנחנו עוברים להצבעה, רבותי. הצבעה מס' 46 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (מס' 9) (צירוף שובר לדרישת תשלום), התשע"ג–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 37, אין מתנגדים, אין נמנעים. הוחלט להעביר אותה – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> עבודה ורווחה. <היו"ר אחמד טיבי:> ועדת עבודה ורווחה. <הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 10 – הוראת שעה) (משיכת כספים מחשבונות בעלי יתרה צבורה נמוכה), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/532).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעה האחרונה על סדר-היום, הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון). בבקשה. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ועדת בכר, שהגיעה אלינו בשנת 2008, סגרה את החיסכון ההוני במדינת ישראל והעבירה את כל החסכונות לחיסכון קצבתי. נוצר מצב שבשנת 2008, כ-2 מיליון חשבונות נשארו בסכומים קטנים של עד 7,000 שקלים. זה סכום של כ-3 מיליארד שקלים, שמהווה 40% מהחשבונות שיש בקופות הגמל. גם האוצר, בשיתוף פעולה של האוצר עם הקרנות המתפעלות וקופות הגמל, אמרו: יש לנו סכומים מאוד קטנים שמהווים עלינו נטל – הדיווחים, העמלות המינימליות. במצב רגיל, בן-אדם היה יכול למשוך את זה, מקבל את זה כקצבה או מושך את זה בהגיעו לגיל 67. לפי הצעת החוק הזאת יינתן פטור ממס של 35% במקור אם הוא מושך את הכסף. אם בן-אדם כזה, יש לו 7,000 שקלים, והוא אומר: לא רוצה לחכות לגיל 67, ומושך את הכסף, ישלם 35% מס במקור – על הקרן, לא מס רווחי הון; באה הצעת החוק הזאת ואומרת: יש הזדמנות עד סוף שנת 2016 למשוך את הכסף הזה בלי לשלם מס. זה טוב לחוסכים ששמו ויש להם סכומים קטנים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> – – וזה טוב לקופות המנהלות. זה win-win כזה ששניהם נהנים. אני מקווה שהכנסת תאשר את הצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אין דוברים. אנחנו עוברים להצבעה. תספיק, חיים כץ. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> מספיק, מספיק. הצבעה מס' 47 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 35 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 10 – הוראת שעה) (משיכת כספים מחשבונות בעלי יתרה צבורה נמוכה), התשע"ד–2013, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא הספיק. בעד – 35, אין מתנגדים, אין נמנעים. הוחלט להעביר אותה לוועדת העבודה – – <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> עבודה ורווחה. <היו"ר אחמד טיבי:> – – והרווחה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, 24 בדצמבר 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:50.>