דברי הכנסת

דברי הכנסת יב / מושב שני / ישיבות צ"ז–צ"ט / כ"ז–כ"ח בטבת התשע"ד / 30 בדצמבר 2013 – 1 בינואר 2014 / 12 חוברת י"ב ישיבה צ"ז הישיבה התשעים-ושבע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, כ"ז בטבת התשע"ד (30 בדצמבר 2013) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. כישלונה בתחום המדיני; 7 2.שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור; 7 3. הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה; 7 4. המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב 7 בנימין בן-אליעזר (העבודה): 7 יצחק כהן (ש"ס): 10 שרת המשפטים ציפי לבני: 14 משה גפני (יהדות התורה): 16 סגן שר האוצר מיקי לוי: 22 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 25 שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר: 28 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 33 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 33 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ, בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה בשל: 33 1. כישלונה בתחום המדיני; 33 2. שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור; 33 3. הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה; 33 4. המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב 33 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 34 איתן כבל (העבודה): 40 יעקב מרגי (ש"ס): 42 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 43 תמר זנדברג (מרצ): 47 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 50 דב חנין (חד"ש): 51 ישראל חסון (קדימה): 52 מאיר שטרית (התנועה): 53 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 55 הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013 69 אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה): 69 הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013 72 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 72 הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013 74 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 74 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 76 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 77 הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013 77 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 77 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013 80 עפר שלח (בשם ועדת הכספים): 81 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 82 משה גפני (יהדות התורה): 83 מרב מיכאלי (העבודה): 89 עיסאווי פריג' (מרצ): 92 גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 96 סגן שר האוצר מיקי לוי: 98 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 102 משה גפני (יהדות התורה): 106 הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013; 107 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013 107 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 108 זהבה גלאון (מרצ): 113 עיסאווי פריג' (מרצ): 118 אילן גילאון (מרצ): 121 תמר זנדברג (מרצ): 123 יצחק הרצוג (העבודה): 124 מרב מיכאלי (העבודה): 127 עמר בר-לב (העבודה): 128 אבישי ברוורמן (העבודה): 130 איציק שמולי (העבודה): 132 נחמן שי (העבודה): 134 משה מזרחי (העבודה): 135 מיכל בירן (העבודה): 138 נסים זאב (ש"ס): 139 יצחק כהן (ש"ס): 141 משה גפני (יהדות התורה): 143 אורי מקלב (יהדות התורה): 149 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 151 איתן כבל (העבודה): 155 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 158 זהבה גלאון (מרצ): 164 סגן שר האוצר מיקי לוי: 165 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק האזנת סתר (תיקון מס' 6), התש"ע–2009 171 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 171 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 173 הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר 173 השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 174 זהבה גלאון (מרצ): 175 תמר זנדברג (מרצ): 176 איתן כבל (העבודה): 179 נסים זאב (ש"ס): 182 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 187 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 187 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 117) (החמרת הענישה בשל כניסה לשטח חקלאי), התשע"ד–2013 188 איילת שקד (הבית היהודי): 188 עיסאווי פריג' (מרצ): 189 עפו אגבאריה (חד"ש): 197 נסים זאב (ש"ס): 200 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013 203 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 203 נסים זאב (ש"ס): 206 הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013 209 סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן: 210 נסים זאב (ש"ס): 210 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ז בטבת תשע"ד, 30 בדצמבר 2013. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק 2006/19 וכלה בהצעת חוק פ/2022/19 – הצעת חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) (תיקון – יום משאל עם – יום שבתון), התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – איסור פרסום שם בהליך החושף מידע רפואי), התשע"ד–2013, מאת חברת הכנסת עדי קול; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – דרישת הסכמה בכתב), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, עמרם מצנע, מיכל בירן, ניצן הורוביץ, זהבה גלאון, נחמן שי, תמר זנדברג, אילן גילאון, מיכל רוזין ומיקי רוזנטל; הצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (תיקון – מחיקת עבירה שעבר קטין), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, נסים זאב, אברהם מיכאלי ודוד אזולאי; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – קביעת סימני כשרות מוסכמים על מוצרי מזון), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אברהם מיכאלי ומשה גפני; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – הרחבת המונח מעשה שחיתות), התשע"ד–2013, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – ביטול המועצות הדתיות), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב ודוד רותם; הצעת חוק ירושלים בירת ישראל (היבטים כלכליים) (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אברהם מיכאלי ויעקב מרגי; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מטרות החינוך), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, פנינה תמנו-שטה, דוד רותם, רוברט אילטוב ומרדכי יוגב; הצעת חוק הכשרות לאנשי מקצוע בנושא זיהוי ודיווח על התעללות בילדים, התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, דב חנין, מרב מיכאלי, יפעת קריב, מרדכי יוגב ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק קביעת יום לציון הפליטות היהודית ממדינות ערב, התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, דוד רותם, פנינה תמנו-שטה ורוברט אילטוב; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הכללת אחות בהרכב ועדת האתיקה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, מיכל רוזין, איתן כבל, דב חנין, מרב מיכאלי, מנחם אליעזר מוזס, דב ליפמן, מירי רגב, פנינה תמנו-שטה, קארין אלהרר, רות קלדרון, מאיר פרוש ואילן גילאון; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – העדפה מתקנת לנכי צה"ל), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת יריב לוין, איתן כבל, עמרם מצנע, יוני שטבון, מרדכי יוגב, גילה גמליאל, שולי מועלם-רפאלי, בועז טופורובסקי, שמעון אוחיון, ישראל חסון ומאיר שטרית; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – סמכות עניינית בתביעות כרוכות), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת עדי קול, יריב לוין, קארין אלהרר ואלעזר שטרן; הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – תקופת שהות במקלט לנשים מוכות), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת דוד צור, מיכל רוזין, תמר זנדברג, פנינה תמנו-שטה, יפעת קריב, איתן כבל, סתיו שפיר, מאיר שטרית, משה מזרחי, אלעזר שטרן, דב חנין, רינה פרנקל, ניצן הורוביץ, עפר שלח, אורלי לוי אבקסיס, יעקב מרגי, עדי קול, גילה גמליאל, רונן הופמן ומירי רגב; הצעת חוק חניה לנכים (תיקון – הזכות לחניה באזור השמור לפריקה ולטעינה), התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, מיקי רוזנטל, עפר שלח, דוד רותם, אברהם מיכאלי, יפעת קריב, דב חנין ואיציק שמולי; הצעת חוק גמול לחיילים בשירות סדיר, התשע"ד–2013, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, עמרם מצנע, מאיר שטרית, דוד צור, אורלי לוי אבקסיס, זבולון קלפה ורוברט אילטוב. עוד הונח על שולחן הכנסת מכתבו של שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד, בהמשך למסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברת הכנסת מיכל רוזין בנושא: ביטול תוכנית ציל"ה לצהרונים בירושלים. כמו כן הונח היום על שולחן הכנסת הסכם חופשי בין ממשלת מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קולומביה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסכם סחר חופשי, בטח. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> הסכם סחר חופשי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום המדיני;> <2.שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור;> <3. הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה;> <4. המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים, חברי הכנסת, להצעות אי-אמון. הראשונה היא מטעם סיעת העבודה: כישלון הממשלה בתחום המדיני. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, ומי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר. שימו לב, לאחר מכן תבוא הצעת אי-אמון של סיעת ש"ס, ותשיב לשני המנמקים שרת המשפטים חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר הבינוי והשיכון, אני רוצה תחילה להביע הזדהות עמוקה עם כאבן של המשפחות השכולות ביום שבו רוצחי יקיריהן משתחררים מבתי-הכלא. זהו יום קשה עבורן, ובכלל, פתיחתו המחודשת של הפצע הזה היא קשה מנשוא. אדוני ראש הממשלה, אני פונה אליך מבמה מכובדת זו ומבקש להדגיש את הסכנות הרבות המאיימות על מדינת ישראל כתוצאה מכישלון אפשרי של סבב המשא-ומתן בינינו ובין הפלסטינים המתקרב לרגעי הכרעה. אני רוצה, כמובן, להביע את תקוותי הכנה, שכפי ששב ומצהיר מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, אכן הושגה התקדמות-מה במשא-ומתן, ובימים הקרובים אף יוצג מתווה מוסכם להמשך השיחות. לצערי, אין הדבר נראה כך. אני אומר זאת כי בשבועות האחרונים מביעים חברים בכירים בממשלה תחת כל עץ רענן את התנגדותם הנחרצת לתהליך. הם מציינים שהוא חסר סיכוי ואף מגדירים אותו כבזבוז זמן. אני אומר זאת כי רק לאחרונה התריע שר האוצר מפני כישלון אפשרי של השיחות והדגיש את הצורך בשינוי הקואליציה על מנת לאפשר את ההתקדמות המיוחלת. אני אומר זאת גם לאור הפסימיות הרבה השוררת בהנהגה הפלסטינית מהצלחת התהליך נוכח חוסר היכולת של ממשלת ישראל להכריע. נכון, הגיעה העת לפשרה היסטורית. חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, שתי מדינות לשני עמים זה הפתרון היחיד, והוא תלוי בנו. אני סבור כך משום שנכון להיום יש בציבור הישראלי, כמו גם בבית הזה, רוב התומך בהסדר, וכך גם בצד הפלסטיני. אני סבור כך גם כמי שבא במגע עם ההנהגה הפלסטינית במשך למעלה משלושה עשורים וכמי שהוביל מגעים אזוריים רבים. נכון להיום אפשר וניתן להגיע להסדר עם ההנהגה הפלסטינית. כמובן, זאת גם הזדמנות היום להגיע להסכמה עם ההנהגה הפלסטינית בגיבוי המנהיגות הערבית המתונה, שבניגוד אלינו קוראת היטב את המפה האזורית המשתנה. אני סבור כך גם ואף בעיקר משום שבצד האמריקני מוביל את המגעים אדם רציני ונחוש המנסה להציג פתרון הוגן ומוסכם לכל סוגיה וסוגיה. הוא עושה זאת בגיבוי מלא ובשליחותו של הנשיא אובמה. הצירוף הנדיר הזה של תנאי הפתיחה מהווה הזדמנות אמיתית העומדת לפתחנו היום, והיא עשויה שלא לחזור בעתיד. אני חושש שאם לא נגיע להסדר המבוסס על העיקרון של שתי מדינות החיות זו לצד זו בביטחון ובשלום, אנו, מדינת ישראל הריבונית, נמצא את עצמנו עם מציאות של רוב לא יהודי בין הים לירדן. מה נעשה אז? איך נסביר את עצמנו לעולם? כיצד נגיב אז על הדרישות הלאומיות של הפלסטינים? הבחירה הניצבת לפנינו היא בין מדינה יהודית ודמוקרטית לבין מדינה דו-לאומית שתהיה לא יהודית ולא דמוקרטית. תהיה זו תעודת הפטירה של החזון הציוני. שמעתי לאחרונה שחברים בימין מספרים לנו שנוכל לחיות בשלווה עם הפתרון הזה. אני אעשה כל שביכולתי, אתריע מעל כל במה אפשרית על הסכנה הזאת, ואני קורא מכאן לכל מי שהעלה על דעתו את ההצעה הזאת להסירה מסדר-היום. אני חושב שכולנו יודעים מה הפתרון הנכון, גם אם הוא קשה. אני יודע שזאת ארץ אבותינו, ותחושת הצדק היא לצדנו, ועדיין המציאות בשטח מחייבת שתי מדינות לשני עמים. חברים, הסדר בינינו לבין הפלסטינים הוא אינטרס ישראלי עליון. אם לא נתקדם ואם לא תושג פריצת דרך שתביא להסדר, אפילו להסדר מסגרת, תהפוך ישראל למדינה מוחרמת, מסוכסכת ולא לגיטימית. מי שעיניו פקוחות רואה כיצד תהליך הדה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם צובר תאוצה מטורפת. ההצהרות האחרונות על בניית 1,450 יחידות דיור ועל כוונה לספח את בקעת-הירדן רק מוסיפות שמן למדורה הזאת. בימים האחרונים מתחזקת התחושה שהקואליציה, אדוני היושב-ראש, משחקת פינג-פונג נגד עצמה. בצדו האחד של השולחן ראש הממשלה וכמה שרים שאני מאמין להם לגבי רצונם בהסדר. הבעיה היא שבצדו השני של השולחן ניצבים חברים רבים הפועלים לטרפד, לסכל ולסנדל את ההסדר בכל דרך אפשרית. הסכנות של משחק הפינג-פונג הן רבות. לפני כמה שבועות קישר ראש הממשלה באחד מנאומיו בקשר ישיר את הנושא האיראני והנושא הפלסטיני. אני רוצה בהזדמנות זו לחזק את ראש הממשלה ולגבות אותו במאמציו למנוע מאיראן פצצה גרעינית. אדוני ראש הממשלה, הקשר בין הנושא האיראני לנושא הפלסטיני אכן קיים: פריצת דרך בינינו ובין הפלסטינים, ורק היא, תקל את מאמציך מול איראן. היא תסייע למיצובה של ישראל כמדינה שוחרת שלום ולבידוד איראן כמדינת טרור המערערת על השלום והיציבות באזור. חברי הכנסת, במזרח התיכון של ימינו מתנהל מאבק אכזרי ומדמם בין הסונה לשיעה ובין גורמים מתונים לגורמים רדיקליים. בחוד החנית של המאבק הזה ניצבת איראן, המאיימת להשיג נשק גרעיני ולהטיל אימה לא רק על ישראל, אלא גם על המדינות הסוניות המתונות. באופן אבסורדי, למדינת ישראל ולמדינות אלו יש היום זהות אינטרסים, וקיימות הבנות בינינו ובינן. כפי שאמרתי קודם, מדינות אלה קוראות את המפה האזורית המשתנה ומשוועות ליחסים עם ישראל ולשיתופי פעולה צבאיים וכלכליים. אני אומר זאת מתוך היכרות אישית ומתוך ידיעה. הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים הוא קיר הברזל המפריד בין חזית אחת משותפת וברורה מול האיום האיראני ובין עידן כלכלי ואזורי חדש. בתקופה האחרונה היינו עדים לחלק קטן מאותן הסכנות. אנו נאלצים להתמודד מדי יום כמעט עם איומי חרמות, עם סימוני מוצרים ועם ביקורת הולכת וגוברת מצד הקהילה הבין-לאומית. עלינו להתקדם, ומהר. המשא-ומתן כבר נמצא עמוק בתוך זמן פציעות, ואני שב ואומר: יכול להיות שזוהי ההזדמנות האחרונה. אדוני ראש הממשלה, אני קורא לך, עשה כל שניתן כדי להגיע לפריצת דרך ולהתקדם לעבר הסדר היסטורי. יש לך רוב בבית הזה, ויש לך רוב בציבור. הכדור בידיים שלך, ואתה מסוגל לכך. בעבר הזמנת את עמיתך הפלסטיני לבוא ולנאום מעל במת הכנסת. זוהי העת למעשים, העת לפסגת שלום משותפת בגיבוי אמריקני, שבה תשבו שניכם בחדר עד שיצא עשן לבן. בשם מפלגת העבודה אני מתחייב להעניק לך את מלוא התמיכה אם תלך בדרך זו. ניתן לך רשת ביטחון אמיתית וחזקה. אדוני ראש הממשלה, יש לך הזדמנות להיכתב בדפי ההיסטוריה כמי שהביא את השלום ושינה את פני האזור. חברי חברי הכנסת, אם אנו רוצים לחיות כאן בביטחון, בתקווה, בפריחה ובשגשוג, עלינו להביא לסיום הסכסוך. חוסר הבהירות לגבי הכיוון שאליו השיחות הולכות והניסיונות מתוך הקואליציה לטרפד את המשא-ומתן יביאו עלינו סכנות רבות. על כך ברצוני להביע היום אי-אמון בממשלה. תודה לך, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, פואד, שנימק הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה. ואנחנו נעבור לסיעת ש"ס: שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת יצחק כהן. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. עד עשר דקות לרשות אדוני. <יצחק כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, האמת, הכנתי נאום תקיף וחריף, אבל אתה יודע מה? אני אשנה אותו. אני הייתי חבר הממשלה, והצבעתי בהזדמנויות שונות על תהליכים כאלו ואחרים שתכליתם הייתה קידום השלום באזורנו. למה? כי אנחנו בעד השלום. אך מצעד האיוולת הנוכחי – אין ולא היה מעולם תהליך הזוי ודומה למה שמתרחש כאן. הענקת חירות למרצחים והתרת דם ישראל – אני מדבר אליך, השר אורי אריאל – שעליהן החלטתם בהחלטה לשחרר רוצחי ילדים – תמורת מה? תמורת זכויות בנייה – היא דוגמה מהותית להתנערות שלכם מערכים יהודיים, המציבה אותה בשורה אחת עם סוחרי דמנו לאורך כל ההיסטוריה. איך מגיעים יהודים שלכאורה מאמינים בתורה לכפור בה ולהפוך כל מה שקדוש בה ללעג ולקלס? השר אריאל, האם לזלזול בערך החיים יש קשר לפגיעה בעולם התורה? האם לאכזריות הממשלה ולעושק העניים יש אותה לגיטימציה שהממשלה נותנת לכל מה שיעקור את היהדות במדינה? איך קוראים למצעד האיוולת הזה? מילה אחת: לאומנות. זו אותה לאומנות מטורפת שהחזיקה אותנו 18 שנה מעבר לקווים בלבנון, עם מספר הרוגים ופצועים גדול מאוד, וכשאמרו אז שזו איוולת, גם אז אטמתם את אוזניכם. בסופו של דבר התקפלתם משם. זו אותה לאומנות שסיממה אתכם בכניסה לממשלת לפיד הראשונה, עם אריאל שרון, ולאחר תהליך שלא היה תהליך, וויתור על נכסים אסטרטגיים ללא תהליך מדיני, עקרתם את היישוב בגוש-קטיף ללא תוחלת, ללא תכלית. <קריאה:> רק הימין יכול. <יצחק כהן (ש"ס):> זו אותה ממשלה שהיום – ממשלת לפיד השנייה – אתם, שוב, במצעד האיוולת, נמצאים כמרכיבים עיקריים שלה, כפלטפורמה עיקרית שלה – משחררים רוצחים ששום ממשלה בעבר לא חשבה ולא תכננה לשחרר, תמורת מה? תמורת בתים בגבעת החרולים ואיזה קרוון שאתם יודעים שהוא לא יחזיק שם מעמד. <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> חסר שמות? אני, בכלל, יש לי הצעה, בסוף הנאום, שאני אציע, אולי יקבלו אותה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה הפחות חריף, הנאום שלך עכשיו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה המתון. <יצחק כהן (ש"ס):> כן, אני ממתן. <קריאה:> אתה מתון. <יצחק כהן (ש"ס):> חברי, תורת ישראל וחכמיה הם אנטיתזה ללאומנים אז והיום, התוו בעבר ומתווים כל יום דרך של שפיות יהודית. השר אורי אריאל, עולם הישיבות עומד איתן ויעמוד איתן ויילחם – בהיכלי הישיבות ימשיכו ללמוד על המצוות התלויות בארץ, ולא בארץ התלויה במצוות ודם. תלמידי הישיבות ימשיכו לדון באין דוחים נפש מפני נפש, וכל שכן שאין דוחים נפש מפני אדמה, עיין ערך "יביע אומר" בפסיקת הענק של מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. תלמידי חכמים ימשיכו להתעמק במעשה העגל, בשבירת הלוחות, ויבוזו להוללים מול העגל ורואים בו כלי להשראת שכינה; ממשיכי דרכם של אדמו"רי אירופה, שבחרו בהמשכיות התורה וחיי הרוח, ולא בהגשמה של אידיאולוגיות מזויפות. אין דבר שמחזק תלמיד חכם יותר משנאת עם הארץ כלפיו; אין דבר שמבסס את האמונה בצדקת דרך התורה יותר מהבגידה שלכם ביהדות, שהרי דעת בעלי-בתים הפך דעת תורה. האבסורד המדהים הוא, רבותי, שזייפני הלאומנות רחוקים מהיהדות הנאמנה יותר מאשר החילונים רחוקים ממנה; היות שהלאומנים מאסו בתורה כמערכת של קיום מצוות, הם מעדיפים לראות בה אוסף של סמלים לאומניים ולוחמניים, והשאלה – איפה הגבול? והנוער, הנוער, רבותי, זה המשבר הגדול. זה השבר האדיר. מספיק לראות את מוסתי "תג מחיר", ילדים שהוקדשו על-ידי הוריהם לטרור לאומני, ילדי "כך" שמנופפים באגרופיהם בחתונות. התשובה היא שאין גבול, וכדאי להיזכר שקבעו שמומר לדבר אחד מומר לכל התורה, וכשמומר זה מתחיל לזייף, סופו שיזלזל בדבר המקודש ביותר, שמפניו היהדות דוחה את הכול – חיי אדם. הנביא הושע מזהיר מן המצב המפחיד שבו אנחנו חיים בקריאתו המצמררת "זֹבחי אדם, עגלים יִשָקוּן". אותם רחמנים כביכול על בעלי-חיים, וחמור מכך, על אדמות, אותם המסוגלים למרר בבכי על חממות ובתי רעפים, יאטמו אוזנם מזעקת הנטבחים ונאקת העשוקים ויסחרו בדמם. ידע כל זוג צעיר, הרב גפני, כל זוג צעיר מתנחל שירכוש דירה מאורי אריאל ומבנט, מה המחיר האמיתי עבור ביתו. תוך כדי נגיסה בהמבורגר והתפילה החגיגית, הלאומית, מה מחיר הדמים ששילמה משפחת השכול כדי שיתאפשר לו לגלגל עיניים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> איזה המבורגר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא הבנו. <יצחק כהן (ש"ס):> אני פשוט, ביקשו ממני למתן, אז אני ממתן. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה לא צריך למתן, אני מסכים. <יצחק כהן (ש"ס):> אני אחזור על הדברים. ידע כל זוג צעיר מתנחל שירכוש דירה מאורי אריאל ומבנט, מה המחיר האמיתי עבור ביתו. תוך כדי נגיסה בהמבורגר של יום העצמאות והתפילה החגיגית, הלאומית, מהו מחיר הדמים ששילמה משפחת השכול כדי שיתאפשר לו לגלגל עיניים לעגל הלאומניות בצהלות, עוד היום לנופף. לסיום, כדאי שנזכיר לעצמנו, בזכות מי בנתה ממשלת הברית החדשה את בתי המתנחלים. אין דבר מתבקש יותר מלקרוא לגבעות הנבנות בשמות המחבלים, שבחירותם, בשחרורם מן הכלא, ציוו לנו את המאחזים. מה דעתכם, למשל, על סביוני כמיל אחמד? או על משכנות שחאדה פריד? אולי איזה מאחז על שם חלף ג'ומעה מוסטפא? כי בשחרורם אפשרו להם לבנות את המאחזים האלה. בטח גם תחפשו שם לכיכר על שם מוסטפא מחמוד פייסל, וכמובן שניתן לציין על קיר ההנצחות וההשתדלות של בנט ושל בן-דהן. וכן, על זה הדרך לרחובות, לריאות ירוקות, מחלפי דרכים, יש לכם עשרות רבות של רעיונות, כולם מופיעים ברשימת המשוחררים. לסיום דברי, יש לעצור בכל מחיר את מצעד האיוולת, לפזר את הממשלה הזו על כל מרכיביה ההזויים, ויפה שעה אחת קודם, והאמת והשלום אהבו. אני מצטער שצנזרו לי את הנאום, כי הוא היה הרבה יותר חריף. <משה גפני (יהדות התורה):> תן לי את הנאום, אני אקרא את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יצחק כהן. חבר הכנסת גפני, אם לא הבנת, בגרסה הלא-מצונזרת היה כתוב: נגיסה בהמבורגר לא כשר. אבל הוא התבקש לצנזר את הנאום. בשם הממשלה תשיב שרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני. להזכיר לכולנו, השרה לבני משיבה גם לחבר הכנסת בן-אליעזר, שנימק את הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה, וגם לחבר הכנסת יצחק כהן, שנימק הצעה מטעם סיעת ש"ס. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תפרסם ברשומות, אדוני. בבקשה, גברתי השרה. <שרת המשפטים ציפי לבני:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת לענות בשם הממשלה על שתי הצעות אי-אמון, ששתיהן עוסקות, בדרך כזאת או אחרת, בנושא המדיני, ושתיהן הוגשו, או לפחות הוצגו מעל הדוכן, על-ידי שני חברי כנסת, שהם מאמינים גדולים, כך אני יודעת, בצורך של מדינת ישראל לקדם את התהליך המדיני ובצורך לעתים לשלם מחירים מאוד קשים, כמו, בין היתר, המחיר שאנחנו משלמים היום גם בשחרור רוצחים שפלים כדי לקדם משא-ומתן, לא כמחווה, לא כטובה ולא כשאקדח נמצא מול ראשנו, כמו במקרים שבהם ארגוני טרור כפו עלינו שחרור אסירים, אלא זה נעשה כדי לקיים את המשא-ומתן. עכשיו, אני יודעת שחבר הכנסת כהן תומך – ואני מאוד מעריכה אותו על כך – בקיומו של משא-ומתן בינינו לבין הפלסטינים. אני יודעת שחבר הכנסת פואד בן-אליעזר, בכל תפקידיו, גם המיניסטריאליים – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> שני הדברים קשורים. בואו, אתם יודעים, אפשר לדבר על הצורך בהסדר מדיני, על הצורך בשלום, על חשיבות המשא-ומתן, ולחשוב שגם לא צריך לשלם כלום, לא בדרך, לא תוך כדי וגם לא אחרי. רק נמצא אם יש פרטנר והפרטנר יהיה כזה, שיהיה מוכן שנישאר בכל המקומות ורק נגיד לו בוקר טוב יפה. זה לא המצב. זה לא המצב, ובמהלך הדרך לעתים צריך לקבל החלטות שהן החלטות מאוד לא פשוטות, מאוד כואבות, החלטות קשות. החלטתה של מנהיגות היא החלטה בשאלה מה נכון לעשות באותה נקודת זמן, לא מה תגיד המליאה היום, לא מה תגיד האופוזיציה למצער, וגם לא מה יכתבו בעיתון. אנחנו לא יכולים לקבל את ההחלטות שלנו לפי משב רוח רגעי, ואנחנו בעיקר לא יכולים ולא מתכוונים לקבל את ההחלטות שלנו גם לפי איזה גורמים קיצוניים, גם אם אותם גורמים קיצוניים קיימים בחלק מהמפלגות שמרכיבות את הקואליציה הנוכחית ומנסות לכפות עלינו את רוחם. לא יהיה כדבר הזה. לכן אני מבקשת אמון בממשלה. אמון בממשלה שמקדמת תהליך מדיני. אמון בממשלה ששומרת ותשמור בהסכם על ביטחון מדינת ישראל; לא רק מעצם החתימה על הסכם – זו שכונה קשה, זה מסובך, זה מורכב, האזור משתנה, האיומים משתנים, אבל בצדם יש גם הזדמנויות, וכל הסכם יהיה כזה ששומר על הביטחון. היישום יהיה הדרגתי, אנחנו לא מתכוונים לזרוק את המפתח לצד השני של הגבול ולקוות לטוב. אבל בעיקר תהיה זאת גם ממשלה שתקבע סוף-סוף את גבולותיה של מדינת ישראל, כי עד היום אנחנו מדינה ללא גבולות מוכרים. אמון בממשלה, שכן, נכון, עושה מעשה מאוד לא פופולרי, בלשון המעטה, מעשה שכואב להרבה מאוד אנשים, משחררת רוצחים שפלים, אבל כאלה שביצעו את המעשים לפני שהיה הסכם שלום, כאלה שיושבים בכלא בין 20 ל-30 שנה. משחררת אותם לידי אלה שמנהלים אתנו משא-ומתן, לא לידי אלה שפועלים נגדנו בטרור, חוטפים חיילים, ומאיימים עלינו שאם לא נשחרר את הרוצחים שלהם, הם ימשיכו בטרור נגד מדינת ישראל; אלה, שבזכות השחרור הזה, גם התחייבו לקחת על עצמם מגבלות במהלך המשא-ומתן, כאלה שמונעות מהם לפגוע בנו באמצעים בין-לאומיים ואחרים במהלך המשא-ומתן. אני מבקשת אמון בממשלה שפועלת כדי לגייס את העולם לטובת האינטרסים שלנו. אני מבקשת אמון בממשלה שעובדת מאוד מאוד צמוד עם ארצות-הברית, מתוך הבנה שמדובר בקשר שהוא חלק מנדבכי הביטחון של מדינת ישראל, קשר אסטרטגי לעתידה של מדינת ישראל וידידות עמוקה. במסגרת הזאת נקבל גם בברכה את מזכיר הממשלה ג'ון קרי, שמגיע הנה כולו מחויב להגיע להסדר. כן, בתהליך הזה אנחנו עובדים אתו מאוד צמוד על מנת שהאינטרסים היסודיים, האסטרטגיים והביטחוניים של מדינת ישראל ייוצגו בכל הליך ובכל מהלך, וכך נמשיך לעשות. אני מבקשת אמון בממשלה שמגיעה להסכמות עם האיחוד האירופי כדי לשמור על המחקר ועל האקדמיה. ממשלה שפועלת להסכם קבע שיסיים את הסכסוך באופן שבו יהיו שתי מדינות לאום וכל מדינה נותנת פתרון לאומי לעם אחר: ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית מתוך בחירתנו, והמדינה הפלסטינית, כפתרון לאומי שלם ומלא לעם הפלסטיני כולו באשר הוא. למען הסר ספק, זו הממשלה שאני חברה בה. אני לא מבקשת אמון בממשלה שתוך כדי משא-ומתן מעבירה הצעות חוק שפוגעות במשא-ומתן ומסיטות את הדיון למקום אחר, שפוגע בישראל, או מסיתות את העולם נגד מדינת ישראל, כמו למשל הדרישה שהוצעה מהאופוזיציה למינימום של 80 חברי כנסת לפני דיון על ירושלים, או לספח את הבקעה, ככה על הדרך, תוך כדי קיום משא-ומתן, בעת שאנחנו פועלים כדי לגייס את ארצות-הברית על מנת לתמוך בצורכי הביטחון של מדינת ישראל, גם בגבולה או גם בצד המזרחי. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – שתי ממשלות? <שרת המשפטים ציפי לבני:> זה נכון שיש כאלה. יש כאלה, הנה, אתה רואה. אתה שואל את עצמך, אם ככה, מה הממשלה מייצגת? את מה שממשלה מחליטה. זה המצב. זה נכון, יש בתוך חלק ממפלגות הקואליציה גורמים קיצוניים שמנסים לגרור את הממשלה לאותם מקומות קיצוניים שלא יאפשרו לנו להמשיך במשא-ומתן, שיפגעו בביטחון, שיבודדו אותנו מהעולם, שיהפכו אותנו לבלתי מובנים, בלתי מוסברים, כדי שאותם דברים שהם היום חלק מהלגיטימיות שלנו הבין-לאומית, יישחקו עד דק. אז הם מנסים, אבל הנה, הם לא מצליחים. הם לא מצליחים, בין היתר, כי הממשלה הזו מורכבת מעוד גופים, כולל התנועה בראשותי, ויש לנו האפשרות גם למנוע מאותם גורמים קיצוניים להכפיף את המדיניות של ממשלת ישראל ומדינת ישראל להשקפת עולמם הקיצונית, שבעיני לא מייצגת את הערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לכן אני מבקשת את אמון הכנסת בממשלה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני, שהשיבה על הצעות אי-אמון מטעם סיעות העבודה וש"ס. אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעות יהדות התורה ומרצ: הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ישראל אייכלר והמנמק הוא חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש הצעת אי-אמון בממשלה מטעם סיעות יהדות התורה ומרצ, שעניינה הזיגזג של שר האוצר – גירעון או רזרבה; ואני חושב שהממשלה ראויה באמת לאי-אמון על הנושא הזה. רק על הנושא הזה? יש עוד נושאים רבים אחרים, אבל הנושא הזה באמת מעמיד בסימן שאלה גדול את שר האוצר, וממילא גם את הממשלה כולה. רק לפני חודשים מספר עמדנו כאן נפעמים מול הלהט של שר האוצר שדיבר על הגירעון שהשאיר לו שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, עם רמיזות מאוד גסות כלפי, כיושב-ראש ועדת הכספים בקדנציה הקודמת: אתה הבאת את הגירעון. דרך אגב, הוא שדרג את מעמדו של יושב-ראש ועדת הכספים: שיושב-ראש ועדת הכספים בכוחו להביא גירעון או להביא רזרבה. את הקומפלימנט קיבלתי, אבל את הנושא מאוד מאוד לא קיבלתי. משל למה הדבר דומה? בר בי רב דחד יומא, או ינוקא שנכנס לתלמוד-תורה, מתחיל ללמד תורה את האדמו"ר שלו, את הרב שלו. נכנס שר אוצר שלא מכיר את המערכת – יתכבד וילמד, שנה, שנה וחצי, עד שהוא מכיר את הנושא הזה – עומד פה ומסביר על הגירעון, על המצב של מדינת ישראל, מה שהולך לקרות מבחינה כלכלית: אנחנו עלולים להידרדר לפגיעה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, הכסף יעלה לנו הרבה יותר כי נצטרך לשלם הרבה יותר ריבית – מה שדקלמו לו פקידי האוצר, ועוד כהנה וכהנה: המצב הכלכלי של השכבות החלשות יהיה יותר גרוע, ומעמד הביניים ייפגע, ומפעלי התעשייה ייפגעו. נאומים – פשוט, מי שלא מכיר את המערכת היה בטוח שהוא אומר דברי אלוקים חיים. ואנחנו עומדים תמהים ואומרים: זה לא נכון. אדוני השר, אני צועק לו – תראו בפרוטוקול – זה לא נכון, עובדים עליך. המשק הישראלי חזק, יציב; דירוג האשראי של מדינת ישראל, אם אתה לא מדבר שטויות, עולה; האבטלה יורדת; הצמיחה גדלה; במהלך השנים האלה ישראל נכנסה כחברה מן המניין ל-OECD, ועוד כהנה וכהנה הישגים כלכליים; שלא לדבר על כך שמעצמה כלכלית כמו ארצות-הברית בנקים קרסו בה כבנייני קלפים, ובמדינת ישראל המאזן של הבנקים הלך וגדל עד כדי שמנהלי בנקים יש להם משכורות – אפשר להחזיק שכונת עוני באיזה מקום מצוקה במדינת ישראל עם משכורת של מנהל בנק. הכול בסדר. צריך לשנות מדיניות, צריך לסייע יותר למעמד הביניים, צריך לא לפגוע בשכבות החלשות, לקחת יותר מהעשירים – כדי לייצב את המצב עוד יותר. את זה טענו. והוא אמר לא, במין יוהרה כזאת, באיזו אמירה כזאת – עם תסרוקת – הוא יודע הכול. מה יכולנו לעשות? אנחנו כולה חברים זוטרים באופוזיציה, והוא שר האוצר, ירום הודו. מה אנחנו יכולים לעשות? לצעוק. לא עובר מספר חודשים מצומצם, נעמד כאן באותו מקום, שבו ביוהרה הזאת הוא דיבר על הגירעון שהשארנו לו, והוא אומר: רבותי חברי הכנסת – גם כן במין יוהרה כזאת – המצב מצוין. מישהו מכיר, מהכלכלנים או מחברי הכנסת שיש להם ניסיון, שבשלושה חודשים אנחנו עוברים מגירעון של 40 מיליארד שקל לרווח של עשרות מיליארדים? אני אומר לכם שכל מה שאנחנו רואים עכשיו זה לא הכול, יש יותר כסף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר האוצר מוכשר. <משה גפני (יהדות התורה):> שר האוצר מצוין – מצוין בשביל לדבר שטויות. <שר הבינוי והשיכון אורי אריאל:> זה בזכות התפילות. <משה גפני (יהדות התורה):> בזכות התפילות. וזה – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רבותי, אם יש מישהו שמבין בכלכלה שיכול להסביר לי איך עוברים בשלושה חודשים – מדינה קטנה שהוצאות הביטחון שלה גדולות, שעומדת מול עולם בעייתי מבחינת המשק הכלכלי שקיים בכל המדינות בעולם – והכול התהפך מהקצה אל הקצה? אלא אם כן מדובר בנס משמים – ושר האוצר לא מאמין בזה, אז בואו נדבר על מה שקורה בידי אדם. התברר שמה שאמרנו היה נכון. ואם מה שאמרנו היה נכון, יש כסף, והם הולכים להביא עכשיו את החוק שלא יעלו את מס הכנסה למי שמשתכר מעל 40,000-30,000 שקל. וגם לאלה שפחות, אבל אלה כמעט לא משלמים – הרבה – מס הכנסה. גם מי שמשתכר 100,000 שקל, עכשיו לא יעלו לו מס הכנסה. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא צריך, הוא בתקרת המס המקסימלית. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. חבר הכנסת מיקי לוי, אדוני סגן שר האוצר, אתה יכול לדבר הרבה, אתה סגן שר, אתה יושב עם הפקידים שלכם ומדבר. אני יכול לדבר רק במליאה. תן לי, תן לי לדבר. תאמין לי, אם הייתה לך קצת דרך ארץ הייתם גם מקשיבים לי, כי עד היום התברר שצדקתי. ואז, לא הסתפקו בעניין הזה – לא יכול להיות שיהיה רק הישג של שר האוצר, גם ראש הממשלה רוצה הישג. אז הוא רצה להביא אתמול בוועדת הכספים, תוך כדי ישיבת ממשלה, הפחתה של מס מעסיקים ב-0.25%, זאת אומרת, לא יגדילו את זה ב-0.25%, כשהעלות של זה חצי מיליארד שקל – להעביר את החוק באותו יום, אחרי ישיבת הממשלה, בוועדת הכספים; לשנות את התקציב, נותנים הפחתה של חצי מיליארד שקל במס המעסיקים. לא משנה, אני לא נתתי, וגם חברים אחרים לא נתנו. טענתי לנושא חדש. הביאו את זה היום לוועדת הכנסת כדי להביא את הרוב הקואליציוני לכך שזה לא נושא חדש, והרוב הקואליציוני בסופו של דבר התעשת והבין שאנחנו צודקים ולא הביא את זה להצבעה. זה יבוא בנפרד. מה הולך לבוא בנפרד? וכאן האי-אמון שלי בממשלה הזאת, בשר האוצר הזה. הרי אם יש כסף – אם אין כסף אז אין כסף, מה אפשר לעשות? בדליכא, אומרת הגמרא, כולי עלמא לא פליגי. אין, אז מה אפשר לעשות, עניים. אבל אם אנחנו לא עניים, פגעתם במעמד הביניים לפני כמה חודשים, באוגוסט, ספטמבר, אני לא זוכר, כשאושר התקציב; פגעתם בשכבות החלשות פגיעות אנושות שאני לא זוכר בתקציב של מדינת ישראל – גם ב-2003, כשהיה תקציב קשה, לא היו גזירות כאלה; גזירות קשות, שאמר עליהן שר האוצר – אתם זוכרים מה שהוא אמר: שהמצב קשה, יש גירעון. אבל אם אין גירעון, מה אנחנו מבינים ממנו? שמורידים את הפגיעות במעמד הביניים, לא? אין גירעון, הוא אומר. יש עודף הכנסות, יש רווחים, רווחים כלואים. אגב, אנחנו עשינו את זה. בכול הוא מתהדר, אבל עשה את זה יובל שטייניץ, ואני בוועדת הכספים. לא חשוב, בסדר, מתהדר בקרדיט לא לו. הבנתי, לא חשוב, הקרדיט לא חשוב, חשוב – אבל תגיע לתוצאה. מה התוצאה? התוצאה צריכה להיות שאם יש כסף נותנים את זה לחלשים. לקחת מהם? תחזיר. פגעת במעמד הביניים? תחזיר להם. העלית מסים עקיפים, העלית את המע"מ, פגעת בתושב מובטל שגר בשכונת-הארגזים בתל-אביב שכשהוא קונה לחם הוא ישלם יותר כסף? תחזיר לו את זה. לא. משקר, מוליך שולל את הכנסת, זיגזג באופן הכי חמור שיכול להיות. אגב, שתדעו – אני לא מחדש בזה כלום – זה מעמיד את מדינת ישראל במצב רע מאוד בשווקים הכלכליים בעולם, כלפי מדינות רבות, מכיוון שאומרים ששר האוצר לא מבין מהחיים שלו בכלכלה, מי יודע מה הוא יעשה מחר. הוא מזגזג בכלכלה, ואחד הכללים הבסיסיים של כלכלה חזקה זה יציבות. זה זיגזג במובן הכי שלילי של המילה, ולכן – המשמעות של העניין הייתה שאמרנו: מה לעשות, שר אוצר חדש, טעה, הטעו אותו, בסדר. איפה חברת הכנסת יפעת קריב, שכשאני אמרתי שיש כסף היא אמרה לי שאני משקר? טוב, לא, בקשת סליחה, זה יהיה בחוק הבא; כשאני אבקש בהסתייגות ששר האוצר יבקש סליחה, אני אסביר את זה. יש בהסתייגות – אני עמדתי על זה בתוקף, כי זה באמת חלק מהחוק, בקשת הסליחה של שר האוצר. אבל זה מעמיד אותנו במצב הכי נורא, ולכן מרצ ויהדות התורה, ואני מניח שעוד סיעות רבות יצטרפו לעניין הזה, אנחנו סבורים שמהסיבה הזאת, של הפגיעה הכל-כך קשה בחלשים – באידיאולוגיה – הפגיעה במעמד הביניים, שזאת השכבה המרכזית של אזרחי מדינת ישראל, ששני בני-הזוג עובדים, אגב; זה לא רק אם אחד מבני-הזוג עובד, או ששניהם לא עובדים – הרוב זה ששני בני-הזוג עובדים, ופגעו בהם הממשלה הזאת ושר האוצר הזה בתקציב האחרון, פגיעה שלא הייתה כדוגמתה מאז קום המדינה; אולי בתקופת הצנע של דב יוסף. אפשר להחזיר – נותנים לעשירים. את האידיאולוגיה הזאת הכנסת צריכה לדחות על הסף באמצעות הבעת אי-אמון בממשלה, בגלל שר האוצר. זה לא דבר שאנחנו, הכנסת וחברי הכנסת, שאנחנו יודעים את המצוקות שיש בציבור הישראלי, יכולים לעבור עליו לסדר-היום. לא יכולים. אם אנחנו עוברים על זה כך, אנחנו עוד מעט הולכים לאשר חוק של מס הכנסה, שלא יעלו מס הכנסה למי שמשתכר עשרות אלפי ואפילו מאות אלפי שקלים בחודש, כשאנחנו לא מחזירים כלום למעמד הביניים, לא נוגעים בכלל במסים העקיפים שהממשלה הזאת העלתה רק לפני שלושה חודשים – היטלים, ומס שבח, ומסים עקיפים וישירים על דירות, ואפילו החוק שאני העברתי בקדנציה הקודמת, שהמשכנתאות יהיו במחיר שיהיה שווה לזוג צעיר לקחת אותן, שזה לא יהיה כמו הבנקים למשכנתאות, גם זה בוטל. כלום, אפס מוחלט, עם נזק למעמד הביניים. ואני יודע ששר האוצר מתעצבן כשאני מדבר על מעמד הביניים – אני לא נראה מעמד ביניים. לא יודע למה. הסתכלתי בראי עשר פעמים, לא מבין למה. הוא אמר לי: אתה לא נראה מעמד ביניים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מעמד ביניים, אני דאגתי להם, יש לי קבלות. שר האוצר הזה הזיק להם, ולא חוזר בתשובה, ולכן אל תקרא לו שר האוצר יאיר לפיד, אלא שר האוצר זיגזג. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. אני מזמין את סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, להשיב על הצעת האי-אמון מטעם הסיעות מרצ ויהדות התורה. <יעקב מרגי (ש"ס):> הגירעון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם אני מסכם בשביל סגן שר האוצר, השאלה של משה גפני – איפה הכסף? <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא הביא, הוא הביא שמונה חודשים. <קריאה:> גפני יודע הכול. <יעקב מרגי (ש"ס):> הוא עשה את הבלתי-ייאמן, הוא הביא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שאלתי מאיפה הכסף, השאלה הרצינית של חבר הכנסת גפני הייתה איפה הכסף. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני שואל לאן הוא הולך עכשיו. <קריאה:> איפה היה הכסף. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני שמח שוב לענות על הצעות האי-אמון של מרצ וחברתה האידיאולוגית יהדות התורה. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שתי הסיעות נחושות – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שתי הסיעות נחושות – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הלוואי שהייתם מרצ מבחינה כלכלית. הלוואי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שתי הסיעות נחושות להעמיד את ישראל אייכלר כמועמד לראש הממשלה. האומנם? <משה גפני (יהדות התורה):> הבנו. תשובה טובה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> קראתי את הצעת האי-אמון, שבה נכתב כי שר האוצר – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> מיקי, זו התשובה? מה זה? <יעקב אשר (יהדות התורה):> אני מבין בכל אלה יותר משר האוצר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> קראתי – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אפילו הוא מבין – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – את הצעת האי-אמון, שבה נכתב כי שר האוצר מזגזג, כביכול, שזה כמובן המצאה וגיבוב של שקרים ואי-דיוקים, ואין לי אפשרות אחרת אלא לכנות את זה בצורה הזאת. חבר הכנסת גפני, אני בספק אם אתה מאמין בדברים שנשאת לפני כמה דקות מעל דוכן זה. אני משוכנע שגם אתה לא מאמין בדברים אלה. ועכשיו, אדוני היושב-ראש, לעניין הרזרבות. בתקציב המדינה אכן קיימות רזרבות, ואנחנו לא מסתירים את זה, אך כל טענה שלפיה הרזרבות האמורות, סמויות או לא משקפות, או לא שקופות, אינה נכונה. הממשלה והכנסת – אני מדגיש: והכנסת – אישרו את התקציב כאשר כל הרזרבות – כל הסעיפים היו גלויים לפניכם, חברי חברי הכנסת, ומופיעים בספר התקציב. בכל תקציב של חברה או של פרויקט בשוק הפרטי מקובל להפריש סכום מסוים עבור הוצאות בלתי צפויות מראש. גובה ההפרשה נקבע על-פי רמת הסיכון המאפיינת כל חברה וכל פרויקט. <מיקי רוזנטל (העבודה):> איזה מין אנלוגיה זו? מה, אנחנו חברה עסקית? זה תקציב המדינה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בעת אישור תקציב 2013 – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> אין מדינה שיש בה 10% מהתקציב ברזרבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בעת אישור תקציב 2013–2014 שררה אי-ודאות תקציבית גדולה, הן לגבי היקף ההוצאה שהממשלה תידרש לה והן לגבי יכולת גביית המסים לשנים אלו. נוסף על כך, תקרת הגירעון שנקבעה לשנת 2013, 4.65% גירעון, היא גבוהה באופן יחסי, ועל כן לחריגה ממנה היו עלולות להיות השלכות משמעותיות על אמינותה הפיסקלית של הממשלה. אשר על כן הוחלט להעלות את סכום ההפרשה לרזרבה לשנת 2013 – שנקבעה ל-2013 – ל-5%, לעומת 3% לשנה רגילה. וכל הרזרבה הזאת מתקציבי המשרדים, לא מכלל תקציב המדינה; מתקציבי המשרדים. חברי חברי הכנסת, השימוש ברזרבה שקוף, ומובא לאישור בוועדת הכספים. הרי אין שום אפשרות להוציא אפילו אגורה אחת כששר האוצר מחליט מחר בבוקר להוציא. הכול שקוף, הכול מובא לוועדת הכספים, שחלק מחברי הבית כאן כרגע חברים בה, ולכן הכול שקוף, אז אני בכלל לא מבין על מה ההתלהמות. הרי אתה יודע את כל הסעיפים האלה, אבל, כדרכך, אתה עומד פה, מדבר, גיבוב של שקרים, אי-דיוקים, תחת הכותרת "זיגזג". הרזרבות לא משמשות לצורך החלטות אישיות של שר האוצר, אלא לצורך מימון החלטות ממשלה או חוקים. לדוגמה, השנה, בעקבות החלטת הקבינט, הופנה חלק ניכר מהרזרבה לתקציב משרד הביטחון, אף-על-פי שאנחנו התנגדנו; 2.75 מיליארד שקל לא הגיעו מהשמים, לא הגיעו יש מאין, אלא הגיעו בהחלט מהרזרבה. אשר לשנת התקציב 2014, במסגרת הערכות מצב מחודשות שנעשו בשבועות האחרונים במשרד האוצר לקראת תחילת שנת הכספים 2014 עלה כי גברה הוודאות בדבר היקף המחויבויות התקציביות לשנה זו, ולכן מתאפשרת הפחתה ברזרבה לעמידה במגבלות ההוצאה הנמצאת בבסיס תקציב המשרדים בהיקף כולל של 1.75 מיליארד שקל – זה היקף הקיצוץ מהרזרבה הכללית. לאור האמור לעיל, בימים אלה נמצאת בהליך חקיקה בכנסת הצעה להפחתת הרזרבה לעמידה במגבלת ההוצאה לשנת 2014 בסכום האמור, קרי 1.75 מיליארד שקל. הפחתה זו, בתוספת ההפחתה המוצעת בתקציב הריבית לשנת 2014, אשר התאפשרה בעיקר בזכות הגירעון הנמוך מהמתוכנן בשנת 2013, שלהערכתנו בשנת 2014 הוא יסתכם בסדר גודל של 3.2%-3%, מאפשרת את ביטול העלאת מס ההכנסה שתוכננה לשנת 2014 ואת מיתון העלאת שיעור השתתפות המעסיק בביטוח הלאומי. לפיכך אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי, שהשיב על הצעת האי-אמון של סיעות מרצ – יהדות התורה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, הוא אמר שאני דיברתי שקרים. אני לא הסכמתי – – – על הרזרבות, לא הזכרתי בכלל את נושא הרזרבות. בזה שיקרתי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> איזו היתממות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת אי-אמון מטעם סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל-מד"ע: המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ומי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני. המשיב הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת יאיר שמיר. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המשך חקיקת חוק הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, המכונה תוכנית פראוור, למרות התנגדותה של האוכלוסייה הערבית בנגב, זו דוגמה הרסנית ליחס המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. זה גם מלמד על מהלך כוחני. הרי חוק פראוור מעלה שוב ושוב את הטיעון שהיישובים הערבים-בדואים בנגב, היושבים רק על 3% מקרקעות הנגב, פולשים לאדמות המדינה, או שהשר ליברמן זועק ש"הבדואים שודדים את קרקעותינו". מכובדי היושב-ראש, יש עדויות רבות להכרה במקרקעין נרחבים של בדואים בתקופה העות'מאנית ובתקופה הבריטית, שכללה את הדין המסורתי כמו גם רישום רשמי. רוב הכפרים הבדואיים יושבים כיום על קרקעות שהערבים הבדואים ירשו מאבותיהם, אשר בתורם רכשו או ירשו אותן באופן לגיטימי בימי הטורקים, או הבריטים; אז הם לא פולשים ולא שודדים. האמת היא ששודד מי שמחוקק חוק כדי לשדוד ולנשל במקום להכיר, וזו מממשלת ישראל, שכל מה שהיא חושבת עליו זה לא להיטיב עם הבדואים, ולא לפתח את יישוביהם, אלא רק לנשל אותם מקרקעותיהם. לכן, שוב ושוב אני מזכיר – כדי לחשוף את הכוונות המסתתרות מאחורי חוק פראוור. המדינה מתעלמת מהיסטוריית ההתיישבות וטוענת שלבדואים הייתה ההזדמנות לרשום את קרקעותיהם עד אפריל 1921, כמתבקש לפי פקודת הקרקעות המתות – יעני המוואת – הבריטית. אך הם לא עשו דבר, וכך נהפכו למסיגי גבול. הטענה הזו לא אמינה, והיא גם טענה שקרית, כי במאי 1921 העיד דוח אברמסון שהוגש לממשלה הבריטית שרק 4.5% משטחי ישראל רשומים בספרי הטאבו, כאשר יותר ממחציתם על שם ארגונים יהודיים. אם כך, כמעט אף כפר בארץ לא רשם את קרקעותיו בתאריך הקובע, אך רק הבדואים נענשים על כך כעבור יותר מ-90 שנה. כיום נותרו תביעות בסך 5% לערך משטחי הנגב, אך גם נתון נמוך זה לא מרתיע את המדינה מניסיון להלאים מה שנותר. כפי שציינתי קודם, המשטרים הקודמים הכירו בבעלותם של הבדואים על קרקעותיהם. לכן, אם נחזור אחורה לתקופה העות'מאנית, נראה שבדואים בתקופה ההיא רשמו על שמם את אדמותיהם, וישנם עד היום נסחי טאבו המעידים על הדבר. כיצד יכלו הבדואים לרשום את הקרקע אם הייתה שייכת למדינה? ולכן אנחנו באים ואומרים, נודע לנו שבתקופה האחרונה, בוא נגיד בשבועיים האחרונים, נודע לנו שהחוק הזה נגנז. אני אישית שאלתי כמה שרים בממשלת ישראל, ואמרו לי שהחוק נגנז. אמרנו באמת, זו הזדמנות פז לממשלת ישראל לפתוח בערוץ הידברות עם האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב, הרי הם אזרחי מדינת ישראל, הם לא עלו, אלא הם כאן. הם לא היגרו מאיזשהו מקום, אבל הם אזרחי מדינת ישראל. למה לא תיתנו הזדמנות לנהל אתם הידברות, דיאלוג על בסיס הכרה? נודע לנו שגם אחרי שידענו על גניזת החוק – שהחוק ממשיך כרגיל, ועדת הפנים מנהלת דיונים מרתוניים כל שבוע, בראשותה של חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש הוועדה, וכאילו כלום לא קרה, לא השתנה, החוק לא נגנז, אלא ממשיך כרגיל. נודע לנו שהשר יאיר שמיר התמנה לשר שילווה את הפרויקט הזה, את התוכנית הזו, ואני פונה אליך, מכובדי השר, באופן ישיר: התמנית למשימה לא ישימה. לכן הייתי מציע לך אחד משני דברים – או להחזיר את המינוי למי שמינה את כבודך, או לבטל את החוק, חוק פראוור, ולפתוח בהידברות עם האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב על בסיס ההכרה, ועל בסיס הבעלות, או הכרה בבעלות, כי תוכנית זו מקדמת אסון, ולא מקדמת פתרון. אני קורא שוב ושוב לממשלה לפתור את הבעיה על-ידי הידברות ולא על-ידי כוחנות, ועל בסיס הכרה, ולא עקירה. ואפשר לשמור על היחס שנשמר עד היום בין הבדואים למדינה, ואנחנו רוצים לראות כוונה או כוונות חדשות, לראות, להרגיש שינוי במדיניות הממשלה הזו, או במדיניות המדינה בכלל מאז שקמה ועד היום, אותה מדיניות, מדיניות חונקת, מדיניות פוגעת, דורסנית ממש כלפי האוכלוסייה הערבית-בדואית. לא לשכוח שערבים-בדואים בנגב היו וככה היום. אין להם כוונות לפגוע במדינה, לא בממשלה, לא ביהודים כעם, אלא הם רוצים לחיות בכבוד, רוצים לחיות עם שוויון זכויות, עם שאר או עם יתר האוכלוסייה. ולכן, תעזרו לבדואים להמשיך לחיות באותו יחס כדי שבאמת במקום שתצויר המדינה הזו, או הממשלה הזו כמדינה גזענית נגד אוכלוסייתה, או נגד אזרחיה הערבים, הגיע הזמן באמת שהיא תצויר כמדינה דמוקרטית, כולל לגבי האזרחים הערבים-בדואים בנגב. רואים הפקעת קרקעות, רק על זה שומעים, על נישול מקרקעות בנגב, בירושלים גם מרחיבים את הבנייה, בהתנחלויות בונים. גם אתמול אישרה הממשלה חוק ממש מוזר, לא בעיני, בעיני כל העולם, שהולכים לספח גם את בקעת-הירדן. אתם בערבית "טמעים". אני חושב שאתם בדרך לכבוש את כל העולם, לא רק בקעת-הירדן, אולי ירדן, גם מצרים, גם סוריה, אולי גם תכבשו את ארצות-הברית, אולי גם רוצים להיות המושל של כל העולם. אני חושב, מי שעולה, עולה, סופו, נדמה לי, אם ימשיך באותה מדיניות, הרי הוא יקרוס באחד הימים. חברים, נא להתעורר ולהגיע ולפתוח בהידברות עם האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. מספיק עם הקיפוח. מספיק, די עם מדיניות הנישול. תכירו באזרחים הבדואים כשאר אזרחי המדינה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. כאמור, מי שמשיב בשם הממשלה על הצעת האי-אמון הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת יאיר שמיר. בבקשה, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה לציין כי תמוהה בעיני הצעת האי-אמון שהוגשה על-ידי חברי הכנסת זאחְלקה, טיבי וסוייד – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זחאלקה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> מצטער אם פגעתי. אני אלמד בסוף, חברים. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה ייכנס אצל אייכלר, זה בטוח. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> – – משום שאני שותף לדעתם שעל המדינה לדאוג ולטפל באוכלוסייה הבדואית שהוזנחה במשך שנים. גם אם אנחנו חלוקים על הדרך לפתרון הסוגיה – נוכל להתווכח, ולעתים אף להסכים, אך רק יחד נגיע למטרה המשותפת. חבר הכנסת טלב אבו עראר דיבר אתי, ו – אמרתי לך שנעשה את זה בהידברות. אמרתי לך את זה? אמרתי. לכן, תן לי צ'אנס, למה אתה ישר מגיש ערעור? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה ממשיך, גם אני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> חכה. אתן תשובות. אני לא באתי הנה לשחק, אלא לעבוד ולהשיג הישגים. זה שבועות מספר שאנשי משרדי ואני לומדים את הנושא המורכב הזה כדי להציג בפני הממשלה והכנסת תוכנית ראויה וישימה. איני רואה במשימה זו רק דרך לפתרון הסדרתה של התיישבות הפזורה הבדואית בנגב, אלא חלון הזדמנות כמותו מעטים נפתחים בתולדותיו של עם או של מדינה. עלינו לזכור כי בסופו של דבר מטרתנו היא לדון בגורלה של האוכלוסייה הבדואית כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל וכשותפי גורל לכולנו. כך אני מסתכל על זה. תן לי את האמון, לפחות את ההתחלה. עלינו לחזק את יחסי האמון עם האוכלוסייה הבדואית, שנוצרו לאורך ההיסטוריה של שותפות אמת, להבטיח את זכויותיהם הבסיסיות ביותר, לחינוך, בריאות ורווחה, ולהביא לפתרון כולל של הסוגיה בסופו של דבר. גם אם התהליך יהיה ארוך וממושך, נעשה את זה בסבלנות ובהידברות. אמרתי לך את זה, ואני אומר לך את זה שוב מעל הבמה הזאת. יש להמשיך ולקדם בשיתוף פעולה פתרון כולל ומקיף להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב בהווה ולעתיד, במטרה להבטיח את הצלחת התוכנית לאחר אישורה במליאת הכנסת. בכוונת הממשלה, כחלק מתוכנית של סיוע, להעמיד תקציבים לחיזוק תשתיות ולפיתוח מסגרות חינוך וליצירת מקומות תעסוקה והכנסה. אני רואה את זה משולב. לא נבנה מדרכות אם לא יהיו שם מקורות פרנסה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איך אפשר לנהל הידברות תחת החוק? החוק הזה קיים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> תן לי את ההזדמנות. עוד לא התמניתי, אז תן את ההזדמנות למנות אותי. טלב, אני משיב לך כיאיר שמיר, חבר הממשלה, שבא הנה לעשות שליחות. אני אמרתי את זה – אני לא בא לעשות קריירה פה, וזה חלק מהשליחות. תשפטו אותי לאורך הדרך. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני השר, האם השבת לראש הממשלה על ההצעה שאתה תהיה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> עזוב. אני מניח שבישיבת הממשלה הקרובה או יקום או ייפול. תנו צ'אנס. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, כי זה קשור אלינו, לכן אני שואל. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> שאלת אותי ביום רביעי שעבר. נתתי לך תשובה אמיתית. השיח נמשך – ביום ראשון זה ייסגר. בואו נמשיך, חברים, אנחנו הרי לא רוצים על גבה של האוכלוסייה לבנות קריירות פוליטיות; אני ודאי שלא, ואני מקווה שגם אתם לא. אז בואו לפחות נדון בדברים לגופם. הלאה. טלב, ניפגש, נשב, אין שום בעיה. אני, סבלנות לי רבה. השר בני בגין אמר על הבמה הזאת: "הממשלה, כמובן, איננה יכולה לעצום את עיניה, לאטום את אוזניה, לעמוד מנגד, להתעלם ולאפשר המשך המצב הקיים לגבי רבבות בדואים בצפון הנגב, החיים בתנאי עוני, אולי העוני העמוק ביותר בארץ, ולעוני הזה, כפי שאנחנו יודעים על כל עוני, מתלוות גם תופעות חברתיות קשות, שליליות בעיקרן, ויש לנסות להביא לכך שלא יהיו, ודאי לא בתחולה הרבה הזאת, שמטרידה את כולנו". הממשלה שבה אני חבר הולכת להשקיע בשנים הקרובות בטיפול במגזר הבדואי בדרום סכומים נכבדים, לפתח להם תשתיות נאותות וראויות כדי להשוות את תנאי הפתיחה של ילד שנולד באוכלוסייה הבדואית לאלה של שכנו היהודי בנגב. כשם שסוגיות החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה צריכות להיות שוויוניות בכל המגזרים, כך גם שמירת החוק ואכיפתו תהיה שווה – באותה מידה. פיתוח הנגב היה מאז ומתמיד משימה לאומית חשובה שממשלות ישראל הציבו כמטרה. במסגרת התוכנית שלפנינו מחובתנו להבטיח כי הבדואים ישולבו בקדמה ובפיתוח העתיד לבוא בנגב – כל זה לאור המשאבים הרבים שממשלת ישראל מתכוונת להשקיע. פיתוח זה לא יתאפשר בלא פתרון לסוגיית ההתיישבות הבדואית, אשר חייב להיות – ואני מצטט מדוח השופט גולדברג: "מתחייב פתרון מערכתי כולל ומשולב בנושא הקרקע ובנושא תכנון ההתיישבות, התעסוקה והחינוך, כשאלה משולבים בנושא תנאי החיים ביישובים (המוכרים ואלה שיוכרו)". זה סעיף 72 בדוח, מי שמכיר אותו. ארצה לציין כי אחת מסוגיות המחלוקת העיקריות היא תביעת הבעלות על הקרקע וחלוקת הפיצוי הכספי. סוגיה זו נוגעת במספר מצומצם יחסית של תושבים מקרב האוכלוסייה הבדואית. הממשלה מבקשת להסדיר את התיישבות הבדואים תוך הקטנת הצורך בהעתקת האוכלוסייה ממקומה ככל האפשר. שוב – לפי דוח גולדברג. הסדרת התיישבות הבדואים בנגב הכרחית לקידום האוכלוסייה הבדואית ולשילובה בתנופת הפיתוח שעומדת לעבור על הנגב. הסדרת ההתיישבות לא תהיה שלמה ללא מאמץ מרוכז לקידום הפיתוח הכלכלי החברתי של אוכלוסיית הבדואים בנגב. התעסוקה והחינוך עומדים בלב הדאגה של כל אזרח, והם מנועי צמיחה הכרחיים. בשנים הקרובות הנגב עומד לעבור שינוי אדיר, שכן עשרות מיליארדי שקלים עתידים להיות מושקעים בו. מבחינת הממשלה, הבדואים חייבים להיות חלק מהשגשוג והפיתוח האלה. לכן החליטה הממשלה להשקיע היום בתחומים – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> שגשוג הנגב יהיה על חשבונם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> זה ממש לא נכון. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זה בדיוק כך. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> כשאני אומר שהם יהיו חלק מהפיתוח, ואנחנו דורשים ורוצים, אתה אומר: יהיה על חשבונם? אל תגיד ההפך ממה שאני אומר; שמעתי אותך – תשמע גם אותי בהמשך. אתה אומר הפוך ממה שאני אומר. אני מתכוון לכל מילה שאמרתי. כתבתי את זה ואני מתכוון לעשות את זה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ציינתי כאן עובדות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> לא, אתה ציינת הערכה – שנעשה ההפך ממה שכתבתי. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ציינתי עובדות. אתה יכול להוכיח אחרת? <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> תצעק כמה שאתה רוצה. אני אעשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר:> – – של חיזוק הכשרת המבוגרים וקידום היכולת שלהם להשתלב בתנופת העשייה והתעסוקה, יצירת מקומות תעסוקה חדשים וחיזוק הרשויות המקומיות, שיפור מצבן הכלכלי ושיפור תנאי החיים בהן. למטרה זו אישרה הממשלה במסגרת התוכנית הכוללת גם את התוכנית לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בהיקף של 1.2 מיליארד שקלים לחמש שנים. ההשקעה הנרחבת מיועדת להביא לצמצום הפערים בין האוכלוסייה הבדואית לבין יתר האוכלוסייה בנגב ובמדינה בכלל. סוגיית הסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב מלווה את הבדואים ואת מדינת ישראל זה שנים רבות. על אף ועדות רבות ומשאבים רבים שהושקעו, לא הושגה עד היום התקדמות משמעותית בנושא. תנו הזדמנות לעשות את זה. אני מציע ליושב-ראש הכנסת ולחברי חברי הכנסת לדחות על הסף את הצעת האי-אמון, שהיא טרם זמנה, טרם בשלה, ונראה שיש פה ריח פוליטי ולא יותר מזה. תודה רבה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הממשלה לא – – – <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לשר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גילה גמליאל:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 10), התשע"ד–2013, שהחזירה הוועדה לקידום מעמד האישה. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ, בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה בתחום המדיני;> <2. שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור;> <3. הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה;> <4. המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב> <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו נעבור להודעות הסיעות. ועדת הכנסת קבעה הודעות סיעות בשיעור של שלוש דקות. ראשון הדוברים, חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. חבר הכנסת איתן כבל, מפלגת העבודה – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – – הצבעות – – – <היו"ר גילה גמליאל:> לא. קודם כול יש ההודעות של הסיעות. טוב, חבר הכנסת איתן כבל לא נמצא. חבר הכנסת בועז טופורובסקי מיש עתיד, עומדות לרשותך שלוש דקות. בבקשה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> כל פעם שאני עולה לדבר, גברתי היושבת-ראש, את נמצאת כאן. <היו"ר גילה גמליאל:> אתה רואה מה זה? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אולי זה – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אחוות היו"רים. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> כן, זה אומר משהו. אני עולה לדבר כדי לשכנע את חברי הכנסת לא לתמוך בהצעות האי-אמון. אני יודע שאתם מופתעים. בואו נעבור הצעה-הצעה, ואני אנסה להסביר למה לא לתמוך. ההצעה הראשונה היא של מפלגת העבודה: כישלון הממשלה בתחום המדיני. אני חייב להגיד שכשמפלגת העבודה הייתה בקואליציה הייתה הצלחה אדירה בתחום המדיני. פשוט מדהים איך הם יכולים לבקש – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> איך היית חבר המפלגה כל כך הרבה זמן? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אני כבר לא חבר במפלגה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> איך היית חבר מפלגה כל כך הרבה זמן? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אני כבר לא חבר במפלגה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כל זמן שהיינו בקואליציה היית חבר במפלגה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> קודם כול, יש לי רגשות מאוד מאוד חיוביים כלפי מפלגת העבודה, אבל האי-אמון על הכישלון בתחום המדיני, אני חושב שיש בזה בעייתיות רבה מאוד, מה גם שכרגע אנחנו מתקדמים בתחום המדיני. עוד לא הסתיימו השיחות, עוד אין כישלון. להגיד שיש כישלון – אתם אמורים לפרגן. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> התקדמות אדירה, אני חייב להגיד. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> להגיש אי-אמון על זה שלא מספיק מהר מתקדם התחום המדיני ולא על זה שכבר נכשלנו – למרות שעוד לא הסתיים המשא-ומתן. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> היונים בפתח. היונים בפתח. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אנחנו מגדלים אותן, מגדלים אותן. הצעת האי-אמון השנייה: שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור, של ש"ס. גם כאן אני חייב להגיד שש"ס לא הייתה אף פעם בקואליציה ששחררה מחבלים. זו פעם ראשונה שהם שומעים את זה, והם באופוזיציה. אם הם היו בקואליציה – – <יעקב מרגי (ש"ס):> שחרור על מה? שחרור על מה? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – אף פעם לא היה שחרור מחבלים. <יעקב מרגי (ש"ס):> שחרור על מה, שחרור על לדבר? אפילו פוטין אומר שזה – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> יש החלטות, יש הסכמות בין-לאומיות, יש דברים שעושים. גם אני לא אוהב את זה. אני לא חושב שיש מישהו בבית הזה שאוהב שמשחררים רוצחים. אבל צריך להבין, להגיש הצעת אי-אמון על משהו שאתם עשיתם בעצמכם, אני חושב שזה לא ראוי. אני הייתי מציע לש"ס להגיש הצעת אי-אמון על משהו בונה שמתאים לאידיאולוגיה שלכם, למשל זה שעדיין אנשים מעזים לנסוע בשבת. ההצעה השלישית: הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה, של יהדות התורה ומרצ. אני קודם כול חייב להגיד שהחיבור כאן הוא חיבור מדהים. יהדות התורה ומרצ זה חיבור מדהים ויפה מאוד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה לא העניין. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> לא ראיתי אופוזיציה – – – <מיכל בירן (העבודה):> בוקר טוב – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> לא ראיתי כזה דבר שאנשים מגישים הצעת אי-אמון על זה שמבטלים העלאת מסים. <מיכל בירן (העבודה):> – – – היית מבין שאין דרך אחרת להגיש – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אני חבר בוועדת כספים, ועדת כספים – – <מיכל בירן (העבודה):> – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – וכל האופוזיציה באה ורוצה להפיל החלטה שאומרת העלאת מסים. אנחנו אומרים, בואו נבטל העלאת מסים ואתם רוצים להפיל את זה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תענו לעניין – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> גם החיבור בין מרצ ליהדות התורה הוא יפה מאוד – – <קריאה:> כן, יש לנו חיבור. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – הוא גם היה מדהים בהצבעה על שוויון לזוגות החד-מיניים. <קריאה:> – – – <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> גם כאן הייתם באחידות דעים שצריך למנוע מזוגות חד-מיניים שוויון – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כי החיבור שלך עם נפתלי בנט הוא חיבור. האחים. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – ובגלל זה יהדות התורה הצביעה נגד. אתם יצאתם מהמליאה ואנחנו איכשהו הצלחנו להעביר יותר שוויון לזוגות חד-מיניים. אני חושב שזה יפה מאוד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה עם החיבור – – – איך אתה מקבל את זה? <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אם אני הייתי יהדות התורה, הייתי מגיש הצעת אי-אמון על זה שהממשלה הזאת מצליחה להעביר יותר זכויות לזוגות חד-מיניים – – <מיכל בירן (העבודה):> – – – <היו"ר גילה גמליאל:> משפט סיום, חבר הכנסת טופורובסקי. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – ואם אני הייתי מרצ, הייתי אומר דווקא ההפך, שלא מספיק מהר אנחנו מעבירים שוויון לזוגות חד-מיניים. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> ההצעה האחרונה אומרת: המשך חקיקת החוק להסדרת ההתיישבות – – <היו"ר גילה גמליאל:> במשפט אחד. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – תוכנית פראוור – של חד"ש ורע"ם-תע"ל. אני הייתי בא ואומר שאנחנו לא מספיק מהר מקדמים שוויון זכויות, כמו שצריך, למיעוט הערבי במדינת ישראל, ועל זה הייתי חושב שאתם צריכים להגיש אי-אמון, ולא על זה שאתם אומרים שבמדינת ישראל מי שפורע חוק, מי שיושב במקומות שאסור לו לשבת, אותו המדינה לא מפנה, ומי שעושה ופועל לפי החוק – – <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> – – מחירי הדיור שלו יעלו ויאמירו לגבהים בלתי הגיוניים. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בועז, חזור הביתה. התקלקלת. מאז ברית האחים עם בנט, התקלקלת. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש – חברי השרים, גברתי הקצרנית – תודה לך קודם כול שאפשרת לי לנאום את שלוש הדקות. ברשותכם, חברי חברי הכנסת, הנושא שלנו באי-אמון הוא נושא מדיני. כמיטב המסורת, מדי יום שני אנחנו אמורים לומר את דברנו. ההתייחסות שלי, יש הרבה – אני פותח עיתונים, חברי בקואליציה, ובכל יום אני רואה משאים-ומתנים מתנהלים, ואני שואל את עצמי: איפה? איפה מתנהל אותו משא-ומתן? אני מסתכל על נתניהו – והיום אמרתי בישיבת הסיעה שזה שילוב של פיצול אישיות או סכיזופרניה. זאת אומרת, יש ד"ר ביבי ומיסטר נתניהו, או הפוך. אני לא מבין מה קורה כאן, למען השם. גברתי היושבת-ראש, את חברת סיעת הליכוד, חברה בכירה – ואני לא ציני – ואני שואל איך זה שביד אחת אתה כבר מקבל החלטה כל כך דרמטית לשחרר את הרוצחים, זאת החלטה לא פשוטה, ובאותו זמן, ביד אחרת, לקבל החלטה לבנות אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. מה הרווחת? זה גם לאכול דגים מסריחים וגם להיזרק מהעיר. אלוהים ישמור, כאילו מה העניין? לפעמים אני מנסה להבין איך הדברים מתנהלים, מה מנחה, מה מוליך, מה מוביל את ראש הממשלה בתהליך קבלת ההחלטות, מה הרווח שלנו שם; שלא נדבר על שכנתי וחברתי, חברת הכנסת מירי רגב, שמה לנו – פתאום נסעה עד בקעת-הירדן עם החוק שלה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> של נעליך. <איתן כבל (העבודה):> אני מתנצל, היא שכנה שלי, אני מבקש ממך. ולכן, באמת אינני מבין. בימים כתיקונם ראש הממשלה היה מאפשר להעלות עניין שכזה? הרי מה הבושה? הרי ברור שהוא לא יאפשר להביא את זה ביום רביעי להצבעה כאן. האם יש מישהו שחושב שביום רביעי תתקיים פה – חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה חושב שאנחנו נצביע על הצעת החוק של חברתי מירי רגב? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא חושב. <איתן כבל (העבודה):> אז היא עשתה סיבוב, ראש הממשלה – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> על מרכז הליכוד. <איתן כבל (העבודה):> – – מערער או שהשרה ציפי לבני תערער, וזה ייכנס להקפאה. אבל מה עם הפאדיחה? איפה הוא? זאת אומרת, הוא הגיע למצב ששום דבר כבר לא סורט אותו. אומרים שלפיל יש עור של נתניהו. הבן-אדם כבר באמת, באמת, כל דבר לא – אני לא מבין כאן. פיל היה נסרט. אצלו לא מזמן – חבר הכנסת מרגי, קראנו את פרשת מקץ לפני כמה שבועות. אתה זוכר את הציטוט "ולא נודע כי באו אל קרבנה", שום דבר, תן לו לשבת על הכיסא ולא משנה מה יהיה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> אני מודה לך מאוד. <היו"ר גילה גמליאל:> יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי מש"ס, בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה. <יעקב מרגי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, הלילה, כששרי הממשלה יעלו על יצועם, מאות בני משפחה, הורים, אחים וילדים, דודים ובני דודים, תנדוד שינה מעיניהם, יזילו דמעה שוב, כאילו ננעצה הסכין והחרב והכדור בלבם של הנרצחים. בלילה הזה, שרי ישראל, שרי הבית היהודי, איך לא רעדה ידכם כשהצבעתם על שחרור רוצחים שפלים? רוצחים שפלים שרצחו חפים מפשע, רוצחים שיתקבלו הלילה כגיבורים בכיכרות, אלה שיניפו בפניהם של בני משפחת פוגל ומשפחת סחיווסחורדר את אותה אות "וי" המעצבנת. רבותי – חבר הכנסת טופורובסקי, אני עונה לך. רבותי, גם ממשלות העבר שחררו מחבלים, אבל שחררו בתמורה למשהו. הזעקה כאן על האיוולת, שחרור מחבלים תמורת כלום, ויותר גרוע מכך, שהייתה לממשלה הזאת – היו לממשלה הזאת עוד שתי אלטרנטיבות לשחרור מחבלים, ואמרתי זאת פעם אחר פעם. העדיפו תמורה שפוגעת במורל של החברה הישראלית, בכושר ההרתעה, במשפחות, על פני הצהרות דקלרטיביות, סמנטיות, שמעידות מה סולם הערכים של אותם שרים שהעדיפו את שחרור המחבלים על הקפאה זמנית של הבנייה או על דיון, על שיחות על קווי 67'. כן, הממשלה הזאת, הממשלה שיושבים בה שרי הבית היהודי. רבותי, אני שואל את אותה שאלה שחבר הכנסת איתן כבל שאל: היכן ראש הממשלה? לדעת כל מביני העניין, אין לנו בשמונה החודשים האחרונים ראש ממשלה. זה כשמונה חודשים אנחנו לא שומעים אותו בסוגיות הכי קרדינליות בדיון הציבורי. תשמע את חוות הדעת, או את התחושה הזאת – אפשר לשמוע אותה משרי הליכוד, חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי, אפילו משרי הליכוד, מחברי הכנסת של הליכוד אתה יכול לשמוע – אין ראש ממשלה בישראל. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> יש שרים שאומרים את זה? <יעקב מרגי (ש"ס):> יש שני ראשי ממשלה זוטרים – כן, יש גם שרים שאומרים את זה, מהליכוד – יש שניים שמנהלים אותו, והוא שבוי בידיהם: בנט, יאיר, שעכשיו גם על המכסה של הגבינה, אם ישנו את הצבע, הוא יכנס מסיבת עיתונאים. העיתונאים התעייפו, כל יום מסיבת עיתונאים, הוא עסוק במסיבות עיתונאים. רבותי, זה יוצא מגרונם של חברי הכנסת, כי ראש הממשלה שבוי זה כשמונה חודשים בידי הנהגת הבית היהודי, ראשי ההתיישבות. מי שלא מאמין לי, שישב בוועדת הכספים, יראה איזה אוטוסטרדה – אוטוסטרדה של הסטת משאבים ותקציב לטובת המתיישבים. ואני אומר לכם, בשם המשפחות השכולות, אני אומר בשמן, ואני מתיימר ואומר – תתביישו לכם, פניכם תכסה בושה. זו גם צביעות, גם גנבת דעת. העדפתם את הפגיעה במשפחות כדי לרפד אתכם בכספים ועוד כספים. ואני שואל, איפה אותה זעקה, איפה אותן דמעות תנין ששמענו מכם בכניסה למחנה עופר בפעימה הקודמת? הפעם כלום, שלחתם את המשפחות להפגין לבד מול ביתו של ראש הממשלה. ואני אומר לכם, לארגון "אלמגור" ולמשפחות, לא הייתם צריכים להפגין מול ביתו של ראש הממשלה, כי הוא מזמן הפסיק לשמוע, מזמן הפסיק להקשיב, לא מעניין אותו. הייתם צריכים להפגין מול ביתם של מי שהיה בידם למנוע את השחרור הזה, פשוט להסכים לדבר אחד – או לדון על קווי 67' או הקפאה זמנית של ההתיישבות. העדפתם דמים, תרתי משמע; ידיכם דמים מלאו. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ. עומדות לרשותך שלוש דקות. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, השרה, חברי הכנסת, לפני שאני אדבר על השחרור של המחבלים היום, וההקשר שלו לשלטון החוק ומערכת המשפט, אני רוצה לומר על מה שדיבר פה סגן שר האוצר, שמרצ ויהדות התורה מסכימים שישראל אייכלר יהיה מועמד לראשות הממשלה – אתה יכול להיות רגוע; אחרי הפסיקה של בית-המשפט, שפוסל את משה אבוטבול – לא בגלל 34 זיופים אלא כי הוא חרדי, ואך ורק כי הוא חרדי – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – והא ראיה, שמאז קום המדינה עוד לא בוטלו בחירות בעיר, גם אם היו זיופים; שלא לדבר על זיופים בתוך מפלגת העבודה, או בתוך הליכוד, שאף פעם לא הובאו לידי פסילה. אפילו במקומות שהייתה פסילה, הייתה פסילה של קלפיות, והייתי מבין אם בית-המשפט היה אומר שבאותם מקומות שיש חשד לזיופים צריך לעשות בחירות חוזרות, כפי שנעשה; ואני באמת מתנגד לכל דבר שהוא בלתי חוקי, ולכן אני מתנגד לזיופים. את הזיוף הגדול ביותר ביצע בית-המשפט; הוא זייף את הבחירות בבית-שמש. השופטים האלה, אם לא היה מדובר במוישה אבוטבול, אלא היה מדובר בראש עיריית מעלות-תרשיחא, שגם שם הייתה תלונה, והיו תלונות והיו זיופים, וגם במקומות אחרים שהיו זיופים, הם לא היו מבטלים את הבחירות, הם היו אומרים: המשטרה תחקור ותסיים, ואחר כך. ולכן יכול להיות רגוע סגן שר האוצר – אני כבר אמרתי גם לרב גפני – אם יהודי חרדי יהיה ראש הממשלה, כמו שבית-המשפט או מערכת המשפט המצרית העמידה שופט עליון בראשות ממשלת המהפכה של א-סיסי, כך יכניסו לבית-סוהר כל ראש ממשלה שייבחר כחוק על-ידי הציבור היהודי גם אם יהיו פה 90% יהודים חרדים, במדינת ישראל. ושלא יגיד לי אף אחד, אם יש לו טיפה של הגינות, שזה לא נכון שהסיבה היא הזיופים, כי אותם אנשים נלחמו בציבור החרדי גם לפני הבחירות. אין לי טענות לאלי כהן; אלי כהן רוצה להיות ראש עיר, בכל עירייה יש כאלה שטוענים שהצד השני זייף, וכנראה הם צודקים. אבל יש לי טענות לכל אלה שנלחמו נגד מוישה אבוטבול כי הם רוצים שחרדים לא יוכלו לגור בבית-שמש – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – והם ראו שהסיכוי האחרון של המקום האחרון שיהודי חרדי עוד יכול לבוא לגור, כמו בית-שמש, יחסמו גם בפניו את הדרך. ולכן, כאשר שמעתי היום דיון על האנטישמיות בצרפת, שאיזה שחקן כדורגל עשה איזה תנועה, אמרתי: ריבונו של עולם, בכל כלי התקשורת הייתה קריאה של מישהו בבית-שמש שאומר "פולנים, לכו לאושוויץ", "זבאלה, לכו לבני-ברק"; לא בצרפת ולא ברוסיה, פה, בבית-שמש, במדינת ישראל. איזה צביעות. איך אפשר לבוא ולדבר על אנטישמיות בעולם כאשר מדינת ישראל מייצרת את דברי השנאה והשטנה נגד יהודים שמתנהגים על-פי התורה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני לא רציתי להיכנס – להפריע לדברי יושב-ראש הכנסת בדיון שהיה – – – <קריאות:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – כי לא רציתי להפריע – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – זיוף – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – לטענה כלפי אומות העולם, אבל כשאנחנו מדברים פה, בתוך מדינת ישראל, לא צריך לעשות חשבון נפש מאיפה יוצאת השנאה הגדולה ביותר נגד יהודים? אני רוצה לומר לכם שגם בהיסטוריה, רוב הדברים שהגויים אמרו על היהודים, הם לקחו – – <היו"ר גילה גמליאל:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – מהמשכילים שכתבו נגד יהודי העיירה, בתוך – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – המגזר היהודי עצמו. ולכן, גברתי היושבת-ראש, משפט אחד אני חייב לומר על מה שכן עליתי – זה שמשחררים מרצחים. מעבר לכאב המשפחות, זו ההוכחה הגדולה ביותר שאין שלטון חוק במדינה הזאת, שאין כבוד לפסיקות של בית-משפט, כי עובדה שאם לרוצח קוראים כך וכך משחררים אותו – לצרכים מדיניים. לא בשביל לשחרר את גלעד שליט אלא בשביל צרכים מדיניים מבטלים פסיקה של בית-משפט. אבל כשאזרח עומד מול בית-המשפט אומרים: שלטון החוק. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שלטון החוק לא עומד מול הכאב והבכי של המשפחות השכולות? תחשבו על זה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברות וחברים, אני רוצה להצטרף לדבריו של חברי חבר הכנסת איתן כבל ולקרוא לראש הממשלה להביע את עמדתו בנושא שעל הפרק, ולדעת אחת ולתמיד אם עמדת הממשלה היא בעד או נגד סיפוח בקעת-הירדן. כי הרי ביומיים האחרונים אנחנו שומעים קולות – מתוך הקואליציה, מתוך הממשלה – יד אחת אומרת בעד, יד אחת אומרת נגד, ולנו קשה לדעת – אנחנו, אזרחיות ואזרחי ישראל – האם ראש הממשלה הוא מיסטר ביבי, או האם הוא ד"ר נתניהו? האם הוא תומך בסיפוח בקעת-הירדן תוך כדי חיסול וחתירה תחת מאמצי המשא-ומתן שהממשלה שלו כביכול מתיימרת לנהל, או שהוא עומד מאחורי מאמצי המשא-ומתן, ואז בהכרח הוא מתנגד לסיפוח בקעת-הירדן, מפני שכל בר ובת דעת שחיים כאן, במזרח התיכון, או בעולם כולו, יודעים שלא קיימת מדינה פלסטינית ללא בקעת-הירדן. אז נשאלת השאלה: לאן פניה של הממשלה? והאמת, יש שאלות אפילו גדולות מכך. אני יכולה כאן, מעל הדוכן, להעריך – אני לא יכולה להתחייב, אני יכולה להעריך – שהצעת החוק הזאת לא תראה אור יום כאן, באולם הזה, במליאת הכנסת. היא עלתה בוועדת השרים לענייני חקיקה, עשתה את ההצגה שלה, ואז, כמו הצעות אחרות, הזויות, שמגיעות מהימין הקיצוני, היא עשתה את הטריק הידוע של ערר בוועדת השרים, ושם נתקעה. כך שאם יורשה לי להעריך, הצעת החוק הזאת לא תגיע לכאן, למליאת הכנסת, ואנחנו לא נזכה ללחוץ על הכפתורים בעד או נגד, אבל אני כן יכולה להתחייב, בשם סיעת מרצ, שאם הצעת החוק הזאת תגיע לכאן ותעלה, אנחנו לא נהיה אלה שיצילו את הממשלה מעצמה. תנו לי להעריך שאם תעלה כאן הצעת החוק הזאת אנחנו נראה אתכם, חברי הכנסת מהליכוד ביתנו, מהבית היהודי, זוחלים החוצה לאט-לאט מהאולם ומשאירים את האגפים שכביכול מנסים עוד להציל משהו מכבודה של ישראל מצביעים בעד, ורצים כאן אחוזי תזזית אל עבר ספסלי האופוזיציה בתקווה שאנחנו אולי נציל אתכם מעצמכם. אני לא יודעת מה יעשו חברינו במפלגת העבודה, אני מצטערת לגלות שבמפלגת העבודה עצמה מסתובבות יוזמות מהסוג הזה, שחושבות שאפשר להקים מדינה פלסטינית בלי בקעת-הירדן, ואפשר לדבר על שיקולי כביכול ביטחון כאלה ואחרים, וכך לחתור תחת המאמץ המדיני, אבל בשם סיעת מרצ אני יכולה להתחייב שאנחנו לא נספק את חבל ההצלה לממשלה. אם יהיה צורך, אנחנו – – – <היו"ר גילה גמליאל:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> יש לי עוד 15 שניות. לא נוח לך לשמוע, גברתי היושבת-ראש? <היו"ר גילה גמליאל:> לא, הסתכלת עלי לרגע, אז לא הרמתי את הראש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> היא חברה בשדולה לפתרון הסכסוך. לא יפה ככה. <תמר זנדברג (מרצ):> אז בארבע השניות שנותרו לי, אני רוצה לחזור – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אבל לא הסכמתי עם רוב הדברים שאמרת, אם זאת השאלה. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, אני מתארת לעצמי. <היו"ר גילה גמליאל:> אם לא עם הכול. <תמר זנדברג (מרצ):> אבל עדיין את צריכה לשמור על זכותי לומר אותם. <היו"ר גילה גמליאל:> באהבה. <תמר זנדברג (מרצ):> אז בארבע השניות מעבר לזמן שלי אני רוצה לחזור על ההתחייבות שלנו שהממשלה תצטרך לעשות את העבודה בעצמה ולהודיע לציבור אם היא בעד או נגד. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ. יעלה חבר הכנסת אברהים צרצור מרע"ם-תע"ל-מד"ע. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גמרתם להשמיץ היום? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> עוד לא התחלנו. <תמר זנדברג (מרצ):> או, שלום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חכו, ראיתי שהתשובות היו, הייתי אומר – לא חשוב. <תמר זנדברג (מרצ):> היית חסר. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, רבותי חברי הכנסת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> חסרת פה. לא הוצאנו את הגרון מספיק היום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בשביל זה באתי. <היו"ר גילה גמליאל:> כן, ברשותכם, חברכם על הדוכן, אז בבקשה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> דובר רבות, גברתי היושבת-ראש, מתחילת הדיון הזה ועד עכשיו, על המושג "שחרור רוצחים", כולם האשימו את כולם בכך שהממשלה העדיפה לשחרר רוצחים פלסטינים שדם על ידיהם במקום להקפיא התנחלויות, ואחרים האשימו את ההפך, וכו' וכו'. זה הביא אותי, באמת, הכריח אותי, לעמוד כאן, על הדוכן הזה, כדי להזכיר לכולכם, כחברי הכנסת, כמחוקקים, גם כעם בישראל, את רשימת הרוצחים היהודים שישראל שחררה, דרך חנינות של הנשיא, ובדרכים אחרות, אף שדם ערבי פלסטיני על הידיים שלהם, ואף שהם נשלחו למאסרי עולם, ועל אף העובדה הזאת הם שוחררו לאחר תקופה קצרה מאוד, בזמן שאסירים ערבים אזרחי מדינת ישראל שרצחו יהודים נמצאים בכלא עד עצם היום הזה, ואף אחד לא חושב עליהם. ואני אמנה את הרשימה הזאת רק על קצה המזלג: ישראל שחררה את דני אייזנמן, מיכל הלל וגיל פוקס, שרצחו בשנת 1985 נהג מונית ערבי, חמיס טוטנג'י, ונשפטו למאסר עולם; מיכל שוחררה לאחר חמש שנים, השותפים לאחר שבע שנים. דרך אגב, מיכל נרצחה על-ידי שותפה לאחר חתונתם. ישראל שחררה, גברתי היושבת-ראש, את דוד בן-שימול, שירה טיל "לאו", רצח ערבי ופצע אחרים, נידון למאסר עולם – שוחרר לאחר 11 שנים על-ידי חנינה של הנשיא. ישראל שחררה את יורם שקולניק, שרצח ערבי כפות בשנת 1994, נידון למאסר עולם – שוחרר לאחר שבע שנים. ישראל שחררה את זאב וולף וגרשון הרשקוביץ, שזרקו רימון יד על בית-קפה בירושלים, שהרג אזרח ערבי ופצע 20 – שוחרר לאחר שבע שנים. ישראל שחררה את אלן גודמן, שבשנת 1984 ירה במתפללים במסגד אל-אקצא, רצח מתפלל ופצע עשרות, נשפט למאסר עולם – שוחרר לאחר 15 שנים. נחשון וולס שוחרר על-ידי ישראל – רצח פלסטינית בשנת 1990 ופצע אחרים, שהה בכלא אך ורק 13 שנים. ישראל שחררה את יונה אברושמי, שרצח איש "שלום עכשיו" ופצע אחרים, נידון למאסר אולם עונשו נקצב ל-24 שנים – שוחרר לאחרונה. ישראל, כבוד יושב-ראש הכנסת לשעבר, שחררה את חברי המחתרת – אני מסיים בזה – שחררה את חברי מחתרת הטרור היהודי, שרצחה שני תלמידים, הואשמה בפיצוץ מכוניות בגדה, תכנון פיצוץ כיפת-הסלע, רצח ופציעת ראשי ערים בגדה וכו' – נידונו למאסר עולם, ואחרים לשנים – שהותם בכלא לא עברה את שבע השנים. אני חושב שיש גבול לבושה שאני מרגיש, שומע וחש במליאת הכנסת. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור מרע"ם-תע"ל-מד"ע, ויעלה חבר הכנסת דב חנין מחד"ש. בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, אין ספק, עמיתי חברי הכנסת, שממשלת נתניהו שברה השבוע אפילו את השיאים של עצמה בציניות. באותו יום שבו משחררים אסירים פלסטינים, ומסבירים גם לציבור וגם לקרוביהם של אלה שנהרגו שהדבר הזה נעשה כדי לקדם משא-ומתן – נכון – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – <דב חנין (חד"ש):> – – באותו יום – נרצחו – באותו יום עצמו הממשלה, או יותר נכון ועדת השרים לחקיקה, מאשרת את חוק סיפוח בקעת-הירדן; באותו יום. כדי שלא יהיה ספק, לא רק מאשרים את חוק סיפוח בקעת-הירדן, אלא גם מאשרים עוד 1,400 יחידות דיור בהתנחלויות. זאת אומרת, אם המהלך הוא מהלך של רצון טוב כדי להראות לפלסטינים שרוצים לדבר אתם, אז מראים להם שרוצים לדבר, ובאותה הזדמנות מכניסים להם אצבע גם לעין הימנית וגם לעין השמאלית, כדי שהם יבינו בדיוק את המסר. עמיתי חברי הכנסת, על הממשלה הזאת נכונים דבריו של אלכסנדר ינאי לרעייתו שלומציון; הוא אמר לה, הוא הזהיר אותה לפני מותו: אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. הממשלה הזאת מתנהלת בצביעות ובציניות ששוברות כל אמון של הציבור בשלטון, בפוליטיקה, בעשייה מדינית בארץ הזאת. עמיתי חברי הכנסת, אם אלה הם דבריה של הממשלה בתחום המדיני, צריך לומר שגם בתחום הכלכלי-חברתי היא לא מפגרת בהרבה. הממשלה אישרה השבוע את השינוי בכלל ההוצאה. אגב, בניגוד להצעת בנק ישראל – בנק ישראל הציע להגדיל את ההוצאות הממשלתיות. הוצאות ממשלתיות זה הוצאות לדיור, הוצאות לרווחה, הוצאות לבריאות, הוצאות לחינוך. ההוצאות הממשלתיות הציבוריות בישראל הגיעו לרמה מאוד נמוכה, יחסית למדינות ה-OECD, ולכן בנק ישראל הציע להגדיל אותן. באה ממשלת נתניהו ומקדמת מהלך שבפועל משמעותו היא צמצום בהוצאות השירותים האזרחיים, בשירותים שהמדינה נותנת לאזרחיה. הממשלה מתעקשת לומר לציבור שהיא שכחה לגמרי את המחאה החברתית שהייתה כאן לפני שנתיים. עמיתי חברי הכנסת, הגיע הזמן שאנחנו, הגיע הזמן שהציבור יזכיר לממשלה הזו מה דרשנו, על מה נאבקנו. הגיע הזמן שהציבור יבין שהממשלה הזו לא הולכת לעשות שום שינוי חברתי, שום צדק חברתי. הגיע הזמן שהציבור יגיד לממשלה הזו ללכת הביתה, ואני מציע, עמיתי חברי הכנסת, שאנחנו נעשה את זה כבר היום. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין מחד"ש. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון מקדימה, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית מהתנועה. עומדות לרשותך שלוש דקות. <ישראל חסון (קדימה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, קצת קשה לי להמשיך אחרי הנקודה שדב סיים בה, אבל – לשאלה שלטעמי רוב הציבור עומד היום ושואל את עצמו: לאן אנו הולכים. אנה? מי מוביל? מי מובל? מה אנחנו אמורים לעשות? אני חושב שהבית הזה, כדאי שיתחיל – יושב פה מורי ורבי, רובי, שבטח חווה בבית הזה ימים סוערים לא פחות וימים של התנהלות כזו או אחרת. אני חושב שאנחנו נמצאים באיזו נקודת זמן שהיא מאוד מאוד משמעותית, גם לדמוקרטיה וגם לתהליך האזורי. אני חושב שהממשלה הקודמת הצליחה לצלוח תקופה לא פשוטה, מאוד לא פשוטה, ברמה האזורית, בהצלחה לא מבוטלת. אמרתי את זה מעל בימת הכנסת, הייתי אז אופוזיציונר, אבל כשהיה צריך לומר את הדברים האלה, אמרתי אותם. מה קורה לנו היום? היום אנו נדרשים ברמה הבין-לאומית והאזורית להחלטות. זה מה ששונה ממה שהיה לפני שנה. וכשאנחנו נדרשים להחלטות, לא יכול להיות שהרכב הזה שנקרא ממשלת ישראל ייסע על עשרה גלגלים, שכל גלגל יש לו מערכת היגוי משלו. ואני חושב שהנזק שמתחיל להתהוות קודם כול מבית, הוא נזק אדיר. אני כועס כעס רב מאוד, רב מאוד, על כמה מפלגות בקואליציה שהובילו את ראש הממשלה לקבל את ההחלטה הלא-מוסרית הזאת, על השחרור הזה. אני חושב שהמפלגות שכפו עליו את הדבר הזה כפו עליו דבר לא מוסרי, כפו עליו דבר שגורם לנו קושי רב להסתכל בעיניים של האזרחים ולהגיד להם: רבותי, מותר לנו לתבוע את זה מכם בעבור מעשה ראוי, ולאחר המעשה הזה מגדילים לעשות בחקיקה כזו או אחרת ובהתנהלות שבעצם מעמידה את כולנו בשאלה – לאן אנחנו הולכים? אין לנו את הזמן. הזמן שהיה לנו לפני שנה הולך ואוזל, אנחנו בזמן של החלטות, ואתם צריכים לעזור ולקבל את ההחלטות הללו ולא להוליך אותנו אל עברי פי פחת. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל חסון מקדימה. יעלה חבר הכנסת מאיר שטרית מהתנועה. בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. אחריו – סגן השר המקשר בין הכנסת לממשלה, סגן שר במשרד ראש הממשלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, ישיב בשם הממשלה. <מאיר שטרית (התנועה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהזדמנות זו שיש דיון בנושא של אי-אמון – לא שאני רוצה להביע אי-אמון בממשלה, אבל בהחלט, בוא נאמר, על המהלכים האחרונים שנעשים בתוך הממשלה. אני חושב שהעובדה שמוגשת הצעת חוק שמדברת על החלת החוק על היישובים בבקעה ועוברת ועדת שרים לחקיקה, היא עובדה שמעלה תמיהות ושאלות – לאן פניה של מדינת ישראל מועדות? אני גם לא מבין את ההיגיון שבפעולה הזו, גם של שרי הממשלה שהצביעו בעד הצעת החוק הזו, כשברור הרי שהחוק הזה לא יעבור. אז מה ההיגיון לגרום נזק למדינת ישראל, לתדמית שלה, בעולם ואצל האמריקנים ואצל האירופים, כשיודעים שמזה לא יצא כלום? מה ההיגיון בזה? אני לא מבין את ההיגיון ואת חוסר התוחלת שבפעולה כזאת, שרק גורמת נזק ולא מביאה שום תועלת. הרי אף אחד לא חושב באמת שממשלת ישראל אכן תחיל את החוק על היישובים בבקעה. ולכן, לעתים אני שואל את עצמי שאלות – לאן, באמת, פנינו, כממשלה, מועדות. <היו"ר גילה גמליאל:> אם אפשר, קצת יותר שקט במליאה. <מאיר שטרית (התנועה):> אנחנו נמצאים במשא-ומתן מדיני, שאנחנו מקווים שהוא יתקדם לכיוון נכון ויביא, בסופו של דבר, לשלום ולפתרון של שתי מדינות לשני עמים, כפי שראש הממשלה התחייב מעל במה זו, בכנסת ובפני הציבור. אז מה, לא חייבים לשים כל יום מקל בגלגלים של המשא-ומתן ולטרפד ולכבול את ידיו של ראש הממשלה. הדבר הזה הוא פשוט אנטיתזה למה שקואליציה צריכה לעשות כלפי ראש הממשלה. קואליציה צריכה לתמוך במהלכים שראש הממשלה עושה. והרי זה יעמוד למבחן בעוד זמן קצר, ונראה באמת איפה אנחנו עומדים, האם יש סיכוי או מצב שבו ישראל יכולה להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, או שאין סיכוי, ונידונו להיות במצב הזה של סכסוך לנצח. אני בין אלה שמאמינים שיש סיכוי, ואני מאלה שמאמינים שצריך ליצור את הסיכוי הזה. אני חושב שהאינטרס בשלום הוא במדינת ישראל אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. כל עוד לא הגענו לשלום עם הפלסטינים תמיד נהיה בעיני העולם כאנשים הרעים, בעוד הפלסטינים נמצאים במרכז הבמה העולמית בתור "אנדרדוג", וזוכים לסימפתיה עולמית, של כל מדינות העולם, ואנחנו מושמצים על-ידם. לכן גם יש האינטרס שלנו לתת להם אפשרות להקים מדינה עצמאית, לתת לנו לחיות בשקט, ליצור שיתוף פעולה עם העולם, עם כל מדינות העולם. ברור שהחיים פה ישתנו בצורה דרסטית אם אכן יהיה שלום בינינו ובין הפלסטינים. זו גם הסיבה שבגללה אין לנו יחסים דיפלומטיים או שלום עם רוב מדינות ערב. אני חושב שאם היה שלום עם הפלסטינים – המכשול הזה היום הוא המכשול העיקרי לכך שאין יחסים דיפלומטיים עם 56 מדינות אסלאם שחתמו על היוזמה הסעודית ואישרו אותה ארבע פעמים, ואומרות: תגיעו להסכם שלום עם הפלסטינים; אנחנו כולנו מוכנים לעשות שלום ונורמליזציה מלאה עם מדינת ישראל. מה עוד צריך לקרות כדי שזה יקרה, גברתי היושבת-ראש? נדמה לי – כלום, אלא רק החלטה של ראש הממשלה ושל הממשלה אכן לתמוך בתהליך השלום. ואני רוצה לסיים ולומר לראש הממשלה: אם אתה תחליט, ואתה היום נמצא בצומת דרכים, אם ראש הממשלה יחליט על קידומו של תהליך שלום ועל עשיית שלום יהיה לו רוב בכנסת ויהיה לו רוב בציבור הישראלי. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר שטרית. אנחנו נזמין את סגן השר המקשר בין הכנסת לממשלה, סגן השר במשרד ראש הממשלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, להשיב בשם הממשלה. בבקשה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי, שמעתי כאן בקשב רב כמדי שבוע את נימוקי האופוזיציה להצעת האי-אמון, ואני שואל את עצמי, יחד עם רבים מאזרחי ישראל: עד מתי תמשיך האופוזיציה להוציא את דיבתה של מדינת ישראל? עד מתי? עכשיו, מה אתם לא מעלילים, חבר הכנסת חסון. מה כבר לא נאמר בשיח הציבורי הישראלי מאז הוקמה הממשלה הזו ומאז גם הוקמה הממשלה הקודמת, שהממשלה הזו היא המשכה? אני אספתי כמה ביטויים: אפרטהייד – היה; גטאות לפלסטינים – שמענו היום. יושב כאן חבר הכנסת בר. חבר הכנסת בר, אני מצטט אותך, כן. גטאות לפלסטינים, גטאות למסתננים, פאשיזם – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אני מצטט את מיטב הביטויים האיומים שבהם אתם משתמשים נגד הממשלה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – לחוסר יכולת – – – לתוכניות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – סתימת פיות, קיצוניות, מדינה דו-לאומית – שהיא עוד הממעיטה, חבר הכנסת בר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכון. אתם תמיטו מדינה דו-לאומית על ישראל במדיניות שלכם. תגידו מה התוכנית שלכם, אחת ולתמיד. פעם אחת. לא מה לא לעשות, אלא מה לעשות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הפלסטינים, לשיטתכם, חפים מכל טענה, מכל הכשלה של המשא-ומתן המדיני; לא בחצי השנה האחרונה, מאז חזר למסלול המשא-ומתן המדיני, לא בשנה האחרונה, וגם לא מאז 1967, לא מאז 1947, אלא כמעט 100 שנה. אדוני היושב-ראש, האופוזיציה עוסקת במשא-ומתן המדיני באולם הזה כאילו הפלסטינים כבר ויתרו על זכות השיבה, כאילו הפלסטינים כבר הכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. והייתי רוצה, אדוני, אולי לתת, חבר הכנסת בר, דבר שיעניין אותך, את חבר הכנסת בן-אליעזר, את חבר הכנסת בר-לב, את חבר הכנסת רוזנטל – מאוד יעניין את סיעת העבודה: הוויכוח על הבקעה, על בקעת-הירדן, כמשל. הרי אתם יודעים – אתה, ראיתי את תוכניתך, חבר הכנסת בר-לב – מנומקת, מעניינת; וגם אתה יודע – אתה יודע את זה, כי אתה אדם אינטליגנטי מאוד – יחד עם חבריך, אגב, בסיעת העבודה; חבר הכנסת בן-אליעזר, אתה יודע – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני שמעתי אותך, תאמין לי, אני גם אתייחס. אני אפילו אתייחס לציטוט מדויק מהדברים שלך, וגם של חבר הכנסת כבל. – – ואתם יודעים שבבקעת-הירדן אין בעיה – בבקעת-הירדן אין בעיה דמוגרפית. <קריאה:> מה זה קשור? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין שם בעיה דמוגרפית. <עמר בר-לב (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יודה חבר הכנסת טיבי שאין שם כמעט פלסטינים. <קריאה:> מה זה קשור? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אענה לך תכף מה זה קשור. משום שאתם תמיד, אתם תמיד מעלים את הטיעון הדמוגרפי – למה ישראל צריכה לסגת מיהודה ושומרון – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בנגב אין כמעט יהודים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק רגע, אני אענה לך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אבל לא – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> יש שם 3 מיליון פלסטינים, מה תעשה אתם? מה תעשה אתם? אתה רוצה לתת להם זכות הצבעה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת טיבי, אתה לא סומך עלי שאני אגיע – – – והגליל – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אין כמעט יהודים שם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה רוצה לתת להם זכות הצבעה? אתה רוצה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, בבקעת-הירדן, אדוני היושב-ראש, אין כמעט פלסטינים. לדאבון הלב, חבר הכנסת בן-אליעזר, ואני אומר את זה בצער, אין גם – יש 7,000 ישראלים. 7,000 ישראלים חיים בבקעת-הירדן. זה לא מספיק. זה גם לא מספר גדול. כלומר, אין שם בעיה דמוגרפית. והשטח, בגדול, רוב השטח שבמחלוקת ריק מהתיישבות. אז על איזה כיבוש אתם מדברים? מה אתם כל הזמן מוליכים שולל את הציבור? ואני רוצה להגיד לכם – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מי שמוליך שולל את הציבור זה אתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני רוצה להגיד לכם – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – שום פתרון – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני רוצה, בעיקר לסיעת העבודה – – – <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – – שמעת את הנאום שלי? שמעת את הנאום – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, שמעתי את נאומך. אני תכף אגיע ל"קיר הברזל", בן-אליעזר. <בנימין בן-אליעזר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תכף אני אגיע. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – תגידו מה הפתרון שלכם. תגידו מה הפתרון שלכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, אני שואל את חבר הכנסת בר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תפסיק להתחמק חודשים מפתרון. מה הפתרון? מה הפתרון? תענה פעם אחת, בבקשה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, אדוני היושב-ראש, הוא בשר מבשרה של תנועת העבודה. הוא לא היה בחייו בתנועה אחרת. הוא לא בא מזרם קומוניסטי שהצטרף לו לסיעת העבודה בשנים האחרונות – אתה יודע שאני צודק. אתה גם יודע על מי אני מדבר. הוא באמת סיעת העבודה הקלאסית. מפלגת העבודה הישראלית הקלאסית. אתה הרי יודע מה אמר יצחק רבין על בקעת-הירדן, ואתה יודע מה אמר יגאל אלון על בקעת-הירדן, ואתה יודע מה אמרו האנשים הרציניים – שהייתה לי מחלוקת אתם, מסוימת, בוודאי עם יצחק רבין בהסכמי אוסלו – מה הם אמרו על בקעת-הירדן. עכשיו – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה אתה מבלבל את המוח על מפלגת העבודה? – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת רוזנטל, אתה אל תגיד לי – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה, חבר הכנסת רוזנטל – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני מציע לך – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה אתה מבלבל את המוח? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני מציע לך ללמוד קצת מאבות המפלגה שאתה חבר בסיעתה בכנסת התשע-עשרה. צא ולמד. לא יזיק לך. אתה חושב שאתה יודע הכול? <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה חושב שאתה יודע הכול? אתה הרי מאלה שנכנסו – הזרם המוזר שנכנס למפלגה ציונית, מפלגה – אפילו הייתה נחשבת – אפילו הייתה נחשבת ימנית, לפי שיטתך, בזמנים מסוימים. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מאיפה אתה יודע מה אני חושב? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני יודע, אני שומע אותך פה כל שבוע. <מיקי רוזנטל (העבודה):> שאלת אותי פעם אחת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כל שבוע. <מיקי רוזנטל (העבודה):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ולכן – אגב, הם צודקים. בקעת-הירדן – גם יצחק רבין, עליו השלום, וגם יגאל אלון, מראשי תנועת העבודה, חבר הכנסת בר, צודקים. צדקו – הם לא צודקים כרגע, לצערנו, שניהם כבר אינם בין החיים – והם צודקים. נסיגה משם, עקירת היישובים או נסיגת כוחות צה"ל, תסכן את כל מדינת ישראל. זה לא עניין – זה לא עניין פוליטי, זה עניין לאומי. זה לא עניין פוליטי. אני שמעתי גם את חבר הכנסת בן-אליעזר, אדוני היושב-ראש – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אני שמעתי – – – <קריאה:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אני שמעתי את חבר – קודם כול, אני רוצה להגיע להסכמה לאומית רחבה, חבר הכנסת בר, סביב בקעת-הירדן. זה דבר – האם התעלמתם מזה? <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ומה עם יהודה ושומרון? מה עם יהודה ושומרון? מה עם יהודה ושומרון? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אספר לך. סוד גלוי. <מיקי רוזנטל (העבודה):> אין לכם עמדה בשום דבר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ודאי שיש לנו עמדה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם – – – רק מה לא – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה, למה אתה אומר שאין לנו עמדה? יש לנו עמדה. <מיקי רוזנטל (העבודה):> מה העמדה? – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה העמדה? – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם שניכם תפסיקו לצעוק לרגע אני אתן את עמדתנו. עמדתנו היא נוכחות ישראלית – את זה אומרת הממשלה. אני אומר: גם יישובים וגם צבא בבקעת-הירדן. גם – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> ולהחיל את החוק. ולהחיל את החוק. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> קיבלת. קיבלת את בקעת-הירדן. קיבלת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מדוע לא? מדוע לא? אנחנו נצביע כאן ביום רביעי על הצעת החוק. אנחנו נצביע כאן ונראה מה יהיה, אם יהיה רוב קולות או לא יהיה רוב קולות. עכשיו, חבר הכנסת בן-אליעזר, אני אמרתי שהקשבתי לנאומך, ואתה אמרת; אתה השתמשת, קודם כול, בביטוי חביב עלי: קיר הברזל. אז אני בטוח שקראת את מאמרו המדופלם של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל", שנכתב בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והוא רלוונטי מילה במילה, חבר הכנסת בן-אליעזר, מילה במילה הוא רלוונטי לימינו אלה. ואתה אמרת שקיר הברזל הוא הסכם עם הפלסטינים. ואני אומר לך, חבר הכנסת בן-אליעזר: קיר הברזל הוא בקעת-הירדן. בקעת-הירדן היא קיר הברזל של הסכם עם הפלסטינים, היא קיר הברזל של ביטחון ישראל, היא קיר הברזל של תל-אביב, היא קיר הברזל של ירושלים, היא קיר הברזל של חיפה. ואני רוצה, אדוני היושב-ראש, לסיום: אני מציע לכולם, אני מציע לכל החברים בבית הזה – אדוני, כולם בישראל רוצים שלום ורוצים בסיום הסכסוך עם הפלסטינים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מבקש ממך לא להיות דובר הליכוד. אני – קודם כול, לא לקחת לי תפקיד שעשיתי בגאווה – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> לא, כי אנחנו – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני עשיתי את זה בגאווה רבה – עשיתי את התפקיד הזה בגאווה רבה בהיותי בן 26 – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה העמדה של הליכוד? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואני לא – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מה העמדה של הליכוד – שתי מדינות של – – – או לא שתי מדינות שלכם? <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לכם – ואני מציע לכם לא לקחת פטרונות, לא לקחת פטרונות על השלום, ולא לקחת פטרונות על המשא-ומתן עם הפלסטינים, זה לא רצון בלעדי של מחנה מסוים. אני אגיד לך את זה, כיוון ששמעתי את חבר הכנסת שטרית קודם – זה גם לא רצון מסוים של גורמים בתוך הקואליציה. זה רצון מסוים – רצון מוסכם על עם ישראל כולו. ואם יהיה רצון טוב, ואם הצד השני ירצה בכך, אולי, אולי, ביום מן הימים – – <קריאה:> – – – קואליציה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אולי ביום מן הימים – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – לראש הממשלה – – – קואליציה. יש מפלגה אחת בקואליציה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הוא גם יגיע. אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את כל הצעות האי-אמון. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ושוב התחמקת, סגן השר אקוניס, אבל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. סדרת הצעות אי-אמון, שהראשונה שבהן היא: כישלון הממשלה בתחום המדיני, של סיעת העבודה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 58 נמנעים – 2 הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 42 בעד, 58 מתנגדים, שניים נמנעו. אני קובע כי הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה לא התקבלה. שחרור מרצחים היוצאים כגיבורים ופניהם להמשך הטרור – של סיעת ש"ס. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 36 נגד – 62 נמנעים – 2 הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 36 בעד, 62 מתנגדים, אין נמנעים – שניים נמנעים, סליחה. שניים נמנעו. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת ש"ס לא התקבלה. הזיגזג של שר האוצר – יש גירעון או יש רזרבה, יהדות התורה – מרצ. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ישראל אייכלר. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 62 נמנעים – אין הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם יהדות התורה – מרצ לא התקבלה. הצעת אי-אמון מטעם סיעות בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל-מד"ע: המשך חקיקת חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – תוכנית פראוור – למרות התנגדות האוכלוסייה הערבית בנגב. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעות בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה – 34 נגד – 62 נמנעים – 1 הצעת סיעות בל"ד–חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 34, 62 מתנגדים, יש נמנע אחד. גם הצעת בל"ד, חד"ש ורע"ם-תע"ל-מד"ע לא התקבלה. המליאה דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013> [מס' מ/821; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6812; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013. קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. בבקשה, אדוני. יש בקשות דיבור. אני בינתיים לא רואה את חברי הכנסת שביקשו לדבר. אם הם לא יהיו אז נעבור ישר להצבעות. אין הסתייגויות לחוק. <אבישי ברוורמן (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. בחוק משק החשמל בנוסחו המקורי נקבעו, בין היתר, הוראות והגבלות לעניין רישיונות הולכה, חלוקה, הספקה ומכירה של חשמל ולסחר בו. וכמו כן, הוראות לעניין אמצעי שליטה בבעל רישיון, ייצור או חלוקה של חשמל. במסגרת חקיקת החוק בשנת 1996 הוחלט כי הרישיונות שניתנו אז לחברת החשמל יעמדו בתוקפם למשך תקופה של עשר שנים. משנת 2006 תוקן החוק כמה פעמים כך ששר האנרגיה והתשתיות בתוארו אז, חבר הכנסת, השר סילבן שלום, ושר האוצר, הוסמכו בחוק להאריך את תוקף הרישיונות שניתנו לחברת החשמל, כל פעם לתקופה מוגבלת, הכול בהנחה כי המתווה המתוקן של הרפורמה במשק החשמל ובחברת החשמל יגובש ויעוגן בחקיקה. לאחרונה, כידוע, שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים ושר האוצר מינו צוות היגוי לביצוע רפורמה במשק החשמל ובחברת החשמל בראשות מר אורי יוגב, והוא אמור להגיש המלצותיו עד ליום 31 בדצמבר 2013. זאת אומרת, מתי זה? עוד יומיים. אולם במהלך הדיונים בוועדה הובהר לנו כי אין ביכולתו של צוות ההיגוי לעמוד בתאריך שנקבע בכתב המינוי וכי ככל הנראה ההמלצות לא יוגשו לפני חודש פברואר 2014. עניין נוסף שעלה תוך כדי הדיון היה הוראת השעה לעניין התעריפים המופחתים לאוכלוסיות מוחלשות הקבועים בחוק ובתוספת שבו, העתידה גם היא לפקוע בעוד ימים מספר. המדובר הוא בתשלום מופחת בשיעור 50% מתעריף החשמל למגורים ועד לתקרה של 400 קילו-ואט לשעה צריכה חודשית לזכאים הקבועים בתוספת השנייה לחוק, שהם כדלקמן: 1. נכים המקבלים קצבת שירותים מיוחדים בשל היותם תלויים בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היום-יום ברוב שעות היממה, או התלויים לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום-יום בכל שעות היממה; 2. ילדים נכים התלויים לחלוטין בעזרת הזולת או זקוקים לטיפול רפואי מיוחד; 3. קשישים המקבלים גמלת סיעוד בשל היותם תלויים לחלוטין בעזרת הזולת; 4. חיילים בודדים; 5. חד-הוריות המקבלות מהמוסד לביטוח לאומי תשלום מזונות או הבטחת הכנסה עם שלושה ילדים ויותר; 6. משפחות עם ארבעה ילדים ויותר המקבלות הבטחת הכנסה. בעניין הזה הודיעו לי והודיעו לנו כי השרים הרלוונטיים כבר חתמו על תקנות שעניינן הסדרת התעריפים המופחתים תוך שמירת היקף הזכאים לפי החוק, וכי הן עתידות להתפרסם – רגע, מה הכנסת לי פה? אני כנראה קפצתי איזו קפיצה גדולה, אז אני חוזר לחלק הראשון כי עשיתי קפיצה. לגבי יישום ההמלצות – עוד לפני האוכלוסיות המוחלשות – הממשלה יזמה את הצעת החוק המונחת בפניכם. הצעת החוק הזאת אושרה בקריאה הראשונה רק ביום 23 בדצמבר 2013. דנו בה למחרת בוועדת הכלכלה, דבר שכשלעצמו אינו ראוי שכן לא נמצאה סיבה מוצדקת להנחת הצעת חוק להארכת מועדי הסמכה ימים מספר לפני מועד פקיעתם של אותם הרישיונות. במסגרת הצעת החוק האמורה, מוצע להאריך את תוקף ההסמכה למתן רישיונות – שעניינם, כאמור כמו שאמרתי קודם, הולכה, חלוקה, הספקה ומכירה של חשמל; הוראות נוספות שציינתי – בשנה נוספת, עד ל-1 בינואר 2015. אני רוצה לציין שאף שלפי סעיף 60(ד11) לחוק החשמל, שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים ושר האוצר, בהתייעצות עם הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל ועם רשות החברות הממשלתיות, רשאי בצו, באישור ועדת הכלכלה, להאריך את המועד לפקיעת הרישיונות האמורים בשנה נוספת, אדוני ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר, הבהרתי במהלך הדיון בוועדה כי אני מקווה שעד תום 2014 תאושר הצעת חוק שהממשלה תניח במועד לגבי הרפורמה במשק החשמל וההסדרים המתחייבים בו, כך שהאפשרות לייצר חשמל ולחלקו תהיה פתוחה לתחרות, שבסופו של דבר תביא לשכלול המשק ולרווחת הציבור. לפני התעריפים, אני אומר את זה, הנושא של הרפורמה בחברת חשמל הוא סאגה שאיננה מסתיימת. הייתי בעבר יושב-ראש ועדת הכספים ואמרו לי: או-טו-טו. היינו בממשלה – או-טו-טו. אני דורש עכשיו ואני אומר: יש בהנהלה רצון טוב. ראש הוועד והוועד רוצים להגיע להסכמה. אני חושב שהגיע הזמן אחת ולתמיד, במושב הזה, שעד יולי כל הרפורמה בחברת החשמל תיגמר והסאגה הזאת תהיה מאחורינו ונתקדם לדברים אחרים. בנוסף, לגבי התעריפים והיתכנות העלאתם, העמדה הברורה שלי, של חברי הוועדה, כי אין מקום להעלות יותר את תעריפי החשמל, זאת אף שיושבת-ראש הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל הבהירה לחברי הוועדה כי כל עוד אין בידי הרשות הנתונים הדרושים לחישוב התעריפים, הרשות אינה יכולה לדעת אם תיתכן העלאה בתעריפי החשמל. מכאן אני קורא, אדוני שר האנרגיה במקרה הזה, רבותי שרי הממשלה וחברת החשמל, לעשות כל שביכולתכם להימנע מהעלאת תעריפים אלה, שתכביד על הציבור, שגם ככה הנטל שעליו קשה מנשוא. לגבי האוכלוסיות המוחלשות קראתי, ובעניין זה הודיעו לנו כי השרים הרלוונטיים חתמו על תקנות שעניינן הסדרת התעריפים המופחתים תוך שמירת היקף הזכאים לפי החוק, וכי הן עתידות להתפרסם ברשומות כבר בימים הקרובים, כך שלא תיפגע זכאותם של אלה שציינתי כעת, אוכלוסיות הנכים, המוחלשים, חיילים בודדים, חד-הוריות ומשפחות שמקבלות הבטחת הכנסה. לפיכך, הוועדה הסכימה שלא להאריך את תוקפה של הוראת השעה לעניין הזכאות לתעריפים מופחתים, כאמור, בחקיקה הראשית. להצעת החוק, גברתי היושבת-ראש, הוגשו בקשות רשות דיבור בלבד. לפיכך, גברתי, אני מבקש שתאשרו את הצעת החוק המונחת לפניכם בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. אני מודה לך. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת פרופסור אבישי ברוורמן. בקשות רשות הדיבור הן של חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, שאינו נוכח; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. על כן, אנחנו נעבור להצבעה כמקשה אחת, מכיוון שאין הסתייגויות, בקריאה שנייה על הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 12). ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 86 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> בעד – 86, אין מתנגדים. ההצעה עברה עכשיו בקריאה שנייה. ונעבור עכשיו להצבעה בקריאה שלישית. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 81 נגד – אין נמנעים – אין חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> 81 בעד, אין מתנגדים. חוק משק החשמל (תיקון מס' 12), התשע"ד–2013, התקבל בקריאה שלישית. <הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013> [מס' כ/514; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6876; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום, הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) קובע את הליכי ההוצאה לפועל לגביית חוב מס שלא שולם. הסעיף קובע כי לפני שמועבר חוב מס לטיפולו של גובה מסים, יש לשלוח לחייב דרישת תשלום בכתב. כיום אין חובה לצרף לדרישת התשלום שובר שמאפשר את תשלום החוב ואת סילוקו באופן מיידי ופשוט. אי-צירוף שובר תשלום מכביד על החייב ומאלץ אותו לפנות לרשויות כדי לסלק את החוב. בינתיים חולף זמן נוסף, ולחוב מתווספים תשלומי פיגורים. נוסף על כך, הסעיף אינו קובע באופן ברור את התקופה, ממועד משלוח ההודעה בכתב, שבה על החייב לסלק את החוב בטרם יינקטו נגדו צעדי גבייה. לכן מוצע לקבוע שלכל דרישת תשלום בכתב לפי פקודת המסים (גבייה) יצורף שובר תשלום המאפשר את תשלום החוב בתוך 14 ימים. בדיונים בוועדה נטען שיישום הצעת החוק יגרום לדחייה בגביית חובות מס ולפגיעה בהכנסות המדינה. לכן החליטה הוועדה לקבוע את ההסדר כהוראת שעה לשלוש שנים. בשנים האלה יגיש שר האוצר לוועדה דיווח מפורט על השפעת הצעת החוק על הכנסות המדינה מגביית המסים. נוסף על כך, ככל שיהיה צורך לבחון את היישום לפרק זמן נוסף, יהיה אפשר להאריך בצו באישור הוועדה את תקופת תוקפו של החוק בשנתיים נוספות. להצעת חוק זו אין הסתייגויות. לפיכך אני פונה לחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה לכל מי שלקח חלק בקידום החוק: תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור, לצוות המסור של הוועדה, אתי, ענת, מעיין ואורי, תודה ליועצת המשפטית של הוועדה ענת מימון, וכמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. אנחנו נעבור להצבעה, מכיוון שלא הוגשו בקשות רשות דיבור ולא הוגשו הסתייגויות. הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013 – אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–2 – 71 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר גילה גמליאל:> 71 בעד, אין מתנגדים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. וכעת נעבור להצבעה בקריאה שלישית. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 64 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> 64 בעד, אין מתנגדים. הצעת החוק לתיקון פקודת המסים (גבייה) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לרשומות. <הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013> [מס' כ/531; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6874; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום, הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013, שהגשתי והותקפתי ונרדפתי, ואללה, היא מגיעה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הרמת משאות כבדים עלולה, כידוע לכם, לגרום נזקים בריאותיים, כגון פריצת דיסק, פגיעה בחוליות הגב ובעיות ברכיים. בין הסובלים מפגיעות אלה פועלי בניין הנדרשים לסחוב שקי מלט ארוזים שמשקלם 50 קילוגרם, בעוד שחומרי בניין אחרים נארזים בדרך כלל באריזות של לא יותר מ-25 קילוגרם. נציין שמשקל 25 קילוגרם הוא המשקל המקסימלי שמובא בחשבון בכללי הבטיחות בעולם. כדי להקל על העובדים בענף הבניין, הנאלצים להתמודד עם טלטול שקי מלט כבדים מנשוא, הצעתי בהצעת החוק המקורית שהגשתי כי תנאי ברישיון יצרן ויבואן של מלט יהיה כי משקלם של השקים לא יעלה על 25 קילוגרם, כך שרק שקים במשקל זה יהיו בישראל. ועדת השרים לענייני חקיקה, שתמכה בהצעת החוק, התנתה את התמיכה בכך שיתאפשר סחר גם בשקים שמשקלם עד 25 קילוגרם. בהתחשב בתנאי זה נכלל בהצעת החוק שאושרה בקריאה ראשונה תנאי המחייב את יצרן המלט לארוז גם – ולא רק – שקים שמשקלם עד 25 קילוגרם, ללא הטלת חובה על היבואנים. הוראה נוספת שנכללה בנוסח לקריאה ראשונה חייבה גם קמעונאי של מלט לאפשר לצרכן לרכוש את המלט באריזות שעד 25 קילוגרם. הוראה זו פוצלה, ואינה מופיעה בנוסח שלפניכם, שכן נטען שבשל השפעתה על אופן האריזה של פריט הנסחר בישראל היא מחייבת דיווח לארגון הסחר העולמי והמתנה של 60 ימים לקבלת הערות. כשיסתיים פרק הזמן האמור תוסיף ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לדון בה. לפיכך, בהצעת החוק המונחת בפניכם הוראה אחת: חובת יצרן מלט לארוז את המלט גם בשקים שמשקלם עד 25 קילוגרם. תחילתה של הוראה זו נדחתה בתשעה חודשים, כדי לאפשר היערכות לייצור השקים במשקל זה. אני מקווה שכשיהיו בשוק שקי מלט במשקל זה הם יועדפו על-ידי הצרכנים בשל הקלת המשא שנושאים הפועלים. אולי כפועל יוצא מכך יירכש מלט בכמויות מדויקות יותר, דבר שגם יצמצם את המפגעים של חומרי בניין עודפים. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה לכל מי שלקח חלק בקידום הצעת החוק הזאת: תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור, לצוות המסור של הוועדה, אתי, ענת, מעיין ואורי, תודה ליועצת המשפטית של הוועדה נועה בן-שבת, וכמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים קורל אבירם ואילן מרסיאנו. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> ותודה לך, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. מכיוון שלא הוגשו בקשות רשות דיבור ולא הוגשו הסתייגויות, אנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–2 – 58 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר גילה גמליאל:> 58 בעד, אין מתנגדים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 56 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> 56 בעד, אין מתנגדים. חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד–2013, התקבל בקריאה שלישית ויועבר לרשומות. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו עוברים להודעה של סגן מזכירת הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הקולנוע (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2013, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013> [מס' כ/532; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6876; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> אנחנו עוברים להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. היא אף קיבלה פטור מחובת הנחה, ומי שמציג אותה זה יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות החרוץ, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. בחודש ספטמבר השנה אישרה ועדת הכספים תקנות שלפיהן עמית רשאי למשוך כספים מקופת גמל במשיכה חד-פעמית, בהתקיים כמה תנאים, ובהם שהיתרה הצבורה בכלל חשבונותיו בקופת הגמל אינה עולה על 7,000 ש"ח והכספים שבקופה הופקדו בשל שנות המס שקדמו לשנת 2008. כבר בדיונים בוועדת הכספים התברר שאין סיבה אמיתית שלא לאפשר משיכה באותם תנאים גם של כספים שהופקדו בקופת גמל לאחר שנת 2008, אולם בשל ההסכמה הקיימת כיום בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) לא היה אפשר לקבוע תקנות לגבי כספים אלה. לפיכך מוצע במסגרת הצעת החוק להסמיך את שר האוצר לקבוע בתקנות הוראות בדבר משיכה חד-פעמית, פטורה ממס, מקופת גמל לא משלמת לקצבה גם לגבי כספים שהופקדו לאחר שנת 2008. המטרה היא לאפשר משיכה של כספים מחשבונות קטנים ולא פעילים בקופות גמל, שיש בהם יתרה צבורה עד 7,000 שקל. הצעת החוק מיטיבה עם ציבור החוסכים שמחזיקים בקופות גמל לא פעילות עם יתרה צבורה נמוכה וכיום לא יכולים למשוך את הכספים אלא אם ישלמו, חברי רובי ריבלין, 35% מס במקור – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מה עם הגברת? – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> גברת מועלם, גברת מועלם. תשאל את גפני מה עם הגברת מועלם. – – ואף משלמים בגין חשבונות אלו דמי ניהול. נוסף על כך הצעת החוק מייעלת גם את עבודת החברות המנהלות של קופות הגמל, שנאלצות היום להמשיך לנהל אלפי חשבונות קטנים – למה אלפי? יש 2 מיליון חשבונות כאלה, שהם 40% מכלל החשבונות, ו-1.5% מכלל החשבונות זה 3 מיליארד שקל. זה 1.5%, ו-2 מיליון חשבונות. להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ולפיכך אני פונה אל חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה לכל מי שלקח חלק בקידום החוק, ובכלל זה למשרד האוצר, לסגן הממונה על שוק ההון, רג'ואן גרייב, לדודי קופל מהלשכה המשפטית במשרד האוצר, תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור, לצוות המסור של הוועדה: אתי, ענת, מעיין ואורי – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> מה עם היועצת המשפטית? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תכף, נגיע. – – תודה ליועצת המשפטית של הוועדה ענת מימון, וכמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם. אני מקווה שהכנסת תאשר את הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. ומכיוון שלא הוגשו הצעות לרשות דיבור, ולא הסתייגויות, אנו עוברים להצבעה – הצבעה על הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, בקריאה שנייה. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–2 – 48 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר גילה גמליאל:> 48 בעד, אין מתנגדים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. אנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 43 נגד – אין נמנעים – אין חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר גילה גמליאל:> 43 בעד, אין מתנגדים. הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוראת שעה), התשע"ד–2013, עברה בקריאה שלישית ותועבר לרשומות. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013> [מס' מ/813; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 6816; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר גילה גמליאל:> אנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת הכספים – מכיוון שיושב-ראש ועדת הכספים ניסן סלומינסקי אינו נוכח, יציג את הצעת החוק – מי מציג את הצעת החוק? אם לא, אני עוברת לנושא הבא. <קריאה:> זה חייב להיכנס – – – <היו"ר גילה גמליאל:> נכון, זה חייב להיכנס. אנחנו נעביר את זה מקסימום – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – חבר הכנסת שלח. <היו"ר גילה גמליאל:> טוב, חבר ועדת הכספים, חבר הכנסת עפר שלח, יציג במקום יושב-ראש הוועדה, כדי שנוכל בכל זאת לקדם את ההצעה המאוד-חשובה הזאת היום. בבקשה, עפר. <עפר שלח (בשם ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, מרכזת הקואליציה בוועדת הכספים, חברי חברי הכנסת, ההצעה עוסקת בתיקון מה שהועבר בתהליך אישור התקציב ביולי השנה – הנה ניסן, אתה רוצה להחליף אותי? ברחת – מה שהועבר בתקציב ביולי השנה, וזו הכוונה להעלות את שיעורי מס ההכנסה ליחידים בשיעור שבין 1.5% ל-2% לפי מדרגות המס השונות. לאור העודפים הכספיים שנמצאו בסוף השנה הזאת, הגבייה הלא-צפויה של רווחים כלואים והכנסות אחרות – הכנסות חד-פעמיות אחרות של הממשלה, החליטה הממשלה בסופו של דבר לבטל את העלאת המס הזאת ולהשאיר את שיעורי המס כפי שהם. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> עפר, תיקון מס' 199 – – – <איתן כבל (העבודה):> עפר, זה העניין של האיחוד של גבר ואישה. אני אומר לה, את עולה לדבר. <עפר שלח (בשם ועדת הכספים):> אז תביאי את ניסן שיעשה את זה – – – <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר ועדת הכספים חבר הכנסת עפר שלח. אנחנו עוברים לראשון הדוברים. <קריאות:> – – – <קריאה:> יקירי, תעלה ותציג את – – – <קריאה:> הוא לא הציג את החוק הנכון. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – בין בני-זוג זה תיקון 199. <היו"ר גילה גמליאל:> חבר הכנסת עפר שלח נמצא בחוק אחר כנראה. יש לך – בקצרה, מפאת זה שהזמן שלך כבר נלקח, להציג את החוק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, היה מקובל במדינת ישראל שבני-זוג שעובדים יחד באותו עסק נחשבים כרמאים. הכוונה שבטוח שהגבר עובד והאישה בכלל לא נמצאת, וכל היותה שם זה אך ורק לצורך אחד – כדי שמה שמרוויחים בעסק, במקום לשלם עליו מס הכנסה מלא, ייתנו חלק מזה משכורת לאישה, שלא נמצאת בכלל, ועל-ידי זה לא ישלמו כל כך הרבה מס הכנסה. נכון, בחלק מהמקרים זה קיים. אבל לחשוד בכל עם ישראל שכך עושים? לחשוד שאף פעם אישה – בדרך כלל זה האישה – לא עובדת ולא נמצאת ורק נותנים לה? זהו, הסאגה הזאת נגמרה. החוק בא עכשיו – אישרנו לקריאה שנייה ושלישית את החוק שבא ואומר: רבותי, אנחנו נותנים אמון. אם בני-זוג עובדים בעסק משותף, ולשניהם יש משכורת, אנחנו מאמינים להם שאכן המשכורת שכל אחד מקבל היא אמיתית, ולפי זה מחשבים את השכר, את מס הכנסה, אלא אם כן רשות המסים תוכיח, בהוכחות ברורות, שיש כאן פיקציה. אבל אם לא, אנחנו יוצאים מתוך הנחה שאכן זה אמיתי. התיקון הזה משפר לאין ערוך – חוסך למשפחות האלה סכומי עתק, וכל אחד מאתנו יודע שבמקום שייקחו את כל השכר כולו, יחשיבו אותו כשכר של אדם אחד וישלמו על זה כמעט 50%, הוא מתפצל לשתי משכורות, ומס ההכנסה הוא הרבה פחות. נכון, המדינה קצת מפסידה. המשפחות האלה, שחלקן הגדול הוא מעמד בינוני ולפעמים אולי למטה – זה עסקים קטנים, לא מי יודע מה, עסקים משפחתיים – המשפחות האלה יחסכו הרבה מאוד כסף מזה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לשבח את המדינה, את הממשלה, את ועדת הכספים, חברי שהלכו על החוק הזה, אישרו אותו. אני יודע שיושב כאן מוישה גפני, שהוביל את זה מההתחלה, וגם אחרים. אני חושב שהחוק הוא חוק חשוב מאוד, טוב מאוד, עוזר מאוד למשפחות האלה, ובעיקר, המדינה אומרת לעם: אנחנו מאמינים לכם. לכן אני חושב שהחוק הזה הוא טוב, ואני קורא לחברי להצביע בעדו. <שרת הבריאות יעל גרמן:> עושה צדק עם נשים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> את זה אמרתי, שכאילו תמיד האישה נחשבת כלא קיימת, אם כי יש מצבים הפוכים, שהאישה היא המובילה והבעל גם. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> ברוב המקרים האישה מובילה. אני מציע שנבהיר לציבור מדוע לא קיבלנו את הדרישה שזה יהיה רטרואקטיבית – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, לא עשינו את זה רטרואקטיבית מסיבה עיקרית – שאנחנו נגד חוקים רטרואקטיביים בכנסת. הקפדנו על זה מאוד בוועדת הכספים לאורך כל הדרך, כי ברגע שיהיה משהו רטרואקטיבי אנשים לא ישלמו מס הכנסה, ויגידו: מי יודע, אולי בעוד כמה שנים ישנו והכול יהיה רטרואקטיבית. לכן, בצער רב אני אומר, לא הלכנו על רטרואקטיבי. החוק הזה קיים, הוא חוק טוב, זו בשורה באמת טובה, ואני מקווה שהכנסת כולה תתאחד סביב החוק הזה ויצביעו בעדו פה-אחד. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. יעלה הדובר הראשון, חבר הכנסת משה גפני, שהוביל את החקיקה בנושא. יש לך מסגרת של 15 דקות מטעם יהדות התורה. במסגרת הנמקת הסתייגויות, החתמת כמעט את כל חברי וחברות הבית הזה, יישר כוח. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים, ראשית אני מודה לך, יושבת-ראש הישיבה, סגנית יושב-ראש הכנסת, על התמיכה שהובלת – – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני אומר לה. אמרת לי להגיד, אני אומר. – – – על התמיכה בחוק הזה. סיכמנו, הקואליציה והאופוזיציה, שלא נאריך, לא בחוק הזה ולא בשני החוקים בדיון המשולב. לא נאריך על מנת לא להיכנס לתוך הלילה, מפני שבסופו של דבר זה לא מועיל לאף אחד. אני אשתדל לקצר, אבל אני רוצה בכל אופן לגולל את ההיסטוריה הלא-ארוכה של החוק הזה. ראשיתו של התהליך הוא בהחלטת בית-המשפט, שהתקבלה לפני כעשר שנים, שחישוב המס הוא חישוב מס נפרד. כששני בני-הזוג עובדים – מדובר על מעמד ביניים, שני בני-הזוג נתנו שומות וקיבלו שומות, או שלא קיבלו בכלל, כאילו המס הוא מס נפרד, על-פי החלטת בית-המשפט. רשות המסים לדורותיה, במשך כל השנים האלה, הלכה לכל הערכאות וניסתה לשנות את ההחלטה הזאת על מנת שחישוב המס יהיה חישוב מס מאוחד. היא ניסתה פעמים רבות, ולא קיבלה סעד מבית-המשפט. רק לפני כשנה וחצי התקבלה החלטה בבית-המשפט העליון, הלכת מלכיאלי, כפי שזה נקרא, שבה, על-פי החוק הקיים, כך קבע בית-המשפט, חישוב המס של שני בני-זוג שעובדים הוא חישוב מס מאוחד. המשמעות של העניין היא שיש זוגות שהתקרה נפלה עליהם. לפתע הם צריכים לשלם הון תועפות, שלא באשמתם. במשך כל השנים, על-פי החלטות של בתי-משפט, הם לא צריכים לשלם את זה במאוחד, אלא צריכים לשלם את זה בנפרד, שזה הרבה פחות מס. פתאום נחתה עליהם גזירה שאי-אפשר לעמוד בה. ברגע שהתקבלה ההחלטה הזאת פנו אלי – הייתי אז יושב-ראש ועדת הכספים – פנו אלי ולרבים מחברי הכנסת, חבר הכנסת יריב לוין היה מהמובילים של החוק הזה; פנו אלי זוגות והתחלתי לקיים דיונים בוועדת הכספים. ניסיתי להגיע עם רשות המסים להסכמה שחישוב המס יהיה חישוב מס נפרד, ולא עלה בידי. אבל בית-המשפט קובע בפסיקה שלו, הוא אומר, על המחוקק לתת את דעתו, הרמז הוא רמז עבה, שצריך לתקן את החוק, כדי שלא יהיה המצב הזה. מה קורה במצב הזה, שבו חישוב המס הוא מאוחד? שני בני-זוג עובדים – אנשים באמת היו בוועדת הכספים, גם בקדנציה הקודמת וגם עכשיו. קצין בצבא, אשתו מהנדסת, הם עובדים יחד. היא עבדה במקום עבודה אחר; היא התקבלה לעבודה פה, היא הלכה לעבודה. היא הביאה מאזנים שהראו שמאז שהיא נכנסה לעבודה היא העלתה את הפריון ואת הרווחים של החברה הקטנה הזו שלהם, של שני בני-הזוג. היא עובדת במקצוע שלה, לא קשור בכלל לבעלה, באותו מקום עבודה. הבעל ישב בוועדת הכספים ובכה, הוא אמר: נגמרו לי החיים, אין לי מאיפה להביא את הכסף הזה. אחד הדברים הכי לא מוסריים, הכי לא צודקים, עוול שאין כדוגמתו. מה עשו האנשים האלה, מה הם חטאו ומה הם פשעו? הם לא מרמים. מרמים – רשות המסים תתפוס אותם. הם לא מרמים הם עובדים. האישה עובדת. אגב, ההערה שהייתה פה קודם, נכונה. ברוב מוחלט של המקרים, האישה היא הנטפלת לבעל. החוק הוא חוק מנדטורי, כשהאישה לא יצאה לעבודה. לכן רשות המסים התייחסה לזה כאילו הבעל הוא המרוויח, והאישה – רק כדי לגרום לכך, שכאילו ישלמו פחות מס שלא כדין וזה לא נכון. אגב, חשבתי שמכיוון שמדובר רק בחילונים, אז לא יתנגדו. אבל הגיעו גם שני זוגות חרדים, שגם כן, הבעל והאישה עובדים – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> רבים מהזוגות עבדו יחד לפני שהתחתנו, כמו האדריכלים. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון, יש גם המקרים האלה. אמרתי בוועדה, גם מנקודת ראות דתית, אני מעלה את העניין הזה – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> תן רק כסף כדי לשלם רטרואקטיבית. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. אתה יודע מה? בסדר. עם הכסף נראה, תכף אני אתייחס לעניין הזה. אבל המשמעות של העניין, שאפשר לגרום חס וחלילה, וקיבלנו מכתבים כאלה, ואני מקווה שזה לא יוצא לפועל, שאנשים אמרו, אנחנו נתגרש, או נתגרש באופן פיקטיבי. אם מתייחסים לאישה בצורה כזו, אז בסדר, אנחנו לא בעל ואישה והכול בסדר. אני, כאדם דתי, אמרתי שאי-אפשר לאפשר במדינת ישראל דבר כזה חמור. מכל היבט אפשרי, זה לא מוסרי, לא צודק וכו'. אבל מה לעשות, הלכנו לבחירות. אנחנו סיכמנו עם ועדת הכספים שנביא חוק. לאחר הבחירות הבאתי את החוק, החתמתי 70 חברי כנסת, ביניהם שר האוצר וסגנו, שנבחרו לאחר מכן, אבל הם חתומים על החוק. העניין הזה התגלגל למעלה ולמטה, ובסופו של דבר שר האוצר וסגנו הסכימו והביאו חוק ממשלתי, ואני מברך אתכם על כך. רשום בפרוטוקול. אני חושב שעשיתם צעד נכון, מפני שזה באמת לא מוסרי, באמת לא צודק. התחיל בוועדה הוויכוח על הרטרואקטיביות. בהצעת החוק שאנחנו הצענו, ואנחנו מגישים את זה גם כהסתייגות, אנחנו אומרים: להגדיל את הסכום של מה שהיה עד היום, במקום 48,000 שקל רווח לשנה של האישה, זה יהיה 170,000 שקל; להגדיל את התשלום. הרי מה המשמעות של העניין – אנשים בכו באמת ובתמים, מאיפה הם ישלמו את הכסף הזה? מאיפה? הם שילמו מס הכנסה. הם שילמו את כל המסים כחוק. הם החזיקו את המפעל שלהם, וזה יכול להיות מפעל קטן, שמזה התפרנסה המשפחה. הכול עשו כאזרחים טובים. מאיפה הם ישלמו את זה? היה ויכוח על העניין, האם להגדיל את הסכום ואז זה פותר את הבעיה הרטרואקטיבית. לא לעשירים, אלה שמשתכרים הרבה יותר, לא לעשירים. אז התחיל ויכוח עם רשות המסים. רשות המסים פעם אמרה לי שזה 4 מיליארד שקל. אחרי זה היא אמרה שזה 2 מיליארד שקל. אני אומר לכם, זה לא 200 מיליון שקל. בסדר. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> קצת יותר. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל נחשוב על עצמנו. נחשוב על עצמנו. אנחנו עובדים, אני ואשתי עובדים במפעל, שילמנו הכול. אין לנו מאיפה, הוצאנו חסכונות. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> באיזה מפעל אתה עובד? <משה גפני (יהדות התורה):> באיזה מפעל? תאמין לי, אתה עם החקיקה שלך – לך יש מפעל לחוקים. באמת כל הכבוד. אנחנו מצביעים אתך כל הזמן, עם החוקים שלך. <חיים כץ (הליכוד ביתנו):> אני יודע, אני עושה את זה בשבילכם. <משה גפני (יהדות התורה):> מבחינה מוסרית, צריך את הדבר הזה לשנות. קיוויתי ורציתי שרשות המסים תשב, לא מדובר על אלפי זוגות, מדובר על מספר זוגות מוגדר שאצלו יש הבעיה הרטרואקטיבית. אז קודם כול, אני מבקש, גברתי היושבת-ראש, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת. זו הצעת חוק מוסרית, ציבורית, נכונה לכל הדעות. זה מסיר כתם מספר החוקים הישראלי. זה דבר אחד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה שלם עם זה. <משה גפני (יהדות התורה):> החוק מצוין, החוק מצוין, אבל אני מבקש להצביע בעד ההסתייגויות. אנחנו הגשנו הסתייגויות. ההסתייגויות מדברות גם על הרטרואקטיביות וגם על הניסוח. הרטרואקטיביות, אני אומר, במגבלה של 170,000 שקל לשנה. אני מדבר על הניסוחים, שבהם צריך לתקן את זה, ולא הצלחנו לתקן את זה בוועדה. זה לא מסיר מהברכות שלי על החוק עצמו – החוק עצמו הוא מצוין. בכל מקרה ובכל צורה, מ-1 בינואר 2014 אין חישוב מס מאוחד: הבעל עומד לעצמו והאישה עומדת לעצמה, וחישוב המס הוא נפרד – אלא אם כן הם משקרים, ואז זה כמו בכל דבר. ולכן, החוק עצמו הוא מצוין, ואני מברך על זה. ובשבילי, לאחר שנתיים של דיונים, זה ממש חגיגה, החוק הזה, באמת. אבל אני מבקש מחברי, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, להצביע בעד ההסתייגויות; ההסתייגויות פותרות את הבעיה באופן מוחלט, גם את החלק הזה של מעמד הביניים: הסכום שאליו אפשר להגיע כדי להישאר בחישוב מס נפרד, שזה באמת יציל את הזוגות האלה. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> חבר הכנסת גפני, מה יקרה אם אדם שכנע אותי להצביע בעד ההסתייגויות – – <משה גפני (יהדות התורה):> אז ההסתייגות עוברת. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> – – ואז בא שר האוצר ואומר: אני מושך את החוק? מה יצא לנו מזה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני ממליץ – – – כולנו עשינו צעד ענק – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, אני מברך אתכם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> היו בקדנציה הזאת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אז זה יחזור לוועדה, נמשיך את הוויכוח, ויכול להיות – – – <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אז במקום למשוך יאמר: זה מחטף, עזוב את החוק – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני מקווה שלא ימשוך. אני דיברתי עם שר האוצר, ואני הגעתי למסקנה ששר האוצר שוכנע באופן טוטלי בעד החוק הזה; נכון, מיקי? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא מאמין שאם תתקבל הסתייגות, הוא ימשוך את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא, גפני, אני אומר לך חד-משמעית – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אל תגיד, אל תגיד. זה לא טוב, אל תגיד. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ללא הסתייגויות. בוא נצביע כולנו ללא הסתייגות, למען הזוגות הנשואים. <משה גפני (יהדות התורה):> אל תגיד, אל תגיד. אני מבקש מכל חברי להצביע בעד החוק, להצביע בעד ההסתייגויות – מה לעשות אם לא נצליח, אבל הצלחנו בחוק. אני, שוב, בפעם השלישית, מברך אתכם על ההחלטה הזאת, שלא התקבלה בקלות; בהתחלה היה "לא", אבל בסוף קיבלתם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי, שהייתה גם כן מאוד פעילה בנושא. עומדות לרשותך חמש דקות. בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> חברי וחברותי חברות הכנסת, תודה רבה, אני מאוד שמחה לעמוד כאן אחרי חבר הכנסת גפני, שבאמת היה הבסיס לחוק הזה – צריך להגיד, מה שמגיע מגיע – לחסוך את ההיסטוריה שאתה הבאת בצורה כל כך בהירה ומפורטת, ולהגיד בכל זאת, לצערי, שככל שאני יכולה לברך על החוק הזה, אני לא יכולה לברך עליו באותה שלמות והתפעלות כפי שאתה עשית. וזה מעבר לסוגיית הרטרואקטיביות. וכאן צריך להגיד: סוגיית הרטרואקטיביות בהחלט נשארת כמו פצע פתוח בסיפור הזה, פצע פתוח של זוגות שעובדות ועובדים קשה מאוד, ויישארו, למרות החוק ואחרי שנעביר את החוק, במצוקה כלכלית קשה וחמורה; ואנחנו כרגע – כנסת ישראל, ולא ממשלת ישראל – לא נותנות להם ולא נותנים להם דרך מוצא. ויצוין, חברות וחברים – וחבל שסגן שר האוצר הלך – אה, הנה, הוא לא הלך, אבל כדאי להפנות את תשומת לבו של סגן שר האוצר – מר מיקי לוי – – <היו"ר גילה גמליאל:> סגן שר האוצר מיקי לוי, חברת הכנסת מרב מיכאלי מפנה אליך את השיח שלה. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – סגן השר, יצוין – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> סליחה, אני מתנצל. <מרב מיכאלי (העבודה):> אין שום בעיה, אני רק רציתי להגיד לך דבר, אם אתה כבר פה. אומנם גם אני הצטרפתי להסתייגויותיו של חבר הכנסת גפני, ואין ספק שאם נצביע בעדן זה יפתור את הבעיה הגדולה והכוללת, אבל – אבל – יש לגמרי אפשרות שלא נצביע בעד ההסתייגויות האלה ועדיין הבעיה תיפתר, משום שהפתרון של חובות העבר האלה לא באמת מחייב חקיקה – זאת החלטה של רשות המסים. מספיק שרשות המסים לא מוציאה את השומות האלה, מגיעה להסדרים, והבעיה הזאת פשוט תיפתר. זה לגמרי בסמכותה של רשות המסים לעשות את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מותר לי להגיד את ההסדרים? אני אקח דקה – רבע דקה. <מרב מיכאלי (העבודה):> אני לא יודעת, אני לא בקיאה פה בפרוטוקול של – יש יושבת-ראש, מה שתחליט היושבת-ראש. <היו"ר גילה גמליאל:> לחברת הכנסת מרב מיכאלי יש כרגע רשות דיבור. אם אתה רוצה והיא מקבלת את זה – בשיח זה מתקבל. <מרב מיכאלי (העבודה):> בתשובה על הדברים אני בטוחה שהאוצר יוכל – – – <היו"ר גילה גמליאל:> אין תשובה על דברים. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל המציאות, כפי שנאמר חזור והיאמר בוועדת הכספים, היא שהבעיה הזאת יכולה להיפתר ללא חקיקה, פשוט על-ידי החלטה של משרד האוצר ורשות המסים. בכל זאת, אני רוצה לדבר על הבעיות, ברשותכן וברשותכם, שהחוק עצמו, בתוך החוק עצמו, עדיין מותיר על כנן. החוק, למרבה הצער, עדיין יוצא מנקודת ההנחה שהגבר הוא המפרנס והאישה היא במקרה הטוב התוספת. עכשיו, אני רוצה רגע, ברשותכם, לקחת את זה ולהקביל את זה לדיון שמתרחש בימים אלה, שלא לומר למאבק הגדול על המכונה "חזקת הגיל הרך". המדינה רוצה לבטל את חזקת הגיל הרך משום שהיא אומרת שהתפיסה שהגבר הוא המפרנס והאישה מגדלת את הילדות והילדים כבר לא רלוונטית, ולכן היא מוכנה, שלא לומר יוזמת, את ביטול התפיסה הזאת, הכלכלית, שאומרת: האישה מטפלת בילדות ובילדים והגבר יצטרך לשלם את המזונות. אבל הנה, בחוק אחר שהיא מעבירה ממש עכשיו, היא מסרבת לוותר על התפיסה הזאת; היא מסרבת לוותר על ההתעקשות לראות, קודם כול, בתא, ולא שני אנשים נפרדים; ו-2. הייררכיה בתוך התא הזה. גם המגבלה של הסכום, כמו שציין חבר הכנסת גפני בצדק, מראה באמת את ההייררכיה הזאת: יש מי שלא סופרות לו את התקרה, ויש מי שסופרים לו וסופרות לו – לה, יותר נכון – מה שהיא יכולה להשתכר כדי להיחשב בן-אדם בפני עצמה. התפיסה הארכאית, המקוממת – והנה באה זהבה גלאון, שהייתה שמחה לשמוע את מה שאמרתי עכשיו – שכשנוח למדינה והיא רוצה להרוויח יותר כסף ממסים, היא משאירה על כנה את ההגדרה של הגבר כמפרנס ואת האישה אולי כמסייעת בידו להרוויח עוד אולי חצי שקל, וגם כן עד גבול מסוים; וכשלא נוח לה היא מבטלת את התפיסה הזאת ואומרת: לא צריך כבר לראות את הגבר כמפרנס ואת האישה כמגדלת את הילדות והילדים. מן הראוי היה שהמדינה לפחות תדבר בקול אחד. ואם היא מוכנה לוותר על התפיסה הזאת, המקום הראשון שהיא הייתה צריכה לוותר בו על התפיסה הזאת הוא החוק של חישוב מס הכנסה בנפרד לכל אחד ולכל אחת, כמו שראוי לה, לפי עבודתה ולפי הכנסתה; ורק אחר כך לעשות את זה, אם בכלל, במקומות אחרים. תודה רבה. <היו"ר גילה גמליאל:> הדובר הבא – מדובר על חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת דב חנין; אחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש – יש שר במליאה? חברים – אה, יש שרה? מי זה? לא יודע. אה, שרה. כן, זה מאוד נחמד ומאוד טוב לנצח ולהיות מאוחדים בחוק כל כך חשוב וכל כך נחוץ. איך אמרו שרים בממשלה? תיקון עיוות היסטורי. אכן, תיקון עיוות היסטורי. אבל כשמחוקקים חוק לא משאירים, אדוני סגן השר, פצועים בשטח, כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת מיכאלי. זה מאוד טוב, מעודד, תיקון עיוות היסטורי, אבל להשאיר פצועים בשטח – זה נשמע לי מוזר. יש דבש, דבר טוב, שהחוק יתחיל מ-2014 ואילך, ויש העוקץ: שמשאיר את הפצועים בשטח. עכשיו, אני רוצה לחשוב יחד אתכם בקול רם. החוק הזה, בתיקון הרטרואקטיבי שאנחנו מעלים, יכניס לקופת המדינה 4 מיליארד שקל, שזה עודפים שיבואו, שהם לא בחשבון – הם לא בחשבון, הם לא בחשבון התקציב שנעשה לגבי 2014. לעומתם, עלות התיקון הרטרואקטיבי – ואני מתאר לעצמי שחבר הכנסת גפני ציין את זה – בין 150 ל-200 מיליון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל לא זאת הבעיה. הבעיה, שאם אתה תוותר לאלה, אלא ששילמו יבואו בדרישה – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל זה לא נכון, כי זה אף פעם לא – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – תחשוב רק על הנקודה הזו. זאת ועוד: לאלה שחייבים פרסנו לשלוש שנים, ללא הצמדה וללא קנסות – רק הקרן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אלו שאתה הולך לגבות מהם את הכסף, אתה תגבה בממוצע 100,000 שקל לשנה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא זו הבעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מבין אותך, אבל בכל זאת העלות התקציבית אינה מהותית. אינה מהותית. ברגע שאני, אני כאזרח – אני רוצה לחשוב במקרו, בגדול – כשאני רואה שהממשלה בקלי קלות נותנת הטבות במס, חוק עידוד השקעות הון, רווחים כלואים – כל המיליארדים שהיא נותנת לחברות הענק בלי להניד עפעף, ועכשיו לזוגות נשואים היא מתחילה עם כל החשיבה הזאת. אני שואל את עצמי, למה. אומרים שזה פגיעה תקציבית; לא חשבנו על פגיעה תקציבית בזוגות הצעירים האלו, הזוגות שהחליטו להגיש חישוב בנפרד? ואני רוצה להרחיק ולחשוב אתך, הם חוזרים להיסטוריה שדובר עליה כאן, הם מ-2003, כל הזוגות, 70% מ-21,000 הזוגות שהגישו חישוב מאוחד על-פי החלטת בית-המשפט ב-2003, בית-משפט נתן להם גיבוי, וחזר ב-2008 בית-המשפט בנצרת ובתל-אביב וחיזק את זה. יש בית-משפט, יש החלטה, האזרח למד שבית-המשפט זה מחייב, ונהג בהתאם. בא ב-2012 בית-המשפט ופסק אחרת, אז כל מי שנהג – צריך לשלם, לבטל את התקדים ולהעניש את האזרח על שיקולי דעת ועל פסיקות בית-משפט, לעשות ממנו יו-יו. יו-יו, באמת? ואנחנו מדברים על עלות תקציבית שאפשר להתמודד אתה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל לא זו הבעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה אני יודע. אפילו בסוגיה שאתה מעלה לא יגיעו לסכומים מהותיים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה איש מקצוע, אני מעריך אותך, זה לא נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, באו לוועדת הכספים הזוגות הצעירים, ביקשו מיושב-ראש ועדת הכספים לנהל דיון מקצועי עם רשות המסים על סוגיית הרטרו, ועד עכשיו אנחנו שומעים על הדיון. למה מסתירים והסתירו מאתנו מידע? אנחנו בסך הכול מבסוטים שהחוק הזה – סוף-סוף יש דבש, נתחיל לחלום. זה בסדר גמור, מגיעה מילה טובה, זה לא שלא, אבל למה לא להשלים את העבודה? מחר הזוגות האלו יבואו אליך במיוחד, כי אתה נציג האוצר – יבואו אליך – ואתה צריך לתת להם את התשובות. למה? אמרתי את דעתי, תקרה של 170,000, המשמעות הכלכלית והתקציבית שלה לא מפחידה ואינה מהותית. בגלל זה, חברים, אני אומר: את ההסתייגויות צריכים להעביר, זה לא מהותי. אפשר לעשות את זה על-פי חוק, ואפשר גם מבחינה משפטית לעשות חוק רטרואקטיבי, זה לא פסול, זה מותר על-פי חוק ומבחינה משפטית. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אנחנו נמשוך את החוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה שתמשכו את זה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני מסביר עוד הפעם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נכון, אדוני. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מר עיסאווי פריג' – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מתעקש על זה שאני – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת פריג', מכיוון שאתה רואה-חשבון קל לי להגיד, לשוחח אתך על העניין. הבעיה היא לא כמה מאות המיליונים של אותם זוגות שלא שילמו ועכשיו אנחנו נותנים להם לשלם ללא קנס, ללא הצמדה, עם פריסה ל-33 שנים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל זה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שנייה, בבקשה, אני אבקש להחזיר לך את רבע הדקה. החמור הוא שאם תהיה תביעה מקדמית של אלה שכן שילמו, אנחנו לא נוכל לעמוד בהוצאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אענה לך. ב-2003, נדמה לי, אם אני לא טועה, האוצר קיבל החלטה לבטל את כל הפרשי ההצמדה והקנסות של השנים הצוברות, שנות החוב הקודמות. האוצר קיבל החלטה – יאללה, מבצע, כל הנישומים, תשלמו קרן. ואכן, הרבה נישומים ניצלו את זה ושילמו קרן עד 2003, את החובות, ויצאו מבסוטים. אז למה הדבר הזה לא מהווה עכשיו תקדים לנישומים אחרים שיגידו: עשיתם את זה ב-2003, תעשו את זה עכשיו? זה לא תקדים, אדוני. זה לא תקדים. אם עושים חוק, עושים אותו בצורה מושלמת והולכים עד הסוף. אני מבקש, ואני יודע מה אני אומר, אם היה מתנהל דיון מקצועי ברשות המסים על הסוגיה של מהות החוב, היינו מקבלים החלטה חיובית. אני פונה אליכם מהצד הזה, אליך במיוחד, בואו נאשר את ההסתייגויות, לפחות את ההסתייגות של הרטרו בתקרה של 170,000 שקל. זה אפשרי, וזה לטובת הזוגות, וזה יחסוך לך הרבה כאב ראש בחודשים הבאים. תודה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. חברת הכנסת גילה גמליאל תעלה, ואחריה – אם ירצה, סגן השר מיקי לוי ידבר. אם לא, יסכם יושב-ראש ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, לאחר מכן נעבור להצבעות. בבקשה, גברתי. <גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברי וחברות הכנסת, בואו נחשוב על מה הצעת החוק. הצעת החוק אומרת דבר אחד: זוגות נשואים במדינת ישראל, אתם לא צריכים להרגיש עבריינים – כפי שנתנו לכם להרגיש עד עכשיו. וכאן, סגן השר מיקי לוי, אני שמחה באמת שחברי, חבר הכנסת גפני ביחד עם חבר הכנסת יריב לוין, החלו להחתים את כל חברי וחברות הבית הזה, בלחץ של חברות הכנסת, חברת הכנסת מיכאלי, בדיונים בוועדת הכספים. אכן, סגן השר, שאתה ידוע ברגישותך, הסכמת להעביר את החוק משנת 2014 והלאה, ובאמת על כך צריך לברך. עם זאת, יש העניין של אותם זוגות שכל עוונם היה מה? שהם היו נשואים? שהקיבעון שדובר עליו שכביכול האישה או הגבר משקרים כשהם עובדים ביחד? יש לכם הוכחות מוצקות לגבי זוגות שעוד עבדו בנפרד טרם הנישואים. ראינו את כל הזוגות, מלח הארץ, שישבו בוועדת הכספים ובכו בדמעות על העוולה, שהרסתם להם את החיים, ואתם לא רוצים לתת לזה פתרון. אז למה היום הזה לא יכול להפוך להיות יום חג? הוא לא יכול להפוך להיות יום חג, ועובדה, אם זה היה יום חג השר שלך היה פה; הרי במסיבות העיתונאים הוא אוהב לככב. אם זה היה דבר שהוא היה יודע שהוא מושלם, הוא היה מנסה לקבל פה – ולקצור את הפירות, ולא שולח רק אותך לעמוד פה היום. חייבים לפתור את הבעיה של כל אותם זוגות שבית-המשפט קבע לגביהם פעם אחת כך ופעם שנייה כך, והרבה מהם אף הוטעו ונאלצו לשלם סכום לא להם. כל עוונם שהם היו נשואים בזמן שהם עבדו ביחד. אני חושבת כאן – סגן השר, סגן השר מיקי לוי, אני יודעת שהרבה פעמים אתה קורא כאן את התגובה שלך בלי להסכים, אני בטוחה שגם היום אתה נמצא באותה סיטואציה, אין לי ספק בכך. וגם דנו על זה בוועדה, וגם פנינו למנהל רשות המסים משה אשר, שהוא באמת קשוב ועושה עבודת קודש בעניינים של המסים בישראל, אבל אני אומרת: עד שלא נקבל את הגיבוי ממשרד האוצר, שייתן את המענה לאותם זוגות צעירים שנאלצו לשלם, לקחת הלוואות, חלקם למכור את הבית, לחזור כל כך אחורה – על מה? בדיוק על זה שהם היו זוגות שעבדו כפי שאנחנו רוצים לחנך אותם לעבוד, והם בסך הכול עבדו ביחד, בשיתוף פעולה. הם לא באו לנסות שלא לשלם מסים, הם שילמו מס בנפרד, כפי שאתם כבר רואים לנכון לעגן משנת 2014; הם אמורים לקבל פתרון. וזה שלא ייקחו להם ריביות וזה שלא ייקחו להם הצמדה – מה זה? כבשת הרש? אני לא מבינה. מה פה הטענה הזאת, שאוקיי, לא ניקח מהם ריבית והצמדה? לא צריך לקחת מהם מלכתחילה. על מה רוצים לגבות מהם את הכספים? על מה? על זה שהם היו נשואים באותו זמן? זה כל עוונם, כבוד סגן השר. אני בטוחה שבנקודה הזאת ההסתייגות של חבר הכנסת גפני היא הסתייגות נכונה, הסתייגות חשובה, היא הסתייגות שבאמת תיתן את האפשרות ואת המענה עבור אותם זוגות שנמצאים היום, חלקם ממש על סף גירושים כתוצאה מהעוולה – פירקתם להם את המשפחה. מפני שאין להם היום אמצעים הם נאלצו למכור דברים ולקחת הלוואות לעוד עשר שנים מהיום. אז אני שואלת אותך, סגן השר, מה אתם מציעים להם כפתרון? מה אתם בוחרים, להתעלם מהם? מה אתם מציעים? מה אתם מציעים לעשות מול אותם זוגות שהגיעו לוועדת הכספים בוכים ואתם לא רוצים לתת להם את המענה? עכשיו אני אומרת לך עוד פעם, סגן השר, אם היום הזה היה יום חג, לא אתה היית משיב לי היום; מי שהיה משיב זה השר. אבל הוא כבר השיב במסיבת העיתונאים היום, הכניס לפיקוח את הגבינה ואת השמנת המתוקה, כביכול עכשיו הוא הציל את הבעיה של יוקר המזון. כל הפופוליזם הזה, כל ההתנהלות הזאת, כל פעם מחדש, היא פשוט תעודת עניות לשר האוצר. וגם כאן, בחוק הזה, של – איך אומרים, אם אתה מבין כבר חצי שנה שקיימת באמת בעיה, מדוע לא לפתור אותה כבר מ-2013? מדוע להטיל את זה רק משנת 2014? ועל כן אני פונה לחברי וחברות הבית הזה לשקול מחדש את ההסתייגות, וכן לשקול לתמוך בה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת גילה גמליאל. סגן השר מיקי לוי, בבקשה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת גמליאל, לפלא בעיני – הרי בוועדת הכספים הרמת יד בעד. אבל את לא נותנת לעובדות לבלבל אותך, וזה בסדר. חבל שלא הקשבת. אני אומר, הרי הרמת בוועדת הכספים את היד בעד, ואת לא נותנת לעובדות לבלבל אותך, ואת עומדת כאן ומבקשת להכניס את ההסתייגויות. הרי ברור לך שאם ההסתייגויות האלה יעברו, חלילה, אנחנו נמשוך את החוק, ואז מה יקרה? 65 שנה חיכו לתיקון המיוחל הזה, ואני מסכים אתך שהתיקון היה חייב לבוא, כי הוא פגע במשפחה, הוא פגע באחדות המשפחה, הוא גרם לתרגילים כאלה או אחרים שזוגות צעירים הלכו להתגרש והמשיכו לחיות בכפיפה אחת; רק על הנייר התגרשו. אני מסכים שהחוק היה חוק לא מוסרי, ואנחנו – שר האוצר, אחרי 65 שנה, הגיע ושינה את החוק הזה, של מס אחוד נפרד. אז אני באמת לא מבין, לא יורד לשורשם של הדברים ושל הטענות האלה. הרי תיקנו את החוק. עכשיו בעניין ההסתייגויות, זה לבוא ולהיתמם; פשוט לבוא ולהיתמם. הסברנו הסבר עשרות פעמים. באנו והבנו את המצוקה של אותם זוגות שלא שילמו. באנו ואחרי 65 שנה כן תיקנו את החוק הזה – 65 שנה אף אחד לא העז לתקן אותו. ואחרי שתיקנו אותו מבקשים להכניס תיקונים ושיפורים. אותם זוגות שלא שילמו, ולבנו גם עליהם נתנו, פטרנו אותם מההצמדה, ישלמו רק את הקרן; פטרנו אותם מקנסות, וחילקנו את התשלומים לשלוש שנים. חשבו בנפשכם, אם הייתם לוקחים הלוואה מבנק, והייתם מחזירים את ההלוואה אחרי שלוש שנים במחיר הקרן – ללא הצמדה, ללא ריבית, ללא קנסות, ובפריסה ל-36 חודשים – הרי זו מתנה בלתי רגילה. עכשיו, ההיתממות הזאת בעיני – ממש היתממות, ולו בגלל ההסבר הפשוט שבוא נאמר שתיאורטית אני מעל דוכן זה מצליח לשכנע את שר האוצר, חבר הכנסת פריג', ואנחנו אומרים: רטרואקטיבית, ואז תראה מה קורה לנו כאוצר, ככנסת, כמדינה: אותם זוגות שכן עמדו בלשון החוק, ושילמו את חובם כמו שצריך שנה בשנה, על-פי המותר, 49,000 שקלים, יבואו עכשיו ויגידו: אנחנו, שהיינו בסדר, לא רק שנתת לאלה שלא היו בסדר את כל ההטבות, אלא החלת עליהם את החוק רטרואקטיבית. עכשיו תחזיר לנו. יש 90,000 עסקים קטנים במשק, ואני לא יודע להגיד לך כרגע בשלוף כמה הגישו מאוחד וכמה נפרד; יבואו אלה ויגידו, עכשיו אתה תחזיר לי רטרואקטיבית, והמדינה לא תוכל לבוא ולהגן על העמדה שלה בבית-המשפט – תחזירו לנו בהתאם למה שוויתרתם להם, את כל החובות, את כל מה ששילמנו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל תסתכל על החוק – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – אתה תחזיר לי עם ריבית והצמדה, כי אני שילמתי בזמן עשר שנים. אז אם אתם רוצים להעמיד אותנו, בגלל ההסתייגויות האלה, בפני עובדה, ואני מאמין – עוד שנייה אני אראה את חברי לקואליציה מתגייסים להרמת יד – אם אתם תכריחו אותנו בצורה כזו או אחרת, אין לי בכלל ספק שאנחנו נמשוך את החוק. צריך לבוא ולהגיד, כמו שנאמר ביושר רב על-ידי חבר הכנסת גפני, על-ידי חברת הכנסת מיכאלי, גם על-ידי חבר הכנסת פריג', שאחרי כל כך הרבה שנים החוק הזה יצא לדרך, ואנחנו רק יכולים לבוא ולהצדיע, ובאמת, יש לברך על העניין הזה, כי זה בהחלט תקדים בלתי רגיל, שבא לתקן עוול היסטורי לזוגות הנשואים. <איתן כבל (העבודה):> יש כבר רוב פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא יודע – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בא שר האוצר – אפילו חבר הכנסת גפני, אדוני שר האוצר, נתן לך קומפלימנט, שלא כדרכו, ואמר שאחרי כל כך הרבה שנים בא שר האוצר ותיקן את זה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> להגיד לו שיש חוק. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ובאמת, אחרי 65 שנה – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני יכול להעיר משהו על הדברים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני רק אמרתי לשר האוצר שאפילו חבר הכנסת גפני היום נתן לך קומפלימנט – ימות המשיח. <היו"ר יוני שטבון:> זה גם קורה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואללה, ימות המשיח – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה מוכיח שכשאני תוקף אותו זה גם מגיע לו. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת דוד צור, אתה מבלבל את הספירה פה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני סגן השר, אתה יכול לרדת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבר הכנסת כבל, אני ממך הרי לא מקבל הוראות. אני רק ממרכז הקואליציה, מחבר הכנסת לוין. <יצחק הרצוג (העבודה):> מיקי, אתה לא רוצה להצביע על החוק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> המסר עבר, העברת את המסר. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני סופר בעיני. יתרה מכך, אני יכול להתחיל לספר לכם איך החוק השפיע על ירושלים, שכונה אחר שכונה, ואין לי בעיה, כי אני קורא את ירושלים כספר פתוח. ולכן – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> המסר עבר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> לא רואה את יריב, אין יריב. – – אני רוצה להזמין את חברי, יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת סלומינסקי, לסכם את העניין. בבקשה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת סגן שר האוצר מיקי לוי. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת הכספים, יסכם את הדיון לפני ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים וחברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים כאן בפני תופעה מעניינת, שמצד אחד עומד לעבור כאן חוק שהוא באמת שמחה, הוא חוק שכל כך נצרך, ושנים על שנים לא קידמו אותו, עד ששר האוצר הנוכחי וסגנו החליטו להרים את הפרויקט הזה והעבירו חוק שהוא באמת שמחה לכולם, חוק שאומר שלושה דברים עיקריים: א. הוא אומר: אנחנו נותנים בכם אמון – במשפחות, בתושבים. נותנים בכם אמון. אם אתם עובדים ביחד, אנחנו מאמינים שאכן גם הבעל וגם האישה עובדים ומקבלים משכורת ביושר. זה נקודה אחת. נקודה שנייה, שיותר לא יהיה מצב שאומרים: האישה זה פיקציה. אין כזה מושג שהאישה היא פיקציה. אם האישה מקבלת משכורת, זאת אומרת שהיא עובדת, ואם הבעל מקבל משכורת, זאת אומרת שהוא עובד, ולא כפי שהיה מקובל עד עכשיו, שהבעל מקבל משכורת כדין והאישה זה פיקציה. אין כזה דבר. והדבר השלישי החשוב זה שמעכשיו חישוב המס יהיה הרבה הרבה יותר נמוך. פירוש הדבר, שמשפחה שעובדת בעסק המשפחתי ביחד תרוויח הרבה יותר כסף, כפי שמגיע לה. זה החוק. אני חושב שכולנו צריכים להתלכד מאחוריו, ולא לנסות להפיל אותו או לנסות להעביר את נושא הרטרואקטיביות. החוק הזה יעבור ברוב ומיעוט. לא מתאים ולא ראוי – עבדנו כך גם בוועדה, וגם מפלגות האופוזיציה ודאי הן חושבות כך, לכן שווה שנתלכד כולנו על החוק הזה, שיהיה בשמחה, כי זו באמת בשורה גדולה. אני רוצה להודות בראש ובראשונה לחברי חברי הוועדה, קואליציה ואופוזיציה, שיחד ליווינו את זה וקידמנו את זה; להודות למנהל הוועדה טמיר כהן, לליאת; להודות ליועצים המשפטיים שליוו אותנו בנאמנות לאורך כל הדרך – לשגית אפיק, לשלומית ארליך ולאייל לב-ארי; ואחרונים חביבים עוזרי – להילה סובול, לרועי וולף ולאלדד עוזרי, שבלעדיהם אני לא יודע לאן הייתי מגיע. אני מבקש מכולם: בואו נתלכד, כולם; נעזוב את ההסתייגויות, נתלכד על החוק, שיעבור פה-אחד. מגיע לחוק הזה ומגיע למשפחות האלה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013. לסעיפים 1 ו-2 אין הסתייגויות. נצביע עליהם כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 13 בעד סעיפים 1–2 – 65 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 65, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 1 ו-2 נתקבלו כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות לסעיף 3 של חברי הכנסת יעקב ליצמן, משה גפני, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר, להלן: קבוצת סיעת יהדות התורה; של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, להלן: קבוצת סיעת העבודה; ושל קבוצת סיעת מרצ: יושבת-ראש המפלגה זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג. כיוון שביקשו ממני להציג גם את חברי הכנסת המסתייגים ממפלגת העבודה אני חוזר – גם חברי הכנסת סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי. אנחנו מצביעים על הסתייגות לסעיף 3. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 36 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 26, 36 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיף 3 לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 3 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 15 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 61, מתנגד אחד. סעיף 3 התקבל כנוסח הוועדה. עוברים להצבעה על סעיף 4, שעליו אין הסתייגויות. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 16 בעד סעיף 4 – 64 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 4 נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 64, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 4 התקבל כנוסח הוועדה. לסעיף 5 יש הסתייגות של קבוצת יהדות התורה, קבוצת העבודה וקבוצת מרצ. אנחנו מצביעים על ההסתייגות לסעיף 5. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 36 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 26, 36 מתנגדים, אין נמנעים. ההסתייגות לסעיף 5 לא נתקבלה. אנחנו מצביעים על סעיף 5 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד סעיף 5, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 64, מתנגד אחד. סעיף 65 נתקבל כנוסח הוועדה. אנחנו מצביעים על הסתייגות נוספת, לאחרי סעיף 5. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 25, 37 מתנגדים. אין נמנעים. ההסתייגות לאחרי סעיף 5 לא התקבלה. חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199) התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד החוק – 63 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 63, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 199), התשע"ד–2013, התקבלה בקריאה שלישית. רשות הדיבור למשה גפני, שרוצה להודות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות לכל מי שעשה במלאכה הזאת – חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, חברי ועדת הכספים שזמן רב עסקו בעניין הזה, גם בשלהי הקדנציה הקודמת ובעיקר בקדנציה הנוכחית, כשהחוק הזה הגיע לדיון. אני מודה לכל החברים שחתמו על הצעת החוק. מדובר ב-70 חברי כנסת, כולל שר האוצר הנוכחי וסגנו, שחתמו על הצעת החוק. אני מודה לעורכת-הדין שגית אפיק שהכינה את הצעת החוק בקדנציה הקודמת, ועליה החתמנו את כל חברי הכנסת בתחילת הקדנציה הנוכחית. אני מודה לטמיר כהן, מנהל ועדת הכספים, לכל הצוות של ועדת הכספים, ללשכה המשפטית של ועדת הכספים ולחברים הרבים שתמכו. לשחר שקורי, שהוביל את המהלך הציבורי של הזוגות – לאו דווקא הצעירים; הם זוגות שבעיניהם הם לא זוגות צעירים, אבל זוגות עם הרבה מאוד היגיון ועם הרבה מאוד מסירות. אני חושב שהכנסת תיקנה עוול גדול בתיקון החוק הזה. צר לי שההסתייגויות לא התקבלו, אבל העתיד לפנינו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון והצבעה על הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> שנייה, שכחתי. הבטחתי: ואני מודה לשר האוצר – אמרתי את זה, אבל מכיוון שלא שמעת – – <שר האוצר יאיר לפיד:> פשוט הבטחתי לאשתי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני מודה לשר האוצר שהחליט לתמוך בהצעת החוק הזאת – – <היו"ר יוני שטבון:> זה מוקלט. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ולהביא הצעת חוק ממשלתית, ואז ידעו כולם שאתה באמת עשית פעולה רצינית וטובה, ושכשאני תוקף אותך, זה גם נכון. <היו"ר יוני שטבון:> הסיום היה הכרחי. תודה לחבר הכנסת משה גפני. <הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013;> <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013> [מס' מ/825; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 6863, ועמ' 6871; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו עוברים להצבעה על החוק הבא, הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ד–2013, בקריאה שנייה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> זה דיון משולב, או רק על החוק הזה? חוק אחד. טוב. <היו"ר יוני שטבון:> אתה מציג את שני החוקים. אנחנו עושים דיון משולב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> דיון משולב? <היו"ר יוני שטבון:> יש הסכמה על דיון משולב? טוב, יש לנו הסכמה על דיון משולב בשני החוקים האלה: הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים והצעת חוק התקציב לשנות הכספים. יש מישהו מחברי הכנסת שמתנגד לדיון משולב בשתי הצעות החוק? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> לא, זה יחד. <היו"ר יוני שטבון:> אין מתנגדים. אנחנו מתחילים את הדיון המשולב בנושא. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו נמצאים עכשיו במהלך שהוא באמת בשורה גדולה לציבור – – <יצחק כהן (ש"ס):> לאיזה ציבור, ניסן? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – לציבור בכלל, בשורה גדולה. קודם הייתה בשורה באמת לאותם אלה שיש להם עסק משותף, עכשיו הבשורה היא לכל אזרחי מדינת ישראל. בחוק התקציב עבר החוק של העלאת מס הכנסה, וב-1 בינואר 2014 מס הכנסה צריך לעלות לכל אזרחי ישראל שמחויבים במס, לפי אותו מפתח, אם אני זוכר טוב, עד 14,000 שקלים בערך זה 1%, אחר כך, בין 14 ל-20 – 1.4%, ואחר כך 2%. המס הזה היה צריך לעלות ב-1 בינואר 2014. באה ממשלת ישראל, ביוזמתם של שר האוצר וראש הממשלה, והחליטו להיטיב עם העם; פירושו הדבר – לבטל את העלאת מס הכנסה. אני חושב שזה תהליך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> להיטיב עם העם אתה קורא לזה? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אני קורא לזה הטבה – – – <אילן גילאון (מרצ):> להיטיב עם העם, לא המע"מ. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, מע"מ זה סיפור נפרד. יכול שאפשר היה להיטיב עם משהו אחר, אבל זו הטבה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> לא משנה, אבל זו הטבה. מי שמשלם מס – אמרתי, זו הטבה, שעכשיו הוא לא צריך לשלם מס. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> מה פירוש, כל מי שמשלם – – – <קריאה:> השאלה היא עם העם או עם המע"מ. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> טוב. בכל אופן, אני אומר שאני לא חושב שהיו הרבה פעמים – אולי כן, אני לא יודע, אבל אני לא זוכר הרבה פעמים שממשלה, שר אוצר, בתקופה שעדיין יש למדינה גירעון, וגם ב-2014 יהיה גירעון, הולך ואומר: רבותי, חלו כמה דברים שלא צפינו, אנחנו בעוז ובאומץ הולכים ומבטלים את העלאת מס הכנסה. אני אומר שאני חושב שזה דבר שראוי שנשבח עליו, באמת, את שר האוצר, את ראש הממשלה, את ממשלת ישראל, ואותנו, כוועדת הכספים, שקיימנו דיונים בנושא הזה. נכון שהיה אפשר להיטיב גם בדרכים אחרות, אבל אחרי שנגמר הדיון, ואחרי שהוחלט שזו הדרך, אני חושב שכולנו צריכים לשמוח, כולנו צריכים להצטרף להחלטה הזאת. ההחלטה הזאת נובעת בעיקר מכך שחלו מאז עבר התקציב כמה דברים שלא נצפו בתקציב, בהם הנושא של החברות שהיו צריכות לשלם מס, מה שנקרא, ובתקציב הביאו בחשבון שרק 3 מיליארד שקל ישולם מזה, ובפועל שילמו במה שנקרא חובות כלואים 4.5 מיליארד, אז יש לנו כאן 1.5 מיליארד. הייתה העמקה של הגבייה, ועקב זה שהגירעון ירד, גם בריביות היה עוד סכום. חוץ מזה היו גם כמה עסקאות במשק, מבורך, של חברות שהכניסו במכה אחת כמה מיליארדי שקלים. בסך הכול הצטבר סכום נאה שלא נצפה מראש, בסדר גודל, נדמה לי, של 9 מיליארד – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אז כמה הגירעון? <זהבה גלאון (מרצ):> אז עכשיו אתם יודעים כמה הגירעון? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> תפחיתי. בכל אופן, בשנים כתיקונן, בסיטואציה כזאת, הנטייה הייתה ללכת ולהוריד את החוב של מדינת ישראל, שזה דבר חשוב, ויש בו הרבה תופעות לוואי חשובות, כולל חיסכון גדול בכספים, אבל הפעם הוחלט שחלק מהסכום הזה ילך, באמת, לטובת הציבור שמשלם מסים, בזה שמבטלים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תחדד איזה ציבור, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> משלם המסים – אני אומר: משלם המסים. מה אפשר להגיד יותר? כל מי שמשלם מסים, זה מיטיב אתו, אישה כגבר. מה פירוש? היה צריך ב-1 בינואר להעלות את המס או ב-1% או ב-1.4% או ב-2%, ועכשיו מחליטים שלא. מה אפשר להגיד? משלמי המסים – אז שוב, צריך לברך אותם בנושא הזה. אני מקווה שכולנו, אחרי שכל אחד יגיד מה הוא חושב שהיה צריך לשנות, ויש כאלה שחושבים שאולי ראוי היה לשנות את שיעור המע"מ, כל אחד, לא חשוב מה שהוא יחשוב – זה חשוב, אבל אחרי שנגמרו הדיונים בוועדת הכספים והוחלט מה שהוחלט, ועכשיו יש הצעת חוק, אני חושב שראוי שכולנו נתלכד סביב החוק הזה, כי זו בשורה טובה. זו הבשורה השנייה, לפחות כשאני עומד פה על הדוכן בחצי השעה האחרונה ואומר בשורה שנייה שהיא בשורה מכובדת. מאחר שהדיון הוא משולב, הוחלט גם לדבר על המקורות, מאיפה זה יגיע. מה שדיברנו קודם זה בצד של ההכנסה, אבל מי שבקי יודע שמה שקיים בצד של ההכנסה לא בנקל עובר לצד של ההוצאה. עכשיו, מאיפה מביאים את זה? אזי – בסופו של דבר הוחלט שהכסף הזה יבוא משני מקורות. שוב, לא על חשבון, כי הרי תמיד אפשר היה לעשות "פלאטים" על המשרדים ושוב לחתוך בשירותים שהם נותנים. זה לא מה שנעשה פה, נקודה. זה לא. הכסף הזה נלקח והעברנו את זה אתמול ושלשום – – – <אילן גילאון (מרצ):> אז מה זה הקיצוץ בהוצאה הציבורית? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – – הכסף הזה נלקח בעיקר משני מקורות: האחד זה מהפחתת הריבית, והשני זה מהרזרבות של המשרדים. לכל משרד יש רזרבה, שהיא לא רזרבה של המשרד. בדרך כלל זה 3%, הפעם נדמה לי שזה 5% מתקציב המשרד, שהם כסף שהאוצר שומר בכל משרד לזמנים שהמשרד יהיה זקוק לזה, הוא יוכל לקבל את זה, ואם לא – האוצר לוקח את זה. הגענו לסוף שנה – הגענו לסוף שנה – ומשרדים שהיו צריכים קיבלו חלק מהרזרבה. נדמה לי שמשרד הבריאות קיבל, וקיבל אחר כך סכום נוסף; משרד הרווחה, כפי שהם אמרו, קיבלו חלק גדול מהרזרבה. אבל מהרזרבה הזאת, במקום שהיא תחזור לאוצר וייעשה עם זה מה שייעשה, אמרו: מתוך זה, באופן יחסי, מכל דבר הורידו את אותו אחוז שמקצצים, מכל המשרדים, מכל הרזרבות האלה, ובצירוף מה שהביאו מהפחתת הריבית יצרנו את הסכום של 3.3 מיליארד, שאמור לכסות את הביטול של מס הכנסה. אני חושב שזו שמחה גדולה, מגיע יישר כוח לכולם, ושוב, כמו שאני אומר, אני מצפה מכולם שנצביע גם על החוק הראשון של ביטול מס הכנסה, וגם על החלק השני של המקורות. תודה לך. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אנחנו עוברים לדיון בנושא. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון, שגם אפשר להגיד לה מזל טוב על הלידה, סבתא – נכדה או נכד? <קריאות:> מזל טוב. <אילן גילאון (מרצ):> סבתא, סבתא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> נכדה או נכד? <זהבה גלאון (מרצ):> נכד. <היו"ר יוני שטבון:> מזל טוב. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה לוועדה למעמד האישה. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. אני מאוד מודה לכולם. <שרת הבריאות יעל גרמן:> מזל טוב. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה. זה מרגש אותי, אני חייבת להודות. אני צריכה להתאפס. חברי חברי הכנסת, עמד כאן יושב-ראש ועדת הכספים ודיבר על בשורה מכובדת. אני מודה שאני לא רואה בשתי הצעות החוק האלה כל בשורה, אבל אני בכל זאת רוצה לפתוח ולהגיד – אתה יושב טוב, סגן השר מיקי לוי? – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תמיד – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שהצעד ששר האוצר, או הצעדים שאתם הכרזתם עליהם היום, של הוזלת מחירי המוצרים שבפיקוח והכנסת הגבינה הלבנה והשמנת לפיקוח, זה צעד נכון. זו בשורה חשובה, אני חייבת להגיד את זה. ובכלל, אנחנו ראינו איך בשנים האחרונות כל הקרטליזציה של שוק ההון אפשרה ליצרנים להעלות מחירים, ללא שום קשר לתנודות המחירים בעולם. ואני רוצה לברך. אני חושבת שההכנסה של שני המוצרים האלה לפיקוח זה צעד הכרחי, צעד נכון, אבל – עכשיו אני מגיעה לאבל, חברי חברי הכנסת. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> צעד נכון, אבל בוודאי שהוא לא מספיק כדי לכסות על מדיניות כלכלית מזיקה, מסוכנת. עמד כאן יושב-ראש ועדת הכספים על הדוכן – אני, עוד רגע לבי יתרחב – שמעתי, איזה שר אוצר ואיזה מדיניות, ואיך כל הציבור הולך להרוויח. חברי חברי הכנסת, שתי הצעות החוק שאנחנו דנים עליהן היום, שזה ביטול מס הכנסה וסוגיית המקורות, שתי ההצעות האלה שאנחנו מצביעים עליהן היום, שמפחיתים את המיסוי הישיר ומצמצמים את ההוצאה הציבורית, אלה הן הצעות רעות, ועכשיו אני רוצה לנמק איך עובדת השיטה. שימו לב איך עובדת השיטה. שר האוצר לפיד מתהדר איך הוא הוציא את העז שהוא בעצמו הכניס לפני כחצי שנה. אני רוצה לפרק את הסוגיה שנקראת הפחתת המסים, בלוף הפחתת המסים. איך עובדת השיטה, חבר הכנסת מזרחי? יש פה שיטה, זה לא ככה. שיטת נתניהו-לפיד, במשפט אחד, חברי חברי הכנסת: כשיש גירעון לוקחים מהעניים; כשסוגרים את הגירעון, חברי חברי הכנסת, נותנים את העודפים לעשירון העליון. מה תגידו? שיטה. זה בדיוק, סגן השר לוי, מה שקורה עכשיו בהצעת החוק שאתם מביאים. לפני פחות או יותר שנה נחשף הגירעון העצום של הממשלה, שהממשלה יצרה בתקציב המדינה. מה היה הפתרון המיידי, גם של ראש הממשלה וגם של שר האוצר לפיד? מעלים את המע"מ. מה זה המע"מ? מע"מ זה מס עקיף שפוגע בעיקר בעניים. מה עשו? העלו את המע"מ וקיצצו בצורה עמוקה בשירותים החברתיים. עכשיו פתאום – וואו, איזה דבר נפל עלינו. מסתבר שיש עודף של מיליארדים בתקציב, מיליארדים שלא נחזו על-ידי האוצר. האם יש כוונה, חברי חברי הכנסת, מצד האוצר למשל לבטל את העלאת המע"מ או את הקיצוץ ברווחה, בתקציבי השיטור, או בבריאות? שמעתם על כוונה כזאת? באמת, הצחקתם את שר האוצר ואת ראש הממשלה, וגם את יושב-ראש ועדת הכספים. חברי חברי הכנסת, הבונוס הולך ישר לכיסים של בעלי ההכנסות הגבוהות, ושלא יספרו לכם שום סיפור אחר. ועכשיו אני רוצה לדבר על מי מרוויח מביטול העלאת מס ההכנסה. שמעתם לפני את יושב-ראש ועדת הכספים – ואני באמת מכבדת אותך ומעריכה אותך – וכתבתי, שבע פעמים השתמשת במילה "הציבור". איזה דרמה יש כאן – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – הולכים להרוויח, הציבור, אז בואו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> משלמי המסים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הציבור. בואו נדבר מי זה הציבור הזה. ככה. מי מרוויח? מי שכבר ממילא מרוויח הרבה. כמעט 90%, חברי חברי הכנסת, ממס ההכנסה בישראל נגבים מהעשירים ביותר, זה עשירונים 9 ו-10. ומי נמצא בעשירונים 1 עד 5? הוא בכלל לא מגיע למדרגת המס הראשונה. ולמה זה קורה? זה קורה בגלל שהעניים בישראל עניים מאוד והעשירים בישראל עשירים מאוד. ומה עושה שר האוצר לפיד ומה עושה סגן שר האוצר מיקי לוי, ומה עושה יושב-ראש ועדת הכספים? מסבירים לנו איך הציבור מרוויח. חברי חברי הכנסת, ביטול העלאת מס הכנסה נותן הנחה של 2% בגובה המס לכל מי שמרוויח – שימו לב – 40,000 שקלים בחודש ומעלה, או בקיצור, לאנשי המאיון העליון. זה הציבור? 40,000 שקלים ומעלה, זה הציבור? איזה עזות מצח צריך כדי לעמוד כאן על הדוכן ולהסביר לנו איזו דרמה, איזה שר אוצר קשוב ורחום כי הוא גילה עכשיו רזרבות תקציביות. הציבור? חברי חברי הכנסת, מי שמרוויח 8,000 שקלים בחודש למשל, מקבל רק מחצית מההנחה, 1%, ומי שמרוויח 5,000 שקלים – שאלה מורים ועובדים סוציאליים למשל – הם בכלל לא מקבלים הנחה. אז הציבור? אנחנו מדברים על הציבור? אז מי כן משלם כדי שאפשר יהיה לתת הנחה של 2% לבעלי ההכנסות הגבוהות, חברי חברי הכנסת? כולנו. כולנו נשלם, אבל מי שעני ישלם יותר. למה הוא ישלם יותר? כי שר האוצר לפיד לא חושב למשל להוריד את המע"מ – המע"מ שרק עכשיו העליתם אותו, בקיץ, מ-17% ל-18%. סליחה, המע"מ זה מס עקיף שכולם משלמים אותו, ללא קשר להכנסה שלהם, אבל מי שעני יותר אוכל אותה חזק יותר, חברי חברי הכנסת. בעשירון העליון המע"מ מהווה רק 8% מההכנסה, בעשירון התחתון המע"מ אוכל 27% מההכנסה. אז במילים אחרות, חברי חברי הכנסת, כשמסבירים לנו איך הציבור מרוויח, מי שמרוויח ומי שמשלם את העובדה שהממשלה תמשיך לקחת יותר מהעניים כדי לממן הנחות במס לעשירים, זה שוב אותם אלה שהם עניים ממילא, זה הקבוצות המוחלשות, זה מעמד הביניים. אז נשאלת השאלה, חברי חברי הכנסת, אז למה מעלים ומורידים לנו את המסים כל יומיים? מה עם סוגיות כמו יציבות? אמר שר האוצר כשראיינו אותו, ממש לפני כמה זמן, כשפתאום הוא גילה את הרזרבות, אמרו לו: מה, איך זה יכול להיות? אז איך אמרת אז? למה אז אמרת שיש גירעון עצום? אז הוא אמר: טעיתי – אני מצטטת – אמר שר האוצר: טעיתי. ואני אומרת לכם, זאת לא הייתה טעות, זה טקטיקה. "טעיתי" זו טקטיקה, אז מה נגיד למישהו שאומר שהוא טעה? אבל אתם יודעים מה הדבר החמור כאן, חברי חברי הכנסת? שהמציאות העגומה היא שהאוצר לא מסוגל לחזות יותר מכמה חודשים קדימה איך ייראו הכנסות המדינה ממסים. זה הדבר שמטריד אותי, חברי חברי הכנסת. תראו את ההתנהלות הכלכלית שלנו, תראו את המדיניות הכלכלית. זאת התנהלות קפריזית, חסרת אחריות, שחושבת רק על הכותרות של מחר בעיתון, בוודאי לא על יציבות הכלכלה לטווח ארוך. לפני כחצי שנה, כשהיה נראה שהגירעון קיצוני, אז נתניהו ולפיד קיצצו בלהט ממש והביאו תוכנית קיצוצים קשה והרסנית. והיום, כשפתאום התגלה יש מאין רזרבות, אז למי רצים לתת פטור ממס? רצים לתת פטור ממס לעשירים. אני רוצה לומר, חברי חברי הכנסת, אני מודה לכם שאתם מקשיבים לי כאן – מדיניות – – – <אילן גילאון (מרצ):> כל אחד יקשיב לסבתא – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> השר לאזרחים ותיקים, בכל זאת. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> טוב, לא אמרתי סיפורי סבתא. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, מדיניות תקציבית לא מנהלים לפי משב הרוח. לא קמים בבוקר, מרטיבים את האצבע, בודקים לאן נושבת הרוח, והולכים אחרי הלך הרוח. מנהלים מדיניות תקציבית עם סבלנות, עם איפוק, אבל בעיקר אתם יודעים מה חסר לנו כאן? חסרה לנו תפיסת עולם שמבקשת לצמצם פערים חברתיים, תפיסת עולם שמבקשת להשקיע בחינוך, בייצור, בצמיחה יציבה לאורך זמן. מה, מה אנחנו רואים שכאן שר האוצר וראש הממשלה מנהלים? נתניהו ולפיד, חברי חברי הכנסת, מנהלים כלכלת זיגזג מסוכנת שדוחפת כסף לכיסים למי שכבר יש לו, וזה הדבר המקומם. ומה התמורה לאי-העלאת המסים? מתכננים לקצץ מההוצאה הממשלתית. עכשיו, מה זו ההוצאה הממשלתית? תמיד אומרים: הוצאה ממשלתית. בואו נפרוט את הדבר הזה, הוצאה ממשלתית. זה שם גדול לשירותי רווחה, לשירותי בריאות, לשירותי חינוך. מי שנהנה מהם זה מעמד הביניים, השכבות המוחלשות. הרי הקבוצות במאיון העליון או באלפיון העליון ממילא קונות לעצמם שירותים פרטיים. אז כשאומרים לקצץ בהוצאה הממשלתית, מה המשמעות של זה? המשמעות של זה, של הקיצוץ הזה, זה לטובת הפחתת מסים ישירים שמעבירים כסף מהחלשים לחזקים ומצמצמים עוד ועוד את מדינת הרווחה, שגם ככה מפריטה את עצמה לדעת. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לכם שלא לתמוך ביוזמה של שר האוצר. אני רוצה שלא תלכו שבי ולא תלכו שולל אחרי המדיניות של שר האוצר לפיד, שמבסס את כל התפיסה שלו על מדיניות מסים מקלה, על הכנסות חד-פעמיות כמו הרווחים הכלואים, כמו מכירת Waze ו"ישקר". זו לא מדיניות כלכלית, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר. הצלחנו קצת, זחלנו על ארבע לכיוון החברות שלא רצו לשחרר את הרווחים הכלואים, אז במקום 3 מיליארד שצפיתם קיבלתם 4.2 מיליארד שקלים. אני לא מזלזלת בזה, אבל מה עם אותם 27 מיליארד שקלים שוויתרתם עליהם לטובת החברות האלה? אז עכשיו נכנס לכם קצת כסף, אבל מה יהיה כשהכסף הזה ייגמר וצריך יהיה לחשוב עוד פעם מאיפה לוקחים עוד כסף? לפיד הרי לא ייגע בהקלות לעשירים, הרי הוא יפנה שוב ושוב למעמד הביניים האמיתי, לשכבות המוחלשות, לכל אלה שאפילו לא מגיעים למדרגת המס. אז כשעומד כאן – אני מניחה שאתה תעלה, אדוני סגן שר האוצר, אבל כשעומד כאן יושב-ראש ועדת הכספים ומסביר לנו איזו הצעה חשובה, התגלו רזרבות – אני אומרת את זה בכל הכבוד, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים – הציבור ייהנה? ממש לא. יש רק קבוצה אחת שתיהנה – תזכרו את זה, 2% לטובת מי שמרוויח מעל 40,000 שקלים. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, סבתא זהבה לא השאירה לנו כלום מה להגיד, דיברה בהרחבה. אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברים, אני רוצה להשלים את התמונה ולהתייחס לכמה נקודות בזמן המועט שיש לי. הרי התקציב שעמלנו עליו קשות ובשעות לפנות בוקר במאי אושר בקול חזק ובסערה – עכשיו כשאנחנו נכנסים לכל הסעיפים והדברים מתחילים להתבהר, בדצמבר מגלים דברים שלא גילינו במאי: הוצאות בלתי חזויות, ונאלצים לבטל מסים. חברים, אני רוצה להתייחס לשני סעיפים שמעניינים אותי ועניינו אותי לפני כן. יש סעיף ברזרבות – דיברו על רזרבות, רזרבות רזרבות – בתקציב 2013–2014, חברים – הרזרבה המקובלת בכל תקציב שנתי – 3%. הייתה ב-2012 רזרבה של 20 מיליארד שקל. פתאום אנחנו מגלים שיש לנו רזרבה של 40 מיליארד שקל, כספים שלא ידענו עליהם, כספים שלא ידענו עליהם, כספים שלא ידענו עליהם. ויש סעיף נוסף, שנקרא "הוצאות שונות", "הוצאות שונות", שפתאום גדל באחוזים בלתי נתפסים. ואיפה האבסורד? יש תת-סעיף בסעיף "שונות" – תראה, סעיף "הוצאות שונות" זה סעיף לא מוגדר, סעיף ללא שם, סעיף ללא שקיפות, סעיף פתוח. בסעיף של "הוצאות שונות" יש תת-סעיף – גם רזרבה. יש רזרבה כללית, יש סעיף "שונות", ובתוך השונות יש גם רזרבה של 2 מיליארד – 2 ומשהו מיליארד שקל. תראו לאן הגענו. חברתי זהבה אמרה: זאת לא טעות. אני אומר: זאת תרמית. אתם רימיתם את הציבור, ידעתם איך להחביא כספים תחת שמות בדויים, בשם "רזרבה" ו"הוצאות שונות"; ידעתם. אבל הציבור לא מטומטם; כשהוא רואה את המספרים האלו, איך אתם מחביאים את הכסף הזה, שלקחתם בתרמית מהציבור דרך הגזירות הכלכליות למיניהן, שעשיתם "עליהום" בבור התקציבי, הכנסתם את כל הציבור לפניקה – אין לנו מאיפה, המדינה הולכת לפשוט רגל, 40 מיליארד בור ביטחוני, תעזרו לנו, בואו נחשוב – הכנסתם את כולם לאטרף. אז הציבור, הכנסתם לו את זה לאט-לאט, וזה בא בדוגמת כל הגזירות והקיצוצים שדיברנו עליהם. עכשיו, ממאי לדצמבר שבעה חודשים. פתאום אנחנו מגיעים לסוף שנה – הנתונים אחרים. אז התרמית, כמה אני יכול להמשיך בתרמית הזאת? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> איזה נתונים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> הנתונים שיש לך רזרבה של 40 מיליארד, הנתונים שיש לך "הוצאות שונות" פי-שניים מ-2012. התרמית, הנתונים, שיש לך בסעיף "שונות", שיש לך בתת-סעיף רזרבה בסעיף "שונות". פתאום יש לך כסף, ואתה בא, משתמש במשפטים לציבור: תחזית הריבית השתנתה – אוי, תחזית הריבית השתנתה. הבור, הגירעון, לא היה מפחיד כל כך – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה היה בדיוק, שום דבר לא השתנה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – לא מפחיד עכשיו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> 35 מיליארד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואתם חושבים שהציבור מטומטם. אתם חושבים שהציבור מטומטם, אדוני סגן השר, הציבור לא מטומטם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אם אתה אומר את זה עשר פעמים זה לא אומר שזה נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אומר את זה, והם יזכרו את זה. התרמית תחת הכותרת "טעינו" לא תעבור. חברים, מה שהיה – איפה הכסף? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> שלא תהיה לך טעות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכסף היה מוחבא במשרדי ממשלה מסוימים, כולל משרד ראש הממשלה – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – והם החביאו את הכסף וגנבו אותו בתרמית, תוך מסע הפחדה, ושמו את זה ברזרבות, ועכשיו פתאום זה נשלף. זו תרמית, זו תרמית, זו תרמית. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר החקלאות, חברותי וחברי חברי הכנסת, סבתא זהבה, אמרתי לסבתא זהבה שנכדים זה הדבר הכי טוב בחיים; הדבר היחיד שמעצבן אצלם, שהם באים תמיד עם ההורים שלהם. אבל אמר אברהם שלונסקי – כשנולד לו הנכד הראשון הוא הסתובב כמו טווס בתל-אביב, ואז כולם אמרו לו: מה הביג דיל, נכד? אז הוא אמר: אל יקל הדבר בעיניכם – כל חתול יכול להיות אבא, אבל רק אדם יכול להיות סבא. וזה נכון, כי הנכדים של החתול לא מכירים אותו, ושלנו כן, זהבה, ואת – נכונו לך עלילות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> כן, יש לנו אחוות סבים עכשיו. ואני אגיד לך מה מטריד אותי. כאילו, יש לי תחושה – וחבל שסגן השר לא נמצא פה, וודאי השר – – <איציק שמולי (העבודה):> הוא לא יכול לשמוע את האמת. <אילן גילאון (מרצ):> – – שיש פה מי שמנהל את הדברים, כאילו יש לי קופסה של props, של גאדג'טים כאלה, וכל פעם הוא מוציא, הוא מוצא משהו חדש. אני זוכר שהייתי נער, פעם מצאתי בכיס של מעיל החורף קופסת סיגריות כמעט מלאה. כמובן שעישנתי את כולן מייד, כי הייתי בן – צעיר מאוד, וזה לא חינוכי שאומר מתי. ומדובר כאן במדיניות, אדוני, באמת לא מקצועית. כאן מדבר יושב-ראש הוועדה – להיטיב עם העם, ואני הייתי מעדיף שייטיבו עם המע"מ, אבל אמרו חברי את כל שבחה של הורדת המע"מ בפניכם, ואני רוצה לתת כמה דוגמאות קטנות שאני מלווה בימים האלה, אדוני, כאשר פתאום מוצאים סכום כזה, אני מבין שכרגע זה עומד על 35 מיליארד, זה המחיר האחרון, זה מה שנמצא – זה המילה האחרונה שאמר סגן השר. היום אושר, אדוני, סל התרופות. 300 מיליארד שקלים – זאת הייתה התוספת לסל התרופות <קריאה:> 300 מיליון. <אילן גילאון (מרצ):> 300 מיליון. אמרתי מיליארד? חבר'ה אני כבר מתחיל להיות כמו האלה עם ה-props – לא מבחין בין מיליארד למיליון. 300 מיליון. אמרנו, כל חצי שנה מציעים כאן לעדכן את סל התרופות לא אחרי שאנחנו משחרים לפתחו של משרד האוצר, אלא על-פי המרכיב של הגידול הדמוגרפי ועל-פי המרכיב של ההזדקנות, כדי שהסל יהיה מלא עד גדותיו, כי אין שום סיבה בעולם, ואני גם לא מכיר אף אחד שאוכל תרופות לתאווה או אוהב לנתח את עצמו, אלא כל אחד שזקוק לבריאות הזו, זקוק לסל התרופות שלו. והסל הזה נמצא בחסר מתמיד. אם אתה שואל אותי מה יותר דחוף, יותר דחוף אלי קובלון שנלחם על החיים שלו וזקוק למיליון שקלים בשנה. והתרופות שנמצאות בתוך הסל ושאושרו היום, אני מברך על כולן, אף אחת איננה מיותרת, ואני מצר על כל התרופות שלא נמצאות שם. כן, היו בקשות ב-2 מיליארד שקלים, זה היה דחוף יותר. לא מזמן הסתיים בוועדת הכלכלה דיון בנושא התחנות המשדרות בפריפריה; השידור הקהילתי, אדוני. לא זו בלבד שממשלת ישראל מקדשת את השידור הקהילתי, לדורותיה, לא זו בלבד שאנשים שכרגע אמונים על קופת המדינה מבינים איזה דבר או שניים בשידור קהילתי, ומבינים איזה דבר או שניים בתקשורת, החבילה הזו, החבילה של השידור הקהילתי, גם באה עם עוד 70 אנשים שבורים ונואשים עכשיו משום שלא נמצאו 5 מיליוני שקלים כדי להציל את השידור הקהילתי. אני מסיים – רק את הברכות אל תחשיב לי, בסדר? אז תן לי עוד דקה. את השידור הקהילתי, ויחד עם זה – עוד 70 אנשים ועוד 80 שלפני שבועיים נפלו מאיזה מפעל low-tech, שאין להם תקנה. אז מה יותר דחוף, אדוני? מצאנו את הכספים הכלואים – לפעמים יש לי תחושה שהאוצר לא מבין אם מדובר בכספים כלואים או בגרעינים קלויים; יש לי רושם של חובבנות – והדבר הראשון שנמצא לעשות אותו והוא הפופוליסטי ביותר היה ללכת ולהוריד את המסים. משפט אחד ואני מסיים: אני הכי מוטרד, אדוני, מהירידה בתקציב הציבורי לגבי השנה הבאה, שנת 2015. אף אחד לא מתאר לעצמו איזה אסון הוא הדבר הזה. הקיצוץ flat בהוצאה הציבורית הוא הדבר הכי אנטי-ציבורי והכי לא מקצועי מבחינה כלכלית שאפשר לעשותו, וחבל שאין עוד קצת זמן לפרט לאיזה אסון אנחנו הולכים בתחום הזה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון, חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה. ארבע דקות, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה קודם כול גם להצטרף לברכות של חברי ליושבת-ראש מרצ, סבתא זהבה גלאון, ובאופן אולי לא מפתיע גם להצטרף לתוכן של חברי. אני רוצה להמשיך מהנקודה שאמר הדובר הקודם, חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג', שבעצם הצביע על המקור לשינויים עכשיו, בתקציב. הרי מייד, זמן מאוד קצר אחרי בחירת הממשלה הזו, ואחרי תחילת כהונתה באו ואמרו לנו: געוואלד, יש בור, יש חור, 40 מיליארד, ומה נעשה עכשיו, זה ירושה מהממשלה הקודמת, ואנחנו הרי באנו לשנות, וחייבים לשנות. שלאק-שליק נשלפים המספריים ונשלפים הקיצוצים. עכשיו, איזה קיצוצים? יש קיצוצים שכבר קרו. התוספת של מע"מ זה בעצם קיצוץ, ולא סתם קיצוץ אלא קיצוץ רגרסיבי, כי זה בעצם מעלה באופן flat, כמו שאמר חבר הכנסת אילן גילאון, את המחירים של כל המוצרים במשק. זה כבר קרה. קיצוץ בקצבאות הילדים – זה כבר קרה. הקיצוץ במס הכנסה היה מתוכנן, עתידי. הוא היה אמור להיכנס לתוקף ממש עכשיו, מחרתיים, ב-1 בינואר 2014. יש עלייה אחרת, דרך אגב, שכן נכנסת לתוקף בינתיים, ועוד לא בוטלה, והיא העלייה במחירי התחבורה הציבורית; עלייה של כמעט 5% שתיכנס לתוקף ממש בעוד יומיים. ככה ששוב, החלשים ביותר, שאין להם רכב פרטי, לא כמו שר האוצר ושאר שרי הממשלה שנכנסים לאוטו שלהם ואפילו ה"פזומט" שם על חשבון הליסינג הממשלתי, ולא יודעים בכלל מה מחיר כרטיס האוטובוס – זה המחיר שכן יעלה. אבל יש קיצוץ אחד שנמנע, וזה הקיצוץ במס ההכנסה, כפי שאמרה חברת הכנסת זהבה גלאון, קודם כול – למי שבכלל מגיע למדרגת המס, ולמי שמגיע למדרגות מס גדלות והולכות. אני באמת רוצה לשאול אתכם, חברי הכנסת של יש עתיד; תעבירו, בבקשה, את השאלה לשר האוצר: מה קרה? בכמה מנדטים צריך לרדת בסקרים בשביל שתבינו מי הקהל שהצביע לכם – הקהל שמרוויח 20,000, 30,000 או 40,000 שקל ומעלה? זה הקהל שירוויח מהשינוי הזה במס הכנסה. מה עם המע"מ, שכולנו משלמים אותו, ושהחלק שלו מההוצאה הולך ועולה ככל שההכנסה הולכת ויורדת? מה עם זה? את זה חשבתם לקצץ, או שזה לא המצביעים שלכם? אבל זה מי שהכי זקוקים לכסף, חברות וחברים. אז אם כבר גילינו במקרה או שלא במקרה, כי זו אף פעם לא טעות, זו תמיד מדיניות – אבל אם כבר גילינו שיש רזרבה שהתחבאה אי שם, כפי שאמר חבר הכנסת פריג', אז בואו נתחיל מלמטה, מאלה שהכי צריכות וצריכים. את הדקה האחרונה שלי אני רוצה להקדיש לסוף דבריו של חבר הכנסת אילן גילאון, למה שנקרא בשם המכובס "כלל ההוצאה". רק השבוע התבשרנו, בלי קשר לגירעון, בלי קשר לשינוי בתקציב, בלי קשר לשום דבר, פשוט בהחלטת ממשלה – הממשלה מתכוונת להקטין את ההוצאה שלה; להקטין את הגידול בהוצאה הממשלתית בשנה הבאה. מה המשמעות? המשמעות שכל השירותים החברתיים והציבוריים שנמצאים במשרדי השיכון, הרווחה, הבריאות – כל הדברים האלה הולכים לגדול פחות. במילים אחרות, כסף שניתן, שמוצא על שירותים לאזרחים עומד לרדת. וכל זה ככה, סתם, בהחלטת ממשלה. אז תגידו לי מה זה אם לא מדיניות כלכלית שגויה, היסטרית, ובסופו של דבר גם מזיקה? תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת יצחק הרצוג, ולאחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. <יצחק הרצוג (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הלילה הזה משפחות רבות בישראל, משפחות שכולות, מוצאות את עצמן בבכי תמרורים, קרועות, שבורות ומדוכאות. ממשלה שמדברת גבוהה-גבוהה על ערכי מוסר, על צדק, על יושר, על מאבק בטרור, פועלת בצורה הפוכה לחלוטין מכל מה שהיא התחייבה לו, והכול – בציניות שלא תיאמן. וכדאי שאזרחי ישראל ידעו כי אפשר היה למנוע את המהלך שמתרחש הלילה, אפשר היה למנוע אותו בהחלטת ממשלה פשוטה שהייתה קובעת שהיא מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות מעבר לקו הירוק לכמה חודשים, שומו שמים. צריך לזכור שיש שם מלאי של בניית דירות בתהליך, ולא היה קורה שום דבר אם ממשלת ישראל הייתה נוהגת לא בצורה נדל"נית, אלא פועלת בצורה אחראית, צודקת, הוגנת. אבל הממשלה הזו מזמן איבדה את מדד הבושה וההוגנות שלה. ומה שנעשה הלילה הוא שערורייה שלא תיאמן, שערורייה שחוצה כל גבול של טעם טוב. והסיבה הפשוטה היא שזה נובע מהחלטה פוליטית צינית, מאימת הלובי של היישובים מעבר לקו הירוק, ששולט בליכוד, ששולט בבית היהודי, ששולט במפלגות אחרות. ואז, אנה אני בא? ממשלה לא יכולה לקבל החלטה פשוטה כדי להיכנס לתהליך של משא-ומתן. ואחרי שהיא כבר עושה את הצעד החריג, הקשה, האכזרי, הבלתי-מתקבל על הדעת הזה, הולך ראש הממשלה ובועט בדלי, ומודיע עוד פעם על בנייה מעבר לקו הירוק – שבה הוא מאיים על עצם התהליך, שבגללו הוא עושה צעד בלתי נסבל זה. אני חושב שעל הבית הזה להתקומם ולהגיד לראש הממשלה לחדול. אנחנו מתקרבים לרגע של אמת, ואני אומר לראש הממשלה: תחליט, תחליט לאן אתה הולך. אתה לא תוכל להתחמק, יש לך שבועות ספורים. תחליט לאן אתה הולך, כי אם אתה לא תלך לתהליך מדיני ולשלום, עם ישראל יחליף אותך ואנחנו נחליף אותך. ואני אומר את כל זה כהכנה לדיון הערב, מכיוון שבתוך כל הדיון על חוסר ההוגנות, קיבלה הממשלה אתמול החלטה עוד יותר לא הוגנת, שמחזירה אותנו אחורה, לתקופה שלפני המחאה, מחזירה אותנו למצב שבו התקציב של מדינת ישראל כחלק מהתל"ג הולך ופוחת לממדים שלא היו כמותם. אנחנו המדינה הנמוכה ביותר בעולם. אנחנו פחות מהממוצע ב-OECD. אנחנו הולכים לסרס ולקצץ שירותים חברתיים בצורה אכזרית ובלתי מתקבלת על הדעת לשנת 2015. אז בואו נסביר לציבור על מה מדובר: ממשלת ישראל, ממשלת נתניהו הקודמת, קיבלה החלטה שקבעה שכלל ההוצאה של התקציב יהיה מבוסס על הממוצע של הצמיחה בעשר השנים שקדמו לשנת התקציב חלקי נוסחה מורכבת שקובעת את הממוצע של יחס חוב–תוצר בין המצב הרצוי למצב המצוי. זה אפשר את הרחבת התקציב ב-4% לשנת 2015. והנוסחה הזאת פעלה, פעלה היטב. חיברו אותה גדולי הכלכלנים. מי שהניח את היסודות לה הוא פרופסור מנואל טרכטנברג, שמוכר לכולנו, וגם ישב בראש הוועדה שהתמודדה עם המחאה החברתית, כזכור, ובאה עם שורה של המלצות. תקשיבו טוב, אני אומר לכל חברי וחברותי חברי הכנסת: הדיון שהיה השבוע על האונס הקבוצתי על נערה בת 12 – הדיון הזה יחזור אלינו בגדול בתקציב 2015, מכיוון שאז כולם יתעוררו ויגידו: איך יכול להיות שאין עובדים סוציאליים? איך יכול להיות שאין חוקרי ילדים? איך יכול להיות שאין מדריכי נוער? איך יכול להיות שאין מורים? איפה הפסיכולוגים? איפה היועצים בבתי-הספר? זה הכול חלק ממכלול השירותים לאזרחים. לא דיברנו על בתי-החולים, על מרכזים לטיפול בנפגעות תקיפה מינית – כל המכלול העצום של שירותים אזרחיים שצריך להגיע לכל אזרח ואזרחית בכל רחבי הארץ, בכל רחבי הארץ. מחר מתכנסת ועידת הגליל. נשמע את ראש הממשלה מדבר גבוהה-גבוהה: הגליל בראש מעיינינו. תזכרו, בשנת 2015 לא יהיה הגליל בראש מעיינינו ולא יהיה שום דבר בראש מעיינינו, כי לא יהיה מאיפה. ולכן, הלכו וקיבלו החלטה בלתי סבירה בעליל, שהתקציב בשנה הבאה, הצמיחה שלו תהיה מבוססת על נוסחה אחרת, שהיא הגידול הטבעי – מרכיב שהיה מוכר לנו בעבר, 1.8% – פלוס ממוצע בין יעד החוב–תוצר הקיים ליעד חדש לחלוטין של 50%, ואני לא מכיר מדינה ב-OECD ששואפת ליעד הזה. בקיצור, ישראבלוף אחד גדול. ומה שמביאים פה הערב זה חלק מאותו ישראבלוף. זה עוד פעם דיבורים גבוהה-גבוהה על ביטול העלאת מס הכנסה, אבל לעומת זאת הימנעות מביטול העלאת המע"מ. להפך – הימנעות מהפחתת מס ערך מוסף, שזה חל על כל שכבות האוכלוסייה. הכול מאינטרסים פוליטיים ציניים, הכול מתמונת מצב שכל-כולה מה יגידו, ואיך זה ייראה בסקרים של יש עתיד, ואיך זה ייראה בסקרים של ראש הממשלה. ואם אני מחבר את זה לכל המכלול שעליו דיברתי מלכתחילה – הכול בצורה לא הוגנת, לא שוויונית, לא צודקת, לא עומדת בכללים ברורים ושקופים לכלל האזרחים. הנוסחה החדשה להוצאה בתקציב, שנראית כל כך משעממת ולא מעניינת את האזרחים, תיגע בליבה של השירותים שהאזרחים יקבלו בשנה הבאה ובשנים הבאות. ואני אומר לכנסת להיאבק בכך בכל תוקף; ההצבעה היום היא רק ההתחלה. ברור לנו שאנחנו נגד העלאת המסים למעמד הבינוני, אבל המעמד הבינוני גולש במהרה לעבר העוני, ולא בגלל מס ההכנסה הזה – בגלל הגידול בהוצאה המשפחתית, בגלל הקיטון בהכנסה המשפחתית, בגלל יוקר המחיה, בגלל השתות המס כמו מע"מ, בגלל הפגיעה בפנסיות, בגלל הפגיעה בקשישים, בגלל הפגיעה במשפחות עם ילדים. כל המכלול כולו הוא כזה שממשלת ישראל, במקום להסתכל על המראה ועל המציאות, עושה הכול הפוך. אז כמו שאמרנו, מצד אחד – מעשה בלתי מוסרי בעליל שמתרחש הלילה, מצד שני – קביעה בלתי מוסרית בעליל שתפגע בכל אזרח ואזרחית בשנה הבאה. על כך הדיון הערב ועל כך ההצבעה. אני מבקש מהמליאה לדחות את החוקים המובאים כאן. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת עמר בר-לב. בבקשה, ארבע דקות. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, אני רוצה קודם כול, כמובן, לחזק את דבריו של יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, שבאמת תיאר את הדברים בצורה מאוד מפורשת ומאוד ברורה, וצריך להגיד לזכותו שגם באמת בצורה נקייה, זאת אומרת ללא התלהמות, ללא דמגוגיה; הדברים נכוחה, כמו שהם. אני רוצה, ברשותכם, להוסיף על זה כמה עקרונות. אם רוצים ורוצות לעזור למעמד הביניים, הדרך לעזור למעמד הביניים היא שירותים מפותחים, נגישים וראויים של המדינה. לא נותנים להם עוד 2 שקל במס ההכנסה בשביל שילכו לעשות שופינג, לרפואה או לרווחה או לחינוך, שיעלה – למי שמרבה במחיר יהיה חינוך יותר טוב, וככל שזה מופרט יותר ויותר, אז הנגישות של מי שהיו פעם מכונות מעמד הביניים אל שירותים מהסוג הזה ברמה ראויה הולכת ויורדת. לא. רוצות ורוצים לעזור למעמד הביניים? צריך להנגיש את השירותים האלה באופן שוויוני, כמה שיותר, לכולם ולכולן. ההוצאה המשפחתית ההולכת וגדלה על כל השירותים האלה, במקביל לזה שהמדינה משקיעה כל רגע ורגע פחות ופחות כסף בשירותים האלה, היא-היא הדבר שמחסל את באמת החלק המרכזי, השדרה המרכזית של החברה במדינת ישראל. ולכן המעשים האלה, מצד אחד ויתור על העלאת מס למי שיש לה ויש לו, ומצד שני הקטנת ההוצאה הממשלתית עוד יותר – פשוט באמת מחסלים את החלק המכריע, המרכזי של הציבור. מדינה דמוקרטית, ראויה, דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כשלחלק יש המון ולרוב אין כלום. זה מחזיר אותנו למשטרים של מונרכיה, זה מחזיר אותנו למשטרים של דיקטטורה, זה מחזיר אותנו למשטרים של אי-שוויון קיצוני בין השלטון – לא משנה אם השלטון הרשמי או השלטון של הכסף – לבין רוב הציבור ורוב העם. מדינה דמוקרטית יכולה להתקיים כשיש שאיפה לצמצום האי-שוויון הזה. ואת צמצום האי-שוויון משיגות ומשיגים בכך שהמדינה משקיעה בתושבות ובתושבים שלה. צריך להגיד עוד דבר אחד: שר האוצר אמר היום באיזו בימה ציבורית: אנחנו צריכים להוציא את המדינה מתרבות של קצבאות ולהעביר אותה לתרבות של עבודה. קודם כול, האמירה הזאת שאת המדינה צריך להוציא מתרבות של קצבאות, כאילו כולן חוץ ממנו, משר האוצר, חיות על קצבאות. ממש רק אני עובד, ואני רוצה להביא את כולכם אלי; אמירה מגונה לכל דבר ועניין. שנית, לא יעזור, כשבמדינת ישראל יותר ויותר אנשות ואנשים עובדות ועובדים הם עניות ועניים למרות שהם עובדים, אז מה עזר שהוצאנו אותם לתרבות של עבודה? מה עזר שהוצאנו אותם לתרבות של עבודה אם הם בלאו הכי מתחת לקו העוני, משום שהמדינה לא מספקת להם את השירותים שיאפשרו להם להיות מעל קו העוני? אז הם יצאו לעבוד. יופי. אבל הכסף שהם מרוויחים ומשתכרים לא מאפשר להם לקנות בריאות, חינוך, רווחה – את הדברים הכי הכי בסיסיים שמדינה מחויבת לתת לאזרחיות ולאזרחים שלה. זה מה שהיה צריך לעשות בכסף הזה, זה מה שהיה צריך לעשות בעודפים שהתגלו לפתע פתאום, וזה מה שהיה צריך לעשות בכסף שייגבה בהמשך, ולא לצמצם את הכסף שהממשלה תוציא על האזרחיות והאזרחים שלה. נדמה לי שצריך שוב להזכיר לממשלה הזאת, כמו שנוכחנו בתקציב האחרון, שלא האזרחיות והאזרחים עובדים אצלה אלא היא, אנחנו, עובדות אצל האזרחיות והאזרחים. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. בבקשה. ארבע דקות, בבקשה. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, הפחתת מסים זה רעיון מצוין. אני לא חושב שיש אזרח במדינת ישראל שיתנגד להפחתת מסים. אבל השאלה במקרה זה היא באמת, ההפחתה הזאת – איך היא תואמת או מתמודדת עם הבעיה החברתית המרכזית שקיימת במדינת ישראל. אפילו אנחנו כאן בכנסת יודעים שהבעיה המרכזית החברתית במדינת ישראל זה הפערים – הפערים הגדולים בין עניים לעשירים. האם החלטה זו מקטינה את הפערים? לא נראה לי. התשובה היא חד-משמעית לא. בואו נראה בכל אופן מה ההחלטה הזאת, או ביטול ההחלטה הזאת, או אם המסים היו כן מועלים – האם זה היה יכול לצמצם את הפערים החברתיים. אז בואו ניקח לדוגמה חלק מההחלטה שבוטלה: העלאת מס בגובה 2% על משתכרים שמשתכרים 41,380 שקל לחודש, ותוספת של 1.5% לאנשים שמשתכרים למעלה מ-20,000 שקל לחודש. אני חושב שוודאי שאנשים עם המשכורות הגבוהות במדינת ישראל, כן היה נכון כן לגבות את תוספת המס הזאת מהם, אבל מתוך מטרה שהתמורה בגין זה תגיע לאוכלוסייה החלשה במדינת ישראל – אוכלוסייה חלשה שחלק גדול ממנה, חלק משמעותי ממנה, מרוויח הרבה מתחת ל-8,000 שקל לחודש. למשל, הורדת מס ערך מוסף אפילו ב-0.5% במקום ההפחתה הזאת, בוודאי למשכורות הגבוהות, אני חושב שהייתה תורמת לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל בצורה משמעותית. כידוע לנו, מס ערך מוסף הוא מס רגרסיבי, ובעצם כל שכבות האוכלוסייה נושאות בו בצורה זהה, ובמובן הזה גם מי שמשתכר 5,000 שקל לחודש וגם מי שמשתכר 45,000 שקל לחודש ומעלה משלמים את אותו מס, וזה מוביל לחוסר שוויון, לאי-צדק חברתי. אני חושב שאני מבין מספיק בכלכלה כדי לדעת שלא הייתה כאן החלטה נכונה. הפחתת המע"מ הייתה בוודאי נכונה יותר ומיטיבה יותר עם הציבור. אבל, לצערי, כנראה שהכוונות הטובות של שר האוצר לפיד ושל נתניהו לא מגיעות לשכבות המוחלשות ולמעמד הביניים האמיתי. יאיר לפיד, שר האוצר, דואג לעשירון 7, 8, 9 ו-10. הוא מתעלם מקיומם של העשירונים התחתונים ולא פועל בשום צורה למענם. אני יכול לצטט, להקריא לכם מה שכתב הכלכלן והעיתונאי סבר פלוצקר לפני כחודש; הוא כותב: בכל השוואה בין-לאומית ישראל בולטת כמדינה עם עומס כבד של מסי הוצאה – מע"מ, מס קנייה ומכס – ועומס קל מאוד של מס הכנסה. לו רק מטעם זה ראוי היה הרבה יותר להפחית את שיעור המע"מ ב-0.5% מאשר לבטל את ההעלאה במס ההכנסה. קואליציה יקרה, למרות שרבים לא נוכחים כאן באולם ברגע זה, כי זה ממש לא כל כך מעניין אותם הבעיות הכלכליות והפערים החברתיים במדינת ישראל – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מהאופוזיציה יש פה רק שניים. <עמר בר-לב (העבודה):> – – המדיניות שלכם צריכה לשנות במהרה את סדרי העדיפויות שלה. עליכם לקצץ במקומות שלא יפגעו בחלשים בחברה, כי, תאמינו לי, אין גאווה או חוכמה גדולה בחיזוק החזקים ובפגיעה בחלשים, וזה בדיוק מה שאתם עושים. אסור לכם לבחור בדרך קלה. הדרך הקלה זה לבטל את תוספת המס הזאת; הדרך היותר קשה זה למשל הורדת המע"מ ב-0.5%. ולא פחות מטריד בכל מה שהזכרתי עד עכשיו הוא לשמוע את טענות נגידת בנק ישראל, שמהלך ההפחתה אינו נכון, ושאם רוצים להשיג את יעדי הגירעון לשנים 2015–2017 – ואני מבין שזה קצת קשה לנו לחשוב שלוש, ארבע שנים קדימה – עדיין יש להעלות מסים ולהפחית את תקרת ההוצאה. אז נראה לי, שר האוצר, שלפני הכרזות תקשורתיות רצוי שתעשו בדק-בית עם גורמי המקצוע המייעצים לכם ומייעצים לך, ולא תזגזג במדיניות הכלכלית שלך, ואל תשכח את רוב אזרחי מדינת ישראל. לצערנו, רוב האזרחים חיים עם הרבה מתחת לאותן משכורות שבהחלט אפשר היה להוסיף עליהן את אותם 2% מס, ובתמורה לצמצם את הפערים החברתיים. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. ארבע דקות, בבקשה. <אבישי ברוורמן (העבודה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר שמיר, חברי הכנסת, הקשבתי לדבריו של חבר הכנסת עמיתי עמר בר-לב. אדוני היושב-ראש, מה שמפריע לי בתור אדם שהקדיש כמעט את כל חייו לנושא הכלכלי – השאלה היא: מהי כלכלה? מהי מדיניות כלכלית נכונה? כשאנחנו אומרים עכשיו שהמדיניות הזאת, שתקטין את ההוצאות, ומצד שני במיסוי תוריד את יחס החוב הציבורי, אנחנו שומעים שתהיה בשורה גדולה לאזרחי מדינת ישראל. אבל בואו נסתכל קודם כול במצב הקיים במדינת ישראל, ומה יקרה אחרי הפעולה הזאת, ומה צריך באמת לעשות אם הכלכלה הייתה כלכלה של כל אזרחי מדינת ישראל. רבותי, למרות מה שנאמר כאן, שהכלכלה פה היא הטובה בעולם – נכון, הצמיחה יותר גבוהה מבאירופה, 4%, והאבטלה, אדוני היושב-ראש, היא נמוכה, היא 6%, ונכון שיחס החוב–תוצר הוא לא רע בכלל, והגירעון הוא לא בעייתי באמת, ובסך הכול אין אינפלציה, וסטרט-אפים. אבל מה? אם זה כל כך טוב אז מדוע מדינת ישראל היא הענייה ביותר במדינות העולם המפותח, מהאי-שוויוניות ביותר? מדוע 50% מהעובדים מקבלים השלמת שכר? מדוע ההוצאות על בריאות, חינוך ורווחה הן כל כך נמוכות? אם יש כל כך הרבה, לאיפה זה מגיע? וכאן הסיפור האמיתי. מדינת ישראל – לא רק הממשלה הזאת – כבר שנים רבות הולכת על תוואי, ובתוואי הזה קבוצה קטנה חיה טוב ורוב האזרחים, השכר הנומינלי שלהם נמוך, מכיוון שאנחנו כבר שנים לא בונים בישראל תעשייה בת-קיימא, שיש לה פריון, תפוקה לעובד. זאת אומרת, אנחנו נשקיע בהכשרה טכנולוגית באמת, ונשקיע בטכנולוגיות, ואז אותם עובדים יקבלו שכר גבוה, ובמקביל ניתן להם בבריאות, בחינוך וברווחה את מה שאני קיבלתי במדינה הענייה שגדלתי בה. אדוני שר האוצר, לכך יש פתרון, אבל בשביל זה אי-אפשר עוד להגיד: אנחנו נקצץ בהוצאות, ושר האוצר הוא כולו שר של איזון תקציבי. אני בעד איזון תקציבי; ניהלתי שנים באחריות תקציבית. אבל כבר שנים אין פה שר אוצר שהוא שר החזון הכלכלי. ואני מסביר לך, אדוני שר האוצר, איך היית צריך לנהל את כלכלת ישראל כדי שרוב התושבים יקבלו את פירות הצמיחה. דבר ראשון – כן, תגביל את ההוצאות, בהחלט, כמו שרמזה גם הנגידה, ללא גירעון; תשקיע יותר, כמו שאמרתי, בהכשרה טכנולוגית, במחקר ופיתוח; תגביר את הטכנולוגיות כדי לבנות פה תעשייה, ולא רק סטרט-אפים. בריאות, חינוך ורווחה? תן לאנשים קצת יותר, הם קורסים. מאיפה הכסף, אדוני חבר הכנסת שטבון? אני אומר לך את זה כמו קאטו הזקן: יש כסף. כסף גדול. עשרות מיליארדים. הוא אצל החזקים ואצל הרמאים. אבל לא פותרים את זה על-ידי 50 מלשינונים, חמישה פקידים ואותו ויכוח אם מעלים מס ב-0.5% או מורידים מס ב-0.5%. לוקחים את השיטה האמריקנית – בהרבה דברים אני לא חסיד של ארצות-הברית – והשיטה האמריקנית אומרת שלושה דברים: דבר ראשון, פישוט מערכת המס. אנחנו מפשטים אותה עכשיו וכל חברה גדולה שתהיה – "אינטל", "טבע" – משלמת לפחות 8%, %9, 10% – נחליט. למה? כי גם באירלנד וגם במקומות אחרים היא משלמת 10%. זה לא כמו שהיה פעם. דבר שני, אם יש למישהו הכנסה וההכנסה היא מדירות – יש לו עשר דירות ויש לו הכנסה ממס רווח הון, ויש לו הכנסה מדיבידנדים, והוא גם מנהל – מסכמים את כל ההכנסות, מס אחד, לא כמו פה. ודבר שלישי, רבותי, אתם רוצים את הכסף השחור? <היו"ר יוני שטבון:> רק לסיים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אני תכף מסיים. אתם רוצים את הכסף השחור? בבקשה, חובת דיווח. חובת דיווח שבה הרמאים והחזקים משלמים. על-ידי מדגם. מי שתופסים אותו – נבוט גדול, הוא משלם. אם יש אוכלוסיות שעדיין לא בנויות לזה, חלק מהאוכלוסייה הערבית או החרדים, נכניס אותן בהדרגה. אז יש כסף גדול, והכסף הזה ילך להוצאות. אבל בשביל זה צריך לנהל – ופה אני מסיים, אדוני. במדינת ישראל אין ניהול של מדיניות כלכלית כבר שנים. כשהולכים למערכת בחירות על שוויון בנטל, כאילו עוד שני גדודי "גלאט כשר" יביאו את המשיח; כאשר אומרים שמשילות זה 2% או 3% לחרדים או לערבים, כמו שרבין המנוח אמר, זה קשקוש – 22 שרים או 19 שרים. משילות זה כמו שרבין המנוח עבד, והכרתי אותו היטב: ארבעה שרים שעובדים ביחד על תכלול, ואז הם עובדים ביחד ופותרים את בעיית הדיור. לא כל אחד רץ לעצמו. כי מדינת ישראל, המשילות שלה היא מהגרועות. היא לא בעולם המפותח, היא בתוך העולם השלישי בזמן של הביורוקרטיה, בשחיתות. רבותי, זו מנהיגות, זה צוות, ואם נציג את התקציב הזה כמו שהוא כרגע, אנחנו ממשיכים בדרך הזאת למדינה כל כך אי-שוויונית, שרוב האזרחים שלה יגידו: המלכנו את האטד למלך. לא חלק לנו בישראל ולא נחלה בבן ישי. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. ארבע דקות. בבקשה. <איציק שמולי (העבודה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל מהשורה התחתונה. בארבעת החודשים האחרונים מתחולל כאן מסע של הטעיה ורמייה גם של הציבור וגם של חברי הכנסת. אני כמובן אסביר את האמירה הקשה הזאת. לכאורה באים לכאן עכשיו עם בשורה לציבור של ביטול ההעלאה של מס הכנסה. שוכחים להציג את כל התמונה, והתמונה היא מאוד מאוד פשוטה: 50% מהאנשים לא מגיעים בכלל לשכר הזה במצב שבו השכר החציוני הוא בערך 6,500 שקל. בואו נסתכל על התמונה הרחבה יותר, על מה שקורה בכל הליך התקציב הזה. הממשלה הזאת לפני ארבעה חודשים הגיעה לכאן ואמרה שיעד הגירעון הצפוי הוא 4.65%. כולכם ראיתם ושמעתם את כל הדרמות שמכרו כאן לכולנו, מה יהיה אם אנחנו לא נתמודד באומץ עם הגירעון הזה ולא נשית גזירות אכזריות על הציבור. אנחנו, מכאן, מהספסלים של האופוזיציה, אמרנו לשר האוצר: אתה מבלף, זאת לא האמת. אני גם זוכר שחבר הכנסת מופז אמר את זה ברחל בתך הקטנה. אמרו לאופוזיציה: אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. הנה, כעבור ארבעה חודשים מתברר שהגירעון יורד לאזור ה-3.5%. בארבעה חודשים – מיליארדי שקלים. נשאלת שאלה מאוד פשוטה, מעבר לוויכוח התקציבי: האם ההערכות האלה היו קיימות במשרד האוצר לפני ארבעה חודשים? כי אם כן, הרי שהוליכו שולל לא רק את הכנסת אלא את הציבור כולו. כי באמתלה של קטסטרופה כלכלית ומשבר כלכלי הנחיתו על ראש הציבור גזירות מאוד קשות. עדות נוספת לחלמאות התבררה בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה, כשהתברר שבסעיפי הרזרבה, שלא כפי שנהוג להשאיר 3% מהתקציב – מה שהיה מביא אותנו להוצאת רזרבה של 24 מיליארד שקל – התברר שהושארו 37 מיליארד שקל. 13 מיליארד שקל הבדל. זו שוב עבודה נהדרת שעשה חבר הכנסת מופז. ומה אנחנו שמענו פה כל הזמן – – – <נסים זאב (ש"ס):> יש 14 מיליארד בביטוח הלאומי. <איציק שמולי (העבודה):> 14 מיליארד. זו עדות נוספת לכל מסע הרמייה שקורה כאן בחודשים האחרונים. עכשיו, כאילו באים לציבור, כדי להנחית את הנבוט האחרון, עם משהו שהוא לכאורה טכני: שינוי כלל ההוצאה – רחוק מהתקציב, מי בכלל זוכר שהיו דיוני תקציב; שינוי שהוא כאילו של כלל, משהו טכני, אבל לא. כי כשהממשלה מבקשת עכשיו לשנות את כלל ההוצאה ולהגביל את ההוצאה התקציבית, היא למעשה הולכת לשחרר את הרוצח השקט לתוך החברה והכלכלה הישראלית. אנחנו לא יודעים להגיד היום איפה זה הולך לפגוע במערכות הרווחה, בבריאות, בחינוך, בתחבורה, בדיור. אתם יודעים, אני עוד סטודנט באוניברסיטה. אני לפעמים יושב פה, תופס את הראש, חושב אולי להציע לשר האוצר לבוא אתי פעם אחת לשיעור מקרו-כלכלה. אני עוד לא, כמו פרופסור ברוורמן, סיימתי את לימודי הכלכלה, אז אולי פעם אחת, אדוני שר האוצר, תבוא אתי לשיעור מקרו-כלכלה באוניברסיטה. פעם אחת. <היו"ר יוני שטבון:> לסיים בבקשה. <איציק שמולי (העבודה):> אני מסיים. כי מה שהפקידים שלך מאכילים אותך זה פשוט מביך. לעמוד פה ובתקשורת ולהגיד לנו שההוצאה האזרחית הציבורית במדינת ישראל היא מהגדולות בעולם המערבי והיא הולכת וגדלה בשיעור חד בשנים האחרונות זה פשוט בורות, כי מדינת ישראל מוציאה 31% תוצר על הוצאות תקציביות אזרחיות, לעומת 44% בעולם המערבי. זה נשמע אולי טכני, אולי קצת אפור, אבל המציאות הזאת מובילה לכך שבסופו של דבר, באותו יום שבו מודיעים על שינוי הכלל הפיסקלי, מתפרסם פעם נוספת דוח על העוני בקרב ילדים במדינת ישראל, שמזכיר לכולנו שאנחנו במקום הכי גרוע בעולם המערבי. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת משה מזרחי. בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעצם הוויכוח הוא אם אנחנו חושבים קצר או חושבים ארוך; האם יש חזון – מזכיר לי את ידידי, חבר הכנסת ברוורמן – או שאנחנו מעדיפים להסתכל על קצה האף שלנו. לפעמים אפשר לראות אותו ולתכנן בהתאם. כי מה בעצם אומר השינוי הזה שהחליטה עליו הממשלה? הוא אומר שלטווח הקצר – שנה, שנתיים, אולי יותר, בשנים הקרובות – נעלה פחות מסים ונדרוש פחות מהציבור, לא ניקח מהמעסיקים את המס שתכננו, לא יהיו העלאות מסים בכלל, או קצת פחות. בקיצור, זה ייראה יותר טוב. אבל זה זיוף, זו רמאות, כי יש מחיר שעליו לא מספרים לנו, לא רוצים לספר לנו. למה שיספרו לנו? כי אם יספרו לנו פתאום נגיד: רגע, גם מדינה יש בה איזה קח ותן. אתה נותן ואתה מקבל. אם תיתן פחות תקבל פחות; אם תיתני פחות תקבלי פחות – עכשיו אנחנו תמיד מזכירים. לתת פחות אנחנו שמחים, מי לא? אבל תהיה פה פגיעה עמוקה בשירותי הרווחה, בחינוך ובכל שירות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. אי-אפשר אחרת. ואנחנו כבר יודעים שהממשלה הולכת לקצץ את תקציבה בשנה הבאה. היא לא תוכל בגלל שהיא הגבילה את גידול התקציב. כלומר, את זה לא מספרים לנו, רק מתייצבים בגאווה גדולה במסיבות עיתונאים, באירועים כאלה פומביים; אומרים: תראו, המצב הכלכלי כבר השתפר, אנחנו לא צריכים להעלות כל כך את המסים כמו שרצינו. או-טו-טו כבר מחזירים לציבור. ימי חלם. אבל האמת תתגלה, כי אי-אפשר לטשטש ולהסתיר ולכסות בסוף את האמת. היא תצא לאור. ויש לי בשורה רעה לממשלה: היא תצא לאור עוד לפני הבחירות הבאות. היא תצא לפני כן, ואז הציבור יבין מה קרה. הוא יבין, כי הוא ירגיש שהילדים מקבלים פחות חינוך, ומי שנזקק לשירותי רווחה מקבל פחות, ומי שיש לו ילד עם צרכים מיוחדים יקבל פחות; ויפגעו בגמלאים ויפגעו בזקנים ויפגעו בכל מי שניתן, כי לא יהיה אפשר לתת יותר, לא יהיה מאין; והמילה "אין לי" תהיה המילה המקובלת. את זה הממשלה מסתירה מאתנו בכלל הפיסקלי החדש שהיא מביאה. בנק ישראל – אני מקווה שהוא לא ילווה את הממשלה קרוב מדי אל החזה שלה אלא יעמוד עצמאי, כי זה תפקידו של בנק ישראל. הוא אומר בצורה מפורשת שהממשלה פוגעת בתוכניות העוסקות בתחומים החשובים לצמיחה ארוכת טווח, הוא יודע את זה: שיפור החינוך; שילוב אוכלוסיות שכרגע אינן קשורות או משולבות בשוק העבודה; תשתיות שתומכות בצמיחה; עידוד מנועי צמיחה כמו תמיכה במו"פ וכו'. כל הדברים שצריכים להזניק אותנו קדימה, אנחנו מוותרים עליהם. אז תהיה פה לרגע – בחיי אומה שנה היא רגע – לרגע תהיה איזו תחושה נעימה אולי, יישאר לנו טיפה יותר ביד, אבל לאזרחי מדינת ישראל צריך לומר את האמת – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. בבקשה. <נחמן שי (העבודה):> – – מה שיש לכם היום מעט לא יהיה לכם בכלל מחר. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת משה מזרחי, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <משה מזרחי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, מעט מידידי וידידתי, חברות וחברי הכנסת, זה לכאורה מעשה טוב, כאילו, כן? אבל מעולם מעשה טוב כזה לא נראה כל כך רע וכל כך גרוע. נס פך השמן. אבל נס פך השמן – אנחנו לא רחוקים מחנוכה, אבל פך השמן הזה האיר. הנס הזה, פך השמן, מביא לנו חושך. אנחנו גם אחרי חג המולד, לא? זמן קצר. ביצת הפתעה – ביצת חג המולד. אני מסתכל ואני אומר: במכולת יודעים מה יש לו, מה אין לו, מה מאזן החשבונות שלו, מה הוא מחזיק, מה הצפי שלו לעתיד. הוא לא מפשפש שם ופתאום מוצא מיליונים. משהו יוצא דופן, משרד האוצר שלנו. שר האוצר הוא תלמיד טוב של הקוסם, כי הוא שוליית הקוסם, יאיר לפיד. אז אם הקוסם היה עסוק בלהפחיד אותנו עם האיום הגרעיני, שוליית הקוסם הפחיד אותנו עם האיום הגירעוני. עכשיו, אני מסתכל על זה – נס פך השמן, ביצת חג המולד. זה מזכיר לי, יש עכשיו איזו מטבע כזאת שאני לא מבין בה שום דבר – ה"ביטקוין", משהו וירטואלי שהסתבר שכורים – אני משתמש בביטוי נכון, מר ברוורמן? כורים את ה"ביטקוין" הזה באיזה מין מכרה וירטואלי. והנה, פתאום יאיר לפיד, יש לו שם מכרה של "ביטקוין", והוא כורה מטבעות "ביטקוין". עכשיו, הוא לא מחלק את זה. למה שהם יחלקו? הרי ממילא תקרת השפע – כי מצבנו מעולם לא היה טוב יותר – רק למעלה. זה לא יורד למטה, זה לא מתפזר לשכבות. אני אומר לשר האוצר ולראש הממשלה שלנו שהוא נפקד-נוכח. בתחומים האלה הוא איננו. גם בתחומים אחרים. קולו לא נשמע. 885,000 ילדים מתחת לקו העוני מביטים על המיליארדים האלה שאתם לא מחלקים אותם למטה. 1.8 בני-אדם במדינת ישראל – מספר מטורף. אני מדייק? <אבישי ברוורמן (העבודה):> מיליון. <משה מזרחי (העבודה):> 1.8 מיליון בני-אדם חיים מתחת לקו העוני, מביטים עליך, על מכרה ה"ביטקוין" הזה שאתה לא מחלק אותו למטה; אתה לוקח אותו מהפה שלהם. 449 – זה מהדוח האחרון שהתפרסם במועצה לשלום הילד. מי שיסתכל על הנתונים האלה יקבל זעזוע מוח. 449,623 ילדים – לא קשור למצב הכלכלי. ילדים בסיכון – אוגדות שלמות של ילדים בסיכון מביטים על מכרה ה"ביטקוין" הזה שלא מתפזר למטה ולא מוציא אותם מהמעגל הזה. מה אני אגיד לכם? זה עצוב. אני רוצה רק להגיד – – – <היו"ר יוני שטבון:> רק לסיים בבקשה. <משה מזרחי (העבודה):> אני מסיים. – – – כי אני תמיד נזכר במשפט מעורר החלחלה מלפני כחצי שנה של מנכ"ל משרד הרווחה, סילמן שמו, נדמה לי – – <היו"ר יוני שטבון:> כן. <משה מזרחי (העבודה):> – – שאמר: אין ילדים רעבים בישראל. צריך לקחת אותו, וגם את שר האוצר ואת אנשי האוצר שטוענים שאין ילדים רעבים בישראל – אני רוצה לקחת אותם למקומות האלה; אני רוצה לקחת אותם לסיור בגזרה שמעולם, כנראה, הם לא ביקרו בה. אני רוצה שהוא יראה את הילדים האלה, שמאות אלפים מהם עסוקים בלחטט בפחי אשפה ויוצאים לגנוב. תסתכלו על הנתונים על קשישים שמחפשים בפחי זבל באלפיהם. שיסתכלו על מה שמראים בטלוויזיה; שיסתכל על דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת" – אלה שמטפלים בהם. שילכו לבקר שם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. <משה מזרחי (העבודה):> שיחפור במכרה ה"ביטקוין" שלו ויפזר את זה גם לאנשים האלה. אלוהים אדירים, איזו מדינה נהיינו. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת משה מזרחי. אני גם מאחל לך קצת אופטימיות, שלא תרד מהדוכן בתחושה עד כדי כך. נראה לי שאתה יורד בעצב גדול מהדוכן. <משה מזרחי (העבודה):> צריך לדפוק בקול גדול על הדברים האלה. אלה מספרים לא שלי, זה של הרשויות. אלוהים אדירים – – – <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו מכירים את הנתונים. <משה מזרחי (העבודה):> אני לא המצאתי אותם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת משה מזרחי. חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. <מיכל בירן (העבודה):> הדבר הכי מעניין שקורה בעקבות הפארסה שמתרחשת בחודשים האחרונים זה שצוותים שלמים עובדים עכשיו ב"ויקיפדיה" לשנות את ההגדרה של הערך "זיגזוג". חייבים לעדכן את מה שקורה כאן. אנחנו מתחילים לפני כמה חודשים: מגיע יאיר לפיד, שר האוצר שלנו – בכל זאת 19 מנדטים נתנו בו את אמונם – ומספר לנו שחייבים להדק את החגורה. חייבים כי אין – היו פה אנשים, והם היו חסרי אחריות ועשו מסיבות, ואין מנוס, חייבים לקצץ; אבל הוא מרגיע אותנו: כולנו נישא בנטל, זה לא יהיה שוב רק מעמד הביניים, כולנו ניקח את האחריות. אז אני חייבת להודות שלא השתכנעתי כבר אז, אבל אין מנוס – שר האוצר, שר האוצר. בתוך זה ניסינו בוועדות למשוך את השמיכה הקצרה מכאן לשם, לנסות לכסות איזה בוהן, עוד איזו פיסת עור, במשימה בלתי אפשרית. אבל תראו, הפלא ופלא, אחרי שראו שיש גירעון ענק, הופ, אופסי, מה שנקרא – מצאו כסף. נזכרו שהוא לא היה גדול כמו שהתכוונו. אנחנו אומרים: איזה יופי, מישהו מצא כסף, ממש נס חנוכה. מה עושים עם הכסף הזה? אה, וכאן אנחנו מגיעים לאותו שר אוצר שסיפר לנו על האנשים הרעים האלה שהיו חסרי אחריות ועשו חגיגות. ומה הדבר הראשון שהוא עושה? אומר: יש כסף, בואו נחלק אותו. אנחנו באים לשבת על הכסף, ומה מסתבר? שבכל זאת לא מעט כסף. אני חושבת ש-1.3 מיליארד בכל זאת צריך לקצץ מהרזרבות. ואתה שואל: רגע, אבל השנייה אמרו שיש כסף, אז איך אין כסף? ומה זה הרזרבות האלה? בואו נדבר עליהן רגע. זה נשמע כמו כסף מיותר שאף אחד לא צריך אותו. צריך לדמיין את כל המשרדים החברתיים: את החינוך, את הרווחה, את הבריאות, לדעת שכל שקל הוא כמו חמצן שזקוקים לו, כמו אוויר לנשימה, הרזרבות האלה. אז אמרו לנו קודם שאין כסף, אחר כך שיש כסף אבל בשביל לתת אותו צריך לקצץ. כבר הלכנו לאיבוד. ואז הם מתחילים לחלק מתנות בזמן שמקצצים 1.3 מיליארד מהרזרבות. ראשון לחלק את המתנות הוא אותו אחד שדיבר על המסיבות וחוסר האחריות. יאיר לפיד מחליט לפרגן. את ההעלאה במס הכנסה – הוא מוותר עליה. הוא רומז שגם את מס החברות אולי לא יעלו. אבל את המע"מ העלו ברגע, ואף אחד לא חשב על להחזיר אותו. נלחץ ביבי ואמר: מה זה? רק יאיר לפיד מחלק מתנות לבוחרים? מה אתי? מה אתי? ואז הוא עושה ביבי קלאסי. את המתנה הוא מחלק בגובה של כמעט חצי מיליארד שקל דווקא למעסיקים; ואני אוהבת מעסיקים יצרניים. חצי מיליארד – אפשר היה לעשות אתם הרבה דברים מעניינים. אפשר היה לתת אותם כמענקים בתמורה לפתיחת מקומות עבודה חדשים. היה אפשר לעשות אתם הרבה מאוד דברים. אבל לא, חצי המיליארד הזה נכנס ישירות לכיס של המעסיקים. אז אתם אומרים: אוקיי, כבר נרגענו. לפחות הבנו בסוף, אחרי הסיפור והזיגזוג, שיש כסף ומחלקים אותו. אבל בזמן שמחלקים אותו, הקיצוץ הבא כבר באופק. משנים את כלל ההוצאה, וכבר מספרים לנו שיצטרכו לעשות קיצוץ של 10 מיליארד. הבעיה הכי הגדולה בדבר הזה היא שהציבור פשוט לא מאמין לאף מילה שיוצאת לנו מהפה. ואני אומרת "לנו", כי עם כל הכבוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד, אתם משחירים גם את שמי וגם את שמם של חברי חברי הכנסת שיושבים כאן בשעה מאוחרת ומשתתפים בדיון, כי הציבור לא מאמין לפוליטיקאים והוא לא מבחין בינינו לבינכם. אז אני אומרת, מילא שעשיתם צחוק מאתנו, מילא. מילא שעשיתם צחוק מעצמכם – חבל, אבל מילא. אבל לעשות צחוק מהציבור בישראל – אתם חייבים להבין שההשלכות של זה יהיו עצומות. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. תיקון – חבר הכנסת יצחק כהן. <אבישי ברוורמן (העבודה):> נסים, לא שמעתי אותך הרבה זמן. אני מתגעגע לשמוע אותך. <נסים זאב (ש"ס):> תאמין לי, אין לי משהו לחדש אחרי כל ההספדים ששמענו פה היום על האוצר. מאז ששר האוצר לפיד מכהן כשר האוצר הלפידים לא מפסיקים לבעור ברחבי הארץ. אנשים מחליטים להתאבד, לשרוף את עצמם. מה לעשות, מאותו לפיד צומחים עוד לפידים רבים. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, איזה בלוף זה. מתי ראינו? כאשר אנחנו מכינים תקציב לשנתיים, זאת אומרת, אני זוכר שעמד פה השר שטייניץ, שאני מאוד מכבד אותו, ואמר: המדינה היחידה בגאונות שלה, ביכולות שלה, בתפיסה הכלכלית שלה. חבל על הזמן, אין דבר כזה בעולם. אנחנו יכולים לתכנן שנתיים מראש את התקציב של מדינת ישראל. פתאום מה קרה? ארבעה חודשים, שלושה חודשים, חלפו. לא הבנתי איך יכול להיות שמביאים בלי בושה רמייה כזאת לכנסת ישראל, כאילו "ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים". פתאום הייתה איזו פריחה, כמו איזה ט"ו בשבט, שכל האילנות פורחים, ופתאום רואים את השקדייה פורחת. זה לא שקדייה. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שלא יהיה ספק. זה היה תכנון של האוצר ושל הממשלה הזאת איך לבוא לציבור ולהצדיק את כל הגזירות הכלכליות הקשות על תושבי מדינת ישראל, על עניי ארץ-ישראל. אז באו ואמרו: משפחות ברוכות ילדים – אין ברירה, שילכו לעבוד, צריכים לעבוד. אין עבודה, אבל שילכו לעבוד. שיחפשו את העבודה כמו את התבן ואת הקש, ויחפשו גם את מקום העבודה. אבל אין תבן, אין קש. הם ילכו ויקוששו קש לתבן. זה התפקיד של כל אחד ואחד מאתנו, מהאנשים. עכשיו מה קרה בעצם? מדברים על פיתוח, על יכולות. אני שמעתי את שר התמ"ת: כל שנה נפתחים עסקים קטנים ועסקים גדולים, כקטון כגדול יהיה. אבל הוא לא מדבר על סגירת בתי-עסק. בשנה נסגרים במקביל, אדוני היושב-ראש – כמה שנפתחים כך נסגרים. זה כמו מכת הצפרדע: כמה שהיו מכים, ממיתים צפרדע אחת, פתאום צומחות עוד צפרדעים. רוצים לעשות איזו פעולה, אבל אין מזל לממשלה הזאת. אומרים: "באחט אסוואד" – זה בערבית. מזל שחור יש לממשלה הזאת, מה לעשות. עכשיו, במציאת הקיימת 25% מהאזרחים עניים, לעומת מדינות ה-OECD, ששם זה צריך להיות מקביל פחות או יותר למה שמדינת ישראל אמורה או מתיימרת להיות. 35% מהילדים הם עניים, כאשר ב-OECD זה 19%. 20% מהמשפחות עניות ו-64% מתוך אותן משפחות הן עובדות. אלה משפחות שעובדות ו-20% בכל זאת נמצאות מתחת לקו העוני. אז שלא יאמרו את הבלוף הזה שבגלל שלא הולכים לעבוד יש מצב של מצוקה כלכלית. ולכן, אדוני היושב-ראש – אני רואה שהזמן כמעט חלף – אני אומר שסדרי העדיפות הלאומיים של מדינת ישראל הם קודם כול למחוק את הלאום, בכל החוקים האנטי-חברתיים והאנטי-יהודיים שאנחנו רואים לאחרונה. עכשיו, עוד מעט יש הצעת חוק חדשה. למי שלא שמע, אסור לכתוב שהורים זה אבא ואימא; לכתוב הורים, הורה – הורים יכולים להיות שני זכרים, שתי נקבות. זה יכול להיות גם משהו אחר, מעולם החי והצומח, אבל זה הורים. לאן אנחנו רוצים להוביל את המדינה הזאת? לאיזה תהום מוסרי? <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך, חברי יוני שטבון: תרים את הדגל, את דגל התורה. הבית היהודי צריך להראות במה היהדות שלו, להילחם נגד הממשלה הזאת. אסור לכם ללכת שולל. ולכן, אני מקווה שהזעקה של כולנו פה באופוזיציה על כל סדר העדיפויות של מדינת ישראל, כאשר מחביאים מיליארדים ופתאום כאילו מגלים את זה – להחזיר את הגזלה. כתוב: "והשיב את הגזלה אשר גזל או את העֹשק אשר עשק". תחזירו את זה למשפחות ברוכות ילדים ולמעוטי יכולת. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת יצחק כהן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. חמש דקות, בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, הדיון המשולב בדרך כלל לא יעיל, אבל במקרה הזה הוא בא במקום, בא בזמן. למה? כי זה דיון שמשלב שתי שגיאות שהממשלה עושה. וראו זה פלא, היא גם מודה שהיא טועה, היא גם מודה שהיא עוברת על החוק. שגיאה ראשונה – אנחנו כולם זוכרים את ההיסטריה עם כניסתו של שר האוצר לתפקידו, את הנאומים חוצבי הלהבות על איזה גירעון השאירו לו. מסבירים לו: תדע שבמהלך 2012, פרופסור ברוורמן, חברות דירוג האשראי בדקו את הנתונים והן הגיעו למסקנה שבסדר, הממשלה, שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ, עושה את הפעולות הנכונות כדי לצמצם את הגירעון, והגירעון כנראה בסביבות 3%. אז חברות דירוג האשראי כל כך התרשמו, גם מהצעדים וגם מנתוני המקרו, שהם מושאי קנאה לכל מדינות המערב, והעלו את דירוג האשראי של ישראל. וידעו כולם שב-2013 הגירעון יהיה סביב 3%, ושר האוצר יאיר לפיד – אני לא מאשים אותו, הוא חדש, הוא לא מבין הרבה בזה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> למה לעשות לו הנחות? <יצחק כהן (ש"ס):> בבקשה? <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה עושה לו הנחות? <יצחק כהן (ש"ס):> אני לא עושה הנחות. הוא התחיל בכל מקום להכין את האליבי: גירעון, השאירו לי בור, השאירו לי גירעון, הכלכלה מתרסקת. אבל אומרים: שמע, עם מספרים אי-אפשר להתווכח. נתוני המקרו הם כאלה שהכלכלה טובה, הכלכלה חזקה. תראה איזה אחוזי אבטלה בממדים היסטוריים, יחס חוב–תוצר, בעשירון השישי צמיחה של כמעט 15% בארבע שנים. במקום ליצור גירעון, לך לד"ר שטייניץ, תעשה חפיפה מסודרת. לא, לא, לא. השמיץ מעל כל במה, בכל מיקרופון נייד, מול כל מצלמת טלוויזיה. היום באו הנתונים וטפחו לו על הפנים. הוא מודה שהוא טעה. אבל הוא לא צריך להודות שהוא טעה, הוא צריך לבוא ולהתנצל לפני הבית הזה. הוא צריך לבוא ולהתנצל בפני מאות אלפי המשפחות שהוא דרדר אל מתחת לקו העוני. הוא צריך ללכת לד"ר שטייניץ ולהתנצל. לא עושים דברים כאלה. וראו זה פלא, עוד הודאה של הממשלה בכישלון. היא מחליטה בהתאם לסעיף 154 – גפני, חשוב שתשמע איך הממשלה עוברת על החוק, והפלא שהם גם מודים שהם עוברים על החוק – בהתאם לסעיף 154 לחוק ההתייעלות הכלכלית הממשלה חייבת לדון בהשפעת ההטבות שניתנו במפת העדיפות הלאומית. הם צריכים לאסוף נתונים, לראות את התוצאות של ההחלטות של המפה הקודמת, ולפי זה להחליט, והחוק מחייב אותם לעשות את זה. היא חייבת לדון בהשפעת ההטבות שניתנו, ורק אז ניתן לבחון וצריך לבחון את הצורך בשינוי ההחלטה או ביטולה. באה הממשלה בהחלטה מס' 667 ומפרה את החוק, מפרה את הוראות החוק בריש גלי. היא משנה את המפה מסיבות פוליטיות; לא כלכליות, לא חברתיות – מסיבות פוליטיות. למשל, אף אחד לא יכול להבין איך את העיר ביתר הוציאו מהמפה ואת ההתנחלות רחלים הכניסו למפה. פוליטיקה, הכול פוליטיקה. אשקלון למשל, עיר לתפארת, שנמצאת בטווח ה"גראדים", הוציאו אותה מהמפה. אבל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל הכניסו את עופרה, בית-אל. <יצחק כהן (ש"ס):> יפה מאוד. יפה. זה פוליטי. אבל החוק אוסר עליהם לעשות את זה. החוק מחייב אותם לאסוף נתונים, לבדוק את ההתייעלות, לבדוק מה צריך לעשות, והם לא עשו את זה. אז בהחלטה 667 הם מפרים את הוראות החוק, משנים את המפה, ללא בחינת הנתונים. כמובן, מדובר בזריקת כסף לאן שלא צריך לזרוק את הכסף, על חשבון ערי הפיתוח, והממשלה יודעת שהיא מפרה את החוק. אז לפי סעיף 6, זהבה גלאון, להחלטה המדוברת, 667, כך הם כותבים, בלי בושה: הממשלה מתחייבת כי לעתיד לבוא תפעל לפי הדין ותדון לפי סעיף 154 לחוק בתוצאות השקעת הכספים. הממשלה הזאת אפילו לא מסתירה את מערומיה. אדוני היושב-ראש, אין ספק, יש פה עילה לבג"ץ: ממשלה שמפרה את החוק, משנה את מפת העדיפות הלאומית בניגוד לחוק, מסיבות פוליטיות, ועוד היא מודה באשמה. היא מודה שהיא עושה את זה – – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <יצחק כהן (ש"ס):> אני מסיים. על כל פנים, אני חושב, חברי חברי הבית שנשארו בדיון הזה, שאין מנוס, הרב גפני, אלא לפנות לבג"ץ, לבטל את החלטת הממשלה ולפעול על-פי הוראות החוק. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק כהן. חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, 15 דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, הגשתי הסתייגות – בסוף היא הייתה הסתייגות של כולם, כל האופוזיציה – שאנחנו מבקשים להכניס לחוק ששר האוצר חייב להתנצל, הוא צריך לבקש סליחה על כך שהוא הטעה את הכנסת. בהסתייגויות על החוק יש הסתייגות, בין יתר ההסתייגויות שלנו יש הסתייגות כזאת, ואני אנמק את הדרישה שלנו שיהיה בחוק ששר האוצר צריך לבקש סליחה. אבל קודם אני אדבר לגופו של עניין ובסוף אני אנמק גם את ההסתייגות הזאת, ואני מקווה שיהיה לכך רוב במליאת הכנסת. מה שהתחיל בסאגה שהיא פשוט בלתי נתפסת, במציאות הזאת שבה מגישים תקציב דו-שנתי, עם חוק הסדרים שנקרא משום מה "חוק ההתייעלות", באמת הצעת תקציב כזאת שלא הייתה כמוה לרוע, הייתה באמת קשה מכל זווית אפשרית. והנה באה לנו הרווחה, ברוך השם, ירד מן מִן השמים, ופתאום יש כסף ואין גירעון גדול כזה. יש חובות כמובן, כמו שיש למדינה מתוקנת. ארצות-הברית שמעבירה תקציב, יש לה גירעון. נדיר שאין גירעון. יש גירעון. אנחנו חיים ונושמים כמו בכל עסק שמתנהל, אבל יש לו משק חזק ויש לו משק יציב. הכול בסדר. מה היה צריך לקרות אחרי שהתברר גם לאלה שטעו טעות מוחלטת והטעו את הכנסת והציבור והטעו את כולם? מה הם צריכים לעשות עכשיו? אחרי שהם שגו שגיאה כזאת גדולה, מי שם אותם להחליט שמה שצריך לעשות עכשיו לאזרחי המדינה זה לא להעלות את מס הכנסה אלא להפחית אותו? מי שם אותם לקבוע את הקביעה הזאת? וזה מה שוועדת הכספים העבירה, ואנחנו עכשיו צריכים לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. אם אתם לא יודעים, אני אספר לכם שממשלת ישראל, כשאני הייתי שותף בקואליציה, הביאה את החוק לשינויים בנטל המס, ואמרתי: לא יקום ולא יהיה. לא יעלו מסים למי שמשתכר סכומים כאלה, והוא מוגדר כמעמד ביניים, בין 5,200 שקל ל-21,000, ואחרי זה זה ירד ל-14,400. ולאותם עשירונים שעליהם דיברנו, בניגוד לעמדת הממשלה, החליטה ועדת הכספים ואישרה את זה מליאת הכנסת, שלהם יופחת מס הכנסה ב-2%. זה לא היה במלחמת השחרור, זה לא היה לפני 50 שנה ולא לפני 30 שנה; זה היה עכשיו, בשנה הזאת, או בסוף 2012. הממשלה החליטה, ואמרנו להם: מי שמכם? ממשלה שאני הייתי שותף קואליציוני בה, ותמכתי בראש הממשלה – אני חוזר על זה בתשובה, אבל תמכתי בראש הממשלה – ולא הסכמנו בשום פנים ואופן לקבל את התכתיב הזה. אמרנו: אי-אפשר לפגוע במעמד הביניים. העלינו את מס המעסיקים. העלינו. העלינו את המס לאלה שמשתכרים סכומים גבוהים. אמרנו: צריך שיהיה שוויון בנטל. מי שיכול לשלם יותר – ישלם יותר, ומי שלא יכול לשלם יותר – ישלם פחות. נורא פשוט. כמו בחברה בריאה ומתוקנת. זה מה שעשינו. מגיעה הממשלה אחרי כישלון – ואצלי לא היו כישלונות: הממשלה קיבלה החלטות והביאה הערכות שהתגלו כנכונות. זה מה שהיה. הממשלה באה בהערכות, וההערכות היו פחות או יותר קרובות לאמת. באה הממשלה וקיבלה החלטה ושינינו אותה, אמרנו: זה לא צודק, וצריך לעשות צדק. אגב, באחת ההרצאות שלי אמרתי, כששאלו איפה הכסף – האמירה בת האלמוות של יאיר לפיד, "איפה הכסף?" שטויות כאלה. אין אמירה כזאת בכלל. השאלה היא לא איפה הכסף, השאלה היא איפה הצדק. מה זה "איפה הכסף?" מה, זה טלוויזיה ששואלים שאלות מהסוג הזה? מה, הוא פרשן? אין אמירה בחברה מתוקנת "איפה הכסף?" צריך לדעת איפה הצדק – איפה משקיעים, מאיפה לוקחים, למי נותנים. זה דיון אחר לחלוטין. הוא דיון ערכי, הוא לא דיון תקציבי. כנראה שערכים זה לא בדיוק הצד החזק שלו. אבל נניח רגע לעניין הזה. הממשלה שגתה, לכל הדעות. היא שגתה בהערכה מהו הגירעון של קופת מדינת ישראל, היא שגתה מה יהיה הרווח מהרווחים הכלואים, היא שגתה מה יהיה גובה ההכנסות, היא שגתה בשורה ארוכה של נושאים. והשגיאה הזאת לא גרמה לכך שהם ישבו בבית ויהיה שם מישהו שיצטער על זה שהוא נתן הערכות מוטעות, הוא עשה פעולות מזיקות, הוא גרם לאי-יציבות כלכלית, הוא פגע במעמד הביניים פגיעה בלתי רגילה, הוא פגע בשכבות הכלכליות החלשות. ברוך השם, ירד מן מהשמים, הגיעה הרווחה. ושר האוצר עומד פה על הדוכן ואומר: ההכנסות גדלו – יפה. קצת צניעות: מי שצריך לקבל החלטה מה עושים כשיש רווחה אחרי כאלה גזירות זה הכנסת. באה הממשלה, מציעה הצעה – יפה. מה צריכה לעשות ועדת כספים? מה עשתה ועדת כספים תמיד? גם אתה, אבישי, היית יושב-ראש ועדת כספים. ועדת הכספים ישבה, דנה, קראה לכל הגורמים הנוגעים בדבר, הביאה את הביטוח הלאומי, הביאה את משרד הרווחה, הביאה את הגופים הציבוריים שעוסקים בנושאים מהסוג הזה, דנה וקיבלה החלטה. והנה, כמו חותמת גומי, אנחנו הולכים – אדוני יושב-ראש הישיבה, אנחנו הולכים עכשיו לאשר מה שהממשלה, שאיננה מבינה בכלכלה, אישרה. קצת צניעות: תודו בכישלון שלכם. לא חשוב, תגידו מסיבות – מה שאתן רוצות. אבל אתם שוגים במה שאתם מביאים עכשיו. זה מה שצריך לעשות? להוריד מס הכנסה למי שמשתכר 100,000 שקל בחודש? זה היעד הלאומי של מדינת ישראל אחרי כאלה גזירות, שהשאירו משפחות בלי לחם וחלב? איזו יוהרה, איזה – לא חשוב, יותר טוב שאני לא אדבר, בגלל – לא לעניין. הייתי מצפה שוועדת הכספים תשנה את ההחלטה, תגיד: א. שעדיף קודם כול לתקן את הנושא של המסים העקיפים, שזה נוגע לכולם, גם לשכבות החלשות; ושהיא תגרום לכך שגם הנושאים שקשורים במס שבח וכל מה שנלווה לנושא של הדיור – נתחיל לטפל בעניין הזה. הממשלה מקבלת החלטה שמפחיתים מס הכנסה, וכמובן שבעיקר זה הולך לעשירים. זה ברור. בסדר, אז אין יותר כסף, נגמר הכסף. הייתה רווחה, המן משמים ירד, משקיעים את זה במס הכנסה לעשירים, וזהו. אבל פתאום אנחנו מתבשרים על עוד משהו; אנחנו מתבשרים שהממשלה מקבלת אתמול החלטה שמפחיתים את ההעלאה במס המעסיקים. חצי מיליארד שקל, כדי לממן את מס המעסיקים, את השיפוי שאנחנו מכירים, שעל-פי דרישת ראש הממשלה, אני, לפני שנה וחצי או שנתיים, העליתי – מחליטים להוריד אותו. עכשיו, היות שאנחנו פה באווירה אינטימית, אז אני רוצה לנתח אתכם יחד. מה זה מס המעסיקים? מס המעסיקים זה מנהלי בנקים – מנהלי בנקים, רחמנא ליצלן, שלא גומרים את החודש. אגב מנהלי בנקים, יש כאלה שמרוויחים את מה שאפשר לפרנס בו שכונת עוני שלמה, מה שהם מרוויחים בחודש. לתת למשרדי עורכי-דין גדולים, משפים את מס המעסיקים – אנשים עשירים. פתאום יש עוד כסף, עוד חצי מיליארד שקל. כשאנחנו אמרנו: תיתנו לחלשים, תיתנו למעמד הביניים ששם שני בני-הזוג עובדים ולא יכולים לגמור את החודש – אין כסף. בורים ועמי ארצות, באמת. מנהלים את הכלכלה הישראלית היום אנשים שאין להם שמץ של מושג איך מתנהלת כלכלה במדינה נורמלית, מודרנית. אין להם שמץ של מושג. הם חושבים שזה שידור טלוויזיה, שפשוט לפי התיאור בפייסבוק, או איך שהוא קורא לזה, לפי זה מתנהלת הכלכלה. זה לא עובד בצורה הזאת. נגמר הזמן? אה, לא. לא, בגלל שיש לי הרבה מה להגיד עליו. <היו"ר יוני שטבון:> עוד חמש דקות. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. ובאים ומבקשים, לא ייאמן, מוועדת הכספים להכניס בחוק הזה חוק נוסף, בגלל שהפחתה במס המעסיקים צריכה חוק; אי-אפשר לעשות את זה בצו או בהחלטה – להוסיף את זה בחוק, ולשנות שוב את תקציב המדינה. הרי מלבד העניין הזה, אנחנו עוסקים בדיון משולב, עוסקים גם בשינוי התקציב של 2014, ומשנים עוד הפעם. והכול ביום ראשון, אתמול, כשיושבת נציגת האוצר עם הטלפון, בוועדת הכספים, והיא שואלת אם כבר התקבלה החלטת הממשלה כדי להעביר את זה בוועדת הכספים. פשוט לא להאמין. בסוף זה לא היה, ואני תכף אגיד איך זה לא היה. אצלי זה לא היה מתנהל; אצל חבר הכנסת ברוורמן לא היה קורה דבר כזה. הרי היינו מוציאים אותה מהישיבה. מה זה פה, חותמת גומי? לשפל כזה מדרדרים את הכנסת? רק המחשבה על זה מזכירה לי את הבדיחה על פורים. כתוב בגמרא – יש הווה אמינא: אולי נעשה את פורים בי"א, י"א אדר. יש שאלה כזאת. אבל כמובן מייד דוחים את זה. אז היה אדמו"ר שהיה עושה סעודה גם בי"א. הוא אומר: הווה אמינא של הגמרא זה גם משהו. ההווה אמינא שלהם, להעביר בוועדת הכספים גם את החוק וגם את התקציב, זה פשוט בושה. מה קרה בוועדה? אנחנו טענו שזה ביזיון של הוועדה, וזה גם לא יכול להיות מבחינה חוקית, ואני טענתי כמובן שזה נושא חדש. ואז התחיל דיון אם אנחנו מכנסים את ועדת הכנסת, כשכבר לא הייתה אפשרות לכנס אותה, בגלל שכבר לא היה מי שיכנס אותה, זה כבר היה צהריים. וראש הממשלה או אני לא יודע מי – אנשיו – ומשרד האוצר לוחץ, והיא עם הטלפון, ומוכרחים, ונכנסים עם ניסן סלומינסקי לחדר, והם לוחצים ולוחצים ולוחצים כדי להעביר את זה. כאילו שיושבת פה חבורת מריונטות. החליטה הממשלה החלטה מטומטמת, ואנחנו צריכים לאשר את זה בתוך חצי שעה. נושא חדש, לא דנו בסוף, לא היה עם מי לעשות את זה. אני גם נתתי לו איזה צ'ופר, אמרתי: על ההסתייגויות אני לא אצביע, תעביר את זה מהר, חבל סתם לשבת לבזבז זמן. זה היה היום בוועדת הכנסת, בשעה 11:00, בקשת יושב-ראש ועדת הכספים לקיים דיון על הטענה שמדובר נושא חדש. והיה לו מספיק שכל לבוא דקה לפני הוועדה ולהגיד: אני מבטל את הבקשה הזאת. הביזיון היה עד לשמים. כך מתנהלת היום הכלכלה הישראלית. למה אני אומר את זה? א. בגלל שזה סיפור מעניין. ומבייש. אבל יותר מזה: יש כסף? אתה לוקח הפחתה של מס הכנסה לעשירים, ואתה מוסיף כסף של מס מעסיקים, שוב לעשירים. שוב לעשירים. מדיניות ניאו-קפיטליסטית – שלא היה דבר כזה. זה לא בימים רגילים; זה שלושה, ארבעה חודשים אחרי הגזירות הקשות שהוטלו על מעמד הביניים. ויאיר לפיד יגיד: הכי מצחיק אותי שגפני מדבר על מעמד הביניים. שיצחק. אני בא עם קבלות. עם מה הוא בא? עם גזירות. אני מדבר על מעמד הביניים. הוא – אסור לו. לכן הוא יורד בסקרים, ויהדות התורה עולה, וגם מרצ עולה, וגם מפלגת העבודה עולה עכשיו. פשוט בושה וחרפה. אני לא זוכר דבר כזה בכנסת. אני זוכר דברים שנעשו בכנסת – לא טובים, התנהלות לא טובה, שגויה, אבל שמרו על כבוד הכנסת. גם בשעה שכופפו בחקיקה את הכנסת עשו את זה לא בצורה כל כך מבזה. לא עשו את זה בדרך הזאת. אדוני היושב-ראש, מה שהיה צריך לעשות, היה צריך לבוא – על כל פנים, זה מה שהיה צריך לעשות בוועדת הכספים, לבוא ולהגיד: זה הכסף שיש לכם? אנחנו לא מתווכחים על יותר מזה. אני טוען שיש עוד הרבה כסף, הרבה, לא מעט, אבל – זה הכסף? בואו נקיים את הדיון: מה סדרי העדיפויות. מי אמר שכל השכל נמצא אצל ראש הממשלה, או בוודאי אצל שר האוצר? מי אמר ששרי הממשלה הם המבינים הגדולים במה שצריך לעשות בסדרי עדיפויות כשיש כסף? אולי גם לנו יש מה לומר, אנחנו המחוקקים, אנחנו שעומדים בפני הציבור? אולי אנחנו צריכים לקבל החלטה – כשיש כסף בסדר גודל כזה, מי אמר שצריך לתת את זה למס מעסיקים? מי אמר שצריך לתת את זה מס הכנסה לעשירים? אולי צריך לתת את זה למעמד הביניים? מי קבע שמה שהממשלה מחליטה זה תורה מסיני? שמה שנכנס לוועדה יוצא ממנה? ואנחנו נדרשים – ועוד מעט יבואו, ואתם תראו, יבואו לפה הרוב הקואליציוני, ויצביעו על החוכמה הכי גדולה שיש במדינת ישראל – שר האוצר יאיר לפיד. שם החוכמה. אגב, אני לא בטוח שהוא בעד ההפחתה הזאת במס המעסיקים. לא בטוח. אמרו לי שבאחד העיתונים היה כתוב שהוא דווקא התנגד לזה. אני לא יודע אם זה נכון, לא נכון. אני כבר לא יודע מה נכון, מה לא נכון, אבל אני לא בטוח שהוא בעד זה. אנחנו לא יכולים לקיים את הדיון? אנחנו לא יכולים לשנות? מגיעים מייד ה – לא רוצה לתת להם הגדרות לא יפות, אבל מגיעים – אתם צריכים לראות את ההצגה הזאת – מגיעים פתאום נציגי הממשלה, ואם צריך אז מזמינים גם דרג נבחר, שמאיים על יושב-ראש ועדת הכספים ועל חברי הקואליציה בוועדת הכספים, עושים להם נו-נו-נו-נו-נו, והכול עובר. אני אומר לכם בוודאות הכי מוחלטת, לו הייתי יושב-ראש ועדת הכספים – בקואליציה – והיה מגיע אחרי הגזירות האלה החוק הזה, לא הייתי מעביר אותו כך. בשום מקרה, בשום צורה. הוכחתי את זה בעבר, וברור לחלוטין שגם עכשיו זה היה קורה, ועכשיו על אחת כמה וכמה, אחרי גזירות כאלה קשות שפגעו בציבור – ולא הולכים לעזור לו; מעמד הביניים ימשיך לסבול תחת המכבש הזה של שר האוצר. ימשיך לסבול. הוא לא ייהנה משום דבר בכסף הזה. כלום. מי שייהנה זה העשירים. מי שייהנה ממס המעסיקים זה העשירים. מס הכנסה – העשירים אומרים: אנחנו נותנים – אני ראיתי שגם יוג'ין קנדל אמר את זה – הם תורמים הכי הרבה למדינה, כי הם משלמים הכי הרבה מסים. אני ישבתי עם אחד הטייקונים, והוא אמר לי את זה; אמרתי לו: אני אעשה לך את החשבון מה קיבלת מהמדינה ומה נתת לה. וכולכם, מי שעוסק בעניין הזה, יודע: נתנו להם משאבי טבע שהקדוש-ברוך-הוא נתן לאזרחי ישראל, במחירים מגוחכים, אם בכלל, ואחרי זה הם שילמו מסים. יפה, כל הכבוד. מדינת ישראל נתנה בעבר לעשירים, היום זה כבר הולך להיות פחות, אבל גם עכשיו המדיניות הניאו-קפיטליסטית של הממשלה הזאת, של ראש הממשלה ושר האוצר – אגב, הם השתבחו היום בשקיות חלב, שמפחיתים את המחיר, וזה בפיקוח. התברר שבקרטונים זה ירד, אבל בשקיות לא. בשקיות משתמשים מעמד הביניים והשכבות החלשות, ובקרטונים אנשים עשירים. גם בזה הם יודעים לעשות את ההבחנה, אבל לא חשוב, זה לא נושא הדיון. לכן אני מציע לתמוך בהסתייגויות שלנו, של חברי האופוזיציה, כי באמת, הממשלה לא יודעת לנהל מדיניות כלכלית, אבל היא גם נוהגת לא בהגינות; היא מחייבת את חברי הכנסת שלה בוועדת הכספים, ואת היושב-ראש שלה בוועדת הכספים, לעשות מה שהיא רוצה. אם זזים פסיק, מייד מתחילים האיומים על החברים ועל היושב-ראש. עכשיו, למה אני מציע ששר האוצר יבקש סליחה – שהוא הטעה את הכנסת? למה אני מציע לתמוך בהסתייגות הזאת? עמד פה שר האוצר ואמר את מה שהוא אמר. עכשיו, אני – אני לא יודע, אני לא חושב שאין לו שכל. לא חושב. בטח יש לו שכל. אז למה הוא אמר את זה? הוא אמר את זה כי הוא רצה שיאשרו בכנסת את הגזירות הקשות שהוא הביא על הציבור. איך הוא יכול לשכנע? א. באיומים כמובן, אבל בעיקר בזה שהוא משקר לחברי הכנסת ואומר: יש בעיה חמורה, תקציבית, עם גירעון כזה גדול, ולכן מוכרחים לאשר את הגזירות. בסדר, אז נניח שהוא חשב שזה המצב. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה היה המצב. <משה גפני (יהדות התורה):> לא היה מצב כזה אף פעם, אבל לא רלוונטי, ואין לי ויכוח אתך בעניין הזה. זה בסדר, גם לי אמרו את אותו דבר. הזזתי אותם ממני ולא קרה שום דבר. אמרנו את זה. אמרנו לכם, לא שמעתם. לא חשוב, זה לא היה המצב, הוא פשוט לא מבין. ואז הוא בא לכנסת ואמר: המצב קשה, ולכן צריך לגזור גזירות כאלה על מעמד הביניים. ונתמקד במעמד הביניים, כי על זה שר האוצר אוהב תמיד לשמוע אותי, שאני מדבר על מעמד הביניים, אז נתמקד בהם. עכשיו, ברוך השם יש כסף. מאיפה אני יודע שהוא שיקר אז ולמה הוא צריך לבקש סליחה? מכיוון שעכשיו יש כסף – מה היה צריך להיות הדבר הפשוט ביותר? שאת מה שפגעו במעמד הביניים צריך להחזיר. מחזירים למעמד הביניים משהו? נוגעים במע"מ? נוגעים בנושא של הדיור, שהעלו חוקים בעניין הזה, שיצטרכו לשלם הרבה מאוד כסף – במס שבח, במס רכישה, בכל ההיטלים, בכל מה שנלווה לעניין הזה? כלום. מס מעסיקים. מס מעסיקים זה לא מעמד הביניים. בוודאי לא הרוב של הכסף הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים. מס הכנסה זה ודאי לא מעמד הביניים, בוודאי לא הרוב של הכסף הזה. אם אכן היה מעמד הביניים, היה צריך להפחית למעמד הביניים, אם יש כסף, כמו שאני עשיתי. זאת הוכחה ששר האוצר שיקר לחברי הכנסת, ולכן הוא חייב לבוא לכאן ולבקש סליחה, וצריך להכניס את זה לחוק, כי זה חלק מהמדיניות הכלכלית הכושלת של שר האוצר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אחריו יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. לרשותך חמש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אין שר, אז – חברי חברי הכנסת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, השר נמצא פה. הוא עומד שם. <אורי מקלב (יהדות התורה):> בסדר גמור, אבל אם הוא לא נמצא ליד השולחן אני בוודאי לא יכול להגיד: מכובדי השר, כדי לא להבליט שהוא לא נמצא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה נכון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו יודעים כשאדם טועה, גם כשקבוצה טועה, מתנצלים, אחרי זה אומרים גם: טעות לעולם חוזרת, דהיינו אפשר לחזור מהטעות. אבל אנחנו קיבלנו היום מושג חדש מה זה "טעות לעולם חוזרת" – שחוזרים על הטעות, ולתמיד. לעולם חוזרים על הטעות. טעות אחת בכלל האוצר טעה בכל הנושא של הגירעון, בכל הנושא של הרווחים הכלואים, בהכנסות שייכנסו למדינה – המדינה טעתה, האוצר טעה, שר האוצר טעה. אבל אפשר לחזור מטעות. איך מתקנים? איך מתקנים את העוול? כשרואים שיש רצון להחזיר למי שנלקח ממנו, או שלוקחים ומחזירים את זה, את העוול הזה, או את הטעות הזאת, בסקאלה שיש הרבה אפשרויות, לוקחים את הדברים הכי חשובים. אני מניח שהייתה החלטה קשה, לחשוב מה הדבר שהכי קשה להחזיר, ובזה מחזירים. מעבר לזה, הרי גם הגירעון הזה, שהצטמק, זה בעקבות הכנסות. חלק מההכנסות זה – לקחו מהעניים, מהרש, גזלו אותם; אתם גזלתם אותם, אתם עשקתם אותם; "והשיב את הגזלה", זה דבר ראשון – להחזיר לאותן קבוצות באוכלוסייה, לאותן אוכלוסיות קשות, למעמד הביניים, שלקחו מהם, שהם נשאו ברוב הנטל. למה אנחנו נותנים? אנחנו מיטיבים עם העשירים, עם המעמד הגבוה. אלה הולכים לקבל את תיקון הטעות או הצטמקות הגירעון. אם הייתי צריך לחשוב, אדם נורמלי, בכל מבחן אובייקטיבי, אם זה מבחן חברתי, זה יכול להיות גם מבחנים דווקא חברתיים, מצפוני, גם כלכלי מקצועי, מבחן כזה, היו רואים מה גזרנו, או מה הדברים, המצוקות שיש לנו. העלינו את המע"מ, מחירי מצרכי היסוד עלו, מחיר התחבורה הציבורית עולה – 5% בתחבורה הציבורית, מחרתיים. מי הם המשתמשים בתחבורה הציבורית? יש עכשיו כסף אולי לצמק, ולא להעלות את המחירים בתחבורה הציבורית. המשכנתאות, הדיור – כולם יודעים שכל הפתרונות שאנחנו אומרים זה פתרונות דמיוניים ולא מעשיים. אנחנו יודעים שרק פתרונות כאלה שיצמצמו את ההכנסה, ואת המסים על הדיור, רק אלה יוזילו את מחירי הדירות. את זה לא עושים. את הפערים בחברה, את נושא הבריאות, כשאנחנו רואים היום כמה חסר בתרופות מצילות חיים. אני מדבר על דברים שעל סדר-היום, שהם אקטואליים היום, שאנחנו רואים שיש דרישה ושאנחנו לא יכולים להיענות לדרישות האלה – לנכים, לחינוך, לבעיות בחינוך. אני מדבר על דברים שרואים כל יום ויום בשבוע הזה. לתרופות מצילות חיים, לקשיים ולקריסה של הרפואה הציבורית, עזרה לפריפריה. יש רשימה שלמה של דברים, בין אם זה היה בגלל הגזירות ובין סתם מצוקות של אוכלוסיות. להם אנחנו לא יודעים להחזיר. למי כן תחזירו? לגברת ריקי כהן מחדרה – אני מודיע לך, סגן שר האוצר, שגם לה אתם לא מחזירים. אולי לגברת שרה מקיסריה, אולי לגברת לאה מהרצלייה, אבל לא לגברת ריקי כהן מחדרה – לה אתם לא מחזירים את זה עכשיו, אתה אתם לא מיטיבים. אוכלוסיות אחרות לגמרי, שגם לא נשאו בנטל של הגזירות האלה, והם גם לא נושאים. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> ידעתי. אלה התשובות הענייניות היחידות שיש לך. אלה התשובות, לא תשובות כלכליות ולא תשובות מקצועיות. חיכיתי שתענה את זה, בכוונה נקטתי את הלשון הזאת, והנה. כל ההחלטות האלה נובעות מדבר אחד, מכך שמנותקים מן הציבור, לא מרגישים את הציבור. אתם, המציאות שלכם, עולם הדימויים שלכם, הצרכים שלהם, נמצאים בחברה אחת, שהיא סגורה, שהיא אליטיסטית, חברה גבוהה של המעמד הגבוה, ולא רואים ולא מרגישים את הנצרך. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת איתן כבל. לרשותך, אדוני, עשר דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, סגן השר, חברי הכנסת, נדמה לי שזו הפעם הראשונה, לפחות ממה שאני זוכר, שמדינת ישראל מודיעה על ביטול העלאת מס. זה כבר דבר טוב, אבל לא היינו צריכים לדבר הזה אילו היה שכל בקודקודיהם של פקידי האוצר ושל שר האוצר, ולא היו מעלים את המס כאשר הם היו צריכים להוכיח שיש בור תקציבי של 40 מיליארד שקל, ולא היו צריכים לגזור גזירות על הציבור, ולא היו צריכים את הפארסה הזאת של ביטול העלאת מס. אבל אם כבר החליטו על ביטול העלאת המס, מה הסיבה שהם לא ביטלו את המסים הדרקוניים הנוראים, שהם בעצם גזל הציבור? ולמה אני אומר "גזל"? אנחנו צריכים לזכור שעצם הטלת מס על אנשים יש בה ממד של גזל. אדם עובד, מרוויח, מה פתאום אתה שותף לי? אדם שכבר שילם מס על מה שהוא הרוויח, הולך לקנות משהו, שוב אתה שם עליו מס – אז מה התירוץ? מה הסיבה שמדינה יכולה לשים מס על אנשים, לעומת אזרח רגיל שהולך לקחת כסף ממישהו אחר, שהוא גנב, או מאפיה, או "פרוטקשן", שזה פלילי? כי המדינה אומרת, אתה חי במקום מסודר, יש הוצאות, צריך הכנסות, אז אנחנו עושים שותפות: אתה תיתן לנו כסף, אנחנו ניתן לך כבישים, ניתן לך ביטחון, אתן לך חינוך. ברגע שמדינה לוקחת פרוטה אחת מעבר למה שצריך באמת, זה גזל. יש בזבוזים אדירים במכרזים שעולים מחיר מוגזם. פעם אמר מישהו שהיה פקיד בכיר באוצר, שלפני כן עבד בחברת כבישים, אני לא רוצה להגיד את שמו, אבל הוא מפורסם, שכביש שצריך לעלות 100,000 שקל עולה מיליון שקל, כך בנוי תקציב המדינה והעיריות, לא מהיום ולא מאתמול. אם בשוק הפרטי, כשאדם מזמין שיפוצניק, או קבלן, או סוחר רהיטים לבית, אז הוא בודק מה המחירים, מה התחרויות – נניח שארון עולה 100 שקל, 1,000 שקל, כשזה מגיע למכרז ממשלתי – אוטומטית: 10,000 שקל. עכשיו, אני מבין את האיש שעובד עם המדינה ושם מחיר כזה, כי עד שהוא יראה את הכסף, ועד שהוא יקבל את אישור התשלום, ועד שהגזבר יאשר לו הנשמה יוצאת לו, אז מלכתחילה שם הצעת מחיר גבוהה מאוד. אבל בעיני זה גזל, כי ממי אתה לוקח את הכסף הזה? אתה לוקח את זה מאזרחים שעבדו על כספם, אתה לוקח את זה מאנשים שאין להם כסף. הלכו לקנות כיכר לחם, ובמקום שיקבלו כיכר לחם במחיר – כיכר לחם זה אולי לא דוגמה, כי אולי אין על זה הרבה מסים. בוא ניקח משהו כמו לבן, או משהו שמוגדר מזון. במקום שתיקח את עלות הייצור של הדבר הזה, שהמייצר, בית-החרושת, הפועלים שלו צריכים את זה, פלוס חומר הגלם עצמו, פלוס ערך מוסף, אתה בא, שם עליו מס ערך מוסף – למה? כי אתה צריך לשלם לקבלנים מקורבים למפלגה שלך במכרזים התפורים האלה כסף? אותו דבר לגבי הפקידים. אמר פעם שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו שמו, ש-50% מהמגזר הציבורי מיותר. אפשר להסתפק ב-50% מהעובדים, אם הם ייתנו פריון עבודה מקביל למגזר הפרטי. אז יש לנו מאות אלפי עובדים מיותרים, שמקבלים כסף מהמדינה, והם המטיפים הגדולים לאנשים אחרים למה הם לא עובדים – כי הם לא מקבלים את הג'ובים שהם קיבלו; שינסה מישהו אחר, שלא מקושר, לקבל את הג'וב הזה. מישהו יודע על מושג שנקרא "מכרז פנימי"? מי לא יודע. מכרז פנימי, אני ואתה, חבר מביא חבר. זה מתחיל מבית-המשפט העליון; שינסה עורך-דין תל-אביבי צעיר שלא היה סטאז'ר אצל האחות של הסטאז'ר של השופט ההוא להתקבל בבית-המשפט; שאין לו אפשרות לעשות דילים. הרי הכול בנוי על שיטת חבר מביא חבר. וכשזה יורד לדרגים של פקידים, עד הפקיד האחרון, אז יש פה גזל הציבור. גזל של מי? של אותו ציבור שלא יכול להגיע לאותם מקומות, אם זה המגזר הערבי, אם זה המגזר החרדי ואם זה עולים חדשים – דווקא עולים חדשים מתחילים להסתדר יפה מאוד, אבל עד שהם כבר מקושרים אין להם אפשרות להגיע לזה. ולכן, כשמדינה מטילה מסים בלא צדק ובלא יושר זה לא חוקי ולא הלכתי. גם לפי ההלכה, דינא דמלכותא דינא זה כשהמלכות עושה דין אחד לכולם. זה דבר מעניין, שאם אין דין אחד לכולם ויש שחיתות, אז דינא דמלכותא דינא לא שייך, כי זה גזל, זה לא חוקי – לא חוקי על-פי ההלכה. על-פי ההלכה מותר לקהילה להטיל מס על הציבור לצורכי עניים, לצורכי ציבור, אבל אסור לה להטיל מס על שחיתויות, ברגע שזה דינא דשחיתויות אז אין פה דינא דמלכותא דינא. הדבר הכי מרגיז, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, סליחה. מור, אני מבקש מכן להיות בשקט, בסדר? אתן רוצות לדבר בחוץ, בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הדבר הכי מרגיז הוא ש-51% – אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> באמת, זה לא מאפשר דיון. תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> רבותי, יכול להיות שאתם מדברים דברים מעניינים, שגם לי כדאי לשמוע, אז – אני עכשיו עסוק, אנא, תשאירו את זה בשבילי לאחר כך. תודה רבה. בכל אופן, אני אומר שהדבר המרגיז ביותר הוא שהציבור משלם 51%, נדמה שהיום זה כבר יותר, מסים עקיפים, שהם לא מסים לפי ההכנסה של האדם, אלא כל אדם שצורך משהו משלם מס – מס ערך מוסף, מס שבח, מס – איך הם אומרים שם? נדמה לי מס כזה ומס כזה. אתה זוכר את ה-? <אבישי ברוורמן (העבודה):> אתה הולך ל"גשש החיוור"? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בדיוק, תזכיר לי באמת. אתה זוכר איך קראו לזה? מס – מס אוויר עוד אין. בכל אופן, כל המסים העקיפים הם מאוד רגרסיביים; את המס הזה משלמים אנשים שאין להם, ואנשים שיש להם, אבל הם משלמים שוב מס, מעבר למה שהם הרוויחו. המס הזה היה צריך להיות המינימום שבמינימום. אם יש היגיון שמדינה אומרת: אתה הרווחת הרבה כסף, תשלם גם למדינה קצת, כי הרי המדינה – בדרך כלל מי מרוויח הרבה כסף? מי שמקושר למשרדי הממשלה וזוכה לאיזה מכרז טוב, אלה העסקים הגדולים שיש להם מכרזים ענקיים; אז אתה נהנה מהציבור, תשלם גם לציבור. אבל לבוא לאדם שאחרי שהוא כבר שילם את המס שלו – הרב גפני אוהב לקרוא לו מעמד הביניים; אני יודע על ימי הביניים, מעמד הביניים אני לא יודע מה ההגדרה המדויקת. נדמה לי שכל מי שמתבייש להיקרא עני קורא לעצמו מעמד הביניים, וכל מי שמתבייש להיקרא עשיר, אומר גם: אני מעמד הביניים, אני לא עשיר, רק יש לי פה ושם כמה מיליונים פה, וכמה דירות שם, אבל אני מעמד הביניים. רבותי, גם מעמד הביניים, שמשלם מס הכנסה, כל אגורה שאתה לוקח מס עקיף, שאין בו צורך, זה גנבה. ולכן, אם שר האוצר היה רוצה באמת לעשות דבר טוב, הוא היה מוריד את המע"מ, הוא היה מוריד את מס שבח, וגם לא היה מעלה את מס הכנסה. תקציב מדינה של 400 מיליארד שקל פלוס, אפשר לחשוב שזו מדינה כמו ארצות-הברית, או בריטניה – כולה 8 מיליון אנשים, משהו בסדר גודל של עיר מחוז ברוסיה, או שכונה בסין. אז מה צריך כל כך הרבה כסף בשביל כל כך הרבה בזבוזים? ברית-המועצות קרסה לא בגלל מעשים – מלחמות, אלא בגלל ביורוקרטיה, שהמדינה נתנה לכולם עבודה – לא היו מובטלים ברוסיה, כולם עבדו, והמדינה הייתה צריכה לשלם את זה. בסוף הם קרסו כלכלית. <רונן הופמן (יש עתיד):> מלחמת הכוכבים של רייגן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ודאי. גם ארצות-הברית קרסה, אבל מסיבות אחרות, אגב. כבר אמרתי פעם, וסלחו לי אם אני חוזר, שגם הקפיטליזם הוכח כשקר; אותם עשירים שכל הזמן אמרו שהעניים אוכלים את הכסף שלהם וצריך לעודד את העשירים, המפרנסים את העניים, בסוף הם באו ועשו תספורות בארצות-הברית ומחקו מיליארדים מיליארדים, טריליונים. וגם הקומוניזם – הסוציאליזם קרס, כי גם זה היה שקר. אז מה הדרך הנכונה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ואתה אומר שלא לומדים לימודי ליבה. בבקשה, תראה איזה שיעור בהיסטוריה עדכנית. את זה לא לומדים בישיבות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז מה הדרך הנכונה? דרך התורה. התורה אומרת: מותר לך להרוויח ביושר את הכסף שלך, אבל אתה חייב לתת גם צדקה לעניים, כלומר לא שכופים עליך סוציאליזם כזה. היה פה פעם עיתונאי מאוד חשוב, שדיבר בשפה הערבית, ברדיו בערבית. הרבה שנים פה. ישבתי אתו בשנות ה-80, כשהייתי כתב העיתון "המחנה החרדי", יהודי ששידר ברדיו בערבית, יהודי חכם מאוד. הוא היה מחאלב, נדמה לי. הוא אמר לי שכשהגיע הקומוניזם לסוריה היה איזה אפנדי ששם את הנעל – היו שמים על השרפרף של מצחצח הנעליים – אומר לו: עכשיו סטלין יבוא, ייקח מכם את כל הכסף, וזהו זה, אני לא אצחצח לך נעליים. הוא אומר לו: אתה חושב שאתה תהיה עשיר מזה? אתה טועה. פעם הגבעות באו להרים ואמרו להם: למה אתם צריכים להיות גבוהים? תכף יחתכו לכם את הגובה של ההר, ישימו את זה על הגבעות, וכולנו נהיה שווים. הוא אומר: לא, כולנו נהיה מדבר. אז אמר לי אותו עיתונאי: אותו דבר אמר העשיר לעני: אתה חושב שאתה תהיה עשיר? אני אהיה עני כמוך. זה מה שסטלין עשה. התורה אומרת: תהיה עשיר, אבל אפס כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, תמיד יהיה אביון – תיתן צדקה. קח אחריות על העניים ועל האלמנות – אני לא יכול לצטט מדברי התורה והנביאים והכתובים, כמה צריך לעשות חסד, כי הזמן נגמר. ובכן, רבותי, טוב עושה האוצר שהוא מבטל את העלאת המס, בתנאי שהוא גם יבטל את 1% המע"מ שהוא העלה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת עפו אגבאריה – לא נמצא. יעלה חבר הכנסת כבל, אחרון הדוברים. <איתן כבל (העבודה):> אייכלר, זה גדול עלי. לא צריך להיסחף. אתה הרמת את זה לתקרה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני אחרון הדוברים בדיון המשולב החשוב הזה, ורציתי, ברשותכם, בזמן הקצר שעומד לרשותי, אולי לנסות להעביר את התחושות של המצב הכלכלי, כי לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים כאן, נואמים נאומים חוצבי להבות, ולא באמת מצליחים להעביר את מה שכל אחד ואחת מאתנו, חברי הכנסת, פוגש ברחוב, רואה בכותרות העיתונים. סגן שר האוצר נכנס – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רק לכבודך. <איתן כבל (העבודה):> – – אני ממש נרגש, ואני אומר ברצינות. הנה, נכנס, שר האוצר נכנס – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אמרו לי שאתה נרגש. <איתן כבל (העבודה):> אני מודה לך. יש ביניכם שיתוף פעולה מעצם ישיבתכם חדר ליד חדר. – – אז – אני רוצה לומר לך, אדוני שר האוצר, אתה שר האוצר כבר כמה זמן? כמה? תשעה חודשים. נכון שאי-אפשר להפיל עליך, אדוני, את כל החולָיים – – <שר האוצר יאיר לפיד:> אפשר. <איתן כבל (העבודה):> – – לא, לא, אבל יחד עם זה, תכף נגיע גם לזה, אתה יודע, יש תחושה של חמיצות – יש תחושה של חמיצות בקרב הציבור, אתה עצמך התייחסת לזה, גם בנאום בנושא הדיור בכנס "כלכליסט" היום, כמשל – אין כמעט נושא שאנחנו נוגעים בו ואין בו אותה תחושה של קושי. קשה לאנשים מאוד מאוד. אדוני השר, אדוני סגן השר, חברי חברי הכנסת, והתחושה היא שכאילו אין אור בקצה המנהרה. אז אתה יכול היום לבוא ולומר בכנס, וקראתי את מה שנאמר בכנס, אבל בסופו של עניין אין, למשל בנושא הדיור, למרות הרצון שלך ולמרות מה שאמרת, את אותה תחושת דחיפות שממשלה שלמה יודעת להתכנס סביב נושא, וראש הממשלה יודע לעמוד בראש הנושא ולומר: זה נושא המרכזי, עליו אנחנו נאבקים. יוקר המחיה. כל אותן פעולות שנותנות לציבור את התחושה שיש מי שנלחם עבורו. התחושה, אדוני השר, ו – אני לא יודע אם אתה עולה לדבר, אבל גם היום יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני – עדיין יושב-ראש ההסתדרות – התייחס בדבריו לתחושה שעומד להיות גל פיטורים גדול מאוד במשק. אז יכול להיות – האמת היא, אני אומר לעצמי, מה כבר יש לו – הוא הולך הביתה, על מי יש לו לעשות סיבוב? בסופו של עניין יש תחושה קשה מאוד. אבל כיוון שאין לי הרבה זמן לדבר, אדוני השר האוצר, אני רוצה להבין דבר אחד – יש לי תחושה של – תשמע, אתה לא למדת משפטים, אבל התחושה שלי פה קצת, בחלק מהדברים, כמו אותו עורך-דין שמייצר בעיה כדי לפתור אותה ולומר אחר כך: ואללה, פתרתי אותה. אני זוכר שלפני תשעה חודשים כותרות העיתונים – המשק הישראלי זעק: משבר, ואני רוצה לדעת, האם באמת, אדוני, אתה בתשעת החודשים האלה, מאז המשבר, הצלחת לפתור? אתה קוסם. כלומר אנחנו מוצאים את עצמנו, מגירעון של 40 מיליון, תוך מספר חודשים לא רב, כפי שאף פעם לא נעשה, במצב של – מגירעון, נדמה לי, 4.6%, 4.7%, ל-3%. והייתי שמח לדעת – או שהטעו אותך, ועומד פה שר האוצר הקודם, ושפכנו עליו קיתונות של רותחין. מישהו צריך להתנצל בפניו. אולי אנחנו? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> גם אתם, לא יזיק. <איתן כבל (העבודה):> קודם כול, יכול להיות, אבל אני מציע לך שאת הסליחה הגדולה תבקש לא מכבל, אלא ממי שנתן את הכותרות הגדולות על הבור השחור. אני רוצה להזכיר לך. הוא לא מקשיב לך עכשיו אלא למה שאני אומר על שר האוצר, אז אתה יכול לדבר ללמפה. אתה יכול לדבר אתו – האוזן בכיוון שלי. מה שאני אומר לך, אדוני שר האוצר, באמת, אחת מהשתיים: או שאתה קוסם, ואז אנחנו נצטרך, אתה יודע, כמו באיצטדיון, כולנו לקום ולכרוע לפניך, או שבאמת השחרת את פניו של שר האוצר הקודם. ובכל מקרה – בכל מקרה, אדוני, אני חושב ש – אני פשוט רוצה לדעת אם סגן השר עולה, אני רוצה לדעת מי עולה אחרי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תכף יחליטו מי עולה. <איתן כבל (העבודה):> בכל מקרה אנחנו נתנגד לתיקונים האלה. כמובן, אנחנו תומכים בכל דבר שעושה טוב, אבל כאופוזיציה גם הגיע הזמן שאנחנו נפעל כאופוזיציה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל, אחרון המסתייגים. בשם הקואליציה מי משיב? הבנתי שסגן השר לא קביל להשיב. האם עולה יו"ר ועדת הכספים, או שר האוצר? תחליטו. יושב-ראש ועדת הכספים ישיב. לאחר מכן אנחנו נעבור, חברי וחברות הכנסת, להצבעה על שני החוקים. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, שמענו את הדוברים, אני שוב חוזר ואומר – יכול להיות, אפשרי היה, שיחליטו באמת שמורידים את המע"מ. אם הממשלה הייתה מחליטה שמורידים את המע"מ זה היה ברכה גדולה, אבל זה לא אומר שאם החליטו להוריד – לבטל את העלאת מס ההכנסה, אז כאילו נפל אסון על המדינה. זה לא רק לעשירים, פשוט שכחנו שזה מתחיל מכמעט שכר המינימום, ועולה למעלה, וכל אחד – לא רק אנחנו, חלק גדול מהאוכלוסייה היה צריך לשלם 1% נוסף של מס, וביטלו לו את זה. זו שמחה גדולה. ולמעמד הביניים זה היה 1.4% – גם שמחה גדולה. אז אני אומר שוב, גם אם מישהו חושב שיותר טוב שהייתה הורדה במע"מ, אולי, יכול להיות, אז מה? אבל החליטו על זה, אז כולנו צריכים להתלכד וללכת על זה, וללכת בשמחה – מיטיבים עם העם. לפעמים אנחנו עומדים נדהמים, שגם על דבר טוב שעושים, רק בגלל חשבונות פוליטיים, שאם נגיד שזה טוב סימן שנתנו איזה קרדיט לשר האוצר, ורחמנא ליצלן בבחירות הבאות הוא יקבל 26 מנדטים, רחמנא ליצלן, אז לכן – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> חכה, לאט-לאט, חכה, יהיה לך עוד צ'אנס. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל למה אתה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – לכן צריכים להתנגד, ולכן צריכים לתקוף, ולכן צריכים לדבר לפעמים דברים שהם אבסורד, להראות שלא רק שזה לא טוב, זו צרה צרורה שנפלה על עם ישראל. <איציק שמולי (העבודה):> ניסן, זה לא העניין. העניין הוא שזה מסך עשן – ועדת הכספים לא יכולה להיות חותמת גומי. שר האוצר אומר שיש הוצאה גדולה, שהיא הכי גדולה במערב – – – אתם לא יכולים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> על איזה הוצאה? על מה אתה מדבר? אנחנו מדברים כרגע על הנושא של ביטול. ב-1 בינואר 2014 צריך לעלות מס הכנסה ב-1% לבעלי המשכורות היותר נמוכות, למעמד הביניים ב-1.4%, ואחר כך 2%, ובאה הממשלה ומחליטה לבטל את זה. אז יכול להיות – אני אומר שוב, זה ויכוח, והיה לנו ויכוח בוועדת הכספים – יש כאלה שאומרים שביטול ההעלאה במע"מ היה מועיל יותר. יכול להיות, מישהו חושב כך, אחרים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא אומר לך עוד כמה זמן צריך לדבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> – – – אז יכול להיות שזהו – אז יש כאלה שחושבים שהנושא – – – <איציק שמולי (העבודה):> – – – בפני המבקר חשף חבר הכנסת מופז סעיפי רזרבה של 13 מיליארד, אז על מה אתם מדברים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אני אסביר, זה החלק השני של העניין. זה קיים כל שנה. בכל אופן, אני רק אומר שאם חושבים שביטול מס הכנסה זה מנוע צמיחה יותר טוב מאשר ביטול המע"מ, ויש כאלה שחושבים כך – ואחרים הולכים – והולכים על זה – ואללה, עכשיו כבר, בואו נלך כולם בשמחה, ולא נהפוך את הנושא הזה, את הביטול, כמו ששמעתי לפחות מהדוברים, כאילו שמים נפלו, גוזרים גזירה על הציבור שמבטלים העלאת מס ההכנסה. טיפה, טיפה של זהו – טוב, בכל אופן – – – <איציק שמולי (העבודה):> יו"ר ועדת הכספים בכנסת לא יכול לשתף פעולה. לפני ארבעה חודשים מציגים לכולם פה קטסטרופה של 40 מיליארד שקל, ועכשיו הכול נעלם. יו"ר ועדת הכספים צריך לעמוד על הרגליים האחוריות שלו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> שמולי, מאחר שלצערי אתה לא היית כשאני הצגתי את זה, והסברתי שמאז אישור התקציב – אני מדבר רק על דברים שנודעו לאחר אישור התקציב. לגבי כל מה שנודע לפני כן, אתה צודק, אבל לא, דיברנו רק על מה שנודע לאחר מכן, וכתוצאה מזה – ומניתי אותם – עוד 1.5 מיליארד של רווחים כלואים פרט ל-3 שהובאו בחשבון, עוד עסקאות שנעשו במשק, של חברות מצוינות שהכניסו עוד, העמקת הגבייה – מניתי את הדברים – בגלל הגירעון הנמוך, איך אומרים, יש מהריביות – מניתי את כל הדברים, והראיתי דברים שלא היו יכולים להיות צפויים. לא יכולים להיות צפויים – – <מיכל בירן (העבודה):> איך אתה לא מובך מעצמך מהנאום הזה? <איציק שמולי (העבודה):> יו"ר הוועדה, שר אוצר אחד אומר א', ושר אוצר אחד אומר ב'. מישהו משקר. מישהו לא אומר אמת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> למה? – – אז באים ואומרים ביושר – מה קרה? אז במקרה הוא לא שייך למפלגת העבודה, אז מה קרה? אז בשביל זה צריך להגיד שהמהלך נורא ולא טוב? צריך לפרגן. קרה, ברוך השם. מה קרה? אזרחים מרוויחים, ברוך השם. <מרב מיכאלי (העבודה):> יושב-ראש ועדת הכספים, לא מתאים לך לשמור על דמגוגיה שבאה מחלקים אחרים בקואליציה שלך. מהיכרותי אתך אני יודעת שאתה עונה באופן ענייני, ולא נגרר עכשיו לדמגוגיה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):> אוקיי, רבותי, אני נשמע לבקשתו של יושב-ראש מפלגת העבודה, ואני אסיים בברכות. לאחר שכולם שוכנעו באמת שהדבר טוב וצריך להצביע בעדו, אני רק רוצה לברך את חברי ועדת הכספים, שבאמת עשו מאמץ אדיר, גם ביום רביעי, וגם ביום ראשון, שהוא לא יום מן המניין, והגיעו והשתתפו. אני רוצה לברך אותם. אני רוצה לברך את מנהל הוועדה, את טמיר כהן, ואת ליאת. אני רוצה לברך את היועצים המשפטיים שלנו, את שלומית ארליך ואת אייל לב-ארי. אני רוצה לברך את עוזרי הנאמנים – את הילה סובול, את רועי וולף ואת אלדד עוזרי. ושוב, פנייה – איך אומרים – של הרגע האחרון: חבר'ה, אחרי הכול, בואו נתלכד ונצביע כמו בחוק הקודם; אחרי שכל ההסתייגויות נפלו, נצביע כולם פה-אחד, וכנסת ישראל כולה תתלכד סביב ביטול ההעלאה של מס הכנסה. תודה לך, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. אני מבין ששר האוצר לא מעוניין – – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל אתה לא מעוניין לדבר, נכון? חברות וחברי הכנסת, היה לנו דיון משולב על שני החוקים יחד ועל כל ההסתייגויות בשני החוקים. אנחנו נעבור להצבעה על כל חוק בנפרד. הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013. ראשית אנחנו נצביע על שם החוק כנוסח הוועדה – אין הסתייגויות לשם החוק. נא להצביע על שם החוק, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 21 בעד שם החוק – 38 נגד – 16 נמנעים – אין שם החוק נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 38, נגד – 16. אני הצבעתי בטעות בעד, אז אני מבקש לתקן את זה. אני מודיע לפרוטוקול. לסעיף 1 יש הסתייגויות. האם אתם רוצים להצביע על ההסתייגויות לסעיף 1? <איתן כבל (העבודה):> מה שסימנתי לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז על סעיף 1 אין הסתייגויות. אוקיי? אם כך, אנחנו מצביעים על סעיף 1 ועל סעיף 2, כי הם ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 22 בעד סעיפים 1–2 – 36 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 36, נגד – 18. סעיפים 1 ו-2 התקבלו, כנוסח הוועדה. יש הסתייגויות לאחר סעיף 2, של קבוצת מרצ, קבוצת העבודה, קבוצת ש"ס וקבוצת יהדות התורה. אנחנו נעבור להצבעה לאחרי סעיף 2, הסתייגות 2. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת ש"ס וקבוצת סיעת יהדות התורה לאחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 18, נגד – 35. ההסתייגות לא התקבלה. יש הסתייגות 3 לאחר סעיף 2, ואנחנו נצביע – מי בעד ומי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת ש"ס וקבוצת סיעת יהדות התורה לאחרי סעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 18, נגד – 35, ההסתייגות לא התקבלה. אם כן, אני קובע כי הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון) עברה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור להצבעה על החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 25 בעד החוק – 36 נגד – 18 נמנעים – אין חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון), התשע"ד–2013, נתקבל. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לי שאלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 36, נגד – 18. אני קובע כי הצעת חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) (תיקון) עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אנחנו עוברים להצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון). <יצחק הרצוג (העבודה):> היושב-ראש, יש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שמדובר בשינוי בחוק התקציב, אני מבקשת לדעת האם יש הסכמים כלשהם בין סיעות הקואליציה במסגרת החוק החדש. אנחנו מבקשים תשובה משר האוצר – – <שר האוצר יאיר לפיד:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – ותשובה מפורטת יותר מההסכמים שנחתמו בפעם הקודמת. אני מזכירה – תשובה מפורטת יותר מההסברים שקיבלנו על ההסכמים בין הבית היהודי ליש עתיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גלאון. האם שר האוצר מעוניין להשיב, או מי מטעמו? <שר האוצר יאיר לפיד:> סגן השר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סגן השר? <שר האוצר יאיר לפיד:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סגן השר ישיב לשאלתך, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל אתה יודע – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ואני באמת תוהה, חברת הכנסת זהבה גלאון, אם יש הסכמים בכל פעם ביניכם לבין אגודת ישראל כשאתם מציעים הצעת אי-אמון כמו היום – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ההסכמים האלה, ההסכמים האלה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> האם ההסכמים האלה גם כן מונחים על השולחן? נו באמת – – <נחמן שי (העבודה):> אתה לא מכיר את המשחק הפוליטי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – זו שאלה? <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זו שאלה? <נחמן שי (העבודה):> אלה משחקים מסוג א' ואלה משחקים מסוג ב' – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני סגן השר, נהיית חורז חרוזים – – – <נחמן שי (העבודה):> הוא לא יודע מה זה כנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> הפוסל במומו פוסל. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> והתשובה היא לא. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לסגן השר מיקי לוי. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על ההסתייגויות להצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברי הכנסת, לסעיף 1 – חבר הכנסת כבל – לסעיף 1 יש הסתייגויות של מספר חברי כנסת. האם אתם רוצים להצביע על ההסתייגויות? <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. אז אנחנו נצביע על הסתייגות 1 לסעיף 1. נא להצביע. הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת ש"ס וקבוצת סיעת יהדות התורה לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד ההסתייגות – 18, נגד – 35. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצביע על סעיף 1, כנוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 27 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 36 נגד – 18 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 36, נגד – 18. אני קובע כי סעיף 1, כנוסח הוועדה, התקבל ועבר. לסעיף 2 יש הסתייגויות. אני מבין, חבר הכנסת כבל, שאתם ויתרתם על כל ההסתייגויות, למעט הסתייגות מס' 10. נכון? <יצחק הרצוג (העבודה):> אמת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לסעיף 2. אז אנחנו נצביע רק על הסתייגות 10 לסעיף 2. נא להצביע בעד או נגד ההסתייגות. הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות 10 של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת העבודה, קבוצת סיעת ש"ס וקבוצת סיעת יהדות התורה לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, בעד ההסתייגות – 16, נגד – 35. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. ועל כן, אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 2, כנוסח הוועדה. נא להצביע בעד או נגד הסעיף. הצבעה מס' 29 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 34 נגד – 17 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 34, נגד – 17. אני קובע כי סעיף 2 עבר, והחוק בעצם עבר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד החוק – 35 נגד – 18 נמנעים – אין חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 35, נגד – 18. אני קובע כי חוק התקציב לשנות הכספים 2013 ו-2014 (תיקון), התשע"ד–2013, עבר גם בקריאה שלישית. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק האזנת סתר (תיקון מס' 6), התש"ע–2009> [מס' מ/455; "דברי הכנסת", הכנסת ה-18, מושב שני, חוב' ב', עמ' 4689.] <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני קורא לסגן השר אופיר אקוניס למסור את הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק האזנת סתר (תיקון מס' 6), התש"ע–2009. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא יושב-ראש הישיבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע, כי בהתאם לסעיף 1 – בעצם צריך להגיד סעיף אחת, אם אינני טועה – לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה על דעת הממשלה להודיע במליאת הכנסת על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק האזנת סתר (תיקון מס' 6), התש"ע–2009; הצעות חוק, הממשלה, מס' 455, מיום 13 באוקטובר 2009. גברתי המזכירה, האם נדרש הסבר קצר על החוק או שלא נדרש? אני יכול. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בקצרה, כיוון שזו רק הודעה. החוק מציע ליישם את המלצות צוות הבדיקה בנושא האזנות סתר, ובהן איסור האזנה לשיחות חסויות של בעלי מקצוע, תוך הגדרתם, אף אם נקלטו כבדרך אגב. התחיל להיות מעניין, ההצעה הזאת, האזנות – מאוד מעניינת. זה כולל גם מדינות זרות? להתוות בצורה מדויקת יותר את שיקולי השר ואת שיקולי בית-המשפט בבואם לשקול האם להתיר האזנת סתר. השר ישקול האם להתיר האזנת סתר, בנוסף לנוסחת האיזון הקבועה כיום, המאזנת בין הפגיעה בפרטיות לבין המטרה שלשמה מתבקשת ההאזנה, אם השתכנע שהפגיעה בפרטיות אינה עולה על הנדרש. הדיון, אדוני היושב-ראש, בבית-המשפט יתנהל בדלתיים סגורות. ובכן, ההצעה הזאת לא חלה על האזנות של מדינות זרות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני סגן השר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תישאר באזור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אנחנו לא מצביעים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא מצביעים. אנחנו רק נאפשר לחבר הכנסת ישראל אייכלר – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בבקשה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – היינו אמורים לעשות זאת לפני כן – להגיד תודה, ואז אנחנו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ולאחר מכן נעבור להודעת הממשלה הנוספת. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה שאפשרת לי, אני פשוט רוצה להודות לכל אלה שהציעו לי – לעוזרי – ועזרו לי להגיש את הצעת החוק מייד עם הגזירה שהייתה להעלאת מס ההכנסה, ומייד הגשתי את הצעת החוק לביטול ההעלאה הזאת. אחר כך, כשמשרד האוצר בא ורצה לבטל, הצמדנו את שני החוקים והצלחתי בזכותם להעביר את זה. אני רוצה להודות לכל אלה שתמכו בחוק הזה. ואני חייב, אדוני היושב-ראש, אני חייב הכרת כבוד למי שהזכרתי קודם, העיתונאי הוותיק דוד אדמון, זיכרונו לברכה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זכרו לברכה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז תודה לכולם. בהצלחה. <הודעת הממשלה על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נעבור להודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטותיה כדלקמן. ימסור את ההודעה השר אורי אורבך, השר לענייני גמלאים, אזרחים ותיקים. בבקשה, אדוני. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה בנושאים כדלקמן: א. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד התרבות והספורט את שטח הפעולה: מרכז ההסברה; ב. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד הכלכלה למשרד לאזרחים ותיקים את שטח הפעולה: השירות האזרחי-לאומי. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע על כך לכנסת. כמו כן מבקשת הממשלה להודיע לכנסת כי העברת שטח הפעולה השירות האזרחי-לאומי תיכנס לתוקף במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות על-פי החוקים כמפורט בסעיף ה' להלן. ה. – זה הלהלן – בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר לאזרחים ותיקים את הסמכויות על-פי דין כדלקמן: 1. הסמכויות הנתונות לשר הכלכלה על-פי חוק שירות לאומי (תנאי שירות למתנדב בשירות לאומי), התשנ"ח–1998; 2. סמכות שר הכלכלה להתקין תקנות לפי פסקה 3(ב) בהגדרת "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, – להלן: החוק – ולפי סעיף 400 לחוק, ככל שהיא נוגעת להתקנת תקנות כאמור. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישור הכנסת להעברת הסמכויות כאמור. אלו דברי. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. על ההודעה להעביר שטחי פעולה לא מצביעים. על ההודעה השנייה, על העברת סמכויות הנתונות לשר הכלכלה, כן נצביע. אבל לפני כן – יש רשימת דוברים. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. אחריה – חברי הכנסת מיכל רוזין, תמר זנדברג, מיקי רוזנטל, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, והאחרונה – גילה גמליאל. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נתמוך. שכנע אותנו השר בהודעה שלו – אנחנו נתמוך. אבל אני רוצה להתייחס לכותרת שאני רואה עכשיו באתר ynet, חברי חברי הכנסת, והכותרת אומרת כך: לא מחכים לכנסת. רשות המסים מעניקה נקודות זיכוי לזוגות חד-מיניים. אני מברכת על כך, דרך אגב. אני תומכת בכך. אבל מה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אז כשאני אהיה שר האוצר תחליט רשות המסים לא לתת לאף אחד. מה זה, הפקרות? <זהבה גלאון (מרצ):> כנראה לא תהיה כל כך מהר. כנראה לא תהיה כל כך מהר שר האוצר, אדוני. אבל אני שואלת: האם רשות המסים לא כפופה למשרד האוצר, אדוני השר? אז מה עשיתם לנו את החגיגה הזאת בכנסת בשבוע שעבר? <מיקי לוי (יש עתיד):> קיבלו הוראה שלנו. <זהבה גלאון (מרצ):> עשיתם צחוק מהכנסת. האם שר האוצר לא ידע שרשות המסים הולכת לתת הטבות? אני תומכת בזה. <משה גפני (יהדות התורה):> זה בניגוד לחוק. <זהבה גלאון (מרצ):> למען הסר ספק, אני מברכת על זה אפילו. אבל לא עשיתם צחוק מהכנסת? לא עשיתם צחוק מהחוק כשהבאתם לכאן הצעת חוק כשידעתם מראש שהיא לא תעבור כחוק, כשחתמתם על הסכם בין סיעות הקואליציה, כפי שאמרה יושבת-ראש סיעת הבית היהודי שיש הסכם? עשיתם צחוק מאתנו. זה ביזיון לחקיקה; זה ביזיון לכבודה של הכנסת. אבל אולי אם הזוגות החד-מיניים, בני-זוג מאותו המין, ייהנו מזה בסופו של דבר, אז אולי הפעם הזאת נעביר לכם. בפעם הבאה זה לא יעבור. תודה. <אילן גילאון (מרצ):> אולי בפעם הבאה צריך להצביע לרשות המסים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת מאיר פרוש, וישראל אייכלר אחריו. אני סוגר את הרשימה. יש עוד מישהו – – – <נסים זאב (ש"ס):> לא לא, אני רוצה, אני רוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה. חבר הכנסת נסים זאב – אחרון הדוברים. <תמר זנדברג (מרצ):> נסים זאב, גפני, סדום ועמורה. מה קורה? <משה גפני (יהדות התורה):> זה סדום ועמורה כפול. הפקידים עושים מה שהם רוצים. <תמר זנדברג (מרצ):> אנחנו יושבים כאן ומדברים: האם החוק יעבור? האם תהיה הכרה או לא תהיה הכרה? הצעת החוק מתגלגלת משבוע לשבוע, הבית היהודי מטילים וטו. והנה פתאום, בחסות הודעה – – <אילן גילאון (מרצ):> אופס. <תמר זנדברג (מרצ):> – – אופס, פתאום מסתבר שרשות המסים מעניקה את ההטבה. רגע רגע, לא הסבירו לנו כאן מעל לדוכן שעל מנת ששר האוצר יוכל לתת את ההטבה בתקנות צריך לעשות שינוי בחוק? אבל עוד אין שינוי בחוק, אז מה קרה? הבית היהודי, איפה הווטו? גפני, החרדים, איפה סדום ועמורה? מה קרה? מסתבר שאפשר, מסתבר שאפשר לתת נקודות זיכוי במס. אז האם יכול להיות – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> זה מה שאנחנו אומרים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מההתחלה אמרנו את זה. <תמר זנדברג (מרצ):> אתם יודעים מה? אני זורמת אתכם. אתם צודקים, הבית היהודי, עשיתם את שלכם. באמת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אז אפשר לגמור את ההפגנות מתחת לבית של איילת? <תמר זנדברג (מרצ):> אתם צודקים. אמרתם מההתחלה שאתם לא מוכנים להכרה בחוק. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אז אפשר לגמור את ההפגנות מתחת לבית של איילת? <תמר זנדברג (מרצ):> רגע רגע. הבית היהודי, באמת הפגנתם יושר אידיאולוגי. אמרתם מההתחלה שאתם לא מוכנים להכרה בחוק בזוגות, כי זה נגד האידיאולוגיה שלכם. אמרתם שאתם תסכימו לתקנות ולא אכפת לכם לתת לכולם, וזה מה שקרה. אבל יש עתיד, מה קורה אתכם? נלחמתם על ההכרה כאילו מכאן, מהבית הזה, תצא בשורת ההכרה בזוגות. <שרת הבריאות יעל גרמן:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא, אנחנו מציעים נישואים אזרחיים, אנחנו מציעים הכרה בחוק בזוגות חד-מיניים. אנחנו מציעים שינוי שם ההורה בטופס – הצעה שנדחית משבוע לשבוע בוועדת השרים, שגם עליה נשמח לשמוע את עמדתכם ושתגיע כאן לכנסת והכנסת תגיד את דברה. והנה פתאום מסתבר שלא הכרה ולא זוגות חד-מיניים. את התקנות היה אפשר לשנות כבר מזמן, כמו שנעשה, ובא לציון גואלת. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת זנדברג. האם מאיר פרוש נמצא פה? לא נמצא פה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – חבר הכנסת ישראל אייכלר לא נמצא. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב, אחרון הדוברים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – יצאתם החוצה אז מצאנו פתרון. <תמר זנדברג (מרצ):> אה, יצאנו החוצה. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי וחברותי חברת הכנסת – חברת הכנסת גלאון, עכשיו אני מדבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> יכול להיות שזה בגלל ההסכם עם יהדות התורה? <איתן כבל (העבודה):> אני ביקשתי לעלות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <איתן כבל (העבודה):> – – ביקשתי רק לעלות, כי זה פתאום הזכיר לי – הסיכום הזה או הכותרת ב-ynet – ניחוח של מפד"ל. זאת אומרת, מה זה ניחוח של מפד"ל? מה אתם רוצים מאתנו? כאילו זה בסדר, זה לא אנחנו. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> מה זה מפד"ל? <איתן כבל (העבודה):> זה השרידים שעוד בתוככם, אבל זה עניין גנטי, זאת אומרת, זה דבר שאתה לא יכול להיפטר ממנו. מה שאני מנסה לומר, אדוני היושב-ראש, אדוני השר בנט, השר אורבך – זאת אומרת, זה כל כך – האמת, כשראיתי את הכותרת נזכרתי בימים הטובים, הימים הטובים שבהם הלכתם עם והרגשתם בלי. זאת אומרת, עכשיו זה לא אתם. מה אתם רוצים? מה, אנחנו? <אילן גילאון (מרצ):> לא נגענו. <איתן כבל (העבודה):> זה לא נגענו. מה, בבית-הכנסת, לפני שעולים לקריאת התורה – ראשון, שני – או מזמינים אותך, תגיד: אני? אני אישרתי? אני הסכמתי שיהיה תשלום לחד-מיניים? חס וחלילה. ידי תיקטע, תיגדע כף ידי אם אני אסכים שדבר כזה יהיה, אם אני אצביע. בסופו של עניין אני שמח, באמת, כי בסוף, איילת, כולנו אמרנו: איילת איילת, יש הסכם – איילת, איפה את, איילת? יש הסכם, אין הסכם, וכל הדברים האלה. ובסוף הסתבר שעבדו על כולנו. <אילן גילאון (מרצ):> חארטה ברתה. <איתן כבל (העבודה):> חארטה ברתה. הכול הבל ורעות רוח. האמת היא שאני מקווה שהמרוויחים הגדולים הם הזוגות החד-מיניים, באמת. אני מאוד מקווה שבפועל – הרי במס הכנסה אתה לא יודע מה האמת. אתה פותח, אתה מקבל את ההודעה. אתה יודע איך זה מתחיל, אתה לא יודע איך זה נגמר עם ההודעה הזאת, בסופו של עניין. אני באמת מקווה שזאת לא רק אמירה של עיתונאים שקיבלו עוד איזו הודעה ופרסמו אותה, ואחר כך יסתבר שזה לא בדיוק, ואם רק תביא טפסים כאלה ואם תביא אישורים כאלה. אנחנו מכירים את זה, אדוני סגן השר. אני באמת מקווה שהתכמון – לא יודע אם זה תכמון בעצם – יצא טוב בסך הכול. אני אומר את זה בכל הכנות: המפד"לניקים מרוצים, אף אחד לא יצעק בבית-הכנסת. יגידו: ראיתם איך עבדנו עליהם? זאת אומרת, זה לא אנחנו בכלל. אז באמת על זה נאמר: ובבניין ירושלים ננוחם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה ליו"ר סיעת העבודה. <משה גפני (יהדות התורה):> זה הם, זה הם. הם לא יכולים להגיד בבית-הכנסת שזה לא הם. <איתן כבל (העבודה):> לא, מה, הם לא בבית-הכנסת? הם הולכים לבית-הכנסת שלהם, לא שלכם. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> בשלהם אנחנו לא עולים לתורה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת כבל. אגב, נברך אותו, היום הוא נבחר רשמית ליו"ר סיעת העבודה. אז אנחנו מברכים אותך, איתן, על בחירתך. <איתן כבל (העבודה):> אני מבקש מכולם לקום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו מאחלים לך הצלחה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת נסים זאב, ולאחר מכן נעבור להצבעה על הודעתו של השר אורבך. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> יש עוד דוברים? <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, זה אחרון הדוברים. <נסים זאב (ש"ס):> – – כתוב בתורה: שניים שניים באו אל נֹח, זכר ונקבה. מה לעשות? ככה הקדוש-ברוך-הוא ברא את הבריאה – זכר ונקבה. היום יש מי שמביא הצעת חוק שאסור לכתוב שזה מין נקבה. אסור; לכתוב הורה, לכתוב רק את השם, ואנחנו ננחש האם זה זכר או נקבה. בפרט היום כבר לא יודעים, כשאומרים שם – שולי ושילי, אתה כבר לא יודע אם זה זכר, אתה לא יודע אם השם הוא בכלל זכר או נקבה. אז אנחנו נצטרך לנחש. אז תגיד לי, אדוני היושב-ראש, איך אני יכול לדעת במי מדובר? <אילן גילאון (מרצ):> למה לדעת? <מיכל רוזין (מרצ):> למה אתה צריך לדעת? <נסים זאב (ש"ס):> אני רוצה לדעת. מה לעשות, אני רוצה לדעת. <קריאות:> – – – <נחמן שי (העבודה):> אל תתעניין בדברים שנבצרים ממך. <נסים זאב (ש"ס):> אתה אומר: במופלא ממך אל תדרוש. כנראה שאלה דברים שבסודות, שייכים לעולמות העליונים. אדוני היושב-ראש – אתה, איתן כבל, אני עוד אתחשבן אתך הרבה על תרגיל שעשית לנו בשבוע שעבר, והציבור חייב לדעת מה היה פה. <מיכל רוזין (מרצ):> תזכיר לנו, אנחנו לא זוכרים. <נסים זאב (ש"ס):> אני ויתרתי לאיתן כבל. אני הייתי צריך לדבר, בזכות הדיבור. ההתנגדות הייתה שלי. <איתן כבל (העבודה):> מגלומן. <נסים זאב (ש"ס):> באו, שכנעו אותי שאיתן כבל ידבר והוא יתנגד לחוק, וכל מפלגת העבודה במחאה תצביע יחד עם החרדים, והבית היהודי יהיה באיזו מבוכה ולא ידע מה יקרה, וכולם יברחו. באמת הם ברחו, בלי שום קשר לאיתן כבל. והנה, מה קרה? פתאום אני רואה מאבק – מי זכה בגביע. איתן כבל אומר: אני זכיתי, אני הובלתי, אתם שקרנים. זה בדיוק כמו שלמדתי היום בבוקר: מה הדין? אחד רוכב על הבהמה ואחד מנהיג את הבהמה. למי היא שייכת – לזה שרוכב על הבהמה או לזה שמושך? נו, תגיד לי אתה. <נחמן שי (העבודה):> את זה כבר למדנו בבוקר. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך מה הדין: שניים רוכבים על גבי בהמה, וכל אחד אומר: רגע, אני רוכב לפניך, אתה יושב מאחורי. <איתן כבל (העבודה):> מה עם צער בעלי-חיים? <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> רגע, רגע, תשמע, תשמע מה השאלה. חשוב שתדע מה השאלה פה. איתן, האם בגלל שאתה רוכב על הבהמה, לפני זה שיושב מאחוריך, אז הבהמה שייכת לך או לו? זה שישוב מאחוריך אומר לך: גם הבהמה וגם אתה שייכים לי. <איתן כבל (העבודה):> ומה קורה – עכשיו זה אוטו? היום אין בהמות. <נסים זאב (ש"ס):> אז ההלכה אומרת שיחלוקו, לשניהם יש זכות. ואני אומר לך, איתן – אל תחשוב. לך יש, ברוך השם, הרבה זכויות. אבל זה חובות, זה לא זכויות. תראו את הפרצוף האמיתי של המדינה היהודית והדמוקרטית, לאן אנחנו מובילים אותה. אנחנו מתחננים לאבו מאזן: תעשה מערוף. ביבי אומר: תכיר בנו, אנחנו יהודים, מדינה יהודית. אבכה על הדרישה הזאת. מאיפה היא באה בכלל? הכול אחיזת עיניים. עכשיו, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, בבקשה. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> תתארו לכם – לא איתן כבל. היה ניצן הורוביץ עומד פה על הבמה ומסביר בשם היהדות החרדית למה הוא מתנגד לחוק. זה אותו הדבר. מבחינתי, ניצן הורוביץ או איתן כבל, לא רוצה להגיד: אלו ואלו – לא יודע מה, כתוב בהמשך. <איתן כבל (העבודה):> תגיד, תגיד, תגיד. מה, מה? <נסים זאב (ש"ס):> כתוב: נשרפים בבית-הדשן. אם זה כל כך חשוב לך, אני אומר לך. <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אבל מה זה משנה? <אילן גילאון (מרצ):> אתה היית רוכב אתם – – – <נסים זאב (ש"ס):> האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה. <קריאה:> הודעה אישית. <נסים זאב (ש"ס):> הרי אין לכם, אין לכם סנטימנטים, אפילו אני לא יודע – לבוא להערים עלינו בצורה כזאת? חשבתי שאיתן כבל יעמוד כאן על הבמה ויסביר למה הוא נגד החוק, אידיאולוגית, מוסרית, יהודית, הלכתית, תורנית. הוא אומר: לא, הגביע שלי. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זאב. <זהבה גלאון (מרצ):> איתן כבל וניצן הורוביץ זה אותו דבר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת כבל, אתה ביקשת הודעה אישית אחרי שהשוו אותך לניצן הורוביץ? לא. אוקיי. <איתן כבל (העבודה):> אני מוחל לו. הוא לא יודע להבדיל. <מיכל רוזין (מרצ):> תגיד: לכבוד הוא לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכון. בכל מקרה, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על הודעתו של השר אורי אורבך. נא להצביע. מי בעד? מי נגד ההודעה? הצבעה מס' 31 בעד הודעת הממשלה – 28 נגד – 2 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הכלכלה לשר לאזרחים ותיקים נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 28, שני מתנגדים. אני קובע כי אושרה הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה כדלקמן – סליחה? אנחנו נרשום בפרוטוקול שהשרה יעל גרמן גם כן הצביעה. ההודעה אושרה. גם חברת הכנסת יפעת קריב תומכת, שמעון אוחיון תומך, דודו צור הצביע וגם הוא תומך. אז כל ההודעות נרשמו בפרוטוקול. גם חבר הכנסת אלי בן-דהן תומך. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בנושא: הרוויזיה המתוכננת בספר הנכויות של אנשים עם מוגבלות, הצעתם של חברי הכנסת עפו אגבאריה, באסל גטאס, אורי מקלב ואחמד טיבי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 117) (החמרת הענישה בשל כניסה לשטח חקלאי), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/529).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 117) (החמרת הענישה בשל כניסה לשטח חקלאי), התשע"ד–2013, של חברת הכנסת איילת שקד וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק יוזמת ההצעה, חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה. <איילת שקד (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רואה שאתם כבר עייפים, אני אעשה את זה קצר. אני רוצה לספר לכם הערב על יהודה מרמור. יהודה הוא מגדל בקר אשר חכר מקרן קיימת לישראל שטחי מרעה באזור המושבה יבנאל, ועצם נוכחותו שם מונעת השתלטות של גורמים עברייניים על האדמה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה עברייניים? אולי – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> במשך 20 שנה סובל יהודה מהתנכלויות חוזרות ונשנות, מחדירות לשטחו, באופן יומיומי, ומניסיונות להשתלט עליו – חדירות שהובילו בהמשך לגנבת ציוד ובקר, שרפות וניסיונות רצח. במצב נורמלי כל מוסדות השלטון היו מסייעים לו ככל יכולתם, אך בכאוס שמשתולל בחלקים מן הנגב והגליל נותר יהודה לבדו להתמודד מול עבריינים המנסים להשתלט על אדמות מדינה. עד היום יכולת המשטרה לסייע ליהודה הייתה מוגבלת. עבירות הפלישה לשטח חקלאי הוגדרו במדרג הקל ביותר של העבירות הפליליות – חטא. הגדרה זו של העבירה מובילה להקצאה פחותה של משאבים שמשקיעה המשטרה בטיפול בעבירות מסוג זה, ועקב כך מסייעת בעקיפין להשתלטות גורמים עברייניים על אדמות מדינה. שינוי החקיקה הוא לכאורה אקוטי: הכפלת עונש המאסר על כניסה לשטח חקלאי והחמרת הקנס עליה. אך בפועל, החמרת הענישה הופכת את העבירה ממדרג של חטא למדרג של עוון. שינוי זה אינו סמנטי בלבד, אלא גורר בעקבותיו מחויבות של משטרת ישראל להשקיע משאבים רבים יותר בטיפול בעבירות הללו. הצעת החוק תאפשר למשטרה לסייע לחקלאים רבים כמו יהודה לשמור על אדמות המדינה באופן טוב יותר ולסייע במלחמה בגורמים עברייניים שמנסים להשתלט על אדמות אלה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת איילת שקד. להצעה זו יש רשימת דוברים. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה; ראשון הדוברים. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אתה מוותר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אייכלר, ואחריו – גם הורוביץ אני מבין ויתר – יעקב מרגי. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברים, ברכות, ברכות לחברת הכנסת שקד על הצעת החוק היפה, שהאוזן נהנית לשמוע אותה. חברים, היום אני מעיין באינטרנט ויש לי בשורה בשבילכם. איזה אתר זה? נדמה לי "הארץ". תקשיבו מה כתוב: המדינה על תביעת פלסטינים שמטעם הושחת – מה אמרה המדינה לפלסטינים האלה? אשמים כי לא הגנו על עצמם. זה מה שהיא אמרה להם. נכנסה חבורת מתנחלים, חתכו עצי זית, השחיתו את כל המטע, והפלסטינים אשמים. אני מברך אותך על החוק. ברכות. נקרא לזה – זה היה חוק דרומי; נקרא לזה חוק יהודה. יהודה מגדל הבקר, החבר. גם לו מגיע שיהיה לו חוק על שמו. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – עבריין הוא עבריין. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כן. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> להרוג אותם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, אנחנו באים ואומרים: מוצע להחמיר את העונש על עבירה של כניסה לשטח חקלאי. ברכות. אבל גם לחברים המתנחלים, נכון? <קריאה:> לא. <איילת שקד (הבית היהודי):> לכולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לכולם? אבל המדינה אמרה להם: אתם לא ידעתם לגונן על השטח שלכם. מה כתוב למוסטפא כאן? יש לו שטח חקלאי. מתנחלים נכנסו, עקרו לו 120 עצי זית. הוא קיבל את האישום שהוא לא הצליח לשמור על המטע. שמעת, חברה, חברת הכנסת שקד? אז אני רוצה לשפר – יש לי הסתייגות. אני אגיד אותה בפני רבים אחרי התייעצות עם החברים. יש לי הצעה: בואו לתת לזה במיקרו – ניכנס למיקרו, בחוק; ניתן לכל סוג חיה עונש. בואו – לא, זה בסדר, הכול אפשרי. אם זאת פרה ניתן לה, אנא-ערף, אבן, סקילה, בסדר? אם זה עז, ניתן לו כדור בראש. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> סטייק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך? <זבולון קלפה (הבית היהודי):> סטייק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. ואם זה מתנחל ניתן לו פרס ישראל. מה את אומרת? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> את החלק השלישי אני לוקח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז אני שואל אתכם, אני – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> ואם זה עבריין, מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אם זה עבריין זה תת-סעיף, כמו בתקציב המדינה, כמו בהוצאות שונות ורזרבה, נקרא לו – אם זה עבריין מתנחל או עבריין לא מתנחל, ואז נחליט, אז נחליט. כי כל העבירות שאנחנו שומעים עליהן זה של מתנחלים שחותכים עצי זית, שמרביצים לפלסטינים שם. והחוק הזה – אני לא יודע, אני מפיך לוקח את הדברים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כשאני קורא, זה דרשני. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> עיסאווי, בוא תחיל את זה גם על יו"ש – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך? מה אמרת? <אורית סטרוק (הבית היהודי):> גם ביהודה ושומרון – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. ביהודה ושומרון – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> רגע. כל פעם שערבים עולים על שדות של יהודים כמו – – – זבולון קלפה – – – <נסים זאב (ש"ס):> אין דבר כזה. אין – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו – כן, אני, כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבקש לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז, חברים, חברים, אני באופן עקרוני אומר לכם: החוק המביש הזה, החוק המביש הזה, החוק המביש הזה, רק יגרום לכם ביזיון ובושה שאין לה גבול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> די כבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. <אילן גילאון (מרצ):> – – – לתרנגולת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עונש לתרנגולת גם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה ניתן לתרנגולת עונש? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נדון על זה במליאה בהזדמנות. <אילן גילאון (מרצ):> – – – שוט, שוט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שוט? <קריאה:> שוט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי – לא נמצא; חבר הכנסת פרוש – לא נמצא; מוחמד ברכה – אינו נמצא; חנא סוייד – אינו נמצא. נותר כמובן רק חבר הכנסת נסים זאב. אז בבקשה. אחרון הדוברים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> רגע, אבל אני – אני יכול – – – <קריאות:> – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – בקשה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה לא הגשת בקשה, אבל – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, עכשיו ביקשתי, אז הוא אמר – בשביל זה סגור, כאילו. <אילן גילאון (מרצ):> תן לו במקום נסים זאב. <נסים זאב (ש"ס):> שיעלה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נאשר לך לפנים משורת הדין. בפעם הבאה תירשמו בבקשה מראש. <נסים זאב (ש"ס):> תעלה, תעלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בגלל שוויתרו הרבה, אז בבקשה, שלוש דקות, ולאחר מכן חבר הכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> הנה, נסים ויתר לו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, חבר הכנסת אגבאריה, שלוש דקות, ולאחר מכן – אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב, ונעבור להצבעה על החוק בקריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת אגבאריה, שלוש דקות לרשותך. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפעמים אני תוהה מאיפה אנשים יש להם אפילו התעוזה לבוא ולחוקק חוקים כאלה, שנעשים במיוחד כלפי אוכלוסייה מסוימת. <איילת שקד (הבית היהודי):> מה פתאום. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אנחנו שמענו שאמרת: בנגב ובגליל. מי הרועים בנגב ומי הרועים בגליל? אלה העבריינים שאמרת שהם משתלטים על אדמות מדינה. זה שיא החוצפה, כאשר אנחנו רואים שמאיפה שאת באת, גברת שקד, מההתנחלויות – מה אתם לא עשיתם; אף פעם לא נתפס אפילו בן-אדם אחד, לא ב"תג מחיר" – – – <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> היא גרה בתל-אביב. <עפו אגבאריה (חד"ש):> לא, היא מגינה על ההתנחלויות, זה לא משנה. אבל אני יודע מה היא רוצה. – – לא ב"תג מחיר" ולא בקריעת ספרי קודש ולא בשרפת מקומות קדושים ולא בעקירת עצים – לא נתפס אפילו לא אחד. וזה ידוע בשביל מי. אז למה שלא תגידי – ותהיו באמת כנים עם עצמכם ועם כל העולם ותגידו שהחוק הזה הוא נגד ערבים, הוא נגד אוכלוסייה שהיא לא יהודית. תגידי את זה. כי הרי אף פעם לא נתפס אפילו אחד. אז למה אתם משקרים גם לעם שלכם וגם לעצמכם, ואתם מחוקקים כזה חוק דרקוני שהוא רק – ידוע – נגד אוכלוסייה מסוימת? תעניש את הבן-אדם על זה – – – <קריאה:> פושעים. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה פושעים? אם העז נכנסה למטע ואכלה את הקש שנשאר אחרי הקציר הוא צריך לשלם 30,000 שקל? אתם לא מתביישים? אני לא יודע איך מדינה נאורה, אנשים שיש להם אולי קצת שכל, מחוקקים חוקים כאלה. באמת, איך אתם באופוזיציה לא קמים ומתרעמים על חוקים כאלה? זו בושה וחרפה שאתם נשארתם אפילו בשעה כזאת מאוחרת כדי לתמוך בחוק הזוי. כי אם עז נכנסת למטע אחר שאספו בו כבר את הקציר, אז הבעלים ישלם 30,000 שקל. אני רוצה לראות, אם החוק הזה היה מחוקק נגד איזו קבוצת יהודים בארגנטינה או בצרפת, מה הייתם עושים. אם היה מחוקק חוק כזה והיו יודעים שזה נגד אוכלוסייה מסוימת – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – אם היה חבר פרלמנט שהיה פועל כמו שאתה פועל – את זה שאלת את עצמך? <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> מה זה? אני פועל בתוך הפרלמנט. אתה, אתה, אתה – זה דמוקרטיה או לא דמוקרטיה? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – לך להתחבק עם קדאפי או – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> עם מי? עם מי? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – לא תגיד לי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> עם מי? עם חברים שלך? <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז מה? אז מה? אז תגיד לי: או שאתה – – – אתה רק צוחק על כל העולם שאתה כאילו דמוקרט, ואתה משתמש בזה כאילו אתה עושה לי טובה. אתה לא עושה לי טובה. תכריז שאתה מדינה דיקטטורית, שאתה מדינת אפרטהייד. תעשה חוק שימנע מערבים להיכנס לכאן – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו סוטים מהדיון – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – ואל תגיד לי – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, אדוני. – – לנושאים אחרים. תודה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת נסים זאב – אחרון הדוברים. לאחר מכן נעבור להצבעה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אני פשוט בהלם. לא מבין מה הולך פה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה בהלם כבר 20 שנה. לא מבין מה הולך פה 40 שנה. <איתן כבל (העבודה):> כולם בהלם. גם הם לא מבינים. <נסים זאב (ש"ס):> עד שסוף-סוף מביאים חוק שעוזר באמת במה שקורה במסיקי העצים וזיתים ונטיעות ופלישות. הרי כל פעם אתם מעלים את הטענה הזאת, וסוף-סוף – חברת הכנסת איילת שקד, אני ממש מצדיע לך על זה שאת דואגת לערבים, שהיהודים ומתנחלים לא ייכנסו לשטחים שלהם. <מיכל רוזין (מרצ):> למה אתה תמיד בעד הקואליציה? – – – קחו אותו אליכם – – – <נסים זאב (ש"ס):> תברכו את החוק הזה. היא עוזרת לכם בחוק הזה. <עפו אגבאריה (חד"ש):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אולי אתם לא קראתם את החוק. מדובר פה בפלישה – בפלישה שפולשים מדי פעם, מתנחלים, כמו שאתה אמרת. היא באה להגן עליכם, על אותם שדות – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אבל את המתנחלים לא יתפסו. <נסים זאב (ש"ס):> לא לא לא, תופסים. תשמע, אני רוצה לומר לך – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תביא לי מקרה אחד שתפסו. – – – מקרה אחד לא תפסו. <נסים זאב (ש"ס):> אגב, אני רוצה לומר: שלא נחיה באשליה. אם מישהו חושב שאיזשהו חוק יעצור את הבדואים שנכנסים ופולשים וגונבים עדרים, בקרים, חדשים לבקרים, כל יום – אתה תראה עדר-עדר לבדו. ואנשים ששמו את כל כספם, והייתי אומר את כל העבודה שלהם במשק, בחקלאות, בסופו של דבר מוצאים את עצמם נגזלים, והייתי אומר אפילו עירומים – "ואת ערום ועריה" – דברים שמתרחשים, לצערנו הרב, גם בצפון וגם בדרום. אני חושב שזה לא נגד ערבים – תסלח לי, חבר הכנסת, אמרת שהחוק זה נגד ערבים. אני אומר לך, זה גם נגד יהודים, אם קיים דבר כזה, וגם נגד כל פולש, כל עבריין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> יש הרבה פושעים אבל אף אחד לא נתפס. לא תופסים אותם, זו הבעיה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מסכים אתך. אני ממש לא מסכים אתך. אז, באותה תקופה, בשנות ה-50, זה היה ה"פדאיון", היו קוראים לזה, שהיו פולשים, וזה היה חלק – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> אתה מתכוון לאלה מתל-עקרבים? <נסים זאב (ש"ס):> כן, כן, אז שהיו באים וגונבים בקר. – – וזה היה חלק מהטרור. <עפו אגבאריה (חד"ש):> תגיד לאנשים מה היה בתל-עקרבים. כולם רוצים לדעת מזה. <נסים זאב (ש"ס):> זה היה חלק מהטרור, שהיו גונבים מרעה ובקר ליהודים וגוזלים אותם, וזה קיים עד עצם היום הזה, מה לעשות. לכן, צריך למנוע, אני חושב, כשומרי חוק – ואתה איש שמחוקק, וצריך להיות שותף מלא לחקיקה המבורכת הזאת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. אנחנו, אם כן, נעבור להצבעה על החוק בקריאה ראשונה. אני מבקש להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 32 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 8 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 117) (החמרת הענישה בשל כניסה לשטח חקלאי), התשע"ד–2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 20, שמונה מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 117) (החמרת הענישה בשל כניסה לשטח חקלאי), התשע"ד–2013, עברה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. לרשום לפרוטוקול שהשר נפתלי בנט הצביע בעד, תומך, וגם סגן השר מיקי לוי תומך. <הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/808).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013, לקריאה ראשונה. רשום לי שתציג את החוק שרת המשפטים ציפי לבני. האם השרה ציפי לבני נמצאת פה? האם יש שר במקומה? יו"ר הקואליציה, אתה יודע? השר שטייניץ יציג את החוק במקום שרת המשפטים ציפי לבני. בבקשה, אדוני. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – רגע, שנייה, יש פה מחלוקת באופוזיציה בין מרצ לעבודה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – אנחנו משאירים את איתן כבל. השארנו כאן בן-ערובה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> תשמעו, יש לי הערכה עצומה לחבר הכנסת איתן כבל, אבל נדמה לי שהוא גם אלוף-משנה בצה"ל, נכון? <אילן גילאון (מרצ):> תת-אלוף. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> תת-אלוף כבר? אבל עם כל הכבוד לאיתן כבל, שהוא באמת אחד מחברי הכנסת הוותיקים והאיכותיים כאן, זה לא הוגן להשאיר אותו לבד מול עשרות חברי כנסת. <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו תומכים – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> איתן שקול מול 20, לא מול 40. לא צריך להגזים. <מיקי לוי (יש עתיד):> איתן – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מיקי, תאמין לי, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> רבותי, חברי הכנסת מן הקואליציה וחבר הכנסת מן האופוזיציה, אני, אדוני היושב-ראש, התבקשתי להציג כאן הצעת חוק במקומה של שרת המשפטים, השרה ציפי לבני, ואני עושה זאת, כמובן, ברצון. הצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013 – ההצעה מבקשת לתקן את פקודת הראיות ולקבוע כי אדם אשר התלונן נגד קרובו יהיה כשר ומחויב להעיד לחובתו. סעיפים 3 ו-4 לפקודת הראיות קובעים כי בני-זוג וילדים והוריהם אינם כשרים להעיד לחובת קרובם, כלומר נגד קרובם הנאשם במשפט פלילי. <נסים זאב (ש"ס):> המשמעות – אחד נגד השני. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> כן, אינם אמורים להעיד אחד נגד השני. תכלית הכלל האמור הפוסל עדות קרובים היא שמירה על התא המשפחתי והימנעות מכפייה על אנשים בקשר טבעי קרוב – בדרך כלל הקשר הטבעי הקרוב ביותר הוא הורים, ילדים, בני-זוג, אחים, אחיות – כזה המבוסס על אמון, לפגוע בקרוביהם וכך לפגוע בקשר המשפחתי, שהוא החשוב ביותר בחייו של אדם. יחד עם זאת, כלל זה אינו מוחלט, ובסעיף 5 לפקודה נקבעו העבירות שבהן הוא לא יחול. התיקון המוצע כעת נועד למנוע מצבים שבהם קרוב אשר פנה למשטרה והניע את גלגלי המערכת הפלילית, כלומר קרוב שהגיש תלונה, התלונן על עבירה חמורה במשפחה, יהיה מנוע מלהעיד. כך יימנע בעצם מצב אבסורדי שבו מוגש כתב-אישום בהסתמך על תלונתו של אדם, ולאחר מכן אותו אדם לא יעיד במשפט שמבוסס על תלונתו, יהיה מנוע מלהעיד. מטרת ההצעה לקדם את גילוי האמת ולהשיג את הוודאות הנחוצה לתביעה. עוד מוצע להוסיף לפקודה הגדרה של בן-זוג, לרבות הידוע בציבור כבן-זוגו ולמעט הפרוד מבן-זוג. נוכח האמור לעיל תומכת הממשלה בהצעת החוק, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. ישנה רשימת דוברים. חבר הכנסת כבל – אתה מוותר; חבר הכנסת אייכלר – אינו נוכח; יעקב מרגי, נחמן שי, מאיר פרוש. עיסאווי פריג' – נוכח? חבר הכנסת נסים זאב? חבר הכנסת נסים זאב הוא ראשון ואחרון הדוברים. <איתן כבל (העבודה):> נסים יבשר על פעמי משיח. – – – ומשיח אומר יתדפק על דלתותינו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לאחר מכן נעבור להצבעה. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> במקום שתודו לי שסוף-סוף אני מדבר, מתייחס לחוק ברצינות. אם אני לא אדבר, זה לא דיון, זאת אומרת, יש מישהו שמציע את החוק וכולם מרימים יד. יענו כולם ויאמרו אמן. <איתן כבל (העבודה):> נסים, לצערי מדליקי המשואות כבר הומלצו. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק היא מאוד בעייתית, שלא יהיה ספק, כי מה קורה היום בפועל? בוא נאמר לפי החלק שקיים היום, באלימות במשפחה, כשאישה באה ומתלוננת נגד בעלה נפתח תיק במשטרה, והיא חוששת לשלום ביתה. אני אומר לך שהייתי עד לכך שאישה הוכתה על-ידי בעלה, והתפייסו ביניהם. בית-המשפט נתן שבועיים מאסר לבעל. מי שערער על פסק-הדין זה המדינה. באו והעלו משבועיים לתשעה חודשים. מה קרה בינתיים, בין השבועיים לתשעה חודשים? בינתיים מה שקרה – האישה התפייסה עם בעלה. אני הייתי בשלום בית הזה – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> זה לא מוחק את העבירה. העבירה מאוד חמורה – – – <נסים זאב (ש"ס):> בסדר, הוא לא הכה אותה, הוא דחף אותה והייתה איזו פגיעה מסוימת. אני לא מגן עכשיו על הבעלים שמכים את נשותיהם, תסלח לי. לא זה הנושא בכלל. שייענש. עכשיו, מה קורה? אתה בא ואומר, אתה מחייב אותה "ראס בין עינה": תבואי ותעידי בבית-המשפט. היא לא מסוגלת נפשית, אין לה יכולת לעמוד בבית-המשפט להעיד נגד בעלה. החוק בא ואומר: את חייבת, ואם לא – זה פלילי. <שרת הבריאות יעל גרמן:> לא. אבל, חבר הכנסת נסים, החוק מחייב אותה. היא פתחה תיק, ודאי שהיא חייבת לבוא. <נסים זאב (ש"ס):> היא פתחה, נכון, והיום בשיקול דעתה היא חושבת: אני לא רוצה להמשיך עם התהליך, זה היה חד-פעמי; הוא מעד, הוא נפל. זה בסדר, אני מוחלת לו. אני רוצה לשמר את הבית הזה. את אומרת היום בחוק הזה: את חייבת להמשיך בתהליך הזה – בגלל שהיא קרובת משפחה. אם היא לא קרובת משפחה היא חייבת? אני שואל. <שרת הבריאות יעל גרמן:> אני לא זוכרת את החוק. <נסים זאב (ש"ס):> אז אני אומר לך, לא. אם אדם בא ואומר באיזשהו שלב שהוא לא רוצה – – – <שרת הבריאות יעל גרמן:> אני לא בטוחה שאני זוכרת אותו, אבל כאן משפטנים צריכים לומר. אני ממש לא בטוחה במה שאתה אומר. הייתה החרגה לקרובי משפחה, ומהסיבה הזאת אנחנו כרגע מבטלים. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא חושב שהחוק הזה בא לפרק פה משפחות. החוק הזה פוגע במשפחות. זה חוק מאוד רציני, ואני אומר לכם, אין פה שיקול דעת. אני לא יודע מי הביא, מי היוזם, אבל כל יום יש יוזמות חדשות פה בכנסת הזאת רק איך לפגוע ולהרוס במקום לאחד. בואו נראה איך אפשר – אני לא מדבר, חס ושלום, על בעיות כמו גילוי עריות, חס ושלום. אלה דברים חמורים ביותר, שלפעמים יש מצב שיש גילוי עריות בתוך המשפחה, וזה תהליך שחייבים למצות בו את הדין עד הסוף. אני עם זה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> בינינו, גם הרמת יד על אישה זה מאוד חמור. מאוד חמור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא אומר שזה לא חמור. אני לא אומר שזה לא חמור. מי מדבר על חמור? <שרת הבריאות יעל גרמן:> אז חייבים למצות את הדין. חייבים למצות את הדין. <נסים זאב (ש"ס):> אבל לא צריכים לייסר את המשפחה במצב הזה. <שרת הבריאות יעל גרמן:> חייבים למצות את הדין. <נסים זאב (ש"ס):> אם הם מתפייסים ביניהם וזו פעם ראשונה, צריך לתת את הצ'אנס, את האפשרות לבני-הזוג למחול אחד לשני, אם זה בא מצד שניהם, וזה לא מתוך איום, זה מתוך רצון טוב. אני חושב שהצעת החוק שבאה לחייב אותה להמשיך עד הסוף – זה עלול בסופו של דבר לפרק את המשפחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת זאב. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013, בקריאה ראשונה. אני מבקש להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 33 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 21 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16) (עדות קרובים), התשע"ד–2013, עברה ברוב של 21 בעד ואחד נמנע, והיא תעבור לוועדת החוקה להמשך דיון. <הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/827).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת החוק האחרונה על סדר-היום, היא הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר הדתות חבר הכנסת אלי בן-דהן. בבקשה, אדוני. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מטרתה של הצעת החוק הזאת היא להסמיך את השר לשירותי דת לקבוע אגרות בעד בחינות שעורכת מועצת הרבנות לישראל במסגרת תפקידיה. הרבנות הראשית לישראל עברה לפני כמה חודשים להיות יחידת סמך במשרד לשירותי דת, ומבדיקה שעשינו התברר שאין לה הסמכה מפורשת בחוק לגבות אגרות בגין בחינות שהיא עושה. הרבנות הראשית עושה בחינות רבות להסמכת דיינים, רבני ערים ורבנים שונים, וגובה עבורן אגרות כיוון שהבחינות, כמובן, עולות כסף רב – תשלום לבוחנים, כל המינהל שמסביב, שכירת אולמות וכדומה. אני רק אסבר את האוזן: הרבנות הראשית היום בוחנת בכל שנה קרוב ל-7,000 נבחנים, שזה מספר גדול מאוד, ואנחנו רוצים להסמיך אותה באופן חוקי וברור לגבות אגרות בגין הבחינות הללו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני סגן השר. להצעת החוק יש דובר אחד, האם אתם מנחשים מי הוא? חבר הכנסת נסים זאב. לאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, זה נשמע כל כך נחמד, בסך הכול מבקשים אגרות. מה מבקשים? קצת כסף. מעט צורי, מעט דבש, בוטנים ושקדים. מסכנה הרבנות הראשית, אין לה כסף. אז מה לעשות? לוקחים מהנבחנים. אני לא אומר שלא, אבל הכול במידת החסד והרחמים. ואני רוצה לומר לך, אנחנו יודעים שאברכים באים, ואני אומר לך, אחד הדברים הנפלאים שראיתי בעניין הזה של הבחינות, שבאים אלפים ל"בנייני האומה", וברוך השם גם החתנים שלי היו שם כמה פעמים בבחינות. אני אומר לך, זה אחד הנושאים החשובים ביותר, שבאמת מדרבנים את בני התורה להגיע למקסימום ולמצות את עצמם דרך אותם מבחנים. כי יכול להיות שאדם יכול ללמוד ולדעת ש"ס ופוסקים והכול, אבל זה לא בא לידי ביטוי עד אשר הוא לא עובר את המבחנים האלה בכתב ובעל-פה, ואז את כל מה שיש לו בחשיבה – כשהוא בא ומביע את זה על הכתב, אתה גם רואה את היכולות שלו כדי שבעתיד, כשהוא יהיה דיין או רב עיר או לא משנה מה – איש שבעצם מקבל אחריות בכל מה שקשור לפסיקה הלכתית, יכול למצות את עצמו ביכולות כאלה, להביא את זה בפסקי הלכה גם בכתב. אני מברך על כך, אבל אני מבקש שהקריטריונים ייקבעו מראש לכל מבחן, אם זה מדובר לדיינות, אם זה מדובר – כי אתה יודע שזה בא בכמה עונות, פעם זה בהלכות מליחה וטרפות, פעם זה באיסור והיתר ושחיטה וכו' וכו'. אז לבוא ולומר מראש, שכל אחד ידע מה האגרה, ושיהיה באופן סביר. כי אנחנו יודעים שלמשל אצל הסטודנטים, כשהם עוברים מבחנים בסמינרים, כל פעם האגרות – לפעמים – משתנות, וזה מכביד. לכן אני אומר ומבקש שזה יהיה מתוך התחשבות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013, בקריאה ראשונה. נא להצביע. הצבעה מס' 34 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 20, שני מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הרבנות הראשית (תיקון מס' 6) (אגרות), התשע"ד–2013, עברה בקריאה ראשונה ותעבור לדיון בוועדת הפנים. חברות וחברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ח בטבת התשע"ד, 31 בדצמבר 2013, בשעה 16:00. תם סדר-היום. <הישיבה ננעלה בשעה 22:47.>