דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט"ו
ישיבה ק"ו
הישיבה המאה-ושש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, כ' בשבט התשע"ד (21 בינואר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
עמרם מצנע (התנועה): 5
מיקי רוזנטל (העבודה): 6
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 8
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 8
רונן הופמן (יש עתיד): 9
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 11
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 11
עליזה לביא (יש עתיד): 12
נחמן שי (העבודה): 13
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 14
דוד אזולאי (ש"ס): 14
הצעות לסדר-היום 15
ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 15
שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום: 16
דב חנין (חד"ש): 21
אלעזר שטרן (התנועה): 25
יפעת קריב (יש עתיד): 26
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 28
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 30
יחיאל חיליק בר (העבודה): 33
ניצן הורוביץ (מרצ): 36
יעקב מרגי (ש"ס): 38
יעקב אשר (יהדות התורה): 39
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 41
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 43
שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום: 45
שר הכלכלה נפתלי בנט: 47
הצעת חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014 49
נחמן שי (העבודה): 49
רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו): 50
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 52
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 53
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 54
הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 3) (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח), התשע"ד–2014 54
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 54
הצעה לסדר-היום 58
אנטישמיות גואה בגולה: בחור ישיבה נדקר בליל שבת בקייב 58
יעקב מרגי (ש"ס): 58
השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 60
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ' בשבט תשע"ד, 21 בינואר 2014, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 38), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת הכנסת.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5) (ממשל תאגידי בשותפות מוגבלת ציבורית), התשע"ד–2014.
החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק להעמקת גביית המסים והגברת האכיפה (ייעול אמצעי הגבייה ודיווח), התשע"ג–2013.
הסכם פטור מאשרה למחזיקים בדרכונים דיפלומטיים ובדרכוני שירות עם ממשלת הרפובליקה הקואופרטיבית של גויאנה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת. אני מקווה שכל אלה שמתכוונים לנסוע לגויאנה שמו לב לפטור מדרכונים דיפלומטיים.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כרגיל, אין צורך בהרשמה לנאומים בני דקה. אנחנו נצביע. אני מפעיל את ההצבעה לצורך ההרשמה. בינתיים אני אזמין את חבר הכנסת עמרם מצנע, עד שיביאו לי את הרשימה. בבקשה, חבר הכנסת עמרם מצנע.
<עמרם מצנע (התנועה):>
מכובדי היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, יש לי הרבה חוויות חיוביות לספר לכם, על מפגשים, ודיונים ואירועים בימים האחרונים, אבל רציתי דווקא להפנות את תשומת הלב – אתמול קיימנו אירוע הצדעה לכפרי-הנוער והפנימיות בישראל. לרבים מאתנו יש איזשהו זיכרון, כנראה ישן וותיק, על תרומת כפרי-הנוער והפנימיות בשנות העליות הגדולות שלאחר קום המדינה. אני רוצה לספר לכם שהכפרים קיימים, נושמים ומקיימים פעילות מאוד מאוד ענפה, מאוד מאוד חשובה. בעצם שם מתהווה היום כור ההיתוך של החברה הישראלית.
כיבדו אותנו גם יושב-ראש הכנסת ומזכירת הכנסת בנוכחותם.
פגשנו באירוע הזה סיפורים של בוגרים שקשה היה להישאר עם עיניים יבשות ולשמוע אותם. מבחורה מבית הכי הרוס שאפשר לתאר ועד בחור שהגיע לתפקיד רם מעלה במשרד האוצר, וכל אלה שבפנים.
רציתי לספר לכם ולשתף אתכם בכך שכפרי-הנוער והפנימיות במקומות שונים בארץ הם באמת, כמעט הייתי אומר, גולת הכותרת של החברה הישראלית וכור ההיתוך הישראלי.
גם היום, למשל כפר-הנוער הודיות היה אתנו בפעילות התנדבותית של בני-נוער עם ניצולי השואה, כך שהדברים מתחברים מכל הכיוונים, ופשוט הנאה וכיף לראות את בני-הנוער, לשמוע את העושים במלאכה, ולהגיד הרבה תודה לצוותי החינוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. כפי שהוא הזכיר, היו לי הכבוד והעונג להיות באירוע. באמת, אתה רואה את כפרי-הנוער והפנימיות ונזכר, כמו שנזכרנו אתמול, שגם יצחק רבין, זכרו לברכה, וגם שמעון פרס, נשיא המדינה, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, הם בוגרי כפרי נוער; בכנסת שלנו, כאן בינינו, יושבים בוגרים. כפי שציינת, גם היום, בנושא של קליטת העלייה, במחיקה ולפחות צמצום של פערים חברתיים, כפרי-הנוער והפנימיות עושים את שלהם. בחלק מהם התפתחו יוזמות מאוד ברוכות, התמחות בתחום כזה או אחר – אם כבר מדברים על כנסת ירוקה, אז נציין שלא מעט כפרי נוער עוסקים בנושאים אקולוגיים, בחקלאות ובאורגניקה.
אני מאוד מברך על כך שיזמת את היום הזה והזמנת את כל האורחים הנכבדים. מי ייתן ונדע שגם היום צומחת שם ההנהגה העתידית של מדינת ישראל, שנראה אותם בתפקידים הכי בכירים בעוד 40-30 שנה, ואולי לפני זה, לא רק בתחום הפוליטיקה, אלא גם במדע, במחקר, בצבא וכן הלאה וכן הלאה.
חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בנאומים בני דקה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. אחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה להתייחס למשהו במערכת החינוך, פחות משמח, לצערי, ממה שסיפר לנו חבר הכנסת מצנע. אני מדבר על האירוע האנטי-חינוכי שמתרחש בימים אלה בטבעון. אלפי שעות הפרסום שמשרד החינוך עושה לפרויקט שלו "עולים כיתה, עוברים ללמידה משמעותית" ירדו לטמיון אם שר החינוך ימשיך לשתוק כמו דג בסיפור העצוב הזה של המורה מטבעון, כי חינוך הוא קודם כול דוגמה אישית, ולא רק תיאוריות פדגוגיות.
המורה אמר את דעותיו בשיעור, ואלה נשמעו שמאלניות מדי באוזניה של תלמידה ברשת "אורט". הרשת זימנה לאלתר את המורה והודיעה לו שבכוונתה לפטרו. אני חש תחושה מאוד מאוד כבדה וקשה, ולו היה לי ילד ברשת "אורט" הייתי מוציא אותו לאלתר ומעביר אותו לבית-ספר אחר. איום על מורה בפיטורים יכול להיות אך ורק בשל עבירה חמורה, בטח לא בשל השמעת דעה. אם המורה חרג מנוהלי משרד החינוך, או מאלה של רשת "אורט", יעמידו אותו על טעותו, ינזפו בו; לא יפטרו אותו. חברה שמפטרת מורה בשל השמעת דעות היא כזאת שגם תשליך אחר כך אנשים לכלא בשל השמעת דעות.
הרדיפה אחרי מי שמעזים להשמיע את דעותיהם, במיוחד אלה שהפוכות לשלטון, היא מסוכנת מאוד. מורה שלוקח את תלמידיו לסיור בחברון זוכה לשבחים, ומורה שמסרב לקחת אותם לחברון, למקום שנוי במחלוקת, מוגדר מייד כשמאלן בוגד.
אני פונה לשר פירון ואומר לו שאי-אפשר לעבור לחינוך משמעותי בלי – עם תוספת של חינוך משמעתי. תודה.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אתה מוזמן מחר בבוקר לדיון בוועדה בנושא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת עמרם מצנע, אני מקווה שהוזמנו גם מורים שלפני זה פוטרו ללא שימוע כשהביעו דעות כאלה ואחרות כשהממשלה הייתה אחרת והם נחשבו לאופוזיציה, בוא נגדיר את זה כך.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
כל מורה שפוטר בשל דעותיו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני זוכר אחד כזה בוועדת החינוך, פעם אחר פעם, שאמר על מתכונת של איזשהו יום זיכרון שהיא לא מוצאת חן בעיניו וצריך לעשות את זה אחרת. אפילו שימוע לא קיבל. כן.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כל מורה שמפוטר, בשל כל דעה, זה דבר בלתי נסבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כל מילה בסלע, דרך אגב. מה שאמרת, כל מילה בסלע, בתנאי שהיא לא מצד זה או אחר.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אנחנו בכנסת יותר מצפוניים, לכאן ולכאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הלוואי. בבקשה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, בשבוע שעבר לא היו נאומים בני דקה בגלל חגיגות יום ההולדת של הכנסת, ולכן אציין היום את ההרוגים בתאונות הדרכים בשבועיים האחרונים: בשבוע שבין ה-7 ל-14 בינואר נהרגו שני בני-אדם; ב-9 בינואר נהרג נהג משאית בשנות ה-30 לחייו בהתנגשות בכביש 65, סמוך ליישוב מי-עמי. ב-12 בינואר נהרג הולך רגל בשנות ה-40 לחייו מפגיעת רכב בכביש 40. בשבוע שבין 14 ל-21 בינואר נהרגו שני בני-אדם נוספים, שניהם הולכי רגל. ביום רביעי 15 בינואר נהרג הרב אלקנה אליאסי, בן 41, מפגיעת דחפור ברחוב אחימעץ בתל-אביב. ביום חמישי 16 בינואר נהרג הולך רגל בן 50 בצומת גילת. הולך הרגל חצה את הכביש לפנות בוקר לא במעבר חציה ובאזור לא מואר.
אתמול אושרה במליאת הכנסת בקריאה ראשונה הרפורמה בפקודת התעבורה. במסגרת הרפורמה תוחמר הענישה כלפי בריונות כביש, נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול ועבירות מסכנות חיי אדם. לראשונה תיושם ענישה מדורגת בעבירות של נהיגה בשכרות; החמרה כלפי נהגים שיכורים מאוד והקלה בענישה כלפי נהגים שחורגים במעט מכמות האלכוהול המותרת. סעיף נוסף בהצעת החוק מסמיך את שוטרי התנועה לתת דוחות לנהגים גם אם לא ראו את העבירה במו עיניהם. הרפורמה תקל גם את העומס בבתי-המשפט ותביא להפחתת עסקאות טיעון מקילות וערעורי סרק.
יש צורך ממשי בשינויים האלה, ואני מברך את שר התחבורה ישראל כץ ואת סגנית השר ציפי חוטובלי על הבאת התיקונים לחקיקה בכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. כאמור, חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת הופמן.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה ימים נחשפנו, כערבים ופלסטינים, להתקפה בלשנית מילולית גזענית מהארטילריה הלשונית הכבדה של הבלשן הלאומי ד"ר אבשלום קור. כאשר הוא מתבצר בעמדתו ב"גלי צה"ל", הנקראת "באופן מילולי", הוא כינה את הערבים "קניבלים צמאים לדם", ונעזר בכינויים ושמות מעולם הטבע, חיי הבר והחיות בהתקפתו הארסית. זאת לא הפעם הראשונה שמר קור הופך את פינתו לבמה פוליטית לתקיפת הערבים ולהבעת דעותיו הפוליטיות. מה שעשה הבלשן הגזען הוא קניבליות אמיתית, כי ב"ויקיפדיה" במושג "קניבליזם" נכתב: "המושג מתייחס לתופעה ביולוגית כללית ובה צורת חיים טורפת פרט מבני מינה" – וזה בדיוק מה שעשה מר בלשן גזען. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת הופמן, ואחריו – חבר הכנסת צרצור.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנו מציינים היום בכנסת את יום השואה הבין-לאומי, שיחול ב-27 בינואר. אבקש לצמצם את ההתרחשות הבלתי-נתפסת שאנו קוראים לה "שואה" לשני סיפורי חיים שבחודשים האחרונים הגיעו לסיומם. בשניהם סוף הסיפור שמח מתחילתו במובנים רבים.
לנקה הרשקוביץ הייתה ב-1942 בת אהובה להוריה, אחות לשלושת אחיה, גיסה, דודה, בת-דודה. כל התארים האלה, היומיומיים עבורנו, נקטפו ממנה ביום אחד. לנקה נשארה לבדה. בכוחות שמקורם לא ברור היא קמה מההריסות ובנתה חיים חדשים, אחרים, במדינת ישראל. לנקה הרשקוביץ, עמוד התווך של משפחתה החדשה, סמל המאבק לחיים, נפטרה בערב ראש השנה האחרון, בגיל 93, מוקפת אהבה אין-סופית משתי בנותיה, חתניה, חמשת נכדיה ונינתה. סיפור הישרדותה יסופר על-ידי בני משפחתה עד קץ הדורות.
גרשון ליטמנוביץ היה ב-1939 נער בר-מצווה מוקף במשפחה אוהבת. את המלחמה שרד בזכות נמרצותו ויכולתו לספק את צורכי הצורר הנאצי בכל עבודה שנדרש לה. בשנת 1945 גרשון נותר לבדו. היה ברור לו שמאבקו לחיים רק החל. הוא עלה לארץ בעלייה בלתי לגלית בעקבות אהובתו. יחד נאבקו על הקמת מדינת ישראל. גרשון השתתף בהקמת 11 הנקודות בנגב, הצטרף לפלמ"ח ושירת כמפקד, עבד כחקלאי, והתיישב בנגב, שם בנה את חייו והקים משפחה גדולה וחמה. הוא נפטר בשבוע שעבר, במפתיע, בגיל 88, בדרך להתנדבותו במרפאה השכונתית. הוא תמיד אמר שאם בשנות המלחמה היו אומרים לו שבחייו המאוחרים יהיה מוקף בשלושת ילדיו, שמונת נכדיו וחמשת ניניו, שעבורם היה ויהיה לנצח אבן שואבת, הוא לא היה מסוגל אפילו לדמיין זאת.
מי ייתן וסיפורי חייהם, אסונם ותקומתם יסופרו, ולעולם לא יישכחו. יהי זכרם ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רונן הופמן, שהזכיר לנו שבאמת בעוד כרבע שעה נציין כאן, במליאה, את בואו של יום השואה הבין-לאומי. חבר הכנסת צרצור – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, שלוש סוגיות בנאומו של ראש ממשלת קנדה אתמול הפריעו לי מאוד, ואני חושב שהן צריכות להפריע לכל בר-דעת, בישראל וגם מחוץ לישראל.
סוגיה ראשונה: החיבור המלאכותי בין המושג אנטישמיות לביקורת לגיטימית נגד מדיניותה של ישראל. חיבור כזה הופך את המושג אנטישמיות לזול מאוד, ואני חושב שהוא גם הופך כל אדם שמבקר את מדיניותה של ישראל לשונא יהודים – ממש שיגעון.
הסוגיה השנייה: הוא דיבר על ערכים משותפים לקנדה ולמדינת ישראל, ואני שואל שאלה פשוטה מאוד: האם כיבוש, למשל, הוא ערך משותף לשתי המדינות? האם קטל חלומו של עם להקים מדינה עצמאית וחופשית ליד מדינת ישראל גם הוא ערך משותף לשתי המדינות? האם גם היעדר שוויון בין הרוב היהודי לבין מיעוט ערבי במדינת ישראל הוא ערך משותף לשתי המדינות? אני חושב שזה דבר מאוד מאוד מקומם.
והסוגיה השלישית והאחרונה: התעלמות מוחלטת בנאומו מהכיבוש, מההתנחלויות, ותמיכה רפה בלבד בהקמת מדינת פלסטין.
אני יכול לסכם את מה שאני רוצה להגיד, כבוד היושב-ראש, בכך שידיד אמת של מדינת ישראל הוא ידיד – הוא האדם, הוא הגוף – הוא המדינה שאומרת את האמת בפני מנהיגי מדינת ישראל, ולא זה שמתחנף ומעמיק את האופוריה של מנהיגי מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהים צרצור. תודה גם לערוץ הכנסת, כי מכיוון שלא ראיתי את כבודו כאן, במליאה, אני בטוח שעקבת בעניין רב אחרי הדיונים בערוץ הכנסת, וחבל, כי בסך הכול היית יכול גם לעקוב מתוך המליאה ולומר את הדברים היום.
חבר הכנסת שמעון אוחיון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, לקראת יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה פרסם מכון "משואה" תוצאות של סקר שנתי בקרב תלמידי תיכון ברחבי הארץ. מן הסקר עולה כי זיכרון השואה הוא מרכיב מרכזי בזהותם של הצעירים בישראל. 51% מבני-הנוער ציינו את העדויות של ניצולי השואה ואת תרומתן כגורם משמעותי ללימוד נושא השואה.
כמו כן יש מגמה הדרגתית של התגברות מרכיבי הזהות היהודית: כך, 30% מן הנשאלים ציינו שחשוב להם בעיקר להרגיש חלק מהעם היהודי, ורק 22% הדגישו כי העיקר הוא להרגיש חלק מהחברה הישראלית. וכשנשאלו מהו המאורע החשוב ביותר שמשפיע על גורלם ועל גורל העם היהודי, ניתן משקל שווה בתשובתם להקמת מדינת ישראל ולשואה.
ממצאים אלה מעודדים ונותנים תקווה כי אכן התודעה גוברת בקרב הנוער, ואפשר לבלום בשיח שלנו, הן בחינוך והן בחקיקה, את התופעה של זילות נושא השואה והשימוש בסמלים נאציים תוך פגיעה ברגשות הניצולים וחילול זכר הקורבנות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. כאמור, חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, הגברת ג'יהאן עראר מג'לג'וליה ביקרה ביום חמישי במרכז המסחרי בכפר-סבא יחד עם אחיה, ותוך כדי ניסיון להיכנס לחניה היא עצרה מאחורי רכב שהאריך – היא צפרה, ואז ירד מהרכב בחור צעיר עם כיפה ו-M16, כיוון אליה את ה-M16, השמיע קריאות גנאי וקללות בוטות, איים עליה ואמר לה: אני אראה לך מה זה לצפור לי, ערבייה, וכדומה. למען האמת, היא הגישה תלונה במשטרה, ונדמה לי שלאחר יום הוא נעצר. בית-המשפט שחרר אותו למעצר בית. זה מעשה חמור, אבל אני תוהה, אם היה מעשה הפוך, אם הוא היה משתחרר בקלות הביתה לאחר שאיים ב-M16 לירות באזרחית. זאת רק שאלה.
והערה לגבי אתמול; התקשר אלי כתב בכיר לפני שעה קלה ואמר לי: עשינו כתבה על הבית של חבר הכנסת אבו עראר, והתברר שיש שם מים וחשמל, בניגוד למה שאמרת. יכול להיות שאנשים לא מקשיבים, לא רוצים להקשיב, רוצים לגמד את מה שנאמר; דיברתי על ה-region – region זה אזור – על הכפרים הלא-מוכרים, על תוכנית פראוור. לכן – תירגעו, יש בתים שיש בהם מים וחשמל. אני מאשר את העובדה הזאת.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אולי בגלל האנגלית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יכול להיות. צריך להעביר כמה כתבים קורס אנגלית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בדף קשר לבוחר יש – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אלה – – – ישירות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום יום המגזר העסקי בכנסת, יוזמה מבורכת של חברי הכנסת אראל מרגלית וגילה גמליאל. אירחנו בוועדה נשים שעסוקות מאוד, ביומן, בפיתוח עסקי ובעשייה במרחב הפרטי. רק לאחרונה שמענו את הנגידה, קרנית פלוג, מדברת על עלייה בתעסוקה ובכניסה לעולם הציבורי, למרחב העבודה הציבורי, ולא זה הפרטי. היום באמת שמענו על חסמים של נשים במקומות עבודה פרטיים, בעסקים קטנים ובעסקים בינוניים. נדהמתי לשמוע על אפליה מגדרית במתן אשראי לנשים – נשים לא מקבלות ולא זכאיות באותה מידה כמו גברים. כל שכן כשמדובר בנשים ערביות, שעוברות אפליה פעמיים – פעם בהיותן נשים ופעם בהיותן ערביות.
הנתונים שהוצגו בפנינו בכל הנושא הזה, של התפתחות עסקית של נשים, מאוד מאוד מקוממים ומכעיסים, ואני קוראת לכולנו לחשוב ולראות איך אפשר לקדם ולפתח את המגזר העסקי כאן, בחברה הישראלית, על כל היבטיו ומנעדיו. יש כשל, ועל כולנו לתת את המענה במקומות השונים. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול באמת הייתה פה ישיבה יפה, עם ראש ממשלת קנדה, שהשמיע דברים חמים בטמפרטורות שאנחנו לא רגילים להן, אבל לצערנו זה חריג; מעמדה של ישראל בעולם הוא לא כמו שהוא נראה בעיניים קנדיות.
אתמול 100 אנשי עסקים באמת מהצמרת של הכלכלה הישראלית, בדרכם לדבוס – הם יהיו שם, ידברו – הצביעו על הסכנה ועל הדאגה הגדולה שלהם מפני חרם כלכלי על ישראל. זה לא דבר תיאורטי, זה דבר מאוד מעשי ומשמעותי למדינה שהיא מוטת ייצוא, שתלויה באופן מוחלט בייצוא, ושסגירת שווקים בפניה יכולה לגרום לה נזקים עצומים. אני לא בטוח שהציבור בארץ מודע לכל הדקויות האלה, כי כולנו עסוקים בעצמנו, אבל יש פה פוטנציאל שיכול לפגוע קשות במדינת ישראל. לכן תמהתי מאוד – תמהתי מאוד – ששר הכלכלה, מכל האנשים, האדם שצריך להיות הכי מוטרד, כי הייצוא הזה עובר דרכו, הכריז במקום שהכריז, בישיבת סיעה אתמול, שמדינה פלסטינית תרסק את כלכלת ישראל.
אני לא יודע אם תהיה מדינה פלסטינית בסוף; אני חושב שצריכה להיות, בחלוקה הנכונה, אבל צריך להיות היגיון הפוך כדי להבין שאם תוקם מדינה פלסטינית היא דווקא תפגע במדינת ישראל. אולי נחשוב חיובי פעם? אולי נחשוב על השוק שייפתח? אולי נחשוב על האפשרויות שתינתנה? אולי נחשוב על האיחוד האירופי שמדבר על מתן מנה גדולה של תמריצים לישראל ולרשות הפלסטינית? אי-אפשר לראות שחורות כל הזמן. צריך לתת פתח לתקווה ולעתיד יותר טוב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת דוד אזולאי.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, היום בשעות הבוקר קיימנו בוועדה שבראשותי, הוועדה לזכויות הילד, דיון על בני-נוער ותופעת האלימות והשכרות בקרב בני-נוער. לצערנו הרב נחשפנו, ככה, בין יתר הנתונים שעלו בפנינו, לנתון קצת מזעזע, שאומנם יש לו בהחלט נגיעה בעבריינות בני-נוער – למה נוער נושר. מסתבר שמי שנשר ממערכת החינוך – אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, אולי יעניין אותך שעבריינות בקרב אותם נערים היא פי-חמישה מאשר באוכלוסייה אחרת. אבל מה שהתגלה זה שבשנה האחרונה יותר מ-24,000 תלמידים נשרו ממערכת החינוך הפורמלי. 24,000 תלמידים. וזה לא בנשירה סמויה, זה תלמידים שאנחנו יודעים לזהות אותם.
משרד החינוך נותן שירותים גם לא במסגרת החינוך הפורמלי, בקידום נוער וכדומה. שאלנו כמה מהם נמצאים במסגרות – שיצרו אתם קשר ויודעים לנווט אותם לאותו מקום שגם יש לו הצלחות לא מעטות. אז מסתבר שרק 11,000 תלמידים. מה קורה עם 13,000 הנותרים? שאלנו. אז באמת, מי שממונה על הנושא הזה אמר לנו: חברים, אנחנו מצליחים לאתר חלק מהם, להגיע אליהם, אבל לא נשאר לנו תקציב לתת להם את התוכנית ואת הטיפול המתאים. אנחנו מדברים על בני-נוער שאם לא נתפוס אותם מחוץ למסגרת – נגיד לא הצלחנו למנוע מהם את הנשירה, אבל גם לא הצלחנו לספק להם את הצרכים הבסיסיים ביותר כדי שיהפכו להיות חלק מהחברה הנורמטיבית שלנו? מה זאת אומרת "אין תקציבים"? אותו תקציב של הילד, אם היה במערכת החינוך, ראוי לתת לו אותו מחוץ למערכת החינוך, כדי למנוע הידרדרות אמיתית ועלייה בפשיעה בקרב בני-נוער. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חבר הכנסת דוד אזולאי יהיה אחרון הדוברים בנאומים בני דקה. לאחר מכן נעבור לציון יום השואה הבין-לאומי.
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, באתי לחזק את ידיו ולתמוך בהחלטתו של ראש העיר אשדוד, שלקח אחריות והחליט להשבית את הלימודים, מתוך דאגה לשלומם של התלמידים. לדעתי זה מעשה נבון, שלא מצוי בימינו, לקחת אחריות ולמנוע מתלמידים סיכון מיותר. צריך ללמוד ממנו איך דואגים לשלומם של תלמידים. אני חושב שעל כך מגיעה לו ברכת יישר כוח, וכל אלה התוקפים אותו ומבקרים אותו, הייתי רוצה לראות שהם לוקחים אחריות ונותנים הוראה להורים לשלוח תלמידים לבתי-ספר לא ממוגנים תוך סיכון התלמידים. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. עד כאן נאומים בני דקה.
אני רק אבקש, מפאת חשיבות וכובד הנושא, מחברי הכנסת שעומדים בפינות האולם לשבת, או בפנים או בחוץ. חברי הכנסת הופמן, זאב וכבל, נא לשבת. נא לשבת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברים, אנחנו עוברים לציון יום השואה הבין-לאומי. יש גם ניצולים אתנו, אני לא בטוח שאנחנו כרגע מכבדים את המעמד.
חברי הכנסת, אנחנו היום, לא בתאריך עצמו, מציינים את יום השואה הבין-לאומי, החל, כידוע – שנקבע, כידוע, ל-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. זה גם המקום להזכיר את השר, שתכף יפתח את הדיון בשם הממשלה, חברנו סילבן שלום, שבהיותו שר החוץ פעל רבות כדי שהאו"ם יכיר ביום הזה, ואכן האו"ם קיבל את ההחלטה פה אחד, ואנחנו זכינו למציאות חדשה, שבה בבירות רבות, במדינות רבות, במוסדות לאומיים רבים, מציינים את יום השואה הבין-לאומי.
אנחנו כאן, בכנסת – לפעמים אני חייב גם להודות שכנראה חברי הכנסת העמידו אותי על טעותי; המחשבה הראשונית שלי הייתה שאנחנו נצא במשלחת חסרת תקדים של כ-60 מחברי הכנסת, לרבות כמה שרים, ליום השואה הבין-לאומי באושוויץ-בירקנאו, ובמקביל כאן, במליאה, חברי כנסת שלא יוצאים, מסיבות אלה או אחרות, יציינו את יום השואה הבין-לאומי – דבר שנראה לי נכון. אבל לאחר שקיבלתי פניות של חברי כנסת רבים שאמרו שלא יכול להיות שמליאת הכנסת תציין את יום השואה ככה כמעט כברירת מחדל, כמה ח"כים שנשארו, קיבלתי את עמדתם, ולכן – אני רואה שיש פה איזה שבעה-שמונה חברי כנסת שהציעו הצעות לסדר-היום, ואני ודאי מודה לאלה שהציעו מתכונת קצת שונה.
תראו, אני רק בכמה מילים אגיד: אני לא רואה שום סתירה בין זה שקיים יום השואה הבין-הלאומי לבין זה שקיים יום השואה כאן, במדינת ישראל. יום השואה הבין-לאומי, כפי שכבר רמזתי ואמרתי, מקדם את הנושא של זכר השואה במדינות רבות בעולם ומחייב את המוסדות הבין-לאומיים, ובעצם גם ממשלות, לציין את היום הזה. הוא תרם, אני בטוח, רבות לכך שארגון בין-לאומי עוסק בהוראת השואה בבתי-ספר במדינות שונות – ארגון בשם ITF – והיד עודנה נטויה; יש כבר עשרות מדינות שעוסקות בזה. זה לדעתנו לא מספיק, ויש מדינות נוספות שמצטרפות ליוזמות האלה. וכאן, במדינת ישראל, יום השואה והגבורה הוא יום – לא יודע, נקרא לו יום שלנו, אבל יום שבו גם הכנסת עוסקת בקריאת שמות הנספים, וגם "יד ושם" עושה פעילויות שונות ומגוונות, כדי שניתן באמת תחושה למשפחות ולנספים עצמם שאף אחד לא נשכח ושום דבר לא נשכח.
אני ודאי גם מברך את כל חברי הכנסת שהיום עסקו בדיונים, תחילה בוועדות ואחר כך בשדולה של חברי הכנסת שטרן, חנין וקריב, יחד עם הניצולים, כדי לא רק לציין ולזכור ולהנחיל ולהעביר לדור הצעיר, אלא גם לראות מה עוד עשינו לא נכון, או מה לא עשינו עדיין, כדי שכאן, במדינת ישראל, כמו בעצם בכל מקום בעולם, הניצולים ירגישו שהשנים האלה, לאחר שיקום ארוך, שהם באמת בגבורה עסקו בו, השנים האלה עוברות עליהם, יחסית לפחות, ברווחה, ועם פינה חמה, ובית חם, וקצבאות אם צריך, וסיוע מגופים ומהמדינה אם צריך. אז יישר כוח לכל חברי הכנסת שעסקו היום בנושא הזה.
אני מתכבד להזמין, כפי שאמרתי, את השר סילבן שלום לפתוח את הדיון בשם הממשלה. לאחר מכן נשמע את ההצעות לסדר-היום של חברי הכנסת חנין, שטרן, קריב, זחאלקה, יוגב, בר, הורוביץ, מרגי, אשר וגמליאל.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
ואחמד טיבי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר גמור. וחבר הכנסת אחמד טיבי.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, בעוד שישה ימים יתקיימו ברחבי העולם טקסים ועצרות לזכר יום השואה. בעולם כולו – אולי לא כולו, באיראן בטח לא – יעצרו את הכול לרגע ויזכרו את זוועות השואה, את מעשי הזוועות אשר עשו הנאצים, וחשוב מכול – את קורבנות השואה.
לפני עשר שנים עלה הרעיון להביא לכך שהעולם כולו יכיר ביום השואה הבין-לאומי. היה חשש גדול, ורבים ניסו להניא אותי מהרעיון, מתוך מחשבה, נכונה אולי, שברגע שהעולם כולו יצביע נגד, הדבר יהיה לדיראון עולם, שהעולם כולו דוחה בעצם את זכר השואה. עשר מדינות תתמוכנה, במקרה הטוב 15, כך נאמר. אבל בעזרת עבודה מאומצת, בהשקעה של יום ולילה – וכמו שאמרתי בכנס שארגנו יפעת קריב, דב חנין ואלעזר שטרן, למאמצים האלה נרתמו השגריר שלנו באו"ם דני גילרמן, שבתו ונכדו מכבדים אותנו כאן, מנכ"ל משרד החוץ רון פרושאור – המנכ"ל דאז, שהיום הוא נציגנו באו"ם, השגריר באו"ם – וסמנכ"ל משרד החוץ רוני לשנו-יער.
אנחנו היינו מי שהאמין ופעל כדי שהדבר הזה יקרה. 141 מדינות תמכו, ללא שום מדינה מתנגדת; אפילו איראן לא התנגדה. יום השואה הבין-לאומי נקבע ל-27 בינואר, מאחר שלא היה אפשר לקבוע את זה לפי התאריך העברי, שזז בכל חודש, והוא נקבע בו בגלל שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, שהפך להיות סמל של ניצחון העם היהודי על שנאת החינם, הגזענות וההכחשה של מה שהיה. כמי שהייתה לו הזכות הגדולה להוביל את ההחלטה באו"ם, כשר החוץ, אני יכול לומר שאותו היום, של ההצבעה באו"ם, אשר הייתה פה אחד, היה אחד המרגשים והמכוננים בחיי.
כל איש ציבור סובל מהרבה רגעים של תסכול, מהרבה רגעים של אכזבה, מהרבה ימים של "בשביל מה אני צריך את זה?" אבל כאשר אתה מגיע ליום אחד כזה, זה שווה את כל השנים הארוכות של התסכול, של האכזבה, של "מה אני צריך את זה?", כי אתה יודע שהדבר הזה נשאר מעתה ועד עולם. והחשיבות הגדולה של היום הזה היא בגלל עצם העובדה שהניצולים הולכים ונעלמים, שלא יהיה מי שיספר את הסיפור, ובעצם אותם צעירים ברחבי העולם לא ידעו דבר על נושא זה.
ביום 27 בינואר מנהלות רוב המדינות טקסים, כנסים בפרלמנט – הרבה יותר גדולים ממה שיש כאן, ואני תמיד אומר שצריך לעשות את זה ביום רביעי, יחד עם הצעות החוק – זה לשנה הבאה – כי ביום רביעי כולם נמצאים, פשוט.
<קריאה:>
נכון.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
ואז אפשר לעשות את זה ולכבד גם את האירוע. אבל בכל העולם – והשתתפתי בטקסים – כל הפרלמנט מגיע, אף אחד לא מעז שלא להגיע, וזה ברוב עם.
<נחמן שי (העבודה):>
וגם במועצת אירופה.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
גם במועצת אירופה וגם באו"ם. ביום 27 בינואר יהיה אירוע מיוחד באו"ם, בהשתתפות כל השגרירים, מזכ"ל האו"ם. הייתי אמור להיות זה שינאם שם, וככל הנראה, לצערי, לא אצליח להגיע.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
– – – אלא חברי הכנסת יבואו – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אבל מה לעשות, אלעזר? תאמין לי, אני יושב כאן מספיק שנים ואני יודע איך זה עובד.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
השתפר, השתפר.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
גם עכשיו ביקשתי מחברי כנסת שראיתי במזנון: ב-16:30, אם אתם יכולים להגיע. אני לא יכול לומר שכל מי שאמרתי לו וביקשתי ממנו נמצא כאן, וכולם אמרו שהם יהיו, כמובן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
דווקא ליום שלישי – אני מציין בסיפוק שהנוכחות טובה; בהתחשב בדברים שהשר אמר, שהנוכחות בכנסת היא לא – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
כן כן, אדוני היושב-ראש, כמובן, עצם העובדה שהנושא הזה עולה, ומה שהחלטת לעשות בנסיעה לאושוויץ – שא ברכה גדולה. 60 חברי כנסת שבאים ונכנסים בשערי מחנה הזוועות הזה, 60 שגרירים, 60 נבחרים של העם היהודי, זה הניצחון הכי גדול שיכול להיות. אין ניצחון גדול מזה.
וכאשר אנחנו מדברים על יום השואה הבין-לאומי, כולנו יכולים לחשוב מה היה בתוך אותם שישה מיליון, איזו תרומה הייתה יכולה להיות לאנושות. העם אשר הביא לעולם את המונותיאיזם – את האמונה באל אחד, את הרמב"ם ואת אלברט איינשטיין, והצליח באמצעות שיעור מזערי של 0.2%, שתי עשיריות האחוז, מאוכלוסיית העולם, להביא יותר מ-22% מזוכי פרס נובל בעולם – יכול להיות דבר כזה? כולנו יכולים לדמיין מה היה קורה אם ששת המיליונים האלה היו אתנו. ואנו מבכים את אובדנם מדי יום. כל משפחה יודעת את הכאב.
צריך לזכור שהשואה התרחשה בכל מקום, שהנאצים הגיעו גם לצפון-אפריקה, הגיעו גם לתוניסיה והגיעו גם ללוב, ואם לא היה קו אל-עלמיין, כל יהדות צפון-אפריקה, מיליון במספר, הייתה נכחדת.
ואני אחזור ואספר את הסיפור הפרטי שלי, של משפחתי שלי: הנאצים הגיעו לעיר הולדתי אפילו, שלי, וכאשר דפקו על הדלת יחד עם חיילים איטלקים שהיו אתם, סבתי, שפתחה את הדלת וראתה אותם בשער, ופתחה את שער הברזל, מיהרה לסגור את השער, כשהם נאבקים בה, והיא הצליחה, תוך כדי זה – היא תמיד מספרת – שהיא שברה את האצבע. כאשר הם רצו לירות לעבר הדלת היו אלה השכנים, גם הערבים, חבר הכנסת אחמד טיבי, שהיו שם ואמרו: לא, אל תירו, היא לא עושה את זה בגללכם, אלא כי היא חונכה שאסור לה לפתוח את הדלת לגברים זרים. לכן הם אמרו שהם יבואו יותר מאוחר. הלכו לסבי, בעלה, שהיה יושב-ראש הקהילה. לקחו את הזהב, לקחו את הכסף, אבל עוד באותו לילה הצליחו כולם לברוח. דודי היו שם במחנות כפייה.
וטוב שאמרת, דב חנין, לתקן את העוולה הזאת, של 1953. פשוט עוולה שאין גדולה ממנה, שאלה שהגיעו אחרי 1953 לא יכולים לקבל את המעט שעוד מגיע להם.
טרנספורטים היו גם מתוניסיה וגם מלוב. הם הגיעו למחנות ההשמדה של אושוויץ, סוביבור ובוכנוואלד. ידועים לנו כיום שמותיהם של לפחות 160 קורבנות יהודים מצפון-אפריקה שהיו בטרנספורטים האלה, ויש עוד רבים ששמותיהם ועקבותיהם לא ידועים.
הנאצים תכננו להשמיד את כל יהדות תוניסיה ולוב באותן שיטות שאנחנו מכירים מאושוויץ, ולאחר מכן לעבור כמובן למרוקו – שם הייתה האוכלוסייה היהודית הגדולה לצד יהדות אלג'יריה. הם לא ביצעו את תוכניותיהם לא בגלל טוב לב או אנושיות, אלא רק משום שנאלצו להעביר חלק מכוחותיהם בתוניסיה לתגבור הכוח הגרמני בערבות רוסיה, ובמיוחד לקרב סטלינגרד. אילו היו הגרמנים מנצחים בסטלינגרד ובאל-עלמיין הם כנראה היו חוזרים להשלים את פשעיהם גם בתוניסיה.
אבל – השואה התרחשה באירופה. שם נכחדו ששת המיליונים. שם משפחות שלמות הושמדו. גם משפחתה של אשתי הייתה אחת מהן. משפחתה של אשתי, שהגיעה מפולין, והאם הצעירה, שהייתה אז בגיל 14 או 15, קיבלה זהב מאמה וברחה ליערות. עד יום מותה לא הסכימה לספר איך היא שרדה את הזוועה, מה היא נאלצה לעשות באותם יערות כדי לשרוד. זה היה טבו, שלא מדברים עליו.
אבל יום אחד, בימי הערוץ הראשון עוד, כאשר הטלוויזיה דלוקה, היא צופה פתאום בתמונה מזעזעת, אחת מתמונות רבות שנראו, איך שעומדים שם אביה, דודה וסבה, ואותם נאצים, שגוזזים את זקנם, מצטלמים עם המספריים למצלמה. ביקשנו מייד את התמונה הזאת מרשות השידור. התמונה הזאת נמצאת על הקיר בסלון ביתנו, אותה אני רואה יום-יום כשאני יוצא מהבית וכשאני חוזר הביתה, והתמונה הזאת בעצם אומרת לי מה היה העם היהודי אז – אבק אדם. אנשים ללא שום יכולת להגן על עצמם. אנשים שעשו בהם שימוש כמעט כמו בבעלי-חיים, ולפעמים לבעלי-חיים התנהגו טוב יותר מאשר לאותם יהודים.
היום, כשאתה מדבר עם הילדים שנולדו כאן, גדלו כאן, אין להם מושג במה מדובר. הם לא מבינים באיזה מצב העם היהודי היה – רק לפני 70 שנה, זה הכול. אפילו לא, 69 שנים. אותם יהודים שלא יכלו להסתובב בשום מקום, ללא הגנה, לא יכלו להסתובב בשום מקום בלי שפרעו בהם, בלי שאנסו אותם, בלי שגזזו וגזלו אותם ובזזו אותם.
יום השואה הבין-לאומי הוא לא יום של מס שפתיים; ההחלטה על היום הזה היא נקודת מפנה דרמטית ביחסו של העולם לעם היהודי, לעברו ולעתידו, אבל לא רק. ילדים לומדים בבתי-הספר. ילדים מקבלים הדרכה והכוונה על מה שקרה.
אבל יש מדינה נוספת, שמנסה להגביר את פעילותה למען השלמת אותו פתרון סופי שהיו אחרים שרצו לעשות. הסנקציות ההולכות וגוברות על איראן היו סנקציות נכונות, שהיו מביאות אותה לזנוח את תוכנית הגרעין השטנית שלה. לצערנו הרב הדבר הזה היום לא קורה, אבל אנחנו, רבותי, נמשיך לעשות את הכול כדי שיום השואה הבין-לאומי ימשיך להדהד בעולם כולו.
אדוני היושב-ראש, התכנסנו כאן היום כדי לזכור שמגילת היסוד של ארגון האומות המאוחדות, וגם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נכתבו בדם קורבנות השואה. התכנסנו כאן היום כדי לתת ביטוי חוזר למחויבותנו לעקרונות הנאצלים שעליהם נוסד ארגון האו"ם ועליהם נוסדה מדינת ישראל. התכנסנו כאן היום כדי להתחייב שלא ניתן לשנאה לנצח, ומדי שנה נזכור את הנספים ונכבד את הניצולים. מדי שנה נזכיר לאלו ששכחו, ונלמד את אלה שעדיין לא יודעים את שהיה, וחשוב מכול – מדי שנה נזכור כי לא מספיק הזיכרון; אנו מחויבים גם לפעולה, כדי שזוועות אלו לא יחזרו לעולם.
אך לא רק המאבק נגד אומות החפצות בהשמדתנו עומד לנגד עינינו, אלא גם הסיוע, כאן בישראל, לניצולי השואה. מדי שנה אנחנו זוכרים את הנספים, מכבדים את הניצולים, מזכירים אותם, אבל אנחנו צריכים גם לדעת שצריך לעשות, גם אם נשאר מעט מה לעשות. הייתי רוצה שהחוק הזה, של 1953, יעבור מהעולם. הייתי רוצה שכל ניצול השואה, באשר הוא, יוכל לקבל ולו מעט מאותן זכויות שמגיעות לו. לצערי, גם היום, 70 שנה אחרי, בעוד אנו דורשים מהעולם כולו להכיר בהשוואת הזכויות לניצולי השואה, דווקא כאן, אצלנו, עדיין לא עשינו את כל הנדרש.
אסכם את חשיבות היום הזה בציטוט המפורסם מספרו של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אני תקווה כי הציווי לזכור ולא לשכוח ייושם הן כלפי אומות העולם והן כלפי עצמנו אנו, כדי להבטיח את עתידנו שלנו.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך על עצם ההחלטה לנסוע לאושוויץ. זאת החלטה ראויה, נכונה, שיש בה מסר גדול מאוד, שיהדהד בכל מדינות העולם, וגם על ההחלטה לעשות את זה כאן. אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שבאו להשתתף, לראשי השדולה, שארגנו את היום הזה, ולהודות לגם לחברי הכנסת הערבים, שנמצאים כאן היום אתנו, אולי לעומת שנים קודמות, שהיו אחרים שחשבו שלא צריך לשבת כאן. אני חושב שישיבתכם היא דבר חשוב, מאחד וראוי לציון. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לשר סילבן שלום, שפתח את הדיון בשם ממשלת ישראל. גם אני יכול להצטרף לעדות שלו, כמי שהשתתף בטקסים האלה, של יום השואה הבין-לאומי באו"ם, בפרלמנט האירופי, במקומות נוספים – הטקסים האלה הם תמיד מרגשים, ותמיד גם גורמים לחשבון נפש מצד אלה שמשתתפים בהם או מדברים בהם.
חברי הכנסת, כפי שאמרנו, כמה הצעות לסדר-היום. ראשון הדוברים, הוא כבר בדרך לדוכן, חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, מכובדי השרים, אדוני השר שלום, עם זכויות רבות במהלך של קידום ההכרה ביום השואה הבין-לאומי, עמיתי חברי הכנסת, ניצולי ושורדי השואה שנמצאים אתנו היום, יום השואה הבין-לאומי הוא היום שבו מציינים את שחרור מחנה אושוויץ על-ידי חיילי הצבא האדום, וזו, אדוני יושב-ראש הכנסת, הפעם הראשונה שאנחנו מציינים את היום הזה כיום נושאי בכנסת במלוא מובן המילה, ועל כך אני רוצה להודות לך ולברך אותך.
הדיון הזה במליאת הכנסת, שבו ידברו מייד נציגי כל הסיעות בבית, הוא דיון חשוב, הוא דיון משמעותי, יש לו אמירה – יש בו אמירה ערכית חשובה, והוא סיכום של יום ארוך, מפרך וחשוב של עבודה בשדולה, בוועדות הכנסת, ושל עשייה ממשית בנושאים שאנחנו עוסקים בהם.
עמיתי חברי הכנסת, היום הזה הוא יום חשוב, כיוון שהוא עוסק בעבר, אבל הוא גם עוסק בתיקון ההווה, והוא מתמודד גם עם לקחים לעתיד. השואה היא ללא ספק הטראומה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, אירוע איום, קשה, בלתי נתפס, שקרה בעבר, אבל לגמרי מהדהד בהווה שלנו, לגמרי מהדהד בפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו.
כשאנחנו מדברים על יום השואה הבין-לאומי – אמר בשדולה למען ניצולי השואה, בדיון שהיה קודם, השר אורבך, שיום השואה הבין-לאומי בעצם מבטא – ואני חושב שזה רעיון מאוד נכון – איזשהו מעבר של שואת העם היהודי לשואת האנושות. העם היהודי – יהודים היו קורבנות, היו גם קורבנות אחרים של הזוועה הנאצית, אבל מי שצריך לעשות את החשבון הגדול זה האנושות כולה. זה תמרור אדום בוהק של אזהרה מפני רצחנותו של האדם. זה קרה שם ואז, אבל זה רלוונטי לא רק לאז ולשם, זה לגמרי רלוונטי לכאן ולעכשיו.
שהרי השאלה שהשואה מעוררת היא שאלה קשה ביותר: איך קרה שהאומה שנתנה לעולם את מוצרט ואת בטהובן, ואת גתה, ואת הגל ואת קאנט, היא שנתנה לעולם את היטלר? איך זה קרה? איך קרה שאנשים עם ידיים ורגליים וראש, וילדים קטנים, ואולי אפילו כלב היה להם במשפחה – איך קרה שאנשים, בני-אדם, הפכו למכונות רצח? איזה מדרון חלקלק ושטני יכול להפוך בני-אדם למכונות של רצח? ויום השואה הוא לקח גדול לאנושות, הוא אתגר לאנושות, הוא לקח גדול לנו, הוא אתגר לנו.
אני מסתכל, אדוני היושב-ראש, על השנה האחרונה באירופה, ואני מציין לעצמי הרבה אירועים מאוד מדאיגים ומבהילים אפילו. בבירת הונגריה, בודפשט, נחנכת השנה אנדרטה למיקלוש הורטי, שליט הונגריה הפאשיסטית; ברבות מערי אוקראינה יש היום פסל של סטפן בנדרה, ששיתף פעולה עם הנאצים ורצח יהודים; בליטא, לטביה ואסטוניה, פאשיסטים ששיתפו פעולה עם הנאצים נחשבים לגיבורים לאומיים; ביוון, מפלגה ניאו-נאצית שמשתמשת בצלב קרס בסגנון קצת שונה, "כריסי אבגי", היא מפלגה גדולה, מיוצגת בפרלמנט ואפילו ממשיכה לגדול.
יש הרבה שאלות קשות שעומדות בפנינו. אנחנו, בשדולה, מיקדנו את היום הזה בעיקר בעשייה למען ניצולי השואה. פה אני רוצה, ראשית, להקדים ולהביע הערכה גדולה לחברי להובלת השדולה, חברי הכנסת אלעזר שטרן ויפעת קריב. אני מודה לכם. אני חושב ששיתוף הפעולה בינינו הוא באמת דוגמה לאיך עובדים נכון, איך עובדים יעיל, איך עובדים אפקטיבי. אני רוצה להודות לאריאלה מלכה, שמלווה את העבודה שלנו.
אני מברך על כל מה שהשגנו, והשגנו כמה דברים, אבל אני גם מבקר את עצמנו, וגם אחרים, לפעמים גם את הממשלה, על מה שעוד לא השגנו. אני אדבר על כמה דוגמאות מאוד בקיצור, ברשותך, אדוני היושב-ראש.
הישג חשוב שלנו הוא בעיגול אחוזי הנכות; אולי לא כולם יודעים, אבל ניצולי השואה היו קורבנות של מצב שבו היו ניצולים שקיבלו הכרה ב-29.9%. למה 29.9%? כי מ-30% מקבלים זכויות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
רק לא להגיע ל-30. זה ברור.
<דב חנין (חד"ש):>
כן. אני שמח לומר מעל הבמה הזאת שהסיפור הזה נגמר, אין יותר שברי אחוזים, ושר האוצר חתם על התקנות בעניין נכי רדיפות הנאצים. אני מכאן מביע את הערכתי ותודתי על כך. נגמרו הסיפורים האלה, האחוזים עוגלו כלפי מעלה, והאנשים יקבלו את מה שמגיע להם בלי הטריק המרגיז והמעצבן הזה.
תרופות לניצולי השואה – אז שוב, הוקצו 33 מיליון שקלים להנחות על תרופות לניצולים, פעולה של שר האוצר, אני מברך על כך, חשובה וראויה – אנחנו רצינו יותר; גם חברי, חברי הכנסת שטרן וקריב, ואנוכי, גם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ניסינו לקדם חקיקה שאומרת שבכלל ניצולי השואה צריכים להיות פטורים מתשלום על תרופות. אנחנו נמשיך להיאבק על כך.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
אנחנו פעלנו בנושא הוועדות הרפואיות לניצולי השואה, וגם כאן יש התקדמות: צומצמו מבחני ההוכחה, יש היום מצבים של זכאויות אוטומטיות לפי קריטריונים, והצעת החוק שלנו בעניין הוועדות הרפואיות לניצולי השואה עדיין עומדת בפני ועדת שרים, אני מקווה שנצליח לקדם אותה.
הגדלת הסיוע לניצולי השואה – היום, אדוני היושב-ראש, יש בשורה: ועדת העבודה והרווחה אישרה את החוק הזה לקריאה שנייה ושלישית. הסיוע לניצולי השואה הזכאים יוגדל ב-600 שקלים, במקום השוברים האלה, שהיו מאוד בעייתיים ולא יצרו פתרון אמיתי.
בפני ועדת החוקה עומדת הצעת חוק חשובה ביותר, שעברה בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה בכנסת, יוזמה של חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי וחברי אלעזר שטרן, יחד אתנו, בשדולה, וגם של הממשלה, לתקן את אותה סוגיה של החברה להשבת רכוש באופן שיעדיף את הטיפול בניצולי השואה החיים אתנו על המשך החיפוש של בעלי רכוש שאולי לא נמצאים ואולי גם לא יימצאו בעתיד.
יש סוגיות גדולות שעדיין עומדות בפנינו ועוד לא התקדמנו בהן: שאלת השאירים – מה קורה לאותם שאירים של ניצולי השואה שהיום מקבלים תמורה, או איזושהי עזרה, רק לשלוש השנים הראשונות, ואחר כך זה פשוט נפסק; בזמן שהם נעשים זקנים יותר, חולים יותר, צריכים יותר, דווקא אז הסיוע נפסק. שאלת עובדי הכפייה – שאלה פתוחה וקיימת בפנינו.
היה לנו דיון חשוב ביותר היום בוועדת הכספים, בסוגיה שהשר התייחס אליה: שינוי ההגדרות, ואותו קריטריון משונה, ולגמרי לא קשור לשואה, שמי שהגיע לפני 1953 זכאי ומי שהגיע אחרי 1953 לא זכאי. ואתה, למשל, ומשפחתך, שאולי גם ממנה יש ניצולי השואה, שאולי רציתם להגיע לפני 1953 – אני לא מכיר את הסיפור שלך, אבל לא הגעתם, הגעתם אחרי זה, אז משום שהגעתם אחרי זה אתם לא נחשבים לניצולי השואה. הדבר הזה הוא אבסורדי, הוא לא אפשרי, הוא לא הגיוני, וצריך לתקן אותו. אני יודע שהתיקון הזה אולי לא ייעשה ביום אחד, אבל חשוב לעשות אותו, וחשוב להתחיל במהלך הזה, והיום עשינו את הצעד הזה בוועדת הכספים.
ובוועדת החינוך היה דיון חשוב מאוד על איך מפעילים את מערכת החינוך, תנועות הנוער, שנות השירות, שירות לאומי, למען ניצולי ושורדי השואה שנמצאים אתנו.
עמיתי חברי הכנסת, הפעולה למען ניצולי השואה היא חובה מוסרית של כל אחד ואחת מאתנו. המשימות הן משימות רבות מאוד. הזמן, למרבה הצער, הוא זמן קצר, והולך ונעשה קצר יותר, ולכן הדחיפות פה היא כל כך גדולה.
אני מודה לך, אדוני השר, על דבריך בעניין הזה, ואני מקווה שאנחנו, בכנסת הזאת, בשיתוף פעולה של הממשלה, והקואליציה והאופוזיציה, נצליח לעשות את מה שצריך, את מה שראוי, את מה שראוי היה לעשות עוד קודם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, ניצולי השואה שפה, מר זילברשטיין, אני חושב שאולי הוותיק מאושוויץ, יחד עם רוני קלינסקי, מנכ"ל הקרן, והנוער שיושב אתנו כאן, יש יתרון להוביל שדולה, שאנחנו מובילים עם חברת הכנסת יפעת קריב ועם חבר הכנסת דב חנין, אבל עם חבר כנסת חרוץ כמו דב חנין זה אומר שני דברים: 1. שהדברים מתוקתקים, ו-2. שאם אתה עולה לדבר אחריו, אז הוא סיכם כבר את הכול. אז קודם כול זה יתרון, גם אם יכול להיות שיש כאלה שיתלוננו.
אבל כמו שכבר צוין פה, השר סילבן שלום, שהיה אז גם שר החוץ, ביוזמה הזאת יחד עם אנשי משרד החוץ והשגריר, שהוא טרח לציין אותם, בצדק, גם בוועדה, גם בשדולה – היום הזה נקבע ל-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ על-ידי הצבא הרוסי ב-1945. אימא שלי הייתה באושוויץ, אבל שוחררה שלושה חודשים אחר כך בברגן-בלזן, ב-15 באפריל, על-ידי צבא בריטניה. אבא שלי, לקח לו עוד שלושה שבועות אחר כך להשתחרר בגונסקירכן, על-ידי הצבא האמריקני.
כיוון שהדברים באמת נאמרו כאן, ואני חושב שאנחנו מתקשים להבין, בשדולה, ועוד קודם, כל אחד מאתנו, את ההבדלים האלה בין ניצולי השואה, שרידי השואה, קורבנות השואה; אפילו בדבר של הכרטיס, שאולי הוא מוסיף כבוד, על מי ניצול השואה. לצערי הרב אני יכול לומר פה שמה שמדריך אותנו היום בדברים האלה הם שיקולים כלכליים; אלה לא שיקולים ערכיים. אני חושב שכיוון שמה שמדריך זה השיקולים הערכיים, גם אם נצטרך קצת להתפשר על 1953, ואולי לא להשוות ישר את כל הזכויות, נכון היה שנלך לכיוון הזה.
ברשותכם, אני רוצה לקחת את היום הזה דווקא לכיוון אולי שונה קצת: אולי מה שדרשנו מאומות העולם נדרוש גם מעצמנו. אני חושב שהדרך לשכנע את מוסדות האו"ם בנושא יום השואה הבין-לאומי עברה אולי דרך מיוחדותה של השואה, עקב אנטישמיות וגזענות. במדינת ישראל מציינים או מייחדים את יום השואה בעיקר להזכרת הגבורה ולטיפול בניצולים, ואנחנו עושים את זה כל הזמן. אם יורשה לי, הייתי אומר – ובכוונה הזכרתי קודם גם את הבית שבו אני גדלתי – בבית שבו אני גדלתי, שהשואה הייתה לחם חוקנו בכל המובנים, ההורים שלי לא יכלו לראות שמישהו סובל. ההורים שלי לא יכלו לראות שמישהו חלש יותר ומתייחסים אליו בדרך שונה, אולי כי הוא חלש. אני חושב שדווקא אנחנו, שחוגגים עוד מעט 66 שנות עצמאות של המדינה היהודית הדמוקרטית – ואני בכוונה אומר ככה; לא מדינת כל אזרחיה, מדינה יהודית ודמוקרטית – דווקא אנחנו, ודווקא ביום הזה, כדאי שנדרוש את מה שאנחנו דורשים מאומות העולם: להקדיש זמן למלחמה בגזענות; להקדיש זמן לחינוך מה משמעותה של גזענות. דווקא כיוון שאף אחד לא צריך להטיל ספק במחויבות שלנו לניצולים, במחויבות שלנו לזיכרון, אני חושב שאם נעשה אנחנו בתוכנו, וגם במערכת החינוך, נקדיש – מה שאנחנו אולי לא מצליחים, בגלל הזמן שאנחנו מקדישים, ובצדק, מסביב ליום השואה שלנו, בכ"ז בניסן, לשואה ולניצולים – שביום הזה נקדיש את הזמן, באמת, לתופעת הגזענות, האנטישמיות, בעולם.
אבל כמו שנרמז פה – ואני לא מסכים עם חבר הכנסת צרצור, וגם לא עם חבר הכנסת אחמד טיבי, בעניין הקלות הגדולה שבה אנחנו מחברים כל תופעה לאנטישמיות. כמובן הזדעזעתי לשמוע על אותו קצין, אבל נתתי לו דוגמה שגם מי שהתעסק אתי לא עצרו אותו, אפילו לא לאותו יום.
ברשותכם, אני רוצה לסיים, כדי לאפשר גם לחברי. יום שחרור אושוויץ היה בשבת. הסתכלתי קודם לראות את התאריך העברי – י"ג בשבט, שבת שירה, ושבת שירה מתחילה ב"ויהי בשלח פרעה את העם", וכמובן עוברת דרך שירת הים, ומסתיימת במצוות הזכירה, ב"זכור את אשר עשה לך עמלק". אני חושב שהעניין הזה, של הזכירה – דיברתי עליו – באמת כולל את הדברים האלה.
אני רוצה לסיים בפרק שאנחנו מסיימים בו את ההפטרה של השבוע: "כי כה אמר ה', כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנוכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנֹכי דֹבר עליהם". זה מאותו פרק. זה לא בדיוק מההפטרה, אבל מאותו פרק של ההפטרה, וכיוון שרעה הביאו עלינו באותן שנים בלי מגבלה, אז הפסוק הנוסף הוא: "וששתי עליהם להֵטיב אותם ונטעתִים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי". תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת יפעת קריב.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יו"ר הכנסת התחלף, אבל חשוב לי קודם כול לומר לו תודה רבה, תודה מיוחדת על עצם קיום היום הזה, לחבר הכנסת יולי אדלשטיין. נעשה מאמץ מיוחד, אמיתי, מאחורי הקלעים, לקיים את היום הזה דווקא היום, וחשוב לי למסור לו מכאן תודה.
ראשית, אני רוצה להתחיל ובאמת לומר תודה לחברי היקר, לשר סילבן שלום, מי שכיהן כשר החוץ ובאמת בזכותו אנחנו מציינים את יום השואה הבין-לאומי. זה בכלל לא ברור מאליו, הדבר הזה. הוא ראה בחזונו את הצורך ביום הזה, ואת החשיבות. ואתה נלחמת גם על זה שיאמצו את היום הזה באו"ם. על זה מגיעה לך תודה מאתנו ומכל האזרחים.
יצא לי להיחשף למה שעושה ממשלת איטליה, בזכות הביקור של יו"ר פרלמנט איטליה בכנסת בשבוע שעבר, וראיתי איך הם מקדישים לזה שבוע שלם, לזיכרון השואה והקורבנות. זה עבר בהצעת חוק שחייבת להיות ממומשת בבתי-הספר, במערכות החינוך, במוסדות הציבוריים. האמת – מאוד מאוד חשוב ומרגש.
אנחנו מציינים היום בכנסת את יום השואה הבין-לאומי 70 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, 70 שנים אחרי מרד גטו ורשה, 70 שנים אחר המרד בטרבלינקה ו-75 שנים לאחר "ליל הבדולח". אנחנו זוכרים היום את הקורבנות. אנחנו יושבים היום כאן, בכנסת ישראל, ומבחינתי אין עדות טובה מזו לתקומתו של העם היהודי. אנחנו ניצחנו, אנחנו כאן. למרות כל הבעיות, למרות כל הקשיים, לעם היהודי יש מדינה, מדינה שלו, בזכות אותם ניצולים, לוחמים, בזכות אותם חלוצים שעלו לארץ-ישראל, כתף אל כתף עם היישוב היהודי הוותיק, בנו את המדינה – מדינה מתוקנת, מדינה דמוקרטית, מדינה שהיא בית לכל יהודי ויהודי באשר הוא.
לאחרונה פורסם סקר שמראה שרבע מיהודי אירופה חוששים להזדהות ברחוב כיהודים. 69% מבני-הנוער בישראל נפגעו מאנטישמיות באינטרנט. האנטישמיות הולכת וגואה, ולמרות זאת, הציון של יום השואה הבין-לאומי בעולם הוא מבחינתנו אמירה, קונטרה לנושא של האנטישמיות. במדינות כמו איטליה, גרמניה, פולין, הדגל יורד לחצי התורן. זה מוכרז כיום אבל.
בשבוע הבא יצאו יותר מ-60 חברי כנסת מישראל לעמוד על אדמת אושוויץ ולומר לכל העולם: אנחנו פה. אנחנו נזכור לעד את מה שאירע כאן, על אדמה זו, כדי לומר שהשואה זו הזכות המוסרית, הקיומית והחשובה ביותר לקיומה של המדינה שלנו, של העם היהודי.
לצערי, מעבר לכל ההזדמנות של ציון יום השואה הבין-לאומי, אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת: מצבם של ניצולי השואה בארץ. בכל דיון וכינוס אני מתנצלת, ואולי כבר אמרתי את זה בעבר, שאני, כחברת כנסת היום – אני דור שלישי לניצולי השואה – חשה בושה ועצב שאני עדיין צריכה להתעסק בטיפול הזה. אנחנו עדיין צריכים להתעסק בטיפול הזה. סבתא שלי, אריקה מליניאק, תיבדל לחיים ארוכים, יושבת ורואה עכשיו את השידור, וסבתי השנייה, ג'ילברט בן-משה, שתיבדל לחיים ארוכים – הן צופות, ואני מדברת אתן, ובאמת, אני מתנצלת בפניהן, ובפני כלל הניצולים, על כך שאנחנו עדיין דנים בעיגול אחוזי הנכות, בתרופות, בזכויות, במי שעלה אחרי 1953. לא פשוט, ומבחינתי זה בושה.
אבל עם זה, בשנה האחרונה הצלחנו לעשות פעולות מאוד מאוד חשובות, בחקיקה, בתקנות ובהחלטות תקציביות שיעזרו להיטיב עם ניצולי השואה. וכמו שאמר ידידי אלעזר שטרן, לפנינו חבר הכנסת דב חנין מנה את כל הרשימה, ואני לא אחזור עליה, אבל דברים קורים ועשייה נעשית. זה לא מספיק, ואנחנו צריכים לעשות עוד ועוד. השדולה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה מנסה להביא את זה לסדר-היום לאורך כל השנה. נמצאת פה אריאלה מלכה, אני רוצה לומר לך תודה מעל הבמה הזאת. את עושה עבודה מסורה וחשובה, ובאמת משקיעה השקעה ממש משמעותית. תודה רבה לך.
אני רוצה להתייחס לדברים של דב חנין ולהוסיף רק עוד נקודה אחת, הנושא של השבת הרכוש. השבת הרכוש זה משהו שהתעסקנו בו הרבה הרבה בשדולה, והוא לא פשוט, הוא לא קל. צריך בכלל לגעת בו, לא צריך לקחת בו – מה המדיניות של מדינת ישראל. אבל כשנמצאו לפני כמה שבועות יצירות אמנות בשווי מיליארד דולר, ומסתבר שכבר שנתיים מתנהלת חקירה בעולם על יצירות האמנות האלה, ששייכות לניצולי השואה, ואנחנו לא יודעים מה קורה אתן, זו אמירה שכנסת ישראל צריכה לברר, מה קורה עם אותן יצירות אמנות, בשווי סכום עתק, שכולן שייכות לקורבנות השואה.
אני רוצה לסיים בדברים שאמר נשיא ארצות-הברית ברק אובמה בדיוק לפני חודש בציון "ליל הבדולח". הוא אמר: בעוד אנו מציינים את יום השואה, עלינו לזכור את הלקח שלמדנו מאותו לילה אפל, "ליל הבדולח", ולפעול נגד האנטישמיות וחוסר הסובלנות, להיאבק בדעות קדומות וברדיפה בכל מקום. בכך נכבד את זכר אלה שנהרגו, ונאשש מחדש את הקריאה חסרת הזמן: לעולם לא עוד. זה המסר העיקרי שלי היום: לעולם לא עוד. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חברת הכנסת יפעת קריב. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני אפתח בדבר שעשיתי כמה פעמים בכנסת, אבל אני חושב שצריך לחזור עליו. 1940, ולטר בנימין, אחד האינטלקטואלים החשובים ביותר במאה ה-20, יהודי גרמני, נמצא בגבול ספרד–צרפת, נרדף על-ידי הנאצים. הוא מחליט להתאבד. לפני מותו, ובהרגישו שאין זמן, הוא כותב את יצירתו הדחוסה, המדהימה והמונומנטלית, המונה סך הכול שישה עמודים – כי לא היה לו זמן לכתוב. היצירה היא "תזות על מושג ההיסטוריה". באחד הקטעים הוא כותב: "יש תמונה של קליי, הנקראת 'אנגלוס נובוס'. מתואר בה מלאך" – חבר הכנסת בנט, כדאי שתקשיב – "יש תמונה של קליי, הנקראת 'אנגלוס נובוס'. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את מבטו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרוסות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר, במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלה על אלה ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים, לאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-עדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסוגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערמת ההריסות לפניו עד לשמים. מה שאנו מכנים 'קידמה' הוא הסערה הזאת".
בחדרי בכנסת תלויה תמונה אחת בלבד: "אנגלוס נובוס" של קליי. בנימין רואה מלאך הזוכר את העבר וחרד לעתיד האדם. הוא רואה מלאך המתעתד לעזוב את ההווה האנושי הנורא ולעוף אל העתיד. כאמור, השנה: 1940, עוד לפני שהפשעים הנאציים הגיעו לתהומות המפלצתיות הנוראות ביותר. הוא לא ידע מה יקרה אחר כך, אך הוא הרגיש את השואה באוויר. הוא ראה, כמו המלאך שלו, מלאך ההיסטוריה, שואה אחת ויחידה, של הקורבן האנושי באשר הוא קורבן. בכך הוא איחד את הקורבן היהודי עם הקורבן האנושי. הדמיון מתאפס, השכל אינו יכול גם היום להכיל את גודל האסון, את תהום הייסורים שנגרמו משפל האדם, מאלימות שהייתה למפלצתית.
היום אנו מציינים את יום הזיכרון לקורבנות הנאצים. צריך להבין שאירועים היסטוריים הם אילמים, ואפילו חסרי משמעות כשלעצמם, רק בני-אדם חיים נותנים להם משמעות. אנו זקוקים לזיכרון חי ובעל משמעות ערכית, שמציב את ההיסטוריה של הקורבן במרכז, לא את ההיסטוריה של המנצחים ולא הדים של ההיסטוריה של המנצחים. ההיסטוריה של הקורבן מקוטעת, לא רציפה, מבתרים אותה המוות והשכחה. משימתנו היא לזכור את הקורבן באשר הוא קורבן, וללקט ככל האפשר את שברי זכרו, שריסקו פשעי ופושעי ההיסטוריה.
כבוד היושב-ראש, הנאצים לא נחתו מהמאדים, והנאציזם שלהם לא ירד מהחלל החיצון, אלה היו בני-אדם שנולדו, גדלו, חונכו ופעלו בארץ אירופית מפותחת, בלב לבה של תרבות המערב. גם עם גילוייה המטורפים ביותר, גם עם גילוייה המטורפים והבלתי-נתפסים, עדיין הגזענות הגרמנית, הקרויה "נאציזם", היא תופעה חברתית, היא עובדה חברתית, ולא תופעה פסיכו-פתולוגית כמו שמתפתים חלק מהאנשים לחשוב.
נכון, הנאציזם לא הופרך, הוא נורה כמו כלב, כמו שנאמר. אך אנחנו לא צריכים לחכות עד שגזענות מגיעה לממדים מפלצתיים כאלה. אחת המסקנות החשובות ביותר ממה שקרה היא שצריך להדביר את הגזענות בעודה באבה, לפני שהיא צוברת כוח וכוחנות. את זרע הפורענות צריך לזהות, ולהילחם בו לפני שינבוט. זה תקף בכל מקום. זה תקף גם כאן.
אחת ההבחנות החשובות ביותר, לדעתי, בכל הקשור לגזענות וגילוייה וגלגוליה השונים היא הקשר בין גזענות וכוח. גזענות בלי כוח היא חסרת שיניים וסכנתה יחסית מועטה. הגזענות הופכת למסוכנת כאשר היא צוברת כוח והשפעה. בעצם מסוכנות הגזענות היא מכפלה של מידת ההשפעה והכוח שיש בידיה. הדברים הגיעו לממדים מפלצתיים בנאציזם ובפשעי הנאצים – הגזענות הכי קיצונית שאפשר – ובעצם אי-אפשר – להעלות על הדעת, בכוח פוליטי, צבאי וכלכלי אדיר, והתוצאה ידועה.
חשוב לציין ביום זה: אנטישמיות היא צורה של גזענות, ואין להפרידה מהתפיסה הכוללת של גזענות, ובוודאי שלא מהמאבק הכללי של האנושות הנאורה נגד הגזענות. אי-אפשר, לזכרם של קורבנות הנאציזם, קורבנות השואה, שלא להסיק את המסקנה המתבקשת, שצריך להיאבק בגזענות באשר היא, ולא רק באנטישמיות. זה לא מפחית, לא מוריד, לא מחליש את המאבק באנטישמיות; דווקא מחזק אותו, כי אתה יכול להסתכל בעיניים של העולם ולהגיד: אני לא רק נגד גזענות נגד יהודים, אלא נגד גזענות באשר היא. לא צריך להפוך את השואה לאינסטרומנט, אלא לראות את האוניברסליות שלה, זה מה שדרוש. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני כמה שנים, מכובדי השרים, עמדתי כאן, על הדוכן, באותו יום לציון יום השואה הבין-לאומי, ונשאתי נאום. מאז הספקתי לבקר, לאחר מכן, בווילה-ואנזה. לפני זה ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון. והיום התבקשתי – מקוצר הזמן – לשאת את הנאום הזה, ולכן אני אחזור על מוטיבים רבים של הנאום הקודם, בשינויים מתבקשים.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין יותר טבעי מכך שהכנסת מתאחדת, על כל סיעותיה, כדי לציין את יום השואה הבין-לאומי, יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ. כוחות הרשע שלחו אז עשרות מיליוני אנשים – יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים, וסתם יריבים פוליטיים – למוות נורא. זה לא היה מוות פשוט; זאת הייתה תעשיית מוות, שהיא תולדה של אידיאולוגיית שנאה, גזענות וטיהור הגזע.
זה המקום וזה הזמן לזעוק את זעקתם של כל אלה שהיו ואינם עוד, אינם עוד אתנו; את זעקת השארית שמתקשה, ובצדק, להשתחרר מתמונות המוות והזוועה ההם. אני שב וחוזר ואומר כי אני מלא אמפתיה למשפחות של קורבנות השואה באשר הן, בעולם כולו, לרבות אלה שאתן אני חי באותה ארץ, באותה מדינה. זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים, להשיל את השוני ולגלום גלימה אחת ויחידה, גלימתו האנושית, ולהביט בעצמו ובסביבה ולהיות בן-אנוש, בן-אנוש בלבד.
מכונה משומנת היטב, שהתבססה על הטיעון של צדקת האומה ועליונותה מעל כל ערך אזרחי או אנושי, דרסה בדרכה את הערך הנשגב שבערכים האנושיים: הזכות לחיים של עמים שלמים.
הנאציזם, אדוני היושב-ראש, צמח שם, באירופה. מישל פוקו אמר כי אידיאולוגיה זו צמחה מתוך העידן המודרני. אני מוסיף: היא צמחה במערב, ולא במזרח. אכן, פוקו צדק, אך הוא שגה כשלא הצביע בכתביו על האשמה המוסרית של כל אלה ששמעו, שראו אך שתקו – בהנהגה, אך גם בעם. האמת העצובה, אמרה חנה ארנדט, היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים. "הבנאליות של הרוע". אל האנשים הטובים בטבעם אני פונה ואומר: כוח רב משחית מאוד. כוחנות, לאומנות משיחית, פאשיזם וגזענות, שנאת האחר והדרתו הם הדרכים למשוך אנשים על בסיס המוני לתמוך במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם, למחוץ את כולנו.
יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ הוא הניצחון הגדול של עובדיה. אספר לכם את סיפורו של עובדיה, גיבור הסרט "יהי זכרך אהבה". עובדיה ברוך ואשתו עליזה צרפתי תושבי סלוניקי במקור. ב-11 ביולי 1942, בשבת השחורה, אולצו 6,500 גברים יהודים להגיע לכיכר החירות בעיר סלוניקי, שם התעללו בהם והם נלקחו לעבודות כפייה בכפרים למשך כמה חודשים. ב-15 במרס 1943 בוצע הגירוש הראשון של יהודי סלוניקי לאושוויץ. יהודי סלוניקי, אדוני היושב-ראש, נאלצו לקנות את כרטיסי הרכבת לאושוויץ בכספם. עובדיה היה אתם. על-פי דבריו, ד"ר מנגלה ביצע את הסלקציה, והוא היחיד ממשפחתו שעבר אותה ונשלח להיות אסיר באושוויץ 1. "כשהגעתי לשער קראו לי עובדיה ברוך; משעברתי את השער נהייתי מספר: 109432." עובדיה ברוך הפך להיות מספר. במחנה הוא הכיר את עליזה, הם התאהבו. עליזה נקראה אז לניסוי על-ידי ד"ר מנגלה. למזלה, היה שם רופא יהודי, גינקולוג בשם ד"ר סמואל, שהיה בצוות של מנגלה. "אתה שטן", הטיחה עליזה ברופא היהודי. "עליזהל'ה, תשתדלי להישאר בחיים, יום אחד עוד תביני", ענה לה.
ב-1945, רבותי חברי הכנסת, נשלח עובדיה בצעדת המוות למאוטהאוזן. ב-5 במאי 1945 שוחרר מאוטהאוזן. עובדיה חיפש ולא האמין כשפגש שוב את עליזה צרפתי, שוב ביוון, כנגד כל הסיכויים. הוא ביקש להינשא לה אך היא סירבה, בגלל הניסויים של מנגלה. "לא יהיו לנו ילדים", היא אמרה לו. הוא התעקש, והם נישאו ב-1946. יום אחד, רבותי, הודיעה עליזה לעובדיה כי בטנה תפחה. היא הייתה בהיריון. בדיעבד נודע לה כי אותו ד"ר סמואל, שקראה לו "השטן", חיבל בכוונה בניסוי; הוא חיבל בכוונה בניסוי, והיא לא נפגעה. לימים נולדו להם ילדים. כמה שבועות לאחר שהציל את עליזה נתפס ד"ר סמואל והוצא להורג.
עד היום עובדיה אינו מצליח להבין למה דווקא הוא, בן של פועל פשוט, זכה לעבור את התופת ולשרוד. בספרו "הזהו אדם?" כותב האיטלקי פרימו לוי על השיבה הביתה, וכאילו עונה לעובדיה ברוך: "אנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו; אבל ידענו שלטוב ולרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ. מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מאליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? – – – חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זיכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אומנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה".
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין דבר יותר מטופש ויותר לא מוסרי מהכחשת השואה. לשם מה? למען איזו מטרה בדיוק עושים זאת אלה שעושים זאת? אנחנו כאן בעידן של מימוש הזכויות להגדרה עצמית, לחופש, לתקומה, ולא של פירוק מדינות או עמים. יש לעמוד באומץ מול תופעות של הכחשת האחר, דיכויו, הכחשת השואה – מול הגזענות יש לעמוד בעולם, כאן ושם, שם וכאן.
אני, אחמד טיבי, ערבי זקוף קומה בכל רמ"ח איברי, שמח וגאה שאני נמצא באותו צד שבו נמצאים אינטלקטואלים ערבים בולטים שיצאו חוצץ נגד תופעות של הכחשת השואה במזרח התיכון ובמקומות אחרים בעולם: חברי ז"ל מחמוד דרוויש, סמיח אלקאסם, ייבדל לחיים ארוכים, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד ז"ל, אליאס סנבר ואחרים.
זה המקום לשוב ולומר כי השואה, אל לה להיות כלי בוויכוח הפוליטי הפופוליסטי. אין למסחר אותה, אין להגחיך אותה. השואה, אדוני היושב-ראש, היא הפשע הנורא ביותר נגד האנושות המודרנית, והנאציזם הוא הכלי הקר, המחושב, שהוביל לפשע הזה. גזענות הייתה החוט המקשר שקישר בין קצותיה של האידיאולוגיה הנוראה הזאת. כאן ועכשיו עלינו לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של אפליה, של גזענות, של פוליטיקה של שנאה.
הגזענות והשנאה לכל מה שהוא אחר, ערבי, הרימה ראש כאן, בחברה. גזענות הפכה מזמן להיות "מיינסטרים". ממשיכים לחבוט בקורבן ולנשלו מזכויותיו. מי שהיה קורבן של המוות הנורא ההוא, שהוא תולדה של שימוש לרעה בכוח, הכוח המוחלט, ההרסני, חייב להיות קשוב לזעקת האם השכולה שביתה נהרס וקבר את ילדיה, לכאב ולבכי של רופא שאיבד את בנותיו, לקורבן של האחר, גם אם הוא הקורבן שלו, לרבות אם הוא קורבן שלו, קורבנו של הקורבן.
אדוני היושב-ראש, דיבור נגד הכיבוש אינו אנטישמיות. אנטישמיות היא שנאה; אמירה נגד הכיבוש היא עמדה פוליטית. על הטובים להשמיע את קולם, ולא את שתיקתם הרועמת, כי בעת ההיא אנחנו נזכור לא רק את עוולות הרעים, כי אם בעיקר את שתיקת הטובים. ולאחרונה קצרה ידי מלמצוא את הטובים, שתש כוחם מלומר את דבריהם האמיצים כדי לעמוד לצד האחר, החלש והמוחלש, המדוכא והמנושל. ומנגד, אומר זאת כאן ובכל מקום, לבי נכמר למראות זוועה באזור שבו עריצים טובחים בבני עמם. כמה כואב וכמה נורא.
אדוני היושב-ראש, אלדוס הקסלי, הסופר הבריטי הנודע, אמר פעם משפט אדיר: העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. אדוני היושב-ראש, שוב: העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב שאפשר ללמוד מההיסטוריה. עמיתי חברי הכנסת, רבותי, בואו נקשיב להיסטוריה כדי לבנות עתיד אחר, ואז פשע זה לבטח לא יישנה לעולם.
בנאומי אז אמרתי שרציתי להזמין את עובדיה, אך אז הוא היה פצוע; לצערי, היום הוא לא אתנו. מי ייתן ופסק הזמן של הפתיחות הבלתי-מוגבלת ומתנתו הדואגת של הגורל שניתנו לעובדיה ועליזה, על-פי פרימו לוי, יהיו נחלת כל בן-אנוש אתמול, היום ומחר. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, נכבדי השרים, חברות וחברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לומר שאני מאוד גאה – אני בדרך כלל גאה להיות חבר בבית הזה. יש רגעים שאני פחות גאה, וזה בסדר, זה חלק מדמוקרטיה, אבל אני מאוד מאוד גאה להיות חלק מהבית הזה היום, כאשר אני רואה שיש נושא אחד, והנושא הזה – תכף נדבר עליו – הוא זיכרון השואה והנצחתה, שבאמת מאחד את כל קצוות הבית: יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים.
אתם יודעים, יש הרבה נושאים שהייתי רוצה לחשוב שכדאי שיאחדו את קצוות הבית – נושאים שלי הם חשובים, נושאים שלאחרים חשובים ולי פחות. הייתי רוצה שנתאחד סביב נושא רדיפת השלום, אבל אני מבין אם זה לא מאחד את כל סיעות הבית. הייתי רוצה, במובנים כלכליים, לראות שכל הבית מתאחד סביב כלכלה צודקת, שוויונית, אבל אני מבין שיש אחרים שלא חושבים כמוני. אבל אם יש נושא אחד שלא היו מתאחדים סביבו ואז הייתי ממש ממש מאוכזב, ואפילו מתבייש להיות חלק מהבית הזה, זה נושא ציון יום השואה, זה נושא זיכרון השואה, מורשת השואה.
ואני רוצה להגיד לך, אחמד, וגם לחברי ג'מאל זחאלקה, שחלק מהדברים שנאמרו פה – רוב הדברים שנאמרו פה על-ידיכם – ריגשו אותי גם כחבר הבית הזה, גם כיהודי, חבר הבית הזה, וגם כבן-אנוש. התייחסתם בהרבה מהנאומים שלכם להיותנו בני-אנוש, ועד כמה החיה הנאצית, יימח שמה, ניסתה להעלים את האנושיות שבתוכנו. ולשמוע אתכם אומרים את זה – ואיך שאמרת, אני מצטט אותך: לפעמים צריך להשיל מעצמנו קונפליקטים ורגשות לאומיים, וויכוחים על נושאים אחרים, ובאמת למצות – למצות – את האנושי, את האדם שבתוכנו, אפילו לפני היותנו כולנו חברים באותה מדינה ואזרחים באותה מדינה. והדברים שלכם, וכמובן גם הדברים של חברי האחרים לכנסת, גרמו לי להיות מאוד מאוד גאה שאני חבר בבית הזה היום.
כן, ידידי אחמד טיבי, סבא שלי, זכרו לברכה, יעקב קוטובסקי פדהצור, זיכרונו לברכה, היה גם הוא מִספר, כמו עובדיה שעליו סיפרת, והוא ניצול השואה, ואבא שלו, איצה קוטובסקי, שנפח את נשמתו במיידנק, היה מִספר, ורעייתו גיטל, שעל שמה אמי קרויה, שנורתה ביערות הפרטיזנים לבושה בשמלת כלה, גם היא הייתה מספר. וזה מה שניסו אותם גזענים, רוצחים, צמאי דם, לעשות – בעיקר ליהודים, אבל אתה צודק, לא רק ליהודים, גם לבני מיעוטים אחרים, ולצוענים: להפוך אותם מהיותם בני-אנוש לגיטימיים למספרים, למשהו שמפריע להוויה האנושית המושלמת שהנאצים ראו ברוחם שצריכה להיות, ולהשמיד אותם. אבל הם לא הצליחו, והם לא הושמדו, וברוך השם, העם היהודי חי וקיים.
אבל, חברי חברי הכנסת, מה עברו אותם אלו בתוך אותו תהליך שהם ניצלו, אף אחד מאתנו לעולם לעולם לא יבין. לא יעזור "יד ושם", ולא יעזרו סיורים לפולין ולמחנות ההשמדה, ולא תעזור גם הנסיעה לאושוויץ. אף אחד לא יבין מה האנשים האלה עברו, ומה אנחנו חייבים להם, גם על כך שבזכותם הבנו שאנחנו צריכים מדינה עצמאית, חזקה, דמוקרטית, שתשמור על זכויות אדם ועל שוויוניות.
זה חוב גדול. ואותו סבא שלי, זיכרונו לברכה, יעקב, לא דיבר על השואה כשהיה בחיים; הוא לא דיבר כי הוא לא היה יכול לדבר. אבל לאחר מותו גילינו ערמות של כתבים שהוא כתב והשאיר, וקראנו אותם, וכל כך הצטערנו שלא אנסנו אותו לספר לנו את זה. אבל הוא לא היה אפילו מסוגל לדבר על זה אתנו, הנכדים שלו. הוא רק אמר לנו דבר אחד, ולזה גם רובנו שותפים פה, אם לא כולנו: תעריכו מאוד מאוד מאוד את זה שיש לכם היום מדינה, שבה אתם יכולים להגן על עצמכם, לא להיות חייבים טובה לאף אחד, לא לסמוך על אף אחד. מובן שלא צריך להגזים, אנחנו חלק ממשפחת העמים, וחשוב שנהיה שם, אבל תבינו את הערך הגדול הזה, שאחרי אלפי שנים שבהן בפעם האחרונה סמכנו רק על עצמנו, אנחנו יכולים עוד פעם לסמוך רק על עצמנו, ולכן הוא חינך אותנו לשרת בצבא, וחינך אותנו להיות בשירות הציבורי, ולהיות חלק מהעם הזה, וזו מורשתו של סבא יעקב.
אבל יש גם מורשת לאחרים, מורשת השואה, ואנחנו כמדינה ביום הזה צריכים לשאול את עצמנו היטב היטב אם אנחנו כמדינה עושים הכול כדי להנציח את מורשת השואה. נכון שיש הרבה מוזיאונים ואתרים שעושים את זה, אבל האם מערכת החינוך שלנו מלמדת מספיק ומטיפה מספיק לזיכרון השואה, ומנסה להעביר לדור הצעיר? כי אתם יודעים מה – אם חוץ מיציאת מצרים, שעליה כל פסח אנחנו מדברים כדי להעביר את זה מדור לדור – אם חוץ מיציאת מצרים יש עוד אירוע שאנחנו חייבים להעביר לדור ודור לא פחות מאותה יציאה חשובה שעיצבה את הלאומיות שלנו ואת החיים שלנו כעם, זה זכר וזיכרון השואה. ואני לא בטוח שעושים מספיק, ואני לא בטוח שהדור הצעיר, שבמקרה הטוב מי שמתוכו הולך פעם בשנה או פעם בחיים, כנער, לאושוויץ או לביקור במוזיאון השואה ב"יד ושם" – אני לא בטוח, חברי, שזה מספיק. ואני לא מדבר על הנצחת השואה כדי שחלילה הדור הבא יגדל בתחושת קורבן, אלא כדי שיבין בזכות מה אנחנו פה, בזכות מי אנחנו פה, ושזה דבר שצריכים להעביר מדור לדור.
אבל עזבו את המורשת. השאלה שאני מאוד רוצה לשאול ביום הזה היא איך ואם אנחנו מתייחסים בכלל לאותם שרידים, לאותם ניצולים, שהם עם הולך ונעלם. והיה פה נכבדי היושב-ראש, שפתח את הדיון, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, ואמר בצדק: היחס לניצולים היום הוא יותר טוב מבעבר. אבל צריך להבין שעוד מעט לא יהיו ניצולים, וצריך להבין שיש עדיין עשרות ומאות ניצולים שחיים ברעב, שחושבים איך להתחמם בלילה; אם המעון שלהם מספק להם את אותם דברים שצריכים, את אותן תרופות שהם צריכים, את אותה פרוסה שהם צריכים, ואותו חום אנושי – אותו חום אנושי שאנחנו כחברה חייבים להעניק להם. אני לפעמים חושב על אותו ניצול שואה שהיה צריך לעשות את הבחירה שלו לאחר השואה, לאן לעלות: לארץ-ישראל או לארצות-הברית, או למקומות אחרים באירופה, והרבה פעמים עולה בראשי המחשבה, ולא סתם, שניצולים שבחרו ללכת למדינה אחרת לפעמים זכו ליחס יותר טוב והוגן מהחברה שבה הם חיו, ולא מבחינת כבוד אלא מבחינת תנאים סוציאליים חברתיים אמיתיים, מאשר פה במדינת ישראל. אני רוצה להאמין שזה לא נכון. אני רוצה להאמין שהכנסת הזאת והממשלה הזאת עושות המון למען ניצולי השואה, ואני לא אומר שלא, ויש שיפור מפעם לפעם, אבל אנחנו לא יכולים ללכת ולהשתפר לאורך זמן, כי האנשים האלה פשוט ייעלמו לנו.
אז אני רוצה ביום המיוחד הזה, אדוני היושב-ראש – שאני מצדיע לכנסת על קיומו – לבקש מאתנו, בחקיקה שלנו, בהצעות לסדר, בדיונים בוועדות, לראות איך בשנים הספורות שנותרו עד שכל הדור הזה ייעלם אנחנו נוכל להיות עם מצפון חצי שקט – לא שקט לגמרי אף פעם – על זה שאנחנו עושים הכול למען אותם ניצולים.
ולבסוף, אדוני היושב-ראש, אני רוצה באמת להצדיע ליו"ר הכנסת ולכנסת הזאת שבחרה – ואני בהחלט נרשמתי, ואני בהחלט מתכוון ללכת – לכנס של הכנסת באושוויץ, להצדיע להם על המעשה הנאצל והאדיר הזה, כי זאת התשובה הכי טובה שלנו לחיה הנאצית, למפעל הנאצי שרצה להשמיד אותנו, לומר לו בגאון: הנה, אנחנו עומדים פה כחברי הפרלמנט של מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, שמקיימת בתוכה מיעוטים, שמקיימת בתוכה שוויון, גם אם יש מה לשפר; שיש לה אחד הצבאות החזקים בעולם, כדי שזה לעולם לא יקרה יותר. אנחנו עומדים פה חברי פרלמנט, אנחנו עומדים פה משלחות של קצינים, דורות של קצינים, בצבא הגנה לישראל, ששומר על המדינה הזאת, כדי שמה שהיה לא יהיה. והתשובה שלנו באותו יום באושוויץ תהיה: אנחנו פה, למרות מה שניסיתם. אנחנו פה, כי אנחנו עם חזק שמכבד את העבר שלו, וגם מסתכל – בהמשך למה שאמרו פה חברי – אל העתיד שלו.
אז אני רוצה, שוב, באמת להצדיע לכולנו, גם על היום הזה, גם על היום שיהיה, ולבקש מחברי הכנסת שיגיעו לאירוע באושוויץ – עד כמה שהם יכולים – חברי הכנסת והשרים, לתת את התשובה גם לעולם שמקיף אותנו, וגם לעצמנו, כמה חשובה לנו הנצחת זיכרון השואה; כמה חשוב לנו להנחיל את זה מדור לדור, ולהגיד שמה שהיה לעולם לעולם לעולם לא יהיה, ואנחנו עדות חיה לכך. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת ניצן הורוביץ.
<ניצן הורוביץ (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, איך זה קרה? גם בשנים שבהן התרחשה השואה, וגם בשנים ממש אחריה, כשהניצולים ממש סיפרו את זה בפעם הראשונה, והכוחות המשחררים הגיעו למחנות, ונחשפו הזוועות, גם אז לא היה אפשר להבין איך קרה דבר כזה, כל שכן עכשיו, אחרי 60 או 70 שנה. גם אז זה היה בלתי נתפס. מאות ואלפי ספרים וסרטים ומחקרים נכתבו והתמקדו בסוגיה הזאת: איך קרתה השמדה תעשייתית של מיליוני בני-אדם – אגב, לא בארץ אחת; בכל היבשת, גם מעבר לים התיכון, והגיעה עד צפון-אפריקה, מדינות באסיה, הקווקז; מסקנדינביה ועד גבול ספרד; מהים הצפוני, תעלת למאנש, ועד מעמקי רוסיה. באמת שטח עצום, עמים שונים ומגוונים, יהודים – מיליונים פשוט נשלחו להשמדה תעשייתית בגז, והגופות נשרפו, והרכוש הוחרם, ומערכת עצומה של שינוע, ורכבות, ורכוש, וכל המערך המשפטי שנלווה לזה, ומערך צבאי ומשטרתי תומך, במשך שנים על שנים.
ובאמת, גם באותה תקופה ומייד אחר כך, וגם עכשיו, נשאלת השאלה, איך דבר כזה התאפשר. זה התחיל עוד בגרמניה עצמה. ושאלת השאלות כשבאים לבדוק את העניין הזה הייתה: איך הגרמנים – שמהם יצא הרוע הזה, ויצאו חוקי הגזע, ואחר כך ההשמדה, והכול היה תחת המנהיגות של היטלר והמפלגה הנאצית – הצליחו לקחת מדינה כמו גרמניה, אחר כך גם את אוסטריה, אחרי האנשלוס, הסיפוח – ולהסית מדינה, מנגנון של מדינה שלמה, נגד קבוצת אזרחים גרמנים? ויהודי גרמניה היו קבוצה של אזרחים משולבים היטב: רופאים, ועורכי-דין, ואנשי עסקים, ואמנים, ואנשי רוח, וספורטאים; ממש חלק אינטגרלי מהרקמה הגרמנית. אגב, רבים מהקורבנות הגרמנים, היהודים הגרמנים, היו לוחמים לשעבר במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני, וחלקם נשלחו למחנות ההשמדה על ידי האס-אס והכוחות הנאציים, כשאותם יהודים גרמנים, ככה, לאות כבוד, נושאים את העיטורים הצבאיים שהם קיבלו כקצינים בצבא גרמניה רק 20 שנה קודם לכן, כגרמנים לכל דבר.
ובאמת, המחקרים הכי חשובים בעיני מתמקדים בשאלה: איך הצליח היטלר ואיך הצליחה כל המערכת הנאצית, שעלתה לשלטון בשנת 1933, בתוך זמן מאוד קצר – שנתיים, אולי אפילו שנה וחצי – לקבל את חוקי הגזע, להתחיל כבר בשנת 1935, ארבע שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, שש שנים לפני "הפתרון הסופי", ההשמדה בפולין ומחנות הריכוז – כבר להתחיל להוציא להורג בגרמניה יהודים על בסיס חוקי הגזע?
אני רוצה להזכיר כאן את המקרה של אותו כצנברגר, יהודי זקן שבשנת 1935 הוצא להורג בעקבות משפט שבו הוא הואשם בקיום יחסים לא הולמים עם נערה ארית לפי חוקי הגזע. הוא הוצא להורג בשנת 1935. הסיפור שלו הוא הסיפור המכונן בסרט "משפטי נירנברג" מ-1961, שמתאר את העימות הגדול בין השופט האמריקני הייווד, שהיה אחד השופטים במשפטי נירנברג, לבין גיבור הסרט, ארנסט ינינג, שהוא דמות פיקטיבית, שבעצם מגלם בסרט שופט נאצי בשם שלגלברגר, שעמד לדין במשפטי נירנברג. הסדרה השלישית במשפטי נירנברג ב-1947 הייתה מה שנקרא "משפטי השופטים". אלה לא היו המשפטים הראשונים, של גרינג וראשי המנגנון הנאצי; הייתה סדרה של משפטים של שופטים גרמנים במסגרת משפטי נירנברג. אחד מהם היה אותו שלגלברגר, שאת דמותו גילם, הדמות ארנסט ינינג, ברט לנקסטר, בסרט "משפטי נירנברג".
השאלה בסרט הייתה איך באמת אותו שופט, בשנת 1935, אותו שופט גרמני, שלגלברגר, ארנסט ינינג, דן למוות את אותו יהודי זקן, כצנברגר, על קיום יחסים לא הולמים עם נערה ארית. בסוף הסרט אומר השופט האמריקני הייווד, שמנהל עם אותו גרמני סדרת שיחות מאוד נוקבת – הוא אומר, ומתייחס אחר כך לכל השואה שהייתה, על המיליונים שנרצחו בגז, שהכול החל ברגע שאתה דנת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע. ברגע שהאבן הראשונה הזאת נפלה, ואתה שלחת למוות אדם שידעת שהוא חף מפשע, על סמך חוק מנוול, שם הכול התחיל.
לכן, אני חושב שהימים האלה, המועדים האלה, של ציון יום השואה הבין-לאומי, או יום השואה שאנחנו מציינים אצלנו, שבוע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות – אני חושב שהמועדים האלה הם הזדמנות לבחון כיצד אנחנו, לא רק אנחנו כישראלים וכיהודים פה בארץ, אלא כיצד אנחנו כבני-אדם, כחלק מהחברה האנושית, צריכים לפעול כדי למנוע מאותה אבן ראשונה ליפול. כי הרצחנות הזאת – וחשוב שנדע את זה – טמונה – מה לעשות, ואנחנו צריכים להכיר בכך – בכל אחד ואחד מאתנו, ובכל דור ודור. יש אלמנט רצחני בחברה האנושית, שבתנאים ובנסיבות מסוימות הוא מתפרץ. הוא הגיע לשיא בלתי נתפס בגרמניה הנאצית, אבל הוא קורה גם במקומות נוספים. מאז אותה שואה נוראה של היהודים וגורמים אחרים, בעיקר היהודים באירופה, מידי הנאצים, היו גם השמדות אחרות: מה שקרה למשל ברואנדה בשנות ה-90, השמדה של מיליון וחצי איש על בסיס אתני, עקב הסתה פרועה; מה שראינו למשל ביוגוסלביה, בבוסניה – מעשי אונס המוניים כאקט של פשע מלחמה והשמדת עם. הדברים האלה מעידים שהנגיף הזה, של הרצחנות, טמון בכל אחד.
אנחנו צריכים לעשות כך שלא ייווצרו התנאים שבהם הנגיף הרצחני ישתולל וידביק חברה שלמה. כי להגיד: היטלר – היטלר בא וסחף אותם – זה לעשות הנחה. זה לא היטלר, וזה לא הימלר, וזה לא גרינג, וזה לא פון שיראך, וזה לא כל ראשי – זאת חברה שלמה, וזה פקידים, ושוטרים, ומורים, ושופטים – מיליונים שנתנו ידם לדבר הזה, ביודעם – ביודעם שזה פסול. אבל הנגע הפנימי קיבל עידוד מגורמים חיצוניים. וזה מה שאנחנו צריכים לשמור.
לכן אני חושב שכשאנחנו עומדים כאן – גם אני, המשפחה שלי קורבן השואה. המשפחה של אבי – סבתא שלי, כשפולין נכבשה, וורשה, היא לקחה את אבא שלי, שהיה בן שנה, ביד אחת, וביד השנייה לקחה את מכונת התפירה שלה – היא הייתה תופרת – והלכה ברגל מוורשה עד וילנה, עם אבא שלי ביד אחת ומכונת התפירה ביד אחת. אחר כך המשפחה הייתה שש שנים במחנה פליטים עקורים בצפון סיביר, כל תקופת השואה, וכך הם ניצלו. סבא שלי מצד אימא היה בצבא הבריטי והיה בכל החזיתות בצפון-אפריקה, ואחר כך בשחרור איטליה, בשחרור צרפת, ועד מחנות ההשמדה הוא הגיע.
כשאנחנו עומדים כאן, אני חושב שמה שאנחנו צריכים להגיד זה את אותו לקח אוניברסלי – לא רק יהודי, לא רק ישראלי, אנחנו חלק מחברה אנושית – שאסור לתת לשנאה הזאת להרים ראש. לא רק כשזה מגיע למחנות ריכוז – כי אז זה כבר מאוחר מדי – להשמדה או לדברים כאלה, לפשעי רצח עם, השמדה ופשעים נגד האנושות, אלא בדברים שלכאורה לא נראים כל כך דרמטיים: אפליה, גזענות, חינוך – ביטויי שנאה והסתה. הדברים האלה הם שיוצרים אווירה ציבורית שאחר כך בחסותה מתרוממת השנאה. זה קרקע המזון שלה. לכן, אנחנו צריכים את זה לייבש: את השנאה, את ההסתה, את הגזענות. אני חושב שאולי בשביל זה קמה מדינת ישראל. בשביל להגיד את הדברים האלה אנחנו נבחרנו, ואנחנו נמצאים כאן. בשביל זה יש כנסת ומדינת ישראל – כדי להגיד את הדברים האלה. אנחנו, כיהודים, כבני ניצולים, את זה אנחנו צריכים להגיד. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת יעקב מרגי.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עצרת האו"ם קבעה את יום 27 בינואר כיום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות. זהו גם יום כניסת הצבא האדום לאושוויץ. כאן בארץ אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה והגבורה בכ"ז בניסן. משרד החינוך מקדיש את היום הזה לעיון, ללימוד, להטמעת כל לקחי השואה, ועוסק ביום הזה גם בנושא הגזענות והאנטישמיות. היום אנו בכנסת מציינים ומקיימים דיונים, והשנה גם נעשה מעשה ותתקיים ישיבה מיוחדת של הכנסת באושוויץ.
אני רוצה לדבר על אותה תפיסה, אותו עיוות, אותו חזון, של הנאציזם, של היטלר, יימח שמו, לבצע רצח המונים, כולל השמדת עם, נגד העם היהודי, הפולני, הצועני – אני מדגיש: להביא לכאורה לטהרת הגזע. מסתבר שאוטופיות הורגות – אוטופיות קיצוניות כמו הנציונל, ובימינו אנחנו רואים את הטרור העולמי הקיצוני ואת התומכים בטרור העולמי. גם היום אנו רואים שהטרור העולמי לא מבחין בין עמים, בין מדינות, לא מבחין בין דתות; רוצחים מכל הבא ליד. כל מי שלא הולך בדרכם, אחת דתו: למות.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, אושוויץ הפכה לסמל הרוע והרשע עבור העם היהודי, ובצדק. הרי אושוויץ היא בית-הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם. אדמת אירופה רוויית דם יהודי.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בני-האנוש, בני-האדם, האדם שנברא בצלם, מחוברים ותלויים אחד בשני. לכן, חבר הכנסת אחמד טיבי, קודם כול, אני מוצא לנכון לציין את העקביות שלך, וגם את הדרישה כל שנה לעלות ולדבר, כי אמרנו – ואני הולך לגעת בנקודה הזאת: אנחנו, בני-האנוש, נבראנו בצלם, ותלויים אחד בשני. ואני אומר: מי שחי טוב היום עם אמירה על חיסולה של מדינת ישראל, השמדת ישראל ועוד הגיגים דומים, על היהודים, על הצוענים, על הכושים, על ערבים – כל מי ששומע ולא מוחה, כל מי ששומע ולא קם ונלחם באנטישמיות, נלחם בגזענות היום, הוא שותף לכל פשע גזענות שקורה היום ויקרה בעתיד.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נשבענו והתחייבנו לעצמנו ולדורות הבאים: לא עוד אושוויץ. אבל כדי שלא יהיה עוד אושוויץ אנחנו צריכים להנחיל לעצמנו ולאנושות כולה לא לאפשר עוד פשעים. אנחנו גם צריכים להתחייב שלא להיות קורבנות עוד לעולם. ולעולם, אבל לעולם, לעולם לא לעמוד עוד מן הצד, כי מי שעומד היום מן הצד לנוכח כל הגילויים האנטישמיים, גילויי הגזענות כלפי יהודים, כלפי עמים אחרים – זה לא נגמר – זה לא ייגמר ביהודים, זה לא ייגמר בצוענים, זה לא ייגמר בערבים, זה לא ייגמר בכושים; זה נגע. חבר הכנסת ניצן הורוביץ אמר: זה לא אדם אחד – זה לא אדם אחד, זה מנגנון שלם, זה עם שלם, זו חברה שלמה, וסלחנות היום היא הפשע של מחר.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת יעקב אשר.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשאנחנו רוצים להבין את השואה האיומה, צריך לחקור את מטרותיה. כשאנו רוצים להסביר לדורות שבאו לאחר השואה למה דווקא אנחנו, למה רק אותנו, מה הייחודיות שלנו, שעם נאור כל כך כמו העם הגרמני תכנן מערכת השמדה משומנת ומתוכננת ששום שכל אנושי לא יבין – התשובה לכך ניתנה בדברים שהיטלר אמר עוד בשנת 1935. היטלר אמר את הדברים להרמן ראושנינג, הגאולייטר של דנציג, אחד מוותיקי הנאצים והמקורבים אליו ביותר, והוא מצטט: זו התחלה של מלחמה על השלטון בעולם, מלחמה ללא רחמים. כי המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו, בין שני המחנות בלבד – מלחמת הגרמנים ביהודים. ידידי הרב מרגי, המלחמה נערכת רק בינינו, בין שני המחנות בלבד – מלחמת הגרמנים ביהודים. כל שאר העולם איננו אלא מראית עין בלבד. הוא ממשיך לצטט: אנו באים לקצה דרך התוהו של האנושות. לא ייתכנו בעולם שני עמים נבחרים. לוחות הר-סיני אבד ערכם, המצפון הוא אך המצאה יהודית, חייב אדם לחוש אי-אמון כלפי הרוח והמצפון ולתת אמון באינסטינקטים שלו. כך מעיד הרמן ראושנינג, שערק לאנגליה בעוד מועד ופרסם את הספר שלו "שיחות עם היטלר". הדברים מצוטטים בספרו של חוקר השואה הרב יחיאל גרנטשטיין אנציקלופדיית "מקדשי השם", בהוצאת "גנזך קידוש השם".
אדוני היושב-ראש, אנו רואים שהמטרה היא המלחמה נגד לוחות הר-סיני, נגד מעמד היותנו לעם סגולה, על חובותיו וזכויותיו. זו מלחמה נגד המצפון היהודי, שהוא לא מצפון טבעי בלבד, אלא הוא חלק אינטגרלי מעשרת הדיברות – כן, אלה מהר-סיני. תורתנו היא הזהות שלנו כעם, היא הייחודיות שלנו, וזו גם הסיבה שבגינה באה מזימה להשמדת עמנו.
כדי שנקבל את התמונה המלאה עלינו להמשיך להעביר את מורשת השואה מדור לדור. ברצוני לציין שבמשך השנים נכתבו אלפי ספרים, אלפי עדויות, בנושא השואה, אך יש חלק אחד שלא הובלט מספיק והגיע הזמן להוציאו לאור, וזה החלק של מסירות הנפש בשמירת התורה והמצוות והחיים היהודיים בגטו; אנשים שסיכנו את עצמם כדי להמשיך לשמור על זהותם היהודית, המתבטאת בשמירת המצוות והמסורת הנהוגה מדור דור.
יש חוקרי השואה, כמו רב משה פראגר ואחרים, ששפכו אור על תקופת החושך הזאת והציבו זרקור על עקשנותם הבלתי-מתפשרת של היהודים לשמר ולשמור את תורת ישראל גם בתנאים בלתי אפשריים, וגם תוך כדי סיכון עצמי. כתב רב משה פראגר: "שמירת השבת ואכילת אוכל כשר הנן משימות קשות מנשוא בתנאי הגטו. הגרמנים הטילו איסור על שחיטה כשרה בכל מקום שהם הגיעו אליו. האיסור היה, כמובן, מטעמים הומניים: השחיטה הכשרה גורמת צער לבעלי-חיים, והגרמנים רגישים היו לכל צער שנגרם ליצורים חיים. גם המקוואות נסגרו, כי אין הם 'היגייניים' מספיק, והם 'מפיצים מחלות', והגרמנים דאגו מאוד לבריאותם של יושבי הגטו".
יש דוגמאות אין-סוף, אביא כמה מהן: את תפילת יום הכיפורים בתש"ג, בבית מאולתר, מתארת ביומנה מרי ברג מגטו ורשה בספרה "יומנה של מרי ברג": "בית-כנסת ארעי הוקם בחדרם של הגברים. הצבנו זקיפים שהוחלפו כל רבע שעה. תפקידם היה להזהירנו שמא יבואו הנאצים לביקור. אולם הללו לא באו. שני נרות הוצבו על גבי צלחת פח הפוכה שהונחה על השולחן, מחופה במפה לבנה. רק אנשים מעטים התעטפו בטליתות. אולם כולם התפללו מתוך דבקות. מילותיו של החזן הועמו בקולות הבכי ואנחות הסבל".
במחנה ינובסקי בלבוב, בשעת אקציה של ילדים, החלה אחת האימהות להיאבק עם קצין אס-אס, והוציאה מכיסו את אולרו; משהשיגה את מבוקשה מלה את בנה בן שמונת הימים, ואחר כך נשאה את עיניה כלפי מעלה ואמרה: ריבונו של עולם, אתה הענקת לי תינוק בריא, ואני מחזירה לך יהודי שלם וכשר. אחר כך ניגשה אל קצין האס-אס, החזירה לו את אולרו והושיטה לו את תינוקה.
המשורר הידוע סוצקבר, אחד מראשי תנועת הפרטיזנים היהודית, מציין בספרו על גטו וילנה: "לפי פקודת מפקד הגטו נאסר להתפלל ולערוך כל טקסים דתיים. כדוגמת האנוסים בימי האינקוויזיציה בספרד", גם כאן "לא ויתרו היהודים על אמונתם. בקלויז של ר' שאול'קע ייסדו ישיבה על שמו של רב חיים עוזר גרודזנסקי ולמדו שם 30 בחורים. אחר כך התקיימה גם ישיבה קטנה לילדים. בני הישיבה היו לומדים בלילות. ביום הלכו לעבודת הכפייה. על קיום שתי הישיבות לא ידעו כמעט כלום בגטו".
אדוני היושב-ראש, יש לנו חובה להדגיש ולהכניס לתוכני לימוד השואה את אותם מקדשי השם שהבינו למה היטלר רוצה להשמידם, ודווקא בגלל זה לא ויתרו על שמירת המצוות, תוך סיכון עצמי ובגבורה עילאית; אלה שהרגישו שהם חייבים לשמור על הגחלת של מעמד הר-סיני, שבו נהיינו לעם, ולהעביר את זה הלאה. חובתנו להעביר מסר זה לדורות הבאים. המציאות של היום, אדוני היושב-ראש, שעם ישראל, בארץ-ישראל, ממשיך ושומר על התורה ועל המצוות ועל המסורת הייחודית שלנו, היא התשובה לצורר ולחבר מרעיו: לא תנצחו אותנו, כי התורה היא נצחית. עמנו הוא נצחי; יש לו שורשים עמוקים כאלה שאפילו רוח סערה דוגמת השואה הארורה לא תצליח בסופו של דבר לעוקרו. מורשת זו נעביר לילדינו ולנו, ובזה טמון סוד קיומנו.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יעקב אשר. חברת הכנסת גילה גמליאל.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, תמיד קשה מאוד לדבר על השואה. הנושא טעון רגשית.
אני רוצה בראשית דברי לברך את השר סילבן שלום, שהוביל הצעת החלטה ישראלית באו"ם, שהיום קשה לתפוס כיצד היא עברה בלי התנגדות. זה באמת הישג חשוב מאוד למדינת ישראל, ובאמת צריך לברך אותך על כך שביום הזה מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה.
אולי אני אומר כאן משהו גם באופן אישי: שליש מכל בני העם היהודי נהרגו, הומתו, נרצחו ברחבי אירופה וצפון-אפריקה. סבא רבא שלי, ישעיה ברכה, שהוא אביה של סבתי מזל, זולה, נשלח מג'אדו לברגן-בלזן; אחותה של סבתי, נסריה שרה ברכה, גם היא נשלחה מג'אדו; גם הדודים מהצד של סבתא רבתא שלנו – גם ציון בוארון וגם בארְכּה בוארון, שעל שמה הרבה מקרובי המשפחה שלי קרויים – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
זה מהצד הטריפוליטאי שלך.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
מהצד הטריפוליטאי, למי שלא מבין. מהצד הלובי. אימא שלי נולדה בלוב.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
– – –
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
כן, בהחלט. כנראה מסתכלים ומנסים להבין את ההקשרים. אז זה ההקשר.
<נחמן שי (העבודה):>
ברור. זה לא מובן מאליו.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
בהחלט לא מובן מאליו. בהחלט לא מובן מאליו שלאורך כל הילדות שלי לא ידעתי מזה; לא מובן מאליו שלא לימדו אותי את זה בבית-ספר; לא מובן מאליו שאני גם צריכה עכשיו, כשאני נשאלת, להסביר את הקשר. אני חושבת שזה חלק מהבעיות הקשות שהיו לנו בתחילת הדרך. על כן אמרתי, שכשמסתכלים על שישה מיליון יהודים, צריך להבין – כן, הרוצחים האלה הגיעו עד לוב. הם הגיעו ממש לצפון-אפריקה. הם יכלו בהחלט, במצב אחר, להגיע לכל חלקי העולם בניסיון להשמיד את היהודים.
יחד עם זה אני אומרת, בראש מורם ועם הרבה גאווה, שעם ישראל והעם היהודי הוא נצחי. הוא יהיה כזה לעולמי עד, וכל ניסיון של כל מרצח או איזה ברברים שקמים בניסיון לכלותנו – לא יעזור. היום, בחלוף 69 שנים מאז, אנחנו יכולים בהחלט להיות גאים שיש לנו מדינה לתפארת, יש לנו מדינה שיכולה להכיל בתוכה את כל העם היהודי, מכל קצוות תבל. היום העם היהודי יכול להיות בטוח שיש לו לאן לחזור בשעת הצורך. צריך לזכור שהיום אנחנו מסתכלים על ארצות-הברית כחברה הטובה ביותר שלנו, אבל כאן צריך לזכור שבאותה תקופה הדלתות לא נפתחו, אפילו לא שם. כלומר, כשאנחנו מסתכלים עלינו צריך לזכור ש"אם אין אני לי מי לי?"
כאן, עם כל הניסיונות שאנחנו נתקלים בהם חדשות לבקרים לפגוע ביהודים ברחבי העולם, האנטישמיות הגואה – עצם היום הספציפי הזה, שצריך להזכיר אותו בכל מקום בעולם, זה בהחלט נותן לנו את ההבנה שכל התקופה האפלה הזאת בהיסטוריה לא רק שלא תחזור על עצמה, אלא אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים כדי להתמודד עם כל הניסיונות לעוות את ההיסטוריה, להציג תמונות מצב שגויות לגבי הזכות שלנו על ארץ-ישראל, הזכות שלנו כאן למדינה של העם היהודי, ואלה דברים שצריך לומר אותם בקול. כמובן מדינה שאנחנו צריכים לדאוג שתהיה מדינה דמוקרטית, שתדאג לשוויון זכויות למיעוט שקיים כאן, שוויון זכויות מלא, ולהפך – בשל כל מה שהעם היהודי ספג, לדורות, אנחנו צריכים כאן להיות מספיק חזקים ואמיצים, לא לחשוש מהשותפים הטבעיים שלנו, שנמצאים כאן אתנו במדינה הזאת.
אז אני רוצה לומר שוב הרבה תודות וברכות לשר סילבן שלום. ההישג שלך הוא הישג פשוט תקדימי, ולא רק תקדימי, לקבל הצבעה – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
– – – החלטה ישראלית – – – לזכותי.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
כן, זה בהחלט כך. אתה יודע, יצא לי לנאום באו"ם, ונשלחתי כמה פעמים – להבין את ההרכב האנושי, ואפילו איראן לא התנגדה, אז בהחלט אשריך, וטוב לנו. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חברת הכנסת גילה גמליאל. חבר הכנסת מרדכי יוגב.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות היושב-ראש, שר התשתיות הלאומיות סילבן שלום, חברי למליאה, אורחים, לפני כעשור, בני מחזורה של אשתי רחל, שהיא בת קבוצת יבנה, ערכו מפגש מחזור בקיבוץ יבנה. ועל מה נסב הדיון? לכאורה מתחבקים לאחר שלא התראו 25 שנה, אומרים "שלום", "מה אתה עושה?" ו"מה את עושה?"; וכל הדיון במשך כשלוש שעות היה רגשי וטעון: למי היו סבא וסבתא ולמי לא היו. לבני הגרעינים היו סבא וסבתא, הם היו בני ארץ-ישראל, ולבני הניצולים לא היו. אז היו כאלה שהיה מי שהביא להם ממתק, או דובי, והיו כאלה שלא, וכנראה החוויה הזאת הייתה החרותה ביותר בלבם, גם אחרי 25 שנה, כקבוצה שחיה יחד בבית-ילדים מאוד צפוף.
סבא של אשתי, חיים בוכאסטר, זכרו לברכה, היה יושב-ראש איגוד הסוחרים היהודים בלייפציג שבגרמניה, והוא הצליח לשלוח שבעה מילדיו לארץ-ישראל, וגם בת אחת לאמריקה, אבל הוא, יחד עם אשתו רחל – היו משפחה ברוכת ילדים, ועוד שני בנים נוספים, כלה ונכד קטן הצליחו אומנם לברוח לאיטליה, אבל שם השיגה אותם יד הצורר הגרמני והם נלקחו לאושוויץ ונספו. סבא של אשתי מצד אמה, מרדכי מרקוס, לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה ואף קיבל אות הצטיינות על לחימתו. הוא שימש שליח ציבור בקהילת "עדת ישראל" בברלין, ולאחר "ליל הבדולח" הצליח לשלוח לארץ-ישראל את שני ילדיו, חמותי ואחיה, והוא נשלח יחד עם אשתו, מטילדה, לגטו טרזינשטט ונפטר שם, ואשתו – לאושוויץ, ונספתה שם. כזה היה גם גורלם של דודה של אבי ודוד של אבי, כולם נלקחו ונהרגו על-ידי הגרמנים ועוזריהם, כולם – משום שהיו יהודים, זיכרונם לברכה, השם ייקום דמם.
רק 70 שנה חלפו מתום המלחמה הארורה ההיא, שבה הושמדו על אדמת גרמניה ואירופה כולה שישה מיליון יהודים, ובהם יותר ממיליון ילדים, וגם מיליוני בני-אדם נוספים, ברשעות ואכזריות הצוררים הגרמנים ועוזריהם משאר העמים.
אנו, שנולדנו כאן בארץ למציאות של קוממיות ועצמאות בארצנו, מתקשים להבין את גודל, היקף ופשר מה שהתרחש בשואת אירופה, איך צעדו מאות אלפי יהודים בצעדות המוות בשלג מקפיא; רק לפני כחודש, חודש וחצי, בשלג הגדול בירושלים, יוצא גרמניה, שלא אנקוב בשמו, אשר לא סיפר עד היום פירור ממה שעבר עליו כילד עד גיל 11 בשואה, כששאלתי לשלומו – והוא היום כבן 80 – הוא צחק בקול ואמר: מה זה לעומת שלג בגובה שלוש קומות ללא בגדים ביערות? וזה הדבר היחיד שאני יודע על גורלו. איך צעדו מאות אלפי יהודים ונורו למוות בבורות וביערות, איך הועמסו בקרונות משא דחוקים, איך ילד קטן נקרע מזרועות אמו, ואיך עמדו שתי אחיות בסלקציה, זו לימין וזו לשמאל. הפשעים שבוצעו בגרמניה ופולין במחנות המוות ובמקומות אחרים הם מהמאורעות הנוראים ביותר שידעה האנושות ושידע עמנו בכל תולדותיו.
"בזכירה סוד הגאולה", אמר הבעל שם טוב. לזכור ולא לשכוח. ועוד מימרה, שאמר הרב סולובייצ'יק וכתב: "כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יִזכר שם ישראל עוד' היא הופכת לעמלק", ולצערנו כלל זה נכון גם בימינו, על כל אומה וכל קבוצה שלצערנו חורתת על דגלה את השמדת ישראל.
בהפקת לקחי השואה חובה עלינו לומר: לא עוד, ולהיערך ולפעול נגד כל הקמים עלינו, שלא יוכלו לממש את זממם. זה הציווי הראשון שעלינו לקחת מעבר אפל זה לעתיד של אור וטוב, לנו ולאנושות כולה.
בפואמה שכתב המשורר אורי צבי גרינברג בשנת תש"ה, 1945, בעוד הקברים פתוחים ומדממים, הפואמה "הקבר ביער", שבמרכזה גוי הרוצח יהודי ביער, ובסופה בנו של אותו יהודי, שהצליח להינצל, חוזר לאותו מקום ופוגש בגוי, ואומר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע השב גמול על גאים". ומה אומר אותו הבן בפואמה? "שלום עליך אבי הקדוש / אני בנך בכורך באתי הלום / לגאול דמך במקום! אני עומד ואומר קדיש יתום: יתגדל ויתקדש שמיה רבא... שלום עליך, אבי הקדוש, נוחה בשלום". ומהי נקמתו? "מכל הדרכים אני הולך לדרכי / מכל הדרכים אני הולך ירושלימה לטעת שורק בתוך כרמי" בארץ-ישראל.
ואנו, שזוכים לעמוד כאן, בארץ-ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, בכנסת ישראל, מכריזים ואומרים לכל ידידינו בארצות-הברית ובאירופה ובמקומות אחרים: חזרנו לארץ-ישראל ולירושלים להמשיך לבנות, לנטוע ולהגן מפני כל הקמים עלינו לכלותנו. חזרנו לכל מלוא רוחב ארצנו לא כדי לסגת ממנה ולתיתה לזרים, בוודאי לא למי שמסית להשמידנו. זו נקמתנו – בבניין ארצנו, בגליל, בנגב, בשפלה, ביהודה ושומרון, בבקעת-הירדן, בבניין אומתנו, בשגשוג ולתפארת, כדי להישאר כאן, לבנות ולהיבנות בה לנצח נצחים. ובזה, בבניין של עם ומדינת ישראל – זה הנר לזכרם המבורך של כל יקירינו שנספו בשואה הנוראה ההיא. יהי זכרם ברוך ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מרדכי יוגב. השר סילבן שלום.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השר נפתלי בנט ביקש ממני לסכם את הדיון, ומובן שנעתרתי ברצון, אבל למרות זאת ביקשתי לומר כמה מילים על הדוברים כולם, שכל דבריהם היו דברי נחת, דברי חוכמה, דברים שבאמת יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב, כל אחד עם הדוגמה האישית שלו, וכל אחד עם הניסיון שלו והרצון שלו לסייע ולעזור בהנצחת זכר הקורבנות, ובסופו של דבר גם להביא למצב טוב יותר לניצולי השואה.
רציתי לציין את נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי, כמו נאומו של חבר הכנסת זחאלקה, שאין ספק שהם לא מובנים מאליהם, ואין ספק שהם לא דברים שצריך להתייחס אליהם כעניין של מה בכך. אני מאוד שמח, חבר הכנסת טיבי, שאתה עושה זאת; גם בשנה שעברה עשית זאת.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כל שנה.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
כל שנה אתה עושה זאת. ואף-על-פי ששמעתי את סיפורו של עובדיה ברוך, הלוא הוא עבדאללה ברכה, כנראה, עובדיה ברוך הזה, בכל מקרה הבנתי שהוא הלך לעולמו, אז קודם כול, יהי זכרו ברוך, אבל הוא עשה מעשה גדול, ואין ספק שכולנו מקווים שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים, כמו יתר הקדושים שנטבחו ונרצחו על-ידי בני עוולה.
אני מאוד מודה לכם, ורוצה להודות ליושב-ראש הכנסת על ההחלטה לקיים את הדיון, אם כי הייתי רוצה שזה יהיה ביום רביעי, לפני הצעות החוק או אחרי הצעות החוק, כדי שזה יהיה ברוב עם והדר. אני מקווה שלשנה הבאה יהיה אפשר ללמוד מכך ואכן לעשות זאת ביום המתאים, אבל בכל מקרה הרעיון מצוין, ההחלטה של יושב-ראש הכנסת לנסוע לאושוויץ היא החלטה חשובה מאוד ומשמעותית מאוד.
גם באו"ם יהיה יום מיוחד של דיונים בעצרת הכללית, ואני מאוד מקווה שאנחנו מכאן נוביל את אותן הצעות חוק של דב חנין, של אלעזר שטרן ושל יפעת קריב, ונוביל אותן עד להשלמה סופית בקריאה שנייה ושלישית.
אני רוצה להודות גם לכם, לכל אלה שבירכו אותי. אני באמת נרגש כאשר אני עומד כאן לפניכם, ואני יודע עד כמה היום הזה אכן יתקבע וישתרש לו בכל העולם כולו. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אדוני השר, מה אתה מציע? להעביר לוועדה, להמשיך לדיון במליאה או להסיר?
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אני מציע להעביר לוועדה או לקיים דיון במליאה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
או להסתפק – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אפשר גם להסתפק, אם הם רוצים להסתפק אני אשמח לקבל את עצת היושב-ראש לשעבר חבר הכנסת ריבלין.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. אז נסתפק – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:>
אם אפשר כמובן לאפשר לשר נפתלי בנט להיות מסכם הדיון, או, אם אני סיכמתי, אז הוא אחרי; לא משנה איך שקוראים לזה. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, השר סילבן שלום. השר נפתלי בנט.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סיפור אחד: כל משפחתה של סבתי וכל משפחתו של סבי הושמדו, נרצחו בשואה, אבל אני בוחר לספר על סבתא של אשתי, קלרה רודזינק, שגם כל משפחתה נרצחה בשואה, ובגיל מאוד צעיר היא הועברה למנזר. המשפט האחרון שאמה אמרה לה היה: תישארי יהודייה, אבל אל תספרי לאף אחד. וככה, במהלך השואה, היא פשוט שהתה כנוצרייה. והיא סיפרה לי את הסיפור, שלא רק שהנאצים גזלו ממנה את משפחתה, אלא היא גם לא יכלה ללכת לישון בלילה, כי היא פחדה שהיא תחלום ביידיש ואז יגלו שהיא יהודייה. אז גם לישון – היא הייתה צריכה לחכות שכל הילדים האחרים יירדמו קודם, ורק אז הרשתה לעצמה ללכת לישון.
קלרה רודזינק נפטרה לפני כמה שנים, ולבתי קראתי מיכל קלרה על שמה – ושלעולם לעולם ילד לא יצטרך לחשוב פעמיים לפני שהוא הולך לישון.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, אדוני השר. כשעליתי לכאן אמרו לי: כל אחד צריך לדבר חמש דקות, אבל לא יכולתי להפסיק אף אחד, כי הרגשתי שכולם מדברים מתוך נשמתם. אז אני באמת מודה לכולם.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תודה רבה לך.
<קריאה:>
תודה רבה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תראה איזה כנסת יש לנו: היושב-ראש דרוזי, מזכיר הכנסת דרוזי, נואמים מהמפלגות הערביות, מוסלמים, ונואמים כמובן מהרוב היהודי – איזו כנסת זכינו לקיים כאן, כאשר באמת, אני חושב שהשר שלום צודק; צריך לקיים את היום הזה ברוב עם, כפי שהשר שלום השיג באו"ם, כשכל האומות מקיימות באותו יום. קצת כואב שכל כך מעט חברי כנסת הקדישו את הזמן שלהם לבוא ליום כל כך חשוב. אני חושב שבפעם הבאה צריך לעשות זאת לפני החקיקה וברוב עם, כפי שראוי וכפי שאתה קיבלת את ההחלטה ואומצה על-ידי האומות המאוחדות כולן.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
תודה רבה לך.
<היו"ר חמד עמאר:>
לפרוטוקול, אנחנו מסתפקים בתשובת השר.
<הצעת חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/535).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר חמד עמאר:>
עוברים לנושא הבא: הצעת חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, של חברי הכנסת נחמן שי ורוברט אילטוב, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (העבודה):>
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמו שאומרים בתקשורת לפעמים: במעבר חריף; לא יודעים מה להגיד כשעוברים מנושא אחד, שהוא באמת כבד ועוסק בעניינים הכי עמוקים וחשובים בעולמנו, לעניין שחשוב ככל שיהיה, הוא לא מתקרב אליו אפילו מרחוק. זה לא אותו דבר. אבל אנחנו יודעים גם את האמירה האחרת, שהחיים צריכים להימשך, ולכן אנחנו ממשיכים בשגרת יומנו אחרי שעצרנו לרגע והשקענו כל כך הרבה מחשבה ועיון בנושא של השואה, כל אחד עם הסיפור האישי שלו, שהוא תמיד מרגש ונוגע בנימים מאוד מאוד עדינים.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר הכלכלה, הצעת החוק שלי ושל ידידי רוברט אילטוב מתקדמת מהלך נוסף ומגיעה שוב לכנסת. ההצעה שלנו אומרת שאנחנו נפסיק את השימוש, בהקשרים מסוימים, במונח מעביד, ונחליף אותו במונח מעסיק.
אני יודע, וכבר הגיעו אלי לא פעם ולא פעמיים חברים, גם מתוך הכנסת וגם מחוץ לה, וגם מהתקשורת, ואמרו: "בסך הכול זה קשקוש", ו"שטויות", ו"תעזבו את זה", ו"אין לכם מה לעשות שם?" ו"בכלל מי צריך אתכם?" אני מצטער מאוד, אבל לדעתי – ואני מניח שדעתו של ידידי רוברט אילטוב דומה – זה לא שטויות. אנחנו חושבים שמילים – ומי כמו הכנסת הזאת, או הכנסת בכלל, יודעת את זה – למילים יש כוח, יש השפעה, יש משמעות, ומילים אפילו יוצרות מציאות; אפילו יוצרות מציאות. וההפך – יכולות גם להרוס מציאות ולקבוע מציאות מעוותת. ולכן, אחרי חשיבה ואחרי עיון, ואחרי הדים ותגובות שהגיעו אלינו – וההצעה הזאת אפילו הייתה בכנסת השמונה-עשרה, ונעצרה והוחזרה על-ידינו בכנסת התשע-עשרה – החלטנו להמשיך ללכת אתה.
המילה מעביד היא מילה מכוערת, לא כי יש לי משהו נגד אנשים שגורמים לאחרים לעבוד – אני אפילו לא אחזור על זה – או עוזרים לאנשים לעבוד, או מגייסים אנשים לעבודה, ובוודאי שאין לנו הסתייגות מהמילה עבודה. אבל מהמילה מעביד נגזרת המילה עבד. היא מדברת, או רומזת, או טמונה בה איזושהי מחשבה של יחסים מעוותים בין עובד לבין המעסיק שלו, וחשבנו שאת המילה הזאת, ככל שמדובר על הסכמים ועל יחסים בין שני אנשים, שהאחד גורם לאחר לעבוד או מעסיק אותו והאחר עובד אצלו – נכניס מילה אחרת לשיח הציבורי, ונשפיע בדרך הזאת עליו. ולכן בחרנו – ואני מודה כאן, באמת, לצוות המשפטי המעולה של ועדת העבודה והרווחה, שהתגייס והשקיע חודשים, ואתם רואים את זה גם בחוק, בעשרות עשרות חוקים שבהם הוצאה המילה מעביד והוכנסה המילה מעסיק, וגם למעביד – למעסיק; ומעביד – ומעסיק; המעביד – המעסיק, וכן הלאה וכן הלאה, כדי שהמילה הזאת באמת תצא.
וזה עניין של זמן, זה ייקח זמן, ועדיין זה נורא מתחרז יפה: עובד–מעביד, מעביד–עובד, עובד–מעביד. זה יצא לאט-לאט מהשיח הציבורי, ותיכנס המילה מעסיק, שהיא גם, מבחינות רבות, מילה יותר מקיפה, היא גם עוסקת בצורות העסקה שונות, לאו דווקא בתעסוקה קבועה, וכן הלאה, והיא מקיפה את הכול, היא טובה והיא יפה לענייננו, ואני חושב שזה יהיה לכבוד לכנסת אם היא תעביר את זה.
זה לא יפגע ולא ישפיע, למי שמודאג, על המאבק שלנו, של כולנו – גם של ידידי רוברט וגם, אני מאמין, של שר הכלכלה, ושל כל אחד שנוכח או שאיננו פה – לחוקי עבודה נכונים ולזכויות עובדים ולהגנה עליהם, וגם בעיני עבודה מאורגנת היא מאוד חשובה, וכו' וכו' וכו'; במשרד הכלכלה יש אגפים שלמים שעוסקים רק בתחומים האלה. אני חושב שכל זה יישמר, וזה היה לכבוד למדינת ישראל להיות מדינה שיש בה מודעות חברתית עמוקה, שהעבודה היא חלק ממנה. לא נפגע בזה, לא ניגע בזה, אבל אנחנו מחדשים פה איזשהו חידוש, שאולי בדרכו יהיה קצת שונה מחוקים אחרים שעוברים בבית הזה, והוא יכניס משהו חדש, כפי שאמרתי, לשיח הציבורי במדינת ישראל.
אני אשמח על תמיכת הכנסת בחוק הזה. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת נחמן שי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חברת הכנסת זהבה גלאון – איננה נוכחת. חברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת רוברט אילטוב.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
אני חושב שאני יכול להסתדר גם עם הזמן הזה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אני לא מפעיל לך שעון.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אכן, היום היה דיון מאוד חשוב על נושא השואה. החקיקה, בעצם, אחרי יום השואה, מוכיחה שמדינת ישראל חיה, קיימת, בועטת, ממשיכה לפעול, ואנחנו גם נמשיך להתחזק – גם כלכלית, גם מדינית, גם ביטחונית.
החוק הזה, גם ביום שצוין פה – מעבר לנושא השואה צוין פה יום המגזר העסקי, שהובילה חברת הכנסת גילה גמליאל עם אראל מרגלית, ואני חושב שזה גם מאוד סימבולי לשנות את השם הזה, מעביד, למעסיק – הוא פוגע לא רק בציבור המעסיקים, אלא גם בציבור העובדים, שכביכול הבעלים של אותו עסק הוא המעביד שלהם, הוא בעצם מישהו שהוא מעל העבדים והוא מפעיל אותם. זה פגיעה גם באלה וגם באלה, ולכן – הסמנטיקה והרטוריקה הן לא פחות חשובות מהדברים המעשיים.
ואנחנו, עם נחמן, התווכחנו לא מעט עם גורמים מקצועיים והסתדרותיים, גם בוועדה, גם מחוץ לה, והסברנו שהנושא הזה חשוב מאוד למגזר העסקי, שהוא קבוצה גדולה באוכלוסייה הישראלית, קטר אמיתי של כל הכלכלה, המעסיק הגדול ביותר, ובדרך כלל גם מעסיק את המשפחה, ואת הקרובים, ואת החברים ואת המסביב, ורוב רובו של המשק והעובדים בו נמצאים באותה מסגרת עסקית של עסקים קטנים ובינוניים שאתם אנחנו צריכים להתנהל, ולהתנהג בצורה מאוד אחראית ומאוד עדינה, מכיוון שכל המערכת הזאת היא בעצם זאת שמייצרת, עושה, משלמת מסים ומחזיקה את כל המשק על כתפיה, והמסר הזה, של מעביד – מעסיק, הוא מאוד חשוב לאותה קבוצה, גם כערך, גם כסימבוליקה וגם כרטוריקה.
אני חושב שהחוק הזה חשוב להתנהלות שלנו מול אותם אנשים בצורה אחרת. אנחנו, חברי הכנסת והממשלה, צריכים להסתכל על המגזר העסקי בדרך אחרת: להתחיל להוריד רגולציה – ואנחנו בדיונים היום התייחסנו לסיפור הזה; הנושא הרגולטורי בסופו של דבר מקשה על המגזר העסקי, מגדיל את ההוצאות של המגזר העסקי, שבהתחלה הוא נושא אותן על גבו ואחר כך מעביר אותן לציבור הכללי. כך גם יש השפעה על יוקר המחיה ועל הרבה מאוד דברים נוספים. לכן הצעת החוק הזאת, מבחינתנו היוזמים, מבחינתי במיוחד, מעמידה את המעסיק במקום אחר, במקום מכובד יותר, במקום שאנחנו צריכים לתת לו את הגיבוי כדי שהוא ימשיך להשקיע, ליזום ולייצר מקומות עבודה במשק. תודה רבה.
וכמובן, אני מבקש לתמוך בהצעת החוק.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת רוברט אילטוב. חברת הכנסת גילה גמליאל.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את חברי את יושב-ראש ועדת המשנה בוועדת הכספים, שמטפל במגזר העסקי, רוברט אילטוב, על היוזמה להעלות את החוק יחד עם חבר הכנסת נחמן שי. בהחלט מדובר כאן בחוק שמשנה את הסמנטיקה, מצד אחד, אבל מצד שני, היום, כששמעתי את התגובות של הנציגים מהמגזר העסקי, עד כמה חשוב להם להרגיש שהראייה משתנה מהבית הזה, אז – זה בהחלט דבר מבורך. אין ספק שגם לעובדים במדינת ישראל זה חשוב, שגם – איך אומרים – ייראה ויישמע שבאמת מדובר כאן בתעסוקה שלהם, ולא בהפיכתם – בקונוטציות שעלולות להישמע כעבדים. על כן אני חושבת שהחוק הזה מבורך.
אני רוצה לציין את היום שציינו היום, אני וחבר הכנסת אראל מרגלית, וכל החברים והחברות מהבית הזה שהצטרפו היום לציון יום המגזר העסקי בכנסת. אני חושבת שכאן חשוב להבין ש-66% מהעובדים והעובדות, ליתר דיוק – 66% מועסקים על-ידי העסקים הקטנים והבינוניים במדינת ישראל. וככזה – היום קיימנו דיונים בכל ועדות הכנסת: בוועדה לקידום מעמד האישה ראינו שבתעשיית המלונאות ייצוג הנשים בהנהגה הבכירה לוקה בחסר – בסך הכול 15% מנהלות בתחום המלונאות, אפילו ש-50% הן עובדות, דבר שעדיין מצריך שיפור. ועדת הפנים והוועדה לעובדים הזרים – נחשפנו למצוקה האמיתית של עובדי כפיים, שחסרים מאוד למגזר העסקי, במיוחד היום, כשאנחנו רואים את המצוקה של ענף הבנייה, ויש מקום לתת את הדעת ולסייע בנקודות שחשובות לתעשייה. שלום – הנה הגיע לכאן יושב-ראש ועדת החינוך; בוועדת החינוך הצגנו והוצגו בפנינו נתונים על החינוך המקצועי, החינוך הטכנולוגי, שמדינת ישראל ממש העלימה אותו מהפוטנציאל שצריך להיות, שבו נערים ונערות, צעירים וצעירות כן יקבלו חינוך מקצועי טכנולוגי, עם כל ההתאמה לעידן הקיים.
בוועדת הכספים, ועדת הכלכלה, נחשפנו למצוקה המאוד מאוד קשה בגלל העומס שמוטל על כל העסקים הקטנים והבינוניים במדינת ישראל סביב האשראי הבנקאי. נכון להיום 74% מהאשראי הבנקאי עובר ל-2% בלבד מהעסקים במדינת ישראל. גם זה אמור להוות את מנועי הצמיחה של הכלכלה – לפתוח את אופציית האשראי בעבורם, גם בסוגיית העומס שאנחנו מטילים, לעתים יתר על המידה, בהיבט של המיסוי, העלייה בארנונה ומס החברות, וכל שאר המסים של העלויות הנוספות – עלות המים ועלות החשמל, כל הפרמטרים האלה עלולים לגרום לכך שעסקים קטנים ייסגרו במדינת ישראל, והרבה מאוד עובדים עלולים להיפגע.
ודבר אחרון, שנתנו לו ביטוי בוועדת העבודה והרווחה, היה הראייה והאיזונים שצריך למצוא בכל החקיקה של חוקי העבודה שאנחנו מובילים פה, בבית הזה. צריך לראות את התמונה המלאה כדי למצוא את האיזונים.
אני חושבת שהיום הזה הוא יום חשוב, הוא יום בשורה. החוק שלכם, חבר הכנסת אילטוב, הוא גם כן בדיוק חלק מהאווירה שאמורה להשתנות סביב ההיבט של העסקים במדינת ישראל, ואני מאמינה שמהיום הכנסת בהחלט תשמש גם כתובת לכל אותם עסקים קטנים ובינוניים, כדי שיחד נוביל את מדינת ישראל לכלכלה טובה יותר. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חברת הכנסת גילה גמליאל.
אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, קריאה ראשונה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותוחזר לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר חמד עמאר:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכלכלה בדבר פיצול הצעת חוק לשינוי חברתי-כלכלי (תיקוני חקיקה) (הגברת התחרות), התשע"ב–2012. תודה.
<הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 3) (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח), התשע"ד–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/535).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 3) (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, הצעת החוק הזאת אומנם קרויה הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח); אצלנו במשרד, אגלה לכם, קוראים לו החוק של אלן. ולמה אנחנו קוראים לו החוק של אלן? כי כך ראוי שיקראו לו.
אלן פרידזון היה ילד כשעלה ארצה יחד עם הוריו, עם הסבתא שלו ועם הסבתא הנוספת, סבתא רבתא, אם איני טועה. היו להם קשיי קליטה קשים באמת; בכל זאת – הבדלי תרבות, ילדים שמגיעים, הניסיון לכלכל את המשפחה ותוך כדי למצוא את עצמך בתוך תרבות חדשה, שפה חדשה, נהלים ונהגים חדשים, ובתוך כל הבלגן הזה האבא גם נטש ועזב את המשפחה והאימא נאלצה לפרנס לבדה גם את ילדה הקטן וגם את הסבתות שלו. הילד, לצערנו הרב, החל למצוא את עצמו בשולי החברה. ראשית, הוא נשר מבית-הספר – לא היה מי שישים את החסם הזה בזמן; שנית, הוא החל ללכת עם ילדים שכמותו לא מצאו את עצמם בחברה ולא היו מספיק כוחות שימצאו את הכלים להשאיר אותם בתוך המסגרת החינוכית. וזה לא כי לא היה לו פוטנציאל; תכף תשמע איזה פוטנציאל אדיר היה לו. וכמו דרכם של נערים שנמצאים בשולי החברה, שנמצאים בתוך מסגרת שמדריכה אותם, מלווה אותם ונותנת להם את ארגז הכלים, הם התחילו לעשות שטויות. נפתחו להם תיקים, ולאלן נפתחו תיקים בגין עבירות רכוש.
את אותו ילד, למזלו הרב, פגש אחד האנשים, דווקא מתנדב, והוא החליט לקחת אותו כפרויקט. הוא זיהה את הפוטנציאל האדיר. אותו פוטנציאל, אגב, היה יכול להפוך לפוטנציאל הרסני, כי אותם ילדים עם כריזמה ויכולות וכדומה – או לוקחים אותם למקומות טובים או לוקחים אותם למקומות רעים. אלן הזה, שהיה ילד ונער בסיכון, התחבר לאותו אדם, שהיה בשבילו מודל, ואפילו דמות, והוא הגיע לנירים. בנירים לקחו את אלן, כמו ילדים נוספים, כפרויקט להחזרת הילדים למסלול החיים הנורמטיבי. בהתחלה היה לו נורא קשה. הוא סיפר לי שהיה לו מאוד מאוד קשה, אבל הוא תפס את עצמו וניצל את ההזדמנות שהמדינה סיפקה לו – כי המדינה מוציאה כספים, לפעמים בתוכניות פחות טובות, לפעמים בתוכניות טובות; למזלו הוא היה בתוכנית טובה, עם ליווי נכון. והוא עשה את הבגרויות, והשלים אותן, ועשה אותן בהצטיינות, והפך להיות חניך מצטיין. יתרה מכך, הוא התחיל להיות מוביל חברתי גם בקרב אותם בני-נוער אתו בפנימייה וכדומה.
ואז, לאחר שהוא סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות בהצטיינות, הוא רצה להיכנס לצבא ולשרת כלוחם. צה"ל לא רצה לקבל אותו. למה? כי בעבר, כשהוא היה נער, עם כל הקשיים האמיתיים, בשולי החברה, נפתחו לו תיקים פליליים. והוא נלחם – הוא נלחם בצה"ל כדי לשרת את המדינה, כדי להגן עליה, אדוני השר בנט, והוא הצליח במלחמה הזאת, והוא התגייס לצה"ל והתנדב כלוחם ב-101 של הצנחנים. מהר מאוד הוא הפך להיות חייל מצטיין ב-101, ובהמשך גם מפקד מצטיין ב-101. הוא יצא עם תעודות הערכה, הוא יצא עם אותות, הוא יצא באמת מצויד לאזרחות. דרך אגב, הוא לא שכח איפה הוא היה, וגם כשהשתחרר מהצבא הוא הלך לפרויקט "אחריי!", להכשיר ילדים ונערים בסיכון לקראת שירותם הצבאי כלוחמים. הוא ראה בהם אולי את מה שהוא היה בעבר והבין גם לאן הם יכולים להגיע.
אבל דבר אחד אלן לא הביא בחשבון; שעם כל התהליך המאוד-מאוד-מאוד קשה שהוא עבר, והניתוק מהבית, מהסביבה וכדומה, וכל מה שהוא היה צריך לקחת על עצמו – ואתם יודעים שלנערים זה לא פשוט – עם כל ההערכה שהוא קיבל גם בצבא, היו כאלה ששמו את זה בצד, שלא התייחסו לזה, ועדיין שמו עליו אות קין, שמה שעשית בגיל 14, 15, ילווה אותך לאורך כל השנים. והוא הגיע – באמת בשיא תמימותו, הוא רצה לעבוד כמאבטח – לתחנת המשטרה וביקש אישור לנשיאת נשק. דרך אגב, הוא גם רצה להגיע לכוחות אבטחה יותר מתקדמים. הוא ראה בעצמו מפקד מצטיין וכדומה; הוא כבר לא זיהה את הילד הקטן שהיה "טראבל מייקר", אלא כמי שכבר הרוויח כחוק, באמת בזכות, את היכולת לבוא ולשרת וגם להפוך להיות אזרח נורמטיבי שכל האופציות פתוחות בפניו. אבל אמרו לו: לא לא לא, אדוני. עד כאן. בכל מה שקשור לדברים האלה, אנחנו עדיין מסתכלים עליך בתור אותו ילד-נער פרובלמטי שהיית כאשר היית אובד עצות, כאשר היית באמת במצב נפשי קשה, שהאבא נטש, כשהאימא כורעת תחת הנטל של פרנסת המשפחה, שאין לו ליווי אמיתי, וככה אתה אמור להישאר.
אלן פנה אלי, וכשהוא אמר לי את הדברים האלה – ואז הוא אמר לי: הבנתי באותו רגע שלא משנה מה אני אעשה, לעד אנשים יתייחסו אלי כאל מה שהייתי אז, ואין לי אפשרות אמיתית להיות ולהתקדם כמו כל בן-אדם אחר. האבסורד הוא, אדוני היושב-ראש, שאלן המשיך גם לעשות מילואים פעילים כלוחם. הוא יצא הביתה במילואים עם נשק. אבל כדי להתפרנס מזה – לא לא לא, יש לך תיק פלילי במשטרה, אולי תיקח את הנשק של המאבטח ואולי תשתמש בו. חבר'ה, הוא היה יכול לעשות את זה עם אותו נשק צבאי והוא לא עשה את זה. ואז הוא אמר: כאילו רוצים שאני אתעסק רק עם אותן בעיות וצרות שהיו לי כשהייתי נער. זה משהו שנכנס לי חזק פנימה, והחלטתי שצריך לתקן את זה. כשהתחלנו לנבור ולהבין במה דברים אמורים, גילינו שאותם נערים בסיכון שהשתקמו – ויש לא מעטים – קודם כול הם צריכים להילחם כדי לשרת בצבא, ושכשהם מגיעים לאזרחות הם מבינים שכל השיקום שהם עשו אולי טוב לצבא, אבל לא לאזרחות.
את האבסורד הזה אנחנו מנסים לתקן בהצעת החוק הזאת, ואני אקריא לכם אותה: בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה–2005, בסעיף 8(5), בסופו יבוא: "ואולם לא יודיע הקצין המוסמך כי יש מניעה להסמיכו לפי פסקה זו אלא לאחר שהביא בחשבון גם את שירותו הצבאי כלוחם, ככל שהמידע הובא בפניו; לעניין זה, 'לוחם' – כהגדרתו בפקודות הצבא כהגדרתן בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו–1955". קחו בחשבון שצעירים שנפתחו להם תיקים פליליים כשהיו קטינים לא הורשו לשמש מאבטחים בשל עברם הפלילי, אף שהצליחו להשתקם ושירתו כלוחמים בצבא. לפיכך, הצעת החוק באה לקבוע כי בבואו לבחון את מועמדותו של אדם לתפקיד, יהיו כשירותו ושירותו הצבאי כלוחם בין השיקולים שישקול הקצין המוסמך, אם מידע זה הובא בפניו. את זה אנחנו מתקנים. את האבסורד הזה אנחנו מתקנים.
אני רוצה לומר רק עוד מילה אחת על אלן. לצערי הרב, בכנסת הקודמת, במושב הקודם, בקדנציה הקודמת, הצלחנו להעביר את החוק הזה בקריאה טרומית בלבד. אז הכנסת התפזרה במפתיע, וכל כך היה לי קשה עם זה שלא סיימנו את החקיקה. בינתיים העלינו אותה שוב, ועכשיו אנחנו מגישים אותה לקריאה ראשונה, אבל אלן לא יוכל ליהנות מהחוק הזה. אלן לא יוכל ליהנות מהחוק שהוא בעצם הביא לחקיקתו, כי אלן נהרג בתאונת דרכים קשה ליד בית-שאן, בדרכו לקחת את הסבתא שלו, שאצלה הוא גדל, דרך אגב, לטיפול בבית-חולים. הוא הפך להיות גם המטפל העיקרי שלה. וזה לא היה באשמתו. זה היה באחד הכבישים המסוכנים באזורנו, כביש 71, אזור שבו משאיות יוצאות ונכנסות מהמחצבות באזור. אין תמרורים, וכשאני נוסעת שם אני מתפללת ומחזיקה את ההגה בשתי ידיים ופוקחת עיניים לכל הכיוונים, ויש הפתעות. משאית יצאה שלא כדין – אדוני יודע, כלוחם בתאונות דרכים ובכל הנושא של התחבורה, ואני באמת אפנה אליך – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
מחר, ב"מבט שני", יש תחקיר על כביש 71.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
הכביש שבו אלן קיפח את חייו.
<היו"ר חמד עמאר:>
אני דיברתי על הכביש הזה. את מזכירה את זה, ואני מכיר את הכביש, מכיר את הסכנות שיש בכביש הזה. אני מקווה שבסופו של דבר ייקחו את הפרויקט הזה, את הכביש הזה, ומע"צ יוביל אותו.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אמן.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
מתי זה קרה?
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
זה קרה לפני כשנה. לדאבון הלב, אותו אלן, שהיה נער בסיכון והפך לאדם מרשים ובוגר, לא יוכל ולא זכה לראות את תהליך החקיקה מתקדם. אבל הוא נותן הרבה תקוות לרבים וטובים שהולכים בדרכו. לדעתי הצעת החוק הזה היא מימוש של צוואתו הבלתי-כתובה, ולכן אנחנו קוראים לו "החוק של אלן".
אני מבקשת מכם, חברי הכנסת, לתמוך בהצעת החוק כדי שאותם ילדים שמסכנים את חייהם יום-יום, שעה-שעה, כדי להגן על המדינה – שהמדינה תדע להחזיר להם טובה, ולפחות לאפשר להם את כל האופציות לאחר השינוי הכל-כך קשה הזה שהם עושים. תודה רבה לכם.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת משה גפני.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 3) (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח), התשע"ד–2014, בקריאה ראשונה. חברי הכנסת, נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 3) (שירות כלוחם כשיקול לכשירות מאבטח), התשע"ד–2014, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 10, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה והיא חוזרת לוועדת הפנים והגנת הסביבה.
<הצעה לסדר-היום>
<אנטישמיות גואה בגולה: בחור ישיבה נדקר בליל שבת בקייב>
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו עוברים לנושא הבא – הצעה לסדר-היום בנושא: אנטישמיות גואה בגולה: בחור ישיבה נדקר בליל שבת בקייב, מס' 2331, של חבר הכנסת יעקב מרגי.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, היום הכנסת ציינה את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, והנה כבר מחיל אל חיל, אנחנו מעלים על סדר-היום, לצערנו הרב, את תופעת האנטישמיות בגולה בעקבות תקיפתו של יהודי – לא בפעם הראשונה – בקייב שבאוקראינה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בחור ישיבה בשם דב גליקמן הותקף בליל שבת, אחר הסעודה שהתקיימה בבית-הכנסת הגדול באוקראינה. שלושה אוקראינים מקומיים התנפלו עליו במכות נמרצות, ואף דקרו אותו דקירות רבות ברגליו, תוך כדי שהם קוראים את אותה קריאה, קריאת "ז'יד" – יהודי. גליקמן, באפיסת כוחות, כשהוא מדמם בפניו וברגליו, חילץ את עצמו לתוככי בית-הכנסת המרכזי.
וזה מה שאמרנו בדיון הקודם על יום השואה הבין-לאומי: הסתה לגזענות, הסתה לשנאה, הורגת. ואנחנו לא מתפלאים שאנחנו מזכירים זאת היום, כשהאירועים האלה קורים באוקראינה, כי בפרלמנט האוקראיני יש מפלגות עם דעות אנטישמיות, מכחישי השואה, ופעילי המפלגות חשודים בהצתת בתי-כנסת. כל המפלגות עם הדעות האנטישמיות זכו בקרוב ל-50% מהקולות בפרלמנט, מהציבור שבחר לפרלמנט. יהודי אוקראינה חרדים וחוששים מגלי ההסתה נגדם. לאחרונה שני ראשי חזיר הושלכו לתוך בית-כנסת חדש בסבסטופול שבאוקראינה. נוסף על גלי התקיפה נגד יהודים, שליח חב"ד הותקף כמה שבועות לפני שהותקף דב גליקמן. אותו שליח עדיין בתהליך של החלמה מפציעתו האנושה.
רבותי חברי הכנסת, באוקראינה מתפשטת התפיסה הגזענית שאין מקום ליהודים באוקראינה. זה חוזר על עצמו כל פעם. רבותי, תארו לכם שאנשי דת לא יהודים או בני-מיעוטים יחששו לטייל ברחובות ארצנו. היינו אנחנו מזדעקים והעולם כולו היה מזדעק ומוחה, וטוב שכך. לכן, לא הייתה פעם שהייתה פעולה של "תג מחיר" כלפי מבני דת לא-יהודיים שלא גיניתי וזעקתי, כי זה לא עוצר שם; שנאה לא עוצרת בתחום שאתה קובע לה. לשנאה אין גבולות. להסתה אין קווים אדומים. אתה משחרר אותה ואין לך שליטה עליה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שליחי חב"ד באוקראינה, יהודי אוקראינה זועקים לעזרה, ואם אנחנו לא יכולים להגן עליהם מכאן, עלינו לעשות הכול בדרכים העומדות לרשותנו – הדרכים הדיפלומטיות. יש לנו קשרים דיפלומטיים עם ממשלת אוקראינה, יש לנו שיג ושיח עם נשיא אוקראינה. טוענים שנעשים מאמצים, אך התוצאות רק מפחידות ומלמדות על פני העתיד באוקראינה. כמי שמדבר עם הקהילה היהודית באוקראינה – החששות כבדים, ולעתים גם הם מתלבטים, אם אתה מעלה את הנושא הזה פה בארץ – אם זה לא יחמיר את מצבם שם.
כש-50% מהפרלמנט באוקראינה סובל מגזענות מובנית, סובל משנאת זרים, שנאת יהודים, לא פלא שיהודי יוצא מבית-הכנסת באוקראינה, מתנפלים עליו, קוראים לו קריאות גנאי, תוקפים אותו. בנס דב גליקמן חילץ את עצמו, פצוע, מדמם; לא ראה בעיניים כלום, רק דם שותת – חילץ את עצמו לבית-הכנסת. שליח חב"ד לפני כמה שבועות נפצע אנוש, בנס לא שילם בחייו.
אני יודע שהיה דיון בוועדת הקליטה של הכנסת; היה דיון, דיברו גם נציגים – נציגי יהדות אוקראינה היו בדיון ודיברו. אני קורא מכאן לשר החוץ, לראש הממשלה, לפעול, לא לחשוש, לא לשתוק. לא ראיתי שהמדינה הזדעזעה, לא ראיתי שהכנסת הזדעזעה, לא ראיתי שהממשלה הזדעזעה. אני לא יודע אם הממשלה עשתה פעולה כלשהי, ואני לא יודע אם משרד החוץ עשה פעולה כלשהי. אני חושב שצריך לעשות הכול, כי אם היום זה באוקראינה, מחר זה יכול להתפשט. אנחנו מכירים ושומעים ורואים את גלי ההסתה, את אותם ניצנים של הכחשת השואה, את אותם ניצנים של שנאת זרים שהולכת ומתפשטת. לאחרונה דיברנו על אותו קומיקאי, סטנדאפיסט – אני קורא לו שוטה – שההומור היחיד שיש לו זה על השואה.
לכן מצאתי לנכון להעלות את זה לסדר-היום של הכנסת, כדי שזה לא ייעצר – ודאי לא ייעצר בכתבה בעיתון, לא ייעצר בדיון בכנסת – זה צריך לקבל טיפול המשך על-ידי גורמים ממשלתיים. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת יעקב מרגי. ישיב השר נפתלי בנט.
<השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה לחבר הכנסת מרגי על העלאת הנושא לסדר-היום.
במסגרת המשרד לענייני ירושלים והתפוצות אנחנו פועלים להיאבק באנטישמיות ברחבי העולם. התקיפות האחרונות באוקראינה – למעשה היו שתי תקיפות – בעיצומה של חקירה, ואני מעודכן ומתעדכן לגביה באמצעות המשרד. שגרירות ישראל כבר שלחה מכתב רשמי לרשויות באוקראינה, והשגריר מעלה את הדברים ברמות הבכירות ביותר. אנחנו עומדים בקשר עם הקהילה.
בספקטרום רחב יותר, בישיבת הממשלה הקרובה ביום ראשון הקרוב, בעזרת השם, אציג את הדוח השנתי על מצב האנטישמיות בעולם ומה אנחנו עושים בעניין. עיקרי הדברים: שמירה על קשר עם התפוצות, גם אם הן לא בהכרח יעלו לארץ, כדי למנוע התבוללות בגלל האנטישמיות. ואומרים: יש אנטישמיות, עזוב, אני – ומעבר לזה. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, השר. מה אתה מציע, אדוני השר?
<השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:>
להסתפק בזה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אתה מסתפק בדברי השר?
<יעקב מרגי (ש"ס):>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
לפרוטוקול – מסתפק בדברי השר.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"א בשבט התשע"ד, 22 בינואר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:07.>